גליון 2596 מתאריך 1 ביוני 1987

הצג PDF מעבר לתצוגת תמונות עוד משנת 1987

עמוד 1

פתח כ-PDF פתח כתמונה

צ מ״ז1 .0 .1 9 8 7 ,

שנה 51

ס סו ס

דו 1ר1
פצצה בפרשת ומיאניוק:

0נפ0וס1ס 1ת)

0<1י!011.112, 11£

•8ות ) 2110)^0 ס

0011110116

•, 1942 סתנז^
, 1943ר 2פ.פ1ם)07ן
!**01(111118.
,ק00ס 010611011
; 16x11.

1*1111101* 601 011(01* 01*11100•.
. 1943 .־ע 0י\- 1

10ע\!1

11ד 1פ ^ ת ס 0

י 53. 0 1 ₪ 2

| 1ז 1 0נ.1ג; 1ז 1תד . 12* 1 1.1ת ^ ת 7 1 *01311
010x11.מפס

££^011666011

וז 4וא
*5 *1א0

המחיר 3.50 שקל חדש (כולל מע״מ) ;

עמוד 2

פתח כ-PDF פתח כתמונה

זו ה שקפת העולם שלי

כ ש אנ חנו יו צ אי םלחרל
אנ חנו ט סי םרקעם צירטר ישראלי.

זו השקפת העול ם שלנו.
ב ש בי ל ם,זו האפש רו ת
ה טו בהוהב טו ח ה ביותר
פרטים ל הגי עלמבחריע די ם בינל או מיי ם
אצל סוכן במחירי ם הנ מו כי ם ביותר.
הנסיעות שלך. ב ש בי ל ם,זהעק רון
ל טו סעם חב ר ה ישראלית,
טיי סי ם ישראליים ו צוו ת ישראל•
כשאתה יוצ א לנו פ ש
טו ס נצ׳רטר ישראלי.
לבחירתך טי סו ת ל לונ דון, פ ריז, מינ כן.
ש טו טג ר ט, פ רנ ק פו ר ט, ק לן,
ה מ בו רג, בזל, פל מ ה ורודוס .

*ד־\ד1ץ

עמוד 3

פתח כ-PDF פתח כתמונה

מיכתבים
הקול הרביע,
על זיכויו של עיזאת נפסו.
בספר הזוהר, סיפרם של לומרי הקבלה, הלא
היא חכמת־הנסתר, כתוב :״שלושה קולות הולכים
מסוף העולם וער סופו, ואינם אוברים לעולם —
קול הנחש המשיל עורו, קול התינוק בהיוולרו
וקול הארם בשעת מיתתו!״
לרעתי, אפשר להוסיף לשלושה קולות אלה,
החל מן ה־ 24 במאי ,1987 קול רביעי: קולו של
בית־המישפט העליון בירושלים, בשבתו כבית״
הין גבוה לצרק החורץ מישפט והעושה צרק.
אהרון שטרן, ירושלים

אצל הייקים זה אחרת
עוד על אירגוני־עולים(״רוסיה הק טנה
בישראל״ ,העולם הזה 29.4.87
ואילך).
כבן הדור השני של ייקים (בעברית פשוטה:
יוצאי גרמניה) .אני חייב לומר, לפחות בהקשר
לנושא של הפילוג בין אירגוני־עולים, שאצל הורינו
וה היה אחרת.
אומנם, כאשר הם עלו ארצה, בשנת ,1933 הם
יסדו את אירגון עולי גרמניה וכאשר החלה הע־ליה
מאוסטריה (ב־ )1938 נוסד אירגון עולי
אוסטריה, אבל עד מהרה הגיעו כולם למסקנה
(בניגוד לעולי ברית־המועצות ואתיופיה, על 14
אירגוניהם) כי כל הממעיט הרי זה משובח והם
יסדו אירגון־גג. את אירגון עולי מרכז־אירופה,
שאם אינני טועה בלע לא רק את אירגון עולי
גרמניה ואת אירגון עולי אוסטריה, אלא גס את
אירגון עולי צ׳כוסלובקיה.
חיים גוטסמן, חיפה

התקדים של מקסים
על ראש עיריה הרוקד עם אשת סגנו
(״לילות ישראל״ ,העולם הזה
.)20,5.87
אני מכריז בזה על עצמי, קבל עם ועדה :״אני
איש מחנה לוי!״ לא מחנה דויד לוי. אלא מחנה
מקסים לוי, שהוא אומנם אחיו של השר. אבל גבר
לעניין בזכות עצמו.
הלא כך הציג אותו העולם הזה בגליינו.
האחרון: מקסים לוי. ראש עיריית לוד, גילה רוח
ספורטיבית והזמין לריקוד(במסיבת הולדת נכרו
של הקבלן ובעל־הקרקעות הרמלאי שמואל
חוגי) את אשתו של סגנו.
לפי תקדים זה יש סיכוי שבאחת המסיבות
הקרובות בירושלים יזמין יצחק שמיר לריקוד
את סוניה פרס• שימעון אלמוג, תל־אביב

מנגנון החושך

זה יכול היה לקורת בברית-המועצות, זה יכול היה
לקרות כצ׳ילה, זה יכול היה לקרות־ בד־רום*אפריקה.
אבל זה קורה גם בישראל. האם
הציכור בארץ מוכן להשלים
עם קיומה של מישטרה פולי־טית
ברוטאלית, רוצחת ומענה?

רה גוגה
מוריס, בעלה, מצא אותה
לבושה בחלוק־תחרה
ירוק, מול הטלוויזיה,
כשהיא ללא רוח־חיים.
הוא סיפר להעולם הזה
על חייה ומותה של אשתו
גוגה רג׳ואן, אשת־החברה
העליזה ובעלת
העסקים, שלא נחה אפילו
לרגע ב־ 57 שנותיה. שבוע
לפני מותה חיברה המנוחה ״עשרה
כללים איך לקבל התקף־לב״.

יעזאת, שלום

מיכתב גלוי. אל: הקצין שהורשע על לא עוול.
מאת: פרקליטת אסירים שעברו על בשרם את
חקירות השב־כ. במובן מסויים היה לך מזל —
לא חנקו אותך לא פערו חור בגולגלתך, לא
הזרימו בך חשמל, לא כיבו
עליך סיגריות — אבל כעת

יש לך מושג על מה מדובר.

טעו עכשיו

מדור חדש לבני הנוער: בגולני יודעים כיצד היא
נשארה בתולה • כמה עולה ביטוח לאופנוע •
מה זה לנפנף • יזהר כהן מספר • דייוויד באווי
מבקש: אל תאכזבו אותי למי
4שבכל זאת רוצה לדעת מרוע
הבדרן דודו טופז אינו מתחתן.

משוגעת

אתה והשם הפרטי
על שמות שגויים של אישי כלכלה
(״אתה והשקל״ ,העולם הזה
.)20.5.87
האם נעלם מיגאל לביב כי שמו של אדם הוא
כבודו? מה חטאו לו נגיד הבנק המרכזי האמריקאי
ואיש־עסקים ישראלי, שהעניק להם שמות
פרטיים שלא העניקו להם הוריהם?
נגיד הבנק המרכזי האמריקאי, או, בתוארו האנגלי.
יו״ר מועצת־המנהלים של העתודה(הכספית)
הפדראלית, איננו ג׳ון וולקאר, אלא פאול
וולקאר ואחד מבעלי קבוצת מגרית התל־אבי־בית
איננו גרא צור, אלא גבע צור. שם שניתן לו
מתוך סיבה מיוחדת מאוד על־ידי אביו, צבי
(צ׳רה) צור: גבע מלשון גבעתי, החטיבה עליה
פקד אבא צור בתום מילחמת־העצמאות.
מלכה שפר, תל-אביב

ברכה ירושלמית
עוד ליובל העולם הזה.
שנים רבות זכיתי לכך שפירסמתם את מכתביי
בהעולם הזה. בדרך כלל כתבתי בענייני לשון.
ואני שמח להיווכח שייחודי־כתיב שלי, כגון
מילוי ואו ויוה (מאוד, צורכיהם. בניי, ספריי.
תמונותיי, סמך ולא שין(תפס, סירטוט) ,השפיעו
ביודעים ובלא יודעים על נוהגיכם, ואולי גם על
נוהגי קוראותיכם וקוראיכם.
רעייתי. שעלתה לפני עשרים שנה מרודזיה
(עכשיו זימבבווי) ,בתי החיילת ואני קוראים נאמנים
של העולם הזה ומאחלים לכם, ליובלכם,
יתר שאת ויתר עוז.
ד״ר ראובן סיוון, ירושלים

יש מקום כזה
על מולדת הלונג איזי (״מטוס ב־העולם
הזה 2596

(המשך בעמוד )4

מוחה

כתבת השער הקידמי:

איוואו האיום האמיתי!
כינו אותו ״איוואך, הוא היה שוטר גרמני שעמד בפתח תאי
הגאזים בטרברינקה וכרת שדי נשים. הסניגורים של גון
דמיאניוק טוענים כי האיש. אחד בשם אלפרד ביליץ. הוא
״איוואן האיוס״ו יש להם גם מיסמכים. הארכיון
• ^ הלאומי המרכזי בארצות־הברית עומד לספק עוד
הפתעות במישפט המתנהל בתיאטרון בנייני־האומה.
כתבת השער האחורי:

.ה־ת, חורה אייוסר

״שלום. אני חולה איידס!״ שמעה אחות
קופת־החולים ונרתעה -היא סירבה לבדוק
את הפונה ושוחחה עימו מרחוק. בבית־הספר
הדתי הכריז המנהל כי עליו לשמור
על כבוד הנערות,, .ביתור אם החולה
הוא יפה.״ בלישכה הסוציא־לית
סירבו לטפל בו. רק ב
ביטוח הלאומי לא נבהלו.

זהירות: אש קמבלאוד

18 בני־אדם נשרפו ונחנקו למדות בשנה האחרונה.
כמה יישרפו השנה? בתל־אביב עצמה
יש 1000 מיגדלי־מגורים, שבכל רגע עלולים
^ 9 להפוך למיגדלים לוהטים. מה
^ 1 § £עושים במכבי האש? איך
יתגוננו דיירי המיגדלים?

תורמי הגוויות
שלא כמו בתחום השתלת האיברים, שם סובלים
הרופאים והחולים ממיעוט תורמים, מוכנים
רבים לתרום את גופתם למדע, בעיקר כדי לחי-
מלט מטקסים דתיים משפילים
^ £ 2אחרי מותם. איך עושים זאת?
מה מתרחש בחדר הדיסקציה?

דף חדש

במשך תישעה חודשים
אושפזה הזמרת
מנהריה בבית־חולים פסיכיאטרי — בניגוד
לרצונה, וללא צו־אישפוז משופט. האם היתה
זו טעות ביורוקרטית מזעזעת או נקמה נוראה
של המישטרה באזרחית אילנה
4 2 0הרשקו(בתצלום) .עיייי׳ררד־־
עם שכן שלה. שהוא שוטר?

טחו במושב?

המישטרה החרימה את הנשק האישי של חבר
המושב, כי השכנים טענו שהוא עומד לחסל
אותם. מנחם סורפין ממושב רם־און טוען שהם
מקנאים בו בגלל הצלחתו, והח־
^ 4 | 1ליטו להרוס אותו ולהטיל עליו
אימה. הכל בגלל תרנגולי־הודו.

לזכור וגם לשכוח
ליזה שטיינברג, אלמנת ישראל, על, ידידי׳ בעלה
:״הרי עשו הכל להשכיחו, התעלמו ממנו,
אפילו ידידיו הקרובים כיצד באמת, שיבח׳
ברנר את דויד פוגל, ומה אמר
עליו אברהם שלונסקי? על יוצ־רים
שנשכחו ומבקרים שנזכרו.

מרוע הוקצבו שלושה ימים בלבד לניסוח דוח
ועדת־אבן, שחקרה זמן כה רב? כיצד בילו הח״כים
את לילותיהם במחנה המישטר־
4 | 1תי הסגור? איך משיגים את יוסף
בורג בשיחת גוביינא לבראזיל?

פל״בו

איך ניהל דויד סופר חמש שיחות טלפון והרוויח
265 אלף דולר? מי מוכן להיות איש־הקש של
איש־העסקים הדתי, המופיע
בחברת יפהפיות? מדוע מכר
וסקביץ את ביתו ב־ 1.2מיליון?

רגעח בסמי,
לגעת במומו
בת ,20 בנות 14 ,16 ואפילו 13 מלתת את
שחקני ביודר בכל מישחקיהם, מעניקות להם
לבבות מצתירים. בובות חרסינה, ומתווכחות
״מי הכי מדליק, מי הכי יפה בפנים ומי הכי
חתיך בגוף״ .לגעת בפעם הרא-
^ • 0 ^ 2טונה ביד של סמי(מלכה) או
3 1ביד של מומו( שלמה שירזי).

לחל 7׳מ7חלח מ.77/7//7

הנוביק שר גורן

״נכון, זו היתה השנה הקשה בחיי ״,מודה איל־הסרטים
מנחם גולן ,״ניסינו לקפוץ מעל לפו־פיק
— ואלה התוצאות. אולם
עכשיו התאוששנו ״.מה שהוא
אינו סולח זה חוסר הפירגון.

הסדורים הקבועים:
מיבתבים -תומרקי ופמפ״פ
איגרת העורך -הקורא הטרמפיסט
ת שקיך -קו ר ס ירי לנשים
ב מ דינ ה -אריות ומוקיונים
הנחץ -התקפת נגד
תמרורים -תיזמורת למת
אנשים -איציק מרדכי בפאריס
יומן אישי -חתן בהלוויה
זה וגם זה -סינר חד-פעמי
לילות ישראל -פילץ בקפה הסמוך

דך חדש -כישלון בבאר־שבע

תשבץ —

אתה והשקל -הגזלנים מ״בזק״
רחל מרהלת -על כל העולם
הורוסקופ -מזל תאומים
מה הם אומרים -מנחם סבידור,
חיים כצמן, גדעון פז
שידור -לאן נעלם רועה׳
דיעה אחרת -של לאה צמל
עצם העניין -מדור נוער חדש

איפה יגורו סמדר נימרודי ואייל זינגר אחרי
החתונה? • חנוך לוין, כמו במחזות • מיניקה
טסלר וראוח־ר ורדימון: נצחון האהבה • גיסים
כלך אוהב אותן רזות — אז מה תגיד דגנית
פסקל? • אנבל טמיר נשארת בארץ• ולא
מתגיירת • רחל דיין בין ריבקה מאיר ואורה
בהרב • נורית רידר ( )40 עם
עמיר אלתר 25 המילה הא־חרונה:
הן אוהבות אותם צעירים.

עמוד 4

פתח כ-PDF פתח כתמונה

מיכחבים
(המשך מעמוד )3
5000 דולר״ ,העולם הזה .)20.5.87
נשמע לי משונה השם הזה של מולדת
המטוסים עבודת־יד, אושקוש. אומנם פעם ראיתי
שם כזה על תוויות בגדי־ילדים חמודים ששלחה
לנו דודה אחת מאמריקה, אבל שם של מקום?
ומאחר ששאלה זאת ממש הציקה לי, פניתי
לבן שכננו, הלומד גיאוגראפיה באוניברסיטה
העברית. לפני שהספקתי להגיד אוש ...הוא אישר
לי שאכן, יש: אושקוש במדינת ויסקונסין, שוכנת
לגדות אגס וינייבאגו, מאוכלסת על־ידי איזה 70
אלף אמריקאיים ולפני שהפכה, במאה הזאת,
למרכז תעשיית־עץ, היתה מרכז לסחר בפרוות.
אותן רכשו הלבנים מהאינדיאנים.
אבי זיינפלד, ירושלים

ס בי בן •

• 1ג לי

יש לי בעיה עם חלק מקוראי הגליון הזה,
ורווקא עם רבים מן הקוראים הנלהבים והנאמנים
ביותר.
אלה הם הקוראים אשר אינם יכולים לחיות
בלי העולם הזה, הקוראים אותו מדי שבוע בדבקות
ובאדיקות, אך הרואים את עצמם פטורים
מלרכוש אותו. הם מכורים להעולם הזה,
(״שפוטים״ של העולם הזה, לפי הסלנג העכשווי)
,אר אין הס שפוטים לקנות אותו.
לפני כמה ימים קיימתי שיחה, עם כמה סטודנטים
ומרצים באוניברסיטת חיפה. אחריה ניגש
אליי אחד הנוכחים, הציג את עצמו כ״קורא
כפייתי״ של העולם הזה ואמר :״אני קונה את
העיתון בכל שבוע. אני קורא אותו מההתחלה עד
הסוף. אבל אני לא מסתפק בזה. אחרי־זה אני
מעביר את הגליון בין עשרות סטודנטים!״
לא ידעתי אם לשבח את האיש או לנזוף בו.
כוונתו רצויה, אך הוא פוטר את אותם עשרות
סטודנטים מלתרום את חלקם לפעולת השבועון.

פל קורא חמישי התופעה עצמה אינה חדשה. היא קיימת
לפחות מאז שקיבלתי לידי את העולם הזה,
לפני 37 שנים.
אין — ומעולם לא היתה — שום פרופורציה
• סבירה בין מיספר קוראי־השבועון ובין מיספר

הקורא הטרמפיסט
נלהב, נאמן, מסור, אבל...
רוכשי־גליונותיו. יתכן כי הפער בין שני המיס־פרים
הוא הגדול מסוגו בעולם לגבי עיתון.
כל מי שהתעניין בקורותיו ובאופיו של
העולם הזה — ובשבועות האחרונים היו רבים
כאלה — עמר על היחס המיוחד שבץ השבועון
המסויים וקוראיו. אץ זה כיחס הרגיל בין עיתון
וקורא, בץ ספק־עיתון וצרכן־עיתון. היחס הוא
לאין שיעור יותר הדוק, כמעט מישפחתי. יש
הרגשת״שותפות, שחושלה במיוחד בימי־מיבחן,
כאשר עמד העולם הזה כמעט לבדו מול נחשול
עויץ. למשל, כאשר תקפנו את מילחמת־הלמון
ביומה הראשון, כאשר גינינו את רצח חוטפי-
האוטובוס בקו 300 יומיים אחרי שזה קרת כאשר
חשפנו את פרשת יעקוב לוינסון, ועוד ועוד.
בעבר. כאשר הותקף העולם הזה באלימות,
בפצצות, בהתנקשויות ובהצתות, ידענו שאנחנו
יכולים לסמוך על הקוראים, שיתייצבו לימינינו.

סנדלרית יחפה

על מראהה של פנינה רוזנבלום( ,,פני-
נה לא צריכה אף אחד!״ ,העולם הזה
כאשר ניסו השילטונות להתנכל לנו באמצעות
.)20.5.87
חוק לשון הרע. בחרו בי הקוראים לכנסת,
תצלומה של פנינה האלוהית, המרקדת בסינר־וסיכלו
את כוונת המחוקק הזדוני.
מה, רק מוכיח מחדש את הכלל הישן: הסנדלרים
אך גם רבים מקוראים אלה סברו שהם פטורים הולכים יחפים.
אם פנינה הפכה, כדיברי העולם הזה, בחודמלעשות
את הדבר האחד שעליו מבוסס עצם
קיום העולם הזה: רכישת הגליון בקיוסק או שים האחרונים, ל״סנרוויץ׳ של המדינה״ ,בזכות
עסק הסנדוויצ׳ים שפתחה בדיזנגוף־סנטר התל־באמצעות
מנוי.
כבר נאמר: אילו כל קורא חמישי של גליון אביבי, זה לא ניכר עליה.
לי היא נראית כל־כך רזה, שקשה להניח שהיא
העולם הזה היה גם רוכש אותו, היינו היום עיתון
עשיר, ויכולנו להרחיב את פעולתנו ולבצע מיב־ בכלל טועמת משהו. ובוודאי לא סנדוויצ׳ים.
צעים שאץ אנחנו יכולים להרשות אותם לעצמנו
כיום.

״העיתון
הנגנב ביותר״
המוזר בדבר הוא שאנחנו מרבדים דווקא
על קוראים הנמנים עם שיכבת־העילית של
החברה הישראלית, השיכבה העשירה והמבוססת
ביותר.
אחד המאמרים שנכתבו באחרונה על העולם
הזה, לרגל יובל ה־ 50 שלנו, האשים את השבועון
בכך שהוא שייר לעילית הישראלית,
אין זו כוונתו כלל וכלל. היינו רוצים שתפו־צתנו
בדימונה ובקריית־שמונה תעלה על תפו־צתנו
שעל הר־הכרמל ובשכונת רחביה בירושלים.
למרבה הצער, אין זה כך. מבחינה סטא־טיסטית,
אכן ממוקדים רוב קוראינו בשיכבה הוותיקה,
המבוססת והמושרשת ביותר בארץ. דבר
זה עולה מתוך עשרות רבות של מחקרים וסקרים
.מדעיים, מאז ראשית דרכנו ועד היזם.
בשיכבת המחליטנים — שיכבת-העילית של
קברניטי המדינה, המשק והחברה — קריאה
בהעולם הזה מתקרבת ל־^ססז. ואני תמיד תמה
איך זה אפשרי, בעוד שרכישת גליונות העולם
הזה באותן השכבות רחוקה מלהגיע ל־ 009),ו.
אפשר לראות זאת ביום ד׳ בספריית־הכנסת.
נדמה לי שהסיפריה רוכשת גליון אחד ויחיד.
אולם כמעט כל 120 חברי־הכנסת קוראים אותו.
ביניהם כמעט בל חובשי-הכיפות וחובשי־המיג־בעות.
אפשר לראות אותם בסיפריה, ץ?ן3ים בפינה,
קוראים בעיון ומעבירים לחבר הבא.
מצב דומה שורר לגבינו בקיבוצים.
ידוע מה קורה לגליונות העולם הזה — ורק
להם — במטוסי אל־על. לעולם (לעולם) אץ
הגליון מגיע במקומו אל סוף הטיסה. הוא נעלם
תמיד בדרך, בתיק של נוסע או של איש־צוות.
(בכלל, מישהו הציע לי פעם לקרוא להעולם
הזה בשם ״העיתון הנגנב ביותר במדינה)׳.
כשמגיע גליץ העולם הזה לחו״ל, באמצעות
נוסע ישראלי, הוא נחטף על-ידי הישראלי
הראשון שהוא נתקל בו בשם, ואחר־כך הוא עובר
בין עשרות.
כל זה מחמיא מאוד, אבל זה גם קצת מרגיז.
אני נאלץ, בתוקף תפקידי, להקדיש חלק מזמני
גם לעניינים הכלכליים של העולם הזה. ואני
מנסה תמיד להבין את רוחם של אותם קוראים
טובים, נאמנים ומסורים המבינים את חשיבות
פעולתו של העולם הזה, הרואים בו לא רק
עיתון אלא גם גודם לאומי ממדרגה ראשונה, אך
המשאירים לאחרים את הדאגה לכלכלתו.
אם אתה, שרכשת גליץ זד״ עומד להעבירו
לקורא מס׳ 8,5או — 10 מדוע שלא תפנה את
תשומת־ליבו לשורות אלה?

ורק שלא יהיה מקום לאי־הבנה: רזה, אבל
ני ר ו.ם ר, תל־אביב
יפהפיה•

לא ,,עוד מחרת־מיד
עוד על בהלת ה אייד ס (״איידט -
מ תי ח ת השנה״ ,העולם הזה .)1.4.87
אני משבחת בכל פה את אזהרתו של הד״ר
נודלמן מפני היסטריה ורדיפת הומו־סכסואלים...
אבל אינני יכולה להסכים עימו שאיירס היא רק
״עוד מחלת־מץ״.
אין טעם בציד־מכשפות, אבל גם אין כל מקום
לאדישות. כי גס בין הטרו־סכסואלים מתגלה
שיעור־פגיעה מפחיד, וזאת אומרת שהמחלה
אינה נפוצה בין הומו־סכסואלים בלבד.
יש. ואפשר, לעשות הרבה (להדברתה ולמניעת
הפצתה של המחלה) על־ידי חינוך והסברה,
אם רק קיימים הרצון והאמצעים לכך. באנגליה,
למשל, עושים בשטח זה עבודה נפלאה. המכוונת
במיוחד לבני עשרה.

היד עדנה הומה האנט,
ועטר פארק. פלורידה

מיבתבים למערכת
העולם הזה שומר לעצמו א ת הזכות
לערוך מיכתבי קוראים מסיבות
לשוניות, מישפטיות או טכניות.

ב 1ב1
על דברים שהשמיע, באחרונה,
עמוס עוז בטלוויזיה.
יש פעמים ואיני בטוח ששמו של מי
שעמד במעמד הר סיני והר נבו היה משה,
כפי שאיני בטוח ששם מישפחתו היה רבנו.
עוז, הוא שמו עמוס. זה האורקל האלקטרוני,
שישב מולי בתוך המסך הקטן. זה
שמטיח בנו סופרלטיבים שדופים, גימטריות
וראשי־תיבות.
לעיתים בילי גרהם (שמע, אדוני הסופר,
אתה מזכיר לי יותר ויותר את דויד לוי),
לעיתים עסקן, מפא״יניק.

היסטריה 1תיסמ1נת
עוז הגדיל לעשות, בזמן האחרון. לבני
ירושלים קרא במאמרו האחרון ״צופי״ם״
(צריחים ופעמונים, יבבת מואזין) ולאנשי
תל־אביב קרא ״אחי״ם״ (אשכנזים, חילוניים,
יונים משכילים) .והוא נותן בהם סימנים*
כדצ״כ, עד״ש, באח״ב, היסטריה ותיסמונת.
גם אם בגרעין התיזות יש ראייה ריאליסטית
ותמונת־מצב, אזי אותו גרעין ואותו
מצב נצבעים בצבעי עוז: שחור, לבן והדר.
עוז ממשיך ומצהיר :״אני יונה של גט ולא
יונה של ירח־דבש.״ נשמע טוב. פיוטי.
וממשיך הסופר ואומר שאינו מתפעל מנופים,
בפרט מאלה של
כפרי הגדה הציוריים.
הוא איננו יחיד, כאלה
כל הציונים באי־הארץ
הזאת, על־כן נראית
הארץ כפי שהיא נראית.
אדוני
הסופר, בנה
ביתך בערד, בחולדה,
באריאל ובקריית־שמונה:
שפריץ, תרי־סי־פלסטיק,
גג משופע,
פטוניות בגן, ארבעה כיווני אוויר, אח,
עשן מיתמר.
צר לי שסופר אינו מתפעל מנופים. כי
אחד כזה מעלה בקלות בולדוזרים לשטח.

הר ס ת הזיהום והזדידה
עודני צופה במסך הקטן בסופר הגדול ואז
אני תופס: הרי כל זה התחשבנות קטנה
וקטנונית עם דן מירון(איגרא) .זה האחי״ם
— הקנאים וההיסטריים מתל־אביב, הוא
שקרא לירושלים שחורה ולקופסה השחורה
— אופרת־סבון.
יש שינוי באוכלוסיה. גם אני מסכים
עימו: שיש שינוי, זאת מדינה אחרת. אבל
הוא מוצא ליברליזם בתרבות הזיהום, הזלילה

והמנגאל. כפי שהוא מוצא אהבת־חיים בג־שיקת־מזוזה
וחבישת־כיפה. למיכלול הה־דרדרות
הזאת הוא קורא ״תרבות ים־תי-
כונית״ ושוב טועה הסופר. לים־תיכוניים יש
יחס עמוק ליופי ורשות הרבים. ראה כמה
נקיה יוון בחוצותיה, ראה הכפרים האיטלקיים
והספרדיים.
גם ארצות ים־תיכוניות אלה, שהשמאל
בם היה חזק ולוחם, נפלו בידי שילטון
פאשיסטי למשך שנים ארוכות. איר מדבר
הסופר על הידברות עם אלה שהיוו את חו־מר־הגלם
לאספסוף הכיכרות. פעמי־משיח
ופעמי־פאשיזם (פמפ״פ).

עד העץ 1עד הגזע
תופעת ״הבורגנות
החדשה״ ,כפי שקורא
לה עוז, זו של הפופוליזם
והמנגאל, הינה,
לכל היותר ,״מיזרח־תיכונית״
(לא ים־תי־כונית)
,זו שנושבת בה
תרבות המידבר והעז
השחורה, המכלה הכל.
תרבות שאין בה חמלה
ולא סובלנות ויש בה
שפע של אינדיווידו־אליזם
מנוון. אך יש בה חכמת־הישרדות
והמון סבלנות. מה שחסר ליהודים. דמוקרטיה
לא לומדים במיזרח התיכון.
לא. אין אפשרות של הידברות ליברלית
עם הבורגנות החדשה ,״המעריצה פופוליזם״,
כוחנות, פולקלור והדר. אין גם מי שירבר.
יש מקום לחינוך מחדש. אך מי יחנך? את
מה שלא יעשה השכל, יעשה אולי הזמן. כי
עוד חזון למועד בסולם האבולוציה. וכל
תרבות זמנה לשבת על העץ, לרדת ממנו,
להיעלם או לחזור לעץ (אנו יושבים על
הגזע) .וכי אין רואה אחינו הצופ״ה נסיגה
מנטלית?
באחרית הימים ניתן לחלום על ״יונה של.
ירח־דבש״ .על ״יונה של גט״ אפשר, אפשר
לקשקש בחוג־בית על קופסה שחורה. יש
נשים שתתפעלנה מן המונח ומן הקופסה.

האורקד מור האומה
לקראת סיום אני רואה אותו בעיני רוחי
יושב בטלוויזיה ורואה עצמו במוניטור. זה
מאוד מוצא חן בעיניו. בעיני האורקל מול
האומה. מול אחי״ם וצופי״ם.
לסיום אני אומר פוזמא״ל (פוזה זו מחלה
אותי לגמרי).
יגאל תומרקין, תל-אביב

עמוד 5

פתח כ-PDF פתח כתמונה

שיתוק במכון־הייצוא
בצמרת מכון־הייצוא שורר חשש מפני שיתוק הפעילות,
בגלל הסתבכויותיו של המנכ׳׳ל, יוסף(.גימל״) גינוסר.

חקירותיו הצפויות של גינוסר במישטדה
ובוועדזת־חקירה שונות יגזלו את כל זמנו,
והדבר ישבש את העבודה במכון, הפועל באופן
ריכוזי ביותר.

מעסים על גרופנו!
שלמה גרופמן מבל״ל עורר עליו את רוגזם של
צדיק בינו ומאיר חת.
גרופמן, לשעבר סגן־ראש־עיריית חולון, הוא הממונה על
השרותים הלא־בנקאיים של בל״ל, וירש בעצם את רוב
סמכויותיו של ברוך יקותיאלי.

חריש שקד להתפטר
היועץ המישפטי לממשלה, יוסף חריש, מצליח בקושי
לעמוד בלחצים הסותרים המופעלים עליו — מהממשלה,
מצר אחר, ומהפרקליטים ובית־המישפט העליון, מצד שני.

לבני שהחליט להעביר לחקירת המישטרה את
החשדות החמורים נגד חוקרי-נפסו, עמד חריש
על סף־שבירה ושקל להתפטר.

בעיות בסינגפור
מתיחות דיפלומטית עומדת לפרוץ בין ישראל לסינגפור.
מרינת־הננס האסיאתית משמשת כבסיס־מעבר לסחורות־ייצוא
ישראליות לכל רחבי־היבשת.

תביעה נגד גורודיש
יהלומן מאנטוורפן שוקל לנקוט צעדים
מישפטיים נגד שמואל(״גורודיש״) גונן,
לאחר שבראיון עימו השבוע האשים האלוף
(במיל ).שני יהלומנים בגניבה וב־מירמה.
גורודיש לא נקב מפורשות בשמם.
אחד
משני היהלומנים נפטר השנה.

נפסו ב־ 30 אלף
.,ידיעות אחרונות״ ,שזכה בתחרות בץ
העיתונים היומיים מי יפרסם את זיכרונותיו של
עיזאת גפפו, שילם לו, על-סי השמועה בכפר
קמא 30 ,אלף דולר.
העיתון חדשות, שהפסיד במירוץ, הציע לו 10 אלפים דולר
וכרטיס־טיסה לאמריקה. אחרי ההסכם סירב נפסו לשוחח
עם עיתונאים אחרים.

שרים מזמידם סקרים
לפחות שלושה שרים בליכוד הזמינו באחרונה
סקרים שנועדו למדוד את מידת האהדה כלפיהם
בציבור.
את השאלות המתייחסות לפופולאריות של השרים נהוג
להגניב לתוך שאלון מקיף, הבודק עניינים אחרים בתחום
מישרריהם — וכך אפשר לחייב בהוצאה את אוצר־המדינה.
הקומוניסטים ביקשו
ברכה
המיפלגה הקומוניסטית האוסטרלית
פנתה ל״המועצה הישראלית למען שלום
ישראלי־פלסטיני״ ,גוף המקורב לרשימה
המתקדמת לשלום, וביקשה שהמועצה
תשלח מיברק ברכה לוועידה ה־ 29 של
מיפלגתם. המועצה נענתה לבקשה, וה־מיברק
ייקרא מעל הבימה בפתיחת הוועידה
ב־ 5ביוני.
רק״ח, אחותה הישראלית של המיפלגה
האוסטרלית, מתקיפה כידוע ללא הרף את
המתקדמת ואת פעיליה.

קיסר נגד אדרי
ישראל קיסר עומד לנקוט סנקציות נגד ח״כ רפי אדרי.
יו״ר שיכון־עובדים, על,הכרזתו כי מחירי הדירות יעלו בסב
עד 25 אחוזים.

בלישכת המזכ״ל מאשימים כי אדרי מנסה
ללבות הבהלה בשוק-הדירות.

בתשדיר שנפסל מופיע עירוני הכורע תחת עול
חשבונות שונים — חשמל, טלפון, ארנונה.
במזכירות החליטו שקטע זה יכול להתפרש
כלעג לעירונים, ועלול להגביר את הניכור בץ
הקיבוצים לעיר.

כהנא סולק בחיפה
מאות מפגינים תיפאיים, יהודים וערכים, הצליחו לסלק את
מאיר כתנא מהמיררחוב בעיר. הדז״כ הנאצי נאלץ לסגת
מהמקום, בחסות כוח של אנשי מישמר־הגבול.

כהנא בא לשם עם קומץ מאנשיו, ביום החמישי
השבוע, לדרוש את סגירת המידרחוב
בשבתות.

מחליפים דרוזודיו
ישעיהו(״שושיק״) פרי ונחום פסה הם בין
המועמדים להחליף את דני רוזוליו כמזכיר
חברת-העובדים.
בהסתדרות שוקלים להחליף את רוזוליו. איש קיבוץ כברי,
ולפי המפתח הפנימי הנהוג זה עשרות שנים שמור המקום
לקיבוצניק ממיפלגת אחדות״העבודה. אף כי מיפלגה זו
אינה קיימת עוד. פרי הוא אחד משני מזכירי התק״ם, ופסה
הוא ראש האגף לתרבות בהסתדרות ואיש קיבוץ ברור־חיל.

נעילה בחצי מחיר
היזם דורון איינהורן הצליח להכות את שוק מנעולי־הבטיחות
למכוניות — את המנעולית, הכוללת נעילה
אלקטרונית, הוא מוכר באחרונה בחצי המחיר ממתחריו.

המוצר מומלץ על-ידי איגוד חברות־הביטוח,
המחייב את בעלי מכוניות־היוקרה להצטייד
באביזר־נעילה נגד גניבות.

מחירי הדירות עלו לאחרונה ממילא. בגלל ציפיות
המתווכים לגל עליה מברית־המועצות ובגלל פידיון
המניות הבנקאיות שבהסדר. שיהיה בחודש אוקטובר.

רובינשטיין
ב־ 170 מיליון

תמנה נגד הצרפתים

היקף הבניה בביצוע והתחלות הבניה
שמתכננת חברת ״רובינשטיין״ בשנים
1987־ 1988 הוא 170 מיליון דולר.

קבוצת אזרחים מתל־אביב עומדת לפנות
למייטטרה, בתלונה על שלושת חברי האסיפה
הלאומית הצרפתית מן המיפלגה הנאצית,
שבאו לארץ ״לחקור את מקורות מחלת
האיידם״.
הם יבקשו מהמישטרה לתשאל גם את הח״כים
עוזי ברעם, דפי אדרי ואליהו בן־אלישר,
שנפגשו עם השלושה.
התלונה מסתמכת על החוק נגד הסתה גזענית. שכן
השלושה מפיצים את הבדותה כי האיירס היא ״מחלה
יהודית״.
אין זו הפעם הראשונה שהנאצים הצרפתיים מנצלים
פוליטיקאים ישראליים וציוניים לקידום תעמולתס האנטי־יהודית
והאנטי־ערבית. לפני חודש נפגש מנהיג המיפלגה,
ז׳אן מארי לה־פן, עם עסקן ההסתדרות הציונית ג׳ק
טורצ׳ינר ,״כדי ללמוד ממנו כיצר אפשר להתמודד עם
הסכנה הערבית״.
שבוע לפני פגישתו עם טורצ׳ינר הציע לה־פן להקים
בצרפת מוסדות כליאה מיוחדים לחולי איידס.

גר פרישות מהמישטרה
סבב־המינויים הצפוי בצמרת־המישטרה עומד לגרום לגל
פרישות — פרישתם של אותם קצינים אשר המינויים
יחסמו את קידומם.

בין הקצינים שייתכן כי יפרשו: ניצב משולם
עמית, שהוסט ממסלול-הקידום המרכזי והוגלה
על־ידי דויד קראום לפיקוד על מישמר־־הגבול.

מבי נגד עטשי

התקיים פסלה תשדיר

חברים במרכז חרות מקימים לובי נגד זיידאן
עטשי, כדי להגן על חברם הוותיק אמל נצר אל־דין•

מזכירות
התק״ם פסלה אחד מתוך ששת תשדירי־השרות,

לכל ברור כי ההבטחה להעניק לעטשי, מהכפר עוספיה,
מקום ברשימת הליכוד בבחירות הבאות באה על חשבונו
של נצר־אל־דין, מדלית־אל־כרמל. בין שני הדרכים
הדרוזיים שוררת ממילא יריבות ישנה.
מתנגדי עטשי יזכירו לחברי המרכז כי הח״כ משינוי היה
בעבר מקורב למיפלגת העבודה. וכי כמהלד מילתמת־הלבנון
תקף את אריאל שרון, על יחסו לררוזים בהרי־הישוף.

העומדים
להיות מוקרנים החל השבוע בטלוויזיה. המדובר
בתשדירי־תעמולה להצטרפות לקיבוצים.

חלק־הארי מסכום זר* 100 מיליון, יושקע בעיר־הקוטג׳יס
ליד ראשון־לציון, שם יוקמו 900 קוטג׳ים.

תחר 1ת על 1עדים
מסתבר שגם על גבס של ועדי-עובדים
ניתן לעשות ביזנס מצויין: קבוצת אנשי•
עסקים מתכננת להוציא לאור מגאזין נוסף
שיוקדש לבעיות מעמד־הפועליס, מגאזין
אשר יתחרה בירחון הקיים ״ועדים״ ,השייך
ליעקב אלוש, אף הוא איש-עסקים.

גילויים על הלחיץ
צפויים גילויים מרעישים על המתרחש
במינהלת הקמת הערוץ השני.
המדובר בעיקר בתוכניות להענקת זיכיון להפעלת שידורי־לוויין
— שידורים שינחיתו מכת־מוות על שידורי־הכבלים
למיניהם.

״ידישת״ רוצה לייצא
״ידיעות אחרונות״ ביקש ממישרד־־התעשיה
והמיסחר רישיון לייצא 4000 טון פסולת־נייר
לדרום־אסריקה. הפסולת היא מלאי של עיתונים
שלא נמכרו.
בארץ נמכרת הפסולת לאמניר. שהיא בעלת מונופול
בתחום זר״ במחיר של 45 דולר לטון. הררום־אפריקאים
מוכנים לשלם 150 דולר לטון, אולם במישרד התמ״ס אין
נוטים להעניק רישיונות כאלה.

ביטוח גריאטרי

קורס־ירי לנשים

בהתאחדות החברות לביטוח־חיים
מגבשים כעת תוכניות לערוץ ביטוחי
חדש: חיסכון לטיפול גריאטרי. התוכנית,
הזקוקה עדיין לאישור האוצר, תוצג בעוד
שבוע לפני משה ניסים.

קורס ראשון מסוגו לנשים, ללימוד ירי באקדח להגנה
עצמית, ייפתח בתל־אביב. הוא יכלול מיטווח ותירגול. את
הקורס תפעיל חברת־השמירה מוקד .99

הבעיה הקשה ביותר תעמוד לפני הבוגרות רק
אחרי שיסיימו את הקורס: המישטרה נוהגת
לסרב לרוב הנשים המבקשות רישיון לנשק.
וניו ־י -א

נ ני מן

עמוד 6

פתח כ-PDF פתח כתמונה

במרינה העם אריות ונזוקיוגים
הציבור סבל ממגת־יתר של
סמים. הוא התגדגד בסחרחר.
דהפו לו עוד זריקה
הציבור הישראלי מכור לפרשות.
כמו אדם המכור להירואין, זקוקה
המדינה ל״פיקס״ אחד בשבוע. פרשה,
סקנדאל, סערת־רוחות, השמצות פרועות
של פוליטיקאים זה נגד זה, כות־רות־ענק
בעיתונים, שימחה־לאיד רונ־נת
ברדיו ובטלוויזיה, נושא לשיחות
בטרקלין של ליל־שבת או ליד המנגל.
שבוע שאין בו פרשה כזאת גורם
לסימפטומים של חסר, אי־מנוחה, עצבנות,
חוסר שביעות״רצון.
בדרך כלל מספקת המציאות הישראלית
את הפרשה השבועית. לשם כך
יש 120 חברי־כנסת, המשולים ל־120
חתולים בשק אחד. יש ממשלה, ובה
שתי מיפלגות והרבה רסיסים.
אפשר לסמוך על כל אלה, ועל צור
ישראל.
שלוש זירות לקירקם. השבוע
עבדו כל אלה שעות נוספות. לא פרשה
אחת הסעירה את ישראל, אלא לפחות
שלוש. הן התערבבו זו בזו בקצב
מסחרר, עד שקשה היה לזכור מי שייך
לאיזו פרשה. זה דמה לקירקס מעולה,
שבו מתרחשים הדברים עוצרי־הנשי־מה
בעת ובעונה אחת בשלוש זירות.
מאלף מתגרה באריות בזירה אחת, מישהו
מרחף באוויר בשניה, מישהו מוציא
שפנים מכובע בשלישית, ובין כולן
מסתובבים המוקיונים.
איזו מן הזירות היתה המרתקת
ביותר?
• האם פרשת השב״ב ופרשת
עיזאת נפסו (ראה הנדון ודעה
אחרת)? לקלחת זו נגרפו השב״ב,
בית־המישפט העליון, היועץ המישפטי
לממשלה, המישטרה, ראש־הממשלה
וממלא־מקומו, עורכי־דין, עדה שלמה.
היועץ המישפטי נאלץ, ממש בעל־כורחו,
לקבל החלטה, ומסר את החקירה
למישטרה. אנשי השב״ב לחצו על
הממשלה למנות ועדת־חקירה מישטר־תית,
שתאפשר את הורדת העניין מס־דר־היום
לתקופה ארוכה, עד שיישכח
העניין•
• האם פרשת פולארר? שתי
הוועדות מסרו את הדוחות שלהם, אבא
אבן גרם לסקנדאל (ראה להלן),
הבדיחות של קמפיפולארד שיעשעו
את הארץ(ראה מדור אנשים) .לתוך
קלחת זו נגרפו חברי שתי הוועדות,
הכנסת, הממשלה, כמה מן הסקנדליס־טים
החרוצים ביותר, כל הפלגים והמחנות
שבתוך שתי המיפלגות, ממשלת
ארצות״הברית, הוריהם של ג׳ונתן ואן
עצמם, ועוד.
• האם פרשת הוועידה הבינלאומית?
זו כמעט נשכחה מרוב מהומה,
אך היא עוד לא הסתיימה. עדיין היו
שקיוו לבחירות מוקדמות, עסקני־ה־

מיפלגות עדיין עסקו במקח־ובמימכר
והשתדלו לשדל את הדתיים לעיסקת־שוחד
עוד יותר גדולה, השרים הבכירים
התקוטטו ביניהם (אף שעמדו ביחד
בפרשות האחרות) .מעורבות בעניין
תריסר ממשלות, נשיאים וראשי-
ממשלות, ואהרון אבו־חצירא נוהג בם.
עצים ואנשים. כאילו אין די בכל
אלה, באה פרשה מסוג אחר לגמרי,
ונחתה על ראש הציבור.
בכפר הדרוזי בית־ג׳ן, שסבל במשך
עשרות בשנים בשקט את קיפוחו, התלקחו
לפתע הרוחות. כפר מול שמורת־טבע,
בני־אדם מול עצים ופרחים אכזוטיים.
אחרי
שפרשת־נפסו עירערה את מעמדה
של העדה הצ׳רקסית הזעירה,
עירערה פרשה זו את מעמדה של העדה
הדרוזית, שהופעלה במשך שנות־דור
נגד שאר הערבים בישראל ובשטחים
הכבושים.
המשך יבוא.

פר שות
נקמתו של אבן
אבן מאסו הבונים ג8לה על
ראשיהם. אבל זה היה יותר
מגוחד מאשר דרמאתי
האם האבן, שמואסים בה הבונים.
תהיה לראש־פינה?
אבא אבן עצמו סבור כך. אבל הדבר
מוטל בספק.
על פעולתו כראש ועדת־המישנה
של הכסנת בפרשת״פולארד נטוש עתה
ויכוח חריף.
התפקיד: לטייח. התפקיד שהוטל
על אבא אבן היה פשוט: לטשטש
ולטייח. הכל ידעו זאת. גם הוא עצמו.
משום־בך לא הוקמה ועדת־חקירה ממלכתית,
שאין עליה שליטה.
כל חייו מילא אבא אבן שליחויות
מסוג זה על הצד הטוב ביותר, ומעולם
לא התמרד. בדיפלומט בכיר שיקר
למען המולדת מדי יום, ואיש לא עלה
עליו מעולם בתחום זה. כשר־החוץ של
גולדה מאיר חיבל במשך שנים בכל
יוזמת־שלום. במילחמת־הלבנון יצא
לארצות־הברית כדי ״להסביר״ את
המדיניות של ממשלת מנחם בגין ואריאל
שרון.
כאר התפוצצה פרשת־פולארד, היה
ברור שיש לרצות את האמריקאים, כדי
שניתן יהיה לחסל את הפרשה תוך
גרימת מינימום של נזק. אבא אבן היה
האיש האידיאלי לכך, מפני שהוא בן-
התפנוקים של יהודי־אמריקה ושל
כלי־התיקשורת האמריקאיים.
מראש, ובמחשבה תחילה, הוקמו
שני מוסרות־חקירה מקבילים, שהיו
גזורים על פי הדוגמה האמריקאית,
ושנועדו לשכנע את דעת־הקהל האמריקאית.
בפרשת איראן־קונטראס מונתה
בארצות־הברית ועדת־חקירה בל־תי־תלויה,
בראשית הסנאטור־לשעבר
ג׳ון טאואר(״ועדת טאואר״) וגם ועדה

משותפת של שני בתי־הקונגרס. על כן
הוקמה בישראל ועדה ״בלתי־תלויה״
(יהושע רוטנשטרייך וצבי צור) וגם
ועדת־המישנה של הכנסת התחילה
לחקור.
על שתי הוועדות אפשר היה לסמוך
מבחינה לאומית. רוטנשטרייך וצור הם
אנשי־מימסד מבטן ומלידה, משרתים
נאמנים, שלא היה עולה על דעתם אף
בחלום לעשות משהו שיפריע למימסד
ביחסיו עם ארצות־הברית. ועדת־הכ־נסת
מורכבת מפוליטיקאים, השייכים
למיפלגות־השילטון.
ממילא לא היה לוועדות מה לחקור.
כל העובדות היו ברורות לגמרי לפני
שהתחילו בפעולתם. בין השאה
• שג׳ונתן פולארד גויים על־ידי
מחלקת־הריגול של מישרד־הביטחון
(לק״ם) ,שבראשה עמד רפי איתן.
•שהמפעיל הישיר היה(משום־מה)
אביאם סלע, חובבן שלא היה לו מושג
במיקצוע זה.
• שאיתן לא הודיע לשרי־הביטחון
(משה ארנס, ואחר־כך יצחק רבץ) על
קיומו.של פולארר, ושלפי הנוהלים
הקיימים בכל מוסדות־הביון גם אסור
היה לו לגלות לשרים את זהותו של
מרגל.
• ששני השרים היו צריכים לנחש,
על פי המידע, שיש מרגל ישראלי
במוקד המודיעין האמריקאי.
בארצות־
• שישראל מרגלת־הברית,
כשם שארצות־הברית מרגלת
דרך־קבע בישראל.
• שאחרי התפוצצות הפרשה נהגה
המנהיגות הישראלית הבכירה (״הש־לישיה
המובילה״) בטיפשות, לא קיבלה
את המידע הנכון מייד, ולא פעלה
בצורה נבונה בהתאם למידע שקיבלה.
לא היה צורך ב־ 1500 עמודים של
פרוטוקולים כדי לדעת זאת. זה היה
ברור כשמש.
,קריקטורה. ועדת רוטנשטרייך-
צור עשתה את מלאכתה בשקט ובזריזות,
והגיעה למסקנות שציפו ממנה.
הן איכזבו את האמריקאים (זה היה
בלתי־נמנע) ,אך מאפשרות את קבורת
הפרשה בשקט.
ואילו בוועדת־אבן קרו התקלות.
יש לכך סיבה פשוטה: הכנסת כולה
היא קריקטורה של הקונגרס האמריקאי,
ועל כן ועדת־הכנסת היא קריקטורה
של ועדת־הקונגרס.
כמעט מהרגע הראשון היתה ועדת־אבן
לבדיחה. חבריה טיילו בעולם, ולא
השתתפו בישיבות. רובם לא נכחו כלל
בעת שמיעת ה״עדויות״ ,ונאחזו בתירוץ
השדוף ש״נקרא אותן בפרוטוקול״
.החבר השביעי והמכריע, יוסף
בורג, שהפך מזמן בדיחה מהלכת על
שתיים, פשוט נעלם כלא־היה.
לכך נוספה בשבוע האחרון הקומדיה
של ״קמפ פולארד״ שמקומו
דלף עוד לפני שבאו אליו חברי״הכנ־סת.
ולאחר־מכן: הדפסת המסקנות ב־

אבן יורד מהבימה בישיבת מרכז העבודה
מתוקה הנקמה
מישררו הפרטי של חבר־כנסת סקנ־דליסטי
מאנשי־הליכוד, מגרולי המש־מיצנים
בארץ.
הקומדיה האמיתית היתה, כמובן,
בתוך הוועדה עצמה. מכיוון שהכל הסכימו
שהתפקיד העיקרי הוא לטשטש
ולטייח, כדי לרצות את האמריקאים,
לא היה ויכוח אלא על סרח־עודף: מי
משרי־ישראל נושא באחריות מיניסטריאלית
יותר, ומי פחות.
מסקנה כזאת היא חסרת כל משמעות.
היא נועדה רק לגרום לסערה
בכוס־המים של התיקשורת הישראלית,
ולספק רעש לכמה ימים. שהרי
ברור כי ראשי שתי המיפלגות מעורבים
בפרשה במידה שווה, וכי בשתי
המיפלגות אין כוח פוליטי המסוגל
בשעה זו לסלק את המנהיגים הראשיים.
בישראל
אין משמעות למילים
״אחריות מיניסטריאלית״ .אין הן מחייבות
התפטרות או כל מסקנה אחרת.
אלה הן מילים ריקות, שכל ערכם
באספקת תירוץ לכמה פוליטיקאים
רודפי־פירסומת ועיתונאים־גרורים להקים
מהומה קלה.
מצפון בלתי־משומש. בכר
היה העניין נגמר, לולא מצפונו של
אבא אבן.
יריביו אמרו השבוע :״מצפונו של
אבא אבן שווה הרבה, כי הוא ממש
בלתי־משומש״.
לאבא אבן אין כמעט חסידים. אולם
כל שונאי שימעון פרס ויצחק רבין
התייצבו לימינו לשעה קלה, כדי לנגח
את שונאיהם.
השאלה היתה: מדוע הצטרף אבן
לאנשי־הליכור, שבאו להדביק לשימי
עון פרס אחריות יתרה, ולהדביק ליצחק
רבין אחריות מיניסטריאלית, ביודעו
היטב שממילא אין לזה משמעות
מעשית?
ליריביו של אבן היה הסבר: נקמה.
ואכן, היתה לאבן סיבה טובה לנקמה.

