גליון 2578 מתאריך 28 בינואר 1987

1מן* /

אזהרה: משרד הבריאות קובע כי־ העישון מזיק לבריאות

מיכחבים
,ר א תחסום יפת בדישו
עוד על פרשת יפת (״שערוריית
ארנסש יפת׳ ,העולם הזה 6.1.87
ואילך).
מה רוצים מארנסט יפת ועמיתיו?
יש בארץ נוהג, המבוסס על הציווי התנ׳כי.לא
תחסום שור בדישו!״:
עובדי חברת־החשמל מקבלים חשמל בחינם.
דיילות״אוויר מקבלות טיסות ברחבי העולם בדד
צי־זזינם בכל חברות־התעופה. רופאים מקבלים
טיפול חינם אצל רופאים אחרים. לפועלי הקטיף
בפרדסים — כשעוד היו כאלה — היה מותר
לאכול תפוזים ככל העולה על רוחם וקיבתם.
הבנקאים עוסקים בכסף. זוהי הסחורה שהם
מטפלים בה. אז האין זה טיבעי שיהיה מותר להם
לקחת כסף כמה שהם רוצים? חנן דר, חדרה

אלף דולר רי 1ם
על התגובות במישאל״הבזק בפרשת
הפנסיה של יפת (״מה היית אתה
עושה בפנסיה הזאת!״ ,העולם הזה
.)14.1.87
מה שמדהים באמת בתגובות של 32 הנשאלים
לאלף דולר הפנסיה שארנסט יפת מקבל ליום,
אלה הצעירות שרק מחכות שיהיה להן קצת כסף
3והן יורדות מהארץ(״אם לי היו סכומים כאלה, לא
הייתי נשארת בארץ!״ או. :עם כל״כך הרבה כסף,
מזמן כבר לא הייתי נמצאת פה!״)
אז קודם כל, אפשר לחיות יפה מאוד (יפה
מאוד־מאוד) בארץ עם אלף דולר ליום ושנית״.
מוטב לא להרחיב במסקנות המתבקשות מתגר
יוסי אקסלרוד, תל־אביב
בות אלה.

אגשי שם
הערה שמית עם מתן פסק הדין
במישפט יערי־גרנות (״הרוצחות
והקורבנות׳ ,העולם הזה .)21.1.87
קיים קשר מדהים(אם כי, כמובן, מיקרי בלבד)
בין שמותיהם של גיבורי פרשת יערי״גרנות־מלבסקי
לבין שמותיהם של ראשי מפ״ם בעבר
ובהווה.
חווה יערי נושאת את שם מישפחתו של מנהיג
מפ״ם מאיר יערה אביבה גרנות — את שם
^מישפחתו של מזכ׳ל מפ׳ם אלעזר גרנות: ושתיהן
״רצחו את מלה מלבסקי, שנשאה את שמה של
מישפחת חזנים מפורסמת. והלא שמו של מנהיג
מפ״ם נוסף הוא יעקב חזן.
יוסף ברד, זכרון־יעקב

כתבת השער הקידמי:

איש חס,
שלום קו

הטרדה מינית
ב סי שרדה שיכון

ערג כינוס ועידת הפיסגה האיסלאמית
בכווית, דיבר בוטרוס בוסרוס-עאלי,
שר המדינה לענייני חוץ במצריים, עם
שלו. *:אין
כ תב ת ״העולם הזה״.
המסר ׳יז * ז לכם ממה לפחד!״ התרש מותה
ממנו: דיפלומט קר
ואיש חם, בתוך שלום קד.

כתבת ה שער האחורי:

״לא היי תי רו צ ח
את ב תי יעל!״

ש עו !
דויד בלס גילה השסע: איך קונים :
ראשות ממשלה ב־ 1.8מיליון דולר, .
ואיך עושים עיסקה פלילית עם
מיפלגה גדולה. אבל הגילוי
המדהים מכל: איך לתת מתנה
בצורת שעון לשימעון
1 1 1פרס, ולקנות בכך את
ידידותו. מדריך לקונה.
הפריפריה מלבד תאוות־הבצע, מונחת ביסודה
של השערוריה האיראנית גם גישה
אידיאולוגית: לחפש ידידים בשולי המרחב,
תורכיה בצפון,
איראן ממיזרח ואתיופיה.
תמיד נגד הערבים, תמיד
עם יריביהם המסורתיים.

7/77 הארחות מו₪ת:

אביה של יעל שריקי, הנערה הצפתית בת
ה־ ,17 שנפטרה בזמן הפלה מחתרתית,
נשבע על קיברה :״לא הייתי מרים עליה
יד אם היתה באה ומספרת
על ההריון! למה לא אמרה לי 1
אני הייתי רוצח את בתי!״

רק בבית!
הילדה שנלקחה בכוח ממישפחתה ו מביתה,
ונשלחה למוסד דתי, ברחה ממנו
^ כדי לחזור הביתה, מכריזה:

אוחנה בשרידה

הפסידו תואר

״לא יקחו אותי שוב לשם!״

החיים בין יאוש לתיקווה.

זהו הסוד השמור ביותר של בי־ת״ר
ירושלים: הכדורגלן אלי אוחנה, נמצא
בתקופה של שלילת רישיון. לאימונים

על תעלוליו, פן יתרגז.

מה כ תב זלמן שז״ר לרחל ומה השיבה
לו המשוררת? שלמה שבא כותב על שני
פ תקי ם בני שבע מילים, ה מ קפלי ם עלי לה
שלמה • תלמידי גימנסיה טוענים
כי בי אליק הו א משורר בכייני ומקטר!
מה יהיו ה ם בגילו! • אורה עתריה
_ מפ רסמת קובץ שירי־אה־
7 7בה נועזים -לאה גולד־ברג
ורחל לאכ תבו כך.

אפי של שרי צוריאל עבר לריקי גל • נגמר
רומאן האהבה של טלי ליבני ואשר ידלין •
מיהי הידידה של אהוד יערי? • הפריית־מבחנה
ליהודית נגר (בתצלום) • הצעת עבודה לאבי־בה
פז • דניאלה הוד ויעקב
^ סולומון מתגרשים • טומי 111 לייטרסדורף פגש עורכת־דין.

על מיספר הח״כיות בכנסת (״טיב־תביס״
,העולם הזה 14.1.87 ואילך).
מדוע צריך להרחיק עדות עד בריטניה, בה
-.מצויות רק 11 צירות בין 612 צירי הפרלמנט, כרי
להצדיק את מיעוט הח״כיות בכנסת ישראל ועוד
להעיר, שאולי בתור פיצוי לפמיניסטיות, עומדת
בראשות ממשלת בריטניה אשה?
במקום להעריב אפשר להצפין, ואז מגלים כי
בפרלמנט הנורווגי מצויות בין כלל 157 הצירים
(המשך בעמוד )4
ה עו ל ם הז ה 2578

מיכתבים -יד לקשיש הסובייטי
איגרת העורך -אשה וספורט
תשקיף -משל רוצה לכנסת
במדינה -בני יפת
יומן אייטי -שיחות ישראליות
הנדון -פירחחים בכנסת
זה וגם זה -בילוי יווני
לילות ישראל -אופנה לחרדיות

לפני 19 שנים הם דחו א ת ההצעה
להקים ״בית שני״ ,שבו ניתן לנצל את
נסיון הוותיקים. מה אומרים על כך
היום 15ח״כים דאז! יוסף אלמוגי:
.רעיון מצויץ!״ מתילדה גז :״רעיון יפה!״
אילוא המישמעת הסי-
עתית, הם יכלו להיות
היום ״לורדים״ מכובדים.

,,רמה אוהבים
לשנוא אותיד
צביקה פיק, זמר ומלחין, ממורמר על הידוס
אליו ברדיו ובקיבוצים, מספר כיצד היא נפגע
מהביקורת, מתלונן על חובר
ומכריז: והאהבה פירגון
-בארץ אסור להיות חריג-:

פווע נד ה ם מישאל נינוח

בעיני שושן חורי, חבר מועצת העיריה,
באר־שבע היא הדרום הפרוע. לכן הוא
עושה4 111* 1
מגיח מהישיבה שלו1*1 , צרות לקואליציה, מחליף מים־
לגות ויורה מילים לכל
עבר, בלי לעשות חשבון.

מן המערב אד הצפון
המדורים הקבועים:
סקנדליסטים צווחות, אגרופים, התפרעות, סקנדלים
מפוברקים — זה מיקצועם של הח״כים. ח״ב
חרוץ ומעמיק נעלם מעין העיתונות ושוקע
באלמוניות. כי כשיש ביקוש
ל ! ציבורי למוקיוני בכנסת, יש
גם היצע מכל הכיוונים. ובשפע.

שבע מילים

אשמות אן אשכוליות
על משכורותיהן של פקידות מתחי לות
בבנקים (״החנקן של המדינה״,
העולם הזה .)14.1.87 3 אורי אמרי רומז שהנשים אשמות בעיוותי
הכלכלה, שהרי כדבריו. ,לא פעם קיבלה נערה
מתחילה, מאחרי דלפק הבנק, משכורת גבוהה מזו
של פועל מיומן אחרי 20 שנה של עבודה מפרכת
בבית־חרושת ללאימיזוג־אוויר״.
אבנרי אינו משווה את שכרה של. נערה
מתחילה״ (לא. פקידה״) עם שכרו של. נער
,״מתחיל״ ,שהרי ידוע ששכרן של נשים נמוד מזה
של גברים בכל המיגזרים. הוא גם שוכח (ומשכיח)
שמרבית הפועלים השחורים, בשכר־רעב,
וללא מיזוג־אוויר, הן נשים.
ושולמית יריב מסיתה, באותו גליון, גם קצת
נגר שושנה וינר, שיש לה תמיד ארבעה שמות
^מישפחה, והיא גם אשמה באסונות בעליה וגם
מיצול אלה יפת על־ידי ארנסט יפת.
התיקשורת היא הזרוע התומכת בשילטון הגברי,
האחראי למילחמות, לדיכוי, לכלכלה מעוותת,
לשחיתות, והתיקשורת היא המציגה את הנשים
כאשמות או כאשכוליות.
נשים נגד פירסום פוגע, יפו

פקיד בכיר ביותר במישרד־השיכון ניסה לכפות
את עצמו על מזכירה, ובעלה התלונן אצל בנו של
השר — מבקר המדינה הבין דוח קטלני על
חברת־שיכון ממשלתית — ולמיד
לוי נמאס מתעלולי עוזריו .״העולם
הזה״ מגלה את שמות היורשים.

קולנוע -ג ז אמריקאי בצרפתית
ראיון השבוע -עם צביקה פיק
מה הם אומדים -רצח נשים הרות
דף חריט -שרביטו של אוהב

תשבץ

הורוסקופ -מיבחן דלי
אניטים -פרס מלקק מילקי
שידור -המתפרעים בעם
רחל מרחלת -על כל העולם
חור בריטת -מכות סודיות

העולם הזה יצא לבתי־הספר החילוניים בתל־אביב,
לשאול את דעתם של התלמידים על
הגזירה שמתכנן צ׳יץ׳ :חובת חבישת כיפה בשיעורי
תנ״ך. את הזעם והמחאה סיכמה תלמידה
שאמרה :״מחר יחייבו אותי
לבוא בחצאית. ומחרתיים יחייבו
את הבנים להניח גם תפילין!״
ס תקדים זונה

בת־שבע נפגעה בתאונת״דרכים, והיא
היום נכה, רעבה ללחם. עורכי הדין
שלה מנסים לקבוע ת ק די ם מישפטי:
הם תובעים מחברת״ביטוח פיצויים של
700 אלף דולר, לקיומה של
בת־שבע. ופיצוי על אובדן
הכנסתה מעיסוקה בזנות.

מיכתבים
(המשך מעמוד )3
56 נשים ובנוסף לזה גם שם ראש־הממשלה היא
חנה רון, תל־אביב
אשה!

הא*ש במדים הלבנים
על זיהויו של כוכב הטלוויזיה פרד
גרנדי (״תמרורים״ ,העולם הזה
.)21.1,87
שמחתי לקרוא כי גופר סמית מספינת האהבה
(בחייו האזרחיים פרד גרנדי) ,הגיע לקונגרס
האמריקאי והוא גם כבר בדרכו לחופה.

סבל, מנקה צואה ושתן ועוד עבודות קשות ורבות
אחרות: יש לך מישפחה המחכה לך בבית, אבל מיי
עליך לעבור מישמרות ושעות נוספות רבות
בחודש: והנה, מגיע יום המשכורת המיוחלת,
ואתה מביא הביתה — שוד ושבר — :סכום נקי
של לכל היותר 450 שקלים!
אם אכן יש אחיות שאינן מתפקדות נכון,
לרעתי זאת הסיבה העיקרית למחדלים שלהן.
אם הצלחתי לשנות את דעתך בקשר למשכורות
האחיות, תקן־נא את העוול שגרמת להן —
בתום־לב, אין לי ספק — באחת מכתבותיך
הבאות.
ל״ג, בית־החולים גן־מאיר, הוד־השרון

יד לק שי ש הסובייטי

• בליב; /-צ\ו א

העיתונות משרתת את המימסד הרפואי.
ואת מי משרת המימסד הרפו־ *.
אי עצמו( (״בלי הרדמה״ ,העולם הזה
.)21.1.87
גם המימסד הרפואי משרת מישהו. אני נזכר
במעשה שהיה בראשית שנות השיבעים, פרשה
שאותה פירסם האופוזיציונר הסובייטי רוי
מדוויידב: מומחי גריאטריה רומניים אספו בבוקרשט
עשרות קשישים חולים, הכניסו אותם למד
סד, שבו העניקו להם טיפול אינטנסיבי בהזרקת
תאים של עוברי־כבשים ועוד שיטות אופנתיות
של מילחמה במחלות הזיקנה. התוצאות היו נהד־—
רות,
ועוררו תיקוות מפליגות.
מייד הועתקו אותן השיטות בדיוק לקבוצת־ניסוי
בברית־המועצות, אולם, למרבה האכזבה —
לא חל כל שיפור במצב הקשישים המוסקוואים.
הרופאים משתי המדינות הישוו את מיבד
צאיהם, ועד מהרה גילו מהו ההבדל בין שני
הניסויים. הרומנים טיפלו בקשישים ירודים
ומוזנחים, ועצם תנאי המגורים והתזונה הטובה
שניתנו להם שיפרו את מצבם הכללי. הרופאים
הסובייטים, לעומתם, בחרו לטפל בקשישי הקרמלין
— זיקני הוועד המרכזי וישישי הלישכה ״
הפוליטית — שיש להם ממילא מכל טוב הארץ.
הרופאים למדו מאפיזודה זו מה שלמדו על
ערכם האמיתי של הטיפולים שנועדו להבטיח
נעורי־נצח. מרוויידב למד ממנה מדוע בברית־המועצות
מופנים תקציבים אדירים, מעבר לכל
פרופורציה, למחקר גריאטרי: הפוליטיקאים של
תקופת ברז׳נייב, שחילקו את עוגת־התקציב, היו
זקנים מופלגים, והחברה פשוט דאגו לעצמם!
גדעון נפתלי, רמת-גן

ס בי בן •

..העולם הזה״ ,שבועץ החדשות הישראלי המערכת והמיגהלה: תל־אביב, רחוב
גורדון ,3טל .03*232262/3/4 .תא-דואר + 136 העורך הראשי: אורי אבנדי
עורך־מישנה: דוב איתן עורך תבנית: יוסי שנון רכזת מערכת: ענת
סרגוסטי עודך כיתוב: גיורא נוימן צלמי מערכת: ציון צפריר, צבי טל
עורך דפוס: יפתח שביט ראיט המינהלה: אברהם סיטון המו״ל :״העולם הזדד
בע״מ הדפסה :״הדפום החדש״ בע״מ, תל־אביב הפצה: גד בע״מ, תל־אביב.

מדיר הספירט היה תמיד אחד המדורים
הבעייתיים בהעולם הזה.
יש לכך סיבות אובייקטיביות. ראשית: מועד
הופעתו של העולם הזה. באמצע השבוע. אינו
נוח מבחינת הסיקור הספורטאי. במועד זה כבר
דיווחו העיתונים בהרחבה על אירועי־הספורט
של סוף־השבוע הקודם. שנית: בשאר אמצעי-
התיקשורת יש סבול כזה של דיווח ספורטאי, עד
כי נרמה שכל המוסיף גורע.
מכאן בעייתנו: להגיש לך מדור־ספורט שיעניין
אותך. שתרצה לקרוא אותו, שלא יחזור על

כמה אנשי־ספורט מעולים התמודדו עם הבעיה
הזאת, איש־איש על פי דרכו. רביס מכתבי־הספורט
הידועים ביותר כיום בארץ התחילו ב־37
השנים האחרונות את דרכם במדור־הספורט של
העולם הזה.
לפני חודשיים קיבלה על עצמה רונית אנטלר
את המשימה. והיא עיצבה מדור־ספורט (״חור
ברשת״) מסוג חדש. בשטח המצומצם העומד
לרשותה תרצה לעניין ספורטאים ומי שאינם־
ספורטאים. לשבור קישרי־השתקה הנהוגיס בעי־תונות־הספורט.
לחשיוף מה שצריך לחשוף ולספק
מידע עדכני חדש, מבלי לחזור על המידע הכלול
בשטח העצום המוקדש כיום לספורט בעיתונים
הכלליים והמיקצועיים.
כדי לגבש מדור זה. דרושה לה עזרתך. אנחנו
מעוניינים במיוחד בהיזון־חוור לגב• מדור זה.
בשל התנאים האובייקטיביים הקשים שעמדתי
עליהם. אם אינך מתעצל. אנא כתוב לנו. מה אתה
מצפה ממדור־הספורט של העולם הזהז אין־
נראה לך המרור המופיע בעמוד של גליון זה.
למשל, או שהופיע בגליונות קודמים?
מה חסר. לדעתך? מה מיותר? מה כדאי להר
סיף? מה כדאי להשמיט?
גלויות ומיכתבים שלך על נושא זה יתקבלו
בתודה מיוחדת,
פ סי ם

שחורים

כתבת אנטלר
אשה ברשת
דברים שכבר קראת ושמעת, שיוסיף לך מידע.
ושיהיה מיקצועי.
על כך נוסף צורך שגי: שום מדור בהעולם
הזה אינו ערוך רק לאנשי־מיקצוע ולחובבי
השטח שהוא עוסק בו. מדור הקולנוע של עדנה
פיינרו. למשל, עומד על רמה מיקצועית גבוהה ז
ביותר, אך הוא עשוי כך שגס מי שאינו איש־מיקצוע
בקולנוע יהיה מעוניין לקראו. מדורו של
נתן זך הוא מדור רב־יוקרה בחוגי הסופרים
והמומחים לסיפרות, אך הוא כתוב לכל אדם שיש
לו עניין בסיפרות ובתרבות בכלל. מדורו של
הד״ר יולי נודלמן מעניין(ולעיתים קרובות מסעיר
ומרגיז) את הרופאים, אך הוא כתוב לכל
צרכן־רפואה, כלומר — לציבור כולו.
זוהי גם הדרישה ממדור־הספורט. הוא צריך
להיות בעל רמה מיקצועית מעולה. כך שחובבי־ספורט
מושבעים ימצאו נו עניין, אך הוא צריך
להיות רי מעניין כדי שגם מי שאינו מעוניין
במיוחד בספורט יקרא אותו בהנאה.

בשבוע שעבר היה לנו ויכוח מצפוני בתוך
המערכת.
צוות העולם הזה נלווה לשופט, שביקר
במוסד רוחמה לילדים. מפגרים.״ במיסגדת
המישפט הידוע.
צלם־ד,מערכת צילם את החוסים, היו אלה
תצלומים מזעזעים למדי.
כמה מחברי״המערכת הציעו להסתיר את
פניהם של החוסים בפסים שחורים. על כך היה
נטוש הוויכוח. לבסוף התקבלה הריעה ההפוכה,
וגם אני תמכתי בה,
נהוג להסתיר בפסים שחורים את פניהם של
חשודים בפשע, שאין לזהותם מפני שפישעם
טרם הוכח, או פניהם של אסירים בבתי־הסוהר,
המתביישים בעונש שהוטל עליהם.
ה״מפגריס״ אינם כאלה. אץ הם אשמים במצבם.
הם לא עשו כל רע. איו כל בושה במום
שלהם. אם מישפחותיהס מתביישות בהם, הרי זד,
רע. שום סטיגמה אינה צריכה לדבוק בחוסים או
במישפחותיהס,
נדמה לי שהסתרת פניהם של ה־מפגרים״
בפסים שחורים תשרת מטרה שלילית דווקא:
הנצחת ההרגשה שיש משהו מביש במצבם, ומכאן
הנצחת הקיפוח וההעלמה. שאינם מאפשרים
לחברה הישראלית להקדיש להם את המשאבים
הדרושים. כנאה בחברה הומאנית.

סמית־גרנדי(יושב)•
נא לזהות
אבל מרוב לובשי מדים לבנים בספינת ה א הבה
כבר קשה לי לזכור מי מהם הוא סמית־גרנדי.
רחל אופיר, רחובות
אולי תעזרו לי?
• בבקשה, ראי גלופה.

הכלי שר מנחם
על מוסיקאי ממישפחה מפורסמת
(״אנשים״ ,העולם הזה .)14.1.87
כמו שהטונים עושים את המוסיקה, כך העובדות
הנכונות עושות את הסיפור. אפילו במדור
אנשים. והעובדות הן:
(א) הכלי של מנחם (בן גולדה) מאיר איננו
כינור, אלא צ׳לו ולכן הוא צ׳לן ולא כנר, כפי
שכתבתם.
(ב) שכחתם לציין שאיפה שמנחם מאיר עלה
בדרגה זה לא בארץ, מכיוון שלפני כמה חודשים
הוא יצא לשהות ממושכת לארצות־הברית.
אלי דובנר, רמת־גן

ז 1אחות וזה שכרה
על העוול הנגרם לאחיות בתי־החו־לים.
אני
מאושפז שנים רבות בבית־חולים לחולי־נפש.
בחודשים האחרונים אני עוקב בעניין רב
אחרי המדור בלי הרדמה של הד״ר יולי נודלמן,
אשר פתח לפניי אשנב רחב לעולם ולמציאות
שלא היו ידועים לי: מצבה הקריטי של הרפואה
בארץ.
אני מסכים לכל הקביעות שהופיעו במדור,
מלבד אחת — הקביעה הנחרצת כאילו לאחיות
לא מגיעה כל תוספת־שכר.
קביעה זו כאבה לי מאוד. יש בה אי־צדק, ואני
פונה לד״ר נודלמן: נסה נא לתאר לעצמך שאתה
עובד בתור אח בבית־חולים כלשהו: תאר לך
שאתה נאלץ לעבוד קשה בתור פועלת־נקיון,
* עומדים: ריפא הספיגה, דלקטלר בריקר
(ממושקף) והקפטן סטאביגג,

למעז הסר ספק
על ידיעה מיזרנית(״תשקיף״ ,העולם
הזה .)17.12.86
גם חברתנו, חברת עממה, מייצרת מיזרנים
ברשיון חברת מיזרנים אמריקאית, ולמיקרא
הקטע בתשקיף, האומר שחברת מיזרנים, המייצרת
מיזרנים אמריקאיים, הבטיחה סופי־שבוע
לקוני מיזרנים ומסיבות שונות לא עמדה
בהתחייבותה, עלול הציבור לחשוב שהמדובר ־
בחברתנו (למרות שעד היום לא הצענו סופי־שבוע
תמורת קניית מיזרן).
למען הסר ספק. אין המדובר בחברתנו, חברת
עמינח.
אברהם שוורץ, מנכ״ל עמינח בע־מ,
ניר־צבי

מ אג דו ת
הפל מי ת
המדבדף בגלימות העולם הזה
מלפני 25 שנה. מוצא בהם לא רק
מאגדות התיאטרון העברי ( ה עולם
הזה ,)21.1.87 אלא גם סיפו רים
מתחומי פעילויות אחרים,
שכבר הפכו מזמן לאגדות, בגון
זאת שפורסמה בגליון העולם
הזה השבוע לפני 25 שנה:
בשעת מישחק כדורגל בתל״אביב נזכר
השבוע שאול ביבר בשליחותו הפלמ״חית
במחנות־הפליטים (היהודים שהוגלו על־ידי
השילטונות הבריטיים מן הארץ. אחר שגיסו
להעפיל אליה באופן לא־חוקי) .ביבר, שחיבב
כדורגל כבר אז, אירגן תחרות בין אנשי המחנות
ואנשי הפלמ״ח ודאג לפירסום הודעה
מתאימה, בזו הלשון :״ביום השבת תתקיים
תחרות כדורגל: הפלמ״ח נגד שארית־הפלמ״ח.״

העולם
הזה 2578
,*. 4 4 4,4 4 4.4.4.4 4.4י_1 4 4 4 4 44 4 4׳ 4.4,4 *4 4 4 4 4,4*4 4 4.4 4 4 4

לאביחי, נרגעו לחלוטין כשראו את נוסח
״מיבתב ההתפטרות״ .ברור להם שהאיש אינו
מתכוון לוותר על אורח־חייו הראוותני —
הסוויטות שבהן הוא מתאכסן בנסיעותיו
התכופות לחדל, למשל, אינן נופלות מהסוויטות
•טל אריה דולצין.

מיכרז מיריארדים
דחיד־הים
תוכנית ההצטיידות של חיל-הים
מיליארד דולר

החיל עומר להזמין ארבע ספינות סער 5ושלוש צוללות,
ועל המיכרז נאבקות מיספנות בארצותיהברית ובגרמניה.
פרטים אלה מפרסם בגיליונו הראשון ירחון צבאי חדש,
בשם סוורד, שאותו עורכים באנגלית דני גוב ואבי קרטין.

קצב ר 1צה לכפות
ועידה

ודטר משה קצב הודיע למחנות השונים בחרות
כי מנוי וגמור עימו לכנס את המיטב השני של
הוועידה, גם אם לא תושג הסכמה מוקדמת בין
המחנות. הוא נקב בתאריך לכינוס: ה* 31 במרס
וה־ 1באפריל.
הודעתו גרמה להתרוצצות בצמרת המיפלגה, וראשי
המחנות השוגים התכנסו להתייעצויות פנימיות ביום השני
השבוע.
ביום הרביעי. בשעה 6אחרי־הצהריים, מתכנסת נשיאות
הוועידה, בנסיון להגיע לסדרייום מוסכם.

קצב בבד הציע לעוזי לנדאו לנהל את הצד
האירגוני של הוועידה, שתהיה ב.,גני התערוכה״
בתל־אביב. לנדאו הסכים.

אם קצב יעמוד בהבטחתו, יתכנס המושב השני שנה ו־18
יום בדיוק אחרי פיצוץ המושב הראשוו.

שני נגידי לבל״ל
בעוד שבועיים, כשיפרוש אריה דולצין
מראשות ״אוצר התיישבות היהודים״ — ולכן
גם מנגידות בל״ל — יבואו במקומו שני נגידים
משותפים: עקיבא לוינסקי, גיזבר הסוכנות,
ומתתיהו דרובלס, יו״ר מחלקת המתיישבות*.
לפי תקנון..אוצר התיישבות היהודים״ יכולים
להיות עד חמישה נגידים.
כך הצליח דולצץ לרצות גם את המערך וגם את
הליכוד, וגם לקנות את הסכמתו של לוינסקי למינויו של
מאיר חת בבל״ל.

שיחת שמיר וייצמן
ראש־הממשלה, יצחק שמיר, זימן אליו ביום
שני ודטבוע, לשיחה בארבע עיניים, את השר
עזר וייצמן.
להפתעת מקורביהם, יצאו השניים מהשיחה במצב־רוח טוב,
אך סירבו למסור על מה דיברו.

מ שד רוצה לכנסת
ירוחם משל רוצה לחזור לכנסת. הנימוק
שלו הפעם: עליו לייצג את הגימלאים.
מזכ״ל ההסתדרות לשעבר, שבבחירות
הבאות יהיה בן ,76 מתכוון לכך ברצינות
גמורה, וכבר החל מגבש לעצמו שדולה
במיפלגת העבודה.

התרגיל שד אביחי
התרגיל התיקשורתי המבריק ביותר של השבוע שייך ללא
ספק לד״ר אברהם אביחי. אשר הודיע על התפטרותו
מההנהלה הציונית, במחאה על פרשת־בל״ל, ובעיקבות זאת
הופיע בכל אמצעי התיקשורת כבעל״עקרונות, צדיק יחיד
בסדום.

מתברר שאביחי הפיל את בולם בפח. במיכתבו
לדולצין — שאותו הציג כהודעת־התסטרות
— הוא כתב :״בחודש פברואר אבדוק עם
יועצים מישפטיים אם אפשר להתפטר
מההנהלה, אך להמשיך בתפקידי בידר.קרן
היסוד.״
אם כך, לא דק שהאיש לא התפטר עד כה, אלא שהרעיון
שהוא העלה הינו אבסורד גמור. אין כל אפשרות להיות
יו״ר מחלקה בהסתדרות הציונית. מבלי להיות חבר הנהלה,
בדיוק כפי שאי־אפשר להיות שר מבלי להיות חבר־ממשלה.

מכריו,
שברגע הראשון לא הבינו מה אירע

גדאי־שקר דסנהדים
מנהלים ופקידים בכירים בקונצרן ״כור״ נדרשו
לעבור בדיקות בגלאי־ישקר(מבונת־אמת) ,מתוך
נסיון לברר מי הדליף ל״העולם הזה״ את הדוח
הסודי על הליקויים החמודים בניהול הקונצרן.
הדוח. המותח בין השאר ביקורת קטלנית על המנכ״ל,
ישעיהו גביש. פורסם על״רי העולם הזה לפני חמישה
שבועות. ועורר סערה בצמרת חברת העובדים. החקירה
לא גילתה את המדליף.

הסוכנות תכה את
הטרהיזיה בכיס
בסוכנות שוקלים להקטין את ההקצבה
לרשות־השידור, כעונש על תוכנית־הטל
וויזיה ..כניסה חופשית״(ראה: מדור שידור)
.הסוכנות משתתפת בתקציב הרשות
ב־ 3מיליון דולר, לצורך שידורי-הרדיו לחדל.
בצמרת
הסוכנות מרגישים מרומים,
וטוענים כי ב 90-הדקות של התוכנית לא
ניתן כלל ביטוי לנושאים המרכזיים של
פעולת-הסוכנות: עליה, התיישבות, חינוך
ושיקום־שכונות.
פעולות־גמול נוספות מתוכננות נגד
הדוברים שתקפו בתוכנית את המימסד
הסוכנותי: נגד השליח, הרב חיים שיין,
ישלפו מחדש את פרשת המעשה המגונה
ברכבת התחתית של ניו־יורק, ולשליח
אהרון כפיר, אחיו של השר חיים קורפו,
יזכירו כיצד נכשל לפני שנה בהתמודדות
על תפקיד מנכ״ל מחלקת־העליה-והקליטה.
גם על ח״כ חיים רמון, שדיבר בתוכנית,
יש כעם רב: לפני שנה ניתן לו לצאת
לשליחות בדרום־אמריקה, אף שהוא אינו
יודע ספרדית. ועדת־השליחים התנגדה אז
לנסיעתו, אך ראשי הסוכנות החליטו לעשות
לו טובה.
הסוכנות תתבע בירור בעניין בהנהלת
רשות-השידור.

לא יגזרו על חייבים
מרכז מיפלגת העכורה יתכנס השבוע לדיון בהצעתו של
יחיאל לקט: לאסור על הח״כים של המיפלגה לעסוק
במיקצועות נוספים, מלבד עבודתם הפרלמנטרית.

איש מהדרכים אינו חושש שהגזירה תתקבל.

מדי לא ר 1צה לחיפה
הפירסומים בעיתונות המקומית בחיפה, כאילו
לרחבעם(״גנדי״) זאבי מוצע להיות המועמד
לראשות עיריית חיפה, מטעם הליכוד, עוררו
את כעסו.
גנרי אמר השבוע להעולם הזה :״אני לא חבר הליכוד
ואיני מתכוון להיות, אני לא רוצה לעבור לחיפה ואין לי
עניין בתחום המוניציפאלי. אבל החברים בגילדה שלכם.
העיתונאים, צריכים למלא את העיתונים בדם ובדיו׳״

למה לא בקע?
ראיטי העיריות של באר-טבע, דימונה וערד
כועסים על מישרד־הביטחון, על שאינו פועל
להעברת מיפעלי־תע-ט לאיזור התעשיה רמת-
בקע, הנמצא במשולש שבין שלוש הערים.
בראש המאבק בעניין זה מתייצב הח״ב זיק אמיר, לשעבר
ראש עיריית דימונה ומאנשי מחנהו של יצחק רבין.

״דגקנר ו״סאדאב״ -
איחוד?
בחוגי העסקים עוקבים בדריכות אחרי המהלכים
של חברות-הבניה ״דנקנר־ ו״סאדאב״ ,והועלתה
ההיטערה כי הן עומדות לפני איחוד מלא.
השתיים חתמו על הסכם להיכנס לעיסקה משותפת, שתהיה
כנראה ע־סקת־הנדל״ן הגדולה של השנה: קניית קרקעות
של החברות רובינשטיין ורסקו בקריית בן־גוריון בחולון.
הוחלט שלצורך עיסקי השתיים בקרייה יוקם מנגנון
מינהלי אחד, ובראשו מנכ״ל אחד — רפי ביסקר. בשתי
החברות טוענים כי המדובר בש־תוף־פעולה מקומי, באתר
אחד. ומטרתו לחסוך בהוצאות שיווק ופירסום.

אך העובדה היא שבקריית בדגוריון מרוכזים
הפרוייקטים הגדולים ביותר של השתיים.

יוסקה שפירא:
קתקורנציה
ד״יד ושם,,
השר יוסף (״יוסקה׳ס שפירא עומד לצאת
לארצות־הברית, לפגישה עם תורמים
שהבטיחו לעזור לו באירגון ״קרן להנצחת
ילדי השואה״.
לא ידוע מהי עמדת ״יד ושם״ ,המוסד
הממלכתי להנצחת קורבנות השואה, ביחס
ליוזמתו הפרטית של השר.

יועצים לומדים לייעץ
בנק ברקליס שלח 27 מאנשיו לקורס מיקצועי ליועצי־השקעות,
כאשר ייכנס לתוקפו חוק־יועצי־ההשקעות,
שיחייב יועצים בנקאיים לעמוד בבחינות מיקצועיות.
יאלצו גם הבנקים האתרים לשלוח לקורסים כאלה את
אנשיהם — בסך־הכל כאלף עובדים.
הקורס. בן 400 שעות״הלימוד. מתקיים במיכללה למינהל.

פריחה רשר 1תי קייטרינג המחירים הגבוהים שגובים בתי־המלון תמורת עריכת
אירועים באולמותיהם גורמים לבריחת לקוחות. המעדיפים
שרות־ קייטרינג.

בתי־המלון מתלוננים באחרונה על קשיים, אך
זה לא מנע מהם להעלות את מחיריהם לעומת
השנה שעברה ב־ 50 אחוזים, באופן ריאלי.

ב״בי־סיטר בקגיו!
בקניון איילון ברמת־גן שמו לב לתופעה מוזרה: במערכת־הכריזה
מודיעים על ילדים שתעו בדרכם, והמצפים להורים
במישרדי־הקניון, אך ההורים אינם מזדרזים לקחת אותם.
העובדים מרגיעים את הילדים האבורים, מחזיקים את
הקטנים שביניהם בידיים. משחקים איתם ונותנים להם
אוכל ומשקה. ההורים מואילים לחזור לפעמים רק כעבור
שעות אחדות, עמוסים בסלי־קניות. הם שמעו ברמקול
שהילד אבד. אבל שום דבר לא בוער להם: מצאו בייבי־סיטר.

שבדי
,,תדיראך:
נפרוש מההסתדרות!
תוכניות הרה־אירגון בתדיראן מדאיגות את ועד העובדים,
החושד כי אחת מכוונותיו היא לשבור את כוחו ולפגוע
בסולידאריות בין עובדי תברות־הבת השונות בקונסרן.

העובדים שוקלים לפרוש בצורה מאורגנת מן
ההסתדרות, שבאופן עקיף היא הבעלים של
הקונסרן, ולהשליך ערימת פינקסי-חבר אדומים
בפתח הוועד־הפועל.

ספר ישראלי
בעית1ן ת 1רבי
העיתון התורכי הנפוץ ביותר אורייט מפרסם בהמשכים
קטעים נבחרים מסיפרו של העיתונאי הישראלי יוסי מלמן,
על אירגונו של צברי(״אבו־נידאל״) אל־בנא. במיברק
מנציגות ישראל באנקרה. שהגיע למישרד־החוץ, שבישר
זאת. כתב הדיפלומט יעקב הדס :״זו הפעם הראשונה שספר
של ישראלי זוכה לכיסוי כזה בתורכיה״.

וויו מוו(מימי!)
סולק. איציק וגב
(משמאל) שלק.
חמננ״ל האשים
אותו ב בו ש ה
מינית -וגם הוא
סולק. או בעיקו
נחווויו לו
מבני גילו״ המבקו

17*1X37 0 1 1 1 9
ייייייייי * 9י *
ן * ויד לוי התפוצץ מזעם. רק זה
( עוד היה חסר לו: פרשה של הטרדה
מינית במישרד סגן־ראש־הממשלה! אחד
משני עוזריו הבכירים ביותר התלונן
על העוזר השני, וסיפר שהאיש
מציק לעובדת המישרד, ודורש ממנה
לשכב עימו(ראה מיסגרת).
לשר־השיכון היה ברור כי השניים
— מנכ״ל המישרד, ששון שילה, המאשים,
ועוזרו הפוליטי, יצחק (״אי־ציק״)
רגב, שבו הוטחה ההאשמה —
אינם יכולים עוד לעבוד ביחד. גם
דליפת העניין לעיתונות היתה רק
עניין של זמן.
לא היה זה ההלם הראשון שהונחת
על דויד לוי בחודש האחרון. כמה ימים
לפני כן הונח על שולחנו מיסמך
מזעזע. כשלוי גמר לקרוא אותו, הוא
ידע כי עתידו הפוליטי נמצא בסכנה
חמורה. היו אלה מסקנות חקירת מב־קר־המדינה
בחברת שיכון ופיתוח. הן
היו קשות ביותר. בלשונו היבשה של
המבקר דובר בהן על חריגות מר־חיקות־לכת
ממינהל תקין. אישיות
בכירה ביותר במנגנון מישרד המבקר
הוסיפה הסברים בעל־פה: לכמה מהמעשים
יש היבטים פליליים ברורים.
לוי ידע כי המעשה היחיד היכול
להצילו משערוריה ציבורית חמורה
הוא תיקון מהיר של כל מה שניתן עור
לתיקון במישרדו עוד לפני פירסום
הדוח.
אם לא יפעל כך, הסבירו לו ידידיו,
שעימם התייעץ, ייתכן שהוא יעזור
ליצחק טוניק לעשות היסטוריה: זו עלולה
להיות הפעם הראשונה בתולדות
המדינה שדוח מבקר־המדינה יחרוץ
לשבט את גורלו הפוליטי של שר.
לוי הסתגר עם עצמו, עשה חשבון־
נפש והגיע למסקנה שיש לו רק דרך
אחת: לערוף ראשים, רצוי בצורה הד־רמאתית
וההפגנתית ביותר.
במהלך אחד הוא הדיח את עוזרו,
רגב, ואת מנכ״ל מישרדו, שילה, את
יו״ר הדירקטוריון של שיכון ופיתוח.
דויד(״דודו־) מור. ואת מנכ״ל החברה,
שלמה שטנר. האחרון הוא איש־מיקצוע.
המזוהה עם המערך. שלושת
הראשונים אנשי־חרות, מקורביו של
לוי ומינויים פוליטיים מובהקים שלו.
המהלך המפתיע של לוי נועד לחלץ
אותו משורה ארוכה של צרות.
• הצרה הראשונה: אימת רוח
מבקר־המדינה, שבמרכזו שערוריית
אבנר סרוסי.
• הצרה השניה: סכנת שיתוקו
של מישרד־השיכון, בגלל אוזלת־ידו

של שילה, והסיכסוכים האישיים בינו
לבין רגב. מאז עזב המנכ״ל הוותיק,
אשר וינר, לא היה מנכ״ל קבוע
למישרד. רגב, ממפוני ימית, ניסה
לשלוט במישרד וראה עצמו כמס׳ 2
לשר. לפני חודשיים, כאשר לכס־המנכ״ל
הובא שילה, תת־אלוף(במיל),
ומנהל מחוז־הצפון של המישרד, ניסה
רגב בכל כוחו להכשילו.
• הצרה השלישית: הסיכסוך
המתמשך בין יו״ר דירקטוריון שיכון
ופיתוח לבין מנכ״ל החברה שיבש את
העבודה בצמרת החברה הממשלתית,
שהיא הזרוע החשובה ביותר של
מישרד־השיכון. מור, הכמעט־ח״ב הנצחי,
יהלומן ומראשי מחנה לוי, ניסה
כבר מזמן להדיח את שטנר, שהובא
לחברה ממישרד־האוצר.
• הצרה הרביעית: סימנים
ראשונים של התפוררות במחנה־לוי
בחרות, בגלל תעלוליהם של רגב־מור־שילה.
הח״כ מיכה רייסר הודיע כי הוא
עוזב את המחנה, אף כי הוא ממשיך
לתמוך בלוי אישית. הח״כ לשעבר
מיכאל קליינר, היום יו״ר עמידר,

הוריד גם הוא פרופיל.

אמא של
ז׳בוטיגסקי

^ והו של אבנר סרוסי שיחקה
1בפרשה זו תפקיד חשוב, כפי
שהטילה אח! צילה על כל השערוריות
שאירעו בשנים האחרונות במישרד.
אין זה בגלל אישיותו כיבדת־המישקל,
אלא מפני שהוא מגלם, באופן מוקצן
מעט, את האב־טיפוס של העסקנים
שהטילו מצור על לוי.
סרוסי, העסקן הצעיר, סיבך את לוי

טלי סירבה לאיציק
טלי בן־שיטרית ( )26 היא
מזכירתו של הסמגנ״ל למינהל
במישרד. מישפחה דתית. מס רס.
היא נישאה לפני ארנעה
חודשים לז׳קי 36 העובד
במישרד קמיט-עבודה בשטחים
הכבושים. עד לפני כמה
חודשים היה נהגו של השד
משה קצב.
חודש אחרי הנישואין החלה
טלי מתלוננת בבית על הטר-
דותיו המיניות של איציק רגב
הוא מציע לה את עצמו שובושוב, למרות סירובה החד־משמעי.
זיקי לא הבליג. ובהז דמנות
הראשונה שפגש בזיקי
לוי, בנו של השר, העביר דרכו
מסר לאב- :אם לא תפטר את
רגב, אני אפוצץ את העניין בעי־תונים!־
השבוע,
כשנודע על ההדחות
פשטו מייד גם שמועות על
״נסיון אונס״ במישרד. טלי,
בחודשים הראשונים להריונה,
הסתגרה בביתה בקטמונים.
וחיכתה לשובו של זיקי, שנסע
עם אביו ואחיו למארוקו. ביום
הראשון השבוע הוא חזר לארץ.
מאז יום הראשון לא באה
טלי לעבודה, בגלל הבושה. אי-
ציק אינו מתבייש, ואף הכריז
כי לא הודח כלל, אלא הועבר
למחוז-הצפון של המישרד.. ,על
סי בקשתי,־ כי זה קרוב לביתו.

יותר מפעם אחת. לפני שנתיים, כאשר
היה עוזרו של השר, העניק ראיון
שחצני למקומון התל־אביבי העיר.
שבו הציג את השר שלו ככלי ריק: לוי
תלוי בו בכל — בעצתו, בחוכמתו,
בתחבולותיו: דויד לוי הוא כחומר ביד
היוצר סרוסי.
מאז התעלם לוי מעוזרו הפטפטן,
אך לא פיטר אותו. אוהדי לוי טוענים,
כי הוא דואג לפרנסת אנשיו, גם אם
סרחו. יריביו אומרים, כי לסרוסי ידועים
סודות אפלים.
לפני חודשיים התנדבו רגב ומור
לשחרר את השר מנוכחותו. הפאטנט
היה מינויו כסמנכ״ל בשיכון ופיתוח.
לשם כך היה צורך לשחד את העובדים
בתוספות־שכר של 400 אלף דולר.
סרוסי הוא המפורסם שבין המינויים
הפוליטיים של דויד לוי, אך במישרד
מסתובבים עוד עשרות כמוהו.
המינוים הפוליטייים הם נוהג מקובל
אצל שרי־חרות, בעיקר אריאל
שרון ומשה קצב. אבל איכשהו, לוי
תמיד מסתבך יותר מחבריו. אנשיו
בולטים בחוסר־הכישורים שלהם, ב־דרך־כלל
הם סקנדליסטים קטנים, ה־פירחחים
של הפוליטיקה.
יש בהם אשכנזים ויש מיזרחיים,
אבל משום־מה גם אלה וגם אלה מתאימים
להפליא לסטריאוטיפ של ה־מיזרחי
בעיני אשכנזים גיזענים: צעקנים,
הופעתם מצועצעת־גנדרנית, העברית
שבפיהם רצוצה ואין הם מסתירים
את הערצתם ל״פטרון״(בניגון
צרפתי).
ואכן, נראה כי מעלתם היחידה של
אנשי לוי היא הערצתם לשר. לא מזמן,
בקבלת־שבת של סניף התנועה בחיפה,

קם אחד מאנשיו, ציר בוועידת־חרות,
וקרא :״כוס אומו ז׳בוטיסנקי! גם אם
דויד לוי ילך עם הקומוניסטים — אני
אלך איתור
דויד לוי רוצה מאוד להיות ראש־ממשלה.
רק באחרונה הוא הבין כי
עוזריו הקרובים, שהקיפוהו כבועת־חנופה,
מפרידים בינו לבין המציאות
ומפריעים לו בדרכו. הם גם תרמו לא
מעט לתדמיתו כאפס נפוח, כבטלן
העומד בראש חצר ביזנטינית.
כדי לפרוץ את מחסום ה־>^ 40 בחרות,
הסבירו לו יועצים אובייקטיביים,
עליו לרסן את הטוראים ורבי־הסמלים
במחנהו, ולשים עליהם גנראלים.
המשימה הראשונה היא למצוא גני
ראלים, גם לעניינים המיקצועיים במי־שרד־השיכון
וגם למחנהו במיפלגה.
ביום חמישי הקרוב תתכנס מועצת־המנהלים
של שיכון ופיתוח. מור יגיש
את התפטרותו, לפי דרישת לוי, ותחתיו
יבוא עורך״הדין הירושלמי ניסים
אבולוף. באותו היום, כנראה, יפרסם
לוי מי יהיה מנכ״ל מישרד־השיכון.
המועמדים הם עמוס אונגר, העובד עם
אבולוף בחברה לפיתוח הרובע היהודי
בירושלים, אלי נטף ואלדד בוקשפן.
מועמדותם של איתן סורוקה ושל אשר
וינר ירדה מעל הפרק.
אם אונגר לא ייבחר כמנכ״ל ה־מישרד,
כבר מובטח לו שיהיה מנכ״ל
שיכון־ופיתוח. מועמדים אחרים לתפקיד
זה: יהודה ליש, היום מישנה למנ־כ״ל,
ורוני שטייניץ, היום סמנכ״ל.
את מקומו של היועץ הפוליטי, רגב,
הציע לוי לדובר־חרות, יוסי ברון.
בעיקבות השינויים האישיים תיפתח
הדרך לשובו של מיכה רייסר
לפעילות במחנה־לוי. רייסר הוא האיש
שאירגן במשך שנים את כוחותיו של
לוי במיפלגה, וחסרונו באחרונה מורגש
מאוד. ההדחות נעשו, ללא ספק,
בעידודו השקט.
מינויו של הפרקליט הצעיר ניסים
אבולוף 44 בעל מישרר־עורכי־דין
גדול בירושלים, ובעבר מראשי בית״ר
בעיר, יוסיף ללוי תדמית של מהוגנות.
שר־השיכון גם יוכל לזקוף לזכותו
הישג במקום שבו נכשלים עמיתיו
במיפלגה: בחרות נוהגים להתלונן שמועמד,
המיפלגה למינויים פוליטיים
הם בעלי רמה ירודה רק מפני שח־רותניקים
המצליחים בעולם־העסקים
אינם מתקרבים למישרות ציבוריות.
אבולוף עצמו ייאלץ לוותר על
מישרדו המשגשג. אך הוא יודע שבכך
עשה את צעדו הראשון למושב בכנסת.
ד״יד־א גדימ;

־ייי

במרינה
העם
מ ש תף הפ שלה
יפת הלך בגי־יפת נשארו.
מכיוון שאין עונש, יש חת
כאשר ברח הקיסר הגרמני מארצו,
בתום מילחמת־העולם הראשונה, המציא
מישהו את הסיסמה :״הקיסר הלך,
הגנראלים נשארו.״
הוא התכוון לומה שום דבר לא השתנה
באמת.
בישראל אפשר היה לקבוע השבוע:
״יפת הלך, היפתים נשארו.״
שקט, שקט, שקט. הסמל הבולט
למצב היה מאיר חת, שהתמנה השבוע
כיו״ר מועצת־המנהלים של בל״ל.
על חת נאמר שהוא איש ישר. הוא
לא הורשע על־ידי דוח־בייסקי. הוא לא
נפסל על־ידו.
אך חת שייך לתקופת־יפת בכל
רמ״ח אבריו. הוא לא הרעיש שמיים
וארץ ולא התפטר כאשר ראה שהולכים
לקראת אסון. הוא שיתף־פעולה. כמו
גליה מאור, המפקחת על הבנקים, כמו
מאות מנהלים אחרים בבל״ל ובבנקים
האחרים.
חת הוא הדמות המושלמת של מש
תף־הפעולה, האיש שאינו עושה צרות,
האיש היודע להסתדר. לכן נבחר על־ידי
ראשי המימסד: אריה דולצ׳ין, יצחק
שמיר ומשה נסים־.
המינוי של חת נועד לשמש ערובה
לכך ששום דבר לא ישתנה, שהמעמד
העליון במדינה ימשיך לעשות את עסקיו
בשקט ובאין מפריע. ואם לצורך זה
צריכים לקצץ קצת־קצת את המשכורות
האסטרונומיות של המנהלים —
משכורות העולות על שכר עמיתיהם
האמריקאיים, הנושאים באחריות למעשיהם
— מוטב לקצץ. אחרי שתשכך
הסערה והעיתונות תחזור לשרת את
הבנקים אפשר להחזיר את כל הכל
בשקט על כנו.
מדיניות העימות הנוראי
ברין• השם, יש מחלוקת:
שמיר ומרס מתווכחים
על ועידה שאיננה

עוב כינוס ועירת־הביסגה האיסראמית
בנוחו דיבר שרהמדיש המצוי
לעתי־חוץ עם ונגה בוק

שנו חג שר
בוטרוס בוטרוס־ע׳אלי
יעצו לך לא להגיע למצריים לפני
הוועידה בכווית? מדוע? באמת איני
מבין מדוע!
את מרגישה ביחס מנוכר? אנשים
חוששים להתבטא, כפי שהזהירו אותך?
יכול להיות שזהו הרושם שהצטייר
בישראל.
מבחינת מצריים, האלמנט החשוב
ביותר בוועידה, הנפתחת ביום השלישי,
הוא שייעשה משהו בסיכסוך שבין
עיראק לאיראן, שתחול התקדמות
בדעת־הקהל ושייווצר לחץ לפיתרונו
של הסיכסוך האבסורדי הזה.
מדוע אבסורדי? מכיוון שמדובר בשתי
ארצות מוסלמיות, הנלחמות זו
בזו. זהו באמת הגורם החשוב ביותר
מבחינתנו בוועידה — מילחמת עי־ראק־איראן,
לא ישראל.
אינני אומר זאת כדי להתחמק. אינכם
צריכים להיות מודאגים בקשר
לוועידה. אין לכם שום סיבה שבעולם
להיות מודאגים מההשלכות לגביכם.

יי ע! לדוו

סוף־סוף מצאו שימעון פרס ויצחק
שמיר דבר שהם חלוקים לגביו. פרס
תומך בוועידה בינלאומית, שמיר מתנגד

מכיוון ששום ועידה בינלאומית אינה
נראית אף באופק, והדבר כולו הוא
בגדר רעיון מופשט ורחוק — הרי זוהי
מחלוקת רצויה, שאינה מסכנת את שי־תוף־הפעולה
ההדוק בין שני האישים
בכל נושא מעשי.
על מה הוויכוח?
אף שעל, אף צעד. המחלוקת
משקפת היטב את ההבדל האישי שבין
שניהם. גישתו של שמיר היא עקרונית,
גישתו של פרס טכסיסית.
הטענות של שמיר נגד ועידה בינלאומית
הן הגיוניות לגלי מי שמתנגד
להחזיר אף שעל־אדמה אחד מן הגדה
המערבית ורצועת״עזה.
הוועידה הבינלאומית אמורה לכנס
יחדיו את חמש החברות הקבועות של
מועצת־הביטחון(ארצות־הברית, ברית־המועצות,
סין, בריטניה, צרפת) ואת
הצדדים המעורבים, לדיון בשלום ב־מיזרח־התיכון.
הרעיון עצמו אכן נולד
במוחה הפוליטי של ברית־המועצות,
והוא נתמך בהתלהבות על־ידי אש״ף.
טוען שמיר: קיימת תמימות־דעים
בין כל הגופים האלה, לפחות להלכה,
שעל ישראל להחזיר את כל השטחים
הכבושים. זוהי המדיניות המוצהרת של
ארצות־הברית, בריטניה וצרפת, וכמובן
של ברית־המועצות וסין, ושל כל המדינות
הערביות.
מסיבות שונות, אין אף אחת מן הנד
רינות האלה לוחצת על ישראל בכיוון
(המשך בעמוד )10

* -א ת קיו מ ה של קנוני ה זו של
השלושה גילה לראשונה המדור
תשקיף של העולם הזה בשבוע
שעבר.

