גליון 2506 מתאריך 11 בספטמבר 1985

:14.11.84 מתגלה כי רב־החובל הישראלי,
אבנר גילעד, נטש בלב־ים נוסע כושי סמוי.

:5.12.84 החיילת־הטרמפיסטית הדס קדמי
נעלמה. כעבור ימים מספר נמצאה גופתה.

2 *00

:6.2.85 אנס אלמוני מטיל את חיתיתו על
הנשים הבודדות בצפונה של תל״אביב.

:13.3.85 מתאבדת שיעית גורמת להרג
המוני ליד מטולה. תובעים לסגת מלבנון.

נאחד מימי השנה נתקלתי במסיבה חברתית באיש-העסקיס מיקי אלבי.7

שאלתי ־־אותובסקרנות? ץ
¥הממריץאותולקנותא מצ עי -ת יק ש דרת, שהם רחרקים
מלהיות עסקים פורחים.

נ פג שנו,

א ל בי ך

התעלומה נשארה

ושלא היתה ל ו בל

אמצעי -תי קשורתשאין להם
וביני ה ם

: 1.5.85 רונלד רגן בטקס אזכרה בבית־קברות
צבאי, שבו קבורים גם חיילי הס״ס.

חייך

צ הרון,

שני

סי כוי

מחלון

חדר

בעינה: מה ה ביא איש זח, שעסק

זיקה

ל עי תונו ת,

להכ ני ס

לרכוש בסיטונות

רווחיםבע תי דהנראה -ל ע ין ,

עי ת ו ני םבלבליים } לירחון ,

נדמה שיש על זה תשובה סבירה :

הי ה ,

א ס בי ר

בעבור במה שבועות קפץ אלבין אל מותו

הח קיר ות של המישטרה.
ב עי ס קי -אוויר,

ואמר:

נ פגש פעם,

חינמוך

ו עור?

לנוער

באמצעות השליטה בעיתונות
ע ליי תן

אולי, לה רת יע את השילטונות, להשפיע על

ני תן

וירירתן של

מניו ת

ולהפעיל לחצ ים שונים .

:22.5.85 שלושה שבויים ישראליים, שהוח לפו
ב״ 1150 אסירים ביטחוניים, חוזרים.

אלבין לא היה היחידשגילה פאטנט זה. במה ובמה ספסרי -ב ורסה ,

י^יי

חב רו ת -ענ קוקונצרניםמחזיקיםביוםבעיתוניםהעולים להם ב הון -עת ק ־
לשיא הגיע

ונ ראה שזה ב ד אי להם.

יצרן -נקניקים, החשוד

ר ו ^ ארים, ש ני ס ה השנה להקים עיתון

בל זה מ טי ל
ק בי עה

תלויי ה.

ז ו רחוקה מך

המציאות. חלקים

זה מיקרה שהעולם הזה

כלכליות, החל בפרשת
ד ן השנה.
ורק

איש

משלו.

אורךעל הטענה שהעיתונותלישראלית היא בלתי=

מוחזקיםבפילגשים, אחרים תלויים
אין

בזיו ף

אינו

בגור מי םפוליטיים

י בול

ו בלבליי ם.

יבול לפרסם ללא הגבלה פרשות

לוינסון, בשנה שעברה,
לאיי ם

גדולים של התיקשורת

ו בלה בפרשת הקואופרטיב

עלינו או לשחר

אנו

או תנו.

ב ך, ה קו ר א. באשר המצב הכלכלי קשה^$בפי שהיה השנה,
באשר הוא משתפר,

מצטמצמים.

:19.6.85 אוטובוס מלא תלמידים מתנגש
ברכבת 19 ,ילדים ושלושה מבוגרים נספים.

אנו

תלויי ם
אנחנו

מרחיבים את שרותינו .

:3.7.85 הממשלה מכריזה על תוכנית כל כלית
חדשה הפוגעת בעיקר בשכירים.

העולם הזה מתקרב

ליוםהולדתוה, 50 -

ציינו את יוס -ההולדת

והשנה

ה 35 -של המערבת הנוכחית. כאשר| קיבלתילירי את עריבתהשבועון, לא
נו לדו

עדיין אולי

רובח ברי-המער בת של

זה מסביר את ה עו בד הששבועון

עם זאת הוא עיתון
ולקשקש על
ע לינו:

היו ם.

צעיר

ותוסס.

״ עיתונות חדשה״ושאר

לחשוף את האמת,

איך

לנו

צו רך

די ברי -הבל .

נאמן

לרוץ אחרי

אנחנו

להגיד אותה בפה מלא,

$מעט בל

נ ע (/וד במשימה

או פנו ת חולפות

עו שי ם 0את המוטל

לשבור בל קשר-השתקה.

לשמש אי של ש פ יו ת ^ דעתהומאניסטית בי סהעכ ור המציף
העי תוני ם

לדר כו,

וי חד

את המדינה ,

ובעי קר:

באשר

עוזריםשוב לממשלה להכשיר את הקרקע למילחמה הבאה.
ז ו גם בשנה הבאה ^ 0ב ע זר תך -

״בלי

מורא,

בלי

משוא-פנים .

:31.7.85 אחרי רצח זוג מורים מעפולה, נערן
בעיירה הזועמת מצוד פרוע אחרי ערבים.

:7.8.85 המיליונר מיקי אלבין קופץ מחדר-
החקירות במישטרה. האם הוא התאבדו

במקום אסור — קיבלה דוח, אן הצליחה לבטל אותו אצל
ראש לישכת־התנועה העירונית.
שופטת שלישית חשודה בעשיית מעשים חמורים, שאינם
ראויים למעמדה, ואילו רביעית תסיים בקרוב תקופת
המינוי הזמני שלה בבית־המישפט, כדי שלא ליצור
מתיחות מיותרת עם אשת שופט אחר.
אשת שופט נוסף, שהתלוננה בעבר במישטרה על כך
שבעלה מכה אותה, ביטלה את תלונתה.

בכיר מסר מידע לעבריינים קצין בכיר במחוז הצפוני של המישטרה נחקר
באחרונה ביח״ם — היחידה לחקירות פנים
במישטרה — בחשד שמסר מידע סודי
לעבריינים.
במפתיע, זוכה החשוד לחיפוי מצד מפקדיו.

מרמים בשקרים
המישטרה מוצפת במאות פניות של אזרחים
הטוענים שרומו, מאז שנכנבו למחזור מטבעות
השקל החדש.
השיטה המקובלת היא תשלום במטבעות
ישנים כאילו היו מטבעות חדשים.

מתיחות בנולן
בימנים להיווצרותה של מחתרת יהודית חדשה
ברמת-הגולן: מאז חשיפתה, לפני שבועיים, של
מחתרת דרוזי ת שפעלה ברמה, מגלים
מתנחלים קיצוניים כוונה להתארגן כדי להפעיל
טרור נגד האוכלוסיה, שאינה מכירה בחוק
סיפוח הגולן.
גורמי־ביטחון עוקבים בראגה אחרי התחדדות היחסים בין
יהודים לדרוזים בגולן. מחשש שמתיחות שם עלולה
להביא להסלמה גדולה ומסוכנת, ולהביא לתוצאות גם
ביחסים בין דרוזים ויהודים בישראל ובצה״ל.

פיתק 1ת המטבי ל
ה 1ש מד1
אנשי ביטחון־שדה פ שטו על אולם הישיבות
של עיריית קריית־שמונה מייד אחרי
שהסתיימה שם השבוע ישיבה של המטכ׳׳ל
ופרנסי־העיר. אנשי ביטחון־ישדה מיהרו לאסוף
את כל הפיתקות שהשאירו חברי המטה הכללי
של צה״ל על שולחן הישיבות הארוך, כדי
להשמיד אותן.

בלשים בסוכנות
הסוכנות תפעיל מי שרד חקירות פרטי,
כדי למצוא ״מסיתים״ ,בני־העדה האתיו פית,
שעל־סי חשדם של ראשי־הסוכנות
הם העומדים מאחורי הפגנות היהודים
האתיופיים בירושלים ובמרבזי״הקליטה.

הליברלים חושקים
ב.,מבט״
הנציגים האמריקאים בחבר הנאמנים של הסוכנות
מבקשים להחליף את מנכ״ל רשות־החברות של הסוכנות
היהורית, שלמה שוורצברג, המשמש גם כראש־לישכה
ועוזר אישי של אריה דולצין.

האמריקאים וגיז ב ר הסוכנות, עקיבא לוינסקי,
כועסים על ניסיונו של שוור צ ברג — ש מינויו
לתפקיד היה מסיבות פוליטיות, לא מיקצועיות
— למכור את חברת הבניה הסוכנותית ״מבט״
למקורבי המיפלגה הליברלית.

שופטות מסובכות
בחיפה

בורג שב לזירה
השר יוסף בורג משנס מותניים לקראת
מיתקפה תיקשורתית חדשה, שהוא יעמוד
במרכזה.
בורג אינו חולם על פרישה מהחיים הפוליטיים. כל צעדיו
מוכיחים שהוא יבקש לשמור על מעמדו הבכיר במפד״ל.
ביסאולוגיה בשלום־עכשיז
במפ״ם ובר״ץ שורר ת תדהמה מדרישה שהעלו
רא שי שלום־עכשיו במיסגרת הדיונים על
הקמת גו ש מאוחד בכנסת. אנ שי התנועה
החוץ־פרלמנטרית ביקשו שלושה מקומות
ריאליים, בין עשרת הראשונים, ברשימה
המאוחדת, בבחירות שיתקיימו לכנסת ה־. 12
הדרישה הביאה לפיצוץ המשא־ומתן איתם.

מאה דזברים לצ יץ׳
במאה מועמדים מציגים את עצמם
לתפקיד דובר עיריי ת תל־אביב, במקומו
של הדובר הפורש, רוני רימון, שיי ש אר
יו ע ץ אי שי לצ׳יץ׳ ,ב שכר של שקל אחד
בשנה.
בין הפונים עיתונאים רבים.

חריגים וחריגות בחיפה
עיריי ת חיפה מפעילה לחץ בבד ובלתי־סביר על
ועדת־החריגים במישרד־השיכון, האמורה
לאשר בניי ת מיבני־ציבור בתקופת־ההקפאה.
העיריה מבקשת להקים בית יד־לבנים חדש — לטענתה,
בהשקעה של פחות משני מיליון דולר, אם כי מומחים
מעריכים שמחיר המיבנה יהיה גבוה פי כמה.
בחיפה מצוי כבר שלד של בית יד־לבנים, שעבודת
הקמתו הופסקה בשלבי־בניה מתקדמים ביותר.
הבניין הבלתי־גמור תוכנן על־ידי האדריכל דויד ינאי וזכה
לשבחים רבים. ניתן לסיים את בנייתו בהוצאה זעומה, אך
העיריה מתעקשת לבנות תחתיו בניין חדש.

רבים עוקבים בדריכו ת אחרי דיוני הוועדה,
לראות אם תינתן חסות לשערוריה חיפאית
חדשה.

חוגים דתיים זועמים על מאמרו של
גרשום (,ג.ש.״< שוקן, עורך ״האריך, ש מתח
ביקורת על מגמת ההסתגרות ושינ•
את־הזרים, שאו תן מנהיגים הרבנים.
העסקנים הפועלים לתיקון הסעיף ״מיהו
יהודי״ בחוק-השבות מפיצים שמועו ת כאילו
״אמו של שוקן התגיירה גיו ר רפורמי
בברלץ,״ ואחד מהם אף הציע לערוך מול
בי תו הפגנה בסיסמה :״לגרש מהארץ את
עורך ׳הארץ׳!״

מעמנואל לסין
היזם הדתי פינחס ארנרייך, שיצ א ב שן ועין
מהעיר החרדית עמנואל שבגדה, מעתיק את
פעילותו לסין.
התחומים שבהם הוא שולח ידו — חקלאות ומלונאות.

שילון ל ערוץ השני
המערך תומך עתה בהוצאתו של דן שילון
מהמאבק על תפקיד מנכ״ל הטלוויזיה, תוך
הבטחה שהוא יהיה מועמדם לתפקיד מקביל
ב ערוץ השני, כשיוקם.

אוחיון ל״עמינור״
אשר אוחיון, חבר הנהלת הסוכנותית מטעם הפדרציה
הספררית, ימונה בקרוב כיושב־ראש מועצת־המנהלים של
חברת המגורים הסוכנותית עמיגור. אוחיון היה בעבר
מנכ״ל מישרד־העבודה־והרווחה, מטעם תמ״י, ומועמדה
לכנסת. הוא יחליף את ח״ב הליברלים אריאל ויינשטיין.

לחץ על בר־לב
עסקנים צפוניים של מיפלגת־העבודה ויחד מבקשים
ללחוץ על שר״המישטרה, חיים בר־לב, שיבלום את המשך
החקירה, הנערכת ביחידה הארצית לחקירות־הונאה, סביב
מעשי שוחד־בחירות, כביכול, בהם חשוד ח׳׳ב שלמה עמר.

יבוטלו תיקים פליליים

חילופים במצוקה

במישרדי המישפטים והמישטרה שוקלים הצעה לבטל
מאות תיקים פליליים שהגיעו כבר לפרקליטות, כד להקל
על העומס של בתי־המישפט.

ראש היחידה להצלת יהודים בארצות־המצוקה יוחלף
בקרוב. באותה יחידה מועסקת גם עובדת רדיו בכירה.
המדובר בשרה פרנקל, ממחלקת החדשות בתל־אביב,
העובדת במישרד־החוץ, במחלקה המטפלת בעולי ברית־המועצות.

המדובר
בעבירו ת קלות, שעבר זמן רב מאז
ביצוען.

הנאמנים נגד מודעי
״גוש נאמני המיפלגה הליברלית״ ,המסרב
להתאחד עם תנועת החרות, יחדל מלשתף
פעולה עם יצחק מודעי.
לטענתו, הוא מבקש את עזרתם כדי להדיח את אנשי
השרים שריר־ניסים, אך רוצה למנות במקומם את אנשיו
ואת אנשי איגוד העובדים הליברליים.

התק ,,נגד שרות בנות

שר שר ת פרשות שבהן מעורבו ת שופטו ת
בבית־מישפט השלום בחיפה מעסיקה בימים
אלה את הדרגים הבכירים ביו תר במישרד־המישפטים.

בנות
קיבוץ המשרתות בצה״ל העלו לדיון
צי בורי בתק״ם את מעמדן כנשים נחותות
בצבא.

שופטת־תנועה, שנסעה במהירות של 120 קילומטר לשעה
ונתפסה על־ידי שוטר, לחצה עליו שלא ירשום לה דוח.
שופטת שניה, שביצעה עבירת־תנועה — סיבוב פרסה

לטענתן, כפי שבאה לידי ביטוי בביטאון התנועה, יחד, הן
מופתעות מגילויי אלימות מינית, המופנית כלפיהן, ומסוג
העבודה שהן מתבקשות לבצע.

לג ר ש מהארץ את
עורך ״הארץ״!

רסקו 2000׳ בסכנה
״רסקו 2000״ — הפרוייקט הגרנדיוזי של חברת
הבניה ״רסקו״ ,על גבול תל-אביב רמת-גן, גורם
כאבי־ראש רבים לראשי-החברה.
הגליון הבא של

יופיע, בגלל החגים, באיחור של יום אחד,
ויהיה מ צוי למכירה בתל-אביב, ב שעו ת
הערב של היום הרביעי, ה־ 18 לספטמבר,
ולמחרת, היום החמישי, ברחבי הארץ.

בעריב ת ב;־עיז; עי מדי;

במדינה העם סופר ש ד אגד ה

היה היתה מדעה שיוויוגי ת.
שעוררה התפעלות בעולם.
לא עוד
אחת האגרות היפות ביותר של ישראל
התנפצה השבוע.
מאז קום המדינה, היא התגאתה בכר
שהיא ״שיוויונית״ .הקיבוץ היה סימ לה.
אומנם.
הכל ידעו שהשיוויון הזה
אינו מושלם. ישראל אינה אוטופיה. אך
בהשוואה למדינות אחרות, ישראל
היתה דוגמה ומופת לשיוויון חברתי.
לא היו בה עשירים מופלגים, בעלי
אחוזות וטירות, ולא גוועו בה ברעב.
הטיפול הרפואי היה שווה לכל. העזרה
ההדדית היתה לדוגמה.
מובן שהיה בה ״פער חברתי״ .הכל
דיברו עליו, שנה אחרי שנה. אך הכל
נשבעו ״להילחם בפער״ ,״לסתום את
הפער״ ,״לצמצם את הפער״.
בסך הכל, כך ירעו כולם, מבחינה
חברתית ישראל היא מדינה מתוקנת.
אין היא מדינה של מעמדות, כמו
בריטניה. היא חדשה, תוססת, חלוצית.
כך הציגה את עצמה לעיני העולם, וכך
התייחס העולם. אליה. מדי שנה באו
פוליטיקאים, סופרים והוגי־דיעות כדי
להתפעל מישראל השיוויונית.
העשירון המאושר. השבוע
התפוצץ מיתוס זה בזבנג גדול.
מוסד ישראלי מכובד, ובראשו מי
שהיה שר־הרווחה, ישראל כץ, פירסם-
נתונים יבשים, שהסתכמו במסקנה
מדהימה: ישראל היא המדינה הפחות־שיוויונית
מכל המדינות בעולם המע רבי,
שאליו היא אוהבת לשייר את עצ מה.
ארצות־הברית,
צרפת, גרמניה ה מערבית
ואף בריטניה ה״מעמדית״
עצמה הן כיום חברות שוויוניות יותר
מאשר ישראל.
אמת־המידה היא ההכנסה של כל
שיכבה חברתית — כשהחברה מחולקת
לעשרה עשירונים. מסתבר כי
העשירון העליון בישראל מקבל חלק
גדול יותר מההכנסה הלאומית מאשר
עמיתו בכל מדינה מערבית אחרת, וכי
העשירונים התחתונים מקבלים פחות
מאשר העשירונים המקבילים במדינות
האחרות.
תמונה זו גם היא ורודה מדי. המחקר
מתבסס רק על המיספרים הרישמיים
של שילטונות״המס. מכיוון שבישראל
מתגלגלים סכומי־עתק של הון שחור.
השייכים לעשירונים העליונים וה פועלים
מחוץ לכל מיסגרת של מס.

פעולות למען פרנסתו של עמית־להתנחלות
הרי הפער האמיתי הוא גדול עוד הרבה
יותר.
נשים בתחתית. אי־השיוויון
של ישראל קיים בכל המישורים. בין
עשירים ועניים, בין אשכנזים למיד
רחיים, בין יהודים וערבים, ובעיקר בין
גברים ונשים.
כך התנפץ מיתוס נוסף. פעם נחש בה
ישראל כחברה המתקדמת ביותר
בעולם לגבי מצב הנשים. הנשים ב קיבוץ,
ראש־הממשלה גולדה מאיר
וחיילות צה״ל הוצגו בדוגמות להת קדמות
האשה בחברה הישראלית ה־שיוויונית.
עכשיו
מסתבר כי גם זוהי אגדה.
האשה הישראלית מופלית לרעה,
מבחינת ההכנסה, יותר מאשר כל אשה
אחרת בעולם המערבי.
המצב הזה כולו הוחמר השנה עוד
יותר, בעיקבות התוכנית הכלכלית.
המגבירה את הפער עוד יותר, מפני
שהיא פוגעת אך ורק בשכירים, ומש פרת
את חלקם היחסי של העשירונים
העליונים (ראה איש השנה).
חיזוק בלתי־צפוי קיבל השבוע

נטיון חדירה דרך הים
העול ם הז ה 2506

המחקר המלומד מתוצאות של סקר
דעת־קהל. הסוקרים, שביקשו לברר
את מידת התמיכה בתוכנית הכלכלית,
גילו: המרוצים מן התוכנית הם בעיקר
גברים, אשכנזים ומבוססים, המצביעים
מערך; הבלתי־מרוצים הם נשים, מיז־רחיות
ועניות, המצביעות ליכור.
הממשלה הפשע: שלו ם
אש״ך הציע הצעת־שלוב
ברורה ומפורטת — י ש־אל
קיבלה חוק ההופך את
מיפכשי-השלום לפשע פלילי
שיבעה ימים לפני תום שנת תשמ״ה
קרו שני מאורעות, תוך 24 שעות,
שסימלו יחדיו לאן הגיעה המדינה
אחרי שנה של ׳ממשלת־האחדות־ה־לאומית
בהנהגת שימעון פרס.
המאורע הראשון: בשידור חי
חסר־תקדים בלוויין הביניבשתי, פנה

יאסר ערפאת אל השדולה הערבית
בארצות־הברית, וקבע בה בלשון חד־משמעית
את עמרת אש״ף בשעה זו.
הבשורה של ערפאת היתה פשוטה
בתכלית: אש״ף. בשותפות עם ירדן,
מוכן לשלום עם ישראל. בפעם ה ראשונה
קרא ערפאת לישראל בשמה
המפורש.
הבסיס לשלום זה יהיה ״אדמה
תמורת שלום״ — הסיסמה הישנה של
תנועת־השלום הישראלית (״שטחים
תמורת שלום״).
המיסגרת הטובה ביותר למשא-
ומתן לשלום היא ועירה בינלאומית,
בחסות האו״ם. שבה ישתתפו ארצות־הברית
וברית־המועצות, יחד עם בריטניה,
צרפת וסין, וכן ישראל, אש״ף־
פלסטין. סוריה, מצריים וירדן. ערפאת
הסביר ששום תכנית שלום לא תצלח
אם לא תשותף בה ברית־המועצות —
רמז דק לכוחה של ארץ־הסובייטים
לטרפד מהלכי־שלום, אם רצונה בכך.
לשם קידום העניין יש לקיים הידב רות
בין מישלחת ירדנית־פלסטינית
ובין ארצות־הברית ושאר המדינות, וגם
עם ״הכוחות הדמוקרטיים והמתקדמים
בישראל״.
המאורע השני: כמה שעות
אחרי פירסום הראיון. קיבלה כנסת־ישראל
באופן בהול הצעת־חוק, ההופ כת
לפשע פלילי כל מיפגש עם אנשי
אש״ף, בייחוד אם הוא נועד לחילופי־ריעות
לקידום עניין השלום. כל שאר
המיפגשים היו אסורים גם קודם לכן.
מעשה־תועבה זה היה בעל היס טוריה
מעניינת. הוא נולד בבית־המירקחת
של הליכוד, המנסה באופן
קדחתני להתחרות עם מאיר כהנא
ואנשי־התחיה. המטרה: לאגוף את ה־פאשיסטים
מימין.
אחרי שמשה נסים הצליח להפתיע
את שרי־המערך (והדבר מראה על
יעילותם וטיב עבודתם) ,הניח את
ההצעה על שולחן־הכנסת. שימעון
פרס ביקש לדחות את הדיון, וכשהשר
לא נענה — נעלב. אחרי מקח־ומימכר
של סוחרי־סוסים הבטיח נסים להכניס
להצעה ״תיקונים״ .אלה הם שינויים
קוסמטיים, שגבלו בגיחוך.
למשל: אסור לעיתונאי ישראלי
לראיין אישיות של אש״ף, אך יהיה
מותר לו להשתתף במסיבת־עיתונאים
בינלאומית של איש אש״ף — בתנאי
שגם אז לא יראיין אותו לחוד. יהיה
מותר לאנשי־רוח ישראלים להשתתף
בקונגרס בינלאומי שבו יהיה נוכח

איש־אש״ף, אך אסור יהיה להם להי מצא
עימו ביחידות. הם יצטרכו לברוח
מפניו כשפנים. וכן הלאה.
על פי החוק ״המתוקן״ יהיה צפוי
לשלוש שנות מאסר: עיתונאי שיראיין
אישיות של אש״ף כדי להודיע לציבור
הישראלי על ריעותיו: איש־ציבור
ישראלי שייפגש עם איש־אש״ף כדי
לטכס עצה איך לקדם את עניין
השלום: משורר ישראלי שייפגש עם
מחמוד דרוויש, לובה אליאב שייפגש
עם עיצאם סרטאווי חדש.
בהתקפה של זעם, שגבל בהיסטריה,
כפה שימעון פרס את הצעת״החוק על
חבריו בסיעה. תוך כדי כך המטיר
חרפות וגידופים על יאסר ערפאת
״השקרן״ — בערך בנוסח שאריאל
שרון מדבר על פרס עצמו.
היה ברור לחבריו כי לפרס חשוב
גורל הקואליציה יותר מאשר אינטרס
המדינה.
לקראת המילחמה הבאה. הק שר
בין שני המאורעות ברור. רוב כלי־התיקשורת
הישראליים עשו את הכל.
ולפעמים בצורה מגוחכת, כרי להמעיט
בחשיבות הכרזתו של ערפאת. הם לא
יכלו לגנזה כליל.
החוק החדש בא לשרת את אותה
המטרה: למנוע מהציבור הישראלי כל
אפשרות לדעת מה אומר ומה חושב
אש״ף, מה הם תנאיו להפסקת מעשי־האיבה,
איזו אפשרת ישנה — אם ישנה
— להגיע עימו לידי שלום, אשר ישים
קץ לשפיכות־הדמים.
נראה כי בימים האחרונים של
תשמ״ה נקבע הכיוון סופית: לעבר
המילחמה הבאה. הממשלה היא ממ שלת
הליכוד, ובראשה מנהיג המערך.

שטחים כבושים
דם ואש וצ ב א פר טי
המציתים טעו בכתובת. אך
העיתונאי הגיע בזמן
ביום הראשון, בשעה ארבע אחרי
הצהריים, חיכתה קבוצה של עיתונאים
זרים וישראליים ליד שער־שכם
שבירושלים המיזרחית. הם התקבצו
במקום לפי מידע מוקדם שקיבלו מן
המתנחלים, שאמר כי בשעה היעודה
תגיעה קבוצה גדולה של אנשיהם,
שיבואו חמושים לעשות סיור מזויין
(המשך בעמוד )6

במדינה
(המשך מעמוד 15
ברחובותיה הצרים של ׳העיר המיז־רחית.
העיתונאים
היו הראשונים שהגיעו
למקום בזמן. אחרי רקות אחדות של
המתנה. נראה צעיר לבוש במיכנסי־ג׳ינס
ובחולצה אדומה, בכיפה סרוגה
לראשו, יורד במדרגות הרחבות, המו בילות
אל השער המעוטר. כעבור כמה
דקות הוא שב ועלה במדרגות בצידה
השני של הרחבה.
כמה דקות אחריו בא צעיר נוסף, גם
הוא כיפה סרוגה לראשו, ועל כתפו
היה תלוי רובה. הם הבטיחו לעיתונאים
קיצרי-הרוח, כי המונים מחבריהם נמ צאים
בדרך לשער־שכם וכי צפוי אי רוע
מעניין.
חומר לעמית. בעוד העיתונאים
ממתינים לאירוע שלא היה, הגיעה
הודעה נוספת מן המתנחלים, שסיפרה
על כוחות מתוגברים שלהם, העומדים
לערוך פעולה כלשהי בעיר חברון,
בקסבה הנתונה בעוצר. פעולה כזאת
לא יצאה אל הפועל, וספק אם היתה
כלל מתוכננת.
בלילה שקדם יצא רכב בעל מיספר
ישראלי מאחת ההתנחלויות הסמוכות
לעיר חברון. בתוכו היו כמה צעירים.
הם נסעו בתוך החשיכה בסימטות
צרות ובדרכי־עפר, שהובילו אותם
לכפר קטן, השוכן על אחד הרכסים
המקיפים את חברון. בכפר טבקה הם
נעצרו באישון־לילה ליד אחד הבתים,
זרקו פנימה שני רימוני־עשן, גילגלו

ילדים ערביים מסירי־עוצר בחברון
היד החזקה ואגרופי־הברזל של תקופת אריק שרון -
אל החצר צמיג בוער ונמלטו אל תוך
החשיכה.
יושבי הבית. בעיקר הילדים שבי ניהם
(שיבעה במיספח, התעוררו מן
הרעש ומן העשן שמילא את ביתם. הם
גילו שגדר הדיר שבכניסה לבית
בוערת.
זוהרה אל־אטרש נפגעה בידה
מרימון העשן וגם בנה אמין נפגע
ברגלו. הם נחבשו במקום.
דקות אחדות אחרי האירוע, כש־מכונית־המתנחלים
כבר הספיקה לב רוח
מן המקום, הגיע במפתיע צוות
של העיתון חדשות. כאילו במיקרה
בא הכתב לדווח על התקרית הלילית.
באופן מפתיע הגיע הכתב לשם עוד
לפני שבאו כוחות־הביטחון.
הכתב, צעיר חבוש כיפה סרוגה,
נחשד מייד בעיני יושבי הבית הנפגע
והשכנים כמתנחל, והם כמעט ועשו בו
לינץ׳ .ברגע האחרון הצליח לשכנע
אותם שהוא עיתונאי. כתב העיתון
חדשות, המסקר את השטחים הכבו שים,
הוא נדב העצני, בנו של אליקים
העצני. הוא גר בקריית־ארבע, ואין זה
מפתיע שידע על האירוע הלילי עוד
לפני שידעו עליו כוחות״הביטחון. היה
מי שאמר השבוע כי הפעולה נעשתה
כדי לספק חומר עיתונאי לכתב הצעיר,
עמית להתנחלות.
צה״ל מצירו נוקט במדיניות של
״יד חזקה״ ,ורבים ממעשיהם של
כוחות־הביטחון לא נודעו אפילו בימי
הליכוד. כוחות גדולים של חיילי
שרות סדיר הובאו בימים האחרונים
לגרה המערבית ולעזה, והם עורכים
סיורים מתוגברים ברחובות הערים.
אין ספק שמדיניות זו אינה מוסיפה
להרגעת הרוחות. אין ספק שמעשיהם
הפרובוקטיביים של המתנחלים אינם
מוסיפים גם הם להרגעת הרוחות,
ושפיכות־הדמים בשטחים הכבושים
מתגברת והולכת.

יחסי חוץ
ה ק שר הדרו ם־ אפרי ק אי
המימחר של ישראל עם דרוס־אפריקה
איגו מבוטל כלל,
טוען מחקר אמריקאי
מתנחלת יהודיה ובנה עוברים בתחום העוצר
-מחווירים לעומת ציפורני־הפלדה של יצחק רבין

מהו באמת היקף היחסים בין ישראל
ודרום־אפריקה?
לפי התעמולה הרישמית. השידור

מבוטל. רק £׳ 1.5של סחר־החוץ של
דרום אפריקה — הם עם ישראל.
״מדינות אפריקאיות אחרות. וגס
מדינות ערב, סוחרות עם המדינה
הגיזענית יותר מאשר ישראל ״,נאמר
במאמר ראשי בעיתון בוסטוני, המשרת
את ישראל.
האם זוהי האמת? החודש פורסמו
בכתב־העת המופיע בארצות־הברית.
יחסי־חוץ של ישראל, עובדות אחרות.
במה
באמת? לפי שנתון קרן־
המטבע הבינלאומית, ייצאה ישראל
ב־ 1984 מוצרים בסך 69 מיליון דולר
לדרום־אפריקה. סכום זה אינו כולל
יצוא של נשק.
ישראל ייצאה לכל העולם נשק
בסך מיליארד דולר, ושליש מזה ייוצא
לררום־אפריקה. המחקר מצטט את
אהרון קלימן, מהמכון למחקרים
א ס טר א טגיי ם של אוניברסיטת תל־אביב,
שקבע כי יצוא הנשק הישראלי
לדרום־אפריקה מגיע ל־ 350 מיליון
דולר. יחד עם הסכום של קרן המטבע,
מגיע היצוא הישראלי לדרום־אפריקה
ל 419-מיליון רולר — יותר מאשר
היצוא של כל מדינות אפריקה למדינה
הדרומית.

תחנת בינייב. סכומים אלה
אינם כוללים את הכספים המועברים
הביתה על־ידי ישראלים, העובדים
בדרום־אפריקה, ביניהם — כדברי
המחקר האמריקאי, המצוטט בשבועון
ניישן ,״יועצים טכניים לתכנית הגר עינית
של דרום־אפריקה וכן לעניינים
צבאיים, מוריעיניים וביטחון־פנים״.
לרברי המחקר, מרוויחה ישראל
סכומים גרולים נוספים באמצעות
מיבצעים משותפים, שבהם משמשת
ישראל כתחנת־ביניים ליצוא של
דרום־אפריקה למדינות השוק המשותף,
שהיו מטילות עליו אמבארגו אילו *
היה בא רישמית מהארץ הדרומית.
עכשיו, עם הפעלת הסכם הסחר-
החופשי בין ישראל לארצות־הברית,
תוכל ישראל לשמש גם תחנת־ביניים
לייצוא לארצות־הברית.
המחקר מזכיר כי ישראל מייצרת
מיכלים בשותפות עם ררום־אפריקה,
ושכל המתכת למיכלים אלה, המיוצ אים
לאמריקה, באה משם.
המסקנה: עלולה להתפתח תנועה
של חרם על סחורות ישראליות, בטענה
שמקורן האמיתי הוא בארץ הגיזענית ,
הדרומית.

העולם הזה 2506

השגה
תשגרה מאת
אורי א מרי

עיערו א ת העולם
אנחנו דמוע לרדת

ההתחרות על כתר המשיחיות הדתית: מאיר כהנא(למעלה) ,דרוקמן ואריאל שרגן כדרווי שי ם בטקס לאומני־דתי־גיזעני בקריית־ארב

— 1איש חשש מטורח
(המשך מעמוד )7
יש־השנה תשמ״ד, מאיר כהנא, הטיל את צילו גם על תשמ״ה. הצל הלך והתארך.
> 1בעוד שרוב העולם התקדם מן החושך. אל האור, מן הדיכוי אל החרות, ישראל הלכה בכיוון ההפוך.
הקשרים שלה עם האנושות הנאורה הלכו והתרופפו.

הסיסמה ההיתולית, שמקורה בעולם הבידור עיצרו את העולם, אני רוצה
לרדת הסבה בישראל סכנה טראגית.

#לא >ו> ,לא מגוג
ץ לץ נת תשמ״ה — השנה ה־ 5745 לפי המניין היהודי — היתה בסך־הכל שנה חיובית בעולם.
^\ שו ם שינוי דרמאתי לא התחולל בה. לא כל ההתפתחויות היו ב כיוון אחד. היו
סטיות, היו צעדים אחורה. אך המאזן הכללי של תשמ׳־ה בעולם היה חיובי.
שום מילחמה חדשה לא פרצה. מילחמה אכזרית אחת — זו שבין איראן ועיראק, שתי מדינות
איסלאמיות — נמשכה במלוא הזוועה. בכמה מדינות התנהלו מילחמות זעירות, כמו באמריקה
המרכזית. בתריסר מדינות, מאפגניסתאן עד נמיביה, מן הפיליפינים עד אל־סלוואדור, התנהלו
מילחמות־שיחרור, שנתמכו ברובן על־ידי אחת משתי מעצמות־העל הציניות.
אך מילחמה גדולה נמנעה. האיום בפלישה אמריקאית לניקראגווה נבלם, לפחות לפי שעה. הסכנה
האיומה מכל — הסכנה של מילחמת־עולם שלישית ואחרונה — לא התקרבה.

מצפון־העולם — או תו כוח מעורפל, הססני, סמוי, אשר הציניקאים שוללים את
עצם קיומו — חי וקיים.
הוא התגלה בהתקוממות העולמית נגד המישטר הגיזעני בדרום־אפריקה. הוא בא לידי ביטוי
בתנועה העולמית נגד החימוש הגרעיני, שבה מצאו את עצמם, זה בצד זה, כוחות חילוניים ודתיים.

אמונה זו, לא היתה אפשרית אז תמימות־הדעים יוצאת־הדופן בין שתי מעצמות־העל, ששתיהן נימקו
את הצבעתן בנימוקי־מוסר. המדינה היהודית תקום — כך נאמר בפירוש על־ידי הנציג הסובייטי,
אנדרי גרומיקו — למען קורבנות הנאצים. ומכיוון שהמישטר הנאצי היה הניגוד המוחלט של
האנושות השפויה והמתקדמת, נתפסו קורבנותיו היהודיים כחלק של מחנה אנושי זה.
זה לא היה מפליא. הציונות קמה, לפני מאה שנה, כביטוי רצונם של יהודים לחזור כאומה אל זירת
האומות.

אבות התנועה — כולם, בלי יוצא־מן־הכלל — ראו את האומה הישנה־חדשה
כחלק מן האנושות הנאורה, ההומאנית, המתקדמת.
היהדות החרדית ראתה בציונות את שליחת־השטן. ואילו רוב המנהיגים הבולטים של התנועה —
מבנימין זאב הרצל ועד מכס נורדאו, מחיים וייצמן ועד זאב ז׳בוטינסקי, ראו בעיני רוחם את המדינה
היהודית העתידה כמדינה חילונית, דמוקרטית, הומאנית, סובלנית ומודרנית.
מבחינה זו לא היה שום הבדל בין ארבעה אלה. כולם היו אנטי־דתיים בהכרה, אם כי התפשרו עם
הדתיים. הרצל קבע ביומנו שבמדינת־היהודים ייסגרו הרבנים בבתי״הכנסת, כשם שהקצינים ייסגרו
במחנות הצבא. נורדאו היה שונא־דת ידוע. וייצמן היה התגלמות הגישה המדעית הרציונלית,
האנטי־דתית. ז׳בוטינסקי הציע לשרוף את גופתו ודגל באופן קיצוני בהפרדה בין דת ומדינה.
כל הארבעה היו לאומנים, ברוח תקופתם. הלאומיות שעמדה לנגד עיניהם היתה הלאומיות הנאורה,
המערב־אירופית של סוף המאה ה־ ,19 הלאומיות של ז׳וזפה גאריבלדי וז׳וזפה מאציני,
הסוציאל־דמוקרטים הגרמניים ולוחמי־השיחרור הפולניים והצ׳כיים. לאומיות זו טמנה בחובה בורות
הרת־אסון כלפי מאוויי עמי אסיה ואפריקה, ועל כך שילמה התנועה הציונית מחיר יקר. אך היתה זאת,
לפחות, בורות תמימה. לא היה בה זדון. תורת הגזע, פולחן הכוח, הכמיהה לעריצות, הקנאות
הדתית״לאומנית — כל אלה היו זרים לרוחה לחלוטין.

אילו היה אחד מארכעה אלה קם בסוף תשמ״ה מקיברו, ורוא ה את המתרחש
כמדינה שהם חלמו עליה ולחמו להקמתה, היה מתחלחל.

9דת נמקום מודדת
>^ולם אי ש מאבות הציונות אינו רשאי להתלונן על הפורענות, המרימה את ראשה
במדינת־היהודים. כי זרע הפורענות נזרע בזמנם, על־ידם עצמם.

אומנם, אכות הציונות לא היו מודעים למחדליהם. אולם אי־ידיעת החוק אינה
פוטרת מן האחריות לתוצאות — וזה נ כון שיבעתיים לגבי חוקי ההיסטוריה.
הרצל, שהיה אדם מקסים אך שיטחי, הסתפק בקביעה הפשוטה :״אנחנו עם!״ היה נדמה לו שדי
בקביעה זו, ושאין צורך לחולל שינוי עמוק יותר מאשר השינוי הגיאוגראפי והפוליטי. הוא התחמק
מכל בעיה של זהות, מכל עימות אמיתי עם העבר היהודי, וכך עשו גם עמיתיו ויורשיו.
מכיוון שהרצל היה יהודי מתבולל, שאימץ אל ליבו את התרבות הגרמנית הליברלית של דורו, היה
נדמה לו שהדת היהודית תמלא בארץ־ציון את אותו התפקיד שמילאה הדת הנוצרית בקיסרות הגרמנית
או האוסטרית — תפקיד של כלב־בית ממושמע שאינו מטריד את בעליו. לפי הרצל, הדת היתה צריכה
להגיש שרותי־נפש למי שמזדקק להם, ולספק פולקלור לפשוטי עם.

אולם הדת היהודית אינה כלב-בית. היא אחת התופעות המרתקות בהיסטוריה
האנושית, בעבר ובהווה.
היהדות קמה על הריסות ממלכת יהודה, בימי גלות־בבל. כאשר הצמרת המדינית והתרבותית של
ישראל ויהודה הובלה לגלות, החלה העשיה התרבותית האינטנסיבית, שהולידה את היהדות — כדת
של עם שאינו יושב במולדתו.
הנכסים הלאומיים הרגילים — נוף של מולדת, קיום מדיני, מערכת ממלכתית, חברה עירונית
וכפרית, אתרים ומיבנים — כל אלה הומרו בדת היהודית בנכסים רוחניים. במקום המולדת בא זיכרון
היסטורי בלתי־משתנה. במקום הקיום המדיני של עם היושב על אדמתו באה התחושה הקולקטיבית
של עדה דתית־רוחנית. במקום המערכת הממלכתית, על מישפטיה וחוקיה, באה הלכה דתית, על
מיצוותיה. במקום החברה הצמודה לקרקע באה הקהילה הדתית. במקום מיבנים מוצקים מאבן, המעורים
המעורים באדמה, באו כיתבי־קודש ניידים.
על פי האגדה הנלמדת בבית־הספר הישראלי, היתה גלות־בבל קצרת־יומין. היא ארכה רק שני
דורות, ואז חזרו הגולים ארצה והקימו מחדש את הממלכתיות הישראלית ביהודה ובגליל. אמנם, כמה
יהודים נשארו בנכר, אך ״הבית השני״ היה המשך ישיר של ״הבית הראשון״.

מכחינה היסטורית, זו הי תמונה שיקרית.
היהדות נשארה בנכר, והתרחבה שם במהירות עצומה, עד שהיתה לעדה חובקת־עולם. הקיבוע
היהודי האומלל והמדולדל בארץ־ישראל לא האפיל על הקהילות המפוארות שקמו ברחבי פרס
(מגילת אסתר) ,בבבל, במצריים, ביוון, ברומא, בררום־צרפת, בספרד ובארצות אחרות — פזורה
אדירה אשר יצרה ניכסי־תרבות שאיחדו אותה, למרות הריחוק הגיאוגראפי בין קהילה לקהילה.
בימי הבית השני, לא הגיע הישוב היהודי בארץ־ישראל לכדי שלי ש של העם היהודי כולו — ואולי
גם זה מוגזם.

יהודי העולם עלו לרגל לציון, כשם שמוסלמים עולים כיום לרגל למכה.
ישראל היתה להם ארץ־הקודש, ער ש הזיכרונו ת ההיסטוריים של דתם ..אך
ישראל לא היתה להם מולדת, והם לא חלמו לבוא ולגור כה, להתחלק ככעיותיה,
להשתתף במרידותיה ובמילחמותיה.

עדת היהדות: עזרא הסופר מציג את התורה אחרי גלות בבל
באחת החממות הגדולות של העריצות המדינית והחברתית — אמריקה הדרומית — צעדו כמה
מדינות לעבר הדמוקרטיה, מבלי שהדבר היה כרוך בשפיכות־דמים ובטבח המוני.
וחשוב מכל — שתי מעצמות־העל, המחזיקות בידיהן את גורל האנושות לחסד ולשבט, פסעו כמה
פסיעות הססניות ראשונות לעבר הסכמה חדשה. המנהיג הוותיק והקשיש של ארצות־הברית והמנהיג
החדש והצעיר־יחסית של ברית־המועצות הביעו בשפת־הרמזים את רצונם להפשרה מחודשת של
היחסים בין שני הענקים.
הם מודעים לסכנה שהמאבק ביניהם יחרוג מתחום כדור־הארץ, ויגיע אל החלל החיצון. החזון
המאיים של ״מילחמת־הכוכבים שתי מלים שהיו לאחת הסיסמות של תשמ״ה — דוחף אותם
לכך. הם לא יכלו עוד להתעלם מן ההוצאה האדירה הכרוכה במירוץ־החימוש של גוג ומגוג, בשעה
שמיליונים מתים ברעב במרכז־אפריקה, בשעה שעשרות מיליונים מובטלים בארצות מוכות־משבר,
בשעה שמדינות גדולות כורעות תחת נטל חובותיהן.

תהליך זה של מעבר מעם לעדה, מתרבות מקומית לתרבות עולמית, לא היה מיוחד ליהודים.
באותה התקופה שבה הפכו בני־יהודה ל״יהודים״ ,הפכו בני־יוון ל״הלנים״ ,והתרבות ההלנית הפכה
תרבות עולמית. באותה הדרך הלכה לאחר־מכן הנצרות, ולאחר מכן האיסלאם.
היסטוריוסופים גדולים, וביניהם אוסוואלד שפנגלר הגרמני וארנולד טוינבי הבריטי, אף ראו בקיום
זה של עמי־תרבות עולמיים, בדמות פזורות דתיות־תרבותיות, את עיקר הציוויליזציה של התקופה,
שהחלה בימי עזרא הסופר ושהגיעה לשיאה בימי הח׳ליפים המוסלמיים, בטרם עלות התרבות
המערבית.

התאבוות דם הזמנה
ך * מיסגרת זו היוו תולדות ״הבית השני״ התנגשות מתמדת בין הנסיון להקים בארץ חברה
^ממלכתית־מולדתית ובין השפעת הדת היהודית, ששללה בעצם מהותה מיבנה כזה.

יתכן שבהתנג שות זו טמון סודה של התופעה, שהטילה את צילה על כל תולדות
הבית ה שני: י צר של הרס עצמי, של התאבדות לאומית.

הסכנה הגדולה ביו תר המאיימת על האנושות בסו!? תשמ׳יה אינה מילחמה בין
מעצמות, וגם לא התגברות של מי שטרי־עריצו ת של בני־אדם, אלא כוח ש אינו
תלוי במדינו ת ובמי שטרי ם: מחלה הקרויה תיסמונת כשל חיסוני נרכ ש.
ראשי־התיבות של שמה האנגלי — איידם — הטילו את מוראם על מיליונים.

זה התחיל כבר בשלבים הראשונים, כאשר המציא עזרא הסופר את תורת־הגזע — אולי הראשונה
בתולדות העולם — והכריח את בני עדתו לגרש את נשותיהם ולהרוס את מישפחותיהם, כדי לכרות
תהום בין העדה וסביבתה. היתה זאת הכרזת מילחמה על שאר תושבי הארץ, וביניהם השומרונים,
צאצאי בני־ישראל ובני־יהודה שלא יצאו לגולה.

לדעת המדענים עלולה המחלה להפיל קורבנות רבים יותר מאשר מילחמת־עולם, ולהשתוות
במוראותיה למגיפת־הרבר שהרסה את אירופה במאה וד. 14
מול סכנה זו, החוצה גבולות, התאחדו מדענים ממערב וממיזרח במאמץ אנושי משותף, תוך מירוץ
עם הזמן, כדי להציל את האנושות ממכה זו דקה אחת לפני השעה וד. 12

כעבור ארבע מאות שנים התחולל מרד המקבים. במיתוס הציוני הוא מצטייר כמילחמת־שיחרור של
עם היושב על אדמתו, נגד כובש זר ואכזרי. אך למעשה היתה זו מילחמת״דת — נאמני הדת היהודית
בארץ התקוממו נגד נאמני הדת ההלניסטית, ששלטו בסוריה־רבתי. משום־כר היתה זו בעיקר
מילחמת־אחים, כאשר קנאי הדת היהודית הורגים בסיטונות את ה״מתייוונים״ — כל החברה הנאורה
של יהודה, שהיתה פתוחה לעולם וחייבה את הפילוסופיה של יוון ואת תרבות האיצטדיון.

בראשית תשמ״ה היה העולם רחוק מלהיות מושלם, ולד היה גם בסופה.
האנושות לא השתחררה עדיין מחוקי הג׳ונגל, הטבועים במורשתה הביולוגית.
אך הכוחות השפויים החזיקו מעמד, וי תכן כי במהלך תשמ״ה התחזקו קימעה.

החלחלה שר הוונו
ך * א שר קמה מדינת־ישראל בשנת תש״ח, היא ראתה את עצמה כחלק מן הכוחות השפויים האלה,
וכך התייחס אליה העולם.
לולא אמונה זו, לא היה המוסד העליון של האנושות — העצרת הכללית של האומות המאוחדות
— מקבל את ההחלטה החריגה, שקבעה כי פלשתינה תתחלק בין מדינה יהודית ומדינה ערבית. לולא

ב מו שגי תשמ״ה היו המקבים צירוף של גוש־אמונים ו מאיר כהנא. לא לחינם
הטיף השנה כהנא עצמו למיגור ״המתייוונים״ — כל החברה הישראלית הפתוחה
לתרבות העולם.
בממלכת החשמונאים, שקמה אחרי המרד, ניצחו בסופו של דבר מגמות ארציות. הממלכה השתלבה
בעולם. בימי הורדום הגדול ידעה יהודה תקופה ארוכה של רגיעה. המלך, שהיה מדינאי מפוכח
ופרגמטי, תיקן את בית־המיקדש, אך הקדיש מאמצים רבים יותר לבניית אמפי־תיאטראות ואיצטד־יונים.
כדרכם של בני־רומא, החזיק בדת כבמכשיר של המדינה.
אולם יצר ההרס העצמי התגבר. אחרי שקנאי הדת היהודית השתלטו על הציבור היהודי בארץ
באמצעות טרור, רצח והרס, פרץ המרד המטורף נגד השילטון הרומי חובק־העולם, שהגיע לסופו

הבלתי־נמנע כהרס ירושלים. יהודי העולם עמדו מנגד, ולא נקפו אצבע כדי להציל את בית־המיקדש.
הקנאים היו מטורפים גם בעיניהם.
אחרי ההתאבדות הקולקטיבית במצדה, ביצע הישוב היהודי כולו התאבדות במרד בר־כוכבא, שהיה
מטורף וחסר־שחר כקודמו. כך נפטרה היהדות, סוף־סוף, מן המיטרד של קהיליה יהודית היושבת על
אדמתה, המקיימת מערכת ממלכתית כלשהי.

אחרי פי תרון זה, פרחה היהדות האמיתית. היא יצרה נכסי־תרבות מפוארים,
י שלא היה להם שום קשר עם מולדת כלשהי — מלבד המולדת הרוחנית,
ירושלים־של-מעלה.
יוחנן בן־זכאי ברח מבין חומות ירושלים הנצורה, שהיתה אחוזה בבולמוס של טירוף, שינאת־אחים
וציפיה יומיומית לבוא המשיח. הוא פתח בפריחה זו. נוצרה המישנה, ולאחר מכן התלמוד. לא במיקרה
עולה התלמוד הבבלי על התלמוד הירושלמי. ירושלים עצמה לא היתה אז אלא חלק מן הפזורה, קהילה
אחת מני רבות.
במשך אלף שנים פרחה היהדות מסביב לעולם. נכסיה הרוחניים חצו גבולות מדיניים כמו
ציפורי־דרור. שלמה בדיצחק (רש״י) בצרפת יכול היה לקרוא את יצירותיהם של שלמה בן־יהודה
:איבדגבירול ואבהם בדמאיר איבן־עזרא, שכתבו בספרד המוסלמית. אלה קראו את יצירות סעדיה גאון
שנכתבו בבבל. משה בן־מיימון(הרמב״ם) יכול היה לקרוא בקאהיר את יצירתו של רש״י.

הדת איחדה את העם ב תפוצו ת, כפי שהמולדת איחדה את העם כי מי קדם.
מלומדים יהודיים אלה היו פתוחים לעולם. רבים מהם תירגמו יצירות יווניות וערביות למען מלומדי
אירופה. הם כתבו בשפות רבות והכירו את תרבויות העמים. בעולם הערבי נוצרה שותפות תרבותית

לכאורה נעשתה ״פשרה״ זו על־ידי פוליטיקאים, למען צרכים פוליטיים. הרצל רצה למשוך אליו
את הדתיים ה״מתונים״ ,אחרי שהחרדים הטילו עלירחרם. כאשר בא ז׳בוטינסקי לייסד את ״ההסתדרות
הציונית החדשה״ ,ביקש גם הוא למשוך אליו חוגים דתיים. בן־גוריון יצר ״שותפות היסטורית״ בין
תנועת״העבודה הציונית והזרם הציוני־דתי, דבר שאיפשר לו לשלוט בנוחיות.
אך כל הפשרות האלה לא היו אפשריות, אלמלא היה חסר משהו בבסיס התנועה. שהרי אילו האמינו
בעלי־הפשרה שרובצת תהום בין היהדות הדתית ובין הרעיון הציוני, בין העיקרון הדתי והעיקרון
הממלכתי, הם לא היו נכנעים לצורכי־נוחיות.

האמת היא שלתנועה הציונית לא היה שום בסים רו חני של ממש, שיכול היה
להחלין! את ניכסי הדת.
המהפכה הציונית הגדולה, ששינתה את הנוף הגיאוגראפי, המדיני, החברתי והלשוני של בעליה,
לא הביאה עימה גם מהפכה תרבותית־רוחנית. אולי נאלצה לוותר על כך בגלל הפשרה. אך סביר יותר
להניח שפשרה זו לא היתה נולדת כלל, אילו היה לציונות דחף מהפכני אמיתי בתחום הרוח. דחף כזה
לא היה בנמצא.

• הסוס שו טוויה
ך* א שר הקים אוטו פון־ביסמארק את הרייך הגרמני השני, הוא פתח ב״מילחמת־תרבות״ .״קאנצלר
^ הברזל״ חתר להתנגשות חזיתית עם הכנסיה הקאתולית. הוא הנהיג נשואין אזרחיים, אסר על
כוהני־הדת לשאת דרשות ״המסכנות את שלום הציבור״ ,חיסל את מיסדר הישועים, גירש את הכנסיה

דת במקום מולדת: יהודים שוחרי תרבות־יוון בימי הבית השני. יהודה המקבי וקנאים שבויים עם מנורת המיקדש במסע־הניצחון הרומי
יהודית־מוסלמית, ובעולם הנוצרי נוצרה שותפות יהודית־נוצרית. היהדות היפרתה תרבויות אחרות,
והופרתה על־ידן.
אך ברבות הימים הסתגרה היהדות יותר ויותר. הגטו היהודי נולד מתוך רצונם של היהודים עצמם

להיבדל מן ״הגויים״ ולהינתק מהם. היהדות לא יצאה עוד החוצה, כדי לעשות נפשות ולהפרות את
עצמה בדו־שיח עם התרבויות האחרות. היא הסתגרה בין חומות הגטו, ששום רוח־פרצים לא יכלה
לחדור אל תוכן. ברוך בנדיקט חדספינוזה, שהעז לפתוח את ראשו לרעיונות אוניברסאליים, הוחרם
ונודה.
אל חומות־האבן של הגטו נוספו החומות הפולחניות — ״סייג לתורה׳ — שמנעו מיהודים לחיות
עם גויים, לסעוד עימם ולבוא בחברתם.
רק אחרי המהפכה הצרפתית, כאשר נשבו רוחות חדשות של חופש באירופה, החלו גם חומות הגטו
היהודי להיבקע מבפנים ומבחוץ. ההשכלה פתחה צוהר לעולם. היהדות הוסיפה נכסים חילוניים,
רציונאליים, למדינת־הרוח הניידת.

זה היה המצב כאשר נולדה הציונות. הוא העמיד אותה לפני כדירה קשה של
זהות ומהות. היא התחמקה ממנה.

• שסדים מוסכמים
צם ריחוקם של אבות הציונות מן הדת גרמה להם לזלזל בה. כשם שהאמינו, בסתר ליבם, שאם
יתעלמו מן הערבים בארץ־ישראל תיעלם בעיה זו איכשהו מעצמה, כן סברו שעל־ידי לטיפות
אפשר להפוך את האריה הדתי לחתול־בית.

מעולם לא נ עי ד בתנועה הציונית ויכו ח נוקב על השאלה: איד ליי שב את י הסתירה בין היהדות האנטי־מולדתית ו בין השאיפה להקים מדינה יהודית
במולד ת?
איך ליישב את הצרכים של אומה מודרנית, המבקשת למצוא מקומה על בימת ההיסטוריה, עם
התרבות של עם אשר פרש מרצון מבימה זו, כדי לחיות בעולם אחר?
איך להפוך עם עולמי, המאוחד על־ידי קישרי הדת והרוח, לעם מרוכז, המאוחד על־ידי קישרי ארץ
וממלכה?

איד להתאים תרבו ת דתית מסתגרת, מתבדלת ומ תנברת לעולם, הזקוקה לגטו
לשם קיומה ושימורה, לצרכים של מדינה ״נורמלית״ ,פתוחה לעולם, שתאפשר
להיות כ״אחד הגויים״?
כמה אנשי־רוח, כמו אשר הירש(״אחד־העם״) גינזברג ומיכה יוסף ברדיצ׳בסקי, חשו בבעיה וניסו
להתווכח עליה, מבלי להעז להגיע אל שורשיה. הרצל עצמו ראה את הבעיה כולה כעניין גיאוגראפי:
היהודים אשר ירצו להקים מדינה יבואו לארץ, האחרים יתבוללו בין העמים וייעלמו. האנטי־שמיות,
שעמדה בראש דאגותיו, תיעלם יחד איתם. בארץ תקום קהיליה חילונית, שבה יכהנו רבנים־מטעם
ככמרים של דת־משה.

הציונים החילוניים, ובראשם הסוציאליסטים, האמינו כי הבעיה תיפתר
י אוטומאטי ת. המולדת החדשה תאחד את העם, הקשרים הדתיים יי ע שו מיותרים
וייעלמו מעצמם. האידיאולוגיה הלאומית־סוציאליסטית — או הלאומית־־בלבד
— תתפוס את מקומה של הדת. הדת תהיה נחלת הזקנים, ותלד עימם לעולמה.
במקומה תבוא ״דת העבודה״.
יחידים ניסו להציע פיתרון קיצוני יותר, כמו יונתן רטוש וחסידיו ה״כנענים״ ,שביקשו לנתק את
הישוב ״העברי״ החרש לחלוטין מן הדת היהודית, העבר היהודי והפזורה היהודית. הם נשארו בגדר
קוריוז, אף שאנשים כמו דויד בן־גוריון האמינו בסתר־ליבם שהדבר אכן יקרה מעצמו, תוך כמה דורות,
אחרי שה״פיגומים״ הציוניים יפלו מן הבניין הממלכתי הגמור.

בסופו של דבר התחמקה הציונו ת מן הבעיה על־ידי הכחשת עצם קיומה.
העבר היהודי סולף והותאם לצרכי האידיאולוגיה הציונית. המקבים והקנאים הפכו לגיבורים
חילוניים, מעין גאריבאלדים של ימי־קדם. הטלית הופקעה והפכה לדגל לאומי. הציונות תוארה
כהמשך טיבעי של ההיסטוריה היהודית. ארבעה דורות חונכו בבית־הספר הציוני על שקרים מוסכמים
אלה.
התירוץ היה שיש צורך לאחד את העם, להימנע משינאת־אחים, לאפשר את קיומם בצוותא של
ציבור ״דתי״ ו״חילוני״ ברוח של סובלנות הדדית.

מבתי־הספר והנהיג פיקוח ממלכתי על הכנסיה. המאבק נמשך 16 שנים, מ־ 1871 עד ,1887 והסתיים
בשבירת כוחה של הדת. המדינה המודרנית ניצחה.
תוצאה זו היתה הדוגמה שעמדה לנגד עיניו של הרצל, שהיה חסיד־שוטה של הקיסרות הגרמנית.
אך הוא לא רצה במאבק שאיפשר אותה.
כאשר הקים דויד בן־גוריון את מדינת־ישראל, הוא חיסל את המחתרות המיפלגתיות ואת הזרם
הסוציאליסטי בחינוך. אך הוא איפשר לדתיים להקים זרם חינוכי גדול משלהם, ובהדרגה מסר להם
השפעה מכרעת גם בזרם ה״כללי״ .הוא מכר לרבנים את כל ענייני־האישות בארץ, מן הלידה ועד
הקבר, ובכלל זה מונופול על הנישואין והגירושין.

