גליון 2576 מתאריך 14 בינואר 1987

אזהרה: משרד הבריאות קובע כי-העי שון מזיק לבריאות

מיכחבים

כתבות השערים הקדמי והאחורי:

מ הדק החגורה

•־־ התיאבון והפימסנפיה
על הכספים שנטל ארנסט יפת(שוד
הבנק״ ,העולם הזה .{6.1.87
לוא היה מישהו מתעסק יותר בנושא, היה יכול
להבין מניין באמת לקח ארנסט יפת את התיאבון
שלו. הלא לפני שבע שנים העניקה לו האוניברסיטה
העברית תואר דוקטור־כבוד לפילוסופיה
ואז, בתור פילוסוף־של־כבוד, הוא כנראה
דיפדף בכתביו של הפילוסוף הרומי הוראציוס,
שכתב, כבר לפני אלפיים שנה :״אם אפשר, בדרך
הישר; ואם לא — עשה כסף בכל דרך!״
ישראל ריגר, תל-אביב

שומרים עד יהודים
על האישים השמורים ביותר באוס י־טריה

(״יומן אישי״ ,העולם הזה

עובדה מעניינת: ארבעה מתוך שמונת האישים
השמורים ביותר באוסטריה הם יהודים —
הקנצלר לשעבר קרייסקי; המיליונר כהנא;
השגריר הישראלי והשגריר האמריקאי (שהוא
בנה של מלכת התמרוקים היהודית־הונגרית אס־
,שמואל פלדמן, רמת־גן
תי לאורח•
*4קארל כהנא מעולם לא חי בישראל. אבל הוא
חי שבע שנים בארץ־ישראל המנדטורית, עת
ברחה מישפחתו, ב־ ,1938 מאוסטריה, עלתה
ארצה והתיישבה בחיפה.
מייד אחר מילחמת־העולם, כאשר הושב
למישפחה רכושה הרב באוסטריה, הם שבו אליה.
אבל בכך לא הסתיים הקשר של כהנא לארץ.
בלחצו של אדריכל־המשק פינחס ספיר הוא
השקיע, בשנות ה״ ,60 בהקמת מיפעל לייצור נייר
שימושי בנהריה, מולט, ואף ניסה את כוחו וחיבר
לו תשדיר־פירסומת בעברית: מולט -הנייר
יוסף חדש, נהריה
י * לכל עת•

הרס בתי השכנים

עוד על הריסת הבתים בגליל
(״מיכתבים״ ,העולם הזה .)6.1.87
בין תקופת עזר וייצמן במיגזר הערבי לבין
תקופת משה ארנס ניצלו לאומנים חשוכי־מרפא
את הזמן כדי ללמד את הבונים על אדמתם לקח:

י ״ הרסו את בתי היישוב ערב אל־ח׳וואלד עד היסוד.
מה עוונם של המישפחות, הנשים והילדים
והתינוקות, אותם נישלו מקורת־גג? הם מעבדים
את האדמה הזאת שנים רבות והיא רשומה בטאבו
על שמם, הם רצו לגור קרוב לרכושם, לכן בנו את
בתיהם עליה.
הם ביקשו רשיונות ולא קיבלו אותם. הם
ייחלו לכך שהמלצות ועדת מרקוביץ (השלמה
דה־פקטו עם כל מה שנבנה עד עתה) ,שהן
הגיוניות והוגנות, תתקבלנה, ואז, פיתאום,

בעיצומו של חורף קר וגשום, באים והורסים!
האם לא ברור לנו, היהודים, שאנו חורצים את
גורלנו במעשי־הרס אלה? האם יש תקומה
למיפעל המפלס את דרכו על־ידי הרס בתי
צבי בן־דב, חיפה
השכנים?

^ קרבנזת הגשר
על נסיבות נפילתו של יחיעם וייץ
(״תמרורים״ ,העולם הזה .)6.1.87
יחיעם וייץ, שפקד, בסתיו ,1946 במיסגרת
תנועת־המרי העברית, על פעולת הריסת גשר-
הרכבות באיזור סולם־צור, נספה באותה פעולה,
ככל הידוע, מהתפוצצות מוקדמת של חומר*
״*,הנפץ שנועד לפוצץ את הגשר.
באותו אסון ניספו עימו 13 לוחמים נוספים,
לזיכרם הוקמה מצבת־זיכרון באיזור וגם אכ״
סניית־נוער, בצד כביש נהריה ראש־הניקרה, המנציחה
בשמה את מיספר הנופלים — יד לי״ד.
גיל פרוסי, עכו

איחרת ושיגשן
עוד על מיבצע סיני ( 1956״מיבצע
איוולת״ ,העולם הזה )24.12.86
ביוני 1956 פרשתי, מתוך שלילה מוחלטת של
מדיניות הביטחון, כולל פעולות־התגמול האודליות
דאז, של דויד בן־גוריון ומשה דיין, משרות־הקבע
בצה״ל, בדרגת סגן־אלוף.
כאשר נקראתי, באוקטובר אותה שנה, לש״
רות־מילואים, עם פרוץ מיבצע סיני(והוטל עליי
להיות ראש צוות סיקור הפעילות של חיל-
(המשך בעמוד )4
העולם הזה 2576

ארנסט יפת יודע לדבר יפח. למשל :״ברגע שמחלקים
את כפסי המענקים האמריקאיים להעלאת
רמת-המיחיה, הורסים את החברה שלנה״
ועדת-חקירה ממלכתית לא חשתב•
[ ₪נעה מכנותו של מהדק החגורה(של
האחרים) ,וקבעה: האיש הוא שקרן!

״אפשר להריח ממנה
את ריח הפחד,״
אומרים אנשים שפגשו
לאחרונה את
חווה יערי. השבוע
יינתן פסק-הדץ שלה:
רגעים אחרונים של
ן מתח — לפני שתינתן
!רשות-הדיבור לשופטים.

הנטעיר לעז אזל
חנונים בעל כורחם
גילויים חדשים בפרשת השב״ב: ארבעת
הבכירים ושיבעת הזוטרים לא רצו כלל
בחנינה, וראו ברעיון תחבולה של הדרג
המדיני להסתרת אחריותו * הם רצו ללכת
למישטרה ולספר בגאווה על
מעשיהם שבוצעו ״לטובת ה-
מדינה״ ,בעת הרצח ואחריו!

שושנה זמאוי
תשיר ביידיש
שושנה דמארי התימניה תשיר ביידיש: באירוע
של תיאטרון הבימה, שיוקלט לגלי־בשירים
111
צה״ל, היא תיזכר השבוע ו׳ו הרבים ששרה בסוף תקופת־המנדט,
במחנות־המעצר למעפילים
בקפריסין ועם קום המדינה.

7777*4
7777/777

פרשת־יפת היא הקצה של הקרחון. אבל איפה
הקרחון? ארנסט יפת אינו שעיר לעזאזל, בי הוא
אינו חך מפשע. אך מיהם האנשים
| 11מ * שעזרו לו למוטט את הבנקאות
וזרמו את כל האשמה רק עליו?

האטזה שאיתו

לשושנה וינר אין מזל, וגם לא לגברים שבחייה:
אחד מהם נהרג במילחמה, השני נפטר מסרטן,
השלישי הסתבך בחובות אדירים והרביעי הוא
יפת. היא עמדה במרכזם של שני
שושנה־ארנסט-אלה
משולשים:
(יפת) ושושנה־חייפדאלה (שיך).

שיחות מיזוודה
בעודם אורזים את המיזוודות לקראת הטיסה
שוחחו בני הזוג יפת-וינר עם עיתונאים, קבעו
פגישות ליום שלמחרת והבטיחו לכולם שהכל
בדגל. ההסוואה היתה כמעט מוש־
|§<י למת, אבל סוד בריחתם מן הארץ
מפחדה של אלה יפת דלך בכל זאת.

הבריחה הגדולה
הם ברחו על נפשם לנמל־התעופה, וגלו שם להפתעתם
את נציגי־־התיקשורת. רק עכשיו מתב-
רד שלא היתה כל סיבה לברוח: אלה
יפת לא התכוונה לבקש שיוצא נגד 13 ארנסט צו עיכוב יציאה מהארת!

אלפיה ליום

מה אפשר לעשות בבוכטה של אלך דולר ליום,
כפי שמקבל הגימלאי יפת? צוות ״העלם הזזיד
התייצב מול ההנהלה המרכזית של בלל, וערד
מישאל-בזק בין העוברים ושבים.
אחד ענה שהיה מסרב לקחת :״מ־סכום
כזה אפשר פשוט להשתגע!״

₪כלא מדויד לחולה

גיתית איזראלוב הועברה
מבית המעצר
באבו־כביר לכלא נווה־תירצה. היא מספרת
להעולם הזה על הווי הכלא,
| 1/ 11 על הצריפים הדולפים, על
חייה שם ועל מחשבותיה.

דויד לו האפריקאי בתנועת החרות אוחזים במקל בשני
הקצוות: גם מנסים לבלום את הדוב, התומן
בשר השיכון דויד לוי ה״אפריקאי׳ ,וגם
רוצים את קולות הציבור המיזרחי. כי
ה״ישראלים׳ וה״ז׳בוטינסק־
1 1 * 4אים״ הם רק האשכנזים -
כך טוען אחד ממנהיגיה.

המדורים הקבועים:
מיכתבים יודע ושוכח
איגרת העורך -לפרגן למתחרים
תשקיך -תצלום ראשון
במדינה -הבעיה: אחריות
הנדון -החנקן של המדינה
אנשים - -אלה אלה. מה קורה לה־מה
הם אומרים -שמיר מתלהב
ממיס יוניברס
יומן אישי -עיצוב מושלם
בלי הרדמה -איך להיות חולה חכם
מיכתבים מן.הכלא -של גיתית

הגוף שלך שייר לך! אתה זכאי לדעת, אתה זכאי
להחליט על סמך מידע מלא, ואסור לרופא
לעשות בך כל שברצונו. מדריך
£שימושי לחולה הנזקק לחסדיה
של מערכת־הבריאות בארץ.

רחר המרחרח
מרווחת:

״במשך יותר משעתיים היה לי כאב נורא,־ נזכר
הח־כ הצעיר 46 בהתקף־הלב שעבר עליו.
הייתי בקירבה מדאיגה למלאך המוות. עכשיוהפסקתי לעשן, כי זה טיפשי
למות בגלל סיגריות!־ תיקון
הלב של חה״כ יוסי שריד.

אל ישינסקי ואלון ברנו־ביץ#הבתשלם
יהזאדורה
• הנכדה של שלמה דבל.

תשבץ-
זוז וגם זה -לחם מאנקונה
רחל מרחלת -על כל העולם
תמרורים -
שידור -טייפ מקולקל
חור ברשת -הפרשן אשם

הלשכות של שר-
המישסטים והיועץ
המישפטי סמוכות זו לזו, דלת ליד דלת.
אבל היחסים האישיים ביניהם מצריכים של תקדים

התכתבות. מיכתב חסר (
השר אל היועץ, הכולל
הנחיה מה לטעון בבג״ץ,
הגיע לידי ״העולם ־ ־

תיקנן הלב

גרשון רוזוב מצא
מורה לפסנתר • שוש
מימון (בתצלום) בחר
דש החמישי • דינה
וכסלר מתחתנת עם
יצחק ספקטור • החופה
הצפויה של דני
לילות
ישראל -צביקה פיק מאחר
הורוסקופ -מזל גדי
קולנוע -אורחת אניישקה הולנד
דך החט -במקומה של עדנה שבתאי
דיעה אחרת -של יהודה לנקרי
ראיון השבוע -עם יוסי שריד

שויו מתנתב
עם חויש

שיטוי]/
₪₪ות1
בעוד שבועיים יפסיק
מאיר שיטרית להיות
ראש-עיריית יבנה, ו אשתו,
רותי (בתצ לום)
,תהיה פטורה ביבנה שהרי 114
סוף־סוף מהצרות העירוניות 111
יש רבים המתייחסים אל
ח״ב חרות הצעיר כ״בעלה של
רותי״ וסומכים רק עליה.

מיכתבים

(המשך מעמוד )3
תותחנים באותה מילחמה) ,היו אלה דבריי לקציר
תותחנים־ראשי דאז, אלוף־מישנה פרדי בלום:
״איזה שיגעון חדש הוא זה?״
לכן נהניתי לקרוא את כתבתו של אורי אבנרי,
יעקב רברבי, הרצליה
״מיבצע איוולת״•

לוקר, עסקן ציוני די אלמוני, ששימש ת סו פ ת־ מ ^
כיו״ר הסוכנות היהודית, ועימו היא נכשלה,
כמובן, בהצבעה בכנסת.
יעקב בן־ארי, ירושלים

הרא שוה תי מ ת
באמבטיה אז ברחוב

״העולם הזה׳ /שבועון החדישות הישראלי המערכון והמינהלה: תל־אביב, רחוב
גורדון ,3טל 232262/3/4 03 תא־דואד + 136 העורך הראשי: אורי א מרי
עורך־מישנה: דוב איתן עורך תכנית: יוסי שנון רכזת מערכת: ענת
סרגוסטי עורך כיתוב: גיורא נוימן צלמי מערכת: ציון צפריר, צבי טל
עורך דפוס: יפתח שביט ראש המינהלה: אברהם סיטון המו׳׳ל :״העולם הזה״
בע׳־מ הדפסה.. :הדפוס החדש״ בעי־מ, תל-אביב הפצה: גד בע״מ, תל״אביב.

על מקום פציעתה של ח״ נ שרה דורון
(״אנשים״ ,העולם הזה .)6.1.87
בכל העיתונים קראתי כי ח״כ דורון שברה את
אגן ירכיה, עת התחלקה, בלכתה ברחוב בתל־אביב.
בהעולם הזה קראתי כי היא שברה את
הרגל, ולא את האגן, ועשתה זאת באמבטיה, ולא
ברחוב.
אני סומכת יותר על הדיווח של העולם הזה,
אבל מכל מקום אני מצטערת על כך שעם
אישפוזה של ח״כ דורון ירד מיספר הח״כיות
בכנסת (אומנם רק זמנית) לתשע בלבד, וזאת
בשבילי הזדמנות חוזרת להתריע על החרפה
שאין כדוגמתה — מיספרן המועט של הנשים
ציונה בנדרי, חיפה
בכנסת.

על פירושם של ראשי״תיבות
צה״ליים (״הלביא: אונסים את הממשלה!״
,העולם הזה .)6.1.87
ח״כ מתי פלד נקט במדור דיעה אחרת לשון
צבאית, כראוי לאלוף מיל׳ ,כאשר דיבר על כמות
המטוסים שיוכנסו לשרות חיל־האוויר בשנות ה־
— 90 מיספר המטוסים ״שייכנסו לסד״ב של
חיל־האוויר״.
שעה ארוכה שברתי לי את הראש, אך לא
הצלחתי לנחש לאלה תיבות ראשי־התיבות האלזיד•
מתייחסים: סדנאות כללית? סוכנות דאוני־כנ־פיים?
ובכלל,
אם כבר לכתוב בראשי־תיבות, האם אז
,צריך לכתוב סד״ך, כמו תנ״ך?
נסים חדד, רמת־גן
• ראשי ה תיבו ת סד״ך מייצגים אתה^
מזנה
הצבאי סד ריבו חו ת (דהיינו, מערך־ה-
בוהות).

שלם קט!

פרשת ארנסט יפת לא נפלה מן השמיים.
היא התפוצצה בידיעה של נחמיה שטרסלר
בעיתון הארץ.
פרשת השב״כ לא נפלה מן השמיים. היא
התחילה בתצלומיהם של שלושה צלמי־עיתונות,
ובהתעקשותו של העולם הזה לפרסם את
תצלום הכתבת־צלמת שלו, ענת סרגוסטי. עזרה
גם ההתעניינות של העיתונות האמריקאית.
פרשת הנשק לאיראן לא נפלה מן השמיים.
היא התחילה בפירסום הגילויים בשבועון לבנוני
קטן. משם זה התגלגל לעיתוני העולם.
פרשת־וענונו לא נפלה מן השמיים. היא
התחילה כולה בשבועון הבריטי סאנדיי טיימס.
כל הפרשות האלה הן פרי עבודתה של
העיתונות. רק אחרי שהעיתונים עשו את שלהם,
באו פוליטיקאים, חברי־כנסת וטרמפיסטים
אתרים, מסח הודעות, הצהירו הצהרות, וכך עלו
לכותרות.
אפשר לומר שכך צריך להיות. העיתונות
קיימת כדי לגלות ולפרסם, והפוליטיקאים
קיימים כדי לקטוף את הפירות.
אבל מצב זה אינו טיבעי כלל. המיפלגות
בארץ משופעות בכסף. הן מקבלות מימון
ממלכתי ביד נדיבד״ נוסף על ההוץ הזורם לאחדות
מהן בדרכי־שחיתות שונות, כפי שהתגלה בפח
שת־הקרקעות בגדה ועוד. מדוע אינן משקיעות
אף חלקיק מן ההון הזה בגילוי עובדות, בחקירה
ובחשיפה? האם אין זה תפקידה של אופוזיציה,
לפחות?
אבל זהו המצב. לעיתונות נותר התפקיד
הבלעדי לגלות פרשות של שחיתות ושרירות,
ולדרבן את מוסדות המישטרה והמישפט לפעול
לחיסולן. לפוליטיקאים נותר תפקיד שולי,
כמיקרה הטוב ביותר.
אפשר היה לטעון כי בפרשת השב״ב, למשל,
היה התפקיד המכריע צריך להיות בידי חברי
ועדת״החוץ״והביטחון של הכנסת. זוהי חובתם.
מה גם שהעובדות העיקריות נודעו כבר ימים
מעטים אחרי ליל־הרצח. אבל תפקיד חועדה
בכל הפרשה. עד היום היה אפסי.
חברי ועדת־הכספים של הכנסת היו אמורים
לדעת הכל על המצב בצמרת בל״ל. לפחות מאז
התמוטטות המניות, ושיעבוד מיליארדים מכספי
המדינה להצלת הבנקים, היו חבח־הוועדה
צריכים להתעניין במה שמתרחש בראש המוסדות
האלה. חובת הוועדה היתד, לחקור את המנכ״לים
וחברי מועצות־המנהלים, אותם שהתפוטרו אחרי
לחץ ציבורי קשה ואותם שנותרו. אבל תפקידה
של ועדת״הכספים בפרשה היה שולי, אם לא
שלילי. חבריה פעלו כמעט כשותפים־לעבירה
(ראה הנדון).
כל זה בא להוכיח את חשיבותם המכרעת של
כל-התיקשורת בחברה הדמוקרטית בכלל, ובחברה
הישראלית בפרט. אין זה פלא שפוליטיקאים
כה רבים רוצים להתנכל לה, לסתום לה את הפה
ולערום לפניה מיכשולים.

לפרגן כדי לדרבן את פעולת כלי־התיקשורת,

חשוב שכל גילוי חשוב יצויין. וכי בעליו יזכו
בשבחים המגיעים להם.
לצערי קיים בעיתונות כלל של ״לא לפרגן״.
אחרי שעיתון אחד השיג סקופ, משתדלים שאר
כלי התיקשורת לטשטש עובדה זו.
בשבוע שעבר נהגנו גם אנחנו שלא־כשורה,
כאשר דיברנו בהרחבה על פרשת יפת ואף
הקדשנו לה שער, מבלי לציין כי הסקופ המקורי
היה של שטרסלר והארץ. הדבר געשה בשגגה
ובהיסח־הדעת, אך אני מתנצל על כך.
מה גם שמרגיז אותנו כאשר קורה כדבר הזה
— לעיתים קרובות מדי — בכיוון ההפוך.
מלך הסקופים
הנזז, למשל, השיגה דפנה ברק סקופ: היא
הצליחה לחדור לבית־הסוהר. בפעם המי יודע
כמה, וריאיינה את ויליאם נקש. והגה. בשבוע
שעבר פירסס אחד צדוק יחזקאלי בידיעות
אחרונות סקופ בלעדי :״זמן קצר לפני שהחל
אתמול הדיון השני בבג״ץ, גולל נקש ל ר אש
ונה את גירסתו שלו לפרשת־הרצח נבזג־סון...״

היה סקופ גדול. אבל זה היה סקופ עוד יותר
גדול אלמלא חזרה כתבה זו כמעט מילה במילה
על הסקופ של העולם הזה מלפני חמישה
שבועות. הסקופ המדומה של ידיעות היה מותנה
בהישג הזה של כתבת העולם הזה.
במשך השבוע האחרון נערך בצמרת המדינה
מישחק ניחושים סביב השאלה: מי היה ״חנון
השב״ב״ שהעניק לדפנה ברק את הראיון הראשון
של איש־שב״כ מאז החנינה? דובר על כך בישיבת
הממשלה, ושרים בכירים ערכו חקירות פרטיות.
הפעם לא העז עוד איש לפקפק באמיתות
הראית, כפי שעשו כאשר ריאיינה ברק את ג׳ון
רמיאניוק בכלא. כל המשמיצים אז, חולי הקינ־אה,
נתפסו בינתיים בקלקלתם ובבושתם, והם לא
חזרו עוד על תרגיל מכוער זר״

על מחירו של תענוג חברתי (״רחל
המרחלת״ ,העולם הזה .)6.1.87
מדוע רחל המרחלת מתפעלת כל־כך מאלה
שהוציאו אלף דולר לכרטיס זוגי לקונצרט־היובל
של התיזמורת?
מי שרוצה ליהנות, צריך לשלם.
באותו שבוע שנערך הקונצרט יכלו אלה
שהעדיפו להישאר בבית, לראות בטלוויזיה את
הפרק בסידרה בית־דין לילי, שבו מבקש התובע
המחוזי להרשים את אחת הפקידות שהוא מחזר
אחריהן והוא מזמין אותה למישחק כדור״בסיס
— ושני הכרטיסים, שהוא מצליח לרכוש אחרי
מאמצים רבים, עולים לו אלף דולר!
מרים לבל, תל-אביב

כל אחד והידד שלו
על רשלנות לשונית (״יומן אישי׳,
העולם הה .)6.1.87
אם עורך העולם הזה מבקר, ובצדק, את
הרשלנות הלשונית של מחברי דוחות רישמיים,
המשמימים את היו״ד המסמלת לשון רבים
(עינינו, בינינו) ,מן הראוי שגם ישים לב למה
שקורה בעיתון שלו.
בדיוק באותו גליון הופיעה על שער העיתון,
ליד דיוקנו של ארנסט יפת, הכותרת ״איך ה ו ^
מוציא מליוניס״ ,בזמן שכל בר־דעת יודע
שמיליון(או מיליונים) יש לכתוב ביו״ד בין המ״ם
ללמ״ד.
טול קורה מבין עיניך!
יששכר מנחמי, תל-אביב

הכבוד של שרת
על בחירתו של נחום ניר ביו״ר השני
של הכנסת(״מיכתביס״ ,העולם הזה

לתרגיל הפרלמנטרי של מנחם בגין לבחור
מגגגון החושך

הוזמנתי לטלוויזיה כדי לדבר על סקופ זה
בתוכנית ערב חדש. אך פתחתי את פי והנה
אירעה תקלה. המירקע התחיל לתעתע: להראות
תמונות מבלי להשמיע קול. להשמיע קול מבלי
להראות תמונה, להראות תצלומי גשם וכר, עד
שניתן לי לבסוף להשלים את הראיון.
באולפן התלוצצו :״זוהי זרועו הארוכה של
השב״כר אך אני משער שגם לשב״ב אין השפעה
על הגשם. המפתיע את ארצנו מדי שנה מחדש.
ובעניין אחר: בשבוע שעבר הקדיש העולם
לא־מועמד שרת
הזה מקום נרחב לפרשת חבצלת חבשוש,
פחיתות־כבוד
ובעיקר לבחינת הרקע המישפחתי שלה. משום־
מה נשמטה מן הכתבה שם הכותבת, שרה ך כיו״ר־הכנסת את איש האופוזיציה נחום ניר קדמו
ליבוביץ. אני מתקן כאן את המעוות.
נסיעות נואשים של מפא״י למצוא מועמד שיזכה
ברוב קולות הח״כיס. ולמפא״י היה מועמד כזה
— משה שרת, ראש־ממשלה לשעבר.
אבל שרת ראה בתפקיד הידר פחיתות־כבוד,
וכך נאלצה מפא״י להציג את מועמדותו של ברל

יודע ושוכח
על ידענותו המופלגת של משתתן ע״
הקבע בחידוני שמואל רוזן(״חביבי
יודע את בל התשובות״ ,העולם
הזה .)31.12.86
שמואל חביבי יודע המון עובדות — כגון
השם הערבי של עמק חפר, השם החדש של
וולטה עילית. גם אני.
רוצים מיבחר? בבקשה!
• היכן מצוי גשר אד ם (ולא רק על הירדן,
בואכה שכם)?
• מה היה שמה של אקרה, בירת גאנה, באהב,-
מגילגוליה הקדומים, כמצודת מתיישבים אירופיים?

מה מקור השם אמזונה ככינוי לאשה לוחמת?

איזו ארץ, בנוסף ליפאן, נקראת ארץ השמש
העולה?
אני יודע את התשובות לכל השאלות האלה.
אז מה?
יוסך נחשון, תל־אבי * 5
• ייתכן שהקורא נחשון יודע א ת התשר
בות לבל השאלות האלה, אך בחפזתו לשגר
א ת מיבתבו למערכת העולס הזה, הו א שבח
.ל ספ ק אותן.

ם 1רעי

ו דה
הרא שון
יצחק מודעי לא היה הראשון שהשתמש
בהגדרה הזואולוגית שפן(או שפנים) לזולת.
לפי מה שהתפרסם בגליון העולם הזה.
שהופיע השבוע לפני 25 שנה היה מונח זה
בשימושו של האדם מימים ימימה, או, כפי
שניסח זאת בעל האימרות טוסבראהינדי:
״אדם לאדם -זאב,
אדם לחווה -שפן!״

לפני חודשים רבים על־ידי המתנחל אלימים
העצני, ומאז היה התיק רדום. אך העצני חזר
והטריד את המישטרה. עד שנכנעה לו.

השבדים: לבטל
את הפנסיה!

כהכנה לכך הוא ניצח באחרונה על יצירה אחרת של ואגנר.
המערכה האחרונה של זיגפריד. בתיזמורת של פאריס,
שאותה הוא מנהל. היצירה זכתה בשבחים מופלגים של
הביקורת. כל היצירות האלה מבוססות על המיתוס הלאומי
הגרמני הקדום.

תצלום ראש1ן

ועד עובדי בל״ל, שקיבל יעוץ מישפטי בעניין,
עומד להודיע על תביעה נוספת מההנהלה:
ביטול מיידי של הפנסיה המשולמת לארנסט
יפת.
עד כה תבע לואי רוט, ידר הוועד, רק את התפמרותם של
האחראים לשעחדיה.

תי גי נןיך

סוללות נגד פיחות
פרס עצבני
שימעון פרם מגלה עצבנות רבה בכל הנוגע
לפרשה האיראנית.
בייחוד מעכירים את רוחו הפירסומיס על כך שהוא היה
נתון במשך תקופה ארוכה להשפעתו הגמורה של יעקב
נימרודי, ואחר־כך. כשהשתחרר ממנה, התחיל להאמין
בעיניים עצומות בעמירם ניר.

מחפשים דירה ליפת
מתווך־נכסים יהודי ניו־ייורקי מחפש דירה
לארנסט יפת ולשושנה וינר. הוא נתבקש
למצוא ״דירה נוחה, במחיר של עד מילית דולר,
רצוי במנהטן.״

פס״ד חחה יער:1
ינתר נר 100 עמודים
פסק־הדין במישפטן של חווה יערי ואביבה
גרנות, שיינתן ביום החמישי, השבוע,
ישתרע על פני יותר מ-ססג עמודים.
במיסדרונות בית־המישפט אומרים, בי
בגלל היקף העבודה, התחלקו ביניהם השופטים
בכתיבה.

אין ועידה בחרות
התבדו התחזיות הראשוניות, שכינוס מחנה־שתן
בחרות ת ת את כינוס מושבה השני של
ועידת-המיסלגה. נראה שאץ כל סיכוי
שהוועידה תתכנס בתוך פחות מחודשיים.
עובדה זו מעוררת מנוכה במצודת־זאב, שכן בעוד פחות
מחודשיים, ב־ 9במרס, תמלא שנה שלמה מאז נפתחה
הוועידה, שנקטעה בפיצוץ.

נימרודי משתוקק להתראיין יעקב נימרודי מתר אחרי רישתות־טלוויזיה
בארצות־הבדית, בבקשה להתראיין אצלן. את
הראיונות הוא מבטיח להעניק ברגע שיקבל
אישור לכך מיתשליס, אבל אישור כזה מתעכב.
אך גם כך אין הוא מאכזב את התיקשורת: נימרודי הוא
המקור לידיעה המרעישה, שהתפרסמה השבוע בדבר, לפיה
לפיה העביר יו׳׳ר הפרלמנט האיראני, האיית־ללה
רפסנג׳אני, רשימה של 80״מתונים״ בצמרת האיראנית,
לידי דויד קימחי ורוברט מקפרליץ. את הרשימה מסר
האיית־אללה בפגישה שנערכה לפני שנה, בביתו הלונדוני
של נימרודי. ברשימה היה גם שמו של אחמד תומייני. בנו
של מנהיג המהפכה הישיש.
המישטרה נטפלת לסמל
אזרח רמת־גני הוזמן בשבוע שעבר לחקירה
במישטרה, מפני שענד את סמל המועצה
לשלום ישראלי-פלסטיני.
נגד עונדי הסמל, שבו שלובים הדגל הישראלי והדגל
הפלסטיני, היתה כבר בעבר הסתה ימנית, בנימוק שזהו
.דגל אש׳׳ף״ .אך לפני יותר משנה נמסרה למישטרה הנחיה
ממישרדו של היועץ המישפטי לממשלה, שקבעה כי בסמל
אין כל פסול.

התלונה נגד עונד הסמל, אהוד שפיגל, הוגשה

יבואן סוללות מבניי־ברק הציע בראשית השבוע
הצעה מפתה ביותר לבל לקוחותיו: ביטוח נגד
פיחות.
משה הורוביץ, הבעלים של ״בזק סוללות״,
הבטיח ללקוחות שיספק את הזמנותיהם
העתידיות, שיימסרו עד רגע הפיחות, במחירים
שיקליים קבועים.

גגיש: הפרוייקט
הגדור ביותר
בעת הדיון בבקשה לצדעיכוב־יציאה מהארץ נגד הקבלן
אחרון שלום גניש, גילה פרקליטו, עורך־הדין יצחק לאלו,
כי גניש נסע לחו״ל כדי לקנות מתושב זר שטח קרקע
גדול מאוד בארץ.

אם תתבצע העיסקה, יבנה גניש במקום את
הפרוייקט הגדול ביותר שבנה עד כד״ גדול ,
אפילו מ״לב העיד׳ בהרצליה.

יפת השתכר פי
חמישה יותר מנשיא
ארצות־הברית
השבוע פורסמו המשכורות המעודכנות
של בעלי התפקידים הבכירים באר־צות־הברית,
והדבר מאפשר השוואה עם
משכורתו של ארנסט יפת.
לעומת משכורתו האחרונה של יפת,
מיליון דולר לשנה, משתכר נשיא ארצות־הברית
רק 200 אלף דולר לשנה.
סגן־הנשיא מקבל 115 אלף דולר לשנה
— כשליש מן הפנסיה של יפת אחרי
התפטרותו.
חברי־הקבינט בארצות־הברית מקבלים
בשנה 99,500 דולר, מנכ״ליס 89,500
דולר, מנהלי רשויות ממלכתיות 82,550
דולר, יו״ר בית־הנבחרים 115,800 דולר,
חברי הסנאט ובית-הנבחרים 89,500 דולר
(פי שלושה יותר מאשר המשכורת המעודכנת
של הח״כים בישראל) ,נשיא בית-
המישפט העליון 115,000 דולר, ושופטי
בית-המישפט המחוזי 95,000 דולר לשנה.

בין קזדש לחדל
ענף יצוא חדש מארץ הקודש: סיפרי-קודש
לקהילות יהודיות.
המו״ל החרדי דויד זילברשלג, בעל ההוצאה התפוצה, ייצא
באחרונה ספרים בערך כולל של מיליון דולר. עיקר
ההזמנות היו מצרפת, דרום־אפריקה וגיברלטר.
הביקוש הוא במיוחד לש״ס, שולחן עדור, פרשנות תורנית
ביידיש והגדות־לפסח בנוסח דו־לשוני: עברית ואנגלית.

זהו תצלומו הראשון של חנון־השב״כ
יוסי(״גימל״) גינוסר, שצולם השבוע בכינוס
הפעילים של מחנה אריאל שתן. שרון
הוא שמינה את גינוסר כמנהל מכון־
הייצוא.

חיפה נגד בל״ל
לאווירה הציבורית הקשה נגד בל״ל יש גם גילויים מוזרים:
חיפאים רבים משוכנעים כי במישטרה אין מתרגשים
מניסיון הפריצה שאירע בשבת לפנות־בוקר בחדר־הכספות
של סניף הבנק בכרמל, ומסבירים זאת בשימחה לאידו של
הבנק. עוד אומרים בחיפה, שהתיקשורת, מאותה הסיבה,
לא סיקרה כראוי את ההרס שנגרם לסניף בפיצוץ.

לשמועות החיפאיות אץ כל שחר, אך הן
מעידות על השפל שאליו הגיעה תדמיתו של
הבנק.

שבחו את שיכמן
בהסתדרות העובדים הלאומיים שורר כעם רב
על כך שאיש מחברי הכנסת או השתם של
חרות, מלבד אחד, לא טרח לבוא להלוויתו של
שבתאי שיכמן המנוח, ביום הראשון השבוע.
שיכמן היה ח״כ בכנסות הרביעית והחמישית. עסקן ותיק
בהסתדרות העובדים הלאומיים. ועד יומו האחרון מנכ״ל
חברת־הבניה שלד״ סלע. מבין נבחרי חרות בא להלוויה רק
אליעזר שוסטק.

ינאי לוקח קברני־מישנה
בגלל ביקוש גדול באירופה למערכות אל־פסק, למיני
ולמקרו מחשבים, המיוצרים בחברת טנסור. החליטה
החברה להעביר חלק ממערך־הייצור שלה לקבלני־מישנה.
המהנדס יגאל ינאי. איש החברה, היפנה חלקים מן העבודה
לקבלנים שציודם עמד מובטל, בגלל הצימצום בהזמנות
מערכת־הביטחון. כך הוא מצליח לעמוד בהזמנות ולייצר
בסדרות גדולות במחיר מינימאלי.

שוטרים סמויים במוניות
בארנמים בראש
פסטיבל ואגנר
המנצח דניאל בארנבוים. שכיכב באירועי היובל של
התיזמורת הפילהרמונית, מתכונן עתה לפסטיבל אחר
— לכבוד ריכארד ואגנר, המלחין שיצירותיו אסורות על
התיזמורת הישראלית.

בעוד שנה עומד בארנבוים לנצח על רביעיית־האופרות
של ואגנר ,״טבעת הניבלונגים׳׳,
בפסטיבל הגדול בעיר־בירתו של פולחן־ואגנר,
ביירויט שבגרמניה.

כמה נהגי־מוניות בקו השרות ירושלינדתליאביב קיבלו
לאחרונה דוחות תנועה שנרשמו על־ידי שוטרים סמויים,
שהתחזו לנוסעים. כעת בודקים הנהגים את נוסעיהם בשבע
עיניים, וגם מקפידים לנהוג במהירות מרגיזה להפליא.

בית־תוכנה בצרות
אחד מבתי־התובנה הגדולים בארץ, המתמחה בתוכנות
עיסקיות, נקלע לקשיים.

כעריכת ז״יודא י״וימ;

במדינה העם יפת בריבוע
יפת הלד• אך
תורת י 8ת חוכגת.
יחד עם העילית
הכלכלית והחברתית

ף• אסון שלנו זה המענקים
1 האמריקאיים. כל זמן שזה בשביל
נשק ובשביל תשתית, אז זה בסדר.
אבל ברגע שמחלקים את זה להעלאת
רמת־החיים, הורסים את החברה שלנו!״
מי אמר מישפט זה ומתי? ארנסט
יפת.
ההטפה הנמלצת נאמרה ב־,1986
בראיון לעיתונאי ישעיהו בן־פורת בידיעות
אחרונות.
היה זה אותו ארנסט יפת, יושב ראש
מועצת־המנהלים של בנק לאומי, ומי
שהחליט לפני יותר משנה לקחת לעצמו
תואר נוסף :״מנהל כללי ראשי״.
״מר בנק״ ,כך הוא כונה על־ידי
פוליטיקאים, עסקנים, בנקאים ואנשי־עסקים.
אותו
יפת, שדאג למהות ולמוסר
החברה, שטען כי כספים אמריקאיים
להעלאת רמת־המיחיה גורמים הרס
חברתי — אותו יפת קיבל מבנק
לאומי, בפרישתו, פיצויים בסך 4
מיליון דולר, ופנסיה חודשית בסך 30
אלף דולר. וגם זאת, רק לאחר עמידה

קשוחה על המקח, שבמהלכה דרש הרבה
יותר. בעצם: כיפליים.
אותו ארנסט יפת הוא גם האיש
שגרם לזעזוע העמוק ביותר שעבר אי־פעם
על הבנקאות הישראלית. הוא
האיש שבגללו חברי מועצת־המנהלים
של בל״ל מתפטרים האחד אחרי השני.
הוא האיש שקיבל משכורת של
מיליון דולר לשנה, הוא האיש שהוציא
10 אלפים דולר לשנה למשקאות
חריפים ולסיגארים, הוא האיש שהיה
טס לסופי שבוע לפאריס, על חשבון
הבנק, כמובן.
שיקר בעדות
^ וא האיש שקנה את ביתו מה!
1בנק, בחצי משוויו האמיתי.
הוא האיש שהיה נואם בכל תחילת
שנה, במועדון התעשייתי־מיסחרי, ומטיף
להידוק־החגורה.
הוא גם האיש שוועדת־בייסקי
קבעה במפורש כי הוא אחד האחראים

הבית מ־ח 1ב דנין 20
באחד בספטמבר 1969 רכש ״בנק לאומי״ את הבית ברחוג דנין
20 בתל-אביב. הבית, הנמצא בשכונת הווילות הקרויה ״שיכון
צמרת״ ,מאחורי ״בית החייל״ ,נרכש לצייד מגורים עבור ארנסט
יפת ומישפחתו.
ביולי 1977 העייד שמאי את הבית ב־ 1.3מיליון לירות. בעבור
חצי שנה החליט יושב-ראש מועצת־המנהליס של ״בנק לאומי״
לקנות את הבית עבור מישפחתו. יפת שילם עבורו רק 720 אלף
לירות.
מיום שנכנסה מישפחת יפת להתגורר ברחוב דנין, ועד היום
שבו קנה יפת את הבית, לא שילמה המישפחה את חשבונות
אחזקת״הבית: לא טלפון, לא מים, לא חשמל, ואף לא עבור אחזקת
הגינה.
הבנק דאג מדי כמה שנים להשקיע בשיפוץ הווילה. כמו, למשל,
התקנת מיזוג־אוויר מרכזי. בבנק מספרים, שבאחת הפעמים
שבהן החליטו לסייד את הווילה, ביקש יפת לצבוע את ביתו שלוש
פעמים מחדש תוך שבועיים. הטענה לא היתה נגד הביצוע, אלא
שהצבע אינו מוצא חן בעיני בני״המישפתה.
טענה נוספת נגד יפת: הוא בכל הנראה לא שילם מס על הרווח
שבין השווי האמיתי של הבית לבין המחיר ששולם .״בנק לאומי־שילם
מס*רווחי־הון לפי השווי האמיתי, ולמעשה ניזוק פעמיים.
פעם בהפרשי־המחירים שבין הקניה למכירה, ופעם נוספת בתשלום
המס.

העיקריים לוויסות מניות הבנקים ול־מפולת.
בעמוד
294 של הדוח שלה קובעת
ועדת־בייסקי׳ ,כי היא מעדיפה
את גירסת שר־האוצר, יורם ארידור,
ומנכ״ל האוצר, עזרא סרן, על גירסת
יפת, לגבי שיחה שהתנהלה בין השלושה.
הוועדה גם קבעה כי מרדכי
אינהורן, מנכ״ל הבנק, לא יכול היה
לתמיד בגירסתו של יפת.
ארנסט יפת העיד לפני הוועדה וטען
כי בנק לאומי החליט להפסיק את
הוויסות, ואילו שר־האוצר ביקש ממנו
להמשיד.
יפת ציטט מיכתב שכתב ליצחק
שמיר, אחרי התפטרותו של ארידור, ש־לפייו
ארידור דרש ממנו שלא לרדת מן
הוויסות. אבל יפת שכח לצטט בוועדה
את המיכתב הסודי ששלח לנגיד בנק
ישראל, ושם לא הזכיר כל שיחה שכזו
עם ארידור.י
למעשה, קבעה הוועדה כי ארנסט
יפת שיקר בעדותו.
בוועדה התברר עוד, כי יפת המציא
גירסה אחרי משבר־המניות, והכין מיב־תב
שעליו ביסס עלילה שלמה, שהתפוצצה
בוועדת־בייסקי.
באותו דוח, בעמוד ,182 קובעת הוועדה
כי בנק דיסקונט ובנק לאומי
ביצעו עסקות פיקטיביות, שהיו כרוכות
בהחלפת מניות ביניהם, וכתוצאה
מכך המאזנים בשני הבנקים אינם
משקפים אל־נכון את מצב ההון שלהם.
הבנקים הללו, קובעת הוועדה, הסתירו
את הפחתת ההון, שנקבעה מהיותם
מחזיקים באמצעות אחר את מניות־עצ־מם.
האיש
שעל בנק לאומי באותם
ימים היה ארנסט יפת.
ועוד מן הדוח. בעמוד 183 נאמר כי
הבנקים הציגו לפני הוועדה את עיס־קות־ההחלפה
באופן שאינו תואם את
המציאות.
ובעמוד 77 קובעת ועדת־בייסקי, כי
הגורם שהביא לוויסות המניות הבנקאיות
היה החלטת הבנקים לעשות כן.
״אנו מבקשים להבהיר מסקנה זו,״ נאמר
בדוח ,״הבנקים נכנסו לתהליך הוויסות
מבלי שנתבקשו, ובוודאי מבלי
שאולצו לעשות כן על־ידי רשות כלש

יפת הלך — אך היפתיזם נשאר
וחוגג.
התוכנית הכלכלית החדשה, שעליה
החליטה הממשלה השבוע, נושאת את
התווית המובהקת של ארנסט יפת ובני
מעמדו. היא תואמת את ההשקפות
והאינטרסים של שיכבת העשירים
במרינה, המבקשים להדק את החגודה
של הציבור הרחב.
אין זה מיקרה שאת התוכנית הזאת
בישל שימעון פרס, ושכמה מראשי
תנועת החרות מסתייגים ממנה. כדי
לבצע בארץ תוכנית ״ימנית״ ,דרושה
התערבות מאסיבית של ה״שמאל״ ,כי
מיפלגת העבודה היא בעלת ההון הגדולה
במדינה, באמצעות חברת העובדים,
בעוד שתנועת החרות היא תנועה
פופוליסטית היונקת את כוחה מן
השכבות המקופחות.
לכן נדם קולו של ראש הממשלה,
יצחק שמיר, ונשמע ברמה קולו של
שר החוץ, שימעון פרס. תפקיד הביצוע
הוטל כרגיל על מזכ״ל ההסתדרות,
שליח חברת העובדים בקרב ציבור
העובדים.
התוכנית נועדה להגדיל את ריווחי
השיכבה העשירה ביותר, תוך שימוש
בסיסמות יפות כמו ״צמיחה״ ו״יצי־בות״.
דבר
אחד לא נפגע: תקציב הביטחון
האדיר. יצחק רבין הוא עכשיו האיש
החזק בממשלה, וכאשר הוא אומר לא
— אין כוח בממשלה שיוכל לקחת
ממנו גרוש. לכן לא קוצץ תקציב
הממשלה כולה ולא תהיה שום רפורמה.
הכל יישאר כמו שהיה, רק יפת
חסר.

פרשת הנשק
מרם משקרים
מוח ישראלי המציא את
התיחבומים, ויד ישראלית
לקחה את המיליונים
זה היה ברור מהרגע הראשון:
בפרשת הנשק לאיראן והסיוע
לחבורות־הרצח בניקראגואה משקרים
הכל — ישראלים ואמריקאים, שרים
וזוטרים, פוליטיקאים ופקידים, אזרחים,
חיילים, סוחרי־נשק וקאובויים.
עכשיו, לאט־לאט, מתרומם המסך
ומתגלים השקרים.
לא בישראל, כמובן. כי בישראל אין
חוקה ואין חוק, אין דין ואין דיין, אין
פיקוח פרלמנטרי אמיתי ואין חובה של
אנשי־ציבור להגיד לאזרחים את האמת.
אולם בארצות־הברית קיימים כל
אלה, והשקרים מתחילים להתפוצץ.
גם פרם, גם רגן. השבוע פירסם
הבית הלבן מיסמך מדהים בחתימת ג׳ון
פוינדקסטר, מי שהיה ראש המועצה
הלאומית לביטחון מטעם הנשיא.
התוכן העיקרי: היוזמה לעיסקות־הנשק
עם איראן באה מישראל. הדוחף
היה שימעון פרס, באמצעות השליח
שלו (עמירם ניר, ששמו לא הוזכר
במיסמך).
המיסמך הזה נושא תאריך שהקדים
בהרבה את התפוצצות הפרשה. משמע:
הוא לא נכתב כדי לגלגל את האחריות
לכישלון, אלא דווקא מתוך אמונה
שתהיה הצלחה.
הנימוקים שניתנו במיסמך לביצוע
העיסקה: התוכנית הישראלית לעזור
ל״חוגים מתונים״ בצמרת המישטר של
חומייני, והבטחת הישראלים שבדרך זו
ניתן לשחרר את בני־הערובה האמרי
קאיים
בלבנון.
הפירסום הפך לא רק את שימעון
פרס לשקרן, אלא גם את הנשיא רונלד

רגן עצמו. שהרי רגן נשבע לציבורי
האמריקאי שלא עלה על דעתו לשחד
את הטרוריסטים למען שיחרור בני־הערובה.
דעת־הקהל האמריקאית אינה
סובלת רעיון כזה.
בד בבד עם פירסום זה באה שורה
שלמה של הדלפות אחרות. עיקר
תוכנן: גם הרעיון המחוכם לגבות מן
האיראנים מחיר מופרז ולהעביר חלק
מן הכסף לקונטראס בניקראגואה נולד
במוח ישראלי.
גילוי נוסף: הרבה מיליונים מן הכסף
שהוכנס לחשבון הישראלי בשווייץ
נעלמו, ולא הגיעו כלל לידי ממשלת־ישראל
ו/או ממשלת ארצות־הברית ו/
או הקונטראס. הרמז: הם הגיעו לכיסיהם
של סוחרי־הנשק הישראליים**
ושותפיהם, או נגנבו סתם.
קופות פוליטיות סמויות. הגילויים
עצמם לא יכלו לבוא כאפתעה
לישראלים, המכירים את הנפשות הפועלות
בעלילה.
תחבולה כמו השיטה להעברת הכסף
לקונטראס אופיינית לדרכי־המוד
שבה של אנשים מסויימים בחוגי ה־שילטון
בישראל. סביר מאוד להניח כי
התחכמות זו נולדה במוח ישראלי, י ל * *
במוח של קאובוי פרימיטיבי כמו
הסגן־אלוף אוליבר נורת, עמיתו האמריקאי
של ניר. היא גם לא מתאימה
כל־כך לניר עצמו. בחוגי־הצמרת ניחשו
שנולדה במוחו הפורה של דויד
קימחי.
גם בהעלמת המיליונים לא היתה
אפתעה גדולה. מן הרגע הראשון לחשו
בחוגים מסויימים בירושלים כי סביר
להניח שחלק מן הכסף הגיע לקופות
מיפלגתיות סמויות בישראל, ושחלק״
אחר נכנס לכיסיהם של סוחרי״הנשק
וידידיהם.
־ הדבר מסביר גם את הלהיטות
הישראלית לדחוף לביצוע עיסקות־הנשק.
כל הנימוקים שהופיעו בתזכיר
הפקיד האמריקאי מופרכים מעיקרם,
ואינם עומדים במיבחן־ההגיון של אדם
יותר חכם מאשר רונלד רגן וקבוצת
הקאובויים שבמרתף הבית הלבן. הם
נועדו לפתות אנשים פשוטים. יותר״*
ויותר נראה כי המניע העיקרי לביצוע
כל העסקות האלה היה פשוט וגס:
להרוויח כסף. כסף למערכת־הביטחון,
כסף לסוחרים פרטיים חביבי־השילטון,
כסף לקופות פוליטיות
סמויות.
טססים סחיטה. שאלה אחרת
היא מדוע פירסם הבית הלבן את
המיסמכים האלה דווקא עכשיו. גם—׳
יצחק שמיר וגם שימעון פרס, שחזרו
השבוע על שקריהם הקודמים, למרות
שכבר התבדו והופרכו לעיני כל,
טענו: רוצים לגלגל את האחריות על
ישראל.
המניע מסובך יותר. במשך כל
ההשתלשלות עד כה טושטש באר־צות־הברית
חלקה של ישראל בפרשה*..
היתה לכך סיבה פשוטה :״ידידי ישראל״
שולטים בקונגרס ובכלי־התיק־שורת,
והם דאגו לכך. היעד
להתקפתם היה הנשיא האמריקאי.
על־ירי הטלת האחריות על ישראל,
מבקש הבית הלבן להשתיק את הגורמים
האלה. הוא רומז להם: כראי לכם—
לגנוז את כל הפרשה, כי ישראל תהיה
הניזוקה העיקרית. זהו טכסיס של
סחיטה, על רקע פנימי.
כנגד נסיון זה טוענים יריבי הנשיא
ירירי־ישראל: לא חשוב מה חלקה של
ישראל בפרשה, האחריות היא של הנשיא
.״אי־אפשר לפתות את ממשלת
ארצות־הברית!״ אמר סנאטור חשוב.
ואם התפתתה: האשמה היא שלה.
ברור כי אזרח אמריקאי צריך להפנות
את טענותיו והאשמותיו כלפי
הנשיא של ארצו.
לא כן האזרח הישראלי: הטענות
וההאשמות שלו צריכות להיות מכוו-״י
נות לעבר ממשלתו — זו שלפני
הרוטציה וזו שלאחריה.
אולם בישראל אין איש מתייחס
לכך ברצינות.

(המשך בעמוד )37

רונית אנטלר י-

העולם הז ה 2576

חגד! 1
זה 1הקצה שד הקצה ש ד הקרחון. אבל איפה הקרחון?

החוק! סול המדינה

^ רנס יפת אינו שעיר״לעזאזל של פרשת־הבנקים,
כשם שאריאל שרון־ לא היה שעיר־לעזאזל
של מילחמת־הלבנון.
שעיר־לעזאזל הוא בעל־חיים חף־מפשע, ש־בני־ארם
מעמיסים עליו את חטאיהם, ושולחים
אותו לגווע במידבר.
גם זה וגם זה אינו נכון לגבי יפת, כשם שלאהיה נכון לגבי שרון. יפת הוא האשם מס׳ 1למה
שקרה לבנקאות, כשם שאריאל שרון היה האשם
מס׳ 1למה שאירע במילחמת־הלבנון. יפת לא
נשלח לגווע במידבר, וגם לא שרון. שניהם
הסתדרו טוב מאוד.
ובכל זאת דומה יפת, כפי שדמה שרון, לשעיר
ההוא מבחינה אחת: הועמסו עליו החטאים של
כולם, של כל המערכת.

אפשר לדבר עליו בלי סוף ותוך כדי
כך להשכיח את חלקם של כל האחרים.

זהו הטריק הישן של ״תיפסו את הגנב!״
הגנבים ממקדים את כל תשומת־הלב במישהו,
מצטרפים לרדיפה אחריו, צועקים בקולי־קולות
— וכך הם עצמם ניצלים.