התחיל אחרי מילחמת ששת־הימים,
כאשר נשלח יצחק רבין כשגריר
לוושינגטון. הוא היה בן־התפנוקים
של גולדה מאיר, ודיווח לה אישית —
תוך הוצאת שר־החוץ אבן מן המישחק.
אבן פגע ברבין ככל שיכול, וכתוצאה
מכך חשך עולמו של אבן, כאשר
במפתיע נבחר רבץ כראש־ממשלה
אחרי המחדל של יום־הכיפורים. מינוי
זה היה בלתי־צפוי לחלוטין.
נקמת רבץ היתה מונומנטלית. הוא
גירש את אבן מן הממשלה, ושם קץ

לקריירה מזהירה בעודה בעיצומה.
כשהסכים אבן, לבסוף, להתמנות כסגן
ראש־הממשלה בלי תפקיד בכיר, התנגד
לכך יגאל אלון, תוך קטנוניות
מכוערת. אלון רצה את התואר הריק
הזה לעצמו.
מאז נמק אבן וזמם נקמה. מדי פעם
הבטיח לו שימעון פרס את תיקון
העוול, אך גורל ההבטחות האלה היה
כגורל רוב ההבטחות של פרס. אבן זמן
נקמה גם בו.
פרשת־פולארד העניקה לאבן הזדמנות
בלתי״חוזרת לנקמה מתוקה
בשניהם. על רקע זה היתה הצבעתו
מובנת לגמרי.
קדוש מעונה. אבן ירע, כמובן,
שבזה הוא שם קץ רישמי לקריירה שלו
בזירה הישראלית. שום מיפלגה, ובוודאי
לא מיפלגת־העבודה, לא תסלח
לחבר שחיבל בה בצורה כה קשה בש־עת־מיבחן.
אך אבן גם ידע שממילא
לא היו לו סיכויים רבים להיבחר מחדש
לכנסת, אחרי כמעט 30 שנה של כהונה
בה, כשאין לו שום עורף מיפלגתי.
לפי הציניקנים, אבן פשוט גמר
במכה אחת את החשבונות: גם נקם
ברבץ ובפרס, גם סידר לעצמו יציאה
דרמאתית, גם האדיר את שמו בארצות־הברית.
לאבן
עצמו ולחסידיו היה הסבר
הרבה יותר תמים למעשיו. הוא פעל
בתום־לב, ולפי מיטב מצפונו.
כך אמר אבן עצמו השבוע בישיבה
של מרכז מיפלגת־העבודה, שכונסה
בבהילות כדי לתת ״גיבוי״ לפרס ולר־בין.
אבן נוכח לדעת כי הפך את שני
היריבים הוותיקים לתאומים סיאמיים.
שניהם שפכו עליו קיתונות של זעם
ובוז.
עצם כינוס הישיבה היה מישגה
חמור מצר פרס ורבץ, שפעלו מתוך
התרגשות וכעס. הם הגבירו את השפעת
הרוח, ואת האהדה לאבן בכלי־התיקשורת.
אבן הפך כמעט לקדוש־מעונה.
במידה
מוזרה נראתה ישיבה זו חזרה
על הישיבה ההיסטורית של מרכז
מפא״י לפני 27 שנים, שבה הדיח דויד
בן־גוריון את פינחס לבון, כשמשה
שרת הגווע תומך בלבון. הפעם הסתדרו
שלושת הגיבורים העיקריים —
פרס, רבין ואבן — בצורה אחרת. פרס
אינו בן־גוריון, והוא לא הצליח להדיח
את אבן רשמית.
אך מכיוון שכל הפרשה היא קומדיה,
ולא טרגדיה, היתה גם ישיבה זו
יותר מגוחכת מאשר דרמאתית.
העולם הזה 2596

עמוד 7

פתח כ-PDF פתח כתמונה $העולם הזה - גליון 2596 - 1 ביוני 1987 - עמוד 7 | הנדוו האם אנחנו רוצים במישטרה פוליטית חשאית המענה ורוצחת מנגנון החנשר רטית. הוא היה ונשאר מ ת אי״ מדינ ה לחמנו — לבדנו — במיפלצת ה־ך שבוע נפתחו כל הברזים. .\$

הנדוו

האם אנחנו רוצים במישטרה פוליטית חשאית המענה ורוצחת

מנגנון החנשר

רטית. הוא היה ונשאר מ ת אי״ מדינ ה
לחמנו — לבדנו — במיפלצת ה־ך
שבוע נפתחו כל הברזים.
.\ .1המישטרה הפוליטית החשאית, הק׳
טוטאליטרית.
ש־הרך
זאת, חשפנו את שיטותיה עד כמה ש
טוטאליטרית.
רויה שב״ב, הפעילה את כוחה האדיר יכולנו. ב־ ,1963 ערב התפטרותו־הדח
אם לא נשנה זאת עכשיו, יהיה זה אסון למויצאה
להתקפת-נגד.
תו, הרגיש בן־גוריון עצמו שהוא הקיפ
דינה. ולא נצליח לשנות, אם לא נגיד את כל
עשרות סוכניה, שהוחדרו במשך שנים לכל גולס מסוכן. במכה מפתיעה אחת, כאמצעי־התיקשורת
המגוייסים, יצאו במסע מתו דרכו, סילק את איכר הראל.

האמת ׳
אם של שטיפת־מוח: לשב״כ היו הישגים כבירים,
ך • אמת היא שגולם זה לא יכול היה לקום

השב״ב הוא המיבצר האחרון של ביטחון־המדיגה,
**אז החלה תקופת הליברליזציה במדינה ( 1 .ולפעול, אלמלא בתי־המישפט בישראל.
השב״כ ממלא את תפקידו כאמונה.
בית־המישפט העליון הוא מיבצר הדמוקרטיה,
היא התחילה בימי לוי אשכול, ונמשכה בימי
״פראבדוד ו״איזווסטיה״ יבלו ללמוד
ולמאיר שמגר ולחבריו — כל התהילה.

מנחם בגין.
השבוע מעיתוני־ישראל, והקג״ב יכול
אולס אנחנו חייביס להגיד בפה מלא:
יכולנו להשלות את עצמנו שהכל
ללמוד מן האירגון־האח שלו בארץ.
השתנה, ושגס השב״ב השתלב במיש• לשופטיס בישראל יש חלק מכריע ב-
קיוס שיטות של עינוייס במדינת-יש-
האלוף איציק מרדכי, הקורבן המיוער של דד טר הדמוקרטי.
שב״כ בפרשת־האוטובוס, גוייס למשימה. הוא
אחרי מילחמת ששת־הימים, שבה הפכנו למ ראל.
מילא את הפקודה כמי שכפאו שד. הוא הועמד
לפני המצלמה המגוייסת, כשפניו סתומות וקפד
אות, ונאלץ להשתתף בהצגה מבויימת היטב,
בעזרת מפות ודיאגרמות, כדי לקלס ולהלל ולשבח
את השב״ב.
מאיזשהו מקום נשלף האלוף (מיל׳) אהרון
יריב, כדי להסביר בטלווייה המגוייסת כי השב״כ
פועל בצורה נהדרת, נקייה מכל רבב. פרשת
נפסו היתה חריג — כך ניתן להבין מדבריו —
מפני שהשיטות הבדוקות והטובות הופעלו נגד
אזרח ישראלי, קצין בצה״ל, שגם אינו ערבי.
(רק להזכיר: יריב גויים על־ידי הטלוויזיה הצייתנית
גם בשיא מילחמת־הלבנון, אחרי שהפרשן
הצבאי, האלוף ישיעיהו גביש, העז למתוח
טיפ־טיפה של ביקורת מרומזת על אריאל שרון.
גביש סולק מיד, יריב הובא במקומו, והילל את
פעולות אריאל שרון. הוא תרם את תרומתו להמשכת
המילחמה, על מאות הרוגיה הנוספים).

דינה קולוניאלית החולשת על מיליון וחצי בני״
ארם כבושים ומדוכאים, נוסף על 700 אלף אזר־חים־ממדרגה־שניה,
השלינו את עצמנו שהשב״כ
פועל כמישטרה פוליטית חשאית של מדינה דמוקרטית.
בהדרגה
התחילו להגיע אליי ידיעות על עי״

דיווחנו בעיתון זה על עשרות מיקרים, שבהם
הופיעו לפני השופטים נאשמים חבולים ומוכים.
השופטים עצמו את עיניהם. כאשר הובאו עצורים
שהיו חשודים בביצוע מעשי־זוועה חמורים, לא
ניסו כלל החוקרים להסתיר את תוצאות העינויים
בגוף הנאשמים.

^1כל את עצמי.

בשנות ה־ 50 חשף העולם הזה את קיומה של
מישטרה פוליטית חשאית במדינה. מכידון שאסור
לקרוא בשמה, קראנו לה ״מנגנון החושך״.
מול פני מערכת־איומים מתמדת, חשפנו את
פרצופו של מנגנון זה. גילינו שהוא משמש מכשיר
פרטי בידי דויד בן־גוריון, שהפעיל אותו
נגד יריבים פוליטיים, בארץ ובמיפלגתו שלו.
חשפנו קצת את שיטותיו. מנגנון־החושך גייס
נגדנו את עשרות סוכניו בכל מערכות־העיתונים,
שניהלו במשך שנים מערכת־הסתה פרועה נגד
השבועון. שלוש פצצות התפוצצו במערכת ובדפוס
שלנו, ואירעה שורה של התוויות אלימות
אחרות, שלא פוענחו מעולם.
איסר הראל, מי שהיה ראש השב״ב, ראש־ה־מוסד
והממונה על כל שרותי־הביטחון, טען אחר־כך
שהעולם הזה היה האוייב מס׳ 1של המיש־טר(קרי:
שילטון בן־גוריון) ,והודה שהשקיע,את
כספי מנגנון־החושך בהקמת שבועון מתחרה׳,שנועד
לחסל את השבועון המסויים.
אחרי עלייתו לשילטון, סיפר מנחם בגין בראיון
עיתונאי, כי איסר הראל ביקש ממנו בשעתו
לתמוך בכליאתי במעצר מינהלי, בטענה
שאני סוכן סובייטי. מזימה זו סוכלה על־ידי בגין,
שלא זה בילבד שלא נתו לה את ידו, אלא שגם
איים להרעיש שמיים וארץ אם תוגשם( .בגין גם
שלח לי אז שליח סודי, כדי להזהיר אותי).
באותו הזמן אירע רצח ישראל קסטנר, בירי
מי שהיה מודיע של השב״ב, ונחשפו מחתרות
שונות. במישפטים הסודיים התגלו שיטות מחפירות
של השב״כ, שסוכניו ניהלו את המחתרות,
ולפעמים גם הקימו אותן מלכתחילה.

מכאן גם ברור מדוע זועמים ונסערים
אנשי השב״ב כיום, כאשר הם מרגישים
את עצמם נבגדים ומופקרים על־ידי הפוליטיקאים,
המוכנים כיום לזרוק אותם
לכלבים כדי להציל את עורם.

ן * בעיה אינה של השב״כ בלבד.
\ 1זוהי הבעיה שלנו. הבעיה של מדינת
ישראל.
השאלה העומדת לפנינו היא פשוטה ואכזרית:

זה מוכרח להיות ברור: אי־אפשר להבטיח כי
יעונו רק האשמים. רק בית־מישפט יכול לקבוע
מי אשם ומי לא — וגם הוא יכול לקבוע זאת רק
על־פי ראיות־אמת. כל אדם הוא חף־מפשע עד
שהורשע (ולפעמים, כמו שהוכח בפרשת־נפסו,
גם לאחר־מכן) .לכן כ ל העינויים מופעלים נגד
מי שמוחזקים כחפים־מפשע.

העינויים באים במקום שיטות־חקי
רה מתוחכמות, והם מכשירים בידי
חוקרים בלתי־יעילים.
האם אנחנו רוצים במדינה שיש בה
מישטרה פוליטית חשאית אשר מותר
לה להוציא־להורג חשודים ,״ברשות וסמכות״
,למרות שאין בה להלכה עונש־

מוות?

כמו בפרשת־האוטובוס, הילך השב״כ אימים
על הפוליטיקאים, ודרש למנוע בכל מחיר חקירה
מישטרתית והעמדה למישפט. אז הוצעה חני-
נת־החרפה. עכשיו מדברים על ״ועדת־חקירה״
שתעזור לדחות ולטשטש.

אני מוצא את עצמי במצבו של אותו
גרמני ״טוב״ ,שאמר: לא ידעתי. לא ידעתי,
מפני שלא רציתי לדעת.

כל ראשי־הממשלה ידעו, או היו צריכים לדעת.
הם האחראים הישירים לפעולת השב״כ.
שרים רבים אחרים ידעו, אך לא רצו לשמוע. הם
הסתפקו בהצלחות השב״ב, מבלי לברר איך הושגו,
ואם אכן היו כולן הצלחות אמיתיות.
אנשי השב״ב עצמם מוכרחים היו להגיע לידי
המסקנה שהם עומדים מעל לחוק, שהם פועלים
״ברשות ובסמכות״ ,ש״הדרג המדיני״ מצווה עליהם
לענות, וגם להרוג, כדי להשיג את אשר רצוי
להשיג — בתנאי ששיטות אלה יופעלו אך ורק
נגד ערבים, ובתנאי שלעולם לא ידווח על כך
בפה מלא לממונים הפוליטיים.
מכאן ברור מה מקור הבוז התהומי, שרוחשים
אנשי השב״כ ל״דרג המדיני״.

האם אנחנו ר1צים במדינה שיש בה
מישטרה פוליטית חשאית שמותר לה
לענות חשודים, כדי לסחוט מהם הודאות
וידיעות, והמשתמשת בשיטות
אכזריות אלה דרך־קבע, נגד ״אשמים״
וחסים־מפשע כאחד?

ובעוד שהמסע הגדול של שטיפת־מוח
נמצא בעיצומו, הסתער השב״ב
על ״הדרג המדיני״ ,שעל כל אחד מחבריו
יש תיק שמן אי־שם בארכיון.

זה יכול היה לקרות בברית־המוע־צות.
זה יכול היה לקרות בצ׳ילה. זה
יכול היה לקרות בדרום־אפריקה. זה קו_

בישראל אני להאשים,
ן* אשר אני בא
מאשים קודם

נדמה כי מנחם בגין היה השר היחיד
שניסה אי־פעם לצמצם את השיטות האלה.

נויים
מסוגים שונים. חקרתי אחדות מהן. בכל
המיקרים האלה הובאו לי תעודות ועדויות, גם
מפי פרופסורים מכובדים, שהפריכו את הכל.

היה נעים להאמין להן.
כאשר תמהתי על ההצלחה העצומה של הש־ב״כ
בהוצאת הודאות וידיעות מפי כל החשודים,
נאמר לי על־ידי אנשי־שב״כ סבירים ואהודים
שיש שיטות פסיכולוגיות מתוחכמות, המביאות
לתוצאות מופלאות אלה בלי הזדקקות לאמצעים
פסולים.

היה נעים להאמין להס.

בשנים האחרונות לא יכולתי עוד לעצום את
עיניי מלראות. הידיעות על עינויים מסוגים שונים
היו רבות מדי, דומות מדי זו לזו. דיברתי עם
עשרות צעירים ערביים, רחוקים זה מזה, שסיפרו
סיפורים זהים. גופים בינלאומיים פירסמו דוחות.
במילחמת־הלבנון התגלו דברים מזוויעים.

בכל זאת, היה נעים לחשוב שיש
הגזמות בסיפורים. היה חשש שמא
תתפרש התקפה חזיתית על השב״ם כחיפוי
על מעשי־טרור.

שעת־המיפנה באה כאשר פוצצנו את פרשת
האוטובוס בקו .300 שברנו את מחסום־הצנזורה
ופירסמנו לראשונה את תמונת החוטפים בעודם
בחיים, לפני רציחתם בידי השב״ב. פוצצנו למעשה
את פרשת נפסו, כאשר פירסמנו את תצלומו
של יוסי גינוסר, ואיפשרנו לנפסו לזהות את
חוקרו האכזרי, שהסתתר מאחורי כינוי.

דיר הפרצות האלה דולפים עתה המים
העכורים, בפרץ גובר והולך.
אין מנוס מן המסקנה:
מנגנון־החושך לא שינה את עורו. הוא לא קם
ב־ .1967 הוא קיים מאז קום המדינה, ושיטותיו
לא השתנו מאז. רק ההסוואה נעשתה יותר מתוחכמת.

מנגנון
זה אינו — ולא היה מעולם
— מכשיר ביטחוני של מדינה דמוק-

כאשר הופיעו לפני השופטים אלפים נאשמים,
שכולם הודו מרצון על מעשיהם, וגם הלשינו
על חבריהם — האם לא שאלו השופטים את
עצמם מעולם כיצד הושגו הודאות אלה? כאשר
הופיעו אלפי נאשמים במישפטי־זוטא וטענו כי
עונו, האם מעולם לא התגנב הספק ללב?

האם לא ידעו השופטים? האם לא רצו
לדעת? האם לא רמזו בשתיקתם לחוקרי
השב״ס שהם מסכימים לשיטות אלה?
האם לא עודדו אותם להגביר את השיטות?

כמה
אנשים חפים־מפשע נשלחו לכלא? מאות?
אלפים?(והצד השני של המטבע: כמה אנשים
אשמים לא נתפסו מעולם, מכיוון שאנשים
אחרים הורשעו במקומם?)

כל זה חל שבעתיים על המוסדות הקרויים
״בתי־דין צבאיים״.
בשום מדינה דמוקרטית אין בית־דין צבאי
לשפיטת אזרחים. זהו סימן־ההיכר של מדינה קולוניאלית
ולמישטר טוטאליטרי.
בפרשת נפסו הרשיעו שתי ערכאות צבאיות
את הנאשם, למרות שטען כי עונה. עכשיו באים
מלמדי־זכות ואומרים: השופטים אינם אשמים.
הרי הובאו לפניהם עדויות שיקריות.
ריבונו של עולם —בשביל מה קיימים שופטים?
אם אינם יודעים להבחין בין אמת ושקר, בין
עד־אמת ועד־שקר, אין הם ראויים להיות שופטים.
כי זהו — בדיוק זהו! — תפקידם.

ך* שאלה צריכה להישאל בפה מלא.
( \ רק מעטים מוכנים לומר בגלוי שמותר להרוג
ולענות, כדי לצמצם את מיספר הפיגועים,
שמקורם במציאות של מדינת־כיבוש קולוניאלית.
אולם רבים מאוד — לא רק פאשיסטים,
אלא גם ליברלים, סוציאליסטים, אנשי שלום
עכשיו ואנשים טובים אחרים מוכנים להסכים
לכך בסתר־ליבם, בתנאי שלא יכריחו אותם לשמוע
ולדעת.

מי שמסכים לשיטות אלה, ולוא רק
בהסכמה שבשתיקה, בהסכמה של ״אני
לא רוצה לדעת״ — נותן את ידו להתנוונותה
הבלתי־נמנעת של מדינת-
ישראל, לשקיעתה בבוץ של רודנות, להפיכתה
למין צ׳ילה שלחוך! הים־התיכון,
מין סוריה יהודית.
יתכן שזה יעזור להגן על ביטחון־המדינה. אבל
איזה מין מדינה זאת תהיה? האם זאת תהיה מדינה
שנרצה לחיות בה? האם תהיה זאת מדינה שהבנים
ירצו להישאר בה, עולים חדשים ירצו לבוא
אליה? האם תהיה זאת מדינה שבכלל כדאי יהיה
להגן על ביטחונה?

ואם זהו המחיר שיש לשלם עבור החזקת
עם אחר במצב של דיכוי ופחד —
האם ההישג הזה שווה את המחיר?

האם התפטר עד היום מישהו מן השופטים
האלה? האם מישהו הביע בו־

שה יחיטה?
ך* שופטים אינם האשמים היחידים.

^ ם לא, אם איננו רוצים במדינה שכזאת, אם
איננו רוצים במישטרה פוליטית חשאית המענה
והרוצחת, אם איננו רוצים שמנגנון־החושך
יהרוס את המישטר הדמוקרטי, כי אז יש להחליט
ולפעול.
יש לטהר את המנגנון הזה מכל היסודות העכורים.
יש לשלוח לכלא את מי שיימצאו אשמים
בהפעלת שיטות ברבריות. יש למסרו ביד הנהגה
חדשה ויעילה, שזהותה גלויה, ולהפקיד עליה
מערכת־בקרה אמיתית.

כל ״הדרג המדיני״ ידע, חיפה ושתק.

יש להוציא את המנגנון מן החושך אל
האור.

1 1כל המימסד הפוליטי בארץ יודע מזה שנים
כי השב״כ מפעיל שיטות, שלא יכירם מקומם
במישטר דמוקרטי.

עמוד 8

פתח כ-PDF פתח כתמונה

איו ניהל וויו סופו חמש שיחוו
טלפון והרוויח 265 אלו דולו?
מ׳ מונן להיות איש־קש שלו?
ליטו הישראלי, עורך־הדין דן אבי-
יצחק. הלה ידוע כממולח וכיקרן; גובה
לעיתים שכר־טירחה של מיליון דולר
לתיק.
אבי־יצחק מייצג את סופר מזה
שנים. הוא טיפל מטעמו בסיכסוך עם
רשת הילטון הבינלאומית, שנתגלע
אחרי שסופר השתלט על מלון הילטון
בירושלים.

סופר, דמות ירושלמית ידועה,
מין מיזוג מוזר של פליי־בוי
ותלמיד־ישיבה, נראה לעיתים
ם אתרי-ם ילוי יוקרתיים — לידו
יפהפיה צעירה ולראשו
כיפה-סרוגה.
אם חקירות סא״ק תוכחנה שסופר
הוא הבעלים של חברות אשר באמצעותן
סחר משווייץ בניירות־ערר
אמריקאיים, יורע מצבו בארץ.

חוקרי מס-הכנסה ומישט-
רת־ישראל יקשו עליו: מה
מקור הכספים שם הם שיחק,
ולמה אין כידו היתר מוסמך
לפעולות כאלה?
עד כה נהג סופר לספר שהחברות
הזרות, הקשורות בעסקיו בישראל,
אינן שלו, וכי הן בבעלות שותפיו הזרים.

היתה גירסתו, כשחברת ירדן
הישראלית היתה שותפה בבעלות על
חברה אמריקאית בשם אוריגיינלה;

ילץ יחות-טלפון מיסתוריות,
שניהלו שני אנשי־עסקים ישראליים
משני צריו של האוקיינוס האטלנטי,
מעסיקות את הרשות האמריקאית
לניירות־ערך.

הרשות, המוכרת בארצות־הברית
כשם המקוצר כא׳׳ק,
חושדת כצמד הישראלי —
נחום וסקביץ ודויד סופר —
בעבירות חמורות על חוקי הסחר
במניות ובעשיית רווח של
4.2מיליון דולר, תוך ניצול בל
תי-חוקי של מידע פנימי.

של 22.65 דולר כל אחת, ועשה
רווח של 1.2מיליון דולר במכה
אחת!

דרוש:
איש־קש

ף י ציריך, המשופעת בעסקים,
נפגש סופר מעת לעת עם פרק־

כשהשתלט על רבע ממניות אמפ״ל
האמריקאית, ואפילו לפני־כן, כשהשתלט
על חלק ממניות משקיעי
ישראל האמריקאית.
שותפיו הזרים — בעיקר איש־הנפט
האמריקאי לו ברנט — היו
מוכנים לתמוך בגירסתו, לפחות עד
הזמן האחרון. עתה, כשמורא הדין
האמריקאי מרחף על חברות אלה,

השניים שוהים עתה בציריר שבש־ווייץ,
וחיים בטוב. אבל האמריקאים
מוטרדים: אין להם הקלטות של
שיחות־טלפון, אבל יש להם העתקים
של חשבונות־טלפון, המלמדים מי
דיבר עם מי, מתי וכמה זמן. מידע
שאסור לזלזל בו, במיוחד כשברור לחוקרים
האמריקאים, שבעיקבות שי־חות־טלפון
מסויימות התנהלו עיס־קות־מניות
מסויימות, שהולידו רווחים
מסויימים, לא־חוקיים.
דוגמה: החברה מריל־לינץ בלונדון,
שבניהולו של נחום וסקביץ, חיפשה
בראשית אוקטובר 1984 קונה לרשת־חנויות
בשם פיי לס (בעברית: שלם
פחות).
ב־ 13 בנובמבר של אותה השנה
טילפן דויד סופר ממישרדו של אמריקאי
אחד, לו ברנט, שבפורט־וורת,
טכסאס, לביתו של וסקביץ בהמפסטד,
לונדון. אחר־כ!־ טילפן שוב ושוב:
שלוש שיחות טראנס־אטלנטיות ביום
אחד.
• למחרת נפגשו מנהלים של פיי לס
עם בעלי רשת ידועה אחרת. קיי
מארט לשיחת־עסקים, קיי מארט
רצתה לרכוש את פיי לאס.

כאשר הודיעו ראשי ״קיי
מארט״ כי ישלמו 27 דולר
עבור כל מניה של,.פיי לם״ ,צץ
לפתע סופר, מכר 273 אלף מניות
כאלה, שרכש קודם במחיר

סביר להניח כי ייסוגו מגירסתם הקודמת.

עוכדה:
סופר מחפש ברחבי־העולם
מי שיאות לרכוש את
הכעלות על ההכרות האלה,
ומי שיעז להודות קבל עולם
וישראל, כי הוא הוא הבעלים
האמיתיים ולא — חס ושלום
— דויד סופר.
הקושי של סופר טמון בכך, שמי
שיהיה מוכן לשמש עבורו כאיש־קש,
כדי להצילו מהסתבכות בישראל, יהיה
צפוי בעצמו להעמדה־לדין בארצות־הברית.
בינתיים
אין סופר יכול לשוב לארץ;
שילטונות מם־ההכנסה עיקלו
רכוש שלו בישראל בשווי של 20
מיליון דולר, כדי להבטיח את המגיע
להם, אם יוכח שסופר הבריח כספים
לחו״ל, או שהיה בעל הכנסות בחו״ל
שעליהן לא הצהיר בישראל.

אנשי מס־ההכנסה טוענים
כי בידיהם הוכחות לכך שסופר
מחסל רכוש בישראל, ובאחרונה
מכר דירות שהיו בבעלותו
בירושלים.

הבעיות של סופר עם רשויות ישראליות
חמורות, כנראה, מאלה שיש לו
עם רשויות אמריקאיות. עד כה הגישו
האמריקאים נגדו ונגד חברו־שותפו
וסקביץ רק תביעות אזרחיות. נראה
שאין לאמריקאים חומר לתביעות

בית בלונדון ב־ 1.2מיליון

וגם 81 אלף דולר
הוכתרה 4בסינגפור, למיס
יוניברס 87׳ (מלכת״היופי העולמית),
סיסילה בולוקו ,22 ,מעצבת־אופנה
ונציגת צ׳ילה הדרום־אמריקאית. בולו־קו,
שנבחרה מבין 68 מתחרות על
התואר, מתנשאת לגובה של 1.71 מטר,
ירוקת״עיניים וחומת־שיער, גאה על
תחביביה(באלט וריקור קלאסי) וקיבלה,
יחד עם הכתר, פרסי־מלכות בשווי
כולל של 225 אלף דולר (בין השאר:
81 אלף דולר במזומן, צרור יהלומים,
מכונית־ספורט ומיספר פרוות).

תיזנזנרת למישרפה,
חצוצרות וחלילים
נ ש רפ ה 4בקרבת מרכז־ההגות
הבודהיסטי הראשון בצפון־אמריקה, במדינת
ורמונט האמריקאית, גופתו של

טשוגייאם טרונגפה רינפוטשי,

,47 לאמה (כהן) יוצא טיבט, שנפטר
לפני חודשיים מהתקף־לב, בעת מסע
הפצת דתו בקנדה. גופתו של רינפוט־שי,
שנחשב למפיץ המוצלח ביותר של
דת בודהא בעולם המערבי, הוכנסה
למישרפה לקול תיזמורת 50 נזירים
*וצאי טיבט, שניגנו בחצוצרות, חלילים
ותופים.

מזות בצל ההזדקנות
נפטר 4בסיאול, בירת קוריאה,
מהתקף־לב, בגיל ,73 פרופסור (למד־עי־המדינה)
וילכוד כהן, יהודי אמריקאי,
שהיה שר הבריאות, החינור והרווחה
בשנותיו האחרונות של מימשל
לינדון ג׳ונסון בארצות־הברית. כהן,
הזכור כאחד ממנסחי חוק הביטוח הלאומי
וחוק ביטוח הבריאות האמריקאיים,
שהה בסיאול כמשתתף בכינוס
לחקר ההזדקנות.

פליליות, שבאמצעותן אפשר לבקש
מישראל או משווייץ צו־הסגרה.
הטיבה 183
**צבו של נחום וסקביץ נוח
//יותר מזה של דויד סופר. הוא
מתגורר דרן־־קבע בלונדון, ויש לו
שתי אזרחווות: ישראלית ובריטית.
לרשויות הישראליות אין טענות בכל
הנוגע לעיסקי וסקביץ בחו״ל.
בחודש שעבר שהה בארץ שלושה
ימים. מפרקליטיו שמע, כי מצבו בישראל
איתן, וגם אם תוגש נגדו תביעה
פלילית בארצות־הברית לא יוסגר,
אלא יובא למישפט על־פי החוק הישראלי.

לכן
החליט, כנראה, לחזור
לארץ, ובימים אלה מכר את
ביתו בלונדון בסכום של 1.2
מיליון דולר. הקונה: איש־עם־
קים ישראלי הנמנה עם ״חטיבה
183״ ־ כרטסת הישראלים אשר
זמן שהותם בחו״ל מדי שנה
עולה על מחצית השנה (כלומר
182 :ימים וחצי) ,עובדה
הפוטרת אותם ממיסוי בישראל.

איש-עכקים
וסקביץ

תמרורים

עד עתה היה וסקביץ נפגש עם
רעייתו אריאלה ועם ילדיו פעם בשבועיים
— בציריך. עכשיו מתכננת
מישפחת וסקביץ לחזור לארץ, והרעיה
אף ביקרה בישראל אחרי הפסח, כדי
להכין את תנאי השיבה.
לוסקביץ עוד יתרון על פני סופר:
סופר נחקר על־ידי אנשי סא־ק בספטמבר
אשתקד: וסקביץ לא נחקר מעודו,
ולא הסתבך בניגודי־גירסות.
הפרוטוקול של חקירת סופר מלמד,
כי במיקרים אחדים נתן תשובות לא
נכונות. הוא נשאל הרבה על קשריו
האישיים והעיסקיים עם לו ברנט ועם
(המשך בעמוד )38 יגאל לביב

מן הקיסץ
אל הקיריה

נפטר 4

בחיפה, בגיל ,78 ירו

צייזל, מי שהיה ראש עיריית
חיפה(מטעם מיפלגת־העבודה) במשך
שתי קדנציות קצרות (,1974 — 1973
.)1978 — 1976 צייזל, יליד פולין, החל
את דרכו בארץ כחבר קיבוץ(עין־
המיפרץ) ,ממנו עבר לעבוד בחברת-
החשמל והיה, לאחר מכן, מזכיר איגוד
פועלי המתכת ויו״ר המועצה המקומית
קריית־חיים, לפני שנבחר להיות ראש
העירייה של העיר השלישית בגודלה
בארץ (כ־ 220 אלף תושבים בשנות
כהונתו).

איש היוגורט
נוערבות־הנגב
נפטר 4בתל־אביב, בלכתו ברחוב,
ימים מיספר אחר שהחלים
מהתקף־לב, בגיל ,81 רפאל קלצ׳קין,
שחקן תיאטרון ניצחי כמעט של
הבימה העברית(תקופה קצרה בתיאטרון
הסאטירי הקומקום ולאחר מכן,
משך עשרות בשנים. בתיאטרון הבי־מה)
.קלצ׳קין, יליד רוסיה, החל את
הקריירה שלו בארץ כפועל־בניין, סו־לל־כבישים
ואופה, אך עד מהרה פנה
לתיאטרון, בו מילא יותר מ־ 120 תפקידים
(אחד הנודעים בהם: סאקיני ב־בית־התה
של ירח אוגוסט, המצהיר,
כי ״פורנוגראפיה היא עניין של גיאו־גראפיה!״)
.קלצ׳קין, שהרבה להופיע
בשנה האחרונה בתשדירי הפרסומת
הטלוויזיוניים ליוגורט, נודע גם כמחבר
שירים־להיטים (בערבות הנגב והאמיני.
יום יבוא של ימי מילחמת־העצמאות).
העולם
הזה 2596

עמוד 9

פתח כ-PDF פתח כתמונה

קואו רו, איוואן .,,הוא היה שוטו גרמני, שעמד בנתח תא*־
הגאזים בטרבלינקה וחתך שדי נשים. הסניגורים טוענים: זהו

!וווי 0₪תאתיתק
סופית חלק — ,4-1.1גרמנים בלבד.״
התאריך.1948 :

ף* פרשת־דמיאניוק עומדת ל-
^ התפוצץ פצצה גדולה.

כרשימה זו מופיע שמו של
״אלפרד כיליץ המכונה איוואך.
הוא מתואר שם כג׳נדארם(שו
טר־שדה) גרמני, המבוקש על־ידי
הממשלה הפולנית על רצח
שכיצע במחנה־ההשמדה טר־בלינקה.
הרשימה מזכירה את
אלפרד כיליץ כמי שנזכר גם בתיק
מיספר 78/53 של הוועדה

הסניגורים עומדים לטעון:
מצאנו את ״איוואן האיום״ הא־
.זיתי״.

עד כה התרכזה ההגנה בנסיון לערער
את העדויות שהושמעו בזמן המיש־פט
ולפניו, לגבי זהותו של ג׳ון דמיאנ־יוק.
הטענה העיקרית היתה שהעדויות
נמסרו — אם כי בתום־לב — על־ידי
אנשים שזיכרונם לקוי אחרי 42 שנים

ותם

()) 1110101* 100 1711

לפישעי־מילחמה של האו״ם.
מאחר שתיקי הוועדה של האו״ם
אינם נמסרים אלא על־פי בקשתן של
ממשלות בלבד, לא הצליח טורצ׳ין
להשיג את התיק על ביליץ מהאו״ם.

בפתח תאי־הגאזים

^ סניגור הישראלי, יורם שפטל,
\ 1שלח מיכתב למנכ״ל משרד־החוץ,

* 1י 1 1 7 2

0 1 1 .1 1 2 ,

* , 1942 סתט^

000116116

71*01(1101)6. 8x161
> ,ן י 0 1 0 0 1 1 0 0 0 8 0
{ * 1681

•96 ם נ1ץ111246? 6111 01110? 0

״ביליץ אלפרד, המכונה איוואן, טרבלינקה, רצח ופשעים אחרים״
ויותר. העדים ידעו כי מאשימים את
דמיאניוק, ובמוחם טושטש ההבדל בין
מה שהם זוכרים באמת ובין מה שנדמה
להם שהם זוכרים.
אולם עכשיו עומדים הסניגורים
להביא ראייה מסוג אחר, והם עומדים
להיעזר בה בבקשתם לזכות את דמיאנ־יוק
אף מבלי שיהיה עליו להשיב על
ראיות התביעה.

^תב •1611401
01*101• 01*111108. ?012111)1.
(.מסמתס

אברהם טמיר, וביקש שממשלת־ישר־אל
תפנה לאו״ם ותבקש את תיקו של
ביליץ. ואכן, תוך חודשיים מיום הפנייה
היה תיקו של פושע־המילחמה
בידי הסניגוריה.
אולם לאכזבת הסניגורים אין בתיק
הזה חומר נוסף על זה שמצא כבר
טורצ׳ין בארכיון הלאומי של ארצות־הברית.

התיק
מפרט כי אותו אלפרד
ביליץ, שכונה ״איוואך, פעל ב־מחנה־המוות
בטרכלינקה החל
ביוני 1942 ועד נובמבר . 1943
כלומר, במשך כל תקופת פעולתו
של מחנה־ההשמדה.
ביליץ הוא גרמני, והוא מבוקש על־ידי
שילטונות פולין על מעשי־רצח
שביצע במחנה זה.
המיסמך אינו מגלה פרטים נוספים.
אין בו תאריך־הלידה של ביליץ, מקום־
הולדתו או כל פרט נוסף אחר. העדות
היחידה הנוגעת לו היא אותה עדות של
ליאון פינקלשטיין, שמצא טורצ׳ין,
על־כך שביליץ עמר יחד עם גנס בפתח
תאי־הגאזים ובסכינים ארוכות חתך את
שדיהן של נשים.

עדות זו נתמכת על־ידי עדויותיהם
של שני יהודים נוספים,
חנוך ברנר וזיגמונט בלשרסקי,

•?.1943ס א ^2 -
דמיאניוק מישהו אחרי

שגם הם ראו את ביליץ עושה
מעשי-זוועה אלה.
התיק אינו מכיל אף מילה נוספת
אחת על מעשיו של ביליץ בטרבלינ־קה.
לא על תפקידו שם ולא על מקום־
עבודתו במחנה.

עבודת-הנמלים של הסניגורים
רק החלה. כעת ינסו לחקור
כיצד היה נראה אותו כיליץ,
מה היה תפקידו במחנה, מה
היה גילו, והאם יתכן שהעדים
שזיהו את תמונותיו של דמי•
אניוק, טעו והתכוונו בעצם ל־איוואן
האחר, אלפרד ביליץ.
הם גם ינסו לגלות מה קרה
לביליץ, והיכן הוא נמצא היום,
אם עידני חי• אילנה אלדן ₪

£א ח 7?2 , 41ט 1פ 53.

x1:^1111111^1011פ 1ת 1 1נו:ד!1ן י 2 \:

)1 4 0 X 0 3 5 1 0

,.ביליץ אלפרד׳ ,כינוי איוואן, גרמני, ז׳נדאום, יוני ט-נובמבר נ ,4טרבלניקה

העובדה החדשה: התגלה כי .
אכן היה במחנה־המוות טרב־לינקה,
בתקופה הנדונה, אדם
שניתן לו על־ידי האסירים הכינוי
״איוואך. אדם זה לא היה
כלל אוקראיני, אלא גרמני אמיתי.

הותך שדי־הנשים

יליץ אלפרד וגנס אדולף
עמדו בכניסה לתאי הגאזים
וחתכו את שדיהן של נשים בסכינים
ארוכים כך העיד ליאון פינקלשטיין
בפולין, בשנת . 1948 סניגוריו של
רמיאניוק — מרק א׳וקונר, ג׳ון גיל
ויורם שפטל סבורים כי מילים אלה
מתייחסות לאיוואן האיום האמיתי
מטרבלינקה.
הסניגורים החרוצים אינם נחים לי
רגע, והם מחפשים בכל העולם חומר
שיכול להועיל ללקוחם. את המידע
הנוכחי השיגו מפיו של ויליאם טור־צ׳ין,
ארכיבר במיקצועו המועסק על־ידי
הקהילה האוקראינית בארצות־הברית
כדי לגלות מיסמכים וחומר כדי
לעזור להגנתו של דמיאניוק.
בתצהיר שהגיש טורצ׳ין לפני חודש,
הוא מספר כיצד הגיע למידע על
ביליץ. במהלך מחקרו בארכיון הלאומי
בארצות־הברית, גילה מיסמך המכונה:
״רישום מרכזי לפושעי־מילחמה וחשודים
ביטחוניים — רשימה משולבת

באס 11x 11

,פ&וסגע

1011611 0*162*50 6 6561061 062X1621 *02 02111111010 0א 00611100

01710101

0660

2003 ? 6 0 1 11011 .

(110

10 0 7 0 00 1 1 6 6 6 .

ס? 8ס 2סגו 0

58-53111, *020 111 £110016

ייפג 066402136 , 11101:1(0118

5. *11172, ,117x04

06X146210•, 1028 16 1׳*00X71121

4• 082 *11261062

מיסמן האויים: האשמות פולניות נגד נושעי־מידחמה גרמניים5.1.1948 ,

עמוד 10

פתח כ-PDF פתח כתמונה

האם היה יוסף בורג משלם עסו־ שיחת
גוביינא של הוועדה, ומי יש! עם מי?
הם לא ירדו מהכותרות
— ששת המופלאים שהסתגרו 1

בכפר־נעורים וגיבשו את המסקנות
בפרשת־פולארד. בכל

זאת, מעייף להיות בכותרות.
שימחה דיניץ סיפר בסוף ה

שבוע
כי הוא עייף ומותש, ו״לא
יכול להתרכז!״ .

״הרצל מפלסטיק!״ כך
כינה שימעון פרם בחמת־זעם

ך 1| 1ץ 1ץ | 11ך 1אחיו של נחום צמח, מייסד תיאטרון־הבימה במוסקווה, נכח בעת טקס־האשכבה לשחקן
#1ן 2י 1 1 /1המנוח רפאל קלצ׳קין. לצידו של נחום ישב השחקן מישה אשרוב, ששאל אותו שאלות
רבות על ההיסטוריה של התיאטרון, שבו הוא משחק עוד מימי מוסקווה. בשורה שלפני צמח ישבה האלמנה,
הדסה קלציקין(בתמונה משמאל) שלחצה את ידי הבאים לחלוק כבוד אחרון לבעלה. הדסה שמרה על איפוק
במשך רוב הטקס, מלבד לכמה רגעים שבהם ניגשו אליה חברים משכבר הימים, כמו יוסי ידין (בתמונה).

כשהיו ששת־הח״כים בבסיס־המישטרה נעורים, הגיע למזכיר־הוועדה
פתק, ובו מספר־טלפון בלתי־מוכר, מרובה־ספרות. ההודעה
אמרה: נא להתקשר ליוסף בורג.
הפוליטיקאי הוותיק ביכר את סן־פאולו הרחוקה על הים, השלווה
והזרקורים של נעורים. החל דיון רציני, כיצד ואיפה מתקשרים.
לשרות הוועדה עמד רק מכשיר־טלפון אחד. לחברי־הוועדה היה אסור
להשתמש בו. הנוהל החמור, שגזרו על עצמם, היה שאין ללכת אל
המכשיר המפתה — הקשר עם העולם החיצון(של התיקשורת) ,בלא ליווי
של חבר אחד לפחות של הוועדה. גם כל גיחה של אהוד אולמרט אל
מכוניתו דרשה ליווי כזה. בורג המתין לצילצול הגואל בסן־פאולו. בינתיים,
הוזעקה קצינת־מישטרה חיננית שטיפלה בחבורה. זו גימגמה
ששיחה לחוץ־לארץ דורשת אישור מיוחד. על פי כל הנוהלים. מהמטה
הארצי .״אז נעשה שיחת־גוביינא ״.התבדח ח״כ בכיר .״נראה אם הוא

בורג הצליח לאחד נגדו את שאר ששת חברי־הווערה, כאשר צוטט
כאילו אמר שחברי־הוועדה מדליפים לו לסן־פאולו על המתרחש בוועדה.
מדוע הוקצבו שלושה ימים בלבד לניסוח הדוח, שחיכו לו במשך
שבועות? אליהו בן־אלישר :״מה שלא גומרים בשלושה ימים, לא
גומרים גם בארבעה!״ שנית, חברי־הוועדה היו תשושים, והתחילו
לחזור על עצמם בעת ויכוחיהם. התחשבו גם ביושב־ראש, אבא אבן:
״הוא היה עייף, כיאה לאדם שעבר את ה־...70״ הדאגה הובעה, כמובן,
בעילום שם. אולם מעל לכל השיקולים הלאומיים, הפיסיולוגיים
והעניינים, עמדו שלושה שיקולים עליונים:
• בן־אלישר היה מוזמן לחגיגת בת־מיצווה ביום השלישי בערב.
• שמחה וויוויאן דיניץ הזמינו 30 איש לביתם ביום השלישי
בערב.
• אהוד אילמרט רצה ללכת למישחק־הכדורגל של בית״ר
ירושלים ביום השלישי.
לכל היו ברור שאם ייצאו השלושה ממחנה־הבידור, יתחילו
ריוני״הוועדה לדלוף, ואמצעי־התיקשורת — לחגוג. לכן נערך מירוץ
מעייף עם השעון של ויוויאן דיניץ ואורי מלמיליאן.
פורסם כאילו הם ישנו זוגות־זוגות — שניים בחדר אחד, אחד
מהליכוד ואחר מהמערך. הדמיון הלאומי עבד שעות נוספות. הכל ניסו
לדמיין כיצד בילה מיכה חריש את לילותיו הקצרים עם דויד מגן, כיצד
חילקו שמחה דיניץ ואליהו בך אלישר חדר אחד, מה עשו אהרון יריב(יועץ
הוועדה) ואהוד אולמרם במשך לילותיהם המשותפים, ומדוע השאירו את
היושב־ראש אבא אבן בגפו? מדוע סידר לעצמו גם מזכיר־הוועדה, אורי
רדי( ,שהוא, אגב, אחיו של פלג רדי, אחד משלושת מורדי־השב״כ
המודחים) חדר נפרד ולא חילק את לילותיו עם היושב־ראש?
התשובות לשאלות אלה מאכזבות. המציאות פחות מגרה את הדמיון:
רדי אומנם חילק את שישיית־אבן ונספחיה צמדים־צמדים, אך אלה סודרו
בדירות, ולא בחדרים. כל דירה מנתה שני חדרים, כשבכל חדר ניצבו שתי
מיטות. הדבר היחיד שהיה משותף לשני החדרים היה המיקלחת
והשרותים. כל איש ישן בחדר משלו, וזכה בפרטיות גמורה. לא ידוע על
קטטות אידיאולוגיות בשרותים או במיקלחות המשותפות.

בן־אלישר :״לשם מה היינו צריכים להתחתך? בשביל השוטרות? לא
ראינו שום־דבר פרט לדוחות.״ בעצם, המלצריות היו נחמדות למען
הדיוק: הלילות בנעורים היו קצרים ביותר — לילה אחד התחיל ב־2
לפנות־בוקר, והלילה השני התחיל רק ב־ 5לפנות־בוקר. שני הלילות
הסתיימו ב־ 7לפנות בוקר, עת הושכמה החבורה. שעת־ההשכמה נקבעה
על פי שעת ארוחת־הבוקר במוסד — .7.30
בעת הארוחות לא דיברו על פישולי פולארד. שם כיכב שימחה דיניץ,
הידוע בהומור לכל עת. פרט לכך, עסקו כולם באכילה ובהוריה למגיש,
״יהודי בשם סאלח מועלם״.
כיצד הצליח להתל אהוד אולמרט בוועדה כה נכבדה, ואחר־כך
בכנסת־ישראל, ופשוט להשתלט על הדוח המסקרן ביותר באותן שעות?
ההסברים מתחילים ב״היינו המומים״ ,וממשיכים ב״היינו כל־כך עייפים.
לא שמנו לב, לא חשבנו, לא תיפקדנו, רצינו לגמור כבר עם העניין, היינו
מותשים ״,ומסתיימים ב״היינו כחולמים״.
סיפר אחד מחברי־הוועדה :״אולמרט הציע לאורי רדי את העיסקה,
ולפני שהספקנו להבין — ברח עם החומר״...
דבר אחד ברור: אולמרט, שהתחייב להביא החומר, המודפס בעזרת
שירותי־המישרד האדיבים שלו, ב־ 19.30 לכנסת, הופיע רק ב־ .22.30 מדי
10 דקות טילפנו אליו אורי רדי ואבא אבן, וקיבלו את התשובה :״אני מגיע
עוד 10 דקות!״ עוד 10 דקות ועור 10 דקות, וקטעים מהדוח כבר
התפרסמו בתקשורת לפני פירסומו הרשמי. באורח פלא שודרו הקטעים
המחמירים עם פרס ורבץ, והוזנח חלקו של ארנס, המופיע בדוח.
את התדמית שנוצרה לדוח בקרב הציבור באותו הערב, עקב ההדלפות
המגמתיות — כך טוענים חברי־המערך — לא ניתן כבר לתקן.
מה שאיש מהם לא ידע: אולמרט למד טכסיס זה אצל מורו ורבו,
שמואל תמיר. כשניתן פסק־הדין במישפט עמוס בן־גוריון נגד
שורת־המתנדבים, שבו הונחתה על תמיר מכה קשה, פשוט לקח תמיר את
העותק היחיד של פסק־הדין, החזיק אותו אצלו והדליף לעיתונאים את
הקטעים היחידים שהיו לטובתו.
אחרי כל ההמולה והכותרות הרעשניות ברבר ״ 60 השעות
בנעורים״ ,נשאל רפי איתן — מגיבורי הפרשה והדוח — אם גיבש
דיעה על הדוח. איתן, מסתבר, עוד לא קרא אותו ביום החמישי. גם יצחק
רבין, גיבור אחר של הדוח, ישב לעיין בו בראשונה רק ביום החמישי. זה
באשר לחלק הגלוי של הרוח. לשני הדוחות(דוח ועדת אבן ודוח ועדת
רוטנשטרייך־צור) היו אמורים להיות גם נספחים סוריים.
הנספח הסורי של ועדת רוטנשטרייך־צור טמון אי־שם במזכירות-
הממשלה. אין להוציא אותו משם, וכל החפץ לעיין בו — עליו לשבת אך
ורק שם. אם ברצונו להתייעץ עם מקורביו — עליו לתאר להם את הכתוב
שם על־פי מיטב זיכרונו.
אשר לנספח הסורי של ועדת־אבן: מרוב זרקורים סודיים וכותרות
חסויות, דחו ששת המחברים את ניסוחו בכמה ימים. בגלל הניגוחים
הבינמיפלגתיים, מתמשכים הימים והופכים לשבועות .״אינני מוכן לשבת
עוד בוועדה, שברור שכל מה שאומר שם — ידלוף החוצה, ועוד באורח
מסולף!״ אמר ח״כ מערך .״אי־אפשר להמשיך ככה, עם ההדלפות האלה...״
שפך את ליבו ח״כ הליכוד, כעבור כמה שעות.

את אליהו בן־אלישר, שהאשימו
במתן עדות־שקר לפני
ועדת־אבן. מהיכן שאב פרס את
הכינוי? הלשונות הרעות מל־עיזות,
כי כך כינה פעם אנואר
אל־סאדאת המנוח את בך
אלישר הנאה והמזוקן(כמו הרצל)
,עת כיהן זה כשגריר ישראל
במצרים.
ערב פירסום מסקנותיהן
של שתי ועדות־הבירור שעסקו
בפרשת־פולארד, נזכר מי שנזכר
כיצד הוקמה ועדת־חקירה על
השאלה ״מי רצח את ארלוזרוב?״
מעשה שהיה כך היה: שימעון
פרס, אז ראש־האופוזיציה, נקרא
אל ראש־הממשלה דאז, מנחם
בגין, והתבשר על הכוונה להפציץ
את הכור הגרעיני בעיראק.
בתום ליבונו של הנושא הרגיש,
פיתח פרס — אדם תרבותי לכל
הריעות — ״סמול״טוק״ .פרס
שאל את בגין :״נו, מה אתה אומר
על הספר של שבתאי טבת?״
(הספר שעסק בפרשה).
בגין התעניין :״איזה ספר?״ פרס
נדהם מכך שבגין לא היה מעודכן
בספר שהסעיר את הישוב, ר
הבטיח לשלוח לו עותק. הבטיח
— ואפילו קיים. בגין קרא את
הספר וחמתו בערה בו להשחית.
מייד העלה את הנושא לסדר-
היום הדחוף של ישיבת־הממש־לה
הקרובה, וכך קמה ההחלטה:
לא ועדות־בירור, לא דיונים מתחמקים
בפורומים לא ברורים אלא
ועדת־וזקירה שתחשוף אחת
ולתמיד את האמת־לאמיתה, ש־תשפוך
אור על תיפקודם של הנוגעים
לרבר ותצביע על האשמים
ברצח־ארלוזורוב.
לאור הנוהג הפופולארי
יותר ויותר לטלפן לביתו של
מנחם בגין, המתבודד, ולנסות
לגרור אותו בלשונו על הנעשה
בעולם החיצון, יש כוונה להחליף
את מיספר־הטלפון החסוי
שלו. בפרט התרגזו מקורביו על
העובדה שסירובו של בגין להתראיין
לרגל העשור למהפך הפוליטי
הוקלט ושודר לאומה בשידור
חי. זה גרם להחלטה.

דסנד, ברק ₪

העולם הזה 2596

עמוד 11

פתח כ-PDF פתח כתמונה

אילו הייתי מאמין באלוהים, הייתי רואה בו בימאי גדול. הייתי
צריד גם לקבוע שיש לו חוש־הומור אכזרי.
זהו הסיכום שלי לאירועי מאי/יוני ,1967 שמלאו להם עתה
20 שנה.
מילחמת־ששת־הימים בויימה בחוש דרמאתי מעולה, בחוש
נדיר של עיתוי וקצב. כל סצינה היא במקומה הנכון, באורך
הנכון. הנפשות הדרמאתיות עוצבו כולן על־ידי שחקנים טובים,
רובם שחקני־אופי מצויינים. לוי אשכול, משה דיין, גמאל עבר־אל־נאצר,
יצחק רבץ, אחמד שוקיירי, או תאנט ורבים אחרים —
כל אחד מהם היה במקומו הנכון על הבימה, ונתן את ההצגה
הטובה ביותר.
עד כדי כך, שרבים אכן מאמינים שהכל היה מבויים מראש:
ימי־החרדה שקדמו למילחמה כשהאומה כולה עצרה את נשימתה,
כאשר הקפיץ נמתח יותר ויותר, יום אחרי יום, עד שנדמה שהגיע
לקצה גבול יכולתו — ואז ההסתערות, הבשורה הגואלת, הניצחון
המדהים, השיכרון, האלבומים.
אילו באמת ישבו זיקני״ציון אי־שם במקום נסתר, ותיכננו את
המילחמה — לא יכלו לעשות זאת טוב יותר.
וזוהי גם ההוכחה הניצחת לכך ששום דבר לא תוכנן ולא בויים.
מפני שאנשים בשר־ודם, ובמיוחד פוליטיקאים, פשוט אינם
מסוגלים לביים שום דבר בצורה מושלמת. ההצגה הזאת היתה
טובה מדי. אילו ניסו לביימה, היתה נכשלת בכל שלב ושלב.
שיקול זה אינו משכנע רבים וטובים בעולם, המאמינים עד
היום שכל זה לא היה אלא מזימה יהודית מחוכמת ומתוחכמת.
בראש וראשונה מאמינים בכך האנטי״שמים, כי האנטי־שמים
מעריצים את היהודים ומאמינים בשיכלם העילאי. בעצם, זהו
סימן־ההיכר של האנטי־שמי האמיתי. האם יש מיסמך החדור יותר
בהערצה עיוורת ליהודים מאשר הפרוטוקולים של זיקני־ציוף
מכיוון שאיני אנטי־שמי, אין לי הערכה כה רבה לשיכלם של
היהודים, ועל אחת כמה וכמה לשיכלם של כל המעורבים
במילחמת ששת־הימים. בימים ההם הייתי חבר־כנסת ועורן״
עיתונים, עקבתי אחרי המאורעות מקרוב מאוד, הייתי מעורב
במהלכים כעד־ראייה, ופה ושם גם כסטאטיסט על הבימה.
לכן אני יודע: שום דבר לא תוכנן, שום דבר לא בויים. הכל
היה אמיתי לגמרי. צירוף מוזר ונדיר של מיקרים, והסיכום
המצטבר של החולשות והטיפשויות של כל המעורבים, הם שיצרו
את ההצגה המושלמת.
רק מי שמאמין בבימאי הגדול בשמיים ימצא הגיון בדברים.