בגיד תו ההיסטורית הרת־האסון של דויד בן־גוריון — אלילו של שי מעון פרם
— לא היתה אפשרית, אילמלא היה הוא עצמו הניד השקר, שהעלים את הניגוד
הקוטבי בין ש תי התפיסות.
בן־גוריון היה מנהיג מדיני מוכשר ונחוש־החלטה. אך בענייני־רוח היה מונהג בעל־כורחו ושלא־מדעת,
אף שאהב להתעטף באיצטלה של איש־רוח, היה בעל תפיסות שיטחיות להחריד.
גורם חשוב אחד עזר לציונים להתעלם מן הבעיה. הציבור הדתי האמיתי התנגד לציונות מאז יומה
הראשון ועד להקמת המדינה והלאה. התנגדות טוטאלית זו דירבנה את אבות הציונות לחפש להם
שותפים דתיים ״מתונים״ ,שיעזרו להם לשכנע את המוני היהודים באירופה המיזרחית, שחיו בהווי דתי.
הרצל עצמו הושפע עמוקות מן הצורך הזה.

ואולי היתה להתנגדות הקיצונית של החרדים לציונו ת תוצאה נוספת: עצם
קיצוניותה גרמה לכד ש אבו ת הציונו ת לא העלו על דעתם כי המחנה הזה י חדור
אל תוך מדינתם העתידה. כמו בני־טרויה, בשעתו, לא היו ערים לסכנה הטמונה
בסום־העץ, והם הכניסו או תו בעצמם אל בין חומותיהם.
כל הרבנים החשובים, בני דורו של הרצל, ראו בבשורתו — בצדק — סכנה איומה ליהדות. שהרי
אילו הצליחה הציונות להקים אומה מודרנית ״נורמאלית״ ,היתה הדת היהודית האמיתית נעלמת
ונמוגה, וממשיכה להתקיים לכל היותר כדת רפורמית חלושה.
בעיני הרבנים, היתה הציונות כולה חטא נורא, חילול השם. רק למשיח בן־דויר מותר לקבץ את.
גלויות ישראל. רק הוא רשאי להקים את ממלכת דויד ולחדש את בית־המיקדש. הציונים, שהתיימרו
לעשות זאת בכוחות עצמם, אינם מחללים רק את שם שמיים, אלא גורמים גם לאי־בואו של המשיח.
היורשים האמיתיים של גישה זו הם כיום נטורי״קרתא. שאר המחנה החרדי נהג בתיחכום רב יותר.
גדולי־התורה לא ויתרו במאומה על תפיסתם. אך הם החליטו להכיר במדינת־ישראל כבמדינה חילונית,
שנועדה לפתור צרכים חילוניים־גשמיים של היהודים. בעיניהם, אין לה שום משמעות דתית. היא לא
תקבץ את גלויות ישראל ולא תקים את בית־המיקדש, תפקידים השמורים למשיח.
נסיונו הבלתי־נלאה של מחנה זה לכפות על אזרחי המדינה אורחות־חיים דתיים, שנמשך גם
בתשמ״ה, אינו נובע מן התפיסה שישראל צריכה להיות מדינה יהודית בעלת משמעות דתית, אלא מן
ההנחה שאסור ליהודים לחלל שבת ולאכול טריפה בכלל, ועל אחת כמה וכמה במקום שבו הם מהווים
רוב.
לדידי מחנה זה — מדינה באה והולכת — ואילו היהדות לעולם תישאר. הוא מוכן להסתייע
במדינה, להתפרנס ממנה, לקיים בעזרתה את מערכת־החינוך שהיא חיונית להמשך קיומו — אך בסופו
של דבר הוא מתייחס אל המדינה כמו אל כל שילטון אחר בגלות. משום־כך לא היווה המחנה החרדי
בתשמ״ה סכנה אמיתית לעצם קיומה של מדינת־ישראל הדמוקרטית.

סכנה זו באה מפלג שונה לגמרי של המחנה הדתי. בו נבט זרע הפורענות,
שנזרע בימי־הראשית של הציונות, ו ש בן־גוריון טיפח והישקה או תו בעל־כורחו.

• בתוו החרד הריס
**ץ ום עם אינו יכול לחיות במציאות מתמשכת של סתירה פנימית עמוקה. הסתירה הפנימית בין
ציונות חילונית ומולדתית, הומאנית ומודרנית, ובין תפיסה לאומית־דתית סגורה ומסתגרת,
חסרת־מולדת ואנטי־מודרנית, היתה מוכרחה להוביל לפיצוץ.
כל עוד היתה הציונות החילונית נתונה בתנופה של יצירה ומאבק, לא הורגש הדבר. ההילה של
החלוצים החילוניים, האתיאיסטים־כביכול, הספיקה לדורם. היצירה הכבירה בארץ, הקיבוצים
והמושבים, ההסתדרות וההגנה, התעשיה והמחתרות — כל אלה העסיקו את הדור הצעיר, המעשי,
וטישטשו את בעיית הזהות הרוחנית. היה נדמה שהציונות החילונית אומנם מצליחה להחליף את הדת

איש השנה תשמ״ה
(המשך מעמוד )9
הישנה בלאומיות מודרנית, שהדת הובסה סופית ושהלאומיות הדמוקרטית, בגירסותיה השונות, ניצחה.

כך היה נדמה לדויד בן־גוריון, שדיבר עד בו ש על ״ממלכתיות״ ו״קוממיות״,
באילו היו ערבים רוחנייב.
אולם כאשר נחלשה תנופת־היצירה, כאשר התנוון המיפעל החלוצי, כאשר הפכו הקיבוצים לעסקים
כלכליים, כאשר העילית החלוצית הפכה לצמרת של בעלי־שררה, כאשר בוני הארץ לעמם הפכו לבוני
וילות לעצמם — התגלה החלל הריק, שהיה קיים מלכתחילה.

הלאומניות היהודית החילונית, אותה ערימה של שהרים מוסכמים, אותו בליל
של סיסמות סוציאליסטיות ו שוביני סטיו ת, דתיות־ללא־דת וציוניות־ללא־ציון,
פשטה את הרגל במהרה. לא נו תר ממנו דבר, מלבד סיסמות ריקות.
כדי ליצור תורת־חיים אמיתית, הומאנית וחילונית, היה צורך בפסילת הדת היהודית ההיסטורית —
כשם שהרפורמציה הגדולה באירופה, במאה ה־ , 16 הרסה את מורשת הדת הקאתולית. היה צורך ביצירה
רוחנית אמיתית, תוך השתלבות ביצירה הרוחנית העולמית.

הדבר לא נעשה. ציונו ת רדודה — שלא היתה קשורה עוד בשום מעש ציוני
— ביקשה לשמש ככנסיה לאומית מימסדית, ולמלא את החסר.
התוצאה לא איחרה לבוא, אף כי היו דרושות כמה וכמה שנים עד שהתגלתה לעיני כל. הטבע
האנושי — כמו הטבע בכלל — אינו סובל חלל ריק. באין מנהיגי־אמת, נוצר הצורך במשיחי־שקר.

דור חדש, שחש בסתירה המכאיבה בין ה תיז ה( הציונו ת החילונית) והאנטי־תיזה(הדת
הישנה) ,יצר לעצמו סינתיזה — הלאומנות הדתית הקנאית.

הצי1נ 1ת המשיחית
ך * ור זה הוא, במידה רבה, תולדה של הבגידה ההיסטורית של בן־גוריון. ישיבות־ההסרר והישיבות
1ה״שחורות״ ,החינוך הממלכתי־הדתי ושאר זרמי החינוך הרתי בארץ, וגם החינוך הממלכתי
ה״כללי״ — כביכול — כל אלה חינכו, שנה אחרי שנה, שנתון אחרי שנתון, טיפוס חדש של ישראלי.
זהו ישראלי השקוע כולו בעבר הישראלי הקדום, כפי שתואר בידי כותבי־דת יהודיים. ישראלי
המנוכר לחלוטין מהעולם, מההיסטוריה העולמית ומהיצירה הרוחנית העולמית. ישראלי המאמין כי

החדשה. גרולי־התורה התעטפו בשתיקה. אולי סברו שצרה זו תעבור מעצמה, כמו צרות קודמות
שדבקו ביהדות. רק מעטים העזו להשוות את הזרם החדש בפה מלא לקראים, שכבשו חלק גדול של
הקהילות היהודיות בימי־הביניים וגרמו לשסע עמוק ביהדות. הקראים התרכזו בתנ׳׳ך, תוך פסילת
ההתפתחות הכבירה של הדת היהודית מאז. הציונים המשיחיים אינם מגיעים לקיצוניות זו, אך מגמתם
דומה.
הוגי־דיעות דתיים נועזים עור יותר הישוו את הזרם החדש לתנועת שבתאי צבי, האיש שגרם
לטראומה נוראה ביהדות במאה ה־ ,17 כשהבטיח להביא גאולה מיידית.

אך המחנה החרדי, כמו המחנה החילוני, לא קידש מילחמה על התופעה.

• טרור וגיזענות
^ כל שנת תשמ״ה עמדה תנועה זו, על שלוחותיה, במרכז האירועים בישראל. אירגון־
הטרור היהודי, הביטוי המובהק ביותר של התנועה, חשף את פניו במהלך מישפט ארוך. התגלה
בו עולמו הרוחני של האירגון, שפעל תוך התייעצות מתמדת עם רבנים בכירים ועם הנהגת תנועת־ 61
המתנחלים. השמדת מיקדשי־האיסלאם כדי להקים את בית־המיקדש, התנקשויות בראשי הציבור
הערבי בגדה המערבית, רצח תלמידים מוסלמיים ונסיון לרצח המוני של נוסעי־אוטובוסים — כל אלה
הוצדקו בהשקפת־עולם משיחית־לאומנית־דתית־גיזענית.
היה ברור שאין זו השקפת־עולם של קבוצה קטנה ותימהונית. אירגון־הטרור פעל כמיליציה של
תנועת־ההתנחלות וגוש־אמונים. מסביבו.התלכדו אישי־ציבור ורבנים מכל רחבי הקשת הלאומנית
והדתית. פיסקי־הדין היו קלים עד כדי להדהים. עוד לפני כן התגלה שהשוטרים מתייחסים אל
אנשי־הטרור כאל גיבורים לאומיים, ומובילים אותם לרחצה בים. אחרי פיסקי־הדין ציפו הכל

שהאשמים יזכו בחנינה מהירה, שהשתהתה רק כדי לשמור על מראית־עין.

אנשי־הטרור המשיחיים היו כמעט חכיבים, כהשוואה לפרצופה המכוער של
התנועה השניה שצמחה על עץ זה — התנועה הנאצית הגלויה של מאיר כהנא,
שגם היא הלכה השנה מחיל־אל־חיל.
איש־השנה תשמ״ד, שנבחר לכנסת, הסעיר את המדינה מדי פעם בקלות מדהימה, ללא השקעת
מאמץ. כלי־התיקשורת רקדו סביבו. סיקרי דעת־קהל הוכיחו, כביכול, כי הוא יכול להכניס עתה לכנסת
חמישה חברים נוספים ויותר. מחקרים הראו שחלק גדול של הנוער מקבל את דיעותיו — גיזענות
טהורה, שאובה ממקורות הנאציזם הגרמני, תוך שילובם במקורות הדת היהודית.

משה בן־מימון, יהודים באירופה בימי הביניים, ברוך ספינתה: מתחת לערימת השקרים ש ל הציונות החילונית היתה קבורה פיצצת־זמן
ההיסטוריה העולמית כולה אינה אלא שרשרת אחת של רדיפת־יהודים, ש״העולם כולו נגדנו״,
שהיהודים הם עם־נבחר, ש״כל הגויים שטופי־זימה״ .ישראלי שלגביו כיבוש־כנען בידי יהושע בן־נון
והשמדת עמי־הארץ היא מציאות אקטואלית, ואילו וולטייר ורוסו, המהפכה האמריקאית והמהפכה
הצרפתית שייכים לכוכב אחר.

טיפוס זה גדל כמדינה, התבגר, הפך מורה לדור הבא — ועתה הוא הטיפוס
הדומיננטי בארץ, כפי שהיו חלוצי דגניה ונהלל לפני שני דורו ת.
הוא היה וקוק לסינתיזה. והוא מצא אותה בצורה הטיבעית ביותר.

באחת הסצינות המרתקות של השנה, השתיק כהנא את גאולה כהן הלאומנית,
כאשר ציטט מעל דוכן־הכנסת שורה ארוכה של פסוקים ממקורות היהדות* ,
המבטאים גישה גיזעני ת מחרידה.
מדי פעם, כאשר הזרקורים של מאורעות חולפים האירו במפתיע ישוב זה או אחר, נראה לפתע
באלומת־האור מירבץ של חיידקי הגיזענות בלב״ליבו של הישוב.

המצפים־למשיח שללו את הציונו ת. הציונים שללו את הציפיה־למשיח.
הסינתיזה חיברה את שניהם יחדיו: היא הפכה את הציונו ת עצמה למשיח.

> זה מול זה

כך נוצרו תורות מסובכות של ״אתחלתא דגאולה״ ו״פעמי משיח״ — כשהציונות נתפסת כמשיח־זוטא,
והוטל עליה להקים את בית־המיקדש ולהביא למלכות־שמיים.
הציונות ניסתה בשעתה להפקיע לעצמה את סימלי־הדת ולהפכם לסמלים לאומיים — טלית לדגל,
מגן־דויד ומנורה לסמלי־מדינה. הציונים המשיחיים עשו את ההיפך: הם הפקיעו את סימלי־הלאומיות,
והפכו אותם לסימלי־דת. המרינה, הצבא, ההתיישבות, הכיבוש — כל אלה הפכו רכיבים של תפיסת־עולם
חדשה, שבה שולבו היסודות הקיצוניים ביותר של הדת היהודית, הלאומנות והגיזענות,
שינאת־הגויים ושינאת־הדמוקרטיה.
בעיני החרדים, אלה הם דיברי־כפירה. בעיני כמה הוגי־דיעות דתיים, הזכירה התפתחות זו את
משיחיות־השקר. בעיני החילוניים, נראתה התמיסה המסוכנת כולה כתערובת של פאשיזם מערבי
וחומייניזם מיזרחי.
תנועה ציונית־משיחית זו הלכה במשך שנים מחיל אל חיל. הנוער הציוני־דתי, שנמק עד אז בשולי
העשייה הציונית. כשהוא מושפל ואכול תסביכי־נחיתות, עלוב ונעלב, הזדקף והרים ראש. הציונות
המשיחית גאלה אותו מנחיתותו, והציבה אותו במרכז הבימה הלאומית.

^ ול פני ההסתערות המשיחית־לאומנית־גיזענית עמד המימסד הישראלי הציוני, כשהוא מנסה
להתגונן ולהציל את עצמו ואת המדינה.
הוא דמה יותר ויותר למימסד הצדוקי־פרושי של הקהיליה היהודית בארץ בסוף ימי ״הבית השני״,
מול פני ההסתערות של הקנאים הרצחניים. היו שחששו שמא כבר עלתה המדינה על הדרך המובילה
למצדה — דרך ההרס־העצמי, דרך ההתאבדות בדם ואש, דרך החורבן.

זרם זה חדר לצה״ל והשתלט על כמה מן היחידות המובחרות, עתירות־היוקרה.
הוא השתלט על ההתנחלות כשטחים הכבושים. הוא תפס חלק גדול של העמדות
כחיים הדתיים. ישיבות־ההסדר הפכו למיסצריו, וההתנחלויות לבסיסיו.
מתוכו קם גוש־אמודם, המכתיב למדינה את המהלכים הגורליים ביותר, וחוסם את כל האופציות
האחרות. הוא הוליד מתוכו את תנועת־התחיה ותנועת־כך, את סיעת־מורשה וגופים דומים. הוא השתלט
על חלק גדול של תנועת־החרות, וכתוצאה מכך על הליכוד כולו. הוא מכרסם במחנה הרתי על כל
גווניו. גם ה״חוזרים־בתשובה״ ,שהלכו בחלקם אל המחנה החרדי, האנטי־ציוני, נדבקו על־ידו.
כל זה לא היה אפשרי, אילו היו למימסד הישראלי כוחות־נפש וכלי־נשק רוחניים כדי להתמודד
עם התופעה. אולם הציונות פושטת־הרגל, הריקה מערכים, לא היתה מסוגלת לכך.

כשם שהדתיים הרגישו לפני שני דורו ת סנחיתותם מול פני הציונו ת החלו צית,
כך הרגי שו עתה יור שי הציונו ת החלוצית, אנשי־המימסד, כנחיתותם מול
פני זרם חדש זה.
מכיוון שאיש מראשי״המימסד לא התכחש לדת, והאתיאיזם שלהם היה חסר כל בסיס רוחני
ושיכנוע עצמי, הם יצאו מגידרם להתרפס לפני הזרם החדש, לשחר על פיתחו, לגמור עליו את ההלל,
לפנקו בהטבות ובזכויות־יתר.
גם בצד השני של הבימה — בצמרת המחנה החרדי — לא קמה התנגדות של ממש למשיחיות

המאבק הזה בין המימסד הישן והקנאים החדשים הוא שהטביע את חותמו על
תשמ״ה. איש־השנה תשמ״ה צריך להיות אי ש המסמל את אחד מ שני הצדדים.

ך ץ שמ״ה, כמו כל שנה, עברה על הבימה הישראלית כמחזה.
^ 1גם לה התאימו המלים בנות־האלמוות של ויליאם שקספיר:
כל העולם בימה / ,וכל הגברים והנשים אינם א ל אשחקנים / :שיש להם יצי או ת וכניסות; /וכל א חד בז מן
משחק תפקידי ם רבים...״
היו לתשמ״ה, כמו לכל שנה, גיבורים־לרגע, מהם משעשעים,
מהם טראגיים. מאורע רדף מאורע על הבימה, ולכל אחד מהם
גיבוריו הטראגיים או הקומיים. בשיא כל מאורע היה נדמה כי
גיבורו יכול להיות לאיש־השנה, לסמל את השנה כולה. אך לא
פעם כבר נשכח בסוף השבוע המאורע שהסעיר את ראשיתו.
מאורע חדש תפס את מקומו על הבימה.
גיבור היתולי־למחצה שכבש את תשומת־הלב הלאומית לרגע,
היה חבר־הכנסת הערבי עכד־אל־ודואכ דראושד! .בעת
כינוס המועצה הלאומית הפלסטינית בעמאן — אחד המאורעות
היותר חשובים של תשמ׳׳ה — נעלם דראושה, כביכול כדי להגיע
לעמאן ולנאום לפני המועצה. אך עוד לפני שהגיע לתחנת־ביניים,
הזדרז לפרסם ברבים את דבר ההרפתקה. החלה התרוצצות קומית,
מין קאריקטורה של מאבק־איתנים, ולבסוף חזר הח״כ כמו
ילד־טוב״אל־קודס כלעומת שבא. הוא לא הגיע לעמאן, מיפלגתו
סלחה לו, הכל היו מרוצים, ומי שרצה יכול היה לחייך — כפי
שחייכו ראשי אש״ף, שהופתעו כמו כולם.
גיבור טראגי היה מיקי אלבין, ילד־הזהב של הבורסה,
מהדורה ישראלית של היהודי בעל עיסקי־האוויר. הוא קנה מניות
ומיפעלים, מיפלגות ושרים, עיתונים וידידים, עד שהתפוצץ
הבלון. אז קפץ מחדר־החקירות של המישטרה — אם מתוך מגמה
להתאבד, אם מתוך נסיון נואש להימלט.
גיבור מסוג הפוך היה אחד מקורבנותיו של אלבין, נציג
ציבור־הפועלים של המיפעל אתא, שאלבין שיחק בו בבורסה
והותירו כלימון סחוט. פינחס גרוב, פועל אותנטי, שנראה
בדיוק כמו שנציג־פועלים צריך להיראות, היה אחד הגיבורים
העצובים של תשמ״ה. הוא לחם כאריה, בפאתוס האמיתי של
קורבן, ולקה בליבו במהלך המאבק — שהגיע בסופו של דבר
לסיום מעציב.

מוקיודים וגינוויס
ך* געים גרוטסקיים סיפקו הישראלים, שערכו במשך השנה
סידרה של חתונות מרעישות וראוותניות. פתח בהן 1 הליצן־החוזר־בתשובה, אורי זוהר, שהשיא את בנו, והמשיכו
בהן אילי־הון ובעלי־שררה. לכל חתונה כזאת, שתמיד הוגדרה
כ״חתונת השנה״ ,אצה־רצה כל ה״צמרת״ ,מי במסוקים, מי
במכוניות־שרד, מי במכוניות־פאר פרטיות, בליוויית עדה גדולה
של אנשי־ביטחון, עיתונאים וצלמים. הם דמו לקאריקטורה של
אצילי־צרפת, אנשי ה־1£א 11£01א01£א\ /לפני המהפכה
הגדולה.
רגעים טראגיים סיפקו קורבנות הפשעים הבידלאומיים,
שהטילו את מוראם על המדינה בתשמ״ה — הפשעים שבהם הרגו
ערבים יהודים, ולהיפך. בלטו בהם שלושה זוגות יהודיים,
ששלושתם נרצחו כאשר התבודדו בחיק הטבע; רויטל סרי ורון
לוי בכרמיזאן ליד בית־לחם, מאיר בן־יאיר ומיכל כהן ליד
בית־שמש, לאה אלמקיים ויום!? אליהו ליד הר־הגילבוע.
מולם היו מונחים קורבנותיו של דויד כן־שימול, חבר
תנועת־כך שירה טיל קטלני באוטובוס ערבי. הקורבנות הערביים
של אירגון־הטרור היהודי כימעט ונשכחו במהלך המישפט הארוך,
שנמשך במרבית חודשי השנה.
גיבורה טראגית אחרת, שהטילה את צילה על השנה, היתה
החיילת הדם קד מי, שנרצחה גם היא, ושנסיבות מותה וזהות
הורגיה לא התגלו עד סוף השנה. הדבר לא הפריע למטיפי השינאה
הגזענית לצרפה, לפי שעה, לרשימת הקורבנות של הפשעים
הערביים.
קורבנות מסוג אתר היו חמישים הצעירים הישראליים, שחגגו
את ראש־השנה תשמ״ה אך לא הגיעו אל סוף השנה, מפני שנהרגו
בשלהי מילחמת־הלבנון, בעוד הממשלה מנסה להגיע לכלל
החלטה על הנסיגה ״בשלבים״ .הם היו השלבים.
תשמ״ה ידעה גם דמויות מסוג אחר. אחד מהם היה ״האנס
מצפון תל־אביב״ ,שהטיל את מוראו על הנשים באיזור זה של
העיר, עד כי גרם לרבות מהן להישאר בבתיהן בערבים, ושינה את
אורח־חייהן. המעשים פסקו כאשר נתפס צעיר בשם יום!?
מחג׳אני שהואשם במעשים אלה.
היו מאורעות חד־פעמים בתשמ״ה, שגרמו למדינה כולה לעצור
לרגע את נשימתה. מאורע כזה היה התפוצצות מכונית־התופת
במעבר־הגבול של צה״ל ליד מטולה. חנה מחאידלי, מתאבדת
שיעית, פוצצה את עצמה וגרמה לקטל המוני בין החיילים. מאורע
כזה היה ההסכם של חילופי־השבויים, שבמיסגרתם שוחררו 1150
״אסירים ביטחוניים״ תמורת שלושה שבויים ישראליים, שהיו
בידי אירגון־הטרור של אחמד ג׳יבריל. מאורע כזה היה גם
אסון האוטובוס המלא בילדים, שנדרס על־ידי רכבת דוהרת.
דמותה של הנהגת היפהפיה, רו ת דווידו ב, שלקחה את סוד
התאונה עימה לקבר, העסיקה את הדמיון הלאומי.
אולם כל המאורעות האלה, ככל שהיו דרמאתיים, היו רק כקצף
על פני המים של השנה. לפעמים סימלו זרמים הרבה יותר עמוקים

ורמזו על סערות המתרחשות במצולות. לפעמים היו מיקריים
לגמרי.
המועמדים האמיתיים לתואר איש־השנה של תשמ״ה היו
קשורים במעשים ובמחדלים, שנגעו לגורל החברה הישראלית
בשנה זו.

•ענס עייר [קצו־ווא
* תכן שאי ש־ ה שנה היה צריך להיות המימסד

הי שרא לי

בכללותו.
אילו נבחר, לא היה הצייר מתקשה בתיאורו. הוא היה רואה
בעיני־רוחו יצור קשיש וקצר־רואי, עייף ורצוץ, השקוע כל־כולו
בעצמו, שלא נותר בו הכוח להתמודד עם בעיותיו האמיתיות.
מימסד זה נטה לדחות את כל הבעיות הגדולות על־ידי

התעלמות מעצם קיומן, ולטפל גם בבעיות הקטנות כצורה
מאולתרת, ורק כאשר לא היה מנוס מפעולה כלשהי. מחדליו עלו
לאין־שיעור על מעשיו.
מימסד זה לא טיפל השנה בצורה כלשהי בבעיית־הבעיות של
קיומו; היחסים עם העולם הערבי בכלל, והעם הפלסטיני בפרט.
מגמתו היחידה במישור זה היתה למנוע כל התקדמות, לחבל בכל
יוזמה, להתעלם מכל הזדמנות, לדחות את הכל. בכך הצליח — אך
ההתפתחות אינה עומדת דום, וההזדמנויות שהוחמצו השנה
עלולות להתנקם בשנים הבאות, ואולי לגרום בכייה לדורות.
טיוליו של ריצ׳רד מרסי, הדיפלומט האמריקאי, עלולים
להיזכר בקומדיה טראגית.
מימסד זה הצליח, אחרי דחיות רבות ויקרות, להוציא את
ישראל מן הבוץ הלבנוני, שאליו הכניס אותה לפני שלוש שנים
עכורות. אולם גם יציאה זו, שדמתה לבריחה תחת לחץ של
מילחמת־גרילה שיעית עתירת־הצלחה, השתהתה. לבסוף נשארה
ישראל בבוץ ברגל אחת, אחרי שהרגל השניה יצאה. תחת הסימסה
״רצועת ביטחון״ נשארה ישראל תקועה בדרום־לבנון, והבוץ עלול
לספוג אותה שוב פנימה בשנים הבאות.
״השלום הקטך עם מצריים של חוסני מוכאו־כ קפא על
שמריו, מבלי שהמימסד הישראלי היה מסוגל לעשות אף מעט
מזעיר לפיתרון הבעייה הקטנטנה של איזור״טאבה.
לקראת סוף־השנה הושמעה, לראשונה, הדרישה המפורשת
לתקוף את ירדן — באמתלה שהמלן* חוסיין מאפשר את
מיקומם של מישרדי״אש״ף(״מיפקדות המחבלים״) בשיטחו. היתה
זאת אותה האמתלה ששימשה בשעתו את ההכנות למיל־חמת־הלבנון.

בשטח הכלכלי לא העז המימסד לטפל בבעיות הגדולות,
האמיתיות, מחשש פן יצטרך לקבל החלטות מכאיבות, הנוגעות

(המשך מעמוד )11
למהות המדיניות הישראלית(תקציב הביטחון) או למהות החברה
הישראלית(ההון השחור) .תחת זאת ניסה המימסד תרופות־פלא
קטנטנות (״עיסקות חבילה״) .כשזה נכשל, אילתר ״תוכנית
כלכלית״ שהיתה אמנם רצינית יותר, אך שהיתה גם היא חלקית
ומקוטעת.
מול פני הסכנה הגדולה ביותר — עליית הגזענות בפנים,
בריחת הנוער מן הדמוקרטיה, שרשרת מעשי-האלימות של הטרור
ההדדי — עמד המימסד חסר־עצות.
במשך כל השנה היה המימסד עסוק במשברונים פנימיים,
שגבלו ברכילות. הוא לא תיפקד כהנהגה של מדינה וחברה.

• וום ציה, וינ8ץ, וינון
ץ * בין דומילים שריחפו על פני תשמ״ה, הוזכרה יותר מכל
מילה לאטינית, שלא נמצא לה תרגום עברי: רוטאציה.
״חטה״ ,בלאטינית, הוא גלגל. רוטאציה היא הפעולה הסיבובית
של הגלגל, המסתובב סביב הציר של עצמו. בסלאנג הפוליטי,
רוטאציה פירושה חילופי־אישים בתפקיד, על פי הסכם מראש.
ממשלת־האחדות־הלאומית קמה שבועיים לפני סוף תשמ״ד,
בעיקבות הבחירות לכנסת ה־ ,11 אשר נתנו מישקל שווה בדיוק
לשני גושים: גוש מרכז־שמאל־דתי־מתון וגוש מרכדימין־דתי־קיצוני.
המאבק על התפקיד המכריע של ראש־הממשלה הסתיים
בהסכם על חילופים בראש הצמרת במחצית תקופת־ הכהונה —
הסכם הרוטאציה.
במשך כל תשמ״ה הילכה הרוטאציה אימים על מחנה אחר,
הפיחה תיקוות במחנה השני. היא גם גרמה לחישובים טאקטיים
מסובכים בקרב האישים היריבים בתוך כל אחד משני הגושים.
רעיון הרוטאציה, שאינו אלא פיתרון טאקטי לבעייה מישנית,
לבש צורה של בעייה לאומית כשלעצמה, העסיק את הפרשנים עד
בוש. הוא שיבש וסירס כל סוגיה לאומית שעלתה על הפרק,
ובכלל זה הבעיות הגורליות ביותר לעתיד המדינה.
מצב זה העניק מעמד מיוחד־במינו לחתן המיועד של השימחה
— יצחק שמיר, ראש־הממשלה האחרון, ואולי הבא. מכיוון
שהמעמד הוענק לו אישית, וכל הזכויות הפוליטיות הכרוכות בו
נרשמו גם הן על שמו האישי, היה זה נאמת מעמד חסר־תקדים.
שמיר הוא קנאי קשוח בליבו. הוא לא השתנה ולא התרכך מאז
שהיה ראש המיבצעים של לח׳י, ופקד אישית לבצע פיגועים
שבהם נהרגו בני״אדם משני הצדדים. אך הוא גם אדם נעים־
הליכות במגע אישי, סביר ומתון בשיחות פרטיות.
השנה נקרע בין שני צרכים. מצד אחד ביקש להגיע בשלום
לביצוע הרוטאציה, שתחזיר אותו ואת מיפלגתו למישרה הבכירה.
משום כך נטה לפשרה עם המערך, ניסה לשמור על שלום־בית
כימעט בכל מחיר. אחד הפסוקים האופייניים של השנה הושמע
על־ידי אחד מנושאי־כליו, דן מרידוד, שאמר בהומור חצי
רציני :״לא נפיל את הממשלה גם אם תחזיר את ירושלים!״
אולם יריביו של שמיר בתנועת־החרות לא היו מעוניינים
ברוטאציה זו, שתבצר — אם תתבצע — את מעמדו כמנהיג
המיפלגה. לכן עשו את הכל כדי לפוצץ את הממשלה, על־ידי
קביעת עמדות נוקשות ובלתי־מתפשרות. שמיר נאלץ להתחרות
עם יריבים אלה, ולהיות נוקשה לפחות כמותם. כך מצא את עצמו
במילכוד כפול: הקיצוניים במיפלגתו הכתיבו לו קו לאומני קיצוני,
והוא עצמו נאלץ להכתיב לממשלה קו נוקשה זה.
שמיר לא נחלץ ממילכוד זה, ועל כן היה נתון בכותונת־כפייה.
הוא לא היה איש־השנה של תשמ״ה, כשם שלא היה איש־השנה
של תשמ״ד, השנה שבה עמד בראש הממשלה ואיבד את השילטון.

• שחו ווו :,המתנה ואסוו
^ תואר גם לא הגיע ליריבו, אריאל שרון .״אריק״ דמוי!
1הדחפור הוא האיש היחידי שזכה שלוש פעמים בתואר איש־

יעלה? לא יעל ה? יצחק שמיר, המועמד לרוטציה, של ה במדרגז ת לבימת כינוס ממלכתי
השנה — כאשר הקים את הליכוד(תשל״ג) ,כאשר הגיע למישרד־הביטחון(תשמ״א)
וכאשר יצא למילחמת־הלבנון הרת־האסונות
(תשמ״ב) .תשמ״ה היתה בשבילו שנה של תיסכול חסר־מנוחה.
את חודשיה הראשונים בילה בארצות־הברית, שם ניהל במרץ
עצום מישפט חסר־חשיבות שהגיש נגד השבועון טייס. הוא
הפסיד בהכרעה המישפטית. לאחר״מכן עסק בחוסו״חשק
במישרד שהמערך נאלץ להעניק לו בממשלה — מישרד*
התעשייה־והמיסחר. במשך כל השנה המתין להזדמנות להפיל את
הממשלה, להפוך את עגלת הרוטאציה ולתפוס את ראשות

המתאבדת: חנה מחאידלי. הנערה השיעית שגרמה לקטל ליד מטולה, ב מי שדד מוקלט

מיפלגתו, כדי להתחיל במירוץ חדש אל ראשות־הממשלה
והשילטון העליון.
ההזדמנות לא הגיעה. .סיקרי־דעת־הקהל הראו כי מניותיו
בקרב הציבור ירודות, וכי בקרב חלק ניכר של הציבור הוא מעורר
פחד, התנגדות עמוקה ואף סלידה. גם הוא היה במילכוד: כרי
לרכוש שוב מקום בליבו של ציבור זה, הנאור יותר, היה עליו למתן
את עמדותיו, אך אילו עשה כן היה מאבד את הציבור היותר
פרימיטיבי, שנשאר עדיין נאמן לו.
יתר על כן, שרון חשש לאבד את כוחו בקרב המחנה הגדל של
הימין הקיצוני, שמצא לו מנהיגים חדשים בדמותם של מאיר
כהנא, דומיו ומחקיו.
המסקנה של שרון: להיות קיצוני בין הקיצוניים, לוותר על
הציבור שבמרכז הבימה, ולאמץ לעצמו בכל הזדמנות את העמדות
הקיצוניות ביותר. בכך הגביר את הפחדים מפניו. אך הוא הביך את
שמיר וקיווה לנצל את הדינאמיות של הימין הקיצוני כדי לתפוס
את השילטון בתנועת־החרות.
בכל דרכו הארוכה התרכז שרון תמיד ביעד המיידי, תוך
התעלמות מן הצרכים האיסטראטגיים ארוכי־הטווח. כך פעל גם
השנה. היעד המיידי היה הדחת שמיר — ותוך כדי כך דחק את
עצמו לפינה הימנית־קיצונית.
במשך השנה הרעיש שרון מדי פעם עולמות. כך כינה את ם 0
לואים, השגריר האמריקאי, שסיים את תפקידו רב־השנים, בשם
״שקרן״ .מדי פעם העליב והשמיץ את עמיתיו בממשלה ובליכוד,
לפעמים תוך שימוש בביטויים גסים(״רגליים פתוחות לשלום״).
זה הנחיל לו פירסומת לרגע, אך זה הזיק לסיכוייו בטווח הארוך.
אם שרון היה מתוסכל, הרי דוי ד לוי היה מתוסכל כפליים. גם
הוא, כמו שרון, היה מעוניין בהפלת הממשלה ובחיסול הרוטציה,
כדי לרשת את שמיר במיפלגה. פעם אף ניסה לפוצץ את מושב
המרכז של תנועת־החרות, והדברים הגיעו עד לסף תיגרת־ידיים.
העילה האופיינית: קבלת לע׳ם — מיפלגה שאינה קיימת, ושלא
היתה קיימת מעולם — לתנועת־החרות.
לוי הפך את עצמו לאופוזיציה־של־איש־אחד למדיניות הכל כלית
של הממשלה — אותה הממשלה שהוא הוסיף לכהן בה
כסגן־ראש־הממשלה. הפרשנים התרגלו לכנות את גישתו בשם
״פופוליזם״.
גם זו מילה לאטינית. היא גזורה מן המילה ״פופולוס״(עם).
פופוליזם פירושו — לרדת אל העם, להתחנף אליו, תחת להנהיג
אותו ולשמש לו דוגמה. הפופוליזם של לוי היה דמגוגיה פשוטה
ושקופה, ללא נסיון להציב תוכנית רצינית נגדית.
רק פעם אחת השנה נראה לוי כמדינאי רציני — כאשר הצביע
בממשלה למען הנסיגה מלבנון, בניגוד לשאר שרי חרות, ובכך

איפשר את ההחלטה. או גם הצבעה זו נבעה מחשבון אינטרסנטי
פשוט, כמו כימעט כל ההצבעות של השרים במהלך השנה. לוי חש
— בצרק -יי כי המילחמה נמאסה על כל שכבות הציבור, וגם על
השכבות הקרובות לו. לכן היה מוכן להיראות לרגע ״מתוך. הוא
תיקן את עצמו במהרה, פן תדבק בו תווית של יונה.
שרון ציפה לזעזוע לאומני, שיעלה אותו לפיסגה. לוי ציפה
למשבר כלכלי, שיעשה למענו את המלאכה. יתכן כי המעשים
והמחדלים של תשמ״ה, בייחוד בשטח הכלכלי ובזירת המאבק
בגזענות — יקבעו את סיכוייהם.

• מודעי/0 :״0פ כישורים?

^ חת הדמויות המעניינות של השנה, שהתקרבה לתואר
איש־השנה, היתה גם אחת הדמויות המיסתוריות והתימ־הוניות
ביותר: שר־האוצר יצחק מודעי.
במשך שנים ריננו׳מאחורי גבו של מודעי שאינו יציב בנפשו,
ויריביו אף ייחסו לו מחלת־נפש. מודעי עצמו תרם לשמועות אלה
על־ידי השמעת הצהרות מאולתרות, שנראו כ״שליפות מן המותן״,
ושלא היה הגיון רב בהשמעתן. הן לא הועילו למדיניותו של
מודעי, וגם לא לו עצמו.

אך במהלך השנה עלו מניותיו של מודעי. אמנם, כאשר קיבל
לידו את התפקיד של שר־האוצר, התברר שבניגוד להצהרותיו לא
•>־ היתה בידו תוכנית כלשהי. חודשים ארוכים ויקרים חלפו
בזיגזאגים כלכליים חסרי־תכלית. אך לבסוף, בהתייעצות הדוקה
עם ראש־הממשלה, פירסם מודעי תוכנית, שעיקרה הורדה
דראסטית של רמת־המחייה של ציבור השכירים.
התוכנית עוררה ביקורת קשה, הן בשל מה שיש בה, הן בשל
מה שאין בה. אך הציבור חש שתוכנית רעה טובה מחוסר־תוכנית,
ועקב בסימפאטיה גוברת אחרי מעשיו של מודעי, שדבק
בתוכניתו, היה מוכן להסתכן באי־פופולריות והראה סימני
מנהיגות של ממש.
האיש שדיבר אל האנשים במירקע הטלוויזיה נראה להם רציני.
הוא לא השתמש בחינחונים הקטנים של הפוליטיקאים, לא התחנף
והיה מודע — כך נדמה — לכובד אחריותו. מי שצחק פעם,
^ כאשר אמר מודעי שיש לו ״ 9096,כישורים״ לתפקיד שר־החוץ,
צחק השנה פחות על כישוריו.
מידת ההצלחה של התוכנית היתה עדיין מוטלת, בסוף תשמ״ה,
בספק. הדבר יתגלה רק במהלך תשמ״ו. ברור כי אין בה תרופה
אמיתית לחוליי הכלכלה הישראלית, שמקורם מדיני וחברתי. אך
היא יכולה — אולי — לבלום את ההידרדרות הרת־האסון, שהת בטאה
באינפלציה הדוהרת ובפער המתרחב במאזן־התשלומים של
המדינה.
במפתיע, היתה למודעי הצלחה בשטח אחר, שהעסיק את
הציבור השנה — הן כבדיחה מתמשכת, הן כמקור לא־אכזב
לרכילות פוליטית.
המיפלגה הליברלית אינה מיפלגה ואינה ליברלית. זוהי אגודה
מיקצועית של פוליטיקאים, שלאיש מהם אין שרשים כלשהם
בציבור. הם יושבים ליד סיר־הבשר של הליכוד, המעמיד לרשותם
שפע של כיבודים, מישרות והטבות כלכליות מכל הסוגים.
המיפלגה הליברלית התייצבה בבחירות בפעם האחרונה ב־
.1961 במשך 24 שנים, שבהן חיה על חסדי הזולת, השתנתה
מפת־הארץ ללא־הכר, והתחלפו גם כל ראשי המיפלגה. ב־1961
היתה זאת מיפלגה יונית, ימנית־מתונה, שממנה לא נותר ב־1985
דבר.
זוהי תופעה ישראלית ייחודית — מיפלגה ללא אידיאולוגיה,
ללא מצע או עקרונות, ללא בוחרים, ללא חברים, החיה באושר
ובעושר על־חשבון הבוחרים של חרות, הכספים של מימון־
המיפלגות וההטבות הכרוכות בישיבתה בממשלה. כמה מראשי
המיפלגה ניקנו, כימעט בגלוי, על־ידי אילי־הון שוגים, לקידום
* האינטרסים שלהם.

מאסר־עולם: מנחם בגין יוצא מביתו. בפעם היחידה השנה, אל טקס אזכרה לז כר אשתו
במשך כל השנה התרוצצו שרי מיפלגה זו — גירעון סת,
אברהם שריר ומשה נסים — וניסו להפיל את מודעי. היה
נדמה שהצליחו. מטרתם היתה צינית לחלוטין: למסור את שרידי
המיפלגה כשלל בידי חרות, תמורת הבטחת עתידם האישי
במיפלגה ״המאוחדת׳,
ברגע האחרון הפך מודעי את הקערה על פיה. הוא השתלט על
המיפלגה לגמרי, ואיים להדיח את כל יריביו. האיחוד עם חרות
נדחה. מודעי הבטיח לעצמו חופש־פעולה — כשהוא פוזל בעין
ימין אל איחוד עם חרות, כדי לתפוס עמדת־מפתח מרכזית
במיפלגה המאוחדת, ובעין שמאל לעבר המערך, שעם ראשו פעל
בשיתוף־פעולה הדוק בשטח הכלכלי.

• נגיו9 :אסו־עוום
^ חור! מן המתרחש בליכוד היה האיש שהקים את תנועת!
החרות, וששלט בה שילטון ללא־מצרים במשך שנות־דור.
מנחם בגין נשאר איש־המיסתורין של תשמ״ה — המתבודד
ברחוב צמח בירושלים, בבית שהשקיף על הנוף שבו שכנה בעבר
דיר־יאסין, ששמה רובץ על דוד־חייו ככתם שחור.
היה יסוד ספרותי בגורלו של בגין. היו שאמרו שהוא דן את
עצמו למאסר־עולם, בעיקבות מילחמת־הלבנון הנוראה, הטבח
בצברה ושאתילא ורצח אמיל גרינצווייג בשערי מישרד ראש־הממשלה.
היו שהישוו אותו לגיבור של טרגדיה יוונית. היו
שהשתמשו בלשון יבשה יותר, ודבקו בדיאגנוזה של דיכאון
פסיכוטי, שסיבותיו טבועות במיבנהו הנפשי.

תוכנית כלכלית או יריות מן המותן: שר־האוצר יצחק מודעי משמיע הצהרות מבהילות

מדי פעם דיווח מישהו על שיפור במצבו. אך רק פעם אחת יצא
בגין השנה מכלאו־העצמי, כשהלך להשתתף באזכרה לאשתו. הוא
לא יצא כאשר ניסתה נכדתו, מירב בגין, להתאבד, ושכבה במצב
קשה בבית־החולים.
זהות יורשיו בזירה הציבורית, מיצחק שמיר ועד מאיר כהנא,
גרמה לרבים השנה להתגעגע לבגין. ולא רק מפני ששש שנות
שילטונו היו ליברליות יותר — בזירה הפנימית — אף משנת
השילטון של האחדות־הלאומית. בגין דאג ליחס הוגן־יחסית כלפי
האזרחים הערביים במדינה, לא חלם לאסור סיפגשי־שלום עם
אש״ף, התנגד בתוקף להעלאת אחוז־החסימה והקפיד על סידרי־מינהל
דמוקרטיים ועל שמירת מדינת־החוק.
ומעל לכל: כל עוד היה הוא ״מלך ישראל״ — הדמות האבהית
שאפשר היה לציבור הפרימיטיבי להריע לו ולשאתו על כפיים —
הוא איבטח את האגף הימני של המישטר הדמוקרטי. ירידתו מן
הבימה שיחררה המונים אלה, שחיפשו להם מלכים אחרים —
ביניהם גזענים פרועים, נאצים יהודיים ושונאים מושבעים
ומוצהרים של הדמוקרטיה.
רבים מן הסממנים המכוערים, שדבקו השנה בליכוד, לא היו
אפשריים כל עוד שמר בגין על רמה מסויימת, מנע פילוגים
והקרין הוגנות אישית.

וביו: וימיו שוו!
ליכוד שסוע זה, שהופעל כימעט בילערית על־ידי
האינטרסים הסותרים של מנהיגיו, עמד המערך, שמצבו לא
היה שונה בהרבה.
גם מיפלגת־העבודה חיתה את חייה בצל הרוטאציה. וגם
התנהגות מנהיגיה ביטאה את יחסם לחרב זו, שהיתה תלוייה מעל
לראש הממשלה.
האיש העיקבי ביותר היה יצחק רבין, איש־השנה תשל״ה.
הוא היה רחוק מאוד מן התואר של איש־השנה תשמ״ה.
חשבונו של רבץ היה פשוט ומובן בנקל. הוא לא נלאה
ממילחמתו רבת־השנים בשימעון פרס, שהפכה כימעט לחלק
מאישיותו. האמונה שפרס (״החתרן הבלתי־נלאה״) הוא שגרם
לכישלון כהונתו כראש־הממשלה דירבנה אותו גם בשנה זו
לעשות את הכל כרי להדיח את פרס בבוא העת ולתפוס בעצמו את
המקום המגיע לו, לדעתו, בראשות המיפלגה, הממשלה והמדינה.
לשם כך זקוק רבין לרוטאציה. אם תתבצע הרוטאציה,
יודח פרס מראשות־הממשלה וייאלץ להסתפק בתפקיד שר־החוץ,
שהוא תפקיד זוטר בממשלת־ישראל. ואילו רבין יישאר בתפקיד
שר־הביטחון, שהוא תפקיד בכיר מאוד, מס׳ 2בממשלה אחרי
ראש־הממשלה. במצב כזה לא יקשה עליו, לדעתו, להתמודד על
המנהיגות במיפלגה ולנצח.
בניגוד לידידו שרון, שהוא גנרל טאקטי, רבין הוא גנרל
אסטראטגי. אין הוא רואה רק את המטרה המיידית — לשמור על
שלמות הממשלה ועל הסכם־הרוטאציה, כדי להדיח את פרס. הוא
רואה גם מעבר לכך את הצרכים של מחר. כדי להתקבל
בממשלה על־ידי רוב הציבור, הוא צריך למצוא חן גם בעיני
הציבור הימני. במציאות של ישראל פירוש הדבר לתפוס עמדה
ימינה מן המרכז, בצד הניצי של הקשת.
כבר במהלך מילחמת־הלבנון בלט רבין בקירבתו לשרון.
הוא הצטלם עימו בהפגנתיות ויעץ לו להדק את המצור על
ביירות על־ידי ניתוק אספקת המים והחשמל — צעדים שעוררו
זעקה בינלאומית ובוטלו בחופזה. עם כניסתו אל מישרד
הביטחון לא הסתפק בהרעפת שבחים מופלגים על קודמו, משה
ארנם, שהיה שר־ביטחון בלתי־מוצלח לכל הריעות; אלא גם ירש
את תפיסתו לגבי המשך המילחמה בלבנון באמצעים אחרים.
; כך התמהמהה הנסיגה (״בשלבים״) ,ועלתה ב־ 50 הרוגים
נוספים. משום כך גם נשארה מעורבות ישראל בארץ־הארזים,
בצורת כוח־השכירים הנקרא בשם המפואר ״צבא־דרום־לבנון״.
רבין עורר שערוריה בינלאומית כאשר קרא לחיילים הצרפתיים

איש חשש תשמ״ה
(המשך מעמוד )13
בצבא־האו״ם בשם ״נבלות״ .החזקת מאות שיעים בעתלית,
ערובה ללא תכלית. נבעה גם היא מגישה זו.
במשך כל השנה הקפיד רבין לנקוט עמדות ניציות בכל נושא.
ולא לעשות דבר שירגיז את המחנה העיקרי של הליכוד. גם
כשגירש, לקראת סוף השנה, את חברי־הכנסת הימניים מן הבית
שבו התנחלו בקסבה של חברון — פעולה חיובית כשלעצמה —
עשה זאת כך שזכה בחיבת המגורשים, ששיבחוהו פומבית.
עיקר פעולתו של רבין השנה היה מניעתו של קיצוץ דראסטי
בתקציב־הביטחון — המעשה היחידי שיכול היה להביא לריפוי
שורשי של חוליי הכלכלה. הוא התייצב בראש קצונת־צה״ל
במאבק זה ורכש את ליבם. היו לכך השלכות פוליטיות וכלכליות
מרחיקות־לכת.

• מתוסנו. מנוטו־ד. אומרו

יותר מכולם היה מתוסכל עזר וייצמן. תיקוותו לתפוס מקום
בכיר בממשלה סוכלה על־ידי הקמת ממשלת־האחדות, שבה נותר
כשר־בלי־תיק. גם התיקווה למלא תפקיד משמעותי בלא תיק
הופרכה. בנושא היחידי המעניין אותו באמת — השלום עם
מצריים, שבזכותו זכה בתואר איש־השנה תשל״ח — היה חלקו
זעיר, מה גם שהנושא כולו הושם במקרר האחדות הלאומית.
בתפקיד שהופקד בידיו — הטיפול באזרחים הערביים — יכול
היה לעשות רק מעט, מול גל הגזענות הגוברת במדינה.
יתכן שווייצמן יכול היה ליצור לעצמו תפקיד, ולהיות למעין
שר־למילחמה־בגזענות, אך הוא לא ראה את יעודו בכך. ואילו
התפקיד שבו חשק — להיות מעין שר־לענייני־שלום — לא
ניתן לו.
כל זה יכול היה להיות אחרת, אילו קמה ממשלה צרה. אך
וייצמן הצטרף בשנה הקודמת לאותם שפסלו על הסף את
האפשרות היחידה להקמת ממשלה כזאת — הישענות על קולות
הרשימה המתקדמת ורק״ח.
כך נותר וייצמן מתוסכל, מנוטרל ואומלל, כשהוא שוקל מדי
פעם התפטרות, ועוצר את עצמו.

^ ם רבין היה מעוניין בקיום הממשלה, הרי כמה מעמיתיו היו
\ £מעוניינים בפיצוצה דווקא. היו אלה מי שלא זכו בה
בתפקידים הראויים להם לדעתם.
בראש המתנגדים עמדו גד יעקובי, מרדכי גור, עוזי

הבולטות של השנה היה המזכ״ל החדש של

יעקובי, הנושא זה שנים את עיניו אל המנהיגות הכלכלית של
המדינה, נאלץ להסתפק בתואר ריק מתוכן, שהשאיר אותו מחוץ
להכרעות הכלכליות האמיתיות. גור, הרואה בעצמו משום־מה
ראש־הממשלה לעתיד, ישב על כס שר־הבריאות באי־נוחות
גוברת. ברעם, מזכיר־המיפלגה, לא נכנס לממשלה כלל, מפני
שגם בממשלה מנופחת זו, על 25 חבריה, לא נמצאו די מקומות
לנציגי מיפלגת־העבודה. ניתן היה לקוות שבממשלה צרה יזכה
גם הוא במקום ליד.השולחן,

התימני נמוך־הקומה, שגדל בצל המזכ״לים הקודמים, הנהיג
את המערך באחת ההתמודדויות של השנה. תאריך הבחירות בהס תדרות
— ה־ 13 במאי — היה אמור להיות תאריך חשוב ביותר,
מפני שרבים ציפו שמאותו יום והלאה תהיה מיפלגת־העבודה
מעוניינת בפירוק ממשלת־הליכוד, כדי למנוע את הרוטציה.
קיסר אמנם ניצח, ושיפר במידת־מה את מצב מיפלגתו בהסתדרות.
אך מולו עמד עסקן אפור של חרות, יעקוב שמאי,
והניצחון לא היה מהדהד די צרכו. הוא לא הספיק כדי להדביק את

ברעם ועזר וייצ מן.

• .הקיסר הוא ע־וום
חת הדמויות
ההסתדרות, ישראל קיסר.

שלג בלבנון: חברי ועדת החוץ והביטחון ש ל הכנסת משתעשעים בג־בל־ברוק בלבנון

מיפלגת־העבודה כולה, ואת ראשה, בקדחת של בחירות לכנסת.
אבל הניצחון הספיק כדי להפוך את קיסר עצמו לדמות
פוליטית חשובה. היו שהחלו מדברים על קיסר כעל מועמד
להנהגת המיפלגה, אי־פעם בעתיד, וכמוקד של מרכז־כוח חדש
בהווה.
זוהר זה עומעם במקצת, כאשר נאלץ קיסר להרכין את ראשו
מול פני התוכנית הכלכלית, שבוצעה כולה על־חשבון השכירים.
האיש. שהיה כל ימיו פונקציונר מיפלגתי, לא יכול היה לעמוד
בפני מנהיג מיפלגתו. כאשר נשחק השכר הריאלי ב־* ,30 לא
התגלה קיסר כמנהיג־פועלים כאריזמאתי, הצועד בראש ההמונים
לשינוי המצב. הוא לא היה איש־השנה של תשמ״ה.

ושימח נעול
ף* יאר זה לא נפל גם בחלקו של איש מבין השרים שהיו
1למופקרים על מישרדי־הממשלה. רובם ככולם נכשלו
בתפקידיהם — מי פחות, מי יותר.
הכישלון המכאיב ביותר היה לסגן־ראש־הממשלה ושר־החינוך־והתרבות,
יצחק גבול, הנשיא־לשעבר, שהתקרב בשנה
הקודמת להנהגת המיפלגה ולכס ראש־הממשלה, אך נסוג.
כשר־החינוך הוא מופקד על החזית הבוערת ביותר במילחמה
נגד הגזענות. זהו קו־ההגנה העיקרי של המימסד כנגד ההסתערות

המסוכנת ביותר על קיומו. בתפקיד זה נכשל נבון לחלוטין.
הוא לא עשה שום דבר רע. הוא לא עשה שום דבר בכלל.
מערכת־החינוך הענקית, הכבדה והמסורבלת. פשוט לא התגייסה
למשימה העיקרית שלה. היא היתה שקועה בענייני תקציב.
בסיכסוכי־עבודה ובעצם קיומה. לא היתה בה מנהיגות. נבון,
המצטיין בהשמעת נאומים נחמדים ומרגיעים. ערק משדה־הקרב.
מרדכי גו ר הצליח לחסל בית־חולים ערבי בירושלים
העתיקה, אך זה היה גם ״ההישג״ היחידי שיכול היה להתפאר בו.
מערכת־הבריאות, שהיתה פעם פאר המדינה, היתה השנה במצב
של התפרקות. רמת הרפואה ירדה פלאים מאז השנים הראשונות
של המדינה, כאשר השילטונות האמריקאיים סיווגו אותה במקום
מיספר 2בעולם. כיום היא עומדת אי־שם במקום ה־ .20 סקנדלים
רפואיים זיעזעו את הארץ כימעט ברציפות, וגילו טפח מן *-
המתרחש בשטח זה.
גור יכול היה לטעון לזכותו שאין לו אפשרויות, מחוסר כסף.
זאת יכלו לטעון גם רוב השרים האחרים. אך מנהיגות אמיתית
מתגלה דווקא בתנאי־לחץ, כפי שיודע כל רמטכ׳׳ל־לשעבר —
ושרי־ישראל נכשלו, רובם ככולם, דווקא כמנהיגים בשטחים
שהופקדו עליהם.
זה נכון גם לגבי חיים בר־לב, שהפקדתו על
המישטרה המחודש התקבלה רברכה ובציפיות. התפקיד הראשון
שעמד לפניו היה להחזיר את אמון הציבור למישטרה, לעקור את
סרטן האלימות האוכל בקרביה, לנקות אותה מן הגזענות שדבקה
בה ,״לעשות סדר״ .היה נדמה שאין אדם מתאים לכך יותר מאשר
בר־לב דווקא.
אולם בר־לב הכזיב. שערוריית האלימות המישטרתית נמשכה
ואף צרמה יותר. הציבור התייחס בזעם גובר לתופעת ״השיפוט
העצמי״ של המישטרה, כאשר חוליגאנים במדי־המישטרה, שהור שעו
בעוון התעללות מחפירה בעצירים, נדונו על־ידי חבריהם
לעונשים מגוחכים, שדמו לפרסי־עידוד. כאשר התייצב בר־לב
חד־משמעית לצד המשך השיפוט העצמי של המישטרה בפשעים
אלה, גרם לאכזבה כללית.
אכזבה ממאירה עוד יותר הנחיל לציבור אחד מילדי־הטיפוחים
של כלי־התיקשורת, שר־התיקשורת אמנון רובינ ש טיין.
מערכת״הדואר זחלה מדחי אל דחי, ומערכת־הטלפונים היתה
במצב של התפרקות ממש. ישראל ירדה בשטח זה לדרגת מדינה
מתפתחת מהעולם השלישי. אולם רובינשטיין — האיש שסימל
במשך שנים את הדרישה לשינוי, לדודפוליטיזציה של המנגנון *
ולרפורמה מינהלית כללית במדינה — אימץ לעצמו את השיטות
הנפסדות שאותן ביקר, ומילא את מישרדו בידידיו ובעסקני
מיפלגתו הזעירה.
חיים קודמו, שר התחבורה, לא יכול היה להתפאר בהישגים
מזהירים יותר. הוא נראה בשטח בעיקר כאשר התרחשו אסונות
דרמאתיים — תאונות שנבעו מהזנחת התחבורה בארץ במשך *
שנים רבות.