״תיפסו את יפת!״ צועקים המנהלים,
הפוליטיקאים, הכלכלנים, הפקידים הבכירים,
העיתונאים וכל השאר, וכך הם
מקווים — בצדק — להציל את עצמם.
^ אמת היא שפרשת יפת אינה אלא הקצה
( 1של הקרחון.
הקצה עצמו זה אשר יפת הוא החוד העליון

אוכלת במיסעדות משלה, קונה בחנויות
משלה(בחו״ל) ,יושבת במטוסים
במחלקה משלה, נפגשת באירועים משלה,
מדברת בעגה משלה (תערובת
לבנטינית של עברית קלוקלת ואנגלית
קלוקלת, מין יידיש חדשה).
זהו המעמד החדש, אשר ארנסט יפת הוא נציגו
המובהק. לכן ניתן לו כל מה שניתן לו, בסודיות
הרגילה, שלא היתה סודית בקרב המעמד עצמו.
ורק אחרי שקמה צעקה נוראה בציבור, נאלצו
שאר בני המעמד להעמיד פנים כאילו הם מקריבים
אותו ומגנים אותו.

איש לא ידע. איש אינו אחראי. איש
אינו אשם. אילו ידעו אז...
בן־יקיר, יפת. אך אם צריכים להשמיץ אותו

ריאל שרון לא ערך את מילחמת־הלבנון
\ 1לבדו.
יתכן שהוא הגה את הרעיון, ושהוא היה הכוח
המניע. אבל יחד איתו פעלו ראש־ממשלה, שרים
ופוליטיקאים אחרים, אלופים, אנשי־מודיעין,
פקידים בכירים, דיפלומטים, מיזרחנים, עיתונאים
ועוד.

והתוצאה העיקרית: שום לקח לא
הופק. שום מסקנה לא הוסקה.

אך יש סיבה עמוקה יותר: הסולידריות
של בני המעמד החדש, הרגשת־השותפות
של כל חלקי ישראל־אקם-
טרא.

המערכת הפוליטית, הצבאית, המודיעינית,
האקדמית והעיתונאית לא השתנתה כמלוא
הנימה. הכל נשאר על מקומו בשלום, מוכן ומזומן
לבצע את הטיפשות הבאה, שתהיה גרועה מפשע.

כך גם לגבי ארנסט יפת.

די לצעוק כמה סיסמות נגד יפת, די לבעוט בו
כמה בעיטות(זה לא כואב לו, כי גופו עטוף בכמה
מיליוני שטרות ירוקים).

הפרשה תיגמר, הכל יישכח, ודד
,מערכת תמשיך לתפקד כפי שתיפקדה
עד עכשיו.

^ כן היה כדאי למערכת לתת לארנסט יפת
) פיצויים אגדתיים כאלה, ופנסיה דמיונית
׳ כזאת. אילו פעל מאחורי הקלעים תככן גאוני,
יורשו של מאקיאוולי, היה מציע לחברי מועצת-
המנהלים של בל״ל לתת ליפת ארבעה מיליוני
דולארים כפיצויים, ו־ 30 אלף דולארים כפנסיה
חודשית.

עצם החוצפה ועזות־המצח הטמונים
באתנן זה, עצם גודלה של שערוריה זו,
הזועקת לשמיים, הבטיחו את השגת
המטרה: הסחת הדעת מדברים שהם
חמורים לעין־שיעור יותר.
ולראיה: אין איש בודק עתה את פעולת
הבנקים, את מעשיהם בעשרים השנים האחרונות,
את התפקיד הרה־האסון שהם מילאו ועדיין
_ ממלאים בחיי המדינה.
מקללים את יפת. ואיך אפשר אחרת?
יפת הנבל, יפת החמסן, יפת רודף־הבצע, יפת
המתפלש במותרות.

ישראל־אקסטרא, על פוליטיקאית וכלכלניה
ועיתונאיה, מדברת בלי־הרף על השכר הגבוה של
העובד הישראלי, ההורס את כושר־התחרות של
המשק הישראלי. לא עברה שנה בתולדות ישראל
מבלי שחבורה זו(הכוללת גם את ראשי המשק
ההסתדרותי הענקי) תפתח בזעקה גדולה בנוסח:
הצילו את המשק! הורידו את השכר! הקפיאו את
תוספת־היוקר!

פשר למצוא סיבות פשוטות לקשר־ה־השתקה
סביב התפקיד החמסני שמילאו
הבנקים.
הפוליטיקאים זקוקים לתרומות. העיתונות
זקוקה למודעות. ראשי־הכלכלה זקוקים לאשראי
ולא רצו להרגיז את נותני האשראי. האק־
״ רמאים משרתים את בעלי-העוצמה. לכולם היתה
׳ סיבה טובה לשתוק.

י -התוצאה היא שכל המערכת יצאה זכאית.
(מלבד מנחם בגין, ששפט את עצמו ושגזר על
עצמו מאסר־עולם).

וממילא: הכל נשאר על מקומו בשלום.
שום לקח לא הופק. שום דבר לא
תיקן•

הריבית הישראלית מהווה מזה זמן
רב אסון לכלכלה הישראלית. היא פוגעת
קשה בכושר-התחרות של מים־
עלים, הנאלצים להתחרות עם מיפעלים
בארצות שבהן הריבית נמוכה הרבה
יותר.

אך על הריבית לא דיבר איש.

כל אלה היו אשמים. אך ברגע המכריע
הוטל הכל־הכל על אריאל שרון,
האיש האחד־והיחיד האשם בכל.

י יתכן שהוא אחראי יותר מכל אדם אחר למה
שקרה במערכת הבנקאות. אבל יחד עימו פעלו
מאות בנקאים בכירים אחרים, שרים ופוליטיקאים
אחרים, חברי ועדת״הכספים של הכנסת,
פקידים בכירים, אנשי בנק ישראל, אנשי האוצר,
כלכלנים מיקצועיים, עיתונאים, עורכי־דין,
רואי־חשבון.
כל אלה אשמים. אך ברגע המכריע השכילו
להטיל את הכל־הכל על ארנסט יפת.
התוצאה היא שכל המערכת יצאה זכאית. איש
-לא נענש. איש לא הואשם.

זקוק לאשראי. בלי אשראי אין ייצוא, אין ייצור,
אין כלום.
לאשראי יש מחיר. קוראים לו ריבית. הריבית
היא חלק מעלות הייצור. גובה הריבית משפיע
במישרין על כושר־התחרות של הייצור.

שלו — הוא מעמדם של כל המנהלים בבנק הזה
וברוב הבנקים האחרים.

איש לא התנגד לתנאים האגדתיים
שניתנו ליפת כפרם על התמוטטות
המניות, בגלל סיבה פשוטה בתכלית:
גובה התנאים של יפת קובע גם את
גובה התנאים של כל האחרים.

אם נקבע כי אחד ארנסט יפת שווה ביום
ההתפוטרות שלו 8.1מיליון דולר (הפיצויים
והיוון הפנסיה) — כי אז נקבע גם אוטומטית כמה
שווים עמיתיו בבנק זה ובבנקים האחרים. ולא רק
הם, אלא גם מנהלי המיפעלים הממלכתיים,
ההסתדרותיים וה״פרטיים״ ,והפוליטיקאים והאלופים
המקווים להיכנס מחר לנעליהם.
לא נקבעו כאן רק התנאים הכלכליים של איש
אחר, וגם לא של קבוצה קטנה של עמיתיו. מה
שנקבע כאן הוא הסטאטוס הכלכלי של כל
המעמד החברתי, שארנסט יפת מייצג אותו.

לא איש אחד, לא עשרות, לא מאות,
אלא מעמד של אלפים.

זהו המעמד שקם במדינת־ישראל עם קומה,
ששמו כמו ישורון והבועט עתה בכל ערך חברתי.

כל המעמד, הכולל את ראשי המשק
הציבורי והפרטי, ראשי המנגנון הממלכתי,
ראשי המימסד הפוליטי והצבאי,
ראשי האקדמיה והתיקשורת.

ץ הו מעמד שניתק את עצמו בהדרגה מן העם,
( והמהווה עתה עם בפני עצמו. לא ישראל
הראשונה, אלא ישראל הראשונה־אקסטרא.
ישראל־אקסטרא זו אינה באה בכלל במגע עם
ישראל האחרת — הראשונה, השניה והשלישית
— מלבד הפוליטיקאים, הנאלצים מדי פעם
לרדת אל העם, לנשק תינוקות ולהחניף להמונים
במימונות.

מלבד אלה, חיה ישראל־אקסטרא זו
בעולם משלה, גרה בשכונות משלה,

קצת כדי להציל את המעמד עצמו, ההכרח לא
יגונה.
3 קצה י,קרחון, אבל אין זה הקרחון עצ־
1מו. והוא ־!בוי מתחת לפני המים, והוא גדול
ומסוכן. הוא יכול להטביע את ישראל כולה, כשם
שהקרחון ההוא הטביע את האוניה טיטאניק.
הקרחון הוא תיפקוד הבנקים בכלכלה הישראלית.
זהו
נושא שאין מדברים עליו בישראל. סביבו
יש קשר של שתיקה, שלא רק גדולי־המשק
שותפים לו, אלא גם הכלכלנים, הפוליטיקאים,
העיתונאים, רואי״החשבון ושאר המעורבים.

זהי

הבנקים הישראליים אינם החמצן של
המדינה, ומעולם לא היו. הם היו החנקן
של המדינה.

מאז שנות ה־ ,60 ואולי עוד לפני כן, החלה
הבנקאות לצמוח כמו צמח בזבזני, הגוזל את
הקרקע והאוויר מכל שאר הצמחים. היא גדלה
ותפחה, בלי כל יחס לשאר חלקי המשק.

המשכורות של המנהלים, שהחלו אז
גדלות כמו גידולים ממאירים, היו רק
סימפטום אחד של המחלה. כמוהם
צמחו סניפי-בנקים בכל פינת־רחובות
כמו פיטריות, שניים־שלושה במקום
אחד. צמחו בנייני-הפאר, צמחו המאזנים
המנופחים.

לא רק בצמרת צמחו המשכורות, אלא גם
בתחתית. לא פעם קיבלה נערה מתחילה מאחרי
דלפק של בנק משכורת גבוהה מזו של פועל
מיומן אחרי 20 שנות־עבודה מפרכת, בבית־חרושת
ללא מיזוג־אוויר.

ן* ל זה לא צמח בחלל ריק. הכסף הדרוש בא
מאיזשהו מקום. הוא בא משאר ענפי המשק.
ובעיקר מענפי־המשק היצרניים.
הכסף הוא אכן החמצן של הכלכלה. הייצור

ארנסט יפת ועמיתיו נמצאים במרכז המעמר
הזה. ככל ששמנו, כן גדל שיגעוו״הגדלות שלהם.
הם דימו את עצמם כשותפים לגדולי הבנקאים
בעולם, לגדולי העשירים ברחבי־תבל. הם התחילו
לחלום חלומות מטורפים.
אות־האזהרה הגדול הראשון היה פרשת יעקוב
לוינסון. כאשר פוצץ העולם הזה את הפרשה
הזאת, קמה זעקה גדולה — אך תוך כמה שבועות
התאחד המעמד, ובאמצעות מכשיריו(המישטרה,
העיתונות, הפוליטיקאים) כוסה הכל בשמיכה
עבה. שיגעון־הגדלות של לוינסון, שהתחיל
להקים לעצמו אימפריה כלכלית פרטית בחו״ל,
הוסתר.

אפשר לומר שלוינסון התאבד כדי
להציל את המעמד.

אחר־כך באה ההתמוטטות הגדולה של מניות־הבנקים.
המדינה נאלצה לקחת הון־עתק מכיסי
אזרחיה, כדי לכסות את החובות שנבעו מטירוף־
המערכות של הבנקים.
היה אז סביר שתקום קריאה ציבורית גדולה
להלאמת הבנקים — לא רק הלאמת ההפסדים,
אלא גם הלאמת הרכוש, הנכסים והעסקים.
אולם קריאה זו לא הושמעה (מלבד בשבועון
זה) .מדוע? מפני שכל חברי המעמד וסוכניו,
כלכלניו ופוליטיקאיו, פקידיו ועיתונאיה חשו
לעזרת המעמד הנצור.

עכשיו קורה אותו הדבר שוב.
העיתון הארץ פוצץ את פרשת יפת. קמה
צעקה גדולה. הכל מתריעים, מגנים, מאשימים.
יש פסטיבל תיקשורתי.

חברי הממשלה, חברי ועדת־הכספים
של הכנסת, ראשי הסוכנות היהודית,
אנשי ״בנק ישראל״ והפיקוח על הבנקים,
הכלכלנים והעיתונאים הכלכליים
— כל מי שצריכים היו לדעת, לבקר,
לפקוח עין ולחשוף — מכריזים עכשיו
שלא ידעו, לא שמעו, לא ראו, לא הריחו.
זה בסדר. אין מה לדאוג. איש לא ייענש, שום
דבר לא יתוקן.

המעמד החדש יכול להמשיך לחגוג.

* 8ב ג 1י *:

לשושנה איו מזר. ואם רא וגברים
שבח״ה. אחד נהרג במידחמה- .
השני נבטו מסרטן. השריש
כמעט התמוטט. והרביעי הוא יפת
נים פה ושם, לרוב עם נשים נשואות
ומזכירות.
שושנה פתחה לפניו עולם חדש.
היא ערכה לו היכרות עם בעלי־ההון
מפראנקפורט, והוא נכנס למה שנקרא
בארץ החברה הגבוהה.
בין השניים התלקחה אהבה גדולה.
כשבנה שיף את מלון דיפלומט בתל-
אביב, הם בנו לעצמם דירה בקומה ה־
17 של הבניין. לשם הובאו רהיטים
מפוארים מפראנקפורט, כלי־חרסינה ושאר
אביזרי החברה האירופית. הם
התחילו לארח ולהתארח, לבלוט בכל
אירוע חברתי חשוב.
הדבר לא מצא חן בעיני אשתו —

שושנה וארנפט במהומה בנמל־התעופה
בין אלה לאיילה

#710^ 17
** ה קרה לארנסט יפת? איר הפך
^ /גבר ייקי סולידי, בן למישפחה
שמרנית ומכובדת, בנקאי בן בנקאים,
לדמות כמעט בוהמית, הבורחת מפני
העיתונאים והמסתלקת מן הארץ
במחתרת, בחשכת־לילה?
כרגיל במיקרים כאלה, הנטיה
הכללית היא לקרוא ״חפש את האשה!״
בצדק או שלא בצרק, מייחסים רבים
ממכריו של יפת את השינוי הדראסטי
שחל באישיותו לדמותה של האשה
שהיתה לצידו בנמל־התעופה בלוד:
שושנה.
יתכן שהאישום נובע מריעות קדומות,
שמקורן עוד בסיפור אדם וחווה,
הנחש והתפוח. אבל דמותה של שושנה
קליין־וינר־שיף־וינר עמדה השבוע במרכז
תשומת־הלב הלאומית.

למרות זאת אפוף עברה של האשה
מיסתורין. הסיפור המלא לא סופר
מעולם. שושנה עצמה אינה אוהבת את
החשיפה. מעולם לא התראיינה.
אפון אחרי אפון
**ץ ושנה קליין נולדה לפני 50
שנה ביוגוסלוויה. היא גדלה בנתניה,
שם עבד אביה המנוח כעובד
העיריה. כבר בצעירותה קרה המיקרה
הטראגי שהשפיע על כל חייה. טייס
צעיר, שאותו אהבה בכל ליבה, נפל
במילחמה.
אחרי זה הכירה בנתניה תייר מגרמניה,
ניצול־שואה בשם וולף וינר.

נ טי רונ ת
ביום השבת, בשעה ארבע אחר״הצהריים, טיל־פנתי
אל ארנסט יפת בדירתו שבמיגדלי־דויד.
התפתחה בינינו שיחה#׳ ,במהלכה הצעתי לו דרכים
שונות להתבטא מעל דפי העולם הזה לגליון
השבוע.
יפת, מיבטא ייקי כבד ונימוסים כנ״ל, הודיע לי
תחילה שגזר על עצמו שתיקה בימים אלה. אחר־כך
התפתחה בינינו שיחה. הנה משפטים נבחרים ממנה:
יפת :״בקרוב אשמח להתראיין אצלר, גבירתי.
כעת אני לא מתראיין. מאז האיש ההוא מידיעות
אחרונות...״
אני :״סליחה?״
יפת :״האיש ההוא שריאיין אותי מידיעות.
אני :״אתה מתכוון ודאי לשייקה בן־פורת״...
יפת :״נו, כן. מאז לא התראייגתי. ביחור לא על
עגייניי הפרטיים או הכספיים. אבל אתם כבר
כתבתם עליי השבוע! רחל המרחלת!״
אני :״אין לי עניין לשאול אותר בדיוק על
ענייניך הכספיים, מכיוון שאיני מבינה בזה.״
יפת :״על זה. גבירתי, אני גם לא מוכן לדברו״
אני- :זה נראה לך ודאי קטנוני. חטטני אולי?״
יפת :״את זה את אמרת! אבל טוב שאמרת! אני
מבטיח לך לדבר בקרוב״.
השיחה התמשכה, ובסיכומה הגענו להבנה והסכמה
שנמשיך בשיחתנו מקץ שעתיים. יפת לא
הזכיר אף ברמז שהוא ייעדר מהבית בעוד שעתיים,
ולא יהיה בארץ מקץ כמה שעות. כשטילפנתי
שנית. כבר לא היה בבית.
בינתיים הגיע מידע למערכת העולם הזה
שהוזמנו זוג כרטיסי־טיסה עבור יפת וידידתו,
שושנה וינר, לחצות. בטיסה 001 לניו־יורק,
אחרי השעה 10 בלילה ניהלתי שיחה ממושכת

שושנה נישאה לו ועזבה את הארץ,
בדרך לגרמניה.
השניים התחילו מלא־כלום. היתה
להם מיסעדה קטנה בפראנקפורט, שם
מכרו נקניקיות. לאט־לאט טיפסו
למעלה, עסקו בנכסי־דלא־ניידי, התעשרו.
נולדו להם שני ילדים, בן ובת.
אר שוב קרה אסון. הבעל לקה
בסרטן־המעיים ונפטר. היא נשארה
אלמנה צעירה, והפעם גם עשירה.
לפני 15 שנים הגיעה לאחד
מביקוריה בארץ, לבושה כתמיד במיטב
האופנה. היא באה לירושלים,
ושם הכירה את חיים שיף.
עד אז היה חיים שיף אדם לא־חב־רותי
במיוחד. הוא חי בנפרד מאשתו,
איילה, אם בנו היחידי. הוא ניהל רומא־

הזוג רכש וילה בלתי־גמורה בשכונת
תל־בנימין ברמת־גן, והמשיך בבניה
כדי להפכה לווילה של חלומות. שושנה
הסתובבה במכונית אולדסמוביל
מפוארת שהובאה מגרמניה, כשהיא
מלווה על־ידי הכלב האהוב עליה,
קושקוש, מתנת השגריר המצרי הרא
שוו, סעד מורתאדה. היא גם החליפה
את שמה, ואימצה לעצמה רישמית את
השם שיף.
בתקופה זו, כשהיה נדמה שהכל
מושלם, לא הפסיקה איילה להטריד
את שושנה במישפטים בכל בתי־ה־מישפט
בארץ. המישפטים היו בין איילה
וחיים, כשהנושא הוא גירושין וכסף.
אולם איילה השתמשה בהם כדי
לנגח את יריבתה, וטענה ש שו שנ ה ^
אינה אוהבת בעצם את חיים, אלא רק

עדיין — של חיים שיף, איילה,
המבוגרת ממנה בכמה שנים. למרות
שהיא נפרדה משיף לפני 18 שנים, לא
השלימה האשה החוקית עם המתחרה.
היתה לכך סיבה פשוטה. איילה
ידעה כי שושנה מתכוונת להיות
לגברת שיף, כמעט בכל מחיר. איילה
לא רצתה׳להתגרש. מה גם שנודע לאיילה
כי שושנה שמה את ידה על
צרור מניות של מלונות שיף. גם
היחסים בין דובי, בנה של איילה, ובין
אביו התקלקלו.
שלוש פעמים ניסתה שושנה להביא
לחיים בן. לשווא. גם פה רדפה אותה
הטראגדיה. בפעם השלישית הגיעה עד
לחודש השביעי של הריונה. העובר
מת. אז כבר עברה שושנה את גיל ה•
,40 והיא סיכנה את חייה כדי ללדת.

ה מי 1111־ 1ת

עם שושנה דגר, שהיתה טרודה כנראה בסידורים
האחרונים לפני הטיסה, שכן קו־הטלפון שלה היה
עסוק במשך כל הערב. השיחה החלה בטון עדין
ועברה לסיגנון נינוח.
הנה קטעים נבחרים מהשיחה לתוך הלילה,
שהסתיימה חצי שעה לפני שנראתה בנמל־התעופה
בן־גוריון בחברת יפת, בדרך לניו״יורק.
אני :״קבעתי עם ארנסט יפת שנשוחח במשך
הערב. אני מבקשת שתעזרי לי לאתר אותו״.
דינר (בתדהמה) :״אבל מאיפה אני יודעת
איפה הוא?״
אני :״הוא לא נמצא בבית. וסביר להניח שהיכן
שהוא לא יהיה, הוא יתקשר אליך ולא אליי!״
וינר :״למה סביר להגיח ככה? באמת שאין לי
מושג איפה הוא. את לא מאמינה ליי מה קרה? למה
את צריכה אותו כל-כי דחוף? אתם יכולים לשוחח
מחר בבוקר!״
אני :״אנחנו לא יכולים לשוחח מחר בבוקר!
היכן את מציעה לי לחפש אותו?״
וינר. :האמיני לי שאני לא יודעת, הוא לא ארם
שמדווח לאן הוא הולך. הוא ארם סגור כזה, ובימים
האחרונים ...כמה קשה לו ...הוא בכלל נסגר ...הוא
בטח אצל אחד הילדים שלו, לא יורעת איזה מהם,
לשם אני לא יכולה לטלפן״...
אני :״אתם לא צריכים להיפגש בהמשך הערב?״
וינר :״מה פיתאום? אני בכלל מחכה לאורחים
עכשיו: כל רגע הם צריכים להיכנס!״
אני :״ובלילה?״
וינר :״סליחה?״
אני :״אל תהיי כל־כך מזועזעת. לדעתי. סביר

שתיפגשו — בואי נאמר בעוד שעה, שעה וחצי״.
דינר :״לא, מה פיתאום? אשמע ממנו רק בבוקר,
באמת! נו, ספרי לי כבר מה קורה״.
אני :״אספר לך מחר בבוקר.״
וינר :״אני בכלל לא מבעה מה את מתעניינת
בנו. את אוהבת לראיין מפורסמים בתוך בתי-
הסוהר. אנחנו עוד לא שם ...אני ממש מתכוננת
לאורחים!״
אני :״אני משאירה לך מיספר־טלפון, ותדאגי
לכך שיפת ייצור איתי קשת״
וינר :״איזו שאלה? מה המיספר? אני לא חושבת
— בעצם אין כל סיכוי! — שאשמע ממנו לפני
מתר בבוקר. אבל תשאירי את המיספר. ודאי
שאדאג לכך שייצור עימך קשר. את לא מאמעה
לי? נסי גם לחייג אליו הביתה שוב. הוא בטח יגיע,
אין לי מושג מתי. אבל נסי למצוא אותו בבית.״
אני :״קיבלתי את העצה. נמשיך לשוחח בבוקר,
אבל אנא נסי לאתר אותו גם הלילה״.
וינר(מבולבלת). :טוב, בטח. אז נדבר בבוקר.
אני א ...מתעוררת כחדשות. איזה חדשות? ,9
,10 מתי שאת מתעוררת.״א ...שיהיה לך נוח.
להתראות״.
וינר בוודאי קיללה אותי על בל דקה שאני
מעכבת אותה בדרכה לנמל־התעופה בן־גוריון,
ואולי היתה טרודה במלאכת־האריזה האחרונה של
ארבע מיזוודותיה ושל מיזוודותיו של יפת —
שאולי גם שהה עימה בביתה שברמת־גן באותה עת
— היא באמת אשה חכמה. או, לחילופיו —
ערמומית.
אותי, על כל פנים, היא פשוט הצליחה לשכנע.
בגלל פניותיה הנשנות וחוזרות — ״את לא מאדפנד,
ברק ₪
מינה לי האמנתי לה•

שושנה בנמל־התעופה
מעיל־פרווה הפוך

את כספו, ובוגדת בו. פעם גם התפתחה
בין השתיים תיגרת־ידיים ממש בבית-
הקברות, בעת הלוויה מישפחתית.
במהלך המאבק הזה זרקה איילה
שיף, בפעם הראשונה, את הפצצה:
למעשה יש לשושנה רומאן סודי עם

הבנקאי ארנסט יפת.

בלשים
של היריבה

ף• אותו רגע לא האמין איש ל-
*שמועה דמיונית שכזאת. זה נראה
כמו השמצה זדונית, עלילה מטורפת
של אשה קנאית.
כי ארנסט יפת היה גבר נשוי, שקט
וסולידי. שם אשתו היה אלה.
אלה שמטרלינג(״פרפר״ בגרמנית)
הכירה את ארנס יפת כשהיא היתה בת
,13 והוא בן .17 בן־הבנקאים, היורש
של חברת יעקב יפת ושות: היה אדם :
סולידי מלידה, וגם על־פי אופיו.
גם אלה היתה סולידית. כשבגרה,
היתה אחת משתי הנשים היחידות
שהשתתפו בקורס הראשון לדיפלומטים
מטעם מישרד־החוץ־בדרר, עוד
לפני קום המדינה.

אין הבדל גדול יותר מאשר זה
הקיים בין אלה שמטרלינג־יפת ובין
שושנה קליין זינר־שיף־וינר. אלה הת־פתחה
בכיוון עצמאי משלה. היא הת־
*״׳חילה לצייר, לאסוף אליה אנשים מוכים
הזקוקים לעזרה. לא פעם בא
ארנסט הביתה ומצא שם כל מיני
טיפוסים תימהוניים, שאשתו החליטה
לטפל בהם. באחת הישיבות הסוערות
של הנהלת־הבנק נפתחה הדלת, ואלה

באחריות ייקית טיפוסית התמסר יפת
לתפקיד זה — ותוך כדי כך גם התחיל
לטפל בענייניה הכספיים של שושנה.
מן העניין הכספי עברה ההיכרות
לעניינים אישיים יותר. אך איש לא
העלה על דעתו שיש לזה צד אינטימי.
איש — מלבד איילה.
בניגוד לאלה יפת, שחיה בעולם
שלה ושלא העלתה על דעתה קשר בין
בעלה ובין האלמנה העליזה, עלה גם

ה ב רי ח ה
הג דנ ל ה

נמל-התעופה בן־גוריון 11.20 .
בלילה. מוצאי־שבת.
מכונית אמריקאית לבנה, מודל
;81 עוצרת בכניסה לאולס״הנוס-
עים. מאחורי הנהג יושבים הזוג
המדובר ביותר בארץ: ארנסט יפת
ושושנה וינר״שיף.
שושנה יוצאת ראשונה. לבושה
במעיל פרוות״שועל ארוך ומרהיב
ביופיו. היא יוצאת לבדוק את הש טח•
היא נכנסת לאולס-הגוסעים.
יפת נשאר במכונית.
כשהיא מרכיבה מישקפי־שמש
גדולים, היא פוסעת לעבר דלפק
המחלקה הראשונה.
לפתע היא חוזרת בריצה מטו רפת•
..יש המון צלמים בפנים! כל
העיתונות שם! אני לא יוצאת!״
היא צועקת לעבר יפת.
נכנסת למכונית וסוגרת את הדלת.
יפת,
בקור-רוח ייקי מסורתי, יו צא
מן המכונית. הנהג בעיקבותיו.
הוא מחפש עבורו עגלה, להעמיס
סע לעבר דלת־הכניסה לאילם ה עליה
את המיזוודות.
(אינני מזהה אותו. הפעם האח נוסעים.
״אדוני, לאן אתה נוסע!״
רונה שראיתי את ארנסט יפת הי-
״אני נוסע לניו־יורק״.
תה לפני יותר משנה .״מר בנק״ הו ״אתה
בורח מהארץ!״
פיע אז כעד בוועדת-החקירה לווי ״לא,
מה פיתאים! אני נוסע כל
סות מניות״הבנקים. כשהוא נכנס
לאולם, עבר מין רחש משונה בין שבועיים!״
״מה יש לך לומר על הפנסיה
הנוכחים. היתה דממה. הכל התייחסו
אליו בכבוד. הוא היה לבוש שלך!״
״אין לי תגובה״.
היטב. חליפה מחוייטת. רציני.
״מתי אתה מתכוון לחזור!״
״אחרי ימים ספורים״.
זקוף. נראה גבוה יותר. חזק יותר.
יפת והנהג צועדים לעבר דלפק
מכובד מאוד.
עכשיו הוא נראה אחרת. שפוף. המחלקה הראשונה. מסביב קהל
נמוך במשהו. לא בוטח בעצמו. מ שאינו מזהה ברגע הראשון את
הסס. נושא את המיזוודות בעצמו, האיש נמוך־הקומה, בעל השיער הכמעט
כמו כולם. דומה לעוד רבים לבן .״הוא לא נראה כל״כך גדול
אחרים, המסתובבים באולם הנוס ומתנשא כמו בישיבות הדירקטו עים.
לרגע אני אומרת לצלם שזה ריון ״,אומרת גברת אחת.
יפת נדחף בין הנוסעים הרבים,
לא האיש, שאותו צריך לצלם.
האיש הזה נראה נמוך יותר, קטן המציפים את נמל-התעופה. נתקל
בעגלות עמוסות, הולך כמי שאינו
רואה את הסובבים אותו.
מגיע לדלפק המחלקה הראשונה
וממתין בתור.
״אולי אדוני מוכן להגיב על גובה
הפנסיה!״ אני שואלת שוב.
״תרשי לי לעבור את הבדיקה,
ולהכניס את המיזוודות שלי״.
יפת מוריד בעצמו, כנראה לרא שונה
בחייו, ארבע מיזוודות שחו רות
גדולות, עשויות עור משובח.
הרבה עודף־מישקל היה לו, ליושב-
ראש הדירקטוריון של בל״ל. הרבה
מיזוודות לנסיעה של ארבעה ימים.
״אדוני
מוכן לומר משהו על גובה
הפנסיה!״ אני מנסה שנית.
״אני אדבר בזמן שאמצא לנכון,
ובמיסגרת שאני אמצא לנכון״.
״אולי בכל זאת כמה מילים!
מצפים ממך לתגובה!״ וכמו בתקליט
שחוק, הוא חוזר על עצמו.
״אני אדבר בזמן שאמצא לנכון
ובמיסגרת שאני אמצא לנכון״.
הנהג נזכר לפתע ששושנה עדיין

יותר. איש אחר. הנסיבות אחרות.
שם, באולם בנק טפחות בירושלים,
הוא נראה כמי שיודע היטב את
דרכו. מסוכך בעדת עורכי-דין,
שהם גם חברי-דירקטוריון. בחברים
מן הבנק. מוקף ביטחון. כאן
הוא נראה נטוש, שונה, אומלל
במשהו).
יפת לובש מיכנסיים אפורים
ומיקטורן כחול, חולצה לבנה ועני בה.
המעיל העליון על הזרוע. הוא
עוזר לנהג להעמיס את ארבע ה-
מיזוודות הגדולות שברשותו, ופו

מסרה את המיזוודות שלה.
מישהו מן המקורבים רץ להביא
אותה.
בין האנשים המצטופפים לראות
את בעל -1000 הדולר־ליום עוברים
חבר-הכנסת מאיר שיטרית ורעייתו,
רותי.
״מה קורה כאן!״ שואל שיטרית.
״יפת בורח מהארץ ״,צועקים
האנשים.
שושנה וינר״שיף מגיעה. היא
לובשת חצאית-עור שחורה, סוודר
חום שחור ומגפיים שחורים.
על הצוואר -ענק גדול מזהב.
מעיל-הפרווה מנקר־העיניים מקו פל
על זרועה כשהוא הפוך. עכשיו
רואים רק את הביטנה. היא נותנת
ליפת את המיזוודות שלה. שלוש
בטיספר.
שושנה אינה מדברת מילה. לפתע
היא מגלה, בתור למחלקה ה ראשונה,
זוג צעיר הממתין. דתיים.
״אתם לגיו־יורק!״ היא שואלת.

הם נוחו באופן בהול 3חששו
מבני צו עינוב־יציאה -או
איש לא ביקש כלל צו כזה!

יפת שולח את מיזוודותיו
7מיזוודות ל־ 4ימים

שלו. זה היה בנק• לאומי לישראל,
והאיש שטיפל בהלוואתו היה, כמובן,
ארנסט יפת.

מיזוודה מלאה
בדולארים

יפת מרים את מיזוודותיו ליד הדלפק
בפעם הראשונה בעצמו
^יפת נכנסה וחילקה לכל אחד מן
׳ י הנוכחים ורד.
־ י הקשר בין ארנסט יפת ובין שושנה
וינר התחיל בעניין עסקי. כאשר מת
וינר, בעלה של שושנה, הסתבר כי
מינה את יפת כמוציא־לפועל של
צוואתו וכאפוטרופוס של שני הילדים.

עלה הדבר במוחה של איילה שיף. כי
איילה, בניגוד לאלה, היא אשה ממולחת
וארצית, עורכת־דין מנוסה, והיא
ארבה לשושנה מאחורי כל פינה. קרוב
לוודאי שגם שכרה בלשים כדי לעקוב
אחרי צרתה.
כל זה קרה בשעה שחיים ושושנה

היו, למראית עין, זוג מאושר, שנראה
ביחד בכל אירוע, ושהכל המתינו
לנישואיהם בשעה טובה אחרי גירושיו
של חיים.
עסקיו של חיים עברו תנודות
קשות, עלו וירדו לסירוגין, ולא פעם
היה זקוק להלוואות ענקיות מן הבנק

ן * גירושין של

חיים שיף מאיילה
( \ עמדו לצאת סוף־סוף לפועל,
ושושנה עמדה להגשים את חלומה
ולהיות לגברת שיף הרישמית.
באחד הדיונים המישפטיים, שנערכו
בירושלים, היה ההסכם מוכן. חיים
שיף הגיע לדיון הסופי כשבידו מיז־

כן, הם משיבים .״גם אנחנו. ניפגש
למעלה״.
הבחור הצעיר, שהביא את השניים,
עומד ליד שושנה .״תראה מה
קורה לנו לעת זיקנה ״,היא לוחשת.
הצעיר אינו מגיב. מאוחר יותר
סיפר שהוא אינו הנהג של יפת.
הוא קרוב-מישפחה של שושנה.
״יש לו די כסף לכרטיס,״ צועקת
אחת הנוסעות. יפת קר-רוח. אינו
מגיב. גומר את הסידורים האחרונים.
משלם מס-נמל בשקלים,
וקורא לשושנה.
הוא משאיר בידו תיק״עור ש חור
בלבד.
שני שוטרים מתנדבים להוביל
את הזוג לעבר המדרגות הנעות.
מישהו פולט :״אין מה לדאוג,
הוא לא יכיל לצאת מן הארץ. יש
נגדו צו איסור־יציאה!״
וינר-שיף ויפת אינם מגיבים. הם
פוסעים בזהירות. לא ממהרים.
״אדוני מוכן אולי להגיב על
הפירסומים על גובה הפנסיה!״ אני
מנסה שוב.
״אני אדבר בזמן שאמצא לנכון.
אני אדבר בזמן שאמצא לנכון. אני
אדבר בזמן שאמצא לנכון״.
והזוג נבלע במעלה המדרגות
הנעות.
בחור צעיר, העובר בקירבת
מקום, מספר שבתו של יפת גרה
אצלם בקיבוץ־אורים .״היא בכלל
לא נראית בת״עשירים. דווקא נח מדה.
כזאת זרוקה״.
הצעיר שהביא את השניים ממ תין.
אולי בכל זאת צדקו הטוענים,
שיש למעלה צו איסור״יציאה מן
הארץ. כעבור כמה דקות הוא נעלם
לכיוון מכוניתו. המכונית הלבנה,
שעמדה יותר משעה וחצי במקום
שבו אסור לחנות. גם הערב שום
שוטר לא העלה על דעתו לרשום
ליושב-ראש מועצת־המנהלים של
בל״ל דוח״חנייה.

רונית אגסלר
וודה, ובה מיליון דולר במזומנים. אולם
ברגע האחרון התחרטה איילה. וטענה
שרצתה רק להיווכח אם הוא רציני.
הכסף סודר על־יד שושנה. ויתכן כי
נעזרה בשרותיו האדיבים של ארנסט
יפת.
בה בשעה שהמשולש חיים־איילה־שושנה
התחבט בענייני הגרושין של
חיים שיף, עסק משולש אחר בגירושיו
של ארנסט יפת. היה צד פיקאנטי
להקבלה מוזרה זו: צלע אחד היה זהה
בשני המשולשים גם יחד. מול המשולש
שושנה־חיים־איילה עמד המשולש
(המשך בעמוד )40

כתבה: שולמית יריב, צילם: עבי טי — 9

יהודה שהרבני ,26 ,מנהל•
מכירות: יפת בנאדם גדול — ככה
רוצה יותר. אין לבוא בטענות אליו,
אלא אל ההמון, ולאלה שידעו ושתקו.
אם אני רוצה אלף דולר ליום? לי יש
מספיק.

לעבוד על בנק לאומי זה דבר גדול!
מגיע לו פרס־נובל בכלכלה נכונה. עם
1000 דולר ביד הייתי מזמין את פנינה
רוזנבלום לערב.

ריבקה מודדו ,67 ,עקרת־בית:

אבא כהן ,53 ,סוכן־עיתונות:

נגד, נגד, נגד! מזל שיש עיתונאים,
שיגלו כאלה פשעים. ממשכורת שיש
לו ליום אחד, הייתי חיה חודשיים,
ומשכורת של חודש אחד משלימה את
החסר לי לדירה.

כולם זה מאפייה אחת גדולה. דולצין
עצמו שותף, אני מאשים אותו כי חתם
על נייר ריק ונתן ליפת למלא. הייתי
תורם 900 דולר לזקנים ונכים וחי
ממאה.

שמואל בכר ,33 ,עובד ..בנק
לאומי״ :אני המום ונפעם מהסכום.

אהובה ביטון ,23 ,מזכירה: לא

אני לא מוכן לקבל דבר כזה, ולא
מסוגל לקלוט את גודל האסון — וזה
אסון, אני באופן קבוע נמצא באוברדראפט
אדיר.

שלמה מלאך ,35 ,חבר ועד
ב,.בנק לאומי״ :צריך ועדת־חקירה
שתבדוק את כל האינטרסנטים בדי־רקטריון,
ושתבדוק אם יש היבטים
פליליים. אני מרוויח 700 דולר בחודש,
אין לי מושג מה עושים באלף דולר
ליום.

10י

דידי ג׳ראח ,22 ,חייל משוחרר:
מי שמצליח לרמות כמו יפת ולצאת
נקי, ראוי להערצה. הוא גאון. סוף־סוף
יש משהו שמרוויח יותר מהבבא סאלי.
אגב, מה עם תוספת־היוקר?

גבריאל פוליקר ,72 ,פנסיונר:
אני בטוח שיפת לא היחידי שמקבל
כל־כך הרבה. הוא ניצל את העובדה
שאף אחד לא הפריע לו. אפשר
להשתגע מסכום כזה — הייתי מסרב
לקחת.

דויד שמאי ,28 ,נהג מונית: הכי
הצחיק אותי שהוא הוריד לגרושה שלו
את המזונות, סיפר לה סיפור שהוא
גימלאי. תן לי להיות כזה גימלאי, ואני
יוצא היום לפנסיה וזורק את המונית
לים!

ויקטור עמירה ,51 ,פועל: נתנו
לו, והוא בלי בושה לקח. זאת רמאות
גדולה. האנשים האלה בבנקים כולם
רמאים. כל־כך הרבה כסף שזה לא
יאומן. אני מרוויח לחודש חצי ממה
שהוא מקבל ליום, וזה לא מספיק לו.

פנינה רוזנבלום ,32 ,נערת זו
שמעתי
על זה בכלל. בלי לדעת הרבה,
נראה לי שהוא ממש גדול. צריך להיות
מוכשר כדי למצוץ כל־כך הרבה כסף.
אם לי היו סכומים כאלה, לא הייתי
נשארת בארץ.

הר: שחיתות. בגלל אחד כזה נקניק
הפסדתי המון כסף במניות הבנקים.
זאת ממש חוצפה. עם אלף דולר ליום
הייתי נוסעת לחו״ל, קונה בגדים
ותורמת לעניים.

יוספה מאיר ,20 ,מובטלת: מה
זה? אני לא מכירה אותו. אני לא קוראת
עיתונים, אבל הייתי יודעת מה לעשות
בסכום כזה: הולכת לבית־קפה, מבזבזת,
קונה בגדים, נוסעת לטייל וקונה
אוטו.

מירי אלקהל ,27 ,סוכנת־מכי־

רות: זו שחיתות. בנאדם שמטיף
לקיצוצים בתקציב של אחרים לא יכול
להרשות לעצמו לקחת כל־כך הרבה.
אני הייתי אוגרת הכסף וקונה דירה.

לא שמעתי בכלל על הפרשה. אני
קורא עיתונים, אבל לא שמתי לב.
בבוכטה כזאת הייתי קונה אוטו, נוסע
לחוץ לארץ ומבזבז כל הזמן.

אילן פינצי ,37 ,טכנאי־שינייס:
שישרף עם הכסף ביחד! זו בושה
וחרפה, במצב הכלכלי של היום. אני
מאשים את הממשלה והבנק — כולם
ידעו ושתקו. גם עם אלף דולר ליום
הייתי ממשיך לעבוד. לא יכול לשבת
בבית.

שרגא בן־עמי ,50 ,עורך־דין:
כולם מושחתים, ללא קשר מיפלגתי,
אבל המושחת מכולם הוא חלציו״*.
שערוריה כזאת, שוד כזה עוד לא היה,
אפילו לא אצל לוינסון. אין לי שום
רצון •בכסף, זה משחית את הבן־אדם!

שלמה מנוח ,77 ,פנסיונר: גם אני
וגם הוא נקבל חלקת־קבר של מטר
וחצי, אז מה הוא, הגנב, צריך כל־כך
הרבה? זה נחש, לא יהודי. זה ליכלוך,
זבל. לא רוצה אלף דולר ליום, מה
אעשה עם כל־כך הרבה?

אורלי בנימין ,18 ,פקידה ב״בנק
דיסקונט״ :אני לא בדיוק מתעניינת
בזה. שמעתי שהוא ברח מהארץ. זה
בדיוק מה שאני הייתי עושה עם כל־כך
הרבה כסף. מזמן כבר לא הייתי נמצאתי״

ציון אלגרסי ,34 ,סקיד: הוא התנהג
כדיקטטור בלי שום פיקוח. הלוואי ״־
והיו עוד כמו וירשובסקי. חייבים להעמיד
מבקר על המוסדות כמו הבנקים,
כור וסולל־בונה. אלה כולם מאפיונ־רים.
אלף דולר ליום? הלוואי עליי!

עדך מישאל־בזק
ברחובות תל־אביב
נדי לעמוד
על יחס הציבור
שי אבן־טוב ,15 ,תיכוניסט: זו
ממש גניבה, זה שובר כל אמון במימסד.
— אילו היו לי אלף דולר ליום — ביום
.הראשון הייתי קונה סטריאו, אחרי
יומיים מחשב חדש.

30 אלן! דולר לחודש זהו סכום
מופשט. אלן! דולר ליום — זה
מתחיל להיות מוחשי. צוות•
המישאל התמקם השבוע ליד
בניין המינהלה המרכזית של
בל״ל, ושאל את העוברים ושביס
לדעתם על הפרשה, ומה
היו עושים אילו קיבלו שכר של
אלף דולר ביום. כולם מסכימים
שזו שערוריה. אחד הציע להעניק
ליפת את פרם־נובל לכלכלה
נכונה, אחר הישווה אותו
לבאבא־סאלי. מה אפשר לעשות
בכסף? רוצים לקנות דירה,
לעצמם או לסבתא, אחרים
משתוקקים לנסוע לחדל,

״תה מ ״ תאתה
א בנ ר כהן ,47 ,עובד מק: הוא
צריך להיכנס לבית־הסוהר. זאת בושה
וחרפה לכולנו שאיפשרנו כזה דבר,
וזאת בושה לו ולבנק, שנתנו לו כאלה
,סכומים.

תמי היימן ,30 ,מעצבת אופנה:

משה היימן 29 ,׳ יצח בגדים: זה
שוד בצהרי־יום. שוד רשמי. זה לא נתפס
בהגיון. זוהי המאפייה של הצווארון
הלבן. איך אפשר לבזבז אלפיה ביום?
הייתי נותן הלוואה למישרד־השיכון.

מיתין סטמטי ,24 ,סוחר בדים,
יי עולה מתורכיה: אני לא בעדו ולא

חנה בצל ,24 ,עובדת במישרד־פירסום:
הוא איש גדול שעשה הרבה

נגדו, אבל מה שבטוח, אצלנו בתורכיה
זה לא יכול לקרות, שמה לא היה לו
סוף טוב. מנהל בנק בתורכיה מרוויח
700 דולר, וזה הרבה כסף.

למדינה, אבל זו שערוריה. זה כסף שלי
שהולך לשמוק אחד. אי־אפשר לאכול
יותר ממה שאני אוכלת, כך שכלום לא
היה משתנה.

הוא לא עבד בשביל הסכום הזה. זה
מוגזם ללא פרופורציה. שיהיה לי קודם
אלף דולר ביום, אחרי זה אתרום לבתי־
״יתומים.

איריס הילל ,21 ,מזכירה: שיהיה
לו לבריאות ושיהיה לו לחולי באותו
הזמן. בסכום כזה הייתי חיה טוב מאוד.
נוסעת לחו״ל, מטיילת,׳ קונה בגדים.

זו תמונה שמשקפת את המצב החברתי
הרקוב שלנו, כל בעלי הסמכויות רקובים.
הנוער מושפע מהשחיתויות וגדל
בצילן — ואלה ינהלו את המדינה בעתיד.

אורית
ספרדי ,21 ,קיבוצניקית:

אלי מאיר ,30 ,יצרף בגדים:כדור

צריכים לקחת לו את הכסף ולחלק
שווה בשווה עם כולם. צריכים להעלות
את משכורות הזוטרים. טוב שחשפו
את זה, בכסף הזה הייתי קונה לסבתא
שלי דירה.

בראש ליפת ולכל מי שנתן לו, כולל
הורוביץ וכל הדירקטוריון, כולל המפקחת
על הבנקים, שזו הפשלה השלישית
שלה! בסכום כזה, הייתי נותן את
מפתחות העסק שלי לקבצן.

ג׳רלד פישר ,60 ,פקיד: צריו
לתלות אותו. זוהי גניבה, גניבה
בעיניים. בתי התארסה אתמול, כך
שיש לי מה לעשות עם סכומים כאלה.
עכשיו אני הולך לבנק לאומי, לראות
מה עם האובר־דראפט.

יהודית פרץ ,46 ,עקרת־בית:
גזלנים. לוקחים את הכסף מהעניים
ונותנים לעשירים, ככה זה תמיד בכסף
של המדינה. עם אלף דולר ליום — מה
שיש לי בחודשיים — הייתי יושבת
בבית־מלון, נוסעת לפאריס וללונדון.

— 11ו

האלוף הפעיל לחצים על העיתון, איזה
בגין אינו אוהב את דני, ואשת־השופט
יורם ארידור, שר האוצר
לשעבר, התבטא השבוע :״מה
רוצים מארנסט יפת? הוא
בסך־הכל מיסכן! יש לו חמישה
ילדים. הוא קיבל חמישה מיליון
דולר. כך שיוצא לכל ילד רק
מיליון אחד״...
שר־החוץ שימעון פרם
מגלה בימים אלה פעילות, כמו
בימיו הטובים, בקשר לתוכנית
הכלכלית. כעת כבר מותר לג
לות
שהוא קפץ לפעילות בעת
המשבר בהכנת התוכנית, בניגוד
נמרץ להמלצותיהם של יוסי

ביילין ואמנון נויבך —

מקורביו. השניים יעצו לו לתת
לליכוד להסתבך בתוכנית. גם
חברי־כנסת מהמערך הצטרפו
להמלצותיהם. פרס לא עמד
בפני הפיתוי או האחריות וזינק
למים.
כנימין נתניהו( ,״בי
יהו,
לא רווה נחת מהמחמאה שהוענקה
לו. ברק הפעיל לחצים
על כותבי המאמר, וניסה להשפיע
לפחות על דחייתו עד אחרי
שייקבע מי יהיה הרמטכ״ל הבא
של צה״ל. ברק העריך שהמחט־אה
שניתנה לו רק תזיק לו

בי״) שהוכתר באחרונה במאמר
של חדשות כמנהיג העתיד של
הליכוד ושדילג, על פי תחזית זו,
על פניהם של אריאל שרון
ודויד לוי בקלי־קלות, טילפן
אל לוי והודיע לו בהולות שאין
לו שום קשר למאמר. הוא לא
שיתף פעולה עם היוזמה לתחזית
זו, ולכן אין לו חלק בכך.
אגב, גם אהוד ברק, שהוכתר
כמנהיג המערך מול נתנ־

במיסגרת חברותו בוועדת״הפנים
של הכנסת, הוזמן, עם חבריו
לוועדה, על־ידי מפקד מחוז תל־אביב
של המישטרה, גבי עמיר,
להתלוות ל״ביקור״ תקופתי
באתרי הפעילות של סמים
וזנות. אין ספק שזה מעניין יותר

הופיע השבוע בכינוס השרים אברהם
שריר, גידעון פת ומשה ניסים נגד
מודעי. אן הוא נראה מנותק במיקצת ממה שהתרחש סביבו,
ובאמצע הנאומים קם -לבש את מעילו העליון -ונטש את האולם.

מנחם סבידוו

ך ך ך 1| 1ך ד לשעבר הנציב של שרות בתי־הסוהר, חגג השבוע את יום הולדתו ה״ 52 במיטעדה
111/ 11/ _ 1 1המארוקאית החדשה קזה־בלנקה. אשתו אליס וחברים רבים שטרחו על המסיבה
הצליחו להפתיעו, ולסחוב אותו ממזכרת״בתיה עד למיסעדה התל־אביבית בתואנות שונות ומשונות. רפי,
נרגש עד מאוד, הודה לחבריו הקרובים, שחיכו לו במקום, ואף אמר כי חשש שעם פיטוריו חבריו יפנו לו
עורף, והוא שמח להיווכח שאין זה כך. שימי תבורי כיבד את סויסה בשיר, ואילו משה טימור, שבא עם
אשתו, נהנה ממטעמי המקום. בתצלום נראה רפי מרים כוסית עם שימעון פוני בעל השפם האדיר, עובד
מכס אשדודי, המזכיר מאוד בצורתו את חברו של סויסה מישל לנקרי, בעל המיסעדה החדשה, שהכין
לסויסה עוגה ענקית ומיוחדת, שנזללה על־ידי האורחים תוך כדי ריקוד משותף עם רקדנית״הבטן. סויסה
הנרגש כתב בספר האורחים של המיסעדה כי ״סוף־סוף יש לי מקום בו אני יכול לשבת בשקט״.

