גליון 2401 מתאריך 4 בספטמבר 1983

תמיד יש עוגה

בבית --

ולא סתם עוגה-עוגת עלית.
תוכלי לקנות אותה היום ולאפות בעוד
חודש או בכל זמן שתרצי.
אותך יותר לא יוכלו להפתיע. אם הילדים
רוצים פתאום ב־ 7בערב עוגת שוקולד כל
שעליך לעשות כדי להפוך אותם
למאושרים, הוא לפתוח את הארון. אם
האורחים יבואו במפתיע את לא ״תתפסי״
בידים ריקות. ההכנה קלה ומהירה.
כן,לעוגת עלית יש את כל היתרונות
שרצית.

חיים מודרניים
מעתה תוכלי להצטרף למיליוני נשים
ברחבי העולם האופות עוגות נפלאות
בשיטת האפיה הביתית הקלה.

הצלחה בטוחה
גם אם אינך נחשבת בעיני עצמך לאופה
דגולה את תוכלי להיות כזאת -בחמש
רמות. קראי את הוראות ההכנה המופיעות
על האריזה היפה של עוגת עלית ובזה
סיימת את החלק הקשה של האפיה.
ההצלחה של העוגה בטוחה.

הצימוק שבעוגה כבר בפנים
המרכיבים של עוגת עלית זהים לחומרים
שקנית בעבר עבור העוגות שאפית. אבל,
במקום לזכור לקנות את כל החומרים
ולערבב אותם, עלית עשתה זאת עבורך.

אל תחכי, כבר הערב את יכולה להגיש
עוגת עלית; שוקולד, שיש, או צימוקים,
מהטעים־אתאפיתד׳ולענוו
בפה מלא -״כן !׳׳

להשיג ברשתות ובחנויות המזון.

22.9.82א חרי הטבח במחנות צברה ושתיל ה,
מא שי ם -העולם הז ה׳ א ת ארי אל שרון.

:1.12.82ר א שי המדינה מופיעי ם לפני
הוועד ה ל חקירת הטבח ב מ חנו ת־ הפליטי ם.

:17.11.82 עליז ה בגין, ר עיי תו של ראש־הממשלה,
נפטר ת. בגין חוזר מאמריק ה.

: 26.1.83 מי של ח ת״ שלו ם י שר אלי ת נו עז
עם ערפאת ורא שי א ש׳ף ב מדינ ה ערביו

ה מו צגיםבע מו דזה

עשרת ה ש ערי ם

תשמ ״ג. שך י ש בהם גסמ סר:
ש וה ף

ס בי ל,

ה עו מדבצד

בשחד מהם,

ה דין

ו מ דוו ה.

הי תי די ב שרץ

הפגישות עם פלך

ל ך !:תהמ שו ר עו ת

רובהמ שו ר עו ה השלה לה הי ה ה עו ל ס ^ הז ה רק
מ עו ר ב בהם.

הו ::הי ה

ה פגי ש ה עם ישמר ער פשת,

שמצ עי -ה הי ק שו ר ת
ל ג בי

לג בי

מז כי רי ם

העיקרייםש לי

ו ב עו ל ם

השתתפתי : :ישית .

שיכול הי ה

מ ש רו קו ב רי בשט

ל דוו ח

כך הי ה ה עו ל ם הז ה

ע ליו

ו ב ניו -יו ר ק,

ב מי ש רין .

שג סעלי הן

הוז! ־*

י כו ל תי

לדווחב !:תד המשת תפי ם.
גםבמ שו רעותר בי ם ש תרי ם הי ה

סרס שווי ^ י ״ ה ן
שני ם.

שבע

לג לו ת

הי ה

הו ש הי ה שחד

שמצ עי -ה הי ק שו ר ת
המתרחש במתנה

ש בו עון

לוח ם־־ה שלו ם

ה גו ר מי ם

ל עו בדהשה עו לם הז ה

הישרשלייס, שלש לפע מי םגם
כ מו

הפלס טי ני -

ה ״ מרד ״ בפ ת״ ה -

ו ש תרו מתם נשמרה בס ו ד .

הטבה

במה נו ה -הפליסיס. הו שגס ^ קייי שת עבודת

הני מריטה

לנת חן .

מיטפטי שלש
מ די

הקלה

בהגשמה
ע רי כ ת

ל ט עון

גוף התר בשרץ־ לש ה עז

ב סו ף השנה לש הי ה כי מעט מומ חה צ ב הי
ש הוו עדה לה ה ה מירה מז־י ^ /של ש

ה ד תי ת,

לשור שי

ו ב שו ר ה שדר כ ה של מ שב קי ם

בדירותה די ס,

שלש להסתפק

ל הי פ ך,

הדב רי ם.

השנה רשתה השרץ־ תו פעה חדשה:
ש הו פ צו ^ תינ ם.

ד מויו ת -ז בו עו ני ם,

שות םכק לי פ ת -ה שר ם,

ו צי ני,

ס בי ל

ולש להחתבש מ ש חרי

ר צו

ש בו עו ני ם

הצפת

הציבורבערי מו ת = ש ל = ניי ר = מרדפם,

שי לי -ה רן,
ל צ בו ר

ביניהןבמשמ רי -ח נו פהלבע לי טררה.
ל ה קי ם

שחרימ ^ נגדהש חי תו ת הפו שט ת

כוזבת, מת שלה להיותמעורביםבס שב קי םעלד מו תהמדינה, על

לפי מי טבהבנת נו ומצפוננו, הפרכת ס ק רי םמוסכמים /וניחוח

: 13.4.83 לוחס״השלום הפלסטיני, עיצאם
אל״ סר ט אווי, נרצח ע ל״ידי טרורי ס טי ם.

גיבשל מענ ה

ל מ ען צדק חבר תי וזכר יו ת -השדם ^׳ הסטיךה עו ל ם הז ה הסנה

שקבע נו לעצמ נו לפני 33ש ני םוחצי, כששר קיבל תי

ה עי ק רון

ו&שמ של

שדר ש שת ח קי ר ת

הו ועדה טהתטנתה,

כפי ששום

׳י שליו
:16.2.83א מיל גרינ צווייג נרצו
ב רי מון־י ד, בהפגנה למען סילו קו > .שרון

הצלול הר ה שרן

מסק נו תי ה -

לנוב צו ר ה

לידי הת

ה שיפ ת השטת

מ עניין

ני תו חיו

ה עוז רי ם

והער כו תיו.

עלהש תר הי ם.

״ שו ביי ק טי ביו ת״
י די

ה צי בו רי

קיבל שת מסקנת נו הנ חרצת:

ה ש בו עון:

ה מ גי ע

ה קו ל

וניהה שה

לעצ מי

בעניינים שלה
והכ פיי ה

בדיווחה מו ס מך ע ל

מ שות

ו ב טי ב

ו ב שרץ־,

למשמ צי נ ו במסך

עלה לה רק _על כ ל

ה עו ל מיי ם,

העולם הזה לש הי ה רק

רבות של ש ש לו ח,

מעורב. ענו

הכלחמי ני הי ה ישותף

סרמהורי הי ה רק שהד ה שי שי םהר בי ם ב עו ל ם

:9.2.83 ועדת״ ה חקירה מפר סמת א ת מס קנותיה-
,העולם הז ה׳ תובע התפטרות.

מותו ::לעי בשם

סתה קיד

רוו חי ם

שי לי ־ הון

טי פלג תיי ם

העיתונותבדמוקר טי ה

מ מו ד עו ת,
ש תרי ם

וסת מו הת החלל
ל מי פלגרת

עז רו

מי מין

מגסווים, סשחת ממט רו תי ה ם היתה ל היל ח ם

:22.6.83 שימחה ארליך, סגן ראש־הממשלה
ומנ היג המיפלגה הליברלי ת ב לי כוד, נפטר.

ב ה עך ל ם הז ה .
כ ל שלה לש השפי עו
ה ש בו עוני ם
לו ח ם,

ל פי

והמנס פי ם
שין

לה; ! ולם

מ ח קרי םשנע שו

שין

של ה קו ד שי ם,

ע לי נו

ל מי ני ה ם שך

ת ח לי ף

ה 13 שלף יסדשלים )

ב מ הו מ ה.
הו כי חו

ע ל -י די

עי תוני ם

ו הו ל כי ם,

ב שרץ

ל עי דן

]! מו ד ר ניו ת
ושר נו
!ורש,

ב :13.7.83 המתנחלים מ ש תוללי ם ב חברון
א חרי רצח ב חור״ הי שיבה א הרון גרו ס.

ו ה עו ל ם הז ה

שנת נו

#ט כ נו לו גי

יו מון

ש בו עון

ב לי

הד ס.

ע צ מי ת.

להיפר. ה פ הב קי םמח רי פי ם

עצמנו. השנה התח לנו

תהלי כי

בהת תיי ברת נו,

ש בו ע.

מ ב חי נ ת הרמה ה מ מוצ ע ת

ל הי מצש בהם ב סו רההרש שו נ ה.

מ כ שי רי ם שת

מ די

דווקה, שתה

שייר ^ לציבור של

ה עו להעל העולם -הז ה.

ס בי עו ח -ר צון

מ ת כו נן

ביותר. גסב מער כ ת

ל ע מו ד

ה קו ד שי ם שת ה עו ל ם הז ה

שינו בה להצ די ק

לשם כך

לבע לי -השבחנה,

ה רו צי ם

ב עי תון

הז ה.

כל ז ה

ה עו ל ם הז ה שמד עלמעמ דו

ויי חו דו.

שנת נו

ה סי דו ר

רההדפסה

בתה לי ך,

המק פי ץ

שו ת נו

הוחל פו ב שי טו ת מ מו ח ש בו ת,

נמצ שי םבעיצומו סל ת ה לי ך 7זנועדלספר שת

ה מו פי ע ה בר ששכל

ג ליון

של ה עו ל ם הז ה :

״ ב לי

:10.8.83 בי ת״ המי שפ ט העליון מ חליט
לשלו חלמא סר אתא הרון אבו -חצירא.

ד 1ידל 1י -
לוועד ת השרים

פיקדון סחירות) ולפל״קים(פיקדונות לזמן קצר).

הסיבה: בחודש החגים יהיו ימי־מיסחר מעטים
יחסית בבורסה, והאלטרנטיבה שמציעים
יועצי ההשקעות עשוייה לתת ת שואות
גבוהות יו תר מהמניות.

לענייני ביטחון
אחד מיועציו של יצחק שמיר הציע לו להעניק לסגן
ראש־הממשלה, דויד לוי, מקום בוועדת השרים לענייני
ביטחון, ולגבש עימו חזית בתוך תנועת החרות.

חיסול חשבונות
ש מיר:

בקרב אנשי מחנהו של דוד לוי שורר זעם רב, במיוחד על
שר־האוצר יורם ארידור, שכנראה תמך במועמדותו של
יצחק שמיר לתפקיד ראש־הממשלה.

תיק למילוא,

לוי ו אנ שיו ינסו לחסל את החשבון עם ארידור
בהזדמנות הראשונה. בקרב אנשי לוי אומרים כי

חקלאות ל שרון,

לח״כ מאיר כהן־אבידוב הובטח תפקיד יו״ר הכנסת, תמורת
תמיכתו בשמיר, ולח״כ מאיר שיטרית הובטח קידום
למישרת סגן־שר בתקופה הקרובה.

ועידה ב קרוב
אם יצליח יצחק שמיר להרכיב ממשלה בת 64ח״כים,
יחולו השינוים הבאים בהרכבה:

אריאל שרון יקבל את תיק החקלאות, ואת
תפקיד יו שב־רא ש ועדת השרים לענייני
התיישבות. הוא יעבוד שם לצידו של סגן שר־החקלאות
מיכאל דקל, מאנשי שמיר. שרון ו אנ שיו הב
שהכריעו את הכר לטובת שמיר.

בגו־ון חסווב שו״חשוס
החד שיס נתר־אבב
מס חשדש, רום בסב־סמבו
,883 וווווזזז בנל
האתתחאוראבנר>וו
השתתם ח 81 דשדחתה־עו
וארז! סעידס הארס
ל>1ף ר נוסנון בתנה,על
המשברס עוזו ביע־ח־ו
ועל נוסחיועם עואפאת
רוני מילוא, אדריכל הניצחון של שמיר, יקבל תיק. הוא
שואף להיות שר־החינוך. אם זבולון המר לא יתפטר
יתכן שהתיק יחולק או שמילוא יהיה שר ללא תיק.
עוזרו הפוליטי של שמיר, בשנה האחרונה, קלוד מלכה,
יקבל תפקיד בלישכת ראש־הממשלה או במישרד־החוץ.
פסח(״סייפי״) גרופר יהיה שר האנרגיה
והתשתית. הוא יחליף את יצחק מודעי, שיקבל
את תיק החוץ או את תיק האוצר, אם יורב
ארידור עצמו יהיה שר־החוץ.
אנשי שמיר יפעלו לקיים כבר בסתיו את הוועידה של
התנועה שחבריה נבחרו בחודש מאי לפני שנה. הם

רוצים להכות בוועידה את דויד לוי שוק על ירך.

הם יחסמו
את ש רון
כל השרים שתמכו ביצחק שמיר יבהירו לו
שאין להעניק לאריאל שרון תפקיד מהשורה
הראשונה.
את החזית הזאת גיבשו אנשי שר״הביטחון משה ארנס,
החושש כי שרון יבקש לחזור בשלב מאוחר יותר אל
תפקיד שר־הביטחון.

בן־עמי
נגד לזי
עובד בן־עמי, המחזיק במחצית המניות של מעריב, הביע
אי־שביעות־רצון מהמאמר הראשי של עיתונו, שנכתב ערב
ההתמודדות, וגילה אהדה לדויד לוי.
המאמר נכתב על־ידי העורך הראשי של מעריב, שמואל
שניצר. בן־עמי וחתנו, אלי לנדאו, רצו בבחירתו של שמיר.

הלפרן לבני ברק?
עדי הלפוץ, מנהל מערכת־הבחירות
המודח של שלמה להט, מנהל משא־זמתן
עם מועמד הליכוד בבני־ברק, אהרון
גדינ ש טיץ, אי ש חרות.
הלפרן נזרק מתל־אביב, אחרי שאמד
בר איון עי תונ אי ש״ צייד להרוג את כל
הערבים, אלא אם הם יסכימו לחיות במו
שאני רוצה שיחיו-.

בן־עמי ולנדאו מבלים באחרונה שעות ארוכות בבניין
המערכת של מעריב, תוך ניסיון להשפיע על קו העיתון.

ירחון
בר מן נגד ש רון
התארגנות קבוצת הליברלים, בראשות ח״כ יצחק ברמן
אינה נובעת מהרצון להקמת ממשלת ליכוד לאומי, אלא
מניסיון לדחוק את יצחק שמיר לפינה בממשלה.

ברמן ו אנ שיו קיוו לניצחונו של דויד לוי, משום
שהם חוששים מהצוות שמיר־אריאל שרון. אחרי
כישלונו של סגן ראש־הממשלה, הם רוצים ממשלת ליכוד,
רק כדי לעצור את ראש״הממשלה המיועד שמיר
והשר־ללא־ תיק אריאל שרון.

קדי ש אי י פ רו ש?
יצחק שמיר יציע לראש לישכתו של ראש־הממשלה,

יחיאל קדישאי, להמשיך בתפקידו, אך ככל הנראה יבקש
קדישאי לפרוש, ול שוב ולהיות מזכירו של מנחם
בגין, כפי שהיה לפני שהיה בגין ראש־ממשלה.
מנכ״ל מי שרד ראש־הממשלה, מתי שמואלביץ,
יי שאר בתפקידו. כמו יצחק שמיר, גם שמואלביץ הוא

לבני הורביץ
יוני ויואב הורביץ, בניו של הח״כ יגאל הורביץ, הם בעלי
ירחון הספורט החדש מב ט ספור ט שיצא לאור ביום
השישי שעבר. לא ברור אם בכך יסתיים הקשר

שלהם עם העיתונות הכתובה.

מיצ עד לגיב ש טיין
בר א שון
בלה גיב ש טיין — יו׳׳ר הוועד״למעך החייל בראשון־לציון
ואשתו של ראש עיריית ראשון־לציון, חנניה גיב שטיין
(המתמודד על תפקידו בפעם הרביעית) — מארגנת מיצעד
של חיל־התותחנים, שייערך בשכונות עירה בספטמבר.

איש לח״י לשעבר.
סערה מעבר
לתפ״ס ופליק
יועצי־השקעות בבנקים יועצים ללקוחותיהם להוציא את
כספם גם ממניות ״כבדות״ ולהעבירו לתפ״סים(תעודות

ב גין -

בין מ עריצי משה די ץ
אחר פרסום מודעת הזעקה של אלמנת ויתומות שייקח
ירקוני נגד העוול שנעשה לאביהן המנוח על־ידי ירידי ם
ואמצעי התקשורת שהיתעלמו מהכפשתו, נזכרו רבים
ממעריצי משה דיין כיצד תיארה בתו של ירקוני,
העתונאית אורית שוחט את אלילם, חודשים מספר לפני
פטירתו:

״נטול חיים ...כולו עור ועצמות, ידיים כחושות
ובטן שקועה ...יו ש ב ליד אשתו, שבשמלתה
הלבנה ובשערה האסוף נראית ליד דיין כמו
אחות רחמנייה.״

ל א לר חוב רוונבאו ם
לא תורכב מ מ של ה?
במיפלגת־העבודה מעריכים כי אם תענה המיפלגה בחיוב
לתביעה, שהועלתה על־ידי כמה ח״כים — ,להסכים
להקמת ממשלת אחדות־לאומית, תימנע מהליכוד
האפשרות להרכיב ממשלה.
על־פי הערכה זאת לא יסכים הליכוד בשום־אופן לממשלת
אחדות־לאומית. הסיבה: בליכוד מעריכים כי צירוף
מיפלגת־העבודה לממשלה יעניק לה לגיטימציה בעיני בני
עדות״המיזרח, מצב שהליכוד מבקש למנוע.

דאש־הממשלה מנחם בג ץ לא י חזור
אחרי פרי ש תו לדירתו שבר חוב רוזנבאום
בתל־אביב.
במה מע שירי חרות י תר מו ל בגץ דירה״
בתל-אביב או בירושלים, לפי בחירתו.
בגין לא ידרו ש, בכל הנראה״ להבל
לישבה, כפי שקיבל ראש-הממשלה ל שעבר,
יצחק ר בץ.
ייסגרו עיתונים כלכליי ם?
יתכן ש שני יומונים כלכליים ותיקים ייסגרו בקרוב, על
רקע הוצאתו לאור של יו מון כלכלי חדש.

מאחורי כל השלושה עומד אותו גורם —
חברת ההוצאה לאור של מפא״י, שבראשה
עומד שב תי הימלפרב.

במדינה העם 117 המילים הנבתות
למה באמת
המסמר בנ ץ?
את כל מה שהיה צריך לומר על
השבוע המדהים שעבר על מדינת־ישראל,
אמר בן־איכרים — מורה
וחבר־כנסת לשעבר, בן ,67 מרחובות
— ב־ 127 מילים.
כתב הסופר יזהר ( חירב ת חיזעה)
סמילנסקי ביומון דבר:

האחרונות) כאשר גילה גידו ל על קצה
אפו ב־? 1657
״זוכרים כיצד כולם קבעו שריצ׳רד
ניכסון נכשל ב־ 1960ב מי חץ נגד ג׳ון העימות שלקראת מפני קנדי,
הטלוויזיוני עימו, שנערך בעת ערב,
לא התגלח בפעם השנייה באותו יום
ונראה על המירקע עייף וז קף .
•ומי יודע אם לא הדחתו של חיים
בר־לב ממועמדותו לתפקיד שר־הביטחון
לטובת יצחק רבץ 96 ,שעות
לפני פתיחת הקלפיות, היא שמנעה את
ניצחון שימעון פרס בבחירות? 1981
״האם לא ייתכן שבוחרים־חושבים
אמרו כי מי שנוהג כך בידידיו מוטב

יזהר סמילנסקי

למה התפטר בגין
אין אזמר יאין דברים
ע־מדים על־י ־מס תמיד
ממלאים חדר לילי
ממלאים אי־־זזנתו
ערמייב שותלים עייי :
אתה ז

כי בכל לילה וליי־ד.
כשעייף יהלך לי שץ
רצא את חדרו דלא
גריז־ מלא גילי ם
דדש מאית צ״ליס ״ ירי
ע־ד-־ב עייי דיה

מי לא בא להפציר בר?
א נא׳ א:־;־יב ־:־כבי בג*־ י יאיגם צי-ניבע יד א נא עי־ ייאשם.
־־א באי חקיאיב ינ ש ־ א ץ:יפתש ;ד״,ס*
:*,שלי• לא: ועסי• ידיהם.
״א כאי אלה •:אעם דאד־::־ם יא בצי״גלת
שי, שח. יייא כדד*,א:הנו, ויא ברה־כד•
לא באו צי־יגיב דאייץ־ ישי*א* .שעב ג*דק
? ד ״ נע־נ*ד,ס דעם כיבש.
דיעות ידידי ם והיסטוריה
מי יודע
מה באמת נרם
להססד של לוי?
יצחק שמיר עדיין איננו ראש־ממשלה.
אבל גם דויד לוי לא. אחרי
תוצאת ההכתרה של ( 302:436ראה
כתבה מפור ט ת בע מודי ם )99-96
החלו הפרשנים מעלים הסברים, סיבות
וניחושים.
הפרשנויות הקיפו את כל קשתהאפשרויות. על פי סברה אחת, מן
הרציניות יותר, היה מחדל. אי־ הבטחת
השתתפותם של כל חברי המרכז

ידיד נאור
פרשנות יוצ א ת־דופן
בהצבעה. עבור יותר מ־ 200 החברים
שלא הופיעו, שהיו דווקא מתומכיו של
דויד לוי, היוותה הנסיעה ממקומות
מגוריהם הרחוקים לתל־אביב ובחזרה,
כולל לינה בעיה כספית.
לאפש רו ת יוצאת״דופן יותר העלה
לשעה־אחת :״זוכרים את ההיסטוריה,
כיצד דברים קטנים משנים
אותה? כיצד כמעט התפטר אוליבר
קרומוול (הרודן הצבאי ולא־מלך
היחידי ששלט באנגליה באלף השנים
העול ם הזה 2401

•יא באו אז י־חהכ. ש־ציי־י** א-לץ־דם
רמז-ל איי•,פ י דדריז־,
א באי אלד. ש דש תגנ?דם 5תבינד, ייזגאיד* הניפה,
י־א נאי אי יי אדהות שר נ:־ השע׳ע׳
אבי, דייר. אריכי׳ מר מתים י־ר־ייא
הגיעה ביייד, בליית-

להימנע ממנו?
״והנה, מי יצא מלשכת סגן
ראש״הממשלה ו שר הבינוי והשיכון
והופיע במשך עשרות שניות רבות של
זמן ציפיית־שיא על מירקע הטלוויזיה
בידידו רב״השנים של דויד לוי, אם לא
אריה נאור, מזכיר־הממשלה לשעבר,
שהתפטר תחת ענן של האשמה
בשימוש במידע מדיני כמום?״
סיכם אותו פרשן מזדמן :״אם רק
שבעים חברי מרכז שנכחו בהצבעה
תמהו על הידידים שי ש לדויד לוי
עיתונות חפש את הי שר אלי!
המתכון להצלחה
בעי תונו ת הגרמנית:
שדיים וי שראל
שלא כמו בישראל — בה תובעים
לעצמם עיתונים מעמד בכורה בסולם
התפוצה, מבלי לבסס את התביעה על
מיספרים של ממש — מקובל בעולם
להפעיל מוסד בלתי־תלוי לביקורת־התפוצה,
השם על השולחן את
המיספרים האמיתיים.
כך התבשרו קוראי גרמניה המ ערבית,
השבוע, כי היומון הנחשב
רב־ההשפעה ביותר (ושהוא שמרני
בדיעותיו ומקורב לקנצלר הלמוט
קוהל) ,הפרנ קפור טר אלגמיינ ה ציי־טונג,
נפוץ ב־ססס 320,גי ליון בלבד.
שבועון החדשות דר שפיגל נפוץ
ב־ 970,000 והשבועון המצוייר ש טרן
במיליון ו־ 600 אלף (אם כי הפסיד
בחודשים האחרונים כעשרה אחוזים
מתפוצתו מאז הפאשלה של פירסום
יומניו המזוייפים של היטלר).
אבל מי עומד בראש הטבלה?
הבילד ציי טונג של איל העיתונות מיליון אכסל שפרינגר: חמישה
גליונות ביום.
לדעת פר שני מימצאים אלה אין
אלה רק הנערות חשופות־השדיים
המרבות להופיע על דפי הבילד
צייטונג, המרקיעות את תפוצתו
שחקים.
הם לא הסתפקו ב״חפש את האשה.״
הם גם מצאו את הישראלי.
הסבירו הפרשנים: התפוצה של
הבילד ציי טונג היא גם תולדה של
פרו־הפוליטיות.
הוא עמדותיו אמריקאי, אנטי־סובייטי ונכון, פרו־ישראלי.

אשדוד, בדי מונ ה בירוחם,
בקרית־שמונה
•4בבית־שאן,
ובשכונווד העוני למדו שיעור ש אץ
ערוך לחשיבותה גם בבחירות גובר
המנגנץ על עדוודהמיזרח.
ברחבי המדינה רטנו, אור ליום
השישי שעבר, עשרות אלפים מיוצאי
צפודאפריקה. .לא אוהבים אותנו״.
סיסמת המחאה האותנטית ביותר
בישראל, הנזרקת מרה בערבית
מארוקאית, כוונה, בפעם הראשונה מאז
— 1948 לא גגד המימסד המפא״יי,
אפילו לא כלפי ח״ב שימעון פרס —
אלא כלפי צבא העסקנים חסרי
ההשראה, בניצוחו של ח׳׳ב רוני מילוא,
שניצחץ הפירהוס שלו ש ע שוי לעלות
להם ב שיל טץ בקרוב מאוד.
רוני מילוא מסוגל לגרום אפילו
לשונאי המערך המושבעים ביותר
להתגעגע לשרגא נצר, הישיש הצנוע
היה. גם הוא, רב־מג בתככים, אך לו היו ואתיים חברתיים
ערכים גם אלמנטריים.
מילוא — מארגן פלוגות־הסער של
תיתת בבחירות 1981 ומסית קלאסי
בנוסח מק-קארתיסטי טיפוסי —
הצליח ללכד את הימין הקיצוני של
חירות נגד חד לוי. הברית שמיר —
שרון — דויד מגן — מיכאל דקל —
מילוא, ניצחה לא רק בגלל המנגנון, או
תמיכת חב חברי חירות. מילוא השביל
לנצל את הלך-הרוחות הסופר-לאומני

בקרב אנשי מרם היתת ולחלק רמזים
עבים על חוסר הלדאליות הלאומית
של לוי במהלך מילחמת ל מון.
שינאתו של לוי כלפי אריאל שרון
.המזכיר
ביוקר. לו עלתה
הפרלמנטארי של שתף, רדד מגן,
עבד קשה כ ת להטות נגד לוי רבים
מחברי המרכז בני עדות־המיזרח.
מילוא, לעומת זאת, פרט באומנות על
הגיזענות הסמויה -למחצה של חברי
מרכז אשכנזים, ולשכנע אחתם
שבחירת שמיר היא גם רצונו של מנחם
נג ץ.
״השמרנות והניארפאשיזם חברו
כאן ע ד הפופוליזם״ ,אמר איש
מדעי־מדינה ידוע .״כל זמן ש שני
מרכיבים אלה פועלים מפרד. י ש
תיקווה לדמוקרטיה במתנה. אד אם
פעם יתלכדו שני אלה —נא מר בברית
פרסונאלית שרץ — לוי — יגי ע
לישראל עידן פאשיסטי של ממש.״
הסוסהטדויאגי מאושר
ך * מ עיד׳ במובן. תא הגהנה
1 1העיקרי מתנוסתו של רדדלד.
סגן ראש-הממשלה. קרוב, אולי, בכמה
הנהגת של לאלה מעמתתיו מיפלגת־העבודד .,עם זאת, ברחוב
הירקון 110 הבינו היטב שתיו־ ל ד
עלול לנצח מ הירו ת הבאות, ולהבטיח
את שיל טון הליכוד לשנים רבות.
שמיר, לעומתו, אינו פופולארי
בציבור, ועדוודהמיזרח ינסרו לו בשל
לי ת בו שהנחיל התבוסה
הצפון־אפריקאי. במערך חששו בגלוי
מעריקה של חברים רבים לליכוד, אם
ינצח לד.
אץ שום הנדל בץ עמדותיו של ל ד
בנושאים חברתיים ומדיניים, ל בץ
תפיסותיו של איש המעוך, ראש עירית
תמונ ת הבתהמסת ז׳אק אמיר,
למשל. בדרגים הנמוכים יותר תר, לוי
מסוגל לסחוף מאות עסקנים של ממוצא מיפלגודהעבודד״
צפון־אפריקאי. שי מעץ פרס הגדיל להיות סיכוייו את השבוע
ראש-הממשלה הבא של ישראל.

מילוא
ר מזי ם עבי ם על תו סר לוי א ליו ת ל או מי ת
• המיפלגה הליברלית נשפה
לרווחה, מסיבות אחרות לגמרי.
פרשנים שיטחיים רבים טענו, שראשי
הליברלים קרובים, כביכול, יו תר
לעמדותיו המדיניות של חיד לוי.
שטויות. חב ראשי הליברלים הם
ניציים קיצוניים.
הקריטדיץ הקובע נליבראלים הוא
המעמדי. מבחינה זאת הם פחדו
פחד־מוות מהפופוליזם של לוי. באורח
איתני, זאת ודתה גם הסיבה שעורבי
יו מון הארץ חיתי לא תמכו באף
מועמד. ולא פירסמו מאמר־מערכת
בנושא זה.
מבחינה מדינית עדיף לד, ואילו

מבחינה מעמתת עולה עליו שמיר
ל אץ שיעור. מכל מקונג הבטיחה
בחירתו של שמיר את המשך המסורת
של בגץ, שפינק את הליבראלית
מנדאטיס תמורת
והעניק להם
לגיטימאציה.
שמיר יהיה ראש הליכוד בולו, אבל
עמדתם של חכי״ם כמו יצחק ברמן,
דו תן זייגר מן ואולי גם ח תי כץ(דו״ר
ה מ פז מנחם סבידורז) עלולה לגזול
ממנו את בם ראש־הממשלה.
• תס׳י התאכזבת רי ש מי ת והשר,
אהרץ אוץ, הספיד את ל ד במילים
נרגשות. לכל שומעיו היד, ברור ש אוץ
— שהוא מפאי׳ניק ממולח וסוס
טרדאני אמיתי בממשלת הליכוד —
היה מאושר.
בחירתו של לוי היתה גומרת עם
תמ״י אחת ולתמיד, וסתעלת לחיתת
את כל קהל העסקנים והנוהרים של
הסיעה העדתית לתמ״י נשקפת עתה
עדנה חדשת והיא עשוייד, לצבור כתוצאה אלקסוראליים נבסיס מהתמרמרות העדתית ולהעביר אותת
אחרי הבחירות לקואליציה בראשות
המערך — משאת נפשם של אוזן
והח־כ אהרץ אבדדזצירא.
• אגודודי שראל מרוצה מאוד
מהתוצאות מנהיגיה יודעים היטב
שהמירוץ הפוליטי להרכבת הממשלה
החרשת עם או בלי חירות יהפוך את
הסיעה החרדית הקטנה לנהגית
העיקרית ח*כ מנחם פורוש הניע את
התקיוות המבוססת היסב, ששמיר
יאמץ את יחסו החם של בגץ לחרדים.
יו׳ ר הסיעת אברהם שפירא, ודה פחות
נלהב, לפחות באורח פומבי.
כסוחר ממולח הנץ היטב, שהשעה
עתה כשוד, להתמקח עם כל הצדדית
לאיים על שמיר במערך• ,ובבן• להבטיח
את המשך זרימת־הקתות ועריב ת
והחקיקה הדתית שתספק את מועצת
גדולי התורה.

^ מילוא הבקיע
^ *שער עצמי״
* * צבהשל המפד״ל לא השתנת
^ /ה קו הלאומני השולט בהירות

ועצם קיומה של תנועת התחייה
מחייבים את המפד״לאח למרכז
מבחינה מדינית, או להעלם מהמפה
הפוליטית.
• חידות השיגה ניצחון מרשים
מבחינת יחסי-הציבור שלה. אקט
הבחיחת היה דמוקראטי ומרשים
ביותר. מרכז חירות קנה לו, ובצדק, שם
של מושבת־פורעים וסותמי־פה.
חרף הבאלאגן
והנה, הפעם,
ואי־הסדרים, הצליח לקיים בחירות
מסודרות למופת. עם זאת. אץ ספק
שלוי נוטר ליריביו, בעיקר למילוא
ולשרון, ו עידן המילחמות הפנימיות
בחירות רק התחיל.
ודתה אלקטוראלית מבחינה בחירתו של שמיר אסץ לחירות
ולליכוד. ספק אם שמיר הכת אי פעת
להיות ראש־הממשלת
• עזר וייצמן סייס, כנראת סופית
את הפלירט הניצחי שלו עם ודרו ת אץ
לו מקש בחירות של שמיר — שרון
— מגן. לטווח ארוך תיתכן הקמתה
של מיפלגה פופוליסטית, שתכלול את
אנשי ל ד בחירות עסקני העירות
במערה תמ״י, ואולי גם עתר דיצמן.
לפי שעה קשה להאמץ שתתרחש
התפתחות כזאת עד הבהירות הבאות להיות תמשיך
• התחייה בשולי ימנית־ניצית
קבוצת-לחץ
חירות עד לאיחוד הבלתי־נמנע בין
שתי המיפלגות למעשה אץ כל
הצדקה כיום לקץ מה הנפרד של התחייה בנד, של ח״ב גאולה כהן, צחי הנגבי,
הבץ זאת כבר לפני שג ה הקמתה של
קבוצת הסער הפאשיסטית צליל, תחת
שרביטו של יו״ר אגודת-הסטותטים
לשעבר, ישראל כ״ץ, ובהנהגתו של
רפאל ״רפול״ איתן מהווה אתגר עצ ש
לתחייה.
אין ספק שצליל מהווה גרעין קשה
אמיתי ומסובן, של הפאשיזס הישראלי,
שימצא אהדה ואץ־קשבת בהנהגת חירות החברה הישראלית הפסידה אולי,
את הופעתו של מנהיג אותנטי מקרב
עיירוודהפיתוח ועדות־המיזרח במרכז
הזירה הפוליטית.
לעומת זאת, נחסר ממנה ניצחון
ברור של הליכוד בבחירות הקרובות
העליצות הרבה ששררה השבוע היתר,
שיחק
אי תני באורח מובנת
שונא־המערך המושבע ביותר בהירות
ח״ב רוני מילוא. י שר לי די ירביו
המושבעים.
האמת ודא שמילוא הבקיע ״שער
עצמי״ .מיבצעו של מילוא הוא ניצחון
טאקטי שיהפוך. כמעט בוודאות
לכי שלץ אסטראטגי.

חיים ברעם

רק אם אתה יכול להרשות
לעצמך הרבה האוד:
אקאי. יפן. מערכות 111101
ממוחשבות.
אקאי. יפן. ההמלצות הטובות בעולם

. 8 ט -״ 0 £ 0ו/ץ סוסט 82 -וחק סו\ו\ £10 8 /וו-ו

״ ט 5ז ט 3ו 0 6ום\ - 8 ומקםו\ז^ 0 8 /״ 0ק/1ץ01נ< 8£37

עו\/ק\ - 3/׳״עזט 6ו/ץ ווט 8ט 7 8ט 3ו 0״

-ס \/4 8ט 4סוסט ^

מערכת ממוחשבת
לחלוטין(מיקרו
ק ומפיו סר)
לוח תצוגה שאר,
דיגיטלי-גרפי, מראה לך
כל שלב בפעולות
המערכת.

המקצוענים בעולם 1שומעים 3בקולו• ,

סוכנים גלון ז״ ס: מתלם אלקסרוניקה בע״מ; וזלוסגד סלת״א, סלמון 330594

1איש

י ס 11וווו 9ח ^

1 16* 1ו €1103 חו £

והשנה

1תשמ״נ
מאת

אור• אבנרי
^ שמ ש שקעה בים.

היום האחרון של שנת תשמ״ב הגיע לקיצו. השנה החדשה — תשמ״ג —

( )עמדה בפתח.
התנועה ברחובות הלכה והתמעטה. שקט של חג השתרר ברחבי הארץ. המוני המתפללים היו בדרכם
לבית־הכנסת. המוני החילוניים יצאו לפיקניקים, הלכו לבקר את הסבתא או להתכנס במסיבות של יום
ו׳ בערב.
איש מהם לא יכול היה לדעת כי באותם הרגעים עצמם — הרגעים הראשונים של השנה החדשה
— התחוללה זוועה במרחק של 100 קילומטרים מנהריה 150 ,קילומטרים מחיפה 250 ,קילומטרים
מתל־אביב.
כמעט איש בישראל לא הכיר את שני השמות, אשר עמדו תור 24 שעות להיחרת על לוח״ליבם של

שער.ניוזוויק־ אחרי הטבח. :ישראל מתייסרת -האם י סר בגין להישדד?־

.הול דחי אחיר
מאות מיליונים מסביב לכדור־הארץ, ואשר הטילו את אימתם על כל מאורעות השנה הבאה, שנת
תשמ׳׳ג, בישראל:

צברה ושאתילא.

• .נ׳ הכל מאווה״
^ ש שנים המתחילות בקול ענות חלושה, ואשר שום מאורע גדול ומסעיר אינו מפריע למהלכן
התקין. שנים כאלה נראות כצירוף מיקרי של מאורעות, כאימרת ההיסטוריון הבריטי. :דבר מחורבן
אחד אחרי השני.״
י ש שנים המתחילות בשקט, ואשר מאורע פיתאומי אחד, באמצע השנה, מטביע עליהן את חותמו.
כזאת היתה שנת תשל״ז, שבה התחולל המהפך המדיני, שהעלה את איש־השנה מנתם בגין ל שילטון.
כזאת היתה שנת תשל״ח, שעמדה בסימן הביקור ההיסטורי המדהים של אנוור אל־סאדאת בירושלים.
כזאת היתה גם שנת תשמ״ב, שראתה בתחילתה את רצח סאדאת, אך שהגיעה לשיא דרמאתי ביום שבו
נשלח צה״ל לפלוש ללבנון.

אך שנת תשמ״ג הייתה מיוחדת במינה בזאת שהמאורע העיקרי שלה — מ אור ע
טראומטי התחולל בשעותיה הראשונות ממש.
אילו היה משורר לאומי גדול מנסה לעצב את הלילה הנורא של ערב ראש־השנה תשמ״ג, יכול היה

לתאר את הקדוש־ברוך־הוא בשמיים, מוקף במלאכי־השרת, כשהוא מוכן להאזין לתפילותיהם של
בני״ישראל. אך קול התפילות השיגרתיות של גברים, נשים וילדים בירושלים, וביניהם ראש
ממשלת־ישראל, מתערבב בזעקות הנואשות של ילדה הנשחטת בסכין ברחוב בצברה, של אשה הרה
שביטנה נרטשת בבית בשאתילא, של גברים הנקצרים ביריות בפתח בתיהם, במרחק של 200 מטרים
מעמדה של צה׳׳ל.
ויאמר ה אל קין. :אי הבל אחיך ד

ויאמר. :לא ידעתי. השומר אחי אנוכי!׳
ויאמר. :מה עשית! קול ד מי אחיך צועקיס אלי מן האדמה!״
24 שעות לפני כן, בסצנה שתוארה לאחר־מכן בצבעים עזים בדו״ח ועדת״החקירה, עמדו כמה
אנשים על גג של בית בן חמש קומות, בשולי מחנה־הפליטים שאתילא ליד ביירות. בצד אחד עמדו
מפקר־האוגדה עמוס ירון, צבר טיפוסי ושורשי, ואנשי מטהו. בצד השני עמדו אלי חבייקה, מפקד
יחידת־רוצחים מיוחדת של הפלאנגות הנוצריות ועוזריו, שהקשיבו במכשיר־קשר לדיווח מפי אנשיהם
במחנות.
על הגג החשוך, שהואר מדי פעם על״ידי אבוקות של צה״ל שהאירו את המחנות לפי בקשת
הפלאנגות, שמע איש־צה״ל כיצד שואל אחד מאנשי הפלאנגות במחנות מה לעשות באזרחים. חבייקה
ענה לו. :תעשה מה שליבך אומר לך, כי הכל מאללה!״

מסקד־האוגדה התהלד על הגג, נבוד ומבוהל. הוא ניג ש אל הסלאנגיסט וביר,ש

לכבוד החג
ג 1רי

אפרו ראגיי מזנמאיקיר,
בביצוע להקת הזמר המפורסמת 21011 מג׳מאיקה הכוללת
8אמנים מגדולי המוסיקאים בעולם לא חר הצלחה מסחררת
באירופה הגיעו לסיבוב הופעות בישראל.
אל תחמיצו את הפגיע המוסיקה שיתקיים בתאריכים הבאים:

ח>פה, בבי ת אבא חוש>
10.9.1983

מו צ אי ־ שבת

ב שע ה

9.00

ב ער ב

* כרטיסים: בקופת חיפה, ב ר וולד 41׳
טל׳ ,662244 בקצין העיר וביתר המשרדים.

האב אל 1ף י
הא מיובאת

בהיכל התרסת

תל־ א בי ב

15-9 83ב שע ה 8.30ב ערב

* כרטיסים להשיג ב,,קסטל׳׳ אבן־גבירול ,153 טל• 444725
וביתר המשרדים. בערב המופע בקופת הכרטיסים בכניסה
+כרטיסי הנחה לקבוצות מאורגנות ומוסדות

אידיאליים למשפחה,
לתערוכה !לשמירה
ל 77641 .־ 032

קורס לעתונאות ויחסי ציבור
ההרשמה נט שגוז
פרטי ם מל אי ם:

בית הספר לעתונאות
בבי ת ציוני א מרי ק ה, א בן ג בי רו ל ,26 תל־ אביב, כל
יו ם בין השעות 13.00-9.00ו בי מי ם שני ו ר בי עי -גם
ט ל פון 265870 :־03
בין השעות .19.00-17.00
אנלתיאותה סורוחת הקר 10י 6 $יריק

העולם הזה 2401

(המשך מעמוד ) 7

ממנו במלים רסות להספיק. באותם רגעים עצמם נטבחו עשרות, שהסבו במהרה
למאות.
צה״ל לא רצח כמו קין, אבל הוא שיתף עימו פעולה.
די היה במילה תקיפה אחת, כדי לשים קץ לזוועה. היא לא נאמרה.

המילה האחת הזאת — המילה שלא נאמרה — קבעה את דמותה של בל השנה
שעמדה בפתח.

• שני ודים סדמנו
ום מאורע בשנים האחרונות לא הטביע חותם כה עמוק על תודעת הציבור בישראל, ועל
• /תד מי ת ישראל בעולם, כמו הטבח בשני מחנות־הפליטים.

אץ לדעת מה בדיוק גרם לבך. י ש משהו בנפ ש האדם, המגיב על סשע — ואין
התגובה יכולה להימדד בקני־מידה אובייקטיביים.
מדוע מעורר פשע אחד סערת־רוחות בליבם של המונים, נרשם בסיפרי־ההיסטוריה וגורם לסופרים
ולמשוררים להנציחו בזיכרון האנושות — בעוד שפשע שני, דומה לו בדיוק ואף חמור ממנו, נשכח
כליל?

אין זה תלוי במיססר הקורבנות.
הוצאתרלהורג הבלתי־צודקת של אדם אחד, י שוע מנצרת, בן הנגר, חולל את אחת המהפכות
הרוחניות העמוקות ביותר בתולדות האנושות. גם השנה 1952 ,שנים אחרי המאורע, התייחדו מאות
מיליוני בני״אדם עם זיכרו של הצלוב ביום־השנה למותו, ואחדים מהם אף באו מקצות־תבל לירושלים,
כדי ללוותו ברוחם בנתיב־היסורים אל מקום־ההריגה. אך באותה תקופה צלבו הרומאים רבבות בני־אדם
ברחבי העולם, ומאות גם בארץ־ישראל, שלא נשאר מהם זכר.
האם נשמר זיכרו של פשע זה מפני שי שוע הנצרתי היה הוגה־דיעות גדול, שהטיף לאהבה
ולטוהר־המידות? אם כן, מדוע נשמר זיכרו של נבות היזרעאלי, שדבר לא ידוע עליו, מילבד העובדה
שנפל קורבן לאיזבל המלכה, שביימה מישפט־כזב כדי לרשת את כרמו?
פרשה זו הונצחה בידי סופר גאוני, מחבר ספר־מלכים בתנ׳׳ר, וגורל דומה נפל בחלקה של
פרשת־פשע אחרת, המסעירה עדיין את די מיון האנושות, כימעט 3000 שנים אחרי שקרתה: פרשת
אוריה החיתי, שנשלח אל מותו על־ידי דויד המלך, שחמד את אשתו.
לפני 500 שנים נרצחו שני ילדים במיבצר־הטאואר בלונדון. שליחי דודם, המלך ריצ׳ארד ה־ ,3חנקו
אותם בשנתם, בעזרת כריות. עד היום מעלה גורלם דמעות בעיני השומעים. מדוע דווקא הם, כאשר
תולדות המלוכה בימי־הביניים ובעת החדשה מלאות במעשי־תועבה כאלה?
יתכן שהדבר נובע מן האינסטינקט הטבוע עמוק בטבע המין האנושי, המצווה על הבוגרים לשמור
על הילדים. אינסטינקט כזה קיים אצל מינים רבים של בעלי־חיים, ומטרתו היא להבטיח את המשך
קיומו של המין. אך אם כן, מדוע נסערות עדיין הרוחות בגלל פשע שבוצע 300 שנים לפני כן, כאשר
מלך אנגלי אחר, הנרי ה־ ,2שלח את אנשיו לרצוח את ידידו, הארכי־הגמון תומאס בקט, על מדרגות
כנסייתו?

בכל הפשעים האלה היה, כנראה, משהו שעורר רג שו ת מיוחדים בלב
בני־תקופתם ו בני התקופות הבאות. הם הוסיפו ל שמ ש נו שא לדרשות, לספרים,
למחזות ולסרטים אחרי שנשכחו פשעים אחרים ללא־ספור.

• פידאמידות שד גודגווח
וי אם זהו הדין לגבי פשעים שפגעו ביחידים, הרי זה נכון פי כמה וכמה לגבי פשעים המוניים. גם
1כאן פועלת סלקציה מוזרה, שאין לה הסבר פשוט.

מאז בריאת העולם בוצעו מעשים רבים של רצח־עם, שחיטות המוניות
ופישעי־מילחמה מכל הסוגים. אך בעוד שרובם נשכחו, או שזכו בחצי שורה
בתחתית העמוד של ספר־ההיסטוריה, בולטים אחדים כיום כעמודי־אש, מעבר
לתחומי המקום והזמן.
מעשי־הזוועה של ג׳נג׳יס חאן, המצביא המונגולי, שנהג לבנות פיראמידות מגולגלות קורבנותיו,

ישוע על הצלב: מדוע לא הצלזבים האחרים?
עדיין מעוררים חלחלה. מעשיו הדומים של יור שו, טימור הצולע, גם הוא אדריכל של גולגלות, כימעט
ואינם נזכרים.
העולם הזדעזע לשמע רצס־העם שבוצע על־ידי התורכים בארמנים, בימי מילחמת־העולם
הראשונה. השנה קמו מקרב צאצאיו של עם זה לוחמים, שהקדישו את חייהם לנקם ושילם. אך רצח
העמים האינדיאניים, בצפון־אמריקה, שנמשך יותר ממאה שנים רצופות, מתחיל רק עתה להטריד את
מצפונם של כמה מבני־בניהם של הרוצחים.
כפר צ׳כי קטן בשם לידיצ׳ה ייזכר לנצח, מפני שהושמד בידי הגרמנים, על זקניו וילדיו, כנקמה
על הריגת הארכי־רוצח ריינהארט היידריך בידי לוחמי־חופש. עשרות כפרים אחרים במיזרח־אירופה,
שהנאצים ביצעו בהם זוועות דומות, נשכחו.
השואה היהודית בימי הרייך השלישי לא חרשה חריש כה עמוק בלב האנושות רק בגלל ממדיה
חסרי־התקדים, אלא גם בגלל השיטתיות המדעית שבה פעלה תעשיית־הרצח. גם כאן פעלה סלקציה
מוזרה. או שוויץ הפכה סמל לדורות, בעוד שמחנות אחרים, זוועתיים לא־פחות, נשכחו.

אנה פראנק, הילדה מאמסטרדאם, לכדה את ד מיון האנושות, בעוד שרבבו ת
נערו ת אחרות כמוה ניספו בשואה מבלי להשאיר אחריהן שריד וזכר.
ב־ 4באפריל 1903 נערך פוגרום בעיר קישינב, בירת מחוז בסרביה. נהרגו בו 43 איש ואשה. פוגרום
קטן יותר נערך בה כעבור שנתיים, באוקטובר .1905 היו אלה רק שניים מפוגרומים רבים ללא־ספור,
שפקדו את היהודים במרכז ובמיזרח״אירופה במרוצת השנים. אך אין כמעט יהודי שאינו זוכר את הטבח
של קישינב, עיר ההריגה, שדחף לארץ את העליה השניה.

גם במעשים שנ ע שו בידי יהודים, מאז ערב הקמת המדינה, משמשים הזיכרון
והשיכחה בערבוביה.
כל ערבי בעולם זוכר את טבח דיר־יאסין, שבוצע באפריל 1948 על״ידי אנשי אצ׳ל ול ח׳י בכפר
ערבי קטן ליד ירושלים. הוא הונצח בספרים, בשירים ובבולים של כמה מדינות ערביות. לעומת זאת
אין איש זוכר את הרצח ההמוני שבוצע על״ידי שמואל להיס באותה שנה על אדמת־לבנון, כאשר פקד
לרצוח גברים חסרי-ישע שנפלו בידיו. הטבח של קיביא, בסתיו ,1953 נזכר אך בקושי, וגם זה רק מפני
שהוא קשור בשמו של אריאל שרון. הטבח של כפר־קאסם, בלילה הראשון של מילחמת־סיני
באוקטובר ,1956 נשכח כמעט לגמרי. ואילו פשע־המילחמה הגדול ביותר בתולדות ישראל — הטבח
שנערך באותה המילחמה בדרום־סיני בחיילים מצריים שנמלטו על נפשם, בתחוכדהאחריות של רפאל
איתן, נשכח כלא־היה.

יתכן שיימצא אי־פעם הפסיכולוג שיהיה בפיו פי תרון לתעלומה זו. הוא לא היה
מצוי השנה, כאשר ישראלים רבים שאלו ב מרירו ת: מדוע אנ חנו? מדוע נחרד
העולם כולו מפשע אחד ליד ביירו ת — בעוד שמעשי־זוועה רבים ברחבי העולם
לא זכו אלא בשתיים־שלו ש שורו ת בעיתונים היומיים?

..שואל האחות״
^ ידיעו ת הראשונות על טבח צברה ושאתילא ירדו על אזרחי ישראל והעולם כמהלומת־פטיש
1 1במוצאי היום הראשון של ראש־השנה תשמ״ג, מוצאי־שבת.

גם כעבור שנה קשה היה לעמוד על מלוא העוצמה של מהלומה זו על תודעת
האדם הישראלי. היא היתה כבירה.
התוצאה הראשונה היתה חריצת הדין הסופי על מילחמת־הלבנון, שהובילה למעשה זה. כבר בסוף
תשמ׳׳ב היתה זאת, בעיני רבים, מילחמה בלתי־פופולרית. אחרי הטבח, היא הפכה מילחמה מקוללת,
שנואה על רוב לוחמיה ומישפחותיהם, נתעבת בעיני חלק גדול של הציבור.
בישראל, כמו בכל עם, י ש ציבור גדול ואדיש, שהתייחס לכל העניץ בשאננות, ואשר תמה על
התרגשותם של האחרים. אף תודעתו של עם נקבעת על־ידי השיכבה הרגישה של אזרחים ערים
והגונים, שערכי־מוסר יסודיים משמשים נר לרגליהם. בישראל זוהי שיכבה עבה, והיא הזדעקה כפי
שלא הזדעקה מעולם.
ההפגנות שנערכו בישראל עם היוודע ממדי הטבח לא היו עוד נחלת יחידים. ציבור עצום התקומם
וערך הפגנה, שממדיה עוררו השתאות בעולם כולו. סופרים ומשוררים, הוגי־דיעות ועיתונאים, קצינים
ועסקנים, יחד עם אזרחים לרוב מכל שיטחי־החיים, השמיעו זעקה שפרצה מעומק ליבם.

באופן אינסטינקטיבי חשו אזרחים אלה שכאן בוצע מעשה, שאינו חריג

מה גרם לזעזוע עמוק זה? מדוע עורר הטבח במחנות־הפליטים זוועה רבה יותר מאשר רצח־העם
בקאמבודיה או מות ההמונים ברעב באתיופיה?
,זה מפני שאנחנו יהודים,״ אמרו ישראלים רבים, במרירות ובזעם.

הם צדקו — אך לא בצורה הפשטנית שבה נאמת הדברים.
הטבח של צברה ושאתילא היה פוגרום קלאסי. הוא שיחזר כמעט במדוייק את תמונתו של פוגרום
אנטי־שמי ברוסיה של הצארים: כוחות־הביטחון מקיפים את הרובע היהודי ומנתקים אותו מן העולם.
קוזאקים שיכורים מסתערים על היהודים, שהסתגרו בבתיהם כשהם ממתינים חסרי־אונים לבאות.
הקוזאקים פורצים פנימה. הגברים מנסים להגן על הנשים, והנשים על הילדים — וכולם נטבחים
באורגיה גדולה אחת של הרג והרס.
.גם בימי הכיבוש הנאצי נערכו מחזות כאלה ברחבי אירופה המיזרחית. הוורמאכט הגרמני כבש איזור
והחזיק בו. הוא קרא דרור ליצרי האוכלוסיה האנטי־שמית. קלגסים של מיליציות מקומיות —
אסטונים, הונגרים, רומנים, ליטאים ואחרים — הסתערו על הגטאות שבהם רוכזו היהודים, הרגו, אנסו,
בזזו והשמידו. הצבא הגרמני לא ליכלך את ידיו.
מחזות אלה נחרתו בזיכרון העולם — ובכולם היו הקורבנות יהודים. בפרשת צברה ושאתילא
התהפכו לפתע היוצרות: לא המישטרה של הצאר ולא הוורמאכט הגרמני חיפו על הפורעים, אלא הצבא
הישראלי עטור־התהילה, שרכש במשך דור את כבוד העולם.

לא יהודים חסרי־ישע היו הקורבנות, אלא פלסטינים חסרי־ישע, נרדפי היהודים.
ורק המבצעים לא השתנו: הקוזאקים היו נוצרים שיכורי־רצח, וכן גם הפלאנגיסטים בלבנון.

£״<יי*יד־י׳י50

82ל•י § .ס 1ח-)10£ 1ז 111€ז7 1 0 ^ 1 0111• 011111

.הייתי יותר מבסוט כאשר הם ריחם! עריו־ קאריקטזרה של בחרדין

הנדר הם חושם רת של אושוויץ: האם נויספר הקורבנות הוא הקובע?
במיקצוע העיתונאי נודע הכלל הפשוט :״כשכלב נו שך ארם, אין זו ידיעה. כשאדם נו שך כלב, זוהי
ידיעה.״ כלל זה פעל גם הפעם: פוגרום הנערך ביהודים אינו ידיעה. פוגרום הנערך על־ידי היהודים,
או בחסותם, הוא ידיעה.

שום אדם בי שראל לא היה ר ש אי להתלונן על כך, כי במ שך שלושה דורו ת ניצלה
הציונות עד תום את הזדעזעות העולם הנאור ממע שי האנטי־שמים.
במשך 40 שנה לפני קום המדינה ואחריה, השעינה הציונות את תביעותיה על זכר השואה. המעשים
הקיצוניים ביותר של ישראל הוצדקו על־ידי הטענה שאחרי כל מה שקרה ליהודים, י ש להם זכות
לביטחון מוחלט שאינו מגיע לשום עם אחר, ביטחון בכל מחיר — ולא חשוב מי ישלם את החשבת.

אותו החשבון הוצג עתה על־ידי דעת־הקהל העולמית לישראל.

הצאר הרוסי והיהודים• :פוגרוסים הפוכים של יהודים?
(המשך מעמוד )9

שיגרתי ׳,ושלא יישכח למחרת־היום. הם הרגי שו שהונח כאן על כך המאזניים
משהו הרבה יו תר חשוב מאשר עניין של תדמית או תעמולה. הם חשו שזוהי
פרשת־דרכיס היסטורית, ושמהותה של מדינת־ישראל וחברתה עומדת במיבחן.
אם י ש תוכן של ממש למושג השחוק,חשבון נפש״ ,הוא התגלה באותם ימים של מצוקה נפשית
אמיתית. האומה ערכה חשבון־נפש. מאות אלפי ישראלים יחידים ערכו חשבון כזה, איש־איש בנפשו.

ש־נאח האהנה הננזנת
^ תכן שהיתה בכך מידה רבה של שימחה־לאיד, ואף נקמה בלתי־מודעת.
במשך דורות עוררו היהודים אצל הטובים שבעולם הנוצרי רגשות של אשמה. רגשות אלה גברו
פי כמה וכמה בעיקבות השואה. ישראל שפכה במתכוון שמן על המדורה הזאת, כדי שרגשות״האשמה
הלוהטים של העולם הנוצרי ישמשו מקור לתמיכה כלכלית, מדינית ומוסרית בישראל.
תחושת־האשמה של העולם הנוצרי היתה אחד ממקורות־הכוח העיקריים של מדינת־היהודים, אחד
ממשאבי ישראל.

באותו יום התגלתה ישראל הטובה, המצפונית. ובאו תו יום היא החלה לראות
את עצמה ב,.ישראל האחרת״.

