גליון 2245 מתאריך 10 בספטמבר 1980

בניני 1101311
: 24.10.79 משה דיין מתפטר במפתיע
מתפקידו כשר־החוץ בממשלתו של בגין.

: 14.11.79 אחרי שיחה עם האלוף מט,
מקבל ראש־עיריית שבם, שבעה, צו גירוש.

: 5.3.80 אבל משתרר ברחבי המדינה
עם מותו של יגאל אלון מהתקף־לב.

: 9.4.80 בשיחה עם אורי אבנרי מודיע
הנשיא סאדאת על רצונו לנאום בכנסת.

״פה פי ת או ם? השתגעתם?״ -זאת היתד. תגו בתר בי ם, כאשר ה ו פי עלפני
שגה הגליון שנשא על שערו את דיוקנו נזל אי ס -ה שנ ה תשל״ם.

ה איי ת -אללה רו ח -אללהחופייני לא הי ה רק ל א-ישרא לי, ז ר, גוי. הו אגם

עשה /א 8יש* .ובא רז ר חו ק ה, הסס פי ע ה על י שראל רק בעקיפין. ס דו ע, אם כ ן ,
הו ענקלוה תו אר של אי ש -ה שנ ה, שנו ע ד לאי ש הפספל את התה לי ך או הסאורע
שהשפיע בי ותר על חיי האדם הי שר אלי ב שנה הפפ תיי פ ת?
עב רו כמה שבועו ת בי לבד, ולפ תע ה ו פי עחופייני על שעריהם של כל ש בו ע ו ני
החדשות ב עו ל ם, ואף נב חר כ אי ס -ה שנ ה ( ה אז ר חי ת) סל ה ש בו עון פייס. כי בינתיים
אירע ס או ר ע, שהקים את העו ל ם על רגליו: תפיסת ב ני -ה ע רו בההאס רי ק איי ם
בטהר אן, הפילה את צי ל ה על השנה כולה.
פה הי ה ב אן? פז ל? ני חו ש סו צלח? ל או דווקא. העול ם הז ה סתגאה בי כו לתו
לנ תחנכונה את ה מ או ר עו ת, ב לי סגפיפנפיס, תו ך שיפו שבהגיוןהצונן .

־ 4ה ס קו פהגדול ביו ת ר של ה שגה, ס ב חיג ת ה עו לםהזה, הי ה מעסה ידינו .
^ הוזמנתילראיון אצל הנ שי אאנוור אל -ס אד א ת, בתפ קי די ה כ פו ל כ עו רךהש בו עון
הפס וי יםוכחבר -ה כנ ס ת. פתחתי ב שיחה ושאל תי, ב או פן ספונטאני, ס דו עאלנו
בא שוב לי רוש לי ם, כ די ל נ או םבאוזניה כנ ס ת.

הו אנדלקסיידלרעיון, סי פ ר כי פזהש בו עיי ם מנקרת סחשבה ז ו ברא שו,

אך שלא די ברע לי ה עד כה אף עם יועציוהק רו בי ם בי ותר. כפרס על כך
סהשפעתי רעיוןזהלרא שונ ה, פסר לי את הי די עהכס קו פעולמי ^ .ורךהש בו עון
או ק פו ב ר, א ני ספנצור, נא עיפי, נתבקש ע ל -ידו שלא לפרסם זאת.

נ שאתי עיפי את ה ס קו פ במשך כי פעםש בו ע, וכך עשה פנצור, הו א רק פי דסם

כי ״ עיתוןישרא לי ״ עו פ ד לפרסם ידיעהפר עי ש ה. ב עו ל ם החל פיסחק -גיחוסים .
גדוליהעיתוניםוסובנויות -הידיעותאר בו ל י, כ די ל ח לז את ה סו דמפי .

הרעיון ( יכול /היה ) לגרוםל סי פנהסדיני, ואוליל שנו ת את פהלכס העצו ב

של מ או ר עו ת תש״ם, שהביא ל ב חי רתאשת -הסנה. א ו לי היוהדב רי ם פתפתחים אחרת.
אבל מסשלת -בגין פסלה את הרעיוןעלה סף.
הפאבק על חו פ ש -ה עי תו נו תנפשך. באחד ם י.םיה סג הפת חו׳ דו * לי פי שפר -הג בו ל)

: 4.6.80 פיצוצים בטפוניותיהם של ראשי
הערים רמאללה ושכם גורמים לפציעתם.

פ•* חי ה על כתב ה עו לםהזה, סקר את בי קו ר ה של ג ׳ ייןפונדהבא רז, ל פ חו ת

תריסר פ ע פי םנעצ רו כ ת בי ה ש בו עון הז הוצלפיועל -ידי הפי שפרה והצבא.
־ •£אך ההתקפה ה עי ק רי ת על חו פ ש -ה עי תו נו תנערכהב כנ ס ת, שם הופגזההעיתונות

11.6.80 גילוי מחסן חומר־נפץ בישיבה
בעיר העתיקה חושף מחתרת יהודית.

במפח של ה צ עו ת -חו ק, שנו ע דו כולןלפגועבזכות האז ר ח לדעת את האסת.

כל הנסיונות התעספו ב אי צפל ה לי ב ר לי ת, כביכול: ל ה גן על צינ ע ת -הפרט,

ל ה גן עלח שו די ם בטרם הו ע מ דו ל פי שפם, וכויוכוי. אך ה מגפ ה הי תהב רו ר ה:
פי פסד כו של רנ ה ל שבור את ה ר אי, סבו השתקפה ב בו א תו ה פ כו ערת,

איןזה מי קרהש אנ חנו עפדגו בראש הפאבק של העיתונות כו להנגדגזירות

אלה. כי העול ם הז ה נו ש א -מז ה

שני ם וחמי ש ה חו ד שי ם, ל או ר ך

1595

ג ליונו ת-

את תשית ה תורה הקיצונית של חו בתהעיתונותלדווח, לגלות, ל ח שו ף, ל מ סו רלך
את האפת כולה, ת הי ה אסר ת הי ה -חיובית או לי לי ת, סספחת או פ ע צי ב ה.
סכנ ה ח פו ר ה אחרת ל חו פ ש -ה עי תו נו ת היתד. כלכ לי ת. ה אי נפל צי ה החלה מסכנת
את קיוםהעיתונותה חו פ שי ת. הי א פתנפא תבפ חי רגליוןזה. בעזר ת ך -נתגבר.
ב לי סו ר א, ב לי פ שו א -פ גי ם.

•20 ׳9 /0
: 18.6.80 חטיפת הילד אורון ירדן מסביון
מזעזעת את המדינה ומביכה את המשטרה.

: 9-7.80 צבי גור, חוטף הילד אורון,
נתפס. גופת הילד מתגלה בחולות נתניה.

מכוזבים
א״חוליס ל ש 8ההחדשה
תכלה שנה מקוללת — תש״ם.
שלא נדע עוד כמותה...
איזי כהן, חיפה
מי יתן, ושיעורי האינפלציה
יוקפאו השנה ...ליותר טוב מכך,
קשה לקוות.
יעקוב רוזנכדום, חיפה
עוד שנה כזו — ואני מתפורר
לגמרי. ראו, הוזהרתם! כל האחריות
עליכם...
משה אבינועם, ירושלים

דים בפרהסיא, המתבצעים בהפעלת
המכשיר הנ״ל על-ידי הלקוחות.

אף פניות ציבור שומרי תורה
ומצוות, החרדים לדבר ה׳ בנדון
הנ״ל, טרם החלטנו כיצד לפסוק
הלכה למעשה לשאלה החמורה
הנ״ל, שטעמה ונימוקה עמה.
היינו שמחים לשמוע מכם בהק דם
על היענותכם להפסקת פעולות
המכשירים הנ״ל בבנקים,
מכניסת השבת ועד צאת השבת.
אנו מקווים שלא תביאונו למצב,
שנצטרך להזדקק לנושא כאוב זה,
שיכול לגרום לסערה ציבורית

שמרו על עצמכם השנה; יותר
מדי מטורפים מסתובבים חופשי,
כשנשק בידיהם וחלומות של גדולה
בראשיהם.
דלית מזור, אילת
אין ברירה, צריך להמשיך: בלי
מורא, בלי משוא פנים.
ראובן רול, תל-אביב

מזכיר הממשלה אריה נאור — עם שפם ובלעדיו
באגוזי הקוקוס

אם אין אתם לי, מי לי...
יוסף ועקנין, באר־שבע
אני מחזק את ידיכם — מרחוק.
אבנר ריכטר, ניריורק
תהא השנה הבאה עלינו לטובה
שנת שלום — לישראל ולישמעאל.
אבנר קרן, תל־ אביב

אין זו אגדה
מה מעמיק את רבניה ה בכירים
של ישראל! התשובה
להלן, על גבי ניר-
מיכתבים רשמי של הרב
הראשי עובדיה יוסף. הקורא
ששלח את המיכתב
למערכת עובד באחת המועצות
הדתיות, ביקש
לשמור על עילום שמו.
לכבוד --
שלום וברכה,
הנדון: הפעלת מכשירים אד
טומטיים בשבתות וחגים.
רבים הם הפונים אלינו בבקשת
פסק הלכה, האם מותר לעסוק ב־משא־ומתן
עם הבנקים המפעילים
את שירותי הבנק — כספומט, סני־פונזט
ובו׳ — גם בימי שבתות
ומועדי ישראל, והמיכשלה רבה
מאוד עקב חילולי שבתות ומוע*

מקאהיו־תיי

שגריר ישראל במצריים,
אליהו בן־אלי-
שר, מגיב על דבריו
של אורי אבנרי במדורו
״יומן אישי״ (״העולם
הזח״ .)2241
העם המצרי אינו נוהג בצביעות.
הוא ממשיך לחיין

שגריר בן־אלישר
בכל כוחותיו

הרב הראשי עובדיה יום!?
כספומט בשבת
גדולה, ואולי גם להפסד ניכר לבנקים,
דבר שכדאי למונעו בעוד
מועד.
הרב עובדיה יוסף, הראשון
לציון והרב הראשי לישראל;
הרב יעקב בצלאל זולטי,
הרב הראשי וראש אבות בתי־הדין
לירושלים; הרב שלום
משאש, הרב הראשי וראש
אבות בתי־הדין לירושלים.

נאור ומאדכס
תרעומת בגין שפם שאבד.
הייתי רוצה להביע מעל דפי

עיתונכם את כעסי, על כי אריה
נאור, מזכיר הממשלה, גילח את
שפמו. גם במראהו וגם בדבריו
(כמו אלה שאמד על שר־החקל־אות
:״אם אריק שדון חזר בו
מדבריו, הם בעצם לא נאמרו מעולם.״)
הוא מזכיר מאוד את גרושו
מארכס ב״אגוזי קוקוס״ ,כש הוא
מנסה לשכנע את צוות עובדי
המלון שלא יקבלו משכורת,
לבל יהפכו ״מכורים״ למשכורתם.
אז, אנא, למען תהיה הנאתנו —
חובבי האחים מארכס — שלמה,
החזר נא, מר נאור, את שפמך
והופע נא בטלוויזיה מדי יום ביומו.
יוסי
קאופמן, גבעתיים

בורי, ולנייר עצמי על־מנת להגיע
למוסדות לימוד ובידור. קשה
לי לעלות או לרדת במדרגות, ברכב
ציבורי או במקום שבו מצויה
פרנסתי. ובמקומות־עבודה אני
מפוטר לעתים, בגלל האיחורים
שאינם באשמתי. אני סובל כבר
תשע שנים ומחצה, ופוקד ועדות־רפואיות.
אחר־כך אני ממתין חודשים
רבים לתשובות הוועדות.
אני קורבן של סחבת איומה. סבלנותי
פוקעת ולעתים אני חושב

״ םבד 11ח׳ פוקעת...״
קורבן של נכות, ביורוקרטיה
וסחבת, שוטח את
מצבו ומשווע לעזרה.
אני נכה, שנפגע בעיקר ברגלו
הימנית ובעמוד־השידרה. הנני
מוגבל בתיפקודיי, מפני שאין לי
דכב־נכים. אינני מסוגל להגיע לעבודה
בזמן, באמצעות רכב צי־

דהתפ רנ סבכ בו ד

אי־אפשר לסנזנך

על ערבים
״הערבים,״ כך שמעתי מאות פעמים בחיי ,״הם צבו׳
עים. הם מחייכים לך בפרצוף, אך ברגע שיוכלו יתקעו
לו סכין בגב. כאלה הם.״
בינתיים זרמו המים בנילוס, ואנחנו הגענו אל
גדותיו. הקמנו שגרירות ושלחנו לשם את אליהו בן־
אלישר.
עכשיו אני שומע בלי הרף תלונות על כך ׳שהערבים
— כלומר, המצרים — אינם מחייכים אליו, וגם
לא אל כמה וכמה ישראלים אחרים המגיעים למצריים,
שאינם מוצאים חן בעיניהם( .אלי דווקא חייכו).
משהו כאן אינו כשורה. לפי כל מה שלמדתי בשעתו,
הערבים היו צריכים לחייך אל בן־אלישר חיוך צבוע.
והנה, אין חם מחייכים אליו, אלא רומזים לו שאינו
מוצא חן בעיניהם, מפני שהוא מייצג ממשלה ומדיניות
שהם מתנגדים להן בחריפות.
הוא אשר אמרו תמיד: אי־אפשר לסמוך על הערבים.
אין הם מחייכים אליך. ואפילו סכינים בגב אינם תוקעים.

אלי, ואני מזמינכס לראות
את הדבר במו עיניכם. הוא
עם חכם ויודע שאני משתדל
בכל כוחותי להגן על השלום,
כפי שחובתי — וגם זכותי —
מצווה עלי להגן על האינטרסים
של מדינת״ישראל.
לכם, המכירים את מצריים,
אסור להיתפס לשמועות־שווא

של ישראלים מסויימים, המגיעים
לקאהיר לימים ספורים
ויוצאים ממנה בטוחים
שהם יודעים הכל.

אליהו כן־אלישר,
שגריר ישראל, קאהיר
• הקטע שאליו כוונו דברי
השגריר — ראה גלופה.

ברוב של שני־שלישים של כלל
חברי המועצה הלאומית של אש״ף.
ובכן, כיונה פוליטית, וכמי שהצביע
תמיד נגד הליכוד, אני
ממשיך להשתייך לקונסנזוס הל אומי,
המתנגד לאש״ף. שהרי קיימים
שני קונסנזוסים מנוגדים, וכל
אחד חייב לבחור באחד מן השניים:
בין זה הקורא לחיסולה
של ישראל על־ידי אש״ף לבין זה
המתנגד לחיסולה.
אגב: ברור לגמרי, שאנשי
אש״ף עשו צחוק מאנשי מחנה־השלום
הישראליים, באומרם שאין
בכוונתם לחסל את מדיגת־ישראל.
אבל אין הם היחידים שהושמו
לצחוק, שהרי אש״ף צחק גם על
שאר מדינות העולם, כשהרעיף
עליהם הרבה הבטחות־של־שלום...
כרגרד קוכגו, רמת־ג!

על התאבדות. אנא, עזרו לי לשכנע
את צה״ל, שיעזור בשיקומי.
חיים אביזמר, חדרה
01010113 מול 01010113
הקורא קובנו מתווכח עם
דעותיו של יוסי אמיתי,
כפי שהובעו במיכתבו ״עם
רדת המסך״ (״העולם
הזה״ .)2240
המסקנה המסתברת מדברי אמיתי
היא בערך זו :״הקונסנזוס
הלאומי״ — המורכב מנציגי הליכוד
והמערך, הסובלים מטימטום
חושים — אשם בהיעדר שלום.
ולעומתו, אנשי אש״ף, שאמרו במפורש
לנציגי מחנה־השלום היש ראלי,
כי אין בכוונתם לחסל את
ישראל, אלא להיפך: לכרות עימה
הסכם שלום.
אלא שמול הצגה זו של הדברים
ניצבת האמנה הפלסטינית,
הדוגלת בחיסולה של ישראל. והרי
נאמר כבר באמנה זו, בסעיף ,33
שהיא אינה ניתנת לתיקון אלא

ממשלה שאיבדה את תבונתה,
זקוקה לעצות אזרחיה.
להלן הצעה, ל-
פיתרון בעיית הבדואים
בנגב.
מאז החלטת ממשלת־ישראל!,
לפנות את היישובים בחבל-ימית.
אנחנו שומעים ממתנחלי הי בד?
על סירובם לעבור ליישובים חד*
שים, אותם מעוניינת הממשלה
להקים עבורם בפיתחת־שלום. הממשלה
התכוונה לבנות ישובים
חקלאיים, קיבוצים ומושבים, ולפתח
את האיזור המוזנח הזה של
המדינה.
במקביל לסירובם של התושבים
היהודיים של חבל־ימית, ליישב
איזור זה, אנחנו עדים לבעיה של .
פינוי אזרחים ישראליים אחרים
מאדמותיהם, כתוצאה מהסכם השלום
עם מצריים. שבטים בדואיים
יפונו מעל האדמות שעליהן חיו
דורות רבים, כדי לאפשר הקמתם
של שדות־תעופה. מנהיגי הבדואים
דורשים אדמה חקלאית אלטרנטיבית,
ולא רק פיצוי כספי,
כדי שיוכלו להמשיך ולהתפרנס
בכבוד על אדמתם.
נוכח העובדה שהממשלה מעוג-
יינת לפתח את פיתחת־שלום, וש־המתנחלים
היהודים לא מוכנים
ליישב אותה, ושבדואים רבים
מעוניינים לעבור ליישובים חקל איים,
אנו מציעים שממשלת״יש*
ראל תסייע לכל מישפחה בדואית
או שבט בדואי, שיפונו כתוצאה
מהסכם השלום עם מצריים, להתיישב
בפיתחת־שלום ולהקים בה
ישובים חקלאיים.
מיכאל רום, תל־אביב,
סודימאן חרומי, באר־שבע,
חבצלת וסרמן, נרם שלום
• הסיכתב נשלח אל ראש־הממשלה,
סגניו, שרי המישפטים,
האוצר, הפנים, הבינוי והשיכון.
העולם הזה 2245

׳זי ס.

נו0ו>0זמירן|ו0אדטיואן

ז\נ ס1,8נ0נזמ
₪ 1יב 1ד1
״ויקטורי״ .היתה הספינה המפורסמת ביותר בדורה.
היא נבנתה בשנים 765-1759ו ושופצה פעמיים מהדש
לפני קרב טרפלגר, שבו תיא שימשה בספינת הדגל
של אדמירל נלסוך.
בימיה הגדולים היא נשאה 102 תותהים. עתה היא
ניצבת במלוא תפארתה. בנמל פורטסמות׳ שבאנגליה.
כשאתה מעשן נלסון פילטר וירג׳יגיה, זה הספור שהיא
מספרת לך. קח אחת ...

נלסון פילטר וירגייניה -הטעם הנועז של המרחבים הגדולים...

1ג>א<ת

אורי אמרי
¥ה היה אחד הרגעים הגדולים בתולדות האנושות.
• המונים באו לשמוע את דברי האפיפיור, שבא מרומא למולדתו הצרפתית. לא
נמצא להם מקום בכנסייה הגדולה של העיר קלרמון. בם האפיפיור הוצב על במה בשדה
הפתוח, מחוץ לשער המיזרחי של העיר.

היום היה היום השלישי כשכוע, ה*7צ כנוכמכר .1095
האפיפיור אורבן ה־ 2קם על רגליו ונשא נאום ששינה את פני ההיסטוריה. הוא
הפנה את מבטו אל העיר הקדושה הרחוקה, ירושלים, וקרא לבני העולם הנוצרי לשחרר
את קבר האדון המשיח, ישוע מנצרת.
״הוי בני הגזע האהוב והנבחר מירושלים הרחוקה הגיעה אלינו הידיעה העגומה,
שגזע מקולל, המתנכר לאהוהים, פושט על ארצות הנוצרים, בוזז ו מ צי ת...
״שימו קץ לקטטותיכם ! צאו לדרך אל הקבר הקדוש, כבשו את הארץ מידי
הגזע הארור, הפכוה נחלה לעצמכם! ירושלים פוריה מכל ארצות עולם, גדעדן של
תענוגות! העיר המלכותית, השוכנת במרכז העולם, מתחננת לפניכם לבוא לעזרתה!
צאו לדרך בנפש חפצה, וכל חטאיכם עלי אדמות יימחלו לכם. מובטחת לכם תהילת־נצח
במלכות־השמיים !״
אורבן היה נואם גדול. הוא דיבר בלהט קדוש. כאשר סיים את דבריו, פרץ
3ס £ם ! 17£ס 5 ¥ס ״0 £אלוהים רוצה בזאת !
ההמון בקריאה :״!
כך נולד מסע־הצלב הראשון, ששינה את חייהם של מיליוני נוצרים, יהודים
ומוסלמים, שהביא למותם של מאות אלפים, ושהטביע במשך מאתיים שנה את
חותמו על תולדות ארץ־ישראל והעולם כולו.

מ שחרר־ הקבר הקדו ש: אביר אי רו פהמצטר פי םדמסע ־ הצל
הם גילו מניעים מעשיים רבים למסעי־הצלב — פוליטיים וגיאדפוליטיים, חברתיים
ואישיים.

אך איש מהם לא התכחש להשפעה המכרעת שהיתה לגורם אחד.
שאינו מעשי ואינו גשמי — הכוח המיסתורי של הדת.

#תאביפי! ו והא״סררו

יעדו היה ירושלים.
במשך 885 השנים שעברו מאז, ניסו ההיסטוריונים לנתח פרק מופלא ומוזר זה.

^ אז היה נדמה כאילו ירד כוחה של הדת בהתמדה, וכאילו עומד כוח זה
יי׳ להיעלם בסופו של דבר כליל.
ימי־הביניים חלפו. הריניסאנם שינה את תודעת האנושות. עיזץ־ההשכלה העלה
על נם את כוח השכל האנושי הריבוני, הספקני, החקרני.
השנה שוב נע ונד האפיפיור על פני ארצות וימים. יורשו של אורבן השני
הצרפתי, יוחנן־פאולוס השני ,״הפולני המעופף״ ,אינו דומה לקודמו המלהיב. הוא לא

0 71ו

(אלוהים רוצה זאת!)
קרא למסע־צלב חדש. גורלם של ירושלים וקבר ישוע המשיח עניינו אותו אך במעט.
אך שוב התקבצו מיליונים כדי להאזין לדבריו המלהיבים של האדם ששום כוח גשמי
אינו עומד מאחריו, אלא אך הכוח העלום של הדת.
בעולם של תש״ם שלטה הטכניקה, פרי השכל האנושי הרציונלי. חלליות תרו
אחרי כוכבי־לכת רחוקים, העבירו ארצה תצלומים של גרמי־שמיים. מדענים פיתחו
טילים חובקי־עולם ופצצות גרעיניות מתוחכמות יותר ויותר. מחשבים אלקטרוניים
השיגו הישגים שאף סופרי המדע הבידיוני לא העזו לחלום עליהם. חוקרים חדרו
אל הסודות הכמוסים של הגנים האנושיים, העלו חזיון מפחיד של הנדסה גנטית, שבאה
במקום הבריאה האלוהית.

אך כעולם שכלתני זה הרימה הדת שוכ את ראשה ואיימה לשכש
את כל מהלכי ההגיון.

כו 3שי ארץ כנען: סי שדאלבקרבשל ׳בית־חורון

איש־השנה תשל״ט, האיית־אללד. רוח־אללה חומייני, הטיל את מוראו גם על
תש״ם. בראשית השנה שלח את קנאיו ללכוד את השגרירות האמריקאית בטהראן

11ש וו שווו ונעו
(המשך מעמוד )7
ולהחזיק בפקידיה כבבני־ערובה. פרשת בני־הערובה עמדה במרכז האירועים הבינלאומיים
בשנה זו, השפיעה על היחסים בין מעצמות־העל, עיוותה את מהלך הבחירות
בארצות־הברית.
לא היה בה כל הגיון גשמי. אין סתירה מהותית בין האינטרסים של המדינה
האיראנית ובין האינטרסים של ארצות־הברית. עם מותו של השאה האחרון, מוחמד
ריד׳ה פהלווי, קהה גם עוקץ הזכרונות העגומים מן הימים שבהם תמכה ארצות־הברית
בשילטונו של עריץ מושחת ואכזרי זה. האיום הסובייטי יצר את הרקע לשותפות
אמריקאית-איראנית חדשה.
אך איראן נשארה אחוזה באכסטאזה דתית, שהתעלמה מכל שיקול של תועלת
או סכנה. כיתות־היורים פעלו יומם ולילה, נואפות והומוסכסואלים נסקלו למוות באכזריות
מטורפת, רוח־הקודש הפראית חגגה יום־יום.

הדת גכרה עד כל הגיון.

גם מעצמת־העל היריבה, שרשמה את המילחמה־בדת על דיגלה האדום, למדה
להכיר את נחת זרועה של הדת הלוחמת. במעשה פזיז פלשו הסובייטים לשכנתם
הדרומית, אפגניסתאן, כדי לשמור על קיומו של מישטר קומוניסטי מקומי. אך הדוב
נוכח לדעת שהוא הכנים את אפו אל תוך קן של צרעות.
כשם שהעוצמה הצבאית האדירה של ארצות״הברית שקעה בבוץ של וייאט־נאם
ונאלצה להימלט משם בחרפה, אחרי הרג והרס שמלוא היקפם מתברר רק עתה, כך
החלה העוצמה הצבאית של ברית־המועצות לשקוע בעמקים הנידחים של ארץ-
ההרים הפראית. אך בעוד שמול האמריקאים בוויאט־נאם עמדו לוחמים שנשאו בליבם
את הקנאות הקומוניסטית, עמדה מול הסובייטים באפגניסתאן הקנאות הדתית המוסלמית.

הרכ-האיסדאם המתהפכת יכדה דטנקים שד צכא־היבשה האדיר
כיוס כעוד ם.
בפאקיסתאן הסמוכה החליט הרודן הצבאי המקומי, מוחמד זיא אל־חק, להקים את
המישטר המוסלמי האדוק ביותר בעולם — תוך הנהגת חוק דתי, שיפוט דתי, חינוך
דתי ושלטון דתי, וביכלל זה כריתת ידי גנבים וסקילת נואפות.
אין תופעה זו מוגבלת ליבשת אסיה. באירלנד הצפונית נמשכה מילחמת-אזרחים
דתית, המזכירה את הגרועה שבמילחמות־הדת של אירופה מלפני 400 שנים.
האריה הבריטי, שרעמת האימפריה נשרה ממנו, נשאר חסר־ישע מול מרחץ-
דמים זה.

עליו בלי כל פיקפוק ועירעור, המספק את הביטחון המוחט. אחרי שהנער המתבגר
מאבד את הביטחון המוחלט באב הגשמי, הוא רוצה לבטוח באב עליון, שאינו
מזדקן ואינו לוקה במחלות, שהוא צודק, רחום וחזק.

יש סברות אחרות כלא־ספור להסברת כוחה של הדת. לכולן משותפת
הדיעה כי זהו צורך אנושי עמוק, הנשאר חבוי כלב האדם גם
כאשר נדמה דו שהשתחרר ממנו, והפורץ מדי פעם מחדש, בייחוד
כעיתות של פחד ומשכר, התמוטטות חברתית והתפרקות תרבותית.

השליש האחרון של המאה ה־ 20 הוא עידן כזה. האידיאולוגיות החילוניות נחלשו.
החישוקים החברתיים מתרופפים גם בפלג הליברלי וגם בפלג הקומוניסטי של התרבות
המערבית. גוברת והולכת תחושה של חוסר-אונים מול פני תופעות של התפרקות
פנימית וחיצונית.

כמו כמאה ה־ ,14 כאשר פקד המוות השחור את אירופה ורוקן
ארצות שדמות, נושא האדם שוב את עיניו השמימה, כדי למצוא
שם ישועה לחודייו.
התפרצות אי־ראציוגלית זו מסוכנת שיבעתיים, כאשר היא מתחברת עם יצרים
לאומניים. כאשר אומה מודרנית מחליטה להיות שוב לשבט של באבונים, והכמיהה
למנהיג־עליון שמימי מתחברת לאנוכיות שיבטית בלתי־מרוסנת — שיבטי־ואפסו־עוד,
עם־אדונים, גזע עליון ועם נבחר — נוצרת מזיגה בעלת כוח־הרס נדיר.
עוצמתה עולה על זו של כל פצצה גרעינית.

• !לדר נעו! וו
^ לאומנות שלותת־הרסן, המבקשת בשם ״עם אדונים״ לדרוס עמים אחרים,
י י יכולה להתפרץ גם בלי מניעים דתיים.

הרבע השני של המאה ה־ט 2עמד כסימן הפאשיזם, שהיה אנטי־דתי
כמהותו, ושביקש להחליף את האמונה המיסטית הדתית כאמונה
מיסטית דאומנית־פגנית.

הסמל שהעניק את שמו לתופעה כולה — ה״פאסקס״ ,גרזן המוקף בצרור של
זרדים, סמל השילטון על חיים ומוות, שנישא על־ידי המלווים של אישי־שילטון
ברומא העתיקה — נלקח ממישטר אלילי. סימלה של התנועה הפאשיסטית ד,קי-

באיראן, כאפגניסתאן, כאידדנד ובלבנון שוב הידהדה הקריאה 1 הצלבנית :״אלוהיים רוצה כזאת!״

#הקוף העליון
יטב המוחות החילוניים של העולם המערבי ניסו להתמודד עם תופעה בלתי-
ק) הגיונית זו של עוצמת הדת, הפורצת מדי פעם מלב החברה האנושית כמו לאבד,
רותחת ממעמקי כדור־הארץ, בשעת התפרצותו של הר־געש.

אלו הי ם עוזר ללא* :ה א ״ א דו־ אללה חגמ־־וי *
צונית ביותר — צלב־הקרם הנאצי — היה בימי־קדם סמל השמש בתרבויות
פגניות רבות.
הדיקטטור הפאשיסטי, שליט של בשר־ודם, שגילם את עליונות הלאום או הגזע,
דחק מעולנדהמושגים הפאשיסטי את אלוהים, השליט הטמיר. כאשר כתב אלפרד
רוזנברג, האידיאולוג של אדולף היטלר, על ״המיתוס של המאה ה־20״ ,הוא
התכוון למיסטיקה גזענית, פגנית, אנטי-דתית.
לעומת זאת, המיסטיקה הלאומנית־הדתית, המרימה את ראשה ברבע האחרון
של המאה ה ,20-אינה חוזרת אל העולם הפגני. היא מהווה שיבה אל תקופה אחרת.

כמו הפאשיזם, היא פונה עורף לעולם המודרני. אך שורשיה נעוצים
כעידן דתי.

פול חן ב ל • אלוהי: א רו ל ף הי טלר בציור נאצי, כ א בי ר גרמני
מה מקורותיה ץ ממה היא ניזונה ך מניין בא לה כוחה האדיר ץ
האתולוגים המודרניים, חוקרי ההתנהגות של החיות, חיפשו את התשובה במוצאו
של האדם במישפחת הקופים. סוגים שונים של קופים חיים בחברה שיבטית, הנשלטת
על־ידי דיקטטורים. שום היטלר או סטאלין אנושי לא הצליח מעולם לכונן בארצו
שילטון אישי כה מוחלט כפי שהוא קיים בשבט של באבונים, שבו מקיים הקוף
העליון מישטר של שילטון־יחיד טוטאלי.
אחרי שיזקוף האנושי — ״הקוף העירום״ — ירד מן העצים והתרומם על רגליו
האחוריות, נשארה טבועה בו הכמיהה לשליט מוחלט כזה, יודע-כל וכל־יכול, הדואג
לשלום השבט, שופט ומעניש, הצועד בראש החיל ביום־פקודה, שיש להשתחוות
לפניו עד עפר, כפי שעושה הבאבון בהיפגשו במנהיגו.

מאחר שאין אף מישטר אנושי אחד המספק אמונה כה מוחלטת
בשליט כשר־ודם, מחפש האדם — לדעת האתולוגיב — את דמותו
של המנהיג המוחלט כשמיים.
פסיכולוגים מחפשים את התשובה בכמיהת היצור האנושי לביטחון שהיה לו
ברחם האם, או בתלותו של התינוק באב חזק ורחמן, מגן ואוהב, שאפשר לסמוך

נושא־הצלב, שיצא לדרך כדי לשחרר את קבר המשיח, לא ראה את עצמו כאביר
צרפתי, אנגלי או גרמני. זהותו העיקרית, המכרעת, היתד, דתית. מולדתו היתד,
מולדת ״הנצרות״ .לאומו היה הלאום הנוצרי בתור שכזה. היותו ״פראנקי״ או
״טבטוני״ ,בן ונציה או וינה, היה מישני, לעומת עובדת היותו נוצרי. עברו מאות
שנים עד שהתגבשו הלאומים החדשים, שתודעתם העצמית הבלתי־סובלנית דחקה
את התודעה הדתית הצידה.
כך מתה ההגדרה הדתית של הלאום, שהיתר, קיימת עד סוף ימי־הביניים. זו
לא נולדה באירופה, אלא באה אליה מן המיזרח. היא היתד, סימן־היכר העיקרי של
התרבות שקמה במערב־אסיה ובדרום־אירופה. כאשר פשטה התרבות היוונית במרחב
האדיר הזה, בעיקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון*,כבר היה זה דפוס תרבותי מגובש.

כתרבות זו, ההשתייכות של הפרט היתה לעדתו התרבותית*
דתית, וזו היתה חשוכה לאין ערוך מהשתייכותו המקומית. ה״מו*
לדת״ לא היתה ארצית, בעלת גבולות ברורים, אלא רוחנית, רעיונית.

״יווני״ לא היה מי שנולד ביוון, אלא מי ש״התיוון״ וקיבל על עצמו את התרבות
ההלנית .״יווני״ בקיסריה היה קרוב הרבה יותר ליווני באתונה או באלכסנדריה מאשר
לשכנו היהודי או הנוצרי.
במשך יותר מאלף שנים שלטו הדפוסים של מישטר זה בעולם, מאיראן ועד
מארוקו, מסודאן עד צפון אירופה. הקיסרות הביזנטית לא היתה מחולקת לפי
ארצות, אלא לפי עדות, כשכל עדה נהנית מאוטונומיה מישפטית ותרבותית וחולשת
על חיי הפרט והכלל בה. הממלכה הערבית, ואחריה הממלכה העות׳מאנית, ירשו
מישטר זה ושימרו אותו עד המאה ד,־ .20ר,״מילה״ (האומה העדתית) נהנתה בממלכת
התורכים משילטון־עצמי מלא. בן ה״מילה״ האחת לא יכול היה לשאת אשה מבנות
* בקאריקטורה המתארת את הדוב הרוסי, שפלש לאפגניסתאן, שולח חוטמו לעבר
איראן, בעוד חומייני תוקע סיכות בדמות האמריקאי.

״מילה׳׳׳ אחרת, אך היה יכול לשאת אשה מבנות ה״מילה״ שלו אשר חיה בקצה
השני של הקיסרות, במרחק של אלפי קילומטרים.
מן הממלכה העות׳מאנית עבר מישטר מדיני־תרבותי זה במישרין, דרך המנדאט
הבריטי, אל ספר־החוקים של מדינת־ישראל.

שילטון כתי־הדין הדתיים של העדות הדתיות על חיי-האישות
כירושלים של תש״ם הוא המשך ישיר למישטר שהיה קיים כה
ככר כיום שכו נתקכל כה אלכסנדר מוקדון כגואל וכמושיע.

• עם דחי נורמזי
עם ה״יהודי — להבדיל מבני־ישראל הקדומים — נולד לתוך עולם זה של
י י לאומים־דתיים, ותרם בעצמו תרומה מכרעת לגיבושו הרוחני.

עם זוז נולד כגלות ככל, כין הורכן ״הכית הראשון״ והקמת

״הכית השני״.
אנשי־החיל, האצילים ובעלי־המלאכה (״החרש והמסגר״) ,שהוגלו על־ידי נבו-

מערבית כמו ארצות־הברית או אוסטרליה. בוודאי לא על אומה אתיאיסטית. היא
רצתה בתחייתו של ״הבית השני״ בלבוש מודרני, במדינה דתית־לאומית.

כ״מדינת

היהודים״,

נוסה

הרצל,

אלא

כ״מדינה

יהודית״.
ההתנגשות בין שתי המגמות היתה במידה רבה בלתי־מודעת. אם צפה מדי פעם
על פני התודעה, היא טושטשה בפשרה, תוך שימת טלאי על גבי טלאי. ארגנטינה
ואוגנדה נפסלו לטובת פלשתינה, שנקראה כעבור זמן־מה ארץ־ישראל. הדגל החילוני
של הרצל — שיבעת כוכבי-הזהב, המסמלים את שבע שעות־העבודה — נפסל לטובת
דגל כחול־לבן שנגזר מן הטלית, ובמרכזו מגן־דויד שנלקח מבית־הכנסת ומבית-
הקברות. עצם השם ״ציונות״ נלקח מן המילון הדתי. אין זה שם של אחת הגבעות
בירושלים, אלא שם של אידיאל דתי.

אולם כעוד שהלאומיות הדתית השתלטה על עולם הסמלים של
הציונות, נקכע עולם־המעשים שלה על־ידי המגמה הלאומית־חילונית,
האתיאיסטית והסוציאליסטית.
כל ההישגים האותנטיים של הציונות — ההתיישבות העובדת, הקיבוץ, המושב,
ההסתדרות — היו חילוניים, בשלמותם או בעיקרם. הרצל עצמו, זאב ז׳בוטינסקי, חיים

בנימיו 1אבהרצל, חיים זייצמן, דויד בן־גוריו! :כולם היו אתיאיסטי, פו ל רצו חברה חילזו־ת
כדנאצר מירושלים לבבל, היו בני חברה שיבסית, בעלת פולחנים דתיים מקומיים,
פגניים־למחצה.

כגלות ככל עכרו גולים אלה את המהפכה הרוחנית המכרעת,
שהפכה אותה לעם מסוג חדש — לא עוד ״כני יהודה״ ,אלא ״יהודים״•
לא עוד כני־מקום, אלא אנשי עדה דתית־לאומית.
המעטים שחזרו מבבל לירושלים לא היו מוכנים להתרועע עם ה״שומרונים״ ,צאצאי
האוכלוסיה של ממלכת־ישראל, וגם לא עם בני-יהודה שלא הוגלו ושנשארו בארץ,
שלא עברו מהפכה זו. הם גירשו את הנשים ה״נוכריות״ .״העם הנבחר״ היה עם דתי

ככל ימי ״הכית השני״ ישסו מרכית ה״יהודים״ מחוץ לארץ
ישראל, ואילו חלקים גדולים של אוכלוסיית ארידישראל לא היו
יהודים.

יהודי בירושלים חש שהוא שייך לאותו הלאום כמו יהודי באנטיוך או באלכסנדריה,
אך הוא היה זר לחלוטין ל״יווני״ בקיסריה, ל״שומרוני״ בשכם, ל״ערבי״
בפטרה, לצידוני בעכו.
סיסמה כמו ״עם־ישראל השלם בארץ־ישראל השלמה״ היתה חסרת־משמעות
במציאות זו של לאומים דתייס-רוחניים. בארץ־ישראל ישבו עמים רבים, שכל אחד
מהם היה חלק מפזורה ״עולמית״ .לא השורשים בארץ קבעו את מהותם של עמים
אלה, אלא האמונה הדתית.
הפזורה היהודית לא היתה תוצאה של שואה — ״חורבן הבית״ ,גירושים ומעשי-
דיכוי של הקיסרים אחרי המרידות — אלא היתה תוצאה טבעית של התרחבזית העם,
שנולד בגולת־בבל, ושפשט במהרה בכל אגן הים התיכון וקידמת־אסיה, כשהוא
מגייר שבטים שלמים בחצי־האי ערב ובקווקז, מתנחל בכל ערי האימפריה הרומאית,
הביזנטית והערבית.
הציבור היהודי, שהשתתף במרד הקנאים אשר הביא לחורבן ירושלים, לא
היה אלא חלק קטן של העם היהודי באותם הימים.

העם היהודי המפוזר לא היה עם ״כלתי־נורמלי״ .להיפך: כמשד
מאות כשנים, הוא היה העם הנורמלי כה״א הידיעה .״אי־הנורמא־דיות״
שלו התכטאה, לאחר מכן, רק כסירוכו להשתנות יחד עם

כל העולם.

עם התפשטות שתי הדתות הגדולות, בנות הדת היהודית — הנצרות והאיסלאם —
הצטרפו כל העמים לדתות החדשות. כל החלק הצפוני והמערבי של העולם המוכר
הצטרף ל״לאום״ הנוצרי החדש, וכל החלק הדרומי והמיזרחי הצטרף ל״לאום״ המוסלמי.
רק היהודים שמרו על עצמיותם ועל יצמאותם, בעקשנות שנבעה מאופיים הדתי-
לאומי.
כאשר התחוללה באירופה המהפכה הלאומית המודרנית, בגמר ימי־הביניים, וכאשר
הלאומיות תפסה את מקום הדתיות כעיקרוו־היסוד של החברה החדשה, הפכו היהודים
״בלתי־נורמליים״ — לא מפני שהשתנו. אלא מפני שלא השתנו יחד עם האחרים.

קודם לכן נרדפו ככני דת־מיעוט, שעוררו את זעמם של קנאי
דת־שילטון. עתה עוררו את זעמם של הלאומנים החדשים, שלא יכלו
לסכול בקירכם מיעוט לאומי שאינו ניתן לעיכול ככור־ההיתוך הלאומי.

גוי חדש?
^ ציונות קמה כתגובה על אתגר זה.
11 אך מן הרגע הראשון התרוצצו כה שתי נשמות שונות, שלא
יכלו לדור ככפיפה אחת מכלי לעשות שקר כנפשם. טוכי אנשי-הרוח
של הדור הדאשץ, כמו אהד-העם ויוסף כרדיצ׳כסקי, ככר הכחינו
ככך, אם כי כמעורפל.
התשובה הציונית האחת היתה זו של תיאודור הרצל, היהודי המתבולל, מעריץ-
הגרמנים, האנטי־דתי, ששקל בנעוריו התנצרות אישית וקולקטיבית. כאשר הכריז
בסיפרו ״אנחנו עם!״ התכוון לעם אירופי רגיל — גוי יהודי חדש, חילוני, בלתי־דתי,
אירופי. הרבנים, כך הבטיח ביומנו, יוגלו לבתי־הכנסת, כשם שהקצינים יוגלו
לקסרקטינים. הרצל העדיף את ארגנטינה על פני ארץ־ישראל, מפני שהמשמעות הדתית
של הארץ היתר, זרה לו לגמרי.
מול החזון ההרצלי הזה של גוי־ככל־הגויים עמדה ציונות אחרת, שבקעה מלב
היהדות המיזרח־אירופית, הדתית, ילידת־הגטו. זו לא חלמה על חברה אירופית-

וייצמן, ברל כצנלסון ודויד בן־גוריון היו כולם אתיאיסטים מושבעים, ששילמו לכל
היותר מם־שפתיים לדת, כאשר הנוחיות המדינית־הטכסיסית חייבה זאת. הקיצוני
שבהם היה דווקא ז׳בוטינסקי, שהירשה לשרוף את גופתו, ושדחה את תרבות יהודי־המיזרח
בשל התנגדותם להפרדת הדת מן המדינה.

כאשר קמה מדינת־ישדאד, אפשר היה לצפות ככיטחון כימעט
מוחלט לכך •טתתגכש כה אומה חילונית מודרנית — סוציאליסטית
או קפיטליסטית — שלא תהיה שונה כמהותה מן האומה האמריקאית,
הכריטית או הצרפתית.

#אווזה שר נילאיים
חת זאת היתה ההתפתחות במדינד, הפוכה — לא קדימה, אלא אחורה. לא
1לעבר חברה לאומית או אחר-לאומית מודרנית וחילונית, אלא לעבר לאום דתי,
תיאוקראטי, שבו נוצרת זהות מוחלטת בין מדינה, דת ולאום.

מוכן שאי-אפשר לכונן כסוף המאה ה־0צ לאום מן הסוג ששיגשג
כמאה השנייה. תחת זאת הולך ומתגכש יצור־כלאיים — אומה
מודרנית הכפופה למושגים שהיו מיושנים ככר כתום ימי-הכיניים;
מדינה המחזיקה כעת וכעונה אחת ככלכלה וכצכא של העידן הגד־עיני
וכיעדים מדיניים של ימי המככים.
הדבר נוצר בהדרגה. במשך שנים ארוכות ניסו רבים להשלות את עצמם שאין
זו אלא תופעת־לוואי בלתי־חשובה, מחלת־ילדות של המדינה, פרי של קנוניות מיפלגתיות.
הדיעה הכללית היתה שפועלת כאן ״כפייה דתית״ ,שאינה אלא תוצאה של מאזן־
הכוחות בקואליציות המשתנות. כימעט איש לא העלה על דעתו שזוהי תופעה הרבה
יותר עמוקה, הנוגעת לשורשי ההווייה הלאומית.

אולם כשנים האחרונות, וכמייוחד כשנת תש״ם, אי-אפשר היה
עוד לשגות באשליות, אלא כמאמץ מודע או כלתי-מודע לעצום
את העיניים.

יותר ויותר התגלתה מהותו האמיתית של התהליך. המדינה השתעבדה יותר
ויותר לציוד לאומי־דתי, שהתרחק יותר ויותר מכל הגיון רציונלי. האינטרס המעשי
הוקרב על מיזבח של אמונות מיסטיות. במרכז אירועי שנת תש״ם עמדו מעשים,
החלטות, חוקים וסיסמות שנגדו בגלוי את האינטרס הקיומי של המדינה, אך שנבעו
מאמונות רוחניות־דתיות.
יותר מאשר בכל תקופה קודמת, היה נדמה כי סיסמת ישראל היא ״עיצרו
את העולם, אני רוצה לרדת.״ הפער בינה ובין רוב העולם התרחב בגלוי, ובממדים
הרי-שואה.

אך ישראל לא רצתה ״לרדת״ .היא רצתה לחזור אחורה — אל
ימי ״הכית השני״.

ישראל לא היתה יחידה בעולם של תש״ם שהלכה בדרך זו. מצפון לה, ובעזרתה
הפעילה, קמה מדינה לבנונית־נוצרית, שמקימיה שוב לא ראו את עצמם כשייכים
לאומה לבנונית רב-עדתית, אלא ללאום נוצרי החי בלבנון.
באיראן הסמוכה כבר התגשמה תורה זו במלואה, והשליטה את עצמה בעזרת
כיתת־היורים ומעמד־הסקילה. באירלנד הצפונית ניסו שני הצדדים היריבים להגיע
למצב דומה

הבע״ה העיזמית
הליך זה היה התופעה העיקרית בחייה של ישראל בתש״ם, ואחת התופעות
1העיקריות בחיי העולם כולו.
בהשוואה אליו, כל שאר התהליכים, המעשים והמחדלים של ישראל בשנת תש״ם
היו מישניים וטפלים. אף אחד מהם אינו מאיים כמוהו על עצם קיומה של ישראל,
אף אחד מהם אינו נוגע, כמוהו, לשורשי ההודיה הלאומית ולמהות המיפעל הציוני.

משום כך היה כדור כי האייטיות המסמלת תהליך זה יותר מכל
אחרת היתה האיש — או האשה — של תש״ם.

חיש חשש חש
^ חת לארבע שנים בערבות בחירות חופשיות
י * במדינה העשירה והמפותחת ביותר בעולם. מאתיים
מיליון אמריקאים מעלים מקירבם שתי דמויות, המתמודדות
ביניהן על מנהיגות המעצמה המנהיגה את
מחצית כדור־הארץ.
אפשר היה לקוות כי תהליך זה של ברירה טבעית
יעלה שני אישים מבריקים ומחוננים, הוגי־דיעות מעמיקים,
אנשי־מעשה נמרצים, מנהיגים מלהיבים. זה מכבר
אין המצב כך.

השגה הגיע התהליך לנקודת־־שפל חדשה.
אחרי חודשים ארוכים של התגוששות ברחבי
היבשת, ממדינת מיין עד קליפורניה, הצליח
העם האמריקאי למצוא שגי מועמדים שבמותם
ניתן לאתר ככל קרון של תחתית כניו־ייורק —
שני אנשים אפורים, חסרי שארי־רוח, שככר
הוכיחו כמישרות אחראיות את כינוניותם
הסרת־התקנה.
ג׳ימי קארטר הראה בארבע שנות כהונתו בבית הלבן
כי הוא אדם הגון פחות־או־יותר, אחראי פחות־או־יותר,
נטול־רעיונות, חסר-ברק, עתיר-כישלונות בכל השטחים.
מולו הועמד אדם שנראה כאילו הומצא על-ידי סאטיריקן
מרושע: קואבוי־של־קולנוע, אפס אינטלקטואלי ומעשי,
שהמליצות הנדושות ביותר נטפו מפיו כמו מים מברז
דולף. למי שנחרד נוכח הסיכוי שהאצבע של מצחצח-
חרבות זה תהיה מונחת על הכפתור הגרעיני, מבטיחים
מקורביו שאין ממה לחשוש: בכהונתו כמושל קליפורניה
כבר הוכיח רגן, כי מאחורי הפוזה של שריף צמא־דם
מתחבא אדם בינוני מאוד, משעמם מאוד.
גם הדמויות האחרות, שצצו במהלך מילחמת־הבחי-
רות׳ לא היו אלא מתגוששים בעלי מישקל־נוצה. ג׳ון
אנדרסון, שמשך תחילה את האינטלקטואלים שנואשו מן
האחרים, התגלה במהרה כאפס מרשים, שמעלתו העיקרית
היא רעמת־שיער לבנה. ואילו אדוארד קנדי, נצר
המישפחה הכימעט-מלכותית של המדיניות האמריקאית,
דמה לחזית של בניין מפואר שמאחוריה התחבא צריף
עלוב.

צירוף התבונות של כד המועמדים גם יחד
— הפוזה שד רגן, החיוך של קארטר, השערות
של אנדרסון והקול של קנדי — היה
מספיק בקושי לראש־עידייה קטן במערב־התי
כון. הוודאות שאחד מאדה יכהן כמהלך
תשמ״א כיורשם שד ג׳ורג׳ וושינגטון, אברהם
לינקולן ופראנקדין דלאנו רוזוולט היתה מדכאת
למדי.

#אפורים נשק
^ ופעה זו לא יכלה להיות מיקרית, והיא לא היתה
1אמריקאית בלבד. השתלטות הבינוניות האפורה על
החיים המדיניים היא תופעה עולמית, שהגיעה בשנת
תש״ם לשיא חדש.
בכל רחבי העולם המערבי שלטו אנשים ונשים שמעטים
סיכוייהם להירשם בספרי ההיסטוריה. מארגרט תאצ׳ר
הבריטית בלטה בעיקר בגלל היותה אשה, כשם שוואלרי
ז׳יסקאר-ד׳אסטן בלט בשל הופעתו האלגנטית.

כנוף כדלי זה של בינוניות התגכיט הדמוט
׳טמידט הגרמני כמדינאי מם׳ 1יטל העולם

77162*17 76*77
המערבי, לא כשד אישיותו המבריקה, אלא
כנציג השכל הישר, הרצינות המוסרית והידע
המיקצועי.
מותו של יוסיפ ברוז־טיטו השנה הזכיר לעולם כי
עוד לפני דור היתה הזירה העולמית מלאה מנהיגים
בעלי שיעור־קומה רוחני ומעשי, לוחמים נועזים והוגי*
דיעות. עם הסתלקותו הצטרף טיטו, אחרון דור־הנפילים
של השליש השני של המאה ה־ ,20 בעמודי ההיסטוריה
לדמויות כמו וינסטון צ׳רצ׳יל, פדאנקלין רוזוולט, מו־האנדם
גאנדי, ג׳והארלאל נהרו, מאו טסה־טונג, צ׳אנג
קיי־שק, הו צ׳י־מין, שארל דה־גול, ולהבדיל — יוסף
ויסאריונוביץ׳ סטאלין, אדולף היטלר, בניטו מוסוליני
וסרנציסקו פראנקו.
בעולם הקומוניסטי לא היה יבול־המנהיגים טוב יותר
מאשר ביריבו הרכושני. המנהיגים הזקנים של ברית־המועצות,
שיכלו למלא מחלקה גריאטרית בבית־חולים
לחולים כרוניים, התכוננו להסתלק — אך במקומם המתיו
לתורו צוות של אנשי־מנגנון אפורים כשק. כאשר
הופיע, לקראת סוף תש״ם, על מירקע הטלוויזיה הישראלית
המנהיג העליון של פולין, אדווארד גירק, לרגל
שביתת־הענק של פועלי מדינתו, ניתן גם לאזרח הישראלי
לראות כיצד נראה מנהיג־מיפלגה קומוניסטי באירופה
המיזרחית: איש־מנגנון אפרורי, חסר השראה ושאר־רוח,
שלא יכול היה להגיד אף פסוק אחד מבלי לקראו
מן הכתב, הפוחד להסתכל אל תוך עין המצלמה.

שום מנהיג עולמי לא התקרב למעמד של
איש-השנה תש ״ם. כניגוד לשנת תשל״ט, שבה
הטביע אדם אחד — האיית-אללה רוח־אללה
חומייני — את חותמו על העולם בולו, לא
יבול היה איש-השנה תש״ם להיות מנהיג בינלאומי.

#חוות!וחיות

צמרת הפוליטית בישראל דמתה, השנה, להם־
י י ליא לצמרת הפוליטית של ארצות המערב והמיזרח.
גם היא היתה אפורה ומשעממת.

תש״ם — שכה הסתיימה השנה השלישית
של שילטון הליכוד — היתה שנת התמוטטותו.
לא היר, אף שטח אחד שבו לא הלכה ממשלת־הלי-
כוד מדחי אל דחי. האינפלציה דהרה כפי שלא דהרה
מעולם. ההתקרבות הישראלית־מצרית נעצרה, ובמקומה
החלה התרחקות. הבידוד של ישראל בעולם היה כימעט
מושלם. בעלת־הברית היחידה, ארצות־הברית, גינתה את
ישראל וסירבה להפעיל למענה את זכות־הווטו שלה
באו״ם. בשטחים המוחזקים החלה התפתחות הרת־סכנות
לקראת מרי לאומי. המתחים החברתיים במדינה גברו
במידה מסוכנת. אווירה של אלימות ופשע פשטה בחוצות.
מגמת הירידה הגיעה לממדים קטסטרופליים.

ומעל לכל — הממשלה עצמה היתר, נתונה במצב של
התפרקות. טובי חבריה נטשו אותה, בזה אחר זה.
הנותרים התקוטטו בלי הרף, הדליפו את סודותיה הכמוסים
ביותר, השמיצו איש את דעהו, התחרו זה בזה
בביטויי-עלבון.

ההרגשה הכללית היתה ש״הממשלה אינה
מתפקדת״ — ביטוי שהומצא כימי כהונתו של
יצחק רכין, ושקיבל השנה משמעות נוספת.
שר־החקלאות אריאל שרון הטיח כלפי בגין שהוא
״שארלאטאך, ובגין החזיר לו מחמאות. הוא ״התלוצץ״
— כדבריו — באומרו שאם שרון יתמנה כשר-
הביטחון, יחולל הפיכה צבאית ו״יקיף את מישרד ראש־הממשלה
בטנקים״.
שרון הישווה את שר־החוץ יצחק שמיר ליצאנית,
באומרו שהוא קיבל ״אתנן״ .כשטען שרון שמגיע לו
מעמד מייוחד בהכרעות ביטחוניות, הישווה אותו בגין —
שוב ב״הלצה״ — לחזיר שבספר חוות החיות, שהכריז
כי ״כל החיות שוות, אך יש חיות השוות יותר.״ אריק,
לעומת זאת, טען כי בגין מקבל הכרעות ביטחוניות חיוניות
בצורה פזיזה ובלתי־אחראית.
המדינה כולה עקבה בבדיחות־דעת מהולה בחרדה
אחרי ישיבת־הממשלה השבועית, שכל פרטיה התגלו
מייד בדרך של הדלפות. היתר, זאת הצגה שבועית של
(המשך בעמוד )13

תן מ תנ ה למכתית עזלך.
משלוח שי לחגים הוא מנהג יפה בין הבריות. בחג הזה, תן
חתנה אורגינלית גם למכוניתן־ -מגיע לה!!
תן לה כדי שתרגיש ג 1וב ותאריך ימים.
קסטרול -השמן המובחר למנוע -להנאת שניכם.

xז ^ קסטחל ינתר תיים למסע .

תיש תשות תש
(המשך מעמוד )10
תיאטרון־אבסורד או פרק שבועי בסידרה טלוויזיונית
טראגי־קומית. הצפייה בה הפכה הרגל לאומי משעבד,
ששוב אי־אפשר היה להיגמל ממנו. גיבוריה לא השמיעו
רק חילופי מחמאות אלא גם עסקו בתעלולים.
השר אריק שרון נרדם על הספה לפני חדר ישיבות־הממשלה,
והשר ייגאל הורביץ פרש מישיבה ונחשב
כמתפטר, עד שהתגלה בבית־השימוש.

יזם פרטי שהצליח בהצלת מיפעלים כושלים, אף שאין
לו מושג בענייני הכלכלה המדינית.
אילו הצליח הורביץ לרסן את ד,שור המשתולל של
האינפלציה או לרפא את אחד הפצעים האחרים של
הכלכלה הישראלית, יתכן שהיה יכול לזכות בתואר איש-
השנה תש״ם. אך הדבר לא עלה בידיו. בהיעדר כל תפיסה
כלכלית משלו, נאלץ להמשיך בדרכם של הכלכלנים
הכושלים, שהביאו את הכלכלה הישראלית למצבה הנוכחי•
גם הצוות שהביא עימו לא שינה דבר, ורק הגביר
את השיטות שהעשירו את הפרוטקציונרים של

אך כסוך תש ״ם היה זה עדיין איום בלבד —
וגורל רחום מנע מן השגה הזאת את הצורך
להכתיר את אריק שרון כאיש־השנה שלה.
דמות אחרת שהתגלתה במהלך תש״ם כמוקד של סכנה
היתה זו של שמואל תמיר. לא היה זה עוד הפרקליט
הצעיר והשאפתני, שביקש בשנות ה־50׳ לבסס קאריירה
על מאבקים מישפטיים נגד המישטר — מאבקים שד,פ־כור,ו
איש־השנה של תשט״ו.
אחרי שנתיים של עשייה מועטה במישרד־המישפטים,
הפציץ תמיר בתש״ם את הכנסת במטח של פגזים מיש-

כמרכז המפולת עמד מנחם בגין, שדמותו
עברה בתש״ם תהליך של שיחות חסר־תק•
דים. איש־השנה תשל״ז, שרכים חששו שמא
יתגלה כשילטון כדיקטטור כעל אגרוך־כרזל,
הצטייר השנה כעסקן חלוש, חסר כוח־מנהי
גות, נטול היכולת לכפות על שריו נורמות
מינימליות של התנהגות והגינות.

