גליון 2600 מתאריך 1 ביולי 1987

השום ה1הי׳ מנוסס וראשונה את הנווטוזן וו הסוד שר

הפגישה הלילית

מיכחבים
תחזית אופטימיסטית

על ההצעה למנות א ת עורך העולם
הזה כמסביר הראשי של הליכוד
בבחירות לכנסת (״מיכתבים״ ,העולם
הזה .)10.6.87
המירשם לניצחון בבחירות של הקוראה
גילעדי ובו היא הציעה לליכוד לבקש מאורי
אבגרי להיות המסביר הראשי של הליכוד בבחירות
הקרובות לכנסת) ,הוא מירשם בטוח
לתבוסה של הליכוד.
כי בארץ יש רק מירשם בטוח אחד לניצחון
בבחירות: תעמולה למטומטמים, וזאת לא מומחיותו
של אורי אבנרי. זאת המומחיות של
הליכוד, ולפניו, של חירות.
לכן. בבחירות הבאות, הם יישארו בשילטון.
ואני אומר את זר״ כי אני אופטימיסט, ומקווה
י׳ גולן, באר־שבע
שכהנא לא יתחזק.

^ מנסר פתיתי ה שלג
על דיעותיו של עורן העולם הזה
בנושא הירידה.
קראתי את לרדת מן הירידה(דעתו של עורך
העולם הז ה בנושא הירידה, כפי שפורסמה
בידיעות אחרונות) ולא יכולתי להאמין למראה
עיניי. מישהו מדבר על ישראל ומציאות בנשימה
אומי לא יכול להיות.
באתי לארץ מקנדה לפני כמעט חמש שנים
ועדיין יש לי יכולת חלושה בעברית ולכן לא
תפסתי כל מילה ומילה במאמר, אבל תפסתי את
העי קרון. מאגניפיצינט (כביר)!
אגם הסופר ארתור (גנבים בלילה) קסטלר,
אמד. אחרי הקמת המדינה שיש ליהודים רק שתי
ברירות: לעלות לישראל או להתבולל. ומה
שמתרחש עכשיו, לפי הסקירות הדמוגראפיות,
היא התבוללות קטלנית.
לדעתי. יהודי בחו״ל הוא כמו פתיתי־שלג
כאבים מי שגר במקום שאין בו הרבה פתיתי־שלם
מתמוסס די מהר. מי שגר בערימה גדולה
של שלם כמו יהודי ניו־יורק, מתמוסס יותר לאט.
דוד עברי, יקנעם
אבל הוא מתמוסס•

סיבתב מקאברי
על הק שיים בתרומת הגופה, אחר
המתת, למדע (״מתים ותורמים״,
העולם הזה .)1.6.87
בכתבה אין לא אינפורמציה שלמה ולא לחימה
על פיתרון.
נכון להיום לא מקבלת, למעשה, אף אוני־בדסיסה
בארץ, תרומת גופות, להוציא את אר
ניבדסיסת תל־אביב האומרת (בתגובה לבקשתי
לה קדיש. אחר מותי, את גופתי למדע) ,כי היא
•מאשרת מדי שנה רק בקשות בודדות, במיוחד
של כאלה שהיה להם קשר עם האוניברסיטה.״
תה רק לאחר החלטה של ועדה מיוחדת!
פה הוא הרכב הוועדה? מה הם הקריטריונים?
אפילו מבקר־המרינה אינו יכול לברר זאת
(מד שהוא הסביר בתגובה לתלונתי).
האם הפתרון הוא הקמת בית־קברות לחילונים?
או קרמטוריום(משרפה)?
סליחה על מיכתב מקאברי זה, אך הוא מיכתב
כנד-
י. א -מוזנדס־בניין בגימלאות, תל־אביב

כתבת ה שער הקידמי:

על תמיר

שמואל תמיר, היה האמן הראשון של יחסי
הציבור. העיתונאים והעורבים התחרו ביניהם
כדי לשרתו. לתמיר היה כישרון נדיר למצוא
אנשים מכל הסוגים שישרתו את מטרותיו.
בשנות החמישים, ניסה להקים גוף פוליטי, אן
פעיליו התאכזבו ממנו במהרה. תמיר היה נואם
ודמגוג מלהיב, כמו בגין. הוא חזר לחרות, וגם
פרש ממנה, הקים את המרכז החופשי. הצטרף
לליכוד ואחר כך הצטרף לד״ש. מ־
,1981 לא הצליח להשתחל לשום
מיפלגה פוליטית, ונשאר בחוץ.

כתבת השער האחורי

איפה בני*

בגיל 13 התעלל בה אביה בברזל מלובן.
בגיר 18 נאסרה בעוון התחזות. עכשיו, בגיל
.23 היא מסתתרת מפני מישפחתה. הילד
שלה נלקח לאימוץ ואין רה בית.
אין היא יכולה לבכות. כי הכאב
גדול מדי: סיפור ישראלי. 1987 ,

בצל הצלב גוער׳ הקרקעות
השבוע מלאו 800 שנה לקרב בגליל, שלא
אוהבים להזכירו: קרני־חיטין, שם ניגפו
הצלבנים בפני הערבים. האם ניתן ללמוד
היום מישהו מגורלה של הממלכה האירופית
הנוצרית, שנעלמה מזמן? על מה נאבקו
המיזרחיים והמערביים? מה ואיך היו גורמי
השפיעה הכפיה הדתית?

בלב מ
ש(לא) בא
ת רגל השבוע שייך, ללא כל עוררין, לאיש־הכלבים
שהצליח לעבוד על כל אמצעי ה־תיקשורת:
הוא הבטיח את בריז׳יט בדדו,
שיגע את המדינה, ובסוף הציג רק נבחנים.
מיהו חרון גלד, הטוען כי
״בלכים הם כמו בני״אדם,״
ו״העיקר זה השכחת־הגזע״?

דף חד ש
הסגזח ד ד
על ההתייחסו ת לאישים שהלכו
לעולמם(.אתה והשקל״ ,העולם הזה
.)17.6.87
העיתונות העברית נוהג מאז ומתמיד לצרף
לשמו של כמעט כל אדם שהלך לעולמו את
ראש׳־־התיבות רל. לאחרונה אפילו קראתי בעיתון
אחד, בכתבה על חקירת רצח ראש ממשלת
לבנון• ,רשיד כראמה ד ל׳,
גם העולם הזה נוהג כך ובמדור אתה
והשקל האחרון נכתב כך על בנקאי שהלך
לעולמו וגם על עורך־דין צמרת אחד.
בלי, חלילם לרצות לפגוע בזיכרם של שניים
אלד -אני סבור, כי, ככלל, עדיף לצרף לשמו של
א־ם שהלך לעולמו את תואר־השם המנוח ולא
את ראשי התיבות הנ״ל.
לא כל־כך בטוח שכל קורא היה רוצה דווקא
לבדך את זיכרונו של פלוני מסויים, ששוב איננו
מאיר גרינסלד, ירושלים
עיסנו•

1חייגים סן האיים
על מדינות בהן אין אפילו מניין של
(המשך בעמוד )4
(ם הזה 2600

שוב נשפך דם בגלל אדמה. גם הפעם הקורבן
היה פלאח, שטען כי האדמה היא שלו. איך
פועלת השיטה? כיצד גואלים גועלי־הקרקעות
את האדמות שמעבר לקו הירוק,
ומה הקשרים שיש להם עם
ראש־הממשלה, יצחק שמיר?

עבדים בלבן

הסיפור שלא סופר מעולם על עולמם האפל
של הסטאזדים הרפואיים, העבדים בחלוק
הלבן: שליש מתוכם נכשלים בבחינות, יש
להם רק מעט סיכויים להתקדם, הם עובדים
^ ^ 9בסרך תחת עולם של כל
1 9 / 3הרופאים הבכירים, אבל
לומדים מהם מעט מאוד.

הכתם הנבון

העולם הזה מפרסם את כל סודות הפגישה
הלילית בעניינו של הח״כ שלמה עמר. פרוטוקול
הדיון, שנרשם בידי העו״ד יגאל ארנון, והמשמש
את הפרקליטות בחקירת הפרשה: מי התחבא
מאחורי הבניין, כשחיילי־המילו־
0 9 1 * 0אים עלו לאוטובוס שהיה ברר־
^ ^ 3 0כו ללבנון, ומיהו. אברשפם״?

בוזר נמו בסוט
שר וווי ארו
אני חש כמו בסרט של וודי אלן — שמוציאים
את השחקן מן הסרט לחיים ומחזירים
אותו — אני צופה בסרט שלא שייך לי,־
מתאר עורך־הדין ב תל את הרגשתו על סס־סל־הנאשמים,
בפרשת. בנק צפלדאמריקה״.
^ ^ 9״לא הרגשתי השפלה, אלא ה־
1ן ך 0 £רגשה מוזרה. גם לא חשבתי
על מיכאל אלבין או גינ ת דל״

יועץ לכיסא גלגלים
משה (״מוץ״) מטלון. נכה צדדל בכיסא־גלגלים,
שימש כיועץ מיקצועי בסרט לא שם
זין. איך זה ללמד שחקן להתנהג כנכה, ומדוע
ת א רוצה שיתחשבו בו — אך לא ירחמו
עליו .״הבת הגדולה שלי, בת
,4 0 1 * 4אומרת שהיא תצה ללמד
אותי ללכת — -ת א מספר.

מילוא מור ש״ס

גם מי שאינם מאוהבים בסגן־השר רוני מילוא,
גילו השבוע צד חדש, מפתיע, באישיותו: לוחם
למען עניין צודק, וגם מסיק מסקנות. בראיון
מיוחד הוא מודה כי מנכ״ל מישרר־הפנים מש״ס
היה חזק ממנו ״כי יש לו ארבעה ח״כים שהם
לשון־מאזניים ״,מגלה שאין הוא נהנה מזה שב־עיתונות
שונאים אותו, ומספר
9 94 0על יחסיו עם שמיר ומכריז :״אני
0לא רוצה להיות ראש־הממשלה!״

/7727/7 7/77ל1₪ /7חת:

להוגיש אגא

הפרק השלישי בזיכרונותיה של אורית ארכיב,
כפי שרשמה אותם למען בנה, אדם: מה ההבדל
בין מנהלת־הכלא רעיה אפשטיין למנהלת חיה
שוהם, כיצד אמבטיה אחת יכולה
0 4 . 0לגרום לה להרגיש כאמא, ופסי־בת
יום־הולדת בנווזדתירצה.

נקיון יהודי

כרמלה רובין הציגה את ציוריו של שמשון חולצי
מן (בתצלום) והביקורת התעקשה לקבור אותו
שנית, ללמרכם שתלאותיו של צייר ישראלי
אינן פוסקות עם מותו. נתן זך
ממשיך בציור רמותו של רן מי־ 1 רון, הפעם על שנות הטירונות,
נגישה לילית

יוסי החליט להתגייר, כי הוא מאוהב. בסדר
ובנקיון של היהודים״ .בינתיים הוא חי עם
אתי, סטודנטית, למישסטים, אבל המישטרה
מציקה לשניהם — כשנעצר בחשד של
.י ^ סמים, עצת השוטרים גם
9 1 * 0אותה, ודרשו ממנה בחוצם-
תם :״עיזבי את הערבי שלך!־

מירי צביון ודן שידון מחכים לילד. אבל שרי
שילון מסרבת לגט • יונים בחתונה של יפעת
שכטר (מיס אסיה) עם עופר שמיר (שניהם
בתצלום) • פרידה זמנית אצל טלי(״כתבתנו
הצבאית״) זלינגר ובני • תתת
0 9 ^ 0מחכה לילדה הראשון — לאורי
^ ^ 3ליפשיץ הוא יהיה השביעי.

מיבתביב -כולבו אותיות 3 איגרת העורך -בריזייט בררו כמשל 4
הנדון קרני־חיטין 5 במדינה -ריח של פוגרום 6 תשקיף -זיגל לרמת־השרון 10 יומי אישי -ברברה, למען השם 11 אנשים -נווה מונסה 12 ראיון השבוע -עם רוני מילוא 14 קולנוע -סטיות נחמדות

זה וגם זה -וגם בני היל הדביל
לילות ישראל -שרימפס וניגובים
דף חדש -האיחור והפיגור
תשבץ -בן יעקב
הורוסקופ -מיבחן סרטן
רחל מרחלת -על כל העולם
אתה והשקל -רק 2000 טון בשר
מה הם אומרים -עזר וייזימן.
שושנה מלמד ועמוס אטינגר
עצם העניין -סי היימן

המדורים הקסעיס:

מיכחבים
(המשך מעמוד ג)
יהודים (״מיכתבים״ ,העולם הזה
.)24.6.87
מעניין שכל המדינות בהן כמעט ואין יהודים,
אותן מונה הקורא כץ במיכתבו, הן מדינות־איים:
איסלנד ומלטה וקפריסין וכו׳,
אולי זה מאשר את הכלל הישן שיהודי אוהב
להיות בטוח שיהיה לו, בשעת הצורך, לאן לסגת
ומאי, כידוע, קשה לסגת, אלא אם כן אתה שחיין
אסתר מו־עטי, רחובות
אולימפי מאוד•

הובזב, הפיל זצלב־הקרס
על אותיות נאציות באתר־זיכרון
לאומי (״מיכתביס״ ,העולם הזה
.)24.6.87
יש אנשים העושים מכל זבוב פיל והמייחסים
לכל פאשלה מיקרית כוונות עמוקות ביותר. נכון
שמי שצייר את אותיות השלט במיבצר עכו ומי
שהרשה להציב שלט זה, בלי שישים לב לדמיון
הלא־נעים של כמה מן האותיות בשלט לסמלים
נאציים, לא היה חכם גדול. אבל לוא היה חכם
ייתכן שלא היה הופך צייר־שלטים או אדם
שתפקידו לאשר הצבת שלטים.
המהומה על לא מאומה הזאת מזכירה לי את
אלה שגילו, בשעתו, בעת ביקורו בארץ, על אחת
מעניבותיו של נשיא מצריים, סאדאת, קישוטים
כביכול בדמות צלבי־קרס ובסוף התברר שאלה
לא היו אלא צירופים גיאומטריים חסרי כל
הדסה ברנשטיין, עכו
משמעות.

,.העולם הזה״ ,שבועון החדשות הישראלי המערבת והמינהלה: תל־אביב, רחוב
גורדון ,3טל 232262/3/4 03 תא־דואר 136 העורך הראשי: או אבנרי
עורך־מישנה: דוב איתן עורך תבנית: יופי שנון רכזת מערכת: ענת
כרגוכטי עורך כיתוב: גיורא נוימן צלמי מערכת: ציון צפריר, צבי טל
עורך דפום: יפתה שביט ראש המינהלה: אברהב ביטון המו״ל.. :העולם הזה״
בע״מ הדפכד.. :הדפום החדש״ בע׳־מ, תל־אביב הפצה: גד בע״מ, תל־אביב.
אני ממהר לקבוע שזה יכול להיות בהחלט
מיקצוע מכובד וחיובי. ואכן, יש יהצנים ויחצניות
בארץ הממלאים את מלאכתם באמונה.
אין כל רע בכך שסופר או קולנוען. אופנאי או
מחזאי. זמר או פוליטיקאי, המעלים הצגה חדשה
או סרט חרש. המוציאים לאור תקליט או ספר.
יעסיקו איש־מיקצוע שידאג להבאת מיפעלם
לידיעת הציבור הרהב. לא כל מחזאי או משורר
מסוגל או מוכן לעשות זאת בעצמו. בא היחצן
ומספק את המידע המתאים והמעובד לכלי־התיקשורת.
אולם
אפשר לדרוש מן היחצניס כי יקפידו על
אמירת אמת. כלומר: שיבדקו היטב בעצמם את
העובדות. יבדילו בין אמת, הצי־אמת וכזב. ויהיו
אחראים למידע שהם מספקים.
גם אז אפשר לדרוש מבלי־התיקשורת שיבדקו
את הדברים בעצמם. ושלא יפרסמו אלא
חומר מאומת. אחראי ובעל מימדים נכונים.
לצערי הרב. רק חלק קטן ממבול •חס״
הציבור, המציף את כל־־התיקשורת מדי יום.
עומד במיבחן זה. הרוב הגדול יטל החומר דומה
•ותר לסיפור על הגברת

השבוע קרה בישראל דבר שהיה ראוי לעטו
של סאטיריקן גרול. ניקוליי גוגול היה יכול
לכתוב עליו יצירה כמו המפקח בא.
גיבור הפרשה הוא מצליחן ישראל• טיפוסי.
בחור שאינו זז בל• מכשיר־קשר צמוד ומטרטר,
אחר מאותם השופעים ביטחון עצמי.
בחור זה רצה לקדם מיפעל שעמד בראשו,
תערוכת כלבים(ראה עמודים 38־.)39
לש־ס כר המציא סיפור: בריז׳יט בררו עומדת
להגיע ארצה כדי להשתתף בתערוכה.
סיפור זה הפך את הארץ על פיה. במשך ימים
רעשו כלי־התיקשורת. הסיפור התגלגל מכותרת
לכותרת. בתיקשורת האלקטרונית התמוגגו.
אחד המרואיינים אף דיבר ברדיו על בררו.
כשהשם מתחרז עם ״מרדו״ .הפרובינציאל־ות
חגגה.
נחיל של עיתונאים •רד על נמל־התעופה. כד•
לקבל את פני האלילה. הצהרון חדשות זריז
מכולם. אף שכר לכמה ימים חרר במלון הילטון.
כד• להיות קרוב אליה.
כאשר התעוררה השאלה בישיבת המערכת
שלנו. יעצתי לעמיתי• להירגע. הצעתי לחכות

יש לכך כמה סיבות. ובראשן: עצלנות. זילזול
באינטליגנציה של הקורא והמאזץ. בוז לאמת
ולא־איכפתיות. תכונות החוגגות גם בתחומים
אחרים של חיינו.
בשנים האחרונות תפחה העיתונות מעבר לכל
מידה סבירה. הארץ מוצפת בנייר מודפס, כשהעיתונים
מתחרים איש ברעהו בכמות. ולאו
דווקא באיכות. ערימות של מוספים וחיגמונים
יוצאים מתחת למככש־הדפוס. מצב דומה שורר
בכלי־התיקשורת האלקטרוניים.
אנשים שקיבלו על עצמם, לפרנסתם ולתיפ־ארתם,
למלא עמודים אלה בחומר כתוב. עטים
כשימחה על הרפים המשוכפלים של יהסי־הציבור.
כשצריכים לספק מדור על תקליטים או
מדור חברתי. מה קל יותר מאשר לאסוף את
גליונות־הנייר האלה של היחצנים, לחברם זה לזה
בלי בדיקה ובירור, ולקרוא לזה מדור?
אותו הרבר קורה גס בכנסת. בשעתו •צרתי.
בעוונותיי הרבים. מינהג פרלמנטרי חדש: ניסחת•
בעצמי תמצית של נאומיי ויוזמותיה ומסרת•
אותם לעיתונאים בכתב, כדי לחסוך להם עבורה.
עכשיו זה הפך למגיפה: רבים מן הכתבים הפרלמנטריים
(לא כולם, למרבה המזל) אינם טורחים
עוד לבוא לישיבות הכנסת. אלא פשוט לוקחים
את העמודים המוכנים האלה, ומחברים בצורה זו
מדור פרלמנטרי.
בסיפור על הגברת בררו מגיעה מציאות זו לשיא
של גיחוך, אך הסיפור עצמו אינו יוצא-דופן. הוא
מאפיין את אשר קורה מדי יום פרוב כלי-
התיקשורת.
איני טוען שהעולם הזה מחוסן לגמר• מפני
מחלה זו. אך אנחנו מודעים לה, ואני לוחם בה
בכל כוחי מרי שבוע.
אולי מגיעה למר דורון גילר. אותו ממציא
דגול שהמציא את ביקורה של הגברת הלא־כל־כך
צעירה. תודת הציבור. מבלי להתכוון לכך.
חשף מחלה תיקיטורתית.

כלב מי שמאמין
עד שהגברת תדרון־ על אדמת ארצנו. לא האמנת•
לרגע כי בררו. המפורסמת כמגינה על חיות־הבר
בטבע. תהיה מעוניינת באסיפה של כלבים
מלוקקים ומסורקים. תמהתי על העורכים של
שאר כלי־התיקשורת, שנסחפו בגלי ההתלהבות.
הגברת לא באה. כמובן. כל הסיפור לא היה

ולא נברא. הוא היה ברווז.
יחצנים ויחצניות

אפשר היה לעבור על כל הפרשה המגוחכת
בחיוך סלחני. אלמלא חשפה את אחד הליקויים
הממאירים של העיתונות הישראלית.
זוהי מחלה ששמה יחסי־ציבור.
שטח עצום בעיתונות הכתובה. וזמן רב
באולפני הטלוויזיה והרדיו, מתמלאים עתה על־ידי
יתסי־ציבור גלויים, ובעיקר מוסווים. יש
ונדמה יטזהו רוב היטטח ועיקר הזמן.
מחית־ על כך כאשר המצאתי את המילים
יח״ץ, יחצנים ויחצניות.

4 4 . 4 4

4 4444

על ברכות בלשון לא מובנת (״אוהב
מתנות יחיה!״ ,העולם הזה .)17.6.87
מודה ומתוודה: המדור הראשון שאני קוראת
כל שבוע בהעולם הזה הוא מדורה של רחל
המרחלת. רק שהפעם היא עשתה לי בעיה. היה
שם סיפור על יום־ההולדת של אחד עמית לוינסון
(תצלום גדול של ׳פניו המחייכים תיכף משך את
תשומת־ליבי) וחוץ מן העובדה שעשו לו מסיבת
יום־הולדת בבית־קפה בהרצליה והביאו לו המון
מתנות, כמעט ולא הבנתי מילה מן הכתוב.
למה? כי אני לא אשכנזיה. והאמא שלי לא
אשכנזיה. וגם האבא — לא. וגם הסבים והסבתות
משני הצדדים.
בקושי פיענחתי מילה אחת או שתיים מבין
עשרות המילים באידיש שקישטו את הסיפור על
עמית לוינסון.
כדאי להזכיר למרחלת את הסיסמה הישנה:
עברי, דבר עברית! נעמי כהן, פתח־תיקווה

איד עושים
״מדור״

לא בריזייט בדדו

עברי, דבר עבריתו

סרטים
.)13.5.87
סיפורה של עדנה פיינרו על ״היורשת של
ג׳יין פונדה׳ לוקה בחסר. פיינרו מרחיקה עד
הוליווד כדי לספר את סיפור חייה של שחקנית
מפורסמת, סיגורני ויבר, שהחלה את צעדיה
הראשונים על הבד דווקא בישראל. את תפקידה
הראשון על מסך הקולנוע שיחקה ויבר בשנת
,1976 בסירטי, משוגע, בבימויו של דן כהן.
זה היה סרט ישראלי, שצולם באנגלית, בהפקה
אמריקאית־גרמנית, בהפקת חברת ישראפילם,
ואילו אנוכי הייתי מפיק, יחד עם צבי שפילמן
ושלמה מוגרבי.
בתפקידים הראשיים כיכבו מורי אברהם,
שלימים קיבל את האוסקאר על תפקידו ב־אמדאוס,
מיכאל בק וסיגורני ויבר. כל אחד מהם
קיבל שכר של 5,000 דולר, הוצאות הנסיעה
אלמם מסים, ניו־יורק
ואש״ל•

אחות גדולה לנו
על שדיהן של נשים בוגרות (״לילות
ישראל״ ,העולם הזה .)17.6.87
מניין לקח כתב העולם הזה את המנה
הגדושה של שוביניזם גברי? באיזו הצדקה הוא
כתב על אשת הבוהמה ״שחלצה שד מוצק ונאה,
למרות 47 שנותיה׳.
מה זה פה? רק אחות קטנה לנו, ושדיים יש לה?
ולג׳ואן קולינס (אלכסיס משושלת) ,בת ה־50
פלוס — אין? ולאליזבת טיילור, המתקרבת ל־60
אלונה ברזל, טיבעון
— איו?

כל־בו האותיות
על פסוק התנ״ד המכיל את כל או-

סאדאת ועניבת־המהומה

על פסוק תנ״ך, המכיל את כל אותיות
האלפבית (,.מיכתבים״ ,העולם
הזה .)17.6.87
הפסוק במגילת אסתר, המכיל את כל 22
אותיות האלפבית העברי הוא די ארוך ומסובך.
אפשר לארגן פסוק כזה, הרבה יותר קצר, אם כי
לא כל־כך תנ״כי.
עובדה: בחודש שעבר פירסם רירי מנוסי
בידיעות אחרונות פסוק עברי, מאוד קצר,
בדיוק בן 22 אותיות, שגם הוא מכיל את כל
אותיות האלפבית :״שפן אכל קצת גזר בטעם
יוסי אדמון, תל־אביב
חסה. ודיי•

תיות האלפבית (״מיכתבים״ ,העולם
הזה .)17.6.87
הפסוק במגילת אסתר, המכיל את כל 22 .
אותיות האלפבית הוא די ארוך ומסובך. אפשר
להציג את זה בצורה הרבה יותר קצרה, אם כי לא
כל־כך תנ״כית.
החודש פירסם דירי מנוסי בידיעות אחרונות^
פסוק עברי, אבל קצר מאוד, המכיל את כל
אותיות האלפבית :״שפן אכל קצת גזר בטעם
יוסי ארמון, תל־אביב
חסה, ודיר

ח״כית 3ת 2000

בחברה טובה

לח״כית נמיר יש עקרונות. אבל מה
ההגיון שלה! (״מה הם אומרים״ ,העולם הזה
.)17.6.87
אורה נמיר מתנגדת בתוקף לשובם של פליטי
איקרית ובירעם לכפריהם, כי ״יש רשימה ארוכה
של כפרים וישובים עירוניים, ששם נעשה אי־צדק
לערבים.״
נו, אז מה היא חושבת — שאם בני איקרית
ובירעם לא יקבלו צדק, האחרים ישכחו את
העוול שנעה להם? הרי הח״כית נמיר, שרוצה
להיות שרת־החינוך, יודעת שבמערכת החינוך
שלנו מלמדים יום־יום שלא שכחנו את הארץ
במשך 2000 שנה. אז איך היא רוצה שהם ישכחו
את מקומות הולדתם אחרי פחות מ־ 40 שנה?
אדוארד נוימן, תל-אביב

על חמשיר שנכתב, בשעתו, לכבודו
של כתב העולם הזה (״רפול ואפל טון״
,העולם הזה 27.5.87 ואילן).
כאשר העולם הזה כיבד, לפני שנים רבות,
את כתבו אליהו זהבי בחמשיר ביוגראפי, ייתכן
ולא שם לב לכך, אבל הוא היה בחברה טובה.
וכך ביקש, בגיל ,36 הסופר ש״י עגנון לכתוב
על מצבתו, כאשר תגיע שעתו:
נולדתי בשנת תרמ״ח,

גידיי שס״ה, אבריי רמ״ח.
יודע דף גמרא ופרק תנ״ך —
ובמותי, כיתבו אך:
נפטר בשנת כך וכר״.
שולמית פולמן, תל-אביב

חסר כל משמעות

מיכתבים למערכת
על צעדיה הראשונים של כוכבת

(״קולנוע״,

כר־בו
האותיות

5000 דולר פלוס אש״ר

העולם הזה שומר לעצמו את הזכות
לערוך מיכתבי קוראים מסיבות לשוניות,
מישפטיות או טכניות.

העולם

הזה

העולם. הז ה 260.0

15 1י *1י י ״ 10 1
השסע מל או 800 שנים ל מ אור ע נוס1יים. הס מל ה!כירו

קרני חיטי!

^ דרך מנצרת לטבריה, בהתקרבך ליס״כינרת, מתנשאת
^ משמאל גיבעה דמויית־אוכף. שתי פסגותיה דומות לקרניים
של שור. מכאן שמה: קרני־חיטין.
במקום הזה, השבוע לפני 800 שנה, אירע אחד המאורעות
הגדולים בהיסטוריה של הארץ הזאת.

ב־ 4ביולי 1187 הושמד במקום הזה הצבא המקובץ
של ממלכת-ירושלים הצלבנית בידי המצביא
המוסלמי הגדול, צלאח־אל־דין.

ביום שלפני״כן יצא הצבא הצלבני מציפורי, ליד נצרת, כדי
להציל את מגיני טבריה, ובראשם הנסיכה אשיב, שהתבצרו
במצודתם המכותרת. תחת שמש־יולי הלוהטת״,בלי מים, כשהם
צמאים ותשושים בשיריונם הכבד, התקדמו הצלבנים לעבר הצבא
הרענן של צלאח־אל־דין, שהיו לו מים בשפע. הקרב היה אבוד
עוד לפני שהחל.
בסוף אותו יום גורלי, לא נותר בשדה״הקרב אף לוחם צלבני
אחד שלא נהרג או נשבה.

תקופה שהחלה 88 שנה לפני כן, ב־ 15 ביולי ,1099
כאשר פרצו הצלבנים את חומות ירושלים וערכו
טבח במוסלמים וביהודים, הגיעה לקיצה.

בני־עדות־המיזרח נקראו ״פולנים״ ,ודווקא המערביים נקראו
״פרנקים״).

יש כאן לקח חשוב ביותר למדינת־ישראל. הפער
העדתי עלול להרוס את המדינה החדשה כמו שעזר
להרוס את הממלכה ההיא. מיזוג המיזרחיים והמערביים
לעם אחד חיוני לממלכה.

״מדינה יהודית״ ,כפי שנקבע במגילת־העצמאות, אלא ״מדינת
העם היהודי״ .משמע: לא מדינה השייכת לאזרחיה היהודיים(שלא
להזכיר כלל את אזרחיה הערביים) ,אלא מדינת היהדות העולמית,
מדינה הפועלת בשמה, מטעמה ולמענה.
מאה שנים אחרי עליית הבילו״יים, נושאי־מגן־דויד הראשונים,
וארבעים שנה אחרי הקמת ממלכת־ירושלים החדשה, לא זו
בלבד שגישה זו אינה נחלשת, אלא אף מתחזקת.

ישראל רחוקה מלהשתלב במרחב, ואף מלרצות
בכך. היא לא הסתגלה לרעיון שהיא חיה כאן, שהיא
שייכת למרחב זה, שעליה להבין את התהליכים
הפועלים בו ולמצוא בו את מקומה. תחת זאת היא
קושרת את גורלה, לחיים או למוות, עם מעצמה
ביבשת אחרת.

ך ם בעיית הכפיה הדתית משותפת לשתי הממלכות. לא חסרו
בממלכת־הצלבנים אנשי ״אגודת־ישראל״.

על התנועה הצלבנית ריחפה אותה הדילמה המרחפת
כיום על התנועה הציונית.
וזוהי: התנועה היתה חילונית במהותה. בראשה לא עמדו
ההגמונים, אלא האבירים. למרות שהאפיפיור הוא שיזם את
התנועה בראשונה, המלכים והדוכסים הם שהנהיגוה. ולמרות
שהמטרה המוצהרת היתה קדושה (״לשחרר את הקבר הקדוש
מידי הכופרים!״) הרי בפועל הוקמה בארץ ממלכה חילונית,
שהתנהלה על פי החוק החילוני של התקופה(הפיאודלית).

ך ם זהו דמיון מהותי.
הצלבנים הקימו כאן ממלכות נרחבות. בשיאם שלטו
הצלבנים בכל חוף הים התיכון, מתורכיה ועד מצריים, והגיעו
למבואות קאהיר, לעקבה ולעבר״הירדן.

אך הם נשארו קשורים בחוט-הטבור במעצמות
המערב.

כל עוד הזרים המערב לממלכה סיוע מכל הסוגים — כסף,
נשק, לוחמים — פרחה הממלכה ושיגשגה. אולם ברבות הימים
מצא המערב עסקים כדאיים יותר. מוקד־ההתעניינות שלו
השתנה. הממלכה בארץ־הקודש התחילה לשעמם.

כאשר דעך הסיוע, דעכה הממלכה. היא לא התרגלה
בעוד מועד לעמוד על רגליה שלה.
האם זה מזכיר משהו?

^ פשר היה לחשוב כי מאורע כל־כך חשוב בתולדות הארץ
יזכה בדיון נרחב בישראל, ישמש נושא לעשרות
סימפוסיונים, יעסיק את כלי־התיקשורת במשך ימים ארוכים.
והנה: קול דממה דקה.

ך* ממלכה חיתה על חרבה, מיומה הראשון ועד האחרון.
( \ אומנם, היו הפוגות. היתה תקופה של קמפידייוויד (עם
דמשק, לא עם קאהיח. היו בריתות וקנוניות עם שליטים ערביים
שונים. היו תקופות ממושכות של הפסקת־אש רישמית.

יוק. לא היו צלבנים. לא היה קרב בקרני־חיטין. לא
היתד, ממלכת־ירושלים בת 88 השנים, ולא היו 104
השנים הנוספות של ממלכה צלבנית בשפלת-החוף.

אבל בכל פעם, כשהחלה הארץ להירגע, בא לממלכה
גל חדש של קנאים מן הגולה הדוויה, או שהתעוררה
התלהבות מילחמתית חדשה בין בני־הארץ,
והמילחמה התלקחה מחדש.

שרידי התקופה הצלבנית בת 200 השנים פזורים ברחבי הארץ,
ממצודת־עכו ועד למיבצר ס־ו־מואב, מול סדום. אך הנושא סגור
ונעול על־בריח בתת־ההכרה של המדינה.

מול היצר המילחמתי הזה, שניזון מתערובת של קנאות דתית,
אינטרסים אישיים וסיעתיים ותאוות־שלל, לא הצליחה תנועת־השלום,
שהחלה להיווצר בקרב כמה מן הצלבנים בני״הארץ, אשר
התקרבו למוסלמים, הבינו את אורחותיהם והעריכו את תרבותם.
עזרה לכך העובדה שהיתה לצלבנים עליונות צבאית. שום כוח
במרחב לא היה מסוגל לעמוד מול ההסתערות של חיל־השיריון
שלהם — חיל הפרים המשוריינים, בעלי הנשק הכבד.

זהו טאבו. אסור לדון בתקופה הצלבנית. ואם אין
מנוס מלהזכירה, יש להקפיד על בך שלא תיאמר
לעולם־לעולם אף מילה אחת העלולה להביא להשוואה
בין ממלכת־הצלבנים למדינת־הציונים.
הס מלהזכיר.
שמעתי השבוע שידור אחד — אחר ויחידי — על קרב קרני־חיטין.
צעירה בשם תרצה ארזי ריאיינה ברדיו כמה מומחים,
וביניהם ידידי הנערץ הפרופסור יהושע פראוור. זה היה כמעט
שידור היתולי: במשך שעה דיברו המומחים על כל היבט אפשרי
של תולדות הצלבנים, מבלי להזכיר אף פעם אחת ויחידה הקבלה
אפשרית בינן ובין תולדותינו.

היה זה כאילו דיברו על השבר הסורי־אפריקאי,
מבלי להזכיר כי ביקעת־הירדן היא חלק ממנו.

פעם, לפני שנים, שאלתי את גדול ההיסטוריונים של הצלבנים,
סטיוון ראנסימן, אם אי־פעם עלה על דעתו שיש הקבלה כלשהי
בין הצלבנות והציונות. הוא השיב, בחיוך בריטי :״לא זה בלבד
שחשבתי על־כך כל הזמן, אלא שהתכוונתי לתת לסיפרי כותרת־מישנה,
:מדריך שימושי לציונים איך ל א לעשות את זה.׳ אבל
ידידיי היהודיים שיכנעו אותי להימנע מכך.״

י א יכולה להיות הקבלה מלאה בין שתי תקופות כה שונות,
י /ובין שני עמים כה שונים. אך עם כל ההבדלים הרבים
והבולטים, הדמיון בין שוזי הממלכות — הצלבנית והציונית —
הוא מדהים.

אין כמעט בעיה צלבנית אחת שאינה חוזרת
במציאות שלנו; ואין כמעט בעיה אחת שלנו, שלא
היתה כדוגמתה בהיסטוריה הצלבנית.

ההיסטוריונים הציוניים — וביניהם ידידי פראוור — יוצאים
ממש מגידרם כדי להכחיש ולטשטש דמיון זה. בכך הם עושים,
לדעתי, עוול. כי הם מונעים ממדינת ישראל החדשה ללמוד לקח
״איך ל א לעשות את זה״.
^ טענה הציונית הבולטת נגד ההשוואה היא זו: הצלבנים
1 1היו מיעוט קטן בארץ, בעוד שאנחנו מהווים רוב.
זוהי טענה כיבדת־מישקל. אלא שהיא מבוססת על סמנטיקה
יותר מאשר על עובדות.

נכון שה״צלבנים״ — אותם שבאו מעבר־לים —
היוו מיעוט. אולם הנוצרים היוו אז רוב גדול כארץ.
רוב הנוצרים האלה היו בני־עדות־המיזרח. הם היו צאצאי
האוכלוסיה המקורית, שהתנצרה אחרי חורבן הבית השני.
הצלבנים האירופיים לא התמזגו עם הנוצרים המיזרחיים האלה
לעם אחד, למרות שכל הממלכה היתה מבוססת על הגיון דתי
וסמלים דתיים. המתח בין נוצרים מערביים ומיזרחיים היה אחד
מבעיות הממלכה. לא היו בממלכה שני הגמונים ראשיים — אחד
אשכנזי ואחד ספרדי. המערביים ניסו לכפות את שילטונם הדתי
בכוח על הנוצרים המיזרחיים.
(קוריוז: גם שם היה עימות בין פולנים ופרנקים. אלא שדווקא

כאשר גוש השיריון דהר קדימה, שום כוח לא עמד
בפניו.

החותם של ויליאם, נסיך הגליל
אולם כל הסמלים של התנועה והממלכה היו דתיים, החל
בקריאת־הקרב (״אלוהים רוצה זאת!״) וכלה בסמל-הצלב שעל
המדים. בלי המטרה הדתית, כך נאמר, אין לממלכה כולה זכות־קיום.

כן קמו בממלכה גופים דתיים קנאיים, בדמות המיסדרים־
הלוחמים, שחירחרו מילחמה בלי־ליאות, שסיכלו כל נסיון לכונן
שלום. נזירים־מתנחלים אלה מילאו תפקיד חשוב גם בדחיפת
הממלכה אל האסון של קרני־חיטין.