בימאי עליו!

וידעתי, ידעתי שברגע זה מחליטים מאות אלפי בני־אדם במדינה,
חיילים, הורים, רעיות, בנים: תהיה מילחמה.
רק אחרי המילחמה התברר שהמיקוש לא היה ולא נברא. היתה
זאת הכרזת־סרק של המצרים, שלא יצאה כלל אל הפועל. זה היה
חלק מן ההומור האכזרי של הבימאי.

נסיר או מד ד
הגיבור האומלל של ימי־החרדה היה יגאל אלון. הייתי אז במגע
יומיומי איתו, כי ביקשתי להדפיס את עיתוננו היומי החדש, דף,
בבית־הדפוס של מיפלגתו.
ככל שגבר הלחץ הציבורי על לוי אשכול לוותר על תיק־הבי־טחון,
כן גברה תיקוותו של יגאל לקבל את התפקיד. נפשו יצאה
אליו.
ביום הרביעי המכריע ראיתיו בצהרי־היום. הוא צהל. סוף־סוף
הסכים אשכול למסור לו את התיק, אמר.
למחרת היום ראיתיו שוב. הואנראה כאדם שעולמו חרב עליו.
התיק נמסר למשה דיין.

ופיתאום. הכל אחרת
אחד הדברים הקשים ביותר על בני־אדם הוא להכיר בשינוי
דראסטי שחל בחייהם.
בני־אדם משתוקקים לביטחון. ביטחון פירושו — שהכל
יישאר כמו שהוא. מה שקיים ידוע, מוכר, ועל כן בטוח. שום דבר

** •111ו בנ די

החרדה של בגין

הרגע שב1
התקבלה ההחלטה
יש רגעים בחיי עם, כשמתקבלת החלטה.
אין לדעת איך. אין זה תהליך מודע. אבל אתה חש שקורה
משהו, שמיליוני בני־אדם החליטו באותו הרגע: זהו זה.
אני זוכר את הרגע שבו הוחלט על המילחמה. לא בממשלה,
לא בכנסת(אם כי גם בכנסת) ,אלא באותו תחום מיסתורי ומיסטי
שאפשר לקרוא לו ״הנשמה הלאומית״.
זה היה כמעט שבועיים לפני המילחמה, כאשר הודיע הרדיו
שגמאל עבד־אל־נאצר מיקש את מיצרי טיראן, כדי לנתק את
אילת מן הים הפתוח.
ישבתי במיזנון הכנסת, בעיצומו של דיון מדיני במליאה.
יצאתי מן האולם, שבו נערכה התישפוכת המילולית הרגילה, כדי
לשמוע מה קורה. שמעתי את הידיעה.
עד לאותו רגע עדיין לא חרגה המתיחות מן התחום המקובל.
עברו יום־יומיים עד שהציבור תפס את מלוא המשמעות של ריכוז
הצבא המצרי במידבר סיני. אבל המילחמה נראתה עדיין רחוקה,
בלתי־מציאותית איכשהו. מאז מילחמת־סיני עברו כמעט 11
שנים של שלווה, והיה נדמה שלא תיתכן מילחמה חדשה. יש
משבר, אבל איכשהו יימצא פיתרון.
ופיתאום, כשעברה משולחן לשולחן היריעה על המיקוש,
ירעו הכל: תהיה מילחמה.
אינני יודע איך תפסתי זאת. פשוט ידעתי. הסתכלתי בפני
האנשים במיזנון, שוחחתי עם שניים־שלושה חברי־הכנסת,

אינו מפחיד יותר מאשר שינוי פיתאומי, דראסטי, המשנה את
הכל, ההופך את העולם בן־רגע לנוף לא־מוכר.
זהו, לדעתי, הפיתרון לתעלומת ההתנהגות של העם היהודי
בימי השואה. עליית היטלר לשילטון שינתה לפתע־פיתאום, מן
היום למחר, את מציאות־החיים של העם היהודי. היהודים לא היו
מסוגלים להאמין בכך — לא הקורבנות באירופה, ולא היישוב
כאן. פשוט סירבו להאמין שקרה משהו המשנה לחלוטין את
העולם, המבטל את כל המשמעויות והנתונים המוכרים מתמול
שילשום, המחייב שינוי מוחלט בדרכי ההתנהגות והמחשבה
וההתארגנות.
אלוהים(אותו אלוהים שאיני מאמין בו) העניק לי ברוב חסדו
דווקא את הכישרון הזה.
אולי זה תורשתי. אבי הבין את משמעות עלייתם של הנאצים
ביום שזה קרה, וכעבור כמה חודשים כבר היינו בארץ.
שבוע לפני המילחמה כינסתי את הנהלת התנועה שייצגתי
אותה בכנסת (תנועת העולם הזה — כוח חדש) .ההנהלה היתה
מורכבת מאנשים נבונים, כולם אידיאליסטים בעלי תחושה
פוליטית־מוסרית מחודדת, והיה בה, כמובן, ויכוח על יחסנו
למשבר.
אני זוכר בערך את המילים שבהן פתחתי את הוויכוח :״חברים,
קרה משהו. משהו המשנה לחלוטין את חיי המדינה ואת חיי
כולנו. כל מה שקרה עד היום הפך לעבר רחוק. לטובה או לרעה,
מתחיל פרק חדש לגמרי, נוצרת מציאות חדשה. אנחנו צריכים
לשחרר את עצמנו מכל התפיסות הקודמות, ולבחון את הכל
לגמרי מחדש...״
אך מסופקני אם אני עצמי הבנתי באותו יום עד כמה עומדת
המציאות להשתנות.

צה״ד התפלל
היתה לי הרגשה מוזרה. הסתובבתי כל היום בין אנשים
מודאגים, חרדים, שהאמינו כי המדינה, וכולנו, נתונים בסכנה של
השמדה, של שואה שניה. ואני לא דאגתי.
היתה לכך סיבה פשוטה:
כמה חודשים לפני המאורעות האלה הוזמנתי להרצות בקיבוץ
בגליל העליון. דיברתי על הדרך לשלום, עניתי על השאלות,
ולפני שחזרתי הביתה ישבתי עם כמה מן החברים בחדר־האוכל.
שתינו קפה וגילגלנו שיחה.
״לפני שבוע היה פה דדו,״ אמר לי אחד הקיבוצניקים בסוד.
הוא התכוון לדויד אלעזר, אז אלוף פיקוד־הצפון .״הוא דיבר
אצלנו בחוג מצומצם על המצב הביטחוני, ואמר שצה״ל ממש

חתן בהלוויה
ביום פרוץ־המילחמה נערכה ישיבה של הכנסת, ועליתי
לירושלים. הכביש היה סתום בטאנקים וברכב צבאי מכל סוג,
שמיהרו לירושלים. זה היה הכוח שעמד לתקוף את הירדנים.
נסעתי אז במוסטאנג לבנה, מכונית יפה במיוחד, שבלטה
מאוד בפקק נייד זה של רכבים קרביים. החיילים היו במצב־רוח
עליז, ונתנו לי ברוח טובה לעבור על פניהם.
הכנסת קיימה ישיבה קצרה, ואחר־כך ירדה למיקלט.
התותחים הירדניים הפגיזו את הסביבה. בפעם הראשונה
(והאחרונה) צדקו מתכנני הבנרין, שהזיזו ברגע האחרון את שער־הכניסה
ממקומו הטיבעי, הפונה לכיוון העיר העתיקה, אל המקום
שבו הוא נמצא עתה, בצד השני.
המיקלט היה מלא ודחוס. היו שם ח״כים, שרים, פקידים וכל
מיני אנשים אחרים, האוהבים ליהנות מזיו השכינה של הכנסת.
השיחות התנהלו בלחש, בחרדה, ואולי גם קצת בפחד. הד הפגזים
נשמע היטב.
לפתע ניגש אליי מישהו(בשום פנים איני זוכר מי זה היה)
ולחש לי באוזן :״העניין נגמר. הבוקר השמדנו את כל חיל־האוויר
המצרי:״
הייתי מצוי די הצורך באסטראטגיה כדי לדעת כי פירוש הדבר
הוא שהמילחמה כבר הוכרעה, כמה שעות אחרי שהתחילה.
חזרתי לתל־אביב בחושך, בדרך עוקפת ארוכה. כשהגעתי
למערכת והבאתי את הבשורה, פשוט לא האמינו לי.
זה נמשך כמה ימים. הצנזורה אסרה לפרסם את העובדה שכבר
הושג ניצחון מכריע. בחוכמה רבה, ניתך לאוייב לטעון לניצחונות
פנטאסטיים. כך נמנעה התערבות העולם, שבוודאי היתה באה
אילו נודע כי ישראל עומדת לכבוש שטחים עצומים.
התוצאה היתה שבמשך כמה ימים התהלכתי כחתן בהלוויה.
הכל הקשיבו בדאגה נוראה להודעות התחנות המצריות (״קול
הרעם!״ רע״ם היו ראשי התיבות של ״הרפובליקה הערבית
המאוחדת״ ,השם הרישמי של מצריים אז ).ואני ידעתי שהשגנו
ניצחון כביר.

אבד בחתונה
ביום הרביעי של המילחמה ישבתי במערכת בחברת החברים
המעטים שנותרו. רוב החברים היו מגוייסים. במאמץ עילאי
הוצאנו את העולם הזה ואת העיתון היומי, דף, שהתחיל להופיע
ערב המילחמה.
צה״ל כבש כבר את הגדה המערבית ואת רצועת־עזה, ולמעשה
היתה כל הארץ בידינו. במשך שנים הטפנו, מעל עמודי העולם
הזה, להקמת מדינה פלסטינית
לצד ישראל, כפיתרון שיביא
לשלום. היה ברור לנו כי עכשיו
נוצרה הזדמנות של פז להשיג
שלום כזה.
ידענו כי הפלסטינים נמצאים
במצב של הלם. ראינו זאת במו
עינינו. במערכת היה פאוזי אל־אסמר,
ערבי מלוד, שתפקידו
היה להאזין לשידורי התחנות
הערביות. במשך ימים שמע על
הניצחונות הכבירים של צבאות־ערב,
על תל־אביב הבוערת, על
התמוטטות האוייב הציוני. ממני אשכול שמע כי המצרים כבר נחלו
תבוסה׳ניצחת. הוא היה במצב של יאוש גמור( .לאחר מכן נכלא
במעצר מינהלי ממושך, ונאלץ לעזוב את הארץ).
אם הפלסטינים נמצאים במצב כזה של יאוש מארצות־ערב,
ואם ניתן בידינו להציע להם את השטחים שכבשנו זה עתה —
האם לא נוצרה הזדמנות היסטורית להתפייסות בין שני העמים?
טיכסנו עצה איך להביא את הבשורה למי שצריך. נדמה לי
שהיה זה אורי סלע שהציע את ההצעה: שאכתוב מיכתב גלוי ללוי
אשכול, ושנפרסם אותו בוזמנית בהעולם הזה ובדף.
המיכתב הגלוי פורסם ב־ 9ביוני ,1967 והצעתי בו להקים מיד
מדינה פלסטינית בגדה וברצועה, תוך ברית עם ישראל. פגשתי
את אשכול בכנסת, והסברתי לו את ההצעה ביתר פירוט. אשכול
דחה אותה מכל וכל.
ב־ 5ביוני הייתי כחתן בין אבלים. כעבור שבועיים הייתי כאבל
בחתונה. המדינה כולה היתה אחוזה בשיכרון־הניצחון. ואילו אני
חשתי שאנחנו מאבדים הזדמנות היסטורית, שאולי לא תחזור
לעולם. גדול הניצחונות בתולדות־המדינה הפך לזרע-הפורענות.
אי־שם למעלה צחק הבימאי הגדול.

ארכיון העולם הזה

הפוליטיקאים אכן חרדו. ראיתי אותם מקרוב, במשך שעות
וימים ושבועות, ואני מעיד שחרדתם היתה אמיתית.
לוי אשכול חרד. יגאל אלון חרד. מנחם בגין חרד.
באחד הימים — ערב הקמת או ממשלת־הליכוד־הלאומי
מייד לאחר מכן — קרא לי
מנחם בגין וביקש לשוחח איתי.
עברנו לחדר ריק ליד מיזנון
הכנסת.
״מר אבנרי,״ פתח, ותלה בי
עיניים עייפות ודאוגות ,״יש בינינו
חילוקי־דיעות, אבל עכשיו
עצם קיומנו נתון בסכנה. חילו״
קי־הדיעות בינינו אינם חשובים.
עלינו לדאוג לקיום המדינה״.
תמהתי לאן מובילה הקדמה

״העיתון שלך, מר אבנרי, הוא
בעל השפעה גדולה על הדור הצעיר. אתה יכול להשפיע מאוד
על המוראל הלאומי. אני מבקש ממך, השתמש״נא בהשפעה שלך
כדי להכשיר את הנוער למיבחן הגדול הצפוי לנו.״

מתפלל שנאצר יכניס את צבאו למידבר־סיני. אם יעשה את זה,
נתקוף ונשמיד אותו״.
באותו זמן היה הצבא המצרי עסוק במילחמה ארוכה בתימן,
וההערכה היתה שאין לו כוחות לחזית שניה. זאת היתה גם
הערכת המודיעין — הערכה שהיתה כוזבת, כרגיל.
זכרתי את השיחה הזאת היטב, וכאשר ריכז עבד־אל־נאצר
לפתע את כוחותיו בסיני, ידעתי שתפילת האלופים נענתה.
בשיא ימי־החרדה פירסמנו מאמר שעורר אז בציבור פיקפוק
רציני בשפיות־דעתנו. הוא נשא את הכותרת ״נאצר ניכנס לתוך
מלכודת״ ,והופיע בראש הגליון מיום ה־ 24 במאי .1967
המטכ״ל האמין ביכולתו להשמיד את הצבא המצרי. אילו שלט
הצבא בישראל, אפשר היה להאמין שהכל אכן תוכנן ואורגן
מראש. אך הפוליטיקאים לא היו שותפים לביטחונם של
האלופים. ואילו חלק מן האלופים היו שותפים לחררה, כפי
שמעידה פרשת ההתמוטטות של יצחק רבץ.

עמוד 12

פתח כ-PDF פתח כתמונה

האם אמהה׳ במלכודות־אש1

״אנשים ״,אומר רמי כחלון ,״צריכים
לדעת להציל את עצמם!״
נכון. ומכבי־האש. במיקרה הטוב,
מגיעים אחרי. כמו צוות של מגן דויד
אדום המפנה את פצועי־התאונה, שרק
המעורבים בה היו יכולים למנעה.
מכבי־האש מגיעים, במיקרה הטוב,
אחרי. לפגישה איתי הס איחרו בשעתיים.

סרטים
פורנוגראפי,
אהרון אשל, שהוא מנהל תחנת־הכיבוי
הישנה של תל־אביב, הסכים
להיפגש עם העול הזה בשעה .12
העול הזה הגיע בשעה .12 התחנה
המוזנחת, ברחוב בזל, נראתה נטושה.
״ארול איננו,״ הסביר לי כבאי בקבקבים
ובחולצה פתוחה .״הוא נסע
להלוויה!״

ולכן אני יכול לחכות .״בכלל ״,זועם
אשל ,״אין לי מה לדבר איתן!״
קבענו פגישה. אני מזכיר לו.
״כן, אז מה?״
יכול להיות שזה חלק מהעיצומים
שעליהם הכריז ועד־הכבאים של תל-
אביב ביום השישי האחרון. הכבאים לא
יעשו שום פעולה שלא למען הצלת-
חיים, ער שהתביעות שלהם ימולאו. כך
היה כתוב על שלט שנתלה על לוח
המודעות. שלט שלא פירט מהן אותן
תביעות שכבאי תל־אביב דורשים.

אלף נדבנים
בתל־אביב יש כמעט אלף מלכודות־אש.
בתים גבוהים, המועדים להתלקחות,
והמאוכלסיס ברבבות בני־אדם
שלא כל־כן מודעים לסכנות, ולא יודעים
מה, בדיוק, צריך לעשות כדי למי

אחרונה, לפני שלוש שנים. כך. למשל.
גבו של לוח פקקי החשמל אינו מיוצר
עוד מעץ. לקח. קצר בתיבות־החשמל
גרם כבר להרבה שריפות. כך, למשל,
בעבר לא הקפידו על בידוד וחיסום הצנרת
שבין הקומות. שריפות, שטיפסו
בין הקומות דרך צנרת זו, גרמו לשינוי
התקן הנדרש. לקח.

מי יבצע את הסקר?

״העבודה תימסר לחמישה מישרדי
מומחים פרטיים״.

ומה יהיה אם תפרוץ •מדיפה
לפני •מהסקר ייו״מר?
״כל אחד יכול לפנות אלינו, ביוזמתו,
ונבצע עבורו את הסקר, מייד. נגיד
לו מה הליקויים, ומה צריך לעשות״.

הבית בוער
הבית הישראלי המשותף בוער.

18 ננייארס נשרט ונתנהו למוות נשנה האחרונה • שריפות • נגה
״שובו השנה? • ם םם 1מיגדלים לוהטים פוטנציאליים בתדאביב
אומרים לך ״אש״ ,ואתה מחפש את
הרובה.
אתה שומע ״שרוף,״ ואתה נזכר
בטנקיסטים חסרי־המזל.
שריפה מפעילה במתגי האסוציאציות
הישראליות תמונות של שדה־קוצים
מתלקח, יער של הקרן הקיימת
שעלה באש, ואת השריפה הגדולה
של שיקאגו.
כאן. מניחה התודעה הקולקטיבית,
כאן אין שריפות.
כמעט.
בשנה האחרונה, למשל, היו בישראל
16 אלף שריפות 2500 .מתוכן היו
שריפות של מיבנים. רכוש שנשרף,
ממון שנמוג, חברות־ביטוח שהפסידו
כסף.
ובני אדם. כמה?
״יותר מ־״.17
רמי כחלון, מפקח הכבאות הארצי
במישרד־הפנים כפוף לשר־הפנים, אחראי
ל־ 1000 כבאים, הצריכיס לכבות
את האש שאתה לא הצלחת למנוע.

מה זה יותר מ?17-מדובר
בבני־אדם:

״כן. היו ,18 אבל אחד מהם הוא
ערבי מהשטחים, שנשרף בתל־אביב״.

זה ממוצע ההרוגים השנתי
משריפות?
״לא. הממוצע הוא בין 10ל־ 15 הרוגים
בשנה. אבל השנה, בגלל השריפה
בגיבעתיים, היו יותר״.
בגיבעתייס נשרפה למוות מישפחה
שלמה. בניין רב־קומות, שעת־בוקר
מוקדמת. קצר חשמלי בחדר־המדרגות,
חנק. אף אחד לא התעורר, אף אחד לא
שמע בזמן.

צבע החרסיגות
בישראל, לא כמו בארצות־המערב,
העץ הוא נדיר, ואינו משמש כחומר־בניה.
השריפה, כאסון מוחשי שצריך
לדעת להיזהר ממנו, לא עמדה אף פעם
באותו המקום שבו עומד, למשל, הכביש
המסוכן.

ישראל הישנה, הקטנה והשטוחה,
שנבנתה מזיפזיף ומבלוקים, בגובה של
שתיים ושלוש קומות, לא היתה, באמת,
מלכודת־אש. אל תקנות בטיחות־הכיבוי
התייחסו, במישרדי התיכנון
והבניה, כאל כורח בירוקרטי, עוד חתימה
לאישור התוכנית.
העניין הוא שישראל, ובעיקר תל־אביב,
התחילה לגבוה, אבל תודעת-
האש לא חילתלה. לא במישרדי האדריכלים,
ולא אצלך.
כאשר ישראלי קונה דירה הוא בודק
את צבע החרסינה, אבל לעולם אינו
שואל את הקבלן, המוכר לו את הדירה
בקומה השביעית, מה עושים אם פורצת
אש, איפה פיתחי־המילוט, ואיפה,
בעצם, נמצא הגלגלון, אותו צינור
כיבוי שחייב להימצא בכל בית גבוה,
ליד המטפים ויריעות־הכיבוי. לא חושבים
על זה.
בשביל שריפות, אתה חושב, יש
מכבי־אש. ככה אתה חושב. ומיספר־ההדום
היחידי שאתה זוכר הוא זה של
המישטרה .100 .ואיך מזעיקים את
מכבי־האש?

מתי הוא יהיה, אני מתעניין.
״חכה. אביב אחד, אביב אחד, נמצא
כאן העיתונאי. מה להגיד לו?״
יש לו קשר, לאהרון אשל, שבתחנה
שלו קוראים לו ארול.
״תגיד לו שיחכה.״ הקול של אביב
אחד, המהדהד מתוך מכשיר־הקשר,
הוא קול סמכותי. קול חזק, מכבה
שריפות.
אני מחכה. יש להם, בתחנה ברחוב
בזל, מין חדר־מיבצעים, שהוא אולם
גדול בעל חלונות שבורים, ריצפה
מלוכלכת, ושולחן עם כמה טלפונים
ומכשירי קשר, שבעזרתם אפשר לדבר
עם אביב אחד. בפינה, ליד ארון־הברזל
המעוקם, יש גזיית קפה קטנה, ומול
השולחן של היומנאי יש מכשיר־טלוויזיה,
ומכשיר־וידיאו, שנתרם, כך
כתוב בשלט המוצמד אליו, בידי חברה
מיסחרית.
על המסך מוקרן סרט פורנוגראפי
משעמם במיוחד, אבל זה מה שיש.
ארול, איננו.
כאשר הוא מגיע, לקראת השעה ,2
הוא מסביר שאני הוא זה שצריך אותו,

נוע אותן. בעיריית תל־אביב דווקא
מודעים לסכנה.
״יכול להיות,״ מודה שמאי אסיף,
מהנדס העיר ,״שההתעוררות קרתה
בגלל השריפה בגיבעתיים״.

מה אתם עושים?
״הקמנו ועדה, בשיתוף עם מחלקת־הכיבוי
של תל־אביב, שתבדוק את כל
המיבנים המועדים לשריפה, תאתר את
הליקויים. ותדאג לתיקונם״.

כמה בתים כאלה יש?
״יש בערך 800 בתים בגובה שבין
חמש לשמונה קומות, ועוד 120 רבי
קומות.״

הם לא נבנו בסהר?

״יש שם בעיות. חלק מהמיבנים הוא
ישן, ולא בכולם נמצאים היום תיקני־הבטיחות
הדרושים. הבעיה השניה היא,
שהדיירים לא יודעים מה לעשות, לכן
הקמנו את הוועדה, שתבצע את הסקר
הזה״.

מתי?
״המימצאים לגבי כל המיבנים יהיו
בידינו בתוך חמישה חודשים״.
התקנים לבטיחות־אש עודכנו, ב־

בנה עושים?
אתה גר בבניין גבוה, ואתה יודע שהבית שלך
הוא מלכידת־אש. פנייה למחלקת מהנדס״העיר
או לתחנת־הביבוי המקומית בתל״אביב תפעיל
אותם, כן הם מבטיחים, במהירות.
הסקר הפרטי של הבית שלן יימצא בידן
הרבה לפני תום פעולת־הסקירה המקפת, שתס תיים
בעוד חמישה חודשים.
הסקר ממליץ ומורה על קניית ציוד לכיבוי
ולגילוי ועל התקנתו. אתה מכנס אסיפת-דיירים
שלא מן המניין (פעולה חוקית, ניתנת לביצוע
על״ידי כל דייר, גם אם אינו חבר בוועד) ,ומדווח
למשתתפי האסיפה. אם קיבלו את המסקנות,

קנו, התקינו ־ לן לישון, בשקט יחסי.
לא קיבלו? ״יקר ...חיינו עד עכשיו בלי זה
בוער!״
קח את הפרוטוקול של אסיפת־הדיירים(אתה
יכול לכתוב אותו בעצמך) ,גש לעידיה, למחלקת
היועץ המישפטי, והגש תלונה. הבניין ייתבע לדין,
ויחוייב לבצע את הוראות הבטיחות, אם התלונה
מוצדקת.
אם גם אחרי השלב הזה שום פעולה לא תינקט
על״ידי הדיירים, פנה למפקח על המקרקעין
במישרד־הטאבו המקומי, והוא ימנה אדם מטעמו,
שינהל את הבניין, ושידאג לביצוע החוק.

בדרך כלל, בזמן של אסיפות־דיירים.
הוויכוחים על ההשקעות ברכוש המשותף
עוצרים הרבה מאוד יוזמות בתחום
האסתטיקה והבטיחות. השקעות
של אלפי שקלים, רק כדי שהשכן בקומה
השישית יישן יותר טוב, יתממשו
במציאות הישראלית רק בשנתו של
אותו שכן. כאשר הוא מצליח להירדם.
״זה לא נורא,״ טוען מהנדס־העיר,
״זה יכול לעלות רק בכמה עשרות
שקלים לדייר״.

מה אתם דורשים?

״לעמוד בתקנים ההכרחיים״.

שהם?

״בכל בניין יבוצעו התיקונים הספציפיים
שלו״.

גלאי־אש? אזעקות אוטומטיות?
״אנחנו
לא הולכים עד כדי כך. ניתן
לתקן הרבה מאוד מהליקויים גם ללא
השקעה כספית. צריך רק להיות מודע
לדברים״.

כמו מה?

״בהרבה מאוד מיבנים נמצא, למשל,
כל ציוד־האש. הוא אפילו תקין. אבל
הוא מונח בחדר־הביטחון, או במיקלט,
והדרך אליו חסומה בגרוטאות. בשעת
שריפה, אי־אפשר להשתמש בו. יש
עור הרבה דברים. פתחי־מילוט חסומים,
יציאות־חרום שאף רייר אחר לא
יודע את מיקומן, דברים כאלה״.

אתם לא עורכים סקר המכרה?

״נכון,
תידרשנה גם השקעות במיב־נה
ובציוד״.

ומה יהיה אם ההמלצות לא
יבוצעו?
״מה זאת אומרת?״

לא יבוצעו. אנשים לא ישקיעו
כסף.
״אין דבר כזה! אנחנו נגיש תביעות
מישפטיות נגד אותם בתים, או גורמים,
שלא יבצעו את ההמלצות שלנו!״

אכיפה מישפטית
״נגיש תביעות מישפטיות,״ מבטיח

עמוד 13

פתח כ-PDF פתח כתמונה

לפני 20 שנה
נחרדה הארץ בגלל
שריפת בניין ציס
מאז לא השתנו
נמעט שוס דבו
לנו מהנדס של עיריית תל־אביב.
יופי. השאלה היא רק נגד מי, ובגין
איזו אשמה? לא פשוט. בית־מגורים,
שעבר בדיקה, יקבל מסוקרי בטיחות״
האש המלצות לביצוע. הדיירים יתכנסו,
ואסיפת־הדיירים לא תסכים לממן
את התיקונים ההכרחיים.
״המינימום הדרוש לקומת מגורים
עולה, בערך 250 ,שקל ״,אומר מיכה
פינק, מנהל אחת החברות הוותיקות
בישראל לאספקת ציוד־כיבוי.

מה זה מינימום?

ך ן ךןך 1מיגדל גן־העיר. בניין חדש, תיקני, בטיחות־אש
111 111 1 1גבוהה. אבל יש אלף מיגדלים ישנים המועדים
להתלקחות. לגביהם אין למעשה שום פעולה ממשית למניעת אסונות.

״גלגלון באורך של 25 מטרים,
ומטפי־כיבוי. אבל לפעמים העלות
הרבה יותר גבוהה, כי צריך להתקין
צנרת־מים מיוחדת. זה סיפור״.
סיפור. בטח סיפור. אם הבעיה היא
התקנת הציוד האלמנטרי, זה יהיה סיפור,
אבל עם התחלה, אמצע וסוף. ההתחלה
היא המלצות הסוקרים, האמצע
(המשך בעמוד )29

יונתן ׳מם־אזד ₪

מלרודח 11111 חדר־מדרגות עמוס בעץ, במיגדל ממרים ישן.
11/1 * 1 1 1 1 1האש, אם תפרוץ, תטפס בין הקומות ותה־פון
את הבניין למדורה. לא תיקני. קיים בבגיינים רבים בערי הארץ.

עמוד 14

פתח כ-PDF פתח כתמונה

צבי טל העול ה?ה

שלא נמו בתחום השתלת האברים, שם סוברים הוובאיס־המשתירים
והחולים ממיעוט תוומים, מוכנים ובים לתחם את גובתם למדע,
בעיקר כדי להימלט מטקסים דתיים אחרי מותם. איך לעשות זאתי

בי נפטר בפיתאומיות!* ,ני 18
״ א שנים. הוא נשא הרצאה בסיני,
בבסיס צבאי, וכמה ימים אחר־כך מת
מסיבוך שנבע מהתייבשות,״ אומרת
ד״ר קרני ז׳בוטינבסקי״רובין, בתו של
פרופסור ערי ז׳בוטינסקי, נכדתו של
זאב ז׳בוטינסקי.
״כמה שנים לפני מותו לבש ביגדי-
חג וביחד עם אמא וידיד מישפחה, ששימש
כעד, נסע לבית־החולים הדסה
בירושלים כדי לחתום על טופס שבו
הצהיר שהוא תורם את גופתו למדע.
״אבי היה חילוני מוחלט. הוא לא
רצה להיקבר בטקס דתי גם מפני שלא
אהב את כל מה שקשור לדת וגם מפני
שטקס הקבורה הפך במישפחתנו לאירוע
טראומטי, אחרי מה שקרה סביב
העלאת עצמותיו של סבא.
״היה לו יחס ברור לגופת המת. הוא
סבר שהגופה אינה חשובה, שאין לה כל
משמעות, .גופה היא כמו ציפורניים, שגוזרים
ומשליכים, או כמו שיער שנגח,׳
כך אמר.
״,ואם אין לי יחס מיוחד לגופה, מ*
זאב זיבוטינסקי היה אף הוא חילוני
ואתיאיסט גמור. בצוואתו הירשה ל-
שרוף את גופתו, בניגוד לדיני הדת היהודית.
אולם הוא נקבר. וכעבור
שנים הועברה הגופה לישראל.
1 1 1 1 * 1 1

או ני ב ר סי טתתל -אביב

7זו€8$טואטטוטת€1ז
•:וא1<:1ס.ז\1וזס

ה פ קו לטה לרפואה ע״שסאקלר
החוג ל אנ טו מי ה ו אנ ת רו פולוגי ה

א1.£אכ<*5

01 . 0ק 0א 11דאאםאא ׳וזווסדאאא 0

לכבוד

הפאקולטה לרפואה ע״ש סאקלר
אוניברסיטת תל -אביב

מרצוני הטוב ובדיעה צלולה, הנני מאשר(ת) בזה את הסכמתי לכך שלאחר פטירתי
תשתמשו בגופתי לניתוחים אנטומיים, לצרכי הוראה ומחקר בתורת הרפואה.
את יורשי, קרובי ואפוטרופסי עזבוני אבקש בזה שלא יתנגדו למסירת גופתי לידיכם
למטרה הנ״ל לתקופה של: לצמיתות /עד 3שני (מחק את המיותר).

חתימה מלא ה

הטופס של אוניברסיטת תל־אביב
גם דתיים חותמים -כסגולה לאריכות ימים

רוע שלא אגרום תועלת למדע בעזרת
גופתי!׳ נהג לומר.
״אחרי מותו נלקחה גופתו להדסה.
באותה שנה הייתי סטודנטית לרפואה
בירושלים, והייתי אמורה ללמוד בקורס
לאנטומיה. המחשבה שאני עלולה
להיתקל בגופתו של אבי, לנתחה או
לראות איך מישהו מחברי מנתח אותה,
היתה בלתי־נסבלת. לכן עברתי ללמוד
באוניברסיטת תל־אביב.״
החיים, שהם דמיוניים מכל עלילה
בדיונית, מספקים שפע של מצבים.
ואם כך החיים, על פי כמה וכמה החוג
לאנטומיה בבית״הספר לרפואה.
למשל, הסיפור על פרופסור מכובד
בחוג לאנטומיה, שאהב את עבודתו
והיה מסור לה בגוף ובנפש. עם מותו
ציווה את גופתו למדע. הסטודנטים
שלו, שבתחילה נדהמו ונבוכו, גילו עד
מהרה כי הפרופסור שלהם, הנכבד וה־מורם־מעם,
כמוהו כאחד האדם.
או אותה ירושלמית שהתפקרה,
נישאה לחילוני גמור, ילדה לו ילדים
ואגב־כך הסתכסכה עם הוריה ואחיה
הדתיים. כדי לנקום בהם החליטה לתרום
את גופתה למדע, .כשאמות יתברר
להורי ולאחי, כי גם גופתי מסוגלת
להשיב להם כגמולם, וכך הם ילמדו
לקח,׳ אמרה לבעלה החילוני.

עמוד 15

פתח כ-PDF פתח כתמונה

עם מותה הגיע לביתה האמבולנס
של החוג לאנטומיה. עשרות בחורי ישיבה
התגודדו מסביב לבית, לא איפ־שרו
לנהג להיכנס פנימה.
רק אחרי דין ודברים ממושך עם אחיה
ההמום, בן למישפחה חרדית מכובדת,
הוא התיר להוציא את הגופה מהבית
ולקחתה לבית־הספר לרפואה.

^ עמוסים
בגופות
^ ניגוד מפתיע לדרמאתיות של
^ הנושא, ההליכים המינהליים המעורבים
בתרימת גופות למדע הם פשוטים
לגמרי.
רוצה ארם לתרום את גופתו לכשימות,
עליו לפנות לחוג לאנטומיה
בבית־ספר לרפואה. שם הוא חותם על
טופס מיוחד, שבו הוא מצהיר רי מרצונו
הטוב ובדיעה צלולה הוא נותן את
הסכמתו לכך שאחרי פטירתו ישתמשו
בגופתו לניתוחים אנטומיים לצרכי
הוראה ומחקר בתורת הרפואה. על הטופס
חתומים שני עדים. העתק אחד
נשאר בידי התורם. העתק אחר מתוייק
בבית־הספר לרפואה. רצוי שהתורם יספר
לבני־מישפחתו הקרובים על החלטתו,
כדי שבבוא היום יעזרו לממשה.
מייד עם פטירת התורם מתקשרים
בני־המישפחה לחוג לאנטומיה ומודיעים
על הפטירה. החוג שולח אמבולנס
לביתו של הנפטר או לבית־ה־חולים
שבו נמצאת הגופה, ומעבירה
לאוניברסיטה.
בזמן העברת הגופה אין נערכים
טיקסי־זיכרון, ובני־המישפחה אינם
רשאים לבקרה או לבדוק אותה אחרי
שנמסרה לבית־הספר לרפואה.
ארבעה בתי־ספר לרפואה יש בארץ.
כל בית־ספר זקוק ל־ 50 גופות בשנה.
כמחציתן למען הסטודנטים לרפואה,
והשאר לצרכי מחקר.
דומה כי מעולם לא גילו הישראלים
רוח. התנדבות כה נלהבת כמו בנושא

״בשנותיה הראשוונת של המדינה

נוספים כ־ססז פונים חדשים לכר־טיסיית
התורמים. הכרטיסיה גדושה ב־
7000 תורמים. מהם מתים בכל שנה

״לעתים אף קורה שאנחנו עמוסים
בגופות, וכדי שלא לאכזב את בני־ה־מישפחה
אנחנו לוקחים בכל זאת את

שיעור באנאטומיה (המאה דד)14
פעם הסתפקו בגוויות של חזירי
לא היה מלאי הגופות כל־כך גדול כמו
היום,״ אומר שימעון לוי, מנהל מח־לקת־כוח־אדם
בבית־הספר לרפואה בירושלים,
האחראי על הקשר בין התורמים
לבין החוג לאנטומיה.
״לכן, כדי לרמוז על קיומנו, היינו
מנהלים תעמולה עקיפה. כשתורם שלנו
מת, פירסמנו מודעת־אבל בעיתונות:
,בית־הספר לרפואה מודיע על פטירתו
של פלוני־אלמוני, שתרם את גופתו
למדע.׳
״בחמש־עשרה השנים האחרונות
אין עוד צורך בתעמולה כזו. בכל שנה

גופתו של התורם,״ אומרת פרופסור
יעל מיכאלי, ראש החוג לאנטומיה ב־אונברסיטה
העברית .״ואחרי שנה קוברים
את הגופה מבלי שניתחנו אותה,
שהרי לא היה צורך בגופה הזו.
״בני המישפחה, כמובן, אינם יכולים
לדעת אם הגופה המסויימת הזו עברה
נתיחה או שהיא מובאת לקבורה כשהיא
שלמה.״
לאוניברסיטת תל־אביב מדיניות
שונה. אחרי שהצטברו בכרטיסיית התורמים
1500 שמות, מסרבת האוניברסיטה
לקבל פניות חדשות, אלא

פרוטקציה
ן* רופסור יאיר בן־דויד, ראש
החוג לאנטומיה באוניברסיטת
תל־אביב :״אני משוחח עם המתעקשים
ונוטה,להמליץ על מי שנושאים עימם
סיפור אנושי מזעזע. כמו אותו אדם
שסיפר לי כי כל מישפחתו הושמדה
בשואה, .בבוא יומי אינני רוצה להיקבר,׳
אמר. הם לא זכו להיקבר,׳ ומדוע
שדווקא אני אזכה, ומי ילך אחרי ארוני?
אני רוצה שערירותי לא תהיה
עלובה, אלא תביא למישהו תועלת.
קחו את גופתי והשתמשו בה כרצונכם.׳
הוא התקבל.״
פרופסור הלל נתן, מי שהיה במשך
שנים ארוכות ראש החוג לאנטומיה
באוניברסיטת תל־אביב, פירסם מחקר
על 193 התורמים הראשונים 60 .היו
ממוצא פולני — 46 .מעולי גרמניה.
— 24 מרוסיה 98 .תורמות 95 ,
תורמים. רובם מעל גיל .60
״רוב התורמים הם חילונים גמורים,
המבקשים להתרחק מכל קשר עם ה־מימסר
הדתי גם לאחר מותם ״,אומר
שימעון לוי .״כולם משכילים, רבים
בעלי מיקצועות חופשיים, רופאים,
שופטים, מרצים באוניברסיטה, הרוב
יהודים, מיעוטם נוצרים או בנים ל־מישפחות
מעורבות.
״אני נתקלתי גם כתורמים דתיים,
המאמינים כי חתימה על הטופס היא
סגולה לאריכות ימים, או כאלה הבטוחים
כי רצונם לתרום יזכה אותם

־־נ ׳ ^ננני׳׳ תאונה
דוחה תרומה
י * ן עומר נפטר לפני שנתיים .״כן
שהיה בן 30 חתם על הטופס, וזה
היה בשבילו דבר טיבעי ומובן מאליו,״
אומרת נורית מאנה, אלמנתו .״רבים
מבני־מישפחתו תרמו את גופתם למדע.
זוהי מישפחה אתיאיסטית, המתרחקת
מכל קשר עם הדתיים. דני לא
היה מוכן בשום פנים ואופן שהם יטפלו
בגופה שלו.
״אחרי שמת, ביצעו הרופאים בגופתו
ניתוח פוסט־מורטם, בהסכמתנו,
לא ידענו כי ניתוח כזה מונע את קבלת
הגופה לבית־הספר לרפואה.

קרוש
ך* שמצליח אדם להתגבר על כל
^ קשיי הבירוקרטיה, ולבסוף אף מת
בצורה ההולמת את צורכי המדע, הריהו
בשל ומוכן להיכנס אל מעבדות החוג
לאנטומיה.
כבר היוונים באלכסנדריה, במאה
השלישית לפני הספירה, נהגו לנתח
בני-אדם לצורכי־מחקר. הם לא ניתחו
גופות, אלא בני־אדס חיים שנידונו למיתה.
אחר״כך עברו שנים ארוכות של
ניתוחי־בהמות, כדרך ברורה ורגילה
ללימוד אנטומיה.
באמצע המאה ה־ 13 ציווה הקיסר
הגרמני פרידריך השני על הכירורגים
שלו לנתח גופות של בני־אדם, ולא להסתפק
בגופות של חזירים. ב־1315
נפתחו באוניברסיטה בולוניה השיעורים
הפומביים הראשונים לאנטומיה.
מונדיני דה־לוצ׳י ניתח שתי גופות של
נשים לעיני עשרות סטודנטים נפעמים.

רק סטודנטים ורופאים היו בין
המנתחים. גם ציירים מפורסמים כלי*
אונרדו דה־וינצ׳י, מיכאלאנג׳לו ורפאל
ניתחו גופות וציירו את תוכנן כחלק
מהתפתחותם האמנותית.
חדר הניתוחים האנטומיים העכשווי,
הנקרא בשפת הרפואה חדר
דיסקציה, מיועד לרופאים ולסטודנטים
בלבד. זהו אולם־ענק, גדוש ב־20
שולחנות־ניתוח, על כל שולחן גופה
עטופה במגבת גדולה, מהודקת היטב.
סביב המגבת יריעה ניילון. קשורה בראשה
אל הגופה. אי־אפשר לדעת מה
מינה של הגופה או מה מראה פניה.
״בסמסטר השני של שנת־הלימודים
.השניה התחלנו ללמוד אנטומיה ״,אומרת
אסתר שוורץ, סטודנטית לרפואה.
(המשך בעמוד )28

ערי ז׳בוטינסקי
גופה כמו ציפורניים

דן עומר
במישפחתו תרמו גופם למדע

עמוד 16

פתח כ-PDF פתח כתמונה

ואלה הזוכים:
טיסות ללונדון עם ד י * כ 7ז לי ד
.1בר שלמה שולמית, סעדיה גאון ,11 פיית.
.2מאיר שלמה, האפרסק 6מעוז ציון, ירושלים.
.3שמואלי ניצן, דרך השלום ,92ת״א.

13מכשירילטיפול בחניכיים?3י/י> 7
חון מגי ק.מצקין, הדר פינק ק.אילן, רס״ר ליבר עליזה ד.צ 02229 .צה״ל, הדסה אילה ת״א, חוה זיסמן ק.ים, אורה ברוך ת״א, איציק שייר נהריה, טל סילוני ת״א, יהונתן געת ת״א, רחל זוסר
י־ס, קנטור נינה ר״ג, ברויטמן סתמן רחובות, אורן דורית נשר.

13 מברשות שיניים חשמליות מ / -י מ ־

בני רוטמן חיפה, לופו אסתר עדנים, אודין פינדלינג ת״א, דפנה עידן רמה״ש, בן חמו יפה דימונה, דבוש מאיר ק אונו, רוזנברג ציפורה נתניה, ניר בורנשטיין כרמיאל, קוממי ציון וצפרה כ״ס,
ניצן גונן ק.געתון, קדמי דליה י-ם, רונית גילת רמה״ש, ויספטנר צפי קרן ואסף ר״ג.

33 תיקי מחץ
ד״ר ח. נוימן גבעתיים, רזניק מרינה עכו, מיכל גולדשטיין חולון, יסמין גלילי ב״ב, איילת צירניקר ב״ב, שמואל שי ת״א, גלית כהן י־ם, משפי תדהר רחובות, טובה פרי פ״ת, מירי שחר ראשל״צ,
הבה שושנה קצרין, יוכבד יחיאל י-ם, מיכל בלום נתניה, זרביב מרים רחובות, נוטקוביץ נגה ד.נ. הר חברון, אורנה רומנו ת״א, ויזנר יעקב חיפה, יצחק משה ק.מלאכי, מיכאלי רחלי י-ם, בועז
יצחק ב״ב, יהודה דרעי י-ם, קציר שרון פ״ת, סיון לשם ק.גנוסר, מור מיכל רעננה, שמעון פריזוביץ נתניה, מירי שלו גבעת עדה, עירית קפלן בת-ים, גלפרין מיכל עופר, גולן ורשבסקי נתניה, הדר
ספר ק.שריד, י .פוגדביסקי ת״א, אריה סחר ב״ש, טורי הרצליה.

133־ חבילות שי טבע
קורט ילמק עפולה, רקנטי ליאורה מושב תימורים, רינה סגל ר״בעמוס גורן נס ציונה, כהן קרן ק,חיים, אבי העליון ת״א, גילה כהן ק אונו, נבו מיכל ק ראשון, טננר נמרוד רעננה, דפנה רזון ר״ג, בר נתן איריס חולון, חביב שרה וכ חן יעקב. שרה זהבי כ״ס, נורית לוי
שדה יעקב, אורן פרנצי חיפה, יעקב יחזקאל רמת חן, תקוה רחמים ערד, ליאת נעזן אילת, יהושע אילת ת״א, זיו נבו רעננה, שלמה סודאי ת״א, מבנן חנה מושב בית זית, פתחי דינה קמלאכי. משה ארלין י-ם, תמר שנהר י-ס, נורית גרבר י־ם, אליגור אלקנה י-ם,
שמש ענת ר״ג, נר שלום יוסף פ״ת, אוברסן שמעון י-ם, דוד דותן רעננה, עמליה מרקוביץ י-ם, צימבליסט שושנה ראשל״צ, כרמלה רונן רכסים, פינקלשטיין אסתר מושב אליעד, איתן שלו י-ם, קוק חנה ת״א, גינצל אריה הרצליה, כץ ברוריה רחובות, כהן מיטל
רחובות, מור או תה חולון, חנה כנוכובה ב״ב, רביב דני יבנה, אפרים מרים טבריה, רימונד נ ר חיים קבוץ נחשולים, א׳ זרטל חיפה, צפרירה נלגור חיפה, רחל רימוני ק.ים, צחי שור ר״ג, חוצב חנה נפר סילבר, יאיר נרעון קאליעזר, טלי ארגוב אבן יהודה, זאב
הירשנרג ר״נ, שטימץ דינה רחובות, דביר דנני נת-יס, ורדי איתמר ב״ש, גילה חייט קמצקין, רוטשטיין יעל רעננה, נעמי קסטל אשקלון, אסתר הולץ י-ם, ישראל אהרון נתניה, הלר אילנה מושב בית יהושוע, ס אניא עאדל בושיר ננלוס, אלבז מישל כרמיאל, ציון
אלנרט אשדוד. נמרוד טואטי ק.שמונה, מלכה נויימן י-ם, סיון בהן י-ם, ויסמן פנינה ראשל״צ, שוורץ שתא אשקלון, שרה עבדי נס-ציונה, היינלום דורית נ״ס, דור אסתר קיבוץ נצר סירני, סעיד מוסטפה נגיאר רפיח, שמילה ישראל אשקלון, צרפתי אלק קבוץ
משאבי שדה, גילה לביא ת״א, בני שלוי מושב פטיש, מונטהי שויקרי באשווי עכו. יוסף שאול ערד, אסנת מווס רחובות, ויידל טובה רחובות, אלטר חנה נצרת עילית, בן אליהו רונית מעלה אדומים, צרפתי דורה קבוץ משאני שדה, יוסי לפיד בייש, עופר ליאור כייס,
נעים מוחמד סדר ננלוס, אירנה צייטלין קטנ עון, ורד עטר עומר, רודנסקי שמואל ת״א, משרוב מרגלית תייא, אביבה נוימן מושב תימורים, מישל דלקור קיבוץ שניר, כאוי עופרה יבנה, שרה בן דוד י-ס, מזרחי סיגל חולון, שלמה בן שמואל רעננה, יהודה ניר ב״ב,
קול עופר חולון, לוסיה שחר נצרת עילית. יוסף גואד מגאוי חברון, מיכל קראוס מושב מזור, דפנה מרגלית כרמיאל, שדה יפה י-ם, אשר יהושוע רמלה, אולג׳ יוסף מושב גיתית, אופירה <ק״ש מושב בית עונד, אלוש מיטשלעכו, לוי מרדני כפר החורש, ונמו סיגל
רמה״ש, נעמה ערב כרמיאל, פזנה לימה וברוך חולון, דוד פרידמן מושב נוה מבטח, בוטנרו חנה ראשל״צ, פרידמן איילת ק חיים, עדי אמיר חיפה, טובל ענת גבעת סביון, אורלי נתן שץ מגדל העמק, רן שנאור מעלה אפרים, בורשטיין הדס מושב כוכב מיכאל, כהן
ירון ק.חיים, וילשניק אלדד חיפה, פוקס יעקב נתניה, רוסי נורית הוד השרון.