מדי פעם נפל בגין למישכב, הוחש לבית־ד,חולים,
התאושש. מדי פעם חזר לקדמותו כנואם בעל יכולת
דמגוגית־פולמוסית מעולה, המכה בלשונו את יריביו
שוק על ירך. אך מעמדו בקרב הציבור שקע בהתמדה.
בסיקרי דעת־הקהל היה מצבו כמצבו של קארטר
בארצות־הברית: רוב גדול של אזרחי מדינתו סברו
שהוא ראש־ממשלה רע.

הוא היה רחוק מאוד מלהיות איש־השנה
של תש ״ם.

#הרקולס והסוס ווסחיאז׳
ך* הישג האמיתי היחידי של ממשלת בגין -
י השגת השלום עם מצריים — דהה במהירות. שני
האנשים, שמילאו תפקידים חשובים בהשגתו פרשו מן
הממשלה.

איש־־השנה תשי״ז ותשכ׳׳ז היה הראשון.

משה דיין, שר־החוץ שהעניק לממשלודבגין מכובדות
בינלאומית, התפטר במפתיע. הוא עצמו התקשה להסביר
את מניעיו למעשר, זה. הסבריו סתרו זה את זה, כשם
שעשו מעשיו מאז פרישתו. יתכן שהיו לו סיבות אישיות,
שנבעו ממחלתו ומעייפותו. אך האיש שעלה
על ספינת־בגין בקפיצה נחשונית צינית, כאשר היה
נדמה לו כי הוא מצטרף לצי מנצח, הבליט בקפיצתו
ממנה שהפכה גרוטאה אובדת־דרך.

אחריו הלך איש־השנה תשל׳׳ח, שהפך סמל
חי לשלום הישראלי-מצרי.
יותר מכל אדם אחר בצמרת ישראל הבין עזר
וייצמן את המשמעות ההיסטורית של השלום, ואת האפשרויות
העצומות הגלומות בו לשינוי כל מערכות יש ראל•
אך כגודל הסיכויים שראה בעיני רוחו, היה גודל
אכזבתו, כאשר ראה כי ממשלת־ישראל מחמיצה את
ההזדמנות ההיסטורית שהזדמנה לה. הוא התפטר.
אחרי ״ליל־ד,ברווזים״ ,שבו גילתה ממשלת־ישראל

ממשלח ישראל * :ארבעההתפט רו( ב עי גו לי ם) ,אחד הו ד ח מחופקידו ( מ רו ב ע)
המישטר, ידידים מיפלגתיים, אילי־הון מקובלים ומיש־פחת
השר עצמו. עם העשרת העשירים, קיצץ הורביץ
את הסובסידיות למיצרכי-היסוד•
תרומתו של הורביץ לשנת תש״ם הצטמצמה בעיקר
בסיסמות (״לחתוך בבשר החי אין ליו״) ובנסיונות־סרק
להקטין את התקציב הממשלתי — אורווה מזוהמת
שגם הרקולס הגדול בכבודו ובעצמו לא היה מצליח
לנקותה.

הורכיץ זיעזע את המשק, גרם מדי פעם
לפאניקה, הפך בוכם־טדוויזיה מבוקש. הצלחתו
כהכראת המשק: אפס.
כוכב־טלוויזיה אחר בממשלה היה איש־השנה תשל״ג,

פטיים — חוקים דראקוניים שבאו להגביל את חופש-
הביטוי, לחסל את חופש־העיתונות, לחסום את דרכם
של מנושלים אל בית־המישפט, לצמצם את חופש־ההת־אגדות.
למזלה של המדינה, החליט תמיד לפתע להתפטר,
לפני שהתקבלו סופית כל הצעות־החוק האלה.

מניעיו נשארו שרויים כמיסתורין, אך היה
כרור כי תמיר, הטרמפיסט הנצחי, קפץ מן
העגלה המתפרקת בדי לתפוס בעוד מועד
טרמפ חדש.

90 #אחוז נישווים
ל שאר היושבים ליד שולחן־הממשלה היו עס־
\ * קנים בינוניים — במיקרה הטוב ביותר.

העובדה שחבורה זו שד לא-יוצלחים, ליצנים
וסתם יושכי-קרנות קובעים, בהצבעה,
את גורלות המדינה, תושביה וחייליה, היתה
מחרידה למדי. בניצוחם הפכו מערכות המדינה
?מידבר צחיח.

יוסף בורג הצטיין בעיקר בלשון-נופל-על-לשון. כראש
הצוות המנהל את המשא־והמתן על האוטונומיה, עזר
לקבור אותו. בהנהלתו פשטו הרשויות המקומיות את
הרגל, ואיבדה המישטרה כל יומרד, להתחרות עם העולם
התחתון, שניהל את מילחמותיו הרצחניות הפנימיות ברחבי
המדינה, כאילו לא היתה המישטרה קיימת כלל.
מאמציו של מפכ״ל חדש לשנות את המישטרה מיסודה
לא נשאו בתש״ם פרי ניכר.

׳להיפך: כפרשת הפשע הבולטת כיותר של
השנה — חטיפתו של הילד אורון ירדן —
התנהגה המישטרה כמו חבורת בלשים שלומיאלים
בקומדיה צרפתית.

בניצוחו של אליעזר שוסטק הוסיפה מערכת־הבריאות
המפוארת-לשעבר להתפרק, כאשר השערוריות פורצות
פעם בבית־חולים לחולי-נפש ופעם במחלקות לצילומי־רנטגן.
המתמחים, שהמדינה השקיעה הון־עתק כדי ללמדם
את תורת־הרפואה, ברחו מן הארץ בהמוניהם.
מישרד־התיקשורת נואש זה מכבר מלספק שרותים
סבירים, ואילו שר־האנרגיה זכה להישגים בעיקר במאמציו
להשתלט על המיפלגה הליברלית הגוססת.

יצחק מודעי היה אחראי לאחת מאימרות*
השפר המשעשעות כיותר של תש ״פ, באשר
הכריז ברצינות גמורה, כי הוא כעל ״תשעים
אחוז כישורים״ למילוי ־תפקיד שר־החוץ.

ה בי דו ר ה שבועי: שיבח הממשלה, התק פו ת, השמ צו ת, צ ע קו ת. הדלפוח
באופן דרמאתי, לעיני הציבור כולו, את אי-יכולתה
להתמודד ברצינות עם המצב הכלכלי המחמיר של
המדינה, התפטר שימחה ארליך מתפקידו כשר-האוצר.

כך נוצר מצב מייוחד־כמינו: כעלי כל שלושת
התפקידים המרכזיים בממשלה — שרי
החוץ, הביטחון והאוצר — הסתלקו מתפקידיהם.
במקום
דיין בא יצחק שמיר, שסיגנונו המהוגן והופעתו
השקולה חיפו על השקפתו הימנית־קיצונית. תפקיד
שר־הביטחון נשאר למעשה ריק, מצב שאיפשר למנחם
בגין להגשים את חלום חייו ולשחק תפקיד של מצביא,
המנצח במוצב־הפיקוד על מיבצעי צר,״ל מעבר לגבול.
ואילו את תפקיד שר־האוצר נטל לידיו ייגאל הורביץ,

אריאל שרון. הוא הצטיין בעיקר בסקנדלים בלא־ספור
בממשלה ובכנסת, ובהקמת התנחלויות פרובוקטיביות
בשטחים המוחזקים. האיש חסר-הסבלנות, שמנוי וגמור
עימו לדרוס כל מי שעומד בדרכו אל שילטון־היחיד,
בחר סופית בדרכו הרעיונית. בעבר פלידטט לא פעם
עם אישים שמאליים וחוגים יוניים. בתש״ם התייצב
סופית בראש הימין הקיצוני, כשהוא מועיד לעצמו את
תפקיד הסוס הטרויאני בממשלת־בגין. בכך הפך שרון
סכנה ממשית לא רק לממשלת־בגין, אלא גם למישטר
הדמוקרטי עצמו.
* חסרים בתמונה ביגלל טיולים בחו״ל :
יוסף בורג, דויד לוי, יצחק מודעי.

השרים

מערכת הרווחה והסעד, בהנהלת ישראל כץ, הפכה
כתם שחור על המדינה. החברה שהזרימה מיליארדים
להתנחלויות־סרק ולהרפתקות דומות לא הצליחה לגייס
את הכסף הדרוש להצלת זקנים ממוות ברעב ובד,זנחה.
הבדיחות על דויד לוי נדמו — בעיקר מפני שלוי
עצמו הפך אובייקט לשינאד, ולזעם, וחדל מלעורר חיוכים
טובי־לב. יותר מכל אדם אחר נראה כאחראי לבגידת
הליכוד באותן השכבות שהעלו אותו לשילטון — המוני
״ישראל השניה״ .כשר הקליטה היה כימעט מובטל, מילבד
קטטותיו הבלתי־פוסקות עם הסוכנות היהודית, שביקשה
לרישתו.
משה נסים, שנשלח על-ידי בגין להתפלמס עם יריבים
בכנסת, כשלא רצה לכבד אותם בתשובה משלו, קיבל
את תפקיד שר-המישפטים, בהעדר מועמד אחר.
חיים לנדאו לא הציל את מערכת־התחבורה הישראלית

ץ וישהששתער
(המשך מעמוד )13
מהתדרדרותה המתמשכת, אך זכח לפחות בהישג אחד —
צימצום מיספרם של קורבנות תאונות־הדרכים. היתד, זאת
אחת המגמות החיוביות המעטות שהסתמנו תחת שילטון
הליכוד בתש״ם.
בניצוחו של אריאל שרון, שר־החקלאות, ירדה החק לאות
לשפל חסר־תקדים. החקלאים ביטאו את רגשותיהם
בהפגנה ההמונית האלימה ביותר שראתה הכנסת מימיה.
אהרון אבו־חצירא פיטר את המנכ״ל שלו, ותוך כדי
כך התגלה כי חלק ניכר מן התקציב הנתון בשליטתו
מועבר בדרכי הונאה ומירמה למוסדות דתיים פיקטיביים,
המשרתים את האינטרסים המיפלגתיים, הסיעתיים והאישיים
של השר. הוא היה השר היחידי שזכה בכבוד
המפוקפק של פריצת מחלקת־ההונאה של המישטרה
למישרדו הראשי.
חברו־למיפלגה, זבולון המד, גילגל את עיניו כלפי
שמיא, כמו נזיר היתולי בסרט איטלקי, בשעה שרמת
ההוראה הוסיפה לרדת בכל רחבי המדינה, ואילו מיספר

אכלה את עיקרון ״המדינה היהודית הדמוקרטית״
ו״הפשרה הטריטוריאלית״ ,את האירגודמחדש של הממשלה,
את ביעור השחיתות ואת אותה תרופת־פלא כל־יכולה
— ״שינוי שיטת הבחירות״ .מכל אלה לא
נותר דבר, מלבד כסאו של ייגאל ידיו עצמו.
15 נציגי ד״ש בכנסת התפצלו, עד סוף תש״ם, בין
שש סיעות שונות, והתהליך נמצא עדיין בעיצומו. אחרי
קפיצתו הצפוייה הבאה של שמואל תמיר, שיגרור אח ריו,
מן הסתם, גם את בנימין ד,לוי, יישאר ייגאל ידין,
סגן ראש־ד,ממשלה, סיעת־יחיד בכנסת — בודד וערירי
כמו המלך ליר במחזה השקספירי. עוד כשעמד ידין
בראש פלג של שישה חברי-כנסת, קבעו סיקרי דעת־הקהל
שאילו נערכו בחירות חלשות, היה זוכה ב־ס/ס— 0.2
שתי עשיריות האחוז מעל לאפס.
אף אחד מן הרסיסים האחרים של ד״ש אינו נמצא
במצב הרבה יותר טוב.
ההתמוטטות של ד״ש היא יותר מאשר קוריוז חולף.
היא עלולה לסתום את הגולל על כל נסיון לחולל רפורמה
במדינה בדרכים דמוקרטיות. היא הגבירה את ההת-
ייאשות מן המערכת כולה — ובכך היא עלולה להוות
מסמר בארון־המתים של הדמוקרטיה הישראלית.

כמי שמסמל תהליך זה, וכמי שאחראי לו
כעצמו לא כמעט, עלול היה ייגאל ידין להיות
איש־השנה תש״ם — לולא נמצאו אחרים
המאיצים תהליך זה — לא כמחדל, במו ידץ,
אלא כמעשים שהידהדו מסביב לעולם.

#היורד הארגוני
ם המדינה כולה, בהנהגת הליכוד ובהשפעת הימין
י ! הקיצוני, התנהגה כאילו היתה סיסמתה ״עיצרו את

העולם, אני רוצה לרדת,״ הרי היו ששינו את הסיסמה
ונתנו לה פירוש אישי משלהם :״עיצרו את המדינה,
אני רוצה לרדת!״
רק אחד מכל 29 אנשי־השנה, שקדמו לאיש־השנה
תש״ם, היה אלמוני. היה זה הראשון דווקא. איש־השנה
תשי״א היה העולה החדש האלמוני — האיש שסימל את
העלייה ההמונית שזרמה אז אל המדינה מאירופה בצפון,
ממארוקו במערב, מעיראק במיזרח ומתימן בדרום.

איש־השנה תש״ם עלול היה להיות. היפוכו
של אותו איש: היורד האלמוני.
תורים ארוכים השתרכו לפני הקונסוליה האמריקאית,
שפתחה לצורך זה מישרד מייוחד בלב תל-אביב, הרחק
משגרירות ארצות־הברית. סיקרי דעת־הקהל בישרו בשו־רת־איוב:
יותר מעשירית של תושבי המדינה שוקלים
באופן מעשי ירידה מן הארץ.
איש לא ידע כמה ישראלים כבד ירדו, כי לא
היתד, הגדרה מוסמכת של המושג ״יורד״ .הסטאטיסטיקה
הרישמית טישטשה את המציאות יותד מכפי שחשפה
אותה. היא מנתה רק את הישראלים שיצאו את הארץ
ושלא חזרו אליה — אף לא לביקור־קרובים — במשך
ארבע שנים. בהיעדר מיספרים מוסמכים, אפשר היה
לקבל רק התרשמויות מחו״ל. אלה נעו בין הצי מיליון
לשלושת ריבעי־המיליון — כשדבע מיליון ישראלים
חיים דרך־קבע בניו־יורק, ורבע מיליון נוסף בלום-
אנג׳לם.
ירידה זו לא היתד, עוד מוגבלת לשכבות המקופחות,
שנואשו מלהשיג בארץ דירה ומכונית, ושתרו אחרי
היתרונות הכלכליים בארץ בעלת שפע חומרי. בשנים
האחרונות החלה הירידה גוברת גם בקרב העילית היש ראלית,
שמניעיה היו התיסכול והחיפוש אחרי איכות-
חיים טובה יותר. היתד, זאת אופוזיציה שהצביעה ברג־

ה שד מודעי 9 0 כישורי
התלמידים בכיתות הוסיף לגדול. וככל שפחת היידע
שנלמד, כן גברה שטיפת־המוח הדתית־לאומנית של דור
העתיד.
בכל שלושת השטחים שנמסרו לטיפולו העדין של
השר גידעון פת הוכיח כי אינו נופל מעמיתיו. התעשיינים
זעקו, הסוחרים פשטו את הרגל והתיירות
רכבה על עקומה יורדת.

ככל הלהקה העגומה הזאת לא התקרב איש
לתואר איש־השגה.

• המשמר של נונ״
^ ך היה איש אחד בממשלה, שכמעט זכה בתואר
י זה — לא בזכות מעשיו, אלא בזכות היותו סמל
חי למחדל המישטר כולו.

כמשך כל השגה הלהיב ייגאל ידין את
דימיון הציבור, שניסה לשווא לנחש לשם מה
הוא נמצא בממשלה, ומה מעשיו כה.
סגן־ראש-הממשלה זכה בפי-כל בכינוי ״פופיי״ ,על
שם המלח אוכל-התרד של ואלט דיסני. בדרן שעלה
על הבמה בהצגה ירושלמית ושהספיק אך לומר ״ייגאל
ידיו״ נענה ברעמי־צחוק, כאילו השמיע זה עתה בדיחה
מבריקה.
היתה זאת קומדיה עצובה מאוד. במשך דור שלם
היווה ייגאל ידיו אגדה. לוחמי תש״ח זכרוהו כקצין־מטד
מבריק, שניצח על מיבצעי צה״ל במילחמתו הקשה
ביותר. כארכיאולוג רכש לעצמו שם עולמי. השנה התנחם
באוזני ידידים בכך ש״אני לא קובע את ההערכה
העצמית שלי, על פי מצבי כיום, אלא על פי ההישגים
שלי במשך כל חיי.״
הטראגדיה של ידין לא היתד, רק אישית, אלא כלל-
לאומית. כי ידין סימל את הניסיון הגדול ביותר בתול דות
המדינה לחולל רפורמה מדינית וחברתית —
הקמתה של תנועת ד״ש.

מעטות הדוגמות בחיי העולם המודרני
לשקיעה בה מהירה של הדוס בה נפוץ 200 .
אלף הבוחרים, שהעמידו את קולותיהם לרשות
ד״ש כשנת תשל׳׳ז, לא ראו גם כפיוטי־לילה
את עתידה של תנועה זו, שהפכה בינתיים
נחלת־העכר.
העקרונות של התנועה נרמסו כליל, נשרפו כזרדים של
עץ רקוב במדורה שחיממה כמה קארייריסטים. האש

ה ב גנ תתחקלא־ םבש ערי הכנסת: צירת־הפאר ש ל הי שוב שקעה בבו ץ

ליים — אופוזיציה לא רק לממשלה, אלא לכל מישטר-
החיים במדינה.

לא רק כמות הירידה השתנתה, אלא גם
איכותה.

בעבר היה זה מובן מאליו ׳ ששום ישראלי לא יודה
בירידתו. המוני דוברי־העברית בניו-יורק ובלום־אנג׳לם,
בברלין ובפאריס, העמידו פנים ששהייחם בחו״ל היא
זמנית ומצערת, וכי תוך שנה־שנתיים יתקבצו כולם
מחדש במולדת.
בתש״ם השתנה הסיגנון. הלכו ורבו היורדים שלא
התביישו עוד בירידתם, אלא שהכריזו בפה מלא ששוב
אינם מתכוונים לחזור ארצה, אלא כתיירים המבקרים
מישפחות או המתרפקים על אתרים נוסטלגיים. יתר על
כן: כל יורד ראה בעצמו חיל־חלוץ, המתכוון למשוך
אחריו קרובים וידידים, אחרי שהסתדר והכשיר את

היתה זאת הקזת־דם נוראה, שקטה ומתמדת,
תמורה יותר מכל מילחמה. כין התופעות
החמורות של תש״ם, שאיימו על עתיד
המדינה, היתה זאת אחת המסוכנות כיותר.

בוזיטיב!נגטיב
ך* כדיחה הנפוצה ביותר בשנת תש״ם סיפרה על
י 1האיש שהחליט לרדת ושטען שיש לו שתי סיבות
לכך. הסיבה הראשונה היתד. ממשלת הליכוד .״אבל
הליכוד עומד ליפול, והמערך עומד לחזור לשילטון!״
אמרו לו חבריו .״זוהי הסיבה השנייה,״ סיכם האיש.
ואכן — אחת התופעות הבולטות של תש״ם היתה
שפע סיקרי דעודהקהל, שכולם כאחד ניבאו ניצחון
מוחץ למערך בבחירות הבאות, ושקיעת הליכוד אל
מתחת לקו של /6ס 20 של ציבור־הבוחרים.
אין זה חזיון בלתי־נפרץ במדינה דמוקרטית שממשלה,
שנבחרה לתקופת־כהונד. קצובה, ממשיכה לכהן
גם אחרי שמצב־הרוח הציבורי השתנה. אך אין דוגמות
רבות לכך שפרלמנט ממשיך לכהן כאשר נעלם כל
דמיון בינו ובין חלוקת־הכוחות בציבור, כפי שהוא
משתקף בסיקרי־דעת־הקהל 15 .נבחרי ד״ש אינם מייצגים
עוד איש 45 ,נבחרי הליכוד ושלומציון איבדו יותר
ממחצית תמיכתם בציבור.

הכסאות של לפחות שליש מחכרי־הכנסת —
כארכעים כמיספר — תלויים על כלימה.

אך המערך, שהכל ניבאו את שיבתו לשילטון בבחירות
שתיערכנה במהלך תשמ״א או בראשית תשמ״ב,
לא הלהיב איש. הטיפוס השכיח ביותר בתש״ם היה
האזרח המודיע בעת ובעונה אחת כי יצביע בעד המערך,
וכי אינו מאמין שממשלת המערך תהיה טובה
מממשלת הליכוד.

ואכן, הליכוד והמעיד דמו זה לזה כמו
הנגטיכ והפוזיטיכ של תמונה. הליכוד לא
היה אלא העתק של המערך כצכעים אחרים,
קודרים יותר.

בליכוד השמיצו הכל את הכל, הדליפו הכל על הכל,
שנאו הכל את הכל, ניסו הכל לרשת את הכל. במערך
השמיצו הכל את הכל, הדליפו הכל על הכל, שנאו הכל
את הכל, ניסו דכל לרשת את הכל.
לליכוד היה, לפחות, מנהיג מוכר ובלתי-מעורער.
נסיונו של עזר וייצמן לערער את מנהיגותו של בגין
נכשל, והביא לפרישתו של וייצמן. בצמרת המערך
היתד, נטושה המילחמה בין שימעון פרס ויצחק רבין,
שהיתה רווייד. בשינאה אישית כה עזה, עד כי האפילה
על כל מאבק אישי אחר בישראל.

עלייתו של יצחק רכין, איש־השנה תשל״א,
לפיסגה חדשה של פופולריות היתה אחת התופעות
המוזרות כיותר של השנה. לא היה לה
הסכר פשוט.

לפני שלוש וחצי שנים התמוטט המערך בבחירות, אח רי
שלוש שנים של כהונת רבין בראשות־הממשלה. הליכוד
לא עלה לשילטון מפני שהמונים קיבלו את תורתו,
אלא מפני שהציבור פשוט מאס בשילטון המערך. אדריכל
הניצחון של הליכוד, עזר וייצמן, ריכז את מערכת-
הבחירות שלו כולה בנקודה זו, קבע כסיסמה בילעדית
את הקריאה ״להחליף את השילטון !״

מאז לא עשה רכין דכר כדי לשנות את
תדמיתו הציכורית או כדי לתרץ את כישלונו•
אולם. ממרחק של יפלוש שנים מעורר
כישלון זה עצמו גלים של נוסטלגיה. לא היה
אף כישלון אחד של ממשלת-המערף אשר
ממשלת-הליכוד לא עלתה עליו פי כמה מונים.

• היפהפיה הנרדמת
ף* מה היה סוד־המשיכה של רבין, שהעלה אותו
י בכל סיקרי דעת־הקהל כמועמד המועדף לראשות*
הממשלה, על פני בגין, וייצמן ופרס כאחד?

נדמה כי רכין מגלם כשעה זו את הכמיהה
למנהיג שיהיה הגון ורציונלי, גם אם לא
יהיה מכריק ומלהיב.

כמיהה זו פרצה לראשונה במהלך תש״ם כאשר נפטר
לפתע ייגאל אלון. בשנים האחרונות לא עורר אלון
שום התלהבות. הוא לא הגיע לראשות־הממשלה, וגם
כשר־החוץ לא עורר התפעלות. אך כאשר הלך לעולמו,
הרגישו לפתע הכל בחסרונו של אדם כמוהו בצמרת
המדינה — הגון, אנושי, אמין, רחוק מתככנות, טיפוס
שהפך נדיר מאוד בג׳ונגל הפוליטי של תש״ם.
כמיהה זו הועתקה לרבץ, שעבר את אותו כור-
ההיתוך כמו אלץ — ארץ־ישראל העובדת, בית־הספר
כדורי, הפלמ״ח וצה״ל.
פופולריותו של רבץ לא הבטיחה לו ניצחון על מנג־

מנהיג די׳ש ״ גאל דיו: טרג די ה אישית וציבורית ( ק א רי ק טז רהשלל*פ<
נון־המיפלגה, שהוסיף לתמוך בפרס. אך סיפור המאבק
הממושך של פרס על חסדי הציבור, סיפור של אהבה
נכזבת ורצופת־משברים, התקרב למשבר נוסף.

מכחינה רעיונית ומדינית לא היה כל הכ
דל כין רכין ופרס. לא יכול היה להיות הכדל
כזה, כי הוויכוח המדיני מת כמיפלגת-העכודה
לפני שנים, ולא התחדש גם אחרי התכוסה
המוחצת של מאי .1977

המיפלגה כולה קפאה באותו יום, כמו היפהפיה הנרדמת
באגדת־הילדים, וכמו שושלת הבורבונים באימרה
הצרפתית הנודעת, ראשי המערך ״לא למדו דבר ולא
שכחו דבר.״
הדבר התבטא לא רק בקיפאון הרעיוני, אלא גם בצד
המעשי. באופוזיציה היתה מיפלגת־העבודה כוח עלוב,
נטול־השראה, חסר אלטרנטיבות ממשיות, מסוכסך בתוך
עצמו, חסר כיוץ, מנהיגו(! ומוראל. הוא השתדל להישאר
בתוך ה״קונסנזוס הלאומי״ של מנחם בגין, רקד
ברוב העניינים לפי חלילו של הליכוד ואף של הימין
הקיצוני ביותר, ולא היה מסוגל אף להעלות מנהיגות
חדשה מן השורה השנייה.

כל המחדלים האלה של מיפלגת־העכודה
כאופוזיציה כאו לידי כיטוי סימלי עליון כאשר
נכחר ישראל גלילי כראש הוועדה לניסוח מצע
מיפלגת-העכודה.

קשה היה להעלות על הדעת מעשה סימלי יותר.
היה זה ישראל גלילי אשר ניסח את מצע מיפלגת-העבו-
דה לבחירות של — 1973 מצע שנתן דחיפה אחרונה
לנשיא אנוור אל־סאדאת, לפי עדותו, לפתוח במילחמת
יום־הכיפורים. באותו מצע הוחלט על הקמת העיר ימית.
מילחמת יום־הכיפורים הנחיתה את מכת־המוות על שיל-
טון מיפלגת-העבודה, ופתחה בתהליך שהביא לנפילת

ממשלתה כעבור שלוש וחצי שנים. כתוצאה מכך קמה
ממשלת־הליכוד, שהופרחה להחזיר את ימית למצריים.
מתן תפקיד כה חשוב לאיש כזה, אחרי כל אלה —
זוהי תעודת־עניות, שרק מיפלגת־העבודה יכלה למסור
אותה לעצמה.

איש מראשי מיפלגת־העכודה לא היה ראוי
לתואר איש־השנה.

• המדיום הוא המסו
ך* עקרות המוחלטת של שני הגושים הפוליטיים
י 1הגדולים במדינה דמתה להפליא לעקרותן של שתי
המיפלגות הגדולות בארצות־הבדית, וגם בבריטניה ובגרמניה.
דמיון זה היה בולט מדי, מכדי שיהיה מיקרי.

היו שהאשימו ככך את הטלוויזיה.

ההתקפות על הטלוויזיה הישראלית, ה״שמאלנית״ כביכול,
היו אף הן אחת התופעות המרכזיות של תש״ם.
הן לא פסקו גם אחרי שהטלוויזיה הופקדה בתשל״ט
בידי איש הימין הקיצוני, יוסף (״טומי״) לפיד. היא
הואשמה בהשחרת פני המדינה, בהריסת המוראל הלאומי,
בהבלטת השלילי ובהעלמת החיובי. היתה זאת גישה
שיגרתית של מישטר כושל, המבקש לשבור את הראי
המציג את המציאות.

אך היתה לטלוויזיה השפעה הרכה יותר
עמוקה, שעליה לא עמד כימעט איש. היא
טכועה כמהותו של מדיום זה.
הטלוויזיה היא מכשיר חזק, אך מוגבל מאוד. כוחה
העיקרי הוא בהצגת פניו של אדם. בלשון המיקצוע,
זהו מכשיר של קלודאפ. לעומת זאת, אץ הטלוויזיה
מסוגלת כימעט להציג רעיונות מופשטים, ויכוחים. מסו־

כם סמט
אתה זקוק בדחיפות למזומנים.
נמצאים ברשותך שיקים שברצונך להפקיד.
יש לך מספר תשלומים לבצע.
אתה רוצה לברר את היתרה שלך;
את 3הפעולות האחרונות בחשבון העו״ש שלך*
או לתת הוראות שונות לבנק.

אם כרטיס הכספומט ברשותך תוכל לעשות
את כל הפעולות האלה בכל שעות היממה,
בקלות וללא עמידה בתור, באמצעות עשרות
מכשירי כספומט הפזורים בכל רחבי הארץ.
אם אין לך עדיין כרטיס כספומט,
פנה לסניף הבנק שלך ובקש לקבל אותו.
* כאשר הכספומט מקוון.

שירות משותף של בוק לאומ• בוק דיסקווט
בנ ק אגו דיבוק ב ר קלי ס -די ס קונ טי בו ק ערב ישראלי.

תיש חשש תש״ן
(המשך מעמוד )15
בכים, בעיות מורכבות. כדבריו של נביא מדע־התיק־שורת,
מרשל מק-לוהאן ,״המדיום הוא המסר״ .הטל וויזיה
עיצבה את החיים, ולא להיפד.
צופה־הטלוויזיה, העוקב בדריכות אחרי השידור, מקבל
רושם חזק מאוד מאישיותו של האדם, כשהדגש הוא על
הפנים. הוא שם לב לרטט באפו של אריאל שרון, להבעות
הדרמאתיות של מנחם בגין, לדיבורו החלקלק של שיפד
עון פרס, לרצינותו המהססת של יצחק רביו. אך אין
הוא יכול לשים לב לתוכן דבריהם.
זוהי חווייה שכל מי שהופיע בטלוויזיה התנסה בה.
הצופים יעירו למחרת היום על ״הופעתו״ .על חזותו
החיצונית, על מראה פניו ונימת קולו, אך כימעט לעולם
אינם זוכרים מה אמר, אלא אם כן הסתפק בהשמעת
סיסמה אחת או שתיים. סיסמה כזאת היא בהכרח רדודה,
פשטנית, שדופה.

התנועה רלוונטית, ובמילא לא יכלו נציגיה
להיות מועמדים לתואר איש-השנה.

י • כיטו״ה באונס

ם לא בא איש־השנה משורות מחנה־השלום, הוא
.לא בא גם משורות צה״ל.

אדם שהתקרב כתש״ם לתואר איש־השנה
היה הרמטכ״ל, רכ-אלוף רפאל (״רפול״) איתן.
הוא הפך למעשה שר-הכיטחון של המדינה,
מאחר שמנחם בגין לא היה מסוגל — ואולי
גם לא היה מעוניין — למנות שר-כיטחון
חדש, שיעסוק כתפקיד זה בתפקיד מלא.
איש־השנה תשל״ח, עזר וייצמן, מינה את רפול
כדמטכ״ל מפני שיעד לו מראש תפקיד מוגבל מאוד.
וייצמן לא היה רק שר־ביטחון חזק, שביקש להכתיב בעצמו
את מדיניות־הביטחון לכל פרטיה, אלא שהיה גם מעין
רמטכ״ל־על, כמו שהיה משה דיין עד מילחמת יום-
הכיפורים. כאיש־צבא מיהצועי, בעל נסיון עשיר במיב־

ארץ־ישראל העובדת והלאומנות של גוש־אימונים.
הוא הקדיש חלק ניכר ממירצו וממשאביו לחינוך
חיילים אנאלפבתיים בצה״ל, מאמץ שנשא פרי חיובי.
אך כאשר ניסה לכפות על קציניו ויתור על שכר־יום
לטובת קרן ביטחונית, תוך שימוש בשיטות פסולות
ביותר: הוא הפיץ בצבא טופס מודפס, שעליו נדרשו
לחתום מי שסירבו להצטרף •ל״התנדבות״ זו. אך
הנסיון כולו, שגם מנחם בגין הצטרף אליו, נתקל בהתנגדות
פאסיבית אך מאסיבית ושקע.
כאשר גברו ההתקפות על הטלוויזיה, על כי אינה
משקפת, כביכול, את החיוב במדינה, מצא הרמטכ״ל
אלטרנטיבה. הוא יזם את השימוש בכלי הצבאי — גלי
צה״ל — לשם הקמת טלוויזיה מתחרה שתשדר
בתשמ״א בשעות־הבוקר תמונה אחרת של ישראל —
כולה חיובית, חסרת־פגמים ושופעת־אור, כנהוג במיטב
המישטרים הקומוניסטיים.

צירוף זה של נוסטלגיה כן־גוריונית ולאומנות
אולטרה-כגינית הפך סימן־ההיכר של
רכים מבני המושכים, שהגיעו לעמדות־מפתח
כמדינה — החל כאריאל שרון וכלה כייגאל

כאשר מהווה הטלוויזיה את המכשיר העי*
קרי של התיל,שורת ההמונית והתעמולה הפוליטית,
היא הופכת כל דכר ל״אישי״ .המחלוקות
העמוקות סועלמות. הבעיות הגדולות
הופכות למליצות. הדגש עוכר למאבקים פרטיים,
לרכילויות, להשמצות אישיות, ל״מש
כרים״ אישיים.
במדינה נורמלית, כמו גרמניה וצרפת, שבהן אין
שאלות־קיום עמוקות המחייבות הכרעות, אין בכך רע.
לגרמני הממוצע, השאלה החשובה העיקרית היא באמת
אם הלמוט שמידט או פראנץ־יוזף שטראוס מוכשרים
יותר לנהל את המדיניות הכלכלית בעת מיתון. אך
במדינה העומדת בפני שאלות קיומיות הרות־גורל,
שעצם קיומה עדיין אינו מובטח, ושעליה להחליט בין
כמה אלטרנטיבות מסובכות — תופעה זו היא אסון.
בחלל הריק הזה הסתובבו כמה מליצות בעלות תוכן
מועט ואף שיקרי — ״אוטונומיה״ ,״פשרה טריטוריאלית״,
״פער חברתי״ ,״עצמאות כלכלית״ — תוך העלמת
השאלות האמיתיות. ואילו האירועים הפוליטיים המרכזיים,
שריתקו את תשומת-הלב כימעט באופן בילעדי,
היו מאבק פרם—רבין, ההשמצה האחרונה שהטיח אריאל
שרון בפני שימחה ארליך או להיפר ,״סערה בכנסת״,
מצב־רוחו של מנחם בגין — עניינים טפלים מכל טפל.
אמצעי־התיקשורת האחרים נדבקו באופנה זו, והרכילות
תפסה למעשה את מקומו של הדיווח לעומק.

באווירה זו נעלם הדיון הלאומי. מי שהתעקש
לנהל אותו, מצא את עצמו בשוליים.
ואכן, במהלך תש״ם התנהל כל הוויכוח הלאומי הרציני
בין תנועות קטנות ,״שוליות״ ,ניציות ויוניות, ימניות
ושמאליות — ואילו הכוחות הפוליטיים העיקריים היו
שקועים בביצה רדודה של אי־רלוונטיות, במיסגרת של
״קונסנזוס לאומי״ שיטחי, עקר, סביל, שלא היה מסוגל
להתמודד אף עם שאלה אתת משלל שאלות־הקיום של
המדינה והחברה.

#ופנה חביבה
ף* יצה זו ספגה אל תוכה כל קבוצה או תנועה חדשה,
—י שלא היתד. בעלת חוסן רעיוני מוצק. לא רק
תנועת ד״ש, שנולדה בתוך הביצה ושכלל לא התיימרה
לפרוש ממנה, אלא גם תנועה כמו שלום עכשיו נפלה
במהלך תש״ם קורבן למשיכה הדביקה של ה״קונסנזום״.
שלום עכשיו נולדה בתשל״ח, בשיא הדיון על השלום
הישראלי־מצרי, ותרמה תרומה מוגבלת אך חשובה לוויכוח
זה. היא גייסה המונים, ביטאה את מצב-הרוח
ה״יוני״ שנוצר בארץ בעיקבות ביקורו של אנוור אל-
סאדאת.
ויכוח זה הסתיים — לפחות זמנית — עם השגת
השלום בתשל״ט וכינון הנורמליזציה בתש״ם. הזירה
עברה לשטח אחר — הקרב על השטחים המוחזקים,
המאבק על השלום הכולל, ובעיקר — המילחמה בין
ישראל והעם הפלסטיני.

תנועת ״שלום עכשיו״ הפכה את עצמה
כלתי־רלוונטית לגבי שאלות-יסוד אלה. לגבי
המאורעות הגדולים של השנה, שנבעו מהן,
קולה לא נשמע כלל, או שהיה קול־ענות•
חלושה. היא יכלה למחות על תופעות־לוואי
מישניות, אך לא יכלה לנגוע כעיקר.

• דן ובגין בהפגנהשל ..שלו עכשיו״ מו ל מ -שרד ראש־ הממשלהב״רזעולים
צעים ובעבודוודמטה, סמך וייצמן על עצמו. ברפול
ראה איש־ביצוע בלבד, מוציא־לפועל של פקודות, ולכן
התעלם מהשקפותיו המדיניות הלאומניות ומגישתו הציבורית.

השיקולים האלה נהפכו על פיהם כאשר
התפטר וייצמן ונוצר חלל ריק אדיר. על פי
העיקרון שהטבע אינו סוכל חלל ריק, הוא
התמלא על-ידי המאסה הקרובה כיותר —
הרמטכ״ל.
איתן נשאר ממושמע ביחסיו עם הממשלה. אך הממי
!זלד. עצמה הפכה תלויה יותר ויותר ברמטכ״ל, שספד
:ותו הצבאית היתד, עתה בלתי־מעורירת. הדבר לא בא
וידי ביטוי חריף בתש״ם, ועל כן לא הפך הרמטכ״ל
זיש־השנה. אך הדבר יכול להשתנות בתשמ״א.
בסוף תש״ם היה זה איתן שהכתיב במידה רבה את
זמדיניות הביטחונית, שהנחתה את צה״ל במילחמתו
נאוייב היחידי שהעסיק אותו במשך כל השנה — האוייב
הפלסטיני. מילחמה זו התנהלה בשלוש זירות שונות
ושלובות. צה״ל לחם בלבנון, בעצמו ובאמצעות שליח,
רב־סרן סעד חדאד. הוא לחם בשטחים המוחזקים נגד
האוכלוסיה הפלסטינית, באמצעות המימשל הצבאי. והוא
לחם — בעזרת שרותי־הביטחון — בפידאיון, שפעלו
בישראל עצמה ובשטחים הכבושים.

הדבר בלט בראשית תש״ם, בכנס שנערך בוושינגטון
מטעם עורכי כתב־העת הישראלי ניו אאוטלוק, לדיון
בבעייה הישראלית־פלסטינית. אנשי שלום עכשיו הוהיתה
זאת מילחמה ״מלוכלכת״ מטיבעה,
פיעו בה כנציגים של אופנה חביבה, לא
ממש. כנציגי גישה שכה השתמשו שני הצדדים כאמצעים שלא
חדשה, הנושאת בחובה פתרונות של
הדבר נבע מאופייה של התנועה, שכוחה היה ביכולתה הנחילו להם כבוד והילה.
אך באופק עלו עננים מסוג אחד — דמויי פיטריה.
לאחד את המוני היונים מכל הזרמים — החל במיפלגת־העבודה
ושרידי ד״ש וכלה בגופים רדיקליים, מפני שלא העידן הגרעיני בישר את בואו למרחב. עיראק פעלה
קבעה עמדות ברורות ומפורטות. במאבק על השלום בקדחתנות כדי להגיע ליכולת גרעינית, ולוב ביקשה
הישראלי־מצרי זה היה יתרון גדול. אך כאשר הזדקרו להשיג יעד זד. על־ידי מתן סיוע למאמץ הגרעיני של
במרכז הבמה בעיות שלגביהן לא היה קיים קונסנזוס פאקיסתאן. מדען צרפתי חשוב הכריז כי ישראל כבר
יוני, נדמה התנועה. למעשה היתה כפופה לווטו של מים־ מצויידת ביכולת זו. אך החיזיון של ״מאזן־אימה גרלגת־העבודה.
ומאחר שזו דבקה בכל כוחה ב״קונסנזוס עיני״ ישראלי-ערבי לא יכול היה להרגיע איש.
הלאומי״ של בגין, לא יכלה גם שלום עכשיו לחרוג
יעלה את ד.ם יכ-
לעידן הגרעיני,
ממנו, אלא במשך שעה קלה ולמרחק של חצי צעד.
כאשר נפוצו שמועות על כוונתם של כמה מראשי סוד הישראלי־ערבי לרמה איסטראטגית שונה לחלוטין.
כמניין השנים של המדינה היתה תש ״ם
התנועה להפוך את התנועה לנכס אלקטוראלי ולהתייצב
שלה ״שנה שקטה״ מבחינה צבאית — אך סימנים
בשמה בבחירות לכנסת, התערער כוח־הפעולה
נגד השג רכים העידו שהמצב עלול להשתנות כתשמ״א.
עוד יותר. פעולותיה — כמו עריכת הפגנה
בינתיים השפיע רפאל איתן בשטחים אחרים. הוא
רירויות שעמדו לנטוש את ירושלים — נראו כצעדים
ניסה לכפות על המדינה מערכת־ערכים משלו — תערובכ
להתפתחויות הגדולות של תש״ם לא היתה בת מייוחדת־במינד, של נוסטלגיד לערכי ההתנדבות של

הורכיץ. רפאל איתן, איש-המושב, היה נציגם
הבולט כיותר כצה״ל.
תחת שילטונו — ובלי ספק בהנחייתו — נמשך תהליך
המחילה והחנינה לפושעים ״לאומיים״ .אחרי שהסעיר את
המדינה בתשל״ט, כאשר המתיק את עונשו של הסגן
דניאל פינטו, שרצח אזרחים ערביים אחדי מיבצע-לי-
טאני, המתיק הרמטכ״ל בתש״ם את עונשו של פושע-
מילחמה אחר, שהואשם בהריגת אזרח בלבנון: סגן־
אלוף אריה שדה.
על חיילים שהורשעו בבית־הדין הצבאי בגניבת כמויות
גדולות של חומר־נפץ, כדי לפוצץ מוסדות־דת ערביים,
הוטלו עונשים מגוחכים, אחרי שהתביעה הצבאית
ויתרה על סעיף־האישום העיקרי. ואילו על אנשי גוש-
אמונים, שחיכו בתשל״ט את חיילי־צה״ל הבלתי־חמו-
שים בקרב הגדול על גן־הירק של נאות־סיני, הוטלו
עונשים אבסורדיים. אלה הומתקו על־ידי מפקד־האיזור,
ולבסוף הורשו לרצות את העונש הסימלי שנשאר ב-
״עבודה לטובת הציבור״.

כצורה מוזרה דמה המושבניק מתל־עדשים,
בז ארץ־ישראל העובדת, בגישתו ובערכיו
לגנרל אמריקאי כמילחמת ויאט-נאם.

• מישמרת נודדת
ום חייל לא עמד על מישמרת בודדת יותר מאשר
האזרח, איש־המוסד לשעבר, שנשלח על־ידי מנחם
בגין לייצגו לקאהיר.
אליהו בן־אלישר נסע לקאהיר, כשבליבו תיקוות
רבות. בואו בישר רשמית את כינון ה״נורמליזציה״ —
שהיתה צריכה להיות המאורע העיקרי של תש״ם. אילו
היד, כזה, היה אליהו בן־אלישר הופך, כימעט אוטומטית,
לאיש־השנה תש״ם.

הוא לא היה כזה.

כבר למחרת הנורמליזציה קדרו השמיים מעל ליחסים
הישראליים־מצריים, בעיקפות המאורעות ביחסי ישראל־פלסטין.
בן־אלישר, כנציג אישי של בגין וכשותף מובהק
של מדיניותו, לא יכול היה לרכך משבר זה. להיפך, בעל
כורחו החריף אותו, והפך בעצמו סימלו הבולט ביותר.

סיפורו של השלום שהחמיץ — ואולי הוחמץ
— הוא חלק מן הסיפור המרכזי של תש״ם,
שהעניק לה את איש-השנה שלה.

האיש החושב...
אינו חוזר על אותה שגיאה פעמיים.

קנית בזמנו
טלויזיה שחור/לבן
עם הזמן למדת בוודאי
כי יש הבדל עצום
בין מכשיר למכשיר
באיכות התמונה והצליל
ובתכיפות התיקונים.
אתה עומד לרכוש
טלויזיה צבעונית.
זהו המכשיר המורכב
והמתוחכם ביותר
שברא האדם לשימוש ביתי.
כדאי לך לשלם
עכשיו מעט יותר בעד!
: :שאוב לורנץ
הטלויזיה הטובה בעולם
ולא להמנות על אלה
החוזרים
על אותה שגיאה פעמיים!
111 שאוב־לורנץ

היבואן הבלעדי 1| | 9וד״
רחוב פרץ .4תל-אביב, טלפון.624193 621984 :

הטלויזיה הטובה בעולם.

להשיג בחנויות האלקטרוניקה המובחרות
הטולם הזה 2245

תיש 9ש 01 תש״

מסתעפים הכבישים לכל הכיוונים. הם הובילו
למבוי סתום.

אנו הט1ח

ורווח לה שלת

שני הצדדים להסכם, ישראל ומצריים, וגם השושבין
האמריקאי, ניסו להעמיד פנים כאילו אין זה כך.
שרים ומנהיגים ערכו מישלחות, ביקרו איש בארצו
של רעהו, תחילה בתרועה גדולה ולאחר מקן בקול
ענות חלושה. המשא־והמתן על כינון ״המימשל העצמי״,
בשטחים המוחזקים הפך נושא להתבדחות, עד שהושעה
על־ידי הנשיא המצרי, ולבסוף הופסק כליל.
התנופה המיסחרית הגדולה נעצרה עוד בראשית הדרך,
הפכה זחילה מתסכלת. אירועים תרבותיים ומדעיים הצטמצמו
לביקורים של יחידים. גם ממדיה של התיירות
ההדדית, שבה נתלו תיקוות כה רבות, נשארו קטנים.
תחת הידידות השופעת, הלבבית, המחבקת והמנשקת,
באה צורה חדשה של נורמליזציה חמוצה: חילופי מיב-
תבים, שבהם ביטויי־הידידות לא היו אלא מם־שפתיים
מנומס, שבא לחפות על עקיצות אישיות, טרוניות,
האשמות הדדיות. ה״כימיה״ המפרסמת בין שני המנהיגים
נעלמה. עיתוני מצריים, שמעולם לא אהבו את בגין,
הקדישו לו כתבות וקאריקטורות ארסיות.
ההתליך השתבש. מדוע?

למעשה היו הסכמי המפי־דייוויד פגומים
מלידה.
במחנה-הנופש של הנשיא האמריקאי, הנושא את שם
נכדו של אייזנהואר, נעשה מאמץ כביר להגיע להסכם

¥ה הי הצייד להיות היום הגדול ביותר של תש״ם.
( יותר מזה: היום הגדול ביותר של העשור, ואולי
של שלושה עשורים.
השגריר הראשון של ישראל במצריים עמד על
מירפסת חדר במלון שרתון בקאהיר, השקיף על הנוף
המרהיב של הנילוס האגדתי, בלב העיר החשובה ביותר
בעולם הערבי. הוא הצטלם.
לא במיקרה דמה התצלום לאחת התמונות המפורסמות
ביותר בהיסטוריה הציונית. שלושה דורות לפני כן צולם
מייסד התנועה הציונית, בנימין זאב הרצל, בפוזה דומה
על גשר בעיר באזל. אז כתב :״בבאזל יסדתי את מדינת־היהודים.״
אליהו
בן־אלישר מחקה את הרצל בצורתו החיצונית
ומגדל זקן שחור, המזכיר מאוד את זקנו של ״חוזה
המדינה״ .הוא חיקה גם את התצלום ההיסטורי.

לא היתה זאת יומרודשווא. הופעתו של
שגריר ישראלי כבירתו התרבותית של העולם
הערכי יכלה להיות תמרור היסטורי בתולדות
התנועה הציונית ובתולדות המדינה שהיא
הולידה.
אם אכן נולדה מדינת־היהודים בבאזל, הרי יכלה
לפרוש כנפיים בקאהיר. לפניה נפתחו אופקים, אשר
מעסים העזו לחלום עליהם במשך 32 שנים של מצור
ומילחמה.
בפעם הראשונה נפרצה פירצה בחומת האיבה שהקיפה
את ישראל מאז. יום לידתה, כמו החומות שהקיפו את
השכונות היהודיות בתקופת־החושך. ישראל יכלה לפרוץ
מתוך הגטו הממלכתי החמוש ,״מיבצר ישראל״.
במשך יותר משלושה עשורים לא היו לישראל גבולות
יבשתיים, אלא אך חזיתות של מילחמה, קווים של הפסקת-
נשק והפרדת-כוחות. כל יציאה מתחום המדינה היתד,
מערבה, אל אירופה הרחוקה, בים או באוויר.

עתה נפתח גבול יבשתי. ליד אד־עריש עברו
ישראלים את הגבול, נסעו במכוניות לקאהיר,
לאלכסנדריה, ללוכסור, לאסואן.
מעבר לקאהיר יכלה להוביל אל העולם הערבי כולו.
האפשרות של דרך פתוחה לאלג׳יר ולקאזאבלנקה ב מערב׳
לחרטום בדרום, לריאד ולבגדאד במיזרח, שוב
לא היתה עוד בגדר אוטופיה. אפשר היה לדבר ברצינות,
במושגים מעשיים, על שיתוף־פעולה כלכלי עם מדינות־ערב
העשירות, על ניצול משותף של אוצרות המים
והנפט, על היערכות ביטחונית מרחבית, על ברית מדינית
כוללת.

בנימין זאבהרצלבבאזל: מראהמעל הג שרעל הנ ה ר ריץ

אחת הסיסמות המושמצות כיותר כתולדות
המדינה — ״השתלבות ישראל כמרחב״ —
הפכה אופציה מדינית מעשית.
אילו התפטר מנחם בגין ביום שבו הגיש אליהו בן-
אלישר את כתב־האמגתו — כפי שהציע לו אחד מחברי-
הכנסת — היה נכנם להיסטוריה כגדול מדינאי-ישראל
מאז דויד בן-גוריון, ואולי מאז הרצל. במקומו יכול
היה לבוא האיש שראה — אם כי במעורפל _ אח
התמורה המהפכנית ביעדים ובגישות, המתחייבת מן
התפנית הגדולה — עזר וייצמן.

אך כל זה לא קרה.

#לד פ11ם מרידה
^ מאורע — שיכול היה להיות היסטורי — איבד
י י את תוכנו עוד לפני שאירע.
אמנם, הנשיא אנוור אל־סאדאת קיבל את אליהו
בן־אלישר בידידות מופגנת, שוחח ארוכות עם העיתונאים
הישראליים שנלוו אליו, נעתר לבקשתו לאפשר לו להניח
זר על קבר החייל המצרי האלמוני, שנפל במילחמה
בצה״ל.
אך עיתוני מצריים לא הקדישו למאורע אלא שורות
ספורות. עיתוני ישראל לא יצאו מגידרם מרוב התרגשות.
העולם הזה לא הקדיש לו את שער השבוע.
ה״נורמליזציה״ לא הלהיבה איש. לא מפני שהשלום
כבר הפך עובדה קיימת ושיגרתית, ושוב לא היה בו
כדי להפעים לבבות, אלא מפני שהכל הרגישו כי מרכבת-
השלום נתקעה בחול.

הסכמי קמם־דייוויד, פריצת־־הדרן* הגדולה
של תשל״ח, לא הובילו אד אם־הדרך, שממנה

אלוהו בן־ א ל־ שרבקאה׳ ר: מראהמעלמ־ ר פ סזו ״שרחון״ ע ל הנילוס

תיש תשות תווי׳

(המשך מעמוד )19
בכל מחיר — כשהמהיר הוא טישטוש כל הנקודות שעליהן
לא הושגה הסכמה. לא היו אלה נקודות מישניות. הן
כללו את הנקודה המכרעת, שביגללה פרץ הסיכסוך
הישראלי־ערבי לפני קרוב לארבעה דורות, והסיכסוך
הישראלי־מצרי לפני דור.

היתה זאת השאלה שנקראה בעגה שד
תש׳׳ם ״הכעייה הפלסטינית״ — בעיית קיומם
של שני עמים בארץ.
אנוור אל־סאדאת לא הסתיר מעולם כי בעיניו יש
רק פיתרון אחד לבעייה ״זו: הקמת מדינה פלסטינית
לצד ישראל, בשטחים שנכבשו על־ידי ישראל במילחמת
ששת־הימים, והכוללים את ירושלים המיזרחית. הוא
הסכים לכל היותר להשגת יעד זה בשלבים, כשהתחנה
הראשונה היא הקמת מימשל־עצמי בשטחים אלה, מעין
״מדינה־בדרך״ פלסטינית, שתהווה גרעין המדינה-
לעתיד.

אל־סאדאת לא יבול היה להסכים לפחות
מזה — לא רק כשל השקפתו שלו עצמו אלא
גם כשל דעת־הקהל במצריים וכשד מעמדה
שד מצריים כחלק מן העולם הערכי.
מכיוון שהדברים לא נאמרו בפירוש בהסכמי קמם־
דייוויד, שילם אל־סאדאת מחיר כבד ביותר עבור

למעשה הסכים הנשיא המצרי ל״שלום נפרד״ ,תוך הפקרת
העולם הערבי, כפי שטענו אויביו הערביים.
אל־סאדאת האמין כי בגין אך מעמיד פנים של איש
נוקשה, וכי בתום המשא־ומתן על הגדה המערבית ועזה
יתקפל, כפי שעשה — לדעת אל־סאדאת — בקמנד
דייוויד. הנשיא המצרי גם סמך על הלחץ האמריקאי
המאסיווי הצפוי, כדי להכניע את בגין העקשן.
אין לדעת מה חשב לעצמו ג׳ימי קארטר — אם
חשב ביכלל. יתכן כי הסתפק בהישג המדיני המיידי,
שהיה דרוש לו לשיקום יוקרתו. יתכן כי סבר כי לחץ
אמריקאי־מצרי משולב יזיז בסופו של דבר את בגין,
מבלי לקומם את יהודי אמריקה נגד נשיאם.

לאפשר לבעליהן להתעלם מן העובדה הפשוטה ביותר
בחיי המדינה.
לא היו פלסטינים אלא ״תושבי השטחים״ ו״מחבלים״.
לא היתר, מילחמה, אלא רק ״ביטחון שוטף״ ,״פשיטות״,
״מעשי חבלה״ ,״התפרעויות״ ,״התנחלויות״ ,״יד קשה״,
״זרועות ביטחון״ ,״חוליות״ ,״אסירים ביטחוניים״ ,״פעולות
מנע״ ו״אירגון המרצחים הנאצי הקרוי פי־אל־או.״

אודם המאכק כין ישראל והפלסטינים —
מחוץ לגבולות הארץ, כתוך השטחים הכבושים
ואף כתוך ישראל עצמה — שלט על בל מערבות
ייטראל בתש ״ם.

אם כן — טעו כד שלושת האישים כהע
רבתם איש את רעהו. בגין לא הכין את אל־סאדאת,
אד־סאדאת לא הכין את כגין, וקארטר
לא הכין את שניהם.

זהו שלב חדש במאבק בין שני העמים, הנמשך
מאז ראשית הגשמתו של המיפעל הציוני בארץ. שלב זה
החל בפרשה שלא היתה אלא קומדיה של טעויות. כאשר
אירעה, לא יכול היה איש לנחש כי תקבל במהרה ממדים
מפחידים ומחלחלים.

אודם סיכסוכים היסטוריים אינם נפתרים
על־ידי להטוטים ותעלולים.

כמרכזה עמד איש, ששמו היה כימעט־בלתי
ידוע כפרום תש״ם, אך שהיה מוכר כתום
השנה למיליונים ברחכי העולם: בסאם אל־שכעה,
ראש עיריית שכם.

וכך, עוד לפני שבן־אלישר התייצב לפני אל־סאדאת
כדי להגיש לו את כתב־האמנתו, יצאה הנשמה מגופו
של השלום החדש.
אמנם השלום עצמו הפך עובדה, אך הידידות נעלמה.
כינון הנורמליזציה הצטמצם למינימום. בן־אלישר ישב
בקאהיר, עמיתו המצרי בתל־אביב נתקבל על־ידי החברה

אל־שפעה היה אחד מאותם אישים ערביים מן הדור
החדש שהשתלטו ב* 1976 על כל העיריות בגדה המערבית,
באמצעות בחירות דמוקרטיות, שנערכו בחסותו של ה־מימשל
הצבאי. ערב הבחירה, היה שר־הביטחון דאז,
שימעון פרם, בטוח כי ייבחרו חסידיו של המלך חוסיין.
לתדהמתו ולתדהמת יועציו ,״המומחים״ לעניינים ערביים,

הטישטוש והטיוח הם לחם־חוקה של הדיפלומטיה,
והם ממלאים לעתים קרובות תפקיד חיובי ביחסים בין
עמים.

מ 1חםבג׳ 1ו א דו ל ף חי טלדבקאר׳ ק טו רו ת מצריות: הי טלר:נותן עיטור ד פגין * ,בגין מ חזיק סדט ריו ה ה הו פכתלצדב -הקרס *
חתימתו. הוא הודח מן העולם הערבי. השליטים הערביים
המקורבים אליו ביותר נטשוהו. מצריים הפכה המצורעת
של העולם המוסלמי כולו.
מנחם בגין האמין כי דאגתו המפוגנת של אל־סאדאת
ורצועת־עזה הן, בעיניו, חלק בלתי־נפרד מארץ־ישראל,
וכי ירושלים ״שחוברה לה יחדיו״ כפופה לריבונות. יש
ראלית
״לנצח נצחים״ .לכל היותר היה מוכן להסכים
למתן זכויות מסויימות — עלובות למדי — לתושבים
הערביים בשטחים אלה, ברוח הזכויות שדרש בשעתו
זאב ז׳בוטינסקי למען היהודים ברוסיה הצארית.