^ כס, הישראלים, יש אובססיה
) ביחס לעבר. האכזבה שלי היא
תוצאה מכך שמה שהוסכם בעבר —

ה עול ם הז ה 2578

ואני מדבר על הסכמי קמפ־דייוויר —
לא יושם במציאות.
לכן אני מודה באשמה: אני הוא זה
שהמציא את המושג ״שלום קר״.
מה הוא שלום קר? זהו שלום שאינו
אמיתי, המגע בין האנשים אינו אידיאלי.
היחסים בין שני הצדדים מוגבלים
למינימום.
קשה לי בדיוק להגדיר מה הוא
המינימום הזה. כשבאנו לעשות איתכם
שלום, התכוונו לשלום כולל במרחב,
כולל פיתרונה של הבעיה הפלסטינית.
העובדה שאנחנו עדיין בשלב מס׳ 1
של התהליך אומרת די והותר. בתהליך
כזה צריך לנוע משלב 1ל־ ,2ואחר־כך
הלאה.
אין סטאטוס־קוו בתהליך כזה: או
שמתקדמים או שנסוגים!
זה שנעצרנו בשלב מס׳ ,1פירושו
הידרדרות.
השלום הקר אינו שייך עדיין לעבר.
נכון שמאז פגישת־הפיסגה בין שימעון
פרס לבין חוסני מובארב באלכסנדריה

לישראלים יש סיבה אחת להיות
מודאגים: מכך ששום־דבר לא נעשה
בקשר לתהליך־השלום. מאז אפריל
1982 לא עשיתם שום דבר! ממש שום
דבר!
הוועידה בכווית,יכולה לשנות זאת,
ליצור דינמיקה בתהליו־השלום. לכן
אתם חייבים לעשות משהו!
דיו וי״אהדה

הוא הווו י
חהליד־״זלווז ״יי*
י י׳ י׳ 1
בר לאשה. צריך להשקיע בכך כל הזמן,
אסור להזניח זאת.
אני יודע שאני נשמע מתוסכל, אפילו
מאוכזב. כן! זוהי גם אכזבה אישית
שלי. כשבאתי ב־ 1977 במטוסו של הנשיא
המנוח, אנוור אל־סאדאת, לישראל
היו לי תיקוות וציפיות.
לא, איני יכול לאמר שציפיותיי התגשמו.
אלה
ציפיות בדיוק? אני יכול למלא
פרקים שלמים ברגשות ובציפיות שהיו
לי באותם רגעים היסטוריים. האמיני
לי. אבל מדוע לחזור ולהתרפק על
העבר? צריך להביט לעבר העתיד!
זה נכון שאני אחד המעטים שהשתתפו
בטיסה ההיסטורית עם סאדאת,
הנמצא עדיין בעמדת־כוח. את רומזת
למשהו? הכל תלוי בו! (מביט לעבר
תמונתו של הנשיא חוסני מובארכ,
החולשת על הקיר שמאחורי שולחנו).

סטאטוס-קוי!

הלחחד !ר י

היו ג׳סטות אחדות. שרי התיירות והנפט
שלנו ביקרו אצלכם, ושרים שלכם,
כמו משה שחל ואמנון רובינשטיין,
ביקרו אצלנו. הוקם המרכז
הישראלי האקדמי בקאהיר. אני עצמי
ביקרתי לפני כמה חודשים בישראל,
לכבוד ועידת מיפלגת־העבודה.
אבל בלי תנועה מתמדת משלב
לשלב — תחול הידרדרות.

אני מצפה מישראל לכבד את הבטחותיה
בהסכמי קמפ־דייויד, ולטפל
בבעיה הפלסטינית.
המצב אינו הולך ומשתפר. להיפך
— כיום מצבם של הפלסטינים גרוע
יותר מאר בעת חתימת ההסכמים.
אני מאוד מקווה שבוועידה בכווית
ייעשה משהו משמעותי למען הפלסטינים.
ידוע לי שישראלים רבים מעו־

אי ש חם. ע 1ד 1ם קר
״חגרי חטוב עזר וייצמן ״,אמר לי שר־המדמה של מצריים
לענייני״חוץ, הד״ר בוטרוט בוטרוס־עיאלי, כשנפרדנו ,״אומר
שניתן לחלק את האגשים לשתי קבוצות עיקריות: מי שביקרו
במצריים ומי שלא!
נפגשנו בלישכתו, בבניין היפהפה שבו שובנת לישכת־השר,
במרב? קאהיר. שטיחים מקיר אל קיר, נברשות המשתלשלות מן
התיקרה הגבוהה, ריהוט מגולף מעץ וריפוד מקטיפה -בל אלה
יוצרים אווירה של הדר מאופק, עתיק־יומין.
ע אלי עצמו, גבר מטופח כבן ,60 הוא איש נעים־הליבות, חביב,
שאינו שוכח להחמיא ואינו מקפיד על הרישמיות. למרות התובן
המריר של דבריו, הוא התבדח והוטיף הערות חינניות,, ,שלא
לציטוט״.
הוא בחר שלא להסתתר מאחורי שולחנו ומתחת לדיוקנו של
הראיס מובארב, אלא התיישב לצידי, התעניין בשלומם של
מברים משותפים, ניהל ״סמול טוק״ ,ורק אז ניגש לעניינים.
ניכר בו שהוא מרואיין משופשף, החל בניסוחיו המדוייקים
באנגלית מושלמת וכלה בציונים שהוא מחלק לך כעיתונאי, אם
הצלחת בכל זאת להפתיע אותו.
ימים מעטים לפני תחילתה של הוועידה של ראשי המדינות
המוסלמית בכווית, נזהרו פוליטיקאים מצריים בהתבטאויותיהם
בקשר לישראל. על כך גם הזהיר אותי מוחמד בסיוני, השגריר
המצרי בישראל. ע׳אלי דורש מאחרים להפגין תעוזה ולהביט אל
העתיד, ונוהג לפי הכלל: נאה דורש -נאה מקיים. דווקא בתקופה
רגישה כזאת החליט שהוא מעוניין בבימה ישראלית, בצינור ישיר
לציבור הישראלי.

ניינים רק בשלום עם מצריים, וזהו זה.
זה לא בא בחשבון! חשוב שתבינו
שז,השלום הקר״ איננו עונש או איום
שאנחנו מפעילים על ישראל: זוהי
המציאות!

העימות
^ האמיתי
ף יעזאתם אומרים שזה איום, זה
^ כאילו שהממשלה המצרית יכולה
ללחוץ על כפתור וזהו. יש לנו אופוזיציה
ודעת־קהל חזקה, האומרות: תהליך
השלום נכשל! ״השלום הקר״ —
זהו רק ביטוי של המציאות.
אינני נלחץ גם על־ידי הפלסטינים,
אלא על־ידי המציאות ששום דבר לא
נעשה. יש גם הגולן ויש היחסים עם
סוריה. כל זה מוזנח.
אנחנו חייבים לדחוק לתהליך חדש.
העימות האמיתי במרחב אינו בין הישראלים
לבין הפלסטינים, או בין הישראלים
למצריים, אלא בין מי שמאמינים
בשלום — במצריים, בישראל
ובשאר המדינות — לבין המאמינים
במילחמה.
אינני יכול לפרט בדיוק מה אני
מצפה מהישראלים לעשות, כיצד
להגיב בדיוק לפנייתי. אני מצפה, למשל,
לכינוס ועידה בינלאומית, בהשתתפות
כל הצדדים המעורבים.
אבל למה להיכנס לפרטים? הבקשה
העיקרית שלי מן הישראלים היא: אל
תהיו פסיביים! אל תפחדו מן הוועידה
בכווית — היו בעדה! תימכו בוועידה
והגיבו על מה שיתפתח בה. הוועידה
עשויה לפתוח, בכל זאת, בתהליך
חדש. בלעדיו — יהיה גרוע!

רעו &סהוה עור מישאל בין
תומיוי־תיטן בתראביב ער ההוראה
לחבוש נינה בשעת לימוד התנ״ו.
,,ברוסיה אומרם לאנשים איו לחיות -
ועכשיו גם כאן!״ כועסת תלמידה

לואש־העיויה, שלמה(.דד) להט, היה ועיון. מה אומרים על נו אזוחיו הצעירים1

חגית אשכנזי, כיתה י״ב, תי
כון
אנקורי: סתם כפיה מיותרת, מי
שמרגיש צורך לשים כיפה על הראש,
בבקשה, אבל איר בכלל אפשר לחייב
את מי שלא רוצה לשים כיפה לעשות

יאיר בלנסקי, כיתה י״ב, תי
כון
אנקורי: התלמידים אינם יודעים
מה משמעות הכיפה. אם המימסד הדתי
ידאג לחנך ליהדות במקום להתעסק
בפוליטיקה מיותרת, יהיה טוב יותר.
לי אישית כיפה לא מסמלת כלום!

יוסי יחזקאל, כיתה י״ב, תיכון
אנקורי: כיפה על הראש? בחיים אני
לא אשים. לא רוצה לכער לי את
הראש. למה לא שואלים מה דעתם של
התלמידים? אנחנו לא בובות ויש לנו
בהחלט מה לומר!

כן כיפה או לא כיפה? האם הצעת עיריית תל־אביב לחייב את
תלמידי בתי־הספר לחבוש כיפות בשיעורי התנ״ך היא שלב חדש
ככפיה הדתית? כיצד יאכפו הוראה כזו — בעזרת הפאטנט הישן,
שהוכיח את עצמו בתחום התחבורה: סינדול הכיפה לראשים?
״העולם הזה׳׳ ערך מישאל בזק כפתח בתי־ספר חילוניים בתל•
אביב .״כפיה״ ,״חוצפה״ ,״נצא להפגין״ ,היו התגובות הרווחות.
שני מנהלים של בתי־ספר הצטרפו למוחים. פה ושם היו גם תלמיד
או תלמידה שנשארו אדישים, אבל הרוב חוששים מן הבאות:
אולי מחר יחייבו את התלמידות להופיע רק בחצאיות? אולי
מחרתיים יבוא תור התפילין? למה לא שואלים לדעתנו?

מרדכי בצלי, מנהל תיכון עי
רוני
ט״ז: בשלב זה אני מעדיף
להתעלם מההוראה. לא דיברתי עליה
עם התלמידים. אם אקבל הוראות
בכתב אתייחס. דעתי האישית שלילית.
התלמידים יצטרכו להחליט.

אורי נטע, כיתה י״ב, עירוני
ה׳ :בבית־הספר דיברנו על הנושא הזה
המון. הרוב כעסו והתמרמרו. חוק כזה
הוא מיותר. אין שום טעם שנער חילוני
יחבוש כיפה. אם יחייבו אותנו, לא
נכנס לשיעורי תנ״ך!

שרית צווייג, כיתה י״ב, תי
כון
אנקורי: לדעתי? טוב מאוד! זה
• יכול לתת כבוד לשעורי תנ״ך. למרות
זאת אני חוששת שזה עלול להתקבל
בצורה הפוכה, והתלמידים יתעצבנו
שנכנסים להם לוורידים.

יגאל פיפלוביץ, כיתה י״ב,

עירוני ה׳ :איזה שאלה? ברור שנגד!
לא נסכים בשום־פנים לכפיה זו, גם אם
יחייבו — לא אחבוש כיפה. אלה
שמציעים את זה, כדאי שיידעו שזה
רק יעורר שינאה ויבזה את הכיפה!

ישראלה פיינבידיג, כיתה ח׳,
עירוני ט״ז: אני מתנגדת לכפיה.
כיפה זה דבר מצפוני פנימי, כל אחד
צריך להתנהג לפי המחשבה שלו. ברוסיה
אומרים איר לחיות, כאן לפחות
אפשר לבחור את דרד־החיים שרוצים.

שרון טופז, כיתה י׳ ,ויצו צר

אצלנו בבית־הספר יש כאלה ש־מאוד־מאוד
שונאים דתיים. לדעתי זה
בגלל דברים כאלה. חיוב לשים כיפה
רק יחריף את השינאה. עדיף שילמדו
את התנ״ר טוב.

מירב י׳ כיתה י׳ ,עירוני ד,׳:
אנחנו מבינים יפה מאוד שהכל נעשה
בגלל הסכמים קואליציוניים. ממש
חוצפה! כדי לרצות את הדתיים, משתמשים
בנו ככלי. יכולים לבוא ולבקש
בצורה יפה, לא להכריח.

סיגל רוטר, כיתה י״ב, אנ
כיפה
בשיעורי תנ״ן. הוא גס אמר שמי
שנוסע בשבת ואוכל חזיר הוא גועל־נפש.
דווקא בגלל זה אנחנו שונאים
אותו, ולא שמים כיפה בשיעורים שלו!

קורי: לא רוצים כיפה על הראש! חוק
כזה נוגד את ערכי־הדמוקרטיה. בית־הספר
צריך להסביר ולחנך, ולא להכריח
לעשות דברים כאלה. אני לא צודקת?

לוי, כיתה י׳ ,ויצו־צרסת:
אני נגד. אם יכריחו תלמידים לשים
כיפה, הם יתייחסו אל התנ״ד כמו אל
דבר דתי ולא יראו את היופי שבו. תלמידים
יתרחקו מהתנ״ך וישנאו אותו.
זה יהיה חבל מאוד.

אבי הבר, מורה לסיסרות

בתיכון: אפשר להעביר שיעור מעניין
בלי כיפה, ושיעור משעמם עם
כיפה על הראש. אני חושב שחוק כזה
הוא תעודת־עניות לדת. האם הדת
זקוקה לחוק חילוני שיגן עליה?

אלון מורמיאן, כיתה י׳,

עירוני ה׳ :למה כל דבר שקשור בדת
גורם לוויכוחים? אני בעד. בושה
שמפגינים נגד הדת, זו מילחמה
קטנונית וטיפשית. בית־הספר כופה
הרבה דברים, אז שיכפה גס את זה!

מירי גבאי, כיתה י״ב, אנקורי:
אני חושבת שהחוק הוא בסדר
גמור. זה יכול לתת יחס של כבוד
והכרה לתנ״ך, שלא יתייחסו אליו כאל
עוד סתם מיקצוע. התנ״ן הוא סמל של
עם־ישראל, וצריך להתייחס אליו כך.

אריאלה, כיתה יי, עירוני הי:

גיא כרים, כיתה י״ב, עירוני

רי: ההצעה בסדר גמור. צריך לשים
כיפה בכל שיעורי־הדת בשביל הסיט־ליות,
להראות את ייחודנו כיהודים
ולגרום הרגשת שייכות לעם היהודי.

אני בעד ההצעה. צריך לתת יחס של
כבוד לדת, וזה צעד מינימאלי של
נכונות לתת כבוד לכיפה. גם מראה על
הקשר ליהדות, וחשוב שנרגיש קשר
כזה.

מירי, כיתה י״ב, אנקורי: לא

ענת, ביתה י׳־ב, אנקורי: לא

ולא! כיפה זה דבר אישי, לא נסכים
שיאמרו לנו מה ללבוש. מחר עוד
יגידו לנו להניח תפילין ואת הבנות
יכריחו ללבוש חצאיות, ולא יהיה לזה
סוף.

ולא! מי אמר שכיפה מוסיפה כבוד
לתנ׳׳ך? כבוד לא קשור בחתיכת בד
ששמים על הראש.

טל בראון, כיתה י״ב, אנקורי:
זה עוד צעד להשתלטות הדתיים על
חיינו. הכפיה הולכת ומתחזקת, ואנו
שותקים. אסור לתת לחוק כזה לעבור,
להילחם בו בכל הדרכים האפשרויות.

משה רונן, כיתה יי, אנקורי:
אני לא חושב שאם נחבוש כיפה
בשיעורי תנ״ך זה יוסיף כבוד לתנ״ך.
לדעתי זה מצחיק שפיתאום בצילצול
כולם ישימו כיפות על הראש, ועם גמר
השיעור ידחפו אותן חזרה לתיק.

משה גולן, מנהל תיכון
אנקורי: דעתי שלילית. חבל על
הוויכוח. אינני חושב שחוק כזה יתקבל
בכלל, אי־אפשר לכפות על תלמידים
חילוניים לחבוש כיפה.

הי: הנוער של היום רחוק מהיהדות.
לשים כיפה בשיעורי תנ״ך זה צעד
חיובי. אני אישית לא אשים כיפה. למה?
לא רוצה לשים, וזהו!

זיווה מור, כיתה חי, עירוני

ט״ז: לא שמעתי על חוק כזה. אצלנו
בבית־הספר בכלל לא דיברו על זה. אם
זה יעלה, לא אתנגד. צריך לתת כבוד
לדת. למה לא ללבוש כיפה?

שגב אדלסבורג, כיתה י״ב

אנקורי: חאלס! זה סתם ביזבוז זמן
להתווכח על העניין הזה. זה חוק
טיפשי ובלי שיניים. כל אחד צריך
להתנהג לפי הבנתו. שינסו לחייב
אותנו, נראה אם יצליחו!

ארז מנדל כיתה י״ב, עירוני
הי: אנחנו עכשיו בשמינית ועוד שנה
נלך לצבא, אז אנחנו מספיק מבוגרים
להחליט לבד. אם בכל זאת יחייבו ללכת
בכיפה. אכבד את ההחלטה.

שוקי סביאן, כיתה י׳ ,עירוני

הי: אני נגד. זו כפיה במלוא מובן
המילה. תמיד מציגים את היהדות
בכפיה. למה לא מנסים להסביר ולהראות
את הצדדים היפים שלה? בגלל
דברים כאלה תלמידים שונאים דת.

ניר כגן, כיתה י׳ ,עירוני הי:
נגד, נגד, נגד! לחבוש כיפה זו זכות
ולא חובה. מי שרוצה לחבוש כיפה —
בבקשה. אני לא אניח על ראשי כיפה
בשביל העיקרון. ואלחם נגד כל כפיה
דתית.

טל דוידוב, כיתה י״ב, אנקו

מסכימה לזה, בתנאי שרק
בשיעורי תנ׳׳ך יחבשו כיפות, צריך
לתת כבוד למסורת. יש דורות ב־עם־ישראל
שמסרו נפשם בשביל לשמור
עליה, אז גם אנחנו יכולים.

!כתב ועילם: שי כדם

איו קונים ואשות־ממשלה ב־1.8
מיליון דורו איך ששים עיסקה
פלילית עם מיפלגה גדולה איו
נותנים מתנה לואש־ממשלה בדון

ץ הו סיפור מחריד על שחיתות
1ציבורית ואישית, של הפרת־חוק.

זהו סיפור על קניית ראשות־ממשלה
לישראל בפספו של נוכל
וספסר.
זהו סיפור של קניית מיפלגות גדולות
וקטנות, אישים בכירים ופחות־ב־כירים.
הוא
מטיל אור נורא על המתרחש
בצמרת המדינה — על אווירה של
הסתאבות ושחיתות העולה על כל דמ
עושן

נוע

תה למי שדווקא נכשלו בבחירות: עזר
וייצמן וחבריו, שנבחרו מטעם תנועת־יחד,
שהוקמה בחיפזון ערב־הבחירות.
רשימה זו נכשלה, והכניסה לכנסת שלושה
חברים בלבד.

אולם שלושה אלה היו לשון־
המאזניים. הלימוד לא יסול היה
להקים ממשלה בלעדיהם, אך
בעזרתם(ויחד עם הדתיים ודד
תחיה) יכול היה להקים ממשלה
בלי המערד.

ובחבריו. שימעון פרם הלך לקנות
אותם, פשוטו כמשמעו,
כפי שקונים כל סחורה אחרת.
כך קנה את ראשות-הממשלה.

וכך נעשה הדבר:
אחד מראשי יחד הוא רמי אונגר,
חברו האישי הקרוב ושותפו־לעסקים
של עזר וייצמן. אונגר — איש־הע־סקים
הפרטי — היה חייב לבלס 2.5
מיליון דולר. בלס לחץ עליו, כדי להכריח
אותו — לדבריו — למכור את

ואמר לו בפשטות. :תן לי את ה־800
אלף דולר!״
לא ברור כמה כסף הלך לתנועה,
ומה נשאר ביד אונגר.

הוא פורסם השבוע, ובקושי
יצר אדווה קטנה בחיים הפוליטיים.
איש לא התרגש ביותר.

מדמה

ויד בלם, העומד לדין בשל מעשי־רמייה
בקנה־מידה אדיר, רצה
להיות עד־המדינה.
הוא הציע עיסקה ליוסף חריש, היועץ
המישפטי לממשלה להעיד נגד
ראשי מיפלגת־העבודה, תמורת עיס־קת״טיעון
ושיחרור מעונש בתיק שלו.
חריש הוא איש־המימסד בה״א הידיעה,
שהובא לתפקידו על־ידי המימי
סד כדי לעשות את מלאכתו של המימי
סד. מובן מאליו שדחה את העיסקה
בשתי ידיים.
אבל בלס לא הירפה. הוא איים על
ראשי מיפלגת־העבודה בגילויים, אם
לא יוציאו אותו מן הבוץ. ראשי העבודה
לא יכלו להיענות לו, מחשש פן
ייוודע הדבר לליכוד. הליכוד היה עט
על המציאה, אחרי שהמערך חשף את
השחיתות המחרידה של הליכוד, שגבה
הון מרמאי״קרקעות בגדה המערבית
למימון מערכת־הבחירות שלו.
תחילה גילה בלס פרטים קטנים,
.על החשבון ״.הם נגעו לתרומות קטנות
שלו למערך. כשזה לא עזר, מסר
השבוע סקופ גדול — אך לא אחרון
— לשאול אברון, כתב הצהרון חדשות.

חדשות לא הבחין בגודל הסקופ, או
שלא היה מעוניין להבליט אותו יותר
מדי. הוא הקדיש לו פינה קטנה בעמוד
הראשון, ואת העמוד מס׳ 11 בגליון.
רוב הקוראים של אותו גליון כלל לא
שמו לב לגילוי המרעיש.

זהה את השעון!

אולם זהו סקופ השנה, שאינו
נופל מן הסקופ של פרשת־יפת
— אם טורחים לנתח את המשמעות
האמיתית שלו.
בלס הפך לעד־מדינה — מסוג אחר.

קונים

^ דאשות־ממשלה
ך* משמעות העיקרית היא: אפ!
1שר לקנות בישראל את ראשות־ה־ממשלה.

במילים
אחרות: אפשר לקחת
פוליטיקאי ולהפוך אותו ל־ראש-הממשלה,
על-ידי קניית
מנדאטים בסיטונות.

זאת עשה דויד בלס.
כשהסתיימו הבחירות לכנסת ה־,11
הסתבר כי המיקרה הנחיל עמדת־מפ־
— 1 0יי

גם המערך יכול היה להקים ממשלה
בעזרת השלושה שלא יחד, בלי הליכוד,
אילו רצה להזדקק לקולות
רק״ח והרשימה המתקדמת. אולם
המערך ועזר וייצמן שללו זאת.
המערך היה מוכן להקים ממשלת־אחדות־לאומית,
אך בתנאי ששימעון
פרס יהיה ראש־הממשלה הראשון. בעיני
פרס, זה היה תנאי״בל״יעבור, חשוב
מכל דבר אחר.

הדבר היה תלוי בעזר וייצמן

המיפלגה.

כך, על-ידי תשלום לאדם פרטי,
נקנתה ראשות-הממשלה,
כמו בגרועות שברפובליקות
— הבננות.
בלס נתן לאונגר 800 אלף דולר
במזומן, בצורה של הלוואה פיקטיבית
שלא הוחזרה מעולם, וניכה מיליון
דולר נוספים מהחוב שאונגר היה חייב
לו — גם זה בלי רישום. אחרי שזה
סוכם עם פרס, אונגר טילפן לבלס

העיסקה כולה מסריחה בצורה שלא
תיאמן גם בישראל.

התוצאה: בלם קנה את ה־מיפלגה,
שהצטרפה למערך. פרם
הפך ראש־ממשלה.

^ ״לאדוצה
לדעת״

ך* ל זה נעשה בסודי־סודות, אך לא
^ הועלם מעיני צמרת העבודה. להי־ ו
(המשך בעמוד )36

במדינה

(המשך מעמוד )7
זה — אם מפני שאינה מעוניינת בכך
באמת, אם מפני שאין לה הכוח הדרוש
לכך. העניץ כולו רדום. אך אם תתכנס
ועידה רישמית, לעיני העולם, יהיו כל
המדינות האלה נאלצות לחזור לעמדתן
הרישמית. ייווצר לחץ כבד על ישראל.
אם ישראל תתנגד ללחץ זה, תיראה
כמדינה סרבנית ומפריעה לשלום, ומצבה
הבינלאומי יוחמר.
לכן מוטב לה לישראל לדבוק בעמדתה
המסורתית, המונעת מראש כל
משא־ומתן(.משא־ומתן ישיר בין ישראל
וכל מדינה ערבית, בלי תנאים
מוקדמים״) .עמדה זו הוכיחה את עצמה
ומנעה במשך שנות־דור כל משא־ומתן
שעלול היה להסתיים בהחזרת הגדה

והרצועה.
העיקר: יחסי־ציבור. גישתו
של פרס טכסיסית יותר.
לדעת פרס, אפשר לגלגל את הרעיון
ולהפכו למנוף מדיני, בלי כל
סכנה שאכן תיאלץ ישראל להחזיר
שטהים כלשהם.
שום ועידה לא יכולה להתכנס, כל
עוד ישראל וארצות־הברית מתנגדות
להשתתפות אש״ף. שום גורם ערבי לא
יוכל לבוא לוועידה בלי אש״ף. אש״ף
לא יקבל את ההחלטה ,242 כדרישת
האמריקאים, מבלי שהאמריקאים ו/או
ישראל יכירו בזכות הפלסטינים להגדרה
עצמית. לכן־ מתנגדות וושינגטון
וירושלים.
משש כך אין שום סכנה שהוועידה
אכן תתכנס. אך אם ישראל תרגול בה,
היא תיראה באור חיובי, בעוד שאש״ף
ייראה כסרבן.
אש״ף, אומנם הסכים כי בהידברות
מוקדמת עם האמריקאים ייצגו אותו ~*י
אישים שאינם חברים רישמיים באיר-
גון, אך לא יעלה על דעתו לוותר על
ייצוגו העצמאי והרישמי בוועידה בינלאומית.
אולם
גילגול הרעיון יכול, לדעת
פרס, להביא לחידוש היחסים בין ישראל
וברית־המועצות, להדק את הקשרים
בין ישראל, ירדן ומצריים.
שערים נעולים. כל הוויכוח הוא
מופשט, כי גם לאמריקאים אין שום׳י עניין
לכנס ועידה כזאת, או אף לדון בה
ברצינות.
מימי הנרי קיסינג׳ר והלאה הצליחה
ארצות־הברית לגרש את ברית־המוע־צות
כמעט לגמרי מהעולם הערבי, ואין
לאמריקה שום עניין בהכנסתה בחזרה
בשער הראשי, באמצעות ועידה בינלאומית.
הדבר אינו בא כלל בחשבון,
אלא במיסגרת של מקח״וממכר גלד
באלי בין שתי מעצמות־העל, ותמורת *ן
מחיר כבד.
איזה מין ועידה? אילו היתה
מתכנסת בכל זאת ועידה בינלאומית,
מה היה צורתה? גם על כך אין שום
הסכמה.
לדעת פרס, היא. תלווה״ את הנד
שא־ומתן. יהיו נאומים חגיגיים של
נציגי הגדולים, ואחר־כך יפרשו הצד־דים
לחדרים צדדיים וינהלו במשך
ימים או חודשים משא־ומתן ישיר —
ישראל עם מישלחת. ירדנית״פלסטי־נית״
,בלי אש״ף, ישראל עם סוריה,
וכר. רק אם תושג הסכמה בין הצדדים ן
במשא־ומתן ישיר זה, יכונס שוב ה־_^
פורום הכללי כדי לברך על המוגמר.
לדעת שמיר, זוהי אוטופיה. הגרו־ 1
לים ירצו לכפות פיתרון. אם הצדדים
לא יגיעו להסכמה ביניהם, כפי שיש
להניח, יבואו הגדולים ויציגו תוכנית
משלהם. כך גם התבטא השבוע המלך
חוסיין באירופה.
בעיני פרס אץ סכנה כזאת — ולו
רק מפני שבפועל אין הסכמה בין
וושינגטון ומוסקווה, והאינטרסים שלהם
מנוגדים.
ביצה שלא נולדה. אילו היה כל
זה מעניין את הציבור הישראלי, זה
יכול היה להוות סלע־מחלוקת יעיל בין.-.
הליכוד והמערך לקראת הבחירות הבאות.
אך הציבור הישראלי הוא ציני,
והוא יודע כי זוהי מחלוקת מלאכותית.
ההבדל בין הליכוד והמערך הוא
טכסיסי בלבד, והוויכוח כולו הוא על
ביצה שלא נולדה — ושאין כרגע גם
שום סיכוי שתיוולד.
העולם הזה 2578

אח־י אבנר־י על

ך* רגע המשעשע ביותר היה גם האופייני
\ 1ביותר.
רוברט מק־פארלן, איש המועצה לביטחון
לאומי של ארצות״הברית, הגיע בחשאי לאיראן.
הוא נשא עימו עוגה בצורת מפתח, וספר־תנ׳׳ן
נוצרי.
העוגה באה לסמל את פתיחת הדלת לחידוש
היחסים בין איראן והמערב. התנ״ך הכיל מסר
מתוחכם עו יותר. הנשיא רונלד רגן רשם בו
בכתב־ידו ובחתימתו פסוק מהברית החדשה.
בדרך זו ביקש מק־פארלן להוכיח לאיראנים כי
הוא פועל אכן בשליחות הנשיא עצמו. לא היה
בידו אישור אחר. יוזמי־השליחות לא רצו לסבך
את הנשיא יותר מדי.

בריטניה וארצות־אירופה, או ההרים המפרידים
בין שווייץ ושכנותיה — הם שעיצבו את ההיסטוריה
הלאומית שלהן.
הגיאוגראפיה הובילה את ארצות־הברית מן
החוף המיזרחי אל החוף המערבי. הגיאוגראפיה
הופכת את יפאן למעצמת־ייצוא עולמית. לא דת
ישראל, אלא הגיאוגראפיה של ארץ־כנען קבעה
את דמותה של מלכות־ישראל הקדומה.
לפי השקפת־עולם זו, האידיאולוגיה ממלאה
רק תפקיד מישני בקביעת המדיניות. לכל היותר
היא משנה את התפאורה, את הסמלים החיצוניים.
שתי מדינות, שיש ביניהן שותפות־אינטרסים
ברורה על רקע גיאוגראפי, יתגברו על הניגודים
האידיאולוגיים שביניהן. לא כן להיפך: גם אידיאולוגיה
קומוניסטית משותפת לא מנעה את
היריבות בין רוסיה וסין, הנובעת מן המציאות
הגיאוגראפית.

שני סמלים: תנ״ך נוצרי לקנאים
המוסלמיים, ועוגה לרוצחי־ההמונים.
עד כאן זהו סיפור אמריקאי. אבל יש לו היבטים
ישראליים.

כפי שפירסמו העיתונים האמריקאיים,
העוגה היתה מתוצרת־ישראל.
ולפי אותם המקורות, לא היה רוברט
מק־פארלן הנוסע היחידי באותו ממום.

על רקע זה כדאי לבחון את היחסים
המוזרים בין ישראל ואיראן, שהחלו בימי
השאה, שהגיעו אז לפריחה, ושנמ־

עמירם ניר(למעלה, בין רבין ופרס) נסע עם מק־פארלן והביא שג ה לחומייני. זאת
היתה הרפתקה. אודם מאחזריה שמדתה שקפה פוליטית בת ע שרות בשנים
היה בו גם עמירם ניר, שליחו של
שימעוז פרם, יועץ ראש־הממשלה.

שכים עכשיו בימי שילטונו של גדול
שונאיה של ישראל עלי־אדמות.

• מוות לישראל!
מוות לעיונים!

9איואו־תווניה־חמוו
^ עניין הישראלי באיראן מסתכם במילה
( 1לועזית אחת :״פריפריה.״
המילה פריפריה מורכבת משתי מילים יווניות,
ופירושה: הגבול של שטח עגול, השוליים שלו.
המושג הפוליטי הזה נולד בישראל זמן־מה
אחרי קום המדינה, ואולי עוד לפגי כן.
עיקרו: ישראל היא מדינה במצור. מסביבה
העולם הערבי. הערבים נמצאים מכל עבריה. מצפון
עיראק ועד חוף מארוקו, מצפון סוריה ועד
דרום־תימן.

ף* יום אין עוד ספק כי כל פרשת הנשק האפר
^ ריקאי לאיראן נולדה במוחות ישראליים.
ישראלים הם שהגו את הרעיון. ישראלים הם
ששיכנעו(או ״הדיחו״) את האמריקאים לספק את
הנשק. ישראלים הם ששלחו את הנשק הראשון,
באישור מוקדם (או שלא באישור מוקדם) של
הנשיא רגן.
ישראלים הם שהמציאו את ההצדקה לעסקות
— קיומם של ״איראנים מתונים״ מיסתוריים,
אשר יוכלו לבוא במקום האיית־אללה חומייגי
בבוא היום, ואשר השפעתם תגבר תודות לנשק.
ישראלים גם המציאו את הרעיון של ״סחורה
תמורת דם״ — נשק תמורת בני־ערובה.
שמותיהם של יעקב נימרודי, אל שווימר, דויד
קימחי, עמירם ניר ושימעון פרס צצים במבור הזה
מאחורי כל פינה.

זהו מעגל המצור. כדי לפרוץ אותו,
צריכה ישראל לחפש בעלות־ברית
שמעבר למעגל הזה, מדינו ת לא-
ערביות שיש להן ריב היסטורי עם שבניהן
הערביים.
הכלל הוא: היריב של יריבי הוא ידידי. זהו
כלל עתיק בחיי עמים כבחיי בני־אדם.

כאשר מסתכלים במפה בראייה זו, קל
לגלות את המועמדים הטיבעיים לברית
עם ישראל: איראן ממיזרח, תורכיה
בצפון, אתיופיה בדרום.

ואכן, על כל פרט של הפרשה טבוע
חותם מוכר של תיחכום ישראלי.
השאלה היא: מה הניע את הישראלים?
ציניקאי יומר: הכסף. כסף לסוחרי־נשק ישראליים,
בני־חסותו של המישטר. כסף למערכת־הביטחון.
ואולי גס כסף לקרנות מיפלגתיות סמויות.
נניח
שכן. אר גם אז זוהי תשובה שיטחית
בלבד. שהרי ברור כי עיסקה כזאת לא היתה מתבצעת,
גם תמורת מיליונים גלויים וסמויים, אילו
היה הנשק צריך להישלח, למשל, לכוחות אש״ף.
כלומר: עיסקה כזאת, גם על רקע ציני, יכולה
לעלות על הדעת ולהתבצע רק אס יש לה תשתית
אידיאולוגית ופוליטית (או לפחות, אם אין
לה מניעה אידיאולוגית ופוליטית).

מה הרקע האידיאולוגי והפוליטי הזה,
שאיפשר לישראלים לספק נשק למדינה
שמטרתה המוצהרת היא ״לשחרר את
ירושלים מידי הציונים,״ ואשר המוני
תושביה צורחים בבל הזדמנות ״מוות
לישראל! מוות לציונים!?״

עוינים והביט במנה

ך פוליון הגדול אמר פעם: אם אתה רוצה להל
בין את ההיסטוריה של ארץ. הסתכל במפה.

זוהי ההגדרה הנחרצת ביותר של
התורה הגי או־פולי טי ת — תורה
הטוענת כי הגורם החשוב ביותר בחיי
העמים והיחסים ביניהם בכל התקופות
הוא הגורם הגיאוגראפי.

חסידיה של תורה זו סבורים כי לאידיאולוגיה
הרישמית של מדינה יש פחות השפעה על מעשיה
מאשר הנתונים הגיאוגראפיים. ולראיה
(לדידם) :ברית־המועצות מנהלת את אותה המדיניות
עצמה כמו רוסיה הצארית. הים המפריד בין

איראן היא מדינה מוסלמית־שיעית, אך לא
ערבית. שפתה שייכת למישפחה ההודית־אי־רופית.
הגזע שלה אינו שמי( .אדולף היטלר דגל
בעליונות הגזע הארי, הנקרא על שם איזור במי־זרח
איראן ).ובעיקר: יש לה יריבות היסטורית
עתיקת־ימים עם שכנתה הערבית, עיראק.
תורכיה היא מדינה מוסלמית־סונית, אך לא
ערבית. התורכים פלשו למרחב הזה בימי הביניים,
ומוצאם מאסיה התיכונה. הם הקימו את האימפריה
העותומאנית. ורדו בערבים במשך מאות
בשנים. יש לה ריב עם שכנתה הערבית, סוריה.
אתיופיה היא מדינה נוצרית״קופטית, המייחסת
את עצמה על פי האגדה למלכת־שבא. סמל
מלכיה היה גור־אריה־יהודה. אתיופיה מוקפת
מדינות מוסלמיות העוינות אותה — סודאן ממערב,
סומאליה ממיזרח, חבל אריתריאה, שהוא
בעיקרו מוסלמי, ושסופח על־ידי אתיופיה, מנהל
מילחמת־שיחרור ממושכת.
כך נולד כמעט מעצמו רעיון הפריפריה — לא
כתוצאה מתהליך מחשבתי עמוק (בצמרת בישראל
אין איש חושב באופן שיטתי על בעיות מדיניות)
אלא באופן מעשי ופרגמאטי.

(הרצל) וכלה ביחס של כבוד (ז׳בוטינסקי) ,החל
במצפון רע ובפחד (משה דיין) וכלה בשיקולים
פרגמאטיים(מקס נורדאו) .אן המסקנה היתה שווה,
ולא השתנתה.
בסיפרו מדינת היהודים, שאפשר לראות בו
את ראשית הציונות המדינית, חזה בנימין זאב
הרצל :״למען אירופה היינו מהווים שם (בפלשתינה)
קטע של החומה מול אסיה, היינו ממלאים
שם תפקיד חיל־החלוץ של התרבות נגד הברבריות״.

משמע:
הברברים הם האסיאתים בכלל,
והערבים בפרט.
יורשו של הרצל, מקס נורדאו, היה איש הרי־אל־פוליטיקה.
כאשר קמה התנועה הלאומית הערבית,
בראשית המאה, היה על הציונים לבחור בין
שתי אפשרויות: לתמוך בערבים המתמרדים נגד
השילטון התורכי, או לתמוך בשילטון התורכי
נגד האוכלוסיה הערבית.
בנאומו לפני הקונגרס הציוני השביעי, שהתכנס
בבאזל ב־ ,1905 אמר נורדאו, נשיא התנועה
הציונית אחרי מות הרצל :״התנועה שהקיפה חלק
גדול מן העם הערבי עשויה בנקל לקבל כיוון,
שיגרום צרות גם בפלשתינה...ממשלת תורכיה
אולי תראה את עצמה אנוסה להגן בנשק על
שילטונה בפלשתינה ובסוריה, נגד הנתינים(הערביים)
שלה...במצב־דברים זה עשוי להתקבל על
ליבה של תורכיה כי חשוב מאוד בשבילה שיימצא
תחת ידה בפלשתינה ובסוריה עם רב־אוב־לוסין,
חזק ומאורגן יפה, אשר עם כל הוקרתו את
זכויות התושבים(הערביים) שהיו בארץ עוד לפניו,
יתנגד לכל פגיעה בשילטונו של הסולטאן,
ואדרבה, יגן עליו בכל כוחו״.

משמע: היהודים יעזרו לסולטאן התורכי
לבלום את תנועת-השיחרור הערבית.

וכעבור
ארבע שנים, בקונגרס הציוני בהאנד
בורג, אמר זאת נורדאו בצורה בוטה עוד יותר:
״מפתחות הבית, שהציונים רוצים לעשותו לביתם
הלאומי, נתונים בידי הממשלה התורכית. לכן טי־בעי
הדבר שכל מאמצינו מופנים לעבר תורכיה,
כמו מחט־המצפן כלפי הקוטב המגנטי״...

בעיני הרצל היו הערבים אבק־אדם,
ובעיני נורדאו אובייקט. זיבוטינסקי
התייחס אליהם בכבוד.

הנשיא סאדאת (עם אשתו ג׳יהאן, בגין ורוזלין קארטר)
חזרה אל פרעה?
(המשך מעמוד )11

ישראל חיפשה בעלות־ברית נגד הערבים,
והיא מצאה אותם בשלוש מדינות
אלה.

3או3ס וארדה
אינס מכריעים
ן-י יחסים של ישראל עם שלוש מדינות־הפ־
( 1ריפריה היו מעניינים תמיד, דווקא משום
שהנסתר היה תמיד רב בהם מן הגלוי.
בין תורכיה וישראל אין יחסים דיפולומטיים
מלאים. תורכיה מתנערת בגלוי מכל יחסים עם
ישראל.

אד היחסים ביל שתי המדינות מבוססים
על בסים איתן של שיתוף־פעולה.

גם עלייתה של המקורנות (הפונדמנטליזם)
האיסלאמית אינה מאיימת כיום על יחסים אלה.
היחסים אם אתיופיה מעניינים עוד יותר. בשנים
הראשונות של המדינה התפתחו יחסים הדוקים
ביותר בין ישראל ובין מלך־המלכים(״נגוס
נגוסטי״) של אתיופיה, היילה סלאסי. ישראלים
לימדו באוניברסיטה של אדיס־אבבה, ניהלו שם
עסקים נרחבים, רקמו יחסים ביטחוניים. בין שתי
המדינות היתה קיימת ידידות גלויה.
מכיוון שאריס־אבבה הפכה גם בירת האירגון־
לאחדות־אפריקה, עזרו יחסים אלה לישראל לחדור
למדינות רבות בייבשת השחורה — מין
פריפריה של הפריפריה. המאמץ הישראלי הגדול
בשנות ה־ 50 וה־ 60 להתקשר עם המדינות השחורות
היה מבוסס גם הוא על איבת העמים הכושיים
לערבים, שהיו במשך מאות בשנים סוחרי־עבדים.
הברית עם המדינות השחורות היתה מעין
חגורת־ביטחון שניה.

בינתיים סולק מישטרו של מלך־המ־לבים,
ובאתיופיה התבססה דיקטטורה
מארכסיסטית. האמריקאים זנחו אותה
ועברו במילחמת אתיופיה-סומאלי לצד
השני, אולם באורדדפלא נשארו היחסים
בין ישראל ואתיופיה על כנם, אם כי בצורה
שקטה יותר.
(משה דיין גרם בשעתו לשערוריה בינלאומית,

—יי - 12י

כאשר פיטפט בהיסח־הדעת על אספקת נשק ישראלי
לאתיופיה).
אך מאלפים ביותר היחסים בין ישראל ואיראן.
בימי השאה, היתה זאת ברית הדוקה — מדינית,
כלכלית וביטחונית.

בטהראן היה קיים בניין שכל נהג-מו-
נית הכיר אותו כ״שגרירות ישראל.״ אר
שלא הופיע ברשימת השגרירויות.
ישראלים כמו לובה אליאב הקימו באיראן חב־לי־פיתוח,
ישראלים כמו יעקב נימרודי הקימו
את המישטרה החשאית של השאה, סאוואק,
נפט איראני זרם בצינור־הנפט אילת״אשקלון,
והשאח עצמו היה שותף במיפעל.
כל זה נמוג בן־לילה כאשר נמלט השאה, וה־איית־אללה
הזוועתי בא במקומו והשליט מישטר
של שינאה וטרור. לדבריו, ישראל היא בת־השטן.
מחיקת ישראל מעל פני המפה היא חובה קדושה
למאמיניו. הערבים הם אחים באיסלאם, ואילו היהודים
הם מקוללי־אללה.

והנה מסתבר כי מאחורי החזית האימתנית
הזאת של שינאה נקשרו בשקט
יחסים חדשים, וישראלים פעלו כמתווכים
וכמקשרים בין ארצות-הברית וחסידי
האיית-אללה.
הגיאוגראפיה ניצחה את האידיאולוגיה.

• האו״ב הניצח׳ :העונים
ך* מדיניות של הפריפריה טמון גרעין, ש־
^ אין חושבים עליו מפני שהוא, כאילו, מובן
מאליו.

עצם קיומה של מדיניות זו מבוססת
על הנחת-יסוד שהיא בבחינת מושכל־ראשון:
שבין ישראל והעולם הערבי
נטושה מילחמת־נצח, איבה מהותית
שאינה ניתנת לשינוי.
ואכן, רעיון זה עובר כחוט־השני את המדיניות
הציונית והישראלית, מאז היום הראשון ועד עצם
היום הזה.
בשלבים שונים ואצל אנשים שונים הוא נבע
ממקורות שונים — החל בהתנשאות ובזילזול
* ביום שובו לאיראן, בתוך המק מעריציו,
שהסירו מראשו את המיצנפת מרוב התרגשות.

במאמרו העקרוני על קיר הברזל, שנכתב
בראשית שנות ה־ ,20 דיבר זאב ז׳בוטינסקי על
הערבים הפלסטיניים כעל עם נפרד, והסביר את
הבעיה בצורה פשוטה והגיונית: שום עם של
ילידים לא הסכים מעולם בלא־קרב להתנחלותם
של נחלנים לבנים בארצו. אנחנו נחלנים לבנים.
לכן יתנגד לנו העם הערבי בפלסטין בכוח הנשק,
ורק מי שבז לערבים יכול לחשוב אחרת( .ומכאן
המסקנה: על הציונים להקים ״קיר ברזל״ מול
ההתנגדות הפלסטינית הבלתי־נמנעת).
ואילו משה דיין הביע כעבור דור רעיון דומה,
אחרי שכבר קמה המדינה החדשה. בנאום החשוב
ביותר בחייו, על קבר רועי רוטברג שנהרג על
גבול רצועת־עזה, אמר דיין, באחד במאי :1956
״אל־נא נטיח חיום האשמות אל הרוצחים. מה לנו
כי נטען על שינאתם אלינו? שמונה שנים הינם
יושבים במחנות־הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם
אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים
בהם ישבו הם ואבותיהם...דור־התנחלות אנו, ובלי
קובע־הפלדה ולוע־התותח לא נוכל לטעת עץ
ולבנות בית.
״אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה
והממלאה חיי מאות אלפים ערבים, היושבים
סביבנו. אל נסב את עינינו, פן תיחלש ידנו. זו
גזירת־דורנו, זו ברירת־חיינו — להיות נכונים
וחמושים, חזקים ונוקשים — או כי תישמט
החרב מאגרופנו, וייכרתו חיינו.״

מי שמאמין בפסיכולוגיה קולקטיבית
ובתת-מודע לאומי יכול להעלות על דעתו
כי כל הגישות השונות האלה, המובילות
לאותה המסקנה עצמה, נובעות
ממצפון רע.

מוחלט בין ישראל והערבים, ושעל כן כל אויבי
הערבים הם ידידינו הטיבעיים — הוא איפוא
רעיון־יסוד של המדיניות הציונית־ישראלית. היא
נולדה עם הרעיון עצמו במוחו של הרצל, והיא
היתה אבן־הפינה הבלתי־משתנה בתפיסתו של
דויד בן־גוריון. שהיה גם מבחינה זו ״אדריכל־המדינה.״
בן־גוריון
לא טרח מעולם להסתיר את סלידתו
מפני כל דבר ערבי, המשתקפת היטב בתיאור
היום הראשון שלו בארץ. הוא גם לא הסתיר את
פחדו מפני הלאומיות הערבית המתעוררת —
לאומיות שבה ראה אוייבת־בנפש. מכאן הציווי
המוחלט שהנחיל בן־גוריון לתלמידיו: שעל ישראל
לקיים בכל מחיר ברית עם מעצמה מערבית
נגד הערבים. תחילה היתה זאת בריטניה, אחר־כך
לזמן־מה צרפת, ולבסוף ארצות־הברית. מיבצע־סיני
של 1956 היתה הביטוי המובהק ביותר של
ראייה זו.

רעיון ברית־הפריפריה הוא פן אחד
של תפיסה זו.

בצירו היה קיים רעיון שני, הנובע מאותה
התפיסה. זהו הרעיון של ״ברית המיעוטים.״
רעיון זה יוצר מעין ״פריפריה פנימית״ .הוא
מבוסס על ההנחה כי ״הערבים,״ שהם אויבינו־לנצח,
הם בעצם ערבים־מוסלמים־סונים (כמו
הפלסטינים) ,ושעל כן יש שותפות טיבעית בין
כל הגורמים המרחביים שאינם ערבים(,הכורדים,
למשל) ,או שאינם מוסלמים (כמו המארונים
בלבנון והקופטים במצריים) או שאינם סונים(כמו
השיעים והעלאווים בעיראק ובסוריה).
תפיסה זו מתאימה לעיקרון האימפריאליסטי
הנושן של ״הפרד ומשול,״ ואבותיה הרוחניים היו
הצרפתיים, בימי שילטונם הקולוניאלי בסוריה
ובלבנון.

ישראלים מתוחכמים — כמו אבא
אבן, בשעתו — יצאו וחישבו כי ״בעצם״
הערבים־המוסלמים־הם ונים הם
מיעוט במיזרח התיכון, ושעל-בן ישראל
ובעלי־בריתה הטיבעיים הם־הם
הרוב.

על קרקע זו צמחו הרעיון של יגאל אלון
להקים מדינה דרוזית לצד ישראל: הרעיון
להעניק הסיוע הישראלי למרד של מוצטפה אל־ברזאני
הכורדי בעיראק: וגם השותפות עם הפי
לאנגות המארוניות, שהביאה למילחמת־הלבנון.

עמירם ניר
עוגה תוצרת ישראל

באופן תת־הכרתי (ובמיקרה של ז׳בוטינסקי
ודיין: באופן הכרתי) חשו כל הציונים כפי שחש
מקס נורדאו, כאשר רץ אל הרצל וקרא בהתרגשות
:״לא ידעתי זאת — הרי אנו עושים עוול!״
עשיית
צדק ליהודים היתה כרוכה בעשיית
אי־צדק חמור לפלסטינים — ואיש מן המנהיגים
הציוניים לא היה מסוגל להתמודד עם עובדה זו.

את הרגשת־האשמה המודחקת תירגמו
המנהיגים הציוניים למסקנה מודעת:
הערבים לא ישלימו לעולם עם
קיומנו. המילחמה בינינו היא ניצחית.

• נל המיעוטים במרחב-
התאחדו!
^ תפיסה הזאת — שהעולם הערבי הוא
1 1אויב טיבעי ובלתי־נמנע, שיש ניגוד קיומי

רוברט מק־פארלן
תנ״ך בחתימת הנשיא

משה דיין
הערבים לא ישלימו

לא אריאל שרון המציא את הרעיון הזה, אלא דויד
בן־גוריון, עוד בשנת .1955
אחד מחסידי התפיסה הזאת בארץ היה ערי
ז׳בוטינסקי, בנו־יחידו של זאב ז׳בוטינסקי, וגם
הכנענים אימצו אותו לעצמם. הם חלמו על ברית
בין האומה ״העברית״ החדשה־ישנה ובין הצידונים
(המאמנים) והפרעונים (המצרים שרצו
להינתק מהעולם הערבי).

רוח־־ת

אבא אבן

עזר וייצמן

הערבים הם מיעוט

הערבים השתנו

ירו־־הבויענטים

גישה כזאת תביא, כמובן, שלילתה העקרונית
של תורת־הפריפריה. אם אפשר לפרוץ את המצור
מבפנים, על־ידי סיום המילחמה, אין צורך בנסיון
לפרוץ אותו מבחוץ.

רעיון ״ברית־המיעוטים״ אינו סותר
את הרעיה של ״ברית הפריפריה.״ אד
בניגוד לברית־הפריפריה, העומדת על
בסיס גיאו־פוליטי מציאותי, הרעיון של
״ברית המיעוטים״ נבע ממישאלות־לב
ומאי־הבנה טוטאלית של המתרחש
:מרחב.

זוהי גישה גיאו־פוליטית טיבעית
יותר: הכרה בעובדה שישראל שוכנת
בלב העולם הערבי, ושמקומה הוא במי-
סגרת מרחבית ערבית־ישראלית.
עוגה והבוית החושה

סאדאת, נועה החדש

^ יום רחוקה צמרת המדינה ממהפכה כזאת.
* ₪אין היא מסוגלת לקבלה — לא מבחינה
פוליטית, ובוודאי לא מבחינה פסיכולוגית. נגזר
עליה ללכת בררו שבה התחיל הרצל לפני קרוב

^ פשר היה לקוות כי הברית בין ישראל
ומצריים, בעיקבות יוזמתו של אנוור אל־סאדאת,
תערער את יסודות האמונה כי המילחמה
:ין ישראל והעולם הערבי היא בלתי־נמנעת וני־צחית.
מצריים
היא מדינה ערבית. מבחינה סויימת,
היא לב־ליבו של העולם הערבי. והנה כרתה
ישראל ברית עם המדינה הערבית הגדולה והחזקה
ביותר.
היו שעובדה זו אכן שינתה כליל את תמונת־העולם
שלהם, וגרמה להם להתגלות. בולט בין
אלה עזר וייצמן. אר הוא נשאר חריג.