טבח צברה ושאתילא נתן לעולם הנוצרי את ההזדמנות לסרוק מעליו את העול
הזה.

במשך כל השנה נערך המאבק הגלוי והסמוי, המורע והבלתי־מודע, מעל לפני השטח ומתחתיו, בין
ישראל זו, המזועזעת והמתקוממת, ובין ישראל האדישה והמתכחשת, שביקשה להתעלם מן הטבח או
אף להצדיקו.

מעטים העזו להגיד זאת בגלוי, אך רבים חשבו כך בסתר־ליבם: הנה הגיעו היהודים בפעם הראשונה
למדינה משלהם ולצבא משלהם, ועכ שיו הם מתנהגים לא רק ככל הגויים, אלא כגרועים שבהם. אם
כן, איזו סיבה י ש לנו להתייסר באשמת אבותינו, על כי עוללו ליהודים את אשר מעוללים עתה היהודים
לאחרים?
יהודים רבים מצאו הסבר פשוט לתהליך. :האנטי־שמיות הרימה שוב את ראשה.״ ומכיוון
שהאנטי־שמיות היא תופעה ישנה וידועה, וגם התגובות עליה ישנות ושיגרתיות, פירסמו המוסדות
היהודיים הודעות־גינוי. התעמולה הישראלית הרישמית, שביקשה להיחלץ מן המצוקה, עטה גם היא
על הסבר זה, ופטרה את ההזדעזעות העולמית כגילוי נוסף של אנטי־שמיות מצויה.

סיפורו של מאבק זה היה, במידה רבה, סיפורה של תשמ״ג בישראל.

י טגוום הנון
ך* רחבי העולם לא היה רישומו של הטבח פחות עמוק ופחות חזק.
מילחמת־הלבנון כולה פגעה קשה בתדמיתה של ישראל עוד במהלך תשמ״ב. במשך שבועות
רצופים הראתה הטלוויזיה העולמית, מדי יום ביומו, תמונות של ערים הרוסות, אזרחים מתים וגוססים,
נשים זועקות וילדים קרועי־עיניים.
אך כל אלה היו כאין וכאפס לעומת הברק המחריד, שהאיר את תמונת הטבח במחנות. הוא גרם

השמות צברה ושאתילא הפכו מושגים במאה שפות. באלאסקה ובאוסטרליה,
בסץ ובסנגאל, במאלטה ובאיים המאלדיביים, שמעו הבריות, ראו והזדעזעו.
* קאריקטורה אמריקאית ממילחמתיהעולם הראשונה. הצאר ניקולאי, שידיו מגואלות
בדם שנשפך בפוגרומים, פונה אל יהודי-העולם ומבקש את עזרתם.

אך התוסעה היתה הרבה יו תר מורכב ת — כשם שהיחסים ב ץ העולם הנוצרי
והיהודים מורכבים הרבה יו תר מאשר יחסים חד־סיטריים של שינאה.
בשנת תשמ״ב פורסם ספר של חוקרת בריטית, שטענה כי היחסים בני־אלפיים־השנים בין העולם
הנוצרי והיהדות הם דו־סיטריים, כשנימה, ציוני ת״ ונימה אנטי־שמית שזורות בהם, כשני חוטים ־>
הסבוכים זה בזה. מאז ראשית הנצרות ועד ההווה.
הציונות הנוצרית היא, לדעתה, מרכיב בסיסי של התרבות הנוצרית, והאנטי־שמיות היא תגובה
עליה. השינאה המוגזמת, הבלתי־רציונלית, הנראית כחלק בלתי־נפרד של התרבות הנוצרית בכל
התקופות, אינה אלא הצד השני של מטבע האהבה, שגם היא בלתי־רציונלית.

הנוצרים, שב חרו בצעיר יהודי מנצר ת כבן־האלוהים ובמשיח, אוהבים ושונאים
את היהודים בעת ובעונה אחת.

(המשך בעמוד )15

שנהטובה

911 .״זי .׳

בנ ק לאונו

יסתחינם לפרי!

קניית משקאות לחג עשויה להגמר בטיסה לפריז !
כשאת קונה את יינות כרמל, שימי לב אם דיילת
כרמל בסביבה. א כן, דרשי ממנה כרטיס
הגרלה אחד על כל בקבוק כרמל שקנית.
מספרי הכרטיסים שקיבלת ישתתפו בהגרלה
שבועית בה יוגרלו 20 טיסות לפריז.

אם תזכי, יבואו לביתך נציגי יינות כרמל,
ואחרי שיוודאו כי ברשותך 3בקבוקי כרמל
לפחות, יעניקו לך את הפרס באופן אישי.

טל־ארויו

למה שלא תבלי חופשת הסתיו בפריז על חשבון
יינות כרמל?
דיילות כרמל הנודדות(הלבושות כמו זו
שבמודעה) תבקרנה ברשתות השיווק בכל רחבי.*.
הארץ במקומות הבאים: קו-אופ דן־השרון,
שקיים, שופרסל, קו-אופ ירושלים, קו-אופ
הרצליה, קו-אופ זבולון, קו-אופ רעננה, קו-אופ
צרכן חיפה.
זיכרי: כל בקבוק יין כרמל יזכה אותך בכרטיס
הגרלה אחד. ככל שתקני יותר בקבוקים תגדילי
סיכוייך לזכות.

את תקנון המבצע ניתן להשיג במשרדי כרמל
מזר חי וברשתות השיווק

תנאים מיוחדים במסגרת המבצע יוענקו
למוסדות ומפעלים אשר יערכו קניות
מרוכזות של יינות כרמל. לפרטים מלאים ^
נא לפנות לסניפי כרמל וסוכניה ברחבי
הארץ.

חש1ב יינ-יימת כרמל

. 7.9.83 ההגרלות רזו\1־ריו
14 עד ס7
11181183
ר<ו>וו-ז11 ול0 תערכנה
המבצע מ־מידי
יו ם א• בפיקוח רריח החברה ועו״ד החברה.
ההשתתפות במבצע אסורה על עובדי אגודת
הכורמים ובני משפחותיהם, עובדי כרמל מזר חי
ובני משפחותיהם. סוכני ומפיצי מו צרי
כרמל מזרחי ובני משפחותיהם. עובדי ט ל ארויו
ובני משפחותיהם. דיילות כרמל ובני משפחותיהן.

ה ק רי ב

איך מוצאים אותם? פשוט מחפשים ...את העלה! תחתוני סופטי עם תחרה עדינה (ב תמונ ה) ; גזרת טנגו
ביקיני; גזרה גבוהה ...בצבעים משגעים. הם תמיד נוחים, דקים ואווריריים כמו שרק דלתא יודע ת לעשות.
איך אומרים? חפשי את העלה. תמצאי אותו על מוצרי דלתא לנשים, גברים וילדים
*/ 111
במבחר צבעים אופנתיים.

הפניקים הביאו לנו אותה שקופה,
טהורה, יפה ואצילה.
מנפחי הזכוכי ת הוסיפו לה שאר רוח.
ברוח זו נולד בקבוק הזכוכית.
שתה מבקבוק זכו כי ת ותיהנה מטעמו
המקורי של המשקה הנמצא בתוכו.

פניציה־מפעלי זכוכית

זכוכית. אין להמהלהסתיר

(המשך מעמוד ) 10
אם י ש ממש בתיאוריה זו, אפשר להסביר בה תופעות רבות שאין להן הסבר אחר. י ש בה כדי להסביר
את העיסוק האינטנסיבי ביהדות וביהודים, שציין את העולם המערבי מאז ומעולם. י ש בה כדי להסביר
את העובדה שמאז ראשית הציונות המודרנית, ואף לפני כן, נמצאו נוצרים רבים שדגלו בציונות בלהט
שעלה בהרבה על זה של רוב היהודים עצמם. י ש בה כדי לתת תשובה לאותם המאמינים כי
הצהרת־בלפור לא יכלה לנבוע רק מן הרצון האימפריאליסטי הבריטי למצוא אמתלה להחזיק
בפלסטינה, תחת להעניק עצמאות לתושביה דאז. י ש בה כדי להסביר כיצד זה קרה שכל שלוחות
העולם האירופי־הנוצרי, ממזרח וממערב, ממוסקווה ועד וו שינג טון, התאחדו באורח חד־פעמי
ויוצא־דופן כדי להצביע בעד הקמתה של מדינת־היהודים. בוודאי יכולה להיות בה תשובה לאותם
המחפשים לשווא הסבר להתנהגות הממשלה האמריקאית בתשמ״ג, שהעניקה תמיכה כמעט
בלתי־מוגבלת לממשלה הקיצונית בישראל, בניגוד לאינטרסים הבסיסים של ארצות־הברית. לא כוחה
של השדולה היהודית באמריקה, לא האינטרסים של תעשיית־הנשק האמריקאית ולא השרותים
שהעניקה ממשלת־ישראל לארצות־הברית יכלו לספק תשובה מספקת לתופעה זו. דווקא איש
פרימיטיווי כמו רונלד רגן יכול לשמש דוגמה לתיאוריה זו.

אם אמנם קיימות בעולם המערבי אהבה נסתרת ליהודים ואמונה נסתרת שהם
מהווים עם עליון, מוסרי יו תר מאחרים, הרי שטבח־הסליטים מוברח היה לפגוע בו
בי תר שאת.
אם כן, אין העולם המערבי יכול לסלוח ליהודים דברים שהיו נסלחים לאחרים. כי אדם אוהב תובע
מנשוא־אהבתו התנהגות מוסרית צרופה יותר מזו שלו עצמו. כל פגיעה בנורמה האידיאלית, הנדרשת
מאדם נערץ, נראית למעריץ כמעשה של בגידה. אהבה נכזבת עלולה להוליד שינאה איומה.

כך עלולות הסילר־שמיות והאנטי־שמיות, אהבת־היהודים ושינאת־היהודים,
להוליד את אותה התגובה עצמה.

• גול״ת הישו־אי׳
^ היה הפיתרון לתעלומה כאשר יהיה — פשוט או מורכב, שיטחי או עמוק — התוצאה היתה
גלוייה לעין. דמותה של ישראל בעיני העולם השתנתה במכה אחת.

הדבר התבטא בדי מוי אחד, שחזר השנה פעמים רמת בספרים, במאמרים
ובקאריקטורות: הדימוי של גוליי ת היהודי לעומת דויד הפלסטיני.
אין זה רק די מוי של כוח. כי כאשר עמד גוליי ת מול דויד, לא בא העימות לסמל רק את מילחמת

דויד הישראלי מהדק בראשו הכרות של גוריית הפלישה׳

גוליית הישראלי ליד גופתו שר דויד הפלסטיני•. :אתה בא אלי בחנית ובכידון*...
המעטים ברבים, החלשים בחזקים. גוליי ת מופיע בספר־שמואל ובתודעת העמים לא רק כאיש חזק
וחמוש, אלא גם כסמל אי״הצדק, השיעבוד, הרודנות והרשע. דויד הקטן אינו רק חלוש וחסר־נשק, אלא
גם סמל התום והטוהר, הצדק והחרות, אומץ־הלב ועודהרוח.

באותם הימים התגלתה בכל עומקה התהום שנפערה בין ש תי ישראל —
ישראל שנחרדה, שתבעה חשבון צי בורי וחקירה נוקבת, ומולה ישראל שביקשה
לחפות על הטבח, ו ש אף הצדיקה אותו בחצי־פה.

ויאמר דוי ד אל הפלישתי. :אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי 3א אליך בשם ה׳
צבאות, אלוהי מערכות ישראל אשר חירפת׳.

המאבק בין שתי ישראל אלה סער במשך כל השנה. הוא היה נטוש לאורכה ולרוחבה של ישראל,
בשטחים הכבושים מצפון, ממיזרח ומדרום, במישרדי הממשלה ובכל בית בישראל.

ישראל קמה כמדינת־הנרדפים. היא התגוננה כמדינה קטנה, המוקפת בים של אויבים. העולם עקב
אחרי מאבקיה בהשתאות, בהאמינו כי אכן זוהי מילחמת המעטים ברבים, הנדכאים במדכאים,
שוחרי־הקיום במי שזוממים לזרקם לים.

ב מי שור המוסרי, היתה זאת מילחמת בני־אור בבני־חושך, מאבק של ערכים
אנושיים ולאומיים בעיוו ת לאומני, שהגיע לממדים מיפלצתיים.

אחרי צברה ושאתילא נקבעה בתודעת העולם התמונה ההפוכה. ישראל הפכה
גוליי ת — מדינה של טאנקים ודחפורים, מדינה של מדכאים ומנשליס, מדינה של
כוח גם וברוטאלי.
אריאל שרון התאים בדיוק לתדמית זו, במעשיו, בדיבוריו ובהופעתו גם יחד.
ואילו הפלסטינים לבשו את דמותו של דויד הקטן, החלש, הלוחם את מילחמת הצדק בקלגס. מכיוון
ששמה של פלסטין גזור מן השם פלשת, מולדתו של גוליית, היתה בכך אירוניה כפולה.

9המלאן־ שנגד נאלוהיס
ך * צי בור הישראלי היה מוטרד אך מעט מ שינוי זה ביחס העולם אליו. הוא היה עסוק בשינויים
• 1שחלו בתוככי ישראל עצמה, בחברתה ובנשמתה.
ימים מעטים הפרידו בין ליל־הזוועה על גג החפ׳׳ק ליד שאתילא, ובין הלילה הירושלמי שבו הטיל
איש המחתרת הלאומנית את רימון־היד שקטל את אמיל גרינצווייג מול מישרד ראש־הממשלה.

במיתוס הנוצרי, השטן אינו אלא מלאו־אלוהים, שמרד בבורא. הוא פרש מממלכת־השמיים, הקים
לו ממלכה נגדית בגיהינום, ולוחם על נפשו של כל אדם שנברא בצלם. אלוהים יכול היה לשים קץ
לתעלולי השטן, אך אינו עושה זאת, מכיוון שהוא דוגל בעיקרון הבחירה החופשית. הוא רוצה שכל
אדם יעמוד בעצמו בפני פי תויי השטן ויחליט מרצונו ללכת בדרך הישר.
ישראל הקנאית, שעיוותה את ערכיה הלאומיים והדתיים עד שהפכו לקאריקטורה אכזרית, ישראל
שמנהיגיה חיפו על הטבח בצברה ובשאתילא ועל הפוגרומים בחברון — ישראל זו דמתה למלאך
שסטה מן הדרו, שקם על בוראו. היא היוותה את הניגוד ה״שטני׳׳ לישראל האחרת. כך הועמדה לפני
כל אדם בישראל הבחירה החופשית בין שתי דרכים לאומיות.
המאבק הזה הוא סיפורה של ישראל בתשמ״ג. טובי העולם עקבו אחריו בנשימה עצורה. הוא יקבע
את גורל המדינה לצמיתות.

היה ברור כי מתיד מאבק זה יצמח איש־השנה תשמ״ג.

* קאריקטורה של אוליפאנט שפורסמה השנה במאות עיתונים אמריקאים, ושעוררה
תגובות חזקות ביותר. הכותרת אומרת, :דויד, נער פלסטיני תקף אתמול את גוליית באבן.
גוליית נאלץ לירו ת בו ול הרגו:

התהליך כולו דמה לתימבורת של גלגלי־ שיניים:
גלגל־תנופה קטן הפעיל גלגל יו תר ג מל, וזה מ צידו
הפעיל גלגל גדול עוד יו תר. תהליך כזה פעל בימין,
שב הפעילו אנ שי הרב משה לווינגר וגוש-אמונים
את הליכוד, ועתה החל פועל במחנדדהשלום.

^ ץ המיליונים ששמעו במוצאי היום הראשון של
^רא ש־ ה שנ ה תשמ״ג על הטבח במחנות־הפליטים היו שניים,
שלא נותרו בחיים בסוף תשמ״ג.
עי צאםאל ־ סרט אווי שהה באותו ערב באמסטרדאם.
הוא הגיע לשם כדי להיוועד עם אחד מפעילי־השלום הישראליים,
שהגיע לעיר כדי להשתתף בכנס למען השלום. באותו הלילד״
אחרי הכנס, החליפו השניים ריעות על מה שאירע. סרטאווי, פליט
מעכו, שגדל בעיראק, התמחה כמנתח״לב בארצות־הברית, הקים
אירגון־פידאיון בירדן והפך שגריר נודד של יו״ר אש״ף, הסיק מן
הטרגדיה מסקנה חד־משמעית: מוכרחים להגביר את הפעילות
למען חיסול הסיכסוך הישראלי־פלסטיני.

המילחמה. אך בפועל קרה ההיפו־ .הלילה ש בו נקטל
ג רינ צווייג על־ידי רי מון־יד שהושלך לעבר הפגנה
קטנה של ״שלום עכשיו״ בימן את תבוב תו הנחרצת
של מחנדדהשלום הישראלי.
בימים הראשונים של תשמ״ג היה נראה כאילו יתפתחו הדברים
אחרת. הזעזוע הנורא, שעבר על הארץ עם היוודע דבר הטבח, נתן
דחיפה עצומה לכוחות־השלום.
כוחות־השלום הישראליים אינם מהווים תנועה מאורגנת אחת.
הם דומים ליובלים רבים, גדולים וקטנים, המתאחדים לפעמים
לנהר אחד, והזורמים בשאר הזמן באפיקים שונים, מקבילים פחות
או יותר.

אמיל גדינצחייג: צנחן, יזצא־קימץ. פעיל־שלום
א מי לגרינצווייג שמע את הידיעה בירושלים, שם פעל
כחוקר במוסד מדעי. הוא היה נציג אופייני של ישראל האחרת:
יוצא־קיבוץ, קצין־צנחנים, אינטלקטואל, איש״מצפון, מתנדב
לפעולות־שלום. כששמע את הידיעה גמלה בליבו החלטה
ספונטנית: לפעול כדי שהאחראים לפשע יתגלו וייענ שו.
סרטאווי וגרינ צווייג לא נפגשו מעולם, אף כי גרינ צווייג
בוודאי הכיר את שמו של לוחם־השלום הפלסטיני. אך לפני
שחלפה מחצית תשמ׳׳ג התברר הקשר בין שמותיהם: הם נרצחו
שניהם בידי אויבי־השלום — גרינצווייג בידי קנאים יהודיים
בישראל, סרטאווי בידי קנאי אבו־נידאל בפורטוגל. בין שתי
ההתנקשויות הפרידו שישה שבועות בילבד.

כל אחד מהכ — או שניהכ ביחד — יכלו להיות
אנשי־השנה של תשמ״ג. אולכ התפתחות השנה לא
הצדיקה את בחירתכ של אנשי־שלוכ.

• חימסרת גרגוי־השינ״ם
^ צח אמיל ג רינ צווייג היה יכול לדרבן את כוחות־השלום
1בישראל למאמץ עליון, כדי לשטוף מן. הארץ את כוחות־

ככל שגברה במהלך תשמ״ב אי״הפופולריות של המילחמה, כן
רבו והתרחבו תנועות־המחאה. הן היו מכל הסוגים: קבוצות של
הורים שכולים, אמהות של חיילים, אנשי־מילואים, סרבני־שרות
בלבנון ו/או בגדה המערבית וברצועת־עזה, ו עוד ועוד.
הגדולה בכל התנועות היתה שלום עכשיו. אין זו תנועה בעלת
חברים רשומים, אלא שרשרת של גרעינים קטנים של פעילים,
נבחרי״עצמם, שחשיבותם האמיתית טמונה ביכולתם לאחד תחת
מיטרייתם פעילי־שלום מכל הסוגים — אנשי־המערך ורק׳׳ח,
מתונים ורדיקלים, פעילים קבועים ומזדעקים־לרגע. קשה לגוף
כזה לנקוט עמדות ברורות כלשהן, אך דווקא משום־כך היה קל
לו לאחד המונים גדולים סביב עמדות פחות־ברורות. הדבר יוצר
בעייה, אשר היתה בעוכרי שלום עכ שיו בשנת תשמ״ג.
אמיל גרינ צווייג היה פעיל קבוע בשלום עכשיו. כמו רבים
מפעילים אלה, הוא היה הרבה יותר רדי קלי מאשר התנועה עצמה.
הוא בא מן האגף הרדיקלי של של׳׳י. אך כמו חבריו, השלים עם
הצורך לוותר על קביעת עמדות רדיקליו ת לתנועה, כדי לשמור
על יכולתה לגייס כוחות מגוונים ושונים.

כזאת היתה תנועת־־השלום, כאשר הלמו הי מעו ת

עיצאם אל־סרטאווי: פדאי. פליט. לוחם־שלום

מילחמת־הלבנון, שפרצה בתשמ״ב, שינתה אתפני כולכ. היא יצרה שורה שלמה של כוחות חדשיכ,
רובפ פפונטנייב, והלבישה גפ את התנועות
הקודמות בלבו ש חדש.
בימים הראשונים של המילחמה הלכה והתגבשה תנועה חדשה
שקראה לעצמה ״הוועד נגד המילחמה בלבנון״ .היתה זאת
מהדורה חדשה של ״הוועד לסולידריות עם אוניברסיטת ביר״זית״,
שבו פעלו פעילי־שלום רדיקליים, בעיקר סטודנטים ומרצים,
בצד אנשי של״י מן הפלג הרדיקלי ופעילי רק״ח.
ביום השישי השלישי של המילחמה, ה־ 26 ביוני , 1982 קרא
ועד זה לעצרת־מחאה נגד המילחמה בכיכר מלכי־ישראל
בתל־אביב. במפתיע באו לעצרת 20 אלף איש — רובם אנשים
שלא נראו מעולם בשום פעולה פוליטית. הצלחה מדהימה זו
עודדה את אנשי שלום עכשיו, שחששו עד אותו רגע מפני פעולה
נגד המילחמה, לקרוא להפגנה משלהם באותו המקום. היא
התקיימה ב־ 3ביולי, והשתתפו בה 100 אלף איש.
הפגנה זו, מצידה, עודדה את ה״יונים״ במערך להטיף נגד
המילחמה, אשר מיפלגת־העבודה קראה לה, תמכה בה והצביעה
בעדה.

על הטבח במחנות-הפליטיפ על ראש הציבור
הישראלי.

• .אנא, איבה היית?״
ך * מחאה פרצה מייד, באורח ספונטאני לגמרי. רבים
) 1הרגישו, כמו אמיל גרינצווייג, צורך לתת ביטוי לרגשותיהם.
הם הרגישו צורך אי שי להפגין את סלידתם מן המעשה. באוזניהם
צילצלה השאלה של דור גרמני שלם להוריו. :אבא, איפה הייתי׳
ברחוב דיזנגוף בתל־אביב התארגנה הפגנה, ביוזמת הוועד נגד
המילחמה ־בלבנון. כמה עשרות צעירים צעדו על המידרכה.כוח
גדול של שוטרים חמושים באלות התנפל עליהם בשצף־קצף,
בעזרת בריונים עוברי־אורח, היכה ועצר.
באותה שעה התארגנה הפגנה מול בית־הכנסת הירושלמי, שבו
התפלל ראש־הממשלה, שנראה בלתי־מוטרד לגמרי. הפגנה
שנייה, מטעם שלו ם עכ שיו ו הוועד נגד המילחמה, התארגנה
מול ביתו של מנחם בגין. היא הותקפה בזעם על־ידי המישטרה,
שעטפה אותה בעננים של גאז מדמיע.

אולם לא באלות ולא בג אז מדמיע ני תז היה לעצור

ג1פת 1של אמיל גרינצזוייג נקברת בחיפה, אלפים נזתכנסים במישסרת־אבל ספמטדת בכיס־ מלכי־ישראל בתל־אביב
התקוממות, שלבשה במהרה צורה של׳ מרד לאומי
אמיתי.
אחרי פעילי־השלום באו העסקנים. אנשי־רוח, מישפטנים,
עיתונאים, ששום דבר לא הצליח להחרידם משלוותם עד כה, קמו
והציפו את העיתונים בהודעות־גינוי. אף שכמה קולות בלטו
בשתיקתם הרועמת — כקולות עז ר ויי צ מן, איי בי נ תן
והמימסד הדתי — גבר גל ההתבטאויות, עד שהקיפו ציבור רחב
מאוד. גם נשיא־המדינה יצ חק נ בון, אזר עוז ופירסם הודעה
חד־משמעית.

כאשר התכנסו 400 אלף אי ש ואשה בעצרת־מחאה
בכיכר מלכי־ישראל בתל־אביב, הגיעה
התנועה לשיא חסר־תקדים.
ישראל כבר ידעה בעבר תנועות ספונטניות כאלה. הן הוכיחו
את כוחן ביעילות מוזרה.
תנועה כזאת פרצה במאי .1967 כאשר היה נדמה לרבים
שהממשלה אינה מסוגלת לפעול מול פני האיום המיצרי, שהטיל
את מוראו על המדינה. נשמעו קולות רבים, נערכו הפגנות,
הושמעו הצעות שונות, עד שהכל התמקד בדרישה למסור את
תיק־הביטחון לי די משה דיין. הוא התמנה.
תנועה דומה פרצה בראשית ,1974 כאשר היה נדמה שממשלת
גולדה מאיר אינה מוכנה להסיק את המסקנות הדרושות מן
המחדלים של יוכדהכיפורים. גם הפעם היו הפגנות, מחאות
והתבטאויות מכל הסוגים, עד שהכל התמקד בדרישה הפשוטה:
לסלק את גולדה מאיר ומשה דיין. הדרישה התמלאה.
גם התגובה הרבגונית על טבח צברה ושאתילא התמקדה אחרי
כמה ימים בדרישה אחת: למנות ועדת״חקירה ממלכתית.

היה זה מישגה חמור, כסי שהתברר במהרה.

ם ם 1מילתוסינים
ך י> ק גורם אחד בארץ היה צריך להיות מעוניין באותו רגע
1במינוי ועדת חקירה: ממשלת־בגין.

כי מינוי ועדה הוא הטכסים הקלאסי שנוקטת
ממשלה, כשהיא רוצה לשכן• את זעם הציבור
ולדחות הכרעות.
אילו היה מנחם בגין מסוגל לכלכל את מעשיו בתבונה, היה
ממנה ביוזמתו ועדת־חקירה כבר למחרת יום הטבח. בכך היה
מקהה את חוד תנועת־המחאה עוד לפני שהגיעה לשיאיה. אולם
בגין לא תיפקד, ואריאל שרון הילך אימים על הממשלה. ההחלטה
נדחתה, ובמשך ימים אחדים גאה הגל הציבורי וצבר כוח.
לגופו של עניין, היה מינוי ועדת־החקירה דבר מי שני לגמרי.
הקווים העיקריים של פרשת־הטבח היו גלויים ל עין כבר למחרת
היום: צה״ל הכניס למחנות״הפליטים כוח של הפלאנגות,
שהתמחותו היחידה היא בעריכת שחיטות. כוונת הפלאנגות
לערוך טבח בפלסטינים כדי להכריחם לברוח מלבנון היתה ידועה

לכל. ראשי המדינה הוזהרו עוד במהלך הטבח. ראש־הממשלה
ושר־הביטחון נשאו באחריות המדינית להחלטות, בלי כל קשר
לשאלה באיזה דרג הן התקבלו בפועל. במיקרה כזה, ועל פי חוק,
הממשלה כולה נושאת באחריות קיבוצית.

התביעה היתה, על כן, צריכה להיות מן הרגע הרא שון
פשוטה וחד־משמעית: התפטרות הממשלה.
רק אחרי מילוי דרישה אלמנטרית זו היה מקום למנות
ועדת־חקירה, כדי לקבוע מימצאים מוסמכים לגבי פרטי הפרשה
וכדי לנסות לקבוע את אחריותו האישית המדוייקת של כל אחד
מן המעורבים.

מדוע לא נקטה תנועת.,שלום עכשיו״ — שהפכה
המטרייה של כל תנועות־המחאה — עמדה זו?
ראשיה לא שאלו את עצמם שאלה זו. הם חששו מפני תדמית
קיצונית מדי. והם היו כפופים לתכתיבים של ראשי המערך.
לאיש מפעילי שלום עכ שיו לא היה פנאי לחשוב על משמעות
המחדל הזה. הם נסחפו בהתלהבות של הישג יחיד־במינו בתולדות
המדינה, ונדיר גם בתולדות העולם: הפגנת 400 האלף.

לא היתה זאת הפגנה גדולה רגילה 400 .אלה
אזרחים ואזר חיו ת בי שראל שווי ם — ביחס לכלל
האוכלוסיה — לחמישה מילית גרמנים, בריטים או

לאחר ההצלחה הגדילה במכירת דירנת בנ1ת 4חדרים מציע אברה גינדי

5ח ד רי םבמ חי רשלבחד רי ם
ר ק $ 7 3 ,0 0 0במקום $ 9 0 0 0 0
אפשרנת לקבל
את דיר תך הישנה
בשיטת או שסגמז.
הל 1א1ת בנקאינת
11ח1ת עד •$50,000
מכספי חברת
אברה גיודי בעיים
לבנתניה פרויקט יוקרתי ב מרב! העיר

חינם! כרטיס טיסה חגי
לאירופה במטוסי ייאל־עליי
דירו ת יוקרה דו־מפלסינת מגר ש טניס פר טי 1עוד...וע 1ד...
המחיר

שפע של שכלולים

מחיר ללא ת קדי ם ל 10-דירו ת.
רק $73,000 בלבד במקום .$90.000

מגרש טניס פר טי בפרויקט.
ט לוויזי ה במעגל סגור לזי הוי מושלם
של אור חיך(ב כל דירה).
לובי מפו אר ומתקני משחקים לילדי ם.
חדר תרבות בכל בנין.
3כווני אויר.
2מפלסים בכל דיר ה.
2חדרי רחצה בכל דיר ה.
ריצוף כהה בסלון.
שטי חים מ קיר ל קיר ב חדרי השינה.
ועוד שכלולי ם רבי ם כמיטב מ סור ת הבניה
של אברהם גינדי.

רק 10מ הירי החלטה שי ממ שו הצעה חד-
פעמית זו יז כו בכרטיס טיסה זוגי לאירופה
ב מ טו סי אל-על.

המלוום
״בלב נתניה״במרחק של כ־ 5דקות מהמרכז
הסואן ומהים.
הדירה דירו ת בנות 4ו־ 5חדרי ם ב 2-מפלסים
ופנט האוזי ם עם מירב השכלולים.

לרגל המבצע י היו מ שרדינו
בת״א, ראשל׳׳צ ונתניה
פתוחים החל מצאת השבת.

מ שרדנו בלונדון

המחירים אינם כוללי ם מע״מ
הטיסה בהתאם ל ת קנון

תל־ אביב

פתח־תקוה

רמת־ ה שרון

ר א שון־ ל ציון

ככר המדינה ה באייר 10

חיים עוזר 28

סוקולוב 84

הרצל 62

ח בר ה ם נינו־ בונה

פתוח במוצ״ש

הצעה מהפכנית זו מאפשרת לך לרכו ש
דיר ת יו קר ה בת 5חדרי ם במחיר של 4
חדרים, בסביבה טובה ובתנאי תשלו ם
נוחים במיו חד ללא מזו מני ם.
נתניה הרצל 18

) 81.ח 6£6א 1101186 320
7000011331 8-5/38 761. 6361748

צמוד לתחנת הדלק סונול

ש^ונש>ם או הבי ם

אישחששחשה״נ
(המשך מעמוד 117

צרפתים, ל־ 25 מיליון אמריקאים, ל־ 100 מיליון סינים,
המתכנסים כמקום אחד, להפגנה אחת.
הפגנות בממדים כאלה אינן קיימות בעולם — ובוודאי לא
כהפגנות נגד השילטון הקיים, אלא באווירה של ערב־מהפכה.

היה זה הרכה יו תר מאשר מיפגן פוליטי. היתה
זאת התקוממות מוסרית, שמילאה תפקיד של
קאתארזים — היטהרות המשתתפים על־ידי אקט
ההשתתפות.
היה בכך יו פי רב — אך היתה בכך גם סכנה גדולה. כי אקט
של קאתארזיס מרגיע את בעליו, וזוהי מטרתו. עצם ההצלחה של
הפגנת ה־ 400 אלף, שהעניקה סיפוק מוצדק ליוזמיה, שיככה את
מירצם והעניקה להם את האפשרות לנוח מנוחה ארוכה על
עלי־הדפנה.
מה גם שההפגנה השיגה, למראית־עין, את מטרתה המוצהרת.
ממשלת״ישראל התקפלה והחליטה אכן למנות ועדת־חקירה
ממלכתית לבדיקת אירועי הטבח. נשיא בית־המשפט העליון,
השופט יצ ח ק כהן, מינה את עצמו כיו״ר.

כך, תחת לחץ, עשתה הממשלה את א שר היה
כדאי לה לעשות מלכתחילה. הוועדה מונתה ופתחה
כחקירה. במ שך יו תר מארכעה חודשים הושם עניין
הטבח במקרר.
כאשר הוצא משם, עם פירסום הדו״ח של הוועדה, היתה
תנועת־השלום חלושה ומוכה. היא קצרה את יבול מישגיה.

• דייונאוסט ומניסטונלס
^ מישגה הגדול ביותר היה טמון עוד בהצלחתה הגדולה
1 1ביותר — אותה הפגנה מפוארת של 400 האלף.

ערב ההפגנה פנתה הנהגת המערך אל ״שלום
עכשיו״ בהצעה מפתה: לערוך הפגנה מ שותפת.

גאז מדמיע: הפגנה ספונטנית בירושלים למחרת הטבח בם חנ1ת
סוד גלוי. אנשי המערך לא יכלו לתת פקודות לתנועה, אך הם
יכלו להטיל וטו על כל פעולה שלה.
הדבר פעל בצורה פשוטה: כאשר הודיעו ראשי המערך כי
פעולה מתוכננת מסויימת אינה נראית להם, יד עו פעילי שלום
עכשיו שמיספר המשתתפים בה יצטמצם באופן דראסטי. הפגנה
בחסות המערך יכלה להגיע ל־ססו אלף משתתפים, מהם רבבות
שהיו אמורים לבוא במאורגן מן הקיבוצים ומתנועות־הנוער. וטו
של המערך יכול היה להוריד את ההפגנה לממדים של כמה
אלפים.
ברוב המיקרים החליטו פעילי שלום עכ שיו לוו תר על פעולה,
שהמערך התנגד לה. הם לא רצו להסתכן בהתגייסות מצומצמת,
שהיתה עלולה לפגוע ברושם שהותירו ההפגנות הגדולות.

היותה זאת גישה סבירה, לכאורה. אך כ מ שבר
החשוב ביו תר של תשמ׳׳ג הוכח שהיה זה מישגה
חמור.

ההר הודו עננו
סחרי ארבעה חודשים, שבהם הועתקה פרשת־הטבח
\ 1ממישור של רג ש ומוסר למי שור מישפטי־אקדמי ונדונה
בשלווה של אולם אוניברסיטאי, פירסמה ועדת־החקירה את
הדו״ח שלה.

מסיכות ופנים גלויות: קריאה להתפטרות בגין בהפננה אחרי הטבח
היו לכך יתרונות רבים. שיתוף־פעולה בין גוף פוליטי־מיפלגתי
ותנועת־המחאה פתר הרבה בעיות. מיפלגת־העבודה
ומפ״ם שולטות בקרנות עצומות. הן יכלו לגייס את המוני
פעיליהם, בערים ובקיבוצים, ולהביאם בצי־הרכב העצום של
הקיבוצים ו של מיפעלי־ההסתדרות אל מקום־הכינוס. כינוס של

רדא לי נו אוי רון ^
ל!ח או תנו ללבנון *
נלחם ב ש בי ל ש רון
ונ חז ר ב תון יאר לן ^

.שיר האווירון־ בכרזה של. יש גבור־

מאות אלפים מכל רחבי הארץ הוא מיבצע לוגיסטי גדול, ושתי
מיפלגות־המערך הגדולות יכלו להתמודד עימו בהצלחה.

באגדה הגרמנית מכר הדוקטור סאוסט, מדען
תאב־דעת, את ני ש מ תו למסיסטופלס, השטן. את
המחיר הבטיח הדוקטור לשלם בעולם הבא, אך את
היתרונות קיבל כבר בעולם הזה. הצעת המערך
ל״שלום עכשיו״ היתה בעלת אופי דומה.
המוני המוחים באו, מפני שהאמינו כי הם משתתפים בפעולת־זעקה
מוסרית של מחנה״השלום כולו, שאינו קשור במיפלגה
כלשהי. הם נוכחו לדעת כי באו לאסיפה בעלת אופי מיפלגתי
מובהק: היא נפתחה על־ידי שימעון פרס, וננעלה על־ידי יצחק
רבץ. שני ראשי־העבודה, שתמכו שניהם בהתלהבות במילחמת־הלבנון,
היו הכוכבים. יצ חקר בין, שהצטלם בשכפ׳׳ץ ליד
ארי אלש רון המנצח, ושהציע לנתק את החשמל והמים למאות
אלפי התושבים של ביירות המערבית הנצורה, דיבר בשם השלום.
ל צי דונ א ם שי מ עון פר ס, האיש שקרא ערב־ המילחמה לצה״ל
לפלוש ללבנון, ושבמשך השבוע הראשון והמכריע שימש כשופר
עיקרי להפצת הכזבים של מנחם בגין וארלאל שרון.

תמורת השתתפות זו של גיבורי־השלום
הרטרו־אקטיביים, תבע המערך לעצמו את הזכות
להטיל ו טו על שיתופם של נואמים אחרים.
הוא פסל את כל אנשי־השלום העיקביים שהתנגדו למילחמה
מן היום הראשון, את ראשי של״י ואף את אריה אליאב, יונה
ממוסדת, שכבר עמד ברגל אחת במחנה המערך.
גם קודם לכן היתה התלות של שלום עכ שיו בצמרת המערך

.אידי שרון דאדא־ בהפגנת. שרום עכשיו־

19 1

*87362

מ עניו?

מחשב,מנן,מוניטור צבעוני,
נוזפסת גרפית, חבלת תובנה
(סו תוכנות) אחריות לשנה
שרות ל 4-שנים, הכל בתנאי
ליסינג עדיפים בתכנית
״תנופה״ של בנק דיסקונט
ובנוסף:

חברות
בשטחן המחשב האישי בע״מ
החלפת תוכנה ־ חינם
ספחת מקצועית בהשאלה
בוטים״אשואית זינוס עיסקית״לשנה חינם(כפוף לתנאי תבנית״תנופה״של בנק זיסקוננו)

^ רשתה שיוו ק הגדו להבארץל מי ק רו מחש בי םעס קיי ם ו אי שיי ם

דיזנ גו ף סנ טר קומה בי ת ל -א בי בטל287362.־03

אישחשש

־* (המשך מעמוד ) 19
הוא היה מורכב משלושה חלקים.
בחלק הראשון נקבעו המימצאים העובדתיים. היתה זאת
מלאכת־מחשבת של חקירה מישפטית, שקבעה תמונה ברורה
ונאמנה.

בכל הוויכוחים שהתלהטו לאחר מכן, לא היה אי ש
שהטיל רב ב כלשהו במימצאים אלה.
בחלק השני דנה הונצדה בשאלת האחריות. היה ברור שהוועדה
השתדלה כמיטב יכולתה להפחית באחריות הישראלית לטבח,
ולצמצם אותה למינימום האפשרי על פי המימצאים. היא הבחינה
בין אחריות ״ישירה״ ואחריות ״עקיפה״ — אבחנה שאץ לה שום
בסיס בחוק. על מדינאיה ומצביאיה של ישראל הטילה אחריות
״עקיפה״ לטבח.
החלק השלישי היה הבעייתי ביותר. לגבי אף אחד מן האשמים

— לפי מימצאי הוועדה עצמה לא הוסקה מסקנה חד־משמעית.
ראש־הממשלה, מנחם ב גין, תואר כמי שאינו יודע מה מתרחש
סביבו, אך לא נאמר דבר על זכותו להמשיך ולנהל את המדינה.
על שר־הביטחון, א רי אלש רון, הוטלה אחריות קשה, ונאמר
שעליו להסיק מסקנות — אך לא נאמר בפירו ש כי י ש לפטרו מן
הממשלה. גם על הרמטכ״ל, רפאל אי תן, הוטלה אחריות
חמורה, אך הוועדה קבעה — בצורה מדהימה למדי — שאין
להסיק נגרו מסקנות, מפני שכהונתו עומדת להסתיים בקרוב
במילא. נגד שר״החוץ, יצ חקש מי ר, שהואשם במחדל חמור,
שנחשד בשקר גס, לא הוסקה שום מסקנה, וגם לא נגד אלוף
פיקוד־הצפון, א מי ר ד רו רי, האדריכל הצבאי של המילחמה
והאחראי הישיר להשתלשלות שהובילה לטבח. על ראש־אמץ,
נאמר שעליו לעבור לתפקיד אחר,
שגי א,
י הו ש ע
וממפקד־האוגדה עמו ס י רון, ה אי ששעל הגג — נשללה הזכות
לקידום במסלול קרבי.

הר הגוויו ת הוליד עכבר של מסקנות.
היו שסברו כי חברי־הוועדה נזהרו כפליים, מפני שחששו מפני
הגברת הנזק לתדמית ישראל בחו״ל ומפני מילחמת־אחים מבית.
אם אכן רצו להשיג הרגעה, הם הצליחו.
לפני תשע שנים פירסמה ועדת השופט אגרנט את מסקנותיה
על מחדלי יום־הכיפורים. היא שיחררה את הדרג המדיני מכל
אחריות, והטילה את כולה על הדרג הצבאי. התוצאה היתה הפוכה:
הזעם הציבורי על מסקנות אלה שטף מן הבמה את שני הנהנים
העיקריים מהן — גולדה מאיר ומשה דיין.
דו׳׳ח ועדת־כהן הציל את האנשים שעליהם היא הטילה את
האחריות ה״עקיפה״ :מנחם בגין, אריאל שרון ורפאל איתן.

הדברים יכלו להתפתח אחרת, וכל מהלך שנ ת
תשמ״ג יכול היה להשתנות, אילו מילאה תנועת־השלום
באותה שעה את תפקידה. אבל תנועת־השלום
התחייבה במחדל, ש תוצ או תיו עלולות להיות
גורליו ת לא רק לה, אלא למדינת־ישראל כולה.

שקט, שסם, שקס
¥רע־הפורענות כבר היה טמון בהפגנת 400 האלף, שבה
(נכנע ה תנועת שלום עכ שיו למנהיגי המערך. בכך נקבעה
עובדה, שאי־אפשר היה עוד לשנותה.
למעשה הפכה אז שלום עכשיו זרוע מבצעת של
מיפלגת־העבודה, מפ״ם ור״ץ לקידום האינטרסים המיפלגתיים
שלהן. ההחלטה על פעולותיה עברה ממיסגרת תנועת־השלום
למוסדות מיפלגת־העבודה.

שי מעון פרם הוא שקיבל את ההחלטה האווילית
והפחדנית ביו תר של תשמ״ג.
במשך ארבעה חודשים התכוננה מיפלגת־העבודה לקראת
שעת־השי״ן — השעה של פירסום מסקנות־הוועדה. לעיניה
הצטייר תסריט שלם: הוועדה תדרוש א ת׳ פי טורי שרון מן
הממשלה, שרון יסרב, בגין יפחד מפניו, השותפות הזוטרות
בקואליציה יפר שו ממנה, וכך תקום קואליציה חדשה בראשות
שימעון פרם, מבלי שזה יצטרך לעבור את מיבחן־האש של
בחירות חדשות.

מפגין בודד בראש הפגנה בתל־אביב

זה היה תסריט יפה. אבל הבימאי והשחקנים לא
נהגו על פיו.

חיוך בוסויים: אריאל שרון ועוזרו מול חברי־הוועדה: יונה אפרת, יצחק כהן ואהרון ברק

ולשם השמעת הסיסמות
ממשלת־בגין.
־משך מעמוד ) 21
כאשר פורסם הדו׳׳ח, היתה בליבו של פרס רק דאגה אחת:
לא לעשות דבר שהיה עלול, לדעתו, להפריע להתממשות
זסריט. יתכן כי השועלים הקטנים בקואליציה — אנשים כמו
:ו לון המר ויו ס ף בו ר ג — יעצו לו לשבת בשקט, כדי שלא
ווצר לחץ עליהם. מיפלגת״העבודה החליטה שלא לנקוט בשום
עולה ציבורית, ולתנועת שלום עכשיו ניתנה הוראה חמורה
!לא לקרוא להפגנה.
תחילה נראה כאילו מתפתח הכל כצפוי. שרון סירב להתפטר
ן הממשלה, וגם ממישרד״הביטחון. הוא הטיל את חתיתו על
בריו בממשלה. בגין סירב לפטרו.

יתכן שאילו נערכה באותה שעה הפגנה נוספת של
׳ 40 אלף — שהמתינו לקריאה — היה הבניין הרקוב
:ולו מתמוטט.
אך פרס עצר את הכל. לבגין ניתנה השהות לעסוק בשקט
מלאכה שבה הוא מצטיין יותר מכל אדם אחר בארץ —
;מאניפולציה המיפלגתית. בשקט ובסבלנות תימרן את כל
:שותפים ואת אריאל שרון לעמדה של פשרה: שרון סולק
גמישרד־הביטחון אך נשאר בממשלה. את מקומו בצומת הביטחון
051 אדם קיצוני עוד יותר, אך מחוספס פחות: מש האר נס.

לפתע התברר כי המשבר כולו עבר וחלף,

אריאל שדנן: נם הנא נשאר בססשלה
הממשלה נותרה על כנה בצורה מחוזקת יותר,
המערך עמד לפני שוקת שבורה, תנועת־השלום
היתה חסרת־ישע.
לפני כן נקטע השקט הכפוי על־ידי רימון־היד. בהפגנה קטנה
של פעילי שלום עכשיו, שנערכה בלי תמיכת המערך, ושבאה
לדרוש את סילוקו של שרון, נרצח אמיל גרינצווייג. רק בנס לא
היה מיספר הקורבנות גדול יותר.

רא שי המערך באו להלווייה. אי ש מהם לא נעדר.

ההפגנה הגדולה בכיכר מלכי־ישראל, שנקראה במאוחר כדי
לדרוש את פיטורי הממשלה, בוטלה. הקדוש״ברוך־הוא, ברוב
רחמנותו, שלח גשמים עזים, שסיפקו את האמתלה לביטול. גם
כאשר העננים התפזרו והשמש זרחה, לא נערכה ההפגנה. עבר
זמנה ובטל קורבנה.

האופוזיציה

הממוסדת

נגד

גם בצד השני של קשת־השלום לא היה המצב
מעודד יו תר.
באירגוני־השלום הרדיקליים גברה ידה הקשה של רק׳׳ח,
שהביאה להתרחקות רבים אחרים. ומכיוון שרק״ח היתה מסובכת
בפרשת הסיכסוך בין אש׳׳ף וסוריה, ידיד ת ברית־המועצות, היתה
גם היא כימעט משותקת.

כך קרה שבשעה שתנועת־השלום הישראלית
היתה דרושה יו תר מתמיד, וכא שר העולם כולו ציפה
לפעולותיה, צלל המוראל שלה, התרופפו זרועותיה
וירדה עליה רוח־נכאים.
איש בכיר באש״ף, שנפגש עם ידיד ישראלי, נאנח :״אם אחרי
הפגנה של 400 אלף איש לא היה בישראל שום שינוי לטובה, אלא
להיפך — איך ניתן לשכנע את חברינו שכדאי לתלות תיקוות
בתנועת־השלום הישראלית?״

קשה היה להפריך פסימיות זו.

ערקה מדו־שיח
ן * סוף־השנה נערך לכוחות־השלום השונים מיבחן פשוט. על
^ פי החלטתה של עצרת האו״ם אורגנה ועידה לדיון ב״שאלת
פלסטין״ .אחת מפעולותיו האחרונות של עיצאם סרטאווי בחייו
היתה השמעת הדרישה שלוועידה זו יוזמנו כוחות־השלום
הישראליים, וביניהם הכוחות הציוניים. הוא השמיע דרישה זו
בועידה פומבית, שכונסה לצורך זה בהאג, בעומדו ליד
פעיל־שלום ישראלי־ציוני.
הדרישה התקבלה, ולוויעדה הוזמן מיגוון רחב של
כוחות־שלום, משלום עכשיו עד הוועד נגד המילחמה בלבנון,
וכן שורה של אישים, מיוסי שריד ועד עורכת־הדין הקומוניסטית
פלי צי ה לנג ר.
היתה זאת הזדמנות־פז של כוחות־השלוס הציוניים בישראל
להיפגש ברמה גבוהה עם אנשי צמרת אש׳ף, במיסגרת של ועידה
בינלאומית מטעם האדם. הוועידה נערכה, כמובן, על סמך
החלטות האו״ם שכולן מבוססות על זכות־הקיום של ישראל
כתברת האירגון החל בהחלטה ,242 שהתקבלה על־ידי ישראל,
וכלה בהחלטות על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
נגד ועידה זו נערך מזה זמן רב ציד־מכשפות מטעם
ממשלת־בגין, החוששת מפני כל פעולה בינלאומית העשויה
לתבוע את החזרת הגדה המערבית ורצועת־עזה. את ההתקפה על
הוועידה הנהיגה ג׳ין קיר קפא טרי ק, נציגת ארצות־הברית
מעין ״גאולה כהן אמריקאית׳ ,אשת הימין שהיא הקיצוני־הקיצוני.
כוחות־השלום הכפופים למערך נבהלו. יוסי שריד קפץ ראשון
והודיע בגאווה שלא ילך לז׳נבה, מפני ש״אין בסיס׳ לועידה. היתה
זאת אמתלה מגוחכת, שלא הצליחה להסתיר את הסיבה האמיתית.
שריד חשש בצדק, שאם יסע לוועידה זו, יגרשוהו אנשי־הימץ של
מיפלגת־העבודה מוועדת־הוזוץ־והביטחון של הכנסת, שהיא בסיס
כוחו הפירסומי. אם לא יוכל לספר לעיתונאים על המתרחש
בוועדה, יי שארו לו אך מעט מטבעות למיקוח בשוק־הפירסום
שבמיזנון־הכנסת. היתה קיימת גם סכנה חמורה עוד יותר: גירו שו
מהמיפלגה ושליחתו למידבר הפוליטי.
אחרי העריקה של שריד נבהלו אנשי שלום עכשיו, שהודיעו
מייד על סירובם, וכן גם עסקני ה מכון הבינל או מי לשלום
ב מיזר ח התיכון, שהתגלה השנה, כאירגון־חזית מובהק של
המערך, בניסיונו הנואש ל שפץ את תדמיתו בחו״ל.
כך נוצר מצב פאראדוכסי. במשך שנים הואשם אש״ף בכך
שהוא מחרים את ישראל ועוסק בטרור, תחת להצטרף לתהליך
המדיני. והנה, כאשר אש״ף בא לוועידה בינלאומית של גוף אשר
ישראל חברה בו, ואחרי שערפאת הואשם על־ירי ״מורדי״ פת״ח
בכך שהוא זנח את דרך המילחמה, מוחרם אש״ף לא רק על־ידי
ממשלת־בגין ואנשי־התחייה, אלא גם על־ידי ודיונים״ ,הכפופים
למעיו•
התוצאה: לז׳נבה הגיעו, מילבד אנשי רק״ח, רק נציגי המועצה
הישראלית למען שלום י שר אל־פל ס טיני והוועד נגד
המילחמה בלבנון.

מבין

הזרמים

הרבים

תנועת־השלום

תחת מיטריית המערך: עמוס עוז נואם בהפגנה
הישראלית, שגייסו בכוחות משותפים את מאות
האלפים ש הפגינו ברא שי ת השנה, נו תר כסוף השנה
רק זרם עיקבי אחד, והוא א שר יו צג בז׳נבה.

• חרטום הישראלית
^ כניעה של כוחות־השלום למיפלגות ולאינטרסנטים
( !פוליטיי ם למיניהם לא היתה גורמת לתוצאות כה הרסניות,
אילו חלה במיפלגות המערך תזוזה לעבר קו של שלום.

אך המצב היה הפוך.
במיפלגת־העבודה עפו היונים מדחי אל דחי. מילבד ההודעה
העוקצנית היומית של יוסי שריד — שבמרכזה עמד בדרך כלל
יוסי שריד עצמו — לא היתה כל פעולה. המיפלגה נשארה דבוקה
לקונסנזוס הלאומי על ארבעת הלאווים של חרטום הישראלית
(״לא מדינה פלסטינית, לא משא־ומתן עם אש׳ף, לא נסיגה
לגבולות ,1967 לא שינוי במעמד ירושלים״) ,שעליו הכריז יצחק
נבון מחדש בעת ביקורו בוו שינגטון. שימעון פרס פזל לעבר
הדלת האחורית של הקואליציה, בתיקווה להצטרף ל״ממשלת־אחדות
לאומית״.

הוא ראה בתנועות־השלום מיטרד שיפריע לו
לרכוש את הקולות של חסידי־ליכוד מאוכזבים,
בעיקר בעיירות־הפיתוח, הדרושים לו כדי לנצח
בבחירות.
מפ״ם דמתה לנכדו של אברהם: קולה היה כקול יעקוב, וידיה
ידי עשיו. היא דיברה בקול רם על אפשרות הפרישה מן המערך,
כדי להקים מיפלגת־שלום חדשה. אך בבוא המיבחן התברר כי רק
הקול הוא שמאלי — הידיים הן ימניות. השילטון במיפלגה היה
נתון בידי אנשים כמו יעקוב חזן הקשיש, ידידה של גולדה מאיר
לשעבר, ואימרי רון הצעיר, שטייל בעולם וניהל תעמולה עבור
מילחמתו של מנחם בגין.
הזנב הקטן של המערך לא היה שונה בהרבה מראשו. בניגוד
לסופרמרקט של מיפלגת־העבודה התאים הבוטיק המיפלגתי של
־׳ (המשך בעמוד 125

כך הסתיימה הפרשה כולה — בקול ענות חלושה.

• שלום(3עו )1עכשיו
^ סוף תשמ״ג היה מצב כוחות־השלום בכי־רע. הם ירדו
^ מ אג ר א רמא של הפגנות־ההמוגים הגדולות לבירא עמיקתא
של חידלון.

שלום עכ שיו הפכה בימעט מחלקה של המערך.
הדבר בלט במיוחד בחוץ־לארץ. ברחבי העולם הובאש ריחה
של מיפלגת־העבודה, ביגלל תמיכתה במילחמה. עסקניה, פעיליה
ומישרדיה הסירו את השלט הרשמי, והתחפשו כ״ידידי שלום
עכשיו״ .בארצות רבות הפכו מישרדיהם של ידידים אלה הסוואה
נוחה לאנשי העבודה ומפ״ם. גם שגרירויות ישראל השתמשו לא
פעם בתחפושת זו כדי להסוות שליחים מישראל, שבאו להצדיק
את קו הממשלה, אך שהתחזו כאנשי״שלום.
לא היתה זאת התחפושת היחידה. במקומות רבים קמו סניפים
של כל מיני תנועות־שלום, מרכזי־שלום ומכוני־שלום, שלא היו
אלא זרועות מוסוות של המערך המוכה, ושהשתדלו להחזיר
למערך את תמיכתם של שוחרי־שלום יהודיים ואחרים.
בארץ אירגנה שלום עכשיו מדי פעם הפגנות־מחאה נגד
פעולות״דיכוי והתנחלויות בשטחים הכבושים, כמו בשכם
ובחברון. היו אלה פעולות חיוביות ונחוצות, אך מכיוון שהמערך
לא התלהב להן, נשארו דלות. ואילו הפגנה גדולה בכיכר
מלכי־ישראל בתל־אביב, במלאת שנה למילחמה, הפכה שוב
למיפגן מיפלגתי של המערך, תוך החרמת כל מי שאינו נוח לו,

ישראל אחרי שאתילא: קאריקטורה בעיתונות האמריקאית

בדיסקונט
ישעם מילדבר.
״י ש לי
יחס מיוחד
לדיסקונטיי
...אני עובדת כל השנים רק עם
דיסקונט וכשהייתי צריכה לפתוח
עוד חשבון, בבנק אחר, פתחתי
אותו בסניף אחר של דיסקונט.

י ש לי יחס מיו חד ותמיד י ש עם
מי לדבר.
טוב, תגידו, חוכמה גדולה -זו
״אילנית״ .אבל אני רואה שם גם
את הלקוחות האחרים וכולם
אומרים אותו דבר.
עכשיו נכנסתי לעסקים ופתחתי
את ״גן השיקמים״ .האורחים
הראשונים שלי היו מנהלי שני
הסניפים שליבדיס קונט.אני
מאוד מקווה שהם נהנו וי מ שיכו
לבוא עוד ועוד. מה שלא יהיה

אני ממשיכה לבוא אליהם, כי
בדי ס קונ טי שעס מילד בר.

אילנית(חנה צח)

מאיר׳ חברה למכוניות ומשאיות בע׳ מ, תל־ אביב.ר ח׳ קרליבך.23 טל 289191.

״אישהשנהמשמ״ג
שיתוך־הפעולה
הצדדים.

(המשך מעמוד ) 22
שולמית אלוני את עצמו לאופנת־השלום. אולם האיש מם׳ 2
בתנועת ר״ץ, מירון בנבנישתי, הכריז בארץ ובעולם שהסיפוח
הוא ״בלתי־הפיך״ ,ושעל כן אין עוד טעם להיאבק בו. י ש להשלים
עימו ולהתרכז בשיפור מעמדם של הערבים בשטחים המסופחים.
הדבר תאם היטב את הקו של אלוני עצמה, שהתנגדה בתוקף
לכל מגע עם אש׳׳ף.