לכך קרא ״אוטונומיה״ — מילה שגם ז׳כו־טיגפקי
השתמש כה למטרה זו.
מבחינה בלשנית, זהו מושג כוזב. כי במקורו היווני,
״אבטו־נומיה״ פירושה ״חוק עצמי״ ,ובגין לא התכוון
להעניק ל״תושבי יהודה ושומרון וחבל־עזה״ את הזכות
לחוקק את חוקיהם.

• נ״ו ער בני תהום
^ יגוד מוחלט זה — תהום שאץ עליה גשר — היה
• ברור גם בקמם־דייוויד. אולם הנשיא האמריקאי,
ג׳יסי קארטר, היה זקוק להישג מדיני. אל־סאדאת לא
רצה לחזור בידיים ריקות, אחרי שעורר את הערצת
העולם כולו במסע ההיסטורי חסר־התקדים לירושלים.
וגם מנחם בגין רצה להוכיח לכל כי הוא עושה־שלום,
בניגוד לתדמית שנוצרה לו במשך 30 שנים.

התוצאה היתה מיסמך שהסתיר את התהום,
מכלי לגשר עליה. להטוטים לשוניים טישטשו
את העמדות המנוגדות, נתנו לכל אחד משני
הצדדים את האפשרות לטעון כי גישתו היא
שנתקבלה.
ההסכם שהושג היה אנדרטה לאימדתו המפורסמת
של וולטייר :״בני־אדם משתמשים במילים כדי להסתיר
מחשבות.״
בשעה ששלושת המנהיגים חתמו על המיסמכים בטכס
חגיגי ומרשים, הרחק מזירת-הסיכסוך, הישלה כל אחד
מהם את עצמו כי למעשה ניצחה תפיסתו שלו.
מנחם בגין האמין כי דאגתו המופגנת של אל־סאדאת
לפלסטינים לא באה אלא כדי לצאת ידי חובה וכי

המקומית בזרועות פתוחות. על הקרקע נמשכה נסיגת
צה״ל, והתקדמו ההכנות להחזרת סיני כולה לידי המצרים.
אך בממשלת ישראל ובציבור נשמעו קולות שתבעו
לעכב את הפינוי.

מה הלאה ז
אל־סאדאת לא הסתיר את תיקוותו כי אחרי־ הבחירות
בארצות־הברית יפעיל הנשיא — יהיה אשר יהיה —
לחץ כביר על ישראל. יתכן כי קיווה שהדבר יהיה קל
יותר אחרי שתקום גם ממשלה חדשה בירושלים, בעיקבות
הבחירות הבאות בישראל.
בגין, לעומת זאת, היה נחוש בהחלטתו שלא לזוז
אף במילימטר אחד. הוא סמך על יהודי ארצות־הברית,
שיצליחו לסכל כל לחץ אמריקאי על ישראל, וקיווה כי
אל־סאדאת ידבק בשלום הדדצדדי למרות הכל. הוא
האמין כי מצריים זקוקה לשלום לא פחות מישראל, ביגלל
סיבות פנימיות, והימר על הנחה מפוקפקת זו.
ואילו ג׳ימי קארטר לא תיכנן תוכניות. הוא לא היה
בטוח כי יישאר בינואר הקרוב בבית הלבן.

השלום המצרי־ישראלי החמיץ.

#קומדיה ועד טעויות
^ ולס לא תהליך זה הוא שהטביע את חותמו על
י תש״ם. זמן רב לפני שהגיעה המכונית המפוארת
של שגריר ישראל לארמון עבדין בקאהיר, הועתקה
הזירה העיקרית לרחובות הצרים של שכם.
הזרקור של ההיסטוריה עבר, בתנועה חדה, מיחסי
ישראל־מצריים ליחסי ישראל־פלסטין.

המילחמה כין ישראל והעם הפלסטיני עמדה
כמרכז החיים של תש״ם. היא התגברה וחוג־רחכה
מדי יום כיומו.

כימעט איש בישראל לא היה מוכן לקרוא למילחמה
זו בשמה. במהלך השנה, כמו בשנים הקודמות, נוצר
עולם שלם של מילוודקישוט, שמטרתן היחידה היתד,
* למעלה כתוב ״הייל בגין!!״ ועל השלט שבידי
בגין :״מדיניות העובדות המוגמרות, סיפוח אדמות
בכוח, זילזול בהחלטות בינלאומיות, עינוי העצורים, ישראל
הגדולה.״

נבחרו בכל הרשויות המקומיות חסידים מוצהרים של
אש״ף.
ראש־העירייה החדש של שכם התגלה במהרה כטיפוס
־של מנהיג. אין הוא אינטלקטואל, אלא לוחם עקשני,
המושרש בקרקע עירו ובאוכלוסייתה. אין הוא מדבי
שום שפה מילבד ערבית.
בעת ביקור כימעט־מיקרי, שערך אצלו האלוף דני
מט, מתאם הפעולות של צה״ל בשטחים המוחזקים, ההל
מעגל של אי-הבנות. בשכם שררה מתיחות, ביגלל התנחלותם
של אנשי גוש־אמונים באלון־מורה בתשל״ט —
פרשה ישהי׳תה מונחת באותה שעה על שולחן בית־
.המישפט הגבוה לצדק.
הקצין לחץ על ראש־העירייה לגלות את דעתו
על פעולות־טרור פלסטיניות, כמו זו שבוצעה בשעתו
בכביש־החוף. אל־שכעה השיב את התשובה הסטנדרטית,
המקובלת בגדה — שיש להצטער על כל שפיכות־דמים,
אך אפשר להבין את הפעולות כל עוד נמשך הכיבוש
הישראלי. מט התרשם, בטעות, כאילו הביע אל־שכעד,
תמיכה בפעולות־הטדור. אך הוא נפרד ממנו בשלום.
למחרת היום, בעיקבות אחת ההדלפות הזדוניות ביותר
של תש״ם, פירסם הארץ בעמודו הראשון גירסה כוזבת
לחלוטין של השיחה. כבד באותו בוקר הקימה חברת־הכנסת
גאולה כהן שערורייה בכנסת, תבעה לדון מייד
בדבריו של ראש־העירייה שונא־ישדאל. מאותו רגע
התנהלה הפרשה לפי ׳תכתיבה של גאולה כהן, כאשר
הממשלה והאופוזיציה כאחת נדבקות בהיסטריה שלה.

זה היה אות מכשר רעות.

אל-שכעה נעצר, והוחלט לגו״שו מן הארץ.
אולם בשיא הפרשה פורסם הפרוטוקול המלא של שיחת
שכעה־מט, ונסתבר כי ראש־ד,עירייה לא אמר כלל את
הדברים שייוחסו לו בהדלפה השיקרית, ושעוררו את
התגובה הנזעמת.
העניין הגיע לבית־המישפט. זה העביר אותו לוועדת-
ערר של צה״ל. ביניתיים היתד, לשר־ד,ביטחון, עזר
וייצמן* ,שהות להרהר בעניין מחדש. במעשה אמיץ
הודה בטעות ונחלץ ממעגל־ד,היסטריה. הוועדה החליטה
לבטל את צו*ד,גירוש.
• בשמש כתוב ״זעם העולם״ ,מעל למיטריה כתוב
״ההחלטה שירושלים היא בירת ישראל״ ,ובתחתית :
״ההחלטה הנאצית.״ הכוונה היא לחוק ירושלים.

בבל פעם שהם מלקקים
את האצבעות.
אני קורצת לתנור
אמקור החדש
שלי׳

אי לו י כו לתלר או תאת ״ ק ר ביו ״ ש ל תנו ר ה בי שו לוהא פי ה של א מ קו ר,
היי ת רו אהב מו עיני ךאת הי ת רונו ת שלו על פני תנו רי םאח רי ם.
היי ת מג ל ה:
* ש הו א או פהו מב של ב 2-ה ת אי ם בו ז מני ת.
* ש הו א בנוי רק מ חו מ רי ם מ עו לי ם.
* ש בז כו ת הני צו ל ה או פ טי מ לי של גז, הו אחס כוני ביו ת ר.
* ש ה בי דו ר שלו מונ ע ב רי ח ת חו ם.
וכדי להש לי ם כל זאת, ה תנו רהכ פו ל של א מ קו ר נו שאאתהסמל
של מ כון התק ני ם הי שרא לי.
תנור הבישול הטוב כיותר במחיר נמוך מכל מתחריו החל מ 28,250-ל״י, ללא מע״מ.
שי לחגים:מערכת כלי קרמיקה מפוארת של ״לפיד״ לבישול אפיה והגשה.

אמסא

טוב להיות בבית

לך על מה שבראש שלך

לך על משהו ספורטיבי.לך על טורנדו של ג לי-
נעל הספורט לאלופים, השילוב המרהיב של עור אמית
במבחר דגמים וסוליית הפוליאוריטן שאיננה נגמרת.

תיש השגה תשם-
(המשך מעמוד )20

כפעם הזאת ניצחה התכונה כרגע האחרון.
היתה זאת הפעם האחרונה.

• מוות בחברון
^ הרי שהתנחלות אילון־מורה פונתה לבסוף, וי
אנשיה התמקמו:בג׳בל־אל־כביר, פיסגה חשופה אחרת
באיזור שכם, עבדה זירת־ההתגוששות דרומה, אל חברון.
באמור זה שוכנת עיר־הבירה של גוש־אימונים בהג־הגת
איש־השנה תשל׳ץ, הרב משה לווינגר, ושל כל
הקבוצות של הימין הלאומני־הדתי, המפעילים לחץ מתמיד
על האוכלוסייה המקומית. מטרתן המוצהרת היא לגרום
לתסיסה, כדי להביא לגירוש הערבים.
ההסלמה החלה בצורה הקלאסית. צעירים •ערביים
בעיירה חלחול יידו אבנים, בתגובה על מה שנראה להם
בהעלבת ראש־עירייתם. יהודים פתחו באש על המפגינים.
צעיר וצעירה נהרגו מיריות. איש קריית־ארבע הואשם
בהריגה, אך זוכה מחוסר הוכחות. עד סוף תש״ם לא נקבע
מי היו ההורגים — חיילים או אנשי גוש־אימונים.

מעגל־ההסלמה ברמאללה החל ב״ליל הזכוכית״ ,כאשר
ניפצו קנאים ישראליים את השמשות של עשרות מכוניות
ערביות חונות, כתגובה על יידוי אבנים במכוניות המתנחלים
הישראליים. איש מן המתנקשים לא הועמד לדין,
איש לא נתפס.

היה זה ;יוד סימן לכאות.

באחד הלילות יצאו ארבע חוליות־טרור לארבעה
יעדים שונים בגדה, בפעולה מתואמת ומיקצועית להפליא.
מיטען־חבלה הונח במכוניתו של אל־שכעה, וגרם בבוקר
לקטיעת שתי רגליו. מיטען דומה הונח במכוניתו של
ראש עיריית רמאללה, כרים ח׳לף, גרם לקטיעת רגל
אחת. מיטען שלישי, מסוג אחר, הוטמן ליד דלת המוסך
הוא
של עמיתם באל־בירה,
גרם לפציעת חבלן מישטרה דרוזי, שנקרא לבדוק את

במהלך שביתת־רעב של אסירים פוליטיים בכלא חדש,
•וחמור במייוחד, שהוקם עבורם בנגב, נהרגו שני אסירים
בדרך מקורית: הם נחנקו תוך כידי האכלתם בכוח, כשהם
כורעים על הארץ, ידיהם כפותות מאחורי גבם וקשורות
לרגליהם •הכפותות. גם סיפור זה זיעזע את העולם.
הידיעות היומיות־כימעט על המתרחש בשטחים המוחזקים
מילאו את העיתונות הבינלאומית, יצרו בהדרגה
תמונה של ישראל מכוערת, קולוניאלית, מנשלת, מגרשת
ומדכאת. ואילו הפעולות הפלסטיניות, גם האכזריות ביותר,
נתקבלו בעולם כמילחמת-שיחרור לגיטימית של עם
הנאנק •תחת שילטון־כיבוש. התדמית של הכיבוש הנאור,
הליברלי והאינטליגנטי נהרסה ונעלמה לבלי שוב.

ממשדת־ישראד, וגם רום דעת־הקהד הישראלית,
התעלמה מההשפעה המצטכרת שד

גם מחדל זה היה אות לכאות.

בשוק של חברון נהרג חייל ישיבת־ההסדר יהושע
סלומה בידי מתנקש אלמוני. כלייתו הושתלה על־ידי
הרופאים לנערה ערביה בת ,10 שכמה:פוליטיקאים הגדירוה
מייד כ״סוכנת אש״ף״ .בסוף תש״ם אותר האיש והסתבר
שזהו צעיר ערבי כפרי, בן 24 ואב לשתי בנות, שפעל
לבדו — אולי כנקמה על הריגת הצעירה בחלחול.
רצח סלומה יצר אווירה של היסטריה, שנוצלה מייד
על־ידי •גאולה כהן, לווינגר ומתנחלי קריית־ארבע כדי
לתבוע את הגשמת תוכניתם הישנה: תפיסת פתים
בחברון והשתלת מושבה יהודית בלב העיר הערבית.
הממשלה נכנעה, כרגיל, להיסטריה, והוחלט על שיכון
יהודים בלב חברון.

יו א בני םבחלחול: ב •1העיירה ממטיר, אבני םלעבר מכונית ישר אלי ת
תמונה זו על דעת־הקהל העולמית. היתה זאת
טעות חמורה.

• 031 ומוסר
ך -תמוטטות המשא־והמתן על האוטונומיה והקצנת
י י המילחמה בשטחים המוחזקים ובדרום־לבנון יצרו
בעולם מישקע אנטי־ישראלי, שהעמיק יותר ויותר.

למימסד הישראלי היתה על כך תשוכה
ניצחת: העולם נכנע לסחטנות־הנפט הערכית.

קשה להעלות על הדעת סיסמה יותר אווילית, יותר
מטעה ויותר מזיקה. כי היא פוטרת את בעליה מראש
מכל אחריות למעשיהם. היא שברה את הקשר ההגיוני
בין סיבה ותוצאה, בין חטא ועונשו, בין מעשה ופירותיו.
היא יצרה עולם דמיוני שבו קיימים, בהפרדה גמורה,
שני מישורים שונים. במישור האחד עושה ממשלת ישראל
את מעשיה, שאינם משפיעים על יחם העולם אל. ישראל.
במישור השני קובע העולם את יחסו לישראל, ביגלל
הנפט והאנטי-שמיות, מבלי להיות מושפע ממעשי־ישראל.

לי ל הז כו כי תברמאללה: בנייני ה עיר מבעד לז כו כי ת מיו באתשל מבוניח ע ר בי ת
גאולה כהן וחבריה חגגו את גיצחוגם.
השלב הבא היה מגואל-בדם: הריגת שישה אנשי
קריית־ארבע, רובם חיילי ישיבת־ההסדר, שהיו בדרכם
מתפילה במערת-המכפלד• ,אל בית־הדסה, במרכז חברון,
שנתפס בשנה שעברה על-ידי נשות קריית־ארבע. מתוך
זילזול בערבים, לא נשאו היילי־ההסדר נשק. הם נקטלו
ממטח־אש מהמארב.
עוד לפני שהזעם •הציבורי יכול היה להגיע לשיאו,
החליט עזר וייצמן לגרש לאלתר •שלושה אישים מדיר־הברון:
ראש־עירייית חברון, פאהד קוואסמה, המתון
והמפוכח ביותר שבין ראשי-העיריות בגדה, עמיתו וידידו
•בחלחול, מוחמד מילחם, והקאדי של חברון, השייד
אל־תמימי.
הפעם לא ניתנה הפקודה על־ידי גאולה כהן, אלא
על־ידי אחד ממתהריה — עורך־הדין אליקים העצר,
קנאי ימני-קיצוני, שהופיע מייד אחרי הרצח בטלוויזיה
ודרש את הגירוש. וייצמן נכנע ופעל. התירוץ: באסיפת־מחאה
שנערכה בחברון אחרי החלטת הממשלה לשכן
בה יהודים• ,נשא הקאדי נאום נרגש וקיצוני ביותר,
ששודר בטלוויזיה הישראלית ועורר חלחלה.

אף שקוואסמה ומילחם לא אמרו דברים
כאלה. פעל וייצמן עד פי העיקרון הגרמני:
״מי שנתפסים בצוותא, נתלים בצוותא.״
השלושה נתפסו וגורשו מן הארץ בדרכי מידמה,
שגרנו •לאחר מבן בחריפות על-ידי בית־המישפט העליון.
מאז הם משוטטים בחו״ל כשגרירים נודדים של העניין
הפלסטיני, גורמים לממשלת־ישראל נזק רב יויתר ׳מאשר
כל חוליוודהחבלה של אירגוני-אש״ף.

#פוגרום ברמאללה
ף* אופן אירוני, קרוב לוודאי שגירוש השלושה
י הציל אותם מגורל מר הרבה יותר, שפקד כעבור
חודש את שני עמיתיהם ברמאללה ובשכם. אילו גורש
אל־שכעה בראשית השנה, היד נמנע מפגע הרבה יותר
חמור בסופה.

המקום. הוא התעוור! .מיטען רביעי הונח בשוק של
•חברון ופצע מוברי־אורח.
דווקא מיטען רביעי זה העיד על מגמת המתנקשים.
ביגלל גירוש קוואסמה לא היה בחברון ראש־עירייה
שניתן היה לפגוע בו. על כן הופנה זעמם של המתנקשים
-נגד הציבור הערבי בולו.

סימנים רבים העידו כי המעשים כוצעו על־ידי
מחתרת יהודית, הקשורה כמתנחלי גוש־אמונים.

ההגיון
הפוליטי הצביע על כך, וכן רמת־הביצוע,
שיטת־הפעולה, טיב חומר־הנפץ (המצוי ביחידות־מסויימות
של צה״ל) ,וסימנים רבים אחרים. אך עד סוף
•תש״ם לא התגלו המבצעים, אף כי העניין הוטל על
שרות־הביטחון־הכללי, שהודיע כי הוא מנהל את החקירה
הנמרצת ביותר מאז קום המדינה.
עיתון אמריקאי פירסם בחודש האחרת של השנה
האשמה, שהסתמכה על עובדות כוזבות, אך שההגיון
שבה שיכנע רבים בעולם• :שממשלת ישראל מונעת
הקידה מלאה, כדי שלא יוכח בצורה חד־משמעית כי
ההתנקשות אכן בוצעה על־ידי יהודים.

היו אדה רק האירועים העיקריים כמילחמה,
שנמשכה כמשך כל השנה — מלפני פרשת
שכעה א׳ ועד אחרי פרשת־שכעה ב׳.

המערכה כללה מאורעות בלא־ספור: מעשי־חבלד-.
וטו׳ור שהגיעו לשיאם בחדירת פידאיון לבית־הילדים של
מישגב־עם; פשיטות של צר,״ל בדרום־לבנון שהגיעו
על 18 יעדים של אירגוני־לשיאם
בהתקפה
הפידאיון. הפגנות, הטלת־עוצר, מעצרים והריסת־בתים
היו מעשים בימעט יומיומיים.
בבית־ליחם נתפס הצעיר טאריק שומלי ביידוי אבן
ברכב צבאי, נעצר, הוכה באיברי־מעו עד שאיבד את
כוח-הגברא ונקרעו דרכי-השתן בגופו, ואילו מישפחתו
הוגלתה למחנה־פליטים שומם ועזוב, בלי מים ומזון.
מעשה זה עודר התרגשות בינלאומית כה רבה, עד
שהמימשל הצבאי נחפז להחזיר את המישפחה הבייתה.
בעיירה ענבתה הרג המושל הצבאי במו ידיו צעיר
ערבי וסיפר לאחר מכן סיפור מוזר, כאילו הצעיר הסתער
על שני קצינים חמושים כשבידו סכין.

זהו מירשם לחוסר־אחריות. ממשלת־ישראל
דמתה לילד יהודי בחו״ל, המסביר את ציוניו
הרעים ככחינות ככך שהמורה הוא אנטי-שמי.
מאחר שהמורה הוא כזה, שום אין הילד צריך
לעמול, להתאמץ, ללמוד. כמילא יקכל ציון
רע מידי המורה הרשע.

הקונסנזוס העולמי שהתגבש במהלך תש״ם נגד ישראל
היה מורכב הרבה יותר. יובלים רבים שפכו את מימיהם
•לתור הנהר הזה, שהלך והתעצם.
זרם־הנפט היה רק אחד היובלים האלה. היתד. לו
חשיבות רבה. בלי הנפט הערבי, אין העולם המערבי
יכול לתפקד. הפסקתו היתד! גורמת לאבטלה של עשרות
מיליונים, להפסקת התחבורה העולמית, לרעב ולקור. נפט
זה מצוי ברובו במדינות ערביות שדין גם מוסלמיות אדוקות
— סעודיה, לוב, כוויית ושאר הנסיכויות של המיפרץ
הפרסי- .רק מדיניות אווילית מאוד יכלה להתעלם מגורם
זה, או להסתפק בקריאה לעולם ״שלא להיכנע לסחטנות״.
אך הנפט היד. רק כוח כלכלי אחד. לא פחות חשוב
היה כוחן של חברות־הענק הרב־לאומיות, שיש להן
השפעה כבירה על ממשלות אמריקה ואירופה. חברות
אלה זקוקות לפטרדדולארים הערביים ולמרחב הערבי
הגדול. המיליארדים בלא־ספור של הפטרו־דולארים השפיעו
גם במישרין על מדינות, שכלכלתן היתר• .תלוייה בכסף

יובל מסוג אחר לגמרי נבע בעולם השלישי. חלק־הארי
של •חברות־האו״ם שייך למהנה זה ,׳שהשתחרר בדור
האחרון מכבלי האימפריאליזם הלבן. ישראל עשתה את
הכל כדי לזהות את עצמה עם המדיניות הקולוניאלית.
אחרי שתמכה בצרפת באלג׳יריה ויצאה למילחמת־סיני
בשותפות עם בריטניה וצרפת, התקשרה עם דרום־
אפריקה הגיזענית והמישטר הלבן ברודזיה, שנעלם מן
העולם עם הקמת זימבאבווה השחורה, ההברה ה־— 153
והאחרונה ׳לפי •שעה — של האו״ם. ואילו הפלסטינים
נחשבים כאחד העמים הלוחמים לשיהרורם מידי כובש
לבן, ועל כן דים זוכים אוטומטית בתמיכת הגוש החולש
על היאו״ם.
המחנה הקומוניסטי ניצל את אי-יכולתח של ארצות-
הברית להכיר באש״ף, ביגלל הלובי היהודי, וחיבק את
העם הפלסטיני חיבוק של דוב. כל שופרות העולם הקומוניסטי
הועמדו לרשותו.
זהו מיקבץ אדיר של כוח מדיני-כלכלי — אך תנופתו
העצומה באה לו ממקור נפשי. סלידתה הגוברת של

תיש השנה תש

11־ ז חו 1

(המשך מעמוד )23
דעת־הקהל הנאורה בעולם המערבי ממעשי־ישראל בשטחים
הכבושים העניקה לגיטימיות רוחנית-מוסרית להתנגדות
הבינלאומית למדיניות הישראלית.

כך התגבש• הקונסנזוס העולמי, שהוא נדיר
בהיקפו וכרכגוניותו.

ישראל היא המדינה האחרונה בעולם שמותר לה לזלזל
בקונסנזוס זה, או לפסול את תוקפו. כי מדינת־״שראל —
אולי יותר מכל מדינה אחרת בעולם — קמה בעזרת
קונסנזוס עולמי כזה. ב־ 1948 נהנתה מתמיכת כל מעצמות־העל,
כל אנשי־המצפון בעולם המערבי והמיזהחי, כל
הכוחות הליברליים, הסוציאליסטיים והקומוניסטיים, תמכו
בה יותר משני-שלישים של חברות האו״ם ורוב חברות-
הענק הכלכליות.
גם אז התגבש קונסנזוס זה תודות להתקוממות המו־סרית
של העולם התרבותי. אלא שאז היתד, התקוממות
זו מכוונת נגד זוועות הנאצים, שהתגלו בכל היקפם
המחריד בתום מילחמת־העולם.

בינתיים קם דור חדש. מרבית האנושות
שד תש״ם נולדה אחרי שהצבא הסובייטי

באגם של קונסנזוס עולמי, שממדיו הלכו וגדלו. התוצאות
נבלמו על־ידי ארצות־הברית ואחרוני הידידים של ישראל
בעולם המערבי, כמו מים מאחרי סכר.

היתה דרושה רק התפוצצות אחת, כדי
שיתהווה בקע בסכר הזה, וכדי שהנהר יפרוץ
קדימה, ככוח כביר.
את חומר־הנפץ להתפוצצות הזאת סיפקה ישראל
עצמה.

סיפור המעשה הזה — מעשה כה אווילי,
עד שכימעט לא ייאמן — הוא הסיפור העיקרי
שד תש״ם.

#תעלול קטן בבנסת
ל דול השונאים של ישראל לא היה מעלה על דעתו
י* כי המהלומה הגדולה ביותר שנחתה על ישראל פתש״ם
תבוא מידי ישראל עצמה, וכי תלבש צורה של הצעת־חוק
דווקא.
השם היה תמים :״חוק־יסוד: ירושלים הבירה״.
התוכן היה חסר כל חשיבות: אוסף של הכרזות, שלא

ביותר. היה זה טכס פרלמנטרי קטן, שסיעתה — וגם
סיעות קטנות אחרות — נוהגות להשתמש בו.
גאולה כהן פרשה מתגועת־החרות ומסיעת־הליכוד
אחרי אישור הסכמי קמנדדייוויד. יהד עם חבר־הכנסת
משה שמיר, שהצטרף אליה במאוחר, היוותה סיעה
פרלמנטרית׳ בת שני החברים, שייצגה את תנועת־התחייד.
החדשה.
המטרה המוצהרת של סיעה זו היא לפוצץ את
השלום הישראלי־מצרי, למנוע את כיגון האוטונומיה
בשטחים המוחזקים ואת החזרת סיני למצריים. לשם
כך היא מנהלת תעמולה קיצונית נגד ממשלת־ד,ליכוד
ונגד מנחם בגין אישית, שאותו היא מגדירה כבוגד
וכחדל־אישים.
סיעה של שניים אינה יכולה להעביר בכנסת חוקים,
אלא במיקרים נדירים — וגם אז רק בעניינים שוליים,
שאין להם משמעות פוליטית. אך היא יכולה להשמיע
קול־מחאד, ולהטיף לדיעותיה באמצעות טכסיסים, תעלולים
ופעלולים ושונים.

השיטה הפרלמנטרית של גאולה כהן היתד,
כלתי-מתוחכמת. כדרך כלל ביימה שערוריות,
הפריעה לנואמים בהזדמנויות חגיגיות, גרמה
כמתכוון לכך שיושכ-ראש הישיבה יוציא אותה
מן האולם, לעיני המצלמות.

גם כאשר הגישה את הצעת־החוק בעניין ירושלים
לא סברה שהיא עושה מעשה מתוחכם במייוחד. היא
היתה בטוחה לגמרי שהליכוד יצביע נגדה.

כסך־הכל רצתה להשיג יתרון תעמולתי
קטן: להוכיח לציבור השולי, המצוי כין תנו
עת־התחייה וכין הימין של תנועת־החרות, שהליכוד
בוגד כקודשי־האומה.

ואכן, היה נראה כי כך יתגלגלו הדברים. יו״ר הקו אליציה,
ח״כ חיים קורפו, עסקן מיקצועי נעדר שארירוח,
קבע כי הליכוד יצביע נגד ההצעה.
לכך יש בכנסת תקדימים בלא־ספור. עשרות אמתלות
מן המוכן, שהממשלה — כל ממשלה — משתמשת בהן
כשהיא באה להציע לכנסת להסיר מסדר־היום הצעת־חוק,
גם כשתוכנה הוא חיובי ביותר. למשל :״כוונת המציעים
אינה טהורה״ ,״זהו טכסיס פרלמנטרי זול״ ,״ההצעה
מייותרת״ ,״הממשלה עצמה מתכוונת להציע בקרוב הצעה
דומה, שקולה יותר״ ,וכו׳ ופר.
כל חבר-כנסת שמע מפי שרים עשרות נאומים ברוח
זו. כאשר נדחתה השנה הצעת-יחוק של חבר־הננסת
צ׳רלי ביטון על נושא בלתי־פוליטי (תעסוקת נערים
בחופשה) ,אף שכוונתה מיתה חיובית ביותר, הגיב על-כך
חבר־כנסת אחר :״אילו היה צ׳רלי ביטון מציע לכנסת
לאשר את עשרת הדיברות, היתד. הכנסת מסירה את
ההצעה מסדר־היום ברוב עצום.״

אלא שהפעם קרה משהו כלתי־רגיל. כמה
מחכרי־הכנסת של חרות הודיעו כי יפרו את
החלטת הסיעה ויצביעו כעד הצעת־החוק של
כהן, מטעמי מצפון.
גם בכך לא היה דבר חריג. בכנסת התשיעית התערערה
המישמעת בכל הסיעות׳ ולעיתים קרובות מצביעים
כמה חברי־כנסת בניגוד לדעת סיעתם.

ראש־עירי־וז רמאללה. כר״םחלף. לפני ( למעלה ) ואחר ק טי עחדגלו ( למטה )

אלא שכליכוד החלה תסיסה. ההצבעה החורגת
של כמה מאנשי־הסיעה הרגיזה את
חבריהם, שטענו כי הדבר מעמיד אותם כאור
שלילי. לכסוף, מטעמי נוחיות גרידא, החליטה
הסיעה להצביע כעד הצעת-החוק, ולהחלטה
הצטרפה הקואליציה כולה.
החלטת הליכוד הפחידה את המערך. הוא חשש שמא
זהו טכסים של הליכוד, הרוצה ל׳טעץ כי המערך אינו
נאמן כמוהו לירושלים המאוחדת. מתוך הפחדנות וקלות־הדעת
,׳שציינו את המערך בכל תש״ם, החליט גם המערך
להצביע בעד הצעת־החוק של סיעת-התחייד — .החלטה
מחרידה כשלעצמה. שימעון פרם ויצחק רביו תמכו שניהם
בהחלטה זו — כשכל אחד מהם חושש שיריבו ינצל
נגדו כל עמדה אחרת.
הכרעת המערך גרמה למפולת גם אצל הסיעות הקטנות,
שחששו שמא יישארו לבד בעמדה חשופה. כך החליטו
גם סיעות ש״י, ר״צ ול״ע להצביע בעד הצעת־החוק של
הימין הקיצוני, המתנגד לשלום.
בהתאם לנוהל הפרלמנטרי, דיברו רק שלושה בדיון
הטרומי במליאת־הבנסת. ראשונה דיברה גאולה כהן עצמה,
שנאמד. נאום פאתטי-שיגרתי בזכות הצעתה. אחריה דיבר
שר־הפנים, יוסף בורג, שהציע, בלי התלהבות, להעביר
את ההצעה לוועדה. שלישי דיבר נציג של״י, שהציע
להסיר^את ההצעה מסדר־היום.
בנאומו הקצר השפיע אזהרה נוקבת :״זוהי סטירת־לחי
לנשיא אנוור אל־סאדאת. זוהי הבלה במשא־ומתן לשלום.
זהו מעשה המונע השלטה עם העולם הערבי והעולם
המוסלמי, המונע כיל אפשרות של הסדר עם העם הפלס־טייני.
זהו מעשה איוולת. ואיוולת — גם כאשר היא
מתעטפת באיצטלה של קדושה ומסירות-נפש — נשארת
איוולת.״

שיחרר את אושוויץ, והצבא הבריטי את ברגן־
בני ה־ 40 וה־ ,45 התופסים עתה את עמדות־המפתח
בכל הארצות, אינם זוכרים את השואה. חזרותיו הפלתי-
פוסקות של מנחם בגין על זיכרונות השואה, הסתמכותו
המפוקפקת על הדוגמה של הסכם־מינכן משנת ,1938
השוואת אש״ף לפלוגות־הסער הנאציות — כל אלה שייכות
לעבר הרחוק ושוב אינן משפיעות כימעט על איש.
ואילו סיבלות הפלסטינים בהווה מדברים שפה אקטואלית
וברורה.
כל יובלי ההתנגדות למדיניותה של ישראל הצטברו

אישרו אלא מצב חוקי שנוצר על־ידי הכנסת עוד ביוני
.1967
שום אסטראטג של אש״ף לא יכול היה להינבא כי
מעשה-חיקוק מגוחך זה יביא לתוצאות כה כבדות. הוא
דמה לקש האחרון האגדתי, השובר את גב הגמל.

הוא דמה עוד יותר לאבן קטנה המתגלגלת
מראש ההר, האוספת כדהירתה אבנים נוספות,
עד כי נוצרת מפולת־אבנים אדירה, היורדת
בשאגה רועמת אל העמק והקוטדת
כל יצור חי הנקרה כדרכה.
את האבן הקטנה הטילה חבדת־הבנסת גאולה כהן.
בהגישה את הצעת־החוק שלה, היתה מטרתה מוגבלת

אחרי אזהרה זו, הרימה הכנסת את ידיה.
רק אנשי שד ״י ורק ״ה הצביעו נגד. כמה יונים
של המערך הצביעו ברגליים ונעדרו. בל שאר
הכנסת — מאגודת-ישראד עד שולמית אדוני,
ממשה שמיר עד אמנון רובינשטיין, הצביעו

• ג״ו מן !101(111
^ צעת־חוק ״פרטית״ ,הזוכה ברוב בקריאה הטרו׳
י מית, עוברת לטיפול בוועדה של הכנסת, כדי שתכין

אותה לקריאה הראשונה. אין גבול של זמן לטיפול זה.
הצעתה של בהן הועברה לוועדת החוקר,־חוק-ומישפט,
שבראשה עומד ח״ב דויד גלאס, היונה המוצהרת של
המפד״ל.
רבים שהצביעו בעד הצעת־החוק בניגדו למצפונם
ולהבנתם, היו בטוחים כי ההצעה ״תיקבר״ בוועדה, בפי
שקרה להצעות־חוק רבות ׳שלא היו נוחות לרוב או
לממשלה, מסיבה זו או אחרת. לאחר מכן גילה הנשיא
קארטר בי יוסף בורג הבטיח לו שהצעת־החוק תיקבר
בוועדה, ובי על סמך זה הבטיח קארטר את הדבר
לנשיא אל־סאדאת. על סמך הבטחה זו חידש אל־סאדאת
את שיחות־האוטונומיה, וכשנתברר כי ההבטחה הופרה —
זעם הנשיא המצרי.
אך אי-אפשר היה לקבור הצעת־חוק זו, כשם שאי-
אפשר ׳להחזיר אפרוח לביצה שבקעה או להחזיר ילד
לרחם אמו.

היתה זאת פעולת-עונשין מיכצעית
ראשונה מסוגה גגד ישראל. זהו תקדים להטלת
״סנקציות״ חמורות יותר כעתיד.

בפעם הראשונה מזה זמן רב נמנעה ארצות־הברית
מלהטיל וטו על החלטה בה חמורה, בעלת השלכות כה
מרחיקות-לכת. היתה זאת בשורת־איוב, שאין שניה
לה ׳בחומרתה, מאחר שהדבר קרה שבועות מעטים בילבד

ביער. ראש־הממשלה התעקש להעביר את לישבתו למיזרח
העיר, מעשה אשר יגרום לסערה עולמית נוספת, ואשר
יבליט את ההבדל בין שני חלקי־העיר. המערך התחרה
עם גאולה כהן ביוזמה להציע הצעת־חוק לסיפוח רמת־הגולן.
הממשלה החליטה, יחד עם הרמטכ״ל, על עריכת
״צעדת ירושלים״ ,שבה יבוזבזו עשרות מיליונים. בגדה
המערבית, מיזדחית לירושלים, הונחה אבן־הפינה לעיר

שום כוח כעולם אינו יכול לעצור מפולת
אכניס דוהרת. הצעת-החוק של כהן גרמה
למפולת כזאת כרגע שנתקכל כקריאה הטרומית.
שעות
מעטות אחרי האזהרה שהשמיע נציג של״י
בכנסת, כבר הודיע הנשיא המצרי כי הוא מפסיק את
המשא־והמתן על האוטונומיה. טענתו הסבירה: מאחר
שגורל ירושלים הוא אחד הנושאים הנדונים במשא-
ומתן, אין טעם להמשיך בו אחרי שהכנסת קבעה בחוק
שאי־אפשר לשנות את מעמד העיר.
אבנים חדשות הצטרפו למפולת בכל יום. דיפלומטים
ועיתונאים ברחבי העולם תקפו את הצעודהחוק. ישראל
גונתה כימעט פה אחד.

מאותו שלכ והלאה, שוכ לא העז איש מן
הפוליטיקאים המיקצועיים כירושלים לתבוע
את גניזתה את הצעת־החוק. אילו עשה כן,
היה מסתכן כהאשמה הנוראה שהוא ״נכנע
ללחצים״.
ליו״ר הוועדה, דויד גלאם, לא היה בל חשק להוציא
את הערמונים מן האש למען אחרים. הוא לא היה מוכן
לסכן את מעמדו בכנסת ובמיפלגתו על־ידי חבלה בהצעת־החוק.
רק שיתוף־פעולה בין הליכוד והמערך היה יכול,
בשלב זה, לעצור את התהליך. אך שני הגושים לא
היו מוכנים לבך.

חוכמה עתיקה אומרת שאסור להיכנע לסחטן
כפעם הראשונה. אחרי הכניעה הראשונה
נאלץ הקורכן להיכנע שוב ושוכ, כיגלל אותן
הסיכות שהכיאו אותו לכניעה הראשונה. כד
קרה גם לסיעות ולחכרי-הכנסת, שנכנעו לסחטנות
האידיאולוגית כהצכעה הראשונה.

ראש־עיר־יידז שכם, בסאםאל ־ שכעה. בהפגנה ( למעלה< ואחר ק טי ע ת שזו׳ רג ל׳ו

כאשר הגיעה ההצעה חזרה למליאה, לקריאה הראשונה,
בבר אי־אפשר היה להחזיר את הג׳ין לבקבוק שממנו
שוחרר.
רוב חברי-׳הכנסת כבר ידעו באותו מעמד כי הצעת־החוק
תגרום לאסון. אך המליאה אישרה אותה שוב. אחרי
שהייה קצרה נוספת בוועדת־החוקה, חזרת ההצעה לקריאה
השניה והשלישית, ואושרה. הפעם הצטרפו למתנגדים
המקוריים, שלי ורק״ח, גם סיעות ש״י ור״צ.
לפני ההצבעה הסופית שמעה הכנסת נאומים נרגשים
נגד קבלת־החוק, גם מפי אותם שהצביעו בעדה בקריאה
הראשונה. היו שדיברו נגד ״העיתוי״ ,חיו שדיברו נגד
״הצורה״ ,ואחדים דיברו גם נגד התוכן. בשעה זו כבר
הייתה הכתובת רשומה על הקיר.
המפולת הבינלאומית היתה במלוא התנופה. היה ברור
כי אנוור אל־סאדאת יעכב את שיחות האוטונומיה
אחרי קבלת החוק. היה ברור כי צפוי משבר בין ישראל
ובין ידידתה החשובה האחרונה, ארצות־הברית. היה
ברור כי החוק יפגע במדינות הידידותיות ביותר לישראל,
אותן שהחזיקו את שגרירויותיהן בירושלים בניגוד לדעת
המדינות המערביות העיקריות.

אך אי-אפשר היה לעצור את התהליך.
גאולה כהן עצמה לא היתה צריכה לעשות
דכר. השפעתה על כל תהליך היתה אפסית.
אחרי שהוציאה את הפקק מן הכקכוק, לא
היה הג׳ין זקוק עוד לעזרתה.

#בריחת השגויוים
י״אפשר להכין את מטח־המהלומות שירדו על
>* ישראל בעיקבות. קבלתו של חוק־ירושלים, אלא על
רקע התקשחות הקונסנזוס הבינלאומי נגד מדיניות ישראל,
שקדמה לכך. חוק־ירושליס פעל כקטליזטור.

כזה אחר זה •נחתו המהלומות.
נשיא מצריים הפסיק את המשא־ומתן, הודיע שאין
עוד טעם להמשיך בו, שיש צורך בהתחלה חדשה בוועי־דת־פיסגה
משולשת אחרי הבחירות האמריקאיות. כוונתו
הגלוייה: למקד אז את כל הלחצים על ישראל, כאשר
בראש המדינה האמריקאית יעמוד נשיא חדש ובעיל־כוח.
אם ייבחר קארטר מחדש, יהיה משוחרר במשך ארבע
שנים מלחץ הלובי היהודי, מאחר שלפי החוקה האמריקאית
לא יוכל להיבחר בשלישית. אם ייבחר ריגן, יפעל
על פי האינטרסים של נציגי ההון הגדול, התומכים בו. לא
תהיה לו מחוייבוית כלפי היהודים, שלא יצביעו בעדו.
מועצ׳ודהביטחון התכנסה כדי לדון בחוק, הפעם לא
הסתפקה בגינוי שיגרתי, אלא קראה פה-אחד לכל השגרירויות
לנטוש את ירושלים.

לפני הבחירות לנשיאות האמריקאית. בשעה זו חשוך
הנשיא האמריקאי לאיום הלובי היהודי יותר מאשר
בכל עת אחרת. אם התעלם מכך, על אף חולשתו בסיקרי
דעת־הקהל, הרי זה מבטא תמורה בעלת מישקל כבד
ביותר. .

אך הסימן הכולט כיותר היתה התופעה
שהטילה את צילה על הימים האחרונים של
של תש״ם: כריחת השגרירים.
רשימת השמות היתה מדכאת ביותר, כי היא כללה
את אחרוני הידידים של ישראל, אותם שנשארו נאמנים
לה גם בעת צרה: אורוגוואי, שמילאה תפקיד חשוב
בקבלת החלטתה של עצרת־האו״ם ב־ ; 1947 הולנד, הטובה
׳שבידידות! צ׳ילה, שממשלת-ישראל הוסיפה להתחנף
אליה גם אחרי שהעולם כולו הסתייג ממישטר־הדיבוי בה!
אקוואדור׳ יצרנית־הנפט שאינה תלוייה בכל צורה שהיא
בנפט הערבי: קוסטה־ריקה הנאמנה, שתמכה בישראל
בכל ההצבעות; אל סאלואדור והאיטי, צרבנ״ות־נשק של
ישראל...
הדבר צילציל ׳כבדיחה: החוק שבא, כביכול, לחזק את
מעמדה של ישראל בירושלים המיזרחית, לא זו בילבד
שהביא להחלטה עולמית הפוכה, אלא ׳שעירער גם את
מעמדה של ישראל בירושלים המערבית, שהעולם בבר
השלים עיסו בעשרים השנים האחרונות.
שוב התאשר הכלל העתיק נ תפסת מדוכה,

לא תפסת.

מול פני המפולת, נהגה הממשלה כילד נפחד השורק

אפרת ,׳ואריאל שרון הכריז שזוהי ״התשובה הציונית״
לאו״ם. הידיעות על תוכניות להקמת התנחלויות חדשות
רדפו זו את זו.

• ענני סערה
^ ך מוכטח כי המפולת האחת תגרום למפולנת נו־
^ ספות. באופק הופיעו ענני־סבנה, העלולים להסעיר
את השנים הקרובות: התמוטטות השלום עם מצריים,
התנגשות חזיתית בין ישראל וארצות־הברית, משבר
ביהדות האמריקאית, גירוש ישראל מהא׳ו״ם, הכרה עולמית
באש״ף מבלי שזה יידרש להכיר בישראל שאינה מכירה

סכנות אלה יכולות להפחיד את הישראלי
הרגיל. אך אף אחת מהן אינה מפחידה את
האשה, שיזמה את חוק־ירושלים והרואה ככל
אחת מהן הישג רצוי, אכן־דרך כמיצעד להגשמת
מטרותיה.
בראשית השנה היתה כימעט אלמונית מחוץ לגבולות
ישראל. בסוף השנה ידעו הבל את שמה ואת צורתה.
תחנות־הטלוויזיה והעיתונים הקדישו לה תשומת־לב רבה.
מדינאים הזכירו את שמה. בעיני רבים נהפכה סמל ישראל
החדשה.
היא היתר, אשת־השנה של תש״ם.

גאולהכהן.
ר 215

אותי!

ריאן אוניל
זקלין בי1ה
סע בטיול סו ס ת

אורחי בבוד במסיבות צמרת

ולקינוח״מנקים״ את הכססת. ..

אוניברס 19 יו
רק $ 1350
15 ימי חווי ה בלתי נ שכחת

ביוגוסלביה
• 4י מי ם מופל אי ם

ביוון

פרטים והרשמה :

״אוניברם״ ,רה׳ רמב״ם 17ת״א, טל 622976/7 .

ה ג1
ש1א
ל ס עו ד

גזור — ושמור

חתום על

מידע
ה ע תון ש דוו
בארה״ ב
העתון שלנו בארוז״ב
אל תסתפק בשמועות —
השאר מעודכן. הבטח
קבלת ״מידע״ לביתך
מדי חודש.
שלח המחאה ע״ס
—( $10 .מנוי שנתי)
בצירוף שמך וכתובתך

הזמנה שכלאי לנצל:

ריהוט עתיק נ ארונות, שידות,
ויטרינות, שעונים, כלי נחושת ועוד,.

ציורים וליטוגרפיות: מביו,
ברגנר, מאנה־בץ, פראנקל, גולדמן,
אבל פן ועוד

פסלי ברונזה: עבודות ברזל
אמנותיות לבית ולגן, צילומים
תחריטים...
פתוח גם בימי שישי, שכת.
אכתובת: ניר־עם, רה׳ אורנים 37 טכעון,
טל.04-931751 .

, ? 3 . 19083מ׳:10\4נ6ז1131
111^ 10 ^ ,
833 ,

עורך ומו״ל:

רוני צפריר
5038־)215(649
מידע — העתון לאלה
שרוצים לדעת יותר

יוזא״וס סז

ממוצאי שבת 13.9
בקולנוע ״פאר״ תל־אביב
9.30 — 7.15 30

רגח מסוע ר110*9וס?

יי הדק לי ה ״

הודעה לישראלים המבקרים בלונדון
מועדון ישראלי בלב האיזור היהודי

קפטריה, רקודים ואמנים מקומיים
המועדון פתוח כל מוצ״ש וראשון
משעה 9בערב עד מאוחר.

סאוז

£אזי

מציעה

נופש בנו ס ח אד ם ו חו ה
בגו־העדן
חופשת עירום טבעית, ללא עלה תאנה
ועם שמש, ים ואווירה.
שני מחזורי נופש,
11.10 — 5.10ו־.18.10 — 12.10

מספר מקומות מוגבל

תן טרמפ
לחייל

א ס 0א ס1

להתראות!?

מומלץ בעיקר למשפחות ולזוגות.
מהרו והתקשרו:
טלפון 23805 :־22418 — 055־.055

העולם הזה 2245

כו הנ ת
ף ערה שחומה בת ,13 בעלת חזות תימנית בולטת,
* צעדה ברחובה של תל־אביב. היא לבשה את המדים
החומים של תנועת־הנוער בית״ר.
השנה היתד׳ ,1939 והנערה היתה בדרכה מביתה ברחוב
זרובבל, בשולי כרם־התימנים, אל הקן של תנועתה ברחוב
המלך ג׳ורג .,היה זה, בניין דו־קומתי, מאורך, בעל
צורה חריגה, שנקרא מצודת זאב על שמו של זאב
דבוטינסקי ,״ראש בית״ר״.
את הרגשותיה תיארה הנערה עצמה, כעבור שנים :

״לראשונה פקדה אותי (תחושת הזרות)
כשהייתי צועדת כתילבושת־כית״ר המצוחצחת
והממורקת, ועם שדוש־עשרה שנות־חיים,
כרחובות תל־אכיב, שמאל־ימין, שמאל־ימין.
הין המון עיניים לועגות, משתאות.
״אני לבדי בדרכי למועדון. יד שמאל עם רגל ימין,
יד ימין עם רגל שמאל, לא לטעות, לא להניד עפעף,
אני הצבא העברי כולו...
״מוכרחים היו לפנות לי דרך, גם אותם שרעמו בצחוק.
ואני לצחוקם של הולכי־מדרכות נתיישרתי, נזדקפתי
למעלה־למעלה, פני חמורות ולבי דופק שמאל-ימין.

״אז גם החלה עולה כי, תחילה מצטנעת,
וכמהרה כוטחת, אותה הרגשה־גאווה ושימחה
גדולה שאחרת אני מהם, שטובה אני מהם.
אז, למעשה, כתרצ״ט, התחילה אצלי הפרישה;..״

דברים
אלה לא נכתבו ממרחק של שנים רבות,
באירוניה עדינה. גאולה כהן כתבה אותם ברצינות
גמורה, בסיפרה סיפורה של לוחמת. כאשר. בוגרת, הזדהתה
לגמרי עם תחושותיה של הנערה.
ואכן, בקטע קטן זה טמונים כל סודות אישיותה
של גאולה כהן, האשד. שהמיליונים ברחבי העולם דאו
אותה השנה בטלוויזיה, שמדינאים ופרשנים בעשרות
ארצות שאלו :״מי זאת?״
כדי להבין את המשמעויות הטמונות בקטע, יש לדעת
מה היתה תל־אביב בראשית ,1939 מה היתה בית״ר ומה
היו חייה של. נערה קטנה בכרם־התימנים.

#נגרה נגדים ז!ח1מי0
יי היות כית״רי בתל-אביב של — 1939 היה זה
* כמו להיות באותה שנה כושי באלאבאמה, או צועני
בגרמניה הנאצית.
השם בית״ר היה מישחק־מילים. הוא בא להזכיר
את המקום — ביתר או בית־הר — שבו גווע בשנת 135

לספירה המרד היהודי הגדול נגד הרומאים, בהנהגת
שימעון בר־כוכבא — מרד חסר־תוחלת, שהביא חורבן
על היישוב היהודי בארץ־יהודה. השם גם היווה את
ראשי־התיבות של ״ברית יוסף תרומפלדור״ ,תוך עיוות
הכתיב של שם האיש. יוסף טרומפלדור הגידם, שאיבד
את זרועו כקצין בצבא הצאר במצור של פורט־ארתור,
אומנם היה — בניגוד לז׳בוטינסקי — סוציאליסט מושבע,
וחלם על הקמת חברה סוציאליסטיודאוטופית בארץ-
ישראל. הוא נהרג בהגנה על תל־חי, אז ישוב מבודד
בצפון־הגליל — הרפתקה שז׳בוטינסקי התנגד לה בחריפות•
אך אחרי מותו של טרומפלדור אימץ אותו ז׳בוטיב־סקי
לעצמו, כתחליף ישראלי לז׳וזפה גאריבאלדי האיטלקי,
שהיה גיבורו.

אדיכיו של ז׳כוטיגסקי, שכללו כימעט את
כל מנהיגי היישום היהודי כארץ־ישראל, האשימו
אותו כפאשיזם. כין השאר הצביעו על
הצבע החום של מדי תנועתו — צכע שהזכיר
אז אוטומטית את פלוגות־הסער הנאציות.
למעשה היתד, השקפתו של ז׳בוטינסקי תערובת של
לאומנות קיצונית, ליברליזם בנוסח סוף המאה ה־,19
הערצת הצבאיות ושינאה לסוציאליזם. הוא גם העתיק
הרבה מן הגינונים שהיו באופנה בתנועות הלאומניות
באירופה שביו שתי המילחמות.

בל זה גרם לכך שבעיני רום הנוער היהודי
כארץ־ישראל של אז, כית״ר היתה מוקצה
מחמת־מיאום. להצטרף לכית״ר — פירושו היה
לפרוש מן הציבור, להיות יוצא־דופן, להיות
מטרה ללעג ולשינאה, ולפעמים גם לנידוי ולמכות.

תנועות־הנוער היו אז שמאליות. בית״ר היתד.
ימנית. חברי כל התנועות התהדרו בלבוש מרושל, וב־גינונים
בלתי־פורמליים. בית״ר הקפידה על לבוש מצוחצח
וממורק, עסקה בתרגילי־סדר צבאיים, קיימה מיסדרים
שהועתקו בדייקנות מגינוני הצבא הבריטי.
לכל התנועות היו מדריכים. לבית״ר היו מפקדים,
״נציבים״ ,״קציני שילטוך. כל התנועות ראו כאידיאל
את החברה הקיבוצית וביקשו לחנך את הנוער ל״הגשמה״,
שפירושה היה הצטרפות לקיבוץ. האידיאל של בית״ר היה
הצבא. במשך שנים רבות היתד. משאת־נפשו של דבר
טינסקי הקמתו של ״לגיון יהודי״ במיסגרת הצבא
הבריטי, ולאחר מכן נתן את חסותו להקמת ״האירגון
הצבאי הלאומי״ במחתרת.
בכל התנועות היו הפעולות ״מעורבות״ ,כשבנים
ובנות שייכים לאותן הקבוצות. בבית״ר היתד, הפרדה
בץ בנים ובנות.

היה עוד הבדל גדול אחד כין כית״ר ובין
התנועות ה״שמאליות״.
האירגונים הסוציאליסטיים עשו נפשות בקרב בני
השיכבה העליונה של הישוב — תלמידי הגימנסיות
והעילית של הנוער העובד. הם ביקשו לארגן את ״הנוער
הטוב״ ,המשכיל וד,אידיאליסטי, שיוכל ללכת לקיבוץ
ולהקים שם את החברה האידיאלית, תוך התמסרות לכל י,חיים
ודבקות במשימה. כימעט כל התנועות האלה
הזניחו את שכונות־העוני.
כתוצאה מכך, הן היו תנועות ״אשכנזיות״ .אחוז הספרדים
ובני עדות־המיזרח בקירבן היה כימעט אפסי.

ואילו כית״ר היתה, כראש וראשונה, תנועה
של ״עדות־המיזרח״ ,של שכונות-העוני.
כאשר צעדה גאולה כהן הקטנה ברחוב המלך ג׳ורג׳
בתל־אביב, מצוחצחת וממורקת, שמאל־ימין שמאל-ימין,
היא היתד. רק אחת מנערים ומנערות רבים שמצאו, כמוה,
את דרכם משכונת־יעוני אל התנועה האחת שקידמה

אותם בברכה.

• ..זימסינסק, ואש מזו...״
ך * משיכה ההדדית בין ״עדות־המיזרח״ ובין תנועת

• י ז׳בוטינסקי — תופעה המשתקפת בסיקרי דעת־הקהל
של תש״ם כמו בבחירות מלפני שני דורות — היא
תעלומה, שרבים ניסו לפענחה.
התשובה הפשטנית ביותר היא שהתנועה פלשה ל-
שכונות־העוני, מפני שלא הצליחה בשכבות מבוססות
יותר. בני־השכונות הגיבו על תשומת־לב זו.
גירסה אחרת אומרת שיהודי אירופה, שרבים מהם
חונכו במסורת הומאניסטית, היו פחות מוכנים לקלוט
את הלאומנות הפרימיטיבית, ששימשה יסוד לתורת דבר
טינסקי, מאשר בני ״עדות־המיזרח״ אשר תורה זו דיברה
אל ליבם. מד, גם שרבים מן העולים שבאו מאירופה היו
סוציאליסטים, שונאי-צבא ופאציפיסטים. תנועת דבוטיג-
סקי, גינוניה ותורותיה, הזכירו להם תנועות אירופיות,
שעוררו בהם סלידה.

יש סוציולוגים הטוענים כי זוהי תופעה
מקובלת ככל חכרה מערבית, שיש כה שיכבה
מקופחת. ככל שהשיככה• מקופחת יותר, כן
גובר כה הצורך הנפשי לדכא ולבזות מיעוט
לאומי — כושים באמריקה, יהודים באירופה
— שהוא ״נחות׳׳ יותר.

ד,שיכבה התחתונה של העם השליט זקוקה להבלטת
לאומיותה יותר מכל שיכבה אחרת, מאחר שרק הרגשת

תיש השוהתשו
(המשך מעמוד )27
ההשתייכות לעם עליון יכולה לפצות אותה על הרגשת
נחיתותה החברתית והכלכלית. השינאה לעם אוייב ולמיעוט
לאומי דרושה לה לשם שמירה על כבודה העצמי.

האימרה המפרסמת של קארד מארכס —
״לפרולטריון אין מולדת״ — הופרכה מזמן.
אצל בני ״עדות המיזרח״ בארץ־ישראל נוספה על כך
תופעה נוספת. השיכבה המקופחת בכל חברה נוטה
לקבל את הערכים והדיעות הקדומות של השיכבה השלטת.
העילית ה״אשכנזית״ של היישוב רחשה בוז עמוק
לערבים, לתרבותם, לשפתם, ללחניהם, להיסטוריה שלהם.
כל אלה נראו להם כ״נחותים״ .בכך גם הצדיקה בעיני
עצמה את הזילזול ב״ספרדים״ ,שדיברו במיבטא ערבי,
שאהבו שירים ערביים ושתרבותם היתה חלק מן התרבות
הערבית. כתוצאה מכך החלו בני ״עדות המיזרח״ עצמם
לבה למוצאם ולתרבותם. כדי להוכיח לעצמם כי אינם
שייכים לתרבות הבזוייה, הפכו שונאי־ערבים מושבעים.

כעל אחת הלשונות החדות כיותר שד ה חכרה
האשכנזית, המשורר הלאומי חייפ-נחמן
כיאדיק, דיגדג פעם :״איני סוכל ערכים, מפני
שהם מזכירים לי את הספרדים.״ התגוכה ה
אינסטינקטיבית של ה״ספרדים״ היתה :״אנחנו
שונאים את הערכים, ולכן אנחנו דומים
לאשכנזים.״

זה היה סדר העולם, והוא היה מובן — אולי בתת־הכרה,
אולי בצורה מעורפלת — לנערה שצעדה במדי-
בית״ר ברחוב המלך ג׳ורג׳ ,כשהיא מרגישה במבטי הבוז
והזילזול של עוברי־האורח.

היא מרדה נגד סדר זה, כדרך היחידה
שהיתה פתוחה לפניה.

• ז׳אן דיאוק מנוס התימנים
ך אולה כהן נולדה בסוף ,1925 בעשרה בטבת,
יום הצום על נפילת ירושלים. משום כך נקראה
בשם גאולה. אחיה נקראו על שם הכוהנים, אחותה על
שם אסתר המלכה.

אכיה, שעלה מתימן כראשית המאה כשהיה
כן ,5היה חייט עני, שגידל עשרה כנים
וכנות. האם היתה כת למישפחה מירושלים
העתיקה, שאכות-אכותיה כאו ממאראקש כ־מארוקו.
האווירה
בבית היתד. דתית־מסורתית, בתוספת מנה
של עסקנות. סבו של האב היה בתימן איש־הקבלה, והיה
עולה לראשי־הרים כדי להביא גשם. האב עצמו כיהן
זמן־מה כמזכיר התאחדוח־התימניס.