מנחם בגין לא ראה בברית עם
מצריים מפתח לכניסת ישראל לעולם
הערבי, אלא להיפך: טכסים מחוכם לשבירת
החזית הערבית מבפנים, כדי להמשיך
במילחמה בתנאים משופרים.

בדמיונו הוציא המימסד הישראלי
את מצריים מן העולם הערבי, וצירך
אותה לפריפריה.

יתכן שהגיע הזמן להרהר באפשרות
השניה: לתת יד לערבים נגד אויביהם,
כחלק ממיבצע היסטורי לכריתת שלום
עימם.

המדיניות שנבעה מגישה זו העכירה את
השלום. ורוקנה אותו מרוב תוכנו. האמונה המסורתית
של ישראל באיבה הבלתי״משתנית בינה
ובין העולם הערבי לא התערערה.

בצורה פשטנית נאמר: מצריים אינה, בעצם,
מדינה ערבית אמיתית. זוהי עדיין ממלכת הפרעונים.

נשארה התפיסה הישנה על כנה
למרות הזעזוע של השלום. יש שלום עם
מצריים(״שלום קר״) ,אך העולם הערבי
נשאר אויבנו הנצחי.

נרצח המצוו:
מנחים או מבחוץ!
ולם דווקא היוזמה ההיסטורית של אנוור
>£אל־0אראת מוכיחה כי יסוד־היסודות של
תורת־הפריפריה הוא שגוי.

מצריים לא פרשה מן העולם הערבי,
ולא הצטרפה לפריפריה, כאשר כרתה
שלום עם ישראל. היא נשארה בעולם

הערבי, וחזונו של סאדאת היה להפוד
את מצריים לגשר בין ישראל והעולם
הערבי כולו. ישראל פסלה חזון זה.
צמרת המדינה(הפוליטית, החברתית, הצבאית,
התיקשורתית) לכודה בהשקפה שהיא פרי העבר
— ואולי תוצאה של בעיות נפשיות פנימיות.
השקפה זו אבר עליה הכלח, ואולי לא היתה נכונה
מעולם.
(אני מרשה לעצמי לטעון זאת, כי כבר ב־1946
כתבתי מסה בשם מילחמה ושלום במרחב
השמי, שבה טענתי כי התנועה הלאומית הערבית
והתנועה הלאומית העברית יכולות לא רק
להשלים זו ע ם זו, אלא גם להשלים זו את זו.
כלומר: ההיפר הגמור של הדוקטרינה ששלטה
ביישוב אז, והשולטת במדינה כיום).
מישלוחי־הנשק לאיראן של חומייני באו אחרי
שעיראק כבר הסכימה לתוכנית־השלום הערבית,
שנקבעה בוועידת־הפיסגה הערבית בבגדאד

( .)1978 היא שותפה לתוכנית שהתקבלה לאחר־מכן
בוועידת־הפיסגה של פאס במארוקו (.)1983
אפשר לשלול תוכנית זו, אך אי״אפשר להכחיש
שזוהי תוכנית־שלום אמיתית, המשלימה עם קיום
ישראל.
מעבר להחלטות רישמיות ומיסמכים מדיניים,
מדברות העובדות בשפה ברורה. מארוקו קיבלה
את פניו של ראש־ממשלת ישראל. מדינות־ערב
עומדות להתפייס עם מצריים למרות מצב־השלום
בינה ובין ישראל. ראשי אש״ף מותקפים
בשל נכונותם להשלים עם ישראל ולנהל עימה
משא־ומתן ישיר במיסגרת של ועידה בינלאומית.
בכל רחבי העולם הערבי יש מגמה חזקה להשלמה
עם ישראל, על בסיס של ״שטחים תמורת
שלום״.

משום־כך אין הכרח היסטורי בגישה
האומרת: הערבים הם האויבים לנצח,
ואויבי הערבים הם ידידינו הטיבעיים.

דויד קמחי(בין בוטרום ע׳אלי וששון)
חותם אופייני
ל־ססז שנים — נגד הערבים, בעזרת אויביהם.
היא ״שפוטה״ לגישה שגויה — שפוטה על״ידי

עצמה•

דרך זו הביאה את עמירם ניר למטוס,
בחברת קאויבוי אמריקאי הנושא ביד
אחת את הברית החדשה בחתימת רו*
נלד רגן, ובידו השניה עוגה בצורת מפתח,
תוצרת ישראל.

כאשר הפישפשים רעבים
פעם סיפרו לי מדוע מתנגדים באמריקה הדרומית להפיכות,
שהן מכת הייבשת.
״כשהגוף שלך מכוסה בפישפשים ״.נאמר ,״לא כדאי לך
להשמידם. במקומם יבואו פישפשים אחרים. אולם בעוד שה
פישפשים הקודמים כבר התמלאו בדמך, ואינם מוצצים אלא מעט,
הרי הפישפשים החדשים רעבים מאוד, והם ימצצו את דמך בכל

פעם זה היה מצחיק. מפני שזה נגע לארצות רחוקות. כיום זה
חדל מלהצחיק אותי. ביחור כשאני רואה כיצד כל שר בממשלת-
ישראל מדיח ומסלק ומפטר את הדירקטורים, המנכ״לים, יושבי
ראש־המועצות והפקידים הבכירים שמונו על־ידי קודמו, ומכנים
במקומם את חסידיו ומלחכי־פינכתו. עוזר־סגן־מזכיר־הסניף הופך
דירקטור, הצעקן מתא־הסטודנטים הופך מנכ״ל, חברי־המרכז
הופכים יושבי־ראש־מועצות־מנהלים, וכן הלאה.
וכולם רעבים מאוד־מאוד.

היה קם אלמלא השלילה הקנאית הזאת של העבר ה״גלותי״.
עכשיו המדינה קיימת, השפה העברית פורחת, שפת־היידיש
אינה מהווה עוד איום. מותר לבני כל העדות להיזכר בעברם,
לגלות מחדש את שורשיהם, למצוא שוב את העושר של יצירת
הדורות — ביידיש, בלאדינו ובשאר השפות היהודיות.
״תנו למאה פרחים לפרוח״ — אין רע במימונה המארוקאית
ואין רע במימונה האשכנזית.
ואולם —
כל עוד זוהי התרפקות על העבר, ניחא. אך האם אין סיבה
עמוקה יותר לתופעה זו?
מתחת לפני השטח מכרסמים כיום חיידקי החיסול במיפעל
ההיסטורי שלנו. תנועת־הירידה ההמונית היא רק התוצאה הסופית

קור־רוח ייקי
האם רק נדמה לי שלמסע הציבורי נגד ארנסט יפת התגנבו גם
כמה צלילים גיזעניים?
ארנסט יפת, כך נכתב ולא תנחשו איפה! בהעולם הזה!) התנהג
בנמל־התעופה, מול הסתערות הצלמים ,״בקור־רוח ייקי״ .בשעת
התקריות עם ועדי־העובדים, שפרצו למישרדו, שמר על נוקשות
גרמנית. בקיצור: טיפוס של קצין פרוסי. שחצן. מתנשא. הולך
לקונצרטים. יהיר. מזלזל בזולת. שותה יין יקר. כמעט גנרל גרמני
בסרט הוליוודי. חסר רק המונוקל.
אינני יודע עם ארנסט יפת שמר באמת על קור־רוח ייקי.
בעצם, אינני יודע מה זה קור״רוח ייקי.
נכון, אנחנו — יוצאי גרמניה — חונכנו לרסן את ריגשותינו
כלפי חוץ. איננו מתפרצים בזעקות בהלוויות יקירינו, איננו
רוקדים מרוב שימחה בשעת ניצה
חון, ומשתדלים שלא להתמוטט
£ברגע של כישלון. כל ארץ וסיג־נונה
שלה, והיהודים בכל ארץ
התחנכו עלי בירכי השירה, ה־סיפרות,
הגינונים והמסורת של
ארץ־מוצאם.
אך האם פירוש הדבר שיפת,
למשל, לא הרגיש דבר כאשר
ישב חסר־אונים מול העובדים
שפרצו למישרדו? י מסופקני.
יושב־ראש הוועד, לואי רוט,
אמר השבוע כי הבחין בדמעות
בעיניו של יפת — אולי דמעות
יפת
של חוסר־אונים, של השפלה.
על כל פנים, פרט לגינוני התנהגות חיצוניים, איני סבור כי
מוצאו של יפת השפיע על מעשיו, לא הוא שגרם לו לבקש פנסיה
של 30 אלף דולר. אילו היה אביו של יפת סוחר־עורות סיבירי או
צורף־זהב רמשקאי בוודאי לא היה מתנהג אחרת. הסטריאוטיפ
הגיזעני, המתלבש על הפרשה, קיים רק בדימיון בעליו.
אם שמע יפת משהו מהוריו, הרי זה היה, מן הסתם, העיקרון של
״הצנע לכת״ ושרות לכלל.
הרבה יותר מעניין להשוות בני־אדם כבני־אדם. למשל: ארנסט
יפת מול יעקב לווינסון. שני בנקאים. שני שליטים כל־יכולים,
שבנו אימפריות כלכליות. שני רודנים, שביקשו להצטרף לצמרת
העולמית. שני אילי־כספים, שעולמם חרב דווקא בשעה שהגיעו
לפיסגת ההצלחה.
מכאן והלאה נעלם הדימיון ביניהם. הסיבה לכך אינה נעוצה
במוצאו הגרמני של יפת או במוצאו המיזרח־אירופי של לווינסון.
אולי היא טמונה בעובדה שלווינסון בא מתנועת־העבורה ומן
הקיבוץ, בעוד שיפת הוא בן־עשירים. אולי היא טמונה במיבנה
האישיות.
על כל פנים, כאשר נשברה בן־לילה עוצמתו של לווינסון,
והמניפולטור הגרול של כספים ובני־אדם מצא את עצמו חסר־אונים,
הוא התמוטט והתאבד. ואילו יפת לא נשבר ולא התאבד.
הוא לקח את המיליונים, טס לאמריקה וכבר למחרת היום קיבל
לידיו תפקיד חדש. הוא התחיל לבנות לעצמו עולם חדש.

המימונה ש ד הא שכנזים
יוצאי־מארוקו עלו בהמוניהם להשתטח על קיברו של הרב
אבו״חצירא במצריים. יוצאי־אירופה משתטחים עכשיו בהמוניהם
על קיברה של תרבות־היידיש.
שאלו אותי בראיון פומבי מה דעתי על תופעה זו, ונאלצתי
להודות שריגשותיי מעורבים.
איני דובר יידיש( .בעצם, מדוע לא לקרוא לשפה ״יהודית״ ,כפי
שהיא קוראת לעצמה?) אבל אני מבין יידיש די הצורך כדי להעריך
את עושרה וחיוניותה. יידיש היא שפה עסיסית, מלאת רגש
והומור. נדמה כי אלה הן תכונות שהן אופייניות לשפה שהיתה
במשך מאות בשנים שפה מדוברת, ושרק בדורות האחרונים החלה
להיות גם כתובה. מכאן ההבדל שבינה ובין העברית, שאותה
קיבלנו בכתובים, ושרק בדור האחרון החלה מקבלת צביון של
שפה מדוברת, בעלת ניבים שונים.
כמו כל צעיר שגדל בארץ, למדתי לשנוא את היידיש ולתעב
אותה. בית־הספר העברי, שבו התחנכנו, היה במידה רבה מוסד
חינוכי אנטי־שמי. הוא לימר אותנו לבוז לכל דבר ״גלותי״,
לעיירה היהודית, לגטו, לאנשי־הגטו ולשפת־היידיש.
זה היה טיבעי. היישוב העברי החדש, על שפתו ומיפעלו, לא

0 14

של תופעה זו. יש ירידה רעיונית־תרבותית, הקודמת לירידה
הפיסית, והמכשירה לה את הקרקע. יש זילזול בשפה העברית, יש
כירסום באידיאלים של הציונות ה״חילונית״ ,יש חיסול המחיצות
הרעיוניות בין המדינה ובין ה״תפוצות״.
האם הפסטיבל היידישי אינו בא בחלקו לשרת — במודע או
שלא־במודע — את מגמות־החיסול האלה? האם אינו בא להעלות
על נס את תרבות ברוקלין וברונקס של היום, ולא רק את תרבות
פינסק ומינסק מלפני שני דורות?
איך וייס נישט. אובר איך האב מוירא.

שיחות ישראליות
רחל אבנרי סיפקה לי כמה דיאלוגים ישראליים.
דו־שיח מסי .1נערך ביום הראשון של 1987 עם חברת בזק,
האגף לשיווק ושרותי־קהל( .שימו לב לאירוניה הדקה הטמונה
בשם).
קול נשי אי: בזק( .לא שלום. לא האלו. קצר וענייני).
רחל: שלום. אני מבקשת לברר חשבון טלפון.
אי: מה העניין?
רחל: חשבון־הטלפון מראה 387 יחידות־מנייה, למרות שהדירה
ריקה וגם מכשיר־הטלפון הוצא ממנה זמנית.
אי: מה מיספר המנוי?
רחל( :מוסרת את המיספר).
אי: חכי רגע!
(הפסקה).
אי: חשבון חודש נובמבר?
רחל: כן!
אי: בתל־אביב, רחוב פלוני מיספר אלמוני?(הדוברת גילתה
בעצמה את הכתובת).
רחל: בדיוק.
אי: חכי רגע!
(הפסקה)
קול נשי בי: האלו!
רחל: אז מה עשו עם החשבון הזה?
קול בי: איזה חשבון?
רחל: דיברתי לפני רגע עם מישהי בעניין חשבון־הטלפון
שלי.
בי: איזה חשבון?
רחל( :מספרת את כל הסיפור מחדש).
בי: תפני בכתב!
רחל: אבל דיברתי עם עובדת שלכם, והיא מבררת.
בי: תפני בכתב!
רחל: בראש החשבון מופיע מיספר טלפוני לבירור חשבונות,
וזה המיספר הזה.
ב׳ (קשוחה) :תשלחי מיכתב!
רחל: אז בשביל מה יש מיספר טלפוני לבירור?
ב׳(בקוצר־רוח) :גברת, המסוף לא עובד!
רחל: אבל הבחורה שדיברה איתי כרגע קראה לי מתוך
החשבון שלי! סימן שהחשבון בידה, והמסוף עובד.
בי: זה לא יכול להיות. המסוף לא עובד.
רחל: אז איך היא קיבלה את החשבון שלי?
בי: עם מי דיברת?
רחל: לא יודעת. עם מי שענתה לטלפון.

ב׳(בצעקה רחוקה) :מי דיבר פה בטלפון?
(תשובה לא־ברורה ממרחק).
בי: יכול להיות שמסוף אחר עובד. תשלחי מיכתב!
רחל: אז לשלם את החשבון או לא?
בי: תעשי מה שאת רוצה, ותצייני את זה במיכתב!
רחל: עם מי דיברתי, בבקשה?
בי: עם דליה.
(הקו מנותק).
דו־שיח מסי .2הפעם עם חברת־החשמל, טלפון מס׳
,339955 בשעה 11 לפני־הצהריים, ביום ה־ 7בינואר . 1987
מישרד: האלו!
רחל: האלו, זה חברת החשמלי
מישרד: כן.
רחל: יש קצר בפקק הראשי בדירתי, וחשמלאי היפנה אותי
אליכם.
מישרד: איפה זה?
רחל( :מוסרת את הכתובת).
מישרד: יבואו אלייך.
רחל: מתי, בערך?
מישרד: עוד מעט.
שיחה שניה, בשעה .15.00
מישרד: האלו.
רחל: מדברת רחל אבנרי. מרחוב ...בשעה 11 הודעתי על
הפסקת החשמל בדירתי, והבטיחו לי שיבואו עוד מעט.
מישרד: אז מה?
רחל: אז עברו כבר ארבע שעות. מתי יבואו?
מישרד: תהיי סבלנית! יבואו!
רחל: אבל עוד מעט יהיה חושך, ואין לי חשמל. אני מחכה
משעה .11 מתי יבואו, בערך?
מישרד: גברת, מה את רוצה? אמרתי לך שתהיי סבלנית!
יבואו!
רחל: תודה. עם מי דיברתי, בבקשה?
מישרד: אני לא מזדהה, בדרך כלל.
רחל: אז הפעם תואיל להזדהות. אני רוצה לדעת עם מי
דיברתי.
מישרד: אני לא מזדהה. אני רק מעביר את השיחה. שלום.
(בשעה 7.30 בא עובד חברת־החשמל. הוא היה אדיב מאוד,
ותיקן את התקלה תוך כמה דקות. תודה).

איך המצא תי עם
לפני כמה ימים הופיע עורך-הדין אהרון פאפו ברדיו והתווכח
עם מאיר פעיל. במהלך העימות דובר על העם הפלסטיני.
עם פלסטיני? הזדעק פאפו, אין דבר כזה! זוהי המצאה של אורי
אבנרי!
פעיל כפר בגילוי זה. לא יתכן, אמר, שאיש אחד ימציא עם
שלם.
אפשר ואפשר, התעקש פאפו. אורי אבנרי הוא איש מוכשר,
והוא התמיד במלאכה זו במשך שנים רבות. הוא הכניס לכל העולם
לראש שיש פלסטינים, ולבסוף גם הישראלים וגם הערבים
שוכנעו על־ידו.
איני יודע איך להגיב על גילוי זה. יש נאיביות רבה בדיעה
האומרת שאפשר להמציא עם, ולשכנע מיליונים שהם שייכים
לעם הזה. אך מאידך, יש בדברים אלה מחמאה גדולה. איזו אמונה
ביכולתי! איזו הערצה עיוורת להעולם הזה! הנה אנחנו, קומץ
אנשים, חוללנו מהפכה היסטורית!
ומכאן מחשבה שניה: אמונה כזאת בתפקידם ההיסטורי של
העולם הזה ועורכו מצויה רק
בלב יריביהם, ורק אלה מוכנים
להכריז על כך בפה מלא. במשך
כל עשרות שנות פעילותנו, לא
פורסם אף ביטוי אחר של הערכה
כזאת, ואף קרובה לה, מפי מישהו
מראשי מחנה־השלום ומיפלגות־השמאל.
מי שיחפש בדיבריהם
של אלה, בכתב ובעל־פה, יגלה
לתימהונו שהעולם הזה לא היה
קיים כלל, שמיליוני המילים
שכתב על נושאים אלה במשך
36 שנים ויותר התנדפו באוויר
כעשן, מבלי להשפיע על איש.
אחד מידידיי שלח לי גליון
של ביטאון היורדים ישראל שלנו, מלפני כמה חודשים, ובו
מיכתב של אחד ״י. לוין, טורונטו, קנדה״ ,המוקדש לי. כמו רבים
מן היורדים, הפך אותו ״י. לוין״ בנכר פטריוט ישראלי גדול. וכך
הוא כותב:
״ספק אם ישנו עור אדם במדינת־ישראל, היכול להתחרות עם
אורי אבנרי על כתר, מרעיל הבארות׳ הראשי, לאורך כל שנות
קיומה של המדינה ...היום רואים את התוצאות, אם כי יותר מדי
אנשים עברו את שטיפת־המוח ההמונית שלו מכדי שיוכלו לראות
את קטלניותן. יש לנו כבר, לפחות, דור שני...היום יכול אבנרי
להתגאות בהצלחתו הקטלנית, ובחברת תלמידיו וממשיכיו הרבים,
המגבירים את מלאכת ההרס בשקידה רבה ונלהבת.״
הנה כי כן, לא זו בלבד שהמצאנו עם שלם יש מאין, אלא גם
הרסנו עם שלם אחר. ממש לבדנו, בכוחות עצמנו.
אולי פסיכולוג יוכל להסביר את התופעה הזאת. מדוע זה
יריבינו מעריצים כל־כך את כוחנו, בעוד שידידינו משתדלים בכל
כוחם לבטלו מכל וכל?
תודה לאל שיש פאפואים.

1ע 1 3־־ז 1
כ שי ש ביקוע! דם 1קי1נים כפנסת. יעו גם היצע

סקנדליס טיס

ך* עיתונות חוגגת: יש מכות בכנסת!
\ 1חברי הכנסת הסתערו באגרופים קמוצים איש
על רעהו. מישהי נפלה. משהו נקרע. שוטרי־הכנסת
נאלצו להתערב.
הנה כל המרכיבים של פסטיבל תיקשורתי. לאן הגענו! איזו
הידרדרות! הכסדום היינו? כרפובליקת־בננות?
הכתבים כותבים. הפרשנים מסבירים. השדרים משדרים. הכל
מראיינים את הכל.

חגיגה.

ך* ייתי מציע לעמיתיי בכלי־התיקשורת להסתכל בראי
\ 1ולשאול את עצמם כמה שאלות נוקבות.

למשל: מהו חלקם של כלי התיקשורת עצמם
בהידרדרות בית־הנבחרים?

שמא תרמו העיתונאים עצמם תרומה נכבדה — להתפרעות
הכנסת?
אולי צריך בדק־הבית של בית־המחוקקים להתחיל קודם כל

בבדק־בית של בית־התיקשורת?
אולי מוטב להם לעיתונאים להכות על חטא על חזם שלהם,
לפני שהם מכים על חזהו של ח״כ זה או אחר?

להרכבת רשימת״המועמדים לכנסת הבאה, ישאלו :״מי זה? מה
הוע עשה בכנסת? סתם התבטל!״
אך אם תקלל, תכפיש, תשתמש בגימיקים, תגרום מדי פעם
לסערה ותארגן כמה סקנדלים עסיסיים, הכל ישמעו עליך כל
הזמן, העיתונאים יאהבו אותך ואתה תהיה בכותרות.

כבוא היום יגידו חברי-המרכז :״זה? חבר-כנסת
בחסד! איזו פעילות: אותו צריכים להחזיר לכנסת!״

ץ ה לא היה תמיד כך.
( בשנות ה־ 50 וה־ 60 היו בכנסת כמה וכמה עיתונאים רציניים.
גם אז ישבו על ספסלי־העיתונאים לא״מעט אפסים, אולם לא הם
קבעו. בלטו כתבים שהיו בעצמם מומחים לעשייה הפרלמנטרית,
ולא־פעם שאלו ח״כים חשובים לעצתם. לא דווח רק על סקנדלים
(מעת לעת היו גם אז כאלה) ,אלא גם על יוזמות רציניות, דיונים
מעמיקים, נאומים חשובים.
גזע זה של עיתונאים נעלם כמעט כליל מנוף הכנסת. נשארו
כמעט רק חובבי־הסקנדלים, אוספי הפיקנטריה, רכלנים פוליטיים
הקוראים לעצמם כתבים מדיניים.

במילים פשוטות״ :אולי החגיגה התיקשורתית
אינה תוצאה של ההתפרעות הפרלמנטרית, אלא
להיפך — ההתפרעות הפרלמנטרית היא תוצאה של
החגיגה התיקשורתית?
^ לד! שנים ידוע בכנסת כלל פשוט ומובן לכל.

יכול ח״כ להתמסר ברצינות לנושא מסויים, להשקיע בו את
כל זמנו ומרצו. לקרוא ספרים ומאמרים. לקבץ עובדות ומיס־פרים.
לגבש לקחים ומסקנות. לחבר נאום מאלף ופוקח־עיניים.
בבוא השעה הגדולה עולה הח״ב לדוכן־הנואמים, ורואה לפניו
אולם ריק. חצי־תריסר ח״כים משועממים פזורים באולם, כשהם
שקועים בשיחות או בכתיבת־מיכתבים.
הנואם מעיף מבט אל יציע־העיתונאים, ומגלה כי אין שם נפש
חיה. כולם יושבים במיזנון ומרכלים.
אם הח״כ חרוץ מאוד, הוא מחבר תמצית קצרה של נאומו, ושם
עותקים על השולחנות בחדרי־העיתונאים.

כל ח״ב חדש לומד מן הרגע הראשון של בואו לכנסת: אם
תעסוק בעבודה רצינית, תשקע בכנסת כמו אבן בביצה. איש לא
ישמעו עליך. אחרי ארבע שנים, כשמרכז״המיפלגה ייגש

^ ין פירוש הדבר שהסקנדליסטים הם הח״כים הרעים
> 1ביותר וכי כל האחרים טובים מהם. בהחלט לא.
יש ח״כים, שאינם זקוקים לסקנדלים. מפני שהם רבי־אמנים
בתככים מיפלגתיים. מקומם מובטח להם, מפני שמומחיותם זו
תביא אותם שוב ושוב למקומות הריאליים ברשימות.
יש ח״כים שאין להם זמן לכל השטויות האלה — לא לס־קנדלים
ולא לעבודה פרלמנטרית בכלל — מפני שהם אנשי-
עסקים, יועצים כלכליים ומישפטנים, הצוברים הון־עתק בעזרת
תוארם ומעמדם.
יש ח״כים הפוקרים את הכנסת רק מעת לעת, מטעמי נימוס.

אבל יש גם כמה ח״כים שבאו לכנסת כדי לשרת
באמונה רעיון שהם מאמינים כו, הפועלים בהתמדה
ובשקידה, במיטב יכולתם. הם הקורבנות האמיתיים
של התיקשורת.

בכנסת קורה מה שקורה במדינה כולה. יש הידרדרות,
התרופפות, התגסות, התפרעות.

בכל המדינה מתרבים הבריונים, הטפילים, הבורים — אז מדוע
שלא יתרבו כאלה גם בכנסת? האם אין הבריונים, הטפילים וה־בורים
זכאים בדמוקרטיה לייצוג נאות, כמו שאר חלקי־האוכ־לוסיה?

התשובה
היא: אין הדמוקרטיה הישראלית יכולה
להרשות לעצמה פרלמנט כזה. בסופו של דבר הוא
יביא לעירעור יסודות הדמוקרטיה בכלל, ויכשיר את
הקרקע לאנארכיה ולרודנות, לירידה ולהתמוטטות.

כאשר אלה חוזרים מן המיזנון, שבעי השמצות
והכפשות, הם מוצאים את גליון־הנייר, מעיפים בו
מבט הטון, נאנחים ״אויש, עוד פעם הנודניק הזה!״
וזורקים אותו לסל.

פועלת כאן שיטת המקל והגזר: מקל-ההתעלמות
פוגע בח״בים רציניים ובעבודה פרלמנטרית רצינית,
גזר-הפירסומת מוענק לאמני־סקנדל.

אם זהו תענוג, אוי לתענוג הזה.

הנזק הוא ארוך־טווח: כאשר הכנסת נראית כפי שהיא נראית,
אין היא מושכת אנשים בעלי־רמה. אלה מתרחקים מן הפוליטיקה,
ועוברים למיקצועות רציניים יותר או לחו״ל. אל הסלקציה
השלילית הקיימת בכל המיפלגות, המביאה בשלב מוקדם
לפליטת אנשים בעלי־ערך מן הפוליטיקה, נוספת הסלקציה
השלילית של הפרלמנט.

^ פשר לטעון כי יחס התיקשורת לכנסת אינו אלא סימפטום
לבעיה עמוקה הרבה יותר.

אפשר להגדירו כך :״מסקנדל לסקנדל, כוחנו יגדל!״

פיקח נוהג, כמובן, אחרת.
הוא שולח את הדובר שלו(יש לו, כמובן, דובר!) אל העיתונאים
במיזנון, וזה לוחש להם, בסודי־סודות ,״בעוד רבע שעה ינאם
הבוס שלי. הוא הכין הפתעה. תהיה שערוריה נוראית״.
העיתונאים מסיימים את הקפה ואת השיחה ורצים למלא את
היציע. צלם הטלוויזיה, שנמסר לו בסוד מראש מה עומד להתרחש,
מבקש להדליק את הזרקורים באולם ומכוון את המצלמה.
הח״כים במיזנון ובחדרי־המנוחה, המרגישים שעומד לקרות
משהו. ממהרים אל אולם־המליאה, רואים את הזרקורים הדלוקים
והצלמים הדרוכים. ומתכוננים לאקשן.
אז עולה הח״ב לדוכן, סוקר את ההכנות, ומתחיל בנאומו,
בסיגנון של קאקא־פיפי תחת. פלוני פאשיסט, או אש״פיסט,
** אלמוני בוגד או גנב או אידיוט. פלוני ואלמוני(שעה קלה לפני
כן שתו עם הנואם קפה במיזנון זקופצים ממקומותיהם ומשיבים
מילחמה שערה. למחרת היום יש בעיתונות כותרות״ענק :״סערה
חסרת־תקדים פרצה אתמול במליאת־הכנסת״...
אולי מרגיש הח״ב שלא די בכר. באמצע הנאום, אחרי שהביט
בצלם הטלוויזיה ונתן לו אות מוסכם, הוא שולף סכין נוטף־דם
״י (״הפשע גובר!״) או משליך על הארץ ספר־תפילה ודורך עליו
(״טפו־טפו הרפורמים!״) או עומד על הראש(״הכל הפוך במישטר

היו״ר מורה לסדרנים להוציא את הנואם מהאולם, לטלוויזיה
יש סקופ, המחזה מוצג להמונים, והכל נהנים.
ואם כל זה אינו מספיק, יש בכיסו של הח״ב הנשק האחרון:
האגרוף.

^ ינני בא לומר שהתיקשורת אינה צריכה לסקר את המח־
\ 1זות המבישים, גם כשהם מפוברקים בעליל למענם בלבד.
אני בא בטענות על ההתעלמות הכמעט־מוחלטת מן העבודה

הרצינית בכנסת.

יחס הציבור לכנסת הוא דו־ערכי מאוד.
האזרח טוען שהוא רוצה בכנסת רצינית, יעילה, מכובדת. הוא
מקנא בחברי־הכנסת, ובפריבילגיות (האמיתיות והמדומות) שלהם.
רבים מוכנים למכור את אמם וסבתם תמורת ארבע שנים
בבניין הזה.
אבל אותו הציבור נהנה גם מהשפלת הכנסת ומתעלולי־הקיר־קס
של המוקיונים הפרלמנטריים. והרי זו עובדה: הציבור בוחר
באנשים האלה שוב ושוב.
יתכן שזה נותן לאזרח הרגשה של עליונות. אם הח״כים הם
כאלה, אז הם לא יותר טובים ממני. להיפר, אני עולה עליהם.
נראה כי טוב לו לאזרח לחוש שנבחריו נופלים ממנו.

שערוריה קודמת* :מסקנדל לסקנדל
בין אלה ובין ח״כים מסויימים נוצר סימביוזים,
ואין אלה יכולים להתקיים בלי אלה.
הח״כים זקוקים לפירסומת, כי עליה כל קיומם. אם לא יספקו
לעיתונאים את הסחורה, לא ישמע איש על קיומם.

העיתונאים זקוקים לח״כים אלה, כי הם חוסכים
להם מאמץ וטירחה. אין צורך לרוץ, לחפש, לחקור.
הכל מונח, מוכן ומזומן, במיזנון הכנסת, ארוז בידי
אמן — הכותרת של מחר, הסקנדל היומי, הרכילות
העסיסית .״סערת־רוחות פרצה״ ,דדם לח״ם: אידיוט!
שרץ :״חילופי-דברים חסרי־תקדים בוועדה״ וכר.
חברי־הכנסת, המוכנים לדבר בכל עת על כל דבר, בתוספת
פילפל של השמצות, יכולים תמיד למלא כמה דקות של מבט.
יש ח״כים הנכנסים לאולם־המליאה רק כשמובטח מראש
שיהיה סקנדל, וממילא שיהיו צלמים וכתבים. בעיני הציבור, אלה
הם הח״כים הפעילים והמוצלחים ביותר.
יש ח״כים שכל הקריירה שלהם בנויה על סקנדלים, והם זכו
בתהילה עולמית. מיליונים ברחבי העולם מכירים כיום את גאולה
כהן(״חברת־הפרלמנט הישראלית שצעקה על הנשיא קארטר!״)
ואת התערובת המיוחדת לה של סקנדליזם ובכיינות.

אפשר לקחת תריסר מכין הח״כים הידועים כיותר,
לשים אותם על כן! של מאזניים ולשים זבוב מת על
הכך השניה — ושום כך לא תגבר.
^ רגעים נדירים של כנות יגיד כתב פרלמנטרי כזה :״מה
^ אתה רוצה? אני נותן לציבור מה שהוא רוצה לראות ולקרוא.

אין זאת הצדקה למעילה כתפקיד, אבל יש בזה
גרעין של אמת.

* ח״ב תופיק סו בי מסתער על גאולה כהן, שהניפה במלי א ת
הכנ ס ת כרזה מעליבה מול פני מישלחת של מי פלג ת
הי רוקים בגרמניה.

יניקן ישאל: בשביל מה בכלל דרושה הכנסת? מה היא
1תורמת?
הכנסת מקימה את הממשלה. זה נכון.אבל זהו עניין פורמלאי
בלבד. די היה לקיים את הבחירות, לקבוע כמה קולות קיבלה כל
מיפלגה — ולהשאיר את השאר להנהלות המיפלגות.

הכנסת צריכה לפקח על הממשלה? תפקיד זה רובץ
כיום כולו על שיבמה על העיתונות.
הכנסת עצמה אינה חושפת דבר. הח״כים קוראים את הגילויים
בעיתונים ורצים להגיש שאילתות והצעות־לסדר־היום. העיתונאים,
השמחים על כך שגילוייהם זוכים בהד, גומלים לח״כים
על־ידי מתן פירסומת אישית( .״במיברק לשר מחה ח״כ
״במילים חריפות גינה ח״כ״ ,״שאילתא לשר הגיש היום ח״כ״.ז
חוקים? הכנסת היא בית־המחוקקים. אך זה מכבר הפכה
חותמת־גומי לחקיקה הממשלתית, וכמה מן החוקים החשובים
ביותר שחוקקה — מוטב שלא היו רואים אור לעולם. רי להזכיר
את החוק לאיסור מגעי־שלום, והחוקים החדשים לסתימת פי
העיתונות.

פרלמנטרים רציניים הגיעו למסקנה כי דרוש בית
שני, בדי לפקח על חקיקת הכנסת * .ראה עמוד .43

הכנסת כמוסד חינוכי? זה יכול היה להיות תפקיד חשוב, ביחוד
בארץ כמו שלנו, שאליה עלו יהודים מתריסר מדינות רודניות,
וששורשי הדמוקרטיה בה רכים ועדינים. אך אוי לחינוך הניתן
במליאה הריקה, בין סקנדל לסקנדל.
הכנסת כפורום להשמעת ריעות ולוויכוח פומבי בין השקפות־עולם?
על כך אפשר להשיב רק בצחוק מר.

כל הבעיות האלה החריפו בעידן של ״..אחדות־לאומית״
,שפירושה קארטל של עסקני־מיפלגות,
היעדר אופוזיציה יעילה והורדת הפוליטיקה כולה
לרמה של חלוקת-שלל, רכילות וקנוניות, מינויים
והדחות.
ההצגה, שניתנה במיסדרון הכנסת על־ידי צ׳רלי ביטון,
גאולה כהן וחבריהם, היתה רק ביטוי למצב הקיים.

היא גרמה לחגיגת תיקשורת, אך לא לביקורת
עצמית בתיקשורת.
אני מציע לכתבים הפרלמנטריים להרהר על חלקם נהי־דרדרות
הכנסת. אם לא ישתנה יחס התיקשורת, אין טעם גם
בשינוי שיטת־הבחירות ובשאר הרפורמות המוצעות.

כשיש ביקוש למוקיונים בכנסת, יש גם היצע.

1 1 *11 ^ 5

הוא מחריר תבק־ו־ם במהיוות מסחוות, לעיתים ביום אחד. הוא
עושה־צוות מיקצועי, אופוזיציונר חריף, וודו־ניוסום עקשן

ן* אר־שבע דומה היום למערב
* //הפרוע. אני מזהיר כי לא אנוח
ולא אשקוט עד.אשר יעזוב אחרון
הנצלנים את בניין העיריה! אטהר את
הרפת מן העלוקות! אנקה את קן
הצרעות!״
שושן חורי מדבר ופניו מדברות

״איך אפשר לחיות? איך אפשר
לקיים מדינה וחברה כאשר פיגיונות
חדים כאלה ננעצים בליבם של המוסר
והיושר? ליבי שותת רם. באר־שבע היא
בית־חרושת של שרצים. בניין העיריה
הוא מקום של טיט ורפש. אני נכנסתי
למועצה רק כדי ללמד את חבריה מה
הם טוהר־מירות ונקיון כפיים!״

את הכיפה וחוזר חלילה, במרץ בלתי־נגמר.
מישיבה למיפלגה

ושן חורי 36 קטן־קומה
ועגלגל־כרס, הוא שעטנז של

חבר־עיריה חורי
״באר־שבע כמערב הפרוע״.״

חורי(משמאל) מקבל פרם על חידון מידי האלוף אלברט מנדלר ז״ל
עימו. עיניו מרצדות בארובותיהן, זקנו
מתנועע בחריצות, הגבות עולות ויורדות,
אפילו תנוכי האוזניים משתתפים
בשיחה. לרגע הוא משתתק, כרי
לשאוף מעט אוויר, ומייד ממשיך.

ברית־מילה בשושן־פורים
ושוב מנוחה קצרצרה. ההתרגשות
עוברת מהפנים לידיים. חורי מתקן את
הכיפה שעל ראשו, מניח את כפות־הידיים
על השולחן, מורידן לצירי
הגוף, תוחבן לכיס המיכנסיים, מתקן

ומר. הם אומרים עליז
• אליהו נאייי, לשעבר ראש עיריית גאר־שגע :״אלד כללי
המישחק בשילטון המקומי, וככה נראים חלק מחברי־המועצה:
תוקפנים ומקימים מהומות. אני לא מתייחס לביקורת שלו. בכלל
לא מעניין אותי ולא איכפת לי מה הוא חושב עליי. אם הוא נהנה
מזה -שימשיך לתקוף.״
• משה זילברמן, ראש עיריית באר״שבע- :הוא חושב
שאופוזיציונר צריך להקים מהומות. הוא לא מבין שאפשר לתקן
עוולות גם בצורה שקטה. למרות זאת בישיבות-המועצה הוא
כותב לי שהוא אוהב אותי, ולאחרונה גם ביקש להצטרף לקואליציה.״

ברוך אל מקייס, ראש מועצת ירוחם, חבר מימי
האוניברסיטה :״איש ישר ועקשן. אולי זה יפתיע, אבל אם הוא
דבק במטרה -הוא גם מסוגל להצליח. אלא שהמילחמה תובעת
ממנו כוחות-נפש גדולים. לכן אני מציע לו להילחם רק למען
המטרות החשובות ביותר•
פיני שומר, סגן יו״ר מחלקת החינוך והתרבות של
ההסתדרות. חבר מימי האוניברסיטה :״חורי הוא אדם יוצא-דופן,
מיסטיקן וחולם חלומות. לא תמיד יודע מה הגבול בין המציאות
לדימיון. כבר בתקופת הלימודים הוא לא נהג על-פי כללי
המישחק הרגילים, נלחם נגד הנהלת האוניברסיטה, אמר לכל
אחד מה הוא חושב עליו. חסרות לו התכונות הקלאסיות של עסקן
ציבורי. לכן נטש את פעילותו באגודת״הסטודנטים. בבאר־שבע
אני צופה לו עתיד דומה. הוא פשוט לא בנוי לעסקנות ציבורית״.

דון־קישוט מקומי, עיסקן מיפלגתי,
משורר תמים, מורה בישיבה, נכד של
רב מפורסם, רורף־פירסומת עקשן,
מעריץ של הרבי נחמן מברסלב, מאו
טסה טונג וברל כצנלסון.
הוא גם תבלין אחד וגם כל הסלט
כולו. לפעמים זה ולפעמים זה. פושט
צורה ולובש אחרת. משחק אינספור
תפקידים במהירות מסחררת. לעיתים
באותו היום ממש הוא גם ר״ר ג׳קיל
וגס מיסטר הייד.
בימים אלה מתגורר שושן חורי
בבאר־שבע, נשוי עם ציפי, יועצת חינוכית
בבית־ספר אמי״ת, אב לחמישה
ילדים, מלמד בישיבה הקרויה על־שם
סבו, חבר מועצת עירית באר־שבע כנציג
אגודת־ישראל, אופוזיציונר חריף.
חורי הוצב במקום השלישי ברשימת
אגודת־ישראל בבחירות לעיריה. האגודה
זכתה בשני מקומות. חורי נשאר
בחוץ. לפני שלושה חודשים עבר
לירושלים בנימין בן־שושן, אחד משני.
הנציגים של אגודת־ישראל במועצה.
שושן חורי נכנס במקומו למועצת
העיריה.
״לאגודת־ישראל התגלגלתי במיק־רה,״
הוא אומר בתמימות ילדותית:
״בדרך־כלל אני מעדיף להיות אל־מיפלגתי.
נציגי האגודה באו לישיבה
וביקשו שאצטרף למיפלגה. אמרו
שאם אבחר למועצה אוכל לגייס
כספים לישיבה. לא כל־כך רציתי, אבל
הם אמרו שלא אצטרך לעשות שום

דבר, רק לתת להם תצלום שלי ולחתום
על מיסמך. הסכמתי.״
אחר־כך היה גם חבר בש״ס, אף הוצב
במקום השישי ברשימה לכנסת. ואז
פרש בכעס .״חשבתי שלשושן חורי
מגיע מקום שלישי. אם זה מה שנותנים
לי — אין לי מה לעשות איתם,״ הוא
אומר.
המחאה צורבת בכיס
ך* ורי הגיע למועצה חדור ברוח
1 1קרב. מייד התנפל על כל מי
שנמצא בסביבה. חלק מטענותיו
כיבדות״מישקל. יש שהן משעשעות.
כבר בשבוע הראשון לפעילותו מצא
בבאר־שבע רחוב אחד ולו חמישה
שמות שונים: דרך אילת, שדרות דויד
טוביהו, רחוב סוקולוב, רחוב שח״ל,
רחוב רמב״ם.
אחר־כך תבע את פיטוריהם של
חברי־המועצה אליהו נאור, איש מיפ־לגת
העבודה ועד לא מכבר ראש־העיריה,
ואהוד אביבי איש הליכוד.
הראשון בשל העובדה שהוא נמצא
בבאר־שבע רק יומיים בשבוע. את
שאר זמנו הוא מעביר בתל־אביב, כיו״ר
הרשות השיפוטית של ההסתדרות.
השני שוהה בשנת־שבתון בספרד.
ההצעה לא התקבלה. חברי המועצה אף
סירבו לדון בה.
עדיין נאווי: חורי דרש שיפרט האם
הושגה מטרת שליחותו לארצות־הברית.
המסע שערכו נאווי והיועץ
המישפטי, אסא אליאב, נועד לגייס
כספים להשלמת היכל־התרבות המקומי.
ראש־העיריה, משה זילברמן,
השיב כי תוצאות מסע כזה ניכרות
אחרי זמן רב.
אז תקף חורי את היועץ המישפטי,

אסא אליאב, ואת גיזבר העיריה לשעבר,
אבי הר־שגיא. דוח מבקר המדינה
לרשויות המקומיות, לשנת ,1986 קבע
כי השניים קיבלו ״הטבות שכר
מופלגות, בדרך של אישור יציאתם
לחופשה בתשלום, לתקופה ארוכה,
לצורך השתלמות
״גיזבר־העיריה יצא לחופשה מספטמבר
984ו עד יוני ,1985 כדי ללמוד
לקראת תואר מוסמך בפקולטה לטכנולוגיה.
היועץ המישפטי יצא לתקופה
של שנתיים, מספטמבר ,1984
לצורך לימודים אקדמיים בנושאי תעשיה
וניהול. העיריה התחייבה לשאת
בשכר־הלימוד ולשלם להם את מלוא
משכורתם, לרבות כל התשלומים הנלווים.״
הוצאות העיריה. בשל לימודיהם,
הסתכמו ב״ 51 אלף דולר.
חורי תבע את העמדתם לדין ואת
התפטרות ראש העיריה, משה זילברמן.
הבא בתור: אליהו מרציאנו. המכהן
בשני תפקידים — יו״ר המועצה
הדתית וסגן ראש העיריה .״אין מלאך
אחד עושה שתי שליחויות,״ קורא חורי
בזעם .״האומנם הקואליציה מקדשת
את כל האמצעים?״
ועוד :״לפני כמה ימים נתנה לי
מזכירתו של ראש העיריה המחאה על
סך 34 שקלים,״ אומר חורי .״דחפתי
את ההמחאה לכיס וחזרתי לישיבה.
פיתאום הרגשתי שההמחאה צורבת
אותי. רצתי בחזרה לעיריה. לשם מה
הכסף הזה? שאלתי בחשד, .רמי־ייצוג׳,
אמרה לי המזכירה.
״מייד נזכרתי בכתוב בעמוד 133
בדוח מבקר־המדינה: תשע רשויות
מקומיות עדיין משלמות לחברי מד
עצת־הרשות תשלומים גלובאליים בגין
החזר הוצאות־נסיעה, טלפון ודמי-
ייצוג — בניגוד לפקודת העיריות וצו
המועצות המקומיות, האוסרים לשלם

שכר לחברי מועצת־רשות, מלבד לראש
הרשות ולסגניו בשכר.
״החזרתי לה את ההמחאה בבוז.
שושן חורי נלחם למען טוהר המידות
של משרתי הציבור. שושן חורי לא יתן
יד לביצוע פשע כזה.״

תורה בגלל
הבת
^ מו ילד שובב, משחק חורי עם
המימסד במחבואים. לפני שהפך
למצליף עקשן, היה דוברו של ראש־העיריה
הקודם, אליהו נאווי.
״כשהייתי דובר, עשיתי את העבודה
שלי בלי לטייח כלום. אם היה מחדל,
ביקשתי מראש המחלקה המתאימה
שיטפל בזה. לא הסתרתי דבר, אבל גם
לא חשפתי שחיתויות. זה הרי לא היה
התפקיד שלי. עשיתי את מה שהייתי
צריך לעשות, והאמנתי שגם ראש־העיריה
מבצע את תפקידו בנאמנות״.
חודשיים אחרי שנבחר למועצה,
עדיין סבר חורי כי ראש־העיריה הקורס
ומחליפו הם אנשים מצויינים.
בראיון לכל־בי, עיתון מקומי, אמר:

דיש את חיי ללימוד תורה, כדי שתוכל
להתגאות בי״.
מייד נטש חורי את עבודתו, ועבר
ללמוד וללמד בישיבת החוזרים כתשו.בה
על־שם סבו.
חיים חורי היה הרב הראשי של
גאבס, נחשב לבאבא־סאלי של יהודי
תוניסיה. הוא גם העניק לנכדו, שושן,
את שמו, מפני שברית־המילה שלו
נערכה בשושן פורים. ב־ 1954 עלה
חיים חורי לארץ. אחרי שנה וחצי
נפטר. עד היום עולים לקיברו בבאר־שבע
ביום פטירתו אלפים מיהודי
תוניסיה.
שושן חורי מדבר על סבו בחיבה.
באחת מהתפרצויותיו הריגשיות אמר
כי אם אי־פעם ייבחר לכנסת, יקפיד
ללבוש את הבגדים המסורתיים של
יהודי צפון־אפריקה, כאלה שלבש סבו.
״למה לא? זו המורשת שלי,״ אומר חורי
כלאחר־יד, בחיוך קונדסי. היום הוא
כבר מתעניין בדברים אחרים. למה
לערבב תחומים?
מרוב אהבה לסבו, כתב חורי ספר
מפואר 360 ,עמודים על נייר כרומו
מבריק, חיי חיים.

חורי בחדר־הישיבות של עיריית באר־שבע
משורר תמים, מורה בישיבה, נכד של רב
על סבו המופלא, הרב חיים חורי
זצוק״ל.
תמונתו של הסב המופלא מקשטת
את כל העמוד, ובתחתית תצלום של
הנכד המופלא ועיניו עצובות וחכמות.

,אבער

ואשרף״...
דיוק ולהיצמדות לאמת המוח/לטת
אין משמעות רבה בעיניו של
חורי. חשובים יותר הרעיון הכללי,
הכוונה, הרגש.
כך, כדי לשוות ציוריות לדבריו הוא
מצטט את :״השמש זרחה, השיטה
פרחה והשוחט שחט ״.בכובד־ראש הוא
מסביר כי זוהי שורת הסיום מתוך אחד
מסיפוריו של יצחק פיירברג. חורי,
אגב, למד סיפרות עברית באוניברסיטת
בר־אילן.
מייד ברור שבימי האוניברסיטה
ההם לא חיים נחמן ביאליק ועל השחיטה
שלו עמדו בראש מעייניו של
שושן חורי. במשך שנתיים חורי היה
יו״ר אגודת הסטודנטים של בר־אילן.

הסב הרב חיים חורי
״פיגיונות חדים בלב המוסר...״
״שניהם אנשים בעלי שיעור־קומה. כל
אחד וסיגנונו. כל אחד ודרכו״.
עכשיו הוא אומר :״נאווי היה ראש־עיריה
גרוע. השאיר אחריו תוהו ובוהו.
זילברמן הוא ראש־עיריה גרוע, פועל
להשתקת כל מי שמתריע על שחיתות,
חתם על הסכם מביש עם מישרד־הפנים״.
על־פי
ההסכם, התחייבה עיריית
באר־שבע לפטר 80 עובדים, להעלות
את הארנונה ב־* 35 ולהחזיר מדי חודש
חלק מחובותיה למישרד־הפנים.
ההגיון והעיקביות זרים לחורי כמו
איגלו לאפריקאים. הוא הולד אחרי צו
ליבו, נאמן למצב־רוח ריגעי, פועל עלפי
דחפים מיקריים.
כך עזב את מישרתו כדוברו של
נאור .״כשראיתי בפעם הראשונה את
בתי הבכורה, חלפה מחשבה במוחי.
איזה מין אבא יהיה לה? פקיד־עיריה
ששותה תה כל היום? החלטתי להק־

״יום אחד למדתי תורה בישיבה,
ופיתאום בא אליי רב זקן ואמר לי: למה
שלא תכתוב ספר על סבא שלך?״
מספר חורי בדרמאתיות .״חשבתי בלב:
איזה נודניק, למה שלא תעזוב אותי
כבר? אבל הוא המשיך לדבר על זה. אני
כל הזמן כעסתי עליו. רציתי שיסתלק
ממני.
״באותו לילה לא הצלחתי להירדם.
בבוקר החלטתי לכתוב ספר. עשרה
חודשים הייתי שקוע בכתיבה, מהבוקר
עד הלילה. הכל עשיתי לבד, כתבתי,
ציירתי, עיצבתי. את כל חסכונותיי
השקעתי בספר״.
אחר־כך מתברר שלא חורי עיצב את
הספר, אלא הגרפיקאים של כל־בי,
העיתון המקומי. משום כך זכו הספר
ומחברו בכתבת־שער באותו כל־בי:
ספר חדש בביצוע צוות כל־בי: רבי
שושן חורי כתב את הספר חיי חיים

בימי הלימודים כתב שירים בעצמו.
מלאי־רגש הם שיריו. למשל: עזה
כמוות :״לא אשאל אותך מדוע/לא
אנסה שנית/דומם אשב בבדידותי/
לוהט ככלנית/אינני איש של מה בכך/
הכל בעצמותיי עצור/אך לא כנביא
מקל שקד/אצלי הכל מכל נצור/בי
נשבעתי ער עד/יכול אוכל כלכל
הכל/אקדם אבער ואשרף/אבל אחריש
יותר מכל/ושתיקתי רק אל יודע/
תגביר הלהבה/ובכור אשה טהר תט־הר/שירת
האהבה״.
סוערים ועליזים היו אותם ימים.
״לפעמים באותו החודש הייתי גם
חילוני וגם דתי,״ אומר חורי. הוא בילה
במסיבות שערכו הסטודנטים החילונים,
התאהב בבחורות חילוניות, שתה
אינספור כוסות־קפה בקפיטריה, נסע
לחו״ל בשליחותה של התאחדות הסטודנטים,
היה חבר טוב של שימעון
חרמון, עורר־הרין שהורשע ברצח
האחות אביבה בלס.
״כשנודע לי שהוא רצח — הזדעזעתי.
היינו חברים כל־כך טובים! קשה
להאמין שהוא עשה דבר כזה״.
דויד מנע, היום סמנכ״ל הביטוח
הלאומי, היה סגנו של חורי .״חברים
סיפרו לי שהוא זומם להדיח אותי.
מיהרתי אני להדיח אותו.״
אבל את עיקר זמנו, לדבריו, הקדיש
חורי למאבק בשחיתויות. בגאווה הוא
שוטח את מילחמותיו, ולוא רק כדי
להוכיח כי מרדן נצחי הוא.
״גיליתי ששמונה עובדים מקבלים
משכורת כפולה, גם מהנהלת האוניברסיטה
וגם מהתאחדות הסטודנטים.
חשפתי את השערוריה וגרמתי לסערה
גדולה באוניברסיטה.
״שברתי שביתת־סטודנטים ארצית,
אחרי שמצאתי שהסטודנטים של בר־אילן
אינם אוהבים את השביתה הזו.
״בזמן שהייתי יו״ר אגודת הסטודנ
טים
של בר־אילן, לא היינו חברים
בהתאחדות הסטודנטים הארצית, מפני
שסברתי שחברי ההתאחדות דואגים
רק לעצמם ולא לכלל הסטודנטים.
״בתקופה מסויימת אגודת הסטודנטים
של בר־אילן החרימה את יצחק
בן־אהרון, בטענה שאחת מהתבטאו־יותיו
פגעה בסטודנטים. אני גיליתי
שהסטודנטים דווקא רוצים לשמוע
אותו. הזמנתי אותו להרצות לפניהם.
נבחרתי למען הסטודנטים ולא למען
העסקנים — אמרתי לעסקנים הנזעמים.
״הדבר
הכי חשוב מבחינתי היה
היושר. אני, למשל, אף־פעם לא ניהלתי
שיחות פרטיות מהטלפון של
אגודת־הסטורנטים. כשהיתה לי שיחה
פרטית, הייתי לוקח אסימון ויורד
לטלפון הציבורי. השחיתות מתחילה
בדברים קטנים״.
מלמיליאן מול הרג
ן* תקופות חייו האנטי־מימסדיות
^ חורי הוא נון־קונפורמיסט מוחלט,
אומר ככל העולה על רוחו, מתנגש
בכולם, בוטה ותקיף.
חורי על היהודים החרדים :״הם לא
יודעים להבדיל בין עיקר לטפל. בגלל

זה הם אינם מבינים שהשבת והנחת
התפילין הם מישניים. יהודי אמיתי
מקפיד בעיקר על היחסים שבין אדם
לחברו״.
על רבנים גדולים :״למה הרב
עובדיה יוסף חושב שהוא אדם טוב
יותר מאורי מלמיליאן? אני דווקא
חושב שמלמיליאן הוא טוב יותר. לא
היו לו אותם תנאים והזדמנויות שיש
לרב יוסף, ובכל אופן הוא לא הפך
לפושע אלא לכדורגלן מצליח. ועוד:
אנשים ישרים לא צריכים להתייעץ
ברבנים. הלב מדריך אותם.״
על הטלוויזיה :״בן־גוריון אמר
שמשה רבנו ואפלטון היו אנשים
גדולים בלי טלוויזיה. גם אני חושב
ככה״.
חמש שעות עברו מהרגע בו התחיל
שושן חורי במונולוג הנרגש שלו.
במהלכן הוא הספיק להערות אל קירבו
כמות הגונה של קוקה־קולה, לבלוע
כמה פרוסות מעוגת־השוקולד, ללטף
בחיפזון את ילדיו שחזרו מבית־הספר,
לענות לצילצולי־הטלפון התכופים,
לספר מעשיות קטנות הלקוחות מהתלמוד,
להתרגש בכל דקה מחדש.
עכשיו נותרה רק שאלה אחת. מה
מריץ את שושן חורי? אולי אהבת־הפירסום?
חורי
מהסס לרגע .״אני לא שונא
פירסומת,״ הוא אומר בחיוך קטן.