האם אין זה מזכיר לנו כלום?

התנועה הציונית היתה חילונית במהותה, אך היא אימצה
לעצמה את סימלי הדת(עצם השם ״ציוך, הטלית שהפכה לדגל,
מגן־דויד, גיבורי התנ״ך) .המחנה הדתי היה למוקד הקנאות
הדתית־לאומנית הלוחמת.

הדמיון בין גוש־אמונים ובין מיסדר־הטמפלרים
הצלבני הוא מדהים. מאיר כהנא הצלבני — רנו דה־שאטיו
— גרם במישרין לחורבן הממלכה׳בקרני־חיטין.

דמיון העיקרי — והמדאיג ביותר — שבין שתי
( \ הממלכות הוא בעצם הגדרת מהותן.
ממלכת־הצלבנים החזיקה בארץ מעמד כ־ 200 שנה — כ־ססז
שנה בירושלים, וכ״ססז שנים נוספות בעכו. משמע: היו בה צברים
בני הדור השמיני, התשיעי והעשירי.

אולם בכל שנות קיומה חשה החברה הצלבנית
שהיא רק חיל-החלוץ של העולם הנוצרי, שמרכזה
האמיתי הוא באירופה הנוצרית. היא עצמה קראה
לארצה(בשפת הפרנקים) ״אוטרמר״ — מעבר־לים.

הדבר מנע מהם, מבחינה נפשית ור(ח5ית, להסתגל למחשבה
שהם חיים במרחב הזה, שעליהם להשתלב בו כדי להתקיים
׳ לצמיתות, שעליהם להבין את התהליכים הפועלים בו ולקחת בהם

חלק.
אומנם, היו בממלכה אנשים שהבינו את הבעיה, בייחוד בדורות
האחרונים, והם הזהירו מפני הגישה של מדינה־במצור. אולם קולם
נשאר כקול־קורא במידבר.

אותו הדבר קורה לנו.
באחרונה קיבלה הכנסת חוק שאינו קובע רק כי ישראל היא

אולם הצלבנים לא הבינו — כפי שאין מבינים זאת הצלבנים
המודרניים, מסוגם של אריאל שרון ורפאל איתן — שהכוח
הצבאי הוא רק מרכיב אחד מכוחה של ממלכה. קובעים לא פחות
החוסן הרוחני, האחדות הפנימית, העוצמה הכלכלית, הכישרון
הפוליטי. בכל אלה לקתה הממלכה דאז.
כל עוד עמד לה כוחה, התרחבה הממלכה עוד ועוד. היא סירבה
לקבוע לעצמה גבול. היא התפשטה, כבשה, התבצרה, התנחלה.
מצודותיה עומדות עד היום לתיפארת.
כאשר הכוח הפנימי החל אוזל, החלה הממלכה מצטמקת. קו־ביצורים
אחד אחרי השני ננטש. ההתנחלויות התקפלו. אחרי
קרני־חיטין נפלה ירושלים. כעבור 104 שנים נפלה עכו. אחרוני
הצלבנים נזרקו — פשוטו כמשמעו — מן המזח של עכו לים.

עוד שיעור טוב איך ל א לעשות את זה.
האם יכלו הצלבנים לעשות שלום, כאשר היו בשיא כוחם? האם
יכלו לקבוע גבול שיתקבל גם על דעת יריביהם? האם יכלו למנוע
את מסע־הצלב הנגדי של המוסלמים, לפני שסחף את המרחב
בקנאותו?

שאלות טובות. גםהיום.

ולם — ואולי ז הו העיקר — הממלכה לא נחרבה
בשדה־הקרב. היום של קרני־חיטין, עם כל היבטיו הנוראים,
לא הוא שחרץ את גורל הממלכה. זה נחרץ עוד קודם לכן, בצורה
אחרת.

הממלכה הצלבנית הובסה בשדה-הקרב הדמוגראפי.

בשנים
הראשונות, כשהממלכה היתד, חדשה ורעננה, היא
היוותה מוקד־משיבה עצום לבני״אירופה. מחפשי־מזל באו מכל
הארצות, ובראשם הבנים הצעירים של האבירים, שלא ירשו את
נחלות אבותיהם. הם חיפשו כאן נחלות חדשות, חיים חדשים, רוח
חדשה, הרפתקה גדולה, נוף חדש, יורשות עשירות.

אחרי שני דורות נחלשה משיכה זו, וקרה ההיפך:
החלה תנועת־הירידה.

צלבנים עייפים נטשו את הארץ, אחרים נשרו בדרך הנה. הם
חיפשו את מזלם בלוס־אנג׳לס של אז, או שחזרו בשקט ״הביתה״.
אין זו הגזמה לקבוע: הירידה הרסה את ממלכת־ירושלים.
בגללה ירדה לטימיון תנועה מפוארת, מיפעל היסטורי כביר, רב־

הישגים בכל תחומי־החיים.

בשבת זו, ה־ 4ביולי, ביום־השנה ה־ 800 של קרב
קרני־חיטין, כדאי להקדיש לכך כמה דקות של מחשבה.

מ אי ־יגאו ! ן ־ י י ־

€יבנ 1י

במדינה העם ריח של פזגרזם
זה?רה ברמת־עמידר.
זה קרה בעוביידה.
זה קורה בהרודיון
נציגת־המישטרה היא שהשתמשה
במילה ננית־המישפט: פוגרום.
המילה הרוסית המבחילה מעלה
זיכרונות בנפשו של כל יהודי. עכשיו
אין עוד מנוס מלהשתמש בה במדינת־היהודים.
עלילת
דם. מה שקרה בימים
האחרונים בשכונת רמת־עמידר, בלב
המטרופולין של גוש־דן, נושא את כל
הסממנים הקלאסיים של מהומה אנטישמית.
תחילה
עוד ניסתה המישטרה להגדיר
זאת כ״סיכסוך שכנים״ .יהודים
קשישים וקטינים, בהנהגת אשה היסטרית.
פרצו לדירה שבה גרו פועלים
ערביים שקטים, פצעו את הדיירים
וזרקו אותם מבעד לחלון, הרסו את
הרהיטים ושרפו את הדירה.
למחרת התברר כי זה היה רחוק מלהיות
סיכסוך־שכנים תמים. דיירי השכונה
הצדיקו את המעשה בקול רם,
לעיני הטלוויזיה. דירות נוספות הוצתו.
הערבים דיירי־השכונה — פועלים
קשי־יום וסטודנטים באוניברסיטה
היהודית־דתית בר־אילן הסמוכה —
נמלטו על נפשם.
הדיירים האשימו את הערבים בכל:
התחברות עם ״הבנות שלנו״ — אישום
גיזעני קלאסי — וגרימת רעש,
ליכלוך ומה עוד. בכמה מן הדברים
(״אני פוחדת על הילדים שלי״) נדף
הריח החריף של עלילת־הדם.
העכברושים נושאי־הדבר הגיזעני
של הרב מאיר כהנא הופיעו מייד כדי
לנבור באשפה הגיזענית.
ברור כי אין זו תופעה מקומית. אין
ספק שהמצב דומה בשכונות רבות
ברחבי הארץ, שבהן החלו פועלים
ערביים לשכור דירות, כדי לעבוד במשק
היהודי, לבנות בניינים יהודיים
ולהפעיל בתי־חרושת יהודיים.
המישטרה נעלמה. מול פוגרום
מתמשך וגלוי זה היתה התגובה היהודית
מאלפת.
במשך ימים לא עשתה המישטרה
רבר כדי להגן על הדיירים הערביים.
כמו בפוגרום קלאסי, נעלמה המיש־טרה
מן השטח, ונתנה לאספסוף להשתולל.
ראש־העיריה,
אורי עמית, איש
מיפלגת־העבודה, הגיב בקול־ענות־חלושה.
הוא לא עלה על המיתרסים,
כפי שעשה בשעתו ראש עיריית
גיבעתיים הסמוכה. מול הפרובוקציה
של כהנא.
המימסד הפוליטי הגיב בדרך ה־שיגרה,
בלחש. נשיא־המדינה, חיים
הרצוג, התבטא בפה מלא, אך רק
כעבור שבוע.
תנועת־השלום נעלמה. מחנה מפולג
ומסוכסך זה, שהמוראל שלו שואף
לאפס, המכור למיפלגות שונות וה־כפוף
לאינטרסים קטנוניים, לא היה
מסוגל להגיב. תחת הפגנה של רבבות,
כפי שנערכה בפאריס אחרי הנחת
פצצה במיסעדה יהודית, הפגינו כמה
עשרות.
פקידים ובריונים. אחרי הפוגרום
רמת־עמידר בא הפוגרום בעוביי־דה.

לא היה בישראל הישנה, אלא
בשטח כבוש. הפעם נערך הפוגרום
בחסות השילטון, בעזרת הקוזאקים,
באמצעות כנופיה חמושה ברשיון
(ראה עמודים 8־.)9
אך מבהילה יותר מכל פוגרום אלים
היתה ההודעה כי השילטונות מתכוונים
לקדוח מים ליד בית־לחם, ולהע
ביר
את מירב עתודת־המים של הגדה
המערבית למתנחלים יהודיים ולשכונות
היהודיות של ירושלים.
גזל המים חמור אף מגזל האדמה.
התפתחותו של ציבור תלויה במים
העומדים לרשותו. הטענה כאילו
התושבים הערביים לא ניצלו עד כה
מים אלה, המחלחלים לים־המלח, היא
שיא של צביעות. האמת הפשוטה היא
שעל פי תקנות המימשל הצבאי אסור
לערבים לנגוע אף בטיפת״מים אחת
בלי אישור, ואין ניתן להם אישור
לקדוח אף באר רגילה — שלא לדבר
כלל על מיפעל־מים גדול.
יוזמי התוכנית החדשה אף לא טרחו
להסוות את כוונתם במליצות על
״שימוש במים לטובת האיזור״ או
״לטובת כל האוכלוסיה, היהודית
והערבית״ .הם דיברו בפירוש על
השימוש הבלעדי במים לצורכי ההתנחלויות
היהודיות והשכונות היהודיות
— הגדרה לאומנית, שנודף ממנה ריח
גיזעני חזק.
האם יש הבדל בין הבריונים ברמת־עמידר
ובין הפקידים המתכננים של
קידוח מי־הרודיון? אם ישנו, הרי הוא
בוודאי לרעת הפקידים, המכלכלים
את מעשיהם במישרדים ממוזגי־אוויר,
וההורסים בשקט כל תשתית לדו־קיום
בשלום בעתיד.
עיתונות כותרת השסע
היהודים תוקפים את
הקוזקים, ועורכים פוגרומים
אצל הנוצרים השלווים
מעריב היה תמיד הסמן הימני הקיצוני
של העיתונות הישראלית. במרוצת
השנים היה נדמה כי חל שינוי בעיתון.
אך השבוע הגיע מעריב לשיא חדש.
כותרת
השבוע הופיעה במעריב ביום
השני 29 ,ביוני, בראש העמוד הראשון
ולרוחב כל העמוד:
״מאות כפריים ערביים תקפו באלימות
סוחרים שביקשו למכור קרקע ליהודים.״

מישקל זה, יכול היה הצהרון של
קישינב לפרסם בראש עמודו הראשון:
״מאות יהודים תקפו באלימות נוצרים
שבאו לערוך אצלם ביקור של חג.״

יחסי חוץ
מדוע הוא ע שה זאת?
קורט ולדתיים, פוליטיקאי
עלוב ושקרן, זכה ככירכת
הכם הקדוש. מדוע?
מדוע הוא עשה זאת?
מרוע קיבל האפיפיור, יוחנן־פאו־לוס,
את נשיא אוסטריה, קורט ולד־חיים?
השבוע
הטרידה, סיקרנה וקוממה
שאלה זו מיליונים בעולם, ובראשם,
כמובן, את היהודים. היא גם הציבה
בעיה מדינית חמורה לפני מדינת־ישראל.
מדוע
העניק האפיפיור הפולני,
שכרע זה עתה ביד לפני המציבה
לקורבנות מחנה־ההשמדה מאידאנק,
לגיטימציה סנסציונית לפוליטיקאי
עלוב ושקרן, שהסתיר את העובדה
שהיה בורג (קטן או גדול) במכונה
הנאצית?
פושעים וזונות. התירוצים ה־רישמיים
לא עמדו במיבחן ההגיון, וגם
הוואתיקאן עצמו לא התכוון שיתייחסו
אליהם ברצינות.
נאמר: ולדהיים הוא הנשיא של
מדינה קאתולית, ואי־אפשר היה להעליב
מדינה כזו.
או: כאשר ראש־מדינה כלשהו
מבקש להתקבל על־ידי האפיפיור, אין
הוא יכול לסרב.
או: ישוע הנוצרי נפגש עם פושעים,
זונות ומוכסים. שום כומר נוצרי אינו
יכול לסרב לנהוג כך.
כל התירוצים האלה מגוחכים. יש
לאפיפיור מאה דרכים לרמוז בצורה
דיפלומטית למדינאי, שהשעה אינה
כשרה לפגישה עימו.
הוא לא קיבל את ולדהיים כפושע.
הוא לא השמיע בעת הפגישה הסתייגות
כלשהי — ולוא גם העדינה
ביותר — מעברו ומשקריו.
אין שמץ של ספק בכך שהביקור
נערך כאקט פוליטי מובהק, שנוער
לכבד אדם אשר ממשלות העולם
המערבי סירבו להיראות בחברתו.
יש ויכוח על טיב עברו של
ולרהיים. במיקרה הטוב ביותר אפשר
לומר שלא הוכח שביצע במו ידיו
פשעים נגד יהודים ופרטיזנים, אלא

שהיה רק בורספאסיבי במכונה
הצבאית שביצעה פשעים אלה• אך אין
כל ספק ששיקר ביודעין בהעלימו
עובדה זו.
אילו קיבל אותו האפיפיור כדי
למחול לו פומבית על חטאיו, וכדי
לייעץ לו להתפטר — ניחא. אבל
ההיפך נכון.
אם כן, מדוע עשה זאת?
יהודה איש־קריות. הסיבה ההגיונית
היחידה שהוזכרה השבוע הי־תה
נעוצה ביחסיו של האפיפיור עם
המימשל הקומוניסטי.
יוחנן־פאולוס הפולני נבחר כאפיפיור
על רקע רצונה של הכנסיה להסתדר
עם הגוש הקומוניסטי.
מזה אלפי שנים, מסתדרת הכנסיה
הקאתולית עם כל שילטון. את האליבי
לכך נתן ישוע בעצמו, כאשר אמר:
״תנו לאלוהים את אשר לאלוהים,
ולקיסר את אשר לקיסר ״.במשך הזמן
גילתה הכנסיה כי ההתפשרות עם כל
שילטון היא עסק כדאי מאור.
עכשיו עושה זאת יוחנן־פאולוס עם
ממשלת מולדתו. הכנסיה הקאתולית
בפולין מכרה את תנועת סולידריות
לשילטון, כשם שיהודה איש״קריות
מכר את ישוע בעבור 20 שקלי״כסף.
שילטון־הדיכוי רודף את סולידריות.
אך פותח ברחבי פולין אלפי מרכזי־חברה־ותרבות
של הכנסיה הקאתולית.
המטרה האמיתית של האפיפיור
היא להסתדר עם מוסקווה עצמה.
פרשת־ולדהיים נולדה, כך נאמר, על
רקע זה.
להחזיק בגרון. ואכן, אין זה
עולה על הדעת שקורט ולדהיים, שהיה
מבוקש ביוגוסלוויה בעוון פישעי־מילחמה,
יכול היה להיבחר פעמיים
כמזכיר־האו״ם, מבלי שהיוגוסלווים
והסובייטים ידעו מיהו. סביר להניח כי
תמכו בבחירתו כדי שיוכלו להחזיק
בגרונו של מזכיר הניתן לסחיטה.
עכשיו נוח למוסקווה שאיש כזה
יהיה נשיא אוסטריה, מדינת־-מפתח בין
מיזרח למערב. ראש־ממשלת ברית־המועצות
עומד לבוא לביקור רישמי
אצלו, עובדה שכמעט לא תיאמן. יתכן
כי מוסקווה תבעה מן האפיפיור לקבל
את ולדהיים קודם לכן אצלו, כדי לתת
הכשר למהדורה עלובה זו לפגישת
ריבנטרופ־מולוטוב*.
הדבר יתכן, אך גם בו אין הסבר
אמיתי. יש לאפיפיור אלף ואחת דרכים
לרצות את רצון הסובייטים, מבלי
להיכנע דווקא בנקודה זו.
אדמה קאתולית. יש הרואים
באקט זה התפרצות ספונטאנית של
האנטי־שמיות המסורתית של הכנסיה
הקאתולית.
אם כן ואם לא — יוחנן־פאולוס
היה צריך להיות מודע לכך שמיליוני
יהודים בעולם יראו את הפגישה באור
זה. אחרי ששקד במשך שנים על ריפוי
הפצעים ההיסטוריים שנגרמו על־ידי
מאות שנים של אנטי־שמיות נוצרית,
הרס האפיפיור את כל מלאכתו במכה
אחת.
נגד אחד מקודמיו בתפקיד, האפיפיור
פיוס ה־ , 12 הועלו בגרמניה האשמות
כבדות ביותר לגבי התנהגותו
בימי־השואה. הוטח בפניו שלא עשה
די, ושכמעט לא עשה דבר, כדי לעצור
את השואה בארצות הקאתוליות. הוא
הציל יהודים בקימעונות, אך לא עשה
דבר כדי לעצור את רציחתם בסיטונות.
אילו
קרא האפיפיור, למשל, להמוני
פולין הקאתולית שלא לתת יד
לשואה — האם אפשר היה לקיים את
מיתקני אושוויץ, סוביבור, חלמנו,
טרבלינקה ומאידאנק על אדמת פולין?
זהו
ויכוח היסטורי, שאין לו סיכום
מוסכם. המעשה של האפיפיור השבוע
חידש אותו. להיסטוריה הכאובה של
היחסים בין הכנסיה הקאתולית והעם
היהודי נוסף פרק קטן נוסף.
* ערב מילחמת־העולם השניה
נפגשו שר־החוץ הסובייטי ויציי-
סלאר מולוטוב, ושר־החוץ הנאצי,
יואכים פון־ריבנטרופ, וחתמו על
ההסכם שאיפשר להיטלר לפתוח
במילחמה.

:1956 משפט עמום בן־גוריון
שינאה לוהטת למפא־י

:1977 שר־המשסטים של ד״ש
חקיקה דראקונית

מארס :1987 תמונה אחרונה
הרגשת ביזבוז

אור אבנר׳ עד

^ שמואל תמיר היה רק אוייב
/גדול אחד.
שמו היה שמואל תמיר.
אלמלא הוא, היה בוודאי מצליח
להגשים את המטרה שהיתה יעד כל
מאווייו: להיות לראש ממשלת־ישראל.
לא יצחק שמיר היה יורש את מקומו
של מנחם בגין ב־ ,1983 ולא שמיר היה
מכהן עתה כראש־הממשלה.
על הכס הזה היה יושב תמיר. האיש
שלא פיקפק מעולם שזה מגיע לו.

ף ץ מיר נולד כנסיך. זוהי העובדה
* 1שהטביעה את חותמה על כל חייו.
עד סוף ימיו חתם בשם ״שמואל מ.
תמיר(כצגלסון)״ .הוא לא ויתר על שמו
^4הלועזי. מישפחת־כצנלסון היא מישפחת־אצולה
במושגי ארץ־ישראל היי
שנה.
שלוחותיה שלטו במפא׳׳י (ברל
כצנלסון) ,מילאו תפקידים מרכזיים
במיפלגה הרוויזיוניסטית, הגיעו לבית־הנשיא(אשתו
של זלמן שזר).
הוריו השתייכו לאצולה זו. אביו היה
מנהל קופת־חולים ימנית, אמו היתה
עסקנית ויצ״ו. לשמואל־משה (מכאן
האות מ׳ בחתימתו) ניתנה מן הרגע
הראשון ההרגשה שהעולם פרוש
לפניו, שהוא נועד לגדולות.
הביטחון המוחלט בייעודו ליווה
§ £אותו כל חייו. הוא לא רצה להגיע
^ לשילטון לטובת עצמו. הוא היה בטוח
לחלוטין כי האינטרס העליון של עם־
ישראל מחייב זאת. הוא תמה על
אנשים שלא הבינו זאת. כל מי שהפריע
לו בקאריירה שלו נראה לו כמי שגורם
י־ י במזיד נזק ללא־תקנה לעם־ישראל.
תמיר הואשם פעמים בלא־ספור
באגואיזם, כאגו־צנטריות, ואף באגו־מאניה.
טענו׳ שהוא דואג אך ורק
•*׳ לעצמו. אולם מקור התופעה באמונה
מוחלטת זו שהוא עולה בכישרונותיו
על כל אדם אחר בזירה הציבורית, וכי
על כן חייבים הכל לדאוג לכך שגורל
האומה יופקד בידו.

ך* מה היה כישרונו המיוחד של
^ שמואל תמיר?
״ לא קל להשיב על כך. כי היה זה
כישרון חמקמק, שאינו ניתן להגדרה
בנקל.
בכמה מתכונותיו הבולטות היה
דומה — לטובה ולרעה כאחת —
לצברים אחרים בני־גילו, אשכנזים
בני־הארץ, בני האצולה המיזרח־אי־רופית
של המייסדים, אנשים כמו יצחק
רבץ, עזר וייצמן, יגאל אלון, משה דיין.
הוא היה אינטליגנטי מאוד. היתה לו
תפיסה מהירה, הוא היה מסוגל בנקל
להבין ולנתח בעייה מעשית, למצוא לה
פיתרונות.
לעומת זאת, לא היה איש־רוח, לא
עסק בעבודה עיונית. עולמו הרוחני
היה צר. הוא קרא הרבה ספרות ושירה,
אך ביום שהובא לקיברו, אי־אפשר היה
להשיב על השאלה :״מה היתד, מיש־נתו?״
— כפי שאיש אינו יכול להשיב
על השאלות ״מה היתה מישנתו של
משה דיין מה היתה מישנתו של
יגאל אלון?״
מיגבלה זו קשורה, כך נדמה,
בתכונה אחרת של תמיר, ושל כמה מן
הבולטים בבני־דורו: הכישרון הטאקטי
המבריק לא היה קשור בכישרון אס־טראטגי.

דרכו
הציבורית של תמיר היתה
רצופה במהלכים טאקטיים מבריקים.
הוא ידע לנצל הזדמנות. אך הוא לא
ידע לכלכל את מעשיו לאורך־ימים,
לתכנן כמה מהלכים מראש. על אריאל
שרון נאמר שהוא גנרל טאקטי, לא
אסטראטגי. על עזר וייצמן נאמר שהוא
טאקטיקן פוליטי, ולא אסטראטג.
לכל אלה, כמו למשה דיין, היתה
אופיינית דרך הזיג־זאגים, הקפיצה
ממיפלגה למיפלגה, מסיעה לסיעה,
מרעיון לרעיון. אצל תמיר, שהחליף
מיפלגות ותוויות יותר מ־סז פעמים,
הגיעה תכונה זו לשיאה.
לכולם היתה משותפת תכונה אחת
שקבעה את דרכם לכל אורכה: חוסר־סבלנות.
כדי
להגיע אל ראשות־הממשלה,
לא היה תמיר צריך לעשות אלא דבר
אחד: לעמוד בצילו של מנחם בגין,
שהיה מבוגר ממנו ב־סז שנים, ולהמתין
לתורו.
וזהו הדבר האחד ששמואל תמיר לא
היה מסוגל לו.

תנועת־חרות, ותמיר הצטרף אליו. בגין
לקח אותו עימו, בסוף , 1948 למסע
גדול בארצות״הברית. תמיר היה אז בן-
טיפוחיו, כמעט יורש־עצר. בגין, שבא
ארצה רק כמה שנים לפני כן, העריץ
צברים, ותמיר היה הצבר בהא הידיעה
בחרות.
מכאן והלאה יכול היה תמיר לתפוס
מקום מרכזי בתנועת־חרות, לשרת את
בגין נאמנה ולהמתין לרגע הבלתי-
נמנע שבו יתפוס את מקומו בדרך
הטבע. ודווקא לכך לא היה מסוגל. מה
גם שבגין לא הכניס אותו לסיעה
הגדולה של חרות בכנסת הראשונה.
תמיר התייאש במהרה מן המיפלגה
החדשה. זו השתלבה היטב במישטר
הבן־גוריוני, הפכה חלק מן המימסד,
ניהלה מישחק אופוזיציוני עקר ואנמי.
תמיר בז לה ולעסקניה.
הוא הקים מישרד של עורך־דין,
והשתמש בו לשתי המטרות שעמדו
לנגד עיניו, וביניהן לא היה מסוגל
מעולם להפריד: הגשמת מטרותיו
הפוליטיות וקידומו הכלכלי־חברתי.

^ ניגוד לנסיכים הצבריים האח־
^ רים בגי־דורו, הוא גדל בירושלים,
בחוגי הימין האזרחי דאז. גם זה קבע
את גורלו מראש.
בשעה שאחרים הלכו להגנה, הלך
לאצ״ל. זה היה כמעט מובן מאליו, אך
גם מסוכן יותר.
הוא לא נמנה עם הלוחמים. מעולם
לא היה חייל קרבי, בכל מיסגרת שהיא,
וזה הפריע לו בהמשך הררך. הוא עסק
במודיעין ובהסברה, עלה לדרגה בכירה
בסניף הירושלמי של אצ״ל. בעיקבות
מעצרם של אחרים, גם היה לשעה קלה
מפקד־המחוז. ואז נעצר גם הוא. למרות
ייחוסו, נשלח למחנה־מעצר באפריקה.
המעצר הטביע חותם עמוק על
נפשו. הוא שנא את מפא״י וההגנה,
שבהן ראה את האחראיות למעצרו.
במיוחד שנא את דויד בן־גוריון. זאת
היתה שינאה לוהטת, רבת״שנים,
שינאה עיקבית ושורשית. היא לא
היתה מלווה בשום ניתוח מעמיק על
דרכו של בן-גוריון, השקפותיו
ומעשיו. מעולם לא גיבש הלכה נגדית.
במחנה הפך לנציג האסירים כלפי
השילטונות. הוא נשא־ונתן עימם, עזר
להסוות נסיונות־בריחה, השיג תנאים
משופרים למחנה. היו שריננו לאחר
מכן שניצל מעמר זה גם כדי להשיג
תנאים לעצמו ולהשלים את לימודי־המישפטים.
נדמה כי לא רכש לעצמו
ידידים רבים במחנה: אנשי״אצ״ל
הפשוטים לא העריכו את הנסיך שב־קירבם.

ה התחיל במישפטים קטנים נגד
( אנשי־ההגנה ועסקני־מפא״י, וזה
הגיע לשתי הפרשות הגרולות בקאריי־רה
הפוליטית־מישפטית שלו: מישפט
קסטנר ומישפט עמוס בן־גוריון.
בשניהם הודרך על־ידי שינאתו
הלוהטת למפא״י בכלל, ולדויד בן־
גוריון בפרט. מבחינה מסויימת, היו
מסעות של נקמה. זה לא הפריע לניהול
ההגנה על שורת־המתנדבים ב־מישפט
שהגיש נגדה קצין־המישטרה
אבל זה הפריע לניהול נכון של ההגנה
על מלכיאל גרינוולד, במישפט שבמרכזו
עמדה פרשת״קסטנר. שם אחז
תמיר בחבל בשני הקצוות, כאשר הוא
מנסה להוכיח דבר והיפוכו: שגם ישראל
קסטנר בבודפשט וגם בן־גוריון
ומשה שרת בירושלים היו בוגדים.
מעטים יודעים עד כמה הסתכן
תמיר במישפטים אלה. למשל: הוא
נפגש במחתרת, בחשכת־לילה, בשפת־הים
של הרצליה, עם יואל בראנה
שהיה עד מרכזי של התביעה. אילו
התגלה מעשה זה, היה נשלל ממנו
רשיון עריכת־הדין — פחד שרדף
אותו במשך שנים.
בשתי הפרשות הפסיד תמיר מבחינה
מישפטית. עמוס בן־גוריון זכה
בפיצויים, וקסטנר טוהר כמעט לגמרי
בעירעור. אך איש לא שם לב לכך. כי
תמיר זכה בזירה המכרעת: דעת״הקהל.
צמרת־המישטרה הוחלפה בעיקבות
מישפט בן־גוריון, ועל קסטנר אמר
השופט בנימיו הלוי שהוא ״מכר את
נישמתו לשטן.״
כאשר נרצח קסטנר, חשש תמיר
במשך כמה ימים שיבולע לו. אולם הוא
התאושש במהרה. על העניין עצמו לא
התחרט מעולם. הוא לא היה אדם
שיכול היה להתייחס אל מעשיו בצורה
ביקורתית, גם בדיעבד. עד כמה שידוע
לי, לא התחרט מעולם על מעשה
כלשהו שעשה.

^ יולי ,1948 בעיצומה של מיל־חמת־העצמאות,
חזר תמיר ארצה,
יחד עם שאר הגולים.
אולי היה זה טבעי שהצעיר בן ה־25
יצטרף מייד לצה״ל, כרוב אנשי אצ״ל
ולח״י. תמיר לא עשה זאת. הוא לא
העלה כלל על דעתו שהוא יילחם
״למען בן־גוריון״ ,למען מדינה שבראשה
עומדים אותם ששלחו אותו
לגולה. פרק זה, אגב, חסר בכל הביו-
גראפיות של תמיר. הוא ביקש תמיד
שלא להעלות נושא זה, וראג לגניזתו.
באותם הימים הקים מנחם בגין את

^ מישסטים אלה התגלה מלוא
כישרונו של תמיר. הוא היה נעוץ
ביחסי־ציבור.

:1959״אלוהים ישמור על המדינה אם חרות תגיע לשילטון:״
בליל יוני מתון

:1966 צועק על יוחנן באדר בוועידת־הסיצוץ של חרות
״שטח משוחרר לא יוחזר!״
עד לבואו של יוסי שריד, לא היה
בארץ אמן של יחסי״ציבור אישיים כמו
שמואל תמיר. העיתונאים והעורכים
התחרו ביניהם, ונפלו איש על רגלי
רעהו, כדי לשרתו. כאשר ניהל מיש־פטים,
הצליח להפכם למסעי־פירסום
מזהירים.
כל יחסי־הציבור האלה היו אישיים.
תמיר לא ניהל מעולם מסע של יחסי־ציבור
למען עניין. כישרונו הפירסומי
האגדתי הוקדש כולו לאישיותו.
לא אחת תמהתי אם הפירסום משמש
בעיני תמיר כמכשיר למשהו, או
שהפך מטרה בפני עצמה, דבר שתמיר
השתוקק לו והיה זקוק לו, כמעט כפי
שנרקומן זקוק לסם.
העיתונאים לא היו היחידים ששירתו
אותו. היה לתמיר כישרון נדיר
למצוא אנשים מכל הסוגים שהיו

מוכנים לשרת אותו בלב ובנפש, בלי
כל חשבון ואינטרס אישי, מתוך אהבה
צרופה. אולם כמעט איש מכל המשרתים
האלה לא החזיק מעמד זמן רב.
רבים מהם הפכו לשונאיו, מעטים מאוד
נשארו נאמנים לו.
מדוע? היו שהתעוררו באחד הימים
והרגישו שהוא מנצל אותם. היו שסברו
כי זרק אותם כלימון סחוט, אחרי
שחדלו מלהועיל לו. יתכן שתכונה זו,
יותר מכל אחרת, היתה בעוכריו.

ך* סוף שנות ה־ 50 הקים תמיר
^ מיפלגה חדשה ,״המישטר החדש״.
זאת היתה צריכה להיות תנועה מהפ־
(המשך בעמוד )36

מעגר־אבנים נוחו 8ן הדראמה שהתוחשה
במקום, באשו גואלי־האדמה נתחו באש

קרקעות ומתגורר ברמאללה. אחיו
משמש כיום כמוכתאר ממונה של
הכפר. את המינוי קיבל מהשילטון
הישראלי בגדה.
לג׳מאל עצמו 10 דונם, הרשומים

חיים ושיהיה קרוב לירושלים. האדמות
נמכרו במהירות.
כל הפעולות האלה נעשו כשהחברה
לא רשמה עדיין את האדמות בטאבו
על שמה. כלומר. אלפי הקונים שילמו

הנכד פואד מחזיק בתצלום סבו המת
גימאל הוציא אקדח ק מעגל אבנים אפורות נותר מן
1הדראמה שהתרחשה במקום. מעגל
אבנים סביב המקום שבו נפל מת
אעלאתי מחמוד עטיה. בן .60 האבנים
היוצרות את המעגל. סביב כיתמי־הדם
שנותרו במקום, הובאו מחלקת האדמה
הסמוכה למקום. עטיה מת מטרים אחדים
מאדמתו.
מן המקום. שבו נפל מת, אפשר לראות
חלק מבתי הכפר עוביידה. מן המקום
שבו נפל אי־אפשר לראות את ביתו
של עטיה — בית קטן, השוכן בפאתי
הכפר לכיוון מיזרח.

מותו של עטיה מהווה שיא בפרשת־קרקעות,
אחת מיני רבות, המתנהלת
כבר שנים אחדות בגדה בץ סוחרי־קר־קעות
יהודים־ישראלים, הפועלים, בד־רן־כלל,
בעזרת מתווכי־קרקעות ערבים,
לבין תושבי הכפר.
הכפר שוכן לאורכו של כביש צר, בן
שיבעה קילומטרים, במורדות המיזר־חיים
של הרי־יהודה, סמוך לעיר בית־לחם.
בכפר 6000 נפש, שרובם מתפרנסים
מאדמותיהם. אדמות הכפר 150 ,
אלף דונם, משתרעות על המורדות הצחיחים
של הרי־יהודה, ומגיעות עד לש
גועלי
הקוקע

בהיסטוריה של ארצות־הברית זכורה לדיראון
דמותו של הקארפש״באגר -בעל״שקית״הבד.
אחרי הצבא הלוחם של הצפון. שכבש את הדרום
במילחמת-אזרחים עקובה־מדם, בא הקארפש־באגר.
הוא בא לשדוד את המנוצחים ולגזול את
רכושם- ,לקנות־ את אחוזותיהם בפרוטות, בדרכי
מידמה וטרור. הוא זכה בכינוי זה מפני שנשא עימו
שקית של בד־שטיחים, תחליף למיזוודת״עור, ובו
הטמין את השלל הזמין.
דמות זו הונצחהי בסיפרות ובקולנוע. איש כזה
מופיע, בין השאר, בספר ובסרט חלף עם הרוח, והוא
מעורר חלחלה.
בני המנצחים והמנוצחים כאחד מסכימים כיום
זה עם זה שהקארפט״באגרס היו חלאת המין

בעיקבות הכיבוש הישראלי מלפני 20 שנה בא
גואל״האדמה הישראלי.
סיסמות לאומניות בפיו, אך ידו שלוחה לרווחים
קלים.
דמם של חללי מילחמת ששת־הימים בקושי
יבש, כאשר גואלי-האדמה כבר החלו זוממים כיצד
להפיף את הדם לכסף.
הם ידעו כי קנאים לאומניים יהיו מוכנים לקבל
כל מעשה-נבלה, כל רמאות וכל פשע אלים, כדי
שאדמות הערבים יעבדו לידי היהודים. מטרה זו
קידשה בעיני רבים כל אמצעי, ויהיה שפל ונתעב
ככל שיהיה. אחדים מגואלי־הקרקע הישראליים
ניצלו גישה זו כדי לצבור מיליונים בדרך הקלה.
השיטות כבר נגולו בהרחבה בבתי־המישפט.
שותפו-לפשע ובן־דמותו של גועל-הקרקע הישראלי
הוא משתף־הפעולה הערבי. הוא מנוול לא
פחות ממעסיקו היהודי. הוא מוכן לרצוח, לאיים,
לזייף חתימות, לעשות כל מעשה של כחש ומירמה
נגד בני־עמו, כדי לגזול את אדמותיהם ולהעבירם
לידי גואל-האדמה היהודי. תמורת רווח-ענק.

פת ים־המלח.
עיקר פרנסתם של בני הכפר על
עצי־הזית. רוב האדמות שוממות מגידולים,
בגלל היעדר גשמים ומים. חלק
גדול ממטעי־הזיתים מושקים בהשקיה
מלאכותית, בעזרת מיכליות של מים.
ברשותו של עטיה היו רק 30 דונם
מכלל אדמות־הכפר. למזלו הרע, נכללו
דונמים אלה בין הקרקעות שמכר
ג׳מאל מוסא אל־עיסא לסוחר־הקרק־עות
הישראלי שמואל עינב. אל־עיסא
הוא בנו של מי שהיה בעבר מוכתאר
עוביידה. הוא משמש גם מתווך־

כפרס הוא זוכה, לא פעם, במינוי כמוכתאר כפרו,
בנשק, בהגנה רישמית ובזיכיון לעושק אחיו. כאשר
בית־מישפט ישראלי מעז. בסופו של דבר, להרשיעו
בפשעיו, הוא זועק חמס על כפיות־הטובה של
היהודים.
בדרכים אלה הועברו שטחים עצומים מידי
ערבים לידי יהודים -לא רק מתנחלים קנאים,
אלא גם סתם ישראלים תאווי״בצע, שוחרי ״אי־כות-חיים״
,המוכנים לעצום שתי עיניים כדי לזכות
בווילה במחיר מוזל על אדמה גזולה. לולא ישר אלים
יפים אלה, בעלי ילדים בלונדיים נחמדים
המצטלמים בטלוויזיה, לא יכלו גועלי־הקרקע
לעשות את מלאכתם.
לא פעם רומו שוחרי-איכות-החיים על־ידי
הנועלים, וחסכונות־חייהם ירדו לטימיון. אולי יש
צדק בשמיים.
בין גואלי-האדמה בולטת דמותו האופיינית של
שמואל עינב.
צבר למופת. אצ לניק. איש חביב. שופע הומור.
אחד מהחברה. אדם שצבר הון בעסקים שונים
ומשונים, עד שגילה את העסק המשתלם של ארץ״
ישראל השלמה, התרנגולת הלאומנית המטילה את
ביצי-הזהב.
עינב הועמד למישפט על מעשיו בשטחים
הכבושים. הוא הואשם בתשלום שוחד לראשי
הליכוד, והוא מודה שהעניק חלק מרווחי־הגאולה
שלו לקופת־הבחירות של הליכוד. לצבר הממולח
היה כדאי לעזור לליכוד להישאר בשילטון.
עינב הוא אב״טיפוס לשיכבה שלמה של ישראל.
למילחמה, ממילחמה התעשרו שאנשיה המאכלסים וילות מפוארות בסביון ובשכונות
דומות, השרים שירי״מולדת בערבי־נוסטלגיה
מסביב למדורת הבארבקיו, ושהפטריוטיזם
היהודי נוטף מהם.
בעודו עומד למישפט, הופיע עינב השבוע בראש
כנופיה חמושה בכפר-ערבי, כדי לבצע עיסקת־קרקעות
אופיינית נוספת. בגמר הפעולה, היה מוטל
ערבי בן 60 מת על הארץ.
אזדי א ב: ר ׳ ₪
עוד שעל של אדמה נגעל.