משחר ילדותה ידעה כת החייט מרחוכ
זרוככל את התשוקה הבוערת להתבלט, לע

מי ששנא את הערבים מצא באופן טיבעי את דרכו
אל מחנה ז׳בוטינסקי, אף כי ז׳בוטינסקי עצמו לא שנא
את הערבים. הוא רק הציע להתעלם כליל מזכויותיהם.
נערה כמו גאולה כהן, שבאה מבית דתי, לא יכלה
לדעת כי כמה שנים לפני כן כתב זאב ז׳בוטינסקי מאמר
חשוב, שנגנז על־ידי תנועתו מטעמים מובנים. במאמר
זה תקף ״ראש בית״ר״ בחריפות את יהדות־המיזרח ושלל
ממנה כל זכות להשפיע על עיצוב המדינה־בדרך, מפני
שבני עדות־המיזרח, כמו הערבים, אינם מבינים את
ההבדל בין הדת והלאום. ז׳בוטינסקי, שהיה אתיאיסט
מושבע, במסורת הליברליות האירופית, תבע — כמו
הרצל — הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה.

• ..ת״מג־ה גזעית

כך שמרו על מראה חיצוני שונה וכולט —
מראה דרום־ערבי מוכהק. עד היום, כאשר
מדכרים ישראלים על נערה תימניה מוכהקת,
הם מוסיפים כימעט אוטומטית את התואר
״גיזעית״.
מבחינה מסויימת, התייחס היישוב תמיד בחיבה
מיוחדת ל״תימנים״ .התימני הצנוע, החרוץ, המסתפק במועט,
השמח בחלקו, שאינו מקנא בזולת, שאינו מקטר,
המגדל עשרה ילדים בחדר אחד, הדבק במסורת אבותיו,
המחנך את ילדיו ללכת בדרכו ולשמור על ערכיו —
זאת היתד. דמות שהכל חיבבוה. היא גם היתה אורחת
קבועה על במת התיאטרון הסאטירי שפרח באותם הימים,
לצד ה״ייקה״ הטיפש, ה״גאליצאי״ הרמאי וה״אמריקאי״
העשיר.

אך החיכה לתימנים היתה רק פיצוי קלוש
על מעמדם כתחתית הסולם העדתי־חכרתי־כלכלי.
לנער
תימני שגדל ב״כרם״ ,או בשכונות התיקווה,
שפירא ועזרא במיזרח תל-אביב, היה נראה כי כל
הדרכים לעלייה חברתית חסומות לפניו. לא היה גשר בין
ה״כרם״ ובין הצמרת המדינית, החברתית והכלכלית של
היישוב, שהיתר. כולה מורכבת מיהודים ממיזרח־אירופה,
בתוספת כמה ספרדים עשירים מבני היישוב הישן, וקומץ
של ייקים אינטלקטואלים או עשירים. גם אחרי קום
המדינה, כאשר דיבר דויד בן־גוריון על הצורך שיהיה
אי-פעם לצה״ל ״רמטכ״ל תימני״ ,היתה זאת מישאלת-לב
לאחרית־הימים, אוטופיה מודעת.

שום חייל תימני לא נשא כתרמילו את
שרכיט האלוף.

בין עסקני המיפלגות היו כמה ״תימנים מיקצועיים״,
שזכו במישרות כתשלום מם־שפתיים לאידיאל של ״קיבוץ
גלויות״ — בתנאי שהיו נכנעים ונאמנים.

יש ספק אם הנערה מרחוב זרובבל שמעה על הנערה
מאורליאן. אך ז׳אן ד׳ארק יכלה לשמש לה דוגמה ומופת.
בת־האיכר, ששמעה קולות של קדושים אשר ציוו עליה
להתייצב בראש ציבאות צרפת, לשחרר את העיר אורליאן
מן המצור ולהכתיר את המלך, נתקלה תחילה בבוז,
ביגלל מוצאה הנחות והיותה אשה. אך היא שיכנעה את
הספקנים באמונתה הלוהטת, בשיכנוע העצמי העמוק
שלה ובתחושת שליחותה.

היא היתה הנכיאה הלוחמת של קנאות
כפולה — השתלכות הקנאות הדתית עם הקנאות
הלאומנית, שהיתה אז חדשה באירופה
של של המאה ה־.15
הקנאות הכפולה הזאת, בעלת כוח־המחץ הכביר, ניצחה
אחרי ש״הנערה סאורליאך עצמה נשרפה על המוקד
בידי אויביה הבריטיים.

״אני לא אומרת שאת צריכה להיות ז׳אן
ד׳ארק ולשמוע קולות אמרה גאולה כהן
השנה למראיינת, כדכרה על עצמה. בכך
אישרה כי ההשוואה אינה רחוקה מתודעתה.

#הברישה חהושונה
** כית״ר הוכילה דרכה של צעירה רצינית, חדורת^
אמונה, כימעט אוטומטית אל האירגון הצבאי הלאומי.
בגיל 16 הצטרפה אל האירגון.
חברי אצ״ל התייחסו לבית״ר בזילזול משועשע.
הבית״רים, כך סברו, אך ״משחקים בחיילים״ ,עורכים
מיפקדים ומיסדרים, לובשים מדים, מצדיעים. ואילו הם,
אנשי האירגון, היו חיילים אמיתיים, נושאי־נשק, מוכנים
לחרף את נפשם בכל עת. בית״ר היתד. תנועה חוקית
וגלויה. האירגון פעל במחתרת, ושלטו בו כללי הקונספירציה.

שהותה
של גאולה באצ״ל היתה קצרה,
ונראה שלא היתה מאושרת. כעבור זמן־מה
נודע לה, לתדהמתה, כי האירגון מקיים שבי•
תת־נשק עם הבריטים.

כל זה היה זר לגמרי לעולמה של *
כית״ריה גאולה כהן. היא רקדה כמעגל לצלילי
השיר ״ז׳בוטינסקי ראש כית״ר /חי חי וקיים...״
היא למדה ככית וכתנועה כי הלאום היהודי
והדת היהודית הם היינו הך. כמו רכים מכני
גידה ככרם התימנים, היא מצאה כמצודת זאכ
כית שני, ואודי ראשון.

ף ני העדה התימנית היו. אולי, הפרולטרים ה״
אמיתיים של היישוב היהודי בארץ. הם חיו בצנע
קיצוני, ועל כן היו היהודים היחידים אשר יכלו להתחרות
בפועלים הערביים הזולים, הן בשכרם הנמוך, הן בכושר-
עבודתם. היו שטענו כי לשם כך הובאו מתימן מלכת-
חילה, במיסגרת המאמץ של ״כיבוש העבודה״ בארץ י מידי הערבים.
ה״תימנים״ היוו תמיד מעמד מיוחד בארץ. מבחינה
חיצונית, הם נבדלים מן היהודים שבאו מכל שאר ארצות-
המוצא, ואף משאר בני ״עדות״המיזרח״ .הם הצאצאים
הישירים של שבטים דרום־ערביים, שעברו בשלמותם
ליהדות בתקופת הג׳אהיליה, שקדמה לעלייתו של מוחמד.
בניגוד לשבטים שהתנצרו באותה תקופה, ושעברו לאיסלאם
כאשר השתלטו מוחמר ויורשיו על חצי־האי ערב,
דבקו השבטים היהודיים בדתם במרוצת הדורות. הם
לא התערבות עם לא־יהודים, והתערבו רק מעם עם
יהודים מארצות אחרות.

המשייך אותו לקכוצת-עילית — לאום נכחד,
דת ייחודית, גזע עליון, מעמד מהפכני.

ה דוג מ ה: זיאן דארזק בקרבעל אורליאו
לות, להיות משהו, להיות כמרכז, לעלות על
הכמה.

יתכן שעובדת היותה בת בין אחים רבים במישפחה
תימנית ששמה את הדגש על הבן, הוסיפה על הצורך
הזה.
היא עצמה תיארה את אחת מחוויותיה בבית־הספר
היסודי :״פעמים רבות הייתי מדקלמת בבית־הספר
משירי־הזעם של ביאליק, כשמולי קהל תלמידים ומורים,
ובעוד אני בדרכי אל הבמה אני עוצרת בעצמי לא לפרוץ
בדיקלום, ובעוד אני יורדת ממנה — הייתי מבקשת
לחזור על עקבי ולעלות שוב, שאם נסתיים השיר הנה
קולי עוד נמשך והולך...״
אין ספק שהיא מרגישה כך גם כעבור 45 שנים,
בעלותה על דוכן־הנואמים במליאת־הכנסת וברידתה ממנו.

כך, ככור־ההיתוך של ילדותה, צורפו יחד
התכונות שהכטיחו את גיכוש אופייה: העוני
של מישפחה מרוכת-הילדים, המעמד הנחות
של עדה מקופחת, האמכיציה האישית
הלוהטת והשאיפה להתכלט.

אילו נחונה בכישרון בולט וייחודי — יופי נדיר,
כישרון מוסיקלי או תיאטרוני, יכולת מיסחרית — יתכן
שהנערה היתה מוצאת לה פורקן בדרך אחרת. אך
בהעדרו, הובילה דרכה כימעט בהכרח לקנאות המדינית.
בסיפרו המאמין האמיתי ניתח אריק הופר האמריקאי
את הפסיכולוגיה של ״הקנאי״ בה״א הידיעה — דמות
שהיא שווה בכל התנועות הקיצוניות משמאל ומימין,
הלאומניות ואנטי־לאומניות, הפאשיסטית והאנארכיסטיות,
הקומוניסטיות והריאקציונית. זוהי דמותו של אדם בלא
כישרונות מיוחדים, נטול כוח־יוצר, אך בעל אמביציה
אישית בלתי-מוגבלת, המוטרד על־ידי ספקות בלתי-
מוגבלת, המוטרד על־ידי ספקות בלתי־מודעים לגבי עצמו
ומעמדו.

איש כזה מתגכר על תחושת-הנחיתות שלו
כהתמסרות קנאית ומוחלטת לרעיון טוטאלי
כלשהו, המעניק לו תחושה של ערך וכוח, ו-

״כשנודע לי בשנת 1942 שאצ״ל חתם על שביתת-
נשק עם הבריטים,״ סיפרה לא מכבר למראיינת,״ ״לא
הבנתי איך אפשר דבר כזה, כשד,שערים נעולים והבריטים
זורקים פליטים. נפגשתי עם אנשי לח״י, והבנתי שהם
ממשיכים להילחם. בתקופה ההיא, כשאף אחד לא פרש,
קמתי אני, נערה צעירה, ופרשתי. בגין אף פעם לא
שכח לי את העניין הזה.״
אם התיאור הזה הוא מדוייק, הוא מעיד על כך שגאולה
הצעירה היתה בלתי־מודעת באופן מדהים לנעשה
סביבה. שביתת-נשק בין אצ״ל והבריטים היתד. קיימת
מאז .1939 עם פרוץ מילחמת־העולם השנייה, החליט זאב
ז׳בוטינסקי כי המערכה נגד היטלר קודמת לכך צורך
אחר, ביגלל הסכנה הנוראה הנשקפת ליהודים באירופה.
על כן הורה לאצ״ל להפסיק את כל הפעולות נגד
הבריטים. למעשה אף נוצר שיתוף־פעולה בין הבולשת
הבריטית ובין אצ״ל, לאיתור חברי המיפלגה הקומוניס טית
הבלתי חוקית, שהתנגדו אז למילחמה, בהתאם
למדיניות שקבע סטאלין עם חתימת ההסכם שלו עם
היטלר.
על רקע זה פרש אברהם (״יאיר״) שטרן ביוני 1940
מן האצ״ל, והקים את האירגון שנקרא לאחר מכן לח״י
— לוחמי־חרות־ישראל. יאיר דגל בתורה ההפוכה: שהמשימה
העיקרית היא למגר את השילטון הבריטי ולפתוח
את שערי הארץ. לצורך זה היה כדאי, לדעתו, לנצל
דווקא את שעת חולשתה של בריטניה, בהיותה עסוקה
במילחמה על חייה. יאיר אף היה מוכן לשיתוף־פעולה
עם הנאצים, בתיקווודשווא שאלה יהיו מוכנים לשלוח
יהודים לארץ־ישראל כדי להיפטר מהם.

כל זה קרה שנתיים לפני שגאולה הצעירה
הצטרפה לאצ״ל — ורק אז נודעו לה הדברים.
היא הסיקה את המסקנה, שנכעה מן הטמ־פרמנט
ומן האמונה שלה.

היא לא היתד, היחידה. במשך כל השנים היתד, זרימה
מסויימת מאצ״ל ללח״י, כשהאירגון הקטן יותר מושך
אליו את היסודות היותר קיצוניים.

• לוחמת מיסצזע׳ת
ף* אותן שנים למדה גאולה כהן בסמינר למורות.
י בלילות הדביקה כרוזים של לח״י.

כאחד הימים אירעה, ככיתת הסמינר, שכה
למדה, תקרית ששינתה את חייה.
אחד מנערי־ד,מחתרת פרץ לכיתה והטיל חבילת-
כרוזים, שנועדה לבני־נוער. עם תום השיעור פנתה אליה
אחת התלמידות בכיתה, שהיתר, קשורה לזרוע הנוער של
ה״הגנה״ .הנערה ביקשה מגאולה כהן למסור לידיה את
הכרוז.
על תקרית זו כתבה גאולה כהן :״היא הושיטה את
ידה וניסתה לחטוף את הכרוז, שהיה קמוץ באגרופי.
הצליחה לתלוש פיסה מקצהו. קמתי, דחפתיה לאחור
והעמקתי לגלגל את הכרוז לידי. שתינו עוד לא התכוונו
ברצינות, שתינו עוד לא ידענו מה אנו עושות, כשעמליה
חזרה והתנפלה — עכשיו בשתי ידיה — על ידי...
״הכרוז בידי נתמעך כולו, אבל אגרופי היה קמוץ
ומוצק מאוד. ובין דחיפה לכאן וגילגול לשם מצאנו
את עצמנו מתכתשות במיסדרון הארוך והרחב שמחוץ
לכיתה, ומסביבנו, במעגל, תלמידות, הרבה תלמידות,
שכן הפעמון צילצל...
* כתבת העולם הזה שרית ישי, שריאיינה אותה למען
כתב־העת מוניטין.

״ואומנם המכות של־עמליה לא היו מהלומות של סתם,
מכות גוף, אלו היו מכות רעיוניות מאוד, וכחניות מאוד.
גם המכות שלי, כי משהתחלתי בהן כבר נתעלמה ממני
סיבתן...״
כתוצאה מכך נזרקה גאולה כהן מכתלי הסמינר למורות,
בהתאם להוראתו של דויד בן־גוריון, שהורה להשליך
מכל מוסדות־החינוך בני־נוער הקשורים באצ״ל ובלח״י.
במיכתב־הסילוק שלה מבית־הספר נכתב :״אנו מאשרים
בזה כי התלמידה גאולה כהן למדה בשנת תש״ה בכיתה ד,
הכיתה העליונה של מוסדנו, ובקיץ של השנה היא לא
ניגשה לבחינות־הגמר בשני מיקצועות (חיבור ופדגוגיה)
מסיבות שלא היו תלויות בלימודיה, אלא מסיבות פוליטיות,
לפי הוראות מחלקודהחינוך...״
אחרי סילוקה מהסמינר־למורות הופיע דבר סילוקה
באשנב ,,אחר מביטאוני ה״חגנה״ ,והיה ברור שביקור
אנשי הבולשת הבריטית בבית הוריה של גאולה כהן הוא
ענייו של ימים בילבד.

על-כן עזבה את הבית והצטרפה לפעילות
שלמה במחתרת. היא הפכה לוחמת מיקצועית.

• למות או לכבוש
^ אחד הערבים, זמן קצר לאחר מכן, כאשר סובבו
—• מאזיני־הרדיו בארץ את כפתורי מכשיריהם, הם
שמעו קול חדש.
מן המקלט בקעו כמה צלילים של שריקה, ולאחר מכן
החל קול נשי לדקלם בפאתום בומבאסטי את דבר לח״י.

מילכד קומץ ראשי־לח״י, לא ידע איש מי
היא בעלת הקול הזה, שהפך מאותו יום כן
בית ברכבות בתים. גאולה כהן. שאהבה כל
כך לדקלם בכית־הספר היסודי, עד כי לא יבלה
להפסיק, מצאה את יעוד־חייה. היא דיקלמה
באוזני היישוב כולו.

על הנסיבות שהביאו לבחירתה לתפקיד זה כתבה
גאולה כהן עצמה. כאשר השלימו אנשי לח״י את הרכבת
המשדר לתחנת־השידור המחתרתית הניידת, בחן נתן ילין*
מור כמה מועמדים לתפקיד הקריין.
ילין־מור, ששמו היה אז פרידמן־ילין, ושנודע במחתרת
בשם ״גרא״ ,היה אחד משלושת חברי ״מרכז לח״י״.
בניגוד לאצ״ל, לא רצה לח״י להיות אירגון צבאי אלא
תנועה־לוחמת, ועל כן לא היתה לו ״מיפקדה״.
האיש שבחן את גאולה כהן היה שונה מאוד ממנה,
וכימעט היפוכה הגמור. ילין־מור היה מחונן בחוש־הומור
נדיר, וגם בהגיון צונן. בכך נבדל משני עמיתיו במרכז,

חברח־ילח״י ג או ל ה הן( משמאל) כ ק רי׳ דחהת חנ ההחש אי ת. זמן קצרל פני ת פי סתה
״בימים אדומים /של פרעות ודמים /בלילות שחורים
של יאוש על הרגשות שסערו בה מדי פעם, כשהיתה
מאזינה לאותה שריקת־אות, כתבה גאולה כהן :״ואני
ראיתי כתמים פרועים אדומים ושחורים מרצדים בחלל,
ובתוכם ראיתי חומקים צללים אדומים בלי צבע...״
בספר־זיכרונותיר, בחנה גאולה כהן את פתיחי השריקה
של שתי תחנות־השידור המחתרתיות האחרות, של אצ״ל
ושל ההגנה :״מקול ציון הלוחמת, תחנת השידור של
אצ״ל, בקע הימנון בית״ר. שורה אחת ממנו נשתרקה
מן התחנה, שורה יחידה ובה חמש תיבות, למות או
לכבוש את ההר׳ ,אולם משעלתה השריקה באוזני צריכה
הייתי לעצור בגופי מלקפוץ לדום ברחובה של עיר.
שזה לא הימנון שאפשר בו להמשיך ללכת ולשרך רגליים
בצידי רחוב, זה הימנון שצריך לצעור בו בדרד־המלך,
בגו זקוף ובראש מורם, הימנון שכששרים אותו אתה
מרגיש סובב ומכתר את ראשך כתר. או אז אם בעבד
אתה פוגש, שאוזנו רצועה, אתה קורא עליו תגר...״
ממרחק השנים, כאשר החליפה גאולה את מושאי
קריינותה, היא כתבה עוד על אותה תקופה :״רק שירה
אחת אני יודעת שיכולה עוד היום להעלות את קולי
גם בלא במה, ובה גם בלא מיקרופון אני שומעת קולות
של עולם מלא, שירתו של אורי צבי גרינברג, אולי בשל

סיגנונה צרם את אוזנם של רכים. היא דיקלמה
כפאתוס בומבסטי, ילדותי־כימעט, שהתאים
יותר לכית־ספר יסודי מאשר לתחנה של איר
גון, שהרעיד את האימפריה הבריטית.
התחנה של ההגנה — וזלס־שמיר־בועז — דיברה
בקול מעשי, ענייני, שהיה בו מן השקט המרשים והמשכנע.
תחנת אצ״ל היתה פאתטית יותר, כיאה לאירגון
שנולד על בירכי בית״ר. אך הפאתום של גאולה כהן,
שהגיע לשיאים, לא התאים, לדעת רבים, לרוחה של
לח״י, אשר רמת פירסומיו החלה אז לקסום לרבים
מאנשי־ההגנה, שראו את עצמם קרובים הרבה יותר
ללח״י מאשר לאצ״ל. הדיקלומים המנופחים של הקריינית
דחו אותם.

.. #א( ,לוחמת עבריה!״
ולם חיש־מהר הגשימה גאולה כהן את חלום
חייה — היא הפכה גיבורה לאומית. י
באחד הלילות ב־ ,1946 עם ראשית השידור, נלכדה
תחנת־השידור של לח״י בידי בלשים בריטיים. ביחד
עם כלניות* כיתרו את הבניין ברחוב השומר ,3ליד
שוק הכרמל בתל־אביב, ועצרו את גאולה כהן ואת מרבית
צוות מפעילי תחנת־השידור.
אחד הבלשים, שהתזזקה במשך תקופה ארוכה אחר
גאולה כהן, אמר לה בסארקזם, עם תפיסתה :״סוף־סוף.
אבל אני בסדר. הבטחתי וקיימתי. הבטחתי לאמך למצוא
אותך — ומצאתי ...ה־דדה...״
אלא שגאולה כהן לא נראתה כפי שנראתה ביום שבו
עזבה את בית־הוריה. היא חימצנה את שיער ראשה,
כדי שלא תזוהה בנקל -,והבלש המשיך ואמר לה:
״ה־ה־ה־ה ...שיערה בהיר, עיניה בהירות...״
אחרי חקירה קשה הועברה גאולה כהן מחדרי הבולשת
הבריטית אל בית־הכלא לנשים, ששכן בבית-לחם.

בעבור תקופה קצרה תיכננה את בריחתה
הראשונה.

היא הצליחה להימלט. אלא שחיילים בריטיים ושוטרים
ערביים דלקו אחריה במידרונות בית־לחם.
גאולה כהן תיארה את שהתרחש :״עד שעליתי בהר,
היו היריות אל חללו של עולם ולא אל גופי, שגופי
היה סתור ומוגן בין סלעי המידרון וביקתות האבן, עכשיו
שאני עולה בהר החשוף — היריות הן אל גופי.
״אותם פצעים שנפצעתי, כשעברתי את החומה והתיל,
וכששיטחתי גופי על הטרשים, היו פצעים שלי, היו
פגעי בריחה שלי שאני בורחת בה, ולא כאבו — עכשיו,
שריטה אחת של כדור אחד שפגע ושרט בירכי צרבה
עד מוות. זאת לא היתד, שריטה שלי, זו כל כולה באה
מפגיעה של זרים, שרודפים אחרי לתפוס או להמית...״

ג אז דר. כ הן במחתרת, ל פ 1מאס רד- .
יצחק יזרניצקי (״שמיר״) ,כיום שר־החוץ של ישראל,
והד״ר ישראל שייב (״אלדד״).
כשהבחין ילידמור בהתרגשותה של המועמדת, הרגיע
אותה כדרכו :״זו לא בחינה. אל תתרגשי, אם תיכשלי
לא תישארי בלח״י לשנה נוספת!״
נתן ילין־מור עצמו תיאר את גאולה כהן, כפי שנראתה
לו באותה פגישה, בסיפרו לוחמי חרות ישראל, בעברית
הנהדרת שהיתה אופיינית לו :״דקודגו היתה, שברירית.
אך מפניה הציצו שתי עיניים יוקדות. שערה השחור,
שכבר בימים ההם לא סורק בצורה שיגרתית, היה עטרת
נאותה לפניה השחומות, שסומק ביצבץ בהן, וביחד שיוו
לה צבע רענן. נתוניה הגופניים היו כלי־חיצוני המחזיק
בו התלהבות של אכסטזה, שאינה פוסקת ואינה נדלית.
״קולה של גאולה ]היה בו[ גון של צרידות. לא מכוח
הנימים שבגרונה, אלא מכוח ההתרגשות שאחזה בה בעת
קריאת חומר מלהיב ומרגש...״
שידורי חחנת־השידור של ״לוחמי חירות ישראל״ היו
נפתחים בשריקת-אות מהימנון לח״י, אחד משירי יאיר:
* שעורכו אז, אליעזר ליבנה (ליבנשטייז) ,הפך לימים
מראשי תנועת ארץ־ישראל השלמה, לצידה של גאולה כהן.

החיילים הבריטים והשוטרים הערכיים לכדו
את גאולה כהן הפצועה. היא הרימה את ידיה
לכניעה.
ובעלה שיער בלונד ואחרי ה ב רי ח השנבראה בין השמשות, שעה שאין למוות שליטה בעולם,
שעה שהיא לא יום ולא לילה, ואולי בשל שבה עוד חיים
כל הלילות שהיו — גם אותם לילות שחורים של תש״ו
בעליית הגג, ובה כבר חיים ונושמים כל הימים שיהיו —
גם אותם ימים זוהרים שחלמנו עליהם אז שיבואו ועוד
לא באו...״

לא הבל התלהבו מן הקריינית של לח״י.

״הידיים המורמות להיכנע היו ידי, ולי אין ידיים
אחרות להוריד בכוח למטה את אלו השתיים שלמעלה.
הרגליים התקועות פה בהכנעה הן רגלי, ולי אין רגליים
אחרות להריץ את אלו השתיים מפה והלאה...״
בדרכה חזרה אל הכלא הועברה גאולה כהן במסע
משפיל בחוצות בית־לחם. בהגיעה, הוכנסה, למרות פציעתה,
לצינוק.
היא נחבשה. תחושותיה על נסיון־הנפל של בריחתה :
* כינוי לצנחנים הבריטיים אדונזי־הכומתה, שהיה
מקובל אז בין יהודי ארץ־ישראל, בעיקבות שירו של נתן
אלתרמן, שהיה פופולרי באותן שנים.

11ש וועו1וו ונעו
(המשך מטנזוד )29
״אמת. הכדור ששרט יכול היה גם להמית, אבל הברירה
האחת שעמדה אז לעיני לא היתה אם לחיות, אלא אם
אצליח לברוח. פירושו של המוות היה אותה שעה בעיני
רק אחת מצורות אי־ההצלחה, אחת מצורות הכישלון
של הבריחה...״
אחרי החלמה חלקית מהפציעה, הובלה גאולה כהן
תחת מישמר כבד לבית־המישפט בירושלים. שם,
באולם־המישפם כפרה בזכותם של הבריטים לשפוט אותה
— כמינהג הצהרותיהם של שאר אנשי לח״י בבתי-
המישפט הבריטיים, ששימשו במות־תעמולה בעלות הד
רב להבאת טיעוני לח״י קבל עם ועולם.
גאולה כהן המשיכה במסורת קודמיה, והצהירה:
״אין אני מודה בזכותכם לשופטני, ועל כן לא לכם
עלי למסור דין־וחשבון אם עשיתי ומה עשיתי.

״אני, לוחמת עכריה, כת לתנועת לוחמי
חרות־ישראל, רואה ככם כוח זר המשעכד את
המולדת. לי יש רק חוק אחד ויחיד, שאותו
המלכתי על עצמי מרצוני החופשי, הוא חוק
המחתרת העברית...״

בהמשך נאומה הוסיפה :״אנו, לוחמי חרות ישראל,
הוצאנו חוקי־חירום משלנו: כל בריטי בארץ הזאת, שוטר

כהן למירפאת בית־הסוהר בירושלים, לרגל המשך הטיפול
ברגלה השרוטה.
תיכנון הבריחה היה מבוסס על העיקרון שהשוטרים
הבריטיים לא היו בודקים את הערביות רעולות־הפנים,
שהיו מגיעות לבית־הסוהר המרכזי בירושלים לבקר את
בני מישפחותיהם.

כסיועם של כמה מערכיי הכפר אכו־גוש,
שהיו הכריס כלח״י, הוגנבה לזגאולה כהן תיל־כושת
ערכיה. כני אבו־־גוש עשו מהומה רכה,
שאיפשרה לה להתלכש ולהימלט, כשהיא רעו
לת־פנים, ולצאת כעד לשערי מיגרש־הרוסים.

במקום היעוד פגשה גאולה כהן את חברתה למחתרת,
שהמתינה לה. וכעבור כמה דקות הגיעה למקום־המחסה
שהוכן עבודה, שם התמוטטה מחוסר־כוחות.
הבריטים החלו מיד בחיפושים קדחתניים בירושלים,
לשם גילוי עיקבותיה. שערה נצבע מחדש בצבע בלונדי.
ובמונית של אחד ממקורבי הלח״י, כאשר על ברכיה
תינוק מיילל, ומסביבה עוד כמה נשים, נמלטה גאולה
כהן מירושלים לרעננה.
ברעננה, במיסתור של לח״י, פגשה גאולה כהן
לראשונה את ד״ר ישראל אלדד־שייב, שנמלט זמן קצר
לפני גאולה כהן ממאסרו, למרות שגופו היה מכוסה
בגבס.
היא תיארה את פגישתם :״היתה זאת הפעם הראשונה
שעמדתי איתו פנים־אל-פנים. רק שאז לא ידעתי שמכל
אנשי לח״י, אחרי שזו תתפרק עם הקמת המדינה, אמשיך

בן־גוריון ניצל את פרשת אלטלנה כדי לחסל את
אצ״ל, וברצח המתווך מטעם האו״ם, הרוזן השוודי פולקה
ברנאדוט, כדי לשים קץ ללח״י.

האירגון המפואר, שעורר כעולם הערצה
וחלחלה, שידידיו ראו כו את התגלמות רוח־ההקרבה
של תנועת־שיחרור, ושהבריטים ראו
כו כנופייה טרוריסטית אכזרית ונפשעת, התפרק
לגורמים.
תחילה נעשה נסיון להקים מיפלגה פוליטית, כפי
שעשו מנחם בגין וראשי אצ״ל. נתן ילין־מור נבחר
לכנסת הראשונה כסיעת־יחיד מטעם רשימת ״הלוחמים״
— רשימת לח״י. אך חיש מהר התגלה כי שום דבר
אינו מאחד את ראשי לח״י ואנשיו. בניגוד לאנשי אצ״ל,
שנשארו מאוחדים סביב תורת ז׳בוטינסקי, התקדמו אנשי
לח״י בכיוונים שונים.
ילין־מור, שהמציא בימי המאבק את הסיסמה ״ניטר־ליזציה
של המיזרח התיכון״ כדי למשוך את הסובייטים
למאבק נגד השילטון הבריטי בארץ, הלך שמאלה,
השתתף ב־ 1957 בהקמת ״הפעולה השמית״ ,הפך אחד
מראשי תנועת־השלום. עם תום כהונתה של הכנסת
הראשונה התמסר לעסקים, ניהל חווה חקלאית גדולה
בדרום.
יצחק שמיר התמסר אף הוא לעסקים, בלא הצלחה
מרובה, ואחר־כך התגייס לשורות המוסד — שנולד מתוך
הש״י (שרות־הידיעות) והמוסד לעליה ב׳ של ההגנה.

ג או ל ה כהן עם ד״רישראלאלדד ־ ש׳י ב ועם הגלו יה שלמעת ״ מלכז ח י שראל״ עול אלדד, מנ הר כדתעד נילוס
או חייל או איש־בולשת, דינו כדין אוייב ואחת דתו —

בשלב זה החליט ־ביודהמישפט להפסיק את דבריה.
אחרי חיכוכים רבים בינה ובין חבר־השופטים, הגיע
זמן השמעת פסק־הדין :״על החזקת משדר — שתי שנים.
על חזקת הנשק — שבע שנים. ביחד: תשע שנים...״
ברגע שהשופט הראשי, הקולונל פל, השמיע את גזר־הדין,
קמה מהומה באולם. אמה של גאולה, שהגיעה
למישפט כשבידיה אחיה התינוק של גאולה, קמה על
דגליה ושרה את התיקווה.
לאחר מכן, אחרי שגאולה כהן הוחזרה לבית־לחם
בזינזנה — המכונית להובלת־אסירים — התמידה האם
לבקרה שם, כשהיא מחביאה מיכתבים בתוך דפנות
כפולות של קופסות־ריבה ובסוליות־הנעליים.

האם זיכרונות אלה מעוררים כדכ גאולה
אהדה כלשהי לפידאיון הפלסטיניים, העוכרים
עתה חוויות דומות ככית־המישפט הצכאי הישראלי?
האם היא כיכלל מקשרת כיו אלה
לאלה?
התשובה היא: בהחלט לא. עצם הרעיון כי האוייב
מופעל על־ידי מניעים דומים, ומתנהג בצורה דומה, זר
לרוחה.

זהו ההכדל כין החייל, המסוגל להשוות
את עצמו לחייל האוייכ ולהכין לרוחו גם
כשהוא מנסה להרוג אותו, וכין הקנאי, שכלל
אינו מסוגל להשוות את עצמו, כעל הצדק המוחלט,
למישהו אחר.

• חתונה במחתות
ייד אחרי פסק־הדין התחילה הפעילות לשיחרורה
י של גאולה.
התיכנון הקפדני נעשה על־ידי אנשי לח״י מבחוץ.
לשם הצלחת המיבצע הופעלו לחצים להעברת גאולה

לצעוד עימו גם צעד בצעד ולרקום עימו, בירחון למחשבת
חרות ישראל, את חלום־המלכות שלא בא. להמשיך
ולחלום בעט כותבת, אחר מעש חי...״

ואכן, מכל ראשי לח״י שייכ היה הדומה לה
כיותר: קנאי, מיסטי, קיצוני כלא־גכול, זר
לכל היגיון מקוכל.
ממחבוא לח״י ברעננה הועברה גאולה כהן לבני־ברק,
ולאחר מכן למיסתור שהיה בשכונת מחלול, על שפת־ימה
של תל־אביב. שם הוסוו היא ואחד מלוחמי לח״י,
עימנואל שטרסברג, חניך בית״ר פולין, שנקרא במחתרת
בשם אדם, כבעל ואשה.
כעבור זמן קצר החליטה גאולה כהן להינשא ל״אדם״.
את טכם־נישואיה המחתרתי תיארה בלשונה :״הרב
שהשיא אותי ואת אדם בחדרם של מיכל ומיכאל שלנו,
בנוכחות מניין אנשים, לא ידע ששפמו השחור של
החתן המגובע ותלתלי־הזהב של הכלה הם צבועים. הוא
רק לא הבין למד, זה פיתאום, כשטקס־הקידושין נגמר,
אבל שימחת־הכלולות עוד לא החלה, פרץ לחדר אורח
לא־קרוא ולחש מה על אוזנו של החתן, שלחש באוזני:
,צריך להסתלק, השומר מלמטה מודיע על תכונה

#מוחו ווזד דבור
^ ה קורה לקנאי, שהאמונה הטוטאלית היא התוכן
י ז הבילעדי של חייו, כאשר הוא מגיע אל הגשמת
מטרתו 1
האנגלים גורשו מן הארץ. מדינת־ישראל קמה, מיגרה
את אויביה בשדה־הקרב. על המאבק ניצח דויד בן־גוריון,
שנוא־נפשם של אנשי־המחתרת, איש הסיזון. תהילת-
הקרבות עיטרה את גדודי ההגנה, שאנשי המחתרת
בזו לה קודם לכן, ושהתגלתה במילחמה הסדירה כצבא
מצויץ. מתוכה קם צה״ל, שכל מפקדיו המצטיינים באו
מן הפלמ״ח ומשליחי ההגנה ששירתו בצבא הבריטי.

הוא נשאר במחתרת — אך הפעם כמשרת נאמן של
המישטר הבן־גוריוני.

היחיד מראשי לח״י שלא הסתגל למדינה החדשה היה
ישראל אלדד־שייב. הוא נשאר מורה ומחנך, הקדיש
את מי&ב מירצו להפצת התורה הלאומניודהמיסטית־הדתית,
הטיף להקמת ״מלכות־ישראל״ ,שתשתרע מן
הנילוס ועד הפרת.

גאולה כהן, הקנאית כה ״א הידיעה, הת
דכטה קשות. היא גיסתה למצוא סיפוק בלימודים,
ניסתה להמשיף כמקום שכו נפסקו
לימודיה כאשר גורשה מהסמינר למורות.
היא למדה מדעי־היהדות ופילוסופיה באוניברסיטה
העברית בירושלים .״בפה פעור ישבתי אז על ספסלי־המיכללה
הירושלמית, ובעיניים יוצאות הבטתי אל ה־קתדרא:
הנה יעלו משם קולות, הנה יבוא משם איזה

אך הקולות לא באו. רוחה לא מצאה מנוח בעיסוק
פרוזאי כזה. היא לא השלימה עם החיסול של לח״י,
ועם התמסרות המדינה לשיגרת יום־יום. היא לא יכלה
להתקיים בלי אמונה טוטאלית.
״בתש״ט פרשה לח״י מעצמה אל המדינה,״ כתבה,
״ונתחברה לה כאותו זכר שבדבורים, שמתחבר להפרות
ומאבד עם עוקצו את חייו.
״זה היה מוות דרמאתי, אבל גם מעורר־רחמים, מפני
שאף אחד מאיתנו לא התכונן פה בעצם לאבד את עצמו
מדעת. כשהרגשתי אז והנה משהו עולה וחונק, כמי
ששאף לחזו אוויר וריאותיו מלאות בו עד להתפקע, הנה
זה רק החל להשיבו, כשלפתע נסתמו כל המוצאות —
עליתי אז, בכוח אותה מועקה, ירושלימה...״

• תיווכח: השטן וחמות
ף* אופן טיבעי הגיעה גאולה כהן אל האיש הקיצוני
ביותר מראשי לח״י: ישראל אלדד.

הוידארנזייפ של
אפילו כשאתה יוצא לבלות
;אפשר1
!רים, לס:
זהתכניות

אהובות ע לי ך תן לו הוראה והוא יקליט גם לאח
|שעות. הוידיאו ־ טיי פ של ״מניו״ מקליט עבורך
ית קבועה בכל יום באופן אוטומטי. אתה צופה
ית אחת, בזמן שהוא מקליט בשבילך תכנית
כך אינך מפסיד מרט טוב המשודר בירדן,
ט״החבובות״ משתוללות בשידורי ישראל. בנוסף
ך אתה עורך ומפסיק את ההקלטה כדי לא להקליט
תשדירי שרות. בזמן הצפיה בהקלטה אתה עוצר את
התמונה מתי שאתה רוצה.

היבואנים: ס.ט.ס. אלקטרוניקה בינלאומית בע־ח ת.ד ,2579 .ירושלים טל<021245283 .
מכירות: תל -אביב: חזי החשמונאים ,91 טל• )031269858-210068 .חיפה: שד׳ ההסתדרות, מפרץ ח. טל•) 04(740495-725681 .ירושלים: וזז׳ לונץ סו, טל.)02(224829 .
מעבדות שירות: תל -אביב•) 031442258-455925 :ירושלים• )02(242534 :חיפה)041725676 :

להרחיב את המשפחה — אין זה עניו פשוט כל כך.
אשתי תצטרך להפסיק לעבוד, ואיננו מוכנים לרדת מרמת
ההכנסה שלנו.
בדקתי ומצאתי שבנק לאומי מאפשר לנו לשמור על רמת
ההכנסה שלנו עם ״כה רב תכליתי״ ,באמצעותו נקבל
תקבולים חדשיים.

בתום תקופת החסכון איננו חייבים למשוך את חסכונותינו
בסכום אחד.
נוכל למשוך את הכסף גם בתקבולים חדשיים שבעזרתם נוכל
לאזן את תקציב המשפחה. וזאת בתקופה של עד 5שנים.
יתרת החסכון שטרם משכנו ממשיכה להיות צמודה למדד
במלואה ונושאת ריבית צמודה ומצטברת.

ואין זה היתרון היחיד של

ת ג לי ת ״

ב״כח רב תכליתי״ אנו קובעים כמה נפקיד ומתי. אנו קובעים גם כמה
זמן נחסוך. אנו יכולים לחסוך בין 7-4שנים ובמשך 4שנות החסכון
הראשונות אנו יכולים לשנות את דעתנו.

ומה אנו מקבלים בתכנית ״כח רב תכליתי״?

בנק לאומי הבנק שלי.

טל־ארויו

כעבור 3שנים אנו יכולים למשוך את כספנו עם הצמדה מלאה פטורה ממס.
* ריבית צמודה ומצטברת בשיעור של 30/0לשנה*).
* הצמדה מלאה למדד על הקרן והריבית מתום 4שנים,פטורה ממס.
* בתום 4שנים אנו יכולים למשוך את כספנו או להמשיך ולחסוך לשנים נוספות .
אז אם אין בעיה של ירידה בהכנסה, גם הרחבת המשפחה אינה מהווה
בעיה.
*) שעור ריבית זה למצטרפים בתקופה מוגבלת בלבד.

תיש השנה תש׳׳

(המשך מעמוד )30
אלדד הוציא אז לאור את הירחון סולם, שבו ריכז
את כל הוגי־הדיעות של השוליים הימניים.

הכוכב הראשי היה המשורר אורי צבי
גרינברג, שוויתר על מושכו ככנסת בחכר כסיעת
חרות, ושהחל מטיף ל״מישטר של כחי•
ריס״ ,אשר יכוא כמקום ״מישטר של נכחדים״
— פיזור הכנסת והקמת דיקטטורה של נושאי
חזון מלכות־ישראל.
שאר משתתפי סולם, וגאולה כהן ביכללם׳ הטיפו
לרעיונות דומים.
מסביב לסולם התרכזו חוגי האגף הימני בלח״י
לשעבר, שצורתה, סיגנונה, ואורח־חייה של מדינת־ישראל
לא השביעו את רצונם.
במשך כמד. שנים טענו המישטרה והשין־בית כי
חוטים סמויים קושרים את סולם עם המחתרות שהטרידו
את המדינה בשנות ד,־50׳ .אנשי לח״י־לשעבר, מאוהדי
הד״ר אלדד, הואשמו והורשעו בהקמת מחתרת לאומנית

ששת־הימים, שהביאה לכיבוש נתחים נכבדים מטריטוריה

• ודנית ממוסדת
ל קראת סוף שנות ה־50׳ דעך הלהט הקנאי ברחבי
• ישראל. המדינה התמסרה לעסקיה, הפכה יותר ויותר
מדינה נורמלית. הכישלון המדיני החרוץ של מיבצע־סיני,
ההשפעה המטהרת של פרשת־לבון, הדחת בן־גוריון מן
השילטון ועלייתם של אנשים מפוכחים כמו ראש־הממשלה
לוי אשכול והרמטכ״ל יצחק רבין — כל אלה שינו את
האווירה במדינה.
המחתרות הלאומניות נעלמו• הקבוצה שמסביב לד״ר
אלדד הפכה קוריוז שעורר גיחוך, ושגם אנשי הימין ראו
בו ״שוליים מטורפים״.
גם גאולה כהן, כך היה נדמה, השלימה עם המצב.
היא עברה למעריב, מיבצר הימין הלאומני הממוסד,
והשתלבה במציאות המדינה.
ואז, כברק משמיים כחולים, פרץ המשבר שהוביל
למילחמת ששת־הימים. כימעט בן־לילה, מבלי שאיש

לוי אשכול נקט במדיניות של דחיית ההכרעה (״או
שהפריץ ימות, או שהסוס ימות, או שהיהודי ימות
מתוך תיקווה שלפחות חלק מן הכיבושים יישארו בסוף
בידי ישראל. יגאל אלון הציע את תוכניתו — ״תוכנית
אלון״ — כתוכנית־מכסימום, שניתן להתמקח עליה.
אך החודשים עברו, ולאחר מכן השנים. מדיניות־ההשהייה
של אשכול ודייו הצליחה יותר מכפי שהעזו
לשער. המצב הבינלאומי מנע לחצים כבדים על ישראל.
ארצות־הברית, שהיתר. טבועה עמוק בבוץ של ויאט־נאם,
הניחה לישראל לשחק, כדי להסיח את דעת הסובייטים.

וכך, כהדרגה, התרגל הציבור הישראלי להחזקת
כל השטים. החוקיות הפנימית של
מישטר־כיכוש, המביאה להקצנה אצל הכובש
והנככש כאחד, פעלה כהתמדה.

הרעיון של ״ארץ־ישראל השלמה״ חדל מלהיות נחלתו
של מיעוט זעיר ומגוחך, והתקדם לעבר מרכז הבמה. אנשי
מלכות־ישראל, שאיש לא העלה על דעתו להזמינם
לחברה מכובדת, היו עתה נואמים מבוקשים בפורומים
רבי־יוקרה.
על גבי הגל הזה עלתה גם גאולה כהן. היא התנגדה
לממשלת־הליכוד־הלאומי, שקיבלה איכשהו את החלטת
מועצת־הביטחון מם׳ .242 כאשר פרש מנחם בגין

ח בי בתעל: ג או לתכ הן מ ת לו צצתבמ לי אתהכנסתע וטי ש ריד (מימין) ועם לובהא לי א ב, בעת דין! -
אלימה, שביצעה כמה מעשי־טרור. היא זכתה בכינוי
״מחתרת צריפיך, על שם המקום שבו נשפטה על־ידי
בית־מישפט צבאי. בין השאר נטען כי הטמינה פצצה
במערכת העולם הזה, שפצעה את הקאריקטוריסט קריאל
(״דוש״) גרדוש, כיום איש ארץ־ישראל השלמה.
גם בראש המחתרת שרצחה את הד״ר ישראל קסטנר,
אחרי שהשופט בנימין הלוי קבע כי ״הוא מכר את
נפשו לשטן״ הנאצי, עמד חסידו של הד״ר אלדד, ממקורבי
סולם.
בכתב־עת זה פרחו יצירותיה של גאולה כהן. היא
פירסמה בו קטעים מן היומן שכתבה בבית־הסוהר, ושיר
ארוך בשם הנביאה, המציג את כל הסתכלותה על החיים
הישראליים.

מממשלה זו, באוגוסט ,1970 ביגלל הסכמת גולדה מאיר
לשביתת־הנשק אשר סיימה את מילחמת־ההתשד— ,
הסכמה שכללה איזכור של המילה ״נסיגה״ — נסתם הפער
שחצץ בין גאולה כהן ומנחם בגין.
אנשי האגף הלאומני של לח״י, שפרשו מאצ״ל ביוני
,1940 חזרו כעבור 30 שנה לתנועה שהוקמה על־ידי
אנשי אצ״ל, ושנשאה את דיגלו של ז׳בוטינסקי. יצחק
שמיר וגאולי כהן הצטרפו לתנועת־החרות, ונדמה שגם
הד״ר אלדד התקרב אליה.
ברשימד. הליכוד, שהתייצבה לבחירות של ,1973
הופיעה גאולה כהן רק במקום ה־ .35 אך הרשימה זכתה
ב־ 39 מנדאטים, וגאולה כהן, הבית״ריה מכרם־ד,תימנים,
הפכה חברת־כנסת.
בתפקידה החדש לא התבלטה במיוחד. היא היתה
חברת־כנסת מן המניין. היה נדמה שהיא ״התמסדה״
סופית. אמנם מיהרה לכל התנחלות בלתי־חוקית והצטלמה
עם אנשי גוש־אמונים, אך כך עשה גם מנחם
בגין, שעודד את המתנחלים להפר את החוק.
כאשר ניסה עזר וייצמן להדיח את בגין, הצטרפה
אליו גאולה כהן. הנסיון נכשל. אך הדבר לא הזיק לה.
קרנה במיפלגה עלתה, והיא היתה מקובלת על חבריה.
ברשימת הליכוד שהופיעה בבחירות של 1977 כבר
תפסה גאולה כהן את המקום ה־ ,17 כמועמדת השביעית
של תנועת־החרות ברשימה המעורבת. זו זכתה הפעם
ב־ 43 מנדאטים, שהנחילו לה את השילטון.

הדברים שכתבה כאותה תקופה משקפים
נאמנה את השקפת-עודמה — השקפה צרה
להחריד, המואסת כתרבויות כל העמים, הרואה
כתרבות היהודית, כמוכנה הצר והלאומני
כיותר, את חזות־הכל.
כך כתבה על פגישתה הראשונה עם פאריס :״אינני
יודעת איך נוצר המושג, חוץ־לארץ׳ ,ואינני יודעת איך
מבוטא מושג זה בשפות אחרות ואצל עמים אחרים —
אד בשבילי היו שתי מילים אלה מבטאות הוויה לשונית־אידיאית
שלמד — .הארץ, ארצנו, מעבר אחד, וכל העולם
מהעבר האחר״.״
ברשימותיה על פאריס שפורסמו בסולם, פיתחה תיזה
של עולם־האלילות האירופי מחד, ועולם הטהור הדתי,
היהודי מאידך, וכתבה באחד ממאמריה :״והאלילות
זו מהותה — הכיעור והיופי, האמת והשקר בכפיפה אחת.
מכאן — האמנות והיופי ה,אלוהי /כביכול, ומכאן —
החומר הגס, הכיעור, השטן והזנות. בכפיפה אחת על
הארץ ...אלילות מחודשת בצורה, בהיקף, בביטוי —
אבל שתוכנה אחד הוא מני אז...״

ההתמסדות שד דוהמת־לח״י הקנאית הניעה
כך נדמה, לשיאה. היא הפכה חלק ממימסד
הכנסת, כיושכת-ראש של ועדת־הקליטה שדה.
״סוף־סוף הגיעה אל המנוחה ואד הנחלה,״
אמרו חכריה כסיעה ,״היא כבר לא מה ש-
היתה פעם. עכשיו היא כמו כולם.״

• טרגדיה בגיעונחה

כך נפסלה כמיטיכת קולמוס אחת תרכות
העולם כולו — כתפיסה שיטחית ונבערת עד
להדהים.
אחרי תום לימודיה באוניברסיטה עבדה גאולה כהן
כמה שנים למחייתה במישרדי האנציקלופדיה העברית.
באותו זמן עזרה לד״ר אלדד בעריכת כתב־העת סולם.
רבים הם תושבי ירושלים הזוכרים עד היום את הלהט
שבו מכרה כהן את גליונות סולם ברחובות־הבירה.
סולם לא היד, כתב־עת צימחוני. הוא נכתב בסיגנון
אלים, שעבר לעיתים קרובות את גבולות ההסתה.
פעם נתבע לדין פלילי בעוון הסתה לרצח. הקורבן
המיועד: עורך העולם הזה.
פעם בשנה שלחה מערכת סולם, לרגל ראש־השנה,
כרטיסי־ברכה שהכילו מפה של מלכות־ישראל על פי
אלדד־שייב: מן הנילוס עד הפרת, כשהיא כוללת לא רק
את כל ארץ־ישראל המערבית, אלא גם את הגדה
המזרחית, את חצי־האי סיני וקטע ממצריים, כל לבנון
וחלק־הארי של סוריה. זה היה זמן רב לפני מילחמת

ו צו עקתבעת הוויכוח עלק מפ־דיווידהרגיש בכך, נפלו בידי צד,״ל הגדה המערבית ורצועת־עזה,
רמת־הגולן וכל סיני.

מלכות־ישראד השלישית, חלומם של ישראל
אלדד וגאולה בהן, עכרה במפתיע מעולם ההזיות
הבימעט־מטורפות לעולם המציאות.
הדבר לא נתפס מייד. למרות שיכרון הניצחון שהציף
את המדינה ומטר אלבומי־צה״ל, סברו הכל כי יהיה
צורך להחזיר את השטחים במהרה, כפי שהיה אחרי
מילחמת .1956 הרעיון של החזרת השטחים לעם הפלסטיני,
תמורת הסדרים מדיניים וביטחוניים קסם לרבים, וגם
אנשים כמו משה דיין שיחקו בו במשך כמה חודשים.

ן• ם מבחינה חיצונית היה נדמה כי גאולה כהן
י* הסתדרה, סוף־סוף, אחרי שורה של אסונות במיש־פחתה.
הם לא עוררו תשומת־לב, כי גאולה כהן היתד,
רחוקה ממרכז הזרקורים.

אחרי 15 שנות נשואין התגרשה מעמנואל
הנגבי — אותו ״אדם״ שהיה תחילה כעדה
הפיקטיבי, ואשר לו נישאה, לאחר מבן, בכלה
בלונדית במחתרת.

להנגבי, ששירת במחתרת מאז היותו בן ,16 לא היה
כל מיקצוע. אך הוא היה בעל כישורים טכניים, נתקבל
לעבודה במישרדו של מהנדס-העיר בירושלים, והפך
לבסוף מנהלו.

כנה הבכור של גאולה כהן, יאיר, לקה כ
שיתוק-מוחין כהיותו כן שנתיים.

״אהבתי את הילד הזה בכל לבי,״ סיפרה למראיינת,

היש השוה ווש״
(המשך מעמוד )33
״טיפלתי בו במסירות אין־קץ, ובינתיים נולד צחי. הילד
היקשה את החיים בבית. בעלי לא יכול היה לסבול
את המחשבה שהילד יגדל במוסד. הוא היה יפה כמו
מלאך, לא הגיב כלל על המתרחש סביבו, לא תיפקד
ביכלל.
״הוא היה זקוק לטיפול במשך 24 שעות ביממה.
טיפלתי בו, האכלתי אותו, החלפתי אותו. היה זיק בעיניו
כאשר ניגשתי אליו, וידעתי שהוא מזהה אותי.
״גם כאשר הגיעו מים עד נפש, והמצב בבית הפך
בלתי־אפשרי, העדפתי שהילד יישאר אצלי. עזבתי את
ירושלים ועברתי עם הילדים לתל־אביב. לאחר מכן
התגרשנו, עימנואל ואני.״
גאולה כהן הקפידה להוסיף, בנימת־מה של התנצלות :
״כל השנים, עד למותו של עימנואל, נשארנו בידידות.
כשחלה, טיפלתי בו, האכלתי אותו. הוא מעולם לא התחתן
שנית, וגם אני לא.״

ככל שעברו השנים, החמיר מצבו שד יאיר.
״הבנתי שאין ברירה, ושאני חייבת למסור את הילד
לטיפולו של מוסד. התקשיתי במציאת מוסד, מכיוון
שהילד לא תיפקד כלל. זמן קצר מאוד אחרי שמצאתי
מוסד כזה, בטיבעון, נפטר יאיר.״

כאותה שנה נפטרו גם כעלה הגרוש, עימנואל,
ואכיה.
גאולה כהן סיפרה כי הקימה קרן על שמו של יאיר,

כדי שתוכל לממן את שהייתו במוסד עד סוף ימיו.
כאשר נפטר הילד, רצה צחי, הבן השני, לנסוע לחו״ל.
האם הוציאה את הכסף מהקרן ומימנה בו את הנסיעה,
מבלי שצחי ידע מניין בא.
לפני כן, כדי לנסוע אל הבן במוסד, קנתה אלפא
ו־ומיאו, ובגלל הנסיבות לא נאלצה לשלם עליה מיסים.
כאשר מת אביה של גאולה כהן, השאיר אחריו רכוש :
מיגרש ברחוב דיזנגוף, שנרכש לפני הרבה שנים במחיר
אפסי, וששוויו הגיע עתה למיליון לירות. הכסף חולק
בין עשרת הבנים והבנות. בסכום שקיבלה, וב־ 200 אלף
הל״י שהשאיר עימנואל עם מותו, רכשה דירה בנחלת־יצחק,
ורשמה אותה על שם בנה, צחי.

בינתיים היא מתגוררת כדירה זו. כשיתחתן
צחי, כך היא אומרת, תחזור לדירת-מרתף
שיש לה כרחוב באזל כתל־אכיכ, והמושכרת
לפי שעה.

אל־סאדאת לפני הכנסת, ונאם את נאומו ההיסטורי.
גאולה
כהן היתד. נדהמת, כמו העולם כולו. אחרת
לא היתה, מן הסתם, יושבת בשקט באותה ישיבה, מבלי
לעורר מהומה. לוא עשתה כן, היתה הופכת עוד בו
ביום לדמות בינלאומית, ומאות מיליונים מסביב לכדור־הארץ
היו שמים אליה לב.
גם למחרת היום, כאשר נפגש אל־סאדאת עם סיעת־הליכוד,
נהגה כהן במתינות יחסית. דבריה בפגישה
עוררו חיוך סלחני.
אך ככל שהתקדם המשא־ומתן, והתברר כי בגין מוכן
להחזיר את כל סיני, החלה גאולה כהן מרימה ראש.

כעיני כגין, חצי־האי סיני אינו חשוב בלל,

• הוולגריות ורעילה
ל ה היה יכול להיות סוף הסיפור — ״האפי אנד״
י לסיפור של קנאית לוהטת, שהתמסדה עם הזמן,
שהפכה עסקנית במיפלגה גדולה, שהסתדרה פחות או
יותר, שעברה משברים מישפחתיים, המגדלת בן והמת־כוננת
לטפל בבוא היום, בנכדים.
אך גאולה כהן קורצה מחומר אחר. הקנאות בערה בה
כביום הראשון. גורל המדינה והעם הסעיר אותה. וגם
הרצון להצליח, לעלות מעלה־מעלה, לרתק את תשומת־הלב
ולעמוד במרכז, בער בה כמו בימים שבהם עלתה
על במת בית־הספר ודיקלמה את שירי ביאליק.

המיפנה הגדול הגיע כאשר התייצב אנוור

ג א 1להכ הן באתרשלה תנ ח לו תבגדת
כי אינו שייך לארץ־ישראל על־פי מפת ז׳כו־טינסקי
(היא מפת המנדאט הבריטי המקורי).
כעיני גאולה כהן, סיני הוא חלק ממלכות־ישראל,
שתשתרע מן הנילוס עד הפרת. וכאשר
נוכחה לדעת כי בגין הסכים לאוטונומיה בגדה
המערבית וכרצועת עזה, התמרדה.
תחילה עשתה זאת בצעדים הססניים. אך כל נסיון
נוסף הוכיח לה שהיא דורכת על קרקע מוצקה. השלום,
שהלהיב במשך זמן־מה את רוב המדינה, הרגיז והרתיח
את המיעוט הימני הקיצוני, ששוב לא היד! קומץ מבוטל.
הטבע הקנאי שלה, שהיה רדום־למחצה במשך כמה
שנים, התעורר במלוא הלהט. כשם שפרשה מאצ״ל,
מפני שנודע לה, במאוחר, כי הוא מקיים שביתת־נשק
עם הבריטים, כך היתד! מוכנה עתה לפרוש מתנועת־החרות,
המוכנה לשלום של ויתורים עם המצרים.

יומה הגיע כאשר נאמה את נאומה ׳הגדול
כוויכוח על הסבמי קמפ-דייוויד.
בעיני רבים נראתה כתימהונית. אך כאשר עלתה על
הבמה והחלה נואמת נאום של קיטרוג ואמונה, ברוח
אורי צבי גרינברג, הקשיבו הכל. הדברים היו כנים,
וכאשר חשפה את הסתירות העמוקות בדבריו של בגין,
ואת הפער העצום בין עמדותיו בעבר ובין המשמעויות
של ההסכמים, שמחו כל יריבי בגין לאידו.