חורי בנעוריו עם גולדה מאיר
וגם מאו טסה־טונג, ברל כצנלסון והרב נחמן מברסלב

— שדד ליי מ בי1 7

אביה שר ער שויק׳ ,הצעיוה
הפלה בתנאים בלתי־מתאימים, זועק״־

,או ל א

הוו!
אודורז!

את שתי בנותיו
קבר האב ימין
שריקי. הן נקברו האחת ליד השניה, בבית״הקברות

אב עו קבו בתו

בצפת. בתו יפה נרצחה על־ידי בעלה לפני שש שנים,
השבוע -הוא קבר את בתו יעל, שנפטרה בזמן הפלה
לא חוקית, שנעשתה בקליניקה פרטית בעיר.

ך ל \ 1ך י * 1 111ד ך 1שולה שריקי הובלה על־ידי הבנים להלוויית
ן 1 1 1111 111 בתה. היא התעלפה פעמים אחדות. האם, העו*
בדת כטבחית במוסדות בצפת, מפרנסת את המישפחה. האב הוא נכה.

ך 1111 התמונות המקשטות
7־ 11171
] 1 1 .4 11111/1 1ו 1א ת חדרה של יעל
שריקי. במרכז: תמונה של נערה בוכיה. לאחר שניסה
נ— 1 8

של יעל ניסה לאונסה בגיל ,13 היא חדלה לדבר
במשך חודשים, ולא הפסיקה לבכות. לפני ניסיון
האונס היתה ילדה שמחה וצחקנית ומלאת חיים.

^ לב שחור גדול עמד בכניסה
לחדר, ולא נתן לאיש להיכנס.
בתוך החדר — אחד החדרים
בדירתה של מישפחת שריקי — שתי
מיטות־ברזל, מכוסות בשמיכות ציב־עוניות.

מיטתה של יעל ילקוט בית־ספר.

הקירות — עולם־חלומות.

כרזות של כוכבי־קולנוע. במרכז: תמו־נת־ענק
של צעירה יפהפיה, ודמעות
בעיניה.
על המיטה, ליד הילקוט, שקית
גדולה של ניילון. היא נמסרה ל־מישפחה
על־ידי המישטרה, ובה בגדיה
של יעל, שלבשה ביום האסון. מיכנסי־טרנינג
אדומים. חולצה שחורה. שקית
ובה שתי טבעות ושרשרת־זהב, וסכום

שמתה בגרר
״אחרי קבורתה:
של מאה שקל בשני שטרות של ,50
וקצת מעות.
״הילדים שלי הם לא מהרחוב!״ זעק
האב ,״תסתכלי על הבגדים!״ הם עם
פירמה! הילדים שלי לבושים טוב! הם
כוכבים אחד״אחר! רק לפני שבוע קניתי
ליעל תליון, כמו לכל הילדים
והנכדים!״ הוא שלף את התליון מן
החבילה .״כל מה שכתוב בעיתונים זה
שקר! הילדה שלי לא פחדה ממני! אף
פעם לא הרבצתי לאף אחד מהילדים
שליי״
הודעה אחרי חצות

^ על שריקי היתה בת צפת. כך חי-
תה. ואולי בשל כך גם מתה.
צפת היא עיירה. הכל יודעים בה על
הכל. דירת מישפחת שריקי — קומה
שלמה בבית צפתי ישן, נמצא ברחוב
הראשי העגול, ליד המישטרה. המיר־פאה,
שבה קרה האסון, נמצאת במרחק
של כמה עשרות מטרים, במורד ההר.
ביתו של הד״ר דורון קולר, ששוחרר
השבוע בערבות, נמצא גם הוא במרחק
של כמה עשרות מטרים. בית־החולים
נמצא במרחק של חמש דקות־נסיעה.
בצפת יודעים את הכל. חמש דקות
אחרי שהתחלתי לחקור את הפרשה,
נמסר לי בסוד כי בתו של אחד האישים
החשובים בגליל(השם נמסר לי) עשתה
באחרונה הפלה בבית־החולים, בשעה
2.00 בלילה, מטעמי סודיות. כל העיר
יודעת, מלבד אביה.
גם יעל ידעה. היא לא רצתה שכל
העיר תדע שהיא הרה, ועל כן לא הלכה
לבית־החולים, בדרך המקובלת. יתכן
כי לא עלה על דעתה שאשה יכולה
לעבור הפלה בכל בית־חולים ברחבי
הארץ, גם הרחק מביתה, וכי הנוהל
המעשי הוא פשוט למדי.

יעל שריק׳ בנעוריה, רנני הטראומה שר וצח

יעל היתה ילדה עליזה ושמחה מאוד עד לגיל
,13 כשנפצעה בצורה טרגית לאחר הנסיון לאו נס
שביצע בה גיסה. לאחר המיקרה השתנה מצבה והיא הפכה עצובה.

ילדה בצפת

מישנחה מאושרת

תמונת החתו נה
של האחות
יפה. מימין: האם שולה, לידה בעלה של יפה, שמרצה

כיום עונש״מאסר של 10 שנים,
לאחר שרצח את

יעל, שנפטרה ^
אשתו. יפה מחזיקה בזרועותיה את על,
השבוע. למטה משמאל: האב
המוקף בילדיו1 .

י כתבה: שולה יריב, צילם: ציד; צפדיד 1 9 .

,,רא הייתי הורג!״

המתמחה

המישפט. קולר, מתמחה בגינקולוגיה,
הוא האיש שהזריק ליעל
את הסם שגרם, בנראה, למותה.

(המשך מעמוד )19
ביום השישי לפני שבוע אמרה יעל
שריקי לאביה שהיא יוצאת לקנות
גרעינים ותפוזים, ושתחזור עוד מעט.
המישפחה לא דאגה כאשר לא חזרה.
היא חשבה שיעל הלכה לישון אצל
חברה, כפי שעשתה לעיתים קרובות
וגם חברותיה ישנו אצלה.
ב־ 12.30 בלילה צילצלו בדלת.
שוטרים הגיעו וסיפרו שהיא שוכבת
בבית־החולים, ואינה מרגישה בטוב.
מישפחת שריקי שומרת־שבת. לכן
הלכו בני־המישפחה לבית־החולים רק

בשבת בבוקר, ברגל. הם ראו את יעל
שוכבת בחדר־ההתאוששות, ליד החלון,
חסרת־הכרה.

אינו יודע עדיין בבירור
\ 1כיצד הרתה יעל שריקי, בת .17
בת לאב נכה יוצא־מארוקו שהוליד 11
בנים ובנות. מי האב?
בצפת הקטנה יש לפחות חמש
גירסות. גם המישפחה וגם המישטרה
מחפשות את אבי העובר באופן קדחתני.
באבו־כביר נעשו בדיקות־רקמות
כדי לברר זאת. נלקחו רקמות מהעובר
הזערורי, מהחבר שממנו נפרדה רק
לפני חודש, לפי טענת המישפחה: מן
המלצר הערבי שעבד איתה, ומשלושה
ידידים נוספים, מהם שני תלמידים
בבית־הספר שבו למדה.
איש במישפחה לא ידע שהיא הרה.
בצר לה, פנתה יעל אל המלצר
הערבי, שעבד במיסעדה ליד ביתה,
ושבה עבדה לפעמים, כשהיה עומס של
לקוחות. לטענת המישפחה, פנה המלצר
לבית־החולים, והד״ר דורון קולר
היה הרופא־התורן. אחרי שסיפרו לו כי
יעל פוחדת שדבר ההפלה ייוודע
למישפחה, הציע קולר לערוך את
ההפלה באופן פרטי. קולר ( )34 הוא
רופא מתמחה בגינקולוגיה, יליד
רומניה, נשוי ואב לשני ילדים.
לדברי קולר, ריחם על הבת, מפני
שאמרה שהמישפחה תהרוג אותה אם
ייוודע לה שנכנסה להריון. על כן
ביקש מידידו הקשיש, רופא גימלאי
הד״ר סימון ג׳ונדור, להעמיד לרשותו
את מירפאתו הפרטית המיושנת.
יעל באה למירפאה ביום השישי
בשעות הצהריים. הרופא נכנס עימה
לקליניקה, כשהד״ר ג׳ונדור נשאר בחוץ.
כאשר הזריק לה קולר זריקה של
הרדמה מקומית, איברה את ההכרה.
״היא הגיעה לבית־החולים 35 דקות
אחרי המיקרה״ ,אמר לי רופא של בית־החולים,
.אילו היתה באה תוך דקות,
יתכן שאפשר היה להציל אותה. יכולנו
להזריק לה זריקה נגדית״.
תוצאה קטלנית כזאת של זריקת־הרדמה
היא נדירה ביותר, מיקרה אחד
ב־ססו אלף.

מי רצ ח את יעל?
בכל תחנת״תחתית בלונדון תלויות על
הקירות, ליד המדרגות הנעות, ברזות רבות
המראות צעירה יפה ומודאגת, ומעליה המילים:
״את הרה! טלפני למס
הבריטים יודעים מה נוראה מצוקתה של
נערה בשנות העשרה, המוצאת עת עצמה הרה.
לא״פעם נוטש אותה הגבר, או שכלל אינה יודעת
מי אבי-העובר. לעיתים קרובות היא פוחדת
לפנות אל הודיה. היא חשה שהיא לבדה לגמרי,
מול עולם עויין, בצרה שאינה יודעת כיצד
להתמודד עימה.
לכן מוצעת לה העזרה הדיסקרטית: מיספר
טלפון, עצה שקטה, ומכאן הדרך מוכנה להפלה
בתנאים של סודיות גמורה, ובלי תשלום.
לרשותה של יעל שריקי לא עמד מיספר-
טלפון בזה. היא חשה שהיא אבודה. היא פחדה
מפני מישפחתה המסורתית. העולם סגר עליה.
וכן מצאה את עצמה במירפאה מיושנת של
גימלאי, ובידיו של רופא־מתמחה צעיר, שלא
ידע מה מותר ומה אסור.
מי אשם!
האב זועק שלא היה פוגע לרעה בבתו, וכי גם
מישפחתו הגדולה לא היתה פוגעת בה. אין
למעשה הגיעה יעל אל בית־החולים
כשהיא כבר מתה. היא חוברה מייד
למכשירי הטיפול הנמרץ, אבל לא היה
בכך טעם רב.
המישפחה לא השלימה עם עובדה
זו. היא התמקמה כולה בכניסה לחדר-
הניתוח. יעל שכבה במשך שבוע ליד

מקום לפקפק בדבריו, שנאמרו אחרי״מעשה,
כשהמישפחה כולה היתה נתונה במצוקה נפשית.
אך עובדה היא שיעל עצמה פחדה להגיד את
האמת לאביה, לאמה, לאחיה ולאחיותיה. אחרת
לא היתה מתנהגת כפי שהתנהגה.
היא לא ידעה מה לעשות.
אומנם, במדינת־ישראל נהוגה בפועל שיטה
ליברלית לגבי הפלות. נערה יכו^ה לפנות לוועדה
שליד בל בית־חולים, גם הרחק ממקום־מגוריה.
ההפלה יכולה להתבצע בסודיות. מכיוון שיעל
לא היתה נשואה, לא היתה לה בעיה לקבל
אישור להפלה.
למרות שהחוק תוקן כמה פעמים לרעה, תחת
לחצם של החוגים הדתיים, לא השתנה הנוהל
הזה.
הצרה היא שבגלל יחסו של המימסד הדתי,
אין המוסדות הרפואיים והחינוכיים מעזים
לפרסם את המצב ברבים. הגישה היא- :ככל
שידברו על זה פחות, כן ייטב!״ וכן -אל תעוררו
את הדתיים! אפשר לעשות את הכל בשקט!־
השקט הזה הוא שרצח את יעל שריקי.
היא לא ידעה מה לעשות! למי לפנות, מניין
תבוא העזרה. לכן היא מתה.

תמונות שלה כשהיתה ילדה קטנה,
ויהיו לי תמונות של ההלוויה ״,אמר.
סיפר האב :״מעולם לא הרמתי יד על
אף ילד אחד. כל מה שרציתי מהילדים
שלי זה שילמדו.
״נולדתי במארוקו. אבא שלי היה
רופא־אורתופד, שמת בגיל .122

ה רי גהב לי ר שיון
יעל שריקי. בת ה ,17-היא ללא ספק קורבן נוסף של המצב השורר
במערכת הבריאות.
לסופה הטראגי גרמו כמה עבירות מוסריות ופליליות כאחת:
• רופא צעיר, הד יר דורון קולר, הוא עבריין שגרם ישירות למותה
של הצעירה. החוק בארץ אוסר לבצע הפלות בקליניקות פרטיות, ולא
זו בלבד, אלא שלרופא מתמחה אסור בצורה מוחלטת לעסוק
בפרקטיקה פרטית. הרופא הקשיש, הד״ר סימון ג־ונדור, הוא שותף
מלא. מאחר שהוא איפשר לד״ר קולר לבצע הפלה בתנאים של
קליניקה מיטבחית מחתרתית.
• אם נכון הדבר שהשתמשו לצורך ההרדמה המקומית בחומר
לידוקאין חמור המעשה פי כמה. לידוקאין ידוע כיותר טוקסי(רעלי)
מן החומד נובקאין. שמשתמשים בו בדרך״כלל לצורך הרדמה
מקומית.
אסור היה להזריק לידוקאין בצוואר־הרחם. בכל מדריך־תרופות
כתוב שבלידוקאין אפשר להשתמש רק בתוך בתי־חולים.
• מישרד־הבריאות לא יבול שלא לדעת שקיימות קליניקות
פרטיות רבות, שבהן מבצעין הפלות לא-חוקיות. אזלת״יד כלפי
עבריינים ברפואה. ואי-נקיטת צעדי־מניעה, עושים את מישרד-
הבריאות שותף מלא למות הנערה.
• יש עוד נקודה חשובה: התנהגות הנערה עצמה. כל מה שהיא
היתה צריבה לעשות במצבה, ולא עשתה, היה לפנות לוועדת״הפסקת
הריון. הפועלת ליד כל בית־חולים. אם לא רצתה לפנות לוועדה
באותה העיר, החוק היה מאפשר לה לפנות לבל בית־חולים בכל מקום
במדינה, ובית״החולים חייב היה לעזור לה ולאפשר לה לבצע את
ההפלה מחוץ לעיר מגוריה.
החוק מאפשר לקטינות, שנכנסו להריון, לקבל הפניה לכל בית־חולים
בארץ ללא צורך בהסכמת־ההורים (בניגוד לניתוחים אחרים,
שבהם יש צורך בהסבמת-ההורים) .החוק גם קובע שעל חברי-הוועדה
לשמור על סודיות מוחלשת במיקרים אלה, ובמיקרה של הסרת-
הסודיות הם צפויים למאסר על״פי החוק.
על הרופאים, שהגערה פנתה אליהם, היתה מושלת חובה להסביר
לנערה את זכויותיה ולעזור לה לבצע את ההפלה בתוך בית־החולים.
ריצה אחרי בצע״כסף היא הסיבה היחידה שרופאים אלה לא הסבירו
לנערה את זכויותיה, וכיצד עליה לפעול.
זו הסיבה מדוע אין מפרסמים בכלי-התיקשורת את התקנות,
המאפשרות לנערות במצב זה לבצע הפלות בתוך בתי־החולים, ללא
ך״ך יילו יוך למן ן
סבנת-מוות!

ך 1ך * 1| 1זדך בין החפצים שהוחזרו השבוע על־ידי המישטרה היה
1111 | 1 #11 תליון של זהב, שנקנה רק השבוע על-ידי האב, כמתנה
לבתו יעל. כל ילד מילדי המישפחה נושא תליון דומה על צווארו.
החלון בחדר ההתאוששות, ילדה רזה
וחיוורת, שנראתה כבת ,14 בעלת שיער
שחור קצר.
היא שכבה על גבה, ועל כן לא ראו
את הצלקת האיומה שעל גבה — זכר
לטרגדיה קודמת.
האב הזעיק רופא־מומחה בירושלים,
הפרופסור שמריה כותב, שהגיע במסוק
שעלה למישפחה 1200 דולר. הוא
סירב לקחת שכר — כי למעשה כבר
היתה מתה כשהגיע.
שני אחים הגיעו מארצות־הברית.
האב עצמו הלך לרבי מברסלב בצפת,
שנתן לו פתק. הוא עלה למירון,
לקבר הרב שימעון בר־יוחאי, ומשם
הביא בקבוקי שמן קדוש. הוא הלך
לצדיק באמוקה ולברוך, בנו של ה־באבא
סאלי. הוא רץ מצדיק לצדיק,
והביא מכל אחד פתק, בקבוק, משהו.
הוא גם צם.
ביום השישי בבוקר, בשעה ,5.15
עמד האב בבית־הכנסת וניסה להדליק
נר־שמן. הנר כבה. כמה דקות אחרי זה
הגיע הבן, אבי, ואמר לו :״זה נגמר!״

ף* אב, ימין, גבר נאה, בעל עייניים
1וירוקות וזקן קטן, הזמין צלם־
וידיאו כדי להנציח את ההלוויה .״יש לי

״עליתי לארץ ב״ .1956 עבדתי ככד
גדל־עופות. ואחר־כך במחצבה. כשחליתי,
הפכה אשתי למפרנסת של ה־מישפחה.
היא מבשלת במוסדות, ואני
ניהלתי את הבית. בישלתי ורחצתי את
הילדים, עשיתי הכל.
״יעל היתה ילדה מחוננת. גידלתי
אותה עם כל הילדים שלנו, ועם חמשת
הילדים של הבת שלי שנרצחה״.
הרצח הוא שהטביע את חותמו על
חייה של יעל. אחותה הבכירה, יפה,
היתה נשואה במשך 13 שנה לדן מ־ליחי,
מורה בבית־ספר יסודי בטבריה.
היו להם חמישה ילדים. הוא פוטר מן
העבודה שלו, וקיבל עבודה בשרות־התעסוקה
בחיפה. הוא לא היה מאושר
שם, ביחוד אחרי שהמנהל התאבד והוא
לא קיבל את תפקידו. הוא התחיל
לשתות, ובהתקפות של שיכרות ניפץ
לא פעם את הבית.
באחד הלילות, כאשר יעל באה לעזור
לאחותה בת ה־ 29 בביתה בקריית־ים,
ניסה מליחי השיכור להתעסק עם
יעל, שהיתה בת .13 כשהאחות ניסתה
להגן עליה, דקר אותה בעלה 12 דקירות
בסכין קפיצי. יעל זרקה את חמשת
הילדים מבעד לחלון, והם הסתתרו בין
השיחים. כך ניצלו. אבל כאשר יעל
עצמה ניסתה לקפוץ מבעד לחלון, תפס
אותה מליחי וחתך לה את כל הגב. היא
שכבה כמה ימים בבית־החולים,רט־

ב״ס, והיתה בהלם כה קשה, עד כי
הפסיכולוגים המליצו שלא להביא
אותה להעיד למישפט. מליחי נשפט
על פי סעיף של נסיון לרצח, ונשפט
ל־ 10 שנות־מאסר.

צוס לקראת
ההפלה
^ משך חודשים לאחר מכן סב-
לה יעל מדיכאון קשה, וכמעט שלא
דיברה.
אומר האח, מאיר שריקי :״כשאבא
היה בבית־המישפט ועמד מולו האיש
שהרג את בתו ושפצע את בתו השניה,
הוא לא הרים עליו יד, וגם לא צעק
עליו. איך אפשר להגיד על אבא כזה
שהיה הורג את יעל, מפני שהיתה הרה?
הוא לא הרים אף פעם יד על הילדים!
איך אפשר להציג את המישפחה שלנו
כמישפחה פרימיטיבית? כל מה שאבא
רצה היה שנלמד, ולמרות שהדת היתה
חשובה לו, יש בינינו ילדים שאינם
דתיים, ואבא לא עשה להם כלום וגם
לא העיר להם על זה.״
המישפחה אינה יודעת הרבה על
חייה. שבוע לפני המיקרה לקתה יעל
בשפעת ושכבה במיטה. במשך כמה
ימים לא ביקרה בבית־הספר. המישפחה
לא הבחינה בדבר יוצא־דופן. ביום השישי
ניקה האב את הבית, בישל, הכין
חמין, ולא הבחין בשום דבר. מספר
האב :״כל השבוע היא לא הרגישה בטוב.
היתה לה אנגינה. נתתי לה תרופות,
וביום השלישי והרביעי לא הלכה
לבית־הספר. עכשיו אני מבין שביום
החמישי לא הרגישה בטוב, במפני ש־היתה
בצום לקראת ההפלה.
״כשחזרה אשתי מהעבודה שלה,
אמרתי לה שהכל מסודר, ושצריכים רק
לשטוף את הריצפה. יעל הבטיחה לעזור
כשתחזור, אחרי שתקנה גרעינים
ותפוזים לרותי, הבת שלנו המשרתת
בצבא.״
האב נפגע קשה מן הפירסומים שאמרו
כאילו היה הורג את בתו בגלל
הריונה:
״הילדים שלי אינם מעשנים חשיש!
כולם ילדים שלמדו בבית־הספר! הבן
הגדול שלי עובד בארצות־הברית ומוכר
ציוד רפואי. אני רציתי שילמד
רפואה, והוא למד במשך שנתיים רפואה
בארצות־הברית וחזר כדי לשרת
בצבא.
״בן אחר שלנו היה בהנדסה קרבית
בצבא. בן אחר היה נח״לאי. נתתי את
הדם שלי לילדים. תשאלי בכל העיר
על הילדים שלי. כל חיי שברתי אבנים
ועבדתי בחצץ כדי שלילדים שלי יהיה
אוכל ושילמדו.
״רק לפני שבוע תיקנתי ליעל את
השיניים. זה עלה 600 שקל.
״אני לא אדם פרימיטיבי! אילו הבת
שלי היתה באה אליי ואומרת שהיא
הרה, לא הייתי הורג אותה! למה לא
באה אליי וסיפרה לי?״
1ה עו ל ם הז ה 2578

סידרה נטל בילויי
שימחה
בי 11ל/7
ביום השישי אחרי־הצהריים (זמן מנוחה
לאומי, למי שאינו זוכר) ,כשבעלי איבד את
המפתחות שלו בפעם השלישית השבוע, ואמר לי
בקול חד כסכין שבטח אני שמתי אותם באיזה
מקום, כי אני לא מסודרת, כשהבן הקטן שלי
צרח שהוא הפסיד שוב את זהו זה בטלוויזיה,
בגללי כמובן, כי לא הזכרתי לו לפתוח את
הטלוויזיה, וכשבני הבכור נידנד לי בפעם ה־200
שאתחיל ללמוד לעבוד על מחשב, כי רק אמהות
פרימיטיביות מסרבות — הבנתי שכדי לשמור
על שלוות־נפש מינימאלית אני פשוט צריכה
לברוח מהבית.
אז ברחתי מהבית ונסעתי לבקר חברה. אבל
ההיא היתה בדיוק בדלת, רעננה ולבושה יפה,
והיא אמרה לי לבוא איתה לקונצרט של אחרי־הצהריים
בבית פרטי.
בבית הפרטי, בהרצליה־פיתוח, כבר ישבו כסו
אנשים. שתו קפה פילטר ריחני, אכלו
קרואסונים מאפה בית, דיברו בשקט וחיכו לתחילת
המופע.
תמי גור, ריטה סאנה ורות יולם, שלוש חברות,
סבורות שאפשר להיפגש לא רק לצורך פיט־פוטי־רכילות
וקיטורים. אחת לחודש, ביום שי
או־קיי,
אני מודה שנשברתי. כמה פעמים אני
יכולה לשמוע מקוראיי, ידידיי ואוהביי, שאין לי
זכות לכתוב בעיתונים על אוכל, כל זמן שאני לא
יודעת לאפות עוגות ולהכין מנות אחרונות

מפוארות? התירוץ שלי, שאני לא יודעת לאפות
ולהכין מנות אחרונות כי אני לא אוהבת לאכול
אותן, לא עשתה רושם על אף אחד, והם המשיכו
להציק לי בכל הזדמנות.
אז כדי להוכיח לכולם שאני לוקחת את
העבודה שלי ברצינות אמיתית, הלכתי לברר
האם יש קורסים לאפיה ולהכנת מנות אחרונות,
וכמובן, אשר יגורתי בא לי. מצאתי קורס כזה,
ואפילו לא רחוק מהבית שלי. בפירפורי־סרבנות
אחרונים ביררתי מי נותן את הקורס, כדי שאוכל
להגיד ״מי זה בכלל, מה אני כבר יכולה ללמוד
ממנו?״ אבל אז הסתבר שהמורה והמדריך של
הקורס אינו אלא אחד השפים הכי ידועים בארץ,
הנס ברטלה, השף של מלון הילטון בירושלים.
הוא ולא אחר. נו, מה יכולתי לעשות מלבד ללכת
לשם?
עוד בדרך לשעור הראשון הרגשתי קצת
עליונות, כי למרות הכל אני בשלנית לגמרי לא

מה הייתם עושים אילו מישהו היה מספר לכם
על מיסעדה יוונית באיזור־התעשיה של חולון,
ששם שרים ומנגנים מוסיקה יוונית, אוכלים <

הולכים לשם היום או מחר?״
נסענו לשם. איזור״התעשיה של חולון ב־ 11׳-
בלילה נראה כמו קונטרה, מייד אחרי הכיבוש. נ

שי, בשעה ,5הן מתייצבות בסאלון של תמי,
מנגנות ושרות דואטים, לידרים ואריות של אופרה,
לפני ידידים, קרובים ושכנים שוחרי־מו־סיקה.
לשלוש הנשים זה תחביב שהפך לריבוק,
והן לא מוכנות לבטל פגישה כזאת בעד כל הון
שבעולם. תמי גור היא מורה למוסיקה בבתי־ספר,
ריטה הגיעה לארץ מגרמניה כמתנדבת ונשארה
לעבוד כפיסיוטרפיסטית, ורותי יולס היא
רעה, לעומת התלמידות האחרות של הקורס,
שאותן עוד לא הכרתי. כשהגעתי למקום
הפגישה, במלון טל בתל־אביב, ראיתי שבין
התלמידים יש כמה וכמה בשלנים ובשלניות
ידועים, כמה כותבי סיפרי־בישול ואפילו בעל
מיסעדה משובחת. מייד התכווצתי בשני מיס־פרים
ונעשיתי שקטה במשך כל השיעור בן
השעתיים.
הנס ברטלה, המפנק את אורחי הילטון
העשירים כבר שנים אחדות, החליט להעביר את
ידיעותיו לשוחרי האוכל הטוב, שאינם מבלים
במלונות־פאר. הוא החליט להעביר קורסים, וה־

ידיעה עברה מפה לאוזן. כרגע יש לו כבר שני
קורסים, כל קורס הוא בן 12 פגישות, וכל פגישה
נמשכת שעתיים. במשך השעתיים מסביר הנס
איך עושים, מראה בזריזות ידיים של קוסם,
ובסוף הפגישה נותן לטעום את התוצאות. במשך
הקורס לומדים התלמידים להכין יותר מ־30
מנות, וביניהן לומדים גם איך לקשט, מה מתאים
ומה לא מתאים, ואיך להגיש. מחיר הקורס 345 :

אני נהניתי הנאה מרובה, וכדי שגם אתם
תיהנו, הנה עוגת פינה־קולדה משגעת וקלה
להכנה, אם כי לא זולה.

המיצרכים הדרושים:
200 גרם קוקוס טחון 150 ,גרם מרגרינה 15 ,
גרם אבקת ג׳לטין 200 ,גרם אננס מקוצץ 250 ,
גרם פינה־קולדה מיק ס (נמכר בחנויות למשקאות
חריפים ובמעדניות) 50 ,גרם רום לבן 170 ,
גרם גבינה לבנה 350 ,596 גרם שמנת מתוקה

עיתונאית בעיתון ידיעות אחרונות.
שעה וחצי ישבתי שם ונהניתי מכל רגע. קצת
מוצרט, קצת מנדלסון, קצת פוצ׳יני, קצת רוסיני
והרבה אווירה תרבותית.
כשחזרתי הביתה, בעלי כבר מצא את המפתחות
שלו ושני הילדים ישנו שנת־ישרים. מה
שמוסיקה קלאסית טובה יכולה לעשות בשביל
הבן־אדם, ממש לא להאמין!
מוקצפת עם 30 גרם סוכר, מעט אננס ותות־שדה
לקישוט 3 ,כפות״מים להמסת הג׳לטין.

אופן ההכנה:
( )1למרוח במרגרינה את תבנית־האפיה.
( )2להמיס את המרגרינה ולערבב היטב עם
הקוקוס. להעביר את התערובת לתבנית ולהדק,
כדי לקבל תחתית אחידה.
( )3לאפות בחום בינוני עד לקבלת צבע חום
בהיר.
( )4לערבב את הגבינה עם הפינה־קולדה
מיקס והרום.
( )5להמיס את הג׳לטין במים ולהוסיף
לתערובת של הגבינה והפינה קולרה.
( )6לערבב לתוך התערובות את השמנת
המוקצפת בתנועות קיפול.
( )7לפזר על תחתית הקוקוס את האננס,
ליצוק עליהם את התערובות. לקרר במשך שעה
(במקפיא) או במשך שעתיים במקרר. לקשט
ולהגיש.
למחרת בבוקר החלטתי לפנק את מישפחתי
ולהכין להם את המעדן הזה במו ידיי. הלכתי
למכולת וקניתי את המיצרכיס הדרושים. הדבר
היחידי שלא היה להם זה פינה קולרה מיקס,
והם גם לא ידעו מה זה. אז הלכתי לסופרמרקט
ושאלו אותי שוב מה זה. הלכתי לעוד חנות ועוד
אחת ועוד אחת. בחנות ה־ 18 אמרו לי שצריך
לחפש בחנויות מיוחדות למשקאות.
לא התעצלתי, נסעתי ליפו, שם יש כמה וכמה
חנויות מיוחדות כאלה. באף אחת מהן לא היה
שום מיקס כזה. בכוחות אחרונים עליתי לביתי
מיואשת, ומייד טילפנתי לביתו של השף הנס
ברטלה, וצעקתי :״געוולד, מה אתה עושה לי?
איך אתה נותן לי מתכון שאת מיצרכיו אי אפשר
להשיג בארץ!״ השף אמר שהוא לא מבין אותי
בכלל, כי אצלו בחנות ברמת־השרון אפשר
להשיג את זה בקלות. קיבלתי את מיספר־הטלפון
של החנות ברמת״השרון, כדי לבדוק
אצלם אם אפשר להשיג את האוצר הזה גם
במושבה הקטנה תל־אביב.
ועכשיו, כמו שאומרת חברתי רחל המרחלת,
תשמעו את הדרינג־דרינג שהיה לי עם בעל
החנות.
״אולי אתה יודע איפה אפשר להשיג את
הפינה קולרה מיקס בתל־אביב?״
״לא, אני לא יודע, אבל את יכולה להזמין
אצלנו.״
״אבל אני גרה בתל־אביב.״
״אני מבין. אנחנו עושים מישלוחים גם לתל־אביב.״
״אני
רוצה אבל רק קופסה אחת״.
״זה בסדר. אני מוכן להביא לך קופסה אחת.״
״וכמה יעלה לי מישלוח הספיישל הזה?״
״המישלוח לא יעלה לך כלום.״
״אני רוצה להבין. כל אחד יכול לטלפן

אחרי שלושה סיבובים שמענו מוסיקה ונסענו
בעיקבותיה. בפנטסיה ישבו רק כמה מקדימי־בילוי.
ב־ 12 התמלא המקום, ותיזמורת יוונית
(הגיעה מיוון ממש!) התחילה לנגן. לי, אישית,
מוסיקה יוונית טובה עושה ריגושים בבטן,
וכשהיא באה ביחד עם שולחן עמוס במזה(מוח
במיץ, לקרדה, סלט קינרסים, לשון בתחמיץ,
סלט פיטריות, סלט חצילים, בשר מעושן, איקרה,
קשקבל מטוגן ועוד ועוד) היא משכיחה לי את
הצרות של החיים.
ב־ 1בלילה היה המקום מפוצץ ממש, והכניסה
הותרה רק לאורחים מאוד קבועים, ששמרו להם
כיסא. כל אורח כזה התקבל על־ידי יושבי המקום
בפרחים(שנזרקו לו על הראש) ובכוסית אוזו.
זמרת שהובאה מיוון חישמלה את הקהל
בקולה הנהדר, זמר טורקי שר בלהט והקהל יצא
במחולות. אין בושה, אין לא נעים. כל אחד עולה
על הרחבה ונותן לגוף שלו לנוע בקצב המוסיקה.
האמת היא שאנחנו הרגשנו זרים. לא ידענו את
מילות השרים (כמו כולם) ,לא יכולנו להצטרף
לריקודים, ולא הכרנו את יושבי השולחנות האחרים
(כמו כולם) .לכן גם הלכנו הביתה מוקדם,
זאת אומרת ב־ 2אחרי חצות, שאז מתחילה ה־שימחה
האמיתית עם זריקת־הצלחות והשירה
בציבור.
ובכל זאת, למרות הרגשת הזרות, היה ערב
נהדר.

ולהזמין אצלך קופסה אחת או שני בקבוקי־יין
ואתה תעשה מישלוח מיוחד לתל־אביב?״
״כן, גברתי. אם זה באיזור רמת־השרוו, אני
אביא גם בקבוק-יין. אם זה בתל־אביב, אעדיף
להביא קצת יותר מזה, אבל אביא כל דבר.״
״או־קיי. אני מזמינה אצלך את המיקס הזה.
מתי אקבל אותו הביתה?״
״בשעה 8.30 בערך.״
״תודה רבה.״
ב־ 8.30 התייצב אצלי בבית מר יואב יער,
מחנות סופר דרעק ברמת־השרון. נתן לי את
המוצר, לקח כסף והלך. שעה לא יכולתי לדבר
מרוב הלם. מיספר־הטלפון שלו בחנות.480702 :

**1־*4 44׳*44 44444 444 4

100ש קל ררבע שעה עבורה
פעמיים חומוס״ ופיצול האי שיות
הי ש ר אלי ת אופנאי המעצבלח רדיו ת

בחריפה

רז קרן הוא חייל משוחרר, רק בן
,22 וכבר בבעלותו שני בתי־אופנה,
האחד בבני־ברק והשני בתל־אביב,

בהם הוא מלביש את אצולת החרדיות
בבגדים פרי עיצובו. את השכלתו
האופנאית רכש בקורס קצר בבית־הספר
לטקסטיל שנקר, ומזה שנתיים
הוא מעצב־אופנה מצליח.
השבוע חגג את יום־הולדתו במועדון
הרבי סמס, לשם הזמין כמה
מידידותיו הדוגמניות שגם שואלות
אצלו בגדים, תמי בן־עמי, חני

ך י| י| ך 1ך 1הדוגמנית בריקוד סוער עם אדל
מור. חני, שכמתנת־יום־ההולדת
1-1 111
לאופנאי הצעיר רז קרן הופיעה בתצוגת־אופנה של

פרי, רונית יודקוביץ ובתיה די־

סנצייק, שאף הופיעו למענו בהתנדבות,
כמתנת יום־הולדת. רז עצמו, בחליפה
לבנה פרי עיצובו, ריפרף בין
היפות והתאמץ לכבות את נרות־העוגה
שהעניק לו המועדון. בתוך תקופה׳
קצרה, למרות ההצלחה, מתכוון הצעיר
לעזוב את העסקים ולפנות ללימודים
מעמיקים בתורת־האופנה באיטליה.

דגמיו -יחד עם תמי בן־עמי, רונית יודקוביץ ובתיה
דיסנצ׳יק -מארגנת תצוגות בהקומקום, השייך
לבעלה. קרן, מוכר את דגמיו בתל״אביב ובבני־ברק.

ןןך ־ןןךןן 1בת ה־ ,24 לשעבר מיס־הולנד, באה לארץ בעיקבותיו
| 1של מיכאל (״קיקי״) ליטוינסקי, סטודנט למינהל־

עסקים בפאריס, שאותו הכירה בקאזינו באמסטרדם. הזוג עומד להנשא.

ט ר אי צ הו ב
בסט קי ה
בין הנפש היהודית הרגישה לבין
הישראליות הארצית, נוטפת הזיעה
וחמת־המזג חוצצים הזמן, המקום
והאקלים. אבל רבים בארץ לוקים בפי-
צול־אישיות, כשהם מנסים להחזיק
בשתי הנפשות. בפיצול־אישיות זה
מטפל דידו ברק, המשורר, הפיז־מונאי
ואיש־הרדיו, ביצירתו האחרונה,
ספר השירים פולין, מפאר לעפר.
הרגשה של סלון תרבותי פאריסי
היתה לשעה קלה בסטקיה החדשה
אביבית, ואפילו המלצרים השתיקו
את צעקות ה״פעמיים חומוס!״ כש־לבימה
הקטנה עלו זמרים ומשוררים
להחמיא לדודו ולסיפרו.
גיתית שובל, פתחה את הערב
בשרשרת שירים מוכרים של הפיז-
מונאי, ומבקרת הסיפרות נילי כרמל־

שחולה שוון

הופיעה בדואט יחד עם הזמר יזהר כהן
בשיריו של דודו ברק. יזהר אף שר
לראשונה שיר חדש בשם צומת דרכים, מתוך סיפרו החדש של ברק.

!~ 1וץ י3י§ן

איש״רדיו, תמלילן ומשורר, במסיבה לכבוד יציאת
סיפרו החדש פולין, מפאר לעפר, עם הזמרת גיתית
שובל. בתצלום מימין: המשוררת ציפי שחרור וראובן כץ יונקים בירה.

וווו בוק

פלומין הגדירה בנאום קצר את
ההברל בין שירה לפיזמונאות, וטענה
שאלמלא היה משורר ,״לא היה מוציא
תחת עטו את שירת־הזמר״ ,כדבריה.
חיותה דביר מקול־ישראל, הזמינה
לבימה את שרליה שרץ, שהעדיפה,
בצדק, רק לפרוט על הפסנתר, ולהשאיר
את השירה בפיו של יזהר
כהן, אשר ביצע שיר חדש.
המשורר עצמו, שכתב את הספר
בהשראת ביקור בפולין, הגדיר את
הסכיזופרניה שלו בצורה המדויקת
ביותר, בקריאה מתוך ספרו :״יש בי
אשוח ...ועל דש ביגדי טלאי צהוב״.
מילים חזקות, שנבלעו בהמולת החדווה
של הנוכחים, שטמנו ירם בצלחות
הממולאים ובקנקגי־היין.
אמנון ברנזון, המפיק שחזר לשיר,
קינה את הערב בקולו החם.

!י נבד, עולה חדשה מדרום־אפריקה. שתיהן בתילבושת קיצית, למרות הקור.

ץ 1ק ך \ 1ך \ 1ך הזמר המשתקם מתלותו
\ ^ 111 11 בסמים, התקבל על־ידי ה11111
נוכחים
במסיבת־התקליט של משה גיאת בהתרגשות

רבה, כשבא ב־ 2לפנות גוקר, מוקף מעריצות, ועלה
לבימה לשיר מלהיטיו. לידו בתצלום, מימין, המלחין
אביהו מדינה, ומשמאל הגיטריסט יגאל חרד.

הזם יר והזמרים כדי שחאפלה תצליח, יש לשמור
על כמה עקרונות־יסוד: שיהיה צפוף,
שיהיה חם, מלא עשן סיגריות, ש־דירמקולים
ישרקו בפיד־בק צורם, שהשולחנות
יכרעו תחת הסלטים וה־שיפודים
וכן, גם שהלב יהיה חם ושמח
ושיתן הוראה לידיים למחוא כף
ולרגליים לרקוד.
כל העקרונות נשמרו בקפדנות בחאפלה
עמוסת־אמנים, שהתקיימה עם
צאת תקליטו החדש של משד! גיאת,
שירת הזמיר, במועדון הרמוניה
בגיבעתיים.
הזמיר גיאת, נרגש בחליפה אפורה

!1\ | 111ך רקדנית הבטן הוותיקה (עם סרט
11 1למיצחה) עם אחותה, רעיה רומנו,
-יכת מחול אירובי. צור, שהתפרסמה בעבר כשרקדה

ועניבה אדומה, הזמין את שימי
תבררי לבימה, ואילו זה צרף אליו את
אביהו מדינה לדואט. אחרי פתיחה
כה מוצלחת המשיך ב׳קי מקיימן
בשירה, רווקא בשירי ארץ־ישראל

(ילל התן) ,מה שגרם ליעקב אלפרון
לזנק ממקומו ולהצמיד לתלתליו של
ג׳קי שני שטרות של 50 שקלים. לא
רע לרבע שעה של עבודה.
אנשי השגרירות המצרית, אורחי הכבוד,
סיפרו שחאפלות כאלה מזכירות
להם את טעם־הבית, רק ששם, במצריים
הם פחות מאופקים. כאן הם
ריפלומטים. הבא בתור על הבימה היה
גיאת עצמו, ששר מלהיטיו, מה שגרר
לרחבת הריקודים כמה זוגות ומחיאות־כפיים
כלליות ומפרגנות. חופני בהן
סיפר כמה בדיחות על אשכנזים —
איך לא? — וצרף אליו לשירה זמר
לבן־שיער, לרזון שמו, ואף הגדירו
כ״נגטיב שלי״.

לפני אנוור סאדאת, מנהלת שלושה בתי־ספר לריקודי־בטן,
שבהם לומדים גם גברים. בתצלום למטה: חופני כהן
עם אשת־יחסי״הציבור מלי ציון, שאירגנה את הערב.

גיקימקייטן

שר במשך רבע שעה משיריו. אנשי השולחן הקרוב
לבימה התלהבו והדביקו למיצחו שטרות של 50
שקלים. השיר שזכה״למחיאות הכפיים הסוערות היה: שופט, תן לי חנינה!

י כתב: מזלי פרידמן צילם: צבי טל—• 2 3

קולנוע
יצירות מופת
דקה לחצות

מחווה צרפתית
לכ״אז כושי

ניו־יורק .1959 ,ה״בי־באפ״ ,סיגנון נגינה
שהיה עד עתה מלר־מלכי הגיאז האופנתי, גוסס.
דייל טרנר (שם בדוי) ,אשף סקסופון ואחר
מכוהניו הגדולים של הז׳אנר הדועך י, מפרפר גם
הוא. הוא מפוחד ושבע מילחמות״קיוס, וצולל
לים האלכוהול. לפני 15 שנים זרח כוכבו כ
הסיטו
האמיתי בצילה:

בבדידות, דייל נלחם באלכוהול. שניהם נלחמים
בשקיעה ובכוח הידידות המופלאה גם מצליחים.
דייל חוזר לניו־יורק, לסידרה מזהירה של קונצרטים,
ויכול לפגוש שוב את בתו, שאיבד את
הקשר איתה לפני שנים־רבות.
פרנסיס מחכה לידידו שיחזור לפאריס, אך
לשווא. לימים הוא מגלה כי ידידו מת, מעבר לים,
בודד ועגום. רק המוסיקה שלו לא הוכנעה לעולם.
נדיר
ומופלא. זהו, בערר תקציר, פשטני
למדי, של סרט נדיר ומופלא בשם דקה לחצות
(בשמו המקורי באנגלית ״ראונד מדנייט״) ,שיוצג
בקרוב בישראל. נדיר — משום שרוב הסרטים
העוסקים בתהליך יצירה נדונו לכישלון, ואותם
שניסו להמחיש את תהליך היצירה של ג׳אז עשו
זאת בצורה שיטחית ביותר(כולל סיפורו של גלן
מילר ופאריס בלוז) .מופלא — משום שסירטו
זה של ברטראן טאברנייה (יום ראשון בכפר)
מצליח לא רק להעביר את חוויית העבודה של
מוסיקאים דגולים על יצירתם, כי אם להצדיע
לתקופה שהצמיחה אמני־מפתח במוסיקה, כפסנתרן
באד פואל והסקסופוניסט לסטר יאנג,
כשדמותו של דייל טרנר היא למעשה השילוב
הקולנועי של שני גאוני ג׳אז אלה.

כימאי כרטראן טאכרנייה
קלינט איסטווד קינא
פאריס, בבלו־נוט מועדון־הג׳אז שהיה מיקדש
הנגנים האירופיים שגילו את גאוניותם של
אלוהיהם האמריקאיים. .
צעיר בן ,13 פראנסיס בוריה(אף הוא שם בדוי)
לא מש מכנף־מעילו של דייל. המוסיקה של דייל
עזרה לו לגדול ולהתגבר על כל חוליי־החיים,
כולל המילחמה באלג׳יריה. היום הוא בן ,28
מצפה לאלילו שיחזור. הוא עומד בגשם, מציץ
בחלון של מועדון הבלו נוט ואין הפרוטה בכיסו
לתשלום דמי־כניסה. דייל מגלה את מעריצו
הוותיק. השניים נאחזים זה בזה. פרנסים נלחם

בפסטיבל וונציה, למחרת פרמיירה מרגשת,
ישב הבימאי, ברטראן טאברנייה, לשעבר עיתונאי
ומבקר־קולנוע שחצה את הקווים ועשה
כמה סרטים למופת, ונזכר שדווקא הרברט פון־
קאראיאן, המנצח, הגדיר את סירטו יום ראשון

סתימת פי 1ת
הסיפור האמיתי. הסרט הארגנטיני נושא
האוסקר, הוא סיפור שממשלת צ׳ילה מנסה
להצניע ככל האפשר. ראשית דבר. נעצר הסרט
למשך לשלושה חודשים. עד שהמפיץ
שלו בצ׳ילה העז להציגו, וזאת אחרי התנגדות
מפורשת של הצנזורה הממשלתית לכמה קטעים
ורמז עבה ביותר ממישרד־ההסברה, שעדיף
להציג אותו ״בשקט״ ,בלומר עם מעט
עיתונות ככל האפשר.
אבל המפיץ, סירטי וילהרציה. החליט
להציג את הסרט למרות זאת, בשלושה בתי־קולנוע
השייכים לרשת קונאת. כשקיבל
קריאה טלפונית ממישרד ממשלתי מסויים
שדרש ממנו לבטל מודעת פירסום גדולה
שהזמין לאחד מעיתוני־הבוקר. הסרט אכן
הוצג. גרף כמה מחיאות־בפיים ועבר בשקט
יחסי. לעומת זאת. שתי מבקרות של עיתונים
ידועים נדרשו להחליף את הביקורת, שעמדו
לפרסם. בחוות־דעת על סרטים אחרים. אין
צורך לפרט מדוע. הסיפור האמיתי מספר על
מורה, המגלה ״לפתע״ כי היתה עיוורת ל־בכפר
כסרט המוסיקאלי ביותר שראה בימיו.
והרי לא היה זה למעשה סרט מוסיקאלי ואף לא
סרט על מוסיקה.
לעומת זאת, סירטו דקה לחצות הוא לא רק
סרט מוסיקאלי על מוסיקאים, כי אם משתתפים
בו כוחות אדירים כמו הרבי הנקוק, ויין שורטר,
בילי היגינס, פייר מישלו ועוד אחרים, וכמובן,
דקסטר גורדון, סקסופוניסט גבה קומה, שחום־
עור, בן ,62 שזה לו סירטו הראשון בחייו והפעם
הראשונה שבה ראה כיצר קהל שאינו שוחר
מוסיקה מובהק קם על רגליו ומריע לו במשך 20
דקות רצופות.
״גורדון בכה״ ,מספר בגאווה טאברנייה, נרגש
לא מעט גם הוא .״יודעים מה אמר לי באחד
מריגעי־המשבר שלו בעת ההסרטה? אני חייב
להעלות כאן את זיכרם של כל האנשים שמתו
למען המוסיקה הזאת. לעולם לא תחזור הזדמנות
שכזאת. אני חייב זאת ללסטר יאנג, לבאר פאואל
ולצ׳רלי בירה״
חקר רגשות. מוזר שדווקא צרפתי הוא
שעשה את המחווה הקולנועית הגדולה ביותר
מאז ומעולם לג׳אז בכלל ולג׳אז הכושי בפרט.
״מה לעשות, צריך להפנות את השאלה הזאת
לאמריקאים. לדעתי, הבימאי היחידי ביניהם שבאמת
מבין ג׳אז זה קלינט איסטווד. הוא אכן
צילצל לי ואמר, :אני מקנא בך על סירטך׳,״ סיפר
טאברנייה.
היום, אחרי ביקורות נלהבות בכל מקום שבו
מוצג הסרט, יכול טאברנייה להביט אחרוה בזעם,
אך גם בסיפוק. כחמש שנים הוא הרה את הסרט

סיפורים לא מהחיים סיפורים מן ה חיים (מוסיאון,
תל־אביב, ארצות־הברית) ־ שם
הסרט עשוי להטעות במידה

מסויימת, שכן דייויד ביירן עצמו, סולן להקת הראשים
המדברים ומי שכתב וביים סרט זה, מודה שאף אחד מן
הסיפורים אינו לקוח ממש מן החיים. נכון שכל אפיזודה
התפתחה מתוך רעיון שצץ בעיקבות כתבות עיתונאיות, אבל
כפי שהוא עצמו מודה, מעולם לא טרח לבדוק באיזו מידה
שיקפו הכתבות את המציאות, ואף לא ראה עצמו מחוייב
להישאר צמוד לעובדות שקרא בעיתונים.
מה שמתקבל, למרות זאת, על בד הקולנוע, הוא משהו דמוי
סיפורים מן החיים, אוסף של אפיזודות הקשורות יחד בחוט
דק מאוד ובדבריו של מקשר, ביירן עצמו, המעמיד פנים שהוא
מבקר בעיירה קטנה בטכסאס, שעה שהיא מתכוננת לחגוג
יובל 150 שנה להצטרפות המדינה לארצות״הברית. כל זה אינו
אלא תירוץ כדי לעבור על פני סידרה של דמויות ומצבים.
חלקם ציוריים יותר חלקם פחות, מעין תמונת־מצב של הרוח
האמריקאית וזרויותיה, במחצית השניה של שנות השמונים.
בתון הנוף השטוח של טכסאס דוחס ביירן טיפוסים שונים,
כמו הגבר המפרסם עצמו בטלוויזיה כבעל המחפש אשה
אוהבת, או האשה המבלה כל חייה במיטה, מאז שזכתה
בירושה הפוטרת אותה מכל צורן לעבוד למיחייתה, או
מישפחת מכובדי העיירה, שהבעל בה אינו מדבר עם רעייתו
אלא באמצעות ילדיו, ולהיפך, או המיתומאנית אשר חיה את
חיי״הזולת עד כדי כן שאין לה כלל חיים משלה. כמה מן
המעמדים בסרט הם מבריקים באמת, למשל אותו ביצוע נוסח

שחקנית נורמה אלאנדרו
הצנזור ביקש להצניע
חלוטין ביחס לזוועות הרודנות בארגנטינה,
מולדתה, במשך תקופה ארוכה, וכי התינוקת
שאימצה לא באה מראש־כרוב כי אם מאחד
הקורבנות שנעלמו. סיפור ישכזה אינו מה שהממשלה
מעוניינת למכור לעם היושב בצ״ילה.
הזה .״כולם רחו אותו. אף אחר לא רצה לממן
סיפור על מוסיקאי כושי המנגן ג׳אז בפאריס של
שנות החמישים. רק אחד האמין בו, המפיק ארווין
וינקלר, ואותם מתי מעט בוורנר שהסכימו
לתמוך בו במימון ״מוגבל״ בלבד, של 3מיליון
דולר.
בהתחשב בעובדה שבמחיר זה צריך היה לכסות
את הפקת המוסיקה והשתתפות של שחקנים
כה רבים, היה זה תקציב מוגבל מאוד. מה עוד
שהתנאי לאישורו היה הפקדת חצי משכורתו של
הבימאי כערבון לכך שלא יעבור על התקציב.
טאברנייה התעקש, והדביק בהתלהבותו את
התסריטאי דייוויד רפיל( ,שהיה שותף סמוי בכתיבת
התסריט של בחזרה מאפריקה).
עם פיקוח צמוד של וינקלר קנה וורנר את
הסרט להפצה בעולם .״כשראו את הסרט כל
אותם מפיצים עתידים, הופתעו מאוד. שמחו
מאוד והגישו לי רשימה ארוכה של חיתוכים
שעליי לעשות: לקצץ 75 אחוז מן הסרט ולפחות
חצי מן המוסיקה. צילצלתי בבהלה לארווין
ושאלתי: מה עושים?,אל תגע בסרט: אמר לי, ,אל
תשים לב אליהם. בשביל זה משלמים להם׳״.
היום כבר ברור שאסור היה לו לקצץ אף דקה
מ־ 131 הדקות של הסרט. קשה לתאר וקשה
לזכור סרט המביע מחווה למוסיקה בעצם העובדה
שהוא אכן בנוי כיצירה מוסיקאלית. ואם
עדיין ניצב סימן־שאלה לפני מישהו באשר
לערכו של הקולנוע אמריקאי, הפוזל היום לקהל
הצעיר ביותר, עם אפקטים מיוחדים ותחבולות־צילום,
בא ברטראן טאברנייה הצרפתי ומטפל
במוסיקה האמריקאית לא בצורה של מכירת
רגשות, כסרטים האמריקאים של היום, כי אם
בצורה של חקר רגשות — וזה הרי כל ההבדל.
תדריך חובה לראות:
תל־אביב: אוונטי פופולו, הנבל הבורמזי.
חנה ואחיותיה.
ירושלים: שיגעון של לילה, אוונטי פוכולו.
חנה ואחיותיה. עוברת אורח.
חיפה: אוונטי פופולו, הנבל הבורמזי.