בנו של ההרוג מחזיק במיסמך בעלות על הקרקע
ההלוויה רק אחרי רדת החשיכה
על שמו בתוך אדמות־המריבה. כשמכר
את אדמתו לעינב, מכר 6000 דונם, כך
מספרים תושבי עוביידה. המכירה נעשתה
ב־. 1977
ב־ 1981 אישרה ממשלת־ישראל הקמת
התנחלות יהודית על האדמות
האלה. אישור הממשלה גרר הקמת חברה
בשם גימבו, שעסקה בחלק האופרטיבי
של הקמת ישוב יהודי בשם ר־מת־קידרון.
אותה החברה רכשה משמואל
עינב 1500 דונם לשם הקמת הישוב.

1982 מכרה החברה את החלקות
לאלפי ישראלים, תוך הבטחה שבמקום
יקום ישוב יהודי, שבו תהיה איכות־

תמורת אדמות שהבעלות עליהן לא
היתה באותו שלב(וגם לא היום) ברורה.
ובכל מיקרה, החברה מכרה אדמות שלא
היו רשומות על שמה בשום צורה,
ושלא היה לה יפוי־כוח למכור אותן.

^ מודעה
סודית
*ץ כירת קרקעות בשטחים הכבו־
^ /שי ם מתבצעת לפי נוהלים קבועים.
על מוכר הקרקע לבצע כמה פעולות
לפני שהוא יכול לבצע את המכירה,
ולהעביר את הבעלות על הקרקע
בסיפרי הטאבו.

השלבים כוללים מיפוי של השטח.
על המפה המשורטטת צריך בעל ה־קרקע־המוכר
להחתים את בעלי הקרקעות
הגובלות בקרקע המועמדת למכירה.
מטרת החתימות היא לאשר את
גבולות הקרקע.
נוסף לזד, צריך המוכר לאשר את
המפה ואת החתימות גם בחתימתו של
מוכתאר הכפר.
אחר־כך על המוכר לפרסם בעיתון
•ייי־ ערבי יומי את דבר מכירת הקרקע,
ולבקש מכל אדם שיש לו התנגדות
למכירה להביע את התנגדותו בכתב
בתוך 15 יום מיום הפירסום.
כשנחשפו פרשיות הקרקעות בג־דה־המערבית,
התגלו זיופים שונים לכל
אורך הדרך הזו — החל בזיופי חתימות
של בעלי הקרקעות הגובלות ועד
לזיופי חתימתו של המוכתאר, וכל אלה
בתרגילים שונים ומשונים.
רבים מן המוכתארים בכפרים השונים
בגדה ממונים על־ידי שילטונות־צד,״ל,
ולכן הם נחשבים בכפרם כמשת־פי־פעולה.
הם גם חותמים על המפות
^ השונות, לפעמים בלי לבדוק היטב אס
.כל שאר החתימות אמיתיות או מזויי־פות.
לפעמים הם גם משמשים כמתווכים
בעסקים. מוכתארים אלה מנודים
בכפריהם.
ג׳מאל אל־עיסא, שמכר לשמואל
עינב 6000 דונם, טען שהם שלו. הוא
ביצע את כל השלבים והנוהלים. ואז
הגיע לשלב שבו היה צריך לפרסם את
דבר המכירה בעיתון ערבי יומי. הוא
בחר, ולא במיקרה, לפרסם את המודעה
בעיתון היומי אל־אנבא. זה היה עי־תון־תעמולה
שיצא לאור מטעם ממש־לת־ישראל.
תפוצתו שאפה לאפס, כי
> איש לא התייחס באמון לידיעות שהו־
* פיעו בו. בין המפרסמים נפוצה הבדיחה,
כי זהו ״עיתון מחתרת״ ,והמודעות
המתפרסמות בו הן ״הסודיות ביותר
במרינה״ .העיתון, שלא יכול היה להחזיק
את עצמו, היה קורבן לאחד מגלי־הקיצוצים
במישרדי־הממשלה ונסגר.
מודעתו של אל־עיסא לא הגיעה
לעיניהם של תושבי עוביידה. רק ב־מיקרה
הבחין בה פרקליט ירושלמי
והודיע עליה למכריו בכפר. מאות מתושבי
הכפר הספיקו להגיש את הת־נגדותם

למכירה, ממש ביום האחרו; י הקבוע בחוק. זה היה בדצמבר .1983
מאז מתנהל מאבק בעניין הבעלות על
הקרקע•
בינתיים הספיק עינב להיות מואשם
בעבירות־שוחד הקשורות בפרשתהקרקעות,
ועניינו נדון עדיין בבית״ה־

מישפט המחוזי בתל־אביב. הוא זכה בחשיפה
גדולה, כאשר הזמין בית־ה־מישפט
את יצחק שמיר כעד במישפט.
בינתיים הוקמה בגדה הוועדה לרישום
ראשון של קרקעות מטעם ה־מינהל־האזרחי.
הוועדה עורכת בכל פ־רק־זמן
סיור בשטחי הקרקעות, בליווי

ביום הראשון בשבוע הבא יסתיים מישפטו הממושך של שמואל
(-מוליק״ ) עיגב. סוחר הקרקעות הגדול בגדה. השופט אליהו מצא יחליט
אם עינב אשם או זכאי בעבירות של שוחד, בתקופת הבחירות של .1984
עד לאחרונה הצליח עינב לשמור על פרופיל נמוך ולא להתבלט. אבל
השבוע הוא חזר לחדשות מלווה קולות ירי וצווחות המון זועם. האם
תזיק לו תקרית־הדמים האחרונה ליד הכפר עוביידה! האם ישתמשו
באירוע זה התובעות במישפט, רחל שיבר ודורית שפירא, אם וכאשר
יגיע מועד הטיעון לעונש במישפטי סניגורו של עינב, עורך״הדיו דן
שיממן, אומר שאינו מודאג.
אומרים על עינב שהוא איש אמיץ. מכריו אומרים שהוא אדם שמח
וחביב. תמיד יש לו בדיחה לספר או טפיחת־שכם לחלוק .״הוא טיפוס
מיוחד ״,מדגישים חבריו. צבר, בן למישפחה תל־אביבית מוכרת,
משפחת טרייביש. אחיו עזריאל הוא איש־עסקים אמיד, סוחר״בשר
גדול ובעל בריכת גורדון בתל״אביב. אחיו השני, זלמן. הוא אדריכל
ידוע. ואח נוסף הוא צייר המתגורר בחו״ל.
בנעוריו היה מוליק עינב פעיל באצ״ל. הוא גם השתתף בבריחה
הגדולה מכלא עבו. אחר־כך עבר לעסוק יחד עם אחיו בייבוא בשר
לארץ מאתיופיה. אבל למרות שהעסקים פרחו החליט בשנות ה־70
לעבור לעיסקי־קרקעות בגדה. באותה תקופה לא היה עדיין היתר
ליהודים פרטיים לעסוק בסחר קרקעות. עינ,ב היה החלוץ. הוא היה
קונה קרקעות עבור המינהל, ורכש לעצמו קשרים טובים.
עינב חי תמיד בסיכון גדול. כמה פעמים ניסו להתנקש בחייו, אבל
הוא לא נבהל. בראשית שנות ה־ 80 התחיל טירוף־הקרקעות. הרבה
סוחרים התנפלו על הגדה בתיקווה לעשות כסף קל. הליכוד תמך
בעסקות אלה. סופם של הזמנים העליזים הללו היה בתיקי בית־המישפט.
אברהם גינדי המנוח, שמואל עיגב, אבי צור, וכמובן -אחמד
עודה.
לקראת הבחירות של שנת 1984 רצה הליכוד לגבוית את פרי
השקעותיו בגדה. מיכאל דקל הזמין את עינב לשיחה ורמז לו כי כדי
שעיסקי״הקרקעות בגדה יימשכו, צריך לעזור לליכוד להגיע שוב
לשילטון. נערך כינוס של סוחרי־קרקעות, שבו ראש־הממשלה דא
והיום, יצחק שמיר, נאם. ועוזריו אספו אחר״כך את התרומות.
כאשר העיד דקל בבית־המישפט. הוא לא הכחיש כי נפגש עם עינב
לפני הבחירות והבהיר לו ששילטון הליכוד הברחי להמשך ההתיישבות
בשטחים. גם ראש־הממשלה, שהעיד בתיק זה בבית־המישפט, לא
הכחיש את עניינו של הליכוד בהשגת תרומות למערכת הבחירות שלו.
כמו סוחרים אחרים המשיך גם עינב בפעולתו עד לפני שלוש שנים,
כאשר ״גזרותיה״ של פליאה אלבק ״שחטו את השוק״ .מזה יותר
משנתיים לא נעשות קניות חדשות של קרקעות בגדה.
גם התקרית שקרתה השבוע מקורה בעיסקה ישנה. כדי לרשום את
האדמות שניקגו, יש צורך בהליך פורמאלי. אנשי המחלקה המישפטית,
הקונים, המתווך הערבי והטוענים לבעלות
על הקרקע.

^ חיות!,,
ך ם ביום הראשון בבוקר ערכה ה״
וועדה סיור דומה באדמות עוביי-
רה. הפעם הסתיים הסיור בדם.
עד־ראייה, שנכח בשטח עוד מש-
עות־הבוקר, מתאר את שהתרחש :״הוועדה
היתה בכפר ב־ 16 ביוני. הם הודיעו
לאנשי־הכפר שיחזרו שוב ב־ 28 באותו
החודש, וביקשו מכל בעלי־הקרקעות

לחכות על אדמתם, כדי להראות לחב־רי־הוועדה
את גבולות הקרקע שלהם.
״גם מחמוד עטיה בן ה־ 60 בא לאדמה
שלו. ביחד איתו באו מוסא, בנו,
ופואד, נכדו בן ה־ .4מכל הכפר הגיעו
500 איש ואשה.
״הוועדה באה, בליווי של 25 שוטרי
מישמר־הגבול, שהיו חמושים בנשק.
ביחד איתם היו גם שמואל עינב וג׳מאל
אל־עיסא הטוענים שקנו את הקרקעות.
עינב בא כשהוא מלווה ב־ 10 אני
שי־ביטחון לבושים בבגדים אזרחיים.
כל אחד מהם נשא עוזי בידו, ובחגורת
המיכנסיים של כל אחד מהם היה תקוע

המקום שבו נהרג עטיה מסומן באבנים. בצד: גדר אדמתו
כיתמי הד נשארו במקום

סוחר־קרקעות עינב
.זו לא אדמה שלכס!״
הרושמת את הזכויות בקרקע, עוברים בעצמם בין החלקות שניקנו, יחד
עם הקוגים. המוכרים עומדים כל אחד בשטח שלו ושכניהם עומדים על
חלקות האדמה שלהם. כל אחד אומר לפקידים את השגותיו או
הסכמתו, הדברים נרשמים בפרוטוקול שנערך במקום. אחר־כך נערך
עוד מיפגש, שבו דנים שוב בכל הפרשה לפני הפקידים המוסמכים.
באותה חלקה בעוביידה כבר נעשה הליך זה לפני שבועיים. חברת
גימבו, בבעלות עמי פרומצ׳נקו, שקנתה את הקרקעות מעינב, דורשת את
השטח. הלקוחות שקנו מגימבו דורשים את הקרקעות מהחברה, וכך
נוצר לחץ עצום על עיצב לסיים את העיסקה. לפני שבועיים החל ההליך,
אך לא הסתיים, ונקבע להמשך השבוע.
אומרים כי מוליק עינב תקוע עמוק בבוץ של הגדה .״יש לו עוד אלפי
דונמים, לא לבלוע ולא להקיא ״.גם לסוחרים אחרים יש עדיין שטחים
גדולים בגדה שטרם עברו את הליך הרישום. הסוחרים הללו חוששים
כי לא יצליחו להעביר עוד את הקרקעות לקונים, אחרי מה שקרה לעינב.
תיקוותם של הסוחרים הוא הליכוד .״אם הוא יתעשת ויעשה סדר
בגדה, הבל יהיה בסדר, אבל אם הם יתנו לשמאלנים להשתלט על

העניינים, אז זה הסוף!״ אומרים הסוחרים.
אקדח. גם עינב עצמו היה חמוש, וגם
ג׳מאל.
״התהליך הוא כזה שחברי־הוועדה
עוברים מחלקה לחלקה, ומסמנים את
הגבולות. כל אנשי־הכפר, שנכחו במקום,
נצמדו לחברי״הוועדה והלכו אי־תם
ממקום למקום. הסיור התחיל ב־9
וחצי בבוקר.
״אחרי חצי שעה, בערך, הקיפו שוטרי
מישמר־הגבול 200 מתושבי הכפר
ולא נתנו להם לזוז עוד. חברי־הוועדה
הודיעו שהם מוכנים לדבר עם כל בעל־קרקע
בנפרד. דובר בערך עם 12 בע־לי־קרקעות
באותו היום.
״ג׳מאל אל־עיסא, שהיה צמוד לשמואל
עינב, התחיל להצביע לפני חב־רי־הוועדה
על גבולות הקרקע שטען
שהיא שלו. זה הרגיז את אנשי הכפר,
והם צעקו לעברו שזו לא אדמה שלו,
שיש להם ניירות המאשרים את בעלותם
על הקרקע.
״ג׳מאל לא ענה להם, וניסה להיכנס
עם חברי־הוועדה לתוך השטחים המגודרים,
אבל בעלי־הקרקע ניסו למנוע
זאת ממנו. הם צעקו לו שזו לא אדמה
שלו.
״במשך כל הזמן הזה הלכו החיילים
צמודים לחברי־הוועדה והקיפו אותם.
״במהלך הדרך התפתח ויכוח בצעקות
בין אנשי־הכפר לבין עינב. עינב
צעק לעברנו, :זו לא אדמה שלכם! אני
קניתי אותה מג׳מאל, אתם חיות!׳ חלק
מהזמן הוא צעק גם בערבית, וקילל את
האנשים.
״אנשי הכפר ניסו לדחוף אותו אחורה,
למרות שהיה מוקף באנשי־הבי־טחון
שלו.
״בשלב הזה הוציא ג׳מאל אקדח,
שהיה ברשותו, והתחיל לירות לעבר
האנשים. את היריה הראשונה הוא ירה
באוויר, ומייד אחר־כך התחיל לירות
לעבר האנשים שעמדו מולו. אז גם
עינב הוציא את הנשק שלו, והתחיל גם
הוא לירות.
״החיילים, שעמדו קצת יותר רחוק,
התחילו לצעוק ולהזהיר את האנשים,
ואחר־כך גם הם ירו באוויר.

״מחמוד עטיה עמד במרחק של 20
מטר מעינב והוא היה הראשון שנפגע״.
המובתאד פתה גאש
ך( ואד, הילד הקטן בן ה־ ,4עמד
^ וצפה בסבו ברגעיו האחרונים.
במהלך התקרית נפצעו שישה מתושבי
עוביידה. אנשי הכפר לקחו אותם
במכוניותיהם לבית־החולים בבית־ג׳א־לה.
אחרי שנפתחה אש לעברם, השיבו
הכפריים במטר אבנים, וניסו לגונן על
עצמם במקלות. כל התקרית ארכה
רבע שעה, והסתיימה ב־ 11 ורבע.
מוכתאר־הכפר עצמו לא היה בעת
התקרית בעוביידה. הוא שהה באותו
הזמן בבית־לחם. כשחזרו אנשי־הכפר
ההמומים מן האדמות, אחרי שנשפך
עליהם דם, הם כילו את זעמם בביתו
של המוכתאר, ידו בו אבנים, שברו את
כל החלונות ואף ניסו להצית אותו.
המוכתאר עצמו, כשחזר לכפר, שמע
על התקרית. הוא ראה בדרכו מכונית
ובה אחדים מתושבי הכפר, וללא
אזהרה פתח לעברם באש, ופצע אחד
מהם.
בינתיים עצרו כוחות־הביטחון 17
מתושבי עוביידה. חמישה נוספים נעצרו
למחרת היום. אלה היו פצועים, שנשלחו
מבית־החולים. הם נעצרו מייד
עם שיחרורם מבית־החולים.
עינב ואנשיו שוחררו בערבות.
מחמוד עטיה השאיר שמונה ילדים,
שלושה בנים וחמש בנות, כולם גרים
בעוביידה, כולם חיים מן האדמה.
ביום השני נשלחה גופתו לניתוח
שלאחר המוות, כדי לנסות ולזהות את
הנשק ממנו נורה. לבני־המישפחה נאמר
כי הגופה תובא לכפר להלוויה בשעות
הבוקר של היום השני. אחר־כך
הודיעו להם מן המימשל כי ההלוויה
נדחתה לצהריים. בשעות הצהריים נודע
לבני־המישפחה כי ההלוויה תתקיים
רק אחרי רדת החשיכה.

כתבה דעילמד׳ עגת סדמסטי ₪

שהמישטרה תתנער מתפקידיה, או תספק את
שרותיה רק לבעלי־ממון(כמו בעניץ המסוק
שיקנו חברות-הביטוח — תיבה לבנה במדור

מתשלום דמי־הביטוח, שהתכחשו לאחריותן כלפי המבוטח
והפסידו בתביעה מישפטית, או שלא שילמו בזמן. רום אין
השופטים יכולים לחייב את החברות לפצות את התובעים
שעניינם נסחב שנים.

שני סינים לישראל

בן־מאיר נגד
אמצעי התיקשזרת

שני פרופסוריס מסין העממית יהיו בין
האורחים מחדל, שיבואו השבוע לארץ לשלושה
ימים, להשתתף ב״סמינר למנהיגים״ ,מטעם
אוניברסיטת ג׳ורג׳טאון.
הסמינר, הנערך ביוזמתו של הנרי קיסנג׳ר, מתקיים פעם
בשנת בכל פעם בארץ אחרת. קיסינג׳ר לא יבוא הפעם.
המארח הישראלי יהיה יחיאל לקט.

י * י 8יון * ך
שמיר ושרון -
פגישה ב־ 4עיניים
בפגישה בארבע׳עיניים בין שמיר ושרון,
שנערכה ביום השישי, הוכרעו במה עניינים
פנים מיפלגתיים. הוחלט כי מרכז חרות יתכנס
ב־ 12 ביולי, כפי שדרש שתן, בבנייני־האומה
ביתשלים.
על הנושאים המדיניים שנחנו כפגישה לא ניתן היה
להשיג כל פרטים.

מתנה למישטרה:
מסוק ושעות־טיסה
חברות־הביטוח יממנו למישטרת ישראל
קניית מסוק מיוחד, שכל מטרתו תהיה
איתורם של כלי־רכב גנובים. החברות גם
הבטיחו למישטרה לשלם לה את מחיר
שעות-הטים ה שלו__ .

דקל בדרום לבנון
בכנסת מנסים לנחש מה משמעות התנהגותו החדשה של
סגן שר־הביטחון, מיכאל דקל.

דקל, האחראי במישרד על ענייני־־ההתנחלות
בלבד, מנסה באחרונה להתערב בעניינים
ביטחוניים, התעמת פעם אחת פומבית עם
יצחק רבין ועורך סיורים. השבוע ערך ביקור
מפתיע בדתם־לבנון, אצל אנטואן לאחד.

מאבק על בספי
בנק ״יהב״
ההסתדתת ואיגודים מיקצועיים שונים ינסו
לשים את ידם על החשבון המיסתורי שאותו
גילה מבקר־המדינה בבנק ״יהב״.
המבקר גילה כי בגלל טעויות ברישום שמות המוטבים,
הצטברו בבנק כספים רבים, בעיקר בקרנות־ההשתלמות.
שאיש לא ידע לזכות מי לרשום אותם. הכספים הועברו
לחשבון מרוכז אחד, שהבנק ניסה להסתיר את קיומו.

רקטור נחמיאס ליק״ל?
לכתב הטלוויזיה ויקטור נחמיאם הוצע לשמש
כדובר יחידת-הקישור לדתם־לבנון, במקומו של
הדובר הנוכחי, סגן-אלוף בדרגתו. נחמיאם טרם
השיב להצעה.

המישטרה לא השמנו־על
הבנקים והמילטשות
בפוך יולי ינותקו בל טניפי־הבנקים ומילטשות־היהלומים
בארץ מחיבורן למוקד המישטרתי —
בך הודיעה המישטרה לנוגעים בדבר. מקצת
הבנקים נותקו כבר לפני חודשים אחדים, ובעת
ינותקו הנותרים.
המוסחת שנותקו בעבר, בטענה שהמישטרה רלת־התקציב
אינה עומדת במעמסה הצטרפו למערכת־האתרעה של
מוקד .99 השייך להשמירה. כעת נטושה תחרות בין
חברות־השמירה על הנתח החדש.

קצינים במישטרה מתבטאים, באופן פרטי,
בחריפות על התופעה. לדעתם, לא ייתכן

הדרוזים רנצים
מימשל צבאי
כל הדרוזים בצפון־הגולן רוצים בהחזרת
המימשל הצבאי באיזור — כך עולה
ממחקר אקדמי שערך אהרון זבידה, המפקח
על בתי-הספר באיזור.
זבידה ריאיין מאות אנשים. רובם רוצים
את המימשל הצבאי כדי להיחשב כתושבי
שטח כבוש, שלגביו יש תיקווה בי ביום מן
הימים יחזור לסוריה; מיעוטם, המשתף
פעולה עם השילטונות, הרגישו בטוחים
יותר תחת המימשל הצבאי.

הפירסומאים בלחץ
אי־שקט ניכר בקרב הפירסומאים הגדולים בארץ, בגלל
העובדה שהעיתונות היומית החלה מדווחת על המתרחש
בעולמם המיקצועי, שעד כה נהנה מדיסקרטיות רבה.

קרע ארנס גלזר?
בחרות עוקבים בסקרנות אחרי התבטאויותיה של מרים
תעסה־גלזר. אתת ההערכות אומרת, כי היא עומדת לפרוש
ממחנה־ארנס.

הבנקים מחדרים כסף!
לקוחות של כמה בנקים גדולים הצליחו
באחרונה לקבל כספים שנגבו מהם בטעות.
הפונים, שהשתמשו בתוכנות־מחשב מיסחריות לבדיקת
חשבונותיהם, וגילו כי נגבו מהם עמלות״יתר, איימו
בתביעות מישפטיות. הבנקים, שחששו מתקדים מישפטי,
השיבו את הכספים בשקט.

חלור תזמר בגנדי
נתן וולוך, סגן־ראש-עיריית תל־אביב והממונה
על האגף לתרבות, עומד להפתיע את חבריו
במיפלגת העבודה ולהודיע שהוא תומך בהמשך
כהונתו של רחבעם(״גנרי״) זאבי ב״מוסיאון
הארץ״.
גנרי, שהחליף באחרונה את שמו של המוסיאון ל־מוסיאון
ארץ־ישראל״ .הסתכסך עם שלמה להט, והודיע לו כי אם
עד ודו באוגוסט לא ימולאו דרישותיו, הוא יתפטר.

פקק בבית־המישפט
בפתח־תיקחה
מחלתה של השופטת שרה פריש יצרה מצב בלתי־נסבל
בבית־מישפט השלום בפתח־תיקווה. כל המישפטים
שנקבעו להישמע לפניה בחודשים יוני־יולי נדחו בארבעה
חודשים, ושני השופטים הנותרים, שלי טימן וראובן ג׳יג׳י
אינם עומדים בעומס. טימן שומע מישפטים גס אחרי־הצהריים,
ומלבד זאת עליו לשבת בבית־המישפט בכפר־סבא.

בהליכי־־המעצר יש בעיות, כי היחידה
לחקירת פשעים חמורים יושבת בפתדדתיקווה,
ואת עצוריה הרבים היא מביאה לבית-מישפט

לזבי נגד וירשזבסקי
חברות־הביטוח, המפולגות והמסוכסכות ביניהן
בדרו״בלל, התאחדו להקמת לובי נמרץ נגד
הח״כ מרדכי וירשובסקי.
וירשובסקי, העומד בראש תת־ועדה לענייני ביטוח, מכץ
הצעת־חוק; שהחברות עושות הכל כדי לסכלה: על־פי
הצעתו, יוכלו בתי־המישפט לקנוס חברות שהשתמטו

ח׳־כ דב בן־מאיר עסוק בימים אלה בבתיבת ספר
שיהיה מעין ״אני מאשים״ נגד העיתונות.
בן־מאיר, המוטרד באחרונה מירידת ערך מניותיו
הפוליטיות, מקווה לזכות בפופולאריות זולה בזכות התקפה
על כלי התיקשורת. התרגיל עשוי לעזור לו להיבחר ט
לכנסת הבאה.

גבאי יטפל בהנגבי
מאיר גבאי, נציב שרות המדינה, יצטרך
להחליט בקרוב כיצד לטפל בתלונה נגד מנהל
לישכת ראש-הממשלה, צחי הנגבי.
הפרקליט התל־אביבי יוסף ברד העביר לגבאי תלתה
מפורטת ברבר ראיון־רדיי, שבו הפר מג בי בגסות את
הוראות התקשי״ר, המונע ממנו התבטאויות פוליטיות•
בתוכנית בוקר טוב ישראל. לפני חודשיים, הציג הנגבי
את עמדות הליכוד, תקף את המערך. ודיבר בזילזול על
שימעון פרס ועל עזר וייצמן.

צרמניעה לבהנא
הפרי הראשון של החוק למניעת הסתה גיזענית: יעקב
צרפתי, פעיל־כך שהתאכזב מהפאשיזנע הצליח לגרום
להוצאת צו־מניעה, האוסר על מאיר כהנא להפיץ את
סיפרו. הוא הראה לשופט חיפאי קיטעי־הסתה בספר
לשיכים בעיניכם, ושיכנע אותו להוציא את הצו.

בינתיים נודע בי כהנא זומם להתפרע בשכונת
רמת-עמידר. הוא זימן את ביריוניו ליום
הרביעי השבוע, בשעה 8וחצי בערב, לבית־הכנסת
״הרמב״ם־׳ שבשכונה. התראה על כך
נמסרה למישטרה.

כץ משחק
במחשב
,ישראל כץ, עוזרו של אריאל שרון, מפעיל
מחשב מיוחד להשלים את הכנת כינוס מרכז־חרות,
בעוד פחות משבועיים.
המחשב הוזן בשמותיהם של 2084 חברי־המרכז. תתגלה כי
בהם יש שישה רופאים 30 ,מהנדסים 30 ,כלכלנים ר70
עורכי־דין 600 .מהחברים לא מסרו על עיסוק כלשהו.
המחשב יעזור בשיבוצם של הצירים ב־ 20 הוועדזת השתות
שאליהן הם יופנו, בץ השאר, על־פי מיקצועותיהם.

זיגל לרמת־השרו!
ניצב(בגינו) בנימין זיגל, המודיע מזה
זמן רב כי הוא נושא עיניו לתחום הפוליטי,
החליט באחרונה: בבחירות הקרובות הוא
יתמודד על ראשות המועצה המקומית
רמת־השרון, מטעם המערך.

אלוף־מישנה
ל״אופיס״
אלוף־מישנה רמזי גבאי, הפורש מצודל אחרי שהיה ראש
מינהל־גיוס כוח־אדם, מונה כמנכ״ל החדש של חברת
אופיס־טכסטיל.

אריק איינשטיין
שדד את עדי
אריק איינשטיין פנה באחרונה ל עיי ח, איש״הצופים
מרמת־גן, ועורר את רוחו. רן היה באחרתה קורבן של
מסע־השמצה מטורף, במענה שעישן חשיש בביתו.

הסוחר נקלע לקשיים חברה המתמחה במכירות מרוכזות לוועדי־עובדים נקלעה
באחרונה לקשיים.
גיורא

בו ־י בזן

1 0 9

בכל שבת אני שומע ברדיו מישפט המקומם אותי.
״המישטרה מודיעה כי בחוף ...לא נותרו עוד מקומות־חניה.׳׳
מה פירושו? יש חוף. יש אנשים הרוצים להגיע אל החוף, כדי
להינפש ביום החופשי היחידי שלהם בשבוע, ולנוח מעמלם. בחוף
יש מקום למכביר. אי־אפשר להגיע אל החוף אלא במכונית
פרטית. לא נותר מקום־חניה למכונית פרטית.
לבעיה זו יש פיתרון פשוט לגמרי: תנועת־אוטובוסים.
כמה זמן עוד יסבלו אזרחי הארץ הזאת את המצב האבסורדי,
המונע מהם להגיע לשפת־הים בשבת בתחבורה ציבורית סדירה?
השבתת־האוטובוסים בשבתות גורמת לביזבוז משווע של דלק
ומנועים( .תרגיל בחשבון לכיתה ב׳ :״כמה נהגי־מוניות מחללי-
שבת יכולים להסיע את אותו מיספר הנוסעים כמו נהג־אוטובוס
מחלל־שבת אחד?״)
כל זה בגלל פיסת־נייר שעליה חתם דויד בן־גוריון, על דעת
עצמו ובלי שום סמכות, בשם כל הדורות הבאים, שבו יצר את
המיפלצת ששמה ״סטאטוס קוו״ .אגב, תל־אביבי המזדמן בשבת
לחיפה(במכונית פרטית) נדהם לראות שם אוטובוסים, המובילים
את הנופשים לים. מדוע? מדוע בחיפה, ולא בתל־אביב?
אז ככה: בימי הבריטים רצו היהודים בזיכיון לתחבורת־אוטובוסים
בחיפה, שהיתה עיר מעורבת. האנגלים עמדו על כך
שהאוטובסים יסעו גם בשבתות, למען האוכלוסיה הערבית.
היהודים הסכימו, כי השגת הזיכיון היתה הישג לאומי.
כאשר פרצה המדינה, לא נותרה בחיפה אלא אוכלוסיה ערבית
זעירה. אך הסטאטוס נשאר קוו.
מדוע אין הציבור, הסובל מרי שבת, פועל לחיסול המפלצת?
מדוע אינו אומר את דברו ערב־בחירות? מדוע אינו מתאגד כדי
לארגן שרות־אוטובוסים בשכירות בשבתות?
מדוע אין שמים קץ לצביעות, המתירה ״חילול שבת״
במכוניות פרטיות יקרות ובמוניות, אך לא באוטובוסים זולים?
האם אלוהים, כמו ח״כ אברהם שפירא, נוסע בלינקולו?

בני־טזבים -לאן?

עשר שנים עסק רנן שור בהכנת סירטו בלוז לחופש הגדול.
לא מפני שתיכנן זאת כך, אלא מפני שלא היה לו כסף. היה צורך
לקבץ אגורה לאגורה, להתקדם צעד אחר צער.
י לסרט זה רק הועיל. החוויות של 1969 עברו זיקוק ממושך, וכך
נולדה עוד יצירה קולנועית ישראלית מעולה.
זהו סיפורו של מחזור :1970 המחזור שהתגייס אל תוך מילוד
מת־ההתשה, ושעבר לאחר־מכן את מוראות יום־הכיפורים.
זהו סיפורו של המחזור הראשון שהתפכח מן המילחמה. ראשיתה
של התנועה שהולידה ברבות הימים את שלום עכשיו ויש
גבול.
מילחמת־ההתשה כמעט נשכחה, אך היא היתה תמרור חשוב
בהתפתחות הנוער העברי. במי־דה
מסויימת, היתה זאת הקדמה
למילחמת־הלבנון. זאת היתה ה־מילחמה
הראשונה שלא הסתיימה
בניצחון ישראלי, אלא, לכל
היותר, בתיקו. לדעת עזר וייצמן
ואחרים, הסתיימה בתבוסה.
זאת היתה גם המילחמה הראשונה
שעוררה ספקות עמומים
לגבי צידקת דרכו של ה־מימסד
ולגבי נחיצות המילחמה
עצמה. נפלו בה 260 הרוגים. כמעט
מדי יום פורסמו תמונות של
חללים במיסגרות שחורות, ואיש
לא ידע עור על מה ומדוע.
בעיצומה של מילחמת־ההתשה אירעה פרשת נחום גולדמן —
נציג הציונות היונית שהוזמן לבקר בקאהיר של גמאל עבד־אל־
.נאצר, ושנסיעתו נמנעה על־ידי ראש־הממשלה גולדה מאיר.
באותה תקופה נולדה עצומת השמיניסטים — העצומה הראשונה
של תלמידי־תיכון, ערב גיוסם, שהעזו להטיל ספק בכנות הממשלה
ובירבורי־השלום שלה. קמה תנועת שי״ח, היו הפגנות־הש־לום
הראשונות מול מישרד ראש־הממשלה.
רק עשר שנים הפרידו בין המחזור שתואר בסירטי אסקימו־לימון
ובין המחזור של בלוז — אך בין השניים רובצת תהום.
נערי אסקימו־לימון עסקו בשטויות ילדותיות. נערי בלוז עוסקים
גם הם בשטויות, אך גם באמיתות הגדולות של החיים —
טעם החיים, צידקת המילחמה.
מחזור זה, שחונך לא־מעט על בירכי העולם הזה (השבועון
מוזכר בסרט, כחלק מן הנוף הרוחני) ,הטיל ספק, אך לא מרד. הוא
השמיע שירים פאציפיסטיים. אחד מגיבורי הסרט מתכונן להיות
סרבן־מילחמה. אך בסופו של דבר כולם מתגייסים, אחדים נהרגים,
והאחד שאינו מתגייס, מסיבות בריאותיות, מקנא באחרים.
זהו כישלון של דור, הטעון ניתוח. אילו מרד מחזור ,1969 יתכן
שלא היינו מגיעים כלל למילחמת יום־הכיפורים. יתכן שספינת־השוטים
של גולדה מאיר ומשה דיין היתה נעצרת. יתכן שלא
היינו מגיעים לעולם למילחמת־הלבנון.
אבל זה לא קרה. הדור חתם על עצומה(אחת) ,שר שירי־מחאה,
ריסס קירות והלך להתגייס. הוא צחק מגולדה, אך נשמע לפקודותיה.
הסרט מתאר זאת היטב.
יש בסרט שירים מצויינים(של דורון נשר) ,המועלים בהצגת
בית־ספר נוסח תהילה. שיר מצויין: לא רוצים(מילחמות, בתי־קברות.
מצבות, רובים) .ועוד שיר מצויין: טוב למות בעד ארצנו.
מילים מאת יוסף טרומפלרור( .״עזוב. זה נפלט לו במיקרה!״)
פארודיה חריפה, מכאיבה.
הסרט מרגש. הטיפוסים אמינים, כל־כך אמינים עד כי נדמה כי
השחקנים משחקים את עצמם, ולא את אחיהם המבוגרים( .גם
הוריהם, אנשי דור מקימי-המדינה, משכנעים).

לא במיקרה כל גיבורי הסרט הם אשכנזים טובים, בני ותיקים
מתל־אביב. כשם שהמרד שלהם בסרט מתמצה בשירי־מחאה(המשופעים
מתרבותה של תנועת־השלום האמריקאית של הימים
ההם) ,כך נכשל לאחר מכן השמאל היוני האשכנזי לאורך כל
הדרר, עד שלום עכשיו וער בכלל, ולא הוליד כוח פוליטי, אשר

אורי אמדי

היה יכול לשנות את דרך המדינה. בני־טובים אינם עושים מהפכות.
הם יורים ובוכים.

ההבדל הקטן
זה היה ערב יפה. ערב מרגש. עשוי בטוב־טעם, במינימום של
אמצעים מלאכותיים.
מאות המפקדים הבכירים של מילחמת ששת־הימים התכנסו,
יחד עם.עמיתיהם דהיום ועוד כל מיני אנשים השייכים לעניין.
התרועעו בכניסה, ישבו על הדשא, הקשיבו לשושנה דמארי האלוהית,
לנעמי שמר היחידה״במינה, לאריק לביא הניצחי, ועוד.
אולתרו כל מיני מעמדים מלבבים.
היה הכל. מצב־רוח. נוסטלגיה. אחוות־רעים. געגועים לתום
שאבד למדינה ביום השביעי של המילחמה.
חשתי שחסר משהו. דימיינתי לעצמי כינוס דומה של ותיקי־מילחמה
של כל צבא אחר בעולם. ואז תפסתי במה השוני. אילו
נערך כינוס כזה במוסקווה או בלונדון, בפאריס או בשיקאגו, היו
כל המפקדים האלה עומדים כשכוסיות של בירה(או וודקה, או
ויסקי) בידיהם, ובסוף הערב היו כולם שתויים.
וכאן — יובש. יובש גמור. אף לא טיפה אחת. לולא הופיע
שימחה הולצברג, אבי־הפצועים, ובקבוק ענקי של ויסקי בידו,
הייתי גם אני נשאר מפוכח לגמרי.
תבוא עליו הברכה.

