גליון 2577 מתאריך 21 בינואר 1987

כ׳ טבת תשמ״ז21.1.1987 ,

מיססר 2577

שנה 51

המחיר !0

מיכחבים
כתבת השער הקדמי:

ניסים והמיסים

חחה יערי
היתה מסוממת

על הרפורמה הצפויה במס־ההכנסה.
מדוע מסתפק שר־האוצר משה ניסים, נוכח
המצב הנואש של מערכות החינוך והבריאות במדינה,
בקיצוץ קטן של מם־ההכנסה, קיצוץ,
שיגרע, לפי סיכומים ראשונים ,״רק״ 1,200 מיליון
שקל מהכנסות המדינה?
אולי מן הראוי שיירד דרומה, מעבר לקדה־משווה,
אל אחד יונאס סאווימבי, ראש המורדים
במישטר הסוציאליסטי באנגולה, שאחת מהבטחותיו
העיקריות לאנשיו היא שאם הוא(אי״פעם)
יצליח ליטול את השילטון לידיו, הוא יורה על
ביטולם המוחלט של המיסים כולם.
יצחק ארליך, תל-אביב

שתי הרוצחות הורשעו, על שתיהן נגזר מאסר־עולם.
אביבה גרנות התנהגה כרגיל, אך חווה
יערי הפתיעה בשלוותה: מעטים יודעים על
הכמויות האדירות של

ני הקראת פפק־הדין.

אופנה צרפתית
על ציבעי המקור של טלאי-הזיהוי
היהודי (״הלאום: אבסורד״ ,העולם
הזה .)6.1.87
העולם הזה הזכיר נשכחות וסיפר (בהקשר
למשבר הרישום של הגיורת האמריקאית) כי היה
זה דויד בן־גוריון אשר קבע את רישום הלאום
בתעורת־הזהות הישראלית, מתוך כוונה לאפשר
הבחנה בין יהודים ללא״יהודים ובלשון העולם
הזה ״מין טלאי צהוב הפוך״.
זה אומנם נכון שכאשר ביקשו להבחין,
*5בגרמניה ובאוסטריה, החל משנת ,1551 בין
יהודים ללא־יהודים, הורו ליהודים לענוד טלאי
צהוב על ביגדיהם. אבל האמת ההיסטורית היא
שטלאי־זיהוי ליהודים כבר הומצא קודם לכן,
בצרפת דווקא, רק ששם הורו ליהודים לענוד
טלאי־זיהוי אדום־לבן. אילן קדם, תל־אביב

כתבת השער האחורי:

הבו המאומץ
של אלה יפת
כשהיה רוני יפה חייל בסדיר, אספה אותו אלה
יפת (בתצלום) כטרמפיסט. מאז אימצה אותו
כבנה וגם ארנסט קיבל אותו לביתו. היום
הסגן־אלוף בן ה״ 36 אינו מהסס לנקוט עמדה
נגד ארנסט ולטובת אלה :״היא
אשה נהדרת. אפילו עופרה חזה
חייבת לה את הקריירה שלה!״

שיטה סקוטית
על שיטת הריפוי של אלי שטראוס
(״הרפואה נגד הטבע״ ,העולם הזה

צורת הריפוי שאני נוקטת בה אינה דבר שאני
המצאתי. המדובר בשיטת תזונה שפותחה
בסקוטלנד לפני 75 שנה. ואלי שטראוס, המרפא
..ה טי ב עי היהיר בארץ העובד לפיה, למד אותה
^בסקוטלנד.
בית־המרפא בסקוטלנד, אשר לפי שיטתו אני
מנהלת את בית־המרפא שלי באשקלון, הוא
היחיד שקיבל את הכרת הפרלמנט הבריטי,
למרות שאינו פועל לפי הרפואה המקובלת.
בארץ הרבה רופאים ואישי־ציבור, ביניהם גם
שר אחד, שנעזרו בשיטה הזאת. היא מבוססת על
תזונה מלאה ומגוונת, לפי הנחיות מיוחדות, וללא
תרופות מכל סוג שהוא.
שרה חמו, הבית הטבעי, אשקלון

ד״ש מניריזרק
קורא במרחקים, המוקיר את העיתון
העולם הזה. 3 שלום ממרחקים. אני קורא ותיק של העולם
הזה וגם בניו־יורק, במשך שש שנות שהותי כאן.
למרות שיש לפעמים נושאים בהם אני לא
רואה תמיד עין בעין עם העולם הזה, אני רואה
בהעולם הזה עיתון חשוב ואולי החשוב ביותר,
בתקופה זאת למדינה.
עודד יערי, ברייארווד, ניו־יורק

שפן בשנת השפנים
על השימוש בהגדרה הזואולוגית
שפן (״מודעי לא היה הראשון״,
העולם הזה .)14.1.87

בשבוע הבא חוגגים היפאנים את ראש־השנה
שלהם, והשנה החדשה הזאת, הבאה עליהם
לטובה, נקראת בפיהם שנת־השפן, ומה שמאפיין,
לפי היפאנים, שפנים בשנת־השפן הם כושר
התחמקות, פיקחות ופוריות.
(המשך בעמיד )4
העול םומה 2577

המקצוע העתיק ליבם כאן
מהו המיקצוע העתיק ביותר: רפואה, זנות או
עיתונאות? הכתבים הרפואיים תלויים לחלוטין
במידע הנמסר להם על־ידי
0 1 * 4המימסד הרפואי, ולא מעזים
להרגיז את המקורות שלהם.

הישראלים המהגרים לחו״ל מקפידים להכריז
תמיד כי ליבם נשאר בארץ. למי נחוץ
מין לב כזה י מה אפשר לעשות בלבבות
כאלה, שבעליהם נטשו
אותם מאחוריהם בארץ
והטתלקו להם מכאן!

ער אוונים וקצרים
חידה: מה הולך ומתארך ומה מתקצר והולך?
תשובה: הרומאן הישראלי, וכנגדו הביקורת
במוספים הסיפרותיים. גם אהרון גלעדי, בן 80
בנוסטאלגיה1

זוכר ^1.1
וחתן פרס ההסתדרות לציור1. ,
את הימים שבהם ״התגייס״
לצייר את העובדים בהנחת צינור
הנפט מאילת לבאר־שבע.

אלי בוזגלו, שנידון לתשע שנות מאסר
על עבירות־מין חמורות בילדים, מוותר
על הכלא ומבקש שיסרסו אותו.
המישפחה מתנגדת וא־ ״
..איך אפשר 4 0 2 ^ 1
אומרת :״תין
מו טוו •4 1

לעשות דבר בזה לגבר?״

שוון: הפסדתי?
דווקא כאשר דיבר השר דויד לוי בישיבת
הממשלה, נזקק אריאל שרון לצאת באופן דחוף
מהחדר. כשחזר, שאל את חבריו:
0 0 0״הפסדתי משהו מעניין? מי
זה דיבר — שימעון פרס?״

קאן ויאר וקג״ב

השחקנים הסובייטיים שבאו להתמודד
עם מכבי בבריסל, עסקו גם במיסחר:
מכרו קופסות קאוויאר מהבית, קנו

היו״ר הפורש של בנק לאומי, אלי הורביץ,
עושה חשבון־נפש באוזני העולם הזה. הוא
מספר שארנסט יפת לא טילפן לו, הוא
מודה שפרש בגלל הביקורת הציבורית,
״אחרת 11׳ ׳ 11 4
1 1110//
הייתי מתפטר רק בעוד כמה
חודשים״ ,ונוסף לכך הוא
מכריז :״אני דווקא לא נחמד
כפי שאני מצטייר!״
ס נוס והרס
במישוד־החוץ

שני יטרים ויטני מנכיילים במישרד אחד
— מילא. אבל כששימעון פרס מסתיר
מהעובדים הבכירים את השליחויות
שהוא מטיל על ידידים, זורע פירוד,

פיצוי לפמיניסטיות
על מיספר הח״כיות בכנסת (״מיכת-

בים״ ,העולם הזה .)14.1.87
הקוראת בנדרי מצרה על כך כי בכנסת מצויות
רק עשר ח״כיות, אבל בפרלמנט הבריטי למשל
(שמיספר חבריו גדול פי חמישה ממיספר החברים
בכנסת ,612 ,בסך הכל) ,מצויות רק 11 צירות
פרלמנט.
אבל מה? בראשות הממשלה הבריטית עומדת
ראש־ממשלה אשה, אולי בתור פיצוי לפמיניסדויד
פרקם, רמת־גן
טיות,

הורביץ
ו/דבך

אחרי שיהודה ברקן נסע
לחו״ל, יצאה נילי פלד פפושדו אלי עם המבוקש, ועכשיו היא
שותה קפה עם דודו
טופז • ירדן לוינסון
(בתצלום) מתחתנת ב־ניו־יורק
• בן משותף
ראשון לגירעון ונירה
לב־ארי • כוס־התה של
סמדר ואפי דיין • למנשה קדישמן יש אשה
בכל מקום • פאולה דה*לאונם קי מצאה
חתן בבת־ים • ריבקה זוהר
^ מבלה באמריקה • מיקרה־ 11 האף של דניאלה ישינובסקי.

שופט נין המפגרים
השופט יהודה פרגו בא למוסד רוחמה, לבדוק
בעצמו את השיח הקוצני שאליו נדחפו המפגרים,
בין שאר ההתעללויות בהם. הנאשמים
שרצו לעשות רושם טוב,
ליטפו את ראשי המטופלים,
חייכו אליהם והצטלמו איתם.

ממינה לממית
לבנון שוב על הפרק, וישראל שוב עומדת לפני
צעדים חדשים: אלא שהפעם לא היא תחליט מה
לעשות, כי אם הנסיבות יכתיבו
לה. הפסנתר הלבנוני עומד לה־ 0 ניע את האצבעות הישראליות.

זן רם אריחר
נגד מחנאות
בראיון נרחב מדבר הח־כ יורם ארידור על
פרשת א רנ ס ט יפת, על התוכנית הכלכלית
החדשה, על המצב הקשה שנוצר בתנועת
החרות, על החלק שהוא נטל
בפרשת השביב ועל ״מחנות
ומחנאות״ בתנועת־החרות.

ברוסיה היו תולים אותם

ויקטור קורצ׳נוי, סגן אלוף עולם לשעבר,
מזועזע ממעללי עסקני השח־מת בארץ, שגרמו
להחרמת ישראל באולימפיאדה.
״זוהי בגידה. ברוסיה היו תולים
^ ^ 0 0אותם — וזהו!״ הוא מכריז.

מילחמת ח״כ בח־כ

הפרופסור המנומס הכנים בוקס, הח״ב הקומורצה
ניסטי
חירף ברוסית, הה״כית ההיסטרית
היסטרית ה*ר•
לרופא, שיחבוש את ידה. ה־ח״כים,
המשועממים מהדיונים,
מתבדרים בעזרת אגרופים.

המדורים הקבועים:
מיכתבים -דלק בימת בייקל
איגרת העורך -על דן מרגלית
הנדון -תחוב אותו!
חשבון נפש -עם מנכ״ל -טבעי׳
במדינה -קופת העסקנים החולים
תשקיך -גזלנים בחברון
אנשים ניתוח־לב לדב״א
יומן אישי -שימעון ורוני
ראיון השבוע -עם שר״האוצר
לשעבר
זה וגם זה -נקר ולא תקר

מה הם אמרים -בועז אפלבאום
בדרך הרוסית
בלי הרדמה -זונות ועיתונאים
דך חדיט -בדרך לאילת
תשבצופן קולנוע -איזאבל ארג אני
הורוסקופ -מזל דלי
*טידור -עונש־מוות בדרך אגב
חור ברשת -אמונות טפלות
רחל מרחלת -על כל העולם
תמרורים -סקופים מהתחת

מיכחבים
(המשך מעמוד )3
לפי שניים משלושה מאפיינים אלה שגה
יצחק מודעי כאשר כינה את חבריו שפנים. הוא
בעצמו שפן — גם פיקח וגם בעל לשון פוריה.
אורי עמוסי, תל־אביב

תשובה לכל שאלה

אם קראת את הגליון האחרון של העולם
הזה ביום הרביעי או החמישי, בוודאי תמהת על
היומרה שלנו לגבי תמונתו של יוסי גינוסר, חנוך
השב״ב. התייחסנו אל התצלום כאל סקופ. שמנו
אותו — בצורה חריגה מאוד — במדור תשקיף.
והכתרנו אותו במילים ״תצלום ראשון״ .אך אתה
כבר ראית את התמונה הזאת בכל העיתונים ביום
הרביעי בבוקר.
סיפור שהיה כך היה:
ביום הראשון שעבר נערך הכינוס של חסידי
אריאל שרון בתנועת־החרות. צוות העולם הזה.
שסיקר את הכינוס. הבחין שם ביוסי גינוסר
וצילם אותו.
נוכחותו של גינוסר היתה מעניינת. זה עתה
מינה אותו אריאל שרון כמנהל מכון־הייצוא,
חרף התנגדות פקידי המכון. שרון רצה לספק ג׳וב
לגינוסר, ששיתף עימו פעולה בימי מילחמת־הלבנון.
אך מוזר קצת שגינוסר הפך בדלילה גם
לתומכו הפוליטי הנלהב של שרון בתוככי
תנועת־התרות. ככה זה בארץ־ישראל.
זאת היתה ידיעה. אולם הצנזורה אסרה את
פירסום כל תמונותיהם של חנוני־חש;״כ, ובכללן
תמונת אברהם שלום. ראש־השב״ב שהודח.
היה נראה לי שאיסור זה אינו במקומו בכלל,
ובפרט לא לגבי גינוסר. אחרי שזה נכנס גם
לפעילות עיסקית וגם לפעילות מיפלגתית.
פניתי אל הצנזור הראשי. תת־אלוף יצחק שני.
ואחרי שיקול הוריע לי ביום השני בלילה כי הוא
מרשה את פירסום התצלום.
ראינו בכך סקופ קטן. ופירסמנו את התמונה
*מו שפירסמנו. הגליון. ובו התמונה, הופיע כרגיל
ברחובות תל־אביב ביום השלישי לפנות־ערב.
וכותרת התצלום היתה מוצדקת :״תצלום ראשון״.
עיתונאי ישראל הם הקוראים הראשונים והל־הוטים
ביותר של העולם הזה. אחדים מהם אף
מתפרנסים מזה: הם ממהרים לקנות את הגליון
ולהעתיק את הידיעות שלנו. ובמיוחד הידיעות
המופיעות במדור תשקיף. לפעמים הם מסווים
את המקור על־ידי שיחה טלפונית מהירה עם
מישהו וקבלת תגובתו, ולפעמים אינם טורחים גם
עד כדי כך.
כשראו העיתונאים את תמונתו של גינוסר
בהעולם הזה. מיהרו לפרסם את התמונה ביום
הרביעי בבוקר. אחדים מהם ציינו ״התמונה
הראשונה״ — מתוך תיקווה שקוראיהם לא
יבחינו בכך שהתמונה כבר הופיעה 12 שעות
לפני כן בהעולם הזה.

לקראת יובל ה־ 50 של העולם הזה. שיחול
בפסח הקרוב. יש רעיון לכנס באולם גדול
מאוד את כל חניכי העולם הזה וחברי המערכת
שלנו במשך הזמן.
אם יתגשם רעיון זה, יהיה אחד המוזמנים דן
מרגלית.
מרגלית בא אלינו בשנות דד .50 כצעיר נלהב.
והיה כתב מצטיין. הוא ערך כמה מן ״המיבצעים
האישיים״ ,שבהם הרבינו אז לעסוק. זה היה אחד
מן החידושים הגדולים שהכנסנו לעיתונות
הישראלית. כך ערך אורי דן יום־סרט לעצמו.
אליהו זהבי התחפש כקבצן וקיבץ נדבות במשך
יום, חברות־מערכת התחזו כיצאניות ובעוזרות־בית,
וכן הלאה. מרגלית הצטיין בתרגילים כאלה.
הצטערתי כאשר מרגלית עבר לשבועון חדש,
שהוקם על־ירי שמואל תמיר. שהכריז אז מיל•
חמה על העולם הזה. אחרי שהקים מיפלגה
כושלת (״המיישטר החדש״) .תמיר סבר שהוא

יכול להקים מעץ העולם הזה טוב יותר, ולוציא
שבועון בשם יעד. הוא נכשל במהרה. כפי
שנכשלו כל השבועונים שניסו לחקות את
העולם הזה במרוצת השנים — והם היו רבים.
תמיר הציע אז למרגלית מקום בכיר בשבועון.
והצטערתי תמיד שמרגלית קיבל את ההצעה.
עכשיו סיפר מרגלית על יחסיו עם העולם
הזה בראיץ שהעניק לרות יובל במקומון הירושלמי
כל העיר, שאותו ערך בזמנו.

על ידענותו המופלגת של קורא,
שהוכיח כי כוחו אינו נופל מידענותו
של משתתף־הקבע בחידוני שמואל
רוזן(,.חביבי יודע את הכל״ ,העולם
הזה . 12.86ג 3ואילך).
הקורא נחשון ביקש להוכיח שהוא יודע המון
עובדות, אך שכח לספק את התשובות.
הנה התשובות לשאלות ״הקשות״ שלו:
• גשר אדם (לא על הירדן) היא שרשרת
האיים בין הודו לסרי־לאנקה).
• אקרה, בירת גאנה, היתה פעם מצודה של
מתישבים דניים שקראו לה כריסטיאנבורג, כשם
ארמון הממשלה בקופנהגן, בירת דנמרק.
• מקור המילה אמזונה היא ביוונית (ללא

שעברה, באיטליה בלבד, תוך תקופה קצרה, יותר
מ־ 200 אלף עותקים.
אבל זה רק אפס קצהו של ד׳אמיציס, שהחל
את דרכו בחיים כקצין בבצא־הקבע (בו הצטיין
בלחימה נגד כנופיות־השודדים באי סיציליה).
כאשר הוא פרש מן הצבא ופנה לכתיבה, הוא
התרכז בכתיבת סיפרי־מסעות (הולנד, ספרד,
מארוקו) ששמם יצא, עד מהרה, לפניהם.
באסם כנען, נצרת

חוב של כסד
על ישוע בן־יוסף, שיוס-הולדתו קבע
את תחילת מניין השנים האזרחי
(סילווסטר״ ,העולם הזה .)6.1.87
העולם הזה בסדר. הוא קורא לישוע ישוע,
אבל כשלץ מנטורי־קרתא הולך אל האב דיבואה
(הכומר הנוצרי המשמש פרופסור לפילוסופיה
באוניברסיטה העברית) ,הוא קורא למשיח
הנוצרים, בפניו של תבואה, ישו.
מה צריך נוצרי לחשוב? ראשי־התיבות של
ישו הם ״ימח שמו וזיכרו״ ,ומי שחושב שהנוצרים

וכד כתוב:

מרגלית למד בגימנסיה הרצליה. הלך לצופים
ושבט הגוש) ומאז שהוא זוכר את עצמו חלם
להיות עיתונאי כשיהיה גדול ואפילו בחר עיתון:
העולם הזה.
עוד כשלמד בעממי, היה מתייצב ביום רביעי
בשבע בבוקר בקיוסק שבפינת אלנבי־מנסדורף.
כדי לקנות את העיתון. אחר־כך היה קורא אותו
מתחת לשולחן בשעת השיעור, כשהמורה רחל
הלפר, מפא״יניקית טהורה שתיעבה את השבועון
המסויים, מזדעקת בגערות קולניות :״אוטיצ׳ה.
אוטיצ׳ה. אוטיצ׳ה״( .ללמוד. ללמוד. ללמוד.
ציטוט מדברים שאמר לנין ברוסית).
מרגלית: העולם הזה סימל אז בעיניי את דור
הפלמ״ח. הפטריוטיזם היפה, שועלי־שימשון,
גיבעתי, אחר״כך מרד־הימאים המפורסם. הוא
ייצג את האנשים העצובים. שנלחמו על הצדק
וכל זה. אורי אבנרי באחד המקומות אמר. אני
זוכר את זה ער היום; ״כשהמדינה הזאת תחזיר לי
את ארבע כוסות־הדם ששפכתי בשבילה, אני
אחדד לה אותה.״ זה שיגע אותי. ידעתי בעל־פה
מאמרים שלמים של אבנרי, הם נספגו בי.
מרגלית הספיק ללכת בשדות, ללמוד שנה
באוניברסיטה(יחסים בינלאומיים וכלכלה) לפני
שהגיע להעולם הזה. מישהו חשב אז בטעות,
שהסטודנט מרגלית, קול צף מנעוריו, שכבר אז
היתה השתייכותו המיפלגתית עסק מעורפל
למדי, הוא חבר תא־הסטודנטים של מפא״י,
והזמץ אותו להרצאתו של החבר יוסף אלמוגי,
שתתקיים בסניף המיפלגה ברחוב יפו. אלמוגי,
שהרגיש שם מוגן בין־הנאמנים, הסביר לחברים
הצעירים איך לעקוף את גזירת הבחירות
האישיות להסתדרות-הסטודנטים, על־ידי סימץ
הפתקים, מה שיבטיח את הכנסת האנשים הנכונים
להסתדרות. חמתו ויצריו העיתונאיים של
מרגלית התעוררו והוא מיהר לשגר את הידיעה
למערכת העולם הזה. מכאן היתה דרכו למערכת
קצרה מאוד.
זה היה בית־ספר ראוי לשמו. מרגלית, עם כל
ההתלהבות של מי שזכה והגיע. היה מוכן לכל
משימה, כולל יציאה ממיסעדה אחרי שהיטיב את
ליבו, בלי לשלם, רק כדי לתעד לעיתון את
החוויה המביכה הזו בליווי צילומים. רק על דבר
אחד הוא מתחרט :״הייתי להוט אחרי סיפורי-
טרגדיות אישיות, כולל כל הפרטים; לא היה
מזיק לו הייתי מקפיד יותר בשמירת צינעת־הפרט״.

אחת הספיקה לו למצות את חלום־
הילדות, ואז פרש מהעולם הזה והשתתף
בהרפתקה הקצרה של יעד. עיתון שיזם והקים
אורי סלע. אחר-כך, כשהפלם האידיאולוגי שלו
נטה ימינה, בעיקבות השפעות מישפט קסטנר
וההתוודעות לסיפור מחתרות האצ״ל והלח״י,
עניינים שהרעידו אצלו עצבים לאומיים רגישים,
כתב תקופה מסויימת בעיתון חירות. לא בעניינים
פוליטיים. אחרי אפיזודה לא ארוכה כסגן
עורך לאשה, נחת נחיתה מכובדת במערכת
הארץ והשתלב שם ככתב מישטרה ובתי*
מישפט...

צובל! סייבל! דלק!
שד) והוא מוזכרת לראשונה במיתולוגיה היוונית,
שם סופר על נשים לוחמות שכרתו שד אחד כדי
להקל על עצמן את השימוש בקשת יורה חיצים.
• אנטוליה, המחוז האסיאתי של תורכיה,
היא, כמו יפאן, ארץ השמש העולה (זה פירוש
המילה, גם כן ביוונית).
אבל עכשיו נראה את הקורא נחשון מסביר לנו
מה מקור השם סקוטלנד יארד (מושב מטה
המישטרה בלונדון)? חווה פרסקי, ירושלים
• אלמנטרי, קוראה פר ס קי: מטה ר,מיש־טרה
בלונדון שובן בבית שהוקם על חורי
בותיו של הארמון בו היו מתגוררים מלבי
סקוטלנד בעת ביקוריהם אצל דודניהם ה^

אנגליים.

הבגזץ
של שושנה
על מעיל הפרווה של שושנה וינר
(״האשה שאיתו, העולם הזה
.)14.1.87
זה רק הנובו־רישים התל־אביביים שקוראים
לפרווה היקרה והיוקרתית — סובל. שמה
ברוסית הוא סובול; בגרמנית — צובל ובאנגלית
— סייבל. חוץ מזה יש לה גם שם עברי למהדרין
— דלק (כמו החברה המוכרת בנזין).
חיים גילת, הרצליה
חבל שלא ראיתם במו עיניכם את החיה האצילית
הזאת, מערבות סיביר, שסיפקה את הפרווה
לגברת וינר.
בעת שרותי בצבא האדום נתקלנו יום אחד.
בעת סיור ליד אגם בייקל, במלכודת שהטמינו
ציידי הסובולים ובה היתה סובול בעלת פרווה
חלקה, חומה ומבריקה.
רק התערבותו של הקצין, שהזכיר לנו, כי ייצוא
הפרוות מברית־המועצות הוא מונופול ממשלתי,
מנעה את שיחרור החיה היפהפיה הזאת
יום!? אגרונסקי, בת־ים
מהמלכודת.
• דלק ל א לבודה. ראה גלופה.

הלב הנוסע
על אדמונדו ד׳אמיציס, מחברו של
הספר הלב (״מיכתבים״ ,העולם הזה
.)6.1.87
לפטור את ד׳אמיציס בכמה מילים זה פשוט
לא פייר. נכון אומנם שמה עשה את אדמונדו
ד׳אמיציס ( )1908 — 1846 למפורסם היה סיפרו
הלב, שמכר, באותן שנים רחוקות של המאה

לא יודעים זאת, טועה. והנוצרים אינם מכנים את
קדושינו בשמות־גנאי.
ואגב, בזמן מילחמת־העולם שכבתי בבית־חולים
נוצרי. הנוצרים ידעו שאני יהודי, והדבר
לא הוזכר אפילו ברמז.
אני חייב לנוצרים את חיי, ולעולם לא אשכח
מיד כהן, קריית־אתא
להם את זה.

מיבתבים למערכת
העולם הזה שומר לעצמו את הזכות
לערוך מיכתבי קוראים מסיבות לשוניות,
מישפטיות או טכניות.
מאגדות התיאטרון העברי העולם הזה עקב מאז ומתמיד אחרי
החדשות בעולם התיאטרון. לא רק בתיאטרונים
הגדולים. הממוסדים. אלא גם בקטנים
יותר. הנאלצים לעיתים לנקוט בשיטות לא
מקובלות(כגון עריכת חזרות בקיבוצים) כדי
לשרוד. על מיקרה שאירע לאחד מאלה,
והשייך כבר לאגדות התיאטרון העברי. דיווח
העולם הזה בגליון שהופיע השבוע לפני 25
שנה:
להצגה בתיאטרון זווית נערכו כמה
חזרות כלליות בקיבוץ כפר-מסריק. בזמן
החזרות נכנס התרבותניק של הקיבוץ
וישב לחזות בהצגה. באמצע קם
ויצא מן האולם. השחקנים לא הרגישו
בנוח כאשר הצופה היחיד קם ועוזב
באמצע ההצגה. אבל לא העזו לגשת אליו
לשואלו.
למחרת, כאשר שוב נשנה אותו מעשה
בדיוק, כבר לא התאפקו ושאלו אותו:
״תגיד לנו, מה לא מצא חן בעיניך, שעזבת
את ההצגה באמצען״
״או, זה שום דבר,״ השיב התרבותניק,
״אני רפתן והייתי מוכרח לצאת לחלי־בת־לילה!״
העולם
הזה 2577

אין ל 11 מקום לרבבות שאינם קשורים בבני־אדם!

ת חו ב או ת ח

^ א מכבר הופיע אחד היורדים על מירקע הטלוויזיה וסיפר
) על הצלחותיו הגדולות באמריקה, על הכסף שצבר ועל
הנוחיות שבה חי.

״אולם׳״ כך אמר כשדימעה חרישית מבצבצת
בעיניו ,״ליבי נשאר בארץ!״
באותו רגע נפלט לי מישפט גס:

״קח את ליבך ותחוב אותו לתחת!״

^ נ י ממהר לחכריז, בטרם אמשיך, כי איני מציע לכפות על
\ 1מישהו את החיים במדינת־ישראל.
אני דוגל בחופש־ההגירה — לא רק ליהודי ברית־המועצות
אלא גם ליהודי ישראל. אני מבין שפלוני ואלמוני אינם מרגישים
כאן בבית, או שיש להם סיבות טובות לחיות בחו״ל, אם אישיות,
אם מיקצועיות. כמה מחבריי הטובים ביותר חיים בחו״ל — הרבה
יותר מדי — :ואיני קורא להם ״נפולת של נמושות״.
אינני מוכן גם לקבל את ההבחנה המקובלת: מי שמהגר ואינו
מצליח בחו״ל הוא ״יורד״ ,ומי שמהגר ועושה חיל והון הוא
״ישראלי בחו״ל״.

רק דבר אחד אני מבקש מבל החברים הטובים
האלה: אל תבריזו שליבכם נשאר בארץ!
אם אתם עוברים לחיות בלו־אנג׳לס או בברלין או בסידניי,
אנא קחו את לבבותיכם איתכם!

אנו זקוקים כאז לבני־אדם, לעובדים, ליוצרים,
למשלמי־מיסים, למשרתים בצה״ל. איננו זקוקים
ללבבות שטופי־דמעות.

מה יהיה כאשר בני יגיע לגיל 18 ויצטרך לשרת במילחמה הבאה?
למארוקאי אין קיום במדינה. זאת לא מדינה לבני־תרבות. לעולם
לא הייתי מגיע בארץ לרכישת דירה. המערכת הפוליטית בארץ
מושחתת עד היסוד, ואין שום סיכוי לשנות משהו. לעולם לא
יהיה שלום. הדתיים הופכים את החיים בארץ לגיהינום. אין בארץ
מקום ליוזמה חופשית. לא רציתי לחכות עד שהבריונים של כהנא
ישתלטו על המדינה. בארץ לא מפרגנים לאדם מוכשר.

כל אלה סיבות טובות ונכונות. לולא איבדה
המערכת הפוליטית בארץ מזמן את הקשר עם
המציאות ואת הכושר להקשיב לרחשי הציבור, היה
אולי נעשה משהו בדי לפתור לפחות חלק מן הבעיות
האלה, הממאיסות את החיים על האדם בישראל.
אבל אינני מאמין שאחת הסיבות האלה, או כמה מהן ביחד, הן
הגורם האמית י? 1ירידה•

יש רק סיבה אחת ויחידה להישארות בארץ.
וזוהי: יש לנו זהות. יש לנו שייכות.

*יי* *יי

תהום שתפריד בינה ובין ברוקלין ובואנוס־איירם,
קופנהאגן וקייפטאון.
תהום האומרת: ישראלי אתה, קודם כל ומעל לכל!

ישראלי אתה, כי כאן תחיה וכאן תמות, באן
תעבוד וכאן תיצור, באז תשלם מיסיס וכאז תשרת
בצבא, כאן תהיה אדון לגורלך, לטובה או לרעה.
וכל מי שאינו חי כאן, פשוטו כמשמעו, ואינו עובד ויוצר כאן,
ואינו משלם כאן מס (מס, לא תרומה!) ואינו משרת במילואים,
אינו מגדל כאן את ילדיו ואינו מדבר את שפתנו — זו השפה
שקמה לתחיה בצורה כה מופלאה — תהום רובצת בינו ובינך!

אך אני מאמין כי הירידה יכולה להביא להתפרקות
מדינת־ישראל.

לא במכה אחת, לא באופן ררמאתי, אלא לאט־לאט, בשקט־

בשקט•

^ ל מפקד יודע שמכל המניעים ההופכים חייל לגיבור, המכ
ניע החזק ביותר הוא גאוות־היחידה.
הדגל הוא פיסה של בד, הסמל הוא חתיכת מתכת. גאוות-
היחידה היא הנותנת משמעות לדגל ולסמל.

כפי שאמר המשורר האנגלי על סוף־העולם: לא
בזבנג יבוא, אלא בקול־יבבה.

^ ׳טאני מדבר על הירידה, אני רואה לפניי תמונה ברורה
מאוד:

אני מקשיב ושומע ומתחלחל.

*^ל תהיה לאיש אשליה: הירידה מן הארץ היא מחלה
המכרסמת בכל השכבות, בכל העדות, בכל המעמדות.
הפיתוי עומד לפני ארנסט יפת כמו לפני נהג־מונית בבאר־שבע;
לפני הבן העשירי של קשה־יום בבת־שאן כמו לפני הפרופסור
המצטיין באוניברסיטה העברית: לפני תת־אלוף(מיל׳) כמו
לפני טוראי.

את כולם תפגוש ביום בהיר בשעת טיול בשדרה
החמישית של ניו־יורק או ברחוב־קייזר בפראנק
פורט, בכיכר־העיריה בקופנהאגן או בסן־זדמן
בפאריס.
אתה תשמע מהם אלף ואחת סיבות לירידה. נמאס מן
המילואים. אי־אפשר לסבול את חוסר־ההתחשבות־בזולת של
הישראלי המצוי. דופקים את השחורים. המיסים בארץ הורגים.

אפשר להיות ציוני טוב מאוד בכל מקום. נדמה שככל שגדל
המרחק מארץ־ישראל, הציוני נעשה נלהב וקנאי יותר. הוא שולח
לנו את ליבו, ולפעמים בעטיפה של דולארים.

כי רק הזהות הברורה והחדה, ללא טישטוש ומחיקה, יכולה
להגן על המדינה הזאת. מפני התאבדות ברגליים.
חז״ל ציוו :״עשו סייג לתורה!״ והם ידעו מה הם אומרים.
האומה הזאת שלנו, אשר המוני בניה בורחים ממנה, אינה
זקוקה רק לסייג. היא זקוקה לתהום.

אינני מאמין כי הערבים יכולים לעשות זאת, לא היום, לא
מחר, לא מחרתיים. גם לא בעזרת גאז מרעיל ונשק גרעיני.
אינני מאמין כי המדינה תתחסל בגלל הניגודים בין דתיים
וחילוניים, או בין אשכנזים ומיזרחים. אלה הן בעיות חמורות
מאוד, אך אנחנו נתגבר.
אינני מאמין כי המדינה תיהרס בגלל בעיותיה הכלכליות. גם
אותן נפתור, איכשהו.

זוהי המציאות.
אינני מאמין לסטטיסטיקות, המתפרסמות מדי פעם כדי
להרגיע אותנו. הן פשוט מבוססות על הגדרות שיקריות.
אינני שם לב להכרזות החסודות של פוליטיקאים למיניהם,
של ראשי מתלקות־עליה ופעילי־עליה ושליחי־עליה (גם אותם
החוזרים בסוף לארץ) .אינני מאמין לכל הפירסומים על המאמצים
האדירים המושקעים למניעת הירידה ולהחזרת היורדים ארצה.
אני מאמין למה שאני רואה ושומע. אני עורך בראשי רשימה
של כל האנשים שהיכרתי לפני ארבעים ושלושים ועשרים שנה,
ושנעלמו באורח מיסתורי. אני מקשיב למה שאומרים צעירים
המסיימים את שרותם הצבאי, והשואלים את עצמם בצורה מעשית
ועניינית אם לחיות בארץ או להגר לארצות־הברית, כאילו
היו אלה שתי אופציות שוות־ערך, והשאלה היא רק של תועלת
ונוחיות.

אבל התנועה הציונית בגדה מזמן, והפכה כלי ריק.
לא רק מבחינה מעשית, אלא גם מבחינה רוחנית.

היראו לה עברית, קיראו לה ישראלית, קיראו לה
בבל שם שהוא. אבל קיראו לה בשם.

פצוע שוכב על הארץ. העורק שלו חתוך, ומתוכו
קולח הדם. כאשר במות הדם בגופו לא תספיק עוד
לקיום החיים, הוא ימות.

\ 1לקרוא ליהודים להתקבץ בארץ־ישראל, ולהישאר בארץ-
ישראל לצמיתות. תיאודור הרצל עצמו סבר כי אחרי הקמתה של
מדינת־היהודים יתבוללו וייעלמו שאר היהודים בכל הארצות,
כמו איברים מדולדלים.

^ ם כן, מהי האומה הזאת, שאנחנו משתייכים אליה, שאנחנו
רוצים להתגאות בה?
מהי האומה הזאת, אשר ההשתייכות אליה עושה אותנו שונים
מכל שאר היהודים, מכל שאר הציונים?

םנאמרים הדברים האלה במרירות מסויימת, הרי יש לכך
\ 1סיבה.

אני מאמין כי הירידה יכולה לחסל את מדינת־ישראל.
פשוטו כמשמעו.

במקום שהיהדות היא הערך העליון והעיקרי, יש
תנועה דו־סיטרית. מברוקלין לבנימינה, ומבנימינה

לברוקלין.
ך ׳ ציונות היתה אמורה לשנות זאת. הציונות היתה אמורה

ציוני טוב יכול ״לעשות עליה״ ,כפי שזה נקרא
עכשיו בסלנג הנורא של התנועה. אבל ציוני טוב
יכול גם ״לעשות ירידה״ .בציונות כמו שהיא היום,
אין עוד כל מניעה לכך.

^ בלב העיקרי קבור במקום אחר.
\ 1יש אלך ואחת סיבות לירידה.

.גיייייי!

בבוורלי־הילס כמו על הר־הכרמל.
הרבי מלובאביץ׳ בברוקלין הוא יהודי טוב כמו חסידיו בכפר־חב״ד,
ומאיר כהנא הוא יהודי טוב כשהוא מרביץ לכושים בהאר־לם
כמו בשעה שהוא מרביץ לערבים בירושלים.
ליהדות אין גבולות ואין שטח. היא היתה קיימת אלפיים שנה
בפזורה, ותחיה שם עוד אלפיים שנה, אם ירצה השם. אך מה כל
זה למדינת־ישראל?

אך איך יוצרים את גאוות־היחידה, אם דין אחד
ושם אחד וציון אחד לאיש־הקומנדו בחוד־החנית
ולאיש־השקם בקצה העורף?

מול השגרירות האמריקאית בתל־אביב
אנחנו משתייכים לאומה שמקומה בארץ הזאת, ושאין מקומה
בשום מקום אחר עלי־אדמות.

זו מולדתנו. זו מדינתנו. זו שפתנו. ומפני שזה כך,
לא נוכל להיות מאושרים ושלמים עם עצמנו בשום
מקום אחר — לא ככלל, וגם לא כיחידים.
זהו דבר שאינו ניתן למדידה ולספירה, אי-אפשר לראותו או
לבטא אותו בדולארים ובקראטים.
מי שחש בזה, יודע.
מי שאינו חש בזה, יחשוב שכל אלה אינן אלא מליצות נבובות.

איך לתאר שקיעת־שמש לעיוור? סימפוניה
לחירש? מולדת לצועני?

** אשימים את החינוך. המורות המיסכנות אשמות בכל. הן
*/וכלי־התיקשורת.
אבל המורה הטובה ביותר יכולה רק להנחיל את המושגים
המקובלים בחברה. אין היא נקראת להמציא אידיאולוגיה חדשה,
ויתכן שהדבר גם נאסר עליה.
אבל זהו מה שדרוש.

ליישות הזאת שהקמנו כאן, לשייכות הזאת שאנו
חשים בה בליבנו, לאומה הזאת המושרשת באדמת
הארץ הזאת — אין שם.
בית־הספר הישראלי אומר לתלמידיו: יהודים אתם, וכל מנגנוני
התעמולה והתיקשורת של החברה הישראלית חוזרים על כך,
יום־יום ושעה־שעה: יהודים אתם. אתם שייכים לעם היהודי. זוהי
מדינת העם היהודי. כך נאמר עכשיו גם בחוק־המדינה.
אבל מה זה ״יהודי״? מיהו ״העם היהודי״?
זהו גוף עולמי, השותפות של כל מי שמוגדרים כיהודים.

אם השייכות לגוף הזה היא הערך העליון — אין
באמת כל מניעה לירידה. כי יכול אדם להיות יהודי
טוב בלאם־וגאס כמו באילת, בפאריס כמו בשדרות,

איני מדבר כאן על קנאות לאומנית או על להט שוביניסטי.
אני מדבר על הגאווה הפשוטה, הטיבעית שיש לארם באומה
שהוא שייך אליה( .אליה, ולא לה!) ורק מי שמכבד את האומה
שלו מסוגל גם לכבד את התחושה והנאמנות והגוואה של בני

אומה אחרת.
ך¥/ישטוש המושגים וחוסר התיחום גורמים לרבים מן
הבילבולים בחיינו הממלכתיים היומיומיים.

בל פרשת סוזי מילר, והקומדיה שגיבורה הוא
יצחק פרץ, לא היתה אפשרית אילו היו לנו מושגים
לאומיים ברורים.
אם סוזי מילר או אולסי פרי או כל ארם אחר רוצה להצטרף
לאומה שלנו, לחיות את חייה להתחלק בגורלה — ברוך הבא. אין
הוא זקוק לשום הכשר פרט לרצון זה.
ואילו ההצטרפות לדת כלשהי, או לכת כלשהי, היא עניין
שונה לגמרי. עניין המעניין אותי, למען האמת, כקליפת־השום.

ך דבר אחד צריך להיות ברור לגמרי, ועלינו להבהיר זאת
^ לכל:
אי־אפשר לשלוח לנו לב, שאינו קשור בגוף. ואי־אפשר
להשאיר לנו לב, כאשר הגוף הולך לחיות במקום אחר.

מי שרוצה להביא לנו את ליבו, צריך להביא אותו
בגופו. ומי שרוצה להשאיר באן את ליבו, צריך
להשאיר אותו בגוף החי כאן, הפועל כאן, המשרת
כאן, היודע כאן צער ואושר, שימחה ויגון.
כאשר זה יהיה ברור לגמרי, יפסיקו כאן לשבת על מיזוודות,
לקרוא לילדים תום ושירלי ואורלי ודון ושאר שמות הבאים
להקל על ירידה בשעת־הכושר, ולחשוב שרק הפרייארים נשארים
כאן.

לא נכפה דבר על איש. השער פתוח לרווחה. אך
מי שנשאר באן, יישאר כאן בכל הלב!

א 1 1יי יד:׳ ו ^ טכטריי

כ11נ1כ* 1געם אב־ך
י< בדיחה היא שבמשך שנים רבות
1 1דווקא ניסיתי להתרחק מאמצעי־התיקשורת,
ודחיתי בקשות לראיונות.
כעת, כשהעיתוי לא כל־כך נוח ומחמיא
לי...דווקא עכשיו התיקשורת ממוקדת

לא שיש לי משהו נורא נגד הפיר־סומים
עליי בימים אלה. נכתבו דברים
נכונים ודברים פחות־נכונים. לא אהבתי
חלק מהמסרים.
למשל, את הדימוי של נער־זוהר כזה.
אני נער־זוהר? שום־דבר לא בא בק־

אילו הייתי צריך לשרטט את עצמי,
הייתי משרטט טיפוס שהוא יליד־הא־רץ,
שהספיק עור לראות קצת את המנדט
הבריטי, חווה את קום־המדינה, גר
בקיבוץ על הגבול. אלה, אגב, היו שנותיי
היפות ביותר.
אחר־כך למדתי בתנאים הכי פחות
מתקבלים על הדעת. הייתי אז כבר נשוי
פלוס ילדה, ושכבנו על מיזרן שהיה
מונח על הריצפה.
בזמנים ההם לא היה נהוג לקחת
כסף מההורים, ואם כבר לקחו — היה

לה. דווקא עשיתי זאת בנחת. בכלל,
לא רצתי כל-כך מהר כפי שציירו זאת
בתיקשורת. דווקא יש לי המון סבלנות.
הדימוי
נוצר אולי בגלל קצב העשייה
שלי. אני מחשיב את העשייה,
ולא את הדיבורים סביבה.
הצלחתי? אני מניח שכיום אני משלם
על כך. יכול להיות שמקנאים בי.
כשהתחלתי את דרכי בתעשייה, לא
חשבתי — מה זה, לא חלמתי! —
שאגיע להיכן שהגעתי. אפילו את הכי־

משכורת גבוהה משלי, אבל זה לא
העסיק אותי אף־פעם. יכול להיות שזה
מפני שאינני קנאי, ויכול להיות שזה
מפני שהתמזל מזלי ומצבי הכלכלי
טוב.
להיפר — אני זוכר שפעם בא אלי
אחד מראשי־ההסתדרות ושאל אותי
בהתרגשות :״אתה יודע כמה משתכר
יפת?״ ואז תקע לי סכום שהיה קטן
בהרבה מהסכום שהסתבר עכשיו.
קשה לי לשחזר בדיוק מה קרה כאן,
אם כי ברור לי שהשגיאה הגדולה ביו־

,יפתוא טי 7נ 1די1״
לות! אני לא חושב שאי־פעם הישגתי
משהו מבלי לעבוד קשה על כך.
סלף־מייד־מאן? לאו־דווקא. גם את
הדימוי הזה אני לא אוהב במיוחד.

נהוג להחזיר להם.
אני לא מאושר מהדימוי של סינדרלה
שהתחילה בשטיפת־כלים, אבל
באמת עבדתי, תוך כדי לימודיי, בש־

טיפת־כלים. באמת, זוהי המציאות,
לאו־דווקא החלום האמריקאי. לא הי־כרתי
שום עבודה אחרת.
בינתיים סיימתי את לימודי־הכלכ־

איש בשמורת ..טבע״

ביקשתי מאלי הורביץ שינסח במדוייק ובקצרה
את המסר שהיה רוצה להעביר בדבריו הכואבים:
״עשיתי כמיטב יכולתי, וללא הצטנעות -גם בי צעתי
בבנק לאומי שינויים שהם גדולים יותר
מגודל ההתחלקות. אולי, כשהסערה תשכך,
יסתכלו בזה אוזרת״.
את הדברים האלה בורר בקפידה אלי הורביץ
במישרדו במיפעל טבע, שמורת־הטבע שלו באי״
זור״התעשיה שבפתח״תיקווה.
הורביץ חזר הביתה, והוא גאה על כל אבן ופרח
בבית הזה, שעל־פי האגדות התחיל מאפס ונבנה
לאימפריה כלכלית. נכון, היא גם התחתן עם ״הבת
של״ (בתו של בעל בית״החרושת לתרופות אסיא),
אבל משם טיפס בכוחות עצמו, והצלחותיו נזקפות
על חשבון כישוריו, ולא רק קשריו המישפחתיים.
תוך כדי סיור קצרצר שהוא עושה לצלם ולי
במקום, היא מספר בגאווה גלויה שהמיפעל אף יפה
יותר מהמישרדים שבהם אנחנו מבקרים; ״יש
תחרות גינות, מיפעל יפהפה!״
קל יותר לדבר על טבע מאשר על בנק לאומי. גם
ליד השלט של טבע הוא מצטלם בהרגשת הקלה,
על שלא ביקשו ממנו להצטלם על רקע שלט של
בנק לאומי.
טבע הוא סיפור-הצלחה כלכלי, שהפן את
הורביץ לסיפור״הצלחה בנוסח אמריקאי. את
הפרק האחרון של בנק לאומי הוא מכנה ״תאונה״.
קשה לשייך את הורביץ עם אחד הסטריאוטיפים
שהודבקו לו בתיקשירת. נער-זוהרי הורביץ
אכן נראה מטופח, זוהר אפילו בנסיבות של הימים
האלה, אבל אין צורך להיזקק להצהרותיו על קצב־העבודה
שלו. הוא משדר אווירת־עסקים נמרצת.
סלף-מייד״מאן? חסר לו החיספוס והעור העבה,
המאפיינים אנשים שנאלצו להתמרפק מלמטה
1לגבהים.
הנימוסים הטובים שלו ממקמים אותו בקטין
גוריה אחרת לגמרי, והוא פגיע להפליא בימים

אולי דווקא בגלל מידת פגיעותו והודעתו
המלאה בטעויותיו, קשה לבוא אליו בדרישות
נוספות.
גם תווית ״הנחמד הנצחי״ ,אפילו מלוקק לטע מם
של מי שאינם נמנים עם אוהדיו, אינה נדבקת
אליו בימים של התפטרות ועשיית חשבון־נפש
נוקב. אולי בימים אחרים גינוניו שונים, מלוטשים
יותר, מרגיזים יותר.
גם סממני הנובו־ריש הטיפוסי -ולהגדרה זו
מתאים הורביץ על הנייר -אינם ניכרים בו. הוא
אינו מתנשא. הוא מדבר אל אורחיו, עובדיו
ומזכירתו בגובה־העין, לא מגבוה יותר.
שוב, יכול להיות שהביקורת הציבורית. שהוא
לא הורגל לה, ריככה אצלו תכונות, הורידה
פרופיל.
הורביץ אינו מתחמק משום נושא, ובכלל זה
התפרצותו הקטנונית בלבי חבר״ועד־העובדים של
בנק לאומי, שעליו אמר לעיני הטלוויזיה שראה
אותו במיסעדת״יוקרה שהוא עצמו לא היה מעז
להיכנס אליה; והאיום על צלם מעריב בנמל־התעופה,
כשחזר ארצה :״אפליק לן!״ ובכל זאת:
פשוט קשה שלא לסמפט אותו.

אלי הורביץ הוא בן ,54 נשוי, אב לשלושה וסב
לשני נכדים.
יליד ירושלים, בן לאב טייח ואם עקרת־בית.
הוא חניך תנועת הצופים, ונשלח להכשרה בקיבוץ
רמת״יוחנן. ב־ 1949 עלה עם גרעין הנח״ל הראשון
על אדמת תל-קציר, שם פגש את דליה, בתו של
נחמן סלומון, מבעלי מיפעל-התרופות אסיא.
הם התחתנו ועברו לגור לתל״אביב. הורביץ
התקדם אט־אט עד שהתמנה כמנב״ל אסיא.
הצליח לאחד את אסיא עם מיפעלי צרי וטבע.
והקים אימפריה כלכלית המעסיקה כיום 1600
עובדים. בעיקבות הישג זה נבחר כנשיא התאחדות
התעשיינים, ומשם היתה הדרך סלולה
לבחירתו כיו״ר מועצת־המנהלים של בלי ל.

וון של התקדמותי לא צפיתי מראש.
את יודעת שכמעט פיתחתי קאר־יירה
בהסתדרות? עם סיום לימודי הציעו
לי ג׳וב שם. אפילו השכר שהציעו
לי היה גבוה יותר מהשכר ההתחלתי
שלי בתעשייה. בסוף השתלבתי, בכל
זאת, בתעשייה המישפחתית.
הבת הגדולה שלי טוענת שאני בעצם
ארכיטקט מתוסכל. באמת, כשהייתי
ילד, רציתי להיות ארכיטקט.
לא ציפיתי שאגיע עד הנה, אבל לא
ציפיתי, כמובן, שכך יתגלגלו העניינים.

אני צריך לחשוב כעת, איפה
טעיתי, אני חושב שעשיתי שתי טעויות
גדולות.
טעות אחת היא השיטה. נראה שאתה
חייב לחשוף אמיתות, גם אם לכאורה
הן לא חשובות. הרי אני יכול

תר שלי נעשתה מהרגע שנודע לי.
איך נודע לי? זה היה בשלבים,
טיפין״טיפין. אני לא יכול לצטט לך
את התגובה הראשונה שלי לסכומים,
כי את תסמיקי...ביטוי גס ביותר.
התגובה השניה שלי היתה לבדוק
איזה חלק מהשכר ניתן לבטל, ואת זה
עשיתי כבר כמה שבועות אחרי שנכנסתי
לתפקידי כיושב־ראש מועצת־המנהלים
של הבנק. את יכולה לבדוק
את זה. ביטלתי את אותם סכומים שניתן
היה לבטל.
האמת היא שלא ציפיתי שזאת תהיה
כזאת פצצה, אבל יש לי בכתובים
הוכחה שאמרתי(ב־ )22.6.86 שאם זה
ייוודע בחוץ — אנחנו בצרה גדולה,
ואני איאלץ ללכת הביתה. בעל־פה
אמרתי דברים דומים עוד קודם לכן.
שלא יהיו אי־הבנות: אני לא מעוניין

.,הסכוז/ים שעריהם מוובו
הם נווא״ם מבחינה מוסוית,
אבל רא משחקים בבנק!״
לשאול אותך: מה פיתאום לפרסם משכורתו
של מנהל? זה עלול להזיק יותר
מאשר להועיל. הסכומים שעליהם מדובר
הם נוראיים מבחינה מוסרית־ציבורית,
אבל הם לא משחקים בכלכלה
של הבנק.
אני מודה — כן, אני מודה — שנכשלתי,
כי באתי מנורמות אחרות. איזה
נורמות? נאמר שאיש לא יודע בטבע
כמה אני משתכר בדיוק, אבל ניתן
לטעות ב 207 לא יותר! וזה לא שאני
לא מחשיב כסף. כסף איננו מיותר
בעיני אף־אחד.
אני לא מיתמם, לא רוצה להצטייר
כצדיק־הדור. היתה אי־ידיעה מצירי,
והיתה גם אי־דרישה מצירי לדעת, כמה
ארנסט יפת משתכר. הנחתי שיש לו

להצטייר כיותר מדי חכם. אילו הלכתי
לפי תחושות־הלב...
אבל בחרתי לנהוג בקור־רוח עיסקי.
זאת היתה שגיאה גדולה מצירי, שגיאה
מתמשכת, שגיאה שיכולתי לעצור אותה
כמה פעמים.
ניסיתי לטפל בבעיית הפנסיה של
יפת — לא.בשקט, אלא לפוצץ את זה
בשקט. כלומר: חיפשתי בורר.
לא אנקוב כרגע בשמות. היו לי
שיחות ממושכות עם ארנסט יפת על
כך. השיחות לא התנהלו בטונים גבוהים,
אבל בהחלט — בטונים מרירים.
ליפת היתה טענה קשה כלפיי. אני
כמובן לא מסכים למחשבה שמישהו
יכול לחשוב שהוא שווה עד־כדי־כך
הרבה, אבל הוא אמר לי :״אדוני, אתה

יושב בראש בנק. אתה חתום על הסכם,
והסכמים צריך׳ לכבד!״ חבל שלא הערכתי
את הרברים נכונה.