שאלת המגע עם אש״ך — הנציגות הבלתי־מעורערת
של העם הפלסטיני — אכן הסכה שאלת־המפתח
בתנועת־השלום. היא היוותה את פרשת־המים,
שכה נפרדו הכוחות.
עוד בימי המצור על ביירות המערבית אותת יאסר ערפאת
לכוחות־השלום הישראליים, שהוא מעוניין במגעים עימם —
דבר שהוא צעד ראשון הכרחי בכיוון להכרה הדדית בין ישראל
והתנועה הלאומית הפלסטינית. הוא הגביר איתותים אלה אחרי
הפינוי מביירות, כאשר הפלסטינים בכל העולם חיפשו ד רו חדשה
כדי להתאים את עצמם למציאות,
הזמנה גלוייה נשלחה לאנשי המערן־ בראשית השנה, זמן קצר
אחרי הטבח במחנות־הפליטים. הם נקראו לבוא לוועידה עם אנשי
אש׳׳ף באיטליה. הפניה הושבה ריקם, בצירוף הודעה שכל אדם

בין התנועות הלאומיות מ שני

גישה זו מובילה לחיפוש מגעים עם כל כוחות־השלום בעולם
הערבי, להידברות עם אש״ף ולשיתוף־פעולה יומיומי הדוק עם
המנהיגות הלאומית בשטחים הכבושים.
החלוץ של גישה זו — בהלכה ובמעשה כאחד — הוא
המועצה הי שר אלי ת למען שלום י שר אלי־פל ס טיני. לא היה
זה מיקרה שחבריה קיימו את המגעים הראשונים עם אש״ף ואת
הפגישות הרשמיות הראשונות עם הנהגתו הראשית, מילבד
המגעים שנערכו בחסות קומוניסטית בץ קומוניסטים ושותפיהם
משני הצדדים.

שונה לגמרי גי ש תו של חלק אחר של מחנה־השלום,
שסיסמתו העיקרית היא למעשה אנטי־ערבי

מגמה זו שוללת את סיפוח השטחים הכבושים בעיקר מפני
שהוא עלול להביא לכינון מדינה דרלאומית, בעלת מיעוט ערבי
גדול לאלתר, ורוב ערבי בעתיד.

המסקנה של ש תי הגישות עשויי ה להיות זהה —
אך המוסר השונה, הטמון בהן, מוביל בהסרה
למעשים שונים ולהפרעות שונו ת.
ביום־העצמאות תשמ״ג נערך ליד שכם מחזה מוזר. בגשם
סוחף נערכו בהר־ברכה שתי הפגנות: אחת של חסידי התנחלות

ערפאת בין נותי פלד, אורי א מרי ויעקב ארג
שכם־עילית, אחת של שלום עכשיו, שהתנגדה להתנחלות
משתתפי שתי ההפגנות היריבות חלפו על פני שכם הערבית, אחו
ממרכזי העם הפלסטיני מדורי־דורות, מבלי להיעצר בה. הערבי:
לא היו שותפים לוויכוח על גורלם. זה היה ויכוח יהודי פנימי.
כאשר הלכו אנשי שלום עכשיו בסוף השנה להפגיז בלב
חברון, אחרי הפוגרום שערכו שם המתנחלים, הם נשאו עימם שלט
בערבית. אך גם הפגנה זו היתה למעשה מנותקת מן האוכלוסיה
המקומית.
בין שלום עכ שיו ובין שגי מיליון הערבים החיים עתה תחת
שיל טון ישראלי אין כל קשר. בהפגנותיו אין לעולם דובר ערבי,
גם לא מקרב האזרחים הערביים של ישראל. שיתוף־פעולה ממשי
בין התנועה ובין בני העם השני, שעימו היא רוצה לחיות בשלום,
אינו קיים.
גרוע מזה: כאשר ניג שו הפרופסור מנחם מילסון ויור שיו
להקים מיליציה מזויינת של קוויזלינגי ם ערביים בשטחים
הכבושים, מעין מהדורה פלסטינית של רב״סרן חדאד, הוא מצא לו
חסידים ותומכים נלהבים דווקא בקרב מפ״ם והתנועה הקיבוצית,
שדיברו על דו־קיום ושלום.

ערב קסו ומלונוו
ך * ל זה מובן יותר לשמע דבריו של אחד הדוברים הבולטיב
^ ביו ת ר של תנועת־השלום: הסופר א. ב( .אברהם ״בולי״)
י הו ש ע.

צב מול צב: אש״ף וישראל על רקע לבנון הבוערת

במיפלגת־העבודה אשר יאות להשתתף בפגישה כזאת יגור ש
ממנה לאלתר.

לא נמצא אי ש שהיה מובן לסך.
כדי להפגין את רצינות כוונתו כלפי חוץ ופנים, הזמין יאסר
ערפאת מישלחת רישמית מטעם המועצה הי שר אלי ת למען
שלום י שר אלי־פל ס טיני, המוגדרת כגוף ציוני, לפגישה על
אדמה ערבית. פגישה זו הסתיימה בהודעה רישמית משותפת,
שפורסמה ברזמנית בתל־אביב ובתוניס. היה זה התמרור הגדול
השני בדרך להידברות, אחרי הפגישה של ערפאת איתי —
בביירות הנצורה, חצי שנה לפני כן.
אך גם אחרי כן נותרו המערך ו שלו ם עכשיו בעמדת־הסירוב.
אמנם, אחד מראשי שלום עכשיו, מרדכי בראון, מי שהיה
קצין־החינוך הראשי של צה״ל, הפר את הוראת תנועתו והסכים
להיפגש עם מנהיג אש״ף, צאלח(״אבו איאד״) ח׳לף, בבודפשט.
אך חברו, בני ברבש, שיכול היה להיפגש עם נציג אש״ף
במוסקווה, קיבל הוראה חמורה מתנועתו להימנע מכך, וציית. יחד
עם שולמית אלוני ואהרון הראל, ח״כ העבודה, חברי אותה
המישלחת, הוא החרים את הפגישה.

פרשת־המים עברה גם בתוך תנועת של״י הקטנה,
שכמה ממייסדיה ומראשיה היו חלוצי המגעים עם
אש״ף.
אחרי הפגישה של שלושה מראשי של״י עם יאסר ערפאת
ועמיתיו בארץ ערבית, התפרקה התנועה. פלג אחד, שרצה בכל
כוחו להתחבר עם שלום עכשיו ו״יוני׳ המערך, דחה את הפגישה
מכל וכל. הפלג השני, ובו רוב מייסדי של״י, התנגד להזדנבות זואחרי גופים חסרי דרך ברורה, תבעו ששל״י תלך בראש ותצביע
במעשים נועזים על הדרך. כך חל פילוג.
זה הדגים את המצב לאשורו: הפלג ״הציוני־סוציאליסטי״ של
של״י פזל לעבר שלום עכשיו, אנשי שלום עכשיו פזלו לעבר
ה״יונים״ במערך, אלה פזלו לעבר הנהגת מיפלגת־העבודה, זו
פזלה לעבר חבריה הימניים־לאומניים, ואלה פזלו לעבר הליכוד
וגוש־אמונים.

לכל אחד בשורה ארוכה זו היה סמן ימני.

• עורוסעכשיו-עם 3־ז
^ תכן כי הסיבה לחידלון זה של כוחות־השלום — הטראגדיה
האמיתית של תשמ׳ג — היתה יותר עמוקה מאשר
~ המאניפולציות המיפלגתיות וקוצר־הראייה של עסקנים. יתכן
שהיא טבועה בעצם מהותם.
למעשה משולבות בתנועת־השלום שתי נימות שונות. ההבדל
ביניהן ע שוי להיראות כהבדל טאקטי בילבד, אך למעשה זהו
הבדל של מהות.

י ש תנוטת־שלום המאמינה כי האינטרס הקיומי
של ישראל מחייב את השתלבותה במרחב ואת

במ שך השנה השמיע סופר זה, ממייסדי של״י.
שעבר למיפלגת־העבודה, סידרה של התבטאויות
שריח הריח של גזענו ת אנטי־ערבית נדך מהן.

א!גלר תור חודשי

מערכת השיווק המורחבת
והמשופרת של חברת

ליאו גולדברג בע״מ
מעמידה לבחירתך את
מגוון מכוניות ״אופל״
בשלל דגמים פופולאריים
במועדי אספקה קצרים -
כבר מתחילת שנת הדגם.

! *־ו ^ א־ו ^ 65 35 רח €0ץ{) 6113611א

ע§@!ליאו גולדברגבע״מ
המלטלהצלחת

או פ ל

שברולטו ביו אי ק

בי שראל

משרד רא שי: ת״א, דרך פ״ת ; 65 דרך פ״ת ; 03-251374,86 חיפה; דרך יפו ,132
טל ; 04-528285-7 .ירושלים: שלו מציון המלכה ,15 טל ; 02-234536,231798 .סוכנים:
חיפה: בית המכונית יפו ,19 טל ! 04-512251 .נתניה: מכונית נתניה, סמילנטקי,24
טל ! 053-39423.נצרת: בישארה יו סף י סרוני רוז׳ פאולוס השישי ,56 טל! 065-54667 . ס באר•שבע: רכב בן שושן, טרומפללוו־ ,117 טל.057-70705 .

(המשך מעמוד ) 25
על ערפאת :״הוא מגלם פיסית עבורם (הפלסטינים) את
הדימוי הפנימי העמוק שלהם על עצמם: קטן, מכוער, מלוכלך,
רווק, מין פליט, קצת מיסכן, קצת פושע״.
מכאן היה רק צעד קטן לתיאור העם הפלסטיני עצמו בפי
איש״שלום זה :״הם רצים כמסוממים מארץ לארץ ביטוי
הדומה בסיגנונו להפליא לאימרתו של רפאל איתן, שאמר השנה
כי י ש להכניס את הערבים בשטחים הכבושים להסגר מיי
״שיתרוצצו כג׳וקים מסוממים בבקבוק ״.שני הביטויים גם יחד
דומים להפליא לעולם־הדימוים הנאצי לגבי היהודים. הוסיף
יהושע :״די לנו להיות שתולים בתוך הבטן השמנה של העם
הערבי. נחיה במדינה יהודית לעצמנו, בלי שערבי יחצוץ בינינו...
אני רוצה בנקיון של זהות יהודית״.

למראית־עין, נעשה כאן שי מו ש במטבעות־לשון
גיזעניו ת מובהקות, כדי לקדם מטרה חיובית: וי תור
על השטחים הכבושים. אך יתכן מאוד שזו הי אכן רק
מראית־העין. למעשה משמשת כאן סיסמת־שלום
כדי להכשיר התבטאות גזענית, שהיתה מקפיצה כל
יהודי אילו הושמעה בפני ערבי, אמריקאי או רוסי.

תוצאה אחרת: הם שיחררו את אש״ף מן החיבוק הסורי, העלו את
יוקרתו האישית של יאסר ערפאת וביצרו את מנהיגותו.

בביירו ת הנצורה היה אש״ף בפעם הראשונה כוח
עצמאי — והוא ניצל זאת מייד כדי לצעוד כמה
צעדים משמעותיים קדימה בדרך לשלום. ערפאת
קיבל פני ישראלים והשמיע הצהרות פוליטיות
מרחיקות לכת.
כאשר החליט לעבור מביירות לתוניס, ולא לדמשק, היה ברור
לו כי התקפת־הנגד הסורית לא תאחר לבוא. אך הוא התמהמה.
עצם קיומו של מושב המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתכנס
באלג׳יר בחודש פברואר, היווה ניצחון גדול לערפאת. כל אירגוני
אש״ף נענו להזמנתו. גם סוכני הסורים לא העזו להעדר. המנהיגות
של ערפאת היתה בלתי־מעורערת, ואושרה פה אחד.

אולם ניצחון זה נקנה ביוקר.
כדי לפייס את הקיצוניים, הנמיך ערפאת את קול המחנה
המציאותי, שביקש לנהל מדיניות נמרצת לפתיחת דו־שיח עם
האמריקאים ועם ישראל. מסרטאווי, הנציג התקיף ביותר של
מגמה זו, נשללה זכות־הדיבור. המושב הסתיים בהחלטות
מעורפלות, שלא איפשרו פריצת־דרך.
מדיניותה השלילית של ארצות־הברית וכי שלון תנועת־השלום
הישראלית מילאו תפקיד חשוב במחדל פלסטיני זה.
אי־אפשר היה לשכנע את צירי המועצה שארצות־הברית תחדל
מתמיכתה המוחלטת בממשלה הקיצונית בישראל, גם אם יחול
שינוי בעמדות אש״ף. ואילו כישלונם של כוחות־השלום בישראל,
שלא הצליחו להפיל את ממשלת־בגין ולשנות את מדיניות
ישראל, הוכח לעיני כל דווקא באותם הימים עם פירסום
דו״ח־החקירה ורצח גרינצווייג.
למרות זאת תבע עיצאם אל־סרטאווי לנקוט קו חד־משמעי, גם
במחיר של פילוג עם סוכני־סוריה ועימות עם סוריה עצמה. .
סרטאווי פעל במשך שנים מטעם ערפאת והנהגת פת״ח מחוץ
למיסגרת הביורוקראטית הסדירה של אש״ף. הוא קיים את הדו־שיח
עם המועצה הי שר אלי ת למען שלום י שר אלי־פל ס טיני,
ותבע מראשי אש״ף לשים קץ לאבחנה בין ציונים ולא״ציונים.
הוא טיפח את הקשרים עם אירופה המערבית והאמין שי ש להביע
בצורה חד־משמעית את נכונות אש״ף להכיר בישראל, כדי להגיע

אם קיוו הסורים כי המנהיגים הפלסטיניים ברחבי ה עו ל!
״ינטשו בהמוניהם את ערפאת, וכי כוחות פת״ח יצטרפו א |
המורדים מרצון או מאונס, הם התאכזבו. אף נציג אחד של אש״ן!
בעולם לא הצטרף למורדים, וגם לא יחידה גדולה אחת שק
הלוחמים. קומץ המורדים, יחד עם רסיסים פרו־סוריים אחרים, ל ק
יכלו להתגבר אף על כוחות פת״ח בבקאע, למרות שאלה היו[
מנותקים ומכותרים על־ידי הכוחות הסוריים. הסורים לא העזו[
לתקוף את מיבצר כוחות־פת״ח בטריפולי, בצפון לבנון. בכל[
העולם, וגם בשטחים הכבושים בידי ישראל, התלכד העם
הפלסטיני סביב מנהיגותו של יאסר ערפאת, בו ראה את סמל
הרצון הלאומי לקיום ולעצמאות.

בתום שנה סוערת, נ שאר העם הפלסטיני במקום
ש בו נמצא בראשיתה.
השנה, אשר החלה בטבח בצברה ובשאתילא, מצאה בסופה את
הפלסטינים נתונים במצור טוטאלי: הסורים הסתערו עליהם
בלבנון בעזרתם השקטה של הישראלים, שהטילו מצור ימי על
טריפולי, ושעקבו אחרי המרד כשימחה גלוייה ובקריאות־עידוד.
ממשלת־בגין והקנאים הלאומניים פעלו באופן נמרץ כדי לדחוק
את רגלי הפלסטינים בגדה המערבית, בעזרת שורה ארוכה של
פעולות־דיכוי ופיגועים אלימים. הממשלות הערביות שילמו
מס־שפתיים לאש״ף, אך לא נקפו אצבע כדי לעזור לו.
ברית־המועצות תמכה להלכה בהנהגת אש״ף, ולמעשה בסורים
וב״מורדים״ .אמריקה הוסיפה להחרים את האירגון וללחום בו.
ואילו בישראל הכריזו הליכוד והמערך גם יחד, בתמימות־דעים
מופלאה, שלעולם לא ינהלו משא־ומתן עם אש״ף — גם אם יכיר
בישראל ויביע רישמית את נכונותו לשאת ולתת עימה על פיתרון
של שלום.

שום מנהיג פלסטיני לא יכול היה להיות איש־השנה
של תשמייג בישראל.

• סניונלנחנווו
**ץ דה־ההרב האמיתי בין מדינת־ישראל והעם הפלסטיני לא
14/היה בלבנון. ככל שהתבררו התוצאות העגומות של

חברון: אבנים במקום שנרצח תלסיד המיכלרה
(״בגין מגלם את הדימוי הפנימי של היהודים על עצמם: קטן,
מכוער, קרח,מין פליט קצת מיסכן, קצת פושע ...היהודים רצים
כמסוממים מארץ לארץ ...די לנו ביהודים השמנים המתרוצצים
בביטננו ...נחיה לעצמנו, בלי שהיהודי יחצוץ בינינו ...אני רוצה
בניקיון הזהות הערבית/האמריקאית/הרוסית

מי שמח שבותיו ו הרג שו תיו כלפי הערבים הן
כאלה, אינו מסוגל לשמש ג שר לשלום. חסר לו הדחה
הפנימי האמיתי כדי לעשות את המעשה הגואל,
שרק הוא יכול לפרוץ בין הרי השינאה את הדרך
להתפייסות ההיסטורית. לשם כך דרושה גישה
הרואה בצד השני שותף! פוטנציאלי, ר צוי ו חיובי.
הרצון בקיום מדינה יהודית ייחודית, ההתנגדות למעשים
המזהמים את דמות המדינה, השאיפה לשמור על רמה מוסרית
ולחיות בשלום — כל אלה אינם מספיקים כדי להעניק
לתנועת־שלום אמיתית את הכוח הריגשי, הדרוש כדי להגיע
לדו־שיח עם העם היריב, אחרי מילחמה של ארבעה דורות.

יתכן שכאן, בעומק הנפש של תנועת־השלוס,
טמון ההסבר האמיתי לכישלון המונומנטלי שלה
ב שנת תשמ״ג, שהפך את מו תו של אמיל ג רינ צווייג
לקורבן־שווא.

נווה אדומה
ך ם קורבנו

של עיצאם אל־סרטאווי לא הוצדק במהלך שגת

ץ^תשמ״ג.
השנה התחילה בצורה חיובית. מגמת־השלום הפלסטינית
הלכה והתחזקה, למרות הטבח. יאסר ערפאת הסכים
לפגישת־צמרת של ראשי אש״ף וראשי המערך — אך הפנייה
הושבה ריקם על־ידי הצד הישראלי, בצורה משפילה ומבישה.
יו״ר אש״ף לא נרתע. יחד עם קבוצה בכירה של אנשי אש״ף
נפגש עם מישלחת המועצה הי שראלית, ובה אלוף־במילואים,
ח״ב לשעבר ומנכ״ל לשעבר של מישרד ממשלתי. מנהיגים
פלסטיניים אחרים נפגשו עם שלושה אלה עוד לפני כן,
כשהוזמנה המישלחת לפגישה עם חסן מלך מארוקו. השושבין של
כל הפגישות האלה היה סרטאווי.

אולם בין פגי שו ת אלה ו בין כינוס המועצה
הלאומית הפלסטינית אירע משהו. בי שיב ה של
מוסד־הצמרת של פת״ח, האירגון המרכזי באש״ת,
התגלתה אופוזיצי ה בלתי־צפויה לפגישה עם
ישראלים ציוניים, נדלקה נורה אדומה.
כל המנהיגים החשובים באש״ף הבינו כי האינטרס הפלסטיני
מחייב את הקמתה של מדינה בגדה וברצועה, ושהדבר לא יקום
בלי שינוי יסודי בדעת־הקהל הישראלית. כדי להביא לכך חייבת
התנועה הלאומית הפלסטינית לנהל מדיניות עצמאית, המוכתבת
על־ידי האינטרס הפלסטיני בלבד. הדבר אינו אפשרי, כאשר
מדינה ערבית כלשהי —ובר א ש וראשונה סוריה — מנסה לכפות
את רודנותה על אש״ף, כדי להפכו למכשיר לטובת האינטרסים
שלה עצמה.
זה היה המצב, במידה מסויימת, לפני מילחמת־תשמ״ב.
הגייסות של אריאל שרון, שביקשו לחסל את אש״ף, השיגו

חברון: אבנים במקנס שנרצח תלמיד־הישיבה אהרנן גר1ס בכיכר המרכזית
לדו־שיח עם ארצות־הברית. יותר מכל עמיתיו, היה מודע לאסונם
של תושבי הגדה המערבית ורצועת־עזה.
אחרי מושב־אלג׳יר הגיע סרטאווי לכלל החלטה להקים
באש״ף מיפלגת־שלום, שתהווה קבוצת־לחץ נגד אנשי־הסירוב.
בשורה של מאמרים וראיונות נועזים, שירטט אסטראטגיה
למגמת־השלום הפלסטינית. הוא המשיך להופיע בכנסים פומביים
לצד אישי־שלום ישראליים.

ב־ 10 באפריל, בכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי
בפורטוגל, נרצח בידי אנ שי אבו־נידאל — קבוצת־טרור
הפועלת עתה בחסות סוריה.
למעשה היתה זאת היריה הראשונה בהתקפה הסורית הגדולה
על יאסר ערפאת ועל אש״ף העצמאי. כפי שניבא סרטאווי עצמו,
הוכח כי העימות בין אש״ף וסוריה הוא בלתי־נמנע. העימות פרץ
ביוזמת השליט הסורי, חאפט׳ אל־אסד, תחת לפרוץ ביוזמת
ערפאת, כפי שרצה סרטאווי.
קבוצה קטנה של אנשי־פת״ח, יריבים ממורמרים של ערפאת,
הכריזה על ״מרד״ .למעשה לא היו אלא סוכנים סוריים, שניסו
להפיל את ערפאת כרי לשים במקומו אדם שיהיה עבד בידי
דמשק. הצבא הסורי ויחידות לוביות פתחו בהתקפת־מחץ על
כוחות פת״ח בבקאע.

הנסיון נכשל.

ההרפתקה הלבנונית, כן חזרה תשומת־הלב אל הזירה המרכזית.
כפי שהבין עיצאם אל־סרטאווי, זירה זו היא הגדה המערבית.

איש־השנה תשל״ז, משה לווי נגר, היה קרוב
מאוד לתואר איש־השנה תשמ״ג. במאבק על חברון,
שהיה לב המאבק על הגדה המערבית כולה, הוא
הכתיב לממשלה את מהלכיה, שלב אחרי שלב.
לפני 15 שנים באו לווינגר ואנשיו לחברון, באמתלה של
עריכת תפילה. מטרתם היתה להיאחז בעיר, להפכה לעיר יהודית
ולסלק ממנה את הערבים.
מאז הם שוקדים על מלאכה זו, בהתמדה עצומה ובעקביות
שיטתית. כדרכם של הצלבנים, הקימו תחילה מצודה מחוץ לעיר
— קריית־ארבע — ואחר־כך פלשו לעיר פנימה, כבשו בית אחד
או שניים, והתפשטו משם כמו סרטן בגופו של אדם.

בכל צעד וצעד נתקלו בהתנגדות הממשלה, ואחרי
כל צעד וצעד התקפלה הממשלה ונכנעה להם.
מבחינה זו לא היה הבדל בין ממשלות לוי אשכול,
גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין. כולן כפו
מדיניו ת זו על צה״ל, שהתנגד להתנחלות של לווינגר
מן היום הראשון.
בחור־ישיבה צעיר, אהרוןגרוס, עולה מאמריקה, שלא
היה מחסידי לווינגר ולא איש ארץ־ישראל השלמה, נהרג בכיכר

אישחשש תשות
המרכזית של חברון. הצעיר, החמוש כעסי, עמד לרגלי
עמדת־תצפית של צה׳׳ל, ונדקר למוות לאור היום.
מעשה זה, שימש אמתלה לאנשי לווינגר לערוך בשוק של
חברון פוגרום קלאסי, שבו נשרפו ונהרסו דוכני השוק הערבי
וחנויותיו, כשהמגמה היא להפקיע את. האיזור מידי הערבים
ולהעבירו לידי היהודים. כעבור כמה ימים חדרה חולייה של
נוקמים למיכללה האיסלאמית של חברון, רצחה ופצעה את
התלמידים והתלמידות שנתקלו בהם.
פשע זה הצטרף למאות מעשים אחרים של חסידי ההתנחלות
— ההתנקשות בחיי ראשי־הערים של שכם, רמאללה ואל־בירה;
הריגת מפגינים זורקי־אבנים בכל רחבי הגדה; עריכת פרעות
במכוניות ובחנויות בערים ערביות שונות; רצח אמיל גרינצווייג
ועוד — שלכולם בלי יוצא־מן־הכלל היה מכנה משותף אחד:
המבצעים לא נתפסו ולא הועמדו לדין.
בסוף תשמ׳׳ג לא היה מנוס מן המסקנה שיש שיטה בשיגעון
הזה, ושקיימת מדיניות ממשלתית ברורה המונעת חקירה אמיתית
של פישעי המתנחלים וחסידיהם.

מכאן רק צעד קטן אל המסקנה המתחייבת מכך:
שהקנאי מקריית־ארבע, אדם ש שפיו תו מוטלת
בספק, מבצע את המדיניות שממשלת־ישראל היתה
רוצה בסתר ליבה, לבצעה בעצמה.
יותר ויותר אנשים דיברו במשך השנה בגלוי על רעיון, שרק
קנאים מטורפים העזו להעלות בעבר על דעתם, ולא כל שכן על
דל שפתם: שבמוקדם או במאוחר י ש לגרש מן הגדה ורצועת־עזה
מיליון ערבים ויותר, כדי לאפשר את סיפוחן מבלי להפוך את
ישראל מדינה דו־לאומית, שעבדיה הערביים יהוו בה רוב תוך דור
אחד או שניים.
מעשי״הרצח, הפוגרומים והמהומות היו רק כקצף על פני
המים. הם משכו את תשומת־הלב, אך התהליכים האמיתיים בגדה
התקדמו בצורה שקטה. באמצעות חוקים שנמצאו בספרים ישנים
של התורכים וצווים חדשים של המושל הישראלי הופקעו שטחי
אדמה עצומים. אחרים נקנו באמצעים של לחץ אלים ולחץ
כלכלי.
על הקרקע הגזולה קמו בקצב מזורז שיכונים, וילות, שכונות
וערים. מגורים אלה הועמדו לרשות ישראלים במחירים מגוחכים,
בעוד שזוג צעיר שוב לא יכול היה למצוא מגורים בתחומי הקו
הירוק.
המשתכנים חוברו למקומות־העבודה שלהם, בערים הישנות,
באמצעות רשת־כבישים, שפסחה על הישובים הערביים.
כל זה היה כרוך בהוצאה שחששה את הכלכלה הישראלית.
יחד עם המילחמה המתמשכת בלבנון, הוא הביא את ישראל בסוף
תשמ׳ג לעברי פי פחת של פשיטת־רגל.

כך נוצר הבגד ה אוכלוסיה גדולה של אזרחים, שאין
להם כל מניעים רעיוניים להתנחלות שם, אלא
אינטרסים כלכליים יומיומיים בלבד. אך לאוכלוסיה
זו יהיה אינטרס ממ שי למנוע כל מאמץ של שלום,
העשוי להביא להחזרת הגדה לידיים ערכיו ת.
ואכן, זוהי כוונת הממשלה: למנוע מראש כל מחשבה על
החזרת הגדה, גם במחיר השלום. אם יימשך תהליך מואץ זה,
תעמוד בעתיד כל ממשלה, שתרצה ללכת בדרך זו, לפני הוודאות

שהשלום יביא למשבר לאומי עמוק, ואולי למילחמת־אזרחים
חמושה.
אנשים כמו מירון בנבנישתי הציעו להיכנע לכך ולהשלים עם
התהליך ה״בלתי־הפיך״ .אחרים סירבו להיכנס למלכודת זו. אך
לכולם היה ברור כי הקרב על הגדה יהיה, מן הסתם, הקרב העיקרי
של תשמ׳׳ד.

יתכן מאוד שיספק לשנה הבאה את איש״השנה.

• התאומים הסיאמ״ם
^ א שר הגיע משה לווינגר לחברון, בפסח ,1968 מיהר סגן
^ראש־הממשלה, יגאל אלון, לפרוש עליו את כנפי חסותו. הוא
עשה זאת כדי להקדים את אויבו שר־הביטחון משה דיין, שהתנגד
למתנחלים משום שהפרו בגסות את הוראות צה׳׳ל.
כאשר ניסו אנשי גוש־אמונים כעבור שש שנים להקים את
ההתנחלות הבלתי־חוקית הראשונה באיזור שכם, מיהר
שר־הביטחון שימעון פרס לפרוש עליהם את חסותו שלו. הוא
הקים להם התנחלות בקרום. הוא עשה זאת כדי לחתור תחת
מעמדו של אויבו, ראש־הממשלה דאז יצחק רבין.

אלון ו די ץ הלכו לעולמם. פרם ורכין, לעומת זאת,
היו פעילים מאוד בתשמ״ג — ובעיקר אי ש נגד
רעהו. שניהם היו רחוקים מאוד מלהיות אנשי
השנה.
היחסים בין רבין, איש־השנה תשל״ה, ובין פרס יריבו חרגו
בהרבה ממיסגרת של יריבות מדינית. הדברים התעלו כימעט
לרמה ספרותית, ובאותה שעה גל שו למישור של צמד קומיקאים,
כמו השמן והרזה או לורל והארדי בסרטים ישנים.

מבחינה פוליטית לא היה שום הבדל ביניהם.
כאשר נודע להם, בראשית יוני ,1982 כי בגין ו שרון מתכוונים
לפלוש ללבנון, התייצבו שניהם לשרות. ערב המילחמה קראה
מיפלגת־העבודה לפלישת צה״ל. פרס שימש בהתנדבות
כשופר־תעמולה של בגין, והפיץ בעולם את הכזב שאין בדעת
ישראל להגיע לביירות. רבץ, לעומת זאת, העניק את חסותו
לפקודו־לשעבר, אריאל שרון.
המחלוקת האישית בין השניים, שלא היתה קשורה בשום
מחלוקת רעיונית, התעמקה עוד יותר. ר בץ משוכנע, ולא בלי
צדק, כי בשנות כהונתו כראש־הממשלה הקדיש פרס את מאמציו
הבלתי־נלאים להפלתו. הרצון לנקום על העוול הזה הפך המניע
העיקרי בחייו של רבץ, עד כי כל המתרחש בעולם מצטייר
בתודעתו כחלק מן המחזה הזה. ואילו פרם משוכנע — גם הוא לא
בלי צדק — כי ר בץ מסוגל עתה לכל דבר כדי להפילו.

כמו בעל ואשה שהתקוטטו בלי הפסק במ שך 50
שנו ת נשואין, שוב אין השניים יכולים לחיות זה בלי
זה. הם חבוקים כמו שני מתגוששים, ש שו ב אינם
יכולים להינתק זה מזה מבלי שייפלו שניהם.
בסוף תשמ״ג חידש רבין את תביעתו לכתר המנהיגות והודיע
על חידוש ההתמודדות, שלא פסקה אף לרגע.

חיאטווו האבסורד
^ בים מאנשי המערך, שייחסו את חוסר־האונים של הגוש
1הגדול הזה באופוזיציה ל שני המנהיגים, זממו את סילוק

שניהם. היה נדמה להם שרק ביגלל סיכסוכים מתמידים ומגוחכים
אלה, שביזו את המיפלגה, אין המערך מסוגל לדחוק את רגלי
הליכוד הכושל.
הם חיפשו מועמד חילופי, ומצאו אותו בדמותו של יצחק
נבו ן, שוויתר השנה על תקופת־כהונה שניה כנשיא־המדינה.
רבים האמינו כי נבון רוצה לחזור לחיים הפוליטיים ולקבל את
המקום מס׳ 1במיפלגת־העבודה, אם הדבר יוצע לו בהסכמה.

נבון אינו אי ש לוחם, וחסרה לו התכונה הראשונה
של כל פוליטיקאי אמיתי: הנכונות לדרוך על גוויו ת
כדי להגיע לשילטון.
כך הפך הצמד למשולש פוטנציאלי. התמונה בסוף תשמ״ג
דמתה לסצנה בתיאטרון־האבסורד:
• לפי כל הסימנים, מזדנב פרס בהרבה אחרי שני
המועמדים האחרים, ו אץ שום סיכוי למיפלגת־העבודה לנצח
בבחירות בהנהגתו. אבל פרס שולט שיל טון כימעט מוחלט
במנגנון המיפלגה.
• רבץ הוביל בכל סיקרי דעת־הקהל, כמועמד המועדף
לתפקיד מנהיג מיפלגת־העבודה. אבל ניתוח הנתונים הוכיח כי
הוא פופולרי בעיקר בין מי ש אי נ ם מתכוונים להצביע בעד ״ י ״
מיפלגת־העבודה. מכיוון שהקפיד שלא לתקוף את הליכוד ומנחם
בגין, מקובל ר בץ דווקא בשכבות הקרובות לליכוד.
• יצחק גבון היה המועמד המועדף לתפקיד ראש־הממשלה.
עזרה לו בכך כהונתו כנשיא־המדינה, העומד מעל
למחלוקת המיפלגתית. אך הנתונים גילו שנכון הספרדי מקובל
בעיקר על שיכבת־העילית האשכנזית, בעוד שהשיכבה המיזרחית
מעדיפה את רבין האשכנזי.
כל זה הבטיח שגם בתשמ״ד לא תושג הכרעה במיפלגת־העבודה,
או שתושג רק אחרי מאבק קשה ואכזרי.

אך מי שתלה את כישלונותיה של מיפלגת־העבודה
ב מריבו ת מ שע שעו ת או מעציבו ת אלה,
הישלה את עצ מו. כל זה לא היה יכול לקרות מלכ תחילה,
אילו היתה זאת מיפלגה בריאה. הסיכסוכים
הם סימפטום למחלה, לא מוקד המחלה.
האמת הפשוטה היא שמיפלגת־העבודה לא התגברה אף על
אחת הסיבות שגרמו למפלתה ב־ ,1977 ואף לא התמודדה איתן.
היא נשארה סופר־מארקט ר עיוני מבורדק, שכל חלקיה זי לזלו
בערכים הרעיוניים. לא היה בפיה פיתרון אף לאחת הבעיות
החשובות של המדינה. בשום שטח לא היה הבדל מהותי בין מעשי
המערך בעבר ובעתיד, ו בין מעשי הליכוד בהווה.
החל במילחמת״הלבנון וכלה בבעיות האינפלציה, החל
בהתנחלות וכלה בהשתלטות הכפייה הדתית, החל בזכויות״האדם
וכלה בבעייה הפלסטינית — היו הגישות של שני הגושים
הגדולים חופפות. אחרי מפלתה לא עשתה מיפלגת־העבודה שום
מאמץ לגבש פיתרונות חדשים, לחשוב מחדש, להודות
בשגיאותיה ולהתגבר עליהם.
תהום־השינאה המפרידה בין הציבור המיזרחי והמערך לא
הצטמצמה. הניכור של הדור הצעיר לא פחת. שום שיכבה מנהיגה
חדשה אף לא הסתמנה באופק המיפלגתי.

מיפלגת־העבודה נשארה כפי שהיתה: אגודה
מיקצועית של בוסים, אנשי־שרר ה מיקצועיים,
שמצאו את עצמם לפתע במקום ש אין בו שררה. היא
היתה אופוזיציה עלובה בכנסת, הנהגה עלובה
בהסתדרות. היא היתה מרוצה בחממה של —
הקונסנזוס הלאומי. ואילו שוליה וגרורי ה — ה,,יונים״
בעבודה, מפ״ם ור״ץ — הרגי שו את עצמם בנוח
במצב שהניח להם לנאום נאומים של פינחס ולגבו ת
שכר של זי מרי.
יתכן שהגורל היה מיטיב עם מיפלגת העבודה, אילו הנחית
עליה מכה ניצחת ב־ 1977 וב־ ,1981 ומוריד את כוחה לחצי. יתכן
כי הלם כזה היה גורם לזעזוע ולראשית התקומה. אך הגורל האכזר
העניק למערך בכל פעם מפלה שהתחזתה ככימעט־ניצחון. היה
נדמה שהנה, עוד מעט־קט, תחזור המיפלגה ל שילטון, מבלי
שתצטרך לעבור ניתוחים מכאיבים.
קשה להעלות על הדעת מצב אומלל ומסוכן יותר למיפלגה
כלשהי.

בסון* תשמ״ג, כמו בפוך כל אחת מן השנים
הקודמות, שו ב היה נדמה למיפלגת-העבודה שהיא
מצוייה ב מצב זה של או־טו־טו־לשילטון. היתה זאת
טעות מרה.

מישענת סנה וצוו
ן* כי שלון המונומנטלי של המערך השתקף חיש־מהר
ו •במדיניותה של ארצות־הברית.
לקראת סוף תשמ׳׳ב פירסם הנשיא רונלד רגן את הדברים,
שאמורים היו להיות תוכנית־שלום שלו. באותה תוכנית שלל —
לחלוטין את ר עיון המדינה הפלסטינית ואת מעמדו של אש׳׳ף, אך
גם התנגד לריבונות ישראלית על הגדה והרצועה, וקרא
למשא־ומתן עם ירדן. ,
התוכנית היתה מפוקפקת מאוד כבסיס לשלום, אך זאת גם לא
היתה מטרתה האמיתית. למעשה היתה תפורה בדיוק לפי מידותיה
של מיפלגת־העבודה הישראלית. ארצות־הברית, שמאסה בסקנד־ליזם
של אריאל שרון ההפכפך, ביקשה להפיל את ממשלת־בגץ
ולכונן ממשלה של המערך תחתיה. שעת־האפם היתה אמורה
להיות מועד הפירסום של מסקנות ועדת־החקירה. האמריקאים,
כמו רוב הגורמים המדיניים בארץ ובעולם, האמינו כי המסקנות
ייצרו משבר, שניתן יהיה לנצלו כדי להביא לחילופי־השילטון.
לשם כך היה צורך ליצור מעין שותפות בין המימסד היהודי
האמריקאי ובין המערך. כי כדי לפעול במרחב, זקוק הנשיא
האמריקאי לתמיכת הקונגרס. תמיכה זו תלוייה בלחץ היהודי,
המופעל על הסנאטורים וחברי בית־הניבחרים של ארצות־הברית.
יועציו של רגן סברו כי יהדות ארצות־הברית נבהלה מן התגובות
על טבח צברה ושאתילא, ומוכנה להעביר את תמיכתה מן הליכוד

למערך•

שימש! פרס, ויקטור שם־טוב ויצחק רבץ באחד בסאי: או־טרטו שילטז?

כך נותרה למעשה תמונה שלמה, בעלת ארבעה
צדדים: הבית הלבן י עזור למערך, המערך יזכה

בתמיכת היהדות האמריקאית המאורגנת, המערך
יחליף את ממשלת״בגין בעזר ת תנועת-השלום
ואירגוני־המחאה, המלך חוסיץ ייכנם לתהליך־
השלום, ביוד עו שהמערך הוא נ ציג ״האופציה
הירדנית״ בי שראל.
כמה מיועציו של רגן גם האמינו שאש״ף ישתף בשקט פעולה
עם תהליך זה, ויעניק בצורה זו או אחרת סמכות למלך חוסיין
לשאת״ולתת בשם הפלסטינים.
להערכה זו היה על מה לסמוך, כי היחסים בין ערפאת וחוסיין
השתפרו. בין השניים התנהלו שיחות שהגיעו לסף של סיכום
חיובי(פדרציה של ירדן ומדינה פלסטינית; מדינה פלסטינית
בעלת ממשלה, דגל ודרכון משלה; יחסי־חוץ ירדניים־פלסטיניים
משולבים; צבא פלסטיני ״סימל
הכישלון המחפיר של מיפלגת־העבודה, בהנהגת שני מנהיגיה
היריבים, שם תוכנית זו לאל. הוועדה פירסמה את מסקנותיה,
ושום רבר לא קרה. תנועת־המחאה שותקה על־ידי המערך, בגין
קיים וחיזק את ממשלתו, המערך התגלה כנמר של נייר.
המשא־ומתן בין חוסיין ואש״ף התפוצץ. ערפאת לא הצליח
לשכנע את עמיתיו שבמצב זה י ש לתת סמכות למלך.
התוצאה היתה מהירה. כפי שגילה השנה נציג בכיר של
המימסד היהודי האמריקאי, הופץ בחוגי הממשלה האמריקאית
תזכיר סודי, שהצביע על כי שלון הגישה כולה. זה היה בחודש
מארס, כמה שבועות אחרי פירסום הדו״ח של ועדת־החקירה.

בעלי התזכיר, אנ שי צמרת מישרד״החוץ
האמריקאי והמועצה הלאומית לביטחון לאומי שליד
הבית הלבן, קבעו כי אין לסמוך על המערך, שהברית
המצופה בין המערך והיהדות האמריקאית לא קמה,
ו שי הודי אמריקה ממשיכים לתמוך בכל ליבם במנחם
בגין. ההצעה: לחזור לתמיכה מלאה בממשלת־בגין.
בפגישה שהתקיימה במישרדו ב״ 17 באפריל קיבל הנשיא רגן
את ההצעה. שר־החוץ שלו, ג׳ורג׳ שולץ, תמך ברעיון בכל פה.
התוצאות: ביטול העיצומים נגד ישראל; עזרה אמריקאית לייצור
המטוס הצבאי הישראלי, ל בי א; והשגת ההסכם הישראלי־לבנוני,
בעזרת ארצות־הברית.
בהסכם זה התקבלו כל דרישות ישראל, והוא הביא במהרה
למבוי סתום. הוא לא היה שווה את הנייר שעליו נרשם — וזאת
בדיוק היתד, מטרתה של ממשלודבגין. היא מעוניינת
בחלוקת״לבנון ובהחזקת דרום־לבנון בידי ישראל, במישרין או
באמצעות שכירי־חרב. ארצות־הברית נאלצה לבלוע גם צפרדע זו.
אותם אנשי־צמרת אמריקאיים שלא הין מאושרים מכך
הצדיקו זאת בעובדה פשוטה: אי־אפשר לסמוך על מיפלגת־העבודה.
מאותו
המועד התייחסו האמריקאים למערך בהתאם לדי מוי
התנ״ך, שהושמע באוזני חזקיה, מלך־יהודה, בפי המצביא האשורי
רבשקה, בשעה שצר על ירושלים; ,הנה בטחת לך על מישענת
הקנה הרצוץ הזה, על מצריים, אשר ייסמך איש עליו ובא בכפו
ונקבה, כך פרעה מלך מצריים לכל הבוטחים עליו.״

א־ש 13 הסובסה
ף • סוף השנה מילא א ה רון אבו־ח צי רא את התפקיד
^ שנגזר עליו: כמו האיש הקטן הקופץ מן הקופסה של הצעצוע
הידוע, הוא הזכיר לציבור את קיום הבעייה העדתית.

אבו־חצירא עצמו היה גי בור מפוקפק מאוד. כסמל
למרי השכבות המקופחות היה כימעט דמות
גרוטסקית. אך אם גם נראה המחזה הזה באילו בויים
בידי בימאי מטורף, היה בו הגיון מסויים.
אבו־חצירא היה עסקן עדתי רגיל במפד״ל — אחד משורה
ארוכה של עסקנים עדתיים, שמכרו את עצמם למיפלגות
האשכנזיות, תמורת מישרות בטוחות. עזר לו בעיקר השם המכובד
של מישפחתו בקרב יהודי מארוקו. רק כאשר הועמד לדין פלילי
על מעשים שיש עימם קלון, עלה לדרגת מנהיג עדתי דגול.
מיפלגתו החדשה — תמ״י — היתה תוצאה ישירה של
המישפט הפלילי. הפטרון האמיתי שלה הוא מולטי־מיליונר
בינלאומי, נסים גאון, מומחה לעריכת קוקטייל שבו מעורבבים
פעילות ציונית, תעמולה עדתית ורווחים פרטיים שמנים.
בשנה הקודמת הורשע אבו־חצירא במעילה בכספים שנועדו
לעניי עדתו. בסוף תשמ״ג ניתן פסק־הדין בעירעור. המוסד
המישפטי העליון במדינה אישר את ההרשעה והחמיר את העונש,
בהחליטו לשלוח את השר־לשעבר למאסר־בפועל של שלושה
חדשים. הדבר גרם להתעוררות עדתית מחודשת.

אפשר לתמוה על התייצבות האביונים ו תו שבי
שכונות־המצוקה דווקא לימין עסקן שהורשע בגזילת
כספים מהם, ולר שו ת מיפלגה שהוקמה על־ידי
מולטי־מיליונר תאב־רווחים. אך דווקא התייצבות
בלתי־סבירה זו מעידה על עומק הבעייה.
הבעייה של מעמד המיזרחיים בישראל אינה רק בעייה
כלכלית סוציאלית, או בעייה של קיפוח השכלתי. זוהי בעייה
עמוקה של זהות, של תחושת השפלה וקיפוח. הפועל השחור
מקטמון מרגיש קירבה רבה יותר ל מיליונר מבני־עדתו מאשר
לפועל שחור אשכנזי — שלא לדבר כלל על פועל ערבי.
התזכורת של אבו־חצירא לא היתה מלווה, בתשמ״ג, בשו5ז
הצעת־פיתרון. בכל פעם, כאשר מרימה הבעייה את ראשה בגלל
סיבה זו או אחרת, מתעופפות באוויר סיסמות של הסתה,
משגשגים אבירי הקיפוח השחור והרתע הלבן — ופיתרון אין.
בראשית השנה הרימה הבעייה את ראשה כאשר היו שניסו
לייחס את רצח אמיל גרינצווייג לבריוני הרחוב המשולהבים,
בעלי חזות מיזרחית, חסידי אריאל שרון, שתקפו את מפגיני
שלום עכשיו בצעקות וביריקות בדרכם אל אתר״הרצח מול
מישרד ראש־הממשלה. אך לא הוכח שום קשר בין פרובוקציות
שיגרתיות אלה ובין הרצח. סביר הרבה יותר להניח כי בוצע בידי
קבוצת־מחתרת ימנית, מן הסתם אשכנזית דווקא, מחוגי הקנאים
של ארץ־ישראל השלמה.
אך עובדה היא שבין מפגיני מחנה־השלום — וביכללם 400
אלף המפגינים אחרי הטבח במחנות־הפליטים, היוו האשכנזים רוב

,בקומה וקופה״ :אהרון אבו־חצירא מאשים אחרי שנדון רסאסר בפועל
עצום. עובדה היא גם שבין מפגיני הליכוד ושונאי מחנה־השלום
בולטים המיזרחיים הרבה יותר מאשר האשכנזים, לפחות
במיספרם — אם כי חוגי הקנאים המטורפים ביותר של הימין
הקיצוני הם כימעט שמורות־טבע אשכנזיות.

זוהי תופעה הגובלת בסכיזופרניה לאומית:
הישראלי המצוי חושב על ״ביטחון״ מבלי לחשוב על
ההיבטים הבלכליים והוא חושב על ״כלכלה״ מבלי
לחשוב על הגורמים הביטחוניים.

לא תמ״י ייצגה בתשמ״ג את עדוודהמיזרח, ולפי
כל הסימנים היתה מיפלגה קטנה זו בסימן של ירידה.
יתכן שתתגלה כקיקיון פוליטי. ההמון הרב של
המיזרחיים מייוצג על־ידי מנחם בגין, ואריאל שרון
מנסה לרשת את מקומו בשטח זה.

האדם הישראלי מסוגל להבין את הקשר בין המכונית הדוהרת
ובין קורבן־התאונה המוטל על הכביש. הוא מסוגל להבין את
הקשר בין התמוטטות הבורסה ו בין החור בחשבון־הבנק שלו. אבל
אין הוא מסוגל בשום פנים ואופן לתפוס את הקשר בין האינפלציה
ובין ההרפתקה האומללה בלבנון — גם כשהוא מתנגד להרפתקה
זו. אין הוא מסוגל להבין את הקשר בין הקמת אלפי יחידות״דיור
ועשרות קילומטרים של אוטוסטראדות בגדה המערבית ובין
קיצוץ תשלומי״הסעד לזקנים ולחולים.
חוסר־יכולת מוזר זה משותף כימעט לכל הישראלים —
לזוגות צעירים שאין להם שיכון בערי־מגוריהם, לרופאים
ששבתו־רעב במאבק על שכרם, לגימלאים שהממשלה ביקשה
להטיל מס על גימלותיהם.

^ יו שהאמינו שהמצב הכלכלי הוא שיביא ל שינוי כזה.
\ 1ואכן המצב הכלכלי החל מאיים על הממשלה. באמצע
השנה התמוטטה הבורסה, וציבור גדול של מהמרי־בורסה — החל
בחיילים בלבנון וכלה ברובלים בשוק מחנה־יהודה — הפסיד
סכומים אדירים. קדחת הבורסה, שאיימה להפוך את מדינת־ישראל
לקאריקטורה אנטי־שמית, שככה זמנית.

הציבור הביל בהחלט כי יו רםארידור נכשל
בהנהלת הכלכלה, ושאריאל שרון נכשל בהנהלת
המילחמה. אבל הציבור לא היה מוכן להבין כי לא היו
אלה שני כי שלונו ת נפרדים,אלא כי שלון אחד ויחיד.

הסיבות לתופעה זו היו מורכבות מאוד. פסיכולוגים,
סוציולוגים והוגי־דיעות אחרים יכולים להתווכח על כך עד בוש.
אך מבחינה פוליטית מעשית, זוהי עובדה קיימת.

כל עוד תהיה קיימת, לא יחול שינוי במדינה.

• תותחים וחמאה

בסוף תשמ״ג התגלו המשברים העמוקים של
הכלכלה הישראלית. הממשלה יזמה שורה של
״רפורמות״ ,שכימעט כולן עמדו לפגוע ב שכבו ת
החלשות — אותן השכבות שב חרו בליכוד.
לכאורה, היה הדבר צריך להביא להתפכחות המונית. כל
בר־דעת יכול היה להבין כי המשבר נגרם על־ידי שתי ההרפתקות
היקרות, שהביאו לביזבוז הון־עתק של המדינה — המילחמה
המתמשכת בלבנון, על הוצאותיה הכבירות, וההתנחלות בשטחים
הכבושים, שם מוקמת התשתית למרינה שלמה נוספת.
אולם המצב לא איים על שיל טון הליכוד, ביגלל תופעה
פסיכולוגית שאין לה הסבר קל. היא לא הומצאה בימי הליכוד,
והיתה קיימת גם קודם לכן. .

משום כך לא הוצע השנה שום פיתרון לבעייה הכלכלית, כשם
שלא הוצע שום פיתרון לבעייה העדתית, וכשם שלא הוצע — על
אחת כמה וכמה — שום פתרון לבעיית הסיכסוך ההיסטורי, שגרם
למילחמות.
אף אחד מן השטחים האלה לא יכול היה לספק לתשמ״ג את
איש־השנה שלה.

הוא נמצא במקום ש בו מתאחדות כל הבעיות•
האלה, אצל האיש שחלש להלכה על כולן.
שנת תשמ״ב היתה שנה של מעשים -מעשים רעים, כפי
שהוכח בינתיים -ואיש־השנה תשמ״ב היה האיש שסימל את
המעשים האלה: אריאל שרון.

שנת תשמ״ג היתה שנה של מחדלים, ואיש־השנה
תשמ״ג הוא האיש שסימל אותם: מנחם בגין.

חדש:
הלן מק־

ממש היום, יצא ספרה החדש של
(״מלכת המתח״ כפי שמכנים אותה
סופרים ועתונאים רכים בארצות־המערב):

אינם

בחסות האפלה

זו ספר מתח גדוש־פעולה ומלוטש להפליא, על
המלחמה הנצחית שבין אירגוני הטירור לכין
שירו תי הביון המערביים.

ב עיו ת
ולב טי ם
ב חיי ה מין
מאת

ד״ר מרדכי זי ד מן

לבל ה ע תוני ם
* ^ בכר טי סי אשר אי ב מ חירי

6ע 68$ 011 אוס
* 1א סוז * אז 0ז או

ויזה

סז5**£11ו

המערכ תי
•שראכרט

שרו ת ת.ד. לל א ת שלו ם -חני ה חופ שי ת במקו ם

פרסום

אידיאל

הוצאת רשפים

227117/ 8־ 03

הוצאת ״כדים״ -ת״א.

ז קו ק דחוף למודעהל

להשיג בכל חנויות הספרים.

אי תן עמיחי

הדברת^מזיקים
מומחים להדברת תיקנים
(ג׳וקים) ,תולעי עץ, חיקי
ספרים ובגדים.
רמת-גן. דח־ מודיעין .18ת.ד2272 .

790114-5-6.70 רש׳מס־יג עסק *4* 1/75
ספירת על בריאותך ורכוסך

,מודעות בטלפון

-ניה־וויק״

אבן ג בי רו ל סוו ת״ א, פתוח 20.00 - 7.30ר צו ף

״לא תוכל להניחו מידך, בטרם סיימת את העמוד
האחרון. מרתק ומסמר־שיער.״

מי מומחית

יי א׳י׳ ״ין ג׳י ג 89

סלע מי ס:

^ 284919
__ 295318 השתלת )0 5 8 *23

לשרותך 24 שעות ביממה

622828 ,623311־03
לב טי׳ כרטיסי אעוראיבלבד

העולם הזה 2401

חישחשש ונשות

* * נחם בגין יצא מבית־הכנסת היכל שלמה. הוא חייך.
/#זה היה ביום השני של ראש־השגה תשמ״ג. בערב שלפני־כן
שמע בגין ב שידורי הבי־בי־סי הבריטי על הטבח שנערך במחנות
צברה ושאתילא, בשטח שהיה נתון לשליטת צה״ל. לדבריו היתה
זאת הפעם הראשונה שבה שמע על הזוועה — אם כי לאחר מכן
התעורר ספק על־כך בוועדת־החקירה. לא היה ספק לגבי העובדה
שבאותו בוקר, השני של ראש־השנה, כבר ידע מה התרחש.

נראה בעליל כי מנחם בגין לא הבין עדיין, באו תו
בוקר, שאירע מאורע בעל השלכות היסטוריות, וכי
הטבח עומד לחולל רעש־אדמה בי שראל ובעולם.
כשהחיוך על פניו, וכשהוא מוקף באנשי־ביטחון
חובשי־כיפות, יצא בגין מן הבניין הפסבדרמונומנטלי של הרבנות
הירושלמית. בחוץ המתינו לו מעריצים, שצעקו בקצב :״בגין!
בגין!״ קריאות אלה בלעו את קריאות־הזעם של מפגינים אחדים,
שהצליחו להגיע למקום ולצעוק לעבר ראש־הממשלה.
שעה קלה לפני כן התקהלו כמה מאות מפגינים לפני ביתו של
בגין, כדי להביע בהפגנה ספונטאנית את הזדעזעותם מן הטבח.
המישטרה, שהעריכה, כנראה, את חומרת הפרשה יותר מאשר
בגין,היתה מוכנה. היא התנפלה על המפגינים בחימה שפוכה,
הפציצה אותם בגאז מדמיע ופיזרה אותם.
אחדים מפליטי ההפגנה הזאת הם שהצליחו להגיע עד לפתח
בית־הכנסת, לפי כל הסימנים, לא שמע בגין כלל את קריאותיהם.
הוא שמע רק את מקהלת מעריציו, ונהנה מהם. חיוך של אושר
התפשט על פניו.
ח שהיה בעיני־כל אדריכל המדינה, מצביא מילחמת־העצמאות
הארוכה והעקובה־מדם, לא היה מעולם מוקף באומרי״הן בילבד.
בממשלתו ובמיפלגתו היו מתנגדים עקשניים להחלטותיו.
ב־ 1953 התפטר והלך לשדה־בוקר, מפני שהתגבש בממשלה רוב
נגד תפיסותיו. ב־ 1963 התפטר בשנית, והפעם סופית, מפני שנוצר
רוב נגדו בצמרת מיפלגתו.
יור שו בשילטון, לוי אשכול, לא היה אלא יושב־ראש הממשלה.
לא היתה לו כל יכולת לקבל החלטות לבדו, והוא גם לא שאף
לכך. חוסר־ההחלטה היה כימעט הסמל המיסחרי שלו, והוא
התבטא באימרה שייוחסה לו, בתשובה לשאלה אם הוא מבקש
קפה או תה. לפי ההלצה העממית טובת־הלב, השיב אשכול :״חצי
— חצי!״
כאשר קמה במאי 1967 תנועה עממית שתבעה את מינויו של
משה דיין כשר־הביטחון, נכנע אשכול. אז הגיע גם מנחם בגין ־
לממשלה.
גולדה מאיר, שתפסה את מקומו של אשכול עם מותו, היתה
מבחינות רבות אשה חזקה, עקשנית, שתלטנית וחסרת״פשרות.
אך גם היא לא יכלה להחליט לבדה. אמנם כפתה את אישיותה על
אנשים כמו משה דיין ויגאל אלון, אך ממשלתה היתה תמיד

כלשהו, היה זה סוף פסוק, ולא עלה על דעת איש לערער על

הפסוק הרומאי העתיק —
( £ 8 1 ,״רומא דיברה, העניין

נגמר״) התגשם בו. בגין דיבר, הוויכוח תם.

מאז ימי־הזוהר של בו־גוריון, לא היה אדם בישראל שנישא על
גלי אהבה אישית כה רבה. את בדגוריון העריצו העולים החדשים
מן הארצות הערביות, התמימים והנלהבים, שראו בו את שליח
האל. בניהם של עולים אלה צועקים עתה בחוצות ישראל :״ב־גין!
ב־גין!״ ומוכנים לרמוס, בזעם אלים, כל מי שמתנגד למנהיגם
הנערץ.

אין הם צועקים ״ליכוד! ליכוד!״ ,וגם לא ״חרות!
חרות!״ אהבתם העיוורת נתונה לאיש בגין, בגין מלך
ישראל, מלך ב שר ודם.
אך לא רק ההמונים בעיירות־הפיתוח, בני ״ישראל השניה״,
תלו בו את תיקוותיהם. גם ציבורים מתוחכמים ובני־העילית פנו
אליו, בצר להם. כאשר פרץ השנה מרד הרופאים, הם התחננו
באוזני בגין שיתערב ויטפל בעניינם אישית. פרופסורים הלכו
והירצו לפניו על ענייני־הכלכלה, ששיעממו אותו, כדי להמריצו

היה זה החיוך האחרון של מנחם בגץ.
עוד באותו יום הוא נמחק מעל פניו,עד סוף תשמ״ג.

. 9הוא איננו מתנקד־
^ כל שנה י ש פסוקים ואמרות, סיסמות וצורות־דיבור
/האופייניים׳לה.
כזה היה ה״מהפך״ של תשל״ז, ה״מומנטום״ של תשל״ח,
ה״צ׳חצ׳חיס״ של תשמ״א, ה״פלונטר״ של תשמ״ב.
בתשמ״ג נגעו אמרות רבות למצבו הגופני והנפשי של מנחם
בגין, האיש המחזיק בידיו את גורל האומה.
נאמר ש״בגין מנותק,״ שהוא ״תלוש מן המציאות״ ,שהוא
״אדיש״ ,שהוא ״מדוכא״ ,ש״אינו מתפקד״ ובסלאנג החדש :״בגין
אסטרונאוט״ .כלומר: מרחף בחלל החיצון.