מבט אל המצנלנת
״לא, אדוני, אני מצטער פאלד, הוא פשוט ילמד מדי פסיכי
נשכיל ״,,אחר סאנשי־הביתה שלז אמד .״כל סה ש׳תה צדיך
לעשות זה להסתכל לו כעיניים. שם אתה תמצא את כל חסיפור
המזויין!״
״בטח, אכל כדאי לך שתעשה את זה סהר ״,מישהו אחר אסר,
״זאת אוסרת, לא כראי לך שהוא יתפוס אותך שאתה עושה את

אכל רוסה שהוא תסיר פוקח עין כרי לתפוס אותך בזה. אני
חושב שהוא ישן כעיניים פקוחות, ואני פחדתי ססנו ממילא.
הסירב שהצלחתי להשיג היה סכט חטוף אחר פנימה, והיה זה
כמבט אל מצולותים.
זהו שירטוט של חייל קרבי בכמה שורות. של כל חייל קרבי

בכל מילחמה. אבל במיוחד של חייל אמריקאי במילחמת וייטנאם
— אותה מילחמה ארוכה ואיומה, שהיתה מיבצע של השמי
רת־עם ורעש־אדמה מוסרי.
כאשר קראתי את הספר שדרים באנגלית, לפני אפוקליפסה
עכשיו ולפני פלאטון, הזדעזעתי. ידעתי משהו על מילחמת וייטנאם,
אך רק ספר זה גילה את כל תהומותיה.
עכשיו יצא הספר בעברית(עברית קצת בעייתית, כי לא תמיד
קל למתרגם המעבר מן הסלנג של החיילים לשפתו התיקנית של
המחבר ).הוא מזעזע גם בעברית.
מייקל הר, המחבר, היה כתב צבאי, וכמה מגיבורי הספר התיעודי
הזה הם כתבים צבאיים. שם־הספר מתייחס לשדרים ששלחו
הכתבים הביתה. הוא מנסה להשיב על שאלה שאין לה מענה:
מדוע הם עושים זאת? מדוע מחרפים כתבים צבאיים את נפשם?
מה מריץ אותם?
שאלתי את עצמי שאלה זו פעמים רבות במהלך מילחמת־הלבנון,
שלא הגיעה לקרסוליה של זוועת וייט־נאם. ראיתי כיצד
אנשים מסכנים את חייהם שוב ושוב כדי להביא הביתה כמה
שורות, כמה תצלומים. הקוראים המשועממים קראו את השורות
והסתכלו בתצלומים בשעת ארוחת־הבוקר, ועברו לנושאים עסיסיים
יותר. הם לא היו מרגישים כלל בחסרונם של השורות וה־תצלומים.

דוחף את הכתבים והצלמים האלה? מה דחף את ענת סר־גוסטי
ואותי, כשקיפצנו מעמדה לעמדה בקו־החזית שבלב ביירות,
כדי להציץ מקרוב בעמדות ״המחבלים״?
אין לי תשובה. אולי יצר־הרפתקנות. אולי הרגשת־חובה. אולי
הרגשת־אשמה כלפי החיילים הקרביים, שנשלחו לשם בעל־כור־חם,
ושלא היתה להם(כמעט) ברירה. אולי הצורך של אדם להוכיח
לעצמו משהו על עצמו. אולי הצורך הכפייתי להביא את האמת
לציבור, על אפו ועל חמתו, כדי לשנות דברים. אולי מין נרקומניה
של סכנה, התמכרות לאדרנאלין. אולי תערובת של כל אלה.
ואולי דברים שונים לגמרי• לך תדע.

ברברה. למען השם
איר מצטרפים לאומה האמריקאית?
מקבלים אשרה. משתקעים בארצות״הברית. אחרי זמן־מה עוברים
בחינה בשפה האנגלית ובחוקה האמריקאית. נשבעים אמונים.
מקבלים אזרחות. זהו.
איך מצטרפים לאומה הבריטית או הצרפתית? כנ״ל, פחות או
יותר. מי שחי בצרפת, מחזיק בדרכון צרפתי ומדבר צרפתית —
הוא צרפתי. אם הוא מרגיש עצמו כצרפתי, הרי הוא צרפתי.
איך אדם מצטרף לאומה הישראלית?
כאן האזרחות אינה אומרת דבר. לאלפי יהודים ויורדים בעולם,
הדרכון הישראלי אינו אלא תער
דת־ביטוח. ורוב הישראלים־הי־הודים
אינם מתייחסים אל האזרחים
הערביים כאל ישראליים
אמיתיים, חרף הדרכון שבידיהם.
לא, כדי להיות לישראלי
אמיתי, על פי אמות־המידה המקובלים
כיום בארץ, צריך ארם
להתגייר, להתייהד. כמו בוגרים
בשבט אפריקאי פרימיטיבי,
צריכים לעבור טיכסי־כניסה —
ניתוח גופני, וטבילה במים, וב־יוצא־באלה.
אנחנו עדיין קרובים
הרבה יותר לשבט אפריקאי קדום
מאשר לאומה מודרנית.
רק כך אני יכול להסביר לעצמי את הגיור הסנסציוני של י
ידידתי ברברה טאופר. לא שאלתי אותה. אני מרשה לעצמי לנחש.
הכרתי את ברברה בראשית שנות ה־ ,60 והיא צעירה יפהפיה,
חברתם של סמי מולכו ויורם הראל, הפנטומימאי הישראלי
ואמרגנו. מאז ועד לאחרונה, במשך ידידות של קרוב ל־ 30 שנים,
לא הבחנתי אצלה בתחושה דתית שאינה ניתנת לכיבוש. התרשמתי
תמיד שהיא אתיאיסטית גמורה, ברוח המסורת הסוציאליסטית
האוסטרית. בנעוריה, כעיתונאית צעירה בווינה, הלכה
פעם למינזר כדי לדווח על החיים בו, וגם אז לא אובחנו אצלה
סימנים של דתיות נובטת.
אני מבין את רצונה של ברברה להצטרף לאומה הישראלית
ו/או לעם היהודי. היא מחפשת שייכות. היא נמשכה לישראל
תמיד. מרבית ידידיה חיים בישראל. בצורה זו או אחרת עסקה
בענייני ישראל במרבית שנות חייה. העבר הנאצי של הוריה
בוודאי מילא בזה תפקיד מסויים. אם היא רוצה להשתקע כאן,
לחיות כאן את חייה, לדבר עברית, לתרום את תרומתה למדינה
ולארץ — תבוא עליה הברכה.
אבל מדוע, למען השם, היא צריכה לשם כך לטבול במיקווה?

הם אינם יכולים לרדת

,בלוז לחופש הגדול״ :דור צויגנבום וגולדה

״התנועה לעצירת הירידה״ ,שבראשה עומד סגן־השר אברהם
(״כצלה״< כץ־עוז, הזמינה אותי לפתוח את האסיפה הפומבית
הראשונה שלה. הנושא היה ״הבושה״ .ליתר דיוק: חוסר־הבושה.
פעם התביישו ישראלים להודות בכוונתם לרדת מן הארץ. עכשיו
הם מכריזים על כך בגאווה.
אמרתי מה שאמרתי, ואחרי דיברי־הפתיחה ביקש את רשות־הדיבור
אדריכל בשם. מרדכי בן״חורין, הבונה בארץ ובעולם.
המישפטים הראשונים שאמר קצרו מחיאות־כפיים:
״יש לי כמה סיבות לכך שאינני יורד מהארץ. הסיבה הראשונה
שלי היא הבושה.
״אני מתבייש לפני ידידיי ומכריי, השוכבים בבתי־הקברות
הפזורים בארץ, שנהרגו כדי שתקום ותחיה מדינת־ישראל.״

׳ורחזזזר
המיליונרים

המיזרחיים

ליליאן וין, סטים שלום
וניסים גאון נראו השבוע
נכנסים למלון רמדה רנסנס
בירושלים. אחרי כמה שניות
נעלמו כלא היו. הסתבר שהם
נבלעו באחד מחדרי־המלון, שים
קיימו ישיבה ארוכה ורבת־משתתפים,
וכנראה סודית.
ראש הממשלה. יצחק
שמיר, נכח במסיבה הצנועה
שנערכה בכנסת, שבה העניקו
הכתבים הפרלמנטריים לח״כ
עוזי לנדאו את התואר ״חבר־הכנסת
האדיב״ .וכך אמר שמיר,
לכתבים הנדהמים :״תא הכתבים
הפרלמנטריים הפתיע אותנו בבחירתו
המוצלחת. עכשיו נתחיל
להתייחס לכתבים ביתר רצינות.״
אפשר רק לדמיין כיצד
הוא היה מגיב אילו התואר היה
נופל בחיקו של ח״כ מהמערך.
•טלמה לוין יושב־ראש
מזכירות אגד. סיפר השבוע כי
אינו אוהב את המיסגרת שבה
מופיע שמו באחרונה בכותרות
— שביתות וסיכסוכי־עבודה.
״אני לא לוקח את זה באופן פרטי
״.ניחם יושב־ראש הקואופרטיב
את עצמו ואת ידידיו ,״אלא
באורח קואופרטיבי...״
יושבי־ראש סיעות המערך
והליכוד. רפי אדרי וחיים
קופמן, ניהלו משא־ומתן עם
שובתי אגד. בשעה 2לפנות
בוקר חיפשו את השר חיים
קורפו, ששהה בחו״ל. מה עשו?
טילפנו אל המצליף החריף.
יהושע מצא, שהתפרסם בז
יצחק
ש מי ר יתחיל להתייחס בו־ציננת
לכתבי־הכנסת נמשה ניסים סבל בחתונה

כות הצלפתו האחרונה בחבר־הכנסת
אלי קולס. מצא לא
איכזב גם הפעם: תוך כדי שינה
טרופה שלף מייד את מיספר־הטלפון
של קורפו בפאריס ושב
לישון.
לחבר־הכנסת אריאל
ויינשטיין הצעה גאונית־מהפכנית:
תחת לרשום את שנת־הייצור
בלוחיות־הזיהוי של כלי־הרכב,
לרשום שם את מיספר
תעודת־הזהות של הבעל. ויינ־שטיין
העלה זאת בדיון בוועדת־הכלכלה,
וזכה דווקא בתגובות
אוהדות.
בוקר קשה עבר ביום
השישי בשבוע הקודם על עורך
ערב חדש. יוסי רונן: אחת
המרואיינות המיועדות לתוכניתו
השבועית מוסף המוספים.
אורית ארכים (שהיתה אמורה
להתראיין בעיקבות היומן
שהיא מפרסמת בהמשכים ב־העולם
הזה) הודיעה בדקה
האחרונה כי חלתה. השר יגאל
הורכיץ סירב להתראיין, ורונן
חטף כאב־ראש רציני. לבסוף,
אחרי שפתר את כל הבעיות ו־הקליט
את התוכנית, קיבל הודעה
שהיא ממילא לא תשודר:
השידורים הושבתו.
מי שהתכוננה בקפידה
לקראת התוכנית היתה המשוררת
הסימפטית ציפי שחרור,
שהיתה אמורה לראיין את אורחי
התוכנית. שחרור ניהלה שיחות־טלפון
רבות וגילתה סקרנות
עיתונאית ראויה־לציון בקשר
למרואייניה, לקראת התוכנית.

כל זה כמובן לא נראה למחרת
על המירקע המושבת.
א־פרופו יומנה של ארכיב,
התפתחה שיחה במיזנון־הכנסת
אודות נשים מפורסמות, המרצות
את עונשן בכלא נווה־תירצה.
דוברת־מפ״ם סיפרה כיצד התעוררה
באחד הימים ומצאה באחד
העיתונים כותרת רועשת :״יע־רי־גרנות
— 1:0״ הדוברת נבהלה
והתחילה לחטט בזיכרונה.
מתי תקף אלעזר גרנות >ח״כ
מפ״ם) את מנהיגה הדגול (שנפטר
בינתיים) מאיר יערי.
שני גברים נראו לחוצים
וחסרי־מנוחה בחתונתם של
יחזקאל (״זיקי״) יעקובי, הכתב
הכלכלי של הטלוויזיה
בערבית, ורונית חייקין, מנה־לת־לישכתו
של מנכ״ל מישרד־המישטרה.
האחד היה שר־האו־צר,
משה ניסים, שהגיע קצת
באיחור ולא הצליח אפילו לט
עום
מהאוכל. הכתבים הכלכליים
עטו עליו בשאלות, והשר
המנומס מצא עצמו במעין מסי־בת־עיתונאים
זוטא. האחר היה
מעצב־האופנה יובל רביד,
שעיצב את שימלת־הכלה. רביד
הופיע לעיר־הקודש בתילבושת
מהממת ונשות ירושלים לא
הסירו עיניהן ממנו. השדרן והשוטרת
הצליחו לאסוף עשרות
אנשי כלכלה, עיתונות, ומישט־רה
למיסעדה ליפתא, שם נערכה
חתונתם.
כתב הרדיו רזי ברקאי
סיפר השבוע שהשם רזי נגזר
בעצם מראובן־זאב. זאב על־שם
סבו. אלא מה? הרך הנולד כונה
מייד אחרי היוולדו ״רזי״ ,וכך
נשאר עד עצם היום הזה. בגלל
הכינוי אף זכה לתשורה מידי
בני־מישפחתו של דויד רזיאל
המנוח, מפקר אצ״ל, שהיו משוכנעים
שהורי רזי ביקשו להנציח
את גיבורם.

איש החברה התל־אביבית,
שוקי בן־פורת, שהיה מבעלי
המועדון של רפי שאולי, חזר
ארצה, אחרי שהות של שנים אחדות
בחו״ל, כשהוא בטריפ של
טיבעונות וצימחונות. הוא מתכנן
פתיחת רשת־חנויות למימכר
מזון לטיבעונים.
להקת־המחול הייצוגית
של פיליפינים, בהיאניאן, ששהתה
בארץ, ביקשה לפני נסיעתה
לצפות בהופעה של להקת־המחול
הישראלית עינבל. שרה
לוי־תנאי, מייסדת הלהקה, הזמינה
את חברי הלהקה הפיליפינית
להופעה פרטית באולם החדש
שבתיאטרון נווה־צדק. עם
תום ההופעה הזמינו חברי עינבל
את עמיתיהם להצטרף אליהם
לריקוד תימני. בין האורחים נכחה
גם השגרירה הפיליפינית
בישראל אטה אנריקז, שקפצה
על המציאה והצטרפה לרוקדים,
כשהיא מפגינה חוש־קצב

נ 1ד ז ־ ב 11נ 0ה
עורך־הדיו שמואל ברזל
הגדיר באוזניי את יחסיו עם
הדסה מוצסה כ,.יחסי אמון ׳,
והסכים עם הערתי, בי בהקשר
האקטואלי זה נשמע קצת
מוזר.
מוצסה נשפטה לחמש
שנות״מאסר, אחרי שעשתה
עיסקת־טיעון.
ברזל סבור שהיא לא מכ רה
אותו. אחרים סבורים שההתפתחויות
האחרונות ב פרשת
בנק צפון־אמריקה
קשורות דווקא בהסכמים מונסה שנעשו עם מונסה, ואולי גם
אשה נחמדה׳
אחרים.
בנווה-תירצה נחשבת מונסה ל״קוטרית״ של הכלא. היא
מקטרת ללא הרף ומתלוננת על מצבה ותנאי-המאסר. בפיה
שגורים מישפטים ברוח זאת :״אני מעדיפה לחלוב את הפרה
במו ידיי מאשר לשתות את החלב של הכלא*...
יש שהתרשמו ממנה בכלא כ״אשה מטעה המעוררת
בהתחלה אמון״.
באחרות היא עוררה רחמים. כשהגיעה מונסה לכלא,
הוכנסה לחדר אחד עם אסירה מפורסמת לא-פחות -
אביבה גרנות. מוצסה -אשה דתית, הלבושה גם בין כותלי
הכלא באורח צנוע ואינה מעשנת בשבת -התקשתה,
כנראה, להסתגל לחיים בצוותא עם אסירה חילונית,
המעשנת בשבת. לכן, ואולי גם מסיבות אחרות, התפרקה
החבילה.
בנווה־תירצה נוהגת המנהלת, חיה שוהם, להחליף מדי
פעם את הדיירות בחדרים, ולכן אקט זה לא נתפס ביוצא-
דופן.
מונסה מקוטלגת על־ידי אוכלוסיית־הכלא כ״אסירה
חולנית״ .היא צימחונית, ואיבדה ממישקלה במשך שהותה
בכלא. היא עובדת במירפאת-הכלא, ובמקומות שאליהם
אסורה הגישה לאסירות אחרות, בגלל אי־האמון הקיים
כלפיהן מטבע-הדברים.
עם זאת, מתארות אותה הבנות כ״אשה נחמדה״ .היא
משוחחת איתן במשך שעות, אם כי היא משדרת להן שהיא
משכילה ועליונה מהן.
יש מי שהתרשמו שהיא איננה חכמה כפי דימויה.
שיחותיה כוללות גם את סיפור בנק צפון־אמריקה, כמובן.
המוטו בשיחותיה בכלא הוא: אני לא מרגישה טוב, נורא
קשה לי, נורא רע לי...

מאיו שמגר

נשיא בית־המישפט העליון, חיים הרצוג, נשיא המדינה, והרמטכ״ל, דן שומרון,
הוזמנו, ביחד עם כל הקצינים הבכירים של צה״ל במילחמת ששת־הימים והיום,
למסיבה לציון 20 שנה למילחמה. הערב כלל גם הופעת אמנים ואחרים. כדי לצפות בהופעה הוזמנו
האורחים לשבת על הדשא באמפיתיאטרון במוסיאון הארץ בתל-אביב. למכובדים ביותר(השופט, הנשיא
והרמטכ״ל הוקצה איזור מיוחד. הם הושבו אחר כבוד על הדשא כמו השאר(בתמונה למעלה) ,אך אחר-כך
בא מישהו מיסתורי והניח שמיכה (בתמונה התחתונה) .למטה: יצחק רביו, שר-הבטחון ולאה, רעייתו.

העולם הזה 2600

ואילתור מפתיעים. אך כשחברי
עינבל הוזמנו לריקוד־גומלין
פיליפיני, לא עמדה השגרירה
בקצב. נראה שהיא מעדיפה את
המחולות התימניים.
המנהל האמנותי של הלהקה
הפיליפינית, חוזה לרדו
זאבאר, העדיף לפתור תשבצים
בזמן שחברי להקתו הופיעו
יי -על הבימה. המארחת הפיליפינית,
שהסבירה לישראלים את

רי־בית, בהקמת מעון לאמנים
ועוד. אווה התגיירה עם נישואיה
לישראלי, ולפני שבוע חיתנה
את בתה הבכורה.
המהנדס דב אמיר עוסק
בהשבחת גזע־הבוקסרים בשיטה
מאוד יהודית. הוא הביא עימו
מחו״ל תיבה, שבתוכה עיניים
ציבעוניות מזכוכית, כדוגמת
העיניים התותבות שמשתמשים
בהם אנשים. כשהוא בתפקיד,

רה ברדוגו, דוברת סיעת־המערך
בכנסת. היא תילתלה את
שיערה(שהיה קצוץ וחלק) .חרף
ההערות והמחמאות שקטפה,
התקשתה להתרגל אליו.
עוד אשה הדואבת על
תיסרוקתה החדשה היא אשת־החברה
יונה להרביץ. זו קיצרה
את שיערה הבלונדי לתיס־רוקת־קארה,
וכל מי שמרגיע
אותה ש״זה חמוד!״ ממש גורם

ך \ 1ךךך | 1עמדה והחזיקה בידה את מעריב, כשלידה האלוף יוסי פלד. צלם מעריב, נאור רהב,
| 1 1 1 11\ #קפץ על המציאה וזינק לעברה, כדי להנציח את המראה. מרוב התרגשות נפל הכתר
מאחת משיניו. הוא התחיל לחפשו על הארץ, בעזרת כל הסובבים. במקום עבר תת־אלוף, ומבלי להתכופף
הצביע: זה שם! את הערב היפה אירגן איתן הבר, יועץ־התיקשורת של יצחק רביו, שהוא בהשאלה מידיעות
אחרונות. הוא פנה אל הצהרונים והציע להם להוציא לאור גליון מיוחד לכבוד האירוע, אך רק מעריב נענה,
וזכה בכד שגליונותיו יחולקו על־ידי חיילות. ידיעות אחרונות איחר במתן התשובה והפסיד במירוץ.

מהות הריקוד, קראה ברמקול
בשמו של זאבאר פעמיים, כדי
להציגו לפני הנוכחים. אך האיש
היה טרוד בתשבצים, ולא שם לב
שקוראים בשמו. המנחה החלי־טה
לוותר עליו, ולהציג מישהו
אחר.
בין הנוכחים בקוקטייל
החגיגי למשתתפי תערוכתהכלבים,
נראתה גם רוזנת שוודית
בשם אווה אוסטר, החיה בארץ.
אוסטר, בניגוד לנשים אחרות
במעמדה, אינה מבזבזת את
זמנה במסיבות, אירועים וביקור
בבוטיקים. היא מעדיפה לעסוק
בקליעה למטרה, בשיט־יאכטות,
בהפעלת רדיו־טלפון, באילוףכלבים,
בנהיגה באוטובוס באגד
(בהתנדבות) ,באימוץ ילדים חס־העולם
הזה 2600

הוא נוהג להשוות את צבע עיני
הבוקסרים עם הדוגמות שבתיבה.
כך הוא קובע את מידת
טוהר־הגזע. כלבן שהיה נוכח
ולא אהב את השיטה הציע שישתמשו
בעדשות מגע ציבעוניות
לכלבים, ובכך יפתרו את הבעיה.
אחרי שרוקנה את ביתה
מכל המזכרות שצברה במשך
עשרות שנים של פעילות ונסיעות
ברחבי־עולם, החליטה רות
דיין להתלבש על הסיפריה הענקית
שלה, המונה אלפיים ספרים,
ולחלק אותם לפי קטגוריות
של נובלות, ביוגרפיות, אנציקלופדיות
ועוד. העובדה המדהימה
היא שרות קראה, לדבריה,
את כל הספרים שבביתה.
שינוי תדמית עברה ב הי
עזו
וייצמן

שר בממשלת ישראל, כשמאחוריו ראומה,
רעייתו. וייצמן רצה לשבת על הדשא ביחד
עם אשתו; אן הפריע לו בישיבה שלט־מתכת, שהיה תקוע באדמה.
הוא לא היסס, תלש את השלט ממקומו, הזיז אותו הצידה והתיישב.

לה לשיברון־לב וזוכה בתשובה
המוחצת :״אבל זה ר ק חמוד!״

שר־החינוו-והתרבות יצחק
נבון התארח ביום החמישי,
בבית־ברל, במכון היהודי־ערבי.
אחד הנואמים באותו הערב היה
ראש־מועצת בקה־אל־ע׳רביה,
סמיר דרוויש. נבון, שהתפעל
מהעברית הרהוטה שבפיו, ביקש
ממנו לעזור לו לשמר את החית
והעין בשפת־הקודש.
י נבון אף הביע פליאה באוזניו
של מארגן הכינוס, אבנר
רגב. מדוע זה טיבעי כל־כך
שצריכים לשוחח בכינוסים מעיו
אלה בעברית, ולא בערבית?
למולי שפירא, מנהל
מחלקת־הבידור של גלי־צה״ל,

דאז. כשהכל באו וישבו על הדשא, ישבה היא על המדרגות של
האמפיתיאטרון. מישהו ראה אותה, חשב שלא נאה שאשה כה
מטופחת תשב על הדשא כאחד העם, ומיהר והביא ספסל. בתמונה
עוזרת מישהי לדיין לקום מן המדרגות אל הספסל. רות דיין,
גרושתו של דיין, ישבה לא הרחק על הדשא, ביחד עם בתה יעל.
רון. שניהם שפעו מחמאות על
היתה עדנה ביום הראשון אחרי־מיפעלו
של שפירא. זה לא נשאר
הצהריים. בעת חגיגה רבת־מש־חייב
והחמיא בחזרה :״לולא
תתפים, שנערכה לכבוד מלאת
ריגעי־הקסם של השחקנים —
40 שנים לתיאטרון הקאמרי,
לא היינו עומדים כאן!״
נאמו עודד פלדמן, מנכ״ל התיאטרון
והשחקנית חנה מרסנה
בדק וזוהר אדד לי א ב 0

רוני מילו א, שהתפטו ממיוו תפקידו של שרהפנים בגלל עמדתו
בבדשת רדי־בדאזיר, מספד עד סינסונו עם מנכיד המישוד, דדנו, שאיבות!,
ותיקווה! להיות באחד הימים שובנו או שרחוץ, אד רא דאש־ממשרה -
״אני לא מקנא ביוסי
שריד. אבל הוא נלחם
על עמדותיו לא פחות
ממני, ואותו לא תוקפי
כמוני״

״בכיתה דלת ע ר
גירשו אותי מהכיתה, ני
אירגנח׳ הנגנה נגד
מורה שעשתה מינתך
פתע בניגוד לכללים״

״עצם זה שאני מודה
שיש דברים שאני
מצטער עליהם, זה
כבר יותר מדי
לפוליטיקאי״

״אני לא חולם
על קאר״רה
של שורדיו, אבל
הייתי רוצה להגיע
באחר הימים לשיפוט״

פני שלושה שבועות גילה רוני מילוא
) דגר מדהים. על שולחנו הונח מיכתב
מהקונסוליה הישראלית בניו-יורק. המיג־תג,
כן נאמר על גבי המעטפה, היה ממוען
ל״רוני מילוא, ממלא מקום שר־הפנים,
אישי, פרטי״ .המעטפה היתה פתוחה.
זו לא היתה הפעם הראשונה שמיכתבים
פתוחים הונחו על שולחנו של סגן־השר. עד
אז היה בטוח בי מזכירתו פותחת למענו את
המעטפות, כפי שנהוג במישרדים רבים.
הפעם שאל את מזכירתו מדוע פתחה
מיכתב שהיה מיועד אליו אישית.
המזכירה התמהה הסבירה לו שמעולם

לא פתחה שום מיכתב אישי שלו, ובי כל
המיכתבים המגיעים מטישרד״הפנים -
מגיעים כשהם פתוחים.
בירור קצר במישרד״הפנים העלה עובדה
מדהימה. אריה דרעי, מנכ״ל המישרד,
האיש שנותר שם בירושה של ש״ס גם אחרי
שהרב יצחק פרץ עזב את מישרד־הפנים,
נתן הוראה חד־משמעית להעביר אליו את
כל הדואר הממוען לשר״הפנים, או לממלא
מקומו.
כשנשאל דרעי על ההוראה המוזרה שנתן
במישרד, לא הכחיש אותה ואף הסביר :״כן
נהוג בכל מישרדי״הממשלה״.

עם התפטרותו של פרץ מן הממשלה,
נותר מישרד־הפנים מיותם משר. יצחק
שמיר, ראש־הממשלה, קיבל לידיו את התיק
ומינה את רוני מילוא, סגן־שר במישרד
ראש־הממשלה, כאחראי בפועל על מישרד-
הפנים. זה היה לפני חצי שנה.
פעולתו הראשונה של מילוא בתפקידו
החדש היתה להכריז על הפעלת שעון־קיץ.
השר פרץ, כשכיהן כשר״הפנים, הקים ועדה
לבדיקת נושא שעון־הקיץ, ואחרי בדיקות
שונות ומשונות החליט שלא להפעיל את
שעון הקיץ השנה. מילוא שינה את ההחלטה
מייד.

אז, כשמילוא נכנס לתפקיד, היתה זו
הפעם הראשונה מזה שנים רבות שאדם
חילוני התיישב בכיסא החשוב ביותר
במישרד זה. עד אז היה נהוג לתת את ניהול
המישרד בידי המיפלגות הדתיות. במשך
שנים שלטו במישרד אנשי המפד״ל, שהיתה
המיפלגה הדתית הגדולה, וככזו היתה
לשון־המאזניים שאיפשרה הרכבת קואליציה,
פעם עם המערך ופעם עם הליכוד.
בבחירות האחרונות קיבלה מיפלגת ש״ס
לידיה את מישרד-הפנים, המפד״ל קיבלה
את מישרד־הדתות.
כשנכנס מילוא למישרד, שפקידיו רובם

בכולם דתיים, חובשי כיפות ושביסים, הביו
שזה מישרד חשוב ביותר, המטפל בבעיות
היומיומיות של האזרח והקובע את גורלו
בעניינים שונים פעוטים, או גדולים וחשו בים.
מילוא
זכה לחשיפה רבה בפעולותיו. הוא
זכה גם לאהדה רבה בהחלטותיו, ולא רק
מצד אנשים המזוהים עם עמדותיו הפוליטיות.
אבל
מילוא לא היה המחליט העיקרי
במישרד זה. בגלל סיבות שונות החליט מילוא
לשבת בחדרו שבמישרד ראש־הממ-
שלה. הרב פרץ השאיר אחריו במישרד
הפנים את המנכ״ל שמינה, את אריה דרעי.
גם מינויו של זה לתפקיד הנכבד לווה
בשערוריות ובוויכוחים שונים. כברבתחילת
דרכו הפוליטית התגלה דרעי, בחור״הי-
שיבה בן ה״ 20 ומשהו, כאיש רב מעללים
ופעלים. אדם שאינו מוותר בקלות, איש
היודע מה רצונו, ומתעקש להשיג את
מבוקשו בדרכי עסקנות פתלתלות ואפלות.
לימים התהווה קרע פוליטי בינו לבין הרב
*<• פרץ, ואחרי שהשר התפטר מתפקידו נשאר
המנכ״ל כבעל־בית במישרד.
לפני חודשים אחדים נפגשתי עם רוני
מילוא לשיחה שבה סקר את פעולותיו
במישרד-הפנים בפרט ואת דרכו הפוליטית
בכלל.
במיסגרת אותה השיחה שאלתי אותו על
יחסי-העבודה שלו עם הפקידים הדתיים
השונים במישרד. הוא השיב אז שאין לו
חיכוכים איתם, שיש לעיתים הבדלי-
תפיסות, אבל שאין לעשות הכללות.
השבוע החליט מילוא, בצעד דרמאתי
ולא מקובל בישראל, להתפטר מתפקידו
^ במישרד״הפנים. הרקע להתפטרות היה
סירובו של המנכ״ל דרעי לבצע הוראה של
מילוא. העניין נגע למיספרי־הזיהוי שקיבלו
הילדים המאומצים שבאו מחו״ל, בעיקר
מבראזיל.
בחודש פברואר השנה החליט מילוא
לבטל את הקידומת של הספרות ,20 שנהג
מישרד־הפנים להצמיד למיספרי״הזיהוי של
כל הילדים הישראלים שנולדו בחו״ל, מאו מצים
וטיבעיים.
אחר־כך החליט מילוא לבטל את הקי-

חובשי הכיפות הסרוגות, שהם אנשי המפד״ל הוותיקים,
שנמצאים שנים במישרד, והם מתפקדים
בסדר. הם ממש סיוול־סרוונט. הבעיה העיקרית
היא עם המנכ״ל. והבעיה נובעת, בין היתר, מהעובדה
שהוא חסר כל נסיון מינהלי. אין לו מושג
מה זה מינהל תקין.

• אולי מפני שיש לו בוס אחר?

אני לא בטוח.

• כך לפחות הוא מתנהג.

מצד אחד הוא אדם חסר־מעצורים, ומצד שני
אין לו כללים של מינהל תקין.
אני זוכר שהייתי סגן־שר במישרד־החוץ. היה
שם שיתוף־פעולה מלא בין השר, יצחק שמיר,
לבין המנכ״ל, ד״ר רייב קימחי, וגם בין הפקידים
האחרים במישרד.
כשאני חושב שבתולדות חייהם גם קימחי וגם
אריה דרעי יכתבו ״הייתי מנכ״ל מישרד ממשלתי״
,זו בושה לאינטליגנציה.
צריך להבין שדרעי אינו טיפען. הוא גם מצליח
להשיג מה שהוא רוצה. הוא רצה להיפטר מפרץ,
והוא הצליח.

• אתה רוצה לומר שהוא סנהל את

כן, הוא עושה שם כבתור שלו.
אז אחרי שהוא נפטר מפרץ, נשארה לו בעיה
אחת: להיפטר גם ממני, כדי שהוא יוכל לעשות
במישרד־הפנים מה שהוא רוצה,
הוא ידע שאני לא אוכל להתפשר בעניין ילדי־בראזיל.

למה?

כי זה סקנדאל לתת לילדים מאומצים תו
ואות.

• אבל דרעי הסביר שכל ילד ישראלי
שנולד בחר׳ל מקבל אותה הקידומת, גם
ילדים שאינם מאומצים.

ח״ב מילוא מול בגין בכנסת
,אני לא רואה אותו. הוא עסוק ואני עסוק
מישרד־הפנים, וסיכמנו שכל הורה שיבקש, הילד
שלו יקבל מיספר סידורי רגיל. ואז צבן הוריד את
הצעת־החוק שלו.
אז הלך המנכ״ל דרעי והודיע שהוא לא יכבד
את ההחלטה שלי. כל הדיבורים שלו על קשיים
אדמיניסטרטיביים הם הבל״הבלים. הוא פשוט
ציפצף.

• זאת אומרת שהוא היה יותר חזק
ממך?
זאת אומרת שהוא היה יותר חזק.

• קל לך להודות בזה?

אילו לי היו ארבעה חברי־כנסת שהם לשון־
מאזניים, הייתי גם אני חזק. זו לא בעיה של חוזק,
זו בעיה של מינהל תקין, שהדעת לא סובלת
מעשים כאלה, ולכן הודעתי שאני מתפטר.

• ראש־הממשלה לא נתן לך גיבוי?

הוא נתן גיבוי מלא. הוא אמר: אתה תחליט! ואז
ש״ס הודיעו לו חד־משמעית: או מילוא, או הם.

• אבל אם אתה מדבר על מינהל תקין,
אז במצב כזה דרעי היה צריך ללכת
הביתה, ולא אתה.
נכון, אבל מאחר והוא לשון־המאזניים, אני הלכתי.
זו לא שאלה של דרעי או אני, זו שאלה של
ש״ס, ואני אמרתי ש״ס והלכתי.

• הקרבת עניין עקרוני על מיזבח חישובים
פוליטיים?

הקרבתי רק את עצמי. מילאתי את החובה המוסרית
שלי. אילו הייתי נשאר ומקבל את התכתיב,
הייתי פוגע בגישה המוסרית שלי.

רפורמיים וגם שעון־קיץ. העמדות שלי בנושאים
האלה לא כל־כך מקובלות על האנשים שנמצאים
בצד הפוליטי שלי. גם בנושא ויליאם נקש אמרתי,
מהרגע הראשון, שצריך להסגיר אותו לצרפת.
התפיסה שלי היא שמדינת־ישראל לא צריכה
להיות מיקלט לפושעים, יהודים או לא יהודים.

• הדבר הראשון שעשית כשנכנסת
למישרד־הפנים היה להבריז על שעון-
קיץ. רצית להיות פופולארי?
זה פופולארי כי זה שיפור משמעותי באיכות־החיים.

אבל ההחלטה נעשתה משיקולים
של פופולאריות?
אני חתום על עצומה בכנסת, מלפני חמש שנים
בנושא שעון־קיץ, וגם אז הייתי בעד, כי אני
חושב שזה נושא חשוב. ההחלטה היתה מהירה, כי
חשבתי שצריך לגמור את העניין הזה — וטוב
שזה נעשה.

• חשוב לך שההחלטות שלך יהיו
פופולאריות?
אני לא׳חיפשתי פופולאריות ער היום בקריירה
הפוליטית שלי. אבל כמו שאני עושה דברים
שמרגיזים, כי אני חושב שהם נכונים, אני לא
מחפש צרות מטיבעי ולא נהנה מההתקפות עליי
בעיתונות.

• דווקא נראה כאילו אתה נהנה.

• מה קורה עכשיו במישרד-הפניס?

דרעי מנהל את המישרד.

• ובכל המיקרים הקודמים כשנתת
לו הוראות — הוא ביצע אותן?
עד עכשיו ביצע.

• מה יקרה עכשיו עם ילדי־בראזיל?

המצב הוא שמחודש פברואר הם מקבלים׳מיס־פרים
רגילים. רטרואקטיבית אי־אפשר כרגע לשנות
את המצב.

• יש סיכוי שתחזור למישרד־הם-
נים?
בפוליטיקה הכל יכול להיות.

• אתה רוצה לחזור למישרד?

רוני ואלישבע מילוא
,,האם יש לי חיים מחוץ לפוליטיקה! בוודאי, יש לי אשה ושני ילדים!״

דומת רטרואקטיבית. מדובר ב2,500-
ילדים. דרעי הסביר שאין הבדל בין הי לדים
המאומצים מבראזיל לבין כל שאר
הילדים הישראלים שנולדו בחו״ל. הוא גם
טען שיש קושי אדמיניסטרטיבי רב בביטול
רטרואקטיבי של המיספרים, וסירב לבצע
את החלטתו של סגן־השר הממונה עליו.
מילוא לא היסס, והחליט להתפטר מתפ קידו
במישרד־הפנים.
השבוע חזרתי אליו.

• בפעם הקודמת שראיינתי אותך,
שאלתי על יחסיך עם עובדי־מישרד הפנים,
שרובם דתיים. אמרת שהיחסים
טובים, שהם עושים את עבודתם המירך
צועית בסדר. אני מבינה שלא הבל בלבך
בסדר שם.
צריך להבין שמישרד־הפנים מורכב מדתיים

נכון, אבל לילד שאינו מאומץ אין בעיה ריג־שית
עם התו הזה.

• דרעי הביא כדוגמה את הבת של
דן סממה, כתב הטלוויזיה, שנולדה באנגליה
וגם היא קיבלה אותה הקידומת.
אפשר להביא עשר דוגמות, אבל זה לא רל־וואנטי.
זו סטיגמה לילדי־בראזיל. הילד, ההורים,
מרגישים ששמו עליהם סטיגמה, ואז לא חשוב
מה העניין הכללי. עובדה היא שמחודש פברואר
השנה בוטלה הקידומת, ומאותו החודש ילדים
מאומצים לא מקבלים עוד קידומת במיספר הזהות
שלהם.

• אם כך, מדוע התפטרת?

המילחמה היתה לבטל את הקידומת גם רטרואקטיבית,
גם עד פברואר השנה.
זה התחיל כשהיתה הצעת־חוק של יאיר צבן
בכנסת, שתבע למחוק את הקידומת לילדי חו״ל.
אני הודעתי שהבעיה האמיתית היא של הילדים
המאומצים. התייעצתי עם היועץ המישפטי של

זה מישרר מאוד מעניין, עם הרבה מאוד אפשרויות
לעשות דברים חשובים למען האזרח בחיי
היומיום. אני גם מרגיש שבששת החודשים שהייתי
במישרד עשיתי דברים באמת חשובים. למשל,
הנהגתי את שעון־הקיץ, דאגתי לאיצטדיון
ברמת־גן, לכיסוי גרעונות בעיריות, לפרוייקטים
שונים בתחום איכות־החיים, וגם לילדי־בראזיל.
זה נותן לי ביטחון שזה מישרד חשוב מאוד,
שהוזנח על־ירי המיפלגות הגדולות הרבה שנים.
זה מישרד שהשפעתו על האזרח גדולה מאוד.