יותר סימפאטי היה שר־הקליטה יעקוב צור, שקולו היה
אחד הקולות הצלולים המעטים בממשלה. אך לא היה לו תפקיד.
לא היתה עליה. והמיבצע האחר שהלהיב את דמיון הציבור —
עליית היהודים האתיופיים — הידרדר לשערוריה, מבלי שצור
יכול היה להושיע.
איש לא ידע במה עוסק השר גיר עון פת, שנקרא שר־המדע,
ושהיה אלוף הטיולים בעולם. המישרד, שקם למען קודמו, דבל
נאמן, גרם לאסון לאומי, בדמות ״תעלת הימים״ המטורפת,
שהומתה השנה המתת־חסד.
חברו של פת, אברהם שריר, היה עסוק עד מעל לראש
במיבצעים בלתי־פוסקים של פירסומת עצמית, ואת שאר המרץ
הקדיש לתככיו המיפלגתיים.
משה שחל היה הכלבויניק של הממשלה, כשהוא מקפץ
מעניין לעניין, וידו בכל. הוא עסק בעניינים מיפלגתיים וביני
מיפלגתיים, בשלום עם מצריים וביחסי־חוץ. אך בשנה שבה ירדו
מחירי הדלק בכל העולם, לא היה מסוגל להביא לירידת
מחיר־הדלק בארץ, וזה היה כימעט השטח היחידי שהוא היה
אחראי לו באמת.
שר־העבודה משה קצב לא הועמד השנה עדיין במיבחן.
מיפלצת־האבטלה, המאיימת על המדינה, עדיין לא הגיעה בסוף
תשמ״ה לממדים מסוכנים. אך לא נראה שתקופה זו נוצלה כדי
להתכונן לבאות — ובשנת תשמ״ו עלולה המיפלצת לטרוף את
קצב ואת המערכת כולה.
האפתעה של הממשלה היתה שר־הפנים יצחק מרץ. הוא
הדהים את המדינה באמרות־שפר דתיות שנשמעו כאילו נאמרו
בימי־הביניים. אך בתפקידו כשר דווקא התגלה כאיש סביר,

שלג בירו שלי ם: כתובת הברכה בכניסה לבירה מכוסה שלג בחורף קשה במיוחד בעיר

(המשך בעמוד ) 17

יש ר \7טם ם\ן א\זד בעולם
שאים משאיר״עקבגת״בגוביך

מעשת עדיך כך ונ מי ש מ תו מר כ ל תי
אכנך עו שך א ת שמפוץ ייפלייכיי
ו מ עני ל לו תכונו ת כלעדיו ת. ת כונו ת
ת עו שו ת או תו לאתר, י תיד ו מיו תר.
ת כונו ת כ רץ תו כ לי ל תו ש פויד — עם
ת שי מו ש כ שמפוץ תר א שוך ל תי
שמפוץ כלשתו, ת שירי מ מנו א ת
עשיפת ת כלו פץ ויי כ כ שייי או תו. כפות
שיכי םנש ארו כי די ך י כייפליי ת״ ו ת
לא ילרתלךת מע שתת מיו תד

״ מ תוי ליי א ת תשמפוץ גאלם, ו שו מ ת
על כור תו, לפני כז מץ ואת רי
ת שימו ש. תמעשתת מיו תד פ ם עוור
לך ל ת תדיר איגד ת ש מפוץ בעדינו ת
ו כללו ת, ו ל תו כי א או תו ייתלכץ־יי, כ לי
לתש איר כלייעל כו תיי כנו פ ך
י יפלייריי מ תר תכ לפי כור ת נו פ ך
ונ כ פוד כ עדינו ת לדפנו ת תנ ר תי ללא
ת תו שי כו, אכל תו א י תי ת כ מלו ם,
מ ש תרר או ת ך פוכל דאנת, מכ שי ת
או ת ך כי מי ם תייל תוכי ם יי עאל
תתודש. וי ש עוד תפתעות כי יפלייריי•.
לו פשא יפיפית, עם מכשת משתובב,
לשנת, נו ת ת לנשיאת, נו ת ת

— שככ שכמתפכ ת
אינ שיפוי ת פוילינני נ שי ם כ אירו פ ת
נכאכתייכ -עכ שיו שלך
שפופנני תג מיו כ רי ם ע״ י
ת לונ כרץ ת שוו די יי מולנלייי
כת שלנכ ת פופעלים תפוכשים אתכל
ש ל כי תיי כו ר -מתלר ופי תו ת,
תכנוץ ת מוכר, עי בוד ת מרי נלם,
יי כו רו בלרת.
— תשפופוך תי תיד ש אינו
פו שאיך ״ עלבו תייבנופך.

פוינט

!גרוחסא 5ו01 קוח;1ר16

ת מלופך שכיב תשמפוץ ו מ תוי ל כי
תישכ, תז לו כ שו ת.

פליירו־^־תמוזפכת תאינשימית
יבואו ומחי׳\ בלעדי: חכמי בע״מ

י המערכת הממוחשבת של בנק המזרחי מקוונת בזמן
אמיתי ממש, ללא פיגורים. אתה נותן הוראה
בסניף המזרחי בקרית־שמונה למשל, או בכל סניף
אחר, ומייד מופיע העדכון בחשבונך בכל מסופי
״שיא״ בארץ, וכאלה יש רבים! מערכת ״שיא״
מחוברת ל־ 1,000 מסופים, הפרוסים ב־וסו סניפים
ומחלקות בכל רחבי הארץ, אלה כוללים את
מכשירי הבנק האוטומטיים — ״שיאוך, מסופי
״שיא־כל״ לשרות עצמי, מסופי אשנב־כל, דרגי
ניהול ופקידי השקעות, תקשורת ״סוויפט״ וטלקס
בקווים בינלאומיים.

מערכת ״שיא״ מאפשרת לבנק המזרחי לתת קשירות
בנקאי יעיל ומהיר ומידע עדכני על הנעשה
בשוקי הכספים בארץ ובעולם.
בנק המזרחי היה הראשון בארץ שהכניס מערכת
מסוג זה לשימוש.

פיתוח המערכת מעמיד את בנק המזרחי בשורה
הראשונה של טכנולוגית תקשורת הנתונים
המקובלת כיום בבנקאות העולמית.

שיא שד טכנולוגיה בבנקאות

בנ ק המזרח ה מ או חדת

1איש השנה תשנרה(המשך מעמוד ) 14
יחסית, וגם כשליט על הצנזורה האמנותית לא הצדיק את
החששות הכבדים שהתלוו למינויו.
קודמו במישרד, יוסף בורג בן־האלמוות, השתתק בצורה
מדאיגה. הוא חלה ונותח. אך היה נדמה שלא רק בשל כך איבד את
החשק. ירידתו מן הפיסגה שאליה הגיע בממשלת־בגין היתה

ראש קטן: הטראומה ש ל מירחמת לבנון
תלולה מדי. כשר זוטר מאוד בממשלה — השר לענייני דתות —
לא מצא את מקומו ואת לשונו.
בשנה שבה בלטה המערכת המישפטית כקו־ההגנה העיקרי
לדמוקרטיה, בלט שר־המישפטים משה נסים לרעה. מול
גל השמצות על בית־המישפט והיועץ המישפטי, עמד נסים
בקומה שפופה. הם עמדו במאבק בילעדיו. מדי פעם הגן על.
המערכת, אך עשה זאת כאילו כפאו שד.
כנץ מופלג העומד אי־שם בין חרות והתחייה, פזל ״ליברל״ זה
לעבר הימין הקיצוני. תחת לעמוד בראש ההסתערות המישפטית
על הגזענות, השתדל למצוא ״איזון״ בין הגזענים של מאיר כהנא
ובין קורבנותיהם המיועדים. החוק נגר הגזענות לא עבר בכנסת
בתשמ״ה. אד נסים עשה מאמץ עצום כדי להעביר בכנסת את
החוק האוסר פגישות־שלום עם פלסטינים חברי־אש״ף, והיה מוכן
למשבר ממשלתי למען חוק שערורייתי זה, שגרם לגל־מחאה
ברחבי העולם.
כאשר העביר נסים בכנסת את החוק שנועד למנוע את הופעתו
של כהנא בבחירות הבאות, הקפיד לנסח את החוק כך שיוכל

למנוע — כפי שהוא מקווה — גם את הופעתם של ערבים בבחי רות.
היה זה ״חוק נגד הגזענות ונגד הערבים״.

> השולטים ננינה
^ ין שני הגושים הגדולים בממשלה, ששיתקו איש את רעהו,
* * ושהיו משותקים גם בתוככי עצמם בגלל היריבות של
מנהיגיהם. השתרע הגוש הדתי.
כוחו של גוש זה הוא תעלומה ישראלית. מי שמנסה לפענח
תעלומה זו באמצעים פוליטיים בלבד, ייכשל. שורשיה עמוקים
הרבה יותר.
מבחינה פוליטית, היה כוחו של גוש זה בממשלה הנוכחית
צריך לקטון. בניגוד לרוב הממשלות בישראל עד כה, היתה
ממשלה זו בלתי־תלוייה לגמרי בקולות הדתיים 43 .קולות
מיפלגת־העבודה יחד ושינוי, יחד עם 41 קולות הליכוד, הספיקו
בהחלט לכל הצרכים של הקואליציה.
יתר על כן, כוחו של הגוש הדתי כולו ירד משיא של 18 קולות
בכנסת ל״ 12 בכנסת ה־ ,11 וגם אלה מפוצלים עתה בין ארבע
סיעות.
אולם הדתיים שלטו גם בכנסת זו בכיפה. היו להם שלושה
נציגים בממשלה(פרץ של ש״ס, בורג של המפד״ל והשר־בלי״תיק
יוסף שפירא, נציג מורשה וגוש־אמונים) ועוד סגן־שר(מנחם
פרו ש של אגודת־ישראל) .הם המשיכו לקבל סכומי־עתק עבור
מוסדות־החינוו שלהם ושאר צרכיהם. אמנם לא הצליחו השנה
להביא לחקיקת חוקים חדשים(איסור החזיר, איסור החמץ, גיור
כהלכה) ,אך קולם נשמע והכריע בסוגיות רבות, החל בקליטת
האתיופים וכלה בענייני המחתרת. נציגם הבולט ביותר, תרתי
משמע, ח״כ אברהם שפירא, שלט בכיפה.
מבחינה פוליטית־טכנית, היה ההסבר לתופעה זו טמון בחישובים
לגבי פירוק הממשלה. במיקרה זה, זקוק כל צד לדתיים
להקים ממשלה צרה, או כדי למנוע בעד יריבו להקים ממשלה
כזאת. למעשה היתה ממשלת־האחדות־הלאומית פדרציה של שתי
ממשלות צרות, שכל אחת מהן היתה זקוקה לקולות הדתיים.
אך מכניקה זו אינה מסבירה את התופעה באמת. היא טבועה
במעמקי התודעה של המימסד כולו. גס רוב ה״חילוניים״ בו חשים
בסתר ליבם בנחיתותם מול פני הדתיים, מפאת ריקנותו הרעיונית
והרוחנית של המימסד החילוני. טענתם של הדתיים, שהם ״יהודים
אמיתיים״ או ״יהודים טובים יותר״ ,מתקבלת למעשה גם על־ידי
המימסד החילוני.
לולא כן, יתכן שלא היתה אפשרית הפרשה שהרגיזה השנה את
הציבור החילוני יותר מכל פרשה דתית אחרת. היא נגעה לעלייתם
של יהודי אתיופיה.
כאשר נודע לראשונה ברבים שיהודי אתיופיה הגיעו ארצה
בהמוניהם, הציפה את הארץ התלהבות. היה זה רגע״האור של
השנה כולה. הציבור המתוסכל, שהחל מרגיש כי המדינה כולה
איבדה את יעודה, התלכד סביב ההכרה שהנה ממלאה המדינה את
יעודה המקורי: להציל יהודים הנתונים בסכנת־מוות. תמונות
הרעב ההמוני באתיופיה עשו לפני כן רושם עמוק בישראל, כמו
בעולם כולו. העולים כבשו את לב המדינה בחביבותם.
הידיעה על העליה האתיופית נודעה בגלל דליפה חמורה, אחת
מרבות שהעכירו את האווירה של תשמ״ה והשנים הקודמות.
מכיוון שהיו מעורבים במיבצע גורמים זרים רבי־חשיבות, ויהודים
אתיופיים רבים עוד היו במולדתם ובדרך, היתה הדלפה זו חמורה
במיוחד. אך ההתלהבות על בואם השכיחה גם זאת.
הגל הראשון של ההתלהבות הספיק בקושי לשכור, כאשר
החלה התקפת־הגגד של המימסד הדתי. הוטל ספק ביהדותם של
העולים האתיופיים כיחידים, אם כי לא ככלל. נדרש מהם לעבור
טכס של ״גיור לחומרה״ — הקזת־דם או טבילה. כך נהגו
בעולי אתיופיה גם עד כה, כשבאו כיחידים, אך מכיוון שעצם
בואם לארץ נשמר אז בסוד כמוס, לא נודע הדבר לציבור הרחב.
הפעם גרם הדבר להזדעקות ציבורית. האתיופים עצמם,
שוותיקיהם הספיקו ללמוד את מינהגי הארץ, יצאו להפגנות

חדוות־הנסיגה:

חיילים

בצאתם

מלבנון

מרשימות, שעוררו סימפאטיה כללית. מה גם שהיה ברור כי היחס
של המימסד הדתי אל שחורי־העור נובע מגזענות מובהקת, מאחר
שלא נדרש דבר דומה מיהודי ברית־המועצות, שחיו במשך 60
שנה ויותר ללא רבנים וללא נשואין וגירושין דתיים.
אך שום דבר לא עזר. המימסד הדתי ניצח, כרגיל.

עולים ויורדים
ך* עולה האתיופי האלמוני היה מועמד סביר לתואר
( 1השנה תשמ״ה. היה דמיון רב בינו ובין העולה החדש
האלמוני, שזכה בתואר איש־השנה תשי״א .-כי גם מחוץ לבעייה
הדתית נפלו עולי־אתיופיה קורבן לכל השגיאות שנעשו. בעת
קליטתם של עולי מארוקו, עולי־עיראק וחבריהם, בראשית
המדינה. התייחסו אליהם כאל ילדים פרימיטיביים, לא הניחו להם
לדבוק במינהגיהם ובתרבותם האותנטית, לא איפשרו להם
להיקלט באמת בחברה הישראלית. שוב התקיימה האימרה
״הישראלים אוהבים את העליה, אך לא את העולים״.
בצדק רב ניתן היה לחפש את המועמד לתואר איש־השנה גם
בקצה השני של הבימה הישראלית, ולהעניק את התואר ליורד

האלמוני.
אין בישראל מיספרים מוסמכים על הירידה, כי זהו אחד הסו דות
המבישים, שאין אוהבים לרבר עליהם. התופעה נקברת תחת
ערימות של סטאטיסטיקות סותרות, כאשר פילפולים סמנטיים
שונים עוזרים להעלים את חומרת התופעה.
אך כל אזרח בישראל של תשמ״ה הרגיש כי הירידה גוברת.
גרוע מזה: הכל ידעו שהמוני ישראלים יושבים, כאילו ,״על
המיזוודות״ .הים כבר ירדו מבחינה נפשית, ואך ממתינים לדחיפה
האחרונה כדי לרדת גם גופנית.
גרמו לכך סיבות רבות. הבולטת ביותר היתה הכלכלית: אי־אפשר
היה ״לגמור את החודש״ ,לאנשים בעלי־כישורים היה קל
להרוויח בחו״ל פי שניים ושלושה. אך חשובות יותר היו הסיבות
שמתחת לפני השטח. ובראשן: הפחד מפני המילחמות הבאות.
אימרה תדירה, שנשמעה במהלך תשמ״ה, היתה :״בני הוא עכשיו
בן ...אני לא רוצה שכאשר יגיע לגיל־הגיוס יצטרד לעבור את

״זה״ היה מילחמת־הלבנון.

..#ותסס ואש קסן״
ך * גוף שבי צ ע את המילחמה — צה״ל — לא העלה מועמד
1 1לתואר איש־השנה תשמ״ה.
הרמטכ״ל, משה לוי, הוא איש אהוד, והציבור הישראלי מכל
הגוונים אכן אהד אותו. בסוף תשמ״ה היה קשה לזכור כי אך לפני
שנתיים וחצי היה צה״ל נתון בידי רפאל איתן — אדם שהת גלה
במשך השנה כלאומן בעל נטיות פאשיסטיות. מובהקות, שהיו
משייכות אותו בארץ דמוקרטית אחרת ל״שוליים המטורפים״.
נותר רק הבדל קטן בין האיש ששלט לא מכבר על חייהם —
פשוטו כמשמעו — של מאות אלפי ישראלים ובין מאיר כהנא.
אחרי רפול, היה ״מוישה וחצי״ סמל השפיות. הוא הוציא את
צה״ל סוף־סוף מן הפוליטיקה, ונמנע בעצמו בקפדנות מכל הת בטאות
פוליטית. היו שמתחו ביקורת על החלטותיו המיקצועיות
— כגון ההחלטה להוציא את צה״ל מלבנון ב״שלבים״ ,תמיכתו
בצד״ל והתנגדותו התקיפה לקיצוץ דראסטי של תקציב הביטחון
— אך איש לא חשד שהן נובעות מהשקפות פוליטיות־אידי־אולוגיות.
המיבחן
העיקרי של משה לוי יהיה בשנה הבאה בשטח
המיקצועי. אחרי הטראומה של לבנון יהיה צורך לבנות את צה״ל

הנה מוטלות גופותינו: הרמטכ״ל בין המישפחות השכולות בהלוויית חררי מכונית־התופת

* ,1951 השנה הראשונה שבה בחר העולס הזה באיש
השנה.

^ ^ ש ת שנר ה
(המשך מעמוד ) 17
מחדש — הן מבחינה מוראלית(אחד הביטויים החדשים ששלטו
בתשמ״ה היה ״ראש קטן״) ,הן מבחינה פיסית.

המירו !,תייננוג
ף* סוף תשמ״ה ריאיין עיתון אמריקאי יורד מישראל, ושאל
^ אותו לסיבות החלטתו. האיש, בן־קיבוץ, שם בראש הרשימה
את ההתייאשות מן המדינה בגלל התגברות הפאשיזם בכל
שיטחי״החיים בה.
האדם שסימל תופעה זו — מאיר כחנא — יכול היה בנקל
להיות איש״השנה של תשמ״ה, זו השנה השניה ברציפות. כי כהנא
והכהניזם הטילו את צילם על כל השנה כולה.
לא היה שמץ של ספק בכך שהגזענות במדינה גוברת
בהתמדה. החיכוכים בין יהודים וערבים במדינה גדלו מדי שבוע,
והגיעו לשיאם במאורעות כמו הפוגרום בעפולה, כאשר אספסוף
מקומי ומייובא עח־ לינץ׳ בערבים מזדמנים, אחרי שנודע כי שני
מורים מקומיים נרצחו — כנראה על רקע פלילי רגיל — על־ידי
ערבים.
צעירים שרואיינו בשקיקה בכלי־התיקשורת הביעו ריעות
גזעניות מחרידות, שיכלו לבוא מפי חברי ההיטלר־יוגנד של
שנות ה־ ,׳30 אלא שאז נאמרו על היהודים, ועתה נאמרו על
הערבים. כמעט כל העיתונים, ובראשם שלושת הצהרונים, שפכו
בחריצות שמן על המדורה, בתיקווה שזה יעזור להם למכור
עותקים. מערכת־החינון־ עמדה מול תופעה זו חסרת־אונים —
אחרי שבמשך 37 שנים יצרה את האווירה שהצמיחה אותה.
היו השנה שבועות שבהם היה נדמה שכל אירוע, בכל מקום
ובכל הקשר, מגלה תהומות נסתרות של גזענות פרועה. היה ברור
כי כהנא עצמו לא יצר את התופעה, אלא רק רכב עליה בכישרון
דמגוגי רב.
כל הגופים האחרים של הימין הקיצוני, שניסו להמתיק את
הגלולה הגזענית במעטה של צביעות והתחסדות — נוסח התחייה
וגוש־אמונים — פיגרו במירוץ. כאשר נכנסו חסידי כהנא ל קר
איייציה המקומית של קריית־ארבע, וכאשר עברו מתנחלים רבים
למחנהו של כהנא, נדלק אור אדום גם במיפלגות הימין.
ראשי הימין הקיצוני הועמדו לפני דילמה: להתחרות עם כהנא
על־ידי השמעת המסר הגזעני הגלוי, כמוהו, או להסתייג ממנו.
במשך כל השנה פירפרו רפאל איתן, גאולה כהן, יובל נאמן
ודומיהם על קרני הדילמה הזאת, וכמוהם גם אנשים כמו אריאל
שרון, וראשי האגף הקיצוני של חרות. רבים מהם, כמו מאיר
כהן־אבידוב, שוב לא נבדלו מכהנא במאומה, ואחרים, כמו
עוזי לנדאו ומיכאל איתן, נבדלו אך בקושי.
פירפורים אלה לא עזרו. עם כהנא אי־אפשר להתחרות אלא
בהשמעת התורה הנאצית היהודית בפה מלא ובלא טישטוש —
גירוש כל הערבים מן הארץ, עריכת שפטים בערבים בכל הז דמנות,
הנהגת חוקי־נירנברג, הפלת המישטר הדמוקרטי, הנהגת
דיקטטורה לאומנית־דתית. מי שלא היה מוכן לכך, הפך במהירות
.? 45$£אחרי שהאספסוף ליקק דם וטעם את טעמו, לא היה מוכן
להסתפק בשום נוזל מהול. גאולה כהן ואריאל שרון היו, לגבי
המון־הלינץ׳ של עפולה, דמויות מן העבר.

• בגידת השמאל
^ אשר נערך הפוגרום בעפולה, לא היתה במקום אף קבוצה
אחת של אזרחים שניסתה לעצור את האספסוף. עפולה
שוכנת בטבורו של חבל המשופע בקיבוצים, וביניהם קיבוצי השו־מר־הצעיר.
אף אחד מהם לא התגייס כדי לבלום את המאורעות,
שהתרחשו במרחק של כמה קילומטרים, ואשר הרדיו הודיע
עליהם מדי שעה. בעוד שהגזענים מכל רחבי הצפון נהרו לעפולה,
ואנשי כהנא באו לשם בהמוניהם, לא היתה שום התגייסות נגדית.
זאת היתה אחת התופעות הבולטות ביותר של תשמ״ה —
ההעדרות הבולטת של הציבור האנטי־גזעני בשטח. לא היתה
בארץ אף תנועה המונית אחת, שיכלה למלא משימה זו.
לא זו בלבד שלא קמה תנועה כזאת, מול פני הסכנה הגלוייה
שהכל דיברו עליה, אלא שגם השמאל המסורתי היה נתון במצב
של התפוררות, רפיון, התפטרות והסתגרות.
מכאיבה ביותר היתה ירידתה מן הבימה של תנועת שלום
עכשיו. יתכן כי ירידה זו החלה דווקא ברגע המפואר ביותר שלה:
כאשר כינסה 400 אלף איש אחרי טבח צברה ושאתילא בראשית
תשמ״ג. כדי לרכוש הצלחה זו החליטה קבוצת הפעילים של
התנועה — שלא נבחרה מעולם על־ידי המוני אוהדיה — לעשות
שקר בנפשה. היא הושיטה יד להנהגת מיפלגת־העבודה — אותה
הנהגה שהצביעה בעד מילחמת־הלבנון — וגירשה מן הבימה את
מי שהתנגדו למילחמה מהרגע הראשון.
כמו הדוקטור פאוסט, שמכר את נישמתו לשטן תמורת הנאות
העולם הזה, נפלה תנועת שלום עכשיו קורבן לעיסקה זו. היא
הפכה תלויה במערך, ולא יכלה עוד לפעול אלא כאשר זה התאים
לחשבונות המיפלגתיים שלה.
במשך כל תשמ״ה לא עשתה שלום עכשיו אף פעולה גדולה
במסירת קומוניקאטים
ומשמעותית אחת, אלא הסתפקה
לעיתונים ובכמה פעולות ספוראדיות זעירות.
שתי תנועות־אופוזיציה שמאליות — מפ״ם ור״ץ — שיחקו
את כל המישחקים הפוליטיים הקטנים, כאילו נמצאו בתקופה של
רגיעה חסרת־דאגות. הם דיברו על איחוד ביניהם אך היה ברור כי
ר״ץ חוששת מפני המימסד הוותיק והשבע של מפ״ם, שאין לו עוד
אוגדות של בוחרים, ואילו מפ״ם חששה מפני המנהיגים
האגו־צנטריים של ר״ץ, רודפי־הפירסומת, שיציבות הצלחתם
עדיין לא הוכתה. מנהיגי מפ״ם לא שמחו לקרוא ש״מנהיגים בלי
מיפלגה(ר״ץ) מחפשים מיפלגה בלי מנהיגים(מפ״ם).״
איש בכל המחנה הזה לא היה יכול לזכות בתואר איש־השנה.
כי המחנה כולו עסק רק בהנפקת קומוניקאטים לכלי־התיקשורת,
ונוכחותו ברחוב היתה אפסית.
אמן הז׳אנר הזה היה יוסי שריד, אלוף הפירסומת העצמית,

שהגיע לשליטה כימעט בילעדית בחלק ניכר של
כלי־התיקשורת. היה זה הישג אישי המעורר התפעלות, ללא
תקדים. שריד עשה בטלוויזיה, ברדיו ובעתונות כבתוך שלו אד
לא היה בהישג זה כדי לבנות כוח פוליטי ממשי.
שריד פרש בסוף תשמ״ד ממיפלגת־העבודה והצטרף לר״ץ.
הברית לא היתה קלה, מכיוון שגם מנהיגת ר״ץ, שולמית
אלוני, שראתה בר״ץ את יצירת כפיה ורכושה הבלעדי, מקדישה
את עיקר מירצה לכלי־התיקשורת, כשהדגש הוא על אישיותה
שלה. השלישי בחבילה היה רן כהן, שחלקו במילחמת־הלבנון
כמפציץ ביירות גרם בשעתו לפילוג של״י. הרביעי בחבורה היה
מרדכי בר־און, שפגישותיו עם אנשי אש״ף עוררו את זעם
חבריו. הם חסמו אותו.
ר״ץ שמרה בתשמ״ה על אחדותה, למרות כל הזעזועים, שכללו
גם התקף־לב שבו לקתה שולמית אלוני. הניגודים בין מנהיגיה לא
פרצו החוצה. המיפלגה פעלה יפה. אך במחנה־השלום הרחב יותר
היווה ר״ץ גורם הרסני. אי־אפשר היה לחלום על שיתוף־פעולה
ארבע הסיעות של האופוזיציה השמאלית בכנסת — מפ״ם, ר״ץ,
הרשימה המתקדמת ורק״ח. להיפך, סיעות אלה הצביעו באופן
עיקבי זו נגד זו, בניגוד גמור לסיעות הימין. מפ״ם ור״ץ הסתייגו
בזעם מכל מגע עם רק״ח, ואף עם הרשימה המתקדמת. גם שתיים

ברוח הקולנוע המודרני, הוא היה גיבור בדמות אנטי־גיבור.
האיש האקדמי גבה־הקומה ( 1.80מ׳) ,המתון מטיבעו, שהתמנה
לתפקידו על״ידי ממשלת־הליכוד, והמשרת תחת שר שהוא נץ
קיצוני בעל נטיות אנטי־דמוקרטיות, התעלה השנה לשיאים של
אומץ־לב אזרחי, שהם נדירים מאוד בישראל.
כימעט בכל פרשה חשובה בלטה התערבותו של זמיר. הוא
הוכיח שוב כי,התפקיד יוצר את האדם״ .הוא גם הוכיח שוב כי *
חשיבות תפקידו של היועץ המישפטי במישטר הישראלי עולה
ככל שהממשלה משותקת יותר ומתפקדת פחות. מישהו היה
מוכרח להכריע והתפקיד נפל על היועץ המישפטי, בעל כורחו,
כאשר במדינה שולטת ממשלת־אחדות משותקת.
היה זה זמיר שניהל את המערכה המישפטית נגד כהנא. זמיר
הודיע שהסכם הקואליציה עם אנשי כהנא בקריית־ארבע, שאסר
העסקת ערבים בקרייה, הוא בלתי־חוקי. הוא תמך בהסרת
חסינותו של כהנא, והתנגד — אם כי רק ברמז — להסרת ־׳
חסינותו של מיעארי. הוא היה הכוח שעמד מאחורי הניהול התקיף
של התביעה נגד אנשי הטרור היהודי. הוא סירב רשמית לעכב את
ההליכים נגדם, ואסר הפגנה שנועדה להזדהות עימם פומבית.
בסוף השנה הורה לערער על קולת־העונש של אחדים מהם.
זמיר הוא שקבע שהפגישה הפומבית של מישלחת התנועה

אי של שפיות: נשיא־המדינה חיים הרצוג מרחף בחוף טאבה השנוי־במחלוקת
אלה לחמו זו בזו בשצף־קצף. גם ר״ץ וגם רק״ח ראו ברשימה
המתקדמת אוייב חמור יותר מאשר הליכוד.
היה זה שריד, איש ר״ץ, שסלל השנה את הדרך לשלילת
חסינותו של מוחמד מיעארי, איש המתקדמת, כאשר תבע
ממנו להשפיל את עצמו על־ידי מסירת הודעה מוכתבת, שבה היה
עליו להסתייג מן ״הטרור של אש״ף״ מבלי להסתייג בו זמנית מן
הטרור היהודי. שריד תרם תרומה חשובה למניעת מיפגש עם
חברי־אש״ף באמסטרדאם, שנועד לבירור סיכויי השלום. ר״ץ, כמו
מפ״ם ושלום עכשיו, שללה מיפגשים עם נציגי־אש״ף. כולם ביחד
נמנעו מלקבוע עמדות ברורות בזכות משא־ומתן בין ישראל
ואש״ף, וחתירה לשלום המבוסס על דו־קיום בין ישראל ומדינה
פלסטינית. בהעדר מצע ברור כזה, שיש בו כדי להציג
לגישת הימין הקיצוני ולפעולת
אלטרנטיבה ברורה
ממשלת־האחדות, היה מחנה־השלום הישראלי חסר־אונים.
מובן שאין להאשים בכך אישים אלה או אחרים. חולשת
השמאל הישראלי ופחדנותו, כמו כוחו של המחנה הדתי ועלייתו
של הימין הקיצוני, היו תוצאות של זרמים עמוקים יותר בנפש
הלאומית.
בשעתו אמר הגורו האופנתי של השמאל, עמום עוז, שהוא
נקרע בליבו בין גוש־אמונים ושלום עכשיו. יעקב חזן, מנהיג
מפ״ם הזקן, שהשפיע גם השנה על מיפלגתו, שיבח בשעתו את
גוש״אמונים על הלהט החלוצי שלו. שלום עכשיו לא הסכימה
מעולם לחברותם של ערבים בשורותיה, ויצאה בשעתה מכליה
מרוב זעם על שמישהו הציג באחת מהפגנותיה שלט מאולתר, ובו
הדגלים השלובים של ישראל ופלסטין. התנגדותה הטוטאלית של
ר״ץ לכל מגע עם הרשימה המתקדמת נבעה, בלי ספק, מן העובדה
שבתנועה יהודית־ערבית זו בולטים הערבים בהנהגה ובייצוג.
השמאל הישראלי ותנועת־השלום הישראלית לא היו נראים
השנה כפי שנראו, כאסקופה נדרסת, אילו עמדו על בסיס רעיוני
ורוחני מוצק. המוראל הירוד שלהם לא נבע מן המצב במדינה,
שמחדליהם תרמו לו תרומה חשובה, אלא גם מן הסתירות
העמוקות בנפשם פנימה.

0זמיו: האנסי־ג־נוו
ך* העדר התגייסות אמיתית של כוחות השלום והקידמה
^ להגנה על הדמוקרטיה, נפל תפקיד זה, מאונס, על
המישפט.
אחד המועמדים הסבירים ביותר לתואר איש־השנה היה יצחק
זמיר, היועץ המישפטי לממשלה.

המתקדמת לשלום עם יאסר ערפאת היתה חוקית, מכיוון
שנועדה למטרה לגיטימית (קידום סיכויי השלום) .הוא תבע
לסלק את חברי־הכנסת הימניים, שהתבצרו בבית בקסבה של
חברון. הוא דרש להעמיד לדין את תת־אלוף יצחק מרדכי^ ,
שהשתתף בתשמ״ד בהכאתם־למוות של שני צעירים ערביים,
שחטפו אוטובוס. החלטה זו סוכלה על־ידי התובע הצבאי,
בהעמידו את מרדכי לדין לפני קצין יחידי, חברו־ליחידה, שטיהר
אותו כמצופה אחרי בירור קצרצר.
גם בעניינים מסוג אחר היה זמיר תקיף בדעתו. השנה אסר על
הממשלה לחלק תקציבים למוסדות דתיים, אלא על פי י
קריטריונים אובייקטיבים. אם תתבצע החלטה זו, היא תשים
במידה רבה קץ לשימוש בכספים אלה כבתשלומי־שוחד
קואליציוניים. זמיר החליט להעמיד לדין קצין־מישטרה בכיר
(אברהם תורג מן) שנחשד בעדות־שקר נגד קצין אחר(א סך
חפץ) .הוא תבע להסיר את החסינות מח״כ שנחשד בעבירה
פלילית (שלמה עמר מסיעתו של עזר וייצמן) ,אך עמד
חסר־אונים כאשר הכנסת ביזתה את עצמה וסירבה להיענות
לבקשה.
כל המעשים האלה, ורבים כמותם, הפכו את זמיר מוקד קבוע
להתקפות הימין הלאומני והגזעני — התקפות שהיו אחד
מסימני־ההיכר של תשמ״ה.
זמיר יכול היה למלא את תפקידו מפני שלא נמצא בממשלה
המשותקת רוב להדחתו, ומפני שהוא שירת מערכת מישפטית
שבראשה עמד בית־המישפט העליון, שגם הוא עמד איתן מול
הגלים העכורים של הגזענות. בהנהגת מאיר ש מגר התייצב
בית־המישפט, בצורה מודעת וחד־משמעית, להגנת הדמוקרטיה* .
חוסן דומה הראה גם האיש, המסמל׳ את המימסד בתוקף
תפקידו — נשיא־המדינה חיים הרצוג. ממישכן נשיאי־ישראל
הקרין רוח של הגינות, שפיות וסובלנות, שהיה בה ערך חינוכי
חשוב במאבק הפנימי על נפשה של ישראל.

איש השנה תשמ״ה
האיש שהיה מופקד על הישרדות המימסד מול פני
התקפת־המחץ של הגל הגיזעני־לאומני־דתי היה, מטב;
הדברים, ראש־הממשלה, שי מעון פרם.
במשך יותר משנות־דור חתר שימעון פרס לתפקיד זה. הגורל
הביא אותו אל המקום המיוחל בשעה קריטית לעצם קיוב
הדמוקרטיה הישראלית.
לטובה או לרעה — הוא היה איש־השנה תשמ״ד.

איש השנה תשס ה

ארוכוז

ך * אי ש שהגורל הפקיד אותו על הדמוקרטיה הישראלית
\ הנצורה, מול פני האתגר החמור ביותר לקיומה, אינו גיבור
כאריזמטי, מנהיג סוחף בחזונו המרהיב או בלשונו המשלהבת.
שלא כמו מנחם בגין, אין לו הכישרון להלהיב המונים בכוח
לשונו.
שלא כמו משה דיין, אין לו הכאריזמה האישית, שאיפשרה
לצבה מנהלל לשבות אנשים בחיוך קל ובניצנוץ של עין.

שימעון פרם, אי ש השנה תשמ״ה, הוא האנטי־גי
בור בה״א הידיעה.

• 3נט ו1צונ
* * ל פני מירקע הטלוויזיה הוא נראה צעיר ודינאמי. כשהמצ־
^ למה נחה על פניו, הוא חושף שתי שורות של שיניים צחו רות,
שהושתלו בפיו לפני שנתיים, כאשר התכונן לסיום המירוץ
המאראתוני שלו אל ראשות־הממשלה.

אולם מקרוב, מתרשם בן־שיחו קודם כל מן
העצבות של עיניו.
עיניים אלה, שפינותיהן החיצוניות שמוטות כלפי מטה,
משוות לו הבעה של כלב מסוג באסט. זהו מבט של אדם שבע־אכזבות,
הרגיל לספוג מלקות על לא עוול בכפו. אחרי שנה
כראש הממשלה, נוספת על כך נימה של עייפות.
אף שמלאו לו זה עתה 62 שנים, יש ל-שימעון פרס גוף צעיר.
מרחוק אפשר לחשוב שהוא בן •40 אר רושם זה נמוג מקרוב. פניו
אינן מקומטות, אך מבט העיניים החומות, נעדרות־השימחה,
ומשהו שאי־אפשר לאתרו, מגלים תוגה והשלמה של אדם קשיש
יותר.
בתום השנה הראשונה של שילטונו, היו הריעות עליו חלוקות.

רבים הופתעו לטובה. התדמית השלילית שרדפה
אחריו במ שך בל חייו, התדמית של אדם בלתי־אמין,
איש־קנוניות, אדם הדואג רק לעצמו, נמוגה.
פרס זכה בהערכה אצל רבים בשל המאמץ הבלתי־נלאה
שהשקיע בטיפול בבעיות השוטפות של המדינה, כשהוא אץ
ממשבר למשבר ועובד מבוקר עד ערב .״האיש באמת משתדל,״

פרס הציבורי: עליז ועממי

אמר בהערכה חסרת־חיבה אחד מיריביו בממשלה .״הוא עובד
קשה. מרגישים שאיכפת לו. יש לו רצון טוב.״ ההמונים הבחינו
בכך, והדבר השתקף בעליית הפופולריות שלו בסקרי דעת־הקהל.

״האיש
פ שו ט איננו רציני,״ אמר, לעומת זאת,
אחד מחבריו־למיסלגה .״אין הוא מפוגל לקבל הח לטות
מרחיקות־לבת. הוא בורח מבל הבעיות הגדו לות,
ומשקיע את עצמו באלף ואחד פרטים קטנים,
שצריך היה להשאירם לשרים ולעוזרים. במקום
לפתור את הבעיות הגדולות, הוא דוחה אותן. במקום
להכריע, הוא מטייח.״
״אין לו ברירה,״ אומרים חסידיו .״הוא נתון במיטת־סדום של
ממשלת־האחדות־הלאומית, שנכפתה עליו על־ידי הבוחרים,
ואינו יכול לזוז. אילו היה חופשי, היה עושה גדולות!״
״ממשלת־האחדות היא תירוץ נוח,״ משיבים על כך מבקריו.
״היא מאפשרת לו לנהוג כפי שהוא אוהב לנהוג במילא —
לדחות את כל ההכרעות, ולהימנע מהחלטות בלתי־פופולריות.
אין לפרס תפיסה כוללת וחזון מדרבן, וטוב לו לדרוך במקום.״
ובנוסח אחר :״אם הליכוד הוא בשר והמערך הוא חלב, פרס
הוא פארווה״.
בסוף תשמ״ה החליטה הממשלה, ביוזמת פרס ומישרר־האוצר,
להנהיג ״שקל חדש״ ,שיהיה שווה 1000 שקלים קודמים, אכולי
האינפלציה הדוהרת. היתה זאת החלטה אופיינית לפרס: היא לא
שינתה דבר במציאות, אך היה בה שינוי קוסמטי חיובי. היא לא
פתרה אף לא אחת מן הבעיות הגדולות, ההורסות את הכלכלה
הישראלית, אך היא יצרה רושם של שינוי ותזוזה. היא לא
הכאיבה לאיש, למרות שנגעה לכל אדם במדינה. היא חיזקה את
הרושם שבראש הממשלה עומד אדם המקבל החלטות.

היא נועדה להרגיע ,״ליצור אמון״ ,״להשפיע על
האווירה״.

הצווו והיות אוזונ

^ דעת מקטרגיו, זוהי הבעיה האמיתית של שימעון פרס:
/העיסוק הבלתי־פוסק בתדמית, בדעת־קהל, ביצירת״אווירה,

בחגיגת בר־מיצווה בקריית־מלאב׳

תוך דחיית העיסוק במהותם של דברים, בבעיות העמוקות.
שימעון פרס לא התכחש לכך. להיפך: הוא טען כי משימתו
העיקרית היא ״לגשר על פני התהום״ שנוצרה בין הימין והשמאל
במדינה, לשכך את השינאה ההדדית. למען משימה זו עשה
פשרות מדי יום ונמנע מהחלטות, אשר יכלו לעורר התנגדות
חריפה מצד חלק זה או אחר של הציבור .
מול פני הסכנה הממשית של עליית הפאשיזם במדינה,
התגברות הגזענות ועליית הגל הלאומני־דתי, לא עשה דבר. מול
פני האסון הכלכלי, המאיים לקבור תחתיו את המשק הלאומי,
עסק תחילה בתיקונים קוסמטיים, וכאשר לא היה מנוס מהחלטות
מכאיבות יותר — ביצע ניתוח חלקי, אך נמנע מן הניתוח
הדראסטי הדרוש, שהיה מקומם נגדו את התשלובת הצבאית־תעשייתית
(קיצוץ תקציב הביטחון) ואת הצמרת הכלכלית־חברתית(גביית
מס־אמת) .ההזדמנות החד־פעמית שנוצרה בשנה

פרס הפרטי: מבט עצוב בעיניים. הבעה של דאגה. עייפות והשלמה

איש חשש תשנרה
השפיע בואו של אח, שגזל לפתע מהילד בן־השנתיים את
המונופול על אהבת ההורים. אין בכך הסבר לתמונה המצויירת
בקטע זה.

(המשך מעמוד ) 19
זו להתקדם לעבר הסדר״שלום הוחמצה בכוונה, מפני שחייבה
החלטות קשות ומרחיקות־לכת.

לעומת זאת ה תרוצץ פרם כמעט מ ת יום ברחבי
הארץ, לחץ ידיים בקריית־שמונה, נישק תינוקות
בקריית-גת, טס במסוק לחתונה של עשירים, הצטלם
בחגיגת בר־מיצווה של עניים. כאשר התערב בקרב
ההמון היתה הנאתו גלוייה לעיץ — אולי מפני שזכר
שאותם ההמונים המטירו עליו עגבניו ת לפני ארבע
שנים בילבד.
בהזדמנויות אלה שפע פרס חיוכים ואופטימיות, אך שפת־הגוף
שלו העידה על אי־נוחות. אין הוא איש־חברה מטיבעו, ואין
לו החן הטיבעי של עזר וייצמן או הסמכותיות הטבעית של
מנהיג־המונים כמו מנחם בגין. אך היה חשוב לו להוכיח —
וקודם כל לעצמו — שההמונים אוהבים אותו.

הכמיהה העמוקה הזאת לפופולריות, הצורך בהוכחה
היומיומית שהוא מקובל, שהוא זוכה בחיבה,
שלטה בכל מע שיו ומחדליו.
זוהי, כמובן, מחלה מיקצועית של פוליטיקאים — ויתכן שמי
שאין לו צורך כזה אינו עולה כלל על בימה ציבורית. אד אצל

מדוע התאנו הילדים ל שימעון הילד? מדוע היפו
או תו? לא הד אלה בריונים פולניים אנטי־שמיים,
אלא ילדים יהודיים, בעיירה שכולה יהודית וש שפ ת־הלימוד
בבית-הספר שלה היתה עברי ת. אץ די בהסבר
שהילד היה מ תבודד וקורא ספרים. משהו חסר
כאן.
ומדוע לא הגיב הילד כפי שמגיב ילד רגיל, גם כשהוא שונא
אלימות? מדוע הניח לאח — הצעיר ממנו בשנתיים! — להגן
עליו? אין זה רגיל שילד בן 8סומך על הגנתו של אח בן .6
הנימה של ״מדוע הם מכים אותי? לא עשיתי להם כלום!״
חוזרת לכל אורך חייו של שימעון פרס. כעבור 25 שנים, כאשר
היה עוזרו של בן־גוריון ושותפו של דיין, השמיע את אותה
התלונה מול מטר ההתקפות עליו. מדוע הם מתקיפים אותי? —
שאל. והשיב: הם מתכוונים להתקיף את בן־גוריון ודיין, ואינם
מעזים, על כן ניחתות המכות עליי. ובנימה של מרירות עמוקה
הוסיף: בן־גוריון הגן עליי לפעמים, אך דיין לא עשה גם זאת• .

בזיכרונות-ילדות אלה י ש הסבר רב למעשים של
ראש-הממשלה בתשמ׳׳ה. הילד המתבודד, המוכה,
שהילדים לעגו לו ו עינו אותו, זהור! לאהבה כשם

שסיפר בעצמו, בתמימות־מה :״לא האידיאולוגיה הצופית של
תנועה זו משכה את ליבו,״ כתב הביוגראף מתי גולן ,״אלא
העובדה שהיתה זאת הגדולה והמקובלת בין תנועות־הנוער
הציוניות בעיירה ״.כבר אז הגיע שימעון פרס אל המקובל.

עובדה פיקאנטית: מנחם בגין, המבוגר מפרס
בע שר שנים, הצטרך גם הוא בנ עו ריו לזמן־מה ל תנועת
השומר הצעיר בעייר ת מולד תו הפולנית,
ברסט־ליטובסק.
בתל־אביב הקטנה התעוררה השאלה מחדש. למי להצטרף?
פרס :״נדרתי ממוערון־נוער למועדון־נוער, למצוא חברה שתה לום
את תיקוותיי הכמוסות. רוב חבריי הלכו לתנועת־הצופים.
מעולם לא הייתי רקדן מעולה, ובצופים הירבו לעסוק בזה״.
גם זהו וידוי מעניין. תנועת־הצופים היתה תנועה מקובלת,
חסרת צבע. אך לא בשל כך מאס בה פרס, אלא מפני שעסקו בה
הרבה בפעילות חברתית, כגון ריקודים. הנער, שלא הרגיש בנוח
בפעולות חברתיות כאלה, לא מצא שם את מקומו. פרס לא הסביר
מה היו ״תיקוותיו הכמוסות״.
בבית־הספר למיסחר היתה לו הפגישה ששינתה את כל חייו.
מולה כהן, שהיה לאחר מכן אחת הדמויות הבולטות של הפלמ״ח
ואחד המפקדים הבולטים במילחמת־העצמאות, היה בנו של
מנהיג ״הנוער העובד״ — תנועת־הנוער המימסדית בה״א
הידיעה, שהיתה מין שילוב של אגודה מיקצועית הסתדרותית
לנערים עובדים (ואז היו רבים כאלה) ותנועה חלוצית חינוכית.
מולה גייס את שימעון — וכך החלו יחסים שעברו במהרה לפסים
של שינאה לוהטת ורבת־שנים.

בפניך דו ב הוז של הנוער העובד בתל-אביב גילה
הנער שי מעון פרסקי את בי שו ריו המיוחדים ואת
היעוד שלו בחיים. הוא ידע לדבר והוא יד ע לארגן.
הטבע חנן או תו בקול-באס עמוק, המוסיך תמיד
מימד של שיכנו ע לעסקן פוליטי. הנערים היו מובנים
להקשיב לו. הוא גם הצטיץ בסבלנות האינסופית,
הדרושה למי שרוצ ה לבנות אירגון פוליטי.

מישפחת פרסקי 1945 יושבים -האב, האם ושימשן, עומדים -כרמלה, גר שון וסוגיה
שימעון פרס הורגת כמיהה זו גם מתחומי הצורך של הפוליטיקאי
הרגיל. נדמה שזהו צורך נפשי עמוק, רכיב בסיסי באופיו, תוצאה
של חוויות אישיות שפצעו פצעים עמוקים בנפשו.

.מווו! הס דנים אוחי ד
ך * ילד הוא אבי האיש. אצל כל האנשים — ובכללם הפו(
1ליטיקאים — אפשר למצוא את ההסבר לקווי־אופיים בנסיר
נות הילדות. אך הילדות של פרס שרוייה בערפל מוזר.
אחד מחסידיו המושבעים, העיתונאי מתי גולן, כתב ביוגראפיה
של פרס, שהיא למעשה אוטו־ביוגראפיה משוכתבת.
ברור כי רוב הפרקים בספר באו מפי פרס עצמו. בספר זה, המכיל
273 עמודים, מוקדשים פחות משני עמודים לכל תקופת־החיים
מיום הלידה בעיירה וישניווה בפולין עד לעלייתו ארצה, בגיל
. 10 ברור כי שימעון פרס לא אהב לדבר על ילדותו.

אולם ב־ 800 מילים אלה טמון אוצר בלום של
מידע — עקבות ברורים המובילים אל אופיו של
שי מעון פרם האיש.
״אביו היה יערן, שלרגל עסקיו נעדר מהבית לתקופות
ארוכות ״.פריט זה בתולדות־חייו דומה מאוד לביוגראפיה של
אריאל שרון. שגם אביו, האגרונום, נעדר באורח־קבע מהבית. אך
בעוד שאריאל שיינרמן הקטן גדל בחסות אמו הדומיננטית,
הנוקשה והקשוחה, בכפר ארצישראלי, הרי שימעון פרסקי הקטן
גדל בחסות סבו הדתי, בעל־מלאכה שייצר מגפי־לבד, בעיירה
פולנית קטנה שהיתה כולה יהודית.
וכאן בא תיאור מוזר ביותר:
״בעידודו ובהשראתו של הסב נמשך שימעון גם אל השירה...
היתה זאת התמסרות שגבלה בהשתעבדות. כאשר הילדים
האחרים היו משחקים, שימעון היה קורא. כאשר חבריו עסקו
במעשי־שובבות, שימעון היה פורש עם גיבוריו אל עולמות
מופלאים ורחוקים.
״אהבות אלה עלו לו, בשנות ילדותו, ביוקר רב. הוא היה אשם
בחטא שילדים אינם סולחים: הוא היה שונה. על כך הם הענישו
אותו בהתאנות, לפעמים אף במכות. הוא לא היה מחזיר, ואפילו
לא מנסה להתגונן. לגופו לא הכאיבו המכות, אולם הם פצעו
עמוקות את נפשו. לאמו, ששאלה אותו מדוע אינו מתגונן, היה
אומר בתימהון ובכאב, :למה הם מכים אותי? — לא עשיתי להם
כלום!׳
״אחיו גרשון, הצעיר ממנו בשנתיים, הפך למגינו ולנוקם
ניקמתו. בחמת־זעם היה נלחם בכל מי £זניסה לפגוע באחיו,
לפעמים מכה, לרוב מוכה...״
אין מיוחד בכך שילד מתבודד מוצא מיפלט בספרים ואינו
מסתדר בחברה. איר השפיע עליו העדרות האב מהבית? איד

שאדם, שהורעב בי מי ילדותו, זקוק כל חייו לשפע של
אוכל. ההרגשה ש הציבור מקבל אותו — אם לא
אוהב אותו — מהווה סיפוק לרעב י שן אצל אדם
שסבל בילדותו, וגם בהמשך חייו, מדחייה כה רבה
מצד עמיתיו.
העובדה ששימעון פרס — הילד שימעון פרסקי מבית־הספר
בווישניווה — הוא עתה ראש־הממשלה, ולא רק מטעם מיפלגה
אחת אלא מטעם קואליציה של כימעט כל מיפלגות־ישראל,
בראש ממשלה של אחדות לאומית, בוודאי משמשת צרי לפצעים
עמוקים בנפשו, שלא הספיקו להגליד מעולם, מפני שבמשך
עשרות השנים שעברו מאז ילדותו ירדו עליו מכות בלא־ספור
שפתחו פצעים אלה שוב ושוב.

נווד מור הצנוים
^ ם ממעט פרם לדבר על ילדותו, כמי שאינו חפץ להיזכר
בחוויות מכאיבות ומודחקות, הרי גם אינו שש לדבר על
שמונה השנים הבאות — מגיל ,10 שנת עלייתו, עד גיל ,18 שנת
הליכתו לקיבוץ.
גם לתקופה זו — החשובה בחייו של כל אדם — מוקדשים
בספר רק חמישה עמודים, וגם ממנה נעדרת החדווה.
שימעון הגיע עם אמו ואחיו לארץ ב־ ,1934 שנתיים אחרי
אביו, שבא ארצה לבדו. המישפחה גרה ברחוב העבודה בתל־אביב.
האב סחר בעצים ובתבואות בתל־אביב, והבן הלך בארבע השנים
הבאות לבית־הספר היסודי בלפור. כרוב הילדים, רכב לשם על
אופניים.
תל־אביב של 1934 היתה עיר אופטימית, מתרחבת, אם כי לא
יפה. העלייה ההמונית מגרמניה שינתה את פניה. בעיני עולי-
גרמניה היתה זאת עיר קטנה וחדשה. בעיני הילד מן העיירה
ווישניווה היתה זאת מטרופולין מהממת ביופיה .״כיצד תיתכן
עיר נאה ממנה?״ שאל את עצמו, כפי שסיפר כעבור שנים.
בימים ההם היה נער, בהגיעו לגיל ,14 צריך להחליט על דרך
חייו. האב פרסקי החליט לשלוח את בנו הבכור לבית־הספר
למיסחר.

שם מצא את יעודד האמיתי — לא המיטהר, אלא
העסקנות.
בני 14־ 15 של אז נמשכו אל המחתרות. האירגון הצבאי־הלאומי,
שהתחיל לשבור את ״ההבלגה״ ולבצע פיגועים בבריטים
ובערבים, משך רבים. אחרים, היותר קונפורמיסטיים, הלכו אל
אירגון־ההגנה. תנועות־הנוער מילאו תפקיד מרכזי בחיי הנוער
והציבור כולו. לא פעם נקבעה דרך־חייו של אדם עד עצם היום
הזה על פי התנועה שאליה הצטרף, לרוב במיקרה, בהיותו נער.
בפולין הצטרף שימעון הקטן לשומר הצעיר. מדוע? כפי

קל לתאר מה נתנה העסקנות לפרסקי הנער. הנער שהרגיש
כל חייו שהחברה דוחה אותו, שישב בצד והתבודד עם ספריו
כאשר האחרים עסקו במעשי־קונדס, בספורט ובריקודים, יכול
היה בעזרת העסקנות להיות למרכז־החברה. הוא לא הפך לרקדן
טוב, ולא זכה לפתע בחן אישי, אך הוא זכה בהערכה.כמי שידע
לקום ולדבר בנימה של ביטחון עצמי עמוק, וכמי שידע להיות
פעיל, לארגן דברים, לשבת בישיבות.
לא קל היה להיות נער־עולה בישראל של שנות ה־ .30 בארץ
גדל דור חדש של צברים, שהתייחסו בבוז אל החדשים, השונים,
בעלי המיבטא הזר (ובשפתו של פרס דבק עד היום שמץ של
מיבטא אידישי, למרות שגם בפולין היתה שפת־אמו, לדבריו,
עברית ).הם לא היו ״משלנו״ .אם לא היו ספורטאים, רקדנים,
חברה׳מנים, היה מצבם קשה עוד יותר — ושימעון פרס לא היה
אף אחד מאלה, בעוד שחברו, מולה כהן, היה ממש התגלמות כל
התכונות האלה.
אך כמארגן יכול היה שימעון פרס להתחרות עם כולם כבר אז.
הצברים לא הצטיינו בכך בדרך־כלל. חסרה להם הסבלנות. הם היו
רגילים להשיג את הכל בקלות, מידי הורים ש״רדפו אחריהם עם
בננה״ .הצברים של אז, שלא ידעו שום שפה זרה, ולא קראו אלא
המיבחר הדל שהיה קיים בעברית, לא אהבו לקום ולדבר בציבור
— מעשה שלא היה נאה לחברה׳מן אמיתי.

באינסטינקט בלתי־טועה מצא פרם את הנתיב
האחד ש בו יכול היה להתחרות ולנצח — והוא לא
נט ש אותו מאז אך ליום אחד בחייו.

• נעו שמנמו וחיוור׳

ף* ר״הפעולה הראשון — מעין זירת־ניסויים — היה כפר
הנוער בן־שמן, אז אחד מבתי־האולפנה של העילית הישראלית.
פרס הגיע לשם בפרוטקציה — אביו של מולה כהן,
מנהיג תנועת הנוער העובד. סידר מילגה לבנו ולשימעון חברו.

בן־ שמן היה מקום די אכזרי לנער־עולה. בממלכה
זו של צברים, לא היה קל לעולים הצעירים להסתדר.
אחד מהם, נער־עולה מפולין בשם משה תהילימזייגר, הפך את
עצמו לסופר־צבר, ונודע ברבות הימים כסמל הצבריות, דן בן־
אמוץ. שימעון פרסקי, שגם הוא רצה בזמנו לאמץ לעצמו את
השם בן־אמוץ, הלך בדרך אחרת, זו שהתחיל בה בתל־אביב.
נראה שהיה מודע מאוד לזרותו. שוב חשש שמא יידחה. כפי
שהוא תיאר זאת ברבות הימים, היה בעיני עצמו ״נער שמנמן,
סולד מספורט, ולעומת האחרים, השזופים תמיד, פניו היו
חיוורות״.
הצברים שאפו אל הפלחה, המיקצוע האריסטוקרטי בחקלאות
של אז. שימעון עבד תחילה בגן־הירק, ולאחר מכן בחר לעצמו
מיקצוע בלתי־פופולרי — הרפת. אמנם, שם היה צריך לקום
בארבע בבוקר, אך לא היה עליו להתחרות עם הצברים. כדי
להוכיח את עצמו, עבד קשה מאור.
אולם לא זה היה העיקר. בכפר״הנוער ניסו כל תנועות־הנוער
החלוציות להכות שרשים ולעשות נפשות .״השומר הצעיר״
השמאלי־קיצוני ,״הנוער הציוני״ הליברלי ו״גורדוניה״ המתונה
של מפא״י התחרו עם ״הנוער העובד״ .שימעון פרם הפך בדרך
הטבע למרכז סניף הנוער העובד, שהיה לו אופי מחתרתי, מפני
שהנהלת הכפר אסרה הקמת תנועות בגיל הצעיר.
איך הגיע דווקא הוא למעמד בתנועה? הסיבות נעוצות, אולי,
במוטיבציה המוגברת שלו, לעומת עמיתיו שהיו פחות להוטים
אחרי שליטה חברתית. הוא הצטיין בהתמסרות, בעקשנות,
בחריצות, בנכונות להקדיש את עצמו כולו לתפקיד ולהזדהות
איתו, ביכולתו לקום ולהרצות, בשימת־הלב שלו לפרטים, בעוב דה
שקרא יותר מעמיתיו וידע לכתוב ולנסח.
בינתיים ניצל כל רגע של זמן פנוי כדי לכתוב מאמרים,
שירים, סיפורים וכל העולה על הדעת בכל ביטאון אפשרי —
החל בביטאון הכפר, שהוא ערך, וכלה בביטאון הנוער העובד. כך
משך אל עצמו את תשומת־לבם של גדולן התנועה, וסלל את

הדרך לקידום. הוא ידע שיוכל להגשים את מאוויר רק בעזרת
אחד המנהיגים הגדולים.

ואכן, הוא הצליח. ברל כצנלסון, המנהיג האגדתי
של מסא״י, קרא את אחת מר שי מו תיו והזמין או תו
לבי תו.

לפי הסיפורים שסיפר על כך פרס עצמו פעמים רבות, בילה
בן ה־ 17 באותו ערב ראשון שלוש שעות תמימות בחברת המנהיג
הדגול, שהיה אז בן .55 הקשיש הקשיב בסבלנות לדברי הצעיר,
הצעיר שתה בצמא דברי הקשיש. כך נוצרו יחסים, שנמשכו זמן
רב, כשפרס היה מוזמן — כפי שסיפר — מדי יום א׳ לבית
כצנלסון.
קשה לדעת כיום מה היה ייחודו של ברל כצנלסון. הוא לא
השאיר אחריו מסכת של הגות, פילוסופיה או אידיאולוגיה. ייחודו
היה, כנראה, בהשפעתו על בני־אדם במגע אישי.
בגיל זה כבר היה נתיבו של פרס קבוע. כאשר עזב בן ה־18
את כפר־הנוער בדרך אל ההכשרה בקבוצת גבע, היה מובן מאליו
שיהיה עסקן של הנוער העובד בעמק. בקבוצה הקפדנית,
ששמרה במשך זמן רב על מינהגי־עבודה קשוחים, ושבה הפכו
הצניעות האישית ועבודת״הכפיים כימעט לפולחן, עוררה פעילותו
של פרס הצעיר מורת־רוח. הוא נדד ממקום למקום, הקים

מישפחת פרס 1957 שימעון וסוגיה ושני ילדיהם, הבן האמצעי יונתן והבת הבכורה צביר
פעילותו הראשונה, בהנהגת דויד רזיאל, והתכוון לתקופת־פריחתו
בהנהגת בגין שהגיע אז לארץ. אברהם שטרן פרש מאצ״ל
והקים את האירגון שנודע לימים כלח״י.

ירח

הדב ש:

שימעון וסוניה

בתל־אביב

סניפים, אירגן, נאם והקים תנועה — תהליך שהוא חזר עליו
לאחר מכן כמה פעמים בחייו.
על טרוניותיהם של אנשי־גבע אמר פרס :״אני משוכנע עמוק
בלבי, שאני ביישן שאין לו תקנה. אך עליי להשלים עם העובדה
שרבים טוענים שאני אדם הנוטה לקפוץ בראש״.

נראה שלא עלה על דע תו ש אין סתירה בץש תי
התכונות: דווקא אדם ביי שן נוטה לא־סעם למצוא
פיצוי בפעילות־יתר ובשאיפה למנהיגות.