אולם המילה שחזרה על עצמה יו תר מכל היתה
״עצבות״ .גם חסידיו של בגין ו עוז ריו הקרובים,
שביק שו להאיר את מצבו ב אור החיובי ביו תר
האפשרי, אמרו :״בגין עצוב.״
במסיבות ליל״שבת ללא־ספור, אחרי פיצוח הגרעינים ולפני
שירת שירי־הנוסטלגיה שהפכו להיט בישראל של תשמ״ג, נדון
הנושא המרתק: מה קרה לבגין? מה מצבו? מה גרם לזה?
נושא זה לא צץ רק בשיחות בטלות של אזרחים, אלא גם שימש
נושא לא־אכזב לדיונים במוסדות מיפלגתיים וציבוריים, הוא
הגיע למאמרי העיתונים, וגל ש גם אל עמודי העיתונים החשובים
ביותר. היתה בו תערובת של רכילות אישית וניתוח נתון בעל
השלכות לאומיות ובינלאומיות מרחיקות־לכת. השתלבה בו נימה
כימעט־סיפרותית ואינטרסים יומיומיים פרוזאיים ביותר.
עצם העיסוק הכללי הזה במצבו האישי של ארם אחד,
רם־מעלה ככל שיהיה, הוא מחמאה בלתי־מודעת. ואכן, כל מי
שעסקו במצבו של בגין, בפומבי ומאחרי גבו, היו מודעים למעמדו
המיוחד של האיש בישראל, בפרוס השנה תשמ״ד.

מעולם לא החזיק אדם אחד בי שראל בהשפעה
אי שי ת כה רבה. גם אילו היה מנחם בגין דיקטטור —
והוא היה רחוק מלהיות כזה — לא יכול היה להשפיע
יו תר.
בשיא יוקרתו, לא הגיע דויד בן־גוריון לשילטון־י חיד כזה. אף

חיוך מסויים: בגין בצאתו מבית־הכנסת. ביום השני של ראש־השנה תשם־ג
אחרי

הנהגה קולקטיבית. בגבור תנועת־המחאה
יום־הכיפורים, נאלצה להתפטר.
ראש־הממשלה יצחק רבין היה רחוק עוד יותר מלהיות
שליט־יחיד. שר־הביטחון שלו, שימעון פרס, חתר תחתיו בלי
לאות, וממשלתו היתה כספינה הנזרקת אנה ואנה על־ידי גלים
סוערים.

בגין סובל בזרועו בימי האבל לאשת!

מילחמת

ליטול בידיו גם את האחריות לענייני־המשק. הכל האמינו שרק
בגין יכול להושיע, לחתוך דברים, לקבל החלטה מחייבת — כי
לשום אדם אחר ולשום מוסד בישראל לא היתה סמכות כזאת.
כך נוצר מצב מוזר, שאין לו תקדים בישראל. כל הסמכות
המעשית היתה בידי אדם אחד — אך האדם הזה היה שרוי, גם
לדיברי עוזריו ומקורביו, במצב.של עצבות ודיכאון.

מלו נשו ודם

רק אי ש אחד יבול היה להחליט — אך אי ש זה היה
״מנותק מן המציאות״ ,ברח מהחלטות ואך חדל
מלהקשיב לבעלי־שיחו.

* ץ צ בו של מנחם בגין היה בסוף תשמ״ג שונה לגמרי. שריו היו
ברובם אפסים גמורים, שהתקוטטו בלי הרף, וכל מחלוקת
גדולה וקטנה הובאה אליו להכרעה. כאשר החליט בעניין

בישראל התפתח תחביב חדש. כשם שהבריטים יוצאים לשדות
כדי לצפות בציפורים, וכשם שאנתרופולוגים יוצאים לאיים
רחוקים כדי לצפות בשבטים פרימיטיביים, כך יצאו עיתונאים

31 1

ויבקשו נערה יסה בבל נבול ישראל, וימצאו את אבישג
השונסית, ויביאו אותה למלך.
והנערה יסה עד מאוד, ותהי למלך סוכנת, ותשרתהו.
והמלך לא ידעה.

זהו תיאור עצוב של זיקנת אדם, שהיה בצעירו תו
הרפתקן בלתי־נלאה, מורד במלכות, מצביא, רודן
כל־יכול, רודף־נשים ומדכא־מרידות. במ שך 40 שנה
מלך בישראל.
טיבעי לו לאדם להתעצב ברבות הימים. כוחותיו הגופניים
מתדלדלים, והישגיו הגדולים הם נחלת העבר והפכו זיכרונות.
ידידיו, עמיתיו ומקורביו, בני דורו, נפטרים בזה אחר זה. בדידותו
גוברת. הצעירים, בני דור הבנים, הנכדים והנינים, נראים לו,
מטבע הדברים, כצאצאים חלושים, שאינם ראויים לענקים
שקדמו להם.
תופעה כללית זו חמורה יותר אצל מנהיג מדיני. ככל
ש שילטונו מבוסס יותר, כן הוא מתחיל לחשוד בסובבים אותו.
נרמה לו — ולרוב בצדק — שכל הבאים אליו אינם באים אלא
כדי להשיג ממנו משהו, שכל דיברי־השבח אשר בפיהם אינם
אלא דיברי חנופה והתרפסות, על־מנת לקבל פרס.
חשדנותם של שליטים מזדקנים היא תופעה הממלאה את
סיפרי ההיסטוריה, החל בקיסרים של רומא וכלה בסטאלין, החל
בהורדוס וכלה בהיטלר. במיקרה הטוב, מביאה חשדנות זו
להינתקות ולהתבודדות. במיקרה הרע היא עלולה להביא
לגילויי ם פסיכו־פאתיים. כמה מקיסרי רומא, החל באוגוסטוס
קיסר, ציוו לרטש את ביטני בני־חסותם; הורדוס ערך שחיטה
במישפחתו: סטאלין עמד להוציא להורג את רופאיו היהודיים;
היטלר היה עסוק בימיו האחרונים בהטלת פיסקי־דין־מוות על
שותפיו הקרובים ביותר, כמו הרמן גרינג והיינריך הימלר.

דזיד הסרך הזקן (רפי רסבו־נט)

בגין בווד אי אינו תמה לרו מי ם אלה. אך היתה לו
הזכות המלאה להרגיש בתשמ״ג כי האנשים שהוא
סמך עליהם הכזיבו, שאי ש כמו אריאל שרון הוליך
אותו שולל, שתלמידיו הם גמדיפישאפתניים, ו שאין
לו אי ש שהוא יכול לסמוך עליו.

81 ישהשנהתשמ״ג
הרגשה כזאת יכולה להסביר במידה רבה תופעות של דיכאון
והינתקות.

9אדמו בן 53
^ רא שי ת

השנה ירדה על בגין מהלומה נוראה. עליזה אשתו

* נפטרה.

לפי כל הסימנים, היתה עליזה האשה היחידה בחייו
של בגין — פ שו טו במ שמעו.
הוא הכיר אותה כשבא לנאום בעיר דרוהוביץ׳ .הוא הוזמן
לסעודה אצל גביר יהודי מקומי, ראה את שתי בנותיו, התאומות
בנות ,17 התאהב.בו במקום ב״אלה״ ,ונשא אותה כעבור זמדקצר
לאשה. בתקופת החיזור פרש בפעם הראשונה והאחרונה
מהפעילות המיפלגתית בדי לעבוד כמתמחה בעיר דרוהוביץ׳.
בגין הצעיר לא היה גבר יפה־תואר. גם בזיכרונותיו אינו
מצטייר כאחד הסטודנטים המקדישים את ימיהם ולילותיהם
לנשים, ליין ולזמר. הוא היה כבר אז פעיל מיפלגתי וקנאי פוליטי,
ויתכן מאוד שלא ידע נשים לפני נשואיו.
היחסים בין מנחם ועליזה היו קרובים במיוחד גם בשל החוויות
שהם חוו בצוותא. עליזה היתה עימו, כאשר ברח מוורשה, עם
התקרב הנאצים, והגיע לווילנה, שהיתה בידי הליטאים. הם נפרדו
כאשר הוא נלקח משם על־ידי הקומוניסטים למחנודריכוז
בברית־המועצות, והתאחדו שוב עם הגיעו ארצה, כחייל בצבא
הפולני הגולה של הגנרל אנדרס.
במשך השנים הארוכות, שבהן עמד בגין בראש
האירגון־הצבאי־הלאומי, כאשר חי תחת כיסוי של זהות כוזבת
והיה צפוי בכל עת לגילוי ולהריגה בו במקום, היתה עליזה —
והיא לבדה — לידו.
היא היתה לצידו במשך 29 השנים, שבהן אכל מרורים כאיש
האופוזיציה (מילבד תקופה קצרה בממשלת־האחדות־הלאומית),

(המשך בעמוד )35

(המשך מעמוד ג) 3
עסקנים בישראל לצפות בבגין. גם עיתונאים זרים הצטרפו
׳תחביב זה של 0זל 911־ ד א .8 £ 0 1
הם ישבו מאחורי מצלמותיהם ביציע הכנסת, וצפו במשך שעות
:בגין, כשהוא יושב לבדו ליד שולחן הממשלה, מבלי לזוז, מכלי
:יעוות את פניו, מבלי להגיב בצורה כלשהי על מה שנעשה ומה
טנאמר. הם הלכו לטכסים משעממים ולאירועים ממלכתיים
חסרי־עניין, אך ורק כדי לעקוב אחרי תנועותיו והבעות־פניו של
מנחם בגין.

כל התצפיות האלה אי שרו רק מימצא אחד: מנחם
בגין נראה כאדם מנותק, מופנם, תלוש מן המציאות.
אך התצפיות לא ענו על השאלה: מה גורם לכך?

על כך היה נ טו ש הוויכוח, שהסך עיסוק מרכזי
בישראל של תשמ׳׳ג.

• והמלו דוד זקן
^ הכבר הפשוט ביותר נגע לגילו של בגין. לקראת סוף
1 1תשמ״ג חגג את יום הולדתו ה־ .70 האירוע צולם על־ידי צלם
ממשלתי, ותמונותיו עברו ביקורת קפדנית לפני שמעטות מהן

שוחררו לפירסום. אך גם כך נראה בגין כשהוא עומד לפני העוגה,
באדישות גמורה, ומזכירתו מוליכה בידיה את ידו כדי שיוכל
לפרוס את העוגה.
האמנות העולמית מלאה בתיאורים של אנשים מזדקנים.
דמותו של הארי הזקן, שכוחותיו נטשוהו, ושהגורים מהתלים
ומתגרים בו, היא תמונה קלאסית בספרות.
אחד התיאורים הנוגעים ביותר ללב מופיע בפרק הראשון של
ספר מלכי ם אי:
והמלך דוי ד זקן בא ביסים, ויכסוהו בבגדים ולא יי ח ס

ויאסרו לו עבדיו. :יבקשו ל א דוני המלך נערה בתולה,
ועמדה לעני המלך ותהי לו סוכנת, ושבבה בחיקך וחס
המלך׳.

לאדוני
* בחגיגת יוסיהולדתו של המולטי-מיליונר נסים גאון
(באמצע).

דיכאון: המזכירה יונה קלימוביצקי עוזרת לבנין לחתוך את עוגת יום הנרדתו ה־70

ליופי של שיער־ ויד אל ששו-ן
הים, המלח, השמש, הכלור והחול גורמים נזק ל שערך

ני קוי
ש מ פו ה מ כי ל פ רו ט איני ם, יו צרמ אז ן ל חו ת
ב שי ערךומ קנ ה לו ר עננו תברק וג מי שו ת.

יי צו ב ( קונדי שן)
קי ה קי ץ ה חמי םוהש הי ההמ מו שכת בי ם
!בבריכה מזי קי ם ל שיער. בי מי ם כ אל ה ר צוי
1ח פו ףראשל עי תי ם ק רו בו ת, א פי לו יו ם יו ם.

הנוסחה המקצועית (ב אריז ה חומה)
הנוסחה לשיער רגי ש (ב אריז ה קרם)
הנוסחה לטיפול בק שק שי ם

ש טי פ ת סיו ם

ז כ שי רי טי פו ח ה שיער של וי דאלש שון נו עדו
לטפח ולשמראת שיערך. וי דאלש שון, מעצב
ז שי ערהאמ רי ק אי הנוד ע ה כין במעב דו תיו
־נכשירים מ עו לי ם ל טי פו ח השיער, ל הגנתו
׳ ל הזנ תו. בתכ שי רי ם אל האתי כול הלח פו ף
את שי ערך יו ם יו ם.
לב חיר תך שלו שסד רו תתכ שירי ם, ב חרי לך א ת
זו המת אי מ ה ביו תרל שי ערך :

ל הו ספתל חו תבאמצ עו ת פ רו ט אי ן
טב עי על ב סי ס נ טו ל שו מן. מ ב רי אאת
ה שיער ו הו פ ך או תו לג מי ש,
מל א ונו ח ל עי צו ב.

מעני קהל שי ער ״ פיני ש״ נ כון, ל שי ער
וי דאלש שון פי תחאת שי טתש לו שתה שלבי ם
ל טי פו ל מו שלםב שיער. ב כל שלב ו שלב זו כ ה
שערך ב״ מנ תהב רי או ת ו היו פי ״ לה הו א ז קו ק.
כל סי דרה כו ללת שמפו, מיי צ ב ( קונ די שנ ר)
ותכ שי רלש טי פ ת סיו ם, ל טי פו ל ב שי טתש לו ש ת
ה שלבי ם :

מל א, ג מי ש, ו ל שי מו ר עי צו ב ל או רךז מן.

את תכשירי וידאל ששון ניתן להשיג
ברשתות השיווק הגדולות, בבתי הכל־בו,
בפרפומריות ובבתי־המרקחת.

ו\ז5500ג5/
משווק ע״י דיפלומט בע״נז טל

(המשך מעמוד ) 32
ונחל כישלונות בשמונה מערכות־בחירות רצופות. וגם כאשר
הגיע סוף־סוף ל שיל טון לא הסתחרר עליה ראשה, כפי שקורה
לא״פעם לרעיות של מנהיגים, והיא נשארה כפי שהיתה —
פשוטה, שקטה, שפוייה, בלתי־מתבלטת אך בעלת עקרונות
חזקים, שהשפיעו על בעלה.

כאשר אשה כזאת נפטרת ומשאירה אחריה את
;לה, עלול הדבר להשפיע בצורה החמורה ביו תר
8האלמן. הסטאטיסטיקה יודע ת לספר כי

תוחלת־החיים של הגברים הנותרים בודדים בגיל זה
נמוכה בצורה משמעותית ביו תר מזו של בני־גילם
המאושרים יו תר. רבים מהם נפטרים תוך שנה־שנתיים,
אחרי מות נשותיהם, כאילו ביקשו להצטרף
אליהן.
אצל מנהיגים פוליטיים מזדקנים, הסובלים במילא מבדידות
גוברת, מכה כזאת יכולה להיות מכאיבה שיבעתיים. בהיסטוריה
הקצרה של מדינת״ישראל זכורה הדוגמה של דויד בן־גוריון, שגם
הוא היה תלוי כל חייו באשה אחת. אף שפולה בן־גוריון היתה
שונה מאוד מעליזה בגין מבחינות רבות, היה קיים בין השתיים
דמיון כלשהו: שתיהן ראו את עצמן אך ורק כעזר־כנגדו, ויתרו על
כל קיום עצמאי, הקדישו את חייהן לטיפול בגבר, בסיעודו

אשה יחידה בחיים: מוחם בגין, עטור זקן של אבל. אחרי מות אשתו
וביי עוץ לו. כאשר נפטרה פולה, הפך דויד בן־גוריון שבר־כלי.
היה בולט מאוד שאיבד כל חשק לחיות.

צלקת לעז האומה
^ 9ל הבדידות הטיבעית של איש מזדקן ומנהיג פוליטי, ואל
\£המכה שספג במות רעייתו, נוספה אצל בגין גם בעייה
רפואית.

סנחם!עליזה בגין 11942 ,־1979

מצבו הגופני של מנחם בגין הוא אחד הסודות
השמורים ביו תר במדינת־ישראל, שאין בה סודות
רבים. גס בקרב רופאים ר בו הניחושים, ובקרב
הציבור הרחב על אחת כמה וכמה.
בישראל אין מסורת המחייבת את ראשי השילטון לדווח
לציבור על מצבם הגופני, המשפיע על עניין הכלל. הנשיא לינדון
ג׳ונסון, שחשף את צלקת הניתוח שלו לעיני האומה כולה, לא היה
ישראלי.
לכן רדפו השמועות זו את זו. הן מצאו קרקע פוריה, כי
התקפי־הלב, שבהם לקה בגין בעבר, ידועים לציבור, ונפילתו
המוזרה בחדר־האמבטיה נראתה גם היא חשודה. במשך רוב חודשי
השנה צלע בגין, בעזרת מקל ובילעדיו, אחרי שקם
מכסא־הגלגלים. ניכר היה היטב על פניו שכל תנועה גורמת לו
יסורים.

אילו תרופו ת ני תנו לו על־ידי רופ איו? כיצד הן
השפיעו על מצבו, על כושר־התיפקוד שלו, על
יכולתו להתרכז, להקשיב, לקבל החלטות?
היה קיים פיתוי גדול לתלות את כל האשמה להתנהגותו
המוזרה של בגין בתרופות. אנשים שראוהו בישיבות, שבהן ישב
חסר־חיים, כאדם שאינו מקשיב ואינו משתתף, נטו להאמין כי הוא
מסומם בתרופות, המרדימות את הפעילות השיכלית. לפי ידיעה
אחת, קיבל טיפול בליטיו ם, תרופה הניתנת גם לחולו־נפש.
כטיבעו של ההומור הישראלי האכזרי, נולדו בדיחות על רקע
זה. אחת מהן סיפרה כי מדי יום שואלים רופאיו של בגין את
יועציו, או את האמריקאים, לאיזה בגין הם זקוקים באותו יום —
ל בגץ נמרץ או אדיש, אופטימי או פסימי, נועז או מהסס. לפי
התשובה הם מספקים לו את התרופות לאותו יום.
במילא התעוררו גם חשדות, שלא בגין שולט במדינה, אלא
מישהו העומד מאחריו. הדוגמה הקלאסית למצב כזה היא זו של
הנשיא האמריקאי וודרו וילסון, בתום מילחמת־העולם הראשונה,
שלקה בשיתוק. אישתו ועוזרו העלימו את מצבו, קיבלו את כל

ההחלטות במקומו והעבירו אותן בשמו, ו שלטו למעשה באומה,
שלא ידעה את המצב האמיתי של המנהיג. היתה זאת פרשה
טראגית במיוחד, כי ויל סון היה יוזם הקמתו של סדר עולמי חדש,
שהוליד את חבר״הלאומים — אך כוחו לא עמד לו להנחיל את
חזונו לעמו ולכפות את הגשמתו על מוסדות־השילטון. י ש
התולים במחדל היסטורי זה את הקולר להתפתחות הרת־השואה,
שהולידה את עליית הנאציזם ואת מילחמת־העולם השניה.
הניחושים לגבי בריאותו של בגין לא פסחו, כמובן, גם על מצבו
הנפשי. פסיכולוגים רציניים, והרבה פסיכולוגים־בגרוש, השמיעו
השנה תיאוריות על מיבנה נפשו של המהיג.
אחת ההשערות היתה כי בגין הוא מטיבעו אישיות
מאנית־דפרסיבית, אם כי לא במידה שתהפוך אותו למיקרה
קליני. אנשים נזכרו כי גם בשנים הקודמות ניכרו בבגין הבדלים
גדולים במצבי־רוח, עליות חדות וירידו ת חדות. כאשר נתקל
באכזבות פוליטיות ואישיות, היה עלול להגיב עליהם בצורה
קיצונית.
אחרי פרשת אלטלנ ה התמוטט בגין לעיני הציבור כולו,
והשמיע את נאום־הדמעות המפורסם, שבו התייפח בבכי ממש.
אחרי שכמה ממקורביו בתנועת־החרות, בהנהגת שמואל תמיר,
בגדו בו וניסו לנעוץ סכין.בגבו, נראה בגין כמו שנראה השנה —
מדוכא עד עפר, מכונס בתוך עצמו ומנותק. הדבר לא מנע ממנו
להכות את תמיר ואנשיו שוק על ירך ולגרשם למידבר, כשהם
מעטים, מוכים וחסרי־תוחלת.
בחוגים מסויימים פשטה האופנה לייחס לבגין דפרסיה
אמיתית, במובן הרפואי של המילה. כתב אחד, המקורב ל שימעון
פרס, ערך מעין מחקר היסטורי והגיע עד לאלפונסו מלך
פורטוגל, מלפני 500 שנים, שנעלם בעת ביקור בצרפת ונמצא
במינזר נידח, כשהוא בלתי־מגולח, לבוש בפיג׳מה וממרר בבכי.
גם תופעות כאלה לא חסרו בהיסטוריה.
התיאור הזכיר לא־במעט אדם קרוב יותר בשטח ובזמן: מוחמר
מוצאדק, המדינאי האיראני, שהיה מבחינות רבות אבי המהפכות
הלאומניות המודרניות במרחב השמי. כמו בגין היה מוצאדק קנאי
לאומני־דתי. הוא סילק את השאה, הלאים את הנפט וקבע דגם
שחזר על עצמו לאחר מכן במצריים ובמדינות ערביות אחרות. עד
שהודח על־ידי השאה, בעזרת סוכנות־הביון האמריקאית, משל
מוצאדק באיראן כשהוא שוכב בדרך־כלל במיטה, לובש פיג׳מה
וממרר לעיתים קרובות בבכי.
היו רופאים שביטלדאת כל ההשערות האלה כלאחר יד. בגין,
הם טענו, בריא בגופו ובנפשו. אין לו בעייה רפואית. י ש לו בעייה
פוליטית.

הקשר הצרפתי:
הצלחה במחיר תחר 1ת

מכונית השנה באירופה 1982 ומכונית השנה בארה״ב .1983
מה שקורה בימי אלה לפרנק הצרפתי, נותן
לך הזדמנות חלומית לרכוש את המכונית
היפה, המתקדמת, המשוכללת והרצינית
ביותר במחיר כמעט מצחיק.
״רנו 9״ — ניתנת לרכישה בשני סוגי מנועים :
1100 סמ״ק ו 1400-סמ״ק.
תיבת ההילוכים ע 5,4הילוכי או אוטומט.
חסכונית: צריכת דלק מועטה(רק 5ליטר
מת״א לחיפה) אחזקה במינימום הוצאות.
נוחה :״ישיבה״ אידאלית על הכביש תודות
לארבעה מתלים נפרדים. נסיעה שקטה
ומרווחת לכל בני המשפחה.
בטיחות: תכנון קפדני להגנה מירבית בעזרת
חגורת פלדה היקפית המגינה על הנוסעים.
תהליכי ציפוי להגנה בפני חלודה.

העולם אוהב
׳ ^ 1711א 8 £
בני מעו ה !!ד!״
ת ל־ א בי ב טל 627151 :
חיפה טל 721751 .
נקודות מכירה:
י רו ש לי ם טל 226491 .
באר שבע טל 36777 .
חיפה טל 510296 .
נתניה טל 23037 .

והמשך מעמוד ) 35

הוא הגיע לגיל ,70 והמציאות טופחת על פניו. הוא
נשחק בעימות שבין עולם חזונו ועולם המציאות.

דה־גוד הישראלי
^ לן יץ ,1977 ימים מעטים אחרי ה״מהפר׳ שהעלה את
#הליכוד לשילטון, הביע ברונו קרייסקי את דעתו הפרטית על
המאורע.
השיחה התנהלה ליד שולחן ארוחת־הערב בביתו הפרטי של
קרייסקי, והשתתפו בה עיצאם אל־סרטאווי, איש אש׳׳ף,
ופעיל־שלום ישראלי. זה השמיע כמה נבואות קודרות על עתיד
ישראל.
״אל תדאג,״ קרא קרייסקי ,״אתה תופתע לטובה. אנחנו
מכירים את הדמגוגים הלאומניים האלה של הימין. כדי להגיע
ל שילטון הם משמיעים סיסמות שוביניסטיות פרועות. אבל כאשר

ולהגיע להתפייסות ההיסטורית הגדולה עם המרחב, אשר בטבורו
שוכנת מדינת־ישראל, לטובה או לרעה.
מחשבתו היתה הפוכה: לכרות שלום נפרד עם מצריים, להוציא
את העוצמה המצרית מפישוואת הכוחות של הסיכסוך הישראלי*
ערבי, לשחרר את העורף של צה״ל כדי שיוכל להקדיש את כל
כוחו לפריצה קדימה בשאר החזיתות.

השלום עם מצריים נועד לאפשר את הגברת
המילחמה בעם הפלסטיני, כדי לצרף את הגדה והרצועה
למדינת־ישראל, ולהתקדם משם הלאה.
התוצאה: מצריים גורשה מן העולם הערבי ונותרה מבודדת גם
בתשמ״ג. לא היתה לה עוד היכולת לשמש גשר בין ישראל ובין
שאר המדינות הערביות, כפי שרצה סאדאת, ובגין גם לא היה
מעוניין בכך. סאראת עצמו נרצח בידי קנאים.

השלום החמיץ. הוא החזיק מעמד בימי הפלישה
ללבנון, אך הוא הפך שלום קר, צונן, קפוא.

• גנה גול העיניים
^ וזמת סאדאת יצרה בעולמו של בגין את העימות הגדול
הראשון בין האידיאולוגיה שלו וביו המציאות המשתנית.

חיבב אותו אי שי ת. הבית״רי הצעיר היה טיפוס שו
מאוד מז הדמות האידיאלית, ה״גויית״ כימע
שעמדה לנגד עיניו.
על כל פנים, בגין אינו מסוגל להמציא תורה חדשה, שתת<
למציאות חדשה. כאשר משתנה המציאות באופן דרמאתי, נ
בשעת ביקורו של סאדאת, או באופן הדרגתי, כפי שקורה בהב
כל העת, אין בגין מסוגל לשנות את המפה שלנגד עיניו, תר
משמע.

חוסר־יכולת זה הוא הזמנה לאסון רוחני.

• דגותאורננושאחההו
^ תכן ש תוצאו ת הכשל הראשון מסוג זה חבויות בנפשו ע
בגין, כמו פיצצת־זמן, מזה 44 שנים.
כאשר התקרבו הנאצים לוורשה, ב־ ,1939 ברח בגין יחד
עליזה וכמה מחבריו, ביניהם ישראל שייב (״אלדד״) ונו
ילין־מור. הם ניסו לעבור את הגבול לרומניה. כאשר נמנע מה
הדבר, חצו את כל פולין מדרום לצפון, ומצאו מיקלט בעיר וילנו
שהיתה שייכת עד אז ל פולין אך שנמסרה באותה עת לליט
העצמאית. שם שהה עד שהסובייטים פלשו לליטא וסיפחו אות

שארל דה־גול שר את ההימנון!מצדיע למתנחלים באלג־יד. ריצ׳ארד ניכסזן ליד צ׳ו אן־ליי סוקר מישסר־בבוד בפקין
הם מגיעים לשילטון, הם מסתדרים במהרה עם המציאות. הם
הופכים מדינאים פרגמטיים, ודווקא הם מסוגלים לעשות שלום.״
קרייסקי הצביע על דוגמתו הבולטת של שארל דה־גול, הגנרל
הלאומני שהועלה ל שיל טון על־ידי אנשי הימין הקיצוני, הצנחנים
ומתנחלי־אלג׳יריה, כדי להמשיך במילחמה עד הסוף. אולם אחרי
שהגיע ל שיל טון החליט דה־גול שהמילחמה הורסת את צרפת
ובולעת את משאביה, הדרושים לשיקום המדינה. הוא הכריז על
נכונותו להגיע ל״שלום בין אמיצי־הלב״ .הוא הכיר בהנהגת
ה״טדודיסטים׳ האלג׳יריים וחתם עימם על שלום, שבעיקבותיו
נטשו יותר ממיליון מתנחלים צרפתיים את אלג׳יריה.

לברית־המועצות. הם אסרו את בגין ושלחוהו לאחד ממחנות*
העבדים שלהם בצפון ארצם.

לפני כן קרה משהו. בג ץ קיבל בווילנה מיכתב
מארץ־ישראל, ש בו נמתחה עליו ביקורת קטלנית על
בי ברח מוורשה .״קברניט עוזב אחרון את הספינה
הטובעת!״ נאמר בו.
בגין נרעש, כינס ישיבה של נציבות בית״ר והודיע שהחליט
לחזור לוורשה הכבושה בידי הנאצים. חבריו הצליחו להניאו מכך.
בשנים האחרונות, וגם בתשמ״ג, התפתח ויכוח חריף סביב
פרשה זו. מדוע ברח מוורשה, והשאיר אחריו שם את כל
צאדמרעיתו, שבטחו והאמינו בוי מדוע לא חזר לשם, כפי שעשו
גיבורי המחתרת היהודית, וביניהם חייקה גרוסמן, שכבר היה
בידיה ר שיודעלי ה לארץ־ישראל?
היו שהאמינו כי בגין עצמו מתייסר בסתר ליבו בשאלה זו, וכי
זוהי הסיבה האמיתית לכן־ שהשואה חוזרת ומבצבצת בכל נאומיו,
לצורך ושלא לצורך, ולפעמים גם בהקשרים הגובלים בשערוריה.
בגין לא התגבר על עברו.

הדגם הסביר את עצמו: דה־גול משול לבגץ;
הנהגת הלוחמים האלג׳יריים, הפל״ן, משולה לאש״ף;
המתנחלים הצרפתיים באלג׳יריה משולים למתנח לים
הישראליים בגדה וברצועה.
קרייסקי הצביע גם עם דוגמה אחרת: זו של הנשיא ריצ׳ארד
ניכסון, שהיה בראשית דרכו דמגוג אנטי״קומוניסטי פרוע,
ושעשה קאריירה כצייד־מכשפות. אחרי שהגיע ל שיל טון התפייס
עם האוייב השנוא ביותר בארצות״הברית, סין הקומוניסטית, וערך
מסע־ניצחון לפקין.
לדיעה זו של קרייסקי היו שותפים רבים בעולם. בזירה
הבינלאומית היה בגין באותה עת דמות בלתי־ידועה לגמרי, כי
בשנות פעולתו באופוזיציה היה מקובל לזלזל בו ולהתעלם
מקיומו. כך נהגו גם השגרירויות הזרות בישראל.
על סמך ההנחה הזאת זכה בגין, איש־השנה תשל״ז, בהישגיו
הראשונים. הנשיא ג׳ימי קארטר, שהתייחס בקרירות כימעט־עויינת
אל ראש־הממשלה יצחק רבץ, ערך לראש־הממשלה בגין
קבלת־פנים מלכותית. ניקולה צ׳אוצ׳סקו, הקומוניסט הרומני,
קיבל אותו בזרועות פתוחות, והבטיח לאנוור אל־סאדאת שבגין
הוא איש־שלום מושבע, שאפשר לסמוך עליו.
כאשר הגיע אל״סאדאת לירושלים, בעת ביקורו ההיסטורי,
היה נדמה כאילו כל הנבואות הטובות האלה התגשמו. בגין
הצטלם ליד סאדאת, כשהוא זורח מאושר, והכריז :״לא עוד
מילחמה, לא עוד שפיכות־דמים!״ הדמגוג הלאומני הגדול בא
למצריים ונהנה באופן בולט ממחיאות־הכפיים בארץ הפרעונים.

אמנם, כבר אז היו שהשמיעו דיברי-ביקורת,
שאמרו כי בגין לא התעלה לגובה המשימה, שלא
השיב ליוזמתו ההיסטורית של סאדאת במחווה
היסטורית משלו, שהחמיץ את שעת־הרצוז
החד־פעמית כדי לחולל מיפנה היסטורי בדרכה של
מדינת־ישראל ומעמדה במרחב.
אבל ביקורת זו, שאחד מדובריה היה איש־השנה תשל״ח,
שר־הביטחון עזר וייצמן, השתתקה כאשר חתם בגין לבסוף על
הסכמי קמפידייוויד, ואחר־כך על חוזה־השלום. אחרי־הכל, הנה
חתם דווקא הטריבון הלאומני על חוזה־השלום הראשון עם מדינה
ערבית, ודווקא עם המדינה הגדולה והחשובה ביותר. הישג
היסטורי זה חמק מידי דויד בן־גוריון.
אולם עוד לפני שיבשה הדיו על ההסכם, התברר כי לא היה זה
מעשה־השלום הגואל. בגין לא חיבק את סאדאת, כדי להגיע
באמצעותו אל לב העולם הערבי, לפתור את הבעיות המרכזיות

אך מדוע לא חזר אז לוור שה?

הנשיא ג׳מסון סצביע עד צדקת הניתוח בנ1פ1
בגין העדיף את האידיאולוגיה.
בהיותו נער, למד מזאב ז׳בוטינסקי את האידיאולוגיה של
״שתי גדות לירדן״ .בקמפ״דיוויד הוא נהג על פיה. הוא ויתר על
כל חצי־האי סיני, על ההתנחלויות ועל ימית, מפני שהיו מחוץ
לגבולות ארץ־ישראל הז׳בוטינסקאית. הוא רצה להתרכז במאבק
על הגדה והרצועה, שהן בתוך גבולות המפה הזאת. הוא לא נטש
את המפה.
בהסכמי קמפ״דייוויד לא התכוץ בגין להבטיח ל״ערביי
ארץ־ישראל״ אלא את האוטונומיה שדר ש זאב ז׳בוטינסקי 70 ,
שנים לפני כן, עבור היהודים ברוסיה הצארית.
זוהי אחת הבעיות היסודיות במיבנהו הרוחני של בגין. בניגוד
לז׳בוטינסקי גיבורו, אין הוא אדם יוצר בשטח האינטלקטואלי או
האמנותי. הוא קיבל בנעוריו את התורה מפי ז׳בוטינסקי, והוא דבק
בה מבלי לשנות נקודה או פסיק.

זהו כל עולמו הרוחני. אילו היה נ שבר, היה בגין
נו תר בחוסר־כל.
אין לדעת איד היה ז׳בוטינסקי עצמו מגיב במצב היסטורי
חדש. בחייו שינה את דיעו תיו פעמים רבות. עד היום נטושה
מחלוקת על השאלה אם הסכים תחילה לקריעת עבר־הירדן
ממפת פלסטין המנדטורית, מעשה שלאחר מכן התנגד לו
בחריפות כה רבה עד כי קרא לתנועתו החדשה ״רוויזיוניסטית״
— כשהכוונה היא לערוך רוויזיה על מעשה בריטי זה.

ז׳בוטינסהי היה שונה מאוד מבגיז. וטל כו גם לא

התשובה המודעת היא, מן הסתם, שכל המנהיגים הציוניים של
אז היפנו את מבטיהם אל ארץ־ישראל, והאמינו כי תפקידם הוא
שם. שום מנהיג ציוני לא חשב אז ברצינות על אירגון מיליוני
היהודים במיזרודאירופה להתנגדות פעילה או סבילה נגד הצורר.
בשעתם הנוראה ביותר, ננטשו יהודי אירופה הכבושה בידי
מנהיגיהם.
מבחינה זאת לא היה הבדל בץ זאב ז׳בוטינסקי וחיים וייצמן,
דויד רזיאל ואליהו גולומב, רויד בן־גוריון ואברהם שטרן, משה
שרת ומנחם בגין. המחשבות של כולם התמקדו בדרך להקמת
המדינה היהודית אחרי המילחמה, ולא בדרך להצלת היהודים
שהיו אמורים לחיות במדינה זו.
אך האם היתה זאת באמת ההכרעה האישית הנכונה? האם ההדר
הבית״רי לא חייב תשובה אחרת בליבו של אדם, ששר ״למות או
לכבוש את ההר?״

האם לא היה כאן עימות בין המציאות החדשה,
שהשתנתה באופן דרמאתי ובלתי-צפוי, ו בין
האידיאולוגיה השגורה?
יש הסבורים שהיה זה מיבוון של אומץ־לב — להזדקף ולצעוד
בעיניים פקוחות חזרה אל תוך התופת. בגץ היה אז בן 26
בסך־הכל, וכמה מגיבורי מוד־הגטאות היו בני גילו• אד בגין
הוכיח לאחר־מכן במחתרת אומץ־לב רב, וסיכן את חייו בכל רגע
במשך שנים.

לא אומץ־הלב הגופני חסר לו, אלא אומץ־הלב
המחשבתי והרוחני, שחייב אותו לחרוג מן המפה
הנפשית שלו. דווקא לכך לא היה מסוגל, ויתכן כי
יסורי-המצפון על כך מכרסמים בנפ שו.

• היהודי וחצנו

ך העימות הגדול ביותר בין המציאות ובין האידיאולוגיה
נ עיר בעולמו של מנחם בגין בעיקבות הפלישה ללבנוו.

{}ישחששתשמ״ג
;משך מעמוד ) 37

אין ספק שתוצאות ההחלטה הזאת הטילו את הצל
שחור ביו תר על רוחו של בגין בשנת תשמ״ג.
כאשר החליט על המיבצע, סבר בגין שזהו מיבצע צבאי קטן,
ייימשך יומיים־שלושה, ושבו ייפלו לכל היותר כמה עשרות
וחמים.
כוונת המיבצע התאימה למפה של בגין. בעיניו היתה אמורה
היות פשיטה צפונה, כדי לחסל אחת ולתמיד את אש״ף וכוחותיו,
והפריעו בעצם קיומם לתהליך הסיפוח של הגדה והרצועה
ישראל. יתכן שבגין גם האמין ברצינות כי המיבצע נועד
הבטיח את שלום ישובי״הגליל, וכי מתן השם הזה למיבצע לא
יה אקט של ציניות עילאית.
את ההחלטה קיבל מנחם בגין. אך היוזמה היתה של אריאל
ורון, איש־השנה של תשמ״א ותשמ׳׳ב.

אי־אפשר להבץ את אשר קרה לבגץ בתשמ״ג
ן בלי לחדור לסבך היחסים בין שני אנשים אלה.
בגין לא רצה למסור ל שרון את תיק־הביטחון. הוא התלוצץ
טאם יקבל שרון את התפקיד, הוא ישלח את הטנקים של צה׳ל
׳הקיף את מישרד ראש־הממשלה ויחולל הפיכה. כמו כל בדיחה,
זעירה גם זו על מחשבותיו הכמוסות של בעליה.
אך לבסוף נאלץ בגין למסור את התיק לשרון, ואז נוצרו בין
זשניים יחסים של תלות מוזרה — כאשר בגין תלוי מבחינה
;פשית בשרון, ו שרון מזלזל בבגץ.

היה משהו בסרשת־יחסים זו שהזכיר את היחסים
בין שאול המלך, הלוחם העייך והעצוב ובין מי ד
הצעיר, בתיאור התנ״כי.
בגין העריץ את שרון. כאשר בא בגין ארצה, והוא קרוב לגיל
,30 מצא כאן את ה״צברים״ ,גזע. ג און ונדיב ואכזר״ ,שהתאים
בדיוק לאידיאל הז׳בוטינסקאי. היה נדמה שהם היו כל מה שבגין
לא היה: יפי־תואר, זקופי־קומה, בלתי־מסובכים, מושרשיק
בקרקע, אנשי״עמל, אנשי״מעש ואנשי־ביצוע.
אם גילם מישהו את כל התכונות האלה, הרי היה זה אריאל
שרון. בצעירותו היה יפה־תואר, בעל חזו ת.ארי ת״ מובהקת(עד
היום מרננים כי סבתו של שרון, אם אמו, היתה רוסיה נוצריה, דבר
שהיה הופך גם אותו ל״גוי״).
בניגוד לבגין, שהיה בכל חייו רק חייל בצבא אחד, צבאו
הפולני של הגנרל אנדרס, וששירת שם כמתורגמן, איש־מישרד,
הרי היה.אריק״ לוחם בה׳׳א הידיעה, פצוע־קרב.

בגין התחנך כל חייו באווירה המיליטריסטית של
בית׳׳ר, לבש מדים, עמד דום, הצדיע, אך מעולם לא
פיקד אך על מיבצע צבאי אחד. גם באירגון
הצבאי־הלאומי היה אידיאולוג ומדריך פוליטי, לא
מפקד של מיבצעים, ולא משתתך בהם. ו א לו אריאל
שרון היה מפקד מהלל, אם כי שנוי במחלוקת, אדם
שפיקד על אוגדה תחת אש.

הנער מברסט״ליטובסק, בן לבלר־הקהילה, העריץ את הצבר מן
המושב, איש ההתיישבות העובדת, שעוררה תמיד התפעלות
סמוייה, מהולה בשינאה ובקינאה, אצל הרוויזיוניסטים. גם
מבחינה נפשית היה שרון שונה מבגין, בצורה שהיתה מוכרחה
להרשים את הקשיש יותר. שרון הוא אדם בעל ררך־חשיבה
פרימיטיבית, המסוגל לרכז את כל אישיותו התקיפה במחשבה
פשוטה אחת, אף יותר מבגין עצמו. לאיש כמו שרון אין לעולם
שום ספק בצידקת מעשיו ובנכונות דרכו. בגין אינו רחוק מתכונה
זו, אך אין הוא מודע לכך.

לאדם פשטני, בעל שאיפות לוהטות ויכולת
להתרכז כולו בדבר אחד, י ש לעיתים קרובות
כו שר־ שיכנוע עצום. שרון מחונן בתכונות אלה.

9החדרן דהאמוין
ף אגדה הגרמנית י ש סיפור על החלילן שבא לעיר
^ ה א מלין, שבה רבו העכברים. הוא הבטיח להשמיד את הנברנים
תמורת תשלום. כאשר הסכימו לכך אבות־העיר, ניגן האיש
בחלילו. העכברים המוקסמים צעדו אחריו, והוא הובילם אל תוך
הנהר, שם טבעו.
אבות״העיר הקמצנים לא שילמו לו את המגיע, והאיש התרגז.
הוא ניגן בחלילו שוב, ילדי־העיר המוקסמים צעדו אחריו, והוא
הטביע גם אותם בנהר.

בגין בעת מניין קומת במסת

לגבי מנחם בגין — כמו לגבי רבים מבני ישראל,
שטבעו בלבנון בנהרות של דם — אריאל שרון הוא
החלילן מהאמלין.

הפיתוי להיות מנהיג של מילחמה מפוארת,
ולהתחרות עם בן־גוריון גם בשטח זה, סיפק דחיפה
נוספת.

כאשר דובר על המיבצע בלבנון, האמין בגץ ל שרון בעיניים
עצומות. לפי כל הסימנים לא היה לבגין המושג הקלוש ביותר על
המצב בלבנון, על המורכבות שלא־תיאמן של היחסים הפנימיים
באותה ארץ מקוללת, על הממדים הסמויים של המיבצע המתוכנן.
מובן מאליו שלא היה לו שום מושג על הצדדים הצבאיים שלו, כי
אין אדם רחוק יותר מענייני־צבא, ולוא גם בתיאוריה, מאשר נואם
חוצב־להבות זה על מילחמות־ישראל.
בכל חייו הצטיין בגין בחוסר־אבחנה שכימעט לא־ייאמן לגבי
בני״אדם. הדבר הוכח במינויים רבים, שעוררו גיחוך. י ש לו
כישרון נדיר למנות את האיש הלא־נכון לתפקיד הלא־נכון. שני
מועמדיו למישרת נשיא־המדינה הם הוכחות חיות לכך.
איש־הצבא שהרשים את בגין יותר מכל היה רפאל איתן. לא
היתה לבגין כל אפשרות לדעת כי הצבר איש־המושב, בעל החזות
הצבאית המובהקת, הדיבור האיטי וההתנהגות הבוטחת, אינו אלא
מורון, מם־כף מצטיין שהיה לקצין בכיר הרה־אסון. בגין הכריז
עליו כעל אחד מגדולי המצביאים של עם ישראל בכל הדורות,
כשם שהכריז בשעתו על ג׳ימי קארטר, הכסיל המחייך, כעל
אישיות שוות־ערך לז׳בוטינסקי ולז׳יזפה גאריבאלדי.

כאשר החלה המילחמה, היה בגין שרוי באויפוריה. המצלמה
הנציחה אותו במרומי מיבצר־הבופור, בסצנה גרוטסקית שיכולה
היתה להילקח מסרט של פרדריקו פליני. כשחיוך של אושר שפוך
על פניו התהלך ליד המיבצר העתיק, מנותק מכל מציאות
ממשית, בלתי־מודע לכך שהוא עומד למעשה על קיברם של
מיטב הלוחמים, ושהמקום נכבש אחרי קרב אכזרי.
כמה ימים לאחר מכן הכריז כי. ה ארץ תשקוט ארבעים שנה״,
וכי עד סוף 1982 ייחתם חוזה־השלום עם מדינת־לבנון.
בגין לא ידע כי המיבצע נכשל גם מבחינה צבאית, וכי למרות
הריכוז האדיר של אנשים ונשק לא הצליח להשיג את י עדיו
העיקריים. על אחת כמה וכמה לא ידע כי השקיע את המדינה
בביצה טובענית, וכי הבוץ הולך וסוגר עליה.
כל זה התברר לו במהלך תשמ״ג — וכאשר החל תופס,
בהדרגה, את גודל האסון, ירדה עליו המרה השחורה.

התישלובת של שניים אלה — אריאל שרון ורפאל
איתן — הספיקה כדי לסלק מרוחו של בגץ כל ספק
אפשרי לגבי הצד הצבאי והמדיני של המיבצע.

לדברי מקורביו, זה הדבר שגרם לו ל״עצבות״.

.ניתן לתמוה,,-.
^ פי שהעיד החיוך שעל פניו, בצאתו מבית־הכנסת ביום
השני של ראש־השנה תשמ״ג, לא הבין בגין תחילה את מלוא
המשמעות של מה שהתרחש במחנות צברה ושאתילא.

אויפוריה בדרך למיבצר בופור: בגין מחבק את רב־סרן סעד חדאד, אריאל שרון( מי מיז) והאלוף יונה אפרת ססתכלים בהנאה
38 ^1

הוא לא ניחש כי המעשה האחד הזה יהרוס את
מעמדו בעולם, יקעקע את שרידי הקונסנזוס הלאומי
בישראל עצמה, יסער תהום בינו ו בין חלק גדול מן
הדור הצעיר וירדוף אותו במ שך חודשים — ואולי
שנים.
ברגע הראשון סבר, כנראה, כי המעשה בוצע על־ידי הפלאנגות
בלי קשר לצה״ל, וכי אין זו אלא תקרית מצערת.

אילו היה רגי ש יו תר לדם לא־יהודי, היה תוסס
מייד שקרה משהו מחריד, ואולי מגיב על כך מייד
בצורה הולמת — עושה מיחווה יוצאת־דוסן של
חרטה לאומית וממנה בו במקום ועדת־חקירה.
אבל בגין לא הבין, והאנשים סביבו סובבוהו בכחש.
בעבר כבר היה מנחם בגין מעורב במעשי־זוועה שונים, מבלי
שהדבר השפיע עליו. הוא פקד לתלות את שני הסמלים
הבריטיים, בחורים מיסכנים וחפים מכל פשע, חיילים לא־קרביים
שנקטפו מן הרחוב באורח מיקרי. אולם הוא יכול היה להצדיק
זאת בהכרח אכזרי להרתיע את הבריטים מפני הוצאתם להורג של
אנשי־מחתרת יהודיים(״טרוריסטים,״ בל שון השילטון).
חמור יותר היה מעשה דיר־יאסין. אולם בגין לא פיקד על
הכוח, שביצע את הזוועה, ולא ידיו שפכו את דם הנשים והילדים.
עד היום נטוש ויכוח על השאלה אם המפקדים המקומיים של
אצ״ל ולח״י אכן רצו בשחיטה זו, או שהדברים התגלגלו מעצמם,
בעיקבות שרשרת טראגית של מיקרים. בגין אמנם לא התבייש
לנצל את הטבח ולהתפאר כי הודות לו ברחו המוני הערבים מן
הארץ, אך ספק אם היה מודע לגמרי למשמעות דבריו.
הזוועה של צברה ושאתילא היתה שונה. היא אירעה
בתחום־האחריות של ממשלת־ישראל. ועדת־החקירה הטילה
אחריות ״עקיפה״ על ממשלת־ישראל, שהוא עמד בראשה. היו
גירסות מחמירות הרבה יותר, שהטיחו אשמה הרבה יותר ישירה
בפני שר״הביטחון והרמטכ״ל שלו.
דו״ח הוועדה טיפל במנחם בגין בכפפות של משי. הוא מתאר
אותו כאדם שלא ידע בין ימינו ושמאלו, שלא היה מעורב
במהלכים החשובים ביותר של המילחמה, שלא שאל שאלות ולא
ביקש תשובות.

התמונה של ראש־ממשלה תלוש ומנותק,
״אסטרונאוט״ המרחף בחלל החיצון, צויירה כבר
בדו״ח זה.
״ניתן לתמוה על שעניין שיתוף הפלאנגות בכניסה למערב־ביירות,
ומסירת התפקיד להן, לטהר׳ את המחנות, נראה כה
בלתי־חשוב, ששר־הביטחון לא הודיע על כך לראש־הממשלה
ולא קיבל את הסכמתו להחלטה זו,״ נאמר בדו״ח, שהוסיף
ברחמנות :״אין אנו סבורים שיש לבוא בטרוניה כלפי
ראש״הממשלה, על שהוא מיוזמתו לא התעניין בפרטי־המיבצע
של כניסה למערב ביירות ולא גילה על־ידי שאלות יזומות
שהפלאנגות משתתפות במיבצע זה. תפקידיו של ראש־הממשלה
רבים הם ומגוונים, והוא רשאי היה לסמוך על הדיווח האופטימי
והמרגיע של שר־הביטחון, שכל הפעולה מתנהלת ללא תקלות
ובאופן המשביע־רצוז ביותר״.

״ישראלים ויהודים מגנים את בניך -קאדיקטורה של רענן לוריא ב״טייסס־ הלונדוני
בגין שמע לראשונה על ההחלטה להכניס את הפלאנגות
למחנות — החלטה שהטילה את צילה על השנה כולה — בישיבת
הממשלה שהתכנסה ביום ה׳ בערב 24 ,שעות לפני כניסת
ראש־השנה תשמ״ג. זה היה אחרי שהפלאנגות כבר נכנסו
למחנות והחלו בשחיטה 36 ,שעות אחרי שהתקבלה ההחלטה על
כך. הוא לא נרעש מכך שדבר כה חמור בוצע מבלי להודיע לו על
כך מראש: יתכן שהיה מרוצה, בסתר ליבו, על כי ״אריק״ ו״רפול״
קיבלו את המעשה על אחריותם, כך שיוכל להישבע בעתיד שלא
היה שותף להחלטה.

מה שהתרחש באותה ישיב ה של הממשלה נחרת
בתודעת־הציבור לאחר מכן. התמונה שהצטיירה
היתה כימעט סוריאליסטית.
לקר״את סוף הישיבה השמיע דויד לוי את האזהרה, שכל
בר־דעת היה משמיע אותה. ללוי י ש שכל י שר ופשוט, והוא גם
היטיב להבין יותר מאחרים כיצד עלול ציבור מיזרחי להתנהג
במצבים מסויימים. במיקרה זה: אחרי רצח בשיר אל־ג׳מייל.
אמר לוי בישיבה :״כאשר אני שומע שהפלאנגות כבר נכנסות
לשכונות מסויימות, אני יודע מהי משמעות הנקם אצלם, איזו
שחיטה. אז איש לא יאמין שנכנסנו לעשות שם סדר, והאשמה
תהיה בנו. לכן אני חושב שאנו כאן עלולים להיכנס למצב שבו
נואשם, והטיעון שלנו לא יעמוד על רגליו״...
היו אלה דברי נבואה חיה, והם היו צריכים להדליק נורה אדומה
גם אצל בגין. אבל בגין כלל לא הקשיב. הוא עסק באותה שעה

במה שהוא אוהב לעסוק. באמצע הישיבה ישב וניסח את
הודעת־הממשלה. היתה זאת הודעה שיקרית, שהתפוצצה תוך זמן
קצר כרימון־יד בפני הממשלה עצמה.

תמונה זו של ראש־הממשלה ש אינו מקשיב
כאשר ממשלתו דנה באחת ההחלטות החמורות
ביו תר שהיא קיבלה אי־פעם, המתעלם מדיברי סגנו
והעוסק ב חיבור מילים — היא שחיזקה את ההרגשה
שבגין תלוש מן המציאות, מן הסביבה.
גם הוועדה הוסיפה :״אין ביכולתנו לקבל את עמדת
ראש״הממשלה, שאיש לא העלה על הדעת שעלול לקרות מה
שקרה.״
היא כינתה את יחסו של ראש־הממשלה ״אדישות״ ,וסיכמה:
״ניתן להניח שגילוי התעניינות על־ידו בנושא זה, אחרי שנודע
לו על כניסת הפלאנגות, היה מגביר את ערנות שר־הביטחון
והרמטכ״ל לצורך בנקיטת אמצעים מתאימים, לקידום פני הסכנה
הצפוייה. חוסר־מעורבות של ראש־הממשלה בכל הנושא מטיל
עליו מידה מסויימת של אחריות.״
מקורביו של בגין הפיצו את השמועה שבגין שאל אם אין הוא
צריך להתפטר בעיקבות מימצא זה. למעשה לא היה צורך
בשאלה.

כאשר ועדת־חקירה ממלכתית, שהתמנתה על־סי
החלטת הממשלה עצמה, מטילה על ראש־ממשלה
״מידה מסויימת של אחריות״ לאחד מסישטי־

מנחם בגין( בין דן מרידוד ויחיאל קדישאי) סוסר את עדותו באוזניהם של חברי ועדת־החקירה יונה אפרת, יצחק כהן!אהרון ברק

| איש השנה תשמ״ג
ז התמוטטות מערכת הבריאות, כפי שהתגלתה בשביתת־הרופאים
הדרמאתית, והכישלונות ברוב המערכות האחרות,
בוודאי לא עזרו לרומם את מצב־רוחו. השחיתות של ממשלת־הליכוד
לא נפלה מזו של ממשלות מפא״י, והפרוטקציה פרחה
ללא בושה.
מסביב שררה אווירת נכאים, ריח חריף של כי שלון נדף מן
הממשלה. גם סיקרי דעת־הקהל, מפוקפקים ככל שיהיו, הורו על
ירידה מתמדת של פופולריותו האישית, גם בשכבות שהיו מכורות
לו בעבר בלב ובנפש.

זמשך מעמוד ) 39

מילחמה הגדולים של הדור, שהביא נזק בל־ישוער
מדינה, ההתפטרות היא מסקנה מובנת־מאליה
:מדינה תקינה.

• דם לא־־הוד׳

מה קרה? מדוע כשלה הממשלה?

^ ש ה להאמין כי מנחם בגין הזדעזע יתר על המידה מעצם
״ 1/הזוועה. הוא עצמו הפיץ את הגירסה הצינית ש״נוצרים הרגו
זוסלמים, והעולם מאשים את היהודים.״

יתכן שההסבר טמון בחוות־דעתו של הילל קוק למחרת
המהפך של ,1977 כאשר ניבא לבגין כי שלון חרוץ. קוק, מראשי
6.9.83

ניתוק: בגין בהלווייתו של שיסחה ארליך

1 11

5^60^,16^0

בגין בלבנון: ציור של לנריא

אנשי־מילואים ספנינים לפני בית בגין
אך גם בגין לא יכול היה להיות אדיש כלפי תוצאות השחיטה:
התמוטטות התדמית של ישראל בעולם, והשחתת תדמיתו
האישית. דמותו של בגין, עושה־השלום וחתן פרס־נובל, התחלפה
בעולם בדמותו של בגין, פטרונו של אריאל שרון המיפלצתי
ומחולל הפוגרום.
אולם מקורביו של בגין לא הזכירו את צברה ושאתילא, כהסבר
ל״עצבות״ ,שירדה עליו, לדיבריהם.

אצ״ל בארץ־ישראל בשנות ה־ ,30 עבר לפולין ופעל בקירבתו של
בגין הצעיר. הוא הכיר אותו היטב. השניים התרחקו זה מזה,
ונפערה ביניהם תהום כאשר שירת קוק כחבר הכנסת הראשונה
מטעם תנועת־החרות.

קוק היה בטוח בי בגין ייכשל, מפני ש אינו מסוגל
לנהל שום מיפעל מע שי .״מעולם לא ניהל בגין אה
חנות־מכולת,״ אמר קוק.

הם הזכירו, לעומת זאת, את הדם היהודי. המיספר
הגדל והולד של הרוגי צה״ל בלבנון, שעבר במשך
השנה את תמרור ה־.500
היה מי שדאג להזכיר זאת לבגין. לפני ביתו התארגנה הפגנה
מתמדת, שאי־אפשר היה לו להתעלם ממנה מדי צאתו ובואו.
מישמרת שקטה הציגה לראווה, בצורה של מונה, את המניין
העדכני של מיספר ההרוגים בכל יום. הצטרפו אליה מדי פעם
חיילים שחזרו מן המילואים, או שעמדו לצאת לשרות בלבנון,
הורים שכולים והורים מודאגים, וסתם אזרחים.

בגין בכנסת ועם בנו בני בגין(לבוטה)

למרות כל הדיכורים האמיצים, היה ברור לבגין
שהוא נכנם בלבנון לבוץ עמוק, ושהוטעה על־ידי
שרון ואיתן, זוג הרפתקנים חסרי־אחריות.

פר שת ״אלטלינה״ בודאי לא הציגה את בגין כאדם
היודע לתכנן מיבצע, לשקול את התוצאות ולכלכל
את מע שיו בתבונה.