,הייתי מוכן
להפליק לוד

^ פת ואני לא היינו מעולם חברים.
באורח טיבעי, אנחנו לא מדברים
את אותה השפה, לא באים מאותה השכונה.
אולי ניהלנו מפעם לפעם שיחה
אינטלקטואלית.
אני יודע שפירסמו, כשמוניתי במקומו
כיושב־ראש מועצת־המנהלים
של הבנק, שאהיה נוח ליפת ולא אתווכח
על גובה הפיצויים שישולמו לו.
עובדה: מי הראשון שהתווכח על
כך? אני.
יפת הוא איש מאופק וקר־רוח עד
כדי לעורר הערצה. את מכנה זאת עור
של פיל? דבר אחד בטוח: אני לא הייתי
עומד בסערה הציבורית והפירסומים סביבו. עובדה היא שהוא עומד בכך
במין איפוק שאני מתקשה להסבירו.
לא נוח לי לדבר עליו, כיורשו בבנק.
לא הרגשתי שהוא בחש מאחורי
גבי, או ניסה לשים לי רגליים. אבל את
יודעת מה? אולי. עשיתי כל־כן־ הרבה
טעויות, שאולי זו עור אחת.
בכל מהלך התקופה הקשה שאני
עובר עכשיו, יפת לא טרח לטלפן אליי:
לא לפני, לא אחרי ולא במקום.
אולי לא הייתי מוכן לתקופה שכזאת.
למשל, התנהגותי בנמל־התעופה
כלפי צלם: נכון, איבדתי את השליטה
העצמית. אני, בסך־הכל, רק בן־אדם.
אז מה אם אני יושב־ראש מועצת־מנהלים?
שימי עצמך במקומי. אדם חוזר
מחו״ל באמצע חופשה, אחרי לילות
מתוחים וחסרי־שינה, ופיתאום מתנפל
עליו צלם. נו טוב. מצלם תמונה אחת
י־ ועוד אחת, מתחיל לרדוף אחריי. באמתהייתי מוכן להפליק לו באותו הרגע.
זה גם מצב מביך מאוד. אנשים מסביבי
הסתכלו בסקרנות. לא כולם ידעו
מי אני. חלק בטח חשבו: מי הגיע? בטח

מה זוכרים כעת? את הסצינות עם המי-
סערה והסצינה בנמל־התעופה.
אמרו לי שאני מכה יותר מדי על
חטא. קשה.לי לחשוב על-כן־ בימים
אלה. איש לא יקח ממני את זה שאני
האיש שהחליט על שבירת החוזה של
יפת. מצד שני, נבחנים על פי התוצאה.
נכון שבתחילה נטיתי שלא להתפטר
מייד. היו שביקרו אותי על כך
שדימיתי את המצב לקרב _,ואמרתי
שאין לנטוש קרב באמצע. האמת היא
שלא הבינו אותי כראוי.
חשבתי לשנות דברים בבנק, לגבש
את ההנהלה, לעבור את הגל הקשה הזה
ואז — כעבור שלושה חודשים, כשהכל
ישכחו מהסערה הגדולה ולא יבינו
מה־פיתאום נזכרתי — לקום ולהתפטר.
אבל
נכנעתי ללחץ הציבורי עליי,
להתפטר. כן, אני מודה בפה־מלא: מה
ששבר אותי היה הלחץ הציבורי וה־תיקשורתי.
אחרת הייתי משהה את
התפטרותי.

״לא חש עצמי
כדפוק!״
*ץ י שינסה לראות בשלב הזה מיפ־
: 1₪1וז בקריירה שלי — ירידה —
הרי זאת זכותו. אני לא חש עצמי כיום
כדפוק.
חבר שלי טילפן אליי מחו״ל ואמר
לי :״תגיד מילה־במילה אחריי — ברוך
שפטרנו, אמן...תתייחס אל זה כאל אפיזודה
חולפת, כאל שפעת...״
זהו, יצאתי מכאן, מטבע. וחזרתי
הביתה.
מה הלאה? אילו היית נכנסת לפני
שעה — היית מוצאת כל־כך הרבה
ניירות ותוכניות על שולחני. זה הבית
שלי! אף־פעם לא התיימרתי להבין במה
שאיני בקי בו לפרטי־פרטים.
יקשה עלייך להאמין לי, אבל המינוי
כיושב־ראש מועצת המנהלים של
בנק לאומי נחת עליי בעיתוי הגרוע
ביותר עבורי. התחלנו אז, בטבע, את
במדיניה העם
אנשי הסקנדל
אם כל עס זוכה בכנסת
הראויה לו, מצבו, של עם
ישראל רע
אם כל עם זוכה בפרלמנט שהוא
ראוי לו, הרי מצבו של עם־ישראל הוא
בכי רע.
מאז הכנסת השישית, כל כנסת הי־תה
גרועה מקודמתה. הרמה האישית
ירדה, היחסים בסיעות וביניהן נעכרו,
הסיגנון ירה בהתמדה לרמת השוק.
הכנסת הנוכחית היא תוצאה עגומה
של ירידה מתמדת זו. מסמל אותה
בעצם קיומו חבר־הכנסת מאיר כהנא
— האיש שלא נשבע אמוניס לחוקי־ישראל,
ושהצהיר על כך בגאווה
בבית־מישפט אמריקאי.
כהנא ושות׳ .לאור ההרכב של
הכנסת ה־ ,11 היה ברור כי יבוא היום

אך יתכן שהביריונות משתלמת בכ־לי־התיקשורת.
אם נכון הוא שכל
פירסומת טובה לפוליטיקאי, כל עוד
מאייתים את שמו נכונה, הרי כל המשתתפים
יצאו נשכרים.
תוכניות כלכליות. תקציב המרינה,
בעיות מדיניות — כל אלה משעממים
את הכנסת. הם זקוקים לשערוריה
עסיסית, תוצרת בית.
אם הציבור בוחר בפרלמנט כזה,
משמע שהוא ראוי לזה, ולהיפך.
הכנסת מירחמת ח״כ בח ב
לח״כיס המשועממים יש מרץ,
והם פורקים אותו בעזרת
אגרופים
״זה כנסת זה!?״ אמר ביום שני
השבוע אחד הסדרנים הוותיקים
במישכן הכנסת ,״זה שוק מחנה־יהודה!

אפשרות של מיפגש בין הסובייטים
והח״כים מוחמך מיעארי ומתי פלד.
בוקס של פרופסור. כשישבו
חברי־הכנסת עם המישלחת הסובייטית,
בחדר הסמוך למיזנון הח״כים,
הגיעה חברת־הכנסת גאולה כהן, כשבידה
כרזה. חבר־הכנסת צ׳רלי ביטון
חטף את הכרזה וקרע אותה לגזרים.
״אם תפתחי את הכרזה, אפתח לך את
הראש!״ איים.
גאולה מנגד השיבה :״תלך לשוק־הכרמל,
לשם אתה מתאים!״ גאולה,
אגב, היא בת כרם־התימנים ונולדה ליד
שוק־הכרמל בתל־אביב.
כשנגמרה הסעודה, פנו האורחים
לצאת מן המיזנון. דרכם נחסמה על־ידי
ח״כי התחיה, שניסו לפרוס כרזות־גינוי
נגד ברית־המועצות וקריאות לשיחרור
אסירי־ציון.
הכרזות לא הספיקו להיפתח,
כשחבר־הכנסת ביטון זינק לעבר
גאולה כהן ותלש את הכרזה שבידה.

קיצוצים

הורביץ בוויכוח עם ועד עובדי
..אני דווקא לא נחמד כפי שאני מצטייר!,
*•* איזה פושע! היום אני מוכן לקרוא לצלם
ולהתנצל לפניו.

*המהממתי,
אז שגיתי!״
׳ ך היתה הסצינה עם המיסעדה. יד!
עתי שתעלי את זה. נו, זאת היתה
שוב החלקה. ברור שזה גרר פירסומים
לא־טובים לגביי. זאת פשוט היתה התרגזות
אמיתית. התחממתי, אז שגיתי.
זה קרה בסיטואציה מתוחה במיוחד,
כשחזרתי ארצה באמצע חופשתי ב־חו״ל.
מיכתבי־ההתפטרות היו מנוסחים
אצלי עוד במטוס.
הרוחות סערו והתפתחה הסצינה עם
המיסעדה, מול מצלמות הטלוויזיה*.
אינני רוצה לחזור על פרטי המיקרה.
לכולם מותר ואסור לאכול במיסעדות
^ ע ל פי אותו הקוד. אני גם לא מטיף
לחיי־צנע. להיפר — צריך לחיות טוב
וליהנות. אני לא יודע, כרגע. אם צדקתי
בהתפרצות, כלפי חבר ועד־העו־בדים
של הבנק. נניח שלא צדקתי...
* מימין: ירר הוועד, לואי רוט.

השלב האמריקאי, שהוא שלב חשוב.
לא יכולתי להשקיע די בכך, בגלל הבנק.

שט1ב במיפעל הוא שבסוף כל
שנה יש מאזן — רווחים, הפסדים —
בלי קישקושים. הכל על הנייר.
אם אני יושב וחושב שוב, איפה טעיתי,
מעבר לפרטים: אני יודע שאומרים
עליי שאגי נחמד. גם כמחמאה וגם
באופן לא־מחמיא. אני רווקא לא נחמד
כמו שאני מצטייר. אני הרי לא לגמרי
תמים.
כשאתה נכנס לתפקיד אחרי מישהו,
ועוד בנסיבות כאלה, הדבר הטוב ביותר
שאתה יכול לעשות הוא לומר כמה
הוא היה גרוע ואתה — נהדר. במשך
כל חיי לא נהגתי כך.
הפעם, אולי הצורך להיות נחמד
הכביד עליי. אולי, אילו הייתי זורק
אבנים לכל הכיוונים — כל זה לא היה
קורה.
* בישיבה שצולמה בטלוויזיה. הטיח
הורביץ בפני אחד מחברי ועד־העובדים
של ה בנ ק שהוא ראה אן-
תו אובל במיסעדה יקרה.ש,.אני ל א
מרשה לעצמי לאכול בה!״

שבו יקרה בה מה שקורה בפרלמנטרים
של איטליה, יפאן ודרום־אמריקה: חי־לופי־מהלומות
(ראה להלן).
גם הרכב המשתתפים בתחרות־ה־מהלומות
היה נתון פחות או יותר
מראש.
במקום שיש סקנדל, שם מוכרח
להימצא מאיר כהנא, האדם שבנה את
כל הקריירה שלו על סקנדלים אלימים.
ברור
שיהיו שם אנשי־התחיה, שהתמחו
בסקנדלים בלתי־אלימים אך
קולניים. הכוהנת הגדולה של ההיסטריה
המשתפכת, גאולה כהן, צרחה
במליאה לעבר ג׳ימי קארטר, נשיא
ארצות־הברית, כאשר נאם בכנסת. היא
הניפה במליאת הכנסת, יחד עם רפאל
איתן, כרזת־סקנדל מול פני מישלחת
של נציגי מיפלגת־הירוקים מגרמניה
(״חומים — החוצה!״) היה זה אך טיבעי
שהיא תפברק סקנדל גם נוכח ביקור
המישלחת הסובייטית בכנסת —
מישלחת שהיוותה איתות נוסף מצד
ברית־המועצות, בדרכה הזהירה
לקראת חידוש היחסים עם ישראל
(ראה מה הם אומרים).
גם נוכחותו של צ׳רלי ביטון היתה
טיבעית. ביטון אוהב סקנדלים מכל
סוג, בהניחו (לא בלי צדק) שרק כך
ישמע הציבור על נוכחותו בכנסת.
ביטון, איש הפנתרים, שהצטרף לסיעה
הקומוניסטית מטעמי נוחיות, הפך באחרונה
המגן התקיף ביותר על ברית־המועצות.
אם מאיר וילנר הוא
האפיפיור, ביטון אדוק ממנו.
שיעמום ושערוריה. האם כדאי
הסקנדליזם הזה? בעבר היה נדמה כי
הציבור הישראלי רוצה בכנסת מכובדת,
לא באוסף של רודפי־שערוריות
תאווי־פירסום.

כולם דוחפים, צועקים ומכים...״
הוא עמד במרכזה של התקהלות
גדולה, במיסדרון המוביל ממיזנון
הח״כים לאולם־המליאה של הכנסת,
ניסה להרגיע את הרוחות ולהשקיט את
עשרות הח״כים, המזכירים, הקצרניות
והעיתונאים.
כולם היו נרגשים. זה עתה התכתשו
ח״כים משתי סיעות יריבות, דחפו זה
את זה, איימו, ואפילו קיללו.
דוברת הכנסת, שרה יצחקי, אצה
מצד לצד, כדי לקלוט את כל פרטי
ההתכתשות. אחר־כך היפנתה גבה
למתקהלים ופתחה במרוצה .״צריך
לדווח ליושב־ראש ״.אמרה ,״הילל לא
אוהב דברים כאלה!״
״הנוחר״ .המתח החל לגאות
בשעות־הצהריים. אל המיזנון הח״כיס
הגיעו שלושה אורחים מברית־המועצות,
חברי מישלחת ועד־השלום
הסובייטי. מוקפים על־ידי ח״כי רק״ח
ומזכיריהם, משכו אליהם האורחים
תשומת־לב כללית.
כשמזכיר סיעת כ״ך, ברוך מרזל,
ממארגני הפוגרום בירושלים העתיקה,
התקרב לסובייטים, הקיפו אותם אנשי
רק״ח בחגורת־הגנה, נכונים לקרב.
מרזל, מזוקן, עב־כרס ומרושל. המוכר
בכנסת בשם ״הנוחר״ — נושף ונושם
דרך קבע בקול נחרה — נדחף מייד
על־ירי סדרני־הכנסת. הם חששו
שאיש מאיר כהנא, שוחר־קטטות
מועד, יתגרה באורחים, ואולי אף
יתקיפס.
האורחים הסובייטיים ישבו ליד
שולחנות ערוכים. הם נועדו לסעודת־היכרות
עם ח״כים מהמערך, ממפ״ם,
מר״ץ ומרק״ח. ח״כי הרשימה
המתקדמת לשלום הוחרמו על־ירי
אנשי רק״ח, שסיכלו מראש כל

ביטון הדף אותה הצידה. גאולה כהן
נפלה על הריצפה. חברה לסיעה, חבר־הכנסת
יובל נאמן, נתן לצ׳רלי אגרוף
בפרצוף .״מי יאמין לי שהנאמן הזה,
פרופסור מכובד, נתן לי בוקס!״ אמר
ביטון.
באותו הרגע התערב חבר־הכנסת
תופיק טובי, שנחשב כאחד הח״כים
השקטים והמנומסים ביותר. הוא חבט
ביובל נאמן.
טובי ונאמן הם למודי״קרבות. לפני
שנתיים, כשביקרו בכנסת חברי מ יפ־לגת־הירוקים
מגרמניה, הניף נאמן
כרזה נגדם. טובי חטף אותה מידיו
וקרע אותה לגזרים. נאמן הגיב במכות,
וטובי השיב.
..לכי קיבינימט:״ כל אותה העת
שמרו מאיר וילנר ושלושת הסובייטים
מרחק. הם עמרו בפינה, חיוורים,
ושמרו על שתיקה.
בינתיים התאושש צ׳רלי ביטון וחזר
למרכז ההתקהלות. הוא לפת
בזרועותיו בחוזקה את חבר־הכנסת
חיים דרוקמן, שניסה אף הוא להרים
כרזה בגנות ברית־המועצות. נאמן
המשיך להכות לכל עבר. גאולה כהן
הלכה לרופא שבבניין.
אחרי שחבשו את ידה, חזרה לשדה־הקרב.
״לכי
קיבינימט, משוגעת!״ צעק
עליה לפתע חבר־הכנסת מאיר וילנר,
מפינתו.
המעגל סביב המתכתשים הלך
ונתעבה. ברגע השיא היו נוכחים
מסביב כ־ 30 חברי־כנסת סקרנים. איש
מהם לא התערב.
קצין־הכנסת, יצחק בן־גל, מלווה
באנשי מישמר־הכנסת שהוזעקו מ־
(המשך בעמוד )8

במדינה
(המשך מעמוד )7
בחוץ לתוך המישכן, הרחיק מן המקום
את האורחים המבוהלים.
הנושא עוד יעסיק את הכנסת: הוא
יידון בוועדת־הכנסת, ואפשר שבשלב
מאוחר יותר יעלה לדיון גם במליאה.
בקרב העיתונאים שררה הסכמה.
אווירת־השיעמום הפוקדת את דיוני
הכנסת ה־ 11 עלולה עוד להוליד
התפרצויות נוספות. לח״כים רבים יש
מרץ, אך רק מעט הזדמנויות לפרוק
אותו.

מיפלגות
בת ערובה

גיבורי הערלה: טמיר, קימחי, נוביק, בסיוב׳ ,סביר ופרס
לבדיחה במיסדרונות מיש(
1רד־החוץ אומרת, כי באחד החדרים
שבו יושב דייר מוגן — לא ניתן
לפנותו, כי הוא שילם דמי־מפתח, אך
גם לא סומכים עליו ולא מדברים איתו.
הדייר הזה הוא השר עזר וייצמן.
וייצמן היה בין אותם שאילצו את
שתי המיפלגות הגדולות, לפני יותר
משנתיים, להקים קואליציה של אחדות
לאומית. וייצמן הוא האיש שהכריע
כי בהסכם הרוטציה יקבל שימעון
פרס את ראשות־הממשלה בסיבוב הראשון.
בתמורה
לכך הוא זכה בתואר של
שר, בכרטיס־כניסה למיפלגת־העבודה

שבועיים. לא ידעו במישרד אלא ממה
שהתפרסם. לפני הנסיעה לא התייעץ
השר בעניין זה עם העובדים הבכירים,
ואחרי הנסיעה לא דיווח להם דבר.
לפי שיטת המידור, מתנהלים יחסי־חוץ
של המדינה כמו עסק פרטי. השר
מטיל על מקורביו — לא פעם גם
ידידים מחוץ למישרד — משימות
מיוחדות, והם מתואמים רק איתו ואינם
מדווחים לאיש מלבדו. אין במישרד
עבודת־מטה, אין דיווחים, אין התייעצויות.
עד כה לא קיים השר אפילו
ישיבת־עבודה אחת עם ראשי־האגפים.
המישרד כמו אינו קיים.
מבלי להתייעץ, האריך פרס בשנה

— עם מקומות משוריינים בבחירות
הבאות — ובהבטחה כמעט חסרת־ערך
להתמנות כשר־החוץ, אם בכנסת הנוכחית
תקום ממשלת־מערך צרה.
בינתיים שר־החוץ הוא פרס, ולפי
כל התחזיות גם ימשיך להיות, עד סוף
הקדנציה. השר וייצמן יושב בלישכתו
במישרר־החוץ, אך הוא מנותק לחלוטין
מן המתרחש במישרד.

אחת את המינוי לכמה שגרירים:
ליהודה אבנר בלונדון, לעובדיה סופר
בפאריס, ליוסי הדס בבלגיה, לקונסול
ראובן מרחב בהונג־קונג ולשגרירים
בגרמניה וביפאן. בכך הוא הצליח להתנער
מלחצים שונים למינויים, וגם הצליח
לפגוע בעקיפין באבי פזנר, היום
דוברו של יצחק שמיר במישרד־ראש־הממשלה.
פזנר נבחר כבר בשנה שעברה
להתמנות כשגריר באוסטריה, אך
בחירתו של קורט ולדהיים כנשיא
השאירה אותו בבית. כעת הוא מסתובב
כשמינו, תיאורטי מצוי בכיסו, אך אין
כל שגרירות אירופית פנויה.
לומדים מהעיתוגים
0 **+המישחק הוא: מידור ..פרס
״ממרר״ את חברו וייצמן, ואור•,
המנכ׳׳ל מטעמו, אברהם ן״אברשה״) י׳
טמיר. בשתי הפרשות הגדולות של
החודשים האחרונים, פרשת־ועונו והקשר
האיראני, היו וייצמן ומנכ״לו
מחוץ לתמונה. בעניינים אלה טיפל
בלעדית המנכ״ל המדיני, יוסי ביילין.
במגעים עם ארצות־הברית מטפלים
היועץ המדיני נמרוד נוביק וראש־לישכתו
של פרס, אורי סביר. השניים
נמצאים בקשר שוטף עם השגריר תומס
פיקרינג, ואינם מספרים לחבריהם
דבר.
בסירה אחת עם וייצמן נמצאים
עובדים ותיקים ובכירים במישרד. פרס
ממרר גם אותם. רבים מהם אינם
יודעים מה מתרחש, אפילו בעניינים
הנוגעים ישירות לתחום־סמכותם. לפעמים
הם לומדים על כך מן העיתונים.
ביחסים עם מצריים מטפל פרס אישית:
בניגוד גמור למקובל, הוא מקים
קשר אישי ישיר עם השגריר המצרי,
מוחמר בסיוני. בכך הוא גוזל את כיב־שת־הרש
של המנכ״ל טמיר, שענייני־מצריים
נמצאים להלכה בתחום־ סמכותו.

נסיעתו של פרס לאיטליה, לפני

^ יוליקת

^ מפא״י

** בל ממילא יש לפרס רוב מוחלט
בוועדת־המינויים העליונה של ה־מישרד.
בוועדה חברים שני המנכ״לים,
סביר והסמנכ״ל לענייני־אירופה, ישעיהו
ענוג. מלבר טמיר, נחשבים כל
השלושה כחברים במיטבה הפרטי של
פרס, המכונה מישרה ״קליקת מפא״י״.
עוד מאנשי הקליקה: נוביק, קולט
אביטל, עמוס גנור ועליזה אשד.
אנשי הקליקה הזוטרים זוכים בקידום.
כך מונחה באחרונה אביטל כמנהלת
מחלקת־ההסברה, וכך צפוי שענוג
יעלה לדרגת המישנה־למנכ״ל, במקומו
של חנן בר־און, העומד לפרוש בשל
האכזבה שלא מונה כשגריר בוושינגטון.
אשד היא ראש לישכתו של פרס,
יחד עם סביר, שהוא גם יועץ השר
לענייני־תקישורת.
כאשר פרש דויד קימחי מתפקיד
המנכ״ל־היחיד של מישרד־החוץ, בעת
ביצוע הסכם הרוטציה, הוא כינס את
העובדים הבכירים והתלונן מרות על
שיש הלשנות מתוך המישרד: התברר

לו שיש עובדים הממהרים ללישכת
ראש־הממשלה, אז שימעון פרס, ומספרים
לו על המתרחש במישרד־החוץ.
הוא התכוון לאותה קליקה מפא״יית.
מעניינים במיוחד יחסיו של פרס עם
עליזה אשד. עליזה שהיא אשתו של
חגי אשד. פרשן ותיק בעיתון דבר,
המלווה את פרס עוד מתקופת העסק-
הביש ונערי בן־גוריון. מאז הוא משמש
כשופרו הבלתי״רישמי. בכל בוקר, כשפותחים
עוברי המישרר את דבר ומוצאים
בו מאמר של אשד, מלא תישבחות
על פרס, הם מלגלגים :״פרס מכתיב,
עליזה מתקתקת וחגי אשד חותם״.
עליזה אשד ואורי סביר יושבים בחדר
אחד, סמוך לחדרו של שר״החוץ.
הקירבה הפיסית לשר היא סימן מובהק
לחשיבות בסולם־ההיררכיה, ולכן סביר
אינו מוכן לעבור לחדר אחר, מרווח
אבל רחוק יותר, שבו יושב עוזרו, דני

סימן אחר לחשיבות הוא מיספר
הכפופים לפקיד.
בתקופת שמיר היה לשר ראש־לישכה
אחד, יוסי בן־אהרון, שהיה גם
יועץ מדיני. לבן־אהרון היה עוזר אחד,
אריה מקל, ואת שניהם שירתה מזכירה
אחת. בסך הכל: שלושה אנשים.
היום יש שני ראשי־לישכה, להם
מזכירה אחת ועוזר לסביר. כיועץ
מדיני משמש נמרוד נוביק, וגם לו יש
מזכירה. בסך הכל: חמישה אנשים.
אך כעת דורש סביר לקבל עוד עוזר
ועוד שתי פקידות, ונוביק עומד להביא
לעצמו עוזר, המשרת היום בשגרירות
בקנדה.
וכך, במקום שלושה אנשים בתקופת
שמיר עומדת הלישכה של פרס
לתפוח לתישעהי
ממהגפים לשמיר

^ עובדים הבכירים במישרד מ!
1הלכים ממורמרים. קשה להאמין,
אבל הם אף מתחילים להתגעגע לימי־שמיר.
לדיבריהם, שמיר השתקן והמסוגר,
חסיד הסודיות והחשאיות, היה
הגון ופתוח לעובדים הרבה יותר מפרס.
״פרס הוא סנוב,״ הגדיר אותו השבוע
עובד בכיר.
באופן מסורתי, מישרד״החוץ הוא
מישרד חלש, כי חלק מיחסי־החוץ של
המדינה מתנהל מלישכתו של ראש־הממשלה.
שגרירים חשובים, אפילו הם
נאמנים למישרד, הקפידו תמיד להתחנף
גם לראש־הממשלה, כדי לשמור
על האינטרסים האישיים שלהם.
זה קרה תמיד, וזה קורה גם היום.
בתנאים כאלה, סבורים עובדים ותיקים,
חשוב שהשר שלהם ישמור על
לכידות המישרד ועל יחסים תקינים
בתוכו, כרי להגן על מעמד שרות־החוץ.
אך פרס פועל באופן הפוך מן
הדרוש. הוא פשוט הורס את המישרד.
אנשי יחד במישרד, השר וייצמן
והמנכ״ל טמיר, יושבים בו אך אינם
ניכרים בו. השניים מרגישים מחוץ
למישחק. טמיר כבר פנה לווייצמן כמה
פעמים ושאל אותו למה בכלל להישאר
שם .״בוא נסתלק מכאן!״ הציע.
אבל לווייצמן היתה סבלנות: הוא
רצה בכל מאודו להיכנס למיפלגת־העבודה,
ונמנע מיצירת משברים.
כעת, משזכה בכך, קשה להאמין
שיתאפק עוד זמן רב וימשיך לשתוק.

! גיזרא עימי

הם מחזיקים איש בגרון רעהו,
וכולם מאושרים
בסוף הושג הסכם על הכל. הוסכם
שהקיצוץ המהולל בתקציב המדינה
יירד מן הפרק. הוסכם להשאיר על כנה
תוכנית כלכלית שכל־כולה העברת
כספים מן העניים אל העשירים. נותרה
רק בעיה אחת: מזכ״ל ההסתדרות, שהסכים
לכל אלה, סירב לחתום מבלי
שישולם כופר לקופת־החולים של
ההסתדרות הכללית.
קופת־החולים הפכה בת־ערובה.
אנאכרוניזם. מצב מוזר זה הוא
תוצאה של התפתחות רבת־שנים, המנציחה
אנאכרוניזם.
כאשר קמה מדינת־ישראל, הולאמו
הכוחות המזויינים. קם צה״ל אחר, ו־פורקו
כל הצבאות הפרטיים.
למראית־עין הולאמה גם מערכת־החינוך.
אומנם נשארה על כנה מע־רכת־החינוך
הדתית, על פלגיה, אך
נוצרה לפחות הסוואה של מיסגרת
ממלכתית מאחדת.
במערכת־הבריאות לא נעשה שום
נסיון כזה. היא לא הולאמה, ולא קמה
מערכת בריאות ממלכתית, כמו בבריטניה.
קופת־החולים ההסתדרותית נשארה
על כנה.
היתה לכך סיבה פשוטה. אדריכלי־המדינה
היו ראשי מפא״י. מפא״י
שלטה בהסתדרות. ראשי־מפא״י היו
משוכנעים כי אין קיום להסתדרות,
כמוקד־עוצמה שאין לו אח ורע במדינה,
בלי קופת־החולים. חלק גדול
מחברי ההסתדרות, ואולי רובם המכריע,
הצטרפו להסתדרות אך ורק מפני
שזהו תנאי לחברות בקופת־החוליס.
כזה המצב מאז ועד היום. במערכת־הבריאות
שוררת אנארכיה. כמה מערכות
חופפות זו את זו בלי סדר והגיון.
המשאבים מתבזבזים בביורוקרטיות
מקבילות ומנופחות, ואיש לא העז
לשנות. גם אנשי הימין, הנואמים נגד
קופת״החולים הכללית, הסתפקו בסופו
של דבר בקבלת נתח לקופות־החולים
הקטנות שלהם.
סחיטה הדדית. כך נוצר המצב
הנוכחי.
אנשי קופת־החולים טוענים שהם
דואגים למרבית האוכלוסיה. ועל כן
חייבת המדינה לספק להם את המשאבים
לכך. יש בזה הגיון.
לעומת זאת אפשר לטעון שאם מש־לם־המיסים,
שאינו חבר־ההסתדרות,
צריך לשלם עבור קופת־החולים של
ההסתדרות, מן הדין להלאים אותה.
אולם במרינה שאין מלאימים בה את
הבנקים, הקיימים כיום על חשבון
משלם־המיסים, אין גם אפשרות להלאים
את קופות־החולים.
המצב הנוכחי נוח לכל העסקנים,
מפני שהם יכולים להפעיל סחיטה זה
נגד זה. אנשי־הליכוד מחזיקים בגרונה
של מיפלגת־העבודה, מפני שהם יכולים
לסתום את צינורות הכסף לקופת־החולים.
ראשי מיפלגת־העבודה מחזיקים
בגרונה של המדינה, מפני שהם
מסרבים לחתום על עסקות־חבילה
בשם ההסתדרות, בלי תשלום כופר ל־קופת־חולים.
אין
זו דרך לנהל מדינה מתוקנת, אך
זה מתאים לישראל.

הבן המאומץ
שר אונ סט
ואלה יפת
חושף את
עצמו לפני
ה עו ב ס הו ה

אלה יפת״[
משוחחת עס
דפנה ברק
ף יום השני בבוקר טילפן אל*
מוני לביתה של אלה יפת, הציג
עצמו בשמו הפרטי. יפת, אשה מנומסת
— ליידי אמיתית מכף־רגל ועד ראש
— שאלה כיצד היא יכולה לסייע בידו.
״קראתי עלייך רבות, ונראה לי שמה
שאת זקוקה לו הוא גבר לצידך״...
יפת, אשה נאה ביותר המתלבשת
בפשטות — ג׳ינס ונעלי־התעמלות
— הקשיבה לו בנימוס רב. נימוס כט־ ־—
עט בלתי־אנושי לא רק בשל הוול־גאריות
שבפניה, אלא גם בהתחשב בעובדה
שאמה, אליה היתה קשורה ביותר,
נפטרה שעות־אחדות לפני כן, בגיל
,96 בשנתה.
מלל רב נשפך סביב אלה יפת, מאז
הגישה את תביעתה הסנסציונית נגד
בעלה־לשעבר, ארנסט. אלה, שתמיד
פעלה ועמלה למען אחרים הרחק־הר־חק
מהזרקורים, החליטה שלא להת
ראיין. זאת היתה גם המלצתי לה, במהלך
שיחות פרטיות עימה. דווקא בגלל
התרחקותה מאמצעי״התיקשורת
גם בימי־הזוהר, עת היתה אשתו של
האיש החזק בבנק לאומי קשה לה
לעכל את הפירסום והרעש סביבה.
קשה לה עוד יותר לעכל גם את
חיצי־הרעל שנשלחו כלפיה פה ושם* ,
במבול הפירסומים. הרבר העיקרי שחשוב
לה להבהיר הוא, שאינה מסכימה
למעשהו של בעלה־לשעבר, וכמובן
לא ידעה על כך. לא זאת בלבד, אלא
שאינה דורשת, כפי שהבינו רבים
בטעות, חלק מהסכומים שקיבל יפת ^
עם פרישתו מתפקידו בבנק.
ההתרשמות שלי היא שאלה, שהיא
אדם פתוח ומאמין, פשוט נדהמה לגלות
שרומתה. זוהי הנקודה האישית
— הרמיה.
התדהמה היכתה בה לראשונה, כשהודיע
לה בעלה, בוקר בהיר אחד, ב־7
בבוקר, אחרי יותר מ־ 30 שנות נישואין
לדוגמה, כי ברצונו להתגרש.
אלה עזבה את ביתם המשותף, מפני
שאהבה אותו, ועקרה לדירה בת חדר
וחצי. אחרי״כן, קנה לה ארנסט את די־רת־הגג
ברחוב פינקס, דירה שהיא
עיצבה בטעם בלתי־שיגרתי ובאווירה
של ביתיות. על הקיר תלויים כמה מציוריה.
לאחרונה
נכתב על תחביב הציור
שלה. זה לא היה התחביב שלה מתמיד.
יום אחד, בעת ששהתה עם ארנסט ב־חו״ל,
ירד שלג, היא התחילה פיתאום
לצייר. בינתיים למדה את מלאכת־הצ־ י

?* 1 11ז\ד
01?011ו11
*יזר ביסודיות, כארבע שנים. היא חוטאת
גם בפיסול.
למי שהצטיירה בפירסומים באשה
ממורמרת, הכואבת את הגירושין מבעלה,
צפויה הפתעה. אלה יפת היא אשה
חמה, כנה, מלאת מרץ ופעילות, המבקרת
גם בתיאטרון הממוסד וגם במר
פעי־שוליים, ובהחלט מחוזרת על־ידי
גברים.
כמעט שלא ניתן למצוא אותה בביתה.
לא מצאתי זכר לתיאוריה כתימ־הונית.
ביקור בביתה הפתוח ושהייהבמחיצתה מבהירים שהיא פשוט אדם
הניזון מיחסי־אנוש — ניזון ומזין.
אחרי שיחות אחדות בינינו, שלא נועדו
כמובן לפירסום, טילפן אליי לפתע
ארם שהציג עצמו כ״בנה המאומץ של
אלה יפת״ ,וביקש להיפגש עימי. היה
זה, כמובן, בהסכמתה של אלה. פגשתי
סגן־אלוף, הלומד כעת מטעם הצבא
באוניברסיטת תל־אביב, ושמו רוני י־

ענתה :״תשתה אצלנו קפה, תנוח ותמשיך
הביתה.״
שיחקתי עם הילדים.
זהו. אחרי שבוע קיבלתי פיתאום
חבילה לפלוגה. מה זה חבילה? זוז
הספיק לכל הגדוד: השולחת היתה,
כמובן, אלה.
נסעתי אליה להרצליה־פיתוח, לא־מר
לה תודה. אז גם התחלנו להדק יחסים.
הייתי
מגיע אל מישפחת יפת בדיוק

שהיתה כאן ״אהבה ממבט ראשון.״
ערכתי היכרות בין אלה לבין אמא
שלי, עדה. היתה התלהבות הדדית.
אבא נפטר. הוא היה מרוסיה. אני צבר.
אני חושב שאמא שלי ידעה בדיוק מי
הם ומה מעמדם. לא זוכר.
אני אפילו לא זוכר שהם חיו בצורה
מנקרת־עיניים. לא חושב שנתנו לי מי־יודע־מה
מתנות. זה בכלל לא היה על
הבסיס הזה. אני זוכר מתנה מיוחדת
מאלה: התערבתי איתה על כך שאני
מוציא רישיון־נהיגה תוך שבוע ימים
בלבד. זה עלה 100 לירות, ואלה רצתה
שזאת תהיה מתנה ממנה. אני התייחסתי
לכך כאל הלוואה. לא אוהב
טובות.
אני זוכר שאלה היתה עקרת־בית
ואם למופת. מה שקשה לומר על את־סט.
בזכותה הבית תמיד חם, מלא־אה־בה.
גם הם שניהם שפעו אהבה, והשקיעו
המון זה בזה.
הילדים קיבלו אותי כאח לכל דבר.
במיוחד בן־הזקונים, דודי, היה קשור
אליי. הייתי לוקח אותו איתי לכל מקום.
הוא היה מאוד גא להציג אותי

כאחשלו׳

עופרת הזה
חיי ב ת!

אלה וארנסט יפת
הוא לא היה אלכוהוליסט
פה. יפה, איש בלתי־אמצעי, המנסה
ולחפות על חוסר־הביטחון שלו וביישנותו,
היה נרגש מעט. הפירסומים על
אלה יפת בהקשר לפרשת־יפת קוממו
אותו וגרמו לו — אדם שהתרחק כל
חייו מהתיקשורת — להיחשף מיוזמתו.

סיפר
רוני יפה:

*י אני בן ,36 גרוש, אבל הגירושין
שלי לא השפיעו עליי כל־כך טראומטית
כפי שהשפיעה עליי הידיעה על
הגירושין בין ארנסט לבין אלה. זה היה
לגביי ניפוץ כל מה שהאמנתי בו. זה

אהבה

ממבט ראשון
^ ייתי חייל בסדיר, בן ,18 נדמה
1 1לי שעשיתי עדיין טירונות אז. אני
תושב המושבה הוותיקה גיבעת־עדה.
ביום שישי אחד חיכיתי לטרמפ
^בצומת הקאנטרי־קלאב. פיתאום עצרה
מכונית לידי. נהגה אשה מאור נחמדה.
שאלתי אותה אם היא נוסעת צפונה.
אמרה שכן. נכנסתי למכונית, וכמו כל
חייל טוב — נרדמתי. כשהתעוררתי,
מצאתי את עצמי במקום יפה, אבל לא
בכביש־החוף.
שאלתי אותה :״רגע, מה קורה?״ היא

כמו שהגעתי למושבה. לא ידעתי מי
הם, זאת אומרת שהם אנשים חשובים.
ארנסט היה אז מנכ״ל של הבנק, עוד
לא היושב־ראש. אני הייתי שמאלני־מפ״מניק,
ואילו הוא היה ליברלי
עצמאי.
היינו יושבים שעות ומתווכחים על
פוליטיקה, על כל מיני נושאים.
אני יודע שיצא לו שם של קשוח.
איתי הוא היה מאור נינוח. בכלל, כשאתה
מכיר אדם בנעלי־בית ובחלוק,
והופך להיות חלק ממישפחתו — זה
שונה.
לא אשכח איך יום אחר הוא הופיע
במכונית ההדורה והנהג בגיבעת־עדה.
ככה סתם, התגעגע ובא לבקר אותי.
ביום בהיר אחד קראה לי אלה וסיפרה
לי שהם עשו ישיבת־מישפחה מיוחדת
— ואצלם זוהי ישיבה — :והחליטו
שאני מתאים להם. בקיצור: החליטו
לאמץ אותי כבן. האימוץ לא היה
פורמאלי, אם כי אלה חשבה על זה. אני
הייתי מתנגד. הרגשתי, חלק אינטגראלי
של המישפחה. זה לא היה על
בסיס כספי בכלל, אם כי היתה לי
הרגשה שאני יכול לקבל מה שאבקש.
נכון שיש להם חמישה ילדים משלהם
— מיכל, יעקב. רותי, תמר ודודי
— אבל אלה הסבירה לי יותר מאוחר

^ ני לא מסיגל להיזכר כיצד נודע
לי על הגירושין. אולי הפקידה בבנק
סיפרה לי? אולי דרך עיתון כלשהו.
אולי אלה סיפרה לי על זה.
גם לה זה נודע במפתיע. תארי לך:
את חיה 30 שנה עם בן־אדם באהבה,
ופיתאום את מתעוררת ב־ 7בבוקר
והוא אומר לך :״אני רוצה להתגרש:״
זה היה בלתי־נתפס — המישפחה
המושלמת התפרקה: נשבר לי אז משהו.
בו ברגע ניתקתי עימם כל מגע. לא
רציתי כל חלק בזה: לא רציתי להיכנס
בין שניהם.
ודאי שאני מרגיש היום נורא עם זה.
חמש שנים לא באתי, לא טילפנתי. מאות
פעמים ישבתי ליד הטלפון והתכוונתי
לטלפן.
אני משער שאלה ניסתה ליצור עי־מי
קשר, אבל אני כזה נייד, עובר ממקום
למקום.
ארנסט? לא, לא יודע אם הוא חיפש
אותי. הייתי קשור הרבה יותר לאלה.
ביום השישי העזתי וטילפנתי אליה.
נכתבו עליה כל־כך הרבה כתבות, שפי־ספסו
אותה לאחרונה. זה הפריע לי.
הבנתי לאן אני שייך, שהניתוק היה
מלאכותי.
אני אוהב אותה. אני לא בן אמיתי
של ארנסט, כך שאני יכול לדבר. חמשת
הילדים האמיתיים אולי מנועים
מכך. יש להם מחוייבות גם כלפי אמא
וגם כלפי אבא. מצב מביך.
אלה היתה המומה כששמעה את
קולי בטלפון .״ידעתי שתתקשר.״ היא
פלטה ,״זו מתנה משמיים!״
הגעתי אליה למחרת, בשבת. הטלפון
לא פסק מלצלצל. אין לך מושג
כמה אנשים — חלקם אפילו לא

רוני יפה
.נראה שהיה לו תסביך־גדלות
מכירים אותה — מציעים לה עזרה.
אלה היא אשה יפה. עדינה, אבל
חזקה! היא מסרבת לקבל עזרה.
אני מרגיש מאוד לא נוח בראיון הזה.
אני רגיל לדבר אל חיילים, ולא אל
עיתונאים. מימיי לא התראיינתי. מרגיז
אותי איך ציירו אותה בעיתונות. זה לא
הוגן, מפני שהיא לא מדברת עם עיתונאים.
גם על ארנסט פירסמו, כאילו
כל המישפחה עזבה אותו, חבריו נטשו
אותו. מבחינה פילוסופית, מי שנוטש
— אינו חבר.
נכון, גם אני נטשתי, אבל חזרתי.
אינני רוצה להיכנס לניתוחים על
ארנסט. הוא לא עשה לי כל רע. להיפך.
כשאנשים צוברים כל־כך הרבה כוח
ומעמד — הם עלולים לפתח תסביך־
גדולה.
אבל לאלה עשו הפירסומים עוול
גדול. אמרתי לה בדיוק היום :״לולא
רשימת ל״ו הצדיקים היתה סגורה —
את היית שם!״
רק היא הצליחה לרתום את גאולה
רבינוביץ, אשתו של שר־האוצר המנוח
יהושע רבינוביץ, להיות גננת בשכו־נות־מצוקה.
ומי זאת עופרה חזה? ילדה
מהשכונה שחייבת את הקריירה שלה
לאלה יפת. את חושבת שאמרגנה, בצלאל
אלוני, טילפן אל אלה עכשיו, כשקשה
לה? אז את טועה!
רותי, הבת, נתנה בהשפעת אלה שי־עורי־גיטרה
בראש־העין, אני פעלתי
באיזורי־מצוקה באילת — הכל
בהשפעתה. זאת שאלה של השפעה
וחינוך.

מקסימה,
לא תימהונית

ך ורא עיוותו את תביעתה המיש־
^פ טי ת. אלה היא ממישפחה עשירה,
מכובדת. אביה היה בעל הרישיון מס׳ 4
בעריכת־דין במדינה.
היא לא מנסה לסחוט כספים. היא
מזועזעת מהמעשה הבלתי״מוסרי שא־רנסט
עשה. היא חושבת שזה מעשה
מחפיר, בלתי־נסלח. הרי מדובר באשה
ישרה כמו סרגל! היא לא רוצה בשום
חלק ונחלה מארבעה מיליוני הדו־לארים.
אבל ארנסט לא יצא לפנסיה,
אלא נשאר יושב־ראש של חברות־בת
של בנק לאומי ויש ידיעות על ג׳וב
שקיבל בניו־יורק.

מה זה 1800 דולר קיצבה לחודש?
את יודעת שמתוך זה היא משלמת, מדי
חודש 1100 ,דולר לבית־אבות עבור
אמה?
ומה זה כל העניין הזה שניסו להציגה
כאשה תימהונית, המסוגלת להתאהב
בציירים מתחילים? אלה היא אשה
טובה, עם חיוך שובה־לב, אבל היא לא
הפילנטרופית של מדינת־ישראל! היא
לא הולכת ברחוב ומתאהבת בציירים.
וכל השמועות האלה, כאילו ניהלה
חיי־אהבה סוערים. היא אשה יפה, החיה
לבדה מזה חמש שנים. ודאי שהיו לה
הצעות רבות לחברות ולנישואין. אז
מה? הרי היא מקסימה!
את יודעת שפינחס ספיר המנוח היה
מבקר אצלנו בבית, ופשוט העריץ אותה?
ואיך
עיוותו את הסצינה עם הפרחים:
ועד־העובדים בבנק לאומי שנא
את ארנסט, פשוט שנא אותו. הרי
ניתקו לו אז את המזגן בחדרו. היתד
ישיבה סוערת. ואלה קנתה 40 שושנים.
היא ביקשה רשות להיכנס לישיבה,
והתקבלה בשימחה על־ידי חברי־הוו־עד.
היא לא רק חילקה להם פרחים,
כפי שפורסם, אלא הציעה הצעות״שי־פור.
שהיו נגד בעלה. אם זה מעשה
תימהוני — אז גם אני תימהוני! אם
היא. שהקימה את קרן בל״ל, היא
תימהונית, אז מהו ארנסט, שדאג לכספים
לקרן?
רק בגללה טילפנתי אלייך. גם
לאלה זה מאוד חשוב. כואב לי מה
שעשו לה בתיקושרת.
עד כאן סיפורו של רוני.
שעות ספורות אחרי שהסתיימה שיחתנו,
טילפן לי רוני וסיפר כי בזמן
ששוחחנו, נפטרה ריבקה, אמה של
אלה. ניכר בו, כי היה קשור מאוד גם
אליה. לאלה, שהיתה בת יחידה(אחותה
נפטרה גיל ,)8זאת היתה מכה כואבת.
כשנוכחתי בפגישה הטיבעית בינו
לבין שניים מילדיה של אלה, אחרי
כמעט שש שנות ניתוק ביניהם, כאילו
נפרדו באותו הבוקר — התחלתי לראות
גם אני את סיפור האימוץ באורח
טיבעי.
המון־המון חום אנושי, מידות גדושות
של דאגה וטיבעיות הותיר אחריו
ארנסט יפת, כשהחליט להתגרש.

יבקשו מאמריקה:
להפסיק לשלם!
פרופסורים באוניברסיטת תל־־אביב שוקלים
פניה פומבית מאורגנת לממשלת ארצות*
הברית, בקריאה להקטין ב 30 את המענקים
הניתנים לישראל. הרעיון הוא לשכנע את
הממשלה האמריקאית כי המענקים משחיתים
את הכלכלה הישראלית ומונעים ממנה הבראה
אמיתית, תוך התייצבות על רגליה שלה.
בראש הפרופסורים דיקאן של אחת הפקולטות
באוניברסיטה.

טקזף

יש הסכם שלד
בשיחות חשאיות בץ ראשי הליכוד והמערך הושגה הבנה
על חלוקת שלל־המינויים. וזו תמצית ההסכם, הצפוי

בקרוב

השר משה ארנם יקבל את האחריות
המיניסטריאלית על יהודי ברית־המועצות.
בתמורה יקבל המערך את מישרות מבקר־המדינה
והשגריר בוושינגטון.

נערי־שמיר לוחצים לכלול בהסכם גם את הדחתו של
ישראל פלג, מנהל לישכת העיתונות הממשלתית. כדי
למנות תחתיו את יוסי אחימאיר.

כך נפל חת
החלטה משותפת של יצחק שמיד, משה ניסים
ואריה דולצין, למנות את הד״ר מאיר חת בידר
מועצת המנהלים של בל׳׳ל, סוכלה ברגע
האחרון על־ידי הוז־כ ח תיכון.
לתיכון, חבר־ועדת הכספים של הכנסת. נודע הדבר ביום
הרביעי בערב. הוא לא היסס. מיהר לטלפן לשר־האוצר,
במהלך מישחק הכדורסל שהתקיים באותו ערב, ואיים :״אם
יתבצע המינוי. אפגין אישית נגד חת, ואקרא לכל נפגעי
מפולת־המניות להצטרף אליי להפגנה ״:תיכון התכוון
לחלקו של הד־ר חת בוויסות־המניות.

ניסים העביר את המסר לשמיר ולדולצין, ואחרי
שיקול קצר נרתעה השלישיה וביטלה את
החלטתה.

שד יחסים פולניים
בוורשה הוקם החודש בנק חדש ,״הבנק לפיתות הייצוא״,
שאחד מתפקידיו העיקריים והמוצהריס יהיה טיפול בסחר
עם ישראל.

דיפלומטים בבירה הפולנית משוכנעים כי זהו
צעד המקרב מאוד כינון יחסים מלאים עם
ישראל.

גימאייל תרמה לחר״פ
אחותו של אמין ג׳ימאייל, נשיא לבנון. תרמה אלפיים דולר
לבית־החולים במרג׳־עיון, המנוהל בידי קצין מחיל־הרפואה
של צה״ל.

המועצה הישואלית
למען שלום
ישואלי־פלסטיני
לרגל הופעת סיפרו של אורי אבנרי
״אויבי, אחי״

מיפגשים בי! ישראל ואש״ף

איברהים קראעי
חיי ש 1ר (עורך ״ניו־אוטלוק״)
הדיון יתקיים בצוותא (באולם הקטן),
ברחי איבן־גבירול 30 בתל־אביב, ביום
החמישי 22 בינואר ,1987 בשעה 18.00
רובינשטיין התמוטט בבל״ל
הקבלן הקשיש אהרון רובינשטיין חש ברע
ומעד בפתח בניין ההנהלה המרכזית של בל״ל.
העובדים במקום מיהרו להושיבו על כיסא
והזעיקו ניידת־שח״ל, שלקחה אותו מהמקום.
המיקרה אירע ביום הראשון השבוע, על המדרגות בכניסה
לבנק. בתל־אביב.

שדון כי הוא עומד להשבית את העיר, במחאה
קיבוצית נגד השר.
שרון, שהוא יו״ר ועדת־השרים לסיווג ערי־פיתוח, ביקר
באשקלון לפגי שלושה חודשים, נתבקש להעניק לעיר
מעמד של איזור־פיתוח א׳ ,והבטיח לענות בתוך שלושה
שבועות. מאז לא שמעו ממנו עוד.

גזלני חברנן גובים
12ש״ח לסנדחיץ•
חיילי מילואים המשרתים בחברון נדהמו מן
המחירים שגובים מתנחלי־הקסבה, בדוכן קטן
שהקימו בלב־העיר: תמורת בריך־גבינה, למשל
הם דורשים 12 שקלים.
על החיילים נאסר לקנות בחנויות ערביות, וכך, למעשה,
יש למתנחלים מונופול. החיילים מכנים אותם ״גזלנים״.

זיוף רפואי
בגלל נודלמן
החקירה המישטרתית נגד הד״ר צבי לוין, היועץ הפישפטי
של מישרד־הבריאות, והפרופסור פיטר ורדי. מבכירי

חווה יעדי: בודדה וגסוממת
מהיום הראשון בכלא הפגינה חווה יערי סלידה
וריחוק מהאסירות האחרות. היא סירבה בכל תוקף
להשתלב בחברה ובפעילויות הכלא. היא הירבתה
להתבודד בחדרה, ולדבר על הבושה שהביאה על
מישפחתה.
אביבה גרנות, לעומת זאת, הפכה למרכז חיי״
הכלא. היא אהובה מאוד, ומשתתפת בכל הפעילויות.
היא עובדת במיפעל של תדיראן, הנמצא בכלא נווה־תירצה,
מיודדת ביותר עם האסירות האחרות וזוכה
מהן ביחס של כבוד. האסירות אומרות עליה שהיא
״אחלה גבר״ ,אם כי פה ושם הן נזכרות כי דווקא
ה״גבר״ הזה נשברה ראשונה בחקירת המישטרה,
וסיפרה את הכל. אביבה משתתפת בכל החוגים
שבכלא, החל בתורת״היהדות וכלה בעבודת־יד.
התנהגותה של חווה עשתה אותה בלתי פופולארית
בכלא. האסירות חושבות שהיא מתנשאת, יהירה
ושקרנית חולנית.
מיקרה שקרה לפני כמה חודשים רק הדגיש את
אי־התאמתה לכלא. בנווה־תירצה יש אסירות
הסוחבות מפעם לפעם חפצים ובגדים מחברותיהן.
הקוד של הכלא מחייב לשתוק, ולסחוב פריט דומה
מאסירה אחרת. הלשנה לשילטונות״הכלא אסורה
באיסור חמור. חווה הפרה את הקוד הזה. כאשר
נגנבה ממנה אפודה, היא מיהרה לדווח לסוהרות במי
היא חושדת. העונש על כן לא איחר לבוא. כמה
אסירות תפסו אותה והיכו אותה.
בעוד שבבית״המישפט הפגינו חווה ואביבה ריחוק
ו״ברוגז״ ,הרי שלמעשה בכלא היו מדברות זו עם זו.
לקראת פסק־הדין, כאשר מצב־הרוח הפן מתוח יותר
ויותר, הירבתה חווה להשתמש בסמי־הרגעה ולהביע
דאגה לבתה בת ה־ .17 לבסוף ביקשה חווה מאביבה
כי מכתוב מיכתב לנערה, שיעזור לה להתגבר על

לא ליהודי רוסיה
בכינוס של 25 מנהלי בתי־ספר יסודיים בתל־אביב
התעוררה התנגדות כללית לרעיון לשלב בתוכנית
הלימודים שיעורים מיוחדים על יהודי ברית־המועצות.
הנימוק: היהודים הרוסיים ממילא נוסעים לאמריקה, ולא
לארץ.