• מה תעשה עכשיו?
בשלב הזה אני ממשיך בפעולות הרגילות
שראש־הממשלה מטיל עליי, דברים שוטפים,
אירגוניים.

• אתה מרגיש שהשתחררת מנטל?

אני מרגיש שהשתחררתי מנטל חיובי, שהייתי
רוצה להמשיך בו.

• קי בלת תגובות על ההתפטרות
שלך?
כן, יוצאות מגדר־הרגיל. מיברקים, פרחים,
טלפונים. סתם אזרחים ברחוב שעצרו אותי ונתנו
עידוד וטפיחה על השכם. זה מאוד ריגש אותי.

• אתה גרמת למישרד הזה להיות
בכותרות?
הנושאים האלה היו תמיד בכותרות, גם גיורים

אילו הייתי רוצה התקפות, הייתי נלחם נגד
שעון־הקיץ.
• אתה או הב להיות ב כו ת רו ת?
אני אוהב לעשות מה שאני חושב שנכון לעשות.

ולא חשוב מה יגידו?
לא חשוב לי מה יגידו. היו הרבה דברים, שהתברר
בדיעבד, שלמרות ההתקפות והקיטונות של
כעס בעיתונות, הדברים היו נכונים.
כשאמרתי שהמישטרה סגרה את תיק בלאס
בניגוד לחומר שחייב המשך חקירה, שר־המיש־טרה
תקף אותי מעל רוכן״הכנסת, ונם העיתונים.
והיום התברר שכל מה שנאמר היה מדוייק. אמרתי
גם שפרס צריך לחשוש מוועדת־חקירה
בנושא פולארד.
זה שיורדים עליי זה לא אומר שאני לא צריך
להגיד מה שאני חושב. אני חושב שיש חוסר־הגינות
בעיתונות. יש אנשים במערכת הפוליטית
שמתבטאים בלא פחות חדות וחריפות ממני
בנושאים לא פחות שנויים במחלוקת, אבל מכיוון
שבעיתונות יש סימפטיה למה שהם אומרים, הם
מתקבלים באהבה, ומי שאומר דבר שהעיתונאים
אינם מסכימים איתו, הם מעלים אותו על המוקד.
הדוגמה הקיצונית ביותר זה יוסי שריד.

• אתה מקנא בו?

לא, אבל הוא נלחם על עמדותיו בלא פחות
חריפות ממני, אבל אותו לא תוקפים, כי מזדהים
איתו ואוהבים את מה שהוא אומר.

• יש איזה רושם שנעשית יותר רציני
בתקופה שהיית ממונה על מיש

״זה די מפריע לי ששונאים אותיר
(המשך מעמוד )15

רד־הפנים, שאתה כבר לא אותו אדם
פרוע ושובב.
תמיד הייתי רציני.

• למה אתה אומר את זה בחיוך?

צריך לשמור על חוש־הומור. עכשיו. בגלל
התפקיד, הרצינות צריכה לבלוט החוצה. הכי חשוב
לשמור על חוש־הומור.
בישראל, עם כל הצרות. מי שאין לו חוש־הו־מור
הוא במצב קשה.

• זאת אומרת שיש שני רוני?

יש רוני אחד. זה שהעיתונות הציגה אותי בצורה
שלילית ואפלה...

• העיתונות לא המציאה שום דבר?

נכון, אבל מי שמכיר אותי לא יגיד מה שהעיתונות
כתבה.

• נראה כאילו תמיד קוראים למילוא
כשצריך איזו תגובה עסיסית, או כותרת
ציבעונית.

אף פעם לא קראו לי, תמיר עשיתי הכל על־סמך
שיקול־דעתי. לפעמים היו דברים שעשיתי
והרגיזו בעיקר את אלה שלא מסכימים עם די־עותיי
הפוליטיות, וזה טיבעי.

• אתה לא רואה שחל שינוי בך מאז
שבאת למישרד־הפנים?

לא צריך להפריז. בן־אדם לא משתנה תוך
חודשיים משום שהוא בתפקיד אחר. מטבע הדברים,
בתפקידים שונים אדם מתגלה בצורה שונה,
כי נחשפים אצלו דברים אחרים.

• אומרים שאתה פרוע.
אומרים.

• זה לא מפריע לך?
אהבתי יותר לקבל קומפלימנטים, אבל ידעתי

• למה אוהבים לשנוא אותך אם אתה
כזה טוב?
אני לא אמרתי שאני כל־כך טוב, אבל אני גם
לא כל־כך רע, כמו שחושבים מי שאוהבים לשנוא
אותי.

• אתה חושב ששונאים אותך כי אתה
מצליח?

כל מי שמביע ריעות שנויות במחלוקת, מטבע
הדברים חלק מאוד אוהבים אותו ואת מה שהוא
אומר וחלק שונאים. התמזל מזלי הרע, שרוב
העיתונאים נמצאים בעמדות פוליטיות שלא אוהבים
את עמדותיי, ולכן אני שנוא עליהם.
אין לי ספק שיוסי שריד, שרוב העיתונאים
אוהבים אותו, יש ציבור גדול מאוד שלא אוהב
אותו.

• מפריע לך ששונאים אותך?

בוודאי, הייתי מעדיף שלא ישנאו. אפשר
לשנוא עמדות, אבל לא צריך לשנוא בן־אדם,
בכל אופן לא על בסיס פוליטי.
אם זה אדם רע שגורם עוול, אז יש מקום לשנוא
אותו, אבל אם מדובר על השקפות פוליטיות,
אין עניין לשינאה אישית.

• הרי אתה ושמיר וארנס וגם עוזי
לנדאו אומרים אותם הדברים, ובכל זאת
אותך שונאים ואליהם אדישים.
אולי אני אומר את הדברים בצורה שיוצרת
גירויים יותר גדולים.

• כשאתה רואה את השם שלך בכותרת
בעיתון אתה מבסוט, זה מחמיא

תלוי מה הכותרת. אם יכתבו שרוני מילוא
נעצר, אני לא אהיה מרוצה.

• זה לא מחמיא?

גוד לכללים, וראיתי בזה עוול משווע ואירגנתי
לשימחתי אני יכול לומר, שבחלק גדול מהדהפגנה
מול ביתה. חלק מהתלמידים קצת נסחפו ׳ ברים הגעתי לתוצאות שרציתי.
וזרקו אבנים על הבית. אני זוכר את זה כמו היום.
• על מה אתה מצטער?
המורה נכנסה לכיתה ושאלה מי אירגן את ההפהפעילות
הפוליטית האימפקט שלה חזק, כי
גנה ואף אחד לא אמר, אז היא תפסה שני תל זה תמיד במרכז ההתעניינות ולפעמים אתה פוגע
מידים והודיעה שאם מארגן ההפגנה לא מזדהה במישהו, אתה גורם למישהו עוגמת־נפש וזה לפהשניים
יגורשו. אז קמתי ואמרתי שזה אני. ואז עמים מצער אותי אם זה קורה.
עליתי כיתה — אבל לא בבית־סיפרנו.
• יש משהו ספציפי שאתה מצטער
יאחר־כך,
בתיכון חדש, שזה היה בית״ספר בעל עליו?
עצם זה שאני מודה שיש דברים שאני מצטער
ריעות שמאליות, מפ״ם והשומר־הצעיר, גם שם
הייתי פעיל מאוד ויו״ר מועצת־התלמידים. כש־ עליהם זה כבר יותר מדי לפוליטיקאי. את רוצי
נבחרתי, באה המנהלת, שהיתה דמות חינוכית שאני גם אומר על מה?
יוצאת מן הכלל והיתה נערצת על כל התלמידים,
והיא אמרה :״איך בחרתם את החרותניק הזה
לידר מועצת־התלמידים?״

• אז לא הלכת ללמוד מישפטים מתוך
מחשבה שזה יועיל לך בדרך הפוליטית?
חשבתי
שזה תחום מעניין ורציתי לעסוק בו.
אם הייתי יכול ללמוד רפואה, הייתי הולך לרפואה.

למה?

זה נראה לי מיקצוע יותר רציני.

• זאת אומרת שאתה לא רציני?
לא אמרתי שאני לא רציני, אמרתי שרפואה זה
מיקצוע רציני. ברפואה אתה יכול להציל חיי־אדם,
במישפטים אתה רק מתעסק עם צרות של
אנשים.

• אז למה לא עשית קריירה בתחום
המישפטי?
הייתי בפקולטה למישפטים ועבדתי כאסיסטנט,
אחר־כך הייתי עורך־דין פעיל והיה לי
מישרר לא רע, ואחרי שנבחרתי לכנסת, מטבע
הדברים, הקדשתי את רוב הזמן לתחום הזה. אבל
שותפיי לשעבר במישרד עורכי־הדין ממשיכים
לעבוד, והמישרד פועל ומפרנס היטב את עורכי-
הדין שעובדים שם.

• אתה עוד חולם על קריירה מיש־פטית?

של עורך־דין, אבל הייתי רוצה יום אחד
להגיע לשיפוט.

• אתה חושב שאתה מתאים?

אני חושב שאני יכול לעשות את זה בסדר.
אולי אני נמשך לשיפוט כי זה כל־כך שונה מפוליטיקה.
בפוליטיקה את תלויה כל הזמן במנהיגים
שמעלייך ובתמיכה ציבורית מלמטה. בשיפוט
את לא תלויה באף אחד. את נמצאת עם
עצמך, את מכריעה על־פי המצפון שלך ובאיזשהו
מקום יש לי בפנים רצון להגיע לשיפוט ולהיות
עם עצמי.

• כי בפוליטיקה יש מעורבות תמידית
עם אנשים?
כן. כי אני לא חושב שיש צדק אבסולוטי, אבל
בתחום השפיטה אפשר להגיע לרמה גבוהה של
עשיית צדק, בלי להיות תלוי בגורמים לא רלוונטיים
ובלי אילוצים.

• אתה חושב שאתה יכול להיות
שר-מישפטים?
אני יודע? אני לא אגיד שלא הייתי רוצה, אבל
אני חושב שאני צריך עוד קצת...

• להתבגר?

מילוא בפעולה בשעת התנצחות בכנסת
״קשה להכחיש שיש לי ביטחון עצמי!״
מה אני ומי אני ומה החברים חושבים עליי. כמובן
שאשמח אם גם שאר הציבור, שלא מכיר אותי
אישית, יידע שלא מדובר בפרא־ארם, אלא במשהו
יותר טוב.

• מה זה משהו יותר טוב?

זה יישמע קצת מוגזם שאני אתחיל לשבח את
עצמי.

הרי בסך־הכל השאלה היא לא הכותרת אלא
היעד. היעד שלי הוא להשפיע על דעת־הקהל
וליצור דעת־קהל, ועושים את זה באמצעות הכותרות.
ואס רוצים להבליט את השלילה שבוועידה
בינלאומית, עושים את זה באמצעות הטלוויזיה
והרדיו והעיתונות.

• יש לך ביטחון עצמי?
קשה לי להכחיש.

• אז מה החולשות שלך?
בעיקר זה שאני לא יכול לסבול עוול ואי־צדק.
כך לפחות אומרים כל האסטרולוגים וקוראי
כתב־יד.

• אתה מאמין בזה?

• יחסית לאחרים אתה מאוד צעיר
בפוליטיקה.
מאוד צעיר.

• הגעת מהר מאוד לאן שהגעת.
קצב הגיע יותר מהר ממני. התחלנו ביחד.
שנינו נבחרנו בפעם הראשונה לכנסת ב־,1977
כשהיו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתנו־עת־החרות,
והוא היום שר חשוב ואני אפילו הייתי
זה שעשה חלק גדול מפעולת השיכנוע כדי שהוא
יהיה שר. אבל אני לא מתלונן.

אני לא מאמין בהם, אבל האבחנה לגביי נכונה.

• כשהיית ילד, חלמת להיות פוליטיקאי?

יחד עם זה אני ער לעובדה שהמושגים של
אי־צדק הם לא תמיד אבסולוטיים. יכול להיות,
למשל, שמנקודת־מבט פלסטינית גרמנו להם אי־צדק
קשה, אבל מנקודת מבט שלנו, כיהודים
שמאמינים שיש לנו זכות על הארץ הזאת, זה
נראה אחרת. לכן צריך לנסות לראות את הדברים
מכמה צדדים.

אני לא יודע אם דווקא זה, אבל תמיד הייתי
בפעילות פוליטית או פוליטית למחצה.

• הכי מרגיז אותך אי־צדק?

• אין לך חולשות אנושיות?

בטח שיש לי.

• אתה עכשיו איש חשוב?
זה הכל עניין יחסי.

• אתה לא מרגיש לפעמים שבל העניין
הזה גדול עליך?
השאלה אם דברים גדולים או לא תלויה בתוצאות
של מה שאתה עושה. עד היום אני די

• אין דברים אישיים שאתה מצטער
עליהם?
לא במיוחד.

• אתה סופרמן?

אני לא סופרמן, עשיתי גם טעויות ללא ספק,
אבל בסך־הכל קשה לרעת מה היה קורה אילו
הייתי בוחר באלטרנטיבה אחרת. לכן אני משתדל
לא להצטער, אלא לחשוב שתמיד יכול היה
להיות יותר גרוע. המחשבה הזו מחזיקה אותי
במצב־רוח טוב.

• אתה שואף להיות ראש-ממשלה?
לא אמרתי את זה.

• אתה לא שואף להיות ראש־ממ־שלה?

לא מלהיב אותי.

• אז לאן אתה רץ?
אני לא רץ עכשיו, אבל אם היית שואלת לאן
אני רוצה להגיע, הייתי יכול להיות שר במקום,
שתהיה לי השפעה גדולה על המדיניות. הייתי
רוצה בזה, אבל בשלב זה — זה מוקדם מדי.

• למה?

כי יש דברים שקשה לציבור לקבל אותם, ושצריך
בשבילם הכשרה יותר ממושכת. אילו היו
מציעים לי היום להיות שר־חוץ, זה לא היה מתקבל
בהבנה על־ידי חלק מהציבור, שהיה אומר
שאני צעיר מדי. אבל אף אחד לא נולד שר, והנ־סיון
נרכש בתפקיד.

• איך אתה כפוליטיקאי לא שואף
להיות ראש־ממשלה?
אני מוכן מראש לוותר על העניין הזה.

• זו חולשה לפוליטיקאי לא לשאוף
לתפקיד הרם ביותר?
אני לא יודע. אם הוא מוכן להתפשר על תפקיד
של שר־החוץ, אז זו לא חולשה.

• פיסגת המאוויים הפוליטיים שלך
זה להיות שר־חוץ?

אתה לא רוצה להיות שר־ביטחון?

• למה?

זה לא תחום שאני בקי בו.

• אתה חושב שאתה אדם רגיש?
יש שאומרים את זה.

• יש לך חיים מהרן לפוליטיקה.

• למה, אתה הרי לא צנוע.

אבל על עצמי לא שמעת אותי מדבר הרבה,
על תכונות אישיות. אף אחד לא יודע למשל אם
גמרתי אוניברסיטה בהצטיינות או בקושי.

לא להתבגר, אולי, אבל עוד להשתפשף במערכת•
אני יכול לראות לנגד עיניי את ההתנפלות
העיתונאית אילו הייתי נבחר כשר־מיש־פטים.

״רועי
היה יותר חזק.
אבל אילו היו לארבעה
חברי־כנסת
שהם לשון־מאזניים, גם
אני הייתי חזק״

• כשהלכת ללמוד מישפטים, חשבת
שזה יכול להועיל לך בפוליטיקה?

הכוונה היתה ללמוד מישפטים, אבל אז כבר
היה לי רקע פוליטי. תמיד הייתי בוועד בית־הס־פר.
בכיתה
דלת כבר גירשו אותי מהכיתה, כי איר־גנתי
הפגנה נגד מורה שעשתה מיבחן־פתע בני

נל הדיבורים של
דועי על קושיים
מינהליים בביטול
ו קידומת הם הבל־רובלים.
הוא נשוט
ציפצף״
מרוצה מהתוצאות וכנראה שזה לא גדול. העובדה
שהצלחתי במידה רבה להשפיע על בחירת ראש־ממשלה
במדינה הזו, זו תוצאה חשובה ביותר שהגעתי
אליה.

• זה מנפח לך את האגו?
אני לא חושב שזו בעיה של אגו. כשעושים
פעילות כלשהי, שואפים להגיע לתוצאות חיוביות,
ואם מגיעים לתוצאות חיוביות זה גורם
לסיפוק.

בוודאי. יש לי אשה ושני ילדים ואחים וחברים •
טובים.

• יש לך חברים לא מהתחום הפוליטי?
כמעט
כל החברים שלי לא מהפוליטיקה.

• יש לך חברים מהשמאל?
החבר הכי קרוב אליי כבר 25 שנה התחיל
בשלום עכשיו. עכשיו הוא קצת התמתן, אבל
עדיין לא הגיע אליי.

• אתה חי פוליטיקה 24 שעות בימ•

כשאני עם הילדים אני לא חי פוליטיקה, כשאני
עם חברים, אני משתדל לא לדבר על פוליטיקה,
כי אני רוצה לברוח מזה.

• אתה אוהב מה שאתה עושה?

• אתה קם בבוקר בשימחה?

כן, קודם כל בגלל עצם העובדה שאני קם~ .
אבל אני גם אוהב את מה שאני עושה, אם כי-
התקופה היפה ביותר שלי היתה במישרד־החוץ. י
שם נהניתי מהעבודה גם בגלל הצוות המצויין של
(המשך בעמוד )40־;

השוטוים באו
לעצוו אותו
.בחשד של
סמים. הם
מצאו אצרו
את את י ,
.בחורה הודיה
הם עצוו
גם אותה
ואמרו לה:

^ םני שנה נעצר יוסי בידי
/המישטרה בחשד של בעילת קטינה.
לאחר זמן קצר ביותר שוחרר, אחרי
שנמצא כי הסיפור הוא עלילה של ילדה
פגועת־אהבה. כשיצא מתחגת ה־מישטרה
הבטיחו לו, לדבריו ,״שאנחנו
עוד נעצור אותו,״ ומאז נראה שאכן
המישטרה מתאמצת לקיים הבטחה זו.
יוסי, שמו המקורי הוא יוסף, הוא
בחור ערבי. על רקע זה ממשיכה
המישטרה להטריד אותו, במטרה כמו
שנאמר לו, שיאלץ לעזוב את תל־אביב
ולהיפרד מחברתו היהודיה, אתי.
מדי פעם מגיעים שוטרים ועורכים
״חיפוש״ ,בבית או באמצע הרחוב. בבית
החיפוש כולל הפיכת הארונות,
לפעמים תוך גרימת נזקים. לפעמים זה
קורה ברחוב, לפני עוברים ושבים. החיפושים
מלווים בקללות על היותו ערבי.
אתי,
לשעבר ־ סטודנטית למישפ־טים,
שחיה איתו חודשים אחדים,
סובלת אף היא מההתנכלות ליוסי.
יוסי בן ה־ ,26 יליד הכפר טמון
מאיזור ג׳נין, עזב את הכפר לפני 12
שנה. מאז הוא מתגורר בתל־אביב. הוא
מנהל מועדון מצליח. בעל-הבית נתן
בידו את ניהולו המלא של המועדון,
מרבית שעות הבוקר והצהריים דואג
הוא להספקה סדירה של צרכי המועדון^
כמו שתיה, מאכלים, ניהול התשלומים ״
לספקים, וגם תשלום המשכורות
לעובדים. בערב הוא דואג לתיפעול
התקין של המועדון.
בשבוע האחרון הגיע סיפור ההתנכלויות
לשיא חדש.

״הוא בא
לדפוק אותך!,,
** ספר יוסי: ביום שני, ה־ 15 ביוני,
^/ב־ 9וחצי בבוקר, העירו אותי
דפיקות בדלת. שאלתי: מי זה?,ח׳אלד
בבית?׳ אין אחד בשם כזה, עניתי, ואז
הם צעקו, :זה מישטרה, לפתוח את הדלת!׳
ישר בא ואמר לי, :אתה ח׳אלד?׳
ניסיתי להסביר שזה לא אני, ויש לי
תעודת־זהות, שיראו שאני לא האיש
שהם מחפשים. אבל השוטר לא היה

מעוניין להסתכל בה, צעק עליי, :סתום
את הפה, אתה משקר. כשראיתי שהוא
מחפש, שאלתי אם אפשר לראות צו־חיפוש.
הוא
לא ענה לי ודחף אותי למיטבח:
,מי אתה, אתה לא שווה כלום.׳ ראיתי
שהוא רק צועק ועצבני, ניסיתי לדבר
איתו יפה ולשכנע אותו שיפסיק, אבל
הוא המשיך לצעוק. פיתאום ירק לי
בפנים פעמיים. אז כבר הפסקתי לדבר
ושתקתי.
השוטר הזה, ששמו דני בן־דויד,
במשך כל החיפוש קילל אותי על זה
שאני ערבי, ומייד בכניסה שם לי אזיקים
בידיים.
אף פעם לא ראיתי התנהגות כזאת.
ההרגשה איומה. פיתאום אתה רואה
שאתה לא שווה כלום.
ביקשתי מאתי שתשים לי סיגריה
בפה, ודני לא נתן לה. כשהגיע לארונות,
זרק את כל הבגדים שלה על
הריצפה, השליך את התמונות למטה
ודרד עליהן. אחר־כך עבר לטפטים ותלש
אותם מהקיר.
ביקשתי ממנו יפה אם הוא יכול
לעשות את החיפוש קצת בעדינות.
צעק עליי, :תסתום את הפה, אתה כלום
בשבילי׳ ,השוטר דני בן־דויד עשה מה
שהוא רוצה.
מספרת אותי: כשהוא נכנס הייתי
במיטה, וביקשתי ממנו שיצא מהחדר
כדי־ שאוכל להתלבש. במשך זמן
החיפוש כל הזמן צעק וגרם רעש הזק.
אחד השכנים נקש בדלת כדי לראות
מה קורה, ודני מייד שאל אותי מי זה?
אמרתי שאיני יכולה לדעת מי זה. דני
בן־דויד, בשיא החוצפה והגסות, אומר
לי: מה את לא יודעת? תיתממי, זה
קליינט שבא לדפוק אותך.
אני הייתי המומה, לא ידעתי מה
לעשות. התחלתי לבכות. הוא כבר
עשה ממני זונה, חשבתי, ואת הכסף אני
מעבירה ליוסי, שכאילו הוא הסרסור
שלי.
יוסי ממשיך: בזמן החיפוש הוא
מצא את פינקס־החשבונות של המועדון,
עם הכסף של הפדיון היומי. בעל־הבית
שלי כל־כך מאמין לי, שהוא נותן
לי לנהל את כל העסק לבד, ואני זה

שמשלם לעובדים. עד לאותו רגע לא
אמרו לי מה ולמה. הם סיפרו שהמיש־טרה
תפסה לפני שבוע, ב־ 7ביוני, שני
קטינים שקנו סם משני בחורים, ואחד
משני המוכרים נמלט. לנמלט קראו
ח׳אלד, והתיאור שלו: גבוה בעל שפם.
מייד רואים שאין קשר ביני לבין התיאור.
חוץ מזה שיש לי תעודת״זהות,
שלא רצו להסתכל בה.
אחר־כך מצאו כמות קטנה של חשיש
1.7 ,גרם, אבל השוטרים הבהירו
מייד שהם הולכים על גדול, על סחר
בסמים. ניסיתי שוב להסביר שזה לא
יכול להיות, אבל כלום לא עזר.
גררו אותי למטה. במדרגות דני שוב
ירק לי בפנים. למטה, חבר שלי מבית־קפה
סמוך, הציע לי שתיה. אבל דני
דחף אותי וירק לי שוב בפנים לפני
החברים שלי ולפני כל האנשים ברחוב.
אתי ממשיכה: ביקשתי מאותו
בחור סיגריה, והשוטר צעק, :אם לא
תסתמי את הפה שלך, אני אפתח לך
את הכוס׳! וזה ליד כל האנשים ברחוב.
בנסיעה למישטרת מרחב״ירקון איים

עליי השוטר בסטירה מצלצלת אם
אדבר עם יוסי.

עד כאן יוסי ואתי.

בתחנה, תחת להסביר לו מה החשדות,
התחילו ללגלג עליו .״ערבי מדבר
עברית! באיזו רשות אתה מדבר בשפה
העברית?״
מכיוון שיוסי נמצא בהליכי־גיור, ניסו
להפחידו בכך שיקלקלו לו אצל הרבנים.
הציעו לו גם :״תחזור לכפר שלך,
אין לך מה לחפש בתל־אביב.״
לאחר מסע ההשפלה הזה ביקש ממישהו
סיגריה, דבר שנראה לשוטר בחוצפה
אדירה :״תסתום את הפה או שתחטוף
מכות!״
יוסי אמר לו :״תרביץ!״ ״אני לא
אלכלך את הידיים שלי על ערבי!״ ענה
השוטר ,״אבל אם תרצה, תתאבד כקפיצה
מהחלון,״ הוא הציע בנדיבות.
משך כל אותו יום לא חקרו אותו
ולא הסבירו לו מה בדיוק רוצים ממנו.
הודיעו לו שהוא מואשם בסחר־בסמים.
נתנו לו דף ואמרו לו :״תחתום על
הודאה בסחר בסמים.״ לאחר שסירב,
החליטו לעצור אותו ליומיים. נגד אתי
הפעילו נבזות שונה. הם אמרו לה:
״כנראה אמך מתאבלת עלייך ויושבת
שיבעה על זה שאת גרה עם ערבי.״
לאחר כמה דקות באו אליה בהצעה:
״מותק, אם תרצי להשתחרר מייד, את
צריכה להעיד לנו שהוא סוחר בסמים,
ובנוסף גם להתרחק ממנו לחלוטין.״
היא התעלמה מהם בבוז, ואז נלקחה
לשיחות־מוטיבציה אצל שלושה קצינים.
הם הציעו לה הצעה ידידותית :״לטובתך,
התרחקי ממנו. אחרת, כל פעם
שנראה אתכם יחד נעצור אתכם ולא
יהיה לכם שקט.״

״הגלויוו של
היהודים״

יוסח בבר שלו
הקופה וסיפרי־החשבונות

ף* על־הבית, שראה כי יוסי לא
הגיע, בירר ונודע לו שיוסי במעצר.
מייד שכר למענו את הפרקליט
אלי כהן.
לאחר שני ימי־המעצר הובא יוסי
לבית־המשיפט השלום להארכת מעצר.
בבקשה טענה המישטרה כי לפי

הערכה מודיעינית יש יסוד סביר
להארכת־מעצר. המישטרה טענה גם
שנערך תחקיר ביטחוני מקיף לגביו,
אך משום־מה, לאחר כל אותם הערכות
ותחקירים, לא ידע התובע היכן עובד
החשוד.
עובדה חשובה יותר, שהעלה עורך־
הדין כהן, היא שביום האמור, ה־ 7ביוני,
היו יוסי ושני חבריו, בטיו 1באיזור
טבריה ובכינרת, ברכב שכור, ובידו
מיסמכים המעידים על שכירת הרכב.
שני חבריו שניסו לתת למענו עדות
בעניין זה בתחנת־המישטרה, נדחו
בתשובות מוזרות, עד שהורו להם להסתלק
ולא לבוא עוד למישטרה.
כאשר ביקש השופט לראות את
אותה הערכה מודיעינית, לא ידע בא־כוח
המישטרה במה המדובר.
החלטת השופט היתה לשחרר אותו
מייד. השופט גער בתביעה, שבפעם
הבאה יהיה עליהם לבוא עם ראיות יותר
ברורות.
השבוע, אחרי תום הסערה, מספר
יוסי את סיפורו בקול שקט מאוד ומהוסס.
הוא נזכר כי עזב את הכפר מפני
שאהב את ״הניקיון ואת ההתנהגות
אצל היהודים,״ ולכן נשאר הרבה שנים
בתל־אביב. אחר־כך גילה שכדי לקבל
זכויות שוות, ככל אזרח אחר במדינה,
עליו להיות יהודי, ולכן התחיל בהליכים
לגיור. הוא מתכונן גם להתגייס
לצבא.
לבעל־הבית יש רק מילים חמות על
יוסי. בשבילו הוא כמו בן :״יש בינינו
מערכת יחסים של אמונה הדדית
לאורך שנים רבות״.
היכרותו הראשונה עם המישטרה
היתה בגלל תלונה של הנערה שהתאהבה
בו. הוא לא לקח אותה ברצינות,
המשיך לנהל חיים רגילים עם אחרות.
הצעירה נפגעה והתלוננה במישטרה
על בעילת־קטינה. יוסי נעצר מייד,
שוחרר רק,אחרי יומיים, כשהתברר
שהנערה עדיין בבתוליה.
יוסי כמעט שכח את אותו עניין
רחוק ואת היתקלותו אז עם המישטרה.
אבל המישטרה, מסתבר, לא שכחה

אותו•

אשר כך ע 7

— על פ: עבי טל — 17י

׳ומש של אורית

זהו הבוס השליש של ומנה שר אורת אוביב, שננתב בכרא אחו
דיות בנה גוור־אום, ושאותו הבקיוה ביו וטה בוק עם שיחוווה

..חנית• לבבות,אר
לא חושית• לעצמי!
,20.7.83 בוקר.
המיכתב שכתבתי לשופט לא עזר,
למרות שהוא היה מרגש וקורע־לב.
אכתוב לך קטע ממיכתב זה:
״לא על עצמי רחמים אני מבקשת,
כבוד השופטים, אלא רחמים על בני,
בן שלושת החודשים, שיישאר יתום,
למרות שהוריו בחיים. למענו אני מתחננת
לפניכם. התחשבו בי למען אוכל
לגדל אותו בשלווה, ולהפוך אותו
לאזרח מועיל למדינה, שלא יהפוך
לאדם ממורמר, השונא את כל העולם.
״שופטים נכבדים, אני פונה אליכם
עכשיו לא רק כאל שופטים. אני פונה
אל הרגש שלכם, אל הנמצא מתחת
לגלימותיכם, אל ליבכם.״
כשנולד ילדי, נולד עימו רגש חדש.
אני אמא. אני כבר לא אורית ארביב
של פעם. אומנם, אני אוהבת את הרצל,
ולעולם לא אפסיק לאהוב אותו, אבל
היום אני מבינה שהדרך שבה בחרתי
לעזור לו היתה מוטעית. היום יש לי
בשביל מי לחיות. אני פוחדת רק
מהיום שאצטרך למסור את הילד. אני

ייפתחו השערים, ויחד איתם נפתח דף
חדש בחיים. אני אוהבת אותך אדם.
אתה הוא כל חיי.
• אורית השבוע: השופטים
התרשמו במשך כל המישפט שאני
נגררתי אחרי הרצל, ופיתאום גילו
במיבתב שאני כזאת אינטלי גנטית
הם גם קבעו :״שודדת
אינטליגנטית!״ בגלל זה קיבלתי
שמונה שנים. אני חושבת כיום,
במבט לאחור, ששמונה שנים זה
הרבה. הייתי תקדים -הבחורה
הראשונה שהשתתפה בשוד.

,21.7.83 לילה.

יום חמישי. אני מחכה לביקור
בקוצר־רוח.
היום הייתי אצל גברת שוהם.
כשקראו לי, לא ידעתי למה. כשהגעתי
ראיתי את אנשי־המישטרה. דיברו
איתי על יום־ההולדת שלך. בעוד
חודש אתה בן שנה, וביקשתי לעשות
לך כאן יום־הולדת. כפי הנראה, זה
יהיה כאן ואולי אולי נראה ביחד את
אבא.

נרגשת, קצת מבולבלת, אבל יודעת
מה אני רוצה.
המרחק בין נווה־תירצה לבין כלא־רמלה
הוא אולי 50 מטרים, והנסיעה
לשם נראתה לי, לרגע, ארוכה־ארוכה.
הגענו לרמלה, ירדנו לבית־המעצר:
קומה ועוד קומה, והכל היה מתחת
לאדמה.
תהיתי לעצמי, איך אנשים יכולים
לחיות שנים מתחת לאדמה. זה כמו
שאדם קבור חי.
ישבתי בחדר־הביקורים, וחיכיתי
לאבא ...אדם, כיבו לי את האור, אבל
אני מבטיחה לשוב מחר ולכתוב לך על
הביקור. אתה בטח ישן בשעה זו, ואני
הולכת עכשיו להתקלח, להיכנס למיטה
ולחשוב עליך, על הרגעים המעטים
שיש לי איתך. אלה הם הרגעים
הכי מאושרים שלי כאן.

10.8.83
הביקור אצל אבא היה קצר. הבהרנו
עניינים הקשורים בנו, והוא הסתיים.
לא הסכמנו לקבל את הביקור עם

אדם השבוע
,רחמים על בני, שיישאר יתום למרות שהוריו בחיים.
אבל אתה חזק. למרות הכל, אתה תמיד
סימפאטי וצוחק, ואני אוהבת אותך,
אוהבת אותך...

שוהם

מנהלת־כלא אפשטיין
״כשהיא באה לבקר בכלא, כולן קופצות עליה...״
מקווה שמיכתב זה יגע לליבכם, מכיוון
שברגע זה אני כותבת ובוכה מדם
לבבי: בוכה על מעשיי וחיי האבודים.
בידכם, ורק בידכם, לעזור לי, כי את
פישעי אני מבינה ומכפרת עליו בסבל
רב. אני מקווה שתתחשבו בנסיבות
חיי, ותקלו בעונשי. בכבוד רב, אורית
ארביב.׳׳
אדם, זה רק קטע מהמיכתב שכתבתי.
בזמן שכתבתי אותו, ישנת בחדר
במיטתך, ולא ידעת מאומה ...ולמחרת,
גזר־הדין היה כתוב בעיתון. היתה
תמונה שלי ושלך, ולמטה היה כתוב:
״למרות שהיא מגדלת את הילד בכלא,
לא ראו השופטים צורך להקל בעונשה.״
אני
שונאת אותם, אדם. הם רעים,
אין להם לב! אבל לא נורא, אני חזקה
ויושבת כאן בכבוד, מחכה ליום שבו
י• ״ 1 8י

אני לא מצליחה לכתוב לו. פשוט
קשה לי. אני יודעת שכל מה שאכתוב
— זה לא מה שאני רוצה באמת
להגיד. אז אני פשוט מחכה לביקור.

,2.8.83 בלילה, קצת לפני בי־בוי־אורות.
אדם,
אני רוצה לספר לך על
הביקור שהיה לי בשבוע שעבר אצל
אבא, ביקור שחיכיתי לו במשך ארבעה
חודשים, עם המון מחשבות וגעגועים.
זה היה ביום החמישי,28.7.83 ,
בשעה 12 בצהריים.
הגיעו אנשי־המישטרה. הייתי אצל
שרה, הקרימינולוגיה, ושוחחנו שם
בקבוצה עם הגברת חיה שוהם.
הודיעו לי להתלבש. רצתי לחדר,
התלבשתי ויצאתי החוצה. עברת את
השער הגדול ונשמתי לרווחה. הלב
התחיל לפעום בחוזקה. הייתי קצת

אורית השבוע: מאז שהשתח ררתי,
ביקרתי את הרצל רק פעם
אחת -ביום הרביעי. הוא שבת
רעב. מדועו ני הוא מוחזק בתנאים
לא־אנושיים. הוא נמצא שמונה
שנים בבידוד! הוא מוחזק בתאו
23 שעות, מטייל רק שעה אחת
בלבד!
איך הוא לא מתייאש! הוא חזק.
יש לו המון נוחות.
הביקור שלנו -של אדם ושלי -
בשבוע שעבר נמשך שעה. הרימו
לנו את הרשת.
מצבו של הרצל דע. הוא זקוק
לטיפולים פיסיותרפיים. יש לו
באבי־גב חזקים. לא אבקר אותו
יותר, עד שלא יעבירו אותו למקום
אחר. אני לא מסוגלת. הילד שלי
לא מסוגל.

רשת (הכוונה לרשת המפרידה בין
אסירים למבקריהם) .אדם. אני אוהבת
את אבא ואני רוצה להיות שלו ואי־תו
לנצח. אני מתפללת אלוהים שיתן
לו להיות חופשי ולך — הרבה בריאות.
ושישמור עליך מכל פגע רע. השאר
לא מעניין אותי.
אדם, בביקור האחרון שהיית אצלי,
הבאת לי פרח. החזקת אותו ביד.
כשביקשתי ממך את הפרח, החלטת
לשחק איתי. קירבת אליי את הפרח,
וכשבאתי לקחת אותו, לקחת אותו
בחזרה. זה מצא־חן בעיניו, ואז עשינו
עסק: אתה נתת לי את הפרח, ואני נתתי
לך ופל־שוקולד.
כמו בכל ביקור, צחקת, ואני מאו ,20.8.83 יום שבת.
שרת!
בשבוע הבא יש לך יום־הולדת. אתה
אדם, יוצאת לך עכשיו השן השי בן־שנה. את היום-הולדת שלך אנחנו
שית שלך. אתה לא מרגיש הכי טוב, עושים כאן, בכלא. תבוא ביום שישי

עם לואיזה (אחותה של ארכיב).
הבנות כאן מתרגשות ומכינות לך
הרבה הפתעות, ואני, אדם, כל־כך
מתרגשת, שממש עכשיו אני מרגישה
איך הלב מעביר את הפעימות שלו. הרי
כל רגע ביחד איתך, זה אושר בשבילי,
ואני יודעת שביום־ההולדת שלך אנחנו
נהיה ביחד, ואני מחכה ליום הזה
בקוצר־רוח.
אדם, בשבוע שעבר דיברתי עם
סבתא בטלפון, כשהיית אצלה. סבתא
נתנה לך את השפופרת ואמרה לך
שתדבר עם אמא, ואתה קראת דרך
הטלפון :״אמא, אמא!״ ושלחת לי נשיקה.
כשחזרתי
לחדר, לא הפסקתי ל ת ^
שוב על זה.
טוב, אדם, מכבים לי את האור, ואני
מבטיחה לכתוב לך עוד.
דרך אגב, המנהלת עזבה השבוע את
בית־הסוהר. היא מאוד אוהבת אותך,
והבטיחה להיות ביום־ההולדת שלך.
אורית השבוע: בל שנה עשינו לו
מסיבת יוס״הולדת בכלא. נשנה
הראשונה חגגנו נכלא שלי (נ־ווה־תירצה)
,כי לא היו לי אז
ביקורים בחוץ. אחרי כן חגגנו

בכלא של הרצל (כלא־רמלה).
רעיה אפשטיין היתה אשה
חמה. כשהיא עזבה -בכינו, כל
האסירות.
חיה שוהם היתה קודם לכן
סגניתה. היא ההיפך הגמור מרעיה.
דווקא כשהיתה סגנית״מנהלת
ניסתה לקנות אסירות, היתה
טובה יותר. היא ניסתה שנעדיף
׳י־ לעלות אליה, מאשר לאפשטיין.
לכן, כשמונתה, עוד לא ידענו מה
צפוי לנו. אפשטיין נטתה להאמין
לאסירות. שוהם מאמינה יותר ל־סוהרות.
אפשטיין היתה כמו אמא,
לא רק לנו, אלא גם למישפחות
שלנו.
עד היום, כשהיא באה לבקר
בכלא, כולן קופצות עליה.