שום מוצא מן ההרפתקה לא נראה באופק. ככל שניסה לחלץ
את עצמו, כן שקע יותר בביצה. חוזה־השלום עם לבנון ירד מן
הפרק, הסורים לא הובסו. להיפך, מעמדם הבינלאומי הלך
והתחזק.
בסוף תשמ״ג היה ברור כי צה״ל יישאר בדרום־לבנון עוד זמן
רב, אולי שנה, אולי שנים. הוא הסתבך במילחמת־גרילה,
שאי־אפשר לנצח בה. גם בקווים החדשים, אחרי ״ההתפרסות
החדשה״ (בגין שנא תמיד את השימוש במושג ״נסיגה״ ,המקובל
על כל חייל אמיתי) י שלוט צה״ל בשליש מאדמת־לבנון, ובקרוב
למיליון תושבים, מוסלמים ברובם, השונאים אותו.
יש הבדל גדול בין ״הגדה הצפונית״ ובין הגדה המערבית. לפי
המפה של בגין, איזור צור וצידון וחבל־הבקאע אינם שייכים
לארץ־ישראל, בעוד ש״יהודה ושומרון וחבל עזה״ שייכים אליה.

כאשר הקים את תנועת״החרות, עם חיסול אצ״ל, התגלה
כפוליטיקאי מעולה. הישג נדיר הוא לראש־מיפלגה להישאר
מנהיגה הבלתי־מעורער במשך 29 שנים — דור שלם! — שבהן
התייצבה שמונה פעמים בבחירות ונחלה שמונה כישלונות
רצופים. בגין ידע לדרוס כל התנגדות, לחסל ברגע הפסיכולוגי
הנכון כל מתחרה אפשרי. הוא היה רחוק מלהיות אדם מנותק
ותלוש מן המציאות.
אבל גם תקופה זו לא הנחילה לו שום נסיון ניהולי. תנועת־החרות
לקתה תמיד בניהול כושל, אירגוני וכלכלי. על כל אלה
חיפתה אישיותו של בגין, הכאריזמה העצומה שלו בשכבות
רחבות, ובראש וראשונה — כושר־הנאום המפליא שהיה

סימן־ההיכר שלו.

המילחמה כולה היתה מקדדטעות.

בתשמ״ג לא נ שאר דבר מכו שר זה. בג ץ לא נאם.
וכא שר נאלץ לשאת דברים בפומבי, בכנסת או
בכנסים ממלכתיים, ניכרו בד בריו רק סימנים קלושים
של בג ץ חוצב־הלהבות, טריבון־ההמונים, הדמגוג
הגאוני ,״בגץ במיטבו.״

גס רא ממלח״
ך * כישלון בלבנון התווסף לכישלונות אחרים, שהיו קשורים
1 1בו במידה רבה .״הכלכלה הנכונה״ של יורם ארידור
התמוטטה, והממשלה מצאה את עצמה בסוף השנה במערכה
נואשת להציל את המשק, כשכל אחד משריה מנסה להטיל את
המעמסה על האחרים, ולצאת נשכר מן ההתגוששות. באמצע
תחרות־ההיאבקות הזאת עמד מנחם בגין, כשופט אדיש, שכל
המתאבקים פונים אליו לשווא.

יתכן. כי בגין הישווה בליבו את ארידור לשרון,

גירסה זו הפתיעה רבים, שחשבו על בגין כעל מפקד אי מון
צבאי גדול ורב־מעש. אך היא היתה נכונה. מגיל צעיר מאוד היד,
בגין עסקן מיפלגתי, שבילה את כל ימיו בנשיאת נאומים. אף
שלמד מישפטים, לא עבד מעולם במיקצוע זה. אחרי שהגיע
ארצה בצבא־אנדרס והצליח להשיג שיחרור רישמי ממנו, התמנה
כמפקד אצ״ל• אד הוא לא היה מעולם מנהל האירגון ומפקד
פעולותיו, אלא מנהיגו הפוליטי והרעיוני. מכיייז ש״י בזד.ית
שאולה, לא יכול היה לקיים קשר יומיומי עם האירגון. הוא חיבר
את הכרוזים וקיבל את ההחלטות הפוליטיות העקרוניות, אך את
הניהול המעשי של האירגון השאיר בידי אנשים אחרים, שחיו
במחתרת.

• נג־ן נודטנו־והגיע
למסקנה העצובה ש שני אלה, עמודי־התווך
של ממשלתו ברא שי ת השנה, התגלו ככורים חסרי
ידע ואחריות.

^ תכן כי כי שרונו העיקרי של בגין — כי שרון הנאום — טומן
בחובו את ההסבר לכשל הגדול שלו בתשמ״ג.
הדמגוגיה אינה תהליך חד־סיטרי. הדמגוג הגדול משפיע על

הכישלונות, האיש הבודד והעצוב ברא ש מיט
כושל, הצליח דווקא במערכה העיקרית של מדיניו ת
המערכה היחידה החשובה לו באמת.
אמנם, זוהי הצלחה לטווח הקצר, ואולי גם הבינוני.
הארוך זוהי הצלחה הרת־שואה.
אך בגין אינו חושב בטווחים ארוכים של מציאות, והוא בווד
אינו מאמין כי דרכו מובילה לאסון היסטורי. אין הוא
ואין הוא פילוסוף, ולא הירהורים על העתיד הרחוק מעכירים
רוחו.
בגין העצוב של סוף תשמ״ג רואה את הבעיות המיידיות,
הכישלונות הקטנים והגדולים, את החברים שהכזיבו, א
הממשלה שאינה מתפקדת.
אך הסיבה לכל הכישלונות האלה טמונה בו עצמו. זהו כי שלו
אישי, לא כי שלון מגמתי.
בערוב ימיו הפך מנחם בגין דמות טראגית. לא כך הוא
לעצמו, במשך שלושים שנות מאבק באופוזיציה, את
של שילטונו. תחת להיות גיבור היסטורי, נערץ על הכל,
עומד בראש עם מסוכסך, שחלק גדול ממנו דוחה אותו
אותו. הוא מותקף מבפנים, מתוככי העם שאמור היה להעריצו
ההערצה הכללית והעיוורת, שמנחם בגין זקוק לה כמו אווי
לנשימה, איננה.

מגת בגין מתקשה רתפ1ס את מקום! בטכס ססלכתי

אך הטראגדיה האישית שלו לא תשנה בהר
את רצף ההיסטוריה של מדינת־ישראל — שהיא
לכודה בטראגדיה מסוג אחר.

ההמון, אך מושפע ממנו באותה המידה. י ש זרימה של רגשות
בשני הכיוונים. כמיהת ההמון מעוררת את הדמגוג, והתלהבות
הנואם מזינה את ההמון.

מכאן שאין הדמגוג יכול לשמור על רמה אחידה.
מצבי־הרוח שלו מוכרחים להיות בתנודה מתמדת,
מאוגרא רמא לבירא עמיקתא, ולהיסך.
עצם המושג המוזר. בגין במיטבו״ ,שהפך סיסמת מקורביו
והעיתונאים, מעיד שגם אלה שמו לב להבדלים הגדולים שבין
הופעותיו, ולא מהיום. מי שמדבר על. בגין במיטבו״ קובע,
למעשה, שי ש גם בגין אחר, שכושרו פחות בהרבה.
מה יוצר את ההבדל? מצב־רוחו, הרגשתו כי הוא רוכב על
העולם, הידיעה כי ההמון נענה לו וצוהל לקראתו.

אדם שכו שרו תלוי בגורמים כאלה, אינו מנהיג,
אלא מונהג. ב הרגי שו כי ההמון סונה לו עורה, או
ששום אינו שולט במאורעות, רוחו צונחת לתהו מות.
יתכן
שההסבר להתנהגותו של בגין בתשמ״ג טמון בכל
הגורמים האלה גם יחד — הגיל הסוגר עליו, אובדן רעייתו,
הבדידות הגוברת, מצב בריאותו, האכזבה משותפיו, ההרגשה כי
החזון שבו דבק במשך כל שנות חייו אינו מתאים למציאות
שנוצרה, וההתנגדות הגוברת בתוך עמו שלו — תופעה שאינו
יכול לשאתה.

כל אחת מן הסיבות האלה יכולה להסביר דיכאון,
״עצבות״ ,התכנסות בתוך עצמו, הינתקות מן
המציאות: כולן ביחד יכולות להסביר את המצב.
היו שהאמינו כי בגין יתפטר מתפקידו בהגיעו לגיל ,70 כפי
שהבטיח. אך כאשר הגיע תאריך זה בסוף תשמ״ג, חלף מבלי
להשאיר אחריו סימן, מילבד אותה תמונה עצובה של
חיתון״העוגה.
גם זה היה טיבעי. בגין שהבטיח להתפטר בהגיעו לגיל 70 היה
בגין צעיר־יותר ,״בגין במיטבו״ .התאריך נראה לו אז רחוק, והוא
היה בטוח שהעם כולו יקום ויתבע ממנו להישאר. אולם בגין
שהגיע ליום־ההולדת ה־ 70 היה בגין אחר, בודד ומאוכזב —
ודווקא בגין כזה אינו יכול להתפטר, איש במצב כזה נאחז
בשילטון בכל כוחו, בדבקות האופיינית לאיש זקן, המרגיש
שרוצים לפלוט אותו.
זאת היתה תמונתושל בגין בסוף השנה — מנהיג בודד, המואס
בעמיתיו, והמקיף את עצמו בכמה עוזרים אישיים, צעירים,
נחמדים, שתכונתם העיקרית היא שבגין האמין להם וסבר כי הוא
יכול לסמוך עליהם. כזה היה דן מרידור, בנו של חבר ותיק ואהוד
שהלך לעולמו, ובנו שלו עצמו, בני בגין, שצץ לפתע ככוח מאחרי
כס־המלכות.

שום תיאור של אימפרטור רומאי בערוב י מיו לא
יסול היה להיות אופייני יו תר.

+דימדומ האדם?
^ מה מיריביו של בגין ו של מדיניותו יכלו לשאוב עידוד
₪4ממצב זה, ולהשלות את עצמם כי סוף עידן -ארץ־ישראל
השלמה״ קרב והולך.
זוהי טעות גמורה.
בגין נכשל בתחומים רבים. אך כישלונות אלה, טראגיים
וחמורים ככל שיהיו, אינם מצטרפים לכדי כישלון המגמה
ההיסטורית שהוא מייצג.
ההיפך הוא נכון.

למרות הכישלונות בלבנון, בבלבלה ובכל מער־כות־החיים,
מצליחה הפעולה של בגין ב מי שור שהוא
רואה בו את עיקר־העיקרים: סיפוח הגדה המערבית
ורצועת־עזה.
ההתנחלות ההמונית בשטחים אלה מתקדמת במהירות ובמרץ.
פשיטת״הרגל הכללית לא החלישה מאמץ זה.
המיכשול העיקרי — ארצות־הברית — סולק מן הדרך. אם
מתוך רצון, אם מתוך טיפשות, נכנעה ממשלת הנשיא רגן לבגין
לאורך כל הקו. מערכת הבחירות האמריקאית תשתק כל
התנגדות אמריקאית לבגין במשך שנה־וחצי עד שנתיים — ואין
לבגין סיכה לחשוש שמא ישתנה המצב במהותו לרעה לאחר־מכן.
העולם הערבי מפולג. מצריים הוצאה מן המישחק. סוריה
מוכנה לשתף פעולה עם ישראל נגד התנועה הלאומית
הפלסטינית. מדינות־הנפט נחלשו ביגלל מצבן הכלכלי.
הפלסטינים ננטשו ונבגדו על־ידי כל, ונותרו בשדודהקרב שלהם
לבדם.

זהו. כימעט פאראדוסם: מנחם בגין, עתיר-

מנחם בגין נעזר על־ידי שני אנשי־ביטחנן ברירת! ם ן הבימה בפנס ציבורי

התשובה לכל השאלות היא:
בפירוש כן.
בזכות כל המעלות הללו ועוד רבות
נוספות כדאי לרכוש וילה של וילאר.
וילאר הינה חברת בנייה ציבורית
אשר לאחר 25 שנות בנייה, רכשה
לעצמה מוניטין של חברה אחראית
ואמינה הבונה בתים באיכות בנייה
ורמת גימור שאין שניים להם.
אך זאת רק ההתחלה. כדאי לך מאוד
לרכוש וילה של וילאר גם בזכות
העובדה שתוך 5חודשים ממועד
ההזמנה היא תהיה מוכנה לכניסה
וכמובן בזכות העובדה שהמחיר
הוא קבוע וסופי והוא מתחיל
ב $ 485-למ״ר בלבד.
כולל הכל מכל כל.

ו עדיין לא סיפרנו לך אלא על מעט
מהיתרונות הבלעדיים של וילאר.
אז אם יש לך מגרש ואתה מתכונן
לבנות עליו, כדי לך לבנות
וילה של וילאר.
לפרטים נוספים והזמנות פנה אלינו
או שלח את התלוש המצ״ב.

וילאת זה לא בשמיים י ־ ״י ג,
£;770
וו לוזוו ;
.652205
טלפון

1אבקש לשלוח לי פרוספקט צ ב עוני
ללא כל התחייבות מצדי.

־^ 111^ 1

כתובת .
בר שו תי מגרש ב איזור
ע דיין אין בר שו תי מגרש

אישחששתשנרג
ך * אם עומדת לנגד עיניו של מנחם בגין תמונה מציאותית של
1 1מצב ישראל בעוד דור אחד או שניי חי ק! וב לווד אי שלא.
הוא רואה לפניו תמונה ״־ר-אלית: ישראל הגדולה, אולי משני
עברי הייי-ה השוקקת חיים, ובה מיליוני יהודים, עולים מכל
העולם, בערים ובכפרים חדשים מים ועד מידבר.

תמונה אידיאלית זו היא פרי האידיאולוגיה, לא
פרי ההערכה המפוכחת של המציאות.
מבחינה זו אין בגין שונה מן הישראלי המצוי. הוא חי את חיי
הרגע. הוא מסוגל להביט קדימה למרחק של שנתיים, שלוש, ואף
חמש. אך אין הוא עורך חשבון של דורות.
הבריחה של האדם הישראלי מן המחשבה ההיסטורית
ארוכת־הטווח היא תכונה לאומית יסודית. י ש בה פאראדוכס
מסויים, כי שום מדינה בעולם אינה מתנהלת — כמו ישראל —
על פי מישאלות וצוויים שנוסחו לפני 2500 שנים ויותר. שום
חברה בעולם אינה מנהלת מאבקים אקטואליים סוערים על
קיברותיהם המדומים של אנשים שחיו — אם בכלל — לפני
3800 שנים, כפי שנסערה ישראל בתשמ״ג סביב מערת־המכפלה
בחברון.

אולם המבט, המופנה למרחק של אלפי שנים
אחורה, אינו פונה אף למרחק של ע שרו ת שנים
קדימה.
הישראלי המצוי לא שאל את עצמו בתשמ״ג מה תהיה דמות
המדינה בתש״ס, בתשצ״ג ובתתמ״ג — השנים 2033 ,2000
ו־ 2083 לפי הספירה הנוצרית. מנהיגי האומה לא נבדלו מבחינה זו
מאזרחיהם־נתיניהם.
קיים בישראל פחר סמוי, המונע כל ויכוח על דמות המדינה
בעתיד .״כושר האילתור״ ,המשמש מקור־גאווה לישראלים,
הכישרון לטפל בבעיות מיידיות ולמצוא להן פיתרונות מיידיים,
אינו אלא ביטוי לפחד זה.

הישראלי אינו פו תר בעיו ת לטווח ארוך, וגם אינו
חושב עליהן.
חלק מן ההסבר לכר טמון באירועי האתמול. בשני הדורות
האחרונים קרו דברים כה קיצוניים ובלתי־צפויים — כמו השואה
באירופה והקמת המדינה — עד כי נדמה כי אין כל טעם בנסיון
לצפות אל העתיד. אך הסיבה העיקרית היא התחושה כי לפני
המדינה עומדות בעיות, שמוטב שלא לחשוב עליהן.

זוהי בריחה בלתי־מודעת מן העתיד אל ההווה,
ואם אפשר — אל העבר.
לכן היתה המדינה גם בתשמ״ג שקועה כולה בידיעות
יומיומיות, במשברים יומיומיים ובבעיות יומיומיות, שהן כקצף
על פני המים — מבלי לשאול את עצמה מה הם הזרמים
ההיסטוריים הגדולים, הנושאים אותה קדימה.
אך בתום שנה ובפרוס שנה חדשה, חובתם של מנהיגי עם היא
לשאול את עצמם: מהו כיוון גורלנו הלאומי? אנא פנינו מועדות?

מה דחף את ישראל אל המקום ש בו היא מצאה את
עצמה ערב ראש־השנה תשמ״ד, ולאן מובילה
התפתחות זו, אם לא תשתנה?

מהי עוצמה?
ך ץ ולדות היי שוב העיברי החדש — מאז ראשית
^ 1ההתיישבות הציונית ועד למילחמת־הלבנון — הן היסטוריה
של עוצמה.
בכר דומה ישראל לכל מדינה אחרת בעולם. פוליטיקה היא
עניין של עוצמה. כר זה היה מאז בריאת־העולם לפני 5743 שנים
(אם להאמין לאגדה היהודית) ,וכר זה בימים אלה. אולי זה ישתנה
אי־פעם בעתיד הרחוק• אר זה לא יקרה בימי חייו של מישהו החי
בפרוס תשמ״ד — צעיר ככל שהנהו.

המשמעות האמיתית של הציונות היתה
הצטרפותו של חלק מן העם היהודי לעולם העוצמה,
אחרי העדרות ממושכת. הציונות יצרה נו שא
היסטורי, י ש מאין. תחילה יצרה את בסים העוצמה
החדשה, ואחר־בך הפעילה אותה.
מה זאת עוצמה?
התשובה הפשטנית, המקובלת מאוד על הישראלים, היא: כוח
צבאי.

אין זו תשובה כוזב ת לגמרי. עד אשר יי כון
מי שטר עולמי של מימשל אוניברסלי, מישפט
אוניברסלי ומישטרה אוניברסלית, המילחמה
תישאר מכשיר־ההכרעה הסופי בכל סיכסוד.

במיקרה הרע ביותר מוכרעים הדברים במילחמה ממש.
במיקרה הטוב די באיום־המילחמה, המבוסס על כוח צבאי, כדי
להביא להכרעה. כר זה בעולמם של רוב שאר בעלי״החיים
עלי־אדמות: אין הם מגיעים בינם לבין עצמם למילחמות לחיים
ולמוות. די להם בטכסים של מילחמה ובאיומי־כוח כדי להכריע
בסיכסוכים בין שבטים ולקבוע דירוג בתור השבט עצמו.

אך הכוח הצבאי אינו פועל בחלל הריק, ולא נו צ ר
י ש מאין. הוא הביטוי הפיסי של הרבה מאוד בלכליים חומריים ונפשיים,
מרכיבי־עוצמה,
וחברתיים.
עדיין לא נוצר מודד יעיל ומקובל לבחינת העוצמה האמיתית

של מדינה, מחוץ לשדה־הקרב. מודד כזה חייב לכלול גורמים
שונים ומגוונים: התשתית הכלכלית והטכנולוגית, הרמה
החינוכית של העילית ו של הכלל, כוח־הרצון הקיבוצי, טיב החברתי המיבנה בריאות ויעילותם,
מוסדות־השילטון
ותחושת־השייכות של כל חלקי החברה, החוסן הצבאי הממשי
והפוטנציאל ,,היחסים הבינלאומיים ומערכת הבריתות, ועוד
ועוד. וכל אחד מן הרכיבים האלה הוא מורכב מאוד כשלעצמו.
כולם ביחד יוצרים את המערכת המשולבת של העוצמה הלאומית.

המילחמה אינה יוצר ת עוצמה כזאת. אין היא
מהווה אלא המיבחן הסופי שלה. אין היא יוצר ת כוח,
אלא מביאה לכלל בי טוי עליון כוחות שנו צרו

בתהליך ממושך. כמו תלמיד, המשתמש בבחינת־הסיום
בכל הידע ש צ בר במ שך תקופת־לימודיו, כך
נבחן במילחמה הסך הכולל של כל מרכיבי־הכוח
הלאומיים.
ובאופן אירוני, תור כדי המיבחן הולד ונשחק הכוח הנבחן בו.

• א־ן תחו־ו למוינה
ך * מיסגרת

לגיבו ש עוצמה זו היא, בעידן המודרני, המדינה

! 1הלאומית.

־משך מעמוד )43
יכול אדם לברך או להצטער על כך. יכול אדם לחלום על
חלפת המדינה הלאומית במיבנה חברתי אחר, לפי מירשם
ירי אולוגי שונה. אך אין זה משנה את המציאות, כפי שהיא
יימת בדור הזה.

המדינה היא הישות המאחדת קיבוץ של בני־אדם
לרוב קיבוץ לאומי — לשם הגנה עצמית, קיום!ידרי־חברה פנימיים והבטחת רווחה לאזרחים. היא
בולה גם לשמש לעריכת מסעי־שוד נגד מדינות
עמים שכנים.
בני־אדם, החיים במדינה מסודרת ובטוחה, יכולים לזלזל
:מיסגרת זו, ולהשלות את עצמם כי אינה דרושה ואינה טובה.

רק מי שאין לו מדינה יודע להעריך את השפעתה
לעצומה על גורל הפרט.
היהודים, שחיו — מרצון או מאונס — מחוץ למיסגרות
זלאומיות של אירופה, נותרו ללא מגן מול ממשלות רצחניות.
?:יליונים שילמו בדמם עבור מחדל היסטורי זה. הכרה זו הולידה
>ת הציונות המודרנית, שלא היתה בעיקרה אלא נסיון ליצור
:ויבנה לאומי אשר יהיה מסוגל להתארגן במדינה לאומית.
התהליך ההפוך קרה לעם הפלסטיני. מצבו הנוכחי מוכיח
:צורה מבהילה מה קורה ל מיליוני בני־אדם — גברים, נשים
׳ילדים — כאשר אין האומה מצליחה בעוד מועד להקים מדינה
שתגן עליהם. מיליוני העם הפלסטיני מתגוללים עתה בחוצות
המרחב, חיים בעוני ממאיר, מופקרים לחסדי עריצים ושליטים
זרים, כשהם נטולים זכויות־אדם בסיסיות, כבוד אנושי ומעמד
אזרחי. אדמתם נלקחה מהם ובתיהם נהרסו, הם נהרגו בחברון,
נטבחו בבקאע ועונו בביירות, מבלי שאיש חש להצלתם.
אזהרה מסוג אחר ניתנה על־ידי גורל המדינה הלבנונית,
שהתפרקה מחוסר דבק לאומי. כאשר קיום המרינה הלבנונית לא
היה די חשוב בעיניהם של עשרות העדות ותת־העדות שהתרוצצו
בקירבה, אירע האסון הגוזר מוות על רבבות, מצוקה על מאות
אלפים, ופחד מתמיד על מיליונים.

ישוב.חומה ומגדל״ :1938 .בניית עוצסה בימי פיגור הערבים

במציאות של פוך המאה ה־ ,20 קיום המדינה

הבית הראשון: כובשי־כנען לפני חוסות יריחו

הבית השני: שיחזור של בית־הסיקדש ושכונה ירושלמית

הלאומית אינו דבר שבמותרות, הגשמה של מירשם
אידיאולוגי. זהו כורח בסיסי לחיי הפרט.

כל זה היה אפשרי רק בגלל חולשתו של העם
שי ש ב בארץ, שבה ביקשה הציונות להגשים את
מאווייה: העם הפלסטיני בפרט והאומה הערבית
בכלל*.

גם מי שאינו מקבל את המיתוס הלאומני, האומר שהפרט אינו
אלא בורג במכונה הלאומית, גם מי שדוגל באמונה ההומאניסטית
האומרת שהאדם הוא ערך עליון, אינו יכול להתכחש למציאות זו.

במיקרה או שלא במיקרה קמה הציונות בשעה שהאומה
הערבית היתה בתחתית השפל, אחרי מאות שנים של ניוון, פיגור
ושיעבוד לזרים. אילו היה קיים מודד־כוח אובייקטיבי, היה קובע
שעוצמת האומה הערבית, על כל חלקיה, היתה אז קרובה לאפס.

המדינה המודרנית יכולה להיות לאומנית או
הומאניסטית, רודני ת או דמוקרטית, קנאית או
חילונית, נצלנית או שיוויוני ת, אך כך או כך — היא
חיונית.

היי שוב העברי החדש, לעומת זאת, י צר במהירות
מצבור של כוח. אך שהדבר לא היה גלוי לעין
השיטחית, היתה לאומה העברית החדשה, בכל שלב
של התפתחותה, לפחות מאז ,1918 עליונות של כוח
על פני עם־הארץ. עדיפו ת זו גדלה במהירות, כאשר
קמה מדינת־ישראל ועמדה מול כל העמים הערביים.

נ מוניודננ עו
^ ציונו ת יצרה — או.חידשה״ ,לפי המיתוס המקובל עליה
— 1 1ישות לאומית שהקימה את מדינת־ישראל.

אפשר לנתח את כל התהליך הציוני־ישראלי
במאה השנים האחרונות במונחים של כוח.
היו דרושים שניים־שלושה דורות כדי ליצור את תשתית־הכוח
שהיתה דרושה לכינון מדינה. לפני כן קמה. המדינה בדרך״,
שהיתה מיסגרת זמנית של מימשל עצמי, להגנה עצמית ולהרחבת
התשתית.
מאז קום המדינה, היא התבססה והתרחבה בהתמדה. התהליך
כולו התנהל במאבק מתמיד נגד כוחות מתנגדים, שהיה רצוף
במילחמות גדולות.

עליונות זו נוגעת לרוב מרכיבי הכוח הלאומי: כלכלה וחברה,
שילטון פנימי ואחדות לאומית, השכלה וטכנולוגיה. העוצמה
הצבאית ודתה הביטוי הסופי של כל המרכיבים האלה.

מבחינת יחסי־הכוחות דמה כיבו ש הארץ בידי
הציונות לכיבו ש ארץ־כנען בידי העברים הקדמונים.

יהודה המקבי: חלל בין שתי ססרכווז

* זהו המינוח המקובל על הערבים עצמם. לפי המינוח
המקובל במרכז אירופה, נבון יותר לדבר על האומה
הפלסטינית והעם הערבי.

גם זה אירע כאשר נוצר בארץ חלל ריק: השילטון של
מעצמת־העל (מצריים) התפורר, מעצמת־העל היריבה (ארם־
נהריים) עדייו לא הגיעה, עם־הארץ היה מפורר ומפולג, בלי
היכולת להתעלות ולהתאחד מול פני הסכנה המתקרבת במידבר.
בני״ישראל חדרו לחלל זה, התבססו בארץ בתהליך הדרגתי במשך
כמה דורות, ולבסוף הצליחו להקים מעצמה מקומית, כובשת
ומתפשטת. היא הושמדה כמעט אוטומטית כאשר השתנו התנאים.

אותו הדבר קרה כעבור כמה מאות שנים לממלכה
החשמונאית, ולכל הקהיליה היהודית שרגילים
לקרוא לה בשם ״הבית השני״.

הי אווה הסומונה
ן * היסטוריה בת 100 השנים של היישוב העברי החדש, ובת
351 1השנים של מדינת־ישראל, היא תהליך רצוף של התפשטות
וכיבוש.
אנטי־ציוני יכול לראות בכך תכונה הטבועה במהותה של אימפריאליסטית הציונות, כתנועה גיזענית, לאומנית,
ופאשיסטית. ציוני טוב יכול לראות בכך תהליך שנכפה על
הציונות, בעל־כורחה, על״ידי הערבים המרושעים והרצחניים. כך
או כך, אין התיאוריה משנה דבר לגופו של עניין.
ביסודו־של־דבר, כמו בכל התנגשות בין שני כוחות, פעל כאן
מאזן־העוצמה. עליונות העוצמה הציונית־ישראלית הביאה
להתפשטותה לכל הכיוונים. היא נעצרה רק כאשר כוחות
נגדיים־ערביים ובינלאומיים — חסמו לפניה זמנית את הדרך,
מפעם לפעם, במשך תקופה קצרה.

את צידון והלבנון בארץ־ישראל, וגם על פי התוכנית שהוגשה
ב־ 1919 על־ידי ההסתדרות הציונית לוועידת־השלום בוורסיי.
לפי תוכנית זו, היה נהר־הליטאני צריך להוות את הגבול הצפוני
של ארץ־ישראל.
רשימת האפשרויות האידיאולוגיות היא כמעט אינסופית.

כחרשלגנמידנו
ך * ויד בך־גוריון,

גדול מנהיגי ישראל עד כה, היה מודע

לגמרי לתהליך זה.

הוא סירב לקבוע גבולות למדינת־ישראל, אך
שלכאורה היה כדאי למסד את כיבו שי ,1948 שחרגו
בהרבה מגבולו ת השטח אשר הקציבה עצרת האדם
ב־ד 194 למדינה היהודית.

מבחינת הכוח הממשי — זה שניתן להפעילו בעתי
הנראה״לעין — ישראל עולה על כל יריבותיה האפשריות במרח
עד לאין שיעור. כוח זה כולל עוצמה צבאית קיימת ופוטנציאליו
כוח כלכלי וטכנולוגי שניתן לגייסו, רמה השכלתית וחברתיו
מערכת בריתות בינלאומיות, ועוד ועוד.
אין ספק שהעוצמה הערבית גדלה בהרבה מאז .1948 הנפו
העשיר כמה מדינות ערביות. המוני סטודנטים ערביים סיימו או
לימודיהם באוניברסיטות המרחב והעולם. נשק חדש זורו
לארצות הערביות בזרם גדול. אך התפתחות זו לא הספיקה כד
למנוע את הרחבת הפער, ולא כל שכן לצמצמו. הפיגור גדול מדי
הפילוג בעולם הערבי עמוק מדי, התשתית החברתית והכלכליו
חלושה מדי.

פועל כאן תהליך ״כדור השלג״ :כאשר שני
כדורי־ שלג מתגלגלים במידרון, הכדור הגדול יותר
גדל במהירות רבה יו תר מאשר הקטן יו תר. העוצמד
הישראלית גדלה ב שיעור גדול יו תר מאשר העוצמד
הערבית.

0שותנים בדמשק
* * צ ב זה קובע בבירור את חץ־הכיוון:
ב) ישראל תמשיך לנסות להתפשט. כוח דחוס
בשטח קטן מתפשט תמיד, כ שי ש מסביב חללים
כמעט ריקים מכוח.
יש המאמינים כי התהליך ייפסק אם יקבל המערך ה״פרגמטי״
את השילטון מידי הליכוד ה״דוקטרינרי״.

זוהי שטות גמורה.

האידיאולוגיה הרשמית מילאה בתהליך זה רק
תפקיד שולי. עוצמה מתפשטת מוצאת לה תמיד
אידיאולוגיה מתאימה, ו אץ האחת עדיפה בעיניה על
פני השניה, אלא מבחינה תועלתית בלבד.

במשך שני דורות של שיל טון ביישוב ובמדינה ניצחה ״תנועת
העבודה״ על התפשטות מתמדת. כל כיבושי ישראל נכבשו
בזמנה. יתר על כן, היא עלתה בהרבה על הליכוד בבניית העוצמה
שהיתה דרושה לכך. והרי בתהליך ההתפשטות, בניית־העוצמה
חשובה יותר מאשר הכיבוש עצמו.
יש הסבורים כי מנחם בגין לא ירחיב את ישראל מעבר דבקותו מפאת
ההיסטורית״,
״ארץ־ישראל לגבולות באידיאולוגיה של תנועתו. בניגוד לדויד בן־גוריון, שלא הכיר

ההרפתקה של אריאל שרון, איש־השנה תשמ״א ותשמ״ב,
בלבנון, תוכננה כולה עוד 28 שנים לפני כן על״ידי דויד בך־גוריון,
כפי שרשם משה שרת בקפדנות ביומנו הסודי.
רק מיגבלות־הכוח מנעו בעד צה״ל ב־ 1948 לכבוש את הגדה
המערבית. התוכניות של יצחק שדה ואחרים, שתיכננו אז מיבצע

זאב דבוטינסקי: שתי גדנת לירדן

שר1ן(ע רבין) :גם תחת דגד קוטוניסטי

איתן(עם פרס) :מן הנילזס עד הפרת

כזה, נדחו על־ידי בן־גוריון, בהתאם להערכת־הכוחות שלו.
המיבצע הושלם על־ידי הגייסות של ,1967 בימי שילטונו של לוי
אשכול דווקא.
שתי ממשלות־ישראל הגיעו לתעלת־סואץ, וממשלה שלישית
חצתה אותה. אין כל ביטחון בכך שממשלה רביעית לא תחזור ע ל
כך בבוא העת.

האידיאולוגיה מכוונת את הכוח — אך כאשר י ש
כוח, תימצא תמיד אידיאולוגיה כלשהי שתדחוך
אותן בכיוון המתאים.
האידיאולוגיה הקומוניסטית של סטאלין כיוונה את הצבא
האדום אל לב אירופה, כפי שעשתה האידיאולוגיה
הלאומנית־דתית של הצארים מאה שנים לפני כן.
האידיאולוגיה של מאו טסה־טונג לא היתה פחות טובה מזו של
קיסרי סין לשיקום עוצמתה של סין.

יצחק שדה: כיס ש הגדה המערבית

בתשמ״ג נערך מסע־ההתפשטות של ישראל
תחת הדגל הלאומני של ״זכות אבות״ — סיסמה
אנאכרוניסטית עד כדי גיחוך. אך הוא יכול היה
להיערך גם תחת הדגל הדתי של מילחמת־קודש
ב אויבי ה׳ צבאות ,״שפוך חמתך על הגויים״ .הוא יכול
היה להתנהל גם תחת דגל מארכסיסטי, כמילחמת ערביים במישטרים הקומוניסטית ישראל
ריאקציוניים ונצלניים. אריאל שרון ורפאל איתן, בני
ההתיישבות העובדת, היו מוצאים את מקומם גס
תחת דגל זה בלי כל קושי.

מאז כבשה ישראל את הגדה המערבית ורצועת־עזה, סיני וגולן
ויותר משליש לבנון. היא התקדמה, נסוגה והתקדמה שוב. היא
כבשה את סיני פעמיים, ופינתה אותו פעמיים. היא כבשה חלק מן
הגולן, ולאחר מכן חלק שני, שאותו החזירה. היא כבשה את
רצועת־עזה פעמיים, והחזירה אותה פעם אחת. היא כבשה את
הגדה המערבית פעם אחת, ומחזיקה בה.
בתשמ״ב היא כבשה יותר משליש לבנון. בתשמ״ג היא חתמה
על הסכם להחזרת כל השטח הכבוש, מבלי להאמין אף לרגע
שהוא יתבצע הלכה למעשה. היא התכוננה לפנות חלק קטנטן מן
השטח הכבוש, מטעמי נוחיות.

במשך שנים רבות האמינו הערבים כי באחד מקירות הכנסת
חקוק הפסוק התנ׳׳כי, המבטיח לישראל את כל המרחב שבין
הנילוס והפרת. לא היתה בכך אמת עובדתית, אך היתה בכך
בהחלט אמת עמוקה יותר: ענייני המדינה אכן התנהלו, וממשיכים
להתנהל, כאילו נועדו להגשים הבטחה זו.
את מילחמודהלבנון ניתן היה להצדיק גם על פי התג״ך, הכולל

כפי שהראתה מילחמת־הלבנון, הפער בין
העוצמה הערבית והעוצמה הישראלית גדול עתה
מכפי שהיה אי־פעם.
והוא מ מ שי ך לגדול.
זוהי עובדת-היסוד של המציאות, המטילה את אורה(או צילה)
על השנים הקרובות.

שום גבולות, עומדים לנגד עיני בגין גבולות ברורים לגמרי: זו
של המנדאט הבריטי המקורי על ארץ־ישראל משני עברי־הירדן.
זוהי המפה שאומצה בשעתו על־ידי זאב ז׳בוטינסקי, כאשר הקים
את התנועה ה״רוויזיוניסטית״ — תנועה שהתכוונה להשיג
״רוויזיה״ של ההחלטה להפריד את עבר־הירדן ממערב־הירדן.
מפה זו נכללה בסמל הרישמי של ״האירגון־הצבאי־הלאומי
בארץ־ישראל״ — סמל ״רק כך״ .היא נכללה גם בסמל
תנועת־החרות, ופיארה את ראש העמוד הראשון של ביטאונה
הרישמי, היומון חרות, כל עוד הופיע.
אולם בגין השתחרר זה מכבר להלכה ולמעשה ממפה זו. הוא
סיפח את רמת־הגולן, שהיא בהחלט מחוץ לגבולות המפה של
ז׳בוטינסקי ואצ״ל. והוא עדיין לא הגיע אל עבר־הירדן — שהוא
בהחלט בתוך תחומי המפה הזאת.

כל כיוון אפשרי, כאשר הנסיבות מתאימות. אך
י ש חזיתות סבירות יו תר וסבירות פחות.
מנחם בגין קבע את העיקרון שי ש לשמור על
השלום בדרום — ״שלום״ במרכאות כפולות — כדי
לאפשר את רי כוז העוצמה הלאומית ב שאר
החזיתות. היתה זאת החלטה סבירה.
העיקרון של ריכוז־הכוח הוא עיקרון אסטראטגי יסודי, וכל
מצביא נבון מנסה להימנע מן הצורך להילחם בשתי חזיתות בעת
ובעונה אחת. הוא יעדיף למגר תחילה יריב אחד, ולאחר־מכן
להתפנות למילחמה ביריב השני, שעימו קיים עד לאותו הרגע
יחסי־שלום.
הפלישה צפונה, ללבנון, היתה מקח־טעות. אדריכליה
הפרימיטיביים לא הבינו את מורכבות המצב בלבון. ההישגים לא
הצדיקו את העוצמה האדירה שהופעלה. גם מבחינת התפיסה
שלהם, לא היתה כל הצדקה להתקפה על הצבא הסורי, שהוא
בשלב הנוכחי בעל־ברית טיבעי במילחמת ישראל בעם
הפלסטיני.

45 1

משרד התיירות האגודה לתיירות• עירית תל-אביב־יפו בנ ק ל אונז

״1אישחששתשמ״ג
(המשך מעמוד )45
הגיון זה, שהופר בלבנון, מונע התקפה על סוריה. אם יופר שוב,
תסתבך ישראל במילחמה שהיא חסרת כל הגיון גם לאור תפיסתם
של קברניטיה.

אין לישראל מה להרוויח במילחמה בסוריה.
להיסך: סוריה היא בעלת־ברית טיבעי ת גם
במילחמה בירדן.

מ־זוחה, אל הנכס
•ץ ץ־הסיוון הסביר ביותר מצביע לכיוון מיזרח.
1 1המלך חוסיין, המתגלה במרוצת השנים יותר ויותר כשליט
חכם, חושש מזה כמה זמן מפני התקפה ישראלית על ארצו. כל

לוחם־השלום הפלסטיני, עיצאם אל־סרטאווי, שנרצח
בתשמ׳׳ג, הזהיר את העולם הערבי בפה מלא מפני אפשרות זו,
שבה ראה ודאות בלתי־נמנעת. ישראל, כך האמין, תגיע בסופו של
דבר אל בארות־הנפט, כי רק כך תוכל להשתלט על בסים העוצמה
הערבית.
גם בישראל הושמעו קולות ראשונים, המצביעים על צורך זה.
אריאל שרון לא הסתפק באימרה המפורסמת, ש״לסעודים י ש
הנפט, אך לנו י ש הגפרור׳ .לפני מילחמת־הלבנון, בשיחותיו עם
אנשי הפנטגון בוו שינגטון לקראת חיבור מיזכר־ההבנה
האסטראטגי של ישראל וארצות־הברית הגיש טבלות מפורטות
על הזמנים הדרושים לצה״ל כדי להגיע אל מרכזי־הנפט
הסעודיים. הוא התכוון להוכיח כי ארצות־הברית יכולה לסמוך על
ישראל, שצבאה יגי ע לשם בשעת־הצורך לפני הגייסות
הסובייטיים. אך בעלי־שיחו הבינו היטב את המסקנה האפשרית
השניה: שישראל היא די חזקה כדי לבצע מהלך כזה גם לטובת
עצמה.
סעודיה היא הבטן הרכה של העולם הערבי. היא נהנית מעושר
עצום, אך אוכלוסייתה דלילה ועוצמתה הצבאית מגוחכת. כמו
ונציה בימי־הביניים, היא מנסה לרכוש ביטחון תמורת כסף. זהו
בסיס רעוע מאוד לביטחון.

תקופת־מה של כוחות מאוזנים, שבה יורה חץ־הכיוון פעם 7
ופעם לכאן, עלול התהליך להימשך בכיוון ההפוך — 1
ההצטמקות וההתקפלות, שגם לו לא נקבע מראש קו־סיום נ
זוהי דרכו של הטבע, ולא רק בעולמם של בגי־אדם. היא קי
אצל בעלי־חיים רבים. שבט של קופים או דגים שחדר לס
לא־לו נאלץ להתגונן ולסגת. אחרי התפשטות מרחב־המחייה
ההצטמקות. אחרי ההתקפה, ההגנה. הקנאות מולידה קג
נגדית. אחרי מסע־הצלב בא מסע־הצלב הנגדי. הסיס!
המשמשות את הכוח המתפשט מאומצות על־ידי יריביו, כש<
עוברים להתקפת־הנגד.

האין זה מוברח לקרות במר חב?
שום דבר ביחסי־עמים אינו מוכרח לקרות. אבל י ש 7
מידה רבה של סבירות.

הדבר נובע ממאזן הכוחות הפוטנציאליים
להבדיל ממאזן הכוחות המגוייסים.
המעצמה הישראלית בנוייה על בסיס צר מאוד. זהו ע׳

למעשה זהו חלל ריק, היונק אל תוכו את הכוחות
הקרובים — איראן בצפון, ישראל במערב, שלא

לדבר על ברית־המועצות.

שתי גדות לירדן

יוזף סטאלין: ם דיניות הצאר תחת דגל אחר

^ תפשטות העוצמה הישראלית אל מעבר לירדן אינה
! 1תלוייה באידיאולוגיה זו או אחרת. כמעט כל אידיאולוגיה
אפשרית יכולה להצדיקה.
בשביל מנחם בגין, כיוון זה נתון. האיש ששר עוד בנעוריו, בקן
בית׳ר בוורשה . ,ש תי גדות לירדן — זו שלנו, זו גם כן׳ אינו רק
רשאי, אלא גם חייב לכבוש את ״ארץ־ישראל המיזרחית׳ ,על פי
אמונתו.
השומר הצעיר, בקצה השני של הקשת הציונית, דגל תמיד
בכך שעבר״הירדן היא חלק מארץ־ישראל, שבה י ש להגשים את
החזון הציוני. אנשי גוש־אמונים ישמחו לקראת מילחמה, שבה
אפשר יהיה לגר ש בין מיליון ל שני מיליונים פלסטינים ממערב
הירדן למיזרחה — מיבצע שנוסה בממדים קטנים יותר עוד
ב־. 1967
י ש פיתוי מיוחד בהצעה הנדיבה של אריאל שרון להפעיל את
צה״ל למען הקמת מישטר אש״פי בירדן. י ש להצעה זו צליל
אלטרואיסטי שובה־לב. במציאות יקרה, כמובן, ההיפך.
אם י כ בו ש צדדל את ירדן, לא יהיה כוח בעולם שיוכל לשכנע
את ממשלת־ישראל — תהיה א שר תהיה — להסתלק משם
מרצונה.
כמו בגדה המערבית, יתחיל התהליך הבלתי־נמנע ש ל.י ציר ת
עובדות בשטח׳ ,הקמת מימשל צבאי. ע מון ומואב׳ ,רצועות־ביטחון,
התנחלויות ו עידוד האוכלוסיה המקומית לגדוד מיזרחה,
לעבר עיראק וכוויית.

ם א 1טסה־טונג: קיסר סין בלבוש חדש

גם שילוב עבר־הירדן בארץ־י שראל השלמה לא
יסיים את התהליך. זוהי רק תחנה נוספת בדרך שלא
נראה לה פוך.
המילחמה בין הציונות והעם הפלסטיני — מילחמה שהחלה
לפני 100 שנים, ושנמצאה בתשמ״ג בעיצומה בכל החזיתות,
מביירות עד חברון, היא עסק בלתי־גמור. היא הגורם למילחמת
ישראל־ערב, והיא גם מהווה אמתלה להמשכתה. היא הצדיקה את
הפלישה ללבנון, כשם שתצדיק בבוא העת את הפלישה לירדן. כל
עוד קיימים בעולם מיליוני פלסטינים, הנושאים בליבם את זרע
ההתנגדות, תנסה ישראל לרדפם עד קצות תבל.

אכן, אלמלא היו הפלסטינים קיימים, היתה ישראל
הציונית צריכה להמציאם.

קדימה ואחורה
^ שאלה הישראלית הקלאסית אומרת. :מה יהיה הסוף?׳
1 1ל שון אחרת: מתי יסתיים מסע־ההתפשטות הישראלי, בן
ארבעת הדורות? היכן?
על כך היה ניתן, בסוף תשמ״ג, לתת רק תשובה תיאורטית: כל
עוד תעמוד לי שראל עוצמתה, מול העוצמה המגוייסת נגדה,
יימשך המסע.

פרידריך הגדול: להפסיק 1שד מועד
מהלכיו בשנת תשמ״ג היו מודרכים על־ידי החשש הזה, הגובר
והולך. מטרידים אותו לא רק דבריו המפורסמים של אריאל שרון,
הדוגל בגלוי בהקמת שיל טון של אש״ף בירדן, מתוך תיקווה שזה
יפתור את הבעייה הפלסטינית — אלא גם הנתונים הגיאו פוליטיים
היסודיים.

מכל אפיקי־ההתפשטות של ישראל, אפיק זה הוא
בעל ההגיון הרב ביותר, לשיטת קברניטיה.
ירדן היא מדינת־החיץ בין ישראל ועיראק, סעודיה, כוויית
וסוריה. מבחינה הגנתית פירו שו של דבר שירדן עלולה לשמש
כמדינת־הכינוס של צבאות כל המדינות האלה, להתקפה משותפת
על ישראל. מבחינה התקפית, פירו ש הדבר שצה׳ל, כשיהיה
ממוקם ברמה הירדנית, יוכל לבחור בין כמה אפיקי-התקפה
אפשריים. רק אז, כשצה׳ל יוכל לאיים בו־זמנית על מצריים,
סעודיה, עיראק וירדן, תהיה ישראל המעצמה הדומיננטית
המוחלטת במרחב. בשמרה על י תרון. ה קווי ם הפנימיים׳ ,תוכל
לתקוף כל אחת ממדינות אלה לחוד, בזמן הנוח לה.

י ש הוגי־דיעות ערביים, המאמינים כי היעד
האמיתי של ישראל — המודע או הבלתי־מודע —•
הוא מרכז הכוח הערבי: שדות־הנפט של
ארצות־־המיפרץ.

הוא יסתיים בשטה ובמקום שבהם ת תייצב מול
ישראל עוצמה גדולה יו תר. זה יכול לקרות בעוד
שלו ש שנים בדרך לעמאן, או בעוד תריסר שנים
מעבר לכוויית, או בעוד שלושה דורו ת ליד בגדאד או
קרתגו.
גם המחשב המשוכלל ביותר בעולם, אשר יוזן בכל הנתונים
האפשריים על כל מרכיבי העוצמה הלאומית של ישראל
ויריבותיה, לא יוכל לספק לוח־זמנים.
י ש סיבות רבות ושונות העלולות לשנות את מאזן־העוצמה
הקיים. בין השאר:

• הידרדרות המצב הפנימי בישראל, דילחל
משאביה הרוחניים והחומריים, התמוטטות החברה הישראלית,
שקיעת ערכיה ואיכויותיה.
• עליית עוצמתם של יריבי ה במרחב, בעיקבות
תהליכים פנימיים אשר יביאו ל שיפור דראסטי של רמתם
החברתית־כלכלית, או לאיחודם תחת דגל מילחמתי זה או אחר
— דתי, שמאלי או ימני.
• שינוי ביחסי־הכוחות הבינגושיים, שקיעת
בעלת־בריתה של ישראל והתגברות בעלת־הברית של יריביה.
• שינוי דראסטי במערכות־הנשק, כגון חימוש
המדינות הערביות בנשק גרעתי.
שילוב של גורמים אלה ונוספים עלול, בבוא היום, להביא
ל שינוי מהותי ביחסי־העוצמד. אשר יביא לסיום מסע־ההתפש־סות.

זה לא יהיה סוף התהליו.
כי כאשר משתנים יחסי־העוצמר. משתנה גם חץ־הכיוון. אחרי

אוטו פון־ביסמארק: האוהרה לא הנעילה
חולשתה. בורים וכסילים סבורים כי הבסיס הצר הוא טריטוריאלי,
וכי הרחבת הטריטוריה תביא להרחבת הבסיס הלאומי. אך בסיס
הכוח הלאומי אינו טריטוריאלי, אלא אנושי. הכוח הישראלי
יתבסס בדור הבא על 3.5עד 5מיליון יהודים ישראליים,
המגוייסים כבר עתה כמעט עד קצה גבול היכולת מבחינה צבאית,
נפשית, חברתית, כלכלית, וטכנולוגית. ואילו העוצמה הערבית
הפוטנציאלית מגוייסת רק בשיעור זעיר. הדבר הזה בוודאי
ישתנה — אם בדרך של התפתחות איטית, אם בדרך של
התפתחות מהפכנית מזורזת.

צוננים ווניוניס
ך * היסטוריה האנושית מלאה בדוגמות של מעצמות
! 1מתפשטות, שהמשיכו בדרכן עד שאפסו כוחותיהן,
ושהתמוטטו בסופו של דבר מרוב תשישות, תחת לחץ היריבים
שהתאוששו. גרמניה של הרייך השני והשלישי וצרפת של
המהפכה והקיסרות הנפוליונית הן רק שתי דוגמות מני רבות
מאוד.
יתכן כי הדוגמה הקלאסית מוצגת דווקא על״ידי ההיסטוריה

:ל כך הרבה משרדי פרסום

אבל איזה
משרד מתאים
החברה שלך מתפתחת, אבל. אתה
רוצה שתתפתח עוד יותר. אתה יודע
שמערכת השיווק שלך זקוקה
לטלטלת גבר. אתה גם יודע שחלק
מהעניין, זה פרסום נכון ואגרסיבי. אז
פה יש לך בעיה אמיתית. יש כל כך
הרבה מ שרדי פרסום. אבל איזה
מ שרד מתאים לך?
חברות הפרסום הגדולות הן ממ ש
נהדרות. אבל יש להן חולשה...
לבנקים. בנקים זה לא רק החמצן של
המדינה. בנקים זה קודם כל החמצן...
של מ שרדי הפרסום הגדולים! מסקנה
אם אתה לא בנק ...אתה י החנקן״ של
מ שרד פרסום גדול. לפעמים אתה
אפילו סתם טרדן ...כי מהיום להיום
צריך לפרסם ...את הבנק. יש גם המון׳
משרדים קטנים. חלקם משרדים
מצויינים. אבל, הם כבר ״קטנים ע לי ך.
הם לא מסוגלים לתת לך מנוון של
שירותים. לכל היותר, הם מסוגלים
להיות מתווכים טובים. במילים
אחרות, אתה צריך משהו באמצע.
מ שרד לא כל כך גדול, כדי שאתה
לא תהיה כל כך קטן, אבל מ שרד
מספיק טוב ומקצועי, כדי שאתה
תהיה אחד הגדולים. אם לא הגדול
מכולם.
עכשיו, בוא ונסתכל על רשימת
הלקוחות שר פרסום פוגל. איך
קרה, שבזמן כל כך קצר התרכזו
במ שרד אחד חלק מאריות התעשיה
הקיבוצית. חלק מגדולי היבואנים
בארץ וחלק מנותני השירותים
הגדולים?

אין פה שום חוכמות. הם הגיש אלינו.
בדיוק בגלל אותה מצוקה שיש לך.
זה נכון שמעבר ל צד המקצועי, יש לנו
גם יחסי חברות ורשת. אבל, זה כבר
עניין אחר.
כדי שלא נהיה יותר מדי גדולים.
יש לנו אפשרות לקלוט עוד מספר
מצומצם של לקוחות. אז לפני שגם
אנחנו נתקלקל״ -ח\צרצגר\

פרסום, קידום מכירות ותעמולה.
רח׳ ריינס 17 תל־אביב.
טל^ ) 03(231710, )03(248450 .

רקג1ז\\ז
ארח ספנות או אר אס שירותי כת אדם אמגזית קיבוץ כפר עציון אגוד עובדי בנק לאומי שירותי יעוץ אביב תעשיות מזון ביטוח
לאומי שירותי יעוץ הר חרמו! הלסטון חלילית חניוני התנועה הקיבוצית מירב מחשבים מקבוצת כלל מעדני מזרע קבוץ מזרע
נעלי נאות קבוץ נאות מרדכי עמוד השחר -מוצרי מזון טבעיים פרסים -קבוץ מרחביה פרדס סינדיקט התאחדות האיכרים קסיו נציגות
ע י קסיו ישראל קלת אפיקים קבוץ אפיקים קונקורד - 55 טיסות צ רטר רבינטקס מוצרי מחנאות ופיקניק רבלון אינטרנשיונאל

אף בהדרגה החלו יחסי־הכוחות להשתנות.
(המשך מעמוד {47
של ארץ־ישראל — ובמהלך תשמ׳׳ג כמעט ואי־אפשר היה שלא
להיזכר בה שוב ושוב.

זוהי המגמה של הצלבנים, שהשתלטו־ על הארץ
בסוף המאה ה־ ,11ו ש שלטו בה או בחלקיה עד פוך
המאה ה־. 13
מסעי־הצלב פרצו ממעמקי הרוח של אירופה המערבית.
תחושות דתיות עמוקות גרמו למאות אלפי בני־אדם, שליטים
ונשלטים, אבירים ופשוטי־עם, לגדוד בדרך־לא־דרך אל ארד
הקודש הרחוקה, כדי לשחרר את קבר י שוע המשיח. רק חלק מהם
זכו לחזור הכיתה. אל המניעים הנשגבים נוספו גם יצר־ההרפתקנות,
התאווה ל שלל וחיפוש אחר קאריירה מבטיחה בארץ
רחוקה, כאשר ררכי־הקידום במולדת היו סתומות.
הצלבנים עלו ארצה מארצות רבות, גלים־גלית יצרו תשתית
אדירה של כוח, וכבשו שטחים שעלו בהרבה על כל כיבושיה של
ישראל עד כה. הם היו מסוגלים כמעט לכל, חוץ מאשר לדבר
אחר: לחיות בשלום. רעיונות של שלום, פשרה ודדקיו ם היו זרים
לעצם מהותה של התנועה, ועל כן נגזר עליה להילחם, מיומה
הראשון ועד האחרון.
אמנם, היו בקרב הממלכות הצלבניות הוגי־דיעות ואנשי־מעש
שרצו בשלב זה או אחר לשים קץ לתהליך ההתפשטות ולהגיע
לשלום עם העולם המוסלמי. פה ושם גם נעשה נסיון לקיים
מישטר של הפסקת־אש ושלום, למשל עם דמשק. בעלי הרעיונות
האלה היו בני־בניהם של הכובשים, ילידי־הארץ, אך הם נשטפו
על־ידי גלים חדשים של עולים תוקפניים ועל־ידי המימסד
הצלבני, הצבאי־כלכלי, שהיה לו עניין חיוני בהמשך המילחמה.

במשך שניים־שלושה דורו ת חיו הצלבנים בסימן
ההתפשטות.
סימני תקופה זו — החורבות של מצודותיהם הנהדרות —
פזורים ברחבי ארדי שר אל, לבנון וסוריה המערבית. כאשר
התקדמו חיילי צה׳׳ל בלבנון הם נתקלו בהם על כל צעד ושעל,
מבופור ועד צידון.

הצלבנים התעייפו. המתחים הבלתי־פוסקים בין נוצרים,
בני־עדות המיזרח (.פולינים*) ובין העולים הנוצריים
מארצות־המערב (*פראנקים*) החלישו את החברה. זרם העלייה
והכסף מן המערב התדלדל. העולם המוסלמי השתנה. הקנאות
הצלבנית עוררה קנאות מוסלמית חדשה. נמצאו אלטרנטיבות
לדרכי־המיסחר, שבהן שלטו הצלבנים. האבות־המייסדים של
הממלכות הצלבניות, עתירי הגבורה ונחושי־ההחלטה, פינו את
מקומם ליורשים חלושים, ומול אלה קמה סידרה מרשימה של
מנהיגים מוסלמיים עזי־נפש וחכמים, החל בצלאז־דאל־דיו
האגדתי וכלה בבייבארס המצביא.
במשך כמה עשרות־שנים התנדנד גורל המילחמה אנה ואנה.
הצלבנים הוכו, התאוששו, החזירו מכה כנגד מכה, עשו פלאים
במיגננה.

אך אי־אפשר היה לתקן את מאזן־העוצמה, שנטה
יו תר ויו תר לרעתם. תבוסתם הסופית היתה
בלתי־נמנעת, ואחרוני הצלבנים נזרקו אל הים,
פ שוטו כמשמעו — מאורע היסטורי המטביע את
רי שו מו על תודעת העמים במרחב עד עצם היום הזה.

• מהווובקאן־נו
^ מדינו ת המתפשטות משולות למהמר בקאזינו.
1 1יתכן שהאיש בא אל שולחן־המישחק תחילה מפני שלא
היתה לו ברירה. הוא ניסה את המזל כדי למלט את עצמו ממצוקה,
ואולי ממוות.
כאשר מאיר לו המזל, מצטברת לידו ערימה גרלה והולכת של
אסימוני־מישחק. אדם חכם היה פורש מן המישחק, ממיר את
האסימונים בכסף וחי מן הריבית עד יום מותו, בעושר ובאושר,
הוא ומישפחתו אחריו.

אולם כמעט לעולם אץ האפי־אנד כזה. תאוות
המישחק אוחזת במהמר, כמו דיבוק כל־יכול. הוא
ממשיך לשחק, מרוויח, מפסיד, מרוויח שוב — עד
שאובד אחרץ האסימונים, והוא יוצא מן האולם עני

מכפי שנכנס אליו. בספרים, הוא מאבד את
בדרך כלל לדעת.
היו בהיסטוריה אנשים חכמים, שניסו להפסיק תהל
להמיר בעוד מועד את פירות הכיבושים הנוצצים בנכסי
בר־קיימא, שיאפשרו לאומה חיים בטוחים על בסים משת
כזה היה ריימון, רוזן טריפולי, שניסה להפסיי
מסע־ההתאבדות של הצלבנים. כזה היה, כנראה, פרידריך1
מלך פרוסיה, אחרי מילחמותיו המתישות. כזה היה
פוך ביסמארק, אדריכל הרייך הגרמני השני.