נוזביר־המץ
נחקר 15 שנה
הולכים וגוברים ממדי השערוריה בהנהלת בתי־המישפט:

מתברר כי נגד יצחק טאוב, מזכיר בית־המישפט
בבאו״שבע, הושמעו טענות ותלונות
במשך שנים רבות, אך בהנהלת בתי־המישפט
תמיד טוייח העניין. הבדיקה הפנימית
הראשונה נגד האיש נערכה כבר לפני 15 שנה.
מאז נערכו עוד בדיקות — תמיד ללא
תוצאות.
הנדשטרה, החוקרת כעת את טאוב בחשד של סחיטה
מינית של עובדות בבית־המישפט, תפסה ברשותו כמות
ענקית של תצלומי עובדות ,׳שצולמו בעירום.

דיי! נגד שרזן
אלי דיין, ראש עיריית אשקלון, הודיע לאריאל

סיבלה. חווה הציעה כי אביבה תכתוב שהשתיים לא
רצחו את התיירת. אחרי שכתבה אביבה את המיכ־תב,
לקחה אותו חווה והעבירה אותו לסניגוריה יחד
עם הוראות בכתב־ידה מאחור. הסניגורים הגישו את
המיכתב לבית־המישפט, וביקשו להתייחס אליו כאל
ראיה חדשה.
בבית״המישפט התכחשה אביבה למיכתב, וסניגו־רה
עורן־הדיו נתן קנת, טען כי לא היא כתבה אותו.
השופטים דחו את המיכתב ולא ייחסו לו כל חשיבות.
ככל שהתקרב מועד פסק־הדין, גברה עצבנותה של
חווה. היא כמעט ולא יכלה לתפקד באופן נורמאלי,
ונזקקה לסמי״הרגעה במינון גובר ועולה. ביום ה•
מישפט נזקקה לכל״כך הרבה כדורים, עד ששפתיה
התנפחו, והיא כמעט שלא הבינה את הנעשה סביבה.
זהו גם סוד שלוותה בעת קריאת פסק״הדין.
כאשר חזרו חווה ואביבה מבית־המישפט לכלא,
היתה אביבה חברותית ועליזה כתמיד. היא סיפרה
לאסירות חוויות מבית״המישפט, והתחילה לעשות
את חישוב הזמן שתצטרך לשהות בכלא. אופייה ה ארצי
והמציאותי הפך את חישוב הימים עד לשיחרור
למרכז התעניינותה כיום. חווה, לעומתה, חזרה מ
בית־המישפט בדיכדוך עמוק. היא מסתגרת בחדרה,
ואיננה מדברת עם איש, גם לא עם אביבה. כעת
הניתוק בין השתיים מלא. מצבה הנפשי של חווה
כל־כך חמור, שהשילטונות שמים עליה עין, מחשש פן
תפגע בעצמה.
מה שאולי יעזור לשתיים בעתיד הוא ההחלטה
להקים בכלא אגף מיוחד של אסירות ״מיוחסות״,
שיופרדו מן האחרות. המדובר, מלבד יערי וגרנות,
באסירות כמו הדסה מונסה, מרים זגל, אילנה לב,
ואם תורשע -גם גיתית איזראלוב.
המישרד, נפתחה בעיקבות תלונתו של הרופא המורד, הד׳׳ר
יולי נודלמן. השניים חשודים בזיוף מיסמכים ובשיבוש
הליכי־מישפט.

נודלמן הועמד לפני שנתיים לדין מישמעתי
בבית־הדין של נציבות שרוודהמדינה, בין
השאר בשל פירפומים בשמו בעיתונות, שבהם
מתח ביקורת על מדיניות מישרד־הבריאות.
במהלך המישפט התברר כי מישהו מהשניים
שינה פרטים מהותיים בתוך תיק רפואי,
שנודלמן ביקש להביאו לצורכי הגנתו.

בסופו של דבר הוא זוכה בארבעה מתיר חמשת סעיפי־האישום,
הורשע בחמישי וננזף על־ידי שר־הבריאות.

ערד יוזמים לדץ
בלישכת עורבי־הדין הוחלט לפתוח בהליכים
מישמעתיים נגד פרקליטים, שיתברר לגביהם
כי פנו ביוזמתם לחשודים או לבני
מישפחותיהם, בהצעה לייצגם.

ב״ג נגד הסינרמר.
מועצת־נבחרי־הנגב לוחצת על הנהלת רשות־השידור
להעביר את תחרות הקדם־אירוויזיון מאולם הסינרמה
בתל־אביב לאולם המשוכלל, בן 1,500 המקומות. שבחבל־אשכול.

הנימוק
של צבי חזן, ידיר מועצת־הנבחרים: יש
למלא בתוכן ממשי את אירועי שנת ה־־סס!
להולדתו של דויד בך־גוריון.

11 11

א 1תי אבנו־י עד המתרחש בלבנון

* * ה, לכל הרוחות, קורה בלבנון?
* 1האזרח הישראלי יודע כי
לבנון היא ארץ משוגעת. הוא
זוכר כי השיגעון הזה עלה לו
ביוקר.

ההנהגה לידי נביה ברי, עורך־דין
שהיה תושב ארצות־הברית (והמנפנף
ער היום ב״גרין קארד״ שבידיו, כשהוא
מאיים מדי פעם לחזור לארצות־הברית)
.במשך זמן־מה התפעלו ממנו
הכל, אך באחרונה החלו מתאכזבים
ממנו.
״הוא פשוט לא חומר שממנו קורצו
מנהיגים,״ אומרים מומחים ישראליים.
״אין לו כריזמה, אין לו סמכות.״
לא רק ברי הוא בסימן של ירידה,
אלא גם תנועתו, תנועת־אמל
(״התיקווה״ ,וגם ראשי־התיבות של
״ההתנגדות הלבנונית״).
המאורעות האחרונים בשטח חיזקו
ספקנות זו.

למשל:
• ישראל מקיימת מעין מצור ימי
חלקי על נמל ג׳וניה — הנמל של
אותה מיני־מדינה נוצרית שהיתה עוד
אתמול בעלת־בריתה העיקרית של
ישראל.
האלה,
הטובים
• הידידים
שלמענם נכנסה ישראל ללבנון, הם
עכשיו הידידים של אש״ף, ועוזרים לו
להתבסס מחדש ליד גבול ישראל.
• נראה כי צבא־ררום־לבנון, הכוח
החולש על ררום־לבנון למעננו, הולך
ומתפורר, וכי צה״ל יצטרך לחזור לשם.
• הכוחות הפלסטיניים, שגורשו
מלבנון על־ידי ישראל במאמץ כה רב,
נמצאים שם שוב, ואף מנהלים בהצלחה
רבה קרבות עזים.
• ישראל לוחמת ב״מחבלים״ —
כשמילה זו נעשית יותר ויותר
מעורפלת, ואין עוד כל אפשרות לדעת
למי היא מכוונת .״המחבלים״ הם
עכשיו גם שיעים, אנשי חיזב־אללה,
ולפעמים גם אנשי אמל, בעלי־הברית
הכמוסים של ישראל.

אחרי אירועי צברה ושא־תילא
נגוז החלום של ראשי
מערכת־הביטחון, מנחם בגין
ואריאל שרון, על השותפות
הישראלית־נוצרית הגדולה.
מסע־הצלב הישראלי שקע
בבוץ הלבנוני. אז הרים את
ראשו חלום חדש: שותפות
ישראלית־שיעית. גם חלום זה
נמוג עתה לאיטו.

עברו־עברו הימים היפים והתמימים,
כאשר אריאל שרון הסתכל במפה
והחליט לפתור את הבעיה הלבנונית
אחת ולתמיד, לשים קץ לברדק ולכונן
שם סדר חדש. ישראל נכנסה ללבנון,
והגבירה שם את האנארכיה. אריאל
שרון כונן אי־סדר חדש.

אולם גם לשיגעון יש גבול
— ועכשיו נראה כי גבול זה
נפרץ. השיגעון נראה משוגע
יותר מתמיד.

אז מה קורה שם, לעזאזל?

> אוח וכרטיס יוק
ך• שיגעון נשאר, ויש בו שיטה
1 1והגיון. רק הנתונים השתנו יפה
ושם — בעיקר באשמת ישראל עצמה.
התוצאה העיקרית של הפלישה
הישראלית ללבנון היתה בלתי־צפויה
ובלתי״מכוונת — עלייתם הפיתאומית
של השיעים. עדה זו, הגדולה בלבנון,
היתה תמיד שפלת־רוח ומדוכאת,
ובעיקבות הפלישה של צה״ל הרימה
ראש ותבעה את מקומה.
אילו הוכנה הפלישה כראוי מבחינה
מודיעינית ומדעית, היה צה״ל יודע
שהכוח השיעי בלבנון נמצא בסימן
עליה. בכל הכפרים השיעיים, שצה״ל
עבר בהם בדרום־לבנון, בדרכו
לביירות, היו תלויות על הקירות, בתוך
הבתים ומחוצה להם תמונותיו של
מוסא סאדר, כהן־הדת השיעי שהקים
את התנועה השיעית החדשה. איש
אגדתי זה נעלם באורח מיסתורי בלוב
— והריעה השולטת היא שנרצח על־ידי
מועמר קד׳אפי, כמחווה של ידידות
כלפי הפלסטינים.
המאבק בין הפלסטינים והשיעים
כבר היה אז בעיצומו. אש״ף שלט
בשטח, כשהוא מתבסס על מחנות־הפליטים
הגדולים שבדרום־ביירות,
ליד צידון וליד צור. האוכלוסיה
השיעית של איזור זה התנגדה
לשילטון זה, למרות שבאופן רישמי
היתה קיימת ברית בין השיעים,
הסונים, הדרוזים והפלסטינים, נגד
הנוצרים.

כאשר התקבלו כוחות צה״ל
בכפרים אלה במטר של אורז,
היתה זאת מחווה כנה.
סברו כי צה״ל יבוא, יסלק את
הפלסטינים משיטחם ויחזור
הביתה. רק כאשר נמשך
הכיבוש, הם פנו גם נגד צה׳׳ל.
אחרי היעלמו של מוסא סאדר עברה

בערי החוף יש כמה מובלעות
סוניות. הסונים חלשים מאוד, ואין להם
מיליציה מאוחדת כמו לשאר העדות.
הם נשתלו בשעתו בערי־החוף על־ידי
התורכים, שהיו גם הם סונים, ושלא
סמכו על שאר העדות, שהיו להן בעלי-
חסות זרים( .צרפת למארונים, רוסיה

בחלק המוסלמי של ביירות. כמה
מחנות הוקמו ליד טריפולי הסונית
בצפון, וגם באיזור הנוצרי של ביירות.
הנוצרים ניצלו את מילחמת־האזרחים,
מ־ 1975 והלאה, כדי לחסל
את המחנות הפלסטיניים שבאיזורם,
באמצעות מעשי־שחיטה נוסח תל־אל־

נמלי־הגישה. כפי שהודיע צה״ל עצמו,
הוא עצר אוניות בלב־ים, לכד מפקדים
בכירים של אש״ף בספינות שהיו
בדרכן מקפריסין ללבנון, עצר אוניות
קפריסאיות, ועוד.

במילחמה זו אץ הכרעה, וגם
לא תיתכן. אבל אש״ח החזיק

מיוחדת ״איו
נויוה׳
ך* מאורעות בשטח לא היטיבו
1 1עם החלומות.

ובעיקר: השיעים נכשלים
בנסיונם להשיג את מטרת־המינימום
שלהם — הקמת
מיני־מדינה שיעית.

כאשר התפרקה המדינה הלבנונית,
קמו כמה מיני־מדינות, מובלעות
ואיזורי־שליטה. במפה טובה נראית
המציאות כמו פאזל מטורף. אך כך
נראתה גם מפת איטליה בימי הרני־סאנס,
או מפת גרמניה בימי מילחמת
שלושים־השנה.
יש מיני־מדינה נוצרית במרכז
לבנון, ונמלה ג׳וניה. איזור זה ״נקי״
מלא־נוצרים. והוא קשור בכמה
מובלעות נוצריות אחרות בצפון
ובדרום.
מדרום לאיזור הנוצרי הצליחו
הדרוזים להקים מיני־מדינה משלהם,
הנשענת על הרי־השוף. הם גירשו
מתוכה את הנוצרים׳ ,ורק פה ושם נותרו
מובלעות נוצריות.

שתי מיני־מדינות אלה הן
מדינות במעט לכל דבר, יש להן
מימשל עצמאי וכוח צבאי
עצמאי.

נו זה היה ב־ :1982 השיעים מקבלים את אורל במטחי־אות. מה השתנה?
בריטניה לדרוזים,

לאורתודוכסים,

אחרי ניצחון הדרוזים על הנוצרים,
ביקשו גם השיעים להקים לעצמם
מיני־מדינה. היא היתה אמורה
להשתרע, בדרך הטבע, מדרום־ביירות
עד לגבול הישראלי, באיזור המיושב
בעיקרו על־ידי שיעים.

אך הם נתקלו במיכשול גדול:
הפלסטינים.

כאשר ברחו ו/או גורשו הפלסטינים
ב־ 948ז מפלסטין, הם התיישבו בעיקר
באיזורי השיעים. אולי זה קרה מפני
שאלה הם האיזורים הסמוכים לישראל,
ואולי מפני שהשיעים היו החלשים
ביותר ולא יכלו להתנגד.
מאז קיימים הריכוזים הפלסטיניים
הגדולים בראשידיה ליד צור, בעין־אל-
ח׳ילווה ובכיה־ומיה ליד צידון, בשא-
תילא, בצברה ובבורגי־אל״בראג׳נה

זעתר. אז נעזרו בסורים. הטבח של
צברה ושאתילא נועד לאותה המטרה,
והפעם פעלו בחסות ישראלים. אך
השיעים לא הצליחו בכך.

זהו הרקע ל״מילחמת־הכד
חנות״ הנוכחית. יש ניגוד טוטאלי
בין הפלסטינים והשיעים
בשטח — ניגוד שהוא כל־כך
גדול עד שגם אויבי יאסר ער־פאת
בצד הפלסטיני הצטרפו
אל דיגלו, ואויבי אמל בצד השיעי
הצטרפו אל דיגלו של
נביה ברי.
המטרה השיעית היא, פשוטו כמשמעו:
לחסל את הריכוזים הפלסטיניים,
או לפחות לפרוק מהם את הנשק, כך
שיהיו מופקרים לשבט ולחסד לשיעים.
שאם לא כן, לא תקום מיני־מדינה
שיעית, כדוגמת המדינות של הנוצרים
והדרוזים — איזור־שילטון רצוף והומוגני
של עדה אחת.
על הפלסטינים למנוע זאת בכל
מחיר, כי פירוש הדבר הוא שמאות
אלפי גברים, נשים וילדים יהיו
מופקרים ללא הגנה, לחסדיהם של
השיעים, בארץ שבה כל עדה שוחטת
את רעותה.

הפלסטינים ניצחו במילה־מת-המחנות,
שמרו על מחנותיהם
ואך כבשו מוצבים
בעלי ערך אסטראטגי. עליונותם
נובעת מן העובדה הפשוטה
שהם לוחמים מילחמת ״אין
* ברירה״ ,בדומה לישוב העברי
בארץ במילחמת . 1948 הם
לוחמים על חיי מישפחותיהם,
פשוטו כמשמעו.

הומות האגדתית: מוסא סאדד על הקירות 1982 ,

למאות אלפי הפלסטינים בריכוזים
אלה אין לאן ללכת, אין לאן לברוח.
מפלה פירושה שחיטה. הכלל הרומי
העתיק(״אוי למנוצחים!״) נכון בלבנון
במלוא משמעותו האכזרית.
משום כך הזיז אש״ף שמיים וארץ
כדי להחזיר את לוחמיו למחנות אלה,
והוא ממשיך במאמצים אלה גם עתה,
חרף המצור החלקי שהטיל צה״ל על

מעמד והתחזק, ויש לו עכשיו
שוב בסיס טריטוריאלי —
מעין מיני-מיני-מדינה בלב
האיזור השיעי.

• נר מזי
דידיס
ץ ץ ילחמה זו מעניינת מכמה בחי־
^/נו ת. במיוחד מאלפת הגישה של
שאר הגורמים. בין השאר:
• הנוצרים, בעלי־הברית של
ישראל אתמול, עוזרים עתה בגלוי
לאש״ף להביא מפקדים, לוחמים ונשק
לריכוזיהם שבקירבת הגבול הישראלי.
ואילו צה״ל עוצר אוניות שהן בדרכן
לג׳וניה, הנמל שלא־מכבר שימש
לישראל עצמה להבאת נשק לכוחות
הנוצריים.
מדוע?

עליית השיעים מאיימת על
ההגמוניה שהיתה לנוצרים
בלבנון עך כה. כל תוספת
לכוחם של השיעים בזירה ה־כלל-לבנונית
מוכרחה לבוא
על־חשבון הנוצרים.

על כן יש לנוצרים עניין חיוני
במניעת הקמתה של מיני־מדינה שיעית.
כך נוצרה ברית טיבעית בין
הנוצרים ואש״ף, האויבים־בנפש אתמול.
נוספת
על כך הרגשתם של הנוצרים,
שישראל הפקירה אותם ובגדה
בהם, והרגשה דומה של הנוצרים כלפי
סוריה, העוזרת לשיעים.
• הדרוזים היו אמורים לעזור
לשיעים, וגם השמיעו הכרזות כאלה,
אך הם לא עשו דבר ברוח זו. הסיבה: גם
להם נוח שלא תקום מיני־מדינה שיעית,
שתאיים על מדינתם הקטנה.
• הסורים התכוונו לעזור לשיעים,
ואף הושיטו להם עזרה מסויימת,
אך הם לא הגישו לשיעים את העזרה

(המשך בעמוד )32

המדינאי המצרי מאזין לנגן היהודי ישה
חפץ ודן בן־אמוץ ממתין לניתוח־לב־־פתוח
על תיקון יסודי בלב שלו
החליט דן בן־אמוץ. הוא עומד
לעבור ניתוודלב־פתוח בבית־ה־חולים
איכילוב בתל־אביב.
•הראשון שיצא מישיבת
הממשלה המרתונית, שאישרה
את התוכנית הכלכלית, היה גד
יעקובי, שר־הכלכלה. הוא ניגש
לעיתונאים הרבים, שהמתינו
בפתח מישרד ראש־הממשלה,
וחילק להם דף מודפס במכונת־כתיבה,
ובו עיקרי הדברים שעמר
לומר בישיבת־הממשלה
בנוגע לתוכנית הכלכלית .״גד
יעקבי הציע נאמר במיסמך,
וגם ״שר״הכלכלה גד יעקבי
אמר וגם ״גד יעקבי בירד״.״
דבריו של יעקבי חולקו לעיתונאים
עוד לפני שהספיק לומר
אותם לחבריו השרים.
תדמיתו החדשה של
יצחק שמיר — פסיבי, אבל
מפשר, מעין סבא טוב ,״רגן
הישראלי״ — אינה תולדה מיק־רית
של אדישותו לגבי תהליכי
קבלת התוכנית הכלכלית, או
התבטאויותיו נוסח ״לא ידעתי,
לא זוכר מסתבר שצוות־מקורביו
דן על דימויו של ראש־הממשלה
החדש, בחודש הראשון

הסשדה האחרונה

לכהונתו, והחליט להפוך את
מיגבלותיו ליתרונות. כך נולד
לרגן מתחרה ישראלי.
תהליך ההחלמה של רגלו
של השר ייגאל הורביץ ממושך
מהצפוי. הורביץ עדיין נראה
מדדה על מקל, אם כי מצב־רוחו
מרומם ותיפקודו רגיל.
מצב־רוחו של השר עזר
וייצמן, לא היה מרומם, במיוחד
לפני חתימת ההסכם המיוחל בין
יחד לבין מיפלגת־העבודה. הפעם
היחידה שבה צהל בימים
האחרונים היתה למיקרא דבריו
של הפרשן המדיני חנן קריסטל.
רוח־הדברים היתה שכל
אחד משרי מיפלגת־העבודה צריך
לזכור, כשהוא נכנס כל בוקר
למכונית־השרד שלו, שהוא חייב
זאת אך ורק לאיש אחד — עזר
וייצמן, שמנע את הקמתה של
ממשלת־ליכוד. וייצמן נתן ביטוי
בולט לשביעות־רצונו מהפרשנות.
היועץ
המישפטי לממשלה,
יוסף חריש, מופתע
במיוחד מגודש הדברים הנכתבים
עליו, ולאו־דווקא לטובה.
חריש, שגזר על עצמו שתיקה
בחודשים האחרונים, התבטא

השבוע בהפתעה :״מצפים ממני
שאגיב? ואני חשבתי, כשנכנסתי
לתפקידי, שהיועץ המישפטי לממשלה
מתבטא באמצעות החלטותיו!״
רותי
אמוראי, אשתו
של סגן שר־האוצר עדי אמוראי,
נותרה בארץ מודאגת. מסתבר
שבעלה נסע לגרמניה
במיסגרת עבודתו, ונקלע שם
לגל־הקור, הפוקד כעת את
גרמניה, כשאינו מצוייר ולבוש
לכך מראש.
דידי יזרעאלי, מי שהי-
תה עד השבוע כתבת לענייני
רשות־השידור, והידועה בירושלים,
עיר״מגוריה, כאשה נמרצת
ומפולפלת, החליטה לבצע שינוי
דראסטי בחייה. היא עוברת מירושלים
לתל־אביב ומעיתוגאות
לתחום המכירות. יזרעאל, תמונה
כמנהלת־מכירות בחדשות.

ריבקה ואברהם ש
ריר
עומדים ליהפך לסבא וסבתא
לנכד, נוסף על נכדם מבתם
הבכורה אביטל. השבוע נראה
שר־התיירות־והמישפטים עם
אשתו, נכדו ובתו הבכורה במסי-
בת־קוקטייל. אביטל, הסתבר,

ביום החמישי שעבר כינסו שלושה משרי״הליברלים -אברהם שריר,
משה ניסים וגידעון פת -כינוס נגד עמיתם למיפלגה, השר יצחק
מודעי. בכינוס, שהצטיין במזון הטעים שהוגש שם, התבטא שריר :״לציבור כבר נמאס מאיתנו!״ שרי-
הליברלים נתפסו במצלמתו של צלם העולם הזה בתנוחה הדומה להפליא לתנוחה של משתתפי הסעודה
האחרונה בציורו המפורסם של ליאונרדו דה־וינציי. האם הדמיון מיקרי בלבד, או משמעותי יותר! בתמונה
למטה( :מימין) משה ניסים וגידעון פת, אברהם שריר, אוריאל לין ואלי קולאס, בתנוחות דה״וינציי.

בבראזיל הקיץ כעת בעיצומו:
חום של 40 מעלות צלזיוס ויובש
נורא. אלא מה? מדי פעם יורדים
מימטרים עזים, המקררים את

נמצאת בחודשי־הריון מתקדמים.
מזמן
אין זוכרים ביקוש
רב כל־כך בקווי״הטיסות קאהיר־

נר הוחלט על הרפורמה במשק

מודעי

שרון

ארבלי
התלחש סבלה
עצס עיניי
• מה התרחש בדיוק בישיבת־הממשלה המרתונית שהתקיימה
בשבוע שעבר, בין הימים שני ושלישי, שבמהלכה
אושר הפיחות הצפוי! מי ישן! מי נחרן מי נשבר בטרם עת2
מי סבל! ומי כיכב!
סבלה ביותר שושנה ארגלי־אלמוזלינו, שרת-הברי-
אות, המטיפה נגד העישון. התמזל מזלה להיות ממוקמת בין
משה שחל, המעשן מקטרת, לבין יגאל הורביץ, המעשן
סיגר. שרת-הבריאות נראתה במשך הלילה הארוך כטחנת־רוח.
היא ניפנפה בידיה את העשן -שכיסה את פניה משני
הצדדים. ארבלי״אלמוזלינו גם סבלה ביותר את סבלם של
״הפועלים המסכנים, העובדים בפרך״...
שר-התעשיה-והמסחר אריאל שרון כל״כך התפעל מ סימון
הטפותיה של החברה החדשה בממשלה, עד שאמר לה
בשקט :״שושנה, אחרי שתהיי זמן־מה שרה, יהיה מתאים לך
מאוד להיות מזכ״ל ההסתדרות״...
ראש-הממשלה יצחק שמיר לא אהב את ההתלחשויות
מכיוונו של שרון, יריבו-למיפלגה, וקרא לסדר־הלילה את
״שושנה, שחל ושרון!״ שחל עשה עצמו נעלב קשות משרשרת־השי״נים
ותמה בשקט :״מה אני אשם ששמי מתחיל בש׳,
ואני יושב בין שושנה לבין אריק! אני לא הפרעתי!״
בעת הסערות האלה השתרע יצחק מודעי פרקדן על
כסאו, ועצם את עיניו. התוכנית הכלכלית היא כבר לא
הבעיה שלו.
אולם כוכב־הלילה, ללא עוררין או מתחרים, היה כמובן
שרון, שהשתרע בפוזות מעניינות ביותר על כסאו ונרדם
לפרקים. לא שזה הביך אותו במיוחד. מדי פעם היה מתעורר
ושואל בציניות :״הפסדתי משהו מעניין!״ שאלה די ריטורית,
מכיוון שהעניין הכללי של המשתתפים התמקד בו עצמו.
כשהחל יריבו-למיפלגה דויד לוי בדבריו, יצא שרון מחדר״
הממשלה. זה לא היה מכוון, חס־וחלילה. כך יצא. משחזר
לחדר, שאל את שכניו :״הפסדתי משהו! דיבר מישהו מענ יין!״

ענו לו.
״מי!״ התעניין שרון בנועם ,״שימעון פרס״1
תל־אביב. הסיבה נעוצה ביום
השלישי, הוא היום הקדוש שבו
נוהרים המונים לקיברו של הרב
אבו־חצירא. גם השנה יוצאים
למצריים המוני ישראלים, בהנהגת
חבר־הכנסת אהרון אבו־חצירא,
נינו של הקדוש, ואשתו
ז׳רמן.
שר־הנפט המצרי עבדאל״האדי
קנדיל יכול לזכות
בתואר ״האיש שלנו במצריים״.
חבריו הטובים ביותר של קנדיל,
שביקר פעמים אחדות בארץ, הם
יהודיים, ואין זאת על דרך
האמירה הצינית המקובלת. לא
מכבר הצליח להפתיע את אחד
מעמיתיו הישראליים כשסיפר
בכעס, כיצד הרגיזו אותו השכם
בבוקר. הסתבר שקנדיל, הידוע
באהבתו למוסיקה קלאסית,
האזין בנחת למוסיקה בשעת־בוקר
מוקדמת, כשלפתע טילפן
אליו אחד ממכריו והפריע לו
בדיוק ברגעים מרגשים אלה.
״איך הוא העז להפריע לי?״
התלונן באוזני עמיתו הישראלי
בכעס אמיתי ,״בדיוק כשהאזנתי
לנגינתו של ישה חפץ?״
הקולנוען שאול דישי
שב, עמוס חוויות, מריו, שם
השתתף בפסטיבל־סרטים. הוא
שהה בריו חודשיים וסיפר כי

הסביבה. המתרחצים, ובמיוחד
המתרחצות, ממשיכים להשתכשך
במים, ואינם מתרגשים מהגשמים.
נגואה
בסיוני, אשתו י
של שגריר־מצריים בישראל,
נראית בימים אלה זוהרת מתמיד.
היא הפחיתה הרבה ממישקלה,
בתוכנית התעמלות, מסאז׳ ודיאטה
במכון בריאות שליד ביתה
בהרצליה־פיתוח. בסיוני אומנם
ממליצה על התוכנית בכל פה,
אך היא עצמה כבר התעייפה,
ומתמידה פחות.
יושב־ראש סיעת־הליכוד
יטרח דורון שוחררה לביתה,
אחרי שהייה בת שבוע בבית־החולים
איכילוב. דורון, שנאלצה
לעבור ניתוח בעיקבות נפילתה,
תשהה בביתה לפחות עוד
חמישה שבועות. מבקרים רצויים
רק החל בשבוע הבא. בינתיים
מסייעת בידה בתה היחידה,

דפנה.

שותפה של דורון ליו״רות
הקואליציה, חיים קופמן, מתהלך
בימים אלה עטור־זקנקן
וחבוש־כיפה. אין זה מוכיח על
שיבתו למקורות. קופמן התייתם
מאמו הישישה, שהפגינה בריאות
וחוכמת־חיים עד ערב פטירתה.
קופמן סיפר השבוע שמות
העולם הזה 2577

היתה המומה כמו בעלה, בנימין, כאשר נכנסה לאולם
החמאם ביפו והתקבלה על־ידי יותר מ״ססג ידידים,
שערכו להם מסיבת־הפתעה לרגל יום־הולדתו -וגם לקראת סיום דרכו בקונצרן כור. בין
הבאים בלטו לאה רבין(למטה מימין) ,שבאה בלי בעלה, ושרה בציבור; ייגאל הורביץ,
שהחלמתו משבירת רגלו אורכת זמן רב מן המצופה(למטה באמצע); ומאיר עמית, שהיה

אלישבע גיבלי

07ם^ 57/לעשירים

האחרון שהוסיף את שמו למגילת־הוקרה רבת״חתימות. הבכירים שנכחו היו השר משה
שחל ומזכ״ל ההסתדרות, ישראל קיסר. במקום נערכה מעין תוכנית אלה הם חייך, שסקרה
את דרכו של גיבלי מילדותו בפתח־תיקווה, דרך שרותו בשיי של ההגנה ואמ״ן (תוך
איזכור העסק־ביש המפורסם רק דרך אגב) ועד הצלחותיו בכור. מישהו הציע להשתמש
בפארא־פסיכולוגים, לברר אצל פינחס לבוו ז״ל מי באמת נתו את ההוראה לעסק-ביש.

אמו פגע ביותר גם באשתו,
חנה. שהיתה קשורה אל חמותה
כאילו היתה זו אמה.
ומכאן —לשמחות. עיתונאי
שניסה לאתר את רון נחמן,
ראש־מועצת אריאל, הופתע ביותר
לקבל ממנו טלפון נרגש:
״אני בחדר־הלידה!״ דורית,
אשתו של נחמן, ילדה ביום הרביעי
בלילה את ענבל, בתם
הרביעית של הזוג. האב המאושר
והנרגש לא שכח את חובותיו
התיקשורתיות אף בשעה כזו.

יולי ורות עופר
כדאי לחכות
• למה אנשים עשירים הם עשירים( מפני שהם יודעים
לחסון כסף.
כך, למשל. בעל־האוניות יהודה(״יולי״) עופר. הוא היה
עם אשתו רותי בארצות־הברית, ורצה לטוס למכסיקו.
מה עושים( אדם רגיל הולך וקונה כרטיס, מזמין מטוס
וטס. לא כן הזוג עופר.
בני הזוג קנו כרטיסי סטנד־ביי, המזכים את בעליהם
לטוס רק כאשר נמצא להם מקום פנוי. הם המתינו בסבלנות
ארבעה ימים, עד שנמצאו מקומות ריקים, ואז טסו. שום
דבר לא בער להם.
העולם הזה 2577

כירים את המרץ, התחבולות
ונחישות־ההחלטה של השניים,
חששו שהם באמת יצליחו במשי
מתם
החיונית, הם הכשילו את
הוצאת המינוי לפועל.

דפנד, כדק

מה עשתה חברת־הכנסת
מרים תעסה־גלזר, הנמנית
עם מחנה שמיר־ארנס, בכינוס
של אריאל שרון? היא לא
נבהלה מהשאלה, שהופנתה
לעברה פעמים אחדות במהלך
הערב .״הוזמנתי,״ ענתה ,״אז
באתי.״
ומה אמר חתן־השימחה,
אריאל שרון, על הכינוס? בתגובה
על ההערות שנשלחו לעברו,
שהבינום דמה בשולחנותיו הערוכים
ובאווירתו לחתונה, ענה
בציניות :״זה באמת היה אירוע
תרבותי. דיברנו שם על בעיות
חברה, חינוך, תרבות״...

שרון ועמיתו, השר משה
שחל, מונו לעסוק בבעיות
פחות״תרבותיות: למכור את החברות
הממשלתיות. מכיוון שחבריהם
מהמערך והליכוד, המי

תמונת השבוע

אחרי מתן פסק־הדין במישפט־הרצח
הגדול יצאו חווה יערי(שניה
משמאל) ואביבה גרנות (בסוודר לבן) בשקט מבניין בית״המישפט
אל מכונית-המישטרה. לא כן אסירה שלישית, שהובלה יחד עימם.
היא פנתה לעבר הצלמים והעיתונאים הרבים והחלה צועקת:
״חארות! זונות!״ ועוד כינויים מסוג זה, בטרם הוכנסה למכונית.

״נושוז וענונו בשח־מוז!״ אומות אולגה(למעלה) ,על הפושה המדהימה שבה תמנו עסקני -
ישראל בהחרמת ישראל באולימפיאדה וחיבלו בתחרות בישואר. מה הם הרוויחו מזה?
ן * פרשה היתה כל־כך מוזרה
1 1ומדהימה, עד כי רוב האזרחים
שקראו עליה פשוט לא האמינו שהם
הבינו אותה נכונה. לכן לא עוררה
מהומה. מה גם שזה נגע לשטח
המעסיק רק חוג מצומצם: מישחק
השח־מת•.
הסיפור שלא־ייאמן:
• האירגון העולמי של השח־מת,
פיד״א, קבע שהאולימפיאדה שלו תתקיים
בדובאי. באיחוד הנסיכויות הערביות
שלחוף המיפרץ הפרסי.

בו זמנית תחרות עולמית בירושלים.
הוזמנו אליה טובי השח־מתאים בעולם,
ואחדים מהם אף נענו, מתוך הזדהות
עם ישראל.
• האיגוד הישראלי, המסונף לפי־ר״א,
נכנס לפעולה כדי למנוע את
התחרות בירושלים. הוא שלח מיכ־תבים
לשח־מתאים ברחבי העולם והזהיר
אותם שלא לבוא לתחרות הישראלית.

על אפם ועל חמתם של עסקני
השח־מת הישראליים באו כמה אמנים

קבוצה של אנשים, שרובם אינו יודעים
אף ״להבדיל בין סוס לחמור״ על לוח־השח־מת,
כדברי אחד האמנים.
מדוע?
בעיני סתם אדם, השח־מת הוא י׳״
תרגיל אינטלקטואלי. הוא עיסוק של
המוח. אין לו ולא כלום עם הכדורגל,
המעסיק את הרגליים, או עם הכדוריד,
המעסיק את הידיים.
אולם בישראל, וגם במקומות אחרים,
השח־מת הוכנס לסיווג של
״ספורט״ ,בהיעדר סיווג מאורגן אחר.

מטהו ו!ווג
עסקן אופק (בתמונה מבויימת)
העיקר שהידר יהיה ..בעניינים״!

*ויי
• היה מובן מאליו כי ישראל לא
תוכל להשתתף באולימפיאדה זו, ועל
כן היה סביר כי נציגי ישראל בפיד״א
יתנגדו להחלטה זו בשצף־קצף, ויז־עיקו
את דעת־הקהל העולמית.
• תחת זאת קרה ההיפך: נציגי
ישראל תמכו בהחלטה, שהביאה להחר־מתה.

האולימפיאדה אכן התקיימה בדובאי,
וישראל לא השתתפה.
• קבוצה של שח־מתאים ישראליים
החליטו, בתגובה על כך, לקיים

עסקן הדסי(בתמונה מבויימת)
הידר אינו צריך לדעת לשחק!

•או בעצם״שאה־מת״ .שם המיש־חק
איטר בי המלך(שאה, בפרסית)
מ ת. הכ תי ב ״שחמט״ תורגם משפות
אירופיות ומבוסס על בורות.

עולמיים לירושלים, והשתתפו בתחרות.
מוזר?
מדהים? בלתי־סביר? דמיוני?
סתם המצאה של מוח מעוות?
לא. הדברים אכן קרו. והם עברו
בשקט, מלבד כמה הערות־אגב של
פוליטיקאים שביקשו לצאת כדי חובה,
וכמה ידיעות קטנות בעיתונות.
כדי להבין את השערוריה הזאת, יש
להבין את השערוריה הגדולה ששמה

איגוד השודמת הישראלי.

^ סוס וחמור
^ עובדה המרכזית היא שבחיי
1 1השח־מת המאורגנים בישראל אין
השח־מתאים שולטים. שולטת בהם

ומכיוון שזה ספורט, קרה לו
מה שקרה לכל הספורט בישראל:
הוא הפך אחוזתם של
עסקנים פוליטיים, רובם עסקנים
מיפלגתיים זוטרים, שמצאו
בו מכשיר נוח כדי להשיג
טובות־הנאה, טיולים ברחבי העולם
ושלל מבוקש אחר, המתחלק
בין העסקנים לפי השיטה
הבדוקה של ״יד רוחצת יד״
ו״שמור לי ואשמור לד״ .מבחינה
זו שוררת ריעות גמורה בין
שמאל וימין, חילוניים ודתיים.
איגוד השח־מת הישראלי, כמו התאחדות
הכדורגל בישראל, כמו גם
התאחדות הכדורסל, איגודי הטניס,
השחיה וענפי־ספורט אחרים נשלטים

על״ידי מרכז הפועל.
יושב־ראש ההתאחדות לכדורגל,
למשל, הוא שאול סווירי, מזכיר מועצת
פועלי רמת־גן. קודמו בתפקיד היה
חיים הברפלד, היום יושב־ראש האגף
לאיגוד מיקצועי בהסתדרות.
יושב־ראש התאחדות הכדורסל הוא
יורם אוברקוביץ, יושב־ראש ועד
עובדי חברת החשמל וחבר פעיל
במיפלגת־העבודה.
המיבנה האירגוני של הספורט
בישראל הוא מיבנה פוליטי והעסקנים
בו מתמנים לפי מפתח מיפלגתי.
באירגוני־הספורט השונים מיוצגים
אנשי המערך, הליכוד והמפד״ל לפי
מיספר הקבוצות שיש להם בליגות
הכדורגל, הכדורסל, השחיה, הטניס
ועוד. הספורט הפך להיות אמצעי
לצבירת כוח פוליטי.
נציגי המיפלגות בהתאחדויות הספורט
השונות לא חיכו לממשלת
האחדות הלאומית. כבר שנים רבות
שבספורט העניינים מתנהלים בצורה
מסודרת: יש מפתח, יש אחדות, אין
ויכוחים וחיכוכים.
נציגי בית״ר יאשרו כשימחה נסיעות
והקצבות לנציגי הפועל. הם יודעים
כי אלה לא יאחרו להחזיר את
התמורה.
העסקנים הם שנוסעים לכינוסים
בינלאומיים, לקונגרסים, לישיבות שלפני
אולימפיאדה ואחריה.

הספורט בישראל מנוהל על•
ידי עסקנים, שלרבים מהם אין
כל קשר לספורט. רובם לא היו
בעבר שחקני כדורגל, כדורסל,
שחיינים, טניסאיס — או שח־מתאים.

מעולם
לא התחרו בתחרויות בינלאומיות,
לא נאבקו על מקום טוב יותר
בליגה ולא התייסרו בהפסדים צורבים.
רובם ככולם נציגי המיפלגות השונות,
חברי־מרכז לא חשובים או מזכירי מוע-
צות־פועלים שוליים, שקיבלו פרסי־ניחומים
מן המיפלגות שלהם: להיות
נציג בית״ר בהתאחדות לכדורגל, נציג

שח־מתאית נודלמן(משמאל: מסתירה עיניה בעת מחשבה על טכסים במישחק)
הקפטן נשאר, השחקניות הסתלקו
מכבי בהתאחדות לכדורסל — או נציג
הפועל באיגוד השודמת.

עט2נ

^ מגיו ענייו״
ן• ושב־ראש איגוד השח־מת הישראלי
הוא המזכיר־לשעבר של מועצת
פועלי פתח־תקווה, יעקב הדסי,
המשמש כיום כאחראי על כוח־האדם
בבתי־הזיקוק בחיפה.
למה? ככה.

הדסי אינו שחקן שח־מת.

בשנות ה־ 50 היה יושב־ראש האיגוד
לשח־מת השר הייקי פינחס רוזן.
אחריו נמסר התפקיד לעוזרו האישי
של לוי אשכול, חבר־הכנסת עדי יפה.
אחריו כבר התמנה מזכיר מועצת־פועלי
ראשון־לציון, מאיר גת, שלא
היה שחקן שח־מת ולא התערב בעניינים
מיקצועיים.

ב־ 1981 בחר מרכז־הפועל את נציגו
מפתח־תיקווה.
המינוי היה פוליטי, והיה מבוסם גם
הוא על טכסיס מיפלגתי מחוכם. יושב־ראש
איגוד״השח־מת ״נבחר״ על־ידי
נציגי מועדוני השח־מת. מרכז הפועל
״מייצר״ בסיטונות מעין קבוצות פיקטיביות,
כדי לזכות ברוב באסיפה הכללית
ובתפקידי־מפתח באיגוד.
לכל קבוצה בליגה מגיעים קולות
באסיפה הכללית של האיגוד לשח־מת
לפי המפתח הבא: ליגה ג׳ — 1קול,
ליגה ב׳ — 2קולות, ליגה א׳ — 3
קולות, ליגה ארצית — 4קולות, ליגה
לאומית — 5קולות.

כדי ״לייצר״ קולות לאסיפה
הכללית מקימים קבוצות בעיקר
בליגה ג׳ ,שהיא הליגה הנמוכה
ביותר. בהרבה מיקרים
השח-מתאות בליגות אלו
נמוכה, שואפת לאפם, ועצם

קיום הקבוצה בא רק כדי
להגדיל את הייצוג של המרכזים
השונים.

איגוד אינו מוכרח לדעת שחמת.
די בכך שיש לצידו שחקנים
שמבינים.

בחולון, למשל, הקים אהרון איסרס,
מרכז השח־מת של הפועל, קבוצות
רבות של נערים וילדים כדי להגדיל
את נציגי הפועל באיגוד.
מזכיר־הפועל, יצחק אופק, הסביר
כיצד נבחר יושב־ראש איגוד השח־מת:
״ועדת־מינויים של מזכירות הפועל
ממליצה על מועמד. המועמד צריך
להתמצא בשח־מת ולהיות איש־ציבור.
איש שמבין עניין״.
מה פירוש ״מבין עניין?״
״מתמצא בעניינים. למשל, בהפועל
פתח־תיקווה קיימת אחת המחלקות
החזקות בשח־מת, אז הדסי, כמזכיר
מועצת־פועלי פתח־תיקווה, מתאים
להיות יושב־ראש איגוד השח־מת.״

ף חודשים האחרונים מנסה אי-
* 4גור השודמת הישראלי להכות
במת את שחקני השח־מת בישראל.
האיגוד נקלע לעימות חריף עם מרבית
שחקני השח־מת הבכירים בארץ.

פירוש מעניין ל״מבין עניין״.
אופק גם ציין כי יושב-ראש ה
השחקנים,
שנקעה נפשם
מהעסקונה ומהבוסיזם שמם

גם יריב אורן, מנכ״ל רשות־הספורט
הממלכתית, טוען כי יושב־ראש
איגוד השח־מת אינו חייב להיות
איש־מיקצוע, ודי אם מסביבו יימצאו
אנשי־מיקצוע מעולים.

עטקגים

* גגד שהקנים

ברוסיה היו פשוט תול, אותם, וזהו!״

,הדיה של תחרות השח־מת הבינלאומית שהתקיימה
בארץ עדייו מהדהדים כאן. לפני שבועיים ביקר בארץ
בביקור פרמי אחד האנשים היותר ידועים בעולם השוד
ויקשור קורצ׳נוי, לשעבר אזרח ברית-המועצות, ומזה 10
שנים אזרח העולם המערבי, ללא אזרחות ספציפית,
המתגורר בשווייץ.
קורצ׳נוי היה אחד המשתתפים החשובים בתחרות
השח בארץ, שנערכה בחודש שעבר. הוא גם הביע את
דעתו הנחרצת ביחס לאופן שבו התנהלו הדברים בארץ
בין העמותה לשח לבין הסניף הישראלי של הפדרציה
הבינלאומית (ראה כתבה).
קורצ׳נוי היה ארבע פעמים אלוף ברית-המועצות. הפעם
הראשונה חיתה ב . 1960-במשך הרבה שנים היה השחקן
מסי 2בעולם.
הוא נולד וגדל בלנינגראד, שם גם למד היסשוריה
באוניברסיטה. זה היה בתקופת שילטונו של סטאלין,
ובעיקבות המאורעות החליט שהיסטוריה אינה יבולה
להיות המיקצוע שלו, והוא בחר בשח.
שחקני־שח טובים וכישרוניים בברית־המועצות מקב לים
מן המדינה את כל העזרה לפתח את כישרונם, כמו
אנשים כישרוניים בתחומי ספורט אחרים, או בתחומים
שוגים שאינם קשורים לספורט.
כשחקן שח מיקצועי היו לקורצ׳נוי זכויות-יתר שאין
לאזרחים פשוטים בברית-המועצות. היתה לו משכורת
גבוהה בהרבה מן הממוצע הנהוג שם, מכוניות, נסיעות
לחו״ל בלי בדיקות״מכס. הותר לו לשמור את הכסף שהיה
מרוויח במישחקים בינלאומיים. ומותר היה לו להחזיק
חשבון בבנק בחו״ל. לשחקנים מיקצועיים גם היה מותר
לדבר ברדיו ובטלוויזיה ללא צנזורה, וחלקם היו מעורבים
בפוליטיקה הסובייטית או מיודדים עם מנהיגי המיפלגה
הקומוניסטית.
בשלב מסויים, כשלא היה מוכן להיכנע לדרישות של
עסקני הפדרציה לשח״מת בבדית-המועצות, וכשלא היה
מוכן להפסיד את תוארו -למרות שרמזו לו בצורה מפורשת
שהוא חייב לעשות כן מטעמים שונים ומשונים,
שאינם ספורטיביים, בלשון־המעטה -נלקחו ממנו כל
הפריווילגיות. הסובייטים אף שללו ממנו א ת התוארים
שהשיג בשח״מת, וביקשו מהפדרציה הבינלאומית להוציא
אותו משורותיה. הפדרציה סירבה.
במשך תקופה לא-קצרה אסרו עליו הרוסים לצאת
לתחרויות בינלאומיות שנערכו בחו״ל. כשהותר לו לצאת,
הוא החליט לערוק. הוא עשה זאת באמסטרדאם. במשך
זמן-מה ניסו הרוסים להחזיק באשתו ובבנו, ולא נתנו להם
להצטרף אליו בחו״ל, אחר-כך הותר להם לצאת.

הישראלית עשתה יד אחת עם הפדרציה הבינלאומית, שקבעה
את התחרות בדובאי.

• אתה מחית נגד זה?
תקפתי את חברי הפדרציה הישראלית, ויצאתי נגד האנשים
שבגדו באינטרסים של המדינה.

• זה הועיל?

היו״ר פוטר. אז זה הועיל, לא? זה גם הועיל מכיוון שהתחרות
אורגנה ושיחקו בכל זאת, בעזרתם של חברי מועצת עיריית-
ירושלים ועוד כמה אירגונים ממשלתיים.

• סיפור הפדרציה והעסקנים אינו מזכיר לד קצת
את ברית־המועצות?
אילו היה קורה דבר כזה ברוסיה, היו פשוט תולים אותם, וזהו.
אץ מה להשוות. אבל במדינה דמוקרטית, אם אי־אפשר לטפל
בבוגדים כאלה, צריך לעשות שינוי יסודי.

• המיקצוע שלד זה שח?

שח־מתאי קורצ׳נוי
מתוך 13 אלופים 4 ,יהודים ב־־/״100
כיום מתגורר קורצינוי עם מישפחתו בשווייץ, ממשיך
להתאמן מדי יום בשח, ממשיך להופיע בתחרויות בינ לאומיות.
ענת סרגוסטי ריאיינה אותו:

• א ת הי הו די?י *

אמא שלי יהודיה.

• אבל אתה לא ציוני?
אני מעריץ את הכווז והסבלנות של הישראלים החיים כאן. אני
יודע שלישראל יש בעיות פוליטיות וכלכליות. אני יודע שזה
מצב מסובך מכל זווית שמסתכלים, ולמי שנמצא פה דרושים כל
הדברים הטובים שהזכרתי קורם, ושלי אין. אז אני מעריץ אותם.
אני מגיע לארץ כשזה נדרש, וגם כדי לבקר קרובי-מישפחה.

• באת לתחרות שח?

כן. זו תחרות שלא הוכרה ולא מומנה על־ידי הפדרציה
הישראלית לשח, ולדעתי, ולדעת הקולגים שלי, החיים באירופה,
זו תחרות חשובה, שצריכה היתה לעזור לישראל להתגונן
בעניינים התרבותיים.
הוחלט לקיים את תחרות־השח הבינלאומית בדובאי. וישראל
לא שיחקה שם. ברור שדובאי נבחרה כדי שישראל לא תשתתף
בתחרות. מה שהפתיע אותי בכל הסיפור היה שהפדרציה

זה המיקצוע שלי. זה מיקצוע נדיר, אבל יש בערך 200 איש
בעולם, בלי לכלול את הגוש המיזרחי, שזה המיקצוע שלהם.
בגוש המיזרחי יש עוד 150 איש, בערך.
ההבדל הוא שבארצות טוטליטאריות מקדישים הרבה כסף
לפיתוח השח, ולכן הם מצליחים להיות הטובים בעולם.
בעולם שלנו, המערבי, יש אנשים מוכשרים היכולים להיות
מיקצוענים, אבל בדרך־כלל אלה סטודנטים שלומדים משהו
אחר, ויום אחד הם צריכים לבחור בין המיקצוע האמיתי לבין
השח, והם מגלים שמעבודה אחרת קל יותר להתפרנס.

• וזה באמת כך?

כן. אני לא מדבר על עצמי. אני עדיין בין עשרת השחקנים
הכי טובים בעולם, ולי לא קשה. אבל למי שמתחיל זה קשת וזו
בעיה.

• יש לד מיקצוע אחר?
למדתי היסטוריה באוניברסיטה של לנינגראד. אבל בתקופה
שאני למרתי לא היה זמן להיסטוריה. זה היה בתקופתו של
סטאלין, וכשגמרתי היה לי די מההיסטוריה, ומעולם לא חזרתי

לזה•

• אתה רצית להיות שחקן שח?

באוטוביוגרפיה שלי כתבתי שכשהייתי ילד בן 13 היו לי כמה
תחביבים, וביניהם פסנתר ושח. ויתרתי על הפסנתר, כי גדלתי
כמישפחה לא־עשירה, ולא יכולתי לקנות פסנתר. נשאר השח.

• אתה אוהב שח?

אני בר״מזל, כי המיקצוע שלי משתלב עם ההובי שלי.

• אתה מתרגש לפני כל מישחק?

אני עובד כל יום.

•לבד?
בוודאי. כמו ששחקן־טניס מתאמן כל יום.
(המשך בעמוד 142

כתבה: מנית אנטלד י צילם: עיז; עפדיד— 1 5

משהו רקוב על הלוח!
(המשך מעמוד )15

עיל עליהם מרכז הפועל, החליטו
להקים עמותה משלהם.
באוקטובר 1985 נרשמה הקבוצה
אצל רשם־העמותות בשם ״עמותת
שחקני השח־מת בישראל״ .חברים בה
יותר מ־ 100 חברים — רוב צמרת
השח־מתאים בארץ, וביניהם שלושה
אמנים בינלאומיים וחברי נבחרת־ישראל
בעבר.
יושב־ראש העמותה הוא אברהם
קלדור.
העמותה טוענת כי איגוד השח־מת

עסקני־האיגוד לגבי האולימפיאדה. הם
ויתרו על השתתפות ישראל באולימפיאדה
שנערכה לפני חודשיים בדובאי״.
מרוע?
מהו המפתח לפיתרון התעלומה?

לדעת
קלדור, נערכה עיסקה
מכוערת, שבה מכרו העסקנים
הישראליים את האינטרס הלאומי
של ישראל תמורת נזיד־עדשים
לעצמם.
לפי גירסה זו, נכנעו הנציגים הישראליים
בפיד״א, הפדרציה הבינלאו־

בחתימת-שניהם, אך הסבריהם קלושים
ביותר — בלשון המעטה.