.31.8.83
יום־ההולדת שלך עבר. היה לך יום־
הולדת לא רגיל.
זה היה ביום השישי,25.8.83 ,
בשעה 10 בבוקר.
־י באותו בוקר קמתי מוקדם ומאוד־מאוד
התרגשתי. לא ידעתי במה להתחיל_

הבנות הכינו לך כאן כיסא מפואר,
:מקושט בפרחים. הכנו את המועדון
> שלנו, מילאנו אותו בכל טוב, וחיכינו
לך. בשעה 10 בבוקר הגעת, ביחד עם
; לואיזה. לבשת חליפת־קטיפה כחולה
בפסים, והיית עליז כרגיל. לקחתי
אותך ביד ונכנסנו לשטח בית־הסוהר.
הבנות התרגשו, ניגשו אליך ובירכו
אותך והנה — זה התחיל.
סגנית־המנהלת ירדה ביחד עם רות
חבני (אשת־הסגל, שטיפלה בארכיב)
,הקצינה קטי וכל הסגל. חת־

אורית ו״שמוליק״ עם אדם בכלא ()1982
״שמוליק הכינה לך כיסא מפואר...־
ופרח, ואתה רק ראית את זה ותיכף
אמרת :״ב ...בה ...פאח והתיישבת
על הכיסא מבסוט וצוחק.
היית כאן כמו כוכב־קולנוע. הבנות
שרו שירים, ואתה ביחד איתן רוקד
ואוכל במבה.
כשנמאס לך לשבת על הכיסא —
התחלת לקרוע את הפרחים שהיו

לחדר שלי. לואיזה נשארה בחוץ.
עשיתי לך אמבטיה. כל הזמן רציתי
לעשות לך אמבטיה. רציתי להרגיש
קצת אמא.
היית מבסוט בתוך המים. הלבשתי
אותך, ושוב יצאנו, אבל הפעם —
לדשא. הוצאתי שמיכה, פרשתי אותה
על הדשא, הבאנו את כל הצעצועים׳

השכבתי אותך על הבטן, ואתה אמרת:
״דיו!״ הייתי הכי מאושרת בעולם.
היינו שעה שלמה ביחד ולבד.
הגיע הזמן להיפרד. ניסיתי לעכב
את הפרידה. היה לי טוב איתך.
הרגשתי אמא לכל דבר. נקשרתי אליך
ונצמדנו חזק־חזק. לא רציתי שיקחו
אותך ממני, אבל אין־ברירה: בסופו של

אחרי שהכל נגמר, עשיתי לך
אמבטיה. נ:ל הזמן רצינו לעשות לך
אמבטיה. רציתי להרגיש אמא.

מסביבך, ואני, אדם, מרוב התרגשות,
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ישבתי על הכיסא והסתכלתי עליך.
רציתי לבכות, אבל לא הרשיתי
לעצמי. הרי זה יום מאושר!
אחרי שעשינו שמח ואכלנו, לקחתי
עוגת־קרם ונתתי לך בפה. מרחת את
עצמך בשוקולד, ובאותה הזדמנות
מרחת גם אותי. הרגשתי כל־כך טוב
עד שפחדתי שזה ייגמר.
אחרי שהכל נגמר. לקחתי אותך

ושיחקנו. באותו זמן שמוליק ישבה
בצד ודיברה עם לואיזה. הצטלמנו על
הדשא, שרתי לך שירים, התגלגלנו.
אחרי זה ישבת על הריצפה, ביחד
עם כל המתנות שקיבלת. סגנית־המנהלת
נתנה לך כדור־ענק במתנה,
ורות חבני הביאה לך חתול יפהפה עם
כרית בצבע תכלת. אני קניתי לך
אוטו, ועוד הרבה־הרבה מתנות.
ישבת על הריצפה ושיחקת, אני
לידך, שמוליק מהצד, והצטלמנו.

דבר נפרדנו.
נישקתי אותך עוד ועוד. בירכתי
אותך שתזכה לחיים בריאים וארוכים
ושנהיה ביחד בקרוב, יחד לתמיד, ומי
יתן ואבא יזכה במישפט ונוכל לגדל
אותך בחוץ בשקט.
יצאת משטח בית־הסוהר ביחד עם
לואיזה. חזרתי לאגף עם כל הזיכרונות
שהשארת אחריך.

(המשך בשבוע הבא)
י אדם עם אורית בכלא
״פיתאום גילו השופטים שאני כזאת אינטליגנטית״...
כנסנו בחדר־התרבות, השבתי אותך על
הכסא שהכני לך. יותר נכון —
שמוליק (שרה אנגיל, האסירה
המפורסמת) הכינה לך אותו, והיתה
נרגשת לא פחות ממני, והתחילו לצלם
אותך.

היו קצת בעיות עם המצלמה, אבל
בטי הביאה עוד מצלמה וצילמו אותך
רוקד ומוחא־כפיים.
שמוליק היתה כל הזמן מסביבך,
הצחיקה אותך ושיחקה איתך. היא
מאוד אוהבת אותך, הביאה לך במבה

יום ההולדת: אדם על הדשא, עטוד־זד על כתפי אורית
-הצטלמנו על הדשא. שרתי לך שירים. השכבתי אותך על הבטן ואתה אמרת: דיו!,

קולנוע

גל> האתר
וכל היתר
ימי ה ר דיו (שחף, תל־אביב. ארצות
הברית) -הקולנוע המתמחה
בהצגת וודי אלן בתל-אביב ירעד
שוב מגלי הצחוק בסרט החדש.
פחות מרוכז ופחות חדשני, והמקטרגים יאמרו גם פחות
מקורי (וכל הקביעות הללו נכונות) הן מחנה ואחיותיה, גם
משושנת קאהיר הסגולה וכמובן מסרט המפתח שלו זליג -אן
ימי הרדיו הוא בכל זאת אנושי מאוד ומצחיק מאוד.
וודי אלן מגיש מחווה אפיסודיות. כפי שפועל זיכרונו של
האדם מבית יהודי טיפוסי בשכונה יהודית טיפוסית שבניו-
יורק. ערב מילחמת העולם השניה, כשהרדיו היה רדיו כל-
יכול. והגמדים דיברו מן הקופסה ולא הופיעו על המסך שלה.
אומנם אין כאן תחקיר של אמת ושקר בעיתונות ובאמנות,
כמו שהיה בזליג גם לא טיפול מעמיק במהותה של האשליה
ומשמעותה הקולנועית כמו בשושנה גם לא חתך פסיכולוגי
כמו בחנה -אבל קיימים בל מיני דרישות־שלום מכל אלה.
אם מדובר באשליה שבכלי־התיקשורת ו/או האמנות, הרי
יש כאן המשך רעיוני ברור, המיתמצת בסצינה אפופת-
ערפילים. כשדיאן ויסט רטובה עד לשד עצמותיה וברקע
נשמע קולו המאיים של אורסון ולס, ששידר אז לאמריקה את
המתיחה הרדיופונית הגאונית ביותר של המאה, במילחמת
העולמות. יש כאן נוסטלגיה לאותה תקופה, לאב החלשלוש
ולדוד המסריח מדגים. לדודה היפה שחיפשה תמיד את החתן
אירועים לקראת גפנליאו!
מימד רביעי, יחידי סגולה.
דמעות של חדווה

די אן ויסט: כשהרדיו הי ה רדיו
המושלם והתפשרה לבסוף כמו בולם -כל זה שייך לימים שלא
היתה עוד טלוויזיה -אבל בעיקר לרדיו, שמכל כלי־התיקשורת
להמונים הוא המדיום החם ביותר, הישיר ביותר.
והמגרה ביותר את הדמיון. לא רק שוודי מחייה כאן דמויות
וקולות, לחנים ואופנות בצורה המעידה על הומור וגישה
לפרטי־פרטים, אלא הוא מזכיר לנו שהרדיו היה אמצעי־תיקשורת
בעל כוחות מופלאים.

>ור>בו
ו בו ס ם
בלוז החופש הגדול (גת. תל־אביב
ישראל) -מי שחושב שה סרט
הזה מדבר על ישראל של
שנות השבעים. טועה -אפילו
שהסרט טוען כן. חבורה של יוצאי״תיכון מתכוננת לבחינות-
הבגרות ולבחינה המסכמת לפעמים גם חיים שלמים -הגיוס
הבלתי־נמנע. האומנם בלתי״נמנעי זאת היתה שאלה שיותר
ויותר צעירים שאלו את עצמם בשלהי מילחמת־ההתשה,
והאמת היא שהסרט אינו ממציא תשובה. ולא רק הסרט. כי
אם הדור כולו, הדור של אז והדור של היום.
בין המתגייסים יוסי ציייליד התמים, מוסי הפסנתרן ו-
ארליה הפציפיסט. מלווה אותם מארגו החולני. ארבעת אלה
משמשים חתך של הנוער כולו, בשמארגו. המתכוון להיות
בימאי״קולנוע, הוא המתעד. באילו דמותו החליפית של הכימאי
עצמו. שישאיר לבסוף את חותמה של התקופה באמצעות
חתימתה של המצלמה.
זהו סירטו העלילתי הארון הראשון של רנן שור, מה שמס ביר
את חוסר־האחידות באיכותם של קטעים שונים עם האחרים,
ואין ספק שעדיין לוקה ראייתו הקולנועית בחסר, וישנם
קטעים הנראים מגומגמים ובוסר, בעיקר בחלקו הראשון
של הסרט, כשהשחקנים יותר מדקלמים מאשר משחקים.
בהתחשב בכן שפניהם של יואב צפיר, דוד צוויגנבוים, נועם
גולדברג, שחר סגל, עמרי דולב. ורד כהן ושרון בר זיו הם
מחוסרות נסיון קודם רציני עם המצלמה, אפשר להבין את
הגימגומים, אבל גם את הספונטניות ואת האמיתיות הבזק-

מרוב פסטיבלים כבר לא רואים את הסרטים,
ומרוב אירועים מיוחדים — כר טוענים מפיצי
הסרטים — לקולנוע ה״רגיל״ כבר לא הולכים
מספיק.
בהתאחדות בתי־הקולנוע נרשמה ירידה של
28 אחוזים בצופי־הקולנוע בארבעת החודשים
הראשונים של השנה (עד חודש מאי) ,לעומת
השנה שעברה. והנה, מתקרב עוד אירוע ענק
(פרטים בלוחות־המודעות) ,שמחמת גודלו קשה
במיסגרת זאת לפרסם עליו הערכה מדוייקת:
הסרט נפוליאון.
מה שכדאי לזכור לפני האירוע, הוא את
נבואת־העתיד של הבימאי שלו, אבל גאנם, כפי
שתורגמה מכתובים עבור גליון סינמ טק 34
(מאי־יוני :)87
״יום יבוא, בעוד פחות מרבע מאה, וכל מה
שלא ניתן לנו לעשות ייעשה. הקולנוע ישתחרר
מן הכבלים הזנותיים של המיסחר, אולי אף ייאמץ
לעצמו שם חדש כדי להינתק מן העבר העגום,
ויזכה לתחיה. ואז תתגלה לעיני העולם אמנות
אדירה, המעמידה בצל את הסיפרות, העיתונות
התיאטרון והטלוויזיה (האחרונה לא תהיה יותר
מאשר ספיח צנוע שלה) .זאת תהיה האמנות
המאגית של האלכימאים, אותה אמנות שצריכה
היתה תמיד להיות סוחפת ולא הניחו לה, מעניקה
לצופים בכל שניה את אותה התחושה המופלאה
של מימד רביעי, מעבר למקום ולזמן, אותו מימד
אליו חדרו רק יחידי סגולה, כמו הולדרליו או
ראמבו, ברטון או פיקאסו.
.כדי שזה יקרה אנו דורשים מדענים, מעבדות,
מחשבים, כדי למצוא פיתרונות חזותיים כוללים. ,
מהפכניים, לעימותים האידיאולוגיים הנצחיים 1
שבין חוקי־החברה לחוקי־האמנות.
.אני כבר יכול לראות סיפרי בשורה אלה של
העידן החדש, הצפים ועולים על מסכי־העולם
כולו ועוד לפני שהפוליטיקאים והסופרים הס־

נועה גולדברג: שאלות בשלהי ה מילח מ ה
עות לפעמים מבעד לחוסר־מיקצועיות. וזה רק טבעי.
אשר לבעיה עצמה: הסרט אומר דברים שהם יותר כואבים
ממה שנראה על הבד לעיתים, אבל מובעים היטב ובצורה
בוטה בפיזמונים דווקאיים, במילותיו של דורון נשר ובמוסיקה
של רפי קדישזון. אלה אומרים שנמאס כבר לדור שלנו
להיות הכבש לעולה. אבל אין לו ברירה -או לפחות אינו מוצא
לו את הברירה. כשם ששלום עכשיו שולחת חיילים שיורים
ובוכים, יודעת שימי התום והטוהר מאחוריה. אבל אינה מסו גלת
להמציא ביתרונות -בן הסרט בעצמו מציג את המבוכה
הזאת, ואינו מצליח לחדור לתוכה.

שחקן דיידונא ב״נפוליאוך
מעבר למקום ולזמן
סטיות נחמדות
שרותים אישיים (לב .2תל־אביב,
אגגליה) -שמו של טרי גיונס
(מונטי פייטון) החתום ככימאי,
כבר מבשר משהו בעל־הומור לא
קונבנציונאלי ועניין של טעם. שכן. בסירטי החבורה הבריטית
המטורפת, ישנם קטעים לטעמים שונים וישנם כאלה הסבורים
שההומור שלהם אידיוטי, ואחרים המוצאים בסוג״הומור
זה טעם ומקום למחשבה.
מנגד נמצאת חתימת התסריטאי, דייוויד לילנד, מי שכתב
את מונה ליזה וביים כבר בעבר סרטים בעלי משמעות חב רתית
מובהקת. כמו תוצרת בריטניה. סירטו החדש כבימאי
הוצג בפסטיבל קאן ואמור גם הוא להגיע לבית־קולנוע זה
בקרוב -הלוואי והיית כאן. שרותים אישיים הוא למעשה
המשך סיפור הדמות שהיתה בנעוריה בסרט הלוואי והיית
כאן. נערה חריגה בעיר״שדה קטנה בחברה פוריטנית וסתימת-
ראש. אלא שאם בסרט האחר הגיבורה נולדת בשנות החמי שים,
הדי שבסרט הזה היא כבר אשי! עיסקי בית״בושת המגיעה
לעניין כדי להתפרנס ולא רואה שום פגם בכן שבחברה
של זוגות היא תנהל את בית״הזונות. זהו בערן המסר המתקבל
מבחירתה המיקצועית של הגברת. כריסטין פיינטר, ששמה
יוצר קשר ישיר ומבוסס מאוד עם הגברת סינטייה ביין, שכ ידוע
עוררה רעש רב במישפט המדינה נגדה, אחרי שניהלה
בית מפורסם מאוד.
אין ספק שהתסריטאי לילנד מכוון את חיציו הישר ללב

פיקו להציגם קבל עם ועדה. דמעות של חדווה
ממלאות את ליבי למחשבה שזה עוד יקרה׳.
תדריך חובה לראות:

תל־אביב: נישואיה של מריה בראון, שיחות
מלוכלכות. נרדפי החוק, מלו, משהו פראי.
ירושלים: משהו פראי. מלו.

תל אביב:

וולטרס. קולין ו ס טלפ ק ס: הומור עייף
בריטניה של עידן תאציר, ורוצה לתקוע חיצים במישטר
הנוכחי, בחברה הרקובה, במוסד המעוות המעוגן בחוק צבוע -
בקיצור, רוצה לומר שהסטיות הקטנות של האנשים הפרטיים
הן קטנות בהרבה מן הסטיות הגדולות של האנשים ה ציבוריים.
ואיש קטן ככל שהוא נותן דרור ליצריו בחדר פרטי
מוגף בווילון יזיק פחות לחברה מאשר אישיות ציבורית
העושה שקר וכופה אותו על החברה, באיצטלה של טובת־הציבור.

נרדפי החוק (לב, ארצות־הברית):
אחד הבימאים הצעירים העצמאיים המרתקים
ביותר בעת האחרונה, במסע על פני אמריקה,
חלק ב׳ .הפעם עם שלושה יוצאי־דופן שנפגשו
בכלא. רוברטו בניני מצחיק ותום ויטס הוא
קוריוז המשחק את עצמו.
בקי שארם (סינמטק תל־אביב,
הקרנה חוזרת של סרט מפסטיבל ירושלים):
הסרט הראשון שצולם בצבע, ובצבע מרהיב
בהומור ובאלגאנטיות המאפיינים את רובן
מאמוליאן.

הליידי משאנחאי, מקבת, מגע
של רשע, האמברסונים המופלאים —

הקרנות מן הרטרוספקטיבה של אורסון ולס,
המתחילה בירושלים ועוברת לתל־אביב. למי
שלא ראה מעולם ולמי שרוצה לראות שוב, כדאי
לעקוב אחרי תוכנית הסינמטק.

עדנה פייגדו

העולם הזה 2600

נוסטלגיה, התרגשות ותודה
מה זה כל השטויות האלה לעומת קורא שכותב
לך מיכתב ושולח לך מתנה? נעמי לוין כתבה
לי, שלקראת הקיץ היא סיידה את ביתה ועשתה
.בו סדר. בין ערימות הירושה היא מצאה שני
ספרים ישנים, וכשפתחה אותם היא נזכרה בי
וחשפה שהספרים הללו ישמחו אותי מאוד. נעמי
לוין שמה את שני הספרים בתוך מעטפה ושלחה

אין דבר מרגש יותר מאשר מיכתב חם ומתנה
מקוראים. כשזה קורה לכותב, הוא שוכח מייד
שהמשכורת שלו לא מי־יודע־מה, ושאת הכתבה
האחרונה שלו עוד לא הכניסו לעיתון, ושמהראיון
הכי טוב שהוא עשה החודש השמיטו את שמו,
ושברפוס הכניסו לו כמה שגיאות, ומתחת לתמונה
החשובה לא שמו את הכיתוב.

ן? ך ת וזבות!
מה בצע נמרחתך עאך טורחת ומלינה
מפעמים ומעדנים, ן ל זמן עהעכבר אוי ב לך,ם. הזה המנעל
ה׳טרץ
להעמיד זואת
עליך

י יד י

אשר תשיגי בבל נירו מך קדזתי

ךבה־מ קפא

66$ 131(16 ] 611165ז*חו£01

הוזמנה ן׳מוטה מולד, הוויה טעימה
לחך ומוסיפה גוי י$לחן הערוך.
ן ן?*ויה

#$רות 9ו!ים,

9פ?ר

ן ג*לטי}ה ה בי?הזלה״

אותה. אוהבים ילדים

אפעה להעיג בבל הסניפים על חלות ספינם בע״ם

אליי למערכת.
אחד מהם הוא ספר־בישול צרפתי ,״הגסטרונומיה
של היהודים״ ,בצרפתית, משנת . 1913
בגלל אי־ידיעתי הגמורה בשפה הצרפתית התרכזתי
דווקא בספר השני, שראה אור בארץ־
ישראל בשנת ,1930 ושמו ״בשר ודגים״ ,בהוצאת
ההסתדרות העולמית לנשים ציוניות. בפתיחה
כתוב:
( )1כל הרצפטים שבספר מכוונים כנגד צרכי
סעודה לחמישה אנשים.
( )2כדי לספק את הדרישות השונות, נערכו
הרצפטים לפי תקציב צנוע.
( )3הרצפטים שהכנתם גורמת איבוד זמן
הרבה, מסומנים ב־א.׳
וכך הלאה וכך הלאה.
רוצים רצפט אחד משנת?1930 הנה בשר

מבושל ברוטב פטרוזיליה:

החומרים 2 :אוקיות בשר 1 ,כף שומן1.5 ,
כפות קמח, מלח, פטרוזיליה. מבשלים את הבשר
במים עם מלח. לאחר שהבשר מבושל למחצה,
מוציאים אותו ושמים ברוטב של פטרוזיליה, בו

כלי בישול מהימים ההם

״ צ רו ת
צורבו ת

על יתושים דיברנו כבר? לא: אז הבה נדבר
קצת.
מעיייריית תל־אביב הודיעו(דרך הטלוווזיה
והרדיו) ,שהשנה יש הרבה פחות יתושים מאשר
בשנה שעברה. עובדה זו שימחה אותי ביותר, אבל
בפירוש לא גרמה לי להפסיק להתגרד. זאת
אומרת, האזרה — שלא כמו העיריה — לא
איכפת לו אם יש 350 אלף יתושים בתל־אביב או
רק 240 אלף. האזרח מתעצבן מהשניים שיש
אצלו בחדר ושהורסים לו את הלילות בכנען.
אז אזרח נורמאלי ואחראי יכול לקנות לעצמו
כמה קוטלי־יתושים (בבתי־המירקחת) ולנסות
להחזיר מילחמה־שערה. אבל בשביל זה אתם לא
צריכים אותי. מספיק לכם בית״מירקחת. אני פה
בשביל האזרח ששכח לקנות משהו בבית־המיר־קחת,
כי הוא אזרח מפוזר. הוא מפוזר ושכחן מפני
שכבר שבוע לא לקחו לו את הזבל מהחצר, ומפני
שאין מקום־חניה ליד הבית ויש פקק תנועה אחד
גדול בתל־אביב וגם נורא חם ולח, ולשני הילדים
שלו יש מסיבות־סיום בבתי־הספר וכל אחר משניהם
רוצה שגם אבא וגם אמא יבואו למסיבה.
אז פלא שהאזרח שכח לקנות משהו נגד
יתושים?

אם עשית זאת ונהנית אך ובני ביתך מהמטעמים
להם. עשית אשר

3 ! 1,ו ^ 65611561ח 6ו 6 ^ 1) 1ח)111$1:ח 01
3/86 .חז 54נ!<1ת?<ע?ע1

ה ם? 1ני ם לארץ־ישך אל:
האחים

נו, נו, תפסיקי כבר לבלבל את המוח. תכלס!
יש לך איזה רעיון או לא?
יש, בטח יש: אחרת הייתי מתחילה לכתוב את
כל הקטע הזה?
אם אתם הולכים לישון ואין לכם בבית
אמצעי-עזר (מהסיבות שפורטו לעיל) ,תדליקו
את האור במירפסת המיטבח. היתושים מכווצי
המוח, כמו שאר האידיוטים, תמיד מחפשים את
הסחורה לא איפה שהיא נמצאת אלא איפה שאפשר
לראות אותה. אז אתם תישנו בחושך והם
יחגגו באור.
אין לכם מירפסת־מיטבח? אה, אז למה לא
אמרתם?

ריז

*9:}3ין ,57ת. ד? ,10 .ולפזז 330
וזיפה, מך?ז ספחף, ך חזב: פי, ת .ד ,65 .טלפון 010

הוא ממשיך להתבשל.
מעשה הרוטב: מן השומן והקמח מכינים תר-
ביר לבן, מוסיפים ממי המרק. מתבלים בפטרו־זיליה
קצוצה ועור מלח.
גם אז, בשנת ,1930 כנראה לא היה מספיק

כל עיתון והמול שלו

זה לא יכול להימשך בצורה כזאת. הם פשוט
לא יכולים, בגלל איזה תביעות שכר מטומטמות,
לבלבל את כל העם. לא ששלושה ימים ושלושה
לילות בלי טלוויזיה ובלי חדשות העלו לי את
לחץ־הדם, אולי אפילו להיפך. הבעיה היא לא
חוסר השידורים, אלא תופעות הלווי של העניין
הזה. הנה, ביום שישי למשל, כבר בבוקר נודע לי
שלא יהיו שידורים, ומייד חשבתי שאולי כדאי לי
לקחת איזה סרט טוב. אבל כשראיתי את התורים
ליד סיפריות־הוויריאו, תיכף עבר לי החשק וה

כסף לאף אחד, ובשביל סיפרי־בישול היו צריכים
חסות. הנה שתי דוגמות לפירסומות מהימים ההם,
שצורפו לספר.
תודה רבה לך, נעמי לוין. גרמת לי שימחה
גדולה מאוד.

עיתון, מוצא את המזל שלו וקורא. אילו היה לי
רק עיתון אחר, יכול להיות שהכל היה עובר
בשלום. אבל בחמשת העיתונים שהבאתי הביתה
היו ארבעה הורוסקופים, ואני בטיפשותי המדגעתי
הביתה, כמו בכל יום שישי, עם חמישה
הימה קראתי את כולם. זהו. אקט קטן כזה של
עיתונים.
קריאה, והלכה לי פארש כל השנה.
אלא שביום שישי זה, בגלל אי-השידורים
מהיום והלאה אין לי מושג איך להתנהג, מה
כמובן, התיישבתי וקראתי את העיתונים באופן
לגמרי רציני. קראתי חדשות קצרות, קראתי מא לעשות, האם לחתום על חוזים או לא, האם לנסוע
מרים ארוכים, קראתי ראיונות, מדורים של כות לחו״ל או לא. אני אפילו לא יודעת אם הוא אוהב
אותי, מה שעד יום חמישי דווקא היה ברור לי
בים טובים ובסוף קראתי גם את ההורוסקופים.
ושוב אני חוזרת ואומרת לכם, שזה פשוט לא לגמרי.
למשל, בידיעות כתוב שהרגשות הרומאג־יכול
להימשך ככה. בן־אדם נחמד כמוני נשבר
בגלל זה שאין טלוויזיה, ובתמימות רבה פותח טיים שלי סוערים במיוחד. בחדשות הם אומרים
לי שיחסים מוזרים נרקמים ביני לבין מישהו
ממזל תאומים או קשת. במעריב הם לא מזכירים
״ י ז אהבה, אבל מבטיחים לי שפע של בילויים, וב־ונטילטור
יש לכס? ברוך השם. תשימו את
הארץ לא מדברים על אהבה בכלל.
הוונטילטור על שרפרף מול המיטה שלכם והפי
בעניין עסקים, למשל, לפי ידיעות, בתחום
עילו אותו על המהירות הקטנה ביותר. זה כבר
הקריירה אני צפויה להתפתחויות חיוביות.
כמו להרוג שגי תורכים. גם יש לכם רוח וגם אין
לעומת זאת מודיעים לי מחדשות שהתוכניות
לכם יתושים. תנסו את זה.
שלי גדולות מדי ובלתי מציאותיות. הארץ טוען
ואם בכל־זאת־בכל־זאת־בכל־זאת יבוא איזה
שרק עבודת־צוות תשפר את סיכויי להגשמת
יתוש מהמירפסת של המיטבח ויעבור דרך הרוח
משימות מסויימות, במעריב הם מציעים לי
של הוונטילטור ויעקוץ אתכם, אז תמיד אפשר
״לבסס את עמדתי״ .לא אומרים איך.
לדאוג שיהיה בבית אפטר בייט (בעברית:
״לאחר העקיצה״) ,משהו שנראה כמו עט ויש בו ,
אז תחזרו לעבודה, רבותיי, ותשדרו מה שאתם
חומר המשכו מייד את הכאב של העקיצה ואת
־וצים. מבט, מוקד, רגע עם דודלי, תוכניות של
הגירוד 7.22 .ש״ח החתיכה בכל בתי־המירקחת.
דתיים, בני היל הדביל. אני מבטיחה לכם לראות
זה הכל להיום. בשבוע הבא נמציא צרה אחרת
הכל. לפחות בתוכניות הללו אין להם שום דבר
ונטפל בה.
אישי נגרי.

אלופת הסקס שבושש אפשר הביסו את כר הגברים
במסיבה, אפילו כשהרגל חבושה

כל המסיבנים והבליינים הקבועים של.
העיר עמלו קשה השבוע, כשבערב אחדז 5
נאלצו לנדוד ממקום למקום. לא שהם
סבלו במיוחד מהעניין, אך הטירדה שבחיפוש
חנייה והמילחמה הנואשת לתפוס
שולחן ופירורי־מזון מסוגלים להתיש גם
יוצאי יחידה קרבית.
את הערב החלו בפתיחת המיסעדה
החדשה שנקראת דגי הרציף. בעלי
המקום, דליה ואופי בלנקה, השתדלו
רבות לפנק את אורחיהם במנות גדושות
של שרימפס וקלמרי. שגריר חוף־השנהב
ורעייתו העדיפו דגים על שרימפס, והמנות
העודפות הועברו לדודו דותן ורפי
גינת, שנראו כאילו גדלו על פירות־ים.
שי מאיר, מבעלי כלבו שלום, הסתויד
בין האורחים ונראה כבעל־עניין. דליה,

הפרייבר החחו
אל הכפור
מבחר כזה מרשים של יפים ויפות לא נראה מזמן בשום אירוע חברתי. א0י
דיין, שהגיע למסיבה בחברת גרושתו היפה קרוליין לנגפורד, חש שהוא נמצא
במסיבה הנערכת בניו־יורק. איש־יחסי־הציבור צבי אילוץ, שחזר לאחר שהות
ממושכת בגרמניה, טעו שמבחר כזה גם באירופה לא מוצאים. היפות הפגינו

הופעות מהממות, ונראה שהן הקדישו לכך שעות רבות. הדוגמנית היפה ויוי
נחמה הופיעה בשימלת־ערב מהממת, נערת הזוהר טובי דרור באה בתיסרוקת
מרשימה ובשימלת מיני מלייקרה. רותי מכנם, בתה של עדה מבנם, עשתה
מאמצים ובאה כשרגלה חבושה, בעיקבות פציעה שדרשה התערבות כירורגית.
הדוגמן המצליח בחו״ל דני אוזן בחליפת־ערב ניצוד על־ידי הדוגמנית נאווה
חן. וכך המשיכו כולם להחליף מבטים ומיספרי־טלפון ער לשעות הקטנות.

שהיה דוגמן מבוקש ואף הופיע בסרטים, נפרד בנשי קה
מאחת מחברותיו, רונית זילברשטיין (בתמונה),
שניהלה עימו רומאן סוער. רונית שינתה תדמית ונראית כעת כליידי.

בוב לויט

היא אחותה של הדוגמנית היפה סמדר
קלצ׳ינסקי״דיין וגם שחקנית״דוגמנית
מוכשרת ומצליחה בזכות עצמה. שרון מנהלת רומאן עם אורי ברנס.

שוון קלצ׳ינסק׳
הסובאות העריזות
ינקלה טל, שרגיל לערוך ימי־הולדת
לכל חבריו וידידיו, החליט
שהשנה מגיע גם לו ליהנות ולשמוח.
הוא קיבץ את מקורביו במיסבאתו,
חישקה והאכיל את המיוחסים שבחבורה,
פיזז ורקד ברחבה המאולתרת
והוכיח לכולם שכוחו עדיין במותניו.
אך את ההצגה גנבו הנשים שבאו
לשמוח ביום הולדתו. ריקי קרוצ׳י,
עוזרת־הפקה בטלוויזיה, באה בחברתם
של המפיק יוסי משולם ומנכ״ל
רשות-השידור אורי פורת, ומייד

^ 8ג 1״| 1 | 11ף ך 1ך 1שנבחרה כ״פצים של שנות השמונים״ ,בתח־
#1 1 1.1 1141 #1 \ 1ן רות שנערכה לפני שבוע, היתה היפה הא
1מיתית במסיבה. היא באה עם חברה היפה עידו שטיינברגר בן ה״. 21

ד״ו אתי שפירא

עוררה את כולם לשירה ״יום־הולדת
שמח״ .מלכה רוזנשטיין העדיפה
ישיבה ואכילה בחברתה של אשת־ויצו
מרגלית רוזנבוך. יואל שר הביא את
בתו, סיוון שר־ויסוקר בת ה־,21
שהפגינה איכות קולית והקדישה שיר
לינקלה. דניאלה מצל, אלופת
אירופה בבוקס תאילנדי, העדיפה את
חברת אהובה, עודד בלומנפלד,
והשניים הסתודדו באחת הפינות. נתי
שגב בס ה־ 24 ישבה בחברת מעבידה,
יגאל רוזנברג והוא סיפר על
כישוריה העיסקיים יוצאי־הדופן בתחום
המיסחר.
וכך נמשכה המסיבה העליזה הזאת
כשמידי פעם אחד הגברים מנסה לבלוט,
אך ללא הצלחה. הנשים שלטו
ללא עוררין, ונראה היה שינקלה מאוד
מרוצה מהעניין.

לאה שלמון

היא התארחה אצל ידידתה הקרוס

היתה האטרקציה של המסיבה. אתי היא רופאה בתל״השומר,
וגם בעלת תואר דוקטור במוסיקה. כישוריה האקדמיים לא
מונעים ממצה להשתולל במסיבות. אתי סחפה את יצקל׳ה(בתמונה לצידה) לריקוד סוער ומתיש.

ינקל׳ה1
את העוגה הענן

,שהי א אחותה של אסתר אורון מבעלי
^״אופנת גלי, הצטערה שבתה הבכורה
דניאלה לא נכחה בפתיחה — דניאלה,
אלופת־ישראל לנוער בטניס, נמצאת בטורניר
בגרמניה.
לקראת חצות הפמליה הנכבדה ארזה את
עצמה ונדדה כמה עשרות מטרים, לפתיחדן
של פינגין, המקום החדש של דודו
לוויתן. התפריט במקום היה בכיוון
מיזרחי, ומי שלא הספיק לזלול דגים
ופירות־ים התנפל במרץ על הטוגנים
והניגובים שהוגשו בפינגין. טוביה צסיר
הופיע למיספר דקות ורץ לקבל זריקת
טטנוס, בגלל פציעה שקרתה לו לפני בואו;
הכדורסלן מוטי ארואסטי, העורן־־דין
,באובן רכס והמפיקה מהטלוויזיה דליה
מונטיליו העדיפו ישיבה בקומת־המרתף.

ך 1ושלי גולדמן הן שתי חתיכות אנגליות המתגוררות
/ 1 1 1 1 1 /בישראל, שמוכרות כמנהלות מועדון הרבי סמס
שבמלון ימית, אך עכשיו הן מביאות לעיר בשורה חדשה. הו פותחות
אילנה אביטל הופיעה בתילבושת
סכסית בשחור־לבן, שנתפרה במיוחד
עבורה על־ידי האופנאי ניסים
מיזרחי. יוריני, איש־הלהטוטים
והקסמים, בא בחברת נאווה
לונגרמן, זוגתו, ונראה שנוכחותו
הקוסמית עוררה לפעולה את הזמרים
הרבים במקום.
לאחר מכן המשיכו כולם לפאב
טרומפלדור, להופעת ג׳אז של להקת
הצד האחר, ומי שנכח במסיבה
העליזה הזאת, שסחפה את כל הקהל
בשימחה ספונטאנית, שכח שהוא נמצא
בישראל, ואולי דמיין שהוא נמצא
בניו־אורלינס. האירוע בפאב טרומי
פלדור, שכמותו מובטחים לנו מדי יום
רביעי, מחזיר את ישראל לימיה
העליזים. מוישל׳ה איש־כסית ו־שמוליק
קראום תפסו מקום טוב
באמצע, ונראו משועשעים מתגובות העוברים
והשבים, שנזדמנו למקום. אך
את ההצגה גנבה סניאלה בת
יהודה בת השנתיים, בתה של זמרת
הג׳אז ציפורה בת־יהודה.

\ 1 \ 1י 1פרננדו היא הקניינית
\ 1111 של הכלבו היוקרתי ה־רודס.
באה לביקור פרטי בישראל.

^ הבעלים של המיסבאה, האכיל והישקה את אורחיו הרבים. לקראת חצות,
/כשהוא נקרא לפרוס את העוגה, נראה היה שכולם היו כבר שבעים, והותירו
נ כשהיא מיותמת. במסיבה של טל, הרוב המוחלט היה נשי והגברים במיעוט.

המעצב של גלי
נמצא באחרונה
בטריפ של בילוי שנותן לו השראה.

:י והתעמלות, היא בליינית פופולארית
רה השבוע מטיול בארצות״הברית, שם
רונית רינת, המתגוררת בלוס־אנג׳לס.

שוקי רו׳

מיסעדה בשם לה דיווה שהמלצרים בה ישרתו את האורחים כשה
חשופי חזה -כולל המלצריות. כולם מצפים. מלצרים חשופי־חזה,
תופעה מקובלת בחו״ל. בישראל, הדתיים שולטים והדבר יעורר מהומוו

באה למסיבה בחברתו של בעלה לש;
בר, אסי דיין ששמח לפגוש א
גיסתו, שרון קלצ׳ינסקי. קרוליין עובדת בפארק הספארי בטיפול בחיוו

קווליין לנגפווד

כתב: והראה לי א ב. צי ל ם: צ בי ט ד

נשחיתה בת 13
התעלל בה אביה
בברזל מלובן
בגיר 18 נאסרה
בעוון התחזות
נח״לת. עכשיו
היא מסתתרת
מפני מישנחתה
הבדווית. אין לה
בית. הילד שלה
ונמסד לאימוץ
עיידה השבוע

עיידה בכלא ()1984

״נטהבאב ביבר שק
אי-אסשר דבנות!״
״אני רואה ילדים והלב שלי נקרע״...