כאשר ירדה מן הדוכן כאותו לילה, היתה
מנהיגה. כן־יום נמצא לה ציכור־כוחרים טבעי :
כל מתנגדי קמפ-דייוויד. מהכרה ממדרגה שניה
כסיעת-הליכוד הפכה מנהיגת האופוזיציה הימנית
כמדינה.
היא פעלה באופן שיטתי כדי לבסס ולהרחיב את
מעמדה החדיש. שיטותיה היו פשוטות ופרימיטיביות, אך
יעילות מאוד.
בכל הזדמנות, כאשר המצלמות היו מכוונות אל
האולם, קמה ועוררה שערורייה.

אף אחת מן השערוריות האלה לא היתה
ספונטאנית. הכל הוכן ותואם מראש. באשר
עמדה לקרוא קריאת-כיניים, רמזה על כך לצלמים
מראש. כאשר עמדה לגרום לתקרית,
שתכריח את יושכ*ראש הישיבה להוציאה מן
האולם, ידעו זאת העיתונאים כעוד מועד.
ג או ל ה כהן מכ רי עהל מנ חםבגן כי שי בתשל

רכז תנו עתהת רו ת

שמה נודע בעולם. כאשר נאם הנשיא ג׳ימי קארטר
לפני הכנסת, וגאולה כהן שיסעה את דבריו בגסות, היה
זד, סקופ בינלאומי. העיתונאים החלו פוקדים אותה

ולרשום את הכרזותיה. מכיוון שהיא דיברה בסיגנון שאין
כדוגמתו בעולם המערבי, ושהיה שונה לגמרי מן הדימוי
המקובל של מדינת־ישראל כמדינה מערבית ליברלית,
היא עוררה עניין כפול.
גאולה לא טרחה להסתיר את הסיפוק שהפיקה
מתשומת־הלב. כאשר השמיעה דיברי-זעם בטלוויזיה,
כאשר עוררה סערה בכנסת, כאשר הפגינה, היה בולט
מאוד שהיא נהנית. אך היה גם בולט שהיא כנה,
שהיא אותנטית, שהיא מבטאת את דיעותיה האמיתיות,
וזה חיפה על ההנאה.
רבים מעמיתיה, ראשי התנועות השונות למען ארץ-
ישראל השלמה, הסתייגו ממנה. סיגנונה נראה להם
כוולגארי מדי. הם היו משוכנעים כי שיטותיה הפרימיטיביות
מזיקות לעניין ודוחות אוהדים פוטנציאליים. יתכן
שקינאו בה.
מנחם בגין חדל מלברך אותה בשלום, קם ויצא במופגן
כאשר בא תורה לנאום.

החושפני עם שרית ישי התוודתה :״אני אשה יותר
מכל אשד, המשמיצה אותי. כאשר אני אוהבת, אני
מתמסרת עד תום. אין לי פלירטים. אני לא מסוגלת
לנהל רומנים של לילה ...אצלי כל הדברים צריכים
להיות קשורים. אין אצלי פשרות בעניינים האלה. אני
לא יכולה לחשוב כל יום על ארץ־ישראל, על ערכים,
על יהדות, ובערב לנהל רומן עם אדם שהוא אנטי כל
הדברים האלה, הממלאים את חיי. לכן כל האהבות שלי
היו קשורות באהבתי לארץ־ישראל ולאידיאלים שלי.
״רק חסרי־מוח וצרי־לב יכולים לחשוב עלי שאין
בי אהבה, שאין לי חיים פרטיים. אשד, כמוני, לוהטת,
כולה אש ולהבה, המסוגלת לתת כל כך הרבה למען
מטרה כל כך נעלה, יכולה שלא לאהוב ולהיות נאהבת?״

ולאחר מכן :״היו לי אלף אהבות לפני כעדי,
ואלף אהבות אחריו. אני אשה שחיה מאהבה :״
זה נשמע כמוגזם במיקצת, אך זה מעיד לפחות על
הדימוי העצמי שלה.
בניגוד לתדמית שלה אצל אנשים הרואים את גאולה
כהן רק על מירקע הטלוויזיה, צועקת ומרעישה, מפגינה
ומרביצה, מוצאת בכוח מן האולם ומסתערת על שוטרים,
היא אשד, סימפאטית במגע אישי.

לגאולה לא היה איכפת. לא פעם אמרה
כגלוי שהיא מצפצפת על אניני־־הטעם, המת־ייחפים
אליה ככוז, ככיטול או כשינאה. היא
היתה כדרך־המלך להצלחה — הרעיונית והאישית
כאחת.

עמיתיה ככנסת, כלי הבדלים של מיפלגות,
מחבבים אותה אישית, גם כשהם רואים בה
״אסון לאומי״.

אם היה מישהו מחבריה מוכן לחסום את דרכה
אל מנהיגות הימין הקיצוני, הוא היה צריך להתייאש
ביום שהחלה הפרשה של חוק-ירושלים. הצלחתה הפנטסטית,
שאיש לא יכול היה לחלום עליה, ושגם היא
עצמה לא חזתה אותה מראש, העמידה אותה בראש
המחנה. בתום תש״ם היתד, שם־דבר בקאהיר ווושינגטון,
במוסקבה ובפאריס. איש לא שמע שם על משה שמיר
ועל יובל נאמן. את גאולה כהן הכירו הכל.

בניגוד לעמיתה, משה שמיר, שמעטים מאוד מחבבים
אותו, מוכנים הכל לשבת עם גאולה כהן במיזנון,
לגלגל עימה שיחה.
ההבדל נעוץ באישיות. הכל מוכנים להאמין כי גאולה
היא אותנטית וכנה — דברים שאינם כה מובנים
מאליהם לגבי משה שמיר, מי שהיה בעבר סטאליניסט

הכית״ריה חוככת־הדיקלום השיגה את כל

•הודית מ חזי קהברא שו עול הי לו פ רו ס
להעביר את רוע הגזרה, היתר, אולי ״נשית״ על פי
תפיסה מימים־עברו, אך קשה להניח כי היא האידיאל
העומד לנגד עיני הפמיניסטיות המודרניות.
גאולה כהן רואה את עצמה בהחלט כנשית. בראיון

שירח דבורה הנביאה כן •אבדו כל -

-אויפך ה יעל ליד גופת סיסדא

אשר יכלה לחלום עליו. אך היא היתה רק
כאמצע דרכה. לפניה נפתחו אופקים חדשים.

קיצוני, ובניגוד לשמיר, שלא היה מעולם חייל לוחם,
איש אינו יכול לשכוח שגאולה כהן סיכנה לא פעם
את חייה במחתרת.

• ..היו ד אלף אהוסת!׳־

יש דה עוד יתרון אחד. העיר אחד ממתנגדיה
:״אודי היא מטורפת, אולי היא וולגארית
— אך היא תימניה. ותימניה יבולה שלא
להיות נחמדה?״

* ה חושכו* אשה זו על עצמה?

1אני כל הזמן מתרגשת. זה עניין של
טמפרמנט,״ התוודתה בראיון ,״אצלי כועד
כפנים ולהכה כחוץ.״

• היסטריה פחמנטית

השקפתה הלאומית־דתית אינה מאפשרת לה להיות
פמיניסטית. הדמות האידיאלית שלד היא הנביאה התנ״כית,
וזו רחוקה מן האידיאל הפמיניסטי המודרני.
גיבורות היהדות ונביאותיה היו רחוקות מכך. תפקידן
היה לעודד את הגברים לקרב, כפי שעשתה דבורה
הנביאה :״חדלו פרזון בישראל חדלו / ,עד שקמתי
דבורה / ,שקמתי, אם בישראל עורי, עורי דבורה/ ,
עורי עורי דברי שיר! /קום, ברק, ושבה שביד, בן־
אבינועם...״

ת השקפת עולמה של גאולה כהן ניתן להגדיר
י כ״היסטריה פרמננטית״ ,על מישקל ה״מהפכה הפרמננטית״
אשר לה הטיף ליאון טרוצקי.

היא טוענת שאין היא שונאת ערכים, אך
שצריכים לשנוא אותם — למען המטרה.
אמנם, בדירתה המרוהטת בצורה בוהמית יש הרבה
חפצים ערביים, והטעם הוא מיזרחי מובהק — אם כי
ליד מיטתה מונח גם ספר של היינריך היינה, הסופר
היהודי־גרמני שהיה חביב על ז׳בוטינסקי. אך היחס לערבים
הוא בלתי-מתפשר.
היא טוענת שהיתר! הרבה זמן אלרגית לכל דבר
בריטי, וגם לשפה האנגלית, כי ״כאשר אתה נלחם נגד
האוייב שלך, אתה שונא את כל מה שקשור בו.״

ואילו גאולה יבלה להטיח כפני כגין:
״תהיה גכר: תגיד לעם את האמת:״ —
מהדורה מודרנית של שירת־־דבורה, הרחוקה
מאוד מעולם הדימויים של הפמיניזם.

יעל, שהישקתד. את סיסרא מנאד־החלב — ״ותקח
את יתד האוהל ותשם את המקבת בידה ותבוא אליו
בלאט ותתקע את היתד ברקתו בוודאי היתה
לוחמת קנאית למען עם־ישראל, אך לא לפי התדמית
הפמיניסטית. יהודית, שכרתה את ראשו של המצביא
הבבלי, היתר, חסודה, אמיצה ויראת־שמיים, אך קשה
לדמיין אותה בראש הפגנה למען שווי־זכויות הנשים,
ואילו אסתר המלכה, שנישאה למלך שיכור ובזוי כדי

מחנכי הפלמ״ח, וכראשם יצחק שדה, לימדו
את ההיפך: שיש להילחם מתוך אהכה לעם
ולארץ, אך כלא שינאה לאוייכ.
אסתרהמלכה כו רעת דמו• אח שוורז ש

בצורה המזכירה במיקצת את סיגנון האנטי־שמים,
היא מבטיחה :״אינני שונאת מה שקשור בערבים. אני

חיש חשש ונש

ואב? ׳ בוטיוסק ׳ :המיון ־ רו
מאמר זה של זאב ז׳בוטינסקי פורסם בשנת 1926 בכתב־העת שלו בשפה
הרוסית ״ראסווייט״ ,שפורסם בפאריס. בשנים האחרונות נמז למעשה על־ידי
חסידיו.
יש בו עניין מיוחד לגבי השקפת־העולם הלאומנית־דתית, שגאולה כהן
וחבריה מטיפים לה, תוך שימוש חופשי בשמו של ז׳בוטינסקי. אין מנוס
מן המסקנה שהשקפתו של ז׳בוטינסקי היתה כמעט הפוכה.
המאמר אינו מבטא רק זילזול עמוק בתרבות ״המיזרח״ — ובעקיפין
גם של ,,עדות המיזרח״ — אלא גם פוסל כל קשר בין הדת והמדינה. מובן
כי מתגלה בו שלילה טוטאלית של רבים מן החוקים הנהוגים בישראל
(כגון השיפוט הרבני בענייני אישות) ,וגם של רוב הסיסמות השגורות בפי
גאולה כהן.

א מזמן נתן ד״ר י. קלאוזנר * ב״השלוח״ תשובה נמרצת לזרם מחשבתי
* בציונות, המתאמץ לכפות עלינו היהודים הזדהות רוחנית עם ״המזרח״ .תוכנה
של התשובה הזאת, נודע לי מקטעי עתונות. נעימה היתה הקריאה בהם, הן בגלל
מהותה והן בגלל סיבה נוספת: המאמר פורסם בשפה ״מזרחית״ ,הודפס בעיר
״מזרחית״ — ירושלים, ומחברו ידוע ביחסו הזהיר למסורתנו הלאומית.
חובבי המזרח בציונות מטיפים, ובלהט מיוחד — אם אין טעות בידי —
מעל הבמה הברלינאית והפרגאית. אומרים, כי מר מרטין בובר הינו המטיף
הראשי. פעולתו הספרותית אינה מוכרת לי ולא אוכל לערוב, איפוא, בעד דיוק
הפרט האחרון הזה.
תורת חובבי המזרח מוכרת לכל אחד שנזדמן לו להפגש בשנים האחרונות
עם הנוער הציוני מקרב דוברי גרמנית. תורה זו מהווה אחד ממרכיביו היסודיים
של המזון הרוחני אשר השחית את דמותו של הנוער הציוני והפחיד את חוגי
הנוער שהיו מוכנים להצטרף למחנה הציוני- .
ניתן להגדיר בקיצור את התורה הזאת. אנו היהודים, לפי מוצאנו, עם
מזרחי הננו. על אף ההשפעה המערבית עלינו, נשמר אצלנו היסוד המזרחי של
נשמתנו. ולמזרח — נשטה מיוחדת במינה. הרוחניות המזרחית יותר גבוהה מזו
של המערב (בני־סמכא אחרים מוסיפים: הרוחניות המזרחית הינה תוספת הכרחית
לנשמה המערבית) .עם שובנו ארצה ישראל שבים אנו למשפחת עמים, בעלי
פסיכולוגיה מזרחית, השומרת על ייחודה במידה יותר או פחות גדולה.
מחובתנו, איפוא, למצוא בתוך תוכנו את האלמנטים המזרחיים התוססים בנו,
אשר אבק המערב ליכלך אותם, ולטפחם. ברם, לחובבי המזרח סייגים אחדים: אין
ברצונם לוותר על חשמל. והם מסבירים, כי מחובתנו לספק למזרח את הטכניקה
המערבית ואף, לאחר סינון קפדני, את תרבות המערב. כמובן, שסייגים אלה
אינם אלא קישוט, כי שאיפתם המהותית של חובבי המזרח ״להתמזרח״.
מול השקפה זאת הנני מציג בסיפוק מיוחד השקפה נוגדת. אם הבינותי נכונה
את קטעי העתונות, גורס אותה עורך ״השלוח״.
לנו ליהודים אין שום דבר משותף — תודה לאל — עם המזרח. ככל שהמוני
עמנו הבלתי משכילים צמודים לשרידי העבר המזרחיים, יש לשדלם להגמל מהם,
וזאת אנו עושים בכל בית״ספר הגון ; זאת עושים החיים עצמם באופן חרוץ
ומוצלח. אנו עולים ארצה ישראל, ראשית למען נוחותנו הלאומית, ושנית, לפי
הגדרתו של מכס נורדאו, למען ״הרחב את גבולות אירופה עד לפרת״.
במלים אחרות, עלינו לשרש מקרב יהודי ארץ־ישראל היום ובעתיד כל עקבות
של ״הנשמה המזרחית״.
באשר לערביי ארץ־ישראל, זה ענינם. אם ביכולתנו להושיט להם שרות, נעזור
להם להשתחרר מ״המזרח״ .אם נצטרך, בתקופת המעבר ואחריה, לחיות בארץ
ישראל בסביבה ערבית או של נטורי־קרתא הספוגים ״מזרחיות״ נמליץ על צעד,
אותו רגיל לעשות בן־אדם המסתובב ברחובותיה הצרים והמזרחיים של קאהיר,
קושטא וירושלים: אם לובש הוא מעיל עליו לעטפו כדי לא לזהמו ועליו לבדוק
לאן הוא שם את רגליו. וזאת נעשה לא מפני שיהודים או יוצאי אירופה הננו,
כי אם מסיבה פשוטה: אנו בני־אדם תרבותיים.

^ מה נבדל ״המזרח״ מהמערב!
בוודאי שלא בגיאוגרפיה. המזרח הסמיך והמושלם ביותר נשאר כיום דווקא
במרוקו, אשר בירתה נמצאת מערבה מפאריס ולונדון.
.מיותר לציין את ההבדל בין התקדמותן הטכנית של ארצות המערב לעומת
הטכניקה המפגרת של ארצות המזרח. חובבי המזרח שלנו אינם מסכימים לוותר
על מסילות״הברזל לטובת הגמל, ואין הם תובעים — על כל פנים לא הכל —
שנוותר על מכנסים לטובת החלוק. המדובר הוא בחיים רוחניים, בצווייהם היסודיים.
רק במישור זה מייעצים לנו לעבור לדיאטה ״מזרחית״ ולסגל לעצמנו את העקרונות
של השקפת־עולם ״מזרחית״.
בספרי לימוד לא נמצא את הידע על היסודות המזרחיים האלה. אכן, כל
אחד רשאי לפרשם לפי הבנתו וטעמו. לא פעם שמעתי את פירושיהם של חובבי
המזרח מברלין ופראג, ולא הבינותי ולא כלום. אסביר, איפוא, את פירושי אני.
אין אני מתיימר שפירושי יהיה שלם ושיטתי. אעיף על ״הפסיכולוגיה המזרחית״
מבטים בודדים ואני מעיז לחשוב שיהיו מהותיים ומאלפים.
מבחינה פסיכולוגית נבדל המזרח מהמערב, ראשית כל בשלוותו המוסרית.
אומרים, כי בשלווה זאת צפון יופי. ייתכן, גס במוות טמון יופי, אך אין אנו דנים
באסטטיקח. למצב שלוותי־מוסרי זה קוראים קווייאטיזם, פאטאליזם ולפעמים
מדביקים לו הגדרות אחרות.
המערב מחפש, מתרוצץ, מתקן, הורס, בונה, מטפס ; ולעומתו ״המזרח״ ,אם
אין לוחצים עליו או אם אירופה אינה מרגיזה אותו, שרוי במצב של שווי־משקל.
והרי גם במזרח קיים פער עצום בין עשירים ועניים, שורר נצול, עליו לא שמע
המערב כבר מאה שנה. אך תנועה פעילה של עניים נגד עשירים ומחאה מוסרית־ציבורית״תנועתית
נגד אי״צדק בחלוקת העושר אינה בנמצא. האימרה הנפוצה מספרת,
שכשרונו של ההמון המזרחי הוא למצוא את סיפוקו בקטנות. בו בזמן שאי־סיפוקם
העקרוני והבלתי מתפשר של המעמדות האומללים באירופה מחווה קו יסודי המאפיין
את חייהם הציבוריים.
במישור המדיני ניתן להגדיר את ההבדל בין המערב והמזרח כן: אירופה
הקימה פרלמנט ועתונות חופשית, יצרח וגיבשה צורות של בקורת צבורית ויוזמה.
ב״מזרח״ (לפני שהתחיל לחקות את אירופה) נשאר משטר של עריצות. אף בארצות

• פרופסור יוסף קלאוזנר, דודו של הסופר עמוס עוז.

316

בהן קיים פרלמנט נשאר הממשל הרודני. די להציץ מאחורי הפרגוד של בית
הנבחרים בארץ מזרחית ונמצא את שליטתו הבלתי מוגבלת של השייח׳ על האיכר,
של בעל־מלאכה על השוליה שלו, של האב על ילדיו, של הבעל על אשתו. ומצד
הנרדפים אין לראות כל מחאה מכוונת, אם תעמלן אירופי לא הסית אותם לפעולה.

לי תכן שהאיסלאם היא דת ספוגה חכמה ואצילות. לא בזה מדובר.
״המזרח״ שואף להחדיר את הדת בכל שטחי החיים והחווי שלו, הוא מעריץ
מאד את גושפנקת האל המטביעה את חותמה על הכל: על התחיקה, על האופי,
על המחקר המדעי, על בלוי הזמן, על הלבוש, על המטבח וכר.
לעומת זה, במערב, בשטחה המוגבל של הדת, ניתן רק לבטא את יחסו של
הפרט אל האל.
דת בארצות מתורבתות באירופה אינה מתערבת לא בתהליכי התחיקה, לא
בפילוסופיה, לא במדע ולא בדיאטה. ובשטח ההווי המשפחתי השפעתה מצטמצמת
בטכסיות של חגים בלבד.
דת במערב אינה מכוונת את חיי המשפחה. ב״מזרח״ ,השפעת האיסלאם
מתבטאת ביחוד בצורה הבולטת ביותר במצבה של האשה ובעקבותיו באוירה הציבורית
הכללית. אין זו הלצה כלל וכלל, כשאצל בן אדם מתגבשת והולכת הכרה שאמו
איננה אדם מלא״ערן אלא מעין מפלצת. פניה ושער ראשה מגונים, יש להחזיקה
בתנאי הסגר, אחרת תחטא לאלהים. בסיכום, היא רכושו הפרטי של הגבר והשעשוע
שלו ולא היחידי. לאחיותיו ולרעייתו בעתיד צפוי אותו מעמד. כל צרתנו — חיו
אומרים התורכים הצעירים ב״ — 1908 שאנו החנו ילדי השפחות״.
כאן שומע אני מראש טענה אחת: כלום כזה הוא ״המזרח״! כלום תמיד
היה כזה ! תורכיה ביטלה את הלבוש המזרחי, חיסלה את שלטונו של הכליף.
במצרים ניתן להצביע על מחאה צבורית כוללת, בימי הביניים תרדמה כללית
השתלטה על המערב, ודווקא המזרח שמר על המסורת של מחקר מדעי חופשי. רק
לפני כמה מאות שנים הציג המערב את המצב המאפיין כעת את המזרח: דת
דיכאה את ההווי והמחשבה, עריצות לא נתקלה בהתנגדות, אשח נחשבה לרכוש
פרטי ולשעשוע, שליטתם של הבעל והאב לא ידעה כל רסן. למה נאחזנו במזרח !
אלה הן שתי דרגות שונות של תרבות וקידמה. אין זאת טענה — זוהי קביעה.
בהחלט נכון שאין למעשה להצביע על קוים ״מזרחיים״ ו״מערביים״ ,בעלי
אופי יסודי ומהותי. מבחינה אוולוציונית ״מערב״ ו״מזרח״ מלים ריקות הן: נכון
גם שבאגדאד היתה פעם יותר ״מערבית״ מרומא. נכון גם, שעם חדירת הציוויליזציה
המערבית לארץ מזרחית היא מאבדת את אופיה המזרחי. אבל מקובל אצלנו
להבין את המושג ״מזרחיות״ כביטוי לדרגתה הנמוכה ורשלנותה של התרבות
המזרחית, ובעת ובעונה אחת לראות בפיגור התרבותי של המזרח דבר ציורי. ביחוד
גורס ציוריות זאת בן אדם שעייף מההתרוצצות ושאון הציוויליזציה, לרבים נראים
קווייאטיזם, פאטאליזם, חסותו של השייך כציוריים מאד. אלה הם סימנים של
חוסר בגרות, מחלה שיש לרפאה באמצעות תרבות.
אין אני שולל, כמובן, את ההנחה, כי כעבור שלוש מאות שנה, בהגיע טריפולי
לפסגת התרבות, האוירה הרוחנית שלה תהית שונה מזו של אנגליה. כי אלה הם
שני לאומים שונים. אף כיום קיים שוני בין האוירה הרוחנית של אנגליה לבין זו
של צרפת. שרים, אמנם, בצוותא אך הקולות, השפות והטמפרמנט שונים. שוני
שכזה יפריד גם בין המערב והמזרח. לאטלקים, צרפתים, גרמנים, ערבים ויהודים
יחיו חיי תרבות משותפת המושתתת על חילופי התרומות אשר המוחות הטובים
שלהם תרמו לטובתה. השפות והטמפרמנט יישארו שונים, ותמיד יישארו הגוונים
המיוחדים.

ם ״המערב״ ו״המזרח״ מייצגים באמת שני סוגי רוח יסודיים, מהותיים
\ 1ומושרשים, הרי בהחלט היה צורך לעמוד בכל תוקף על כך שאנחנו היהודים
שייכים למערב ואין לנו שם דבר משותף עם המזרח.
אני יודע שמוצאנו הגזעי הינו מזרחי ואני מאמין בזה, בניגוד לרבים המערערים
על כן. מתוך 15 מיליון יהודים בעולם 14 ,מיליון הם בני האבות אשר חתישבו
במערב לפני אלפיים שנה בערך. בתקופה זאת עברה אירופה דרך ארוכה מההוגים
והטווטונים עד לחבר לאומים. עמד לרשותנו זמן מספיק בכדי להגמל מהקצב
״הדיאטטי״ המזרחי ולהשתלב בקצב האירופי.
ידועה לי עובדה עצובה אחת: אצלנו, בחוגי נטורי״קרתא והקרובים אליהם,
שמורים עדיין שרידים פראים של ״המזרחיות״ המקורית: שנאה למחקר חופשי,
התערבות הדת בהווי האנושי, אשה עם פאה נכרית, לגבר אסור להושיט לה יד.
אילו חיינו מאמינים לרגע קט כי שרידים אלה מאפיינים את מהותה המקורית
של היהדות, חיינו מוותרים על חנצחתה. אכן עברנו את תקופת ההשכלה למען
הפריד בין השרידים האלה לבין המהות של היהדות.
}ההשכלה הצליחה. השרידים גוועים והולכים,׳ והמהות הנשארת מוכיחה כי
מבחינה מוסרית ,״אירופה״ היא ״משלנו״ ,כשם שהיא ״שייכת״ לאיטלקים, לצרפתים,
לגרמנים. אין אנו רק צופי וחניכי הציוויליזציה האירופית, אנו שותפיה —
יוצריה, ומבין החשובים.
אמת עתיקת״ימים היא שהלהט המוסרי שהוליד באירופה את תנועות
השחרור והמהפכות הסוציאליות — מקורו בתנ״ן שלנו. אין לתאר את התקדמותה
הכלכלית של אירופה ללא פיתוח סחר בין לאומי ומדיניות אשראי, ובשני השטחים
האלה היינו חלוציהם. עשרות אלפי יהודים עד איינשטיין, בארצות אירופה השונות
היו יוצרי המדע, הפילוסופיה, האמנות, הטכניקה, המדיניות והמהפכות. אחדים
מהם הגיעו לפיסגת התחלה העולמית — שפינוזה, היינה, ד׳ישראלי, מרכס. הנותרים
תפסו את מקומם בשורה השניה, השלישית, העשירית. זהו שיר ישו־נושן, שאין
לשכוח אותו.
״אירופה״ שלנו היא. אנו בין בוניה־יוצריח הראשיים במשך 1800 שנה. תרמנו
לה ולטובתה באופן יחסי לא פחות מיתר עמיה. התחלנו בבנינה לפני אנשי אתונה.
קוויה העיקריים של הציוויליזציה האירופית — אי שביעות רצון ,״חיפושי
ה׳״ ,רעיון הקידמה — הצביעו על שתי השקפות״עולם, שתי אמונות — ״תור
הזהב״ ו״משיח״ ,חזון העבר והעתיד, אותו מסרנו לאירופה לפני שאבותינו הגיעו
ליבשתה. אנו הבאנו עמנו את חתנ״ך שלנו ויתכן, כי רשאים אנו יותר מעם אחר
לטעון שהתרבות המערבית היא פרי בשרנו, דמנו ורוחנו. אם לוותר על ״מערביות״
ולהתקרב לקווים או פרטים המאפיינים את ״המזרח״ פירושו של הדבר להתפטר
מעצמאותנו.
מדובר כמובן באירופה המוסרית. יהודי מתורבת מהגר לאסיה כמו אנגלי
מתורבת — לאוסטרליה, אבל היהודי מביא עמו בנשמתו את ״אירופה״ פדי
להמשיך בארץ־ישראל לפתח ולטפח את תרבותו הנפשית בת אלף ויותר שנים.
נאחל לשכנינו באסיה שיצליחו להשתחרר מ״המזרח״ ובמהרה.

(סוף מעמוד )35
אוהבת את שפתם. יש לי ידידים ערביים.״ (היא מזכירה
את הערבים מכפר אבדגוש, שעזרו לה להימלט מן
הכלא ).״אבל לא הייתי משכירה, למשל, חדר בדירתי
לסטודנט ערבי.״
מדוע? ״אני לא יכולה שפה, בתוך הדירה, יגור
בן־אדם שאני מנהלת מילחמה נגדו. וכשאני מדברת,
למשל, בטלפון ומתכננת איד לדפוק אותו, להגיד לו:
,סלח לי, צא בבקשה מהחדר, אנחנו עומדים להעלות
עוד התנחלות.׳
ביכלל, אי־אפשר לדרוש מעם, ששמונים אחוז מבניו
משרתים בצבא, לאהוב ערבים. זה יותר מדי סופיסטיקייטד.

~ ז ה לא עניין של אנטי-שמיות. זה עניין
של מילחמה. אני כאופן אישי כואב לי על

אחמד, אכל מה אני אשמה, הוא קורכן של
מילחמה.״

ריה את תורת ז׳כוטינסקי לפי צורכיהם, תוך־
יצירת ז׳בוטינסקי חדש, על פי דמותם וצלמם.

אם זהו מוסר משונה במיקצת, היא מוכנה להסתמך
על זאב ז׳בוטינסקי, שהכיר בצידקת הערבים אך טען
כי היהודים צודקים יותר. תוך כדי כך היא מזכירה את
תורת המנהיג :״גם ז׳בוטינסקי אמר כי ערבי יכול
להיות סגן ראש־הממשלה, אך בשום פנים ואופן לא
ראש־הממשלה.״

הלהבה הבוערת בעצמותיה אינה מאפשרת לגאולה
כהן להיות סובלנית, גם כשהיתה רוצה להיות כזאת.
היא עמדה בראש המערכה לחיסול התוכנית ניקוי־ראש
בטלוויזיה, כאשר קראה :״אי־אפשר לצחוק על קיבה
ריקה מערכים חיוביים ...אי־אפשר לצחוק על ארץ־
ישראל !״

זוהי טעות. בחוקה הכלולה בסיפרו האחרון של ז׳בו־טינסקי,
חזית המילחמה של עם־ישדאל, שנכתב ערב מותו,
רשם בסעיף 2של פרק א בכל קאבינט, שבו ישמש
יהודי כראש־ממשלה, יהיה סגן ראש־הממשלה — ערבי,
וכןלהיפך.״

גם כמיקרה זה, מעוותים גאולה כהן וחכי

• התפוח והווי!
^ 1יצונית עוד יותר היתה כאשר העלתה הבימה
| /על קרשיה את מחזהו הנהדר של ברסולט ברכם,
בעל הערך האוניברסלי, אמא קוראד :״אנחנו לא חיים
בחלל ריק !״ הטיפה ,״אם יש לי בן שהוא חייל, אינני
רוצה שיראה מחזה המוקיע את המילחמה!״
ואכן .,צחי הנגבי לא גדל באווירה של הוקעת
המילחמה או אהבת הערבים. אף שהיו לו בעיות עם
אמו בילדותו ובנעוריו, הוא הולך בדרכה באדיקות, ואף
עולה עליה. הוא כבר התחיל בקאריירה פוליטית מזהירה
משלו, כמנהיג סטודנטים, כאשר הוא מניף מעל לראשו
דגל אחד ויחיד: לגרש מן האוניברסיטות את הסטודנטים
הערביים ,״אוהדי אש״ף.״

כשם שחוק־ירושלים של אמו גרם דכריחת
השגרירים הזרים מירולשים, ק־ גרמה המערכה
האלימה של צהי להקצנה הרת-סכנות
כקרב הנוער הערכי כישראל, עד כדי הזדהותו
עם אנשיי הזית־הסירום, המתנגדים ליאסר
עראפאת מפאת מתינותו.
היה זה סימלי שביום האחרון של מושב הכנסת תש״ם,
שבו קיבלה הכנסת את חוק־ירושלים של גאולה כהן, היא
קיבלה מייד אחריה תיקון לחוק־למניעת־טרור, האוסר
הזדהות פומבית עם ״אירגון טרוריסטי״ .הכוונה היתה חד־משמעית:
להפליל סטודנטים ערביים המניפים דגלים
פלסטיניים — כפי שדרש צחי הנגבי. בגין נכנע בעניין זה
לצחי, כשם שנכנע בעניין חוק־ירושלים לאמו.

״זהו יום מישפחת כהן־הנגכי ככנסת,״
התלוצץ אחד מחברי־הכנסת באוזני גאולה
כהן .״כבוקר האמא, בערב הכן.״ גאולה חייכה
באושר.

• ״אוי נחחלט בדרך
^ מילה השלטת במילון של גאולה כהן היא
י 1״שלמות״ .להיות ״אשה שלמה״ ,לאהוב ״אהבה
שלמה״ ,לפעול 24 שעות ביממה למען ״הארץ השלמה״,
שאליו יגיע ״העם השלם״.

רק דבר אחד פוגם עדיין בשלמותה השלמה
של גאולה כהן עצמה: יחסה לדת.
אומנם גדלה בבית מסורתי, אומנם היא מטיפה לקנאות
שהיא לאומנית־דתית, אומנם כל נאומיה מלאים דימויים
דתיים — אך היא עצמה נוהגת עדיין בחופשיות רבה.

;נחי הנ ג ב >ב מרבז, בעל המיאחיה ).בהפגנה אנ ט־־ ערב־ ת מ אוני ב ר סי ט ת חיפו־.

״אני משתדלת לשמור על השבת,״ היא
הבטיחה ,״פיתאום אני חשה שאין לי רצון
לנסוע בשבת או להדליק רדיו. אני עדיין לא
דתית, אבל אני בהחלט בדרך. אני מרגישה
שאני חוזרת בתשובה.״

מבצע בזה באמת עוד לא היה

100,000

ל״י הנחה

\ וגם
לאפש רו ת
לתשלומים עד0׳509
ממחירה

כן, דגמי נוסעים 80 של פיג׳ו
ב הנ חו ת ענק שלא היו דוג מתן
עד 100.000ל״י! נום!? על כך, יש
לד אפ שרות לשלם עד 6ל50
מ הסכו ם ב 12-תשלומים
ב ריכי ת כנ ק אי ת.
נצל את ההזד מנו ת לחמוד סכום
ניכ ר, לפני שהמלאי יגמר, ז את
הזד מנו ת כלתי חוז ר ת ^ -לו הן
הנ חו ת ללא תקדים:
תם המכונית

מחיר לפני
ההנחה

מחיר לאחר
ההנחה

הנחה
בל״י

104

663,540

583,540

80,000

304

829,280

744,280

85,000

305

878,730

788,730

90,000

י *ו 0יייס

מזה 9שנים י

*־ ה קני ה
\ הטובה
| בינ ת ר
^ 98 0
* ינדלגיי־^

ה א רי

שבח בנו ה

504 505

1,006,810

911,810

95,000

1,150,220

1,050,220

100,000

ל מוניות ופטורי מסים הנחות בין 50־ 30 אלף לירות.
בוא ל אחת מסוכניו ת פיג׳ו וקנה פיג׳ו חדשה בהנחה שלא היחה דוג מתה!
* נכון ליום .20.8.80.מחירון מ ס 79 לפי שער 13.00ל׳׳י 11 לא כולל מע״מ.
במרה ושער הפרנק יעלה או ירד יעודכן המחיר בהתאם.

המפיץ הבלעדי: דוד לובינסקיבע״מ, תל־אגיב; רח׳ שונצינו ,16 טל6 .־ 333214 ירושלים: רה׳ הס ,3טל.228888 ,222666 .
סוכנויות: ירושלים: מוסך גסנר, איזור התעשיה טל2 523221 חיפה: אוריאל כהן, רה׳ אלנבי ,51 טל , 536822,523363 .רכב הצפון בע״מ, שדרות בן גוריון( שד׳
הכרמל) ,8טל .538228 .נצרת: מישל חוהיר סרוג׳י, מרכז התעשיה החדש, טל .56860 - 71339 .הדרה: קל־נע שיווק רכב בע״מ, הרברט סמואל ,25 טל .31689 .שבם:
עומר כליפא, רח׳ פייסל, טל :7894 ,רמאללה: מכון ״אל מצרי״ אל בירה, איזור התעשיה, טל .3657 .באר־שבע: מוסך אכספרם, איזור התעשיה טל :78292 .אשנב הנגב,
דרך חברון ,3טל .33210.ראשון לציון: מוסך ״שרתון״ רח׳ הרצל ,41 טל .994481 .אשקלון: אלבי ושות׳ סוכנות לרכב פיג׳ו, איזור התעשיה, טל 25757 051 כפר־סבא:
מוסך פוספלד, טל .20161 .נתניה: לוינקופף הרמן, רת׳ שוהם ,4טל.35081 ;37821 .

העולם הזה 2245

ך*עוכדה המדהימה ביותר לגבי תש״ם היתד, זו:
י 1אשת־השנה, האשד, שסימלה את ההתפתחות הבולטת
ביותר של תש״ם, האחראית למאורע החשוב ביותר —
היתד, זו שהרימה את נם־המרד נגד הסכמי קמפ-דייוויד.
בתשל״ח עצר העולם כולו את נשימתו, כאשר הופיע
אנוור אל־סאדאת בפתח המטוס בנמל־התעופה בלוד.
רחובות ישראל התרוקנו כמו ביום־כיפור, כאשר נאם
הנשיא המצרי לפני הכנסת. עם־ישראל כולו, כימעט
עד האיש האחרון, האזין לדברים. בלב העם פעמה
ההרגשה כי ״היינו כחולמים״.
בתשל״ט נחתם חוזר־,־השלום בין ישראל ובין מדינה
ערבית — ודווקא עם הגדולה והחזקה שבמדינות הערביות.
שוב הציף את הארץ שיכרון של ימות־המשיח.
שוב נערכה הילולה של נשפים ומסיבות.
בתש״ם נשא חוזה־השלום את פריו, כאשר הופיע
שגריר מצרי בתל־אביב והניף בה את דיגלו.
זאת היתד, צריכה להיות שנה של התרוממות־הרוח
ופריצת־הדרך. איש־השנה היה צריך להיות אדם המסמל
תהליך זה.
והנה קרה הד,יפה

לא היתה זאת השנה של גאולה בהן כיל־בד.
לכל מתנגדי קמפ-דייוויד, הגלויים וה סמויים,
היתה זאת שנה טובה, שנת ברכה.
ואילו התומכים העיקריים של ההסכם, ה אנשים
שעמלו ימים ולילות כדי לאפשרו, ירדו
מן הבמה.

אין האדם יכול לעכל זרם בלתי-פוסק של מידע,
המציף אותו בכל רגע ער של חייו, אלא בעזרת תבניות
כאלה. התבנית מארגנת את המידע הקיים וקולטת מידע
חדש. היא פוסלת את אשר אינו מתאים, מעכלת רק מה
שמתאים.
התבנית היא צורך חיוני להרגשת הביטחון של האדם.
היא מעניקה לו את ההרגשה שהוא שולט בסביבתו,
ששום דבר בלתי־צפוי אינו מאיים על קיומו.

בהעדר תבניות כאלה, היה האדם דומה
לילד אבוד כיער, או למחלקת־חיילים התועה במידבר
בלי מפה ובלי סימני־דרך. הדבר היה
יוצר חרדה מתמדת, שאין אדם יכול לעמוד

התבנית היא, על כן, צורך חיוני. אבל יש בה סכנה.
כי התבנית אינה שומרת רק על בעליה. היא גם
שומרת על עצמה. היא מתגוננת בצורה ערמומית מפני
כל מה שעלול לערער אותה. היא פוסלת כל מידע,
שאינו מאשר אותה. היא מפריזה בחשיבותו של כל
פרט, המוכיח את צידקתה, ואם אין כזה, היא עשוייה
להמציא אותו. בכך היא גורמת לתפיסה מסולפת של
המציאות.

היא דומה לדיקטטור מזדקן, המוקף ב־

זר וייצמן, סמל תהליך השלום, התפטר. משה דיין,
+שליווה את התהליך מן הרגע שבו נפגש בחשאי
עם דיפלומט מצרי במארוקו, לפני ביקור אל־סאדאת,
התפטר. עמוד־התווך של המתונים בממשלה, שימחה
ארליך, נדחק לקרן־זווית.
במקום דיין בא אוייב מושבע של קמנדדייוויד, יצחק
שמיר. מתחרהו על התפקיד היה יצחק מודעי, שניסה
השנה להיות קיצוני עוד יותר.
מקומו של וייצמן הוצע לראש מתנגדי קמס־דייוויד
בתנועת־החרות, הפרופסור משה ארנס. התחרה בו אריאל
שרון, ראש האויבים הסמויים של השלום.

• גבות לום בסדום
^ ש אסכולה בפסיכולוגיה של התפיסה הדוגלת בחשיבותה
המכרעת של התבנית — הקרוייה בגרמנית
ז 31ז ^ .0

אם נוצר פער גדול מדי בין התבנית והמציאות,
שוב אין די ברפורמה, ודרושה מהפכה
להתאמה מהירה שד התבניות.

י עם, היהודי יש תבניות נפשיות
* כמוהן, והו מנעו את שינוי דמותו
רבים (או, לפי התפיסה המקובלת עליו,
שמרה על קיום העם היהודי, כאשר כל
נעלמו.״)
תבניות אלה, כפי שהתגבשו בדורות שלפני קום
הציונות, נבעו מן הלקחים של ההיסטוריה היהודית
שהיתה, בעיקר באירופה, היסטוריה רצופה של רדיפות,
אינקוויזיציה, גירוש, פוגרומים, השמדה.

חזקות מאין
במשך דורות
״דת ישראל
שאר העמים

לא זו בילבד שניצח על תהליך קבלתו של חוק-
היסוד של גאולה כהן, אוייבתו המושבעת, אלא שבילה
את השבועות האחרונים של תש״ם בעריכת פרובוקציות
מעשיות ומילוליות, כאילו אחז בו שד. הוא הודיע על
העברת לישכתו למיזרח ירושלים, על עריכת צעדה
הפגנתית בירושלים כ״תשובה לאו״ם״ ,על התנחלויות
חדשות. הוא הפציץ את אנוור אל־סאדאת במיכתבים
ארוכים וקנטרניים, שהכילו עמודים על גבי עמודים
של פולמוס נרגז ועקר.

אך ככל השתקרכה תש״ם אל קיצה, נאלץ
אל-סאדאת להודות — לפחות באוזני עצמו —
כי הנפש הישראלית היא אגוז קשה יותר.

בחברה נורמלית ובעידן נורמלי קיים איזון סביר
בין המגמה השמרנית, המבקשת לשמור על התבניות
הקיימות, ובין המגמה הרפורמית, המבקשת לשנות את
התבניות בהתאם לרוח הזמן. המאבק בין שני קטבים
האלה יוצר את המתח המבוקר, הדרוש להתקדמות
בטוחה. הוא מאפשר שינוי התבנית, מבלי שבעליה מאבדים
את הרגשת־הביטחון, כפי שקורה כאשר התבנית
משתנה בפיתאומיות.
יתכן כי הסכנה של אובדן־שיווי־המישקל הנפשי,
בעיקבות שינויים חדים מדי, חמורה פחות מאשר הסכנה
שבהתעלמות מן השינוי החל בסביבה, ביחוד בעידן של
שינויים מהירים. אין כימעט גבול ליכולתה של חברה
אנושית — כמו ליכולתו של האדכדהיחיד — להתעלם
ממראה עיניה, לראות רק מה שמתאים לתבנית הנפשית
שלה, להתאים כל מידע חדש למיטת־סדום של התבנית,
תוך קטיעת גפיים ארוכים מדי ומתיחת גוף קצר מדי.

#גטו במרחב עדן

ראש-הממשלה עצמו, האיש שעמד להבטיח
לעצמו את מקומו בהיסטוריה כאיש שהביא
את השלום, עשה את הכל כדי לרדת מן הכן
הגבוה הזה.

היה זה כאילו ראה עם־ישראל מרחוק את הארץ
המובטחת — ארץ השלום. אך שלא כמו משה רבנו,
נבהל העם, הסתובב על עיקבותיו ומיהר חזרה אל תוך

המידבר.
אין הסבר פוליטי, אשר די בו כדי להסביר תופעה
זו. דרוש הסבר פסיכולוגי.
לא לחינם הירבה הנשיא אל־סאדאת לדבר במשך
השנה כולה על ״המנטליות הישראלית״ ועל ״הפסיכולוגיה
הישראלית״ .הוא רק ביטא בגלוי שאלות שהטרידו
את מדינאי כל העולם. האם יש בנפש הישראלית
משהו המרתיע אותה מפני שלומי האם עם־ישראל פוחד
מפני השלום יותר מאשר מפני המילחמה?
אל־סאדאת הישלה את עצמו שהוא מבין את ה״מנ־טליות״
של הישראלים, ושהוא יודע כיצד לטפל בה.
בראשית דרכו אל השלום הכריז כי ״ס/ס 70 של הבעייה
הם גורמים פסיכולוגיים,״ והוא האמין כי בעזרת טיפול-
בהלם הצליח לשנות את הנתונים הנפשיים.

כאביר משוריין, הרכוב על סוסו והמנופף
חרב מעל לראשו, והמנפה להתמודד עם טאנק
— תאבד החכרה את היכולת להתמודד.

ההיסטוריה האנושית מלאה שרידים של חברות אשר
התפרקו או התאבדו ביגלל אחת משתי הסיבות: התערערות
של התבנית המלכדת, או אי־היכולת להתאים
את התבנית למציאות המשתנה.
נדמה כי הסיבה השניה שכיחה יותר. ההיסטוריון
ארנולד טוינבי, שראה את ההיסטוריה כולה כרצף אינסופי
של אתגר־ותשובה, סישווה את העמים שמתו מסיבה
זו לאשת לוט, שהקדוש־ברוך־הוא הפך אותה לנציב־מלח
כעונש על כך שהביטה אחורה כאשר היה עליה לברוח
מסדום^

#ח1וח אל המידבר

מהו הדיבוק המוזר הזה, שאחז לא רק
בראש־הממשלה אלא גם בממשלה כולה, ב-
מיפלגת־האופוזיציה העיקרית, כימעט כמדינה
כולה ץ

מנסה להתגבר על אתגרים חדשים בעזרת תשובות
ישנות.

כל ילד יהודי למד בשחר ילדותו כי העולם
הוא אנטי־שמי, שבכד דור ודור הגויים זוממים
לכלותו, שהאנושות מחולקת בין ״יהודים״
ו״גויים״• ,טהיהודים הם עם־סגולה 1,שנכחד על-
ידי הקדוש-בדוך־הוא, בעוד שהגויים שטופים
בזימה ובטומאה.
בלע ואתננו עלבדד 13111ן...״

מלחכי־פינכה הדואגים לכך שלא תגיע לאוזניו
שום עובדה העלולה להביך אותו או להפריך
את דיעותיו, ושיגיע אליו זרם בלתי-פוסק של
עובדות המחמיאות לו והמוכיחות עד כמה
צדק.
בנישמתו של עם פועל מנגנון דומה. קיימות בה
תבניות נפשיות — דפוסים הנובעים מלקחי ההיסטוריה
שלו (לקחים אמיתיים או מדומים, נכונים או כוזבים —
הדבר אינו חשוב לגבי יעילותם) .התבניות מועברות
מדור לדור, מאדם לאדם, באמצעות ה״מסורת״ ,הדת,
הספרות, האמנות. מערכת־ד,חינוך היא בית־חרושת
האורז את התבניות, והדואג להעברתן לדור הבא.
גם במישור הלאומי, התבניות דרושות כדי לאפשר
חיים־בצוותא בחברה מסודרת. התבניות מעניקות לחברה
ולכל פרט בה את הרגשה שהם מתמצאים בשטח, שהם
בטוחים מפני הפתעות. הן מהוות את הדבק הנפשי
המלכד המוני בני־אדם באורגניזם חברתי יעיל.

אך התבנית שבנפש הלאומית מסוכנת לא
פחות מאשר התכנית כנפש היחיד.
המדינה, האומה והחברה חיות במציאות המשתנה
בלא־הדף. אם התבנית מונעת התמודדות עם המציאות
המשתנה, היא מסכנת את יכולת החברה להתגבר על
בעיותיה, למצוא תשובות חדשות לאתגרים חדשים.
חברה בעלת תבנית מיושנת דומה ליחידה צבאית,
המחזיקה בידיה מפה בלתי־נכונה. היא פועלת על פי
נתונים כוזבים, טועה בהערכת האתגרים הניצבים לפניה,

מובן ש״לקח ההיסטוריה״ של עם אינו דבר אובייקטיבי.
לכל היותר זה חומר־גלם, שתודעת העם לשה
אותו כבצק. פועלת כאן השפעת גומלין: לקחי־ההיסטו־דיה
מעצבים את התבנית הנפשית של העם. אך התבנית
הנפשית גם מעצבת את ליקחי־ההיסטוריה, כפי שהם
נראים בעיני כל דור. היא פוסלת את פרקי ההיסטוריה
הסותרים את התבנית, ומפריזה בפרקים המאשרים אותה,
כביכול.
גם הלקח ההיסטורי של היהודים מעורר שאלות
מעניינות רבות. מי יצר, בעצם, את הגיטו — הגויים,
שרצו לבודד את היהודים, או היהודים, שרצו להיבדל
מן הגויים כדי לשמור על מסורתם ודתם? האם חורבן
הבית השני בידי הרומאים גרם לפיזור היהודים בעולם —
או שהפזורה היהודית, שכבר היתה קיימת בעת חורבן
הבית, איפשרה את החורבן מפני שהיתה אדישה למתרחש
בארץ־ישראל 1
שאלות אובייקטיביות כאלה יכולות לסקרן את החוקר,
אך אין להן השפעה על התבנית הנפשית של העם, כי
זו כבר נתנה את התשובות, שהפכו אמיתות שאינן־
ניתנות־לעירעור. אמיתות אלה קובעות את תודעת
המורה והתלמיד גם יחד.
בסוף המאה ה־ 19 גבר הפער בין המציאות, שבה
מצא את עצמו העם היהודי שבאירופה, ובין התבניות
שהיו קיימות אז בנפש האומה. אי־אפשר היה לגשר
על פני התהום שנוצרה. לא היה עוד די ברפורמה. היה
.צורך במהפכה. הציונות היתד, מהפכה כזאת — גדולה,
עמוקה, מקיפה.
כתוצאה מן המהפכה הציונית נוצרה בארץ חברה
עברית חדשה. היא היתד, שונה לחלוטין מקודמתה,
החברה היהודית במיזרח־אירופה ובארצות אחרות.

אך התכניות הנפשיות העמוקות כיותר ׳
״׳319

לכל התכניות, עד כי נראתה כאוטופיה מגוחכת,
מסוכנת, כימעט כוגדנית. אל-סאדאת
הפך אותה, לעיני כל, ליעד מציאותי, רצוי.
(המשך מעמוד )39

שמרו על עצמן גם כמהלך המהפכה הזאת.
אחרי שחלפה התרופה המהפכנית של הציונות,
הסתכר כי תכניות אלה נשארו על כנן כפי
שהיו, ושרק המילים השתנו.
המדינה קמה בדמות גיטו חמוש ומבורר במרחב עויין.
האם זה מיקרה היסטורי? או שמא התבניות הישנות
השפיעו על עיצוב המציאות החדשה?
אחת האימרות העתיקות ביותר במסורות היהודית —
״עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב״ — חלה עתה
על מציאותה של סדינת־ישראל בקרב מרחב המתנכר
לה .״העולם כולו נגדנו״ לא התייחס עוד לגורלם
המר של גיטאות יהודיים פזורים בקרב העמים, אלא
למדינת־ישראל כולה. האנטי־שמיות שהופיעה בעבר
בדמות הקוזאק השיכור והמשתולל, מופיעה עתה באיצי
טלה של ממשלות מירשעות שאינן יכולות לסבול
כי ליהודים תהיה מדינה משלהם. הפחדים העמוקים
של קהילה חסרת־ישע בארץ זרה הפכו געגועים עמוקים
לביטחון מוחלט, בעולם שבו גם מעצמת־העל האדירה
ביותר יכולה להימחק מן המפה בשואה גרעינית תוך
דקות.

ההיסטוריון של מחר עלול לקכוע כי אי
יכולתה של הציונות ליטכור את התכניות הנפשיות
של הפזורה היהודית, שהיו טמונות
כעיקר כדת היהודית, היתה המחדל ההיסטורי
העיקרי שלה.

אנשים שקיבלו עד כה את התבניות הישנות בלא-
עירעור, אך שהיו מצויידים בכוח הנפשי הדרוש כדי
להשתחרר מהן כאשר סתרו בגלוי את המציאות המשתנה,
יצאו למרחב, תרתי משמע. הדוגמה האישית הבולטת
ביותר ניתנה על-ידי עזר וייצמן, שהיה נץ קיצוני עד
לבואו של אל־סאדאת, ושהפך מהפכן נפשי לאחר מכן.
אל־סאדאת גייס במעשהו הדרמאתי את כל כוח־המחץ
העצום של עולם־התיקשורת המודרני כדי לנתץ את התבניות
היהודיות — ובאותה שעה גם את התבניות
הערביות, שהיו מסוג אחר, תולדה של היסטוריה אחרת.
רבים — ובראשם הנשיא המצרי עצמו — היו משוכנעים
שמעשה כה כביר וחד־פעמי די בו כדי לשבור
את התבניות החזקות ביותר.
במהלך תש״ם הוכח כי אין זה כך. זוהי, בעצם,
תמצית סיפור־השנה כולו.

התכניות הישנות התגכרו על האתגר ה
נפיטי ־טל השלום. כמו שגוף חי מתקומם נגד
גופיפים זרים שחדרו לתוכו, ואינו נח עד שהוא
מגרש אותם, כך לחמה התכנית הנפשית הישראלית
כשלום, כידידות וכנורמליזציה, ויכלה
להם.
בעלי ההשקפה האופטימית יכולים לטעון כי המכה
של אל־סאדאת, עם כל עוצמתה, פשוט לא הספיקה. אילו
באו בעיקבותיה מעשים דרמתיים דומים של המלך חוסיין,

של שליטי סעודיה וסוריה, ובעיקר של יאסר עראפאת
— היו התבניות הישנות מתרסקות תחת מטר המהלומות,
ותבניות חדשות היו תופסות את מקומן.
בעלי ההשקפה הפסימית.יכולים לטעון כי זוהי משימה
בלתי-אפשרית, שהתכניות היהודיות העתיקות חזקות מדי
— שהיתר, כאן היתקלות של כוח־שאי-אפשר־לעמוד-בפניו
(מעשהו של אל־סאדאת) בעצם־שאי־אפשר־להזיזו (התבניות
הנפשיות הישראליות).

שאלה זו לא הוכרעה כתש״ם, כי אי•
אפשר היה להעמידה כמיכחן. אל־סאדאת נשאר
כודד כעולם הערכי, לא מעט כאשמתו
של כגין, שמנע ממנו את התחמושת שהיתה
דרושה לו כדי לשכור את התנגדות המנהיגים
הערכיים האחרים.

#סיבילסם סד בגין
ןייי היה לעקוב בסוף תש״ם אחרי תוצאות חקיקתו
י של חוק־ירושלים כדי ללמוד איך פועלות התבניות.
לגבי אדם מן הצד, היה התהליך הגיוני לגמרי. לפני
דור השלים העולם למעשה, אך לא להלכה, עם הפיכת
ירושלים המערבית, היהודית, לבירודישראל. אך הוא לא
השלים לחלוטין עם סיפוח ירושלים המיזרחית, הערבית,
למדינה היהודית. על אחת כמה וכמה לא השלים עימו
העולם המוסלמי, שאחד משלושת מיסגדיו המקודשים
ביותר שוכן על הר־הבית.

ת סי ח מזל תבנית: אחור אל־סאדאח המזועזע ב״יד ושם״ ימול תצלום של נאצים המוציא־ רהורג הודים
ניתן היה על כן לצפות מראש שתהיה תגובה חמורה
על חקיקת חוק־ירושלים, שקבע כי ירושלים המיזרחית
היא נושא ששוב אי-אפשר לנהל עליו משא־ומתן.
בנסיבות אלה היתד, התגובה המעשית — הוצאת
השגרירויות המעטות ששכנו בירושלים — מינימלית.

יתכן כי מחדל היסטורי זה הניב את תוצאתו הסופית
במאי ,1977 כאשר הגיע לשילטון מנהיגה של תנועת-
החרות. מנחם בגין הוא התגלמות כל התבניות הנפשיות
של הגטו היהודי, במהדורה ישראלית משופצת. אפשר
לאמר כי תמונתו הרוחנית אינה אלא צירוף כל התבניות
האלה ביחד. הרפורמות הנפשיות המעטות של הציונות
החילונית המודרנית, שקעו יחד?ם שילטון ״ארץ־ישראל
העובדת״.

התכנית הנפשית הייטראלית הצליחה לנתק
לחלוטין את הקשר שכין הסיכה והתוצאות —
קשר המוכן מאליו לכל הדיוט כחוץ־לארץ.

אם היה כיכלל.מהפך, הוא הפך את הגלגל
הנפשי הזרה אל התודעה היהודית הקלאסית.

לא חקיקת־החוק בידי ישראל הביאה את התגובה,
אלא הכניעה הבזוייה של העמים לסחטנות־הנפט. המוסד
העולמי העליון לא הצביע פד,־אחד נגד ישראל מפני שהוא
פוסל את המעשה, אלא מפני שהוא אנטי־שמי. הדבר
מוכיח מחדש ש״העולם כולו נגדנו״ ,כמו בימי השואה,
כמו בימי בילעם, עם ישראל שוכן לבדד, ואל לו להתחשב
בגויים.

#העריצות הסמו״ה
ך דווקא אחרי המהפך ירדה על התבנית הזאת
המכה המוחצת ביותר שהונחתה עליה מזה שלושה
דורות.

היסטוריה של 3000 שנה, שכה השתנה
העולם עד ללא־הכר, הופכת כך לסיסמה של
כמה מילים.

אנוור אל-סאדאת הרס כמכה אחת את כל
המוסכמות, את כל המושכלים־הראשונים של
התודעה העצמית הישראלית. וזאת, אכן, היתה
מטרתו.

שוב ושוב חזר מנחם בגין על הטענה ששום מדינה לא
התחשבה בדעת הזולת בבואה לקבוע היכן תהיה בירתה.
היתד, זאת טענת־כזב קלאסית, מפני שהעולם לא התנגד
לקביעת בירתה של ישראל בירושלים, אלא לסיפוח העיר
המיזרחית, שנכבשה במילחמה, ושבה יושבים בני עם
אחר. אך גם אישים חשובים בישראל, ראשי האופוזיציה
ואנשי־רוח, אמרו אמן אחרי דברי בגין.

בנסיעתו ההיסטורית, שאין לה תקדים בדברי ימי
העמים המודרניים, פרץ המנהיג המצרי פירצה בחומות
הגטו הנפשי. הוא הוכיח כי אין הערבים מוכרחים לשנוא
את ישראל, כגזירה מן השמיים, ושהמילחמה אינה אלא
סיכסוך פוליטי, הניתן לפיתרון. כאשר ביקר ביד ושם,
הרס את האגדה של האנטי־שמיות הערבית שאינה-
ניתנית־לשינוי, שעליה דיברו פרופסורים ואלופים בישראל.
כאשר הציע תנאים סבירים לשלום, תוך פירוז וסידורי-
ביטחון סבירים, החליש את הגעגועים לביטחון הטוטאלי.

עד לאותו רגע, היו רק מעטים כישראל
משוחררים מן העריצות של התכניות. מעטים
אלה הטיפו למדיניות לאומית של ״השתלכות
כמרחב״ .אך מחשכה זו היתה כה מנוגדת
40 1

הם התאימו לתבנית. ואילו האמת לא
התאימה לתכנית.