כולם נכשלו. מכל המחלות העלולות לתקון
נפ שו של עם, יצר־ההתפשטות הוא המסוכן והן
ביו תר.
עם המכור להתפשטות משול לאדם המכור להרואין. הה
את נישמתו לשטן, והשטן אינו מרפה משללו.
להלכד* זה יכול לקרות אחרת. יכול לקום בישראל
קולקטיבי — תנועה חדשה שלא תמחה על פרט זה או אחו
על עצם הכיוון ההיסטורי של המדינה, על מהותה הרו
המדינית והחברתית. יכול לקום הכוח האלטתטיבי, אשר
את הקונספציה הבסיסית, אשר הנחתה את התנועה ב־ססז ו
האחרונות, בקונספציה חדשת מודרנית ומציאותית.

הכל אפשרי, והרשות נתונה.
יתכן שהמילחמה האמיתית שתכריע את גורל ישראל
המילחמה בינה ובין העולם הערבי, המעסיק את כל נימי1
וגופה, אלא דווקא המאבק הפנימי בתוככי נפש האומן
המאבק בין דיבוק־ההתפשטות ובין מגרשיו.
היו נסיונות כאלה, מעטים וקלושים, במהלך תשמ״ג. הם
בקרב תנועות־המחאה, במילחמת־הלבנון. יחידים וקבוצות1
את מבטם מעל לתהליכים המיידית שעוררו את המחאו
הסיבות העמוקות ביותר.
יתכן שמן הזרעים העדינים האלה יצמחו, בשנים הו
גורמים רבי־השפעה, אשר י שנו את פני המדינה ואת כיוון נ
ההיסטורי.

בפרום תשמ׳׳ד, זאת היתה התיקווה הט
ביו תר.

צלב? צעיר יוצא למסע־הצלב, צלב? זק? חוזר ממסע־הצלב: תחילה התפשטות. אחר־בך מימנה, לבסוף התמוטטות

ונשים אלה סימלו בשנת תשמ״ג את הישגיהם ופישלונותיהם של ישראל והעולם.

עולם

׳וחנונאולוס: לעורם השריש׳

תשמ״ג היתה שנה אפורה למדי. היא המשיכה בכל התהליכים
שאיפיינו את קודמתה, בכיכובם של אותם האישים. שתי
המעצמות הקומוניסטיות הגדולות, סין וברית־המועצות, המשיכו
להתנהל תחת ידן של הנהגות קולקטיוויות. השליט החדש
בקרמלין, יורי אנדרופוב, אינו מגלה שום סימנים של שאיפה,
או יכולת, ל שילטון אישי, ומועצת־הזקנים הסובייטית ממשיכה
לנהל מדיניות שמרנית ביותר. הסובייטים עדיין תקועים
באפגניסתאן, בעיית פולין רחוקה מפיתרון, ואחיזתם במרחב
הערבי ובאפריקה רופפת ביותר. נשיא רומניה, ניקולאי
ציאוציסקו, ממשיך לנהל את הדיפלומטיה האישית שלו, מבלי
לשנות דבר במדיניות־הפנים הסטאליניסטית. מנהיג סולי דאריו
ת, לך ואלפה, יצא לחופשי אחרי מאסר ממושך, ומאבקו
ההירואי במיפלגה הקומוניסטית הפולנית, המתונה יחסית, מהווה
עדיין מוקד להערצה ברחבי העולם.
נשיאה השמרני והניצי של ארצות־הברית, רונאלד רגן,
המשיך במדיניות־החוץ׳ שלו בנוסח המילחמה הקרה, הגביר את
לחצו במרכז־אמריקה, והניח לאיש־השנה מנחם בגין
ולממשלתו להוסיף ולהרוס כל סיכוי לשלום במרחב.
רגן ממשיך לערער את כל הישגי קודמו, ג׳ימי קארטר,
באפריקה ובמרכז־אמריקה, ולנקוט בכלכלה של מניעת־אינפלציה
באמצעות אבטלה וקיצוץ בתקציבי הרווחה. יתכן
שצעדיו האחרונים של רגן במרכז אמריקה מרמזים כבר היום על
מועמדים לתואר אנשי־העולם בתשמ״ד: מנהיג שני הסאנדיניסטים בניקראגואד* דניאל אורטגה, המבצע בארצו
רפורמות חברתיות מקיפות ומבצר את הגנתה, מול פני החתרנות
של וו שינגטון, והיועץ החדש של רגן לענייני מרכדאמריקה,
הנרי קיסינג א שמינויו בסוף תשמ״ג מבשר הסלמה
מרחיקת־לכת נגד עמי ניקראגואה, גווטמאלה, אל־סאלבדור,
ואולי אף הונדוראס וקובה. אם תתאמת התחזית שהעימות
במרכז־אמריקה יהיה מוקד האירועים בזירה הבינלאומית בשנה
הקרובה, יעמדו קיסינג׳ר ואזרטגה במרכזו.
גם באפריקה לא היו שינויים מרחיקי־לכת. מחתרות הקונגרס
האפרי ק אי הלאו מי ו סוו א פ׳ו ממשיכות במאבקן נגד המישטר
הגזעני בדרום־אפריקה. ראש ממשלת האפרטהייד, פיטר
בוטא, נהנה מתמיכה חסרת־תקדים של וושינגטון, גם באמצעות
ישראל. מנהיג זימבאבווה, רוברט מוגאבה, עבר שנה קשה
במיוחד בארצו, השסועה בשל מריבות שיבטיות ביסודן,
שהתמקדו ביריבו הגדול, ג׳ו שע אנקומו. נשיא המדינה
האפריקאית הגדולה והעשירה ביותר, שיחו שאגארי מניגריה,
ניצח בסוף השנה בבחירות דמוקרטיות, שבהן השתתפו 26
מיליוני בני־אדם. בכך התחזקה מאוד תדמיתה של ניגריה
כדמוקרטיה הרביעית בגודלה בעולם, אחרי ארצות־הברית, הודו
ויפאן.
באירופה חלה הפוגת״מה בפעילותן הענפה של תנועות־השלום,
וי ש משקיפים הטוענים שהצבת הטילים הגרעיניים
החדשים של ארצות־הברית היא שאלה של חודשים אחדים בלבד.
נשיא צרפת, פרנסוא מיטראן, שרוי בקשיים כלכליים־
חברתיים, ובשמאל הצרפתי קיימת אכזבת־מה ממישטרו. עליית
הימין בדמוקרטיות האירופיות נמשכת.
בחירתו של הסוציאל־דמוקראט, ב טינו קראקסי, כראש
ממשלת איטליה אינה משנה דבר. קראקסי עומד בראש ממשלה
ימנית מובהקת, כדי להוציא לפועל תוכנית פעולה שמרנית לכל
המיפנה ימינה בגרמניה, תחת הלמוט קוהל, הוא מתון
יחסית. עובדות אלה הבליטו מאוד את מרגרט תאצ׳ר,
ראש־ממשלת בריטניה. תאצ׳ר, שהביאה על ארצה שואה
חברתית־כלכלית ואבטלה של 3.5מיליון בני־אדם, ניצחה
בבחירות הכלליות ,,תוך ניצול מתוחכם של ההרפתקה הצבאית
המגוחכת (אך עקובת הדם) באיי־פוקלנד. היא השליטה
במיפלגתה סיגנון ותוכן שמרניים חסרי־תקדים, חיסלה את כל
מתנגדיה ומיצתה עד תום את הפילוג שחל בשמאל הבריטי.
האופוזיציה הפרלמנטארית כימעט וחוסלה, בסיסי הטילים
האמריקאיים הולכים ונשלמים, חרף מאבקה המרשים של
תנועת־השלום הבריטית.
בצד השני של המיתרס במערב אירופה עמדה דמות ססגונית,
אף היא אשה: פטרה קלי, מנהיגת. הירוקים׳ הגרמניים, אשה
קטנה ושברירית שחוללה נס פוליטי: מיפלגתה הרדיקלית
החדשה עברה את מחסום חמשת־האחוזים בגרמניה, צברה יותר
משני מיליון קולות והכניסה לפרלמנט המערב־גרמני סיעה
תוססת, חדשנית ורצינית, ששימשה דוגמה לכוחות הצעירים
בעולם המערבי כולו.

הם נבחרו על־ידי ״העולם הזה״ תוך בחינת כל מאורעות השני.

מול ניצחון זה של הצעירים בלטה ירידתו של קשיש: ברונו
קרייסקי האוסטרי, מדינאי גדול במדינה קטנה, איש נועז
ומרחיק־ראות, החליט לרדת מן הבימה, אחרי שמיפלגתו קיבלה
בבחירות פחות מרוב מוחלט, ונאלצה ליצור קואליציה.
אך איש־העולם של השנה היה, בלי ספק, האדם שגילם צירוף
נדיר של הומאניזם ואורתודוכסיות, העזה ושמרנות: האפיפיור
יוחנן־פאולום ה־ ,2לוחם אמיץ למען החופש במולדתו
הפולנית, שנאנקה תחת מישטר קומוניסטי־צבאי. האפיפיור סייר
בעולם, סיכן את גופו גם אחרי ההתנקשות שבה כימעט נספה,
הביא את בשורתו אל עמי העולם השלישי והכניס את הכנסיה
למאבקה של האנושות לחרות ולצדק.

מרחב

אסו: הסירוב חוגג

בעולם הערבי, היה המנצח האמיתי במילחמת־הלבנון השליט
הערמומי של סוריה, חאפט׳ אל־אסד.
ככל שהתברר מה אירע במילחמה באמת, הסתבר כי הצבא
הסורי לא הובס על הקרקע, אלא החזיק מעמד מול עוצמתו
הכבירה של צה״ל, ומנע ממנו להשיג את יעדו. הטילים הסוריים
שהושמדו על־ידי חיל־האוויר הישראלי הוחלפו בטילים
משופרים, ובסוף תשמ״ג היתה סוריה במצב צבאי טוב יותר מאשר
ערב מילחמת־הלבנון.
אך לא זה היה העיקר. המילחמה העניקה לסוריה את עמדת־הבכורה
בעולם הערבי, כמדינת־העימות היחידה. מצריים של
חוסני מובארב נשארה מחוץ למישחק הערבי, ועיראק של
מדאם חוסיין היתה עסוקה במילחמתה עם איראן של
האיית־אללה רוח־אללה חומייני, איש־השנה תשל״ט,
מילחמה שלא הושגה בה הכרעה כלשהי.
בעבר היתה סוריה •תלוייה בסעודיה, אך השנה התהפכו
היוצרות. ביגלל שפל־הנפט בעולם נפגע כוחן של סעודיה
ובנותיה. הפחד מפני התפשטות העוצמה הישראלית לעבר
שדות־הנפט הסעודיים שיכנע את הסעודים שעליהם לתמוך
בצבא הערבי היחידי העומד בפרץ — הצבא הסורי. והפחד מפני
התפשטות איראן דרומה שיכנע את סעודיה שעליה לשמור על
יחסים טובים עם דמשק, בעלת־בריתה של טהראן.
ובעיקר: בעזרתו של אריאל שרון הצליח אסר לגר ש את
הכוחות העצמאיים של אש״ף מדרום לבנת, ולהטיל עליהם מצור
במיזרח לבנון. הוא ניסה לשבור את אש״ף העצמאי, ולהשתלט גם
על טריפולי — המעוז העיקרי שנותר לאש״ף בלבנון — אך
נכשל. ה״מרד׳ של קומץ עסקנים וקצינים בתנועת־פת׳ח,
שבויים ואורגן על־ידי הסורים, נחל כי שלון חרוץ, כאשר הסתבר
כי לא נמצאו לו שום תומכים ברחבי הפזורה הפלסטינית
ובשטחים הכבושים בידי ישראל.
איש־המרחב שלתשמ״ב, יאמר ערסאת, החדק מעמד. בסוף
תשמ׳ג היה ברור שהוא המנהיג הבלתי־מעורער של העם
הפלסטיני, וששום גורם לא יוכל להדיחו.
אחרי שפונו כוחות א ש׳ף מביירות, בסוף תשמ׳ב, המשיך
ערפאת בפיתוח מדיניות פלסטינית עצמאית, שנועדה להגיע
לידי דו־שיח עם האמריקאים ועם תנועת־השלום הישראלית, כדי
להשיג בדרכי־שלום את ׳הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה
המערבית וברצועת־עזה. הטבח במחנות־הפליטים, ערב־ראש־השנה
תשמ״ג, עורר בעולם גל גדול של אהדה לפלסטינים.
ערפאת קיבל במדינה ערבית מישלחת מטעם המועצה
הי שראלי ת למען שלום י שר אלי־פל ס טיני, שהיא גוף ציוני
מוצהר וחתם יחד עימה על הודעה משותפת.
אולם הכוחות הנגדיים לא נחו. ארצות־הברית המשיכה בחרם
הטוטאלי שלה על אש׳ף. ממשלת־ישראל והאופוזיציה העיקרית
— וגם חלק גדול מתנועת־השלום הכפופה לה — החרימו גם הם
את אש״ף. סוריה פתחה במילחמה פעילה נגדו. בתנאים אלה לא
היה ערפאת מסוגל לנוע קדימה בדרך השלום, והעמדות
קפאו־לזמן־מה, דבר שמצא את ביטויו בהחלטות המועצה
הלאומית הפלסטינית באלג׳יר. את המחיר שילם הנציג הבולט
ביותר של כוחות־השלום באש׳׳ף, עיצאם אל־סרטאווי,
שנרצח בפורטוגל, בשעה שביקש להשתתף במושב האינטרנציונל
הסוציאליסטי. שימעון פרס הצליח למנוע את הענקת
זכות־הדיבור לסרטאווי החי, והספיד למחרת־היום את סרטאווי
המת.
רצח זה — וכמה מעשי־זוועה אחרים שבוצעו במשך השנה נגד
מטרות יהודיות ופלסטיניות — היו פרי יוזמתו של הטרוריסט
צברי אל־בנא, המכונה ״אבו־גידאל״ ,סוכן של אסר. זהו האיש

(המשך בעמוד )55

פרי
נוא
דני בעלי( הביטו
בתמונה של אוגוסט)
חשב שהחלפתי
את הבושם שלי.
״פתאום,
לכל הסוודרים שלך
יש ריח משגע״
אמר.
״לכל מה שתלבש
החורף יהיה ריח
נפלא כזה״הבטחתי.

באביב,
אני מתלבשת
בצבעי פסטל
רעננים.
החלוק הורוד
נשאר ורוד גם
אחרי הכביסה
ולמכנסים הלבנות
שלי לא נוספו
צבעים לא רצויים...
ככה זה עס״בול״.

וני יולי
חם, חם
והמכונה עובדת
כל הזמן. הכתמים
של הגלידות
שהם הכתמים
הפופולאריים ביותר
אצלנו, בעונה זו,
(יש לי ילד בן )4
נעלמים בכל כביסה. אפילו בגדי גוף עדינים
אני מכבסת ב״בול״.

בול מהכביסה הראשונה

את בעלי הכרתם
כבר בינואר.
בקיץ הוא תמיד
נוסע לחו״ל לעסקים.
חשוב שהוא ייראה
בול. והוא באמת
נראה״בול״.

תקופת מעבר. בערב לובשים עדיין
בגדים קלים
אבל קצת קריר.
זמן משגע למסיבו
בכל פעם,
אני מופיעה
בשימלה ״חדשה״.
הסוד שלי?״ בול״.

ע עזיזי ת

וימו־ יעקבסוו ט מיר

מעולם לא הציעו לך מבחר כה
עשיר של מוצרים מעולים
ואמינים מתוצרת אירופה
וארה״ב תחת גג אחד
ותחת שם של חברה אחת:״בית קריסטל״

ף ז 81
1ר3 1 עויוחד!61

12 דגמי מקררים
6דגמי מכונות כביסה
2דגמי מייבשי כביסה
8דגמי תנורי אפיה ובישול
תנור מיקרוגל
3דגמי מדיחי כלים
3דגמי מקפיאים.

״בית קריסטל״ -
החברה היחידה המסוגלת
להבטיח לך מוצרים מהשורה
הראשונה, שאיכותם זוכה לאישור
המוסדות ודעת הקהל בארץ ובעולם:
מכונת כביסה ״קריסטל״ -
מספר ובארץ. משאלי דעת הקהל_

קובעים כי יותר מ־500/0
ממכונות הכביסה בארץ הן
״קריסטל״.
מקרר היוקרה ״קריסטל ווירפול״
מספר 1בארה״ב.הוא עומד במקום הראשון
בדו״ח איגוד הצרכנים בארה״ב
(״רו0נן6מ ־ז6ודזע5חס.$. 0ט׳ )
מחלקת השרות של ״בית קריסטל״
נותנת שרות נאמן לכל
המוצרים גם יחד והפכה לשם
דבר בישראל.
הצטרפי גם את למשפחת ״קריסטל״[
כל קניה היא השקעה בטוחה.

הכית שדי כולו קריסטל
להשיג בחנויות החשמל המובחרות

191

זה מה שמודרני היום
הישר מארצו ת הקור -ל״וורדו״:
הרהיטים החמים ביו ת ר באירופה -מערכו ת
הקיר, חדרי השינה, פינות הישיבה ופינות
האוכל המבוקשות ביו תר מתוצר ת אוסטריה
ו ארצו ת סקנדינביה.
עכ שיו תוכל לקנות אותם ב ״וו ר דו ״
במחירים ת חרו תיי ם.
תרדו״ זה מה ש מודרני היום.

א דוזז ץ

$ן רז 066

רמת־גן, רחוב ז׳ בו טינ ס קי .22

שעות פתיחה- 16.00,13.00-9.00 :
בימים ש לי שי ו שי שי, 13.00-9.00 :

״ש 18.30:־21.30

( המ שך מ ע מוד ) 50

שביצע גם את נסיון הרצח של השגריר שלמה ארגוב, שסיפק
לאריאל שרוו בתשמ״ב את האמתלה לפתיחת המילחמה בלבנון.
שיתוף־הפעולה בין חזית־הסירוב הישראלית, בהנהגת איש־השנה
מנחם בגין, וביו חזית־הסירוב הערבית, בהנהגת איש־המרחב
אסר, היה בתשמ״ג הנתון העיקרי במרחב. הוא התגשם
בלבנון, שם חתם בגין על חווה־סרק עם הנשיא אמין אל־ג׳מייל
— ביודעו היטב שאינו שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. העובדה
בשטח היתה חלוקת לבנון בין ישראל, שתחויק אחרי הנסיגה לקו
האוולי בקצת פחות משליש המדינה, ובין סוריה, שתחזיק בכ״*40
ממנה. טריפולי מוחזקת בידי אש׳ך ובעלות־בריתו, בהרי־השוף
י שלטו הדרוזים של וליד ג׳נבלט, בג׳וניה והסביבה י שלטו
הפלאנגות, והממשלה ה״חוקית״ תפעל בעיריית ביירות.
גם בפעולה נגד הפלסטינים התקיים שיתוף־פעולה זה,
כשממשלת־בגין לוחמת באש׳׳ף כדי לקדם את סיפוח הגדה
והרצועה, ואסר לוחם בו כדי להפקיע את העניין הפלסטיני
לצרכיו ולהפוך את אש״ף ללגיון־הזרים של מישטרו.
הישגיו של אסר בתשמ״ג היו נאים מאוד, בהתחשב בעובדה
שהוא שולט במדינה בעלת אוכלוסיה דלילה ועניה, העולה
במיספר רק פי שניים על אוכלוסיית ישראל, ושהוא עצמו עומד
בראש דיקטטורה הנשענת על כת העלאווים, המהווה רק 791,
במדינה זו.
אסר מצא מחקה בדמותו של מועמד קד׳אפי הלובי, שחלם
על הקמת אימפריה מוסלמית באפריקה. הוא אף התערב בצ׳אד
הסמוכה, כדי להגשים את חזונו. אך מכיוון שקד׳אפי שולט
במדינה מידברית שמיספר תושביה קטן מזה של ישראל, הרי זו
יומרה מוגחכת.
בפרוס תשמ״ג היה נדמה כאילו סיכויי השלום השתפרו:
הנשיא רונלד רגן פירסם זה עתה תוכנית־שלום; בעולם הערבי
התגבש קוסנזוס לטובת השלום, שמצא את בי טוייו בהחלטות
ועידת־הפיסגה בעיר פאס; בעיקבות הטבח במחנות־הפליטים
גברה תנועת־השלום הישראלית: אש״ף העז לנהל מדיניות־שלום
עצמאית, המלך חוסיין ניסה לשמש כמתווך בין ארצות־הברית,
ישראל ואש״ף.
אך עד סוף תשמ״ג התהפכו היוצרות. מצב סיכויי־השלום היה
בכי רע. כאשר התכנסה בז׳נבה ועידת״האו״ם לשאלת פלסטין, לא
יכול היה איש להרשות לעצמו מידה רבה של אופטימיות.

מד>נ>ות

אתס: הקנאות המחייכת

המערכת הפוליטית של ישראל הזדעזעה. ההתעוררות
הציבורית הגדולה בעיקבות מילחמת־הלבנון, ובמיוחד אחרי
הטבח בצברה ובשאתילא, הלמה ביסודותיה — ואלה היו סדוקים
ורקובים גם בלאו הכי.
כל המיפלגות והגושים — מן הליכוד הגדול ועד לשל״י
הקטנה — הזדעזעו. לא היתה אף מיפלגה אחת שלא היתה נתונה
במשבר.
בתנועת־החרות החלה התרוצצות גדולה, כהכנה למילחמה על
הירושה של איש־השנה מנחם בגין. דרכו של אריאל שרון
נחסמה כאשר נאלץ להתפטר ממישרד־הביטחון, בשל אחריותו
לטבח, אך איש לא הישלה את עצמו: שרון ינסה לחזור. הוא לא
חוסל ככוח פוליטי, ועצם הישארותו בממשלה מעניקה לו
עמדת־זינוק נוחה. גם יורם ארידור הוכה קשות, אך נשאר חי
מבחינה פוליטית, כשהוא פוזל לעבר מתחריו־שותפיו, יצחק

שמיר ודויד לוי.
למישחק זה נכנס איש חדש. היה צורך למצוא במהרה מחליף
ל שרון על כס שר־הביטחון, ומשה ארנס נבחר כימעט
מחוסר־ברירה. הוא הוכיח במהרה שהוא בעל פוטנציאל פולי טי
גדול.
כשר־הביטחון, עלה ארנס על קודמו. הקיצוניות הפרימיטיבית
של שרון עוררה ריב ומדון על כל צעד ושעל, והדבר הפריע
להגשמת המגמה הפוליטית שהוא מייצג. ארנם קנאי ממנו, אך
הוא יודע להסתיר זאת מאחרי מסכה של אדיבות וסבירות. אץ לו
אויבים, הוא מקשיב בסבלנות לטענות, מדבר בנימוס ובהגיון,
ומצליח באמצעי־התיקשורת ובמגעים דיפלומטיים.
בדמותו של ארנס מצאה המדיניות של ״ארץ־ישראל השלמה*
ותנופת ההתנחלות בשטחים הכבושים את נציגה המוכשר
והמסוכן ביותר: הקנאי המנומס.
ככל שזינקה הפופולריות של ארנם, הפך גורם חדש גם בזירה
הפנימית. האיש שהיה בראש־השנה תשמ״ג שגריר בוו שינגטון,
כמעט מחוץ לתודעה הפוליטית של המדינה, היה בסוף השנה
שליטו של המישדד הממשלתי החשוב ביותר בישראל, וגורם ׳
רב־השפעה במאבק הירושה.
במיפלגודהאחות הליברלית לחמו הכל בכל, כמו חתולים
בשק. המיפלגה הפיקטיבית• ,שאין לה חברים ואין לה נכסים,
מילבד המושבים והתקציב הממלכתי שהיא זוכה בהם בזכות בגץ,
נפלה קורבן לעסקנים שכירים, משרתיהם של מולטי־מיליונרים
ואימפריות כלכליות שונות. היא יכלה להתפלג בכל רגע בין
שלוש־ארבע סיעותיה, וגם כל אחת מאלה יכלה להתפורר כהרף

השותפות האחרות בליכוד היו בדיחות עגומות, פלאקטים
שדבר לא עמד מאחריהם.
המצב בגוש היריב לא היה יותר טוב. התאומים הסיאמיים של
מיפלגת־העבודה שי מעון פרם ויצחק רבין, המשיכו
להתקוטט. התחליף היחידי — יצחק נבון — היה רחוק מן
המישחק, ולא גילה נטייה להפשיל שרוולים ולהילחם. האיש
שבא במקומו, הנשיא חיים הרצוג, איש המערך, התגלה כדובר
מוכשר ביותר של שילטון־הליכוד.
במיפלגת העבודה דיברו היונים 1שלטו הניצים. הקול היה קולו
של יוסי שריד, והידיים ידי הימין.
מפ״ם ערכה את ההצגה העונתית שלה, נאמה על פרישה
ותימנה את כינונה של מיפלגה חדשה. אך כאשר ירד המסך,
הסתבר שהכל נשאר כפי שהיה. האינטרסים של האימפריה

הכלכלית של המיפלגה ניצחו או כל הדברנים. בכך נהרסו גם
התיקוות של שולמית אלוני, שהתכוונה לרכב על המיפלגה
החדשה יחד עם יוסי שריד. ואילו הפלג הימני של של״י, שפילג
מיפלגה קטנה אך איכותית זו בתיקווה להתקבל למועדון החדש,
נשאר בחוסר־כל. הפלג השני של של״י עסק בסוף השנה בשקט,
יחד עם גורמים אחרים מתוך תנועת־המחאה של תשמ״ג, בנסיון
להקים כוח מדיני מסוג חדש.
אחד מעמודי״התווך של המימסד — המפד״ל — עמדה לפני
סכנה של חיסול פיסי, כאשר סיעתו של יומך בורג,
בן־האלמוות, ניסתה להציג ברבים את ערוותם של זבולון המר
ועמיתיו, שנשארו בלי נכסים. חסידי הלאומנות הקיצונית של
המר הלכו מזמן לתנועת־התחייה — וזו רעדה בסוף תשמ״ג מפני
האפשרות שרפאל איתן, המצביא הכושל של מילחמת הלבנון,
שהורשע בפשעי צברה ושאתילא, יקים מיפלגה קיצונית חדשה,

שתנשל גם אותה.
גם באגודת־ישראל הקטנה והקומפקטית, שהיתה דוגמה
ליעילות פוליטית־כלכלית, גברו המתחים, כאשר הכתות השונות
איימו זו על זו בפילוג ובפרישה. ואף מרק״ח, המונוליטית
הטוטאלית, שמנהיגיה לא השתנו במשך דור ויותר, דלפו שמועות
על מתחים בין יהודים וערבים.
בסוף השנה הקימה את המהומה הגדולה ביותר דווקא
המיפלגה המפוקפקת ביותר במדינה: תמ״י, אשר הידר שלה
הורשע במעשים פליליים ונדון למאסר־בפועל. מיפלגה זו,
הנשלטת בידי מולטי־מיליונרים, בעוד שהיא מנסה לנצל את
המרירות והזעם של השכבות העניות ביותר, עמדה גם היא על
כרעי״תרנגולת, כפי שהראו סיקרי דעת־הקהל.
התערערות כללית זו טמנה בחובה סכנה גדולה. המיסגרות
הישנות הולכות ומתפרקות, ואילו מיסגרות דמוקרטיות חדשות
אינן נוצרות. תהליך זה עלול להוביל לאנארכיה, שתנוצל על־ידי
אנשים כמו אריאל שרון, רפאל איתן, המתנחלים למיניהם
וקבוצות־הטרור החדשות, שעל קיומן דיבר בסוף השנה הראש
הקודם של שרות־הביטחון־הכללי.

יצחק כהו: מעללפאפיו

ראש־הממשלה ״לא תיפקד״ ,הממשלה כולה זכתה בבוז
כימעט־כללי, הכנסת היתה נשוא לבדיחות, המיפלגות היו במצב
של התפוררות, צה״ל הוכפש בפרשת צברה ושאתילא ו מגילוי
הליקויים הצבאיים של מילחמת־הלבנון.
באווירה כללית זו של דימדומי־האלים בלט בית־המישפט
הישראלי כצוק בים עכור.
המעשה הגדול ביותר של מערכת־השיפוט בשנת תשמ״ג
נעשה מחוץ לכותלי בית־המישפט, באולם שהועמד לרשותה
על־ידי האוניברסיטה העברית. ועדת־החקירה הממלכתית,
שהוקמה על־ידי ממשלה סרבנית בעיקבות לחץ ציבורי כביר, דנה
בפרשת הטבח במחנות־הפליטים. נשיא בית־המישפט העליון,
יצחק כהן הדתי־שמרני, ו שני עמיתיו — השופט העליון
המבריק אהרון ברק והאלוף־במילואים יונה אפרת — ניהלו
חקירה עניינית, סבלנית והוגנת.
כאשר פורסם הדו״ח של ועדת־כהן, נערכה עליה התקפה
קולנית מצד אריאל שרון ואנשיו, ונפתח מחול־השדים, שבו נרצח
אמיל גרינצווייג. אך לא רק בקהילה המישפטית, אלא בארץ כולה
שררה הסכמה כללית על כך שהגידופים וההשמצות של האשמים
יתנדפו ברוח, כלא היו. פסיקת הוועדה החזיקה מעמד.
הביקורת האמיתית על דו״ח־הוועדה היתה הרבה יותר שקטה,
והיא באה דווקא מן הכיוון ההפוך: שהוועדה הקלה עם הנאשמים
ו״התכופפה אחורה״ ,כדי להסיק ממימצאיה את המסקנות הקלות
ביותר האפשריות. פרשנים מתחו ביקורת על המושג ״אחריות
עקיפה״ ,שבו השתמשה הוועדה כלפי ראשי המערכת המדינית
והצבאית.
מימצאי הוועדה עצמה הצדיקו הגדרה הרבה יותר חמורה. אך
כל מערכת־שיפוט היא חלק מן המישטר, ומצווה על הגנתו.
אי־אפשר היה לצפות גם מוועדה רמת־דרג זו ש״תקפוץ מעל
לפאפיק״ ,כפי שהתלוצצו הבריות, בהתייחסם לעובדה כי האולם
שבו קיימה הוועדה את דיוניה נקרא, על שמו של נדבן זר ,״אולם
פאפיק״.
בין העוזרות והעוזרים של ועדת־כהן בלטה דמותה של דורי ת
בייני ש, המייצגת תופעה שבלטה גם השנה במערכת
המישפטית: עלייתן של הנשים במערכת. בייני ש מילאה תפקיד
חשוב בעבודתה של ועדת־כהן, וקנתה לעצמה שם גם בחקירת
הפרשה של העלמת״המס של יהושע בן־ציון, המיליונר״הנחון,
ופרקליטיו.
עליית הנשים מצאה את נציגתה גם בדמותה של השופטת
חנח א מו ר, שהתמנתה כנשיאת בית־המישפט המחוזי
בתל־אביב, הגדול והחשוב במדינה, עם פרישתו לגימלאות של
השופט בני מין כהן, אחרי 30 שנות״שפיטה.
בחוגים מיקצועיים הופנו יותר ויותר עיניים לעבר האיש
העולה במערכת־המישפט: מאיר שמגר, שופט בית־המישפט
העליון, שיתפוס בראשית תשמ״ג את מקומו כנשיא בית־המישפט
העליון. מפאת גילו, י ש לצפות לתקופת־כהונה ארוכה מאוד
במישרה זו.
שמגר בלט בחדשות כאשר כיהן כראש ההרכב של שלושת
שופטי בית־המישפט העליון שאישר פה־אחד את הרשעתו של
חבר־הכנסת (והשר־לשעבח אהרון אבו־חצירא. אך בניגוד
לשופטת המחוזית, ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן, שלא עמדה
בלחצים הכבירים ודנה את העסקן העדתי למאסר־על־תנאי
בילבד, הטילו שמגר ועמיתיו על אבו־חצירא מאסר של שלושה
חודשים בפועל — מעשה שחייב אומץ־לב רב.
מישפטנית נוספת, שהפכה השנה שם־דבר, היתה יהודית
קרם, המישגה ליו עץ המישפטי לממשלה, באגף הייעוץ והמחקר
המישפטי. כאשר התפטרה באופן הפגנתי מן הוועדה שחקרה את
הפעלת החוק בשטחים הכבושים; היא היפנתה אצבע מאשימה אך
אילמת כלפי המצב המחפיר שנוצר בגדה המערבית, כאשר ציבור

( המ שך מעמת ) 55

שלם של קנאים קיצוניים העמיד את עצמי מעל לחוק ומחוץ
לחוק. מבלי להפר את כללי־המישחק המאופקים של עולם־
המישפט, הכריחה קרם את המרעה כולה לתת את דעתה על עיוות
מסוכן זה, העלול להרוס את יסודותיה של מדינת־החוק
הישראלית. בקול בוטה יותר דיבר על אותה תופעה איש מוסמר
מאוד: עורך־הדץ אברהם אחיטוב, מי שעמד בראש
שרות־הביטחוו־הכללי.
בצורה שונה עשה זאת מישפטן אחר, שגרם כימעט לשערוריה:
השופט דוב איתן השתתף, כקצידמילואיכג בהפגנת 400
האלפים, שתבעה את מעוי ועדת־החקירה בעניין הטבח
במחנות־הפליטים. במהלך ההפגנה חתם האיש על עצומה של
קבוצת יש גבול, שמתחה ביקורת קטלנית על המילחמה ותבעה
את הוצאת החיילים מלבנון לאלתר. כעבור כמה חודשים הביא
גורם אלמוני לפירסום חתימה זו — וסביב מעשהו של השופט
התפתח ויכוח לוהט. איתן יצא לחופשה ממושכת, שנקבעה עוד
קודם לכן, ויתכן מאוד שלאחר מכן יפרו ש לגימלאות מוקדמות.
מחלוקת מסוג שונה לגמרי, שנגעה לטיב השיפוט במרעה,
התפתחה סביב דמותו של עמוס ברנס, שנאשם והורשע בכל
הערכאות, עד לבית־המישפט העליון, ברצח החיילת רחל הלר.
כאשר שוחרר ברנס התלקח הוויכוח עוד יותר. חבר־הכנסת
אמנון רובינ שטיין, פרופסור למישפטים, השמיע בפומבי
הצהרה יוצאת־דופן, שבה הודיע חד־משמעית כי ברנס חף־מפשע
— אף שעומד נגדו פסק־דין חלוט של בית־המישפט העליון,
שקבע את ההיפך. השופט חיים כהן, איש־השנה ת שי׳ג דמות
ססגונית השומר על פרופיל גבוה גם בגימלאות, התייצב גם הוא
לי מץ ברנס — אף שהוא עצמו הרשיע אותו בשעתו. המישפטנית
יהודית קרפ, שחקרה את פרשת ברנס, שמרה גם בעניץ זה על
סיגנון מאופק יותר.
בכל הסערות האלה ניווט היועץ המישפטי, יצחק זמיר, את
הספינה ביד איתנה. זמיר, שערב מינויו לתפקיד זה נחשב כאיש
הגת אך חלש, גדל בתפקידו והוכיח במרוצת השנים שהוא בעל
אופי חזק ועקרונות נחושים׳,שאינו מתכופף בנקל ואינו נכנע
ללחצים, אף שעומד מעליו שר־מישפטים חלוש, משה ניסים,
שאינו אלא עסקן מן המניין.
התמונה הכללית של מערכת־המישפט היתה מעודדת. אך גם
במערכת זו ניכרו סימנים של סכנות קרבות. בחוגי המיקצוע
גברה והלכה ההרגשה שאנשים בלתי־ראויים מתמנים
לתפקידי־שיפוט, ביגלל קירבתם לצלחת. הדבר עורר זעם
בלישכת עורכי־הדין, שבראשה הועמד השנה המישפטן הנודע
דויד ליבאי, וגרם לתגובות ראשונות גם בכנסת.

כנסת

כהן־אבידוב: הקנוניה

ההידרדרות המתמדת של הכנסת העשירית הגיעה
לנקודת־השפל שלה במעמד שהתאים יותר לכנס של המאפיה
מאשר למושב של פרלמנט בארץ תרבותית.
סדר־היום של הכנסת נקבע על־ידי היושב־ראש, אשר לו
הסמכות הבילעדית לכך. למעשה נקבע סדר־היום על־ידי מוסד
המכונה ״הנשיאות״ ,אף שאין לו מעמד. זוהי ישיבה של הידר
וסגניו.
י באחד השבועות, לקראת סוף השנה, היה על הכנסת להצביע
על הצעת חוק ה ארכי אולוגי ה — חוק נוסף של כפייה דתית,
שהובטח לשותפים הדתיים של הקואליציה. היה ידוע לכל שאין
בכנסת רוב להצעה זו. אך ראשי־הקואליציה חששו שאי־קבלתו
תגרום לצרות.
הידר והסגנים התכנסו באחד הימים והחליטו לדחות את
ההצבעה למחרת היום, מכיוון שרוב חברי: הכנסת עמדו באותו
היום להשתתף בכנס עדתי. משום־כך לא נכלל סעיף זה
בסדר״היום הרשום, המחולק לחברי־הכנסת, וגם לא בתוספת,
המחולקת לפעמים במשך היום.
אחרי שרוב חברי־הכנסת הסתלקו מן הבית, וביניהם גם
יושב״ראש הכנסת עצמו, הסתבר כי הוכן מארב לפי שיטות העולם
התחתון: סגן הידר מאיר כהן־אבידזב (חרות) ,שניהל את
הישיבה, הודיע לפתע על קיום ההצבעה. תומכי־החוק, שהוזהרו
מראש, צצו והצביעו. הצעת־החוק התקבלה בקריאה טרומית, וכך
נרשם הדבר בפרוטוקול.
כאשר נודע הדבר, התפוצץ הידר, מנחם סבידור. בשנת
תשמ״ב זכה סבידור בתואר איש־הכנסת, ולא לחיוב, אחרי
שהירשה לעצמו להתפרץ בצורה מבישה נגד הח״כ הקומוניסטי
תוסיק טובי. הפעם התעלה סבידור וקבע חד־משמעית
שההצבעה ביום הקודם היתה בלתי־חוקית, ושמשום־כך אין לה
תוקף.
אין שום תקדים להחלטה כזאת, וחוקיותה היתה מוטלת בספק
חמור מאוד. אולם בהפגנה של הגנה על כבוד הבית, נגד המזימות
של חבריו־לסיעה, היה זה מעשה של אומץ־לב אזרחי ופוליטי,
שנדירים כמותו בשנים האחרונות.
למרבה הצער, לא מעשהו של סבידור היה אופייני לכנסת של
תשמ״ג, אלא מעשהו של מאיר כהן. על כן היה כהן איש־הכנסת
של השנה. איש זה, נציג הגישה הלאומנית־פרימיטיבית, הבליט
את עצמו במשך כל השנה. הוא ערך הפגנה ראוותנית לפני בית
ראש־הממשלה, שהיתה פארודיה על הפגנות־השלום של חיילים
ואזרחים מודאגים. מבלי לתת לאיש לשכוח שהוא אב שכול, הוא
גינה את ההורים השכולים שהפגינו למען הפסקת ההרג. בסוף
השגה הסתבר כי אין זו פעולה שאין השכר בצידה: כהן־אבידוב
ניסה לכפות את עצמו על הליכוד כמועמד שלו לראשות עיריית
חיפה.
הכנסת עצמה היתה כימעט משותקת כמוסד מחוקק. פעולתה
היתה רעשנית אך דלה. החקיקה הרצינית הוזנחה. חברי־כנסת
רבים ניצלו את מעמדם כדי להתעשר במהירות. כמה
רודפי־פירסומת מיקצועיים ניצלו את הכנסת בעיקר כמכשיר
לפירסום עצמי.
אלה — אנשי י מין ושמאל כאחד — זנחו את אולם־המליאה
כשלא היו בו צלמי־התיקשורת, ומיקרו את פעילותם במיזנון,

המשמש כיום כשוק למוצרי״פירסום: הח׳כים מוכרים לעיתונאים
סודות מישיבות הוועדות, ותמורתם מוכרים הכתבים לח״כים
טורים ארוכים של פירסומת אישית.
הח״כ הרציני, הפועל ל שיפור ואיכות־החיים בארץ על־ידי
חקיקת חוקים בעלי־ערך, המוכן לקבל על עצמו משימות
בלתי־פופולריות, הלוחם בשררה ובשחיתות והמפקח על פעולות
המימשל — טיפוס זה כימעט ונעלם מנוף הכנסת.

צע>ר

אוניו :׳שגבול!

אייל אופיר היה צעיר רגיל, טיפוס אופייני למה שרגילים
לקרוא ״מיטב הנוער״.
הוא נולד בקיבוץ מישגב־עם, שירת בנח״ל מוצנח, סיים את
שירותו בקיבוץ נחל־עוז ונשאר בו כחבר. הרווק בן ה־ 27 שירת
במילואים כצנחן. כמו כל חבריו, התגייס למילחמת־הלבנון, בלי
פיקפוק והירהור. כמוהם, השתתף בקרבות בגיזרה המיזרחית.
כאשר נקרא לשרות בפעם השניה, הוצב בגיזרת ביירות. הוא
ראה את הפגזים המומטרים על בתי העיר ותושביה, גברים, נשים
וילדים. הוא החליטו י ש גבול !
אייל אופיר לא עסק מעולם בפוליטיקה, ולא היתה לו תודעה
פוליטית מפותחת. אך מול ביירות המופגזת צמחה תודעתו
הפוליטית במהירות־הבזק. הוא הפך חבר פעיל בקבוצת י ש גבול,
סירב לשרת בלבנון, נשפט ונשלח לכלא.
בהפגנה בלתי־רגילה של הזדהות, פירסמו חברי קיבוץ נחל־עוז
בעיתונים מודעה בתשלום, כדי להביע לו את אהדתם.
אייל היה רק אחד מ־ 85 אנשי־מילואים, שנכלאו בשנת תשמ״ג
ביגלל סירובם לשרת בלבנון-או בשטחים הכבושים — תופעה
שקיבלה ממדים ומשמעות של תופעה לאומית ראשונה במעלה.
אחדים מהם נשפטו ונכלאו בפעם השניה והשלישית. נוספו
אליהם שלושה אנשי הצבא הסדיר — קצין אחד ו שני חיילים
אחרים. הם נמנו עם ציבור של אלפיים איש, שחתמו על עצומת
יש ג בול נגד המילחמה בלבנון.
אסירי־המצפון של תשמ״ג היו כולם חיילים טובים, לוחמים
לפי מיטב המסורת של צה״ל. כזה היה רובר ט בנוולגי, שעלה
בצעירותו מבראזיל. הוא סירב לשרת כסוהר במחנה אל־אנצאר,
והעדיף להיות אסיר בכלא צבאי. ביום ששוחרר מהכלא נשלח
שוב ללבנון, סירב, נכלא שנית ונשפט גם למאסר־על־תנאי, כדי
להרתיעו מסירוב שלי שי.
כזה היה דני טימרמן, שכליאתו עוררה גל של מחאה ברחבי
העולם. כלי־התיקשורת העולמיים עמדו על האירוניה העצובה
הטמונה בכך שהאב, יעקוב טימרמן, נכלא בארגנטינה ביגלל
התנגדותו למישטר״הדיכוי שם, והבן יושב בכלא בישראל ביגלל
סירובו להשלים עם המילחמה הבלתי־צודקת של מרינת־ישראל
בלבנון.
כזה היה אנטול יבלונקה, יליד פולין, שנשלח שלוש פעמים
לכלא על סירובו לשרת בשטחים הכבושים.
כזה היה סרן־התותחנים ד״ר פליכס לאוב מרחובות, איש
מכון וייצ מן, שסירב ונכלא.
כזה היה זאב גבי ש, קצין המישטרה הצבאית שסירב לשרת
באל־אנצאר. הוא נשפט ונשלח לכלא, ובצאתו משם הוגש לו צו
חדש.
בעבר עוררו סרבני־הגיוס המעטים בישראל זעם, תמיהה
והסתייגות קיצונית. אריאל שרון ורפאל איתן הצליחו לשנות
זאת. סרבני־הגיוס, שהעדיפו את הישיבה בכלא על השרות בניגוד
למצפונם, עוררו השנה אהדה רבה, גם בקרב חבריהם, שלא רצו או
לא העזו ללכת בדרך זו. כשם שקציני צה״ל כיבדו את
איש־הביטחון של תשמ״ב, אל״מ אלי גבע, על סירובו להשתתף
בהתקפה על ביירות, גם אם הם עצמם לא נקטו שיטה זו, כן כיבדו
החיילים את אנשי י ש גבול, שגילו אומץ־לב מסוג חדש. רבים
הרגישו כי דווקא צעירים אלה שומרים על הערכים האמיתיים של
צה״ל — וכי צה״ל יודה להם בעתיד על שרותם זה.

ביטחון

בוג ר: נגד השימוש בנוח

המכה שירדה על צה״ל, ביום הראשון של תשמ״ג, כאשר נודע
על הטבח במחנות־ביירות, היתה איומה. היא העסיקה את צה״ל
כולו במחצית הראשונה של השנה.
בפרשה נוראה זו בלטו כמה דמויות של צה״ל, שייצגו את
הטיפוסים השונים המשרתים זה לצד זה בצבא־העם.
בלטה דמותו האהודה של הסגן אבי גרבובסקי, הנשמה
התועה בשדה־הקרב. הסגן הצעיר שמע על הזוועה כבר בבוקר של
היום השישי, ערב ראש־השנה. במשך שעות ארוכות התרוצץ
ממפקד למפקד, ממיפקדה למיפקדה, מתוך אמונה נאיבית שאם
ידעו מפקדי צה״ל על הזוועה, הם ישימו לה קץ. באמונתו זו
ובמעשיו ייצג הסגן את הערכים היפים ביותר של צה״ל.
בקצה השני עמד הרמטכ״ל, רפאל איתן, שלבש השנה יותר
ויותר דמות מיפלצתית; אדם בלתי־אנושי, שניסה לכפות על
צה״ל את הפרימיטיביות הקאניבלית של אנשי־מערות. כאשר
נפטר ממנו צה״ל, נשמו רבים מקציניו לרווחה.
בין הקצוות עמדו המפקדים, שנתפסו במילכוד וניסו להתמודד
עימו, איש־איש לפי יכולתו. יתכן שהדמות הטראגית ביותר היתה
זו של מפקד־האוגדה עמוס ירון, שעמד על גג־החפ״ק מול
שאתילא כאשר נתן שם איש־הפלאנגות את הפקודה לשחיטה.
ירון, שבוודאי הזדעזע בליבו, לא התערב ברצינות, מן הסתם מפני
שהאמין שזוהי כוונת שר־הביטחון אריאל שרון ורפאל איתן.
ועדת־החקירה, בראשות איש המישפט של השנה, יצחק כהן,
ניסתה להקל על צה״ל. היא הטילה עליו רק ״אחריות עקיפה״
לזוועה, ומיתנה את גזר־הדין. על ירון נאסר לקבל פיקוד בשדה;
ראש אמ״ן, יהושע שגיא, הודח מתפקידו אך לא מצה״ל;
אלוף־הפיקוד אמיר דרורי יצא משום־מה בנזיפה בלבד, ואילו
האשם העיקרי, רפאל איתן, לא סולק בו במקום מפני ששרותו
עמד במילא להסתיים תוך כמה ימים. הוועדה ריחמה עליו —

אמנון דנקנר, שהתחלק בתשמ״ב בתואר איש־העיתונות עם
זאב שיף, יצר השנה סנסציה מסוג שונה לגמרי, כאשר פירסם
מאמר בשם ״אין לי אחות!״ רצח אמיל גרינצווייג, שיוחס על־ידי
רבים לבריוני־הרחוב בעלי החזות המיזרחית, שהטרידו את הפגנת
שלום עכ שיו לפני הרצח, עורר את זעמו של דנקנר, שיצא
בהתקפה קיצונית על הציבור המיזרחי. לאחר מכן מיתן את
עמדתו.
עם כל האורות והצללים שבה, הגילויים של אומץ־לב מצפוני
פחדנות סתגלנית, מילאה העיתונות החופשית בתשמ״ג את
תפקידה. אולם במשך השנה צצו סכנות רבות להמשך פעולתה
החיונית במישטר הדמוקרטי.
סכנה אחת באה מבפנים: בקדחת ההתחרות ביניהם, החלו
היומונים והצהרונים להציף את המדינה בחינמונים — ערימות
של נייר, שמטרתן היחידה היא לעשות כסף, ושרובן מלאות
בקישקושים עילגים שלא נועדו אלא לסתום את החורים בין
המודעות. עיתונות־דמה זו מטפחת בציבור יחס של זילזול למוסד
העיתונות, מטשטשת את הגבול בין עיתונאות ועיתוזנות,
ומערערת את הבסיס הכלכלי של העיתונות האמיתית.
תופעה אחרת היתה הופעתם של שבועונים מיפלגתיים
מוסווים, הנערכים בלי חשבון או בסיס כלכלי, כשהם נתמכים
על־ידי אילי״הון וקונצרנים ענקיים, שי ש להם אינטרסים צדדיים.
גם עיתונים אלה מחולקים, במידה רבה, בחינם, באמצעות
מנגנונים מיפלגתיים גלויים או מוסווים. כולם נכשלו.
אך הסכנה העיקרית לעיתונות החופשית ביצבצה השנה רק
באופק. זוהי סכנת הקמתה של טלוויזיה מיסחרית, שתהיה מכשיר
פוליטי בידי השילטון, ואשר תמומן בכספי־פירסום שהם חיוניים
לקיום העצמאי של עיתונות חופשית.
אם אכן תקום הטלוויזיה המיסחרית, יביא הדבר לזעזוע עמוק
ביותר בעולם העיתונות, ובמישטר הדמוקרטי ביכלל, ויתכן כי
כמה מן העיתונים הגדולים ביותר יהיו הקרבנות העיקריים.

דוגמה קיצונית של רחמים שלא במקומם, שמהם נהנה האיש
חסר־הרחמים, שראה בכך הכשר להלך אימים על ישראל
ההומאנית.
אחרי הסערה של צברה ושאתילא, יכול היה צה׳׳ל להתפנות
להערכת ליקחי המילחמה. אף שהוויכוח הציבורי היה מצומצם
וזעום, ומעטים העזו לספר לציבור את מלוא האמת, הרי בצה׳׳ל
עצמו לא היו אשליות. הקצינים הרציניים ידעו כי
מילחמת־הלבנון היתה כי שלון מחפיר מבחינה צבאית־מיקצועית.
בגיזרה המיזרחית לא הגיע צה״ל כלל אל י עדיו — כביש
ביירות־דמשק — למרות העליונות העצומה שלו, ו בדרו אף ספג
תבוסה מקומית בסולטאן־יעקוב. בגיזרה המערבית היה דרו ש לו
שבוע כדי לגבור על קומץ לוחמים חצי־סדירים, חסרי נשק רציני,
ולהגיע לפרברי ביירות. היה ברור כי צה״ל סמך על מאסות של
נשק, תחת לפתח את היוזמה, התושיה והרוח, שהיו סימני־ההיכר
שלו בשנים קודמות.
אחרי שהלך סוף־סוף האיש שטיפח גישה זו, רפאל איתן,
הגרוע שבכל הרמטכ״לים של צה״ל, התחרו שלושה על תפקידו.
שניים מהם היו קצינים צעירים ומבריקים, דומים ושונים זה מזה:
דן שומרון, גיבור אנטבה, ו אביגדור(״יאנוש״ו בן־גל, גיבור
מילחמת ששת־הימים שפיקד על המאמץ הבלתי־מוצלח של
צה״ל בגיזרה המיזרחית במילחמת־הלבנון.
ממשלת ישראל בחרה במוצא בטוח, והטילה את התפקיד על
השלישי — חייל ותיק ובלתי מתבלט, איש־מיקצוע שתקן, שגם
שמו היה צנוע ו שיגרתי: משה לוי, הרמטכ״ל ה־ 2ז של צה״ל,
והראשון מעדות־המיזרח(התשיעי, דויד אלעזר ביש־המזל, היה
ספרדי מיוגוסלביה. לוי נולד בעיראק).
יאנוש הסיק את המסקנות והתפטר מצה״ל. למחרת היום פתח
את פיו וגילה את השקפותיו האנושיות והפוליטיות, שהפתיעו
רבים. הקצין הקרבי, שנחשב כנץ, טען כי ישראל יכולה לוותר על
הגדה המערבית ורצועת־עזה, כדי לספק את המאוויים הלאומיים
של התנועה הפלסטינית, ועמד על הצורך להידבר עם אש״ף.
לדעתו י ש צורך למצוא פיתרון לעימות הישראלי־פלסטיני שלא
בדרך של שימוש בכוח, והוא הביע את תיקוותו שהכוחות
המתונים יגברו באש״ף.
בכך שימש יאנוש פה לרבים מן הקצינים המצטיינים ביותר
בצה״ל, המאמינים בסתר ליבם כי זהו הפיתרון המתאים ביותר
לצרכים הביטחוניים של ישראל ולרוח המדינה וצה״ל — גישה
המאשרת מחדש כי רבים מקציני־צה״ל עולים בכושר־הניתוח
ובתפיסה ההומאנית שלהם על הדמגוגים המאכלסים את הדרג
המדיני.
למרבה הצער ראה העולם את צה״ל באור אחר — לא רק בשל
מילחמת״הלבנון וטבח־הפליטים, אלא גם מכיוון שממשלת־ישראל
שלחה את אנשי צה״ל למקומות רבים בעולם כיועצים
לרודנים מושחתים ומדכאים, יחד עם הנשק הישראלי, שזרם בזרם
אדיר למי שטרי־דיכוי בשלוש יבשות.
יאנוש לא היה איש־הביטחון היחידי שפתח את סגור־ליבו עם
שיחרורו מן השרות. יהושע שגיא, ראש־אמ״ן שהתפטר מצה״ל,
גילה שהתנגד ב־ 1981 להפצצת הכור הגרעיני העיראקי, שלא
היה מסוגל לייצר נשק גרעיני במשך חמש השנים הבאות —
ובכך אישר את הטענה כי בגין היה מושפע בעת קבלת ההחלטה
משיקולים של בחירות. ואילו ראש שרות־הביטחון־הכללי
לשעבר, אברהם אחיטוב, גילה שאכן קיימת מחתרת
טרוריסטית יהודית בשטחים הכבושים, תחת חסותם של
מתנחלים.

אע\ה

עיתונות

בואר: חדשות מן הגיונגל

המיבחן הגדול בא לעיתונות הישראלית ביום הראשון של
תשמ״ג, כאשר חשפו העיתונאים הזרים בביירות את הזוועה של
צברה ושאתילא.
זאב יטיף, שנבחר שבוע לפני־כן על־ידי העולם הזה
כאיש״העיתונות של תשמ״ב, הצדיק תואר זה. הוא פעל כאדם
וכעיתונאי: בשעה שהטבח היה בעיצומו הזעיק את השר מרדכי
ציפורי וגילה לו מה מתרחש, ולאחר מכן חשף מדי יום בכתבותיו
פרטים נוספים על הטבח.
שונה היתה התנהגותו של רון בן־ישי, אז עמיתו בטלוויזיה.
בן־ישי פעל אף הוא כדי להזעיק את הממשלה בשעת הטבח,
והתקשר לשם כך עם אריאל שרון. אולם הוא סבר כי חובתו היא
לתמוך בפומבי בגירסה השיקרית הרישמית, שהתמוטטה חיש
מהר.
במשך השנה, ככל שגברה הסלידה הציבורית ממילחמת־הלבנון,
מלאה העיתונות בדמויות היתוליות־למחצה, שחיברו
י־־ בקדחתנות כתבות נגד המילחמה, בתיקווה שאיש לא יזכור
שתמכו במילחמה בהתלהבות של צועקי־הידד, כל עוד האמינו
שהיא פופולרית.
שדה־המיבחן השני של העיתונות היה סיקור המתרחש
בשטחים הכבושים, שם השליטו המתנחלים חוק של ג׳ונגל,
בעזרת כמה מן הזרועות של השילטון ואילו המימשל הצבאי
(״המינהל האזרחי״) ניסה להקים אירגונים של קוויזלינגי ם
ערביים שכירים, תוך •הטעיית דעת־הקהל הישראלית. גם השנה
הצטיין בסיקור־מאורעות אלה קומץ של כתבים. הבולט ביניהם
היה השנה צבי בראל, כתב הארץ, מי שהיה בעבר איש
המימשל הצבאי בחברון. אומץ־ליבו, עקשנותו ודבקותו במשימה
היו מופת של עיתונאות מצפונית ומיקצועית.
כתב אחר, שהצטיין בעבר בשטח זה, הגיע השנה להישגים
_ בזירה אחרת. אמנון קפליוק, צבר בעל דרכון צרפתי העובד
למען העיתון הצרפתי רב־היוקרה לה מונד, הצליח להגיע
.למקומות החסומים לפני עיתונאים ישראליים רגילים. כך סיקר
את מושב המועצה הלאומית הפלסטינית באלג׳יר, שם התקבל
בזרועות פתוחות על־ידי ראשי אש״ף, שידעו את זהותו ושרבים
מהם דיברו עימו בעברית. הם יכלו להרשות לעצמם להתרועע עם
כתב צרפתי — כביכול.