תל־אביב:

ג׳ו הארווי אלן: נעים חביב ומבדר
״תיזמורת בצורת״ של להיט, בתיד דיסקוטק, כאשר כל אחד
מן המבצעים מביא משהו מאישיותו לשיר, למרות שאין הוא
משנה את המילים או את המוסיקה. יש גם קטעים אחרים,
שדופים יותר ומתחכמים ביומרנות, כמו הטפה דתית על
מזימות אפלות להשתלטות על האומה.
ב סן הכל זהו סרט נעים, חביב ומבדר ברב הזמן, הן בשל
המוסיקה של הראשים המדברים, הן בשל ריבוי הסאטירות
על פירסומת טלוויזיונית ווידיאו־קליפס, או בהצגת מרכז״
קניות והתרבות שנוצרת בו, בראי עקום, או מיזוג״גלויות נוסח
אמריקה.

חזיז ורעם (תל־אביב, ארצות־הברית)
-קלינט איסטווד וג׳ף ברידג׳ס בסירטו
הראשון של מייקל צ׳ימינו (צייד הצבאים)
בסרט מרתק עם נופים עוצרי־נשימה, שהוצג
לראשונה בסינרמה ב־ ,1574 ושכדאי מאוד
לראותו שוב.
אוונטי פופולו (גורדון בתל־אביב.
מוצג גם ב״הבירה״ בירושלים וב,.עצ־מון
2׳ ב חיפ ה) -סירטו הלא מושלם של רפי
בוקאי, שיש בו כל מה שמתבקש מסרט ישראלי
שנבחר לייצג את ישראל לאוסקר: סיפור אנושי,
מקוריות, הומור, ראייה קולנועית של בעיית
הקיום באזורנו.
סיפור טוקיו ( סינ מטק תל־אביב,
יפאן) -אחד מסיפורי־המופת של הבימאי קנז׳י
מיזוגושי על יסים, רגשות ואהבה בין הורים
לילדיהם.
בעיקכות הכרך (לב .4ארצות־הברית)
-אלן רודולף בסרט מסוגנן, שעיקרו
אווירה ושפה קולנועית מרתקת, עם קית
קארזדין וז׳ניבייב ביזולד בהופעות כובשות.

עדגד, פייגדז

צביקה פי ק -זמו ומרח! ,מסבו ער הקהל שלו, על עריות! ויויוותיו,
ער משובות! הפוליטית והשפעתה על הקו״וה שרו, ער היחס הוע שנוקטים
העיתונות והוריו ביחס אליו ועל שאיפתו לחיות חיים נוומאל״ם ורגילים
״להצליח בארץ זה
אסור. אסור להיות
חריג, אשד להיות
שונה, לשחכן אותה.
צריו להיות צנוע״

..לא איו שלפני עגה
הכל היה יפה, אבל
לא איבות׳ את הראש
נשה״תי זמר השנה,
וגם כשלא הייתי״

בווו ד׳ שאילו הייתי
מסתפר קצו ומופיע
בצוותא׳ בחולצה לבש
ובשווולים מקופלים,
הבל היה בסדר״

.,אני נול מחו לעבור
לעילה עם פיליפיניות
וסיגאויס והלוקים
ובוינות־שחיה. אל לא
אוהב את זה״

ראיינה ענת סוגוסטי

,וו! 1דוו 111171
11107 311 וי!״
בסלון, חדר בינוני בגודלו, המחובר
לפינת־אוכל ולמיטבח, יש פינת־ישיבה ובה
ספות מרופדות בבד פירחוני בגוונים של
חום. על השולחן הנמוך שלפני הספות לא
היה מונח דבר. ליד החלון, על כן, מוצב
מכשיר־טלוויזיה ומתחתיו מכשיר וידיאו.
ליד הקיר עומד מיזנון כבד מעץ חום ובפינה
לידו, בין סבך של עציצים וצמחים גבוהים,
נמצאת מערכת סטריאופונית. הרדיו השמיע
מוסיקה ופירסומות במשך כל הראיון.
במיטבח עבדה העוזרת והגישה נס־קפה
בסיפלי-קרמיקה ורודים.
בצד אחד של הסלון עומד פסנתר, נראה

רגיל בהחלט, בצבע חום, אפילו לא פסנתר
כנף.
במיסדרון יש שרותים, ומעבר להם חדר״
השינה וחדרי־הילדים. דירה רגילה, כמעט
סטנדארטית, בבית דירות רב״קומות בר־מת־השרון.

פינה אחת בחדר, שלידה עומד שול-
חן־כתיבה ומעליו תלויים במיסגרות תקליטי
זהב, פלאטינה וכסף, אותם תקליטים
שמקבל אמן מחברת־התקליטים אחרי שהוא
מוכר כמות מסויימת, מסגירה את עי סוקו
של בעל־הבית.
בוקר של יום חול. צביקה פיק היה לבוש

במיכנסיים ארוכים, חולצה סרוגה קצרת-
שרוולים עם ציור בחזית, נעל נעלי״התעמ-
לות גבוהות אול־סטאר בצבע טורקיז. שיער
ארוך נקי, עור לבן. אדם גבוה, לא שמן.
פיק הואיל לשלוח חומר רקע לפני הראיון.
בחומר ששלח מצאתי רשימת פרסים
שקיבל במשך 15 שנות הקריירה שלו. בר שימה
ספרתי שש פעמים מלחין השנה
מגופים שונים -רדיו ועיתונים -ו־15
פעמים זמר השנה מאירגונים שונים. הוא
קיבל פעם אחת את פרס כינור דויד, קיבל
ארבע פעמים את פרס שיר השנה, הוא קיבל
את פרס אמן העשור מעיריית תל-אביב-יפו,

בעיר-הנוער, בשנת .1982
הוא פרץ בסערה מחודשת כשכתב ליהורם
גאון את אלף נשיקות, שיר שהפך פופולארי
ביותר וזיכה אותו בתקליט״זהב וב-
תקליט״פלאטינה.
לפני כמה חודשים הוציא פיק תקליט
חדש -צביקה פיק 15 ,שנים -וכבר זכה
בתקליט־כסף, אחרי שמכר 10 אלפים עות קים
בתוך חודש וחצי. וזה התקליט ה״17
במיספר.
כל השירים לתקליט החדש נכתבו על ידי
מירית שם־אור, אשתו הנאה של פיק, שפית-
חה במשך השנים קריירהעצמאיתמשלעצ־

״איני יודע מדוע אוהבים לשנוא אותי!
(המשך מעמוד )25
מה כעיתונאית, ככותבת שירים ופיזמונים,
ועומדת להוציא ספר בזמן הקרוב.
פיק אומר שזה לא רצוי במיוחד שבעל
ואשה יעבדו יחד, שזה מיקרי שהשירים
שהצטברו ושיצרו בסופו של דבר את התק ליט
האחרון הם בולם של אשתו. הוא אינו
מעודד את התופעה, והיה מעדיף שהדברים
יהיו אחרת. הוא מעריך אותה מאוד, מכבד
את כישרונה, מעריץ את חוכמתה, אבל היה
מעדיף שלא יעבדו כל הזמן ביחד.
במשך 15 שנים שהוא פעיל בשטח המוסיקאלי
הצליח פיק להרגיז ולקומם עליו אנשים.
הוא אולי האמן היחיד בארץ שהדי״
עות עליו חלוקות באופן כל״כך קיצוני. רבים
מהאנשים המסתובבים סביב עולם השואו־ביזנס
-אמנים, עיתונאים, אנשי״חברה,
מבקרים, אנשי בוהמה, פוליטיקאים מטו״

יימים -מעקמים את האף כשהם שומעים
את השם צביקה פיק. רבים מוסיפים לעי-
קום האף גם מישפט כמו :״אני לא סובל אותו.׳
מאידך,
ממשיך פיק למלא אולמות, אנ שים
ממשיכים לקנות את התקליטים שלו,
לתלות פוסטרים שלו על קירות החדרים.
בעיקר בני״נוער. שונאיו טוענים שהמערי-
צים הם ילדים קטנים, ממש ילדים בני 10
ו .12-פיק אומר שאין רע בכך שהקהל שלו
מורכב מילדים, הוא דווקא רואה בזה מחמאה,
אבל אומר שיש לו קהל מגוון מכל הגילים.
פיק
שנוי במחלוקת. יש השונאים אותו
ויש המעריצים אותו. אין כמעט שום דבר
באמצע. אין כמעט מי שמתייחס אליו בשי-
וויון נפש, מי שאומר עליו משהו סתמי כמו:
״הוא בסדר ״,או ״הוא לא רע ״.ההגדרות
לגביו תמיד חד״משמעיות, תמיד קיצוניות.

הוא מצליח להרגיז אנשים, לקומם אותם
בהופעה שלו, בפרובוקטיביות שלו, בכך שהוא
נראה בעיניהם כמי שלא עושה חשבון
לשום דבר ומתנהג ככל העולה על רוחו.
יש הרגשה לעיתים שאוהבים לשנוא את
צביקה פיק, שלא זוקפים לזכותו גם את
ההצלחות המוסיקאליות שאין עליהן ויכוח.
השיר אלף נשיקות, שאותו שר יהורם גאון
וכתב צביקה פיק, הפך להצלחה מסחררת.
איש אינו רוצה לזקוף את ההצלחה לזכותו
של פיק, אלא רק לזכותו של גאון. פיק ממורמר,
אולי בצדק. הוא חוזר וטוען שבביקורת
עליו לא מתייחסים באופן ענייני
למוסיקה שהוא כותב, לדרך שבה הוא שר,
אלא לדברים חיצוניים שאינם קשורים
לעניין•
הוא אומר שהעורכים המוסיקאליים ב רדיו,
אותם הקובעים איזו מוסיקה תושמע
ואיזו לא, אינם טורחים לבוא להופעות שלו
ואינם יודעים מה המצב באמת. הוא מתלונן
שלא משמיעים אותו די ברדיו, וזה מה שיוצר
את הרושם כאילו היה בירידה בשנתיים
האחרונות. מצד שני הוא מודה שהיתה לו
הפסקה, שבה היה עסוק בכתיבת חומר ובאיסוף
חומר לתקליט החדש. הוא יודע שמדובר
במחזוריות, הוא קורא לזה ״גלים״.
במשך הזמן ששהיתי בביתו של צביקה
פיק לצורך הראיון, לא הפסיק הטלפון לצלצל
אפילו לרגע. ובכל פעם הוא הרים אותו
בשקט, אמר ״הלו״ -בדרך כלל לא נשמע
קול מן העבר השני של הקו. לפעמים שאלה
נערה אם הוא אוהב אותה, ואז היה ניתוק.
הוא היה מניח את השפורפרת בשקט על
הכן, ואחרי כמה שניות שוב היה צילצול
ושוב היתה השיחה החד-צדדית חוזרת על
עצמה.
הוא לא קילל את האדם מן העבר השני
של הקו אפילו פעם אחת, למרות שההטרדה
היתה בלתי־נסבלת. בסוף, אחרי שביקשתי,
הוא חיבר לטלפון את המענה האוטומטי,
שהקליט את כל השיחות האנונימיות של
מעריצי צביקה פיק.

• מבול הטלפונים הזה לא מחמיא?

פיק עם יצחק שמיר בקבלת פנים
.הבעתי את דעתי הפוליטית. יתכן שמבחינה אמנותית הפסדתי
אחרי 15 שנים זה כבר עבר את הקריטריונים
של מחמיא או לא מחמיא.

• זה לא נותן הרגשה שאתה עדיין
בעניינים, שדבר לא השתנה?

להיפן, השתנה הרבה. ברור שהמעריצים זה
קריטריון לפעילות אמנותית, בזה אין ספק. זה
מחמיא שיש מעריצים ואני מקבל באהבה את כל
המוגבלות והתוצאה של חוסר־האפשרות לצאת
למקומות ציבוריים, לוותר על בריכה וים וסרטים,
כי כל יציאה זו הופעה. על זה ויתרתי וזה
בסדר. אבל כשמצלצלים הביתה זה מטריד,
במיוחד שיש שלושה ילדים קטנים שאני מנסה
לשמור אותם מכל הבלגאנים.

• והדברים קורים באותה תדירות שקרו
פעם?

הרבה יותר. מה שקורה אצלי — וזה קשה
לאנשים להבין — כשהתחלתי במחזמר שיער,
ב־ ,1971 הייתי משהו מחר כזה, חדש, לא ידעו
איר לאכול את זה. בהתחלה הייתי אהוב רק על
ילדים קטנים ונוער. היה לי קהל כמו שיש לם־
שינה, ממש ילדים קטנים. במשך השנים התעסקתי
בפסטיבלים לילדים, כתבתי שירים לילדים
ולפסטיבלים חסידיים, ולאט־לאט נעשה לי
קהל ענק, וזה היה תמיד החלום של החיים שלי,
שיהיה לי קהל כמו לגשש, על העשרה אחוז
פירחחים אני מוותר, ואני לא מדבר על 15 אחוז
אוברחוכמים שהולכים לצוותא. ישנו האמצע,
שאותו נורא רציתי תמיד, ולזה הגעתי.

• בזמן האחרון?

אחרי הפסקה שהיתה לי בשנתיים האחרונות,
תקופה של פחות הצלחה.

•ל מה?

זו מחזוריות כזאת, זה טיבעי, אחרי שאדם נבחר
חמש פעמים ברציפות כזמר השנה, זה טיבעי,
יותר מזה אין לאן ללכת.

• זה לא הפחיד אותך?

לא. זו לא פעם ראשונה. אמן צריך לדעת שיש
עליות וירידות, בעיקר בשטח שאני בחרתי. ידעתי
שזו מילחמה קשה. מראש הלכתי על משהו
שונה ולא רגיל. מראש ידעתי שאני הולך עם
הראש בקיר. לחדשים היום יותר קל.
בהתחלת הדרך שלי יכולתי ללכת בדרך הקלה,
לקיבוצים, לצוותא. יכולתי מראש לפנות

״הביקורת משפיעה
עליי! ,ה פוגע בי
באופו אישי, כי אלה
אנשים שאני חי איתם
ופוגש אותם,׳
לחברה הזאת, לאותם 500 איש שקובעים את כל
השאו־ביזנס בארץ. אבל הלכתי בדרן הקשה, וזה
עושה לי קשיים. הקשיים הם לא עם הקהל.
המיקרה שלי הוא מיקרה קלאסי שבו הצד
החיצוני כל־כך בולט.

• אבל בכל זאת, כשיש ירידה כזאת
זה לא מפחיד אותך?
זו לא הפסקה ולא ירירה.

• אז מה זה?

הדבר היחידי שקרה והוא שונה מקודם, זה
שמשמיעים אותי פחות ברדיו.

צביקה ומידית פיק עם שהונה 6דניאלה ( )3ובנלי ()8
״בית רגיל עם אשה וילדים וספונגיה וחיתולים...״

• יש זמרים שמאוד אוהבים אותם,
יש זמרים שיש אליהם יחם בזה או אחר.
אליך היחס הוא מאוד קיצוני — יש
שאוהבים אותך מאוד ויש ששונאים
אותך, אין שום דבר באמצע. למה זה?
אני לא יודע, אבל זה נכון שהתגובות לגביי
קיצוניות. בארץ, שזה מקום קטן מאוד, יש חוסר
פירגון בולט.

• אתה חושב שהביקורת משפיעה?

לא. זה משפיע עליי, כי אלה שכותבים ביקורות
אלה אנשים שאני חי איתם ופוגש אותם. אלה
אנשים שלמחרת ההופעה מצלצלים ושופכים
בטלפון מחמאות, ואחר־כך כותבים דברים איומים
בעיתון. בי זה פוגע באופן אישי, אבל במשך
השנים מתחסנים נגר זה.

• מה פוגע בך?

פוגע כי אני מכיר את האנשים שכותבים, פוגע
כשכותבים לא לעניין. לא איכפת לי ביקורת. אני
זמר ומלחין ומצפה שהביקורת תתייחס לדברים
האלה. כשאני כותב את השיר הכי נמכר היום
בארץ, אלף נשיקות, והביקורת לא מתייחסת לזה
— זה פוגע.

• למה עושים לך את זה?

לא יודע.

• לא עושים את זה לשלום חנוך, או
לאריק איינשטיין.
נכון. אבל קראתי שאותה בעיה יש למיק ג׳א
גר ולרוד סטיוארט. זה תמיד יחס כזה. מה יכתבו:
שאני נחמד? שאני מוכשר? זה נורא לא מעניין.
במשך כל השנים זה כך. מתייחסים לדברים הלא
חשובים, לקנקן.
ברור לי שאילו הייתי מסתפר קצר ומופיע
בצוותא בחולצה לבנה ובשרוולים מקופלים על
הזרוע, הכל היה בסדר.
אולי ההופעה שלי מקוממת, אולי סרר הגודל
של הדברים שאני עושה הם לא כל־כך מפה,
למרות שעכשיו גם אחרים עושים דברים כאלה.
כשאני גדלתי, כל הצמיחה שלי היתה משהו
שלא הכירו. כל המעריצות והפוסטרים. היום זה
כבר מודל לחיקוי. כשאני התחלתי, לא היה קיים
בארץ דבר כזה.

• ניסית לשנות את התדמית שלך?

לא. במשך השנים מתמסרים לאט־לאט, למרות
שאני שונא לומר את המילה הזאת.

• ניסית לגזור את השערות?

בוודאי שניסיתי, כל שנה אני גוזר, אבל זה לא
שייך לכלום.

• אתה אוהב להיות פרובוקטיבי?
אני לא מתעסק בדברים האלה. אין תיכנון, אני
עושה על הבימה מה שבא לי.

• מה זאת אומרת אין תיכנון? אתה
מכין את הזיקוקים והעשן.

זה לא תדמית. גם הפילהרמונית עושה זיקוקים,
ואף אחד לא כתב על זה כלום. אין לשאלות
האלה תשובות. אני מתעסק במוסיקה מגיל צעיר
מאוד, וזה מחליף צורות אצלי ומשנה צורות.
את חושבת שאם מחר אני מסתפר, זה משנה
משהו? לפני שנה הייתי בשיער קצוץ עם חליפת־טוקסידו,
וזה לא שינה.
הקהל אוהב את מה שאני עושה, וזה הכי חשוב

אין עליי ביקורת מוסיקאלית. מכסחים אותי
על הדברים החיצוניים.

• אתה חושב שמקנאים בך?

• יש הרגשה שאנשים אוהבים
לשונא אותך.

מאוד. אני מרגיש את זה, לא יודע למה.

לצערי הרב, המדינה כל־כר קטנה, שכש־מדברים
על ביקורת, מדברים על שני אנשים —
והם ספציפיים. למה אוהבים לשנוא אותי? אני לא
יודע.

אז מה?

• אתה מצליח.

• כבר 15 שנה שאתה בטופ.

אז מה. מעליי גר אלי הורביץ, ואני לא מקנא
בו. מה שיש לו, לא יהיה לי בחיים.

• אתה חי קשה?
אני חי קשה.

• אתה אוהב את מה שאתה עושה?
אני מאוד אוהב. אבל אפרופו הקינאה, אני לא
מסתכל ואומה ״יאללה, למה עלית לא שלי?״
ואחרים כן עושים את זה.
להצליח בארץ זה אסור. אסור להיות חריג,
אסור להיות שונה, אסור לשחק אותה. צריך להיות
צנוע.
אם אני נוסע באוטו בסדר, אז אומרים :״נו, למי
אם לא לך?״ מה, אני צריך לנסוע בקורקינט?

מהתחלת הקריירה שלי, כל הסיפור שלי בארץ
נעשה כמו תופעה, וזה בלגאן גדול להיות ככה.
אז אני משחק כדורגל ועושה דברים שבא לי
לעשות. שילשום, למשל, התקבלתי להתאחדות
הכדורגל פה־אחד.

• בתור מה?

קיבלו אותי לוועדת הקט־רגל של ההתאחדות
לכדורגל. אני נורא אוהב כדורגל ומתעסק בקט־רגל.
זה גם מרגיז אנשים שאני משחק כדורגל
ושאני פעיל. זה הגיע למצב כזה שכל הזמן כועסים.
ואני נורא יודע להיות ההיפך, אבל אני
פשוט לא מתעסק עם זה.

• אבל אתה בל הזמן בכותרות?

להפגין מה ששלום חנוך מפגין, מין עוני ודלות,
ואז אוהבים אותו? זה נקרא להיות א?1לבכות
בעיתון שהוא לא גומר את החודש, ומצד שני הוא
ממלא את פארק־הירקון ומרוויח חצי מיליון דולר?
אני
עושה מה שאני רוצה. בא לי להופיע עם
עגיל — אני מופיע עם עגיל. לא איכפת לי מה
שיכתבו, ואני יודע שיכתבו.

• אתה לא צנוע?
אני חושב שיחסית לאנשים אחרים שמתמזל
מזלם וזוכים בהצלחה גדולה אני חושב שאני צנוע
ביותר. לכן הייתי רוצה שתבואי להופעה, ואז
לא היית שואלת חצי מהשאלות.
להבדיל ממה שאני עושה על הבימה, אני חושב
שבחיי היום־יום אני בן־אדם רגיל. כמו הרבה
אנשים אחרים. אני אקלקל לך את כל התדמית.

זה כל־כך לא מעניין אותי, זה כל־כך לא אני
להיות בכותרות, זה דבר נורא קל. אני יכול ללכת
מחר בבוקר לבקר בבית־חולים במחלקת־ילדים
ולהביא איתי 10 צלמים, ויהיו לי תמונות בכל
העיתונים. זה נורא קל. אני אחד הזמרים היחידים
שאין להם יחסי־ציבור. מישהו פעם טילפן לך
וביקש שתכתבי עליי? כל אמן יש לו מישרר עם
מזכירות ומזכירים ויחסי־ציבור — ולי אין.
כל הכותרות והבלגאן סביבי אני לא יודע מה
זה, ובגלל מה זה, ואני חושב על זה הרבה. הרעש
הזה, שמלווה את הקריירה שלי מאז שיער ועד
היום, זה בא מעצמו, ואני לא יודע למה.
אני מקווה שזה בגלל המוסיקה שאני כותב,
אני מת לחשוב ככה. אני מבין מהמיכתבים שהצורה
שלי ואיך שאני נראה זה גורם חשוב אצל
ילדות ונשים, אבל אני מקווה שהשירים קובעים.
עובדה שזה גדל כשיש לי שירים ופחות כשאין
לי שירים. עובדה שעם התקליט האחרון האולמות
מפוצצים.

• אתה לא פוחד שיום אחד ייגמר לך
הקהל?
בטח. אני יודע שזה יקרה. אני נכנסתי לעסק

אבל אני מוסיקאי, זה המיקצוע שלי, זה ההובי
שלי, אלה החיים שלי, אף פעם לא היה לי מעבר
לזה שום דבר.

• אולי עברת כבר את הגיל של קפיצות
על הבימה ורוק׳נרול?
אני צעיר משלמה ארצי ומיגאל בשן. זה פגע
בי מאור כשמישהו כתב עליי כך שחשבו שאני בן
מאה.

• הופעות רוקינרול הן עניין לצעירים
יותר?
זה לא נכון. שלום חנוך מבוגר ממני בעשר
שנים, ועדיין עושה רוק׳נרול. למה לא שואלים
אותו את השאלה הזאת? למה שואלים רק אותי?
שלמה ארצי גדול ממני בשנה וחצי, והוא
הופיע וזרק את הנעלים שלו תוך כדי הופעה
וקפץ על הבימה. למה לא שואלים אותה
שלא לדבר על אריק איינשטיין, שגדול ממני
ב־ 15 שנה. אלוהים אדירים? מה עניין מחט לתחת?
אני לא מבין!
ובחוץ־לארץ? רוד סטיוארט, מיק ג׳אגר,
אלטון ג׳ון, מי עור? כולם עברו כבר מזמן את גיל
ה־ ,40 גם את ה־ ,45 והם זוחלים על הריצפה ועושים
מה שאת רוצה. אותי שואלים, באמצע שנות
ה־ 30 שלי, אם עבר הזמן?
חוץ מזה, זו לא שאלה של גיל. אני עושה מה
שבא לי. אם מחר אני ארצה להופיע עם טוקסידו
וקרחת, אני אופיע כך.
כל השאלות האלה הן סתם. אם רוצים לכסח
מישהו יש אינסוף שאלות. אלה שאלות לא
לעניין. זה כמו לשאול זמרת למה הציצי שלה
נפלו קצת. מה זה שייר לעניין?

• אולי זה בא מפני שיצאת בהכרזה
פוליטית ואמרת שאתה מהימין?

יכול להיות. אבל מבדיקה עמוקה ורצינית
שעשיתי, המדינה מתחלקת פחות או יותר לחצי־חצי.
בקרב האמנים לימין יש רוב ברור, ויש כמה

גם כשהייתי ילד נורא הציקו לי הופעות של
ג׳ואן באאז ושל ג׳יין פונדה נגד המילחמה. אבל
בישראל׳,שיש כל הזמן מילחמות, זה לא מפריע
לי שאמן קם ואומר את דעתו. אז ראיתי חובה
לקום ולהגיד ולעזור, וגם ביקשו ממני. יכול להיות
שמבחינה אמנותית הפסדתי.

• אתה חושב שהפסדת קהל?
אני לא חושב. אני לא מאמין שחבר׳ה ממפ״ם
לא יאהבו את השירים רק מפני שאמרתי שהצבעתי
ליכוד. אני לא מרגיש את זה בהופעות. אז
לא יזמינו אותי להופיע בקיבוץ!

• לא מזמינים אותך לקיבוצים?
אף פעם בחיים שלי לא הזמינו אותי להופיע
בקיבוץ. הם נלחמים בעניין הזה בינם לבין עצמם.
היו כתבות על זה בדף הירוק של על־המישמר
ובביטאון התק׳׳ם. הם בעצמם לא יודעים אם זה
בסדר או לא.

• זה כואב לך?

זה איכפת לי נורא. איזו צורה יש למדינה
שלנו?

• בקיבוצים שומעים אותך פחות?
לא, מה פיתאום? הופעתי בקיבוצים. לא הוזמנתי,
אבל לפני כמה שנים האמרגן שלי שכר את
האולם באיילת־השחר ועשינו שתי הופעות באותו
הערב, וכמובן שהאולם היה מפוצץ והמון אנשים
נשארו בחוץ.
אני מבקר הרבה בקיבוצים. אין לי בעיה עם
האנשים עצמם. אלה באים להופעות שלי. אתמול
באו המון מהקיבוצים בצפון ובגליל. אני נורא
אוהב אותם. אני לא עושה הבדלות והבדלים.

• יש קהל שאתה לא מגיע אליו?

הגעתי ואני אשמח אם זה יגדל. אין לזה סוף.
זה נורא מחמיא שהדור החדש בא, וזו המחמאה
הכי גדולה שילדות קטנות באות.

• זה לא מעליב?
לא, מה פיתאום?

יוסף טו רנ טו

זמר פיק בתמונות
.אין עליי ביקורת מוסיקלית, מכסחים אותי על הדברים החיצוניים!״
אני קם מוקדם בבוקר, ויש לי הרבה עיסוקים
ציבוריים.
אנשים חושבים שאני קם בערב והולך ממסיבה
למסיבה. באים הנה ורואים בית רגיל עם אשה
וילדים וספונג׳ה וחיתולים, וזה נראה מוזר.

• בחוי׳ל הכוכבים חיים אחרת?

אני לא חושב. פגשתי הרבה אמנים במשך הד
מן. זה לא דבר ששייך למקום ולסביבה. זה עניין
של אופי. יכולתי לחיות אחרת. אני יכול לעבור
מחר לווילה עם פילפיניות וסיגארים וחלוקים
ובריכות־שחיה. אני פשוט לא אוהב את זה. אני
לא גדלתי כך ואני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו

• אתה שומר בכוונה על פרופיל
נמוך?
אני מנסה לחיות חיים כמה שיותר נורמאליים
ורגילים. זה אחד הדברים שאני הכי מרוצה מהם,
מהמישפחה שלי ומהחיים שלי. למרות כל הבלגאן,
אנחנו מישפחה רגילה עם גן ובית־ספר
ומנסים בכוח להישאר נורמאליים. לא הייתי רד
צה שהילדים שלי יגדלו כמו הילדים של משה
דיין. אני חושב שזה השפיע עליהם לרעה. אני
מנסה לחיות באופן הפוך, וזה קשה, כי הדברים
חרגו מזמן מסדר גודל של זמר מצליח. כמעט

בצורה מפוכחת. אני לא תימהוני. אני לא ריטה,
שבשיר אחד פיתאום כל המדינה אמרה, :יאללה!׳
לי לקח הרבה זמן עד שזה קרה. היה לי הרבה זמן
להישאר רגוע. זה גם בא לי באופן טיבעי, כי אני
במוסיקה ובהופעות מגיל 7והתרגלתי לקהל,
ועודף תשומת־לב מנשים היתה לי עוד בבית־הס־פר,
עוד לפני ההופעות. בסך־הכל גדלתי בתוך
תשומת״לב, זה לא בא לי פיתאום.
כשהגעתי לשיער, הגודל והמימדים של ההצלחה
הפתיעו אותי. והדברים מפתיעים אותי ערב־ערב
מחדש. זה דבר שלא מתרגלים אליו. מי
שמתרגל הוא דפוק. וכל יום קהל אחר, פעם קיבוצניקים
ופעם אנשי־מישטרה ופעם ילדים, וזה
מדהים.
זה הכיף האמיתי: לעמוד על בימה במשך שעתיים
ולשיר רק שירים שאני כתבתי. זה הדבר
היחידי שמעניק אותי ומספק אותי ועושה לי
משהו. כל מה שמסביב זה מנפח את האגו, כש־חיילות
קופצות והופכות אולמות זה נורא נחמד,
אבל זה מזמן הפסיק להיות חשוב לי. אם זה לא
יקרה, אני אהיה מודאג מאור, כי זה תהליך טיבעי
כשזה קורה בהופעה שלי, יש דברים שחוזרים על
עצמם, אני יודע בדיוק מתי ידליקו את הנרות
ומתי יקפצו ומתי יצעקו.

אמנים שמזוהים עם השמאל ועושים המון רעש.

• אולי זה סימן שאתה לא רציני,
שבאים רק ילדים קטנים?

אני לא חושב. אני טוען שעדיף לא לנצל
פופולאריות כל״כך גדולה למטרות פוליטיות.

ילדים ונוער, זה הקהל הכי טוב שיש. למרות
שיש לי קהל מכל הגילים, אני נורא שמח שמה
שאני עושה היום קולע גם לדור החדש, שהוא
הרבה צעדים קדימה משאר האוכלוסיה. זה דור
שאוהב את וואם ואת דייוויד באווי והוא בא גם

• אתה חושב שזמר צריך להכריז על
זהותו הפוליטית?
• אבל אתה עשית את זה.

במיקרה שלי עזרתי, והיום אני עוזר פחות, כי
זה בא בתגובה למה שעשו אמניס שמזוהים עם
השמאל. אני מאוד לא פנאטי בפוליטיקה. מקובל
עליי שכל אחד עם דעתו. אני לא נלחם ולא כופה
ולא איכפת לי, העיקר שהמדינה קיימת.
הרבה שנים הייתי חבר בוועד־המנהל של
אמ״י(אירגון אמני ישראל) ודיברתי עם אמנים
וראיתי שרובם בכלל ימין וגם ימינה מהליכוד, אז
קמתי ואמרתי את זה.
הפריע לי שייקה לוי מהגשש, שהוא חבר
בתנועת־החרות עם פינקס, והופיע בתשדירי־בחירות
של המערך בעבור בצע כסף.

• בגלל זה הזדהית?

לא בגלל זה.

• יש כאלה שטוענים שפוליטיקה
אינה קשורה לאמנות.
זה לא בראש לי, פוליטיקה, רק המוסיקה וה־מישפחה
שלי.

להופעות שלי, וזה מאוד מחמיא לי, כל שנה
שעוברת. המרחק ביני לבין הילדים גרל, ואם הם
עדיין באים להופעות בהיסטריה, סימן שמה שאני
עושה הוא נכון, למרות כל הביקורות. כנראה
שהם אוהבים את הקפיצות.
לפני שבועיים, בהופעה בסינרמה. קיבלתי
(המשך בעמוד )32

27י^

הם אומר>ם...מה הן או מ רו ת ...מ ה הם אוחרי ם...מה הן אומרות...מד! ר
ציון צפריר

בנימין בן־אדיעזר:

שימ שו! שו שני:

״לנעול הדלת לאיראן., ,המישבחות המיזדחיות ״בתר־אביב ודעת 3ר
לפתוח הדלת לעיראק!״ הורגות אתהבנוח שלהן!״ נערה הוה לאו רננות!״ ק
מילחמת איראן־עיראק מחריפה. הכוחות האיראניים
נמצאים בפרוורי העיר העיראקית הגדולה בצרה. ואילו
בישראל ממשיכים הכל לטעון כי המילחמה רחוקה
מאיתנו, ואינה שייכת לנו.
קובעי המדיניות ממשיכים לטעון כי ישראל צריכה
לעזור לאיראן. אין הם טוענים רק לעזרה, הם גם עוזרים.
מכירות הנשק שהתפוצצו באחרונה הם ההוכחה.
חבר־הכנסת בנימין(״פואד״) בן־אליעזר סבור אחרת על
המילחמה במיפרץ הפרסי.

• כיליד עיראק, אתה מציע לנו לשנות קונספציה?
כן. שכן, מי שתושב שכל עוד המילחמה נמשכת זה טוב ליהודים,
טועה. זה נכון לטווח הקצר. אבל בטווח הרחוק, אם עדיין
לא מאוחר, כדאי מהר מאוד לעשות חשבון אסטרטגי אחר. צריך
כמה שיותר מהר לעשות רוויזיה בחשיבה האסטרטגית, אם בכלל
מישהו עושה דבר כזה כאן. אנחנו חייבים לנעול כל דלת אפשרית
לכיוון איראן ולפתוח כל דלת אפשרית לכוון עיראק!

• מדוע?

עדיין בעניין הצעירה מצפת, שמתה על שולחן־־ההפלות
(ראה עמודים .)20-18 בידיעות אחרונות התפרסמה
רשימה קצרה של העיתונאית שיש מיימון, .רוצחים
ובוכים״ ,כותבת שוש מיימון. בהתקפה חריפה ביותר על
המישפחות המפחידות את הבנות שלהן. שוש מאשימה
את הורי הילדה מצפת ברצח.

שאלתי את שוש מיימון אם היא מכירה את
מישפחת שיריקי.

השבוע מתה תיכוניסטית בצפת. היא היתה בהריון,
פחדה, כנראה. מפני הוריה וניסתה לבצע הפלה לא־חוקית.
היא פנתה בחוסר־אונים לרופא לא״מוסמך, וזה גרם, ככל
הנראה, למותה. באנגליה, למשל, בכל תחנת״תחתית יש
כרזה גדולה המורה לנערות בהריון לאן לטלפן.
ביקשתי לברר עם מנכ״ל מישרד״החינוך, הדוקטור
שימשון שושני, מדוע אין דבר כזה בארץ.
במישרד־החינוך בודקים בימים אלה תוכנית חדשה, הנקראת
״אורח־חיים בריא״ .השרות הפסיכולוגי שלנו מעבד תוכנית־לי־מודים,
ועבודה לבתי־הספר שתעסוק בכל האספקטים החברתיים,
כמו אקלים בית־הספר, התאבדויות, אלימות. סמים והפלות.
הגענו למסקנה שלכל הדברים האלה יש מכנים משותפים.

כשמדברים על זירה מיזרחית מול ישראל, אז במצב הטוב זירה
מיזרחית זו סוריה, אבל במצב הגרוע זירה מיזרחית זו התייצבות
של עשרות דיוויזיות עיראקיות, שהגיעו להישגים, מולנו. אני
חושש שבגלל שגיאות שלנו היום, העוצמה הזו תתייצב מולנו
בעתיד. ומי שמנבא את נפילת סאדם חוסיין, אינו קורא נכון את

לא את המישפחה הזאת. אבל אני מכירה את המישפחות
התוניסיות והמארוקאיות האלה. גדלתי באחת כזאת, ובשכנות
לרבות אחרות. אני יודעת עליהם הכל. אני יודעת שליד הקבר
הם יבכו ויגידו,יהלום שלנו. אהובה שלנו ״.אבל אילו הילדה

המרחב

הפלות

חינוך

היתה באה ומספרת שהיא בהריון, היו הורגים אותה. אם לא
ההורים שלה, אז האחים שלה.

• ועד אז, תלמידים יתאבדו ותלמידות תמותנה
מהפלות לא־חוקיות?

המצב.

• ומהו המצב?
סכנה של טירוף פונדמנטאלי באזורנו. מי שלא רואה את
הסכנה הזאת ..עליו לפחות להבין שגישה עקיפה היום לכיוון
עיראק יש בה כדי לייצב קו, שכל־כך הרבה אנחנו מדברים עליו,
קו של פרגמטיזם מסויים במיזרח התיכון, והוא הקו בגדאד־ריאד־עמאן־קאהיר.

אבל אין לנו זהות־אינטרסים עם עיראק.
צריך לזכור שאין אהבות בין עמים, בקושי יש בין בני־זוג.
אנחנו צריכים לנצל זהות־אינטרסים שנוצרה לתקופות־מה, כדי
שבמבט לאחור נוכל לומר שישראל ידעה לעלות אל־נכון על
מצב שההיסטוריה זימנה לה.

• אתה אומר דברים אלו במקומות הקובעים?
בוודאי שאני אומר. אבל שם מנסים להסביר לי שכל עוד שני
אוייביה העיקריים של איראן הם ארצות־ערב וברית־המועצות,
הרי שאנחנו צריכים להעדיף את איראן. החשיבה הזו לצערי,
מלבד שהיא ישנה, היא סוגרת כל דלת וסיכוי לכיוון תהליך

מדיני.

• ומה יהיה על הרכוש שלך בבצרה?

כמו שהגששים אומרים. בקבלות על הרכוש בבצרה אני יכול
(רונית אנטלר)
לעשות רק קבלת־שבת.

• אל תגידי לי שכל הריון כזה נגמר ברצח!
לא תמיד זה נגמר ברצח. אבל לך תדע מתי כן ומתי לא! די
שהילדה מרגישה פחד־מוות מפגי הוריה. כדי שהיא תלך לבצע
הפלה פרטיזאנית כזאת. הספרדים הפרימיטיביים האלה — כן־
כן. תכתבי פרימיטיביים! — הורסים את הבנות שלהם מפחד.
צריך לקום ולהילחם בזה!

• שוש, את בעצמך באה ממישפחה מיזרחית
בזאת, והנה את בהריון במזל־טוב ולא נשואה. לא
פחדת לספר להורים שלך?
היום. אחרי שלוש שנים של טיפולים פסיכיאטריים, כדי
להשתחרר מן הפחדים שהם נטעו בי, לא פחדתי. אבל בגיל .17
וגם בגיל ,25 וגם בגיל ,30 הייתי עושה הפלה איפה שלא יהיה.
רק שלהוריי לא ייוודע.

• א ת לא מפחדת שהרשימה החריפה שלך
ב״ידיעות אחרונות״ ,והדברים החריפים שאמרת לי
כאן, יקוממו נגדך, את אלה שאת מתקיפה?
אני לא מפחדת! אני רותחת מזעם! הדברים האלה נאמרים
מתוך הבטן שלי, ומתוך הלב שלי, ואני עומדת במאה אחוז
(דניאלה שמי)
מאחורי דבריי!

• מתי תכנס התוכנית לבתי־הספר?
אני מקווה מאוד שלקראת שנת־הלימורים תשמ״ח.

עד אז ימשיכו הפעולות שהיו קיימות עד היום. שיחות בכיתה,
עבודה של הפסיכולוגים והיועצים החברתיים.

• שם התוכנית ,״אורדדחיים בריא״ ,מזכיר לי
משהו דתי.
לא בעיניי. את השם לתוכנית המציא דווקא יריב אורן, מנהל

רשות־הספורט במישרד־החינוך. כוונת התוכנית היא לשלב גם
את הצדדים הפיסיים.

• ובכל זאת, נערה מתה רק מפני שלא ידעה לאן
לפנות.
אני חושב שזה קשור במקום־היישוב. בתל־אביב, שאיתה הייתי
קשור שנים רבות, תלמידות שהיו בהריון ידעו בדיוק לאן לפנות.

• בשנה האחרונה רבו תופעות ההתאבדויות,

ההפלות והאלימות בבתי־הספר.
1יש אלפי מיקרים, המתרחשים בבתי־הספר, והציבור אינו יורע
! עליהם. היועצים בבתי־הספר והפסיכולוגים מצליחים למנוע
אותם.
רוב הדברים אף לא מגיעים לעיתונות. לעיתונות מגיעים רק
(רונית אנטלר)
מיקרים מעטים.

צפי ר ה 1ונתן:

רפי פרבר:

מנחם זירברמן:

״אסור להואות גבהת ..גם פנוייםופנויות, ל א צריכים ל ה שוו ת
הלובשות חיות ההגות!׳׳ יכולים לארח תיירים!״ ביני לביו שלמה ניצן!״
צפירה יונתן היא אשה שאיכפת לה. וכשמשהו איכפת
לה מאוד, היא מוכנה לדבר עליו, לנסות להשפיע על
אחרים, לפעול בכל די ן שתתבקש.
הנושא שהכעיס אותה לאחרונה היה עשרות הכתבות
המצולמות בעיתונות, שבאו לסקר את חגיגות 50 שנות
התיזמורת הפילהרמונית, ולמעשה סיקרו את מעילי״ה־פרווה
של הגשים ההדורות.

• מה בדיוק מרגיז אותך פה, הקשר בין מוסיקה
לבין פאר, או הרג בעלי־החיים למען פרוות?
שני הדברים גם יחד: קשה לי להבין כיצד אגשים, הרגישים
למוסיקה והרגישים ליופי, אינם רגישים להרג בעלי־חיים
למטרות לוקסוס!

• מה זאת אומרת, למטרות לוקסוס? את לא נגד
הרג בעלי־חיים בכלל?

מישרד״התיירות יזם מיבצע חדש ופירסם מודעות
הקוראות לאזרח ״הכנס תייר לביתך, והראה לו את ישראל
היפה׳.־ מסרת המיבצע היא לתת לתייר. שאין לו כאן
מכרים וקרובים. הזדמנות להיכנס לבית פרטי, להכיר
מישפחה אחת. שאלתי את מנכ״ל מישרד״התיירות, רפי
פרבר, כמה אנשים נרשמו מאז החל בפירסום.
• כ־ 1500 איש כבר נרשמו. וכל יום מגיעות עוד פניות.

• האם כל אחד הנרשם מקבל אורח, או שיש איזה
שהם קריטריונים לקבלת אורח?
כל אדם שנרשם ממלא שאלון. ובו פרטים שונים כמו גיל,
מיקצוע. שפות־דיבור, תחומי התעניינות וכדומה. אחרי •שעוברים
על השאלון, מוזמן האדם לוועדת־קבלה, המורכבת מאישי־ציבור
ומאנשי־המישרד, ורק אחר־כד, בעזרת מחשב, נעשה השידוך,

• האם מדובר רק במישפחות, או שגם פנויים ופנויות
יכולים להזמין אליהם תייר או תיירת?
בעיקרון, המבצע פתוח לכל מצב מישפחתי.

• זה יכול לתת רעיונות למחפשי כלות וחתנים
תוצרת־חוץ.
זו לא המטרה שלנו, אבל אם איזה יהודי ימצא לו כאן כלה —
אז למה לא?

כן, כמובן. אני אישית גם צימחונית. אבל אני לא אלך להילחם
נגד הרג תרנגולות ופרות למטרות מאכל. ובכל זאת, כשאני
קוראת שקיבוץ בישראל מגרל בעלי־חיים לצורך ארנקים וח־

• ואם איזה גוי ימצא לו כאן כלה, גם זה ימצא חן
בעיניכם?

חברה

תיירות

גורות, זה מקומם אותי.

•נ חזו ר לפרוות ולכתבות בעיתונים. גם כאן
אשמה התיקשורת?
אולי לא אשמה, אבל בהחלט תורמת תרומה חשובה לכך שה־פרוות
יהיו סמל של מעמד. בארץ הרי לא צריך פרוות, במזג־האוויר
שלנו. אבל כל גברת יודעת שאם היא תלבש פרווה יקרה,
ותלך בה לשמוע קונצרט, יצלמו אותה לעיתון. אז היא תקנה
פרווה, וגם החברה שלה תקנה.

• אני מסכימה שבארץ פרווה היא סמל של מעמד,
ולכן אשאל אותך: האם המילחמה שלך אינה מילחמה
אבודה?
לא צריך לחשוב על זה כך. תראי כמה הצליחה בריז׳יט בררו
בצרפת, ולא רק שם. כל אחד צריך לעשות את מה שהוא מאמין
בו, מבלי לחשוב על סכויי ההצלחה.

• את מאמינה שבעיקבות הקטע הזה בעיתון
איטה אחת תתחרט ולא תקנה פרווה?
אולי לא מחר בבוקר אבל אם נמשיך לדבר על זה, ונמשיך
לטפטף נגד ההרג, ואם העיתונות תפסיק להראות את הגברות
הלובשות חיות הרוגות, אולי יזוז משהו גם כאן. אסור להתייאש.
צריך להילחם נגד ההרג. כל אחד כמה שהוא יכול, ואיפה שהוא
(דניאלה שמי)
יכול.

תגידי, למה את מחפשת צרות כל הזמן?

• טוב, עזוב צרות. למה בעצם לעשות מיבצע
מסובך כזה, ביטביל התייר •טכבר ממילא הגיע הנה?
לפי הסקרים שערכנו. ומנסיון שנלמד במשך השנים. גם כאן
וגם בארצות אחרות.הסתבר שכ־ר 70 מהתיירים באים בעיקבות
המלצה של חבר או קרוב, ולאו דווקא בגלל הפירסומת. מכאן
שהתייר המגיע לכאן הוא כלי שיווקי מס׳ . 1

• ולמרות בל השאלונים והוועדה, אתם בעצם
שולחים תייר לבית מיקרי. אתם לא פוחדים מצרות?
די שמתייר אחד יגנבו, או שתייר אחר ייעלב מיחס
לא טוב, ואולי תייר אחד יקבל רושם מאוד מוטעה על
הארץ. האם זו לא חרב־סיפיות?
אני אדם פוזיטיבי. אני באמת מאמין שלא יהיו צרות.

• התייר האינטליגנטי בוודאי ישאל שאלות רבות
מאוד בשטחים רבים, הנוגעים לחיים באן ולמדיניות
ולהיסטוריה ולעתיד. האם תעזרו לאזרח
הפשוט לענות לו באופן נכון?
אנחנו מתכוננים לתת לכל מישפהה. המוכנה לארח. תיק ובו
חומר שיסייע לו בהסברת העמדות של מדינת־ישראל, ואם ירצה
(דניאל שמי)
— יוכל להיעזר כאינפורמציה.

ביום השישי הופיע מנחם זילברמן בתוכניתו של מני
פאר, וכבר למחרת אמרה לי שכנה שלי :״נחמד השלמה
ניצן של מני פאר ״.לכן שאלתי את מנחם זילברמן, אם
אומנם הפינה שראינו בליל״שבת היא פינה קבועה.
אני מקווה. התחלנו, ואם לא יעצרו אותנו — נמשיך.

• האם זו תהיה פינה של בדיחות או סאטירה של
ממש?
לא אמרתי לך אפילו אם זה יהיה, ואת כבר שואלת מה זה יהיה.
אני לא יודע. אני חושב שנדבר על מה שיבוא לנו. אולי נתייחס
למיכתבים המגיעים לתוכנית. אולי נזמין מישהו מהכותבים.

• אני מבינה שבסדר פברואר אתה יוצא בתוכי
בידור נית־יחיד. הפינה הזאת היא חלק ממסע הפירסום
שלך?
את אומרת את זה בלחש, כאילו את מגלה איזה סוד נורא. זה
ידוע שהטלוויזיה מעולם לא שילמה לאף אחד את המגיע לו,
ולכן, כשאמן או בדרן מופיע בטלוויזיה, תמיד יש לו אינטרס. בלי
אינטרס, אף אחד לא היה מופיע בטלוויזיה הישראלית.

• איז ה אינטרס היה לך להופיע ב״חפש את
הפיפס״?
עד היום לא ברור לי. אבל שם, במיקרה, נולדה תוכנית־היחיד,
כשיגאל בשן הרגיש שהקהל אוהב את זילברמן השמן, ורוצה
לשמוע אותו עוד. הוא הפגיש אותי עם תמירה ירדני, והתוכנית
התחילה לרוץ.