משמעות^ פוליטית

ולגה סודרזינסקיה, בעבר שח־
\ 1קנית נבחרת־ישראל, חזרה באחרונה
מחוץ־לארץ. היא מספרת ששח־מתאים
בעולם אומרים שפרשת דובאי
היא ״פרשת וענונו בשח־מת״ .ישראל
הסכימה להחרים את עצמה, עשתה.
טעויות ולבסוף היא שואלת למה מת־

האם הסכימו עסקני ׳שואל להפסיק את המאבק
תמורת ג ובים לעצמם בפדרציה הבינלאומית י
אינו מקבל החלטות נכונות, שהקצאת
המשאבים אינה צודקת, שהניהול לקוי
ושאת האיגוד מנהלים עסקנים שהשח־מת
אינו מעניין אותם, אלא רק משמש
כקרש־קפיצה פוליטי עבורם.

קלדור סיפר כי לכמה שח־מתאים
כבר נאמר שאם הם יצטרפו
לעמותה, ייפגעו בדרך זו
או אחרת, כמו מקום־העבודה
שלהם או התמיכה בנסיעותיהם
לחוץ־לארץ.

הדבר מזכיר עד להדהים שיטות
הנהוגות בברית־המועצות, שבה שולטים
עסקני המיפלגה הקומוניסטית
בחיי השת־מת, התופסים מקום חשוב
ביותר בארץ הסובייטים.

בכלל, כשטח השח-מת קייס
דמיון מדהים כין ישראל ו־ברית-המועצות
— לא ברמה,
אלא ביחסים בין העסקנים והשחקנים׳.
״הקש
ששבר את גב הגמל,״ טוען
קלדור ,״היה הוויתור ללא־מאבק של

מית לשח־מת, לתכתיב הנשיא של
אירגון זה.
הנציגים הם הדסי, העסקן מפתח־תיקווה,
וסגנו ישראל גלפר. גלפר,
בניגוד להדסי, הוא שחקן שודמת.

תמורת הוויתור הבטיח
נשיא פיד״א, לדברי קלמר, לישראל
גלפר שני מקומות
חשובים באירגון העולמי: חבר
בוועד־המרכזי של פיד״א וחברות
בוועדה לארצות מתפתחות.
מישרות אלה, הכרוכות
במסעות ברחבי-תבל, אכן יכולות
לקסום.
הצד השני בעיסקה הוא פלורנסיו
קאמפומאנס, אזרח פיליפיני השולט
בפיד״א זה זמן רב. קאמפומאנס היה
ידידו האישי של הרודן הפיליפיני,
פרדיננד מארקום, ויתכן כי זכה בג׳וב
שלו תודות לקשרים אלה. עכשיו,
אחרי הדחת הפטרון שלו, הוא לוחם על
מקומו.
כדי להיבחר מחדש, היה קאמפו־מאנס
זקוק לתמיכת הגוש הערבי
בפיד״א, ומכאן הסכמתו לעריכת
האולימפיאדה בדובאי. הוא חשש מפני
התנגדות ישראל וידידיה — מה גם
שבשטח השח־מת מהווים היהודים
מעצמה לא־מבוטלת. לכן היה לו צורך
בעיסקה.
הדסי וגלפר הכחישו טענה זו לפני
שבוע במאמר שהופיע בהארץ

א 1לגה:
ד א כאן!

אולגה פודרזנסקיה 38 אם
לילדה נ ת ,8״המשחקת כנר שחמת
טוב״ ,עלתה לישראל לבדה
בסוף . 1973 הוריה הגיעו מרוסיה
אחריה.
אולגה זנתה בארץ בתואר מוע-
מד־לאמן, וכיום היא אמן ביגלאו-
מי. הדרגות בשח־מת הם )1( :רב־אמן
)2( .אמן בינלאומי )3( .אמן
פיד״א )4( .אמן בכיר )5( .אמן.
״החיים שלי זה השח־מת. אני
נמצאת על הקו ישראל־אמריקה,
אבל הלב שלי הוא באן בארץ.
כשקיבלתי פרט בלונדון, ואמרו
אולגה מאמריקה, היה לי עצוב.
אני מעדיפה להיות שחקנית ישר אלית״.
אולגה
מספרת כי מאז .1984
כשאירע הסיכסוך הגדול שהיה
לנשות נבחרת ישראל עם גלפר,
ומאז שהתפרקה הנבחרת, אין לה
מה לחפש בישראל .״מאז אני

באמריקה. קיבלתי כבוד ועבודה.
ויש לי אפילו דירה.״
אולגה פודרז׳נסקיה, אשה חזקה,
מגדירה את עצמה כמי שעושה
תמיד רק מה שמתחשק לה. ואינה
מוכנה להיכנע לתכתיבים.
היא מספרת כי אלופת יוגו-
סלבוויה. מילונקה לזרביץ, ורב-
אמן אמריקאי, ליאניד שמקוביץ.
ביקשו לפני נסיעתם לדובאי את
אישור האיגוד הישראלי לשח־מת,
והאיגוד נתן להם את האישורלנסוע. אז מה הפלא שמסתכלים
עלים בעולם בצורה מוזרה, ואומרים
שאולימפיאדת דובאי
היא פרשת-וענונו של השח-מתד
אולגה התחילה לשחק שח״מת
רק בגיל ,15״ולא כמו כל הילדים
ברוסיה. המתחילים לשחק בגיל .$
בגיל 15 החלטתי שאני אהיה
אלופת־העולם, ואמרתי לוויקטור
קורצ׳נוי. :היות ואני אהיה אלופת-
עולם, אני מציעה לך להיות המדריך
שליי״.
את השיעורים הפרטיים ה ראשונים
קיבלה האלופה״שבדרך
מרב-האמן ויקטור קורצ׳נוי. עד
1984 הדריכה אולגה שח־מת ב•
מרכז״הגוער בשכונת התיקווה.
היום היא עושה דרכה לאליפות-
העולם דרך נבחרת־הנשים האמריקאית.

ייחסים
אליה כך בעולם.
קלדור, העומד בראש עמותת השח־מת
ומי שאירגן את בואם של שחקנים
כמו ויקטור קורצ׳נוי לירושלים, מספר
איך ניסה איגוד השח־מת לטרפד את
קיום התחרות בירושלים.
קלדור שולף מיסמכים ומיכתבים
רבים, המעידים כי האיגוד — ובראשו
יעקב הדסי — עשו הכל כדי לטרפד
את התחרות. הם שלחו מיברקים
ומיכתבים לטדי קולק, ראש עיריית־ירושלים,
ולאנשי מישרד־החוץ, וקבלו
על כי אלו מאפשרים לעמותת־השח־קנים
לערוך את התחרות בירושלים.

מיכתבים גם נשלחו לרוב
שחקני השדדמת בעולם ובהם
המליצו אנשי האיגוד הישראלי
לשחקנים שלא יטריחו את עצמם
לירושלים, שכן הנקודות
בתחרות לא ייחשבו, מפני שמארגן
התחרות אינו האיגוד
הרישמי.

אחד השחקנים שהחליט לענות
תשובה היה ויקטור קורצ׳נוי, השח־מתאי
הסובייטי שערק למערב, והמדורג
היום במקום הרביעי בעולם
(ראה מסגרת) .קורצ׳נוי כתב ליושב־ראש
האיגוד, יעקב הדסי :״זועזעתי עד
מעמקי־ליבי על־ידי המיכתב ששלחת
לי בשם איגוד השח־מת בישראל. חבל
שדווקא אני צריך להסביר לך את
ענייניכם הפוליטיים, במקום להיפר״.
״לתחרות בירושלים, שתתקיים במקביל
לאולימפיאדה בדובאי, יש
משמעות פוליטית ברורה. זה מוכיח
שלשום גוף אין זכות לנדות א^
ישראל ...כיצד זה אתה, אזרח ישראלי,
אינך מסוגל להבין זאת?
״כשחקן שח־מת אני מחפש הגיון
בהתנהגותך: לפני שנה, בישיבת המליאה
של פיד״א, גילית חולשה, נכנעת
ללחץ מצד נשיא פיד״א, קאמפומאנס,
והסכמת ללא התנגדות להרחקת ישראל
מהשתתפות באולימפיאדה. יתכן
מאוד שקאמפומאנס הבטיח לך משהו
בתמורה לשירותך הנכנע, וכעת הינך
תקוע. תקוע כמאניאק ודבוק לעמדת
קאמפומאנס.
״אכן, מר הדסי, הימרת על סוס לא
נכון. ידידו האישי של הנשיא־לשעבר
מרקוס לא ישלוט בפיד״א לאורך
ימים.״
״חדל להיות חייל־שח־מת במישחק
פוליטי עגום של קאמפומאנס!
״לרבי־האמנים שיבואו לשחק בירושלים
יש מטרה אחת בלבד: לעמוד
איתנים לימין ישראל נגד התנהגות
מבישה, בלתי־אחראית של הנהלת
פיד״א ...יש לד ברירה יחידה: או להכיר
בתחרות זו, או להגיש מיכתב־התפטרות!״

הדסי
לא הגיש מיכתב
התפטרות. אף! אחד מראשי
הפועל או רשות־הספורט לא
דרש זאת ממנו, להיפד, הכל
תמכו בראשי האיגוד.
האיגוד גם הודיע כי אינו מכיר
בנקודות שצברו השחקנים בתחרות.
יריב אורן אף מחזק את ידי הדסי וטוען
כי גם בכדורגל לא כל מי שמתחשק לו
יכול לערוך תחרויות בישראל :״רק
גוף יציג יכול לאשר או לא לאשר קיום
מישחקים בישראל!״
מדוע ניסה לטרפד את התחרות?
השיב הדסי :״אנחנו לא נותנים יד
לדברים גרועים. מי שהסכים לקיים את

שח-מתאי קלדור ובתו מיכל

..הימרת על הסו ס הלא־נכון...־
לארץ עטורת״ניצחונות ומסוכסכת.
התחרות בירושלים אינו מכיר את
השחקניות הוותיקות התלוננו כי קפי
הבעיה, כמו עיריית״ירושלים ואנשי
טן־הנבחרת, ישראל׳ גליפר, נהג איפה
מישרד־החוץ.
ואיפה בין השחקניות, ניצל את
״העמותה זו חבורה שהיתה פעם
סמכויותיו לרעה ולא הוכיח כי הוא
באיגוד ולא הצליחה להיבחר שנית,
מסוגל לנהל את נבחרת־הנשים. השחולכן
הם רוכבים על גלים ועושים
קניות הודיעו כי אינן מוכנות להמשיך
רעש.״
ולשחק בנבחרת־ישראל אם גלפר
מדוע, בכל זאת, הטריח את עצמו
ימשיך להיות הקפטן.
ויקטור קורצ׳נוי בכבודו ובעצמו לתח״בכל
קבוצה, השחקנים הם הבורות
הזו?
חרים בקפטן הקבוצה. אני לא מבינה
.,מי זה קורצ׳נוי? יש עשרות
למה אצלנו לא נתנו לנו לבחור את
קורצ׳נויים בעולם!״
הקפטן לבד!״ שאלה אולגה פודרז׳נ־הדסי
טוען כי אירגון תחרות

סקיה•
בינלאומית בזמן שמתקיימת אולימפיאיגוד
השח-מת לא היסס.
אדה בדובאי, היא כקול־ענות־חלושה.

ז*־ להרוס נבחרת
ך ץ ברים

בעמותת־השח־מת

( 1טוענים כי אינטרסים פוליטיים,
עסקניים ולא־מיקצועיים, הם המנחים
את איגוד השח־מת הישראלי.
אהרון איסרס, למשל, רכז השח־מת
של הפועל בחולון, הוא דוגמה. איסרס
מינה עצמו לפני שנה כמלווה של
הנערה שלומית ורדי, שיצאה לייצג את
ישראל באליפות־העולם לנערות, שנערכה
ביוגוסלוויה.

תחת למנות לנערה מלווה
מיקצועי, שיוכל להנחות אותה
ולסייע בידה, מינה איסרם את
עצמו. ורדי יצאה בין האחרונות
בתחרות.

״זו אחת הדוגמות להעדפת אינטרס
עסקני, נסיעה לחוץ־לארץ, על אינטרס
שח־מתאי מיקצועי,״ אומר קלדור.
אך סיפורם של ישראל גלפר,
לשעבר סגן יושב־ראש איגוד השח־מת
והיום מועמד לחברות בוועד המרכזי
של פיד״א ובוועדה לארצות מתפתחות
וארבע שחקניות נבחרת־ישראל לשעבר,
הוא ההוכחה הבולטת ביותר שאיגוד
השח־מת הישראלי קיים למען
העסקנים, ולא למען השח־מתאים.
נבחרת הנשים של ישראל כללה את
אלה קושניר, מקום 3בעולם: לובה
קריסטול, אלופת לנינגראד וכמה
פעמים אלופת־ישראל: לאה נודלמן,
אלופת הנוער בברית־המועצות וכן
אלופת ישראל: ואולגה פודרז׳נסקיה,
אלופת ישראל שלוש פעמים, ומי
שזכתה בגביע לנינגראד.
ב־ 1980 יצאה הנבחרת לתחרות
במאלטה. אלה קושניר פרשה בעיק־בות
סיכסוכים עם האיגוד. לא היו
מוכנים לתת לה תמיכה כספית לנסיעות
לתחרויות בינלאומיות. במקומה
הצטרפה לניבחרת לאה גלס, גם
היא ייבוא רוסי, כמו שאר חברות
הנבחרת. נבחרת הנשים של ישראל
זכתה במקום השביעי במאלטה, וחזרה

הוא החלי!? את נבחרת־הנשים
והשאיר את קסטן־המריבה במקומו.
התוצאה: נבחרת הנשים
החזדשה, שכונתה ״הנבחרת
של גלפר״ ,זכתה ב־1982
בתחרות בשווייץ במקום ה,30-
מתון־ 42 מקומות!

הדסי שנזכר השבוע במיקרה טען:
״השחקניות התנהגו כמו בלרינות״.
כשפנו שלוש השח־מתאיות ב־
1984 לוועדת־הספורט של הכנסת,
ושטחו את בעייתן עם קפטן־הנבחרת,
הודיע להם מזכיר־הוועדה, דויד לב-=4 ,
בכתב :״בתום הפגישה עם אורה נמיר
הוחלט בעצם שהבנות תשבנה עם
גלפר ויישבו את ההדורים וינסו לפתוח
דף חדש״.
ה״בנות״ הודיעו כי אין בכוונתן
לפתוח דף חדש ולא דף בכלל עם אותו
קפטן.
הנה התוצאות:
• לאה נודלמן היא היום בצרפת,
לומדת מינהל־עסקים. היא עזבה את
השח־מת.
• לובה קריסטול משחקת שחמת
בכתיבה. כיום היא אלופת העולם
בשח־מת בכתיבה, בארץ כמעט ואינה
משחקת.
• אלה קושניר אינה משחקת
כלל.
• אולגה פודרז׳נסקיה משחקת
כיום בארצות־הברית. היא מדורגת
בדירוג השח־מתאיות במקום השני
באמריקה. היא מייצגת את אמריקה
בתחרויות בינלאומיות.

כך הפסידה ישראל נבחרת
נשים חזקה בשח־מת, אבל
הרוויחה עסקן נוסף, עסקן
ששח־מתאים בעולם טוענים
כי קשריו עם נשיא פיד״א
תמוהים. עסקן שבייד ״כל טוב
לאיגוד השח-מט של דובאי
והצלחה גדולה באולימפיאדה.״
בכך נתן לגיטימציה לשאר מדינות
בעולם, שהיססו אם להשתתף באולימפיאדה
המחרימה את ישראל.
העולם הזה 2577

אביבה וחווה1שים ע1ן וחני
מלכתחילה לא הבנתי את ההתקוטטות בין חווה יערי ואביבה
גרנות, שניסו להטיל זו על זו אשמת־רצח.
הרי היה ברור שאם ייקבע שהיה רצח, יהיו שתיהן אשמות בו
— ולא חשוב מי בדיוק עשתה מה.
זה מזכיר לי את הוויכוח הנוכחי בין ממשלות ארצות־הברית
וישראל על השאלה מי עשתה מה ומתי וביוזמת מי, בקשר
לעיסקות־הנשק עם איראן והקונטראס.

מתי מגלה את אמריקה
הכל אמרו לי שאני חייב לקרוא את הווידוי המזעזע של מתי
מגד, שהופיע במאמרה של תמר מרוז במוסף הארץ. למען האמת,
לא היה לי חשק. אבל.כשאמרו לי את זה בפעם העשירית,
נכנעתי. קראתי.
את מתי מגד אני מכיר מזה 40 וכמה שנים. עוד מנעורינו,
אפשר לומר.
וזה היה הסיפור:
באמצע שנות ה־ 40 פעלה בארץ קבוצת״הכנענים״(כך קראו
לה בגלל מתי מגד, כפי שנראה מייד. הקבוצה עצמה קראה
לעצמה ״הוועד לגיבוש הנוער
העברי״) .בראשה עמד הכהן הגדול,
המשורר אוריאל שלח, לימים
יונתן רטוש.
הקבוצה רצתה לחולל מהפכה
בארץ. כמעשה מהפכני, הקימה
תא מחתרתי בפלמ״ח, כדי
לעשות שם נפשות לרעיונותיה.
היתה לה הצלחת־מה. בין השאר
הצליחה לגייס צעיר בשם מתי
פלד (להבדיל ממתי מגד).
לפתע נפוצה השמועה כי יש
בפלמ״ח מחתרת כנענית, וכי
מחתרת זו עורכת בלילות פולחן
מגד
של עשתורת. חבריה רקדו, כך
סופר בלחש, סביב בחורה עירומה.
זה היה סקנדל גדול. הפלמ״ח היה גם ציוני וגם פוריטאני.
ואילו עשתורת אינה אלילה ציונית, וגם לא פוריטאנית.
הטילו את הבירור על אחד ממפקדי הפלמ״ח, שימעון קוך,
הוא אבירן. נערכה חקירה. בסוף סילקו כמה אנשים מן הפלמ״ח,
ואברהם שלונסקי המציא את השם ״כנענים״ כתואר״גנאי.
שני שמות קשורים בפרשה זו. הבחורה שרקדו סביבה היתה,
כך אמרו, נועה שקולניק, לימים נועה אשכול. והאיש שהלשין
על הקבוצה היה, כך אמרו, מתי מגד.
היכרתי את מגד זמן־מה לאחר מכן, כאשר הקמתי את קבוצת
במאבק, שהיתה מעין מתחרה של הכנענים. הוא התעניין
בקבוצה שלנו, ואנחנו פחדנו מפניו. חשבנו שהוא מרגל אחרינו.
היו לו פנים מיוסרות של מהפכן רוסי, בעל לחיים שקועות
ועיניים חודרות.
מאז ראיתיו פה ושם. נתקלתי בו כשהיה פרופסור לסיפרות
באוניברסיטת חיפה, ובזמן האחרון נעלם מעיניי. לא ידעתי שירד
מן הארץ. לוא ידעתי, לא הייתי מזדעזע יותר מדי.
כי מתי מגד נראה לי תמיד ככדאיניק מיוסר, אחד מילדי־הבננה
של ארץ־ישראל העובדת, המסתירים היטב בכל מצב
והכואבים את כאב־העולם.
הוא היה חבר בקבוצה של צעירים שתפסו טרמפ על הפלמ״ח
ועלו לגדולה על חשבונו. מין פלמ״חניק מיקצועי, מפיץ רוח־הפלמ״ח,
מנציח הפלמ״ח בסיפרות, כותב את כרוזי הפלמ״ח
וסיפרי הפלמ״ח — כל זה על חשבון בחורים פשוטים וצנועים
שלחמו וסבלו, נפצעו ונהרגו. ככה זה ככל מחתרת, ואולי בכל גוף
לוחם ופועל — רבים־רבים פועלים וסובלים, ומעטים עושים
חיים וקריירה על חשבונם. בפלמ״ח זה היה בולט במיוחד, כי
הפלמ״ח היה גוף ״מטעם״ ,מחתרת בחסות השילטון (שילטון
הישוב) ,וכל כדאיניק מצא לו מקום בה.
עכשיו, באיחור של עשר שנים באמריקה, בא מתי מגד ושובר
את הפסילים. הפלמ״ח היה חנטריש, בן־גוריון היה נוכל, ההעפלה
היתה פאשלה, השומר הצעיר היה בלוף, הקיבוץ הוא טפיל,
ארץ־ישראל העובדת והשמאל היו קישקוש.
בוקר טוב, מתי.
יש גרעין של אמת בכל אלה. אבל זה רחוק מאוד מלהיות כ ל
האמת. הפלמ״ח לא עשה גדולות ונצורות בימי המחתרת, אבל
כשפרצה מילחמת־העצמאות קם הצבא מתוך הפלמ״ח, ואנשי
הפלמ״ח נהרגו בהמוניהם — למרות שמתי מגד היה אז באירופה
ונאם נאומים לפני יהודים מיסכנים, כפי שהוא מספר עתה.
ארץ־ישראל העובדת, והקיבוץ, והחייאת השפה העברית והרבה
הישגים אחרים של הישוב העברי היו מעשי־יצירה אמיתיים,
מפוארים במלוא מובן המילה, למרות שדבקו בהם הרבה סממנים
של ציבעות, שקר ונוכלות. כאלה הם החיים, מתי. ותמיד היו.
אינני מתנגד לחשיפת העבר כמו שהיה באמת. כולי בעד. יש
לגלות את האמת, לחשוף את הכישלונות והשקרים. שום רבר
אינו קדוש. הדברים שהיו מפוארים יחזיקו מעמד גם באור זרקורי
החשיפה. השקרים והנוכלויות ימסו, וכך צריך להיות.
אבל החשיפה של מתי מגד אינה מוצאת חן בעיניי. יש לי
ההרגשה כי מתי מגד — המתאר כאן את עצמו ככלי ריק,
כשתיין־לשעבר, כפאראזיט, כגיבור של שקרים, כאדם שאיבד
את כל האידיאלים וכל האשליות — מתי מגר זה, נשאר, בעצם,
אותו הכדאיניק שהיה בעבר.
כיום פשוט כדאי לירוק לבאר הזאת, כדאי להמציא תירוצים
לירידה, כדאי להגיד שהכל היה זבל. כך אפשר לשבת במצפון
שקט(אך מיוסר אופנתית) בארצות־הברית, כמו אלי ויזל ושאר
האנשים הטובים והמיוסרים, ולחיות עם אשה חדשה, ולבלות

ארבעה חודשים בשנה בביקתה יפה בקצה היער, ואת שאר החודשים
בניו־יורק, כפי שהוא מספר בגאווה מיוסרת.
רחילק, מתי. הרי אנחנו מכירים אותך לא מאתמול!

טבח לאור היום
הגילוי המעניין ביותר בווירויו של מתי מגד הוא זה הנוגע
לקרב על לטרון במילחמת־העצמאות.
השתתפתי בקרב הראשון על לטרון, ערב כניסת הצבאות
הערביים למילחמה. מולנו עמד אז צבא־ההצלה של פאוזי אל־קאוקג׳י,
שהשתמש בפעם הראשונה בתותחים. אצל חלק מכוחותינו
פרצה בהלה, וראיתי במו עיניי עשרות רבות מאנשינו,
אחוזי־תבהלה, רצים אל תוך השטח המופגז ונהרגים. מפקד כוחותינו
היה יובל נאמן.
כעבור כמה ימים נערך הקרב השני על לטרון, ובו נערך טבח
גדול עוד יותר, שהשכיח את הקרב הראשון. הפעם היה המפקד
שלמה שמיר, שקראנו לו ״פיסתוק״ ,ושאותו שנאנו בכל ליבנו.
שמיר היה אחד המפקדים הבכירים המעטים אז שהיו חברי מפא״י,
ועל כן העדיף אותו דויד בן־גוריון על פני מפקדים מוכשרים
ממנו, שהיו כמעט כולם חברי מפ״ם (המאוחדת דאז).
הקרב (השני) על לטרון נכנס להיסטוריה כפרשה השנויה
ביותר במחלוקת במילחמה כולה. בן־גוריון רצה לפתוח את הדרך
לירושלים, ויהי־מה. ייגאל ידין, שכיהן אז כרמטכ״ל בפועל,
התנגד. בן־גוריון התעקש ונתן את הפקודה לקרב. הוא הסתיים
בתבוסה ניצחת. הדרך לירושלים נפתחה אחר־כך בלי כל קשר
לקרב זה, על־ידי פריצת דרך״בורמה מדרום ללטרון.
לוויכוח על קרב זה נלווה טעם מר במיוחד, מפני שקורבנות
הטבח היו עולים חדשים, שהובאו כמעט ישר מן האוניות אל
שדה־הקרב. הם לא ידעו היכן הם, לא ידעו את שפת הפקודות,
ולמעשה לא ידעו מאיזה צר של הרובה יוצא הכדור.
הביקורת הקטלנית שנמתחה על בן־גוריון, בשל התערבותו
הישירה בשיקולים צבאיים בפרשה זו, הטרידה אותו מאוד.
ולראיה: הוא הטיל על ישראל בר, יועצו הצבאי, שהורשע לאחר־מכן
כמרגל סובייטי, לחבר עבודת־מחקר מיוחדת שנועדה לטהר
אותו מכל אשמה. בר עשה זאת.
עכשיו בא מגד ומגלה את הצד השני של הסיפור. לדבריו
התחשק לו אז לטייל בחו״ל, ועל כן השתמש בפרוטקציה שלו
אצל ישראל גלילי, ששלח אותו להקים סניף של אירגון־ההגנה
במחנה־פליטים בגרמניה. כדי להעסיק שם את היהודים שהמתינו
לעליה, אירגנו אותם אנשי־ההגנה במחלקות ובפלוגות, ערכו
להם תרגילי־סדר ו״שיחקו בחיילים״ .לא היו שום אימונים ממשיים,
וכמובן שלא אימונים בנשק. לא היה נשק.
את העולים האלה הביאו מתי מגד וחבריו ארצה, אחרי קום
המרינה, ואז נודע להם שעומדים לשלוח את האנשים לקרב. מגד
מגלה כי מיהר אל בן־גוריון והעמיד אותו על כך שהאנשים לא
עברו שום אימונים צבאיים בכלל. אך בן־גוריון הסתמר על
העובדה שהאנשים אורגנו במחלקות ובפלוגות. זה הספיק לו
כהוכחה שהם חיילים לכל דבר. הוא ציווה לשלחם ללטרון.

<זורי *וסרי

אולם אותו הדבר עצמו מגיע לשאר הנכים במדינה — אותם
שנפצעו בחזית־העבודה, שאינה פחות חשובה מחזית־המילחמה,
ואותם שנולדו נכים.
התגמולים ניתנים לנכים לא כפרס על מעשה, אלא כעזרת
הציבור למי שאינו יכול להתחרות בתנאים שווים. קטוע״רגל הוא
קטוע־רגל, עיוור הוא עיוור — ולא חשוב מה גרם לו לנכותו.
בהחלט מגיע ציון מיוחד לחיילי צה״ל שנפצעו בקרב — אבל
זה צריך להיות ציון מוסרי, המביע את תודת־האומה. מבחינה
חומרית, יש להשוות את מעמדם של כל הנכים, על־ידי השוואת
התנאים של שאר הנכים לתנאיהם של נכי־צה״ל.

אבן מאסו הבונים
השגריר לשעבר של שוודיה בפאריס סיפר לי פעם את הסיפור
הבא:
״ב־ 1947 הייתי נציג שוודיה באו״ם. על הפרק עמרה התוכנית
לחלוקת פלשתינה, והוקמו כמה ועדות־מישנה לדיון בפרטיה.
אני הייתי חבר ועדת־המישנה לענייני ירושלים.
״באחת הישיבות הופיע נציג חדש מטעם הסוכנות היהודית,
צעיר בשם אוברי איבן (לימים אבא אבן) .הוא פתח בהרצאת
הטענות של הצד היהודי. הוא התבטא בסיגנון נהדר, באנגלית
מבריקה, בכישרון ריטורי נדיר.
ואחרי עשר דקות לא היה איש
בחדר שלא שנא אותו מעומק

זוהי הבעיה של אבא אבן. הוא
מבריק מדי. הוא אינטליגנטי
מדי. הוא נהנה מדי מעצמו. הוא
מעורר קינאה.
אנגלים ואמריקאים אינם יכולים
לסבול אותו, מפני שהוא
מיטיב לדבר אנגלית מהם. איך
אפשר שלא לתעב זר, מארץ נידחת
במיזרח התיכון, העולה
עליהם בדיבור בשפת־אמם?
ישראלים אינם יכולים לסבול
אותו מפני שהוא מדבר עברית נכונה ועשירה מדי, תחת
לגמגם בשפה צברית עילגת.
בכנסת הייתי האדם היחידי שנהנה מנאומיו של אבן. הקשבתי
להם בתשומת־לב, והסתבר לי שהם באמת אינטליגנטים להפליא.
האחרים לא שמעו את היער מרוב המילים.
לא־פעם העמדתי אותו במיבחן. אחרי שהשיב על שאילתה,
הייתי מציג לו שאלה בלתי־צפויה בעל־פה. מבלי להניד עפעף
השיב אבן בשורות־שורות של מילים מבריקות, כל מילה
במקומה, כאילו ניסח את הדברים בקפדנות מראש.
לעומת זאת לא התרשמתי מעולם מנכונותו של אבן להילחם
על משהו. להיפך. אבן מסוגל לייצג כל עמדה, גם כשהוא מתנגד
לה לחלוטין, גם כשהיא מטופשת בעיניו. בכל מאבק ציבורי
אפשר לסמוך על זה שאי־אפשר לסמוך עליו.
כל זה עלה בראשי כשהקשבתי לדבריו בתוכנית בגוף ראשון
ברדיו. הוא דיבר על עצמו בצורה מרתקת, במלוא ההערכה
וההערצה.
כיום מכהן אבן כיושב־ראש של ועדה בלתי־חשובה בכנסת,
העוסקת בבירבורים ובפירסומת־עצמית של חבריה. איש אינטליגנטי
כמוהו בוודאי סובל שם קשה. ושוב נשאלת השאלה: מה
טיבו של מישטר המביא לביזבוז כה משווע של משאבים
אנושיים, עד כי אין לו שימוש בכישרון הנדיר של איש כזה?

האדם השלישי
את ההגדרה הטובה ביותר של התוכנית הכלכלנית החדשה
כתב ההומוריסט האמריקאי אמברוס בירס לפני מאה שנה בסיפרו
המילון של השטן.
בין שאר הערכים שבמילון יש אחד המגדיר היטב את מהותה
של ממשלת־האחדות־הלאומית, בהנהגת הליכוד והמערך:
קואליציה -שני כייסים המחזיקים את ידיהם כה עמוק
זה בכיסו של זה, עד כי אינם יכולים לכייס אדם שלישי
אלא יחדיו. והאדם השלישי זה אתה.

לא תחבוש!
על פרשה עגומה זו ראוי שייכתבו ספרים ותסריטים, כמו על
ההסתערות של החטיבה הקלה במילחמת־קרים. הקרב על לטרון
נערך לאור היום. גם זה היה טירוף.
חיים גורי טוען שמגר המציא את כל הסיפור על חלקו באירועים,
וכי היה בכלל באותה עת באירופה.
בימים ההם, כשעוד לא היו לנו טנקים, מטוסים ותותחים,
לחמנו בלילות. לפיסתוק מייחס״ים את האיסרה :״עברו ימי המחתרת!
עכשיו אנחנו צבא, וצבא לוחם ביום!״

עיטורים וכסף
אחרי שנפצעתי, העניק לי צה״ל כמה אחוזי־נכות. איני זוכר
בדיוק כמה(חמישה או עשרה אחוזים) .לא קיבלתי מעולם שום
תגמולים, אבל מישרד־הביטחון הגדיל לי את הלוואת־השיקום,
שבה קניתי את העולם הזה .
כל זה בא להסביר את העניין האישי שיש לי בנכי־צה״ל. הס
נתנו מה שנתנו, ומגיע להם הכל.

לכל התיכוניסטים, וגם לתלמידי חטיבת״הביניים ובית־הספר
העממי: הנה ההזדמנות הגדולה שלכם להוכיח שיש לכם אופי.
את ההזדמנות הזאת נתנו לכם החילוניים השולטים בעיריית
תל־אביב. הם החליטו כי מעתה והלאה תחבשו כיפות לראשיכם,
כשאתם לומדים תנ״ך.
אבל, הם מיהרו להוסיף, אי־אפשר להכריח. לא יכפו. מי שמצפונו
מתנגד לזה, לא יחבוש. אז על תחבשו!
התנ״ך הוא יצירה גדולה. יש בו היסטוריה. יש בו אגדות. יש בו
אמונה. יש בו סיפרות. יש בו — ואולי זה העיקר — שפה עברית
נהדרת.
בשביל אדם חופשי, שאינו מאמין באלוהים, אין שום סיבה
בעולם לחבוש כיפה כשהוא קורא בספר הנהדר הזה. להיפך:
הכיפה תסלף את התוכן, כפי שהוא נראה לעיניו של צעיר עברי
במדיגת־ישראל.
מחבישי־הכיפות רוצים לקלקל לכם את התענוג שביצירה זו,
להפכו לספר־תפילה. אל תתנו להם. פשוט תודיעו למורה: אני לא!
לא אחבוש כיפה. לא אכנע לכפיה הדתית, בייחוד כשהיא באה
מידי עסקנצ׳יקים חילוניים ציניים.
לא אחבוש כיפה!

• 17י*

וייף |

ח״ כ יורם ארידור מדבו ער בושת בת, ער התוכנית הכלכלית
החדשה, ער המצב הקשה בתנועת־החוות, על חרקו בבושת השב״ ג
על התקובה שבה היה שו־האוצו וער שאיבות! האישיות

.א*נ 1ואד?היות
וא ש-תח שדה!״
^ מו כל פוליטיקאי, גם יורם ארידור -
* 4חבר־הכצסת, שר״האוצר לשעבר וירד
מזכירות תנועת־החרות -מנסח את
תשובותיו בזהירות מירבית ובדיפלומטיות
רבה. אך בניגוד להרבה פוליטיקאים, אפשר
לנהל איתו שיחה: הוא מקשיב לשאלות
ומנסה לענות עליהן, בדרכו הזהירה.
מחדרו בקומה ה־ 12 של מצודת זאב הוא
יכול לראות נוף מרהיב. זהו החדר שבו הוא
מבלה את שעותיו כשאינו עסוק בפעילות
במליאת״הכנסת, וכחבר ועדת״הכספים
שלה. השולחן שלפניו היה בעת הראיון ריק
מניירות, ורק אביזרי המיקטרת היו מונחים
עליו. על הקיר שמאחוריו תלויה רק
1 8 -ן!ווו וו !! 1.1 11 יו ו!

התמונה של זאב ז׳בוטינסקי.
בכינוסים שונים של תנועת-החרות, כי נוסי
מרכז התנועה, ועידת התנועה, שהתפוצצה
לפני עשרה חודשים, ובאירועים
אחרים הקשורים בתנועה, אפשר לראות
את ארידור: משיכמו ומעלה, לפחות פיסית,
כשהוא תומן בזרועו בד״ר יוחנן באדר,
מוותיקי התנועה. מספרים שארידור היה
נועץ בד״ר באדר לפני כל מהלך כלכלי
שעמד לנקוט, כשהיה שר-האוצר. ארידור
אינו מכחיש, וגאה לספר שבאדר היה בין
יועציו בנושאים כלכליים.
מנהיגי תנועת החרות מעריכים מאוד את
יורם ארידור, ולמרות שאינו מכהן עוד

בתפקיד שר, הוא משתתף קבוע בישיבות
שרי-הליכוד, הנערכות מדי יזם רביעי
בערב.
ארידור היה שר־האוצר של ממשלת הלי כוד,
וזכור בעיקר בגלל הטלוויזיות הציבעו־ניות
ובגלל רעיון הדולריזציה.
התוכנית הזאת, הדולריזציה, היא שגר מה
להתפטרותו הדרמאתית ממישרד־האו־צר.
התוכנית, שארידור עבד עליה במשך
חצי שנה ויותר, בהתייעצות עם אנשי
מישרד־האוצר ואנשים מחוץ למישרד-
האוצר, דלפה לעיתונות, פורסמה בכותרת-
ענק בידיעות־אחרונות, גרמה עוד באותו
היום לגל סוער של ביקורת שלילית, והבי

בעיקבותיה את התפטרותו של ארידור.
מתחת למסווה הקשוח, לניסוחים הדיפלומטיים
והזהירים, לטון השקט, לדיבור
האיטי, אפשר להבחין שהנושא עדיין קרוב
לליבו. עדיין כואב לו, עדיין הוא מרגיש
קצת נעלב מן היחס הקשה לו זכה בעיקבות
פירסום התוכנית. הוא מוכן לשבת ולהסביר
שוב ושוב מדוע היתה התוכנית טובה
למשק, ואומר ששנתיים אחרי התפטרותו •
אימצה הממשלה כמה מן העקרונות המו בילים
של תוכניתו, והם שגרמו לירידה
מובהקת בקצב האינפלציה ולייצוב המשק.
לבור כמוני, שאינו מבין בכלכלה, נראה
כאילו בכל שנה, כשעולה נושא תקציב־ה-

מדינה על שולחן הממשלה, מתרחש תהליך
קבוע, כאילו הכל עובדים לפי אותו הת־
*י סריט מזה שנים: שר״האוצר מגיש את
התוכנית, ההסתדרות מתנגדת, התעשיינים
מתנגדים, השרים אינם רוצים לקצץ, הכל
צועקים וזועקים, כותרות העיתונים שחורות,
ברדיו מודיעים שוב ושוב שהמשא-
ומתן התפוצץ ואחרי כמה ימים גוועת כל
הסערה. כל הצדדים השותפים מסכימים
על התקציב החדש, בשינויים כאלה וא חרים,
הממשלה יושבת, מאשרת, השרים
מתקפלים וחותמים והכל בא על מקומו
בשלום.
מי שמרוויח -ממשיך להרוויח עוד ועוד.
ומי שמצטמצם -ממשיך להצטמצם ולהדק
את החגורה עוד ועוד. וארנסט יפת ממשיך
לספור את כספו הרב.
מי שמבין בכלכלה, כמו יורם ארידור,
יכול להיכנס לפרטי״פרטים של כל תקציב
ותקציב, ולהסביר שוב ושוב את עיקרי
התוכנית החדשה.

• הוויכוחים הנערכים עכשיו סביב
התוכנית הכלכלית נראים כמו מישחק
ומאבקי־כוח.
שר־האוצר הכין תוכנית כלכלית, שעקרונותיה
היו נכונים. אך התוכנית הזאת, במידה רבה,
נתכרסמה ממנה נשמתה.

• כלומר?
עכשיו היא יצור־כילאיים. קבוצות־לחץ אינטרסנטיות
ופוליטיות נגסו ממנה, וקמה נגדה
קואליציה מוזרה של ההסתדרות, התעשיינים וכן
פוליטיקאים ופרופסורים. כתוצאה מהקואליציה
הזאת גם בוצע פיחות, שהוא מיותר וטיבו לערער
את היציבות, שהושגה בתוכנית הכלכלית הקודמת.
אפשר
לסכם את זה במילה אחת: חבל.

• למה זה קרה?

ההצהרות הכלכליות החסודות מסתתרים אינטר 71 ס סים גסים, הבאים לידי ביטוי חריף רק לעיתים ס רחוקות, כפי שהם באים לידי ביטוי פומבי 5
עכשיו. האינטרסים משבשים מהלכים כלכליים
נכונים במידה יותר גדולה ממה שזה נראה על פני

השטח•
• בתקופה כזאת אתה שמח שאתה
לא שר־האוצר?
אני שמח שאני לא שר־האוצר, מפני שהתפקיד
בתנאים כאלה הוא כמעט בלתי־אפשרי. זה
היה קשה מאוד בלי ממשלת־אחדות, ואנחנו רואים
כמה זה קשה אפילו כשיש ממשלת אחדות.

• אתה לא מתגעגע לתפקיד?
אינני מתגעגע, ואני חושב שלא חטאתי חטא

..אני לא מתגעגע
לתפקיד שו־האוצו,
ואל וקשב שלא
חטאתי חטא נזה
שמגיע ל׳ שנש להיות
פעמיים שו־אוצו
בתקופת־ח״ס אחת׳
כזה שמגיע לי עונש להיות פעמיים, בתקופת
חיים אחת, שר־האוצר.

• יש רושם שאוהבים בציבור
לשנוא את שר־האוצר.

כן, זה רושם נכון. מפני ששוכחים ששר־אוצר
איננו יכול לבצע את התוכנית הכלכלית הנכונה
ביותר, בגלל הכירסומים שיש בכל תוכנית.
השאלה היא אם מצליחים להשיג תוכנית סבירה.
ביולי 1985 זה הושג, אבל זה היה מיקרה נדיר,
שבו משבר כלכלי הכריח לבצע תוכנית חיובית.

כי כוחות־הלחץ הם חזקים מאוד, אפילו יותר
משר־אוצר בממשלת ישראל. אני יכול להוסיף
שאותו סוג של קואליציה התאחד בשעתו גם
נגדי, כשהצעתי תוכניות כלכליות מסויימות.
דוגמה לכפל־הלשון בנושאים האלה היא
העובדה שהשכר בתעשיה עלה בשנה האחרונה
מעבר למתחייב על־ידי ההסכמים עם ההסתדרות,
וזה שחק את רווחיות־היצוא, ואת המחיר נדרשת
המדינה לשלם על־ידי פיחות קטן, שעלול להביא
לעירעור היציבות.

• יש תחושה כאילו כל העם נגד
השר.

נתתי דוגמה מזמני, ושר־האוצר ניסים עובר
עכשיו בצורה מעודנת יותר חוויות שאני עברתי.
אלא שאז ההסתדרות היתה באופוזיציה כאשר
היתה באופוזיציה, ועכשיו היא באופוזיציה
כשהיא בשילטון.

כל שר, או כל אדם, אם כולם נגדו, צריכה
להיות לו אמונה חזקה בנכונות הדרך כדי להתגבר,
וצריכה להיות איזושהי תמיכה מצד אותם
המאמינים ביחד איתו בנכונות-הדרך. אם הוא
נשאר לגמרי מבודד ממי שתפקידו לסייע בידו,
בוודאי שלא יכול להמשיך.

• זה נראה כמו תסריט קבוע.

• וזה נראה עוד יותר כמו על־פי
תסריט קבוע.

אם את מעדיפה את הדימויים הקולנועיים,
הייתי אומר שהכימאים הם קבועים, אבל השחק^
-נים מתחלפים.

• אני מתכוונת מנקודת־מבטו של
הדיוט בענייני כלכלה. זה נראה כאילו
בכל פעם יש אותן המריבות, ובסוף,
למרות הצעקות, תמיד כולם חותמים.
לכן צריך להבין שבעניינים כלכליים, מאחורי

• אתה מתכוון לתוכנית מודעי?
אני לא הגדרתי את זה כתוכנית־מודעי. קשה
מאוד, כנראה, לבצע תוכנית חיובית ללא משבר,
אך ודאי שזה לא הגיוני להזדקק למשבר כדי
להבריא ממנו. מוטב להימנע מהמשבר.

• לכן התפטרת?

התפטרתי כי היתה לי תוכנית שהיה לה כינוי
לא מדוייק: דולריזציה. חלק מעקרונותיה הוגשם
ביולי ,1985 ואכן הביא לירידה דראסטית
באינפלציה.
היה ברור לי כבר ב־ 1983 שלא יכולה להיות
תוכנית אחרת. לא היתה לי תוכנית אחרת, וכש־התברר
לי שלא אוכל לבצע את תוכנית הדולריז־ציה,
לא ראיתי טעם או תועלת בהמשך תפקידי
כשר־אוצר.

יורם ואביבה ארידור
״אחרי שהתפטרתי, האינפלציה גדלה בצורה מחרידה!״
ובאמת אחרי שהתפטרתי, האינפלציה גדלה
בצורה מחרידה, וניסו לפעול נגדה בשיטות שונות,
כולל עיסקות״חבילה כושלות. רק כשחזרו
לעקרונות שהיו בתוכנית הדולריזציה, האינפלציה
נבלמה וירדה בצורה משמעותית.
שר־אוצר לא יכול לפעול לבד.

• אתה חושב שצדקת לאורך כל
הדרך?
לא אמרתי שצדקתי בכל דבר. אני רק טוען
שצדקתי בניתוח הבעיות היסודיות של המשק,
ובפיתרונות הבסיסיים שהצעתי. אבל לא תמיד
יכולתי לבצע את מה שהאמנתי בו, כתוצאה מכך
שהתמיכה הפוליטית לא היתה מספקת, ובייחוד
לא היתה מספקת בממשלה צרה.

כאשר הצעתי כאחד הפיתרונות לאינפלציה
את הפסקת הפיחותים, אמרו לי שאני הורס את
המשק, ואחר־כך אלה שאמרו זאת הכריזו שאסור
לפחת. אלה היו פוליטיקאים, פרופסורים ותעשיינים.
מה שהיה צריך להיות ברור כבר ב־,1983
התברר שנתיים יותר מאוחר, והמשק שילם מחיר
בשביל הפיגור הזה.

• א יזו הרגשה זו כשהם מודים
בטעות?

הס לא הודו בטעות, המעשים מהווים הודאה.
זו הרגשה של סיפוק וצער. סיפוק שהלכו בדרך
נכונה, וצער שלא הלכו בה קודם. אני מניח שאני
לא דוגמה יחידה בנושאים כאלה.

• אין שום דבר אישי בהרגשה
הזאת?

זו ההרגשה. בוודאי שיש לה היבט ציבורי וגם
היבט אישי.

• אתה חושב שלא העריכו אותך
נכון?
אני חושב שלא העריכו נכון את החידוש שברעיונותיי.
אבל אני רוצה להרגיש שהרעיונות

״בתנועת־החוות יש
תשעת של אמביציות
חריפות, המלנדוח
סביבן משת ומחואיוו
האלה היו כבר ב־ 1983 וגם קודם, גם אצל אחרים,
שחשבו עליהם ביחד איתי, או בנפרד ממגי.
אני כשר־האוצר העזתי לאמץ רעיונות חדשניים
בכלכלה, שנחשבו ככפירה אצל המימסד
הכלכלי והפוליטי, אבל בכל התקדמות אנושית
מוכרח להיות איזשהו חידוש.

-מבחינה פנימית, תנועת־החרות היא במצוקה!״

• זו טפיחה על האגו. אני מניחה
שגם מסקנות ועדת־בייסקי, שקבעו כי
אתה נקי מאשמת ויסות מניות־הבנקים,
היתה טפיחה על האגו.

״אינני שואף להיות ראש־ממשרהר
(המשך מעמוד )19
זה לא עניין של טפיחה על האגו. מותר לי
היום לא להסתפק בטיעון שאני צודק. היום מותר
לי להוסיף שהוכח שאני צודק.
מה שקשור לדוח־בייסקי, אני רוצה להגיד
שהדוח הפריך עלילות שהיו נגדי. אני זוכר את
הכותרות שאמרו שארידור היה הבולדוזר של
הוויסות. והבנקים נכנעו־כביכול, לדרישותיי
לווסת את המניות. אילו הייתי טוען את הדברים
האלה מול כל הכותרות, איש לא היה מאמין, וגם
לא האמינו. אבל ועדת־בייסקי הפריכה את
העלילות. ובהחלט מותר לי להיות מרוצה.
אני לפעמים מצטער שהקימו ועדת־חקירה

אני הערכתי את המימצאים של הפרופסור
גלוברזון, ואף עודדתי אותו לא להירתע.

• מה זה הועיל?

בסופו של דבר, הדברים יצאו לאור, כתוצאה
מהפירסום בעיתון הארץ, וועדת־הכספים, לאחר
הפירסום, מילאה את תפקידה כראוי.

• הנו ש א עלה כבר לפני כמה
חודשים בוועדה.
נכון. אילו ועדת הכספים לא היתה מתפשרת
בנושא, פשרה שהייתי נגדה, הנושא היה מתפוצץ
קודם.
אני התבטאתי באחת ההזדמנויות שוועדת־הכספים
היא בהרבה מיקרים חותמת־גומי של
הממשלה, וזה דבר טיבעי בנושאים עקרוניים
בשיטת המימשל שלנו, אבל זה בכל זאת חותמת־גומי
של ממשלה. אסור לוועדת־כספים להיות
חותמת־גומי של בנקים.

• אני מניחה שיפת הוא לא מיקרה
יחידי.

אני מניח שיהיה המשך טיפול, באותה מידה
שנוכל להשיג אינפורמציה — ונצטרך להשיג
ולא לוותר. אנחנו מחכים למידע שיקבל נגיד
בנק־ישראל מבנק לאומי, בעיקבות הוועדה
שמינה.

• יש בכל הסיפור הזה איזה אלמנט
של קינאה ביפת ובשכמותו?

רק לעניין ויסות המניות הבנקאיות, שקבעה
שהבנקים היו אחראים לוויסות. אני מצטער שלא
קמה ועדת־חקירה בעניין המדיניות הכלכלית
שלי. היא היתה מוצאת בוודאי כמה ״בנקאים
פוליטיים ומיפלגתיים״ ,שאחריותם שם עדיין
לא ידועה מספיק.
ודאי שיש לי סיבה להיות מרוצה. כשמופר־כות
עלילות, ודברים שטענתי הוכחו כנכונים.
מותר לי להוסיף שלא ראיתי בהעולם הזה
השתתפות בעלילות האלה.

• בינתיים מי שיושב על הסום הוא
ארנסט יפת, ומי שיצא נקי יושב
בשקט.
ועדת־בייסקי מתחה עליי ביקורת, אבל לא
בהקשר לעידוד ויסות־המניות, אלא בהקשר
שלא יזמתי בעצמי את משבר־המניות. נתתי
בשעתו דעתי לשאלה הזאת, והשיקול שלי היה
לא ליצור משבר יזום של מניות, בין היתר מכיוון
שמשבר כזה, שנוצר על־ידי שר־האוצר, אי־אפשר
לדעת מה יהיו תוצאותיו למשק.
מה שקשור ליפת. הרי הוא התנגד לדרישתי
לרדת מהוויסות של המניות, כפי שנקבע
במפורש בוועדת־בייסקי. היום כולם יודעים זאת.
ודאי שאני מרוצה שהאמת ניצחה. אינני בטוח
שהאמת תמיד מנצחת, אבל ודאי שיש סיפוק
כאשר היא מנצחת.

• נראה כאילו המנצח האמיתי הוא
יפת.

זה לא נראה היה כך בישיבת ועדת־הכספים,
שבה נמסרו הפרטים על תנאי פרישתו, ושבה
נדרש בנק לאומי לפעול גם מישפטית כנגד
התנאים האלה, אם יהיה צורך.

• ועדת־הכספים לא החמירה בראוי,
כשהיתה צריכה להחמיר.

נכון שבוועדת־הכספים היו מפעם לפעם
ריעות שאין לנהל מילחמת־חורמה בנושא. אני
הייתי בשלבים מסויימים של ריוני־הוועדה
במיעוט, שעמד על חובתה של הוועדה לקבל את
כל הפרטים על שכר הבנקאים, ולא להסתפק
בממוצע. אני שמח שהיום ועדת־הכספים
מאוחדת ביחסה לשערוריה הזאת.

• כשהפרופסור אריה גלוברזון בא
לוועדה, לפני כמה חודשים, עם סיפור
שכר־הבנקאים, הוא נשלח משם
בבושת־פנים.

אני לא מסתובב בקרב אלה שהם מין חברה
הרואה את עצמה מורמת מעם וזכאית
לפריווילגיות יוצאות־דופן, אבל מצד שני אני
מכיר בכך שהמניע החומרי הוא מניע חיובי,
המדרבן פעילות מישקית ותורם לחברה כולה,
ויש הבדלים חומריים בין בני־אדם. תמיד היו
ותמיד יהיו, אבל יש מיקרים שבהם הדבר נעשה
על חשבון הציבור בצורה בלתי־נסבלת.
כאן בא תפקידו של חבר־כנסת לפעול כמידת
יכולתו.

• ל א היה לך פיתוי לצאת לשוק
הפרטי?
מי שעוסק בפוליטיקה מקבל משהו באופן
אישי, וגם מקריב משהו באופן אישי. במה
שקשור בי, הנושא הכספי לא עמד בראש
האמביציות שלי באופן שיפריע לי בפעילות
הציבורית.

• אפרופו פעילות ציבורית, נראה
כאילו תנועת־החרות מתפוררת.
התנועה לא מתפוררת. זהו ביטוי חריף, אבל
היא נתונה במצוקה. יש תופעה של אמביציות
חריפות, המלכדות מסביבן מחנות ומחנאים.
במפד״ל קראו לזה סיעות, וראינו לאן הגיעה
המפד״ל. אנחנו צריכים לעצור לפני משבר ולא
לחכות להיווצרותו.

• המשבר
בעיצומו?

נמצא

עכשיו

אנחנו עדיין לא הגענו לכל השלבים שבהם
הידרדרה המפד״ל, ולכן עוד יש באפשרותנו
להתעשת. אבל אני מאשר שמבחינה פנימית
אנחנו במצוקה.

• בוועידה האחרונה, שהיתה
סוערת במיוחד, היו שטענו כי המשבר
נובע מהצטרפותם של אנשים חדשים
לתנועה, שלא מכירים את ערכיה.