בהמשך המירוץ. לא ברור אם
אכן הוא ניזוק מהתחזית.
הזוג אריאל ולילי שרון
ישב במיזנון־הכנסת וסעד
את ליבו בחברתו של הפרשן
המדיני חנן קריסטל. לפתע
חלף על פניהם נשיא לישכת־המיסחר
דני גילרמן. מובן
שהוא התעכב ושאל לשלומו של
שר־התעשייה־והמיסחר. בשיחה
סיפר גילרמן כי ״(מנחם) בגין
לא אהב אותי!״ גילרמן אף פירט
וסיפר על ההזדמנות שבה כינה
אותו בגין ברישמיות :״מר גילר־מן!״
העיר קריסטל ברוח הימים
האלה :״איזה בגין אינו אוהב
אותך? האבא או הבן?״ שרון,
מושא התקפותיו של בגין־הבן
בימים אלה, פרץ בצחוק והוסיף:
״גם אני רציתי לשאול את אותה
השאלה!״
שרית גרינברג, אחותה
הנאה של גאולה כהן, עסוקה
בימים אלה בהקמת הוסטל
לאסירים משוחררים, וביוזמה חדשה
הקשורה בנשים מוכות.
גרינברג מנסה לגייס לכך ״נשים
של״ .לא תמיד היא נתקלת בהתלהבות
מצידן.
אווירה מישפחתית שררה
בכינוס הסוער שאירגנו שלושת
השרים הליברליים — משה

ניטים, אברהם שריר וגירעון
פת — נגד יצחק
מודעי. שריר הגיע, כמובן, עם
אשתו ריבקה שהגיעה עם
אחותה. אלי קולם לווה באשתו
שושי, פסח גרופר — בבנו
דורון. כולם האזינו לנאומים

| \ ך ן 1ייןךןן צולמה בתמונה זו, בליל-הסילווסטר, כשהיא רוקדת עם הפסיכיאטר הד״ר ריצ׳ארד
קורנהאוזר, שבוע ימים לפני שכרעה ללדת. אתי, עורכת־דין, אשתו של יצחק ליבני,

מי שהיה מנכ״ל רשות״השידור, ילדה בת. היא עדיין לא סיכמה עם בעלה איזה שם לתת לה.

והסתערו על המאכלים הטעימים
שהוגשו.
ומה עשו שתי מזכירותיו
הצעירות של שריר באותו היום?
במהלך העבודה הקדחתנית של
אירגון הכינוס, והעבודה השוטפת
הקשורה במישרדי המיש־פטים
והתיירות, הספיקו השתיים
— סימה אסייג וזיווה
— לבקר במיפעל־סריגים ולהעשיר
את מלתחתן.
חבר־הכנסת בני שליטא
נראה נחפז בעת כינוס
הליברלים הסוער. לאן נחפז?

מאשר מילחמות הליברלים.
רבים תמהו מדוע חגגו
הוריו של השדרן הפופולארי
אלי ישראלי את יום־נישואי־הם
דווקא במלון מיגדל־דניאל
המהודר. הסיבה אינה נעוצה
בנטייתם להתהדר או להתרברב.
בתם החיננית עטרה, האחות
הפחות־מפורסמת עדיין, מונתה
באחרונה כמנהלת יחסי־הציבור
של המלון, וכך היתה להם סיבה
כפולה למסיבה.
דידי מנוסי ניסה להתאושש
מההפתעה שהכינה פנינה
רוזנבלום לאורחיה הרבים,
שבאו לאחל לה מזל־טוב במלאת
לה 32 שנים. משסיימה
רוזנבלום לעכס על הבימה כרק־דנית־בטן,
פלט :״פנינה רוקדת
בדיוק כמו שהיא שרה!״
הזמר צביקה פיק נראה
סוקר ביסודיות את אולם הסי־נרמה,
שבו חגגה רוזנבלום את
יום־הולדתה. הסיבה למראהו ה־דאוג
של פיק נעוצה פשוט בעובדה
שהוא חגג כעבור שבוע
באותו האולם עצמו, מלאת . 15
שנים לפעילותו. לכן סקר את
מסיבתה של רוזנבלום לפרטי־פרטים
טכניים.
אורח נוסף בחגיגת־החגי-
גות של רוזנבלום היה המנצח
דויד קריבושי שעבר תוכנית
בטלוויזיה — מסיבה למסיבה
לממני. קריבושי גם החליף
חברות אחרי חודשים ארוכים,
בהם היה צמוד לצעירה בשם.

לימור.
איאן מקאלן, כוכב
ההצגה דבש פרא, הלהיט
הלוהט ביותר על בימות ניד־יורק,
התראיין בשבוע שעבר
בכל רישתות־הטלוויזיה לרגל
הצלחת ההצגה. מקאלן, שביקר
בשנה שעברה בארץ, נשאל, בין
היתר, האם זה נכון שהקהל הניד
יורקי הוא הקהל הטוב ביותר
בעולם לשחקן. מקאלן נאלץ
לאכזב את המראיין, כשענה•,
״לא, זהו רק הקהל השני בטיבו
בעולם. במקום הראשון נמצא
דווקא הקהל הישראלי!״
מזל-טוב ליורם בר־העולם
הזה 2576

סלע, המישנה ליועץ־המישפטי
לממשלה. הוא מחליף בימים
אלה את רכב־השרד שלו, מודל
,1982 לרכב חדיש־חדיש, מודל
^ 1987 .כמובן.
אתיה שימחה, מי ש-
היתה יועצת ראש־הממשלה ל־מעמר־האשה,
מאמינה כי ניתן
לשלב בין הקידמה לבין ההלכה
גם בתחום מעמד־האשה. שימחה
נפגשה לשם־כך עם שלושה רבנים
ירושלמיים והירצתה לפניהם
על רעיונותיה המהפכניים,
הכוללים עונשים כספיים ועונשים
חמורים ביותר לגברים מכים,
וגברים המסרבים לתת גט
לנשותיהם. מה היתה תגובת הרבנים
על הצעותיה? ״הם שמעו.״״
היא לא סיפרה כלל מה
דעתו של בעלה, שופט השלום
הראשי בירושלים אהרון

שימחה.
מולי שפירא, מנהל

מחלקת־התרבות־והבידור של
גלי־צה״ל, שב לא מכבר משהות
בת שלושה חודשים בארצות-
הברית, על פי הזמנת המימשל
י האמריקאי. שפירא התקשה
לשוב לשיגרת העבודה והחיים
בארץ. אחרי תקופת הסתגלות,

שר לתביעה שהגישה אלה
יפת כנגד בעלה לשעבר, אר־כ
0ט :״אלה, אלה, תראו מה שקורה
לה, מה הבחור עושה לה...
אלה המיסכנה!״
הרב־ח״כ אברהם שפירא
התנזר מהפעילות הקדחתנית
שלו בסוף־השבוע. אפילו בפרשת
משכורות הבנקים לא
עסק. בסוף־השבוע חל יום־הזיכ־רון
לאמו הינדה, שנפטרה לפני
שלוש שנים. שפירא התפלל ל־זיכרה,
ואף עלה לקיברה שבהר־הזיתים.
שני
הח״כים, שוחרי המוסיקה,
נסחפו בלהט השיחה על
חגיגות התיזמורת הפילהרמונית
ונזכרו בכנר פחות־מהולל —
מנחם. בנה של גולדה מאיר.
השניים סיפרו שהאיש הועלה
ממישרת מורה למישרת מנהל,
לכבוד יום־הולדתה של אמו.
בדיעבד הסתבר כי אינו מנהל
טוב יותר מכפי שהיה מורה או
מוסיקאי.
עוגמת־נפש רבה נגרמה
לחלק מהמוני החוגגים, שצבאו
על אולמות־השימחה במלון מפואר
שבהרצליה־פיתוח. החוגגים

ךךיך 1ף ך 1ך | 1ק | (במרכז) השחקן שנראה השבוע בטלוויזיה בסרט רוזלנד באולם*ריקודיס,
י 11 1 1 0 1 /שוהה בארץ לרגל הסרטת האגדה על החתול במגפיים. לווקן ארבעה חתולים
בדירתו, והוא מתכוון לשחק חתול אמיתי. יעזור לו בכך השפם. השבוע ישב בכסית, בחברת משופמים
אחרים: משה איש־כטית, העיתונאי עיטור (״גי עיטור״) גלביץ, השחקן ארנון צדוק ונהגו מאיר סיגורה.
שנגרמה לה אי־נעימות גדולה,
סירבה לאפשר לו להתחיל את
ההופעה באיחור כה ניכר, והעדיפה
לוותר על שרותיו המצחיקים.

1ך 1יו״ר ועדת החוקה״חוק־ומישפט, הופתע לפגוש את ריבקה שריר, אשתו של שר-
\ 1/1המישפטים, שלבשה בדיוק -אבל בדיוק! -סוודר זהה לסוודר שהוא לבש.
השניים רכשו את הסוודרים בצבע שחור־אפור״לבן בחצות מרקס־אנד־ספנסר ברחוב אוקספורד בלונדון.
הוא מארגן מופע מחווה לכבוד
זמר היידיש. לא ברור אם זה
בהשפעת יהודי אמריקה.
שפירא זכה לתישבוחות
על השיר שהשמיע בתכניתו
הפופולארית בילוי נעים, בהק־

בתגובה על איחורו של
דותן, ויתר המלון גם על הופעתה
של הזמרת גלי עטרי, העובדת
עם אותו האמרגן שהיה אחראי
גם להופעתו של דותן. אחרי
לילה רצוף התנצלויות וחיוכים
לעבר האורחים המאוכזבים, שהובטחו
להם בדרן וזמרת ידועים,
חלצה אשת יחסי־הציבור של
המלון, עטרה עזריה, את
נעליה ובשעת״בוקר מוקדמת
ישבה לתנות את צרותיה לפני
מנהל־המלון. לפתע נפתחה הדלת,
והופיע בחדר הזמר המק־סיקאי
אלכרטו. הסתבר שעזריה
שכחה להודיע לו על ביטול
ההופעות. אלברטו היה אמור להנעים
את זמנם של האורחים
שנותרו אחרי ההופעות לארוחת-
בוקר. הזמר, עולה חדש, שהגיעה
עם שריתה אשתו והגיטרה, לא
איבד את העשתונות. בו במקום
החל לפרוט על הגיטרה וסחף את
צוות־המלון ושרידי האורחים לשירה
פרועה ומחיאות־כפיים
קיצביות.

שילמו עבור הופעה מבדרת של
דודו דותן בתוספת ארוחת-
ערב. חיכו, חיכו — ולשווא.
דותן בושש לבוא. רק שעה וחצי
אחרי הזמן המיועד, אחרי שמקצת
האורחים הקימו מהומה

לא רק לפרוות היא נחשבת למילה האח רונה
בתחום הדוגמנות בארץ.
שמה פטרה. שם־מישפחה
היא מסרבת לגלות, והיא מת נוססת
לגבהים מרשימים. המצלמה
מחוללת בה פלאים. פטרה כיצד זינקה לצמרת הדוגמנות ענקית הישראלית בן־לילה! ביום
בהיר אחד נכנסה צעירה בלונדית גבוהה -ענקית! -לחנות*
פרוות וביקשה לרכוש לעצמה פרוות־שועל. בשיחה שהתפתחה
עם הבעלים של החנות, הסתבר כי היא תיירת
משוודיה, שבאה ארצה בעיקבות השמש, וברצונה להישאר
כאן עוד תקופת־מה. מה עושים! הפרוון הימר עליה כדוגמנית
מצויינת לפרוות, ושלח אותה לצילומי-ניסיון על חשבונו.
מאז היא דוגמנית, ולא רק לפרוות.

העולם הזה 2576

דויד פיזנטי

שחקן נבחרת־ישראל בכדורגל, שעבר
לאחרונה משורות הקבוצה הגרמנית
המיקצוענית פ״צ קלן לשורות הפועל תל-אביב, משתלב במהירות
בחיי־הלילה התל-אביביים. השבוע הוא נראה באירוע חברתי,
שנמשך אל תוך הלילה, עם חברה חדשה: רננה דרורי, בת ה״.17
לאורך כל האירוע עמדו השניים וצפו בהופעה, וכשהתקרבו הצלמים
לצלמם, ניסתה רננה להסתתר מאחורי חברה, דויד, ללא הצלחה.
ודרשו את כספם בחזרה, ואחרים
התחילו לנטוש, הופיע דותן
שמח וטוב־לב. הנהלת־המלון,

ישראל כץ, יועצו המקורב
ביותר של השר אריאל
שרון הבריק ביום הראשון,

כשהחליט לספור כמה אנשים
פקדו את כינוס־התמיכה שנערך
לכבוד שרון בגני־התערוכה.
כץ הזמין בדיוק 2600 כיסאות.
לכל הכיסאות המוזמנים, מלבד
,100 היה ביקוש. כלומר: בכינוס
השתתפו, לדבריו 2500 ,מתומכיו
של שרון.
ועוד מהברקותיו של היועץ
המיועד להיות סמנכ״ל ב־מישרד
התעשיה״והמיסחר: בכניסה
קיבלו כל הבאים כרטיסים
צהובים. צירי ועידת־חרות
התבקשו, בנימוס רב, למלא את
פרטיהם. דיילות חינניות סבבו
באולם ואספו את הכרטיסים הצהובים.
ספירה מהירה הוכיחה —
שוב לדיברי כץ — כי עם תומכי
שרון נמנים לפחות 1000
צירים — כמחצית מצירי־הוועי־דה.
כוכב
נולד בכינוס ושמו
דויד מגן. הח׳׳כ מקריית־גת
התגלה כמנחה מיקצועי ביותר.
בסוף הערב גילה יומרות בתחום
השירה, כשזימר בקול גדול את
התיקווה. היו בקהל מי שהמליצו
עליו להנחות את תחרות ה־קדם־אירוויזיון.
אבנר
רגב, מי שהיה
עוזרו הבכיר של מרדכי גור ב־מישרד־הבריאות,
מנסה כיום לקרב
לבבות יהודים וערבים ב־בית־ברל.
רגב מתכוון לזמן את
השר משה ארנס, המופקד על
המיגזר הערבי מטעם הממשלה,
מצד אחר, ואת השר עזר וייצ*
מן, הקרוב לליבם, מצד שני,
לדיון בבעיות הסקטור הערבי
ויחסי ערבים־יהודים בישראל.
עדינה, זוגתו החיננית
של רפי פרבר, מנכ״ל מישרד־התיירות,
שהפך חשוב עוד יותר
מאז התמנה השר הממונה עליו,
אברהם שריר, גם כשר־ה־מישפטים,
סיפרה השבוע כי מעומס
ההזמנות לאירועים, היא
מתעדכנת רק ברקה האחרונה
ממש היכן מתרחש האירוע, ולכבוד
מי הוא נערך, כדי שתרגיש
בעניינים ותו לא.
אחד האנשים שליוו את
פנינה רוזנבלום לביתה, אחרי
מסיבתה הזוהרת בסינרמה,
עדיין אינו יכול להתאושש ממראה
המתנות שהונחתו עליה
מידי מעריצים וירידים. מלבד הבשמים
ותכשירי־קוסמטיקה,
קיבלה רוזנבלום שפע של בגדים
תחתונים.

— דפנה ברק

אריה גלוברזזן:

שאול עמ1ר:

של מ ה הילל:

״החיידקים מצויים בקטעים
רבים של המערכת!״

״תהליו של מפא״יזציה

״׳נורה להיות נזיפה- ,
הם רא בית־מישפט!״

לפני יותר מחודש פירסם הפרופסור אריה גלוברזון
מאוניברסיטת תל״אביב מחקר על משכורתם של בכירי
הבנקאים בארץ.
בעיקבות הפירסום קמה צעקה ציבורית, שגוועה מהר
מאוד. העניין הגיע גם לוועדת״הכספים של הכנסת, וגם
שם היו חברים שלא התייחסו למחקרו של גלוברזון
ברצינות הראויה.
עם פירסום הפנסיה העצומה שארנסט יפת זכה לה,
פניתי לפרופסור גלוברזון שנית.

• איד אתה מרגיש, כמי שהיה הראשון שפוצץ
את פרשת שכרם המופלג של מנהלי־הבנקים?
ההרגשה שלי היא של דיכאון. דיכאון על־כן־ שבחברה
הישראלית צריכים היום הרבה מאמץ והתמדה כדי להביא
למודעות לאמיתות, ומצד שני למען להביא לשיפור החברה.

• איך היתה ההרגשה נוכח ההשמצות האישיות
על טיב המחקר שלך?
אישית לא נפגעתי. לדעתי, ההשמצות היו בעצם ניסיונות־התגוננות
של אינטרסנטים למיניהם. אחת הדרכים המקובלות
• בעולם הפוליטיקה והעסקים היא לחפש דרכים לביטול חומרת
הנושא על־ידי ניסיון של פגיעה באדם עצמו, ובדרר וו לפגוע
במימצאיו.

• למה, לדעתך, לא קיבלו את מימצאיך מייד?
מפני שהמערכת המימסדית הוכיחה בשנים האחרונות שאין

פרשת יפת
לה שום נכונות לטפל ברצינות בבעיות־יסוד של החברה והמשק
הישראלי.

• ממה זה נוכע?
מזה שקרוב לוודאי מצויים החיידקים בקטעים רבים של
המערכת, וכולם אומרים מוטב לשתוק ולא לעורר אותם.

• וכך פעלה, לדעתך, ועדת־הכספים?
ההרגשה שלי בוועדת־הכספים היתה שאני מטריד את מנוחתם
של חברי־הוועדה. חלק מן האנשים היו באמת אסירי־תודה, וציפו
לעזרה להם ולנושא, כדי לטהר קצת את מה שהתרחש בנושא
הבנקאות. היו גם מי שניסו בכל כוחם ללחוץ עליי שאספק להם
נתוגי־רכילות. זו לא היתה כוונתי. והיתה גם קבוצה, אומנם
קטנה־יחסית, שמשום מה לא היה לה נוח מבחינות שונות —
חברתיות, עיסקיות ואולי פוליטיות, שיטפלו בנושא.

• יש לך ציפיות, אחרי פיצוץ פרשת־השכר?
הציפיה היחידה שלי היא שאירוע זה לא בלבד שיזעזע כפי
שעשה, אלא יביא לשיפור ולטיהור מערכות ציבוריות ונתמכות
(רונית אנטלר)
בישראל.

אריאל שרון עשה זאת. הוא הצליח לכנס בגני־התערוכה
בתל־אביב מיני־ועידה. ליד שולחנות ערוכים, באולם
הגדול, התכנסו צירי תנועת-החרות ופעיליה.
על הבימה הנעימה למוזמנים זמרת צעירה בגיטרה.
ראשי״סניפים, ראשי מועצות מקומיות ועיריות, חברי־כנסת
והרבה הרבה עסקנים היו שם.
פגשתי שם גם את שאול עמור, ראש המועצה המקומית
מידל־העמק.
שאלתי אותו מה הוא עושה כאן בכינוס של מחנה־שרון.
באתי לכאן כדי להראות לכולם שנמאס לי, כמו לרבים אחרים
בתנועת־הזזרות, מן הקיפאון השורר בתנועה. קיפאון הגורם
לאובדנה של תנועת־החרות. אני, כמו רוב האנשים כאן, בא
לשמוע על תיקווה ועל בשורה לחידוש הפעילות התנועתית.

תארו לעצמכם שח״כ מרדכי וירשובסקי, למשל, היה
נכנס לחדר־העיתונות בכנסת ופוגש שם את הכתב אמנון
נדב, למשל. תארו לעצמכם שוירשובסקי היה חושב כי
הכתב עושה לו איזה שהוא עוול, ולכן היה מתקיף אותו
וצועק לעברו, בין שאר הקללות, גם ״יא פרענק מלוכלך!״
מה היה קורה כאן! העיתונות היתה משתוללת. היו
מראיינים עשרות אישים, עושים סיקרי״רחוב, למערכות
היו מגיעים אלפי מיכתבים של מיזרחיים נעלבים. כל שר
ובל חבר־כנסת היה מביע בקול רם את הזדעזעותו העמו־__
קה. היו מאלצים אותו לבקש סליחה ומחילה מהכתב, מכל״ ׳-
המיזרחיים בארץ ובגולה ומכל קרוביהם וידידיהם. היה
לוקח חודש לפחות עד שהעניין היה יורד מסדר היום שלנו.
לעומת זאת, כשח״ב צ׳רלי ביטון אומר לכתב קול ישראל,
חיים זיסוביץ ,״יא אשכנזי מלוכלך״ ,מביאים את שניהם
לערב חדש, שם אומר ביטון בקול ענות״חלושה סליחה
והעניין נגמר.
גבירותיי ורבותיי, בני כל העדות, אם זאת לא אפליה
גיזענית מגעילה, מה זה! שאלתי את יו״ר הכנסת, שלמה י*•
הילל, יליד עיראק, איך הוא רואה את העניין, ומה הוא
מתכוון לעשות.

מיפלגות

הכנסת

מזוהה עם מחנה. אני חושב שאם לא יחוסלו המחנות בתנועת־החרות,
תחוסל ומנועה.

אני רואה את העניין בחומרה רבה. מה שאני יכול לעשות
במיסגרת האפשרויות העומדות לרשותי, זה לפנות לוועדת־האתיקה,
שהם יבדקו את העניין וינקטו נגד ח״כ ביטון את
האמצעים העומדים לרשותם. כל זה, כמובן, אם יוכח שאכן הוא
אמר את מה שאמר.

• אכל אתה ממחנה דויד לוי, וכאן שרץ מציג את
כוחו!
אני לא ממחנה דויד לוי, ולא עברתי מחנות. מעולם לא הייתי

• אתה מזהה כאן צירי־ועידה?
אני מזהה גם צירים וגם פעילים. למען האמת, ראיתי כאן
הרבה מאוד צירים. ולא רק ממחנה שרון.

• האירוע הזה יקרב, לדעתך, את כינוס הוועידה?
אני חושב שהוא בהחלט יהיה קטליזטור למנהיגי התנועה
להזדרז ולהכריע. גם אם לא והיה קונסנזוס בץ ארבעת המחנות,
יש להתכנס כבר בחודש הקרוב לוועידה.

• ומה יהיה בה?
אם שואלים אותי, אז אסור שיהיו בה נאומים, ולא בימות.
צריכים לבוא לכאן, לגני התערוכה, להציב קלפיות בלי מיקרו־פונים,
ולקבל הכרעות.
זה הזמן, לרעתי, לעצור את התהליך של המפא״יזציה, העובר
על תנועת־החרות. בגלל ריב מחנות נפל המערך, ועלינו להיזהר
שלא נגיע לאותו המצב. תהליך המעבר מאידיאולוגיה לכיסאולו־
(רונית אנטלר)
גיה בתנועת־החרות מפחיד אותי!

• הוא לא הכחיש את זה בטלוויזיה, לכן אין כאן
ויכוח על הדברים.
טוב, אני בכל אופן צריך לשמוע את זה ממנו, וגם ועדת־האתיקה
תרצה לשמוע ממנו.

• מה האמצעים העומדים לרשות ועדת־האתי־קה?
יכולה
להיות נזיפה גלויה, או משהו כזה. הרי הם לא בית־.
מישפט.

• בלומר, במיקרה הגרוע צ׳רלי ביטון יינזך בצורה
גלויה?
אפשר, כמובן, גס לפנות למישטרה ולהגיש תלונה, אבל אני
(דניאלה שמי)
לא יודע מה תהיה התועלת בכי•

אומר>ם...מה הן אומרות...מה הם אומר הה הן אומרות...מה הם א

דויד אד מ1ן:

דרזר מקרין:

טוביה סער:

]..גרה כישוונות נמו ..ההתרגשות תתפוס אות׳ ..שמיו התלהב מקיום חח־ויטה בשנה שעבדה! יי ערב קריאת פסק־הדין!״ רות מיס־יוניברס בארץ!״
תחרות האירוויזיון 1987 יוצאת לדו־ד. ביום השישי
נקבעו סופית 15 השירים שישתתפו בתחרות הקדם־
אירוויזיון. הזוכה המאושר מבין המשתתפים יזכה לייצג
י את האומה בבלגיה.
כמדי שנה. יש הפתעות בין מי ש״בפנים״ ותלונות נוסח:
.ירידה ברמה״ או ,״ליגה ד׳״ מפי מי שנותרו ב,.חוץ״.
שאלתי את דויד אדמון, המכהן זו השנה השניה כיושב-
ראש ועדת״השופטים, האם הוא מופתע מהתגובות לכאן
ולכאן.
מופתע? לא! תמיד יהיו תלונות. אין בהן שום ממש!

•נשמ עו ת טענות על ירידת יוקרתה של התחרות.
בכך יש ממש?
לא. ניגשו השנה יותר מ־ 500 שירים מתחרים. זה אומנם קצתפחות מיספר המתחרים בשנה שעברה, אולם השנה ניגשו יותר
מתחרים במסלול א׳ ,המחייב יותר, כך שזה מתאזן.

• אתה מכהן זו השנה השניה בתפקיד. הפקת
לקחים מהשנה שעברה?
הפקתי הרבה לקחים! השנה הנהגתי שיטות״השמעה חדשות
בקרב חברי״הוועדולל שיטות יעילות יותר. חוץ מזה ירוצו השנה
השירים המתחרים בשידור־חי, ולא יוקלטו מראש, כשם שהיה
:בשנה שעברה. השיר הזוכה ייבחר בקולותיהם של אלפי אנשים
ולא בקולות בודדים, כך שלא יהיו תלונות בנוגע לזכיה הסופית.
השנה תיערך התחרות בסינרמה, כך שאלפי הצופים שם בצירוף

ביום החמישי, ה״ 15 בינואר ,1987 ינוע פסק־הדין
במישפט שהסעיר את המדינה במשך חודשים רבים,
מישפט יערי-גרנות. אחרי הפוגה קצרה בהתעניינות,
בעזרת מישפט גיתית איזראלוב ופרשת-וענונו, התחיל
הציבור להתעניין במישפט יערי־גרנות, והמהמרים מתחלקים
לשתי קבוצות עיקריות: אלה האומרים כי האשמה
תהיה רצח, ואלה האומרים שהיא תוחלף בהריגה. שאלתי
את עורך-הדין דרור מקרין, שותפה של עורכת״הדין עדנה
קפלן להגנה על חווה יערי, אם הוא ישן בלילות האחרונים.
כן, אני ישן. ההתרגשויות שלי הן, בדרך כלל, בזמן הכנת
התיק, בעת ניהול המישפט ובזמן הסיכומים. כשאני ממתין לפסק־רץ
של לקוח שלי. אני רק ממתין. זה לא אומר, כמובן, שאני
אדיש. זה רק נראה כך. בהשוואה לעדנה קפלן, שלא מפסיקה
לחשוב על העניין אפילו לרגע אחד.

• ,אתה חושב שתשמור על שלוותן ממש עד
לרגע קריאת פם ק-הדץ?

• לאנשי־הבידור זוהי תחרות חשובה במיוחד.
הופעלו עליך לחצים מצד אמנים, או אמרגניהם, או
מקורביהם?
לא, כי עד ליום השישי איש לא ידע מי נמנה עם ועדת־השופטים.
גם על חברותי בוועדה לא ידעו, כך שלא הופעלו
לחצים. איש ודאי לא שיער שאעמוד שנה שניה ברציפות
בראשות־הוועדה.

• כמי שממונה זו השנה השניה על תחרות הקדם־
אירוויזיון, מה אתה עושה בנוגע לביקורת הרבה
,המוטחת בה?
מה אני צריך לעשות? ואם טוענים שהתחרות יצאה מפרו־פורציות
— אז מה? יש הרבה דברים במדינת־ישראל שיצאו
מפרופורציות! הציבור אוהב את התחרות הזאת, וצריך לתת לו מה
שהוא אוהב. יש גם תופעות חיוביות הקשורות לתחרות, כגון גילוי
כישרונות צעירים, כמו ריטה בשנה שעברה. בסך־הכל, זוהי
(דפנה ברק)
תחרות יפה•

יש חברה הנקראת מי ס יוניברס, השייכת לפ אר א מונ ט. זאת

לא. אני מניח שההתרגשות תתפוס אותי בערב שלפני מתן
פסק׳־הדין.

החברה המארגנת את התחרות מדי שנה במקום אחר.
גיל גוטפריד, המנהל את חברת רושייר, העלה רעיון שהתחרות
תתקיים ב־ 1988 בישראל, וזכה בזיכיון לייצג את מיס יוניברס

מישפט יערי

יופי

• אין לד עכשיו מחשבות כמו -חבל שלא עשינו
אירוויזיו בוחרים מנקודות שונות בארץ, ישקפו טוב יותר את הציבור
הישראלי.

ב־ 1988 יכבדו את ישראל בחיטוביהן היפות שבנשי
תבל. בשבוע שעבר כבר ביקרו כאן נציגים בכירים של
החברה המארגנת את תחרות מיס יוניברס השנתית. מטבע
הדברים, הוזכרו שמות של אנשי קולנוע, תיקשורת ויחסי-
ציבור, הקשורים או המנסים להתקשר בדרך זו או אחרת
לתחרות הפופולארית, המשודרת בתחנות־טלוויזיה רבות
ברחבי״תבל.
אחד השמות שטופטפו בקשר היפה והמבוקש הזה הוא
שמו של טוביה סער, מי שהיה מנהל־הטלוויזיה שפרש,
לעסקים פרטיים. שאלתי אותו על תפקידו במערך ההכנות
לקראת האירוע הגדול.

את זה, ומדוע לא אמרנו את זה״ ,וכוי?
לא במיקרה הספציפי הזה. עדנה ואני באמת עשינו את כל מה
שניתן היה לעשות, ונתנו את כל מה שאפשר היה לתת.

• אתה חושב, לפעמים, גם על פם ק*הדין של
אביבה גרנות?
אני משאיר לעורך־הדץ נתן קנת לחשוב עליה. די לי
בקליינטים שלי.

• אתה בבר עובד על תיק חדש?
בוודאי. אני כבר עובד על כמה תיקים חדשים, ביניהם הרצח
בגיבעת־ברנר.

• עורך־יהדין מקרין, ידוע שאתה טיפלת בב־20
תיקי רצח במשך הקריירה המישפטית שלך, וידוע
שמתון* 20 הנאשמים ברצח, אן! אחד לא הורשע
לבסוך ברצח, ואן! אחד מהלקוחות שלד לא קיבר
מאסר־עולם. מה הדג&תך, האם זה סימן לאי־הרשעתה
של חווה יערי ברצח?
הלוואי!

(דניאלה שמי)

בארץ. גוטפריד שכר את שרותיי כאחראי על ההפקה והשידור של
התחרות מטעם מיס יוניברס ומטעם רושייר.

• מה זה אומר לגביך, בימים אלה?
מדובר על הפקדה בקנה־מידה גדול מאוד, ולכן ההתארגנות
מתחילה כבר כעת. לפני כמה ימים ביקרו כאן ג׳ורג׳ הונשר, נשיא
מיס יוניברס ושני סגניו. זה חייב אותי ואת שותפיי להיצמד
אליהם במשך ביקורם. ליווינו אותם לפגישות עם ראש־הממשלה,
שר־החוץ, שר־הביטחון, שר־המישטרה, שר־החינוך, שר־התיק־שורת
וראשי־העיריות של ירושלים ותל־אביב, שכמובן היו
מעוניינים שהתחרות תיערך בתחום שיפוטם. יש להניח שתהיה
התחרות קשה על אתר התחרות.

• איד הגיבה צמרת המדינה על היוזמה?
כולם, ללא יוצא מהכלל, קידמו את הרעיון בברכה. יצחק שמיר
התלהב מכך במיוחד. אל תשכחי ש־ 1988 תהיה שנת ה־40
למדינת ישראל, וזאת דרך נוספת לציין זאת. חוץ מזה, גם בשטח
ההפקה והעשייה יש התלהבות. אומנם, חלק מצוות־ההפקה יגיע
מארצות־הברית, אך עדיין תיוותר פרנסה למכביר גם לישראלים.
(דפנה ברק)
כך שזהו עסק טוב מבחינות רבות עבורנו.

מבעה לן קבלת פמסחמה:

העיר

כל מה שתיכננת לעשות בחופשה -מחכה לך עכשיו בתל אביב: תיאטרונים ובתי קולנוע, מוזיאונים ובתי קפה,
מלונות ומסעדות, טיילת מקסימה וחנויות בלי סוף, מועדוני לילה ופאבים ובילויים של עיר אמיתית.
הנחות במלונות
5כוכבים

הנחות מ-ללסו עד ל 305 נחנדות דיזנגוף סנטו

(לשוהים 2לילות ויותר)

ח פנורמה !יניס״ נ לילות
מוריה פלזה

663311־03
03-299555

41.5ש׳׳וז
57ש׳׳ח

369444־03

52.5ש׳׳ח

244161־03
455281־03
659241־03
415261־03
715715־03
651551־03
650941־03
655118־03
651655־03
242184־03
243277־03
249141־03
246253־03
653721־03

38ש״ח
34.5ש״ח י
34.5עו׳ח
34.5ש״ח
34.5ש״ח
34.5ש׳׳ח
22.5ש־׳ח
25ש״ח
25ש׳׳ח
22.5ש״ח
25ש׳׳ח
25ש׳׳ח
31.5ש״ח
22.5ש׳ח

הו ״ ט -מרכז לטיפוח, פו פו מוי ת בהוויה, מספרת ראש־חדש, אופטיק סנטר,
בולי לב, שורשים -עבודות אמנותינת בעץ, דוכסית -נעלי נשים וערים,
בית אופנה שורית בן ישראל, תו מו מדבקות, הלבשת נשים לה בון טון, הלבשת
סנטר סטאר, הלבשה לנשים ויזז׳ פחז, איתי סטודיו לאופנה, בוטיק בון צ׳אנס,
בגדי לה טוו א״פל, ביגוד או.א.או, ביזאר -אופנה לערים, נ ״ ט שו ביוסי,
בייגל נאש, צליל אלקטרוניקה, ל׳ ־ אופנת נשים וערים.

2תשלומים בכרטיסי אשראי

רמדה קונטיננטל
ברינה פנימית מחוממת

4כוכבים

3כוכבים

בזל טל קונקורד
קאונטרי קלאב
כפר המכביה פרק אורה אמבסדור מוס פלורידה שלום עמי סיטי
מקסים

הנחות מ/0-־ 0ו עד ל׳־ 5ו בנינו נמיר
שובל תעשיות, שוק מטבעות בינלאומי, לאריס נולים ויודאיקה, מצלמת
העיר, פלאש גורדון, ספוטניק, היילין, פור יו, אגט מוינה, חן מתנות, דסקל
אסתר מתנות, שרה, צחי מזכרות, נאש, ג׳יפסי, מור, פיצה ווקסי, סנסט,
פיצריה וימיני, רונדו, ספארי, אלסקה, גוטקס מוינה.

הנחות מ-ל׳״סו עד 30 בוחני תל-אביב
בית ליסין, לפיד תעשיה קומית, משנית, המרכז הזואולוגי תל־אביב ומת-גן,
התזמורת הקאמרית, אויס, א תו׳ מגדל שלום, מוזיאון תל-אביב, החוויה
הישראלית, תיאטרון מחול ענבל, מוזיאון הארץ, מוזיאון ההננה, סטודיו
לאופנה אנדויאה אילון, בית ראובן, בת דוו, עודד גרא, בית התפוצות,
תיאטרון הבימה, התיאטרון הקאמרי, קבוצת התיאטרן נוה צדק, תכשיטי ק ח
אור, תמרו; ג׳ונס, בואינג -שרות׳ תחבורה ותיירות, תיאטרון החמאם, דן
׳ונ״טד, הגן האקזוטי נגני יהושע, אגד תיור, פאב הרציף, הבלט הישראלי.

כל המחירים בתוקף בחודשים ינואר-פברואר ,׳87 כוללים מע״מ ודמי שרות,
לאדם בחדר זוגי -בתפוסה זוגית, ללילה, לינה וארוחת בוקר.

0העמותה לתיירות תל-אביב-יפו

בית ספר לספרות גברים ונשים

רח׳ המלך גיורג׳ ,89 תל־אביב
284919־03

טלי 295318־03

החלה ההרשמה לקורסים מזורזים
לחודש ימים, וגם קורסים רגילים
קבלת לקוחות
תסרוקת 2ש״ח צבע 10ש״ח
סלסול 15ש״ח

במחירים עממיים:
תספורת 2ש״ח
* החלקה 15ש״ח פסים 15ש״ח

פדיקור מניקור והשתלת ציפורניים

^ ־נ התאחדות המלונות בתל-אביב

אנ ץ שו
!מסעדה הכיסמיתבגניר
יש סיני ת ויש סיניו ת

אולם הכי סינית בעיר
היא הסינית היפה״מלזאר
בה אוכלים סינית ומבלים סינית.
ארוחות צהריים עיסקיות ( 5מנות) החל מ 5-ו ש״ח.
משלוחים הביתה וקייטרינג
רח׳ ירמיהו 7תל־אביב טלפון 5464273,5464311 :־03
8חניה חינם לכל אורחי המסעדה.
העולם הז ה 2576

חיוך רחב, עיצוב מושלם

ציון צפריר

אני מאמין לאלוף אמיר דרורי שהוא הפוקר הרישמי, ושיש לו
סמכות לפי סעיף קוקו־ריקו של חוק בלה בלה הממלכתי — נוסח
משולב — לקרוא לכל אנשי חיור רחב, עיצוב מושלם ותופעת
טבע, להתייצב מייר לשרות. זאת
אחרי שהחנו את ריכבם ושאר
ציודם הכבד והקל במקום
שנקבע והמשיכו באוטובוסים
למקום המסומן.
או־קיי.
לא היה איכפת לי אפילו אילו
אמר דרורי, ברדיו ובטלוויזיה:
יאללה חבר׳ה, תזיזו ת׳תחת
שלכם, חיוף רחב, עיצוב מושלם
ותופעת טבע, ותבואו בריצה
קלה אתם יודעים לאן.
תחת זאת שמעתי תריסר פע־מים
הודעה ארוכה ומשעממת,
דף ןך ו<
על סעיפים וחוקים וסמכויות
וקישקושים, כל זה בעגה הבירוקראטית העילגת החביבה כל־כך
על פקידים במדים ובאזרחית. ולא פעם בשעה, אלא פעמיים —
משהו ארוך ומשעמם ומרגיז, החוזר על עצמו עד בוש. איני יודע
אם התרגיל הצליח בשטח, אך הוא בוודאי הצליח לעצבן את
כולנו.
אולי אפשר לבקש להשמיע בפעם הבאה הודעה קצרה ולעניין,
בעברית פשוטה?

ביסוד כל בעיותינו — החל ב״מיהו יהודי״ וכלה בירידה, החל
בחינוך וכלה במעמדם של בחורי־הישיבה.

אמריקאים צהובים
אי־אפשר היה לראות את הסרט התיעודי יאנקי סאמוראי על
גורל הניסיי, מבלי לחשוב על בעיות שלנו. הניסיי הם אמריקאים
ממוצא יפאני. במילחמת־העולם השניה, אחרי התנפלות הפתע
של היפאנים על פרל־הארבור, חתם הנשיא המתקדם והליברלי,
פראנקלין דלאנו רוזוולט, על צו, שעל פיו נשלחו מאות אלפי
אזרחים אלה למחנות ריכוז, בלי דין ומישפט, בניגוד מוחלט
לחוקה האמריקאית.
זוהי אחת הפרשות האפלות בהיסטוריה האמריקאית. מובן
שאין להשוות את גורל הניסיי באמריקה לגורל היהודים באירופה
הנאצית, אך גם כאן גרמה גיזענות עיוורת לדריסה ברוטאלית של
זכויות־האדם היסודיות.
לא היתה כל סיבה הגיונית לכליאת המוני־אזרחים, לגזילת כל
רכושם ולהפיכתם לתת־אדם. לא נעשה כדבר הזה לאזרחים
אמריקאיים ממוצא גרמני ואיטלקי. מעולם לא התגלה אף מיקרה

רוני ואהוד ויוסי ושבח
ראיתי את רוני ואהוד ויוסי ושבח בסידרה הבריטית החדשה
ראשון בין שווים, על חברי־הפרלמנט.
כלומר, יש להם שם שמות אחרים. אינני זוכר אותם בדיוק.
אבל זה לא חשוב. אותי אי־אפשר לרמות. אני יודע בדיוק למי
הכוונה. אני מכיר אותם.
כל מילה בסידרה הזאת מתאימה לישראל ולכנסת. אין הבדל
בין המישחק שמרנים־לייבור ובין המישחק ליכוד־מערך. אין גם
הבדל בין כללי־המישחק. חברי הסיעה בפרלמנט הבריטי,
שנדרשו לבחור באיש שיכהן כמנהיג־הסיעה וכמועמדה לראשות־הממשלה,
התחבטו בדיוק כפי שהתחבטו חברי מיפלגת״העבודה
כאשר נאלצו לבחור בין שימעון פרס ויצחק רבין.
כל אחד רצה להיות ב&חנה המנצח, אבל לא היה בטוח מראש
מי יהיה המנצח. הימרו על סוס זה או אחר, ומי שהימר נכונה זכה.
בסידרה נחשפים הדברים בלי כחל ושרק, כמו בסיררה ההיתולית
יס, מיניסטר, ההצגה היא צינית. כמעט איש מן הח״כים
הבריטיים בסידרה אינו שואל את עצמו: מה טוב למדינה? מי
האיש המתאים? הם שואלים את עצמם: מי ינצח? במי כדאי
לתמוך, כדי להיות ברגע המכריע בצד הנכון?
אותה הבעיה יש כיום לח״כי חרות. יצחק שמיר ישנו. אך מי
יבוא אחריו? על מי כדאי להמר? על אריאל שרון? על רוד לוי?
ואולי על משה ארנס? זו הבעיה.
הדמיון בין חברי־הפרלמנט בסידרה ובין חברי־הכנסת במציאות
שלנו אינו מיקרי. הפוליטיקאים בכל העולם דומים זה
לזה להפליא, כשם שהגנרלים דומים זה לזה, וגם הפרופסורים, וגם
הרופאים. המיקצוע מעצב את האופי. ואולי קורה ההיפר: בעלי
אופי מסויים נמשכים למיקצוע מסויים.
הציבור רגיל לחשוב על הפוליטיקאים כעל בעלי־דיעות
ונושאי-ערכים. פלוני הוא סוציאליסט, אלמוני הוא לאומן, פלמוני
הוא דתי, וכר. אבל הבדלים אלה הם שיטתיים בלבד.
ביסודו של דבר מאחדת את כל הפוליטיקאים המיקצועיים
השאיפה האחת המשותפת: להגיע לשילטון, ואחר־כך להישאר
בשילטון. ובמישטר הדמוקרטי: להיבחר, ואחר־כך להיבחר מחרש.
בכך הם נבדלים מאידיאליסטים, הלוחמים עבור רעיונות,
והמוכנים לשם כך גם להיכנס לפוליטיקה.
המלאכה הזאת של להגיע לשילטון ולהישאר בשילטון היא
מלאכה ככל מלאכה אחרת. אין היא מטפחת דווקא את התכונות
הכי יפות באדם. היא מחייבת מידה רבה מאוד של נארקיסיזם,
הגובלת לא פעם באגו״מאניה ובמגאלו־מאניה. השאיפה להתבלט,
לשלוט בזולת, לשבת ליד סיר־הבשר, היא הדלק במכוניתה של
הפוליטיקה. סיסמות, השקפות, ערכים וכר הם רק מכשירי-
העבודה של הפוליטיקאי המיקצועי, וחשיבותם מישנית בהחלט.
חשוב הרבה יותר הכושר לנהל אינטריגות, לגבש מחנה של
אינטרסנטים, לנחש מה שהציבור רוצה לשמוע ולהגיד לו את זה.
זוהי מלאכה דרושה, ומישהו מוכרח לעשות אותה.
ככה זה כיום, וכך זה היה תמיד. עיין פרק ט׳ בספר שופטים
(משל יותם).
לעיתים מופיע פוליטיקאי שהוא הרבה יותר מזה. אבל זה נדיר
מאוד, וגם אז מצליחים עמיתיו לנעוץ סכין בגבו לפני שהוא
מספיק לקלקל להם את המיקצוע.

מה חשוב יותר
לא מזמן הזדמנתי למסיבה, שבה נכח גם אריאל שרון. התפתח
בינינו ויכוח, באוזני הנוכחים המעטים. בשיאו אמר שרון כי יש
להעניק יחס מיוחד לבחורי־ישיבה, שהרי הם שומרים על קיום
היהדות.
בלהט הוויכוח אמרתי :״אני ישראלי. יש לי זיקה ליהדות ולעם
היהודי, אך אני קודם כל ישראלי. אם תיחרב מחר מדינת״ישראל,
לא איכפת לי אם היהדות תישאר קיימת או לא!״
שרון, לעומת זאת, אמר שלגביו קיום העם היהודי חשוב יותר
מקיומה של מדינת־ישראל.
נדמה לי שזהו ההבדל כולו. אסור לטשטש אותו. הוא הטמון

אחד של ריגול או חבלה שבוצע על־ידי אמריקאי־יפאני. כפי
שאמר אחד מהם, בעצב: כל פישענו היה שהיינו דומים בקלסתר־פנינו
לאוייב. במילים פשוטות: גיזענות טהורה.
מבחינה זו דומה מצבם של הניסיי אז למצבם של האזרחים
הערביים בישראל כיום.
היה הבדל אחר: האמריקאים קראו לניסיי הצעירים להתגייס
לצבא האמריקאי, ורבים מהם נענו — אף שהוריהם ואחיותיהם
היו כלואים במחנה־ריכוז. הערבים אינם מתגיסיים לצה״ל(מלבד
הדרוזים והבדווים).
אולם הבדל זה נובע מסיבה הגיונית. לארצור־הברית היתה
מילחמה בשתי חזיתות. הניסיי נשלחו להילחם אך ורק בגרמנים,
ואילו חיילים ממוצא גרמני ואיטלקי נשלחו לה ילחם רק ביפאנים.
האמריקאים לא דרשו מאיש להילחם בבני עמו.
לנו יש רק אויבים פוטנציאליים ערביים. אי־אפשר לדרוש
מערבים להתגייס לצבא שכל מילחמותיו בעבר(ובעתיד, אם יהיו
כאלה) יהיו בערבים. וגם צה״ל אינו מוכן לגייס המוני ערבים,
להעניק להם אימונים צבאיים ולהפקיד בידיהם רובים, טנקים,
תותחים ומטוסים.
גדודי הניסיי הצטיינו יותר מכל גדוד אחר בצבא האמריקאי,
וסבלו את הקורבנות הרבים ביותר. אך כשחזרו השרידים הביתה,
הם מצאו שם שלטים :״יפאנים, אינכם רצויים פה! אל תישארו כאן
עד הלילה!״
הבעייה התחילה להיפתר רק כאשר הפכה יפאן עצמה בעלת־ברית
של ארצות־הברית. הדור השלישי של האמריקאים״היפאנים
מתחיל עתה להתבסס, לגבש את זהותו ולהתמודד עם הטראומות
של העבר.
בסרט המרגש היה מומנט משעשע אחד. הניסיי לחמו על כפר
צרפתי, שהגרמנים הגנו עליו בעקשנות. במשך ימים סערו•
הקרבות ונמשכו ההפצצות, והתושבים חיו במיקלטים. כאשר נדם
הקרב יצאו הצרפתים מן המרתפים כדי לקדם את פני האמריקאים
המנצחים. הם לא האמינו למראה־עיניהם: מן הערפל הופיעו
פלוגות־פלוגות של יפאנים קטנים, בעלי עיניים מלוכסנות.
הצרפתים אהבו אותם.

מיבתב שר מכר זתיק
עברתי על הדואר שלי, ונתקלתי במיכתב בעל בול צרפתי ועל
גבו שם השולח: כמיל מנצור.
ידעתי שאני מכיר את השם הזה, אך ברגע הראשון לא יכולתי
להיזכר. כשנזכרתי, דחפתי את שאר המיכתבים הצידה, ופתחתי
מיכתב זה. הסקרנות אכלה אותי.
וזה הסיפור: לפני 15 שנה טילפן לי הפרופסור יהושפט הרכבי
וסיפר לי שהגיע לידיו ספר בערבית, שהופיע זה עתה בביירות,
בהוצאת אש״ף. הספר נקרא אורי אבנרי והציונות המתחדשת.
הרכבי נאות והשאיל לי אותו, והכנתי לי העתק־צילום. כעבור
זמן־מה הופיע אותו הספר גם בשפה הצרפתית, וגם הפעם
בביירות. בראש הספר הופיע שם המחבר: כמיל מנצור.

הספר היה כולו התקפה חריפה עליי. אך בניגוד לספרים
שנכתבו עליי בארץ, היתה בו התקפה הוגנת ועניינית. האיש תקף
את רעיוני.
מנצור הביא מובאות ארוכות מסיפרי הקודם, מילחמת היום
השביעי ובעיקר ציטט את הצעתי לשלום המבוסס על דו־קיום
של מדינת־ישראל ומדינה פלסטינית. שתקום בגדה וברצועה.
הוא קרא לזה ״תוכנית אבנרי״ ,וטען שזוהי מזימה ציונית
מחוכמת שאין מטרתה אלא לשים קץ למהפכה הפלסטינית
ולשכנע את הפלסטינים לוותר על חלק ממולדתם. מסקנת הספר
היתה שאורי אבנרי מסוכן לפלסטינים יותר מאשר גולדה מאיר
ומנחם בגין.
באותם הימים היתה תוכנית־השלום הזאת בלתי־מקובלת
לחלוטין: ארצות־הברית התנגדה לה בחריפות. ברית־המועצות
דגלה בהחזרת השטחים הכבושים לממלכה ההאשמית ולמצריים.
אש״ף דגל בהקמת מדינה דמוקרטית חילונית בכל הארץ. בכנסת
הייתי החבר היחידי שדגל בה, וגם בציבור הישראלי הסכים לכך
רק קומץ שולי. מבין כל כלי־התיקשורת, היה העולם הזה
היחידי שהעלה רעיון זה, ומבין כל המיפלגות היתה תנועתנו
(תנועת העולם הזה — כוח חדש) היחידה שהטיפה לו. מחרות
ועד רק״ח היתה חזית אחת נגדו.
משום כך תמהתי מאוד על הספר. מה הניע מישהו בביירות
לכתוב ספר על ״תוכנית אבנר ומה הניע את ההוצאה המרכזית
של אש״ף לפרסם אותו?
היתה לי רק תשובה סבירה אחת: הוויכוח אינו איתי, אלא עם
אנשים חשובים בתוככי אש״ף, הדוגלים בחשאי ברעיון זה. ואכן,
כעבור שנתיים־שלוש הסתבר כי יאסר ערפאת אימץ לעצמו
תוכנית זו, שהפכה נחלת הזרם המרכזי של אש״ף. בינתיים אימצו
אותה רוב מדינות העולם, ומסביבה התגבש קונסנזוס עולמי.
בסיפרי האחרון, אויבי, אחי, הזכרתי את הספר שהופיע
בביירות. כתבתי שגיליתי מאוחר יותר כי המחבר הוא חבר החזית
העממית לשיחרור פלסטין של ג׳ורג׳ חבש.
קטע זה גרם למיכתב שהגיע אליי. מסתבר כי אותו כמיל
מנצור חי וקיים וגר עכשיו בפאריס, הוא עובד בכתב־עת לעיונים
פלסטיניים. הוא פנה אליי בסיגנון רישמי מאוד ותבע ממני לתקן
את דבריי במהדורה הבאה של סיפרי. הוא קבע כי מעולם לא היה
חבר החזית העממית, וכי החזית העממית דחתה בשעתו את רעיון
המדינה החילונית הדמוקרטית.
מנצור הסביר במיכתבו שרעיון המדינה הדמוקרטית החילונית
היה שלב־מעבר חשוב בהתפתחות התודעה הפלסטינית. וכך הוא
רואה זאת:
בשלב הראשון, לפני שהפלסטינים ביססו מחדש את ישותם
הנפרדת בעולם הערבי(לפני )1965 וכאשר אש״ף לא היה אלא
קבוצה של מכובדים שהיו תלויים בארצות־ערב, ובעיקר במצריים
( 1964־ ,)1968 היתה הסיסמה: שיחרור פלסטין.
בשלב השני, כאשר האירגונים הלוחמים השתלטו על אש״ף,
וכאשר הפלסטינים השיגו עצמאות מסויימת ביחסיהם עם העולם
הערבי (1968־ ,)1969 הסיסמה היתה: מדינה דמוקרטית חילונית,
שבה יחיו זה בצד זה ותוך שיוויון מוסלמים, נוצרים ויהודים. היו
לכך שני היבטים חדשים: ראשית, הפלסטינים התחילו לחשוב על
מדינה משלהם, בין שאר המדינות במרחב, ושנית, הם הכירו
בקיומם של היהודים כבישות לגיטימית בארץ, גם אם לא הכירו
בהם עדיין כבמדינה. השלב השלישי, שהוא הרעיון של הקמת
מדינה פלסטינית לאומית בגדה וברצועה(החל ב־ .)1974 כלומר:
חלוקה מאוזנת, גיאוגראפית, של השילטון בארץ, בעוד שרעיון
המדינה הדמוקרטית החילונית היה רעיון של חלוקה מאונכת.
ברור כי כמיל מנצור מקבל עתה את הרעיון שאותו הוא שלל
לפני 15 שנים, כאשר קרא לו ״תוכנית אבנרי״.
שמחתי על כך, ושמחתי גם לזהות סוף־סוף איש שהיה קיים
בתודעתי עד כה רק כשם מופשט.
אני משתאה בכל פעם מחדש על כוחה על המילה הכתובה
לחצות גבולות ומחיצות. הנה איש שמעולם לא היכרתיו
ושמעולם לא דיברתי איתו, ומסתבר שאני נמצא עימו בדו־שיח
רעיוני מזה 15 שנה ויותר.