מרים לוו־נגד: רמות בחברון

יתכן ששום אשה ישראלית לא הועמדה בתשמ״ג במיבחן כה
פשוט ונחרץ כמו האחות המוסמכת מרים לווינגר, אשתו של
איש־השנה תשל״ו, משה לווינגר, ראש קנאי קריית־ארבע.
הרבנית לווינגר קבעה את מישבנה בלב חברון, שם היא הרוח
החיה של המאמץ רב־השנים לגר ש את הערבים מן הבתים ולשכן
בהם חבורת־קנאים מבית־המידרש של לווינגר. כמנהיגה של
קנאים אין היא נופלת מבעלה.
באחד מימי תשמ״ג הותקף בחור״ישיבה חמוש, אהרון גרוס,
בלב חברון. תוקפיו שדדו את נשקו, והצעיר שכב בכיכר
המרכזית, כשהוא מתבוסס בדמו. ניתן היה להציל את חייו, אילו
זכה בו במקום בטיפול מידי אדם מאומן.
הידיעה על כך נמסרה לאחות המוסמכת לווינגר, ששהתה
במרחק של כמה עשרות מטרים מן המקום. אולם הידיעה אמרה
כי האיש הגוסס הוא ערבי. הרבנית לווינגר לא ניגשה להציל את

חייו. הוא מת.
לאחר מכן, כשהתברר כי הצעיר שמת היה יהודי, מצאה
לווינגר סיבות שונות להסברת התנהגותה. אולם המעשה נשאר
חרות בתודעת הציבור — מעשה אופייני לרוח הקנאות
המטורפת, הבלתי־אנושית והבלתי־נשית, שאחזה בחלק מן
הציבור הישראלי.
בקצה השני של המיתרס עמדו הנשים, שהלכו בעיקבות האשה
של תשמ״ב רעיה הרניק, ומחו נגד המילחמה המתמשכת
ושפיכת־הדם .״הורים נגד שתיקה״ וקבוצות דומות ערכו במשך
השנה הפגנות ופעולות־מחאה אחרות, מהן רבות לפני מי שרדו
וביתו של איש״השנה. מנחם בגין.
מילבד לוחמות אלה, לא בלטו הנשים בתרומה ייחודית בשנת
תשמ״ג. הן הצליחו בשטחים רבים, כמו הגברים — מישפטנית
כמו יהודית קרם, פוליטיקאית כמו שרה*דורון, שזכתה
בתואר ״שרה״ נוסף על שמה, נשות־עסקים ונשות־מדע. תרומתן
לא היתה בעלת ציביון נ שי מיוחד.
אשת הנשיא החדש, אורה הרצוג, לא הספיקה להטביע
חותם משלה על התפקיד, כפי שעשתה קודמתה, אופירה נ בון
שפינתה השנה את מישכן־הנשיאים. לא קמה בישראל אשה כמו
פטרה קלי, הגרמניה־האמריקאית, שעזרה להקים י ש מאין דמות
פוליטית גדולה ומרשימה, אשר אחת ממטרותיה העיקריות היתה
להילחם למען זכויות הנשים בחברה המודרנית. בחיי־הציבור של
ישראל בתשמ״ג המשיכו הנשים לבלוט בעיקר בהעדרן.

ריאד: חנית ועש
בשנת תשמ״ג, בדיוק כמו בתשמ״ב, שמרה מדינת־ישראל על
המקום השני והלא־מכובד בשיעור האינפלציה, אחרי ארגנטינה.
״הצעדים הכלכליים״ של סוף השנה מלווים ברעש גדול, אך ספק
מה תהיה השפעתם על הכלכלה.
הסיפור הכלכלי של השנה הוא סיפור עלייתה של הבורסה
הישראלית בשליש הראשון של השנה, וסיפור הידרדרותה
בחודשים שאחר־כך. זהו סיפורו של הצמד־חמד, יוסי ריגר

ואליעזר פי שמן.
ריגר ( )42 היה סמנכ״ל בבנק הפועלים, עד שנתגלעו
חילוקי־דיעות בינו ובין מי שהיה האיש החזק של הבנק, יעקב
לווינסון. אליעזר פישמן ( )37 היה ונשאר רואה־חשבון. לשניהם
יש מוח זריז, אך לריגר י ש גם קשרים טובים. על הקרקע הפוריה
של הבורסה התל־אביבית ביצעו השניים האלה מיבצעים העשויים
להזכיר את מיבצעיהם האגדתיים של השוורים והרובים בבורסה
האמריקאית בסוף המאה הקודמת, אשפי הפינאנסים מסוגם של
ג׳אי גולד, ג׳ון מורגן וג׳ון רוקפלר.
השניים פעלו בעזרת קרנות נאמנות, שהידועות בהן היו רוני ת
וענת. הם עסקו במה שנקרא, בל שון הנקייה של בורסאי תל־אביב,

זמשך מעמוד )57
ויפוח מניות׳ .כלומר: העלאת שעריהן של מניות מסויימות
; 1־ידי רכישות מסיביות, בלי כל קשר לערכן של החברות
מניותי הן.טופ חו׳ .כך הפכו המניות של הסנה, אתא, ישפרו,
־ בי ועוד כמה מניות כוכבים־עליונים בטורי־הבורסה.
ריגר־פישמן קנו, קנו וקנו. השערים עלו, עלו ועלו. בראשית
שמ״ג דמתה הבורסה הישראלית להתממשות החלום הבלתי־פשרי
של כל איש־כספים: כולם הרוויחו, והרבה. קרן רוני ת של
יגר־פישמן העניקה ללקוחותיה רווחים של עשרות אחוזים בכל
ודש, והעלתה את חמתם של מנהלי הבנקים הגדולים, שיכלו
התחרות בה אך בקושי. שמותיהם של ריגר ופישמן החכרו גם
קשר לעיסקה הגדולה של השנת שבסופו של דבר לא יצאה אל
פועל: רכישת הבנק הבינל או מי הר א שון על־ידי בנק
ז מיזר חי — הבנק שבאמצעותו ובאמצעות חברת־הבת שלו,
זבנק ל מי מון ולסחר, פעלו ריגר ופישמן.
ואז, בינואר, באה המפולת הגדולה. שערי המניות צנחו מטה־
1טה, בכמה גלים מכאיבים. הלקוחות, שצברו רווחים בשיעור של
! 3ד 40 אחוז בחודש, נטשו את ריגר־פישמן בהמוניהם, והמניות
המטופחות׳ איבדו תור חודשים מעטים * 80 ויותר מערכן. לפתע
;תברר כי בץ הלקוחות החשובים של ריגר ופישמן נמצאים גם
:מה קיבוצים, שהשקיעו את עתודות־הממון שלהם בצבירת
יווחי בורסה.
ריגר־פישמן, כך התפרסם, נאלצו למכור מנכסיהם כדי להחזיר
׳לקוחותיהם את כספי תעודות־הנאמנות. אך היה להם ממה
ימכור. שני אנשי־העסקים הממולחים הירבו לרכוש נכסי־דלא־יידי
כשה מניו ת.רצו׳ כלפי מעלה.
התמוטטות השערים לא הותירה את יוסי ריגר ואליעזר פישמן
:חוסר־כיס. הם הפכו שותפים בחברת־ההשקעות המדוברת ביותר
:משק הישראלי בחודשים האחרונים — חברת המאגרי ם
1:מיניהם — טכנולוגי ה, סחר ו בניין. ביחד עם איש־העסקים
טמואל דכנר, שפרש מקונצרן כלל, עם חברת תכן של הקיבוץ
:ארצי של מפ׳ם, עם האחים נקש מארצות־הברית ונסים
נאדן, מ שווייץ, עם הח׳ב־תעשיין אכרהם שפירא וחברת
השקעות של מישקי בית־שאן, עוסקים ריגר־פישמן בקניה
סיטונאית של חברות וחלקי־חברות.
במשק הישראלי הזה, שהיה לארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות,
הוכיחו ריגר־פישמן כי הם מיטיבים מאוד להשתמש
בתורת־הציפיות: הם טיפחו ציפיות של משקיעים, שקנו את
המניות המטופחות שלהם — אוחר־כן־ מכרו, כשאיש לא ציפה
לכך.

תורת ציפיות אחרת, זו של שר־האוצר יורם ארידור
!יועצו, המישנה לנגיד בנק. י שר אל הפרופסור יקיר פלסנר,

ושל

פשטה את הרגל. פלסנר וארידור היו סבורים שאם הם יצליחו
לשכנע את הציבור שאין לצפות לאינפלציה, לא תגבר
האינפלציה. אך בניגוד לריגר־פישמן, שלא האמינו בעצמם
לציפיות שהם נטעו, ובמועד המתאים נפטרו ממניותיהם, לא נהגו
כך ארידור ופלסנר. הם היו שבויים בציפורני תורת־הציפיות
שלהם. בדיוק כמו שהתמוטטה הבורסה בשליש השנה, מאיימת
הכלכלה הישראלית כולה להישבר עכשיו, כשלארידור את
פלסנר נותרות רק ציפיות שנכזבו.

>הדות

קוץ׳ :אחרי ההלם, חזרה לתלם

מילחמת־הלבנץ זיעזעה את יהדות העולם. תחנות־הטלוויזיה
הראו את חיילי צה״ל ככובשים אכזריים, את הרס הערים, את
גופות הנשים והילדים. היהודים נחרדו.
בראשית תשמ״ג ירד על יהודי העולם הלם חמור שיבעתיים,
כאשר הציגו תחנות־הטלוויזיה את הזוועה של צברה ושאתילא.
מדינת־ישראל הופיעה באור מחריד. יהודי העולם חששו מפני
תגובה אנטי־שמית, והאשימו את ממשלת־בגין בצרה. דיווח
אמריקאי סודי הודיע לנשיא רונלד רגן כי נפערה תהום בין יהודי
ארצות־הברית וממשלת־ישראל, וכי תיתכן ברית בין היהודים ובין
האופוזיציה בישראל. על סמך הנחה זו נולדה ״תוכנית ר גן׳ בסוף
תשמ״ב.
השנה עשה הזמן את שלו. יהודי העולם התעוררו מן ההלם,
והתלכדו שוב סביב ממשלת־בגין. המכונה האדירה של
ממשלת־ישראל השתלטה מחדש על הקהילות, בעזרת העסקנים
היהודיים המקומיים, התלויים כל־כולם ברצונה הטוב של
ממשלת־ישראל. מכונת־התעמולה הישראלית השלימה את
המלאכה. הקהילות צייתו להוראות השגרירויות הישראליות,
שהטילו עליהן מרות טוטאליטרית, בדומה למרות שמטילה
מוסקווה על המיפלגות הקומוניסטיות בעולם.
העסקנים היהודיים בארצות־הברית יודעים כי הקאריירה
שלהם תגיע לקץ פיתאומי, אם ירגיזו את השגריר הישראלי. הם
לא יוזמנו לישראל ולוו שינג טון. הקהילות ימרדו בהם, הם יוגדרו
כ״יהודים השונאים את עצמם׳ או כ״משרתי האנטי־שמים״ .הם
צייתו.
בראש הלכו, כמובן, הפוליטיקאים התלויים בקולות יהודיים
ובמימון יהודי. מבין הרבים, ניתן ל שלוף — כאב־טיפום אופייני
— את ראש עיריית ניו־יורק, אדוארד קוץ׳ ,השולט בעיר
היהודית הגדולה ביותר בעולם. קוץ׳ התנפל על הפוליטיקאים
האמריקאיים, שהעזו לדבר על פיתרוך שלום שאינו מקובל על
דעת ממשלת־בגין.
מכיוץ שארצות־הברית עומדת לפני מערכת־בחירות על
הנשיאות, מיהרו כל הפוליטיקאים להיכנע ללחץ יהודי מאורגן
זר* שאינו מופעל לטובת ישראל היפר״ שוחרת־השלומ אלא
לטובת המדיניות של הליכוד. בצורה זו או אחרת חזרה תופעה זו
כימעט בכל הקהילות היהודיות בעולם.

העם היהודי לא הוציא מתוכו, במהלך שנה זו, אף לא דמות
גדולה אחת, שתרמה תרומה ייחודית לשמה ולכבודה של היהדות.
גמדים כמו קוץ׳ היו נ ציגיו האופייניים.

הירש: וח נגד אומה

האדם החילוני בישראל יכול היה לבחור בתשמ׳ג בין שלושה
טיפוסים של דתיים כיעד עיקרי להתנגדותו: קנאי־הדת
מבית־המידרש של נטורי־קרתא, ספסרי־הדת מבית־המידרש של
אגודת־ישראל והטרוריסטים הדתיים, שפעלו בשטחים הכבושים.
ספסרי־הדת המשיכו השנה לסחוט מן המדינה החילונית את
ליטרת־הבשר שהובטחה להם. כמו קאריקטורה של הסו חר
מוונציה, הם סחטו מן הממשלה סכומי־עתק לישיבות פיקטיביות,
בה בשעה שזו דנה בקיצוץ הקיצבות לזקנים ומענקי־הלידה
לאמהות. שוד זה נעשה לאור היום, והעם כולו ראה וזעם.
הטרוריסטים הדתיים פעלו בגדה המערבית, ערכו טבח
במיכללה האיסלאמית בחברון, שרפו את השוק הערבי באותה עיר
בפוגרום מכוער, הרגו נערים ונערות מיידי־אבנים. הם היו רק
חוד־החנית של אסכולה חדשה של עובדי־אלילים, שהתעטפו
באיצטלה של אלוקי־ישראל. הם קשרו תפילים ולבשו טליתות,
בעודם חוזרים על סיסמות שהזכירו את מיטב התורות הפגניות
של הרייך השלישי — דם ואדמה.
אך יתכן שאת המחלוקת העקרונית ביותר עוררו דווקא
קנאי־הדת מסוגם של נטורי־קרתא. בשנים קודמות הסתפקו
ביידוי־אבנים במכוניות בירושלים — מעשה־גבורה קטן מאוד,
מאחר שאותם השוטרים אשר ירו במיידי־אבנים ערביים טיפלו
ביהודים האדוקים בכפפות־משי.
השנה עסקו קנאים אלה בעיקר במילחמה בחפירות
בעיר־דויד, בטענה שזהו בית־קברות, ושאת הקברים אסור לחלל.
בצדק השיבו הארכיאולוגים שלפי אותו כלל אסור היה לחפור
במצדה, ב״קברי בר־כוכבא׳ בנחל־חבר ובבית־שערים.
למעשה היה זה עימות בין העיקרון הדתי והעיקרון הלאומי.
הדת אסרה לחפור, האומה ציוותה לחפור. מבחינת האינטרס
הלאומי, היה גי לוי העבסנדווקא בירושלים, מעשה חשוב ביותר.
ואילו האינטרס הדתי, שלא השלים מעולם עם עליונות החוק
הלאומי, כפר בכך. האומה החילונית עניינה אותו כקליפת־השום.
מנהיגם של נטורי־קרתא, הרב משה הירש, סימל את
המאבק הזה. יותר מאשר אברהם שפירא, סוחר־הדת הגאוני, ויותר
ממשה לוויננר, ראש הפלאנגות הדתיות בחברון, סימל הירש
את מקומה של הדת היהודית במדינת־ישראל.
בצד השני של הבימה התארגנה קבוצה קטנה של פעילי־שלום
דתיים, אהודים וחיוביים, שהקימו מעץ תנועת־בת זהירה של
שלום עכשיו. אך הם היו תופעה שולית בפאנורמה הדתית של
ישראל בתשמ׳ג.

ע\>דור

רביב: חכמים בלילה

בבניין הטלוויזיה הושלם בתשמ״ג התהליך של רמיסת מעמדם
העיתונאי של עובדי התחנה, שהפכה יותר ויותר דומה לתחנת־טלוויזיה
במדינה טוטאליטרית, שייעודה אינו לספק מידע אלא
לשרת את השילטון.
תשמ״ג נפתחה בדיווח שיקרי על הטבח במחנות צברה
ובשאתילא. הדיווח הצבאי הפך למהדורה מצולמת של הודעות
דובר־צה״ל. את תדמית התחנה הציל איכשהו ראש־הדסק
לעניינים ערבים אהוד יערי, שצמח מבין חורבות חטיבת־החדשות,
כפרשן למתרחש בלבנון, פוליטית וצבאית. הכתב־הצבאי
בראשית השנה, רון בן־י שי( שעבר לפקד על גלי צה־ל),
שמסר תחילה את הודעות־השקר, הציל במעט את כבודו
המיקצועי, אחרי התעוררות המחאה הציבורית, כאשר תיאר את
האמת. דן סממה, שהוטל עליו להחליף את בן־ישי, היווה
כי שלון מתמשך לאורך כל השנה. שיא כי שלונותיו היה ראיון
מפוברק עם דמות בשם. מיכ איל׳ ,איש־הפלאנגות, שפיקד
כביכול על הטבח במחנות.
את מחלקת־החדשות אי פיין. מ ש בר דורות״ .בני הדור השני
והשלישי של כתבי־הטלוויזיה השתלטו על ניהול החטיבה: י איר
שטרן כמנהל ומיכאל קרפין כעורך מבט. את המחלקה איי שו
כתבים חסרי הכשרה עיתונאית — איש־ביטחון, מקליט ושקופן,
שהיו לכתבים. איוש זה הביא לשערוריה פנימית, כאשר אבי
גוט.גי ל ה״ ספינת־ביון סובייטית, והושעה בשל כך מהמחלקה.
גם המחלקות האחרות של הטלוויזיה עברו השנה תהליך של
רמיסה. מחלקת־הסרטים התיעודיים כימעט ולא הפיקה סרטים.
כמנהל מחלקת־התוכניות מונה מפקד ג ל׳ צ לשעבר, צבי
(״צביקה״) שפירא, מי ששופט בית־המישפט־העליון, השופט
מאיר שמגר, הגדיר את מעשיו בגלי צוד ל כ״מעשים שגם
מקיאוולי היה מתבייש בהם!׳
מחלקת־הדראמה של הטלוויזיה הפיקה את תי א ט רון
השרפרף, מהדורה ישראלית של תי א ט רון הכור ס א הבריטי,
בכמה סרטים, שהמירקע לא היה נכון לסבלם. גם הדראמה־בהמשכים
א חרי הצילצול היתה נחותה ובלתי־נסבלת. אך
בסידרה אחרת, מי של עז ר א ספר א ו בניו הוכיחה הטלוויזיה את
יכולתה להפיק סידרת־טלוויזיה טובה. סידרה אחרת, קרו בי ם
קרובי ם, העידה על כושרה של הטלוויזיה הלימודית.
עם התפטרותו של מני פאר מהגשת התוכנית שעה טובה,
התדרדרה התוכנית בתחיית ממלאי־מקומו. את התואר.האירוע
הטלוויזיוני הגרוע׳ של תשמ׳ג ניתן להעניק למישדר הקדם־
אירוויזיון.
את ההישג הטלוויזיוני העיקרי בתשמ׳ג ניתן לזקוף לזכותו
של דץ רביב, שאחרי מאבקים רבים, עם גורמים שתים בבניץ
הטלוויזיה, הצליח להעלות את מהדורת חדשות־הלילה שלו, תחת
הכותרת כו תרת לילה. במרכזה תעמד עימות ביז שני קטבים

אידיאולוגיים. תוכנית זו הפכה עד מהרה לעלה־התאנה של
הטלוויזיה הכללית. היא גם העלתה את דמותו של רביב כישראלי
תרבותי, המשתדל לרסן את ההתפרעות של רבים ממרואייניו.
רביב הוכיח שהטלוויזיה יכולה להיות מכשיר חינוכי, המחנך את
הציבור להתווכח בצורה שקטה ולראות את שני הצדדים של כל
מטבע.
את מצב הטלוויזיה הישראלית איפיינה בדיחה שהתהלכה
במיסדרונות בניין הטלוויזיה, על. גונדר יוסף לפיד ורב־כלאי

טוביה סער!״
למתחריה של הטלוויזיה הישראלית היתה השנה שנת עדנה
רבה. מישדר־הערב של הטלוויזיה הלימודית, ערב חדש, הכניס
רעננות לדיווח על החדשות. לידו נראו מהדורות מבט,
המשודרות ארבע שעות מאוחר יותר, כמתושלח תיקשורתי.
המתחרה הגדול של הטלוויזיה בתשמ׳ג היה קול י שראל,
אשר סיפק סקופים רבים, שחלקם סופקו בידי שי מעון
(״סקופ״) שיפר, שנדמה כאילו היה נוכח דרך־קבע בישיבות
הממשלה. קול י שר אל גילה את דבריו של אלוף יצחק(״חקה״)
חופי על מנחם בגין שנאמרו בחוג ביטחוני סגור.
תשמ״ג הביאה ל קול י שר אל גם הצלחה במאבקו רב־השנים
בגלי צה־ל. נראה כי השדרנית הוותיקה עדנה פאר, שעברה
מקול י שר אל לגלי צה־ל, היתה ״סוס טרויאני״ .במשך השנה
הצליחה להרוס בתחנה הצבאית את התשתית והמסורת שנבנו
בעבודת־נמלים רבה במשך יותר מ־ 30 שנים. לפי סיקרי״ההאזנה
מכה קול י שר אל בהדרגה את גלי צודל, תוכנית אחר תוכנית.
הרשת החדשה, קול המוסיקה, החזירה לרדיו את הקהל התרבותי
של ישראל, שהתחיל למצוא סיפוק רוחני במישדריה המעולים
של רשת חדשה זו, הסובלת עדיין מכמה קילקולים טכניים.

רפואה

סובר: לאיש אחד נמאס

הישראלי הממוצע הולך אל הרופא פי שלו ש יותר פעמים
מאשר האזרח הממוצע במדינות־המערב. בישראל י ש יותר
רופאים בהשוואה לגודל האוכלוסיה מאשר בכל מדינה אחרת
בעולם. אולם מערכת־הבריאות הישראלית חולה.
במשך שנים טיפלו במחלה זו כפי ששום רופא טוב לא יטפל
במחלה: הדיאגנוזה נגנזה, טיפלו רק בסימפטומים, איש לא עסק
בריפוי המחלה עצמה.
פעם היתה גאוות היישוב העברי על מערכת־הרפואה הציבורית
שלו, ומכל העולם באו לראותה, ללמדה ולהתפעל ממנה. אולם
מאז שקעו ערכים רבים אחרים שטופחו ביישוב. הדה״הומאניזציה
הגוברת של החברה הישראלית לא פסחה גם על
מערכת־הבריאות. בין הביורוקראטיה ההסתדרותית והביורו־קראטיה
הממשלתית, נשחקה המערכת.
השנה פרצה המחלה החוצה, ושוב אי־אפשר היה להעלימה.
אחרי סחבת של שנים, הכריזו הרופאים על שביתה. ההסתדרות
רצתה בשבירתד״ כי ההסתדרות היא בשטח זה — כמו בשטחים
אחרים — המעביד בה״א הידיעה. ואילו ממשלת־הליכוד רצתה
לשבור גם את קופת־החולים, השייכת למיפלגה היריבה, וגם את
הרופאים.
כך נוצר עימות, שאיש לא ידע כיצד להיחלץ ממנו. הצדדים
התחפרו בעמדותיהם, בתי־החולים חדלו מלתפקד. שביתת
הרופאים, כמו מילחמת־הלבנון, תוכננה לכמה ימים, ונמשכה

בלי־סוף.
אחרי שנכשלו כל המהלכים המתוכננים, חתך אדם אחד את
הפלונטר. לד״ר איבוד סובר, רופא מבאר־שבע, נמאס. הוא
עשה את הדבר האחד שהיה ספונטני ובלתי״מתוכנן: הוא הכריז
על שביתת־רעב אישית. במהרה הצטרפו אליו עמיתיו
בבית־החולים סורו ק ה בבירת־הנגב, ומשם פשט הצום
לבתי־החולים האחרים בארץ, כאש בשדה־קוצים. המערכת כולה
התמוטטה, וגם הממשלה וההסתדרות נאלצו לצאת מן המחפורת
ולהתפשר.
זמן רב לאחר מכן עוד היה נטוש ויכוח על המוסריות של
השביתה ביכלל ושביתת־הרעב בפרט. אך בסוף תשמ״ג היה נראה
כאילו המחלה, שהיתה צריכה להירפא, רק נבלמה לזמן־מה.
החיידקים הוסיפו לכרסם בגוף. הסחבת נמשכה, ואיימה להביא
בשנה הבאה לסיכסוך מכאיב חדש.

ת>אסרון

אבוסארם: מיידה האבנים

את תשמ״ג ציינה נטייה מעודדת להתמודד באופן רציני עם
הבעיות האקטואליות של המציאות הפוליטית־חברתית.
ראוי לציון הוא תיאטרון צוותא, שהביא בפעם הראשונה את
התיאטרון הפלסטיני ממיזרח״ירושלים, הנקרא אל־ חכווא תי,
למודעות של הקהל הישראלי בהצגה מחגיוב מחגיוב. היתה זו
פריצת־דרך להבנה בין שני העמים מבחינה תרבותית ופוליטית.
פראנסוא אבו־סאלם, מנהל ובמאי התיאטרון, הוא
איש־השנה בתיאטרון. אבו־סאלם, ששמו האמיתי הוא פראנסואה
גאספאר, הוא בן לרופא הונגרי ולאם צרפתיה, שגדל בירושלים
המיזרחית, שם עבד אביו ככירורג בבית־חולים של המיסיון
הצרפתי, ולהקתו זכתה בשבחים ברחבי אירופה, ובעיקר בצרפת.
במחזה אלף לילה וליל ה של מייד ה־ האבן, לקח אבו־סאלם את
סיפורי שחרזדה כמיסגרת, שלתוכה הכניס פגישה אנכרוניסטית
עם מיידה־האבן, נער בן ,15 שהוא הגיבור העכשווי .״כל פעם
ששמענו שמשהו זז בגדה המערבית, היה זה בזכות הילדים
הקטנים שהזיזו את המאורעות. אפשר להשוות את הנער לדויד
מול גוליי ת׳ ,טען אבו־סאלם.
המחזה הועלה במיסגרת ״השבוע הפלסטיני׳ בתיאטרון נווה
צדק.

לנווה צד ק היתה שוב היד על הדופק במחזה טיי סי ם מאת
הפסיכיאטר. יוסי הדר, המתאר טייסת־קרב דימיונית בשטף
המאורעות של מילחמת־לבנון.

נסיונות ראויים לשבח נעשו על־ידי ה תי א טרון החיפאי,
שהעלה בחסותו את הצגת ה אי מאת אתל סיוגרד. התיאטרון
תירגם את המחזה לערבית, השתמש בשחקנים ערביים ופנה גם
לקהל פלסטיני. זוהי הפעם הראשונה שתיאטרון ממוסד נוקט
בדרך זו. המחזה הלם קרב, בבימויו של גדליה בסר, השייך גם
הוא לטרילוגיה של הפסיכיאטר יוסי הדר, עוסק בתופעת
הלם־הקרב בצורה מיקצועית ואמינה.
הצגה טובה אחרת של ה תי א טרון ה חיפאי היתה נפש י הודי
מאת המחזאי יהושע סרבול, איש־התיאטרון תשמ׳ב. ההצגה
נבחרה לפתוח השנה את פסטיבל אדינבורו וזכתה שם בהצלחה
רבה. זוהי הפעם הראשונה שמחזה ישראלי נבחר לפתוח את
הפסטיבל. נראה ש ה תי א טרון ה חיפאי יעסוק בעונה הבאה רק
במחזאות מקורית ולא במוליירים ובמחזאות מיובאת או
.קלאסית־למחצה׳ ,כמו ה תי א טרון ה קאמרי שהמשיך בעונה
שחלפה, וימשיך, כנראה, בעונה הבאה, במסורת המיסחרית שלו.
שני הכישלונות הבולטים של ה קאמרי השנה היו
א מ אדי או ס לפיטר שפר ותעלולי אסקפן, למולייר.
א מ אדי או ס, בבימויו המגושם של היי קיילום, הצליח לקלקל
את הטעם הטוב של ההצגה, למי שזכה לראות אותה בלונדון.
ההצגה תעלולי א ס קפן בבימויו של שמואל בונים, היא עונש
למולייר ולשחקנים המשתתפים בה.
גם הבימה עסק לרוב במחזאות מיובאת או קלאסית, ובמרבית
המקרים הוא לא היה יכול לה. ההצגה נשי טרויי ה ניסתה לטפל
בחומר של אווריפידם, שעובד על״ידי ז׳אן־פול סארטר
בצורה מודרנית ואקטואלית. הסמיכות של העלאת ההצגה
למאורעות צברה ושאתילא, והנסיון להמשיל את נשי״טרויה
לנשים פלסטיניות, היה חסר״טעם, שיטחי ונוטה לסנסציה, למרות
מישחקה המעולה של אורנה פורת. הניסיון להתמודד עם
אקטואליה היה רדוד, והתמקד רק בסממנים חיצוניים של מדי
צה״ל.
ניצוץ אמיתי הופיע בהבימה רק בהצגה בונ קר של המחזאי
חיים מרין. הבימוי נעשה על־ידי צעיר מוכשר, שעוד ידובר בו,
בשם אורי פסטר. להצגה העוסקת בחיים בבונקר בזמן
מילחמה, ניתן טיפול תיאטראי מסוגנן, הדומה לזה שנתן הבמאי
ריצ׳רד אתלבורו לסרט או, איזו מילחמה נחמדה.
בגוורדיה הצעירה של התיאטרון הישראלי בלטו השנה במיוחד
מסרם ח׳ורי בהצגת האי, סיני פתר בהצגה גירו שי ם
מאוחרים, יענקלה יעקובסון בהצגה טיי סי ם ו אורי
אברהמי בהצגה בונקר.
תיאטרון ה חאן לא קיבל גם השגה השראה מהמהות של
ירושלים, ולזה דרו ש חוסר־כישרון לא מבוטל.
ההצגה בוזמימ ה, שהועלתה בכנס שורשים, היתה פחות טובה
מהמחזה שכתב ג בי בן־שימחון.

ספורט

פרידלנדר ובחקמן: שיאני־שלם

ספורטאי־השנה הם שגי השייטים הותיקים איתן פרידלנדר
( )25ושמ שון ברוקמן 26 שלמרות גילם הצעיר הפכו
השגה לשיאני־עולם בדגם האולימפי .470 מזה יותר משש שנים
מצליחים השניים באופן קבוע לגרוף מדליות, שההתחרות
העולמית עליהן עצומה.
תשמ״ג היתה המוצלחת ביותר עבורם. למרות שספורט השיט
הימי הוא עדיין בחיתוליו בארץ, הגיעו שמשון ואיתן בצוותא אל
המקום השלישי באליפות־עולם, הצלחה שהעניקה למדינת־ישראל
את הסיכוי היחידי לייצוג נאות באולימפיאדת לוס־אנג׳לס
הקרובה, של . 1984
אם ענף השיט, שאינו כה פופולרי בארץ, הביא הישגים
משמעותיים, הרי שבעגפי־הספורט היותר־פופולריים היתה זאת
שנה של אכזבות ודריכודבמקום.
חרגו רק הישגיו של שלמה גליקשטיין, שהמריאו השנה
לעומת שנים קודמות. מהמקום ה־ 34 בטבלת הטניס העולמית
זינק יליד־א שקלון זה למקום ה־ .25 הטניסאי מס׳ 1בארץ התקשה
להתעלות יותר, מול סוללת־הטניס העולמית המבריקה והדוהרת.
הוא נשאר ברמה בינלאומית מכובדת, אך לא מעבר לכך.
בכדורגל בלט משיכמו ומעלה, במשך כל מישחקי הליגה
העליונה, עודד מפנס, שחקן מכבי־נתניה. לנבחרת־ישראל לא
היו השנה אתגרים, מילבד מישחקי המוקדמות לאולימפיאדת
לוס־אגג׳לס. הנבחרת האולימפית נטולת־הכוכבים הפסידה,
כצפוי, לנבחרת האולימפית של גרמניה, כבר בסיבוב הראשון.
הנבחרת הלאומית בכדורסל, שהתמודדה השנה על גביע
אירופה לנבחרות, נשארה במקומה הטבעי — המקום השישי —
כמו לפני שנתיים, והוכיחה פעם נוספת ששחקני־התיגבור
האמריקאיים הרבים המשחקים בליגה המקומית, הם
קרש־הקפיצה של ישראל לכדורסל ברמה הבינלאומית.
קבוצת מכבי־תל־אביב איכזבה השנה כשלא הצליחה לעלות
אפילו למישחק־הגמר, כפי שעשתה לפחות בארבע השנים
האחרונות. דורון ג׳אמצ׳י ממכבי רמת־גן היה הכדורסלן
המקומי היחידי שבלט. הוא זכה גם בתואר. היורש של מיקי
ברקוביץ״ .מישחקו בנבחרת הכדורסל במישחקי־אירופה הוכיח
שהוא ראוי לתואר זה.
השנה נכונה אכזבה קשה לכל הקשורים בענף הספורט
השלישי בגודלו במדינה, אחרי הכדורגל והכדורסל — ענף
הכדוריד. נבחרת ישראל לא הצליחה להישאר בדרגה ב׳ העולמית,
ונאלצה לנשור לדרגה ג׳ .כי שלון שהוכיח לראשי־הענף שלא די
בשמירה על הרמה שהושגה, כששאר המדינות מתקדמות בצעדים
מהירים יותר.
בענף האתלטיקה, מלכת הספורט, עורר מארק הנדלסמן,
העולה החדש מדרום־אפריקה, שערוריה כשתפס כימעט בדקה
האחרונה, את מקומו של הצבר עוז כץ בייצוג הישראלי באלי־פות־העולם
בהלסינקי. למרות הרעש הגדול וחילוקי־הדיעות לא
הצליח הנדלסמן לעלות לחצי־הגמר, בעוד שאצנים בעלי שיא
אישי נמוך משלו עברו על פניו בתחרות העולמית. הנדלסמן ילך,

— אנ שי

(המשך מעמוד ) 59
כנראה, בדרכי האתלטים האחרים שהגיעו לארץ, שלא מצאו בה
את מקומם הטבעי, גם אחרי הפירסום הזריז שזכו בו. גם יאיר
קרני, רץ־המארתון הישראלי, איכזב כאשר נשר בעיצומה של
ריצת״המארתון של אליפות־העולם.
כשחיה התבלטו כמה צעירים וצעירות כמו הדר
רובינשטיין, אבל אלה עדיין לא הוכיחו את יכולתם בתחרויות
בינלאומיות.

ספרות

דוד לויאן

אלקט רו או רגוןבע ״ מ
:הל תדוד לוי אן, היו עץה אי שי שלךבב חי רתוהתאמת מו צ רי חשמל
ל בי תולתע שי ה, מז מי ני םאתה צי בו רהרחבלה גו ת

מתצוגה ב מגוון ע שיר של מוצרי חשמל מעולי ם.
מחירים ללא ת חרו ת!!!
שרו ת מעולה
אספקה מיידי ת.
הובלה לבית הלקוח חינם!

בל הרוכש בחודש אוגוסס-סבטתבר
י שתתפו בהגרלה שתתקיים ביו ם 2.10.83 בחברה,
בנוכ חות רואה־ חשבון ו/או עו ״ ד
בהגרלה יו ג ר לו שני כר טי סי טיסה ל אירופ ה הלוך־ חזור.
ההשתתפות אסורה ל עו ב די פרסום ״ חגי ם״
/ו עו ב די החברה אל ק טרו אור גון בע״ מ.

אל ק טרו אור גון בע״ מ, חברה לי עו ץ
יבו א ו שוו ק מו צרי חשמל לבית ול תע שי ה.
רחוב דיז ג גו ף 274 תל־אביב. טל פון 242008 :

!וי העתיד בעזרת אסטרולוגיה אלה שאינם מאמינים

אסטרולוגים••
זפר שהפר להיט
־ם הוצאתו הרשמית לאור

וו! ט רמ פלחייל
המכון הישראלי ל ספרו ת
נשים קוסמטיקה ופדיקור
* קורסים
ספרות נשים -קוסמטיקה -פדי קור מני קור
הוצאת שי ער בחשמל לצ מי תו ת( אפיל צי ה)

סלון ומפון יופי

תסרוקות, תספורות, החלקות, סלסול, צביעות, פסים, טיפול
פנים, איפור, הוצאת שיער לצמיתות(אפילציה) ובשעוה

הכנת בלות

* מ חית ם עממיי ם * שרות מעולה

ת״ א, דיזנגו ף ( 190 יוד פ ת ) 4

229388 226066

8* 3ו

בוזו: הנחטוקור

תשמ״ג היתה שנת־עדנה לדור חדש של סופרים ומשוררים
עבריים, ושנת מהפן־־הדורות בספרות הישראלית.
את שיאו של מהפך זה מאפיין הרומן רחב־היריעה של יצחק
בן־נר, פרו טו קול, המביא את סיפורה של קבוצת קומוניסטים
בארץ־ישראל של שנות ה־ .20 הוא חושף בריאליזם מעולה את
ראשית הקרע היהודי־ערבי, את התחלת התהליך של פיחות
הערכים, ואת הגורמים שהביאו את ישראל למקום שאליו הגיעה.
קבוצה של סופרים, שהיו בגיל השירות הצבאי בימי מילחמת
יום־הכיפורים, הבשילו ופירסמו רומנים וקבצי־סיפורים מעולים.
בלטו ביניהם: מי שקה בן־דויד ( חיילי ם שמחים); דויד
מלמדגכר ם ב מורד קי ד רון); ישראלהמ איר מ חרבי עי וא ש
בקוצי ם); ארי ה סמו (נשף מסיכות); יצחק בן־ מרד כי
(ענייני ם משפחתיים) .סופרים אלה הצליחו להביא בסיפריהם
ובסיפוריהם תמונה אמינה של החברה הישראלית, תוך מיפוי
קפדני למדי של מרכיביה השונים.
השנה ראו אור עוד כמה רומנים מקוריים רבי־ערך, ביניהם
סיפרו של דן צלקה כפפות, סיפרו של איש־הספרות תשל״ט
יעקוב בוצ׳ן מי מי ם ימימ ה; ומהדורה מצולמת של מעגלות
מאת דויד מלץ, רומן־נשכח משנות ה־ ,40 החושף את ראשית
תהליך גיוונה של התנועה הקיבוצית.
היו גם כמה נפילות ספרותיות. הבולטת בהן: הרומן של
אברהם ב׳ יהושע גירו שי ם מאו חרי ם. נפילה אחרת:
הרומן־התורן של אחרון מגד הגמל המעופף ודב ש ת הזהב,
שבו ניסה לערוך חשבון עם הביקורת, שקטלה את הרומנים שלו
בעשור האחרון. תוצאת החשבון היתה פיחות נוסף במעמדו
הספרותי של מגד.
השירה הישראלית שיגשגה. מילחמת־לבנון הולידה דור שלם
של משוררים, שהעדיפו ל שורר על המילחמה וזוועותיה. בלטו
קובץ שיריו של יגאל בן־אריה, צינת רו חות; קבצי השירה של
רעיה התיק, אמו של גוני התיק, שירי ם לגוני; י ס מין ו בנזין
מאת מרים איתן, אשת השופט המחוזי דוב איתן. הם לא בחלו
בעיסוק בדם שנשפך לשווא. מצטרפים אליהם שיריו הלא־מכונסים
של רמי דיצני, פגוע מילחמת־הלבנון, שמחאתו
החרוזה היתה למאפיין השירי החשוב ביותר של תשמ׳׳ג.
קבצי־שירה נוספים שבלטו בחשיבותם היו שעת החסד של
יהודה עמיחי; הקובץ המפתיע העשירית בצבע החרק של
רונית יובל־חיטין מקיבוץ בית״קמה, ושיריה יוצאי־הדופן של
מאיה בז׳ראנו עי בוד נתונים .52
לשערוריות ציבוריות גרמו המשוררים יונה וולך, שהעיסוק
בדגדגנה הוציא צבועים רבים מתוך שלוותם, ו שירו של יצחק
לאור, שכינה את אנשי גוש־אמוניס לוגמי דם הערבים.
תשמ״ג היתה שנת־פריחה לכתבי־העת לספרות. מ אזניי ם,
ירחון אגודת־הסופרים בעריכת אשר רייך וזיסי סתווי( שאו תו
החליף מאוחר יותר חיים פסח) הפך כתב־עת מרתק, בניגוד
לעברו המעופש. מעל לכל כתבי־העת האחרים בלט חדרי ם
בעריכת הלית ישורון, שהקדיש חלק ניכר משיטחו
למילחמת־הלבנון, ושהביא גם קולות מהצד השני של הגבול.
חוברות עכשיו, בעריכת גבריאל מוקד, ו סי מן קריאה, בעריכת
מנחם פרי, המשיכו בדרכם. לקראת סוף השנה איימה
אוניברסיטת תל־אביב לבטל את תמיכתה בסימן קרי א ה בגלל
שירו של לאור. שיפור חל במהלך השנה האחרונה בעי תון ,77
בעריכת יעקוב בפר, שהיה לירחון.
כמה ספרים תעודיים הוסיפו מישקל למדף־הספריס של
תשמ״ג. אחד מהם הוא סיפרו־מחקרו של פרידריך גרינפילד,
נבי אי ם בלי כבוד, שחשף את גדולתה וחיסולה של תרבות
היהודים בגרמניה במאה וד ,20 המשרטט את תרומתם של
אישי־תרבות כגופטאב מאהלר, זיגמונד פרויד, אלברט
איינשטץ, ולטר בנימין ועוד רבים, סיפרו של יונתן רטו ש
המנוח, רא שי ת הימים, גילה לא מעט משורשיה של המחשבה
הכנענית. יו מן המילחמה שלי של דוב ירמיה הביא היבט
מחריד של מילחמת־הלבנון.
בספרות העיונית בלט קובץ־הרצאותיו של נתן זך, קווי
אווי ר ו אין מקו ם א חר של גר שון שקד, המפרט בקצרה
מגמות עיקריות של הסיפורת הישראלית. ספר רב־זזשיבות הוא
מחקרו של פרופסור אפריים אלימלך אורבך, חדל -פר קי
אמונו ת ודיעו ת. כי שלון עיוני כשל סופר חד־הפלמ״ח יזהר
סמילנסקי, שנתאווה למעמד אקדמי ופירסם קובץ מבולבל
ובלתי־משכנע, תחת הכותרת ל קרו א סיפור.
בין הספרים שתורגמו לעברית בלטו גבר ת ה ארי ס של
דיאנה טריילינג, מוזי און המולדת, של זיגפריד לנץ, שירת
ה תליין של נורמאן מאיילר, העולם של א ת מול של סטפן
צווייג, גבר תלב־ בודד של נתנאל וסט, המלון הלבן של
ד.מ. תומאס, העולם על-פי ג ארפ של ג׳ון אירווינג
ו מיר א מר של הסופר המצרי נגיב מחסוט׳.
שני סיפרי־שירה חשובים תורגמו השנה: חיי מריה מאת
ריינר מריה רילקה, בתרגומו של משה הנעמי־זינגר
ודיו קן עצמי ב ר אי ק מור מאת ג׳ון אשברי, בתרגומו של זלי

גור ביץ.
מדף־הספרים העברי בשנת תשמ״ג היה כה טוב, עד שהוא
מעלה שאלה נוגה: האם קיים חוק־טבע, המספק ליהודים ספרים
טובים דווקא בשנה רעה?

הפסוקים שד תשמ״ ג מה הם אמר
ת שרי

• העיתונאי שלום רו־זג
ס ל די -למחרת הפורגרום
במחנות־הפליטים בביירות, כא שר
ניצבתי, כמדי בוקר, לגילוח
לפני הראי, ירקתי בפרצופי״.

• ראש־הממשלה מנ חם
בגין- :גויים הורגים גויים
ואותנו צ ריו לתלות?״

• המחזאי יהושע סו*
בול- :בגין ואריק — צאו אנשי
הדמים!״

אניטה

• הפרופסור
שפירא- :תיחשף האמת והצדק
ייראה וייעשה — אז אולי נוכל
שוב לשאת את עינינו זה אל זה״.

שמתחיל להיות
להיות ציוני״.

שפוי, פוסק

• סגן־השר דב שילנם-
קי- :עושים למנחם בגין ולאריק
שרון טבח אופי״.

• הרב ישראל אריאל,
לשעבר רבה של ימית:
ביירות היא חלק מארץ־ישראל.על זה אין ויכוח״.
• הנ״ל- :היו צריכים להיכנס
ללבנון ולביירות, מייד, ללא
כל שהיות, ולהרוג בכולם, עד
האחרון שבהם. לא להשאיר זכר
ו שריד״.
• יצחק בן־אהרון- :יש
מי שחושב שעיסקי התיירות
קמו בגלל כי שרונו של חיים
שיף. ובכן, מר שיף לא השקיע
פרוטה מכיסו״.
• הר מטכ״ל, רפאל( ״ ר ־
פי ל׳׳) אי תן, על תת־אלוף
עמרם מיצנע- :יכולתי להוריד
לו את הראש ולקצץ לו את
הכנפיים, אבל לא עשיתי זאת״.
נובל פרם
• חתן
לספרות, גבריאל גרסיה

• נ ציג העבודה בהס תדרות
הציונית, אורי
גורדון- :אני מעדיף מיליון

תמכור איטריות לפליטים ב־דרום־לבנון-
:כמה לוקשים עוד
יאכלו הלבנונים מאיתנו?״

סלמאן נאטור: אדם כמו
יכול לפתוח את הפה רק אצ
רופא שיניים, וגם זה בספק.׳

אנשי גוש־אסונים כאן מאשר
מיליון סוציאליסטים בניו־יורק״.

• הח״ב ל שעבר משה
ברעם, על דמות היורש

• מנב״ל ר שו ת
דור יוסף (״טומי״) לפי

האידיאלי- :המנהיג לא צריך
לרוץ ברחוב ולנשק ראשים של
ילדים קטנים״.

אזרח רומי אנוכי, בן־חורין, אינ
תלוי באיש. לא מיקצועית ל
כספית ולא ריגשית״.

• סגנית שר־החינוך,
מרים תעסה־גלזר 14. :שנה

• העיתונאי יעקב ( -

• הפרופסור

ישעיהו

ליבוביץ- :למדינת ישראל של
עכשיו י ש אינטרסים אחרים
לגמרי מאשר, האינטרסים של
העם היהודי. י ש לה אינטרסים
של השתלטות כאן, על המרחב
הזה, ולא בעיות העם היהודי״.

הליברלים
• מנהיג
לשעבר, אלימלך רימלט:
שרי הליברלים פועלים ממשכאילו היו חברים בתנועת
החרות״.

• העיתונאי

אמנון

אבר מוביץ- :השר יצחק
מודעי הוא כמו מדבקה זוהרת.
להיראות כדי לחיות״.

• המחזאי יהושע סו-
בול- :אם כך הם בונים בית של
שבע קומות, תארו לעצמכם
איזה אסון יקרה לנו אם ניתן להם
לבנות בית לאומי.״

• הרב

מנחם הכהן,

אחרי שליחת מיכתבי ההזהרה:
ועדת־החקירה הורידה אתהכתובת שעל הקיר ורשמה
אותה על תשע מעטפות״.

• המיסעדן רפי שאו לי-
:נשים הן המצבר של העו לם״.

שר-החוץ יצחק ש מיר,
על ביקורו בזאיר :הת קבלתי
כמו ראש ממשלה״.

פרופסור ליי בו ביץ
רו ח ובור ס ה

• הסופר חנוך ברטוב:
לא רק הכנופיות הפלאג־גיסטיות הן שרצחו. השתיקה
הזאת, הכיסוי הזה על הדם, הופך
את כולנו לרוצחים״.

• העיתונאי עידו דיס־נצ׳יק-
:גם עשר שנות תשובה
לא יסלקו את המועקה, לא
ימחקו את הזעזוע ולא יכפרו על
העוול״.

• הסופר

משה

דור:

לאט לאט, צעד אחר צעד, אנומאבדים את נשמתנו, ועוד גרוע
מזה — את נשמות צעירינו.״

• העיתונאי

אמנון

אבר מוביץ :״קיביה, עזה,״
קלקיליה, מיתלה, פיתחת רפיח,
צור, צידון, דאמור, ביירות,
בורג׳־אל״בראג׳נה, פקהאני, צב רה,
שאתילא — כמה הצלחות
יכול לשאת על גבו אדם אחד?
כמה?״
• הנ״ל-:האמת היא שהרו גי
צברה ושאתילא נטבחו בתקו פת
המערך. אלא שרק עכשיו
מצאו את הגוויות״.

• הסופר חיים באר:
יהדות ההלכה תתן את הדין עלשתיקת מנהיגיה — גם בזה וגם
בבא — ואנחנו לאן נוליך את
החרפה?״

• הסופר יזהר(ם׳ יזהר)
סמילנסקי- :שפוף תחת בושה
הולך היום אדם בארץ ואינו
מוצא לו מקום. בושה שהוא נוגע
בדבר, בושה שהוא שייך במשהו
לסתימות הזו שהניחה לטבח
להיות ולהיעשות״.
• המשורר יב״י- :מרצח
אל רצח הארץ נרצחת״.

סגנית־שר תעסה

חש1ן
• הרב משה נריה:

• שר-הפנים ד״ר יוסף
בורג- :כשבא אלי רב רפורמי
ואמר לי שהוא מגייר בלי מילה
עניתי לו שאני מגייר על קוצו
של יוד״.

• ח״ס הליברלים, יצחק
(״זיגי״) זייגר- :דויד בן־גוריון
נתן לעם ישראל את חצי
ארץ־ישראל, ומנחם בגין נתן את
החצי־השני.״

מיכאל

• הסאטיריקן
(״ב, מיכאל״) בריזן, על שירי
חיילים בלבנון- :אנחנו שנינו
מאותה שקית /גירדו אותנו
באותה כפית /זיהו אותנו על פי
הדיסקית /כן, אנחנו הנדסה
קרבית״.
• הנ״ל- :סביבון סוב־סוב״סוב
/המצב הוא לא טוב /
לסביבון רגל אחת /כמו לכולנו
עוד מעט״.

שחור

מוני

החקירה לחקור את אריק
בדלתיים פתוחות? אתה היית
נסגר איתו לבד בחדר?״

ירתיענו מלהביא שלום לאיזור״.

• שר־התיקשורת מר־דבי
ציפורי- :כל האמין
ג׳מייל הזה, ערכו כקליפת השום.
אם היינו רוצים לסדר אותו היינו
יוצאים מייד מלבנון — ואין
אמין ג׳מייל״.

• סגן־שר־החקלאות,
פסח (.פייסי״) גרופר, לשר
שלו. :שימחה, אני רוצה לעלות
כיתה. זו ההזדמנות שלי״.

• האסיר רחמים (.גו־מדי״)
אהרוני, על שות־פו־לשעבר,
טוביה אושרי- :הוא
חשדן, י ש לו דימיונות בראש
כאילו באים להרעיל אותו״.

• העיתונאי יואב קר
האמיתיים
הם אלה האמונים על
תורה ומיצוות ומתפללים שלוש
פעמים ביום ותחזינה עינינו
בשובר לציון ברחמים״.

וירשובסקי- :אריה דולצין ל
צריך גבות שחורות אלא חגו
שחורה כי בלי קראטה אי־אפש
היה להסתדר בקונגרס הציוני.

שבט
• אריה (״לובה״) אל
אב- :עזבתי את מיפלג
העבודה דרר הדלת הראשית ו ל
אחזור דרך החלון, גם אם ז!,
החלון הגדול והיפה של עיריית
תל־אביב״.

• העיתונאי אמנון א בר
מוביץ: איר קוראים החיילים
בלבנון לשכפ״ץ? שרו נית״.

ח״ס העבודה אבא
אבן- :אצלנו מדברים מי ישב
בראש ממשלה שאינה קיימת, מי
יהיה ראש־הממשלה כשהתפקיד
תפוס, ומי ינהיג אותנו כשאין
כלל בחירות באופק״.

• ם גן־שר־החוץ יהודה
בן־מאיר- :אין שום קצר ביני
ובין זבולון המר. ובאשר לזהות
בריעות — אין גם דעות זהות
בין גבר ואשה.״

יקים- :ישראל היא דיקטטורה
עם מיבנה דמוקרטי״.

פאר:

ללכת

מני

מתגובתי אם
לפוליטיקה״.

יחליט

אגודת-ישראל

אברהם שפירא- :אנשים
מייחסים לי יותר השפעה משיש
לי. אולי מפני שיש לי עודף
מישקל, חושבים שי ש לי מישקל
עודף בכל תחום״.
שאלות
על• הנ״ל:
אישיות אענה לאישתי — אם
היא תשאל אותי״.
• המשורר יב״י. :כשה־משחקים והאנושי אנוש
במחבואים,
והבורסה, הכדורגל

רב־ח״ס הכהן
חוות־דעת

בסד1
• ראש־הממשלה מנ חם
בגין- :הפיצוץ בצור לא

שינוי

מרדב

• ח״ב העבודה שימ-
עון פרם- :יצחק נבון יופתע

• המחזאי יהושע סו־בול-
:מדוע החליטה ועדת

יריב- :מה אמרו הפלאנגות
כשיצאו מצברה ומשאתילא? אין
פלסטינים!״

פאפו. לא כדי ללעוג לו אלא כדי
לתאר אותו, אם כי זה אותו
הדבר״.

יובל נאמן צודק. ישראל צריכהלהבין כי רק בעזרת צילומי לווין

מארהס- :אילו היה קיים פרס
נובל למוות, מנחם בגין עצמו
ורוצחו המיקצועי, אריאל שרון,
היו זוכים בו השנה ללא עוררין״.

• ח״ב אגודת־ישראל,
אברהם שפירא- :הציונים

• העיתונאית

• הפרופסור אסא כ שר-
:ניקח לדוגמה את אהרון

• המנחה

התפרקות מ סויי מ ת

• ח״ב העבודה, דב בן־
מאיר- :בממשלה שולט אדם

זיוו ה

• העיתונאי עמוס קי נן-
:בעיני כל מי שירד ללוס־אנג׳לס
אל סיר הבשר, הוא צדיק
טהור בהשוואה למי שירד
למעלה־אפרים אל בור השומן״.

• פנתר

ני- :האם אנחנו יודעים לאשורה
את הסיבה לפיצוץ בצור —
הטלוויזיה את
שאל כתב
שר־הביטחון. לא, ענתה הסיבה,
ועלתה על מסוק בדרך לאסיפה
מיפלגתית״.

על תקן של משיח המובל באף
על־ידי אחר, שהוא על תקן של
מהמר״.

חנוך לווין הוא רב־האמנים של
ישראל, אך כל הגובה שלו הוא
רק מן המותן למטה״.

קובו״) טימרמן, על אחריו
ישראל לטבח במחנות הפליטי
בביירות- :האם הייתי מאמי
לאדם המאפשר כניסת הקו
סל ק ס־ קל אן להארלם ומאמי
להסבריו כי חשב שפניהם להק
דמוגרפי של האוכלוסיה הש
חורה במקום?״

• דובר ועדי -אל־על״
גבי זלצמן- :את עובדי אל-על
מכים ברחובות, והציבור שמח
— מכים את המיליונרים״.

• שר־הביטחון אריאל
שרון- :כל מנהיגי ישראל
חזקים וצעירים. לפיכך, לא יהיו
שינויים בהרכב ההנהגה של
ישראל עוד שנים רבות״.

• שר-החוץ יצחק שמיר.
לשאלה מדוע י ש להמשיך
בהתנחלויות. :ככה״.

• ח״כהמפד״ל, אברהם
מלמד, על הנ״ל- :ככ״ה — כלו
כל הקיצין״.

טבת
• עזר וייצמן, בביקור
באיזורי בנייה בגדה המערבית:
זכותו של כל יהודי לשבתבארץ־ישראל היא דבר נורמאלי
וטבעי״.

מאיר

• ח״ב חרות
כהן־אבידוב, על חברו לסניף

החיפאי יוסף רום- :הביאו
פרופסור, חשבו מי יודע מה
פרופסור, אמרו לו הבה ותמלוך
עלינו. היום הם אומרים חטאנו
עווינו פשענו״.
• השדרן ג בי גזית, על
הודעת חברת או ס ם שהיא

שרה דורון
אקט חמור
אפשר יהיה להשתלט על חלוקת
המיגרשים בגדה המערבית.״

• נ שיא המדינה יצחק ־־
נבון, כשנשאל על עניינים
מדיניים- :משלמים לי כדי שלא
אחשוב בקול-רם״.

• ח״ב העבודה יצחק
רבץ, בעת ביקור בהתנחלויות
בגדה- :אנחנו מוכרחים לתקן
אי־הבנות שיש בציבור ולומר
שגם מיפלגת העבודה מתנגדת
לנסיגה לקו הירוק״.

• הרמטכ״ל רפ אל(.ר־פול״)
איתן- :לא נחזיר את
יהודה ושומרון כשם שלא נחזיר
את תל-עדשים״.

• העיתונאי

הדרוזי

עי תונאי קינן
סי כויי ם וה חלטות
והכדורסל הם התזונה המזינה —
לעזאזל למה החברה מצפה?״

עולם

עמום

• אסיר
ברנם- :תלו אותי או שחררו
אותי!״

• העיתונאי עמום קי־

פסוקי של תשמ״ג: מה הם אמרו

משך מעמוד )61

״היחידי שהצליח לצאת
בנון עד היום זה אש״ף״.

• הסאטיריקן

יהונתן

ז :״בהתחלה הם אמרו 40
ממטר. אחר כך תיקנו

• העיתונאי שלום רו־

החקירה לעניין הטבח בביירות:
״הליכוד בהלם, המערך באלם,
והממשלה בהלם.״

• ראש־הממשלה מנ חם
בגין, לאריאל שרון אחרי
ההחלטה שהביאה להתפטרותו:
״אתה צעיר. עוד נכונו לך
משימות קשות ורבות בשירות
עם ישראל״.

• השר אריאל שרון,
אחרי ההחלטה :״ראשי בידכם.
תבחרו אתם את שיטת העריפה.
איני מתכוון לערוף את ראשי
בעצמי. איני מתכוון להוריד את
הגיליוטינה. תבחרו אתם במע־רפת.״

הרב מנחם הכהן:
״עכשיו י ש לו לאריק שתי חוות.