אני לא מקבל את זה. כדי שתנועה תגדל, היא
מוכרחה לסחוף אליה אנשים חדשים, והיא צריכה
לקבל את תומכיה מקרב הדור החרש וגם מקרב
יריביה. אסור לה להסתגר בקונכייתה כשבלול.
שבלול מתקדם בקצב של שבלול. לכן
ההתרחבות של חרות היא בוודאי חיובית, וגם
האנשים שבאו — זו תופעה חיובית.
התופעה הלא חיובית היא האמביציה האישית
והחריפה, זאת המחלה.

• האמביציה היא לא חלק מהפוליטיקה?

מרואיין
ארידור
הנושא הכספי לא עמד בראש האמביציות שלי:
האמביציה חיונית לפעילות כלשהי, לא רק
בפוליטיקה. גם בפוליטיקה. אני לא מכיר עיסוק
אנושי משמעותי שאין בו אמביציה. אבל
אמביציה יכולה לקדם, כשהיא מבוקרת, ויכולה
להרוס, כשהיא בלתי־מרוסנת.
המאבק היום בתנועת החרות הוא לא מי יהיה
מס׳ ,1מפני שהכל מכירים במיקומו של ראש־הממשלה
בהגדרה הזאת. המאבק הוא מי יהיה מס׳

• אבל זהו מאבק לגיטימי.
זהו מאבק מוקרם בכמה שנים טובות. גם
מאבק שיכול להיות לגיטימי כעבור כמה שנים,
הוא בלתי־לגיטימי כשהוא מקדים את זמנו.
כאשר יגיע הזמן, והתנועה שלנו, שהיא תנועה
דמוקרטית, תצטרך לבחור — היא תבחר. הזמן
עוד לא הגיע, והמאבק הזה יכול להפוך את כל
שלושת המתמודדים על מס׳ 2למועמדים
לראשות האופוזיציה.
אני מעדיף שהשאלה מי יהיה ראש
האופוזיציה תהיה שאלה שתעסיק את מיפלגת־העבודה.

לך אין אמביציות בכיוון הזה?

איזה כיוון?

• להיות מם׳ .2

• מה השאיפה שלך עכשיו?
בתחום הפוליטי — לשמש כיו״ר מזכירות
תנועת־החרות, ולקדם את התנועה ככל יכולתי
בתפקיד הזה. ואם אשמש בתפקיד אחר בעתיד
— אעשה הכל כרי לקדם בתפקיד ההוא.

• זו תשובה מאוד דיפלומטית.

בראיון הזה לא התחייבתי להימנע מתשובות
דיפלומטיות.

• לאיזה מחנה אתה שייך עכשיו
בתנועה?
לגבי המילה ״עכשיו״ אני רוצה להדגיש, שגם
בעבר לא הייתי שייך לשום מחנה. אני לא שייך
לשום מחנה, ומה שדרוש לתנועת החרות זו עוד
חרות אחת: חרות ממחנות.

• היית שייך פעם למחנה דויד לוי.
אף פעם לא הייתי שייך לשום מחנה.

• שייכו אותך למחנה לוי.

שייכו אותי בתיקשורת למחנות שונים —
למחנה לוי, למחנה שרון. אני אף פעם לא הייתי
שייך לשום מחנה, ופעלתי באופן אישי בהתאם
למה שחשבתי והבנתי מהי טובת התנועה.
כשמשתייכים למחנה מקבלים, בתוקף המחנ־אות,
את צו־המחנה. לדעתי, חברי תנועת־החרות
זקוקים לחרות ממחנות במובן זה, שיחליטו על

• יהיו לך בעתיד?

לא. המירוץ הזה מיועד כדי לשמש מקפצה
לתפקיד יו״ר התנועה וראש־הממשלה. אין לי, לא
היו לי ולא יהיו לי אמביציות כאלה.

• מדוע?
זוהי בעיה שלא קיימת בשבילי, ומעולם לא
היתה קיימת, אז אין לי מה להסביר.

• הגעת פעם אחת לתפקיד שר —
וזהו?
מעולם לא היתה לי שאיפה אישית להיות
ראש־ממשלה. פשוט לא היתה.

• לא לכל אחד שהולך בדרך פוליטית
יש שאיפה כזאת?
לא יעזור — לא היתה לי שאיפה כזאת. גם
כשהייתי שר־האוצר, לא ראיתי את עצמי
כמועמד פוטנציאלי לראש־ממשלה לעתיד.

• מה כן?

ארידור עם הד״ר באדר
״הוא תופעה נדירה מאוד:״

כשמישהו מכהן כשר, באיזשהו רגע הוא הופך
לשר לשעבר. אמרתי את זה עוד בהיותי שר. כל
שר הופך באיזשהו רגע לשר לשעבר. ואני יכול
להוכיח שאין יוצא מן הכלל לכלל הזה, אפילו
על־ידי הדוגמה של הד״ר יוסף בורג.

עמדותיהם באופן ענייני, בלי שזה חייב להיכנס
למודל של מחנה כלשהו. בעצם, הרי אין דרך
אחרת להבראת התנועה.

• אתה חושב שההתקפות של בני
בגין על אריאל שרון יזומות על־ידי
אביו של בני?
אני מכיר את בני בגין היטב, והוא מביע את
דיעותיו — וכך צריך להתייחס אליו. מה דעתו
(המשך בעמוד )35
העולם הזה 2577

בעניין ן
ה־11120
אגודת שומרי־מישקל נחמדים ממש. הם
הבינו, מתוך קריאת מדור זה, שיש לי בעיה
חמורה עם הקוראים. משהו כמו ״אתם שואלים
ואני לא יודעת להשיב״ ,כי מכל הצרות של
העולם, צרת הדיאטה פסחה עליי. ברוך השם.
אז שומרי מישקל, מבלי שביקשתי מהם
בכלל, עשו לי מנוי קבוע של העיתון שלהם,
ששמו בישראל מישקל קל (שאגב אינו נמצא !
למכירה, אלא מחולק רק לחברי האגודה) .הם
לי את העיתון הביתה בכל פעם כשהוא .
רואה אור, וגם מרשים לי לשתף אתכם במה י
שצריך לדעת על ריאטול והרזיות וכו׳.
הנה, בגליון האחרון יש מאמר מאוד מעניין על
המים ותרומתם להרזיה. מסופר שם כי הד״ר
דונלד רוברסון גילה במחקריו שהמים הם תרופת
העתיד לעניין זה. הד״ר. טוען שהמים דוחים
תיאבון, מסייעים לגוף בשריפת שומנים, מגינים
מפני התייבשות ומסייעים לשרירים להתכווץ
בחזרה. הוא ממליץ אגב על שתיית מים קרים
דווקא, ומציע לחלק את השתיה בצורה הבאה:
בבוקר — ליטר ( 4כוסות) מים, בצהריים —
ליטר ( 4כוסות) ובערב ליטר.
את המים של הבוקר והצהריים צריך לשתות
בתוך 30 דקות. את המים של הערב צריך לשתות
בין השעה 5ל־ 6בערב. זה כמובן לא במקום
אוכל, אלא כתוספת.
נסו. דיאטה כל־כך פשוט, קלה להכנה וזולה
עוד לא היתה כאן.

גברת אחת, חולת חתולים וכלבים, כבר לא ישנה שלושה לילות בגלל החתולה הסיאמית שלה,
שיצאה מהחלון של הבית ולא חזרה. בגלל יופיה של החתולה, בטוחה הגברת שמישהו פשוט התאהב
בה במבט ראשון וגנב אותה.

לחברת עסיס על הרעיון הכמעט גאוני של
ה״קווטשופ״ .חסל סדר דפיקות על בקבוק
הזכוכית וחימומו במים חמים, חסל סדר הת־עצבנות
ושפיכת חצי בקבוק לתוך הצלחת, לא
בכוונה. עכשיו זה פשוט: לוחצים, ויוצא כמה
שרוצים. אגב, שמעתי ש־ 60 אלף בקבוקי
קווטשום נמכרו תוך שבועיים.
אז אולי זה יתן רעיון לחברת תנובה לעשות
משהו עם שקיות הפלסטיק המבחילות של החלב,
שמלבד צורתן הדוחה יש להן נטיות נזילה מכל
כיוון אפשרי, מלבד הכיוון הרצוי.

גה נסו הכל
צוי ר בן־ אדס
אבל אם בכל זאת היא לא נגנבה, אלא סתם מסתובבת לה עדיין בסביבת רח׳ ביאליק או אידלסון
בתל־אביב. ואם אתם רואים אותה, אנא התקשרו לטלפון ,661619 ותצילו שתי נפשות בישראל —
אחת של החתולה ואחת של הגברת.

מה נקנה רו,
מה נקנה לו מתנה?
> קיבלתי כמה מיכתבי־קוראים שאומרים, פחות
או יותר, כל אחד במילים שלו, משהו כמו :״פעם
היו לנו חיים קלים, כי בכל חודש היית ממליצה
על כמה סיפרי־ילדים וכמה צעצועים, ובלי
לעשות מחקר־שוקים ידענו מה לקנות לילדים
< ולילדים של חברינו. אז מה פיתאום הפסקת?״
והרי תשובתי:
לא הפסקתי. סתם נולדו פינות חדשות במדור,
והישנות נשכחו. אז נחמד מאוד מצדכם שאתם
מזכירים לי. מותר גם לכתוב מיכתבים כאלה,
ואפילו מיכתבי״תלונה יתקבלו בברכה.
עכשיו תאכלס. רוצים מתנות לילדים?
שני ספרים חדשים ויפים מאוד לגיל הרך 3־6
הם אח חדש לגמרי ואיתמר מטייל על
הקירות, שניהם של הסופר דויד גרוסמן(עיין
ערך. :אהבה״) ,בתוספת איורים יפהפים של
אורה אייל, בהוצאת עם עובד. שני הספרים הם
הראשונים בסידרה, שתהיה כנראה בת שישה
ספרים, הנושאת את השם סיפורי איתמר, ואשר
נכתבו על־ידי דויד גרוסמן אחרי שסופרו בשעות
הלילה לבנו בן הארבע וחצי ששמו ...לא. לא
ניחשתם. שמו דווקא יונתן. כל ספר — 11
שקלים.
ועכשיו לילדים קצת יותר גדולים. אבל לא
גדולים מספיק כדי לקרוא סיפרות ילדים
קלאסית. הוצאת כינרת הוציאה לשוק סידרה

הסצ׳ואני המהיו
הנה סידרתי לי שבעוד מיסערה אחת לא
יסבלו אותי, כי תיכף אחרי האוכל אני מבקשת
לדבר עם הטבח ומבלבלת לו את המוח ומבקשת
ממנו נייר ועיפרון ומתורגמן.
אז גס בטסט אוף סציואו בכפר־שמריהו זה
קרה. אכלתי קצת ובילבלתי להם את המוח הרבה.
אבל כנראה אמרו להם שהלקוח תמיד צודק, אז
התייחסו אליי בנימוס ואמרו לי בדיוק איך עושים
את המנה שמצאה חן בעיניי, ושקוראים לה ״בקר
עם ליצ׳יס״ .בא לכם?

צד״ש

מעובדת מחדש של סיפורים שדורות שלמים
גדלו עליהם, וכנראה עוד הרבה דורות חדשים
יגדלו עליהם. שוב עליסה בארץ הפלאות
החומרים הדרושים:
1והיפהפיה הנרדמת, החייט האמיץ. שימלת
חצי ק״ג בשר בקר סינטה 4 ,כפות שמן.
השבת של חנהילה, אלדץ ומנורת הפלאים.
לרוטב: קופסה רסק עגבניות, חצי כוס מים.
ביגדי המלך החדשים ועוד. הספר היפה מכולם
שן שום כתושה (תשימו יותר, על אחריותי)] ,
בהוצאה זו הוא דבר נורא קרה לגברת עורב,
כפית פילפל שחור 1 ,כפית מלח, קמצוץ סוכר,
שהוא ספר־הילדים היחידי של הסופר האנגלי
1קופסה ליצ׳יס.
אלדוס הקסלי. תלמה אליגון התאהבה גם היא
אופן ההכנה:
בספר, תירגמה אותו ואחר כך הוציאה אותו לאור
חותכים את הבשר לרצועות דקות ומטגנים
בהוצאת הספרים שלה, כנרת, ועל זה מגיע לה
אותן במחבת עם 4כפות שמן. מערבבים את כל
בראוו גדול. כל ספר 8שקלים, ואם רוצים ספר
חומרי הרוטב, שופכים על הבשר ומטגנים עוד
וקלטת ביחד, אז זה 11 שקלים.
שתי דקות. מניחים את הבשר על צלחת
זה הכל ל ד * :בחודש הבא עוד מנה אחת.
ומקשטים מסביב בליצ׳יס.
פינת בדיהודה

שבועיים תמימים לא שמעתי שום דבר
מהאקדמיה ללשון, וכבר התחלתי להתגעגע
אליהם. יכולתי, כמובן, לנסות לטלפן ולשאול מה
נשמע ואיפה המילים החדשות וכו׳ ,אבל אתם
יודעים הרי מה זה להשיג קו במערכת שלי, ואחר
כך לנסות לטלפן לרמת־אביב, ששם ה־ 41 כל
הזמן תפוס. ובכלל, לטלפן בבוקר זה די קשה,
ולא תמיד מצליח.
אז מה עשיתי? פשוט התיישבתי וכתבתי איזה
משהו קטן קטן, שדיבר על ״דרייברים שנכנסים
לאוטו ומשחררים את ההנד־ברקס ומפעילים את
הסטרטר״ וכו׳ וכו׳.
נו, אז כמו ששיערתי, תוך יום הגיע מיכתב
מודפס ומנוקד בקשר לכל המילים הלועזיות
הנוראות הללו.
הנה הן בעברית:
הסוויץ׳ של הסטארטר
מתג המתנע
והפעולה״ :הנהג מתניע (ולא: מניע).
הנד־ברייק
בלם יד
דוושת המצמד פדל־הקלאץ׳
נקר(ולא: תקר) פאנצ׳ר

מגבה
בקשה צנועה
לכבוד מנהל רשות־השידור
אדון מאוד נכבד,
אנא, הואל בטובך לזמן את כתבי הרדיו
והטלוויזיה הישראלית, ולהסביר להם פעם אחת
(אני מקווה שלתמיד) כי ״קשר״ הוא . 1.8
קילומטר לשעה, כמו שקמ״ש הוא קילומטר
לשעה. מכאן שאי־אפשר בשום אופן לומר:
״הלביא טס במהירות 300 קשר לשעה כמו
שאמר הכתב שלכם בטלוויזיה. זה כאילו אמרו
״מלון־דן־הוטל״ ,או ״רחוב דיזנגוף־סטריט״,
פחות או יותר.
ואגב, אם כבר אספת את החברה למטרות
הסבר, אולי תגיד להם גם שכאשר הם מדברים על
נשק ועל תחמושת, שלא יגידו כדור בקוטר
22מ״מ״ .הכדורים שהם מדברים עליהם הם
בקוטר ( 0.22 אפס, נקודה 22 אינץ׳).
אם אני ,״המומחית הגדולה״ לנשק ולטיסות,
שמה לב לדברים האלה ומתרגזת, תאר לעצמך
מה עובר על המבינים באמת.
תודה על שיתוף־הפעולה. כן, כן. שילמתי
אגרה. אלא מה?

בשביל לחיות
(במאה ה־ם?)2
רירה צריך? צריך ובתוך הדירה, ריהוט מודרני
צריך? צריך! וטלוויזיה ווידיאו, ומזגן־אוויר —
צריך? אלה מה! ושלושה טרנזיטורים ושני
ווקמנים וארבעה שעונים על בטריות, ושואב־אבק
ומייבש שיער, וטייפיריקורדר — צריך?
צריך מאוד׳ ותנור־מיקרוגל ומקרר ענק, ומקפיא
בינוני. ומכונת־כביסה ומייבש־כלים ופוד־פרוססור,
ומיקסר ובלנדר, ומפזר אוויר, ושואב־אדים
וטוחן קפה — לא צריך? באבוה צריך! ומה
עם מחשב? איך אפשר בלי מחשב? ומעבד
תמלילים ופנס אלקטרוני ושח־מת דיגיטאלי
ומישחק סולארי — לא צריך?
טוב. זה רק בתוך הדירה. מחוץ לדירה מה צריך
בסך הכל בן־אדם בשביל לנסוע?
אוטו חדש צריך? אתם תגידו לי אס צריך,
הפקדה על האוטו צריך? וביטוח. ושרותי־גרירה
ואגרה, ורישוי שנתי צריך? ובתוך האוטו — רדיו
צריך? וטייפ, וכורסאות־עור, וציפוי לכורסאות
העור, ועטיפה להגה, ווישרים תוצרת חוץ

וצלחות מבריקות לגלגלים, ופס מגן לשנ
הצדדים של האוטו — לא צריך?
נו, אם יש לכם את כל אלה, כל מה שאתו
צריכים עכשיו בחיים זה מגבוני נייר חד־פעמיע
של סופר״סן, לציפוי וקס על המכונית, במחי
11.60 שקלים לאריזה של 32 מגבונים, וכ
מגבוני גייר חד־פעמיים לריענון וניקוי חלקי
הסקאי שבמכונית, במחיר 6.80 שקלים, גם כ
לאריזה של 32 מגבונים.
מה צריך בסך הכל בן־אדם? אתם רואים, כמענ
כלום.

חחה יערי(מימין, נו

אין זאת של 11ת־נ3

בונה של מלבסקי סכום גדול, נזקקה
ליפוי־כוח. היא כבר לא עבדה באותה
תקופה בבנק, וביקשה מחברתה אביבה
שתכתוב את יפוי״הכוח, והיא עצמה חתמה
עליו בשם התיירת.
לדיברי אביבה גרנות, אמרה לה יערי
בסוף :1983״כדאי להרים את החשבון של
דודה איטה, כי היא זקנה מאוד. החשבון לא
ידוע לאף אחד, ואין לה בעל או ילדים, ואף
אחד לא יוכל לדעת מהכסף״.
אחרי מותה של התיירת הוצא צו־ירושה,
ובעלה מינה את אחותה הצעירה, חיה
שפאן, כמיופת־כוח בישראל. היא
התעניינה בבנקים על רכושה של אחותה,
ואז התגלה לה להפתעתה כי לאחותה ודדי

וחחורבנות
^ יך* רבע שעה. בקול דממה דקה.
1להסתיים ביום החמישי השבוע ה־מישפט
שהסעיר את מדינת־ישראל
במשך שנה שלמה. איש לא התפלא על
כך שאביבה גרנות קיבלה את פסק־ה־דין,
ששלח אותה למאסר־עולם, בקור־רוח,
אבל אדישותה של חווה יערי הפתיעה
רבים. רק מי שידע כי מזה זמן מה
נמצאת חווה תחת השפעת סמי־הרגעה.
הבין את התנהגותה זו.
הרבה נכתב על חווה ועל חברתה
אביבה. אבל מעט מאוד מקום הוקדש

הקורבן הנשכח

בעיתונות לקורבנן, לאיטה מלה מלב-
סקי בת ה־ ,55 שנרצחה על־ידי השתיים
בדם קר.
קרנות לשעת־חרום. איטה
מלה, לבית שפאן, נולדה בתחילת
שנות ה־ 30 בעיר קטנה בגבול רוסיה־פולין.
את מילחמת־העולם השניה בילתה
המישפחה בשדות־הקרח הקפואים
של סיביר, לשם ברחה מפני הנאצים.
רעב, קור ופחד היו מלווים קבועים
בילדותה. היא למדה להסתפק במועט,
להיות חסכנית וחשדנית. תקופת תת־

גורלה של מלה מלב-
סקי, התיירת האמ ריקאית
בת ה־ ,55 נשכח בסערת״התיקשורת. הרוצ-

התזונה השאירה בה את חותמה, וגם
בבגרותה היתה נמוכת״קומה, רזה
וחולנית.
אחיה הבכור ואחותה עלו לישראל,
ואילו מלה נסעה לארצות־הברית. היא
היתה דתית מאוד, ובאמריקה פגשה
את בעלה. מורים. הבעל היה קשיש
ממנה בשנתיים ואדוק כרתו עוד יותר
ממנה. הזוג ניהל חיי מישפחה יפים,
נולדו להם שתי בנות, שהן כיום נשואות
ובעלות־מישפחה. בעלה של מלה
הצליח בעסקיו בארצות־הברית, והיה

חות ריתקו את דעת״הקהל והפכו לכוכבות. גורלה
המר של הנרצחת הפד לראיות מישפטיות יבשות.
בעת פסק״הדין נכחה באולם אחותה, חיה שפאן.

תורם כספים לישיבות ולבתי־כנסת.
מלה חיתה את חייה לצידו, כאשר היא
חוסכת כספים ומסתירה אותם. היא
שמרה לעצמה קרנות לשעת־חרום.
מחלותיה גרמו לה להתעניין בטיב־עונות
וצימחונות. היא החלה לומדת
ברצינות את הנושא, ועברה קורסים ב־ארצות״הברית.
בישראל יצרה קשר עם
המרפא הטיבעוני הר״ר זאב פכטהולד.
חלק מכספיה הפרטיים העבירה
מלה לישראל, והכניסה אותם לחשבונות
על שמה. כספים אלה, שהוציאה
מארצות־הברית ללא ידיעת בעלה,
נשמרו על־ידה בסוד גם מפני בני־מישפחתה
בארץ. חשדנותה וחסכנותה
פעלו גם כאן. אחיה ואחותה ידעו שיש
לה דירה קטנה בירושלים, שאותה
השכירה. אבל הם לא ידעו מאומה על
סכומי־הכסף הגדולים ששמרה בחשבונות
מטבע זר.
צחוק הגורל הוא שהאשה החשדנית,
שלא גילתה דבר על מצבה הכספי
לבני־מישפחתה, בחרה דווקא בחווה
יערי כדי להיות אשת־סודה.
מדוע החליטה האשה החשדנית
להאמין דווקא ביערי? שאלה זו לא
תתברר לעולם. מלבסקי היתה קשישה
מחווה רק ב־ 17 שנה, אבל מכיוון
שנהגה להתלבש בצורה צנועה, שיערה
היה דליל ומלבין, והיא היתה תמיד
עצורה ושקטה, התייחסה אליה חווה
כאל ״דודה״ או ״אשה זקנה״.
אף אחד לא יידע. מלה מלב-
סקי אהבה לטייל בשפת־הים כדי למצוא
שלווה. היא הסתפקה במועט גם
כאשר יכלה להרשות לעצמה לחיות
אחרת. בביקוריה בישראל התגוררה
בדירתה בירושלים, כשזו היתה פנויה,
או אצל אחיה ואחותה, כאשר באה
לתל־אביב. היא היתה באה לישראל
כמעט מדי שנה. בדרך־כלל בתקופת
האביב, אבל לעיתים יותר מפעם אחת
בשנה.
תמונות מישפחתיות מראות את
מלבסקי כשהיא לבושה היטב ומבלה
בחיק מישפחתה בארצות־הברית. היא
מוקפת בבנותיה ונכדיה, צוחקת ומאושרת.
בוודאי לא תיארה לעצמה כי
דווקא חולשתה לחסכנות ואגירת־כס־פים
תביא למותה ללא־עת.
לקראת שנת 1984 היו למלבסקי
בבנקים בישראל קרוב ל־ 75 אלף
דולר. חווה יערי ייעצה לה בקשר להשקעות
בניירות־ערך זרים. מלבסקי
לא נתנה מעולם לחווה יערי יפוי־כוח
לחשבונותיה. אבל מכיוון שבמשך רוב
הזמן לא היתה בישראל, ניהלה יערי
את*חשבון על־פי הוראות בטלפון.
כאשר החליטה יערי לגנוב מחש־

בית־המישפט קיבל כל מה שטענה.

נפנוף אחרון
פט וביקשו ממנה לומר שלום אחרון.

נטזחחת עם פרקליטתה) רגועה לגמרי.
2פאטאליסטית. היא היתה מסוממת
כספים רבים בחשבונות בבנק־לאומי
ובנק־הפועלים, וכי כספים אלה נעלמו
מהחשבון.
כאשר ניגשה חיה שפאן לקצין מישל
חדד והציגה לו את המיסמכים, התחיל
השלב האחרון בחקירת־הרצח, שהביא
לפיענוח.
בלי שערוריזי. קשה לדעת מה היו
יחסיה האמיתיים של המנוחה עם בני מישפחתה בארץ. העובדה שלא גילתה להם
דבר על חשבונות־הבנקים שלה יכולה
להעיד על אופיה, או על חשש כי בני־המישפחה
ינסו לקבל ממנה הלוואות
ומתנות, אם יידעו על כספים אלה.
אחיה המבוגר של מלבסקי, נתן שפאן,

הוא נכה־מילחמה. גבר תרבותי,
המקפיד תמיד להתלבש בצורה אל־גאנטית
בחליפות שמרניות. אשתו,
הניה, בת גילה של מלה, החובשת פיאה
נכרית ולובשת שמלות התפורות בבית,
אומרת כי היתה ידידה טובה שלה. חווה
יערי העידה כי התיירת רצתה לעזוב
את הארץ לפני הזמן הקבוע, מכיוון
שהסתכסכה עם בני־מישפחתה.
במהלך המישפט היו אחיה וגיסתה
של המנוחה נוכחים כמעט בכל ישיבה.
הם השתתפו באופן פעיל בישיבות
ובדיונים. בכל פעם שמישהו כינה את
מלבסקי ״הזקנה״ ,היו קמים ומוחים,
ומנסים להסביר כי בעצם היתה אשה

ראתה מאושרת.
היא הוכיחה כי

יערי גנבה את הכסף מהתיירת. הסניגורית, עדנה קפלן,
נראית פחות מרוצה, אף שעשתה מצידה את כל האפשר.

נופפת בידה לצ-
גדר בית״המיש-
אחוריה עומדות

שתי שוטרות, המסתירות את חווה יערי. אביבה היתה
שלווה בעת מתן פסק״הדין, כמו במהלד כל המישפט.
חווה יערי, הנוטלת כדורי הרגעה, הפתיעה בשלוותה.

תוארה על־ידי יערי בצורה שאינה
צעירה, שחייה נקטפו באיבם.
הניה שפאן, הגיסה, אף הביאה ל־ מתאימה לאופיה של המנוחה. יערי
בית־המישפט אוסף תמונות של המנו טענה כי כאשר דיברו על הכסף אמרה
חה, ורצתה להגישן לשופטים, כדי לה התיירת :״לכי תדפקי את עצמך!״
שיראו במו עיניהם את האשה שנרצחה מילים וולגאריות, שאינן מתאימות
כלל לתדמיתה של מלבסקי, כפי
בעבור בצע־כסף.
״היא היתה אשה שקטה מאוד,״ שצויירה על־ידי אחרים. מתאים היה
אמרו על המנוחה. גם כאשר גילתה ב לה יותר לקפוץ בחרדה מהמכונית
בנק שבחשבונה אין פרוטה. לא הקימה כאשר השתיים תקפו אותה ולצעוק:
שערוריה. היא רק ביקשה את מיספר־ ״גנבים! גנבים!״ ,כפי שסיפרה חווה
הטלפון של חווה יערי, שטיפלה בחש יערי בעדותה במקום אחר.
האשה הצנועה והחולנית מצאה את
בונה, כרי לברר זאת בצורה שקטה.
היא לא פנתה למישטרה ולא אמרה מותה בצורה אכזרית מאוד. ממכות
מילה לאיש על גניבת כספיה, רק לח שהונחתו בראשה. היא דיממה אל תוך
צה להיפגש עם חווה ולברר איתה את ריפוד־המכונית ואיבדה את הכרתה.
שתי הנשים גררו את הקורבן, ששקלה
הדבר.
נסיעתה של מלבסקי אל המוות 47 קילו וגובהה לא עלה על מטר וחצי,
׳כתבה: אי לנ ה

ללא כל קושי. הן הניחו אותה לפני
המכונית ופגעו בה פעמיים בפגוש־המכונית.
הפאתולוגים
לא הגיעו למסקנה
אחידה בדבר מועד־מותה וסיבת־מותה
של מלבסקי. אולם צריך לקוות כי
איבדה את הכרתה מהמכה הראשונה,
ולא הרגישה את החלק הנורא שבא
אחר כך — גרירה על־ירי המכונית,
ששברה את צלעותיה וקירקפל את
ראשה.
הנרצחת נקברה בהר־הזיתים בירושלים.
בעלה ובנותיה עלו לקיברה
ביום השנה הראשון למותה. בעלה תרם
כספים להקמת ישיבה בדרום־הארץ,
על שם אשתו המנוחה.

איז; ,עייפ: עבי טי — 2 3

הרוצחת והקורבנות
(המשך מעמוד )23
קורבנות תמימים. מלה מלב-
סקי מתה כתוצאה ממעשיהן של יערי
וגרנות. אבל היו עוד כמה אנשים שסבלו
סבל גדול והיו קורבנות תמימים
למעשה־הרצח הנורא.
בעלה של חווה. אהוד יערי, אישיות

למרות השמצות וטענות מצד חווה
כלפיו בתחילת המישפט, היתה חווה
אשת״נעוריו ואם שני ילדיו. ידידים
אמרו כי התנהגותו האצילית היא תוצאה
של היותו חבר טוב ואדם בעל
עקרונות, המנסה לעשות את הטוב
ביותר עבור ילדיו. לעומתם אמרו הציניקנים
כי התנהגותו נובעת מהסכם
שעשה עם אשתו, כי היא תיתן לו גט
ללא בעיות, אם יעמוד לצידה בזמן־
המישפט.
במשך שנה תמימה תיפקד אהוד

הקורבן ״ ע 2

לה בעל, שתי כנות ונכדים.

| 11] 1דך||ך*1ך| אהוד יערי ואבי גרנות
#11 ^ 11 4111 סבלו מאוד, ועדיין שני
הבעלים סובלים מתוצאות הרצח. כל אחד מהם הגיב

בנות אותו גיל, וידידות משנים.

17ץ נתן שפאן היה נוכח
1 11\ 1 1כמעט בכל ישיבות
בית״המישפט. לפסק״הדין לא בא.
מוכרת בזכות עבודתו בטלוויזיה, היה
הקורבן הבולט ביותר.
החל מרגע מעצרה של חווה היה
אהוד בין הפטיש והסדן. מצד אחד היו
כבר יחסיו עם אשתו מעורערים זמן רב
לפני המיקרה, וכאשר נעצרה חווה היה
כבר תיק־גירושין ברבנות. מאידך,

1*111 171 חיה שפאן, אחותה
111111\ 1 1הצעירה של המנו־חה,
לא הירבתה לבוא למישפט.

כרגיל בטלוויזיה, ישב יום־יום בבית־המישפט
וניסה להסביר לילדיו מה
קורה במישפט, ולמה לצפות מעיתוני -
יום־המחרת .״חווה היא אמא טובה
מאוד, וזה קשה לילדים פי כמה כעת״,
אמר.
הוא היה בא בבוקר, הרבה לפני
פתיחת המישפט, שותה כוס קפה עם
שוטרי בית־המישפט, ואחר״כך ישב לו
לבדו, דומם וצונן, כשהסיגריה הכבויה
בין אצבעותיו, עד תום הישיבות.
הישיבה היחידה שבה לא נכח היתה
הישיבה בה הוקרן סרט־העימות בין
אשתו לבין אביבה. הסניגורים, הד״ר
עדנה קפלן ודרור מקרין, הזהירו אותו
כי זהו קטע קשה במיוחד, ומוטב
שיחסוך זאת מעצמו. חוץ מישיבה זו
נכח אהוד בכל הישיבות.
בדרך־כלל נראה אהוד בודד מאוד
בבית־המישפט, רק לעיתים ישב לידו
אחיו או אחד מידידיו בטלוויזיה.
לעיתים שלחה לעברו חווה מבטים,
ולפעמים היה יורד לספסל־הנאשמים,
לאחר הדיון, כדי לחבק את אשתו
ולעודדה.
ברוב העדויות ישב דומם כקיר ולא
הביע כל רגש. רק כאשר העיד הד״ר
זאב פכטהולד, המרפא הטיבעוני, שחווה
טענה כי בנוכחותו נתן אביה את
הכסף למלה מלבסקי, ניכר היה באהוד

פסק־הדץ: הכל בגלל הכסף
פסק הדין, שכתבו השופטים חנה אבנור, ישראל
גילעדי ויוסף גולדנברג, הוא פנינה. בלשון פשוטה
וברורה, ברצף הגיוני ומישפטי חרצו השופטים את
הדין: הם יצאו בקלות מתוך הסיבוכים האינסופיים
שהעלו הצדדים בתיק, הם שלפו את העיקר
מתוך רבבות המילים שהושמעו לפניהם, וחשפו
את הגרעין מתוך אלפי השכבות שבהן עטפה חווה
יערי את עדותה.
השופטים הלכו בדרך ברורה וקצרה. הם קיבלו
כמעט ללא שינוי את עדותה של אביבה גרנות,
ותיארו את מה שקרה בזירת־הרצח על־פי דבריה.
מתוך עדויות ששת הפאתולוגים, שסתרו זה את
זה, קיבלו השופטים את עדותו של הד״ר יהודה
היס, הרהוטה והמלאה. הם קבעו על״פיו את מג-
גנון־הרצח, שגרם למוות, לשברים בצלעות ולקיר־קוף
של המנוחה.
השופטים לא מצאו כי חווה יערי היא תלותית
יותר מאדם אחר, וקבעו כי התופעה הזו קרתה
אצלה רק במצבי-לחץ, ואינה דבר מתמשך ומת מיד.

ילדותה של חווה קבעו השופטים לפי דיברי
הפסיכולוגים שבדקו אותה כי, :היו לה חוויות
ילדות קשות במה שנוגע להתנהגות האב והאם.
מחד, עבודת האב כחלפן דולארים, הטילה על
יערי לעזור לאביה להסתיר ולהבריח כסף מה-
מישטרה. מאידך גיסא, האם, שברוב שעות היום
והלילה נעדרה מהבית. ביום עבדה ובלילה
בילתה. על רקע רצון האב להגביל את האם, היתה
יערי עדה בבית״הוריה להתפרצויות זעם ואלימות.״

החברות בין שתי הנאשמות קבעו השופטים
כי חווה קנתה את החברות של אביבה בכסף. על-

על פי דרכו הוא. אהוד יערי היה נוכח בכל ישי בה.
ואילו אבי גרנות בא רק פעמיים. אהוד שמר על
קור־רוח, אבי לעומתו ניסה להתאבד -אך ניצל.

פי דבריה :״עשיתי לה רק טוב בחיים ...רק כסף
נתתי לה!״
בית״המישפט קבע כי לחווה היה אומנם צורך
מתמיד לאדם שיהיה לצידה, אבל היה זה קשר של
ביטחון ואינטרס משותף, ולא של תלות. השופטים
קובעים כי כזה היה גם יחסה למישל חדד :״יערי
גילתה לחדד דברים, שלכאורה היו בניגוד לאינטרסים
שלה, ומבלי להיוועץ בפרקליטיה. יערי לא
עשתה כך משום שפקד חדד יצר כלפיה מצב של
תלות בזמן־החקירה, אלא משום שיערי קיוותה
שזה ישרת אינטרס שלה. היא ניסתה להפעיל את
כוחות ההשפעה שלה על פקד חדד באמצעים שלה
וכדרכה, תוך שהאמינה בשלבים מסויימים בכוחה
למצוא נתיבים לליבו של חדד, שלרגע היה נדמה
כי הוא רך וניתן לכיבוש״.
בפסק״הדין נעזרו השופטים בעבודה המצויינת
שעשו הפרקליטים בתיק: התובעת, פנינה דבורין,
שאספה את החומר והגישה אותו לבית־המישפט
בסדר-הגיוני, ותוך חקירה נגדית נוקבת של הנא שמות;
עבודה יוצאת מן הכלל של הד׳ר עדנה
קפלן ודרור מקרין, סניגוריה של יערי, שעשו את
הטוב ביותר שניתן היה לעשות בתיק כל״כך קשה
ועם נאשמת שיותר הפריעה מאשר עזרה; ושל
סניגוריה של אביבה גרנות, עורכי״הדין נתן וחיים
קנת, שעזרו לבית־המישפט בבירור והפשטת הסיבוכים
העובדתיים.
איש לא הופתע מפסק־הדין. הוא היה צפוי
מהרגע שבו הציגה התובעת את העימות בין שתי
הנאשמות, בו האשימו זו את זו ברצח. אבל בית-
המישפט הפתיע כאשר הצליח בזמן קצר לסיים
את כתיבת פסק-הדין הבהיר והתמציתי, מתוך
הררי החומר שהיו לפניו.

ציפי קביליו, אחותה של חווה יערי, מחתה
דימעה, כשהתברר לה שאחותה נשל חה
למאסר. האחיות, שלא היו קרובות לפני המישפט, התקרבו במהלכו.

ומעות בעיניים

כי ריגשותיו גוברים עליו .״אני לא
יורע שום דבר על הכסף,״ אמר ,״אבל
אני יודע שהוא משקה למה הוא משקר
בפרטים קטנים?״
אחר־כך חזרו פניו להיות קפואים,
והוא לבש שוב את המסיבה, שכיסתה
על הרבה סבל וכאב.
הילדים, בתם ובנם של אהוד וחווה,
היו גס הם קורבנות תמימים. הילדים,
שהם גדולים דיים כדי להבין מה קורה,
היו נתונים כל השנה ללחץ חברתי
אדיר. בכל מקום נתקלו בעיתונים וב־סיקורים
טלוויזיוניים של המישפט.
תמונתה של אמם ניבטה אליהם מכל
קיוסק בעיר, וגילויים על חייה הפרטיים
ועל אישיותה היו אירועים של כל
יום.
גם יומיים לפני מתן פסק־הדין
היווה מיכתב שנכתב על־ידי אביבה
גרנות לבתה של יערי את מוקד התעניינות
הציבור. באותו מיכתב, שהגישו
הסניגורים לבית־המישפט, היה
כתוב כי חווה ואביבה לא רצחו.
אביבה הכירה היטב את ילדיה של
חווה מהתקופה שבה התגוררו השתיים
בבניין אחד בירושלים. מדי פעם היתה
בתה של חווה משמשת כשמרטפית
לבתה של אביבה, ובין שתי המישפחות
היו אז יחסים ידידותיים מאוד. נראה
היה כי במיכתב זה מנסה אביבה לכפר
על מצפון לא נקי כלפי הילדה. אולם

בבית־המישפט טען סניגורה של אביבה,
עורך־הרין נתן קנת, כי מיכתב זה
הוא מפוברק, ולא נכתב כלל בידי
מרשתו.
השמועות אומרות כי כעת, לאחר
המישפט, יקבל אהוד את המישרה
בארצות־הברית, אותה היה אמור לקבל
עוד לפני המישפט, ויקח לשם גם את
ילדיו, כרי שיתגברו יחד על הטרגדיה
שעברו.
נסיון התאבדות. אבי גרנות,
בעלה של אביבה, שמר על פרופיל
הרבה יותר נמוך במישפט. פניו לא היו
ידועים לקהל כפניו של אהוד יערי,
אבל הוא בא רק לישיבה אחת במהלך
המישפט ולישיבת פסק־הדין.
אבי לא הסתיר את סיבלו הנורא. זמן
קצר לאחר מעצרה של אשתו ניסה
להתאבד, והובהל לבית־החולים.
בתם של הזוג גרנות היא אומנם
קטנה עדיין, בת ,9אבל גם היא עברה
בוודאי את מנת־הסבל שלה. אמה
נלקחה ממנה ואביה היה במצב נפשי
קשה במשך זמן רב.
מלבד טראומת המישפט סובלים
בוודאי הבעלים של שתי הנאשמות גם
מריגשי־אשמה קשים. אין ספק כי הם
מחטטים בנישמתם ומנסים להבין מה
גרם לנשותיהם לבצע פשע מתועב
כזה, והאם יתכן כי היה משהו שיכלו
הם לעשות כדי למנוע את הרצח.
העולם הזה 2577

4 1 4 >4 ( 44444444444444ן 4 4 ) 44 4 4 4 1 4 4

י יי* **4ז

^ 4נא מר אבשלום, אני מב־
קש ממך, אני רוצה ניתוח!
אפילו אם זה יעלה לי בחיים שלי. לא
איכפת לי. אני מוכן לחתום על הכל,
העיקר להתפטר מהמחלה הזאת! אני
מוכן לוותר על יחסי־מין עם נשים,
העיקר שאני אהיה בריא — וזה הדבר
החשוב לי מכל. להיות כמו כל אדם
אחר, כמו כולם, בלי להיות מסוכן
לאיש,״ כך כתב אלי בוזגלו מבית־הפלא
לסניגורו, עורן־־הדין אבשלום
שיינפלד.
במגלו ( )36 בילה שנים רבות בכלא
בגלל עבירות״מין שונזת, שביצע מאז
נערותו. כבר בגיל 15 נעצר ונידון
בבית־מישפט לנוער על קיום יחסים
עם ילד. בגיל 16 נידון על מעשה
מגונה. בשנת 1980 נידון בבית־המישפט
המחוזי בתל־אביב על־ידי
השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן
לשש שנות מאסר, ארבע מהן בפועל,
על מעשי־סדום בקטינים.
זמן קצר אחרי שהשתחרר ממאסר
זה, נתפס במגלו שוב בגלל עבירות־מין
בילדים וילדות, ונידון למאסר של
תשע שנים.

אני תמיד רציתי שהוא יקבל טיפול.
הייתי שואלת אותו :״בני, מה יש לך?
למה אתה עושה את זה?״ אבל הוא אף
פעם לא ענה לי, רק היה משפיל את
ראשו ובוכה.

על־ידי התובעת שלומית אריאל, ואשר
עליו נידון לתשע שנות מאסר, הוא
מיסמך מפחיד. בוזגלו השתחרר מבית־הסוהר
אחרי ארבע שנות־מאסר, בחודש
מאי . 1984 בחודש אוגוסט באותה

בות מעל תיבות־הדואר. הוא משר אותה
וכלא אותה בשרותים של המיק־לט,
הילדה צעקה ואז התיר לה לברוח.
אחרי שבועיים, בשעות אחר־הצה־ריים,
ביקש מילד בן 12 לקרוא עבורו
את שמות הדיירים מתיבות־הדואר.
הוא משך את הילד למיקלט, הוציא את
איבר־מינו והורה לילד לאונן לו. הוא
הורה לקטין להתפשט, וכאשר זה סירב
ובכה, התיר לו ללכת.
אחרי שלושה ימים חזר בוזגלו על
תרגיל תיבות־הדואר. הפעם היתה הקורבן
ילדה בת .7הוא משך אותה
למיקלט, סגר את הדלת, הוציא את
איבר־מינו והורה לה להתפשט. כאשר
צעקה, נתן לה לברוח.
באותו היום עצמו עצר ברחוב ילדה
נוספת, בת ,12 והוציא מולה את איבר-
מינו.
העבירות הבאות בוצעו אחרי חודש
ימים. בוזגלו תפס קטין בן 7וביקש
ממנו לקרוא מתיבות־הדואר. הוא
הושיב את הקטין על בירכיו, והילד
החל בוכה. בוזגלו סתם את פיו ונגע
בישבנו, ואחר כך הכריח את הילד
לאונן לו. כבר למחרת אונן לפני ילדה
בחדר־מדרגות.
בינואר 1985 עשה בוזגלו את
העבירה היחידה הכרוכה בקשירת־ידיים.
הוא תפס בחדר״מדרגות ילד בן
,7משר אותו למיקלט, קשר את ידיו
לברזלים, הפשיט את מיכנסיו, נגע
בו ואונו. כאשר בכה הילד, התיר לו
ללכת.
כעבור שבוע עשה בוזגלו מעשה־סדום
בילד בן .6

אמו של בוזגלו, שבה, סיפרה•
ל״העולם הזה״ על * ה:
כואב לי מאוד, אני לא יכולה לדבר
עליו בכלל. הוא הבן הכי גדול שלי
והכי טוב אליי מכל הילדים. יש לו
ידיים של זהב. הוא לא פושע, הוא לא
רצח ולא גנב. למה קוראים לו בעיתונים
עבריין?
עלינו לארץ ממארוקו כאשר אלי
היה בן שנתיים, הוא הבן הבכור, ויש לו
שבע אחיות ושני אחים. הוא למד
בבית־הספר הדתי ניר־עציון, ואחר־כך
לא רצה להמשיך בלימודים. הוא התחיל
לעבוד בתריסים וויטרינות.
ידעתי על הבעיות שלו, וכבר בגיל
, 18 לפני שהלך לצבא, לקחתי אותו
לבתי־חולים. הייתי איתו בבילינסון,
איכילוב ושלוותה. בדקו אותו ועשו

נורא לילדים קטנים. אני בעד צדק״,
אומרת אמו של בוזגלו.
רופאים רבים בדקו את בוזגלו. כולם
החליטו כי אינו חולה במחלת־נפש.
הוא סובל מבעיות אמוציונאליות, הקשורות
בעיקר לדמותו הגברית.
הרופאים המליצו על טיפול תרופתי
ומעקב.
״דברים בעלמא!״ הכריזה על המלצות
אלה השופטת ויקטוריה אוסט־רובסקי־כהן
,״הטיפולים הללו לא עזרו
לו בעבר, וממילא אין דרך לחייבו
לעבור טיפולים כאלה ולדאוג שיבצע
אותם ...משנת 1968 גילו בתי־המיש־פט
רחמים כלפיו, וקיוו לטיפול מתאים.
עשר שנים הוא גורם נזק לילדים
קטנים״.
על 15 העבירות הנוספות נידון
בוזגלו לתשע שנות־מאסר .״כשהוא
שמע את העונש של תשע שנות־מאסר,
הוא צעק צעקה נוראה. כשהוא ייצא
מבית־הסוהר, הוא כבר יהיה בן יותר
מ־ ״.40 אומרת אמו.
סניגורו של בוזגלו, עורך־הדין
שיינפלד, עירער על חומרת העונש
לבית־המישפט העליון. אבל היתה לו
גם בקשה נוספת. בשם שולחו, ביקש
עורך־הדיז כי בית־המישפט יאפשר
לבוזגלהלעבור ניתוח של סירוס, כרי
שיתגבר בדרך זו על יצר״המין החזק
שלו, ויהיה אדם נורמאלי ובלתי־מסוכן
לחברה.
בתמורה לניתוח זה ביקש בוזגלו את
שיחרורו מבית־הסוהר.
בקשתו של בוזגלו מעוררת בעיות
מישפטיות ומוסריות קשות. בית־ה־

אלי בוזגלו, שנידו? לתשע שנות־מאסר עד עבירזת־מץ
חמורות, מבקש שיסרס! אותו. מישפחתו מתנגדת
לו צילומים, ואמרו לי שיש לו פגיעה
מוחית.
בגיל 18 הוא התגייס לצבא, ושוחרר
אחרי חצי שנה. אבל הוא עדיין משרת
במילואים. גם כיום, כאשר הוא יושב
בבית־הסוהר, מגיעים עבורו צווי־קרי־אה
הביתה.
בגיל 19 הוא פגש בחורה והתאהב
בה. אנחנו לא חשבנו שהיא מתאימה
לו, וגם לא רצינו שיתחתן כל־כך צעיר.
אבל הם התחתנו, ויש להם ארבעה
ילדים נחמדים. כאשר היה לו המישפט
הקודם, והוא נידון לארבע שנות מאסר,
אשתו התגרשה ממנו.
ילדים גמיקלט

^ פני חודשיים היה לבן שלו בר
/מיצווה. ביקשנו משרות בתי־הסו־הר
לתת לו חופשה, כדי שיוכל להיות
נוכח בבר־המיצווה. אבל הם הודיעו לנו
שהם מוכנים לשלוח אותו רק באזיקים.
לא רצינו לעשות לילדים שלו בושות
כאלה, אז ויתרנו.

כאשר היה המישפט הקודם שלו,
ביקשתי מהשופטת שיתנו לו טיפול,
שיעזרו לו. אבל הוא לא קיבל שום
דבר. נתנו לו כדורי־הרגעה, אבל הם
לא משפיעים עליו. רק כעת, במאסר
הזה, התחילו לתת לו כדורים שעוזרים

אנחנו יודעים שהוא מבקש שיעשו
לו ניתוח. זה נראה לנו נורא. דיברנו על
זה במישפחה, גם האחיות שלו מתנגדות.
למה שיעשו את זה לגבר?
עד כאן דיברי האם.
כתב־האישום שהוגש נגד בוזגלו

שנה פגש ילד בן 8בפתח־תיקווה,
וביקש ממנו לעזור לו לאתר כתובת.
הוא משך את הילד למיקלט, פרש
שטיח שהיה איתו, הפשיט את הילד
ועשה בו מעשה מגונה.
שבוע אחר כך פגש ברחוב ילדה בת
. 11 הוא שאל אותה על כתובת מסויי-
מת, ואז הוציא את איבר־מינו והיא
ברחה.
אחרי שבוע, בשעות־הצהריים, פגש
ילדה בת .8הוא שאל אותה אם היא
יודעת לקרוא, וכאשר ענתה בחיוב
ביקש ממנה לקרוא עבורו את הכתו־

באותו היום עצמו תפס ילדה בת 5
שהיתה בדרכה לגן, משך אותה
למיקלט ואונן בנוכחותה.
בכך לא הסתיימו העבירות שביצע
באותו יום. הוא תפס ילדה בת ,11 משך
אותה למיקלט, ליקק את ישבנה
ואיבר־מינה, התחכך בה ובא על סיפוקו.

מעשים מסוג זה ביצע בוזגלו
במשך ארבעה חודשים.
״אף אחד מהמישפחות של הילדים
לא בא אלינו הביתה. הם התלוננו
במישטרה. אני מבינה אותם, זה דבר

מישפט העליון דחה את המשך המיש־פט,
עד שנציגת הפרקליטות תביא
בפניו חומר בדבר השפעת סירוס על
עבריני־מין ומידע על הנעשה בתחום
זה בעולם.
אפילו אם יתירו השופטים לבוזגלו
לעבור ניתוח של סירוס, ספק רב אם
יימצא רופא שיהיה מוכן לבצע ניתוח
כזה. מה גם שהשפעתו של ניתוח כזה
שנויה במחלוקת.
ניתוח של סירוס אומנם מפסיק את
הדחף המיני של הגבר, אולם אינו משפיע
על. דחפי האלימות. ולכן יתכן
מאוד שהעבריין המסורס ינתב את
מירצו לאפיקים פליליים אחרים.
חבר־הכנסת אוריאל לין המליץ על
ניתוח־סירוס לעברייני־מין בישראל.
לין מציע זאת כעונש־חובה, שיוטל
על־ידי בית־המישפט. אם אומנם תכניס
מדינת־ישראל לספר חוקיה עונש
גופני כזה, תמנה גם רופא שיבצע את
העונש — בדיוק כפי שעונש־מוות
מחייב מינויו של תליין.
(המשך בעמוד 129

אילנה אלון ! 25 -

; ה אומרים...מה הן אומרות...הה הם בוחרים ...מה הן בוחרות...מה ה

יוסי אחימאיר:

..רא ו ׳ בהתנטוות .״ אידוהצליחיפת ,
דרוש טיטר שורש!״ היהמקבלפחות
מועצת״המנהלים של בנק לאומי התפטרה. יו״ר מועצת״
המנהלים, אלי הורביץ ,״אכל אותה״ ,כדבריו בכל כלי־תיק־ ,
שורת אפשרי השבוע.
הורביץ הסביר את מניעי התפטרותו, עד שפשוט בא לי
לרחם עליו. נזכרתי באיש אחד, רואה״חשבון, שימחה שנקר,
שהתריע על המעשים בבנק עוד לפני שש שנים.
ביקשתי לשמוע ממנו אם הוא מרוצה מהתפטרות.
מובן שאני מרוצה, וחושב שטוב היה שהם כולם התפטרו. אבל
לרעתי אלי הורביץ משחק מישחק כאילו הוא ניסה לתקן ונפל
מעין קורבן.

• למה אתה מתכוון?
הורביץ מסתיר את העיקר. הוא — כמו מועצת־המנהלים —
לא היו צריכים להתפטר רק בגלל הפיצויים של יפת.

• במה עוד הורביץ אשם?
אני טוען שגם אלמלא היתה פרשת־הפיצויים של יפת, גם אז
הורביץ היה צריך ללכת הביתה. הוא לא תיפקד. הוא היה חבר
באותה מועצת־מנהלים שלא עשתה דבר. ממאי 1984 ועד מאי
1985 כתבתי לכל תברי־הדירקטוריון מיכתבים. צירפתי להם
חומר על כך שנעשים בבנק מעשים חמורים, על־סף פליליים —
והם העדיפו להתעלם.
כשנודע לו סכום־הפיצויים של יפת, הוא היה צריך לצאת

גגק לאומי
לציבור, לפנות לבנק־ישראל ולמפקחת על הבנקים, ולא עשה
זאת. הוא גם העלים בוועדת־הכספים את תנאי־הפרישה של יפת,
ואת משכורת־העתק של איינהורן ובכירים אחרים.

• מה הוא עשה במקום זאת?
מועצת־המנהלים, והוא בראשה, הציעו לי פיצויים, כדי
שאעזוב את הבנק, וכדי שהם לא יצטרכו לדון בדברים שעליהם
התרעתי.