333 מברשות שיניים אל 9קס
סמיר פרח עזה. אנינ ה שבריר מעין ברון, כוכבה נעירן יהוד, לוי גיל ת״א, קלפוס עליזה פ״ת, הרשקוניץ ארי נהריה, רחל טרגר י-ם, דפנה ודניאל אניני כייס, סלהוב ניצה מושב חצב, ציפורה הרשקוניץ מושב בית חלקיה, הולנדר חביבה מדרשת שדה בוקר, לאון
אהובה נהריה, מזל בן אריה פ״ת, שגן אילון נתניה, משפ׳ רימון בני יהודה, מדלן רוונה רחובות, עופרה ניר נתניה, אהובה ניסים גן יבנה, שמואלביץ ישראל כפר בלום, שרף דינה נתניה. אסנת בר-און עומר, כוכבה צבע טבריה, נרימן קרן הרצליה, סני ענד אל חמיד
אבו וערור ננלטס, רונן שדה מעיין ברון, אוהד לוי מגדל העמק, אריה חי טבריה עלית, רחימה ינון חיפה, ירון שיר ואלעד פינחס י-ם, מערוף אברהים אענלון, ישראלה פקואל רחובות, הילה רוזן ק שניר, לזר אורי רחובות, טל תמר ת״א, מאיר בלה כפר מימון,
אלישבע ברנזון כפר גלעדי, רויילי ברמן רימון, ברין זאב מושב מזור, אמיר רונן ק שניר, שושן אסנת צפת, הדר רז ק יחיעם, אורי ניב כרמיאל, שרה שנקמן ראשל״צ, אסתר יצחקי ק ענרון, מירב שור אלפי מנשה, רפי פרנק ק אילון, שמואל כהן רעננה, מתי דקל
מושב בית הלוי, וייס מרים ב״ב. אסתר אופנהיימר הרצליה, משה צור י־פ, אוסנת מוזס רחובות, שטרנברג מרגלית גבעת שמואל, יצחק שפירא כרמיאל, מזרחי גלית זכרון יעקב, שרה קרל ק טנעון, שרעבי מרגלית ת״א, תמר רוזן מושבת ננרת, גל אליזבט ערד, שפר
רבקה מצפה טל אל, יעקונס אלישבע נהריה, שלומית קורן גוש שגב, אבנר מיכאלי קיבוץ עין גב, עירית חרותי רייג, עמיאל חיה י-ם, אוגניה וויסנרד ת״א, אהרון רינה ק אתא, רוטשילד סיגל ב״ב, בריין תמי מושב מזור, דוידביץ רותי נצרת עילית, אלפסי ניסים
שדמות דבורה, נעמה רגעון חולון, יהודית ארדן אשקלון, ליבוביץ אריאלה אשדוד, פנחס אריאלה אילת, אלעד גור אריה מושב בית עובד, הילה סינ הי קבוצת חולדה, אורנשטיין רנה כפר חסידים, בונה רינה ואילן נ״ש, שחל אבנר מושב בית זית, ליבנה מילר נתניה,
להב אנינ ה נבעת שמואל, יעקובי צילה נצרת עילית, ריין שרה גבעתיים, טל יצחק ת״א, אוהד יוגב כפר רות, אהרון מיטל מושב בניה, לוי שולה ת״א, שפיטלני בלה חיפה, קאופמן נילי רחובות, קראוס ריקי אשדוד, שינרגר מירית ק ארנע, מישל אניעזר קיבוץ
יחיעם, קרמר מוטי כפר אז״ר, טפורי ברוריה תצור הגלילית, קרוננברג משה. רמתיצחק, מור מריס חולון, מזור גדי הרצליה פיתוח, רונית זמק ת״א, דוד שיקלי נהריה, לפלר מלכה ואילן מושב גני טל, אביבה אוברמן ק.אונו, מ .לנרטוב ת״א, שרון דוריס רמה״ש,
חיה ברקל קיבוץ עין גב, מיכל כתבן חיפה, לנזיאל לילי פ״ת, אפרים גרילבאיס י-ם, אני בן הרוש י-ם, טחור אורלי רחובות, אטיאס שולי חיפה, חנה ניולי מושב שדה חמד, אלימלך רחל הרצליה, גנזן יעקב דימונה, רונן מינאי אשקלון, צבי גוניג ראשל״צ, יעל נוי הוד
השרון, רוני לניס רמה״ש, כהן סיון ערד, בן יאיר מרסל יוקנעם עלית, נטלי פינטו אשדוד, נחושתן רבקה חולון, יוני חייסיגדרה, נורית אהרון גבעת שמואל, מזל סמוכה קיבוץ ברעם, שטרן שרית אבן יהודה, ניר ראובני גדרה, ויזל שירה מוצא עילית, וילי אלכסנדר
גינות שומרון, יוסי לוי קבוץ גנוסר, לוי מרדני כפר החורש, בלה הראל ר״ג, חרותי רות קרני שומרון, רויטל דקל נתניה, פישל אליהו ושולמית עפולה, אלי טורפו י-ס, לוי מרדכי כפר החורש, רמזי חקד אל חלדה עזה, שלי רז רמה״ש, פיקמן רינה נ״ש, אתי פישניין
כ״ס, עומר רוני חולון, ניינר ח תי נבעת עמוס שגיא הלני חיפה, נמש איריס פ״ת, לסר מנוחה הרצליה, פתחיה מוחמד אלפלי נבלוס, פרידה בטר י-ם, עדנה יגרמו ת״א, כהן יוסף נתניה, יהודית נידרלנדר אשדוד, יפעת שושן דימונה, טלי קרמר כפר אזייר,לשמעון
אוסקר ק שמונה, סימונה שנרוקי ערד, דב גלעון רעננה, רון. אהובה אורנית, גי ברלין כפר מונאש, שרון חציר חיפה, פרגמון צניקה קבוץ עברון, טורקניץ אסתר ק אתא, עציון אמיר ק טנעון, לילך חביב קבוצת פלמחים, שמואל בן סולילא ת״א, עכו ויקטור ת״א;
ציפורה שי אילת, מרגלית ויזל מוצא עלית, אתי דדוש פיית, כספי שרון הוד השרון, עדליא גיאמל טרסור כפר קאסם, גילה נניסטי נ״ש, דר דוב אופיר רחובות, סביון אורינג נ״ש, דבורה פלג שער הגולן, לופו אסף מושב אדנים, רות לרר רעננה, רינה קלדרון רמהייש,
תמר מלכה נתניה, רבקה נרינברגר ק עין גב, דב גולן רמה״ש, כהן שמואל כפר תנור, רחל דבירצמן מושב דולב, בלוריה עמוס ת״א, רחל דלקו קיבוץ ניר, אילת אורן קיבוץ כפר גלעדי, שרה קרלק טנעון, מורדו ענת ראשל״צ, והבה גרומברג ת״א, מעוז בצלאל כפר
ורבורג, שילה נעמי ק אתא, רינה רודני מושבת תימורים, אפרת ארליך מושב תל עדשים, יעקב נויעוז י-ם, טני רחל נווה נאמן, אסתר יצחקי קיבוץ עברון, דלסן איריס טבעון, עדי גוית כפר חיים, אמיאל שץ בייש, טליה דורת״א, לידיה גרוסניץ מבשרת ציון, חון
דינה נתניה, אני בנימין י-ם, אילנית גרופינקל חולון, צדוק יוסף ראשלייצ, אידלשטיין פנינה ק מוצקין, אמירונדרמן ראשל״צ, קשוק דבורה הרצליה, שקר אהרון יפו, אריאלה סיגלר עכו, פרידמן חנה ב״ב, מרדני רון קבוצת נאות מרדכי, אלי קריאף נפר וויתקין,
דותן כהן י-ם. אלטושלר שלוחה חיפה, חיים לנון מושב שור, סיגל ניר נס ציונה, אסתר ציקרוב רמלה, בניטה יפה י-ם, אלין אומרי אלוני אבא, שושנה אבו דימונה, אדלר יהודית נהריה, נ ר נחמה גבעתיים, רבקה נכר חיפה, פייגננאום נורית רעננה, אבנר הר טוב
ת״א, חרפוילי דליה י-ם, ולנרנרג יהושוע נתניה, סאחי אסאייד נבלוס, הדרי ורד ב״ש, עמוס מוטשיבסקי בת-ים, דנורקין אסתר י-ס, לילנסקי דורה פ״ת, מוסקוביץ לוסי כפר ניל״ו, קרויזר אורית ר״ג, אילני רחל קיראוך, תומר פינסקי מושב חרות, נורית אבירם
ערד, נר־אל אלי חיפה, ידיב מנשה ק.ים, ברנשטיין מירי י-ס, דינה נבו קיבוץ גנוסר, בוסמת סיבהי חולדה, עמיתאטקין ק ביאליק, אורית שני רעננה, אלמקיס ציפי דימונה, נחמה סובולת״א, חדוה גולדברג חולון, אביתר דורון ק טנעון; יהודית עמויאל חולון.
אליצור דורית י-ם, מיכל מונטל בייש, רינה רפאלי מבשרת ציון, לדרמן חנה חיפה, סטרוננו חנה ק.יס, נדיחי אילת הרצליה, כהן ח תי ק.מוצקין, גנריאלה רני רמה״ש, לוי מירי טנעון, יניב יהודה חולון, קלרה עזרא גדרה, נילי סיאחציי ראשלייצ; הדס חנה ראשליצ,
נאוה מגן חיפה. פינברשטיין לובה ראשל״צ, רותי כהן לוד, רחל דרורי י-ם, גולדנברג חז ה פ״ת, תמר גוטסגנדה נתניה, מלכה שפט ר״ג, חיה טבק קיבוץ להב, ברוריה עינבר חולון, יוסף זיינלד ב״ב, מירטה נרנניק ב״ש, מוסקוניץ סימון רחובות, שחר אהרון יפו, מולי
טובין שדה ברבור, דורית יפה אבן יהודה, מולי דינה נווה שאנן, עופר נאוה מושב חרות, חיימוביץ אוסקר רחובות, רגיש ריט ננעתייס, צדיקים אורנה ר״ג, שובל סו ח ס אשקלון, יעל עמיד גבעת עמוס נשר, נימרוד גדנב ק.אילון, דביר אפרתי חולון, נת-שנע טלמון
תייא, סימה הוד פיית. פרל אירית חולון, סיגל נורית נס ציונה, רחל מעולובסקי פיית, הילה פריש חיפה, ליאת אליזן ראשל״צ, יוסי בן שושן ת״א, מועלם יצחק גבעתיים, יהודית יחס מחנה הילה, גל דור יוכבד אשדוד, זינגר גיינו ויוני ר״ג, י .הכס י-ם, אסתר רייס
חיפה, אברהם ניניו נת-ים, מול סמוחה קיבוץ ברעם, פנינה זימלר רמה״ש, גל הראל עומר, סלומקה שרה ת״א, רויטל שמאי חולון, נעמי עזריאלי י-ס, בר שלום יוסף פ״ת, וייס נת-שבע ואברהם צפת, גומפרט אלוף ר״ג, שרה חנדיאל גבעתיים, שמואל סימה ת״א,
רומרמן אסנת ק נחלעוו. ליפשיץ יוכבד הרצליה, אורלי אלחנן חדרה, סמדר בכר נאות מרדני, סגל רחל ומשה כ״ס, סטרוננו עליזה חיפה, גולד אשר כרמיאל, מיכל אלעורי רחובות, טדי אש קיבוץ ען גב, רות כהן ת״א, גלעד חיה מושב נצרה, נדב ואילנה כהן כ״ס,
פרייס עדנה עומר, יעל לוין הוד השרון.
חנה אניעזר ק יחיעס,
ההגרלה התקיימה במשרדי ״טבע״ בתאריך 29.4.87 בנוכחות רואה חשבון. הפר שי םישל חו אוכיםב דו א ר!

מנילה

פלוא /רידים
י עי ל ה גי 1ת ר
ל מני עתעששת

אלמקס עם אמין פלואוריז־ יעילה פי 3במניעת עששת

עמוד 17

פתח כ-PDF פתח כתמונה

ך ישקו של מנחם סורפין נלקח
/ /י * ממנו לפני מסיבת ה־ 25 לרם־
און, מחשש שיעשה בו שימוש שלא
כחוק״.
ביולי שנה שעברה התקיימה במושב
רם־און חגיגה גרולה ליובל ה־25
למושב .״הם העלילו עליי שרציתי לקחת
את הקלצ׳ניקוב שלי ולהרוג את

מחדש את מיכסת הפטימים. הוחלט
לחלק את המיכסה הכללית למושב
שווה בשווה בין 20 המגדלים, כך
שלכל אחד תהיה מיכסה של כ־ 26 טון
בלבד. כמות כזו.לא יכלה להחזיק את
הוצאות בית־האימון החדיש והיקר
שייבא סורפין מאנגליה, ולא יכלה לפרנס
אותו ואת בני־ביתו. סורפין ניסה

המישטוה החו־ימה אח הנשק.
השכנים טענו שהוא הולך לחסר
את אנשי המושב. הוא טוען שהם
מקנאים בגלל הצלחתו בחקלאות
כל אנשי המושב בזמן המסיבה ״,אומר
סורפין נרגש וכועס ,״איזו שטות זאת?
האם הייתי מסכן את אשתי ובתי, שהופיעו
בחגיגות האלה?״
סורפין 46 יליד כפר־ויתקין, הוא
אחד ממייסדי המושב. יחד עם אשתו,
מאירה, הקים ברם־און בית לתיפארת,
הוליד חמישה ילדים וחי עד לפני אר־י
בע שנים באושר ובשלווה.

כה וכה, וכאשר ראה שאינו מצליח החליט
לפנות לוועדה המישפטית של המושבים,
ולתבוע את המיכסה של 190
טון פטימים.
מאותו רגע הפכו חייו של סורפין,
לדבריו, לגיהינום .״הקינאה אוכלת
אותם,״ הוא חוזר ואומר. הוא בטוח כי
עינם של יתר בני־המושב צרה בהצלחתו
והס רוצים להרע לו. הוא סבור כי

מנחב סורפין ובנו לפני ביתו
כפר שלם השתגע ורק הוא נורמאלי ז״גדול, עד שאשתו של סורפין, שהיא
גננת במושב, ואחיו בכפר־ויתקין.
התערבו ולחצו עליו לבטל את תלונתו
בוועדה המישפטית. הוא ביטל את התלונה
וניסה שנית למצוא פיתרון של
שלום לבעיה.
אז החלו גישושים למכור את בית״
האימון המשוכלל למושב. נערכה שמאות
והיו לה תוצאות מוזרות. ההערכה
הראשונה אמרה כי שוויו של בית האימון
הוא יותר מ־ 130 אלף דולר. אולם
לאחר פניה מחודשת של מרכז המושב,
דגי סמילוביץ, שינה המעריך את
הערכתו המקורית והעמיד את הסכום
על 54 אלף דולר בלבד.
הדבר אמור היה לגרום לסורפין הפסד
של 80 אלף דולר.

עפולה כי סורפין מאיים להרוג את כל
אנשי המושב בעת החגיגות, ולכן כראי
שיקהו ממנו את הנשק. מאז לא הוחזר
לו הנשק, ובמיכתב שכתב רפ״ק ברוך
עשאל, מפקד הגיזרה מטעם מישמר
הגבול, אף מפורט החשד בכתב.
אם אומנם רצה סורפין להרוג
אנשים, יכול היה למצוא דרך קלה
מאוד לעשות זאת גם ללא נישקו.
מדוע לא נחקר במישטרה? מדוע לא
הועמד לדין בבית־המישפט על עבירה
חמורה כל־כך?
סורפין כל־כך בטוח בצידקתו, שהוא
מוכן ללכת עד הסוף. הוא מצביע
על בנו הקטן, יהונתן בן ה־ ,4ואומר:

״בשבילו הכל כדאי. הוא כבר מבין
הכל״.
סורפין לא הסתפק בהגשת תביעה
ותלונות במישטרה, הוא גם בא לישיבות
והקליט את דיברי האנשים. כדי
להשתמש בהם לצרכיו. באסיפה שנערכה
במושב השבוע, חשדו בו כי שוב
בא כדי להקליט, והתפתחה תיגרה.
סורפין נפצע בעינו והתלונן על כך
במישטרה. גם אחרים מאנשי המושב
פנו למישטרה והתלוננו נגד סורפין.
כאשר שאלנו את סורפין כיצד אפשר
לחיות במצב כזה במושב קטן ומבודד,
הוא אמר :״יש אנשים שנפגשים
איתי בלילה, כדי שאחרים לא יראו. הם
(המשך בעמוד )28 אילגד, אלון ₪

^ השד של
הקלטה

סורפין ותמונת־הפירסומת שלו כלולן
,.אנשים נפגשים איתי בלילה, כדי שאחרים לא יראו ...פוחדים מהאסיפה״
״עבדתי כאן 25 שנים, שהיו כמו 75
שנים, כי עבדתי כל יום בשלוש מיש־מרות
״,הוא אומר.
״הקמתי לול לתיפארת. לעופות שלי
היה שם בכל המישחטות, וכולם רצו
אותם״.
הוא הקים לול גדול ליד ביתו, וכאשר
ראה שהוא מצליח מאור, הקים
בשנת 1975 לול נוסף, פאר יצירת הלולים.
את הלול המכני היקר והנד
תוחכם הזה ייבא -סורפין מאנגליה.
״הלול עלה רבע מיליון דולר, ותוך
חמש שנים כיסיתי את ההוצאה,״ הוא
מספר בגאווה. לדבריו, גידל בשנים אלה
הודיים ופטימים בכמויות שהגיעו
ל־ 190 טון לשנה. בשנת ,1980 כאשר
הכניסו לארץ את ענף העופיונים (עופות
קטנים כיונה) .ביקשו מסורפין להצטלם
עם עופות ותרנגול־הודו כפיר־סומת
לענף־הלול, ותמונה ענקית כזו
מכסה קיר שלם בסלון היפה שבביתו.
ב־ 1983 הוחלט לפתע במושב לחלק

התביעה שהגיש לוועדה המישפטית
של המושבים גרמה לחבר־ המושב אי־נוחות
וכעס רב, וזו הסיבה שהם מתנכלים
לו מאז.
מושב רם־און נמצא בתענכים, למרגלות
הר הגילבוע. כמה בתים יפיס
מטופחים, עטורי ירק ופרחים, בתוך
שלווה פסטוראלית. קשה להאמין שמאחורי
חזית זו מסתתרות טרגדיה ואלימות.
״מאז
איימו עליי ברצח, החרימו לי
את הנשק שלי והעלילו עליי שרציתי
להרוג את כל אנשי המושב,״ מספר
סורפין .״השבוע, באסיפה, היכו אותי
וחזרתי הביתה חבול ופצוע״.
תלונות ותלונות־נגד רבות הוגשו
למישטרת־עפולה. המישטרה הוטרדה
בענייני סורפין כל־כך הרבה פעמים,
עד שנדמה לו כי הם הפסיקו להתייחס
אליו ברצינות, ואינם שמיס עוד לב לתלונותיו.
הלחץ
על בני המישפחה היה כל־כך

**אותו הרגע החל סורפין את
*/מילחמתו החדשה. הוא הבין, לדבריו,
שאין עם מי לדבר, וכי רוצים
לנשלו ולהתנכל לו. הוא הזר ופנה לוועדה
המישפטית (שהיא מעין בית״ה־מישפט
של המושבים) ,ודרש את מיכ־סת־הפטימים
הקודמת שלו. הנהלת
המושב, לעומת זאת, פנתה בתביעה
נגדית ותבעה מסורפין סכום של 150
אלף דולר, שנשאר חייב למושב, לדבריה.
כרגע
מתנהל דיון בעניין, והישיבות
נמשכות.
מושב קטן, שבו 50 מישפחות בלבד.
המשתמשות בשרותיהם של אותה צר־כניה,
אותה המירפאה ואותו בית־הספר,
הוא כמו סיר־לחץ. סורפין העמיד את
הסיר על אש גדולה.
״אז מה שאני אעשה? שאוותר להם?
שאתן להם לקחת ממני את מה שמגיע
לי?״ הוא אומר.
נראה שהשיחות והוויכוחים בינו
לבין אנשי המושב עלו לטונים גבוהים,
כי שבוע לפני חגיגות היובל של
המושב, ביולי שעבר, התבקש סורפין
למסור את הקלצ׳ניקוב שלו לבדיקה
שיגרתית בנישקיה.
הנשק לא הוחזר לו והוא פנה וביקש
אותו. אז התברר לו כי הנשק נלקח
ממנו בתרמית.
בעצם. התלונן מישהו במישטרת

הלול החדש הנעול
..מצב של יאוש וקטסטרופה״

צילם: עידן עפדיד —

עמוד 18

פתח כ-PDF פתח כתמונה

האחות1ס ₪וצפחח/7//7727
7>7727 ניתיהסכך 72/ 72722/
77717 727/27/7 7227
7/7727 החבויה קבע שאי!277/727
//77ל¥77ו״7227777 277

עבודה החולה באיידס.
דקות אחדות לפני תגובתו זו הצגתי
את עצמי כחייל משוחרר, מובטל, ולא
ציינתי את עובדת היותי חולה־איידס.
אז היתה תגובתו של רפי שונה. הוא
אמר :״יש לי צורך בעובדים במחלקותהייצור.
למעשה אין לי התנגדות שתעבור
שם, אך אני לא חושב שתחזיק
מעמד, ויש לי טביעת־עין די חדה. בכל
זאת אתה בחור צעיר, משכיל, ומדובר
פה בעבודה פיסית שכוללת נקיון, ונעשית
באולם רטוב, כאשר מרבית הפועלים
מבוגרים. אני חושב שתתאים לך
עבודה אחרת, ולאוו דווקא במחלקת־הייצור.״

קשה להבחין בהבדלים הקיצוניים
שבתשובותיו של רפי.

,מזון זה

^ עסק יגיש,

ך* ייתי רוצה לעבוד במחלקת\
הייצור אצלכם, עבודת־כפיים,

אוד שמישרר־הבריאות ירכז את כל
חולי״האיידס בבתי־מרפא מיוחדים להם,
בגלל החשש שמחלת־האיידס תהפוך
למגיפה. שם יטפלו בהם על־ירי
צוות רפואי שילמד היטב כיצד לא להידבק,
ולא כמוני וכמוך, שעלולים להידבק
בקלות מתוך חוסר־הבנה וידע״.
אלה היו דיברי רותי, אחות מוסמכת
מזה שנים רבות בבית־חולים כללי ב״
מרכז־הארץ, בשיחת־חולין שניהלנו ב־בית־קפה
ירושלמי. ריעות אלה מפי אחות
מנוסה וותיקה גרמו לי לזעזוע.
״אני מצטער אבל אין לנו כל צורך
בעובדים, גם לא במחלקת־הייצור!״ זו
היתה תשובתו של רפי, מנהל־המנגנון
בתנובה בתל-אביב — אבל רק לאחר
ששיחקתי והצגתי את עצמי כדורש

אם אתם זקוקים לעובד,״ זו היתה הצהרתי
הראשונה בחדרו של אייל, מנהל
מחלקת־כוח־אדם של בלו־בנד־תל־מה
באיזור־התעשיה בגיבעתיים. אחרי
שהצגתי את עצמי כסטודנט לכלכלה,
יצר אייל קשר טלפוני עם המחסן, כדי
לתאם לי מקום־עבודה. באותה עת, ב־טון־דיבור
מגמגם, ובהתנהגות המעידה
על עצבנות, הצהרתי על ״הסוד הגדול״
:״אייל, אני חייב להיות גלוי איתך
לפני שאתה שולח אותי למחסן...״
אחרי רגע של דומיה מכוונת מצירי,
שיחקתי את תפקיד חולה־איידס :״אני
חולה איידס! למעשה זו הסיבה שעזבתי
את מקום־עבודתי הקודם.״
״אתה חולודאיידס?״ הוא חזר על
דבריי כאשר זוג עיניו ננעצו בי.

״כן, אני חולה־איידס. נדבקתי לפני
חודש, ואין מה לעשות.״ עיניי היו
מושפלות, והשתדלתי להציג את תפקיד
החולה הנבוך.
בצורה ידידותית ותומכת, ובטון
מתנצל, הוא הסביר לי :״תבין, מדובר
פה בעבודת־יריים ובמזון. אני מאוד
רוצה לעזור לך, אבל מזון זה עסק מאוד
רגיש, וקבלתך לעבודה תהווה בעיה
רצינית. אני אבדוק את הנושא, ובין
היתר אני צריך להתייעץ עם כמה
גורמים, וכמובן עם מישרד־הבריאות.
תיצור איתי קשר טלפוני בעוד כמה
ימים, כדי שתדע את תשובתי הסופית״.
חתול ועפבד
*ץ ישחקי החתול והעכבר — זה
הכינוי המתאים ביותר למה שהתרחש
בפגישה ביני, כחולה־איידס, ובין
פלה, אחות בסניף קופת־חולים מאו־

ח״ת׳ חולחא״דס
^ ני אסרב לטפל ולעזור לחו־
1 לי־איידס שיאושפזו בבית־חו־לים
שבו אני עובדת כאחות, גם אם
איאלץ להתפטר. אני אוהבת את ה־מיקצוע
שלי, אבל אני לא מוכנה להסתכן
בגלל איזה נגוע באיידס. האמת
היא שאילו היה נודע לי, למשל, ש־ידידתי
הטובה או בן־מישפחה לקו במחלה,
עם כל האי־נעימות שכרוכה בכך,
הייתי מנתקת כל קשר איתם. למשל,
לא הייתי מעזה ללחוץ את ידם לשלום,
אילו פגשתי אותם ברחוב״.
כאשר הבעתי את השתוממות, על
דבריה של רותי, כי למיטב ידיעתי אין
נדבקים באיידס על־ידי לחיצת־יד, המשיכה
רותי בהתלהבות שאינה אופיינית
לה .״אני לא מוכנה בשום הון שב
עולם
לסכן את חיי בגלל איזו נגיעה
בחולה־איידס. עד היום לא מצאו שום
תרופה למחלה זו, ואף רופא אהד לא
יודע עדיין בביטחון מהן הדרכים להידבק
במחלה. לא מזמן קראתי בעיתון
שאחיות בבית־חולים בארצות־הברית
נדבקו במחלה מפני שדם של חולה־איידס,
שטיפלו בו, נשפך עליהן. החיים
שלי היו די קשים, אז עכשיו אני צריכה
לסכן אותם בגלל איזה חולה שאני לא
מכירה ולא מקורבת אליו?״
הינהנתי בראשי כאות להבנת דבריה,
ושאלתי אותה, כמתבקש מדבריה,
איזה פיתרון היא רואה כאחות לבעיה
כואבת זו. תשובתה לא איחרה להישמע.
מכיוון שאף רופא אחד לא יודע
בדיוק איך נדבקים במחלה, חשוב מ
קופתי־חולים
מאוחדת בנתניה
לרופא -אבל במירפאה אחרת

חדת, ברחוב מרכז־בעלי־מלאכה בתל־אביב.

לי צריבה, מעין הרגשת שריפה
בגרון, עד כדי כך שאיני מסוגל לאכול
או לשתות. אני מבקש שתבדקי אותי.
שכחתי לומר לך שבאחרונה ירדתי
מאוד במישקל, אבל מה שמטריד אותי
יותר מכל הוא שביומיים האחרונים אני
לא מסוגל לבלוע, בגלל הצריבה הזו!״
ירידה מוגזמת במישקל הוא אחד הסימנים
למחלת האיידס.
דברים אלה אמרתי לפלה תוך כדי
גימגום והתרגשות רבה מצירי, והיא,
בצורה גלויה מאוד, צעדה אחורה מהמקום
שבו עמדתי לידה.
ביקשתי ממנה שתבדוק אותי, וכאשר
התקרבתי אליה, היא צערה עוד

קופת־חולים לאומית בנתניה
,,אני פשוט חוששת להידבק!״

עמוד 19

פתח כ-PDF פתח כתמונה

כמה צעדים אחורה, ולא בדקה אותי.
ביקשתיה בשנית והתקרבתי אליה,
ושוב התרחקה מהמקום שבו עמדתי,ותוך כדי צפייה ממרחק היא אמרה לי
שאולי יש לי נפיחות. ביקשתיה בשלישית
שתבצע בדיקה. ואף העזתי להתקרב
לעברה ופערתי את פי לרווחה.
היא שוב התרחקה מהמקום שבו
עמדנו, והסתכלה ממרחק רב על פי
הפתוח לרווחה, ושיערה כי מדובר
בנפיחות. ביחס לא־סובלני ובלתי־ידי־דותי
מופגן היא ביקשה שאגש לרופא
כללי במירפאה ברחוב שפרינצק, למרות
הימצאותו של רופא כללי במיר־פאתה.
היא
הורתה לפניי שהיא אינה מבינה
במחלת־האיידס. ולא קיבלה כל תיד־רוך
וחומר״לימוד מיקצועי בקשר לכך
,בתוקף תפקידה כאחות בקהילה.

** לבינעם

^ חחודיס

^ ת ה יודע עד כמה ילדים הם
£\//שובבים, ולעיתים קרובות נפצעים,
ופציעה קשורה לעיתים במגע של
דם. מצב שיכול לגרור ילדים שיידבקו
במחלת־האיידס מתלמיד חולה־איידס
שמשחק עימם. זו אחריות כבדה מאוד,
לקבל ילד כזה לבית־ספר המכיל 1500
תלמידים. עובדת מחלתו תהווה בעיה
קשה מאוד עבורי, ועבור כל צוות ההוראה,
לקבלו לבית־סיפרנו!״
אלה היו דבריה של סגנית מנהל
בית־הספר היסודי הממלכתי ביאליק
בנתניה. אני שיחקתי והצגתי את עצמי
כמכר טוב של מישפחה, שאחד מילדיה
אמור לעלות לכיתה ג׳ ,ומשתייר עלפי
איזור־מגוריו לבית־ספר זה. ציינתי
לפניה שאותו ילד לקה במחלת־ה־איידס
בעיקבות עירוי־דם שנזקק לו
בעבר.

בית־חולים
תורן
ף• ילהה ציינה לקראת סיום שיח־
*4תנו שהיא תהיה חייבת לדון עם
הצוות הפדגוגי, וגם לערב את ועד־ההורים
של בית־הספר. אין ספק שהיא
תערב גם את גורמי מישרד־הבריאות,
מישרד־החינוך ומישרד־הרווחה בעיר.

יש לי כאבים חזקים בגרון. אולי
תוכלי לבדוק אותי, כי אין אף רופא
אחד כעת בסניף. אני חולה־איידס, אבל
אני חושב שזה לא קשור למחלה!״
מישפטים אלה נאמרו תוך כדי נשימות
כבדות ועיניים מושפלות מטה׳,
כאשר הצגתי את עצמי כחולה־איידס
לפני רינה האחות.
רינה הורתה לי לפתוח את פי, צעדה
כמה צעדים לאחור וצפתה בי ממרחק,
ללא כל נגיעה פיסית או שימוש באמצעי
רפואי מקובל, כשפדל.
כאשר שאלתי אותה לסיבת בדיקתה
המשונה, היא אמרה לי בטון־דיבור
מתנצל ,״אני פשוט חוששת להידבק.
אני בודקת אותך מרחוק, כי אולי יש
סיכון להידבק. אני מציעה לך שהרופא
יבדוק אותך בצורה יסודית, אולי ב־בית־חולים
תורן!״
היא בדקה אותי בשנית, לפי בקשתי,
ושוב צפתה ממרחק בפי הפתוח לרווחה.

היתה תגובתה של רינה, אחות
כללית בקופת־חולים של העובדים
הלאומיים ברחוב סמולנסקין בנתניה.
התברר לי שהיא, כאחות פלה, אינה
מתמצאת במחלה, ולא קיבלה כל
הדרכה מיקצועית על כך.

״זה מקשה
מאודך

^ ני לא יכול להשיב לך בחיוב
או בשלילה, מפני שאני צריך
לחשוב באופן מעמיק עם הצוות
החינוכי של בית״ספר, ואפילו עם
מישרד־החינוך. העובדה שהנער חולה
באיירס מקשה מאוד על קבלתו, גם אם
הוא יעמוד בהצלחה גדולה בכל
הקריטריונים האחרים שמציב לפניו
בית־הספר״.
אלה היו דבריו של מרדכי שטיין,
מנהל בית־ספר התיכון העירוני דתי
בר־אילן בנתניה.
אני שיחקתי את התפקיד הידיד של
משפחה דתית, העוברת לגור בנתניה,
והמעוניינת שהבכור שבילדיה העולה
לכתה י׳ ,ילמד בבית־סיפרו. נער זה נדבק
במחלת־האיידס, כנראה כתוצאה
ממגע מיני.
אחרי כמה דקות של שקט מביך,
ובטון מתנצל, המשיך מנהל בית־הספר

תלמידים בכניסה לבית־הספר התיכון הדתי.,בר־אילן״
״חשוב לשמור על כבודה של הנערה הדתית...״
להסביר לי כי ״מדובר פה בבית־ספר
דתי, ואני אחראי כלפי כל האוכלוסיה
הדתית בסביבה, וחשוב לי גם לשמור
על כבודה של הנערה הדתית. אני מודע
גם כי קיימים כל מיני מצבים שלא
בשליטת הצוות החינוכי. קח, לדוגמה,
רומאן שמתנהל בין נער ונערה מכיתה

אחרי שעניתי בחיוב על שאלתו ה־פיתאומית
של מר שטיין, אם הנער הוא
נאה, הוא המשיך ואמה ״תלמיד כזה,
למשל, עלול לסכן את חייהן של
תלמידות, ובמיוחד שהוא נראה יפה,
כפי שאמרת לי. אתה צריך להבין את
כל התמונה. אני גאה מאוד־מאוד בשמו
הטוב של בית־הספר. אם אני אקבל
תלמיד שהוא חולה־איידס, ובמיוחד לאור
סיבת המחלה, זה עלול באופן
רציני לכרסם בתדמית של בית־הספר״.

,משאיר את

**ץ יחקתי את תפקיד הידיד הטוב
של חולה־איידס, הגר ברחוב
שיינקין, לפני אריקה רייכר, עובדת
סוציאלית וראש צוות איזורי בלישכה
הסוציאלית מרכז״תל־אביב. בין יתר
הדברים אמרתי לה ש״חברי נמצא בטיפול
רפואי הדוק בבית־חולים איכי־לוב.
למעשה הסיבה שפניתי אלייך, אריקה,
היא שמאז שנודע לו על דבר
היותו חולה באיידס הוא כבר לא מופיע
לעבודה, ניתק את קשריו עם מישפח־תו,
וכל היום הוא במצב־רוח קשה מאוד.
זה הוא שביקש ממני שאפנה ל־לישכה,
כדי שתיצרו קשר עימו״.

הלישכה הסוציאלית בתל־אביב
״אני לא יודעת איך להתמודד...״

תגובתה לדבריי :״אני מצטערת שאיני
מתמצאת במחלה הזו, וזו הפעם
הראשונה שיש לנו מיקרה של חולה־איידס.
למען האמת, אני לא יודעת איך
להתמודד ולגשת למיקרה מהסוג הזה.
״אני מציעה ^שבשלב זה אעכב את
יצירת הקשר.בינינו ובין ידידך, מפני
שעליי להתייעץ עם כל מיני גורמים.
אינני יודעת כעת מתי ניצור עימו קשר!״
ראיתי
לנכון להסביר לה ביתר דגש
את דחיפות הבעיה :״אריקה! מצבו
מידרדר מיום ליום מכל הבחינות, ולכן
אני רוצה שתבקרו אותו במהירות האפשרית!״

היתה בקשתי השניה, והיא נתקלה
בתשובה הדומה לתשובתה הראשונה.
כאשר
לחצתי עליה בשלישית לגבי
חומרת הבעיה ודחיפותה, חידדתי באוזניה
את העובדה שחברי התבייש
מאוד להופיע בלישכה, בגלל גאוותו
העצמית, אבל הוא זה שיזם את פנייתי
אליהם. תגובתה גם הפעם לא הפתיעה
אותי במיוחד, :אני מציעה שתשאיר
את שסו וכתובתו של חברך בלישכה.
אני צריכה לדחות בשלב זה את כני־

סתנו לתמונה, כדי להתייעץ עם עוד
כמה אנשים. אתה צריך להבין שעומס
רב מוטל על הלישכה, וגם אם נחליט
בעתיד על יצירת קשר איתו, אינני מאמינה
שנוכל להעניק לו יוקר מאשר
שעת־פגישה שבועית, במיקרה הטוב.״

אין הפלייה
בביטוח
^ אדם הכלוא במינהרה חשוכה ל-
4לא מוצא, גיליתי נקודת־אור דקיקה
שהתבטאה בדבריה של חיה לנגר,
מנהלת סניף הביטוח הלאומי בתל-
אביב.
״חולי״האיידס בישראל, בכל מצב
רפואי־סוציאלי, מכוסים על־ידי הביטוח
הלאומי, בתוקף חוק וזכות המוק
נית
בו. חוקי הביטוח הלאומי מתייחסים
לפרט על״פי קריטריונים מסו־יימים,
ולא על־פי שם המחלה או הסיבות
להופעתה״.
ניסיתי לברר איתה — כמי שמשחק
את תפקיד חברו של חולה־איידס
— את חוסר יכולתו של ידידי לתפקד
בעבודה ולהתפרנס, בעיקבות מחלתו
חשוכת־המרפא.
בטון־דיבור ידידותי מאוד היא
ייעצה לי ״שאותו חולה־איידס יפנה
למוסד לביטוח לאומי, והוא יטופל
ללא כל משוא־פנים בהשוואה לחולים
אחרים, כמו חולי־סרטן ונכים.״ היא
יודעת על כמה פניות של חולי־איידס,
גם בסניף שאותו היא מנהלת, ואלה
טופלו כאזרחים שווי־זכויות, כפי שמתבקש
מחוקי המוסד לביטוח־הל־עודד
דכטמ;
אומי.

עמוד 20

פתח כ-PDF פתח כתמונה

/111₪ח ת /1״ ם יותר!

5ו מאפשרת לך לקחת רכב באירופה במדינה אחת ולהחזירו
במדינה אחרת ללא תוספת תשלום במרבית המקומות!
קח $וע* ב:

החזר אותו בארצות ובערים הבאות ללא תשלום:

אוסטריה

מילאנו, גרמניה, שוויץ

בלגיה

פרנקפורט, אמסטרדם, פריז, לוקסמבורג

גרמניה

לוקסמבורג, אוסטריה, בלגיה, הולנד, שוויץ

דנמרק

בלגיה, גרמניה, הולנד, פריז, שוויץ, נורבגיה, שבדיה,
איטליה, לוקסמבורג

הולנד

בלגיה, פרנקפורט, פריז, לוקסמבורג

צרפת

מילאנו, בלגיה, גרמניה, שוויץ, לקוסמבורג

שוויץ

אוסטריה, איטליה, בלגיה, גרמניה, דנמרק, הולנד, ספרד,
צרפת, נורבגיה, שבדיה, פורטוגל, יוגוסלביה, לוקסמבורג

בתוספת תשלום מזערית, תוכל להחזיר את ה5 -ו/ץ^שלך גם במקומות
אחרים לדוגמה :

חינם!

הערה כל המצוין הוא לשוכרי רכב מ 14-יום ומעלה,
פרטים נוספים על דמי ההחזר לתקופת שכירות קצרה יותר או
בערים נוספות ברחבי אירופה ניתן לקבל במרכזי ההזמנות של
״אוויס״אואצל סוכני-הנסיעות.

קח $וע*

החזר אותו בארצות
ובערים הבאות

תוספת תשלום

אוסטריה

רומא, נאפולי, ניצה
מרסל, זגרב, בלגרד

900 שילינגים אוסטרים בלבד!

בלגיה

נורבגיה, אוסטריה,
איטליה,דנמרק, שבדיה,
ספרד, ניצה, שוויץ,
פורטוגל, יוגוסלביה

7000 פרנקים בלגיים בלבד!

גרמניה

מילאנו, קופנהגן, פריז

120 מרקים גרמניים בלבד!

הולנד

מינכן, שוויץ

100 פלורינים בלבד!

צרפת

רומא, נאפולי, הולנד

365 פרנקים צרפתיים בלבד!

בס| 8.5ק

עובדה.אנו^ שתוליס׳7/7/

עמוד 21

פתח כ-PDF פתח כתמונה

1כ 1ל נ 1אנשיםרגילים
בכל מקום שבו יש 10 תורים בעלי אותו האורך, פחות או יותר, התור
שיימשך לנצח הוא התור המיקרי אליו אני נקלעת. זאת פשוט עובדה. אין
ויכוח. משהו לגמרי קבוע.
מה שמשתנה מפעם לפעם היא הסיבה לכך שדווקא התור הזה נתקע.
כדי להקל על עצמי את ההמתנה הארוכה בתור שלי, אני עושה לעצמי
חידונים. בכל פעם אני מנסה לנחש מאיזו סיבה יתעכב התור שלי. אצל
הקופאית בסופרמרקט, למשל, תמיד נגמר הסרט, והיא שוב הולכת למנהל
וכו׳ וכו׳ .יש פעמים שאני סתם נתקעת אחרי גברת שלא יודעת לספור את
הכסף, אבל היו לי כבר מיקרים של התעלפות דווקא בתור שלי, בכל מיני
מקומות, והיו לי מיקרים של חבילה חשודה ופקיד שקיבל חמישה טלפונים
בזמן שאני חיכיתי לו.
כשהגעתי לפני שבועיים לנמל התעופה בן־גוריון, היו שישה תורים
בעלי אותו האורך לדלפקים. בחרתי לי תור אחד, נעמדתי בו והתחלתי
] לנחש. אולי הבלונדינית שם תעשה רושם של גרמניה מבאדר מיינהוף?
< אולי זוג האיטלקים שייכים במיקרה לבריגדות האדומות! אבל הכל הלך

שו תים
שנ תי
ו שוב שותים לידי ישב אנגלי אחד. לא דיברנו מילה במשך
כל זמן הטיסה (ראה סיפור הרבי) .פה ושם הוא
העיף בי מבט, ואני רק ספרתי מה הוא שתה בארבע
וחצי השעות של.הטיסה בין תל־אביב ללונדון.
בהתחלה פחית בירה. אחרי כמה דקות
עוד בירה אחת. אחר־כך שלושה (כן, שלושה)
דבל ויסקי. אחר כך הוא ראה שאני שותה מיץ־
עגבניות וגם לו התחשק. הביאו לו מיץ־עגבניות,
טעם, עשה פרצוף זוועות ואמר שזה בלי וודקה.
; הוסיפו לו וודקה. אחר כך הגענו ללונדון וירדנו
,מהמטוס.
מישהו יכול להסביר לי איך האנגלים האלה
הקימו אימפריה? כן, נכון, הם גם איבדו אותה. מה
הפלא?

די בסדר, וכבר התחלתי לחשוש שמשהו מוזר קורה הפעם והתור שלי
יעבור חלק ומהר.
אבל זה רק עד שהבחור מהביטחון ראה את הצעיר ההודי עם המיזוודה
הקטנה 40 .דקות הוא שאל אותו שאלות, הביא את הממונים עליו, הלך
למישרד וחזר ושוב הביא מישהו ושוב דיברו עם הצעיר ההודי. אחר כך
הבחור מהביטחון כתב איזה פתק והשמיד אותו, ושוב שאל את ההודי כמה
שאלות. אני כבר אכלתי את הציפורניים שלי, אבל דווקא ההודי הצעיר
עמד רגוע לגמרי, ענה על השאלות ונראה היה כאילו הוא רגיל לפרוצדורה
הזאת בדיוק.
אחר כך הבנתי למה הוא רגיל: פשוט יש לו עור כהה. העפתי מבט
לתורים האחרים, וראיתי שעוד תור תקוע עם בחור בעל גוון כהה.
בן־אדם מאור מוסרי, הגון, בן־אדם בעל ערכים גבוהים, היה בוודאי אומר
לעצמו ״קשה להיות כהה־עור בעולמנו. צריך לעשות משהו לטובתם.״
בן־אדם מחורבן היה אומר לעצמו ״איזה מזל שאני לבן!״
בן־אדם רגיל לגמרי, כמוני, אמר לעצמו :״קשה להיות כהה־עור בעולמנו.
איזה מזל שאני לבנה ״,וממשיך ללכת. עצוב, לא?

סיפה־ הרבי
הג׳מבו של אל־על מחולק למחלקת־תיירים ולמחלקת־עסקים (זה מבלי לדבר על העשירים
הגדולים למעלה, במחלקה הראשונה).
הבטתי היטב בפרצופים של נוסעי שתי המחלקות וניסיתי לברר לעצמי האם יש משהו חיצוני
המבדיל ביניהם. אז למראית עין באמת אין. כולם נראים אותו הדבר. גם כאן וגם שם היו שמנים והיו
רזים. היו בעלי רעמת־שיער והיו קרחים. היו גבוהים והיו נמוכים. אפילו בלבוש לא היה הבדל גדול.
כשנוסעים לחו״ל, כולם לובשים ז׳אקטים ומיכנסיים מגוהצים היטב.
אבל אחרי שעה של התבוננות תפסתי את ההבדל. במחלקת־התיירים כל אחד דיבר עם השכן שלו.
אנשים עמדו במעברים וניהלו שיחות ארוכות ועירניות. כל נוסע חזר למושב שלו עם שתי כוסות ביד,
אחת עבורו ואחת עבור השכן שלו. אנשים החליפו עיתונים ואפילו החליפו כתובות ומיספרי״טלפון.
לעומת זאת, במחלקת־העסקים אף אחד לא דיבר עם אף אחד. כל אחד לעצמו קרא ספר או עיתון, או
נימנם או סתם בהה בחלל.
וזה מזכיר לי סיפור יפה:
יום אחד הגיע יהודי לרבי שלו כדי לשוחח איתו על החיים. שאל היהודי את הרבי :״למה העשירים
מתנהגים באופן שונה מהלא־עשירים?״ לקח הרבי את היהודי לחלון ביתו ואמר לו :״הסתכל החוצה
ותגיד לי מה אתה רואה?״ ״אני רואה בתים ועצים ובני־ארם ועגלות ושמיים,״ ענה לו היהודי.
״ועכשיו בוא עמוד מול הראי ואמור לי מה אתה רואה,״ אמר הרבי .״אני רואה את עצמי,״ ענה היהודי.
״אתה רואה ״,אמר הרבי ,״אתה מוסיף קצת כסף מאחורי הזכוכית, ואדם פיתאום רואה רק את עצמו!״

בעיות

בחודש דצמבר 1986 הופעתי פעמיים בטלוויזיה
הישראלית. פעם אחת ראיינתי מישהו ופעם
שניה דיברתי על בישול מהיר ובישלתי לפני
הצופים. עבור כל פעם כזאת, שנמשכה על המסך
שלוש־ארבע דקות, עבדתי כמה שעות טובות:
שעה נסיעה לירושלים, שלוש שעות המתנה
לתורי להצטלם, חצי שעה הכנות וצילומים, ושוב
שעה נסיעה הביתה לתל־אביב. אבל אסור להתלונן.
זו עבודה.
ממש בימים אלה, אמצע מאי ,1987 קיבלתי
את שכרי מהטלוויזיה הישראלית 15.20 :שקלים.
הבעיה שלי עכשיו היא האם ה־ 15.20 שקלים זה
עבור פעם אחת או עבור פעמיים. פשוט זה חשוב
לי בשביל הדיווח למס־ההכנסה, כי שם, במס־וד
הכנסה, הם בטוחים שאנחנו, העיתונאים, מרוויחים
מיליונים.

ועוד בעיה אחת יש לי. בארץ נמכרות עכשיו
טבליות בשם פיברקל. הטבליות מכילות סיבים
טיבעיים מדגנים ומפרי־הדר ותמציות חלבון, והן
מיועדות לגרום להרגשת שובע ועל־ידי כך לאי־אכילה.
עוד לא ניסיתי את הטבליות, כי עוד לא
החלטתי באופן סופי על דיאטה. מה שמדאיג י
אותי כרגע זה שעל הקופסה כתוב שהיצרן הוא
בניו־יורק, אבל לעומת זאת זה כשר למהדרין
בהשגחת הרבנות הראשית באור־יהודה. אז
הבעיה שלי היא האם היצרן מניו־יורק מגיע בכל
פעם לאור יהודה לקבל הכשר, או שהרבנות של
אור־יהודה נוסעת בכל פעם לניו־יורק כדי לתת
את ההכשר. אתכם זה לא מטריד?
החדשות לשחות לחרד
באמריקה דווקא לא ראיתי מי יודע איזה חידושים
שכדאי לדווח עליהם בקינאה. הפירסומת
הגדולה ביותר שעושים שם עכשיו זה לקונבר־סיישן
בד(״מיטת שיחה״ ,בעברית) .זאת אומרת
שהם סוף־סוף מודים שעד היום במיטה הם היו רק
ישנים, ואולי מקסימום עושים קצת דברים גסים.
אבל לדבר הם לא דיברו במיטה. עכשיו הם המציאו
את זה. מיטה גדולה מאוד, שבני הזוג יכולים
גם לשוחח בה. הייתם מאמינים?
אבל נעזוב אמריקה. כשחזרתי ארצה אחרי
שבועיים של היעדרות, ואחרי ששמעתי שהשר
פרץ חזר לממשלה והשר רובינשטיין יצא מהממשלה,
הלכתי לבדוק מה באמת חדש כאן. אז
הנה יש: שני מוצרים חדשים בארץ (מיובאים
מגרמניה) הם חגורה ואליה מחובר תיק־פלסטיק
שקוף וסגור הרמטית. את החגורה אפשר ללבוש
על בגד־הים, ובתור הנרתיק אפשר לשים את
השעון וכסף לארטיקים ואפילו תעודת־זהות,
ויחד עם כל הכבודה הזאת אפשר להיכנס למים
ולהרביץ שחיה הגונה. שום דבר לא יירטב.
ניסיתי את זה בכיור.
הדבר השני הוא אותו הדבר, אבל לא על
המותניים אלא תלוי על הצוואר: תיק שקוף
ואטום למים, למיסמכים וכל השאר. בעצם יש גם
מוצר שלישי מאותה תוצרת, המיועד למטיילים
בחו״ל. הפעם התיק לא שקוף ולא אטום למים,
אלא נועד ללבישה מתחת לבגדים, כדי לאחסן בו
דרכון וכסף — נגד שודדים למיניהם. נרתיק נגד
גנבים 15 :ש״ח. חגורה עם תיק 30 :ש״ח. תיק
מיסמכים תלוי על הצוואר 25 :ש״ח.

בלי כביסה
אחרי שכבר התרגלנו לבקבוקים החד־פעמיים
ולחיתולים החד־פעמיים לתינוקות, הנה הגיעו
גם סינרים חד־פעמיים לתינוק. לא צריך לכבס
כל יום סינר מצופה דייסות קרושות וכתמים של
מיצי־פירות. חבילה של 20 סינרים חד־פעמיים
ב־ 6.60ש״ח. בקצב הזה אני לא התפלא אם בקרוב
ימציאו גם ילדים חד־פעמיים.

פקק לעצלנים

נגד ילדים
מבשמי אוויר מתוצרת נקה, הנמכרים בשלל
צבעים וריחות, עשויים כיום עם פקק מתברג

שאינו ניתן לפתיחה על־ידי ילדים קטנים וסקרניים,
שמאוד אוהבים ללקק את הדבר הציבעוני
היפה שיש בפנים 2 .ש״ח עבור ריח יסמין, אורנים,
לימון או שושנים, במיכל נגד ילדים.

ואחרון אחרון חביב: פקק פלסטיק לבקבוקי־שתיה
מישפחתיים תוססים. חברת בזק סוללות
משווקת בארץ בימים אלה, תמורת 2.5ש״ח, פקק
שנסגר הרמטית אחרי המזיגה, ולכן הגאז שבמש־קח
לא יוצא בכל פעם שהילד או הבעל שוכחים
לסגור היטב את הבקבוק. מלבד עניין הגאז, טוב
הפקק גם לעצלנים שאינם רוצים לפתוח את
הפקק המתברג בכל פעם, אלא מעדיפים לחיצה
ומזיגה. מסוג הדברים שאני מצטערת שלא המצאתי
אותם בעצמי.

עמוד 22

פתח כ-PDF פתח כתמונה

מרי ארן ראהיה כאן
וודי אלן לא היה בפתיחת הבר־מיסעדה
מנהטן. אך נתן זהבי,

שמוליק קראום ואלי ישראלי כ
נמצאת
בכל מקום, גם בתל־אביב.
ענת גלייט, דוגמנית כעברה
הרחוק, שחזרה לארץ לאחר שהות
ממושכת באמריקה, הכריזה על הת־אקלמות
מהירה. אבי אשרוב, בעל
הבית, לבוש בטוקסידו, הסתובב בין
הזוללים והסובאים כשהוא מנשק את
כל היפות. מיקי אמדורסקי וחברתה
השחקנית מרים גבריאלי באו
ופרשו לאחר דקות ספורות, כשהן
ממהרות להצגה. בתיה ישראלי,
אשתו של איש־הרדיו אלי והמפיקה
בפועל של הבטלנים, סיפרה בגאווה

11ד י 11ך | ״1בעליו של מנהטן, בא לבוש
\ . 41 111111 - 11 בטוקסידו ונראה ככוכב
בטקס חלוקת האוסקר. הרקדנית רותי ארנשטיין

(בתצלום לצידו) הגניבה לעברו מבט מעריץ. בהמשך
הערב חוללה לפני החוגגים. ידידתו של אבי, חברתו
ענת, העדיפה להצטנע באחת הפינות השקטות.

איוית אוליך

המוכרת ככפילתה של פארה פוסט, באה למ סיבה
בחברתה של ורד הררי, בתה של הזמ רת
כוכבה הררי. השתיים הנראות כפירסומת לוויסקי בלק אנד וייט.

או — הם לא יפסידו משקה־חינם.
השלישיה הזאת הופיעה בג׳ינס ובלטה
על רקע היפים והיפות שהתלבשו במיוחד
לאירוע. המטעמים שהוגשו לאורחים
והמוסיקה שהושמעה על־ידי
נגני ג׳אז המחישו לאורחים שמנהטן

לחברה שעמדה לצידה על ההפקה
החדשה של קושניר ודטנר.
בניגוד להרבה פתיחות אחרות הי־תה
הרגשה של נוחיות ואלגאנטיות
מאופקת, מפני שהחוגגים לא השתייכו
לחוג הרעשנים של תל־אביב.

טוב׳ דהו

1\ 1 1ך* 1ך 1ך נ גילתה נאמנות גדולה לחברתה, טניה רפאל,
| 1 1| / 1111 11 1 11 1שישבה לצידה. טניה, שבאה במחשוף, הרגי!
שה לא בנוח כשמבטי הגברברים הופנו לעברה, ואיריס הסתירה אותה.

חתיכה אמיתית, היא רק בת 21
וכבר הספיקה להתגרש. טובי
התמירה בלטה במסיבה. חברה, אודי ברנס, לא נראה

שמח ביותר מתשומת-הלב שהיא זוכה בה מצד כל
הגברברים, אך טובי, העובדת כמזכירה בחברת
טופר, נראית עצמאית לחלוטין ולא עושה לו חשבון.

ילדי השמנת החמוצה של תל־אביב וסביבותיה נקבצו
בהמוניהם במועדון כדי לחגוג את יום ההולדת של אורי
ודונה שולמן, ילדיו של המנתח הפלסטי יהושפט
שולמן. ילדיו היפים של שולמן אינם זקוקים לשיפוצים
חיצוניים כלשהם — הם נולדו יפים, וכמוהם גם חבריהם
הרבים, שבאו לשמוח איתם.
גרושתו השניה של יהושפט שולמן, ניצה, הסתובבה בין
החוגגים כשהיא מנסה למצן א את מקומה. אודי ברנם,
חברו הטוב של אורי, העניק לו במתנה נרתיק יקר לסי־

גריות ומצית תואמים. חברים אחרים הביאו הרבה תקליטים
ושלייקס, האינטליגנטים הביאו ספרים.
למבוגרים שנכנסו בטעות למקום היה נדמה שהם
נמצאים בכינוס ענק של ניצבים לסרט־ראווה נוסח ססיל ב׳
דה־מיל: מאות צעירים וצעירות נדחקו לכל הכיוונים, ועוד
נהנו מזה. רק דוקטור שולמו וחברו הטוב, היהלומן יובל
שלמה, תפסו פינה בכניסה למועדון, למיקרה שיחליטו
להימלט. המבוגרים הלכו. הצעירים נשארו להצטופף עד
שעות הבוקר, ואחדים הלכו מהמסיבה ישר, לבית־הספר.
אי שבו

עמוד 23

פתח כ-PDF פתח כתמונה

שתי אחיות תאומות התלבשו בשמ-
לות־ערב נוצצות ונראו הוליוודיות
•י. השתיים, שעושות צעדים ראשונים כדוגמניות־מסלול, לא הרגישו בנוח.

ואיריס שפירא

1ירץ מער
גל ההומות

)6ו־י*ד! פילץ מעשירי ישראל, חגג
כוע אירוע כפול: יום־הולדתו ופתיחת
מה העליונה בדיזנגוף סנטר. מוזמנים
פ נאספו במיסעדה ארקדה ונהנו מה־למים
והשתיה. אך הרוחק והצפיפות לא
ו במיוחד לפילץ הקשיש, שהעדיף ל־
* בקפה הסמוך בחברת אשתו היפה
,יה וחברים קרובים. נכדתו היפה
:ה שמיר דאגה לפנק את המיוחסים
ן ות עודפות של מזון ושתיה. שלווה
גל, מארגנת התצוגות והאירועים הצי־על
דוגמניות מאה שנה של תילבושות,

ין ךי ך 1היפה אוהבת לעורר מהו־מות
ובלגאגים בכל מקום

יא מבלה, בעיקר כשמדובר בגברים.

החל מתחילת המאה וכלה ביצירות עתידיות
של הדוגמנית והמעצבת רונית
אלקבץ. הדוגמנית שולמית אמיר נראתה
מודאגת: בירור קצר העלה, שדירתה
הפאריסית נפרצה ונגנבו ממנה מיסמכים
אישיים ודיברי־ערך.
כשהובאה עוגה יום־ההולדת למקום
נאות פילץ לחזור להמולה ואף הסכים
לפרוס אותה, לצהלת האורחים. מסע של
ניחושים לגבי גילו העלה חיוך על שפתיו:
הוא אמנם נראה כבן ,65 אך למעשה הוא
מגרד את שנות השמונים.
חני שטיינר, מלכת המים לשנת ,86
שבאה בחברת בן־זוגה נתי רכטמן בן
ה־ ,25 שמרה כהרגלה על איפוק אך ניאותה
לספק על תוכניותיה האישיות —
צלילי מארש החתונה מוצאים חן בעיניה.