המחיר: חיילים מצריים מחזירים חללים

אותו תהליך פעל גם לגבי כל שאר מעשיה של
ממשלת־ישראל במרוצת תש״ם — מעשים של התגרות
בלתי־נסבלת במהלך המשא־ומתן. הקמת ההתנחלויות
לאורכם ולרוחבם של השטחים שעליהם מתנהל, כביכול
המשא־ומתן, ההחלטה על כריית תעלה ישראלית ברצועת-
עזה, העברת מישרדי-ממשלה למיזרח־ירושלים, הפעולות
נגד ראשי־הציבור בגדה המערבית, שהיו צריכים למלא

ש לו ם עם המצ רי ם. מי לתמהבפלס טיני ם: חיילים ע ל חו מ ת ירו שלים

שומרים ע ל פלס טיני ם, ד1גמנ־ 1וו

תפקיד חשוב בהגשמת הסכמי קמם־דייוויה הסלמת המיל־חמה
בפלסטינים בלבנון — כל אלה הן פעולות המובנות
רק כאשר קיים רצון עז, אם כי בלתי־מודע, לשבור את
הכלים החדשים של השלום.

נדמה כי מדינת-ישראל הצליחה להעניק
לאומה העברית החדשה את שתי השיטות
גם יחד, זו בצד זו: היא גם נרדפת על־ידי
כל העולם וגם מנצחת וכובשת.

בעיני כל המשקיפים מן החוץ, וביניהם
ידידיה המושבעים ביותר של ישראל, היו אלה
מעיטי־שיגעון. אולם יש שיטה בשיגעון הזה.

כאשר בא אל־סאדאת, התרופפו התבניות. הדבר יצר
הרגשה של אי־נוחות, של אי־התמצאות, של חוסר־ביטחון־
נפשי. הכל השתנה, ולא היה ברור איך להתנהג.

כולם יחד יצרו
מקובלות של העם
כאילו שרפה את
החדשה, וחזרה אל

מצב מוכר, שהתכניות הנפשיות ההיהודי
מתאימות לו. מדינת־ישראל
המפה החדשה, שהתאימה למציאות
המפה הקודמת.

#מאנוכינס דאוג׳
^ ש הסבורים כי זוהי תופעה של מאזוכיזם לאומי.
גרוע מזה: שזהו יצר עמוק של הרם־עצמי, שכבר
הביא שלוש פעמים בעבר להרס הקהיליה הישראלית־היהודית
בארץ־ישראל.
יתכן שיש מן האמת בהגדרות אלה. המאזוכיסט מפיק
הנאה אמיתית ממכות ומבעיטות, המכאיבות לכל אדם
אחר. הרומאנים המיניים של הסופר ליאופולד פון־זאכר*
מאזוך, שהעניק את שמו לתופעה, מפארים הנאה זו.

במאזוכיזם הלאומי, הטמון בתבניות היהודיות,
יש קורטוב של הנאה נסתרת, אך אמיתית.
היא היתה מעין פיצוי ליהודי הקטן.

אומה שכל העולם הוא נגדה, לא מהיום אלא כימעט
מאז בריאת העולם, מוכרחה להיות אומה מיוחדת מאוד,
בעלת ערך מיוחד, המעוררת קינאה אצל זולתה.

עם שהכל זוממים להשמידו, בכל עת, והוא
נשאר בחיים ומשגשג — מוכרח להיות עם
חזק מאוד, הראוי לכל ההערצה העצמית שהוא
מסוגל להעניק לעצמו.

אם כל הגויים הם מרושעים, ציניים, שטופים בזימה,
אנטי־שמיים, חסרי מצפון ומוסר, נובע מכך שהעם היהודי
הוא העם היחידי המגלם את התכונות ההפוכות, היפות
והחיוביות.
לכל עם יש צורך בהרגשת־גדלות, ויוצר לעצמו
תבניות נפשיות שיוכיחו את ייחודו ועליונותו. רוב העמים
מחפשים את ההוכחות לעליונותם בתחושה של כוח, של
ניצחון ושל כיבוש. היהודים בפזורה חיפשו אותה בדרך
ההפוכה, בהרגשת־העליונות של הקורבן הנרדף.

בשנת תש״ם כל זה בא על מקומו באי
שלום. התבניות הישנות חזרו וניצחו. העולם
שוב שנא את היהודים ואת מדינתם. הכל היה
שוב בטוח ומסודר כראוי.
אם אל־סאדאת עצמו הוא שונה, הרי הוא יוצא־דופן,
לא־ערבי, ומחר יפול. אבל אולי אינו כזה כלל. אולי
הוא, בעצם, רק מרמה את היהודים. אולי הוא המן הרשע
בתחפושת. אולי הוא זומם להשמידם על־ידי הרדמתם.
אולי כל כוונתו היא לגזול מן היהודים את חצי־האי
סיני, על מרחביו האיסטראטגיים, הנפט שלו והתנחלויותיו.
אולי הוא האוייב האמיתי, והמסוכן ביותר. כפי שאומרת
גאולה כהן בכל הזדמנות.

• 1.אם מרצו...״
י* אודה כהן לא הפכה במיקרה אשת־השנה תש״ם.
אם אפשר, היא יותר בגינית מאשר בגין עצמו.

עולמה הנפשי מורכב כולו מן התבניות
הישנות המוצקות. היא יהודיה ״שלמה״ ,ועולמה
הרוחני הוא ״שלם״ ,מפני שהוא
חופן? בדיוק את כל התבניות הישנות האלה.
מעולם לא השמיעה מילה אחת בכל נאומיה וכתביה,
הכרזותיה ואף שיחות־החולין שלה, שחרגה אף בצורה
הקלה ביותר מן התבניות. כל נאומיה אינם, למעשה,
אלא מחרוזת של הסיסמות המקובלות והישנות, המובעות
בלהט של דיברי־נבואה.
הסכנה הטמונה בתהליך זה היא נוראה. התבניות
הישנות שבו והשתלטו באופן מוחלט על התודעה הלאומית.
אך המציאות לא חזרה למה שהיתה.

נוצרה תהום נוראה בין המציאות ואתגריה,
ובין התכניות הנפשיות השולטות כציבור,
שעליו להשיב על האתגרים.
כאשר זה קורה לאדם־יחיד, מביא הדבר למחלת־רוח
או למחלה פסיכו־סומאטית. הוא חדל מלתפקד.

שר אדיו תסמצ ריי ם

כאשר קורה הדבר לאומה שלמה, התוצאה
אינה שונה. היא חדלה מלתפקד כראוי —
והדבר מתבטא בחוסר-התיפקוד של כל מערכות
היטילטון והחיים החברתיים. כתש״ם ניכר
תהליך זה בבירור.
בתום תש״ם היה החי עדיין רחוק מן ההכרעה.
אך האלטרנטיבות היו ברורות.
מדינת־ישראל יכולה להמשיך בדרכה של גאולה כהן,
באמצעות ״הקונסנזוס הלאומי״ של הליכוד־והמערך, ש־התלכד
סביב חוק־ירושלים. היא יכולה להתעלם מן
המציאות, להעמיק את התהום בינה ובין העולם.

דרך זו מובילה בהכרח להתמוטטות, למצדה
מודרנית.
יכול גם לקרות ההיפך. כאשר הסתירה בין התבניות
הישנות ובין המציאות תהיה ברורה ובולטת, יכולה
המדינה להתעורר לגודל הסכנה, להיפטר מן התבניות
ומבעליהן, ולעצב לעצמה דפוסים חדשים, רציונליים
ומתאימים למציאות.

זה יהיה תהליך מכאיב.
המאבק הזה לא יוכרע ביום אחה וגם לא בשנה
אחת. יש שסברו בתש״ם כי הסכנה תגיע לשיאה בעוד
כמד. שנים, אחרי שהמערך יחזור לשילטון ויתמוטט.
מחוסר מנהיגות רוחנית ומדינאית, מחוסר כל יכולת
להתמודד עם התבניות הישנות (״הקונסנזוס הלאומי״)
ולהתגבר עליהן, נגזר על שילטון־המערך שיקרום תחתיו
וימוטט את עמודי הדמוקרטיה בישראל. אז, כך סבורים
רואי־השחורות, תיפתח הדרך לפני גאולה כהן ועדתה —
להקמת מישטר לאומני־דתי־מיסטי ברוח שימעון בר־גיורא
ואלעזד בן־יאיר.

הסוף יהיה כסופם.
סכנה זו קיימת — אך אין היא גזירה מן השמיים.
כל אומה מורכבת מבני־אדם, ובכוחם של בני־אדם הוא
לשנות את דרכם, לשבור את העריצות של התבניות
השולטות בתת־הכרתם, לעצב לעצמם את עולמם בהתאם
לאתגרים הניצבים לפניהם.
כזה היה רצונם של אבות הציונות, והם חוללו מהפכה
מפוארת, חרף מחדליהם ושגיאותיהם. סיסמתו של בנימין
זאב הרצל — ״אם תרצו אין זו אגדה היתד, ההיפך
הגמור מסיסמת הצלבנים, סיסמת הקנאים הדתיים־מיסטיים
בכל הדורות — ״אלוהים רוצה זאת!״

בשנים הבאות תצטרך ישראל דבחור בין
שתי סיסמות אדה — ובחירתה תקבע את
גורלה.

יש רק פסנתר אחד
גם טוב וגם זול
מאה שנים מייצרים במפעלי
בארה״ב פסנתרים
משובחים. מאה שנים של נסיון
מצטבר, תוך הקשבה בלתי פוסקת
לאיכות הצליל והקפדה מירבית על
עיצוב המוצר וגימור מושלם.
מאות אלפי פסנתרים יוצרו
במפעלי בלדוויך. כל מיתר נמתח
בדיוק במתח המתאים, לכל פטיש
המשקל הנכון, כל קליד מכוון
וזוהי הסיבה שמיטב המוזיקאים
בעולם מנגנים על פסנתרי
בלדווין המפורסמים.

לאונרד ברנשטיין, יוג׳ין
אורמנדי, דייב ברובק, ג׳ורג׳
בולט, ברט בכרך, דוד בר אילן
ועוד רבים אחרים מנגנים
ומהללים בכל פה. לכולם הפך
פסנתר בלדווין חלק בלתי נפרד
מחייהם המקצועיים והם מפיקים
ממנו צלילים נפלאים מושלמים.
ממש.
עומד לרשותך פסנתר בלדווין
משובח, המיוצר בארה״ב ומורכב
בישראל במחיר נמוך במיוחד

המפעל הישראלי מקבל את כל
החלקים המקוריים ממפעלי
בלדווין בארה״ב. בישראל
מרכיבים את הפסנתר מומחים
ומייצאים 950/0מהתוצרת המוגמרת
להולנד, גרמניה, שוויץ, צרפת,
סקנדינביה ועוד.
אלו פסנתרים באיכות גבוהה
ביותר ובמחיר זול באופן מיוחד.

אנו חוסכים את הוצאות ההובלה
וחלק מהמיסים והרווח כולו שלך.
המחיר כולל הובלת הפסנתר לבית
הלקוח, כוון ראשון וכמובן
מ.ע.מ. תנאי תשלום משופרים
ומכירה לפטורי מס.

אנו ערבים לכך שלא תשיגו היום
פסנתר באיכות כה גבוהה ובמחיר
כל כך נמוך.
כדאי לך לפנות עוד היום
לאחת החנויות הרשומות
ולקנות פסנתר יוקרה
במחיר נמוך.

באיזור המרכז:
מרכז בולדווץ, בית כלל,
מ ד גליקסון 5תל־אביב
ט ל481264 03 פתוח אחה״צ)
״חלילית׳׳ -ט ל822917 :־03
איזור ירושלים:
״ספיר״ -ט ל226881 :־ 02
״גורו״ -ט ל226544 :־02
״הזמיר״ -ט ל233146 :־02
,כאיזור הצפו ן:
״אבילאה פסנתרים״ -
טל 644393 :־04

יוג׳ץ אורמנדי

לנוד נמשס״ן

דייג גוונ ק

0־0800־0^ 103
גליליי מוסי ק ה בעיים

נמנה על קבוצת 0 3 1 ^ 1 1 1

העולם הזה 2245

אנשים אלה סימלו בשנת תש״ם את הישגיהם וכישלונותיהם של ישראל והעולם
הם נבחרו על״ידי ״העולם הזה״ תוך בחינת בל מאורעות השנה

הדוו1ד*

ואוסה: מרו בגדאנסק

עד לקראת סוף השנה היה נדמה כי איש־העולם הוא
טרוריסט שחור שעלה לגדולה. רוכרט מוגאכה. מנהיג
אחת המחתרות שניהלו במשך שנים מאבק אכזרי
ברודזיה, חזר אל מולדתו. הוא נחל ניצחון מפתיע בבחי-
רות הראשונות בארץ זו. כאשר זכתה בעצמאותה, ונקראה
זימבאבווה, הפך מוגאבה ראש־ממשלתה.
הכל ציפו שהנה יתווסף דיקטטור חדש לעדה המ גוונת
השולטת ביבשת השחורה, עוד מנהיג שדיבר בשם
החופש ויתגלה כעריץ, עוד איש שהטיף לאידיאלים וש־יתרגל
במהרה לשחיתות של השילטון.
אולם מוגאבה, שהגדיר את עצמו במשך השנים כ*
מארכסיסט, הפתיע את העולם לטובה. הוא הקים מישטר
הגון, מתון ונבון, הרגיע את הלבנים שנשארו בארץ,
חיפש דרכים אל המערב. למרות הבעיות העצומות העומ דות
לפני מדינתו החדשה, עשוייה זימבאבווה להפוך
מדינה־לדוגמה ביבשת הסוערת.
היה בכך לקח, שהכל הבינו את משמעותו: טרוריסט
יכול להתגלות כמדינאי מרחיק־ראות. מנהיג־מחתרת, ה אחראי
למעשי־אכזריות ללא־ספור, העולים בחומרתם על
מעשי הקיצוניים שבפידאיון הפלסטיניים, יכול להתגלות
כאדם מתון ושומר־חוק בהגיעו לשילטון. על כך הגיע
לו תואר איש־העולם.
אולם לקראת סוף־השנה אירע דבר, שהסיט את המבט
מדרום היבשת השחורה אל צפון היבשת הלבנה. בגדאנסק
— היא דאנציג — ,זירת־הפתיחה של מילחמת־העולם
השניה, פרץ מרד של פועלים. שביתה בעלת אופי כלכלי
הפכה במהרה התקוממות פוליטית, כאשר הדרישה ל חופש
פוליטי מאפילה על הדרישה לבשר זול.
לא היה זה המרד־הראשון שפרץ בדור הזה בארץ
קומוניסטית. אך המרד הפולני היה מיוחד-במינו, ביגלל
חוש־האחריות הפטריוטי של השובתים, ששמרו על חוש-
המידה. בעומדם על פי התהום, מנעו את השואה שאיימה
על ארצם. כאשר ניצחו השובתים ודרישותיהם נתקבלו,
הפך נציגם הראשי, לך ואלסה, איש־העולם של תש״ם.
העובדה שהטנקים הסובייטיים לא קיבלו פקודה לדכא
את המרד הפולני היתה בעלת משמעות רבה. ליאוניד
כרז׳נייב, המתקרב לסוף שילטונו ביגלל גילו ומצב-
בריאותו, הסתבך השנה בהרפתקה אומללה: הפלישה
הסובייטית לאפגאניסתאן, שבאה כדי לשמור שם על
מישטר קומוניסטי מקומי כושל. חיש־מהר שקעה המכונה
הצבאית הסובייטית בבוץ של מילחמה מקומית, כשמולה
עומד עם עקשן של לוחמי־גרילה, שכבר הביס בעבר
אימפריות אדירות. בסוף תש״ם לא נראה סוף להסתבכות
זו. היא פגעה במעמד ברית־המועצות בעולם, דחתה
ממנה את העולם המוסלמי וכימעט הרסה את מיפעל-
היוקרה הסובייטי בתש״ם — האולימפיאדה של מוסקבה.
גם במעצמת־העל השניה היו העניינים יגעים. המיב־צע
האמריקאי החשוב ביותר של תש״ם — הנסיון המזו־יין
לשחרר את בני־הערובה האמריקאיים באיראן, לפי
נוסח אנטבה — נחל כישלון מביש. מעמדו של ג׳י מי
קארטר, איש־העולם של תשל״ז ותשל״ח, התערער.
מולו קם מועמד רפובליקאי, שעורר חשש ובוז בעולם :
רדנלד רגן, שחקן־מערבונים לשעבר, שכבר הספיק
להוכיח בתש״ם כי הבנתו בעניינים בינלאומיים היא
אפסית.
כפילו הגרמני של רגן היה המועמד של הימין הגרמני,
פדאנץ־יוזף שט ראום, שניסה לגבור בבחירות על
ה למוט שמידט — מדינאי בהיר־מחשבה ומפוכח, שהתגלה
במרוצת תש״ם כמנהיג המוכשר ביותר בעולם
המערבי.
איש ססגוני יותר, שהאיר את תש״ם, היה ממלא מקומו
של ישוע עלי אדמות: האפיפיור יוחנן פאולוס ה ־ ,2
שמסעותיו ברחבי תבל חיזקו את הכנסיה ובישרו בשורה
של קידמה סוציאלית — אם כי לא דתית — בארצות
נחשלות.
למרבית האנושות, העולם של תש״ם היתה עמק־הבכא.
המונים ברחו מארצות רבות .״אנשי־הספינות״ — הפליטים
מוויאט־נאם שיצאו בספינות לחפש מולדת חדשה —
היו טרף קל לשודדי־ים, שתפסו את ספינותיהם, שדדו
את רכושם, אנסו את הנשים ורצחו כאוות־נפשם, תופעה
שהזכירה ימים שחלפו מזמן.

אומללים עוד יותר היו פליטי קמבודיה, שהתקיימו
בתנאים נוראים. בסוף השנה החלו רבים מהם חוזרים
הביתה, בהעדיפם את התלאות בארצם שסועת־המילחמה
על פני הגסיסה במחנות. מצבם של פליטי אפגניסתאן
בפאקיסטתאן היה אך במעט יותר טוב.
אוכלוסיית העולם הוסיפה להתרבות בקצב מחריד —
וכמיליארד בני-אדם חיו בתש״ם בתנאים של רעב.

ע ו אונ א ת

על גב נמו

״מנחם בגין הוא בעל־בריתנו הטוב ביותר,״ הכריז
יאפו* עראפאת, יו״ר אירגון־השיחרור הפלסטיני, כמה
פעמים במשך השנה. ואכן, מעשיהם של מנחם בגין
ונביאתו-ידיבתו, אשת־השנה גאולה כהן, תרמו תרומה
עצומה למסע־ההישגים של אש״ף במהלך תש״ם.
גוף כמו אש״ף זקוק לאור־הזרקורים. כל השיטה של
ביצוע מעשי־חבלה נועדה, למעשה, להשיג מטרה זו.
ואילו מנחם בגין ואנשיו דאגו לכך שהעניין הפלסטיני
לא יירד אף יום אחד מן הכותרות של תש״ם.
אולם לא רק תודות לבגין שיגשגו ענייניו של ערא־פאת.
את הדוח למיפרשיו סיפקה האמונה הבינלאומית
הכללית כי לעולם לא ישרור שקט באיזור הרגיש ביותר
בעולם — מצבור־הנפט ישל המערב — אם לא תיפתר
הבעייה הפלסטינית. הקונסנזוס העולמי קבע כי הפיתרון
הסביר היחידי הוא הקמת מדינה פלסטינית, לצידה של
ישראל.
דמותו של עראפאת הצטיירה בשתי צורות שונות.
בתעמולה האנטי-פלסטינית הופיע עראפאת כטרוריסט
אכזרי, שידיו מגואלות בדם, בלתי־מגולח ופרימיטיבי.
בדיווחיהם של מדינאים ועיתונאים, שנפגשו עימו כימ־עט
מדי יום, הצטייר כפוליטיקאי ממולח, גמיש, פיקח,
עדין־הליכות ואפילו סימפאטי.
עראפאת האמיתי הוא איש הרוכב על הנמר של
המהפכה הפלסטינית, והמצליח מזה עשרים שנה ויותר
לשמור על מקומו מבלי ליפול — הישג כימעט חסר-
תקדים בתולדותיהן של תנועות מסוג זה. הדבר מפליא
שיבעתיים, לאור התנאים המייוחדים שבהם פועלת ה תנועה
הפלסטינית, כאשר מחצית העם הפלסטיני חי
תחת כיבוש צבאי ישראלי, וכימעט כל האחרים חיים
בפזורה, תחת דיקטטורות זרות, חשדניות ולרוב עוינות.
אף חלק אחד של העם הפלסטיני אינו יכול לקיים בחירות
חופשיות, לערוך דיון לאומי ולקבל החלטות באופן
חופשי. גם עראפאת עצמו אינו יכול לכפות את רצונו
על איש, מכיוון שאין בידו מכשירי־כפייה, מחוץ לשטח
מצומצם בדרום לבנון, שהפך מיני־פלסטין. התנועה כולה
יכולה לתפקד, על כן, רק במיסגרת של קונסנזוס לאומי
כוללני, המושפע ממצבי־רוח לאומיים ובינלאומיים, וגם
על־ידי מדינות ערביות השוברות סוכנים פלסטיניים !ה מקיימות
אירגונים נפרדים.
התנאים האלה מחייבים את עראפאת להתקדם בזהירות
מירבית. גם אילו רצה לשנות את עמדות אירגונו
באופן דרמתי, לא היה יכול לעשות זאת. הוא נאלץ
להתקדם באיטיות, בתנועות של זיג־זאג, לסגת כאשר
מצב־הרוח הלאומי מתקשח, להתקדם כאשר יש הפשרה.
הוא עושה זאת בכישרון של להטוטן.
הדבר התבטא היטב באירועי תש״ם בזירה הפלסטינית.
בראשית השנה הופיע נציגו, אחמד צידקי דג׳אני,
יחד עם חבר הוועד המרכזי של פת״ח, בוועידה ברומא,
לצד מישלחת רישמית של כוחות־השלום הישראליים.
הדיפלומט האש״פי השמיע הצהרה מתונה שעוררה תשו־מת־לב,
העיתונות העולמית הגזימה בדיווח עליה, בביירות
הוכחשו הדברים חלקית. זוהי שיסה שחזרה על
עצמה השנה כמה פעמים,
אותו הדבר קרה בצורה הפוכה בדמשק, שם התכנ סה
הוועידה של פת״ח, האירגון של עראפאת והגורם
המרכזי באש״ף. למחרת נדהם העולם כאשר פורסם
מיסמך שהתיימר להיות ״החלטת״ הוועידה, ושבו השתקפו
העמדות הקיצוניות ביותר של אנשי־הסירוב ב־אש״ף.
רק כעבור זמן מצא עראפאת עצמו לנכון להכחיש
מיסמך זה רשמית, להסביר כי היתד, זאת הצעת־החלטה
של מיעוט קיצוני, שלא נתקבלה. ההחלטות ה־

המישרד כולו. נוסף אל איש־המוסד־לשעבר בן־אלישר

באו אל המישרד שר־החוץ החדש. ,
שמיר, ללש יצחק
עבר
איש־המוסד, והמנכ״ל החדש, דויד קימחי, מי
שהיה גם הוא איש־המוסד.
יתכן שהיה זה ביטוי סביר לאחת מעובדות־היסוד של
ישראל בתש״ם: מכיוון שרוב מדינות־העולם אינן מקיי מות
עימה יחסים רשמיים, היו יחסיה הסמויים עם מדינות
רבות השובים יותר מיהסיה הגלויים עם מדינות
המקיימות עימד, יחסים דיפלומטיים.
שמיר נתקבל במישרד־החוץ בחשש רב. הוא היה ידוע
כאיש בעל ריעות קיצוניות. אך בתפקידו החדש הפתיע
את עובדיו לטובה. למרות דיעותיו, שלא השתנו, התגלה
כאדם הוגן, המקיים יחסים טובים עם בני־אדם, המקבל
עצות ומקשיב לריעות, וד,משליט סדר במישרד שסבל
במשך זמן רב מכך שלא היה בו בוס אמיתי.
החיים המדיניים הפנימיים של ישראל היו כימעט
הסרי־עניין, מעבר לרכילות מיפלגתית, שתפסה את מקומם
של חיים מיפלגתיים אמיתיים. בכל המיפלגות לחמו
הכל בכל, בסיגנון שהפך יותר ויותר וולגארי ודוחה.
המערכת כולה עוררה סלידה ובוז, במידה שסיכנה את
עצם קיומה.

(המשך מעמוד )43
רשמיות של הוועידה, שפורסמו אף הן, נקטו עמדה מתו נה.
אישרו את ההחלטות הקודמות הרומזות על הנכונות
להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל — מבלי להכריז
על כך בפירוש.
ברור כי יש לעראפאת אופוזיציה קנאית־קיצונית,
בדוחה ובדמותה של גאולה כהן בישראל. אך התוצאה
החשובה ביותר של הוועידה היתה שעראפאת ועוזריו
הקרובים נשארו בשילטון גם בפת״ח וגם באש״ף .־ שנה
נוספת של להטוטים טכסיסיים־ השאירה את עראפאת
על כנו.
אש״ף התקדם באירופה — אך לא במידה שקיווה
לה. הוא המתין לבחירות האמריקאיות, מתוך תיקווה כי
הממשלה האמריקאית הבאה תיכנס עימו סוף־סוף למשא-
ומתן. ובינתיים שלט אש״ף באו״ם, כשנציגו שם הוא
אחד הדיפלומטים המבוקשים ביותר בהתייעצויות בין
המדינות, למרות שאינו אלא ״משקיף״ — בעוד שהנציג
הישראלי, יהודה כלום, המייצג מדינה ריבונית, הפך
כימעט מנודה.
שאר המנהיגים במרחב שמרו על עמדותיהם, בלא
שינוי; אנוור אד־סאדאת נשאר מוחרם, אך מצבו לא
החמיר. להיפך, אם גבור הסכנה הסובייטית באיזור הממד
רץ הפרסי, הבינו הכל כי מצריים צריכה למלא תפקיד
חשוב במערך־ההגנה הפרו־אמריקאי בעולם הערבי.
הנסיך פאהד, איש־המרחב של תשל״ט, הדהים את
העולם כאשר פירסם בשם סעודיה תוכנית־שלום, שבה
הביע נכונות להשלים עם קיום ישראל תמורת נסיגה
ישראלית, הקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה ופינוי
ירושלים המיזרחית. ממשלת־ישראל התייחסה לידיעה
בזילזול, וקיבלה את חוק-ירושלים של אשת־השנה. התגובה
הסעודית: קריאה לג׳יהאד — מילחמת־קודש. ב־תשים
היתד, זאת רק קריאה מילולית — אך רק כסיל
מסוגל לזלזל בה. התגייסותם של 800 מיליון מוסלמים
למאבק נגד ישראל, בעיקבות חוק־ירושלים, היא סכנה
חמורה לעתיד.
הגל הקנאי־הדתי של שליט איראן, האיית-אללה רוח־אדלה
חומייני, נמשך באיראן, ואף התחזק שם עם
כישלון מיבצע־החילוץ האמריקאי ועם מות השאה המודח,
מוחמר ריד׳א פהלווי. בפאקיסתאן הסמוכה
הודיע הרודן הצבאי, מוחמד ז יא אל־ חיק, על כוונתו
להקים מישטר איסלאמי חמור עוד יותר מזה הקיים באיראן.
בלוב הוסיף הרודן המקומי, מועמד קד׳אפי,
להטיף למהפכה איסלאמית, ומצא סיפוק ילדותי בגרימת
מהומות בעולם כולו. אך המהפכה הדתית הגדולה בעולם
הערבי, שרבים ציפו לה, לא באה.
חוץ מזה היו העסקים במרחב כרגיל: הכל לחמו
בכל. בלבנון נערכה מילחמת־אזרחים־בתוך־מילחמת־אז־רחים,
כאשר פיאר ג׳מייל ובנו כשיר, בעלי אחד
הצבאות הפרטיים הנוצריים, חיסלו את מתחריהם והשתלטו
על כל השטח הנוצרי, שהפך מדינה־כימעט־עצמ־אית.
בדרום התקיימה המובלעת הנוצרית השניה של
סעד חדאד, הודות לתמיכה המאסיבית של צה״ל, שניהל
למענה כמה מערכות עקובות־מדם.
חאפז אסד הסורי השתדל לשמור על האיזון בלבנון.
והיה עסוק בסיכסוך חריף עם שכבו העיראקי. השליט
העיראקי, סדאם חוסיין, לחם בשתי שכנותיו, סוריה
ואיראן. הסיכסוך בין מארוקו ואלג׳יריה השכנה נמשך,
וכמוהו הסיכסוך של לוב עם תוניס במערב ועם מצריים
במיזרח.
במרחב אין כל חדש.

מדיניות

נלורתדא:א11ח

שני אישים התחרו ביניהם השנה על תואר איש־המדיניות:
השגריר הישראלי הראשון בקאהיר והשגריר
המצרי הראשון בתל־אביב.
היתה זאת התחרות בלתי־הוגנת מכמה בחינות.
0עי תיא הוא דיפלומט מיקצועי, מנוסה ומשופשף.
הוא בא,ארצה בשליחותו של נשיא שהוא פופו־לרי
מאוד בישראל. הוא הפך אורח מבוקש בחברה היש־ראלית,
שהיתה עדיין נלהבת לשלום — לפחות מבחינה
חיצונית.
במצב זה הצליח מורתדא באופן מזהיר. הוא לא עשה
אף שגיאה אחת, כבש את הלבבות בתכונות המצריות
הבולטות שלו: אדיבות, נימוסים, טאקט, סבלנות, לשון-
המעטה. את כל הכישורים האלה העמיד לרשות שליחותו.
אליהו כן־אלישר היה במצב הרבה יותר קשה.
אין הוא דיפלומט מיקצועי. נסיונו בעבר, כאיש המוסד
לביון, אינו הכשרה למיקצועו החדש. הוא בא למצריים
בשליחותו של ראש־ממשלה שלא היה מעולם פופולרי
במצריים, ושההסתייגות ממנו וממדיגיותו גברה במצריים
כימעט משבוע לשבוע, ככל שהתמיד במעשיו הפרובוק טיביים
— ההתנחלויות, גירוש ראשי־ד,ציבור בגדה, חוק-
ירושלים ועוד.
בן־אלישר לא הסתיר שדיעותיו הן כדיעות בגין, וכי
אינו מייצג אותו רק בכורח תפקידו הדיפלומטי, אלא גם
מתוך שיכנוע פנימי. כאשר הכריז על כך עוד לפני -בואו
לקאהיר, קומם נגדו מראש את החברה המצרית. זו התייחסה
אליו מראש בהסתייגות, שבן־אלישר לא הצליח
להפיגה. בעלי־הבתים בקאהיר סירבו להשכיר לו דירה,
נשות־החברה סירבו לערוך למענו קבלות־פנים, ובסוף
תש״ם היתה פעילותם החברתית של אליהו וניצה בן־
אלישר מוגבלת לאירועים של המושבה הדיפלומטית. גם
אופיו המסוגר של בן־אלישר, יליד השואה, הנראה מבחוץ
באופי יהיר או נפוח, לא הקל על יחסיו עם המצרים.
מישרד־החוץ הישראלי עבר תהליך של ״מוסדיזציה״,
כלשון פקידיו הוותיקים. אנשי מוסד־הביון השתלטו על

* 4|41

התברג1:

שקמה

יהדות ארצות־הברית — הקיבוץ היהודי הגדול ביותר
— היתד, נתונה השנה במצוקה נפשית גוברת והולכת.
היא נקרעה בין הנאמנות לממשלת־ישראל — כל ממשלה
באשר היא — ובין הביקורת הגוברת על מדיניותו של
מנחם בגין.
הדבר היד, חמור שיבעתיים בשנה של בהירות
בארצות־הברית, כאשר היהודים נוהגים להפעיל לחצים
על המועמדים לנשיאות, כדי להביא אותם לנקיטת עמדות
התומכות במדיניות השלטת בישראל.
רבים מן היהודים האינטליגנטיים, בעלי התודעה
המדינית והמוסרית, התקשו יותר ויותר לתמוך בממשלה
ישראלית, המנהלת מדיניות שעוררה אצלם הסתייגות,
התנגדות, ולפעמים אף סלידה ממש. קבלת חוק-ירושלים
של אשת־השנה גאולה כהן הביאה בעייה זו לידי
משבר. רבים תמכו בבגין, מתוך נאמנות פשוטה לישראל.
רבים אחרים, שלא הסכימו עם הקו, פשוט התרחקו ונטשו
את הפעילות בקהילה. אך העסקנים המיקצועיים, שרבים
מהם מוצאים את מחייתם בפעילות למען ישראל, היו
במצוקה. כל אחד מהם ניסה להתפשר עם עצמו.
היו שבאו לירושלים כדי להטיף מוסד לבגין על
מדיניותו, וחזרו מירושלים הביתה, כשבפיהם הצהרות־תמיכה
מאולצות בבגין. כך קרה לא פעם לתיאודור מן,
היו״ר־לשעבר של ועידת־ד,נשיאים. אחרים דיברו בשתי
לשונות.
כמה עשרות מנהיגים בעלי-שם — ביניהם ליאונרד
פיין ואיש־ד,יהדות של תשל״ז, אלכסנדר שינדלר -
פירסמו השנה אזהרה רשמית לבגין, שמצאה הד רב
גם בעיתונות האמריקאית. התגובה של המימסד היהודי
היתר, מוחצת, וכמה מן החותמים חזרו בהם במגומגם.
האיש שסימל את המצוקה היה הרב ארתור הרצ־כרג,
אחד המנהיגים הבולטים, הנחשב כאיש מתקדם
ושוחר־שלום, ואף יוצא־דופן. אך כאשר השתתף בסימפוזיון
מטעם הירחון הישראלי ניריאאוטלוק בוושינגטון,
נכנם בעימות חריף עם שוחרי־השלום הישראליים, שתמכו
במשא־ומתן עם הפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית
לצד ישראל. הוא הסביר, לאחר מכן, כי מילבד קבוצות־שוליים
של סטודנטים ומרצים אין אף חלק אחד של
הציבור היד,ודי-ד,אמריקאי תומך ברעיון זד״-ועל כן אין
עסקן יהודי־אמריקאי יכול להרשות לעצמו להתייצב
מאחוריו.
בכל זאת בלטה התזוזה ביהדות האמריקאית. עוד לפני
שנתיים־שלוש לא ניתן היה גם לישראלים להשמיע
בקהילות וביטאונים היהודיים ביקורת על מדיניות הממשלה
הישראלית. השנה פורסמה ביקורת כזאת בהרחבה.
היה ברור שאם תמשיך ממשלת־ישראל בדרכה, יגדל
הפער בינה ובין חלק ניכן מן היהודים בעולם. בינתיים
כבר ירד פלאים כוחו של ״הלובי היהודי״ .הנשיא ג׳י מי
קארטר התעלם ממנו כאשר קיבל כמה החלטות
חשובות, ואם ייבחר בתש״ם מחדש עלול הלובי היהודי
לאבד את כל השפעתו בבית הלבן.
יהודי ברית־המועצות הוסיפו לשאוף להגירה —
אך לאו דווקא לישראל. ד,״נשירה״ הגיעה ל׳ 50/0ך, כאשר
כל שלושה מבין ארבעת המהגרים היהודיים מברית־המועצות
שם את פעמיו הישר אל ארצות־הברית או
גרמניה. התנועה הציונית הכירה בעובדה זו, כאשר
פנתה בתביעה מבישה אל אירגוני־הסעד היהודיים: שלא
להושיט עזרה ליהודים אלה, כדי להכריח אותם בכוח
לבוא לישראל — או להזדקק לאירגונים לא־יה,ודיים.
כמה מן הסיבות לאי־רצונם של יהודי־רוסיה לבוא
לארץ התבהרו באופן דרמתי, כאשר העולה ארקדי
זיצרמן קפץ מן הגג של מעון־העולים בחיפה. הסערה
שביתה ממושכת של
כתוצאה מכך, שכללה
העולים, הוכיחה כי ישראל רחוקה מלהיות ארץ־עליה
בפועל, אלא היתה רק ארץ של ציונים מיקצועיים
וביורוקראטים של ״קליטה״ .הדבר לא בישר טובות
להמשך העלייה הרוסית לישראל.

דת ישראל הופיעה בתש״ם לעיני האדם הישראלי
בכמה מהדורות — וכולן אנטיפאתיות.
מהדורה אחת היתה דתה של אשת־השנה, גאולה
כהן, וחבריה: דת בלי אלוהים ובלי אמונה אמיתית,
שלא היתד, אלא פולחן. שיבטי, אידיאולוגיה מיסטית
להצדקת לאומנות שלוחת־רסן. בעיני הלאומנים המאמינים,
כמו אנשי גוש־אמונים וה״רב״ מיטה לווינגר,
איש־השנה תשל״ו, היה הקדוש־ברוך־הוא ״אל צבאות״,
נוקם ונוטר, ההולך בראש המתנחלים.
מהדורה אחרת היתד, זו של אנשי אגודת־ישראל,
שביקשו בכוח להטיל את אמונתם על הרוב החילוני.
בעיניהם היה הקדוש-ברוך־הוא אלוהי ההסכמים הקואליציוניים.
הוא השיג השנה את ביטול הסעיף ,5שהתיר
הפסקת־הריון ביגלל סיבות סוציאליות. דת זו גרמה
השנה למהומות־שבת בכמה מקומות, ובעיירה אחת
הביאה להתקוממות אלימה של הציבור החילוני, בעזרת
הדתיים המתונים.,נגד הדתיים הקנאיים.
מהדורה שלישית של הדת היתד, זו של שני הרבנים
הראשיים -שלמה גורן ועובדיה יוסף -שהתקוטטו
והשלימו ביניהם בלי הרף. כמו בעל ואשה
בהצגה היתולית.
המהדורה הרביעית, שהטילה את צילה על סוף תש״ם,
באה לידי גילוי בפרשת שר־הדתות אהרון אבו־ח
צי ר א. בפעם הראשונה הסתערה המישטרה על מיניסטריון,
כאילו היה מעוז של המאפיה — ולא במיקרה
היה זה מישרד־הדתות דווקא. בימים האחרונים של תש״ם
ריחפה על השר סכנה של אישום פלילי, הסרת־חסינות
ואולי גם דרישה לעונש־מאסר.
אהרון אבו־חצירא הוא נציג ההווי הדתי כפי שהתפתח
במדינת־ישראל, בו גדל וחונך. אין הוא עילוי בתורה,
ולא תלמיד־חכם. מיקצועו הוא העסקנות המיפלגתית
הדתית — עסקנות שבה מעורבים מליצות דתיות ועסקים
חילוניים, פסוקי־תורה וטובות־הנאה, עיניים המופנות
כלפי מעלה וידיים השלוחות אל כיסי הציבור.
אבו־חצירא אינו שונה מבחינה זו מעמיתיו. יתכן
שיקדיש את המשך מאמציו כדי להוכיח זאת הלכה
למעשה, על־ידי חשיפת פרשות דומות הנוגעות לאישים
אחרים של המימסד הפוליטי הדתי.

ה כנ ס ת

אבו־חציוא:שמיים וארץ

בדיאן: לשבודאת הואי

אין זה מיקרה שאשת־השנה של תש״ם היתד, חברת-
כנסת, גאולה כהן, אשת־הכנסת של תשל״ט, ושד,מאורע
העיקרי של השנה, קבלת חוק־ירושלים, היה
כולו תהליך פרלמנטרי.
רוב חברי־הכנסת, שהצביעו בעד הצעת־החוק ד,דה ר,אסון
בארבע הצבעות, היו משוכנעים כי זהו חוק גרוע,
מזיק, פסול מעיקרו או לפחות בעיתויו. בכל זאת הצביעו
בעדו שוב ושוב — ובכך ביטאו בצורר, מבישה ביותר
את פשיטת־הרגל המוסרית של הכנסת התשיעית.
גם בכל שאר השטחים היתה הכנסת נתונה במצב
של פשיטת־רגל. היו״ר החדש, יצהלו כרמן הליברלי,
לא יכול היד, לשנות מצב זה. הסיגנון שלה התדרדר
פלאים. שלטה בר ,״שיטת גאולה כהן״ — שיטה של
סקנדליזם גם. חברי־הכנסת ידעו כי השיטה היחידה
לעורר תשומת־לב בכנסת עצמה ולזכות בסיקור בטלוויזיה
ובעיתונות היא לעורר מהומה, להיקרא לסדר, להצטוות
לצאת מאולם־ד,מליאה, או להיות מגורשים ממנו בכוח.
קריאת־הביניים הפרלמנטרית הלגיטימית, הקצרה והחותכת,
כימעט נעלמה, גם ביגלל שיתוק המיקרופונים,
ובמקומה באה מקהלד-,צועקת, שנקראה בכותרות העיתונות
״סערה בכנסת״.
חוץ מזה התרוקנה המליאה עוד יותר, והמיזנון היה
צר מלהכיל את באיו. הרכילות באה במקום הדיון
הרציני.
הריקבון אכל ביסודות הכנסת. נושאו העיקרי היה
הסיעה שנבחרה בקולות 200 אלף אזרחים, כדי להנהיג
אמות־מידה מוסריות ולחולל רפורמה 15 .חברי סיעת
ד״ש התפרקו לרסיסים מאוסים, כשרובם עושים חשבונות
אישיים עלובים, שציניותם היתה גלוייה לעין.
״הסיעה הדמוקרטית״ של ייגאל יהין היתה בסוף
תש״ם במצב של התפרקות. עם ידין נשארו רק שמואל
תמיר, שחיפש נואשות טרמפ כלשהו כדי למנוע את
סיום הקאריירה שלו, ובנימין הלוי הבלתי-יציב, שיילך
מן הסתם אחרי תמיר. נושא-כליו של תמיר, איש
השערוריות עקיבא נוף, פרש מרסיס־ידין ועבר לרסיס
שנוצר קודם־לכן על־ידי שני אכס־ד״שאים אחרים, שלמה
אליהו ושפיק אשד. שניים אלה כלל לא העמידו פנים
כאילו הם נושאים רעיון כלשהו, מילבד רעיון הקידום
האישי, ותלו מעל לעצמם שלט של ״קולות להשכיר״.
אחרי שד״שאי אחד, אסף יגורי, מצא מיקלט מדיני
בליכוד, נמלטו שני אחרים מן הרסיס של אמנון
רובינשטיין, אל מיפלגת־ד,עבודה. היו אלה מאיר
עמית ודויד גולומב, שראו את הכתובת על הקיר.
עם רובינשטיין נשארו דק מרדכי וירשובסקי, סטף

ורטהיימר, זיידאן עטשי ושמואל טולידאנו,
שאליהם הצטרף יוסף תמיר, שנואש מן הליכוד.
ד״שאי אחר, מרדכי אלגרבלי הסתובב לבדו וחיפש

כלנתרים כדי להקים סיעה עדתית.
סיעת הליכוד, שהגיעה אף היא אל הכנסת התשיעית
על גלי הרצון של הבוחרים ברפורמה ובמד,פך, היתד,
במצב של התפוררות. נוכח סיקרי דעת־הקהל, שהראו
כי כוחה עומד לרדת בבחירות הבאות באופן דראסטי,

חיפשו כמה מחבריה חגורות־הצלה. אחדים כבר עמדו
עם רגל אחת בחוץ: יצחק יצחקי, שהגיע לכנסת
בסיעתו הכושלת של אריאל שרון; הילל זיידל,
שקפץ ברגע הנכון מן העגלה של ל״ע ; אמנון לין,
שבא ממפא״י ; ואסף יגורי, שבא מד״ש.
זאת היתה הזדמנות גדולה למערך. אולם סיעת המערך
היתד, צל אומלל. מחוסר מנהיגות ובהעדר קו רעיוני
כלשהו, נגזר עליה להיות גוף אומלל, מסוכסך, בלתי-
יעיל — מצב שניבא רעות על יכולת־התיפקוד של המערך,
אם יגיע לשילטון. יוסי שריד ה״יונה״ ועמום הדר
ה״נץ״ הציגו הצגת־צמד של נדנדה־בשניים, והסיעה כולה
נגררה אחרי הליכוד ותנועת־ד,תחייה לא רק בהצבעות
על חוק־ירושלים, אלא גם בעשרות הצבעות אחרות.
במצב זה חגג חבר־הכנסת שמואל פלאטו־שרון,
שהוסיף לסמל ההתדרדרות המוסרית של המערכת המדינית.
פלאטו כימעט ולא בא לכנסת. אחת לכל כמה
חודשים קרא מן הכתב — האותיות לאטיניות — נאום
נלעג בתוכנו ובסיגנונו. אך מכונת־התעמולד, השכירה שלו
הפכה אותו, בעיני רבבות בורים והדיוטות, לכוכב
הפרלמנט העברי.
בארץ נפוצה בדיחה :״מדוע אולם הכנסת הוא עגול י
וכי ראית אי־פעם קירקס מרובע?״
הסיעות הדתיות היו הסיעות המיקצועיות היחידות,
שדאגו לאינטרסים שלהן בכישרון. אגודת־ישראל והמפד״ל
השיגו כספים וחוקי־כפייה חדשים — ובראשם ביטול
הסעיף 5של חוק־ההפלות, שאיפשר הפסקת־הריון מטעמים
סוציאליים — אחד ההישגים המעטים של הכנסת הקודמת.
את המתח האידיאולוגי סיפקו לכנסת שתי הסיעות —
סיעת התחייה הלאומנית־דתית וסיעת של״י המתקדמת־שוחרת״השלום
— שהציגו לכנסת את שתי האלטרנטיבות
האמיתיות העומדות לפני המדינה.
בהשפעת אריה אליאב הנהיגה של״י בכנסת שיטה
של מעין רוטציה פרמננטית. אליאב העביר את מקומו
לאורי אגנרי באופן חלק. העברת המקום השני ממאיר
פעיל הססגוני לסעדיה מרציאנו היתוז קשה יותר,
אך בוצעה גם היא. רוטציה כפולה זו היתד, הישג מיפלגתי־מוסרי
נדיר. אולם התוצאה היתד, מחפירה. כבר למחרת
יום כניסתו לכנסת ביצע מרציאנו תרגיל -של ציניות
אבסולוטית, שאין כדוגמתו בתולדות הכנסת כולה, מילבד
קפיצתו המדהימה של משה דיין לממשלת בגין, למחרת
בחירתו בסיעת המערך.
מרציאנו פרש משל״י, תבע לעצמו את כספי־המימון
שלה, חדל מלהצביע בעד העקרונות שתודות להם נבחר,
ניהל פלירט עם תנועת־החרות, שתמכה בגלוי בנסיונו
לשים את ידו על הכסף, שהיה מוקד כל מאמציו.
כאשר זה היה מראה הכנסת, היה זה אך טיבעי כי
יקום מישהו וינסה לשבור את הראי. האיש שקיבל על
עצמו את התפקיד היה גוסטאב אליקים כדיאן,
שהתוודע בצורה זו לציבור הנדהם והמשועשע. בדיאן
תבע לגרש את הטלוויזיה מן הכנסת, ותוך כדי כך הופיע
בעצמו בהרחבה על מירקעה כשהוא משמש תחליף מוצלח
לבדרנים המיקצועיים.
בעיני הציבור, הפך הוא סמל הכנסת.

1ז 5 ? 3ז8

כהן :

המישפט הישראלי שמר על יוקרתו — אך לא בנקל.
ראשית השנה עמדה בסימן ההחלטה ההיסטורית של
בית־המישפט הגבוה לצדק בפרשת אילון־מורה. היה
זה ניצחון מזהיר לעורכי־הדין אמנון זיכרוני ואליאס
חורי. בהחלטה ארוכה, שהשתרעה על פני 39 עמודים,
נימק משה לנדוי, ממלא־מקום הנשיא של בית־המישפט
העליון, את אי־החוקיות של היישוב, וציווה לפנותו תוך
30 יום. הצטרפו אליו השופטים שלמה אשר ומרים
כן־פורת. אלפרד ויתקון ודויד ככור הוסיפו
נקודות משלהם.
המסקנה: כל פעולה בשטחים המוחזקים, הפוגעת
בתושבים וברכושם, ושאינה משרתת במישרין מטרה
צבאית, היא בלתי־חוקית. תגובתם של חוגי הימין ה קיצוני:
הם החלו מכנים את בית־המישפט העליון של
המדינה בשם ״סוכנות אש״ף.״
הממשלה ניסתה להתחכם, לעקוף את פסק־הדין, אך
לבסוף העבירה את היישוב לפיסגה צחיחה ושטופת־רוח
ליד שכם — ג׳בל אל־כביר, שאדמותיד לא היו בבעלות
פרטית.
סוף השנה עמד בסימן החלטה חשובה אחרת של
בית־המישפט הגבוה לצדק. הנושא: עתירת מישפחותיהם
של שלושה אנשי־ציבור שגורשו מהר־חברון — הקאדי
של חברון, השייח׳ ראג׳ב אל־תמימי, וראשי־ד,עיריות
של חברון וחלחול, פאהד קוואסמה ומוחמד מילחם
— לצוות על ביטול הגירוש. הפעם הכריע משה לנדוי,
שהפך בינתיים נשיא בית־המישפט, את הכף נגד מתן
הצו, כאשר הוא נתמך על-ידי השופט הדתי יצחק כהן.
הם גינו את צורת הגירוש, אך התפשרו עם עצמם,
בהשפעת סיסמות פוליטיות. ואילו את נחישות־ד,החלטה
לאכוף על השילטון את השמירה על החוק, שהופר במיקרה
זה בגלוי, סימל השופט חיים כהן, שהפך מזה שנים
עמוד־התווך של הליברליזם הבלתי-מתפשר בבית־המישפט.
רבים ציפו בחשש לפרישתו הקרובה של כהן, מפאת
גילו.
התפתחותו של כהן היתד, הפוכה מזו של שר־המישפטים
שמואל תמיר, שהילך השנה אימים על
מערכת־החוק הישראלית. חיים כהן נבחר בתשי״ג כאיש-
השנה כאשר כיהן בתפקיד היועץ המישפטי לממשלה. אז
עיבד בשמה הצעות־חוק דראקוניות. אך על כס המישפט
של תשמ״ו בשל התקפותיו על חיים כהן והגנתו על
זכויות־האדם, הפך בתש״ם אויבן המושבע.
תמיר הפציץ את הכנסת בשורה של חוקים, שהיו

(המשך מעמוד )45
בעלי מגמה טוטאליטרית באיצטלה ליברלית. הצעת
״חוק המיפלגות״ ביקשה, כביכול, להנהיג סדרים נאותים
במיפלגות, אך הפכה את קיומן של המיפלגות תלוי
ברצונו של פקיד, על פי אמות־מידה לאומניות. ההצעה
של ״חוק הגנת הפרטיות״ התיימרה להגן על צינעת־הפרט
של האזרח, את היוותה למעשה את ההתקפה
החמורה ביותר על חופש־העיתונות מאז קום המדינה,
כדי לדגן על פוליטיקאים. שני חוקים אלה היו עדיין
תלויים בסוף תש״ם, אך תמיר הצליח לחוקק סופית את
חוק־הבדואים, ששלל מקורבנותיו את הזכות לערער לפני
בית־המישפט על הפקעת אדמותיהם, ואת התיקון ל״חוק
מניעת הטרור״ .,שנועד למנוע בעד סטודנטים ערביים
להניף דגל פלסטיני או להשמיע סיסמות פלסטיניות
לאומניות, כנדרש על־ידי צחי הנגבי, בנה של אשת־השנה
גאולה בהן.
יודעי־דבר, שעקבו בחרדה גוברת אחרי הבולמוס של
תמיר, נשמו לרווחה כאשר התפטר בסוף השנה, מתוך
פזילה לעבר הבחירות הבאות.

ב ט חון

איתן: חילון לעתים

אחד מגורמי־היסוד של האינפלציה האוטומטית טמון
בסיבה שאיש אינו רוצה לדבר עליה, וגם לא שר־האוצר:
אחד מכל ארבעה עובדים בישראל רתום
למאמץ־הביטחון, מרוויח, צורך אך אינו מייצר נכסים.
הוא יוצר ביקוש, מבלי ליצור היצע. התרופה היחידה
לכך היא ניהול מדיניות לאומית להשגת שלום כולל,
שתאפשר לצמצם בהדרגה את העומס הביטחוני.
הסיבה השלישית היא חברתית. מתגלגל במדינה הון
עצום, מחוץ למערכת הרישמית .״הון שחור״ זה מרוכז
בעיקרו בידי השכבות התומכות בליכוד ובצמרת מיפלגת־העבודה.
זהו הון הפועל במשק. הוא נמצא בידיים
מעטות־יחסית, המבזבזות אותו בצריכה של מותרות.
זוהי מכונה לייצור האינפלציה.
הורביץ, איש המעורה בחיי המשק, יודע זאת היטב.
הוא אף עשה נסיון דל להתמודד עם הבעייה, הציע
לחייב את האזרחים להגיש הצהרות־הון, דרש לפתוח
את הכספות ועוד. איומים אלה יצרו תגובה מוחצת
מצד אילי־ההון, ששיתקו מייד כל נסיון בכיוון זה.
בסוף תש״ם היה נדמה שיגאל הורביץ הוא אובד
עצות כמו שאר האזרחים. בהעדר סיסמה אחרת הוצאה
מן הגינזך סיסמה מאובקת — ״עיסקת חבילה״ .איש
לא האמין בה ברצינות, והורביץ זילזל בה בגלוי. אך
מחוסר סיסמה אחרת, נערך פולחן מסביב לסוס זקן
זה, כאילו היה סוס־מירוץ אציל העומד בכל רגע לפתוח
בשעטה.

הבעייה הביטחונית העיקרית של ישראל בתש״ם היתה

בעיית מישרד־הביטחון עצמו. אחרי שעזר וייצמן
פרש מתפקיד השר, לא הצליח מנחם בגין לאייש את
התפקיד, וקיבל אותו לידיו. בהיותו שר־לא־תושב, לא
יכול היה להנהיג את המערכת. תפקיד זה נפל מעצמו
לידי רפאל (״רפול״) איתן, ששמח לקבלו על עצמו —
הדבר האחרון שעלה על דעתו של וייצמן כשמינה
אותו לתפקיד הרמטכ״ל.
עם הפרישה, נתקעו יתדות גם בגלגלי הרפורמה
העיקרית שהנהיג וייצמן בצה״ל: הקמתה של מיפקדת
כוחות־השדה, בניצוחו של האלוף ייטראל טל. מול
פני ההתנגדות הכללית לחידוש זה מצד המערכת,
ובהעדר הגיבוי של וייצמן, היה עתידו לוטה ערפל.
מיבצעי־הקומנדו הקטנים בשטח לבנון, שבוצעו במשך
השנה, לא היוו מיבחן של ממש לרמטכ״ל. בשטח זה
היתד, מומחיותו מאז ראשית דרכו, והמיבצעים הצליחו
מבחינה צבאית.
נראה כי ״רפול״ ראה את אחד מתפקידיו העיקריים —
ואולי העיקרי ב״חינוך״ .הוא הקים בתי־ספר לחיילים,
מצא להם את האמצעים הדרושים, למרות הקיצוצים
בתקציב־הביטחון, שביגללם התפטר וייצמן. הוא השקיע
בהם את מיטב מירצו. הישג זה הרשים רבים.
אחרים שאלו לטיב החינוך, שהרמטכ״ל מבקש להעניקו
לחייליו. כאשר שם רפול את ידו גם על החינוך
האזרחי, באמצעות הרעיון להפעיל טלוויזיה־של־בוקר
מטעם גלי־צה״ל, התעוררה השאלה אם אין הרמטכ״ל
מתכוון לאינדוקטרינציה פוליטית־אידיאולוגית, ברוח
השקפותיו הלאומניות־הקיצוניות, שלא היו רחוקות מתסיסות
גוש־אמונים.
אין ספק כי איתן הוא אחד האנשים האותנטיים
במדינה, איש העשוי ״מיקשה אחת״ .עולמו הרוחני
הוא פשוט, עולם של בסיסיות לאומית, מזיגה של ערכי
ארץ־ישראל העובדת מימים־עברו, רוח צבאית־צנחנית
ולאומנות נחלנית. הניסיון לכפות מזיגה זו על המדינה,
באמצעות כלים צבאיים, עלול להיות הרה־סכנות. אך
הרמטכ״ל, שכלל אינו מודע לבעייתיות שבדבר, רואה
בכך את הדרך להצלת המדינה.

כלכלה

הודביץ: הבשר

בעיני האזרח, התמקדו כל צרותיה הכלכליות של
ישראל במילה אחת: האינפלציה.
בשטח זה הגיעה ישראל לאליפות העולמית, כשהיא
נאבקת עם המישטר הצבאי הכושל של ארגנטינה, שאיים
על שיא זה.
כלכלני ישראל, באוצר ובבנק ישראל, דמו לחבורת
גנרלים נבוכים- ,שהכניסו את צבאם לבוץ, ושניסו לחלצו
ממנו באותם אמצעים שבהם הכניסו אותו לשם. הם
סברו שאם אך יגבירו את אותן השיטות ויפעילו אותן
עוד יותר, תהיה בכך ישועה.
שימחה אדליד, שנשמע לעצותיהם, הודח מתפקיד
שר־האוצר. במקומו בא יגאל הורביץ כגואל וכמושיע.
הורביץ הוא אמן יחסי־הציבור. כשנכנס לתפקיד, זכה
באשראי כביר. הכל רצו בהצלחתו. הוא עשה רושם
כאדם היודע מה שהוא רוצה, הבטיח ״לחתוך בבשר
החי״ .אך החודשים עברו, המליצות המצלצלות דהו,
והמצב נשאר כפי שהיה מילבד הפצעים בבשר החי
של השכבות הנמוכות.
האינפלציה הישראלית מורכבת לפחות משלושה גורמים
עיקריים: האינפלציה העולמית שמקורה בעליית
מחירי הנפט, מעמסת הביטחון וההון השחור.
אין תרופה לסיבה הראשונה, והיא מבטיחה אינפלציה
של 1070 עד ״0/סב לשנה. אך הסיבה השניה אינה גזירה
מן השמיים. היא תלוייה במדיניות הלאומית. ודווקא
בשטח זה נמנה הורביץ עם הניצים הקיצוניים, שאינם
רוצים רק לנהל מדיניות המחייבת מערכת־ביטחון עצומה,
אלא גם לבזבז מיליארדים על התנחלויות בשטחים
המוחזקים.