• אתה לא מפחד שכל הזמן ישוו אותך לשלמה
ניצן, מפני שלכל אחד מכם יש פינה של הומור
בתוכנית־הבידור של ליל־שבת?
אם הם רוצים להשוות, שישוו, אבל יש הרבה הבדלים בינינו.
הראשון הוא שניצן הוא צדיק, שמלאכתו נעשית בידי אחרים,
ואני את הבדיחות שלי ממציא לבד, חוץ מזה, ניצן עושה 20
מיליון חזרות על כל הופעה שלו, ואני הכי רוצה להיות ספונטאני.
בעצם, במחשבה שניה, אני מציע שלא ישוו בינינו, כי זה באמת
(רונית אנטלר)
משהו אחר•

ביאליק -המשורר
הלאומי המקטר?
העיתונות גילתה, אם כי באיחור־מה. את שבאקדמיה
שלנו אין יודעים עדיין, או שמסרבים
לראות, והוא שביאליק אינו פופולארי בקרב הנוער
בארץ, וביתר דיוק, בקרב תלמידי הסיפרות
שבבתי־הספר התיכוניים שלנו(שהרי השאר ספק
רב אם יעסיקו עצמם כלל בסוגיה זו) .יהודית
אוריין כותבת בידיעות אחרונות על כיתה
שביעית ריאליסטית מעולה בתל־אביב שיצאה
בראש המרד כנגד המשורר שאך זה אתמול
הסכימו הכל כי הוא ״לאומי ״.ביאליק לא מושך
אותם, טענו התלמידים. את הבעיות שלו אין הם
קולטים: לעזוב את העולם המסורתי, את בית־המידרש,
למען עולם חילוני וכי. עולם הדימויים
שלו זר להם ורחוק: ציפור, גוזל, שכינה, מה להם
ולזה? חוץ מזה הוא ״מאוד ממורמר ובכייני, תמיד
סובל, תמיד מקטר, אין בכלל חדווה בשיריו.
שירי המחאה שלו אומנם די יפים, אבל הם כמו
פרוזה. אי־אפשר להשוות את שיריו לשירה הצעירה
— גורי, עמיחי, זך — השירה הצעירה
דינאמית וחושפנית, ואילו ביאליק פשוט מיושן.״
ובכן. בפתח הדברים צריך לומר כי דיוקנו של
ביאליק המצטייר כאן מסולף. ועם זה ולמרות
זאת, טענות התלמידים לא זה בלבד שהן תופסות

חיים־נחמן ביאליק: דיוקנו של
משורר כמשורר לאומי ן

וסבירות, אלא שבדרכן שלהן הן גם מגלות
רגישות לשירה, לטיבעה, לתמורותיה ואולי גם
לתיפקודיה הסוציאליים.
מדוע דיוקן מסולף? מפני שאין זה נכון
שבשירי ביאליק ״אין בכלל חדווה״ ,אף כי נכון
לומר על כלל שירת העולם שיש בה יותר צער
משיש בה חדווה, כדרך שהפילוסופים עשויים
להגיד על החיים כולם שיש בהם יותר מצוקה
וכאב מאשר שימחה. גם אין זה נכון, שביאליק
הוא משורר ״ממורמר ובכייני״ במיוחד. אדרבה,
ביאליק הוא משורר גברי ועצור — ובאומרי
״גברי״ אני משתמש בכוונה בשם־תואר העשוי
לסבר את אוזניהם של תלמידי בתי־הספר שלנו.
ביאליק עצמו מדבר על ״חובת גברא״ של אדם,
ממש כאילו היה רטוש או המינגוויי, והוא מציג
מיתוסים גבריים מאוד כמו ״מתי מידבר״ ונוקט
לשון נמרצת ובוטה עד כדי התרסה כלפי שמיים
— ויותר מזה.
ביאליק הוא אדם עשוי״לבלי־חת ומשורר עז,
אמיץ וסמכותי ומעורר אהדה גם בחולשתו(וכוח
הרי ניכר בריגעי החולשה דווקא!) .וראה את
מיפעל חייו כולו, לא רק את שיריו. ביאליק הוא
גם משורר, שבניגוד לרבים מעמיתיו, מעולם לא
היסס לנקוט עמדה, ואל יהיה הרבר קל בעיני
איש, כולל התלמידים שלנו. ויש לזכור את שפע
האפשרויות לנקיטת עמדה מוטעית שעמדו
לפניו בזמנו. כך שאם בחר — כמדומה לרוב —
בחירות הנראות לנו היום מרחיקות־ראות ונ כונות,
אם גם כאובות לפעמים. הרי דבר זה מדבר
עוד יותר בשיבחו.
בקיצור: כיצד אומרים היום בשפת הדיבור
שלנו: נראה אתכם, שביעיסטים או שמיניסטים,
כשתצטרכו אתם להתמודד עם בעיות ממין אלו
שעימן נאלץ ביאליק להתמודד. נראה אתכם אז!
אם לשפוט על פי ניסיוני שלי ועל פי ניסיונם של
רבים מידידיי ומרבית האנשים סביבי, אני מנית
שרבים מכם — תלמידים יקרים — תהיו הרבה
יותר ״ממורמרים ובכייניים״ מאשר ביאליק.
לכשתגיעו לשנותיו, אם אינכם כאלה כבר היום.
נותר עוד לחיות ולראות אם תעזו גם אתם

להתייצב, כפי שהתייצב הוא, כנגד עולם ומלואו
— כנגד העולם הישן והחדש, כנגד המימסד
החרדי והחילוני כאחד, כנגד מערכת־החינוך,
כנגד הציונות (כן, גם כנגדה, ושלא יספרו לכם
אחרת :״גם החינוך של הציונים הכלליים הוא
ריק, כלי בלי שום תוכן, ממש כמו הציונות עצמה
בשעה זו,״ הוא אומר בהרצאה שנשא בשנת
,)1932 כנגד העסקנות הפוליטית והמיפלגתית
המופרזת של חיינו בארץ (״החלל של עולמנו
התמלא פוליטיקה, מיפלגתיות, פראזיולוגיה
פוליטית״) ,כנגד הפקרת הסיפרות העברית בידי
ההנהגה הפוליטית — כמה אקטואלי עד היום!
(הסיפרות העברית — ״המחותן הראשי של כל
תנועת התחיה בישראל — הוא נשכח ונעזב מאת
המנהיגים שלנו״) .האם כך מדבר/כותב אדם
ממורמר, בכייני, חדל־אישים, מקטר?!
נכון שהיה לו ״גב״ ,היתה לו אוטוריטה. בגיל
צעיר מאוד, יחסית, זכה לכך שהכל מכבדים
ומוקירים אותו והכל — או כמעט הכל —
נשמעים לדברו. אבל הרי גם זה מדבר בעדו!
עד כאן על סילוף דמותו של ביאליק בפי
המתריסים כנגדו, סילוף אשר לו אחראיים. אולי
בראש וראשונה, מוריהם של אותם תלמידים.
מכאן ואילך על מה שהוספתי ואמרתי, כלומר,
שטענות התלמידים מובנות לי: יתר־על־כן,
מוצדקות ותקפות בעיניי ואף מגלות רגישות
למה ששירה צריכה להיות, חייבת להיות אם
רוצים שיאהבו אותה ולא רק ילמדו אותה בבתי־הספר
ובאוניברסיטות ובימי־עיון.
ובכן, שום פראזיולוגיה נמלצת ושום איסורים
וחרמות ושום שיכבה של טיח מלומד לא תכסה
על העובדה כי ביאליק, באורחו וריבעו, במוצאו
ובחינוכו, בלשונו ובלבטיו, זר לקורא השירה
הישראלי הצעיר, ולא ייתכן אלא שיהיה זר לו.
וגם זאת: יש יסוד להניח שזרות זו עוד תלך
ותגבר עם השנים. וכל ניסיון להתגבר עליה
ולהתקרב אל ביאליק מחייב מאמץ ריגשי
ואינטלקטואלי, פרספקטיבה היסטורית ואופקים
תרבותיים, הרבה כוח של אמפאתיה לנפש הזולת
והבנה •להוויה ולתנאי־חיים שונים תכלית־שינוי
מאלה שלנו. בקיצור: מחייב כל מה שאינו מצוי
ברגיל באדם צעיר.
וביאליק הוא זר מפני שהפרובלמאטיקה שלו
ועיסוקו הכפייתי בה זרים לניסיון חייו של אדם
צעיר במקומותינו: מפני ש״גוזל״ ו״בית־מידרש״
ו״שכינה״ — ויכולתי להוסיף יעוד הרבה כיוצאים
באלה — אינם קרובים ליצורי דימיונו וקרקע
חיותו, לאוצר האסוציאציות ולמיטען הרוחני
והתרבותי של צעיר כזה: מפני שנופי חייו של
ביאליק — העיירה היהודית במיזרח־אירופה —
אבדו ואינם. ושום כוח שבעולם לא ישוב ויחיים,
והוא, הצעיר הישראלי שבו אנו מדברים, אינו חש
עצמו כמי שנושא את חותמם של אותה עיירה
ואותו תחום מושב יהודי בגופו וברוחו(אם רוצים
להאשים מישהו בכך — האשימו את הציונות
ולהבדיל — את היטלר, אבל אל תבואו בטענות
למי שאינו יודע וחש מבשרו את שאינו יכול
לדעת ולחוש מבשרו) .והוא. ביאליק, זר ולא
קוסם ולא ״מהנה״ גם משום שהצעיר הישראלי
הלומד אותו כיום בבית־סיפרו קורא את שיריו
כאילו היו פרוזה, כלומר, בלא הריתמוס שלהם,
בלא המישקל שלהם. בלא המוסיקה שלהם.
שהרי הוא קורא אותם בהטעמה ובנגינה שונה מזו
שבה נכתבו. ואף זו אינה אשמתו, שעמיחי וגורי
מצטלצלים באוזניו, ואילו ביאליק נשמע באוזניו
כמי שמשבר שיניו בחצץ. ועוד לא אמרתי דבר
על הלשון הזרה לעיתים — חרף כל עושרה —
ועל מנגנון רתורי ופיגוראטיבי עמוס־לעייפה
ושאבלוני לפרקים, שהוא באמת ״פשוט מיושן״,
כפי שטוענים התלמידים.
ולא פחות חשוב מכל מה שהעליתי עד כה: אין
בו בביאליק שום הד, מכל מקום שום הד ישיר,
למיכלול הבעיות והדילמות הניצבות לפני צעירי
הדור הזה בישראל: קיום בארץ או הגירה ממנה,
חיים בתנאי צפיפות ולחץ מתמיד (מילחמות,
משברים וקשיים כלכליים) ,חוסר סובלנות, שרות
בצבא המייצג עוצמה צבאית של כובש בשטחים
כבושים ותובע מן הצעיר למלא תפקידי שיטור
בקרב אוכלוסיה אזרחית עויינת, קיטוב ערתי
קשה ואפליה בכל התחומים(כולל אפליית נשים.
פרי המאציואיזם הישראלי וכוי) ,בעיות הסמים,
הקשיים והמצוקה הכרוכים בעיצוב אישיות
נטולת עיוותים נפשיים בחברה מתירנית אבל גם
אלימה ותחרותית מאוד, המיגבלות הפיסיות
הנובעות מן החיים בארץ מסוגרת מפני רוב
שכנותיה ומנותקת מן העולם הגדול ניתוק של
דת, לשון, תרבות ותסביכי עוינות, הצורך בקביעת
עמדה כלפי התהליך המתמשך של התקר־נפותה
המוסרית של החברה הישראלית ושחי־תותם
של המימסד המיפלגתי, הפוליטי והשיל־טוני,
וכו׳ וכר.

שלא לדבר על כך שביאליק אינו יכול להציע
שום מערכת ערכים מוחלטים שניתן להקנותם
על״נקלה ל״מבקשי האלוהים״ שבקירבנו. הרמאן
הסה של זאב הערבות ושל סידהארתה, הגורו
ההודי עם השרלטאן האמריקאי המצוי, וולט
ויטמן ואלן גינזברג, מיסטיקנים ומחשבי״קיצין
עם כל נוכלי הדת והחזרה בתשובה וגושי
האמונים למיניהם — לכל אלה תשובות מן
המוכן. ואילו לביאליק ולשכמותו — רק שאלות
ופיקפוקים. אבל האיש הצעיר מבקש תשובות,
ואפילו חדמשמעיות, לא רק שאלות :״חשיפות״,
בלשונם של המרואיינים, ולא רק דילמות
וספקות וחרטה.
תאמרו, ומיהו המשורר שאצלו תמצא התמודדות
עם מיכלול הפרובלמטיקה של ארצו
ושל זמנו? וגם זאת: מאימתי אתה מאמץ את
הדוקטרינה הפסולה של שנות השמונים וה־תישעים
(של המאה ה־ )19ה״דקאדנטיות״
באירופה, שעל פיהן מהווה השירה תחליף לדת,
וכל הסתכלויותיה בבחינת גילויים והארות?!
התשובה על שתי השאלות היא כמובן שלילית.
שירה אינה תחליף לדת, הגם שגדולי
המשוררים מעירים ומעוררים בנו כוחות נפש
ואיכויות רגש ודימיון, שאף לא שיערנו את
קיומם, והסיפוק הבא לנו בקריאתם חורג הרבה
מעבר למה שניתן לציין במילה ״הנאה.״ רב)
אומנם אין כיום משורר ישראלי יחיד ששיריו
מבטאים או מייצגים את כל הסבך החיוני הזה
המהווה יחדיו את מה שנהוג לכנות, בלשון
אופנתית ונדושה מעט, החוויה הישראלית. אבל
יש מי שמתקרב ומי שמתרחק ממנה.
וביאליק אפילו להתקרב לא ניתן לו. וזאת, לא
מן הטעם המובן־מאליו, שהוא שם ואנחנו כאן,
הוא בימים ההם ואנחנו בזמן הזה ׳,כלומר המרחק
שבמקום ובזמן: כי אם מטעם חשוב הרבה יותר
הכרוך בעובדה שביאליק דווקא היטיב לבטא
ולייצג מאין־כמוהו את הפרובלמטיקה של דורו
שלו, את מה שניתן לקרוא לו בשם החוויה
היהודית-העברית־הציונית־המזרח־אירופית של
זמנו. במילים אחרות: אולי מה שסייע לביאליק
שם ובקרב בני דורו שלו, הוא דווקא מה שהיה לו
לרועץ כאן ובקרב בני דורנו אנו.
שהרי ביאליק אינו סתם משורר אוניברסאלי,
ליריקן אל־זמני, אל־מקומי, שהרגש הצרוף מדבר
מגרונו וחרוזיו מתנגנים עם רוח הערב או הבוקר,
האביב או הסתיו, כאותו כינור אגדי של דויד
המלך. את דויד פוגל האנין והקסום ואת אברהם
בן־יצחק האיסטניס והבלתי־תובעני — דווקא
אותם ניתן לחבב על תלמידים ותלמידות (אולי
בעיקר על האחרונות) .אפילו לליבו הקשה
והבלתי־מתפשר של יעקב שטיינברג ניתן לסול
מסילות (בעיקר באוניברסיטה ולתלמידים
מבוגרים יותר) ,וכן אפילו ביחס לחיים לנסקי
העברי־הרוסי המפליא לנגן את שירת הגלות
והלענה הנוסטאלגית. ודאי שניתן לקרב לבני
הדור את כוכבים בחוץ, המעורטל ברובו מזמן
וממקום ספציפיים, ואת שירי הטור השביעי של
נתן אלתרמן העוסקים בהיסטוריה הלא־רחוקה.
הוא-הדבר ביחס להרבה משל טשרניחובסקי,
ובכך אע מסכים הסכמה מלאה לדעתה של
יהודית אוריין, וגם היבעתי את דעתי זו לא־אחת
במרוצת השנים.
אבל אם, לעומת כל אלה, נצמק את ביאליק
לשירי האהבה הפרובלמאטיים שלו(״אבל כשמתעמקים
בשירי האהבה ובחוויות הפרטיות שלו,
מאוד נהנים ״,אומר אחד התלמידים המצוטטים),
אם נפרש את ביאליק כך שמרכז הכובד של
שירתו יעבור מן השירים ה״לאומיים״ והשירות
ושירי הזוהר והתוכחה והפולמוס וההצלפה אל
שירי ״החוויות הפרטיות״ ,אל ״רק קו שמש אחד״
ו״נטוף נטפה הדימעה״ או ״העיניים הרעבות״,
כלומר, אם נבקש להפוך בכוח את המאז׳ורי
למינורי: את ביאליק ה״לאומי״ לאברהם חלפי או
לדויד פוגל או ללאה גולדברג, בעלי שירי
האהבה ו״החוויות ולפרטיות״ — נימצא חוטאים
לאופיו(לתוקפו ולתיקיפותו ולריבוי פניו ולריבוי
קולותיו) של המשורר, ובסופו של דבר נצא
קרחים מכאן ומכאן. כי אנשים צעירים שהם
רגישים ונבונים — והלא בהם המדובר — יעמדו
על השקר שבהצגה כזאת של הדברים.
כי — וכאן אומר דבר אפיקורסי — ״שירי״
האהבה״ המובהקים של ביאליק, ואולי גם חלק
(יש חלק אחר, נפלא!) משירי ה״חוויות הפרטיות״
שלו — הם לא רק בגדר פן אחד ולא־מרכזי
ביצירתו: הם גם אחת מנקודות״התורפה שלה.
וזה, לא רק מפני ששום שיר־אהבה משלו לא
ישתווה למחזור שירי הפרידה, למשל, או לשירי-
העם שלו, או לסיפוריו ולאגדותיו שבפרוזה,
מהיפות שביצירותיו. אלא גם מפני שככל
ש״נתעמק״ באמת בשירי האהבה המיוסרים־
נכלמים־מתחטאים, חדורי־ריגשי־אשמה־תוכחה

משנה לעורך: שמעון צמרת

של בחור־הישיבה שהתפקר אך לא יצא —
לדאבון הלב — לתרבות רעה, נראה שאם יש
ביצירתו פן שלא הבשיל, שנותר אדולסצנטי
ולא־פתור ״.שבו מאבד המשורר הרבה מן הכוח
ואת כל הסמכות והתוקף שעליהם דיברנו, פן
שאין בכוחו לפרנס שירה גדולה, ולענייננו: פן
שהוא גם הרחוק ביותר מלבטיו ומצמיחתו
הנפשית והאירוטית של נער או נערה ישראליים
בזמננו ובמקומנו — הרי כאן נמצא אותו. כאן
ולא ב־״למרים״ או ב״שירים לאילאיל״ של שאול
טשרניחובסקי.
וכל מורה שינסה לשחד את תלמידיו ב״שירים
האירוטיים״ של ביאליק, בהעלימו את צד
״המשורר וההוגה הלאומי״ האקטואלי בן דורו
וזמנו, אשר בו — ייצא, בחשבון אחרון, וידיו על
ראשו. כי לבקש, כאן ובהקשר זה דווקא, תחושת
הזדהות והבנה למנגנון נפשי שנתעצב בתנאים
שונים וזרים כל־כך, מחייב לא רק מורה בעל
כישורים שאינם מצויים ותלמיד בעל כושר
עילאי לאמפאתיה. דומה שהוא מחייב, לא פחות
ולא יותה מאשר היות ביאליק עצמו, או, לפחות,
היות בן דורו ומוצאו. ולחילופין, היות חוקר־סיפרות
או מורה לסיפרות שאינו נרתע מפני שום
דבר שעבר זמנו ובטל קורבנו ולפיכך אינו יודע
תמיד להבחין בין מה שהאוזן עוד עשויה להיות
כרויה לו ומה שכבר היא אטומה לחלוטין בפניו;
האוזן ועימה גם הלב.
לי לאט שיח גל: אי גבול כי תדענו?
בחליפות עתים יש שיגבר חי עודנו,
מגש יום ביום כצל בעקב האור...
(מתוך -חורבו תלש אול ט שרני חוב סקי).

נתן זד

שירה

הולדת חחה
אורה עתריה
חגיגה בשמש
שירי אהבה
הוצאת פרוזה בעריכת יוסי קריים 185 ,ע׳
לו היה כסף רב בידי
הייתי יורדת אל שוק העבדים
וקונה אותך לי עבד עולם לשימך אדון חיי.
שורות אלו, בהן פותחת אורה עתריה את ספר
שיריה, עשויות בוודאי לקומם נשים רבות(נשים
אחרות עשויות להזדהות עימן, לדאבוני) .ואכן,
איזו חגיגה, איזו הילולה: אשה יוצאת לשוק
העבדים לקנות לה גבר רק כדי להכתירו כאדון
חייה, כלומר, להיות לו לשיפחה.

609

אורה עתרה

עירי

אי,בה

וזו רק פתיחה, מוטו לספר בשם ״אוח״.
בשירים אחרים אורה עתריה מרחיקה לכת עוד
יותר, הרבה יותר:
היה לי מלך
ולמלך כתנת.
מתחת לכתנת
פעם רקיע משלהב...
ושרביט היה למלך
מנח בין פרחים של סגל.

שלחתי ידי לשרביט

המלך הקיץ ויוזם
4י -הציף שרביטו למולי.
הגיש שרביטו למו פי.
ובשיר אחר, לא עוד שרביט המוגש ״למו פיה״
של האהובה/המאהבת/הפילגש. בשיר אחד הוא
בוצר והיא הבציר: והיא קוראת לו:
בוא,
כי בא בציר!

שתי שורות, שבע מילים
2מיליון כיתבי־יד. מיכתבים. תעודות ומיסמכיס שוכנים כבוד במכון גנזים. שבימים אלה
נפתחו בו שתי קומות חדשות בבית הסופר בתל־אביב. המכון בן 35 השנים, שמייסרו היה
הסופר אשר ברש ומנהלו הראשון ג׳ קרסל. הוא הגדול לתעודות הסיפרות העברית. מנהלו זה
20 שנה הוא רב בן־יעקב. שתמיד נדמה כי הוא נמצא בדרר לגלות מיסמכים חדשים או שחזר
ממרתף או עליית־גג נידחים וידיו מלאות תיקים שמצא שם.
בליל הפתיחה החגיגי הוצג חלק ממה שאצור במכון: כיתבי־יד של יצירות נודעות ואיגרות
משל ראשוניי הסיפרות העברית החרשה ועד לצעירים שבסופרים החיים עימנו היום.

ובאותו הקשר אומר הגבר/הנשר:
אני דורך אותך כמו ענבים ביקב!
גפן שלי.

ומאוחר יותר תגבר העזתה והוא יהיה
לאלוהים:

בבקר,
בנגע בי אלהים,
בהחזירו נשמה באפי,
הייתי כחרס הנשבר.
אשה.
אשה. והוא — הנה הוא סתם ״ענק נושם״ והנה
הוא. אתה — ״אתה עליי בהשרת קלגסים...״
מצד אחד, שירי אהבה נועזים, מן הנועזים
״ שנתפרסמו(שנכתבו?) מזה שנים( .לאה גולדברג
,ורחל לא היו כותבות שירים כאלה) .מצד שני,
מגלה אורה עתריה מה שנקרא בשם ״חוסר
אסרטיביות״ (ובעברית אולי: חוסר עמידה על
זכויותיה, על עצמאותה) ,שפירושה תלות בלתי־מרוסנת
בגבר ה״כל־יכול״ ,כביכול, שעשויה
לקומם כל פמיניסטית שפויה, ולאו דווקא את
הקיצוניות שבהן( .ובסוגריים ייאמר כאן לזכותה
של יונה וולו, שהיא היתה ״משוררת אסרטיבית״
יחידה, יחידה שעמדה על שלה ולא נכנעה ולא
כרעה ברך לפני האליל/הגבר).
ובכל זאת וחרף הנימה המתרפסת נוכח
״שרביטו של הגבר״ ,אין להתעלם מן השירים
האחרים שבקובץ, שכוחם באהבה הגדולה
שעתריה אוצרת בתוכה ובלהט יצריה, אשר ניכר
בהם כי עיקר ביטויים בשירים — ואולי משום
כך הלהט הרב ואולי משום כך גם כל הצער
והגעגועים. מתוך מישגל בשמש:
במקדשים, דממה.
בערותי -טמטם...
הנה,
עכשו

עכשו

עכשו
ע כ שי
מתפוצצת אליך סופת הוריקן!!
כוחה של עתריה ניכר גם בשפתה המהוקצעת,
אף כי פה ושם היא נגועה בארכאיות כבדה. בכל
זאת, כקוראת, קל לי לקבל ולכבד — עתריה לא
מזייפת. זה לא.
ועובדה: המילים מבקיעות להן ררך לאוזני
הכרויה. וזאת גם בשל הבקיאות שמגלה
המשוררת ברזי השפה ובמיכמניה על כל רבדיה
(תכונה נדירה, הולכת ונעשית נדירה יותר ויותר
בשירה העברית של זמננו) .ואולי הצירוף הזה של
אמירה אירוטית עזה, לוהטת, עם רימזי ארכאיות
ודבר־מה קדום, הם המזכירים לי פה ושם את
רוחם של שירי שיר־השירים, שאורה עתריה ודאי
נשבתה בקיסמם, בשירי־האהבה ובשירי־החי־זורים,
בשירי״העגבים ובשירי הכמיהה והגעגועים
שלה.
כיוון שהספר אינו דל כמות ואיני יכולה
להתעכב אצל כל אחד משיריו ברשימה קצרה זו,
אלך ישר אל השיר שאהבתי במיוחד: הולדת
חוה:
וכך ברא את האשד:
הוא נשם קלות באזנה
כשנשק לה
בערף.
בידי סי ס אמונות את גוה לבב ובאון חפן ענביה...
נרד ושכר מזג

כאמור, בגנזים מצויות 2מיליון איגרות. אילו שזרנו את מילות כיתבי־היד כחוט״דיו אחד.
בוודאי היה מקיף את כל כדור־הארץ כמה וכמה פעמים: כתב עבה ודק, מסולסל, רועד. בטוח,
תוהה; חוט־דיו שעליו רומאנים וסיפורים ושירים ודיברי אהבה וישינאה ותחינה וכעס ותלונות
ותיקווה, וידויים וזעקות־שבר. חיים כפולי עשרת־אלפים עוברים לאורך קו הדיו של הסיפרות
העברית שנכתבה במשך 150 השנים האחרונות: טראגדיות. מלודראמות, רומאנים של
משרתות, דיברי ידידות ואהבה.
לפעמים יש בשתי שורות, שבע מילים בסך הכל. סיפור מרתק. הנה. למשל. מאוצרות גנזים:
שורה בכתב ידו של זלמן שזר(רובשוב) ,ממנהיגי הציונות ותנועת העבודה במאה שלנו, סופר
והוגה־דעות ומי שהיה לימים גם נשיאה של מדינת ישראל, ולעומתה שלוש מילים של
משוררת מצפה — רחל.
שזר מגניב פתק :״רחלי. להתראות בקונפי כלומר: בקונפיטריה, מעמיה בצרפתית).
ואילו המשוררת כותבת :״אני הוגה בך.״ הרי לך מקום לגראפולוגים ולפרשנים להתגדר בו —
המעשיות והחלום.
ש׳ שבא
שתי שורות המקפלות סיפור עלילה מרתק. לטבורה ובצק של לחם
לש והתפיח
בדדיה.
שפתיו ארו צופים וצרו כפתורים
בפטמותיה...
תיאור לידתה של חווה בעיניי כמשיכת
מיכחול של צייר גדול, ואורה עתריה מפליאה
עשות כאן בחושניות הקשה של לשונה
המדייקת, בציוריותה. שירה כולו מעשה סמלים
ומטאפורות ואף על פי כן אין מוחשיותו מתחסדת
לרגע — ובכך סוד כוחו. בכך, וגם בזה שאינה

טורחת הרבה בפיגוראטיביות חיצונית, שהרי זו
מצויה כבר בעצם עבודת הבורא בשיר ובסדר
בריאתה: בנשיקה, בליבוב ובאון, בפיסול,
בלישה, ברעדה וביפחה.
״וביום השביעי ...חשמל ועדנה טיגן
בעורה /ועיצב /קצווי אצבעיה יד רפה,
ענוגה, שלחה /לאחוז /במטה עוזו /
בגבורותיו /וחולשותיה
בשיר הנפלא הזה בראה עתריה, היא־עצמה,
בריאה־חוזרת, את האשה ההיולית, האשה הנכונה,
עוד בטרם לקתה זו בתיסמונת הגבר ״הכל״יכול״.
שהרי את הולדתה המחודשת של חווה תוכל
לכתוב רק משוררת־אשה, וזה ייחודה.

אמנון ב ש

שיברו! דב
ברגע האחרון. טרם המראת התוחלת לדרכה, נתגלתה תקלה בלתי צפויה
במנגנון הבקרה המווסת את עוצמת ההשהיה במערכת הבלימה של התיקווה
קודם זמנה ושל האכזבה שלא במקומה. שמטרתה לאפשר אספקה תקינה
של דריכות ושל נינוחות בכמות מתאימה, כך שתישמר תפוקתה של ההארה
העצמית במלוא קרינתה. ובצורה שתמנע אי־התאמה או היעדר איזון כץ
תפוקת הנחמה לבץ המידה הרצויה של נביעה מתואמת ורצופה של תאוות־ידיעה,
המהווה את הבסיס לפעולה תקינה של מנגנץ החקירה והדרישה,
הבנוי כך שיאפשר פעילות רצופה בת עשרינדוארבע שעות ביממה. בלא
מנוחה, ער עולם, שלדש־מאות״ששים־וחמש יממות בשנה.
צוות מנוסה, שכלל עשרה מדענים מיומנים בחלוקים לבנים. הוזעק
למקום על־מנת לאתר את התקלה.
לאחר בחינה דחופה וקפדנית הגיעו החוקרים למסקנה שמקור התקלה
בשיברידלב. הלב נשבר. כלומר: מערכת־הכמיהה. המחוברת באמצעות
מיכלל־תימסורת הכולל חמש סדרות מקבילות של גלגלי־שיניים, רצועות
לתימסורת כוח ובוכנות להעברת הכוח אל מערכת הבעירה. או ליתר דיוק,

ובכל זאת, ואם כך ברא את האשה — דיינו.
שהרי עדיף להיברא כך ולא לצאת לעולם, אגב
אורחא, מצלעו המיותרת של גבר. לא כן?
ובסיום: חגיגה בשמש הוא ספר עב״כרס ובו
שערים הרבה — יחסית לספר שירה כמובן —
ומחשבה רבה וכישרון וטוב־טעם הושקעו
בעריכתו ובעיצובו המרשים. ונדמה לי שאני
מבחינה בכל אלה גם את ידו האמונה והאוהדת
של עורך הספר יוסי קריים• ציפי שחרור

עם פרסי
ביאריק, אלתרמז
המלאך המזווג זיווגים משונים ואשר כבר ברא
בהבל־פיו את הצמד המוזר עמוס עוז — יצחק
אורפז(פרס ביאליק לשנת תשמ״ס שוב הפתיענו
בימים אלה בזוגות שכמדומה לאו דווקא ברוח
הקודש הורתם: דליה רביקוביץ ומשה דור (פרס
ביאליק לשנה זו) ויעקב אורלנד וסביון ליברכט
— פרס אלתרמן מטעם ההסתדרות, שזו לו השנה
השניה לחלוקתו.
בדיעבד, יבואו כולם על הברכה, כלות עם
חתנים. ולכל לראש, בירכתנו לדליה רביקוביץ,
הגברת הראשונה של הסיפרות הישראלית של
הדור האחרון ואחת היוצרות החשובות ביותר
ביצירה העברית לדורותיה. לולא בדקנו וחזרנו
ובדקנו, לא היינו מאמינים שמחברת אהבת
תפוח הזהב, חורף קשה, הספר השלישי,
תהום קורא ( )1976 ועכשיו גם אהבה אמיתית
לא זכתה עד כה בפרס ביאליק.
לה ולמשה דור — משורר ותיק ואיש חבורת
לקראת, עורך ועיתונאי, מראיין ומחבר שירי־זמר
ואיש־אשכולות — וכן ליעקב אורלנד,
האחרון לבני דאורייתא, שבשנים האחרונות זכה
ונסק לגובה שמעל לגובה והבקיע שערים
שלפנים משערים, בספריו נתן היה אומר
וסמטת החבשים — ברכות טובות עד מאה
שערים.
׳ ׳וכך גם לסביון ליברכט שזכתה בפרס ליצירת
ביכוריה(קובץ סיפורים בהוצאת ספרית פועלים).
אשרי מי שככה לו. אנחנו, בעוונותינו הרבים, וכל
החתנים והכלות המנויים לעיל, לא זכו/זכינו
לכך בשעתו.
ולוא רק בשל כך, מגיע כאן יישר־כוח לחבר
שופטי פרס אלתרמן(דויד פדצור, ר״ר דן לאור
וחיים גורי) שהפגינו מידה לא־מבוטלת של
אומץ־לב בשבירת מוסכמות שמן הראוי לכנותן
קלקלות. ואם אומנם עוד יתברר כי היא, הכלה
הצעירה, גם ראויה לפרס מבחינת כוח אמנותה
(עדיין לא קראנו את הספר) ,הרי שיש לנו כאן
חידוש חשוב שעליו אנו ממליצים מזה שנים
רבות ועליו ניתנה לגו, זו הפעם הראשונה,

הזדמנות1׳7־יי•

עידעריד

תערוכה למיכאל דרוקס
במוצאי שבת האחרונה נפתחה בגלריה גיולי
מ. בתל־אביב תערוכתו של הצייר מיכאל דרוקס,
אחד המחוננים באמני ישראל, היושב מזה שנים
רבות בלונדון. דרוקס, מי שהחל כאמן אסמבלג׳,
עסק שנים רבות בציור מושגי ובאמנות
תיקשורתית. באחרונה חזר לציור ולרישום
בסיגנון שהוא כולו שלו.

אל המערכת השומרת על דרגת חוס נכונה במערכת החוויה, המהווה את
גרעינה של מערכת הבעירה, חרגה מתחומי העוצמה שהוקצו לה מלכתחילה,
בשלב התיכנון והניסוי. ניתקה את המגע התקין שלה עם מערכת הבקרה
הכפולה שלד״ שתוכננה ונוסחה מתוך ידיעה מוקדמת שהמערכת האמורה
הינה בדיוק מערכת־המישנה הצפויה לתקלה במערכת כולה, ופרצד״ כאילו
חיה, את גבולות דרגת־החום שהוקצתה לה בשלב־התיכנון, בצורה ששיבשה
לבסוף את מגעה עם מנגנון־התימסורת המעביר את הכוח הנוצר בה אל
חלל״האגירה של מנגנוך הבעירה. בבחינה נוספת נתגלתה התקלה במלואה:
שסתום־הפליטה שבמנגנון־הבקרה של מערכת־התאווה. המצטרפת כמקור־כוח
נוסף אל מערכת־הכמיהה, איבר את גמישותו בשל רליפת פסולת
מחלל־האגירה המיועד לצכור את ההפרשות הנוצרות בעיקבות פעולתה של
תת־מערכת־האהבה, ובעיקבות זאת נצמד אל שולי פתח־היציאה של מנגנון־
בקרת מגגנון־התאווה. והיצמדות זו גרמה הצטברות עודפי־כוח במערכת
המשותפת למערבות ותאווה והכמיהה, דבר שגרם דליפת פירצי״כוח
מיותרים אל מחוץ למנגנון־הבעירה• ,שאליו היו אמורים להיות מועברים,
והיות ובסמוך למערכות אלה הותקן מנגנון־הבקרה. המווסת את עוצמת־הודשהיה
שמספקת מערכת־הבלימה של התיקווה־קודם־זמנה ושל האכזבה־שלא־במקומד״
נפגעה כל המערכת.
התקלה תוקנה על־ידי סתימת הסדקים שנתהוו בחלל־הפרשות־תת־מערכת־האהבד״
ולאחר מיספר ניסויי־קרקע, שוגרה התוחלת לדרכה
בהצלחה מלאה ואף בלא שתשתנה מוטת הכנף שלה.

י״אזהבים ל שמא א 1תיר-

תשבץד עו ^ ס חו ד
)1יציב, מי שיכול להתקיים
( )5 ;)4,2כינוי לעניים המלקטים
בשדה; ) 10 אילן 1רואה ומרגיש;
)13 בבואה; )14 מכללה
ידועה באמריקה; )15 מזל; )16
סלנג; )18 תורת האמונה; )20
חסר־כל; )21 הכתב הראשון,
לפני התקונים; )22 בית־הבלי־עה;
)24 מין סירה; )25 אביון; )26
קוץ, דרדר; )28 תבואה העץ
ושיח השדה; )30 ספורט חורף;
)31 שער( ,ארמית) )32 :שק עור;
)34 תחנתו האחרונה של משה;
)35 וידי ויצי״ — באתי ראיתי
נצחתי; )38 הוציא סחורה; )39
בבקשה; )41 נחשול; )42 הנחה
שעדיין לא הוכחה; )43 אדמת
טיט; )45 יוצר כלי חרס; )47 אגדת
פרחים; )48 ענפי עץ יבשים;
)50 אור, זהר; )51 מסמר; )52
סוף; )54 צמח טרופי; )57 ארס
הנחש )61 :נמלט; )62 אחד המזלות;
)64 בת־קול; )65 קמצן; )66
מפתן; )67 עשוק, מעונה; )69
בית הבליעה; )70 תופס ההגה
בספינה; )72 קיר מגן צבאי; )74
עוף טורף גדול; )75 הדר; )77
עוז )78 :תולדות איש ומקור מחצבתו;
)81 עיקר הדבר ויעודו;
)83 מטבע יפאני; )85 מילת
ברירה; )86 קניה; )88 תוך; )89
תמונה, מערכי״לב; )91 מים
רבים; )93 ידית; )95 רצה מאד,
שאף; )96 תפר; )98 פרי בלתי
בשל; )100 פרפר לילה; )102 בן־
יעקב; )103 גמל צעיר )104 :עיר
בפולין, התקיימה בה ועידת חו־בבי־ציון;
)105 בני דת השלוחה
של השיעה באיסלאם.

(המשך מעמוד )27
תקליט־כסף אחרי חודש וחצי, וזה
אומר מכירה של 10 אלפים עותקים. זה
הישג בלתי־רגיל.
חוץ מיהורם גאון, שבא עם השיר
שלי, וריטה ורמי, כל שאר הזמרים לא
מכרו כמעט כלום. ועל זה אני ממורמר.

• על מה?
שאנשי רדיו לא יוצאים למופעים
פומביים ולא יודעים את האמת מה
קורה בשוק. הצלחה זה לא עניין
לוויכוח. יש קריטריונים ברורים, יש
מכירות תקליטים וקסטות ויש
הופעות. זה לא עניין של טעם אישי,
אלה מיספרים.
אני, למשל, לא אוהב באופן אישי
את שלמה ארצי, אבל אני מעריך
ומכבד את מה שהוא עושה, כששני
התקליטים האחרונים שלו הם מאסטר־פיס.
וזה
לא בסדר שיושבים ברדיו
ושומעים סיפורים בטלפון, ועל־פי זה
מחליטים מה יושמע ומה לא, ולכן לא
משמיעים אותי בשנתיים האחרונות
כמו שהשמיעו קודם. אילו היו באים
להופעות, לא היה נוצר רושם שאני
מצליח פחות. זה פשוט לא נכון.
אני בטראומה. אני לא מכיר אצל אף
אמן בארץ תופעות כאלה של היסטריה,
ואני חוזר הביתה וקורא דברים הפוכים
בעיתון, כי לא יודעים ולא באים —
וזה הורג אותי.

• מה איכפת לך מה כתוב
האולמות אם בעיתון,
מפוצצים?
איכפת לי.

•למה?

לטווח ארוך זה עלול להזיק לי.
הקהל הגדול שלי הולך איתי וקיים
איתי וגדל עם מה שאני עושה. ואם לא
משמיעים ברדיו — אז יש טלוויזיה,

מאונך:
)1אדמה השותה מי גשמים
ואין לה צורך בהשקיה מלאכותית;
)2עוף טרף; )3מטרה; )4
בושם; )6לוחץ, צורר; )7פרי־בטן;
)8אוי; )9נרתיק החיצים;
)12 אני, אהבת עצמי; )15 פיסול
בעץ; )16 קבוצת כוכבים; )17
שימת מסים; )19 מצביא מוקדוני
מעוזרי אלכסנדר הגדול; )20 שופט;
)25 נואם עממי ברומא; )26
מתמיד בלמודיו ובעבודתו; )27
מן הערים שכבש יהושע; )29
כתם; )30 בירת קוריאה הדרומית;
)33 נחת־רוח; )34 לא נכבד:
)36 מה שנשאר בחשבון, עודף:
)37 קשיים בראיה; )40 זעם; )41

זר בארץ; )44 מרקחת לרפואה;
)46 שן מבין הניבים; )47 קליפת
העינב; )49 טוען ופורק באניות;
)50 ענף הצומח משרשי העץ;
)53 מול (ח); )54 קוץ; )55 קול
גברי; )56 מילת אזהרה; )58 שם
אלוהים; )59 מחורר; )60 מקום
לפרוש עליו; )62 ענף; )63 איבר
בגוף )66 :ספינות בחיל־הים; )68
תכונת דבר הראוי והוגן )71 :נחל
אכזב; )73 לבנה; )76 אחד

השוואים; )77 רוח עועים —
(לעז); )79 מוצק, עבה; )80 בך
המשפחה, רע; )82 מסך המחשב;
)84 נטל עליו עול; )85 עוף טורף
חד ראיה; )87 אויב; )90 קרש
משופע לעלות או לרדת עליו;
)92 חוג השמים. תכלית ראות
העין; )94 שטם; )96 למדו; )97
אולם; )99 כתב־כריתות; )101
מתנה; )102 אם־הפנינה; )103
מכיון.

ואם לא זה — אז תקליטים. תמיד יש
משהו שמשאיר אותי במקומי.

• אם הכל בסדר, אז מה ככל
זאת איכפת לך?

איכפת לי, כי זה לא משקף את
המציאות. זה פוגע, כי יש אנשים שלא
יודעים, ואלה האנשים שאיתם אני חי
ואותם אני פוגש. הבעיה היא שאני
נורמאלי, אז איכפת לי.

--אביגיל ינאי —• אתה רגיש?

איתן ע מי חי

<בעמ

הדברת מדיקיס

.מומחים והדברת תיקנים(ו1קי1,)0
תודע׳ עץ, חרק׳ ספרים ונגוים
׳סי עסי׳
עירפיו מיוחד ואחעימומפעת
יתושים וחרקים מעופפים.
* £ 8רמתנןתד מו די עין 8ו, ת.ד • 2272 טל 790114-5 6 .

ובשמירה על בריאותך ורכושו

אני מאוד רגיש, כנראה. וזה לא רק
זה. זה אי־צדק גדול מאוד.
יש לי המדד הכי־אמיתי והכי־נכון,
והוא הקהל. על הבימה אין כלום, לא
יחסי־ציבור ולא אמרגנים. זה רק את
והקהל. זה כמו להתפשט: הנה, זה אני.
כך אני נראה וכך אני שר. זו האמת
לאמיתה, הופעות פומביות על הבימה.
וכשאני מתראיין ברדיו ושואלים
אותי אם אני מופיע, אני לא יודע מה
לענות, המילים נגמרות לי מהפה.
עורך ברדיו שלא יודע כלום, שלא
יודע שהתקליט נמכר, שלא יודע
שעשרות אנשים מטלפנים, שאני
מקבל מאות מיכתבים, אז הוא חושב
שאני פחות, והוא משמיע פחות את
השירים שלי, וזה קובע. לכן אני מזמין
אנשים להופעות שלי, שיראו.

• אתה מופיע כל ערב?

בזמן האחרון — כן. מאז התקליט
החדש. אני לא אגיד שלפני חצי שנה
הכל היה יפה וחלק כמו עכשיו, ולפני
שנה עוד פחות. ברור שלדברים האלה
יש סיבות. אבל אני לא איבדתי את
הראש כשהייתי זמר־השנה, וגם לא
כשלא הייתי זמר־השנה. אין סיוד
רורים ואיבוד־עשתונות כמו אצל
חבר׳ה אחרים. וזה נורא קשה לא לאבד
את הראש.
המחרים שלי שית הנכדים
לכוכב־התיקש 1ר ת הרבני נולדה 4לרב משה חיים לאו
(לפי מסורת מישפחתו דור שלושים ושישה
על כס הרבנות) ולאשתו ציפורה,
שלישיה, שתי בנות ובן. לאו הוא
בכור ארבעת ילדיו של רבה הראשי
של נתניה, הרב ישראל מאיר לאו, יליד
פולין וניצול־שואה (ממחנה בוכנ־וואלד)
,שהפך, מאז הכתרתו לרב בגיל
( 28״הרב הצעיר ביותר במדינה״) ,לכו־כב־תיקשורת
מבוקש, בזכות דיעותיו
המתונות.

אם האלוף
נזעמק־יזרעאל
נחוג 4בגבע שבעמק־יזרעאל,
יום־הולדתה ה־ 85ש ל יהודית שימי
הוני, מי שהיתה לפני שנים רבות
חברת־כנסת ואשר שכלה את בנה אסף,
אלוף פיקוד הדרום בימי מיבצע סיני
,1956 עת התרסק המטוס הקל, שבו
טס צפונה ממיסדר־ניצחון בסיני, בנסיבות
לא ברורות, בסביבות שכם, ש־היתה
נתונה באותו זמן בשילטון ירדני.

פרס לפרופסור
שחזר מן הכפור
הוענק 4פרס קרן וולף*
לרפואה(בסך 50 אלף דולר) לפרופסור
מאיר וילצ׳ק ,51 ,ראש המחלקה
לביופיסיקה במכון וייצמן. על מחקרו
בנושא הכרומוטוגרפיה (תורת זיהוי
חומרים שונים בתערובת וההפרדה
ביניהם, המאפשרת, למשל, לסלק חומרים
רעילים מן הגוף) .וילצ׳ק, יליד
פולין, שהוגלה בימי מילחמת־העולם
לסיביר, הוא בוגר המחזור הראשון
( )1960 של אוניברסיטת בר־אילן
והחל את דרכו במכון וייצמן כטכנאי.

מחד ש המסורת:
בנקאי מצפת
נפטר 4בתל־אביב, בגיל ,69

נחמן שטרן, מייסד, בעל השליטה
ומנכ״ל הבנק הפרטי היחיד בארץ,
הבנק למיסחר. שטרן, יליד צפת,
שייסד את הבנק שלו בראשית שנות
וד .50 ניהל אותו בשמרנות ובהצלחה,
וחידש מסורת של בנקים פרטיים שהיו
קיימים בארץ במשך עשרות שנים,
עוד מסוף המאה ה־ ,19 מבנק ואלירו
הירושלמי ועד הבנק היהודי של
יהורה מוזס, מייסד ידיעות אחרונות
וסבם של שני מנכ״לי ידיעות
הנוכחים, עודד וארנון מוזס.

החובש הקרבי
כדזקטור דסיפרות ירדים נפטר 4בהרצליה, מסיבוכים של
מחלת השפעת, בגיל ,61 הד״ר(לסיפ־רות
ילדים) אוריאל אופק, בעבר
עורך דבר לילדים, שנודע בעשרות
סיפרי הילדים אותם תירגם או כתב
(שבע טחנות ועוד טחנה. המסע
ברכבת) ובאנציקלופדיה לסיפרות
ילדים אותה חיבר. אופק, בנו של פועל
בניין(ומשורר יידיש) מגיבעתיים, היה
בנעוריו איש־פלמ״ח וחובש קרבי, שנפל
בשבי הירדני, עת נכבש גוש־עציון,
במילחמת העצמאות, על־ידי צבא יררן,
הלגיון הערבי.
* על שס המיליונר היהודי, שגרירה
האחרון של קוב ה בישראל,
שהקים קרן מיליונים להענקת פרסים
שנתיים בתחומי־מדע שונים.
ה עו ל ם הז ה 2578

הורו ס חו ס מרים בנימיני

מז ל ה חו ד ש:

בחינה לבו זוג

אם אתה מכיר את בת-זוגך, אשתך או
י ¥¥חברתן, בת מזל דלי? האם היא מכירה
¥אותן, הדליו להלן מיבחן שחובר על״ידי
¥¥האסטרולוגית הבריטית טרי קינג. ענו
¥בכנות על השאלות, ורישמו ליד כל תשובה
¥את הנקודות הבאות: כן ;3 -לפעמים ;2 - ¥לא .1 -

• האם אתה מכיר הגברת דלי?

היא בעד שיוויון לכולם:

המין נמצא במקום נמוך בסדר־העדי־פויות
שלה:
האם היא תבחין שאתה קנאי לגביה או
רכושני ־ זה ידכא אותה:
היא שקרנית גרועה:
היא רודפת אחרי מטרות אבודות או אידיאל
חסר סיכוי:
קשה לן להבין את האדישות הקרירה
שלה לעיתים!
היא מתעבת עבודות בית!
מבחינה מינית היא שיגרתית ואינה נוטה
לחידושים!
היא תהיה נדהמת אם לא תקיים את הב טחותיך!
הופעתה
ולבושה אינם שיגרתיים, או ית כן
אפילו מדהימים!
היא נחשבת יוצאת דופן!

50 — 31 נקודות:

השגת לך דלי אמיתית. להבין אותה זו
חייבת להיות מלאכה קשה מאוד, אך אתה
עצמך טיפוס חופשי ופתוח כמותה. בכל
אופן אתם מאוד מתאימים.

60 — 51 נקודות:
נראה שמצאת לך דליה שיש בה יותר ט
מיגרעות המזל מאשר מיתרונותיו. אם אתה
נשוי לה עדיין, על חייכם המשותפים אי-
אפשר לומר שהם גן־של״שושנים, כי היא
אינה מוכנה להכניס את עצמה למיסגרת
מחייבת.

את מכירה את חברך הדרי?

היית רוצה שהוא יהיה יותר נועז במיטה!
הוא אינו חומרני!
יש בו צד שאינך מצליחה להבין!
הוא אינו רואה את עבודתו כפרנסה בל בד,
אלא תחביב או אפילו יעוד!
הוא יוצא״דופן בלבושו!
אין לו חוש לזמן!
יש לו מעגל רחב של חברים מרבדים
שונים!
חסר לו טאקט!
הוא אינו מתחשב בצרכייך המיניים!
הוא יעיר לך אם הופעתך תהיה מרושלת!
אנשים חושבים שהוא מוזר!
יש לו קשת רחבה של דיעות והשקפות!

אינו דלי אופייני. אם הוא עונה על התכונות
של הדלי, אזי אתם בדרך הלא נכונה. אולי
את צריכה להשתדל להבין ולהכיר אותו.

הוא מחלק עימך את הדברים שמעניינים
אותו!
הוא מתעניין בפוליטיקה!
הוא מתעב ושונא שיגרה!
אם הוא יבחין באדם השכוב על המיד-
רכה, הוא יגיש לו עזרה!
כשאת מדוכאת הוא שם לב לכך!
הוא מעדיף לשוחח כל הלילה במקום לע שות
אהבה!
הוא יאבד את מצב״הרוח אם תתפסי אותו
בשקר!
אם הוא ירגיש שאת מתכננת מריבה הוא
יעדיף להתחמק!

את אינך מכירה את הדלי שלך, או שהוא

היוזמה וההתלהבות מוכיחים את עצמם,
אתם מגיעים לתוצאות חיוביות, שאיפות
שעד עכשיו לא נראו
בטווח הגשמה מוגש״
מות וההתקדמות משמעותית.
עכשיו זו רק
שאלה של זמן, סבלנות
ועבודה קשה. מדובר
על תחום העבודה אך
לא רק עליו. גם בשאר
השטחים אתם מצליחים
להזיז את הדברים
ולפעול מבלי שאנשים
בסביבה ישבשו את תוכניותיכם. ברומאנ־טיקה
צפויה לכם בעיקר רק הצלחה.

אתםמ או ד מ תו חי ם ול א כל כך מביני םאת
ה סיב ה. קוד ם כל יש לבדו ק הי טבאת מצב
הח שבונות בבנק. ובכלל
להקדי ש יותר זמן ות
שומת לב לכ ספי ם של
בני מי שפחה שהופקדו
בידכם. ב־ 29 וב־30
בחודש כד אי לנסו ת
ולרכוש כ ר טי ס הגרלה,
הפעם יש סיכוי לזכות.
א ם כי ל א בפרס הגדול.
ה ב רי או ת אינ ה טובה.
בעיות שינויים מציקו ת
לכם. וזה הז מן לחשוב על שינוי הרגלי המזון.
ב תחום הקרייר ה שלכם הכיוון כעת חיובי.

רוב הקשיים שהיו לכם באחרונה מוצאים
סוף סוף את פיתרונם. תחום המגורים גורם
לכם למתח, למרות שהכל
מסתדר לפי התוכ ניות.
בענייני כספים
תופתעו לטובה השבוע,
עזרה תגיע ממקור לא
צפוי ויתברר שמצבכם
טוב מכפי שחשבתם.
זה הזמן לחלק את הו גיו,ו.ו^3ז
אחריות עם שותפים
נוספים. המרץ, שימחת
החיים והיוזמה שאתם
מגלים מדביקים את הסביבה, ואנשים
באים לעזרתכם מבלי לחשב את הכדאיות.

במישור הכס פי צפויה הפתעה. מישהו יציע
א ת עזרתו, או שפשוט תמצ או שעסקות שלא
הלכו או נראו ח ס רו ת
סיכוי מצליחו ת לפתע,
וזה קורה כ מע ט לל א
מאמץ מצידכם. ה־31
וה״ 1מ ת אי מי ם לנ סיעות
ופגישות עם אנ שים
שהם מ או ד בעדכם, אל
ת אבדו א ת הביטחון. הי׳
וה־ 5יפתיעו לטובה
ו 2בדצמבר
סו בינואר
בעיקר ב תחו ם הרו מ אנ טי.
תשוב לשמור על
סודיות, בענייני מגורים זהו הז מן לפעול מהר,
א ל תתעכבו בגלל חי שובים ארוכי טווח.

ה תנהגו תכ ם גורמת ל ס בי ב ה להפתעה, אתם
מוכרים כאנ שים שקטים וסבלניים. אך
בתקופה זו אתם מפתי עים.
לעיתים אינכ ם מגיבים
על דברים שבזמן
אחר היו זוכים לתגובה
ת קיפה מצידכם, ו אילו
על עניינים שנראים
לכאורה ח סרי חשיבות
אתם מגיבים בהתפר צות
פיתאומית. זה
יחלוף, א ם כי מן ה ר אוי
שתתנצלו, רק כדי ל א
להרוס יח סי ם. ה־ 29 עד ה־ 31 בחודש נ ראי ם
די קשים, אתם עלולים ל א להרגיש טוב.