קאוץ דונסקי. שלומית, שהיתה לחוצה מפריצת
הדוגמנית לבושה בחלידירתה
הפאריסית, נרגעה מהוורדים הריחניים
פת שני חלקים וכובע
שהגיש לה מוטי הורנשטיין (בתצלום מאחוריה).
תואם, הפגינה בוזה נוסח חברתה הדוגמנית הוותיקה
ארקדה, שבה נערכה המסיבה, לא
בן־זוגה, נתי, שהוא בנו של יבואן
אוהב במיוחד פירסומת — אך זה לא
קסיו לארץ, סירב להגיב. יורם רבי
עזר לו במיוחד. לקראת סיום האירוע
נוביץ בנו של ראש עיריית תל־אביב
הוא התרצה וניאות להצטלם. לאחר
ושר־האוצר המנוח יהושע רבינוביץ,
שהחגיגה נגמרה נראה המקום כמו
ניסה להסתתר מעיניהם של הצלמים.
לאחר מילחמת־עולם שלישית.
יורם, שהוא מבעלי המיסעדה החדשה

שלומית אמיר

י 11ך 1ךלך 111י היפה באה למסיבה בחברת בעלה (בתצלום לו
1 1 ,111/דה) ובני מישפחתה. הני שטיינר וחברה, נ
רכטמן (בתצלום מימין) ,בני הזוג היפה והסולידי, נראו כזוג נע

כתב 1 :הו־ אהליאב. צי ל ם: צביטל |_ 23

עמוד 24

פתח כ-PDF פתח כתמונה

אוונית מרמלה
לוחצת את ידו של
משה בן חרוש
מבעד לגדר.
היא אחת ממאות
השדופות של
בית״ר ירושלים
י שחשב שרק לירדנה ארזי ול־עופרה
חזה יש מועדון מעריצים
— טעה. מי שחשב שילדות קטנות
אוספות רק את חתימותיהם של שחק־ני־קולנוע,
טעה גם הוא.
ביציע ,8היציע המפורסם של אוהדי
בית״ר־ירושלים בבלומפילד, אפשר
למצוא בכל מישחק של בית״ר, בין האוהדים
השרופים — המפצחים גרעינים,
התוקעים בחצוצרות, המקללים,
הצועקים, המניפים ידיים, הרוקעים ברגליים
— גם כמה עשרות של ילדות
יפות.
לרות אלה, במבט ראשון, נראות

תיכרותשל ניתיו
חוץ מכדורגל, אורנית גם אוהבת

לי?יי׳

* מתבדות

ך• פנה מרמלה היא בת ,14 לומדת
( בפנימיה. היא סיפרה כי כל הקירות
בחדרה מכוסים בתמונות של הא
מזנות1צח

השחקן
גרי ונדרמולן נגרר
על״ידי שתי מעריצות שרו פות,
שהצטיידו קודם המישחק בחבר בעל מצלמה.
כאילו הן שייכות לאירוע אחר, לסרט
אחר, כאילו נפלו למקום במיקרה.
אך מי שיעיף בהן מבט שני, יבחין
שהן מעורבות במישחק לא פחות מן
הגברים. שגם הן מצויירות בכל האביזרים
הדרושים, כמו צעיפים, כובעים
ודיגלונים, וגם הן מעורות בכל פרטי
המישחק ומשתפות פעילות בצעקות
האוהדים.
מה שמבדיל את הילדות היפות מן
האוהדים השרופים הגברים הם אוצרות
יקרים, הנוסעים איתן לכל מקום, ובעיקר
למישחקי בית״ר. האוצרות הן תמונותיהם
של השחקנים שהן הכי־הכי
אוהבות.
ברגע מסויים קופצות כל הילדות,

24 -י

—^יייייי—

כשיצא גרי מחדר״ההלבשה, התנפלו עליו השתיים,
חיבקו אותו והכריחו אותו להצטלם איתן. מימין:
החבר בעל המצלמה מנציח את הרגע המאושר.

נצמדות לגדר הרשת, מתלהבות, מנופפות
ידיים, מסתכלות במבטי הערצה.
בירור קטן מעלה שזה הרגע שבו יצאו
שחקני בית״ר מחדרי־ההלבשה בדרכם
למיגרש. הילדות, כל אחת בדרכה, מנסות
למשוך את תשומת־ליבו של השחקן
הנערץ עליה. הן מסמיקות, משפילות
מבט, וליבן פועם בחוזקה.
״אלי כפרה שלי, כמה הוא יפה! אולי
אם נקרא לגרי, אז אלי יסתובב ויראה
אותי.״
״שלחתי לו היום מתנה.״
״אני שלחתי למומו לב גדול אדום.״
״ואני נגעתי היום בפעם הראשונה
ביד של סמי.״

אורנית, לבושה בחולצה כתומה וב־מיכנסיים
שעליהם מודפסים כוכבים
כתומים, היא בת . 16 היא באה במיוחד
מרמלה :״בשביל כולם, אבל העדיפות
שלי הוא משה בן־הרוש. לאבא שלי אין
ברירה, הוא חייב להביא אותי בכל שבת
למיגרש.״
אורנית, ילדה יפת־תואר, מדברת
עם בן־הרוש בטלפון, אבל היא מתרגשת
עד כדי אובדן המילים מפיה כאשר
היא פוגשת אותו פנים־אל־פנים בפעם
הראשונה, ואפילו לוחצת את ידו בהתפעמות
.״אני מדברת רק על היופי שלו.
בקשר למישחק זה כבר משהו אחר.
אני חושבת שהוא מקסים ושהוא יותר
יפה מאלי אוחנה״.

ליל שלה, שלמה(״מומו״) שירזי .״למומו
יש נשמה טובה, הוא פשוט משגע.
הוא לא רק חתיך, הכי־הכי אני אוהבת
בבית״ר את מומו. המדריך שלי בפני־מיה
מסכים שאני אצא כל שבת לראות
את בית״ר.״
אלינור, לבושה בג׳ינס הדוקים ובחולצה
לבנה, היא בת 14 וחצי, תלמידת
כיתה ח׳ ברמת־השרון .״ההורים נותנים

עמוד 25

פתח כ-PDF פתח כתמונה $העולם הזה - גליון 2596 - 1 ביוני 1987 - עמוד 25 | 1*1 \ 1| *11111 סיגל מחולון נוסעת עד ירון ! ח \ 1 /ו /שלים כדי לצפות באלי אוחנה באימונים, אבל מבטיחה שאינה מטלפנת אליו. \ ך 1אלינור מרמת״השרון מח־זיקהי את$

1*1 \ 1| *11111 סיגל מחולון נוסעת עד ירון
! ח \ 1 /ו /שלים כדי לצפות באלי אוחנה
באימונים, אבל מבטיחה שאינה מטלפנת אליו.

\ ך 1אלינור מרמת״השרון מח־זיקהי
את תמונתו של גרי 1 תדרמולן, שאותו היא מעריצה.
לי לנסוע לראות את בית״ר, כי זה לא
מפריע לי בלימודים, ואני תלמידה טובו -אני חושבת שגרי(ונדרמולן) ממש

! ¥1 *11111 1 * 1דפנה מרמלה באה כשהיא
1111 #1111 1 1 4 4 1מצויידת בצעיף של ביתיר.
היא מעריצה את שלמה (״מומו״) שירזי, כי יש לו נשמה.

משגע. הוא גם משחק טוב. יש בו
הכל״.
עדנה בת ה־ 15 באה מפתח־תיקווה.
היא הנמרצת ביותר בכל החבורה. לבושה
במיכנסיים קצרים, בחולצת פסים,
לראשה כובע צהוב ולצאוורה צעיף של
בית״ר, בידה האחת טרנזיסטור קטן,
כדי שתוכל לעקוב אחרי מישחקי הליגה
האחרים, ובידה השניה פינקס קטן,
שבו היא אוספת את חתימותיהם של
שחקני בית״ר.
לעדנה 26 מחברות על ביתר, שבהן
תמונות של שחקנים וקיטעי עיתונות
על הקבוצה .״לפני 3וחצי שנים ישבתי
מול הטלוויזיה במוצאי־שבת, ראיתי
מבט־ספורט, ונדלקתי על בית״ר.
מאז אני נוסעת אחרי בית״ר כל שבת
לכל מישחק. נסעתי לירושלים ולבאר־שבע
ולנתניה ולבלומפילד, לכל
הארץ, אחרי בית״ר. אני גם נוסעת
לאימונים.
״בהתחלה אהבתי את אוחנה, עשיתי
עליו 17 מחברות. עכשיו אוחנה רק

1111י ¥1ה *11*1\1עדנה בת ה־ 15 מפ-
/ 11 \ 1 1 1 1 /1 1111 תח־תיקווה זכתה ב-
מירוץ -היא הגיעה הכי קרוב לאלי אוחנה ולקחה

סמי וגם מומו

גלית מחולון מעריצה שני שחקנים: מימין סמי
מלכה ומשמאל שלמה שירזי. בתמונה התח תונה
מבקשות עדנה וחיה את חתימתו של האנגלי מבית״ר, גרי וגדרמולן.

1 | 1 | 11 חיה באה מצויידת
\ ו 111111 בכובע ובצעיף של
בית״ר, אוחנה הכי חתיך בעיניה.
במקום חמישי אצלי. אני מחלקת אותם
לפי היופי, וגם לפי איך שהם משחקים.
סמי מלכה הוא הכי יפה בפנים. יש לו

את חתימתו של השחקן, המדורג ברשימה הפרטית
שלה רק במקום החמישי. בתצלום מימין: כוכי
ומיקי. מיקי מתה על מומו וכוכי אוהבת את כולם.

עיניים משגעות. הוא עדין, שירד הוא
הכי חתיך בגוף.
״חוץ מזה אני אוהבת ארבעה שחקנים
הכי הרבה: את סמי מלכד״ את מומו,
את יוסי מיזרחי, השוער, שאני חושבת
שהוא שוער מצויץ, ואת גרי ונדר־מולן.״
חיה
היא רק בת ,13 כשנשאלה באיזו
כיתה היא, התביישה לבטא את המילה
זין. לכן אמרה :״אני בכיתה שאחרי
כיתה ו׳.״ חיה חושבת שאוחנה הוא הכי
חתיך בקבוצה .״אני מתה עליו. התקשרתי
לשירזי הביתה, וכשהוא ענה לי
התביישתי לדבר איתו והוא סגר לי את
הטלפון. מיסכן שיחי, כל יום אני טורקת
לו את הטלפון, כי אני מתביישת׳.
חיה ועדנה מפתח־תיקווה. רוצות
לכתוב שיר על בית״ר. עדנה תכתוב
את המילים וחיה תשיר. החלום הכי גדול
של חיה הוא לפגוש את השחקנים

פנים־אל־פנים, ולא רק מעבר לגדר
במיגרשים. גם לה ההורים מרשים לנסוע
למישחקים, כי היא תלמידה טובה
ובית״ר לא מפריעה לה בלימודים.
מיקי בריחי מירושלים מעריצה את
מומו. היא כל־כך מעריצה אותו, שהיא
הסכימה לתת להעולם הזה את הטלפון
שלד״ אולי מומו יתקשר אליה.
היא בכיתה י׳ ,רק בת ,16 גרה בקטמו־נים
והולכת אחרי בית״ר ירושלים כבר
הרבה שנים. אז לתשומת ליבו של שיחי:
טלפן ל־ 660520 בירושלים, מעבר
לקו מחכה לך מעריצה אמיתית.
כוכי היא המבוגרת שבחבורת המעריצות
השרופות, היא בת .20 גם היא
באה מצויירת בסימלי הקבוצה: צעיף
וכובע.
אפרת בת 16 והיא מכפר־סבא .״גם
(המשך בעמוד )36

דוגית אגסלר ועגת פדגופטי ₪

עמוד 26

פתח כ-PDF פתח כתמונה

ייייייייייי

גורל! המר שד משורר
רואה שחורות (רשימה שניה)
במאמרי ״להרוג את הפרופסור״ (העולם הזה
)2592 הבטחתי להרביץ שיעור אחד או שניים
בתולדות הסיפרות העברית בצמד סרסורי תרבות
השואבים את כל עימקי המידע הסיפרותי שלהם
מתוכניות טלוויזיה; זאת, בעת. שאינם תרים
אחריו במקומות מפוקפקים עוד יותר.
הרקע: הוויכוח שהתנהל בתוכניתו(החשובה
בעיניי) של ירון לונדון, סוף ציטוט, בנושא דויד
פוגל: האם היה משורר דחוי ומקופח ואם לאו. כל
זה, בהקשר עם מהדורתו החדשה של הרומאן חיי
נישואים לפוגל, שיצאה זה לא כבר בזכותו
ובהתקנתו של מנחם פרי.
מה היו הטענות העיקריות — להבדיל מסתם
דיברי הבל, רכילות ושימחה־לאיד — שהועלו
באותו הקשר? מן הטענה כי אשר ברש קילקל את
יצירתו של פוגל בעריכה שערך אותה כבר חזר בו
מנחם פרי, ואילו מן הטענה כי מנחם פרי עשה
בכיתבי פוגל כבתוך שלו יחזור בו כל הקורא

דוד פוגל! לעבר הדממה |

בעיון את הסבריו הנכוחים המתלווים לרומאן.
נותרה איפוא הטענה שנשמעה, לפיה אומנם היה
דויד פוגל משורר מוכר ומקובל בשנות ה־20
וה־ ,30 ואף זכה בהן בדיברי שבח ועידוד מצד
כמה מבכירי הסופרים והמבקרים, כדרך שפירסם
בנחשבות שבכמות הסיפרותיות, ואילו כל מה
שנאמר על התעלמות, המעטת־ערך ושיכחה
כביכול יפה רק לגבי שנים מאוחרות הרבה יותר
ומקורו ב״נסיון להשליך ממצב הדברים בשנות
ה־ 50 וה־ ״60 על התקופה שקדמה לה, ניסיון אשר
״סייע אמנם טקטית לנתן זך לקדם את העניין
בשירת בני דורו, אך לא עשה צדק להיסטוריה
של הסיפרות ״.כל אלה דיברי חיים נגיד, ציפור
הלילה של מעריב.
אם אכן נכונה טענה זו, הרי שמדובר כאן
בניסיון חמור למרי לאחז את עיני הקורא העברי
באמצעות סילוף תולדות הסיפרות בדורות
האחרונים. וזאת — מתוך שיקולים ״טאקטיים״,
כלומר, שיקולים אינטרסנטיים צרים של רור או
אדם אחד, שיקולים שדבר אין להם עם האמת
ההיסטורית במערומיה ההיסטוריים.
בנקודה היסטורית זו מן הראוי לחזור ולהדגיש
כי הטענה האמורה מתייחסת רק לשנות ה־20
וה־ 30 בלבד. בכך, שבשנות ה־ ,50 בהן נכתב
מאמרו הראשון של בן הדור החדש על פוגל(נתן
זך :״בעקבות משורר שנשכח״ ,משא ,״למרחב״,
— )23.9.54״פוגל לא היה מוכר ושטיינברג
נשכח״ ,בכך נכון גם בעל ״ציפורי הלילה״ שלנו
להודות.
ואולם, גם לאחר סיוגה וצימצומה בזמן(שהרי
הדעת באמת נותנת כי מי שכותב על ״משורר
שנשכח״ מתכוון לכך שנשכח בעת כתיבת דבריו
ולא שלושים שנה קודם לכן!) עדיין מחייבת
טענת ה״השלכה״ תשובה, ולוא רק חלקית ולא־ממצה,
כמתאפשר במיסגרת זאת. שהרי אם
הוזהרנו שלא לענות כסיל כאיוולתו, הנה מייד
לאחר־מכן גם הוזהרנו לענות כסיל כאיוולתו,

ואף זאת נאמר לנו כי ״שקר וכדור שלג —
שניהם גדלים תוך כדי גילגול.״

גניחות עדינות
הבה נתחיל איפוא בשיעורנו — ודווקא
בחלקו הקשה ביותר, הלא הוא המתייחס לשנות
העשרים והשלושים — ונבדוק, ראשית לכל, את
הטיעון בדבר העידוד וההערכה להם זכה פוגל
מידי ראשי המדברים בסיפרותנו של אז, ובעיקר
מפיו של ״ברנר, האוראקל הסיפרותי־ביקורתי
של אותם ימים״ ,שאפילו הוא ״שיבח אותו״ (את
פוגל) — דיברי ציפור הלילה השניה שלנו, הדה
בושס, ברשימתה שלה באותו נושא בטור שלה
בהארץ.
מבקרי טלוויזיה וציפורי לילה פטורים, כידוע,
מדיני ראיות. אנחנו, שלרוע מזלנו אין חלקנו לא
עם הראשונים ואף לא עם האחרונים, איננו
פטורים. הבה ניתי איפוא ספר ונחזי, כמו
שאומרים בארמית״צוזה, להיוודע מה הם באמת
אותם דיברי שבח מופלגים ש״הא1ראקל הסיפ־רותי־ביקורתי״
(לא אני קראתי לו כך!) הואיל
לזכות בהם את פוגל שלנו.
אני מחזיק בידי חוברת ב׳ של הירחון האדמ ה
שבעריכת י״ח בתר(שנה א, חשוון התר״ף) וקורא
בעמוד 242 את המאמר המלומד המוקדש לפוגל:
״פוגל הוא, כנראה, פנים חדשות באוהל•
שירתנו. ראשונה פגשנוהו ב״גבולות״ של
שופמן, גנוחי גניח(כלומר: גניחות גנח -נ״ז)
גם ב״מקלט״ .אבל יש קצב -וקצב עדין -
לגניחותיו. בצורה הוא מזכיר קצת את שיריו
הקצרים־המובחרים של אברהם בן״יצחק.
אלא שהוא פחות תרבותי ויותר בלתי

אמצעי. שני האחרונים (החמישי והששי)
שבציקלום (במחזור השירים -נ״ז) מהנים
ביותר״.
וזה — תאמינו או לא — הכל, רבותיי. ואלה
— 4שורות בסך־הכל, במקור — כל ריברי
התהילה הגדולים להם זכה פוגל בימי חלדו עלי־אדמות
מפיו של ה״אוראקל הסיפרותי־ביקורתי״
הגדול של הדה בושס.
גנווזי גניח — קצת פה וקצת שם. אלא מאי?
לא סתם גניחות, אלא גניחות מוסיקאליות,
גניחות עם קצב, ואפילו עדין. בסך הכל, משהו
ממין שיריו ״הקצרים־המובחרים״ של אברהם בן־
יצחק(אשר יש הסבורים כי יצירתו נופלת מזו של
דויד פוגל בחמש מדרגות הגונות לפחות) ,אלא
ש״פחות תרבותי ויותר בלתי אמצעי״ מחברו.
ואילו שני שירים מתוך השישה — ״מהנים
ביותר.״
4שורות 48 ,מילים בסך הכל. וזו תהילתך,
דויד פוגל. אתם עוד שואלים מדוע ״גנח״?!
לשם השוואה. לעומת 4ישורות אלה שייחד
לשירי פוגל, הקדיש ברנר לא־פחות מ־54
שורות מלאות ל״צרור קטן של כתבים בלתי

מודפסים, מעשי ידי עלמים צעירים, תלמידי בית
ספר תיכוני״ שנקרה לידיו(ראה האדמה, שנה א,
חוברת ה, שבט התר״ף, עמודים 612־.)614
ואולם, להגנתו של ברנר — למי שאינו בקיא
בנושא: האחרים אינם זקוקים לדיברי סניגוריה
ממין אלה — יש להעמיד את דבריו על הקשרם.
דיברי ה״אוראקל״ (הביטוי, אגב, יותר משהוא
מעיד על ברנר מעיד על בעליו) נכתבו בשנת
,1920 כלומר, שלוש שנים לפני שיצא בווינה,
בהוצאת ״מחר״ ,קובץ שיריו הראשון(ובעצם
גם היחיד שיצא בחייו) של דויד פוגל, לפני
השער האפל, המונה לא־פחות מ־ 72 שירים.
כלומר, כל מה שהיה לנגד עיני ברנר בעת שכתב
מה •שכתב על גניחות בעלות קצב עך ין ושני
שירים ״מהנים ביותר״ לא היה אלא חלק מיזערי
מיצירתו המוקדמת של המשורר. מאידך גיסא,
למען הצדק והיושר, צריך להעיר כי בהערכת
מישפטו של ברנר על קומץ שיריו של פוגל יש
להביא בחשבון גם את היותו של ברנר נוטה חסד
ל״פנים חדשות״ ,בלשונו, כשם שלא חסך שיבטו,
כשראה צורך בכך, מפנים מוכרות וותיקות. אילו
היה לנגד עיניו קובץ שלם משירי פוגל, קרוב
לוודאי שלא היה מסתפק באותם ״גנוחי גניח״
שלו, כדרך שאפשר — מי חכם ויידע שהיה
אף מחמיר את מישפטו!

כולנו ניפגש
לעומת ברנר, שסיפרו של פוגל לא היה לנגד
עיניו בעת כתיבת דיברי ביקורתו, אנו עוברים
עתה למשורר אחר אשר אכן ראה״גם־ראה את
הספר, ראה וקרא, קרא והתרשם, התרשם ואף
סימן פסוקים וביטויים ראויים לציטוט. מבקרנו
הבא הוא אברהם שלונסקי ודבריו מתפרסמים —
שימו לב — לא בשנות הארבעים והחמישים,
כלומר באלה הידועות כשנות ״דור שלונסקי־אלתרמן״
,כי אם בהחלט ברור האמור להיות רורו
של פוגל האומלל, זה שבו הכל, או כמעט הכל
עומדים וקושרים לראשו כתרים, מפרסמים אותו
בשער־בת־רבים ועומדים ומסייעים בידיו שיתפוס
את המקום הראוי לו בסיפרות העברית, שכידוע
גם אז לא היתה משופעת במשוררים וב־סופרים
בדרגתו ובמעלתו. למה אאריך דברים.
הרי דיברי שלונסקי מדברים בעד עצמם. להלן
ביקורתו, אם לכך ביקורת ייקרא, מתוך הדים,
כרך ב, חוברת י, תרפ״ג־תרפ״ד, עמ׳ 66־.67
״לפני השער האפל ברו: כריכה שחורה.
ותוכו :״ארונות שחורים״ ,״צפרים שחורות״,
״הספינה השחורה״ ,״עוגב הלילה השחור״,
״יין אפל״ ,״כתב אפל״ ,״יער אפל״ ,ולילה -
לילה -לילה. גם לאבא ״מעיל שחור״ ו״זקנו
שחור״ .הה אבא! אבא! ״ככוכב בודד יד(ד
עתה אבא נוגה שם בין הריו״ .וכולנו, הן
כולנו תועים אנו עצומי עיניים ושחוחים על
שבילי סתיו מרופדים שלכת. איש לעברו,
איש לעברו. אך פעם הן ניפגש, כולנו
ניפגש״...
ושלונסקי מסכם :״מי אשר לא יחוש על פניו
,ריפרוף דגלים שחורים מפרפרים ברוח׳ — אל
יפתח את הספר״.
אכן, דיברי קילוסים ממש. ועוד בשנות העשרים
השופעות הערכה! זה ב״גנוחי גניח״ וזה ב״אל
יפתח את הספר ״.אמיר אוריין לא יכול היה, כמדומה,
לחבר המלצה חמה יותר לקובץ שירה!
אבל אם יש עדיין מי שמפקפק וזקוק לתנא
דמסייעא נוסף, מי לנו ״אוראקל״ מפורסם
מביאליק. והלא דווקא משמו מביא לנו אביגדור
המאירי דברים שאמר המשורר ה״לאומי״ לאשר
ברש — אחד ממליצי־היושר הבודדים אשר
לפוגל אותם ימים — בתגובה על שיר של פוגל
שאותו פירסם ברש בהדים שלו(כרך ד, חוברת
ב, תרפ״ו עמ׳ 55־ :)56״לפעמים יש לי״ — דיברי
ביאליק בתגובה על שירו של פוגל בציטוט
המאירי — ״הרושם כאילו איזו מגיפה של רוח
תזזית אחזה את העולם״.
מגיפה של פוגליזם, לא עלינו!
ודן פגיס, המביא דברים אלה במבוא שכתב
• לכינוסה הראשון של שירת פוגל(הוצאת אגודת
הסופרים .)1966 ,מוסיף ומפרש, כי ״התנגדותו
של ביאליק לפוגל מובנת, אף על פי שמצא עניין
בשירי אברהם בן יצחק. דרכו של ביאליק היתה
היפוכה של אותה שירה (של פוגל ולא על
פוגל בלבד שפך ביאליק את זעמו, אלא על
השירה המודרנית בכלל. גם זו של אומות העולם״
(דברים שמן הראוי שאותם מבקרים המבקשים
כיום להציג את ביאליק כמודרניסטן, רחמנא
ליצלן, מוטב שיקחו לתשומת־לבם).

פירסמו וכ ת ם
ומי שמבקש עוד ראיה להוקרה זו שהוקירו
בכירי הסופרים בני דורו של פוגל, הם והבאים

מ שנ הלשרך: ש מ שן צמרת

אחריהם, את עמיתם זה ואת הדומים לו(שהרי אין
כאן עניין של פסילה שרירותית, כלל וכלל לא!)
מוזמן לקרוא, באותו מבוא של פגים; את דבר
הפארודיה שכתב אביגדור המאירי עצמו
לתיאטרונו הסאטירי הקומקום: מעשה ב״עורך
כתב־עת מודרני החוזר לביתו ומוצא דף עם
סימנים חסרי משמעות, שהוא חושב אותם
ליצירה נעלה של המשורר פוגלמילך־פוגל: אבל
מסתבר, שאינם אלא דוגמה לאותיות של מכונת־כתיבה
חדשה״...
באמת, בדיחה משובחת, מאותו סוג מבדח של
האמא הטוענת כי תינוקה מסוגל לצייר ״כמו
פיקאסו.״
והיה אם יקשה השואל התמים: ואם אכן זה היה
היחס וכזאת היתה ההערכה לפוגל מצידם של

גבריאל פרייר

שני סוגרי
מן הקומה העשירית ירז־וז דמות במו
ההגינות עצמה, אדם מפה פרושה
על שלחן
ואמר בחיוך מתרחב והולך:
״שמי פוגל. אתה שנן חך ש ואני מציע
שנזיז יחדיכמה מלים, לא אבנים חלילה.
אני פתוח לכל, נמנע מלהתלבש
בעננים -
אולי מפני שפעם כמעט נדרסתי
תחת פרסות סוסים שחורים.
הייתי אז בפולין. ילד, כמובן, ל א חשוב״.
״מצטער. אך מעולם לא היו לי קרובים
שהגרו אי״פעם לוינה, לפריס
וחזרו מבישים משהות קצרה בארץ
ישראל.
אף בן־דוד אחד לא היה -ובל־שכן
משורר; לא״.
לפוגל שלי לא היה יום מפלא כגביש.
דבריו היו חרשה אפלולית
ותמיד רתם סוסים שחורים -
ולי רמז על מכונית שחורה אחת.
מתוך סיפרו החדש של פרייל,
״חמישים שיר במידבר״.
״נותני הטון״ ,כיצד אירע הדבר שבכל זאת
פירסמו אותו בבמות מכובדות (ראה רשימה
מלאה בהערותיו של פגיס) ומדוע כתבו עליו,
בכל זאת, אותם דיברי שבח מעטים ולא-
מרשימים במיוחד שכתבו?!
לשואל כזה אשיב: ראשית, מזלו של פוגל גרם
ובכל זאת נמצאו לו אי־אלה חסידים (ביניהם
יצויין במיוחד, לצידו של ברש, גם פישל לחובר),
מהם חסידים לשליש ולרביע ...והשנית — והוא
הקובע :״מ״פירסמו״ ו״כתבו״ אין מביאים אצלנו
ראיה. אדרבה, כך אשיב לו לאותו שואל תמים:
וכי ראית בסיפרותנו ובשירתנו ובהגותנו ובבי־קורתנו,
גראפומאן בן־גראפומן, אדם נטול כל
כישרון וכל הבחנה, שאותו לא פירסמו ועליו לא
כתבו ועדיין כותבים (הבט סביבך — וראית!).
ואם נמצא, חלילה, מי שאחרים לא התנדבו
לכתוב עליו, סמוך עליו שהוא בעצמו כבר מצא.
הכל תלוי בשאלה, מי כתב, מה כתב — וכמה
כתבו.
הנה עומד מנחם פרי וטוען — וכנראה בצדק
— כי עד מחצית שנות החמישים הסתכמה כל
״ביקורת״ פוגל — ביקורת השירה עם הפרוזה
גם יחד — בפחות מעשרה ע מודי דפוס —
ואפשר שהוא עוד מגזים!
ומה בדבר לנסקי וטמקין ואסתר ראב ויהודה
קרני וברל פומראנץ ונוח שטרן?
היש מי שרוצה שאספור למענו, לשם השוואה
בלבד, את מיספר העמודים שכתבו על אברהם
ברוידס, על ש׳ שלום, על שלונסקי או על יעקב
כהן (דרך משל ובלא לפגוע בכבודם, כמובן!),
לעומת מה שנכתב על שירתו של יעקב
שטיינברג(שוב, דרך משל בלבד — והוא הלא
אחד מאלה שעליהם כותבים!)
מובטחני כי כל השוואה מסוג זה, אם תיערך
אי־פעם, תהיה מאלפת ביותר. אבל למה, בעצם
ציפיתם — לצדק פיוטי?!
והנה גם זה. ברשימתי הנזכרת שלי ,״בעקבות

עמוד 27

פתח כ-PDF פתח כתמונה

משורר שנשכח״ ,כתבתי ב־ 23 בספטמבר 1954
כדברים הבאים :״בניגוד למה שקורה לעתים
בסיפרות, לא רב היה מזלו של דויד פוגל לאחר
מותו מאשר בחייו: מבקרים לא עסקו במחקר
יצירותיו, בבתי־הספר לא זכרוהו ולא פקדוהו...
ועדיין לא נעשה כל ניסיון לכנס את סיפוריו ואת
שיריו, הפזורים בבמות סיפרותיות שונות, מהן
נשכחות, החל בגבולות ובהתקופה וכלה
במסכת. יתר על כן: מזה כמה שנים מונח
במישרד ממישרדי אגודת־הסופרים עזבונו
הפיוטי של המשורר, כאבן שאין לה הופכין —
מחברת שירים אשר השלים והכין לדפוס טרם
נרצח בידי הנאצים, בנסותו להימלט משיירת
אסירים, שהיו בדרכם למחנה־השמדה בדרום
צרפת.״
להזכירכם: דבריי אלה נכתבו בשנת .1954
האם באמת צריר היה לחכות ( 12 שתים־עשרה!)
שנה עד שאגודת הסופרים של אותם ימים תטרח
ותדאג להוצאתו של כינוס ראשון של שירי
המשורר? האמינו לי, כשמדובר היה בחלוקת
פרסים והטבות לעצמם ולחבריהם, הם היו זריזים
הרבה יותר...
וזאת ביחס למשורר שניספה בשואה בנסיבות
טראגיות ואשר עליו כותב רן פגיס — מי
שבעצמו טרח יפה־יפה לעשות את רצון ״מעסיקיו״
ולחפות על חלקם שלהם בהשכחה — כי
״דמותו עטורה הילה מושכת לב״ ו״בעיני רבים״.
הוא משורר גדול שנשכח.״
אם ככה ייעשה אצלנו לאיש שדמותו ״עטורה
הילה מושכת לב״ ,שוו בנפשכם מה יעלה בגורלו
של משורר שהילתו אינה מצודדת כל־כן־ ואולי
יש עוד מעטים הסבורים כי לא נשכח עד גמירה?!
כיום אנחנו יודעים כי הפרשה היתה נוראה
ומבישה מכל מה שניתן היה להעלות אז על
הדעת. שכן באותו זמן שבו טרח פגיס לכנס את
נפוצות שיריו של פוגל מ״מקומות שונים
ומרוחקים״ ,כדבריו, מתוך שסבר כי אותו כתב״יד
שהכין המשורר לדפוס, אותו הזכרתי אני ברשימתי
,״נעלם במשך השנים, ולא נודע מקומו״ ,כל
אותו זמן — וביתר דיוק 29 ,שנה — מצוי היה
במחסן כלשהו, שבו לא היתה לאיש גישה אליו,
עד שמצאו שם מנהל ארכיון אגודת הסופרים,
גנזים, מר רב בן־יעקב, בשנת ,1978 כשנתיים
לפני שאהרון קומם, שכבר הזכרתיו בהקשר זה
ברשימתי הקודמת, זיהה בין שאר פריטי העיזבון
שהופקר את כתב־היד של סיפרו השני של פוגל,
שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 1983
תחת השם שנתן לו מחברו, לעבר הדממה.
עיזבון זה הכיל גם כמחצית כתב־היד המתוקן
של הרומאן חיי נישואים, כתב־יד שבו השתמש
מנחם פרי עתה במהדורתו שיצאה בימים אלה
ועוררה עניין רב.
להזכירכם שוב: ידו של אשר ברש לא היתה
בדבר. הוא קיבל את מרבית העיזבון לידיו בשנת
1949 ונפטר כשלוש שנים אחר־כך. סופר גדול
ואהוב על קוראיו, עורך אנין־טעם ורחב״אופקים
ונראה שגם ידיד נאמן.
אבל בעיניי שלי לא נפתרה התעלומה עד
היום הזה, וכל ההסברים המוצעים אין בהם כדי
ליישב את התמיהה: אם אני ידעתי ב־ 1954 על
קיומו של כתב־היד המיסתורי ואף ידעתי כי הוא
מצוי בידי מי מאנשי אגודת הסופרים — כיצד
לא עלה בידי דן פגיס לאתרו 12 שנה לאחר־מכן?
האם ״נעלם במשך השנים״ שאחרי ,1954 ואילו
עד אותה שנה — שנתיים לאחר מותו של אשר
ברש — עדיין היה מקום הימצאו ידוע? ואולי
צודק אהרון קומם המעלה את האפשרות כי קיים
היה עוד כתב־יד שאינו מוכר עד היום?
תישבי יבוא ויתרץ קושיות ואבעיות.

התיאוריה על הנידחים

בנקודה זו מן הראוי להניח לפוגל ולסיים
בכמה מילים על יעקב שטיינברג. שכן מסתבר
שאף כאן ״זך היה הראשון שפיתח את התיאוריה
על הנידחים, אלה שסולקו מן הזירה הסיפרותית
שבה שלטו שלונסקי ואלתרמן. המבקר ישראל
כהן, בן דורו של שטיינברג, נכנס בזמנו לפולמוס
עם זך, ואף כתב מונוגראפיה ענקית על שטיינברג,
אבל מי ישעה לו, כשרוחשים אמון ליושר
האינטלקטואלי של זך״(חיים נגיד).
מי ישעה? — אין בעיה. ישעה כל מי שישווה
את התאריכים, תאריך הופעת מיבחר שטיינברג
נ־ של זך בהוצאת דביר וכן מסתו על שירת
שטיינברג(״הקול המחריש״ ,יוכני ד, יולי )1963
למועד צאת אותה ״מונוגראפיה ענקית״ של
ישראל כהן 1972 אחת המונוגראפיות הגרועות
ביותר בסיפרות העברית, ספר שהורתו בתחושת
אשמה ואולי — מי יודע — אף ברצון ״לקחת
טרמפ״ ,כפי שנהוג לומר בימינו, על גבו של
משורר ששמו כבר נישא אז ( )1972 בפי כל כאחד
הגדולים שבגדולים.
בנושא זה של קבלת או התקבלות שטיינברג

בסיפרות העברית אפשר לחבר כרכים. הסוגיה
מורכבת ומעניינת לא״פחות, ואולי אף יותר,
מפרשת התקבלותו של פוגל, נע ונד חסר בית
וחסר קול ציבורי וגיבוי ציבורי שהיו עשויים
להקנות לו ״ערך מוסף״ כלשהו. במקום לערום
תילי־תילים של ראיות, אסתפק הפעם בציטוט
קטע מתוך מיכתב ששלחה לי הגב׳ ליזה
שטיינברג לבית ארלוזורוב(היא היתה אחותו של
חיים ארלוזורוב ואת בעלה־לעתיד הכירה
בברלין) בעיקבות רשימתו של ישראל כהן
בדבר, רשימה בשם ״אין מגלים את המגולה״,
שבאה להשיב על דבריי שלי בנושא שטיינברג.
אני קורא מתוך המיכתב שבידי:
״והם עוד מעזים לטעון שהם, גילו׳ את
שטיינברג או עשו משהו בשבילו, הרי עשו
הכל כדי להשכיחו, התעלמו ממנו, אפילו
ידידיו הקרובים. האם אתה יודע שהתנגדו
לתת לו את פרס ביאליק (שטיינברג קיבל
את הפרס למרות ההתנגדות הקולנית -נ״ז)
ושהוא לא הסכים להשתתף בחגיגת היובל
שהם ערכו לו ב־( 1938ב - 1937נ״ז 1
מפני כבודה של הגב׳ שטיינברג לא פירסמתי
את הדברים כל השנים הארוכות האלה. היום
כשאינה עימנו עוד, אני רואה היתר לעצמי

לפרסמם.
״החובה לגלות״ — כך קראתי לאחד המאמרים
שפירסמתי במוסף לסיפרות של דבר בקשר
עם מיבחר כיתבי שטיינברג שלי (.)9.10.63
היום אולי לא כך הייתי קורא לאותה רשימה: כי
אם ״הזכות לגלות.״ ואפשר שהייתי מוסיף
משהו בנידון אותם ״מגלים״ מיקצועיים המגלים
את מי שאינו ראוי שיגלוהו: אם לתיפארת עצמם,
כדי שיהיו גם הם בחזקת ״מגלים״ ,ואם כדי לאשש
את כתב־העת או ה״קליקה״ שלהם, או כדי
לרכוש להם בעלי־ברית ובעלי־חוב מקרב ה״מגו־לים״
הנכונים בכל עת לשלם טבין ותקילין בעד
״גילויים״ .מי חכם כבעל ניסיון!
אבל עם מרבית הדברים המופיעים בה באותה
רשימה שמלפני רבע־מאה שנה עודני שלם גם
היום. ואולי משום כך מן הראוי לסיים בהם:
״״.סיפרות אמיתית לעולם אינה שייכת לעבר.
לפחות ה,ניצוץ׳ שבה שייך תמיד להווה. במידה

3׳)1)9 1

ה־יף

שאינה מסוגלת עוד להשתייך אליו כסיפרות
חיה, ייתכן שנוכל לומר עליה, כי נתיישנה ואינה
צריכה עוד לעניין אלא את חוקרי העבר(לשמו).
או שאנו היצבנו לנו את טעמנו המשתנה ודיעו־תינו
הקדומות כחיץ בינינו לבינה.
״...יש להישמר, כמובן, מהיסחפות לבולמוס
של, גילויים׳ לשמם, שבו יועלו גם שמות שמן
הראוי היה להשאירם לחוקרי ההיסטוריה בלבד.
אבל בסיפרותנו — שבה הפרוץ מרובה כל־כך
על הגדור — חסרים, לא־פחות מאשר כוחות
יוצרים, גם כוחות מגלים, קוראים מחדש
ומעריכים מחדש. כל מה שדרוש הוא שיפוט ישר,
אוזן טובה וזיקה רוחנית אמיתית אל מה שהם
,מגלים׳ ,אשר חייב להיות דבר״מה ששימש להם
עצמם מקור־השראה ולפיכך עשוי הוא לשמש
מקור־השראה גם לאחרים. לא מיקדש חרב ולא
רהיט ישן בעל פיתוחים — עבר שחייב לחזור,
להיות מוחזר תמיד אל חיק ההווה ״.נתן זך

תיאטרון

ער שואה ותיאטרון
,.תיזמורת על תנאי״
בתיאטרון באר־שבע
מאת: פאניה פנלון
עיבוד ובימוי: שמואל הספרי
דרושה מידה רבה של תעוזה כדי לנסות
להתמודד על הבימה עם נושא נורא כמו תיזמורת
הנשים במחנה־ההשמדה בירקנאו. זוועות השואה
ומחנות־ההשמדה הם מציאות קרובה מדי
וטראומטית מדי, וכל טיפול אסתטי בחומר רגיש
זה מהווה בעיה אנושית עקרונית ומשימה
אמנותית כמעט בלתי-אפשרית.
תיאטרון באר־שבע ניסה. שמואל הספרי,
הבימאי, העמיד על הבימה יצירה תיאטרונית על
פי סיפרה של פאניה פנלון, שהיתה אחת מנגנות
התיזמורת הבלתי־אפשרית בגיהינום אושוויץ.
שלוש מחוייבויות הינחו את הספרי בעבודתו.
מחוייבות לספר הכתוב, מחוייבות להיסטוריה
ומחוייבות לאומנות התיאטרון. מה שנראה על
בימת תיאטרון באר־שבע היה אירוע תיאטרוני
מורכב, לא קתזרנטי ובלתי״משכנע. הצגה
שנפלה קורבן למחויבות המשולשת, הבלתי־אפשרית.
הנאמנות
לספר הכתיבה התייחסות למיספר
רב של אירועים, שבמיסגרת הזמן התיאטרוני
הקצוב נשארו בלתי מבוססים, לא מפותחים
ולעיתים חריגים. כמו למשל השימחה ההיסטרית
שמפגינות המנגנות העצירות כשנודע להן שאל
תאי הגזים יישלחו מעתה רק ה״מישלוחים״־

ציפי שחרור

שפ ה מ שו תפת
יש לנו שפה משתפת
במו למשל
יכלתי להיות אגין,
כמו בית משפחתי לי ולך.

תת הכרתי נפגשת בתת הכרתך,
אפלו מלים
אינן סכרים עוד.
לשונותינו נינוחות.
אמר אה ואני בעקבותיך,
אמרי אהה ואני בעקבותיך.
כרוכים כמו בסדינים
כמתאגרפים עיפים.
את גומרת אחריי.
׳אתה גומר לפני .
אפלו מלים
אינן סכרים עוד.
אני צריך להתבונן בך,
אני צריכה לבקר אצלך.
יש לנו שפה משתפת.
מתוך ספר שירים בשם ״שפה משותפת״
העומד לראות אור בהוצאת ספריית פועלים.
טוריה לבין המחוייבות לאמנות־הבימה בולט במיוחד
בסצינה שבה נסוגות־נעלמות נגנות התיז־מורת
אחת־אחת במהלך קונצרט, כדי להופיע
מחדש כקבוצה של מטורפים עוטי כותנות פסים
שפניהם מוסתרים מאחורי מסיכות־מוות לבנות
מעוררות אימה. זו סצינה חזקה ומרשימה, אך
בעלת הגיון תיאטרוני שונה מזה השולט לאורך
ההצגה. חורגת אף יותר היא סצינת־הסיום: טקס
קבורה מפואר שבו מובילים הנוגשים הנאצים את
ארונה של המנצחת היהודיה לקבורה. ליד הארון
המקושט הם מבצעים שורה של תנועות טיקסיות
היוצרות אפקט כמעט קומי. מתקרב מתרחק,
מתקרב מתרחק, מניח זר לוקח זר, מניח זר לוקח

?*/ז)! יל(י03
כ&וחי 6ור

^ כוןר| > נלי

(1׳ 87

ולז־/ד>״ י

נ ^רי/י

תיאטרון באר״שבע: תיזמורת על תנאי
החדשים. במציאות זה אולי היה כך, הספר ודאי
מדווח על כך, אבל על הבימה לא נוצרה האווירה
העשויה להצדיק ״אושר״ כזה מבלי לפגוע באמינות
הדמויות ואולי אפילו באנושיותן. ועוד. דמותה
של פאניה פנלון מוצגת כמי ששולטת בת־גובותיה
לכל אורך ההתרחשות. היא מנחמת, תומכת,
מרגיעה, משמשת מישענת לחברותיה וכמעט
אשת־סוד לאלמה, העצירה הקשוחה המנצחת
על התיזמורת. אולי היא היתה כזאת במציאות
וודאי שכך מדווח בספר. אבל במיסגרת של
יצירה אמנותית מהווה הצגת דמות מרכזית כזאת
חלק מתבנית המכתיבה השוואה. הנה, אפשר היה
גם כך. ואולי אפילו: אילו כולן היו כמוה״.
ניגוד האינטרסים שבין המחוייבות להיס־

זר. בוודאי לא כמו במציאות, ללא ספק לא כתוב
בספר, אבל מאוד תיאטראלי ומאוד משונה
ומעמיד את מערכת היחסים בין הנוגשים
לקורבנות באור חדש, החורג מן ההגיון שהכתיבה
ההצגה כולה — אור הפוגם הן באמינות היצירה
התיאטרונית, הן באפקט שמן הסתם ביקש
הכימאי ליצור והן בתגובה שביקש לעורר.
גם המישחק ׳הטוב, התפאורה המשכנעת
והתילבושות ההולמות לא יכלו לתכתיב שהעמיד
הבימאי המעבד. מה שהכשיל את ההצגה לא
היתה, אם כן, הבעיה המהותית של כפיית מיסגרת
אסתטית אמנותית על נושא טראומאטי כמו
השואה, אלא קוצר־ידו של הבימאי המעבד.

עדנה אלוני

עמוד 28

פתח כ-PDF פתח כתמונה

— מתים ותורמים

תשבץה עו בסרוג
מאוזן:
)1סחור סחור; )5חגיגה פומבית
גדולה; )10 בסיס; )11 נצח; )13
פת; )14 מחדשי השנה; )15 כלי
לעבודת האדמה; )16 צעד; )18
בטוי עממי לציון דבר משובח;
)20 גבבא; )21 קטבי (של ה־קטב);
)22 מוקש; )24 ירק גינה;
)24 גבוה; )24 נעים לחיו; )28
חרד; )30 שממה; )31 מידת
התבואה; )32 חנווני; )34 בני זוג
סופרים, חברי קבוץ (ש.מ)35 ;).
האצבע הגדולה ברגל; )38 שדה,
אדמת מישור; )39 תשלום חובה;
)41 מילת שאלה; )42 סולם
התווים במוסיקה; )43 אמונה;
)45 מידה קצובה(שמות א׳ י״א);
)47 ענף; )48 נזיר טיבטי; )50
כלל ברואי השמים; )51 שר; )52
רוח משחית; .)54 ראש הזרוע;
)57 פרי האלון; )61 מדף; )62
נשא הלאה; )64 מילת הסכמה;
)65 אנטילופה; )66 בן יעקב; )67
זז; )69 הקרום שעל הקרביים;
)70 יכולת טובה; )72 משען,
מסעד )74 :אגמון של דייגים;
)75 שקט, מנוחה; )77 מתועב,
מחולל; )78 דלות; )81 מוט
לנשיאה על הכתפיים; )83 ראש
חדש (ר״ת); )85 אפס, אין; )86
מגיח מרחם אמו; )88 של
(ארמית); )89 מבצר, מגדל; )91
חדרון; )93 שקט; )95 אחד
מגבורי ״הדבוק״; )96 גוש של
גרגרי פירות מרוסקים; )98
ילדים קטנים; )100 קריאת צער;
)102 מילה הבאה לרבות; )103
מפלגה חוזרת לממשלה; )104
ריקוד פולני עממי; )105 מלאך
רע, סמאל.

מאונך:
)1סיוע; )2בית; )3פתח, רווח; )4
זכרון; )6סוגי הקמח; )7בגד
עליון של אזרחים רומיים; )8
הגיע; )9יגיעה, תלאה; )12
השרירים הפנימיים של הירך,
ע״י הכליות; )15 ספר בכתובים;
)16 בי״ס לפקוד ומטה בצה״ל
(ר״ת); )17 עיר בדרום הארץ; )19
שכונה בסביבת ת״א (אגודת
פועלים עבריים לאומיים); )20
סוף; )21 איש חסר תרבות —
ספור של י.ד. ברקוביץ; )23 לא
מבושל ולא אפוי; )24 קול גברי
עמוק; )26 תרעומת; )27 לחות
בצמח; )29 חבל נתון בלחי בהמה
לקשרה; )30 קש; )33 מין נחש
ארסי; )34 סוג דג; )36 התיש

ההולך בראש העדר; )37 ארכה;
)40 ספר תורה(ר״ת); )41 מתוך;
)44 נאיבי; )46 ישר, אמיתי; )47
שער(ארמית, ח); )49 הנח! עזוב;
)50 רקה; )53 יונק ממש׳ העכברים;
)54 קשור ונמשך אחרי;
)55 כלי הקשה; )56 אויב; )58 תו
מוסיקלי; )59 פקעת חוטים; )60
טבור; )62 בוסתן; )63 רצועה;
)66 נמוסים או מלאה, אומנות;
)68 נכבד; )71 אבן קשה בעלת
גוונים שונים; )73 טיט מעורב

במים; )76 כל אחד מן החלקים
הקטנים שממנו מרכב החי והצומח;
)77 עלמה צעירה; )79
בעל משל העצים; )80 שלל,
ביזה; )82 מכשיר עינויים; )84
קוץ; )85 עץ ממש׳ המחטיים;
)87 מילת שלילה; )90 הסתפקות
במועט; )92 סגירה; )94 זוז, גש;
)96 השערה, הערכה; )97 העד־רות;
)99 זהב; )101 בהמת משאות;
)102 תוך; )103 מעולה
במלאכתו(עגה).
יאביד ״ י ל יי ״ א י

איתן עמיחי

הדברת נ זיי קי ם א

מומחים להונות תיקנים(נ׳זקיס)^^,

תולעי עץ, חוקי ספרים ובגדים

עיושל מיוחד לאחעים למניעת
יתושים וחוקים מעופפים.
4 6 2 9 1רמת-נן רח׳מודיעין ,18ת.ד 2272 .סל 790114-5-6.
ב ש מי ר ה

ב די או תרור בו ש ר

— — קלצ׳ניקוב במושב —

(המשך מעמוד )15
״אחרי כמה שיעורים עיוניים נכנסנו
בפעם הראשונה לחדר־הדיסקציה. המדריכים
ביקשו שלא נצחק, לא נשיר,
לא נביא כלי־נגינה. אסור לאכול ואסור
לשוחח שיחות סתמיות, מפני כבוד
המת.
״כולנו מאוד התרגשנו. אבל אף־א־חד
לא התעלף או הקיא. הרקות הראשונות
בחדר היו עבורי הקשות ביותר.
האולם ענק, מלא בגופות מכוסות
בסדין לבן. זה מראה מזעזע.
״כל חמישה סטודנטים נקבצים
סביב גופה ומתחילים ללמוד אנטומיה.
בשיעור הראשון מנתחים את בית־החזה.
מסירים את הסדין רק מבית״ה־חזה.
אז נדהמתי בפעם השניה. עורה
של הגופה, שהיתה משומרת במשך
תקופת־מה בפורמלין, נראה צפוד,
קשה וצמוק, כאילו היה עשוי
מפלסטיק.
״מתחילים לנתח. בגלל תהליך
השימור, נקרש הדם בתרידים ובזמן
הניתוח לא נוזל דם מהגופה. אחרי כמה
דקות חולף המתח ושוקעים בעבורה.
בשיעור השני מנתחים את הבטן, אחר־כך
את האגן, את הגפיים ולבסוף את
הראש.
״רק כשמגיעים לניתוח־הראש,
מסירים את הסדין מהפנים. וזה רגע
קשה. עם עד עכשיו הצלחתי לשכנע
את עצמי שאני עושה משהו טכני,
אפילו יבש, פיתאום מתגלה הצד האישי.
״קורה
שצוחקים בזמן השיעורים,
מעניקים לגופה שם, משוחחים איתה,
מנסים לנחש מי היה האדם, מה עשה
בחייו. אבל ככלל אנחנו מתייחסים
לנושא ברצינות, בעיקר בגלל המיבחן,
שהוא קשה ומפחיד.
״בזמן המיבחן, בכל גופה נעוצים
שלושה ריגלונים, ואנחנו צריכים
לעבור מגופה לגופה ולזהות את האיבר
שבו נעוץ הדגלון. בדרך־כלל זה וריד
קטן, עצב או שריר נידח.
״למרות אי-הנעימות הכרוכה בניתוח
גופות, אי־אפשר ללמוד רפואה
בלי זה. אומנם יש בובות אנטומיות,
אבל עד שלא פותחים גופה לא מבינים
את גוף האדם, איך הוא פועל, איך הוא
נראה באמת״.
בירושלים מוחזרת הגופה למישפחה
שנה אחרי יום הפטירה. בתל־אביב בתוך
שלוש שנים.
״פיתאום התברר לנו שבעצם אבא
לא פתר את בעיית הקבורה,״ אומרת
הד״ר ז׳בוטינסקי־רובין .״אחרי שנה
הנושא התעורר מחדש. החלטנו לקבור
אותו ליד הוריו בטקס דתי מינימאלי,
רק מה שצריך, בלי שום גינונים מיותרים.
״האבל
בעיקבות הקבורה המאוחרת
הופך סבוך יותר. שנה אחרי המוות,
כשכבר מצליחים להירגע קצת. פית־אום
נערכת הלוויה המחריפה את
תחושת־האבל, והמאריכה את תקופת־השיקום״.
בירושלים
נקברות גופותיהם של
התורמים בתוך ארון, בחלקה מיוחדת
בהר־המנוחות. ניתן, על־פי בקשת
המישפחה, לקבור גם בבית־קברות
אחר, אלא שבגלל גודלם של קיברי־הארון,
שהם גדולים יותר מקברים
רגילים, אי־אפשר לקבור את התורמים
בסנהדריה או בהר־הזיתים.
גופות שנתרמו לצמיתות נקברות
גם כן, אחרי מיספר שנים, לפי דיני
העדה הדתית שעימה נמנה התורם, בלי
להודיע דבר למישפחה. לעתים נותרים
מגופה כזו רק כמה חלקים, הנקברים
כאילו היו הגופה בשלמותה.
״אני לא בטוחה שגם אני אתרום את
גופתי למדע,״ אומרת מרים טורניק.
שאמה, תורמת, נפטרה לפני חודשים
ספורים.
״הבנתי את אמא. היא לא אהבה את
המימסד הדתי. היה לה קשה לקבל את
זה שהרבנים יקברו אותה. אולם המחשבה
שבמקום להיות קבורה היא
מסתובבת במקררים של בית־הספר לרפואה,
קשה לא־פחות.
״הפיתרון האידיאלי לאנשים כמונו
הוא מציאת נוסחה כלשהי של קבורה
חילונית, כדי שגם אנחנו נוכל למות
בשקט״.