עסקנות נמסום מחחוח

ך * ל זה נראה כהתפתחות טבעית של צעיר השואף לעסקנות
* — אלמלא אירעו הדברים במקום ובתקופה שאירעו.
בשעה שהקאריירה של שימעון פרס, כעסקן של הנוער
העובר, החלה מתפתחת, היו מעייניו של מיטב הנוער בארץ
נתונים לצבא ולמחתרות. המוני צעירים התגייסו לצבא הבריטי.
מקרב אירגון־הרוב, ההגנה, התגייסו הטובים — ובראשם דווקא
חברי ההכשרות — לפלמ״ח. אצ״ל כבר עבר את תקופת־

בשנה שבה היה פרם בהכשרה בגבע ו אירגן את
הנוער העובד בסביבה, נהרג רזיאל בעיראק, נקטל
שטח על־ידי הבריטים בעליית־גג בתל-אביב, הוקם
הפלמ״ח. כל ההתרחשויות האלה עברו על פני פרם
בן ה־ 18 כלא היו.
ידידו, מולה כהן, הלך לפלמ׳׳ח, כפי שעשו מיטב הצעירים
בסביבתו של פרס הצעיר. לדברי פרס, התחילה ההתנגשות בינו
ובין מולה על רקע אידיאולוגי: מולא נטה למארכסיזם נוסח
יצחק טבנקין, פרס לסוציאליזם ההומאני מבית־מידרשו של ברל
כצנלסון. אך סביר יותר. להניח כי הריב האמיתי, שהתלקח
כשינאה יוקדת, התחיל על רקע זה של התגייסות. לא קל היה
בימים ההם להבין צעיר בן ,18 בעל מודעות פוליטית גבוהה,
שלא הלך אל אחד האירגונים הלוחמים.

אבל פרם לא נמ שך למחתרת, כפי שלא נמ שך
לאחר־מכן ליחידות הקרביות של צה״ל. הוא היה
עסקן בכל רמ״ח אבריו. בשטח זה מצא את בי טויו,
את הגשמתו העצמית. כמו כל פוליטיקאי אמיתי,
הוא היה מכור לפוליטיקה, והתמכרות זו נשארה
עימו עד עצם הדם הזה.
אומר הביוגראף שלו, בלי ספק מפיו :״הקוד המוסרי של
החברה הקיבוצית גרס שאין זה נאה לרצות בתפקיד ציבורי. לא

כל שכן לפעול למען קבלתו. שימעון סירב להשלים עם גישה
זו. הוא אהב עבודה ציבורית. הוא רצה בתפקידי־הנהגה, ולא היסס
לומר זאת, .שאפתנות איננה מילה גסה הוא טוען בלהט, .אני
מעריך אנשים אמביציוזיים, שאינם מסתירים זאת.׳״
זאת היתה בהחלט גישה מרעננת אך בארץ־ישראל של 1942
דיברו הזקנים על ״דין התנועה״ והצעירים על ״כל בחור וטוב
לנשק״ .סוניה גלמן, שעימה היה לו רומן מרגש כשלמד בבן־שמן,
הלכה לצבא הבריטי.

אדם צעיר שבתקופה זו תלה בגלוי את עיניו
בעסקנות ציבורי ת היה נדיר בהחלט. כל דבר נדיר
הוא מיצרך מבוקש. צעיר מוכשר, שהיה גם פנוי, גם
שאפתני וגם נאמן למיפלגה היה מיצרך מבוקש עוד
יו תר.
בינתיים עבר הגרעין של פרס מגבע להתיישבות באלומות,
מקום יפה המשקיף על הכינרת. פרס עבד כרועה־צאן, אך היה
ברור כי חברותו בקיבוץ הופכת יותר ויותר לבעייתית. הוא היה
פעיל בנוער העובד. כתב מאמרים בעלון של הקיבוץ ובביטאון
התנועה. ואז הגיעה שעתו.
לוי שקולניק, הבוס הכל־יכול של מחלקת ההתיישבות של
הסוכנות ואחד המנהיגים הבכירים של מפא״י, איש קבוצת דגניה
הסמוכה, בא לאלומות ובפיו הצעה שאי־אפשר היה לסרב לה:
לשחרר את פרס מעבודתו בקיבוץ, כדי שיוכל לעבוד במזכירות
הנוער העובד בתל־אביב.

סווצק׳ נדרו וחינה
ף* ימים ההם התרחש הפילוג הגדול ששיסע את מפא״י.
הפלג השמאלי, בהנהגת טבנקין, הקים את ״סיעה ב״׳ ,ואחר־כך
את תנועת אחדות־העבודה. מפא״י, בהנהגת כצנלסון ובו־גוריון,
שמרה על עיקר כוחה, אך איבדה את אחיזתה בנוער,
בהגנה, בפלמ״ח ובתנועת הנוער העובד.

שקולניק־אשבול גייס את פרם כדי שי מנע את
נפילת הנוער העובד לידי היריבים.
פרס עשה ימים כלילות, חרש את הארץ, הקים סניפים,
ובמאמץ בלתי־נלאה הציל את הנוער למען המיפלגה של בן־
גוריון. הוא עשה זאת באותה עקשנות, דבקות־במשימה וסבלנות
שבהן עזר לבן־גוריון, כעבור 20 שנים, לפלג את מפא״י
שבהנהגת לוי אשכול ולהקים את רפ׳׳י.
בביוגראפיה שלו מופיעה כאן אפיזודה קטנה אך פיקנטית.
פרס היה צריך להגיע מתל־אביב לחיפה. לא היה לו רכב, ומישהו
סידר לו טרמפ במכוניתו של בן־גוריון הנערץ.
בן־גוריון שתק במשך כל הנסיעה, שקוע במחשבותיו. אך
לקראת סוף הנסיעה התעורר לפתע ואמר :״אתה יודע, טרוצקי
לא היה מדינאי!״
פרס הצעיר שאל :״מדוע?״ ועל כך אמר בן־גוריון :״מה זאת
מדיניות של,לא שלום ולא מילחמה׳? זו המצאה יהודית! או שלום
— ואז משלמים מחיר כבד, שהוא עולה לפעמים, או מילחמה —
ונוטלים (את) הסיכון הנורא הכרוך בכך. זאת הבין לנין!״ •

בן־גוריון לא יכול היה אז לדעת כי הצעיר המק שיב
להירהוריו יהיה בעוד כמה שנים עוזרו הראשי,
ושהוא עתיד להפוך את הצעיר הזה לאי שיות
לאומית. ואילו פרס ניהל השנה מדיניו ת שגבלה
* הדברים מתייחסים לוויכו ח בץ טרוצ קי ובין לנין מייד
אחרי מהפכת או ק טובר, באשר הבולשביקים ניהלן מש א-ומתן
עם גרמניה הקיסרית לסיו ם המילחמה. טרוצקי, ראש מישלחת
הבולשביקים למשא־ומתן, טען בי תנאי הגרמנים חמורים מדי,
ו שאין לקבלם. תחת זאת הציע מדיניו ת של לא-שלום~לא-
מילחמה. לנין פסל זאת מכל ובל, ואחרי ויכוח נוקב התקבלה
דעתו. הסבם יהשלום נחתם בי 1918 בברסטיליטובסק. עיר
מולדתו של בגין, שהיה אז בל .5

איש השנה תשמ״ה

קשר את הקשרים עם ברל כצנלסון, מצא פרס בעל־חסות מבין
מנהיגי האומה, שבצילו ובעזרתו יכול היה לתפוס עמדות״מפתח.
(המשך מעמוד ) 21

מאוד בסיסמתו של טרוצקי — מדיניו ת של לא
מילחמה ולא־שלום.

האיש שלא 11(1
ימעון פרם לא הלך לפלמ׳׳ח כאשר עשו זאת חבריו. הוא
לא נטש את מפא״י, כאשר מרבית הצעירים הדינאמיים
בתנועת־העבודה עשו זאת.

זוהי אחת מעובדות-היסוד בדרד־חייו של שי מעון
פרם, הדרושה להבנת כל דרכו עד היום. שי מעון פרס
לא מרד — לא במיפלגה, לא ברעיונותיה, לא כ מנהיגיה.

הדור הצברי של בני־גילו — אנשים כמו יגאל אלון, יצחק
רבץ, מולה כהן ואחרים — נאמר כי גרל בצילו של דור-
המייסדים, דור חזק ונוקשה, והתגמד מולו. זהו דור שקיבל את
תורת הוריו בלי עירעור ובלי הירהור, כדבר מובן מאליו, ושראה

אחרי כצנלכון, שמת ב־ ,1944 בא לוי אשכול,
ששלף או תו מהקיבוץ ושם אותו במזכירו ת הנוער
העובד בתל־אביב, בקירבת הצמרת הפוליטית של
תנועת־העבודה. אחריו בא, כמובן, האיש שהבנים
אותו לליגה הלאומית — דויד בן־גוריון.

1ת הנגו
ך* ץ שיב תו של פרס לתל״אביב כחבר מזכירות הנוער העובד
^ ובין מילחמת־העצמאות אירעו כמה אירועים בחייו.
האחד קשור בפעולה, ששימעון פרס מספר עליה פעמים
רבות, מפני שהיא היחידה המעניקה לו הילה של חברה׳מן. היה
זה טיול לאילת — אום־רשרש של אז — שהיה מלווה
בהרפתקות שונות. במהלך הטיול גילו המטיילים קן של פרסים,
ובו במקום החליט פרסקי לשנות את שמו לפרס. שמו של עוף
זה מופיע בתנ״ך פעמיים, ומשום־מה תמיד בהקשר של טומאה:

בסיס בטוח לצוללת, פינה חמה לחזור אליה בלילה: סוניה הצנועה

הילדים המרוחק במיקצת, ישן על מחצלת לפני מיטתה. מדי חצי
שעה היתה מעוררת אותו, והוא היה מלווה אותה בסיור בין
בתי־הילדים.
סוניה פרס היא חריג בנוף הישראלי — אשת־מנהיג הנחבאת
אל הכלים. היא מצניעה את עצמה בצורה הגובלת בהסתגרות.
כימעט אף פעם אינה מלווה את בעלה באירועים חברתיים או
ציבוריים. היא נשארת בבית, כאשר הוא מופיע בציבור. כאשתו
של עסקן־מכור, היא למדה מראשית נשואיהם להסתדר לבדה,
כאשר בעלה כמעט תמיד אינו בבית. במשך שנים חייתה בקיבוץ
כשהבעל בעיר. לעומת זאת מקפיד פרס כיום לחזור בכל לילה
הביתה. הוא אוהב לישון בבית, שונא לי שון בבתי־מלון. כמו
צוללת היוצאת למשימות, הוא חוזר תמיד לבסיס.
גם כיום משתדל פרס לחזור בצהריים הביתה, לאכול עם
אשתו. לפעמים הוא מזמין את אחד השרים, בדרך כלל לצורך
״פיוס ופישור״ .אחרי הארוחה הוא משתדל לי שון שעה, לפני
שובו למישרד. הוא נמצא בבית בין 1ל־ 4אחרי״הצהריים, חוץ
מאשר בימים של ישיבות־הממשלה וסיורים ברחבי הארץ.
בתקופה הראשונה של כהונתו כראש־הממשלה נהג לנסוע
בסופי״שבוע לדירתו בתל־אביב, בשיכון המהודר שנבנה על־ידי

בהופעות ציבוריות נדירות ביותר עם שי מ שן פרס1 1973 :־1985

שני הבנים: סנדק דויד בן־גוריון עם אבא שימעון פרס בטקס ברית־ המילה של הבן נחמיה 1958 פרס עם בנו יונתן וסוניה () 1965
את כל משימתו ב״ביצוע״ וב״הגשמה״ .לכך ניתן לייחס במידה
רבה את המחדל ההיסטורי של דור זה, את חוסר־יכולתו הגמורה
ליצור מיסגרת רעיונית חדשה ובעלת־תוכן, את כישלון מנהיגותו
כאשר הועמד במיבחן ואת אובדן ההגמוניה של תנועת־העבודה
במדינה.
צעיר שאינו מורד אינו יכול גם להגשים את עצמו בהתבג רותו.
המרידה בהורים היא שלב חיוני בהתפתחותו של הפרט
ובגיבוש אישיותו העצמאית. לגבי דור שלם, נכונים הדברים על
אחת כמה וכמה.

אצל שי מעון פרם הצעיר היתה הבעייה חמורה
עוד הרבה יו תר. לא זה בילבד שהיה שייך לדור־שאינו־מורד,
אלא שהוא עצמו לא הראה מעולם את
הסימן הקלוש ביו תר של מרידה — לא באנשים, לא
ברעיונות, לא במיסגרות.
מאז שהחלה בגיל 14 הקאריירה שלו כעסקן, קיבל את האידיאולוגיה
של מפא״י כתורה מסיני. אם בכלל השמיע לאחר מכן
רעיונות משלו — בדרך,כלל הצורך במודרניזציה, בטכנולוגיה,
בקיברנטיקה וכיוצא באלה — היה זה תמיד בתחום הביצוע.
מעולם לא היתה קיימת לגביו השאלה מ ה לבצע. את זאת קבעו
הזקנים.
קונפורמיזם מוחלט זה, שהיה מתאים לפונקציונר בדמוקרטיה
עממית, היה קשור בשיטת התקדמותו. מגיל צדיר מאוד. כאשר

״ואת אלה תשקצו מן העוף, לא יאכלו, שקץ הם: את הנשר ואת
הפרס ואת העזניה.״(ויקרא י״א, ושוב ד ברי ם י־ד).

אירוע ח שוב אחר היה נ שו איו לסוניה גלמן, ב תו
השחרחורת הנאה של המורדדלנגרות שלו בבד ש מן.
בשעתו היה ביניהם רומן לוהט. היה זה רומן ברוח הימיים ההם:
היא ליוותה אותו לשמירת־לילה, הוא קרא באוזניה שירים
והקאפיטל של קארל מארכס. היא ניסתה ללמד אותו לנגן
בגיטארה. אולם כאשר עבר לקבוצת־גבע התגייסה סוניה לצבא
הבריטי ושירתה כנהגת־משאית.
אחרי שובה, ב־ 1במאי ,1945 ימים מעטים לפני תום מילחמת־העולם,
נשא אותה פרס בן ה־ 21 לאשה ליד בריכת־השחייה של
בן־שמן. כפי שהוא מרבה לספר, לבש מכנסיים אפורים קצרים
מדי, ואת הבאטל־דרס בצבע חאקי צבע במישחה שחורה, כדי
שייראה כמקטורן.
סוניה היא האשה האחת בחייו של פרס. אמנם סיפר כי בנעוריו
הירבה להתאהב בנערות, אך הוא פחד לדבר איתן והעריץ אותן
רק מרחוק, מפני שהיה ביישן מדי במגע אישי. אחרי שנשא
לאשה את סוניה השחרחורת, חדלו ההתאהבויות.

במו בל אדם המבור באמת לעסקנות, לא היה לו
עניין אחר בחיים — לא כסף, לא אהבה, לא תח ביבים.

תקופת־הנשואין הראשונה סופר כי היה בעל־לדוגמא,
חריג בקיבוץ. הוא ליווה את אשתו כשהיתה בתורנות בחדר־

אחיו הקבלן גרשון(״גיגי״< ,בשכונת־היוקרה רמת־אביב. בחוד שים
האחרונים הוא ממעט בכך, ומבלה גם את השבתות בירו שלים,
בבית־השרד של ראש־הממשלה.

הקשר עם סוגיה ח שוב ביו תר לפרס. סוניה הש קטה,
האמהית, מעניקה לו את החום ואת הביטחון
החסרים לו ב חוץ. אין ספק שי ש לה השפעה חזקה
עלד, וי תכן שהיא משפיעה עליו גם בענייני ם צי בו ריים
— אלא שהדבר אינו בא לידי בי טוי פו מבי.
חמש שנים אחרי הנשואין נולדה הבת הבכורה, צביה(״ציקי״),
שהיא עתה בת ,35 מומחית לשפת־ילדים. היא נשואה לאיש־רפואה,
רפי ולדן, מומחה לכלי־דם. ממנה יש לפרס שלושה נכדים.
בנם האמצעי, יונתן(״יוני״) ,נולד כעבור שלוש שנים נוספות.
כאשר היה חייל, ירה בשוגג בחברו וישב בכלא. סוניה טיפלה בו
הרבה, כדי לשחררו מן הטראומה, לא לגמרי בהצלחה. יוני נשא
עיתונאית, אך התגרש ממנה.
הבן השלישי נקרא נחמיה(״חמי״) על שמו של נחמיה ארגוב,
שלישו הצבאי של בן־גוריון, שהתאבד מסיבות מיסתוריות. הוא
נשא אשה יוצאת־מארוקו ויש לו ילד אחד, נרב — דבר המאפשר
לפרס לדבר ערב בחירות על ״הנכד המארוקאי שלי״.
עיסוקיה כאם מילאו את חייה של סוניה. היא שונאת את
העסקנות גם כיום. השנה יצאה רק פעם אחת מן הפרטיות, כאשר
׳קיבלה פני אשתו של מנהיג אפריקאי. בדרד כלל אף אינה

מקבלת את פני בעלה בנמל־התעופה. לכל היותר היא מופיעה
שם במכונית, אינה יוצאת ממנה וממתינה בסבלנות לסיום
הטכסים ולבואו אליה.
בראשית נשואיהם חיו בני־הזוג פרס באלומות. אולם היחסים
עם הקיבוץ התרופפו במהירות. נראה שמעולם לא היו טובים
ביותר. המתיישבים הצעירים ראו בעין רעה את עיסוק חבריהם
בעסקנות, כמו חברי גבע לפני־כן.
על טיב היחסים מעידה אפיזודה, שגם עליה סיפר לביוגראף
שלו. לפני נשואיו, התאהב פרס בנערה בקיבוץ, והגניב לה
מיכתב־אהבה מבוייש. זה נפל לידי אחד החברה. כמעשה־מתיחה
צברי השיב זה בשם הצעירה, וכך הלכו מיכתבי־האהבה הלוך
וחזור, מבלי שפרס יידע כי לא הצעירה מתכתבת עימו, אלא אחד
מחבריו. כל צעירי הקיבוץ היו שותפים למתיחה — וכאשר גילה
זאת פרס, נטש את הקיבוץ לחודש.

התגובה מגלה הרבה על אופיו של סרס —
הרגי שו ת שלו להתעללות החברה בו, פגיעו תו, אי־יכולתו
להשלים עם מצב ש בו מ שמ ש הוא נו שא
למתיחות של הצברים הקשוחים. הפרשה גם מעידה
על רפיון הקשר שלו עם הקיבוץ — אך גם על יכולתו
להבליג ולהתגבר.
אמנם, הוא עבד בו, ואף כיהן כמזכיר־הקיבוץ. אך כאשר הופיע
לוי אשכול שנית וביקש לשחרר את פרס לתפקידים בעיר, שמח
בלי ספק. הוא נשאר חבר פורמלי בקיבוץ עד ,1957 ואז הועמד
לפני ברירה אולטימטיבית: לחזור או לצאת.
היה זה אולטימטום בלתי־רגיל. רבים מצמרת המדינה דאז היו
חברי־קיבוץ־של־סוף־השבוע, כמו יגאל אלון. הם הצטלמו בשבת
כשהם מדיחים כלים במיטבח, והחברים קיבלו את המצב ברצון
מפני שהוסיף כבוד לקיבוץ. העובדה שלא היו מוכנים לסבול זאת
במיקרהו של פרס מעירה משהו על יחסם אליו.

לדברי הביוגראפיה התאונן פרם על גירו שו:
מדוע הם עושים לי את זה קריאת־איוב,החוזרת בחייו שוב ו שו ב.

מינלגה נוי צעירם
ך י פילוג הגדול במפא׳׳י

חל ב־ . 1944 הקרב נערך גם על

( 1תנועת הנוער העובד.
לשימעון פרס העניק הפילוג הזדמנות גדולה. אחרות־העבודה,
התנועה הפורשת, שהיתה מזוהה עם הקיבוץ־המאוחד
ועם הפלמ״ח, משכה אליה את מיטב הדור הצעיר. למפא״י נשארו
רק צעירים מוכשרים מעטים — וערכם של אלה עלה פלאים.

שוב הקדיש פרם ימים ולילות וחרש את הארץ,
כדי למנוע את נפילת הנוער העובד בידי הפורשים.
להפתעת רבים, הצליח בכך. מנהיגי מפא־׳י התרשמו
מהישג זה, ודר כו לצמרת היתה סלולה.
מתקופת־הפעילות הארוכה שלו בהסתדרות הנוער העובד
נותר לפרס סיגנון־ההרצאות. אזן זה סיגנון של דמגוגיה סוחפת,
נוסח בגין, ולא סיגנון בומבאסטי, נוסח שמיר. אין זה גם הסיגנון
היבש של רבץ, הנאבק עם המילים, כדברי מפקד לפני יחידתו.
פרס מדבר כמדו־יך־נוער. לשונו משכנעת, הדברים פשוטים
ואף פשטניים, ורצופים במשלים ובדימויים (־אפשר לעשות
מביצים חביתה, אבל אי־אפשר לעשות מחביתה ביצים לעיתים
קרובות הוא נוקט שיטה של מדריך: למספר את טענותיו, כדי
לשוות להן צורה של בניין הגיוני כאילו־מדעי, בנוסח ־עומדות
לפנינו שלוש משימות: ראשית המיספר 3חביב עליו במיוחד
לצורך זה.
ב־ 1946 התקיים הקונגרס הציוני הכ״ב בבאזל. הנוער
הישראלי לא שם לב לאירוע זה — הוא היה עסוק במאורעות
אחרים.

מילחמת המחתרת היתה בשיאה״ פיגועים
דראמתיים ופעולות־תגמול של השילטונות רדפו זה

את זה. הכנס בבאזל נראה בהתכנסות של עסקנים,
המדברים ״ציונות״ בשעה ש הנוער פועל.
אך בשביל עסקני״המיפלגות היה זה מאורע חשוב. מישלחות
גדולות יצאו מן הארץ. ביניהם היה כמה מצעירי מפא״י, שנשלחו
כמשקיפים. ביניהם: שימעון פרס בן ה־ ,23 ומשה דיין בן ה־.31
מלונדון בא, מתוך סקרנות, טייס־קרב לשעבר, עזר וייצמן,
אחיינו של המנהיג האגדתי של התנועה הציונית.

• ״הוא לא היה חייל״
ץ ץ ילחמת־העצמאות עמדה בשער — ועימה אחד הפרקים
^/המיסתוריים ביותר בדרך־חייו של שימעון פרס.

שום דבר בחיי פרם לא הביא לו מידה כה רבה של
שינאה, בוז והשמצות, כמו העדרו מ שורו ת צה״ל
במילחמת־העצמאות.
המילחמה פרצה כמה שבועות אחרי שמלאו לו 24 שנים. בני
גילו התגייסו בהמוניהם, מילאו את החטיבות הקרביות, נפלו,
נפצעו, הפכו נכים לכל ימי חייהם. המוני צעירים נהרו ארצה גם
מחויל, כדי להשתתף בקרבות.
העובדה שפרס לא שירת בצבא הטילה עליו צל כבד מאוד.
בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, כאשר עברם הקרבי של
האנשים עוד היה זכור היטב, היה זה כענן כבד שריחף מעליו. גם
לאחר מכן הובא הדבר כנימוק חשוב לכך שאסור להפקיד בידיו
עמדה אחראית. בהתחרות עם משה דיין, שאומץ־ליבו הגופני היה
לאגדה, פיגר פרס גם מסיבה זו. במאבק הגדול עם יצחק רבץ,
איש הפלמ״ח ומפקד חטיבת־הראל עתירת־הקרבות, הובא נימוק
זה שוב ושוב.
על פי הגירסה של פרס, נראו הדברים כך: במאי 1947 הביא
אותו לוי אשכול, פטרונו בתקופה ההיא, אל ־הבית האדום״ על
שפת ימה של תל־אביב (המקום שבו שוכן כיום מלון שרתון),
ששימש כמישרד־הביטחון של המדינה בדרך. הוא הועמד בראש
האגף לכוח־אדם. עם קום המדינה והקמת צה״ל, כך מספר פרס,
קרא לו יעקוב דורי, הרמטכ״ל, ואמר לו ־קח דרגה של סגן־
אלוף ״.פרס סירב, הסתפק בדרגת טוראי ובתעורת־חייל מס׳
.45546
זהו סיפור הנשמע קצת מוזר. אך ברור כי פרס מילא בזמן
המילחמה תפקידים מישרדיים שונים, שהיו שייכים ספק לצבא,
ספק למישרד־הביטחון. הוא טרח לציין כי פעמיים ביקש לעבור
ליחידת־שדה, ובשתי הפעמים נדחתה בקשתו על״ידי דויד בן־
גוריון ושאול אביגור. נראה כי לא הציג זאת כתביעה אולטימ טיבית.
נוסף
על תפקידו בגיוס החיילים למילחמה, קיבל פרס לידיו
תפקיד שמילא לאחר מכן מקום חשוב בחייו: הנשק. טדי קולק
היה ראש מישלחת־הקניות של ההגנה(ואחר״כך צה״ל) בארצות־הברית,
ושימעון פרס טיפל בארץ בצד המקומי של רכש זה.
לקראת סוף המילחמה הוטל על פרס גם לשמש כראש
־שרותי־הים במטה״ .מאחורי תפקיד תמים זה הסתתר דבר אחר.
מכיוון שכימעט כל המפקדים הבכירים של צה״ל, שהפכו
במילחמה לאגדה, היו אנשי מפ״ם (שכללה אז את אחדות־העבודה)
,היה מנוי וגמור עם בדגוריון להשליט את מפא״י על
חיל־הים, שקם במהלך המילחמה. כל עמדות־המפתח בחיל החדש
מולאו בעסקני ־המישמרת הצעירה״ של מפא״י — עד שמטה
חיל־הים היה דומה יותר ללישכה מיפלגתית מאשר למטה צבאי.
האיש האחראי: שימעון פרס.

יתכן שבטוו ח הארוך היה יו תר כדאי ל שימעון
סרס להיות במילחמת־העצמאות חייל לוחם. הנסיון
בווד אי היה עוזר לגיבו ש אופיו ולהתערותו בחברה.
ריחוקו משדודהקרב מנע ממנו את ההשתתפות
בחוויה הגדולה ביו תר של דורו. העדרו הנחיל לו את
האנטיפאתיה — אם לא יו תר מזה — של אלפי

העסקן הצעיר ש ר מפא־י: פרס באסיפה
בני־גילו, החיילים הקרביים, שלא היה איכפת להם
אם היה באופן פורמלי חייל או לא.
השינאה לפרס נבעה מתופעה עמוקה יותר, ששימשה במשך
שנים מקור למרירות ולזעם. מדינת־ישראל קמה במהלך
המילחמה. בשעה שרבבות צעירים, ממיטב הנוער, חירפו את
נפשם בשדות־הקרב, קם בעורף המנגנץ הגדול של הממשלה
החדשה. מובן מאליו שהוא אוייש כימעט כולו על־ידי אנשים
שהשתמטו מן השרות או שהיו חיילי־עורף — ־ג׳ובניקים״
בלשון צה״ל. אלה היוו את הצמרת של החברה החדשה. בין
החיילים הקרביים והעסקנים הצעירים נפערה תהום — וגם
כעבור 30 שנים, כאשר התמודדו ר בץ ופרם, באו רגשות עמוקים
אלה לידי ביטוי.

אך פרס, העסקן המובהק, חשב במושגי ם אחרים
לגמרי. בבי ת האדום היה קרוב לאליל החדש — דויד
בן־גוריון. מאותו רגע והלאה היה ע תידו מובטח —
הוא יכול היה לעלות במהירות מסחררת בסולם־
הדרגות של המנגנץ הממשלתי, כש־הזקך פור ש
עליו את חסותו.

נתחנורוח תקנה ושזו
* 9ם קום המדינה היו הצינורות המיפלגתיים של מפא״י, וגם
של רוב המיפלגות האחרות, סתומים. הזקנים תפסו את כל
עמדות־המפתח, ולא הראו שום סימן של נכונות לזוז. לאדם צעיר
היתה צפוייה תקופת־המתנה ארוכה מאוד — תריסר שנים
לפחות.

פרם, העסקן הצעיר, בחר בנ תיב אחר לקידום —
בתוך המנגנון, בחסות בן־גוריון. מערכת־הביטחון
היתה שטח חדש, קרקע־בתולין, ואדם צעיר שתפס
את מקומו עוד במהלך המילחמה, יבול היה להתקדם
שם במהירות.
טדי קולק חזר ארצה, ושימעון פרס נשלח בראשית 1950
לארצות־הברית כדי למלא את מקומו. המילחמה לא הסתיימה
בחתימת חוזה־שלום, ובן־גוריון לא היה מעוניין ב שלו? שהיה
מכריח אותו להחזיר את מאות אלפי הפליטים הפלסטיניים, ש תבעו
לחזור לשטח שנכבש על״ידי ישראל. בדגוריון לא חלם על
כך. הוא הועיד את עריהם ואדמותיהם לעולים חדשים.
לכן היתה ישראל זקוקה לנשק. אולם המעצמות קיימו
אמבארגו על ישראל ואויבותיה. היה צורך באנשים זריזים,
למודי־תחבולות, ה&סוגלים לפעול בעולם הצללים, בשוק השחור
והאפור שבו מתנהל המיסחר־בנשק הבלתי״חוקי.

שי מ עץ פרם היה האדם האידיאלי לתפקיד כזה.
לא היה כמוהו כשהיה צורך להערים על שילטונות,
לגמור עסקות מתחת לשולחן, להגיע אל מדינאים
בדלת האחורית.

שינאה לוהטת ועסק־ביש: מנכ״ל נזישרד־הביטחזן פרס ושר־הביטחון לבון () 1954

לשם כך נרשם בניו־יורק בבית־ספר־ערב ללימוד השפה
האנגלית. כמו רוב בני־רורו בארץ, לא ידע שפות מילבד אידיש,

איש השש תשמ״ח
(המשך מעמוד ) 23
הוא סיפר בהנאה כי בשיעור הראשון דיברה המורה על
״סייקולוג׳י״ ,והוא חיפש במילון את המילה תחת האותיות 8
ו הוא לא ידע כי היא מתחילה ב־? ,שאינה מבוטאת.
במשך הזמן למד אנגלית וצרפתית, אך הוא מבטא את שתיהן
במיבטא ישראלי כבד.
הישגיו של שליחו הצעיר — חריצותו הבלתי־נלאית, דבקותו
במשימה, מוחו הפורה להמצאת תחבולות — עשו רושם על
בן־גוריון. כשהוחזר פרס ארצה, בסוף ,1951 מינה אותו כסמנכ״ל
למישרד״הביטחון, לפי המלצת המנכ״ל, זאב שינד.

זה למד במהרה מה שלמדו רבים אחריו: שפרס
אינו מסתפק לעולם במקום השני. תוך תישעה
חודשים בילבד דחק פרם את רגליו, והתמנה כממלא-
מקום המנכי׳ל.
כעבור זמן קצר נוסף, בסוף דצמבר ,1953 מונה רשמית כמג־כ״ל
מישרד־הביטחון — והוא בן 30 בילבד.
העיתוי לא היה מיקרה. בן־גוריון פרש לשדה־בוקר. יריבו,
משה שרת, התמנה כראש הממשלה. בן־גוריון השאיר אחריו
שלושה מוקשים •מתחת לרגלי יורשו: את פינחס לבון האק טיביסט,
כשר־הביטחון, את משה דיין הבלתי־ממושמע כרמט־כ״ל,
ואת שימעון פרס רב־התחבולות כמנכ״ל מישרד־הביטחון.

התוצאה היתה בלתי־נמנעת: שורה של פעולות
צבאיות יזו מו ת שלא ב אי שור הממשלה, העסק־ביש
הגדול במצריים, ובעיקר — קטטות בלתי־פוסקות
בין השלושה.
מנוי וגמור היה עם שני הצעירים להביא להדחת לבון,
המתנשא והעצמאי, ולהחזיר את פטרונם הזקן, אשר בשמו יכלו
לעשות כמעט כאוות־נפשם. החלה מילחמת־עצבים בין לבון,
מנהיג מיפלגתי מנוסה בעל לשון צורבת, ובין משה דיין ופרס.
דיין איים בהתפטרות, פרס חתר בשקט. נסיונו של לבון לקצץ
את תקציב־הביטחון העלה עליו את זעם כל מערכת־הביטחון —
קבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת־ישראל.
לבון שנא את פרס, והאשים אותו בכל. בן־גוריון אמר ש״נראה
שיש ללבון משהו נגד שימעון״ ,והזמין את לבון לשיחה על
״היחסים עם הרמטכ״ל והמישרד״ .לבון תבע אולטימטיבית את
פיטוריו של פרס. ואילו פרס התלונן, שוב, כי לבון מתקיף אותו
מפני שאינו מעז להתקיף את בן־גוריון ודיין. את פרס היה קל
ונוח להתקיף, בשל אי־פופולריותו. פרס השלים עם עובדה זו.

קשה לתאר שני טיפוסים שונים יו תר. די ץ היה כל
מה שפרס רצה להיות — וזה היה חלום בלתי־מושג.
ואילו לפרס היו כמה מן התכונות שחסת לדיין,
ושהעדרן מנע ממנו להגיע אל הפיסגה.
דיין היה הצבר בה״א הידיעה. הוא היה מפונק, חסר־אחריות,
בעל אומץ־לב גופני אגדתי. אף שלא היה מעולם חייל אמיתי או
מצביא מחונן, היה לו הכישרון הטיבעי להנהיג בני־אדם ולהפכם
למעריציו. הוא שפע קסם אישי, שאותו יכול היה להפעיל או
להפסיק כרצונו, כמו בחורה יפה; וכמו בחורה יפה התרגל להשיג
דברים בקלות, בלי מאמץ. בחייו הפך לאגדה חיה ברחבי העולם,
סמל־מין לנשים, גיבור לגברים.

כל התכונות האלה חסרו לפרס לחלוטין, והוא קינא
בהן בכל ליבו. לעומת זאת — ואולי מפני שלא היה
צבר ובעל־כאריזמה — היתה לו סבלנות של
הפרפרת ודבקות־במשימה, שחסרו לגמרי לדיין
ההפכפך, חסר־הסבלנות.

מילת-המפתח של התקופה היתה: נשק. והנשק
היה מיקצועו המיוחד של שי מעון פרם.
פרס לא עירער על תפיסתו של בן־גוריון. לדידו היתה בבחינת
אכסיומה. תפקידו היה רק לבצע. כלומר: לרכוש נשק, כשעל
המרחב כולו היה מוטל עדיין אמבארגו של המעצמות.
הכתובת היתה צרפת, ושימעון פרס החל מחזר על הפתחים
בפאריס. היתה זאת פרשה ארוכה, סודית, רבת הרפתקות ותחבו לות,
והיא הוכתרה בהצלחה מסחררת. פרס השיג כמויות אדירות
של נשק, בזרם גובר והולך, שעלה על כל החלומות שהעז לחלום
לפני ת. נדמה היה לו כי הוא מסובב את צרפת סביב אצבעו.

מביוון שהיה צ עיר ובלתי־מנוסה, לא הבין, כמובן,
שקרה ההיפך. הצרפתים הם ש סובבו את ישראל
סביב אצבעם. הם מכרו לה כמויו ת גדולו ת של נשק
יקר, תמורת בטח טוב, ו תוד בדי כד הפכו את ישראל

דיין היה זאב בודד, חסר קונטקט עם בני־אדם, שזרק את
חסידיו בלימונים סחוטים אחרי שימוש חד־פעמי. מעולם לא גמל
למישהו על מסירותו לו. אולי בגלל פציעת עינו, שגרמה לו
לכאבים עד סוף ימיו, לא היתה לו הסבלנות לשבת עם בני־אדם,
דבר שהיה מכריח אותו לכסות את תושבת־עינו הפצועה ברטייה
המפורסמת.
פרס ידע לבנות צוות, להקיף את עצמו באנשים שהיו קשורים
אליו בקשרים של אינטרס, אם לא של אהבה. הוא היה מוכן
לבלות שעות בלא־ספור בהאזנה לדברי אחרים, לשבת בישיבות
אינסופיות, לשכנע בסבלנות. הוא לא סטה לרגע מן החתירה
ליעד שהציב לעצמו.

פרס העריץ את דיין, שהיה מבוגר ממנו בשמונה

שליחות לגרמניה: פרס והרמטכ״ל לסקוב

התוצאה היתה כמצופה. בעזר ת ההסתבכות של
העסק־ביש סולק לבון מתפקידו, בן־גוריון חזר ברא שית
1955 משדדדבוקר וקיבל שו ב את תפקיד שר־הביטחון,
פרס ודיין ניצלו.

למכשיר עיוו רי של המדיניות הקולוניאלית הצרפ תית.
בעיני
פרס היתה זאת פרשת״אהבה. כל דלת שנפתחה לפניו
בפאריס, כל מדינאי צרפתי שקירב אותו אליו, היה בעיניו ניצחון
אישי מזה׳ ר. הנער־העולה, שהתקשה כל־כך להתקבל בחברת־הנוער
של בן־שמן, היה לאיש מבוקש בווילות הכפריות הנידחות
של הצמרת הצרפתית — בחשאי, כמובן.
בעוד שפרס הזרים לארץ את הנשק, ותוך כדי כך הקים גם את
התעשיה האווירית ותעשיית־הנשק הישראלית בעזרת הצרפתים,
חימם דיין את הגבולות. נערכה שורה ארוכה של ״פעולות
תגמול״ ,שהוצגו לציבור כתגובות על התקפות בלתי־נסבלות של
פידאיון, שנשלחו על־ידי מצריים. המעטים שטענו כי אין תיאור
זה אמת הוגדרו כבוגדים.

• הזאב!החבובות
^ יחסים בין דיין ופרס, שחושלו בפרשה זו, היו בעלי
1 1חשיבות רבה — לטובה ולרעה — בהמשר דרכו של פרס.

כיום לא נו תר ספק כי פעולות אלה באו ביוז מ ת
דיין, בחסות בן־גוריון וב עזר ת פרס, ומטר תן האמי תית
היתה להכין את המדינה למילחמת־סיני.

.. 0מונות ישראל השדיעוית״
^ תהליך בולו
שנים. דיין לא׳ העריץ את פרם, ורק השתמש בו, כמו
בכולם. הוא גם לא טרח להסתיר זאת. בצד הערצתו
לדיין, נוצר אצל פרס מישקע עמוק של מרירו ת
כלפיו, אולי בלתי־מודעת בחלקה.
כשחזר בן־גוריון לתפקיד שר־הביטחון, בפברואר ,1955 פעל
הצמד דיין־פרס בהרמוניה. ריין זכה בהילה כסמל הלוחם
הישראלי החרש וניהל פרשות־אהבים בוזמניות ללא־ספור, ואילו
פרס פעל בשקט, בהחבא, כמעט מבלי שהציבור הרגיש בו. אך
שניהם עבדו בצוותא למען אותה המטרה: המילחמה הבאה,
שהיתה אמורה להעלותם אל הפיסגה.

• נשק. נשק תודוו
שנים הבאות היו שנות־השיא בחייו של פרס — שנים
\ 1של הישגים והגשמה עצמית, שעליהן הוא מצביע גם כיום
בגאווה.
המאורע שפתח את התקופה אירע באלג׳יריה הרחוקה.
בנובמבר 1954 הכריזה חזית־השיחרור האלג׳ירית (פל״ן) על
מילחמת־שיחרור. צרפת, שראתה באלג׳יריה ״חלק מהמולדת״,
החליטה לדכא את המרד בכל מחיר. מכיוון שלא יכלה להאמין
כי זהו מרד אותנטי של עם הרוצה בחרותו — כשם שישראל לא
האמינה במשך זמן רב שמילחמת־הפלסטינים היא כזאת —
חיפשה גורם חיצוני. הוא החליטה כי מצריים המהפכנית, בהנהגת
גמאל עבד־אל־נאצר, היא האשמה בכל.
בישראל שלטה תפיסתו של דויד בן־גוריון בלי עירעור ובלי
ויכוח. בן־גוריון לא האמין בשלום עם הערבים, ואולי גם לא רצה
בו. מסקנתו היתה כפולה: שישראל זקוקה לבעל־ברית מערבי
איתן, ושעליה לחמש את עצמה כך שתוכל לעמוד בכל עת מול
כל התחברות אפשרית של כוחות ערביים.

נערי

החצר:

שימעון

פרס

וטדי קולק

* ערב הבחירות לכנס ת החמישית הוצג בפיר סומ ת רכה
הטיל הר א שון מ תוצר ת ישראל. בתמונה עומד ג׳רס
( מ שמאל 1עם בן־גוריון. מי מין: הרמטכ״ל עבי עור.

— ובכך היה ייחודו — היה בלתי־דמוקרטי

1 1לחלוטין.

מעולם לא נערך עליו ויכוח ציבורי, לא הובאו
העובדות האמיתיות לפני הציבור, לא הוחלט עליו
במוסדות הדמוקרטיים, הממשלה והכנסת. מטבע
מהותו היה זה תהליך מחתרתי, שעל כל שלב
מ שלביו הוחלט בחוג מצומצם ביו תר, ובעיקר על-
ידי בן־גוריון, ש חזר לראשות־הממשלה בסוף ,1955
דיין ופרם.
כאשר משה שרת התנגד, סולק מתפקיד שר־החוץ והוחלף
על־ידי גולדה מאיר, אשה פרימיטיבית הרבה יותר. גם היא
הסתכסכה עם פרס חיש־מהר, כאשר הסתבר לה שהבחור הצעיר
ממישרד־הביטחון מנהל למעשה את מדיניות־החוץ האמיתית של
ישראל מאחורי גבה.
הציבור חי באווירה של שטיפת־מוח. כלי־התיקשורת, שהיו
כולם מגוייסים מרצון לצורכי השילטון, באמצעות ״ועדת
העורכים״ הידועה לשימצה, הציגו את תמונתה של מצריים כענק
חמוש ואימתני, ביחוד אחרי שהתחילה לקבל נשק מן הגוש
הסובייטי (״עיסקת־הנשק הצ׳כית״) .פעולותיו של דיין הוצגו
כמעשי־נקקה־והגנה, מול פני התגרות מחרידה ובלתי־נסבלת.
השיא הגיע באוקטובר ,1956 כאשר הקנוניה הבינלאומית
הבשילה את פרייה. על פי מזימה שהוכנה בחשאי, נשלח צה״ל
לכבוש את חצי־האי סיני. צרפת ובריטניה ״התערבו״ ,כדי לשמור,
כביכול, על תעלת־סואץ. עבד־אל־נאצר, שחשש פן יילכד צבאו
במלקחיים בין צה״ל המתקדם ובין הכוח הצרפתי־הבריטי שנחת
באיזור התעלה, פקד על גייסותיו לנטוש את סיני ולחזור במ הירות
למצריים.
בישראל ובעולם זה נראה כניצחון צבאי מדהים של דיין
וצה״ל. המטרה הרשמית למילחמה ,״לבער את קיני הפדאיון
בסיני״ (שלא היו ולא נבראו) הושגה בצורה מזהירה, וצה״ל ישב
סמוך לתעלה. דיין קצר את התהילה. ברגע בלתי־אופייני של
התלהבות מטופשת, דיבר בן־גוריון על ״מלכות ישראל השלישית״
.פרס נשאר בצל, וזכה בחלק צנוע — צנוע מאוד — של
התהילה.

אולם המיבצע היה כולו אסון.
בצרפת ובבריטניה זה הסתבר מיד. המטרה האמיתית של

הידיד החדש: שר־הביטחון

הגרמני פראנץ־יוזף שטראוס בעת ביק ורו בי שר אל 1963 עם משה דיין וסגן־שר־הביטחון שימעון פרס

המיבצע — להפיל את גמאל עבד־אל־נאצר ולהחליפו בקבוצה
של מצרים גולים, סוכני בריטניה — נכשלה לגמרי. במחזה נדיר
של שיתוף־פעולה, הכריחו וושינגטון ומוסקווה את בן־גוריון
להחזיר את ״מלכות ישראל״ עד השעל האחרון, אחרי שאילצו
את הבריטים והצרפתים להפסיק את המיבצע באמצע.
הציבור הישראלי, שיכור־הניצחון, לא הבין כלל מה קרה.
על־ידי התחברותה עם שתי המדינות הקולוניאליות העכורות,
אישרה ישראל את טענת אויביה, שהיא משמשת כבסיס
האימפריאליזם והקולוניאליזם בעולם הערבי. גל של לאומנות
כלל־ערבית הציף את המרחב, עבד־אל־נאצר הפך אליל־ההמונים,
ועברו 20 שנה לפני שניצנים של שלום יכלו שוב לצמוח במרחב.

שי מעון פרם לא י צר את הקונספציה, שהביאה
לאסוז זה. היא היתה של בו־גוריוו. אד הוא היה
משרתה הנאמן — ואולי גם העיקבי ביו תר.

0נעוי־החונו עול נו־גוויוו״

רבעה חודשים לפני מילחמת־סיני פירסם העולם הזה
מאמר, שהיו לו השלכות מרחיקות־לכת.

תחת הכותרת ״דיקטטורה בדרך — ממשלת
הצללים״ גילה ה ש בו עון׳ כי זה זמן רב פועלת
מאחורי-הקלעים ממשלה סודית, בלתי-דמוקרטית
במהותה, המנהלת למעשה את המדינה מאחורי גבם
של המוסדות החוקיים.
כחברי הקבוצה, שנקראה על־ידי השבועון ״קבוצת המנהלים״
ו״נערי־החצר של בן־גוריון״ ,זוהו בין השאר אהוד אבריאל, איש־מיסתורין
רב־השפעה: מנכ״ל מישרד ראש־הממשלה טדי קולק,
ומנכ״ל מישרד־הביטחון שימעון פרס. ברמזים זוהו גם הרמטכ״ל,
משה דיין, והממונה על שרותי־הביטחון, איסר הראל. עצם קיומם
של השרותים האלה נאסר אז לפירסום, והעולם הזה המציא

עבורם שם־צופן :״מנגנון החושך״ .הוזכרו גם יגאל אלון, יוסף
אלמוגי ועוד.
העולם הזה גילה כי בראשית 1955 הציע אחד מחברי־הקבוצה
לבצע בארץ הפיכה צבאית, כדי להשליט את בן־גוריון
כשליט־יחיד, אולם בן־גוריון דחה הצעה זו מכל וכל. לעומת זאת
הניח בן־גוריון לאנשיו להשתלט על עמדות־המפתח של המדינה,
ולהפעיל לשם כך את מערכת־הביטחון, השרותים החשאיים,
המישטרה וכלי־התיקשורת.

תצלום רשמי של הצבא הפורטוגלי, שהראה חייל באנגולה,
כשבידיו עוזי ישראלי. שוב זעם מישרד־החוץ, שניסה לעשות
נפשות באפריקה השחורה. מיסחר־הנשק בא במקום מדיניות־חוץ.
לכאורה
היו כל אלה תקריות קלות. אחרי הבחירות של 1959
התקדם פרס צעד גדול קדימה. בן־גוריון החליט שהגיע הזמן
לקדם את הצעירים ולהכניסם לממשלה. משה ריין התמנה כשר-
החקלאות. אבא אבן כשר־החינוך.

אם יי מ שך תהליך זה, הזהיר השבועון, תקום ב ארץ
דיקטטורה מוסווית של אנ שי החצר.

פרם הופלה שו ב לרעה — הוא התמנה כסגן־שר
הביטחון. מבחינת המעמד נ שאר נחות מדיין, אך
היתה לו עמדת־כוח אדירה, מכיוון שלמעשה ניהל
את האימפריה הביטחונית הגדולה לבדו.

הדברים עשו רושם עמוק בחוגי הצמרת. אף שפומבית נדחו
הדברים כ״המצאות של השבועון המסויים״ ,ואיסר הראל אף
הגדיר את העולם הזה כ״האוייב מס׳ 1של המישטר״ ,ידעו
ראשי מפא״י שהדברים נכונים, ואמונה זו התחזקה אצלם מדי יום.
שורה של התפוצצויות קטנות קדמה למשבר הגדול. פרס
קיבל מידידיו בפאריס את אות לגיון־הכבוד, וזה הרגיז את
מישרד־החוץ. במארס 1958 נחת מטוס־נשק ישראלי נחיתת־אונס
באלג׳יריה. התפתחה תקרית בינלאומית, ותוך כדי כך התברר כי
פרס מנהל מיסחר בינלאומי בנשק, בלי ידיעת מישרד־החוץ
ומאחורי גבו. הצרפתים חשדו כי הנשק מיועד למורדי אלג׳יריה,
לדברי פרס היה מיועד לרפובליקה הדומיניקנית שבמרכז־אמריקה,
מדינה שבה שלטה עריצות חשוכה.

היה זה אות לבאות, אך ב־ 1958 הרגיזה את גולדה
מאיר רק העובדה כי פרס מנהל יחסי-חוץ מאחורי
גבה. בן־גוריון נאלץ להצדיק אותה.
פרשה דומה היתה בינואר 1962 כאשר פירסם העולם הזה
ידיעה על כך שצבא־הכיבוש הפורטוגלי באנגולה, שניהל שם
מילחמה קולוניאלית מזוהמת, מצוייר בנשק ישראלי. פרס
הכחיש זאת רשמית, ואז פירסם ״השבועון המסדים״ על שערו,

גומניה: בלירה ונעונר
^ בעייד! הראשונה שלו היתה עם הרמטכ״ל שירש את
1 1מקומו של דיין — חיים לסקוב.
כאשר כיהן דיין בתפקיד זה, ופרס היה רק מנכ״ל, לא עלה על
דעתו של פרס לתבוע לחצוץ בינו ובין בן־גוריון. עכשיו, כסגן־
שר, תבע למעשה להיות ממונה על הרמטכ״ל. לסקוב, איש
עקשני ובעל־עקמנות, לא הסכים, ונוצר משבר חמור. לפי
דרישת פרס, סולק לסקוב מתפקידו בצורה ששמה קץ לקאריירה
צבאית מפוארת. הוא למד בדרך הקשה שלא כדאי להתנגד
לפרס.

באותה השעה עסק פרם בהקמת הכורים הא טומיים
בעזר ת צרפת — בעיקר מחוץ ו מבי ת.
כעבור זמן גרס לשערוריה עולמית. כאשר פירסמו
האמריקאים כי המיפעל ליד דימונה, שהוסווה כ״בית־חרושת
לטכסטיל״ ,הוא מיפעל אטומי, המסוגל ליצור אופציה גרעינית
צבאית. ישראל הסתבכה בסבך של הכחשות סותרות וכזבים,
שהחשיד אותה בעולם כולו. אנשי־הצמרת האשימו בכך את פרס.
שערוריה גדולה יותר קמה בשל מיבצע אופייני אחר של פרם,
שהחל עוד ב־ . 1957 אז קשר, בהסכמת בן־גוריון, את הקשרים
הראשונים עם שר־הביטחון הגרמני השנוי״במחלוקת, פראנץ־יוזף
שטראוס. בחשאי, בלי שיתוף הממשלה, ללא דיון ציבורי, נפתח
אפיק חדש של אספקת־נשק, בעל משמעות מדינית, לאומית
ורוחנית ממדרגה ראשונה.

אצל פרם — כמו אצל בן־גוריון — עמד עניין
הנשק מעל לכל עניין אחר, גם מעל לזכר השואה. אך
אצל אחרים, וביניהם שרי מפ״ם ואחדות־העבודה
ורא שי חרות, נר או הדברים כבגידה בזכר ששת
המיליונים.
במשך זמן־מה ניתן היה להחזיק את הדברים בסוד כמוס. פרס
נפגש עם שטראוס(״הר־אדם של 100 קילו, בעל עיניים כחולות
שופעות־מרץ והשניים מצאו חן זה בעיני זה במבט ראשון.
נוצרה ידידות גדולה.
לכאורה היה הבדל עצום בין הבווארי, חובב האוכל והבירה• ,
שופע החברתיות, ובין פרס המסוגר. אך מבחינה פוליטית דמה
מצבם בצורה מדהימה. שניהם עלו לגדולה כבני״חסותם של
מנהיגים קשישים ועקשניים(קונראד אדנואר ובן־גוריון) .שניהם
היו עסקני־ביטחון, שביקשו לעשות קאריירה פוליטית באמצעות
מערכת־הביטחון. שניהם היו שנואים בקרב החוגים השמאליים
והליברליים בארצותיהם. שניהם היו נציגי הקו הנוקשה(שנקרא
אז בישראל ״אקטיביסט ,״,מכיוון שמילים כמו ״ימין״ ,ו״לאומני״
היו עדיין פסולות).

פרשת גרמניה חזרה על פר ש ת צרפת. היו בה כל
הסממנים של מחתרת, הרפתקות וסיפור־מתח.
אחרי שהידיעה הודלפה בי שראל וגרמה לסערה,
עבר פרס בחשאי את הגבול מצרפת לגרמניה במכו נית
קטנה, בלילה של שלג וערפל, נתקע בדרך ב שלג
והמשיך למעונה הפרטי של א שתו של שטראום
בכפר ליד מינכן. הדבר הוסתר גם מממשלת-ישראל.

נשק. נשק ומילחמה: שר־הביטחון בורג׳ס־מוגורי עם מנכ״ל מישרד־הביטחון שי מ שן פרס

עסקות־הנשק הקטנות נודעו ברבים. הגדולות יותר נשמרו

איש השנה תשורה
כמו דיין ואיסר הראל, למשל — תדמית של כנות מוחלטת, שאין
לה שום בסיס במציאות.
(המשך מעמוד ) 25
בסוד. אך גם מה שפורסם הספיק כרי לגרום לסערה ציבורית
ולמשבר ממשלתי. חלק גדול של הזעם הופנה נגד פרס.

.הגידו נו וזסו!״
ך* התפוצצות הגדולה באה ב־ . 1960 פרשת העסק־ביש של
1954 1 1במצריים. שנוצל אז על־ידי פרס בצורה כה מוצלחת
כדי להתפטר מלבון, התפוצצה מחדש, בעיקבות פרשה מישפטית
של אחד מגיבוריה — אברי זיידנוורג, ,האדם השלישי״ ,מפעיל
רשת־החבלה היהודית במצריים מטעם אמ״ן.

היה לכך צד פיקאנטי: אותו אברי היה ב שע תו
חבר קיבוץ אלומות, ופרס, אז מזכיר־הקיבוץ, גילה
שביצע גניבה וגרם לסילוקו.
״פרשת־לבון״ ,כפי שנקראה הפרשה המחודשת, גרמה למיל־חמת־חורמה
הדדית בין כל ותיקי מפא״י, שנתמכו על״ידי ותיקי
המיפלגות האחרות של המימסד, ובין בן־גוריון וקבוצת־הצעירים
שלו. בינתיים כבר תפסו כל יודעי־דבר כי העולם הזה צדק
בניתוח אופייה של הקבוצה. הם החליטו לצאת למילחמה לחיים
ולמוות.
לכאורה ניצח בן־גוריון. בעימות דרמאתי במיפלגה הביא
להדחת לבון. אולם היה זה ניצחון פירהוס. הוויכוח נמשו, גן־
גוריון התעקש לדרוש מינוי ״ועדת־חקירה מישפטית״ לבירור
השאלה ״מי נתן את ההוראה״ לביצוע העסק־ביש: שר־הביטחון
דאז, לבון, או ראש־אמ״ן דאז, בנימין ג׳יבלי. יריביו במיפלגה
האשימו אותו בנקיטת שיטות ״ניאדפאשיסטיות״ .ב־1963

המחיר היה עצום. ב שיא הקאריירה, כסגן־שר־הביטחון
השליט על אימפריה גדולה, במועמד בטוח
לתפקיד שר — נאלץ לוו תר על הכל. הקאריירה,
שלמענה עמל כל חייו, נהרסה. בלית ברירה, הגיש
את התפטרותו.
עוד יותר היסס משה דיין. לא היה לו שום חשק ללכת עם
בלגוריון אל המידבר. אך גם לו לא היתה ברירה. כך, כאנוסים,
קיימו השניים את הסיסמה שהם עצמם המציאו בבחירות
הקודמות :״הגידו כן לזקן!״

#בירות גנונים
ך* בחירות של 1965 התגשמו כל הפחדים של פרס.
* 1המיפלגה החדשה — רפ״י, רשימת פועלי ישראל — נחלה
הישג זעום.
רשימת האלילים והכוכבים — בן־גוריון האגדתי, דיין
המהולל, פרס, הרמטכ״ל־לשעבר צבי צור, יצחק נבון הסימפאטי,
מנהיג־הפועלים הוותיק יוסף אלמוגי, סופר מבריק כמו יזהר
סמילנסקי ועוד ועוד — זכתה בסך הכל ב־ 95,328 קולות —
כחמישית מקולות מפא״י.

בכנסת החדשה היו 10 הזדכים של רפ״י סיעה
אומללה. חבריה הד רגילים לפקד ולנהל, לא לדבר
ולמתוח ביקורת. היא היתה אחת הסיעות הכושלות.
לקראת הבחירות עבד שימעון פרס כשד, והוא המשיך בכך גם
למחרת היום. הוא עשה שוב מה שעשה בנוער העובר: כינס אוהדים,
נאם, הקים סניפים, מינה ועדים, ישב באסיפות, חרש את
הארץ לאורכה ולרוחבה, כדי להקים מיפלגה. היתה זאת עבודת־

הביטחון, על השטחים הכבושים, נאלץ הוא לענות על שאילתות
בעניינים פעוטים. כדי לנחמו ניתנו לו גם תוארים הנוגעים
לשטחים הכבושים ולענייני פליטים — אך היו אלה תפקידים
ריקים. זמנית היה גם שר־הדואר — ומרוב בושה שינה את שם
המישרד ל״מישרד־התיקשורת״ — מחווה פרסית אופיינית של
שינוי שם׳ ללא שינוי מהות.

במ שך ש ש השנים הרות־האסון שבץ מילחמת
ששת־הימים ומילחמת יוס־הכיפורים לא סטה פרם
במאומה מן הקו הממשלתי .־־
הוא למד את הלקח. גולדה מאיר, שתפסה את מקומו של
אשכול בראשות הממשלה, תיעבה אותו, ומעולם לא טרחה
להסתיר זאת. אבל הוא הוכיח לה בנאמנותו שכדאי לה לעבוד
איתו. הוא לא עירער על מדיניותם של גולדה, דיין וישראל
גלילי, שחסמו כל דרך לשלום. לפי כל הסימנים, היה שלם לגמרי
עם מעשי הממשלה — הסירוב לכל יוזמת־שלום, הקמת ימית
וההתנחלויות בסיני.
התוצאה היתה מילחמת יום־הכיפורים. בעיקבותיה נשמעה
זעקה ציבורית גדולה להענשת האשמים ב״מחדל״ .אותם
האנשים שנשאו את משה דיין על כפיהם אל מישרד־הביטחון
ב־ , 1967 קרעו עתה בחמת״זעם את תמונותיו. גולדה ניסתה להגן
על דיין, ונפלה יחד עימו.

סוף־סוף, אחרי 20 שניס של עבודה משותפת,
נפטר פרם מדיץ, האיש הזה שהאפיל עליו, שגנ ב את
סירות עמלו ושמעולם לא התייחס אליו אלא בזילזול.

חתה נרתי־נראוד
ל כ או ר ה יכול היה פרס לעלות עתה, בקפיצה אחת,
/לראשות־הממשלה. לא היה מועמד סביר שעלה עליו. היה
קשה להאשים אותו באחריות למחדל הצבאי או הפוליטי, מאחר
שלא היה אלא שר״התחבורה. תפקידו הזוטר בימי המשבר עשוי
היה לעמוד לו לזכות.