נדמה שהבעיות שהציקו לכם לאחרונה
מוצאות את פיתרונן. מהשבוע הכל יהיה
יותר קל, בעבודה אתם
זוכים לשיתוף פעולה
ודווקא מאנשים שהייתם
בטוחים שהם מנ סים
למנוע את התקד־מותכם.
ה־ 29 וה־30 1 בחודש מראים על פגי א
וין!
שות נעימות ואולי אפי ין

ב יו ל י -
לו מפתיעות, אנשים
21באוגוסט
שחזרו מארצות אחרות
ינסו ליצור קשר מחו דש,
אם כי כדאי לבדוק שנית לאחר ההת להבות
הראשונה, אם כדאי לפתוח פצעים.

ענייני מגורים מ ע סי קי ם אתכם, הדי ר ה אינ ה
מאורגנת הי ט ב ויש צורך לחשוב על סידור
חדש. שיחה עם השות פים
לליבון כל הענייני ם
ח שובה מ אוד וכד אי לבצע
זאת בין ה־ 28ל־30
בחודש. תופתעו משיפור
פי ת או מי ב מצבכ ם הכספי,
לאי הי ה ברור
מ אין זורמים אלי כ ם
22באויזטובר
כספים. א ך העו בד ה
22בנובמבר
הי א שלפתע יש מ היכן
לשלם ואפשר אפילו להרשות
לעצמכם קני ה של חפצים חדשים.
היכרו ת חד שה צריכה ל הדלי ק אור ירוק.

הפגישות שאתם מקיימים גורמות שמחה.
אפשר להריץ ולקדם תוכניות בכל הקשור
לקריירה. ה־ 29 וה־30
חשובים במיוחד. ב־ג3
וב 1-אתם נוטים להחלטות
חפוזות בענייני
כספים, כדאי שלא תמהרו
לחתום או להבטיח
הבטחות אם אינכם ב טוחים
שתוכלו לעמוד
בהן. נסיעה שתתקיים
20בינואר -
18בפברואר
ב 2-או ב־ 3בפברואר
תפתיע לטובה. ברו-
מאנטיקה הולך לכם, בני קשת תאומים
ומאזניים נמשכים אליכם כאל מגנט.

הברי או ת אינ ה טובה. אתם רגישים יותר
מ תמיד ו סובלי ם מתופעות שאינן מוכרות.
כד אי לגשת לרופא ולהיבדק.
ה פע םלאכד אי
להתייעץ עם ידידי ם ו קרובים,
אתםז קו קי ם
לעצה מיקצועית. בעבודה
אי־אפ שר לוותר
עליכם, י הי ה עליכם למ1תו

לאתפ קידי ם של א ח22ב
אוגוסט -
רים ול ה ס פי ק ל סיי ם
22בספטחנר
עבודות שהצטברו וחיי בות
להיעשות בדחיפות.
מ תיחו תעם בני הזוג, החשד שלכם מוצדק.
א ם כי לאב טו ח שכדאי לפתוח פרשיות.

למרות התקופה הקשה, זהו שבוע שבו
תוכלו לנוח וליהנות יותר מהחיים. השטח
הרומאנטי מפתיע, מדי
יום עוברת עליכם איזו
חוויה מוזרה ומיוחדת
במינה, אם כי לא נראה
שלאחר תום התקופה
תוכלו לשמור על הק שרים
שנוצרים בימים
אלה. נסיעות עולות
} 2בנובמבר
שוב על הפרק. ויתכן
20בדצרבי
שזהו מה שנחוץ לכם
בתקופה זו. ה״ 31 בינ ואר
וה 1-בפברואר לא יהיו קלים. צריך
לגייס את הסבלנות ולא להיכנס לפחדים.

זהו השבוע שבו י הי ה עליכם להפתיע
ולהדהי םאת הסביבה. כל רעיון או תוכנית
ולוא גם ה מ טו רפי ם
ביותר כד אי להניח על
השולחן ולהתעק ש שא כן
יצ או לפועל. יש מי
שמוכן לתמוך בכם, ומדובר
על אנ שים בעלי
השפעה. ה־ 29 וה־סל
מ ר אי ם על חולשה ועיי פות
גדולה, א ך מה־1
בפברואר י הי ה יותר
קל. ה ב רי או ת אינ ה טובה
ב ת קופה זו, אך זה בעיקר בגלל ה מ תי חו ת
שבה היי ת ם שרויים בתקופה האחרונה.

היא בלתי צפויה!
העולם שבחוץ נכנס עימה הביתה!
היא חסרת טאקט!
היא אינה סובלת התפרצויות ריגשיות!
היא טיפוס לא ריגשי!
אם תביא לה תריסר ורדים רדומים, היא
תחשוב שיש לך ריגשי־אשמה כלפיה!
היא חשה אי־נוחות בסעודה לשניים!
היא חשה צורן לעזור לכל כלב צולע
ומיסכן!
לעיתים קרובות היא חשה שלעולם לא
תבין אותה!
30 - 20 נקודות:
אם היא חושבת שהיא דליה אופיינית
ואתה מכיר אותה זמן ממושן, אתה בוודאי
מבולבל לגמרי. לא נראה שאתה מכיר או תה,
אן כנראה שבמפת״הלידה שלה יש
השפעות של מזלות אחרים, בעיקר מזלות
המים -סרטן, עקרב או דגים. היא כנראה
טיפוס יותר רומאנטי, נשי וצייתן מאשר
הדלי -הגברת המצויה.

מעמדכם בעבודה משתפר. ואלה שמנסים
להתחיל בפרוייקטים חדשים זוכים לעזרה
מצד ידידים. צפויות
מיספר הפתעות, בעיקר
בכל הקשור לתחום ה רומאנטי,
יחסים שהס תיימו
מזמן מתעוררים
לפתע מחדש, ואינכם
מוכנים לשמוע תשובה
שלילית בקשר לכך. גם
21בנס>• ־
ביחסים חדשים יש
20 בי זני
משהו מוכר, כלומר
הטיפוסים שעימם אתם
יוצרים קשר אינם שונים מאוד מהאנשים
אשר עימם הייתם קשורים בעבר.

11 ואומי! ד

30 — 20 נקודות:

חאזניי

50 — 31 נקודות:
מצאת לך גבר במזל דלי מהסוג הנחמד
יותר, ואת מבינה ומכירה אותו היטב. גם
אותך ניתן להכיר בקלות. את טיפוס עצמאי,
חופשי ופתוח, ואתם בהחלט מתאימים.

60 — 51 נקודות:
הדלי שלך הוא מהסוג הפחות טוב של
הדליים. חייך בוודאי מלאים בילבול ותוהו
ובוהו, בכל אופן נראה שאת מסוגלת
להסתדר עם זה, אך לא בטוח שזה יימשך
גם בעתיד. יתכן שיש מה לדאוג לעתיד
היחסים ביניכם.

בבית־החולים רצו ל ש מו עאת ״בלדה לחובש״
ואצל שימ ש! פר ס האזינו ל,,סימונה מדימונה״
אריק אינשטיין מסתובב
בזמן האחרון כשבפיו סיגריה
עשויה פלאסטיק. אריק, שחגג
בתחילת חודש זה את יום־
הולדתו ה־ ,48 היה מעשן כבד
במשך שנים רבות. עכשיו הגיע
למסקנה שזה מזיק לבריאות.
הוא לא מתכנן להפסיק לעשן
באופן מוחלט. הוא אומר, זה קשה
מדי, אבל הוא שואף להוריד
את הכמות ל־ 8ער 10 סיגריות
ביום. ומקל הפלאסטיק עוזר לו
בכריהורם
גאו* הופיע לפני
שבועיים במחלקה האונקולוגית
לילדים בבית־חולים בילינסון.
בפני הילדים החולים והוריהם.
ההופעה התקיימה במיסדרון המחלקה,
בליווי האקורדיון של
אורי קרים ומערכת־הגברה
טובה. בכניסה לבית־החולים נאלץ
גאון לענות פעמים רבות על
השאלה הסקרנית ״מה אתה עושה
כאן?״ הוא התקבל בהתלהבות.
כאשר שאל את הקהל איזה
שיר הם רוצים לשמוע כהדרן,
היה הזמר המום לשמוע קריאות
של כמה• ילדים :״את בלדה לחובש!־
גאון לא שר את השיר
העצוב הזה. ובמקומו בחר בטנגו.
הופעתו במקום עוררה
התרגשות גס בקרב האחיות. אחת
ביקשה חתימה .״כדי לשים
אותה יחד עם כל התקליטים
שלך,״ ואחרת. בהשפעת דמותו
של יורם ההיפוכונדר מסידרת־הטלוויזיה
קרובים קרובים,
הציעה לתת לו כדורים .״שיהיה״
.את ההופעה יזמה ידידה
טובה של יהורם. גילה אלנד
גור, פעילה ותיקה במחלקה זו.
קשה להכיר בימים אלה
את שייקה לוי מהגשש
החיוור. לפני חודש הוא החליט
שנמאסו לו השומן והכרס והעובדה
ששום בגד כבר אינו עולה
עליו. מזה שנים הוא רוצה
לרזות, אבל אינו מצליח. הפעם
הוא פנה לרופא טיבעוני. שרשם
לו דיאטה חריפה למדי של
ירקות, גבינה לבנה כחושה מרק
ירקות בלי תבלינים, קצת אורז
מלא, או תירס ותה־צמחים. חמשת
הימים הראשונים היו קשים
(״ראיתי רק גרילים ומרק־רגל
מול העיניים״) .אבל אחר־כך הוא

התרגל. לוי הוריד 15 קילו, ומתכנן
להיפטר משמונה נוספים.
בהופעה, הבגדים ״נוזלים״ עליו
והטבעת הגדולה נופלת לו מן
האצבע. המפיק אברהם
(״פשנל״) דשא מתפעל, ואומר
ששייקה נראה עכשיו כמו
בתמונות הישנות של התרנגולים,
ופדלי אומר שאם זה
יימשך ככה, עוד מעט הוא. פולי,
יהיה ״השמן של הגשש״ .לפני
הדיאטה הכין שייקח חבילה
גדולה של בגדים, שלא עלו
עליו, לתת לוויצ״ו. עכשיו הוא
הוציא את הבגדים האלה, ותלה
אותם בחזרה בארון.
לחגיגת ברית־המילה של
ליאור, בנו של קיקי רוטש־טיין
מלהקת הכל עובר חביבי.
הגיעה הזמרת שלומית
אהרון כשבנה דניאל, בן
שלושת השבועות בסר־הכל, קשור
בסל על חזה .״לא היה לי
מה ללבוש, אז לקחתי אותו״...
אמרה.

סוניה ושימעון פרם
הזמינו בשבוע שעבר לארוחת־ערב
בדירתם בירושלים את עוזי
ברעם ואשתו, את תת״אלוף
אביגדור קהלני, את יצחק
נבון, שהגיע לבד. כי אופירה
לא הרגישה בטוב, את כדורגלן
בני-יהודה אהוד בן־טובים
ואשתו, את הזמר ניטים גרמה,
שהוא פעיל ותיק במיפלגת־העבודה,
ואשתו שוש, ואת מנהלי
הד ארצי, החברה שהוציאה
את תקליטו האחרון של גרמה,

מיקי טונים ושמואל סחר.

גרמה נתן במתנה לפרס עותק
מתקליטו החדש, המיזרח קרוב
לליבי, ואמר שיש לו שתי
תיקוות: שפרס יחזור לראשות־הממשלה
ושהתקליט יימכר בסב
אלף עותקים. הגיב עוזי
ברעם :״אם פרס יהיה ראש־ממ־שלה,
אני מתחייב לקנות את כל
התקליטים החסרים ל״ 20 אלף״.
בתום הארוחה שלפו הנוכחים
את דף המילים, המצורף לתקליט,
ושרו את השירים, ביניהם
בבוכרה היפה, סימונה מדימונה
וזכריה בן־עזרא. כאשר
ניסים גרמה עזב את המקום,
הגיע השר ניסים, ופרס אמר:
״ניסים הולך וניסים בא״.

ן ן ןן עןןווךןך 1ח לא ליקק השבוע דבש, כאשר איש־ההון ביש״המזל דויד בלס, המואשם בהונאה.
ש | 11 1^ 1 טען באוזני העיתונאי שאול אבדון שהוא נתן לשימעון פרס שעון־זהב במתנה.
פרס לא היה נאלץ להגיב על כן במקום, מפני שהיה בסיור דיפלומטי בשלוש מדינות באירופה. לפני כן
הצטלם פרס בעת ביקור במיפעל״הגלידה שטראוס בנהריה, כשהוא מלקק מילקי, מעדן־שוקולד עם קצפת.
הזמר ששי השת קיבל
מכה חזקה באחת מבירכיו.
המקום התנפח, כאב מאוד, אבל
קשת, שאומר כי מעולם עדיין
לא ביטל הופעה, המשיך להופיע,
למרות הכאבים. לבסוף
איבחן ידיד־שכן, שהוא רופא, שזוהי
דלקת בווריד, ופסק שקשת

שיכלה השבוע את אמה הישישה, ריבקה גילעד־שמטרלינג, וליוותה
אותה בדרכה האחרונה (באמצע) .בהלוויה הפתיעו נשיא״המדינה
חיים הרצוג (מימין) ואבא אבן(משמאל, עם אורה הרצוג) בהופעתם. מסתבר כי שתי

חייב לשכב במנוחה, לשים קרח
על המקום הפגוע ולקחת אנטיביוטיקה.
עכשיו הוא כבר מרגיש
יותר טוב.
הבדרן דודו דותן הגיש
תביעה מישפטית נגד האמרגן
סולו יורמן, בגלל ״פגיעה במוניטין
ובאמינות המיקצועית״.

דותן :״הופתעתי לקרוא בעיתונים
שאירוע במלון בהרצליה
התבטל מפני שאיחרתי להגיע
בשעה. זה לא נכון. מעולם לא
איחרתי להופעה, והאמרגן משתמש
בטענה הזאת כתירוץ לביטול
האירוע. האמת היא שלא
נמכרו די כרטיסים. זה פגע

הנשים של הרצוג ואבן, סוזי ואורה לבית אמב״ש, הן קרובות של אלה יפת -נכדות של סב
אחד. הסב, שטיינברג, היה בעל היקב במוצא, אחר כך בעל מיפעל־הלבנים בבית האדום
במקום. אביה של אלה יפת היה עורך״דין, מראשוני עורכי־הדין היהודיים בירושלים.
ה עו ל ם הז ה 2578

וידידיו * 111111 שגריר גרמניה בישראל, אירח מסיבה גדולה במוצאי יום־הבחירות לבונדסטאג
| 1\ 11 1 1 1 / 1הגרמני. במהלך הערב הועברו בשידור ישיר מגרמניה תוצאות הבחירות,
שעודכנו מדי כמה דקות. ברחבי האולם הגדול פוזרו מכשירי־טלוויזיה, כך שאפשר היה להסתכל
בתוצאות בכל פינה. הסנסציה של הערב היתה, כמובן, הטעות הגדולה של כל סיקרי־הבחירות המוקדמים,
שניבאו ניצחון סוחף לקאנצלר הלמוט קול. השגריר הגרמני הסתובב בין האורחים, ומדי פעם עקב
בדריכות אחרי התוצאות. למשה הוא קורא את התוצאות בחברת מנחם סבידור, מי שהיה יו״ר הכנסת.

ד: ך ן 11ך הצלם הגברתן של ידיעות אחרונות.
1#1 1| /בלט בתחבושת שמסביב לצווארו.

קרמר, הרוכב על קטנוע, נפגע שעה לפני כן בתאונת״דרכים, הגיע
לבית־החולים, נחבש, ומיהר לאירוע שהיה עליו לסקור -הופעת
השגריר האוסטרלי בהצגת״הבכורה של הסרט דנדי קרוקודיל.

בשמי הטוב. אנשים פיתאום
אומרים לי, ,דיר־בלב, תבוא להופעה
בזמן׳.״ דותן הזועם תובע
כמה אלפי דולארים, ואומר שימחל
לאמרגן רק אם הוא יפרסם
מודעות־התנצלות בעיתונים.

הספר מתאר את האירוע. בשבוע
שעבר חזר המחבר מלונדון כשבידיו
חוזה חתום עם סוכנות
ויליאם מוריס. החברה, אחת
הגדולות בעולם, גילתה עניין
בהרפתקותיו, והסכימה לייצג
אותו בהוצאת הספר באנגלית.

שבוע שעבר לזמרת סנדרה
ג׳ונסון ולבעלה, המוסיקאי־מ־פיק
עופר בן־דור, הצעיר
ממנה בכמה שנים טובות. רועי
הבן ולירן הבת נולדו בתחילת

שר־המישטרה חיים בר״
לב, המפכ׳׳ל ואנשי־מישטרה ר
תאומים,
בן ובת, נולדו ב

החודש
השמיני, פגים. וכל אחד
מהם שוקל פחות משני קילו.
בינתיים הם עדיין בבית־חולים.
סנדרה היא אם גם לעדי בת ה־
, 10 מנישואיה הראשונים.

השחקנית ליבנת שלם,
אשתו של השחקן גידעון שמר,
מתכננת לחזור להופעות אחרי
הפסקה ארוכה. שלם גילתה

עניין בחייה המרתקים של מניה
שוחט, מחלוצות השומר,
עשתה תחקירים, נפגשה עם אנשים
רבים, וריכזה את החומר
לערב־יחיד.

סיפרו של יוסי גינס־בדג,
בחזרה מטואיציי, נמכר
ב־ 25 אלף עותקים ותורגם לאנגלית.
גינסברג ( )27 הלן לאיבוד
בג׳ונגל בדרום־אמריקה לפני חמש
שנים, והיה נתון בסכנת־חיים
במשך שלושה שבועות.
ה עול ם הז ה 2578

בים נכחו בשבוע שעבר בחתונתו
של קצין־החבלה הארצי של
המישטרה, שלמה אהרוניש־קי,
בקיבוץ החרדי חפץ־חיים.
הקצין, המתקרב לגיל ,40 היה
רווק מושבע, העבודה היתה כל
חייו, כמו שאומרים, וידידיו כבר
היו בטוחים שהוא לא יתחתן
לעולם. הכלה, רווקה גם היא
ובערך בת־גילו, היא בת־קיבוץ.

השחקן עודד תאומי
הינחה את ערב מיסטיקה 87
רק במשך שבועיים, למרות שהיה
אמור לעשות זאת במשך חודש
שלם. תאומי עזב מתוך הסכמה
הדדית עם המפיק, מיקי
פלד, שאין צורן במנחה בערב
מסוג זה. פלד :״עודד לא מצא
את מקומו בערב הזה, הוא לא
הרגיש בנוח. בחרתי בו מכיוון
שחשבתי שהוא, עקב עיסוקיו
במיסטיקה, הוא הבחירה הטיב-
עית להנחיית ערב כזה, אבל התברר
שההנחיה היתה מיותרת.
כאשר מדיום ברמה של אורסו־

לה רוברטם עולה על הבימה
— מה כבר יש להגיד עליה?״
הערב, אגב, תפס תאוצה
רק שבועיים אחרי התחלתו. כיום,
כעבור שלושה שבועות,
מועדון החמא ם מלא. בעיקבות
ההצלחה הוחלט להמשיך את התוכנית
גם בפברואר, ולא להורידה
בסוף חודש זה, כפי שתוכנן.
הסיבה שבגללה נדרשו שבועיים
כדי שהקהל יבין במה המדובר,
לפי פלד :״זו לא עוד תוכנית״בי־דור,
אין כאן טריקים וגימיקים
פירסומיים. זה משהו טהור, ומי
שמאמין בקשר ישיר עם רוחות,
מגיע״.
תמונה גדולה של הזמרת
עופרה חזה מקשטת את תערוכתו
של הצייר הגרמני וולם״
גאנג קונראד, המתקיימת בימים
אלה בגלריה של שי דנון
בתל־אביב. הצייר הכיר את
עופרה דרך דני להב, ישראלי
החי בברלין ומנהל שם גלריה,
כאשר הגיעה לא מזמן להופעות
לפני יהודים בגרמניה. הצייר
הצעיר ( )30 התפעל מיופיה
הכהה — סוג היופי שהוא אוהב
— והיא הסכימה שהוא יצייר
אותה. לפתיחה החגיגית של
התערוכה לא הגיעה עופרה, מכיוון
שהיא שוהה עתה בלונדון.

באה לביקור בישראל, אחרי ששימשה
כאן שנים כנספחת בשגרירות פינלנד.
בתפקיד זה היתה אחראית לענייני ברית־המועצות בארץ. בג־מל־התעופה
עוררה, משום־מה, את חשדו של איש־ביטחון, שהחל
חוקר אותה, מדוע היא באה לארץ. אנילי התעצבנה, אך אחר החליטה
להתבדח :״אני רוצה להיכנס להריון!׳ ,איש״הביטחון לא היר־פה
ושאל. :איפה תגורי!״ שאלה הדיפלומטית :״אתה מציע משהו!״

אנילי הארונן

_ ששו למר פרסו
(המשך מעמוד )10
פך, לדברי בלס תבע ממנו פרס עצמו
להציג את הדברים לפני יצחק רבין,
יצחק נבון וחיים בר־לב — האנשים
האחראים כיום לביטחון, לחינוך ול־מישטרה.

לו פו ר ה
טבק ההולנדי המעובר.
וועעוני מקטרת
ניני טעם.

מאלפת ביותר היתה תגובתו
של הבין :״אני לא יודע את
העסקים שלכם, ולארוצה
לדעת.״ נראה שסבר כי אינו
אחראי לשחיתות, אס אינו יורע
אותה רישמית. הוא רק דאג שלא
יובטח לוויצמן תיק־הביט־חון
או תיק-החוץ.
באותה תקופה היה בלס בן־בית אצל
שימעון פרס, שהביע בצורה זו את תודתו
לאיש שהפך אותו לראש״הממ־שלה.
באחת מארוחות־הערב בבית פרס
נכחו במקום גם רם כספי ומירה אברך.
כספי, עורך־הדיו הזריז, צץ איכשהו
בכל מקום שבו עומד שימעון פרס לעשות
דברים שלא־ייעשו. נראה שהוא
יועצו לעניינים מסוג מסויים.
מירה אברך, רכילאית־חנפנית של
גדולי־המדינה, חברתם של רבי־טבחים
דרום־אמריקאיים וקלגסי מחנות״רי־בוז,
היתה קישוט נאה לארוחה שבה
מככב בלס.

צעי־הענק שלו: פשוט לקחו כסף משו־דרי״הקרקעות
בגדה, באיצטלה של
״ארץ־ישראל השלמה ״,תוך הבטחה
מרומזת להניח להם להמשיך לשדוד
אחרי שהליכוד ינצח בבחירות.
המערך עשה זאת בדרך אחרת, לא
פחות מושחתת.
לרשות המערך עומד משק ענקי,
עתיר״הון, השייך כביכול לחברי־ההס־תדרות
והמקבל סובסידיות אדירות מ־קופת־המדינה:
משק ״חברת העובדים״
ו״ההתיישבות העובדת.״ משק זה מימן
את מיפלגת־העבודה בכל מערכות־הבחירות.
אך הדבר מסובך כיום יותר.
החוק אוסר על ״תאגידים״ לתרום
למיפלגות — וכל הקיבוצים ומיפעלי־

רח׳ המלך בורג׳ ,89 תל־אביב
284919־03

טל׳ 295318־03

החלה ההרשמה לקורסים מזורזים
לחודש ימים, ונם קורסים רגילים
קבלת לקוחות במחירים עממיים:
ת ס פו ר ת 2
ה חל ק ה 15

פ סי ם

ת ס רו ק ת 2ש״ח
10ש״ח
צבע
ס ל סו ל 15ש״ח

פדיקור ממקור וה שתלת ציפורג>> 0

טר מפ
ל חיי ל
א. א .ע בו דו ת
* מבצעים עבודות
אינסטלציה, מים וביוב
עבודות חשמל
* מ ת קיני ם חימום מהיר, במיבצע שרות מהיר
מישרד: טלפון 870090
בית: טלפון 5524289

סקס ועסקים
ללא שתניס סגו״ס
אנו מספקים:

חד האישים שמילא תפקיד זד
\ 1שוב בעסקים אלה היה, לדיברי
בלס, עדי אמוראי.
אמוראי, ח״ב סימפאטי מדור־ההנד
שך, היה רכז סיעת״המערר בוועדת־הכספים
אדירת־ההשפעה, ועכשיו הוא
סגן שר־האוצר. הוא כמעט התמנה מגיד
בנק ישראל.
בזמן שבלס מימן את מיפלגת־הע־בודה
ותיכנן את העיסקה הסיבובית עם
מניות־הסנה, הוא שילם לעדי אמוראי
רבבות דולרים ( 23 אלף, לפי גירסה
אחת) עבור ״ייעוץ כלכלי.״
מה היה טיב הייעוץ? הערכת חברות.
מבחינה חוקית זה היה בסדר. לכל
ח״כ מותר לגבות הון־עתק מכל אדם או
חברה, וגם מדמויות מפוקפקות ביותר,
באיצטלה של שכר־טירחת עורך־דין,
שכר ייעוץ כלכלי, וכל עסקים שהם.

מי שמשקיע 1.8מיליון דולר כדי
להפוך את שימעון פרס לראש־הממ־שלה,
בוודאי היו לו ציפיות גדולות
מאוד לגבי התמורה. ומכיוון שמדובר
באיש־עסקים ונוכל בממדי־ענק, הוא
גם ציפה, מן הסתם, לתמורה ענקית.

רבים מן התשלומים האלה
אינם אלא תשלומי שוחד מוסווה
— הח״כ מוכר את השפעתו
ככנסת ואצל השילטון,
ואת יכולתו ללחוץ על שרים,
תמורת כסף.

מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
שרוח לגילוי מיקרופונים מושתלים מגלי מחכות
מזכירות אוטומטיות

רדיו דוקטור בע־׳בז
שלום עליכם ,18ת״א, טל׳ 286444

טר מ פ
ל חיי ל

ך* סיפור המחריד ביותר נוגע לו
1שימעון פרס באופן אישי — והוא
הדהים גם את מי שמכיר את פרס.
מספר בלס :״בארוחת־ערב אחרת בבית
של שימעון פרס הוא אמר לי:
,איזה שעון יפה יש לך!׳
הורדתי אותו, נתתי לו ואמרתי לו:
,הוא שלח׳
זה היה שעון שאשתי קנתה לי. אני
לא זוכר את הפירמה, היא יודעת. משהו
כמו אלף ומאתיים דולר.
לא היתה לו בעיה לקחת את זה,
אמר תודה רבה ולקח.
אחר־כך ראיתי שהוא גם לובש אותו
בצילומים שבעיתונים.״
ראש מיפלגה סוציאליסטית ה״מז־מין״
מתנה אישית יקרה מאיש־עסקים,
ראש־ממשלד( ,בפועל או בדיר) הלוקח
שעון יקר מדמות מפוקפקת — זה
נורא.

ידידיו של סרס קיוו כי הדברים
יוכחשו מייד, תוך שעה
אחרי הפירסום, באמצעות הטלפון
הבינלאומי. שום הכחשה
כזאת לא באה.
תרומה שהיא שוחד

ההסתדרות הם תאגידים. החוק מרשה
רק תרומות של אנשים פרטיים, אך
בניגוד לארצות״הברית, שבה מוגבלת
כל תרומה אישית כזאת ל־ 5000 דולר,
אין הגבלה כזאת בארץ.

אמני-השחיתות, שניסחו
את החוק, השאירו ככוונה דלתות
אחוריות פתוחות.

^ א פחות חמור מקניית ראשות/הממשלה
היא פרשת התרומות
של בלס למיפלגת־העבודה לפני הבחירות.
חוק־מימון־מיפלגות
התקבל בשעתו
במטרה מוצהרת לשים קץ לש־חיתויות,
ולפטור את המיפלגות מן הצורך
לקבל כספים מחברות מיסחריות
ומאנשים מפוקפקים, המצפים כמובן
לתמורה. כל תרומה כזאת היא שוחד
מוסווה.

שימעון פרס רצה כסף מן הקיבוצים.
הקיבוצים עשו עסקים עם בלס. וכך
תוכננה עיסקה פלילית, מן הסוג הקרוי
בישראל ״עיסקה סיבובית״(בגלל אחת
כמוה הושבו אנשים כמו מיכאל צור
בכלא).
איר מעבירים מיליונים מן הקיבוצים
למיפלגת־העבודה? פשוט מאוד:
הקיבוצים הסכימו לקנות מבלס *25
של חברת־הביטוח ההסתדרותית ה סנה,
לא תמורת ערכם בשוק, אלא
תמורת סכום הרבה יותר גבוה. את
ההפרש בין המחיר הריאלי ובין המחיר
המנופח היה בלס אמור לתת למיפלגת־העבודה.

הציבור
ראה איך מומן מסע־הב־חירות
של הליכוד, על פיזמוניו ומיב־

זוהי עיסקה סלילית, שנועדה
כל־כולה להפר חוק. בלם שילם

עתה מסתבר כי הכסף שנלקח
מן הציבור פשוט נוסף על
השחיתות הקודמת, המגיעה כיום
לממדים גרועים עוד יותר.

מה קיווה בלס להשיג במשך הזמן
ממיפלגת־העבודה? מה הובטח לו בארבע
עיניים? מה אמר פס לאנשי״הקי־בוצים
בארוחות במיסעדות, שבלס שילם
עבורן באמצעות שליח מיוחד?

כפי יפולתד״

מתגה אישית
לפרס

בית ספר לספרות נגרים ונשים

מי שמשלם למיסלגה 600
אלף דולר, או מיליון דולר, מצפה
לתמורה. בלם אינו פילנ־טרום,
אלא איש־עסקים מן הסוג
המפוקפק. הוא עצמו הגדיר את
יחסו :״אני מצפצף על מיפלגת־העבודה.״

/ת פו ס

כך מתנהלים העניינים במדינות
כמו גואטמלה וליבריה.
גם בישראל.

״אורלי״

בסוף לא יצאה העיסקה אל הפועל.
נראה כי הצדדים מצאו דרד אחרת להעביר
כספים אלה, אך ברור כי בלס
שילם 600 אלף דולר.

אפשר לנחש.

מי שמקבל שרות כזה מאיש
כמו בלס, בוודאי יודע שאין השרות
ניתן בחינם. אין ארד
חות־חינם, ואין ראשות-מנד
שלה חינם. מי שקונה ממשלה
וראשות־ממשלה, מצפה לתמורה.
אזהרה:
משרד הבריאות קובע כי -העישון מזיר, לבריאות

למיפלגה 600 אלף דולר, והסכים
לשלם עוד 400 אלף.

כל אדם בכנסת יודע זאת, וחוץ מ־מס־שפתיים
נוסח שלמה הילל לכללי־האתיקה
שאינם־קיימים אין איש עושה
לחיסול תופעה מחפירה זו. השחיתות
האישית הפשוטה חוגגת בכנסת מזה
שנים רבות, והסיסמה היא :״תפוס כפי
יכולתך!״
ברור כי אמוראי היה איש־מפתח
בוועדת־הכספים ובמערכת הכלכלית
של מיפלגת־העבודה. ברור כי בלס
גילגל כ־ 70 מיליון דולר מכספי הקיבוצים,
שאותם הונה ורימה. יתכן מאוד
שאמוראי לא ידע את כל הפרטים —
אך נכונותו לשרת איש זה מטילה עליו

בניגוד לפרס, שלא הגיב, מיהר אמוראי
להגיב בטלפון הבינלאומי.
עצם הימצאותו של אמוראי בגרמניה
מתמיהה. הוא נסע בראש מיש־לחת־נוער
שהוזמנה לסקר את הבחירות
בגרמניה. טיול נחמד על־חשבון
משלם־המיסים הגרמני — אך האם זהו
עיסוקו של סגן־שר־האוצר, קל וחומר
בתקופה של משבר ציבורי חמור סביב
התקציב?

על כל פנים, אמוראי טילסן
מגרמניה ואישר שקיבל 23
אלף דולר מכלם. הוא רק ציין
שזה היה חוקי, ושנתן לבלס ב־תום־לב
שרותים של יעוץ כלכלי.
לידות כדי
להרוג
^ יריח הזאת של בלס אינה —
1 1כנראה — היריה האחרונה. הוא
הבטיח לקבור כמה אישים מרכזיים
בישראל, אם לא יצילו אותו.
תחילה ירה מעל לראשיהם של מג־היגי-המערך.
הפעם ירה ברגליהם. בפעם
השלישית הוא עלול לירות כדי
להרוג קריירה פוליטית.

אם בכלל עוד יכולים גילויי
שחיתות מחרידים להרוג מישהו
בפוליטיקה הישראלית.
ה עול ם הז ה 2578

3388813833
1גמ8ו

\31 הס׳3

רב יותר. בת־שבע, בחכמת חיים של
חיה, העריפה את הממון על פני עיסוק
מייגע בשכר מייגע עוד יותר,
זונה קטנה, נמוכת־קומה, שאינה
חשובה לאיש, תמיד מחזיקה בשקית־ניילון,
תמיד לבושה בשימלה חדשה,
עדויה בתכשיטים, מאופרת בכבדות.
המקפים אפילפטיים

בת־שבע השבוע בבית־המישפט
זלמן־שושי התגייס לעזרה
ף* ת־שבע היתה זונה קטנה, אחת
₪1מבין מאות, נבלעת ביניהן, מוצאת
לה את פרנסתה בעבודה קשה, אפשר
לומר: ביושר ובהגינות.
כמו כל זונה הראויה לשמה, גם היא
בת למישפחת־מצוקה שנפלטה מביתה
בגיל צעיר, שוטטה פה ושם כשבידה
שקית קטנה וארנק תפוח מכסף.
היא קנתה שמלות, פינקה את ילדי־המישפחה
בממתקים וצעצועים, פיזרה
את כספה ברוחב״לב, כמו ההיא של
פליני, בלילות כביריה.
לפעמים ניסה מישהו מיקרי לשקם
אותה. פעם ניסו לשדכה לגבר תם
ושקט. היא לא רצתה. היא הרי ערמומית
וסוערת.
חנה מורגן, מנהלת־חשבונות בעיריית
חדרה :״אני מכירה את בת-
שבע 13 שנים. יום אחד אחותי הקטנה
הביאה אותה הביתה. היא אמרה שזו
ילדה מיסכנה, שאין לה איפה להיות.
מאז היא הפכה לבת־מישפחה. לפעמים
ישנה אצל הוריי, לפעמים אצלי או
אצל אחת מאחיותיי.

״היא היתה נאה, תמיד לבושה
בבגדים יפים. פעם שאלתי אותה: בת־שבע,
מאיפה יש לך כל־כך הרבה כסף,
את הרי לא עובדת! תגידי את האמת,
את זונה? בהתחלה היא הכחישה. אחר־כך
ניענעה בראש.
״היה לי חבל עליה. אמרתי לה: בת־שבע,
תתחתני עם אחי, מאיר. הוא בחור
תם וישר. תעוררי אותו קצת וככה
את בעצמך תחזרי למוטב. אבל היא לא
רצתה.״
פעם ניסו ללמדה מלאכת־יד. ואכן,
ידי־זהב היו לה. היא רקמה וסרגה,
תפרה ואפתה בכישרון רב.
רחל גורביץ, עובדת סוציאלית:
״לפני 15 שנים, כשבת״שבע היתה בת
,15 הייתי מדריכה שלה במועדון לנערות
במצוקה באלישיב.
״במשך שנה אחת היא באה יום־יום
למועדון, עשתה את כל עבודות־היד
ברצון ובאהבה וגם הצטיינה בהן. אחרי
שנה המועדון נסגר. שנים ארוכות עברו
עד ששבתי ופגשתי אותה.״
העבודה העתיקה ההיא הכניסה כסף

ף* אחד הלילות של חודש פברואר
^ 1983 השתנו חייה. זונה קטנה,
ההולכת ומזדקנת, הפכה לתקדים
מישפטי.
בשעה 21.45 היא טיילה על כביש
לוד־פתח־תיקווה. לא בפעם הראשונה.
גם לא האחרונה. מכונית פגעה בה.
נגרמו לה פגיעות־גוף קשות. היא הועברה,
מחוסרת־הכרה, לבית־החולים
השרון, ומשם, בשל מצבה החמור,
הובהלה לבילינסון.
חודשיים היתה מאושפזת בביליג־סון,
מתוכם כשבועיים באובדן־הכרה
מוחלט.
מתוך כתב־האישום שהגישו עורכי-
הדין של בת־שבע נגד חברת הביטוח
סלע, בה היה מבוטח הנהג הדורס:
״התובעת סובלת מאז התאונה מכאבים
שונים בראשה, בגופה, פניה ואפה,
סחרחורות, התנהגות מוזרה ובלתי-
הולמת, התקפים אפילפטיים המלווים
באובדן־הכרה והתכווצויות, הגבלה
בתנועות כתף וראש חולשה, עייפות,
חרדה ודיכאון, נדודי־שינה, ירידה גרו־

מי נמצא בשטח? אתה או אני?״
חנוך פדר ויהודה דברת עורכי־הדין של בת־שבע,
הזמינו לדוכן־הערים את זלמן(״שושי״) וינדר, כדי שיגלה
כמה מרוויחה יצאנית. כך יוכלו לחשב בדיוק מהו
אובה ההכנסה של בת־שבע.
זלמן־שושי, לבוש בטייטס כחולים, חולצה שהורד״
מגפיים גבוהים, לבנים. עטור בתכשיטים, ממתין בהתרגשות
לתורו.

השופט, מיכאל בן־־יאיר: עדת־תביעה
מיספר ,3מה שמך?
זלמן שושי״ .יסלח לי, כבוד השופט, אבל עכשיו אני
זלמן. הוזמנתי בתור עד. בבוקר אני גבר. בלילה —
אשה.
חקירת עורכי-הדין פדר. מטעם התביעה, וחיים
גלזר, מטעם ההגנה:

ידוע לד מה שכרה של זונה?

יצאן משתכר בין 1000ל־ 1200ש״ח ללילה.
יצאנית. 1000—800 :

כמה לוקחים בשכיל יחסי־מין אנאליים?

60־ 70ש״ח.

ויחסי־מין אוראליים?

80־ 100ש״ח.

מה ממוצע הגיל של נשים העוסקות
בזנות?
מהידע שלי. שבו אני חי בשטח. אני יודע שיש זונות
גם בגיל .50 פעם ראיתי זונה בת .55 אבל הקליינטים
מעדיפים יצאניות צעירות. ברשות השופט אציין ש־יצאנית
מבוגרת מרוויחה רק 600־ 700ש״ח ללילה.

בתל-אביב?
כל המחירים שציינתי הם באיזור שלי. בתל־ברוך.

אתה עסוק בזה 365 ימים בשנה?

אם חסר כוח־אדם, אני לא יכול לצאת לחופש. אם
אני רוצה ללכת לסרט טוב או להצגה טובה, אני עושה
כמה מיספרים כדי לממן את הכרטיס, ואז אני לוקח לי
חופשה קצרה של כמה שעות.

אפשר לחסוך הרבה בסן! מהעיסוק הזה?

לא כל אחת חוסכת. כולן יודעות שיבוא יום ויעדיפו

את העגבניה הטריה, ולא הרקובה, אבל לצערי, הרוב לא
חושבות על יום שחור. חלק מהנשים שהפכו לעגבניות
רקובות פתחו חנות קוסמטיקה או פרפומריה.

כמה זונות יש בתל־אביב?

250־ ,300ו־ 40 קוקסינלים.

אני קיבלתי נתונים אחרים.
אדוני, מי נמצא בשטח? אתה או אני?

זה נכון שעבדת במיקצוע באיזור חיפה?
בחיפה התחלתי את ההומוסכסואליות. בתל־אביב
התחלתי את הזנות.

בשמלחי הצי האמריקאי ביקרו בחיפה,
באת לעבוד כאן?

שלילי. אני לא מחליף את המיפעל שלי. בחיפה לא
חסר כוח־אדם.

יש בלאי מואץ במיקצוע הזה?

(השופט: כשמדובר בבני־אדם אומרים התבלות).

זה התבלות?

אתה הגדרת את זה: מעבר מעגבניה טריה
לעגבניה רקובה.
כן. יש התבלות מואצת.

מה הסיכונים במיקצוע?
שור, אונס. עולם תחתון. רצח. להעביר תור: מישהו
אחר משלם, מביא חברים שלו וכולם עולים עליי באותו
מחיר. לי זה קרה על בשרי.

סמים?
אצלי לא. הנשים־הזונות לא יכולות בלי זה.

מה עם מחלות? איידס?
אדוני, אצלנו אף אחת לא חולה: כולן מגיעות לעבודה
בזמן. אין פאניקה. הקליינטים מגיעים בהמוניהם.
בתל־ברוך תמיד יש פקקי־תנועה.

מועדונים נסגרו בגלל הפחד מאייידס?

ברשותך. אדוני, הכביש אף־פעם לא נסגר.
(זלמן־שושי, חמור־סבר ונרגש, ענה על כל השאלות
ברצינות גמורה. פירצי הצחוק והגיחוכים פה ושם היו
על אחריות הפורצים והמגחכים בלבד).

זלמן־שושי בבית־המישפט
1200ש־ח ללילה
לה ביכולת־הריכוז, אובדן חלקי של הזיכרון,
הפרעות חמורות בראייה ובשמיעה,
אפאטיות וירידה משמעותית
בכל תיפקודיה האינטלקטואליים, כמו
בהופעתה.״
היום היא רזה וקטנה עוד יותר.
שיערה צנוף בכובע־צמר בהיר, פניה
מבולבלים. התנהגותה ילדותית. אינה
זוכרת את התאונה ואת חודשי־ה־אישפוז
אחר־כך, אינה יודעת מה קרה
לה ולמה. חיה מהיד לפה. מהיום למחר.
חנה מורגן :״בפעם הראשונה כשראיתי
אותה אחרי התאונה — התעלפתי.
היא נהפכה לאדם שונה. היא
רועדת, מדברת לאט, לא יכולה להסתדר
בכוחות עצמה.״
איריס וינוגרד, עובדת סוציאלית
במושב אליכין :״כשיצאה מבית־החו־לים,
ניסינו לקלוט אותה בבית הוריה
במושב. בגלל בעיותיה הקשות, ובראשן
חוסר שקט ואי־יכולת לשמור
על היגיינה אישית. סילקו אותה הוריה
מהבית.
״היום אין לה היכן לגור, היא
משוטטת ברחובות, גרה בתחנות־או־טובוס,
אינה מסוגלת לעבוד, דחויה
על־ידי הבית והחברה.״
״הלילה ישנתי בתחנה המרכזית
בפתח־תיקווה,״ אומרת בת־שבע, וקולה
אדיש. היא אינה כועסת על איש,

ואינה מבקשת דבר. תמיד שוטטה
ברחובות. בעבר הצליחה להוציא את
לחמה בעזרת טיולים אינסופיים
וגברים נזקקים. כעת אינה מרוויחה
דבר.
העוברות הסוציאליות המטפלות בה
החליטו לפתוח במאבק המישפטי. הן
תובעות מחברת הביטוח סלע 700 אלף
דולר. זה מה שדרוש לבת־שבע כדי
למצוא לה קורת־גג ומטפלת צמודה,
שתבטיח את נקיונה ונקון ביתה, תדאג
שתבלע בזמן את התרופות ושלא
תגווע ברעב. זה מה שהפסידה כתוצאה
מכך שהפסיקה להיות מארחת של
גברים.
כך הופכת בת־שבע לתקדים מיש־פטי.
זו הפעם הראשונה שזונה מבקשת
פיצויים בגלל אובדן הכנסה.
״חוק־הפיצויים מגביל אותנו. אנחנו
יכולות לתבוע רק 3300 שקל לחודש.
וזונה מרוויחה אלף שקל ללילה ״,אומר
חנוך פדר, עורך־הדין של בת־שבע.
ביום שני נפתח שלב שמיעת־העדו־יות
בבית־המישפט המחוזי בחיפה. בפינת
הלישכה יושבת בת־שבע, מנענעת
ברגליים, שותה כוס־מים, מנפנפת
בידיה לעורך־הדין. שונה לגמרי מבת-
שבע ההיא. רק אצבעות הידיים דומות.
ארוכות. והציפרניים צבועות באדום.
מטופחות. כמו אז.

כתבה: שדד, לי מכי•? .צילם: עיז; עפדיד — 3 7

הילדה שנלקחה בנוח ממישבחתה ומביתה, שנשלחה
למוסד דתי ושבוחה ממנו נוי ו ח תו הביתה:

,דאקחו
שתי!1110״

״מיכל״ עם סבתה אידה
..גידלתי אותה באהבה ובמסירות!״

הדודה תמי
-חיים בין יאוש לתיקווה!״

ני שוטרים ניסו להוציא
את מיכל(שס בדוי) מהבית.

מיכל התנגדה. היא בכתה וצרחה.
נאחזה בכל הכוח באופניה ולא הסכימה
לצאת. השוטרים הזעיקו בקשר עוד
שלושה מחבריהם, וכשאלה הגיעו, הם
סחבו את מיכל ברגליים כמו שק
תפוחי־אדמה. היא היתה היסטרית,
אבל הצעקות והבכי לא עזרו לה מול
חמשת השוטרים. כל אותה העת עמדו
העובדות הסוציאליות בצד ולא פצו

כשהגיעו לניידת, דחפו השוטרים
את מיכל פנימה וסגרו בכוח את החלון.
זה היה אחד המחזות המזעזעים ביותר
שראיתי בחיי.״
כך מתארת אילנה טישלר, שכנתה
של מיכל, כיצד נלקחה מיכל לם־
נימיה. לדבריה מצטרפות שכנות נוספות,
גם הן המומות עדיין מהמחזה
שאירע לפני שבוע.
״חמישה שוטרים מול ילדה קטנה,
ניסיתי לדבר עם מיכל, אך השוטרים
דחפו אותי בגסות הצידה. למה לא
טרחו להביא פסיכולוג, שירגיע
אותה?״ כך רחל חמדי, שכנה אחרת.
כשאירה, סבתא של מיכל, משחזרת

את הפינוי, קולה נשבר והיא בוכה.
״סליחה על ההשוואה, אבל כשראיתי
איך מפנים אותה נזכרתי בנאצים.״
מיכל בת 9וחצי, נולדה מחוץ לנישואין.
היא ואמה אורלי מתגוררות
בבית הסבתא אידה זמיר, אשה משכילה,
דוברת שלוש שפות, שהיתה
פעם מזכירה בכירה במישרד־החוץ
ועובדת היום במשק־בית כדי לפרנס
את בתה ונכדתה.

מספרת אידה:

מיכל ילדה חברותית ומקסימה. גידלתי
אותה באהבה ובמסירות, למרות
קשיים כלכליים לא החסרתי ממנה
דבר. היא למדה בבית־הספר עמיאל
והתפתחה יפה בלי שום בעיות מיוחדות.
לפני
שנה קיבלה אמה התמוטטות
עצבים ואושפזה בבית־החולים אבר־בנאל.
היא שוחררה אחרי כמה
חודשים וחזרה הביתה.
באותה תקופה הגיעו לביתנו שתי
עובדות סוציאליות, זיווה סימן־טוב
ורבקה גולוד. הן ניסו לשכנע אותי
לשלוח את מיכל לפנימיה. אני, שרק
טובת הילדה עמדה לנגד עיניי, הסכמתי.
חשבתי: למה לא לנסות? אני
הבנתי שהילדה תהיה בפנימיה, אבל
כאן יהיה ביתה.
כשקיבלתי את צו בית־המישפט,
חשכו עיניי. הותר לי לראות אותה פעם
בשבוע ונלקחו ממני כל הזכויות
עליה.
מייד עם הוצאת הצו נלקחה מיכל
לפנימיה דתית בבני־ברק. באנו לבקר
אותה מדי יום, אבל היא בכתה שהיא
רוצה לחזור הביתה.
אחרי חופשת החנוכה מיכל לא
הסכימה בשום פנים לחזור לפנימיה.
לקחנו אותה לייעוץ פסיכולוגי, כדי
לשכנעה לשוב לפנימיה, ובינתיים
הגשנו בקשה לדיון חוזר בבית־ה־מישפט.

אותם ימים הלכה מיכל לבית־הספר
הקודם שבו למדה, בית־ספר
עמיאל, עד שבשבוע שעבר באו
השוטרים.
למה הם לא חיכו לתוצאות הריון
החוזר? מה בער להם?
אחרי שהגיעה לפנימיה, לא הפסיקה
לבכות. היא היתה מתקשרת
הביתה כל כמה דקות ומבקשת בבכי
תמרורים שנחזיר אותה הנה. הלב שלי
נקרע. מה יכולתי לומר לה?
ניסיתי להרגיע אותה. אמרתי לה:
,אל תבכי, העיניים שלך ייהרסו.׳ והיא
ענתה לי, :אני לא רוצה לבכות, הדמעות
יוצאות לבד.׳

תמי, הדודה של מיכל, מספרת:
ביקרתי
בפנימיה כשמיכל היתה

״מיכל״ והתוכי שלה
.,הייתי בוכה שם כל הזמן!״
מיכל בכלל לא מתאימה לפנימיה
דתית. היא רגילה לצפות בטלוויזיה
בשבת, ללכת במיכנסיים ועוד דברים
שאסורים במוסד דתי.
אמא שלה רצתה שתלמד במוסד
דתי, אבל אם אמא שלה לא אחראית
לטפל בה, כך טוענים, אז למה הם
שומעים לה ולא לנו? גם אם מיכל
חייבת להיות בפנימיה דתית, למרות
סירובנו, אז לפחות שיתנו לנו לבחור
את המקום. הפנימיה צריכה להיות בית
לילדה. היא לא עשתה שום דבר רע
ולא מגיע לה עונש!

מיכל מסתתרת אצל שכנה.
עדיין בטראומה ממה שעבר
עליה, חיוורת ומפוחדת. היא
מספרת:

היום טיילתי בכולבו שלום עם
אילנה השכנה. החזקתי לה את היד
חזק־חזק, כי פחדתי שיבואו לקחת
אותי לפנימיה. אני שונאת את הפ־נימיה.
כל הזמן מרביצים לי שם. ילד
אחד נתן לי מכות, וכשסיפרת, למדריך,
הוא אמר לי, :תחזירי לו!׳ איך

כ[ -כ ך

אחד ממיכתבי החברות בבית־הססר ״עמיאל״
,.לא מגיע לה עונש!״
חולה. בפנימיה אין חדר־חולים, ומיכל
שכבר בחדרה קודחת מחום. לא היה מי
שיגיש לה כוס תה חם.
היתה תקופה שבפנימיה התפשטה
מגיפת כינמת, אז הם חפפו לילדים את
הראש בנפט. מה זה, ימי־הביניים?

יכולתי? הוא היה בן . 15
הייתי בוכה שם כל הזמן, אבל לאף
אחד לא היה איכפת שאני בוכה. יש
ילדות אהבו את הפנימיה, אני לא
מתאימה לפנימיה, יש לי בית שאני
אוהבת.

בלילות הייתי מתגעגעת לחברות
שלי ולקשת, הכלב שלי. כאן אני שרה
ורוקדת וצוחקת עם החברות, שם לא
היתה לי אף חברה.
את זיווה, העובדת הסוציאלית, אני
שונאת בדם. היא הביאה את השוטרים
אליי!
בדידות איומה

החלטתי לברוח. הלכתי למוכר
במכולת וביקשתי ממנו כסף. הוא ריחם
עליי ונתן לי שקל. באתי בשני אוטובוסים,
ועכשיו אני מתחבאת אצל
השכנה, כדי שלא ימצאו אותי.
אני לא יודעת למה רוצים לקחת
אותי מכאן. פעם אמא היתה חולה,
היום היא בריאה. סבתא הבטיחה לי
שיותר לא יקחו אותי מכאן. לא יקחו
אותי שוב!
עד באן מיכל.
שמואל רון, מנהל הפנימיה אחוזת־שרה,
סירב לדבר על הפרשה :״העניין
לא מוסיף כבוד למוסד. יש לי עוד 150
ילדים לטפל בהם, את מיכל לא אני
הבאתי הנה ולא אני לקחתי אותה
מכאן. מבחינתי, אין שום דרך לעזור

מייד אחרי שנלקחה מיכל מבית
סבתה על־ירי השוטרים, ישבה אידה,
הסבתא, וכתבה מיכתב לחיים בר־לב,
שר־המישטרה, ובו גוללה את סיפור
מעשה גרירת הילדה על־ידי השוטרים.
חברותיה של מיכל בבית־הספר
עמיאל כתבו לה מיכתבים למקום
שהותה בפנימיה. את המיכתבים קישטו
בלבבות ובתמונות. הן כותבות לה
כי הן מתגעגעות אליה ומקוות שתבוא
לבקרן.
תמי הגדירה את הרגשתה תוך דמעות
:״זו הרגשת בדידות איומה, לעמוד
לבד מול המימסד, כשהמילחמה
נראית אבודה מראש. אנחנו רק רוצים
את מיכל במישפחה. אנחנו אוהבים את
מיכל, לא מבינים איזו סיבה יכולה להיות
שלא רוצים לתת לה להיות איתנו
בקשר. אנחנו חיים בין ייאוש לתיק־ווה.
כרגע יד התיקווה על העליונה,
והיא שנותנת את הכוח להמשיך.״

•כתם וצילם: שי כרס י

שידור
צר ש
..דא בגדתי ר
• לכתב איתן אורן על כתבה רגישה
ומאלפת על פרשת אורי אילן שנישבה לפני רור
על־ידי הסורים בשעת משימת״מודיעין סורית
ושהתאבר בכלא, אחרי שהחביא על גופו פתק ובו
נאמר :״לא בגדתי!״.
חבל שהכתבה לא היתה שלמה, ולא הובאו בה,
למשל, תגובות המימסד הישראלי בשעת־מעשה
ששיקר לציבור.