״לא מאמינים שאני ערביה...״

** יידה אבו עיידה ( )23 היא אשה
^/יפה. היא נראית צעירה בהרבה
מגילה, ובמראה החיצוני שלה לא
ניכרים הסבל והתלאות הרבות שעברה
בחייה הקצרים. רק מעיניה השחורות
והגדולות ניבט עצב. גם כשהיא צוחקת״
העיניים נשארות עצובות.
לפני שבועיים היא השתחררה מהכלא
בפעם הרביעית. כמו בפעמים הקודמות
כשיצאה מהכלא, היא השתחררה
אל הרחוב. אין לה בית, אין לה
מישפחה שאפשר לפנות אליה, ואת
הנפש היחידה שהיתה לה בעולם —
בנה — מסרה לאימוץ.
״אני מסתובבת ברחובות, רואה ילדים
והלב שלי נקרע. לפעמים אני
מתיישבת בין ילדים משחקים, ומדמיינת
שאמיר שלי ביניהם. עכשיו, במקום
שהוא יצחק אליי, הוא צוחק בטח
למישהו אחר. נשארו לי כמה תמונות
שלו. כל דקה אני מסתכלת עליהן. הן
נותנות לי כוח להמשיך. את התמונות
האלה אקח איתי עד היום האחרון
שאחיה. הן יילכו איתי לקבר.״

ברזל מלובן
לפגים
לעב רי ת שבפיה רהוטה. היא
1 1מדברת כישראלית לכל דבר. אם
מתגנב לדבריה שיבוש צורמני, הרי זה
כיטוי־סלנג המקובל אצל בוגרי״תיכון
ישראליים.
.כשרואים אותי ושומעים אותי, לא
מאמינים שאני ערכיה. חושבים שאני

נ— 2 4

יהודיה ״,היא אומרת בגאווה .״להוולד
יהודיה״ היה חלום ילדות שלה.
לפני 23 שנים היא באה לעולם,
כבת השישית במישפחת אבו־עיידה.
עיירה היתה ילדה שובבה, פעילה ונמרצת.
היא לא הסתדרה עם אורח־החיים
השמרני במאהל הבדווי .״מאז שאני
זוכרת את עצמי, לא אהבתי את החיים
במאהל. כשהיו נותנים לי לעשות
עבודות, הייתי מתחמקת ובורחת
לשדות. כשהייתי בת ,13 הכרתי חייל
נחמד מבסיס צבאי, שהיה ליד בית-
הספר שלי. לאט־לאט הקשר שלנו
התהדק, ובמקום ללכת לבית־ספר
הייתי הולכת לבסיס. הייתי מתרחצת
שם, אוכלת, ומבלה עם החיילים. אהבתי
את זה נורא.
״יום אחד המורה הלך למאהל, לאבא,
ושאל למה הפסקתי לבוא ללמוד.
אבא התפלא, .מה פיתאום הפסיקה. הרי
כל יום אני בודק לה את השיעורים?׳״
עיירה צוחקת :״תמיד הייתי תופסת
את החברות בררו הביתה מבית־ספר,
ומעתיקה מהן שיעורים. כל יום הייתי
מראה אותם לאבא, והוא היה בטוח
שאני תלמידה בובה״.
המאהל הבדווי הוא מקום קטן, אין
בו סודות. השמועה על עיירה המבלה
בבסיס עשתה לה כנפיים והגיעה גם
לאביה.
״יום אחד הוא אמר לי, :שמעתי
שהיית בבסיס. מה עשית שם?׳ ואני
אמרתי לו בתמימות, :כלום, הייתי קצת
צמאה, אז נכנסתי לשתות מים׳.
.למזלי, הוא האמץ לי. אבל כשהש
כנים
המשיכו לדבר, הוא החליט לעקוב
אחריי. יום אחד ישבתי עם חייל
על המיטה — לא עשינו כלום, סתם
דיברנו — ופיתאום אבא נכנס לחדר.
הוא אמר לי לבוא מייד הביתה. חשבתי
שבבית הוא קצת ירביץ לי והסיפור
ייגמר.
״ברגע שנכנסנו הביתה, הוא לקח
סכין וחתך לי את השיער. היו לי
תלתלים ארוכים ויפים. כל הילדות
במאהל קינאו בי בגלל השיער. אבא
אמר-לי, :זה מוצא חן בעינייח׳ ואני
הרגשתי שמנסים לקחת ממני את
הכבוד והחלטתי לא להשבה אמרתי
לו, :כן, תיספורת יפה׳,
״כשהוא שמע את זה, הוא התחיל
להשתולל מכעס. הוא לקח ממדורה
שהיתה לידינו מוט ברזל — והתחיל
לשרוף לי את הפנים. הייתי קשורה
לכיסא, ולא יכולתי לזוז.
״אני זוכרת את הברזל מתקרב לפנים
שלי, ואז היה כאב נורא. בהתחלה
הוא עשה את זה בצד אחד של הפנים.
האחים שלי צעקו לו, :זה לא מספיק!
תשרוף לה גם את הצד השני!׳
כשהוא התכונן לעבור לצד השני,
ניסיתי להתנגד. השתוללתי קשורה,
והמוט נכנס לי לתוך הכתף, לעומק של
כמה סנטימטרים, ונתקע שם.
.כל המישפחה ניסתה למשוך אותו
החוצה. בסוף, כשהם הצליחו, עברו
לצד השני של הפנים״.
עיירה צוחקת צחוק מריר, כשהיא
נשאלת אם הבכי שלה לא עורר את
רחמי המישפחה. .בכלל לא בכיתי.

בכאב כל-כך חזק אי־אפשר לבכות.
העיניים שרפו לי ולא ראיתי כלום.
פיתאום שמעתי את אחי אומר, :תשרוף
אותה גם ברגליים!׳ זהו, אז ראיתי את
המוות מול העיניים.
״אחרי חצי שעה אבא הפסיק. הוא
זרק אותי לפינה בצד האוהל וקשר
אותי בשרשרות־ברזל. ארבעה ימים
שכבתי שם עירומה, בלי אוכל, פעם
ביום היו מכניסים לי צלוחית־מים.
הייתי מלאה בכוויות, בנפיחות ובמוג־לה.
אפילו את הזבובים לא יכולתי

לגרש, בגלל הידיים הקשורות.
״על הראש הסתובבו כינים, הייתי
עושה פיפי ואחר כך מסריחה ממנו.
מדי פעם היה נכנס אחד מבני־המיש־פחה
ויורק עליי.
״אחרי ארבעה ימים נכנסה שכנה
שמאוד אהבה אותי ושאלה את אמא:
,איפה עיירה? כבר כמה ימים לא ראיתי
אותה.׳ ואמא ענתה לה, :היא לא
מרגישה טוב. היא ישנה עכשיו.׳ אני
פחדתי לצעוק לעזרה, כי לא הייתי
בטוחה שהשכנה תעזור לי, ואם הייתי

עיידה בתא בכלא נווה־תירצה ()1984
.הייתי הכי צעירה. כל האסירות פינקו אותי...״

צועקת היו הורגים אותי על־המקום.
.למזלי עמד שם אחי הקטן. הוא לא
הבין מה קורה, ואמר לשכנה :׳עיירה
קשורה, בואי תראי אותה ׳,ולקח אותה
ביד.
.השכנה ראתה אותי נפוחה על
הריצפה והתחילה לבכות. היא אמרה
לאמא, :איך יש לכם לב לעשות דבר
כזה? קחו אותה לבית־חולים.׳ אמא
ענתה לה באדישות, :לא, אין טעם,
ממילא היא עומדת למות כל רגע.׳
.השכנה ראתה שאמא לא שומעת
לד״ אז היא הלכה והתקשרה למישטרה.
באותו יום הגיעו למאהל עשר ניידות־מישטרה.
השוטרים ביקשו מאבא את
המפתח לשרשרות, ואבא לא הסכים
לתת אותו. חבלן־מישטרה שבר את
הברזל, כיסו אותי בסדין ולקחו אותי
לבית״חולים סורוקה״.
עיירה, שהייתה עד המיקרה ילדה
יפהפיה, נראתה עתה נורא. גופה היה
מלא כוויות, פניה מצולקות וחתוכות,
ושיער הריסים והגבות שלה היה שרוף.
היום, מלבד צלקות בודדות, אין בגופה
ובפניה זכר לאותה התעללות.
.כשהגעתי לבית־החולים, נכנס לחדר
הרופא ואמר לי, :אני לא יודע אם
תוכלי לראות שוב. בעניין הצלקות יש
לנו בעיה. אי־אפשר לקחת ממך עור
ולהשתיל על הפנים, אין מאיפה. אני
גם לא חושב שמישהו יתרום לך עור.׳
אמרתי לו, :אני עדיין מאמינה באלוהים.
אם הוא ירצה, אני אשאר ככה. אני
מקווה שהוא יעזור לי.׳ והרופא אמר:
,עיירה, תאמיני באלוהים חזק. את
זקוקה להרבה אמונה.׳
.חודש אחרי האישפוז התחילו

עיידה וחברתה מירי השבוע

היא נכנסה בלי הילד. היינו בשוק!׳לצאת לי שערות מהגבות. כל שיערה
הייתה בשבילי חגיגה. הייתי מלטפת
אותן בעדינות ובאהבה, נזהרת שלא
ינ שח לי. מסביב למיטה הייתה שמירה
צמודה של שומרים, שדאגו שהמיש־פחה
לא תעשה לי כלום.״
ארבעה חודשים הייתה מאושפזת
בבית־החולים. היא החלימה מהר מהצפוי,
והוגדרה על־ידי הרופאים כנס־רפואי.
כשיצאה מבית־החולים נדרשה
להעיד במישפט שנערך נגד מישפחתה
על מה שעשו לה.
.הגעתי לבית־המישפט עם שיבעה
שוטרים. העדתי מאחורי חלון אטום,
כדי שלא יוכלו לראות אותי. אבא אמר
במהלך המישפט שאני עשיתי את הכל
לעצמי, כשניסיתי להתאבד. הוא אמר
לשופט שאני פסיכופאתית, לא נורמאלית.
הוא הביא את כל הכפר שיעיד
שאני משוגעת.
.אני אמרתי לשופט, :אם הם טוענים
שאני משוגעת, תשלח אותי להסתכלות.
שם יחליטו על זה.׳
.עשרה ימים הייתי בגהה, ואז אמר
לי הפסיכיאטר, :אני מצטער, את סתם
לוקחת מקום של מישהו אחר כשאת
כאן. זה לא המקום שלך.׳
.חזרתי לשופט, שיחליט לאן לשלוח
אותי. הוא אמר לי, :מה נעשה
איתר? למישפחה את לא יכולה לחזור,
אם תהיי במוסד המישפחה שלך תגיע
לשם ותתנקם בך. מה אעשה איתך?

ואני עניתי לו, :אני עוד ילדה קטנה.
אני לא גבר שיכול להחליט. תעזרו לי
אתם.׳
.השופט החליט לשלוח אותי לכלא
נווה תירצה לארבעה חודשים. הוא
אמר שזה המקום היחידי שהמישפחה
שלי לא תוכל להגיע לשם כרי לפגוע
בי. ובינתיים יחליטו על פיתרון אחר.״
לישו בניידת
ך יווק א בכלא־הנשים הגיעה
1עיירה אל המנוחה הזמנית.
״בכלא נורא נהניתי. סוף־סוף הייתי
בטוחה מהמישפחה. חוץ מזה הייתי האסירה
הכי צעירה בכלא, וכל האסירות
פינקו אותי ונתנו לי מה שרציתי.
התייחסו אליי כמו לילדה. שם גם הכרתי
את כל החברה הטובים ״,היא צוחקת.
אחרי
ארבעה חודשים הגיע צו בית־המישפט,
המורה לשלוח את עיירה
למוסד־נוער בירושלים .״המוסד היה
יפה. ביליתי שם שנתיים, ובשבילי זה
המון.״
עיירה השתלבה בחברה וחזרה ללמוד
בבית־ספר .״רק בלילות לא הייתי
מצליחה להירדם. הייתי בוכה, ושואלת
את אלוהים: למה זה מגיע לי, למה
בגיל כל־כך צעיר אני צריכה לסבול
ככה, להיות לבד בעולם, ולחיות כל
הזמן בפחד שהמישפחה שלי תמצא
אותי ותהרוג אותי?״
למרות הפחד והסבל, החלו הגעגועים
למישפחה לצבוט בלב.
״יש לי אחיות תאומות, הן יותר
קטנות ממני. הכי התגעגעתי אליהן.
איך שאהבתי אותן ...יום אחד לא
יכולתי לסבול עוד את הגעגועים.
שמתי על הראש פיאה, כדי שלא
יכירו אותי, ונסעתי לבית־הספר שלהן.
חיכיתי עד שיגמרו ללמוד, ואז התנפלתי
עליהן בנשיקות וחיבוקים.
שאלתי אותן מה קורה בכפר, והן סיפרו
לי שאמא אמרה להן שאני מתה. הן
הבטיחו לא לספר לאמא שפגשו אותי,
ומאז כל פעם שהייתי מתגעגעת הייתי
נוסעת אליהן עם מתנות.
1980 .ראיתי אותן בפעם האחרונה.
מישהו מהשבט ראה אותי מדברת
איתן, ומאז אני מפחדת לנסוע אליהן.
היום אני לא יודעת על המישפחה שלי
כלום.״
אחרי שנתיים החליטה לעזוב את
המוסד .״יום אחד רבתי עם אחת הילדות.
אחרי הריב תפסתי את עצמי והבנתי
שהמוסד זה בכלל לא הבית שלי.
מחר־מחרתיים יכולים להעיף אותי
משם. חשבתי שאין לי כלום בעולם.
לא מישפחה, לא חברים, כל מה שיש
לי זה כמה בגדים. הרגשתי שינאה
חזקה על כל העולם. קמתי ועזבתי את
המוסד.
.מצאתי מודעה בעיתון על סטודנטים
המחפשים שותפה תמורת נקיון.
במשך שנה גרתי שם. בבקרים הייתי
מטפלת בילד, ומזה הרווחתי גם קצת
כסף.
.אחרי שנה הם עזבו את הדירה,
ושוב נשארתי בלי גג. כשהלכתי ל־לישכת־הסעד,
התייחסו אליי בזילזול.
אמרו לי, :ילדה, אנחנו לא בית־מלון.

תלכי למישפחה שלך.׳
״לא היה לי מה לעשות והתחלתי
להסתובב ברחובות. כדי להעביר את
הזמן הייתי עוצרת טרמפים. נסעתי
ממקום למקום. ממטולה לבאר־שבע,
מחיפה לתל־אביב. סתם, בלי סיבה.
בדרך הייתי מבקשת מהנהגים שיתנו
לי אוכל, ובלילות הייתי ישנה בגנים
ציבוריים, בתחנות אוטובוסים, או שפשוט
הייתי הולכת לתחנת־מישטרד״
ושם היו נותנים לי לישון בניידת.
.הפחד מהמישפחה עבר לי. ממה
היה לי לפחד? מהמוות? לא היה איכפת
לי למות.״
עיירה מפסיקה את שטף הדיבור
ומהרהרת .״אני חושבת שכל בחורה
אחרת במצבי היתה יורדת לזנות.
במקום הסבל הזד״ וההשפלה בלבקש
מאנשים אוכל, עובדים שלוש שעות
בלילה ומרוויחים המון. אני הייתי אז
ממש חזקה שלא הגעתי לזה. אבל היש
אני לא רחוקה מזה. די, נגמר לי הכוח.״
היא מספרת שבזמן שהיתה ממתינה
לטרמפים, היא היתה מביטה בקינאה
בלובשי־המדים .״חשבתי איזה כיף
לחיילים. כל מכונית עוצרת להם, ויש
להם תחנות של הוועד למען החייל,
מחלקים שם סנדוויצ׳ים וסיגריות
חינם. נורא רציתי להיות חיילת׳.
יום אחד .,כשחיכתה כהרגלה לטרמפ
שיאסוף אותה לשום־מקום מצאה
שקית, ובתוכה מדים של חיילת.
.זו היתה בשבילי המתנה הכי גדולה
שיכולה להיות. מייד התלבשתי במדים,
וככה המשכתי להסתובב בדרכים.
מדי פעם הייתי מכירה חיילים ומבלה
איתם כמה לילות. אני מתה על חיילים...״
האושר
היחסי לא נמשך זמן רב.
״לילה אחד ישנתי בתחנה מרכזית.

עיידה ברחוב בתל־אביב, השבוע
.הכל שטויות. שכחו ממניד

חייל הג־א שראה אותי, ניגש ושאל אם
אני חולה או זקוקה לעזרה. אמרתי
שלא, ואז הוא כנראה חשד שמשהו לא
בסדר, ולקח אותי לתחנת־המישטרה.
.בתחנה אמרתי מייד שאני מתחזה
לחיילת. היה לי מישפט, וקבלתי
שיבעה חודשי־מאסר. הייתי מבוסטית
לאללה. רציתי להגיע לבית־הסוהר.״
כשתמה תקופת־המאסר, השתחררה
בחזרה לרחוב. שלושה ימים היתה
חופשיה. עד שנתפסה שוב בעוון התחזות
לחיילת.
״מייד כשהשתחררתי גנבתי מדים
של חיילת מחבל־כביסה. שני לילות
ביליתי עם חייל, ובלילה השלישי
הגעתי, בטרמפ, לבסיס צבאי ליד
רמלה. לא היה לי איפה לישון בלילד״
והחלטתי להעביר את הלילה שם.
בכניסה שאל אותי השין־גימל, :יש לך
חוגר?׳ אמרתי לו: לא, נאבד לי. הוא
שאל, :יש לך מיסמכים אחרים? אמרתי:
לא, אץ לי, מותק. והוא אמר, :מצטער
את לא יכולה להיכנס.׳
.מייד כשהלכתי הוא התקשר ל־מישטרה
צבאית. הם מצאו אותי בטרמפיאדה
ליד, ומייד עצרו אשי.
״שוב היה לי מישפט, שפעם קיבלתי
שנת מאסר. מרוב ייאוש כבר
צחקתי מזר״ להיכנס לכלא, לצאת.
להיכנס, לצאת״.
מהמאסר הזה היא כבר לא נהנתה,
כמו בפעם הקודמת• .הפעם כבר לא
הייתי ילדה קטנה שכולם מפנקים,
ומנהלת־הכלא התייחסה אליי מגעיל.
כשהייתי מספרת לה על הבעיות שלי,
היא היתה אומרת (עיידה מ חקה
אותה), :משק, אני לא לישכת־הסעד.
אני לא הזמנתי אותך לפר״ נכון? ש מה
שיש. תסתדרי עם ש׳׳.

מירי חסן, אסירה משוחררת שהיתה
עם עיירה בתא אחד וכיום היא מנסה
לעזור לד״ צוחקת למישמע הדברים
ואומרת :״כן. ככה המנהלת היתה אומרת
תמיד לאסירות שהתלוננו, :זה מה
שיש, תסתדרו עם זה׳.״

ומלשין

^ שה ש ת חרר ה שוב מהכלא,
^ הספיקה להיות חורשים אחרים
בחוץ, עד שהסיפור חזר על עצמו.
״היכרתי חייל שהזמין אותי לבית
שלו בפתח־תיקווה. בלילה עשינו מה
שעשינו, ובבוקר, כשישנתי, הוא חיטט
לי בתיק ומצא את תעודת־הזהות האמיתית
שלי. הוא התקשר מייד למיש־טרד״
״הגיעו
חמש ניידות. אלוהים יש־מור!
בשביל מה צריך חמש ניידות? גם
אם היתה באה שוטרת לבד, לא הייתי
עושה בעיות.״
פיתאום היא פורצת בצחוק מתגלגל•
:יצא מאניאק, הבחור ההוא
קודם שוכב איתי אחר־כך מלשין...״
הפעם גזר עלש השופט ארבע שנות
מאסר.
.כשהגעתי לכלא הייתי בהריון.
בחשש הרביעי קראו לי לשיחה אצל
המנהלת. לא רציתי ללכת, כי שנאתי
אשד״ זכותי לא לדבר עם מי שאני
שונאת. הסוהרות אמרו לי, :אם לא תבואי
לדבר איתר״ נכניס אותך לבידוד.׳
כשראו שאני ממשיכה להתנגד, סגרו
את כל האסירות בתאים, כדי שלא יש־
(המשך בעמוד )27 שי כר ₪ 0

ד״ר זלם דל1ס

בזיהוף?7ר

בשנות התמחותו רומו הוונא הצעיר אך מעט 380/0 .
מהם גבעולים בבחינות, וובים מהם שוב ושוב הוובא
המתמחה וץ אחו׳ ניתוחים ונעולות ומאיות אחוות
1 אלפי רופאים, עולים־חדשים; ואם תתחדש
העליה, יבואו עוד ועוד רופאים,
שהרי הרפואה היא מיקצוע מועדף אצל
היהודים. ובנוסף לאלה, אסור לשכוח
את מאות הרופאים, ילידי הארץ, המסיימים
מדי שנה את לימודיהם באיטליה,
ברומניה, בהונגריה, בצ׳כוס־לובקיה
ובצרפת.

עד היום אין בנמצא גוף ממלכתי
כלשהו, שיקבע כמה
רופאים נחוצים לישראל, וכמה
רופאים יתופפו בשנים הבאות
למאגר־הרפואה הישראלי.

התפתחותן הבלתי־מבוקרת, הכמו־אנרכיסטית,
של הפקולטות לרפואה
כבר הולידה תופעות שליליות ומגמות
לא־רצויות, שעל כמה מהן אדון להלן.

^ מה לעשות
בוזדד-מיון
^ ימודי־רפואה מתפזרים בבתי/חולים
רבים, ולסטודנטים רבים
חסרים חולים־להדגמה. מה שרואה
סטודנט בעולם הנאור במרוצת חודש
אחר, ולעיתים אפילו במהלכו של
שבוע־לימודים אחד ויחיד, אין הוא
משיג בישראל במשך כמה וכמה שנות-
לימוד.
המורים לרפואה אינם עוברים הכשרה
מיוחדת ושיטתית, כדי לשמש
מרביצי־תורה; בחירתם מיקרית, והעברת
החומר מהמורה לתלמיד מתבצעת
בצורה חובבנית למדי.

חוק־הפתולוגיה, אחד החו־

הרפואה: בין 30ל־ 40 אחוז מהסטודנטים
נושרים בדרך, אינם מסיימים.
בישראל נושרים רק מעטים. גם אם יש
הערכה לרמתו השיכלית של הסטודנט
הישראלי, אין מנוס מן המסקנה, שהיעדר
הסלקציה פוגם ברמת־הלימו־דים.

המתמחים

^ חרי שש שנים של לימודים
> 1מפרכים — הרבה עבודה, הרבה
מתח, וגודש של חומר תיאורטי מסורבל,
שאינו מתוכנן כראוי — ממתינה
לסטודנט שנת־הסטאז׳.
בארץ מקובל לראות בסטאז׳ר מעין
כוח־עזר במחלקה, המבצע את הוראות
הממונים עליו ללא עירעור ובלי ויכוח.
הסטאז׳ר חייב לראות חולים, לדון ב־מיקרה
שלהם וללמוד חומר תיאורטי
הקשור בצדדים המעשיים של הרפואה,
שבהם נתקל במהלך הסטאז׳.

העול הכבד אינו מאפשר
מילוי המשימות הללו, ולעיתים,
תחת שיתקדם, נסוג הסטודנט
לאחור, שוכח פרקים
תאורטיים שרכש בעת לימודיו.
בחו״ל
חייב הסטאז׳ר לעמוד בבחינות
קשות בתום שנת־ההתמחות; עלפי
התוצאות יכול הרופא הצעיר לבחור
לו מסלול מתאים. גם בתי־החולים
יכולים לנצל תוצאות אלה, כדי לבחור
לעצמם רופאים מתאימים. גם בשלב

והנאים הצעירים יש רק מעט סינו״ם
להתקדם -אין רוטציה אצו מנהו
המחוקות ולצעירים אין מוטיבציה
קים שהועברו בכנסת במים-
גרת הסחר־מכר עם המיפלגות
הדתיות, מקשה על לימודי-הר-
פואה. בלשונו של הדד יהודה
הים, פתולוג ,״אנו מתיימרים
אומנם להיות מן המתקדמים
שבעולם בתחומי הרפואה, אבל
החוק הזה מותיר אותנו מאחור,
במרחק שנות־דור.

ך* שיאו של מאבק הסטודנטים,
** כששוטרים מצויירים באלות ובמגינים
פיזרו מפגינים זועמים בעזרת
פצצות־גז־מדמיע, והממשלה התכנסה
כדי להחליט על מפתח גיזעני לקביעת
שכר־הלימוד, השמיע הפרופ׳ אריה
דבורצקי — מתמטיקאי בעל שם־
עולמי — מישפט פסקני אחד .״עתיד
המדינה ועתיד האומה,״ אמר המדען.
״תלויים בהשכלה הגבוהה!״ שבע מילים
— מעט המכיל את המרובה.
הסטודנטים הישראליים. שדמו לשעה
קלה לעמיתיהם ברחבי העולם
בנחישותם ובנכונותם להיכנס לקרב
פנים־אל־פנים עם שוטרים מצויירים
עד מעל לראש, צדקו במאבקם. אלא
שלמרבה הצער הם ניהלו מאבק רק
בקטע אחד של החזית. הם נלחמו על
שכר־הלימוד, אבל זנחו לגמרי את
חזית המאבק על שינויים עמוקים בכל
מערכת החינוך הגבוה.

אם לא יתהוללו שינויים כאלה,
צפויה נסיגה ניכרת בכל
המערכת — ברמת הבוגרים
וברמת המחקר והפיתוח —
וישראל תינזק כמדינה וכחברה.
חומרת המצב בולטת
במיוחד בבתי־הספר לרפואה.

על־פי הנחה רווחת, שינויים במערכת
הרפואה מבשילים רק בדור חש־

•י— 2 6

לישי: הדור הראשון של הרופאים משוכנע
בצידקת דרכו, ואינו מוטרד מן
הצורך בשינוי כלשהו. הדור השני מודע
לטעויות מוריו, מכיר את חולשות
המערכת אך אינו חזק דייו כדי
להחולל שינויים. הדור השלישי מודע
לטעויות ולחולשות וגם בטוח בכוחו
וביכולתו להדבירו.

הרפואה הישראלית הגיעה
לדור השלישי.

הגבוהה, האקדמיה המדעית וראשי האוניברסיטות,
הנהנים מעצמאות אוניברסיטאית.
אולם בממלכת החינוך הגבוה
לא הכל מתוכנן ומחושב מראש.

בתי־הספר לרפואה, לדוגמה,
התפתחו בדיד עצמאית, ללא
תיכנון מוקדם, בלי ראייה כללית
נרחבת, וכמעט ללא התערבות
והשפעה מצד הדרגים
הממלכתיים.

הדור השלישי היה פרי שילובן של
אסכולות אירופיות (ילידות גרמניה,
אוסטריה, צרפת ומיזרח־אירופה) .הדור
השני קלט את חניכי האסכולה האמריקאית.
הדור השלישי מקבל ארשת־פנים
ישראלי, ובוגריו הם מתוצרת־הארץ.

בתי־הספר
לרפואה והפקולטות־לר־פואה
הוקמו בלחץ קבוצות של רופאים
בבתי־חולים שונים. הבכירים מבין
הרופאים האלה היו מעוניינים בהקמתן
של מיסגרות חדשות, כמובן, כדי
לקדם את המדע ולהעלות את רמת־הרפואה;
אך יותר מכך היו מעוניינים
בתארים אקדמיים ובפריווילגיות אקדמיות
הכוללות, בין היתר, נסיעות לחדל
והעלאות במשכורת. הדאגה ללימודי
הסטודנטים ולהכשרתם של
רופאים צעירים היתה בתחתית סולם
הדאגות שלהם.

^ שפע של
פקולטות

התוצאה: מדינה קטנה, שיש
בה שש פקולטות לרפואה —
ארבע פקולטות לרפואה כללית
ושתי פקולטות לרפואת־שי
ניים!

לדור השלישי, הישראלי, אין
עדיין כוח. כדי שיצליח לחולל
שינויים חיוניים הוא חייב ל־התחמש,
לרכוש כלים מתאימים
ולמצוא את הכיוון הנכון.
במילחמה, כמו במילחמה.

ך* ארץ יש גופים אחדים, המופ־
*2קדים על החינוך הגבוה: מישרד־החינוך,
המועצת הלאומית להשכלה

הקמתם של בתי־הספר לרפואה לא
נגזרה מכורח המציאות. ישראל קלטה

כדי להכשיר מורה בחינוך הגבוה,
נהוגים בעולם לימודים מיוחדים ובחינות.
לא כך בתחומי הרפואה בישראל.
על הרמה הנמוכה בבתי־הספר
לרפואה בארץ משפיע הניתוק שבין
הרפואה הראשונית־הקהילתית לבין
בתי־החולים. הסטודנט הישראלי כמעט
שאינו נתקל כסימניה הראשוניים
של מחלה, ובשלביה האחרונים; אין לו
מגע קרוב עם בתי״אבות, וכמעט
שאינו מכיר עבודה סוציאלית ורפואה
תעשייתית; גם אינו נתבע להתמודד
עם בעיות של אירגון רפואי.

הפרוסי יוחנן בן־בסט שאל
פעם את אחד מבוגרי בית-ספר
לרפואה, איזה טיפול יעניק
בחדר-מיון לחולה הסובל מדימום
מהוושט, ונענה בשפע של
מידע תיאורטי עדכני. כאשר
שאל איך יחלק הרופא הצעיר
את העבודה בחדר־המיון בין
אחות וחובש שעומדים לרשותו,
נדהם לגלות שהלה לא
ידע מה להשיב.
הד״ר אשר בן־פורת מקופת־חולים
איתן בדעתו, שבעיות האירגון ברפואה
יכולות לעיתים להכריע בין חיים ומוות.
יכולים להעיד על כך רופאים
בכירים, הנקלעים לבלאגן ונדחפים
לצעוק ולצרוח, כאשר בית־החולים
שלהם נכנס למצב־חירום. הם לוקים
בהיעדר נסיון אירגוני, הפוגע גם ברמה
וגם בתיפקוד.

הפרום׳ שלמה רוגל, ראש המכון
להשתלמות רופאים בירושלים,
מגלה שמתוך 730
רופאים צעירים, שנשאלו אם
הם מעוניינים לעבור השתלמות
כלשהי בחדרי־מיון, לא
היה אף אחד שענה בחיוב.
בעולם יש סלקציה במהלך לימודי-

מאוחר זה מתקיימת בחו״ל סלקציה
נוספת: חלק מן הרופאים הצעירים
נושר בלי שוב. בארץ — רק במיקרים
מעטים נכשלים בשלב הסטאז׳ .לא
חשוב כלל ועיקר מה יודע הסטאז׳ר
המסיים — חשוב שיצטייד בהמלצות
טובות של מנהלי המחלקות שבהן
עבד, ילד־טוב־ירושלים.

בעולם נהוג להתיר סטאז׳ רק
בבתי-חולים שנבחרו במיוחד
לצורך זה, על־סי רמתם הרפו־אית־מדעית
ועל־פי רמתם של
הרופאים. בגרמניה המערבית,
לדוגמה, רק שליש מבתי־החד
לים רשאים להעסיק סטאזדים;
בישראל רשאי כל בית-חולים
לעשות כן, שהרי קבוצת הם־
טאז׳רים אינה אלא חבורת עבדים,
או לפחות משרתים.
אחרי שסיים פרח־רופא את תקופת־העבדות
הראשונה שלו, הסטאז׳ ,הוא
מתחיל את תקופת־העבדות השניה:
ההתמחות. כל תקופה וצרותיה, כל
תקופה וקשייה.

בארץ יש,עודף׳ מתמחים על
מיספר החולים. התוצאה: הרופא
המתמחה, רץ׳ אחרי ניתוחים
ופעולות-רפואיות אחרות,
כדי להעשיר את הרשימה
שבידו — בסוף תקופת ההתמחות
הוא מגיש את הרשימה
וזוכה בתעודת־מומחה.

התמחות אפשר לעשות בארץ בכל
בית־חולים, גם אם אין בו תשתית מתאימה
ומדריכים בעלי רמה נאותה.
תקופת ההתמחות אצלנו כמעט כפולה
מזו הנהוגה בחו״ל; בין חמש לשמונה
שנים, לעומת שלוש וחצי עד חמש שנים
במדינות אחרות• ולעומת זאת,
הנסיון הנרכש אצלנו קטן מן הנסיון
הנרכש בחו״ל.

ההתמחות הממושכת מייקרת,
כמובן, את מחלר ההשכלה
הרפואית.

בחו״ל נהוגים קונקורסים להתמחות,
וההתמחות עצמה מותרת רק במעט
בתי״חולים. התוצאה: רמת־דד
מתמחים עולה, וכן גם רמתם ויעילותם
של בתי־החולים הפריפריים, המתבססים
על ן יבודת מומחים בלבד, ללא
,עבדים׳ — סטאז׳רים ומתמחים. שיטה

—— ״כשהכאב כל־כך חזק.
זו מספקת די הצורך מקומות־עבודה
למומחים — רופאים צעירים לאחר
התמחות.
בוועידות ההסתדרות הרפואית הישראלית
בוחרים במועצה מדעית וזו
חייבת, בין היתר, להבטיח רמה רפואית
נאותה, לברור מחלקות מתאימות
להתמחות ולבחון מתמחים בשלבים
שונים של התמחותם. למעשה אין
התאמה בין רמת המועצה לבין יעדיה;
מדובר בגוף פוליטי־יוקרתי, שהחלטותיו
מושפעות מן הקשרים שבץ
מנהלי־המחלקות לבין עסקני ההסתדרות
הרפואית.

אין בארץ גוך מוסמך, בעל
רמה ובעל יכולת להחליט, לכוח
ולתאם בנושאי הסטאז׳ וההתמחות
בצורה אובייקטיבית*
מדעית, תוך התחשבות במכלול
הבעיות הלאומיות.

^ תסב!!
^ חד-סמי
לכיוון שאין סלקציה בשלבים
*/השונים של הלימודים באוניברסיטה,
בסטאז׳ ובקבלה להתמחות
— נושרים רבים במהלך ההתמחות.
ב־ ,1986 לדוגמה, ניגשו 711 רופאים
לבחינות של שלב א׳ של המועצה
המדעית; רק 62 אחוז מהם עברו. לבחינות
של שלב ב׳ באותה השנה ניגשו
266 ועברו 74 אחוז מהם. מכלל הרופאים
שניגשו לבחינות שלב א׳,
שליש נבחן שוב ושוב, בשנית ובשלישית!
מתוך 293 רופאים שנכשלו
בבחינות — 210 נכשלו שוב ושוב.

חומרת הנתונים האלה בולטת
ביתר שאת על רקע העובדה,
שהבחינות עצמן קלות-ידד
סית; הדבר מוכיח, בי הרופא
הצעיר לומד אך מעט בשנות
ההתמחות שלו. מחצית מכלל
אלה שעברו בהצלחה את בחינות
שני השלבים וניגשו לאחר
מבן לבחינות אמריקאיות —
נכשלו!
רופא־צעיר־מומחה שעבר את שלבי
המירוץ הללו, חולם על הכנסה טובה,
על קידום ועל רמה רפואית. לכן הוא
שואף להתמקם בבית־חולים — ואם
אפשר, בבית־חולים מרכזי.
מתוך ציבור של כ־ 5,700 רופאים,
שסיימו לימודיהם בארץ במרוצת שנות
המדינה, רק שיבעה אחוזים הלכו
למירפאות — כל היתר נשארו בבתי״
חולים. יותר ממחציתם: בבילינסון,

הדסה, תל־השומר, רמב״ס וסורו־

1התוצאה הבלתי־נמנעת: ב־תי-החולים
הפריפריים נותרים
ללא מומחים.
לצעירים שסיימו את התמחותם יש
רק מעט סיכויים להתקדם. דרכי־ה־קידום
סתומות, שהרי מנהלי־מחלקות
וסגניהם נהנים מקביעות. הד״ר יונה
תדיר, נציג הדור הצעיר, ומי שמכהן
כיו״ר הוועדה־להשתלמות במרכז הרפואי
בילינסון, אומר, :העובדה שאין
רוטציה פוגעת בהתהלבות הרופאים
הצעירים, שזה עתה גמרו את התמחותם
(לימודי פוסט־גרדואט).״

צרה נוספת: התקנים בבתי־

איו להנו־א אח ההשנון! הונואיח נישואר?

דרוש: טינול נגוץ

ההשכלה הרפואית לוקה בחוסר תיכנון. בביזבוזים משוועים,
בהיעדר פיקוח מדעי וחינוכי, באי-התאמה לצרכים האמיתיים של
מערכת־הבריאות ובתהליך קבלת״החלטות בשיטה של זבנג-
וגמרנו.
מה דרוש כדי להתגבר על חוליי המערבת! יש, בין השאר:
• להנהיג פיקוח ותיאום בממדים כלל״לאומיים בכל הנוגע
לבתי-הספר לרפואה.
• לצמצם את מיספר בתי״הספר לרפואה, ולקצץ את מיספר
הסטודנטים לרפואה.
• להכשיר מורים לבתי־הספר לרפואה באורח שיטתי ומדעי,
לפחות כפי שנעשה ביחס לבתי־ספר תיכוניים ולאוניברסיטות.
• לצמצם את מיספר בתי־החולים, שבהם אפשר יהיה לעשות
סטאז׳ והתמחות.
• להנהיג רוטציה בקרב מנהלי־המחלקות, הסגנים והרופאים
הבכירים.
• לעודד עבודת רופאים מחוץ לבתי-החולים, בתחומי הרפואה
הראשונית, ולהבנות לכיוונים אלה סטודנטים, סטזירים ומתמחים.