אולם שו ב הופיע מישהו שחטף מידיו את הפרי
הבשל. ו שו ב היה זה צבר, חייל. יצחק רבץ הופיע י ש
מ אץ.
אחרי שכיהן כשגריר בוושינגטון נשלח ר בץ על־ידי שר־החוץ
אבא אבן לגלות פוליטית, ועל כן לא נשא בשום אחריות שהיא
למחדלים.
הציבור, שרצה באיש חדש לגמרי, ללא רבב של יום־הכיפורים,
חיבב את הרמטכ״ל לשעבר, שנראה כאדם רענן, הגון, שונה
לגמרי מן הטיפוס של הפוליטיקאי השיגרתי.
פרס לא נכנע, והחליט להתמודד. שוב עבד ועמל, הופיע לפני
חוגים, ערך פגישות. מכיוון שהיה זקוק להכשר מצד מישהו
שהשתייר למפא״י ההיסטורית, כדי להתגבר על הכתם שדבק בו
בימי רפ״י, כרת ברית מוזרה עם אבא אבן. אבן, ששנא את רבץ,
היה מוכן להתגייס לטובת פרס, אדם שייצג השקפת־עולם הפוכה
משלו. ברגע האחרון קפץ גם עזר וייצמן ופירסם את גילוייו על
התמוטטות־העצבים של רבץ ערב מילחמת ששת־הימים. לעומת
זאת הזריז אריאל שרון להגן על רבץ.

אי ש לא האמין כי פרם האפרורי, הפוליטיקאי
הוותיק והבלתי־סוסולרי, יצליח מול רבץ הזוהר,
החדש. בכל זאת זכה להישג מרשים למדי 254 :תמכו
בו בהצבעה במרכז, לעומת 298ש תמכו בר בץ.
אדם הזוכה ב־> 4691 של הקולות בהצבעה כזאת מהווה כוח. עוד
לפני ההצבעה כרתו רבץ ופרס הסכם־ביטוח הדדי ביניהם: המנצח
יהיה מס׳ 1בממשלה הבאה, והמנוצח יהיה מס׳ .2ר בץ הפך
ראש־הממשלה, פרס שר־הביטחון.

זה היה הישג גדול, אך הוא לא סיפק את פרס. הוא
היה בטוח כי ראשות־הממשלה מגיעה לו בזכות, וכי
נלקחה ממנו שלא־בצדק. את שלו ש השנים הבאות
הקדיש לתיקץ המעוות.
בין ראש״הממשלה רבץ ושר־הביטחון פרס התפתחה דחייה
הדדית, שהפכה לשינאה לוהטת. על־סמר נסיון זה טבע רבץ את
הכינוי, שדבק מאז בפרס :״חתרן בלתי־נלאה״ ,ואילו פרס תיאר
את רבין כאדם כושל, בלתי־יציב וחסר־כישרון.

היו שטענו, בשימחה גלוייה לאיד, ששניהם צדקו.
התפטר בן־גוריון מן הממשלה. לוי אשכול בא במקומו וקיבל
לידיו את שני תפקידיו: ראש־הממשלה ושר״הביטחון. שימעון
פרס נשאר סגן־שר הביטחון.
לכאורה יכול היה פרס להסתדר גם עם אשכול. היה זה אשכול
שגאל אותו, עשרים שנה לפני כן, מעבודתו בקיבוץ, ופתח לפניו
את הקאריירה הפוליטית. היחסים בין השניים נשארו טובים.

אבל פרם מצא את עצמו במילכוד.
בן־גוריון הזקן לא התכוון לשבת בשקט. הוא האמין בכוחו
להקים מיפלגה גדולה חדשה, שתבוא במקום מפא״י. הוא בז
מעומק ליבו לעמיתיו, ראשי־המיפלגה, שהיו במשך שנים כאס קופה
נדרסת לרגליו.

פרך, והוא היה היחידי שעסק בה. רפ״י היתה, כמיפלגה, יצירת

כפיו.

אולם באשר באה העת לקצור פרי — קצר אותו
דיין, שלא נקף אצבע למען המיפלגה.

גמאל עבד־אל־נאצר ריכז במאי 1967 את צבאו בסיני, ישראל
נתקפה בחרדה עמוקה, העם היה מגויים, לוי אשכול נראה כמנהיג
אובד־עצות ומגמגם. הציבור רצה באיש חזק ליד הגה הביטחון.
עלו וצפו השמות של יגאל אלון, ייגאל ידין, שימעון פרס, גם
בן־גוריון הזקן — אך הדרישה התמקדה בגיבור של מיבצע-
קדש, משה דיין.
אשכול נשבר ומינה את דיין. ניתן האות למילחמה, שהסתיימה
תוך שישה ימים בניצחון מהמם. דיין, שחלקו בכך היה זעיר, הפך

אליל. שימעו הלך לפניו בעולם כולו.

פרם לא חלם לתת יד לפילוג, א שר יכריח אותו
להתפטר מתפקידו כסגן־שר. הוא עשה את הכל כדי
למנוע זאת, עד כי בן־גוריון העליב אותו בגסות
בי שיב ת חסידיו. אחר־כך ביקש בן־גוריון סליחה. אך
מנוי וג מור היה עי מו להכריח את די ץ ופרס לבוא
עימו.

במשך שנתיים של שיכרון לאומי רכב דיין על
הסום הלבן של המצביא הדגול, בעוד ש שי מעון פרס
נמק כפוליטיקאי של סיעה קטנה, ח״ס חסר תפקיד.
כום־התרעלה היתה מלאה.

פרס התנגד עד לרגע האחרון, אך לא נותרה לו ברירה. אילו
בגד בבן־גוריון בשעה קשה זו, היה מחזק את הריעה הכללית
עליו: שהוא בלתי־אמץ, בוגדני, קארייריסט חסר־תקנה. שוב —
ולא בפעם האחרונה — הוא היה לכוד בתדמית שנוצרה לו,
ושאותה ביקש לשנות בכל מחיר.
אפשר לתמוה מדוע דבקה בפרס דווקא תדמית של אי־אמינות.
הוא לא שיקר ולא רימה יותר מכל פוליטיקאי אחר, שהבטיח ולא
קיים. נאמנותו לבן־גוריון בוודאי עלתה על זו של דיין.
זוהי הטרגדיה שרדפה את פרס במשך עשרות שנים, כפי
שרדפה אחרי ריצ׳ארד ניכסון(״האם היית קונה מכונית משומשת
מאיש זהי״) הדבר נבע במידה רבה מעניינים חיצוניים — משהו
בהבעה, בקול. בהופעה. באותה המידה יש לאנשים אחרים —

פרס הבין שיש רק דרך אחת לחזור לממשלה — לחזור אל
מיפלגת־העבודה (כפי שנקראה עתה מפא״י, אחרי שהתאחרה
מחדש עם אחדות־העבודה) .הפעם נטש סוף־סוף את בן־גוריון
הזקן, שהתקרב לסניליות. הוא החזיר את רפ״י, בלי הזקן,
למיפלגת״האם.
כתודה זכה במישרה של שר־בלי־תיק בממשלה שקמה אחרי
בחירות . 1969 זמנית התמנה גם כשר־לקליטת־העליה — תפקיד
חסר משמעות. אחרי שבגין הוציא את מיפלגתו מן הממשלה,
בעיקבות שביתת־הנשק על התעלה שהושגה ב־ ,1970 ירש פרס
את תפקידו של עזר וייצמן והפך שר־התחבורה, גם זה תפקיד
זוטר.
בשעה ששר־הביטחון דיין הופיע ודיבר על צה״ל, על

״׳ונייסד נוסי
ך* מ שך שלו ש שנים אלה הפר כל עניין, גדול וקטן, לנושא
למאבק בין השניים. כל ענייני המדינה, גדולים וקטנים,
הושלכו לתוך מיטת־סדום זו, שובשו ועוותו לפי צרכיה.
כבר בשנות ה־ 50 היתה לפרס חבורה של עיתונאים בכל כלי־התיקשורת,
ששירתו אותו נאמנה .״השבועון המסויים״ המציא אז
את המושג ״יונייטד פרס״ עבור קבוצה זו של מזרנבים, שנזונו
מהסקופים שהדליף. עכשיו הפכה שיטה זו לאמנות. האיש
שהשלים אותה היה דוברו של פרס במישרד־הביטחון, נפתלי
לביא, שעבר אליו בירושה מימי דיין, ושהיה רב״אמן במאני־פולציה
של עיתונאים.

רבץ היה משוכנע, בצדק רב, כי כל עניין הנדון
בממשלה מודלף על־ידי אנשי־פרם לעי תונות בצורה
מגמתית, כדי להציגו כטיפ ש כושל.
לדעתו, כל החלטות פרס, ובהן הרות־אסון, התקבלו אך ורק
כדי להכיר את ראש־הממשלה. לדוגמה: כאשר ערכו אנשי גוש־אמונים
התנחלות בלתי־חוקית בסבסטיה, באיזור שכם, מנע פרס
את סילוקם בכוח ואיפשר להם להתנחל במחנה צבאי סמוך, קדום.
כך צמחה ההתנחלות הראשונה באיזור שכם, בחסות פרס, כשם
שצמחה בשעתו ההתנחלות הראשונה באיזור חברון בחסות יגאל
אלון.
לעומת זאת טען פרס שרבין משתמש באריאל שרון — שאותו
מינה במפתיע כיועצו לענייני ביטחון — כדי לחתור תחת
הרמטכ״ל, מוטה גור. כשנסע רבין לוושינגטון לצורכי רכש, ואמר
שם לעיתונאים כי רשימת־הרכש של מישרד״הביטחון ״אינה
מוסיפה כבוד לישראל״ ,ראה פרס בכך עדות להתערערותו
הנפשית של רבין.

התמודדות. התמודדות. התמודדות: שימעון פרס בפעולה. נואם.
יתכן כי גס ענייני־מדינה חיוניים הוקרבו על
מיזכח יריבו ת זו.
למשל: אחרי מילחמת יום־הכיפורים כרתה ממשלת גולדה־דיין
קצרת־הכהונה הסכמים להפרדת־כוחות עם מצריים וסוריה.
צה״ל נסוג מכמה שטחים בדרום ובצפון. כאשר עברה הממשלה
לידי רבין, תבע ממנה הנרי קיסינג׳ר הכל־יכול לעשות הסכם כזה
גם עם המלך חוסיין. ולהחזיר לירדן שטח־אדמה כלשהו במיזרח.

מתפלמס

ומצביע. במאבק עם יצחק ר בץ על הבכורה במיפלגה

מי (״מלחמת הגנרלים״) .לפרס, איש־הרכש הוותיק, היה פיתרון
לכל הבעיות: יותר נשק, יותר כוחות. בתקופה זו החלה
ההתפתחות שתוצאותיה התגלו כעבור שנים במילחמת־הלבנון:
צה״ל עיכל מאסות עצומות של נשק, ממדיו גדלו ותפחו. אך הוא
חדל מלהיות צבא גמיש, זריז, בעל־תושיה. הרפורמה הדרושה
ביותר — איחוד כוחות־היבשה — לא בוצעה, מפני שעוררה
התנגדות של בעלי־חזקה בצה״ל.

הוא הזהיר את ממשלת־ישראל שאם לא תגיע
להסבם עם חוסיין, תצטרך בעתיד לשאת־ולתת עם .

בל זה הוסתר על-ידי מיבצע שריתק את העולם,
ושהביא את היריבות בין סרס ורבץ לשיאה המכוער
ביו תר.

רבץ ופרס שותפים להתנגדות הטוטאלית לאש״ף ולכל
אופציה פלסטינית. אך הם גם, לא היו מוכנים להחזיר מילימטר
אחד משטח הגדה לחוסיין. כל אחד חשש מפני השני — שמא
יואשם על־ידו ברכרוכיות ובנמיכות״קומה. הם נפגשו שלוש
פעמים בחשאי עם המלך חוסיין, דיברו עימו באדיבות והתלוצצו
עימו — אך סירבו בהחלט לעשות עימו הסכם להפרדת־כוחות.
התוצאה המיידית: בוועידת־הפיסגה הערבית ברבאט ניטל
מחוסיין ייצוג העניין הפלסטיני, ואש״ף זכה בהכרה כב״נציג
החוקי הבילעדי של העם הפלסטיני״.
רק אחרי משברים גדולים הגיעה הממשלה להסכם חלקי שני
עם מצריים. הדבר התעכב, מפני שפרס התנגד בחריפות לנסיגה
ישראלית ממעברי המיתלה והגידי, אלא אם כן תכריז מצריים על
הפסקת הלוחמה. רבין ושר־החוץ אלון לא העזו להיות פחות
קיצוניים מפרס.

מטוס צרפתי, ובו נוסעים ישראליים, נחטף והונחת באנטבה
שבאוגנדה. אחרי כמה ימים שוגרה יחידה של צה״ל לשחררם
במיבצע נועז. המיבצע הצליח, והעולם כולו עמד נפעם ומשתאה.
שוב התגלו הישראלים כסופרמנים, ויוקרת צה״ל זינקה לשחקים.

נוצר מ שבר עם ארצות־הברית, הנשיא לינדון
ג׳ונסון הודיע שהוא ״מעיין מחדש״ ביחסים עם
ישראל, סרס הטיל על האלון: ישראל טל להבי:
תוכנית למילחמה חדשה. אך בפוך נכנעה ישראל,
ודרי ש ת האמריקאים התקבלה.

> הונה אבות להצלחה
ף* גלל כל העיסוקים האלה לא נותר לפרס זמן רב לעסוק גם
בצה״ל. הפגמים הגדולים, שהתגלו בצה״ל במילחמת יום-
הכיפורים, לא תוקנו. הרמטכ״ל, מוטה גור, שם קץ לוויכוח הפני
״חתרן
בלתי־נלאה״

פרס מדליק סיגריה

הכישלון הוא יתום, להצלחה י ש אבות רבים. החלה
מערכה פרועה להפקעת ההילה.
רבין, כראש־הממשלה האחראי, תבע אותה לעצמו. כך עשה
מוטה גור, הרמטכ״ל. ואילו פרס הפיץ תיאור שלפיו עמד הוא
לבדו על דעתו שיש לשחרר את החטופים בכוח, כאשר רבין
וחבריו כבר היו מוכנים להתקפל ולהסכים לשיחרור אסירים
פלסטיניים תמורת בני־הערובה. פרס התנגד ל 3ד בחריפות, מפני
שזה עלול היה להוות תקדים מסוכן.
(איש משניהם לא יכול היה לנחש כי כעבור תשע שנים,
בתשמ״ה, יחליטו ראש״הממשלה פרס ושר־הביטחון רבץ ביחד
לשחרר 1150 אסירים פלסטיניים תמורת שלושה שבויים
ישראליים, בעיסקה שהסעירה את הארץ ושזכתה בגינוי חריף
מצד חלק גדול של דעת־הקהל).
פעולת־אנטבה היתה הימור מסוכן, שיכול היה להיכשל בנקל
ולעלות בחיים רבים. קשה לרעת מי היה אז תובע לעצמו את
הבעלות עליה.
מבחינה צבאית, היתה לפעולה תוצאה שלילית. היא הרימה את
המוראל בצה״ל, אך היא גם הרדימה אותו, היא גרמה להרגשה
שהכל בסדר, שכל הפגמים תוקנו. הרגשה זו היתה רחוקה מאוד
מן המציאות.

לפרס היתה פעולת־אנטבה פרק חשוב בחייו. סוף
סוף היה מעורב בפעולה צבאית אמיתית. הדבר

כיפר, בעיניו, על הפגם האסתטי שבביוגראפי ה שלו
— חוסר שרו תו הקרבי.

0לאסור את השנויס
קראת הבחירות של ,1977 החליט פרס להתמודד שוב
/על ראשות־המיפלגה, ולהביס את רבין. ההתמודדות המרתקת
נערכה לעיני כל, ושוב הגיע פרס עד לסף הניצחון, ואליו
לא בא.

1445 קולות בוועידה ני תנו לרבץ 1404 ,לפרס.
אחוז אחד של הקולות הכריע.
אולם היוצרות התהפכו באופן דרמאתי. שבועות מעטים לפני
הבחירות פירסם דן מרגלית בעיתון ה ארץ ידיעה על כך שיש
ללאה רבין, אשת ראש־הממשלה, חשבון אסור בבנק אמריקאי. זה
נראה כעניין מבוטל, אך כעבור ימים התברר כי יש שני חשבונות,
והם מגיעים ל־ 23 אלף דולר. אשתו של רבין הועמדה לדין, רבין
הודיע שהוא יוצא ל״חופשה״ ומעביר את ניהול הממשלה לידי

פרס.

רבים האמינו כי הידיעה על חשבון־הבנק הודלפה
למרגלית, שונא מו שבע של רבץ, על־ידי סוכניו של
פרם.
כך, למרות הכל, הועמד פרס בראש המיפלגה ערב הבחירות.
היה נדמה שעלייתו לכס ראש־הממשלה מובטחת. אך היתה זאת
ברכה שהפכה קללה. בבחירות אירע המהפך ההיסטורי, מיפלגת־העבודה
— בהנהגת פרס — איבדה בפעם הראשונה את
השילטון.
היו שהאשימו בכך את תקופת־כהונתו של רבין ואת פרשת
החשבון האמריקאי, היו שהטילו את האשם בגילויי־השחיתות
(ובעיקר שתי הפרשות של אשר יד לץ ואברהם עופר, שפורסמו
על״ידי העולם הזה) .אך אי״אפשר היה להתעלם מכך שפרס הוא
שעמד בראש המיפלגה במערכת״הבחירות וכי הוא היה האחראי
הישיר לכישלון.

אדם אחר היה נ שבר אחרי אכזבה כזאת. אך לא
פרס. בסבלנות העקשנית האופיינית לו, קם למחרת
היום כדי לאסוף את השברים ולבנו ת את המיפלגה
מחדש.

ל ר בץ בעת המאבק , 1975 בשיחה ידידו תי ת עם מתנחלים (משמאל: בני קצובר) בסבסטיה

איש חשש תשה ה-
פעם, כשהיה מגיע לשם׳היה הסלע מחליק ו מידרדר
שו ב למטה. וכך עד סוף כל הימים.

(המשך מעמוד ) 27
לא היו לו מתחרים. הדה־מוראליזציה של המיפלגה היתה
שלמה. איש לא התנדב לתפקיד שנראה כמשימה של הרקולס.
רבין זעף והתבודד. הסיעה בכנסת — בפעם הראשונה בחייה
באופוזיציה — היתה אומללה ועלובה.
היו שדיברו על הצורך בשינוי־ערכים, על בדק־בית כללי, על
מיבצע גדול של תחייה רוחנית ואידיאולוגית. אך פרס לא היה
האיש לנצח על מלאכה זו, והדיבורים השתתקו במהרה.
אך פרס היה מסוגל לעשות מה שעשה כמה פעמים בחייו. הוא
חזר להתחלה. כמו בימי הנוער העובד, חרש את הארץ ללא לאות,
הקים מחדש את הסניפים, שוחח עם פעילים, דיבר בלי סוף,
הקשיב בלי סוף. לאט־לאט קמה שוב מיפלגה — לא מיפלגה
מחודשת ורעננה, לא מפלגה שחזרה לשורשיה, אך מיפלגה בעלת
מנגנון מאושש, שעסקניה עמדו עתה לרשות שימעון פרס.

התוצאה התגלתה בהתמודדות הבאה בין רבין

זה נראה כמו סיפור־חייו של פרס. כמה פעמים זה קרה לו?
האם לא עלה לגדולה תחת כנפיו של בן־גוריון ועמד לרשת
את ממלכתו — ולפתע הודח הזקן וכוחו של פרס התפורר?
האם לא ניסה לבנות מחדש את כוחו תחת שילטון אשכול, ועל
סף ההצלחה הכריח אותו בן־גוריון לנטוש את הכל וללכת אחריו
למידבר של רפ״י?
האם לא ניצח על מערכת־הבחירות של רפ״י, שהכל ניבאו לה
ניצחון, וביום הבחירות זכה בהישג חסר־משמעות?
האם לא בנה את רפ״י בסבלנות — ובבוא היום קטף משה דיין
את כל הפירות והפך אליל ההמונים?
האם לא צריך היה לרשת את השילטון כאשר התמוטט שילטון
גולדה מאיר ודיין — והנה צנח יצחק רבין מן השמיים הכחולים
וחטף את הפירות בלי מאמץ?
האם לא הצליח למוטט את שילטונו של רבין במאמץ סבלני
וזכה במינוי המערך לתפקיד ראש־הממשלה, ואז קרה הדבר שלא־

כולם בחורים צעירים־יחסית, ממושקפים, נעימים, קונפור מיסטיים,
שקטים, אחראיים(ראה מיסגר ת בעמוד .)31
יצחק רבין ישב בשעתו בחדר ראש־הממשלה, מאחורי שולחו־עבודה
גדול וחלק שלא היה עליו אף נייר אהד. הוא לא קרא
לעוזריו, אלא כשהיה זקוק להם. הוא ניהל את שיחותיו כשהוא
לבדו. ואילו פרס, שתפס את מקומו באותו חדר, מוקף תמיד
יועצים ועוזרים. הם יושבים סביבו. מקשיבים, אך אינם מתערבים.

לכאורה, השיג כל אשר רצה להשיג. לא זו בלבד
שהיה ראש־הממשלה, אלא שעמד ברא ש הממשלה
שכימעט כל העם עמד מאחוריה.
מבין 120 חברי״הכנסת, רק 22 נותרו מחוץ לקואליציה. גם
אנשי ישראל־השניה, הבוחרים המסורתיים של הליכוד, שקי־ללוהו
בבחירות ,1981 הריעו לו בביקוריו. האיש שסבל מילדותו
מתחושה של דחייה וזרות, ולאחר מכן מחוסר פופולריות פוליטית
ואישית, זכה עתה בסיקרי דעת־קהל בהסכמת רוב גדול של
הציבור.

יתר על כן: הוא בא אל התפקיד מוכן יו תר מכל
קודמיו, מחוץ לבן־גוריון.
במשך 36 שנים עמד ליד מוקד קבלתן של ההחלטות
המדיניות והביטחוניות הגדולות של המרינה. בן־גוריון הגדול
עצמו היה מורהו. במשך 20 שנה עסק בעצמו ביחסי־חוץ. מאז
היותו נער בן 14 היה עסקן, אשר ידו על דופק החיים הפוליטיים
בארץ•
סוף־סוף ניתנה לו — כביכול — ההזדמנות להוכיח מה הוא
מסוגל לעשות. אך היתה זאת הזדמנות מדומה.
יתכן שקיללת״האלים לא נשברה, אלא אך שינתה את צורתה.
כמו טאנטאלוס, יכול היה פרס להושיט את ידו אל פירות
השילטון, שהיו בטווח ידו, אך בכל פעם שהושיט את ירו נסוגו
הפירות.

הוא מצא את עצ מו במיטת־סדום של הרוטציה.
בטכסיס מחובם ו מרו ש ע מסרו לו האלים את
השילטון בתנאים ש מנעו ממנו להשתמש בו כראוי.

• ביונת הרוטציה
ך* מחירות לכנסת ה־ 11 הולידו פרלמנט שהיה מחולק, ממש
1 1שווה־בשווה, בין גוש ״שמאלי״ וגוש ימני. הליכוד לא יכול
היה בשום פנים להקים ממשלה משלו, גם יחד עם כל הדתיים.
למערך היתה לכאורה אפשרות כזאת — אך פרס פסל אותה מכל
וכל על הסף.
המערך וגרוריו >ר״ץ, שינוי, יחד של וייצמן) מנה 53 מנדאטים.
אילו היה נעזר ב־ 6הקולות של הרשימה המתקדמת ורק״ח, היה
מגיע ל־ .59 בעזרת שני קולות נוספים (למשל: ייגאל הורביץ
ואהרון אבו־חצירא) היה עובר את סף ה־ .60 זה הספיק להקמת
ממשלה. יתכן שכמה מן הדתיים היו מתקפלים במיקרה זה
ומצטרפים.

פרס. בין דן שומרון והרמטכ״ל מוטה גזר. מכריז על הצלחת מיבצע אנטבה () 1976
ופרס, בדצמבר .1980 פרס זכה בוועיד ת המיפלגה
ברוב מוחץ וחסר־תקדים של 71.12
שוב היה נראה שפרס עומד סוף־סוף להגיע למחוז־חפצו.
המיפלגה היתה מלוכדת מאחוריו. ממשלת־בגין אמנם השיגה
תחילה הישג גדול — השלום עם מצריים — אך פופולריותה
ירדה לקראת הבחירות. תנועת־ד״ש, שהשיגה ב־ 1977 הישג
מדהים של 15 מנדאטים בכנסת, ושאיפשרה את עלייתו של בגין
לשילטון, נמוגה כענן של אבק ברוח. לא נשאר ממנה שריד וזכר.
הסקרים ניבאו למערך ניצחון בטוח.
אמנם. במהלך הבחירות התגלו סימנים מדאיגים. בריכוזי
״ישראל השניה״ קיבל הציבור את פרס בצעקות־זעם, בתנועות
גסות, ולא פעם גם במטר של עגבניות ובסימני אלימות. בבית־שמש
ובפתח־תיקווה הפכו אסיפותיו לעצרות־הזדהות עם
הליכוד. אך רק מעטים ייחסו לגילויים אלה משמעות מכרעת.
במוצאי יום־הבחירות, ה־ 30 ביוני ,1981 אכן ניבא החיזוי
הטלוויזיוני שפרס ניצח. כשהוא כולו זוהר מאושר, הגיע פרס אל
קהל של אנשי״התיקשורת ונאמני״המיפלגה, שהמתין לו. במחווה
דרמאתית הכריז רובר המיפלגה, ישראל פלג, לעיני מצלמות
הטלוויזיה :״גבירות, ורבותי. אני מציג לפניכם את ראש־הממשלה
הבא של ישראל!״
תוך דקות הסתבר כי היתה זאת טעות. המערך לא זכה
במנדאטים שהיה בהם די כדי להרכיב את הממשלה. הקואליציה
שבהנהגת מנתם בגין ניצחה. אמנם, פרס השיג הישג עצום, סיעת
המערך עלתה מ־ 32 מנדאטים ב־ 1977ל־ 47 מנדאטים ב־.1981
אך היה זה ניצחון־פירהוס. הוא לא הספיק להקמת ממשלה.

תוך דקות מעטות — בפעם המי־יודע כמה בחייו
— צנח שי מעון פרם מאיג־א רמא לבירא עמיקתא.
עצם הדרמאתיות של המאורע הוסיפה לכך מימד
כימעט מיסטי.
הוא לא הירפה. גם אחרי שהכישלון היה ברור, ניסה עדיין
לרכוש את ליבן של הסיעות הדתיות, כדי לזכות בכל זאת ברוב
הדרוש בכנסת להקמת ממשלה בראשותו. היה זה מאמץ־שווא,
שאך הגביר את תחושת־הכישלון.

• קירדח האלים
ף• ציבור פשטה ההכרה כי פרס הוא ״מפסידן״ מיקצועי,
^ אדם שפשוט אינו יכול לנצח, שנגזר עליו להפסיד שוב ושוב.
למחרת היום הישווה אותו העולם הזה לסיסיפוס, מלך
קורינתוס, מגיבורי המיתולוגיה היוונית, שהאלים קיללוהו אחרי
שהרגיז את צאוס.

סיסיפום ניטלה ליטאול־תחתית, ושם נגזר עליו
לגלגל במאמין כביר סלע כבד אל ראש־גיבעה. בכל

ייאמן, ושאיש לא ציפה לו — הליכוד הגיע לשילטון?
האם לא הובטח לו ניצחון בטוח ב־ ,1981 ואחרי שכבר הכריז
על הניצחון — נשמט השילטון מידיו שוב?
סיסיפוס לא היה הגיבור הטראגי היחידי, שגורלו המר דמה לזה
של פרס. ניתן היה להשוותו גם לטאנטאלוס, מלך פריגיה, שנגזר
עליו לעמוד במים עד צווארו, כשסלע גדול מרחף מעליו ומאיים
לרסקו בכל רגע. כשניסה לרוות את צימאונו נסוגו המים, והפירות
שהיו תלויים מעל לראשו נסוגו כשניסה לשבור את רעבונו.
גורלו גם הזכיר את גורל בנות דאגאוס, שנגזר עליהן לצקת
מים לכלי נקוב, שלא התמלא לעולם.
אולי אפשר היה להשוות את פרס גם לטיטיוס. צאוס הזועם
היגלה אותו לשאול, שם הוטל על שני נשרים לאכול את כבדו,
שצמח שוב ושוב מחדש.

אילו הלך בדרך זו, יכול היה פרס לבצע תוך כמה
שבועו ת וחודשים מדיניו ת נועז ת ומלהיבה באחד
המישורים(הנסיגה מלבנון, יוזמת־שלום כלפי חוסייז
ואש״ף, רפורמה כלכלית נוקבת) ו אז לפנות שו ב אל
הציבור, ול תבוע אימון מחדש.
אפשרות זו כלל לא עלתה על דעתו של פרס. היא היתה

פרם יכול היה לאכול את עצמו אחרי בי שלונו ב־
. 1981 הוא לא עשה זאת. הוא עשה דבר שכימעט לא
ייאמן: חזר לעבודה בסבלנות עיקשת — והתכונן
לבחירות הבאות.
בינתיים הוביל אריאל שרון את בגין להרפתקה האומללה של
מילחמת־הלבנון, שגרמה לטראומה לאומית חסרת־תקדים. בגין
עצמו לקה בדיכאון פסיכוטי וסגר את עצמו בדירתו. האינפלציה
עלתה לשחקים. פשטה הרגשה של התפוררות.
בבחירות של 1985 השיג שימעון פרס סוף־סוף, אחרי מאבק
של 30 שנים ויותר, את מבוקשו. הוא ניצח — אם כי ברוב זעום
— והועמד בראש־הממשלה.

המפסידן, כך היה נדמה, חדל מלהפסיד. קיללת
האלים נשברה. שי מעון פרם היה לראש ממשלת־ישראל.

סורסוו
-מנהיג!
ימעון פרס הגיע לאן שרצה כל חייו להגיע, ליעדו של כל
פוליטיקאי אמיתי: לישכת ראש־הממשלה.
בלישכה, אגף מרווח ואוורירי בקומה השניה בנניין־הקובייה
של מישרד ראש־הממשלה, חלו שינויים. מקיר חדר־הישיבות
הורדו תמונות ראשי־הממשלה הקודמים (״המאוזוליאום״ ,בפי
הפקידים) .כדברי אחד מראשי הלישכה :״כדי שלא נצטרך להביט
כל הזמן בתמונותיהם של בגין ושמיר.״ נעלם גם תצלום גדול של
ארץ־ישראל והארצות השכנות, שצולם על־ידי לוויין אמריקאי.
״זה נראה אימפריאליסטי מדי ״,העיר אותו פקיד. במקום כל אלה
באו ציורי־שמן של נופי הארץ, שהושאלו על־ידי המוסיאון.
גם בנוף האנושי חל שינוי גדול. נעלמו אנשי ״המישפחה
הלוחמת״ של בגין, שיעילותם היתד, מוטלת בספק. במקומם באה
חבורה של ״יועצים״ ,הדומים זה לזה להפליא גם בחיצוניותם —

סאדאת, אורחו של בגין. בין פרס !גורדה

חושפת אותו להתקפות פרועות של הימין. הוא עצמו דחה מכל
וכל את האפשרות של שותפות כלשהי עם רשימות הדוגלות
במשא־ומתן עם אש״ף — בניגוד לעמיתיו באיטליה ובצרפת,
שהיו מוכנים להיעזר בתמיכת הקומוניסטים, בתוך הממשלה או
מחוצה לה.
ויתכן שהשפיעה כאן סיבה תת־הכרתית נוספת: לא היתה
באמתחתו של פרס תוכנית כלשהי, חדשה ונועזת, לביצוע מיידי.
היו לו רק סיסמות של בחירות.

הקואליציה הגדולה, תחת דגל ״האחדות הלאו מית״
,קסמה לו לאיך־ערוך יו תר. פירושה היה שגם
הימין מקבל אותו כראש־הממשלה. הטראומה של
,1981 העגבניות באסיפות־הבחירות והתנועות הג סות,
העניקו בעיניו קסם מיוחד ל״אחדות הלאומית״.
הצורך להיות מקובל היה חזק יו תר מן הצורך לעשות

דברים.
הממשלה קמה על ברכי הסכם, שיצר למעשה פדרציה של שתי
תת־ממשלות, אחת ימנית ואחת ״שמאלית״ .לא זה בילבד שפרס
התחייב למסור את התפקיד כעבור שנתיים ליצחק שמיר, ראש
הליכוד, אלא שגם עד אז לא יכול היה לקבל שום החלטה חשובה
בלי הסכמתם של שמיר וחבריו. לליכוד ניתן וטו מוחלט על כל
פעולה ממשלתית.

זה נראה כווי תור אכזרי על יכולתו של רא ש הממשלה
לבצע מדיניו ת כרצונו. אך במהלך השנה
התעורר החשד כי בעצם זהו מצב נוח לפרם. הוא
סיפק לו תירוץ מוחלט לכל מחדל, בכל שטח. הוא
חיסן אותו מראש מפני כל אישום של כי שלון.
נוצר מצב אובייקטיבי של חוסר־אחריות מדינית וחברתית,
שתאם — אולי — צורך סובייקטיבי של פרס עצמו שלא לעשות
דברים ררמאתיים, לא להסתכן בפיתרונות גדולים, אלא לזוז
בצעדי־צב מיום ליום.
עיקר עמלו של ראש־הממשלה היה מושקע במאמץ יומיומי
לגבש רוב כלשהו בממשלה לצעדים זעירים בשטח זה או אחר.
היה צורך לשאת־ולתת עם אנשי הליכוד, להזיזם בתחבולות
ובמאניפולציות, לנהל תככים, לכבות שריפות, לשכך סערות של
השמצות הדדיות.

דווקא בכגון אלה מצטיין פרס — אולי יו תר
מאשר בשטחים שבהם היה צריך לעסוק, אילו אכן
היה ראש-ממשלה עצמאי, חופשי ב מע שיו.

הטראומה ש ל בחירות :1981 כתובות על הלן ירות(מימין) והפר ש ת לאסיפות פר ס(ל מעל ה)
הסוציאלי בין עשירים ועניים, ובמילא גם בין העדות.
בעוד שאנשי־חרות הפופוליסטיים השמיעו זעקה דמגוגית
גדולה, זכה פרס בתמיכה מאסיווית של השכבות האמידות.
שנציגם האמיתי בממשלה היה שר־האוצר יצחק מודעי.
האם היתה אלטרנטיבה? רוב הכלכלנים הרציניים, וגם רבים
מאישי־הציבור הרציניים בימין, הצביעו עליה: קיצוץ דראסטי של
תקציב״הביטחון, שגדל ללא כל פרופורציה גם בשעה שהכוח
הצבאי הגדול ביותר בעולם הערבי — מצריים — פרש מן
המערכה, עיראק היתה עסוקה לזמן רב עם איראן, ומול ישראל לא
התייצב שום כוח של ממש מילבד הדחליל הסורי, שלא היה לו כל
עניין או אפשרות לתקוף.
פרס לא הלך בדרך זו. לכאורה, היתה לכך סיבה פוליטית־טכנית:
הוא לא יכול היה להתגרות ביצחק רבין. באיזון העדין
בממשלה, היתה תמיכתו של רבין בפרס חיונית. ורבין, שרצה
למצוא חן בעיני קציניו, התנגד בחריפות לכל קיצוץ משמעותי.

•״צבא שיש וו מרזה
* * ובן ש מצב כזה לא היה אפשרי — וגם שימעון פרס לא
^ /הי ה מסכים להיכנס למיטת־סדום זו — אילו חש שיש הבדל
תהומי בין תפיסותיו לבין תפיסות הליכוד, לעומת הבדל קטן בין
תפיסותיו לבין תפיסות השמאל.

הסכם־הקואליציה והרוטציה היה אפשרי רק מפני
שפרם ידע בליבו שהמצב הפוך — שהליכוד קרוב לו
יותר, במהות הדברים, מאשר השמאל החוץ־מיכד
סדי.

אך ־גם כאן נראה שהסיבה הטכנית היתה בגדר
אמתלה. פרם עצמו השקיע ב שע תו מאמץ גדול
ברכי שת אהדתם של קציני צה״ל. לא היה עולה על
דעתו לעשות מעשה שיקומם את הקצונה נגדו.

זה בא לידי ביטוי, השנה, בשטח הכלכלי־חברתי.
כשהגיע פרס לשילטון, עמד המשק הלאומי לפני התמוטטות.
האינפלציה הדוהרת, שעברה 4009;,ואיימה להגיע ל־&יסססז,
נוספה לגרעון מחריד במאזן־התשלומים של המדינה. אפשר היה
לחזות שתוך זמן קצר אי־אפשר יהיה לייבא חומרי־גלם, שתיווצר
אבטלה המונית, שהכלכלה כולה תקרוס תחתיה.
כשהסתבר שאין לממשלה שום תוכנית, נכנס פרס עצמו
לעובי־הקורה. לא היה לו מושג רב בכלכלה, אך הוא התמסר
לבעיה בעקשנות ובהתמדה, כמו לשאר הבעיות, הקשיב וחיפש
פיתרונות. תחילה עסק בקוסמטיקה של ״עיסקות חבילה״,
ולבסוף, כשאי־אפשר היה עוד לדחות את ההחלטה, נתן את
בירכתו ל״תוכנית כלכלית״ בעלת תוכן ממשי.
היתה זאת תוכנית ימנית מכל הבחינות. היא לא פגעה במאומה
בשכבות האמידות, הכוללות בישראל גם את ראשי־המיפלגות
ומנהלי־ההסתדרות. היא הורידה את השכר הריאלי של השכירים
ב־.3096

היתה זאת הפיכה סוציאלית אמיתית נגד
השכבות הדלות, תוד הגדלה חמורה של הפער

ומעבר לזה: כל חייו היה פרס ״ביטחוניסט״ .במשך שנים היה
אחראי למשק הביטחוני. הוא התגאה בחלקו המכריע בבניין
התעשייה האווירית והתעשיה הצבאית. בימי כהונתו כשר־הביטחון
תפח צה״ל בכוח־אדם ובנשק, והגיע לממדים של צבא
המבוסס על כמות יותר מאשר על איכות. בימי כהונתו הוזכרה
בישראל האימרה של מיראבו על פרוסיה :״זאת לא מדינה שיש
לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה״.
לא היה צורך במחסום של רבין או שמיר כדי למנוע קיצוץ
התקציב הצבאי. פרס עצמו לא היה מסכים לכך.

לשנוד דדיו בשנת
רגע

או שר: במיצעד האחד במאי

* ץ צב דומה היה קיים לגבי הסוגיה הדתית.
כאשר התמנה כראש־הממשלה, מיהר פרס לכותל המערב
ותחב פתק בין אבניו. מאז הוא עלה לרגל לרבנים, קיים פגישות
ללא־ספור עם המיפלגות הדתיות, הצטלם כשהוא נושא תורה

איש חשש תשמ״ה
(המשך מעמוד )29
ומניח תפילין, השתדל לעזור לדתיים להעביר חוקי־כפייה
חדשים ויצא מגידרו כדי להיות מקובל על־ידם. זרם הכספים
למיפלגות הדתיות נמשך כמו מימים ימימה.
לכאורה היו לכך סיבות פוליטיות טובות מאוד. היה זה ביטוח
למיקרה של התפרקות ממשלת־האחדות. כדי להקים ממשלה
צרה בראשותו, היה פרס זקוק לפחות לחלק מן המחנה הדתי.
אולם סיבה זו היתה מפוקפקת. אילו נוצר המצב שבו היה פרס
זקוק לקולות הדתיים — היה יכול לשלם להם את המחיר הדרוש
אז. פוליטיקאי אמיתי, כמו יצאנית אמיתית, אינו מעניק את
שרותיו לפני התשלום. להיפר: אילו מנע חסדים מן הדתיים היה
מגביר את תשוקתם לממשלה צרה, שבה לא היו בטלים בשישים
כמו בממשלת״האחדות.

חשובה לאין־שיעור יותר היתה ההזדמנות שהתגבשה במיזרח.
מתוך תיקווה לתזוזה ישראלית, עם עליית המערך לשילטון, כרת
יאסר ערפאת ברית עם אויבו־לשעבר, המלך חוסיין. יחד הציעו
השניים הצעת־שלום שלמה: משא־ומתן ישיר במיסגרת ועידה
בינלאומית, הכרה הדדית ושלום, שבמיסגרתו תחזור ישראל
לגבולותיה הקודמים ותקום לצידה מדינה פלסטינית, שתהיה
משולבת בקונפדרציה עם ירדן.
היתה זאת הצעה שאיפשרה — גם למי שלא היה מוכן לקבלה
כמו שהיא — פתח לפתיחת משא־ומתן. אולם ישראל דחתה אותה
על הסף. היא סירבה לנהל כל משא־ומתן עם נציגי אש״ף, סירבה
למשא־ומתן בתנאים שהיו אפשריים לחוסיין, והטילה וטו יעיל
מאוד גם על הידברות בין ארצות־הברית ושליחי אש״ף וחוסייו.

פרם עצמו הסביר את הדבר במושגים רחבים
יותר .״יש בעם מחנה לאומני גדול ומחנה דתי גדול.
אם נגרום לכך ש שני מחנות אלה יתאחדו, ייגז ר עלינו
מצב של מיעוט נצחי.״
זה היה הגיוני, אם כי היתה בהסבר זה התעלמות מן התהליכים
העמוקים יותר. החינוך הדתי, שפרס פרש עליו את חסותו, מגדיל
מדי שנה את המחנה הלאומני־משיחי, המאיים על המדינה ועל
המישטר הדמוקרטי.

אולם מתחת לבל ההסברים הראציונליים היה חבוי
גורם בלתי־ראציונלי. אין ספק שהוא היה המכריע.
בשש השנים הראשונות של חייו — שנים מכריעות בגיבוש
אופיו של כל אדם — היה שימעון פרסקי ילד דתי למהדרין. סבו,
שמילא במידה רבה את מקום האב הנעדר בשנים אלה, היה דתי
אדוק, ולקח אותו מדי שבת לבית־הכנסת, ששאר בני־המישפחה
נעדרו ממנו. גם כיום נזכר פרס בתקופה זו באהבה עמוקה. הוא
נהג לספר בגאווה על היום שבו חזר מבית־הכנסת בשבת ומצא
בבית את הרדיו החדש — מכשיר יקר ויקר־מציאות בימים ההם
— משמיע בקול רם מוסיקה. לדבריו, ניפץ את הרדיו לרסיסים,
ומאז לא הפעילו ההורים בשבתות את הרדיו שנקנה תחת השבור.
הביוגראפיה שלו מצטטת את דבריו :״כשהייתי נער, התלהבתי
מאלוהים. הייתי משוכנע בקיומו, ירא מחמתו, נתלה באופקיו
הרחבים והנעלמים. שיחרתי את פניו הלא־נראים, והתפללתי
לשלומו בהתלהבות שלא ידעה מרגוע. הייתי קנאי למנוחת־השבת.״
אמנם,
כשנכנס לבית־הספר העברי של העיירה, המיר את הרת
בציונות, בהשפעת מורהו, יהושע רבינוביץ, שכיהז לאחר מכו

לא נותרו אלא נסיעותיו של אחד ריצ׳ארד מרפי, פקיד במישר־־

החוץ האמריקאי.

העילה לקיפאון המוחלט: הליכוד לא הסכים גם
לצעדים הקטנטנים שפרם היה מוכן להם.
הסביר פרס לאמריקאים, וגם למקורביו :״אני מעוניין לשתף
את הליכוד לפחות בראשיתו של המשא־והמתן.״ זה היה סביר,
אילו זה ודה ניתן. אך פרס ידע היטב שזה בלתי־אפשרי, הן בשל
התחרות הלאומנית הפרועה בקרב הליכוד עצמו, הן בגלל
התנגדותו הטוטאלית של הליכוד לניהול משא־ומתן כלשהו על
״יהודה ושומרון וחבל־עזה.״
בלשונו החלקה, שופעת הדימויים, הטיל פרס את עיקר
האשמה על אש״ף, על סירובו לאפשר משא־ומתן עם נציגים
פלסטיניים שייבחרו למעשה על־ידי ממשלת־ישראל• .אש״ף
צריך להחליט אם להכיר בישראל(ללא תמורה) ולנהל משא־ומתן
איתנו, או לאפשר לנציגים פלסטיניים אחרים לנהל איתנו משא־ומתן.
זה כמו בת־ים. או שצריכים להתייחס אליה כאל דג, ולאכול
אותה, או להתייחס אליה כאל אשה, ולעשות איתה אהבה.״
לפי גירסתו, אש״ף הוא המחמיץ הזדמנות על־ידי אי־מתן היתר
למלד חוסיין לנהל בשם הפלסטינים משא־ומתן ישיר עם ישראל.
כי בינתיים יקומו התנחלויות חדשות, ותיווצרנה עובדות חדשות
בשטח .״ההיסטוריה זה לא סרט־וידיאו, שאפשר לגלגלו קדימה
ואחורה. היא כמו סרט, ההולך רק קדימה.״
ולגבי סיכויי המשא־ומתן :״כשנכנסים למשא־ומתן, ולכל צד
יש פיתרון, מתגבש לא פעם במהלך המשא־והמתן פיתרון שלישי,
שאיש לא חשב עליו קודם לכן. משא־ומתן יוצר אווירה חדשה.״
ובזעם, על הצד השני :״הם לא יודעים את הבעיות שלנו? שיש
ליכוד? שיש מתנחלים? צריכים להציע הצעה שאפשר להגשים
אותה בתנאים אלה!״
כך מתחלקת האשמה בין הליכוד מצד אחד ואש״ף מצד שני.
בין שתי אשמות אלה, עובר שימעון פרס, לפחות בעיני עצמו,
כבני־ישראל בים־סוף.

אולם גם ב מי שור זה יתכן מאוד ש הווטו של
הליכוד אינו הגורם האמיתי לשיתוק, אלא רק
אמתלה. האם רוצה שי מעון פרם באמת לפתח יוזמה
נועז ת? מה היה עושה אילו עמד ברא ש ממשלה משל
עצמו, בלי שותפים משתקים?

אין שום סימן בעברו של פרס היכול להעיד כי במיקרה כזה
אכן היה עולה על דרך השלום, שהוא אפשרי, והכרוך בניתוח
מכאיב מאוד, ואולי במילחמת־אזרחים בתוך המרינה.

מחווה לדתיים: נושא ספר־תורה ברומניה

הרצון — הסביר כשלעצמו — לשתה את הליכוד

.,כשהייתי נער, התלהבתי מאלוהים״:

שימעון פרס

ליד הכותל עם היבחרו כראש־הממשלה, מהדק כיפה לרא שו, מניח תפילין

כשר־האוצר בממשלה שבה כיהן פרס כשריהביטחון. אולם אין
צורך בניתוח פסיכולוגי עמוק כדי להביו כי לאיש העומד על
בסיס של חוויות־ילדות כאלה, הנוסטלגיה לחמימות של אמונה
ודת היא צורך עמוק.

במשא־ומתן פירו שו, למעשה, וי תורי על המשא־והמתן.

אד היודו! אל הדסא]!

איש כזה בווד אי אינו יכול לעמוד במאבק תקין!
ונחרץ נגד הדתיות המשיחית, הלאומנית והאנטי־דמוקרטית,
המאיימת על המדינה.
פרס עצמו הסביר את חיזורו אחרי המחנה הדתי בצורה
ראציונלית, שאינה מודעת למניעים עמוקים יותר :״אני מוכן
שלא לאכול בשר״חזיר במשך עשר שנים!״ אמר בסוף תשמ״ה
לאחד ממקורביו ,״אם זה ימנע מילחמה!״ הוא הסביר כי ממשלה
של הליכוד והדתיים תקפיא את תהליך־השלום — ובהעדר
התקדמות לשלום, תהיה המילחמה בלתי־נמנעת, במוקדם או
במאוחר.

ביו שניו ועדבאת
^ ד דווקא ״תהליך השלום״ היה הקורבן העיקרי של ממשלת
האחדות. במשך תשמ״ה הוא קפא לחלוטין. חוץ מכמה מחוות
חסרות־חשיבות ביחסים בין ישראל ומצריים, לא זז מאומה.
היחסים עם מצריים דרכו במקום, בגלל הבעייה המגוחכת של
פיסת־החוף של טאבה, שבה התנחל מלוגאי בחסותו של בגין.
אחרי שישראל החזירה את כל השטח העצום של סיני למצריים,
יחד עם אוצרות־הנפט, היא היתה מוכנה להקפיא את היחסים
בגלל כמה מאות מטרים. הסיבה לאבסורד: הליכוד אינו נותן.

תשלום מרא ש לדתיים: פרס עם שפירא

^ כל הקאריירה שלו היה שימעון פרס ממוקם בצד המיל *—
חמתי, ה״אקטיביסטי״ ,של מפא״י, רפ״י ומיפלגת־העבודה.
הוא היה שותף מלא של דיין בפעולות־התגמול, שהכינו את
מילחמת־סיני — מילחמה שהיתה תוקפנית לכל הריעות, בדומה
למילחמת־הלבנון. הוא קיבל ללא־עירעור את התפיסה של בך
גוריון, שהכחישה כל אפשרות של שלום עם הערבים, ושדגלה
בברית עם מעצמה מערבית אחת, לפחות, כדי להילחם בערבים.
בן־גוריון סירב עם קום המדינה לקבוע לה גבולות כחוק, בתיקווה
לנצל כל הזדמנות אפשרית כדי להרחיב את גבולותיה.
פרס היה חסיד נלהב של שיטה זו. על ההכנות למילחמת־סיני
מספר הביוגראף, מפי פרס :״בן־גוריון ויתר, אם כן, על דרישתו
שישראל לא תהיה זאת שתתחיל בפעולות־האיבה. לא היו אלה
הצרפתים והבריטים שגרמו לוויתור זה. למעשה נכנע בן־גוריון
לרצונם של דיין ופרס, שראו נקודה זו כשולית.״״
בשיא חגיגת״הידידות עם פראנץ־יוזף שטראוס הגרמני, ב־
,1958״נתקף פרס,״ לדברי הביוגראף־מטעם שלו ,״בשיכרוך
חושים מסויים. הדבר בא לידי־ביטוי כאשר דיבר על, המטרות
הלאומיות שלנו׳ .הראשונה והעיקרית, אמר, היא שינוי גבולות
המרינה, .אנו חייבים לשאוף לשינוי גבולות מדינת־ישראל׳ .הוא

(המשך בעמוד )34

אנשי״שימור

אפשר ללמוד הרבה על אופיו של מנהיג על פי דמות העוזרים והיועצים המקיפים אותו.
יש מנהיגים חזקים, המקיפים את עצמם באנשים עצמאיים, בעלי כושר ומעמד משלהם
בשנוחים השונים, המתווכחים עם הבוס ואינם חוששים לחלוק על דעתו. דוי ד בן־גוריון,
למשל, העלה עוזרים כמו משה דיין, סדי קולק ושימעון פרס, שכל אחד מהם עשה אחר״בך
קאריירה חשובה משלו.
יש מנהיגים המקיפים את עצמם בידידי ם אישיים. כן הביא עימו מנחם בגין את יחיאל
קדישאי ומתתיהו שמולביץ, אנשי ״המישפחה הלוחמת״ ,לצד היועצים שירש מקודמו, כמו

אפריים פורן ודן פתיר, אנשי המערך, שהמשיכו לעבוד אצלו.

שימעון פרס הקיף את עצמו בקבוצה גדולה של עוזרים, הדומים זה לזה במידה רבה,
ובחלקם גם מבחינה חיצונית. הם אנשים המסורים לו אישית לחלוטין, שאינם מבליטים
את אישיותם העצמאית. כולם צעירים, שקטים, חרוצים ושקדניים, ומטרתם הבלעדית, כך
נראה, היא לשרת אותו. אין הם יועצים בעלי מעמד עצמאי, אלא עוזרים אישיים.
מי הסו

ך * מה מהבכירים שבקרב עובדי
מישרד־ראש־הממשלה לוקים ב־
״תיסמונת דלת־הזכוכית״.
גם אם הדברים אינם באים לידי
ביטוי בעבודה היומיומית, הרי שה־תיסמונת
מורגשת היטב ביחסים ש־
^ מתחת לפני השטח. מי שנמצא מעברה
1האחד של דלת־הזכוכית מרגיש קרוב
לדופק העניינים ובטוח במעמדו ליד
ראש־הממשלה. האחרים, מעברה ה־ ־
רחוק של הדלת השקופה, מרגישים
קצת זנוחים ורחוקים.

• מאחורי דלת־הומנית

י שב תו של ראש־הממשלה
) נמצאת בקצה מיסדרון. בינה לבין
שאר החדרים בבניין מפרידה רלת־זכוכית
לרוחב כל המעבר. כל מה
שנמצא בפנים, מעבר לדלת, הוא
לישכת ראש־הממשלה.
בחדר מימין, חדר קודם למישרדו
של שימעון פרס, יושבות המזכירות
ועליזה אשד, עוזרת אישית לראש־הממשלה
ואשתו של העיתונאי חגי
אשד. בחדר סמור יושב בו עז אסל־באום,
ראש־הלישכה.
אפלבאום 38 חיפאי במקור, היה
סטודנט״למישפטים באוניברסיטה ה עברית,
לא סיים את לימודיו, חזר ל חיפה
והמשיך שם את לימודיו בנוש אים
אחרים. הוא היה מזכיר אירגון־
הסטודנטים, ו בו הגיע למיפלגת־ה־עבורה.
תקופה
מסויימת שימש יועץ לחיים
בר־לב, כשזה היה שר־התעשייה־וה־מיסחר.
אחרי המהפך ב־ 1977 עבר עם
אנשי מיפלגתו לבניין שברחוב הירקון
בתל־אביב, ומאז הוא הולך יד ביד עם
פרס.
אפלבאום מוכר יותר בחוגי הבו־דמה
התל־אביבית מאשר בחוגים ה פוליטיים
היבשים. הוא איש חביב, ש אינו
נוטה להתבלט. הוא ידוע באהבתו
הרבה לקולנוע, ולפני חודשים אחדים
הצליח לקבל לידיו את תפקיד יו״ר
המכון לקולנוע, הנמצא בשליטת
מישרד־החינוך. כרגע עושה אפלבאום
את התפקיד בהתנדבות, ולשם כך הוא
נמצא יום אחר בשבוע בתל־אביב, ב מכון.
אפלבאום
אחראי על הלישכה ועל
הפגישות, ומכין לפרס גם את החומר
לנאומיו.
מול דלת הזכוכית המפורסמת,
בקצה חדר הכניסה המרווח, נמצא
חדר־הישיבות של ראש־הממשלה, שבו
נערכות גם ישיבות הקבינט המצומצם.
כשנכנסו אנשי פרם ללישכה, מצאו
על הקיר סידרת תמונות רישמיות של
כל ראשי־הממשלה הקודמים. ביוזמה
של חידוש חוררו כל התמונות האלה
מן הקיר ונגנזו. במקומן הצליח
אפלבאום להגיע להסכם עם מו סי און
ישראל, שלפיו ישאיל המוסיאון תמו נות
ויחליפו במקוריות מרי חצי שנה.
כרגע תלויות בחדר תמונות של נחום
גוטמן, מרדכי ארדון, יגאל תומרקין,
איוון שוובל ויצירה של הפסלת אילנה
גור.
שינוי מהפכני נעשה גם במישרדו
של פרס עצמו. על הקיר שמאחורי
שולחן ראש־הממשלה יש ארון־ספרים
גדול, שאת מדפיו מילאו כרכים כחו לים
של כל די ב רי הכנסת. גם ספרים

תאומים

אלה הועברו למקום אחר, ובמקומם
הועברה לשם, כמעט במלואה, סיפ־רייתו
של פרס מלישכתו בבניין מיפי
לגת העבודה בתל־אביב.
ליד חדר״הישיבות נמצא חדרו של
עזריאל נהו, אלוף־מישנה במילו אים,
יועצו הצבאי של ראש־הממשלה.
את נבו קיבל פרם בירושה. מייד כש־התמנה
כראש-הממשלה, בסערת המי נויים
החדשים, דובר גם על מינוי של
מזכיר צבאי. שמות רבים נלחשו מפה
לאוזן ונכתבו בעיתונים, אך לבסוף לא
נערך שום מינוי חדשני לתפקיד זה.
נבו היה עוזרו של אפריים פורן, יועצם
הצבאי של יצחק רבין ומנחם בגין.
בינתיים הועלה בדרגה. בגין הוריש
אותו לשמיר ושמיר לפרס. הוא פונק ציונאלי
בתפקידו, ואינו מרבה להופיע
בכלי״התיקשורת.
בחדר הסמוך נמצא מרכז־התיק-
שורת של הלישכה. שם יושב אורי
סביר, יועץ ראש־הממשלה לענייני
תיקשורת, ברוך אסקרוב, עוזרו של
סביר ושתי מזכירות.
סביר 32 נשוי ואב לבת, הוא
דמות חדשה בחבורת״הצעירים המ
קיפה
את פרס. הוא איש מישרד־החוץ,
ובנו של אחד הדיפלומטים הראשונים
של ישראל. נפתלי לביא, שהיה ממ קורבי
פרס והיה יועץ־התיקשורת שלו
במישרד־הביטחון, גילה את סביר כש זה
היה עדיין צוער במישרד־החוץ, ר
טיפח אותו. את תקופת־ההתמחות שלו
עשה סביר בשגרירות ישראל בקנדה,
וזמן קצר אחר־כך שלף אותו לביא ו הביא
אותו לתפקיד יועץ־תיקשורת
בקונסוליה הישראלית בניו־יורק.
כשפרס נכנם ללישכה והתחיל ב־סידרת
המינויים, דובר גם ע ל׳יו ע ץ
לענייני־תיקשורת. אנשים רבים, בי ניהם
עיתונאים בכירים ומפורסמים,
היו מועמדים, לפחות על הנייר, לתפ קיד.
זהו
תפקיד חשוב. מי שממלא אותו
נמצא בקשר רצוף והדוק עם ראש־הממשלה.
הוא שותף לרוב ההחלטות.
יועץ התיקשורת מלווה את ראש־הממשלה
בסיורים ובמסעות בעולם.
זהו תפקיד המאפשר קשירת קשרים
חובקי־עולם.
לבסוף נסע פרם, ראש־ממשלה טרי
בן חודש, לארצות־הברית, לפגישה

ראשונה בתפקיד זה עם רונלד רגן,
הנשיא. שם סיפק סביר את שרותי־ה-
תיקשורת לראש־הממשלה החדש. נוצר
קשר טוב בין השניים, נפתלי לביא
המליץ, פרס קיבל את ההמלצה והביא
את סביר איתו לארץ, ללישכה.
אין ספק שסביר הוא איש־מיקצוע,
הוא חרוץ ועובד במשך רוב שעות היום
כשהוא צמוד לבוס. אך יש אומרים —
שלא לציטוט, כמובן — שהתפקיד
עלה לו מהר מדי לראש, שהוא אינו
נוהג ״להחזיר טלפונים׳ לעיתונאים,
חוץ מכמה עיתונאים בכירים וחשובים,
שאיתם הוא נמצא בקשר טוב ומתמיד.
זמן קצר אחרי שנכנס לתפקידו
התחיל לדבר בלשון רבים :״אנחנו
עשינו, אנחנו אמרנו ׳,וכר, כשהוא
מתכוון לראש־הממשלה ולעוזרים.
סביר מתלווה לפרס בסיוריו בארץ,
הוא משתתף לעיתים קרובות בפגישות
של ראש־הממשלה, בעיקר עם
עיתונאים, הוא משתתף לעיתים בישיבות
הממשלה ולעיתים רחוקות גם
בישיבות הקבינט המצומצם. דלתו של
פרס פתוחה לפניו בכל שעות היום.
הוא גם מרבה לעבוד איתו בביתו.