(המשך מעמוד )17
אומרים לי שאני צודק, אבל הם מפי
חדים מהאסיפה. אשתי ממושב אלישיב,
והבת שלי, בכיתה ו׳ ,אמרה שהיא
רוצה לעבור בקיץ לגור באלישיב. היא
מרגישה את העוינות במושב.
״רוב הכפר לא מדבר איתי, מישהי
לקחה אותי טרמפ לעפולה ואמרה לי
שיעשו לה צרות בגלל זה. אני חושש
שהם מסוגלים לדרוס אותי.
״שלוש וחצי שנים אני חי כך, ללא
פרנסה, הרסו לי את המישפחה. אשתי
במצב של יאוש וקטסטרופה. היא לא
יודעת מה לעשות. היא חוששת מפני
העיתונות, אבל היא לא יכולה לסבול
יותר. היא נמעכת תחת עומס העוינות.
״יש לנו בית יפה, עבדנו 25 שנה
לשם כך. יש לי בן בגיל ,25 ביפאן,
והוא חושש לחזור בגלל כל הצרות *
האלה. מישהו מהשכנים אמר לי יו|
אחד, :לא מספיק לך שיש לך הבית הכי
יפה בכפר, אתה גם צריך עופות׳?״
ואחת מתושבות המושב :״תחשבו
לבד, האם זה יתכן שכפר שלם השתגע
ורק סורפין נורמאלי?״ היא סירבה
להזדהות.

ך יזבר המושב, צביקה גזית, לא
^ ניסה להתחמק, וגם לא ניסה להשמיץ.
הוא אמר:
״מתנהל כעת דיון על תביעתו של
סורפין ל־ 160 טון פטימיס, בוועדה ה־מישפטית
של התנועה. לפי דעתנו, הי־תה
לו מיכסה שווה לכל חברי המושב,
כלומר בין 28ל־ 30 טון לשנה. אבל היו
שנים שמועצת־הלול לא אכפה את ה־מיכסות,
ולכן חברים אחרים גידלו יותר
מהמיכסה שלהם, וכך עשה גם סור־פין.
״בית־האימון
החדיש שלו נבנה מכספי
המושב, על פי החלטתנו. לסור־פין
לא היתה אף פרוטה אחת. גייסנו
כספים בהלוואות ובערבות שלנו, ו־סורפין
בנה את הלול. מובן שהכל
נרשם בכרטיסו והוא היה חייב להחזיר
את הכסף. הוא נשאר חייב לנו 150 אלף
דולר״.
״בית האימון נבנה לצורך גידול
הודוניס. איפשרנו לו כל כמה שיכולנו,
אבל הוא הפסיק לגדל ברגע שנפסקו
ההזמנות להודונים.
״מושב רם־און הציע הסדר לגמור
את העניין ולחסל את החוב של 150
אלף דולר של סורפין. אבל כעת כל
העניין נמצא לפני הוועדה המישפטית
שלנו, שהיא בית־מישפט עבורנו.
הייתי שמח להרחיב את היריעה ולספר
עוד דברים, אבל לא קיבלתי ייעוץ,
ואינני יודע על מה מותר לי לדבר ועל
מה לא.
״בענין זיוף השמאות, סורפין הגיש
תלונות למישטרה והמישטרה תחקור,

אנחנו נכונים לדברים.
״את נושא הקלצ׳ניקוב אני לא מכיר,
כי לא טיפלתי בו. אבל אם לקחו
ממנו את הנשק, אני לא מאמין שמיש־טרת־ישראל
עושה דברים סתם. צריך
לשאול אותם. אני לא יודע מי חשש
מסורפין ומה חשש, ואני גם לא יודע
מה סורפין חשב או לא חשב, ואם הוא
מסוגל לכך או לא.
״את הבעיה יצר החבר סורפין והוא
חייב לתת לעצמו דוח כיצד הגיע למצב
הזה. חיות כאן 50 מישפחות, הצענו
לו פיתרונות שונים וניסינו ללכת לקראתו
במירב הדרך. הצענו לו תנאים
ופיתרון שיענה על תיפקוד המשק
שלו ויוכל להחזיר את חובו ולהחזיק
את קיומו. אבל הוא דחה הכל, כי חשב
שיזכה בתביעתו״.
שאלנו את הגיזבר מה יהיה לרעתו
סוף העניין, והוא אמר :״הלוואי שהייתי
יודע! אני מקווה שהוועדה המישפטית
תחליט מהר ואנחנו נפעל לפי החלטותיה.
רם־און מתייחסת אל סורפין
כאל כל חבר אחר, עד שתהיה החלטה
בעניינו בוועדה המישפטית״.
האם נכון הדבר שהיו מכות באסיפה
השבוע וסורפין נפצע? צביקה :״היום
הלכו אנשים לחקירה במישטרת עפולה
בעניין זה, הם נחקרו על תלונותיו
של סורפין ועל תלונות־הנגד שהוגשו,
והמישטרה תחליט.״
העולם הזה 2596

עמוד 29

פתח כ-PDF פתח כתמונה

(המשך מעמוד )13
זו אסיפת־הדיירים שאינה מגיעה להס־
* כמה, והסוף הוא המפקח על המקרקעין
־במישרד־המישפטים, שנציג מטעמו
יושב בכל מישרד־טאבו במדינה, ויש
לו סמכויות של שופט־שלום.
אם ועד־הבית, בכל בית, אינו מצליח
לתפקד בהתאם למה שהחוק מחייב
אותו. יפעיל המפקח את סמכותו ויזמן
מין ״וערה קרואה״ מטעמו, שתנהל את
הבניין. הוא יחייב את כל הדיירים
בתשלום ההוצאות, ובכללן הוצאות
הוועדה הקרואה והמישפטים. הדייר ה

אנשו לכנות
שינוי במיבנים
למניעת שוינות.
בית שאושר
לא י ״ פסל

,טוב. שהסכים להשתתף בהוצאות. כאשר
שאר דיירי־הבית מנעו את הפעולה,
לא ישלם דבר, אם יוכיח שב־אסיפת־הדיירים,
או בדרך אחרת, רצה
.לבצע את הפעולות הנדרשות. אבל,
ן כאמור, זה סיפור פשוט שאליעזר פלדמן,
סגן־מנהל אגף־המקרקעין במיש־רד־הפנים
בירושלים, מסביר לי.
מה קורה אם המלצות הסוקרים יהיו
מסובכות יותר? יקרות יותר?
״צריך לפנות ליועץ המישפטי של
י הרשות המקומית.״
בתל־אביב קוראים לו טלמור. איננו.
הסגן הוא לפיד.
תראה. אני מסביר את הבעיה. בתים
.ישנים, מודעות חדשה. כדי להפוך את
הבתים לבטוחים יותר. צריך לשנות את
התקן. האם יוגשו תביעות מישפטיות?
סגן־היועץ־המישפטי של עיריית
תל־אביב לא כל־כך מעודכן, אבל את
,החוק הוא מכיר:
״אין כלי מישפטי, המסוגל לכפות
שינוי צנרת או דברים כאלה. לא יעלה
על הדעת שבית־מגורים, שקיבל בזמנו
אישור, ייפסל היום למגורים, אם מולאו
כל תנאי האישורים הישנים. בבתי-
ציבור יש לעירייה אמצעים שונים כדי
להעלות את רמת־הבטיחות, בכל הנושאים,
לא רק באש, ואנחנו עושים
את זה״.

וזהו?
״בעצם ״,נזכר עורך־הרין לפיד ,״יש
לנו כמה אמצעים כדי לטפל במיבנים
גבוהים״.

איזה אמצעים?

״יש חוק־עזר עירוני מחודש אפריל
. 1986 לומר לך מה אומר החוק?״

״רשאי מנהל(הכיבוי) ,בכפוף לתק־
* נות שר־הפנים, להורות לבעל בניין
״ גבוה לנקוט במיבנה או בסמוך לו אמצעים
למניעת דליקות וכיבויין, לרבות
התקנת ציוד, או ביצוע עבודות הנראות
למנהל חיוניות למניעת דליקות או
כיבויין״.

אתח^\ ששהו הבנקים מחירים
₪-[171ם ₪שולטים מופקעים
בוועדה
מאך • /גאלל בי ב

שנת 1987 תראה ירידה גדולה בגבית מיסיס — כך קבע סקר פנימי של
מינהל״הכנסות־המדינה.
הסיבה העיקרית היא היעלמות האינפלציה. למעשה בכל שנה יש ירידה
ריאלית בגבית מיסי״הכנסה, אולם בגלל האינפלציה הצליחו ראשי מס־ההכנסה
להסוות ירידה זו. השנה זו הפעם הראשונה שלא ניתן יהיה להשתמש באינפלציה
להסוואת הירידה. גורם מישני הוא הקטנת־המיסים, שאושרה לא מכבר.
מקורות מציינים כי מעולם לא היתה העלמת־מס כה גדולה ונפוצה, כמו מאז
שעלה הליכוד לשילטון. השרים והממונים על מנגנון־המיסים עושים את הכל
כדי להקטין את הגביה.
באגף מס״הכנסה עובדים 3300 איש, אולם רק 500 מהם עובדים כפקידי־שומה,
המטפלים בגביה. אין כל טיפול בהון השחור, וברור שאין כל טיפול רציני
בהון הגלוי.
מקורות במס־ההכנסה מציינים כי הכרזות נציב־המס, יאיר רגינוביץ, על
תוכנית למילחמה בהון השחור היא זריית חול בעיניים, שנועדת רק למצוא צידוק
לאחר־מכן להקטנת הגביה בפועל. שהרי ברור כי לא יאשרו את התוכנית, ולכן
ניתן יהיה לומר כי אילו אישרו לא היתה מפולת בגביה.
למעשה יש ירידה בגביה ממסים מאז נעצרה האינפלציה, בסוף .1985 הגביה
בתקופה אפריל 1986 עד דצמבר ,1986 מול התקופה המקבילה בשנה הקודמת,
מראה על גידול של ^ 5בלבד, וזאת כאשר בתקופה הקודמת עוד היתה אינפלציה
חמורה.
הדרך היחידה להגדלת הגביה היא הגדלת מיספר פקידי־השומה, על חשבון
יתר העובדים באגף, שאינם תורמים לגביה.
סיוע למושבים-
המשכיר המרכזי רכש מחברת
מת־ב, שנקלעה לקשיים, את סוכנות
מוצרי־הצדיכה של פיליפס, והזרים לה
הזמנות למוצרי־צריכה שתים ב־10
מיליון דולר.
המשכיר היא בבעלות הקיבוצים
והמושבים. אירגוני־הקניות של המושבים
חייבים לה כספים רבים.
כאשר תאשר ועדת־הכספים של הכנסת
את תוכנית־הסיוע למושבים, יוזרמו
הכספים לאירגוני־הקניות, ואלה
יעבירו חלק על חשבון החובות למשכיר
המרכזי, שישתמש בכסף לייבוא
מוצרי פיליפס.
נגה סטוק ברל שליפת אחד הסודות הכמוסים ביותר התגלה
עתה. בנק לאומי אנגליה פירסם
במאזנו האחרון כמה מניות של בנק

אז יש לכם חוק.

״נכון, אבל הוא מדבר רק על
בניינים גבוהים, מעל 12 מטר״.
זיידמן מפדיד עסקיו מקדס
השותפות רבת־השנים בין אנשי־

העסקים שימעון 1״צ׳פאי״< קדם
ואהוד זיידמן עלתה על שירטון.
בימים אלה משלימים השניים הליכי
פירוק העסקים המשותפים, כאשר
קדם רוכש את חלקו של זיידמן בנכסים
המשותפים. חברת־הגג של השניים
(שותף זוטר שלישי הוא גבע
ציח היא מגרית, ולגביה טרם הוחל
בהליכי־הפרדה. קרם הכחיש בעבר כי
קיים סיכסוך בינו לבין זיידמן.
הקרע חל כאשר זיידמן יצא לחו״ל
לתקופה ממושכת, מחשש מפני חקירות
רשות־ניירות״הערך בקשר לעסקות
שנעשו במניות אברהם גינדי,
מלונות יהלום ועוד. חקירות אלה
גרמו לסירוב בנק ישראל לאשר
למגרית לרכוש את בהק כרמל מבנק
המיזרחי. באחרונה היתנתה רשות־ניירות־הערך
הנפקה של אחת החברות
של הקבוצה, בציון בולט על הכריכה
כי נגד זיידמן יש חקירה. קדם הסכים
לפירסום, וזיידמן ראה בכך בגידה
והחליט לנתק את קשריו עם קדם.
נראה כי אחד הגורמים לניתוק הוא
חוסר יכולתו של זיידמן לבוא לישראל
בעתיד הנראה־לעין.

תפעילו אותו?

״חוקי״עזר הם לא דבר כל־כך פשוט.
יש אפשרות לעירעור בבתי־ה־מישפט,
ותמיד קיים מיבדק״הסבירות.
אס, למשל, תבוא דרישה מהפכנית,
יי לפרק את כל הצנרת של הבניין, בית־המישפט
יפסוק שהדרישה היא לא־סבירה״.

מהי
דרישה מכירה?

״אם יחליטו שצריך להחליף ארו־נות־חשמל,
דלתות או הוספת־ציוד,
אלה תהיינה דרישות סבירות.״

ו״לאי־עשן, חיישנים, אמצעי
התראה וכיבוי אוטומטיים?

״כן. אבל. זה כפוף להנחיות הספציפיות
של צוותי־הבדיקה״.

תגישו תביעות מישפטיות?

נראה. מה בוער?
העולם הזה 2596

בנקאי איינהורן
12 מיליון שקל

לאומי בישראל החזיקו חברי מועצת־מנהליו.
הוא היה חייב לעשות זאת לפי
תקנות־הפיקוח על הבנקים באנגליה.
ובכך•
ארנסט יפת מחזיק במניות
רגילות בשער נקוב כמות של ,365.33
שהם שווים כיום (לפי השער בבורסה,
שהוא 40,500 בערך) 15 מיליון שקלים.

מרדכי איינהורן מחזיק 293
מניות שווי נקוב, ששווין כיום 12
מיליון שקל.
• יאיר קדישאי מחזיק 195
מניות בשווי של 8מיליון שקל.
•אליעזר לרנר מחזיק 80
מניות בשווי 3.3מיליון שקל.
• יעקב ארטל מחזיק 79 מניות
בשווי של 3.2מיליון שקל.
המייעצת הממשלה אישרה באחרונה את הרכב
חברי הוועדה המייעצת של בנק
ישראל. גוף זה מפקח מטעם הציבור
על בנק ישראל, שהוא המפקח על
הבנקים.
בחינת ההרכב של הוועדה מגלה כי
הבנקים, הצריכים להיות מפוקחים על־ידה,
שולטים בה. היו״ר הוא חבר-

ח״ם־לשעבר לורנץ
ושני קשישים

הכנסת לשעבר שלמה לורינץ.
חבריה הם איתן ברגלם, יו״ר הנהלת
בנק הפועלים: מאיר חת, יו״ר
הנהלת בנק לאומי; יוסף ציחנובר,
יו״ר הנהלת בנק דיסקונט; יצחק
יגר, יו״ר הנהלת בנק המיזרחי; דני
רוזוליו, נציג חברת העובדים,
יעקב גביש, חבר מועצת־המנהלים
של בנק המיזרחי; ושני הקשישים

בעל עסק הזמין מערכת קרוס(עט
ועיפרון) מחנות לציוד מישרדי. המחיר
של מערכת כזו בניריורק, לצרכן, ללא
הנחות. הוא 24 דולר או 38.4שקלים.
המערכת הגיעה בלוויית חשבונית על
סך 355 שקל, לפני מע״מ.
המזמין החזיר את המערכת והחשבונית,
וכתב עליה כי לא יתן ידו לשוד
לאור היום.
החשבון של המוכר הוא פשוט: החשבונית
שהוא נותן מהווה הוצאה מר
כרת. לכן. למשל, חנויות לציוד מיש־ררי
מוכרות הכל — ממוצרי חלב
וגבינות וער לסיגריות ולעיתונים —
ונותנות על הכל חשבונית של ציוד
מישרדי. לבעל־העסק לא איכפת כמה
ישלם, כל עוד זה מוכר על־ידי שיל-
טונות־המס.
אס לחנות פרטית מותר לשדוד,
למה מותר לחברת בזק הממשלתית? זו
מספקת טלפונים חדשים לצרכניה.
היא דורשת תמורת המכשיר 90 שקל,
או 60 דולר. המכשיר הוא פשוט ביותר.
ואינו עולה יותר מ־ 16 דולר בניו־יורק.
ההסבר למחיר הגבוה הוא שזה בא
כדי להרתיע את האנשים מקניה. אבל
בזק הזמינה בטלרד 500 אלף מכשירים
כאלה. היא יודעת שהם יימכרו במחיר
מופקע פי שלושה מהמחיר הנכון.

החברים של טדי קולק
מייקל שטייגהארט הוא ברוקר
עתיר־נכסים מניו־יורק. הוא גם ירר
הוועדה הבינלאומית של מוסיאון
ישראל, שטדי קרלק עומד בראשו.

אליהו איזקסון ויוחנן בדר.
קנון ממתינה
לסא״ק
רואי־החשבון העצמאיים החדשים

של חברת קאנון של מנחם גולן
ויורם גלובוס, ממישרד ארתור
יאנג, הודיעו כי לא יוכלו לתת חוות*
דעת לגבי סיכויי קאנון לפעול כחברה
פעילה, לפני שרשות־ניירות״הערך האמריקאית
(סא״ק) תפרסם את תוצאות
חקירתה, ולפני גמר הדיון בתביעות
בעלי־מניות נגד החברה.
קאנון הודיעה בשבוע שעבר על
הפסד של 60 מיליון דולר לשנת ,1986
ועשתה הפחתות גדולות בשווי נכסיה,
העומדים כיום על 54.5מיליון דולר.
חובות החברה עולים על 900 מיליון
דולר.
בשנת 1986 הרוויחה 352.7מיליון
דולר, ובכללם כ־ 160 מיליון דולר ממכירת
חברת סקרין אנטרטיינמנט,
שקאנון קנתה לפני שנה ב־270
מיליון דולר.
רואי־החשבון החדשים בודקים מחדש
את מאזני החברה לשנת ,1985וכבר
הודיעו על הפחתה של 32 מיליון

האבא

שטיינהארט גם מימן את הפקת סירטו
האחרון של עמום קולק, בנו של טדי.
הסרט היה כישלון.
לשטיינהארט לא איכפת. הוא מפסיד
כסף אצל הבן, אך מקבל כבוד אצל
האב.
דולר בנכסים לעומת מה שרשום במאזן.
הפחתה זו טרם נכללה בתוצאות
העיסקיות, שפורסמו עתה.
חקירת הסא״ק נעשית בעיקר על
השיטה של הפחתת ההוצאות של הפקת
הסרטים על־ידי קאנון. היא חורגת,
לדעת מומחים, מהמקובל. חריגה זו
איפשרה הצגת רווחים במקום הפסדים
(ראה חשבון־נפש).

עמוד 30

פתח כ-PDF פתח כתמונה

מונו לוג
ס ני יושב ומדבר איתך אחרי מש־בר
של כמה חודשים — המשבר
הגדול ביותר שעברתי בחיי.
זה התחיל ממשבר כספי. לנתח מה
קרה? פשוט מאוד: קפצנו — חברת
קנון — מעל הפופיק: פיתחנו תיאבון
גדול מדי.
תארי לעצמך שהעולם־הזה ינסה
לרכוש את ידיעות אחרונות. זה מה
שקרה לנו, ושילמנו ביוקר במשך
חודשים. מרכלים שמכרנו במחיר
נמוך. במחיר של הפסד? דווקא מכרנו
במחיר גבוה מזה שקנינו. אבל נכון —
אני לא מנסה להסתיר — עשינו,
עשיתי, טעות, ולקח לי כמעט שנה
לצאת מזה.
היתה לי שנה: לילות שלא ישנתי,
רגעים קשים, כשהיה לי קשה להמשיך.
אני
מפרנס הרבה אנשים, ולא הייתי
מסוגל לעמוד בפני קשיים בתשלום
משכורותיהם. קשה היה לי במיוחד גם
לעמוד בפני חורצי־הרעה של העיתונות,
ושאר הנשמות הטובות.
אכלתי את עצמי, אכלתי יותר
סנדוויצ׳ים, שמנתי בכמה קילוגרמים.
אני אדם מאוד מחוספס. כבר עברתי
משברים. כבר לקחו ממני בעבר אפילו
את הפריז׳ידר כשנכנסתי לחובות. אבל
הפעם, הפירסומים סביבי והרכילות
בארץ עשו את החיים קשים יותר.
יש משהו מוזר: בדרך־כלל הרי אין
מפרגנים לי בארץ. הקינאה אוכלת
אותם. אבל דווקא כשנכנסתי לקשיים
— הרגשתי טוב יותר עם היחס כלפיי
בישראל. היתה לי הרגשה נהדרת
פיתאום שהישראלים מפחדים שהישראלי
שעשה את זה״ -הישראלי שהפך
לחלום האמריקאי״ ,יפול...
דווקא כשאתה למעלה, והגעת לשם
במאמצים — הנפילה יותר כואבת.
בארצות־הברית משווים אותנו — כן,

גם בעיתונות האמריקאית! — לגדולים
ביותר בשטח הקולנוע. ופיתאום
— סכנת נפילה.
כן, כן, את יכולה לקרוא לזה ״התמוטטות״
.בוודאי, התמוטטות.
מה שהציל אותי, מעבר לאחריות
לעובדים ולרצון להמשיך, זה הכבוד
והעקשנות. במיוחד הכבוד: הכבור שלי
לא נתן לי לחזור ארצה הרוס, ממוטט.
לא הייתי יכול לעמוד בפני מצב כזה.
בבית חינכו אותי על שני ערכים
אלה: הכבוד והרבה עקשנות. אמא

בזנ ח ס

גו ל!

בקא!

הישראלית! — שלחו ארבעה סרטים.
אף אחד מהם לא התקבל לפסטיבל.
לעומת זאת, שניים מתוך שלושת
הסרטים האמריקאיים המופיעים פה
הם שלנו.
אנחנו מציגים פה את אנשים
מבויישים, בהשתתפות ג׳יל קלייבורג
וברברה הרשי. סרט נהדר, סרט שיקח
פה את אחד הפרסים, אני ממש מרגיש
את זה. חוץ מזה, אנחנו מציגים את
עכבר הבר על עולם השיכרות. סרט
שלישי שלנו אנשים קשוחים אינם

הסצת• נסוז

שלי, כשהיתה רוחצת אותי באמבטיה,
היתה מכניסה לי שוב ושוב לראש:
״מנחם, אם מוציאים אותך מהמיקלחת
— אין ברירה: צריך לחזור דרך החלון״...
אריאל
שרון נוהג לומר- :צריך לפעמים
לסגת צעד אחד, רק כדי
להתקדם שני צעדים כך אני רואה
את מה שקרה היום, כשאני אחרי. נכון,
אני מרגיש שאני נושא באחריות כבדה

כלפי הארץ, כנושא החלום האמריקאי.
לכן ההשתתפות שלנו בפסטיבל־קאן
יכולה להיראות קצת רעשנית. אבל
לגבינו, לגביי, היא מבטאת את היציאה
שלנו מהבוץ, ההתאוששות. אנחנו
שמחים על כך וחוגגים את זה בגדול.
5000 סרטים מרחבי העולם מנסים
להיכנס לתחרות היוקרתית הזאת. זה
לא נכון שיוקרת הפסטיבל נפגמה, מה
פיתאום! מישראל — כן, שוב הנקודה

הוליווד רחוקה מטבריה
בזרמן הקולנועי מכנים זאת א 0 0 \ 1£8^0
(שינה התאוששות) .ה״קמבק״ של מנחם גולן
וחנרתו קנון בפסטיבל קאן, שנערך נימים אלה,
הוא נגדול. לא ניתן להתעלם ממנו. הוא נינט מכל
שלט ופינה נפס טינל הססגוני.
״שני מיליון!״ הכריז גולן נגאווה נאוזניי- .שני
מיליון דולר השקענו בהשתתפות שלנו כפסטינל
השנה. הרבה הלך על פידסום!״
ברחוב, בין מודעה של קנון לבין כרזת־ענק(של
קנון כמובן) טרח גולן להבהיר לי, בעזרתו של
איציק קול, שאין די בכך שיש ברשותך סכומי-
כסף לצורך מימון כרזות״הענק במיקום יוקרתי
ביותר בפסטיבל,, ,נסי את להשקיע את אותם
סכומי-הכסף, וטנראה אם תזכי באותו מיקום!״
דרושים גם יוקרה, שם, כבוד.
כבוד -זהו מושג״מפתח המניע את אישיותו
הדינאמית של גולן. גם כיום, כשהוא מנסה לחזור
אל הפיסגה, וגם בחודשים הקשים שעברו עליו
באחרונה. בשבוע שעבר ציפה שאעריך אותו על כי
הסכים להקדיש לי מזמנו היקר(בדולארים) ללא
כל התראה מראש.
״בר־קדמא (עימנואל בר״קדמא מידיעות
אחרונות) היה צריך לרדוף אחריי במשך יומיים,
עד שהגיע אליי!״ בר-קדמא שהה עדיין בחדר בעת
ההכרזה בעניינו. שמע -ואישר.
אחרי שהצטלמנו, מחוייכים ומאושרים, נותרתי
לבד עם גולן. גולן אחר: בודד, כואב את חוסר־הפירגון.
כן עד כדי חיספוס, בלי מניירות של זוהר.
שם, בחדר המפואר במלון מרטינז בקאן, היתה
הוליווד -שממנה הגיע בתרועה -רחוקה לעין-
שיעור מטבריה, שאותה עזב לפני עשרות שנים.
כשיצאנו מהחדר. שב גולן לשחק את ,,האיש
.שעשה את זה״ .כשהוא לבוש בטרנינג לבן. ועליו
הכתובת קנון. צעד בצעדים גדולים -כשאיציק
קול. דני דימבודט, אני ואחרים דולקים
בעיקבותיו -במיסדרונות המלון.
״גולן, יש לנו סרט למכור לך!״ צעקו לעברו
באנגלית.
.,קניתי עוד לפני שראיתי ענה במעט צחוק
ובהרבה ביטחון, והמשיך לצעוד ברחובות קאן.
מדי כמה שניות זיהו אותו או עצרו אותו או בירכו
אותו.
לפתע סטה מדרכו וזינק לעבר אדם שעמד
בפתח מישרד. השניים שוחחו בקצרה ולחצו

ידיים. כף־ידו של האיש אחזה בחפץ גדול, מוזהב,
שזהר למרחוק. מבט נוסף גילה שהאיש אוחז בידו
בפסל האוסקר. היה זה מפיק הסרט פלאטון,
שזכה בכמה אוסקרים בטקס הנוצץ שנערך
באחרונה. האיש, כפי הנראה, מסתובב במשך 24
שעות ביממה כשהפסל הנכסף בידו.
לי נראתה הסצינה מוזרה עד כדי גיחוך. גולן
העיר: תארי לך שגם אני הייתי מסתובב ברחוב
עם האוסקר שבו זכיתי בכל זאת, לא עצרו גולן
וחבורתו להשתהות על התופעה מעבר לכמה
שניות. אלה הם חוקי״המישחק, המישחקשאיפשר
לגולן לשחק את זה בגדול.
מקץ כמה דקות נפגשנו שוב לארוחת־ערב. גולן
החליף את הטרנינג בחליפה. והצטרפו גם יורם
גלובוס, שותפו, ובני-מישפחתו. רחל, אשתו של
גולן. ואנשים נוספים הקשורים בקנון. בסך־הכל:
שני שולחנות גדולים באולם המהודר של מלון
קרלטון, שבהם התערבבו עברית במיבטא מעט
אמריקאי ואנגלית במיבטא צברי. הנימוסים
והצחוקים הקולניים היו צבריים לחלוטין,
ולמורת-רוחם השקטה של המלצרים הצרפתיים.
קורת-רוח עצמית שלטה בשני השולחנות,
אווירה ישראלית של מצליחנים בחו״ל.
יורם גלובוס דיווח לכולנו כיצד החתים את
כוכבת־הקולנוע מדיל סטריפ. תגובת הנוכחים
היתה של שביעות־רצון, לא של התפעלות.
בעוד שמה של סטריפ מוזכר, עבר לידינו איב
מונטאן. בעת שניגשתי לשוחח עימו, הספיק איציק
קול לדווח (״מנחם, תשמע!״) על כך שהציע
למונטאן להופיע בגירסה הקולנועית של אגדת־הילדים
ביגדי המלך החדשים. קול הציע למונטאן
לגלם את תפקיד המלך. התגובה! קול :״הוא דווקא
התלהב, אבל בדיקה בלוח־הזמנים שלו הראתה
שלא יהיה לו זמן ״.לגבי מי שנושא עיניו לנשיאות
צרפת. היה זה דווקא משעשע לגלות כי ״המלך הוא
עירום״.
אחרי-כן שקלו כולם אם ללכת למסיבה נוצצת.
..איציק, אתה תייצג את קנון!״ הציע גולן. קול
העדיף להעביר את הכדור הלאה. בסוף ויתרו הכל
על המסיבה. לפני כמה חודשים -בתקופה הרעה
אולי לא יכולים היו להרשות לעצמם.גולן הלך לקזינו. לא פחד להפסיד! ״אני אף״פעם
לא מפסיד. רק מרוויח!״

רוקדים, על פי ספר של נורמן מיילר,
מוצג מחוץ למיסגרת התחרות. אראה
לך את הפירסומת שלנו.
קשה לי להסביר מה מריץ אותי.
אולי הסרט הבא. כן, הסרט הבא הוא מה
שמריץ אותי כל הזמן. חוץ מזה, יש לי
שאיפה מיוחדת: לנסות ולהעמיד את
ישראל על מפת הקולנוע הבינלאומית.
אבל כאן, זאת אומרת בארץ, יש לי
מאבק בלתי־פוסק — בביקורת הישראלית,
שלא אוהבת אותי. חוץ מזה אני
צריך להיאבק בכל הברגמנים וה־פלינים
היוצאים לי מהחוג לקולנוע
באוניברסיטה.
אני לא רק מדבר. ודאי שאני גם
עושה בנידון. למשל, העמדנו פרס על
סך 50 אלף דולר באוניברסיטה לסרט
הטוב ביותר.
נכון, העיתונות בישראל, והיחס
אליי בכלל, חוזרים ועולים בשיחה זו.
זה מטריד אותי.
להילחם בתדמית שנוצרה? איך? לא
ניתן להילחם בעיתונונת!

במרוצת־השנים פיתחתי עור של
פיל. את לא מאמינה לי? נכון, זה כואב!
עלית על הנקודה הכואבת לי ביותר: זה
שלא מפרגנים לי בבית.
ודאי שישראל זה הבית. אני קרוע
בין הוליווד לבין ישראל. פיסית, זה לא
מתחלק שווה. אין לי הרבה זמן לארץ.
הייתי עכשיו שלושה שבועות
בארץ, בחגים. זו התקופה הארוכה
ביותר שהצלחתי להיות שם מאז .1979
רווקא הפעם פירגנו לי טיפה, בגלל
הפירסומים על המצב הקשה שלי...
אני ממש לא מבין מדוע לא
מפרגנים לי בבית. זה שבכל העולם
יפרגנו לי, בכל העולם — ובארץ לא?
אני עושה סידרת־טלוויזיה לסי־בי־אס
לכבוד שנת ה־ 40 של המדינה.
זה יהיה סרט בן ארבע או שש שעות על
משה דיין. גם אביים אותו בעצמי. אז
אהיה חצי שנה לפחות בארץ. אספר את
סיפורו של ארם מחוספס, כריזמאטי,
עטור הילה ופירסום, אדם בורר.
מדוע אני מדבר באיכפתיות כזאת?
כי זהו לא רק סיפורו של דיין, אלא
סיפורה של המדינה. דיין מייצג את דור
מקימי־המדינה. כן, גם אני מרגיש כך.
בעצם יכול להיות שזהו גם הסיפור
שלי.
מרגיש בודד? אני מרגיש כ״היש־ראלי״
באמריקה, וכ-המצליחן האמריקאי״
בארץ.
בישראל — אני קצת זר. דווקא
בשנה האחרונה, בשנה הקשה שלי,
הרגשתי קצת פחות בודד בארץ. נדמה
לי שהקינאה קצת שככה. שימי לב:
האם היו כותרות כשזכינו באוסקר!
חס־וחלילה. אם נזכה בפסטיבל־קאן
בפרס — זה ייכנס אולי לעמודים
האחרונים. אבל הקשיים שלנו -רצו״
יומיום בכותרות ראשיות בעיתונות.
זה הסיפור. כבר כמעט השלמתי עם

אין לי מושג אם אני עצמי סיפור
טוב לסרט. לא היה לי זמן לחשוב על־כך.
הרבה סופרים, שמות מפורסמים,
פונים אלינו כדי לכתוב את סיפור
החברה. כן, הסיפור שלי ושל יורם.
שידרו עלינו סרטים דוקומנטריים
בסקנדינוויה, בגרמניה — סרט שניתן
היה לחשוב ששילמנו עבורו כיחסי־ציבור,
שישים דקות בארצות־הברית.
ומה בישראל? כן, חזרנו לישראל —
שתי דקות אצל מני פאר. זה מה שאני
שווה בישראל!

גולן בקאן(עם אמי אירווינג, אשתו של סטיבן ספילברד).
לא מפרגנים

עמוד 31

פתח כ-PDF פתח כתמונה

איוה״ת( ,נם ע)0
כוכבת־קולנוטבהא!
^ בזקי־מצלמות, מבטי־סקרנות,
1 1דחיפות — זו היתה קבלת־הפגים
שזכיתי בה ליד מלון קרלטון־ המהודר
בקאן, עם פתיחת פסטיבל־הסרטים.
רק אחרי ההמולה העז מישהו
לצפצף :״אבל מי זאת, מי זאת?״
״זאת כוכבת שוודית!״ הודיע באנגלית
איש־הקולנוע הישראלי, שיש
קולר, שהיה בחברתי.
זוהי ההתרחשות העיקרית ברחובות
קאן: מעגלי־אדם סדורים בשקט ובסדר
מופתי, סביב שלושת בתי־המלון הגדולים
(קרלטון, מרטיט ומגייסטיק) ומקומות
הפעילות הזוהרים.
למה מחכים? להתחכך בכוכבים.
מדוע אינם נכנסים לבתי״המלון?
מדוע אינם נדחפים? אולי הם סבורים
שאסור להם להיכנס למישכנות״הכו־כבים?
חוק־העדר מכתיב את ההתרחשויות
העיקריות בפסטיבל־קאן.
כל כניסה שלי לאחד המלונות גררה

משרק הגעתי, שאלתי מיהם הכוכבים
המפורסמים ביותר השוהים ב־קאן
.״איב מונטאן!״ נעניתי, כשנימה
של כבוד מתלווה לשם הידוע.
״איך מגיעים אליו?״ התעניינתי.
בני־שיחי כמעט ונחנקו מהשאלה,
שנראתה לי טיבעית למדי .״אבל הוא
נשיא הפסטיבל!״ הסבירו לי ,״הוא
עסוק מאוד! חבל, הפסדת! בדיוק היום
הוא קיים מסיבת־עיתונאים!״
כעבור כמה דקות הייתי שקועה
בשיחה טלפונית נעימה למדי עם
הנשיא(של הפסטיבל) :״מה, לא היית
במסיבת־העיתונאים שלי? מדוע? למה
אני מקיים אותן? את ישראלית? זה
מזכיר לי את הביקור שלי בירושלים.
היו לי רגעים מאור מרגשים באותו
ביקור. אני גם מאוד מחבב את שימעון
פרס. תמסרי לו ר״ש. אני יודע שאני
נשמע עייף. אני פשוט לוקח את המשימה
שהוטלה עליי — להיות נשיא

שאיני רוצה בכך כיום? אבל נדבר על
קולנוע.״
כעבור שעתיים, כשהמשכתי איתו
בשיחה בחדר־האוכל של מלון קרל־טון,
שם סעדתי עם אנשי חברת־קנון,
גרפתי מבטי־הערצה(או אולי תימהון?)
מצד הסועדים באולם. כולם, ללא יוצא
מן הכלל, הביטו בהערצה בשחקן־זמר־נשיא
הגבוה והמרשים, שפסע באולם.
הביטו, נקודה. מעריצים הדביקו חוט־מיהם
לחלונות המיסעדה כדי לזכות
במבט אחד באיב האגדי, ובמפורסמים
אחרים שסעדו שם.
אלה לא איכזבו. אחרי שיצא איב,
נכנס בחור צעיר, שתלתליו המוברשים
בגלים־גלים עוררו בי קינאה ואת
הרצון לקבל המלצה על מיספרה טובה
בקאן. הבחורות באולם נמסו למראהו,
ולחש עבר בין הסועדים.
״זהו מל גיבסון!״ הודיעו לי האדונים
קול־גולן־גלובוס,

מל גיבסון(מימין: סעורני ודיוור)
מיי

סופר־סטאר גיבסון ישב בשולחן
הסמוך לנו, וציחקק ללא הרף.
״למה שלא תנסו?״ התעקשתי.
״אם את גורמת לכך שינהל איתנו
משא־ומתן ויוצא מכך משהו — את
מקבלת קומיסיון של 100 אלף דולר!״
השיחה בשולחננו המשיכה להתנהל
אודות גיבסון. מדי פעם אייתו עבורי
את שמו בנימה של שעשוע: מאיפה
זאת נחתה?
לבסוף, כשקמתי והתחלתי לצעוד
לעבר ה״הוטסט־סטאר״ ,כמעט ונחנקו
בני־שיחי ועקבו אחריי בדריכות.
הגעתי לשולחן החם ביותר במיס־עדה.
התלבטתי במשך כמה שניות בין
שני צעירים מטופחים־מוברשים, עד
שבחרתי באחד מהם (למזלי לא טעיתי)
:אליל־הנוער חשף שיניים אנושיות
לחלוטין ולחץ את ידי כמעט כמו בן-
תמותה רגיל. לרגע חשבתי שאולי
טעיתי בכתובת.

ביר לי ער כמה הקליינט שלו חשוב.
דיברי הקליינט :״טוב, אם מדובר
כאן על יוקרתו״ .תאמרי להם לפנות
אליי.״
״איך זה להיות כזה(איזה?) כוכב?
גיבסון :״כיף! את רואה: כולם מסתכלים,
את ניגשת (ציחקוק) .בכל
מקום מפנים לך מקום (עוד ציחקוק).
מצד שני, זוהי עבודה קשה. אני לא
מפסיק לעבוד. תשאלי את הסוכן שלי
(שאלתי. הוא אישר).
״יש לי הזמנות לחודשים הבאים,
כמעט לשנים הבאות. אבל בסך־הכל
אני אוהב את מה שאני עושה, ואני
נהנה״.
ברגע זה ניגש מישהו שחור־שיער,
מטופח־מבושם. גיבסון התרומם מכיסאו.
והשניים לחצו ידיים, כשמסביב
התרגשות כללית. בקאן מכנים זאת
״מיפגש בין־כוכבי״ רק לי לא היה
מושג מי היה הכוכב השני.
כששאלתי, זכיתי במבטים חריפים
ביותר, האומרים: יש גבול לכל בורות!
אחרי המיפגש עם כוכב אחר, שבתי
לשולחני והוצפתי בשאלות :״מה היה?
מה היה מה הוא אמר לך? למה
צחקתם? מה אמר לך זה שלידו? מי
ההיא? מי ההוא? מנחם, היא כמעט
החתימה אותו״...
יצא גיבסון ונכנס סקול־בוי (נער
הנראה בגיל בית־ספר תיכון) אמריקאי
אופייני: לבוש בג׳ינס, שיער בלונדי,
הבעה ביישנית־חייכנית. נשות־קנון
התנפלו עליו :״כל הנשים בקאן כבר
ממתינות לך...״
מנחם גולן הציג את הנער בגאווה
גדולה :״זהו שכחתי את שמו) כוכב
סרטי הנינג׳ה!״ אחר הוסיף באי־ביטחון:
נינג׳ה! את יודעת מה זה!״
כדי שלא להביך את הכוכב הצעיר,
ולא לעכב אותו בעוד כל נשות־קאן
מחכות, לחצתי את ידו :״מנחם אומר לי
שאתה מאוד חשוב!״
״את לא מכירה אותי?״ תמה.
״זה לא חשוב,״ התערב במהירות
גולן, בטרם אספיק לפלוט משהו נוסף,
״גם אתה לא מכיר אותה, ככה שאתם
שווים. הוא כוכב גדול!״
״גם שחקן נהדר הוסיף איציק
קול, משום־מה, בעברית.
הכוכב ישב לסעוד, ואני החלטתי

הקאנונים יורים*
השנה הקשה ביותר
מבטים. ברגע שאדם אחד מביט בך
בקאן — שמונה נדחקים בעיקבותיו:
לגעת, להתקרב. אפילו חתימות ביקשו
ממני בשלל שפות.
כשאחד מידידיי החליט לצלם אותי
בכניסת הקרלטון, זינקו אחריו כל
נושאי־המצלמות שבסביבה. צילמו,
צילמו, עד שמתפשטת אלמונית אספה
את כל המיקצוענים והחובבנים לחיקה
החשוף, וניסתה להפוך בעזרתם לתגלית
התורנית.
לגבי הדיוט כמוני בכל הכרוך בפס־טיבלי־קולנוע
ועבודת־האלילים שמסביבם,
נראה המתרחש משעשע למרי.
לגבי מיקצועני״הקולנוע הישראליים,
שליוו אותי במשך השעות המעטות ששהיתי
בקאן, היו בורותי והתנהגות ,
משעשעים עוד יותר.

הפסטיבל — ברצינות וביסודיות, רץ
מסרט לסרט, מארוחה — לפגישה או
למסיבה.
״אני מרגיש שיש לי חובות במים־
גרת תפקידי פה.״
״למשל, מפריע לי שסרטים רבים
מתמקדים פה על בעיות ברחבי־העו־לם,
בעוד שגם לנו לא חסרות בעיות
תוצרת־בית ...אנחנו נוגעים׳ בפוליטיקה?
ובכן, אני פה כנשיא פסטיבל-
קולנוע. זוהי חובתי העיקרית, ואיני
רוצה לדבר על דיעותיי הפוליטיות, או
על כוונותיי הפוליטיות. מדוע לא
ראיינת אותי על כך כשהייתי בישראל?

רוצה לשאול אותי על זה
שרציתי לרוץ לנשיאות? מי אמר

״מל מי?״ שאלתי.
גיחוך עבר סביב שולחני. הדיוט
הדיוט, אבל לא צריך להגזים.
המלצרים עטו על האורח החדש
וחבורתו הנוצצת. שאר הסועדים(פרט
לישראלים, כמובן) קיבלו זאת בהבנה.
״זהו הכוכב הלוהט ביותר בשוק!״
הסבירו לי הקנונים ,״הוא עסוק בוודאי
בשנתיים הבאות!״
״מדוע שלא תחתימו אותו?״ התעניינתי,
לנוכח נטייתם הברורה להחתים
״שמות״ .שניה לפני כן סיפר יורם גלובוס
כי החתימו את הכוכבת מריל
סטריפ.
הקנונים הסתכלו בי משתהים.
לרגע אבד ביטחונם העצמי, ונעלמה
הבעתם המדושנת־משהו .״השתגעת?
הוא אפילו לא ידבר איתנו!״

״יושבים שם בעלי חברת־קנון,
המשתגעים לנהל איתך משא־ומתן, אך
חוששים שלא תדבר עימם. התערבנו
כרגע בעניינך. נאמר לי שגם אני לא
אצליח בכך. זהו, כל יוקרתי נתונה
בידיך...״
גיבסון(ריח חריף של ספריי משערותיו
המרשימות) כמעט והשתנק,
והחל מצחקק ...אחר־כך הציג לי את
סוכנו, שישב בצמוד אליו, שניסה להס־
* ״קומנדו קאנון״ -כך חתמי
מנחם גולן ויורם גלובוס על מודעה
משעשעת ויוצאת־דופן המכריזה
.להתראות במילאנו: שם נערך
יריד־הסרטים הגדול בעולם, בהו-
דש אוקטובר. הדודנים נר אים
בתמונה כגילגול חדש של ראמבו.

איב מונטאן נשיא לסיים כמה שעות מייגעות וגדושות־כוכבים.
כשיצאתי
מהמלון שוב נתקלתי
במבטי הסקרנים, שעדיין התגודדו
מסביב בסבלנות בלתי־מובנת, בחצי
מעגל, ושליוו כל תנועה שלי עד
שנבלעתי בתוך מונית.
מתוך המונית נופפתי לעברם לשלום,
וחשפתי שיניים בוהקות, כמו שלמדתי
מגיבסון, מונטאן והנינג׳ה.
למה לא?

עמוד 32

פתח כ-PDF פתח כתמונה

ואחרות
בחלום

ר אהבה
כבר כמה חודשים שראודור דרדימון, אחד
1האחים ורדימון. בעלי קולנוע אלנבי, מאוהב
בזמרת רומנית מלאת־חיים. המשמחת קבוצות
של רומנים באיזה מוערודלילה ביפו.
כשהתאהב ורדימון השקט והנחבא־אל־הכלים
במוניקד! טפלו* התוססת, חשבו כולם שהרז־מאן
יימשך שבע דקות מקסימום, כי היא תעייף
אותו עד מוות בטמפרמנם שלוב אבל הטמפרמנט
שלה דווקא שבה את ליבו של ורדימון, והרומאן
נמשך, וכבר התחילו לדבר על חתונה.
בדיוק במקום הזה נכנסה כל מישפחת ורדימון
לתמונה, והם החליטו לעשות הכל כדי להציל את
השקט והנחבא־אל־הכלים מידיה אדומות־הצי־פורניים
של הרומניה הלוהטת.
המישפחה ממש עשתה צרות. דיברו עליה,
השמיצו אותה, דיבת על ליבו של ורדימון, הזכירו
אפילו ענייני־ירושות. אבל כלום לא עזר להם.
השבוע שמעתי כשימחה ששוב ניצחה האהבה.
וראודור נשא את מוניקה לאשה ונשא אותה על
הידיים מעבר לסף לתור ביתם החדש, שאינו אלא
הדירה של אמו, שנפטרה לא מזפן.

הנה עוד הוכחה שהתווית שבן־אדם מדביק
לעצמו יכולה להרוס לו את החיים.
בין תל״אביב לניו־יורק, לונדון, פאריס, רומא
וז׳נווה מסתובב לו בחור בן ,28 העונה לשם
ניסים כלף. ניסים הוא דייל, דוגמן וגם בנו של
פרופסור, מנתח פלאסטי.
בין הטיסות שלו, חוזר ניסים לדירת שלרש!־
וחצי־החדרים שלו בשדרות חן. הדירה היא בעלת
ריצפת־שיש מבריקה, רהיטים מסוגננים, חפצינו,
מאיטליה, והכל אומר סיגנון קלאסי ונסיה
לאסתטיקה.
הבעיה היא שבתוך הדירה המסוגננת הזאת,
הבין ניסים כלף שמה שהוא צריך זו בחורה
מסוגננת ומאוד־מאוד אסתטית. אבל אלוהיס
יושב למעלה, ולפעמים בא לו לשים רגל לכל
מיני חבר׳ה כמו ניסים. אז מה שעשה אלוהים זה

טוניקה טסלר

ח תונ ה

על כפיים לתוך הבית החדש

כמ 1במחחת

אצל העניים זה נורא פשוט. הבן או הבת
אומרים שהם רוצים להתחתן. הולכים ההורים
ובודקים איזה אולם עולה הכי מעט. מזמינים את
המיש־פחה וקצת חברים. הילדים מתחתנים, מקבלים
שלוש סודה סטרים וארבעה קומקומים חשמליים
וקצת צ־קים. בצ׳קים קונים שולחן וכמה
כסאות ומיטה זוגית, ובסוף שני זוגות־ההורים

הולכים לבנק, לקוחים הלוואה בשביל הילדים,
חותמים להם על משכנתא ונגמר העניין.
אצל העשירים זה הרבה יותר מסובך. הנה,
למשל, אצל המיליונר יעקב נימרודי יש ממש
תווזת־כוחות לקראת חתונת בתו סמדר, שתיערך
ב־ 9ביוני.
כשהודיעה סמדר שהיא הכירה בחור נחמד
בשם אייל זינגר, שמחו ההורים ושאלו מתי
חתונה. אמרה שהכי כדאי ביוני, ואז יצאו מיש־לחות מטעם נימרודי לחפש איזה אולם מפואר.
שיתן קיטרינג מפואר, וישים פרחים מפוארים על
התיקרות. אחרי מחקר מעמיק בנושא אולמות,

כמו במחזות, כך גם החיים. נישואין, הרבה
בגידות, אשה יפה שיום אחד נמאס לה מהכל,
לוקחת את הילד, משאירה פתק לבעל ובורחת
לארצות־הברית. הבעל נוסע מייד לארצות־הברית
כדי לראות אס בנו, לוקח אותו מהאמא,
ן כדי לטייל איתו ולקנות לו גלידה, ותיכף אחרי
הגלידה הוא עולה עם הילד למטוס אל־על ומגיע
ארצה. אחר־כך גירושין מהאשה היפה ורומאן עם
דיילת אל־על ונשואין איתה ושני ילדים חדשים.
האשה ממשיכה לעבוד בתור דיילת באל־על,
וכרי שהילדים לא יפריעו לאבא כשהוא יושב
וכותב מחזות, לוקחים מטפלת גרמניה.
בין סצינה לסצינה במחזה הוא מתאהב במ-
) טפלת הגרמניה. האשה מגלה את הקשר ומפטרת
את המטפלת, הלוקחת את המיזוודה. ונוסעת
ללונדון. אחרי כמה ימים עוזב המחזאי את ביתו,
וגם הוא נוסע ללנודון כדי להיות ליד אהובתו.
כאן הוא מודיע לכולם שלא יבנו עליו תוכניות,
כי הוא נוסע לזמן בלתי־מוגבל. הזמן הבלתי־מוגבל
נגמר אחרי שלושה חורשים, והוא חוזר
ארצה אל אשתו ואל ילדיו. כל החברים שמחים
מאוד שהאשה סלחה לו.
בינתיים הוא שומר כל הזמן על קשר עם אש־הוחלט
לעשות את החתונה בבית ההורים, שנקרא
בפי עמך ״הבית הלבן״ בסביון.
אחר־כך נשלחו מישלחות בנוגע לכיבוד
ולביגדי־הכלה ולביגדי־החתן, ולרשימת המוזמנים,
ועכשיו, כשהכל כבר מוזמן, כולם היו צריכים
להירגע.
אבל אצל העשירים הצרות לא נגמרות כל־כך
מהר. יעקב נימרודי. שגר עם אשתו בבית הלבן,
מאוד אוהב שכל הילדים שלו יגורו במרחק של
מקסימום 10 מטר מביתו, ולכן, בזמנו הוא קנה
שני בתים ליד הבית הלבן. בבית האחד גר הבן
של נימרודי שהתחתן לפני שנה וחצי, עם אשתו
ובנו התינוק, ובבית השני גרה בתו הנשואה של
נימרודי. הבת השלישית. שעדיין אינה נשואה,
גרה בבית הלבן עם ההורים. עכשיו הבן נוסע עם
מישפחתו לארצות־הברית, ולכן יש אפשרות
שסמדר וך עלה הטרי יעברו לבית הזה.
אבל פיתאום נמרודי החליט שאולי דווקא הוא
ואשתו יעברו לבית הקטן, כי יש לו פיתאום חשק
לעשות מהבית הלבן חוות־בריאות. אבל אם הוא
יעבור לבית הקטן, אז איפה תגור סמדר עם בעלה
הטרי?
ופיתאום באה הבת השניה, ואומרת שהיא
מוכנה לעבור לבית אחר. אבל יש בעיה שהבית
האחר הוא במרחק יותר גדול מ־ססו מטר.
לכן עכשיו כל בני מישפחת נימרודי א,ינם
יודעים איפה הם יגורו בעוד שלושה שבועות.
איזה צרות:

תו הראשונה, המגדלת את בנו מהנישואין הללו.
לפני חודש מודיעה לו האשה הראשונה שהיא
החליטה לנסוע לכמה חודשים לחו״ל, ויש לה
בעיה מה לעשות עם הילד המשותף שלהם,
שצריך להמשיך ללכת לבית־הספר. המחזאי
מאוד שמח שהדירה של אשתו הראשונה מתפנה,
והוא אומר לה שלא תדאג לילד, כי הנה הוא עוזב
את אשתו הנוכחית ואת שני ילדיו ועובר לתל־אביב
כדי לחיות קצת בסיגנון האהוב עליו.
הסיגנון האהוב עליו זה לשבת כל בוקר במשך

ניסים כלך

רזה או שמנה, זא ת השאלה

חנוך לוין
גבר אשה ופתק
כמה שעות ולכתוב. בצהריים הוא מאוד אוהב
לעשות סקס עם נשים זרות, שתל־אביב מלאה
בהן. ובערב הוא מאוד אוהב ללכת לתיאטרון.
ברווחים שבין עיסוקי הבוקר, הצהריים והערב
שלו. יש לו זמן לטפל בילד שלו, לבקר את שני
הילדים האחרים שלו, ואפילו ללכת בכל יום לבקר
את אמו הזקנה.
בטח, חנוך לוין. אלא מי?