כדם היה בעין־הוד
הסיפור של עין־הוד הוא מלבב מאוד. סיפור יפה.
צייר גרול, מרסל יאנקו, גילה את המקום מייד אחרי מילחמת-
העצמאות. הכפר הערבי הנטוש שבה את ליבו. הוא הזמין את
ידידיו ועמיתיו, ואלה מצאו בכפר הציורי גך־עדו של ממש, שנתן
להם השראה למעשי־יצירה. יש קואופרטיב. יש מוסיאון. יש
אוצרת. ממש נהדר. דוגמה לעולם
ואור לגויים.
כל זה ראינו בסרט קצר, בתוכנית
גלריה (תוכנית טובה,
אגב) .אבל כמה פרטים קטנים
היו חסרים בכתבה.
למשל: שהכפר עין־הוד לא
היה כלל נטוש, כאשר רומם את
נפשו של ינקו. אומנם, דייריו לא
היו בו, מפני שגורשו על־ידי
צה״ל. אבל הם ישבו במרחק כמה
קילומטרים משם. גדולי־הרוח,
האמנים הדגולים, תפסו את
הבתים ה״נטושים״ בעוד שבעליהם.
פלאחים מרודים, נמקו
תחת כיפת־השמיים במרחק של כמה דקות־נסיעה. הם עדיין
יושבים שם ומקלקלים את הנוף הפסטורלי, המרומם את רוח
הציירים והפסלים.
איני יורע איזו אמנות נולדה בתנאים אלה. איכשהו, קשה לי
להאמין כי נולדה שם יצירה גדולה. אך אולי אני טועה.

הגוף שלך שייך לך! אתה זכאי לדעת! אתה
זכאי דהחדיט, ער סמך מידע מדא(אחראי! אתה
זכאי לקבר שיפוט מידי רופא בכיר -מדריך
שימושי לח 1דה הנזקק רמערכת־הבריאות
*ץ ה על האזרח הפשוט לעשות
* /כ די לשמור על בריאותו בתנאים
הקיימים בארץ?
שואלים אותי: על מה אתה ממליץ?
האם להפסיק ללכת לרופאים ולהימנע
מלקבל את המלצתם? האם להסכים
לעבור ניתוח או לאו?
האם ללכת לרופאים פרטיים או
לתת שוחד לרופאים ידועים במוסדות

בך במהירות סבירה, ואל תקבל
את טענותיהם של הרופאים
ש״חסרים לנו רופאים״.

את קביעת התאריך ״באוויר״,
מותר לך לדרוש קביעת תאריך
המתאים לך.

יש די רופאים כדי שיתנו את
הטיפול המתאים במחלקה.
הסטטיסטיקה מחזקת את דבריי.
לכל מיטה בבית־חולים יש בפינלנד
0.1רופא, בשוודיה ,0.12 בארצות־הברית
0.22 ובארץ !0.44

זכור לי מיקרה של סטודנט בטכניון,
שזקוק היה לניתוח־שבר, ושנקבע
לו תור לזמן לא־מתאים. משום כך
איבד את כל שנת־הלימודים.

• א ם קרוב־מישפחה שלך
נפגע בתאונת־דרכים ומתקבל,

וקובעים לך תור לבדיקה כעבור
כמה חודשים, אל תסכים.

זכויותיך בחולה בכל שלבי
הטיפול בך.

מותר לך לשאול את הרופא השולח:
״אם אני זקוק לבדיקת מומחה, כיצד
יכול אני לחכות חודשים? הרי זה עלול
לגרום להזנחה! ואם איני זקוק לבדיקת
מומחה — מדוע לשלוח אותי אליו?״
לפי הסטטיסטיקה בכלל אין הצדקה
לכך שתחכה לייעוץ של מומחה,
מכיוון שבישראל כ־507־ 45 מכלל
הרופאים הם מומחים. לעומת רק *9
בארצות־הברית ורק 870 באנגליה.

כן, למשל, לכל פעולה ניתוחית,
ולא רק ניתוחית, חייבים לקבל את
הסכמתך, וחייבים להחתימך על טופס-
הסכמה לניתוח, טופס פעולה דחופה,
טופס הסכמה לצינתור, למיאלוגרפיה
וכר.
בעת ההחתמה מוטלת על הרופא
החובה להסביר לך את פרטי הפעולה,
שעליה אתה חותם, ואת הסכנות
הכרוכות בפעולה זו.

• אם הרופא־המומחה שולח
אותך לאישפוז, ונקבע לך תור
לאישפוז לזמן רב או לזמן שאינו
מתאים לך, אל תסכים.

מותר לר לשאול את אותן השאלות:
״אם איני זקוק לאישפוז — לשם מה
לאשפז אותי? ואם אני זקוק — זמן־
ההמתנה עלול לגרום בוודאי להזנחה!״
אם גם פה יגידו לך שאין די מיטות,
תוכל להציג את העובדות הבאות:
בארצות־הברית היחס הוא מיטה אחת
ל־ 230 תושבים, בארץ — מיטה ל־
!200 מה עוד שבארץ היתה תפוסת־המיטות
בשנת 1985 רק .897,באר-

מותר לך לדעת את כל פרטי
הטיפול ולקבל הסברים. אינך
שפן־נסיונות:
לרוב נעשית ההחתמה על הטפסים
האלה בידי סטז׳ר, ועליך לדעת שפעולה
זאת אינה חוקית. רק רופא
מומחה רשאי להחתימך על טופס־הסכמה.
עליך גם לדעת שחתימתך על
טופס אינה משחררת את הרופאים ״׳
מהאחריות לנזק שעלול להיגרם לך
עקב טיפול רשלני.

•ל עי תי ם קורה שמנסים
להחתים אותך על טופס־הם ב
מה כתנאי לאישפוז. עליך ל־

איר } היו ת חו 7ה
דעת שדבר זה מנוגד לתקנות.

ציבוריים? האם לפנות לרפואה הלא־קונבנציונלית
— הומאופתים, נטורא־פתים
וכר?
האם לנסוע לרומניה או להונגריה
לצורך קבלת טיפול במרחצאות־המר־פא
שלהם, או לבקר בחמת־גדר ובעין־
גדי?
האם להגיש תביעות־נזיקין לבתי־מישפט
ולהתלונן במישטרה על רשלנות
רפואית?
האם להגיש תלונות למוסדות האחראים
ישירות על מערכת־הבריאות, או
למבקר־המדינה?
כדי לענות על השאלות האלה דרוש
ספר שלם. בינתיים אנסה בראשי־פרקים
לתת קו־מנחה לאזרח הזקוק לטיפול
רפואי, בצורת עצות שימושיות
אחדות. המבוססות על ה״אני מאמין״
שלי.

אם הינך זקוק לאישפוז בהתאם לאינדיקציה
רפואית — חייבים לאשפז
אותך אף ללא חתימתך על טופס־הס־

כמה.

• בהתאם לאותן תקנות
אסור לשחרר חולה מבית-
חולים ללא הסכמתו.

אם קרוב־מישפחתך מאושפז בבית־חולים
גריאטרי או פסיכיאטרי, אין
יכולים לשחררו ולשולחו לביתו, או
למקום אחר, ללא הסכמת קרובי־המישפחה.

עוד קובעות התקנות שעל
הממונים על מערכת־הבריאות *״
להשיב על תלונתו של החולה
תוך פרק זמן סביר, שנע בין 14
עד 30 יום.
אם אינך נענה בפרק־זמן זה על
תלונתך, עליך לדעת שזה מנוגד לחוק.
אם תלונתך נמצאת בבדיקה של ועדת־חקירה,
עליך לדעת שכל ועדת־חקירה
יכולה לסיים את עבודתה, אף במיקרה
מסובך ביותר, תוך שבועות מעטים.
על־סמך עובדה זאת עליך לדרוש
ממישרד־הבריאות תשובה מהירה לגבי
תוצאות חקירה. זכותך לדעת את
תוצאות החקירה!

• זנויות האזרח
כתודה
• האדם הוא הבעלים הבלעדי על
גופו ובריאותו, ולשום אדם אחר אין
הזכות לשלוט על גופו וחייו, ולעשות
כבתיר שלו עם בריאותו.
• כפי שמשווים בחנויות שונות
את איכות המוצרים ואת המחירים, על
אחת כמה וכמה מותר ואף חייב האזרח
כלפי עצמו לחפש את הדרך הטובה
ביותר לשמירת בריאותו.
והרי הדוגמות:

• א ם אתה בא לחדר־מיון
של בית־חולים ומחכה זמן רב,
ואיש אינו ניגש אליך למתן
עזרה — מותר לך לדרוש
שיטפלו בך מייד.
אם הרופא בחדר־המיון אומר לך
שהוא מאוד עסוק — אל תקבל זאת
כעובדה. הרופא העסוק יכול תמיד
להזמין רופאים תורנים נוספים, וגם את
הרופא הכונן שלו מהבית, כדי שלא
תאלץ להמתין זמן רב. רופא תורן חייב
לפנות לממונים עליו, אך אינו עושה
זאת מסיבותיו הוא.
בקש אתה רופא בכיר יותר, ואף
הזמן את מנהל בית־החולים או סגנו או
מינהלן־תורן, כדי להתלונן לפניהם, אם
לא מטפלים בך תוך זמן סביר. אל
תפחד שדרישתו תרגיז רופאים. ועל
כן הם יתנקמו בך. כפי שאני מכיר את
עמיתיי הרופאים, הם מתייחסים בתשו־מת־לב
רבה יותר דווקא למי שמתלוננים
או העלולים להתלונן.
• הוא הדין לגבי תקופת אישפוזך
במחלקה.

אתה זכאי לדרוש שיטפלו

נייי 1 8

• על כל רופא מוטלת החובה
לעשות בדיקה כללית
חיצונית כדי לגלות שינויים
פתלוגיים בגופך, גם אם אתה
פונה אליו לגבי בעיה ספציפית *:
מיידית — דלקת-ריאות, דל-
קת־ורידים, כאבי־ראש וכד.

״הרופא חייב להציג את עצמו לפני החולה בשמו המלא ובתפקידו״.״
•הרופאים חייבים להציג
את עצמם לפני החולה — שמם
המלא ותפקידם בבית־החיליס.
הרופא הניגש אליך חייב להתחיל
את השיחה במילים :״אני ד״ר בני רבי־נוביץ.
אני סטז׳ר או מתמחה במחלקה
זו אם אינו עושה כך, אתה זכאי
לבקש ממנו להציג את עצמו.
אינך יכול להפקיד את גופך בידי
אדם שאינך מכיר, אף אם הוא לובש
חלוק לבן או ירוק. אס מתברר לך
שבחדר־המיון או במחלקה נקבעים
האבחנה והטיפול בך רק על־ידי רופא
צעיר תורן, מותר לך לדרוש שיחה עם
רופא בכיר ולבקש את התייחסותו.

• אם משחררים אותך
הביתה לאחר אישפוז בהמלצה
לעבור ניתוח, וקובעים תור
לעוד זמן רב או לזמן שאינו
מתאים לך, או בכלל משאירים

למשל, בחדר־המיון של בית־חולים
״ברזילי״ באשקלון, או
״העמק״ בעפולה, והוא זקוק
לניתוח בראש, אל תתנו לטרטר
אותו בדרכים.
דרוש שיביאו לבית־חולים זה רופא־מומחה
מבית־חולים מרכזי.

• א ם קרוב־מישפחה שלך
נמצא בחדר־ניתוח, מותר לך
לשאול אם משתתפים בניתוח
רופאים בכירים, ואף לדרוש
שיזמינו אותם מהבית.
ידועים מיקרים כאשר מתו החולים
על שולחן־הניתוחים מפני שהרופאים
הצעירים לא הזמינו רופאים בכירים
לניתוח, עקב רצונם להפגין עצמאות
או לא להטריד את ה״בוסים״.

• א ם רופא-המישפחה או
רופא כללי במירפאות ממליץ
לפניד להיבדק אצל מומחה,

צות־הברית יש מרכז אחר של הפריה
מלאכותית ל־ 16 מיליון תושבים. אצלנו
מרכז אחד ל־ 0.7מיליון תושבים.
בארצות־הברית מרכז אחד לניתוחי לב
ל־ 2מיליון תושבים. בארץ מרכז אחד
ל־ 0.4מיליון תושבים. באנגליה יש
מרכז אחד לניתוחים פלאסטיים ל־3.5
מיליון תושבים. בארץ — 24 מחלקות.
ההמתנה לאישפוז היא מלאכותית.

• א ם בעת השיחרור מהמחלקה
אינך מקבל מיכתב־שיחדור,
ומבטיחים לך לשלוח
לך אותו מאוחר יותר, אתה
זכאי לסרב לצאת את המחלקה.
על הרופאים מוטלת החובה לשחרר
את החולה כשבידו מיכתב־שיחרור
ברור וקריא, כדי להקל על המשך
הטיפול.

• עליך לדעת שיש ״תקנות
בריאות העם״ הקובעות את

חובת הרופא היא לשים לב ל־בדיקת־נשים,
כדי לגלות שינויים
פתלוגיים בגופן. זכותכן לבקש מכל
רופא־מטפל לעשות זאת.
כידוע, כ־ 557 של מיקרי סרטן־ה־ **
שד בארץ מגיעים לטיפול בשלב מאוחר,
ואחת הסיבות לכך היא שרק 87,
מהנשים עוברות בדיקות תקופתיות
(לעומת 987 בחו״ל).

• טיבולים מיותוים
• בכל העולם, ללא יוצא מהכלל,
קיימת תופעה של טיפולים
מיותרים.
לכך יש כמה סיבות•
ידע המדע הרפואי עדיין מוגבל.
קיימות אסכולות רפואיות שונות,
הדוגלות בשיטות שונות. מה שהיה
נכון אתמול ומקובל על אסכולה אחת,
נחשב כיום כטעות. מה שנכון היום
ייחשב מחר כשטות.
• קלות־דעת ורשלנות של הרופאים.

• טעויות״אנוש של רופאים.
• חוסר אמצעים טכניים (מיב־שור־רנטגן,
מעבדות) בבתי־חולים שר
נים.

הטיפולים המיותרים בולטים
במיוחד בשטחים הכירורגיים.
אחת מן הסיבות לכך — רצונו
של חרופא־הכירורג לנתח ככל
שיותר, בפרט כשהוא צעיר,
.וצריך לרכוש נסיון ושם.
מבלי להתייחס לשאלה אם בארץ
י הטיפולים המיותרים נפוצים יותר, אם
לאו, יש להזהיר את כל האוכלוסיה
מפני סכנת הטיפולים המיותרים.
בהתאם לסטטיסטיקה הבינלאומית,
מבצעים כל שנה בארץ כ־ 35 אלף
ניתוחים מיותרים, ובהם כ־175־200
אנשים מתים ועוד כ־600־ 700 איש
נשארים נכים.
יש לציין כי אי־אפשר למנוע לגמרי
את כל הטיפולים המיותרים, אך ניתן
להקטץ את מיספרם על־ידי התערבות
החולה עצמו בהחלטה לקבלת הטיפול.

לעיתים תיקון כביכול של שבר דד
פן־הבטן גורם צורך בתיקונים נוספים
בעתיד, ואף למותו של האדם. יש
לשקול את מידת הסיכון הכרוכה
בניתוח כזה.

• במיקרים של כיב בקיבה
ובתריסריון, כמעט שאין הניתוחים
נחוצים כיום.
מטפלים במיקרים אלה בכדורים,
ומבצעים ניתוחים רק במיקרה של
חסימת הקיבה, דימומים או קרע.

• לעיתים קרובות ממדדים
לבצע בריתות גפיים תחתונות
בגלל מחלות כרוניות של כלי־הדס
וסברת.
לעיתים מחליטים על כריתה במקום
טיפול ממושך, כי קל יותר לבצע
כריתה מאשר לתת טיפול ממושך.

• כיום זה באופנה לבצע
ניתוחים פלסטיים למיניהם.

כאשר הרופא מציע טיפול
זה או אחר — רצוי לשאול את
הרופא אם הוא היה מבצע את

גם הם עלולים לגרום לנכות, ואף
למותם של אנשים. למשל: המיקרה
של החיילת בת ה־ ,19 שנפטרה עקב
ניתוח של הסרת כתם מעל לחיה;
המיקרה של האשה שמתה עקב ניתוח
מתיחת עור־הפנים: המיקרה של נערה

אותו הטיפול בקרוב־מישפחה
שלו, או אך בעצמו.

שלאחר ניתוח הגדלת־שדיים נשארה
נכה ב־ס׳לססז לצמיתות.

כדאי לשאול את הרופא, כפי שאנו
שואלים מכונאי במוסך: האם היית
מבצע את אותו טיפול גם בריכבך?
נביא כמה דוגמות של מחלות,
שהטיפול בהן, בדרך ניתוחית, הוא
לעיתים מיותר:

• כ־ס/ס45־ 20 מכל הניתוחים
של כריתת־תוספתן בארץ הם
מיותרים.
הסיבה העיקרית: על ניתוחים אלה
מחליטים רופאים צעירים, חסרי־נסיון.

• מחלות כים מרה.

• גם לגבי אינדיקציה להחלפת
פרקים ולהשתלת עדשות
יש דיעות שונות, ויש להחליט
על ניתוחים אלה רק אחרי שי-
קול־דעת רציני.
גם השימוש בעדשות במקום מיש־קפיים
דורש שיקול־דעת מיקצועי —
לעיתים העדשות מזיקות לעיניים.

לא רק ניתוחים יכולים להיות
מיותרים. לעיתים קרובות גם
הבדיקות יכולות להיות מיותרות.

לעיתים
מגלים אבנים קטנות או
גדולות. לא בכל מיקרה של אבנים
בכיס־המרה דרוש ניתוח. במיקרה של
אבן גדולה, ספק אם נחוץ ניתוח כאשר
אין דלקת. כ־ו 809 מכל האוכלוסיה
חייה עם אבנים גדולות בכיס המרה,
ואף אינם יודעים על כך בעצמם עד
סוף חייהם.

כך, למשל, לקרובת־מישפחה שלי
הציעו בגיל 81 בבית־חולים דרומי
לערוך ניקור של בית״החזה, כאשר סבלה
משיעול ומחום. ניקור זה מהווה
סכנה, ובמיוחד כגיל זה: הוא עלול
לגרום לדימום, לזיהום ולכאב מיותר.
שאלתי את הרופא למה הוא מצפה
מהניקור. האם תוצאת הניקור תשנה
את הטיפול? הרופא השיב לי: לא, אך
כדאי לעשות זאת לאבחנה יותר
מדוייקת.
ללא ניקור מיותר, המשיכה החולה
לקבל את אותו הטיפול, והבריאה.
כאשר היו לי כאבים ברגל, הציעו לי
עמיתיי לערוך פונקציה של עמוד-
השידרה. לא ראיתי כל צורך בכך, כי
ניקור זה לא היה משנה את טיב הטיפול,
אך היה כרוך בסכנות: דימומים,
זיהום ואף שיתוק.

ברוב המיקרים כיום ניתן להסתפק
^ בטיפול שמרני, על־ידי מתן סטרו*
,אידים והשגחה מתמדת.
• ניתוחי כלי-דס. כמות ניתוחי
כלי־הדם ירדה בכל העולם (אך לא
בארץ) ,בגלל פיתוח שיטות שמרניות,
שדרכן מקבלים תוצאות טובות אף
יותר מאשר בניתוחים. גם ניתוח דלי־ות־ורידים
אפשר, במיקרים ספציפיים,
להחליף בהזרקות תמיסה.

טיפול תרופתי מיותר לעיתים, ומסוכן
לא פחות מניתוחים ומבדיקות. כך
למשל, יכול הרופא להמליץ על
לקיחת אספירין להורדת חום או
כטיפול בפרקים, בלא לשאול את
החולה אם אינו סובל מכיב בקיבה.
לקיחת אספירין עלולה לגרום להחרפת
מחלת האולקוס. זו רק אחת
הדוגמות לסכנות הכרוכות בטיפול
תרופתי.

• טחורים.

כמחצית הגברים סובלים מטחורים.
היתה תקופה שבה המליצו כמעט בכל
מיקרה של טחורים על ניתוח. כיום
מסתפקים יותר בטיפול שמרני, או
משתמשים בשיטת הגומיות.

• צד ק ה אופירה נבון, כאשר
טענה שבארץ מבצעים ברי-
תת־שד בקלות, באשר במיק-
רים דומים בחדל אין כורתים,
ומסתפקים לעיתים קרובות בטיפול
בסרטן השד ללא כריתה.
• גם על כריתת-הרחם מחליטים
לעיתים קרובות ללא
צורך.

• לפני שנים אחדות נעשו
כריתת השקדים וניתוחי פוליפים
אצל ילדים ללא שיקול
מספיק, ולעיתים אך ללא הצדקה.

הצינתור, שמבצעים אחרי
התקך־לב, אינו תמיד נחוץ,
והוא עצמו כרוך בסכנות ואך
גרם למיקרי־מוות אחדים.

עליך לדעת שכאשר הרופא
ממליץ לפניך על טיפול תרופתי
מסויים, אינך צריך להתבייש
לשאול אותו אם הטיפול
המומלץ לא יזיק לבריאותך,
ומתאים לך בהקשר למחלות
אחרות שאתה סובל מהן.

גם היום מבצעים ניתוחים אלה
בארץ בצורה שכיחה יותר מאשר בכל
העולם. ניתוחים אלה, שעליהם מחליטים
בפזיזות, עלולים להזיק להתפתחות
הילד.

• הזנו ת וייעוץ נוסך

• לא כל שבר של דופן־הבטן
דורש ניתוח.

• לפני כמה ימים סיפרה לי אחות,
העובדת בבית־חולים במרכז הארץ, על

מה שאירע לבתה. כאשר היתה בה ,15
התחילו המורים בבית־סיפרה להבחין
בהתנהגותה המוזרה. האחות פנתה
לרופא, והוא שלח את בתה לטיפול
פסיכולוגי. במשך כמעט שנה הלכה
הנערה לפסיכולוג, ו״טופלה״ על־ירו,
עד שהוא שלח אותה לטיפול פסיכיאטרי.
המוזרות גברה, ולבסוף התעלפה
הנערה ואושפזה. בבית־החולים גילו
גוש בגולגולת.

החליטו להביא ילד. הרופא עשה את
שלו, אך היא לא נכנסה להריון. היא
פנתה שוב לאותו הרופא, וקיבלה
טיפולים ממושכים במשך חמש שנים
נגד עקרות. הטיפול היה לעיתים
קרובות מאוד קשה ומכאיב.
כעבור חמש שנים נכנסה האשה
במיקרה לרופא־נשים אחר. הוא בדק
אותה ומצא שההתקן נמצא עדיין
ברחמה.

#אשה בת 23 נישאה. כעבור שנה
פנתה לרופא״נשים בבקשה שיוציא לה
את ההתקן ברחם, כי היא ובעלה

#בדוח מבקר־המדינה מסופר על
חולה בן ,48 שאחרי התקף־לב אושפז

כמעט ברגע האחרון היא
נותחה. למעשה, שנתיים לא
נבדקה הנערה ביסודיות.

הרופא השני הוציא את
ההתקן, והאשה נכנסה להריון
ללא כל קושי, אחרי חמש שנים
של סבל נפשי ופיסי מיותר.

בבית־חולים במרכז הארץ, לצורך
ניתוח, עם אבחנה של קריש־דם בלבד.
עקב שיבושים מינהליים בתוך בית־החולים,
נדחה הניתוח. כעבור שבועות
אחדים אושפז החולה שנית, והניתוח
בוצע.

בניתוח לא נמצא קריש־דם,
ולמעשה נותח אדם בריא.
שלושת המיקרים הללו לא
היו קורים אילו היה נשמר
העיקרון של זכות החולה לקבלת
ייעוץ נוסך. הרופאים בכל
שלושת המיקרים האלה לא
ערכו בדיקות נוספות לחוליהם,
דא שלחו אותם לייעוץ נוסך
לעמיתיהם.

במרינה
משפט

ה״פסיספאת
אחרי ה.,טיפוס״

השופטת קראה לחלידוה
.,פמיבופאת״ ,סגיגוריו
ביקשו את פסילתה

גיתית איזראלוב הועברה לבית־כלא ״נווה־תירצה״.
היא מספרת על חייה שם ועל מח שבותיה
**ם כניסת השנה החדשה הו־
^/עברה גיתית איזראלוב לנווה־תירצה.
הנאשמת המפורסמת מסתדרת
בכל מקום, אבל היא מעדיפה
את נווה־תירצה על בית־המעצר
באבו־כביר. כרגע היא עדיין במיון,
אבל היא עומדת לעבור משם, תוך זמן
קצר, לאגף הכללי, ולהתחיל לעבוד.
בינתיים כבר ביקרו אצלה אמה ובתה
וגם סניגורה, עורך־הדין מאיר זיו.

מספרת גיתית:

הימים האחרונים באבו־כביר היו הרבה
יותר טובים מהראשונים.
בתחילה ישבתי בבידוד מוחלט. כמעט
ולא יצאתי מהתא, אבל אחר־כך
התנדבתי לעבודות־נקיון באגף. שטפתי
רצפות וניקיתי את תא היומנאית.
זה היה הרבה יותר טוב מאשר לשבת
בתא, ולא לעשות דבר.
אני דוגלת בנפש בריאה בגוף בריא,
ולכן שמחתי להזדמנות לפעילות גופנית
זו. אבל בעיקר היה טוב לראות
שוב בני־אדם, לשוחח איתם ולשמוע
מה הם חושבים עליי.
תוך ימים ספורים למדתי את כל
רכילות האגף. על הסוהרות והעצירות,
על חייהן הפרטיים והמישפטים שלהן.
היתה סוהרת אחת שריכלו עליה שיש
לה רומאן עם שוטר נשוי, העובד
באגף־הגברים. היא לא ידעה שמרכלים
עליה, וציפורה רימר, עצירה בענייני־מירמה,
שהיתה איתי בתא, עשתה לה
תרגיל.
לציפורה רימר היה ספר על כשפים,
איזה ספר סיני שבעזרת מטבעות
וסימנים שונים אפשר היה לקרוא על־פיו
עתידות. רימר שוחחה עם הסוהרת
הזאת, ותוך כדי שיחה וקריאת עתידה
רמזה לה על הרומאן שלה עם השוטר
הנשוי. הסוהרת כמעט התעלפה. היא
היתה כל־כך נרגשת, עד שחשבה כי
תמר היא מכשפה אמיתית.
אבל למרות כל הדברים האלה,
אפשר לומר כי אבו־כביר הוא מקום
מגעיל ומשעמם. שמחתי מאוד כאשר
העבירו אותי סוף־סוף לנווה־תירצה.
מבחינת המיבנה, אבו־כביר הוא בית־מעצר
מודרני וחדיש, בנוי בטון, לעומת
הצריפים בנווה־תירצה, הבנויים

חמש שנים אחרי שהשופטת ויקטוריה
אוסטרובסקי״כהן הסעירה את
המדינה כאשר קראה בלישכתה לאהרון
אבו־חצירא ״הטיפוס הזה״ ,עשתה
זאת השופטת שולמית ולנשטיין שוב.
לדברי עורכי־הדין שימעון שובר
ושמואל סף, סניגוריו של שלמה חלי־ווה,
הנאשם ברצח החיילת אורלי דובי,
אמרה להם השופטת ולנשטיין בליש־כתה
:״אל תיגררו אחרי כל מה
שהפסיכופאת הזה רוצה״.
דבריה אלה של השופטת צורפו
לכמה וכמה טענות אחרות שיש
לסניגורים על הרכב השופטים הדנים
בתיק, והם ביקשו את פסילתם.
אחרי שהשופטת ולנשטיין והשופטים
יעקב קדמי ועדנה שצקי דחו את
בקשת הפסילה של הסניגורים, עירערו
הסניגורים לבית־המישפט העליון, ושם
העלו לראשונה את סיפור ה״פסי־כופאת״
.לשאלתו של נשיא בית־וד
מישפט העליון, מאיר שמגר, מדוע לא
טענו טענה זו בבית־המישפט דלמטה,
אמרו כי קיוו שבית־המישפט המחוזי
יפסול את עצמו בגלל הטענות הנוספות
שהעלו, ולא רצו להביך את עצמם
ואת השופטת בטענה זו. אבל כאשר
ראו שאין להם ברירה, ואחרי התלבטויות
רבות, החליטו להעלות טענה
זו לפני בית־המישפט העליון.
הסניגורים קראו היטב את החלטתו
של השופט משה לנדוי, מי שהיה נשיא
בית־המישפט העליון, שדן בבקשת
הפסילה של השופטת אוסטרובסקי־כהן
בגלל ה״טיפום״ ,ומצאו כי נכתב
שם שאין הוא מאשים כלל את
הסניגורים על שהעלו טענות פסילה
מסוג זה נגד השופטת. אז אזרו אומץ
ועשו זאת.
לא ממהרים. השופט שמגר שמע
את טענותיהם של הסניגורים ואת
תשובתה של התובעת, נורית שניט,
והחליט להחזיר את הדיון לשופטי
בית־המישפט המחוזי. אם יחליטו
השופטים שלא לפסול את עצמם, יש
לשער כי הסניגורים הזריזים יערערו
על־כך שוב. וכך ייכנס מישפט רצח
אורלי דובי לשנתו השלישית.
החיילת הצעירה נאנסה ונרצחה,
וגופתה נמצאה ליד נתניה. שלמה
חליווה, המכונה ״האנס הבכיין״ ,היה
אומנם כלוא אז בבית־הסוהר, אך
לדיברי התובעת ניצל את יום חופשתו
וירד יחד עם החיילת מהאוטובוס,
שהביא אותה מחיפה לנתניה. בשביל
האפל שבו הלכה החיילת לביתה רצח
אותה חליווה.
עשרות עדים נשמעו מצד התביעה,
ועשרות רבות יותר מצד ההגנה. כעת
נותרו עוד מיספר מועט של עדי״הגנה,
כמה עדי־הזמה מצד התביעה, ואחר־כך
רק יגיע מועד הסיכומים.
איש אינו ממהר בתיק זה, מאחר
שחליווה נמצא במאסר עד לסוף המאה
בגלל כמה וכמה מיקרי אונס.

דרכי חיים

האיש שלא
רצה עזרה

גבה־מלדומה
יי ~י ~י ~י,י ~יי
גילה על בשרי אידחיים
מקיצבת הביטוח הלאומי
מעץ, והם עתיקים ודולפים בגשם.
יש חמימות מסויימת בצריפים הקטנים,
המוקפים דשא. אהבתי מאוד
לשמוע את הגשם והרוח המייללת,
ולדמות לעצמי שאני בת העליה השניה,
חלוצה עם כובע־טמבל וטוריה.
גם האוכל כאן הרבה יותר טוב, הוא
מגוון, ומקבלים יותר ירקות ופירות
טריים. אבל הדבר הבולט ביותר כאן
הוא היחס של הצוות לעצירות. בעוד
שבאבו־כביר הסוהרות תמיד כועסות,
צועקות ומקללות, בנווה־תירצה יש

יי — 2 0

אווירה רגועה ושלווה. יש־ כאן קנטינה
ואפשר לקנות סבון, ביסקוויטים ושמפו.
אני
עדיין נמצאת במיון. אנחנו שש
בנות בצריף, קמות ב־ 6.30 בבוקר,
עומדות במיסדר מיטות ולבוש, ומי
שאיננה מסודרת מקבלת דוח. אנחנו
נמצאות בצריף 23 שעות ביממה, ורק
שעה אחת מבלות בטיול. לארוחות
אנחנו יוצאות מהצריף. למעשה התנאים
שלנו דומים מאוד לאלה של האסירות
הביטחוניות. אבל בעוד יום־

יומיים אצא מהמיון, ואז אוכל גם ללכת
לעבודה.
מי שהולכת לעבודה זכאית להישאר
מחוץ לחדר עד שעה 8בערב.
לאסירות־עולם, או כאלה שנידונו
למאסר ממושך, יש בכלא חדרים ממש
יפים, מצויירים במקלטי־טלוויזיה, רדיו
וקישוטים שונים, כי זהו בעצם הבית
שלהן לשנים הבאות.
אני מקווה מאוד שהכל ייגמר בשבילי
מהר, ולא אקבל תא עם טלוויזיה
בנווה־תירצה.

זהו סיפור יוצא־דופן, ספיח קפקאי
של הפגנת־הנכים שנערכה ביום הראשון
בתל־אביב, פן עגום של חיינו כאן
ועכשיו.
זהו הסיפור: במחצית ,1948 קצת
אחרי ההפוגה השניה במילחמת־העצמאות,
שב דויד זלקו, שוטר
ממישטרת הישובים, אל בית־הוריו
בירושלים, לחופשה של 24 שעות.
הוא ירד מהאוטובוס, שהביאו אל
כיכר הדווידקה. דקה אחת אחר־כך
התפוצץ פגז בקירבת האוטובוס. זלקו

נפצע, גופו התמלא ברסיסים. הרופאים
אמרו לו שאין טעם לנתחו. עד סוף ימיו
יטיילו הרסיסים בגופו, יכאיבו לו
באביב ובסתיו.
״בשנים הראשונות כמעט שלא
כאב ״,אומר זלקו ,״ואני לא רציתי
לפנות לצבא כדי לקבל אחוזי־נכות.
אני נולדתי כדי לתת למדינה, ולא כדי
לקחת.
״חברים אמרו לי: אתה שמוק! לך
תבקש כסף, עזרה! לא רציתי. גם ככה
הצלחתי יפה״.
איפה הכבוד? רון זלקו, בנו
הבכור, נשא לאשה את דנה פלר,
נערת־ישראל. הם התיישבו בקנדה
ופתחו. מכון־כושר. ב־ 1980 נסע דויד
אליהם, לעבוד במכון שלהם.
בקנדה התחילו הכאבים הנושנים.
זלקו נותח בבירכו. הרופאים הקנדים*״
הבטיחו לו שתוך חודש יוכל להלך
בביטחון גמור, כמו לפנים.
חודשיים אחרי הניתוח חזר זלקו

שופטת ולנשטיין
״אל תיגררו אחרי...״

פגז בכיכר הדווידקה
לארץ. הכאבים לא פגו. להיפך. התחזקו.
הרופאים הישראלים איתרו את
מקור הבעיה: פרק הירך. רסיס עתיק
של הפגז ההוא שחק את הסחוס וגרם *-
לכאבי־תופת. הפיתרון — ניתוח
להשתלת סחוס מלאכותי.
בינתיים כמעט ואיבד זלקו את
כושר־ההליכה. הוא נעזר במקל. גם
פרנסה אין לו. בעוד הוא דן עם פקידי
הביטוח הלאומי על גובהם של אחוזי־הנכות,
הוא מקבל תגמול של נכה,
נשוי פלוס ילדה — 532 שקלים
חודשיים.
״ובזה אני צריך לחיות. ואיפה
הכבוד? ואיך חיים מסכום כסף כזה?
אילו הייתי נכה צה״ל הייתי מקבל
בדיוק פי שלושה!
״מאז שחזרתי מקנדה, לפני שנה י״
וחצי, לא ביקרתי בקולנוע או בתיאטרון,
לא קניתי לעצמי או לאשתי שום
דבר. אני רק יושב בבית, אוכל, ישן
וכותב מיכתבים לראש־הממשלה, ל־שר־האוצר
ולביטוח הלאומי.״
העולם הז ה 2576

השבוע יינתן פסק־הדין. חווה יערי מצפה לו בפחד איום. מה צופן לה העתיד?

^פשר להריח ממנה את הפ;1{
> /חד,״ אומרים אנשים, שפגשו
בחווה יערי באחרונה.
פחד איום, כמו של חיה המצפה
למאכלת, מציק לנאשמת המפורסמת
ביותר במדינה. היא יודעת כי ביום
החמישי השבוע יתנו השופטים —
חנה אבנור, ישראל גילעדי ויוסף
גולדברג — את פסק־הדין, העלול
לשלוח אותה למאסר־עולם. .
לפני שנה בדיוק נעצרה חווה,
כאשר היתה בדרכה במכוניתה מתל״
אביב לירושלים. המעצר היה פיתאומי,
למרות שחווה וחברתה, אביבה גרנות,
היו במעקב ממושך של המישטרה.
מישל חדד, ראש צוות־החקירה של
רצח התיירת מלה מלבסקי, החליט
לעצור את חווה בצורה דרמאתית כלבך
מכיוון שהתעורר בו חשד שהיא
עומדת לעולל משהו ל״נאווה״ ,שוטרת
סמויה שנשלחה לדובב את חווה.
מעצרה של חווה יערי היה ביום
השישי בבוקר, כאשר בבית־מישפט
השלום בתל־אביב לא היו כתבי־עיתונות.
אהוד, בעלה של חווה, היה
באולם, וכאשר ביקש נציג המישטרה
לעצור את חווה, הביע אהוד את
הסכמתו. הסניגור, שנשכר על״ידי
ציפי, אחותה של חווה, ברגע האחרון,
כדי להופיע לדיון במעצר, התפלא
מאוד על גישתו של הבעל. כאשר ניסה
הסניגור לחקור את איש־המישטרה
בדבר החשד ברצח, מיהר אהוד להשתיקו,
וכך, בהסכמה, הלכה חווה למי
עצרה הראשון.
ימי־המעצר הראשונים היו נוראים
לאשה הצעירה והיפה. התא ב
אגף
הנשים באבו־כביר היה קר,
והבדידות והפחד אפפו אותה. באותו
שלב ראתה עדיין חווה באביבה גרנות,
שטרם נעצרה, את חברתה הטובה
ביותר, הגורו שלה, האורים והתומים.
באהוד, בעלה, ראתה אוייב. השניים היו
באותו זמן בהליכי־גרושין. כאשר
נפגשה חווה עם עורכי-הדין ששכר
עבורה אהוד, הד״ר עדנה קפלן ודרור
מקרין, היא שיכנעה אותם שיש להגיש
ערר על מעצרה, מכיוון שהכל עלילה
שהעליל עליה בעלה אהוד, הרוצה
להתגרש ממנה בכל מחיר.

מאותו הרגע האכילה חווה יערי את
סניגוריה מרורים עד תום המישפט.
היא היתה לקוחה בלתי־יציבה, היסטרית
וחסרת־ביטחון. היא היתה נתונה
מדי פעם להשפעה של אדם אחר.

לקוחה
לא-יציבה
ן* תחילה פיתחה תלות בשוטרת
*הצעירה, מלי שחורי, ששהתה אי־תה
כמעט כל הזמן. במהלך החקירות
והשיחזורים כמעט התאהבה חווה

בחוקר שלה, מישל חדד. באותה תקופה
ביקשה חווה ממישל שיהיה עורו־הדין
שלה, וכאשר הסביר לה כי הדבר
אינו אפשרי, נהגה לשפוך לפניו את
ליבה ולספר לו דברים שהבטיחה
לעורכי־רינה כי לא תשוחח עליהם עם
חוקריה.
הסניגורים ביקרו את חווה יותר
מאשר מבקרים לקוח רגיל. הם ידעו
שהיא זקוקה מאוד לעידוד ולתמיכה
נפשית, והם רצו לספק לה זאת. אולם
יחד עם זאת התברר להם שאי־אפשר
לסמוך אף על מילה אחת שאמרה להם.
היא היתה מבטיחה להם, למשל, לא
להוסיף ולומר אף מילה אחת לחוקריה,
וכבר למחרת היתה מספרת לחדד סיפורים
נוספים ומבקשת ממנו שעל הדוח,
שכתב על פי דבריה, ירשום תאריך
מוקדם יותר, מכיוון שהבטיחה לסני־גורים
י לא לדבר. היא היתה מספרת
סיפור אחד, ולמחרתו סיפור אחר, שונה
תכלית השינוי.
׳הדברים הגיעו עד כדי כך, שהסניגורים
ישבו לבסוף עם חווה יערי ורשמו
מפיה את כל התשובות שנתנה לשאלות,
מילה במילה, והחתימו אותה על

״וזאשה
גאדום

נאשמת גרנות
,.באר־שבע כמערב הפרוע״...

^ תחילה הכחישה חווה כל קשר
₪1לרצח. היא אף הכחישה שעבדה
בבנק .״שקרים של נעבעך,״ הגדירה
זאת אחר־כך בבית־המישפט. לדבריה
עשתה זאת לא כל־כך כדי למלט את
נפשה, אלא כדי להגן על ידידתה, אבי

גרנות. מצבה הנפשי הורע עד כדי
כך, שלילה אחד, בבית־המעצר, ניסתה
להתאבד על־יד׳ קשירת רצועות־העור
של ארנקה סביב צווארה ומתיחתן. היא
לא הצליחה להתאבד, והמישטרה
הציבה לידה שמירה יומם ולילה.
10 ימים אחרי מעצרה של חווה,
נעצרה גם אביבה גרנות. זמן רב היתה
זהותה אסורה לפירסום, והיא כונתה
על־ידי העיתונאים ״האשה באדום״.
המיפנה בא כאשר אביבה השתכנעה
כי מוטב לה לרבר, וסיפרה את סיפורה.
כאשר הוצגה עדותה של אביבה לפני
חווה יערי, נשברה זו. היא לא יכלה
להאמין כי חברתה הטובה, שלה היל־וותה
כסף, שאיתה התחלקה בסודותיה
ושעליה סמכה, עשתה לה את זה.
ואומנם, מאותו הרגע שבו ראתה את
השיחזור שעשתה אביבה גרנות, פתחה
חווה את פיה ולא סגרה אותו עד סוף
המישפט. בכל יום הוסיפה פרטים
חדשים, לעיתים סותרים לחלוטין את
אלה שגילתה יום קודם.
במהלך עדויותיה השתפכה ודיברה
על כל עניין שבעולם, על אמה, ילדיה,
בעלה וחברותיה.
היא למדה את חוקי־הכלא בדרך
הקשה. כאשר סמכה על אסירה שהוכנסה
לחדרה כי תעביר עבורה מיכתב
לאחותה ציפי, מסרה אסירה זו, ציפורה
רימר, את המיכתבים לחוקרים, תמורת
טובות־הנאה שונות.
כל אותו הזמן למדה התובעת
המנוסה והמבריקה פנינה דבורין את
אופיין של הנאשמות. היא קראה כל
פיסת־נייר שנכתבה, ושמעה כל הק־
(המשך בעמוד )28

עד לבנימינה מנצחים את הסרטן 450 פעם
אחד האקדח של המאחר לנ שף

הו א ׳/ד!7

ג ם בקהר
למרות שצביקה פיק משתייר
לזרם פוליטי החורט על דיגלו את
ההדר הז׳בוטינסקאי, לא שמר האמן
הוותיק על נימוסיו הטובים, דווקא
במסיבה לכבוד 15 שנותיו על הבימה.
האורחים הרבים שבאו לחגוג עימו
בסינרמה התל־אביבית הוזמנו כולם
לשעה 10 בערב, אך הזמר הנכבד
הואיל להראות את זיו־פניו רק בחצות.
אשתו מידית שם־אור ואמה,
אורה שם־אור, הסתובבו בין האורחים
המכובדים שהיו במיסעדת החשובים
במקום, ואמרו שצביקה או־טו־טו
מגיע. רק בחצות עלה לבימה דן
כנר, והזמין את ״אמן האמנים״ ,כדבריו,
לעלות ולקבל תקליט־כסף מתנת
חברת התקליטים, ואף קרא בקול מיב־תב
שנשלח על־ידי ראש־הממשלה,
יצחק שמיר, שהילל את זמר־הפופ
על תרומתו לאמנות בארץ.

מידית שם־אור

אשתו של הזמר צביקה פיק ממתינה
בחברת אמה, אורה שם־אור, לתחילת
הופעתו של צביקה. השתיים המתינו במיסעדת הווי״אי־פי שבסינרמה.

ערי צוריאל

עם הכוריאוגרפית רות שווייצר. שרי מאפשרת
לאחרונה לידידה, מעצב״האופנה יובל כספין
:תצלום משמאל) להתגורר בדירתה -עד לחזרתו לארצות־הברית.

(מאחור) ,מי שהתפרסמה בניצחונה על
ך 1ך11
1 111 1ן מחלת הסרטן ואף כתבה על כד ספר,
בחברתה של הציירת ורדה טלמור, שאיירה להפליא את

ספר־השירים
את האורחים
בת ה־ ,23כ1

שירת הנץ
בגיל 11 חלתה ודתי נץ לראשונה
בסרטן. המחלה הופיעה שנית לפגי 15
שנה ובעיקבותיה נותרה ללא כיליה,
כיס־מרה, רחם ורגל. אבל רותי ניצחה
את המחלה האיומה. ואף כתבה ספר
שנקרא ניצחתי אותך סרטן. לאחרו־ י
נה הוציאה ספר־שירים, ביני לבין
עצמי, והשבוע חגגה את הוצאתו לאור
בפאב המטבח. רותי מלאת־החיים,
הקימה אגודה לעזרת חולי־סרטן.

ש חוני ם
בחרת

ל דותי, ביני לבין עצמי. טלמור הרשימה
בים כשהציגה את אחת האורחות -שרון
ה. לפגי כן חשבו רבים כי הן חברות.

מוטי בדרג — מחזאי, בימאי
ושחקן ותיק — הוא מה שנקרא אמן
לוחם. ולכן בחר לתיאטרון החרש
שאותו הקים לאחרונה בשם חזית.
תוכניתו היא להעלות מחזות שיעסקו
בבעיות חברתיות, שיפתחו פצעים
ויעזרו לרפאם. מחזה שלו, החוג
לדרמה, שאכן עוסק בבעיות כאלה,
הועלה כבר 450 פעמים.
בפאב האוהל הצטופפו כל שחקני
התיאטרון החדש וציוותו, ואיחלו
לבהרב הצלחה רבה בפרוייקט החדש.
מיפגש מעניין היה בין השחקן עמום
לגיא לבין מחליפו בתפקיד, מאיר

דדון.

\ 11 *111*11 ^ 1י ך \ 1ך ן 1ך 1חברתו של אבי
111| #1 \ 1 11 11 פיילר, ליד הציור
המנציח אותה בעירום, כפי שצוייר על״ידי חברה.

אנטוניה בת ה־ ,21 אמריקאית ממוצא יווני, המת־נשאת
לגובה של 185ס׳מ, הבירה את אבי באחת
מתערוכותיו, ומאז היא מתגוררת עימו בבנימינה.

הרפתקות
הצ״ר
סיפור חייו של אבי פיילר וההר־פתקות
שעבר, מספיקים לעשרה
אנשים נורמאליים, ועוד ישאר עודף.
כשהיה בן 21 השתתף בשוד מזויין,
שבו נשדדו תכשיטים ויהלומים שהיו
שייכים למכרי מישפחתה של אשתו
לעתיד. אחרי שהשתחרר מכילאו, נסע
בכל העולם — הוא הגיע לאפריקה,
לארצות־הברית ואפילו לאיי האוקיינוס
ההודי. בהודו התנסה בטריפים
מסוגים שונים, למד אמנות באיטליה,
ואחר־כך בנה לעצמו סטודיו באי
הספרדי איביצה.
עכשיו הוא פתח תערוכת־ציורים
חדשה, ואת כל המיטען הכביר של חייו
אפשר לראות שם.

| | 1¥ו 1ך ך המתמחה בדמויות אלימות במו האנס האלים ביצרים,
] ג 1\ .4 # 1 /1 /בחברתו של זאב שימשתי, שהצטרף לתיאטרון חזית,
זיאטרונו החדש של מוטי בהרב -במסיבה לרגל 450 הצגות להחוג לדרמה.

אבי פיילו

דני ליטני

ך 1בא לפתיחה עם אשתו. השחקנית ג׳ודי ליטני, וסיפר
שהוא עומד להקליט בקרוב תקליט חדש, כולו חומר
מקורי משלו. פרט לכך הוא ממשיך עכשיו בהופעותיו ברחבי הארץ.

הצייר בן ה־ ,38 בפתיחת תערו
כת-הציורים החדשה שלו, עם
הדוגמן ששימש אותו לציור שביניהם. הדוגמן הוא

הפסל ואמן־הוויטראז׳ים, ואלרי: דמות ציורית
אמיתית, הנוהג לרכוב על אופניים ברחובות העיר.
פיילר, שהוא בוהמיין ותיק, מתגורר בבנימינה.