בין העיתונאים ידוע שבשבתות אי־אפשר
למצוא את יועץ־התיקשורת.
הוא משתדל לנתק את עצמו בימים
אלה מן העבודה, לעיתים קרובות אינו
נמצא בכלל בבית, או מנתק את ה טלפון.
בין
כל היועצים הוא תפס מהר
מאוד את דרגת המקורב ביותר ורק
יוסי ביילין, מזכיר־הממשלה, יכול
להיחשב כקרוב יותר אל פרס.
ביחד עם סביר בחדרו יושב גם
ברוך אסקרוב, עוזר ליועץ לענייני-
תיקשורת. אסקרוב 31 הצעיר
בחבורה, נשלף מעבודתו ככתב בגלי־צה״ל,
ובקול־י שראל בתקופה הסוערת
של מערכת־הבחירות האחרונה.
הוא היה סטודנט באוניברסיטת תל־אביב.
בתקופת הבחירות היה צמוד
לפרס בכל מסעותיו, והיה יושב לידו
במכונית כשפרס היה נוסע לאסיפות
בחירות. הוא נשאר צמוד אליו גם
כשהמכונית עלתה לירושלים למישרד
ראש־הממשלה, וזכה בתפקיד עם משכורת.
אומרים
שפרם ממש אוהב אותו
(המשך בעמוד )38

מנת סרגוסטי

תכנית המנויים של מפעל הפיס

מגיע לך כרטיס כבוד
סליחה אדוני, כיצד נוח ל ר לשלם*

אם אתה איש עסוק, שקוע בעבודתך, מרבה בנסיעות,
יוצא למילואים או פשוט אוהב נוחיות -תכנית
המנויים של מפעל הפיס נולדה בשבילך. עם
הצטרפותך, תקבל את הכרטיס הכחול -כרטיס
הכבוד של מפעל הפיס. כרטיס המנוי הכחול בעל
המספר הקבוע, משחק בשבילך מדי יום חמישי
בהגרלת רב־פרס־מצטבר על כל מרכיביה.אינך צריך
לפקוד את נקודות המכירה ולו גם פעם אחת. עכשיו,
עם הנהגת פרס כדור המזל ברב־פרס־מצטבר, תוכל
להכניס הרבה יותר מיליונים לכיס. שים לב: הגרלת כדור המזל(הפרס
המצטבר) נערכת בנוסף להגרלת הפרס הראשון. אם כדור המזל עולה בגורל,
הפרס המצטבר בסך 80 מיליון שקל,נוסף לפרס הראשון. אם כדור המזל לא
עלה בגורל, אתה זוכה בפרס הראשון כרגיל והפרס המצטבר עובר לשבוע
הבא. כך הוא יכול לתפוח ולתפוח כפי שמדגימה הטבלה הבאה:
הפרס בשבוע הראשון 100 מיליון שקל 80 +מיליון שקל צבירה = 180 מיליון
הפרס בשבוע השני 100 מיליון שקל 160 +מיליון שקל צבירה = 260 מיליון
הפרס בשבוע השלישי 100 מיליון שקל 240 +מיליון שקל צבירה = 310 מיליון
הפרס בשבוע הרביעי 100 מיליון שקל 320 +מיליון שקל צבירה = 420 מיליון
שמת לבז בשבוע הרביעי אתה מכניס 420 -מיליונים לכיס...

באמצעות כרטיס אשראי? ע׳׳י הוראת קבע?
במזומן? בשיק אישי? כל דרך מכובדת. אם אתה
בעל כרטיס ומה, ישראכרט או דיינרס, תוכל
לבחור באפשרות הראשונה. חשבונך יחוייב אחת
לחודש והודעות הזיכוי תישלחנה לביתך, מיד עם
הזכיה.
בחרת בהוראת קבע? החיוב יהיה חודשי באמצעות
סניף הבנק שלך. מזומן יקבלו ממך, הן בבנק,
הן בתחנות ההרשמה והן בנקודות המכירה. וכמובן,
קיימת האפשרות לצרף שיק אישי לתלוש המצורף כאן.
״חו 5טס׳ויס־וקט״

המנוי לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, גבירתי*
ההמלצה שלנו? בלתי מוגבל. הסטטיסטיקה מוכיחה שההתמדה
משתלמת. זאת ועוד: תמיד תוכלי לבטל את המנוי ע״י הודעה מוקדמת. על
כל פנים, לבחירתך גם תקופות מנוי של כ־ 3ו־ 6חודשים ( 13ו־ 26 הגרלות).
מפעל הפיס לא יכעס...
״8.חו״וע 0ץ 0זקע״

אתה קובע את חוקי המשחק

שאלת ארבע מאות ועשריס מיליוני השקלי

מי שראוי לכרטיס הכחול, ראוי לשחק בתנאים מיוחדים. בתכנית המנויים
אתה קובע את תנאי המשחק: אתה קובע את צורת ההצטרפות, את דרך
התשלום וקבלת ההודעות ואת משך התקופה. מפעל הפיס עושה הכל כדי
להנעים את השתתפותך ולהקל עליך בכל שלב ושלב.

זכית בפרס הענק, לאן לשלוח את הכסף?(סמן בטופס
ההצטרפות את הדרך שבחרת).
נוכל לזכות את חשבונך ישירות בבנק;
נוכל לשלוח לך שיק הביתה או לכל כתובת שתבחר;
כך לגבי כל זכיה בתכנית המנויים, שבה הסיכוי
לזכות בפרס כלשהו, הוא עצום -כמעט . 1:3

איר היית רוצה ל הצטרף לתבנית המנו״?
רק תבחר והכרטיס הכחול יישלח לביתך. ע״י הבנק? מלא את טופס
ההצטרפות בסניף שלך, מסור אותו לפקיד במקום ואתה מנוי. תוכל
להצטרף גם באחת מתחנות ההרשמה או באחת מנקודות המכירה. אין לך
זמן? הרם את שפופרת הטלפון וחייג את אחד המספרים האלה:
ת״א282790 :־204603 ;03־.03
ובמשך 24ש׳ ביממה( :פייג׳קול -טלכיס)
ת״א291251 :־296829 ;03־291949 ;03־.03
י־ם233171 :־;02
חיפה 88791 :־04
׳מסור את מספר כרטיס האשראי שלך ואתה מנוי. אין לך
כרטיס אשראי?
חייג לשרותפון: ת׳׳א 383838־ 03 או למשרדי ׳׳מזל קבוע׳׳:
חיפה 913613 :־04
ב״ש31669 :־057
י־ם234086 :־02
אגב, מדוע לא תמלא את התלוש המצורף, צרף שיק אישי
ומאות המיליונים בדרך אליך.

הצטרף ל־ 200 אלף האנשים, שיכולים.
עכשיו אתה יודע שגם אתה יכול.

יחידת הרס1ם

6ו .״ייזללס

ש מי

י ,3וי 1ר) רוסי

יזח־תנזפע לו
חשכ מי ללס ה פי ס. מפעלו 5אמצעו,
ייו״ישראכו

הכרטיסהכחול למי שיכול.

ן זו־ש וושווו וושוו 11(המשך מעמוד ) 30
לא התכוון לכר שישראל תיזום פעולה להשגתה של מטרה זו.
אלא הבחין בין ׳מילחמה לשינוי גבולות ישראל ובין שאיפה
לשינוי גבולות. לא הייתי מציע, ואיני מתכוון להציע, לפלוש
לגדה המערבית או לסיני או ללבנון כדי לקחת את הליטאני —
שזו אולי המטרה הלאומית הגדולה ביותר, כי החיסרון של ישראל
זה במים, לא באדמה׳״.

מלי ם אלה, שנאמרו תשע שנים לפני מילחמת
ששת־הימים, היו תוכנית להתפשטות מיזרחה
וצפונה.
שנה לפני כן, ב־ ,1957 כאשר נאלץ בן־גוריון לבצע את
הנסיגה בסיני, כתב פרס את אחד השירים שלו, שהסתיים במילים:
״ארץ־נרורי אבות / .אנו מפנים אותר / .אד לא מו הלבבות״.

התיכץ, ,לאר לכל תחליף לשלום, יהיה מ שע שע וקוסם
ככל שיהיה.״ פרם עצמו קובע, כמובן, מה אמיתי ומה

תחת שלום עם הערבים, עמד לנגד עיני פרס הפיתרון של
בן־גוריון: להתחבר עם מעצמה מערבית גדולה אחת. תחילה היתה
זאת צרפת, אחר־כך גרמניה, ומאז ארצות־הברית. אמר פרס
באוקטובר . :1965 ישראל אינה טריטוריה אירופית מבחינה
גיאוגרפית, אבל על קושי כזה ניתן להתגבר,״ לפני כן אמר:
.ישראל אינה מדינה מיזרח־תיכונית, אלא מדינה ים־תיכונית״.
כשכבר כיהן פרס כשר־הביטחון, אחרי מילחמת יום־הכיפורים,
בתקופה שבה הטיל על האלוף טל להכין תוכנית למילחמה
חדשה, אמר פרס בישיבה עם יצחק רבין וישראל גלילי. :אם תהיה
מילחמה, ואש״ף ינהל אותה, הרבה ערבים יברחו מהגדה ועזה. אם
הם יברחו ותהיה עליה מרוסיה, התמונה תשתנה.״

ב־ 1956 דיבר פרס על. בסיסי הפידאיון בסיני ׳,וזאת היתה
הכנה להתקפה על מצריים. ב־ 1982 הסכים לדיברי בגין ושרון על
.תשתית המחבלים בלבנון״ ,שהיה צורך להרוס אותה במילחמה,
.עד 45 קילומטרים״.

הדיבורים על בסיסי־המחבלים בירדן, בסוף
תשמ״ה, נ ש מעו כצלילים ראשונים של המילחמה
הבאה — הפעם בירדן.

19.ואליום״
^ אימוביליות המוחלטת של ממשלת־האחדות בכל ה ו
1שטחים, ובמיוחד בשטח המדיני, היתה מלווה בשיתוק גמור
של המחשבה והוויכוח — הן בצמרת המדינה, הן בצמרת מיפלגת־העבודה.
מבחינה
רעיונית, היה זה מידבר צחיח. שום צמח חדש לא נבט
בו. לא התנהל ויכוח של ממש על שום נושא חשוב.

הרכילות הפוליטית באה במקום דוי כו ח המדיני,
השמצות הדדיות במקום התנצחות של ד עו ת. אי*
אפשר ד ה לשחרר את ה עו מדבר א ש מכל הא חדו ת
לכך.
פרס עצמו הוא וירטואוז ברכילות פוליטית. במסיבות פרטיות,
בחוג מצומצם, מתגלה לפעמים צד זה של אישיותו. הוא מסוגל
לתאר, למשל, ישיבת־ממשלה בימי גולדה מאיר, אחרי שיחה עם
קיסינג׳ר — כשהוא מנתח איש אחרי איש, מגולדה ועד אבא אבן,
על תנועותיו, שגיונותיו, לבושו ומינהגיו בפרטי־פרטים, כל זה
בהומור העוקצני של אדם היודע להסתכל, הרואה את הכל
והמסוגל להביע זאת בצורה משעשעת ביותר. .ראקונטר׳
מושלם.
כמו בן־גוריון, אוהב פרס להציג את עצמו כאינטלקטואל. בכך
פיצה את עצמו על התדמית החבר׳המנית של יריביו ומתחריו
הצבריים — דיין ואלון, מולה כהן ורבין. הוא תיאר את עצמו
כאדם הבולע ספרים בצורה אינסופית, כאיש שסבו נטע בו אהבה
עמוקה לשירה, שמילא כבר בילדותו מחברות ללא־ספור בשירים.
בדרך כלל זה עובר עם הגיל.
מוזר יותר הצד האינטלקטואלי שלו. כאשר אדם קורא ספרים,
הם מפרים את מחשבתו ואת סיגנונו. אצל אדם המרבה כל־כך
לנאום ולהתראיין, מוכרח הדבר להשתקף בדבריו. ואילו פרס הוא
מרצה בלתי־אינטלקטואלי בהחלט. הוא מדבר לעניין, חוזר על
הסיסמות השגורות, שום דבר מקורי אינו מבצבץ בין המליצות.
אלה הם נאומים של פוליטיקאי מן המניין.

כראש־הממשלה, ד ו כל נ או מיו ור איונו תיו
מכוונים ל שיכוך ניגודים, לא להצגת אתגרים
המעוררים התנגדות וויכוח. היו שקראו לו ״מר
ואליום״ ,ו שר או את עיקר הצלחתו כהעברת מסר של
הרגעה.

חיילים צרפתיים: רא שי ממשלות י שראל וצרפת בעת ביקורו ש ל פרס בפאריס
בששת״הימים התגשמו כל החלומות האלה, חוץ
מכיבוש הליטאני. היה ברור כי פרם היה רחוק מן
המחשבה שכדאי להחזיר שטחים אלה לאלתר,
תמורת שלום. כמו אשכול ודיין, דגל בדיעה שכדאי
להחזיק בשטחים אלה ככל שני תן — בניגוד ג מור
ל בדגוריון מרחיק־הראות, שרצה להחזיר את כלם,
מ ל בד ירושלים המיזרחית.
השקפת־העולם של פרס התגלתה בצורה הברורה ביותר בימי
ייסודה ופעולתה של רפ״י, כשהיה משוחרר מכל אחריות ביצועית
ממלכתית. הרבה מן הדברים שאמר אז מעניקים משמעות למה
שעשה — ולא עשה — בתשמ״ה.
המחשבה הבסיסית התבטאה בדברים שאמר בינואר ,1966
בביטאון רפ״י, מב ט תדש :״יש בארץ שתי אסכולות —
הרומנטית, המאמינה שאם נבחר בזמירות הנכונות להשמיען
באוזני הערבים, יבוא השלום: והריאלית, הרואה בצער ובחומרה
את האיבה הערבית, ומסיקה את הצורך בהרתעה של ממש״.

בלשון אחרת: כל תוכנית־שלום היא בבחינת
.זמירות״ ש אץ בהן ממש, ו א לו האיבה הערבית היא
ניצחית, בבחינת נ תץ ש אץ לערער אותו, ו ש מולו
צריכים להקים כוח צבאי מרתיע. את אותם הדברים
אמר זאב ז׳בוטינסקי 40 שנה לפני כן, ב מאמרו.קיר
הברזל״.

• האופציה הגוע־ניח
^ ץ* להרתיע? ב־ 965ו שם פרס את הדגש בגלוי על האופ־ציה
הגרעינית. כך, ב־ 20 באוגוסט. :תשובתנו לחסנין הייכל
(עיתונאי החצר של עבד־אל־נאצח, החרד מהנשק הגרעיני של
ישראל: פירוז מאיבה חשוב יותר מפירוז מנשק גרעיני ״.ומכאן:
.תהיה הידברות עם הערבים רק אחרי שהאיזור יהיה רווי בנשק,
גם נשק לא־קונוונציונלי״.

משמע: ככל שיהיה יו תר נשק, וביכללו נשק
גרעיני, כן יגדל הסיכוי לשלום.
באוקטובר . :1965 אנחנו נגד פירוז(האיזור) מנשק גרעיני.
זוהי סיסמה תעמולתית, שמטרתה להזמין לחץ ופיקוח בינלאומי
על ישראל.״ ושוב, כעבור חודש. :ההנחה הערבית, שיש לנו נשק
גרעיני, מעניקה לנו יתרון פסיכולוגי במאבק נגדם!״
11 חודשים לפני מילחמת ששת־הימים הכריז פרס. :אין כל
סכנת־מילחמה עם הערבים בזמן הקרוב ״.ולעומת זאת. :הסכנה
העיקרית היא החדירה הסינית לאיזור. הסינים מסייעים לשו־קיירי!״
אחמד שוקיירי הקים אז את אש׳ף המקורי, בחסות
המצרים.

לפני קרוב ל־ 20 שנה אמר פרס מישפט, שאותו
יכול היה להשמיע גם השנת כאמתלה לחיסול כל
יוזמת־־שלום :״נאמר, הן׳ לכל שלום אמיתי במיזרח

הניסוח עדין יותר, אך הדברים דומים מאוד לחזונו של אריאל
שרון.

הכמיהה למימי הליטאני, שאותה ביטא ב־,1958
מעניקה משמעות שונה לגמרי לתמיכתו בפלישה
של בג ץ ו שרון ללבנץ ב־ . 1982 פרס ורבץ תמכו בה
בפה מלא. הוויכוח על 45 הקילומטרים אינו
משמעותי: כך וכך היה נ שאר הליטאני בתחום
הכיבוש הישראלי.
היה זה פרס, כשר־הביטחון, שהמציא את סעד חדאד, את
הרעיון של צבא־שכירים נוצרי, שישרת את ישראל בדרום־לבנון,
ואת. הגדר הטובה׳ שסיפחה את דרום־לבנון לישראל 20 .שנה
לפני־כן דיברו בדגוריון ודיין על הצורך למצוא.רב־סרן נוצרי״
שיקים בלבנון סישטר פרו־ישראלי.

בכל התקופות דחה פרס מכל וכל משא־ומתן עם
אש׳׳ף, יהיה הגוון שלו כאשר יהיה. על רקע זה מעניין
העימות בינו ו בין הדד עיצאם סרטאווי, מנהיג
מהנה־ה שלום בתוך אש׳׳ף.

• עימות עס סוטאוו׳

^ רטאווי בא לכנס האינטרנציונל הסוציאליסטי בפורטוגל
באפריל ,1983 כאורחם של וילי בראנד וברונו קרייסקי.
האינטרנציונל היה אז חשוב לפרס יותר מתמיד, כי כמנהיג
האופוזיציה היה זקוק ליוקרה הכרוכה בהופעה בפורום בינלאומי
מכובד כזה. אך כאשר ביקשו בראנד וקרייסקי לאפשר לסרטאווי
לנאום בכנס, כמשקיף מטעם אש״ף, התנגד פרס בחריפות. הוא
הסביר לעמיתיו כי הדבר יפגע בסיכויי המערך לחזור לשילטון
בבחירות הבאות.

הוא סירב להיענות להצעתם להיפגש עם סרטאווי
בחשאי — גם אחרי שסרטאווי העביר לו בכתב
תזכיר על ד עו תיו, ודיבר במפור ש על הכרה בישראל
ושלום עימה.
כאשר נרצח סרטאווי בטרקלין המלון שבו התקיים הכנס, היה
פרס הראשון שמיהר להספיד אותו במלים חמות.
אחרי מעשה הסביר פרס את התנהגותו בצורה מחוכמת.
.אמרתי להם (לבראנד ולחבריו) מה אתם רוצים, אם אפגש עם
סרטאווי, ירצחו אותו. רציתי לשמור על חייו״.

השנה לא עמד פרס בשום מיבחן. הווטו של
הליכוד פטר אותו מכל צורך לקבל החלטה —ו ל פי כל
הסימנים, ד ה זה מצב נוח לו מאוד.
אמנם, הוא אמר שחוסר־תזוזה יביא למילחמה, והאשים בכך
את הערבים. אך אילו בערו הדברים בעצמותיו, היה בוודאי מתנהג
אחרת. הוא עצמו, כמו יצחק רבץ, החל להתחרות עם אנשי־הליכוד
בדיבורים על. בסיסי המחבלים״ בירדן, המסוכנים יותר
מאשר הבסיסים שהיו בלבנון.

האם היה זה המסר הנכון למדינה הנתונה במצב כזה? האם
היתה ישראל זקוקה בשעה זו למנהיג בעל מסר הפוך, מתרה
ומתריע, המצביע על הסכנה הנוראה שבאובדן ההזדמנות לשלום
ועל הסכנה החמורה עוד יותר של עליית הפאשיזם בישראל?

אולי. אך דבר אחד ברור: שי מעון פרם אינו אי ש
כזה. שום דבר באופיו, בעברו, בדרכו לא הכשיר
אותו לתפקיד זה דווקא.

.הרון־ הונו העציס...״
י מ עץ פרס הוא פוליטיקאי בה״א הידיעה. יתכן שהוא
* * האיש היחידי בצמרת ישראל שזהו מיקצועו הבילעדי
בחיים — מאז היותו נער. גם כשהלך לעסוק בביטחון, עשה זאת
כפוליטיקאי, כשלב בקאריירה הפוליטית.
במסורת היהודית והעולמית יש דיעה קדומה נגד
הפוליטיקאים, מאז שנכתב בספר שופטים הפרק הנהדר על
האטד :״ויגידו ליותם, וילך ויעמוד בראש הר־גריזים, ויישא קולו
ויקרא ויאמר להם: שימעו אלי, בעלי שכם, וישמע אליכם אלוהים.
הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך.״״
במשל יותם סירבו כל העצים הטובים לקבל על עצמם את
המלכות .״החדלתי את מיתקי ואת תנובתי הטובה, והלכתי לנוע
על העצים?״ שואלת התאנה. .החדלתי את די שני אשר בי יכבדו
אלוהים ואנשים, והלכתי לנוע על העצים?״ שואל הזית. כך גם
הגפן. ואילו האטד, שאין לו פרי ואין בו נוי, מוכן לקבל את
התפקיד.
יותם, הבן שניצל מן השחיטה שערך אבימלך בשאר בני
גידעון־ירובעל, המציא את המשל כדי לגנות את אחיו, הרודן. אך
מאז משקף המשל את יחסם של הבריות לכל הפוליטיקאים
המיקצועיים. בעעיהם אנשי חרושת, מדע, אמנות והגות תורמים
לחברה — ואילו הפוליטיקאי הוא טפיל, שאינו מייצר דבר.

דיעה קדומה ומתנשאת זו מתעלמת מעובדה
פשוטה אחת: מישהו מוכרח לנהל את החברה. זהו
מיקצוע ככל מיקצוע, המחייב מיומנו ת והתמחות.
בחברה הדמוקרטית, המבוססת על מיפלגות פוליטיות, נאלץ
הפוליטיקאי המיקצועי לעבור, במיפלגה גדולה, דרך ארוכה
ומייגעת, עד שהוא מגיע לעמדת־מפתח. דרכו מתחילה בסניף,
שם עליו לקשור קשרים, לרכוש ידידים ובעלי־חסות, לארגן
קנוניות, לחתור תחת יריביו. עליו לשמוע נאומים אינסופיים,
בחלקם מפי נודניקים, רודפי־כבוד וסתם עוברי־בטל, שכל אחד
מהם עומד על זכותו לנאום בציבור, אף שלרובם אין מה לחדש,
שלא כמו במיפלגות קטנות ורדיקליות, המושכות אליהן אנשים
מקוריים, עצמאיים במחשבותיהם.
על הפוליטיקאי המבקש להצליח במיפלגה גדולה להאזין לכל
אלה, ולהשיב להם בנאומים משלו.
אחרי שצבר די כוח כדי להשתלט על הסניף(או תנועת־הנוער,
או תא־הסטודנטים, וכיוצא באלה) עולה הפוליטיקאי לשלב הבא,
וכך הלאה, ממישור למישור גבוה יותר, מתפקיד לתפקיד, עד
שהוא מגיע, אחרי עמל וייגע, לליגה הלאומית.
זהו תהליך אכזרי של ברירה טבעית. הוא פולט כל ארם שאין
לו סבלנות, אדם בעל ברק אינטלקטואלי, אדם שהוא נו ד

סוף־סוף:

שימעון פרס במקום שהוא ש אף אליו כל חייו -לישכת ראש־הממשלה בירושלים, מאחורי השולחן ש ל גולדה. רבין. ובגין

קונפורמיסט. מי שמשמיע רעיונות חדשניים באמת, מעורר
בהכרח התנגדות ושינאה מצד מי שנוח לו עם הקיים, ומי שפוחד
מפני חידוש בלתי־מוכר. אינטלקטואל אמיתי אינו יכול לשמוע
עד־בלי־די דיברי־הבל. הוא משתעמם. נשארים במירוץ רק אנשים
האוהבים סוג וה של עיסוק, ושהשאיפה הפוליטית — השאיפה
לכבוד ולמעמד — בוערת בעצמותיהם.
מכשיר־העבודה של הפוליטיקאי הוא הלשון. הוא זקוק ללשון
חלקה, כדי לקום לפני החברים בסניף, בתנועה, במרכז, בוועידה,
ולנאום נאום אשר יהיה די שיגרתי, ואשר יכיל די סיסמות
המקובלות על הכל, כדי לזכות בתמיכת הרוב.

אחת המחלות המיקצועיות של הפוליטיקאי היא
שהוא אוהב לשמוע את קולו שלו. אחרי שהתרגל
לשאת דברים בציבור, ולזבו ת בהסכמת הציבור,
נוטה כל פוליטיקאי אמיתי להאמין לא רק שהוא נואם
בחסד, אלא גס שהוא הוגה־דיעות דגול, ו שד בריו
מקוריים, חדשניים, עמוקי־משמעות.
מטרתו של הפוליטיקאי היא להגיע לשילטון — ואחרי
שהגיע, להחזיק בו. לשם כך הוא צריך להיבחר, ולהיבחר שוב. כדי
להיבחר, הוא צריך לזכות בתמיכת הרוב. כדי לזכות בתמיכת
הרוב, עליו לגלות במה רוצה הרוב, ולאמץ לעצמו את הרצון הזה.
זוהי כל האמנות הפוליטית על רגל אחת.

מבאן שהפוליטיקאי המיקצועי אינו מבקש לחדש,
להציב אתגר אינטלקטואלי, להציג כי תרונו ת חדש ניים,
שיהיו בהכרח בלתי־פופולריים. להים ך, הוא
שואף אל המרכז, אל ההסכמה, אל הקונסנזוס. ודד
קונסנזוס הוא תמיד שמרני.

אפקותו מול פני התגרויות בלתי־סוסקות — כל אלה
ע שו רושם רב. סקרי-הפופולריות הוכיחו זאת.
אך האם פירוש הדבר שהציבור באמת קיבל את שימעון פרס
סופית כאיש אמין, שאפשר לסמוך עליו? התשובה לשאלה זו לא
היתה בסוף תשמ״ה בטוחה.

יתכן שפרם עצמו הרגיש בכך, והדבר ע שוי
להשפיע עליו בבו או להשיב על השאלה העיקרית
ש תעמוד לפניו בתשמ״ו: האם לקיים את הרוטציה?
רבים במיפלגתו האמינו כי האינטרס המיפלגתי והממלכתי
כאחד תובע לפרק את הממשלה בעוד מועד, להקים ממשלה צרה
או ללכת לבחירות, כדי להיפטר מן הליכוד. היו שהניחו כדבר
מובן מאליו שגם פרס שותף לדיעה זו — שהרי אם תוגשם
הרוטציה, יירד לדרגת שר־החוץ, שהוא פחות חשוב משר״
הביטחון, ויסכן את מעמדו במיפלגה וכל אשר בנה במשך שנים
כה רבות.

אך החלטתו של פרס ב עניץ הרוטציה רחוקה
מלהיות בטוחה.
כמו כל אדם, פרס הוא שבוי של התדמית שלו. במשך שנים
רבות מדי סבל מן התדמית של איש בלתי־אמין, תככן בלתי־נלאה.
יהיה לו קשה מאוד להחליט להצדיק מחדש את כל
החשדות האלה על־ידי הפרת הבטחה ציבורית כה חשובה.

התלוצץ ציניקאי :״פרם יי שאר בלתי־אמין עד
הסוף. הוא יפר גם את ההבטחה שלא לקיים את
הרוטציה.״
בספר ההומור של הפלמ״ח, ילקו ט הכזבים, מסופר על

כמה חברה על הכינרת, לאורו של
.זרוק את הלוקס לים; נראה אם יש
גדול!״ הוא הסתכל על החברה בבוז
הים. .נו,״ שאל. ,מה אתם אומרים

מרדוך, שיצא לשוט עם עוד
לוקס. אמרו החברה למרדוך:
לך אופי!״ אמר מרדוך. :דבר
וזרק את הלוקס בכוח לתוך
עכשיו?״
ענו לו החבר׳ה :״אין לך אופי! כל אחד יכול להשפיע עליך!״

שימעון פרס עומד במצב דומה• מאוד בפרשת הרוטציה. הוא
צריך להוכיח שיש לו אופי.

אבל איך?

המו־ווח הנאות, הדורות הנאיס
^ מבט אחורה, אפשר להתפעל מכוחו של האיש, שעמד מול
* 1מיכשולים כה רבים ולא התייאש, שמצא בקירבו את הכוחות
הנפשיים להחזיק מעמד ולחתור קדימה, גם כשהיה נראה שהכל
אבוד.
הציבור חש בכך. הוא ראה לפניו ארם שאינו נכנע, שאינו
מוותר ואינו מתעייף לאורך ימים. אילו היו תכונות אלה קשורות
בתפיסה של מדינאי הרואה את בעיות־היסוד וחוזה בדמיונו את
הפיתרונות, היה פרס איש גדול.

אולם פרם נ שאר פוליטיקאי. האימרה האמריקאית
— ״פוליטיקאי רואה את הבחירות הבאות, מדינאי
רואה את הדורות הבאים״ — תוחמת את גבולות
הי שגיו ויכול תו.

כאשר הפוליטיקאים מן המניין מאמצים לעצמם רעיונות
גדולים, אלה כבר התיישנו בדרך כלל.

הפוליטיקאי מאמץ לעצמו את הפיתרונות של
אתמול כדי לפתור את הבעיות של היום, תוך די בור
על המחר.
החדשניים הגדולים לא היו פוליטיקאים. נביאי־ישראל לא
מצאו את עצמם בראש טבלת הפופולריות בסיקרי־דעת־הקהל,
אלא בכלא ובבור של טיט. איש מהם לא היה עובר את אחוז־החסימה
בבחירות דמוקרטיות. גם בנימין זאב הרצל לא זכה
מעולם בתמיכת אחוז אחד של העם היהודי.
יש חריגים. מנהיג גדול יכול לאחד בתוכו שני תפקידים שונים
— ללכת בראש וגם להיות פוליטיקאי. כאלה היו פראנקלין
רוזוולט, וינסטון צ׳רצ׳יל, וגם דויד בן־גוריון. שימעון פרס אינו
כזה. וגם לא בעלי־שיחו השנה: פרנסואה מיטראן ורונלד רגן.

אולם טעות גדולה היא לזלזל ב ח שיבותו של
הפוליטיקאי בחברה, וב חיוניו ת של מלאכתו. הפוליטיקאי
דרו ש כדי לנהל את ענייני-החברה, להבטיח
את תיפקודו הסדיר של המימשל, ואת רציפו תו. אי־אפשר
בילעדיו — ועל כן אין צדק במשלו של יותם.
תפקיד האטד אינו חשוב פחות מאשר תפקיד
התאנה, הזית והגפן.

עניין שר אוב
^ אם הצליח פרס בשנת כהונתו כראש־הממשלה להתגבר
1 1על הבעיות, שרדפו אותו כל חייו? האם ההמונים, שדחו אותו
בעבר, למדו לחבב אותו? האם הגיע לא רק לשילטון, אלא גם
להגשמת שאיפתו הכמוסה — להיות מקובל ואהוב?
קשה היה לדעת זאת. אין ספק שהציבור מעריך את מאמצו
הבלתי־נלאה, במשך השנה, לפתור את הבעיות המיידיות של
המדינה. מבחינת ההשתדלות והמאמץ, זכה בציון גבוה מאוד.

רבים חשו השנה בליבם שהם ע שו לו עוול בעבר,
שלא העריכו את האיש נכונה. אורדדחייו הצנוע,
סיגנונו הענייני והבלתי-בומבאסטי, סבלנותו, הת
רוטציה?
לא רוטציה? ראש־הממשלה פרס וממלא־מקומו ויורשו המיועד יצחק שמיר

שנה טובה!

ושלחה

״ חברה להפצה
תל־אביב, יד חרוצים ,7
טל ,377056 .רב־קווי

גם לולא היו הנאצים בפרלמנט, היו עולים כפי שעלו. הם לא
עשו דבר ברייכסטאג, חוץ מכמה סקנדלים, נוסח כהנא. את המאבק
האמיתי הם ניהלו בחוץ — ברחוב, בבתי-הספר, באו ניברסיטות,
בשורות הצבא, המישטרה והפקידות.
היטלר עצמו לא ייחס לפעולה הפרלמנטרית שום חשיבות,
ולא הציג את מועמדותו גם כאשר יכול היה לעשות זאת.

ף רא ש ממשלת״ישראל, ובראש המימסד, עומד פוליטית
קאי מיקצועי, ממולח, מנוסה, סבלני, בעל כוודהתמדה בלתי-
רגיל: איש־השנה שימעון פרס, שהגיע לתפקיד זה אחרי דרך
ארוכה־ארוכה.
במדינה רגילה — כמו שווייץ, הולנד או דנמארק —
ובתקופה רגילה, יתכן כי פרס יכול היה להיות ראש־ממשלה
סביר.

• נהנא ומחרת חאיידס

השאלה הגדולה של תשמ״ה היתה: האם זה מספיק
כאשר הדמוקרטיה הישראלית עומדת לפני התקפה
חסרת־תקדיס, המאיימת על עצם קיומה?

ך * וקרים רציניים של עליית הנאציזם בגרמניה הגיעו כמעט
1 1פה־אחד למסקנה כי לא היטלר הרס את הדמוקרטיה
הגרמנית, אלא להיפך — הרס המישטר הדמוקרטי מבפנים הוא
שאיפשר את עליית הנאצים.
אין ספק שאותו הדבר נכון בכל חברה, וגם בישראל.

מול פני ההקפאה הגמורה של כל תהליכי השלום, המשבר
הכלכלי העלול לגרום למיתון עמוק ולאבטלה המונית, התחזקות
הפאשיזם החילוני והמשיחי — האם די באישיות כמו שימעון
פרס כדי להנהיג את מילחמת־הקיום של הדמוקרטיה הישראלית?

הנאציזם הוא.סימפטום של מחלה חברתית, לא
המחלה עצמה. רק כאשר הגוף הלאומי חולה, כ שאינו
יכול עוד להתגונן ולהתמודד עם בעדתד הקדמיות
יכולה תופעה כמו הפאשיזם להשתלט עלד.

ארם נשם נוינינג
ץץי שנוטה להשוות את המצב בישראל לגסיסת הדמוקרטיה
*/הגרמנית(.רפובליקת ויימאר ערב עלות הנאצים לשילטון,
לא יתקשה למצוא דמות דומה לפרס.
במארס ,1930 שלוש שנים לפני העברת השילטון לידי אדולף
היטלר, נכנס למישרד ראש־הממשלה פוליטיקאי בשם היינריך
ברינינג.
ברינינג, אז בן ,45 היה ראש סיעת מיפלגת־המרכז בפרלמנט.
הכל התרשמו ממנו לטובה. הוא היה איש בעל אופי מצויין, צנוע,
ישר, בלתי־אנוכי, מסור, חרוץ ושקדן. במילחמת־העולם פיקד על
פלוגת־מקלעים בחזית, וזכה בעיטור גבוה על אומץ־לב בקרב.
איש זה נקרא להציל את המדינה.
באותם הימים, שנה אחרי פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, היו
בגרמניה מיליוני מובטלים. בשיא המשבר הגיע מיספרם לשישה
מיליונים. המדינה התקרבה לתוהו־ובוהו כלכלי וחברתי.
ברינינג לא הצליח לגבש רוב יציב ברייכסטאג, שבו היו 28
סיעות. על כן נקט אמצעי. שהתגלה בדיעבד כהרה־אסון: הוא פנה
אל נשיא־המדינה וביקש ממנו להפעיל סעיף בחוקה, שאיפשר
למשול באמצעות צווי־חירום בחתימת הנשיא.

ברינינג. :קאנצלר הרעב״ של א התמודד

^ אם היתה
1 1היו לכך כמה סימנים מדאיגים, ואף מפחידים.

ישראל בסוף תשמ״ה קרובה למצב נואש כזה?

חלק מן הסימנים האלה היו גלויים לעין: הסקרים העידו על
עליה מסחררת של הכהניזם, ובייחוד בשכבות הצעירות. בכל פעם
כאשר התלהטו הרוחות בעיקבות פיגוע אמיתי או מדומה, התקבץ
אספסוף בחוצות הערים וצרח את שמו של כהנא ואת סיסמותיו
הגיזעניות. בסקר שנערך בבית־ספר תיכון מסויים הוצג לתלמי דים
הנוסח של חוקי־נירנברג, בלי ציון המקור ותוך החלפת
המילה. ארים״ ב״יהודים״ — וחלק ניכר של התלמידים קבעו
שזהו חוק טוב מאוד.

מתוך תיקווה לזכות ברוב יציב אם יבקש את אמון הבוחרים,
פיזר ברינינג את הרייכסטאג והכריז על בחירות חדשות. הם
נערכו בספטמבר ,1930 והתוצאות היו מדהימות.
שנתיים לפני כן זכתה המיפלגה הנאצית ב־ 810 אלף קולות
וב־ 12 מנדאטיס בפרלמנט, שמנה 608 חברים. והנה, בקפיצה
אדירה אחת, עלתה מיפלגה זו, בבחירות ,1930 למקום השני. היא
השיגה 6,409,600 קולות, ולפרלמנט נכנסה סיעת־ענק בת 107
נאצים.

אך לא פחות — ואולי דתר — חשובים היו
הסימנים הפחות גלויים לעין.

המיפלגה גדלה תוך שנתיים כמעט פי ! 10
ניצחון כביר זה היה במידה רבה על חשבון מיפלגת״הימין
הלאומית, הליכוד במהדורה גרמנית של אז, שכוחה ירד בבחירות
אלה לכדי מחצית.

סאנצלו ה 1ענ

פאול פון־הינדנבורג והיטלר: ההגונים נכנעו

^ רינינג האומלל הפר במהרה לסמל הכישלון. בציבור נודע
4בשם. קאנצלר הרעב״ .הוא המשיך למשול בעזרת צווי־חירום,
בחסות נשיא־המדינה.
הנשיא, פלד־מארשאל פאול פון־הינדנבורג, שעבר כבר את
גיל ה״ ,80 היה אלוף ותיק ומכובד, איש הגון, סמל המימסד
הגרמני.

בהתחלה עוד העז ברינינג להרים את קולו ולתבוע מנשיא-
המדינה להפעיל את כוחו כדי למנוע את הפלת החוקה ו״להגן על
המדוכאים מפני המדכאים״ .אבל אז כבר היה זקוק להגנה
מישטרתית כדי לאפשר לו להופיע באסיפות. כעבור כמה
שבועות, כאשר תבע היטלר מן הרייכסטאג להעניק לו סמכויות
דיקטטוריות, שתק ברינינג. מיפלגתו הצביעה בעד.

זה לא עזר. כעבור שנתיים, במארס ,1932 נערכו בגרמניה
בחירות לנשיאות. מול הינדנבורג התייצב המועמד אדולף היטלר,
שזכה הפעם ב־ 11,339,466 קולות י 30.1של הציבור!
הינדנבורג עמד במקום הראשון, אך קיבל קצת פחות ממחצית
הקולות. משום כך היה צורך בעריכת בחירות שניות. הינדנבורג
ניצח ונבחר — אך היטלר עלה בבחירות אלה ל־13,418,547
קולות —> 36.8?1של הציבור.
זה היה באפריל .1932 בגלל המשבר הפוליטי פוזר הרייכסטאג
שוב, ונערכו ביולי 1932 בחירות כלליות חדשות — מערכת־הבחירות
השלישית תוך ארבעה חודשים. עכשיו קפצו הנאצים
למקום הראשון ברייכסטאג. הם זכו ב־ססס 13,745,קולות וב־230
מנדאטים.

זו היתה התחלת הסוף.
ברינינג הודח. כעבור חצי שנה, בראשית ,1933 עלה היטלר
לשילטון.

הנאציזם, כמחלה, הורג את החברה הדמוקרטית
אחרי שאיבדה את החיסון הטיבעי שי ש לחברה
נורמלית, שפויה והגונה, המתפקדת כיאות.

ואש דמוקרט קטן

במשך שנתיים ניסה ראש־הממשלה למשול בדרך
זו. אי ש לא פיקפק בר צונו הטוב ובסטריוטיזם שלו.
הוא השתדל ככל יכולתו, ניסה להתגבר על המשבר
באמצעות צווי-החירום, הקפיא את השכר והמחי רים.
אך המימסד לא היה עוד מסוגל להתגבר על
המשבר הנפשי־מדיני־כלכלי, שכירסם בו ו ש מנע
בעדו מלהתמודד עם הסכנה.

הנשיא תיעב את הנאצים, כינה את היטלר בשם
״הטוראי-הראשון הבוהמי״ ,נ שבע לעשות את הבל
כדי לחסום את דרכו לשילטון. הוא הטיף נגד סילוף
הערכים הלאומיים, נגד הגיזענות הגואה, למען
ההגינות, השפיות והסובלנות.

בכל גוף יש חיידקים של מחלות. אולם רק כאשר הגוף מאבד
את כושר־ההתגוננות שלו, גורמים חיידקים אלה להתפרצות של
מחלה קטלנית. ככל אומה יש יסודות של פאשיזם ונאציזם. אך רק
כאשר חברה מאבדת את כושר ההתגוננות שלה, מסיבות פו ליטיות,
נפשיות או כלכליות — ולרוב צירוף של כל הגורמים
האלה ביחד — יש סיכוי לעליית הפאשיזם.
אפשר להשוות את התופעה לאחת המחלות שהטילו את
חיתיתם על תשמ״ה: תסמונת־החסר־החיסוני־הנרכש, שנודעה על
פי ראשי־התיבות של שמה באנגלית: איידם.
האיידס הורסת את כושר־ההתגוננות של הגוף. אחרי שעשתה
את מלאכתה, והגוף עומד חסר־אונים מול כל מחלה, באה מחלה
כלשהי והורגת את הקורבן.

כעבור שנה היגר לארצות-הברית, ולימד שם
באוניברסיטה. אחרי נפילת הרייך השלישי חזר
לגרמניה כאזרח כמעט אלמוני, ונפטר בשקט.

המאבק היה ברחוב
^ מימסד הישראלי עמד בתשמ׳ה חסר־אונים מול הגל
( 1הגואה של הגיזענות, שדוברו הקולני ביותר — אך לא
היחידי! — היה מאיר כהנא, איש־השנה תשמ״ד.
הפעולה היחידה שנעשתה השנה נגד כהנא היתה העברת חוק
בכנסת, שנו עד(בין השאר) למנוע את הופעתו בבחירות הבאות.
יוזמי חוק זה האמינו שעשו מעשה גדול. אך זה היה מוטל בספק.
הבחירות בגרמניה הוויימארית אומנם שימשו מד־חום, שהראה
את התפתחות המחלה. הן איפשרו למדוד במדוייק את עליית
כוחם של הנאצים. אך נוכחות הנאצים ברייכסטאג היתה תופעה
שולית בלבד.

אפשר לשאול בדיעבד: אילו נאסר על הנאצים
להתייצב בבחירות לרייכסטאג ולנשיאות, האם זה
היה בולם את עלייתם? התשובה החד־משמעית היא
שלילית.

בתשמ״ה הרכין המחנה השפוי את ראשו. מחנה־השלום כמעט
ונעלם מן השטח. בקרב החוגים הליברליים והשמאליים, וגם
בימין המתון, השתררה דה־מוראליזציה כללית. חוגים ופלגים
התקוטטו ביניהם. שום תנועה גדולה ומאוחדת לא קמה כדי
לעמור במילחמה המשותפת מול הגיזענות, שאיימה על כולם
במידה שווה.
אצל רבים גרם יאוש זה לתופעה שנודעה בשעתו בגרמניה
בשם.הגירה פנימית״ ,והידועה עתה בישראל בשם.ראש קטן״.
האנשים התייחסו אל הפוליטיקה בפאטאליזם חסר־אונים, נכ־נעים־בטרם־קרב.
אחרים,
במיספר גובר והולך, חשבו בתשמ״ה בפעם הראשונה
ברצינות על ירידה מן הארץ. עיתון חשוב בחו״ל פירסם את דבריו
של ישראלי יליד־הארץ, בן־קיבוץ, שהודיע בפה מלא שהוא יורד
מן הארץ מפני שאין לו עוד מקום בחברה שבה מתגברת הגיזענות.
אין ספק שדיבר בשם רבים וטובים.

..כשאני חושנ נרידוח...״
ך* חובה העליונה להגן על הדמוקרטיה מסורה בידי הממ ו
1שלה הנבחרת, ובראשה ראש־הממשלה. שום דבר בתשמ״ה
לא העיד על כך שחברי ה!3משלה וראשה היו ערים לגודל הסכנה
העומדת לפניהם, ולמיידיותה.
אומנם, לא חסרו סיסמות, מליצות, נאומים — אך אלה היו מן
השפה ולחוץ, כשכל איש וכל פלג מנסה לנצל את הדברים
לטובתו, כדי לעשות לעצמו הון פוליטי קל וחולף.
שקדנותו של שימעון פרס הזכירה יותר ויותר את כהונתו של
ברינינג ביש־המזל. כמו ברינינג, היה נדמה שאינו תופס כלל את
חומרת הדברים המתרחשים, ואת הצורך העליון לקרוא לגיוס כל
המשאבים של החברה הדמוקרטית למילחמה במחלה הממארת.

כמו המימסד כולו, היה אובד-עצות וחסר-אונים.
מאה שנה לפני עליית היטלר לשילטון כתב המשורר הגרמני־יהודי
היינריך היינה שיר, שנפתח במילים הנבואיות :״כשאני
חושב על גרמניה בלילות, נודדת שנתי״...

שנתם של ישראלים רבים נדדה ב שנת תשמ״ה,
כשהם חשבו על העלול להתרחש במדינתם.

— כל אנ שי שימון יי —

כ שאנ חנו ״ מ סדרי

או תךאתה מרוויח

גרפיקאי, פר סו מאי, בעל עסק:
בפעם הבאה כשתזדקק לשרותי
סדר צילום פנה אלינו. אין לך מה
להפסיד מלבד תעריפי־סדר גבוהים!

ן גניו־יו־ י־וני,

צילום

ביצוע מהיר,
של עבודו ת ר חובו ת!
עיצוב וביצוע גראפי
ציוד חדי ש !
הטיה ל שני המ חני ם
הר חב ה, הצרה

בצפון

העיד

דח בו ב לי ק 15 תייא ;447363 ,וגם ברעננ ה, אחווה 052 *447985,142

איתן עמי חי

הד בר ת מדיקי ם

בע״מ

מומחים להדברת תיקנים(נ׳וקים),
תולעי עץ, חרקי ספרים ונגדים.

רמת ־ גן, וון מודיעין 8ו, ת.ד 2272
טל 6־5־ 790114ר ש׳ מס׳ 21 עסק 481/75
ועומ״רה על בריאותך ורבוש![
סקס ועסקים
בלי שותפים
סמויים
שולה השתלת ציפורניים מלאכותיות
בשיטה אמריקאית — בידיים
וגם ברגליים וכן השתלת ריסים.

די א רי ל
לן 1ר 0 ׳ 0מקצועייס נרמ ה נבוהה
׳ייזכר ות (ש, וננרי ס.
לקוסמטיקה ואיפור. לאפילניה.
ל פיי קיר ימניקור
50 שגית (סי 1ן

גם ציפורן טבעית סדוקה או
שבורה מתוקנת אצלנו, ונהיית
— כחדשה!

״דיאנה״

התנו) הישראלי לספרות ילזוסמטיקה ויי גוי ף 190ת יא 229588 228086

מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
שירות לגילוי
מיקרופונים מושתלים
מגלי־מתכת
מזכירות אוטומטיות

ידיי 1 ^ 0 1 1בע״ט
רחוב שלום עליכם 18
תל״אניב -טל 286444 .

ת ל־ א בי ב, ה מלך ג׳ורג׳ 72
טל 295318 ,284919 ,282969 .

מודעות בטלפון
לכל ה ע תוני ם

^ בכרטיסיאשר אי ב מ חירי

המערכ תי

6ש 5 0מ^£וו 0
* 1א 0ו ז * א 68זאו

^ •שראכרט

ם ז*£11 זו5ו

שרו ת ת.ר. ללא תשלום -חניה חופשית במקום

כרסום

אידיאל

אבן ג בי רו ל סוו ת״א, פתוח 20.00 - 7.30ר צוף

227117/ 8־ 03

ארבעה לילות ...ולילד,ממם
מ לון
מ לון
מ לון
מ לון
מ לון

די פ לו מ ט ירו ש לי ם

א רי א ל
די פ לו מ ט תל־ אביב

מרינה

בת־ים
מרינה

)02( 777777
)02(719222
)03( 294422
)03( 282244
)03( 596111

רשת מלונות שיף
רשת המלונות המובילה בישראל

(המשך מעמוד ) 31
(כשההשוואה היא . :מעריך׳ את ביי-
לץ• .מכבד״ את נוביק ו.אוהב׳ את
אסקרוב).
לאסקרוב יש מסירות אין קץ, והוא
מוכן לעסוק גם בדברים זוטרים
ושוליים. אלה הם צעריו הראשונים
בניבכי הפוליטיקה, ובינתיים אין הוא
מראה שאיפות משל עצמו לשום
תפקיד נוסף. הוא איש תמים ונאיבי.

0מחוץ דרות־הזמנית

לה האנשים היושבים מעברה
הפנימי של דלת־הזכוכית במיש־רד
ראש־הממשלה. באופן סימלי, מייד
ליד הדלת, אך מעברה החיצוני, נמצאת
לישכתו של אברהם (״אברשה״)
טמיר, מנכ״ל המישרד. מינויו של
טמיר הוא מינוי כפוי, בהתאם להסכם
שבין מיפלגת־העבודה לבין תנועת
יחד של עזר וייצמן. טמיר אינו מקורב
לפרס, ולא צמח במיפלגה. הוא משתתף
בפורומים סגורים ובישיבות הק בינט
המדיני, אך יחסיו עם פרס מוג דרים
כ״קורקטיים״.
מישהו אמר, שלא לציטוט, כי טמיר
נמצא ב״קשר של אינפוזיה עם עזר
וייצמן״ .אולי לכן הוא מתרכז בעיקר
בשני נושאים — הערבים בישראל וה יחסים
עם מצריים. עם זאת הוא ממלא
את תפקידו במיקצועיות, וללא סערות.
האדם
הקרוב ביותר אל ראש״הממ־שלה
הוא ללא ספק הד״ר יוסי ביילין,
מזכיר־הממשלה. ביילין 37 דוקטור
למדעי־המדינה, הגיע למיפלגת־הע־בודה
מייד אחרי המהפך. הוא היה מ ראשי
חוג היונים משוב של המיפלגה.
זמן קצר אחרי שהצטרף למיפלגה
קיבל את תפקיד הדובר, והתקרב אל
יו״ר המיפלגה.
בין פרס לביילין יש יחס הערכה
ואמון. ביילין משתתף, בתוקף תפקידו,
בכל ישיבות הממשלה ובישיבות
הקבינט. חדרו — שוב, בתוקף
התפקיד — נמצא בקומה שמעל
ללישכת ראש־הממשלה, סמוך לחדר־הישיבות
של הממשלה. אומרים שבג לל
זה מרגיש ביילין קצת מרוחק מ מרכז
העניינים. אך עם זה, דלתו של
פרס פתוחה לפניו תמיד.
ביילין הוא היחיד בין היועצים הק רובים
שהוא בעל שאיפות פוליטיות.
הוא התמודד על מקום ריאלי בתוך
המיפלגה, וזכה להיכלל במקום ה־54
ברשימה לכנסת. יש להניח שאין זו
תחנה סופית שלו בפוליטיקה.
מיקומו הפיסי הרחוק, כך אומרים
מתנגדיו(וכאלה אין רבים) ,יוצר אצלו
תיסכולים. אותם מתנגדים מספרים כי
הוא שיזם את הרחקת העיתונאים מר חבת
מישרד־ראש־הממשלה. טוענים
שהוא נעלב בכל פעם כשיצא החוצה
אחרי ישיבת ממשלה, כדי למסור הודעה
לעיתונות, ושום עיתונאי לא היה
במקום כדי לקבל את הודעתו, מכיוון
שכולם היו עסוקים במירדף אחרי
השרים היוצאים את הבניין. ביילין, כך
אומרים, החליט לשים קץ ל״ביזיון״,
והרחיק את העיתונאים אל מעבר ל שער
הברזל החשמלי — מעשה שלא
נעשה בכל ימי שילטון הליכוד.

9אנשי
.,המיסוווו הארור׳
^ קומה של לישכת ראש הממי
*שלה — אך מחוץ לתחום רלת־הזכוכית
— יושבים כל שאר היועצים,
וביניהם גם עזר וייצמן, שר בלי־תיק
לתפקידים מיוחדים.
ביילין הביא מאוניברסיטת תל־אביב
את הד״ר ני מרוד נוביק,
לשעבר ראש הדוכנה האמריקאית ב מרכז
למחקרים אסטרטגיים באוני ברסיטה.
נוביק ( )38 מונה כיועץ מדיני
לראש־הממשלה, והוא גם הצטרף
למסעו של פרס בארצות־הברית לפני
שנה. הוא משתתף לעיתים רחוקות בישיבות
הקבינט המדיני, ונפגש עם

ראש־הממשלה לדיונים בנושאים ספ ציפיים.
הוא נחשב כמומחה לענייני
ארצות־הברית.
במישרר ראש־הממשלה לא נחשב
נוביק כהצלחה מסחררת, ויש מי
שאומר כי ביילין הביא בכוונה איש
אפור ולא־מבריק, כדי שיוכל להמשיך
ולשלוט על העניינים המדיניים. בכל
מיקרה, נוביק חייב לביילין את מינויו
לתפקיד, והוא שומר איתו על קשרים
הדוקים ורצופים. גם הוא היה חבר חוג
משוב היוני.
מינוי אחר, הנחשב בקצת יותר
מוצלח הוא של אמנון נוי בד (,)40
יועץ ראש־הממשלה לענייני כלכלה.
הוא היה בעבר סגן־הממונה על
התקציבים במישרד־האוצר, הוא חבר
מיפלגה מזה כמה שנים, היה פעיל
בחוג משוב, וחבר במוסדות המיפלגה.
גד יעקובי המליץ עליו לתפקיד.
בהמשך המיסררון נמצא חדרו של
אברהם (״אברום״) בורג, בנו של
הד״ר יוסף בורג, השר לענייני־דתות.
בורג־הבן 31 הוא יועץ ראש־הממש־לה
לענייני תפוצות. הוא בוגר האו ניברסיטה
העברית בירושלים, היה
פעיל בהפגנות אחרי הטבח בצברה
ושאתילא, נחשב ביוני מאוד בדיעותיו
הפוליטיות.
מינויו של בורג לתפקיד, באיחור־מה
אחרי שאר היועצים, הוא, כמו
שאמר אחד המקורבים• :הברקה של
שימעוך. בורג ממלא את תפקידו
בשקט, רחוק מראש־הממשלה. אין
הוא שותף ואינו לוקח חלק בקבוצה
המכונה •נערי פרס״ ,אם כי הוא לא
שולל אפשרות שימשיך להיות מעורב
בחיים הפוליטיים.
לראש־הממשלה יועץ נוסף היושב
במישור, אלחנן י שי. הוא בן 69
וקרוב אליו עוד מאז היו השניים חברי
קיבוץ אלומות. ישי היה פעיל במוסר־לעליה
אחרי השואה, היה המפקד
הראשון של הנח״ל, ראש אגף הנוער
במישרר־הביטחון ומילא תפקיד בכיר
בתעשיה האווירית. במשך תקופה
ארוכה התעסק גם בקידום עיירות
הפיתוח. הוא משמש יועץ לענייני
תלונות־הציבור ולענייני איזורי־פי־תוח.
הוא אחראי, בדרך כלל, לסיורים
השבועיים של פרס בערים ובעיירות
שונות בארץ, וגם מתלווה אליו בסיורים
אלה.
היושניס מחוץ רמישוו
ך * ו ץ מכל האנשים האלה, המא־ו
!כלסים את המיסדרון הארוך במי־שרד
ראש־הממשלה בירושלים, יש
כמה יועצים היושבים מחוץ למישרד.
חלקם נמצאים, לכן, גם קצת מחוץ
לעניינים.
הראשון הוא ד״ר י שראל (•רד
ליק״) פלג, מנהל לישכת העיתונות
הממשלתית. פלג ( )36 בעל תואר
רוקטור־לתיקשורת, הגיע למיפלגת־העבודה
ביחד עם יוסי ביילין ב־,1977
מייד אחרי המהפך. הוא הצטרף למחל-
קת־הדוברות, היה עוזר־הדובר, ואחרי
זמן קצר נתמנה כדובר וכמרכז הסיעה
בכנסת. במשך תקופה ארוכה נחשב
כאיש הקרוב ביותר לפרס.
רבים זוכרים לפלג את הצהרתו האומללה
במוצאי יום־הבחירות של
,1981 כשהכריז בשידור חי בטלוויזיה:
•הנה ראש־הממשלה הבא של מדינת־ישראל!״
והצביע על שימעון פרס.
תוצאות הבחירות היו, כזכור, ניצחון
לליכוד.
אחרי הבחירות האחרונות, בתקופת
המינויים וחלוקת ה״שלל״ ,היה פלג
עסוק בעניינים אישיים וביקש שלא
לכלול אותו בתפקיד ממלכתי חשוב.
אחר־כך קיבל לידיו את לישכת־העיתונות.
הוא יצר קשר מקצועי טוב
עם העיתונאים. חוץ מזה הוא גם חבר
הוועד המנהל של רשות השידור.
פלג, הנחשב בעיני רבים כמומחה
בתיקשורת, גם בגלל עבודת־מחקר
שעשה, היה בעבר שותף במישרד־פירסום.
אין הוא שותף לעבודה
היומיומית במישרד, ובא רק לפגישות־העול
ם הז ה 2506

הצוות הקבועות ולפגישות אישיות עם
פרם. מתרכז בעבודתו בלישכה.
יועץ נוסף היושב מחוץ למישרד
הוא עמירם ניר, יועץ ראש־המפד
שלה לענייני טרור. ניר, לשעבר איש
צבא״הקבע, שהיה במשך תקופה
ארוכה הכתב הצבאי של הטלוויזיה,
עזב את מיקצועו התיקשורתי ערב
הבחירות של .1981 הוא הצטרף אז
למיפלגת־העבודה ועבד בצמוד לפרס.
אחרי הבחירות, כשהתברר שהמערך
לא זכה בשילטון, התרחק ניר מהפר
ליטיקה לטובת האקדמיה. הוא עבד
בצושך תקופה מסויימת במכון למח קרי
םאס טר טגיי ם באוניברסיטת
תל־אביב. באותו זמן התחתן ניר ()35
עם ג׳ודי מוזס, בתו של נוח מוזס,
מבעלי ידיעות אחרונות.
זמן קצר לפני הבחירות האחרונות
מונה כחבר הוועד־המנהל של רשות־השידור.
סמוך למינוי זה, ומייד עם
היוודע דבר הקדמת הבחירות, שב ניר
לפעילות במטודהבחירות של מיפלגת
העבודה. חזרתו לא שימחה, בלשון
המעטה, את נערי־פרס האחרים, והם
הירבו להתרגז בגללו. הם טענו אז כי
ייחוסו המישפחתי(בגלל נישואיו) הוא
הסיבה לכך שפרס הסכים לקבלו, וכי
נוח מוזס כפה את ניר על ראשי-
המיפלגה. עוזרי־פרס האחרים לא
עבדו איתו בהרמוניה, אך ניר, הידוע
כאיש שאינו מוותר בקלות, המשיך
בתפקידו.
אחרי הבחירות, עם חלוקת התם־
קידים, הבהיר ניר כי הוא מעוניין ב תפקיד
ביטחוני. במשך שבועות ארו כים
דובר על מינויו כיועץ לענייני
טרור, אך המינוי הרישמי בושש לבוא.
ניר הירבה להופיע ולהיחשף באמצעי-
התיקשורת, ואמרו כי אנשי קהילית־המודיעין
התנגדו למינויו בעיקר
בגלל סיבה זו. אך לבסוף זכה בתפקיד,
ומאז הוריד פרופיל באופן טוטאלי. אין
הוא מתראיין, אינו מגיב על אירועים,
אינו נפגש עם עיתונאים.
מישרדו נמצא בקיריה בתל־אביב.
ניר מגיע לירושלים לעיתים רחוקות,
ואז הוא נפגש ביחידות עם ראש־הממשלה.
אין הוא מעורב עם היועצים
האחרים. גם לניר יש שאיפות פולי טיות,
והוא נמצא במקום ה־ 87ב רשימת
המערך לכנסת.