לשלוח לו, כבר לפני כמה שנים, בחורה פשוטת
נחמדה מאוד, לא מסוגננת במיוחד, ואפילו
שמנמונת.
ואחרי שהוא שלח לו אותה, הוא גם גרם א
להתאהב בה חזק. בשביל אלוהים זה לא בעיה.
אז בתוך הבית ניסיס אוהב את דגנית פסקל
אהבה עזה, כבר שנים, אבל מפני שהיא לא בדיוק
בעלת מראה של דוגמנית, הוא די מסתיר אותה
בבית. ההורים אוהבים את דגנית, והחלום שלהם
הוא שניסים יתחתן איתה, וגם ניסים בעצם סת
להתחתן איתה, אבל קשה לו להחליט, לאדם בעל
רגישות אסתטית כל־כך גבוהה, להתחתן לנצח
עם בחורה עגלגלה.
לפני שבוע התראיין בלאשה, לא הזכיר אף
במילה אחת את דגנית, אבל לעומת זאת סיפר
לקוראים שמה שהוא מחפש זו בחורה מאוד רזה
בעלת עור כהה.
חברים שלי אומרים לי שברגע שניסים יחזזד
מהטיסה הבאה שלו, הוא אומנם יצטרך לחפש לו
מישהי חדשה, כי אחרי הראיון בעיתון דגנית
החליטה להעיף אותו בבעיטה גדולה.

עמוד 33

פתח כ-PDF פתח כתמונה

שלושת הראשים של מישפחת מאיר
אתם יודעים איך זה במיספרות היוקרה האלה.
אומנם, פה ושם משתחלת לה לקוחה מיקרית
מזדמנת, אבל העסק בנוי על הקבועים. לכל
קבועה יש יום קבוע, וספרית קבועה, וחופפת
קבועה, ולפעמים שמפו משלה וגלגלי־שיער
משלה.
במיספרה של גיקרל, בכיכר־המדינה בתל־אביב,
יש ימים קבועים לכל קבועה. יום חמישי
למשל שייך למישפחת מאיר משני צדדיה. בכל
יום חמישי בבוקר, בדיוק בשעה ,10 נעצרת לפני
המיספרה מכונית מפוארת. מכסא הנהג יוצא נהג
ופותח את הדלת של המושב האחורי. משם יוצאת
אורה בהרב, הנראית כאילו היא כבר חזרה
מהמיספרה, ואינה בדרך אליה. מאופרת בעדינות.
לבושה בהידור, בררך כלל בבגד שחור או לבן, או
שחור־לבן, נעולה נעליים אלגאנטיות. מתוך
המכונית היא שולפת את הטלפון ומעבירה אותו
לתוך המיספרה, כדי שיהיה לידה בזמן הטיפול
בשערה. עננת הבושם היקר, המרחפת מעל
לאורה בהרב, גורמת לכל הספרים והספריות
לדבר בשקט ובאיפוק.
זמן קצר אחרי אורה מגיעה למיספרה חברתה
הטובה, רחל דיין. השתיים מדברות ביניהן,
׳1קובעות פגישות. וכשהן כבר מסורקות למשעי,
הן מחלקות טיפים ביד נדיבה והולכות הביתה.

( ש או ת ג או ץ,
1לאמ תגיי ר ת
אחרי 11 שנות־נישואין ושש־וחצי שנות
פירוד שמעתי שסוף־סוף יש גט בין הדוגמנית
אנבל טמיר לבעלה אלי טמיר, שחי כבר
חמש שנים עם הזמרת אילנית. דרינג־דרנגתי
1נבל כדי לשאול אותה אם יש אמת בשמועה.
״כן, השבוע חתמנו על ההסכם, סוף־סוף!״
״לשביעות־רצון שני הצדדים?״

רחל דיין נוהגת במכוניתה. אורה בהרב יושבת
במושב האחורי, ואומרת לנהג לאן להסיע אותה.
אחר־כך יש במיספרה כמה קבועות אחרות.
אבל בדיוק בחמש אחרי הצהריים מגיעה גברת
ריסקה מאיר. היא. מגיעה במכונית־טרנטה
אמיתית. יוצאת ממנה מלאה חיוכים ואיפור

טמיר ביזיונות ועלבונות ברבנות

״אני חושבת שכן. שנינו הבנו שצריך לגמור
את זה כבר״.
״היתה איזו חלוקת־רכוש ביניכם?״
״אלי, שהוא עשיר גדול, נתן לי אפשרות
לבחור בין מיגרש בקיסריה לבין 25 אלף דולר.
בחרתי בדולארים. מה אני אעשה עם מיגרש
בקיסריה?״
״ומה עם הבת המשותפת שלהם?״

אורה בהרב
מאופרת בעדינות

רחל דיין
חברה טובה

ותלתלים וריסים מלאכותיים ושמלות פירחוניות,
וכבר מהמידרכה היא צועקת לכולם ״הלו ממל׳ה,
מה נשמע מותקל׳ה,״ ותוך כדי כך שולפת
סוכריות מהתיק בגודל מיזוודה שהיא סוחבת
איתה, ושמה סוכריה מתוקה בפה של כל אחת
מהספריות.
כשהיא יושבת על הכסא היא שולפת מתוך

הנוהג הזה, שגברים צריכים להיות יותר
מבוגרים מהנשים שלהם, כנראה חלף מן העולם.
כל יום אני שומעת על עוד זוג מאוהב סטייל
אדיפוס.
הנה, השבוע, ראיתי את מעצבת־האופנה
נורית רידר בת ה־ ,40 עם החבר החדש שלה,
עמיר אלתר בן ה־ .25 זה נכון שהוא עובד
אצלה והיא הבוסית שלו, אבל לפי המבטים
שלהם, החיוכים והפרצופים המצחיקים שהם
עושים האחד לשני, אין כאן רק קישרי־עבודה.
יש אהבה.
לא שיש לי משהו נגד רומאנים מן הסוג הזה,

״בתי חיה עם אלי כבר מאז הפרידה בינינו.
הבנתי שלטובת הילדה לא צריך לגרום לה
משברים, והיא ממשיכה לגור איתו. אני מקווה
ש^זשר תגדל היא תחזור אליי.״
״איך הצלחתם בסוף לגשר על פני כל
הפערים?״
״ארבעה עורכי־דין 35 ,אלף דולר ויותר משש
שנים, זו השקעה רצינית, לא?״
״את נשארת בארץ?״
״כן, בוודאי, החלטתי גם לקנות לעצמי דירה
של קבע״.
״ואולי עכשיו גם תתגייר?,״
״אחרי כל הבזיונות והעלבונות מצד הרבנות,
אני צריכה להיות מטורפת כדי להתגייר! הדת
בארץ היא פוליטיקה, ואני לא מתעסקת בפוליטיקה.
מה רע לי עם אם קתולית ואב יהודי?
שלא לדבר על זה שעובדת היותי לא־יהודיה
מעולם לא הפריעה לי בארץ, בין בני־אדם״.

ריבקה מאיר
שני ראשים ושש ספריות

התיק־מיזוודה שלה ראש של בובה, ועליו פיאה
שחורה. מייד אחרי זה היא גם שולפת שמפו
מיוחד, וקונדישנר מיוחד, וגלגלי־שיער מיוחדים,
וגם אי־אלה פירחי־בד, כדי לשזור אותם בין

אבל אני פשוט לא יכולה להתאפק מלחשוב מה
יהיה כאשר הוא יהיה בן 60 והיא בת .75 אבל למה
אני דואגת בכלל? שידאגו הם!
נ״ב: נורית רידר היתה פעם אשתו של יוסי
רידר, שאחר־כך התחתן עם ליבנת ויז׳נסלוי,

התלתלים של הפיאה.
עכשיו מתפצלים עובדי המיספרה לשני
חלקים עיקריים. שלוש ספריות מטפלות בראש
המחובר לגופה של ריבקה מאיר, ושלוש ספריות
מטפלות בראש הלא־מחובר לה. אחרי חפיפה
וגילגול וייבוש וסירוק וניפוח ושזירת־פרחים, כל
זה תוך כדי המון ממל׳ה ובובל׳ה ופוצקל׳ה
וסוכריות, הולכים שני הראשים של ריבקה מאיר
הביתה, כשהם יפים ומשופצים עד ליום החמישי
הבא.
נורא רציתי לדעת לאיזו מיספרה הולך
מרדכי מאיר עצמו, אבל אמרו לי שכנראה הוא
לא הולך למיספרה, כי אין לו מה להביא לשם.
שלושה ראשים בשם מאיר זה מספיק. .

שהיתה אשתו הראשונה של הד״ר עמי וי־ז׳נסקי,
שאחר־כך היה לו רומאן עם הרוזנת
האיטלקיה כריסטינה פאולוצ׳י ובסוף הוא
התחתן עם מלכת־היופי ענת זמיר. עכשיו אתם
יודעים?

נורית רידר (משמאל) ועמיר אלתר
כאשר הוא יהיה בן 60 והיא בת 75

עמוד 34

פתח כ-PDF פתח כתמונה

מזל החודש:

אינה יחידה, כי הוא מעדיף להיות זמין לכל
הנשים. בגלל חוסר האחריות הבסיסי שלו,
המחשבה שהמישחקים שלו יכולים גם
לגרום טרגדיות לא נתפסת אצלו. אם לאחר
חודשים, איזושהי חברה למישחק תופיע
לפניו עם מתנה בלתי־צפויה בצורת תינוק,

תאומים:
עיסק׳ המין שרבני תאומים

היא צריכה לפתח כישרון חיזוי, עליה לצפות
את מצבי־הרוח שלו, כשאלה מתקרבים, כך
שכשהוא ירצה לשחק את הגירסה המינית
של ספר הג׳ונגל, לה כדאי להיות מוכנה
בתחפושת של גורילה, למשל.
יש לו צייד בהזיות מיניות, מה שחשוב

לסכם במילים מועטות ולומר: אין לה גישה
כזאת כלל!
כמו הגבר, גם היא אוהבת להקניט, והיא
מפיקה יותר תענוג מהחימום שלפני מאשר
מעצם הפעולה.
היא גם אוהבת להיות מופתעת. לחי זורים
בחרוזים, לשורות מוכרות וידועות,
היא תגיב במבט מרוחק. מחשבותיה יהיו
מרוכזות בשימלה הנאה שראתה מעבר
לפינה או באיזה צורה תקשט את חדרה. אם
הוא לא יצליח להעסיק את דעתה ולעניין
אותה, היא תתנתק ותהיה שקועה בעצמה
ובענייניה. דבר כזה יכול להרחיק אותה
מאוד מבן הזוג ומהמטרה שלמענה קיים
הקשר ביניהם.
הטוב ביותר עבורה זה לא לדעת שהיא
כבולה לאדם אחד או חייבת להתאים את
עצמה ללוח-זמנים וליחסי-מין קבועים. גבר
שרגיל למין ביום שני, חמישי ושבת אחרי

התאומים אוהבים
הנתעות

י חיי המין שלו

התאומים הגבר מפיק את עיקר ההנאה
הארוחה, ותמיד באותה התנוחה -לא
דווקא מהרדיפה -יותר מאשר מעצם היחזיק
מעמד אצלה. כשהמין הופך להיות
הישג או השלל שנפל בחלקו. אך אסור לטלדבר
שיגרתי וקבוע, היא מאבדת כל עניין
עות ולחשוב שהוא יכול לוותר על מין, או
וחשק.
שהמין לא חשוב לו. הוא פשוט צריך את
אם יבקשו אותה, יהיה לה קשה לומר
הגירוי המתאים לו, והוא אוהב שהמין לא
למה בדיוק היא נמשכת אצל גבר. יתכן שיהיה
שיגרתי. ככל שהיא תהיה יותר נועזת,
היא תאהב את העובדה שאפשר לשוחח
כך הוא יהנה יותר ויהיה כרוך אחריה.
עימו, ויתכן שהיא פשוט אוהבת את דרך
הוא מוקיר את הצד המשעשע של היחהליכתו.
סים
הפיסיים. כשהוא מתקרב למישהי למכל
זה לא אומר שכל גבר שמשוחח עמה
טרות מיניות הוא משתמש בטריקים, שחלמוזמן
מייד להכנס למיטתה. אומנם היא
קם אפילו עוד לא הומצאו בדמיונם של רוב
מפלרטטת, אבל אין היא בהכרח זמינה לכל
האנשים.
אחד. ס קס יכול לפעמים להיות הדבר ה התאומים
אוהב להקניט, אבל אין מה
רחוק ביותר מדעתה.
לדעת: ראש פעיל, בעל דמיון מוזר ומעט
לדאוג -בסופו של דבר הוא יודע איך לגרום הוא יהיה נדהם ומופתע, ולא יוכל להבין
היא לא מנסה למשוך מעריץ שלה לחדר
סוטה אפילו, מביא לגוף פעיל מאוד מה הנאה
והרגשה טובה. כמשחקים עימו ב־ איך יתכן שדבר כזה יכול לקרות. אין סיכוי
המיטות בצורה ברורה ומובנת, וכדאי יהיה
בחינה המינית.
מישחק שלו, נכנסים להרפתקה שאותה אין שזה יפתח בו רגשות אבהיים -לא באותו
לו לזכור שאותה בת תאומים מאמינה בי
אפשרות לעזוב באמצע.
הרגע ולא מאוחר יותר.
גבר אמיתי אינו ממהר ויש לו סבלנות לחחיי
המין שרר.
זה יכול להיות קשה עד למאוד לוודא אם
כל מעריצה של בן תאומים כדאי שתאמץ
כות ולהשתתף במישחקים רבים ומגוונים
היא היחידה בחייו. מירב הסיכויים שהיא לעצמה את הסיסמה: היי מובנה בכל עת!
את גישתה של בת מזל תאומים אפשר
לפני שמגיעים לעיקר.

ה־ 4וה״ 5בחודש אינם נוחים בעיקר בגלל בעיות מישפחתיות מעיקות עליכם וגורמות ה־ 4וה־ 5בחודש אינם נוחים, תהיו לחוצים נושא העבודה מאוד מלחיץ אתכם עכשיו, אי
הצפיפות שבה עליכם להספיק למלא את כל לירידה של מצב הרוח, מוכרחים לחשוב על בגלל בעיות בעבודה ובבית. השתדלו לנוח, אפשר להמשיך במצב הקייס, ועליכם לבצע
ההתחייבויות. לא כל
שינוי, א ם כי לא בטווח
לדי לא לפגוע בברי-
מיספר שינויים. יתכן ש־כן
מומלץ לתכנן נסיהמאוד
קרוב, כדאי לאותכם.
אורחים מחו״ל
הגיע הזמן להוריד מעצ עות,
טיולים או מאמ תכנן
אך ל א לפעול בצועומדים
להגיע, אך יתכן
מכם חלק מהאחריות
צים שאינם בסדר היום
רה נ מ הר ת זה פשוט ל א
עיכוב בתוכניות, לא ב המוטלת
עליכם, כדאי
הרגיל, הגטיה לחלות או
יילך. פגישות עבודה או
טוח שההנאה תהיה בל
לצמצם א ת היקף הפעי להיפגע
בולשת מאוד
שיחות חשובות מכל סוג
כך גדולה כפי שמצפים.
לות ולהסתפק בתחום
השבוע. בכספים אתם
לא כדאי לבצע ב״ 4או
קשרים עם ארצות אח שבו
לא יהיה עליכם למתחילים
לחוש בשיפור
ב־ 5בחודש. בעבודה ערי
תיכוליםלג רו ם עכ התפזר.
כידוע, אצל בני
ואפשר לפעול רבות כדי
ליכם להעז יותר ולא
שיו אכזבה, מדובר על
גדי אין התייחסות שיטלהוסיף
ולשפר את המ לדחות
דברים, מוטלות
קישרי עבודה -אין מה
חית לשום דבר, כך שרי״•׳

ה־ 6וה־ 7בחודש
עליכם הרבה מאוד הת להתייאש,
כל מה שקו בוי
תחומים מתיש א ת
מראים על השגים מפתיעים ומעודדים ב חייבויות. בתחום הרומאנטי מתחילות עכ רה זה רק עיכוב או תמונה עכשווית, בעתיד
הכוחות ומקשה על החיים ואף פוגע בברי תחום
הרומאנטי. צפויים קשרים חדשים. שיו היכרויות חדשות -שיתגלו כחשובות. אפשר יהיה להגיע להישגים יותר משמחים.
אות. בתחו ם הרומאנטי -צפויה הפתעה.

קשיים כלכליים מעיבים על התקופה, זה ל א ילדים גורמים לכם אי שקט ודאגה, אפשר ידידים יכולים להיות לכ ם לעזר רב. ביחוד בתוך ההתלבטויות בקשר להמשך העתיד
מצב שאפשר לפתור אותו בקלות -וצריך לטפל בעניין, אלא שאין הסכמה ביניכם ב־ 4וב־ 5בחודש, העצות והרעיונות שהם הו המיקצועי נופלת הזדמנות חשובה ביותר,
לחשוב בכובד ראש וללבין
בני הזוג, וזה מס גים
יכולים להועיל לכם
שיכולה לקדם ולהתק תכנן־
את צעדיכם לטווח

בך את המצב. פיתרון
בתקופה זו. ה־ 6וה״7
רב למוז שאתם מחפ הרחוק.
ענייניכם ה כס יימצא,
אלא שזה יקח
בחודש לא נוחים וקצת
שים. אך דרושה הרבה
פיים דורשים גישה וטיעוד
כמה שבועות. בע-
.׳י $ 1מדכאים, לפתע תחושו
מאוד העזה, התנהגות

פול שונים. כרגע אתם
בודה יש מישהו שפועל
בדידות וחוסר רצון לשונה,
גישה יותר החל נמצאים
בנקודה שהיא
נגדכם, זה נמשך כבר
היפגש עם אנשים, זה
טית וברורה. נראה שמאוד
קובעת, א ם כי | ,
זמן מה ואין לזלזל בחבל,
מכיוון שלמרות מ דווקא
השבוע תצליחו
עדיין אפשר למצוא דרך
כו חי של י רי בסמוי.
צב הרוח הכבד המאפלמצוא
את מה שאתם

לא לשקוע בבעיות נו־ק
רו בלוודאישמדובר
20 בינו א ר -
יין את התקופה, בתחום
מחפשים, אל תחמיצו
8ו בפברו אר
ספות. נסיעות וביקורים

במישהו שמעמדו נמוך
הרומאנטי אתם דווקא
את ההזדמנות. ה־ 8וה־יאפיינו
את השבוע, וכל
משלכם וגילו צעיר. ח מבוקשים
ומקובלים.
9בחודש חשובים מזה
קורה באופן ספונטני ללא כל תיכנון שוב להיות עירניים. בדרך כלל עבודתכם גם אםאתם נוטים לפסול א ת רוב המועמ אוד מהבחינה הזו. מגע עם סמכויות יכול
מוקדם. ב־ 8בחודש יתכנו בעיות בריאות. מתקדמת -ואנשים מרוצים מהשגיכם. דים בני המין השני, יתכן שאינכם צודקים. להיות מוצלח משאתם מתארים לעצמכם.

השבוע מצפות בעיות כמעט בכל מקום שבו
מתח ועצבנות ב־ 4וב־ 5בחודש, אך קצת היחסים עם הסביבה אינם קלים, אתם נת ענייני מגורים מעסיקים א תכ ם גם השבוע,
אתם נמצאים. בבית, בבריאות ובעבודה. יותר רגוע מה־ 6בחודש. דרושה לכם שינה קלים בהתנגדות ואינכם מצליחים לשכנע• א ם כי לפי הנר אה לא תוכלו להשיג שום
חשוב שתשמרו על ה-
רבה ומנוחה. מאבקים
או לשנות את המצב. ה דבר,
לפחות לא את ה שיגרה-הימנעו
מלבצע
במקום העבודה מתיאנשים
שעימם אתם
דברים הדרושים לכם.
שינויים מכל סוג שהוא.
שים ומעייפים אתכם.
באים במגע, בעבודה או
בקרב המישפחה צפוי

לא זה הזמן לקחת סי מישהו
עוצר א תכ ם ואי בהזדמנויות
אחרות -
מתח רב, פרשה רומאנ כונים
או לבצע צעדים
נו מאפשר לפעול בקצב
אינם האנשים שלחבר-
טית מעסיקה אתכם,
דראסטיים. העצבים
הנדרש כדי לבצע את
תם אתם רגילים. הם
משהו שהתחיל לפתע,
מאוד מתוחים -וזה
המתומן. בעיה מעכבת
מוכנים אולי להתייחס
כמעט ללא כל אזהרה
משפיע על מצב הרוח
נוספת קשורה למישפ־בסלחנות
אליכם ואל
מוקד מת מבלבל א תכ ם
ו 2ב מ אי -
22ב אוגו ס ט -
וגורם לכם לחרדות ש19
בפברו אר
חה -הבעיות שיש
הצעותיכם, אך אינם
ומקומם את המישפחה.
20ב׳וני
22בספטמבר
20במרס
אינן מוצדקות. הורים
לבני־מישפחה אחרים
מוכנים לבצע שינויים
כל ההיכרויות הרבות
או קרובים קשישים
שוב נופלות על כתפיכם,
רציניים. אתם מהלכים
שבהן אתם זוכים מוציגורמים
לדאגה. בעבודה מטילים עליכם יו וזהו גורם נוסף המקשה על התקופה. הישגים על חבל דק. נטיה להתפנק במאכלים טעי-
אות א תכ ם משיקול הדעת ההגיוני. ה־ 7וה־8
תר מדי. בכספים -צפויה בשורה משמחת. בתחום הכספים משפרים את מצב הרוח. מים עלולה להשפיע ולשנות את המישקל.
בחודש מראי ם על צורך להתייחס למצבכם.

גתוו0

עמוד 35

פתח כ-PDF פתח כתמונה $העולם הזה - גליון 2596 - 1 ביוני 1987 - עמוד 35 | צבי טל. העולם חזוז מנחם סבידור: חיים בצמן: גדעון פז: ,ש ו \ ע י 0שבהם?..־קו את החנייה ,.כידוע, מוצאוט הוא אדם צריו להתעלות!״ למכוניות מחוץ לתל־אביב!״ מלחין$

צבי טל. העולם חזוז

מנחם סבידור:

חיים בצמן:

גדעון פז:

,ש ו \ ע י 0שבהם?..־קו את החנייה ,.כידוע, מוצאוט הוא
אדם צריו להתעלות!״ למכוניות מחוץ לתל־אביב!״ מלחין רגמו רא־וע!,,
חבר״הכנסת אבא אבן פירסם השבוע את דוח הוועדה,
שהוא עמד בראשה. דוח שלא החמיא בדיוק ליושב״ראש
המיפלגה שלו, שימעון פרס, וגם לא לחבר בכיר אחר, יצחק
רבץ.
במיפלגת״העבודה החלו להישמע השבוע קולות בגנותו
של אבן, ומקומו בכנסת הבאה כבר לא כל״כד בטוח.
נזכרתי במקרה דומה. מנחם סבידור. במרס ,1984
כשכיהן סבידור כיושב־ראש הכנסת, הוא גרם לפיזורה.
חברי־הליכוד לחצו עליו להעמיד את ההצעה להצבעה חשאית,
ואילו הוא החליט, על״פי התקנון, על הצבעה גלויה.
הכנסת פוזרה וסבידור לא נבחר על״ידי חברי מיפלגתו
לכנסת ה־ 1ג.
ביקשתי לברר איתו אם הוא חושב שגם אבא אבן גמר
את הקריירה שלו בכנסת (ראה במדינה).
אני מקווה שלא. האיש התעלה מעל ומעבר לשיקולים
פוליטיים. אני לא שופט ולא יודע מה יקרה איתו, אבל אני מקווה
הכנסת שהוא לא ייענש על־ידי מיפלגתו. אני רוצה לקוות שלא. לאבן יש
עדיין מה לתרום.

• לאור נסירנך האישי, האם אתה מאמין שמים־
לגת־העבודה תסלח לו?
לא. אני חושש שהמיפלגה תעניש אותו.

• יש, לדעתך י, דמיון בין שני המיקרים?
במידה מסויימת כן, אבל אני לא יודע אם אותן הנפשות
פועלות כאן ושם. מה שברור הוא שאותם העקרונות פועלים
בשתי המדלגות. עקרונות השכר והעונש. קשה לי לדעת אם
התוצאות כלפי אבן יהיו כפי שהיו כלפיי.

• מה היית מייעץ לאבן?
אני לא עייצס־גייבר.

• בדיעבד, אתה מצטער שהקדמת את הבחירות
והפסדת את מקומך בכנסת?
חם וחלילה. אני לא מצטער. במבט לאחור, אני חושב שעשיתי
נכון. יש גם בפוליטיקה, בדבר המלוכלר הזה, רגעים שאדם
מוכרח להתעלות מעל לשיקולים אישיים ומיפלגתיים, ולשקול
על־פי אמות מידה ממלכתיות. אני פעלתי על־פי שיקולי חוק,
מוסר ודמוקרטיה, ואני מאמין שאבן עשה בדיוק אותו הדבר, ועל
(רונית אנטלר)
כך מגיעות לו מחמאות.

דוחות״החנייה עלו לי השבוע יותר מכפי שהרווחתי בו.
זה מבלי להזכיר את הסיוט שבחיפושים אחרי מקוים־
חנייה חמש פעמים ביום, ואת היאוש שבידיעה שלא
אמצא אחד כזה.
אחד האחראים לכך שאין חניון־עצק בסביבה שלי, בגן־
מאיר, הוא עורך-הדין חיים כצמן. שנלחם בעיריית תל-
אביב נגד הקמתו של החניון, וגם ניצח.
שמעתי שעו ד כצמן מעוניין להיות מועמד מטעם מיפ־לגתו
בבחירות לעיריית תל־אביב, ויש לו כל מיני תוכניות
לגבי החנייה.

• אם אתה פותר לי את בעיות־החנייה בתל*
אביב, אני מבטיחה לך כבר עכשיו את קולי.
את מתכוונת לפיתרון למחר בבוקר?

• אולי אפשר להיום אחרי־הצהריים?
אי״אפשר. זו לא בעיה שפותרים ביום אחד. הטעות ההיסטורית
היא שאין מוביל מרכזי בעיר. יש היום בתל־אביב !20 אלף
כלי־רכב רשומים, ועוד כ־ססג אלף מכוניות נכנסות או עוברות
את תל־אביב מדי יום. לעומת זאת, מקומות־חנייה מוסדרים יש
כ־ 45 אלף. אז תעשי חשבון בעצמך כמה חסר.

• עשיתי חשבון, ואני מבינה שהפיתרון שלי
למקום־חנייה זה לעבור לגור בנהלל.

הם תמיד מגיעים בזוגות, כנראה -הפסטיבלים
והסקנדאלים. בשבוע־הפסח בלבד היו לנו שני פסטיבלים,
אחד ביפו׳ואחד בעכו, ותיכף אחרי זה שני סקנדאלים,
אחד פולארד ואחד נפסו. והנה שוב שני פסטיבלים, אחד
פסטיבל ישראל ועוד אחד שקוראים לו חג המוסיק ה
בשפיים. שאלתי את גידעון פז, המנהל האמנותי של חג
המוסיקה, מדוע בחרו שם דווקא בזמן שבו נערך פסטיבל
ישראל בירושלים.
חג־המוסיקה נערך בשפיים זו השנה שמינית, ותמיד בחג־השבועות.
פסטיבל־ישראל, לעומת זאת, נערך תחילה ביולי־אוגוסט,
ורק ב־ 1984 הועבר למאי־יוני. השנה זו חל באותו הזמן.

• ואינכם חוששים שבגלל החפיפה הזאת בתאריכים,
שהקהל שלכם יקטן?
אני לא חושב. קורם כל, אנחנו חוגגים פעמיים בשישי־שבת,
כשפסטיבל ישראל נח. מלבד זאת, כל העניין שונה. לא לחינם
אצלם זה פסטיבל, ואצלנו זה חג. אנחנו מתכוונים שאלינו תבואנה
מישפחות שלמות, ההורים ישמעו קונצרט, הילדים יראו תיאט־רון־בובות
באותו הזמן, אחר־כך ההורים ישמעו עוד משהו, והילדים
ילכו לבלות בפארק־המים, ובסוף כולם ייפגשו על הדשא
לפיקניק.

• כמה מופעים יש לכם השנה, ומה הם?

מוסיקה
תחבורה יכול להיות. אבל אם יתחילו לעבוד על העניין מחר בבוקר,
תוכלי לחזור מנהלל בעוד שגתיינדשלוש.

• מה אתה מציע להתחיל לעשות מחר בבוקר?
הדבר הראשון שצריר לעשות זה לייקר את החנייה למכוניות
המגיעות מחוץ לתל־אביב. ביתד עם זה צריך לאפשר הגעה
לתל־אביב בתחבורה ציבורית ברמה שבו־אדם שפוי בדעתו ירצה
בה. אני מציע גם לעורר יזמים לבנות חניונים על קרקע פרטית,
כעסק מיסחרי. אם העירייה תיתן הקלות במיסוי ובאגרות, וה
יכול להיות עסק משתלם לבעליהאדמה, ומועיל לכל תושבי
העיר. עוד רעיון הוא לאפשר לאזרחים לארגן תנייה בתוך
החצרות שלהם.

• ולמה, למשל, לא לדתחיל לעבוד מייד על רכבת
תחתית?
אין סיבה שלא. אבל את ביקשת פיתרתות מהירים.

• פיתרונות ״יהירים זה שלוש־־ארבע שנים? ומה
אם לא ישמעו: ות שלך?

יש 22 מופעים שונים, שחלקם יושמעו או יוצגו יותר מפעם
אחת. חצי מתוצרת הארץ וחצי להקות ותיזמורות מחו״ל. הגיעה
התיזמורת הקאמרית ע־ש ליס ט מהונגריה, והגיע הזמר מריו
מרקש מפורטוגל, וחמישיית כלי־הקשת מברלין, והגיטריסט
עימנואל סגרה מאיטליה, וסנקאי ג׳וקו מיפאן, ועוד ועוד.

• ״חג־המוסיקוד שייך לקיבוץ שפיים. מי מממן
את כל העסק?
יש תמיכה קטנה מאוד של מישרד־החינור, ויש עזרה מברית־התנועה־הקיבוצית.
השנה נעזר חג ה מו סי ק ה בשפיים בחברת
ההפקה ארטיס. עקב קשריו של המישרד עם אמנים בחו״ל,
ויכולתו לממן את הבאת האמנים מחרל.

• מדוע הוספתם גם מחול ותיאטרון־בובות?
אחת המחוייבויות של חג ה מו סיק ה בשפיים — מחוייבות
מבורכת, לדעתי — היא לתת במה לאמני הקיבוצים. אז בין
התיזמורות הקיבוציות והמקהלות הקיבוציות, הכנסנו גם מחול,
וזה שמח.

שום דבר. מצב החנייה יילד ויחמיר •מיום־ליום. יש גידול
מתמיד בכמות הרכב במרינה ובאיזור, ומקומות־החנייה החסרים
היום יהיו חלק קטן ממה שיחסר בעוד שנתיים.

• הבה נדבר קצת על ד-גועל־נפש׳׳ .כמה עולים
הכרטיסים למופעים?

(דניאלה שמי)

החל בשמונה ש״ח הכרטיס. יש ב־ 10 שקלים, ורק למופע אחד
(דניאלה שמי)
הכרטיסים יעלו 40ש׳׳ח. לא ביוקר.

• תודה שעשית לי יאוש-לשנה שלמה.

עמוד 36

פתח כ-PDF פתח כתמונה

(המשך מעמוד )25
נכפר־סבא יש קבוצת כדורגל, אבל
אני אוהבת רק את בית״ר. הכי גדול
בעיניי זה שלמה שירזי. לא פגשתי
אותו אף פעם• יש לי תמונות שלו״.
גלית מחולון בת ,16 וכבר שנתיים
עולה בכל יום לירושלים לאימונים של
בית״ר. היא הכי אוהבת את סמי ואת
מומו. גלית גם פגשה אותם .״כשפגשתי
את סמי ואת מומו, נתתי לכל אחד
מהם במתנה אלבום שהכנתי. באלבומים
היו תמונות שלהם וקיטעי עיתונות
עליהם. אני מתקשרת אליהם
הביתה, מדברת איתם בטלפון, ואני
אפילו פגשתי אותם.
״להורים שלי אין ברירה, הם יודעים
שאני מעריצה את בית״ר והם נותנים
לי לנסוע למישחקים ולאימונים. אני
אוהבת את כל הקבוצה, אבל הכי־הכי
את סמי ומומו״.
סיגל, בת ,14 גם היא מחולון. היא
אינה רוצה להטריד את אוחנה, ולכן לא
מתקשרת אליו הביתה .״אוחנה הוא
הכי חתיך והשחקן הכי טוב בקבוצה,
ואני הולכת לראות אותו באימונים.
ההורים שלי מרשים לי לנסוע אחרי
הקבוצה, כי אני תלמידה טובה״.
הוריה של סיגל, שהסיעו אותה ל־איצטדיון
בלומפילד, החליטו ברגע

גוגה
״לעולם אל תאמר לא!״

אחדות מאחורי הרשת
כפרה!

האחרון להיכנס ולצפות במישחק. יוסי
וטינה, ההורים, מספרים :״החדר שלה
מלא תמונות. היא חופשיה. אנחנו נותנים
לה את הכל, קנינו לה קסטות, את
כל האביזרים. מרשים לה לנסוע אחרי
בית״ר, ואפילו מעודדים אותה, כי היא
תלמידה נהדרת. הביאה הביתה תעודה
פנטסטית. היא ילדה טובה.״

גובה

* מחרסינה

** ים פרי־המלפון בבתיהם של
^/ה שחקנים הם מיצרך מבוקש
ביותר בין הבנות. הם עוברים מפה
לאוזן. הבנות בדרך־כלל אינן יודעות
מה לומר לאלילים שלהן. גם תאריכי
ימי-ההולדת של השחקנים נרשמים
בלב. כל אחת יודעת בעל פה את
תאריך יום־ההולדת של השחקן הנערץ
עליה, מבלי לחשוב פעמיים. לקראת
התאריך המיועד הן קונות מתנות, מעטרות
אותן בלבבות אדומים ושולחות
לבתיהם של השחקנים.
איך הן יודעות מה לקנות? ״פעם
קראתי באיזה ראיון שמומו אוהב אפטרשייב
מסוג מסויים, אז קניתי לו
ונתתי לו באימון״.
״אני שלחתי לסמי כדורגל משוקולד.״
״ואני
שלחתי לגרי בובה מחרסינה.״
כשיורדים השחקנים אחרי המישחק
מחדרי־ההלבשה, כבר מחכות להם הבנות
ליד הפתח. הן מזהות כל אחד מרחוק,
עטות עליהם, מבקשות חתימות,
תמונות ולרוב רוצות גם לגעת בשחקן
האהוב.

ך* שפגשתי את גוגה רג׳ואן, ש־בוע
לפני מותה, היא נתנה לי דף־
נייר, ועליו כתובים, בהומור האופייני
לה 10 ,כללים ״כיצד לקבל התקף־

( )1עבודתך היא מעל לכל. ענייניך
האישיים הינם מישניים.
( )2לך למישרדך גם בימי שישי
אחר־הצהריים, בשבתות ובחגים.
( )3אם אינך יכול ללכת למישרדך
בערבים, קח את התיקים הביתה, וכך
לא תשכח את הצרות ואי־הנעימויות
של היום שחלף.
( )4לעולם אל תאמר ״לא״ ,תענה
לכל הדרישות למיניהן ואמור תמיד

( )5תענה לכל ההזדמנויות לסוגיהן:
פגישות, ארוחות, הרצאות.
( )6אל תרשה לעצמך לסעוד ארוחה
בשקט. נצל את זמני הארוחות לפגישות
חשובות.
( )7דייג וציד הם הפסד זמן וכסף.
בידור, ספורט, קלפים וכו׳ אין בהם כל
תועלת.
( )8אל תקח לך חופש.
( )9לעולם אל תאציל מסמכויותיו
לאחרים.
( )10 אם עקב עבודתך חייב אתה
לנסוע(לחו״ל) ,עבוד במשך היום וסע
בלילה, וכך תוכל לקיים את הפגישות
כבוקר השכם.
הקטע הזה היה מונח על השולחן
שלי כשנודע, ביום החמישי בבוקר, כי
גוגה רג׳ואן מתה מהתקף־לב, והיא בת
.57 גוגה חיה כל חייה בדיוק לפי הכללים
האלה.

גוגה, ששמה האמיתי היה גיאורה,
היתה דמות ירושלמית ססגונית ומל־את־חיים.
לא היה אירוע ציבורי, חברתי,
אירוע למטרות־צדקה, שגוגה לא

היתה מופיעה בו, לבושה במיטב הבגדים,
תמיד מחייכת, תמיד עסוקה ונמרצת,
תמיד תורמת ומתרימה.
כשהגעתי ביום־השבת בצהריים לביתם
של מורים וגוגה רג׳ואן בירושלים,
עמדה המישפחה האבלה לאכול
ארוחת־צהריים.
מורים לקח אותי לקומה השניה של
הווילה הגדולה, והכניס אותי לחדר הצמוד
לחדר־השינה הענקי של בני־ה־זוג.
בחדר זה מצא מורים ביום החמישי,
בשעה 7וחצי בבוקר, את אשתו ללא
רוח־חיים. היא היתה לבושה בחלוק־תחרה
ירוק, ושכבה על ספת־כורסה רחבה,
מול הטלוויזיה. המכשיר עדיין
פעל.
במשך השיחה היה מוריס נרגש ביותר,
וכמה פעמים נאלץ להפסיק את
דבריו, מכיוון שדמעות חנקו את גרונו.
מישפחתו המתינה לו במשך שעה וח־

^ אותו הזמן דורי מצד אמי, שהיה
* עשיר מאוד, רצה שאתחתן עם
בתו. הוא היה מוכן לתת לי 200 אלף
לירות עבור זה. באותם הימים זה היה
הון אדיר, ואפשר היה לקנות תמורתו
150 מיגרשים ברחביה.
הילדה שבאה לראות איך עושים
סרטים היתה בת 14 וקראו לה גיאורה
מינץ. אביה היה מפינסק, פקיד בכיר
בהנהלת בנק לאומי ובעל מישרד־נסיעות.
אמה היתה ילידת אודסה.
באתי לקחת אותה במכונית פיגיו ח־

הבעל לא אהב מיזוג־אוויר

סיפר מורים:

ה אב הוריד טבעת מידו
דפיקה במכונית

גוגה ומורים עם בתם אורית בבת־המיצווה שלה
צי, ולא התחילה לאכול עד שבא וישב
בראש השולחן.

מורים ונוגה בחתונתם

איך עושים סרטים. הסברתי לו שאני
מוכן, בתנאי שהיא באמת יפה. הייתי
דון־ז׳ואן, שיצא עם המון נשים.

גוגה אהבה אותי מאוד ואני אותה,
אבל לא הלכנו וסיפרנו את זה לאנשים
כמו זוגות אחרים. אחרי האסון הנורא
הזה אני לא אתאבד, אבל לא איכפת לי
מה שיקרה איתי.
היו לנו חיים נחמדים וטובים, למרות
שעברנו כמה תקופות קשות.
ב־ 1939 עלתה מישפחתי לארץ מבגדאד
11 .ילדים, ואני הבכור.
הייתי מנהל חברת־הסרטה בירושלים.
היה לנו שותף ערבי ממישפחת
דג׳אני, ושותף אנגלי בשם ויליאם אנ־ררסון.
הפקנו סרטים ערביים. באותם
הימים לא היתה טכנולוגיה מיוחדת
במינה, די שזמר ערבי היה שר שעה
וחצי, והקהל היה מתמוגג, ואנחנו היינו
גורפים הון־עתק. הצגנו את הסרטים
בקולונע רקס בירושלים.
באחד הימים ביקש ממני אחד השותפים
להסכים להראות לילרה נחמדה

דשה למקום־ההסרטה, שהיה ליד יריחו
בים־המלח. זאת היתד, המכונית הראשונה
שהגיעה לארץ, אחרי מילחמת־העולם
השניה.
כשנסענו ליד הכפר עזרייה, התחיל
אוטובוס לנסוע לאחור. צפרתי, וזה לא
עזר, הוא דפק את המכונית שלי בדלת,
בדיוק במקום שבו ישבה גוגה. אבל
אפילו זה לא קילקל את היום הנפלא *
הזה שבו התאהבנו. הייתי אז בן .25
המשכנו בקשרים בינינו במשך ארבע
שנים. אביה התנגד. הוא טען שאני
גם דון־ז׳ואן וגם פרנק, ואמר שאני לעולם
לא אתחתן איתה. אבל גוגה בשלה,
כמו תמיד.
אבי, עבדאללה, התאהב בה, וב־5
באוקטובר 1949 התחתנו בקפה רחביה
בירושלים. בתקופה שלא היה שום
אוכל במדינה, לא היה חסר בחתונה שלנו
כלום.
גוגה היתה אז הבחורה היפה ביותר
בירושלים. בלי שפתון. היא לא ידעה
לרקוד, אבל היה לה שכל, והיא ידעה

עמוד 37

פתח כ-PDF פתח כתמונה

להתנהג בחברה. היא היתד. יושבת בנד
שך שעות מבלי לאכול, ומחכה שאחזור
הביתה מהעבודה, לפעמים עד השעה
5בערב.
אבא שלי נתן לנו בית, שהוחזר.לו
ב־ 1947 על־ירי הבריטים. זה היה בית
בשכונת רחביה, לשעבר ביתו של המחנך
דויד ילגן. את הבית הזה, כמו בתים
רבים אחרים בשכונה, החרימו הבריטים.
לימים, כשעזבו את הארץ, הוחזרו
הבתים לבעליהם.
הבית היה ענקי, היו בו 11 חדרים.
אחד החדרים היה כל־כך גדול, שבמשך
תקופה מסויימת שימש אכסניה לבית־הכנסת
השכונתי.
גוגה ררשה דירה של שני חדרים
בלבד. אחרי מריבות, הסכימה לשלושה.
מאוחר
יותר בניתי בית ברחוב פרץ
סמולנסקין, הרחוב שבו עומד כיום בית

קולק. היא אמרה לי שזה לא עניין
מיפלגתי, שטרי טוב לעיר. לא כפיתי
עליה שום דבר. זה בית חופשי.
תפוזים באמבטיה
ך* יה לה לב נקי, אין לב יותר נקי
\ 1משלה. לא היה חודש שלא היתה
עוזרת, מארגנת, מתרוצצת לכל מיני
צדקות. אנשים היו באים אליי ומבקשים
ממני שאבקש ממנה עזרה. מילה
שלה היתה מילה.
היא התלבשה נהדר, היה לה טעם
יוצא־מן־הכלל. אני בניתי את הבית, אבל
כל פריט, כל תמונה וכל צמח היא
דאגה לבחור ולהניח במקומו.
כשהייתי נוסע איתר, לחוץ־לארץ,
היא היתה יושבת, מוציאה ספר־טל־פונים
ענקי פרטי של אוסף ידידים בכל

חני ג׳נחו בהלוויה
בחלוק תחרה ירוק

מורים רג׳ואן בהלוויית אשתו
..אין צדק!״

גונה בת 18

ו״וגה בת 50

אהבה בדרך ליריחו

בריחה מבית החולים

ראש־הממשלה, וב־ 960ו בניתי את הבית
הנוכחי, ברחוב טשרניחובסקי.
גוגה היתה הטבחית הטובה ביותר
שהכרתי. היא ניהלה אז בית נהדר.
בשנת 1951 עזבו אביה ואמה את
הארץ, והשאירו לי את מישרד־הנסי־עות
שלהם כדי שאחסל ואסגור אותו.
אני עבדתי אז בעיסקי־בנייה, ופתחתי
גם מישרד־נסיעות משלי. אבל מי
שהיה מבלבל לי את המוח היה עף מ־המישרד.
והייתי שולח אותו למישרד
ממול. כשעסקי הבניין פרחו, ביקשתי
מגוגה שתעזור לי קצת במישרד־הנסי־עות.
היו לנו אז שלושה ילדים.

20 פעם
בשנה
** ההתחלה לא כל־כן־ שמחתי מ־
^ /ה עו בד ה שהיא עובדת. היא התחילה
לקחת את זה כל־כך ברצינות והת־אהבה
בעבודה. במשך הזמן התחננתי
לפניה שתפסיק לעבוד.
העבודה גרמה לאסון הזה.
ביום הראשון השבוע היא חזרה מטיסה
מבלגיה ב־ 6בערב. היא עוד לא
פתחה את המיזוודות, וכבר יצאה לערב
שאורגן עבור אגודת אנוש ושנערך
.בשעה .7חווה הגואל, חברתה הטובה,
התחננה לפניה שלא תצא. שלא כהרגלה,
אמרה גוגה באותו הערב שהיא
עייפה, וביקשה שיעזרו לה.
כשחזרה מהאירוע מאוחר באותו ערב,
עוד עמדה לפרוק את המיזוודות.
וגוגה שהיתה רגילה לקום ב־ 5בבוקר,
לשתות את הקפה ב־ 6ולהתייצב ב־מישרד
ב־ 6וחצי, לא יצאה למחרת בבוקר
לעבודה.
אורית, הבת שלנו, צילצלה לפרופסור
אליעזר(״גיזרי״) רחמילביץ מהד־סה,
והוא דיבר עם גוגה בטלפון. הוא

אוכל את עצמו עד היום שלא בא לבדוק
אותה. היא אמרה לו שאין צורך,
ובדקה לבדה את הדופק שלה. היא
בטח לא אמרה לו את האמת, כי היא לא
רצתה ללכת לבית־החולים.
לפני שנה, כשאושפזה, היא ברחה
מבית־החולים אחרי חצי יום.
מאחר שכל אחד משנינו אוהב תוכי
נית־טלוויזיה אחרת, ואני גם לא אוהב
את מיזוג־האוויר, הלכתי באותו הערב
לישון בחדר־השינה. גוגה נשארה בח־דר־הטלוויזיה,
כשמסביבה הנכדים ש־כל־כך
אהבה.
בשעה 7בבוקר קמתי והתלבשתי.
כשראיתי שגוגה איננה, הייתי בטוח
שהיא כבר הלכה, אבל פיתאום ראיתי
אותה שוכבת מכורבלת בלי רוח־חיים.
לגוגה היו חיים טובים. היא ניצלה
כל רגע מהחיים, יותר מכל אדם אחר
שאני מכיר. היא עשתה רק דברים שאהבה.
היא נסעה בכל העולם, אין מקום
שלא ביקרה בו, נסעה פעמיים־
שלוש בחודש 20 ,פעם בשנה. היא
הוציאה את המכסימום מהחיים. כסף
לא היה איכפת לה, היא לא עבדה
בשביל כסף. היא עבדה מפני שאהבה
את העבודה. כל־כך היה חשוב לה שיהיו
מרוצים.
בחודשיים האחרונים היא נסעה לפולין,
אחר־כך היא נסעה בחג עם ה־מישפחה
להפלגה בים־התיכון, ואחר־כך
לבלגיה.
היה לה מעט זמן למישפחה, אבל
שישי־שבת היו קודש. והיא לא היתה
יוצאת לשום מקום.
היא הרגה את עצמה בידיים שלה.
כל הפעילות המטורפת הזאת.
פעם היא הביכה אותי מאוד. הייתי
חבר מועצת־עיריית ירושלים ומועמד
לקדנציה נוספת מטעם המיפלגה הליברלית.
היא הלכה וחתמה עבור טדי

העולם. הייתי יושב ומחכה עד שתגמור
20 שיחות־טלפון, להודיע לכל הידידים
שהיא בעיר.
מותה הוא מכה קשה בשבילי, אין
צדק.
עד כאן סיפורו של מורים רג׳ואן.
ההלווייה של גוגה יצאה מבית־ה־הלוויות
העירוני בירושלים. מישהו
אמר שם :״היא חיה כמו גבר ומתה כמו
גבר.״

הבת אורית בהלוויית אמה
,.הנעליים של אמא כל־כך גדולות!״

מאות אנשים מירושלים ומכל הארץ,
נשים לבושות באלגנטיות, באו
ללוות אותה.
בין הנשים בלטה חנה ג׳נחו מרמאללה
שבאה עם בנה ח׳ליל ובתה וי־ויאן.
חנה היתה לבושה באופן אלגנטי,
בשחור־לבן, הרכיבה מישקפיים כהים
ומיררה בבכי. בהלווייה היו דני אנג׳ל
וגירעון פת, ניצה ואליהו בן־אלישר.
אביבה ותרזה מוסיוף, חווה ודויד הגואל
ורבים אחרים.
שניים שלא התייצבו להלווייה היו
ראש״עיריית ירושלים טדי קולק, שבאותו
הבוקר נקבע לו יום צילומים
באולפני הרצליה, לרגל יום הולדתו
ה־ ;76 ושר החינוך והתרבות. יצחק
נבון, שהוא ידיד המישפחה ושעבר
בבוקר ההלווייה ניתוח להוצאת כיס
המרה בבית החולים הדסה.
גוגה נקברה בבית־הקברות בקריית־שאול
בחלקה הבבלית. זו חלקה שאסור
לנטוע בה ירק. בכניסה לחלקה
מוצב שלט האומר כי הגרר לחלקה
נתרמה על שמו של יגאל רג׳ואן. בנם
של גוגה ומורים שנפטר באורח טראגי
והקבור שם.
באותה החלקה קבור גם עבראללה,
אביו של מורים. כשהכיר עבדאללה
את גוגה, היא כל־כך מצאה חן בעיניו,
שהוא מייד הוריד מידו טבעת בעלת
יהלום־ענק, שהיתה סימלו־המיסחרי, והעניק
אותה לכלתו החדשה.
על גוגה יש בירושלים סיפורים רבים.
למשל: לגוגה היה שיגעון: היא
היתה באה מעבודה, נכנסת לאמבטיה
וזורקת לתוך האמבטיה תפוזים. היא
אהבה את הריח שלהם. כשהיתה יוצאת
מן האמבטיה, היתה אוכלת את התפוזים.
היא אהבה לאכול תפוזים פושרים.
אורית, הבת הקטנה של גוגה ומורים,
רומה לאמה דימיון מפתיע. היא
עומדת להתחתן באוגוסט הקרוב עם
חברה מזה שנה, יואב שלוש. גוגה מאוד
התרגשה כשהודיעה לה אורית על כך.
אורית, גרושה ואם לילדה בת ,6
עזרה לאמה במישרד־הנסיעות. עכשיו
הודיע לה אביה כי היא תצטרך לקחת
את העניינים לידיים, ולהיכנס לנעליים
של גוגה.
אורית :״אבל הנעליים של אמא כל־

שולמית יריב
ח־ גדולות!״

עמוד 38

פתח כ-PDF פתח כתמונה

יפהפיה׳תדפה סרולה
(המשך מעמוד )8
מייקל ג׳סלזון — בנו של טייקון אמריקאי, בעל
חברת־ענק בשם פיליפ ברדרס; נחקר גם על
שיחות־טלפון ממקומות שונים בעולם.

בחקירה טען כי אינו מכיר את
וסקביץ או אחרים מחברת ״מריל־לינץ
הלונדונית; אמר שרכש מניות על סמך
מידע שליקט ממקורות שונים, מבי:לי
שהעלה על דעתו שאלה מקורות
פנימיים, אמורים בשימוש.
שאלו אותו על הקשרים שלו עם החברות
פלאנמיר ומידה, שביצעו עסקות אסורות
במניות; היקשו עליו בשאלה, אם השם ^ 10.4
הוא ראשי־התיבות של השמות הפרטיים מייקל
ודייוויד.
כעבור יומיים, כשהתברר לסופר כי שאלות
חוקריו לוחצות יתר על המידה, ביקש להפסיק
את החקירה ולזמן מתורגמן. אחר־כך נשאל
לזהות האנשים הרשומים כמנהלי החברות האלה
— במיוחד הרי ספיר מירושלים ופול לבנברגר
מציריך. בתשובה טען, כי אינו יודע מי הם בעלי
החברות, וכי קיבל יפויי־כוח לייצגן ולסחור
למענן בניירות־ערך; גם הודה, כי הוא מכיר את
ספיר מירושלים וכי הוא נמצא עימו בקשרי־ידידות.
ספיר הוא מנהל איזור־ירושלים של בנק
המיזרחי; והיה קודם לכן מנהל בנק כללי
בירושלים ונאלץ לפרוש•

שידור

1הי

צר״ש
טכניקת וידיאו
• לטוביה צפיר, שהפתיע בהופעתו הפעם
בתוכנית ממני, אף יותר מן הפעמים הקודמות•
צפיר נראה על המירקע בו־זמנית מחקה את
דמותו של ח״כ אברהם שפירא ושל השר יצחק
פרץ.

וו* ןין

ה 1ר ד עכבר

מייד עם פירסום הדוח הראשון בפרשת פולארד, דוח רוטנשטרייך־צור, הוציאו אנשי
לישכת ראש־הממשלה הודעה בשם ראש־המסשלה, שאמר כי ההר הוליד עכבר.
לפנות ערב, כשפורסם הדוח השני, דוח״אבן, הבינו בלישכת ראש־הממשלה כי הדוח הזה
טוב ליהודים, קרי לליכוד, ודוברו של שמיר, יוסי אחימאיר הוציא הכחשה.
בהכחשה נאמר כי ראש־הממשלה לא אמר מעולם שההר הוליד עכבר.
אבל ההכחשה לא פורסמה. דן סממה, כתב־הטלוויזיה בכנסת. המשיר לתמוך בגירסתו
שהוא שמע במו אוזניו את ראש־הממשלה אומד שההר הוליד עכבר, וכי זו ההודעה שקיבל
מלישכתו. עמדתו של סממה הכריעה בטלוויזיה, והכחשתו הנמרצת של אחימאיר לא הועילה.
הנסיון הראשון עבר בהצלחה, כאשר הברת־הכנסת
גאולה כהן ראיינה ביום הרביעי האחרון
את חבר־הכנסת אלעזר גרנות.
חברי־הכנסת שיראיינו יתבקשו בדרך־כלל
לחפש מרואיין מהצד השני, בעל דעות מנוגדות
לשלהם. המרואיין יצטרך להיות הבר־כנסת
ש״עשה״ את השבוע בכנסת, או אחד שהצליח
לעורר את הכנסת מהשיעמום שבו היא שרויה
בדרך כלל.