— כתב: מלי פדידמן. צל מו: ענת פדמסטי, צגי סל וירט ממאי 2 3 -יי

הו רו ס הו ס

בניבזיני

מזל החודש:

סטוון, ונוס
ומוקוו מחרקים
את בני המזל
רשרוש קבוצות
כמו בשאר המזלות, כך גס במזל גדי,
אי־אפשר לצפות שכל בני המזל יהיו
בעלי אופי דומה. אלה שנולדו בתחילת
המזל שונים מאלה שנולדו בסופו. בוודאי
שקיימות תכונות משותפות לכולם -אך
דווקא ההבדלים הם המעניינים יותר.
קיימות שלוש קבוצות שכל. אחת
מושפעת מכוכבים שונים. הקבוצה הראשונה
נשלטת על־ידי הכוכב סטורן.
השניה על״ידי כוכב ונוס והשלישית על־ידי
מרקורי. שתי הקבוצות נשלטות קודם
כל על־ידי סטורן ורק האופי הוונוסיאלי
והמרקוריאלי מורגש. בני הקבוצה הראשונה
נולדו בין ה־ 22 בדצמבר וה 31-

גדיים אלה חיים על פי רוב בחוסר־מנוחה
ובנסיון להבין את דרישותיהם
מעצמם ומהחיים. כשאר בני-המזל גם
חם שואפים לבסס קאריירה ולהגיע ל
מעמד
מכובד, אך אינם מסתפקים בכך.
הלימודים מעניינים אותם במיוחד —
יותר מכל הם מעוניינים בלימודי הפי לוסופיה,
או לימודים הקשורים בדת.
למרות אהבתם ללימודים, הם חשים
צורך עז להימצא בתנועה. לכן חלקם
הגדול עוסק בספורט ואף מפגין הישגים
ראויים לשמם. אחרים מוצאים את עצמם
בנסיעות רבות, קצרות וארוכות. הם נמשכים
למקומות לא מוכרים כשיצר הרפתקנות
סמוי דוחף אותם לחפש כאלה.
אז מתעוררת בעיה — פגישתם עם
אנשים זרים. הם אינם חשים בנוח
ומקיפים את עצמם בשיריון של זהירות
וסגירות. חם אינם מאמינים שאפשר
ליצור קשר בקלות. כל התקשרות הופכת
רצינית. לפעמים עוברות שנים עד שהם

לומדים להתייחס ביתר קלילות ופשטות
לאנשים שעימם הם באים במגע.
לעתים הם חסרי-טקט ואומרים יותר
ממה שהתכוונו מראש. בתוך תוכם אינם
מתכוונים להעליב. הם הוגנים ובעלי
ערכים ומוסר גבוה. לכן, כשנתקלים
בדברים שאינם מוצאים חן בעיניהם,
הם מעירים ואחר״בך נאלצים לשאת
את כעסם של האחרים עליהם. בדרן-
כלל אינם נישאים מוקדם, מכיוון שהחופש
האישי חשוב להם והם פוחדים
לאבדו.
לקבוצה השניה שייכים גדיים שנולדו
בין ה״ 1ביגואר וה 10-בו.
גם הם מתמסרים לעבודה, ומובנים
למסור את עצמם ואת זמנם למען ח-
קאריירה. הם בעלי כושר-תיבנון מעולה

וראייה לטווח רחוק. חם רציניים ובעלי
תודעה חזקה לסכנות, שהחיים עלולים
לזמן לפניהם.
למרות התיאור הרציני של אופיים,
אי-אפשר להתעלם ממשיכתם לאמנות
ובעיקר למוסיקה. רבים מהם מבורכים
בקול ערב, אחרים מפגינים יכולת לא
מבוטלת בנגינה בכלי כלשהו׳ כשחוש
הקצב המפותח הו־הוא המניע אותם.
הם בעלי חוש לצדק ועניין רב בפולי טיקה.
רבים מבני קבוצה זו אף סוללים
את דרכם הפוליטית באיטיות עקשנית
ובהתמדה.
אחד הדברים המרגיזים באישיותם :
חוסר-יכולתם לבטא את ריגשותיהם.
מקורביהם מצפים וממתינים שאולי אי-
פעם תימלט מפיהם בטעות איזו הערה
על יחסם. הסיכוי לזכות ולשמוע דברים
מסוג זה קלוש. יש להם דרכים שונות
מהמקובל להוכיח שהם אכן אוהבים.
מסירותם לבית, הצלחתם להחזיק רמת-
חיים נאותה, ונכונותם לבוא לעזרה
כשזקוקים להם. על אלה החיים עימם
לדעת שזו בהחלט הוכחה לחיבה או
האהבה שהם חשים.
בקבוצה השלישית נמצאים אלה שנולדו
בין ח 11-בינואר וה 20-בו. גדיים
אלה, כקודמיהם, חרוצים ומטורים לעבודתם.
ומעניין שלמרות שאת אישיותם
מאפיינת תבונה של ביקורתיות חזקה,
להם יותר קל ליצור קשר עם אנשים.
הם דורשים שלמות בכל דבר, ולהם
אינטואיציה חזקה במיוחד, בושר הבחנה
דק מן הדק ויכולת להכיר במהירות כל
אדם חדש שעימו הם נפגשים. יחד עם
יכולתם ליצור קשרים עם זולתם, בכל
זאת הם נשארים מאופקים וסגורים. הם
מתעניינים בשטחים רבים• המעשיות,
המאפיינת אותם, דוחפת אותם אף
ללמוד או לעסוק בתחומי התעניינותם.
מעניין לציין שלמרות פתיחותם החיצונית
הם העקשנים ביותר שניתן למצוא במזל
גדי. הם דבקים בדעתם ואינם מובנים
לשנותה.
חוש-הומור: מציין אותם הומור ציני
מעט ושקט. רק אלה המכירים אותם
לפני ולפנים מסוגלים להבין את סוג
ההומור המיוחד שלהם.
לסיכום: חייבים להזכיר שגם להם
נטיות אמנותיות — הכתיבה היא השטח
שבו קל להם ביותר להתבטא.

בעיות בעבודה עלולות להבניסבם למתח,
הבוש יהיה תובעני ויציג אתכם באור שאינו
לרוחבם. אי-הבנות וויכוחים
יתפתחו בגלל
תחושת ההגבלה. ברגע
זה אין אפשרות להתקדם
בשטח המיקצועי,
וה דווקא בתקופה הפו-
ריה ביותר, כשאתם
מלאי רעיונות טובים ל ו
2במרס -
שיפור המצב. קשה לו20ב
א פ רי ל.
מר שבבית המצב געים
יותר. רצוי להזמין ידי*

דים ואף להתארח אצל אחרים -כך יפוג
* המתח. בשטח הרומאנטי -הפתעה נעימה.

* תוכניות לנסיעה מתעכבות ואולי אפילו
* מתבטלות. חשים מעט אכזבה ומתח שקשה
* להסבירו. במקום העבו״
* דה הדברים אינם מת *^8

בצעים כפי שחלמתם.
* אי־הבנות. השמצות ור־
* כילות גורמים לכם נזק

* רב. מבחינה כספית
* המצב לא קל. אנא, אל
* תפצו את עצמכם ביותר
* מדי מזון טעים ומתוק,
* נסו להתנחם באהבה.
י בשטח זה קשה לקלקל
* לבם בתקופה זו. למרות שגם כאן אתם
* מועדים לפגיעות -אפשר יהיה להתגבר.

* מתיחות ועצבנות מאפיינים את התקופה.
* חרדות קשות גורמות לאיבוד שליטה על
מצבים. גם מבחינה
בריאותית עליכם לשמור
היטב. ידידים או
בחוץ־לארץ קרובים גורמים לאבבה או ל דאגה.
גם נסיעות לשם
כדאי לדחות -להז דמנות
אחרת. אהבות
חשאיות עשויות לעזור
בשינוי האווירה הקשה.
במקום העבודה צפויות
י בכל זאת הצלחות. כרגע טוב לשמור עליהן
* בסוד ולא לשתף עתה אחרים בעניינים.

נסיעה שתיאלצו לבצע תכניס את בן־הזוג
שלכם למתח ולחשש -רצוי לוותר מכיוון
שבתקופה זו הייתם
מעורבים ביותר מדי
סיכסוכים מישפחתיים.

רצון להחליף את מקום העבודה נתקל
התוכניות< שנראו כבנות
׳זז1
בקשיים -למרות
ביצוע -ברגע זה הכל
מתעכב. גם מצב הבריאות
וגם צורך למלא
את כל ההתחייבויות
המשעממות בעבודה,
אינם מאפשרים קלות-
תנועה כפי שאתם אוהבים.
תרצו למצוא
פורקן בנהיגה מהירה
או בהסתכנות אחרת -
מומלץ להישמר, ואף
להימנע מנהיגה בימים אלה. ביחסבם לבני-
זוגכם אתם נמצאים על פרשת״דרכים.

בתקופה זו טוב להישאר בבית ולבצע את
בל הדברים שנדחו מפאת חוסר זמן. שם
תחושו גם יותר מרץ
ויכולת לבצע תוכניות
או רעיונות נסתרים.
יהיו תנאים מצויינים
למימוש החלומות. בני׳
זוג חמקמקים יגיעו לביקורי
פתע ויוסיפו
ביטחון זמני. בעניינים
כספיים כדאי להשגיח
ולא להסתכן בתוכניות
שאינן בטוחות. בהתלבטויות
שיש לכם התייעצו עם אדם שמבין
בתחום זה -אולי הוא יוכל לעזור לכם.

בי־מישפחה, שסירבו לעזור.
ישנו דעתם ויציעו
א ת עזרתם. מ ב חינ ה רומנ
טי ת -המצב משונה
הפ תעו ת מוזרו ת קורות לכם. ק שרים ישנים
מגיעים למיפנה, והח 21ב
דצמבר ־
לטות חשובות ביותר
19 בינו א ר
עומדות על הפרק. ב מקום
העבודה ח שים לחץ
והרגשה של הג בלה מרגיזה, ו אולי אף מעקב.
מומלץ -בשום אופן ל א לזלזל בחשיבותם.

תוכניות שלא מתממ שות מ בי או ת לתיסכול.
אבני־נגף בלתי־צפויות גורמות להרגשה
שהה תקד מו תמכם והל אה.
רצוי להי שאר ב־שיגרה
ה קבוע ה והשק ט
ה ולהימנע משינויים.
גם מ ב חינ הכס פי תכד
אי להיזהר ול אלהס תכן.
למרות ההרגשה ה־בלתי־נוחוז
שמלווה א ת
השבוע, ל א כד אי לקלקל
א ת מצב־הרוח -
תוך זמן קצר תוכלו שוב
לחזור ולשלוט במצב. מ ב חינ ה חברתית אתם
עדיין רצויים -זה הז מן לבסס קשרים.

ילדים או צעירים במישפחה עלולים לגרום
לכם דאגות השבוע. תגובות של עצבנות, כעס
וביקורת רק יקשו ע ליכם.
עדיף לשתוק ולוותר
הפעם על ההערות
המוצדקות. הו צאה בל־תי־צפויה
עלולה לגרום
לדילדול התקציב, לבן
כד אי להימנע מקניות
גדולות שאינן הכרחיות.
לתלמידים בני בתולה
כד אי להתכונן הי טב
לבחינות -ה מזל ל א
יציל אתכם הפעם -רק לימוד החומר
בצורה מ אוד י סודי ת עשוי אולי לעזור.

בעיות הקשורות למקום העבודה מציקות
לכם כבר כשבועיים, ולפתע אתם חשים
צורך לומר לממונים את
דעתכם עליהם. דיבו רים
מסוג זה עלולים
להביא אתכם למצב
בלתי-נעים. זה לא הזמן
להעיר הערות ולהס-
תכסך. קרובי-מישפחה
מוכנים לבוא לעזרתכם
בתקופה זו. מתוך ידי דות
ושיחות אינטלקטואליות
מתפתח קשר
רומנטי שיוסיף ביטחון והנאה. תוכניות
חשובות מאד לעתיד מוטב שלא לגלות.

אתם מרגישים את עצמכם רחוקים
ממרכזים חברתיים, ולמעשה מעדיפים
להתבודד, לנוח ולוותר
על פעילות חברתית
בתקופה זז. במקום הע בודה
צפויים סיבסוכים
בגלל העקשנות והמר-
דנות שלכם. קשרים עם
חוץ־לארץ מוסיפים גם
הם למתיחות, מכיוון
ששום דבר לא מתרחש
לפי המתוכנן. לקראת
סוף השבוע ישתפר
מצב־הרוח. אולי לא תרגישו ח
כמו תמיד -אך שיפור-מה י

ביקורת שנאמרת ע ליכם
בעבודה גורמת
לרוגז -יש להסביר
הי טב א ת עמדותיכם
הצודקות. ילדים יגרמו
שימחה -וישפרו א ת
מצב־הרוח. רעיונות מקוריים
לשיפור המצב
הכ ספי יצוצו בראשכם. ובכל זאת -יש
להיזהר מביצוע של תוכניות גדולות מדי.

ע1ן ו1

:119

בעיות כספיות ממשיכות להציק ולהטריד -
ברגע זה קשה למצוא רעיון שיעזור לכם
לצאת מהקשיים. קרו־

ב ת קופה זו -רצוי להרבות
חב ר תיי ם ול היכנ ס לכל פעילות ציבורית.
תוכניות לעתיד אפשר
לתכנן בעזרת ידידי ם
ה מוכנים לפעול לקי-
דומכם. אי־הבנו ת בקש רי
ם רו מנ טיי םמס כני ם
אתה סודיו ת שליוותה
א ת או ת ם הקשרים.
כד אי להימנע ממריבו ת
19ב פב רו א ר
ופגיעות בבן־הזוג, לנ 20ב
מרס
סו ת ל מל אאת רצונותיו
ולנהוג עד כמה שאפשר
ב ט קט. פגישות וראיונות ראשונים. הק שורים
בעבודה חד שה -יש לדחות לזמן אחל.

קולנוע אורחים סיכסוך ער ש־ש־דחי
הבימאית הפולגית פועמת
על הכימאי המולגי
הרבה אין עוד מה לספר על ביקורה של
אניישקה הולנד, הבימאית הפולנית הגולה, החיה
בפאריס, מי שביימה את קציר הזעם (ראה/י
שעון) .מבחינת העולם הזה, ביקורה איחר בכמה
שעות את סגירת המדור הזה, ואף על פי כן היו
בפיה כמה השגות שאסור להחמיץ.
ראשית — לא קל להיות בימאי־גולה, ועוד
יותר קשה להזדהות היום עם קהילת הפולנים־
הגולים, שברובה אינה מעוררת אהדה רבה.
לבד מכז׳ישטוף זאנוסי, העובר במערב ומצליח
להישאר ביחסים טובים גם עם הפולנים
שבבית, בזכות כישוריו הדיפלומטיים המדהימים,
מעוררים גם יז׳י סקולימובסקי וגם אנדז׳יי ז׳ו־לאבסקי
יותר רחמים מאשר אהדה. סקולימובסקי
וז׳ולאבסקי, לדעתה של אניישקה, הם גולים
מסוכסכים, עם עצמם ועם העולם, שכבר מזמן לא
חזרו על הישגיהם בעבר.
ז׳ולאבסקי משותולל ועושה סרטים פורנו-

גבז מתוסכל,
גם אנטי־עומי
קציר הזעם (פאר. תל־אביב. גרמניה)
-קשה לטפל בסרט שאחד
מנושאיו הקשים ביותר הוא הגיז-
ענות, המולידה שינאת־חינם בביקורת
בעלת נימה גיזענית. ובכל זאת, אחת הבעיות של הסרט
הזה היא עובדת היותו מוסרט בגרמניה. עם צוות שחקנים
שכמעט כולו גרמני -דבר שמשפיע לא מעט על אווירת
הסצינות האינטימיות. שהיא בוטה ביותר, מביכה לרוב, ויש
בה אותו קורטוב של כמעט־פורנוגרפיה, שאיפיץ גם את
סירטי־פאסבינדר, ששחקני סרט זה נמנים עם יתומיו.
אפשר להוסיף את העובדה שאניישקה הולנד היא פולניה,
שאינה בדיוק מן האוהדות הגדולות של האופי הפולני הלאו מי,
ואף הביעה בקול את השגותיה -הבעה שהיא משלמת
עבורה בגלות פוליטית (היא חיה היום בפאריס) -וגם את
עובדת היותה אשה, ומתקבל הרושם שהעיסוק הבוטה בנושא
הכואב אף הרגיש והעדין שבו היא מטפלת אינו משוחרר גם
הוא מדיעות קדומות.
היא בעצמה אומרת- :בעייתו של הגיבור היא קודם כל
היותו גבר, אחר כך קתולי ואחר כך אנטי-שמי ״.ואומנם. אותו
איכר (ארמין מילר שטאהל) ,הנותן מיקלט ליהודיה שקפצה
מרכבת דוהרת אל ההשמדה (אליזבט טריסנאר) ,הוא גבר
מתוסכל מינית, קתולי אדוק הנושא עיטו מטען של תסביכי-
אשם וגם הרגשת עליונות גיזעית, שכמובן מתבטאת באנטי שמיות
על כל השלכותיה.

קורט ראב ווייטק פשוניאק: הפולנים חומדים
הבעיה היא שרוב הסצינות בין המציל־סוהר לקורבן-מפתה
אינן מצליחות להעמיק מעבר לצד המיני־אירוטי של הקונ פליקט
המתעורר במרתף ביתו של האיכר הפולני, וחבל -הב עיה
הדתית והבעיה האנטישמית של הפולני המצוי הן תופעה
החורגת ממיקרה בודד המתואר בסרט. טריסנאר, שחקנית
יפהפיה ומרשימה, מתקבלת חיוורת למדי מול מילר־שטאהל,
המביך לעיתים בגסותו, כשוויטק פשוניאק גונב את ההצגה ב תמצית
האיוולת, הרשע והחמדנות של הפולני האנסי־שמי.
נטל השחרחורת

כימאית אניישקה הולנד
כ אב הגלות

גרפיים־למחצה, ואילו סקולימובסקי מפליא ב־מריבותיו
הקולניות, ותו לא. אשר לוואידה, מי
שעבד עם הולנד בעבר, וכידוע גם ניסה לשמור
על עורו, כשקרא לשאר אנשי־הרוח שגלו מפולין
לחזור לארצם, כי ״הכל השתנה במישטר
ירוזלסקי״ — עליו היא כועסת במיוחד.
חוסר־רגישות. כמה ימים לפני בואה,
נפטר בפאריס בימאי הקולנוע הרוסי הגולה
אנדריי טארקובסקי, והוא רק בן .54 הוא נפטר
מסרטן, לאחר שתי שנות יסורים. באחד מרגעיו
הטובים, כשנדמה היה שיצליח להרים סרט נוסף,
נועד לביים את בוריס גודונוב עבור אראטו
פילם — אופרה שהיתה אהובה עליו ביותר,
ואשר ביים אותה בשעתו בקובנט גארדן
בלונדון. כל חבריו לעבודה ידעו שהוא גוסס, וכי
ימיו ספורים, וניסו לטייח את עיניו. רק ואידה,
לדבריה של הולנד, יצא בהכרזה כי הוא יביים את
הסרט, כי טארקובסקי כבר מחוסל.
הולנד מוקיעה את ואידה על חוסר־הרגישות
וחוסר־הטעם שגילה בפרשה זו. היא לא תחזור,
כנראה, לעבוד עימו בעתיר הקרוב: היא הצליחה
לגייס כסף אמריקאי להפקת סירטה הבא על רצח
פוליטי של כומר, שאירע בפולין לפני כמה שנים.
הכומר יהיה השחקן הצרפתי כריסטוף לאמברט,
ואויבו יהיה ריצ׳ארד דרייפוס (שחזר לעבוד
במישנה מרץ, אחרי תקופה של שפל מפאת
שיעבוד לסם וגמילה ממנו).
היא משתוקקת לשתף פעולה עם אחותה,
כימאית גם היא, המתגוררת בפולין, ומקווה שאכן
יגיע היום ויוכלו להתאחד.
בעלה של אניישקה הולנד נמצא גם הוא
בפולין בררו קבע, ומועסק כאחד הבימאים
הבולטים בתיאטרון הלאומי הפולני.
אנשים ולבסוף מת טארקובסקי
איגנמר כרנמן טען
שהוא הגדול מכולם
היתה זו אניישקה הולנד (ראה לעיל)
העולם הז ה 2576

ג׳ק פלש המקפץ (גת. תל־אביב,
ארצות־הברית) -שעשועון טיפשון
לילדי המחשב, שטוח, סימפטי, ו מבורך
בהרבה מרץ של הכוכבת
שהיא א 1מאז הפסידה את האוסקר לגברת זקנה ממנה.
כידוע, וופי גולדברג, שהיתה מועמדת ודאית לאוסקר בזכות
מישחקה במימרח הציבעוני של סטיבן שפילברג הצבע ארגמן.
לא זכתה בו, והוא הוענק לג ראלדין פיצגיראלד על מסע אל
האושר.
אוסקר לא, אבל גלים סוערים של אהדה -כן. וופי גולדברג
עשתה זאת, ואפשר להעמיס על כתפיה סרט שלם, מה עוד
שהיא קומיקאית נהדרת, ומסוגלת להיראות לרגע מסורבלת
כמו דובון היערות, וברגעים אחרים להיות מכוערת עד כדי
יופי.
היא עושה בדיאלוגים האמריקאים שלה מה שססרייסנד
עושה -יורה אותם מן המותן בהמון אנרגיה. ואם מבקשים מן
הגברת גולדברג הכושית לעשות זאת ביידיש, הרי עם שם כזה
לא תהיה לה בעיה. בינתיים יש לה בעיה עם בחירת התסריט.
אין ספק שהבימאית, פני מארשל, שגם היא קומיקאית
והשתתפה בסדרות־טלוויזיה רבות בארצות״הברית, היתה
עושה בחוכמה אילו בחרה לסידטה הראשון כבימאית משהו
יותר הגיוני ומתוחכם מן הסיפור הדליל שנטלה הפעם: מרגל
מערבי משדר אותות יאוש מבירה נעלמה במיזרח-אירופה,
דרך המחשב של בנק, שלידו יושבת טרי, פקידה מצחיקונת
ורעבה לאהבה. טרי, הלא היא וופי, מסתבכת בעלילת-ריגול

שסיפרה על ימיו האחרונים של אנדריי טאר־קובסקי,
בימאי שקהילת־הקולנוע כולה סירבה
לאבדו, אבל ידעה כי ימיו ספורים, וכי האיש
סובל יסורים קשים זה כמה חודשים.
בפסטיבל קאן האחרון, במאי ,86 הוצג סירטו
האחרון הקורבן, והרופאים הבטיחו כי עוד
הפסטיבל הזה ינתן לו החסד הלפני אחרון. אבל
טארקובסקי לא בא. הוא נאלץ לעבור טיפולים
קשים ומצבו הורע לפתע.
צוואה. שחקני הסרט, ביניהם ארלנד יוזפסון
המופלא והצלם הדגול סוון ניקוויסט, שהטיבו
לייצגו, חזרו וטענו כי באורח מוזר היה טאר־קובסקי
בריא ואופטימי בשעת־ההסרטה, ולמעשה
לא ידע כלל על מחלתו. אבל כל מי שחזה
בסרט לא יכול היה להשתחרר מן ההרגשה
הגורלית המעיקה, כי מדובר בצוואתו של אמן.
נושא הסרט — שואה גרעינית, המחרידה
שחקן תיאטרון ותיק ביום־הולדתו — הלם
להפליא את החרדה שירדה על העולם באסון
צ׳רנוביל, אשר התרחש כמה ימים בלבד לפני
הפסטיבל. גם הרחוב השטוקהולמי, שבו מצולמות
המהומות, כביכול אחרי האסון, היה אחרי
תום הצילומים אותו הרחוב בדיוק שבו נורה
למוות ראש־הממשלה אולף פאלמה. השיחות,
החלומות, הסיוטים וגם התיקוה, בדמות בנו של
הגיבור — הכל נשא אופי של צוואתו של

גאנגסטרית, ובין השאר מהממת אח ראשו של גייס בלושי,
אחיו של ג׳ון המנוח, ומבלבלת סוכן ביון כפול בריטי, שאינו
אלא השחקן השקספירי המהולל ג ון וודס. יש לה חברה
לעבודה, החוזרת בפעם האלף אל תפקיד הילדונת המטופשת,
במיקצועיות רבה, וזו קארול קיין, ולבסוף היא נופלת לזרו עותיו
של -מחווה לברזיל -ג ונתן פרייס.
יש כמה רגעים מצחיקים, כמו למשל קטע שבו יושבת
הגברת ומנעימה קללותיה בפרצופו של חוקר מישטרתי המום,
סמרטוטים ציבעוניים וצעצועים היוצרים בעצמם אנדרל מוסיה
שובבה, כישרון של וופי, והרבה אוויר.

משורר.
ואמנם, טארקובסקי לא היה בימאי שיגרתי
כלל וכלל. סרטיו היו קשים לעיכול ולפיענוח גם
עבור מבקרי הקולנוע המתוחכמים ביותר. הוא
היה אסתטיקן מושבע, ואיש של סמלים ותבניות
האופיניות רק לו. את פירסומו במעגל הפסטיבלים
הבינלאומיים החל באנדרה רובלב (,)66
סרט מרע יפהפה על צייר איקונין במאה ה־;16
אחר כך הדהים בסולאריס 72 סרט מדע
בדיוני. ב־ 79 יצא עטור פרסים מפסטיבל־קאן עם
סרט קודר בשם סטולקר(בעברית: גשש) ,שהכשיר
את היסודות האסתטיים והשפה הקולנועית
אופיינית לו בסירטו היותר מאוחר ( )83 נוסטלגיה
— סרט ראשון שעשה אחרי שעזב את
ברית־המועצות, בצעקנות רבה.
בנוסטלגיה הירבה להשתמש בתחבולות
צילומיות מסובכות, כמו אהבתו לצלם דרך
מיסגרות, חלונות ומשקופים, שילובים סימליים
של תחרה ושלוליות־מים ועומס מסרבל של
סמלים דתיים — לעיתים עומס מוגזם. רבים ראו
בנוסטלגיה סמל לשאיפתו לפייס בין המיזרח
והמערב, וביטוי לתחושת־הכאב שיש לאנשים
הנאלצים להינתק מכור יצירתם הטיבעי, כמותו.
פסטיבל קאן זיכה אותו בפרס היוצר, יחד עם
רובר ברסון(הכסף) ,לאותה השנה.
את סירטו האחרון, הקורבן, צילם על האי

שהיה אהוב על אינגמר ברגמן, והשניים חשו
קירבה רוחנית רבה האחד אל השני. ברגמן טען
שבשבילו טארקובסקי הוא הגדול מכולם, וכי
פתח לו עולמות שהיו נעולים בפניו עד כה :״הוא,
בדרכו המיוחדת, הצליח להציג לפניי את החיים
גם כמציאות וגם כחלום״.

תדריך
ח 1בה לראות
תל־אביב: שואה, אוונ טי פופולו, הנבל
הבורמזי, חנה ואחיותיה, בארי לינדון.
ירושלים: אוונ טי פופולו, חנה ואחיותיה.
חיפה: הנבל הבורמזי אוונ טי פופולו.

תל־אביב

בארי לינדון (תמוז, אנגליה) —
חובה לכל מי שלא ראה בשעתו או שרוצה
להיזכר בסרט־הראווה המדהים של סטנלי קוב־ריק,
עם ראיין או׳ניל כבארי לינדון, האנטי־גיבור
המסואב המקסים ביותר שנולד על הבד. אחד
הסרטים האסתטיים ביותר שנעשו אי־פעם על
הידרדרותו הכלכלית, החברתית, המוסרית והנפשית
של גיבור.

עדנה פיינדז

מנגד

במקומה של
עדנה שבתאי
כשעוד השתייכתי בעוונותיי ובאזלת משכורתי
לגזע הנכחד והולך של חסרי מכוניות היתה
אמירה כמו. :אני לא יוצא הערב לשום מקום. עד
שמצאתי חניה ליד הבית. אני לא מזיז את
המכונית!״ ממלאה אותי בוז תהומי כלפי נציג זה
של ההומו סאפינס שהתענוגות והמותרות של
חיי־השפע מוליכים אותו אל הניוון הדקדנטי
בתהליך מחוייב המציאות והבלתי־הפיך. היום,
כשאני בעלים של תיבת מתכת הפכפכנית
ותובענית זו על גלגלים ואחראית כלפי כולי
עלמא לשארה, כסותה ועונתה, נראית לי אמירה
מעין זו כהנמקה טיבעית המשקפת את מצבו
הקיומי של היצור העירוני של שלהי המאה
העשרים, המסרב להשלים עם המחשבה שהעיר
אינה מקום מתאים לגידול מכוניות; ואף הייתי
מעלה אותה כטיעון בדיונים על ״מה עושים
הערב״ ,לולא נשאתי עמי את זכר גילגולי הקודם
יחד עם שאריות של חינוך לפעלתנות וקצת גם
לסגפנות, שהוא חלק מן המורשת החלוצית
שינקו כמה מן החיים עוד איתנו היום עם חלב
אמם.
סיפור. זה נזכר אצלי בכל פעם שעולה על
הפרק מאמר חז״ל ״אל תדון את חברך עד שתגיע
למקומו״ .זה, כמו סיפורו של מחנכי בבית־הספר
היסודי שבחולות קריית־חיים, חנינא רבינוביץ,
שבלמדו אותנו לקח זה, סיפר כיצד גער באיש
צעיר שסירב לפנות מקומו באוטובוס לאשה הרה,
ועל הבושה הכבדה שעטפתו — הוא מספר ופניו
מתכרכמים לזכר המעשה — כשקם הלה ודידה
על קביים כשמיכנס אחד שלו משתלשל ריקן,
לרדת בתחנה המיועדת.
אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, כלום
יש איסור שאנו מרבים לחטוא כל כך בהפרתו? מי
מחמת שיגרת־החיים הכבדה עליו, מי ששכח ומי
שמעולם לא למד. אבל ייתכן שלא שכחנו את
מאמר חז״ל, אף לא היגסנו ליבנו בו, אלא
שמעולם לא היינו במקום ההוא. לא יכולנו
להיות. אולי סופרים גדולים מצליחים להיות שם
— במקומו של הזולת. פלובר היה שם, ואף העיד
על כך. מאדאם בובארי — זה אני, כך אמר. על
טולסטוי נאמר שידע לחדור לעולמן של גי־בורותיו.
הצדיקים אולי ...אבל אנחנו, בשר ודם...
ועוד סיפור. אחרי־הצהריים של יום שישי.
נשענת על כתפו של איש שיבה, דמות השייכת
לארכיון הלאומי של ילקוט הכזבים. אשה שיופיה
עריץ ניכר בה, למרות שחיקה שהיא תוצאה של
נסיון־חיים וסבל רב־שנים^ עייפות וטישטוש של
אלכוהול? סמים? משהו מרתק יש בציפור מרוטה,
סחופת סער זו שנחתה לחוף שארית הבוהמה הזה.
כשהיא רוכנת לחפש בתיקה דבר זה או אחר, היא
מצליחה, למרות שיכבות הלבוש החורפיות,
לחשוף את חזה, הנשפך כמעט כולו ממחשוף
לבושה, חזה יפה, למרות בלות הגיל, מתפרץ
בראוותנות כזו, מפתיע בסגירות של קור החורף.
״ראיתם מה היא חושבת לעצמה, בגילה?!״
״שתשמור אותו לעצמה!״ התגובות הן של נשים
בנות גילה של נושא ההתעניינות .״אני מכירה
בעלות חזה יפה יותר וכאן מזדקפים חזות
אחדים באופן בלתי־מודע כמעט, בנסיון להבליט
את מה שיש, היה ...ש אינן מרשות לעצמן!״.
ואין מי שיקרא נכוחה את הכתובת הכתובה
בשפת־הגוף — הזעקה הנואשת הזאת, הבקשה
— גע בי, תן יד, כתף, מילה מנחמת! זעקה מתוך
קיום ריק הבוכה להתמלא.
השמן, כיצד יבין את שפת הרעב. ומי שחסר,
מבקש לעצום עיניים מול ההתפרקות הפנימית
וההודאה חסרת הבושה של מי שכלה בשרו
במחסור הזה עצמו.
אבל יש מי שהיו ״שם״ — במקומה של עדנה
שבתאי. הנה באותם ימים עצמם, מעל דפי אותם
עיתונים המספרים בכותרות גדולות את סיפורה,
מסופר לנו על התאבדותה של ז׳קלין רוק, אשתו
האחרונה של פיקאסו, אחרי 13 שנות אלמנות
שבאו אחרי 20 שנות חיים משותפים, שנים של
אהבה גדולה ותלות הדדית אמיצה; פיקאסו בעת
פגישתם בן ,73ז׳קלין בת — 28 חיים של כמעט
הסתפקות הדדית. לאחר הלוויה שוכבת ז׳קלין,
לבושה בחלוק לבן, על הגיבעה בשלג, למרגלות
קבר הבעל, מקווה למות — מספרת חברה —
״אבל אפילו לא הצטננת. כל ידידיך עזבו. פחדו
מהסבל שלך״ .עד שכעבור 13 שנים, אחרי
פעולות השימור, התרומות, התערוכות החגיגיות,
גאלה את עצמה באקדח.
היתה ״שם״ גם אלמנה מפורסמת אחרת, חדת

מבע ועשירת לשון, בעלת כוח אבחנה אכזרי
ושיפוט בלתי־סלחני, מהירת חימה, לגלגנית :
וחסרת משוא־פנים, ולוא לגבי עצמה; קייטלין
תומס, אלמנתו של דילן תומס, שהעלתה על ,
הכתב את סיפור ״החי על המת״ שלה .״שיירי
חיים להרוג״ או ״שנותרה לכלות את השארית״,
היא קוראת לסיפרה המתעד את המשימה של
הישארות־בחיים־שבמוות. החיים הבלתי־רצויים
שיש לחיותם למרות המוות שהשתכן בתוכך,
לאחר מות האיש הדגול־האהוב.
״אילו הסתלקתי, כפי שאכן התכוונתי לעשות,״
היא כותבת ,״יכולתי לשמור על השם הטוב
שהיה לי של אשה גאה ובעלת כבוד, של
,הגברת המושלמת׳ — המחמאה הגבוהה ביותר
בפיהם ...לאשה כזו אין יריעה רחבה או היקף רחב
של הזדמנויות. תהיתי מה מצפים ממנה —
למעשה, זה היה יותר עניין של מה שמרשים לה
— לעשות, בהתאם לצווים הנוקשים שלהם.
התקף קל של גננות לא־שיטתית, הילוך לא
אלגאנטי בחצאיות טוויד ארוגות ביד, קשורה
לסל של קש, כפפות עור ומזמרה, מעשבת מתוך
פיזור דעת את שולי הערוגות, וגוזמת ללא סדר
את שיחי הוורדים ...או עוסקת בציור בציבעי מים
עדינים של צמחים בוטניים שנחצו לשנים. או
תמונות נמרחות של נחלים בכחול חיוור
ושקיעות שמש אנמיות הנמהלות בהם; מסיבות
טניס היו אסורות עליהן ...היה כמובן גם אירגון
הנשים ...היא עשויה היתה להיות אפילו הרפתקנית
בנוסח כפרי ולהשקיע עצמה בטיפוח זן
משופר של תרנגולות ...אבל ככל שניסיתי, ליא

תאוותו של גבר שאותו היא מתעבת. ואולי
חושפנות אכזרית מעין זאת מחפשים המבקרים
שלנו גם אצל עדנה שבתאי, גם אס אין הם
מאחלים לה את סופה של ז׳קלין רוק. אבל עדנה
שבתאי איננה קייטלין, כמו שיעקב שבתאי איננו
דילן. דילן זה ששתה עצמו למוות; ״שהיה חוזר
ואומר לי שימות לפניי, שלעולם לא יגיע לגיל
ארבעים. ואני אהיה אלמנה קלת־דעת הרוקדת
על קיברו״ .ש״ידע להשתמש במילים באופן
הפוגע ביותר כפי שידע להשתמש בהן באופן
הפיוטי ביותר״ .דילן בעל התאווה־שמלידה
לשקרים :״הוא היה עושה בהם שימוש יותר
כתרגיל בכושר ההמצאה מאשר כשקדים״ .דילן
שידע לריב עם אשתו עד ש״הבית קירקש, הלם,
נחבט, נאנק מעוצמת הרצח שהיה בנו איש כלפי
רעותו״.
יעקב שבתאי הוא ״נסיכי״ ,הוא אדם שידיעת
מותו המתקרב כמעט והכריעה אותו בעודו
בחיים. אדם על כל חולשות אנוש; ״יענקלה היה
מספר הכל, אפילו כשלא היה נעים לי לשמוע,
כדי לפרוק מעל עצמו״(ע״ש בראיון להעיר).
איש הפשרות הקטנות ולא איש המחוות הגדולות
כדילן, שמריבותיו עם אשתו היו ״רצחניות
ופראיות יותר עם כל הסתערות חדשה״.
וכאבה של עדנה שבתאי אינו פחות אמיתי
בגלל היותה שבויה במיקסם־השווא של התרבות
הישראלית הפושרת. היא משתמשת לתיאור
כאבה בשפת התרבות הזו עצמה. תרבות של
כוכבנים וכוכבניות לשעה. היא מצטלמת חשופת
שד, אומנם בכיסוי חולצה שקופה, בשער עיתון,

יכולתי להתאים עצמי לתפקיד. היה בי משהו
משובש עד כדי סטיה. ולכן פניתי במקום זאת
לקיצונות ההפוכה. עשיתי כל מה ש,גברת׳ אינה
צריכה לעשות, הראיתי להם באגרסיביות, כמה
,בלתי־ראויה־להיות־גברת׳ עשויה,גברת׳ להיות.
השקעתי עצמי מתוך התמכרות חסרת אנוכיות
בלהיות איומה. שקעתי בגודש חיי־הוללות. גודש
של הפרזה גופנית ...ביקשתי בצורה מזוהמת
לטהר את השטנים המתגודדים בדמי, תוך שימוש
במכשיריו הטמאים ביותר של השטן עצמו.
״גנבתי את בניהן, את בעליהן, גורמת בכך
חבלות איומות לרגשות החשופים של שני
הצדדים כאחד; מפירה בכוונה מלאה את נדריי
הקדושים ביותר לדילן: אומרת להם את מילות
החיבוב המוזהבות שלו אליי, חוזרת על אותן
מחוות רגשניות מתוקות מוכרות ...חילול קודש
רצוני, הקרבה מבישה של אהבתנו שהיתה
עקשנית מכדי להיעקר. וכל הלהט ההרסני הזה
ללא סימן קל שבקלים לשיפור, ללא השפעה
מרפאה על עולמי הבוער עד שחור ללא הפסק.
התוצאה היתה ההיפוך המגוחך; התגברות של
התמסרותי, שלא ניתן להימלט מפניה, לדילן;
וגוף מעוות, רווי אשמה ומעורטל מגאווה.
״אך ככל שהוכיחוני, רדפוני וירקו עליי
מוסרית; היו שמחים למשחני בזפת ולגלגלני
בנוצות, ובזעקות התעלות להצית אותי בכיכר
השוק; כך התמדתי אני לעורר בהם שערוריה;
אילו הראו זרע של אהדה, ניד או נגיעה של הבנה,
זה היה מחסל אותי; האומץ הנוקשה, מעמיד
הפנים, הנמתח עד לנקודת השבירה שלי היה נמס
לבריכה של חולשה לרגליהם גומלות החסד.״
מסתבר כי בכל ניתן לעמוד, רק לא במעט
חיבה אנושית. אבל זו, אל חשש, לא תגיע.
קייטלין תומס מתארת את ״פרשיות האהבה״
שלה, ואף אותן פרשיות שאין לאהבה חלק בהן,
את שותפיה לאותן פרשיות, ומעל לכל את
עצמה, בגוף ראשון, ללא כחל ושרק, באותה
לגלגנות ארסית אירית טיפוסית. אין היא
מסתירה מניעים שהשתיקה יפה להם, ושגילוייס
אינו עשוי להחמיא לה, כמו המחסור במזומנים
לתשלום שכר הדירה שמאלץ אותה להשלים עם

היא מתרפקת על ״ביקיני קטן ורוד דהוי שהלם
אותה מאוד״ .היא מתראיינת בזה הזמן, גיבורה
מקומית בין גיבורים מקומיים כמותה.
״מיקרה״ עדנה שבתאי מלמדנו גם משהו על
עצמנו. על הקלות שבה ניתן להסעיר את הקלחת
הציבורית העכרורית שלנו. על התאווה שלנו
לסוג זה של התחככות ציבורית, שכן ״אין מראין
לו לאדם אלא מהירהורי ליבו״ .אנחנו לועסים
לתיאבון את המרקחת הזו העשויה לפי טעמנו.
אנחנו מעסיקים את עצמנו בפיענוח הצופן
הרכילותי ובהשערות על מניעיה הגלויים
והסמויים של עדנה שבתאי: קינאה, נקמה, שיפוץ
ההיסטוריה ...וכי מאי נפקא מינה?! והוא,
ה״מיקרה״ ,מלמדנו שלא היה בנו הכוח להיות
במקומה של עדנה שבתאי, לשמוע מבעד
לרכילות, מבעד לתיאורי המיפגשים האינטימיים
את זעקת הכאב; את הדיאלוג המתמשך־ללא־אפשרות־הכרעה,
בשל היעדר גיבור המישנה, עם
המת, שהוא אולי אחד המניעים העמוקים
לכתיבת הספר. ועל שלא היה בנו אותו זרע של
אהדה, נגיעה של הבנה שיגעו בנפש הנגועה.

מידה הלפרין

דור דור ודורשי!
— 1968 — 1967 — 1948 — 1945
1987 מספרים, תאריכים, קבוצה חסרת
משמעות? מי שקרא את המאמר הקודם בסידרה
זו יודע כי הכוונה לציון דורות שאלו הן שנותיהם
הפורמאטיביות, כלומר, השנים שבהן נתעצבה
ונתגבשה זהותם: תום מילחמת העולם השניה,
שנת הופעת הבכורה של הפצצה האטומית,
מילחמת השיחרור הישראלית (״דור הפלמ״ח״,
״דור המדינה״) ,מילחמת ששת הימים ,״מהפכת
הסטודנטים״ במערב אירופה, וכן הניסיון לחזור
על משהו מעין זה בפאריס כעבור עשרים שנה.
בעיקבות רב־שיח עליו דיווח העיתון הצרפתי
לה מונד בנושא זה של דורות ו״תוחלת החיים״
המיקצועית שלהם בימינו, שאלנו את עצמנו אם
אכן קיימת זהות קיבוצית דורית, ילידת הניסיון

משנה ל שרך: שמשן צמרת

המשותף והביוגראפיה והאקלים הסמוכים, אשר
ניתן לתת בה סימנים. אחרי הכל, לא לה מונד
וגם לא הסוציולוגים של לישכת המיסחר
והתעשיה של פאריס הם שהמציאו את המושג
דור, שהוראתו בעברית, על פי המילון ,״חוליה
אחת בתולדות מישפחה: האב, הבן והנכד הם
שלושה דורות״ ,וכן ״שם כולל לבני־האדם החיים
בפרק זמן אחד או בתקופה אחת״ ,והאתימולוגים
גוזרים את שורש המילה מדור העברית, דר
האוגריתית ודרא הארמית. כלומר, מן השורש
המציין את מי שדרים יחדיו, בחינת מי שדר זה עם
זה הוא גם בן דורו. מכל מקום, כך היו הדברים
מדורי־דורות וכך אפשר שיהיו עד סוף כל
הדורות, שהוא הרבה מעבר לסופנו שלנו, האישי
או הדורי, עלי אדמות.
המילון האנגלי מלמדנו כי רור הוא, בצד
דברים אחרים כגון צאצאות, כלומר, המצב של
היות צאצא, גם ״כל קבוצת הפרטים שנולדו
בערך באותה תקופה; וכן גם משך הזמן שבו
נמשכו חייהם של אלה.״ אם המילון העברי אינו
נוקב כל מיספר לציון משך שנותיו של דור, הרי
שהמילון האנגלי (של אוכספורד, במיקרה זה)
מציין כי שנות דור הן בדרך כלל שלושים. אבל
לנו, במסורות שלנו, הרי יש גם ״דור מידבר״ בן
40 שנה ו״דור המבול״ שאת שנותיו מי ימנה
ו״דור הפלגה״(הדור שאחרי המבול אשר בניו
הקימו את מיגדל בבל ונענשו והופצו על פני כל
הארץ ומאז ״נפלגו״ ללשונותיהם; מה שמסביר,
בין השאר, מדוע אני כותב אליכם בעברית ואילו
לה מונד בצרפתית. כלומר, כמין עונש) .ויש לנו
גם ״דור תהפוכות״ שאין לו מידה ושיעור וקצה,
ו״דור יתום״ — כינוי לדור שלא קם בו מנהיג
גדול לעם — שאופטימיסטים אומרים שאנו
חיים בו כיום, ואילו פסימיסטים גורסים שבעצם
הוא־הוא הדור האח־ שבו חיים כולנו מאז גורשנו
מגן־עדננו: תור הזהב הערום שספק רב אם
שנותיו ארכו כשנות דור.
החוקרים הצרפתיים שהזכרנו, בכל אופן,
מדברים על דורות בני עשרים שנה, שמכך
משתמעות שתי מסקנות אפשריות: שהדורות
נתקצרו בימינו הזריזים והממוחזרים והם עומדים
כיום על 20 במקום על 30 השנים שהוקצו להם
בעבר. או, שמה שקובע הוא לאו דווקא מיספר
השנים כשלעצמו, כי אם מיספר השנים בצירוף
עם מאורע אחד או רצף מאורעות הרי־גורל או
הרי־אסון, כגון תום מילחמת העולם השניה
ופיצוצה הראשון של הפצצה האטומית; ואם כך
אין שום שחר לדיבורים על הדור של ,1987 שהרי
אין כל שחר להשוואה שביקשו לעשות בין
״הפיכת הסטודנטים״ של ,1968 שאף היא מהפכה
ממש לא היתה, לבין כמה הפגנות בבירת צרפת
בשנה זו.
יתר על כן ומצד אחר, האם באמת נדברו
ביניהם בימינו המאורעות קובעי־דמות־התקופה
והם נוחתים עלינו בקצב של אחת לעשרים שנה?
ואולי אך מיקרה הוא שבין מילחמת העצמאות
שלנו(היא מילחמת אובדן העצמאות של ערביי
ארץ־ישראל) לבין מילחמת ששת הימים (הוא
שבוע כיבושה של מה שמכונה הגדה המערבית,
ירושלים העתיקה, רמת הגולן ורצועת עזה מידי
השילטון המצרי והירדני) חלפו עשרים שנה או
עשרים־שנה־חסר־אחת, ואל לנו להסיק מכך
מסקנות ברוח מגית קדומה המבקשת תמיד
מיספרים הרי־גורל ונוסחאות פלא כגון ,12 ,7,3
13 וכדומה.
דבר אחד אינו שנוי במחלוקת: גם אם חיי אדם
אינם אלא רצף שאינו פוסק ואינו מתחלק מרגע
הלידה ועד המוות, וההיסטוריה היא משך אינסופי
של אירועים בו־זמניים וכאלה הבאים בזה אחר זה
בכל תחום מתחומי החיים על פני כדור הארץ
שלנו (יש כמובן גם היסטוריה אחרת: של
הקוסמוס) ,עדיין חיי האב וחיי הבן וחיי הנכד
חלוקים ומובחנים אלה מאלה, וגם בעת שהם
חופפים או משיקים זה לזה, קיימים, מן ההכרח
הוא שיתקיימו פירקי־זמן שבהם הם מתפרדים זה
מזה והאב חי אחרי חיות אביו לפניו ולפני הולדת
בנו, והנכד, גם אם עשה חיים בחיי סבו, לא חי
בהם כל ימיו אלא רק מספר שנים קצוב, אם מעט
ואם הרבה.
וגם זה אינו שנוי במחלוקת: שבעלי־חיים
מבקשי סיווג ותיוג אנו בדורות האחרונים(ואולי
מדורי דורות?) ,וכדרך שחילקנו את רצף הזמן
לשנים ולחודשים ולשניות, כך אנחנו עומדים
ומכריזים על דור אחד שהוא ״דור שלונסקי־אלתרמן״
,אף כי אין כמעט ספק ששניים אלה לא
היו הסופרים והמשוררים החשובים ביותר שחיו
ויצרו בו באותו דור, ועל דור אחר קצתנו אומרים
שהוא ״דור ביאליק־טשרניחובסקי״ ,אף כי רבים
מתעקשים לקרוא לו ״דור ביאליק״ דווקא, כיוון
שאינם מסכימים שיש ״סימטריה״ או שיוויון־
ערך בין השניים הנזכרים, ועל דור שלישי

אומרים שהוא ״דור המדינה״ ,כלומר, שהעובדה
המרכזית בחייו היתה קומה של מדינת ישראל,
ולא הופעתם של סופרים ומשוררים אלה או
אחרים, חשובים ככל שיהיו.
ואולי, אולי מתכוונים הנוקטים לשון ״דור
המדינה״ לכר, שבעיקבות הקמתה של מדינת
ישראל וירידת קרנה והשפעתה של הסיפרות בה,
לא יהיו עוד דורות כגון דור ביאליק או ביאליק־טשרניחובסקי
או שלונסקי־אלתרמן לעולם,
כשם שמעולם לא היה דור אלישבע־רחל או דור
אורי צבי גרינברג ורטוש, שניהם ביחד וכל אחד
לחוד, וכדרך שלא קיים היה, להבדיל, דור אלן
גינזבורג וג׳ק קרואק, כי אם רק ״דור הביט״ או
הביטניקים.
נתן זך
(מאמר שניי•

הבעיה: אבירן
איש לא יכחיש שדויד אבירן אינו האיש
האהוד ביותר בקריית־ספר שלנו. ואנחנו מדברים
כאן בלשון המעטה.
איש גם לא יכחיש שדויד אבירן השקיע הרבה
מאמצים, הרבה מחשבה, הרבה כושר תימרון
ותושיה בהרחקת אוזדה ציבורית(, .להוציא סוג
מסויים של אהדה שאינה אהדה ויש לקוות שגם
אינה ציבורית) .אם לנקוט הפעם לשון הפרזה,
ניתן לומר שדויד אבירן עשה ימים כלילות, או,
מוטב, לילות כימים, כדי לשכלל את עצמו להיות
ראוי למדרגת אחד האנשים הבלתי אהודים ביותר
בקריית־ספר שלנו, ואפשר שבשעה זו עצמה אף
הגיע למעמד של ראש וראשון להם(אחרי הכל,
אפילו לעמוס קינן נותרו כמה ידידים ואוהדים
— אלוהים יבין לריעם!).
אבל חוסר אהידותו של דויד אבירן אינה
עניינה של הסיפרות העברית. לכל היותר, היא
רק עניינה במידה שיש לה בכלל עניין בחייהם
הפרטיים ובאישיותם האישית פחות או יותר של
יוצריה. אבל העובדה שדויד אבירן לא זכה עדיין
גם באחד משניים־שלושת הפרסים הסיפרותיים
הנחשבים אצלנו יוקרתיים — ובכוונה הדגשתי:
נחשבים — היא עניינה של הסיפרות
העברית.
— בשעה זו ולא רק בשעה זו. שהרי בין אס
ירצה ובין אם ימאן, מוצא עצמו אבירן בחברתם
הזמנית של אלכסנדר פן, יונתן רטוש ולאה
גולדברג, שאף הם נאלצו להסתפק בפרס שעיקרו
מילגה (רטוש) או בפרס שאותו צריך היה
לכפות על ראש כלתו כעטרת־קוצים (לאה
גולדברג).
אמרתי׳.אם ירצה ואם ימאן. והרי ברור שימאן,
ולוא רק כדי שלא לעורר אהדה, חלילה. ואולי גם
מטעם זה שרק אנשים הסבורים כמוהו ש״אני
ואפסי עוד״ ואילו ״אתה ואפסך עוד״ זוכים
לעטרה זו של הבלתי־אהודים באמת, רבי־האמנים
שבהם.
והעובדה שאחד הבולטים כיוצרי השירה
העברית בדורנו, האיש שללא דיוקנו הבלתי-
סימפאטי לא היו לחלק ניכר ממפריסי הפרסים
שלנו, שלא להזכיר כלל את חתניהם, פנים כלל
לצורך תיגלחת הבוקר שלהם (אני מדבר כמובן
רק על שופטים ממין זכר) היא עובדה האומרת
דרשני. ובעצם היא גם אומרת דרשך, דרשו
(לשון נקבה) ,דרשכם, דרשכן. לכל הכיוונים.
שכן הבעיה אבירן היא הבעיה שלנו, לא שלו.
הוא את שלו כבר עשה. והיא מופנית לכל אלה
ימאיתנו שנאה דורשים (לעצמם) אבל לא נאה

מעניקים•

הכל בגרר מסמר קטן
כך נהגנו פעם לשיר בימים טוביס/רעים(מחק
את המיותר) יותר. היום אנחנו חיים בעידן
הפון ט־מודרניסטי, מבטיחים לנו רואי־השחורות,
כלומר, בעידן שבו נגמר המודרניזם(מה זה היה?)
ועדיין לא התחיל שום דבר אחר — והמסמרים
יצאו מן האופנה בשירה כדרך ששוב לא תמצא
גם בעיתונות שלנו את ״מסמר המסיבה״ או
״מסמר הערב.״
מה לעשות ואנחנו חיים גם בעידן הפוסט־
״מושגי, שבו כל המושגים הקודמים הלכו לעולמם
גיל מושג, ואפשר שלא נזכה עוד לחזות
£ף עניהם אי־פעם. היה מסמר והנה איננו עוד.
כל המחשבות המיותרות האלה ודומות להן
עלו בדעתי כאשר קיבלתי בימים אלה הזמנה
סימפאטית(בצורתה החיצונית) למה שנראה ואני
מקווה שהוא אכן תערוכה סימפאטית של אדם
סימפאטי: שוקי כפרי, פסל, יליד קיבוץ נווה־איתן,
מחזור ,1947 נשוי״ו׳אב לשלושה ילדים.
את האיש אינני מכיר, כך שאני מסתמך רק על
האמור בקטלוג(הסימפאטי) שהיה מצורף להזמנה
(הסימפאטית).