..היועצים
החיצוניים־

^ ב ל היועצים האלה — עשרה
) במיספר (ביילין, סביר, נוביק,
נויבך, בורג, נבו, ישי, ניר, אפלבאום
ופלג) יש לישכות ומזכירות. חוץ
מפלג ובורג מחזיקים כולם במכוניות
ממשלתיות. לביילין יש גם נהג.
אפלבאום משתמש בדרך כלל ברכב
הלישכה, וגם לרכב זה יש נהג. פלג
ובורג החזירו את מכוניות־השרד
שלהם אחרי סערה תיקשורתית, שבאה
בעיקבות הקיצוצים והתוכנית הכל
היועצים,
שרובם קשורים בצורה זו
או אחרת בתיקשורת, עסוקים בצד
המיקצועי של הופעותיו. תפקידם הוא
לקיים קשר טוב עם העיתונאים הישר אליים
והזרים (הבכירים שביניהם) ול הציג
אותו באור חיובי בארץ ובעולם.
על לוח־הפגישות של פרס ממונה בועז
אפלבאום, לעיתים בהתייעצות עם
אורי סביר, כשהדבר נוגע לתיקשורת.
כמעט שליש מזמנו של ראש־המבד
שלה מוקדש לפגישות עם עיתונאים.
עיתונאי מדיני בכיר סיפר כי ב תקופת
שילטונו של בגין לא הזדמן לו
מעולם לשוחח עם ראש־הממשלה
שיחה אישית, שיחת־רקע שאינה לציטוט,
ולעומת זאת עם פרס נפגש כבר
עשרות פעמים ביחידות, גם בלישכתו
וגם בביתו בירושלים. יועציו הקרובים
של פרס מספרים שפרס משתקף
בצורה חיובית ביותר בתיקשורת העו למית,
וזה, אולי, אחד הדברים החשובים
ביותר.

יועצים טמיר וסביר ליד פרס בעת הפגישה עם האפיפיור יוחנן־פאולום ה־2
כולם אשכנזים, כולם אקדמאי ם, כולם צעירי ם וכולם גברי ם
כלית החדשה. כל אלה גם מקבלים
משכורות, והם פקידי־ממשלה.
חוץ מהם מחזיק פרס עוד בכמה י ד
עצים ״חיצוניים״ ,שאינם בעלי מישרות
רישמיות ואינם מקבלי משכורות.
משה תאומים 40 מבעלי מישרד־הפירסום
גיתם, מקורב לפרס עוד
מתקופת רפ״י. הוא משמש יועץ
לענייני תדמית. תאומים מופיע לפחות
פעם בשבוע בלישכה, לעיתים גם
בביתו של פרס. הוא עורך עבורו
סיקרי־תדמית, בעיקר אחרי הופעות
של פרס בטלוויזיה — למשל אחרי
מישדרי מוקד איתו. הוא גם היה יועצו
של פרס בתקופת מערכת־הבחירות.
תאומים אינו מקבל שכר עבור שי רד
תיו המיקצועיים.
פרס מתייעץ לעיתים קרובות גם
עם שני אנשים נוספים — א ל
שווימו 65 אזרח אמריקאי לש עבר,
שסייע לישראל בפעולות רכש
בימי מילחמת״העצמאות ואז גם הת יידד
עם פרס. שווימר יסד את התע־שיה
ה אווירי ת ועמד בראשה במשך
שנים רמת. הוא פרש מתפקידו זה
מייד אחרי המהפך של .1977 הוא יועץ
ראש־הממשלה לענייני מדע וטכנו לוגיה,
ומקבל עבור ייעוץ זה שכר
סימלי של שקל אחד לשנה.
השני הוא א שר (״ארתור היפה״)
בדנ תן 65 שהוא ידיד אישי ותיק
של פרס עוד מהתקופה שבה היו
שניהם מנערי בן־גוריון ומתקופת
רפ״י. בן״נתן היה שגריר ישראל בצר פת
ובגרמניה. הוא משמש יועץ ל תפקידים
מיוחדים, וגם הוא מקבל
שכר של שקל אחד בשנה.
מבין כל האנשים האלה, יש שיבעה
שמקיימים, ביניהם פגישות קבועות
— ביילין, נוביק, נדבך, פלג, סביר,
אסקרוב ובורג.

פעמיים בשבוע, ביום השני וה רביעי,
בשעה 8בבוקר, מתכנסים כל
שיבעת היועצים בחדרו של יוסי
ביילין, מזכיר־הממשלה. את הפגישות
מנהל ביילין. בחלק הראשון שלהם
נערך עידכון, ובו מספר כל אחר
מהמשתתפים מה עשה. בחלק השני
נערך דיון בנושאים אקטואליים, ונש־קלות
דרכי־טיפול בעניינים שונים
שעל הפרק. לא נרשם פרוטוקול של
פגישות אלה, וגם לא רישום אחר. לא
נערכת גם הצבעה על ההחלטות.
פעם בשבוע, בשעה ,9מייד אחרי
פגישת היועצים, נכנסים כולם לחדרו
של ראש־הממשלה ומספרים לו את
רעיונותיהם. בדרך כלל יש קונסנזוס
על דרכי־טיפול בנושאים שונים, ואם
לא — הם מציגים לפניו כמה אפ שרויות.

•היגויים
מיסו״ם
רגמו
ך * ל היועצים מכנים אותו ש ימ־עון(שנשמע
כמו ״שימון״) בפורו מים
סגורים. כשהם משוחחים ביניהם
הם מכנים אותו גם רוה״ם(מתחרז עם

באופן מפתיע יש דימיון חיצוני רב
בין כמה מן היועצים: סביר, ביילין,
פלג ונוביק. חוץ מן הדימיון החיצוני
יש קווים משותפים לכל היועצים: הם
כולם גברים. בכל הצוות הגדול המקיף
את ראש־הממשלה (גדול יותר מצוות
היועצים של מנחם בגין) אין אף אשה
אחת, חוץ מעליזה אשד, שהיא עוזרת
אישית ואינה שותפה להחלטות ול ישיבות,
וחוץ מניצה שפירא
לי ב אי, עוזרת ראש־הממשלה לעני
ייני־נשים, העושה את עבודתה כמעט
במחתרת, ואינה מקורבת לפרס באופו

מיוחד. כולם אשכנזים, כולם אקדמאים,
שלושה מהם — ביילין, פלג
ונוביק — הם בעלי תואר דוקטור.
כולם צעירים.
גילם של היועצים מהווה מקור
לקינאה בקרב פוליטיקאים ותיקים
רבים, ואלה מרבים להפיץ את הריעה
שאין הם רציניים, בגלל גילם. אין ספק
שגילם מבטא מגמה חיובית בפוליטיקה
הישראלית המזקינה. בארצות
אחרות במערב יש פתיחות הרבה יותר
גדולה לאנשים צעירים. ראש ממשלת
צרפת, לדוגמה, הוא ״רק״ בן .38 גילם
הצעיר הוא תכונה חיובית של היו עצים.
הם מלאי־מרץ ושופעי רעיונות.
מקורבים למישרד ראש־הממשלה
טוענים שהמינויים היו מיקריים לגמ רי.
שלא היתה בהם מחשבה, המקובלת
בארצות אחרות בעולם, לקחת לתפ קידי
הייעוץ את האנשים הטובים
ביותר במיקצוע, ולא להתבסס על
התחשבנות מיפלגתית.
מישהו סיפר כי מייד אחרי חתימת
הסכם ממשלת־האחדות־הלאומית היו
צריכים בכירי מיפלגת־העבודה לעלות
לירושלים. מי שהצטרף לאותה נסיעה,
זכה אחר־כך בתפקיד בכיר. הדבר בו לט
במיוחד בהצהרותיו המדיניות של
פרס בנושאים שונים. כל היועצים
הצעירים ידועים כיונים, חלקם אפילו
על גבול השמאלניות, אך הדבר אינו
מתבטא בדרכו ובדבריו של פרס. אולי
— הצהרותיו האחרונות להיפך מתאימות לקו הקיצוני ביותר׳ של
מיפלגת־העבודה, ולא היו נראות מוזר
אילו נאמרו מפי איש־חרות בכיר. לכן
טוענים רבים כי השפעתם של היועצים
מועטה, ושואפת לאפס. פרס מח זיק
אותם לצידו, כך אומרים, כדי
שיהיה לו קהל. את כל ההחלטות הוא
מקבל בעצמו, בלא להתחשב בדעתם
של האחרים.

• המטרה העליונה:
התדמית
ף* גלל אופיו של ראש־הממשלה,
^ ובניגוד לקודמיו מתנועת״החרות,
יש במישרד פעילות עד השעות המאוחרות
של הערב. אולי זו הסיבה
לכך שהיועצים אינם מקיימים קשרים
חברתיים ביניהם, מחוץ לשעות״הע־בורה.
חוץ מסביר, גרים כולם מחוץ
לירושלים, ועושים יום־יום את דרכם
אל המישרד ובחזרה.
בינם לבין עצמם הם מבדילים בין
מי שהיו חלק מן המיפלגה גם בתקופת
האופוזיציה .״תקופת המידבר״ ,כפי
שהם מכנים אותה, ובין מי שהצטרפו
מאוחר יותר — בעיקר אורי סביר.
קשה למצוא, בבדיקה ראשונית,
סיכסוכים מעל או מתחת לפני השטח
בין היועצים והמקורבים השונים.
לכולם חשובה תדמיתו ועבודתו של
פרס, והם עושים יד אחת למען המטרה
המשותפת. את הסיכסוכים האישיים
ביניהם דחקו, בינתיים, לשוליים. אלה
יצוצו, בוודאי, כשתגיע עת הרוטציה,
בעוד שנה, וכולם יצטרכו לעזוב את
השמנת לרעת החיים האפורים.
לא ברור עדיין מה יעשה כל אחד
מהם ביום שבו ייכנס — אם ייכנס —
יצחק שמיר ללישכת ראש־הממשלה.
מישהו אמר כי יצטרכו לבנות אגף
ענק במישרד־החוץ, כדי לאכלס בו את
כל יוצאי מישרד ראש־הממשלה, החל
מן השר עזר וייצמן ועד אחרון עוזרי־היועצים.
סביר
יחזור בוודאי למישרד־החוץ.
הוא מצהיר שוב ושוב שהוא רק
מושאל לתפקיד. אפלבאום וביילין
יילכו עם פרס למישרד־החוץ, פלג
ישוב לעסקים הפרטיים, בורג יחזור
למכון ואן־ליר, נוביק לאוניברסיטה.
יתכן שגם ניר ישוב ל מכון למחקרים
א ס טר טגיי ם. נבו יישאר, קרוב לוו דאי,
במקומו, וכל השאר יצטרכו למ צוא
פרנסה אחרת.

אי אמה
העולם הז ה 2506

ממיס פ.

תתני לנו? הופ־הופ, זה נורא שמח?״
ואז אני עונה. :כבר נתתי צ׳ק!״

השבוע מראו
רגיטה רוקה
54 שני ם.
היא חודה;

שאלה: ג׳טה, מה זה בשבילך.הופ־הופ״?
תשובה:
זה השיר שפירסם אותי בך
לילה. למחרת הפרמיירה היה כתוב
בעיתון. פצצת־העונה״ .זאת היתה
ההצגה השניה בתיאטרון לי־לה־לו
וזה היה כל מה שעשיתי על הבימה
באותה הצגה. שרתי את השיר הזה,
שנכתב על־ידי נחום וילנסקי ושמואל
פישר.
שאלה: זה היה בסמוך לעלייתך
ארצה?
תשובה: כן. ב־49׳ .עליתי ארצה ב־
48׳ מצרפת. לשם הוכרחתי דרך ה גבולות
מבוקרשט.

ן * שהייתי באצבע הגליל,
חזרתי עם אצבע בתחת. התי א
ט רון העירוני חיפה עלה למשך
שבוע ימים לישובי אצבע הגליל,
לפעילות קהילתית ותיאטרונית, מ בוקר
עד לילה. חזרתי סחוטה. ומה

מצאתי? דלת ביתי פרוצה ובתוכה
פוגרום!
״קיבלתי הלם. אני כבר לא מרגישה
טוב בבית הזה, ומחכה לרגע שבו
אעזוב אותו. ביתי הוא המקום שממנו
אני שואבת את הכוח לעמוד על
הבימה. כי זה בעצם מה שיש לי.
עבודה ובית. מלבד הבת והנכדים, שהם
הכתר שעל ראשי.״
ג׳טה לוקה חיה בדירה שכורה
מטעם התיאטרון. דירה צנועה בת
שלושה חדרים, שאחד מחדריה עומד
לרשות שחקני התיאטרון האחרים.
זה לא פוגם בעליצות השופעת
שלה. היא קמה בקלילות — למרות

שאלה: איך הגעת לתיאטרון לי־לה־לוז
תשובה:
הופעתי בבית־קפה בתל־אביב
שנקרא מועדון הידידים. ערב
אחד נכח משה ולין המנוח, מנהל

תשובה: את טועה. נכון שאומרים
שאני מבשלת מצויין. אבל אליי באים
כאל. מאמא ג׳טה״ ההרגשה שאני
נותנת לכל אחד מתבטאת גם בפינה
חמה. באוזן קשבת. ולמי שזקוק, גם
למנוחה ומיטה עם מצעים ריחניים. זה
החינוך שקיבלתי בבית. הכנסת־אור־חים.
ואם כבר, אז עד הסוף. גם האופי
שלי הוא כזה. אני לא עושה דברים
בצורה בינונית. אולי זה לא היה תמיד
לטובתי, אבל חשוב מכל היה שהלכתי
בדרכי. לכן גם אין לי טענות לאף
אחד. כל מה שקרה לי בחיים, טוב או
•רע — אני אחראית. החיים לא עוברים
לידי כמו אוטובוס ליד האוזן. כל רגע

קביעות בשום תיאטרון. נכון ששיחקתי
במשך רוב השנים בתיאטרון פרטי
ומיסחרי. ורק מ־75׳ אני משחקת ב תיאטרון
רפרטוארי.
שאלה: כמה שנות־מישחק צברת
עד היום?
תשובה 40 :שנים.
שאלה: לא נמאס לך?
תשובה: בכלל לא. לכן יש לי עדיין
תוכניות. אני שחקנית. אני לא כוכבת.
בין הכוכבים יש גם מטאור. שנעלם.
אני עדיין שחקנית פעילה. יש כאלה
ששואלים אותי: מה, את לא בפנסיה?
ואני עונה: לא! אדם שמסוגל לתת
לחברה חייב להמשיך ולתת, וכך הוא

חלטורה 1969 ,

גיטה(הילד משמאל) ב״לי־לה־לו״

ג׳טה השבוע, בחיטה

יש קשר בין הראש והישבן: הבעיטה!־המראה הרחב שלה. .שמנתי בזמן
האחרון, הפסקתי לעשן.״
היא לוקחת לידיה מצית, ובמחווה
של ג׳נטלמן היא מדליקה את הסיגריה
שהחזקתי. .זה אחד מבין כל הצעצועים
שאני אוהבת!״(ג׳טה ידועה בא־הבת״מותרות,
כפי שהיא מכנה זאת).
.בשבילי מותרות זה לא זהב, לא
יהלומים, לא דולארים. אלא חפצים
המקלים ומייפים את החיים. וקודם כל
המיטבח.״
שאלה: את ידועה בהכנסת־אורחים,
שהציר שלה הוא תמיד אוכל.

אני חווה ולומדת. ומזה התפתחה
חוכמת־החיים שלי.
שאלה: ומהי חוכמת־החיים שלך?
תשובה: קודם־כל, לא להסתתר
מאחורי האצבע. לקרוא לדברים בש מם.
אבל. ויש אבל. לא צריך להגיד את
האמת בפנים, כי אז מקבלים בעיטה
בישבן. אני אומרת שיש קשר בין
הראש לישבן.
שאלה: איזה קשר?
תשובה: בעיטה. לפעמים שואלים
אותי למה אני נודדת מתיאטרון לתיאטרון.
משום־מה מעולם לא היתה לי

מרגיש את עצמו רצוי.
שאלה: אני שומעת איז^נימה של
עצבות במושג.רצוי״.
תשובה: לפעמים שחקן מקובל
ורצוי בחברה, כי הוא מייפה כל מסיבה.
אנחנו לא מוזמנים כבני־אדם. מובן
שאפשר לייחס מישפט כזה גם לגבי
רופא. אבל אל הרופא את לא פונה
במסיבה ומבקשת שיבדוק לך את
הדופק. וממני מצפים שאברר. וזה
פוגע בי. אני אשה. אני בן־אדם. בתור
אשה אני רוצה לשמוע מחמאה, ובתור
בו־אדם מילה טובה. ובמקום זה. מה

במיטבה 1985 ,
•נישאתי פעמיים, התגרשתי פעמיים. זה הספיק לכל החיים

התיאטרון, בהופעה שלי, והזמין אותי
לבחינה.
בעצם, בתחילת הקריירה שלי
הייתי זמרת. בילדותי ניגנתי על פסנ תר
ואקורדיאון. וכשלמדתי בסדנת־התיאטרון
האירי שבגטו, בבוקרשט,
הבחינו בכישורים המוסיקליים שלי.
בהצגה אחרת, אופנבאך בתל־אביב
שרתי את אני חדש ב ארץ -
כעבור שלוש שנים עברתי לתי אטרון
דו־רה־מי שם שיחקתי מיום
הקמתו ב־53׳ עד ו ,׳6כשמנהלו ג׳ורג׳י
ואל נפטר והתיאטרון נסגר. באותה
תקופה גם שיחקתי במשך שנה אחת
בסמבטיון, שאותו הקימו זאב
ברלינסקי ומרדכי בן־זאב ב־58׳.
אחרי דו־רה־מי נדרתי מלהקה
ללהקה, עד שנפתח ה תיא טרון
הוורוד ב־64׳ .היתה לי הצגת־יחיד
שנקראה צחוק הגורל. וצחוק־הגורל
הוא שבהכנסות של ההצגה הזאת
שילמו חובות על הצגות קודמות.
והמשכורות שלי היתה גיטה עושה
תנועה של אצבע משולשת).
במילחמת ששת־הימים התיאטרון
נסגר. התנדבתי לצבא והופעתי לפני
חיילים. זה ארך. חודש ימים, ואז
התחילו חלטורות. הצגות־ילדים. סר טים.
שאלה:
לא הזכרת כי רעבת ללחם.
ילדת בת. וכמה להיטים: מאניינה,
עוד לא יודעת עברית, מי זה דופק
בדלת.
תשובה: הבת שלי ...היא בת
נהדרת. אם טובה (שלושה ילדים),
רעיה נאמנה, בקיצור עקרת־בית למו פת,
השונאת תיאטרון. התיאטרון גזל
ממנה את האמא. מאביה התגרשתי
כשהיתה ילדה. נישאתי בשנית ושוב
התגרשתי. זה הספיק לי לכל החיים.

וינ

ובכל זאת יש בינינו אהבה והבנה
מושלמת. מערכת היחסים שלנו איננה
מושתתת רק על קשר של אם ובת,
אלא על בסיס של ידידות עמוקה.
והנכדים שלי הם ה״תפקיד״ של חיי.
אני מוותרת על כל אירוע לטובת
השהייה במחיצתם.
הרעב? אין לי מרפקים. לא פנו
אליי. היתה לי חותמת של בררנית.
בתקופה מסויימת עבדתי שבוע ימים

ג׳טה כהצגת ילדים () 1959

גיטה לוקה ב־״דו־רה־מי״
״שאלתי את עצמי: מה אוכל מ ה רד

לפני חיילים () 1967

כקופאית במועדון־לילה. יום אחד
הופיע מישפט בעתון מסויים :״ראיתי
את ג׳טה לוקה עובדת כקופאית, יכול
להיות שגם חיים טופול יהיה מלצר יום
אחד.״
להרוויח את לחמי בעבודה שאיננה
מזוהה עם מיקצועי זה נחשב לפחי-
תות־כבוד? זהו סנוביזם, שהוא מחלה
כרונית במדינה שלנו.
ובנוגע ללהיטים — הד אר צי
שלי, תקליטים חמישה הפיקו כשהמנהל המוסיקלי שלהם באותה
תקופה, משה וילנסקי, פנה אליי כדי
שאבצע אותם.
שאלה: בואי נחזור לשנות ה־70׳.
הזכרתי את הבימה.
תשובה: טדי תומא המנוח גיטה
מפסיקה א ת שטף־הדיבור. בוכה).
בכל פעם שטרי נכנס לחיי, נדלק אור.
הוא נהג לומר :״הם כל־כך מטומטמים!
הם שמו עלייך סטיגמה של בררנית,
והם לא יודעים איזו שחקנית ררמאית

הודות לו נכנסתי להבימה. שיחק תי
בשתי הצגות, ואז מיכתב־תודה. ו שוב
נדרתי ושוב שאלתי את עצמי, מה
אוכל מחר? שוב יום־הכיפורים במילחמת התנדבתי. עברתי את התעלה בקסדה
על הראש. יחד עם אריה אליאס. לילה
אחד ראינו כוכב נופל בשמיים. מאוד
התפעלנו, ואז חייל אמר :״זה לא כוכב,
זה טיל!״
שאלה: נפצעת אז, לא?
תשובה: מהטיל? לא. הרכב שבו
נסענו — גם יהורם גאון היה שם —
התנגש בטנק שרוף, שעמד בשולי
הכביש, והתהפך. קיבלתי קריש־דם
במצח ומכה בגב, ששיתקה את
השרירים לתקופה של כמה חודשים.
חצי שנה קיבלתי משכורת מהצבא,
בגלל הפציעה.
שאלה. אני רואה אות מילחמה
תלוי על הקיר.
תשובה: כן. זה אות מילחמת יום־
הכיפורים. וזה האוסף שקיבלתי
מגדודים שונים בצבא, כאות־הוקרה.
שאלה. ואז?
תשובה ,:שוב בלי עבודה. חלטורות.
(המשך בעמוד )46

בתפקיד ״מרדי

•בכל העולם כששחקן מגיע לגילי ומופיע על הבימה, הקהל קם ומריע. כ אן זורקי ם אותו לכלבים

אסתר כרו ך

¥11 *111 העובט רוק

2506

מאוזן:

ת שרי:

) 1לימודי, משכיל )5 :מערכת
הזיזים בגלגל שיניים, או קומ פלכס
של מפעלים ) 10 :תו מוסיקלי
) 11 :מדף; ) 13 משאלה ) 14 :די;
) 15 עמוד־נוזלים; ) 16 גדול פרשני
המקרא והתלמוד; ) 18 תאנה שלא
הבשילה; )20 אבי כל בני־עבר; )21
מגדולי המספרים העבריים, עוד
מתמול שלשום; )22 עוף דורס; )24
ראש השנה; )25 שפע (ח); )26
קבוץ בדרום על־שם בדל כצנלסון;
)29 גאווה; )30 קמצן(ח); )31 עצם
בפנים של בעלי־חוליות; )32 צופן;
)34 ממציא התרכיב לחיסון מפני
שיתוק־ילדים; )35 עקר; )38 סרח
עודף בבגד; )39 בת־קול; )41 חבל
מושזר; )42 חלק הצמח החבוי
באדמה; )43 משח; )45 מחבר שלש
מתנות (ש״מ); )47 זז; )48 מילת־קסם
להישרדות במקום־העבודה?
)50 מפלגה שלטת בסוריה; )51
מטבע שעבר לסוחר ועבר ובטל מן
העולם; )52 אל השמש והכח של
הכנענים; )54 מהלך בשח־מת; <57
שם מטבע קדמון; <61 רוח רעה
ומזיקה; )62 מצוקה; )64 נכדו של
רש״י )65 :מי שעמד בראש הצבא
הסיני העממי; )66 סופרת אמריקאית
(ש״מ); )67 פתח; )69 גחלת־אש;
)70 עוון; )72 אחד משלושת
ילידי הענק בקרית־ארבע; )74 או מן,
בעל־מלאכה; )76 הקדים רפו אה
למכה; )77 מזון־מלכות —
לשנה טובה ומתוקה )78 :מייסד
השבועון טייס; )81 תעלת־שופ*
כין; )83 שלל; )85 משענת; )86
סכו״ם; )88 צונן; )89 בעל זקן עבה;
)91 מסמר; )93 תבלין; )95 נפל
בקרב )96 :אל היערות; )98 מנעול;
) 100 מרגיש; ) 102 צאצא; ) 103
מילת־שלילה; ) 104 שלווים; ) 105
צדודית.

מאוגד:
) 1עץ נשיר, גדול ונאה; )2מי־לת־קריאה;
)3גרד, קרצף; )4תינוקות
של בית־רבן; )6שגגה(שמואל
ב 7צמח־בר בעל פקעת; )8
תבואה; )9עמוד התפילה לחזן; ) 12
לבושו של הכהן הגדול; ) 15 פזיז;
) 16 גוש״עפר; ) 17 פילוסוף סקוטי
ספקן; ) 19 חרפה, ביזוי; )20 סדרי
המשנה (ר״ת); )21 עיטורי ציורים
בסגנון ערבי; )23 אויב; )24 סיעה;
)26 שליח; )27 מקוה רחב־ידים;

הסנדלר יחף

שיכתוב ההיסטוריה
ן * צה״ל פורסמה רשימה שניה של
^ החזרת פריטי ציוד צה״לי שהיו
מצויים בידי אזרחים, ושכללו, בין
השאר 300 ,שקי־שינה 180 ,סרבלים,
100 אוהלי־סיירים, שלושה תת־מיק־לעים
סטן, מימי מילחמת־העצמאות,
ומכונת־כתיבה אחת.

כיסר:1

ביס וביבשה
^ תל־אביב הגדיר עיתונאי בגד־
6ים ללא כתפיות כסטרפלס:

)29 בן יהודה הנשיא — הנהיג את
חשבון ראשי החדשים והמועדים;
)30 השתוקקות (מ); )33 ראשון
לחדשים; )34 קפיצה; ) 36 גביע;
)37 כלל העלים שעל העץ; )40
ענף; )41 כהן צדק (ר״ת<; )44
מפחד; )46 אביון; )47 מן השוואים;
)49 פרגוד; )50 רקוד אמנותי; )53
הפרלמנט ברוסיה הצארית; )54
מנוי למלוכה; )55 כלי־ענויים; )56
טבעת לבהמה; )58 צאצאה; )59
מלך בישראל, מייסד שומרון; )60

לכל העתונים
^ בכרטיסיא שר אי במ חירי המערכתי
$ 0108א£א01

כלי מוסיקלי; )62 תבלול בעין;
)63 מהיר, זריז; )66 עיר בארץ; )68
בהשאלה — אות לקבלת החלטה
( )71 ;)3,3רטיבות; )73 שימדלב!;
)76 בא־בימים; )77 רפסודה; )79
חבוי; )80 מוסד חנוכי; )82 בהמה;
)84 קרבן שלמים; )85 אגודה —
גואלת אדמות הישוב (ר׳׳ת); )87
גוף; )90 שאב; )92 קבוצת כוכבים;
)94 זמר; )96 נטו, סרו; )97 קיווה;
)99 שלילה; ) 101 מתנה; ) 102
פרא; ) 103 חיית־טרף.

ויז ה

מתיחת פנים
ללא ניתוח
בעזרת תרגילי
התעמלות -יוגה
ל שרירי הפנים
טלפון בבית 479777 -־03

י ע סג ר ט

שרות ת.ד. ללא תשלום -חניה חופשית במקום

פרסום

אידיאל

אבן גבירול סוו ת״א, פתוח 20.00 - 7.30 רצוף

227117/ 8־ 03

אפשר להשיג את
״העולם הזה״ גם
בלונדון בנקודות־המכירה
הבאות:

גיל העמידה
^ ירושלים קבל פקיד דואר ה־מיון
על החידוש המתיר לו ולח בריו
למיין את הדואר בישיבה, הסביר
כי כאשר מיינו, בעבר, את הדואר בעמידה,
ייעל הדבר את העבודה, כי
״כאשר אתה עובד בעמידה, אתה עובד
מהר יותר, מכיוון שאתה רוצה לסיים
כבר ולשבת!״

קאמרה אובסקורה
^ ירושלים הודתה מחלקת־התנו־
₪1עה של מישטרת ישראל, כי רובם
המכריע של התצלומים המופקים בגב
מצלמות־הרמזורים הפועלות בארץ
(תשע בתל־אביב, שבע בירושלים, שש
בחיפה) אינם טובים כראיה מישפטית,
כתוצאה של צילומי־נפל, עקב קיל־

בויצת נסבה בנותחו־בסבוסיס,
תוסיס־ויענון בטעם הנענע,
.קובעי־כלדה שואל״ם ראוסטוים
וגניבת מכונת־כתיבה מיד• צוד׳ל

,מודעות בטל פון
*1א0וז*אז8זאו

אחת הקומות, גילה צעיר חיפאי בן ,13
המנסה לפרוץ כספת בעזרת פותחו־בקבוקים.

חיפה גילו עובדי חברת־החש־
^ מל את טיב השי, שאותו קיבלו מן
החברה לכבוד השנה החדשה: מנורת־חירום,
המופעלת בסוללות, למיקרה
של הפסקת־חשמל.

אביגיל יסד -

החי

תן טרמפ
לחייל

01£7ס?>1¥£££8״ 87^\1£0ע ״
\ 7£8£ס^10ז . £00 ס* 87/\71018״1? 0£08י £0״
? 10,\01££¥ 87/017018
0100 87? £7£ס !88 \¥00ה 0ו 87.
(£1!80£1££¥ 110 7 70 877¥17018
^\1 000117 ? 0 .ה7077£18
>00187 ? 0 ¥ /ז\
1£ 907££
70£ 00 ? 18£? 800 ?, 00£0£ ? 8 011££18 ? 0 .
? 088£0£ 800 710/87?8

ביקיני ללא חלק עליון — כטופלס
וביקיני ללא חלק תחתון — כתכלס.

טבת:
השבון אקדמי
ך * ת ל־ א בי ם החליטו שני הבנקים
^ הגדולים לוותר על חובותיהם של
סטודנטים לשעבר, אשר קיבלו, ב ראשית
שנות ה־ ,70 הלוואות לא
צמודות עבור תשלום שכר־הלימוד
שלהם, מאחר שהוצאות הגביה גדולות
בהרבה מגודלם של תשלומי החזר
החובות, אשר נשחקו באינפלציה.

שבט:
כבדהו והשדהו
ך* ירושלים ביקשה עוזרת־בית
^ להפקיד בבנק את סכומי הכסף,
שאותם חסכה במשף כל שנות עבו דתה,
הסבירה לקופאי הנדהם :״אני
עומדת להתחתן ומפחדת להחזיק
סכום כה גדול בבית, שבו מסתובב איש

אדר:

איגטגרציה
^ תל־אבים החליט יצרן־תמרו־
* קים, שייצר עד כה תרסיס
לריענון הפה בטעם המנטה בלבד,
לצאת לשוק עם תרסיס־ריענון נוסף,
בטעם הנענע.

ניסן:

שישות חיפאיות
^ ת ל ־ א בי ב שמע שומר־לילה ב *
בניין־מישרדים רעש בוקע מ
קול
הרמזור; אור אדום חלש מדי,
שאינו נראה בתצלום; שיבוש פעולת
המצלמה בשל אור השמש ממולה;
צילומי־סרק מחמת תאונה בצומת•,
חדירת מי־גשמים למצלמה ופגיעות
בה בזדון.

תמה:
סיגת בך י הודה
^ טכריד! הודיעו מלצרים מהונג־
* קונג, העובדים במיסעדה סינית
מקומית, כי הם כבר קלטו את המילים
העבריות אי ט ריו ת ופיטריות, שהם
שני מרכיבים שכיחים ביותר בכל
תפריט סיני, אך הם אינם מצליחים
להבחין בין שתי מילים אלה למילה
שלישית, מיטריות, שדגמים ננסיים
מהן משמשים לקישוט מנות סיניות
רבות.

אנחנו על המפה
ן * ווינה, בירת אוסטריה, גילתה
המישטרה המקומית, כי קוברה,
יחירתה המיוחדת למילחמה בטרור,
מצויירת ברובי־סער אוסטריים, ב־שכפצים
אנגליים ובקובעי־פלדה ישראליים.

אלול:

להגגה
על הרכוש
^ ירושלים פירסמה המישטרה
* רשימת אבירות אשר נמצאו ולא
היה להן דורש ואשר כללו, באחד
המיקרים, שקית ניילון, שהכילה זוג
מיכנסי ג׳ינס, זוג תפילין, סידור־תפילה
קטן 156 ,שקלים 50 ,אגורות
ואולר אחד.
העולם הז ה 2506

הורוסהוס מרים בנימי!•

• 1מז ל החודש:

בתולה

התאמח
ן לששת המזלות
הראשונים

בתולה עם בתולה

הפרטים של חלוקת הרכוש. איש לא ייצא
מופסד.

בתולה עם מאזניים
זהו קשר של ״יפי הנפש״ המשייכים את
עצמם לחברה אכסלוסיבית. לשני מזלות
אלה הרבה מן המשותף, יש להם סימפטיות
ואנטיפטיות זהות ובכלל -טעמם דומה.
המאזניים מסוגל לנתק את עצמו ממצבים
לא נוחים ולא נעימים. גם אם הבתולה יעיר,
יבקר, יתעצבן ויריב -המאזניים פשוט
יתעלם ולא יגיב. התנהגות זו מאפשרת
לשמור על יציבות בנישואים.
לשותפות זו יש יותר סיכוי כאשר הגבר
הוא בתולה והאשה בת מאזניים. במיקרה
זה הבתולה יהיה יותר נדיב וסבלן לדרי שו תיה
ומצבי״רוחה של המאזניים. אם בכל
זאת יגיעו לפרידה, הסיבה תהיה שיעמום
הדדי.

בחזרה עם ע קר ב

1זי נתווה
ח״נ והיות
עסוק — הוא
אינו מסוגו
וחוסדמעש מזו עסוב
וא מתחתו
נ ד נו מהו
ונוודא שוא
ממהו והיפוך

הלשון החדה של מזל בתולה היא יריב
מתאים לעוקץ של העקרב. הקשר ביניהם
הוא טוב. קיימת התאמה מינית והבנה
במישור הרוחני. הקשר עוד מתהדק כשהם
מתאחדים נגד אדם שלישי. מיסכן זה
וסביבתם הקרובה ילמדו במהרה שלא
להתעסק עם הזוג הזה.
לרוב הם מסתדרים ביניהם. אבל זוג
שיש לו בעיות, יסתיר זאת היטב. איש לא
יידע לא ירגיש. כלפי העולם הם חשיבה
אחת. מי שעלול לגרום לבעיות הם ההורים
שלו או שלה. התערבותם יכולה להיות רעל
לשותפות זו. אם זה קורה, התיקשורת
ביניהם טובה. הם ילבנו את הבעיות ביניהם
ויעדיפו לעבור לעיר אחרת ולא לנתק את
הקשר.
עקרב ובתולה לא מתחתנים כל־כך מהר,
ובוודאי שלא ממהרים להיפרד.

הקשר בין שני אלה הוא הגרוע ביותר
שניתן למצוא. הסיבה ברורה למי שמכיר
את טיבעם. שניהם סרקסטים, ציניים
וביקורתיים. סיכוי קטן ביותר שנישואים
מעין אלה יחזיקו מעמד, בעיקר בגלל

4הביקורת הקטלנית של האחד כלפי השני
4וההיפך.
בתחילה נוצרת ביניהם משיכה אינטלק טואלית,
אבל חיי״הרגש דלים, והאהבה
והמין לא תופסים מקום חשוב. מזל בתולה
חייב להיות עסוק, הוא אינו מסוגל לשבת
במקום אחד בחוסר״מעש. תכונה זו דווקא
עוזרת לשמור על מיסגרת הנישואים. ברגע
ששניהם עסוקים והעבודה דור שת את רוב
זמנם, הם מוכנים לשאת גם את השותפות.
הם מוכרחים שיהיה להם עניין לעסוק בו,
כל דבר שמוציא אותם מעצמם עוזר.
יחליטו להיפרד זה יהיה בעיקר בגלל ה עצבנות
והמתיחות שביניהם. אם יגיעו
לגירושים מי כמותם מסוגל לדאוג לפירטי

הם כל־כך שונים, עד שקשה להאמין
שקשר כזה יהיה מוצלח. הבתולה מופנם
והקשת פתוח וגלוי. אי-אפשר להתעלם מה משיכה
החזקה שנוצרת דווקא בגלל הני-

* בתחום העבודה נפתחות לפניכם אפשרויות
* חדשות. זה לא יבוא בצורת הצעה חדשה,
יהיה עליכם לקחת
יוזמה להוסיף לעצמכם
עבודה לא שלכם. כדאי
להשקיע מאמץ, בשלב
מאוחר יותר זה יביא
לקידומכם. ה־גג בחו דש
מצביע על היכרות
חדשה שתהיה בהחלט
21ב מר ס -
חשובה ומרגשת. מכיוון
20ב א פרי ל.
שזה הזמן שבו עליכם
במקום־הע- להימצא בודה -יותר מתמיד -שם גם תהיה
* הפגישה. התחום הכספי לא נוח, נסו ל חסון.

למרות שהשטח הכספי נראה שוב יותר
בטוח. השבוע שוב כדאי להיות יותר זהירים.
ואם אפשר לדחות כל
השקעה, או בקשת הל וואה.
ה־ 11 וה־ 12 במיו חד
בעייתיים. ה־ 15 וה־
16 טובים לנסיעות ול בילויי
ם עם ידידי ם או ן קרובי מישפחה. חופשה
תהיה מהנה ונחוצה.
;21 ביוני
והחגים מגיעים בדיוק
כ) 2ביו>יי
בז מן שדרושה לכם מנו חה.
ה־ 17 בחודש חשוב
ביום זה עליכם להשגיח
להורים לילדי ם
עליהם יותר ולמנוע אפשרות של הסתכנות.

וווו!

התחום של חיי־הרגש מעסיק אתכם רבות
בימים אלה. יחסים ישנים דוו ק א מתחילים
להתערער. אתם מתפר־צים
בכעס מבלי להת כוון
לזה וגורמים ב כן
להחשת הסוף של הק שר.
נסו להיות יותר בי ומאופקים. קורתיים בתחום
העבודה הולך
לכם, ביהוד לאלה מבי ום:*-ו

ניכם שעבודתם קשורה
באמנות או ברעיונות
יצירתיים. ה־ 15 וה־16
מצביעים על בעיה בריאותית, איזור הכליות
או הגרון רגישים, אל תזניחו את עצמכם.

שוו

במקום העבודה -העניינים מתחילים
להסתדר, חשוב שתפגינו ביטחון וגם אם
אתם מתלבטים ביניכם
לבין עצמכם, כדאי ש הסביבה
לא תדע על
כך. מישהו במקום הע בודה
מחכה מעבר ל פינה.
כל הפגנת חולשה
תשמש לו סיבה להכ 0*010
פיש
את שימכם הטוב,
21ב מ אי ־
ולנצל זאת לטובתו.
20 ביו ני
פגישות המתוכננות ל גב
ול־ 12 בחודש עלו לות
לאכזב. אם מדובר על נסיעה לצורך
שיחה, או בילוי -עדיף לדחות זאת ל־.15

בתורה עם קשת

סוס

במקום העבודה יכולה להיות לכם התקד מות
מצויינת, כדאי לגלות עוד יוזמה ומ קוריות.
אפילו אם אתם
עושים רושם מוזר על
הסביבה, זה יכול אפילו
להתקבל שוב יותר.
המגנטיזם האישי יפרח
ואתם תהיו מקובלים
בחברה. זה יתבטא ב קבלת
הזמנות למסי בות,
לנסיעות משות פות
ולביקורים אצל
אנשים שהבילוי איתם
יהיה מאוד חשוב. בתחום הרומנטי אל
תקחו הכל כמובן מאליו, אחרת תתאכזבו.

ה־ 11 וה־ 12 ימים מ אוד לא נוחים, אתם
לוקחים על עצמכם יו תר מדי וזה משפיע על
מצב־הרוח ובעיקר על
הבריאות. מה־לג הכל
יהיה איכשהו יותר קל.
אנשים יציעו את עזרתם
והפעם אל תסרבו.יחסים רומנטיים, שאו תם
יש להסתיר, עומדים
]11111ו!
להסתיים לפתע. שיקלו
״ 72ב אוג 1ס ס -
את המצב בהגיון ינקו
22בספסמבר
את השטח ואת הלב
לקראת קשר חדש יותר.
ה־ 17 וה־ 18 אינם טובי ם לנסיעות -אם
אפשר, ו תרו או שתהיו כמה שיותר זהירים.

אם תהיה חלוקת תפקידים במישפחה 5 -

אין סיכוי שאי״פעם יפרדו.

בתולה עם ד לי

מה שבולט בקשר המוזר הזה זו אהבה 5
רומנטית לטווח קצר. כל א חד מצפה ליותר *
מדי מהשני, והקשר מסתיים לרוב באכזבה 1
ונהרס. כאשר העיניים נפקחות ואין עוד 1
אשליות, הם מבינים שהציפיות היו גבוהות *
מדי ובן־הזוג אינו מסוגל לענות על הצרכים 1

של השני.
הם ממהרים להתחתן כשהם בטוחים *
שלא יוכלו לחיות האחד בלי השני* ,

גודים. בי חוד אם מוצאים במפות האישיות
גורמים נוספים שיוצרים התאמה. מרקורי
מוסיף לבתולה את האיכות האינטלקטו אלית,
שהקשת מעריץ. זה יוצר משיכה
חזקה.
הבעיות מתחילות כשהם נישאים. הבתו לה
רוצה להישאר בבית ושומר בקנאות על
אורח-חיים שיגרתי, ואילו הקשת רוצה
החוצה. הוא מחפש חידושים והרפתקות -
מצב של קביעות ושיגרה מדכא אותו. בת חילת
חיי״הנישואים עדיין אפשר להסתדר
עם הניגודים, אבל במרוצת השנים, כשנו ספים
הילדים, הקשת חש מועקה ו בדידו ת
ומתחיל לחפש קשרים מחוץ לבית. עם
התנהגות זו הבתולה לעולם לא ישלים, וזה
יכול להוביל לפרידה.

שני אלה מתאימים ויכולים ליצור קשר
נפלא, גם כשהמדובר על שותפות בעסקים
וגם כשהמדובר על נישואין. אם הם גם
יעבדו ביחד, הנישואים שלהם יחזיקו
מעמד לנצח. שניהם נהנים מעבודה קשה
ומוכנים להשקיע ולקחת על עצמם אחריות.

וכשהאכזבה מגיעה ואי״אפשר שלא לראות
את האמת, כל אחד ימתין שהשני ישבור
את המיסגרת. אף אחד לא רוצה להיות
האשם בהרס הנישואים. הבעיות מתחילות
כשהדלי מחפש פעילות חברתית, ציבורית
ופוליטית מחוץ לבית. הבתולה נשאר בבית
ומרגיש שהחיים קצרים מדי כדי להעבירם
לצד אדם שלא מתחשב בו ולא שם לב
אליו.

ההרגשה הכללית אינה שובה, תרגישו
עייפים מאוד, בעיקר ב״ 13 וב״ 14 בחודש.
מצב הרוח אינו טוב,
אתם עצובים, מאוכ זבים
ומרגישים בוד דים.
בכל זאת, מה״$ג
תרגישו לפתע הרבה
יותר טוב. משהו או
מישהו יגרום ל כן ששוב
תהיו אופטימיים יותר
ורגועים. החג יהיה יותר
קל מכפי שאתם מצפים,
יפתיעו אתכם בביקו רים
ובהזמנות. במקום העבודה תצטרכו יו תר
להקפיד את מי אתם בוחרים כידידי ם.

בתקופה זו את יכולים להשיג הישגים בכל
מה שקשור לתחום המיקצועי. ובכל זאת, ה גג
וה־ 12 יציבו בפניכם
בעיה חדשה. מישהו ש אותו
אתם רואי ם כידיד
יראה לפתע פנים אח רות.
תצטרכו להפעיל
את האינטואיציה ואת
כושר הניתוח. ברגע זה
לא כדאי לשוחח על כך.

בשבוע הבא הכל ייראה
אחרת, כדאי להתאזר
בסבלנות. בשטח החב רתי
והרומנטי אתם מאוד מבוקשים, אנשים
מתפעלים מכם ואף מעוניינים בקירבתכם.

הפתעה נעימה מצפה לכם ב״גג או ב־12
בחודש, מישהו שעימו הייתם מ אוד מיו דדי
ם יתקשר או יבוא,
ומדובר על ביקור מארץ
אחרת. ה״נג וה־ 14 יפ-
גישו אתכם עם אנשים
העשויים להציע הצעות
מושכות בתחום הקר יירה.
יתכן שלא כדאי
לענות מייד. ב־ 15 וב-
16 בחודש תוכלו סוף״

4יג 1>*¥ו— 11
סוף ליהנות במחיצת
האנשים שאיתם נעים
להיות. ה 17-וה״ 8ג בחודש מצביעים על
בעיה בתחום הבריאות שלכם או הוריכם.

בימים אלה אתם מרגישים יותר חזקים,
נמרצים ומוכנים לבצע שינויים. כדאי לנצל
את התקופה. אנשים
היוצאים לחדל מעסי קים
את מחשבותיכם,
גם אתם עומדים לפני
נסיעה, אם כי עדיין שום
דבר ל א נראה באופק.
ה־גג או ה־ 14 יהיו חשו בים
בעיקר בגלל פגי 21ב
דצמבר •
שות מיקריות עם אנ 19
בי מאר
שים שישפיעו על חייכם
בצורה חזקה. אם כי
בדרך עקיפה. התחום הרומנטי די מאכזב.
יחסים שהיו חשובים עומדים להסתיים.

ה־גג או ה־ 12 בחודש מראים על בעיות
ביניכם לבין הסביבה הקרובה. העדה בלתי
נחשבת יכולה להיות
מובנת בצורה מסולפת
ולגרום לכם לבעיות
קשות. תצטרכו להיות
יותר עירנים למה שקו רה
אצל הזולת. ה13-
וה־ 4ג לא מעידים על
מצב־רוח טוב, המתח
שבו תימצאו עלול ל היות
קשה. הטוב ביו תר
לבלות עם ידידי ם,
להזמין אותם הביתה או לצאת עימם. ה15-
וה־ 16 יהיו הרבה יותר נעימים ורגועים.

הסביבה מקבלת אתכם עתה בהרבה חיבה
ואהדה, זה הזמן לחשוב על עסקות משותפות
ואף לקרב אליכם אנ שים
חדשים. רד 11 וה־
12 אינם מתאימים ל פגישות
ליבון בעיות.
דחו זאת בכמה ימים.
בשטח הרומנטי אתם
יכולים להיות היוזמים,
וכד אי לחשוב על דרך
19 בפ ברו אר
שונה מזו המקובלת
20ב מר ס
עליכם בדרך כלל. ה בעיה
היא שמה שלא
יושג במאמץ. לא יושג כלל. ויחלפו לפחות
שבועיים לפני שמצב זה בכלל ישתנה.

בתולה עם ג די

4* 444 4444444444444444444444444444444444״44י44444ז4444444444444444:4444444״444444444444444444444ז44444444444444444444444444444 * 44444״444444

4 3י*

שעות פתיחת החנות בתקופת החגים

יום א׳ 13:00-08:00
יום ב׳ 19:00-16:00 13:00-08:00
יום ג׳ 20:00-16:00 13:00-08:00
יום ד׳ 20:00-16:00 13:00-08:00
יום ה׳ 20:00-16:00 13:00-08:00
יוסר 15:00-08:00

ועכשיו תשאל אח אשתו:

מאה ארבעים ותשעה אלף,
ארבע מאות שמוני ואחת שקל
כדי לעשות את הח\,
וה הרבה או מע טי
כדי שתוכלו להחליט -הכנו לכם שני סלי

האגדות מספרות שבהכט, כפר-שמריהו,

הכט. בית ממכר לבשר ולעוד דברים טובים

הנקיון והמבחר ה כמו בבית מרקחת

צריכה לדוגמא. שתי רשימות מייצגות של

בכפר שמריהו הוא לא בדיוק איטליז. הוא

בשוייץ. אתה יכול להאמין לאגדות האלה

בשר ודברים טובים שאתם יכולים למצוא

גם לא בדיוק מעדניה. הוא הכט. בשום

אתה גם יכול לבוא ולבדוק בעצמך. עוד

בהכט במחירים הגיוניים. סל מיוחד

מקום בארץ לא תמצא מבחר יותר גדול של

מספרות האגדות, שהשרות בהכט הוא

לפיקניק גריל ל־ 10 אנשים בחיק הטבע,

״דברים טובים״ -פינוקים שקשה לוותר

ממש אגדה. את האגדה הזו אתה מוזמן

וסל מיוחד לכל החג בבית. הסתכל טוב טוב

עליהם( .במחירים המיוחדים של הכט

לבדוק בעצמך.

על המחירים.

לראש השנה -אתה גם לא צריך לוותר

ממשיכות ומספרות האגדות, שהמחירים
אצל הכט גבוהים. זו כבר לא אגדה, זו

כמה באמת צריך לעלות פיקניק בריא!

פשוט אמונה טפלה.
המחיר מוצרי המזון במבצע כמות ביחידות המשקל בשקלים
8,200
15 קבבים
1ק״ג קבב המבורגר
8,200
10 המבורגרים 1ק״ג
11,500
10 שיפודים 1ק״ג
שישליק הודו
1׳/2ק״ג 22,350
6סטייקים
ז-בון סטייק
17,200
סטייק אנטרקוט 5סטייקים 1ק״ג
5,600
סלט חצילים
1ק״ג
חומוס
5,600
1ק״ג
5,600
1ק״ג
טחינה
5,400
1ק״ג
1מלפפונים חמוצים
972ק״ג 89,650
סה״כ

אל תאמין לאגדות, אל תאמין לאמונות
טפלות. בוא אלינו ובדוק בעצמך.

עליהם).

יכול להיות שאתה לא מספיק בטוח
בעצמך. במקרה כזה אנו ממליצים שתשאל
אתהאשה. שאלאותה:
הרבה או מעט?
14,900 שקל לקילו סטייק ז-בון, זה הרבה
או מעט?״
והכי חשוב -שאל אותה :״אם יש לנו ליד
הבית בית ממכר כל כך מוצלח לבשר טרי
וטוב -למה את ממשיכה לענות אותי עם
העוף הקפוא? ועוד בראש השנה...״
כן, לקראת ראש השנה החלטנו להביא גם
אותך וגם את האשה להכט בכפר שמריהו.
אם אתם יוצאים בחגים לחיק הטבע, ואם
אתם נשארים בבית, המבחר של הכט יעשה
לכם חג יותר טעים. שנה יותר מוצלחת.

מוצרי המזון במבצע המשקל
קרואסונים קטנים ! 1ק״ג

סלט ארטישוק

סלט פטריות

נקניק הרץ
/4ק״ג
נקניק ליונאר
לשון מבושלת
1ק״ג
1ק״ג
גפילטא־פיש
1ק״ג
!ז-בון סטייק
1ק״ג
צלי בקר טרי
| 1ק״ג
בקר טחון טרי
| 1ק״ג
שניצל עגל חלב
1,750
ברווז
דג פורל
1ק״ג
דג אמנון(מושט) 1ק״ג

גבינה דנית
ס ה״ כ

13,750

שאנו נותנים ללקוחותינו בראש השנה* .לא
אחד: שניים. לבן ואדום. הפילוסופיה שלנו
אומרת שגם אם המצב כעת הוא באופן
זמני לא כל כך אי אי אי, אין סיבה להרוס
את הדגים עם יין לא מתאים.

וכמה באמת עולה לעשות את החג בבית י

״ 7,700 שקל לקילו בשר טחון טרי. זה

דוגמא קטנה לפינוק היא שני בקבוקי היין
המחיר בשקלים
6,100
11,400
8,400
4,938
3,560
22,000
5,000
14,900
11,500
7,700
18,000
15,533
9,870
5,830
4,750
149,481

ראש השנה הזה יכול להיות אבן דרך
בתולדות צריכת הבשר אצלכם במשפחה.
בואעסהאשה להכט. התחלה טובתלשנה
טובה.
*לקניה מעל 50,000 שקל.
בתוקף עד 7.10.85

בוא ע האישה
להכט.
התחלה טובה
לשנה טובה.

הפסוקים של תשמ׳יה: גה אמרו זה ער זה
ת שרי

אינו רוצה׳שישאלו אותו היכן הוא
מבלה את היום!״

• דדס מס״ם יאיר צבן :״הפא-
ראדוכס הוא שנצחונו המוסרי של
הסוציאליזם עשוי להבטיח את נצחונו

שבט
• העי תונ אי עקיבא אלדד,

תמר:

• העי תונ אי אמנון

״הציבור בארץ מחולק לשני חלקים
עיקריים — הציבור החרדי והציבורהחרד!״

• השר ללא-תיק עזר וייצ־מן
:״טאבה זאת לא אדמה קדושה.
אולי זאת אדמה עם קדשה!״

מטעה את הציבור. הוא מרמה אותו!״

אברהם

• התעשיין־הח״ב
שפירא, לרגל נשואי בנו, שמואל
בנימין :״אני מייבא כלות ומייצא
שטיחים!״

• מפקדים של חטיבת גולני,
עם סיום אימוני־הקיץ :״קודם הוצאנו
את צה״ל מלבנון ועכשיו אנחנו מוצי אים
את לבנון מצה״ל!״

אדר
• שאולי וייצמן, בנו של עזר:
״מילחמה זה פיתרון בעיות על־ידי
מבוגרים — בדרך ילדותית!״

• נתיבה בן־יהודה :״מי שמז־פת
את הגג, הידיים שלו מתלכלכות!״

• משתתח בדו־שי ח בנו שא

תעשיין־ח״ב שפירא
מייב א כלות, מייצא שטיחים
הפוליטי של הקפיטליזם!״

חשוון
•ח׳׳ב העבודה שבח וייס:
״הבעיה היא ששר־האוצר הוא יצחק
מודעי, אבל הגיזבר הוא רונלד רגן!״

• מזכ״ל ההסתדרות, ישראל
קיסר על השותפים לעיסקת־החבילה:
״אחד חורק שיניים, שני שם רגליים
ושלישי מרים ידיים!״
• ח״ב העבודה אבא אבן, על
ח״כ התחיה רפול איתן :״לא כל מי
שיש לו חצץ בפה הוא דמוסתנס!״
• ה בי ת מוטי גילעדי, על
השאלה מדוע אסור לשר בממשלה
להשתתף באורגיה :״כדי שיישאר לו
כוח לדפוק את המדינה!״

כיסלו

בהארץ :״ספק אם שימעון פרס זקוק
לעצות בכלכלה. המומחים אומרים
שהוא זקוק להחלטות!״
• אפרת מרמלשטיין, אלמנתו
בת ה־ 21 של סרן יוסף מרמלשטיין,
שנפל בלבנון :״כל הרשעים נשארים
בחיים וכל הבחורים הטובים נמצאים
בקריית-
הצבאי)
(בבית־הקברות
שאול!״
•זו ר ח נהל, מנהל דובק. :לא
הלכתי לקורס־גמילה מעישון, לא ה לכתי
לקורס־גמילה מאכילה ולא ה לכתי
לקורס־גמילה מנשים!״

• בעל־הטור שלום רוזנפלד,
במעריב :״כל מכונית מרצדס, העו ברת
עתה ברחובותינו חשודה — או
בעיני זרועות הביטחון או בעיני פקחי
מס־ההכנסה!״

ירד ועד־עובדים אברקוביץ
חזק ובלתי־אהוד ול א חלש ואהוד

דסן
• הסופר משה שמיר, על
טיבו של חיוך :״הוא קל מאוויר, חזק
מאבן!״
• רפי נלסון, על השאלה מדוע
הלכו בני ישראל 40 שנה במידבר :״כי
משה התבייש ללכת איתם ברחוב!״

•המפרק הזמני של ״אל•
על״ ,עמרם בלום :״לפי החלטת
הממשלה,

המטוסים

ממריאים

• העיתונאי דידי מנוסי :״מ אילת
ועד מטולה, כל הארץ אייתולה!״

טבת
•ירד ועדת החוץ והביטחון,
אבא אבן :״הליכוד מזכיר לי
פציינט שבא אצל הרופא עם כאבי־בטן
קשים, אבל אי־אפשר לברר את הסיבה,
מפני שהוא מסרב לספר מה אכל.״

• מנהל שירו תי עיריי ת תל־אביב,
פנחס להב, על פיטורי
עובדים :״צריך לזכור כי.גם לעובדים
זמניים יש ילדים קבועים!״

• כתב ״הארץ״ עמוס בן
ורד, על עיסוקיו של השר ללא־תיק
עזר וייצמן :״מנחם בגין נזף פעם
בעיתונאים שהירבו לשאול אותו אס
באמת נפגש בערב מסויים עם בשיר
ג׳מייל, ,לא שואלים גבר היכן בילה
את הלילה׳ .וייצמן עולה על רבו. הוא

מנתח לב לוי
אין תחליף ל טכס
אכילת חזיר, בקול ישראל :״בסקר
— יש רוב נגד: בצלחת — יש רוב
בעד!״

ח״ב העבודה רמון
השר אינו מטעה, הוא מרמה
בשבת ולא נוחתים בשבת. אבל אין
החלטה שהעובדים לא יעבדו בשבת!״
• העיתונאי עמוס קינן :״את
האור בקצה המינהרה רואים בדרך כלל
יותר טוב כאשר נוסעים בהילוך
אחורי!״

• הצייר ההומוסכסואלי יו סי
שטרן :״אני עליז עצוב!״

תמוז
•יו ר ם אברקוביץ, יו״ר ועד
העובדים של חברת החשמל :״מוטב
להיות חזק ובלתי־אהוד מאשר חלש
ואהוד!״

ברית־המועצות,
• נ שיא
אנדריי גרומיקו, על המזכיר הכל לי,
מיכאיל גורבצ׳וב :״לאיש הזה חיוך
נחמד, אבל שיניים של ברזל!״

• שר־ הד תו ת יוסף

בורג:

״בעבר, כשניסו להנהיג שעון־קיץ,
ניסיתי לעמוד בפרץ. היום יש (שר־הפנים
יצחק) פרץ, אז שהוא יעמוד!״

• ח״כ שינוי מרדכי ויר שוב־סקי
:״מיטען־הצד המסוכן ביותר
בישראל הוא הפה של מודעי!״

•הרמטכ״ל ל שעבר רפאל
איתן :״אין צד״ל ואין בצל!״
סיוון נתיבה בן־יהודה
מזפת גג, מלכלך ידיי ם

•ח״כ חיים
בוועדת־הכספים:

רמון, בעת דיון
״שר־האוצר אינו

• פרופסור מורים לוי, מנהל
המחלקה לניתוחי־לב בבית־החולים
ביילינסון, על יחסי־מין אחר התקף־
לב :״אין תחליף לחמצן, קפה וסכס!״

ארור
• ה מ שורר ש. שלום (שלום
יוסף שפירא) :״אם אתה לא נופל, אתה
לא קם!״

— מה אוכל מחר?