עי תונו ת
שורה ארוכה של סקופים ישראליים — רובם מעציבים
מאוד — פורסמה השנה לראשונה בחו״ל. הצנזורה. אסרה
את פירסומם בישראל — ורק אחרי שהסתננו החוצה,
בדרך־לא־דרך, ופורסמו בעיתונים זרים, הותר לעיתונים
המקומיים לפרסם.
כך פורסמה בשנת תשל״ט פרשת. הסגן דניאל פינטו,
רוצח־האזרחים בדרום־לבנון, והשנה פרשת סגן־אלוף
אריה שדה, שרצח שבוי. אחריה באה פרשת תת־אלוף
רן פקר, שקידומו בחיל־האוויר הופסק בטענה שרצח
שבויים, ושהטיח את אותה האשמה בפני מאשימיו.
משום־כך היה זה אך טיבעי שאיש־עיתונות של
תש״ם יהיה האיש שפיברק שני סקופים שפורסמו בחו״ל.
דודו המי הוא עיתונאי ישראלי, הכותב למען עיתונים
אמריקאיים.
בראשית השנה הסעיר את ממשלת-ישראל כאשר
פירסם בשבועון טייס סקופ על חוות־דעת של רופאים
אמריקאיים, שנקראו לארץ. כדי לבדוק את לבו של
שטייס לא יכול היה להמציא
מנחם בגין. מכיוון
חוות־דעת זו, נאלץ השבועון להתנצל רישמית, בפעם
הראשונה במרוצת חייו הארוכים.
בסוף השנה נסערה הממשלה ביגלל סקופ אחר של
הלוי, הפעם בוושינגטון סטאר. הוא סיפר על פרוטוקול
של שיחה סודית, שבה הורה מנחם בגין לראש שרות־הביטחון,
ששמו הוזכר בכתבה, שלא לגלות את המתנקשים
בחיי ראשי־העיריות של שכם ורמאללה. גם
הפעם לא יכול היה העיתון להמציא את המיסמך. הלוי
צפוי לאישום פלילי על פירסום שמו של ראש השב״ב,
ובינתיים העדיף להישאר בחו״ל.
גם בארץ לא חסרו סקופים מדומים. אך הידיעות
המעניינות ביותר בעיתוני תש״ם באו מהדלפות, והם
סיפרו על אימרות־כנף של חברי־הממשלה ואישי־ציבור
זה על זה.
פרשת־השחיתות הגדולה ביותר של השנה — פרשתי
שר־הדתות אהרון אבו־חצירא — לא התפרסמה כתוצאה
מחקירה עיתונאית, אלא תודות לעבודת המישטרה, אם
כי העולם הדה פירסם חלק מן החומר עוד ביוני — 1978
מבלי שהדבר יעורר תגובה בציבור האדיש.
עבודה טובה במיוחד עשו כמה כתבים של עיתוני
ישראל בשטחים הכבושים, ובראשם יהודה ליטאני
(הארץ) ,דני רובינשטיין (דבר) ואמנון קפדיוק
(טל המישמר).
חברה בריאה זקוקה לעיתונות ערה ולוחמת. אולם
במרוצת תש״ם נעשה הרבה כדי להקהות את חוד העיתונות
ולמנוע את פעילותה. בראש ההתקפה עמדה הכנסת.
גישתה העוינת לעיתונות התגלתה השנה פעמיים: פעם
כאשר קיבלה בקריאה ראשונה הצעת־חוק פרטית של
דויד נראם, דוב שילנסקי ובנימין הדוי לאיסור
פירסום שמותיהם של חשודים, ופעם כאשר קיבלה
בקריאה ראשונה הצעת־חוק של שר-המישפטים שמואל
תמיר, שהתיימר להיות ״חוק להגנת הפרטיות״,
ושנועד להרוס את יכולתה של העיתונות לגלות פרשות
של שחיתות.
סכנה אחרת, ואולי חמורה עוד יותר בטווח הארוך,
היתה כלכלית. האינפלציה סיכנה את עצם קיום העיתונות
החופשית. מחירי הנייר עלו בכל העולם בצורה מסחררת,
וגם שאר העלויות של העיתונות עלו בלי פרופורציה
לעליית מחירי העיתונים עצמם.
סכנה זו גברה נוכח שאיפת הממשלה להקים טלוויזיה
מיסחרית, שתנהל את תעמולת הממשלה מבלי שזו
תצטרך לשלם עבורה. המימון צריך לבוא מפירסומת
מיסחרית — וזו תילקח, בהכרח, מן העיתונות.
העיתונות, ובעיקר העיתונות היומית, שפונקה במשך
שנים על־ידי הממשלות, לא היתד, במהלך תש״ם מסוגלת
להילחם ביעילות נגד סכנות אלה. יתכן כי בתשמ״א
תצטרך להילחם על חייה.

טלוויזיה

יבין ואחימאיהקוראו ו

במרכז הסערות, שעברו השנה בלי הרף על הטלוויזיה
הישראלית, עמדה מחלקת־החדשות. היא עוררה,
בצדק, את זעמם המתמשך של השליטים הפוליטיים,
שהתרגזו יותר ויותר, ככל שהחדשות בטלוויזיה היטיבו
לשקף את המציאות העגומה של שילטונם.
ראש־הסחלקה׳ חי ים יכין, הפך כימעט גיבור
לאומי בעל כורחו, לוחם לחופש־התיקשורת ולזכות
האזרח־לדעת, להפתעתו של עצמו. כאשר קיבל לידיו
את התפקיד, סברו רבים כי זהו מינוי מוטעה. עד אז
הצטייר יבין כנער־שעשועים פוטוגני, נעים־הליכות אך
שיטחי, שהתפקיד גדול עליו בכמה מיספרים. במהרה
הוכיח את ההיפך: תחת הנהגתו הפכה המחלקה קרן-
אור כימעט יחידה בטלוויזיה. הישגו הגדול היה שמחלקתו
החזיקה מעמד למרות ההתקפות העצומות של הממשלה
עליה, שהגיעו לממדים של טרור.
אווירה זו לא השאירה את הדיווח הטלוויזיוני בלי
צלקות. אנשיה החלו, בסוף השנה, להכניס בכוח למהדורות
כתבות ״חיוביות״ ,שהורידו את הרמה, ושכל מטרתן
היתה, בגלוי, להקדים תרופה למכת העסקנים, שטענו
כי הטלוויזיה היא כולה ״שלילית״ .אך למרות התפשרויות
אלה, מילאה הטלוויזיה תפקיד חיוני בשמירה על הדמוקרטיה
במדינה, מול הסתערות הלאומנות הדתית־מיסטית.
בסוף תש״ם הודח יבין, למעשה, מתפקידו, באמתלה
של סיום תקופת־כהונתו. במאבק הגדול על הירושה
קם ליבין יורש טיבעי — אבא אחימאיר, האיש מס׳
2במחלקה, בנו של עסקן רביזיוניסטי מהראשונים.
אחימאיר־הבן כבר הוכיח את עצמו כאיש־תיקשורת
אחראי, רציני, שקול ומיקצועי. אולם הקומיסארים של
השילטון עשו את הכל כדי למנוע את המינוי, על־ידי
המצאת, תנאים שונים ומשונים, כגון הדרישה שראש-
המחלקה לא יגיש את מהדורות מבט, ובצורה זו ייעלם
מעיני הציבור.
במאבקים אלה מילא המנכ״ל, יוסף* (״טומי״) דפיד,
תפקיד דו־משמעי מרתק. לפיד, איש הימין הקיצוני,
שבא ממערכת מעריב הלאומנית, זכה בתפקיד מפני
ששולחיו קיוו כי ״יעשה סדר״ בטלוויזיה, יסלק ממנה
את ״המאפיה השמאלנית״ ,ויהפוך אותה מכשיר עיוור
של שטיפת־מוח ממשלתית. אולם בתפקידו עבר לפיד
שינוי מעניין. אחרי שעזר להדיח מהטלוויזיה שורה
של מנחים ועורכים, והשנה את יצחק רועה וירון
לונדון, הפך בהדרגה מגן על עובדיו. היו שראו בכך
תהליך של צמיחת אדם אל תוך תפקידו. אחרים סברו
כי העיתונאי גבר על הקומיסאר. ציניקאים האמינו כי
לפיד רואה את הנולד, ומתכונן למהפך־הנגדי.
בימים האחרונים של השנה ניהל לפיד את המאבק
למען מינזיו של אחימאיר, בעוד שהעסקנים, ובראשם
הפרופסור ראובן ירון, ניסו למנוע את המינוי. ירון,
גם הוא איש הימין הקיצוני, הראשון שנשלח לתפקידו
כקומיסאר של הליכוד, היה אף הוא השנה חשוף להתקפות
מצד שולחיו, מפני שלא מילא את ציפיותיהם
הקלוקלות.
הממשלה התייאשה מן הטלוויזיה, זממה את הקמתה
של טלוויזיה מתחרה ,״מיסחרית״ ,שתשמש לה כלי
של שטיפת־מוח. בינתיים עמדה לבצע מעשה קלוקל עוד
יותר: הקמת טלוויזיה־של־בוקר מטעם הצבא והטלוויזיה
החינוכית, שתשדר רק דברים ״חיוביים״ להעלאת המוראל,
ושהעורך האמיתי שלה יהיה הרמטכ״ל, רפאל
איתן. דוגמה טובה לטלוויזיה כזאת ניתן למצוא בכל
ארץ קומוניסטית ופאשיסטית.
הצלחה מפתיעה נחל השנה אלכם גילעדי, איש־הטלוויזיה
של תשל״ח, כמנה״ל מחלקת־הספורט. הוא
כימעט אנס את הנהלת הטלוויזיה לשדר בצבעים את
יומן האולימפיאדה, שהופק באמצעים דלים, בכוח־אדם
מועט וברמה גבוהה ביותר, כאשר כל המיגבלות וההקלות
הטכניות האפשריות והבלתי-אפשריות התנכלו לו.
אך אלכס גילעדי, איש דינאמי המאמין כי הטלוויזיה
היא מכשיר עולמי, ידע שאזרחי ישראל רוצים לראות
את האולימפיאדה במלואה, אף שהחרימו אותה. הוא
התגבר על המיכשולים. גם מי שאינו חובב־ספורט, ישב
מרותק מול המירקע.
בין התוכניות זכתה תוכניתו של מ;י פאר, שעה
טובה, בהצלחה מפתיעה. היא הכניסה בדלת האחורית,
באיצטלה של בידור, שאלות שנויות במחלוקת, הפכה
מעין תחליף לעלי כותרת,־ שסולקה מן המירקע בכוח.
למרבה הרוגז של יריביו, התגלה פאר כמנחה אינטליגנטי.

א שה

נבון: דוגמהמאירה

במשך שבועות ארוכים עקבה המדינה כולה אחרי
יסוריה של אשה, שלא ראתה את עצמה בראשית השנה
גם בחלומות־הבלהות שלה במרכז הזרקורים. היתה זאת
עקרת־בית אלמונית בסביון, ששמה הפך מזון לכותרות:

פנינה ירדן.

כאשר נחטף הילד אורון, היתה זאת פנינה שניהלה
את המשא־והמתן עם החוטף, אשר התגלה לאחר מכן
בדמותו של צייר מנתניה, צכי גור. במשך ימים ושבועות
החזיקה מעמד, דאתה מקרוב את פעילותה הכושלת של
המישטרה. דאגה וחרדה, ולא נשברה. גם כאשר הלכה
אחרי גופת בנה הקטן אל הקבר, נתנה דוגמה של
אומץ־לב וכוח־עמידה בטרגדיה.
דוגמה מסוג אחר, שהאירה למרחקים, נתנה האשה
הראשונה של ישראל, רעיית־הנשיא אופירה נכון.

בימים האחרונים של תשל״ט נודע לה כי חלתה בסרטן-
השד, והיא עברה ניתוח.
מאז, במשך השנה כולה, ראה הציבור את אשת־הנשיא
זוהרת, מחייכת, מתפקדת כאשת־ציבור וכאם,
ממלאה את תפקידיה כראוי, מתכוננת לנסיעתה הקרובה
למצריים, מבלי להיכנע לחרדות המלוות את המחלה.
בראיון מיוחד־במינו גילתה להעולם הזה כי כל שערותיה
נשרו בעיקבות הטיפול. היא חבשה פיאה והמשיכה
לתפקד.
היתה זאת דוגמה נחוצה מאוד. באחד מערבי השנה
ישבו כימעט כל נשות ישראל מול מירקעי הטלוויזיה,
צפו בכתבה ובדיון על סרטן־השד. החרדות התת־הכרתיות,
המקוננות בלב כל אשה מפני מחלה זו, ומפני הניתוח
של כריתת־השד, צפו על פני השטח. הדוגמה של אשת
הנשיא, המתמודדות בהצלחה במחלה ובתופעות־הלווי
שלה, עודדה את הרוחות.
תש״ם לא היתד, שנה טובח לקידום זכויות־האשה
בישראל. לא היתה כל התקדמות, אך היתה נסיגה ממאירה
בשטח אחד: זכותה של האשה להפסיק את הריונה, כאשר
בעיותיה הסוציאליות מחייבות זאת. זכות אלמנטרית זו
נשללה ממנה בלחץ דימימסד הדתי. גם שיוויון הנשים
לפני החוק — בעניין הגיוס לצה״ל — נשאר פגום, ומדי
פעם קמו השנה צעירות אמיצות-לב שהודיעו על סירובן
לשרת בתנאים אלה במילואים, ואף היו מוכנות לשאת
בתוצאות.

צעיר

הזאב:סכין בכיס

שום צעיר לא הטביע את חותמו על תש״ם. לא היו
מעשים נועזים של צעירים — חוץ ממעשיהם האלמוניים
של חיילי צה״ל, שהופעלו בלבנון למען מדיניות מפוקפקת.
לא בלטו גם דוגמות אישיות של התנדבות חיובית, של
מאבקים על צדק, מילבד פעולות־המחאה של צעירים
שסירבו לשרת בשטחים המוחזקים, כמו *הצעיר של
תשל״ח, דני אמיר, וחבריו.
הצעירים של תש״ם היו אנשים מסוג אחר, רובם
אנשי הימין הקיצוני, שביקשו לעלות לגדולה באמצעות
הסתה פרועה על רקע לאומני־גיזעי, כמו מנהיג הסטודנ טים
צחי הנגכי, בנה של אשת־השנה גאולה כהן. כאשר
נחלו צחי וחבריו ניצחון בבחירות בציבור הסטודנטים,
היתה זאת עדות עגומה למה שמתרחש בדור הצעיר,
האמור להנהיג את המדינה מחר. מולם קמו סטודנטים
ערביים, אזרחי ישראל, קיצוניים לא פחות, ששללו את
עצם קיום המדינה, ושבעיניהם היתד, גם רק״ח מתונה
מדי.
במאבק קודר זה בין קיצוניים לקיצוניים, משני עברי
המיתרס, שעזרו איש לרעהו, בלטה השנה דמותו של
צעיר, אשר רוב הציבור למד את שמו רק כאשר נהרג :
אלי הזאב, אחד מששת תושבי קריית־ארבע שנהרגו
במטח־ד,כדורים בפתח בית הדסה בחברון, כשביקרו שם
בתום תפילת ליל־שבת במערת־המכפלה.
פעילי-שלום הכירו את הזאב עוד קודם לכן. הוא
היה שותף לרוב ההתקפות האלימות עליהם, שאירעו
בשנים האחרונות. פעם השתתף במארב על מרצה באוניברסיטת
תל־אביב, הידוע כפעיל מחנה־השלום, ושהוכה
קשות על ידי כנופיית בריונים. פעם אחרת היה בין
תועפי הפגנה של שלום עכשיו. הוא נחשד ברוב ההתקפות
האלימות על ערבים בחברון ובסביבתה.
עם מותו, הופנו אליו הזרקורים והסתבר כי הזאב
הוא אמריקאי, בנו של נוצרי-פרוטסטנטי, שהיה בעבר
סוכן של האף־בי־איי — הבולשת הפדרלית, הממלאת
גם את תפקיד שרות־ר,ביטחון — כפי שהיה מורו ורבו.
״הרב״ מאיר כהנא. הזאב היה חייל בוויאט־נאם. הוא
סיפר כי נפגע שם כמה פעמים ושהשתתף באותה מילחמה,
שבה רבו מעשי־הזוועה הנוראים ביותר. רבים מהלוחמים
שם לקו בנפשם כתוצאה מחווייה זו.
כשסיים הזאב את שרותו שם לא יכול היה לשבת
בשקט, חיפש זירה חדשה של הרפתקות. הוא התגייר,
הפך יהודי אדוק — מבלי שהדבר יפריע לו לשאת בכיסו
גם בשבת סכין קפיצית, שממנה לא נפרד מעולם.
בארץ התחתן והתגרש.
הוריו, שבאו ארצה כדי להשתתף בהלווייתו, הסתייגו
ממנו בגלוי.
גם צעיר לאומני אחר, מאותה חבורה, שהסתבך
השנה בחשד של מעשי־אלימות, התגלה כנוצרי שהתגייר.
היה זה אביגדור ארסקין, שעלה מברית המועצות כשם
שהזאב עלה מארצות־הברית. בתום השנה מצא לו בת־זוג
מתאימה: מזל (״היורקת״) כהן, הצעירה שהפכה שם־
דבר כאשר ירקה בפני שר־הביטחון דאז, עזר וייצמן,
וששפכה בהזדמנות אחרת מלח לקפה שלו. השניים
נישאו בבית־הדסה, אחרי שהקימו שערוריה והביסו את
שילטונות צה״ל, שניסו למנוע את החגיגה בבניין שנתפס
באופן בלתי־חוקי בלב חברון.
רבם של הזאב וארסקין, מאיר כהנא, נשלח השנה
למעצר מינהלי, אחרי שנציג של שרות־הביטחון־הכללי
נשבע בבית־המישפט שקיים חשד סביר לכך שעמד לבצע
פשעים חמורים ביותר נגד מקומות קדושים מוסלמיים.
בהאשמה דומה הואשמו גם שני צעירים חיילי־צה״ל,
שגנבו כמות גדולה של חומר־נפץ ותחמושת ממחסני
צה״ל ואיחסנו אותם על גג של ישיבה מול הכותל
המערבי, כנראה כדי להשתמש בו נגד מיסגד אל־אקצה
וכיפת־הסלע — שני הבניינים הרגישים ביותר בעולם.
בירור הפרשה נמנע כאשר התביעה הצבאית ויתרה על
אישום זה, והשניים הורשעו רק בגניבת חומר־הנפץ,
בלי בירור מישפטי.

מדע

בהנדום וזקס:מילחמה

במצב כללי של אינפלציה ופיחות, היווה המדע
הישראלי אחת המערכות המעטות ששמרו על רמתן
ועל יוקרתן בעולם.
בשטחים רבים פעלו מדענים ישראליים, לרוב בצינעה,
כדי להרחיב את גבולות הידע. אך בשום שטח לא זכו
מאמציהם בהכרה עולמית כה רבה כמו במאבק אשר
האנושות כולה עוקבת אחריו בתיקוות ובחרדות: המיל-
חמה בסרטן.
הפרופסור יצחק ברנכלום זכה בפרס סלואן מטעם
חברת ג׳נרל מוטווס — פרס שניתן השנה זו רק בפעם
השניה, כך ששופטיו יכלו להעניקו לגדולי החוקרים
בעולם. ברנבלום, שבחודש הבא ימלאו לו ,77 יליד
ביאליסטוק בפולין, הוא אחד מבכירי המדענים של מכון
וייצמן, שבו הקים את המחלקה לביולוגיה ניסויית. במשך
שנים ניהל את האגודה הישראלית לחקר הסרטן. הוא זכה
ב־ 100 אף דולאר ובמדליית־הזהב.
ברנבלום הוכיח במחקריו כי מחלת־הסדטן מתחילה
במיקרים רבים ביגלל גורם אחד, אך שהיא באה לידי
ביטוי רק אחרי שגורם נוסף נכנס לפעולה. תרומה
בסיסית זו להבנת תהליך ההתהוות של המחלה אושרה
במרוצת השנים על-ידי חוקרים רבים אחרים, וכיום
היא מנחה את העבודה במעבדות־מחקר ובמעבדות
רפואיות.
תלמידו של ברנבלום, הד״ר ליאו זקס, זכה בפרס
וולף. כאשר הוקמה קרן וולף בישראל, על־ידי יהודי
מאמריקה הלאטינית שביקש לשמור על עילום־שמו
(וולף היה שמו הפרטי) נתקל בהתנגדות רבה מצד
הקהילה האקדמית בישראל, שראתה בכך יומרה רבה
מדי. אך מאז זכו פרסי־וולף ביוקרה משלהם, והעולם
המדעי הישראלי השלים עימם.
זקם. בן ה* ,56 יליד לייפציג בגרמניה, הוא אחד
החלוצים העיקריים של מחקר הסרטן והביולוגיה של
התא. הוא תרם תרומה מקורית לגילוי מנגנון הבקרה
של הגידול והדיפרנציאציה של תאים נורמליים ותאי-
סרטן. הוא פתח אפיקים חדשים לגמרי בשטח זה,
לגבי השימוש בתאים בתרביות לחקר הדיפרנציאציה
של תאי־דם לבנים, נורמליים וממאירים, והפיכת תאים
נורמליים לתאי סרטן בעזרת כימיקלים, וירוסים וקרני-
רנטגן. הוא התחלק בפרס של 100 אלף דולר עם חוקר
ארגנטיני וחוקר אנגלי.
כאשר הישגים מפוארים אחרים של היישוב העברי
בארץ בעבר נתונים בהווה במשברים עמוקים, היתה נחמה
רבה בהופעת מדענים ישראליים בליגה הראשונה של.
המדע העולמי. אך גם על הישג זה איימו סכנות, כאשר
ביקשה הממשלה לקצץ באופן דראסטי בהקצבות למכוני-
המדע.

ספ רו ת

חוזר לשאלה

לעומת איש־הספרות של תשל״ט יעקוב כוצ׳ן, שהיה
איש חדש וצעיר, מחבר שני חיי יעקוב, היה איש־הספרות
של תש״ם סופר וותיק, יהושע בר־יוסן!.
סיפרו אהבת נפש הוא נובילה מעודנת, ברמה בינלאומית
מעולה, המתארת את שטח־ההפקר התרבותי שבין הדת
והחילוניות. גיבורה הוא ההיפך מן ״החוזרים בתשובה״,
שפשטה כמגפה בחברה הישראלית: הוא ״חוזר אל ה שאלה״
— אדם שמאס בעולמו הדתי, המחליט החלטות
נוקשות בניגוד לאמונתו ולאמונת החברה הסובבת אותו.
ספרים אחרים הראויים לציון היו, בראש ובראשונה,
סיפרו של יצחק כן״נר אחרי הגשם. הסיפור, שעל
שמו נקרא הקובץ, מתאר את העיר תל־אביב קרועה
בהפגנות אלימות נוסח התפוז המיכאני, כאשר הניצים,
הם אנשי גוש־אמונים, מצד אחד, ואנשי שלום־עכשיו
מהצד האחר. זהו סיפור בעל משמעויות פוליטיות מח רידות.

הסופר פינחס שדה הותיר את רישומו בתש״ם,
כאשר פירסם את יומן כתיבת החיים כמשל. כמינהגו
בעבר, יצר מימד חדש לבחינת הספרות — ביקורת
עולם־היצירה של הסופר, כפי שהוא עצמו מתארו.
גם הסופר הצעיר יותם ראובני פירסם קובץ נוסף
של סיפורים, תחת הכותרת התפכחות. בכמה מסיפורי
הקובץ הוא עשה ניסיון להשתחרר מעולמו החד־מיני.
סידרה של תרגומים מעולים הגיעה במהלך תש״ם
אל מדף־הספרים של הקורא הישראלי. בין הספרים :
מארש ראדצקי מאת הסופר יוזף רוס ; ספרו הכימעט־אחרון
של הסופר הגרמני גינטר גראס, דג הפוט, שראה
אור בשני חלקים ; הנובילה המעולה של הסופר האוסטרי
פטר הנדקה, אומללות שמחה בחלקה; וסיפרו של
מחבר מילכוד ,22ג׳וז ך חלד, משהו קרה. תרגום מלא
של החייל האמיץ שוויק הביא חיוך לשפתיים רבות.
בשירה העברית המקורית לא חל שינוי, ולוא אף קטן,
בתמונת־המצב. שני משוררים מודרניים אך ותיקים העניקו
לשירה ולשוחריה קבצים מעולים ביותר; נתן זך
בקובץ צפונית מזרחית ויהודה עמיחי בקובץ שלווה
גדולה. שאלות ותשובות.
בין ספריהם של המשוררים הצעירים יותר בלט רק
הקובץ שיריס ואימוני שירה מאת מנחם כן.

בר: הברירה הטבעית
התיאטרון הישראלי היה זקוק בתש״ם למבקר חד־עט־ולשון,
בנוסח ד״ר חיים ג מזו הצעיר, בשעתו — מבקר
שיעמיד את התיאטרון במקומו, במישפט שנון אחד.
התיאטרון הישראלי היה השנה כישלון אחד גדול, אך
לא קם מבקר חד־עט שייסר אותו כראוי.
עיסוקם התרבותי העיקרי של תיאטראות־ישראל היה,
במהלך השנה, התמודדות חסרת־מנוחה עם מנהלי המועצה
לתרבות ולאמנות על תקציבים. מנהלי תיאטראות
התפטרו על רקע כלכלי, ולא על רקע אמנותי, כפי שקרה
בעבר הרחוק.
ועדות־הריפרטואר של התיאטראות הציבוריים לא
התעניינו בתיאטרון, אלא בהצלחות קופתיות, כדי לספק
את אנשי־המינהלה שמינו אותם לתפקידיהם. התוצאה :
מעט מחזות מקוריים, הרבה מחזות צעקניים בנוסח ברודווי,
והצגות חוזרות של מחזות שהוכיחו את עצמם בעבר
כהצלחות כלכליות.
בהילותם של מנהלי־התיאטראות למלא את האולמות
בצופים ולא בתוכן ניכרה בנוסח הפקותיהם, כמו
יוסף וכותונוודהפסינו בתיאטרון הקאמרי שכל מטרתו
היתה להביא את הזמר שלמה ארצי אל קרשי־הבמה
ואת הקהל אל אולנדהתיאטרון.
בעוד שהתיאטרון הקאמרי עשה זאת בגלוי, עשה זאת
התיאטרון הלאומי הבימה כימעט־בסתר• התיאטרו,ו״-נ ״ 1
את התופעה חסרת־התקדים של הזמר ומלחין ״ל ס!1
כד, איש להקת הברירה הטבעית, שצליליו נחשבים גם
בעיני מוסיקולוגים כחלק ממהפכה תרבותית. הבימה
העלתה על קרשיה מחזה־נפל בשם מלך מרוקאי, כאשר
מאחרי התפאורות הלא־מרוקאיות של שמואל כ לו ידי־בימוי
׳של יוסי יזרעאלי הסתתרו צליליו הנהדרים של
שלמה בר ולהקתו.
התיאטרון הלאומי היה תורם תרומה גדולה יותר למעמדו,
אילו היה מסלק את תפאורת מלך מרוקאי ומש־איר
את שלמה בר ולהקתו על הבמה. כאשר אין תיאטרון,
נראה שהברירה הטבעית ממציאה תיאטרון מן החיים.
יתכן כי התופעה המרתקת ביותר בחיי התיאטרון
היתד, בתש״ם ההתארגנות של אמני ישראל באגודה מיק־צועית
לוחמת, איגוד־אמני־ישראל (אודי) ,בהנהגת אי לי
גורליצקי, אשתו לשעבר גידה אלמגור ורבים אח־
תל -ייזווייוח יותר מלל הצגות תש״ם.

ספורג\

יופיויזלנדו

שימשון כרוקמן ( )23 ואיתן פרידלנדר ()22
הוכתרו כאלופי-העולם בשייט מיפרשיות מדגם ״420״,
באליפות שנערכה בקוויברון שבצרפת.
בדגם ,470 השניים הם אלופי־אירופה מאז 1979׳ ו־השנה
נמנע מהם לצאת להתחרות בטאלין שבאסטוניה,
שהיתר. חלק מן האולימפיאדה של מוסקבה עקב החרם
הישראלי על מישחקי האולימפיאדה .״אחרת היינו נוסעים
כדי לנצח באולימפיאדה,״ הכריזו. מומחים בעולם ראו
את הצמד כמועמד למדליית־זהב. ברוקמן, איש שבי־ציון,
הצטער על כי ״לא עברתי את החווייה הזאת באולימפיאדה,
אבל לא היתד. חשיבות להישג שלנו שם, מכיוון שהמתחרים
שלנו מארצות־הברית, צרפת, קנדה, יפאן וניו־זילנד
לא השתתפו אף הם.״
אין ספק שצמד ד,שייטים הוא מן המעולים בעולם.
הצלחתם נזקפת גם לזכות מאמנם, יאיר מיכאלי
מקיבוץ שדות־ים.
יש בארץ שייטים צעירים נוספים, שהגיעו להישגים
מכובדים בחו״ל, כגון צמד־התאומים מבת־ים אדיר
ואלדד עזרא, בני ד.־ ,16 העומדים במקום השישי
בעולם בענף זה. ראויים לציון גם מאמנים ישראליים
כאמנון סמגורה, מאמן נבחרת ישראל בדגם ״420״,
שהיה אלוף־העולם ליחידים בשנה שעברה.
ימה של ישראל פתוח לאימונים במשך 12 חודשים
בשנה, בעוד שבאירופה הוא סגור במשך ארבעה חודשים
בשנה. הציוד הוא מקומי. המהנדס עמירם שטיינברג
בנה סירה הנחשבת במהירה בעולם, וגם תופר המיפרשים
לכל סירות ״420״ בארץ, רוברט מן, אמריקאי שעלה
לישראל לפני שנים אחדות, תרם תרומה חשובה להצלחה.
ספורט השייט תלוי באילתורים, ואין ספק שהישראלי
יודע לנצל את הנתונים כדי להגיע להישגים. יש לדעת
לנצל את הרוח, הגלים והזרמים בים, כדי להצליח. זהו
ספורט הדורש מאמץ שיכלי, אמונים והרבה תחרויות.
באליפות המדינה בשחייה בלטו יורם כוכבי, ניר
שמיר ואמיר גניאל. אבל הישגיהם רחוקים מהרמה
הדרושה בזירה הבינלאומית. גירעון הרמט השתפר
השנה בקפיצה לגובה, הצליח לעלות באופן מיטיאורי, י
אך נשאר רחוק מאוד מהישג מרשים בקנודמידה עולמי.
אסתר שחמורוב (רוט) ,נושאת הדגל הישראלי,
לא היתה עולה, כנראה, לגמר באולימפיאדת מוסקבה.
שני הענפים הפופולריים ביותר בציבור הישראלי,
הכדורגל והכדורסל, לא יכלו לספק את איש־הספורט של
של תש״ם. יצחק ויסוקר שוער מכבי־נתניה, הוכיח
למרות גילו, יכולת של שוער מצטיין, והוביל את קבוצתו
לזכיה באליפות־המדינה, ובכך הוכית שבתפקיד שוער
חשוב הנסיון.
קבוצת הכדורסל של מכבי תל-אביב לא הצליחה
להחזיר לארון־הגביעים את גביע אירופה לאלופות, שבו
זכתה ב־ ,1977 אך בהגיעה למישחק־הגמר נגד ריאל-
מדריד הוכיחה שהיא מהקבוצות הטובות באירופה. השנה
נפרדה ממאמנה, ראלך קליין, שהצעידה לפיסגת הכדורסל
האירופי.

אץ דבר קשה יותר מאשר
להוציא ג׳נטי7±ן אעלי מכופתר משלוותו
ולגרום לו שיתתש...

״לאפטר״עשהזאת!!
אלעור ושות״ פרסומאים

לאפטר-הבשם מבית״יארדלי״
המגיע אליך ממרכז האפנה
של לונדון,
בניחוח חושני ומעורר,
אשר הוציא את האנגלים משלוותם,״

״הוא יעשה זאת גם לישראלים!

נסי אותו חינם בבל הפרפומריות המובחרות.

]י רחצה ומגמח יס״
ייי ^א של יש!

— ב תי א ב
פח־ פרופסור פרוסמו
עושה הכל!

5אבזרי חיתוך מעולים
2כפתורי הפעלה-לנוחות מירבית
וברמת הבטיחות הגבוהה ביותר.
והמחיר? השווי בעצמך...
לשומרי מסורת: אפשר להשיג —
שתי מערכות חלקים נפרדות.

הוא קוצץ וטוחן, ופורס
ומערבל ועוזר לך להכין עשרות מתכונים נפלאים
במהירות ובקלות.
הוא עושה זאת באמצעות
מנוע חזק ועמיד

*00£5$0מק ס ס סז

להשיג בחנויות המובחרות .־
אחריות ושירות במעבדות
שרפ־פרוסמן.

קולנוע תרגיל מזהיר

שבי תו ת
צ״1ני ו!גא לחודזגיד
לראש עיריית תל־אביב, שלמה להט.
יש חשבון עם הממשלה. כל אמצעי כשר
בידיו כדי לנגח אותה. אם לזקנים בתל-
אביב אין אוכל, זו אשמת מישרד־הסעד.
אם אין משקמים את שכונת־התיקווה, זה
ענייו של מישרד־השיכון. ואם בתי־הקול־נוע
בעיר שלו שובתים, האחראי לכך
הוא מישרד־הפנים. לפי השיטה הזאת,
אין בכלל צורך בעיריה. חוץ מזה, נדמה
היה, בשלב מסויים של החיים הפוליטיים
בישראל, ששלמה להט נמנה על מיפלגת
השילטון. אבל כידוע, הבחירות קרבות,
ומי רוצה היום להיחשב כשותף לשילטון
שכזה י מוטב אולי לשריין במהירות
דמות ציבורית במחנה בריא יותר.
אם זאת כוונתו של צ׳יץ׳ ,או שהוא
רוצה רק לנגח את שר־הפנים, ד״ר יוסף
בורג, או שסתם אינו יודע כיצד לפתור
את בעיות עירו. עובדה היא שתל־אביב
עומדת בפני תופעה עגומה מאוד: החל
מן ה־ 4באוקטובר, ייסגרו בה בתי-
הקולנוע. למי שפנה לראש־העיר, מטעם
הענף, כדי לעשות משהו, נתנה תשובה
ברוח זו :״אם לא חשבתו, לא תשיגו
מאומה״ .ובפני בית־המישפט הגבוה לצדק,
שבו נדרשה העיריה להסביר מדוע היא
מתעקשת להטיל מיסים, למרות המלצות
של ועדות ממשלתיות, נשמעה תשובה
בערך כזו :״קולנוע זה לא כדורגל״.
ללמד שכדורגל זה עניין של תרבות
צרופה, ואילו קולנוע זה סתם עסק.
המדינה מפסידה. כמה דברים ברורים
מעל ומעבר לכל ספק. אילו הסכימה

פסיכו (חן, תל־אביב, ארצות־הברית)
— זהו אחד הסרטים
המוזרים והמבריקים ביותר של
אלפרד היצ׳קוק. הגיבורה נרצחת אחרי השליש הראשון,
בניגוד לכל חוקי המיסחר ההוגן. הסצינה האלימה?יותר
מופיעה בחלק הראשון של הסרט, במקום לתפוס מקום של
כבוד בשיאו. ואם לא די בכך, אין לצופה דמות אחת
לרפואה, שעימה הוא יכול להזדהות במלוא מובן המילה.
בכל פעם שהוא מתחיל לחבב מישהו, או שהדמות נרצחת,
או שנבלותה יוצאת״לאור.
אף־על־פי־כן, זהו תרגיל מזהיר בקולנוע, אולי אחת
הדוגמאות המאלפות ביותר לעוצמה הטמונה בשפת התמונות.
כי זהו סרט שכמעט ואין מדברים בו, וגם כאשר
מדברים, יש לדיאלוגים חשיבות מישנית בלבד.
למתעניינים בנושא: נערה מתכוננת לגנוב כסף ממעבידה,
כדי שתוכל לשאת את בחיר״לבה. אחרי שהיא נעלמת
באורח מיסתורי, יוצאים אחותה, מאהבה ובלש פרטי,
להתחקות אחר עיקבותיה בתוך אכסנייה לאורך הדרך,
שם בילתה את לילה האחרון.
יותר מזה אסור לספר כדי לא לקלקל לצופה שטרם
ראה את הסרט, כאשר הוצג לראשונה לפני 20 שנה, את
ההפתעות הרבות השמורות לו על כל צעד ושעל. מה
שאפשר לומר הוא כי היצ׳קוק הקדיש בסרט זה מחשבה
רבה לכל פרט חזותי שבתוך התמונה. החל מעימות שבין
קווים אופקיים ואנכיים במיבנה האכסנייה והבית שלידה,
בהם מתרחש חלק נכבד מן העלילה, דרך בחירה קפדנית
של המרחק בין המצלמה לדמויות, השילוב בין תקריבים
לצילומים מרחוק, והנחת המצלמה בזווית האחת והיחידה
שהיא המתאימה ביותר לאותה הסצינה. קטעים נבחרים

גינטלי וג׳ון גבין: הפתעות רבות
מתוך הסרט, כמו הרצח במיקלחת, או ההתנפלות על אדם
שעולה במדרגות בבית שומם, הם היום חלק בלתי־נפרד
ממערך השיעור של כל בית־ספר לקולנוע המכבד את עצמו.
״אני מצפצף על הנושא ; אני מצפצף על השחקנים.
אבל איכפת לי מאוד שהשילוב של הצילומים עם פס הקול
ועם הטכניקה ישפיעו על הקהל. זאת הנאתי הגדולה״.
דברי אלפרד היצ׳קוק.
אזהרה: עצלן, האוהב אוכל לעוס, וסרטים שבהם
מפרטים לו הכל, יעדיף בוודאי את ״מגרש השדים״ ואת
״ליל המסיבות״ .מי שחושב, מנסה להבין ולהמשיך מחשבות
שנרמזות על הבד, יהנה מ״פסיכו״ ,היום בדיוק כמו
לפני עשרים שנה.

הקולנוע, אז יוכל הנוער להקדיש את
כל עיתותיו הפנויות בספורט הקליעה־למטרה
בפנסי רחוב, ובספורט חטיפת
הארנקים מזקנות. ומי שמשווה את ה קולנוע
לכדורגל, מוטב שיזכור כי בעיר
תל-אביב בלבד הולכים מדי חודש, גם
היום• ,בעיתות משבר, כ־ססד אלף איש
לקולנוע, ואילו אנשי הכדורגל יחד עם כל
ענפי הספורט האחרים, גאים מאוד כשהם
מתקרבים לרבע מן המיספר הזה. אבל
האזרח, בסופו של דבר, אינו חשוב. שישלם
את המיסים ושישתוק. כאן משחקים
האנשים הגדולים.
ולבסוף, אין ספק שקשה לחוש צער

העיריה רוצה לדרוש מבתי־הקולנוע שישפרו
את שירותיהם, שתעשה זאת, ובכל
תוקף. אבל שתיתן להם אפשרות להתקיים
כדי שתהיה להם גם סיבה לשפר. ואם
העיריה תסגור אותם, קשה לדעת כמה
מהם עוד יפתחו אחרי השביתה. הצעות
להפוך אותם לחנויות כל־בו לא היו
חסרות אף פעם. ואם השר בורג חושב
שזה נוגע רק לתל-אביב, טעות בידו. אם
תל־אביב סגורה, מפיצי סרטים יחששו
להביא תוצרת חדשה לארץ, והענף יגווע,
לאט אבל בטוח. אולי זה מה שרוצה
צ׳יץ׳ כדי שיוכל אז לומר לבורג :״ראה
מה עשית לעם־ישראל, וראה כמה תל־אביב
חשובה״.
ונקודה אחרונה: זהו שיעור נוסף באזרחות
טובה שממשלה זו לימדה את הציבור.
כאשר שבתו בתי־הקולנוע לפני
שנתיים, נאמר להם :״שובו ופיתחו את
שעדיכם, נקים וועדה, הכל יעשו מה
שהוועדה אומרת, ויהיה שלום על ישראל״.
הוועדה קמה, לא הכל אימצו, ואין שלום
על ישראל. השר אמנם הבטיח, אז מ הן
בפעם הבאה, שיידעו השובתים בדיוק
מה שווה הבטחה של שר.

פארה פוסט ושלמה לחט (כמרכז עומד חיים אשל סגן־נשיא ״פאברז׳ה״)

תד רי ך

קולנוע זה לא כדורגל
עיריית תל־אביב ליישם את מסקנות
ועדת־הילל, שהמליצה להפחית ב־ 20 אחוז
את מס־העינוגים המוטל על בתי־הקולנוע,
היתה העיריה מפסידה כ־ 50 מיליון לירות
לשנה. אם ייסגרו בתי־הקולנוע, תפסיד
העיריה כ־ 21 מיליון לירות בחודש. ואילו
הממשלה מצידה, תפסיד גם היא. כי בתי-
הקולנוע עומדים לפטר את העובדים,
ואלה יהיו זכאים לכחמישה מיליון לירות
בחודש כדמי־אבטלה. חוץ מזה, כשבתי-
הקולנוע סגורים, אין מע״ם על כרטיסים,
וזה עוד שמונה מיליון לחודש, וכאשר
אין עובדים בקולנוע, אי־אפשר להוריד
להם מס־הכנסה, וזה עוד ארבעה מיליון
לירות לחודש. כלומר, תוך חודש וחצי
תעלה השביתה לעיריה ולמדינה יותר
מכפי שצריכה היתד. לעלות לה הענקת
ההנחה לבתי־הקולנוע. וכל זה, מבלי
לקחת בחשבון שאם אין בתי־קולנוע, יורדות
הכנסות בתי־הקפה, המיסעדות ואמצעי-
התחבורה, וזה שוב הפסד ישיר לאוצר.
אבל כידוע, אנחנו מדינה עשירה, שיכולה
להרשות לעצמה הפסדים, במיוחד אם אלה
נועדו לספק קפריזה פוליטית.
הולכים לבורג. למי שטרם ניחש
מה הוא התרגיל, כלאי להציג אותו בקוים
כלליים. מזה שנים מתלוננים בתי־הקולנוע
שאי־אפשר לסבול את מס־העינוגים הגבוה.
הכנסת מינתה, בעקבות שביתה קוהעולם
הזה 2245

דמת, ועדה שתחקור בפרשה, וזו אכן
קבעה שצריך להפחית מיסים בשיעור
רציני. ברוב המקומות בארץ המסקנות
אומצו, מה עוד שמישרד־הפנים קיבל
אותם במלואם. תל־אביב לא קיבלה את
ההמלצה .״אם מישרד־הפנים מציע שניתן
הנחות, שיחזיר לנו את הכסף שנפסיד
מן ההנחה״ אמרו אבות העיר הנכבדים,
כאשר פנו אליהם בתי־הקולנוע, והציעו
להם ללכת לשר בורג כדי לגבות את
הכסף מיד. פשוט מאוד, מבלי לדעת,
בעלי בתי־הקולנוע הפכו להיות גובים
של העיריה, ועוד גובים בלי משכורת.
השר בורג אמר שהוא אמנם יפצה את
העיריה, אבל שתחכה בבקשה עד סוף
השנה, שתוכיח כי אכן נגרמו לה הפסדים,
ושהיא באמת השתמשה כראוי בתקציבים
שניתנו לה, ואז תפוצה. כל מי
שיודע עד כמה אוהב איש עיריית תל-
אביב שיבדקו בציציותיו, יכול לתאר לעצמו
כי הוא לא התלהב מן הרעיון. מה
יהיה אם בורג לא ישבע נחת מן העיריה?
מאין יבואו אותם 140 מיליון לירות שהוא
גובה עכשיו מבתי־הקולנוע?
מיתחרה לפרדם־חנה. כמובן שאפשר
לדבר גם על טובת האזרח. אפשר
להזכיר שבמרכז בידור, העיר תל-אביב
הולכת והופכת במהירות למיתחרה רצינית
של פרדס־חנה. ואם יסגרו גם את בתי-

חובה לראות :׳
תל״אכיב: הסייח השחור, קתור נגד
קרמר, שחק אותה סם, חזרת התיזמורת,
טס, מנהטן, נורמה ריי.
ירושלים: קידמת עדן, טס, שחק יאותה
סס, כל הג׳ז הזה.
חיפה: תרגילים בהתבגרות, מנהטן,
קרמר נגד קרמר.

תל-אביב

שר הפנים יוסף בורג
מה שווה הבטחה של שר?
לגורלם של בתי־הקולנוע. בשבע השנים
הטובות שלהם (שנמשכו דרך־אגב הרבה
יותר משבע שנים) ,הם נהגו בקהל בגסות,
הם הזניחו את אולמותיהם, ולא
עלה כלל על דעתם שעליהם להכין קהל
של חובבי קולנוע אמיתיים, אשר ישמרו
להם אמונים, גם כאשר השנים השמנות
יעברו דיאטה של טלוויזיה. אנשי העיריה
ממהרים תמיד לשלוף נימוקים אלה בכל
פעם שהם ניצבים בפני טענות הציבור.
הבטחה של שר. אבל מה הטעם
להתחשבן היום על מה שהיה בעבר? אם

חזרת התיזמורת( ,מוזיאון,
איטליה) -י -אלגורייה קצרה ומתומצתת
של פליני על מצב העולם היום,
והאנדרלמוסיה המשתלטת עליו. אמצעים
פשוטים ממונעים על-ידי מוח גאוני.
מנהטן (שחף, ארצות־הברית)
— סרט שנון, אינטליגנטי, ומלא הברקות
על לבטיו של משכיל יהודי בחיי־האהבה
וחיי־הרוח שלו. וודי אלן מצליח להגיש
סרט שפשוט נעים לראות — וזאת תופעה
נדירה למדי.
ירושלים שחק אותה סם (כפיר, ארצות הברית) — עיבוד קולנועי למחזה
של וודי אלן, עם אלן בתפקיד הראשי,
והרברט רום כבמאי. כל המרכיבים של
ההצלחות המאוחרות יותר של הקומיקאי
נמצאים כבר כאן בשלבים התחלתיים.

המוצרים ו ה שרו תי ם הנ ב ח רי ם של ה חוד ש
מבצ 11

שטיחי1

!צויר, המוסיקה

ה 1ח1ת ללא תקדים

רח׳ בצנלסו־ן ,117 טל 739550 .

פאר שטיחי כרמל

רמת־גן, ז׳בוטינסקי , 88 טל 727898 .

*״מפנה״

מחיר מבצע בל״י
7,600ל״י

מערכת משולבת כולל: מגבר +רדיו
טייפ + 0 £ 0 <.פטיפון מקצועי מיפן
+זוג רמקולים ־^2x25
מחיר רגיל בל״י
32,000ל״י

חוג להתעמלות נשים בהדרכת רקדני בת־שבע.
חוגים לג׳ז לגילאי 8—14 ולבוגרים מגיל 15 ומעלה.
חוג לבלט לגילאי 5—15 בהדרכת רקדני בת־שבע.
חוג ליוגה בהדרכת המורה אילנה דוד.
חוג לקרטה לכל הגילים.
רקודי־עם לילדים מכיתות א —ח׳.

המטבח המושלם
בסגנון אמריקאי
הידור * איכות
נוחות

מחיר מבצע בל״י
24,600ל״י

ייעוץ ארכיטקטוני

רסיבר מקצועי +טייפ £0£ס משוכלל
+פטיפון (ראש מגנטי)
+זוג רמקולים ^2x40

בדבר פרטים והרשמה נא לפנות לטלפונים 264917 ,728561
ובמועדון עצמו ברח׳ ביאליק 127 בר״ג (ליד גשר ההלכה)
בקומה ג׳ ,כניסה מהפסג׳ בצד שמאל.
ההרשמה תחל ב־ 3.8.80 בימי א׳—ה׳
בשעות 10.00—12.00ו״.16.00—19.00
נשמח לראותכם במועדון — בטוחים שתהנו 1

מחיר רגיל בל״י
59,000ל״י

חינם

דגשאלעד ־
המטבח לעז

מחיר מבצע כל״י
45,900ל״י

אספקה מיידית, אחריות מלאה

מספר המקומות מוגבל!
להתראות ב ״ מפנה ״

רמת־גן, כיאליק 45
טל 725953 .

פתוח גם ביום ג׳ אחה״צ

המבחר הגדול בארץ של שעוני קיר
דקור טיביים ושעוני יד מכל ה סוגי ם

פיח ספר לציור ופיסול
,ירמת־־גן״

לאשה ולגבר באיכות מעולה
ובדגמים החדישים ביותר
שרות ואחריות מלאה לכל שעון

1חו

תבצע השנה

הכנסו ותהנו
מהשירות האדיב
והתכנון המעולה !

חוגים

מועדון ״מפנה״ שמח להודיע על פתיחת
עונה חדשה שתתחיל ב1.9.80-
הפעילות במועדון כוללת החוגים כדלהלן :

באיבות גבוהה
מעץ ם נרביץ
ללא סיבית

מערכת ״ארופון״ מיפן כולל :
מגבר +פטיפון +זוג רמקולים
מחיר רגיל כל״י
10,800ל״י

חוגים

מודולריים

יבוא ושיווק מערכות סטריאו
ומעבדות שרות

מבחר גדול של בל מיני שטיחים מכל הפירמות.
מחלקה מיוחדת לשטיחים מקיר אל קיר בתנאים
נוחים לפי דרישת הקונה.

ר״ג, רח׳ קריניצי 2

גבעתיים

בתנאים נוחים

חג שר צ ד רי ס

נניחשקרים החרש

בהנהלת פרדי פביאן
לימודי בוקר וערב
ציור * פיסול * רישום דומם * רישום ערום
תולדות אמנות +הדפס רשת * תחריט
קומפוזיציה * פרספקטיבה * אמנות עכשווית
צבע מים * צבע שמן * שילוב חומרים
קורס לצילום

פרטים והרשמה: שדרות הילד ,11 רמת־גן
(ע״י קולנוע ״אורדע״)
בימים א׳ עד ה׳ בשעות 7.00 — 5.30 אחה״צ
אוטובוסים מס׳ .67 ,66 ,62 ,61 ,60 ,57 ,55 ,45

מבצעחגים

קורסים גם לחובבים, ילדים ונוער

רהיט יוקרה מחיר•

טל 729216 .

מבחר פינות אוכל בפורמיקה או בפורניר בהנחה אמיתית.
מערכות מזנונים בפורנירים אשה, טיק, אגוז ופוליסנדר (גם בתשלומים)
ז׳בוטינסקי ,95ר״ג, טל 793524 .
׳(עד גמר המלאי)
במבו האח
ואונק׳
צי ל ם׳
:עלי

מזמינים אתכם
לתצוגה נפלאה

עם הצגת המודעה

58 הנ ח ה
על הריהוט

רהיטי במבו
וארנקי עור
מ קוריי ם

158 הנ ח ה
על ארנקי עור וסקאי

במבו ה אוז
וארנקי צ׳לסי
ר״ג, רח׳ ביאליק 28

טו ס א תנו
חינם

המבצע בתוקף
עד 20.9.80

לשבוע ימים לרומניה

כולל טיסה, בית מלון וארוח מלא
(או טיסה ללונדון)

על כל קניה של מקרר ״קנדי״
נון־פרוסט פאר תוצרת אירופה ותנור בישול
ואפיד .״מלפי״ ,״הרולס רויס הישראלי״
המחיר במבצע כולל טיסה על כל
הקניה ללא הגרלה כולל מ.ע.מ.

99,886ל״י
על קניה ״צל מוצר אחד נזהנ״ל
פוף •צבוע ארץ־ חינם במלון פרנק־נהריה

מרכז חשמל רמת־גן
רח׳ ביאליק ( 76 מול רמה) ,טל 775333 .

עסקים המעונייגיס להשתתף במדור זה — גא לפנית ל״פרסוס רון״ רמת*גן — טל. במשרד ,721901 :מעו 795954 :

הביוגרפיה של משה ארגס חולקה לשזזא

ומפכ״ל המישטרה מתלונן על שוטריו
ן בכנס סגור של הסגל
הבכיר של המישטרה הודה
המפכ״ל הרצל שפיר :״ה בעיה
המרכזית שלנו היא תיק-
רת התיחכום הנמוכה של השוטרים.״

8טרם פגישתו של ח״כ
הפרופסור משה (״מישה״)
ארנם עם ראש־הממשלה
מנחם בגין מיהרה לישכת
העיתונות הממשלתית להפיץ
בקרב כתבי־החוץ את הב־ר
גרפיה של האדם שלו הוצעה
כהונת שר־הביטחון. רק בתום

למורים בבתי־הספר ובאוני־ברסיטות,
ביקשה רעיית ה נשיא
לבל יטיפו קנאות־דתית
לסטודנטיות, כדי שלא תנד
סנה את פניהן ברעלה.
1ח״כ יצחל, רביו אמר,
כידוע, שכאשר יחליט להתמודד
עם יריבו ח״כ שימעון
פרס על מועמדות המערך לתפקיד
ראש־הממשלה, יודיע
על כך לעם ישראל בתוכנית
מוקד בטלוויזיה. הגיב על כך
עורך מוקד, טוביה סער:
״לפי מיטב ידיעתי רבין עדיין
אינו עורך התוכנית ..הוא אי
דור,
כשדובר על כך שיש לאסור
על מנהלי חטיבות להופיע
כקריינים בטלוויזיה, הטיח
חבר הוועד־המנהל, עורך־הדין
אה,רון פאפו, במנכ״ל הרשות
יוסף (״טומי״) לפיד:
״אם תמשיך לפגוע בי ולזלזל
בי, אפנה למליאת רשות־השי-
דור ואציע לה להביע בך אי־אמון
כמנכ״ל.״ השיב לפיד:
״מצויץ! תביעה כזו מצידך
תהווה רק תעודת־כבוד בשבילי״
התערב בוויכוח חבר ה וועד;
,יסים אלמוג ואמר
לפאפו :״יום לאחר שתפנה

משח גוו!

סגן יושב־ראש הכנסת ויושב־ראש ועדת-
הכנסת הצטרף לצוות שחקני הגולף של
הבית, המתאמן עתה לקראת תחרויות ספורט בינפרלמנטריות
שתיערכנה בקרוב. כמה חברי־כנסת הטריחו עצמם ביום הששי
שעבר למיגרש הגולף בקיסריה, והפגינו ידע ספורטיבי.

למליאה, אפנה אני• לשר המ
מונה
על רשות־השידור זבו לון
המר, ואציע לו שלא

11111/1
מימינו של
יומיים לפני

\ 1ך 1*11 יושב״ראש ועדת״החוץ־והביטחון טל הכנסת, מי שאו־טו־טו היה שר־הביטחון,
\ • 1 1 1׳1ליד לישכת ראש־הממשלה בירושלים (במרכז) ,לפני שנכנס לשיחה עם בגין.
אמס ניצב דובר־ראש-הממשלה, דן פתיר, ומשמאלו ראש לישכתו של בגין, יחיאל קדישאי.
פגישת בגיו״ארנס טען קדישאי שארנס ישיב בשלילה על הצעת בגין לקבל את תיק־הביטחון.

יאריך את כהונתך בוועד-
המנהל בקדנציה הבאה.״

81 הדוגמנית־דיילת ספי״
רית (״ספי״) רבני נטלה

הופשר, בת ששה חודשים מ-
אל־על, כדי לדגמן עבור מיס־על
בגד־ עור בפאריס. מן העיתונים
נודע לה, כי מיפעל
בגד־עור מצוי בקשיים וכי
מישרד־האוצר מסרב להזרים
כספים לקופתו. ספי נותרה
בינתיים ללא עבודה.

הפגישה התברר כי ארנס דחה
את ההצעה וכי הפצת הביוגרפיה
הכתובה נעשתה לשווא.
! 8אחרי ועידת הנשים ב-
קונפהאגן שלחה לאה רבין,
מיכתב אל אשת נשיא מצריים,
ג׳יהאן אל־סאדאת.
במיכתב גילתה לאה הבנה לליבה
של ג׳יהאן. כאשר נאמה
רעייתו של אל־סאדאת עזבו
הפלסטיניות ונציגות ארצות
ערב האחרות את האולם. כזכור
נקטה ג׳יהאן בצעד דומה
בוועידה קודמת של נשים,
.לפני כמה שנים: כשעלתה
הנציגה הישראלית, לאה רבץ,
לנאום, קמה ממושבה ויצאה
מן האולם. השבוע ענתה ג׳יהאן
במיכתב. רבץ עדיין לא קיבלה
אותו, אך השבועון המצרי
אוקטובר פירסם את תוכנו בעמודו
הראשון, בצירוף תמונותיהן
של שתי הנשים. רעיית
הנשיא כתבה :״אני משוכנעת
כי למרות חילוקי־הדעות הפוליטיים,
ישיבות הוועדה שבהן
נטלתי חלק היו מהנות ופוריות.
אני מאמינה כי בסופו
של דבר תתגשמנה המטרות
המצופות המשותפות. בעלי ואני
מוסרים לך ולבעלך את
ברכותינו החמות.״
81 בראיון לשבועון הצרפתי
פאם דיברה ג׳יהאן על מאמציה
ופעולותיה בתחום שיחדור
האשה. היא שוחחה על
גירושין, על הפלות ועל אמ־צעי־מניעה.
בקריאה פומבית
העולם הזה 2245

נו קובע מי יופיע
ומתי.״

במוקד

81 נציב שרות־המדינה,
איתן יעקוססון, נשאל מה
בדיוק הוא עושה במסגרת
תפקידו. הוא ענה :״בחיי שאני
לא יודע, מאז שהגעתי
אני עסוק בהסכמי־שכר ועדיין
לא הספקתי לעסוק בנושאים
אחרים.״

! 8סגן־אלוף רוחמה חר מון,
מי שהיתה מזכירתו ו־ראש־לישכתו
של שגריר יש ראל
בוושינגטון, יצחק רבץ,
נסעה לה לאיטה בדרך לביתה,
כשלפתע הגיחה מכונית מן הצד
והתנגשה במכוניתה. רוחמה
התכוננה כבר לנזוף בקול
בנהג הפרוע, גילתה להפתעתה
שזהו תת־אלוף אכי רז, קצין-
שלישות־ראשי של צה״ל. אחרי
טיפול קצר בבית־חולים חזרה
רוחמה לביתה. בקרוב תצא
שוב לוושינגטון, כנספחת לענייני
נשים בשגרירות היש ראלית,
במקומה של העיתונאית
תמר אכידר־אטיג־גר.