ראובן ד 1תן

שלום לך, אורלי
אהבתי אותר״ אולי מהר מדי. כבר היינו בנסיעה ארוכה לכיוון רהב שבסיני. יום לפני זה,
הירהרתי רבות באהבתנו ובנסיעה. שמחתי לחוויה הממתינה לנו שם בין אוהלי הבדווים, הריחות
המשכרים מול הים, ונופים שלא ראיתי כמותם וגם היא עוד לא ראתה.
בתרמילי היה גם ספר אדום כריכה. סיפורים. מאת פראנץ קפקא. באותה תקופה אהבתי גם
אותו. כשראשה על כתפי ועיניה עצומות נשלחה ידי לפתע אל התרמיל. הספר לא נשלף
במהירות, נתון היה שם בץ חפצים רבים שהיד היתה צריכה לחצות. לבסוף, לאחר חיטוט עקשני,
הוא נמצא.
כך גם הערתי את אורלי. כתפי נעה בפזיזות. היא פקחה עיניים והביטה בי. שלום, היא אומרת.
חייכתי אליה. הנשיקה היתה ארוכה הפעם מתמיד. גם הנהג הביט ממקומו ועוד כמה נוסעים
ליכסנו מבט. אחר כך היבטנו בנוף בקורת רוח, נוסעים אנו להרפתקה. עיניי נפלו על הכריכה
האדומה והספר נפתח מאליו. קפקא הוא נהדר, אמרתי פיתאום בהתלהבות והתחלתי קורא בקול
רם קטע מעניין. היא הביטה בי כמו באדישות, ולאחר שסיימתי לקרוא שאלתי אותה לדעתה.
אני רוצה שאתה תהיה קפקא, ולא תעריץ אחרים, גם אני אוהבת אותו מאוד, אבל הוא לא אתה...
הספר האדום חזר במהירות לתרמיל והתחלתי להרהר ברוגז רב בעצמי. אינני קפקא, ואץ
להניח שאהיה אי־פעם. מסקנה: היא לא תאהב אותי לעולם. ככל שהוספתי לחשוב על כך הרגיז
אותי הדבר יותר ויותר: במשך זמן רב ניסיתי לשוות לפניי סבר מעמיק ורציני, רציתי להידמות
למישהו נערץ.״ הנוף חמק עבר לו, החלפנו כמה מישפטים מגומגמים ובשארית הדרך נימנמנו.
את הספר לא העזתי להוציא שוב.
בתוך האוהל הבדווי, כשידיעות שחורות טובלות באור הירח, מתנודדות כממלמלות דברים,
תינינו אהבים. החול הרך גבה והמתין לנו, מרגיע את סודנו העמוק. יללות הכלבים המתיקו בחוץ
את עצב לילם. ריחות המדורות הנטושות מאוחר ליבלבו כקסם מרפא. חליל רחוק נשמע כמו
מרגיע את השדים במאהל, מבקש להרתיע, לבל יקרבו אלינו. אורלי חייכה ואחר כך הרצינה.
שאלתי אותה מה קרה. שום דבר, אמרה ביבושת והסתובבה. זחלה לקצה האוהל ואמרה לי כי
היא רוצה להיות לבד. מדוע, הרי רק היום הגענו הנה ...לך, אמרה לי. אינני יכולה עוד. היבטתי
בגבה ודימיתי כי היא רוצה במגעו של אחר.
קרירות המים נשכה בבשרי. התקדמתי לאט פנימה כשהים רקוע הנחושת, העדין. מתחיל
לשנות צורתו. הוא מפולח על ירי בקו מתון קשה כשפס האור של הירח טווה מירקם של עצבות
שיתמשך כנראה כל הלילה. שחיתי במהירות אל המעמקים וכשהריף כבר מאחורי היבטתי
לראשונה לאחור. שם היה כל המאהל נטוע כשדרת אנשים צולעת, מקרטעת על החוף הלבנבן,
והם עייפים מאוד וכמהים לשינה. לא ראיתי כל תנועה, הכל כבר ישנים, וגם החליל רמס כנראה.
המשכתי הלאה לעומק הים.
שבוע הטיול חלף מהר. לילות הים לעומקו הצטרפו לחישה רעננה שלאחר יום בלא מילים,
גם בלא אורלי שנשתנתה. בשעות לבדי. באוהל שאיבד חיותו, קראתי בקפקא. כריכה אדומה
שכתם קפה שחור מהביל כבר חתם בה זיכרון. שלא אשכח.
הנסיעה חזרה לתל־אביב כבר עמדה בסימן דאגות המחר. את אורלי שוב לא ראיתי וגם את
קפקא אני קורא רק לעיתים רחוקות. ואינני יודע מדוע נזכרתי בו דווקא הערב.
ולא הייתי כותב דברים אלה, ואולי הייתי הולך
במקום זאת לבקר את התערוכה — כדרכם של
אנשי סימפאטיים — לולא נכלל בו בקטלוג בן
דף נייר הבריסטול המקופל פעמיים, מעבר
לתצלום עבודה בשם ״מכבש״ — גם טקסט,
הטקסט הבא:
מסמר מסילת רכבת
מסמר מסילת רכבת הוא מיסמך המתעד
תקופה. הוא עד תביעה ראשי במישפטן של

המבבש במבבש.
או: כל מסמר מלך
רכבות החיים, והוא אחד הנאשמים ב־מישפטן
של רכבות־המוות.
מסמר מסילת רכבת הוא פרט אחד בתוך
קטע של מסילה, בתוך רצף של זמן, המתמשך
מאין סוף לאין סוף.
מסמר מסילת רכבת הוא עד שמיעה
לנסיעתן האיטית של רכבות החלום אל
בניין ויצירה, אבל הוא גם עד ראייה
לדהירתה של רכבת האשליות העמוסה -
בדרכה חזרה.
מסמר מסילת רכבת יכול להשתתף
במצעד של ריקנות בתוך חלל מאיים, והוא
יכול להיות גם אנדרטה לריקנות העומדת
בחלל.
מסמר מסילת רכבת הוא עד מלך
במישפטה של ממלכת הקיטש. ממלכה,
שבה שולט הלב על השכל שילטון ללא
מצרים.
מסמר מסילת רכבת הנשלף מן המסילה
מבטא אקט של סיום. של מוות.

מסמר מסילת רכבת הוא גם מסמר שוקי מסילת רכנת.
גבירותיי ורבותיי :״מסמר מסילת רכבת הוא
עד שמיעה לנסיעתן האיטית של רכבות החלום
אל בניין ויצירה.״ אתם ידעתם? אני, מה אומר ומה
אדבר, אני לא ידעתי!
משהו קורה שם בקיבוצים שלנו. כי אם כל זה
נאמר על המסמר, המסמר הקטן, הגיעו בנפשכם
מה ניתן לומר על המכבש. אני ממש חושש.
שהרי איך נהגנו פעם לשיר בימים הטובים/
הרעים(מחק את המיותר) :״המכבש הטיפש /כל
היום הוא מקשקש ״.אולי עכשיו גם הוא יוכל,
סוף־סוף, להשתתף ״במיבצע של ריקנות בתוך
חלל מאיים.״
עכשיו אתם מבינים מדוע אני מייעץ לידידיי
שלא יעסקו בכתיבה? כי כתיבה, רבותיי וגבירותיי,
אף היא עד־תביעה ראשי במישפטן של
רכבות־החיים. ועוד לא הגענו בכלל לקטרו של
המוות, בשירו הידוע של אריק לביא.

והנני מפנה בזה את המסילה.

ידן* חדש׳׳ מארח
יגאל תומו־קץ

ערב שר קונצפציה
שגויה ושיעמום
״עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני״
אופרה מאת קורט וייל (מוסיקה)
ונרטולד ברכט (טקסט)
האופרה הישראלית החדשה באולם
התיאטרון הקאמרי
מוסרו של ברכט בא בחוסר המוסר, כמיצוה
הבאה בעבירה. ההנאה מתיאטרונו היא באסתטיקה
המיוחדת, בצורת ההגשה האפית, בחוכמת
הטקסט ושנינותו, באירוניה העצומה ובאוני־ברסאליות
המסר שבעלילת המחזה.
הבמאי הפולני מארק ווים־גז׳שינסקי מנסה
להפוך את המחזה למוסרני, סימבולי ודתי: משהו
מעין החלום ושיברו. ספינת הציונות(?) והתיקווה
עולה על שירטון, תרתי משמע, ונמוגה באוויר.
החלום הציוני הופך לסדום ועמורה. אלוהים

מפנה את גבו לחברת החטאים הסוגדת לכסף
ולתענוגות ואובדת בחטאיה.
לפנינו השקפת־עולם מוסרנית־דתית קתולית
שיטחית ומזוייפת המתגנדרת בנוסטאלגיות.
הכימאי מוחק מהמערכה הראשונה את המילים
״פשע״ ו״פושעים״ ומשנה שמות ודמויות כדי
להכניסה למיטת סדום של השקפותיו שלו. אין
זה מפריע לו כלל שברכט מתחיל ישר בחברה של
בהלה לזהב, של פושעים וזונות, חברה השקועה
עמוק בחומריות. אצל ברכט המטריאליסט
והאתיאיסט מתחילה האופרה בסאן פראנסיסקו
רימיונית ומסתיימת בחורבן סדום־ועמורה דימיו־נית.
אצל וויס־גז׳שינסקי ירא־השמיים מתחילה
האופרה בעליה השניה, בנאטוראליזם של
״לומפנפחלטריאט״ מכוער, החסר אירוניה ושנינות,
סממנים חיוניים כל־כך ליצירה. האופרה
מסתיימת בנימה דיומה: אלוהים לא יגיע למהגוני:
החטא ועונשו, אבוי לכולנו!
לאורך כל האופרה יש הרגשה שלא רק
הצופים אינם מבינים את הטקסט, אלא גם
הזמרים והזמרות(הגרועות בכולם) .אך מעל לכל
דומה שהבימאי עצמו מסרב להבין את הטקסט.
בעזרת כוריאוגראפית הדיסקוטק החסידי שרלה־רוק,
הוא מצליח לעורר בי אסוציאציות תמוהות:
המערכה הראשונה התקשרה בדימיוני עם ״ההולנדי
המעופף״ לוואגנר המועלה, כאן, בעיירה.
המערכה השניה הזכירה לי פרטיזנים ביערות
פולין, ואילו השלישית נתפרשה לי כמין מחווה
לאברהם גולדפאדן.
כדי לקלקל כך את ברכט אין שום צורך לייבא
לארץ פולני. אפשר בהחלט לעשות זאת בכחול־לבן!
לעומת
כל אלה, יש לציין כי השותף המוסיקלי
(לא הווקאלי!) ,בניצוחו של ליאור שמבדל,
תיפקד היטב, בתנאים הנתונים. אבל את כל
המישמש אין להבין אלא בפיליסטריות של ועדת
הרפרטואר של האופרה הישראלית החדשה.
חבל־חבל על ברכט־וייל, חבל עליי(שנאלצתי
לראות ולשמוע) ,ובעצם חבל מאוד על כולנו.

כל צבעי הקשת
בשחור־לבן
״התהלוכה הגדולה״
מאת: לינדסי קמפ וקרלוס מירנדה
ביגיוי: לינדסי קמפ
מישפט אחד, שני בתים של שיר ואף לא מילה
נוספת — ועם זה חגיגה תיאטרונית. בימה
עשירה ההופכת כבמטה־קסמים מאולפן מוזנח
לזירות שונות של פעילויות, החל בקן אוהבים,
דרך אולם נשפים ובימת מוסיקול, ועד לסיפון
אוניית שודדים ושדה־קרב אדיר־ממדים. אין־
ספור דמויות שונות ומגוונות, החל ביפים וביפות
קולנועיים, דרך נערים ונערות מקהלה, ועד
לענקי הסרט האילם בתיפארתם. מרי פיקפורד,
ראגלס פירבנקס, ג׳ון גילברט ורבים אחרים
גדולים ומפורסמים. שפע תילבושות וכל ציבעי
הקשת בשחור־לבן כדרך הסרט האילם .״התהלוכה
הגדולה״.
פתיחה אילמת. אל מרכז הבימה, המעוצבת
כאולפן ראינוע קודר, פוסע בימאי הסרטים,
ובתנועה אטית רחבה הוא מצמיד אל שפתיו
רמקול אדיר מידות. הזעקה האילמת הקופאת על
שפתיו מופיעה בכתב מואר על מסך הרקע האפל:
״ .30110 מכאן ואילך מתחילה התנועה. בין
״ 30110ל־ז״ס נעות ופועלות דמויות הזוהר של
הסרט האילם. המאהב הלאטיני, הבלונדית הנחשקת,
הלוחם האמיץ הגובר על שודדי־הים,
הנערה הכפרית התמימה ועוד רבים מופלאים
ואילמים. הכל בגדול, הכל במוגזם, הכל בשחור־לבן
והכל שונה מאשר בסרט האילם.
לינדסי קמפ אינו מנסה לשחזר או להחיות
מחדש את הסרט של שנות העשרים. הוא גם לא
מנסה להאיר אותו באורח פארודי או להתבונן בו
מנקודת־ראות אירונית. הוא רק מנסה לומר
באמצעותו את מה שיש לו לומר על אשליה
ומציאות ועל אמנות וחיים בכלל, והוא עושה זאת
בררו מרהיבה ובשפה תיאטרונית מופלאה
ומיוחדת. האילמות שנכפתה על הסרט האילם
בגלל המיגבלות הטכניות של התקופה, הכתיבה
_ את הצורך להגיע אל קהל הצופים בשפת החושים
׳ בלבד, ולינדסי קמפ המחזאי עושה בה שימוש
מירבי. הוא מעשיר את השפה ומביא אותה
למדרגה של חגיגת שיכרון של צורות ותנועה.
באמצעות שחקנים־רקדנים עשירי מבע, שפע
של תלבושות, אין־ספור פעלולים ותאורה
(המשך בעמוד )31

_ ריח הפחד

של ד ר יה1דה תקר
ראש המועצה המקומית שלומי
^ ני ישראלי:״ הזדעק סגן־
1 ראש־הממשלה ושר־הבינוי־ו־השיכון,
רויד לוי, לעבר השר משה
ארנס, שרמז לדפוסיו המנטאליים
האפריקאיים של השר מבית־שאן,
בדיון הממשלה על התוכנית הכלכלית.
אולי יישמע הדבר מוזר, שולי ואף
כלל לא ראוי לתשומת־לב, אך בתביעתו
הדרמאתית של לוי לישראליות
טמונה כל בעייתו, צפון כל מאבקו
וכסוסה כל שאיפתו להכרתו/הכתרתו
בידי חלק מהיישוב האשכנזי.
ישראליותו של לוי ממאנת לדבוק
בעורו, ולאו דווקא משום מוצאו
הגלותי. הרי רוב האבות המייסדים ורוב

וההבדל היסודי, הקובע והמפלה,
בין לוי האפריקאי לבין ידועי־השם
מדור דור יוצאי־אשכנז, נעוץ בעובדה
שהממלכתיות הינה צלע הבסיס של
תבנית משולשת, של הטרילוגיה
המקודשת: אשכנזיות, ישראליות
וממלכתיות קשורות זו בזו, מזינות זו
את זו, רוחצות זו בזו. כאמור, את
ההבדל הזה שבים ומזכירים לדויד לוי
כל אימת שקולו נשמע ברמה, וכל
אימת שהוא מאיים איום של ממש
(השאיפה לראשות־הממשלה, בעיקר,
או העמידה הנחרצת על עמדות מדיניות
וחברתיות) על תבנית הגמונית זו.
כך, על פי התבנית הנ״ל, בין יצחק
שמיר ומשה ארנס לממלכתיות קיימת
חפיפה מלאה. כמה טיבעי הדבר כאשר
רוממות ארץ־ישראל ויהודה ושומרון
בגרונם של שמיר וארנס. וכמה דויד
לוי נשמע כבד־פה וכבד־לשון, מעצם
בריאתו כאפריקאי, כאשר הוא מדבר

או החלקי של תנועת־החרות, כמרכיב
ראשי בליכוד.

רק לא
מיזרחי!
^ מתחולל בתנועת־החרות סביב
\ 1הבלימה והנידוי התנועתי של
דויד לוי יכול להצטייר כבבואה נאמנה
לנעשה במיפלגות האחרות — ואם
לתת לעניין פירוש מרחיב ולא מצמצם
דווקא — לנעשה במוקדי השליטה
והציבוריות הישראלית, וכבבואה נאמנה
לתפיסה הרווחת ביישוב האשכנזי
השורשי.
זאת בהבדל אחד: לזכותה של
תנועת־החרות ייאמר, וליתר דיוק
לזכותו של מנחם בגין ייאמר, כי
תנועת־ז׳בוטינסקי מקדימה בדור אחד
את שאר המיפלגות מעצם ההזדמנות,
הדיבור, העיסוק והאיזכור של דויד לוי
כמועמד לראשות־התנועה וכמתיימר
לראשות־הממשלה.
ובעיקר הזכות לדויד לוי עצמו:
איש ללא־חת, בן עדות״המיזרח ללא
מישקעים, נקי מנמקות וללא טראו־

דויד לוי
האחד והיחיד -
דויד רו
האשם תמיד!
מדינאינו כאן ועכשיו ילידי־גלויות
המה. אלא שדויד לוי, לעיתים מזומנות.
באורח מוצהר או סמוי, מוצא את
עצמו מנושל מכוח מילת־גנאי זו או
אחרת, פליטת־פה פה ושם, מאותה
קירבה מיוחלת לישראליות.
לא, אין זה נידוי רישמי החל על לוי.
אין זה חרם מוסדי (הרי סגן־ראש־ממשלה
ושר בכיר בישראל הואי) .זוהי
הגרועה שבפסילות, הנמוכה שבחג־ליות.
שלוש הברות לה: גיזענות.
הכינוי ״מארוקאי עילג ומגמגם
קשות״ (דירי מנוסי — ידיעות אחרונות
,)5.7.85 כמו גם הכינויים
״מאפיה״ ו״כנופיה של פושעים״(ארנס
ושמיר בוועידת־חרות המפוצצת) או
״פליטת־הפה האומללה״ ,ומכל מקום
סימפטומאטית מאוד, של הפרופסור
משה ארנס על ״שרותים אפריקאיים״,
כמוהם כסירוב עקשני, בהתכחשות
כפייתית לישראליותו של דויד לוי.
הנטיפים האשכנזיים
ף מהי ישראליותם של האחרים,
1מנהיגים גולתיים וילידי פזורות
שונות בעלי־שם ושיעור־קומה (יצחק
שמיר, שימעון פרס ואפילו משה
ארנס< ,שאינה ניתנת לדויד לוי? שם
מיוחד לה לזהות עילאית זו, עץ־חיים
היא למחזיקים בה ולמתחממים לאורה,
ואשרי הבאים בכריתה — ברית
הממלכתיות.

על בניית יהודה ושומרון. במקום
שהישראליות דובקת כעור טיבעי
ביצחק שמיר ומשה ארנס היא מתקפלת,
חסרת מנוח, על פני דויד לוי.
ניתן לומר, איפא, כי המפתח להבנת
הבעיה הניצבת לפני לוי עצמו, ושהוא
מציב בפני יריביו מבית ומחוץ, טמונה
בעובדת־היסוד שבעיני יריבים אלה
לוי תקוע כעצם בגרונה של הממלכתיות
הישראלית ובגרונם של הטוענים
למונופול על הממלכתיות.
זהו גם — ובפשטות — המפתח
להבנת השיתוק שפוקד את תנועת־החרות.
בעידן הפוסט־בגיניסטי של
תנועת־החרות נוצר רוב יחסי למחנה
דויד לוי או לבעלי זיקה ריגשית/
עדתית ללוי. ערב הוועידה האחרונה
נהוג היה במצודת זאב, בקרב פעילי
מחנות שמיר־ארנס, לכנות תופעה זו
סכנת הרוב או, כפי שטבע זאת באמירתו
המפורסמת רובי ריבלין(יו״ר סניף-
חרות בירושלים, ואיש מחנה־שמיח,
לאמור: תנועת־החרות נאבקת על
דמותה, האם תהא זו תנועה מיסודו של
זאב ז׳בוטינסקי או מיסודה של בית־שאן.
כחלק
מהתמודדות בסכנת הרוב,
שמגלמים לוי ומחנהו, ניתן להבחץ
בהופעה ובחיזוק המרוכזים של מה
שקרוי דור ״הנסיכים״ — בחינת
התכווצות נוסטאלגית של תנועת-
ז׳בוטינסקי סביב יצירי חלציה האמיתיים.
ואולם
כל התהליך הזה וכל המוטא־ציה
הזו יכולים להתקבל כטיבעיים
וכלגיטימיים, אילולא ביקשו קברני־טי־התנועה,
הבית״רים האמיתיים,
לאחוז בשני קצוות הטלית. מחד גיסא
למנוע את דרכו של דויד לוי לראשות-
התנועה (ואולי לראשות״הממשלה, בבוא
העת) ,ומאידך גיסא להישען על
הבסיס הרחב של אפריקאים ויוצאי
עדות־המיזרח להמשך שילטונה המלא

מות, שבקוראו תגר בעוז־רוח, בגאון,
בחרות־המחשבה וכיבוד הדמוקרטיה
על המתמודדים לראשות־הממשלה,
מציב לפני החברה הישראלית אפשרות
חסרת־תקדים: ראש״ממשלת ישראל
בן עדות״המיזרח.
אוטופיה, הלא כן? שמא חלום־
בלהות לחלק מהחברה הישראלית. כך
או כך, עידן כזה אינו מצטייר באופק,
ועוד רחוקים הימים לבן עדות־המיזרח
כראש־ממשלה.
כמה משמעותי במובן זה התסריט
הדמיוני לבחירות של 1996 של העיתון
חדשות (שישי־שבת ,)26.12.86
שלפיו יתייצבו זה מול זה בנימין
נתניהו ואהוד ברק. ועד להופעת הצמד
האליטיסתי ימשיך שימעון פרם למשול
בכיפה, ויצחק שמיר ומשה ארנס
להביס את רויד לוי, על־פי אותו
תסריט.
דויד לוי, האחד והיחיד — האשם
תמיד.

ראש־מועצה לנקרי

(המשך מעמוד )21
לטה שהוקלטה. היא למדה להבין את
חווה, את חולשותיה ונקודות־התורפה
באופיה. היא למדה אותה כל־כך טוב,
שידעה לשלוף את השפן ברגע האחרון
במישפט. אחרי שחקרה את חווה יערי
ימים שלמים על דוכן־הערים וגרמה
לה להתמוטט, לבכות, לצעוק ולילל,
שאלה אותה התובעת על תאריך מותו
של אביה.
אביה של חווה יערי שיחק תפקיד
חשוב בפרשת הרצח. התביעה בנתה
את המניע לרצח על סכום של 50 אלף
דולר, שאתם גנבה חווה מחשבונה של
התיירת. מן הרגע הראשון טענה חווה
כי הכסף, שאותו נטלה מחשבונה של
התיירת, היה בעצם כספה שלה, כסף
שנתן אביה, שהיה חלפן־כספים, כדי
שיהיה לה ״קניפל״ ,חיסכון לעת צרה.
חווה סיפרה כי לאביה היו כספים
שחורים מעסקיו, ואותם נתן לתיירת,
כדי שתפתח חשבון במטבע־חוץ ותהיה
אשת״קש עבור בתו. חווה סיפרה
בפרטי־פרטים על המועדים שבהם
נפגש אביה עם התיירת בנוכחותה,
ונתן לה את סכומי-הכסף שהוכנסו
אחר־כך לחשבון, שממנו משכה לבסוף
את 50 אלף הדולר. חווה הגדירה את
המועדים הללו בדיוק, על פי הזמנים
שבהם היתה התיירת בארץ.
חווה סיפרה כי אביה מת זמן־מה
אחרי מתן הכספים לתיירת .״היא שקרנית,
היא משקרת בכל דבר,״ חשבה
התובעת ,״משתלם לבדוק את תאריך
מותו של האב ״.דבורין ביקשה ממי-
שרד״הפנים את תעודת הפטירה של
האב. כאשר הגיעה התעודה, התברר
לתובעת כי זכתה בפרס הגדול. בת־עודת־הפטירה
נרשם כי האב מת שנה
לפני התאריך שמסרה חווה, ולכן לא
יכול היה להיפגש כלל עם התיירת בתאריכים
שננקבו. ומאחר שבשנה שלפני
מותו לא ביקרה התיירת כלל בישראל,
נראה כי כל פגישה בין השניים
לא יכלה להתבצע.
אולם פנינה דבורין לא רצתה בהפתעות
נוספות. היא חששה שאם תראה
לחווה את תעודת־הפטירה, תאמר הבת
כי יש טעות בתאריך. על כן שלחה
דבורין את מישל חדד בעצמו אל קבר
האב. היה זה ערב סיום עדותה של חווה.
לא היה זמן אף למסור את התמונה
לפיתוח, ולכן לקח איתו חדד מצלמה
אוטומטית, המפתחת את התמונות בו
במקום. מבית־הקברות טילפן חדד
לפנינה דבורין ואמר לה :״יש!״ התאריך
שעל קבר האב תאם את זה שבתעודת־הפטירה,
והפריך לחלוטין את גירסתה
של יערי.

עייעיר

אוטומאטי

ף* גלל אישיותה של חווה יערי,
סצינות־ההיסטריה שלה, יופיה,
בעלה המפורסם והרכילות שהתהלכה
סביבה, נותרה אביבה גרנות ברוב
המישפט בצל. האשה כבדת־הגוף,
בעלת העיניים האינטליגנטיות, מסרה
במישטרה גירסה אחת, ועליה בעצם
חזרה עד הסוף. גירסתה הפלילה, למעשה,
גם אותה וגם את חברתה.
סניגוריה, עורך־הדין נתן קנת ובנו
חיים, עשו כמיטב יכולתם כדי לשכנע
את בית־המישפט שהיא היתה רק
שותפה לאחר־מעשה, ונתקפה בהלם
בשעת מותה של התיירת.
אבל אביבה לא זכתה בסימפטיה של
הקהל והתיקשרות. כולם רצו לראות
בה מכשפה רעה, שבכוח השפעתה
המאגי הביאה את חברתה העדינה
לפשע נורא כזה. סיפור המערוך שהעלתה
גרנות הפך לקלאסיקה בסיפורי־הפשע
הישראליים.
קור־הרוח והשלווה הכמעט־אדישה
של אביבה נשמרה עד הסוף. גם כיום,
לקראת פסק־הדין, היא שלווה ורגועה,
לפחות כלפי חוץ. ריח הפחד איננו נודף
ממנה.
יהיה פסק־הדין ביום חמישי אשר
יהיה, בין אם יורשעו השתיים ברצח
ובין אם יזוכו, יהיה עירעור על פסק־הדין.
במיקרי־רצח, שבהם העונש הקבוע
בחוק הוא מאסר־עולם, נהוג לערער
כמעט באופן אוטומאטי על כל
הרשעה.
תמרורים אבי הבנים
נולד +למשה חובב, יליד
ירושלים, קריין רדיו ששמו הלך
לפניו, לשעבר מנהל קול ישראל
וכיום שליח הקרן הקיימת בסקנדינביה,
בנו השלישי, דרור. חובב נתן שם
זה לבנו הטרי, מכיוון שנולד לו,
מאשתו השניה, ילידת דנמרק, ביום
השנה החמישי למות אשתו הראשונה,
דרורה בן־אב״י(בתו של אליעזר בן־
יהודה) ,שהיתה אשת רדיו גם היא
(מנהלת חטיבת התוכניות הקלות) ואם
שני בניו הבוגרים של חובב, איתמר
וגיל.

הניצוד הניצחי

נפ צ ע 4מרסיסים, בביירות, בנס־יון
התנקשות בעזרת מכונית־תופת
מופעלת מרחוק, כאמיל שמעון,86 ,
שר־האוצר הלבנוני ומי שהיה, כאיש
המיפלגה הליבראלית הלאומית הנוצרית
(והימנית) ,נשיא לבנון לפני 30
שנה (1952־ .)1958 היה זה נסיון ההתנקשות
החמישי בחייו של שמעון ב־20
השנים האחרונות, ממנו יצא כמעט
ללא פגע.

סנ ה הבריכה
נחוג יום־הולדתו ה״ 65 של
יוסי הראל, איש־עסקים בינלאומי
(במיוחד: יבוא בשר קפוא) ,שהתפרסם
ערב הקמת המדינה, עת פקד על
אוניית 4500 המעפילים אכסודוס
ובשנותיה הראשונות, עת גילה, אחר
שירותו כאלוף־מישנה בצה״ל, את
האמת בפרשת לבון וזכה בכינוי הגבר.
הראל, דור שישי בירושלים, בה נולד
כיוסף המבורגר, וכבנו של בעל הקנטינה
במיפעלי ים־המלח בסדום, התגייס
לאירגון ההגנה בגיל ,12 הדריך
בנשק קל, היה שלישו ושומר־ראשו
וגם שלישו של רמטכ״ל צה״ל הראשון,
רב־אלוף יעקב דורי, לפני שפנה לעסקים,
שאחד הראשונים בהם היה הקמת
בריכת גורדון שעל חוף ימה של תל־אביב.

השגריר
העיתונאי
נפטר +בבווריה, בגיל ,67 יסקר
סון־פוטקאמר, מי שהיה בשנות הסן
שגריר גרמניה בישראל. פון־פוטק־אמר,
בן מישפחת אצילים גרמניים(אחות
סבו היתה אשתו של אוטו פון־
ביסמארק, קנצלר הברזל של סוף המאה
ה־ ,)19 שרת כקצין קרבי בצבא הגרמני
של מילחמת״העולם, פנה שמאלה
אחרי נפילתו בשבי הרוסי בסט־לינגראד
והיה לאחר שיחרורו מן השבי י
ולפני הקריירה הדיפלומטית שלו(שהביאה
אותו, בנוסף לתל-אביב, גם לבל
גרד, ליסבון ושטוקהולם) לעורך ביט־און
המיפלגה הסוציאל״דמוקרטית ה־ 1
גרמנית, פורוורטס (קדימה!).

מתקן הצינורות
נפטר בעין־חרוד, יומית

יום־הולדתו ה־100

__ ,אליעזר __
סלוצקין, שעבד כמעט עד יומו האחרון
בתיקוני הצנרת במישקו. סלוצקין,
כוכב טלוויזיה מאז שהופיע במבט ליל
שבת. שבוע לפני יום הולדתו ה־100
והודיע ״יש לי עור תוכניות!״ החל את
דרכו בארץ בדגניה, כינרת ומוצא (בה
היה. עם ראשית הכיבוש הבריטי, בין
מקימי בית־ההבראה המקומי) ,עד
שהתיישב, לפני 62 שנה, בעידחרוד,
בה נודע בקשריו עם ראשי תנועת העבודה,
שאחד ממנהיגיה, ברל כצנלסון,
גם היה גיסו (כצנלסון היה נשוי
לאחותה של אשת סלוצקין).

סכנת הרוב
העולם הזה 2576

ורבי 1סי ש רי ד מסכו ער התקף־הדב שרו, פחדיו, כאביו
ותיקוותיו, הצורה שבה השניע ההתקף ער אורח חייו ומחשבותיו
באופן יחסי ה״חי הבקרוב לעבר השני שר
הף־החושו. הייתי
בקירבה מדאיגה
למלאו המ״ת״

עישנתי המון אבל זהלא נעניק לי בכלל.
אילו היה מציק,
ה״ת׳ משתדל
לגמור את זה קודם״

נשזה קדהלא ה״ת׳ מבוהל,
הייתי בלתי־מדוצה, ובעיקר נורא באב לי־

נראה לי די נופשלמוח כתוצאה מזה
שאני לא יבול להזעיק
עזרה. אני לא מחפש
דדניס אל המוות״

.אני דא פוחד
מהתקף־לב
באופן ערטילאי.
אני פוחד נורא
מהכאב.״

אס אחה מתכשאתה קופץ לנהר
להציל ילד, זה יותר
מכובד,
ני ניסית להציל חיים־

10101

ו תו 01/ 1011

באב ד נורא!
ואנשים -בדרך כלל גברים שעברו
את גיל ה״ - 40 קוראים בעיתון על
מישהו שעבר התקף־לב, הם נתקפים מייד
חרדה. הם קוראים את הידיעה בעיון,
קוראים אותה שוב, מניחים יד על הלב,
מרגישים אותו מאיץ את קצב הפעימות,
נשענים אחורה על הכיסא, נושמים עמוק,
מצטערים על מי שקרה לו מה שקרה
ושמחים בסתר־ליבם שזה קרה לו, ולא
להם. אבל הידיעה ממשיכה לנקר בליבם
הבריא עוד זמן מה, והחשש מאיץ את קצב
הפעימות במחשבה: אם זה קרה לו, שהוא
דווקא צעיר ונראה בריא, אולי, חלילה, זה
יכול לקרות גם לי.
בהתקף־לב, אחת מסיבות המוות היותר

שכיחות, עלול ללקות כל אחד, ללא הבדלי
דת, גזע, מין ולאום. זה תמיד בא במפתיע,
אף פעם לא מצפים לזה.
החיים אחרי התקף־לב אינם דומים
לחיים לפניו. האירוע מכניס את החולה
למצב של שמירה חריפה על הבריאות.
מאטים את הקצב, מפסיקים לעשן, לשתות,
לאכול הרבה. המחמירים מפסיקים גם
דברים אחרים הקשורים בתענוגות־החיים.
בראש דופקת כל הזמן החרדה שאולי,
חלילה, זה עלול לקרות שוב, אולי, חלילה,
בפעם הבאה זה לא יגמר בצורה קשה יותר.
יוסי שריד, חבר״כנסת, בן ,46 אב
לשלושה ילדים, הנראה צעיר ומלא־חיים,
עבר התקף־לב לפני חודש. מאז אותו יום

שני מר ונמהר, שבו הגיע לבסוף לבית־החולים,
הוא הופיע באופן כמעט אובססיבי
בכל העיתונים. בכל יום אפשר היה לפתוח
את העיתון ולראות תצלום של שריד, שוכב
או יושב על מיטת בית״החולים, מכוסה
בסדינים לבנים, ולידו מבקר מפורסם זה או
אחר. בימים שלא היה תצלומו מעטר את
העיתון, אפשר היה לקרוא מה התחדש אצל
החולה המפורסם ביחידה לטיפול נמרץ
בבית־החולים הדסה בירושלים.
שריד, באופן כמעט כפייתי, אומר שהוא
מרגיש מצויין, שהכל איתו בסדר. הוא אומר
זאת שוב ושוב, כאילו מנסה לשכנע אוד
עצמו. במשף הראיון הוא מביא את התיק
הרפואי שקיבל כשהשתחרר מבית־החולים,

קורא בקול רם את המונחים הרפואיים
המסבירים מה היה לו, אולי מתקשה לעכל
שכל הדברים הנוראיים והמפחידים הכתובים
שם מדברים בליבו של יוסי שריד.
הוא מנסה לדבר על ההתקף בהומור, כן,
אולי, יותר קל לקבל את הדברים. הוא,
אומנם, מסביר שוב שזה לא העניין העיקרי
שלו בחיים, ושהוא לא מחלק את האנשים
לכאלה שעברו התקף מול אותם שלא עברו
התקף; אבל במשך הראיון הוא מספר כמה
הופתע לשמוע על אנשים, שאותם הוא מכיר
שנים, ולא ידע שגם הם עברו את האירוע
הטראומטי. בין השורות של דבריו גם אפשר
להבחין שהוא מחליף חוויות עם אנשים
שעברו התקף־לב, שומע ומשמיע. הוא לא

(המשך מעמוד )27
מדבר על החרדה שיש לו מהעניין, אבל הוא
מכנה את ההתקף בשמות שונים, לעיתים
קורה לו ״האירוע״ ,לעיתים ״המיקרה״ ועוד
כינויים שונים.
מאז ההתקף הוא אינו נוהג לבד, אלא
משתמש בשרותיו של חבר המסיע אותו
לישיבות הכנסת בירושלים, ודואג להחזיר
אותו בכל יום אחרי־הצהריים לביתו בתל-
אביב.
חברים של שריד, שראו אותו בכנסת לפני
ואחרי התקף־הלב, אומרים שהאיש השתנה.
שהוא אינו מפסיק לדבר על מה שהיה לו,
שהוא מתנהג יותר באיטיות, שהוא נראה
שקט באופן מוזר, והחיוניות, שהיתה אחת
התכונות הבולטות שלו, נעלמה קצת. אולי
זה זמני, אולי זה תוצאה של התרופות שהוא
ממשיך עדיין לקחת, אולי זה תוצאה מהטראומה
הפיסית שעבר גופו, ואולי זהו דר כם
של חולי־לב.
הוא עצמו השתדל לחזור מהר מאוד
לחיים נורמאליים. זמן קצר אחרי ששוחרר
מבית״החולים לביתו, כבר חזר לפעילות
פוליטית. לא מלאה, אבל בהדרגה הוא ישוב
גם לפעילות מלאה, ומבטיח שההתקף כבר
לא יהיה הנושא העיקרי שיעסיק אותו.
חבריו הקרובים קצת נבהלו ממה שקרה
לו. אלכס אנסקי, למשל, שדר הרדיו, שהוא
חבר של שריד עוד מימי בית-הספר, הלך

לדעת — הרי דרך הלב מי ידע — אז עד כמה
שניתן לדעת. הסיגריות גרמו למה שקרה.
עישנתי המון, וידעתי שיום אחד אשלם. אבל
זה לא הציק לי כלל. אילו היה מציק, הייתי
משתדל לגמור את זה קודם.

• היום אתה מצטער שלא הפסקת
לעשן קודם?

מאוד. זה גם גורם לי במידה מסויימת לעלבון.

שרציתי לראות כהצלת־חיים. בכל אופן, זה נראה
לי די טיפשי למות כתוצאה מזה שאני בקומה
שניה עזובה ולא יכול להזעיק עזרה. אני לא
מחפש דרכים אל המוות.

• פחדת ברגעים האלה?
לקחתי בחשבון שאני לא מגיע. לא הייתי
מבוהל, הייתי בלתי־מרוצה ובעיקר נורא כאב לי.

•למה?
אשתי והילדים תמיד אמרו שהם חושבים שיש
לי אופי חזק, אבל כשהדברים אמורים בסיגריות,
אני הופך להיות סמרטוט.

• היום זה יותר מעניין אותך?
אני לא מתכוון להתמחות בזה, אני גם אחרי זה.
אני לא חושב שבעוד שנה נעסוק בזה, עכשיו יש
התעניינות וחוויות משותפות.

אני יודע שהמיקרה שלי גרם להרבה אנשים
מידה רבה של דאגה, אולי דור של אנשים רואה
את עצמו פיתאום קורבן. אני לא הופך להיות
מסיונר של האגודה.למילחמה בסרטן, אבל אני
יודע על עשרות אנשים שהפסיקו לעשן כשקרה
לי מה שקרה, וכשאמרתי שאני חושב שזה
מהסיגריות.

• קשה לך לא לעשן?

• ממה אתה פוחד?

• זה משפיע עליך באותה מידה
כשאתה שומע על אחרים?

• לא חשבת אוי ואבוי, אני הולך
למות?

• אתה פוחד גם ממה שזה יכול
לגרום?

בסך־הכל מה עובר על האנשים? עובר עליהם
הפחד מלמות משטויות, מתקלה טכנית.

כן, כי אם השתכנעתי באופן רציונאלי שקרוב
לוודאי שהסיגריות גרמו, או תרמו למה שקרה,
אני רוצה לוותר עליהן.

בתקופה שהיו מאיימים על חיי, היו שואלים
אותי אם אני מפחד, ואני לא מפחד.

• אתה פוחד מהמוות?

• זה מנחם?
אני מנוחם לגמרי, אני גם מבין מה קרה לי
מבחינה רפואית, וזה מנחם. ואני גם פוגש המון
אנשים שעברו, ולא ידעתי שעברו.

• כשקוראים בעיתון על מישהו
שעבר התקף־־לב, זה מפחיד, לא?

זה יותר קל מכפי ששיערתי. חשבתי שאטפס
על הקירות. הפעם החלטתי לעשות את זה בדרך
הקשה והישרה, בלי תחליפים ומסטיקים ופילטרים
וסוכריות. חשבתי שלא אוכל לשבת לכתוב
בלי סיגריות, וטעיתי.
אני פוחד רק מדבר אחד: אני לא פוחד מהת־קף־לב
באופן ערטילאי, אני פוחד נורא מהכאב
הנורא שהיה לי במשך יותר משעתיים. וכשאני
נזכר בכאב הנורא הזה, אני לא הולך לסיגריות.

על אנשים שאני מכיר שנים. לא ידעתי שמדובר
בלגיונות של מוכי־לב.

• כולם פוחדים למות, לא?

• כי זה לא היה מוחשי.

עובדה שזה לא השפיע.

• אתה מרגיש שעברת לצד אחר של
החיים?
לא. קודם היכו אותי כהיפוכונדר חסר־תקנה,
ועכשיו מכים אותי שלא חשבתי.
תמיד היתה לי אי״שביעות רצון מן העובדה
שההשגחה העליונה הטילה בנו איזה מום
בראשיתי, בזה שנתנה לנו רק לב אחד, בעוד
שהרבה איברים יש לנו שניים — שתי עיניים,
אוזניים, כליות, ריאות. והדבר העיקרי, ממש
העיקרי, המפתח לחיים, אין מפתח רזרווי.
זה די פטאלי, טרמינאלי, מה שהיה לי. אני הרי
מבין את זה מבחינה רפואית. בסך־הכל האינסטלציה
בסדר, הנזק שנגרם מינימאלי וקרוב
לוודאי שהוא הפיך, והעורקים שלי במצב מצויין
וכולם פתוחים. וזה שהיה חסום — ניקו אותו
באופן יסודי.

• אתה מנסה לשכנע את עצמך?

לא, אני ראיתי את זה במוניטור. צינתור זו

הבדיקה היחידה שמאפשרת לך לראות בדיוק את
מצב הלב לנגד עיניך.
אילו הייתי נשאל איזה תיקון להכניס בבריאה,
הייתי אומר שיהיה משהו חליפי בדקות הקריטיות
של כיבוי האורות.

• אתה מחלק עכשיו את האנשים
לשני סוגים — אותם שעברו התקה
אותם שלא?

לפני ההתקך: שריד בתנוחות אופייניות
.זה נראה לי די טיפשי למות מעישון כזה מיותר!׳
לאותו חדר בקומה השניה של בניין הכנסת
זמן קצר אחרי שניידת־שח׳ל הוציאה משם
את החולה, ואסף את כל שאריות הפריטים
הרפואיים שבהם השתמשו אנשי מגן־דויד
אדום כדי לטפל בשריד. הוא הכניס הכל
לתוך שקית״ניילון גדולה, שם אותה
במכוניתו, מתוך מחשבה תת-הכרתית של
״מי יודע מה יקרה עם שריד״ .הוא קורא
לשקית הזו ״ערכת שריד״.

לא הייתי רוצה למות מזה.

• מה זה משנה?

זה משנה. כשאנחנו מתים, אנחנו עוד יודעים
ממה אנחנו מתים, בהנחה הזו. אם זה מוות בחטף,
זה לא משנה.
זה נראה לי די טיפשי למות מעישון, כי זה
מיותר. זה יכול לקרות, אבל על־פי מידע
סטטיסטי אנחנו יודעים שזה לא מוכרח לקרות
בגיל ,40 זה יכול לקרות בגיל 100 ויומיים.

• זה יכול לקרות גם בגיל . 18

גם עד שמקבלים התקפת־לב זה לא מוחשי.

• ובאמת, לא הפסקת לעשן קודם.

כי זה היה משהו ערטילאי,

• יש איזו אחוות לוחמים בין אנשים
שעברו התקף־לב?
אני קראתי לזה רוח־היחידה, בגלל היחידה
לטיפול נמרץ. אנשים שביקרו אותי, שאלו למה

• מה שלומך?

• מה זה לא שטויות?

היית כמו חדש. אילמלא ידעתי שקרה לי מה
שקרה, ואילמלא הרופאים התעקשו שקרה, הייתי
חושב שלא קרה לי כלום.
כן. אבל ההודעה נכונה שעתיים וחצי אחרי
שעברתי את האירוע. אחרי שעבר הכאב, הרגשתי
שאני בסדר ויכול לקום וללכת הביתה.
עכשיו אני משייך את ההתקף לקבוצה של
חוויות שאדם אוגר אותן במהלך חייו, ולי יש עוד
חוויה באוסף.

• לקבל התקח־לב באמצע נאום על
עניינים אידיאולוגיים חשובים — זה
לא שטויות?

• באמת?

• זה הכל?

כן. מה עוד השתנה? יש שינוי רדיקאלי —
אני לא מעשן.

• כמה עישנת?

הרבה. אין ספק שהסיגריות, עד כמה שאפשר

אני לא יודע. אבל אם נקה דוגמה אחרת: אם
אתה מת כשאתה קופץ לנהר, כשהנהר זה
מצוקות החיים ותלאובותיהם, כדי להציל ילד,
והצלת אותו וטבעת בעצמך, זה יותר מכובד
באופן סימלי, כי ניסית להציל חיים.

• היית מרגיש אחרת אילו זה היה
קורה באמצע נאום על דוכן־הכנסת?
אני לא חושב שנאום זה מין אקורד של מה

לא. שואלים אם החיים נראים לי אחרת, אם
דברים עיקרים הופכים להיות בטלים ולהיפר.

• וזה לא קרה לך?

כן, אבל בגיל 46 יש עוד המיפלט הסטטיסטי.
אני לא רוצה למות משטויות, אם אפשר לבחור.
אני יכול לומר מה זה שטויות: למות מהתקף
שהוא תוצאה של עישון, למות מזה שהתביישת
ללכת לחדר־מיון כי הרופאים יצחקו עליך. זה
שטויות.

לא, כמו שאני לא עומד לחלק את חיי לפני
הרעש ואחרי.

לא קרה לי דבר כזה או רומה לזה או דומה
לדומה, כי אני חושב שלא עסקתי בשטויות לפני
כן ולכן לא הייתי זקוק לאירוע טראומטי
שארכיב לעצמי מישקפיים כדי לראות באיזה
שטויות הייתי שקוע.
השינויים בחיי מתבטאים בעישון, וקן
את כמות המלח.

• אתה לא בורח ממחשבות

• בסך־הכל, כמה פעמים בחיי״
כל־כך קרוב למוות?

אני לא שוכב בחדר לבד, ואמרתי: מה אני צריך
לשכב לבד, פה יש רוח היחידה, כולם שוכבים
ביחד ונאבקים על החיים.

• מחליפים חוויות עם אנשים
שעברו התקף?

אני לא כל־כך יודע, יש לי תגליות מרעישות

אומרים שיש שתי אסכולות בעניינים
לוגיים. יש האסכולה של הפחד הטראומטי, שאנשים
הופכים להיות חדשים, אחוזי חרדה,
שהולכים לאט ונוסעים לבית־הבראה לנוח. ויש
אסכולה שניה, של הכחשה: זה לא קרה לי, זה לא
היה, כאילו לא היה, דברים חוזרים למסלולם.
אני לא חושב שאני באסכולה הראשונה או
השניה. אני יודע מה היה לי ויודע במה זה יכול
היה להיגמר, אלמלא שיחק לי מזלי. ומצד שני
אני לא רואה שום סיבה מדוע זה צריך לחזור
בעתיד הנראה לעין.

— ד ף חד ש
• כי זה קרה פעם.

(המשך מעמוד 127

אין שום סיבה, אפילו סטטיסטית זה לא נכון.
אין שום פוטנציאל לסתימה, ואני בסך־הכל במסלול
הרגיל של העבורה.

• זה לא קצת כפייתי, הרצון שלך
לחזור כמה שיותר מהר לעבודה נורמאלית?
אני
פשוט מרגיש טוב. בדברים האלה אי־אפשר
לזייף. זה גם לא נכון שחזרתי לפעילות
של מאה אחוז, אני עושה את זה בהדרגה.
אין לי שום תסביר מזה. אני לא מנסה להוכיח
או לנתח.

• מפריע לד שמזהים אותך עם
התקף־לב?
לא, אחרת לא הייתי מדבר על זה. עיתונאית
אחת כתבה שאולי עשיתי את זה במיסגרת פעולה
של יחסי־ציבור.

• אפרופו יחסי־ציבור, אתה הרי הצטלמת
בכל יום עם מישהו אחר בבית-
החולים.
לא. אני הסכמתי להצטלם. אני יכול רק
לשאול למה כשזה קרה לי זה הופיע במימדים
שזה הופיע, וכשזה קורה למישהו אחר, גם אם הוא
חשוב, זה לא משאיר רישום.

• ומה ההסבר שלך?
אני לא אעסוק בזה. אני לא דיברתי עם צלמים
מהמיטה, ובוודאי לא בני־מישפחתי. אנשים שבאו
לבקר אותי הביאו איתם צלם. מה אפשר
לעשות. אם לא היה בזה עניין, לא היו באים
צלמים.

שריד(עם אשתו) לפני ההתקף
אין לי בכלל יחסי־ציבור. אני ל א עו ס ק בז ה כלל...״

• אלה יחסי־ציבור טובים.
אין לי בכלל יחסי־ציבור, אני לא עוסק בזה
כלל.

• כל החברים שלך הם עיתונאים.
נניח. יש לי הרבה חברים עיתונאים, אבל

אפשר לשאול למה הם חברים שלי, ולא של
מישהו אחר. מה, אני שיחדתי אותם? נתתי להם
טובות הנאה? מה יש לאדם כמוני להציע?

• למה החברים שלך הם עיתונאים?
לא כולם, אבל כמה מחבריי הטובים ביותר, זה
הכל. הבחירה בכנסת היא לא כל־כך מגוונת, אם
אתה לא רוצה להישאר לבדך.

שריד השבוע בביתו

• התדמית שלך כח׳־כ צעיר השתנתה
בעיקבות התקף־הלב?
עד שחיים רמון נכנס, הייתי הח״כ הצעיר
ביותר של המערך, ובמיקרה הטוב זה הצחיק,
ובמיקרה הגרוע הגעיל.

•למה?

זה מגעיל בעיניי שאשה בת 50 מתלבשת כמו
בת ,20 באותה מידה יש משהו דוחה באיש שהוא
בן 40 וכמה, והוא צעיר חברי המערך.
זה לא מעלהיולא מוריד. אני בן ,46 וזה מה
שאני. נכון שבארץ הייתי אומר שפוליטיקה זו
סגולה לצעירות. ראיתי אנשים שמתקרבים לגיל
60 והם עדיין צעירים.
זבולון המר, שהוא קולגה שלי וגם ידיד שלי,
כבר וראי למעלה מ־ ,50 והוא מצעירי המפד״ל. זו
פארסה, ואני לא רוצה בה חלק.

-אני ל א מחפש סי ב ה כדי להיות אחוז־חרדה!״

אני שומר על זה כדי להוכיח שזה היה.

• אתה פוחד להישאר לבד?

לא פוחד כלל. זו לא רציונליזציה. אני, בניגוד
לאחרים, ראיתי את הלב שלי בטלוויזיה.

• אז מה?
אני יודע מה מצבו. רק עכשיו ניקו אותו, והיה
עורק אחד שהיה צריך לנקות. אני לא מחפש
סיבה כדי להיות בגללה אחוז חרדה. גם אין לי זמן
לזה. זה כמו העישון, פעם בחצי יום אני נזכר שזה
היה — וזהו.
יש עוד שינוי ששכחתי לספר: אני שותה פחות
קפה מאשר קודם.

• זה הכל?

זה שינויים מרחיקי־לכת •י— עישון, לא הרבה

אני לא יכול להתייחס לזה באופן דרמאתי. אני
מעריך שבעור כמה ימים או שבועות זה יהיה
זיכרון די רחוק. בעוד כמה ימים כבר לא אקח עוד
תרופות. אני גם מצטער, כי אמרו לי שלתרופות
יש השפעות, שהן מעייפות, ואני מתנצל שאני לא
מרגיש כלום.

• אולי לא היה לך התקף?

אולי. יש לי פה תיק רפואי שקיבלתי מבית־החולים,
ויש בו תיאור המחלה. אני כל פעם קורא
בזה כדי להאמין שזה באמת היה, שאני לא חלמתי
על זה.

• כשאתה קורא, זה מחזיר אותך
לחוויות של ההתקף?

לא, אני לא חושב, אבל היא חזקה.

• כמו מה?