הידרדרה וזה מוביל להתאפסות,
מלשון אפס.״

בורג, על מגפת ההרעלות
בשטחים :״עדיין לא ברור אם זה
דבר שקשור באוויר, באווירה או
בווירוס.״

• הפרקליט הירושלמי
אברהם ברגודו, על השאלה

ניבה

• העיתונאית
לניר־פלבסקי :״שימעון פרס

איך נעשה שמאלני :״אני דווקא
עמדתי במקום, אבל כל המדינה
זזה ימינה.״

נסע השנה לעשות את המימונה
עם אחינו הספרדים בספרד.״

ניסן

• סגן־ראש־הממשלה -
שימחה ארליך, אחרי שובו
מניתוח־לב בארצות־הברית :״אם
חזרתי אליכם אתם יכולים להבין
שלא היה שם מי יודע מה.״

• העיתונאי יואל מד־קום
:״ככל שגדלה ומתארכת
רשימת שמות המועמדים האפ שריים
לכהונת הנשיא, אני תמה
מתי יועלה גם שמה של פנינה
רוזנבלום.״

• בצלאל(״צלי״) רשף,
על שלום־עכשיו :״די בכך שאיש
אחד יבוא להפגנה שלנו עם דגל
פלסטין כדי שנצטרך במשך
חודשים להוכיח שאין לנו
אחות.״

• העיתונאית
קשת:

סילבי

״מרוב דיבורים על נשיא

עסקן בן־אהרון
מוח חולני

• הפרופסור אסא כ

המשורר יצחק ל אור
:״בלכסיקון יהיה כתוב —
ישראל. מדינה. התקיימה עד סוף
המאה. עם עתיק של רועים
בנדודיו עבר /את פלסטין.
הוליד בנים ונאסף אל אבותיו.
הבנים נסעו באוניות ובמטוסים/
אחרי הילולת דמים.״

• מזכ״ל ההסתדרות
לשעכר, יצחק בן־אהרון:
״רק מוח חולני או דוקטרינרי
יכול להמציא מין אבסורד שכזה
של לא ללכת לבנות בשטחים.״

כובעי פלדה

״מענישים
המערבית:
ההורים, והם מענישים
הילדים. אצל ערבים זה
טוב מאוד.״

ליבני :״יורם (ארידור) אומר
שהוא אינו מועמד. אבל י ש לו
אמביציה, ואם חסר לו קצת,
לאשתו אביבה יש.״

• הרב מנחם הכהן:

• העיתונאי

אהרון

דולב :״אנשי שלום־עכשיו
׳ השאירו אחריהם באפרת עיר
בתולה, כואבת ופועה.״

• סאלח (״אבו איאד״)
האל ההבדל בין שימעון
פרס ומנחם בגין הוא כמו בין
קוקה קולה ופפסי קולה•
ראש-הממשלה
ה מתפטר
מנחם בגין :״איאפשר
להקפיא את ההתנחליות
כשם שאי־אפשר להקפיא את
החיים.״

• הפרופסור

ישעיהו

• עורך־הדין

אהרון

פאפו, על מסקנות ועדת
החקירה :״הדו״ח מנסה להפוך
את מדינת ישראל מדמוקרטיה
פרלמנטרית לדיקטטורה שיפוטית.״

הד׳׳ר

הרצל

רוזנ־

בלום, אחרי רצח אמיל גרינ״
צווייג :״עדיין צריך לחקור בדבר
ולראות אם לא היתה כאן
פרובוקציה של מישהו, אולי של
כוחות זרים ואולי של סוכניהם
מבית.״

• ח״ם הליברלים בני
שליטא :״צריך לבחור ח״כים
עם איי־קיו יותר גבוה״.

אמנון
• העיתונאי
(״אין לי אחות״) דנקנר:
״זאת לא מילחמת־אחים. לא
מפני שלא תהיה מילחמה, אלא
מפני שהיא לא תהיה נטושה בין
אחים.״

ליבוביץ :״לאיש הרוח אין
השפעה, כי הוא לא יכול
להשפיע לא על הכורסה ולא על
הכדורגל.״

• דובר עיריי ת תל-
אביב רוני רימון, על אורה

דויד לוי על תקופת היותו
קומוניסט :״ההגיון הצרוף אמר
לי כי הקומוניזם הוא רעיון כל-
כך טוב, שאינו ניתן להגשמה.״

נמיר :״היא אשה מרירה, חסרת
שימחת חיים ויצירה, אשה
הסוגדת ל שלילי ומקדשת אותו,
והמנסה להיבנות על סמך
מדיניות של נגד.״

• ם גן־ראש-הממשלה

• הרב שמואל הכהן

• העיתונאי שלום רו
אבידור
:״תקציבים ויראת־שמיים
אינם הולכים ביחד.״

זנפלד :״אתה יכול ללמוד
משהו על אופיו של אדם על־פי
המסכה שהוא בוחר לעצמו
להיחשף בה.״

• ח״ב מפ״ם יאיר צבן,

• שר־האנרגיה יצחק
מודעי :״המיפלגה הליברלית
אדר אחרי פירסום מסקנות ועדת

• המחזאי יהושע סו־בו
לעל אות המילחמה :״קח עוד
אות, אתה יודע למה!״

ג׳ון

• הסופר
קארה :״הישראלים איבדו את
האונקיה האחרונה של תדמיתם
המוסרית.״

• העיתונאי

יהונתן

גפן :״אני עובד המון, אבל אני
לא עשיר, כי אני לא גונב, לא
מהמר, לא אפרים קי שון ולא
מתיישב בשומרון. לא קניתי אף
מניה בחיים שלי״.

אייר

מטעם

בן־ציון רובין :״בשנות ה־70
שירת אחי כצנחן ביחידת
מילואים. בבית־הקברות של עזה
נתקלה כיתתו במחבלים. הוא וזכה מהם שניים חיסל
בתישבוחות. היום היו מעמידים
אותו לפני ועדת חקירה.״

• הרמטכ״ל
רפאל פול״)

היוצא,
איתן:

״כשאומר מה שיש לי לומר,
רבים יקבלו את הדברים י שר
בפרצוף.״
• הנ״ל על מתנגדיו :״הם
לא שווים מצירי אפילו גרגר
אחד של כעס.״

• סגנית שר־החינוך־
והתרבות, מרים תעסה
ג אר, על הנ״ל :״כנראה שזוהי
פסיכותרפיה. אני חושבת שזו
התפרקות מסויימת וזה יעבור״.

• מנהיג מפ״ם יעקב
חזן, ערב יום הולדתו ה־ :84״אני
כולי עדיין נמשך לעתיד ואין לי
רצון להתחיל להתייחד עם
העבר.״

• הנשיא חיים הרצוג,

• הרמטב״ל,
(״״רפול״) איתן,

רפאל

אחרי טקס השבעתו :״לפני
כמו חתן הרגשתי הטקס
שמובילים אותו לחופה, והייתי
נרגש ומתוח. אבל ככלות כל
אלה, אני מרגיש כמו אחרי
לידה.״

• העיתונאי עמום קי נן
:״שום ניצחון בשום מילחמה
אינו יכול להפסיק את ההרג. רק
השלום.״

• העיתונאי

אמנון

אברמוביץ, על מצב מחנה
השמאל :״אילו י שבנו פחות והיינו ובאבטיחים בטיילת הולכים לשכונות, התוצאות היו
נראות לעין.״

סיחן
• שר־הפנים ד״ר יוסף
בורג על ההסדר בדרום לבנון:

• הרמטכ״ל, רפאל(״ר-
פול״) איתן, על ענישה

בגדה
את את עובד

איתן

״על לוח העבודה של המשק
הישראלי נרשם: השבוע אובדים
בבורסה.״

סטלינגראד

חוות השיקמים בנגב וחוות דעת
בירושלים.״

• הצייר אורי ליפ שיץ:

• דז־כ

זמרת ארזי

״הפועלים הם הדבר הכי עלוב,
עצוב ומלא שינאה לכל העולם.״

חרות
בבחינת הליכוד.״

בשביל
בהופעתו לפני
כרמטכ״ל האחרונה ועדת־החוץ-והביטחון של הכנ סת
:״יש להקים מאה ישובים בין
שכם וחברון, ואז הערבים יזחלו
כמו ג׳וקים בתוך בקבוק, כמו
ג׳וקים מסוממים.״
• הנ״ל :״אין אלטרנטיבה
אחרת לצבא מאשר להיות חזק
וטוב, כדי שאחרי כל הסמאטוכה,
— לטוב
המדינה תתארגן
ולרע.״

נפלה :״מימשל שאינו חדל
1:התלונן שתוקעים לו סכינים
נגב, ייטיב לעשות אם יבחן מעת
לעת את פניו.״
שר :״החזון של יובל נאמן זה
שבשמיים יהיו חלליות ולווינים
יהיו חללים
ועל האדמה
ולוויות.״

• ראש עיריי ת חיפה,
אריה גוראל :״חיפה היא

והרווחה

תמ״י,

״לא בגדנו בסעד חדד. אנו
משלבים אותו במערכת היחסים
והכוחות.״

עיתונאי אבר מוביץ
טיילת ואבטיחים

• שר-הבריאות

אלי־

ספרדי, שני המועמדים הסופיים
הם אחד אירי ואחד ייקה.״

• האסטרולוג

הרצל

אי־דיוקים על ליפ שיץ
בתחזיות :״תמיד י ש 20 אחוז של
טעויות.״

ריבקה

• השחקנית
מיכאלי, על תשדיר האש
כוליות
:״אני מקנאה בבחורות
האלה ומציעה לבימאי לפנות
אלי .,כשיעשו תשדיר על
לימונים ננסיים.״

• דדם

אגודת-ישראל

אברהם שפירא, אחרי אי־בחירתו
של מועמד הקואליציה
לנשיאות :״המוח חושב על כל
מיני דברים. אתה לא מצפה
שאגיד לך על מי אני חושב.״

התת

רוני

מילוא, על זריקת הרימון על
אמיל גרינצווייג :״הם זרקו את
הרימון על עצמם.״

• הזמרת ירדנה ארזי:
״לישראל י ש בעולם די מוי של
וויאט־נאם. אנשים משוכנעים
שאנחנו מסתובבים עם כובעי
פלדה על הראשים.״

• הנשיא היוצא יצחק
נבון, לנשיא הנכנס :״אני מאחל
לו בריאות הגוף, מפני שבתפקיד
הזה צריך הרבה כוח פיסי.״

• ח״ב העבודה שימ־

שדרני ת מיכאלי
לימונים ננסיים מיוחד בשיר
• הנ״ל,
שחיבר לפגישה :״מי שהגיע
למרומיו /תוך כדי טיפוס
במעלה זנב /על עצמו אל נא
יחוס /ממה שיעלה בנחיריו/
ולעיתים אף יכסה עליו הזבל/
מכף רגל ועד ראש.״
• הרב מנחם הכהן, ערב
יום־העצמאות :״עוד לא אבדה
תיקוותנו להיות עם חופשי
בארצנו.״

• סגן יו שב־רא ש הכנ סת,
מאיר כהן־אבידום, על
התגובה ההולמת ליידוי אבנים
בגדה :״צריך שגם בידי החיילים
בזחלמים יהיו אבנים, שאותן
יוכלו להשליך לעבר התוקפים
אותם באבנים.״

• בנו של שר־הפנים,
אברהם (״אברום״) בורג:

עץ פרם על עצמו :״אני מעריך
שאני איש עם מרץ לא־מבוטל.
אני אוהב לעבוד ולעשות.״

״יהדות אינה שטחים. יהדות היא
הרבה יותר מפיסת־קרקע. אם
אומרים לי שהשטחים הם
ביטחון, אני משיב כי החזקת
השטחים משמעותה ריקבון
והשחתה.״

• שר־הפנים ד״ר יוסר

שר-העבודה

• העיתונאי יצחק שתיל
:״מאז ג׳ון קנדי עוד לא היה
לנו נשיא אירי.״

• סגן

מ שורר י בי
ביזוי ואפיזודה
עזר שוסטק, על הנ״ל :״לא
בגדנו בחדר. אנו, ברוך השם,
סוככנו עליו.״

• שר-העבודה-והרווחה
אהרון אוזן, על הנ״ל :״מעולם
לא בגדנו באיש. נתנו לו תפקיד
מכובד. אצלנו, בצה״ל, מתחלפים
אלופים, מתחלפים רמטכ״לים.
ורבי־סרנים כמו חדד י ש לנו
בצה״ל בטונאז׳.״

• שר־החוץ יצחק ש מיר,
על הנ״ל :״לא בגדנו בו.
יש לנו עבורו תוכניות אחרות.״

• המחזאי יהו שע סו־בול,
על כי שלון המדיניות

!ה על זה הה על זה בשנה שחלפו
הכלכלית של יורם ארידור:
״ההרידור הוליד עכברידור״.

• הרמטכ״ל

לשעבר,

רפאל (״רפול״) איתן, על
ההתנחלויות בגרה :״צריך לשבת
מעל שכם, ובתוך שכם, ובכיכר
המרכזית של שכם.״

• המועמד לראשות
עיריי ת תל־אביב דב בן-
מאיר :״שלמה להט נוהג כמו
מרי אנטואנט. אין לו כסף אך
הוא מחלק עוגיות של מופעים
ואירועים לתושבים.״

• השר ללא תיק ארי אל
שרון :״זו המדינה היחידה
בעולם ששר־הביטחון שלה עזב
את תפקידו כתוצאה ממעשה
שלא היתה לו יד בו, וגם לא רגל
ולא ידיעה״.
• רפאל בן־נתן :״אינני
פוליטיקאי ואינני אוהב פולי טיקה.
אני עסקן ומשרת עניין
קדוש.״

• הסופר יצחק בן־נר,
על עדנה פאר :״הורסים תחנת
שידור כל כך יפה בגלל גברת
מפוקפקת אחת.״

• העיתונאי אהרון ג בע
:״שוסטק שר״בריאות לא
בריא. י ש לו מיחושים בגב.
מתקשה לקום מהכיסא״.

• עורך־הדין

אברהם

ברדוגו :״ציונות :1983 הערבים
עובדים, הדרוזים שומרים
ועם ישראל חי חי חי״.

• הדד יהושע וייס־בורד,
ממנהיגי שביתת הרופ אים
:״זה לא אל על. החולים לא
יחנו כל־כך הרבה זמן על
המסלולים.״

זיוו ה

• העיתונאית

יריב :״אנחנו עכשיו נשארים
בלבנון כדי להצדיק את יציאתנו
מלבנון״.

• השר־ללא-תיק ארי אל
שרון, על הרגלי הקריאה
שלו :״אני לא קורא עיתונים.
אשתי היא קצינת העיתונות
שלי. אני שואל אותה בבוקר:
״תוקפים?״ היא עונה :״כן״ ,ואני
אומר :״שימי אותם בצד״.
• הנ״ל, על מימדי הביקורת
נגדו :״לפעמים אני שואל
את עצמי: מנין י ש לי הכוח
לעמוד בכל זה?״

לא קניתי כרטיס־פיס. אני לא
סובל חיש־גרד־אותי, חיש־לקק־אותי,
חיש־קפוץ־לי״.

• המיסעדן אלי רונן,
על אכזבתו מת״מי :״הבטיחו לי
להיות נספח באחת השגרי רויות״.

העיתונאי דידי מנו סי,
על 20 אלף הדולר שקיבל
רפי נלסון -עבור גילוח זקנו
לסירטון־פירסומת :״מתור קינ אה
מרה /חילקתי ויצא /שדולר
לשערה /מחיר בכלל לא רע.״

תמוז
• אביבה ארידור, אש תו
של שר־האוצר :״אם נלר
אחורה, נראה ששורש הרע הוא
בתקופת המערך, כאשר נכנע
ויקטור שם־טוב בזמנו לדרישות
הרופאים.״

• דדב

העבודה

יוסי

שריד, לשר־הבריאות אליעזר
שוסטק :״אתה אפס מיניס טריאלי
מאופס.״
• שוסטק לנ״ל :״אתה
שקץ משוקץ.״

• העיתונאי עמום קי נן,
על שביתת הרופאים :״זוהי
מילחמה בין אלה שנשבעו את
שבועת היפוקרטס ובין אלה
שנשבעו להיפוקריטוס״.

• המחזאי יהושע סו
בול :״מה יהיה הימנון המשק
הישראלי אחרי ארידור? אלף
רופאים לא יצליחו לרפא אותי.״

• סגן־אלון ד(מיל׳) של מה
באום, סגנו של אריאל

שאנו עושים הם שואלים. זה טוב
לנוצרים או רע לנוצרים?״

החוזר ונשנה. זו אינה דמוקרטיה
כי אם הפקרות.״

• הסופר פינחס שדה

• העיתונאי שלום רו זנפלד
:״הדולר עבר את מחסום

אחרי ביקור בגדה. :האדמה
כאילו אמרה לי שלא משנה לה
עובד אותה. מי לחלוטין
מבחינתה זה היינו הר אם יושב
עליה מנחם בגין או יאסר
ערפאת.״

חרות

מיכה

רייסר, על עצמו :״אף פעם לא
הצגתי את עצמי כאיש רוח או
כאמן. הצגתי את עצמי כצרכן
תרבות ממוצע •
הנ״ל ,״יש כמה שירים
של צביקה פיק שאני אוהב. לא
מפני שהוא חרותניק״.

• ח״כ הליכוד אהוד
(״אודי״) אולמרט. :אי-אפשר
לנהל מדינה על־ידי ועדות
חקירה ועל־ידי שופטים, עם כל
הכבוד להם.״

• שגריר ישראל לש עבר
בלונדון, שלמה אר-
גוב, שההתנקשות בחייו היתה

• התעשיץ

(״בומה״) שביט :״כל פישר
פותח את הפה וצורח שמקפחים
את זכויות האזרח שלו לשים על
הישבן תחתונים מטאיוואן״.
• הנ״ל. :בכל שנות חיי

מחזאי סובול
סכין בגב

ארור
• יו שב־ראש ועדת־החוץ־והביטחון
של הכנסת,
אליהו בן־אלישר, על

• השחקן שלמה ניצן:
עיתונאית קשת

״עוד מעט התמונה תתבהר ויהיה
לנו חו שו בעיניים״.

אירי ויקה

לנו שם רוב מוחלט״.

• האלוף ז במילואים א ביגדור
(״יאנוש״) בף גל:

פרופסור כ שר
חללים ולוויות

• המשורר יב״י :״מיס-
של המבזה אדם הופך עם
לאפיזודה.״
• הנ״ל :״כשבראש מאוויי
המשק רכש נשק, מה הטעם
בחשק החיים?״

אברהם

יע שו בחירות בבתי־הסוהר, יהיה

סי לעזר וייצמן :״מוטב שתהרהר
מהר /ושתאיץ את החישוב/
אחרת, כשתחליט אולי /לא
ישאר לאן לשוב.״

עיתונאית ירי ב

• הרב מנחם הכהן. :לא
היה לנו ספק ששביתת הרופאים
תסתיים עד יום שני, ט״ז בתמוז.
שאם לא כן, היו חס־וחלילה
רופאינו נכשלים בצום של י״ז
בתמוז.״
• הנ״ל. :סוף טוב, הכל
טוב. הממשלה הסכימה לבוררות
מוסכמת בץ בנו של בגץ ו בץ
נכדתו של ז׳בוטעסקי.״

• העיתונאי שלום רוזנפלד
:״מידה מגונה רכשו
לעצמם שכנינו בצפון: כל מה

בחירות לר שויו ת המקומי
״שש שנים אני הולך כמו קו
כדי לגייס כסף לבחירות.
רוצים — שנחניף ל מיליונר
לספקולנטים, ליבואנים, נ
שנשיג מימון לבחירות?״

• ממלא־מקום ראש-
עיריי ת תל־אביב, יגאל
גריפל, באסיפת בחירות :״אם

• העיתונאי דידי מנו
פאלנגות
ופלסטינים

• ח״כ העבודה שי
ערן פרם, בדיון על חוק מי

הענשת זור קי אבנים בגדה:
״איני נרתע מהעברת אנשים את
הגבול לירדן. לא הייתי מכנה
זאת גירו ש. בסופו של דבר
מדובר בהעברתם מחבל ארץ
אחד למישנהו באותה ארץ״.

— אך הם
הישועה.״ ׳

גדולה חשיבותו של סגן ראש־הממשלה
לרווחתה, לשלומה
ובעיקר להמשך שלמותה של
הממשלה.״

חרות :״יש להם תפיסה פו פוליסטית,
עידוד המוני־העם על
חשבון העשירים המנצלים. י ש
לי רושם שזו גם השקפתו של
דויד לוי, לא רק של יורם
ארידור.״
• הנ״ל :״כן, קיים קשר
ריג שי בין פופוליזים ופאשיזם״.
• הרב מנחם הכהן, על
מאבק מודעי־ארידור :״הקרב
הפוליטי־מיפלגתי נערך השבוע
בין 90 אחוז כישורים ובין 140
אחוז אינפלציה״.

העילה למילחמת הלבנון :״אילו
חסכו יוז מי המילחמה בלבנון את
מימדי ההרפתקה שלהם, היו
חוסכים חיי מאות מטובי בנינו.״
• הנ״ל :״במילחמת הלב נון
חברו יחד גנרלים שניסו
כוחם בניהול המילחמה ולא
יכלו, מטיפים בשער שהציעו
עצות טובות או עצות אחיתופל

• העיתונאי יואל מר־

איש מסוכן

• שר־האנרגיה־והתש־תית
יצחק מודעי, על אנשי

שרון ביחידה :101״ועדת חקירה
היום זה כמו מישפט של הרחוב.״

קוס :״עד שלא אושפז השבוע
עקב מה שהרופאים הגדירו
כאירוע מוחי לא ידענו מה

עו ר ך דין באפו

ה־ 50 וממשיך להתקדם. מי יודע
איזה פלונטר עוד יצמח לנו
מכך.״

לא תתחבר לאנשים המכוב
היושבים בבלומפילד.״

הביאו את

• הנ״ל :״מילחמת הלבנון
היתה מילחמה בלתי־מוצלחת,
ולא רק משום המחיר ששולם
בעדה. אשר לעם ישראל — הוא
יצא מהמילחמה חלוש יותר
מכפי שהיה כשנכנס לתוכה״.

• המחזאי יהושע סו־בול,
על נסיגת צה״ל לקו החדש
בלבנון :״אל תאמר פשיטת רגל.
אמור פריסת רגל מחדש״.

• העיתונאי עמום קי נן
:״אילו היה שימעון פרס
מנהיג המקבל החלטות מפני
שכר הוא מאמין, לא היה לו שום
סיכוי להיות ראש־ממשלה. מכיוון
שאיננו כזה, י ש לו כל
הסיכויים.״
• שמואל כץ, לשעבר
מזכירו האישי של זאב ז׳בו־טינסקי,
על מיסמר יהושפט
הרכבי :״אני שואל ברצינות —
האם האיש הזה שפוי״.

• השרה־ללא-תיק שרה
דורון, על ההפגנות ליד
בית ראש־הממשלה :״זוהי שע־רוריה.״
זהו אקט חמור שיש
להפסיקו. הייתי מצפה מה־מישטרה
שתמנע אקט חמור זה

״יש לנו מספיק שטח ונוכל
לוותר על חלק מסויים ממנו,
ובכך לספק את המאוויים
הלאומיים של התנועה הפלס טינית.״

הנ״ל, על מילחמת הלב נון
:״האוכלוסיה הבינה שמשלב
מסויים המילחמה איננה מי־לחמת־מגן
או מילחמה הכרחית,
ושהמאמצים והמחיר אינם מצ דיקים
את המטרות״.

• הסופר

אברהם ב•

יהושע, על חזון השלום שלו:
״נחיה כמדינה יהודית לעצמנו,
בלי שערבי יחצוץ בינינו ...אני
רוצה שנוכל לדבר בינינו בלי
שערבי יהיה באמצע. אני רוצה
בניקיון של זהות יהודית. לזה
התפללתי״.
• הנ״ל, על עתיד ערביי
ישראל :״אני מוכן לעורר אותם,
כשתקום המדינה הפלסטינית,
אז אוכל לומר להם: תראו 15 ,
דקות מכאן נמצאת המדינה
שלכם, הדגל שלכם. ערביי
ישראל הם מיעוט נסבל. נכון, י ש
בעיה, הם הולכים וגדלים״.

• שופט בית־המיש־פט
העליון בדימוס, חיים
כהן :״אני שולל את עונש
המאסר. לאסירים אין שטח
מחייה מספיק, ולכן מחובתו של
כל שופט להימנע מלשלוח
אנשים לבית־הסוהר.״

• שחקן הכדורגל ריס־עת
טורק, על אפשרות חזרתו
להפועל תל־אביב :״הלשון שלי

• האלוף! (מיל׳) אביג בן־גל:
(״יאנוש״)
דור
״המילחמה
השתבשה כאשר
המשכנו לזחול לציר ביירות-
דמשק אחרי הפסקת האש״.

• אבי דודאי, עוזרו
של השר־ללא־תיק אריאל
שרון :״יש לו, כמו לכל אדם,
נקודות תורפה. אבל הן מה גמרות
מול המנהיג הענק.״
• הנ״ל :״אריק שרון עוד
ינהיג את תנועת החרות ויהיה
ראש־ממשלה שלנו. אני רואה
בעיני רוחי איר העסק עובד
בראשותו.״

• המחזאי יהושע סו־,
בול, על דרישת צה״ל ל פינוי׳
כפר :״מה אנחנו רוצים בלבנון?
לקבל פאלוס מהפלאנגות.״
• השר גיד עון פת על
דיווחי ראש אמ״ן, אהוד ברק, על
המערך הערבי נגד צה״ל :״סי פורי
כיפה אדומה.״

• מנהיג תמ״י אהרון
אבו״חצירא, אחרי דחיית עי־רעורו
בבית־המישפט העליון:
״בכל בוקר אני מתפלל שלא
אנקום במי שניסו לקבור אותי״.

• שר-הפנים ד״ר יוסף
בורג :״נכון שי ש לי לחיים
ורודות במיקצת. יחד עם עודף
מישקל, אבל אין זאת אומרת
שאני מדו שן עונג כמו שכר
תבים.״
• המ שורר יב״י. :מי ש־טר
הקובר נצרכים ונזקקים,
קצרה תהיה נשימתו״.
מנהל
• עדי הלסת,
מערכת הבחירות של שלמה
להט :״ צייר להרוג את כל
הערבים, אלא אם כן יסכימו
לחיות כמו שאני רוצה שיחיו.״

• אברהם אחיטוב, ל שעבר
רא ש השב״ב. :ההת נחלויות
הן מרגרה פסיכולוגית
לטירור יהודי.״

עוד

עץ לם מערכת עיתון הארץ, עוזי
קרן — בן ,39 יליד קיבוץ
גן־שמואל — התחיל את דרכו כצלם
עיתונות מייד אחרי מילחמת ששת־הימים,
במערכת העולם הזה.
את הצילום עשה ביום האזכרה

במלאת שלושים למותו של שמחה
ארליך. היה זה יום חם, ובצהרי היום
צעד מנחם בגין כיברת״דרד אל קיברו
של ארליך, כשהוא לבוש בחליפה כהה,
לצידו צועד מנחם סבידור, יו״ר הכנסת.
,בגין צלע לאורך כל הדרך,
כשהקהל הולך אחריו,״ סיפר קרן.
״אפשר היה לחוש את הכאבים
שעוברים על בגין עם כל צעד שעשה
בצליעה״.

״העולם הזה״ פנה לכמה מטובי הצלמים בארץ, בבקשה לקחת
חלק בסיכום שנתי של הישגי הצילום בישראל. היה ברור שמרבית
העבודות שיוגשו למערכת יציגו צד זה או אחר של הפצע שנפער
במילחמת־לבנון.
הוויכוח על ערבו האמנותי של הצילום, וההשוואה ביו הצילום
לאומניות פלסטיות אחרות הולך ומוכרע סופית. הצילום הולך
ותופס מקום של כבוד בין האמנויות. זה מכבר אין איש המטיל
ספק בכוח המאגי־כמעט של הצילום באמצעי מדווח. ומדגימים
זאת הצילומים המופיעים בעמודים אלה.
כל תיאור מילולי של זוועת המילחמה לא יוכל לבוא במקום
צילום יחיד, שהנציח בחלקיק שנייה נצח שלם.
לצלמי הטלוויזיה והקולנוע -התאפשר לתעד את המילחמה
בצורה שיכלה לעורר קנאה אפילו בפראנק קאפא, גדול צלמי
המילחמות, שתיעד באמצעות מצלמות את מילחמת״העולם
השניה, את מילחמת קוריאה ואת מילחמות ישראל עד שנפל
מכדור תועה.
שלום ברטל:
ך * י ה זה התינוק השני שנולד
1 1//כילד־מבחנה בארץ. הלידה
נעשתה בניתוח קיסרי. בזמן הלידה היו
צלמים נוספים בחדר, אבל אני הוצאתי
את הצילום של התינוק בדיוק כשיצא
מבטן אמו. היה זה בדיוק לפני ששה
חדשים.״

הצלם הוא שלום בר־טל, חבר
מערכת עיתון ידי עו ת א חרונו ת,
שהחל לצלם מיד אחרי מילחמת
ששת־הימים .״אני אוהב גם לצלם
חתיכות, ובכלל, כל מה שקורה
בחדשות. מעולם לא היו לי שום בעיות
צילום, אני גם לא מכיר שום איש
פוליטי בארץ, שלא רוצה להצטלם״.

קאפא לא היה הקורבן היחידי של אמנות התיעוד. הן
במילחמות ישראל והן בעולם נהרגו צלמים בשעה שניסו להנציח
רגע זה או אחר של מילחמה.
הצילום העיתונאי יוצר בקורא תחושה של אובייקטיביות,
ואותנטיות מיידיו ת, שלא כתיאור המילולי הלוקה בסובייקטי ביות
של הכותב.
מכאן כוחו הרב של הצלם לעומת הכתב.
הצילום האמנותי מגיש עדות אחרת, אסתיטית או סוציאלית.
תוך שימת לב למישחק האור והצל, העמדת הנושא, הדגשת
הצד הפלסטי ומתן עומק וחדות, קולט הצלם באמצעות עדשתו
הרמת גבה בתמיהה, חיוך נסתר בקצות השפתיים, דקירת חוד של
מחט, או הנחתת קורנס על הראש.
המיבחר הקטן המוגש בארבעה העמודים הבאים מייצג הישגי
צלמים ישראליים, מהטובים שבאסירי חדר״הפיתוח החם
והחשוך.
שאול גולן:
^ עבודה שלי כצלם אני רואה
* //י* ומצלם דברים איומים שכבר
לא עושים לי כלום. אבל כשהייתי
יוסי רוט:
צריך לצלם בכפר אונו גן־ילדים
שהוקם במיוחד לילדים עיוורים, הייתי
ממש מזועזע, אולי מפני שי ש לי בן
בגילם של אותם הילדים,״ מספר שאול
גולן בן ,33 יליד הארץ, העובד כצלם
עיתון ידיעו ת א חרונות, ולאשה.
שאול התפרסם כמי שמצליח לצלם את
כל מי שהוא מחליט לצלם.

^ צילום נעשה בכפר
1 אחרי שפגיעה ישירה
סורי בבית, פגעה באשה עם
ילדיה. דווקא הילד שהיא
בזרועותיה נשאר בחיים.
הילדים האחרים ניספו.
.צילום עיתונאי זה מיקצוע מרתק.
בלבנון,
של פגז ארבעת נושאת
שלושת

ביום אחד אני יכול לצלם: בבוקר רצח,
אחרי־הצהריים אירוע פוליטי, ובערב
מסיבה עליזה עם חתיכות. במיקצוע
הזה אתה מרגיש את הדופק של כל מה
שקורה במדינה. אשתי כבר התרגלה,
אחרי 4ז שנות נישואים, שאצלי אין
יום ואין לילה,״ אומר צלם ידיעו ת
א חרונו ת •יוסי רוט.

ורדי כהנא

ני הצילומים הם לדעתי סיפור אחד —
14/ ,הראשון הגורם למילחמה והשני התוצאה. יצאתי
דלומים בלבנון ונתקלתי ביהודי לבנוני שהתנדב
!לנגות. שמו היה סמו. זה היה באוגוסט, לפני רצח

^ צלמים הכירו אותי עוד
1 1//קודם, אבל זה די מ ביו
להתפרסם על חשבון תמונה כזאת. זה
היה מזל רע לגרינצוויג ומזל טוב
בשבילי, כצלמת. הגעתי לירושלים של ההפגנה את לצלם כדי שלום־עכשיו, ה*ו הרבה צלמים, אבל
הם התרכזו במחנה הימין שהשתולל.
אני מאוד התרשמתי מהשורה של
צוערי המחאה של שלום־עכשיו, כי זה
הזכיר לי את ההפגנות שהיו בצרפת —
הפגנה גדולה של שרשרת — ידעתי
שיקרה משהו, אבל לא חלמתי שזה מה
שיקרה״.

בשיר. הוא שם לו לקישוט, על קת הרובה, צילום שחולק
על־ידי הדתיים של הרבי מלובביץ. בתמונה למטה רואים
את התוצאה של המילחמה והמילחמות.
״אני פסיפיסטית מושבעת, ולדעתי מרבית המילחמות
׳נעשות בגלל הדת. הייתי הורסת את כל הנשק בעולם,״
!אומרת רחל הירש ( )46 צלמת מוסף הארץ, שהיתה עד
גיל 30 עובדת־סוציאלית.

ורדי כהנא ( )23 עובדת במשך
שנתיים כצלמת בעיתון מוני טין, וכיום
באנשים.
״רק למחרת, כשהתפרסמה בעי תונים
התמונה של גרינצוויג, הבנתי
שיש לי את התמונה האחרונה שלו
בחיים,״ סיפרה ורדי.

־חל הירש

¥ה הי ה צירוף מקרים ״ !1
( //בצילום משמאל צילמתי את היום
האחרון במילחמה בלבנון, ואילו
הצילום השני, מימין, זה הצילום

הראשון שצילמתי כשחזרתי הביתה.
שני הצילומים היו על אותו סרט.״
ברק דר 25 יליד הארץ, עובד
כמורה לצילום בבית־הספר הפרטי

לצילום קמרה אוב ס קור ה• .לפעמים
אתה יכול לתכנן צילום אמנותי,
ופיתאום החיים וצרופי מקרים יוצרים
את הצילום החזק.ביותר,״ הוא אומר.

הדפריז
^ קי הלפרין הוא צלם פירסומת
ואופנה. בניגוד לצלמים האחרים,
המציגים צילוי מילחמה ואירועים
חדשותיים, מציג הלפרין צילום של
דוגמנית המדגימה בגד־ים. הצילום
נעשה בהזמנת בית־אופנה מסויים,
לכבוד שבוע האופנה.
צילומיו של יקי הם צילומים
מוזמנים, לא מזדמנים. צילומיו מוצגים
בדרן־״כלל בירחונים, העוסקים באופנה
ובאסתטיקה של צילום.
בדרך־כלל נעשים הצילומים
בסטודיו של הצלם, כשהוא מכוון
ומתכנן את התאורה במדוייק, לעומת
הצילום העיתונאי הנעשה באופן
ספונטני בהכרעה מיידית.
לצלם העיתונות אין הרבה זמן
למחשבה, מפני שהאובייקט המצולם
יכול לחלוף. ואלה עומדים לרשות

*811

הצלם המביים את התמונה ומזב
הדוגמנית את התנוחה וההבעה הו
יש וצלם מעדיף דוגמנית מג
ועובד איתה במשך תקופה א
שבה לומדת הדוגמנית מה ע שוי
לדרוש ממנה ואילו הצלם יודע מ:
י כו ל. ל הו צי א׳ מן הדוגמנית.

י מו

!1910- 193311100 010071
1910־ ,1920 המכונות תקופת ברנר, תקופה בה|
מצאה את מקומה בארץ קבוצה של סופרים׳
מתחילים, שטרם זכו להכרה, ביניהם ש״י עגנון
ודבורה בארון. סופרים אלה, שהגיעו
מאירופה, ביקשו להתחיל בארץ פעילות
ספרותית המבוססת על תעשיית מדלות חילונית,
כתבי־עת וקהל קוראים יציב וקבוע.
במקביל, החל המרכז הספרותי של הספרות
העברית באירופה שר את שירת הברבור שלו,
במהלך מילחמת־העולם־הראשונה ומילחמת־האזרחים
ברוסיה,.
קודם לעלייתו של י״ח ברנר ארצה, ישבו
בארץ כמה סופרים, שאף פירסמו לעיתים יצירות
ספרות, אך לא התקיימו בארץ חיים ספרותיים.
לא היתה פעילות מדלי ת חילונית סדירה, לא
הופיעו כתבי־עת ספרותיים באופן רצוף וסדיר,

בערב שנת תשמ״ד, כאשר. על מדפי
ויות־הספרים מצויים עשרות ספרים עבריים,
תובים בלשון קריאה ואמינה, נוסח יצחק

״נר, עמום קינן, פינחס שדה, ישראל
;?אירי, יעקוב בוצ׳ן, יותם ר אובני
הרים, מן הראוי לעצור מעט, ולהיזכר
תיב־הייסורים הספרותי, שהוליך עד הלום.
לפני 101 שנים, כאשר החלה עלייתם של
ודים לארץ־ישראל, היו בארץ בית־דפוס או
ניים, שהדפיסו כתבי־קודש. בארץ לא היו כלל
׳ים ספרותיים, בעברית, או בכל ל שון אחרת.
המרכז־התרבותי של היצירה הספרותית
!גברית, זו של שלהי ספרות ההשכלה ו״דור
זחייה״ ,התנהל בציר אודיסה — מוסקבה —
1רשה — וילנא. סופרים ומשוררים כאברהם

א.ז. ר בינו ביץ (אדר) ,שלום וישעיהו
שטרייט, מאיר ויצחק וילקנסקי, דויד
שמעוני וש״י עגנון. קבוצה זו הניחה את

ואפו, מנדלי מדם (מוכר־ספרים)
יהודה לייב גורדון(יל״ג) יצרו בנכר.

המסד לחיים הספרותיים בארץ־ישראל. מאחר
שהתכוונו לחיות בארץ, ביקשו להבטיח לעצמם
מיסגרת תרבותית ואפשרות לפירסום יצירותיהם,

על תהליך המעבר של היצירה הספרותית
עברית מהגולה לארץ־ישראל, במקביל לתהליך
עלייה ארצה, פירסמה באחרונה זוהר שבי ט
1ת סיפרה החיים הספרותיי ם ב ארץ י שראל,
!191־ ,*1933 המבוסס על עבודת הדוקטוראט .
6לה.
סיפרה של זוהר שביט, מפרט את המהלך
!ספרותי של בניית הייסוד לסיפורת הישראלית ,־
!הלך שבתולדה ממנו צמחה העוצמה הספרותית
ועברית החדשה, שאחד משיאיה היה בזכייתו של1
צ׳׳י עגניץ בפרס נובל לספרות.
חלק ניכר מתהליך ״עליי ת׳ הסיפרות העברית
?הגולה לארץ־ישראל, היה מלווה במאבקים
מילחמות ספרותיות, שזוהר שביט, מפרטת
:סיפרה/מחקרה.

ניסיונותיהם של ברנר וחבריו להקים מרכז
תרבותי־ספרותי בארץ־ישראל נתקלו בקשיים,
בעיקר בשל הצורך להקים מן הייסוד את
המוסדות הספרותיים הראשונים. המציאות בארץ
היתה עגומה: עד 1910 פעלו ביפו שלושה
בתי־דפוס, ובית־דפוס נוסף פעל בירושלים. אלה
שימשו כבסיס לתעשיית המו״לות. ביי שוב
ה״אזרחי״ ,בעיר ובמושבות, וסביב מפלגות
הפועלים הארצישראליות נוצרה שיכבה של
אינטליגנציה ספרותית, שכללה בין השאר את

דבורה בארון, אשר ברש, יוסף ויתקין,
יעקוב ביכמן, יעקוב רבינו ביץ, יעקוב
ש טיינברג והסופרים שהוזכרו קודם.

ימי בראשית השלב הספרותי

הראשון בהיווצרותו של
בארץ־ישראל, חל בין

המרכז)
השנים|

* זוהר שבי ט, החיים הספרותיים בארץ
ישראל ; 1933-1910 הוצאת הקיבוץ
המאוחד; 467 עמודי ם(בריב ה רבה).

החוויה הי שר א לי ת
בימים אלה, ערב ראש־השנה תשמ׳ד. דומה
שממשלת הליכוד עושה כל שביכולתה. על־מנת
להשמיט את הקרקע מתחת לתהליך יצירת
התרבות העברית בישראל.
האינפלציה וחוסר השליטה הכלכלית של
הממשלה הביאו לנגיסה חסרת־תקדים במערכות
החינוך והתרבות, המצויים בלאו-הכי. מאז עליית
הליכוד לשילסון, בתחתית המדרגה של
החשיבוודהלאומית.
ממשלת מנחם בגין, בניגוד לקודמותיה,
בולטת באטימותה, הכמעט מוחלטת. לחשיבות
היצירה הספרותית.
בעניין זה, כמו בהרבה נושאים אחריב! זונח
ראש־הממשלה מנחם בגין, את תורת מורו ורבו
זאב ז׳גוטינסקי, שהיה גם איש ספרות.
בסיפרה, החיים הספרו תיי ם ב ארץ־י שר־

אל 1910 1933 מתייחסת ד ד זוהר •טביט
לעמרות־הייסוד של ז׳בוטינסקי, בנושא הספחת
והתרבות, והיא אף מצטטת קטע מתוך כתביו:
לעומת הגישה, הערבית־אסתטית• ביטאו
זאב ז־בוטינסקי חיסן טו רו ב( אי ש ו עד החינוך
וחבר בוועד ת ה מי שיר הא״י לענייני תרגום)
את הגישה ה,כמותית־ם ום ולאריתי. ז׳בוטינסקי
העריך שחברה לאומית מתגבשת ובאה לידי
בי טוי בפריחה כמותית של תרבות לאומית,
ולאו דווקא בפריחתה האיכותית. לבן הציע
לפתוח במיפעל מקיף של יצירה מקורית
ומתורגמת, כדי להפיץ את הלשון העברית בבל

פרט לניסיונו של הסופר שמחה בן־ציון( אביו
של הצייר והסופר נחום גוטמן) להוציא־לאור
כתב־עת בשם העומר בשנים 1907 עד .1909
את המיפנה יצר יוסף חיים בתר, שהחליט
לעלות לארץ מתוך כוונה מוצהרת להיות עובד
אדמה. לארץ־ישראל הגיע ב תר אחרי שנואש
מניסיונו להקים בלונדון מרכז ספרותי, מסביב
לכתב־העת שלו המעורר, ואחרי שהגיע למסקנה
כי אין עתיד לספרות העברית, אלא בקרב קהל
הקוראים היודע עברית וחי אותה בחיי היומיום
שלו.
פעילותו הספרותית של ב תר בארץ התבססה
על מודעותו העמוקה למצבם הרעוע של מרכזי
הספרות העברית באירופה, שבשיא פריחתם,
החלה גם דעיכתם. מסביב לברנר, התאפסה
קבוצה של סופרים, שעמה נימנו: ר׳ בנימין,

בובר־־עורד בן*ציון
העורך הספרו תי הר א שון

השלב הראשון היה למסד מדלו ת ציבורית
ומפלגתית. ראשית הפעילות המדלית החילונית,
החלה בעיקר ביוזמתם הפרטית של ברנר, ר
בנימין והאחים שטרייט, שבחרו בספרים, הביאום
לדפוס, הפיצו אותם ונשאו בהפסדים הכספיים
שנגרמו להוצאה. תהליך זה נמשך עד — 1940
שנת הקמת הוצאת־הספרים ההסתדרותית עם

בובר-מייבד ברנר
מדל שמכר כ תיפיו ת
עובד -הביא לביסוסו של משק מדלו ת ציבורית

בארץ.
כאשר החל ב תר במיפעל המדלות, היה זה
מאמץ של מסירות והקרבה אישית רבה, לעיתים
גם על חשובן ארוחותיו, ואפילו כתפיות מיכנסיו
(אותן מכר כדי לפרסם את הסיפור והיה העקוב
ל מי שור מאת ש״י עגנון) .לבתו־ היה ברור,
שיצירת תשתית מו׳לי ת בארץ־ישראל, תחזק את
ן ד,מרם הספרותי כאן, ותקטץ את תלות סופרי
! העברית בארץ, במרכז האירופי של הסיפורת
| העברית.
יצירות נוספות שפירסם ברנר על חשבונו, היו
הגדת המוות מאת א.ל. אריאלי, ובי ת

ראיתיכם שוב בקוצר ידכם

מקוב, מהגן ו עד למיסגרוח הלימוד הגבוהות.
הוא שאף להקים הוצאת־ספרים לאומית,
ש תעזור להרחיב את קהל קוראי העברית
ותפתח את הספרות העברית המקורית
והמתורגמת. לסי תפיסת ז׳בוטינסקי צריבה
היתה הוצאת״ספרים זו להוציא לזמר ספרים
שימושיים, ועם אלה מנה לא רק סיסרי־ליסוד,
אלא גם ספרות יפה. בבחירת הספרות היפה
המתורגמת שם ז־בוטינסקי את הדגש לא על
איכות אסתטית, אלא על מידת הפופולאריות
של הספר. זו היתה עדיפה ב עיניו גם על מערבת
הערכים של היצירה״ ב ץ השאר משום שספר
משעמם ולא־פופולארי לא יצליח, לדבריו,
להעביר את מערבת הערכים •טלו. במאמרו
ספרותי קבע זיבוטינסקי:
,נחוצים לו לדוד הלומד גם ספד קריאה:
אפילו
של השפעת בית־הספר, חציה באר ץ־י שראל, נכחד בחיים מפני חוסר טסו־עברי
מ עניין למקרא בני־הנעורים. אבל הספר
צריך לדדות מעניין. לא,לאומי׳ ,כי אם מעניין;
לא, אמנותי. בי אם מעניין באופן זה
ובשפה בזאת צד פי ם אט לתרגם ולהדפיס את
כתבי אץ ד ד, חל דדן, קונן חיל קי צוד ם
מוולטד פקוט ודיקנם; חמא האב ו כי ובר — כל
אותם ספרים ש בו ל ע אותם עלם גלו תי מבן
ע שר עד חמש־עשרה׳...
זוהר שביט, ממשיכה וכותבת על עמדת
ז־בוטינסקי בנושא הספר: יו תר מכל איש־רוח או
עסקן פוליטי אחד עמד דבוטינסקי גם על ערכה

המעשי של תע שיי ת היסוס והמסר ועל היחסים
ש בץ תע שיי ת הרסיס, הספר וקהל הקוראים.
יי צו ר הססר, טען, הוא אוזר ממקצועות
התעשייה שנשקף להם ע תיד גדול ב ארץ־
ישראל. אבל ע תידו בנוי על גידולו של שוק
הקוראים. ב ארץ ובגולה. תע שייה גדולה אסשר
ללסתה בעזר ת הספר ה שי מו שי שי כ בו ש את
השוק יר חיבו, וירגיל את היודעים לקרוא
עברית שאכן יקראו בה...
מראה תהליך החורבן העובר בשש שנות
הליכוד על תעשיית הספר העברי, על המו״ליע
על הסופרים ועל צרכני־הספרות, רחוק מרחק
לבנה מתורת ז׳בוטינסקי, שהתייחסה גם ל״עם של הספר״ .לעומת פולמוסיו הגדולים
בן־גוריון, בשנות שילטונו, עם הספרות
והסופרים. נראה מנחם בגין, תלמידו ויור שו של
ז׳בוטינסקי, כחגב שבחגבים.
רומד״ שלבחינת תרומת הליכוד להרס חיי
הספר והספרות בישראל, מן הראוי, להוציא שוב
מתוך הגנזים את שירו של חיים נחמן בדאליק
ר אי תיכ ם שוב ב קו צר ידכ ם. השיר, שפירסם
המשורר הלאומי, למראה ז׳כוטינסקי, שקרע את
כרטיס הציר שלו בקונגרס הציוני הי׳ז, הולם את
תלמידי ז׳בוטינסקי, העלולים באיוולתם, להש חית
כל חלקה טובה, ולנ תץ את כל ה מי ץ
הספרותי, שהוקם בארץ הזאת, במשך כמאה
שנים.
* רישום של אורי צבי נ ריג ב רג

המרפא מאת אהרון ר אובני(א חיו של יצחק ׳
בן־צבי) .את הכרך הראשון של כתבי ב תר
פירסם בית־המסחר לספרים קרוגלי א קו ב ביפו.
בשנת 1913 הקימו ר׳ בנימין וישעיהו
שטרייט את חברת ה שרון במטרה להפיץ את
הספרות העברית בסיסמה ספר ע ברי לכל בי ת
עברי. אולם מערכת זו תיפקדה בצורה גרועה,
ולא הביאה להישגים ראויים לשמם. מחומר
ארכיוני מסתבר, שבאותה עת, רק לעיתים
נדירות נמכר ספר ביותר מאלף עותקים. הספרים
הופצו גם בידי הסופרים כאמצעי חליפין, או
ניתנו כשכר־סופרים.
האחים שלום וישעיהו שטרייט, שהיו
פרדסנים בפתודתקווה ובעלי־אמצעים, סייעו
כמיטב יכולתם להעמיד את הפעילות המו׳׳לית
של ב תר ור׳ בנימין על בסיס יציב יותר,
באמצעות תמיכה כספית. בעיה נוספת שהוקשתה
על ב תר וחבריו, היתה הציוד המינימאלי של
בתי־הדפוס.
על אף הקשיים, החל נוצר בארץ הווי ספרותי-.
היחסים בין אנשי הספרות היו הדוקים.
אנשי־העט שהיו קבוצה קטנה באוכלוסיה יהודית
קטנה, והתגוררו בדרך־כלל בקירבת מקום(ביפו
או בירושלים) היו קרובים איש לרעהו גם מבחינה
רוחנית. ההווי הספרותי לא נוצר בבתי־קפה, אלא
במיפגשים שנערכו בבתים (לא בנוסח הסאלון
הספרותי שהחזיק באותה עת חיים נחמן
ביאליק באודיסה) ,שם היו קוראים איש באוזני
רעהו, את יבול כתיבתם.
אחרי מילחמת־העולם הראשונה, החליט
המישרד הארצישראלי לתמוך בתרגום סיפרי
לעברית, במיסגרת
הקלאסיקה העולמית
הפעילות המו׳׳לית של הוצאת יפת, שנוסדה מעט
קודם לפרוץ המילחמה.

תקופת מעבר
אחרי שנרצח יוסף חיים ברנד, ב־ ,1921 פקד
את החיים הספרותיים בארץ־ישראל משבר קשה.
עיקר תרומתו של ב תר לפעילות הספרותית היה
בעריכת כתב־העת האדמה. מותו הותיר את
חבריו בהלם, והם זנחו לזמן־מה את הפעילות
הספרותית. כתבי־העת האדמה ו מעברו ת של
מפלגות־הפועלים נסגרו בגלל קשיים תקציביים,
המו״לות הארצישראלית הגיעה למבוי סתום.
יעקוב ר בינו בי ץ ואשר גרש החליטו
בשיא העלייה השלישית, ב־ ,1922 לייסד
כתב״עת. בתחושה כי בא הקץ על המרכז
הספרותי העברי באירופה, כפי שחש ברגר ייסדו
את הדים. במיכתב אישי אל שמעון הלקין,
כתב אשר ברש: ואעפי״ב צריך לעבוד ב שביל
הספרות העברי ת כי היא חיינו, ואסור לנו
לעזבה יום אחד.
סימוכין לתחושה זו, ביסס אברהם
שלונסקי הצעיר, שכתב אל אשר בר ש: כי
המרכז נעתק, אפשר לא נקבע עדיץ בנקודה
חדשה ואולם מכל מקום מנקודתו הקודמת
ניסח וא תו צריכים להסיע אף את הספרות.
ואולם הסופרים לא ניסוטו אפילו זר ת
עתידים הסופרים העברים בארץ־י שראל
להתגוון הוסיף בנושא זה, יצחק למדן,
שכתב בתרפ״ז 1927 בהדי ם :״בארץ־י שראל
רואה הספרות העברי ת מדעת ושלא מד ע ת
את הערובה היחידה לקיומה לדור ו לדורו ת את
המיזבח היחידי א שר בקרנותיו היא נאחזת
להינצל מכל התנאים האויבים...״
תהליך עליית הסופרים ארצה גבר בשנות
העשרים, עד כדי כך שד״ר אדלר כור ש התלונן
,1924 בפברואר הלא־ציונים, בוועידת שלארץ־ישראל עולים יותר מדי סופרים ופחות
מדי פועלים. תהליך זה הגיע לשיאו בשנת ,1924
עם עלייתם של חיים נחמן ביאליק וחבורתו,
שיצאו ממוסקבה והתעכבו בברלין, בניסיון
להקים שם מרכז ספרותי. ניסיון זה נכשל
לחלוטין, יצחק למדן, תיאר את עליית הסופרים
וקבע: אין לנו הכוח ואולי גם דר שו ת, להילחם
נגד הסטיכיה הזאת, א שר המריצה את הסופר
העברי להילוות לכל הכוחות המובחרים
שבאומה, בדרכם לארץ־ישראל.
התרכזותם של הסופרים בארץ, שחלקם באו
כחלוצים וחלקם נמלטו מאירופה, הביאה
במחצית שנות העשרים להתמסרות הדפוסים
המרכזיים של החיים הספרותיים.
בתקופת הדי ם נעשו ניסיונות שונים לייסד
כתב־עת ספרותי נוסף בארץ, בעיקר על־ידי
המשוררים הצעירים שהגיעו לארץ. שלונסקי,
שהיה אז בגדוד־העבודה הריץ מיכתבים אל
אביגדור המאירי ויצחק למדן וניסה לשכנעם
להוציא כתב־עת. שלונסקי פירסם באותה עת
משיריו בהחיים שבעריכת פסח גינצבורג,
שבו השתתף גם אביגדור המאירי. שלונסקי גילה
חוסר שביעות־רצון מהשבועון, וגיסה לשכנע את

ציטוטון

תר־אביב עיר החנה

על אחדות מהבעיות שהמרידו את הסופר
העברי בארץ־ישראל, בשנת ,1925זמש־ ללמוד,
מתוך מיכתב אשר שיגר הסופר והמשורר
אביגדור המאירי לסופר אליעזר שטייינ־מן,
כצירוף ההערה ״קרא את הטיבתב
היחידות ד. י כו כתב המאירי במיכתב, המובא
בקובץ התעודות בסיפרה של זו הר ש בי ט:
ידידי ש טיינ מן היקר:
3רוך בואן־.
בקוראי בעיתוני ם את הידיעה עת הגעתך
הגה — עבר תי שו ב על מיבתבך, שכתבת לי
לפני שנה בערך, ו ש עני תי לך ב שע תו בקצרה
— ולד אבוני רואה אני, שמיבתבך ההוא
אקטואלי היום יפה עוד יו תר מאשר אז. בל
שורה אעם שכמעט כל המיכתב אינו אלא
שאלות — א בד בוזזן היא לחיינו הספרותיים
והחברותיים העלובים.
...המצב הוא מבהיל. אין לך מו שג, מה
נעשה פה ב ארץ הנביאים ומהו המצב בספרות
ובחיים. לכתוב את זה אי־אפשר. אלה דש
דברים שבעל״פה• די להיות פה שנה אחת —-
ולהתחרט על המזל להיוולד י הודי.
מקווה אני, ש עדיין הינך דו אג במיקצת על
אותם הדברי ם שכתבת לי אז אודותם. ואם
עדיין י ש בך רק נימה אחת דקיקה של יו שרו של
יהדות — אז אין לך ברירה אלא: זט לעשות
דבד־מה גדול, או לעזוב את הארץ כלעומת
שבאת.
שער לעצמך: אני מ תבונן ל עזוב את הארץ.

המאירי להוציא לאור במשותף כתב־עת ספרותי,
שהמאירי יהיה עורכו. אלא שתוכניות אלה
נשארו אז על הנייר בלבד. שלונסקי הצטרף
כמשתתף קבוע ל הדי ם שבעריכת יעקוב
רבינוביץ ואשר ברש.
הדי ם סיפק במה למשוררים הצעירים, שלא
מצאו במה אחרת שתסכים לפרסם את יצירותיהם
הראשונות. לעומת המשוררים הצעירים, העדיפו
משוררי ״דור התחייה״ לשלוח יצירותיהם
להשילוח והתקופה. גם ביאליק עצמו, כמעט
חדל באותם ימים לגלות עניין בספרות המקורית
בת זמנו, והיה עסוק בראשית מפעל הכינוס של
חוכמת ישראל.
בהדים ובהוצאת־הספרים שקמה לצדו
פורסמו המאניפסטים המודרניסטיים הראשונים
והשירים הראשונים של אברהם שלונסקי, יצחק
למדן ואורי צבי גרינברג (שעבר מאידיש
לעיברית) .על מהלך זה של הדי ם קבע שלונסקי
ב־ :1970 ליעקוב ר בינו בי ץ וא שר בר ש היתה
הרגשה ראדארית של מה שע תיד לבוא. אני
חושב שיעקוב ר בינו בי ץ הוא ש מ שך את בר ש,
מפני שבר ש היה שיי ך יו תר לזעיר-בורגנות
הזאת שדי לה במה שי ש לה. אבל ר בינו ביץ
ב מרדנו ת שלו, ברווקות שלו, בנון־קונפורמיזם
שלו, ביכולת להיות בעד ההפכים, היה באמת
אדם שבראד אר שלו הרגי ש שפה בא משהו
ושהוא צריך לבוא...
על אף הקשיים הכלכליים, המשיכו רבינוביץ
וברש להוציא־לאור את הדי ם עד לשנת תרפ׳ט,
מועד, שבו נאלצו לסגור את הדים, לא במעט
בגלל עוינותם של שלונסקי וחבורת כתובים,
כפי שכתב ברש לזלמן שני אור ב־ :1929 את

לאן? — אין לי כע שב — וקי להי שא ר פה —
אי־אפשר. כן, אפ שר בתנאי א חד: להיות נבל,
קטן המות חסידם של שגי האלילים שלנו

סופר־ימשורר חמאירי
ל עזו באתה ארץ

,הדיט היינו מוכרחים להפסיק לסי שעה. אנו
עייפים מעבודה זו, ש אין עמה לא מתן שכר ולא
מתן תודה. הלוואי שי ע שו אחרים.
של השירה
בין הטכסטים החשובים
המודרניסטית העברית, שראראור בהדים
בשנות הופעתו, היו דווי של שלונסקי, אימה
גדול ה ויר ח של א׳צ גרינברג ומסדה מאת יצחק
למדן.