8העיתונאי דן מרגלית,
בשמץ של נוסטלגיה :״אמא
שלי גדלה עם תנועת־הפועלים
ואילו בנותיי גדלות היום עם
בנק הפועלים.״
! 8בדיון קולני שנערך ב־וועד-המנהל
של רשות־השי־

אליקום רובינשטיין

עוזרו לשעבר של שר־החוץ־לשעבר משה דיין, נחשב אחד
האנשים המבריקים ביותר בשרות הממשלתי. אחרי פרישת
דיין המשיך רובינשטיין לעבוד במישרד־החוץ, מבלי שידע מה יהיה גורלו. שר־החוץ הנוכחי יצחק
שמיר רוצה לנצל את הידע של רובינשטיין והוא עומד למנותו יועץ־מישפטי של מישרד־החוץ תחת
רות לפידות. בתמונה נראה רובינשטיין משוחח עם שמיר. לידם יושב שר־החקלאות אריק שרון, המשעין
את ראשו על־ידיו. שמיר חושש שמא בגין יאלצו לקבל את תיק הביטחון, בו רוצה כל״כך שרון.

! ״7 0 ^111י* 11 היו הזמרת שולה חן ושני
ילדיה, מילי בת התשע

]מימין) ואיתמר בן השנתיים .״אנחנו כולנו מפחדים
מן המישטח הזה, אך הבאתי את הילדים, כדי

שיראו איך ילדים אחרים מחליקים,״ סיפרה הזמרת.
בתמונה למטה: הדוגמנית קארין דונסקי
עם בנה נואל. גם הם סירבו לעלות על המישטח
הלבן. נואל_העדיף לאכול פופ-קורן תחת להחליק.

01111(1׳ היו הזמרת נירה רבינוביץ ובתה דנה פרנס
111 בת השמונה .״אנחנו באות לכאן הרבה, ואנחנו
כבר מחליקות ותיקות״ .דנה הדגימה כמה פוזות של מחליקנית מיק־בועית.
לדנה יש אפילו בגדים מתאימים להחלקה על הקרח.

1ע 1הדיה מגלה איתמר קורן,
\ י י 1 - 11י בנם של שולה חן
ושל התמלילן אבי קורן, לנירה.

גילה התלבטה שעה ארוכה — לנסות
או לא לנסות. לבסוף אזרה
עוז, נעלה את הסקטים המיוחדים,
שאליהם מוצמד סכין חד בתחתית,
ועלתה על המישטח בלוויית אחד
המדריכים. רק אז השתכנעה הגר
לנסות את כוחה.
שאר הילדים ניסו, וגילו להפ תעתם
שאם תופסים שיווי־מישקל
אפשר להחליק מבלי ליפול. אך
גם אם נופלים, השד אינו כל כך
נורא.
לצלילי המוסיקה החליקו ילדי
האמנים להנאת הוריהם. הם הוז מנו
לגני־התערוכה לרגל התחרות
שנערכה במקום על אליפות־הנוער
בהחלקה על הקרח.

לד* האמו׳
וול הסכין
״אני דווקא מחליקה די טוב
!ל הקרח הסינתטי הזה, אך בפעם
וקודמת, כשהייתי כאן עם דוגמיות
אחרות. שרית דמיר נפלה
שברה את הרגל. היא שכבה ב-
:ית, עם גבס, חמישה חודשים ד
ה כל כך הפחיד אותי, עד שד,פ־וקתי
להחליק,״ מספר הדוגמנית
ן ארין דונסקי, שבאה למישטח
והחלקה של הסקייטלנד בגני-

התערוכה. היא הביאה עמה את
בנה נואל בן החמש, אך סירבה
להחליק. גם נואל לא רצה לנסות
את הקרח, אך יתר ילדי האמנים,
שבאו עם הוריהם, ניסו ואף הצליחו
להחליק על המישטח.
הגר אגמון בת השש, בתם של
השחקנית גילה אלמגור והמפיק
יעקוב אגמון, אמרה שלא תעלה
על המישטח בלעדי אמא שלה.

מישפחתאגמון

הגר בת השש גילה ואמה
אלמגור. שתיהן נעזרות במדריכים, שהורו להן

כיצד שומרים על שיווי״מישקל. הגר היתה מודאגת
וגילה משועשעת מאוד .״לא ידעתי שזה כה פשוט
להחליק. לו ידעתי, הייתי מנסה זאת מזמן.״

אנשים
מנחם בגין ח־אש״הממשלה
הם שני דברים שונים

אשלי לחנגווב

בנם של הפסלת אילנה גור ובעלה המיסעדן לני לוונגרוב חגג
את בר״המצווה שלו ביפו. יחד עם הוריו הגיע לארץ בתחילת
הקיץ ועסק בלימוד ההפטרה שלו. יומיים אחרי החגיגה חזר הנער עם הוריו לעיר מגוריו לוס־אנג׳לס.

עד שהוא אימץ מילה זו והפך
אותה לשמו. את שמו הפרטי
הפך לפרנק, כפי שעשה בזמנו
הזמר הנודע פרנק סי
נטרה, שגם הוא נקרא
פראנסים.

יצחק ובין

במסיבה שערכו הפסלת אילנה גור ובתו,
עורכת״הדין דליה בן־ארצי. לרבין היה
מצב־רוח מרומם והוא הירבה להתחבק עם דליה. אורח אחר
במסיבה היה עורן־הדין רמי כספי (בתמונה התחתונה) ,שבא
בחברת אשתו היפהפיה אתי. רמי היה זה שקילקל במיקצת
את מצב־רוחו של רביו. הוא אמר לו :״אתה חייב לי תשובה״.
רביו לא זיהה את כספי ולא ידע על מה מדבר האיש הממושקף
והמשופם. הסיפור שמאחורי הסיפור: לפני כמה שבועות שלח
כספי בשמו של אחד מאנשי פרס, אהרון (״ארלה״) ,הראל, מיכתב
לרבין. במיכתב תבע כספי מרבין, בשמו של הראל, שיתנצל
על דברים שאמר כביכול נגד הראל בישיבה סגורה. כספי איים
שאם רביו לא יתנצל הוא יגיש נגדו תביעה מישפטית• רביו שרגז
על, פנייתו של כספי במהלכה של מסיבה חברתית, נזף בו קשות.

1הטלפון בביתו של ה*
תמלילן אהוד מנור, בלונדון,
מסתיים בסיפרה ,7הנכ תבת
לעתים כמו הסיפרה .1
לכן קיבל מנור צילצולי טלפון
רבים מאנשים שביקשו את
עזרתו של שרברב. כאשר נז קק
אהוד עצמו לשרברב, הוא
טילפן אליו ואמר :״אני מק ווה
שתבוא מהר לביתי, אחרי
שהפניתי כל־כך הרבה אנשים
העולם הזה 2245

אליך, שטילפנו אלי בטעות.״
ואמנם, השרברב בא מיד ותיקן
את הדרוש תיקון.
₪1הזמר האנגלי-יהודי
פ רנ קי וו אן בא לביקור בארץ.
השבוע סיפר כי שמו
האמיתי הוא פראנסיס אבל־סון,
אך סבתו היהודיה, שהתפארה
בו תמיד, אמרה לכל
מכריה, כי פראנסים הוא
״נאמבר וואך (מיספר אחד)

9בתוכנית יורדים על
השבוע דיבר מרדכי (״מוטי״)
קירשנבאדם על 15
אלף הלירות שראש־הממשלה
רצה שיקצצו ממשכורתו. אמר
אז ח״כ שדמה לורנץ לבנין:
״את הכסף לא נותנים לבגין,
אלא לראש־הממשלה.״ העיר
על כך מוטי :״גם לורנץ כבר
יודע שמנחם בגין וראש־ה־ממשלה
הם שני דברים שונים.״

6העיתונאית האמריקאית
הילארי כראון. ,שעבדה בזמנו
בישראל ואחר־כך ככתבת
רשת הטלוויזיה או־בי־סי בגלויה
לידידיה בארץ :״ד״ש
מהפנטגון, מבראון האחרת.״
היא התכוונה לשר־ההגנה האמריקאי,
הרולד בדאון, היושב
גם הוא בפנטגון.

אורי ליפש

! 101 הצייר פגש בחגיגת הבר־מצווה של
| אשלי לוונגרוב את ורדה קורנהויזר,
רעייתו של הפסיכיאטר ריצ׳ארד קורנהויזר, שנהנתה מן המאכלים.

אתי קנו

מנהלת מישרד ההפקות של ארנון מילצ׳ו (מימין) ,סיפרה לידידותיה שרה
סלע, אשתו של מיכאל סלע, נשיא מכון וייצמן (משמאל) והאדריכלית
המתגוררת בניו־יורק רחל הרמתי כיצד קנתה במכירה פומבית, בשמו של מילצ׳ו, תמונות יקרות ביותר.

11*111111 .ב 111ל ס .
נך שינתה
ההיסנתרה תת
פניה שר
נאדה וינה
מבט אחד בתמונותיה של
הקיסרית לשעבר מספיק כדי
להבחין בעובדה עצובה אחת:
האשה שבתמונה מימין, הנשענת
על כתפיה הקטנות של
בתה, כמו ישיש הנשען על
מקלו, אינה אותה האשד. הנראית
בצילומים שמשמאל. לא
כסטודנטית ב־ ,1959 גם לא זו
העדוייה בכתר יהלומים, שנה
לאחר מכן ( )1960 כשעיניה
מביעות שביעות־רצון נצחית,
ופניה עגלגלים ובריאים. היא
אינה דומה אף לפארה דיבה
של לפני שנה, כשברחה עם
בני־פישפחתה לפנמה ()1979
ועדיין היתה חדורה בתקווה כי
בעלה, מוחמד ריד׳ה פהלווי,
עשוי לקום ממיטת חוליו, או
לזו שבגלות מצריים ()1980
ניסתה לשמור על איפור אלגנטי
כדי להסתיר את העגמומיות
של מבטה. היום פארה
דיבה היא אלמנה שבורה, ה טוענת
כי היא מוכרחה לדבר,
אחרת היא עלולה לצאת מדעתה•
״אני חיה־ בארץ זרה,
הרחק מעמי ומידידי, ובפחד
מתמיד לחיי ילדי. נחמתי ה יחידה
היא ידידתי ג׳יהאן. אני
משננת לעצמי כל בוקר שעלי
להיות חזקה למען ילדי. בעיקר
למען בני. הוא משוכנע
שיבוא יום והוא יהיה הקיסר
בארצו״.

4960

1959

1979

ואין אונ״ר:
בארה והיא
האשה סדאשונה
נחייה שר נווי

הנסיך ציאדלס וקאחלין: אולי עכשיו?
ב־ 1975 ערך יורש העצר הבריטי ביקור במונאקו. הביקור
התארך מעל למתוכנן, והנסיכות השאננה כבר התכוונה לחדשות
מן הארמון. ואז הודיעה הנסיכה קארולין: הנסיך צ׳ארלס ואני
חברים טובים, אוהבים ספורט, סוסים ובדיחות טוב1ת, אבל נישואין
— לא בא בחשבון. היום, קצת יותר זקנה, וכבר בלי פילים היפה,
בוודאי שינתה קארולין את דעתה על כימה נושאים אישיים. אשר
לצ׳ארלם, הוא פיטר את הארושה האחרונה, מארי אסטריד מלוכסג-
בורג, ונישאר גם הוא פנוי לשוק החופשי. מי יודע אולי הפעם ן

פארה פוסט נראיתי־בתסרוק־תה
החדשה שונה מזו שנשענה
בזוהר מיקצועי על הקביים
ליד הכותל-המערבי. כאן היא
מוקדשת כולה לראין ארניל,
בשעת ביקור שערכה אצלו
במכסיקו. או׳ניל הסריט שם
סרט על מבריחים של אבני-
חן בשם קרח ירוק, ופארה
היתד, בדרכה לפלורידה, כדי
לעלות לראשונה בחייה על
בימת התיאטרון, ולהופיע במחזה
פרפרים הם חופשיים בתיאטרון
יופיטר השייך לברט
ריינולדס. היה זה כמה ימים
לפני התקרית האלימה שהיתר,
לבני הזוג בניו־יורק, כשיצאו
במכונית ממלון פייר הידוע,
ומאחוריהם זנב של צלמי עיתונות.
הצלמים נדבקו אל ה מכונית
כשלפתע הושלך לעברם
בקבוק שפצע אחד מהם. ארניל
התנצל מאוחר יותר בפני ה עיתונאים,
וכנחמה נתן להם
סופריה :״טייטום אוהבת מאוד
את פארה פוסט, ויש לכך משמעות
רבה בעיני. עד היום
היא בקושי סבלה איזושהי אשה
בחיי״.
ה עו ל ם הז ה 2245

גישנחת ו׳ציי :
שוזס וו פאו׳ס!
מישפחת ריצ׳י, זה שם הלהקה
המשולשת, חטובת הגוף ושחומת
העור, הנראית בתמונה.
כשהיא רוקדת דיסקו בדיוק במורד
שאנזאליזה, עוצרות גם המכוניות
הפאריסאיות את מירוצן.
עובדה: השלוש הצטלמו בכביש
הסואן ביותר של פאריס, העובר
תחת שער-הניצחון באין מפריע.
ההזדמנות: הן באו לעיר האורות
כדי לקדם את מכירותיו של
הסרט איני יכול לעצור את המוסיקה,
המתאר את עלייתו לצמרת
של מסיקן, דאק מוראלי.
אמנם לא היה זה ביקורן הראשון
של האחיות ריצ׳י בפאריס, אך
היה זה ביקור שזכה להד רב מאחר
שבאותם ימים הסתבר ש־להיטן
החדש תן לי הזדמנות עלה
לצמרת מיצעד־הפיזמונים. עובדה
זו מוכיחה, לדעתן, כי מוקדם מדי
להספיד את תקופת־הדיסקו, וכי
פריחתן המחודשת תביא להן, עוד
תקליט זהב דוגמת ברזיל בשעתו.
השלוש, שאירופה הלהיבה אותן
מאוד, מתכוננות לצאת למסע מסביב
לעולם, שעיקר מטרתו להשביע
את תיאבונן לטיולים.

!1 9 1ג׳גו:
אוחנה צת הזחלדח

גוויפיו ־!אמד 1 1 1 :אויוניל אוווד
טייטום או׳ניל (הנ״ל, בתו של ראין או׳ניל הנ״ל) מתבוננת
בהערצה באחיה גריפין, גם הוא או׳ניל, כשהוא מתאמן לקראת
תפקיד הבכורה שלו בקולנוע. גריפין בן ה־ 15 מגלם את התפקיד
הראשי באמן הבריחה. הוא מגלם בסרט תפקיד של נער הבורח
מביתו, והופך לקוסם גאוני. או׳ניל הצעיר, המנגן בחמישה כלי-
נגינה, למד גם תחבולות קוסמים שונות.
העולם הז ה 2245־

״אני מאושרת. מתחתי קו
יבין עברי ובין חיי החדשים.
גמרתי עם מיק לחלוטין ובאופן
סופי, ואני מרגישה טוב
מאוד״ .בהכרזה זו יצאד, ביאנ־קה
ג׳גר, לאחר שסיימה הסרטת
שני סרטים חדשים. האחד
הצלחה של אנדי וורהול,
סאטירה דראמטית על החברה
האמריקאית שבו מגלמת פילגש
יפה ופקחית, השני — סרט
בשם כדור תותח, מצחיקון ש נתן
לה הזדמנות לעבוד עם
ברט ריינולדס, דין מרטין ו־סאמי
דיוויס .״הניסיון היה
מקסים, אבל הקולנוע משמש
עבורי רק נושא מישני. את
עיקר דאגתי אני מקדישה לבתי,
ג׳ייד, בת השמונה, עימה
אני מנהלת חיים שקטים ובריאים
בביתנו הקטן שבצ׳לסי.
היא האדם החשוב ביותר בחיי,
ואני רוצה לגדל אותה, ולהגן
עליה מפני סכנות כמו אלכוהול
וסמים שאותם הכרתי
מקרוב במשך חיי המשותפים
עם מיק.״
אחרי המונולוג האימהי, הנה
מגיע המונולוג הפאטריוטי :
״לבי לבי לניקאראגוואה מולדתי.
אחרי רעידת האדמה הנוראה
שפקדה אותה החלטתי
לעשות הכל למען בני עמי.
יצאתי לסיבוב בעולם כדי לאסוף
כסף לשיקום הפליטים,
ואני עומדת לחזור לארצי כדי
לראות באיזה מצב נמצאת
היום הרפורמה האגררית. אני
לוקחת עמי את ג׳ייד, כדי ש גם
היא תילמד לאהוב את
מולדתי.״
ממחטות־אף, בבקשה !

עט שכולו איכות חקרה

להשיג בחנויו ת ה מוב חרו ת ל מכ שירי כ תיבה • המפיצים: מפיצי דר פ טון בעם. ירושלים. טל 715315 .־ 2

אותיירקקוטי.

חופשה נוסח אמריקה
במלון אמריקנה אילת

המהיר
(לינה וארוחת בוקר)
והילדים בחדר הורים.
* מיזוג אויר
* 2בריכות שחיה
* מרעי קולנוע
* בנימה חינם לדימקוכזק ״אמריקנה״
עד 4.9ג לא מלל חגים.

הזמנת מקומות: הלוו ״אמריקנה״ אילת
ת.ד 27 .טלפון 75176 :־059
סחססה
המחירים אינם כוללים מ.ע.מ

מכשיר אזעקה נגד
אונס וגניבות
א ת המכשיר נגד ת קיפ הוח טיפ ת
ארנ קי ם ולהגנה על חלונו ת
ודלתות — ניתן להשיג:

אצל: צ.צ. שיווק בע״מ
שדרות נורדאו 44 תל־אביב, טל.233872 .

ואצל :״שרף״
ככר דיזנגון! 1תל־אביב, טל 282637 .

העול ם הז ה 2245

הו רו ס הו ס מדים בנימיני

מזל החווש:
בתולה

ירון

השמש במזל בתולה — האופק העולה
באריה — ירח סטורן, יופיטר ואורנוס
בשור, בבית העשירי.
אדם פופולארי, מוכר לציבור-הרחב,
עבודתו קשורה להופעה בפני קהל, ומקנה
לו פירסום רב. מהיר תפיסה,
תגובותיו מהירות וחריפות, הוא עירני,
וקולט מהר יותר מרוב האנשים הסובבים
אותו. בהופעותיו לפני קהל הוא
מציג דמות שונה מזו המוכרת לידידיו.
הם מכירים אותו כאדם חביבי, עדין,
ידידותי, מתחשב, ושופע חיוניות וחום.
אינו סובל להיות מוגבל על״ידי חוקים
והגבלות במיסגרת העבודה, לא מקבל
על עצמו מרות או מישמעת כלשהי, ומוכן
להתפשר על מינימום של מיסגרות.
חייב להרגיש עצמו עצמאי בקאריירה,
ולבטא את עצמו באופן אינדיבידואלי.
הוא מרדן מטבעו, ולעולם לא יקבל

דעות ומוסכמות של אחרים. שואף לשנויי
כל דבר, את השיעמום הוא רואה כאויבו
המסוכן ביותר. גם אם רבים ידברו
נגדו לא יוכלו לטעון ששיעמם אותם
בתוכניותיו. על־פי־רוב מתנהג בדרך בל-
תי-צפויה וקיצונית. הוא אימפולסיבי
ולפעמים מפתיע גם את עצמו בהתנהגותו•
בעל
אינסטינקטים בריאים, רגשות
שופעים, נדיבות־לב, אופטימיות, ורצון
לעזור ולהגן על הזולת. אך גם כאשר
הוא עוזר למישהו הוא עושה זאת כאשר
איש לא קיווה ולא ציפה ממנו לעזרה.
בעבודתו הוא מעשי, יעיל וענייני, יש
לו הבחנה מהירה ומדוייקת, נוטה לביקורתיות,
לעוקצנות ולציניות. הביקורת

ירון לונדון עם הזמר נימים פרוסי
רגשות שופעים

נאמרת פעמים רבות רק על-מנת לבקר
ולהרגיז׳ ולא על-מנת לבנות או לשנות.
הוא עצמו רגיש מאוד לביקורת, אולי
בגלל שאת עצמו הוא מבקר באופן חריף
וחסר רחמים.
הוא מוכשר ומסוגל ליצור בתחומים
רבים ומגוונים, למעשה הוא יצליח בכל

שטח אמנותי שבו ירצה לבטא את עצמו,
ואף יתבלט בייחוד ומקוריות.
הוא מאוד אינטליגנטי, בעל יכולת
התבטאות מעולה בכתב ובעל-פה• אוהב
לדבר ולפטפט, ולא מתנגד לשמוע את
עצמו מה שיותר. הוא מוכשר לדובב כל
אדם, אן לפעמים מתנהג בחוסר טאקט,
גישתו ישירה עד כדי גסות, המחפה על
ביישנות, והרגשת אי״נעימות כלפי הנשאל•
הבינוניות שנואה עליו יותר מכל,
הוא יכול להיתקף בפחד היסטרי מפני
המחלה הנקראת בינוניות.
הוא שופע קסם אישי ומגנטיות, נמשך

לבלתי־רגיל, ולכל דבר יוצא-דופן. פופולארי
מאוד, ומעניין את הקהל על-ידי
אי״נוחות, וחוסר שקט שהוא מכניס לאווירה,
קשה להישאר אדישים כאשר
הוא מופיע, תגובות הקהל אליו גם הן
קיצוניות. הוא בעל מזג חם, ורגשות
חזקים שאותם הוא מסווה. הוא נמרץ,
פעיל, בעל יוזמה וזריזות, יכול לעבוד
עד התמוטטות, חרוץ מאוד, ומתלהב
במהירות, אך ההתלהבות שוקעת
במהרה.

(המשך בעמוד )62

מקדישים מאמצים רבים בתחום העבודה,
וזוכים לשבחים על חריצות, זריזות
ותושייה. מוצאים מעט
זמן למנוחה, למרות
שחשים עייפות רבה,
ורוצים לנוח. יש לנצל
כל רגע פנוי למנוחה,
המתח והלחץ גורמים
לכאבי ראש, והרגשת
חולשה. אך לא הכל
כת שלילי, בשטח הרומנטי
עשויות להתרחש
חוויות נעימות.
מבלי שתרגישו כיצד זה קרה, תמצאו
את עצמכם נהנים מקשר רומנטי חדש.

לשוורים תקופה מהנה, אורחים בלתי־צפויים
מגיעים כמעט מדי יום, ומוסיפים

עבודה. כדאי להכין
מלאי של מיצרכי־מזון,
״ההתקפה״ על ביתכם
עדיין לא נגמרה, הם
ימשיכו להגיע. פגישות
עם בני־זוג מביאות
תוצאות מפתיעות. רצונות
שעליהם העזתם רק
לחלום מתגשמים, אתם
פוחדים להאמין שהדברים
שהוצעו אכן
מציאותיים. יש לשקול בזהירות כל הצעה,
ולא להיענות מיד בהתלהבות, כדאי להמתין
זמן מה ולהווכח עד כמה זה בטוח.

אהבות ממבט ראשון, התנהגות אמפול־סיבית,
והחלטות נמהרות גורמות לכם
לתקופה מאוד מלהי בה.
יש לשמור על סודיות,
ולא לתת אמון
מופרז במכרים חדשים.
נשמעים דיבורים על
נסיעה לחוץ־לארץ, אך
ברגע זה יש להקדיש
זמן ומחשבה לעבודה.
האפשרות להתקדם ב־
21ב מ אי ־
20 ביוני
__ שלב מאוחר יותר תלויה
במעשיכם בתקופה
זו. בינתיים אפשר להסתפק במסיבות
מעניינות וכן הכרות עם אנשים חדשים.

לתקופה זו תהיה השפעה ברוכה במיוחד,
אופטימיות והנאה מ״עולמות רביס״ .חוש־ההומור
שופע, ומדביק
גם את האחרים, לפתע
אתם מתגלים כאנשים
המסוגלים להתייחס בקלילות
לדברים רציניים,
וגורמים לאנשים
רבים לתהות האס הס
מכירים אתכם בעצם?
השבוע תהיה הזדמנות
21 ביוני -
20 ביולי
לקידום הקאריירה, אך
בענייני כספים יש, כרגיל,
להיזהר מביטחון־עצמי מופרז, וצעדים
דרסטיים עלולים להיות רק לרועץ.

סס1

הופעתכם תקרין זוהר ושימחת״חיים,
אנשים רבים יבקשו את חברתכם, קשר
אהבה ממושך יתהדק,
ויגרום לתקופה מלהיבה.
לאלה שנוטים
לאמנות זוהי תקופה
טובה לעסוק בקדרות
או עיצוב. לבעלי נטיות
סיפרותיות זה הזמן
לכתוב את הרעיונות.
בקרוב מצפה לכם נסי בספטמבר

| ;22ב או ק טו ב ר
עה לחוץ־לארץ, לצורך
תפקיד מסויים או
בענייני עבודה, לנסיעה זו יתלווה
אדם שבחברתו העבודה הופכת להנאה.

1ן א]1״ן1

אופטימיות יתר מסוכנת בתקופה זו,
ועלולה להביא צרות
מהפרזה ׳ בכל שטח ש־הוא.
הרגשות רגישים
מדי, ויתכנו קשיים ב־חיי-האהבה,
בגלל חו-
סר מחשבה וחוסר די-
סקרטיות. אתם עשויים
להסחף לגמרי -3
עניינים רומנטים ולא בד
את הראש, אך לפני שתחליטו החלטות
מחייבות, חכו שהתקופה תעבור.

8311129

תקופה דינמית ומלאת אירועים, עם שינויים
לטווח ארוך בקאריירה ובחיים הפנימיים.
הדגש יהיה
על יחסים אישיים, אולי
על־ידי הפסקתם או על־ידי
העמקת קשר חדש.
הצעה כספית מעניינת
תביא להישגים כספיים
ךרדויה בלתי־צפויים. להצעת
עבודה מושכת כדאי
•רהגדום להיענות בחיוב, ולב־
* 81 כפ 6 3 3 !£דוק היטב את התנאים
ואת המציעים. עדיין
קיימת סכנה של העמדת־פניס מצד אנשים
שונים, לא כדאי להסחף להתלהבות.

בתקופה זו תוכלו להוכיח את יכולתכם
בעמ^־ו. עד עכשיו

לבצע רעיונות חדשים.
זה לא הזמן לוויתורים
והקרבות, יש לרכוש
לבבות, ולהוכיח את
אחריותכם ומסירותכס
לעבודה. גם בשטח הרומנטי
תנחלו הצלחות
בתקופה הקרובה. אדם שהתרשם עמוקות
ינסה ליצור, קרוב לוודאי, קשר אישי.

בתחילת השבוע תחושו עייפות ורצון
לנוח, קשה לתאר שתמצאו זמן למנוחה.

קרובי מישפחה יטילו
עצמם על כתיפכם, ויבקשו
שתקדישו להם
חלק ניכר מהזמן. אולי
כדאי להתבודד, ולהתרחק
׳ מחיי החברה ליומיים
שלושה, לאחר
מכן תחושו שוב מרץ
ורצון להפגש עם ידידים.
תיתכן אכזבה או
קנאה בחיי־הרגש. בזבזנות
מצד בן־הזוג עלולה להביא לקשיים
כספיים שיהיו מקור למתת במישפחה.

שוב יקשרו דליים עם נסיעות לחוץ-
לארץ כזמן הקרוב. עוד לא הספקתם

לשוב, וכבר מציעים
לכם לארוז שנית, ולצאת
לבלות, להנות
ולעבוד. כספים מגיעים
לידכם ממקורות בלתי״
צפויים, כדאי להפקיד
את הכסף במקום
בטוח, לחכות זמן מה,
ולהחליט מאוחר יו20
בינו א ר ־
1$בפב רו א ר
תר למה הוא מיועד.
בחיי-המישפחה צרות
לא מעטות, קשיים ואפילו ניתוקים,
כדאי רק לחכות מעט שהתקופה תעבור.

גישה רומנטית והרמונית לבו־הזוג עוזרת
ליצור תקופה מהנה מאוד. עדיין
יש להזהר ממעשה
מרמה של אנשים ה נראים
כנים וישרים,
כדאי לנעול היטב את
הדירה, ולבדוק את ה מנעולים,
יתכנו גניבות
ופריצות שיסכנו את
רכושכם. אלה הנוהגים
להשתמש בתרו-
} 2בנו במבר -
__ מבר
20בדצ
__ פות ישימו-לב לכל
תרופה שהם בולעים.
בילבול, שמקורו בהיסח-הדעת, עלול
לגרום לסיבוכים בלתי-נעימים לזמן ארוך.

אופטימיות יתר בקשר לקאריירה עלולה
להביא לאכזבה, ההתקדמות
לא תואמת את
הציפיות. יש להמנע מהתחייבויות
שלא תוכלו
לעמוד בהן, האטה מוחלטת
של התוכניות
תועיל לכס, השיפוט
נחלש, וכדאי לדחות
19 בפברואר החלטות חשובות. ה20
במרס
מזון טעים מדי בתקופה
זו, ועוזר להשכיח צרות
ובעיות, נסו לא להפריז באכילה כדי למנוע
בעיות עם הבטן, הרגישה מאוד בשבוע זה.

1שס

* * 611

ם,סו עותקי כבר נחכרו!

המתנה הסינית
שתשמח כל זיושה

המתנה הטובה ביותר
לכל רוכב סוסים:

ס ה גידול, אילוף ורכיבה

חכווץ נומוק
מץ וכלים סמיים

שנכתב על ידי גדי אבנון
עם הקדמה של חיים בר־לב

ממטבחה של רותי כ״ץ
מהדורה שניה ומורחבת ובה 112 מתכונים
מיוחדים, קלי־הכנה, מחומרים שבהישג־יד.
להשיג בחנויות הספרים המובחרות (הפצה: א1.
ערמוני) או בדואר — ישירות מההוצאה — ע״י
משלוח המחאה ע״ס 270ל״י לתמר — הוצאה לאור,
ת״ד 45160 תל־אביב, טל׳ .706770

׳#בריזה

הספר היחיד בעברית המקיף תחביב מרתק זה
על כל היבטיו! בספר 300 עמודים המלווים
במאות איורים בשני צבעים.

הור 1סקו 3

סייי

והמשך מעמוד )61
לעתים הוא עקשן ודוגמאטי,
ומוכן להתווכח על בל דבר מבלי
להתעניין מה בעצם רוצה לומר
הצד שכנגד. הוא אוהב להתבלט,
ונוטה להערכה עצמית יתירה,
לעתים חש עצמו כנבחר.
קיימת בו שאיפה לכוח ושיל•
טון, יש לו רעיונות גדולים, הוא
רגיל לחשוב בגדול, ואף לפעיל
בצורה זו. הוא יכול לסכם את
עמדתו לגבי זרים במבט חטוף
אחד, ולדעת מיד אם יש לתת
אמון בזולתו׳ אם לאו.
תופס את עיקרה של תוכנית
במהירות, תופס מהר, ונכנס
לפעולה ללא עיכובים. אין הוא
יכול להיות מוטרד בפרטיה של
עבודה, ומעדיף להשאיר פרטים
אלה לטיפולו של אחר. עם זאת
הוא בעל הבנה מהירה ואינטואיטיבית
לגבי הדברים בכללותם,
והיא אשר מובילה אותו להחלטות
ולמעשים הנכונים• הוא בעל

להשיג בחנויות הספרים המובחרות (הפצה:
א. ערמוני) או בדואר -ישירות מההוצאה -
ע״י משלוח המחאה ע״ס * 597.ל״י לתמר —
הוצאה לאור, ת״ד 45160 תל־אביב, טל׳ . 706770

מוסיספה

הרברט סמואל 80

656992

בדוו, סודק,
ג׳ , 1רוק
פתוח כל יום כולל יום א• משער 21.00 ,

תן טרמפ לחייל

לונדון מגיש ״עלי כותרת״

מוצר׳ היוקרה

0ו ו

ביקורתיות, עוקצנות וציניות

0וו

סן׳־תשלומים

ללא ריבית • ללא הצמדה

+אפשרות החלפה ישן בחדש*11
מקרר אמנה 403 (14 ליטר) יוגרל בין שולחי הספח
יבואן בלעדי :״פאן-אל״ יבוא ושווק ושרותים בע״מ שלום עליכם 5ו טל.294502 ,290646 .
אולמי תצוגה: ת׳׳א סלון מ רכזי( בי ת אל־על) בן־יהודה .32 חיפה מלוד מרכזי, הרצל .2
בא רשבע: סלון מרכזי, רמב״ם פינת הרצל. סלון הנשיאים, פסג׳ רסקו. רמת גו: סלון מרכזי,
שדרות ירושלים .16 ראשל״צ: סלון מרכזי, הרצל 03ו. פ״ת. אירופה, חובבי ציון .27
לקבלת פרטים מלא ושלח את הספח המצורף.
סמן א במשבצות המתאימות ושלח הספח עוד היום
או הזמן נציגנו לביקור ללא כל התחייבות מצידך.
לב׳ ״פאן אל״ יבואן בלעדי של ״אמנה״ נ׳׳מילה״ שלום עליכם 5ו ת-״א

ו. האם ידוע לך כי מוצרי״אמנה״ הם הטובים ביותר בארה״בי

.3האם הנן מעוניין באפשרות החלפת ישן בחדש?
1ץ .4האם יש לך מוצר כלשהו של ׳אמנה״?

כתובת...טלפון ...

ם מזגן תנור מקרר

החלטה מהירה, זריז להסיק מסקנות,
ונוטה לבסס את החלטותיו
על הבזק של אינטואיציה
והשראה, יותר מאשר על הגיון

לעתים הוא פזיז מדי, ולא חושב
על תגובותיהם האפשריות
של האחרים. הוא אדם מושך, לא
קונבנציונלי, תוהה, סקרן וחוקר.
זקוק לחופש רב, חש צורך להיות
בתנועה מתמדת, אוהב ללמוד
דברים חדשים, למזג אנשים ורעיונות
חדשים עם החכמה הטבעית
שלו. רוצה לתת מעצמו
לאחרים, אך קשה לו למצוא את
הדרך לכך•
תמיד חי במירוץ אחר ידע
חדש, אך אינו מסוגל ללמוד
בתנאי כיתה -יש לו דרכים משלו
ללמוד ולקלוט• כלפי חוץ מעדיף
להשאיר רושם קל וכלתי״מחייב,
את הרגשות העזים והעמוקים
ביותר מסוגל לבטא בדרך פיוטית
וקלילה, כבדרך-אגב. בפנים הוא
רציני, מעמיק, ומעדיף להסתיר
את עצמו דרך דיבור כביכול גלוי,
וכאילו חושף את עצמו בפני ה ציבור•
חוסר־מנוחה
מביא אותו למצב
בלתי-יציב ובלתי-נאמן לקו מחשבה
קבוע, בכל פעם שמגיע למטרה
שאליה שאף, מתברר לו
שלא זה מה שיביא לו את ה הישג
שאליו התכוון, לכן מעדיף
לעזוב, ולחפש דרך חדשה ומקורית.
המפה
האסטרולוגית מראה שהוא
נועד מראש להתפרסם ו להצליח
באמצעות עבודתו.
העול ם הז ה 2245

קמבודיה:
דיווחו של גדול העיתונאים הבריטיים כיום, ג׳ון
פילג׳ר, על הסיוע האמריקאי למרצחי החמר־רוז׳ (העולם
הזה )2242 עורר תדהמה ותגובות רבות בבריטניה. רבים
סרבו לעכל את המידע של פילג׳ר, ואף ניסו לעורר
ספיקות ביחס לטיב מניעיו.
במיכתבו השבוע, בניו־סטייטסנזאן, מסביר פילג׳ר כי
לא טען מעולם שהוויאט־נאמים חדרו לקמבודיה מטעמים
הומניטאריים. באותה מידה ניתן לטעון, שבעלות־הברית
לא פלשו לאירופה ב־ 1943—4כדי להציל את היהודים
מהיטלר. אפילו הנסיך סיהנוק, מתנגד מושבע למישטר

לידתה של אומה
ונוי

ח > ו ן

צ׳ילה, בפיקודו של הגנראל אוגוסטו פינושט אגארטה,
נטל את השילטון לידיו, והחל במיבצע של חיסול ורצח
המוני של תומכי המישטר הדמוקראטי.
אלפי בני־אדם עברו תהליך של חקירה מלווה בעינויים
קשים, ולבסוף הוצאו להורג באש אוטומטית. מאות
סטודנטים ופועלים נרצחו באיצטדיון הכדורגל המרכזי
בסאנטייגו. ומכאן היתד, הדרך קצרה לדיכוי טוטאלי של
החירויות הפוליטיות ולשריפה המונית של ספרים, כמוה
לא ראה העולם מאז ימיו של אדולף היטלר. באוניברסיטאות,
במרכזים קהילתיים וברחובות הערים נשרפו
לא רק כתביו של קרל מארכם, אלא גם יצירותיהם של
ג׳אק לונדון, דוסטוייבסקי ותומאם מאן.
״חפש והשמד״ .באמריקה־הלאטינית היתד, תמימות־דעים,
שההפיכה הפאשיסטית ומישטר הדיכוי של הגנרלים
הצליחו בסיוע פעיל של הסי־איי־אי. לימים התפרסמו
אפילו השמות. בארגנטינה, בבראזיל, בקובה ובפרו יודע
כל סטודנט וכל אינטלקטואל, שקפטיין ריי דייוויס, קולונל
פאטריק ראיין וקצין־הצי ארתור קרייטר עסקו בפועל
בתיאום פעולות צבא צ׳ילה נגד ממשלת איינדה. ראיין
הגיע לצ׳ילה הישר מוויאט־נאם, שם פיקד על פעולות
של ״חפש והשמד״ נגד הוויאט-קונג. במשך שלושה חוד־

קבר המוני של קורבנות פול־ פוט
אייכמן בפנוס־פן
הנוכחי בפנום־פן, משווה את פול־פום, בזיכרונות המילחמה
שלו, לאדולף היטלר.
״להרוג את כולם״ .מבקרים אנגלים רבים, המחפשים
אמתלה לתמיכה הסינית־אמריקאית בחמר־רוז /טענו
שפילג׳ר הוא שמאלן ושכתבתו התפרסמה בשבועון
סוציאליסטי מובהק — ניו־סטייטסמ׳אן. השבוע פשט טיעון
זה את הרגל באורח סופי. השבועון הליברלי, האנטי־קומוניסטי
והאנטי־סוציאליסטי המובהק, סאנדיי טימזס,
יצא בדיווח התומך בכל קביעותיו של פילג׳ר. הטייטס,
שהכתיר בשבוע שעבר את מאמרו הראשי על פולין
בכותרת ״מארכס נגד האנושות״. ,פירסם את מאמרו של
ג׳ון סוויין, שהיה ב־ 1975 בשבי החמר־רוז׳.
סוויין מפרסם ברשימתו מגילה ארוכה של זוועות
אנשי פול־פוט. בין השאר הוא מביא את סיפורו של
״אייכמן הקמבודי״ ,קאנג קק־טיו, מורה לשעבר שפקד
באורח אישי על רציחתם של 16 אלף קמבודים בפנום־פן.
טאנדיי טייטס אף מפרסם רשימה של נידונים למוות
בשפת החמר, בצירוף הערה, גם היא בשפת החמר:
״להרוג את כולם״ .על החתום: קק־טיו. הרוצח הצליח
להימלט לתאילנד ומצא מיקלט ביו ״פליטי״ החמר־רוד.
כמו פילג׳ר, מדווח גם סוויין על העבודה העצומה
שביצעו הוויאטנ-אמים בקמבודיה. המאמצים העצומים
באספקת מזון ובחינוך מתחילים לשאת פרי. פנום־פן
פורחת מחדש. סוויין כותב, שקמבודים רבים מביעים
עתה ביטחון בעתיד ארצם. האיבה המסורתית לוויאט־נאמים
לא נעלמה לחלוטין, אך רבים רואים בהם את
מצילי העם דקמבודי מהחמר־רוז׳.
קמבודיה זקוקה עדיין לסיוע חוץ אדיר, כדי להשתקם.
אך רק סיוע המגיע לפנום־פן עצמה מסייע לעם הקמבודי.
הסכנה הנשקפת לקמבודים ממרצחי החמר־רוז׳ עדיין
שרירה וקיימת. והפחד עדיין מאפיל על האופטימיזם
הנובע מההתקדמות הרבה שחלה בשנה האחרונה.

צ־ילה: חטו־ג״ם
עם דר סן
השבוע לפני שבע שנים נרצח נשיאה של צ׳ילה,
סאלבדור איינדה, בארמון הנשיאות בסאנטייגו. צבא

להוציא מיליוני דולרים כדי להפיל את איינדה. קולבי
פעל לחימוש הצבאות הפרטיים של הימין בצ׳ילה, ועסק
במסע הסתה, הקרוי בעגת הביון האמריקאי ״דיסאיג־סורמציה״
,ובפעילות שנועדה להרוס את הכלכלה ולהביא
להתערבות הצבא. החלטות קיסינג׳ר להרוס את איינדה
ולתמוך בפינושט אושרו על־ידי הנשיא ריצ׳ארד ניכסון
ויורשו, ג׳ראלד פורד. ארצות־הברית איפשרה לחברות
העל־לאומיות להשקיע כספים בצ׳ילה, וכך יכול היה
פינושט להכריז על עצמו כנשיא, ולבטל את כל החירויות
הפוליטיות.
כל החוקים הסוציאליים של איינדה בוטלו. אספקת
החלב לתינוקות, הפרוייקט הראשון שרופא־הילדים איינדה
הנהיג בצ׳ילה, בוטלה. התוצאה היתד, עלייה בתמותת
התינוקות בשיעור של 70 אחוז תוך שנתיים. יוקר המחייה
עלה ב־ 307 אחוזים בשנה הראשונה לשילטון הגנרלים.
בסוף שנות ד,־ 70 היו בצ׳ילה יותר מחצי מיליון מובטלים,
אך בהיעדר מדיניות רווחה, נשארו נטולי אמצעי־קיום.
הכלכלנים הצ׳יליים, כולם תלמידים מובהקים של אסכולת־שיקאגו
של מילטון פרידמן, השאירו את תיכנון הכלכלה
בידי כוחות השוק. שניים מתוך כל חמישה תושבי צ׳ילה
נשארו ללא מקור הכנסה כלשהו.

תיקשורת בינלאומית :
ספיחי פולין
בשולי פרשת פולין, צצה, כרגיל, פרשת הכיסוי
העיתונאי על־ידי אמצעי־התיקשורת העולמיים.
אירוע כל־כך מרכזי כמו מאבקם המוצלח
של פועלי פולין הופך למוצר תעשייתי מובהק,
המופק, נארז ונשלח לכל חלקי תבל במקצועיות
שהפכה כבר למובנת מאליה. צופים
ומאזינים בעולם המערבי חזו בדרמה הפולנית
בנשימה עצורה. מנהיגי התסיסה הפכו לגיבורים,
אולי אפילו נושאים לחיקוי.
אחרי שבוע של אירועים דרמאתיים, התעשתו
קצת העיתונאים והחלו לטפל באירוע
כאילו היה זה ביקורו השני של הנשיא אנוואר
אל-סאדאת בישראל. מי שהאזין בקפידה לשידורי
הבי־בי־סי וקול אמריקה יכול היה להבחין אפילו
בנימת הסתייגות מסויימת כלפי השובתים. אחרי
ככלות הכל, מדובר בפועלים ובדרישות שכר!
שתי תחנות הרדיו הגדירו את דרישות השכר
כ״מופרזות״ ,ותמכו אך ורק במגמות הפוליטיות
של השובתים.
״כמה מהעיתונאים שלנו אינם מסוגלים להגות
את המלים איגוד מיקצועי בלי קצף על השפתיים׳״
התלוצץ ראש האגף השמאלי במפלגת
הלייבור הבריטית, אנתוני וודג׳ווד בן, ולפתע
נאלצו לכתוב בהתלהבות על מאבקי פועלים.
לפרשת פולין היה, כנראה, גם תפקיד חינוכי.

סאלבדור איינדה

צבא הכיבוש של הסי.איי.אי.
שים אחרי ההפיכה נהג הצבא כאילו היתד, צ׳ילה נתונה
לשליטתו של צבא כיבוש. לפי דו״ח שאושר על-ידי
ועדת־החוץ של הסינאט האמריקאי, ואומת באורח פומבי
על־ידי הסנאטור לשעבר ג׳ון פולברייט, עברו סוכני
המישטרה החשאית של פינושט, דינה, הכשרה בארצות־הברית.
הם השתמשו בשיטות עינויים שהפכו לתופעת
קבע בוויאט־נאם, ברפובליקה הדומיניקאנית, באל־סאלוודור,
בבראזיל, באורוגוואי ובארגנטינה. עינויים
פסיכולוגיים, מאסר בודד, הרעבה שיטתית, מכות, צריבות
סיגריות, מכות־חשמל באברי־המין ובתוך הגרון,
דקירות כידון, מעשי אונס ועקירת ציפורניים.
כתב ניוזורק, ג׳ון בארנם, הצליח לחדור לחדר־המתים
העיקרי בסאנטייגו. דיווחו (ב־ )8.10.73 הפך אחד התיאורים
הקלאסיים של הפיכת פינושט :״ 150 גופות היו
מוטלות בקומת הקרקע, מצפות לזיהוי על־ידי המישפחות.
בקומה העליונה היו עוד 50 גופות. כולן עירומות. רוב
ההרוגים נורו מטווח קצר, תמת הסנטר. חלקם נקצרו
במכונות־ירייה. כולם היו צעירים. כמה מהם נשים.
מבתו של עובד חדר המתים הצלחתי להשיג מיספר רשמי
של הנרצחים. תוך 14 יום מההפיכה הובאו למקום 2796
גופות.״
דיסאינפדרמציה. מאז 1973 הוסר הערפל שעטה
את ההתרחשויות. ב־ 1974 העיד ראש הסי־איי־אי, ויליאם
קולבי, בפני ועדה מיוחדת של קונגרס ארצות־הברית.
הוא הודה ששר־החוץ דאז, הנרי קיסינג׳ר, הורה לו

לך ואלפה בתהלוכת הניצחון
אסור בארצות־הברית
גם בארצות־הברית היתד, התגובה דומה. היטיב
לאפיין אותה מייקל פוקס, תושב סינסינטי, ב־מיכתב
למערכת שהתפרסם השבוע בניו־יורק
סיימם :״השביתה המאסיבית של הפועלים הפולנים
הזכירה לנו שהפעילות ההירואית והבלתי־אלימה
של השובתים היתר, נחשבת לבלתי־חו־קית,
לפי חוקי העבודה הנהוגים בארצות־הברית.
המיתון והאינפלציה עלולים לדחוף את הפועלים
האמריקאים לצעדים דומים. במקרה כזה כדאי
להם ללמוד מעמיתיהם הפולנם פרק בטאקטיקה
ובנחישות־החלטה.״

ח״ם ברעם

אי ר חו 0 9 9
פסרתאל פי ס ל״״

למליון ל״

1ויספו חשבוניות בסו 10,000 לי״

ושילחו במעטפה סבורה
להגרלת חשבונית הסוס
הגולה המליון —
א. ברט ראשון בסכום. של 1,000,000ל״י אט
המעטפה טבילה׳ חשבוניות שהוצאו על
׳* שרותים* בסכום של 10,000ל״י לפחות
ו-ססס 500,ל״י אם המעטפה מכילה חשבוניות
אחרות.
ב. חמישה פרסים בסכום של 100,000ל״יכל אחר.
ג. חמש מאות פרסים של 10,000ל״י כל אחד.

ה גר לת

א. פרס ראשון בסכום של 250,000ל״י אם
המעטפה מכילה חשבוניות שהוצאו על
שרותים בסכום של 10,000ל״י לפחות
ובסכום של 100,000ל״י אם המעטפה מכילה
חשבוניות אחרות.
ב. עשרים וחמישה פרסים בסכום של 10,000ל״י
כל אחד.
ג. חמש מאות פרסים בסכום 2,000ל״י כל אחד.
*המונח ״שרותים״ משמעו כמוגדר בחוק מע״מ
״כל עשיה בתמורה למען הזולת שאיננה מכר״.
שירות נחשב בפשטות כל מה שאיננו מכירת
סחורות. לדוגמא: תיקונים המבוצעים בבית כגון
אינסטלציה, מים וחשמל; שירותים אישיים כגון
תיספורת, טיפול קוסמטי, אוכל, הארחה, ריפוי
וכד׳; תיקוני רכב כולל החלפת חלקים הכלולים
בחשבונית; הובלת מטענים; הסעה במונית.

איר להשתתף בה גרלה

בקשו חשבונית בכל קניה. כאשר אספתם חשבוניות
שסך כל סכומי הקניה הרשומים בהן אינו

נמוך מ 10,000-ל״י, הכניסו למעטפה, רשמו את
שמכם, כתובתכם ומספר תעודת הזהות ושלחו אל:
ת.ד 3900 .ירושלים. כל מעטפה שתגיע בחודש
הראשון תשתתף בהגרלת הביניים ובהגרלת
המיליון. מעטפה שתגיע אחרי הגרלת הביניים
משתתפת רק בהגרלת המיליון.

אינו חשבונית משתתפת
ב הגדל ה —
חשבונית, קבלה ותלוש• קופה רושמת מקוריים;
עליהם יהיו מודפסים שם וכתובת המוכר, מספר
עוסק רשום במע״מ ומספר סידורי רץ,
החשבוניות שישתתפו יהיו מ-ו . 1.6.80

אי 1חשבונית לאתשתתף

חשבוניות משרדי הממשלה, י רשויות מקומיות,
מוסדות ללא כוונת רווח (מלכ״ר) ,בנקים, חברות
ביטוח, קופות חולים, כרטיסי טיסה והפלגה,
כרטיס נסיעה באוטובוס וברכבת, רכישת רכב
או שכירתו, רכישת דלק בתחנות דלק, חשבונות
חשמל, מים, טלפון, חשבוניות מסיורים בחו״ל,
העתקים וצילומים של חשבוניות או קבלות.

ת. ד. 3900 ירושלים
91037

ח שחוברבל חשבונית עושה חיים על חשבון
משרד האוצר/אגף המכס והבלו

־ישנת הפרסום הממשלתית
גזור — ושמור
חתום על
•תקליטים •קסטות •ספרים • קסטות ווידיאו
גו ד -טיי ם רווי פרי שתן 4 2ת ל ־ א בי ב

ט ל 51.161 161 0 3 221708ח0וו 5:י ת 42

תן טומב לחייל

מידע העחון שלנו בא רה״ ב
אל תסתפק בשמועות — השאר מעודכן.
הבטח קבלת ״מידע״ לביתך מדי חודש.
שלח המחאה ע״ס 10 .מנוי שנתי)
בצירוף שמך וכתובתך אל:
, ? 3. 19083 מז\\1:10ש 3מ?.0 .8 )^ 833,
עורף ומו״ל: רוני צפריר 5038 ,־)215(649
מידע — חעתץ לאלה שרוצים לדעת יותר

רש יון נהיגה 2400 שקל
בי״ם לנהיגה
״גבע״
טל2 5 3 2 3 0 .

ה עו ל ם הז ה 2245

המיסעדן הרו דבית־הסוהו ממי שמסו
עוות נוזנת רסונת אשה. חוא סען נ׳
עוון־־111־ 1שרה הויח אותו דנו. הוא וודו
לבי תיהסוהו1המי שפט נ גד הב וקליט בוטל

וווו ונד

מיסעדן ג׳קי רונן
״סיבכת אותי ! עזור רי ! ׳

פרקליט מיזרחי
״לגנוז את התיק״
ן ך* וזמנתי להעיד בבית־המישפט
• בעניין התאונה שקרתה ליד ה־מיסעדה
שלי. כמובן שידעתי היטב הכל,
אני עצמי אספתי את הפצוע, איש זקן,
מהכביש והכנסתי אותו למכוניתי של הגברת
שפגעה בו. כל הזכוכיות במכונית
שלה היו שבורות, והיא היתד, בהלם, אז
אני נהגתי את המכונית שלה לבית״החו־לים
איכילוב. שם אישפזנו את הפצוע.
אני טילפנתי לאשתו ובני מישפחתו כדי
להודיע שהוא נמצא בבית־החולים.״

ג׳קי רונן, מיסעדן צמרת, החזיק
כידו כוס ויסקי צונן וסיפר בכעס :
בבית־המישפט גיליתי שעורך־הדין של
הנתבעת הוא שמעון מזרחי. אני מכיר
אותו מהמיסעדה שלי, וגם מזה ששנינו
אוהדים שרופים של מכבי תל־אביב. הוא
היושב־ראש של אגודת הכדורסל, ואני
מעריך אותו מאוד.
כאשר יצאנו למיסדרון של בית־המשפט
בהפסקה, לפני העדות שלי, ניגש אלי
מזרחי, ואמר לי :״היא אשד, מסכנה, למה
להזיק לה? בוא נעזור לה. אתה לא ראית
את התאונה בכלל.״
הבנתי שהוא רוצה שאעיד אחרת, ולכן,
כאשר עליתי על דוכן־העדים, אמרתי שלא
ראיתי שום דבר, ובאתי למקום רק
אחרי ששמעתי חריקת־בלמים של מכונית
נעצרת. התובעת הביטה בי כהלומת־רעם.
היא החזיקה בידיה את עדותי במישטרה,
שנתתי יום אחרי התאונה, ב־ .1974 שם

סיפרתי את כל האמת, שראיתי את התאונה,
ושהגברת פגעה באיש ברשלנות.
התובעת חקרה אותי, וביקשה מהשופט
להכריז עלי. כעל עד עויין, ולעצור אותי.
כימעם השתגעתי. לא הבנתי בכלל מה
קורה, לא חשבתי לרגע שהעניינים יגיעו
לזה. ואני חושב שגם ממרחי לא התכוון
לכך. הוא בטח לא רצה להפיל אותי בפח,
אבל ככה זה קרה.
השופט לא עצר אותי, אבל אחרי זמן־

מה נקראתי למישטרד, לחקירה. מיד אחרי
החקירה טילפנתי למיזרחי ואמרתי לו:
״הכנסת אותי לאין כניסה, סיבכת אותי,
תעזור לי!״ אבל הוא אמר לי שהוא עכשיו
מצידו השני של המיתרס, והוא לא
יכול לעשות כלום. טילפנתי עוד כמה
פעמים, והתייאשתי.
אחר־כך נפתח נגדי מישפט על עדויות
סותרות. אף עורן־־דין אחד לא רצה להיכנס
לעניין, מכיוון שידעו שאני עומד
לסבך עורך־דין בעבירה פלילית. כך הלכתי
בעצמי ביוני 1978 להקראת כתב־ד,אישום,
אחרי שעורך־דין יעץ לי לא להודות,
ואז יידחה התיק עד אחרי פגרת
בית־המישפט.
עמדתי לפני השופט, ישי לוויט. הוא
שאל אותי אם אני מודה באשמה ואמרתי
לא, אבל התחלתי לספר מה היה, כיצד
ממרחי לקח אותי לצד וביגללו העדתי
אחרת מהאמת. אז השופט אמר לי :״אם
כך, אז אתה בעצם מודה באשמה.״ אני
לא מבין במישפטים, היו לי כמה עניינים
בגלל חוקי-עזר של העירייה, על פתיחת
מיסעדה בשעות מאוחרות, או על כף ש־

הודעה על עלוב הל יכים מש פ טיי ם

בתוקף ססכווזי לפי ס עיף 202 לחוק סדר ה דין הפלילי ,
תעכ״ה , 1965-הננימודיע בז ה לבית הסעפס הנכבד כי עי כ בתי אד, ה לי כ י הפשפס
בתיק פלילי ( 859/79 מדינת ישראל נגד כמעון כזרחי, עו״ד) לאחר סהגעהי
למסקנה כי המקרה, על פר טיו ונסיבותיו, מתאיס יו תרלדיון משמעתי ע ל -פ י
חוק לשכת ע ו ״ ד, השכ״א־ , 1961 מאשר לדיוןפלילי .
עם זאח הזהרתי את הנאשם כי אס י ע בו ר עבירה תוך
התקופה הקבועה בחו ק .,אשקול חידוש ה הלי כי סנגדו בתיק ז ת .

ההודעה שר היועץ המישפטי
״הזהרתי את הנאשם...״

שמתי כסאות במקום אסור, אגל עניינים
פליליים של ממש לא היו לי. אז אמרתי
לשופט שאני מודה.
לפני שהספקתי ביכלל לחשוב על
משהו, הוא גזר עלי שנה מאסר, מתוכה
שלושה חודשים בפועל, ואפילו לא הסכים
לדחות את ביצוע גזר־הדין ליום־יומיים,
כדי שאוכל לסדר את העניינים בעסק ובבית.
ירדתי
למעצרים, וזה ממש הגיהינום.
אחר-כך נודע לי ששלושה חודשי מאסר
אפשר לסדר בעבודות־חוץ, כך שאלון בבית
ואעבוד במישטרה. התחננתי שיסדרו
לי את זה, אבל אמרו לי שהמישטרה מתנגדת,
כי חושבים שאגי עוד חמום־מוח,
ומסוגל לנקום במיזרחי.
בכל זאת אבי הזקן הצליח להשיג לי
עבודות־חוץ אחרי חודש וחצי.
אומרים על מעשיהו שזה החילטון של
בתי־הסוהר. אם זהו הילטון, אינני רוצה
לחשוב על מה שקורה בבתי־הסוהר מדרגה
נמוכה יותר!
מכיוון שבמישפטי סיפרתי את כל הענ יין
על מיזרחי, היפנה השופט בפסק־דינו
את העניין לחקירת המישטרה. אחרי שהשתחררתי
מבית־הסוהר נקראתי למיש־טרה
לחקירה נוספת. עשו עימות ביני
ובין מיזרחי, בנוכחות חמישה קציני־מיש־טרה
גבוהים.
אני רתחתי. חקרתי את מיזרחי וירדתי
עליו. אמרתי לו שאגרום לזה שלא יתפור
את החליפות שלו במקום אצל צוורן אלא
אצל חייט בית־הסוהר.
כאשר השוטרים הציעו מכונת־אמת,
קפצתי על כך. אבל מיזרחי התנגד. אני
הלכתי למכונת־אמת ונמצאתי דובר-אמת.
אז התחילו בחקירות רציניות יותר.
הסתבר שהנפגע בתאונת־הדרכים ראה
את השיחה שהיתר, במיסדרון ביני ובין
מיזרחי, והוא העיד על כך במישטרה.
אני כועס על מיזרחי, במיוחד על כך
׳שכאשר ישבתי בכלא הוא אפילו לא
התעניין בי. חברים. שלו טילפנו ושאלו
את אשתי אם אפשר לעזור, אבל הוא
לא השמיע קול. אולי פחד שזה יזיק לו.
(המשך בעמוד )66