(המשך מעמוד )41
תוכניות־טלוויזיה. ושוב טדי נכנס
לתמונה. הוא הזמין אותי לראות הצגה
שביים בתיאטרון באר־שבע, ולמחרת
ממנהל־הצעת־עבודה קיבלתי התיאטרון,
גרי בילו, שלו אני חייבת
תודה על שני דברים: הכניסה שלי
לתיאטרון רפרטוארי עם חוזה של
חמש שנים, ותפקיד חיי, :מור, בהצגה
הרולד ו מוד שטרי ביים.
זו היתה הפעם הראשונה בחיי
שחשתי ביטחון. קניתי בית. הביתה
ראשון שהיה לי, והאחרון. מכרתי אותו
כשעזבתי את העיר. עבדתי בבאר־וכשההנהלה
שנים, שבע שבע
התחלפה
מצאתי את עצמי מחוץ
לתיאטרון.
למזלי קיבלתי מייד הצעת־עבודה
מ תיא טרון חיפה. חוזה לעונה,
המתחדש מדי שנה. אבל בכל סוף־
עונה מנקרת אותה השאלה: מה יהיה?

,אני אוהבת
את החי״ם!
אני או הב ת
ב ני־־אדם!״
אין לי זכויות־פסנסיה. ומביטוח לאומי
אפשר לחיותי
לעומתי, מוישלה, האחראי על ה־נקיון
בתיאטרון, יודע. הוא קבוע.
מה שמציל אותי בתקופות קשות זה
שימחת־החיים שלי וההומור שניחנתי
בהם. אני אוהבת את החיים, אני אוהבת
בני־אדם. מוסיקה מכל הסוגים. אני
מנגנת על פסנתר, אורגן, אקורדיאון,
ואני מכורה לטלוויזיה, וידאו וסיפרי־מתח.
שאלה:
ושיגעון המתנות?
תשובה: שיגעון? אני אוהבת לתת
תשומת־לב לכל מי שקרוב לליבי. וזה
לא רק לטיפת־לחי או נשיקה. אלא
חפץ שיזכיר לו את אהבתי או תודתי.
אבל מי שמתנגח בי גומר עם עזאזל.
שאלה: מה זאת אומרת? י
תשובה: לא נפלתי על הפה. אני
יודעת לענות. ועליי אומרים :״לג׳טה
יש רפליקה מוכנה.״
שאלה: תני לי דוגמה.
תשובה: פגשתי באשה שאני
מכירה, ובמקום שלום אמרה :״כמה
שהשמנת!״ אז עניתי באותו הטון:
״כמה שהזדקנת!״
שאלה: ג׳טה, היום גילית תחום
חדש. מהו?
תשובה. כן. חינוך באמצעות
תיאטרון. אני משחקת מונודראמה
בשם אחת זקנה, שנכתבה במיוחד
בשבילי על־ידי נאווה סמל. אחרי
ההצגה נערכים מיפגשים עם נוער
בבתי־ספר. אני מסבירה להם על
עבודת השחקן, ועל ההתנהגות בתוך
אולם־התיאטרון. או נכון יותר: מחנכת
אותם.
גיליתי בעצמי את היכולת שלא
ידעתי על קיומה. ויש לי מזה המון
סיפוק, מלבד העובדה שהדמות
שאותה אני מגלמת בהצגה עומדת על
אותה הרמה כמו מור, אם לא יותר.
שאלה: ובכל זאת את עדיין שואלת
את עצמך מה יהיה מחר?
תשובה: כן. בכל העולם, כששחקן
בגילי מופיע על הבימה, הקהל קם
ומריע לו ממושכות. כאן בארץ זורקים
אותנו לכלבים. למה לא זורקים את
שרי־הממשלה, שהם בגילי?
שאלה: בת כמה את?
תשובה: נולדתי ב־ 5בספטמבר
1921 בבוקרשט.
שאלה: באיזור שעה?
תשובה: אחת וחצי בצהריים. למה
את שואלת?
שיידעו.
העול ם הז ה 2506

סוחטים את השקל טוב טוב
ו חוזרי ם עם עודף בסוף...

בחגים ליוון־החלטה נבונה

•וון והאיים הם המקום האידיאלי לבילוי נופש מושלם בתקציב מצומצם. החופים
הלבנים, האנשים המחייכים, השמש -הכל בחינם!
מה שכבר צריך לשלם עבורו עולה לך הרבה פחות ממדינות אחרות, כ׳ הדולר שלך
שווה הרבה יותרביוון.
אתה עוד חוזר הביתה עם עודף :
אחרי כל ארוחות השחיתות, הטיולים והקניות
בכסף ...ובחוויות.

התקציב קטן?
טוס אולימפיק ליוון!
אולימפיק יוצאת ליוון יום יום בטיסת בוקר נוחה.
אתודנוחתלפנה״צ באתונה, ומשם ממשיר ליעדים
נוספים לפי בחירתך. פנה לסוכן הנסיעות שלך.
£0££ה £ 0 ^ 0אטחט £1- /א 0רו\/ו\ו £8־וו\וו

חג שמח וטעים
שני הדברים החשובים ביותר במדור קבוע
מעין זה, שאתם קוראים בו ברגע זה, הם העיתוי
והחידוש. בעניין העיתוי, אני תמיד באיחור. בכל
פעם שיש חג, זה נודע לי ממש ברגע האחרון,
ולכן אני מבקשת וגם מציעה לכם לבשל ארוחת־בזק
פסבדו־חגיגית על רגל אחת. בעניין
החידוש, עם יד ימין על הלב, אני לא יודעת איר
זה אצלכם, אבל לי ממש נמאס מהמתכונים של
עצמי.
והנה, לקראת השנה החדשה, החלטתי לתקן
את דרכיי. המתכונים לחג מובאים לכם שבוע
שלם לפני זמן הארוחה החגיגית של ראש השנה,
כדי שתספיקו להתארגן, לצאת לקניות, לבשל
בנחת, לערוך שולחן ואפילו לשים פרחים בא גרטל.
בקשר
למתכונים עצמם, פשוט פניתי אל
ידידי זאב קרן, שעד לפני שנה היה השף של
מלון הילטון בתל־אביב (ומאז עלה בדרגה והוא

סגן מנהל המלון למזון ומשקאות) ואמרתי לו
שהעם רעב והעם רוצה אוכל טוב ויפה ופשוט
להכנה. זאב קרן אמר שאין בעיה והנה לפניכם
ארוחת״חג בצירוף ברכות חמות ממנו וממני. י
כל המתכונים, אגב, הם לארבעה סועדים ואת
תרגילי הכפל והחילוק תעשו בעצמכם.
.1קוקטייל צברי לפני הארוחה עצמה
.2מנה ראשונה — קוקטייל דגים או סלט
ולחרף ישראלי
.3מנה עיקרית — חזה״עוף בתפוחים ודבש
או אומצות־בשר בנוסח חדש, או שניהם ביחד
.4תוספות — לביבות תפוחי־אדמה, גזר
״צימס״
.5סלט חסה מיוחד
.6מנה אחרונה — תפוח־עץ בגלימה או
לביבות תפוחי־עץ
.7עוגת־דבש
.8קפה

. 1קזקטייל צ ב רי
חצי כוסית ליקר סברה, חצי כוסית רום,
שלושת־רבעי כוס מיץ־תפוזים. מגישים קר
בכוסות גבוהות ובעיטור קליפת תפוז ועלי נענע.

.2קוקטייד דגים
400 גרם קוביות דגים ללא איררות ועור, מלח,
פילפל, פטרוזיליה, עלי־דפנה, מעט מיץ לימון,
כוס יין לבן, מעט מים 1 ,מלפפון חמוץ קצוץ דק,

1גמבה חמוצה קצוצה דק 10 ,זיתים שחורים בצל קצוץ, גזר חתוך לקוביות 1 ,ראש סלרי
ללא חרצנים 1 ,ביצה קשה 4 ,כפות רו ט ב אלף
חתוך לקוביות 1 ,כרישה חתוכה 2 ,שיני שום
האיים, עלי חסה.
כתוש 2 ,עלי־דפנה, רבע בקבוק יין אדום יבש1 ,
כוס רוטב־צלי מוכן, מלח, פילפל לבן.
הכנה: מבשלים את קוביות הדגים בתב הכנה:
טובלים את פרוסות־הבשר בקמח
לינים, יין, מים ומיץ לימון, במשך כמה דקות, עד
ובפפריקה ומטגנים בשמן חם משני הצדדים.
ריכוך, אך לא פירוק. מצננים. קוצצים את המל מוציאים
מהשמן ומניחים על תבנית אפיה.
פפון, הגמבה, הזיתים, הביצח הקשה והפטרו באותה
מחבת מטגנים את הבצל, הגזר, הסלרי,
זיליה, מוסיפים להם את קוביות הרג ומערבבים
הכרישה, שום ועלי־רפנה. אחרי טיגון קל יוצקים
בקלות. מרפדים כוסות על רגל בעלי חסה
מעל את היין והרוטב ומתבלים. מבשלים דקות
ומניחים עליהם את סלט הדגים. יוצקים מעל את
אחדות ואת כל הרוטב יוצקים על הבשר. אופים
רוטב אלף האיים ומעטרים בפלח לימון.
בתנור, בחום בינוני, כשעה, עד לריכוך הבשר.
מגישים קר.
מגישים בלוויית אורז, ושאר התוספות.

.3סרט ו ד דו רףישרא לי

.4לביבו ת תפוחי־אדמה

תפוחי־עץ ״גרנד׳׳ 1 ,ראש סלרי 2 ,חזה־עוף

חצי קילו תפוחי־אדמה קלופים 2 ,ביצים

מבושל ללא עור ועצמות 3 ,כפות מיונית, מיץ
לימון, מלח, פילפל לבן, כף קורסאו.

טריות, מלח, פילפל, מעט קמח, שמן לטיגון,
בצל קטן קצוץ.
הכנה: מגרדים את תפוחי־האדמה על
פומפיה דקה. מסננים את הנוזלים ומוסיפים
ביצים, תבלינים ומעט קמח. בעזרת כף צורים
לביבות ומטגנים משני הצדדים בשמן חם.
סופגים את השמן בעזרת מפית־נייר סופגת.

הכנ ה: קולפים את תפוחי־העץ והסלרי
וחותכים לרצועות דקות וכך גם את חזה־העוף.
מוסיפים את המיונית, מיץ הלימון, הקורסאו
והתבלינים ומערבבים היטב. עורכים על צלחת
הגשה, על מצע של עלי חסה, ומעטרים באננס,
נענע ואגוזים.

.4גזר..צימס״
.3חזה־שף בתפוחים ודבש
4נתחי חזה״עוף ללא עור ועצמות 4 ,כפות
דבש, כוס מיץ תפוחים 1 ,תפוח״עץ קלוף וחתוך
לקוביות 1 ,בצל קצוץ, מלח, כף עלי נענע
קצוצים, מעט מרגרינה.
הכנה: משמנים תבנית חסינת־אש במרגרי נה.
מורחים את חזה־העוף בדבש ומניחים בתב נית.
מפזרים על הבשר קוביות תפוחי־עץ, בצל
ונענע. יוצקים מעל את מיץ התפוחים ואופים
בתנור במשך כחצי שעה עד לריכוך העוף. מערבלים
את התפוחים והבצל במערבל ומגישים
ביחד עם העוף.

.3או מצו ת־ ב שר בנוסח חד ש
4פרוסות כתף בקר במישקל 150 גרם כל
אחת, מעט קמח ופפריקה לטבילה, שמן לטיגון,

גזרים קלופים ופרוסים לפרוסות, 3 חבילה מרגרינה, כוס מיץ־תפוזים, מלח, חצי כוס
מים, מעט מיץ לימון 2 ,כפיות דבש 2 ,כפיות
צימוקים 2 ,כפיות קורנפלור.

הפילפל והדבש עושים רוטב. שופכים אותו על
עלי־החסה, פלחי־האשכוליות וגרעיני־הרימונים.
מערבבים קלות.

.6תפוח־עץ בגלי מ ה
4תפוחי עץ ״גרנד״ בגודל בינוני 4 ,כפות
סוכר, חצי כפית קינמון, כף צימוקים, חצי כפית
סוכר וניל 250 ,גרם בצק־עלים 1 ,ביצה טרופה.
הכנה: קולפים את התפוחים ומרוקנים את
החרצנים. מרדדים את הבצק וחותכים ממנו
ריבועים בגודל 12 על 12 סנטימטר. במרכז
ריבוע הבצק מניחים את התפוח ולתוכו מכניסים
תערובת של הסוכר, הצימוקים, הקינמון וסוכר
הווניל. מורחים על הבצק ואופים בחום בינוני
כ־ 30 דקות. לפני ההגשה בוזקים אבקת־סוכר.

.6ל בי בו ת תפוחי־שז
3תפוחי עץ ״גרנד״ 2 ,ביצים 1 ,חבילה סוכר
וניל, מלח, מעט קמח, שמו לטיגון, אבקת־סוכר.
הבנה: מגרדים את התפוחים על פומפיה,
סוחטים מהנוזלים, מוסיפים ביצים, סוכר וניל,
קורט מלח ומעט קמח ובוחשים היטב. בעזרת כף
צרים לביבות ומטגנים משני הצדדים בתוך שמן
חם. מספיגים את השמן ומגישים חם, בתוספת
אבקת־סוכר.

רבע .7עוג ת־דבש מסור תי ת

הכנה: מבשלים את הגזר עם מרגרינה, מיץ־
תפוזים, מים, ומיץ־לימון עד ריכוך הגזר. מוסי פים
צימוקים. ממיסים את הדבש והקורנפלור
במעט מים ויוצקים לגזר תוך כדי בחישה.
מבשלים דקות אחדות ומגישים חם.

.5סלט חסה מיוחד
ראש חסה, רחוץ ומפורק לעלים. אפשר לק רוע
את העלים לחתיכות. גרעינים של רימון
אחד, פלחים של אשכולית, ללא הקליפה הלבנה,
חצי גמבה קצוצה 2 ,כפות דבש 2 ,כפות שמן,
מלח, פילפל, חצי כוס מיץ אשכוליות.
הכנה: ממיץ האשכוליות, השמן, המלח,

שתיים וחצי כוסות קמח 5 ,ביצים, כוס ורבע
דבש, כוס ורבע סוכר, שלושת רבעי כוס שמן 15 ,
גרם (כף) סודה לשתיה.
הכנה: בוחשים במערבל את כל החומרים עד
לקבלת מיקצף עדין וקליל. יוצקים את הבלילה
לתוך תבנית־אפיה משומנת או תבנית־עוגה מס׳
24 ואופים בחום בינוני כשעה.

.8קפה
נו באמת?

זה הכל בעניין האוכל, גבירותיי ורבותיי. מי
יתן והשנה הבאה תהיה טובה יותר. מי לא יתן —
אנחנו כבר מנחשים.

״כל הכמד לאמא ..״

.סוף סוף יש אוכל שאנחנו ממש אוהבים. מיס לוסי,
נקניקיה משגעת! יפה, עסיסית וטעימה נורא,

לפעמים אמא מבשלת אותה ולפעמים
אופה בתנור. בפיקניק האחרון בכנרת אכלנו
אותה מטוגנת וזה היה על הכיפק

מים לזפי-הנקניקיה הנקיה
מיוצרת מבשר שקיבל היתר מיוחד.
עוברת בדיקה וטרינרית קפדנית ביותר

ובדיקת מעבדה משוכללת במפעל, לפני

הייצור ובדיקה מיוחדת אחרי הקירור.

) ^ 0כל נקניקיות.מיס לוסי״ מיוצרת מ־* 100 בשר
הודו או עגל ותבלינים, ללא תוספות.

^ 7 1מים לופי־נקניקיה יפה ממשפחה טונה

נקניקיה בטיב אמריקאי

את ״מיס לו סי׳ מייצרים במפעל.הוד לבן״
3מ1 .
השייך לבית חרות -מושב ציוני ותיק.
מפעל זה היה הראשון בארץ שהתמחה גם

בחקלאות(גידול תרנגולי הודו) וגם בתעשיה.
כך נמצאות נקניקיות.מיס לו סי׳ תחת השגחה קפדנית
של מושבניקים הן בתהליך גידול הבשר

והן בתהליך הייצור.

יז?׳0ית׳-ע*ד
3דקות במים רותחים!
מומלץ עם השקית!

מ חלקת שיוו ק -טל 063-35451/2/3/4 .

במבצע מכירות ראשון מסוגו,
מציע לכם אגף חדרי השינה בבית
מרס, את כל חדרי השינה ב־5
תשלומים דולריים שווים.
לבחירתכם 60 דגמים שונים של
מיטב המעצבים והיצרנים
באירופה:
^1-<3£1ו 0 8ו\/ו־איטליה ו 5 0־
צרפת 01 (5 /\£81 ,ס־בלגיה,
10ח \ סו \ 8£־ספרד,
\/105£וט 8־ספרד.
נצלו את ההזדמנות הלוהטת
ביותר כיום בחדרי שינה.

המערכת עשויה עץ מצופה לכה מבריקה
וכוללת: מימה 2 ,ארונות לילה, שידת מגירות,
מראה וארון קיר 6דלתות.

בךוך רי ם ־ ב ביי בי בבמדדב,

ירו שלי ם — שלו מציון המלכה ( 16 בנין האחים י שראל) פתוח ביום ג׳ אחה״צ

פרס/ריישר

האם בגלל אשה
ח נרצח משה

חוו

נאשמים רו בינ ש טיין וכחלון
..רק כשהייתי איתה במיטה הייתי מסיר את הכיפה!״

עדה מירי בן־עזרי
כשהיה לו כסף, היה נוסע למירי!״
^ שני הנאשמים בתיק־הרצח
) אין דיעה טובה על נשים .״מירי
ושושנה הן אותו דבר, הולכות עם מי
שבא להן. הן מאותו הסוג. אני מסתכל
עליהן וקולט. מה פיתאום פיצוץ בגלל
בחורה כזאת?״ אומר מצליח כחלון
בעדותו בבית־המישפט. כחלון וחברו
לשכונה, ישראל רובינשטיין, נאשמים
ברצח משה ששון בשכונת־התיקווה,
באוגוסט שעבר.
בסרטים. הגיבורות של פרשיות
רומנטיות הן נשים שבריריות וחיוו־

אבל במיטה היא טובה ״.דרך שושנה
הכיר רובינשטיין את חברתה, מירי בן־
עזרי.
״הן הכירו, כי הן ישבו ביחד בבית־המעצר
באבו־כביר על סחר בחשיש
ובאבייאד (לבן) ״,העיד כחלון. רובינ שטיין
נדלק על מירי שחורת־השיער,
והתחיל לצאת אתה. הארבעה היו
מבלים הרבה זמן ביחד. על צורת
הבילויים סיפר כחלון לבית־המישפט:
״אצלנו לצאת לבלות זה גם לקנות
סמים ולשבת בבית, וגם לצאת

יחסיה איתו, מכיוון שהוא נרקומן וזבל,
והיא איננה רוצה לראות אותו עוד. היא
אישרה לרובינשטיין שגם היא נדלקה
עליו, ורוצה רק אותו.
ערב אחד, אחרי שבועיים של
היכרות, ביקשה מירי מרובינשטיין
שיבוא אליה לביתה לבדו, בלי הזוג
הנוסף, שהיה מתלווה אליהם תמיד.
רובינשטיין נא במכונית בה־אם־
וה הפרטית שלו, והביא כסף לסמים.
הוא נתן למירי סכום כסף, והיא יצאה
לשכונה לקנות סם. רובינשטיין חיכה
לה עד בוש, אבל היא לא שבה. הוא
הבין שהיא סידרה אותו ועשתה לו ברז.
מלא זעם יצא לשכונה כרי לחפש את
מירי, וראה אותה נוסעת במכונית עם
גבר אחר, שאותו זיהה כמשה ששון,

המשיכו לעקוב אחרי מירי וידידיה, עד
לחנייה שליד ביתה בשכונת־התיקווה.
מירי ירדה מהמכונית והתחבאה בתוך
ביתה. היא ניסתה להציץ מן החלון,
לראות מה קורה.
ששון ירד ממכוניתו והתקרב ל רד
בינשטיין :״מה אתה מצפצף כל הזמן
כשאני נוסע?״ שאל בקול רם את
יריבו, וסטר על לחיו. רובינשטיין
נרתע לאחור ואמר :״מה כל הסטירה
הזאת? בשביל בחורה?״
שושנה רצה לבה־אם־וה וקראה
לכחלון.
מהרגע הזה נפרדות הגירסאות של
עדי־הראייה. רובינשטיין ושושנה מ ספרים
כי כחלון הוציא את האקדח
מהמכונית, רץ וירה שתי יריות לעבר

גנבה ממנו את הכסף ולא עשתה לו
ברז. מדוע יירה בששון?
על כל הדברים הללו מצביע
סניגורו של כחלון, עורך־הדין משה
אלוני. כחלון עלה על דוכן־העדים
ובגילוי־לב סיפר על עברו הפלילי ועל
מעורבותו בעולם־הפשע.
״אני לא משקר, ואין לי כל אינטרס
לשקר,״ העיד כחלון בבית־המישפט,
״אני חובש כיפה גם מחוץ לבית־המישפט.
רק כשהייתי עם שושנה
במיטה לא חבשתי כיפה. גם כשהייתי
יוצא לבלות, הייתי מסיר את הכיפה״.
הוא אמר כי לדעתו נטפלה אליו
המישטרה והלבישה עליו תיק, מכיוון
שהוא עבריין מבוקש והמישטרה מנסה

״שושנה היא לא ידידה שלי. הייתי שוכב איתהו אפשר להגיד
עליה שהיא בחורה לא־יפה, אבל במיטה היא טובה!״ העיד הנאשם
רות, והגברים חסונים וקשוחים. בחיים,
מירי בן־עזרי ושושנה וקסמן הן נערות
רגילות, חסרות־זוהר, ומעורות בעולם
הפשע והסמים. הגברים הס חמומי־מוח.
שני
הנאשמים גרים בשכונת נווה־שרת.
לרובינשטיין יש אשה נחמדה
והוא אב לילדים. הוא עובד כנהג של
משאית כבדה. מצליח כחלון הוא
עבריין ותיק, החובש כיפה לראשו.
״היכרתי אותו מהשכונה. שנינו
גרים בנווה־שרת, ידעתי שהוא מש תמש,״
העיד כחלון .״הלכנו לקנות
סמים ביחד. יש לו רכב. אמרתי לו:
.בוא נשתתף!׳ ונסענו יחד לבית־דגון.
אני מכיר אותו בתור בן־אדם שיש לו
עבר, והוא משתמש בסמים״.
על רקע צריכת הסמים נולדה
חברות־לשעה בין נהג־המשאית והעבריין.
לכחלון היתה באותה התקופה
מסכת־יחסים עם שושנה וקסמן .״שו שנה
היא לא ידידה שלי,״ העיד הגבר
בבית־המשפט .״הייתי שוכב אתה!״
הוא הביע את דעתו עליה בחופשיות
מוחלטת .״אפשר להגיד עליה שהיא
בחורה לא־יפה, אולי קצת מכוערת,

למיסעדות ולקולנוע. בכל הפעמים
השתמשנו בסמים. פעם רובינשטיין
היה משלם, פעם שושנה ופעם אני. זה
עלה בערך 500 רולר לפעם, זה המחיר
עבור ארבעה אנשים. אבל לא היינו
נפגשים בכל יום, וזה לא הרבה כסף.
אני הייתי עובד לפעמים בבאסטה של
אבטיחים, והרווחתי כסף גם מדברים
אחרים. גם שושנה היתה משקיעה.
כשהיתה זולה (מטמון) בכיס, היינו
קונים. אבל בפחות ממאה דולר זה לא
הולך לארבעה אנשים״.
במשך שבועיים היתה החבורה
נפגשת כמעט מדי יום בביתה של
שושנה ברמת־גן, ואחר־כך נוסעת
לשכונת־התיקווה לקנות סמים ול בלות
.״בכל פעם שלרובינשטיין היה
כסף, הוא היה נוסע למירי,״ העיד
כחלון.

עשתה
לו ג רז
* ץ י רי סיפרה לחבר החדש שלה
)/שהיה לה חבר קודם, משה ששון,
שהיה נרקומן. היא נשבעה שסיימה את

חברה הקודם של מירי.
רובינשטיין נפגע מאוד, הוא הבין
כי מירי ניצלה אותו וצחקה עליו. הוא
מיהר לביתה של שושנה כדי להתלונן
באוזניה על חברתה.
למחרת נסעו רובינשטיין, כחלון
ושושנה לשכונת־התיקווה. כחלון טוען
שהוא לא ידע כלל על קורות הערב
הקודם ועל כעסו של רובינשטיין על
מירי. רובינשטיין טוען כי סיפר לחברו
על הבעיות שעשתה לו מירי, ושכחלון
ביקש ממנו להביא איתו אקדח.
מכיוון שרובינשטיין הוא נהג-
משאית. ועובד הרבה בשטחים הכ בושים,
נהג לשאת איתו אקדח שה שיג,
לדבריו, בלבנון. את האקדח שמר
מוסתר ליד תחנת־דלק. בדרך לש־כונת־התיקווה
עבר והוציא את הכלי.
כאשר התקרבו השלושה לשכונת־התיקווה,
ראו את מירי נוסעת במכונית
קורטינה עם ששון. הם התחילו
במירדף, וצפרו אחרי המכונית. ליד
רמזור ירד רובינשטיין וניסה לדבר עם
מירי אבל היא לא נשמעה לו.
ליד קיוסק עצרה הקורטינה, וגבר
נוסף נכנס לתוכה. כחלון ורובינשטיין

ששון. כחלון מצירו טוען כי הוא כלל
לא ירה מן המכונית, אלא ראה את
רובינשטיין חוזר לאוטו, מוציא את
האקדח ממיסתרו, ואחר־כך שמע שתי
יריות .״אני עבריין ותיק, ואני יודע
שאם יש יריות אני צריך להתרחק
משם. מה פיתאום שאני אצא כשיש
יריות?״ העיד כחלון.
השלושה מיהרו לחזור לביתם,
רובינשטיין עלה לדירתו ואמר לכחלון
שיחפש לעצמו אליבי. כחלת נסע
לדירתה של שושנה, ונשאר שם עד
שנעצר על־ידי המישטרה.

ט שוות רצה ,
ך * תובעת, דבורה חן, הגישה
1 1כתב־אישום ברצח נגד שני הג ברים.
שושנה ומירי העידו בבית־המישפט,
והסיפור הפך יותר ויותר
מוזר.
רוב העדים הצביעו אל כחלון כעל
מי שירה בקורבן. אבל לכחלון לא היה
כל מניע לרצוח את ששון. הוא לא יצא
עם מירי, ולא היה מאוהב בה. מירי לא

להיפטר ממנו. הוא אמר כי למיטב
ידיעתו אין לשושנה כל אינטרס להפ ליל
אותו, אבל הוא בטוח שהמישטרה
שיכנעה אותה להעיד נגדו :״לשושנה
אין שום דבר נגדי. אני הלכתי איתה,
ועוד הרבה גברים הלכו איתה ״.העיד.
כחלון מדגיש את בוזו לנשים כמו
שושנה ומירי, שמוסריותן מפוקפקת.
הוא איננו מבין כיצד אפשר להתאהב
בהן, ולקחת אותן ברצינות. ברור לו כי
אינן שוות שיסתבכו בגללן ברצח.
רובינשטיץ, לעומת זאת, שכל עדי־הראייה
מלבד כחלון מעידים כי לא
הוא ירה, היה בעל מניע טוב מאוד
לרצח. הוא ניהל רומן עם מירי מזה
שבועיים, ולדיברי ידידיו היה דלוק
עליה. מירי פגעה בו וגנבה ממנו כסף
בערב הקודם, ואחר כך ראה אותה
נוסעת במכוניתו של הקורבן. הוא גם
קיבל סטירה מידי ששון, שניות
ספורות לפני הרצח, ויתכן שהיה בכף
אפילו משום קינטור. אולם רובינ שטיין
מכחיש בתוקף כי הוא שירה.
סניגורו, עורך־הדין ציון אמיר, חקר על
כך את עדי־הראייה, התומכים בגירסתו
של רובינשטיין.
אילנ ה אלון

רשת מלונות שיף, ר שת המלונות המובילה בישראל
מזמינה אתכם לבלו ת חופשה מיוחדת ברמה בינלאומית
במחיצתם של תיירים מבל העולם:

יהוד ה

חדרים מפוארים וממוזגים ם רדע ם טלויזיה
מסעדות אירופאיות, מזרחיות וסיניות בשרות
בריבות שחיה ם מועדוני בריאות ם מגרשי טניס
ברים ודיסקוטקים ם פעילויות לילדים

מבית שטוק בכל חדר

בקבוק יין

פנקס שוברי הנחה למקומות בילוי ובידור בתל־אביב
ובירושלים לתקופת המבצע:
250 הנחה ברשת המסעדות הסיניות ״מרינה״
ביניהם/0 :
< 25 הנחה במסעדה המזרחית המפוארת״פרעה״

250 הנחה בהשכרת רבב בחברת״טריפטי״

עתון ערב מדי יום בבל חדר
ילד בחדר ההורים

לינה בלבד חינם1

פרסו

(אנשים חשובים מאד)

זא ת תופשת הקיץ המושלמת:
4לילו ת בתשלום -ולילה 5חינם!
הבטיחו לבם מקום בהקדם. להזמנות ופרטים נוספים, נא לצלצל:

מלון דיפלומט ירושלים טל.
טל. ירושלים מלון אריאל
מלון דיפלומט תל־אביב טל.
תל־אביב
מלון מרינה

בת־ים
מלון מרינה

) 02 ( 777777
) 02 ( 719222
) 03 ( 294422
) 03 ( 282244
) 03 ( 5961 11

רשת מלונות שיף. רשת המלונות המובילה בישראל.

ה שנ ה ^[ 3

אנחנו מיידי ם
בי שר אל

נין הנופשים,
נה יוגרלו סו פיי שנו ע
וארוחות חינם
ברשת מלונות

לובשים כפפות־איגרוף. אולם מותר
להם לחבוט זה בזה גם בעזרת הרגליים,
וגס במקומות שהפגיעה בהם אסורה
באיגרוף המסורתי י — כמו בכליות,
למשל.
עוצמת המכה שסופג מתאגרף ב זירה
מיריבו שווה כפליים מישקל גופו
של המכה. כלומר, מתאגרף שמישקלו
70 קילוגרם, יכול להנחית מכת־אגרוף
שעוצמתה, להלכה 140 .קילוגרם.
אולם זה רק בתאוריה. בפועל, נסוג
המתאגרף לאחור או לצדדים כשהוא
סופג את המכה, דבר האמור להפחית
את עוצמתו של האגרוף. האיגרוף
התאי, אומרים חסידיו, הוא פחות מסוכן
מהאיגרוף המקובל, מפני שחלק מן
המהלומות ניחתות על היריב בעזרת
כף־רגל, שהיא הרבה יותר חלשה מאג רוף
קפוץ. מצד שני, הרגל היא הרבה
יותר ארוכה ושריריה חזקים יותר, כך
שהמנוף שבעזרתו מונחתת המכה הוא
ארור יותר. בלשון התאית מכונה
הספורט ״קרב שמונה האיברים״ —
מפני שמותר להשתמש בשעת הקרב
גם ברגליים.
מאז מילחמת העולם השנייה מתו
בכל העולם כ־ 400 מתאגרפים ממכות
שספגו בתחרויות ובשעת־אימונים. אין
נתונים כמה נפגעו בקרבות של איגרוף
תאי. בכל מיקרה. המארגנים —
מועדון מגיירו גירם, בחסות מועדון־
האיגרוף כפפות הזהב — לא לקחו
סיכונים. בפתח האולם חנה אמבולנס.
בפנים, ליד הזירה, ניצבו אלונקה על
גלגלים, רופא ואחות. כשהתחילה
התחרות, לקול צלילי־מוסיקה תאית
עתיקה, התאכזב כל מי שציפה לשפי־כות־דמים
של ממש.
האורחים ההולנדים לבשו גלימות-
משי בצבע אדום. המארחים הישראלים
לבשו גלימות בצבע כחול. כל קרב היה
מורכב משלושה סיבובים. אפשר היה
לנצח בנוק־אאוט או בנקודות.
הקרבות עצמם היו חסרי־ברק. הכל
נראה כמו תחרות איגרוף עממית, בתו ספת
של כמה בעיטות לא מרשימות.

ברך ישראלית לעבר אשך הולנדי
להעתיק את הנשימה מאפו של היריב
ך עיצת ברך באשכים, מרפק ב־
1י< מפתח־הלב, בעיטה עזה בכליות —
כל אלה תכסיסים מותרים ורצויים
בענף ספורט חדש שהגיע לישראל —
האיגרוף התאי.
שיטת האיגרוף האלימה נולדה ב תאילנד.
השבוע, באולם הספורט על־

שם אוסישקין בתל״אביב, יכלו מאות
הצופים שהגיעו לחזות בנבחרות ישר אל
והולנד, שהתחרו ביניהן בקרב ה־מיזרחי.
האיגרוף
התאי הוא שילוב של
תורת־האיגרוף המסורתי ותורות לחי מה
מן המיזרח הרחוק. המתמודדים

ריים כעדת־דבורים וצבאו על חדר־ההלבשה.
בקהל היו גם הרבה גברים
קשישים יותר ונשים כבודות. מעניין,
אבל נדמה היה שדווקא הנשים הריעו
במרץ רב יותר, בכל פעם שאחד המת אגרפים
ספג חבטה מזעזעת במיוחד או
בעיטה מכאיבה. רוב הבעיטות, שנש לחו
אל איזור הכליות של המתחרה.
נועדו להעתיק את הנשימה מפיו של
היריב ולהשאיר אותו חסר שיווי מיש־קל
במשך כמה השניות, הדרושות ל חברו
לשטח אותו ארצה בנוק־אאוט.
בין קרבות האיגרוף התאי יכול היה
הקהל לחזות בכמה קרבות בסיגנון

האיגרוף המסורתי. כאן, לשם שינוי,
חבשו המתחרים כובעי־מגן מרופדים,
כדי להגן על המוח מפני חבטות מסו כנות.
באיגרוף התאי אמצעי־המגן ה יחידים,
שבהם מצויירים המתחרים, הם
מגן־פה, המונע מהמתאגרף לחתוך את
לשונו בשיניים, בעת שהוא סופג מכה.
ומגן־אשכים, המקטין את עונשן של

הבעיטות.
התחרות, שהסתיימה בניצחון מוחץ
של ההולנדים בכל הקרבות, איכזבה
רבים. ביציאה התלונן מישהו, כי בא
לראות דם ולא קיבל תמורה לכספו.
תודה לאל.

נבחרת הולנד היא אלופת העולם
בסוג זה של ספורט. בעולם ידועה
הולנד כמרכז האירופי ללימודי איגרוף
תאי, קאראטה, ג׳ודו ושאר אומנויות
הלחימה שמקורן במיזרח הרחוק —
זכר לימים הטובים שהולנד שלטה
באיי אינדונסיה, וייבאה משם ומהאר־צות
השכנות תורות בישול וספורט״
רמי קינן מרעננה, מתאגרף מיק-
צועי לשעבר, שבא לחזות בתחרות,
אמר על המתחרים :״אין להם קשיחות.
אחרי שתיים או שלוש מכות הם פשוט
מתקפלים. באיגרוף אפשר לחטוף מה לומות
במשר תשע דקות ולא לזוז״.
מה שבכל זאת בלט בתחרות הח לוצית
הזו היה הקהל. היו שם נערות
צעירות שסבבו את המתאגרפים השרי
הצוות
הרפואי בודק פגיעות
איפה הדם!

מיכאל ממם

מ רי ם בני מיני, אסטוורוגית, חוזה את עתידם שר גדור׳ האומה, אומות
שהתחזיות הארה אינו וציניות, טוענת שהאסטוורוגיה אינה מדע ואינה אמנות,
ארא שדוושה גם אינטואיציה, ושיש אפתעות בח״ם למוות שהנר ידוע
״אני פוחדת תמיד. אני
מוחות גנל אדם שבא
ואני עושה וו גנה
אסטרולוגית, כ׳ אני לא
יודעת אם אצליח״

.נשהנוח׳ את מור׳
השני, ביקשתי שיראה
רי אח נף־ידו. אחרי
שהסתנלת׳ ,אמדתי לו
שנתחתן ונתגוש״

.׳ש סינון במיקצוע.
איני •נורה להגיד וול
מאה אחוז הצלחה,
אבל אם יש ל׳ נל
הנתונים, אז איני טועה״

.באסטרולוגיה,
האינטואיציה תשובה.
אסטרולוגים יהרגו אעז׳
על זה, ס הם רוצי
שזה י1דה מדע״

מדברת
^ סטרלוג אחד חזה -ניבא -בתחילת
\ 1שנ ה מסויימת, שבאותה שנה ימותו
כמה מן המנהיגים החשובים בעולם. הוא
נקב בשמותיהם והסביר בבטחון רב שכמה
מהם יפלו קורבן למחלות קשות. הדברים
תפטו כותרות״ענק בעיתונים והשנה החלה.
לימים, כשהגיע סוף השנה ואיש מהמועמ דים
לא מת, באו עיתונאים אל האסטרולוג
ושאלוהו לפשר הטעות. הוא לא היה מובן
להודות בטעותו ואמר לשואלים כי לא הת כוון
לשנה העברית, אלא לשנה הלועזית,
ובעצם יש עוד כמה חודשים שבהם יכולה
נבואתו להתאמת.
מרים בנימיני אומרת, שלעשות מפה אט

טרולוגית של מדינה זה דבר לא רציני. וגם
לעשות מפות אסטרולוגיות של פוליטי קאים,
שתארין־הלידה המדוייק שלהם
אינו ידוע וששעת־הלידה שלהם אינה
ידועה -גם זה דבר לא רציני. היא אמרה
שאסטרולוגים עושים זאת כל שנה רק בגלל
הלחץ הציבורי.
ו כן בדיו ק נכנעה השנה גם היא ללחץ
הציבורי, והסכימה לבקשת העולם הזה,
לתת קצת תחזיות עתידיות לאומיות
ופוליטיות.
בין המכורים לתחזיות האסטרולוגיות,
המתפרסמות פעם בשבוע כמעט בכל עיתוני
הארץ, נחשבת התחזית של בנימיני, המת

פרסמת
בהעולם הזה, כרצינית מכולם. ר בים
מהקוראים מכוונים את מעשיהם לפי
הנאמר בהורוסקופים השבועיים. רבים
פותחים את העיתון בעמוד התחזית ורק
אחר״כך עוברים לדברים השוליים, כמו
חדשות ומאמרים. בנימיני מספרת שיש
כאלה הקוראים את ההורוסקופים בכל
העיתונים ומשווים, ואחר-כן מתקשרים
אליה בכעס ובדאגה, כשהם מגלים שבשני
עיתונים שונים נכתבו תחזיות הפוכות.
בנימיני התחילה עם האסטרולוגיה
בשנות השישים, כשבארץ עוד לא כל״כן
ידעו איד אומרים את המילה הזאת. אחר-
כך הפך הנושא לפופולארי והיום יש חוגים

רבים שבהם מלמדים איך להכין מפה
אסטרולוגית ואיך להסתכל בה. האסטרו לוגים
נלחמים כמעט בשיניים כדי שהציבור
יכיר בחשיבותה ונכונותה של האסטרו לוגיה,
ורבים מהם טוענים שהיא מדע כמעט
כמו כל המדעים האחרים. בנימיני אינה
מסכימה לקביעה זו, וטוענת שכדי לעסוק
באסטרולוגיה, דרושה מידה רבה של
אינטואיציה. עם זאת, היא אינה מתייחסת
למיקצועה כאל שעשוע. היא מחשיבה את
מה שהיא עושה ועושה את הדברים במלוא
הרצינות, אך ת מיד יש במעשיה מקום
לטעות, כך היא אומרת. היא אינה מאלה
המכריזים בביטחון מלא את אשר הם

חוזים בכוכבים. היא אומרת שגם אסטרו לוג
הוא בן־אדם, וכל בן־אדם יכול לטעות.
היא עסוקה בעניין כל הזמן, ועל דלת
המיטבח שלה תלויות המפות האסטרו לוגיות
שלה ושל שני ילדיה ו״בכל פעם
עוברים ומסתכלים״ היא אומרת בחיוך.
כשהיא מדברת עם חברה בטלפון על אדם
שלישי, אפשר לשמוע מישפטים כמו :״טוב,
מה את רוצה ממנו, הוא מזל אריה ומזל
אריה הרי״...
חוץ מאסטרולוגיה מתעסקת בנימיני גם
בכירולוגיה -קריאה בכף־היד. בצורה
כזאת היא מצליחה לאמת את המפה
האסטרולוגית ואם שעת-הלידה שמסרו לה
היא נכונה או לא. וקורה לא פעם שמתגלה
לה ששעת הלידה אינה צכונה ואינה
מתאימה למפה האסטרולוגית שהכינה.
מפה אסטרולוגית של אדם מכינים לפי
שעת־הלידה שלו, תאריד״הלידה ומקום-
הלידה. כך גם לגבי מפה אסטרולוגית של
מדינה. תאריך הלידה של מדינת־ישראל
הוא יום הכרזת-המדינה, שעת הלידה היא
השעה שבה נקראה מגילת-העצמאות -
השעה 4אחרי הצהריים. אך בעניין זה יש
לאסטרולוגים דעות שונות, ושעת הלידה
של מדינת״ישראל שונה לפעמים מאחד
לשני.

״גם על הדס קומי
ואיה׳ משהו, וזה מאוד
הפחיד אותי כשראיתי,
אבל קיבלתי את
השונים מם שמצאו
אותה ₪ ,כבו היה
מאוחד

• ברא ש כל שנה חדשה עורכים
תחזיות אסטרולוגיות, ומעטים מאוד
מתייחסים לזה ברצינו ת.

שבולט. אריה שרוצה את הכבוד. אבל בטוח שהוא
לא נולד ב־ 2באוגוסט, כי אחרת הוא לא היה
נבחר.

האמת היא, שמבחינה של מפה פוליטית, מפה
מדינית, תחזית שנתית כזאת כללית, אני מאוד
לא אוהבת את זה, אם היה אפשר להימנע מזה,
הייתי.

• איך מ שיגיס תאריך של אי ש כזה?

כולם ראו לפי המפה שיש לנו של שימעון פרס,
שנולד ב־ 2באוגוסט, שזה לא היה יכול להיות
שהוא יהיה ראש־הממשלה. כולם היו בטוחים
שהוא לא יהיה ראש־הממשלה. אז מה קורה פה?
התחלנו לברר, אז היו אסטרולוגים שהיה להם
תאריך 16 באוגוסט, אחרים היה להם תאריך אחר.
היה בלגאן סביב התאריך שלו, ואף אחד לא ידע
מתי הוא נולד. יודעים שהוא מזל אריה.
דרך אגב, יש אספקט אחד בולט בשלוש
המפות שלו — זה חוסר־יושר, חוסר־אופי. זה מה

• זה נראה לך לא ר ציני?
זה לא יכול להיות מדוייק לפי דעתי, כי
הנתונים שיש לנו הם לא נתונים כמו לידה של
אדם, עם שעה ויום.

• איך היחסים בין האסטרולוגים לבין
עצמם?

י • לעשות מפה אסטרולוגית של
מדינה זה לא מוריד מהכבוד ו הרצינות
של המיקצוע?
לפי דעתי, כן. זה תמיד משהו של הימור, של
אולי. אני לא אוהבת את זה. זה כמו העניין של
הפוליטיקאים, שלא יודעים את השעות שלהם,
ואז זה לא בטוח, אז לוקחים סיכון. אלה הסיכונים
שבמיקצוע. אם את לוקחת מפה של בן־אדם ואת
יודעת בדיוק את השעה והדקות והכל, אז כמעט
אי־אפשר לטעות.

• את מתכוונת שאי־אסשר לטעות
לגבי האופי או לגבי העתיד, כי מה
שמעניין זה העתיד.
אני מדברת על העתיר, כי הכל עובד בצורה
אחרת. למשל, העניין של שימעון פרס. בשנה
שעברה היה קשה לכל האסטרולוגים. מה קרה?

בזמנו, שמעתי שהוא פנה לאיזשהו אסטרו לוג,
לא יודעת אם מיוזמתו, ואותו אסטרולוג ידע
את התאריך, שזה היה ה־ 2באוגוסט, ואז כולם
ידעו.

יש כל מיני אסכולות. אז בתוך אסכולה מסוג
מסויים. כולם ביחסים טובים.

• איך את למדת?
אני זה משהו עתיק, כי כשאני שמעתי על
האסטרולוגיה והכירולוגיה, בארץ זה היה כל־כן־
חדש, בשנת ,1964 שאף אחד לא שמע על זה. היה
לי ידיד שהיה מרצה לפילוסופיה והיה מתמצא
בכירולוגיה ובאסטרולוגיה. אני באתי מקיבוץ
דתי, מקבוצת יבנה, הוריי הם חברי־משק עד
היום.

• ובאת לעיר והתפקרת?
קודם כל, הייתי בצבא ושם שמרתי על דת.
אחרי הצבא היכרתי מישהו והתחתנתי איתו.
אחרי שנה התגרשתי ממנו, ופה זה התחיל. זה לא

אסטרולוגית בני מיני והחתולה קוקה
..ידעתי שנתגרש, אבל בכל זאת זו היתה הפתעה כשקם והלך
משהו־ שמהיום למחר, עוזבים את הדת. עד היום
יש דברים שאני שומרת, על כשרות למשל.
אני מאמינה. אני לא שלמה עם זה עד היום,
אבל מאוד קשה לחזור, במיוחד כשיש ילדים.

• אז מתי התחלת עם האסטרולוגיה,
לא כשהיית בקיבוץ ד תי?
לא, בוודאי שלא. באתי לירושלים ולמדתי
׳ באקדמיה למוסיקה, זה היה המיקצוע שלי.
קלרינט היה הכלי שלי. אז היכרתי את אותו אדם,
בדיוק באותה שנה שהתחלתי ללמוד מוסיקה,
התחלתי גם עם זה. כמובן שזה היה בגדר של
תחביב, אבל זה כל־כך עניין אותי, כל־כך משך
אותי, זה היה מיו משהו שידעתי כל הזמו. שהיה

כל הזמן אצלי בפנים. אותו דבר קרה לי עם
הקלרינט — כשהתחלתי לנגן, ידעתי שזה משהו
שתמיד היה שלי.
אז במשך השנים הסתפקתי בספרים, ומזה
למדתי הרבה, וגם מנסיון. כירולוגיה היה תחום
מאוד חזק, וזה משהו שאפשר תמיד לסמוך עליו,
כי זה הבן־אדם עצמו. אין כאן עניין של שעה
ושום טעות. היד זה האדם.
אם אני רואה ארם שהמפה שלו מאוד שונה
מכף היד, אני יודעת ששעת הלידה שהוא אמר לי
היא לא נכונה.
אשה אחת נתנה לי פעם את התאריך והשעה
ועשיתי מפה והייתי בטוחה שזה מין מלכת־יופי,
שחקנית לעתיד, משהו מיוחד במינו. ונכנסה
אחת שנראתה איכרה ישר מהמושב. שאלתי
אותה מי אמר לה את השעה הזו, אמרתי שבטוח
יש שעתיים הפרש. היא צילצלה לאמא שלה,
והתברר שהיא טעתה, וכל השחקנית נהייתה
בחזרה מושבניקית. הורוסקופ — הורו זה שעה
— זה תצפית על השעה.

• אסטרולוג אומר לאדם שבעוד
שנתיים הוא יתחתן, וכעוד חמש שנים
יקרו לו כל מיני דברים. זה הרי לא
בטוח.
בזה יש בהחלט סיכון. אני לא יכולה להגיד

״שפרה חזה ממשיכה
להצליח, ראיתיה יהיה
השה, גם וחמה
אלנושט׳ין, גיד גוב
נכנס רחקוכה טובה,
ליהודה טריקו יש
הצל ₪מדהימה״

ההורוסקופ של שי מעון פרם ו-של מדינת ישראל
..במפות של פרס בולטים חוסר־יושר וחוסר־אופי!״

על מאה אחוז הצלחה, אבל אם באמת יש לי כל
הנתונים, אז בדרך־כלל אני לא טועה.
נותנים אפשרות, אבל לא אומרים במאה אחוז.
יכול להיות שיש כאלה שאומרים במאה אחוז, אני
פשוט יותר זהירה.
העניין של הבורסה שתיפול, זה היה עניין
מאוד ברור. היה ברור מאור שהמדינה נכנסת
למצב כלכלי קשה. הרבה לפני שזה קרה, בשנות
השפע הכי־טובות. היה בחור אחד שבא אלייי
ואמרתי לו שלו יהיה בטוח הרבה כסף. הוא אמר
ויש
לי שזה לא יכול להיות. כי הוא כל־כר תפרז 5

,על מוות אני לאמדברתלשלש ״
(המשך מעמוד ) 55

• פיספסת פעם לגבי עצמך?

לו אוטו כזה עלוב. בינתיים הוא התחיל לעשות
כסף. בעיקר מהבורסה. וכשהוא התחיל לראות
שהוא מרוויח, אז הוא היה מצלצל כל פעם ושואל
מה להוציא ומה להכניס. ואני הייתי אומרת לו
מתי להוציא ומתי להכניס. לא היה לי פחד שהוא
יפסיד.
הוא הרוויח המון כסף והוא יצא ממש בן־אדם
עשיר. למזלו הגדול הוא באמת שמע, כי לפני
הנפילה אמרתי לו שכדאי שיוציא את כל הכסף
והוא הוציא, למזלו.

• י ש לך הרבה כאלה קבועים?
יש הרבה כאלה שמצלצלים, אנשי־עסקים.

• זה טוב?
אני לא יודעת אם זה בריא, זה נותן לאנשים
ביטחון. אלה אנשים שאולי פוחדים מהחלטות
ואנשים שהיה להם כמובן ניסיון טוב עם ה אסטרולוגיה.
ואם זה עובד, אז למה לא?

• את אומרת לאנשים גם דברים
רעים שיקרו להם, אם זה מחלות או
מוו ת?
על מוות אני לא מדברת אף פעם, ואת זה אני
גם אומרת לכל אחד שבא, שעל מוות אני לא
אומרת.

• גם אם את רואה את זה במפה?
כן. אני לא מוכנה לדבר על מוות. לא של
האיש, ולא של הקרובים אליו.

•למה?
לפי דעתי, אדם לא יכול לשאת את הידיעה
של מוות — לא של עצמו ולא של האחרים. אני
לא הייתי יכולה לסבול את זה.

• אז מה קורה אם את רואה מוו ת?
זה באמת מאוד מפחיד. אבל אני תמיד אומרת
אולי אני טועה, אולי אני לא רואה נכון, אולי בכל
זאת יקרה משהו אחר, תמיד יש תיקווה כזאת.

בדרך־כלל לא כל־כך, אני מוכרחה לומר,
לצערי.

• אז ראית גם דברים רעים?
אלא מה? בטח: למשל, לא ידעתי מה עומד
לקרות, אבל ידעתי שאני נורא פוחדת משנת
1983ו־ . 1984 לא ידעתי איך זה יבוא, חשבתי
שיהיו לי בעיות בבריאות, אבל לא ידעתי מה.
בסוף היו לי בעיות עם הלב שהתחילו בבת־אחת.
זה היה כל־כך צפוי — וזה הגיע.

כן. לא רק לאסטרולוג, לכל מיני, זה עניין
אותי לראות קודם־כל איך עובדים ומה אומרים.

• מישהו אמר לך דברים אחרים
מאשר ראית בעצמך?
לא. אולי היו לנו חילוקי־דיעות בעניין הגי רושין.
הוא טיפוס אופטימי אז הוא לא האמין
שאני אתגרש. אבל חוץ מזה, אני מאוד נהניתי.

• י ש דברים שרואים במפה ודברים

• קורה לפעמים שאת לא רואה
דברים חשובים?
יכול לקרות שלא ראיתי. הראש שלי עבד על
דברים מסביב, ודווקא לא על נקודה מסויימת. זה
יכול לקרות.

• זה קורה הרבה?

• ככה נכנסת לחופה, מתוך מחשבה
ש ת תגר שי?

• איזו מין הרגשה זו?
ידעתי, אבל לא האמנתי.

• אי־אפשר למנוע את זה?
לא. את יודעת, אני כן מאמינה שאפשר
להילחם, אבל לא תמיד מנצחים.

• אם את יודעת שבעוד שנה את

אחרים שרואים בכף־יד ואחרים שרו אים
בכתב-יד?
אני חושבת שבכל שטח כזה יש האיכות שלו.
למשל, בכירולוגיה קשה לראות תאריכים, קשה
לראות זמנים מדוייקים, קשה גם להיכנס לפר טים.
באסטרולוגיה אפשר לראות תאריכים, אפ שר
לראות נתונים, אבל את לא יודעת מה האדם
עשה עם הנתונים. בכירולוגיה את כן בטוחה מה
הוא עשה איתם, כי יש כף יד שמאל, שמדברת על
הפוטנציאל, וימין — מה הוא עשה עם זה. בגלל
זה טוב מאוד לעבוד ביחד.
גרפולוגיה זה בכלל משהו אחר, זה מיקצוע
יותר מדוייק, שמודד נקודות וקווים בזכוכית
מגדלת ולא מדבר לא על עבר ולא על עתיד.
בעיקר על אופי. אבל גם לזה צריך כישרון
ואינטואיציה.

• אז מה עם כל הקפה והקלפים?
אם דיברנו על אינטואיציה, אז הנה. אני
חושבת שבקפה הם רואים כל מיני דברים.

• את קראת פעם כקפה?
אני לא, אין לי מושג איך עושים את זה, אבל
קראו לי. לא מזמן הייתי אצל ידידים ואשה אחת
קראה לנו. היא אמרה דברים נכונים. שמאוד
הפתיעו אותי.

• ומה עם קריאה בקלפים?
אני לא מבינה בזה הרבה, אבל אני. חושבת
שהרבה פעמים הם מדייקים.

• את מתייחסת לזה כמו שאת
מתייחסת לאסטרולוגיה?

מרואיינת בנימיני ליד המפות האסטרולוגיות שלה ושל ילדיה
-ידיעה זה ל א הכל. אני חושבת ש ה אד םבאמתמ חליט!־

אבל אם אני רואה מחלה שעומדת להיות, אפילו
המחלות הגרועות ביותר, אז אני אומרת לאדם
שיש לו נטיה. זה מאוד מפחיד, מאוד לא סימפטי.
אז אם אדם מעשן, אני אומרת שיפסיק לעשן, אם
אפשר לעשות משהו, שיעשו, ואם לא —
שיבדקו. יש לי קונפליקט גדול עם עצמי בקשר
לזה. כי אני יודעת שאני מכניסה בן־אדם
לחרדות.
יש עוד רבר: אני לא אומרת לכולם, אני
אומרת למי שיכול לשאת את הידיעה. אני
משתדלת עד כמה שאפשר כן לומר לכולם, אבל
אם אני רואה שזה ממש ישבור, אני לא חושבת
שזה מותר. זה פשוט לא פייר. זה לא עניין של
שקר ואמת, אי־אפשר למרר לבן־אדם את החיים.
במיקרה כזה אני מבקשת שיבואו כעבור שנה,
שאני רוצה לעשות ביקורת ולראות אם יש שינוי
בכף־היד, אם יש מחלה אז כף־היד משתנה.

תתחתני, ואת כעצם לא רוצה להתחתן,
אז מה קורה?
אז אני יכולה לא להתחתן, אבל השאלה היא
עם התנאים. הידיעה זה לא הכל. אני גם חושבת
שהאדם באמת מחליט. יש זמנים לכל דבר, אבל
זה ידול לדזור. זה לא צריד להפריד.

• את רואה על אנשים מחלות גם אם
הם עצמם לא יודעים שהם חולים?
קרה לי כבר שאמרתי לאנשים שיש להם
משהו ולא היה כלום, ואחרי חודש צילצלו אליי
וסיפרו לי שהם חלו. אני לא יכולה להגיד
שהמומחיות שלי היא במחלות. חוץ מזה, יכול
להיות שאני מפספסת משהו, לא הכל אני רואה.
גם רופאים לא תמיד רואים הכל.

לא. יכול להיות שהחוקים העובדים על הקל פים
הם אותם החוקים העובדים על האסטרו לוגיה.
אני לא יודעת מה זה, אני לא יודעת על
זה מספיק. אין ספק שפה האינטואיציה צריכה
לעבוד וגם באסטרולוגיה. אני יודעת שאסטרו־לוגים
יהרגו אותי, כי הם רוצים שזה יהיה מדע,
אבל זה עדייו לא מדע. יכול להיות שפעם מישהו
יחקור את זה, בכל השנים המוחות הטובים הלכו
למדע. אז זה לא נחקר, אבל יש בזה משהו, אני
בטוחה.

• את מתייחסת לאסטרולוגיה כאל
מדע?

• אז כאל מה?
אסטרולוגיה וזהו. אפשר להתחיל לנסות
להגדיר את זה, אז מה?

• אבל את לא סתם משתעשעת
בזה?
בטח שלא. אני לא אמרתי שזה שעשוע. זה
לא אמנות וזה לא מדע. זה קצת אמנות וקצת
מדע. למה אמנות? כי באמנות צריך לצאת
מהרגש בזמן שעושים את זה, אותו דבר פה. את
מוכרחה להרגיש, אם את לא מרגישה, את לא
יכולה לעבוד. במדע לא צריך להרגיש שום דבר,
יש נתונים קבועים. אז לי אסטרולוגיה לא נראית
מדעית, אבל אסטרולוגים יהרגו אותי, כי הם
אומרים שזה מדע.
אני מאוד אוהבת את זה, עולם כל־כך ציבעוני
ויפה, אבל האנשים שבאים לא כולם מוצאים חן
בעיניי, זאת האמת.

זה לא קורה הרבה, אבל תיאורטית זה יכול
לקרות. כל פעם אני בחרדה. אני חושבת שגם
רופא צריך להיות בחרדה כל פעם שחולה בא
אליו, כי אולי הוא מפספס את המחלה. אני משווה
את זה לרפואה, כי זה מזכיר קצת. בא אליך אדם
שאתה לא יורע עליו כלום. אצל הרופא הוא
מתאר מה קורה, אצלי לא. הוא בוחן אותי, אני
תמיד בבחינה. יותר נוח להיות פסיכולוג, כי
מספרים לך.

• אנשים מרגי שים אלייך כמו אל
פסיכולוג, כי את מאירה להם דברים?
לפעמים. אבל אני ממש משתדלת לא לקבל
את התפקיד הזה, אני לא רואה את עצמי

..אני לא גאמינה
שפרס יכנה אח ](1110
לשמיר. הוא רא יוגנו
על הניסא שלו. מזל
אויה תפס כיסא
מלנות, והוא לא מונן
לרוח משם. המרעה
לא מערש אגנו, רק
הכיסא. ובן ננגס
לתקופה מסובנת. אל
לא יודעת אם ימשך
להיות שרביטחון. ארק
שוק ונובר כוח, יש
עליה לאיש בסביבות
1387

כפסיכולוגית, אני חושבת שאני יכולה לראות
בעיות שקיימות בנפש ולהפנות את האדם
לפסיכולוג.

• מפתחים בך תלות?
אני לא נותנת. אני משתדלת שלא. אני לא
אוהבת תלות. אם אני שומעת מישהו תלותי, אני
עושה הכל שלא יבוא אליי. אני פוחדת מזה.
לדעתי, אנשים לא רוצים לדעת את העתיד,
אף אחד לא רוצה לדעת את העתיד שלו. הוא
רוצה שיגידו לו מה קורה.