• מי עוד צריך להתפטר מהבנק?
המנכ״ל, מורדכי איינהורן, המקבל משכורת חודשית של 15
אלף דולר, ושהיה אחראי לוויסות. יעקב הירש, המפקח הראשי
של הבנק, שהיה בעבר מנכ״ל מישרד מבקר־המדינה.
גם חיים בוקסבאום, מנהל מחלקת־הכספים, שכתב את המשכורות
לבכירים בעצמו, ושהוא בעצמו קיבל משכורת של 25 אלף
דולר לחורש, וגם הד״ר זלמן סגל, ראש חטיבת־מינהלה, שהיה
אחראי להסכמים האישיים שנחתמו על בכירי־הבנק.

• ואז הכל יהיה בסדר בבנק?

אם תקום הנהלה חדשה, שלציבור־העובדים ולקהל יהיה בה
אמון, הנהלה שתקבל על עצמה לבדוק בצורה יסודית את מחדלי
העבר, ומי אשם — רק אז אפשר יהיה לצאת לדרף. בנק לאומי
(רונית אנטלר)
צייר לעבור טיפול שורש.

זה לא היה פשוט, אבל מצאתי. מצאתי איש אחד
במדינת״ישראל שמוכן להגן על ארנסט יפת. מרוב הלם,
נעתקו המילים מפי, אז תחת לדבר איתו ביקשתי ממנו
שיכתוב את מה שיש לו להגיד. הוא כתב, יוטי שדה,
מישפטן. קיראו בעצמכם:
על מה מתלוננים הזועקים?
יפת קיבל משכורת גבוהה וכמובן, בעיקבות זאת, פיצויי־פרישה
גבוהים. התלונה היא: איך אתה מעז להרוויח כל״בן־ הרבה.
השאלה אם מניע לך או לא אינה רלוואנטית — זה פשוט
לא־סוסר־ להרוויח כל־כך הרבה כסף. כלומר: לא ״גם אנחנו
רוצים להרוויח הרבה״ ,אלא ״תרוויח גם אתה מעט! תהיה אחד
משלנו!״
בתוך כל המקהלה הנזעמת הדל, נשמעות מעט מאוד הערות
בקשר למצב־הביש של הבנק בהנהגתו של יפת. בהנהגתו של
יפת, פשט, למעשה. בל׳יל, את הרגל. הממשלה חשה לעזרתו של
בל־ל (ושל דיסקונט. הפועליס ווזמיזרחי) והצילה אותם.
בארצות־הברית, במצב דומה, היו מפטרים את המנהל — כפי
שעשו במקומותינו. אבל — וכאן ההבדל הקטן — באמריקה היו
מחפשים מנכ״ל חדש. ומעניקים לו משכורת הרבה יותר גבוהה
מהמשכורת שקיבל המנהל הכושל. כדי שיתאמץ יותר.
סביר להניח שהיו גם מעניקים לו, למנהל החדש. אופציה
לרכישת מניות של הבנק(מה שקרוי אסוז־תס<.ו 0ס ז8ז. בהאי
לישנא: אם רק תאבה, אדוני המנהל החדש, תוכל לרכוש בעוד

בנק לאומי
שנתיים שני מיליון מניות של הבנק. המחיר? עבורך. ארוני,
המתיר הוא המחיר ההיסטורי של המניה, כשהבנק היה בשפל
המדרגה, לפני כניסתך לעבודה. אז אם ערך־המניה ביום כניסתך
לעבודה היה דולר אחד, ואילו אחרי שנתיים של עבודה מאומצת
שלך טיפס ערך־המניה לשלושה דולרים — הנה .״עשית״ כמה
מיליוני דולארים, ואנחנו שמחים בשימחתך. מגיע לך, אדוני,
להרוויח — הבראת את מצב הבנק! לעומת זה — אם ערך המניה
צנח לחצי דולר — לא הצלחת, חביבי. לך הביתה.
בארץ גישה כזאת היא בלתי־אפשרית. אסור לשלם שכר
בשביל ההצלחה, ואין סנקציה על כישלון.
כך ירע יפת, וכך יודע כל עם ישראל.
צודק ארנסט יפת באומרו: המשכתי לקבל את המשכורת
הרגילה שלי, ולא יותר מזה, כשהבנק הצליח ופרח ושיגשג —
אין סיבה שיענישו אותי ויקטינו את שכרי כשהבנק נכשל.
מגיע לך, מר יפת, כל גרוש שאתה יכול להוציא מהבנק. אולי
כך תפקח את עיניהם של המסרבים לתת פרס למצליחים, ולכן
גם לא מענישים את הנכשלים. אולי, בעיקבות הוויכוח הציבורי
שאתה חוללת. נמצא מודעה בעיתון :״לבל״ל דרוש מנכ״ל.
המשכורת המוצעת היא משכורת ממשלתית רגילה. אם המועמד
יצליח להבריא את מצב הבנק. יהיה זכאי, בנוסף למשכורתו,
ל 10 מהרווחים של הבנה, כפי שהם משתקפים במאזז השנתי״.
(דניאלה שמי)

״ ראערהרחם 3 ,
אםעלהר 1ח ! ״
בשבוע שעבר צילצל הטלפון בבתיהם של כמה סופרים
ומשוררים מהשורה הראשונה בישראל. על הקו היה יועצו
לענייני תיקשורת של ראש״הממשלה, יוסי אחימאיר, שהז מין
את הסופרים, בשמו של ראש הממשלה, לבקר בביתו
ביום ב׳ .שאלתי את יוסי אחימאיר כמה סופרים נענו
להזמנה, וכמה סירבו.
נענו משהו כמו 12־ 15 איש ואשה. היו כמה שלא נענו, אבל לא
אדבר כרגע על מיספרים.

• ומה מטרת הפגישה?
ראש־הממשלה מתכוון בתקופה הקרובה לזמן לביתו אזרחים
שונים לשיחות.

• וזאת הדוגמה לאזרחים שונים?
זו קבוצה שיש לה מכנה משותף. הוא יזמין אליו גם תושבי
איזורי־פיתוח, תעשיינים ועוד קבוצות־אזרחים בעלי מכנה משותף.

והקבוצה הראשונה היא של סופרים, שכידוע
אינם משתייכים למחנה הימין?

ואש־הממשלה
זה ביטוי פסול בעיניי.

• גם אם הביטוי פסול, העובדה נשארת עובדה.
תתפלאי לדעת כמה הרבה סופרים יש במחנה הלאומי דווקא.

• מי, למשל?
אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, בעיקר מכיוון שהשיחה בין
ראש־הממשלה והסופרים המוזמנים לא תהיה בעלת גוון פוליטי,
אלא רק בענייני דיומא. ראש־הממשלה רוצה יותר לשמוע מאשר
להשמיע.

• אם ראש־הממשלה ירצה לשמוע, אני מתארת
לעצמי שהוא ישמע הרבה על מצבו הגרוע מאוד של
הסופר בישראל. האם יהיה ראש־הממשלה מובן לעשות
משהו בעניין זה?
מדוע לא? אבל הכוונה היא לא לדבר כל־כך על הלחם, כמו על
הרוח.

• מי ערך את רשימת־המוזמנים?
ראש־הממשלה הציע כמה שמות, ואני הוספתי כמה.

• אתה לא חושש שהלא־מוזמנים ייעלבו?
יהיו בוודאי עוד פגישות, ונזמין אחרים.

(דניאלה שמי)

ם אומרים...מה הן אומרות...מה הם אומרים ...מה הן אוחרות...ם ה הם:

רמי שלמור:

״הוריי דיברור וס ית ״אודי הזמרה״ריש*
וגם אני מרבד קצת! ,,יהיההגלהבא ! ״

״מרם אוהבים החשיפה.
אז עשינואתזה ! ״

השבוע גיליתי רשימה מעניינת בידיעות אחרונות. בועז
אפלבאום, מנהל לישכתו של שימעון פרס במישרד ראש־הממשלה,
כתב מאמר רווי אהבה לתרבות הרוסית. הוא
גם הציע לחדש את היחסים עם ברית״המועצות ולהגיע
לבירור עקרוני לגבי יחסינו עימה. סיכומו :״אין שום סיבה
בעולם שלא להחנות את המכונית הישראלית לצד זו
הסובייטית, ברמזורים שבהם נפגשנו כבר בעבר״.

• מה סיתאום מאמר כזה?
אני חושב שלא נורא אם נעצור באיזשהו שלב ונעשה
״חושבים״ על מערכת־היחסים שלנו עם ברית־המועצות. אין שום
סיבה, לדעתי, שאחת לכמה שנים לא נבדוק לאן אנחנו הולכים,
מה האינטרסים שלנו, מה טוב לנו ומה רע לנו.

• מה לך ולתרבות הרוסית?
כל הרקע בבית הוריי היה של תרבות רוסיה, סיפרות רוסית
ושירה רוסית. בשביל אבי המנוח, לצטט בעל פה את גדולי
השירה הרוסית היה דבר של מה בכו. בבית דיברו הוריי רוסית,
וגם אני מדבר קצת. קמצוץ מאהבתי לתרבות הרוסית שיקעתי
בשיר שכתבתי לזיכרו של גירעון מחניימי. בניתי את השיר
מאלמנטים רוסיים.

• אתה מאמין שבאמת חל שינוי בעמדות מנהיגי
ברית־המועצות?
כן. בין כרושצ׳וב לגורבצ׳וב היתה תקופה שחורה. תקופה על

• אז מדוע אתה מופיע פיתאום בתשדירים? אין
לך עבודה יותר חשובה לעשות במישרד?
האמת היא שאנשי־הפירסום, כמו רבים וטובים, אוהבים את
החשיפה. אנחנו מפרסמים את כל העולם, ותמיד נשארים בעצמנו
בצד. ער היום לאף אחד פשוט לא היו ביצים לעשות את זה. עכשיו
אנחנו החלטנו ועשינו.

• אז מדוע דווקא אתה, הבעלים, מופיע בתשדיר?

מדיניות

שידור

פיוסום

התפר של הריאקציוניות. היום יש בברית־המועצות נסיון רציני
לראות ולבדוק איפה הם טעו. גם ביחס אלינו יש ראשית של
ניצנים ביחס לזרימה אחרת, וצריך לתת לזה צ׳אנס.

שלאשכנזים אין שורשים, לא היתה תרבות! הרי זהו פרק מפואר
בתרבות יהודית, ההולך ונמחק.

זה לא רק אני. עוד כמה אנשים מהמישרד מופיעים, ולהבא
נשתף את כל עובדי המישרד. שכולם ייהנו מהחשיפה.

• אתה מדבר באיכפתיות. אתה עצמך דובר
יידיש?

• נראה לך בסדר שאתם לוקחים פרנסה משחקנים?
לא פנו אליכם בתלונות מאמ״י?

לא. אבל מה? במשך העבודה על המופע זה לא נשמע לי זר
או חדש. הרגשתי כאילו זה בתוכי. כאילו הייתי כבד פעם בסיפור
הזה.

בתשדירים מופיעים, בדרך כלל סטטיסטים, והם ממילא אינם
חברים באמ״י. אז אף אחד לא פנה ולא התלונן בינתיים.

• קיבלת תגובות על המאמר?
קיבלתי תגובות מכל הכיוונים. היו שאמרו שיש במאמר הזה
מידה של העזה. היו גם תגובות שליליות, בעיקר מאנשים
ומקבוצות המטיפים לשינאה לברית־המועצות.
לדעתי, אי־אפשר להחזיק את המקל בשתי קצותיו. אי״אפשר
לתבוע עליה חופשית ופתיחת שערים, ומצד שני להכות לסובייטים
עם פטישים על הראש.
סיפרו לי שגם חברי־הכנסת של רק״ח קראו בעיון רב את
המאמר.

• איך הגיב שר־החוץ?
ויי

ביום השישי בצהריים התקיים מופע, בהשתתפותם של
הבולטים באמגי״ישראל, לכבוד הזמר וההומור ביידיש.
היה זה במיסגרת שבוע״המחווה שערך הגימה לכבוד
תרבות־היידיש. את המופע הפיקה מחלקת״הבידור־והתרבות
של גלי־צה־ל, בראשותו של מולי שפירא. המופע
זכה בסיקור תיקשורתי אוהד, כמעט חסר״תקדים.
שאלתי את מולי שפירא: מה פיתאום יידישי
זאת באמת שאלה! הרעיון אינו שלי או שלנו. פנו אלינו
אנשי־הבימה, והתלבטנו ממושכות. באמת סברנו בתחילה שגלי־צה־ל
זוהי תחנה של צעירים, ומה לנו ולזה?
במחשבה שניה, החלטנו דווקא ללכת על הרעיון, ואני לא
מצטער. בשנים האחרונות התמקדה תשומת־הלב הלאומית בשורשים
של ערות־המיזרה. כבר הפקנו ערב תימני, ואיש לא
הרים גבה, אז דווקא על יידיש מתפלאים? משתמע כאילו

באחד מתשדירי־השרות בטלוויזיה גיליתי שחקן
שהיה מוכר לי, אבל לא יכולתי בשום אופן להיזכר מיהו.
אחר־נן הסתבר שהוא אחד הבעלים של פירסום טל,
חברת-הפירסום שהפיקה את תשדירי״השרות עבור אגד.
האם המצב בענף הפירסום כל״נד רע שבעלי״מישרדים
מופיעים בעצמם בתשדירים, במקום שחקנים מיקצועיים!
שאלתי את רמי שלמור.
אין לזה כל קשר עם מצב מישרדי־הפירסום.

• אחרי מופעים דומים בעבר, שהוקדשו לסימון
כלשהו, נוצר גל אופנתי. אתה צופה התחדשות
דומה כעת? הגל הבא יהיה ביידיש?
אני באמת לא יודע. לדור־החלוצים היה צורך להפנות עורף
לעבר הגלותי ולהביט לעתיד. אבל לנו — מדוע שלא נקשיב
לשירה ביידיש? על פי הביקוש הרב שהיה לכרטיסים למופע,
יכול להיות שזהו הגל הבא. הקהל לא כלל רק קשישים, אלא גם
בני 30־.40

אם להיות זהיר, הרי שכיוונתי לדעת גדולים. אחרי הפגישה
המוצלחת של פרס עם שוורנאצזה לא הסתיר פרס את דעתו ביחס
לצורך לפתוח דף חדש. אבל לא שאלתי רשות מאף אחד, ולא
ניסיתי להיכנס לנעליים של מישהו אחר.

• כמנהל מחלקת־הבידוד־זהתרבות של תחנת־רדיו,
אתה מתכוון לדחון! את הנושא?

כל זמן שלא מנסים — לא יודעים. בפוליטיקה, כמו באהבה,
(רונית אנטלר)
אין ביטחון בשום דבר.

נלי־צה־ל לא יתחילו לשדר פיתאום ביידיש. אבל אני לא
רואה כל סיבה ששירים של איציק מנגר ומרדכי גבירתיק לא
(דפנה ברק)
יולחנו או ישודרו. מדוע לא?

• יש, לדעתך, סיכוי למהלן־ הזה?

• ואם יפנו?
אז נבטיח להם לא לעשות את זה עוד.

• ובכל זאת, למרות שאתה לא קושר את זה לגמרי
למצב הכספי של ענך־הפירסום, בכל זאת חסכתם
כמה גרושים על שחקנים?
אולי חסכנו 250 דולר. זה לא הרבה.

• איך התקבל עניין ההופעה שלכם בתשדירים
על־ידי הלקוחות והקולגים שלכם?
הלקוחות שלנו היו מאוד מרוצים. בברנג׳ה לא כל־כך פירגנו,
והיו דיבורים על כן־מכובד ולא־מכובד. אני רק רוצה להגיד לד
שפתחנו פתח לדבר חדש, וברור לי שתור חצי שנה 70 מעובדי
מישרדי־הפירסום בארץ יהיו השחקנים בתשדירים של המישר־
(דניאלה שמי)
דים.

בזי הוד מ ה

ח־ ?ל מרחש

הכתבים הרפואיים תלויים לחלוטין במידע הנמסר
להם עדיו־י המימסד הרפואי. אי! הם מעזים, לחב,
להתמרד, לחקור. לחשוף ולהרגי? את מקוחת המידע
שלהם. לכן נשאר הציבור חסר־אונם מול הרופאים
ך• עולם התרבותי עדייו מתור
* 1כהים איזה מיקצוע הינו העתיק
ביותר — רפואה, זנות או עיתונאות.
בלי לקבוע את עמדתי לגבי שאלה
היסטורית זאת, נדמה לי שכיום בכל
אחד ממיקצועות אלה משתלבים סממנים
של שלושתם גם יחד.
יש סוגים שונים של כלי־תיקשורת.
קיימים גם הבדלים מהותיים בין כתבים
שונים. קיימים הבדלים בין כלי־תיקשורת
בארצות־המערב ובין אותם
שבארצות מיזרח־אירופה. אני, שהי־כרתי
היטב את כלי־התיקשרות בשני
חלקי־העולם, אינני מסכים לגמרי עם

היכן כלי״התיקשורת חופשיים יותר
ומדווחים בצורה אמינה יותר על המתרחש.
לשם מיבחן החליטו לערוך תח־רות־ריצה
בין ג׳ון קנדי לבין ניקיטה
כרושצ׳וב.
השניים היו המתחרים היחידים. מובן
שג׳ון קנדי הצעיר הגיע ראשון וני־קיטה
כרושצ׳וב אחריו. כלי־התיק־שורת
הסובייטיים דיווחו על־כן־ בצורה
הבאה :״התקיימה תחרות בינלאומית
בריצה שבה השתתפו בין היתר ניקיטה
כרושצ׳וב וג׳ון קנדי. למרות גילו הקשיש
הצליח כרושצ׳וב להגיע שני,
וג׳ון קנדי הצעיר הגיע לפני האחרון״.

ההנחה שיש הבדלים קיצוניים בין כלי־התיקשורת
שם ופה.

בעיתונות הרוסית לא פורסמה ידיעה
זאת בעמודים הראשונים.
לעומת זאת תפסה ידיעה זאת ב־כלי־התיקשורת
במערב מקום מכובד,
ושם רווח :״התקיימה תחרות בינלאומית,
שבה השתתפו ג׳ון קנדי וני־קיטה
כרושצ׳וב. ניקיטה כרושצ׳וב
הגיע אחרון, וג׳ון קנרי — הראשון״.
למעשה, שני המחנות דיווחו אמת
— אך שניהם הסתירו פרטים שאמורים
היו לצייר את התמונה לאמיתה.
כל אחד מהמחנות עשה זאת באופן

בשני העולמות, בלי־התיק־שורת
משרתים ראשית־כל את
המעמד השולט ואת בעלי־הי־כולת,
ודואגים פחות להביא את
דבר הציבור ולהגן על זכויותיו.
בברית־המועצות מתהלכת בדיחה,
המאפיינת לדעתי את ההבדלים בין
כלי־התיקשורת במיזרח ובמערב: פעם
התווכחו נציגים של שני המחנות —

שלו, כאשר לפניו ניצבה מטרה אחת:
לא לדווח אמת.
התלות גמימסד

^ לי-התיקשורת חייבים לש-
מש כעיניים ובאוזניים של הציבור,
וגם לשמש לו פה. הם חייבים ללחום
למען הצרק ולשמש ככלבי־השמירה
של החוק ולחשוף פשעים.

במיזרח, עד כמה שהדבר נשמע
פרדוכסלי, ממלאים כלי
התיקשורת לעיתים קרובות

תפקידים אלה הרבה יותר טוב
מאשר במערב( ,להוציא, כמובן,
את ההתקפות על המיש־טח.

במיזרח
יכול הפרט לפנות לעיתון
ולקבל הגנה ממנו בדברים יומיומיים.
הרושם שלי הוא שלמרות שכלי־התיק־שורת
במערב חופשיים יותר מבחינה
חיצונית, אין הם משרתים את הפרט.
בארץ קיימים סוגים שונים של
כתבים — כתבים מדיניים, כתבים
כלכליים, כתבים פרלמנטריים, כתבים
לענייני מישטרה וגם כתבים לעניינים
רפואיים. האחרונים נמצאים במצב הנחות
ביותר. אין הם מסוגלים להיות
אובייקטיביים.
כתבים מדיניים, כלכליים ואחרים
יכולים לפנות לכמה מקורות שונים
כדי לקבל מידע על נושא מסויים
שעליו הם מדווחים. כתבים מדיניים
— לנציגי האופוזיציה והקואליציה,
כתבים מישטרתיים — לצד התובע
ולצר הנאשם, כתבים כלכליים יכולים
לפנות למומחים שונים בעלי ריעות
שונות.

אישור זה רק במיקרה שבו המימסד
הרפואי בטוח שהמרואיין יגיד מה שה־מימסד
מצפה ממנו.
למעשה ניתן לוותר על כתבים רפואיים,
ולהסתפק רק בהודעותיהם של
דובר מישרד־הבריאות או דובר מרכז
קופת־חולים.
מפעם לפעם מדווחים כתבים רפואיים
על מיקרי רשלנות רפואית. נוצר
הרושם שאין הם עושים זאת כדי לגלות
את האמת, ולהפנות אצבע מאשימה
כלפי האחראים לרשלנות, אלא כדי
לצאת ידי חובה ולרכוש אמון.
הכתב הרפואי הרוצה להתקדם חייב
לשמור על מקורות־המידע, ולא להרגיז
אותם. יש גם מדורים, כמו תוכנית־הרדיו
אצבע על הדופק, שבהן דנים
על בעיות אקטואליות ברפואה, אך
תוכנית זו קיימת במימון הנהלת קופת־חולים,
ומסיבה זאת אין לצפות ממנה
שתמתח ביקורת אמיתית על המימסד
הרפואי.
הנה כמה שיטות המאפיינות את הכתבים
הרפואיים.

נים של ניתוחים נגד השמנה — קי־צור־קיבה,
הכנסת בלון בקיבה, ניתוחים
במעי הדק וכר.
מבלי להתייחס להצלחות של ניתוחים
אלה ולצורך בניתוחים אלה בכלל
(כל מה שאמרתי לגבי ניתוחים מיותרים
וטיפול מוגזם מתייחס גם לתחום
זה) הרי ברור שפירסומים עם שמות
ומקום־העבודה של רופאים מסויימים
משמשים פירסומת מצויינת לרופאים
אלה. אחרי כל כתבה על ניתוחים נגד
השמנה גדל התור בקליניקה הפרטית
של הרופאים, גם בבאר־שבע וגם בחיפה.
ועל
מה מדווח בכתבות? פעם כותבים
על רופא מבאר־שבע, ומספרים
שהוא עשה כ־ססז ניתוחים כאלה בהצלחה
רבה. כעבור זמן־מה כותבים על
אותו המנתח שערך כבר כ־ 150 ניתוחים
מאותו סוג. גם כתבי טלוויזיה
ורדיו מצטרפים לחברת־הפירסומת הזאת,
ומציגים לפני הציבור מעת לעת
אנשים שעברו טיפולים מסוג זה, בתוספת
פרטים מדוייקים על שם הרופא
ומקום עבודתו.
• טיפול בגידולים. בשידור טלוויזיוני
( )22.12.86 רואיין פרופסור
מסויים על טיפול בגידולים שפירים
ברחם על-ידי מתן הורמונים ללא ניתוח.
למחרת הוצף הפרופסור בבקשות
להירשם לטיפול בקליניקה הפרטית

כתבות־ענק על הצלחות של רופאים
שונים, העוברים במערכת הבריאות הציבורית.
רופאים אלה מחזיקים לרוב
גם בקליניקות פרטיות וגם מקבלים
חולים פרטיים בבתי־חולים ציבוריים,
תמורת תשלום (״רפואה שחורה״) .מה
שאסור לרופאים לא־מימסדיים, מבצעים
הכתבים הרפואיים עבור רופאים
מימסדיים.
כמה דוגמות:
• ניתוחים נגד השמנה. בכמה
מקומות בארץ מבצעים סוגים שו־

שלו.
• הפריה מלאכותית. טיפול
זה נכנס לשיגרה בכל העולם, אך בארץ
ממשיכים לפרסם את שמות הרופאים
— פעם זה פרופסור פלוני, פעם זה
ד״ר אלמוני, ופעם זה פרופסור שלמוני.
הטיפול בעקרות כרוך לעיתים בסבל
רב של נשים, וגם בסכנה. ידועים מיקרים
שנשים מתו מטיפול זה, ושעשרות
מטופלות נשארו נכות לאחריו.
• השתלות פרקים. גם טיפול
זה אינו חדשני, אך בעיתונות מקבלים
פירסומת למיוחסים
סור לרופא לעשות פירסומת
עצמית בכלי־התיקשורת. אך כתבים
רפואיים מפרסמים מפעם לפעם

ואילו לכתבים רפואיים יש
מקור אחד ויחידי: המימסד הרפואי.

אין
פה אופוזיציה או קואליציה.
לצורך קבלת מידע חייבים הכתבים
הרפואיים לפנות אך ורק לשילטונות
הרפואיים. כתבים רפואיים אינם יכולים
לפנות לרופאים שונים במערכת,
ללא אישור מטעם השילטונות.

באמצעות הכתבים הרפואיים
מעביר המימסד הרפואי
מידע שהוא מעוניין להעביר,
כך שלמעשה משרתים הכתבים
הרפואיים ללא הסתייגויות
את המימסד הרפואי.

כתבת־רפואית נמיר
אינטריגות במקום הבעת דיעה

את המטרה הזאת משרת גם המיבנה
ההירארכי הקיים בכל עיתון. יש כתבים
רפואיים בכירים, השולטים על
הפירסום בשטח הרפואי — מין צנזורה
— ולמעשה לא ניתן לפרסם דבר ללא
אישורם.
כתב רפואי בעיתון ובכלי־התיקשו־רת
האלקטרוניים תלוי במאת האחוזים
במחזיקי המידע. כלומר — רשילטון
הרפואי.
כרי לראיין מנהלי־מחלקות או מנה־לי־בתי־חולים.
על הכתב הרפואי לקבל
אישור של דובר מישרד־הבריאות או
דובר מרכז קופת־חולים, וניתן להשיג

הכלב נובח אך השיירה עוברת

־ 1<..ל ד 01ר 16א ח ^ ר -פירסומת לעיתים קרובות רופאים —
פעם מבית־החולים רוטשילד בחיפה
ופעם מבית־החולים קפלן ברחובות ופעם
מבית־החולים איכילוב בתל־אביב.

^ עיוות האמת תבים רפואיים מפרסמים לעי־
* תים קרובות ידיעות על הישגים
גדולים, כביכול, של הרפואה הישראלית.
הכתבים
אינם מסוגלים להבין, ואינם
יכולים לגלות בכוחות עצמם, אם
הידיעה שהם מפרסמים היא אמת, או
המצאה מחדש של האופניים או הטלפון.
כמה
דוגמות:
• פעם ׳התפרסמה כתבה :״בבית-
החולים כרמל כורתים ושט ללא
פתיחת בית־החזה״ (מעריב ,6.12.85
הצופה ,5.12.85 הארץ .)5.12.85
הקורא, הרחוק מהרפואה, יכול היה לחשוב
שמדובר בשיטה חדשנית.

בשום כתבה לא נאמר שניתוח
זה מתבצע בכל העולם
כבר מזה עשרות שנים.
יתכן שלרופא מסויים, שביצע ניתוח
בשיטה זו, היה זה נסיון ראשון
בחייו, אך לא היה צורך לפרסם ידיעה
בעיתון על ״הישג רפואי.״
כאשר התקשרתי עם הכתבים והערתי
להם שהידיעה שלהם אינה נכו־

תפיסה חדשה בכל העולם. הטיפול על־ידי ייבוא החיסונים ומכירתם לצינעשה
בעזרת תרופות נגד לחץ־דם, בור ללא צורך רפואי אמיתי.
דוגמה בולטת, המראה כיצד כתבים
עירוי־גוזלים ודיאטות״.
אילו היה הכתב מעיין בספר רפואיים רואים עצמם כמשרתי־המימ־על
הטיפול במחלות־כליות היה סד, נתנה כתבת ידיעות אחרונות,
מגלה ש״תפיסה חדשנית״ זאת דבורה נמיר. במאמר שפורסם ב־קיימת
בכמה מקומות בעולם 15.12.86 על הפרופסור הנרי נויפלד
לפחות 25־ 30 שנים, ואנחנו ב ז״ל, סיפרה הכתבת :״פעם, כאשר
ארץ פשוט היינו שבויים בת המנתח בבית־החולים שיבא החליט
פיסה מסויימת, שהביאה להג שלא לערוך ניתוח מסובך לילדה בת ,4
שלדעת הפרוס׳ נויפלד נזקקה לניתוח
זמת הטיפול בדיאליזה.
באותו העיתון התפרסם ב־17.3.85
— הוא התקשר עימי באישון־לילה,
מאמר תחת הכותרת ״נפגעי כוויות
העמיד לרשותי את סירטי־הצינתור ואחוזרים
לכוחותיהם בדיאטה של 40...מר, :לרעתי צריך לנתח את הילדה,
ביצים ביום.״ שיטה זאת הוגדרה על־ .ואפשר להציל את הילדה. אך אני איני
ידי הכתב כ״שיטה מקורית, שפותחה יכול להתערב בשיקולי המנתח שלנו.
במחלקה הכירורגית־פלאסטית״.
ואילו את יכולה לפנות למנתחי־לב
גם שיטה זאת קיימת זה עש אחרים עשיתי זאת.״

רות שנים.

• באחד מגליונות ידיעות אחרונות
סופר על רופא״אורולוג ממרכז־הארץ,
שפיתח שיטה חדשנית של
החלפת שלפוחית השתן על־ידי פיתול
של המעי. כרי לחזק את רושם ההמצאה,
סופר שמנתח ידוע מארצות-
הברית התקשר באמצע הניתוח עם רו־פא־אורולוג,
ישראלי, כדי לשאול אותו
כיצד לבצע את הניתוח.

ממש צ׳יזבאת.

אין סוף לדוגמות מסוג זה. כתבים
רפואיים מדווחים על הישגים שלא היו,
ואינם מסוגלים לברר מה מידת האמת
בדיווחים אלה — מחוסר ידע, מחוסר

הכתבת לא הבינה שהיא עלבה
בפרופסור נויפלד בסיפורה.
היא סיפרה על דבר שרופא חייב
להתבייש בו: תחת לפנות
לעמיתו בצורה גלויה, ולהביע
את דעתו ישירות, הוא נאלץ
להתעסק באינטריגות קטנות
כדי להגן על דיעותיו.
כתבים רפואיים משרתים את המימי
סד גם על־ידי פירסומים — לעיתים
כוזבים — על רופאים מסויימים, מתנגדי
המימסד.
ידועים מיקרים שבהם מישרד־הב־ריאות
מוסר לכתבים המקורבים אליו
במיוחד חומר מסולף, כדי להכפיש את

קורבו של רשלנות רפואית: מי יחקור * מי ידרוש לעיין
בתיקים? מ׳ ימנע טישטוש עדיד׳ עמיתים וחברים?
נה, וביקשתי מהם לפרסם את תגובתי,
כולם כאחד ענו לי ש״לא אתה רשאי
להכחיש את הידיעה, אלא הנהלת קו־י*־
פת־החולים.״
מובן שלא היתה הכחשה
־ ולא תיקון.
• במעריב דווח ב־ :21.4,85״מב־שיר־תפירה
כירורגי מופעל בבית־החו־לים
העמק.״ נכון שבבית־חולים זה נמ־צאים
מומחים, היודעים היטב להשתמש
במכשירי־תפירה, אך אין בזה כל
חידוש.

מכשירים אלה קיימים כבר
לפחות 30 שנה, ומשתמשים
בהם בכל ארצות העולם.

• בכלי־התיקשורת הופצה כמה
פעמים ידיעה על טיפול ניתוחי בדליות
הגפיים התחתונות בהרדמה מקומית.

כשאני
הייתי סטודנט, לפני
יותר מ־ 30 שנה, כבר ראיתי
עשרות ניתוחים שבוצעו בשיטה
״חדשנית״ זאת.

• ב־ 19.8.84 התפרסם במעריב

זמן ומפני שהם רוחשים כבוד מוגזם
לבעלי דיפלומות רפואיות.
משדדגי המימסד
ף* תקופה האחרונה היו לפחות
^ שתי שערוריות תיקשורתיות בשטח
הרפואי.

• פסטיבל ללא גבול סביב

נושא שתילות־הכבד. כלי-התיק;
שורת חיפשו סנסציה, אך לא רק החיפוש
אחר סנסציות הביא אותם לנושא
זה ..המטרה היתה להטעות את הציבור
על־ידי פירסומים על הישג נוסף של
הרפואה הישראלית, להסיח את תשו־מת־ליבו
של הציבור מהבעיות החריפות
של מישרד־הבריאות, לחפות על
כישלונות המימסד הרפואי בניהול מע־רכת־הבריאות.
לא במעט אשמים כלי-
התיקשורת בקיצור חייהם של שני
המנותחים, והפחת תיקוות־שווא אצל
עשרות אנשים חולי־כבד.

מאמר בשם ״טיפול חרשני בחולי־כל־
• יצירת בהלה סביב נושא
יות, דוחה את הצורך בדיאליזה.״ ב מגיפת״השפעת גם היא לא היתה
מאמר מסופר שטיפול חדשני זה ניתן
בבית־החולים תל־השומר במחלקה ה•
נפרולוגית, וש״הטיפול, שניתן למניעת
ההידרדרות של מחלת־הכליות היא

רק ריצה אחרי סנסציה. כלי־התיק־שורת
שירתו את בעלי־ההון ואת
מישרד־הבריאות גם יחד, ואיפשרו
לאנשים מסויימים לזכות ברווח נוסף

שמו של רופא בעל ריעות עצמאיות.
הכתבים עושים זאת תוך הפרת
האתיקה והנהלים המקובלים בעיתונות
לבדיקת הידיעה, רק כדי להשביע את
רצון הפריץ.
המימסד הרפואי מנצל כתבים להשגת
מטרות פוליטיות. כאשר שר־הב־ריאות
ופקידי מישרדו רוצים להשיג
תקציב נוסף למישרדם, כדי לכסות את
הגירעון שנוצר במערכת־הבריאות בגלל
כישלון ניהולי מוחלט וחוסר־הבנה
אלמנטארי על המתרחש במערכת, מייד
באים לעזרתם הכתבים הרפואיים.
הם מתחילים לפרסם תמונות־זוועה על
מחסור בלחם, מחסור בתרופות בבתי־החולים,
מדווחים מהשטח על הכנות
לשביתות של רופאים ואחיות.

הכתבים יוצרים בהלה ציבורית,
העוזרת למימסד הרפואי,
ולפוליטיקאים האחראים למערכת,
לצאת מהבוץ שאותו הם

יצרו בעצמם.

העלמת האמת

ף* מיקרים של פירסומים על רש*
לנות רפואית, מבססים אותם הכתבים
על החלטות של ועדות שונות
של מישרד־הבריאות.

ועדות אלה מתמנות לרוב על־ידי
מישרד־הבריאות לא כדי לגלות את
האמת, אלא כדי לעזור לבתי־החולים,
שעליהם הם ממונים ,״לצאת נקיים.״
על־ידי פירסום חד־צדדי של מסקנות
מישרד־הבריאות, משתתפים כתבים
רפואיים בהעלמת האמת מהציבור
ומהנפגעים מהטיפול הרשלני.
כתבים רפואיים מעולם אינם חוקרים
לעומק מיקרי־מוות מסיבות רשלנות.
לעולם אינם בודקים מיקרים של
רשלנות בצורה יסודית, חוליה אחרי
חוליה, כדי להגיע לשורש. הם ״קונים״
ו״מוכרים״ לציבור את ההסברים של
האחראים למערכת־הבריאות —
הסברים הרחוקים מהאמת, רחוקים
מהמדע, ולעיתים אף רחוקים מההגיון
הבריא.
אחרי שביתת הרופאים ב־— 1983
שביתה שהוצתה על־ידי המימסד הרפואי
ומישרד־הבריאות במישרין —
העריך המנכ׳׳ל הנוכחי של מישרד־הבריאות,
הד״ר רב גולן, את תפקיד
כלי־התיקשורת כך :״התנהגות העיתונאים
גרמה נזק רב לבריאות העם.
בעזרת אמצעי־התיקשורת גרמו הרופאים
לפחד גדול בקרב הציבור, הממשלה
וכל המדינה. כלי־התיקשורת
אינם מעוניינים בחשיפת האמת, אלא
בסנסציה. הם לא מעוניינים לתת תמונה
נכונה״.

אחת הסיכות למצב הקטסטרופלי
במערכת-הבריאות־ה-
ציבורית בארץ היא חוסר ביקו־דת
ציבורית, תפקיד שחייבים
לבצע כלי־התיקשורת.
לפעמים מדווחים עיתונאים אמיצים
על מעשים חריגים של המימסד
הרפואי לגבי רופאים מסויימים, אך גם
זאת בלחש, בלי מעקב על תוצאותיה
של ביקורתם.
כך, למשל, כתבת הארץ יפעת נבו
סיפרה לפני שנים אחדות לקוראיה על
רופאה צעירה מברית־המועצות, שמי־שרד־הבריאות
לא רצה להכיר בה כב־רופאה,
משום שחסר לה כדיפלומה ציון
המיבחן בקומוניזם. הסיפור שעליו
דיווחה העיתונאית היה קפקאי. לבסוף
לא הכיר מישרד־הבריאות ברופאה כב־רופאה,
והיא נאלצה לעזוב את מיק־צועה.
העיתונאית
לא פירסמה בהמשך
כתבה נוספת על גורל הרופאה. המימי
סד הרפואי מצא דרך כיצד להשתיק
את הפרשה.
פעם אחת חשף עיתונאי את האמת
על המתרחש בשטח הרפואה בארץ.
הוא צייר ללא כל פחד את כל הפאשלות
ברפואה, את כישלונות מערכת־הבריאות.
אך הוא לא היה כתב רפואי
— היה זה העיתונאי יאיר קוטלר.

חשיפת האמת על־ידי עיתונאי
זה לא זכתה בתגובת המי־מסד
הרפואי :״הכלב נובח, אך
השיירה עוברת.״
הייתי מציע כמה הצעות ממשיות
לגבי תפקיד כלי־התיקשורת בשמירת
בריאות העם.

• מוטב שלא לפרסם דבר
על הרפואה, מאשר לפרסם
דיברי-שקר או חצי-אמת.
• יש להפסיק לפרסם מאמרים על
הישגים של רופאים מסויימים, דבר
המהווה להם, למעשה, פירסומת סמויה.
• כדאי להנהיג בכל מערכת־עיתון
נוהל לפניות הציבור בענייני־רפואה.
כדאי לנצל את עזרתם של רופאים בעלי
ידע מיקצועי, ולשתפם בבירורים
של תלונות האזרחים.

• יש להתייחם בצורה ביקורתית
למידע המתקבל על הישגים
למיניהם בשטח הרפואה,
ולפני פירסומם יש לוודא שאכן
הם באמת הישגים וחידושים.
לצורך זה אפשר להשתמש בידע
של המועצה המדעית של ההסתדרות
הרפואית בישראל, ולפני פירסום
כלשהו לפנות לגוף זה כדי לאמת את
הידיעה.

• דרוש חוק המחייב את
המימסד להגיב על ביקורת המופנית
כלפיו, ולא לקבור אותה
בשתיקה.

קיימת כיום אופנה למתוח ביקורת
על אמצעי־התיקשורת. לא הצטרפתי
למבקרים בגלל האופנה.

(המשך מעמוד )25
לעומת חבר־הכנסת לין יש אנשים
רבים הרואים בסירוס עונש אכזרי
ובלתי־אנושי, ואינם מוכנים כלל לדון
בו. אחד מהם הוא עורך־הדין הפרופסור
דויד ליבאי.
בדיון שנערך בוועדת חוק־ומישפט
של הכנסת, הוזמן רופא מומחה שמסר
לחברים את חוות־דעתו בנידון.
מסתבר כי בישראל נעשו עד היום
שני ניתוחי־סירוס. אחד מהם לנער
מפגר שהיה מטריד נערות. הרופא
העיד כי בעולם יש נטיה לנסיונות של
סירוס על־ידי תרופות הורמונאליות.
זה אינו סירוס ממשי, והוא תלוי בנטילת
תרופות. קשה לפקח על ארם
שיקח את התרופות הללו כסידרן, ואם
הוא מפסיק לקחת תרופות הוא יכול
לחזור לסורו.
להורמונים הללו יש תוצאות־לוואי
בלתי־רצויות. הן מעודדות סוכרת, השמנה
וגידול שדיים בגבר. בהולנד
משתמשים בשיטה זו כבר קרוב ל־40

פרקליט שיינפלד
בלתי־אנושי
שנה. שיטה זו של סירוס הורמונאלי,
מעלתה הגדולה היא שהיא הפיכה,
ואינה גורמת לנכות תמידית.
בדנמרק, לעומת זאת. משתמשים
בשיטה של סירוס ממשי, כריתת
האשכים, משנת . 1929
מחקרים שנעשו בעולם מראים כי
לסירוס יש בדרך כלל השפעה משמעותית,
עם כי ברור שאנשים שעברו סירוס
מרצונם החופשי היו ממילא בדרך
לתיקון.
חבר־הכנסת מיכאל איתן, שנוכח
בישיבת ועדת־הכנסת, אמר כי לדעתו
טרם קיבלו חברי״הכנסת מידע מספיק
בעניין. נראה לו כי לקחת איבר מאדם
זהו דבר אכזרי, הוא מוכן לשקול זאת
רק אם אין ברירה.
חבר־הכנסת לין תמך בסירוס, וחבר־הכנסת
ליבאי התנגד לו, ולכל עונש
ההופך אדם לבעל־מום.
״אני מתנגד לחלוטין. ואין מה
לשקול. אני פוסל עונש־מוות, קיצוץ־
ידיים לגנבים, וכל עונש גופני אחר.
אני מצפה מחברה תרבותית שתפתור
בעיות בלי עונשים בלתי־הפיכים,״
אמר ח״כ ליבאי.
אלי בוזגלו, הנתון כרגע למחשבה
כי הוא עומד לבלות את מיטב שנותיו
בבית־הכלא, ממש מתחנן לעונש כזה.
״יש לי סיוטים בלילות. אני לא יכול
לישון, יש לי פחדים, ואני מבקש ממך
שוב. אני מרגיש בדיכאון ורוצה רק
למות ״,כתב בוזגלו לסניגורו.
אמו של בוזגלו אומרת כי אחרי מתן
גזר־הדין אמר לה :״למה אני חי?״ עושים
ניתוח ומתפטרים.״ אמו ניחמה
אותו כי תשע שנים עוברות גם הן, ואז
שאל אותה :״אבל מה יהיה אחרי זה?
עוד פעם כלא?״
המישפחה ישבה ודנה בנושא, ואחר״
כך דיברה האם שוב עם בנה, והוא אמר
לה, לדבריה :״אם זה ניתוח, או לשבת
עוד חמש שנים, אני לא אעשה את
הניתוח״.
אפילו מתכוון בוזגלו ברצינות ובכנות
למה שהוא מבקש כרגע, קשה
לראות בכך החלטה מרצון חופשי וב־ישוב־הדעת.
תשע
שנות־מאסר ותנאים קשים
בכלא, בגלל היותו עבריין שתקף
ילדים קטנים, הם לחץ נפשי חזק.
בעיתות מצוקה כאלה מסוגל אדם
להיתלות בכל קש, ואפילו בסירוס.
אולם סניגורו של בוזגלו ממשיך
להיאבק עבורו. אם לא ימצא רופא
שיהיה מוכן לבצע את ניתוח הסירוס,
מתכוון עורך־הדין שייגפלד לפנות
לבג״ץ, כדי שיעזור לו גם בכך.

מכאן ומכאן

על סיפרחת ומסביבה
החורף בעיצומו. זמן טוב להוצאת ספרים. אם
עכשיו. כשהכל סגורים בבתיהם בלילות גשם
וקרה. לא יקראו — אימתי? ואכן. ספר רודף ספר,
רומאנים. סיפרי מחקר, סיפרות ילדים. סיפרי בישול,
סיפרי שירה, היסטוריה ומפל אמיתי של
תרגומים.
סיפרי השירה רובם צנומים, עטיפה קלה שהיא
לא יפה ולא מכוערת, נייר חדרה גרוע 70 או 80
גראם. שקוף כמעט; כנגד האור אתה רואה את
חוסר האחידות של רשת הסיבים; צבע הדפוס —
בדרך כלל יותר מדי או פחות מדי, רק לעיתים
רחוקות מאוד מאוזן; בעמוד השער או מולו
רשימת התודות — למוסדות, לקרנות, למילגות.
אלה באו היום במקום התודות המסורתיות לעורכים,
לחברים ש״קראו והעירו״ ,למגיהים שגילו
ברגע האחרון שיבושים, וכמובן — לאשה, הרעיה,
סבלנית, עוזרת, לא עושה יותר מדי רעש
במיטבח (חדר עבודתם של רבים ממשוררי ישראל)
כאשר המוזה בחרה ל3וח על הבעל והילדים
נחו מנוחה מסוג אחר.
לעומתם הרומאנים — עבי כרס, דומה שהם
הולכים ומתעבים משנה לשנה; אף הם בעטיפה
קלה, המתפוררת לאחר קריאה רצופה־ושאינה־רצופה
ודיפדוף. אחרי פרוטוקול (בן־נר) באו
היהודי האחרון (קניוק) ועיין ערך. :אהבה׳
(גרוסמן) ,אחריהם התגנבות יחידים לקנז,
ועכשיו קופסתו השחורה של עמוס עוז. למי יש
סבלנות — וכוח — לקרוא כל־כך הרבה
רומאנים המתקרבים ל־400־ 500 עמודים. אכן,
סופר צריך באמת שיהיה לו משהו חשוב מאוד,
מעניין מאוד או דחוף מאוד להשמיענו אם הוא
תובע לעצמו וליצירתו נתח כזה של זמננו הטרוד
והמדוד. מאידך גיסא, מן הצדק להבחין בין מי
שישב שנים רבות וכתב את יצירת חייו, את
ה״מאגנום אופוס״ שלו, והיא בבחינת סיכום
וגולת־כותרת לכל מה שבא אצלו לפניה, דוגמת
ימי ציקלג של ס׳ יזהר, לבין מי שעטו הזריז
עומד לו והריהו מסוגל לקלמס רומאן עב־כרס
אחת לשנה־שנתיים־שלוש. כך בפרוטוקול אנו
קוראים שהספר נכתב בין השנים 1969ו־,1982
כלומר, במשך 13 שנה, פרק־חיים נכבד בחיי יוצר
(מי יבוא אליו בטענות אם הביא בכלל זה גס כמה
שנים שהוצאו לפרנסה בגלי צה״ל או בדבר אחר
ודברים אחרים שונים, כדי להבטיח שהרושם
הדרוש אכן ייקלט?) גם סיפרו של יהושע קנז,
ידידי, הוא ספר שנכתב במשך שנים לא־מעטות
של שתיקה. עוד לא קראתי בו כפי שעוד לא
קראתי את היהודי האחרון של קניוק, אף הוא
כרסתן לא-קטן.
הסיפרות העברית החלה חולצת את איבריה,
מעתה שום יריעה שוב אינה רחבה מדי לטעמה.
וראה גם את מסכת ספריו־שבהמשכים של דויד
שחר. מעניין כיצד היו מקבלים היום את שופמן
ודבורה בארון. האם היה נמצא להם מו״ל בכלל?
אבל מי זוכר כיום את שופמן ואת דבורה
בארון. וכאשר מדברים על שיכחה, האם העשייה
הבהולה. הקצב הצפוף והיומרני אינו מקביל
איכשהו לפזיזות השיפוט הסיפרותי, לעליבות
הביקורת שדווקא היא נצטמקה כמעט כולה
לגדר רצנזיות בלבד, רצנזיות ופיסקי־דין.
וכך מתקדמת הסיפרות מספר שירים לספר
שירים, מרומאן לרומאן, ממחזה למחזה (חנוך
לוין) ,מבלי להשתהות; יוצא ספר, הכל עטים
עליו, מי לשבט ומי לחסד, דשים בו הרצנזנטים
בסיגנונם המוכר, אחר־כך מזדרזים ומפנים מקום
לספר הבא. ספר בא וספר הולך. מי יזכור כיום את
ברקיע החמישי של רחל איתן או את שמעון
צהמרא — (צהמרא) של מירד שיף. הסערה
פרצה, חלפה וכל העקבות נמחו. האם ייזכר
המאהב של א״ב יהושע בתודעה התרבותית
שלנו יותר משנפקד זיכרו של מסע דניאל של
יצחק אורפז? ברצף הדמוקרטי המתמשך, נמצאת
הפסולת מושווית לעידית, נשכח הסרק עם מה
שנחשב בעל ערך עוד לפנל שנתיים. מה שקובע,
כמו בכדורגל או בכדורסל, היא ה״אחרונות״,
היות האחרון לפי שעה, כלומר: קובע מי שמחזיק
את הגביע היום, ולא מי שהחזיק בו לפני עשר
שנים. אפילו בספורט מתגנב לפעמים החשד כי
מזכירים למכבי תל־אביב את נצחונה הגדול לפני
עשר שנים רק כדי לנגח אותה על מצבה כיום.
האם תצא תרבות מן הג׳ונגל המשווני הזה?
אופטימיסטים אומרים שלא. פסימיסטים —
שכן.
על ראש כל משנאינו תרבות כזאת.
אבל התרבות, השבח לאל, לא נוצרת רק בעי־

תונות שלנו. קיימת גם האקדמיה שחרף כל מראיה
הדל, פניה הצמוקים וכיסה ההולך ומתרוקן,
עדיין מקיימת משהו שאינו בבחינת תרבות ה־ג׳ונגל
בלבד, אף כי מי יאמר כי לכאן עדיין לא
חדרה הרעה.
מכל מקום, לפחות בתחום זה של הסיפרות ומן
הסתם לא רק בו; מכאן יוצא(עדיין) כל מה שהוא
בעל איזשהו ערך בתחום שימור העבר, גילויו
מחדש, הערכתו המבוססת על ידע ורגישות ולא
רק על יצרים ו/או חשבונות. כאן נוכרים בכתובים
ישנים, מותחים קווים סינכרוניים ודיאכרוניים,
מציגים פרספקטיבות, מעיינים בטקסטים
ביתר זהירות, במידת האובייקטיביות הניתנת
לבן־תמותה. מי שזוכה להיות ״מגולה״ כאן יש לו
עדנה גם אחרי בלותו, לרוב אחרי מותו. וצאצאיו
יכולים להרים ראש ולומר: סבי או אבי־סבי היה
זה וזה.
מכאן גם יוצאים הנבחרים לדרכם לתוכניות
הלימודים, וכאן נערכות ההערכות״מחדש: קטן
לגדול יהיה וגדול יושפל ער עפר. שהרי גם לכאן
מסתננות, אם גם באיחור, מיצוות האופנה והטעם
והנורמות הקובעות בכל תקופה ותקופה והמודלים
או מופתי החיקוי וההזדהות של דור אחד
שהם לוחות־המטרה של הדור הבא אחריו.
שתי רשויות בדלות ונבדלות — עיתון ואקדמיה
— ורק מעטים יחצו את הקווים, ורק
מעטים שמן העבר האחד של המיתרס יקדישו,

,באנגליה, למשל, כמה מן הטובים והמבריקים
׳ שבאנשי האקדמיה הם גס המעניינים שבכותבי
המאמרים בענייני סיפרות. והרי זה טיבעי.
האם משתמע מכך שהג׳ונגל אינו בעצם מצבו
הטיבעי של האדם?
לדארווין הפיתרונים.
ובינתיים משתלבות הפרשיות הסיפרותיות ב־סנסאציות
סתם הקשורות בספרים וביצירות סיפ־רות
ואמנות עד שאין יודעים עוד, אף כאן, שום
גבול ושום קו הפרדה. אך תמה פרשת שירו של
בנימין הרושובסקי וכבר פרצה פרשת החילוני
האחרון של שמואל הספרי, שעוד הדיה מהדהדים
באוויר וכבר היא נאלצת לפנות את מקומה
לפרשת החבצלת, החדשה־הישנה.
ושכחתי להזכיר את ״פרשת דויד גרוסמן״ ואת
פרשת ארבעת הסופרים וממשלת האחדות הלאומית
ואת התגוששות האיתנים הציבורית בין שתי
הוצאות־ספרים נכבדות על ממונו ותשומת־ליבו
של הקורא התאב רומאנים בכריכה קלה ובתוכן
קל־עד־בינוני, רצוי מתוצרת־חוץ אבל אפשר גם
— בשנים האחרונות יותר ויותר — בכחול־לבן.
וגם כאן הכל צפוי והרשות נתונה. הכל יודעים
— בדרך כלל מראש — מי לנו ומי לצרינו, היכן
עומד מחנה סימן קריאה והיכן בית עכשיו
והיכן מצויים הפורשים — אלה שפרשו או

אידן בוש

הכר ת ת!1־ה
בוזלויתי, של דודי בלן שה ממני ד 1ך תי, בשלב מסים,
לעזר בנשיאת המסה עליה מנחת היתה גופתו של דודי;
שכן, לטענתה׳ הוא אהב אותי.
בשלג אחר, בקשה ממני דוך תי, בנמוק האמור,
לשפד על דודי עפר.
בהלויתו של גן דודי
(שנערכה בהפרש זמן לא רב אחר זו של דודי)
בקשה ממני דח־תי. בשלג מסים,
לעזר בנשיאת המטה עליה מנחת היתה גופתו של בן דודי,
שכן, לטענתה, הוא אהב אותי.
בשלג אחר, בקשה ממני דוך תי, בנמוק האמור,
לשפד על בן־דודי עפר.
ואני גמלתי להם על אהבתם אותי.
כמנחם פרי למשל, את מרבית אונם לעשייה בע הופרשו משתי החמולות הגדולות שלנו ומיקצתם
מקיימים ״חצרות״ קטנות לעצמם — וכדומה,
בר השני. אדרבה, ראו איזו שינאה נושבת מכיוון
העיתונות והרצנזנטים שלנו כלפי האקדמאים. היכן ה״ילידים״ והניאו־יהודים האמיגראנטים וסמה
לא מטיחים בהם: יושבים על מילאת, תם אלטע יידן למיניהם וכנגדם כנענים שעירים
מתנשאים, טוענים לאובייקטיביות, מבקשים ומיזרחיים ומשתכנזים ופוסט־מודרניסטים וט־ביומרתם
כי־רבה ששיפוטיהם האישיים יוכתרו רום־פוסט־מודרניסטים. חיל עצום ורב.
גם כאן אין הפתעות: מי שלא היה נדיב בעבר
בגושפנקה מדעית, מדעני־שווא שכמותם!
האם רק חוסר־ביטחון כאן, חוסר־ביטחונם של ולא היה מסוגל להודות באיש זולתו, או, לחיבורים
המודעים היטב לחסרונותיהם ולמומיהם לופין, מי שמעולם לא ידע את קיסמה של שירה
שלהם בבואם ליטול את הקיסם מעינו של חברם? — אין להניח שיסטה ממינהגו או ימיר חברדומה
שהיריבות כאן חורגת מעבר לזה והיא בורותיו גם הפעם. ומי שהוא כלי־שרת או איש־עניין
של יריבות טיבעית כמעט שבין אלה המ חשבונות־רבים מנעוריו יוסיף לשרת ויעסוק
דברים ישירות אל הציבור, הקהל, ההמון — בחשבונותיו כדרך שעסק בהם בעבר. אל דאגה,
וקולם לעיתים המוני וצרוד, דמאגוגי ומבקש גם שעתו שלו תגיע.
אבל מי שצוחק אחרון הוא יהושע בר־יוסף,
לשכנע — לבין אלה המשיחים אל הספר ולפעמים
רק אל המגירה או מדף הספרים, ודיבריהם, שאחרי המכה של אפיקורוס בעל כורחו עלה
בעת שאינם מעניינים איש, שוממים ומשמימים בידיו לשנ1ת ולהנחית עוד מכה אחת ואף היא,
בקוריו של עכביש שהלך לעולמו והם, הקורים, הפלא ופלא, קלעה למטרה ולא החטיאה את כיסם
ומעייניהם של הקוראים. בשלוש דרכים. מה
נותרו אחריו בלא שיילכד בהם עוד דבר.
כך או כך: בני האקדמיה שומעים את עלבונם נאמר ומה נדבר, פיקח גדול הוא בר־יוסף זה
ולרוב מחרישים, נעלבים ואינם עולבים. רק לעי ולחסריה של האקדמיה אין הוא ממתין.
ואם באמת יש ״שלוש דרכים״ — שתיים מהן
תים רחוקות, כאותם מתי־מידבר של ביאליק,
יוצא מי מהם להגן על כבודו הרמוס או על התיזה 1לפחות כבר מונחות בכיסו.
ללמדך שפורנוגראפיה (כך אומרים, אני את
שלו שנשחטה בסכין פגומה או על רעיונותיו
שנגנבו ממנו בחשכת הלילה והם משמשים עתה הספרים לא קראתי) היא בכל זאת לא עניין של
מטבע עובר לסוחר בקיריה המכונה על שם הס גיאוגראפיה וגם לא של גיל.
סאקיני טעה.
פר. אבל כתום הסערה הקצרה גם הם חוזרים,
ובינתיים, בשקט״בשקט, בלי תרועות ניצחון
עייפים ומנוצחים בדרך כלל, אל מיכתבתם. שהרי
בעיתונות מנצח העיתונאי כמו שבתזמורת ולפי שעה גם בלי ״חשיפ1ת״ ומופעי חשפנות,
— המנצח, נחמתם היחידה היא שמיקצת ריב־ ראה אור עולם רחוב הרצל קובץ שיריו החדש
ריחם ייקראו וייעשו סיפרי־חובה אחרי שאיש לא והבשל ביותר של אהרון אלמוג. ללמדך שאפשר
גם אחרת.
יזכור עוד את שמו של בעל דבבם.
אגב, הבחנה חדה זו שבין האקדמיה לעיתון
היא כמובן עוד אחד מסימניה של הווייתנו שלנו.