באופן יחסי, הייתי הכי קרוב לעבר השני של

..אני לא מחפש סיבה
נוי להיות אחוז חרדה״
הרי״החושך. הייתי בקירבה מדאיגה למלאך
המוות. מבחינה זו, זו בלי שום ספק חוויה. מבחינת
הכאב זו חוויה, וכאב אי־אפשר להשוות.
שתי נשים שעברו גם לידה וגם התקף־לב
אמרו שההתקף היה לאין שיעור יותר כואב
מהלידה, אבל חוויה מהסוג הזה לא חוויתי קודם.
אבל אם אני בודק מה המשמעויות של החוויה
לגבי חיי, התנהגותי, מחשבותיי, היא לא קרדי־נאלית.
זו חוויה חשובה, אבל לא מרכזית.

• אתה נוטה יותר להאמין בכוחות
עליונים?

• מה אתה, ם ופרמן?

אני פשוט מרגיש טוב. הרגשתי טוב גם
מהסיגריות. אני אדם שנמצא בפעילות כל הזמן,
גם גופנית וגם לא גופנית. אני מרגיש נהדר.
הרגשתי טוב קודם וגם עכשיו.

• זו החוויה הכי חזקה שעברת
בחיים?

• ובמה השתנו החיים שלך?

בשלושה האלה.

• אתה רוצה לומר שהתקף־הלב לא
השאיר כלום? זה לא קצת משונה?

יש לי מחשבות כאלה תמיד. אני חי די טוב עם
ההשגחה העליונה. אץ לי טענות אליה.

מלח ולא הרבה קפה. והכי ררמאתי זה שאסור לי
לאכול הרבה חמוצים, בגלל המלח, ואני נורא
אוהב חמוצים.

• אתה שם לב יותר לדברים טריוויאליים?

אני פשוט בגמילה. אין לי בעיה להיגמל
ממלח, זה נראה לי פשוט.
יש דבר אחד שהוא בעייתי, וזה הסיגריות, אבל
הוא פחות בעייתי מכפי שחשבתי, ואני מצליח בו.

• אתה אומר יותר.תודה לאל׳ ו,בתך
השם׳?
זו שיגרת לשון.

• הנחת תפילין, בירכת הגומל —
אולי זה יועיל?

• היו לך מחשבות כמו: למה זה קרה
דווקא לי?
לא, אני לא חושב במושגים כאלה. הבנתי שזו
תקלה שצריך לתקן אותה.

מתוחכמת, הוא הופך את החלל המורכב של
הבימה למיצבור של גרויים חושיים הסוחפים
עמם את קהל הצופים לאורך המופע כולו.
אלא שאם בסרט האילם כוונה שפת החושים
לעורר הזדהות עם הדמויות ולהביא את הקהל
לריגוש עד דמעות, עושה יוצר ״התהלוכה
הגדולה״ הכל כדי למנוע אפשרות של הזדהות
עם המתרחש. הדמויות אינן מחקות התנהגות
מוכרת, הן מאופרות איפור לבן שעליו מצויירים
תווי פניהן בשחור מודגש, והן נעות־מרחפות
בתנועות המזכירות ריקוד או פנטומימה. יותר
מזה. את רוב תפקידי הנשים ממלאים גברים, ועם
״גברת עם קמליות״ שנוכחותה הגברית מבצבצת
מבעד לפניה המתחנחנים ומכוונת את תנועותיה
המעודנות, קשה, או אולי אי־אפשר להזדהות.
הרושם על הקהל הוא כפול, איפוא. מן הצד
האחד, היענות חושית לשפת הצורות המרהיבות
והמוסיקה המרגשת המלווה את המופע, ומן הצד
השני איפוק וריחוק הנובעים מאופן הצגת
הדמויות והטיפול במרכיבים העלילתיים של
החומר. באמצעות האפקט הכפול, גורם לינדסי
קמפ לקהל הנוכח בהצגה להיות מודע לעובדה
שהריגשה החושית הסוחפת שבה הוא שרוי
מכוונת ומנווטת על״ידי האשליות הרעיוניות
והאופטיות המוצגות לעיניו, או במילים אחרות,
שאת המציאות של הקהל בונים המיתוסים
והפולחנים המתחוללים בעולם האשליות.
המודעות ליחס אשליה־מציאות נבנית לאורך
ההצגה גם באמצעות מישחק של רובדי מציאות
שונים הפועלים במקביל. מותה של ״הגברת עם
הקמליות״ הוא גם מותה של שחקנית הסרט
האילם המגלמת את דמותה, הכימאי המביים את
הסרט אינו משמיע קול ודבריו נכתבים באמצעות
אור על מסך הרקע, נערת הכפר שצליעתה
נעלמה כשחדרה אל ממלכת הסרטים שבה
לצלוע כשהיא מגורשת מעולם האשליות,
והתיזמורת המלווה את ההצגה נתונה לשליטתו
של הכימאי הקיים ופועל בתוך עולם האשליה
שעל הבימה.
ועם המודעות לכוחם של מיתוסים, פולחנים
ואשליות מוביל הכימאי לינדסי קמפ את הקהל
לעבר סצינת הסיום. מיתוסים של גבורה, פולחנים
של חברות, אשליות של הגנה והקרבה,
חיילים ואחיות רחמניות, ריקודים של כוח
והפגנות של נעורים הופכים אט־אט להתכתשו־יות
שאחריתן מילחמת־אימה מלווה רעמי קרב
וענני״עשן, סצינות של הרג ואונס ורצח־תינוקות,
זעקות אימים אין־סופיות ואובדן מוחלט.
שורת ההשתחוויות המתוכננת שביצעה הלהקה
עם הסיום, מילאה תפקיד כפול. היא יצרה את
ההזדמנות והזמן להודות לצוות הנפלא על המופע
המרגש ויוצא־הדופן, וחשוב מזה: סיפקה
לקהל את פרק־הזמן ההכרחי להתנתקות מחוויית
עדנה אלוני
הסיום המהממת.

אזר חד ש שהוא ישן
השערח־יה שלא היתר.
כיצד מגיעים בימינו לכותרות העיתונים?
לאנשי האקדמיה יש בהחלט מיגבלות בשטח זה:
אתיקה פוריטאנית, מורשת דורות קודמים, עדיין
שולטת במרבית המוסדות להשכלה גבוהה. ויש
האומרים כי ביום שבו תיעלם סופית, ייעלמו גם
אלה. מכל מקום, בדמותם המוכרת לנו כיום.
כלפי מה דברים אמורים? בדף האחרון של
ידיעות אחרונות מיום א׳ השבוע אנו קוראים
את התגלית המדהימה כי ״שירו השערורייתי של
ביאליק ראיתיכם שוב בקוצר ידכם־ אשר
״נחשב עד כה כמיתקפה עזה על הרוויזיוניסטים
— לא כוון למעשה נגד זאב ז׳בוטינסקי,״ כי אם
נכתב ״נגד כל הסיעות בקונגרס הציוני הי״ז —
ונגד שלונסקי הצעיר ומשוררי המודרנה שמרדו
בביאליק״.
מוסיפה הד״ר זיווה שמיר, ראש מכון כץ לחקר
הסיפרות העברית באוניברסיטת תל״אביב —
המצוטטת כאן על־ידי הכתב — כי ״ביאליק
זועזע קשות מן האופן שבו הודח הנשיא הראשון
חיים וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, וחשש
ממשוררי המודרנה שקראה להדיחו מתפקיד
יו״ר אגודת הסופרים.״
מה את אומרת, ד״ר שמיר? ביאליק לא כיוון
את שירו ״השערורייתי״ נגד ז׳בוטינסקי בלבד,
כי אם ״נגד כל הסיעות״ ,וחוץ מזה גם נגד כל
״הצעירים שמרדו במימסד.״ אולי גם כיוון נגד
אשתו? או שרק היא ניצלה משבט עברתו?
וכל זה גילית בעצמך? בלי עזרה? ואיש לא
ידע על כך דבר״קודם שקמת דבורה״? ולשם כך
כדאי לחלל את זכר אחד משירי הביקורת החזקים
ביותר של המשורר ולכנותו ״שיר שערורייתי״?

קשב
באמת, שערוריה.

תשבץ העוו! רו ג

אני מכין את הקפה
אתה תביא את הקרואסון

מאוזן:
.1סיפורי גבורה .5 :בהשאלה
— אצילות גזעית (. 10 :)4,2
ברח . 11 :מספיק .13 :רץ מהיר
(ישעיהו ט״ו א 14 :משאבת
הדם . 15 :הטוב בקלפים. 16 :
אחת הצורות של זחלי החרקים:
.18 מעין חבל מושור מסיב.20 :
מתגורר .21 :האספה הגדולה של
הכנסיה; .22 כן לטיני.24 :
הרחיק, נסע בים .25 :קידומת
לשם הולנדי .26 :עוף ממש׳
התרנגולות .28 :עוצם, כח; .30
עלה היושב סמוך לבסיסו של
הפרח .31 :ערבוב, בלילה.32 :
כואב .33 :חלק ממערכת
העיכול .35 :נחש ארסי; 38 בן־
אדם; .39 בן בגלית (סוקטלנד);
.41 בוסתן .42 :אסון; .43 בעל־חיים,
בעל״בית; .45 טנא; .47
טמפרטורה נמוכה; .48 מהר; .50
גמל חסר דבשת; .51 סוד.52 :
עמק (ח); .54 מודע; .57 בכמות
מרובה .61 :מול; .62 עלטה.64 :
בהיר. צלול; .66 מאבד בכורתו:
.66 עבר; .67 יהיר; .69 ריקוד
של סלונים; .70 בגלגל המולות:
.72 בליטה קטנה בראש הפרי;
.74 התמיד במעשיו .75 :כלי
כתישה; .77 צוות אנשים לברור
בעיות; .78 משקל העטיפה; .81
פשר. מובן; .83 יחידת מידה של
ההספק החשמלי; .85 פקודה;
.86 יין פשוט; .88 מחצית החודש;
.89 חלקיק אור. או יחידת
אנרגיית הקרינה (ע״פ אייג־שטיין);
.91 משתחווה; .93 שמח;
.95 שדה; .96 בסולם התווים; .98
ידיד; . 100 לא עלינו(ר״ת); .102
אציל(ח); .104 מריבה, מחלוקת;
. 105 חלל העולם שאין לו גבול,
או כינוי לבורא עולם (.)3.3

כל מסע פרסום הוא שיתוף פעולה
של שני גורמים לפחות:
הפרסומאי והמפרסם.
תרומתך כמפרסם חשובה להצלחת הפרסום
לא פחות משחתי כפרסומאי.
אז למה שלא תכנס,
נשתה קפה ונשוחח?...
מלבד זאת, איש לא הפסיד עדיין
משיחה עם אדי מור,
להיפך, רבים הרוויחו.

אדי מור פרסום בע״נז
רחוב מלצ׳ט ,64 תל-אביב 64287 ,
טלפון 03-284255/6/7

הכתובת החדשה שלך!

מאונד:

הקיבי־ו
הטבק הדני המעולה לאניני הטעם

2576

. 1קשוט לצואה; .2אדמת
טיט; .3אל מגן לרומאים; .4
סופר בריטי, מייסד ״האגודה
הפביאנית״; .6אביון, עלוב; .7
אסופת סיפורים; .8נהר בדרום
אפריקה; .9אש מהר געש; . 12
כלי נשיפה; .15 בטוי, הבעה; . 16
משפט; . 17 מתקן אריגה; . 19
שיא, גולת הכותרת; .20 עם 20
מאוון, קוץ, סרפד; .21 מונים:
.23 אוניברסיטה ידועה בארה״ב;

א.א. עבודות
* מבצעים עבודות
אינסטלציה, מים וביוב
* עבודות חשמל
* מתקינים חימום מהיר,
במיבצע
* שרות מהיר
מישרד: טלפון 870090
בית: טלפון 5524289

.24 קו; .26 לא מושלם (בעגה);
.27 בת־קול; .29 חלק של שלם;
.30 חיק (מ); פטפון; .34 מדריך
המקהלה; .36 מחצב, המכיל
מתכת או חומר אחר; .37 הפניה,
הטיה הצדה; .40 קהילה קדושה
(ר״ת); .41 קבוץ בדרום; .44 אנא;
.46 מילת שלילה; .47 מתעורר;
.49 משל, שלט; .50 כפיר; :53
סער, תמיכה; .54 בן יפת; .55
חוד; .56 חרון; .58 כתם אופיר;
.59 עובדי אלילים(ר״ת<; .60 בת
כלב המקראית; .62 קיטור; .63

מידה קטנה לנוולים; .66 ענק
אגרי; .68 מראשי הפילוסופיה
היוונית; .71 שמן; .73 ניחוש
עתידות ע״פ מעוף הצפרים; .76
עני; .77 צפור שיר; .79 הווה; .80
נצח; .82 שן בפה; .84 יחידת
משקל גדולה; .85 סלע; .87
צורר, מציק; .90 עפר טחוח; .92
למרות; .94 קור חוק או סמל
הזוך והטוהר; .96 שיח״בר, סמל
למרירות; .97 אימפולס; .99
עומס; . 101 מועד; . 102 מתנה;
. 103 מילת ברירה.

אביגיל ינאי -

ת! טרמפ לחייל
אי ת ן

אנו מ ספ קי ם:
מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
* שרות לגילוי מיקרופונים
מושתלים
* מגלי מתכות
מזכירות אוטומטיות
אזהרה: משרד הבריאות קובע כי-
העישון מזיק לבריאות

רדיו דוקטור בע״נז
שלום עליכם ,18 ודא, טל׳ 286444

עמיחי

הדברת נזדיקיס
בטלפון איידס
לא תקבל, ציתות -כן

בעמ

מומחים 1/הדברת תיקנים(ג׳וקים)1
,תולעי עץ, חרקי ספרים ובגדים,
עירפול מיוחד לארועים למניעת
יתושים וחרקים מעופפים.

׳ 771/

ט־מת-גן רח׳ מודיעין ,18ת.ד• 2272 .טל 790114-5-6.

ב ש תיי העל בריאותך ו 1בו עון1

זה ...ונם זה1...גם זה...וגם זה...ו

וגם זה...וגם זה.

בואזיהאיטליאנה ו מני ד ב רי ע 11 וי לגמ רי

חברתי רחל המרחלת, שבניגוד למה שאנשים
מסויימים חושבים עליה, היא נשמה טובה וחברה
נהדרת, החליטה יום אחד לשמח את לבבי באופן
דראסטי ביותר, ולייבא, במיוחד עבורי, לחם
מהעיר אנקונה אשר באיטליה. אומנם, אחרי
שהלחם הגיע ארצה, לביתה של המרחלת, בדרכו
אליי, היא טעמה ממנו ביס בגודל של *80
מהלחם, אבל בכל זאת נשארה עבורי חתיכה
בלתי־נשכחת. אחרי שחיסלתי אותה, נכנסתי
למיטבח והפכתי אותו למעבדה לחקר לחם-
אנקונה. מה שיצא בסוף היה דומה ונפלא, אם כי
לא אותו הדבר.
רוצים לנסות?
המיצרכים הדרושים לשני כיכרות לחם הם3 :
כוסות־קמח, כף־שמן, שקית שמרים יבשים, כוס
מים פושרים, כף־מלח 100 ,גרם גבינת קשקבל
מגוררת 150 ,גרם קוביות גבינת קשקבל (או
גבינה צהובה חריפה אחרת).
אופן ההכנה: ממיסים את השמרים בתוך קערה
עם המים הפושרים, מוסיפים את המלח ולאט־לאט
את הקמח. מעבדים את הבצק בידיים, תוך
כדי הוספת הגבינה המגוררת. שמים את הבצק
במקום חמים למשך שעה, כדי שיתפח. אחרי
שעה מחלקים את הבצק לשני חלקים, ושמים כל
חלק בתוך תבנית ארוכה של עוגה אנגלית.
בעזרת סכין עושים כמה חתכים(לפחות עשרה)
בכל כיכר, ולתוך כל חריץ כזה דוחפים קוביית
גבינה. מכסים את שתי התבניות במגבת לעוד
חצי שעה, ואחר־כך מעבירים אותן לתוך תנור,
שחומם ל־ 200 מעלות, ואופים בערך שעה.
כשהלחם אפוי, שולפים מהתבנית ומחזירים
לתנור(המכובה) לייבוש.
כדאי להגיש חם או מחומם.

פרק א׳
גם אני, כמו כל האנשים שחושבים את עצמם
לנאורים, ליברליים, מודרניים ורחבי־אופקים,
אומרת בקול רם מאוד, בכל פעם שמדברים על
ירידה ועל יורדים, שאדם צריך לגור בדיוק איפה
שהוא רוצה לגור — ואם הוא רוצה לגור דווקא
באמריקה ולא בישראל, זאת זכותו המלאה, ואני
מכבדת אותה.
את כל זה אני אומרת בקול רם. אבל בלב,
בפנים, עמוק, במקום שאליו הנאורות והליברליזם
לא הגיעו, אני מרגישה אחרת. כל יורד צובט
לי צביטה אחת בלב. על כל אחד חבל לי קצת, כל
אחד מהם נותן לי הרגשה של אבירה, ואם מדובר
במישהו שאני מכירה (חברים קרובים עוד לא
ירדו לי, ברוך השם) נוסף לזה גם קצת צער של
ממש.
גם אני, כמו כולם, משתתפת בשיחות
הארוכות בסלונים של ימי שישי, ברבר הגורמים
לירידה והדרך להילחם בה. מדברים שם על
ענייני מס־הכנסה, ועל שרות״מילואים ארוך בכל
שנה. מזכירים את חוסר־הנימוס של ישראלי אחד
לחברו, את הכמיהה לסיר־הבשר של אחדים
מאיתנו, ופעמים רבות מדברים על המילה
האבסטרקטית: חינוך. כן מחנכים לירידה, לא
מחנכים לירידה, איך מחנכים, איך צריך לחנך.
אני רוצה לראות איש אחד שיקום ויגיד לי איך
מחנכים לאי־ירידה. זאת אומרת, איש אחד שהוא
לא פוליטיקאי ולא משלמים לו בעד כל שטות
שהוא אומר.
טוב, גם לי, כמובן, יש אי־אלה השערות בקשר
לסיבות של הירידה, אבל באמת קטונתי מלפזר
אותן לקהל הרחב.

קטע תיאורטי
עוד ספר בסידרת בית ספר לבישול יצא בהוצאת רות סירקיס. הפעם זהו אפיה מעולה, ובו כ־400
מירשמים של עוגות, טורטים, עוגיות וקרמים, שכל אחד מהם אני לא אעשה לעולם, בגלל סיבות
ידועות.
נתתי את הספר במתנה לאמא שלי, שבגלל חינוך מהבית מתעקשת לאפות כל שבוע לפחות שתי
עוגות, ובקשתי ממנה לאפות משהו מהספר ולספר לי אחר כך מה דעתה. אבל אמא שלי אמרה שכבר
אני יכולה לכתוב שזה ספר טוב, כי מהנסיון שלה, עם סיפרי רות סירקיס אין פיקשוש. כמות היא כמות,
וזמן אפיה זה זמן אפיה, והיא לא משאירה שום דבר לאילתורים(את זה אמא שלי אמרה, ואני גם יודעת
למה היא רמזה).
אז אם אתם אנשים כאלה, שבמקום לחם שחור וחמאה ואנשובי וחתיכת בצל, רוצים דווקא עוגות
עם קרם סמיך ופירות מטוגנים על בצק — מצירי אתם יכולים לקנות את אפיה מעולה, במחיר של
43 שקלים, ולהתחיל לעבוד.

יק בזוג
ישראלי יפה החליט יום אחד להפסיק לגור
בעיר הגדולה ולעבור למושב. מכרו את ביתם
בעיר וקנו בית במושב. העבירו לבית את ילדיהם
ואת מטלטליהם, והיו מאושרים. רק דבר אחד
העיב על אושרם. בגלל עבודתו של הבעל
נשארת האשה לעיתים קרובות לבדה בבית, והיא
קצת פחדנית. ביקשה האשה מבעלה להזמין
קבלן שיבנה גדר מסביב לבית, ואז היא תהיה
רגועה.
הסכים הבעל האוהב, וכבר באותו היום התחיל
_ לחפש קבלן. אבל אז אמרו לו שכדי להקים גדר
י מסביב לביתו הוא צריך אישור. הלך האיש
למזכירות המושב, הסביר את בעיית־הגדר וקיבל
אישור. אבל שם, במזכירות, אמרו לו שהוא צריך
גם אישור מהמועצה האזורית.
הלך למועצה האזורית, הסביר את עניין־הגדר
וקיבל אישור. אבל גם במועצה אמרו לו
שהאישור שלהם לא מספיק, והוא צריך גם אישור
מהסוכנות היהודית.
נסע האיש לסוכנות היהודית, סיפר להם
שאשתו פוחדת מגנבים ושודדים, והיא רוצה גדר
מסביב לביתה. נתנו לו אישור, אבל הסבירו לו
שהאישור שלהם זה לא מספיק, כי האדמה שייכת
למינהל־מקרקעי־ישראל, והם צריכים לתת לו
את האישור הסופי.

הלך למינהל־מקרקעי ישראל, סיפר את סיפור
הגדר ופחדיה של אשתו. אמרו לו במינהל שאין
בעיה, אבל קודם שייראה להם אישור רפואי
שהוא כשר לעבודה חקלאית, ומכוח זה הוא בכלל
גר במושב, על האדמה שלהם.
הלך האיש לרופא של המושב וביקש ממנו
אישור, אבל הרופא אמר שהוא לא מכיר אותו
מספיק זמן, ושבבקשה יביא את התיק הרפואי
שלו מקופת־החולים במקום מגוריו הקודם.
הלך למקום מגוריו הקודם וביקש מהם יפה
שיעבירו את התיק שלו למושב, שבו הוא גר
עכשיו. אמרו לו בקופת־חולים שאין שום בעיה,
רק שהם יכולים לשלוח את התיק שלו למושב
בתנאי שהוא יביא להם אישור מהסוכנות
היהודית וממינהל־מקרקעי־ישראל שהוא שייך
למושב.
הלך מיודענו למינהל מקרקעי ישראל ושם
אמרו לו :״היי, נו, הבאת כבר את האישור שאתה
כשר לעבודה חקלאית?״
הבין האיש שאין גדר ולא תהיה גדר. עד שלא
יביא את האישור למינהל, הם לא יתנו לו אישור,
וכך קופת־החולים לא תעביר את התיק שלו, ואף
אחד לא יידע אם הוא כשר לעבודה חקלאית
וחוזר חלילה.
מתחילת הסיפור הזה ועד לימים אלה עברה
שנה. אין גדר. הגנבים כבר היו. לקחו שטיחים,
לקחו תכשיטים. השאירו שיברון־לב ומועקה

וחוסר־אונים•
מה רעתכם קוראים יקרים, האם יכול להיות
איזה שהוא קשר בין פרק א׳ לפרק ב׳? אם אתם
מכירים איזה שר או חבר־כנסת שמדבר בלהט נגד
ירידה, למה שלא תשאלו אותו אם הוא רואה קשר
בין שני הפרקים? תודה.

בחנ 1י 1ת

בשום אופן אני לא יכולה להתאפק מלהזכיר
את נאום התודה הקצר שנשא ריק רוטאן(טייס
הוויגיר) לפני הנשיא רגן, שקיבל אותו לשיחה.
״רק בארצות־הברית יכולתי לעשות את מה
שעשיתי. עבור בניית המטוס, הפעלתו וביצוע
הטיסה מסביב לעולם, נזקקתי למלא רק שני
טפסים רישמיים ״.אמר רוטאן.

חברת קומב האמריקנית המציאה המצאה
חשובה בדמות רפידה(ספירה) מיוחדת, המוכנסת
לנעלי־הספורט ומונעת ריחות־זיעה. הרפידה
עשויה בטכנולוגיה מתקדמת של שימוש בגרגרי
פחם סופגי־ריחות ובחומר ספוגי כדי שיהיה נוח
גם לרגל. מחיר זוג רפידות (גודל אחיד, הניתן
להתאמה לכל רגל על־ידי גזירה) הוא 7.40 שקל,

ותצוגה של איפור חדיש מתוצרתם, לפני עיתונאיות,
כדי שיפיצו את הבשורה בין הקוראות.
עכשיו נראה אם האשה הישראלית תשמור אמונים
למוצרים שעשו אותה יפה עד כה, או שתהמר
על חברה חדשה, בתיקווה ליופי נוסף.
בריאות סבון גופרית על בסיס של מינראלים ושמנים
צימחיים, מיוצר במפעלי הסבון י׳ מלכי. הסבון
אמור למנוע זיהומים ולסייע בריפוי פיצעונים
ופיצעי־בגרות. כמו כן מומלץ הסבון לטיבעונים,
המקפידים להשתמש רק בשומנים טיבעיים. סבון
ים המלח, בבתי־המרקחת ובחנויות התמרוקים,
במחיר 3.20 היחידה.
והיצרנים מבטיחים ארבעה חודשים של שקט
מכיוון הריחות הרעים. מיובא ארצה על ידי חברת
אל ריח. אלא מי?

י 1פי
עור חברת קוסמטיקה בינלאומית החליטה
להתלבש על הפנים של נשות ישראל. הפעם זאת
חברת לנקסטר ממונקו, שפרצה אלינו בעזרתה
של חברת נורית. בשבוע שעבר הם ערכו היכרות
עזרה מישחת־שיניים חדשה בשם סנסיטיס
מתוצרת אגיס, מיועדת במיוחד לסובלים מקור
וחום בשיניים (בזמן אכילת או שתיית מזון קר
מאוד או חם מאוד) .היצרנים אומרים כי החומרים
שבמישחה החדשה יוצרים שיכבת־מגן, המונעת
גירויים לעצב־השן ומחזקת את זגוגית השן.
מחיר השפופרת 6.90 שקלים.

גרשון הזוב -
פרק ג׳
בפרק א׳ סיפרתי לכם איו גרשון רוזוב
הקשיש החליט לגמור את הרומאן שלו עם
חברתו־לחיים מזה חמש שנים, העיתונאית
אפרת ארד, ואיך, כשהיא יצאה מהבית, הוא
ראג להחליף את כל המנעולים וגם לשים שני
שומרי־ראש מחוץ לדלת, למיקרה שאפרת לא

הערך הכי גדור
שר פיה
77־0 *117/717 0 *771

\ נטר העשירים
רחמנות לי על העשירים המיסכנים האלה! בחיי, איזה חיים קשים יש
להם. בכל פעם הם מסתבכים באיזה צרות כלכליות, ובמשך לילות שלמים
הם לא ישנים מרוב דאגה אם איזה מניה שלהם ירדה או עלתה, ובימים הם
צריכים כל הזמן לדבר בטלפון עם עשירים אחרים ולנסות לסחוט מהם מידע
שיעשה אותם עוד יותר עשירים.
ועכשיו מסתבר שאין להם גם יום חופשי אחד, ובחגים, כשכל העולם
חוגג עם המישפחה הם, העשירים המיסכנים, צריכים לעבוד.
אפילו פיה זאדורה, שהיא בהריון בחודש השישי, נאלצה לצאת לעבודה
בליל־הסילווסטר ולשעשע ולהנות 3000 איש ואשה, ששילמו הרבה כסף
כדי לבלות במלון ריוויירה בלאם־וגאס.
פיה היתה עצובה על שהיא צריכה לצאת לעבודה ב־ 31 בדצמבר, גם
בגלל החג וגם מפני שזה בדיוק יום־ההולדת השני של בתה הקטנה, קיידי.
אבל, מה לא עושים בשביל הפרנסה?
פיה טסה ללאס״וגאם, לבשה שימלה שחורה־כחולה בעלת המון פאייטים
נוצצים, שלא הסתירה את הבטן שלה, ועלתה על הבימה. הקהל קיבל אותה
בתשואות, שגברו עם כל שיר נוסף שהיא שרה.
ואז, בדיוק ב־ 12 בלילה, כשפיה שרה את השיר האחרון שלה והקהל הודה
לה במחיאות־כפיים קצובות, כובו האורות לרגע, וכשנדלקו מחדש עמדה
על הבימה קיידי הקטנה, בעלת היהלומים באוזניים. קיידי הובאה במיוחד
כדי שלא תפסיד את נשיקת יום־ההולרת של אמה.
הקהל ממש השתולל, פיה זאדורה קרנה מאושר, ורק קיידי הקטנה

פיה זאדורה ובתה קיידי
ה מי ס כני ם שעובדים ב סילוו סטר

הרימה את הראש כדי לראות את מאות הבלונים הציבעוניים שהועפו באולם
לרגל יום־הולדתה השני, ולגמרי לא התרגשה מהאנשים ששרו לה. הפי
ברס־דיי טו יו׳.
אז הנה, פיה שרה ושרה ושרה, ובכל זאת השיר הכי גדול שלה עד היום
זו הקטנה הזאת.

הי א מ או שרתו הו אמא 1ע 1ר,
1בלא חד ב די רהאחרת
העיתונאית הצעירה שוש מימון מרגישה
ממש שהיא בעננים. היא מאוהבת בחברה,
הכימאי יעוד לבנון. היא מצליחה בעבודה, יש
לה בית חם ונחמד, ויש לה חיי־חברה סוערים.
נוסף לכל אלה, יש לה עכשיו גם תינוק בבטן,
בחודש החמישי, וזה עושה אותה מאושרת יותר

מאשר אי״פעם בחייה הקצרים והסוערים כל־כך.
רק דבר אחד קטן מעיב על האושר המוחלט
שלה. הרכילות. אנשים טובי־לב מספרים האחד
לשני(וזה הגיע גם לשוש) שהיא הכירה את יעוד

אותו בפעם הראשונה, כשהיה נשוי. אבל הרומאן
ביניהם התחיל רק אחרי שהוא התגרש מאשתו.
עכשיו, כשכולכם יודעים את זה, אני מאמינה
ששוש שוב שמחה.

גרשון רוזוב
ועכשיו: מורה לפסנתר

תבין מה העניין ותזמין מסגר שיפתח לה את
הדלת.
בפרק ב׳ סיפרתי לכם איך אפרת החזירה
מילחמה שערה, ותחת לשבור את הדלת, מייד
הלכה לעורו־הדין שלה ונתנה לו הוראות
ברורות כמה כסף היא רוצה לקבל מרוזוב עבור
חמש שנים שהיא חיה איתו.
בפרק ג׳ אני מספרת לכם שאפרת קיבלה
מרוזוב סך של 140 אלף דולר, ובזה, כנראה, היא
תצטרך להסתדר. עור אספר לכם כי רוזוב כבר
מצא לו חברה אחרת, קצת יותר צעירה ()45
מאפרת 50 החברה החד שה היא עולה
מרוסיה, העובדת כאחות במחלקה האונקולוגית
בבית־חולים איכילוב. היא גרושה מאחד
מנגני התיזמורת הפילהרמונית. אחרי־הצה־ריים,
כרי להשלים את ההכנסה הלא־גבוהה שלה
כאחות, נותנת הגברת שיעורי־פסנתר. ההיכרות
ביניהם נערכה על־ידי כלתו של רוזוב, שלא
רצתה לראות את חמה בודד.
אני מציעה לכל תלמידיה לפסנתר של
העולה החדשה להתחיל לחפש לעצמם מורה
חדשה, כי יש לי הרושם שמעכשיו היא תסתפק
בעבודתה בבית־החולים, ואת הנגינות היא תעשה
לגרשון רוזוב בעצמו.

י34 -

שוש מימון
בחודש החמי שי

יעוד לבנון
אחרי הגירושין

לבנון כשעוד היה נשוי, ובכך גרמה לקרע הסופי
בנישואיו.
כששוש שומעת את הסיפור הזה, היא ממש
רותחת. רותחת עד כדי כך שהיא צילצלה אליי
ואמרה לי לכתוב בעיתון, באותיות של קידוש
לבנה, שלא היו רברים מעולם.
היא אומנם הכירה את יעוד, כשהלכה לראיין

יעוד, אגב, גר בדירה משלו, והוא מתראה עם
שוש רק כששניהם רוצים בכך.
ככה זה עם האנשים הבוהמיים האלה. הם לא
מתחשבים בנוהלי־הנישואץ, שנקבעו לפני אלפי
שנים, אלא חיים רק איך שבראש שלהם. ובראש
של שוש ויעוד זה לחיות בשתי דירות נפרדות.
שיהיה להם לבריאות.

חתונות תוצרת״ בחול־לבן

עוד מעט תהיה גם אצלנו התחרות העולמית לבחירות מלכת־היופי. גם אנחנו נזכה לראות מקרוב
את יפהפיות כל העולם, כשהן הולכות זקופות בצעדי־פנתר, לבושות ביגדי־ים, ואחר־כך בביגדי־ערב,
ואחר־כך בתילבושות עממיות, ולבסוף גם נשמע מפי כל אחת מן המתמודדות ראיון קצר, שבו תאמר
שהיא לוקחת את כל העסק כמו ספורט, ושבעצם אחרי התחרות היא תלך ללמוד באוניברסיטה ותהיה
רופאת־ילדים או וטרינרית, כי היא במיוחד אוהבת בני־אדם וחיות אחרות, ומוכנה לתת את חייה כדי
לעזור להן. בסוף הראיון האישי הקצר תגיד כל מתמודדת, כמובן, שהיא רוצה להינשא לבחיר־ליבה,

דניאל ישינסקי ואלון ברנוביץ
מי מדבר על כסף?

כבר השבוע תינשא הדוגמנית דניאל ישינסקי לאלון ברנוביץ, בנו של הקבלן הידוע אריה
ברנוביץ מנהל קבוצת מכבי תל־אביב בכדורסל, בגן האורנים, בהשתתפות 750 ידידים קרובים
ויפים ויפות, שיבואו לשמוח בשימחת הזוג הצעיר והוריהם.
חלק מהיפים והיפות יהיו מוזמנים גם לחתונה השניה, שתיערך מייד עם תחילת הקיץ. חתונתם
של מלכת־היופי לשעבר דנה וכסלר וחברה מזה זמן רב, יצחק בפקטור, שהוא בנו של אחד
מהיבואנים הגדולים של כלי־בית בארץ. יצחק הצעיר, שראה כי טוב בעסקים, פתח לעצמו עסק
לשימורי־דגים, ומנהל אותו בהצלחה. מקום החתונה עוד לא נקבע, אבל כבר ברור לכולם שאילתית
מעושנת תהיה המנה העיקרית שם.

ת ה ופסלר ויצחק ספקטור
מה שבטוח: אילתית מעושנת
שיהיה עדין ורגיש (לא חשוב הכסף, כמובן!) והיא מאוד רוצה להיות אם לשניים־שלושה ילדים.
ככה הן אומרות כבר עשרות שנים בראיונות האלה, ובאמת חלק מזה הן אפילו מגשימות. בדרך
כלל זה החלק של הבעל והילדים. וכמו בעולם הגדול, גם אצלנו. רק שאצלנו כבר קרה הרבה מאוד
פעמים שבשביל בעל היו צריכות היפהפיות שלנו לנדוד לארצות רחוקות, בעיקר ארצות־הברית, כי
שם היו הבעליב העשירים (לא חשוב הכסף, כמובן).
אבל בכל זאת, פה ושם גם היפהפיות שלנו מוצאות כאן את הבעל.

צואיסור ניוסום

הוא נשוי באושר ובעושר כבר כמה שנים. הוא נאה, אשתו נאה וגם הצאצאים נחמדים. הוא עובד
כבר שנים במיפעל חשוב וכולם יודעים שחיי־המישפחה שלו יוצאים מהכלל, ושהוא אוהב את אשתו
היפה והיא אוהבת אותו.
לא מזמן הוא עלה בדרגה. מאור־מאוד עלה בדרגה. יחד עם הדרגה הוא גילה, כנראה, את ההטבות
שעליה־בדרגה נותנת לבכירים. בין ההטבות יש גם העניין של הבחורות הצעירות, המחייכות כל הזמן
וקשת כנראה, לסרב להן. אז הוא ניהל רומאן עם אי־אלה צעירות, ואחר־כך סיפח שיש לו איזה סיפור
עם אשתו הנאה של פוליטיקאי ותיק, ועכשיו מדברים על זה ששוב יש רומאן מאוד לוהט עם
עורכת־דין נאה.
אילו אשתו החוקית של הבכיר הזה היתה עיוורת או חרשת או סתם מטומטמת, יכול להיות שהוא
היה יכול להמשיך וליהנות מההטבות החדשות, וגם לנהל חיי־מישפחה שקטים וסולידיים, אבל
החוקית היא לא חירשת ולא עיוורת ולא מטומטמת. ואפילו לא מוכנה להעלים עין או אוזן. לכן, ברגע
שהיא שמעה את הרכילויות, היא הלכה לבדוק את אמיתותן, וברגע שהיא בדקה והסתבר לה שיש
דברים בגו, היא פנתה אל עורך־הדץ וביקשה שידאג לחלוקת הרכוש ולחלוקת הנישואין ולעוד כמה
דברים שנשים רוצות מהבעלים הבוגדים שלהן.
את הסיפור המלא, כולל השמות, לא תקראו בזמן הקרוב בעיתונים, פשוט מפני שהבכירים האלה
יודעים בדיוק איך להוציא צדאיסור־פירסום. וגם כל העיתונים מאוד מכבדים אותו, גם בגלל
בית־המישפט וגם בגלל הפרנסה שלהם.

ב\ר1 חחיקשורת היהלומנים כולם מכירים את חברם־למיקצוע,
שלמה יובל, וחלק מהם גם מקנא בו קינאה
עזה.
יובל, החי בנפרד מאשתו, אם שני ילדיו,
מבלה בשנים האחרונות עם נשים צעירות מאוד
ויפות מאוד, וגם טורח להציג אותן לפני חבריו
היהלומנים, הנאלצים להסתפק בנשים הפרטיות
שיש להם בבית כבר הרבה שנים.
בגלל הנשים הצעירות האלה דאג שלמה יובל
לצבוע את שיערו ואת שפמו בצבע שחור־עורב
מדי שבועיים־שלושה. הוא בטוח שתודות ל
שלמה
דבל
נכדתו של הצעיר העליז

^ז1ר*דטו^ 1

דרינג־דרינג.
״את אורנה גאון, בבקשה!״
״מדברת!״
״אני מתנצלת על השעה המוקדמת, ומקווה
שלא הערתי אותך. הנחתי שממילא את צריכה
לשלוח את הילדים לבית״הספר״.
״דווקא הלילה הילדים ישנו אצל יורם״.
״מה האמת בסיפור שהגיע אליי, שאת נראית
לאחרונה עם עורך־הדין שניהל את מישפט
הגירושין שלך נגד יורם, זורח רוזנבלום,
ושאת מנהלת איתו רומאן? גם בזמן המישפט
האשים אותך עורך־הדין של יורם, מנשה בר־שילטון
שאת מנהלת רומאן עם עורך־דינך.״
״איזה שטויות! זורח הוא חבר נורא טוב שלי.
הוא עוזר לי לא־מעט. הוא תמיד מוכן לעזור לי.
לא פעם אנחנו יוצאים לפטפט ולסעוד במיסעדה.
זורח גם יעמוד לצירי תמיד. אבל בין זה לבין
רומאן הדרך ארוכה מאוד!״
״יש לך מישהו אחר?״
״לא. עברתי תקופה כזאת קשה בחיי, שכל מה
שאני רוצה זה רק השקט שלי״.
״מה הפירסומים האחרונים עלייך בעיתונות,
שאת רוצה להיות דיילת?״
״זאת עוד המצאה של העיתונאים. אני דיילת
של קונגרסים, זאת העבודה שלי כיום״.
״ומה היחסים עם יורם?״
״קורקטיים ביותר!״
שיער השחור אף אחת לא תנחש לעולם את גילו.
יובל גר בבית־הפגודה בסביון, וממש ממול,
בווילה אחרת, גרה אשתו בנפרד, השומרת איתו
על יחסים טובים, ויודעת כל מה שקורה אצלו
וגם רואה, דרך חלון־המיטבח שלה, את כל מי
שבאה אליו בשעות הלילה ויוצאת בשעות
הבוקר.
ככה חי לו שלמה יובל בשקט ובשלווה, עד
שיום אחד הגיעה אליו אחת הצעירות־מאוד
האלה ואמרה לו :״חביבי, לא ידעתי שאתה כלבך
זקן!״ יובל הנדהם שאל למה בדיוק היא
מתכוונת, והצעירונת סיפרה לו שדוגמנית צעירה
ויפה אחת, בת 15 וחצי, נתנה ראיון לאחד
מעיתוני״הנשים, ובו סיפרה ששלמה יובל הוא
הסבא שלה.
כבר היה מאוחר מדי לקנות את כל הגליונות
ולהעלים אותם, ושלמה קיבל מרה שחורה מזה
שעכשיו כל מי שמכיר אותו וחושב אותו לצעיר
שחור־שיער יידע שהוא סבא לילדה בת 15 וחצי.
אז כדי להפסיק את זה, וגם כדי להפסיק את
ההצצות של אשתו מחלון־המיטבח, החליט יובל
לעבור לדירה אחרת, כך שלפחות השכנים אינם
מכירים אותו, ועד שהם יכירו אותו, או עד
שתהיה עוד איזה כתבה בעיתון, הם יחשבו
לעצמם :״מעניין, מי זה הצעיר השחרחר והעליז
הזה, שבא לגור לידנו?״

אורנה גאון
,הוא תמיד מוכן לעזור לי

זורח רוזנבלום
-עוד המצאה של העיתונאים!׳׳

על רקע סביון של יבנה,
שכונת ״בנה ביתך, הצטלמה
רות שיטרית, כשהיא פטורה
סוף־סוף מצרות עירוניות
ף מישרדה הקטן במלון דיפלו־
• 2מט בתל־אביב יושבת רות שיטרית,
מסובבת תלתל ומנסה להסביר לי
מדוע היא מסרבת להתראיין עכשיו.
ברגע שנודע כי מאיר שיטרית פורש
מראשות עיריית יבנה, נזכרו בה

אז תזכרו כולכם שאני לא כותבת
את זה. גם בגלל האיום וגם מפני שרותי
היא בעיניי הרבה יותר מאשר אשתו
הנאה של מישהו.
רותי נולרה במארוקו, בת אמצעית
מבין חמישה ילדים של מישפחת

שוב כולם, וכל עיתונאי רוצה לשמוע
גם מרותי למה הם מוותרים על התפקיד.
רות
שיטרית היא מרואיינת מצו־יינת.
לא דיבורים שבלוניים, לא ציטוט
מדיברי אחרים, בלי התחמקויות.
רותי אומרת תמיד רק מה שהיא רוצה,
מה שהיא בעצמה חושבת. גם אם זה
לא בדיוק מה שחושבים במיפלגה של
בעלה, ואפילו מה שחושב בעלה עצמו.
יש לה דיעה משלה על כל דבר, דיעה
בלתי־מתפשרת.
חרף שני התוארים שהיא נושאת,
גברת־ראש־העיריה וגברת־חבר־הב־נסת,
היא קודם כל רותי: אשה מלאת־חיים,
מצחיקה, מעניינת, חדת־לשון,
דוגרית מאוד ופתוחה.
היא מסוג הנשים שנעים לעמוד
לצידן בקוקטייל, להחזיק כוסית ול
כהן.
בגיל 10 עלתה ארצה עם
הוריה וגרה בדימונה. למדה שם בבית־ספר
יסודי, עברה למידרשת שדה־בו־קר,
ואחר״כך סיימה סמינר למורות
בבאר־טוביה. במיסגרת פעילותה ב־אירגון
יוצאי־מארוקו פגשה את מאיר
שיטרית, בן ה״ ,28 ראש־המועצה הכי
צעיר בארץ.
אחרי שנה נישאו.

בעלה
של רותי
* ¥ב הכתובה היא קיבלה גם את המ
תו א ר אשת־ראש־המועצה. בהתחלה,
כשעוד לא היו ילדים ולא היתה
לה קריירה משלה, מצאה בתפקיד קסם
מסויים. עזרה לו, הלכה איתו לכל מקום,

מכובד, קשר עם אנשים שונים, ותוצאות
שהיו תלויות רק בה, ברותי.
היא לא מתעלמת מכך שדרכים
מסויימות היו סלולות לפניה בגלל
שמו של הבעל. אבל הצעידה בדרכים
נעשית בשתי הרגליים שלה. אם
תימעד — תיכשל בעבודה. אם תלך
באופן יציב — תצליח.
והיא הצליחה. בחוגים מסויימים, לא
נעים אולי לומר, אומרים שמאיר הוא
הבעל של רותי שטרית. היא אומרת
שהיא לא שמעה על זה. אני דווקא שמעתי.
יומה
של רותי עמוס מאוד. היא קמה
ב־ 6בבוקר, מעירה את הילדים, רוחצת,
מלבישה, מלטפת, מכינה סנדוויצ׳ים,
מסיעה לגן ולבית־הספר. בדרך לעבודה
היא עוצרת במיכבסה, נכנסת לבנק,
עושה הזמנה בסופרמרקט, וב־ 9היא
כבר במלון דיפלומט: מיישרת את
החצאית שהתקמטה בנסיעה, מחדשת
את האיפור, מחזירה קווצת־שיער למקום.
וכשהיא נראית כמו חדשה, היא
מתחילה יום עבודה של לפחות 8שעות.
חיים
שיף הוא הבוס שלה, אבל הוא
רק אחד מתוך עשרות אנשים שהיא
פוגשת בכל יום. לכל אחד מהם —
ותהיה הפגישה ביניהם רישמית ככל
שתהיה — יש לה מילה טובה. היא גם
לא תהסס לתקן לו את העניבה תוך כדי
שיחה עסקית, ולשאול אם אשתו הבריאה
כבר, ופה ושם היא גם תספר לו
איזו בדיחה מצחיקה, כדי לעשות מהעבודה
כיף.
אחרי יום העבודה היא נוסעת בחזרה
לביתה ביבנה. עוזרת למירי בשיעורי־הבית,
מסיעה את דורו לחבר, וער שהוא
חוזר משם היא מפשילה שרוולים

ומרביצה שלושה־ארבעה סלטים מא־רוקאים,
כדי שיהיה משהו בבית, כי
תמיד מישהו נכנס.
כשמאיר חוזר הביתה, בערב, תחת
י לנקות את האיפור ולנוח בחברתו, עושה
מיקלחת חמה, מחדשת את הסומק
.על הלחיים, שמה על עצמה שימלת־ערב
— והם שוב בדרך לעבודה.
לפעמים, בקוקטייל או במסיבה,
כשהיא עומדת עם כוסית ביד ומחייכת,
היא לא זוכרת בדיוק אם היא נמצאת
.שם בתור רותי או בתור אשת־יחסי־הציבור
של מלון דיפלומט, או אשת
ראש־עיריית יבנה, או אשת חבר־הכ־נסת
שיטרית.
לא, אין לה בעיה עם זה. היא
מחייכת בכל מצב, והחיוך בא מהלב.
״אלה שאני מחייכת אליהם, יכולים
לבחור בין התוארים שלי, אם הם דווקא
רוצים,״ אומרת רותי.
בחודש האחרון, בעצם כמו ברוב
חודשי־השנה האחרים, היו בני־הזוג
שיטרית בהנחת אבן־פינה אחת,
בקבלת־פנים לשגריר זר, בפתיחת
מיסעדה חדשה ביבנה, בשתיים־שלוש
חתונות, שתי בריתות, נדמה לה שגם
ביום־הולדת אחד, ביום־סיור שעשו עם
שגריר דרום־אפריקה, בכמה מסיבות,
וכמובן — גם שתי חגיגות בבית־הספר
של מירי ובגן של דודו, בתפקיד אמא
ואבא.

^ יוצאים
לגלות
^ זמן האחרון היא מתלווה אל
^ מאיר רק כדי שלא לגרום לו עוג־מת־נפש,
וכדי למנוע רכילויות מרו
מאיר
ורות בחתונתם

שמעה את הבקשות, ניסתה לעזור. היה
אתגר בתפקיד אשתו־של.
אבל גם אז, הזכירה חתי למאיר בכל
פעם מחדש, שלמרות העזרה שלה
— זה הבייבי שלו. בחרו אותו, ולא
אותה. היא רק עוזרת לו, מתוך רצון.
ההתחייבויות הן שלו. היא לא הבטיחה
שום רבר לבוחרים שלו.
אחר כך נולדו הילדים, מירי, היום
בת ,8ורוד, בן שנתיים.
לפני שמונה שנים התחילה רותי
בקריירה משלה. עבודה מעניינת, שכר

לפני שנה התחיל גם מאיר לחשוב
על עזיבה, כשהבין, כמו אשתו, שמרוב
עיסוקים לא נשאר בחיים שלהם שום
דבר בלתי־צפוי. הכל היה מאורגן ורשום
ביומן לשלושת החודשים הבאים.
גם הביחד שלהם נעשה נדיר יותר
ויותר.
״יום אחד ישבנו בסלון, מאיר ואני,״
מספרת חתי ,״הסתכלנו האחד על
השני וראינו שני זקנים, יגעים, עייפים
מרוב התחייבויות. מאיר נע כל הזמן
בין לחוץ ללחוץ מאוד. כל שימחה
פרטית, כל דבר בעל משמעות שאינה
משמעות ציבורית, נדחה ל,אחרי הפרישה׳.
״פיתאום
היתה ערימה גדולה ומאוד
רחוקה של דברים, שנראים טיבעיים
לגמרי אצל זוג צעיר אחר״.
מאיר התייעץ עם אשתו, שאל מה
דעתה. היא קפצה עליו כשימחה, נישקה
אותו בהתלהבות, ואחר כך, בשביל
להיות לגמרי בסדר, גם אמרה לו :״זאת
ההחלטה שלך״.
באחד בפברואר יעביר מאיר שיטרית
את ראשות עיריית יבנה לסגנו
הוותיק, יהודה ברוס.
ומה תעשו בשניים בפברואר, שאלתי
את רותי.
״אולי נקום ב־ 6בבוקר, כמו בכל
יום, ונעמוד ליד החלון הגדול ונסתכל
החוצה. אני מקווה שבשניים בפברואר
יראה מאיר מבעד לזכוכית, אחרי הרבה
שנים, את השמש שזורחת מעל בתי
יבנה. אולי ישים לב לפרחים בגינות.
יסתכל על האנשים שהולכים לעבודה
ויראה אם הם מחייכים או לא.
״אולי תוך כדי זה הוא גם ישים עליי
יד, כמו שבעל אוהב ולא מודאג שם על
אשתו לפעמים.״
ואם בכל־זאת הוא יראה, מתוך הרגל,
גם איזה ביוב פתוח בשכונה או
אשפה שלא נאספה — אני לא אתן לו
לטלפן לעיריה באופן דחוף ולברר מה
קרה.
״בשניים בפברואר יהיה ליבנה
ראש־עיריה חרש, אז שיתחיל הוא
לדאוג״.
ועכשיו, כשתעברי בעיר שלך, כבר
לא יסובבו את הראש אחרייך ולא יגידו
לך, שלום גברת ראש״העיריה.

פגישה באירגון יוצאי־מארוקו

פטפט. אבל אני, אישית, הייתי בוחרת
בה כדי לגנוב איתה ביחד סוסים או
לצלצל בדלתות ולברוח. אף אחד מש־מלות־הערב
המפוארות שלה אינה יכולה
להסתיר את הקונרסות של האשה
הצעירה הזאת.
כשהשתכנעה, לבסוף, לנהל איתי
שיחה קצרה בעניין פרישת בעלה מ־ראשות־העיריה,
אמרה לי בחיוך גרול,
אבל בשיא הרצינות :״אם גם את תכתבי
עליי, אשתו הנאה של חבר־הכנסת
שיטרית, אני אתקע לך בוקס ואגלגל
אותך מכל המדרגות!״

שעות. בעצם, כבר מזמן אין לה כוח
לעבודה הזאת, היא השתדלה מאוד
שלא לדבר על זה.