הדר! רקלצ קין
כששמע מולי שפירא, מנהל מחלקת־התרבות
והבידור של גלי־צה״ל, כי השחקן רפאל
קלצ׳קין מת, הוא החליט להוציא מן הארכיון
תוכנית ולשדרה שנית.
התוכנית הוקלטה בהקלטה פומבית לכבוד
יום הולדתו ה־ 79 של קלצ׳קין. זו היתה התוכנית
הראשונה בסידרת תוכניות שנמשכת עד היום .״
בסידרה זו עורכים גלי־צה״ל מחווה לכל מיני
אנשים או גופים בשטח התרבות והבידור.
אחרי קלצ׳קין ערכו גל״ץ מחווה, בין השאר,
לרחל מרקוס, לשמואל רודנסקי, לסשה ארגוב,
לתיאטרון הקאמרי במלאות לו 40 שנה ול־תזמורת־הפילהרמונית־הישראלית
בחג היובל
שלה.
בתוכנית, שתשודר בגלי־צה״ל ביום השבת
ב־ 12 בצהריים, יהיו קטעים נבחרים מתפקידיו
של קלצ׳קין על הבימה וסיפורים של חברים של ;
קלצ׳קין על האיש.

^ של עמזקה
* * ל־פי כתב התביעה הניו־יורקי נגד צמד
הישראלים, מימש סופר עסקות באמצעות
ברוקר הקרוי רוסו סקיוריטיס; קרוב־מישפחה
של סופר, אחד בשם יוס פרנקל, עובד ברוסו
סקיוריטיס.
בנובמבר 1984 פתח סופר חשבון אצל רוסו
על־שם פלאנמיר — חברה בריטית הרשומה
בבית־מישרדים בהיי־רוד, וומבלי, שיש לה
תיבת־דואר בציריך.
בנובמבר 1985 הכניס וסקביץ 250 אלף דולר
לחשבון פלאנמיר, ובינואר 1986 שב והוציאם.
במארס 1986 פתח סופר חשבון נוסף על־שם
פלאנמיר בחברה ניו־יורקית בשם מ.ק.י סקיו־ריטיס.
עיסקה
רודפת עיסקה, עד שבן־תמותה רגיל,
המתפרנס מיגיע כפיו, אינו מצליח בכלל להבין
איך עושים מיליוני דולארים מרישום פה ורישום
שם, כמו בלי להתאמץ.
הנה, מריל־לעץ יעצה לחברה אמריקאית
לאביזרי־ספורט בשם הרמאניס, בעיסקה עם
חברה בריטית בשם דיי קורפוריישן. לווסקביץ
היה מידע מדוייק, כיצד תתבצע העיסקה.
ב 27 בפברואר 1986 טילפן סופר, מחדרו שבמלון
ריגינסי בניו־יורק, למישרדו של וסקביץ
בלונדון. ב־ 9במארס טילפן וסקביץ מביתו —
היה זה יום א׳ — ושוחח עם סופר, עדיין במלון
ריגינסי, במשך רבע שעה. למחרת, בשעות
הבוקר, קנה סופר 24,300 מניות הרמאניס
באמצעות פלאנמיר, בחמש עסקות שנערכו בין
השעות 10.10־ 10,44 לפני־הצהריים. המחיר היה
סביב 29.5דולר למניה.
בשעה 11.00 שב סופר אל הטלפון, לשיחה
עם וסקביץ בלונדון.
ב־ 11 במארס חתמה מריל־לינץ על הסכם עם
הרמאניס ועוד באותו היום, בשעות אחר־הצהריים,
רכשה פלאנמיר בבורסה בניו־יורק
עוד 9000 מניות, במחיר קצת יותר גבוה,
ב־ 13 במארס טילפן סופר לווסקביץ, במיש־רדו
בלונדון, פעמיים. סופר דיבר מחדרו של
מייקל ג׳סלזון, במישרדי חברת פיליפ ברדרס
בניו־יורק, שאף הוא רכש מניות של הרמאניס.
שבע דקות אחרי שיחת הטלפון ניו־יורק-
לונחן רכש סופר עוד 3000 מניות מאותו הסוג.
ב־ 18 במארס חזר הסיפור על עצמו: סופר,
ממישררי פיליפ ברדרס, לביתו של וסקביץ
בלונדון, ניהל שלוש שיחות־טלפון, ואחריהן
הוסיף וקנה עוד 16 אלף מניות.
למחרת בבוקר: בישיבה מיוחדת של מנהלי
הרמאניס אושרה מכירתה לדיי קורפוריישן
במחיר של 32.25 דולר למניה.

סופר מכר את מניותיו ועשה רווח
של 264 אלן! דולר.
הסיפור חזר על עצמו באורח דומה בעיסקה
אחרת שביצעה מריל־לינץ, שבו הרוויח סופר
735 אלף דולר. בסך־הכל מעריכה סא״ק את
הרווחים ב־ 4,2מיליון דולר,

לחוקרי סא״ק אין הקלטות של שיחות
הטלפון סופר־וסקביץ ווסקביץ־סופר.
רק מידע ששיחות התנהלו מאתר
לאתר, במועדים נקובים.
כל ההוכחות של סא״ק הן נסיבתיות, ואין
ראיה ישירה הקושרת בין השניים, מלבד הפקדה
של וסקביץ בפלאנמיך.
אחרי שנחקר סופר בידי האמריקאיים, הוזמן
שוב, לראשית מארס. פרקליטו הודיע שלא
יופיע. קרוב־מישפחתו, פרנקל, הודיע כי הוא
מסרב להעיד, מחשש להפללה עצמית.

ןןןף

התוכנית שהוקלטה פעמיים
חקיין צפיר
מחבק את עצמו
הוא גילם שתי דמויות נפרדות לגמרי, שתיהן
בדייקנות מפתיעה, עד כדי כך שלרוב הצופים
בבית נודע ששתי הדמויות גם יחד הן טוביה
צפיר, רק כשמני פאר אמר זאת.
הפעם, בניגוד לפעם הקודמת שבה הופיע
צפיר בדמויות של פוליטיקאים שונים כששר את
השיר המפורסם, התעלתה הטכנולוגיה על עצמה,
וניתן היה לראות את צפיר על המירקע כשהוא
מחבק ומנשק את עצמו.
הקטע צולם בוידיאו, כאשר דמות אחת צולמה
על רקע המכונה בשפה המיקצועית בלו־סקרין
(מסך כחול) .למצלמה ניתנת הוראה שלא לקלוט
את הצבע הכחול, כך שהרקע נשאר ריק מבחינת
הסרט המצולם. אחר־כך מצולמת הדמות השנייה
על רקע התפאורה, ומולבשת. על אותו הסרט
שצולם קודם.
הבימאי, היושב בחדר־הבקרה, רואה בו־זמנית
את הקטע שצולם ראשון ואת הקטע שמצולם
באותו הרגע. הוא יכול לכוון את השחקן בדיוק
למקום הנכון, כך ששתי הדמויות תיראינה על
המירקע כאילו צולמו באותו הזמן. הוא גם יכול
לכוון את השחקן כדי שיחבק וינשק את עצמו
במדוייק.
הצל״ש מגיע גם לבימאי ולצלם של הקטע,
שדייקו ביותר כך שלא ניתן להבחין שהקטע
צולם פעמיים וששתי הדמויות הן אותו אדם
עצמו.

ודא? נעד
ת 1ע רז?
רבים בקול־ישראל בירושלים
תמהים לאן נעלם יצחק רועה. הוא רב
עם גדעון לב״ארי, מנהל הרדיו, ריב
שאיש אינו זוכר כיצר הוא התחיל, אבל
הכל יודעים כיצד הוא נגמר.
הוא הסתיים בזה שחעה אינו מאוייש
לשום תפקיד ברדיו. מי שהיה ילד הפלא
של קול־ישראל, שהמציא והעמיד על
הרגליים כמה מן התוכניות החשובות של
התחנה, מסתובב באפס־מעשה. הוא מגיע

מאחורי הנוירקע
בפעם הראשונה תרגום
בטלוויזיה הכללית משודרים זו הפעם הראשונה
שני תשדירי־שרות המלווים בתרגום לערבית.
שני
התשדירים הם של אירגון נעמת, האחד
על נשים מוכות, והשני על קורסים של נעמת
להכשרה מיקצועית לנשים.
לעיתים מכינים גופים שונים תשדירי־שירות
משני סוגים: האחד בעברית והשני בערבית. זו
הפעם הראשונה, לפי רעיון של מאשה לובלסקי,
מזכירת נעמת, שתרגום ערבי לתשדירים מופיע
בגוף הסרט העברי.

מעצר מינהלי
• לאסתר דר, מנהלת המחלקה לסרטי־תעודה,
על תוכנית מצויינת על ירושלים. דר
העזה לכלול בתוכנית ראיון עם פייצל אל־חוסייני,
היושב עתה במעצר מינהלי, והמטיף
בתוכנית לשלום. בין הסצנות המרגשות: סמי
נחמיאס, החוקר הפרטי וקצין־המישטרה לשעבר,
מדבר עם ערבי מצור־בחר על עצי־זית.

מאחורי המיקרופון
ח ב־מראיי!
שלום אורן, עורך היום הזה, יומן הערב
בקול ישראל, החליט לערוך ניסוי חדש ביומן.
בכל יום רביעי יסכם חבר־כנסת את אירועי
השבוע בכנסת על־ידי ראיון עם חבר־כנסת אחר.
חברי־הכנסת המראיינים ייבחרו על ידי עורו־היומן,
אך הם שיקבעו את מי הם מבקשים לראיין.

את התוכנית ציפורי־לילה, שאותה הגיש
ביום השלישי בחצות עורר־הדין הירושלמי
אברהם ברדוגו, נאלצו להקליט פעמיים.
ברדוגו הוזמן להגיש את התוכנית. כששאל
אם מותר לו להביא חברים לאולפן כדי שיספרו

למאזינים סיפורים ביחד איתו, נענה בחיוב.
הוא בא לאולפן גלי־צה״ל בירושלים שבוע
לפני מועד השידור, ביחד עם ידידו רב קול,
דוברו של השר משה קצב. השניים היו במצב־רוח
מרומם והצחיקו את כל הנוכחים בתחנה. כדי
שמצב־הרוח יישמר, הם הביאו לאולפן בקבוק
קוניאק צרפתי ולגמו ממנו בשעת ההקלטה,
לזכר הימים הטובים שהיו ולזכר הימים הטובים
שעוד יהיו.
מלגימה ללגימה עבר הזמן, הטכנאית הצעירה
לא ידעה איך להשתלט על השניים, עד שבשעת
לילה מאוחרת החליטו הכל כי ההקלטה אינה
יכולה לצאת אל הפועל, וכי ברדוגו ייאלץ לנסוע
לאולפן בתל־אביב כדי להקליט את התוכנית
שנית.
כשהגיע ברדוגו לתל־אביב אחרי ימים אחדים,
כבר ירעו כל אנשי התחנה הצבאית את הסיפור
על בקבוק־הקוניאק, ובאו לצפות בו בסקרנות.
ההקלטה השניה — בלי בקבוק — עברה
בשלום, והתוכנית שודרה ביום השלישי בלילה1 .

מינוי של קבע
מובטל רועה סיכסוך למישרדי הרדיו, מחתים את כרטיס־העבודה
שלו, לוקח את הדואר שלו,
מסתובב קצת והולך הביתה.
יש התמהים ברדיו כיצד נותנים לכי־שרון
כזה ללכת לאיבוד.

מאז חזר אריה גולן, איש קול־ישראל,
משליחותו בפאריס לפני כמה חודשים, הוא נדד
ממקום למקום, מיומן ליומן, עבד קשה, אך לא
באופן קבוע.
השבוע נמצא לאיש מינוי של קבע: הוא
הצטרף לצוות־העריכה של הכוקר־הזה, יומן
הבוקר של קול־ישראל, בראשותו של מרדכי

חיימוביץ׳.

עגת סדמסטי ₪
העולם הזה 2596

עמוד 39

פתח כ-PDF פתח כתמונה

1יי 111נ 11*11111
הפרקדיטה שהגנה ער מא 1ת נאשמים פדסטיניים פתה אד עיזאת נפס1

לעיזאת, השלום והברכה
**ץ מחתי מאוד שזוכית והשתחררת. בעיניי קרה כמעט נס.
14/קשר־השתיקה, שנבקע בוי חריץ בפרשת אוטובוס ,300
נסדק בפרשה שלך. כבר אנו שומעים אנשי שב״ב המודים שלא
היה כל דבר חריג בחקירה, שומעים פרקליטים שלא שאלו יותר
; מדי שאלות, ואולי הם ובתי־המישפט לקו בעצימת־עיניים.
מאחר שנפער אותו פער במעטה, כדאי לנצל את ההזדמנות
ולחדור קצת יותר פנימה, לתוככי ממלכת־השתיקה.
בממלכה זו ניתן להילחם רק בצעקות רמות, חשיפה ממשית
ואמירת האמת בקול גדול.

שלא יתנפחו שוב. הוא הוטח כנגד הקיר, ירקו לתוך פיו ועל
עיניו, הושמע לו קול של אשה כדי שיאמין שאשתו עצורה,
והגרוע מכל —
העובדה כי מנעו ממנו ביקורי עורך־דין ומישפחה
כבר איננה משנה. רופא־הכלא ורופא בית־חולים בירושלים טיפלו
בפגיעותיו; שופט ראה אותו פגוע — ראיות אובייקטיביות.
את התלונה הראשונה והמקיפה שלחתי לאחראי השב״ב,
לפרקליטות הצבאית וליועץ המישפטי באחד באוגוסט ,1985
ודרשתי חקירה. שלחתי תיזכורות רבות.

המכות, ההשפלות והיריקות, שהיו מנת־חלקך, הן פרפראות
קבועות בחקירתו של כל פלסטיני, כמעט. אם אותו פלסטיני,
הנחקר בידי השב״ב, עובר מבלי להישבר במהלך ההקדמה —
שלגביך היתה החקירה כולה — צפויה לו מנה נוספת, ועוד אחת
אפיים.
בר״מזל אתה שלא הביאו בפועל את אשתך או אמך והשפילו
אותן בנוכחותך, ולא הראו אותך להן שבור ונכלם. בר־מזל אתה
שבעמדך שעות־על־גבי״שעות בהמתנה לחקירה עמדת ללא שק
מסריח חוסם־אוויר־ואור על ראשך; בר־מזל אתה שלא חנקו אותך,
עד שביקשת נפשך למות; ולא יצאת מהחקירה חבול בגופך, ולא
איבדת שפיות־דעתך; ירקו על פניך ולא ירקו לתוך פיך; ולא
התבקשת להיות כלב, לנבוח או לנעור; גם לא שיסו בך משתפי־

אמנסטי אינטרנשיונל הוא אירגון מכובד בהחלט. אירגון
שגם שילטונות־ישראל חייבים להתחשב בו, ולהתערבותו יש
מישקל רב. אחרי בדיקה קפדנית אימץ אמנסטי את עניינו של
פלסטיני מגורש, עדנאן ע׳אנם. הוא התלונן כי הוכה ועונה, והיה
על סף המוות באגף־שב״ב בכלא־עזה.
שופט צבאי ראה אותו פגוע וממוטט ורשם דוח מפיו; מכיוון

לא מן הנמנע — והלוואי שאתבדה! — כי במהרה יתהוו
ניסוחים מלומדים, שיופיעו בשחור על גבי לבן כחוק לכל דבר,
וייאמר בהם כי חקירה הנוגעת לביטחון־המדינה תהיה חוקית
לחלוטין גם אם ישתמשו בה בלחצים, באיומים, בהכאות, בהש־

,,האמת היא. עיזאת.
שבתוך האופל היית
בר־מזל במידה מרובה!״

״האם תחדל מערכת
השיפוט לרחזש אמון
מוחלט לחוקרי השב״כי״

פעולה; ואילו נחקרת לפני עידן ממשלת־בגין(כן, בגין) אולי לא
היו נחסכות ממך גם מכות־חשמל.
לא דמיון פרוע. עובדות מתועדות, שאין להן דורש.
אמת נוספת שחייבת להיאמר: לדאבוני אינני מחדשת לך הרבה.
החידוש הוא בכך שהפעם הדברים אירעו לך, .

פלות, בשקרים, במניעת שינה, בהשמצות וכד. מכות ועינויי־גוף
לא יתירו בכתובים. לגביהם תמיד אפשר יהיה לומר ״ברשות
ובסמכות״ ,ואולי לקבל חנינה.
חיקוק כזה יפתור את ההתלבטות הנובעת כיום מפסק־דינך
בעירעור. בית־המישפט העליון הרי החליט כי גם חקירת־שב״ב
חייבת להתנהל לפי הכללים של חקירה מישטרתית. חוק כזה
יגבר על החלטת בית־המישפט העליון, ויישר את ההדורים.
בעיקבות מישפטך נשאלתי רבות אם נראה לי שמערכת־השפיטה
תחדל כעת מלרחוש אמון בלתי־מסוייג להצהרות אנשי
שב״כ. יתכן ושאלה זו התעוררה גם אצלך.

האמת הראשונה, עיזאת, היא, שבתון־ האופל היית
בר־מזל במידה מרובה.

התאמין? עד היום לא טרח מי מהם להשיב, ולוא
במילה!

הן אתה עצמך היית בדרום־לבנון. ומה שלא ראית
— שמעת, ומה שלא שמעת — ידעת. פעלך הארוך
בדרום־לבנון, יש להניח, סלל את הדרך למילחמה.
״ ובהיותך בכלא לא נזקקת לדמיון רב כדי לדעת את
מוראות בית-האריזה וזוועות אנצאר ומחשכי כלא
אל־חיאם.

בגרותו של צר׳ל לא ביישה את ינקותו. ואתה הן הכרת
אותו היטב.
מה זה אומר לך היום?

ף*ולם אומרים עכשיו ״טחנות־הצדק טוחנות לאט, אבל
^בביטחון!״ אינני יכולה להצטרף לאמירה. הן טחנו לאט
במיקרהו של יצחק מרדכי. הן טחנו הרבה יותר לאט, אך בביטחון,
במיקרה שלך. הן אינן טוחנות לאט, הן אינן טוחנות כלל
במיקריהם של פלסטינים רבים.

ככל שאני משתדלת, אינני יכולה שלא לחשוב כי
אלמלא נפגע יצחק מרדכי — ישראלי, איש־צבא
בכיר — היה השב״ב נשאר חסין. לא די היה, לצערי,
ברציחתם של חוטפי־האוטובום, על אף חשיפת הפרשה,
כדי לפגוע כל־כך בשב״ב.

גם ההתלהבות הראשונית מתוצאות עירעורך, בהצטננה, משאירה
אותי צינית. אינני יכולה שלא לזכור כי אינך ערבי, ואתה
איש־צבא לא־זוטר, ואתה בן לעדה אהודה שרוצים ביקרה, וזכית
בעורכי־דין שהם מעולים ומנוסים, וביחוד — שהם עצם מעצמו
של המימסד הצבאי והמדיני כאחד. כל הגורמים הללו, הרבה יותר
מאשר רדיפת הצדק הצרוף, הביאו להוצאת צידקתך לאור וזיעזעו
את המערכת.
יש מהנדס החי ברמאללה. גם הוא עבר את מישעול החקירה,
אלא שעימו היה צורך להרחיק לכת הרבה יותר, מכיוון שלא הודה
כלל. חאלד דלאיישה נעצר במאי ,1985 ונחקר על־ידי 12 חוקרי
השב״ב. הוא הורעב, מנעו ממנו שינה, שמו עליו כסא וישבו בו,
חנקו אותו, היכו באשכיו. הוא עבר סידרה ארוכה של מיקלחות
קרות, נפצע והתנפח, הובא לטיפול רפואי, ושבו ופגעו בו, התעלף,
הוכה במקל על כפות רגליו, ורגליו הושמו בדלי של קרח, כדי

הפעם הגיעה תשובה האומרת לאקונית ״תלונתך נבדקה באופן
יסודי ביותר, ונמצאה משוללת כל יסוד.״

אתה יודע עכשיו את פשר הבדיקה. בזכותך, אנשים
רבים יותר יודעים כעת את פישרה.
ס בל אנשים לומדים לאט. כדאי לך לרפרף בעתונים של 20
השנים האחרונות. כמה עצומות נכתבו ונחתמו בידי מעטים.
שהזהירו :״זכויות־האדם אינן ניתנות לחלוקה״ ,״הדיכוי לא יעצור
בקו הירוק״ ,״הרגלים שהוקנו ברמאללה כוחם יפה גם לחיפה״.

חבל שלמדת אמת זו על גופך, ובמחיר כזה.

אני משוכנעת כי עניינך יגרום לאותה קפיצה תודעתית אצל
מי שעשרים שנה לא לימדום זאת, והם דורשים עכשיו כי חקירות
יתנהלו כחוק.

הצרה היא שלא רק אני משוכנעת. שותפים לי
בכך אנשי־שב״ב ומערכות אחרות, המעוניינים
להנציח את המצב הקיים. הם יושבים כעת על
המדוכה ומתכננים כיצד לשוות מיסגרת חוקית לאי־חוקיות.
חוק הוא, לפעמים, דבר פונקציונאלי מאוד.

תשובתי פסימית ביותר, והיא מושפעת מ־15
שנות הופעה בבתי-מישפט צבאיים, שבהם כמעט
ללא־יוצא־מן־הכלל הנאשם משקר בתארו את חקירתו,
ואנשי השב״ב לכל היותר — גם בסתירותיהם
הגסות ביותר — ״אינם מדייקים״.

ש״הלשין״ לפני השופט על מעניו, הוכה כיפליים, וחור נפער
בגולגלתו.
רופא כלא־אשקלון, שאליו הועבר, רשם דוח כוזב, מאחר ואין
מדקדקים במצבו הגופני של עצור באגף־השב״ב. מאוחר יותר
אולץ חובש־הכלא לכתוב דוח אמיתי על הפגיעות.
בינואר 1986 דרשתי מכל גוף אפשרי חקירת העניין הזה. אליי
לא הגיעה כל תשובה. בינואר 1987 נוסח הסבר כוזב על פניו, כדי
להשתיק את אירגון אמנסטי. במאי 1987 הואילו לשלוח לי

העתק ממנו.

״אמנסטי״ דוחה את ההסבר כבלתי־אמין לחלוטין.
עדיין נדרשת חקירה של ממש. התקויים?

,.אצלך טחנות־הצדק
טחנו לאט. אצר
אחרים לא טחנו כלל!״
ואולי עדיפים מיקרים ללא־חקירה כלל על פני מיקרהו של
ג׳מאל עבר־אל־חמיד אל־חאג׳ ,יליד ,1966 ממחנה־הפליטים
בלאטה בשכם. הוא הוטבל במיקלחות קרות, הוכה, דרכו עליו,
הטיחו ראשו בחלון עד שנשבר החלון ומצחו נפתח. על שתי
זרועותיו כובו סיגריות טיים בוערות, וכן הלאה.

אני מאמינה כי אופי החקירות איננו זר למעורבים במערכת
הצבאית, ושופטים בכלל זה.

ף מכאן ולהבא?
1השב״ב נפגע קשות. והוא זקוק לשיקום תדמיתו ואמינותו. מה
קל וזול יותר מאשר לשקמו בשורת החלטות בבתי־המישפט
הצבאיים (ברובם אין אף ערכאת־עירעור) שישיבוהו לימי־זוהרו
ויקבעו בהחלטות מנומקות כי כל מעשיו כדין?

אפשרות זו נשמעת נוראה, והיא אומנם אפשרות
נוראה.

אך לעומת תחושתם של רבים וטובים, כי פני הדברים כעת לא
יהיו כבראשונה, מלווה אותי תחושה ברורה ומדאיגה — כי מי
מהפלסטינים שינסה לתרגם את הישגיך לערבית ולעשות בהם
שימוש בהליך שבו הוא נתון, שם נפשו בכפו.

**יזאת, הרשה לי לשאול אותך: איפה אתה עומד
צ כיום?
האם מאבקך הקשה, הבלתי־אפשרי כמעט, בא אל
סופו בהישגים אלה שהשגת? או שמא למדת לדעת
כי ניתן וצריך לחולל שינוי, וששורשי הבעיה הם
הרחק מעבר לעיזאת נפסו, לעדתו הצ׳רקסית, לכבודו
האישי ולטוהר השביב?
האם נזכה לראות את שימך מפרה את אותן מודעות שהזכרתי?

שלך,

מאה צב 1מ

עמוד 40

פתח כ-PDF פתח כתמונה

עם כל קניה של סרט צילום פוג׳י
חט ח£קט 5תקבל בשמחה אלבום
תמונות חינם (לבחירתך 4תמונות
שער שונות).
פוג,׳ חט ח£קט 3סרט הצילום שפרץ
קדימה והשאיר את כל מתחריו
מאחור.
פוג׳׳ חט ח£קט 3־ סרט הצילום
של הצלמים המקצועיים.
פוג׳׳ חט ח£קט 5סרט הצילום
שלך ־ מהתמונה הראשונה.
אל תשכח לדרוש את האלבום
בזמן קנית הסרט.
בום תמונות
ו ו . 0ו 0 0ו ^ ע ק
4 0 0

£ 8 ,3 1 1 1 0 3 1 0 0

עם כל סרט צילום של ו/ח_ו!ץ וו*טץ

עמוד 41

פתח כ-PDF פתח כתמונה

היא רנה עם שנו שוטו — ואושפזה
במשך תישעה חודשים בזיגוד וחוק
בלישכתו של השופט. בהחלטתו כתב
השופט אורי קיטאי, כי הוא מצווה לסגור
את התיק. תחת לשחררה, הוחזרה
אילנה לבית־החולים לחולי־נפש מיז־רע,
שם אושפזה במשך תישעה חורשים.
מדוע
נלקחה למיזרע במקום לשוב
הביתה, מדוע אושפזה שם למרות שלא
היה בידי השוטרים צו־אישפוז? לא ב־

ייי־

^ כדורים
^ וזריקות

*ץ ול בית מישפחת הרשקו ביתם
י ^ /של בתיה ואבי מור, השוטר המתלונן
ואשתו. שעת צהריים לוהטת
בתיה מור צופה בטלוויזיה בחברת שלושת
בניה .״לנו אין כל קשר לאישפוז.
לא רצינו להתנקם בה. לא עשינו לה
שום דבר רע. אלה שוטרי מישטרת
נהריה שלקחו אותה לבית־החולים, לא
בעלי. מה לבעלי ולזה? הוא עובד
במישטרת עכו. אין לו שום קשר ל־מישטרת
נהריה.״
כך או כך, אילנה הרשקו ,30 ,היתה

״הרגשתי שהבעת־פניי משתנה...״
ך* כל התחיל בגלל לימון א1
חד,״ אומרת סוניה הרשקו.
״ביום שישי, כשרציתי לבשל ארוחת־ערב
חגיגית, גיליתי שחסר לי לימון,
נכנסתי לחצר של השכנים וקטפתי
לימון אחד, צהוב, בשל. השכן התרגז
וקילל אותי. כך התפתח הסיכסוך
שבסופו אושפזה אילנה בבית־החולים
לחולי־נפש.״
רחוב החרמון בנהריה גובל בקיבוץ
עברון, רחוב קטן ושקט, בתיו מעוטרים
בדשאים ירוקים ובכסאות־גן. בולט
בחריגותו בית־מישפחת הרשקו: מוזנח,
קירותיו קלופים, החצר צהובה, מלאה
בעשבים שוטים.
ריב־השכנים, מעשה של שיגרה בשכונות
רבות, הלך והתעצם. היו מעורבים
בו גדר משותפת ומורד מטעם
העיריה וכדור שהתגלגל אל החצר,
קללות ובקבוק שבור. אלה מעלילים
על אלה אלה וכל צד בטוח כי הצדק
לצידו.
לבסוף, באישון־לילה, התקשרה אילנה
הרשקו, בתה של סוניה, אל השכן
שהוא שוטר .״אני אדאג שיעיפו אותך
מהמישטרה ״,צעקה אל תוך האפרכסת.
השוטר
הגיש תלונה על איום. ביום
המישפט לא התייצבה אילנה בבית־המישפט.
היא נקנסה ב־ 50 שקלים
והוצא נגדה צו הבאה.
ב־ 1בספטמבר ,1986 היום שנקבע
לדיון המחודש, בשעה 6.30 בבוקר,
נגררה אילנה מביתה על־ידי כמה
שוטרים ממישטרת נהריה. הם לא
הניחו לה להתלבש, עטפו אותה בשמיכה,
ובעודה ישובה בניידת הודיעו
לשופט־השלום בנהריה כי אילנה התפשטה
לפניהם. השופט ציווה לשלוח
אותה להסתכלות ולהביאה לפניו מקץ
תישעה ימים.
שבוע ימים אחר״כך התייצבה אילנה

מאושפזת במשך תישעה חודשים
במחלקה .7מחלקה פתוחה 12 .נשים
מחלקות ביניהן אולם קטן.
״כל בוקר קמנו בשעה .7חצי שעה
אחר־כך — ארוחת־בוקר: כף גבינה
לבנה, ביצה, פרוסת־לחם, תה. ב־8.30
נכנסים לחדר הריפוי בעיסוק. אני
רקמתי ותפרתי כרית בצורת מיטריה״,
אומרת הרשקו בקול כבד, איטי.
״בשעה 12 אוכלים ארוחת־צהריים:
דג מטוגן, חמין, מלפפון חתוך, מרק
אפונה. בשבת — מרק עוף. עד שעה 1
וחצי נחים. אר־כך שוב עובדים בחדר
הריפוי בעיסוק, צופים בטלוויזיה ואוכלים
ארוחת־ערב: כף גבינה, חומוס, כוס
תה. בשעה 8הולכים לישון.
״כל הזמן אמרתי שאני רוצה לצאת,
שלא טוב לי כאן, שזה לא המקום שלי.
הם אמרו, :את נמצאת כאן על־פי צו!׳
וזה היה שקר. לא היה צו־אישפוז.
״היה משעמם שם ולא נעים. הכריחו
אותי לבלוע כדורים. אין טעם לסרב.
מי שלא בולע, מקבל את המנה שלו

בהזרקה. רציתי לברוח, אבל פחדתי
שאם יתפסו אותי יענישו אותי.
״אחרי ארבעה חודשי־אישפוז שמתי
לב שההבעה בפנים שלי משתנה.
פיתאום נראיתי אחרת. אדישה. כאילו
עטופה במסך של ערפל. אמרתי לעצמי:
לא נורא אילנה, במיזרע את לא
צריכה להיות יפה״.
כבדת־גוף, תנועותיה איטיות, לאות,
יושבת אילנה בחדר״האורחים הקטן.
תוכו של הבית בחיצוניותו. קירות
קלופים, רהיטים מטים־ליפול, ריח של
אבק ועזובה.
במרכז החדר הקטן יושבת סוניה
הרשקו. אמא פעלתנית ומלאת־מרץ,
לבושה בשחורים, יחפה. מדברת בהתלהבות,
משתלטת על השיחה.
״תראו מה עשו ממנה ״,מקוננת
סוניה הרשקו בקול דרמאטי .״היא
היתה יפה, עליזה, עירנית, אוהבת־חיים,
היא היתה יכולה להביא למדינה
כבוד גדול, כי אילנה יש לה כישרון
גדול לזימרה״.
״כן, תמיד אהבתי לשיר,״ מאשלת
אילנה.

אלבום התמונות מגלה ילדות רגילה.
תינוקת שמנמונת פועה בלול,
ילדה גבוהה וילקוט כבד על גבה,
מבשלת במיטבח. שרה.
״שמונה שנים היא למדה פיתוח קול
אצל גרטה וייס בחיפה,׳׳ אומרת סוניה
הרשקו .״כל האלמנטים הכי גדולים
למדו אצל גרטה וייס. ירדנה ארזי
ודורית ראובני ועוד הרבה מפורסמים.
ותראו מה יצא מהם ומה קרה לאילנה.
״כשהתגייסה לצבא החליטה ללכת
ללהקה צבאית. בבחינות שרה שיר
מתוך גבירתי הנאווה, כמו ריטה, כמו
כל האלמנטים הגדולים. היא טובה

בשירי מחזמר. זו המומחיות שלה. וכולם
שיבחו אותה. יכול להיות שזה מה
שהזיק לה. הזמרים הם עם רגיש מאוד.
ההצלחה מקלקלת אותם, ממש כמו
הכישלון.״
״תמיד אהבתי לשיר,״ לוחשת אילנה
,״בעיקר את שירי חווה אלבר־שטיין״.

הזמרים הכי מפורסמים הכירו
אותה,״ מתפרצת סוניה הרשקו אל
לחישתה של אילנה. מתרפקת על עבר
שאינו שלה .״בצוות־הווי היא שרה עם
דובי קיזלשטיין ודודו מוסקוביץ ועם
מוטי פליישר ואברהם פררה, ששירתו
שם במילואים. אחר־כך עברה לצוות
של גייסות־השריון.
״פעם נסעה לחרמון עם פרדי,
הגיטריסט, כדי לשיר לפני 300 קצינים
וקצינות. וזה היה משהו חלומי.
מלצרים הגישו לה אוכל. רק שטיח
אדום היה חסר.״
קשה לעצור את שטף דיבורה של
האם :״למרות כל זה אילנה החליטה
לעזוב את הלהקה. היא היתה חיילת
יחידה בין חמישה חיילים, והיה לה
קשה להסתדר איתם. אני נתתי לבנות
שלי, אילנה וטלי, חינוך אירופי. תמיד
אמרתי להן: תעשו כל מה שאתן רוצות,
רק אל תבואו לבכות אצלי אחר־כך
ואל תבואו לי עם בטן. ילדות טובות,
טלי ואילנה•״

ד פנווג

גבדייס

״מה מאוד רציתי להיות דקה, אוורירית כחלום...״

ילבה, שחלום הזימרה לא חירפה
>£ממנה, השתחררה מהצבא וחזרה
לנהריה, אל בית אמה. באותה תקופה
אביה עזב את הבית ועבר להתגורר באחת
הקריות שליד חיפה.
בבית נמצאות טלי, הבת הצעירה,
אילנה, סוניה ואמה הקשישה. האם
והסבתא פירנסו את ארבעתן מכספי
הפנסיה של הביטוח הלאומי. אילנה

עבדה בעבודות מזדמנות. מורה מחליפה
פה ושם. פקידה פה ושם. רוב
הזמן שהתה בבית, קראה סיפרי פילוסופיה
ופסיכולוגיה, חלמה על בימה
ומחיאות־כפיים נלהבות ולא ידעה איך
להגשים את חלומה.
״לא יכולתי לעבוד בעבודות אחרות,
כי רציתי להיות זמרת ולא
הצלחתי להיות זמרת מפורסמת כי לא
היו לי קשרים מתאימים ״,אומרת אילנה.
גיחה
קצרה לתל־אביב מולידה אכזבה
גדולה יותר. בערב שרה במועדונים,
בבוקר טיפלה בתינוק וכתבה
שירים, כמו זה :״מה מאוד רציתי להיות
רקה /אוורירית כחלום כתיפרחת
סמוקה/לרחף בין עלי כותרת פזורים/
ולחדור לבינות דפנות גבריים״.
החיים בכרך המיוזע הם תחרותיים.
שוחקים ומבהילים מאוד למי שכל
חייה הסתופפה בצילו של הבית בד
הריה. ההצלחה הגדולה לא צנחה במהירות
אל חיקה. אילנה התקפלה ושבה
הביתה.
זמן לא רב אחר־כך אושפזה, בניגוד
לחוק, האומר כי לא יאושפז אדם בניגוד
לרצונו אלא אם הוא מסוכן לציבור.
באותו יום בו הגיעו המיסמכים לידיו,
מיהר עו״ד טומי נדשי אל שו־פט־השלום
בחיפה, שנתן בידו צו
שיחדור. שעה אחר־כך היתה אילנה
מחוץ לבית־החולים .״חברה נאורה מגינה
דווקא על חלשיה,״ אומר נדשי.
״אני עוד אהיה זמרת מצליחה,״לוחשת
אילנה, שכובה על הספה
המאובקת .״אחפש עבודה במועדוני־הלילה
של נהריה. מישהו חייב לגלות
אותי ולתת לי לשיר״.
״למה בנהריה?״ רועמת אמא סוניה,
״אילנה, את זמרת גדולה. את עוד תשירי
בתל־אביט״
״טוב, בתל-אביב.״ אילנה מסכימה,
וקולה עייף. שרה ליבובי•} ₪

— 41 1

עמוד 42

פתח כ-PDF פתח כתמונה

עיגסהעניין
ויו כרם

עצם העניין. מדור חדש. נועד לצעירים בגיל(ומותר לצעירים
ברוחם) .אם יש לך מה לתרום, להציע, להגיד, להלל, לשבח ולשאול
— כתוב ל״עצם העניין״ ,העולם הזה, ת״ד ,136 תל־אביב. בכל
שבוע יוגרל תקליט חדש לגמרי בין המשתתפים מיוזמתם במדור.

• שמי בז׳ה מת״א. בן ,22
עובד בבית־קולנרע.
• ספר: אפיקורס בעל כורחו.
אהבתי לקרא על ההווי המיני של החד.
רדים.

סרט: יומן חוף ברייטון. סרט

מעולה-.כדאי לראות!
• בילוי: אחרי הסרט.״
• לבוש: ספורטיבי. ג׳ינס, חול-
צת־טריקו ונעלי־התעמלות.

״יש כל מיני בדיחות שצוחקות על
כל מיני עדות. אצלנו, כסמל לאינטגרציה,
מספרים בדיחה שצוחקת על
כל העדות:
• האם מלפפון הוא יותר ירוק
או יותר ארוך: יותר ירוק, כי ארוך
הוא רק לאורן, וירוק הוא גם
לאורן וגם לרוחב.
• האם התנין יותר ירוק או
יותר גומר! יותר גומר, כי ירוק הוא
רק מבחוץ, גומר הוא גם מבחוץ וגם
מבפנים.
אם לא צחקתם, חפשו לכם יחידה
אחרת

הולך לשרותיס) .אפשר לאהוב אותו,
למות עליו, אבל להרוס׳לעצמך את
החיים בשבילו? לא בראי, באמת שלא!
קראתי בעיתון, ולא הבנתי :״קוויסלינג״
ו״עבודת סיסיפוס״ .דוד כהן
• קוויסלינג: בוגר. משרת האוייב.
מושג שנקרא על שמו של פוליטיקאי
נורווגי בשם וירקון קוויסלינג, ששיתף
פעולה עם הנאצים במילחמתיהעולם
השניה.
עבורת סיסיפוס: ביטוי שמשמעותו
עבורתיסרק. עבורה ללא תכלית. מקור
הביטוי באגרה יוונית, המספרת על
סיסיפוס, מלך קורינתוס, שנענש על־ירי
האלים בהעלאת אבן כברה לראש
ההר. בבל פעם שהגיעה האבן למעלה
חזרה והיררררה שוב למרגלות ההר.
כמה עולה ניתוח פלאסטי באף?

• בסביבות 1000 רולר. שמעתי
על מישהי שמצאה מנתח בי 700 רולר.
אחריכך הוסיפה עור 2000 על שפוצים.
ברברים מהסוג הזה לא כראי לחסוך.
היכן אפשר לעשות ביטוח לאופנוע?
הייתי בכמה חבורת״ביטוח, ולא
הסכימו לבטח לי את האופנוע.

לעשן סמים. בדרך־כלל אומרים את זה
בשקט, ולא בקולי־קולות.״
בהטייה, אגב, זה הולך כך: ניפנפתי,
ניפנפנו, ניפנפתם. ולמה שגורם העישון
:״התנפנפנו.״
הקשיש היה קצת בהלם, ומיד
החליף לפודל את השם. רק הכלב
המיסכן אינו מבין מדוע קוראים לו
עכשיו דוגי.

ווויי 1״ 1״י•

בני שנטו
בני שכטר. רק בן ,16 וכבר מקבל
50 דולר להופעה. שר בלהקת עבר
הווה עתיד של עיריית פתח־תיקווה.
ובאופן עצמאי.
עם הלהקה נסע להופיע בחו״ל

היו ימים

יוסי ברכה

בת האדמה•
בת 16 לחופה

• זמר: דייוויד באווי. אץ אף־אחד
שמגיע לרמה שלו.
• ספורט: טניס. אוהב לשחק
ואוהב לצפות. השחקן המוערץ עלי:
כריס אוורט.
• תחביב: סרטים. המון סרטים.
• חברה: יש. אוהב בחורות
שאוהבות את אחרי־הסרט.
• הכי אוהב: להיכנס לקולנוע,
להסתכל במסך ולהרגיש בעולם אחר.
• הבי שונא: ברבריזם במיגר־שי־הכדורגל.

חלום: אחרי־הסרט, עם רקל
ולש. אבל נראה לי שככל שהשנים
חולפות, החלום הזה יהפוך לחלום

הינדה בת ה־ 6ז, בתו של האדמו״ר
מקרצניף, שחצרו נמצאת בק״ק רחובות,
עומדת להתחתן עם אברך בן 18
מניו־יורק. גס״הוא, כמובן, בעל ייחוס,
הוא נכדו של האדמו״ר מספינקא. הינ־דה,
בעלת העיניים הכחולות והשיער
הבלונדי, אורזת מיזוודות ומתכוננת
לחתונה, שתיערך בניו־יורק. אחרי ה־חתונה,
הזוג הצעיר יבוא להתגורר
בארץ.

• בן 15 לכלא
נער בן 15 מקריית־ים נעצר לש.מונה
ימים. הוא חשוד בשרשרת של
,תקיפות מיניות. הנער נעצר בעיקבות
תלונתה של נערה מפגרת, שסיפרה כי
הוא הפשיט אותה וניסה לאונסה.

• רוב תברותיהביטוח אינן מעוני
יינות לבטח אופנועים. הרווח קטן
והסיכון גרול. סוכן אחר גס הסביר:
״רוכבי האופנוע מחולקים לשלושה
סוגים.־ אלה שהיו בביתיחולים, אלה
שהם עכשיו בביתיחולים ואלה שיהיו
בביתיחולים״.
סוכנותיביטוח אחת בתליאניב
מבטחת אופנועים. תפוח שמה. את
הכתובת והטלפון תמצא בדפי זהב.

סתם זמנית
היפהפיה שבתמונה אינה רוצה
לספר מה שמה. לעומת זאת, היא
מוכנה לספר על אופנה חדשה, שהגיעה

• אש אש מדורה

נער בן ,15 הלומד בחיפה נעצר
בחשד שהצית את חדרו בפנימיה.
חבריו, שישנו בשעת ההצתה, הצליחו
להימלט מהמקום ללא פגע, אולם
לפנימיה נגרם נזק רב. כשהובא לפני
השופט אמר הנער :״אני רק הבאתי את
הגפרורים, ולא הצתתי. אני מבקש
סליחה. לא אחזור על זה!״ השופט לא
התרשם מההתנצלות, האריך את מעצרו.

דייוויד באווי: אל תאכזבי ־ז שלושה צעירים מרחובות, יהודה אותי אסולין ( )17 ניר צעירי ( )18 וניר אסולין
דייוויד באווי בתקליט חד ש, שנ ש(
416.5קי פ חו את חייהם ב ת אונ ת-
מע כהמשך לשני תקליטיו הקודמים ׳דרכים. השלושה יצאו לבילוי בתלבואי
נרקוד והלילה. זה אומנם לא ׳ אביב ברכב מסוג סיטרואו.
באווי של זיגי סטארדס, אבל בשירים• ; בשעה 9.30 הגיעו למחלף־יכין,
אחדים הוא מזכיר את בואי הישן והטוב, והרכב הידרדר לשוליים. הנהג ניסה
של לפני תקופת המיסחריות. העטיפה
להחזיר אותו לכביש, אולם רכב מסוג
ציבעונית ומעניינת, ובסך הכל — מי
פיגיו פגע. בהם בעוצמה מאחור. אמו
שאוהב את באווי, ייהנה.
של ניר צעירי אמרה :״ראיתי את ניר
אדם.סוד׳
שוכב במיטה, רגליו ביצבצו ממנה,
למרות שהתמלילים של אלונה
הרופא יצא בכל רגע החוצה ואמר לי
קימחי נשמעים כמו פרקים מיומנה של
להתפלל חזק. בסוף הוא יצא ושתק,
נערה מתבגרת, הלחנים של יזהר
ידעתי מה קרה...״
אשרות מיסחריים ושחפים, וגם הקול
של אדם לא בדיוק קול־פעמונים. בכל
זאת, התקליט, כמוצר פופ, בהחלט
סביר, ומורגש שהושקעה בו עבודה.
רבה. הוא לא נופל ברמתו מתקליטים
של סנררה וסמנטה. אדם גם אינו פחות
יפה מהם, ואצל בנות ה־סז (שאליהן
כנראה מכוון התקליט) זה מה שהכי
חשוב.
שלוש שנים אני מעריצה זמר
מסויים. כל החיים שלי סביבו. בגללו
ירדתי בלימודים, ניתקתי קשרים עם
חברות ורבתי עם ההורים. אני רוצה
להפסיק ולא יכולה. מה לעשות?

לפתח־תיקווה: מישקפיים ללא מיספר.
״מהיום, לא צריך שיהיו בעיות
בראייה כדי להרכיב מישקפיים,״ מגיעה
הבשורה מפתח־תיקווה. מי שחשקה
נפשו במישקפיים, הולך לחנות,
בוחר במיסגרת ומרכיב לה עדשות של
זכוכית רגילה.
בשביל מה זה טוב? היא מסבירה:
״זה מאוד מתאים לבעלי עיניים
בהירות, מבליט את העיניים יותר טוב
מאשר איפור. ויש גם עוד משהו.
כשמרכיבים מישקפיים נראים יותר
אינטליגנטיים.״

גתה עליו

ש׳ המיואשת

עכשיו בגורני
כמה בדיחות המגיעות מדני כהן,
חייל בגולני .״אלה הבדיחות שרצות
עכשיו ביחידה,״ הוא אומר.

• מיואשת חניכה. אל תעשי כל1ם,
זד, יעבלד עם הגיל, תראי...
נסי גם לחשוב על אלילך נתור ארס
בשר ורם. גס הוא אוכל, ישן(ואפילו

הסטירה הראשונה
והאחרונה

• הזמר יזהר בהן מספר על
ילדותו ונעוריו:
ועומד לנסוע בקיץ הקרוב לקנדה.
אוהב לשמוע את ברונסקי ביט ואת
גידי גוב.
אוהב לשיר שירים שקטים ורומאנ־טיים
.״אני טיפוס רומאנטי,״ הוא מעיד
על עצמו. בתקופה הקרובה הוא מתכונן
להוציא תקליט־שדרים. מילים
מהתנ״ך בקצב הרוקנרול .״משהו מיוחד,״
הוא מבטיח.
לגבי שרות בלהקה צבאית הוא
מתלבט .״מת לשרת בלהקה צבאית,
אבל מצד שני רוצה להיות ביחידה
קרבית.״
אחרי השרות אין לו ספק מה הוא
רוצה להיות: זמר!
עוד פרט שיכול לעניין במיוחד את
הבנות: לבני אין חברה.

פיתה על החוף

תקליטים

נ־ף־נף

בחוף־גורדון נמצא באופן קבוע
מתרחץ קשיש, בעל כלב פודל חמוד
המכונה ניף־נף (הכלב, לא הקשיש).
בכל פעם שהקשיש קורא לכלב בקול
רם, מסתכלים בו הצעירים של החוף
בפליאה. לפעמים גם מעירים לו
״ששש ...תגיד את זה יותר בשקט!״
זמן רב עבר עד שאחד הצעירים
הסביר לקשיש התמה :״ניף־נף פירושו

800 שקלים ברוטו, אך היה לי בחר
שכחייל אני זכאי לפטור ממס. להפתעתי
הרבה הוברר לי שלא כך.
פקיד־המס הבהיר לי(בחיוך מזלזל)
שזכאים לפטור ממס רק מי שעובדים
בחקלאות, במלונאות או בתעשייה.
אני, על־כן, לא זכאי לשום פטור.
מעט השקלים שאני מרוויח חשובים
לי מאוד. המדינה לעומת זה, יכולה
בלעדיהם! הרי זה ממש גזל כיבשת
הרש.
אגב, ידוע לי שבקנדה כל עסק
מתחיל זכאי לפטור ממס בחמש השנים
הראשונות. אני לא רוצה לאיים, אך
בצר לי, אני שוקל ירידה מהארץ.
יש גבול לכמות הנתינה. אני פשוט
מרגיש פראייר!
פז שוורץ, ירושלים
• את רעתכם על המתרחש
:מרינה, על עניינים פוליטיים, על מה
שמכעיס ומה שמטריף — על כל אלה
*תם יכולים לכתוב בפינה זו.

בטח קורה לכם לפעמים שאתם
מתים מרעב. הבטן מקרקרת ואתם
רוצים לקנות משהו שישביע את
רעבונכס. אבל מה? הכיס זועק ״הצילו!״
אתם מביטים בעצב בשקלים האחרונים
שנותרו, ותוהים כיצד אפשר
לשבוע איתם. הנה הפיתרון:
ביפו מצויות זו ליד וו כמה מאפיות
לפיתות. רגע, לא להיבהל. פיתות —
הכוונה לא לאלה מהפלאפל, אלא
לפיתות חמות וטריות, בהמון טעמים.
זעתר, שומשום, פיצה, גבינה בולגרית,
ועוד. כל חתיכה עולה 1.5שקל טעים,
משביע והעיקר — זול.
זוגות רומאנטיים יכולים לשלב עם
הפיתה טיול בנמל יפו הישן. וכי יש
דבר יותר רומאנטי, מאשר זוג צעיר
הפוסע בליל־ירח על חוף־הים, ופיתות
בידיו?

שוקלוידה
זה עתה סיימתי שלוש שנות שרות
צבאי, ומתוכן שנה וחצי ביחידה קרבית
שאותה נאלצתי לעזוב בגלל פציעה.
שלוש שנים מחיי נתתי למדינה. עם
השיחרור התחלתי לחפש עבודה. אין
טעם להרחיב את הדיבור על קשיי
התעסוקה של חייל משתחרר.
אחרי חיפושים מייגעים מצאתי
עבודה (זמנית מבחינתי) כפקיד בחב־רת־ביטוח.
המשכורת המובטחת היתה

למזלי, שנות־הנעורים שלי היו
בשנות ה־ .60 הו, איזה שנים נהדרות
אלה היו! .
בתור נער האמנתי במהפכה הגדולה
של הצעירים. היתה לנו תחושה חזקה
של שליחות. חלמנו להביא את השלום,
ומרדנו בכל המוסכמות של המבוגרים.
הייתי טיפוס בוהמי כזה, שאוהב
לנפץ מיסגרות. זה התבטא גם בצורה
החיצונית, שיער ארוך, מכנסי־ג׳ינם עם
טלאים, ועליהם סיסמות כמו ״עשו
אהבה ולא מילחמה״.
אז כולם הלכו עם שיער חלק, כמו
הביטלס. אני הייתי בין היחידים בארץ

שהסתובבו עם שיער ארוך־מתולתל.
בבית־הספר, למרות המרירה, הייתי
תלמיד טוב. למדתי מוסיקה, בתלמה
ילין והחלום הגדול שלי היה להיות
מנצח־תיזמורת. ההורים שלי לא כל״כך
אהבו את ההתמרדות, הם כל הזמן
התלוננו וכעסו, אבל לא סגרו אותי
בבית. נראה לי שהם התלוננו רק מפני
שגם זה היה אז באופנה.
מהילדות המוקדמת יש לי שני
זיכרונות חזקים:
כשהייתי בן ,7השתתפתי בפסטיבל
יוקרתי לילדים, שאירגנה מיפלגת
מפא״י. עליתי לבימה עם אקורדיון,
שהיה גדול ממני, ושרתי שיר שחיברתי.
אני לא אשכח שקראו בשמות
הזוכים — ״ובמקום הראשון יזהר
כהן ״.קיבלתי פרס של 50 לירות, זה
היה המון כסף.
עוד זכור לי שכאשר הייתי בן ,8
השתתפתי במקהלת־ילדים בניצוחו
של יצחק גרציאני. פעם, לפני אחת
ההופעות, כשכולם התכוננו לעלות
לבימה, ראיתי פיתאום בקהל את הורי.
רצתי אליהם והתחלתי לדבר איתם.
פיתאום הגיע אחד מילדי־המקהלה
בבהלה ואמר: יזהר, כולם מחכים לך!
רצתי בחזרה למקהלה וקיבלתי סטירה
מצלצלת מגרציאני. זו היתה הסטירה
הראשונה והאחרונה שקיבלתי בחיי.
כילד הייתי מאוד אינריווידואליסט.
אהבתי נורא בעלי־חיים, אני הייתי
המציל, המושיע והגואל של כל החיות
בשכונה. הייתי מלמד ציפורים פצועות
לעוף, וחופר קברים לחיות שמתו.
הייתי רחפן כזה, אבל בכל זאת
הייתי נורא מקובל, ותמיד הייתי
במרכז הכיסה.