מ שנ הלעורך: ש מ עון צמרת

עוד מי שגילה את השירה, ואולי רק את אמנות
הקריאה בציבור, הוא מיודענו כבוד השופט,
הפרופסור יעקב בזק. עליו משתפך בחדוות מר
צא־דבר בעל טור,/האוזן השלישית״ בידיעות
אחרונות, היודע לספר (מניין??) כי ״לשופט
הפרופסור יעקב בזק ניתנה לא מכבר הזדמנות
להפגין את כישורי הקריאה שלו ולהשמיע מילים
עבריות באטלנטה שבג׳ורג׳יה. במיסגרת הכנס
השנתי של החברה האמריקנית לסיפרות המקרא,
אליו הוזמן פרופסור בזק כמרצה, הישווה פרופסור
אורברוק מאוניברסיטת ויסקונסין בין שירת
דבורה לבין שירו של חיים גורי אמו, העוסק
באמו של סיסרא. פרופסור אורבתק׳ העביר בין
הנוכחים את מילות השיר במקור העברי ובתרגום
האנגלי, ולשימחתו התנדב האדם היחיד השולט
בעברית מודרנית — פרום׳ בזק — לקרוא את

השיר בשפת המקור״.
בקיצור: מה שקורץ באנגלית: נון סטורי .״
מישהו היה ומישהו קרא, ומישהו שהיה במקום
שבו מישהו קרא, ואשר שפתו ״עברית מודרנית״
— ראה זה פלא! — דיקלם. וזה שייך לסיפרות
כמו שהשופט בזק שייך לה.
ואם כך, לאן זה שייך? הנה אומר לכם. כי
הסיפור שלי מעניין יותר מזה של ״העיין השלישית״
.ואף הוא נתפרסם באותו עיתון עצמו,
ידיעות אחרונות, אף כי לא במדורו הסיפרותי,
כמובן. ובכן, ביום חמישי, כ״ב בתמוז תשמ״ה
(בעברית לא מודרנית) ,ה־ ,11.7.85 מדווח העיתון
על מישפט הטרוריסטים של ״המחתרת היהודית״
,ומספר על עמדת הרוב ועל עמדת המיעוט
של — ניחשתם — השופט יעקב בזק מיודענו.
הנה אני מצטט:
באריכות מתייחס השופט בזק לנימוקיו
להחלטה שפרשת הר־הבית אינה למעשה
בגדר קשירת קשר לביצוע פשע ולכן אין לכ לול
אותה בתחומי ההגדרה של קיום אירגון
טרור. הוא אומר, כי מאחר ולא הוצאה ה תוכנית
אל הפועל (תוכנית פיצוץ כיפת-
הסלע -נ״ז) והעניין הוזנח(כך!!ג -נ״ז) ,לא
נוצרה העבירה של קשירת קשר.
עם זאת אומר השופט בזק :״אין כמובן כל
טפק, כי המקום קדוש הוא ליהודים, שהרי
שם מקום בית״המקדש וקודש״הקודשים.
אך ודאי הוא, שמבחינת הקדושה היהודית
אין לומר שהריסתו של מבנה כיפת״הסלע
הוא, חילול מקום קדוש׳ ,אדרבא, קיומו של
מיבנה זה הוא חילול מקום המיקדש מב־—!
חינת
הדת היהודית״.
אפילו לא כתב כבוד השופט בזק מילה נוספת
כל ימי חייו, גם אז די היה בכמה מישפטים ספורים
אלה כדי להעלות לפנינו את דיוקנו הרוחני
של ״עברי מודרני״ זה, וכן לקבוע את המדור שבו
ראויים דבריו אלה להידפס — והוא לא סיפרותי 0 כלל וכלל.
במוסף הלא־סיפרותי של ידיעות אחרונות מן
השבוע שעבר מתפרסמת כתבה ארוכה, פרי עטו
של יגאל סרנה, על ילדותו של עמוס עוז. בין
השאר ביקר הכותב בביתם של הורי הסופר ברחוב
עמוס, שבשכונת כרם־אברהם בירושלים. כיום
מתגורר בו ״ח״כ בן־שלמה הש״סי״ אשר, מציין
סרנה ,״מעולם לא שמע על עמוס עוז ״.לעומת
זאת, שמע־גם־שמע על ״כמה שרידים ציוניים,
מיזרחניקים״ שנותרו בשכונה החרדית הקיצונית
.״ואם היו לי תותחים, הייתי מפגיז אותם
מפה ״,מוסיף חבר בית המחוקקים הישראלי, עמיתו
למיפלגה של הרב פרץ, כשהוא מבקש מהכתב
שלא לצטט את דבריו.

מחיים גורי ושירו על אם סיסרא(דווקא את זה
צריכים היו לבקש מכבוד השופט לדקלם: צחוק
הגורל!) ועד לשופט שלדעתו אין בהריסת ״מיבנה
כיפת הסלע״ משום ״חילול מקום קדוש״;
ומעמוס עוז איש גורדוניה ועד חבר הכנסת ״בז־שלמה
הש״סי״ .הרי לפניכם תמציתה של כיברת־הדרך
שעשינו בשני העשורים האחרונים. והיא
אינה קטנה, עיניכם הרואות.

שביע טוב•

נתן זד י

רומאן חדש לבן עזר
בימים הקרובים עומד לראות אור רומאן חדש,
השישי במיספר, של הסופר בן פתח־תיקווה,
אהוד בן עזר, לשוט בקליפת אבטיח. זהו רומאן
על נעורים במושבה ארצישראלית, בסוף שנות
הארבעים, ואחדים מגיבוריו כבר הופיעו, בבגרו־תם,
ברומאנים קודמים של בן עזר, ובכך הוא
משלים מחזור בן ארבעה רומאנים, על פי סדר
התרחשותם: לשוט בקליפת אבטיח, אנשי
סדום, לא לגיבורים המילחמה והשקט הנפשי.

^ודד [ 1ז 771 וז ד ^ ₪וו 10ו 1ח וז 11 וו>ו 1וון ןו>1ון^ו ! 1111^ 1 !>111111 וביוון!! !11111 1וויווו ^ ו! <וו!ו!ו^,ו< 1ווו^ן ווו<וו
בסימן נוסטאלגיה
אהרון גלעדי — אחר מוותיקי אמני ישראל — זה לא רק צייר ורשם מעולה, ולא רק
דון קישוט הרב את ריבם של הציירים כנגד כל(או כמעט כל) בעלי הגלריות המקפחים אותם,
לדעתו. אהרון גלעדי הוא גם הצייר היחיר המוכר לנו הכותב שירי כבוד ויקר והערכה לאמנים
אחרים, מחבר עשרות ומאות מיכתמים ואימרי־שפר בנושאי אמנות ובנושאים אחרים קרובים
לליבו. שאותם הוא משבץ בקטלוגים של תערוכותיו הרבות. אהרון גלעדי זה גם חתיכת
היסטוריה ארצישראלית עד שכל המתעלם מן האיש כמוהו כמתעלם גס ממנה.
יליד ( 1907 גומל או הומל, רוסיה הלבנה) ,לימודי אמנות, שלוש שנות מאפר בסיביר בעוון
ציונות, עליה ארצה ב־ 20 ,1929 שנה בקיבוץ אפיקים, בעיקבותיהן שנים רבות של עבודה
באירגון תערוכות נודדות ובעזרה לציירים־עולים במחלקה לתרבות של ההסתדרות, עשרות
תערוכות, קטלוגים, ספרים.
איש רחב־גרם, מוצק, קשה־עורף, מזוקן, חיוך שובב בעיניים, מהיר־חימה, נוח לרצות. צנוע,
יודע את ערכו. מצייר אקווארלים בגודל בולים־ומעלה באוטובוסים, בשווקים, ברחובות
ובבתי־קפה, מצייר בדים גדולים צפופים ודחוסים בדמויות אדם (״זה הכל מפני שאני בא
ממישפחה גדולה, אצלנו הסתובבו תמיד עשרות אנשים בבית. עכשיו הס מסתובבים בציורים
שלי״) .בקיצור: גלעדי, לשעבר גולודץ.
הפעם החליט להציג מחדש רישומים שרשם בשנת 1957 לאורך קו הנפט שנבנה אז
מבאר־שבע עד אילת. הרישומים הופיעו לראשונה באלבום שלו בשם בנגב -קווי רישום
לאורך קו הנפט, ובו הקדמות מאת דויד בן־גוריון והסופר והמבקר ד״א פרידמן. בהזמנה
לתערוכה (גלריה טובה אוסמן, רחוב בן־יהודה ,100 תל־אבים כתב :״נוסטלגיה — שמיכה
המחממת אותנו בקור העכשווי״.
ביקשנו ממנו שיעלה בשבילנו — ברוח נוסטאלגית. כמובן — מיקצת מהירהוריו סביב
הרישומים החדשים־הישנים (להם הוסיף עתה כיתמי צבע).
נ״ב: השבוע נודע כי אהרון גלעדי הוא חתן פרס ההסתדרות לציור השנה(חבר השופטים:
אביגדור סטמצקי, יו״ר: לאה ניקל וד״ר גילה בלס) .תגובתו של החתן :״האם גם אני אוזמן

ד חדש

לטקם?״
בנגב בזמנו התגייסתי לצייר פועלים עובדים לאורך
קו הנפט מאילת עד באר־שבע. זה היה לפני
כשלושים שנה.
עכשיו, כאשר אני מסתכל ברישומים האלה,
מפליא אותי מניין היה לי הכוח לקחת על עצמי
משימה כזאת. אני זוכר כמה קשה היה לצייר
בחום הלוהט של הקיץ בנגב.
ציירתי בלי מחסה, בסביבה סלעית או חולית.
בעצם אפשר היה לצייר רק בשעות המוקדמות

בכלל, נרמה לי כי בני־אדם הם הנושא המרכזי
של ציוריי. לכל צייר יש נושא מרכזי משלו. כך
הנושא המרכזי של יגאל תומרקין הוא מין בית־קברות
למכונות הרוסות. הנושא החוזר ביצירת
הצייר צבי שור: צריף רעוע או בית עלוב בפרברי
העיר, ובצידם שני עצי אקליפטוס גבוהים
וירוקים. אליהו גת חוזר לנושא האהוב עליו:
רכסי־הרים מתרוממים למרחק. אני תמיד רציתי
לצייר בני־אדם: גברים. נשים. ילדים. אבל
במיוחד נשים. מפני שחיילת אורזת מיצנח אחרי
הצניחה ולא חייל. חיילת משגיחה על מסך

בא אליי ובידיו המבוא הכתוב. אני הבינותי מתוך
זה שהדברים על הנגב כאילו היו כתובים כבר
בנפשו של בן־גוריון.
הייתי כל־כך נרגש עד שרצתי. ממש רצתי, כל
הדרך לבית־הדפוס כדי למסור להם מה שכתב
ראש־הממשלה.
חזרתי הביתה מאושר. שני בניי התנפלו עליי
וביקשו את כתב־היד. אמרתי להם לתומי: מסרתי
אותו לסדר, אבקש שיחזיר לי אותו.
כשחזרתי לבית־הדפוס, קיבלתי את הסדר —
אבל כתב־היד נעלם ואיננו.
רשלנות כזאת אופיינית לי. פעם, בהיותי
בפאריס, היה נהוג להגביל את שהותם של זרים
בעיר. ולי חשוב היה אז להישאר בעיר עוד כמה
חודשים כדי לערוך שם תערוכה.
בפאריס לא היה לי נחמיה ארגוב אבל היה לי
ידיד אחר: פסל החיות הגדול קונסטאן. הוא הזמין
את הסופר והמבקר ז׳אן קאסו, מי שהיה שר
החינוך בממשלת צרפת ומנהל המוסיאון לאמנות
מודרנית, לבקר באטלייה שלי. קאסו כתב אחרי
הביקור, שלא רק לי״ חשוב להישאר בפאריס עוד
כמה חודשים כדי לערוך תערוכה. הדבר חשוב גם
לפאריס עצמה...
מיכתבו של קאסו• נמסר למישטרה שטיפלה
בזרים, ושם גם נשאר. גם ממנו אין לי העתק.
ושוב אני חוזר למבוא של בן־גוריון. הסופר דן
בן־אמוץ הוציא ספר, איך עושים מה. כחודשיים
לפני צאת סיפרו פירסם בכל העיתונים שהספר
ייצא לאור עם מבוא מאת דויד בן־גוריון.
כיצד השיג את המבוא? הוא לקח את המבוא
של בן־גוריון לסיפרי והעתיק אותו בפתח סיפרו.
כששאלתי אותו על כך ענה לי: מה אתה חושב,
גלעדי, רק לך יכתוב בן־גוריון מבוא לספר?
אינני נוטר לו על כך. השיקול שלו היה,
כנראה, מסחרי. אשר לי — על יחסי לבן־גוריון
אכתוב אולי בפעם אחרת. ולוא רק לזיכרו
החלטתי להציג שוב, בשנת המאה להולדתו, את
ספר הרישומים על הנחת צינור־הנפט לאילת.

777

אצבעות פתיחה״ ׳והיוולדותם היא ש&ה של
ימים. על כן אך טיבעי הוא כי דווקא בעונה זו,
ולא באחרת, יבחר נתן יונתן בשבועון חותם(על
המשמר) לשוחח עם אסירים מהקמפוס של כלא
איילון על ענייני שירה ופילוסופיה, לא לפני
שניגלה לעיניו כי אף שם מצוי איי־קיו גבוה וגם
שם משוטטת אינטליגנציה טיבעית, גולמית, לא
מעובדת, אך חזקה וחריפה. החגיגה, אם כן, רק
מתחילה.
השבוע גם מכה על חטא מבקר השירה גיורא
לשם (מעריב) ,בהאשימו את שאר המבקרים.
ובכלל זה הוא עצמו כמובן, במחדל, בהולכת
שולל ובמעשה זיוף. לשם קובע כי ״מכל בחינה
מעשית שהיא, אין אצלנו כיום ביקורת שירה,
ואיש הישר בעיניו יעשה. וראוי לקורא התמים
להיזהר מפני מה שקרוי במקומותינו ביקורת,

א׳ גלעדי

גלעדי(מימין: יעקב אורלצד)

״חוף אילת״ מתוך ״גנגב, קווי״רישום לאורך קו הנפט״ של חתן־הפרס אהרון גלעדי
של הבוקר, משעה 5ועד 9בבוקר. אחר־כך היה
החום הבלתי־נסבל מגרש אותי להסתתר מתחת
לאיזה ג׳יפ או בתוך טנדר. שם הייתי מחכה עד
שעת־הצהריים. הייתי חוזר למחנה־העבודה באוטו
שהיה מביא לפועלים את ארוחת־הצהריים.
מאוחר בערב הייתי חוזר לרישומים שעשיתי
בבוקר ונותן להם דמות סופית.
תמיד הרגשתי רגש־הזדהות עם פועלים
ועובדים. עשרים שנה עבדתי אני עצמי בבניין
כטייח. גם בהיותי חבר קיבוץ אפיקים עבדתי
עבודה גופנית. אולי משום כך עובר נושא העבודה
לאורך כל היצירה שלי. לפני שנה ערכתי
תערוכה שנועדה להיות מחווה לאדם העובד
ולעבודתו. התערוכה נשארה בלי הד. יכול להיות
שהעבודה שוב אינה נושא פופולארי בימינו.
במיוחד היה לי תמיד יחס לטייחים. כאשר
ביקרתי בפאריס ובאמסטרדאם הייתי הולך לאתר
בניין כדי לראות אותם בעבודתם. אני מודה על
האמת: התעניינתי בעבודתם לא פחות מאשר
ביצירות רמבראנדט, שאותן ראיתי במוסיאונים
של בירות העולם.
לפחות דבר אחד אפשר להגיד על טייחי־הבניין:
הם אינם מטייחים את הסדקים והפגמים
בחיינו. הם בסר־הכל מטייחים מיבנים ובנייני
מגורים.

המכ״ם מפני התקפה פתאומית ולא חייל. סלים
משוק־הכרמל הם כבדים, וללדת דורש מאמץ־

במיוחד אני אוהב לצייר נוף אנושי באוטובוס
גדוש. אני עומד בתוך האוטובוס ומצייר בציבעי
מים בתנאים־לא־תנאים.
אבל נחזור לנושא התערוכה. הציורים
שציירתי הופיעו באלבום די צנוע, עם מבוא של
ראש־הממשלה דויד בן־גוריון. דבריו של בן־
גוריון הם האהובים עליי ביותר מבין כל הדברים
שנכתבו אי־פעם בקשר עם יצירתי. הם שופעים
אהבה לנגב. הם גם נתנו בי כוח.
איך העזתי לפנות לבן־גוריון? ובכן, גם רעייתי
דבורה קצת צחקה מתוך פיקפוק, כשאמרתי לה
במי אני רוצה שיכתוב את ההקדמה לספר. ואם
לומר את האמת, לולא ידידי נחמיה ארגוב ז״ל,
שלישו הצבאי של בן־גוריון, ייתכן מאוד שמיש־אלתי
לא היתה מתגשמת.
את ארגוב הכרתי מלפני הרבה, הרבה שנים.
היו ימים ששנינו היינו קוטפים ביחד עגבניות
בשדות קיבוץ אפיקים. כאשר באתי למישרד־הביטחון,
ביקשתי להודיע שאני מבקש להיכנס
ללישכתו. הוא לא חיכה עד שאעלה, כי אם ירד
אליי בעצמו. אמרתי לו מה בקשתי, והוא נכנס
לחדרו של בן־גוריון. לא עברו עשר דקות והוא

תרבוטי!

מוספים סיפרות״ם
השבוע בידיעות אחרונות נפתחה מעט
קופסה שחורה זו של עמוס עוז, דרכה ניתן להביט
פנימה, אל פצע־העבר, אל אותה מכה המוסיפה
להיות מונחתת, אל אותו פצע שאיננו חדל. אבל
כל יצירה היא, בעצם, קופסה שחורה בפני עצמה
(אף שלעיתים ציבעה לבן) הנפתחת כדי סדק,
בצורה זו או אחרת, לפעמים מגלה טפח ולעיתים
מכסה טפחיים. ואומנם, אחרי ספר־השירים תהום
קורא שפורסם בשנת 1976 מופיע השבוע, לא
בלי קבלת פנים נרגשת, הספר אהבה אמיתית
של דליה רביקוביץ, משוררת אשר כל שנרחש
ונרקם כלפיה, במרוצת שלושת העשורים
האחרונים, על־ידי קוראי־השירה בארץ היא בגדר
אהבת־אמת, אהבה קבועה ובלתי משתנית,
תופעה שאין נדיר ממנה בהיכלי־הסיפרות. אין
ספק כי עם הופעת סיפרה נפתחת אצלנו, ובצורה
מכובדת ביותר, מי שכבר מרחפת בחלל־האוויר
ואף נתכנתה בשם ״עונת המשוררים״ .שכן
סיפרי־שירה רבים עומדים לראות אור בשבועות
הקרובים: רבים מהם מצויים במצב של ״חמש

שכן זו מע)רכת דרכיה ומשקרת עיניה לשקר
בעזות מצח: אלמוני נביא בעירו, פלמוני הוא
הגדול השבוע ...על כן נתרבו באחרונה כתבנים
של שירים, קופצי בראש, שיד להם ביחסי־ציבור
ובמדורי־רכילות. על כן נדחקו לצדדים משוררים
נקיי ניב...״
,מן הראוי להעיר באוזניו של מר גיורא לשם.
בהזדמנות זאת, כי נקיון ניב, ויהא מן הסוג
המשובח ביותר, עדיין איננו מטה קסמים ההופך
חיש״קל טקסט מנוקד לשירה חשובה ובעלת
משמעות, שהרי גם שיריו של מר לשם עצמו
הינם נקיי ניב, מטופחי היגד וממורקי״לשון, זאת
לא יכחיש איש, ובכל זאת הם שירים רדודים
ומשוללי חשיבות סיפרותית. פרט לכך ידועים
היטב יחסי־הציבור המרוכזים שהוא עצמו ניהל
(ועדיין מנהל!) כדי לקדם אינטרסים שונים
ומגוונים שלו, ביניהם, הרצון להיבחר כעורך
מאזניים, להיבחר כחבר בוועדות סיפרותיות
למיניהן, לקדם את סיפרי־שיריו, לזכות בפרסים
ועוד ועוד. לכן, בהיותו מראשי הפועלים מאחורי
הקלעים של אגודת־הסופרים, עסקן סיפרותי
ממולח, מתמיהה העובדה כי דווקא הוא ניצב עתה
בראש חוצות ומתריס כנגד גישה שיקרית
ומזוייפת של הביקורת המוספית שהוא מראשי
כותביה.
כאילו כדי להשיב על דברים אלה, מגלה מר
נחמיה רפפורט במעריב כי הקריאה עבורו היא
״כמו לנשום אוויר, לאכול, לעשות צרכים, לשכב
עם אשה כלומר, היא פונקציה הכרחית לקיום
אשר, ככל הנראה, איננה נזקקת לשרותיהם הטובים
והגרועים של מר לשם וחבריו. יש להניח
שאת אלפיים וחמש מאות סיפרי־השירה העברית
המונחים על מדפי ספרייתו הפרטית (מספר
מפתיע כשלעצמו) רכש מר רפפורט תוך זהירות
אינסטינקטיבית ״מפני מה שקרוי במקומותינו
ביקורת״ הרבה לפני שהמבקר־העסקן טרח
להכות על חטאיו ולהודות בכך בפומבי.

שמעון צמרת

-י י -האי־סדר החדש —

1017

^ 05111:1 # 9 1הי ה

(המשך מעמוד )11
המאסיווית שהיו זקוקים לה, ושה־סורים
יכלו להושיט.
מדוע?
האינטרסים הסוריים בלבנון הם
מסובכים מאוד. הסורים אינם יכולים
לריב יותר מדי עם הנוצרים, המתנגדים
לשיעים, הס צריכים לחיות מחר גם עם
הנוצרים, גם עם הדרוזים.
יתר עליכן, בתוך המחנה הפלסטיני
יש כוחות פרו־סוריים מובהקים, כגון
האירגונים של אבו־מוסא, החזית
העממית, אחמד ג׳בריל ועוד. התערבות
אנטי״פלסטינית מאסיבית היתה
גורמת לבריחה המונית מאירגונים אלה
והצטרפות לפת״ח של ערפאת.
חוץ מזה למדו הסורים מהנסיון של
עצמם ושל ישראל, ואין להם כל חשק
לשקוע שוב בבוץ הלבנוני. ההתערבות
שלהם נשארת מינימאלית.

המטרה הסורית הכללית היא
לשחק בלבנון מישהי, של
״הפרד ומשול״ ,ולהשאיר את
כל הסיעות שם כשהן חלשות
ותלויות בסוריה. משום כך גם
לא היו מעוניינים בניצחון גדול
של השיעים — גם אילו היה
אפשרי.

• הנציג העריוו
הבוס׳

העמידה. כוח כזה אינו קיים.

חיזב־אללה שונא את ישראל
שינאת־מוות, ויחסה של תנו•
עת־אמל לישראל הוא דו־ערכי.
גם כוח־העמידה שלה מפוקפק.
גם בצמרת ישראל מעטים המאמינים
כי קיומה של רצועת־הביטחון
הוא פיתרון אידיאלי. אך ממשלת־ישראל
וצמרת צה״ל רואות בה את ה־פיתרון
המעשי הטוב ביותר לשמירה
על גבול ישראל — למרות שעצם קיומה
של רצועת־הביטחון מושך אליה
את התקפות החיזב־אללה.
חסידי הרצועה טוענים כי התושבים
השיעיים בה מאושרים, ורואים בה
מיפלט מן הגיהינום הלבנוני הכללי.
הם גם סברו — לפחות עד לאחרונה
ממש — כי שום סכנה ממשית אינה
צפויה לרצועה. יתכן שאמונה זו מתערערת
כיום.
אין בישראל שום גורם המשתוקק
לחזור ללבנון. האשליות של אריאל
שרון והחלומות של מנחם בגין נמוגו
כמו השלג דאשתקד בהרי הלבנון. הם
נראים כיום תמימים עד להחריד.

ממשלת־ישראל, כמו שלי־טי־סוריה,
אינה יכולה עכשיו
להסתמך על שום גורם לבנוני
יחיד. היא נאלצת לנגן על כל
הקלידים של הפסנתר הלכנוני

^ ש גורם המסבך את מצבם של
הסורים עוד יותר.
בתוך העדה השיעית הולכת ומתחזקת
מיפלגת״השם, חיזב־אללה. זהו
אירגון שיעי־קנאי, המשליך את יהבו
על איראן. גם בו ומסביבו יש כוחות
שונים, בעלי דרגה שונה של קנאות
ושל קשר עם איראן.

מאוזן:
)1הביטי על פרצופה הנוראי של
החברה (:)3
)3הצלחה מפוקפקת מהבקבוק

)9גבר ברוח (:)4

פתרון תשבצופן
2575

)10 ישתוק לשם דמוי הולם (:)4
)13 חי לפי התקן (:)3
)14 לא לחנם אוכל ביד (:)4,2
)15 שלש מתנות אי־שם בין
חמישי ושבת ברדיו (:)4,4
)17 קופץ עכשיו יותר ויותר (:)4
)18 אסף בהמה בטל הפיכה (;)4
)20 שמו עינם בברבש ״גולן
גלובוס״ שהגיע בטעות לצד
השני (;)5,3
)22 מי רעב? שיתפלל (;)5
)24 צליל רב עצמה (:)3
)25 מאכל תאוה ערבי (;)4
)26 מטבע זר לבתולה, מטעם
המלך (:)4
)28 בעמדה גבוהה בטבריה (:)5,2
)29 הניחו שכך קוראים לו (.)3

מאוגד:
)2לא כדאי לעלות בדרן 3
)4דלגי על תפילה (:)4
)5אך מקרה הוא שהשר לשעבר
עכשיו בשטח האורבני ()4,4

)6למרות מה שנראה אין טעם
לשפוך דמעות על כסף שאבד

)7עסוק בעבודה רוסית (:)4
)8השחקן מאורטז יתפרץ אל
הגמר (;)5
)9יריב עם הפילגש בראש
חוצות :)3,4
)11 אין לו איסטרא בלגינא גם
אם יהפוך ויהפוך בו (:)2
)12 האפריקני פצה את פיו
בגדופים (;)4,5
)16 בעוד ושתי מתמהמהת
האחרות פועלות — קיימות
הוכחות (;)6,2
)19 בשורה שנדו לה הביאה את
הסערה (:)6
)21 הרבוי הטבעי צומח פה
בשניה (;)5
)22 יוצר דמות מצבע (;)4
)23 נוכח בעדנא דריתחא (:)2
)24 שמענו שהעולם מלא פרי

)27 צובע בלא דמיון (.)3

--אביגיל ינאי —

בביירות יושב עבשיו שליח
של האיית־אללה רוח־אללה
חומייני, והוא מושל בכיפה.
כשיש צורך לארגן הפסקות־אש,
ואחרי שהסורים נכשלים
בכך, פונים הצדדים אל השליח
הזה.
עצם נוכחותו שם, בעורפה של
סוריה, מרגיזה את דמשק להשחית, אך
אין היא יכולה לעשות דבר נגדו. איראן
היא בעלת־ברית של סוריה.
החיזב־אללה תמך בכוחות־אמל
בקרבות נגד אש״ף, אך לא באופן מלא
ובלתי־מסוייג. זאת היתה עזרה חלקית
ומותנית. כי לחיזב־אללה יש אינטרסים
משלו.

איש אינו יודע מי בעצם
שולט בתנועה זו.

יש קבוצה היושבת בבעל־בכ,
מובלעת שיעית בצפון הביקעה.
בקבוצה זו יש שליחים איראניים, והם
הקימו שם מעין מיני־מיני־מדינה
שיעית הכפופה לאיראן. אך בשאר
המקומות לא ברור מי חולש על חיזב־אללה,
ובאיזו מידה הוא כפוף במישרין
לאיראן. גם שרותי־מודיעין מעולים
לא פיצחו עדיין תעלומה זו.

החיזב־אללה הוא הלוחם
העיקרי בצד״ל — הכוח
המקיים לאורך גבול ישראל את
המיני־מדינה הישראלית, הנתונה
עתה בצרות.

איתן עמיחי ס**.
הדברת מדיקים

בעמ

מ1מחים והדברת תיקנים(ל1קי,)0י
תולעי עץ, חרק׳ ספרים זמדיס
עסי׳
עירפיו מיוחד ואחעים ומניעת
יתושים וחרקים מעופפים.
^ ^ רמת -ג ן רוז׳מודיעין ,18ת.ד• 2272 .טל6 .־790114-5

ב שמירה ע ו בריאותך ! 1111311

• סדיר פסנתר
צורם

נביה ברי
לא מנהיג

הצורם. היא צריכה לקיים יחסים
עם הנוצרים ועם אויביהם
השיעים, וגם עם הדרוזים, שיש
להם עדה־אחות חזקה בישראל.
גרוע מזה: היא צריכה לקיים יחסים
עם כל רסיס שבתוך העדות האלה. כך,
למשל, מפוצלת העדה המארונית בין
הנהגת הפלאנגות (שהן מיפלגה אזרחית)
,מצד אחד: הנשיא העלוב אמין
אל־ג׳מייל, מצד שני; סמיר ג׳עג׳ע,
מפקד ״הכוחות הלבנוניים״(המיליציה
המארונית) ,המורד בפלאנגות, מצד
שלישי; ואלי חבייקה, הרוצח של צברה
ושאתילא, המורד בג׳עג׳ע ותומך בסורים,
אויביו־בנפש מאתמול.

לממשלת־ישראל אין כיום
אסטראטגיה מגובשת בלבנון.

היא מפציצה מדי פעם בסיסים של
גופים פלסטיניים בלבנון, מתוך תיק־וות־שווא
למנוע את התבססותם המחודשת,
שהיא בלתי־נמנעת מפני שהיא
נובעת מן המציאות בשטח.
היא מקיימת את רצועת־הביטחון
בעזרת צד״ל, אך אם גוף זה יתפורר,
חלקית או לגמרי, תשלח המממשלה
את כוחות צה״ל לשם, במידה הדרושה
כדי לקיים את הרצועה. פירושו של
דבר: הרוגים, פצועים.

בחינה מסויימת, איזור־השלי-
^ /ט ה של צד״ל הוא אי בטירוף
הלבנוני הכללי.
מיני־מדינה זו נולדה במובלעות הנוצריות
הקטנות שלאורך הגבול הישראלי,
אך התפשטה משם — לפי
אם גם זה לא יעזור, והלחץ
הצרכים הצבאיים של ישראל — לאי־ של חיזב־אללה ואחרים יגבר,
תבצע הממשלה פעולות ג תזורים
שיעיים נרחבים.
כיום רוב האוכלוסיה ב״רצועת הבי .לות יותר — לא במימדים של
טחון״ היא שיעית, וגם בצד״ל יש מילחמת־הלבנון של ,1982 אך
מגוייסים שיעים רבים, מתנדבים ולא־ אולי במימדים של מיבצע
כל־כך. מופעל לחץ כבד כדי לנדבם. הליטאני של .1978
המסקנה: קצב ההתערבות הישריתכן
שצה״ל היה מוותר על רצועה
זו, אילו היה קיים גורם שיעי שממי אלית יוכתב, למעשה, על־ידי אחרים.
ישראל אינה יכולה עוד לישלת־ישראל
יכלה לסמוך עליו מבחינת
הנאמנות לישראל ומבחינת יכולת־ זום. היא יכולה רק להגיב.
העולם הזה 2577

קולנוע
ה צי ץ

יומן החדשות

ונפגע

איזאבל בגילגול נוסח
תמיכה ממשלתית של
13 מיליון דולר
השחקנית איזאבל אדג׳ני מונתה על־ידי שר־התרבות
הצרפתי, פרנסואה ליאוטר, לעמוד בראש
המועצה לעידוד סירטי־איכות בצרפת. היא
תחליף בתפקיד זה את המו״ל כריסטיאן בורז׳ואה,
שקיבל את מינויו משר־התרבות הקודם, ז׳אק
לאנג, יוזם הקמת המועצה.
חברי המועצה ימונו החודש, ודרך פעולתה
מתחלקת לשניים: היא יושבת כשתי ועדות־

הקשר הנורווגי (לב, תל־אביב,
נורווגיה) -הפתעה נעימה מארץ
המוכרת יותר כארץ תיירותית
מהנה מאשר כמעצמה קולנועית.
סרט זה, של הכימאי אולה סולום, שהיה הצלחה מיסחרית
גדולה בארצו, הוא מותחן מיקצועי, עשוי היטב ומרתק ברוב
חלקיו. אין בו רקע לאומי מופרז, אף שהעלילה ממוקמת היטב
בחוף הצפון־מערבי של נורווגיה, מה שמעניק לה עניין מוקדם:
הנופים עוצרי־נשימה, החי בטבע מעורר התפעלות, המתח
הפוליטי, הנובע מקירבתה הרבה של נורווגיה לברית־המוע•
צות, מציב סימני״שאלה רבים בפני צעירים שאינם רוצים
לקחת חלק במירוץ־החימוש העולמי, אן נאלצים לעשות כן.
גם גיבורי הסרט, שלושה מבריחים עליזים ונמרצים למדי,
מסתבכים בעניין לא להם. באחת מהפלגותיהם, שנועדה
להבריח טרקטור, הם נקלעים לסערה ונאלצים לעשות עיקוף.
זה מביא אותם לצידו האחר של האי, שם ממוקמת תחנת-
האזנה סובייטית. מרגע שהציצו, הם עומדים להיפגע -כי
הרוסים דולקים בעיקבותיהם, בכל מקום, בים באוויר
וביבשה.
מרכז הסרט, שהוא גם החלק הבשרי והמרתק ביותר שלו,
מוקדש כולו למירדף של הרוסים אחרי הספינה הנורווגית,
כשאת הנקודה האנושית מספק כלבלב שחור, ידידו של אחד

הלגה יורדל: מפחד מהדב הרוסי
הנפגעים, ואת מרכז האימה -מסוק מאיים, היורק אש״תופת.
האפילוג של הסרט הנושא את המסר על האדם הקטן, חסר-
הסיכוי מול כוחות גדולים, איננו חדש -ואף־על־פי״כן גם הוא
מסתיים במירדף שסופו בלתי־נמנע. בסך הכל, הסרט הזה
אינו נושא בשורה מהפכנית, אבל הוא מציג את המילחמה
הקרה בצורה מרתקת בהחלט.
להזדחו לאחור

שחקנית איזאבל אדג׳ני
לחלק את העוגה

קלואה ווב וגרי אולדמן ב״סיד וננסי״
הטובה לשנת 86

תמיכה נפרדות. האחת לסרטים של בימאים חד־שים
(סרט ראשון או שני) ,והשניה לכימאים
מוכרים ומנוסים.
תקציב התמיכה העומד לרשותה; כ־ 13 מיליון
דולר בשנה, לכמה תריסרי סרטים.
בינתיים עסוקה השחקנית המוכשרת, שהחלה
מפיקה בעצמה את סרטיה, בהכנות לסרט שיזמה
בעצמה. על חייה של הפסלת קאמיל קלודל,
אחותו של המשורר פול קלודל. אין צורך לנחש
מי תשחק בתפקיד הראשי.
פרסים הביקורת מכתירה

להזמין שימלה לאוסקר
קטיפה כחולה, סירטו של דייוויד לינץ׳
(איש הפיל) ,אומנם זכה בפרס איגוד־המבקרים
האמריקאי לשנה האחרונה, בפגישה שנתית
מסורתית, שבה מחלק איגוד״המבקרים את ההעולם
הזה 2577

להתחתן שנית (לימור, תל־אביב,
ארצות־הברית) -קשה לה בין
מדוע יצאו המבקרים האמרי קאיים
מכליהם, מרוב התפעלות,
למראה ״פגי סו מתחתנת״ (שמו המקורי של סרט זה) .חלק
מהם אף הפליגו וכינו אותו אחד מעשרת הגדולים של השנה.
אבל אם הסרט אינו יותר מבינוני, הרי אפשר להבין מדוע
בעיניים אמריקאיות הוא עשוי לשאת חן יותר מאשר עיניים
ממוצא אחר.
כי פגי סו, יותר מכל דבר, היא רומאן למשרתות, סיפור-
אהבה שהתמימות, הרומאנטיקה והנוסטלגיה הן נושאות
הדגל הגדולות שלו: קתלין טרנר המרתקת מקטינה עצמה
לממדיה של בת-השכן האופיינית, באה לפגישת״מחזור לר אות
את חבריה מלפני 25 שנה, ונבחרת כמלכת הנשף. היא
נתונה במערבולת־רגשות עזה, תוצאה של התרגשות מופרזת
בשעת משבר בחייה, מתגרשת מבעלה (השחקן ניקולאס
קייג ) ,אהוב-נעוריה שרצה להיות זמר והפך לסוחר במכוניות
משומשות, היא מאבדת את הכרתה, ובכמו־מוות זמני חוזרת
לעבר. אלא שהיא חוזרת לגוף בן טיפש״עשרה, עם כל הניסיון
והידע שצברה בבגרותה, ולמעשה ניתנת לה ההזדמנות לבחור
בשנית עם היתרון של הניסיון.
על איזה חלקים מעברה היתה חוזרת, ומה היתה מתקנת!
זו אולי השאלה המוסרית-פילוסופית המעניינת ביותר שאפ שר
לשאול בסרטים המעמידים במיבחן את אחת העובדות
הבסיסיות והאכזריות בחיים -הזמן. עשה זאת ספילברג,

קתלין טרנר וניקולאס קייג: קופולה רדוד
עשה זאת אלן רנה, עשה זאת גם אינגמר ברגמן. חבל שפרנסיס
פורד קופולה עושה זאת פעם נוספת, ברדידות רבה כל-כך.
הכל יפה -שיחזור התקופה על״ידי דין טאבולאריס, צילום
וטכניקולור המחיים את שנות ה־ 60 בצורה מופלאה, של ג־ונתן
קרוננוות, איכות גבוהה של שימוש בטכניקה הקולנועית. אבל
מה הועילו חכמים בתקנתם, אם כל מה שפגי סו משנה בגורלה
הוא ללכת למיטה עם מי שהפך למשורר, ואחרי הכל היא
מוכנה לחזור לחיק־בעלה, בהפי־אנד מסורתי! כנראה זה מה
שהאמריקאים אוהבים, וזה מה שהאמריקאים מקבלים.

פרסים, בבית־המלון המסורתי הידוע שבברודווי
אלגונקווין.
הזוכים האחרים (במגילות, לא בממון) הם
מכסימיליאן של, על סירטו התעודי מארלן
(מארלן דיטריך, כמובן); דיוויד לינץ׳ ככימאי;
האניף קוריישי, התסריטאי של המיכבסה ה־יפהפיה
שלי; השחקן בוב הוסקינס(מונה ליזה);
השחקנית קלואה ווב. על סיד וננסי(יוצג בעוד
שבוע בישראל); ושחקני מישנה — דניס הופר
(קטיפה כחולה) ודיאן ויסט (חנה ואחיותיה).
הצלם — פדריק אלמס (קטיפה כחולה).
אפשר כבר להזמין שימלת־קטיפה כחולה לטקס
פרסי האוסקר.

תדריך

חובה לראות:
תל־אביב: אוונטי פופולו, הנבל הבורמזי,
חנה ואחיותיה, שואה, חזיז ורעם.
ירושלים: אוונטי פופולו, חנה ואחיותיה.
שואה.
חיפה: הנבל הבורמזי אוונטי פופולו.

תל־אביב:

שואה( :מוסיאון תל־אביב, מוצג גם
בתיאטרון ירושלים) :קצת מביך להמליץ על
הסרט הזה במחיצה אחת עם מותחנים, מצחיקונים
וסיפורי־אהבה למיניהם השונים. אבל לקראת
השבוע האחרון בתל־אביב, לפחות, מי שלא ראה
יעשה צדק לעצמו אם ייכנס לתשע וחצי שעות
לראות מיטמך נדיר זה.

:איסטווד ב״חזיז ורעם״
ההתחלה של ציימינו
חזיז ורעם (תל־אביב, ארצות־הברית)
:סירטו הראשון של מייקל צ׳ימינו
(שערי שמים) על חייל משוחרר המחליט לקחת
את גורלו בידיים, בדרך מסויימת מאוד. שלישיה
מזהירה של שחקנים — קלינט איסטווד, ג׳ף
ברידג׳ס וג׳ורג׳ קנדי.

חנה ואחיותיה (שחף, ארצות־הברית,
מוצג גם בכפיר בירושלים) :וודי אלן
והנשים בחייו, אבל גם שאר בני המישפחה, הילדים,
ההורים — כולם זוכים בטיפול אנושי, חם
ומשהו צ׳כובי. מומלץ מאוד.
פייי״ד*

מזר החודש:

כאן נכנסת לתמונה שנת ,1987 המבטיחה
להם פגישות עם אנשים חדשים, העוסקים
בתחומים שאינם מוכרים להם. שנה זו
מבטיחה נסיעות רבות והיכרויות שיביאו
לשינויים דראסטיים בחיים עצמם
ובקריירה.
התיקשורת בין הדליים לבין הסביבה

הצייד להתבטא יבלוט השנה, ורבים מהם
ימצאו יי ד לבטא את עצמם, אם על״ידי
עבודה אמנותית, כתיבה או כל דבר אחר.
חיי־החברה תופסים מקום חשוב מאוד
בחייהם של הדליים, דלי ללא חברה, ללא
ידידים וחברים, הוא כמו צמח ללא מים.
בעניין זה הם לא תמיד מקפידים על איכות,

דדי

מה צם
נשנח

כדא י ל נצל
את ההזדמנות
להיכרויות חדשות,
לאהבה ולנישואין

? 1987
את יוס״ההולדת חוגגים הדליים כשהם
שרויים בעיצומו של תהליד שמאפיין והולם
אותם מאוד. סיומה של שנת 1986 איפשר
לרובם לבצע שינויים חשובים בחייהם. זה
התבטא בתחומים שונים, כשהדגש הוא על
נושא הקריירה. המקום הקבוע נמאס,
למרות הביטחון שהוא נתן להם. אן השינוי
היה הכרחי, אם כי לא נעשה תמיד בדרכי
נועם.
ידוע שבני מזל דלי אינם יכולים לשאת
את השיגרה. וכשהחיים או העבודה חוזרים
על עצמם, הם מרגישים לחוצים, מדוכאים
ומתוסכלים. איש לא יוכל לומר עליהם שהם
חוששים מעבודה קשה, ההיפך -לא חשוב
במה הם עוסקים, החריצות, הזריזות,
התושיה והמקוריות מאפיינים אותם ואת
עבודתם. ולמרות שבמזל זה אפשר למצוא
את המוכשרים שבין האנשים, דווקא הם
חוששים לעשות את הצעד הראשון לכיוון
השינוי. אן מאותו הרגע שזה נעשה, אפשר
לסמיד עליהם שהם ימצאו את הכיוון
המתאים ואת העבודה שתספק להם אתגר
אינטלקטואלי ועניין.

האחרונה, שינו משהו בשטח זה.
החברה שאליה היו רגילים כבר אינה
עונה על הדרישות, הציפיות והצרכים
הרוחניים -אותו הדבר לגבי חברים
ותיקים. תפיסת״העולם השתנתה, ולפתע
עולים על פני השטח ומתגלים חסרונות
ופגמים שעימם בני דלי אינם מוכנים
להשלים.
בתקופה זו הם חשים את עצמם מאוכזבים
ובודדים, אך כאן הם עומדים למעשה
לפני מיבחן קשה ביותר -עליהם להשלים
עם כד שהידידים והחברה, שהיו כל״כך
משמעותיים בעבר, לא ימשיכו לשחק בא ותם
תפקידים, והמהירות שבה הם יסתגלו

למצב החדש תקבע את הרגשתם. כאן
קובעת ההסתגלות המהירה. ממחצית חודש
מרס ולאורך כל השנה תהיה להם הזדמנות
לשנות סביבה, להכיר שכנים, ידידים וחב רה
חדשה.
השינויים המהפכנים באמת הם נחלתם
של ילידי ה״ 26 בינואר עד ה־ 1בפברואר. על
אלה תעבור שנה רבת תהפוכות, ורק לקראת
סתיו 87 הם ימצאו סוף־סוף את מקומם, הן
בתחום המיקצועי והן בשטחים אחרים.

עבודה קריירה
תהיה טובה משהיתה, ואם האשימו אותם
בחוסר גמישות ועמידה על עקרונות -השנה
הם למדו שיש תפיסות שונות, ולא הכל חייב
להתנהל לפי רצונם.
שינוי מקוס״המגורים בא גם הוא בחש בון.
יש רצון לשנות סביבה, להכיר צורות-
חיים חדשות וללמוד שפות ותרבויות זרות.

לעיתים קרובות הכמות חשובה יותר,
כלומר: מה שיותר אנשים -כך יותר טוב.
ההתקשרות נעשית לרוב דרך עזרה שהם
מגישים. הם אינם יכולים להתעלם מסבל
של הזולת, ושוכחים את עצמם ואת
קרוביהם כשהם עסוקים בבעיותיהם של
אחרים. השנים האחרונות, ובעיקר השנה

(המשך בעמוד )42

* ידידים יחלצו לעזרתם כמעט בכל בעיה
* שתתעורר. המרץ חוזר אליכם, ואתם נוטים
להחליט בפזיזות. בכל

החלטה חשובה רצוי ל1י

התייעץ עם ידיד המת *
מצא
בבעיה שבה אתם

מתלבטים. בינתיים לא

רצוי לבצע שינוי בם-
*1 אפילו קום־העבודה,

אם נמאס ואתם רוצים

לחדש. בין כה וכה נר

אה שתיתקלו במיספר

טיכשולים בלתי צפו*

יים. נסיעה שתוכננה ל־ 25 או ל״ 26 בחודש
* עלולה לא לצאת לפועל בגלל תקלות בדיד.

מצב הרוח וההרגשה הכללית מאוד מכבידים
עליכם, הבריאות שלכם או של בני ח-
מישפחה גוזלת מכם זמן
יקר. ענייני כספים שחשבתם
שכבר מסודרים
הופכים שוב לבעיה.
הפעם אתם ניצבים
בפני בעיה פשוטה יותר,
ואין צורך להיבהל. בני
מישפחה רוצים לעזור
לכם. ולא נראה שתצלי־חו
להתגבר על הקשיים
ללא סיועם הכספי. בעבודה
זה הזמן לבצע סוף־סוף את השינוי.
בינתיים תיתקלו מהתנגדות מצד הסביבה.

תהום המגורים ממשיך להעסיק אתכם גם
בשבוע הבא, מה שנראה גמור ובטוח גודם
לפתע לבעיות. עיכובים
שאותם לא לקחתם ב חשבון
מכניסים אתכם
לחרדות בקשר לעתיד.
אולם שבוע עד עשרה
ימים והכל יסתדר טוב
ממה שוליה קודם. ברו-
מאנטיקה זוהי התקופה
שלכם, לא מדובר דוו 1

על קשרים קבועים

ויציבים, אך ההרפתקנים
והסקרנים שביניכם יוכלו להוסיף
לעצמם מיספר נסיונות. חוויות והרפתקות.

בעיות כספיות גורמות לכם לפתע להיות
לחוצים, מבלי הכנה מוקדמת באים אליכם
בתביעות שנראות לכם
בבלתי מוצדקות. לא כ־דאי
להיאבק, אין סיכוי
שתצליחו לשנות אך אם
תהיו סבלניים ותמתינו
כשבועיים יתברר שמי
צבכם הרבה יותר שוב
ממה שהוא נראה כרגע.
ענייני מגורים די מטרידים
אתכם, זה לא הזמן
לשבת בחיבוק ידיים,
קחו יוזמה ובצעו שינויים. על הבריאות
תצטרכו להשגיח בין ה־ 25ל־ 27 בחודש.