מאיר, רות ומירי בביתם(הזמני)
לא ..אשתו הנ א ה של״

״לא יסובבו את הראש? אז איך הם
יידעו מה אני לובשת ואיזה גובה עקבים
יש לי? לא, הכבוד של גברת ראש־העיריה
לא יחסר לי. לגמרי מספיק לי
אם יגידו,אהלן רותי, מה נשמע?׳ ואני
אענה: נהדר, מאיר ואני יוצאים לבלות
לבד!״

— — כתבה: דניאיד, שמי. צילם: עבי טל ^

_ יפת מהדק החגורה
(המשך מעמוד )6
גם היום, לאחר שארנסט יפת התפטר
מן הבנק, עדיין נמצאים מי שמפחדים
להזדהות כשמם בכל הקשור
ליפת. אלה הם אנשי״עסקים, פוליטק
קאים, בנקאים ועוד. היום הם מספרים
שהוא לא אהב לתרום למטרות־צדקה,
שהוא אהב מותרות. שניצל את הבנק.
שחי חיי־עושר כמו בנקאים בקנה־מי־דה
בינלאומי. שהוא אוהב את הטיפה
המרה, ואינו מתנזר מנשים.

דון קישוט
בבנק

^ עיקבות פרשת בייסקי נאלץ
יפת להתפטר מכל תפקידיו בב־ל׳־ל.
אחר
האנשים שהטרידו את ראשי
בל״ל במשך שנים היה רואה־החשבון
שימחה שנקר.
״המטריד הלאומי״ .קראו לו. הוא
כתב מיכתבים, שלח תירשומות ופנה
טלפונית. הוא פנה בהתחלה רק לראשי
י הבנק. כשלא נענה, היפנה את מיכתביו
לחברי מועצת־המנהלים של הבנק.
אך החתול אהב לשמור על השמנת
וחברי מועצת־המנהלים לא אהבו את
האיש המשונה, שכתב להם עשרות
מיכתבים.
כשהבין שנקר שבמיסגרת הבנק לא
ימצא האנשים שיקשיבו לו, ניסה מזלו
מחוץ לבנק: שרים, חברי־כנסת, ראשי
בנק ישראל ואפילו עיתונות. התגובות
היחידות שקיבל היו מיכתבי־ני־מוס.
כיום
מסתבר כי דיברי שנקר היו
נכונים, אמיתיים ואמיצים. אבל אף לא
איש אחד בישראל הסכים לשים לב
אליהם.
מה הוא אומר היום? ״אני אומר היום
שיש אנשים נוספים בבנק שצריכים
ללכת הביתה, וטובה שעה אחת קודם!״
למשל, מרדכי איינהורן, מנכ״ל
הבנק, שהיה אחראי יחר עם יפת —
ואולי יותר מיפת — לוויסות מניות
הבנקים .״הוא המומחה של הבנק לנושא
המניות. איינהורן גם אחראי למחדלי
הניהול החמורים ולמחדלים המד
סריים בתוך הבנק. הוא לא נקט בזמן
בצעדים הדרושים, הוא נהנה בעצמו
ממשכורות־עתק, שהציבור הישראלי
לא שמע על שכמותן עד היום״.
למשל, יעקב הירש, המפקח הראשי
של בנק לאומי .״הוא לא מילא את
תפקידו כראוי. שלחתי לו תזכירים
והוא התעלם מהם, חיפה על ההנהלה
— והכל מתוך חשש למעמדו בבנק.״
למשל, חים בוקסבום, ראש חטיבת־הכספים
,״שעשה את העיסקה בין
הבנק ליפת בכל הקשור לקניית הבית.
הוא ידע שיפת אינו משתתף בהוצאות
אחזקת־הווילה. הוא גם הכין באופן
אישי את המשכורות האדירות לראשי
•הבנק. הוא ידע על ביזבוזים, ולא עשה
דבר״.
למשל, דוקטור זלמן סגל, ראש
חטיבת־מינהלה, ולשעבר ראש ליש־כתו
של יפת .״הוא האיש שנזף בי,
וממנו קיבלתי הוראה מפורשת שלא
לכתוב, לא לאסוף, לא להתריע ולא
לשלוח חומר להנהלת־הבנק. גם הוא,
ככל הנראה, נושא באחריות האישית״.
רואה־החשבון שימחה שנקר היה
במשך שנים הדון־קישוט של בנק לאומי:
התריע על מחדלים, על קיומה
של אבטלה סמויה, על ניפוח מנגנונים
ללא פרופורציות, ועל יצירת תפקידים
ומחלקות שלא לצורך, התפוטר מהבנק.

180

מפוגיות

חרי מסולת המניות הבנקאיות
התקבלה החלטה בבנק לאומי
לגרוע משכר הבכירים. היום מתברר,
כי ההחלטה החזיקה מעמד שנה אחת
בלבד, אם בכלל. משכורות בכירי
העולם הז ה 2576

ההגחיה הפנימית ששלח שר־המישפטים
אברהם שריר ליועץ הבזישפטי יוסף חריש

בין חדרו של שר־המישפטיב ובין חדרו של היועץ המישפטי
לממשלה מפרידים רק כמה צעדים. אבל המרחק רב. המגע בין
השניים מתנהל בעיקר במיבתבים.
מיכתב כזה יצא מלישכתו של אברהם שריר ב־ד בינואר ,1986
ועבר את כל המרחק הגדול ללישכתו של יוסח חריש. הוא נגע

לפרשת ויליאם נקש, הרוצח המבוקש בצרפת, שלגביו יש חילוקי־דיעות
בין השר והיועץ.
העתק המיסמך המאלח הזה הגיע לידי ״העולם הזה״.
הוא מסתכם, כצפוי, בגילוי מרעיש: בכל אשמים בלי־התיקשורת.
להלן
המיסמך במלואו וכלשונו המדוייקת:

מדינת יטריאל
טר המטפסים
ירוטלים,
לכבוד

ו׳ בטבת התטמ״ז
7בינואר 1987

מר יוסףח רי ט
היועץ המטפסי לממטלה
לאחר הירהור ממושך ומחשבות רבות בנושא התוצאה העלולה
להיקבע במישור הכללי־העקרוני בין הרשות השופטת והרשות המבצעת,
אשד תחרוג מעבר לנושא ״נקש״ ותניח כללי התנהגות ומסמרות העלולים
לפגוע בתיפקוד הרשות המבצעת, ובהמשך לשיחותינו הרבות בנושא,
הנני לבקשך להופיע בבית-המישפט העליון כיועץ מישפטי לממשלה
ולהעמידם על חומרת הסוגיות העקרוניות המתעוררות בנושא זה.
אם הבג״ץ יתערב בפרשה זו, יהא בכך משום תקדים עקרוני, שהשל כותיו
השליליות מבחינת העמדות של רשויות המדינה והפרקליטות ה מייצגת
אותן -מרחיקות לכת הרבה מעבר למיקרה הנוכחי.
המעוניינת בהסגרה היא מדינה זרה, שבלעדי בקשתה אין כל אפשרות
חוקית לנקוט הליכי-הסגרה. נמצא שהעניין מצוי כולו בתחום היחסים

זיקה ישירה לעניין, לצורך בירור סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, נגעו
הדברים לפרשות שהיו כולן במישור המישפטי הפנימי של מדינת ישראל,
ולא עסקו ב״אכיפת״ זכות או אינטרס של מדינה זרה במישור הבינלאומי.
ליועץ המישפטי לממשלה ולפרקליטות המדינה צריך להיות עניין
מיוחד במישור העקרוני למנוע יצירת תקדים כה מסוכן, העלול לגרום
בעתיד להצפת בית־המישפט העליון בעתירות של אנשים חסרי מעמד
מישפטי ובעניינים שמטיבם אינם מתאימים לשפיטתו של הבג״ץ, ובנושא
מיוחד זה של מישור היחסים הבינלאומיים של מדינת ישראל מתבססת
גם הסכנה שעתידות כאמור תשרתנה, אם בעקיפין ואם במישרין,
אינטרסים של מדינות זרות, תוך פגיעה במדינת״ישראל.
כך, למשל, אם תתקבל העתירה במיקרה דנן -מה ימנע, במיקרה אחר,
מדינה זרה, שישראל דחתה, מתוך שיקול פוליטי זה או אחר, בקשת
הסגרה שהוגשה על ידה, מלגרום לכך שאזרח ישראלי כלשהו, שכביכול
אין לו שום זיקה לעניין, יגיש עתירה לבג״ץ בשמו הוא בעניין זהו
עתירה כזו, אם יוכר מעמד העותר, עלולה לאלץ את השר לחשוף בפר הסיה
ובפירוש נימוקים ושיקולים שהשתיקה יפה להם, ושחשיפתם -או

ויליאם נקש ואשתו
״לאלץ א ת השר לחשוף בפרהסיה...־

הבינלאומיים של מדינת ישראל עם מדינה זרה. מכאן גם נובעת הסמכות
המיוחדת והרחבה שדיני״ההסגרה מייחדים לשר״המישפטים, שהוא
נושא מישרה פוליטית, והיא נוגעת למישור היחסים הבינלאומיים של
המדינה -להבדיל מן הסמכות המסורה לבית-המישפט בהליכי״ההסגרה,
שמטרתה בעיקר להבטיח זכויותיו של המבוקש.
התערבות הבג״ץ ביחסי-החוץ של מדינת״ישראל ובבקשת הסגרה
שבשלב זה היא מעניינה הבלעדי של מדינה זרה (וזו תהא המשמעות
המעשית והאמיתית של התערבות הבג״ץ בהחלטתו של שר״המישפטים).
וכל זאת, לפי פניית העותרים שאין להם שום זיקה לעניין -התערבות
כה מרחיקת לכת כמוה כפריצת כל הסכרים והגבולות, הן מבחינת התחומים
הראויים והמתאימים לשפיטתו של הבג״ץ והן מבחינת סוג האנשים
שראוי להכיר בהם כבעלי מעמד לעניין עתירה לבג״ץ.
עם כל ההרחבה שחלה בשנים האחרונות בהתערבותו של הבג״ץ, הן
מבחינת העניינים שבהם התערב והן מבחינת סוג העותרים שבמעמדם
הראוי הכיר, הרי עד היום לא הרחיקו הדברים לכת עד כדי כך.
וגם משהכיר בית״המישפט העליון במעמדם של עותרים שאין להם

הבנק ב־ 85 היו למעשה גבוהות יותר
מאשר משכורתם ערב מפולת־המניות.
יושב״ראש הדירקטוריון, ארנסט
יפת, קיבל 1מיליון דולר לשנה. זה היה
רק שכרו. לזה התוספו הטבות כמו
אחזקת טלפון, נסיעות לחוץ־לארץ על
חשבון הבנק, רכב צמוד וכרטיס־אש־ראי
פתוח.
האיש השני בהיררכיה בבנק, בתקופת
המפולת וגם היום, הוא מרדכי איינ־הורן.
הוא מנכ״ל הבנק. משכורתו צנועה
יותר 500 :אלף דולר לשנה. הטבות
— כמו ליושב־ראש.

.מתחת למנכ״ל הבנק נמצאים בפירמידה
שלושת המנכ״לים־המשותפים:
ברוך יקותיאלי, יוסף ראש ויעקב
מכאט. הם הסתפקו ב־ 300 אלף דולר.
לשנה, הטבות הם קיבלו כמו שני הבכירים
מהם.
מתחתם בפירמידה: המישנים למנ־כ״לים.
שלושה. כל אחד מהם קיבל 11
אלף דולר לחודש, וההטבות הידועות.
מתחת למישנים באים חמשת הסמנ־כ״לים
הבכירים. כל אחד מהם הרוויח
עשרת אלפים דולר לחודש ועוד הטבות.

שריר

יועץ חריש

״במיקרה הנדון עבר כל גבול סביר...־

אף הודעה שיחסי-החוץ של מדינת ישראל מחייבים שלא לגלותם לבית•
המישפט או בפומבי -עלולה לגרום נזק כבד לריקמת היחסים
הבינלאומיים העדינה של מדינת״ישראל.
אני חרד כשר־המישפטים להשלכות ולהתפתחויות שכיום לא ניתן
לחזותו, ומשום כך נראה לי כי עליך להיות ער לכך.
שוחחתי איתך בעבר על דאגתי מרמיסה גסה של עקרון ״הסוביודיצה״,
שבמיקרה הנדון עבר כל גבול סביר.
גם אם נצא מתוך הנחה ששופטים ״מחוסנים״ מפני כלי־התיקשורת,
סבורני שאין ילוד אשה שניתן לחלוטין לבודד אותו מהשפעה כזו.
אבקשך בפנייתך לבית״המישפט העליון להעלות נקודה זו.

בברכה,
אברהם שריר

המילה ״בכירים״ בתוארם של הס-
מנכ״לים הבכירים לא היתה סתם מליצה.
כי מתחתם יש סמנכ״לים סתם, כדי
שיהיה ברור מי חשוב יותר ומי חשוב
פחות בפירמידה. הסמנכ״לים, שמנו כ־
15 איש, זכו בשכר של 5000 דולר
לחודש. את כרטיס־האשראי הפתוח
לקחו מהם.
שלב אחר נמוך יותר בסולם: העוזרים
הבכירים למנכ״ל 20 .במיספר —
כל אחד 4000 דולר לחודש בלבד.
ובתחתית הפירמידה ישבו להם כסס
עוזרים למנכ״ל — עוזרים סתם,

רסנה ברק

להבדיל מעוזרים בכירים. הם קיבלו
רק 3500 דולר חודש, כמובן עם הטבות
כמו רכב צמוד, טלפון, ארוחות ועוד.
לכל בעלי התפקידים האלה היו
מכוניות צמודות. לצורך כך רכש הבנק
180 מכוניות. לשם השוואה: בשנת 72
היו בבנק לאומי 30 מכוניות בלבד.
ועל כל המיבנה המנופח הזה, על
ביזבוזי העתק שבו, על האבטלה
הסמויה, על החגיגה הבלתי־פוסקת הזו,
במישטר של פחד וחשבון, על־פי
נורמות של שמור לי ואשמור לך, שלט
ביד רמה איש אחד — ארנסט יפת.

שידור
מאחורי המיקרופון

צל ש
קצר וקורע

תימניה ביידיש

• לעידית בן־יאיר, העורכת, ולררני
דניאל, עמיקם רוטמן ואמנון נדב, מגישי
יומן־חצות של קול־ישראל. היומן, שהוא בן
כמה חודשים בלבה. מוכיח את עצמו, ומצליח
לשים את ידו על דופק האירועים היומיים בכל
לילה בחצות. זה יומן קצר וקיצבי, שמגישיו אינם
גולשים לדיבורים מיותרים, והחדשות נסקרות בו
באופן ענייני.
הצלחתו של היומן מכניסה, כנראה, את אנשי

שושנה דמארי תשיר ביידיש. זו אינה טעות,
זה עומד לקרות ביום השישי בצהריים, באירוע
מיוחד שעורכת מחלקת־התרבות והבידור של
גלי־צה־ל בשיתוף עם תיאטרון הבימה בתיאטרון.
הבימה
החליט לערוך שבוע, המוקדש כולו
לתרבות היידיש. במיסגרת זו פנו אנשי התיאטרון
למולי שפירא, עורך מחלקת־תרבות־ובי־דור
בגל״ץ, וביקשו ממנו לערוך ערב של שירה

שומר־רא

זמן קצר אחרי המריבה הסוערת. שהיתה בשבוע
שעבר כין חבר־הכנסת צ׳רלי ביטון לבין כתב
קול־ישראל בכנסת חיים זיסוביץ, נכנס
לחדר עודי בן־עמי, הכתב המדיני של קול־ישראל.
ברעמי,
שהוא איש גבוה וגדול־מידות, פנה
לזיסוביץ והציע לו לבקש מגידעזץ לב-ארי,
מנהל הרדיו, שומר־ראש אישי. בן־עמי אף הציע
את שרותיו.

מברזנט למכשירים החדשים. ועד שתמצא
תופרת או חייט מתאימים, ימשיכו המכשירים
לצבור אבק במחסנים, והכתבים ימשיכו לסמוך
על המזל.

תידרוך ברדיו. מישהו הרוצה לשלוח פרחים ל־בני־מישפחתו
ביוגוסלוויה ולא יורע איך, יוכל
לשאול את טימור.
התוכנית תשודר חמישה ימים בשבוע, חוץ מן
היום השישי, בכל בוקר מ־ 9עד 10 החל ביום
הראשון הקרוב ברשת־אלף. למי שלא יודע:
רשת־אלף משדרת רק.באיי־אם, ונמצאת בצר
השמאלי של הסקאלה.

חגיגות היובל של התיזמורת הפילהרמונית
השכיחו כמעט חגיגות־יובל אחרות, הנחגגות
השנה, לקול־ישראל.
ביום הראשון בערב ייערך בבנייני־האומה
בירושלים אירוע חגיגי, לציון מלאות 50 שנה
לרדיו הממלכתי. בין שאר האמנים ואישי־הציבור
שיעלו על הבימה, תהיה גם מקהלה מיוחדת, חד־פעמית,
שהורכבה רק לכבוד האירוע, ושזמריה
כבר עורכים חזרות במשך כמה ימים.
הלהקה המוזרה מורכבת מארבע קרייניות:
זוהר אוריין (לשעבר יוצאת להקת הנח״ל),

אף אחד לא בא

״ שאי שדא ינתק
די את המיקרופ1ן ר

אירים לביא, ענת דווידוב ורוויטל עמית
(שלושתן יוצאות גלי־צה״ל) ושדרן אחד: משה
(״מושיק״) טימור(לשעבר יוצא להקת פיקוד

זמרת דמארי בקפריסין ביידיש, שיוקלט על־ידי התחנה הצבאית וישודר
גל״ץ ללחץ, וכבר יש שמועות בתחנה הצבאית

על אפשרות להגיש יומן־לילה דומה. בגל־ץ
אנשי גל״ץ אירגנו את מיטב האמנים, לאו דווחושבים
על השעה 11 בלילה כמועד לשידור
קא כאלה שדיברו יידיש בבית. ביניהם תופיע גם
סקירת אירועי״היום, אם אכן יהיה כזה, למרות
שושנה דמארי. היא סיפרה שזו הפעם הראשונה
שזו שעה שבה רוב המאזינים הפוטנציאליים
שהיא תשיר בשפה זו. היא עשתה זאת פעם כאשר
עסוקים בצפיה בטלוויזיה.
נסעה למחנה־המעצר בקפריסין, ושרה לפני הפליטים
מאירופה שלא ניתן להם על־ידי הבריטים
סביר ואמיץ
להיכנס לארץ. היא שרה כמה שירים מפורסמים ואמיצה מצויינת
כתבה על סביר,
• לרוני
ביידיש, ולדבריה לא הבינה אף מילה. אחר״כך
על פרשת ארנסט יפת, במבט ליל־שבת. סביר
התקרבה קצת יותר לשפה, מכיוון שבשכונת־ויתר
על האיזון המקודש, היוצר ניטראליות בין
מגוריה היו גם פולנים, והיא שמעה את השפה
טוב ורע, נין צדק ועוול, והניח לתמונות ולמת־לעיתים
קרובות.
איינים לבטא דיעה חד־משמעית.
האירוע תוכנן להיערך באולם הקטן, אבל נוכח
הביקוש הגדול לכרטיסים, ייתכן וייערך באולם
הגדול.

אין
אי ש

ירדנה מלר. מזכירת סיעת הליכוד בכנסת.
היתה צריכה לעמול במשך שעד, וחצי בטלפון עד
שהשיגה את •טלום קיטל, מזכיר סחלקת״הח־דשות
•של קול־ישראל. העורך והמגיש את
המישדר היומי עושים עניין, המשודר ברשת ב:
מלר רצתה להשיג את דיברי שימעון פרס.
שנאמרו באחד מיומני הבוקר של קול־ישראל.
היא חייגה באופן טיבעי ביותר למיספר החדש
של קול־ישראל באולפנים החדשים בירושלים,
וביקשה מהמרכזנית את קיטל.
בפעם הראשונה אמרו לה שזו טעות, בפעם
השניה ביקשו שתתקשר שוב, בפעם השלישית
לא הבינו את מי היא מבקשת, בפעם הרביעית
אמרו לה שאין איש כזה, בפעם החמישית שוב לא
קיבלה את קיטל. כך עברה שעה וחצי של חיוגים
ודו־שיח מפרך עם המרכזנית, שלא ירעה את
יוסף.
אבל מלר לא ויתרה. ולבסוף. כשכוחה כבר
תש, קיבלה לטלפון את שלום קיטל בכבודו ובעצמו.
תהליך
קבלת החומר שביקשה היה הרבה יותר
מהיר ויעיל מהמסע הטלפוני המפרך.

מרכז).
החמישיה תשיר שיר שנכתב במיוחד על־ידי
אמיתי נאמן והאומר, בין השאה ״הטייפ עוד
לא הומצא / ,גם לא תקליט אל־פי( ,לונג־פליי:
אריך־נגן) /וכל שידור היה שידור בכורה/ .
עכשיו יש קומפקט־דיסק / ,מחשב בסירטיה/ ,
ורק חריש נותרה כמו שהיתה / .הקול קול־ישראל
/והידיים ידינו / ,נשיר בקול גדול/ ,
נריע לכבודנו / .הלא נישא תפילה /אמן יהי
רצון /שאיש לא ינתק לי את המקרופון!״

ר שת אלף קמה לתחיה
רוח רעננה וחדשה התחילה מנשבת באולפנים

בשבוע שעבר חגגה תוכנית־הרדיו מחפשים

את המטמון 800 תו כניו ת. מ אז ה ת חי ל זאב
ענר לערוך את התוכנית, לפני שמונה שנים, הוא
הפך אותה מתוכנית חודשית לתוכנית שבועית.
החגיגה נערכה בבית מיפעל־הפיס בתל־אביב,
ורבים ממאזיגיה הקבועים מילאו את
האולם מפה לפה.
אבל לעומת המאזינים והמשתתפים הנאמנים,
שטרחו לבוא, לא טרח איש מן המנהלים ברדיו
לבוא, או אף לשלוח ברכה לחגיגה של התוכנית.

מאחורי המירקע
נשים, נשים
הרעיון של ירון לונדון, מנהל מחלקת־הדראמה
של הטלוויזיה, לשנות את המתכונת של
התוכנית העוסקת באמנות ולהפוך אותה לתוכנית
המשודרת לפני קהל באולפן גדול, תוריד מן
המירקע, כנראה, את האשה היחידה שהיא לא
קריינית או כתבת לעניינים שגברים אינם רוצים
לעסוק בהם.
לונדון מתכוון להביא שני מנחים חדשים
לתוכנית — את דן שילון ואת יאיר גרבוז.
התוכנית גלריה, העוסקת כיום באמנות, ושאותה
מגישה בצורה עניינית כרמית גיא, תרד
מן המירקע.
חבל שמנהלים בטלוויזיה אינם מתייחסים
באופן שווה ומיקצועי לגברים ולנשים. ברדיו
כבר נשבר המחסום הזה, לפחות חלקית.

בתוככי הרשות

חד ש מ 1ד ישן
בעוד עובדי קול־ישראל בירושלים מתענגים
ולומדים את כל השיכלולים החדשים באולפנים
המפוארים, שנפתחו לפני שבועיים, ובעוד הם
נהנים משיכלולי הטכנולוגיה המתקדמת, מרגישים
חבריהם בתל־אביב כאילו הם נמצאים בת־קופת־האבן.
לרבים מהם אין מכשירי־הקלטה,
וגם המכשירים שישנם והנמצאים אצל הכתבים
הוותיקים הם מיושנים, ובקושי פועלים.
את העובדה המרה הזאת למד השבוע על בשרו
גדי פיקניק, הכתב הכלכלי הראשי של קול־ישראל
בתל־אביב. סוקניק יצא במוצאי־השבת,
כדי לערוך כתב על נסיעתו של ארנסט יפת מן
הארץ (ראה כתבה .1כרי שיוכל לסקר את
האירוע כראוי, שאל סוקניק מכשיר־הקלטה
מטל רבינא, עמיתו למחלקת־החדשות. כשבדק
את המכשיר בדרכו לנמל־התעופה, גילה
לתדהמתו ולדאבונו כי הוא פועל בקושי, מקליט
בקושי, וכי החיבורים שבו אינם עוברים כמו
שצריך.
אבל סוקניק לא ויתר בקלות. הוא עמד מול
יפת ומיזוודותיו, כשידו האחת אוחזת במיקרופון
המושט והשניה מנסה להחזיק את החיבורים שלא
יינתקו ברגע הקריטי. את התוצאה, שהיתה
מלאת רעשים, אפשר היה לשמוע ביומן־הבוקר
של היום הראשון השבוע.
במחסני קול־ישראל בירושלים נמצאים כבר
חודשיים 20 מכשירי־הקלטה חדשים מסוג מרנץ,
שהוזמנו לכתבים.
איש לא התחיל עדיין לעבוד במכשירים החדשים.
לא בגלל וטו של הטכנאים, ולא משום
שאין יודעים איך לעבוד איתם. הסיבה הרבה יותר
פשוטה: עדיין לא נמצא מי שיתפור נרתיקים

המירוץ אחר המישרה

מגיש טימור
פאנציר בפינה

הנידחים של רשת־אלף של קול־ישראל. יצחק
אלון, המנהל החדש של חטיבת־האומר, החליט
לחדש את הרשת הנשכחת, ולהכניס בה חידושים.
הרכישה הראשונה היתה הזמר המפורסם
יהורם גאון, שיגיש תוכנית אישית בכל בוקר
ב־ .8הרכישה השניה היא בדמותו של שדר־הרדיו
הוותיק והחביב, משה (״מושיק״) טימור, העוזב
את התוכנית כל ציבעי הרשת אחרי שש
שנים של הגשה, לטובת תוכנית אישית חדשה
ברשת־אלף.
התוכנית תיקרא טלרדיו, ובה יפתור טימור
בעיות קטנות של המאזינים, תוך כדי שיחות
משעשעות איתם. למשל: בעל הרוצה להזמין את
אשתו למיסעדה ולא יודע באיזור לבחור, יוכל
להתייעץ מעל גלי־האתר. אדם שנתקע עם פנצ׳ר
בגלגל מכוניתו ברחוב בתל־אביב, ולא יודע איפה
יש מתקן־פנצ׳רים בסביבה הקרובהדיוכל לקבל

עובדים ומנהלים בטלוויזיה הביעו השבוע מו־רת־רוח,
כאשר שמעו על מועמד חדש לתפקיד
יו״ר רשות השידור: המנכ״ל לשעבר יצחק
ליבני. ליבני, שכיהן בעבר בתפקיד המגכ״ל,
הוא פנסיונר של הרשות, ומקבל פנסיה המקבילה
לזאת של סגן־שר.
עובדים אלה טענו שכאשר כיהן בתפקיד
המנכ״ל לא היתה לו דריסת״רגל בטלוויזיה, וכי
ארגון צוקרמן ודן שילון לא שיתפו איתו
פעולה. גם ברדיו לא אהבו אותו אז במיוחד,
לדיברי העובדים, בגלל כהונתו הקודמת כמפקד
גלי־צה־ל, התחנה המתחרה. .
ליבני עצמו מכחיש את השמועה כאילו נפגש
עם שימעון פרס, כדי שזה יציג את מועמדותו
למישרה, ואומר שגם אליו הגיעה הידיעה ששמו
עלה בהקשר למישרת ידר״הרשות.
ליושבי־ראש הקודמים של רשות״השידור לא
היו ידע ונגיעה בטלוויזיה, וגם למנכ״לים שמונו
לא היה ידע מיוחד בנושאי טלוויזיה, לפני
שנכנסו לתפקידם.
אנשי״הטלוויזיה היו מודאגים גם מאפשרות
מינויו של הפרופסור שימעון שיטרית כיו״ר־הרשות,
ותמהו כיצד אדם שהכין תוכנית לסגירת
הרשות רואה עצמו מועמד לעמוד בראשה.
נושא יו״ר־הרשות יובא להכרעת הממשלה
בזמן הקרוב. שר־החינוך־והתרבות, יצחק נבון,
מבקש למנוע מצב של היעדר סמכות ברשות,כאשר יסיימו מוסדותיה את הקדנציה בחודש
מרס.

עגת סדמסטי

ח1ו־הלפרשת השב־כ
הראיון שנתן בשבוע שעבר
אחד מחנוני השב״ב ל,,העולם
הזה״ — הראשון שניתן על־ידי
מישהו מן החנונים מאז החנינה
— גרם לזעזוע ולזעם בחוגים
המצומצמים הקרובים לפרשה
— צמרת המדינה וקהילת־המודיעין.
בייחוד
גרם לתדהמה הגילוי
העיקרי שבראיון: שחנוני־השב׳׳ב
— או אחדים מהם —
בלל לא רצו בחנינה, ושהם
רואים בחנינה תחבולה של
הדרג המדיני כדי למנוע את
חשיפת חלקו בפרשה.
ב־ 25 ביוני 1986 העניק
נשיא המדינה חנינה לארבעה
מראשי השב״ב, על המעשים
שעשו בליל־הרצח, בין ה־12
וה־ 13 באפריל ,1984 ולאחר
מכן. הארבעה היו אברהם
שלום, ראש השב״ב, יוסי גינו•
סר, מבכירי השרות, ושני מיש־פטנים,
שזוהו רק באות הראשונה
של שמות־מישפחותיהם
— ר וש. לאחר מכן זכו בחנינה
דומה שיבעה אנשי־שב״כ
נוספים.
בעיקבות המונולוג של החנון
האלמוני, התחיל השבוע בחוגים
יודעי־דבר הוויכוח הישן
מחדש. אולם לחוג המצומצם
ביותר של המעורביפבפרשה
לא היתה בדיברי החנה הפתעה.
כבר בשעת־מעשת בליל
החנינות, לא התלהבו אנשי ה־שביב
מן הרעיון לבקש חנינה.
הנה השתלשלות־העניינים
שהובילה להענקת החנינה באותו
לילה, ובהם פרטים הרואים
כאן אור בראשונה:
• חבר״הכנסת יורם ארידור
מעלה בראשונה באוזניו של יצחק
שמיר, אז ממלא״מקום ראש״הממ״
שלה, את רעיון החנינות כפיתרון
אפשרי של תיסבובת השב״ב.
• אחרי התייעצויות ממושכות,
מטלפן שמיר אל עורן־הדיו רם
כספי, שמונה על״ידי ראש־הממ־שלה
שימעון פרס לטפל בפרשה,
מכיוון שהיועץ המישפטי לממ שלה,
יצחק זמיר, סירב לייצג את
הממשלה בנסיונה להשתיק את
הפרשה, שהוא לחם לחשיפתה.
• מייד אחרי־כן מדווחים גם
לפרס עליהרעיון החדש.
• אחרי בדיקה מישפטית של
הרעיון, שבה משתתף גם עורך-
הדין יעקב נאמן, מסתבר כי תה-
ליך־החנינה הוא אכן אפשרי ובר-
ביצוע.
• חודש אחרי פנייתו של שמיר,
מכנסים את אנשי-השביב הנוג-
עים־בדבר ומוסרים הם לראשונה
את הרעיון -הודאה באשמה
תמורת חנינה על חלקם בפרשה.
קמה סערה.
ארבעת אנשי״השב״כ המדוברים
-אברהם שלום, יוסי גינוסר
ושני המישפטנים המכונים ו׳ וש׳
אינם ששים לרעיון. שלום מגלה
דאגה לגורל אנשיו.
בקרב הארבעה -ואנשי״שב״כ
נוספים הנוכחים במקום -יש התמרמרות
על מה שנראה להם כ-
אי-נכונותו של הדרג המדיני
לשאת באחריות למעשיו או לחל קו.
המישפטנים
מסבירים להם
שהם יכולים לסרב לרעיון החנינה,
ללכת לחקירה מישטרתית ושם
לשמור על זכות״השתיקה. אם ישמרו
כל ה־ 11 על זכות״השתיקה -
יתכן שלא יהיה ניתן לנגוע באיש
מהם.
ההצעה הזאת אך מגבירה את
ההתמרמרות בקרב אנשי״השב״ב,
הטוענים שכל מעשיהם -ובכלל זה

לו ולאנשיו חנינות, אם לאו.
• בתום השיחה מגיעים לבית
הנשיא עורכי־הדין נאמן וכספי,
ומצרפים את המלצתם, להעניק
חנינה לאנשי-השב״כ המעורבים
בפרשה, ובכך לסיים את הפרשה.
הנשיא מקבל את המלצתם.

הרצח ושיבוש הליכי החקירה -
נעשו למען המדינה. הם מתגאים
בכל אשר ביצעו, ומתכוונים לדבר
על-כן בחקירה המישטרתית בגא־ווה.

נכנסים
לחדר נפרד להתייעצויות.
אברהם שלום ושני המישפטנים
משתכנעים לקבל את החנינות.
האגוז הקשה ביותר לפיצוח הוא
יוסי גינוסר. הוא מטלפן לאשתו,

תחילה התנגדו אנשי השביינ
דקברח חנינה וראו בכך תחבולה שר
הווג המת להסתות אחויותו
על אנשי השב״ל הונעל לחץ ע ד
לקבל את החנינה של הנשיא

תוכלו להתהלך בגאווה, למען הנכ דים
והנינים שלכם!״ לגבי גינוסר
ושני המישפטנים אין הניסוח
מעורר כל בעיה, מכיוון שהיו
פקודיו של שלום, וברור שפעלו
ברשותו. לגבי שלום, זוהי הפעם
הראשונה שבה הוא מצהיר ברורות
כי פעל ברשותו של יצחק שמיר.
הניסוח מעורר לכן סערה, עם
פירסום נוסח בקשות החנינה.
• בינתיים מועלית ההצעה לכ נס
את הקבינט המדיני. ראש-
הממשלה, פרס, מתנגד לגלגל את
האחריות לעבר הקבינט כולו,
ומעדיף שפורום השלושה שטיפל
בפרשה -שמיר, יצחק רביו והוא
עצמו -ידון בהתפתחות תחילה
לבדו. רק אחר־כך יכונס הקבינט.

• בכל זאת מתעקשים המיש-
פטנים לשוב לבית־הנשיא עם שר-
המישפטים דאז, יצחק מודעי, כדי
שהאחריות לצעד -שבוודאי
יירשם בהיסטוריה -לא תיפול רק
על כתפיהם. מודעי, אגב, הוא
שרשם את נוסח בקשות״החנינה
בכתב־ידו(לאחר מכן טען במיש-
טרה כי לא שם לב לניסוח ״ברשות
ובסמכות״).
• בשעת־לילה מאוחרת מצטרף
מודעי אל נאמן וכספי. השלושה
מגיעים אל בית״הנשיא, ומסכמים
עימו על מתן חנינות לאברהם
שלום, יוסי גינוסר, ו׳ ושי.
• בינתיים מתכנסים חברי
הקבינט המדיני לישיבה ארוכה אל
תוך הלילה.
• מייד אחרי־כן נולד הצורך
לכנס ישיבת-ממשלה שלא מהמניין.
כדי שלא ליצור בהלה, ולאפשר
לשרי־הקבינט להתרענן מהדיונים
הממושכים, מוחלט שלא
להזעיק את חברי-הממשלה באמ צע
הלילה, ומורים ליוסי ביילין
לכנס את הישיבה בשעה 6בבוקר.
• כפי שצפו המישפטנים שעס קו
בפרשת מתן־החנינות, נולד כע בור
כמה חודשים הצורך להעניק
חנינה לשיבעה אנשי־שב״כ הנו ספים,
בעיקבות ההחלטה לחקור
את פרשת״השב״כ במישטרה. נ
להתייעץ
עימת בטדס הסכים
נבר בלירהחנינה הוצע לשיבעה
האחרים לבקש חנינה, או הם סירבו
המישטרה במקום לקבל חנינה,
או הם סירבו בבל חוקו
כיוון שכן, מסבירים להם ה־מישפטנים
שהם צפויים לעונשי-
מאסר ארוכים ושכדאי להם לקבל
את רעיון החנינה.
באותה ההזדמנות מציעים גם
לאנשים נוספים מבין המעורבים -
השיבעה שזכו בחנינה בשלב השני
לבקש חנינה. ממילא, נאמרלאותם הנמצאים באותו הפורום,
יצטרכו לעבור את אותו התהליף,
במוקדם או במאוחר. אן אלה,
ובראשם יי, דוחים את ההצעה.
• אנשי״השב״כ ומקורביהם

השוהה בניו-יורק, ומתייעץ עימה.
יי, אשר סירב דקות ספורות קודם
לכן להצטרף למבקשי־החגינה, נר תם
למאמצים לשכנע את גינוסר.
בפיהם של אנשי״השב״כ טענות
קשות על ״התחמקותו״ של הדרג
המדיני מהאחריות לפעילותם* .
• לבסוף מצליחים הכל לשכנע
את ארבעת אנשי־השב״כ לבקש
חנינה. כספי מציע לחנונים להוסיף
את הניסוח המפורסם: שפעלו
״ברשות ובסמכות״ .הנימוק שלו
לתוספת :״למען ההיסטוריה, למען

• במקביל נקבעה לשלום פגישה
בת שעה, בארבע עיניים, עם
נשיא־המדינה. שלום מתבקש ל שחזר
בפרוטרוט באוזני הנשיא
את פרשת האוטובוס מתחילתה.
השיחזור של שלום אמור לסייע
בידי הנשיא להחליט אם להעניק

שיא״המדינה חיים הרצוג ושר-ה-
מישפטים -הפעם זהו אברהם
שריר -ממליצים על גל-החנינות
השני, מחמת ה״תקדים״ של גל-
החנינות הראשון. הפעם עובר מתן
החנינות בשקט יחסי, שנמשך עד
לשבוע שעבר.

—י—י רסנה ברק יי 3 9

.האשה שאיתו

(המשך מעמוד )9

ן שושנה־ארנסט־אלה, כשהשושנה היא
1אותה השושנה עצמה. אולם בניגוד לאיילה,
שהכירה את שושנה היטב ולחמה
בה בחירוף־נפש, לא ידעה אלה
דבר על קיומה בחייה.
אחרי 35 שנות־נישואין. שבהן נולדו
חמישה ילדים — מיכל, יעקב,
רותי, תמר ודויד — התגרש הזוג יפת
ב־ . 1982 בהסכם זה ויתרה אלה יפת על
חלקה בווילה של המישפחה בשיכון־
צמרת בצפון תל־אביב — הווילה בת
שלוש הקומות, שאותה קיבל ארנסט
במחיר מיוחד לגמרי מבנק לאומי,
עשר שנים לפני כן. היא קיבלה מזונות
בסך 2550 דולר לחודש, בתוספת 5400
דולר בשנה לנסיעה לחדל ולהחלפת
מכונית, וכן דירה שלמה, על תכולתה.
שנרכשה עבורה בסד 250 אלף דולר
במיגדל ברחוב פינקס בתל־אביב.
זה אולי הרבה בשביל מישפחה
ברוכת־ילדים וקשת־יום, אבל זה היה
.בקושי מתאים לגרושתו של גדול
הבנקאים בישראל.
ארנסט יפת, שכמו בני־עשירים
רבים אינו אוהב להיפרד מכסף, לא
סיפר לה על תנאי־השכר האמיתיים
שלו בבנק. ועל תנאי־הפרישה המצפים
לו באחד הימים. כפי שהסתיר זאת
מעיני הציבור הרחב ומוסדות־הפיקוח,
כן הסתיר זאת גם מגרושתו האוהבת.
לאחר מכן אירעה התמוטטות המניות
של הבנקים, ומשהו העיב על
תהילתו של ארנס יפת הגדול. אבל
כאשר נערכה החקירה של ועדת ביי-
סקי, הוא היה עדיין האיש הגדול. הכל
התייחסו אליו ביראת־כבוד. וכמעט ב־חרדת־קודש,
כאשר הופיע למסור את
עדותו. מעטים שמו לב לאשה מטופחת,
בחליפה מחוייטת. שהופיעה ב־ליוויית
בתה במכונית שהיתה נהוגה
בידי נהג של בנק לאומי. היתה זו
שושנה קליין־וינר־שיף־וינר, שעודדה
את רוחו באופן דיסקרטי ברגעיו הקשים.
לחיים
שיף לא היה מזל כזה.
בראשית 1986 הסתבך גם הוא. הוא
הגיע לחוב של 35 מיליון דולר, ולא
ידע כיצד לפרעו. הוא עמד לפני
התמוטטות גמורה. החוב הגדול ביותר
היה לבנק לאומי, שבראשו עמד
ארנסט יפת.

נקשתי

של גימלאי

^ תקופה הקשה ביותר של חייו
לא עמדה שושנה לצידו. היא
׳ הסתלקה ללונדון, ערכה שם קניות
וגם סדר־פסח ל־ 12 איש, כשבראש
השולחן יושב ארנסט יפת.
אחרי פירסום רוח־בייסקי, כשהופעל
לחץ עצום לפיטורי המנהלים של
הבנקים. הגיע לארץ זוג מכובד. שלא
בלט במיוחד. לגמרי במיקרה שם צלם
את ליבו לזוג הזה וצילם אותו. הוא
הנציח את שושנה קליין־וינר־שיף־
וינר, במישקפיים כהים, וארנסט יפת.

שושנה עם שיף(ביום הולדתו ה־)60

שושנה עם יפת

משולש שושנוז־חיים־איילה

משולש שו שנה־ארנסט־אלה

הזוג הסתגר במלון דן־קיסריה,
בחדר ,310 ושם, במשד שלושה ימים
ולילות, התלבט ארנסט יפת. משם
הגיע במישרין לישיבת מועצת״המנ־הלים,
והגיש את התפטרותו. תנאי הפרישה
המופלגים, שעתידים היו לה
פוך
לסקנדאל של המדינה, עובדו אז
בחוג ידידים.
יתכן מאוד ששושנה קליץ־וינר־שיף־וינר
לא ידעה אז עדיין את תנאי־הפרישה
של ידידה, כשם שלא ידעה
אותם אלה יפת.

על כל פנים, בעוד שארנסט יפת
נסע לארצות־הברית, חזרה שושנה
לווילה שלה ושל חיים שיף ברמת־גן,
וניסתה לשקם את חייה עם המלונאי
הזנוח. היא חיזרה אחרי חיים שיף,
שלחה לו ירקות מהגינה של הווילה,
וניסתה להיפגש איתו בבית־המלון.
אולם חיים שיף, הטוען שיש לו ״נשמה
ערבית״ שאינה סולחת פגיעה בכבודו,
סירב לראות אותה ואף אסר להכניסה
לבית־המלון.
חברותיה של שושנה דאגו להוציא
מן המלון את חפציה במיזוודות.
שושנה גרה בווילה, וחיים ויתר על
חלקו בה. חיים גר בקומה ה־ 17 של
דיפלומט בתל״אביב. יפת גר בדירה
שרכש במיגדלי דויד ב־ 550 אלף דד
לר. אלה גרה בדירה שנרכשה עבורה.
בימים האחרונים הפכו חיי הזוג
שושנה־ארנסט לגיהינום. מכל הצדדים
הטיחו האשמות בפני הבנקאי, שתואר
כ״חמסן המדינה״ .הסכום האגדתי של
הפיצויים והפנסיה — שבהם קנה את
הדירה במיגדלים — הסעירו את המדינה
כולה.
גילויים אלה הדהימו בראש וראשונה
את אלה יפת. כי אחרי פרישתו
עשה ארנסט יפת מעשה שכמעט לא־ייאמן
— אם עוד יש דבר כזה לגבי
יפת. הוא ביקש מאשתו־לשעבר להוריד
את דמי־המזונות החודשיים ב־800
דולר, מאחר שהוא יוצא לגימלאות
ואין לו כסף.
אנשים הקרובים לנפשות המחזה

טוענים כי מחשבה כזאת אינה מתאימה
לאופיו של ארנסט יפת. בדרך הטבע
הם חיפשו את האשה, כדי להטיל את
האשמה עליה .״זה לא ראשו של
ארנסט,״ אמרו המשמיצים ,״זה בטח
ראשה של שושנה!״
ביום השישי השבוע היה ארנסט
יפת במצב מדוכא. האיש שהיה אדון
המדינה, ושבמשך שנות־דור הכל התרפסו
לפניו, מצא את עצמו מושמץ
יותר מכל אדם אחר בתולדות המדינה.
ברגע קשה זה עמדה לידו רק
שושנה. חמשת בניו ובנותיו לא ביקרו
אותו בסוף־השבוע.

מונולוג של
שושנה
^ אשר פניתי אל שושנה בטלפון,
^ בווילה שלה, אמרה :״אני לבד
בבית, עם הכלב והחתול. מה את
מצלצלת אליי? היום אלה היא הכוכבת,
והיא בטח תשמח להתראיין בעיתונים!
״לפעמים אני חושבת שאלוהים
שלח אותי כדי לעמוד לצידו של
ארנסט בימים אלה!
״הרי כל העולם משתגע! מה רוצים
מאחד הבנקאים הטובים ביותר בעולם!
דור רביעי של בנקאים! לאביו היה בנק
יפת! לדודו היה בנק פויכטוונגר! ול־מישפחתו
יש עוד בנק בלונדון!
״עד לפני כמה חודשים הוא התגורר
בדירה שכורה בתל־אביב, אחרי שנא־

הווילה של שושנה שיך ברמת־גן

הווילה הקודמת של יפת ברחוב דסין

הכבוד הערבי לא איפשר

אורחים תימהוניים בכל עת
לץ לעזוב את הווילה ש,ניהלה׳ אשתו
בשיכון־צמרת!
״סוף־סוף יש לו דירה משלו, דירה
של ארבעה חדרים שרוהטה ברהיטים
של אמו!
״ארנסט לעולם לא יעזוב את הארץ!
ארץ שהוא רואה אותה כביתו היחידי!
אביו ואמו קבורים שניהם בארץ, בהר־הזיתים!״
כשצילצלתי
לאלה יפת, אמרה :״אני
מנועה מלדבר עם עיתונאים, כי כל
הנושא הוא סוב־יודיצה. מה שאני
יכולה להגיד לך הוא שהוא לא היה
צריך לעזוב את הארץ באופן בהול, כי
מעולם לא עמדתי להוציא נגדו צו
לעיכוב־יציאה מהארץ. איך אפשר?
הרי הוא בנקאי!״
אולם בשעה ששושנה דיברה איתי,
ידעתי — כפי שהיא ידעה — שכבר
היו בידיה כרטיסים למחלקה הראשונה
בטיסה 001 לניו־יורק, במוצאי־שבת בז
בלילה. הזוג חשש מפני צו־עיכוב־יציאה
והסתלק במהירות, כשהוא עמוס
בשבע מיזוודות, כאילו לשהות ארוכה
מאוד. הכרטיסים נרכשו באופן בהול,
ברגע האחרון.
שושנה לא העלתה על דעתה כי
אלה יפת אינה האשה שתוציא צו־דו

עיכוב־יציאה.

ארנסט יפת עם אשתו אלה
נישואין עם פרפר

הדש !
^ אשר נכנסה שושנה לבניין
בית־הנתיבות בנמל־התעופה בן־

גוריון, ביודעה כי ממתינים עיתונאים,
קיפלה את מעיל־הפרווה שלה כך שרק
הבטנה נראתה. אולם כאשר הגיעה
לנמל־התעופה בניו־יורק, לבשה את
המעיל במלוא הדרו.
ההבדל בין שני המקומות לא היה
רק במזג־האוויר, אלא גם בפחד מפני
ניקור־עיניים. כי מעיל־הפרווה של
שושנה וינר אינו מינק פשוט, העולה
כמה אלפי דולארים עלובים. זהו מעיל
של פרוות־סובל, היקרה ביותר בעולם.
כשנשאל השבוע פרוון תל־אביבי
מה מחירו של מעיל כזה, אמה ״אין לו
מחיר!״
מחירו של סובל, פרווה רוסית
נדירה, נקבע לפי טיב כל יחידה, ויכול
להגיע להרבה רבבות, ואף למאות
אלפי דולארים. עד כמה שידוע, פרוות־הסובל
של שושנה וינר היא היחידה
בארץ.
ארנסט ושושנה ברחו מן הארץ
בצורה כה בהולה מפני שחששו מפני
צו־עיכוב״יציאה, שהיתה אלה יפת
עלולה לבקש נגד ארנסט יפת. כפי
שגילה העולם הזה, לפחד הזה לא
היה בסיס.
אולם גם בלי בהילות, היה על
ארנסט ושושנה. לעבור לארצות־הברית.
מדוע?
התשובה לכך טמונה בגילוי המר
עיש
ביותר של הפרשה. וזהו: ארנסט
יפת התחיל בעבודה חדשה מייד עם
הגיעו לניו־יורק.
הוא ממלא עתה תפקיד חשוב בבנק
מסויים בארצות־הברית, ומשכורתו החדשה
תתוסף על הפנסיה שהוא מקבל
בארץ. זוהי גם הסיבה למיזוודות
הרבות.
ארנסט ושושנה לא יהיו בודדים
באמריקה. כמה מעוזריהם הקרובים
עומדים אף הם לעבור לארצות־הברית,
כדי לעמוד לרשותם. הם כבר עוסקים
בהכנות לכך.

אשה בלי
מזל
^ י שאינו אוהם את שושנה
^/קליין־וינר״שיף-וינר(היא חזרה לשמה
הקודם) ,שתהיה אולי בקרוב
שושנה יפת, יכול לטעון כי אין היא
מביאה מזל לגברים שלה, או שאין מזל
לה עצמה.
את אהבת־נעוריה שיכלה במיל־חמה.
בעלה היחידי נפטר מסרטן. ידידה
רב־השנים, חיים שיף, הסתבך
בצרות כלכליות וכמעט התמוטט.
וגורלו של ארנס יפת לא שפר עליו,
מאז שהפכה ידידתו־בנפש.

שיך עם יפת

שיך בדירתו ב״דיפלומט״ עם הרהיטים שהביאה שושנה מגרמניה

הלוואו ת וחובות בשפע

כ ר טי ס־כני סה לחברה הגבוהה

פסיכולוגיה

להצלחה, כידוע, יש הרבה אבות,
אילו הכישלון הוא יתום — נכון? לא
נכון! לפחות לא במכבי תל־אביב
בדורסל.
אצלם מצאו כבר את האשם להפסד
זצורב באורטז שבצרפת.
כששיחקה מכבי תל־אביב בצרפת,
לפני שבוע, והפסידה בנקודה אחת

בלבד, ישב לו באולפן בירושלים משה
ויינגרץ, לשעבר עוזר המאמן של מכבי
תל־אביב, ופירשן את המישחק. ויינ־גרץ
ביקר את ניהול המישחק. הוא לא
הבין, למשל, למה לא נותנים לדורון
ג׳מצ׳י לשחק. אחר־כך הסביר כמה לא
טוב שמכבי משחקת רק עם שני
שחקנים גבוהים, במקום עם שלושה
לאלה.
כשחזרה הקבוצה לארץ, קיבל צבי־קה
שרף, המאמן, את קסטת־הווידיאו
שעליה הוקלט המישחק והפרשנות.
ומה ראו עיניו? שהעוזר שלו לשעבר
לא פירגן. ואז פיתאום הוא ידע מי הוא
בעצם האשם האמיתי בכישלון: הפרשן
הרשע.
שרף כועס על ויינגרץ, על הפרשנות
שלו ועל כך שלא פירגן לקבוצה,
שעד לא מכבר עזר לאמן אותה.
אתם בטח זוכרים את העזיבה הלא
ברורה של ויינגרץ ממכבי תל־אביב.
בסוף העונה הקודמת הסביר שרף
לעוזרו, כי לא יוכל להמשיך לעבוד
איתו ביחד. ויינגרץ חצה את הכביש,
ועבר לאמן את הפועל תל־אביב. שרף
הגדיל לעשות, כאשר הסביר לוויינ־גרץ
שגם כעוזר הנבחרת הוא לא יוכל
להמשיך. ועכשיו, אחרי שהיחסים בין
השניים התפתחו בצורה כל־כך נהדרת,
ואחרי שבמכבי דאגו להסביר לכולם
שוויינגרץ עזב את הקבוצה כשימחה
— הוא מעז לבוא ולומר כאלו דברים?
בכלל, מספרים לי שבמכבי תל־אביב
לא הכל כתמול שלשום. דורון
ג׳מצ׳י ומוטי ארואסטי לא כל־כך
מרוצים מכך שלא משתפים אותם
במישחקים. וגם ראשי הנהלת מכבי,׳
שבדרך כלל שומרים על שתיקה;,
אומרים כל מיני דברים שלא לציטוט
על דרך ניהול המישחקים.