צלג״ש

המתפרעים בעם

• צל״ש למנשה רז ולתחקירנים של
כניסה חופשית, שהעלו לדיון פומבי נושא
לאומי בוער: קיומו של הגוף הטפילי הקרוי הסוכנות
היהודית. מכיוון שמעולם אין על כף דיון
אמיתי בכנסת, מילאה הטלוויזיה תפקיד ציבורי
ראשון־במעלה.
• צל״ג לרוב המשתתפים בדיון, שהראו שוב
את חוסר־התרבות המשווע של המעמד העליון
במדינה. עלה על כולם אריה דולצין. יו״ר
הסוכנות, שהתנהג בגסות ושהתפרע לאורך
הריון, והציג דוגמה של בירוקראט ישראלי
מנופח ושתלטני.
הרגע האחרון של הדיון היה המאלף ביותר:
מנשה רז העדין עמד אין־עונים מול סערת
הצעקות מכל עבר, אחרי שהניח לידידו יוסי
שריד לומר כמה דברים בוטים (שריר הוא עתה
בבחינת ״פרח הפורח במאה גנים״) .בעוד
הצועקים צועקים, שריד מתכונן להשיב ורז
מנסה לשווא להרגיע, פשוט סגר הבימאי את
השידור והקרין על המירקע את אות־הסיום.

צל׳ג
קטע מבני היד
• לרבנית אילנה גליקסברג ולעורכי התוכנית
מוסף־המוספים בטלוויזיה החינוכית,
על שיתופה של הרבנית בתוכנית.
הרבנית, שהופיעה כמראיינת לצידו של דן
מרגלית, לא ידעה לשאול את השאלות הנכונות.
הקשר שלה לעיתונות ולמאורעות האקטואליים
שנדונו בתוכנית לא היה ברור. הצורה
שבה ריאיינה את האורחים באולפן נראתה כאילו
לקוחה מסאטירה של בני היל על מראיינים
ומרואיינים, ששודרה בשבוע הקודם. היא שאלה
שאלות ארוכות מדי, הביעה בעיקר את דעתה,
והיה ברור,שהיא רוצה יותר להשמיע מאשר
לשמוע. היא התחנפה לגיורת המפורסמת אורנה
פורת. והחמיצה פנים לערבי שהחליט גם הוא
להתגייר.

שניים שהגשימו חלום
באופן בלתי־מתוכנן השתמשו שני אנשים
שונים באותו המישפט כדי לתאר את הרגשתם
לגבי מחזה המבוסס על מיכתביה של נערה שחיה
במאה השנייה לספירה במידבר יהודה.
בני לים, כתב־הטלוויזיה, ערך כתבה נרחבת
למבט שני על האשה, ששמה בבתא, ושחיה
בתקופת מרד בר־כוכבא.
מרים קיני, מחזאית, כתבה מחזה המועלה
בימים אלה בהצגות־הרצה על־ידי תיאטרון הבימה.
לליס
היו סרטי־ארכיון מצולמים מן התקופה
שבה גילה ייגאל ידין את האיגרות של בבתא.
הסרטים מתעדים את החפירות, ואת האיגרות
עצמן. כששמע על המחזה המועלה בהבימה,
קפץ על הנושא וערך את כתבתו. הוא לקח את
שחקני המחזה וצילם כמה סצינות ממנו בשמורת־הטבע
בעין־פשחה, ואותן הסצינות על קרשי
הבימה.
ליס התחבב מאוד על אנשי־התיאטרון, וכשסיים
את הצילומים הודו לו. אך הוא אמר שהוא
צריך להודות להם כי :״עזרתם לי להגשים חלום.״
אחרי שהסתיימה ההצגה הראשונה על הבימה,
התבקשה קיני לומר כמה מילים לקהל באולם.
היא היתה נרגשת מאוד ואמרה :״תודה שעזרתם
לי להגשים חלום!״

מאחורי המיקרופון
צנזור דא מצנזר
עדנה עבחץ חוזרת אל גלי״האתר בסידרה
חדשה של מרואיינים, בתוכנית מגירות־הלב
בגלי־צה״ל. התוכנית הפכה פופולארית ביותר
בגלל האופן שבו הצליחה עברון לגרום ל־מרואייניה
להיפתח ולהיחשף לפני המיקרופון.
המרואיינים הראשונים בתוכנית, שתשודר
בכל ליל־שבת ב־ 7בגלי־צה״ל, החל ביום השישי
הקרוב, יהיו המשוררת אמירה הס, העיתונאי
רפיק חלבי, המוסיקאי שלמה גרוניך, ח״כ
שימחה דיניץ, הסופר ופעיל־זכויות־האדם
היהודי״צרפתי מארק האלטר וח״כ יאיר

צבו.

עד צ1
שידור התוכנית ממני. עם המנחה מני
פאר, שבה ריאיין את הזמר זוהר ארגוב בליל-
שבת, כמעט ולא התקיים.
יוסי משולם, המפיק המוכשר והמיקצועי
של התוכנית, שיכנע את ארגוב להופיע בתוכנית
ולספר על תהליד־הגמילה שלו מן הסמים.
הקלטת התוכנית תוכננה ליום הרביעי.
ביום השלישי רב ארגוב עם נסים בן־חיים,
אמרגנו. במשך כל היום השלישי וביום הרביעי,
ער למועד־ההקלטה, שמר משולם על
ארגוב, ואף ישן איתו בלילה, כדי להבטיח
שהזמר לא יתחרט ואכן יגיע להקלטה.
התוכנית הוקלטה ביום הרביעי, בנוכחות
קהל, באולפני־הרצליה.
ביום החמישי הגיע עוח״הדין יורם אבירם,
המייצג את בדודים, למישרדו של אורי
פורת, מנכ״ל רשות־השידור, ובידו צו. הצו
היה מופנה גם לנתן כהן, היועץ המישפטי
של הרשות וליוסי משולם, מפיק התוכנית.
בצו, שהיה חתום בידי שופט, היה כתוב
שלארגוב אסור להופיע, להתראיין, או לעשות
כל פעולה אחרת ללא אישור האמרגן.
אבירם הוסיף כי האמרגן מתנגד להופעתו
של ארגוב בתוכנית ממני. והוא דורש מן
הטלוויזיה שלא לשדר את התוכנית שהוקלטה
יום קודם.
נתן כהן הורה לאנשי הטלוויזיה שלא לשדר
את התוכנית בהשתתפותו של ארגוב, וביקש
ממשולם לנסות ולשכנע את האמרגן להסכים
להופעתו של ארגוב בתוכנית.
משולם ניסה לדבר עם האמרגן. אך זה לא
היה מוכן לוותר.
ביום השישי בבוקר נכנס עורך־הדין דויד
קירשנבאום, המייצג את ארגוב, לפעולה. הוא
הס פותחת את הסידרה ערב צאת ספר־השירים
השני שלה שני סוסים בקו האור. אחרי שיצא

מאחורי המירקע
לונדון יגיש
כוונתו של ירון לונדון, המנהל החדש של
מחלקת־הדראמה בטלוויזיה, להכניס את דן
שילון כמנחה לתוכנית חדשה העוסקת בענייני־אמנות,
לא תצא, כנראה, אל הפועל.

לונדון הביא ההצעה הזאת לחיים יבין,

מנהל־הטלוויזיה, אך יבין אמר לו כי האדם היחידי
היכול להגיש תוכנית כזאת הוא לונדון
בעצמו. הוא שיכנע אותו, לונדון הסכים, ונכון
לרגע זה הוא יהיה המנחה החדש.

חלום שהתגשם
סיפרה הראשון שעורר סערה והתעניינות, היא
הוגדרה על-ידי כמה מן המבקרים כמשוררת
בעלת כושר־ביטוי עז, חושני ויוצא־דופן.
במהלך הראיון סיפרה הס כי בעלה, עזרא הס,
הוא צנזור צבאי במיקצועו. עברון שאלה אותה
חנוך חסון, מפיק הקדם־אירוויזיון, ומישהיה מנהל מחלקת־הבידור של הטלוויזיה,
אם בבואו הביתה מן העבודה, אחרי וענונו
התחיל השגה את תחרות־הזמר ברגל שמאל.
ופולארד, יש לו עוד כוח לצנזר שירים שלה.
ועדת־שופטים, שבראשה עמד דויד אדמון, חבר הוועד־המנהל של רשות־השידור.
הס :״לא הייתי רוצה לאחל לו חוסר־אונים,
ושחבריה היו דליה הלר, שימעון פרנס, אלרט פיאמנטה ודני ליטאי, בתרה ב־ 15 מתוך עשרות
אבל רציתי כמעט להגיד שאני מקווה שאין לו
השירים שהגיעו לשיפוטה.
כוח לנזר שירים שלי. אני ממש זקוקה לחופש
אחרי בחירת השירים שאלה הזמרת דליה כהן כמה מן השופטים לדעתם על שני השירים
מלא, בלי צנזורה. באמת הוא לא מצנזר, אני לא
ששלחה לתחרות. השופטים שנשאלו ענו שלא קיבלו לידיהם אף לא אחד מישיריה של
יודעת למה הוא לא מצנזר. אולי כי אני כללית
הזמרת. כהן נדהמה, ומייד כתבה מיכתב חריף למנהל־הטלוויזיה. היא התלוננה וסיפרה כי
מקובלת עליו, למרות שאני בספק אם הוא
השקיעה 2,000 דולאר מכספה כדי להקליט את השירים ומסרה אותם, לפי ההוראות לידי
אובייקטיבי לגבי״.
איש־הביטחון של הטלוויזיה. השירים נעלמו והיא דרשה בירור. העתקים מן המיכתב נשלחו
בחלק אחר של הראיון מספרת הס על עלייתה
לאורי פורת, מנכ״ל רשות־השידור, ליוסי צמח, סגן מנהל-הטלוויזיה ומנהל חטיבת־ארצה
מעיראק בגיל ,8על חוויית הריסוס ועל
התוכניות ולדפי גינת, מנהל מחלקת־הבידור.
מעברת יוקנעם, שם גרה מישפחתה.
יומיים אחרי שהתקבל המיכתב בלישכתו של חיים יבין, נמצאו השירים האבודים בתוך
בהקשר זה שאלה אותה עברון איך קיבלו
ארגז. ובו שאר שירי קרס-האירוויזיון. במחלקת־הבידור הוחלט להגיש את השירים
אותה הצברים בבית־הספר, והיא ענתה :״טוב,
האבודיס־נמצאים לוועדת־השופטים לשמיעה.
קודם כל היה לי מיבטא בבלי, וכנראה עשיתי
הוועדה התכנסה שוב. שמעה את השירים. השופטים התרשמו במיוחד מן השיר הראשון
אי־אלה הסבות למיבטא אחר. בכל זאת התייחסו
של כהן, והחליטו פה אחד לצרף אותו כשיר ה 16-לתחרות.
יותר לעובדה שהייתי תלמידה טובה, ולא
בכירים בטלוויזיה כועסים על הברדק שהתגלה כבר בשלבים הראשונים של התחרות,
התייחסו לניב המוזר הבוקע ממני. הרגשתי שאני
ותולים את האשם בחנוך חסון, שהדי הבלגאן מן התחרות בשנה שעברה. שגם אותה הפיק,
זורמת עם האנשים, לא נחשלת בגלל היותי
עדיין לא נדמו, וברפי גינת, המנהל החדש של מחלקת־הבידור, שתלו בו כל־כך הרבה תיקוות
עולה. אולי זה אפילו נתן לי אתגר לרצות להוכיח
לשינויים במחלקה.
את עצמי. דומני שיש חלק פייטרי באופי שלי.״

ה שיר האבוד נמצא

ניגש לבית־המישפט והוציא את התיק, שבו
נדון העניין שבין ארגוב לאמרגגו. בתיק גילה
קירשנבאום לתדהמתו צו נוסף, חתום בידי
שופט, המבטל את הצו שאותו הגיש עורך־דינו
של ברחיים.
קירשנבאום ניגש עם התיק לשופט התורן
בבית־המישפט. וזה חתם כי הצו המבטל הוא
מאוחר מן הצו שהוגש להנהלודהרשות יל־מפיק־התוכנית,
וכך התאפשר שידור התוכנית,
למרות התנגדותו של האמרגן הרוגז.

לכתוב ודא לקרוא
עובדת־רדיו ותיקה, שפרשה לגימלאות, הופיעה
ביום השישי אחרי־הצהריים בתוכנית מאחורי
הכותרות.
שיפרה פויירשטיין, שהיתה מזכירה אישית
של כל מנהלי־הרריו, סיפרה בתוכנית סיפורים
קטנים ומשעשעים מעבודתה איתם.
בין השאר סיפרה כי פעם קיבלה מהמנהל ד״ר
ישעיהו ספירו מיכתב להדפיס. לאיש היה
כתב־יד בלתי־מובן, והיא ניגשה אליו כדי
שיפענח עבורה את המיכתב שקיבלה להדפסה.
ספירו הסתכל בה בתדהמה ושאל בכעס :״מה,
את קראת את המיכתב? אסור לך לקרוא אותו!״
על מנהל אחר סיפרה כי היה עובר בין החדרים
ומניח אבנים על כל ערימת ניירות או מיכתבים
שראה על השולחנות, כדי שהרוח לא תעיף
אותם.
היא כינתה את כל מנהלי־הרדיו בשם ״פו־

ביקש שיחרוו
כמה דקות אחרי השעה 2בצהרי היום
השישי, כשהקריינית בגלי־צה־ל הודיעה
כי התוכנית עוד לא שבת עם
שדמה ארצי לא תשודר, נראה ארצי
עם אשתו ברחוב דיזנגוף בתל־אביב.
התוכנית. שאותה מגיש ארצי בתחנה
הצבאית מדי יום שישי. משודרת בחלקה
הגדול בשידור חי.
גיו ס החמי שי טי ל פן ארצי לנחמן
שי, מפקד גלי־צה״ל. וביקש ממנו
להשתחרר מן המישדר ביום השישי. הוא
סיפר כי הוא צריך לנסוע לאילת, ולכן
לא יוכל להגיע לאולפן.
ליטרוקים״ ,וסיפרה כי היו זמנים שבהם לאנשי־חרות
לא היתה דריסת־רגל באולפני קול־ישראל,
והמרואיינים הרישמיים היו רק אנשי
מפא״י, שהיתה בשילטון.

ברדיו ובטלחיזיה
מאזיני גלי־צה״ל הבינו רק ביום השישי בערב,
כשצפו בטלוויזיה, מדוע המליץ מולי
שפירא, מגיש התוכנית בילוי נעים באותו
הבוקר, על תוכניתו של מני פאר ממני.
שפירא היה אחד האורחים בקהל. בעת הראיון
עם זוהר ארגוב הזכיר פאר כי שפירא היה פעם
מדריך חברתי של ארגוב, כשזה למד בבית־הספר.
בקטע הזה עברה המצלמה אל שפירא, והוא
הופיע בתצלום־תקריב גדול על המירקע.

ענת סרמסטי י

אשר׳ילין, טל לימי
לפני 17 שנים הם הכירו זה את זה. אשר
ידלין היה נשוי ואב לבן. גם טלי ליבני היתה
| נשואה ואם לבן. אבל זה לא הפריע להם להתאהב,
ולנהל רומאן סודי במשך הרבה שנים.
אחר־כן־ כל אחד מהם התגרש, וכשכבר היה
נדמה שהנה הם באים אל השקט והשלווה, ועוד

מעט הם גם יינשאו, נשפט אשר ידלין ונדון
למאסר.
האהבה ביניהם לא פסקה, גם בתקופה הקשה
ההיא, והכלא לא עמד להם למיכשול. הם נישאו,
וטלי חיכתה לו ליד שער בית־הסוהר כשיצא
משם לחופשי. מייד אחרי שיחרורו הם נסעו
לארצות־הברית, להתחיל בחיים חדשים.
מהר מאוד נולדה להם הבת המשותפת, אבל
בענייני עבודה ופרנסה לא האיר המזל לידלץ.
הובטחה לו מישרה כמנהל בית־חולים לטיפולים
קוסמטיים, אבל בית־החולים לא הוקם כלל, ואשר
שוב חיפש עבודה. עוד כמה דברים שנראו
טובים ומבטיחים התפקששו לו, ובסוף הוא נעשה
פשוט סוחר־מניות. הם גרו בדירה שכורה ופית־אום
הסתבר שחיי־היומיום הם קשים, והמים הכי
מתוקים הם הגנובים דווקא.
כשנסעה טלי לארצות־הברית, היא לקחה
חופשה־ללא־תשלום ממישרד״הביטחון, שם היא
עובדת כעורכת־דין מזה שנים רבות. כשתמו
השנתיים, החליטה טלי לקחת את בתה הקטנה
ולחזור הנה.
פעם בכמה זמן היתה טלי נוסעת לבקר את
אשר, ופעם בכמה זמן היה הוא מגיע הנה לבקר
אותה ואת הילדה, אבל הנסיעות האלה לא עשו
כלום לשיפור הנישואין, כנראה. בפעם האחרונה
לפני שמונה חודשים, כשטלי נסעה לבקר את
בעלה, היא ביקרה גם אצל עורך־דין, וביקשה
ממנו להתחיל לטפל בגירושין שלהם.
הנה נגמר עוד רומאן אהבה גדול.

קר ומושלג 1עצ 1כ
לא רק קר שם בלונדון, ויורד שלג, והרחובות
מכוסים כפור, והתחבורה צולעת, אלא שכל
הסיפורים העצובים של השבוע מגיעים משם.
הסיפור הראשון הוא על שימעונה שוורץ־
קוד!ן, שהפכה לאלמנה.
שימעונה, שנישאה בפעם השלישית לאחד
מעשירי־לונדון, סידני קוהן, חיה איתו באמת
באושר ובעושר שרוב בני־האדם רק חולמים
עליו. לפני כמה חודשים, כשנדמה היה ל:שימעונה
ולסידני ששום דבר בעולם לא יוכל
| להעיב על אושרם, גילו אצל סידני גידול ממאיר
י בראש. כשחזר מבית־החולים, השכיבה אותו
שימעונה במיטה, והחזיקה לו את היד, עד לרגעיו
האחרונים. אז נכון שהעושר נשאר לה, אבל
האושר לא.
הסיפור השני מלונדון אומנם אינו קשור במוות,
אבל גם הוא עצוב. אחד הזוגות הישראליים
היפים והמוצלחים בלונדון הם עורן־־הדין יעקב
סולומון ואשתו היפה דניאלה הוד, שהיתה
פעם איזו מלכת־יופי. הם גרים בלונדון כבר
שנים, מגדלים את ילדיהם וכמעט נוגעים
בשמיים מרוב אושר. בכל פעם שבאו לבקר בארץ,
היו מראים עליהם באצבע ואומרים: הנה זוג
שחי כמו שאף אחד לא חי היום. הוא חי בשבילה
והיא חיה בשבילו. אהבה כזאת כבר לא מוצאים
היום.
יש להם ארבעה ילדים, וגם בית־חופש חלומי
בהרצליה־פיתוח.
אז נראה שדווקא מוצאים. אהבות כאלה אני

כבר ראיתי הרבה פעמים. אז גם להם זה קרה. הם
החליטו להתגרש. לא יודעת איך הזוג בעצמו
מרגיש, אבל מה שהם עשו כאן לאנשים זה באמת
לא פייר.
באיזו אהבה נתחיל להאמין עכשיו?

1111

דניאלה הוד

אשר ידלין וטלי ליבני

גם לה ם זה ק רה

לקרא ת גירושין

טונוד
טו בי
טרו

לפני חודש פורסמה בהעולם הזה כתבה
גדולה על אביבה פז. אני לא יודעת איזה רושם
עשו הדברים הכתובים על אביבה, אבל מה שברור
הוא שהתמונות שלה, שליוו את הכתבה, עשו
רושם גדול מאוד על כמה אנשים.
אחד מהם התקשר עם המערכת וביקש את
מיספר־הטלפון של אביבה. מובן שסירבו לתת לו
את המיספר, אבל כשהוא טילפן בפעם ה־30
שאלו אותו מה הוא רוצה, והוא אמר שיש לו
הצעת־עבודה נהדרת עבור אביבה.
ביקשנו את מיספר־הטלפון של האיש, והעברנו
אותו לאביבה. אביבה טילפנה אליו והאיש,
רוברט אביגור שמו, אמר שיש לו בלונדון
סוכנות של האופנאי טד לפידים, והוא רוצה
שאביבה תעבוד בחנות שלו, ותמורת זה הוא
ישלם לה 5000 דולר לחודש, וישכור לה דירה
ומכונית.
ההצעה נראתה לאביבה קצת מדהימה, אבל
היא הסכימה להיפגש עם האיש בלובי של מלון
׳׳לפגישה הגיעה אביבה עם חברתה הטובה
ברכה נאמן, ותיכף אחרי השלום הן התחילו
לתחקר את האיש כדי להיווכח אם הוא רציני, או
שהוא סתם איזה מתחזה.
הוא הראה להם את הדרכון שלו, ושאר תעודות

בבוקר הם הולכים לעבודה שלהם(הוא כמנהל
בחברת שיכון־ופיתוח, והיא כמארגנת קונגרסים
בינלאומיים) ,אחרי הצהריים הם נחים קצת, ובערב,
בכל ערב, הם יוצאים לבילויים.
יום אחד מסיבה, יום אחר קבלת־פנים, למחרת
נשף, ושוב למחרת דיסקוטק, ואם נשאר איזה יום
ריק אז הולכים סתם לארוחת־ערב עם הרבה חברים.
מתוך 365 ימים בשנה, הם יוצאים לבילויים
בערך 400 ימים, ואיך מבלה אחד בכל ארץ־
ישראל שאינו מכיר את הזוג הצוחק, הרוקד
והעליז הזה.
למה אני מספרת לכם את כל זה? פשוט כי
טרודי וזוהר חגגו לפני שבוע את יוס״הנישואין
ה־ 25 שלהם, וזו היתה הזדמנות נהדרת להחזיר
אירוח לכל המארחים שלהם, במשך השנים.
אצל זוג רגיל שחוגג את חתונת־הכסף, זה
פשוט מאוד. מזמינים קצת מישפחה וקצת חברים
ועושים שמח. אבל אצל צאצאי־הביל״ויים העניין
לא פשוט. כשישב הזוג לחבר את רשימת־המוזמ־נים,
הסתבר שהם צריכים לשכור את איצטדיון
יד־אליהו, שהיה תפוס על־ידי מכבי תל־אביב

וריאל מדריד. אז צימצמו את הרשימה, שתתאים
לאולם הסינרמה, ואז הסתבר שגם הסינרמה
תפוסה. עשו רשימה שלישית, עוד יותר מצומצמת,
בשביל קולנוע תל־אביב, ואחר־כך הוחלט
שאי־אפשר, כי בקולנוע אי־אפשר לרקוד. ככה,
בגלל האולמות של תל־אביב, הצטמצמה הרשימה
כל יום, עד שהגיעה למינימום שבמינימום —
150 איש — והם שכרו דיסקוטק.
כל ה־ 150 באו, שתו שמפניה, אכלו סיגרים
מארוקאיים ושטפו את העיניים ברקדנית־בטן
צעירה בעלת מיבטא רוסי, ונראה היה שכולם היו
מאושרים.
אבל למחרת המסיבה התחיל הטלפון בביתם
של טרודי וזוהר לצלצל, והוא לא הפסיק עד
היום 150 .איש ואשה טילפנו כדי להגיד תודה,
ושהיה נהדר. עוד 3000 איש ואשה טילפנו כדי
לשאול למה הם לא הוזמנו.
ככה זה בארץ, על כל בן־אדם שמח יש 200
נעלבים וכועסים.
אני בטוחה שאת החגיגה הבאה שלו יעשה
הזוג קרנר באיצטדיון בלומפילד, או בכלל לא.

אביבה פז
בגלל 80 אגורות

שהוכיחו שהאיש לפחות לא מתחזה. הם שתו
קפה. והאיש חזר על הצעתו ברבר 5000 הדו־לארים
והרירה והמכונית.
אביבה אמרה לו שהיא תחשוב על ההצעה,
ותענה לו תשובה כבר למחרת היום, והם עמדו
להיפרד, כשהגיעה המלצרית כשבידה החשבון
על שלושת סיפלי־הקפה.
האיש שילם וקיבל עודף בסו 2.80ש״ח. הוא
הסתכל רגע בכסף הקטן, השאיר את שני השקלים,
ולקח בחזרה את 80 האגורות.
אביבה הסתכלה בו ונתנה לו תשובה מיידית
שהיא לא רוצה את ההצעה שלו.
לא יודעת מה חשב רוברט אביגור על אביבה,
אבל אביבה חשבה שאיש הלוקח בחזרה 80
אגורות, בטח לא ישמח לתת כל חודש 5000
דולר.
זהו, אביבה שוב פנויה להצעות־עבודה.

טרודי וזוהר קרנר
בבלומפילד -או בכלל לא!

סאת
י רי ב

סי ת

מחזיק־ם רה אצבעות האשה
מי שמוציא את האף שלו החוצה פעם אחת,
יודע מיהי יהודית נגר. יפה, שחומה, מלאת־חיים,
תוססת ומאוד מורגשת בכל מסיבה.
פיתאום, בשבועות האחרונים, שמתי לב שהיא
נעלמה מכל המסיבות הטובות בעיר, וכבר הת־1
חלתי לדאוג שמא חטפה איזה שפעת סינגפור או
צרה מסוג אחר, ולכן עשיתי לה דרינג־דרינג
ממש על הבוקר.
״שלום, יהודית. מה שלומך?״
״אני מקווה שבסדר. בעוד 10 ימים אני אדע
אם 1שלומי מצויין או לא טוב״.

מישפט יערי־גרנות נגמר, ואיתו, כנראה

נגמרה גם התעניינות הציבור בחווה יערי
ובאביבה גרנות. את כל מה שהיה לדעת על
שתיהן כבר כולם יודעים, ושום דבר מרגש,
כנראה, לא יקרה להן בנווה־תירצה.
לעומת זאת, מה שכולם מתים לדעת זה מה
קורה עם הבעלים של יערי וגרנות.
אני אספתי את כל השפיונים שלי לאספה
כללית ואמרתי להם לצאת לשטח ולהביא לי כל
ידיעה בקשר לאהוד יערי. השפיונים התפזרו,
עמדו בתצפיות במשך ימים שלמים, תיחקרו
חברים, שאלו שכנים, וכל מה שהם הצליחו
להביא לי בתום שבוע שלם של עבודה קשה היא
הידיעה שלאהוד יש ידידה קרובה, שאותה הוא
רואה כמה פעמים בשבוע. מי האשה הם לא
יודעים, מה היא עושה בחיים, הם לא יודעים, איך
קוראים לה הם לא יודעים, מה היחסים שלה עם
אהוד הם לא יודעים, ואיפה הם נפגשים הם לא

אהוד וחווה יערי
איך קו ר אי ם להי אי פההם נפגשיסז

יודעים.
בשבוע הבא אני שולחת את השפיונים לברר
על אבי גרנות. אם התשובות שאקבל בקשר

אליו יהיו כמו התשובות שקיבלתי על אהוד יערי,
אני פשוט מפטרת את כל השפיונים ומתחילה
לחפש אחרים.

מזמרו! לזמרו! משיר לשיר
יש בארץ שתי זמרות שבעיניי הן דומות.
שתיהן יפות, שתיהן זמרות טובות, שתיהן
גרושות כבר שנים, שתיהן מחוזרות מאוד ושתיהן
שומרות בסוד גדול את הרומאנים שלהן מפני
העיתונות, ולא מוכנות להגיד מילה.
דווקא בגלל זה החלטתי לעשות מחקרון קטן,
ולנסות למצוא מי הוא הגבר בחיי כל אחת משתי
הזמרות האלה.

אז קודם התחלתי לחפש עם מי יוצאת שרי
צוריאל. חקרתי וחקרתי, ובסוף הסתבר שהאהוב
שלה הוא בחור צעיר ויפה־תואר בשם אפי,
שבמיקצועו הוא קבלן לעבודות״עפר. נודע לי
שהוא אוהב את שרי ונהנה מאוד לשמוע אותה
שרה.
כשגמרתי לחקור את זה בדיוק, נסעתי לי
לאיזה שבוע לחופש, וכשחזרתי התחלתי לחקור
מי הרומאן של הזמרת השניה, ריקי גל היפה.
חקרתי וחקרתי, ונודע לי שהרומאן שלה הוא

יהודית נגר
הפריית־מבחנה

״מה זאת אומרת, בעוד 10 ימים תדעי מה
שלומך?״
״אני לא יודעת אם את יודעת, אבל אני כבר
נשואה ארבע שנים, ובמשך שלוש שנים אני
מנסה להיכנס להריון ולא הולך לי. אז עכשיו
עשו לי הפריית־מבחנה, ואני שוכבת בבית
ומתפללת שזה ייקלט. אז אני אהיה באמת מאוד־מאור
מאושרת״.
״גם אני מקווה בשבילך שהכל יהיה בסדר. אז
עכשיו תלכי לנוח, וכל טוב לך!״

מאושרת החכווה
ברחוב־הגיבעה בסביון גרים שניים מצאצאי

מישפחת מאיר העשירה. בבית אחד גרים רינה
(בתו של משה מאיר) ובעלה, האדריכל טומי
לייטרם ד1רן 5ושלושת ילדיהם, ובבית אחר
באותו רחוב גרים ורדה (בתו של בנימין
מאיר< ובעלה, הפסיכיאטר ריצ׳רד קורנדד
אוזר ושלושת ילדיהם.
והשכנים, כמו שאתם יודעים, מדברים. הרבה
פעמים שמעתי מהשכנים שהחיים בבית מישפחת
לייטרסדורף זה משהו ממש מהסרטים. אהבה
ענקית, יחסים הכי טובים בעולם, חיי־נישואין
כמו ברומאנים. על מישפחת קורנהאוזר דיברו

שרי צוריאל

טומי לייטרסדורף

-בשם אפי

עורכת־דין צעירה

פחות, כי אי־אפשר היה בכלל להתקרב לווילה
שלהם, בגלל כלבי הרוטוויילר המפחידים שלהם.
ועכשיו נפלה הפצצה. לי, באופן אישי, זה לא
איכפת במיוחד, אבל שמעתי שהשכנים בסביון
ממש הרוסים. טומי לייטרסדורף קם בבוקר אחד,
לפני שבועיים, ועזב את הבית ואת הבריכה ואת
אשתו ואת שלושת ילדיו, ואפילו את המישרד
המפואר שלו. עזב הכל והלך. לי נודע שבדרך
הוא פגש בעורכת־דין צעירה, שהצטרפה
להליכה שלו.
אצל מישפחת קורנהאוזר הכל בסדר. לא
מכבר הם חזרו מטיול נפלא בסין.

ריקי גל
קבלן לעבודות־עפר

בחור צעיר ויפה־תואר בשם אפי, שבמיקצועו
הוא קבלן לעבודות־עפר. נודע לי גם שהוא מאוד
אוהב את ריקי ונהנה לשמוע אותה שרה.
אחרי שקיבלתי את האינפורמציה הזאת,
צילצל לי איזה פעמון בראש, והלכתי להשוות בין
שני הגברים האלה, זה של שרי צוריאל וזה של
ריקי גל, ופיתאום ראיתי שזה, כנראה, אותו
הבחור. מאוד־מאוד נבהלתי, כי אני לא אוהבת
שבחור אחד יוצא עם שתי נשים.
אז שלחתי את השפיון שלי לענייני־תרבות־ואמנות,
והוא הביא לי את היריעה שאומנם אפי
היה החבר של שרי צוריאל כמעט שנה, אבל
בדיוק בשבוע״החופש שלי הוא עבר לריקי גל.

הונית אנטלר־

מקומו של לי גיונסון,
במכבי תל־אביב, לא בטוח
נראה שהמאמץ הקשה שהשקיעו
שני שחקניה הכושים של מכבי תל־אביב
לא יועיל להם בעתיד. הרמה
הבינונית ולמטה שהציגה מכבי במיש־חקי
גביע־אירופה בכדורסל, ההפסדים
הרבים שצברה מכבי בארץ (הפועל
חולון) ,ובחו׳׳ל(לסובייטים ולצרפתים)
התנקמו דווקא בטובים. והטובים הם
קווין מאק־גי ולי ג׳ונסון.
ג׳ונסון, שהשקיע הרבה מאמץ ב־מישחק
האחרון נגד הספרדים בהיכל־הספורט,
יהיה כנראה האיש שיסבול
מהשינויים בקבוצה.
בהנהלת מכבי״תל־אביב, המכונה הכספת
הסגורה, לא אוהבים להפסיד.
בשבועות האחרונים התכנסו ראשי הקבוצה,
בנסיון למצוא דרן־ להוציא את
הקבוצה מן הבוץ. כשמכבי מפסידה,
אוהדים עשירים עוזבים אותה.
ההפסדים ברמת המישחק יביאו לשינויים
דווקא בקרב השחקנים האמריקאיים.
בישראלים יטפלו אחר־כך.
יעני, עניי עירך קודמים. בקרב האמריקאים
לי ג׳ונסון המוכשר הוא, כנראה,
האיש שמקומו לא בטוח במכבי
תל־אביב.

פפרה

ע יד־דש

סיפור האגרוף שחטף יו״ר הנהלת
בית״ר ירושלים, רוני בראון, במיגרש
בלור, ממשיך להכות גלים. בשבת
האחרונה החטיפו לבראון כבד־הגוף
אגרוף בפרצוף. בראון, שהתרתח״ביקש

ונתבס
סמן שלילת ושיוו לפני חודש ימים אירגנה אתי אוחנה י מסיבת יום־הולדת. אתי, דוגמנית, שירדה
מעיר הקודש לתל־אביב, היא
במיקרה גם אחותו של אליל הכדורגל
המפורסם מירושלים, אלי אוחנה.
ערב המסיבה הוריע האח טלפונית
לאחותו כי הוא לא יוכל להגיע. הסיבה:
המישטרה תפסה אותו נוהג בזמן שלי־לת־רשיון
בדרך לתל־אביב.

כדורסלן ג׳ונסון
עניי עירך קוד מי ם

להגיש תלונה למישטרה. ביציאה מן
המיגרש נשמעו קריאות בקהל־האו־הדים
לכיוונו של בראון הפגוע :״שתהיה
כפרה על דרש!״
משה דדש, לשעבר יו׳׳ר בית׳׳ר ירושלים,
אהוד ומקובל על עסקני ושחקני
הפועל לוד. בשבוע שעבר הוא
אפילו הוזמן למסיבה של אחד מעסקני
הפועל לוד. אוהדי לוד רואים בבראון
כמי שלקח מדרש את הפרנסה והכבוד
בבית״ר ירושלים.

כדורגלן אוחנה וחברתו

דני נוימן:

ההנ הלה ד אגה להכחיש

״אני לא מינוי פוליטי!״
• נו, דני, בית׳ד תל־אביב
תישאר בליגה?
אני לא נביא. אבל אני מקווה שבתום
העונה בית׳ר תל־אביב תישאר
בליגה הלאומית. לבית׳׳ר מיספר שחקנים
מאוד מוכשרים, בתוספת עם
מיספר צעירים. אני מחפש חלוץ, ואיתו
אני מקווה שהקבוצה, יחד עם כל
הצוות, יוכלו להשאיר את בית״ר תל־אביב
בליגה הלאומית.

• אומרים שאתה מינוי פוליטי.

קבוצה
שנמצאת במקום 5ו בליגה
הלאומית — לא מחפשת פוליטיקאים.
פוליטיקאים אולי יכולים להשאיר אותה
בוועדת־הספורט בכנסת, אבל לא
בליגה הלאומית. בליגה הלאומית צריך
מאמן כדורגל.

• נכנסת לתקופת הפגרה,
בשבת מתחיל הסיפור שלך.

המישחק בשבת האחרונה נתן לי
אמת־מידה על יכולתם של כמה שחקנים,
כמו גם טעויות שנבעו ממישחק
נאיבי של שחקנים. באימונים השבוע
אתמקד בכמה מהלכים טאקטיים. אני
מקווה שביום החמישי הקרוב נוכל
בהחלט לומר שבית״ר תל־אביב מוכנה
למישחק הקשה בנתניה.

מאמן נוימן
-על פי יישק דבר!״

דוגמנית אוחנה
האחלאבאלמ סי ב ת יום־ההולדת

• מהם יחסיך עם הנהלת
בית״ר תל־אביב?

אני המאמן. ועל פי יישק דבר. כמובן
שאני חייב לציין שלבית״ר תל־

פניתי מייד למיגרשים לברר את הסיבה
מדוע שללו את רשיון הנהיגה
של האליל. וראה זה פלא: בהנהלת
בית׳׳ר ירושלים מעולם לא שמעו על
כך שלאוחנה שללו את הרשיון. הם גם
לא שמו לב שאוחנה מגיע לאימונים
מדי יום, במשך החודש האחרון, כשחבר
מלווה אותו ונוהג במקומו במכונית.
הדבר התמוה ביותר הוא שהסיפור

לא פורסם בעיתונים.
הנהלת בית״ר ירושלים הפעילה את
כל קשריה עם העיתונאים ועורכי מדו־רי-הספורט
וביקשה שאלה לא יפרסמו
את הפאשלה שקרתה לחלוץ המוכשר.
יתרה מכך, ההנהלה גם דאגה להכחיש
את הסיפור באוזני עיתונאים שפנו אליה.
העיתונות פירגנה לאליל. אוחנה
זוכה מצד כתבי הספורט ליחס שלא

רת־ישראל, לעבור מכתב לכתב ולשכנע
כל אחד מהם שלא לכתוב על המכות.
הסיבה:
חמו פחד שירחיקו את השחק
ן קיט בנט, שהתחיל במריבה. שחקן
אחר שלו הורחק שבוע קודם. הצלמים
והעיתונאים שהיו במיגרש שוכנעו. הם
הזכירו את עניין המכות בצינעה רבה
כשדיווחו על המישחק.
קיט בנט נשאר בקבוצה ולא הורחק,
וחמו יודע שיש לו על מי לסמוך.

כידהוים
• שידור ישיר לזקנים לאיתן־גבת, קבוצת הכדורסל שב־עמק־יזרעאל,
יש קהל אוהדים מסור
ביותר. קיבוץ גבת, שכולו אחוז בטירוף
הכדורסל, החליט לעשות מחווה אי,קני
המשק: כשהקבוצה משחקת במי־גרש
הביתי, יש מצלמת טלוויזיה באולם,
המצלמת את המישחק ומעבירה
אותו הישר לחדרי הקשישים, שאינם
יכולים לבוא למיגרש.

#יש עד מי לסמור אברהם חמו, מאמן הכדורסל של
אביב יש הנהלה טובה, בראשותו של
דויד לויאן, ואני מקווה שיחסיי איתם
ימשיכו להיות בסדר.

ן זוכה לו פוליטיקאי, ראש־ממשלה, או
י! ן סתם שחקן כדורסל טוב.
פ[ אוחנה הוא שחקן שחצן ומתנשא.
במשך השנים בהן היה משה דרש יו״ר
בית׳׳ר ירושלים, זכה הילד המפונק
ליחס מיוחר מיו״ר ההנהלה. בירושלים
נהגו לספר איך דרש ירד לאילת לבלות
עם אוחנה. השניים גם נראו מבלים
במועדוני־לילה בעיר הקודש. יחסו של
דדש לאוחנה גרם להרבה קינאה בקרב
שחקני הקבוצה. אך הילד המפונק המשיך
לזלזל בחבריו לקבוצה, בעיתונאים
שאינם מחצרו ובאוהדים שאינם
בדיוק אוהביו המושבעים.
מכה חזקה לאגו קיבל השחצן הצעיר
מירושלים כשנסע עם נבחרת
ישראל בכדורגל לאוסטרליה, למיש־חקי
מוקדמות אליפות העולם. שם,
במישחק החשוב בין ישראל לאוסטרליה,
התעצבן הילד על אחר השופטים
ועשה לעברו תנועה מיזרחית. כזו עשה
גם לקהל. השופטים באוסטרליה לא
בדיוק פוחדים מאלילי ירושלים. הוא
הורחק מן המיגרש, וזו היתה גם אחת
הסיבות לאי־הצלחתה של הנבחרת.
בארץ, לעומת זאת, כשעשה אוחנה
תנועה מיזרחית, הוא זכה רק לנזיפה
ולהרבה יחס טוב וחום מהאוהדים, מההנהלה
ומהשופטים.
השבוע סיפרו לי במיגרשים שאוחנה
כבר נמצא קצת בלחץ. הרשיון
מתבושש לבוא, ולצעיר נמאס להיות
תלוי בחברים.

מאמן חמו
מכות סודיות

קבוצת הפועל רמת־גן, דואג לשקט
בקבוצתו. בדרבי הרמת־גני בין מכבי
להפועל, היתה התפרעות אלימה על
המיגרש. מאה אנשים, שהם פחות או
יותר כל האוהדים, עלו למיגרש, הרביצו
מכות, החטיפו אגרופים ועוד כהנה
וכהנה. אחרי המישחק הקפיד המאמן,
שהיה בעבר קצין בכיר במישט־

#לא נמצא מושיע בקבוצת הפועל תל־אביב מתפללים
כבר ששימשון תסיים את השותפות עם
השחקן משה זייתון. אם זייתון יעזוב,
יעבור מיקי בן־שיטרית, חלוץ הפועל
תל־אביב, לקבוצה מכרם־התימנים. אך
עד שתסתיים השותפות, עולה בן־שיט־רית
להפועל תל־אביב 150 אלף דולר.
גם הפועל רוצים להיפטר מבן־שיטרית
וגם שימשון רוצים להיפטר מזייתון.
ולא נמצא להם מושיע.

רפני 19 שנים הם דחו את ההצעה להקים..בית שני״ ,שבו ניתן היה רתת תחום
לפעילותם שד הוותיקים. שצברו נסיון וידע בכל שיטתי החיים. מה דעתם היום?
11119 האם יש בישראל מקום לבית־פרלמנט שני
— מעין ״בית לורדים״?
על כך הצביעה הכנסת לפני 19 שנים, ב״3
ביולי .1968 היתה זאת אחת ההצעות הראשונות
של אורי אבנרי, אז ח״כ צעיר.
ההצעה היתה להקים ״מועצת ותיקי המדינה״.
שאליה ישתייכו ח״כים שכיהנו בכנסת במשך 12
שנים(ואז לא יוכלו, לפי ההצעה, להמשיך ולכהן
בכנסת) ,וכן בעלי תפקידים בכירים אחרים
שפרשו מתפקידיהם, כגון נשיא־המדינה, שופטים
עליונים, ראשי־ערים, רמטכ״לים.
המטרה, כפי שהוצגה על־ידי המציע, היתה
כפולה: מצר אחד להמשיך ולאפשר לאנשים,
שצברו נסיון בתפקידים ציבוריים, לתרום את
תרומתם כגוף מייעץ, ומצד שני לרסן את הכנסת
על־ידי גוף שני, שיוכל לבקר את פעולתה ואולי
גם לעכב חקיקה חפוזה. הבית השני לא היה צריך
לעלות בכסף, מכיוון שחבריו מקבלים ממילא
גימלאות ממלכתיות, והוא היה אמור להתכנס
במישכן הכנסת, בימים שבהם אין הכנסת עצמה
מקיימת ישיבות במליאה.
ההצעה עוררה אז עניין רב, ושימשה נושא
לבעלי־טורים ולקריקטוריסטים, שדימיינו לעצמם
״בית לורדים״ ישראלי. בכנסת החליטו כל
המיפלגות לשלול אותה מכל וכול. נציג מפא״י,
ברוך אזניה, אז האיש החזק בסיעה, נשלח
להתנגד לה רישמית.
מלבד אבנרי, איש לא הצביע בעדה. כמה
סיעות נמנעו, אך בעיקר כדי שיוכלו להתבטא.

בינתיים מפעילות ציבורית. רק מעטות מהדמויות
הקובעות בכנסת השישית עדיין פעילות
בחיים הציבוריים, כמו אבא אבן.
מה דעתם כעת על ההצעה, שהיתה מאפשרת
להם כיום לתפוס מקום מכובד במועצה ממלכתית
מייעצת, כפי שהיא קיימת במדינות
רבות?
הנה תשובותיהם:

אבא אבן בלורד צימברלייו
״חבל מאוד שזה לא נוצר!״

• פרופסור הנם קלינגהופר :״אני חושב
שהיה טוב אילו היה לנו בית נוסף. בזמנו
פירסמתי מאמר בעד הנושא. אני בעד זה שדברים
המתקבלים בכנסת יעברו ביקורת על״ידי בית
נוסף, אבל אני לא בעד שהבית הזה יקבל החלטות
מחייבות. בית כזה יכול להיות רק לטובת
המדינה. בבית הזה יעברו ההצעות שהתקבלו
בכנסת ליטוש נוסף, וזה חשוב.״

מיסגרת שלא תהיה תלויה. אני מתנגד להצעה
של אבנרי, שזו תהיה מיסגרת של אנשים שלא
ייבחרו. אבל חשוב שיהיה גוף כזה״.
ורטמן הוא מזכיר מועצת־פועלי־חיפה.
• גידעון האוזנר :״אין טעם בבית-
לורדים, שיוכל לבטל חוקים או להשהות את
תוקפם זמנית, כמו שמקובל באנגליה. אך מצד
שני יש מקום לשמוע את דיעותיהם וללמוד
מנסיונם של ותיקים, שחוו שנים רבות את ההווי
הפרלמנטרי, ולכן יש בסיס מוצק להצעה להקים
גוף מייעץ של חברי־כנסת קודמים. אני לא זוכר
איך הצבעתי״.
האוזנר יושב בימים אלה בביתו וכותב.

גולדה מאיר כליידי מקבת
״לא מוסדות חסרים אלא אנשים...״
קצת בחינוך. הוא מקבל אנשים בביתו כדי
להסביר להם על הכנסת ועל הפרלמנט בעבר.
• מטילדה גז :״כבר אז הרעיון מצא חן
בעיניי, אבל הצבעתי נגד, כי המיפלגה היא
שבחרה אותי, והייתי צריכה להצביע כמו שהיא
אמרה. אני חושבת שבית כזה הוא רעיון יפה.
חשוב שוותיקי־הכנסת לא יפלו בשיכחה שכזו.
בית כזה היה יכול לאזן קצת את הביטויים של
חברי־הכנסת של היום״.
מטילדה גז עובדת בהתנדבות במוסדות צדקה.

מנחם בגין כדובס ארץ־ישראל השלמה
״הסיעה הודיעה שכך צריכים להצביע...״
הפרופסור קלינגהופר, מומחה לחוק קונסטיטוציוני,
אינו זוכר מדוע הצביע נגד הצעת״
החוק .״בטח בגלל מישמעת סיעתית.״ בימים
אלה הוא כותב ועובד בביתו.
• לובה אליאב :״אני לא מתחרט. אני לא
חושב שצריכים בית שני ״.לובה אליאב ניסה
להיכנס לכנסת ה־ 11 ברשימה עצמאית, נכשל
וחזר לשורות מיפלגת־העבודה.

אורי אבנרי כאביר הבירית
בית כזה יכול להיות רק לטובת המדינה...״מאחורי הקלעים הביעו כמה ח״כים תמיכה
ברעיון. ביניהם: שר־המישפטים פינחס רוזן
ואיש־מפ״אי הותיק, דויד הכהן. אך הם לא הפרו
את המישמעת.
בינתיים הזדקנו הכל ב־ 19 שנים, ויתכן כי
הדבר השפיע על גישתם לנושא. לכן יצא העולם
הזה השבוע כדי לשאול מה דעתם כיום.
רבים מחברי־הכנסת דאז כבר נפטרו(ביניהם:
דויד בן־גוריון, קדיש לוז, לוי אשכול, משה דיין,
ישראל גלילי, ישראל ברזילי, גולדה מאיר,
פינחס ספיר, זיאמה ארן, יגאל אלון וישראל
ישעיהו, שכולם הצביעו נגד ).אחרים התרחקו

• חיים צדוק: לא היה מוכן להשיב .״לא
רוצה להשתתף בסיפור הזה!״
• אלימלך רימלט :״לא חשבתי על
העניין. אינני יודע אם מועצה כזו לא היתה שוב
הופכת עניין של חלם. עור פעם חלוקה לפי
סיעות ולפי קואליציות. אני גם חושב שלא
מספיק להיות ותיק, צריך להיות גם בן־אדם כדי
להשתייך למוסר עליון כזה. לדעתי, לא מוסדות
חסרים לנו, אלא מיספר מספיק של אנשים
מתאימים אפילו למוסדות קיימים.
״אינני זוכר איך הצבעתי אז. אבל אם הצבעתי
נגד, זה היה בטח מפני שהסיעה הודיעה שכך
צריך להצביע. לא הצבעתי נגד מפני שאבנרי
העלה את הנושא. אני בטוח שכך היתה החלטה
של הסיעה.״ בימים אלה עובד הדוקטור רימלט

• אהרון אוזן אינו מצטער שאין בית נוסף.
״אין לי גם כל עניין בזה. אני עוסק בייצוא חקלאי
עם בניי, וזה מספק אותי״.
• יוסף אלמוגי :״אני חושב שזה היה רעיון
מצויץ. צריך לעודד אותו ולנסות להציע אותו
מחדש.
״לא זכורה לי הצעה. נרמה לי שאז כבר הייתי
שר, ופחות פעיל בכנסת. בכל זאת אני חושב שזה
דבר חשוב. זה יהיה, לדעתי, בית למחשבה שניה.
לא אחת קורה שחוקים בקושי מספיקים לעבור,
וכבר עורכים בהם שינויים בשל אילוצים
מיפלגתיים. בית כזה היה ממתן את התהליכים.
היו חושבים יותר״.
אלמוגי פעיל בימים אלה כנשיא בית
הראשונים, אירגון של ותיקי התנועה הציונית.
• ברוך אזניה לא היה יכול להשיב בשל
סיבות בריאות.
• אמיל חביבי :״אף פעם לא התלהבתי
מהעבודה בכנסת. אני משרת את העניין הצודק
של מיפלגתי, וחשתי שהעבודה המהפכנית
בכנסת היא קשה מאוד. לעצם העניין אני חושב
שטוב שיש לנו כנסת אחת, וזה מספיק בעיניי״.
חביבי הוא עורך העיתון של רק״ח. אל־איתיחאד.

משה ורטמן :״בצורה שזה הוגש אז, אז
אינני מצטער שזה איננו. בכל מיקרה, יש לדעתי
מקום ליצור מיסגרת מייעצת, ולא מחוקקת.

• משה אונא :״אינני זוכר איך הצבעתי.
אבל בדבר אחד אני בטוח: שאני הייתי תמיד בעד
העניין. תמיד אמרתי שמוכרחים לחפש אמצעים
כדי לאזן קצת את הכנסת, שתהיה קצת ביקורת.״
אונא, חבר קיבוץ שדה־אליהו, כותב ועובד
בביתו.
• דב סדן :״זו שטות אנטי־דמוקרטית. אני
לא התגעגעתי מעולם לעניין הזה, שנקרא כנסת.
על־כורחי באתי, ומרצוני הלכתי, אין לבית כזה
כל ערך בעיניי. זה לא דבר רציני״.
סדן כותב ועובד בביתו.
• שלמה לורינץ — אשתו מסרה כי הוא
עסוק וטרוד בלימודים, ואינו יכול להתפנות
ולענות.
• יוחנן בדר :״אני לא זוכר איך הצבעתי
בעניין. אני לא נלהב מהרעיון. קודם כל צריך
שהכנסת היום תהיה שווה מבחינת היושבים בה.
כדי לבחור לבית שני, צריך לבחור ממשהו...
״בית שני מן הטיפוס הנורווגי יש לו יתרון,
לדעתי. אך הזמן לא נוח היום להקמת בית מסוג
זה. כל דבר שעושים היום מקבל מיד קונוטציות
מיפלגתיות.״
בדר כותב ועובך בביתו.
• אהרון ידלין :״לא זוכר שהכנסת דנה
פעם בעניין זה. בית שני היה, לדעתי, לא־רלוונטי
ב־ ,1968 שכן הכנסת היתה גדולה יחסית למדינה
הקטנה. אינני חושב שצריכים גוף כזה״.
ידלין מכהן כמזכיר התק״ם.
• אבא אבן: אין סיכוי גדול שיקום בית
כזה בימים אלה. דעת־הקהל תתקומם נגד
ההוצאות הכרוכות בדבר. חבל מאוד שלא נוצר
בית שני בראשית קיום המרינה. לדעתי יש
ריכוזיות רבה של סמכויות. יש רק בית אחד,
ולממשלה יש עודף סמכויות.
לא היה נורא כלל וכלל אילו היו כמה אנשים
בעלי־נסיון, שאין להם שאיפות אלקטוראליות,
שהיו יכולים להוסיף את נסיונם בבית מסוג זה.
אלא שלאור האווירה בארץ. של קיצוצים. אני
לא מאמין שהיו מסכימים להקמת בית מסוג זה.
וחבל.

•כתבה רונית אי״טלד. ציורים של זאב (4 3 )1968