* הקריירה נעשית לפתע חשובה מאוד. הרבה
* מאוד תלוי ביחסים שיש לכם עם אנשים
אחרים. ובעיקר עם הבוס.
זה לא הזמן לצאת
לוויכוחים, אפילו אם
עמדתכם צודקת. שימו
לב בעיקר למי שמנסה

בעבודה אתם זוכים ליתר שיתוף פעולה
מצד גורמים שיש להם השפעה על ההווה
ועל העתיד. חשוב ש תמשיכו
בקו שבו בחרתם.
גם אם אתם נאלצים
להתווכח ולעמוד
על כך ששינויים יתבצ עו
לפי הוראתכם, אין
ממה להבהל, בסופו של
דבר תזכו לשבחים מצד
הממונים. ה״ 21 וה-
22 בחודש אומנם מיוע דים
לפגישות עם אנשים
שיש להם מה לקבוע. עליכם לשמור על
טאקט ולא לומר כל מה שאתם חושבים.

הישג כספי משמח צפוי ב־ 21 או ב* 22 בחודש,
אל תהססו להחליט לבצע עיסקה גם
אם אין זה ממינהגכם
בדרך כלל לקחת סיכונים.
בעבודה מחכה לכם
חודש עמוס בעבודה,
נראה שתהיו עסוקים
גם לאחר שעות העבודה,
שרות ועזרה לשכנים
ידידים ובני מישפ־חה
הזקוקים לעזרתכם.
אורחים יגיעו ללא הזמנה
וללא הודעה מראש,
מה שיוסיף על המאמצים שאתם משקיעים.
הבריאות זקוקה להשגחה מיוחדת.

מעלות את מצב הרוח,
אתם נפגשים שיחקו
תפקיד חשוב בעבר הרחוק
ולפתע חם חוזרים
ותופסים מקום בחיי כם.
ה־ 23 עד ה־ 26 יהיו
הימים הקשים של הש בוע;
אתם עלולים שלא
להרגיש טוב, ובאותו
הזמן אנשים בסביבת-
כם הקרובה יהיו זקו קים
לעזרתכם, וזמן יקר
יתבזבז על סיוע לאח־בחודש
תוכלו ליהנות
שיאשרו לכם הלוואה.

* לקלקל את שימכם ה־טוב.
קינאה. דיבורים
ורכילות מאחורי הגב
21באפריל ־
נפוצים מאוד בתקופה
20 בבזאי
זו. ה־ 25 וה* 26 לא יהיו
קלים מבחינה בריאותית,
ויש נטיה להתעלם ממצבים מסוכנים.
ב־ג 2וב־ 24 צפויה חוויה רומאנטית מרגשת.

נסיעות לחו׳ל מעסיקות אתכם בימים אלה,
יתכן שכדאי מעכשיו לתכנן את נסיעתכם
הבאה. אן לא מן הנמנע
שדווקא בן או בת הזוג
או ידיד קרוב הוא זה
הנוסע בקרוב. לימודים
או השתלמות בתחום
חדש עשויים להיות
לעזר רב בעתיד, רצוי
שתתעניינו בקשר לכך,
נראה שברצונכם לשנות
תפקיד, ולשם כן יהיה
עליכם להתמצא בתחו מים
נוספים. ברומאנטיקה זהו שבוע די
הפכפך. קשה לשמור על יחסים יציבים.

חאן]״

הדירה שבה אתם גרים תכניס אתכם לפתע
להוצאות כספיות בלתי מתוכננות. יתכן שיהיה
עליכם לבקש הלוואה
כדי להתגבר על
כך, זה לא הזמן להרע
את תנאי המגורים, ולמרות
האחריות שבה ני-
חנתם לא רצוי שתוותרו
על מה שהשגתם עד עכשיו.
ה־ 21 וה־ 22 בחודש
יהיו מעייפים וקשים.
אך לאחר מכן שוב תחזירו
לעצמכם את הכוחות
ותוכלו לתפקד כרגיל. בתחום הכספי׳
שוב צפויות בעיות אך הפעם הן זמניות.

היכרויות חדשות
האנשים שעימם

רים. ב 27-וב־28
מהישג כספי, או

בתחום זה נעשו ונעשים שינויים. דליים
שעבדו במוסד או במקום שבו הם היו
כפופים למיסגרות וחוקים נוקשים, הגבלות
ובוסים שמיצרים את צעדיהם -ישתחררו .

אלה מביניכם שנולדו בתחילת המזל
מתחילים להרגיש בהקלה, אם כי לא מאוד
משמעותית. אבל השאר
ממשיכים לסבול מ מצב
רוח כבד ומבעיות
בריאות. ידיעה משמח
ת הקשורה לחו־ל או
לאנשים השוהים שם
תשנה את התוכניות ש-
תיכגנתם, אך אל תאב 20ב
ינואר ־
דו סבלנות -אם יוצבו
18בפברואר
לפניכם לפתע קשיים
שעליהם לא חשבתם
מראש, אלה יהיו זמניים בלבד. ידידים
שעליהם סמכתם יגרמו לכם לאכזבה.

במקום שבו אתם עובדים נוצר מצב מוזר,
חלק מהעובדים עומדים לצידכם ומעוניינים
בטובתכם, ואחרים ממש
חותרים תחתיכם
ואף יוצאים נגדכם בגלוי.
חשוב מאוד שלא
תזדהו עם אף צד -זהו
הצעד הנכון ביותר.
אדם מבוגר או בעל
סמכות רבה יבוא לעזרתכם
בסופו של דבר.
אך זה יגיע ג רק לאחר
מתיחות חרדה. עצבנות
ודאגה. בענייני כספים מצבכם משתפר. מה
שהתעכב והיה לא ברור נכנס להילוך גבוה.

— אינני שואף להיות

(המשך מעמוד )20
של מנחם בגין? עלינו לכבד את החלטתו
להתבודד, למרות שאני מצטער על כך.

• נראה באילו הוא נלחם את
מילחמתו של אביו?

אני לא סבור שצריך להמעיט בערכו של בני
בגין, שכאילו הוא רק שליח ושאין לו מחשבה
ודרו שהוא יוצר אותן.

• אולי הוא גם שליח וגם עצמאי?

זה שתנסחי את אותה השאלה בצורה חדשה, זה
לא אומר שיהיה חידוש בתשובה שלי.

• אתה רואה את
לפעמים?

מנחם בגין

ראיתי אותו ביום האזכרה לאשתו, בבית־הקברות.

כבוחר שלו, אין בך כעם עליו,
שעד היום לא הסביר את עצמו
לבוחריו?

שידור
צר־ש
אויבים בשפה טובה
• לאבשלום קור על פינת־הלשון החדשה
שלו בטלוויזיה, עת לשון, נוסף על זו שברדיו.
לקור יש הרבה אויבים — אך אץ כמוהו
בהסברת השפה בצורה מעניינת ומשעשעת.

מאחורי המיקרופון
רצועה של ברב
תוכנית־זוטא של חיים שכאלה נערכה ביום
החמישי בשידור־חי בכל ציבעי הרשת בקול־ישראל.
חתן
השימחה היה משה(״מושיק״) טימור,

יש לי צער על ההתפטרות וצער על
ההתבודדות. אין בידי לתקן את הדבר. זאת
החלטתו האישית ואני מכבד אותה.

• אתה לא כועס?

גזו־־דין מ 11ת
שתי תחנות־הרדיו, קול־ישראל וגלי־צה״ל, התארגנו באופן מיוחד וכמעט חסר־תקדים
לקראת פירסום פסק־הרץ וגזר־הדץ במישפט חווה יערי ואביבה גרנות. כל אחת מהתחנות
רצתה להיות הראשונה שתודיע למאזינים את תוצאות המישפט.
שתי התחנות שלחו באופן מיוחד ניידות לבית־המישפט המחוזי בתל־אביב. כדי שהידיעה
תגיע לגלי־האתר במהירות הגדולה ביותר. מרוב התרגשות היו לשני הכתבים. משתי התחנות,
טעויות חמורות בשידור הידיעה.
ח אשל, כתב קול־ישראל לענייני־מישפט, הגיע לאולם כשהוא צמוד למכשיר
מוטורולה. כמה דקות לפני השעה 9בבוקר דיווח לחדר־החדשות בירושלים כי שתי
הנאשמות נמצאות באולם, אך השופטים עדיין לא נכנסו. אחר־כך הודיע ששתיהן הורשעו
ברצח. הוא חזר על הידיעה שוב, ובטעות אמר ש״חווה גתות הורשעה ברצח״.
יצחק גונן, עורך־החדשות של אותו בוקר, הספיק להכניס את הידיעה על ההרשעה ברצח
למהדורת החרשות של השעה .9מייד אחרי המהדורה העביר אשל דיווח חי מבית־המישפט.
במקביל ערך גם אלי אילדיס, כתב גלי־צה״ל לענייני־מישפט, מירוץ עם השעון, ובעיקר
עם התחנה המתחרה, קול־ישראל.
סמוך לשעה 9בבוקר הודיע אילדיס לאנשי בוקר־טוב־ישראל בגל״ץ כי שתי הנאשמות
הורשעו ברצח. הדיווח שלו הוכנס מייד לשידור. מגישי היומן שאלו אותו מה פירוש הדבר.
והוא הסביר לעם ישראל :״אם הן הורשעו ברצח, גזר־הדין ינתן בעוד דקות אחדות ויהיה, כפי
הנראה, גזר־דין מוות הוא המשיך לדבר, ורק אחרי כמה שניות תפס את אשר פלט ואמר
במהיתת :״סליחה, סליחה, טעיתי ומייד המתיק את גזר־דין־המוות למאסר־עולם.

אין כעס, רק צער והערכה וכבוד למה שעשה
עד שהתפטר.

• מבל ותיקי התנועה, אתה הכי
קרוב לדייר באדר.

להחזיק עבורו בכלב לכמה דקות, כי הוא צריך
לסדר משהו.
רוטמן צילצל גם לאשתו של טימור וגם
למפקדו מן הצבא. הוא גם השמיע שיר שכתב
טימור, ושזכה במקום השני בפסטיבל־הזמר. מאזינים
נרגשים התקשרו לאולפן וסיפרו גם הם
בשיבחו של המגיש הפופולארי. החגיגה נמשכה
שעת־שידור ששלמה.
בסיום התוכנית קיבל טימור מחבריו זר־פר־חים
ענקי.
רזי ס־קאי, כתב קול־ישראל לענייני־מיפלגות,
ששב לא מזמן מוושינגטון, יגיש את
כל ציבעי הרשת פעם בשבוע.

יש לי יחסים קרובים עם הד״ר באדר, שאני
מעריך את תבונתו וידיעותיו. התופעה המתמצית
בד״ר באדר היא נדירה מאוד, ואני שמח
שלתנועת החרות יש ד״ר באדר.

• סי פ רו לי שהיית מתייעץ איתו
לעיתים קרובות, כשהיית שר־האוצר.
כשהלכתי להכין את תוכנית הדולריזציה, לא
רציתי לסמוך רק על הבנתי שלי, וכפי שכבר
אמרתי נועצתי באחרים, בהם גם אנשי אקדמיה,
ואנשים אחרים מחוץ למישרד־האוצר, כדי
שיביעו את דעתם ויעזרו לפתח ולהכין את
התוכנית כראוי.
ההתייעצויות וההכנה נמשכו כחצי שנה
בתקופה שלפני התפטרותי. פניתי, בין היתר, גם
לד״ר באדר, שאף הכין חוברת מפורטת, שבגלל
הסודיות היתה בכתב־יד, ושכללה פרטים
הדרושים לביצוע התוכנית. אלה שראו את
החוברת גמרו עליה את ההלל.

• בדומה לו, כך אומרים בתנועה,
אתה אידיאולוג של התנועה.
אני לא אידיאולוג של התנועה. לתנועה הזאת
יש אידיאולוגיה שנוצרה לפני שהתנועה נולדה
ולפני שאני נולדתי. מה פיתאום אידיאולוג של
התנועה?

• אני מסופקת אם 90 אחוז מצירי•
הוועידה האחרונה יודעים מהי
האידיאולוגיה הזאת.
אני מניח שלא כולם מתמצאים בפרטים, אבל
העיקר, למה האדם הולך לתנועת החרות — זה
ידוע. הדברים היו כתובים מתחת לכותרת של
עיתון חרות, כשהיה קיים :״שלמות המולדת,
קיבוץ גלויות, צדק סוציאלי, חרות האדם״.

• ולפרשת השביב. אתה מצטער על
שהיית בין הוגי רעיון־החנינה?
אני שמח שהיתה לי הזדמנות לתרום לנושא
את רעיון־החנינה. הסיבה לחנינה אינה בכך
שאנשים לא עברו עבירות. חנינה נותנים רק
כשעוברים עבירה.
אבל שיקולים של חנינה יכולים להיות לא רק
שיקולים של הנתון, אלא גם של הציבור, ודעתי
היתה שבצד הוקעת העבירה, יש מקום למנוע מה
שהנשיא קרא ״מחול שדים״ .שני הדברים נעשו.

• בך אתה חושב?
כן. כלומר, ברור שמה שנעשה היה פסול, ויחד
עם זאת בירורו של הנושא הסתיים ולא יימשך
בערכאות למיניהן, כאשר עצם פסילת המעשה,
שבגינו ניתנה החנינה, איננה שנויה במחלוקת.

• אתה היית גם שותך לניסוח בקשת
החנינה ולמילים ״בסמכות וברשות״?
לא הייתי שותף לנושא בשום צורה שהיא,
פרט להעלאת הרעיון ודחיפתו בשלביו
הראשונים. המילים ״בסמכות וברשות״ ,כפי
שהוכח, לא היו נכונות.

• אין לך חרטה בעניין החנינות?
להיפך, אני חושב שתרמתי תרומה צנועה
לסילוק הנושא מההתעסקות הציבורית.

• למרות הביקורת?
היתה ביקורת על הרעיון. זו מדינה
דמוקרטית. לי יש הריעה שלי ולאחרים הריעה
שלהם. אני מכבד את זכותם להביע דעתם, ומצפה
שיכבדו את זכותי להביע דעתי.
העולם הזה 2577

כיסאות מ1סיקליי
כתב הולר לחזור שנפרד ממאזיני־התוכנית, אחרי שש שנים שבהן
הגיש אותה יום־יום, לעיתים לבד ולעיתים עם

מראיין או מראיינת נוספים.
טימור, שהתחיל ביום הראשון בהגשת תוכנית
חדשה ברשת אלף, החליט להיפרד פרידה צנועה
ממאזיני כל ציבעי הרשת בסיום התוכנית של
יום־ההגשה האחרון שלו. כשתיכנן כך, לא ידע כי
חבריו־לתוכנית זוממים משהו מאחורי גבו.
בתחילת שעת־השידור השניה הודיע עמיקם
רוטמן, המגיש השני, למאזינים כי האורח הבא
כבר יושב באולפן. טימור הביט סביבו בהשתאות
ולא ראה כל אורח יושב ליד השולחן, ואז התחיל
רוטמן לספר למאזינים בשיבחו של טימור. אחר־כך
נכנס לאולפן מייק הולד וסיפר סיפורים
מצחיקים על תעלולים רדיופוניים שהיה עורך
עם טימור. הוא סיפר, למשל, איך יצאו השניים
באחד הימים לרחוב, כשרצועה של כלב קשורה
על צווארו, וטימור מוביל אותו. באמצע הרחוב
ניגש טימור לאחד העוברים ושבים וביקש ממנו
מודעה מצחיקה
אורי פרדת. מנכ״ל רשות־השידור,
כתב השבוע מיכתב־תשובה לחברי ועד־העובדים
של הטלוויזיה. המיכתב הוא
תשובה למודעה שפירסמו העובדים ביום
החמישי שעבר בשני עיתוני־צהריים,
ובה כתבו:
״אל אורי פורת, מנכ״ל. אנו מחכים
להיפגש איתר למשא־ומתן בעניין סי-
דורי־העבודה, כפי שפסק בית״הדין.
מיספר הטלפון שלנו הוא .557111 :ועד
עובדי הטלוויזיה״.
תשובתו של פורת. המסתכמת במיב־תב,
היתה :״ קראתי תוכן מודעתכס
המצחיקה בעיתונים. ותמהתי מהו מקור
המימון לחוש־ההומור המוזר. נראה של־עובדי־הטלוויזיה
יש כספים מיותרים.
מכיוון שלי אין כספים מיותרים. אני
בוחר בדרך פשוטה וחסכונית זו להד
כירכם כי מיספר־הטלפון של סמנכי׳ל
כוח־אדם ברשות־השידור. מר עמרם
עמד. הוא.240502 :
״אני בטוח שכמו תמיר, תזכו בטלפון
זה לאוזן קשבת.״

עבר במטה הארצי של מישטרת־ישראל. היו אלה
חברי הנהלת רשות־השידור, מנהלי הטלוויזיה
והרדיו בעברית ובערבית, וראשי מחלקות־החד־שות
של הטלוויזיה והרדיו בעברית ובערבית.
הביקור היה חלק ממערכת־קשרים הדוקה שנוצרה
בין הטלוויזיה למישטרה בעיקבות התוכנית
שידור חוקר.
רב־ניצב דויד קראוס, מפכ׳׳ל־המישטרה, שהיה
אמור לארח את הכבודה התיקשורתית, לא היה
במקום, מכיוון שנקרא באופן דחוף לוועדת־הכס־פים
של הכנסת, שדנה בשכר־השוטרים.
את הסיור והאירוח ערך, לכן, ניצב יגאל מר־קוס.
בתחילת דבריו אמר מרקוס שגם במישטרה,

סבב של שינויי תפקידים ייערך בקרוב
במערכת תל־אביב של קול־ישראל. ת אשל,
הכתב לענייני־מישפט, יהיה כתב לעניינים
מוניציפאליים ולענייני־תחבורה. מייק הולר,
הכתב לענייני״חקלאות, שקולו הרדיופוני העמוק
זכור בעיקר מן התקופה הארוכה שבה היה
כתב לענייני־מישטרה, יהיה כתב לענייני־מיש־פט.
אריה נסטלבאום יהיה כתב לענייני־חקלאות,
והכל בא על מקומו בשלום.

מתחבר נם לטלפון
כתבי קול־ישראל בתל־אביב, שהמתינו
תקופה ארוכה למכשירי־ההקלטה החדשים
(העולם הזה !14.1.87 קיבלו אותם. מכשירי
ההקלטה מסוג מרנץ, ששכבו חודשיים במחסני
קול־ישראל ללא שימוש, מכיוון שלא נמצא מי
שיתפור להם מלבוש מתאים, יצאו לאוויר ללא
תילבושת, והוכנסו לעבודה.
המכשירים החדשים קטנים, אלגאנטיים, משוכללים
וקלים־יחסית לנשיאה. אבל השיכלול
המדהים ביותר של המכשיר אינו קשור כלל בכושר
שלו להקליט מרואיינים בשטח בתנאי־שדה,
אלא באפשרות חיבורו לטלפון, באופן כזה
שהוא משמש גם כמענה אוטומאטי(המכונה בפי
כל ״מזכירה אלקטרונית״).

מאחורי המירקע
טלחיזיה שד ילדים
באחד מימי ישיבת־הכנסת בשבוע שעבר,
סמוך ל שעהאחרי־הצהרייסהחליטו גידעון
רייבר ודן מרגלית לגשת למיזנון שבמישכן
ולצפות במישדר ערב־חדש בטלוויזיה החינוכית.
השניים מגישים את תוכנית־הראיונות
לחילופין ביחד עם רפי רשף.
בדרכם למכשיר־הטלוויזיה חלפו על פני
אורי פירת, מנכ״ל רשות־השידור. הם הציעו
לו לבוא איתם ולצפות בערב חדש. פורת הביט
לעברם ופלט :״עיזבו, זו טלוויזיה של ילדים!״

בתוככי הרשות
לבדוק את האולם
דויד אדמון, חבר הוועד־המנהל של רשות־השידור
ויו״ר הוועדה העוסקת בקדם־אירוויזיון,
היבה בשבוע שעבר בבלגיה. הוא נסע כדי לבדוק
את האולם שבו ייערך מופע תחרות האירוויזיון,
ואף הספיק לקפוץ לאיצטדיון בבריסל ולצפות
במישחק של מכבי תל־אביב נגד זיאלגיריס־קובנה
בכדורסל.

לא למכונת האמת
אורחים לא־שיגרתיים ביקרו ביום הרביעי ש־

חבר־ועד אדמון לחפש בדומה לרשות־השירור, יש בעיות שכר ועובדים,
אבל ההבדל הוא שבמישטרה אין ועד־עובדים.
כשהסתיים הסיור אמר אורי פורת, מנכ״ל
הרשות, שתמיד חשב שיש הרבה דברים דומים
בין המישטרה לבין רשות־השידור: אלה כלבי־השמירה
של החוק, ואלה של הדמוקרטיה. אלה
חוקרים וגם אלה חוקרים. אלה מחפשים הדלפות
וגם אלה. ההבדל היחידי הוא שברשות יש ועדי־עובדים.
במהלך
הסיור ביקרו האורחים גם במז״פ(מעבדה
לזיהוי פלילי) ,ואחרי שקיבלו הסברים מפורטים
על העבודה במעבדה, הגיעו גם למכונת־האמת.
אחרי הסבר קצר ביקש מרקוס מאחד הנוכחים
להתנדב לשבת ליד המכונה, כדי להדגים
את פעולתה. איש לא היה מוכן לעשות זאת וכל
אחד המציא בו במקום תירוץ אחר: אחד אמר
שהוא חולה, השני לא הרגיש כל־כך טוב, השלישי
היה עייף, לרביעי כאבה הבטן, וכן הלאה.

עגת פדמסטי —

רוני מרכוס, הנאשם בהכאות ובהצלפת מטו פלים
בשיח קוצני. אחרי שהושעה מעבודתו
הוא לומד איך להרכיב תריסים. במוסד הוא היה כמה שנים עובד־משק.

נאשם מסי 8

מוח סרקסטי יכול היה
המציא זיווג כזה: מוסד למפגרים,
מן הקשים בארץ, הנקרא בשם
רוחמה.
גם שמש החורף הלטפנית, המרגיעה,
אינה מעניקה קצת חסר ורחמים
למקום הזה. גם לא הרצפות המבהיקות,
שנשטפו במיוחד לכבוד ביקורו של
השופט, גס לא העצים הירקרקים,
השתולים בסמיר למידרכות.
השופט, יהודה פרגו, מבית־מישפט
השלום בכפר־סבא, החליט לבקר ב־רוחמה
בעיקבות כתב־אישום נגד
שמונה מטפלים. השמונה נאשמים בכך
ש״תקפו מטופלים שונים במוסד״ .בסלנג
המקומי, אגב 204 ,המפגרים אינם
נקראים מטופלים. כולם, המנהל,
המטפלים, עובדי־הנקיון, מכנים את
נותני־לחמם בשם: חוסים.
״חוויה נעימה מצפה לכם ״,אמר
המנהל, מוטי ארבל, לשופט ולמלוויו
בתחילת הסיור. ארבל, במיקצועו מורה
לחינוך גופני, הגיע לרוחמה אחרי
שסוכנת מישטרתית חשפה שרשרת
התנכלויות של המטפלים במטופליהם.
יש לו מיבנה־גוף אתלטי ופנים מחייכות.
אולי משום כך אי־אפשר לנחש
אם דבריו נאמרים באירוניה, או
שמא הוא חושב שהביקור ברוחמה
אכן יהיה נעים.
חמישה נאשמים ועורכי־דינם ושתי
פרקליטות מקיפים את השופט. בצע
נאשמת,
מזל אוחנונה, אחזה בידה
והיכתה אותה מיספר פעמים בראשה
בעזרת מיכל ריסוס לחרקים ״.
״מ׳ שלא רצתה לשהות מתחת
לשולחן, ברחה, והנאשמת רדפה אחריה
על־מנת לתפסה, תוך כדי כך שהיא
תוקפת אותה שלא כדין על־ידי כך
שהיבתה בראשה בחישוק פלסטיה.״

בכובד־ראש בודק השופט את מי־כל־הריסוס
ואת חישוק־הפלסטיק.
״בכלים האלה אי־אפשר להכות,״ אומרת
מזל אוחנונה .״החישוק עשוי
מפלסטיק רך. גם המיכל ״.היא מעשנת
סיגריה אחרי סיגריה בעצבנות מופגנת
.״ 11 שנים עבדתי כאן. ובכלל,
-יייייי י־< -יזיי*י-יח-י יר־ירי רריע

בחצר הביתן מושיטים לשופט
ידית־מתכת קטנה. בדלתות המוסד אין
ידיות. המטפלים שולטים על הדלתות.
הם המחליטים מי יצא ומתי. לשם כך
הם נושאים עימם ידיות קטנות. כשהם
רוצים לפתוח דלת או לסגור אותה, הם
תוחבים לחור המתאים בדלת את
הידית הקטנה, סמל החופש.
אישום פ״א :6853/86״הנאשמת
אליס סויסה תקפה שלא כדין את ע׳,
על־ידי כך שהיכתה אותה בידיה כעשר
פעמים בעזרת ידית־מתכת, המשמשת
לפתיחת דלתות״המוסד״.
השופט פרגו בוחן את הידית הקטנה
בקפדנות רבה. מצד לצד הוא הופכה
בכף־ידו. הנה והנה, הלוך ושוב הוא
מריצה דל פני אצבעותיו.

דים מהירים הוא חולף על פני כמה
מטופלים, המסתובבים באפס־מעשה
בין הביתנים.
יהודה פרגו אינו מביט בהם. הם
דווקא מציצים לעברו, גם מנפנפים לו
בידיהם לשלום.
שמות יפים יש לביתנים. זית, הדס,
גפן, יסמין, סיגלית. השופט נלקח אל
ביתן טיליה.
כפריי מיזרח־אירופה מאמינים שמתחת
לעץ־הטיליה, בעל העלים הריחנים
בצורת־לב, שוכנים שדים, רוחות
ומיפלצות.
בביתן טיליה, או תירזה בעברית,
מתגוררים 12 מפגרים בוגרים. פניהם
מעוותות, קולותיהם ילדותיים, דיבורם
משובש. הם יושבים מסביב לשולחן
קטן, איש־איש לעצמו, ממלמלים
וצועקים .״גילה מתחתנת. גילה מתחתנת.
רוצה אודם. רוצה אודם,״ קוראת
אחת. גילה לא התחתנה. גם שפתון לא
קיבלה. לעומת זאת היא התנסתה
במאורעות אחרים. היא, שמכנה את
עצמה גילה, ועוד שתי מטופלות
בטיליה, כך נאמר בכתב־האישום,
סבלו מעצבנותה של הנאשמת מס׳ ,1

מזל אוחנונה.

ץ ץ׳ סירבה לשבת על-יד ה/
/ /קיר. בתגובה ניגשה אליה ה
השופט
מחפש קוצים

השלום,
יהודה פרגו, חיטט שעה ארוכה כין ענפי שיח קוצני

כדי להיווכח בעצמו אם השיח אכן קוצני. התובעת
קלרה רג׳יניאנו הסבירה לשופט כי בגן-ביתה שתלה
שיח דומה, וכי בעונה זו קוצי שיח זה הם רכים.

״השקעתי את נשסתיו

זובעות השתיים מן

ילוש מבין הנאשמות. השופט עבר בין המפגרים בלי להגיב, אך אלה נופפו לו לשלום ופנו אליו במילמולים.

רותי דיין ( )21 נאשמת מספר .5על״פי כתב-האישום היכתה
חניכות בצרור-מפתחות וידית-דלת. דיין עבדה ברוחמה במשך
שנה, כמטפלת בקבוצת טיליה. העבודה כללה שמירה על 10
המטופלות, רחיצתן, עבודות מעשיות כמו הברגת ברגים וסידור
קופסות. היא גם לימדה את חניכותיה איך לאכול בעזרת כפית,
איך להתנהג בחברה.
שמונה שעות עבודה ביום, כולל שבתות וחגים. השכר 480 :ש״ח
לחודש.
״ביום הראשון שלי ברוחמה הרגשתי נורא ׳,היא אומרת.
״פחדתי מהן וגם נגעלתי, מישהי בעטה בי, והיה לי קשה. החלטתי
להמשיך לעבוד כי לא היתה לי ברירה. בבוקר למדתי הנהלת־חשבונות,
והייתי זקוקה לעבודה בשעות אחר-הצהריים. זו היתה
העבודה היחידה שמצאתי.
״לאט־לאט התחלתי לאהוב את העבודה ולהתרגל אל
החניכות. הן כבר לא הגעילו או הפחידו אותי. ראיתי שאני
מצליחה לקדם אותן. אחת מהן למדה לאכול בכף, והיו עוד כל
מיני הצלחות. אפילו החלטתי ללמוד להיות אחות ולחזור לשם
בתור אחות מוסמכת.
״מובן שלפעמים היו רגעים קשים. צריך לדעת להתגונן. אם
מישהי משתוללת, אני צריכה לתפוס אותה חזק בידיים, ולחלוץ
לה את הנעליים ולהכניס אותה מתחת לזרם של מים פושרים, כדי
שתירגע.
״יש מטפלות שעברו קורס להגנה עצמית. אני לא הספקתי.
״כשעצרו אותי הייתי ממש המומה. שנה שלמה השקעתי את
הנשמה שלי שם, הייתי בהריון והיפלתי כי לא הסכמתי לשכב
במיטה כשידעתי שבביתן שלי חסרה מטפלת, ובסוף זו התודה
שאני מקבלת!
״יצא לי כל החשק למקום הזה. אף פעם בימי-חיי לא אהיה עוד
מטפלת במוסד כזה!״

חוסה זועק מאחורי הגרו. מה התרחש כאן י השונט בא לבחון זאת בעצמו

ואני מאמין שהם בחרו בשיטה הזו כדי
לנסות ולהביא לסגירתו״.
מרכוס הושעה מעבודתו. גם אם
יזוכה, לא יחזור לרוחמה. הוא מתכוון
ללמוד איך מרכיבים תריסים. תריס,
כידוע, לעולם אינו אלים. גם לא ממהר
להגיש תלונה במישטרה.
יהודה פרגו חולף בחיפזון על פני
המיכלאה. היעד הבא: שדה־בר קטן,
בפאתי המוסד. כאן, על־פי כתב־האישום,
ב־ 13 בנובמבר ,1986 בשעה
,16.20 דחף רוני מרכוס שגי מטופלים
אל שיח קוצני, הורה להם למשוך
בענפיו ואחר״כך הצליף בהם בענפי־השיח
,״כשהם צועקים בהיסטריה.״
השופט מבקש לבדוק את מידת
קוצניותו של השיח. הוא מחטט בשיח,
מחפש קוצים ולא מוצא. שוב מחפש,
ומוצא כמה קוצים קטנים, קהים.
קלרה רג׳יניאנו, מפרקליטות מחוז־

וין
״״יייט

המרכז, מסבירה לשופט פרגו כי זהו
שיח המתחיל לפתח את קוציו בתחילת
עונת־הפריחה. רק בסוף העונה הוא
נעשה קוצני מאוד ומסוכן .״בגינה הפרטית
שלי שתלתי את השיח הקוצני
הזה סמוך לגרר, כדי להרתיע גנבים,״
היא אומרת בלהט.
בפרוטוקול כתב השופט כי נדקר
קלות מאוד.
נטע זליג, העובדת הסוציאלית של
רוחמה, מתרחקת מההמולה הקוצנית.
פניה חמורים. היא מביטה בשופט
בספקנות .״לידי אף אחד לא מעז
לנהוג באלימות,״ היא אומרת .״כשאני
יוצאת מכאן, אני לא רגועה. תמיד
דואגת. תמיד שואלת את עצמי אם
הכל בסדר ומה קורה שם. בוודאי
שצריך לשנות כאן הרבה דברים. אבל
זה תלוי בתקציבים ובסוג העובדים
שמגיעים לכאן״.

תהלוכת החוסים

הם סגורים בביתנים או במיכלאה, ויכולים לצאת רק
בליווי מטפל. בדלתות אין ידיות, כי את הידיות
מסתובבים בין שבילי המוסד לטיול יומי. בדרך־כלל
המטפלים נושאים עימם, פותחים דלת כרצונם.
פלים: היכה בחזה ובסנטר, ניגח ראשים
שנים מנהלת בית־הספר של רוחמה״.
דקה אחת אחר־כך. בדרך לחצר.
בקיר, עיקם ידיים, בעט בצלעות, דחף
״כאן מנסים לעצב את ההתנהגות
* -חמישה מטופלים יושבים על האסלות
אל שיח קוצני, יירה אבנים, איים במגב
בחדר־השרותים הענק, שבו שמונה שלהם. אם מישהו, למשל, אוהב לקרוע
על אחד המטופלים.
אסלות. מיכנסיהם משולשלים, אברי־ בגדים, מניחים לו לקרוע ערימות של
כדי להפגין טוהר־מידות, הוא נכנס
המין מוצגים לראווה. בלי פרטיות. בלי בגדים, עד שנוצרת אצלו הצפה נפאל
המיכלאה, מחבק כמה מטופלים
שית, כלומר, עד שנמאס לו לקרוע. אז
כבוד.
מבולבלים, מלטף אותם, מחלק הוראות
מפנים את יצר־הקריעה לאפיק חיובי.
השופט ופמלייתו חולפים על פניפייסניות
ומצטלם בחברתם, כמו דוד
״כדי שהפרוייקט יצליח, צריך להצהם.
איש אינו מציץ לעברם. כאילו היו
חביב.
מיד אל כל מטופל מטפל אישי. כאן
חיות מוזרות ולא יצורי־אנוש.
״ארבע שנים הייתי כאן עובד־רזדמונד
מוריס קרא לנו: גן־החיות היחס הוא מטפל אחד ל־ 12 מטופלים.
משק״ ,מספר מרכוס .״כשלא היו
העובדה הזו יוצרת המון קשיים.
האנושי. ברוחמה מקבל הכינוי הזה
המטפלים מתוחים. המטופלים, שיש
מספיק מטפלים, שימשתי גם כמטפל.
מימד חזותי מבהיל. מדהים.
התנהגתי אליהם עם לב רחום. הבאתי
גיבעת־חול קטנה מגודרת בגדר. ביניהם גם בעלי בעיות ניאורולוגיות,
במרכזה סולמות־מתכת, המיועדים ל -הם אנשים אלימים. לפעמים צריך
להם סוכריות, לקחתי אותם לטיולים
עשיתי להם תה.
להגיב על האלימות שלהם בכוח נגדי.
מישחק. כעשרה מטופלים מעוותי״לפעמים
משתמשים בכוח, אבל רק
גם אני ספגתי מהם מכות״.
.־^ צורה מתפלשים בחול, קוראים קרי־כשאין
ברירה, כשהם אלימים מאוד
אות־שימחה לעברו של השופט ופמומאיימים
עליי. אין לי יסורי־מצפון.
לייתו .״ביקור! ביקור!״ צורח גבר דק
אני חושב שאני מטפל טוב. הסוכנת
ומחיין־ לעברו של הצלם.
המישטרתית לא פיענחה נכון את מה
״זהו פרוייקט מיוחד לעיצוב השהיא
ראתה. יכול להיות שהכל היה
התנהגות ״,אומרת חפציבה ליפשיץ,
^ וני מרכוס 33 נאשם מס׳ ,8
תרגיל מלוכלך של העיריה. זהו איזור
דוקטורנטית להינון־ מיוחד באוניבר 1צבר את מיספר־האישומים הרב
יוקרה. השכנים רצו שהמוסד ייסגר,
סיטת בר־אילן, שהיתה במשך שלוש
ביותר. תשע פעמים תקף את המטו השכגיס רצו
לסגור

השופט, יהודה פרגו, שומר בדרך־כלל ו
ארשת פנים אדישה. רק פעם אח!
כשנתקל בחוסה צעקנית במיוחד, הביעו פניו לרגע את הזדעזעוח

שונט מזועוע

— כתבד: שרד לייכוכיץ. צילם: צבי טל —י 37

קאוויאו וקג״ב

רדיו הודח המאמן
תמיד אשם

זה נורא יפה מצירו של דויד לויאן,
יושב ראש בית״ר תל־אביב, שהודיע
לעיתונות כולה כי מאמן בית״ר תל
אביב, אריה רדלר, התפטר מן הקבוצה.
כי האמת, כפי שסיפרו לנו במיג־רשים,
היא שלויאן פשוט הדיח את
רדלר. היחסים בין השניים מתוחים
כבר כמה שבועות, וההפסדים האחרונים
של בית״ר תל־אביב לא הוסיפו
לרדלר הוותיק מניות אצל לויאן.
לויאן ורדלר הסכימו ביניהם, כמו
שני ג׳נטלמנים, כי רדלר יודיע שהוא
מתפטר, ולויאן ינסה כאילו לשכנעו
לחזור, רדלר יעמוד על שלו — ולויאן
יקבל את הדין.
למעשה, אומרים במיגרשים, כולם
מבינים שרדלר הודח. הראיה הטובה
היא שהוא ימשיך לקבל את כל מש־כורותיו,
עד סוף העונה.
בבית״ר תל־אביב קיבל לא מזמן
היושב־ראש קריאה מעסקני חרות בי־

בחיפה אומרים, שרק סיבה אחת מונעת
התפרצויות של רוגז בין שחקני
מכבי חיפה לבין המאמן, שלמה שרף.
במיגרשים אומרים שהסיבה היא, שהשחקנים
יודעים שנשארו להם רק עוד
16 מחזורים לסבול את שרף.
היחסים בין השחקנים והמאמן גרו־

\ 1ך ן 1ך באולם בבריסל אסרו השוטרים להניף דגלים וכר-
\ 111/1זות. האוהדים הישראלים לא כיבדו את ההחלטה
הבלגית. למרות האיסור, הרימו הישראלים את הדגלים גבוה. בעיקר
במישחק השני, הוא מישחק הנצחון. כל פעם שישראלי הניף דגל היו
קופצים עליו כמה שוטרים ומורידים את הגאווה הלאומית. האמיצים
לא נרתעו: הם המשיכו להרים את הדגל ולשאוג לנצחון המכבים.

מאמן שרף

התפוצץ הבלון
עים, מה שמלמד ככל הנראה שבמנ-
טאליות הישראלית אסור למאמן להישאר
בקבוצה כל־כך הרבה זמן. שרף
נמצא בחיפה כבר ארבע שנים.
כל עוד מכבי חיפה ניצחה, הכל היה
בסדר. לא יצאו החוצה סיפורים, ומעל
פני השטח נראה היה שבין השחקנים
למאמן שוררת אידיליה.
העונה התפוצץ הבלון. מכבי חיפה
של העונה היא לא מכבי חיפה של לפני
שנתיים, שלוש וארבע. ההפסדים מביאים
בעיקבותיהם בעיות. השחקנים
מתחילים להשמיץ, ותמיד, בכל קבוצה
בארץ, האשם הראשון — ובדרך־כלל
גם האחרון — הוא המאמן. לפיכך נגזר
על שרף שזו כנראה תהיה העונה האחרונה
שלו בקבוצת הירוקים החיפאית.

שחקן נוימן

מאיפה בא הכסף
רושלים. הסבירו לו, ללויאן, כי דני
נוימן בהחלט יכול למלא בהצלחה את
תפקידו של רדלר. לויאן. שיודע מאיפה
מגיע הכסף ומי המחליט באגודת
בית״ר, הסכים ככל הנראה לנסות את
נוימן.
אמונות טפלות

מאמו זו
במקום שוו

למה מאמן בית״ר ירושלים, דרור
קשטן, שותק? בירושלים אומרים שזה
מפני שהוא מאמין מושבע בעין־הרע
ובאמונות טפלות. לנו זה נראה קצת
פרימיטיבי, ובעיקר שבית״ר ירושלים
מוליכה בטבלת הליגה בפור גדול, של 9נקודות אבל בירושלים אמונות טפלות זה
דבר מקובל ונפוץ. כולם שם מאמינים
בעינא הבישא ועושים הכל כדי לגרש
את השדים הרעים. למשל: זורקים מלח
וחול ליד שער־הקבוצה, כדי שכדור־היריב
לא יכנס לתוכו. למשל: שמים
מטבע על המשקוף. למשל: נכנסים
למיגרש ברגל־ימין בלבד.
חוץ מזה, גם מעיפים יונים במיגרש,
יונה אחת שחורה, לקבוצה היריבה,
ושתי יונים לבנות, לבית״ר.
שחקני בית״ר אינם מתגלחים לפני
מישחק, ויש ביניהם גם כאלה שלא
מסתפרים עונה שלמה.
יש שחקנים הקושרים את נעלי־הס־פורט
שלהם רק בתוך המיגרש.
יש כאלה הגורבים גרביים בשני
צבעים.
יש העונדים קמיע מתחת לחולצה.
יש אוהדים השוברים בלוק־קרח
לפני כל מישחק, ויש גם כאלה המסתובבים
כשבכיסם סוכר ואורז.
הכל בשביל המזל, והכל כדי ש־בית״ר
ירושלים תנצח.

שחקני מכבי תל־אביב חזרו השבוע
לארץ. שני הפסדים. נצחון אחר, וגביע
אירופה נראה רחוק יותר מאשר אי
פעם.
גם עתידם של כמה שחקנים במכבי
אינו ורוד.
אך עיקר הזעם מופנה נגד המאמן,
צביקה שרף. עתידו. אומרים. ייקבע
השבוע במישחק נגד ריאל מדריד,
ובהמשך המאבק על גביע אירופה.
בהנהלת מכבי תל־אביב. המכונה
״הכספת השמורה ביותר במדינה,״ כי
ממנה לא דולף רבר, הסכימו השבוע
בכל זאת להוציא רכילות אחת: שרף
כנראה יודח בסוף השנה. ביקשנו מילה
נוספת. התשובה :״מאמן זר, ככל הנראה
״.השיבו וסגרו את דלת־הכספת
לעוד כמה חודשים.
בהנהלה לא היו מרוצים מדרך ני־הול־המישחק
באורטז, ומהמישחק הראשון
נגד הסובייטים. היו גם טענות
על כך ששרף לא ירע לסגור נכון את
חומיציוס. שקלע 46 נקודות במישחק
הראשון.

נ— 3 8

כשהישראלים יוצאים לרומניה, הם
לוקחים מסטיקים, גרבי־ניילון וגם ג׳י־נסים.
תמורתם הם קונים בשוק השחור
דיברי־תחרה, ולפעמים גם כלי־בדולח.
הסובייטים למדו את כללי־המישחק
של החברה המערבית הקפיטליסטית.
הם הביאו לבלגיה הרבה קאוויאר. מדי
יום היו השחקנים ואנשי המישלחת
הרוסית יוצאים מן המלון, כשבתיקיהם
הקופסות עם ביצי״הדגים. המסלול היה
קבוע: קודם כל הם הלכו לחנויות
דליקטסים, משם היו יוצאים כשבכי־סיהם
מזומנים, אחר־כך פונים מייד לחנויות
המוכרות מכשירי־חשמל, ומשם
בחזרה למלון.
מדי יום היו נראים שחקני ז׳אל־גיריס
קובנה כשידיהם עמוסות לעייפה:
מכשירי־וידאו, טייפים ומקלטי י־טלוויזיה
צבעוניים. גם מלוויהם מה־קג״ב
לא טמנו ידם בפחיות הקאוויאר.
הנבחרת הליטאית ז׳אלגיריס קובנה
ומכבי תל־אביב שוכנו באותו המלון
בבריסל. הסובייטים קיבלו את הקומה
החמישית, הישראלים את הקומה השמינית.
שומרי־חרש ושאינם־חרש הקפידו
שלא להניח לצלמים ועיתונאים
לעלות לקומה הסובייטית.
כשהיתה נפתחת דלת־המעלית, עמדו
שומרי הליטאים בפיתחה. הם עקבו ״ ״
אחר היוצאים. צלמים ועיתונאים, שניסו
את מזלם, היו בדרך־כלל נהדפים
חזרה לתא הקטן. השומרים גם הואילו
ללחוץ עבורם על הכפתור: תמיד למטה,
לכיוון הלובי, רחוק מהסובייטים.

?׳גול גלויות

בבוי7וד

תחבולה

תחבולה נגד האיסור להניף דגלים.

גם הפעם הם הגיעו מכל העולם. אוהדיה המושבעים של מכבי
תל־אביב אינם נוטשים את הקבוצה.מארצות־הברית, מבלגיה,
מהולנד, מגרמניה וכמובן — מישראל. כולם היו שם. בעלי דוכנים
בשוק־הכרמל, נהגי ״אגד״ ,עורכי־דין, תלמידי־רפואה באירופה
והרבה אוהדים, המוכנים כל שנה לצאת למסע בעיקבות מכבי? .־
הם תמיד באים מוכנים. מצויידים בדגלים, ברעשנים, ובהרבה
אהבה לקבוצה. המישחק השני שבו ניצחה מכבי תל־אביב החזיר
למושבעים האלה את הגאווה ואת הרצון להמשיך במסעות
בעיקבות המכבים, המסעות העליזים סביב העולם, שהפכו כבר
למסורת ישראלית, ללא הבדל השתייכות לאגודת ספורט.

11 יי ידןולך פרץ מימון, ישראל פרגון,
11 #11 1שמוליק מרנדה, יששכר
י י \11\ 1
יואל ויחזקאל יעקב, חברי אגד, החליטו לצאת

לבריסל, לחופשה שנתית. הנהגים נראים באן
יושבים כשלכולם סוודרים זהים. החופשה השנתית
הסתיימה בטוב: בנצחונה של מכבי תל־אביב.

ך 1\ 1| ¥11ך | יוסי אטיאס נטש
£ 1 /1 1 1את דוכן־החמו•
_ צים שבשוק״הכרמל, ובא עם בתו.

¥1ך ך 111ך גוליה פרנקו ה־
111 1 .1 /1תל-אביבית לו-

111111ךךןיך ״ לי ג׳ונסון באחד הזינוקים המרהיבים שלו.
1 1 1 1 / 1 1 1 1 1 /ג׳ונסון השתדל מאוד במישחק השני, וגם
הצליח. מי שמביט בו בזעם הוא השחקן הליטאי המצויין סבוניס.
המישחק השני בין תל״אביב לקובנה היה מישחק גורלי לשתי הקבוצות.
המכבים הצליחו בקושי רב לגבור על הסובייטים. בתצלום הימני למטה:

הכדורגלנים מוטי איווניר, שני מימין, ממכבי תל״אביב המשחק בימים
אלה בהולנד, ורוני רוזנטל, שני משמאל, ממכבי חיפה, המשחק בימים
אלה בבלגיה. ביניהם עומד העיתונאי הגרמני זיגמונד שפיגל. איווניר
ורוזנטל צפו רק במישחק הראשון -מישחק־ההפסד. אחר כך הם הלכו
לבית המלון לעודד את המכבים ונסעו בחזרה, כל אחד לקבוצתו.

מניו־יורק

סיפר, היה לו מינוי קבוע בשער .9

פסזק השנה
״נשאר לנו לנצח רק עוד חמישה
מישחקים ואנחנו בגמר,״ אמר באופטימיות
רבה מאוד דורון ג׳מצ׳י. דורון
באמת מאמין שחמשת המישחקים
שעוד נותרו למכבי יסתיימו בולם
בנצחון. יופי לך, דורון.

דחך 11״ 1כך הם נראו, האוהדים של מכבי תל־אביב.
111 111111 11111 במישחק השני, כשמכבי הובילה. באולם בבריסל
לא היקצו מקום לספסל של מכבי, והשחקנים ישבו עם הקהל.

כד״כד ;,דזנימ אנטלר, צילם: אליעזר דאז כניי— * 3 8

נפע\ >הוד> אחזת
שיודעת הכל
הומ>ה
באחד הראיונות שנתן לי אסי דיין סיפר
הבחור הנאה והחן־ז׳ואן שכל מה שהוא מבקש
לעצמו זה אשה שתגיש לו כוס״תה למיטה.
מאז זרמו הרבה מים בנהרות, והרבה מילים
נכתבו על אסי ועל אשתו החדשה סמדר. הם
רבו והתפייסו ונכנסו להריון והפילו ושוב רבו
ושוב השלימו.
כל זה עד שחלה אסי. הוא חטף דלקת־ריאות
ח מו ר ה. אז שיו חדממדדאח מו תני ה תו שההלו

סמדר ואסי דיין
מה שכוס־תה יכולה לעשות!
״סידרת פינוק״ יוצאת מגדר הרגיל. היא השכיבה
י אותו בבית, טיפלה בו, אהבה אותו, בישלה לו
,סירים גדולים של מרקים והגישה לו 500 כוסות־תה.
אסי
הבריא מדלקת־הריאות, והקלף האחרון
י שהיה לו נגד הנשים, בעניין כוס התה, נעלם. אול
מעכשיו הם באמת יחיו באושר ובאושר. מה
שכוס־תה אחת יכולה לעשות לנפש יהודית!

מתיחות איך שנסע יהודה ברקן לעשות ״מתיחות״
בדרום־אפריקה, ולא לקח איתו את חברתו
הקבועה נילי פלד, החליטה נילי לעשות לו כמה
מתיחות משלה.
בהתחלה היא נסעה לאילת, לנוח כמה ימים,

השפיון המיוחד שלי לענייני תרבות ואמנות
הגיע אליי כשבידו סיפור מדהים. הוא סיפר
שלמנשה קדישמן, יפה־התואר והאלגאנטי,
יש מאהבת צעירה, דקה אמיתית ויפהפיה.
הסיפור לא נראה לי, ושלחתי את השפיון
׳ לברר בדיוק מי הבחורה, אם אומנם יש כזאת.
הסיפור שהוא הביא היה עוד יותר מדהים
מאשר הראשון. האשה היפה והצעירה היא אשה
נשואה, שגרה עם בעלה הנחמד והאוהב בבית
מקסים באחת השכונות העשירות שליד תל־אביב.
היפה
הכירה את קדישמן לפני שנתיים,
התאהבה בו תוך חמש דקות והודיעה לבעלה
שהיא עוזבת אותו לטובת הפסל הגדול. הבעל
הנדהם סירב להתגרש ולהרוס בית ומישפחה,
ואמר לאשתו שהוא מרשה לה להתעסק קצת עם
.הפסל, מתוך ביטחון שהעניין יעבור לה מהר
מאוד.
מאז עברו שנתיים. הצעירה היפה נוסעת עם
קדישמן כמעט לכל מקום שאליו הוא נוסע.
הבעל עדיין מסרב להתגרש.
החלטתי לעשות דרינג־דרינג לקדישמן,
ולשאול אותו מה העניינים בדיוק, ועד מתי הוא
יחכה לה. אבל קדישמן אינו בארץ ולטלפון ענתה
אחותו, מיכל.
״מדברת רחל המרחלת״.
״מה אני יכולה לעזור לך?״
״אני מבקשת לדעת מה קורה בין אחיך לבין
החברה שלו״.
״לא קורה כלום!״
״מה זאת אומרת כלום, הרי היא רוצה להתגרש
מבעלה!״
״אז אולי יהיו שם גירושין, אבל נישואין אני
לגמרי לא רואה באופק״.
״אבל הם ביחד כבר שנתיים?״
״כן, הם ביחד, והוא ביתד גם עם נשים אחרות.
את הרי יודעת בטח שלמנשה יש אשה בכל מקום
שאליו הוא מגיע. יש לו נשואות ויש לו רווקות
ויש לו גרושות. מה שאת רוצה״.
״את בטוחה שהאינפורמציה שלך בדוקה?״
״אני מכירה את האח שלי. הוא מספר לי הכל,
ובעניין הזה אין מה לספר. לפעמים הוא איתה,
ולפעמים הוא עם אחרות. שום דבר לא ייצא מזה.״

מנשה קדישמן
אשה בכל מקום: יש נשואות, יש גרושות ויש רווקות

ואחר־כן הגיעו משם שמועות שהיא לא הספיקה
לנוח אף רקה אחת, כי אלי פפשודו, הפנוי הכי
מבוקש באיזור הדרום, היה צמוד אליה כל הזמן.
היו אפילו שאמרו שבין פפשודו לבין נילי
התפתח רומאן של ממש, אבל כל תל־אביבי יודע
שאי״אפשר לנהל רומאנים רציניים עם אנשים
הגרים מעבר להרי־חושך.
אז נילי חזרה הביתה לתל־אביב, והחליטה
שהיא צריכה למצוא לעצמה מישהו שגר ממש
קרוב. הכי קרוב שהיה ליד הבית שלה היה דודו
טופז. אז עכשיו הם ידידים טובים, וכל הזמן
שותים קפה.
למה הם שותים קפה עד 3לפנות בוקר אף
אחד אינו יודע, אבל אולי יהודה ברקן, עם הראש
של המתיחות, יוכל להבין את זה.

נירה וגידעון לב־ארי
גם ליעל יש תינוק

שלושת ילזיס
וגס ילד
ודודו טופז
שותים קפה עד 3בבוקר

כאן קול ישראל מירושלים, והרי החדשות
ועיקרן תחילה.
למנהל קול ישראל גידעון לב־ארי

ולאשתו היפה נירה נולד בן בכור.
לרך הנולד יש אומנם רק שני הורים, אבל
חצאי־אחים יש לו, בלי עין רעה, שלושה. שני
חצאי־אחים יש לו מצד אבא שלו ואשתו־לשעבר
יעל. חצי־אחות יש לו מצד אמא שלו ובעלה
הראשון.
אבל כל האחים האלה הם גדולים על התינוק
הקטן, ואף פעם לא יוכלו לשחק ביחד. הילד
היחידי שאולי־אולי יוכל להיות חבר של התינוק
הזה הוא התינוק החדש שנולד החודש ליעל,
אשתו הראשונה של גירעון, ולבעלה החדש.