לשנות את תוכניות־הלימודים בפקולטות לרפואה. בהתאם
לשינויים המוצעים כאן. ובהתאם לדרישות הרפואה בת״ימינו,
ולהבטיח תיאום בין הפקולטות (דוגמה טובה: התוכנית הנהוגה
בבית״הספר לרפואה בבאר־שבע).
• להנהיג סלקציות בשלבים המוקדמים של לימודי״הרפואה,
תחת הסלקציה המתרחשת היום בשלבים מאוחרים מדי.
• להנהיג לימודים יותר אינטנסיביים במרכזים גדולים בלבד,
לצמצם את מיספר המתמחים ולקצר את תקופת־ההתמחות.
• לקצץ, ואף להפסיק, את מימון שנת״השבתון, ולהעביר את
הכסף שייחסך בדרך זו למימון הלימודים של הסטודנטים. למט רה
זו יש להעביר גם את הכספים שייחסכו כתוצאה מהקטנת
מיספר הפקולטות לרפואה.

חולים פריפריים תפוסים על-ידי
רופאים־מתמחים, חם רי*זכו־יות.
בישראל
שואף כל בית־חולים להיות
״הר־סיני־הוספיטל״; לכן אין אפשרות
לבנות את הרפואה במרכזים: הכוח
מפוזר וידע המומחים אינו מנוצל.
התוצאה: בבתי-החולים יש מומחים
צעירים, שכוח־עבודתם כמעט אינו
מנוצל.
אתרי־ההתמחות ומיקצועות־ההת־מחות
אינם מתוכננים על-ידי גוף
כלשהו; לכן יש מחסור ברופאים מומחים
בתחומים מסויימים (פתולוגיה
ואנטומיה, רפואה גרעינית, המטולוגיה,
אימונולוגיה, אונקולוגיה, גרי־אטריח,
שיקום ורפואה מישפחתית,
בריאות הציבור, רפואה ספורטיבית,
רפואה תעשייתית ורפואת״עור) ועודפים
בתחומים אחרים( .גינקולוגיה,
כירורגיה כללית, פלסטיקה, עיניים
ואף־אוזן־גרון) .עודף בהקשר זה הוא
מושג יחסי, כמובן.

רדם אים בכירים, בעלי תארים
אקדמיים, נהנים כידוע מ־שבתון
בדוו״ל. פעם בכל שלוש
או חמש שנים — ולעיתים אך
בתדירות יתר גבוהה — נוסע
כל אחד מהם לשנת-שבתון
בחדל. לכאורה: כדי ללמוד ד
לרכוש ידע בתחומים חדשים
ומתחדשים. למעשה: כדי לנפוש
ולבלות חופשה. מימון
השבתון, בסכומי־עתק, הוא על
חשבון המדינה — בין 25ל־40
אלך דולר לשנת־שבתון אחת.
אין בקרה על פירותיה של שנודה־שבתון.
מעולם לא נמדד היחס בין ההר
צאה הגדולה לבין התמורה והתועלת
שנושא עימו המשתלם־הבכיר בשובו
מחדל.

מעיד הפרום׳ יהושע יורטנר,
נשיא האקדמיה הלאומית למדעים,
בדוח לשר־החינוך :״יש
נסיגה חריפה ביותר במחקר בישראל!׳׳
יתרון
השבתון המוענק לבכירים
נגזל מן הרופאים הצעירים — אותם
החייבים ללמוד והמסוגלים לקדם את
מדע הרפואה, מבחינת מירצם, פוריותם
וגילם. גם אץ מעודדים רופאים צעירים
לעסוק במחקר. אומנם, בונים לעיתים
היכלות־מדע, כמו בניין רפ־פורט
בחיפה, אולם אלה נותרים ריקים,
ואחזקתם שואבת הרבה ממון.

(המשך מעמוד )25
תוללו ויעזרו לי, והעבירו אותי לבידוד.
שם התחילו להרביץ, וריססו לי
את הפנים.
״עזבו אותי על הריצפה, כשכל
החדר מלא בדם. צעקתי לסוהרות: בואו
מהר, אני מפחדת שהתינוק יפול לי!
כשהגיעה החובשת, היא אמרה להעביר
אותי מייד לבית־חולים.
״בדרך לבית־חולים נפל לי התינוק.
ארבעה ימים הייתי בבית־חולים. עשו
לי שם גרידה.״
על השאלה המתבקשת, מדוע לא
התלוננה בבית־חולים על המכות שקיבלה
מהסוהרות, היא אומרת :״מה זה
היה עוזר לי? הסוהרות היו אומרות
שהאסירות הרביצו לי, וממילא היו
מאמינים להן ולא לי.׳׳ מירי מהנהנת
בראשה ומאשרת את דבריה.
״שנה אחרי המיקרה הזה ביקשתי
לצאת לחופשה. אישרו לי 48 שעות
חופש, אבל אני החלטתי לברוח. נמאס
לי מהיחס המשפיל שקיבלתי ושנאתי
את הכלא. בסך־הכל אני לא פושעת.
נכון שמה שעשיתי זה נגד החוק, אבל
אי־אפשר לאמר עליי שאני ממש פושעת.
נכון?
״במשך חודש וחצי גרתי אצל חברה.
לילה אחד דפקו שוטרים על הדלת
ועצרו אותי. כנראה מישהו הלשין עליי.
מפקד מרחב־הירקון אמר לי בתח־נת־המישטרה,
:צבי גור פראייר ליידך.
הוא ברח לכמה ימים, ואת לחודש
וחצי.׳
״כשחקרו אותי שאלו למה ברחתי.
איזה שאלה פסיכית! מה זה למה
ברחתי? כי נמאס לי מהחיים המסריחים
בכלא! רציתי לחיות כמו בן־אדם. לא
רציתי להיות יותר בכלא!״
הרצון שלה לא הועיל לה, כמובן.
היא הוחזרה לכלא, ואחרי שיבעה
חודשים גילתה שהיא בהריון.
״ראיתי שלא היה לי מחזור שיבעה
חודשים, אבל חשבתי שסתם יש איזה
בעיה. פיתאום ראיתי שהבטן שלי זזה.
הלכתי למירפאה של הכלא ואמרו לי
שאני בהריון בחודש השביעי.
״כל האסירות היו מאושרות. הן
פינקו אותי, דאגו שאוכל אוכל טוב
ואנוח מספיק.
״מהנחלת הכלא ניסו לשכנע אותי
להזריק זריקת־בוארו, כדי להפסיק את
ההריון. הם שיכנעו אותי כל הזמן
וכמעט הסכמתי. אבל מירי ושרה
אנג׳ל, שהיו איתי בתא, אמרו שלא
כדאי לי להרוג את התינוק שלי.״
מירי מוסיפה :״עיירה בחורה תמימה.
היא מאמינה למה שאומרים לה.
לילה אחד היא הגיעה לתא ואמרה:
,החלטתי. אני מזריקה.׳ כל הלילה
שמוליק ואני שיכנענו אותה שלא
תעשה את זה. אמרנו לה שהזריקה
מסוכנת ויכולה לפגוע גם בה. אמרנו
שהילד הזה שלה, והוא יביא לה אושר.
בסוף היא השתכנעה״.
בערבית הוא גסיד
^ חודש התשיעי נלקחה לבית
פ * החולים אסף הרופא וילדה בן.
״מייד אחרי הלידה הגיעו למיטה
שלי אנשים מהשרות־למען־הילד. הם
אמרו לי שכדאי לי למסור את הבן שלי
לאימוץ. שאלחתי אותם למה. והם ענו:
,אין לך בית, הפחד רודף אותך ולא
תוכלי לגדל אותו.׳ לא הסכמתי בשום
פנים. אמרתי להם: זה הבן שלי, ולמרות
הקשיים אני אגדל אותו לבד!״
עיירה משפילה מבט ואומרת:
״תליתי בילד הזה הרבה תיקוות.
חשבתי שבזכותו אשתקם. יתנו לי בית
ואני אבנה את החיים שלי מחדש. עד
שהוא נולד הייתי שואלת את עצמי:
לעזאזל, בשביל מי את חיה? עכשיו
היתה לי סיבה לחיות. סוף־סוף, בפעם
הראשונה בחיי, היה לי משהו ששייך
לי. רק לי.
״קראתי לילד אמיר. בערבית זה
נסיך. חשבתי שהוא יהיה הנסיך שלי.״
החלומות של עיידה למודת־הסבל
לא התגשמו גם הפעם.
״כשהייתי בחדר־התאוששות, הביאו
לי טפסים ואמרו לי לחתום עליהם. לא
הרגשתי טוב ולא ידעתי לקרוא עברית.

לא חשבתי שמסוגלים להחתים אותי
על טופס־אימוץ. לא האמנתי שלאנשים
יהיה לב לקרוע ילד מאמא שלו.
״יומיים אחרי הלידה אמרו לי, :אולי
כדאי שתפסיקי להיניק אותו. חבל
שתקשרי אליו!׳
״בלילות הייתי מתגנבת לחדר התינוקות
ומסתכלת בו. הלב שלי היה נשרף
מאהבה אליו.
״אחרי כמה ימים אמרו לי שהוא
צריך להיות עוד תקופה בבית־חולים,
כי הוא נולד במישקל קל מדי. אמרו לי
לחזור לבית־סוהר, ומתי שארצה אוכל
לבקר אותו״.
מירי ממשיכה לספר :״אנחנו בכלא
חיכינו לעיירה והתינוק. כולנו הרגשנו
שייכות לילד הזה. הכנו לו מתנות, ואסירות
שיצאו לחופש קנו לו חליפות.
ביום שהיא היתה אמורה לבוא חיכינו
לה באווירה חגיגית.
״פיתאום ראינו אותה נכנסת לבד,
בלי תינוק. היינו בשוק. התנפלנו עליה
ושאלנו אותה מה קרה״.
עיירה :״שלושה חודשים אחר־כך
קראה לי המנהלת. כשנכנסתי, היא
הציעה לי כוס־קפה. מייד הבנתי שיש
כאן משהו מסריח. בדרך־כלל היא לא
מציעה אפילו מים. היא שאלה אותי:
,את אוהבת את הילד שלך?׳ ועניתי לה:
בטח! תישעה חדשים סחבתי אותו
בבטן, וילדתי אותו בהרבה כאב. ואז
היא אמרה לי, :הוא נמסר לאימוץ.׳
״ברגע ששמעתי,אימוץ׳ ,לא ראיתי
יותר כלום. הרגשתי שהכל אבד לי
בבת־אחת.
״התחלתי להשתולל ולצעוק, והמנהלת
קראה מייד לדויד לוי(.,סוהרת
מארוקאית שדומה לשר דויד לוי,״
מסבירה מירי) .דויד לוי ניסתה
להרגיע אותי, ולא הצליחה. מייד
הכניסו אותי לבידוד. הייתי אחרי לידה
בחדר קטן בלי חלון ואור, כל יום היו
נותנים לי זריקה שלא אשתולל״.
אחרי כמה ימים ניסתה להתאבד.
בעזרת תנור״נפט של סוהרת, ניסתה
להצית את עצמה.
״מאז שלקחו את אמיר, איבדתי
תיקווה,״ היא מסבירה.
היום עיירה בחוץ, ברחוב. היא
נושאת בידה שקית ובה כמה בגדים,
וגם הדבר היקר לה מכל: אלבום-
תמונות של אמיר, בנה.
כשהשתחררה, קיבלה מענק־שיח־רור
של 500 שקלים .״בינתיים אני חיה
מהסכום הזה. מה יהיה בעתיד, אני לא
יודעת. בכלא הבטיחו לי המון הבטחות.
אמרו שידאגו לי לדירה ולעבודה. הכל
שטויות. שכחו ממני״.
מילחמתה של עיירה כיום היא
מלחמת־קיום: היכן תלון הלילה ומאיפה
תשיג את פת הלחם של מחר.
״אחר־כך יתפלאו שאחזור לכלא.
מה יש לי לעשות? מה?״
כשהיא גומרת לדבר, היא מביטה
שוב על התמונות של אמיר. היא לא
בוכה. בדיוק כמו אז, לפני שנים, כש־שרפו
את פניה במאהל .״כשהכאב כל־כך
חזק, אי־אפשר לבכות״.

*שלא אדאה
אותה!״
ץ ץנהלת כלא נווה תירצה, חיה
* 1שוהם, מסרה בתגובה על האשמות
של עיירה כלפי הכלא:
״מעולם לא ניסינו לשכנע את
עיירה לעשות הפלה. לגבי טענתה
שהוולד שלה נפל כתוצאה ממכות
הסוהרים — לא היו דברים מעולם.
הילד שילדה נמסר לאימוץ רק אחרי
שחתמה על מיסמך המאשר זאת. היא
טוענת שהיא לא ידעה על מה היא
חותמת? שטויות! מי שמכיר את עיירה
יודע שהיא לא תחתום על מה שהיא לא
מבינה.
״לגבי תוכנית־השיקום, סידרנו לה
מישפחה אומנת. היא לא רצתה להיות
שם, וזו בעיה שלה. אנחנו בנינו לה
תוכנית־שיקום, ואם לא היתה תוכנית
כזו לא היינו משחררים אותה מהכלא.
״בסך הכל מאוד אהבתי אותה, היא
בחורה נבונה, אינטליגנטית, ובעלת
כושר־ביטוי מעולה. יש לה כל הכישורים
להצליח. אני מקווה שלא אראה
אותה עוד בכלא.״

משה(,,מוץ ),,מטרו! הוא ננה אמיתי, ששימש כיועץ
רענ״ני־ננים רסוט ״רא שם זין .,,מה הן חוויותיו
ובעיותיו האמיתיות כאיש שחי בכיסא־גלגלים

נכה־צה״ל משה מטלון
״את המדינה קיללתי לפני הפציעה, ולא הפסקתי עד היום!״

^ וא כל־כך מצחיק, עד שכמעט
1 1קשה להוציא ממנו מילה אחת
רצינית. משה מטלון, שהכל קוראים לו
מוץ, הוא איש בן ,34 קצת מתקרה,
קצת שמנמן, לבוש במיכנסי ג׳ינס
ובחולצת טריקו קצרת־שרוולים. הוא
נועל, כמו כל עם ישראל, נעלי
התעמלות מסוג ריבוק.
ההבדל בינו לבין בחורים ישראלים
אחרים בגילו הוא גדול: מוץ צמוד
לכיסא״גלגלים. הוא נכה צה״ל מאז
,1973 קצת לפני מילחמת יום־
הכיפורים.
נפגשנו בקפה אלכסנדר בצפון
תל־אביב .״נוח לי להגיע לקפה הזה,
נוח לי לשבת בו,״ הוא הסביר בטלפון.
״אני יכול להגיע אליו בקלות כשאני
בא מהרצליה, יש ליד מידרכה רחבה,
כך שאני יכול להחנות עליה את האוטו.
הקפה עצמו מרווח ואני יכול בקלות
לתמרן בתוכו עם הכיסא״.
למוץ אין בעיה לדבר על הנכות
שלו. הוא עושה זאת בהרבה חן.
לאנשים בריאים יש בעיה רצינית כשהם
פוגשים באדם נכה, בעיקר באדם
היושב על כיסא־גלגלים: איר להתייחס
אליו, כך שלא ירגיש שונה׳ איר אין
להביר אותו. למוץ אין בעיה בעניין

נפרד במהלר הסרט. הוא מתאר גם את
מצוקותיו ובעיותיו של הצעיר ההופך
לפתע לנכה ולמוגבל, ומתעכב בעיקר
על היחסים עם הקרובים אליו ועל
הבעיות המיניות שלו.
את הנכה בסרט מגלם איקה זוהר.
איקה, בנו של אורי זוהר — לא
המפורסם שחזר בתשובה, אלא הספורטאי
מחיפה, שהוא הודף כדור־ברזל.
את החברה בסרט מגלמת ענת
וקסמן.
כדי לשחק תפקיד אמין של נכה,
היה איקה צריך לעשות שיעורי־בית
אינטנסיביים. כך מצא את עצמו צמוד
למוץ •,שניהם בכיסאות־גלגלים, מבלים
בחוצות תל־אביב. מוץ לימד את
איקה את כל קשיי־החיים של הנכים.
הוא גם ייעץ לנכים אחרים המשחקים
בסרט.
במהלך העבודה על הסרט חזר מוץ
לחוויות שעברו עליו לפני 14 שנה,
כשנפצע. הוא מדגיש שאופיו שונה
לגמרי מאופיו של רפי — רפי הוא גבר
ממורמר, השונא את סביבתו: מוץ
מתגלה כאיש חביב, מלא חיים, אוהב
בילויים. אבל גם הוא, כמו רפי, אחרי
שנפצע, נפרד מן החברה שהיתה לו.
לימים התחתן עם אשה אחרת

לא. הייתי על הסט כל זמן הצילומים,
ראיתי כל מה שצילמו, חיפשתי
לראות את הנכים בסרט נראים אמינים.
מדובר על המישור הטכני־פיסי. איך
להתנהג ולחיות על העגלה. לפני
תחילת הצילומים היו לי שיחות־נפש
עם איקה, וזה עשה לי בעיה, כי זה
החזיר אותי 14 שנה אחורה. סיפרתי
סיפורים אישיים, נפתחתי ברברים
שהייתי מוכן להיפתח. סיפרתי לו על
ה־נירה שלי, על המיפגש הראשון עם
ההורים ועם החברים.
איקה הוא היום חבר שלי, נוצרו
יחסים נהדרים עם כולם.

• היה לד קשה? סיפרת שזה
החזיר אותך 14 שנה אחורה.
לכל אחד היו בעבר שלו חוויות
שהוא מנסה להדחיק אותן. פה, בסרט,
הפשיטו אותי מהמון בחינות, אבל אם
לא הייתי מוכן, לא הייתי מתפשט.
ראיתי בסרט אתגר.
גם לי יש סיפור אישי עם הספר לא
שם זין. קראתי אותו חודש לפני
שנפצעתי.

• ומה חשבת עליו?
האמת? היתה לנו שיחה על הספר,
לי ולחברה שלי, בזמנו. אז אמרתי

..הבת הגדולה שרי, בת ,4אומות שהיא רוצה
ללמד אותי ללכו ...1אתה מרגיש שהוסת להורים
שלו1 ...זמישפחה ה׳ א הסובלת העיקרית...״

שחקן איקה זוהר (עם ענת וקסמן)
.יש שני סוגי נכים -אחד שחי מנכות, ואחד שחי עם נכות. זה אני!•

הזה, הוא טוען שרק לבריאים יש בעיה
כזו.
לעיתים קרובות נתקלים במראה
של ילד קטן המצביע בהתלהבות
לעבר נכה — מישהו קטוע איבר, נעזר
בקביים, או היושב בכיסא־גלגלים.
הילד, מתוך סקרנות טיבעית, מצביע
ושואל שאלות. האם המלווה אותו
ממהרת להסות אותו, מזיזה אותו
הצידה, לוחשת בקול רם שלא יפה
להצביע על אנשים, בעיקר אם הם
נכים. גם עם העניין הזה אין למוץ
בעיה. הוא מוכן להסביר לכל ילד תוהה
בסבלנות רבה מדוע הוא יושב בכיסא־גלגלים
ואינו מהלך על רגליו.
מוץ היה היועץ ה״מיקצועי״ של
הסרט לא שם זין. הסרט מספר על
בחור צעיר, רפי, בוגר בית־ספר תיכון
בתל־אביב, מלא חיים, שיש לו חברה,
שבה הוא מתאהב יום לפני גיוסו,
ושהרומאן שלהם מתפתח תוך כרי
שרותו הצבאי. רפי מתגייס, כמובן,
לצנחנים. הכל נראה ורוד, עד שהוא
נפגע בפעולה מיבצעית והופך משותק
מן המתניים ומטה. הסרט מתאר מה
קורה לו, מה קורה ליחסיו עם מיש־פחתו
ועם החברה שלו, שממנה הוא

והוליד שתי בנות, היום בנות 4
ושנתיים. הוא התעסק בכל מיני
מיקצועות, וכיום הוא מארגן טיולים
בארץ ובחו״ל לנכים ולקשישים.

רפי הוא
^ בך זוגה!

שאני לא מוכן לשפוט את רפי, ושבכלל
אסור לשפוט אדם במצבו.
כשנפצעתי ידעתי דבר אחד: שאני
לא רוצה להיות רפי. אז אני לא רפי.
אבל מחוץ לזה, אני גם טיפוס מאוד
שונה. היו כמה דברים משותפים בינינו:
נער תל־אביבי, תנועת־נוער, סנדלים
תנ״כיים, צבא, צנחנים, אוכל אותה. יש
לו נירה משלו.

• הסרט מעורר מחשבות
על נכים.

• בן כמה היית כשנם צעת?

הסרט הוא סיפור של איש, לא של
נכים.

• איך זה קרה?

• אבל הוא מעורר שאלות
על הנכים.
אבל זה לא סרט על נכים, זה סרט
על איש עם אופי מאוד מוגדר.

נפגעתי בתאונת־משאית, שנשאה
ארגזי־תחמושת, ונקברתי תחת הארגזים.

• מ סו פ ר שם על שלבים
שהוא עובר בדיד לשיקום.
אלה לא השלבים שאותם עוברים
כולם?

וזהו. רמת־הגולן, קצת לפני מיל-
חמת יום־כיפור, עלינו להחזיק את
הקו. בגלל זה יש לי המון חברים
בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

כל אחד מגיב אחרת. רפי, הנכה
מהסרט, הוא נכה ממש, נכה ברוחו.
הסרט הוא אמיתי ונכון, אבל הוא לא
סיפור של נכים. אני לא חיפשתי את
עצמי בסרט.

כן. כמעט איבדתי אותה בבית־החולים
בצפת.

• לא היתה לך הזדהות עם
רפי?

• היית בהברה בשנסצעת?

• מתי נודע לך שלא תוכל
עוד ללכת?

מתי הרגשתי? כשנפצעתי. רפי עמד
לי מהרגע הראשון מול הפנים. הגעתי

לבית־החולים ואמרתי לרופא: אני
משותק!

• ומתי אמר לך?

אחרי שבוע. ידעתי שמעבירים אותי
לתל־השומר. קראתי לרופא ואמרתי
לו: אני צריך לדבר איתך. כי אני עומד
לעבור לתל־השומר ואני לא יודע
לידיים של מי אני נופל — אז תגיד לי
אתה מה קורה איתי? אז הוא בא אליי
בערב ונתן לי תיאור מאוד פסימי, אבל
מאוד ריאלי, ואמר שמעבר לזה כל מה
שיישתפר — זכיתי.

• איך הרגשת?

הרגשתי שאכלתי אותה, הרגשה
גרועה. הכי גרוע היה כשפרצה מיל־חמת
יום־הכיפורים ואני חסר־אונים.

• רצית להילחם?

יותר מזה, רציתי להיות עם החברים.
צעקתי :״תוציאו אותי מפה, אני עולה
למעלה!״ זהו. זה בערך הסיפור.

•והמישפחה?

המישפחה לוקחת קשה. בגלל זה
רפי בסרט הוא בן־זונה. במקום לעזור
להם הוא היקשה עליהם את החיים. הם
הסובלים העיקריים. אני, יש לי נקי־פות־מצפון
עד היום כלפי המישפחה.

• למה?
זו תחושה כאילו הרסת להם. מגדלים
פרח — וטראח, הוא אוכל אותה.
ושלא תביני לא נכון, הם היו על־א־הכיפאק.

לא היה בך כעם?
את המדינה קיללתי קודם, לפני
הפציעה, ואני לא מפסיק.

• אין הרגשה כזאת כאילו
כולם חייבים?
היו לי התפרצויות־זעם. כנכה אני
מרגיש שהמדינה חייבת הרבה ומקצצת
במקום לתת, אבל זה לא שייך לסרט.
בעניין הנכים אני מיליטנט.

• כי חייכים לך?

לא חייבים לי הליקופטרים, חייבים
לתת לי לחיות בכבוד. אני באמת חושב
ככה. המדינה חייבת לנכים, כי הם
נפצעו בשביל המדינה הזאת. אני חי
בתחושה נוראית בעניין הזה. הרגשת־תיסכול
שהיא, לדעתי, מוצדקת.

• י ש שלב שבו נגמרות
התיקוות שאי־פעס תוכל לקום
וללכת?

הקודם, אלא שתכיר אותו כמו שהוא
במצב החדש.

• ז ה לא אפשרי שבחורה
תעבור ממצב אחד למצב השני?

אמרתי, אבל צריך להתחשב גם
בצד של הנכים. מותר גם לנכה לומר
שבשבילו זה לא אפשרי. שהוא לא
רוצה שהבחורה תחשוב כל המן איר זה
היה קודם. אני מביו אותו, בלי להיכנס
לפסים האישיים.

• מה היה אצלך?
מאוד דומה. אבל לא הייתי בן־זונה.

• למה הרגשת שאתה לא
יכול להמשיך איתה?

לא אמרתי את זה, אבל היתה לי
בעיה. אני לא רוצה לדבר על עצמי,
הכל נכון לגבי רפי.

• כלומר, יש הרגשה שאתה
עברת למצב חדש וגם הסביבה
צריכה להיות חדשה בהתאם?
לא הסביבה, היא נשארה עד היום
אותה הסביבה.

• אתה מקנא באנשים בריאים?

מקנא, אבל בהחלט הייתי רוצה
להיות אדם בריא. בואי נגיד כך:
בשביל לחזור למצב הבריא הייתי מוכן
לתת הכל, חוץ מהילדות שלי.

• יש תיקווה שזה ישתנה
אי־פעם?
לכל אדם יש תיקווה שזה ישתנה.

• אתה ציני כתוצאה מהפציעה?
אני
ציני? אני משתדל נורא לא
להיות ציני. אני לא יודע. אני אוהב
לצחוק ולשמוח.

• לנכים יש ציניות מ-
קאברית.
מאוד, והם נהנים מזה.

• נהנים להביך את האנשים
הבריאים?
כן, בעיקר בתקופת השיקום. אלה
מנגנוני־הגנה, חוץ מזה שזה כיף.
בעניין המקאבריות זה נורא תלוי עם
מי. לא מזמן קרה לי מיקרה שלא
התכוונתי להביך, ולקחו את זה נורא
קשה.

• מה היה?

יש שלב שבו אתה משלים. אני לא
מאמין במושג של ניסים. יש לחיות עם,
להסתגל. אני מגדיר את העניין הזה כך
שיש שני סוגי נכים. אחד שחי מהנכות,
כמו רפי בסרט, ואחד שחי עם הנכות,
וזה אני. ואני לא עושה חשבון לאף
אחד.

ישבתי כאן, בקפה אלכסנדר בצפון
תל־אביב, והיה נורא צפוף והיה לי
קשה לתמרן י עם העגלה. אז בחורה
צעירה שישבה ליד אמרה לי, :אל
תקום׳ .אז אמרתי לה: אל תדאגי, אני
לא אקום בשבילך. והיא נורא נעלבה.
אני הייתי מבסוט, כי זה בא לי טיבעי.

אני חונה על המידרכה ולא עושה
חשבון. אני אגיע לכל מקום שאני
צריך להגיע.

לי לא, כי לקחתי חלק בפעילות
מיבצעית.

• מה זאת אומרת?
משמדל להיות צ מי

• יש מבוכה לאדם שפוגש
נכה?
את זה את צריכה לומר.

• אני אומרת שיש מבוכה,
אני מרגישה מבוכה, לא יודעת
איד להתייחם אליך.

זו בעיה שלך. יש אנשים שמבקשים
שירחמו עליהם. יש אנשים שלא יתנו
הרגשה כזו. אני לא נותן הרגשה כזו עם
החברים שלי.

• כשאתה מסתובב ברחוב,
תמיד יש איזה ילד שבא ומצביע
עליך באצבע.

לזה אני רגיל ואני גם מסביר לו
מדוע אני יושב על כיסא־גלגלים.

• אתה לא רוצה שירחמו
עליך?
בטח שאני לא רוצה, ומי שמרחם יש
לו בעיה. רחמים זה נושא מורכב וקשה
להגדיר. אני רוצה שיתחשבו, לא
שירחמו. שלא יחנו במקום ששמור
לנכים, שיסדרו גישה נוחה לנכים
לבנייני־ציבור, שיתחשבו. זה לא רחמים.
את מדברת על זה שבחורה תצא
איתי משום שהיא מרחמת עליי?

אני לא מאמין בזה. כמו שבחורה לא
תעזור לי למות מתוך רחמים.

• למה רפי בסרט עוזב את
נירה?
הוא רוצה לפתוח דף חדש בחיים.
להכיר בחורה שלא הכירה אותו במצב

• זה משנה לך שלא נפצעת
במילחמה אלא בתאונה?
• זה לא מתסכל?

לא הייתי רוצה להיפצע בכלל, אבל
אילו הייתי נפצע במילחמה, היו לי
יותר סיבות לקבל את הפציעה שלי.
פה, בגלל טעות שמעמיסים ארגזי-
תחמושת עם חיילים — וזה אסור
ולנסוע בכבישי הרמה כמו מטורף,
ולאכול אותה כמו אידיוט — זה יותר
מתסכל.

• כשאתה אומר שנפצעת
ב־3ד׳ ולא במילחמה, זה מביך
אותך?

אני שלם עם הבעיה שלי, אני לא
חייב לאף אחד שום דבר, חוץ מאשר
קצת לבנקים.
בסך־הכל הלכתי, והתגדבתי ושר־תתי
ביחידה בסדר.

• מה אתה עושה היום?
היתה לי חנות של מעדני מיזרע,
ומכרתי את חלקי לשותף. עכשיו אני
מארגן טיולים לנכים ולקשישים בארץ
ובחו״ל.

• אתה חושב שלולא היית
נכה היית עושה משהו אחר?
עסקתי עד עכשיו בתחומים שלא
קשורים לנכים. למדתי קרימינולוגיה,
גמולוגיה — וגם עסקתי בזה.

• כשהיית נער מה חשבת
שתעשה?
אני לא יודע, לא היו לי מחשבות
מסויימות. כשהייתי בצבא, חשבתי
שאעסוק בביטחון. בחיים לא חלמתי
להיות פרופסור לרפואה.

• איך הילדות מתייחסות
לנכות שלך?

״תודה לאל שזה תרגיל!״

תפקידו של רפי, הנכה
ס • בסרט לא שם זין, משחק
איקה זוהר. את הסרט עמדו לצלם
לפני שנה וחצי, ואז היה ברור
שאיקה ישחק את התפקיד הרא שי.
עברה שנה והסרט לא צולם.
בינתיים הספיק איקה לעשות
תפקידים אחרים בתיאטרון וב קולנוע.
כשעמדו לצלם שוב את
הסרט, חשבו שהוא כבר לא מת אים
לתפקיד וניסו למצוא רפי
אחר. אחרי חיפושים חזרו אליו.
הוא רצה מאוד בתפקיד, חשב שזה
תפקיד מרתק מסוג התפקידים
שאפשר לומר עליהם: ואחרי זה
מהן
• בגלל איזה אלמנטים רצית
את התפקיד!
זה אדם שמתמודד עם חוטר
יכולת, עם הדבר הכי חשוב שנגזל
ממנו, עם אהבה במובן הקשה
שלה, של חוטר יכולת להגשים
אותה. זה אחד האתגרים היותר |
מרתקים שיכלו להיות לי.
• איזה שעורי־בית עשית לק־ ״
ראת התפקיד!
ליווה אותי אדם בשם מוץ, משה
מטלון, שהוא היועץ המיקצועי של
הסרט וגם משחק בו בתפקיד קטן.
הוא נכה על כיטא-גלגלים, ואיתי,
בשולחן הזה בבית־הקפה הזה,
התחלתי להכיר את רפי. לא אני
ולא את יכולים להבין את המש מעות
של לא הרגיש מהבטן ומטה.
שאת לא יכולה אף פעם לקום רגע,
להמתח ולשבת בחזרה. כך עד טוף
החיים. לא נוכל להבין את זה אף
פעם.
• הוא ה סגי ר לך!
נדבקנו אחד לשני לפני הצילו מים
ובמשך כל תקופת הצילומים.
ובלי קשר לסרט, אנחנו נפגשים עד
היום, והוא אחד האנשים היקרים
לי בעולם.
מוץ הוא אנטי-תיזה של רפי.
הוא תמיד מחייך, הוא עצמאי,
מבוסס כלכלית, יש לו אשה ושתי
״רפי״(איקה זוהר) בסרט
בנות. הוא אומר שהנכה היחיד
.לא נוכל להבין את זה אף פעם*...
שהוא מכיר הוא מהכתפיים ומעלה.
קשה.
נכה לא היה רוצה שתדעי על
הילדים בארץ גדלים כך, שכשהם
הקומפליקציות שיש. הוא היה
• עשית תרגילים לקראת התפ מצביעים ואומרים ״הנה איש בלי
קיד!
רוצה שתתייחסי אליו כמו אל
יד׳ ,אמא שלהם צועקת: שקט!
בטח. היו לי כיטאות״גלגלים
עצמך. ולכל רפי כזה יש נירה שלו.
• לאן עוד הלכת עם הכיסא?
בבית, ולמדתי את הדברים ה•
בחורה שהיתה איתו בדיוק
למוץ יש טיבוב־בילויים ביום
כשנפצע!
יומיומיים האלמנטאריים, כמו שישי אחרי־הצהריים. אז הצטרפ חברה
שזורקים אותה בגלל
לפתוח דלת של מקרר, לשטוף תי אליו לסיבוב כמה פעמים בכלים.
אין לך מושג איזה בעיות זה.
הבעיה של שינוי גבהים. נורא קשה
אותם המקומות.
להכיר את מיגבלות הכיסא. גיליעם
בחורה שאחרי שאתה נפצע

תי שבמדינה שלנו, שהיא מדינת
ואצלו בבית, שם עשינו דברים אתה רואה את הזיונים שהיו ביחד,
נכים, אין מקום אחד שמתחשבים
יותר טכניים, יומיומיים -עליה את הריצות, את הריקודים,
וירידה מהמיטה, להסתובב בבית, האופנוע. ואחר״כך המכסימום ש בנכה.
לא חושבים על שיפועים
לנכים, עדיין רוב האנשים מדברים נהיגה במכונית, כניסה ויציאה אתה יכול זה לראות אותה עושה
אל הנכה לאט, כי חושבים שהוא
את הדברים האלה.
ממכונית.
• אבל הנכה מתחתן בסוף עם
מוץ סיפר לי על היום הראשון
לא מבין.
• הלכת בכיסא גלגלים ברחוב? שהוא ישב בכיסא, ואז נכנס לחדר אשה בריאה!
כן, אבל מישהי שלא הכירה
כן. יצאתי לבלות עם מוץ, שנינו נכה ותיק שישב לידו. פיתאום
נפלה לו קופסת-הסיגריות, והוא אותו קודם, אלא מישהי שבחרה
על כיסאות.
התכופף והרים אותה. הוא אמר בו בתור שכזה, כנכה.
• מה הרגשת!
• הוא הסביר לך גם את הבעיה
תודה לאל, שבסוף הערב הזה שזה נראה לו כאילו שמישהו
אני קם. כל הזמן אמרתי לעצמי באותו הרגע קם והלך על התיקרה. המינית!
דיברנו על זה הרבה. הייתי חייב
שזה תרגיל, שמוץ לא יכול לקום כי לנכה כזה אין שיווי מישקל, הוא
לא יכול להישען על השרירים לדעת הרבה דברים.
בטוף הערב.
ברגליים.
אני חושב שמה שמניע את רפי
• זה נשמע כמו בדיחה!
• אז היית צריך ללמוד מודעות זה מישפט שהרופא אמר לו בסרט
לא, אבל אמרתי מודה לאל שזה
לגבי הזיונים, שיש חוסר יכולת
לשרירים!
תרגיל.
בטח, ידעתי שאסור להתכופף להרגיש. וזה לא נכון. הפחדים
• איך היחס של האנשים!
קיימים, והפעם הראשונה היא
באמת אתה מוצא שאנשים קדימה בלי להישען.
מאוד מפחידה, ולא הייתי יכול
• כמה זמן עבדת על זה!
מדברים אליך קצת שונה כשאתה
להבין את זה לבד.
נכה, חושבים שלא תבין אותם טוב
שבועיים. כל הזמן, יום ולילה.
ומנסים כל הזמן לעזור לך. נכה לא
רוצה שיעזרו לו.
יש סצינה חזקה בסרט שבה רפי
הנכה מגיע הביתה ואי-אפשר
לקחת אותו במעלה המדרגות, אז
האח לוקח אותו על הידיים. אני
לא אדע לעולם כמה זה גרוע, זה
הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות
לנכה. מוץ סיפר שזה הדבר הכי
גרוע שעשו לו, שסחבו אותו על
הידיים. אתה מרגיש כמו שק
תפוחי־אדמה.
בחור אחד סיפר לי שהוא שכב
בבית-החולים ובאו לבקר אותו,
ולא היו כיסאות ליד המיטה, רק
גיסא־הגלגלים, אבל אף אחד לא
העז לשבת עליו, כאילו פוחדים
להידבק. גם אני הייתי כזה, אני
מודה, לפגי שנה גם אני לא הייתי
יושב על כיסא-הגלגלים. כאילו זה
דבר שאסור, שלא עושים. כל

הן נולדו עם זה.

• והחברים?
מקבלים את זה בסדר. הילדה
הגדולה שואלת לפעמים שאלות. היא
רוצה ללמד אותי ללכת. אבל עם חינוך
והסברה נכונים הן מקבלות את זה נכון.

• אתה חושב שהן מתביישות?

הגדולה חיה עם זה שלמה. לא

ראיתי תיסכולים, פרט לעובדה שהיא
רוצה ללמד אותי ללכת. בשבוע שעבר
היא אמרה לי, שכשהיא תהיה גדולה
היא תשב על עגלה ואני אלמד ללכת.

• עברת טיפולים פסיכולוגיים
אחרי?

לא. הפסיכולוגים בקושי דיברו
איתי. כשהפסיכולוג בא בפעם הראשונה
לחדר שלי, הוא שאל אם אני
יודע מה קרה לי. אמרתי שכו. והוא

• היו רגעים שחשבת מה היה
אילו זה היה נכון?
בטח. צילמנו הרבה קטעים של
פיסיותרפיה, והדגש היה שכל
תרגיל שאני עושה הפסיותרפיט־טית
מחזיקה אותי שלא אפול והיא
עוזרת ־ וזה חוסר-אונים היסטרי.
מרגיש כמו אפס, ואני יכול להבין
את רפי. הוא נקרע מצד אחד, הוא
רוצה את האהבה של נירה ושל
ההורים, אבל הוא לא מוכן לקבל
את זה כשהוא נכה.
היה נכה שאמר לי כשעבדנו על
הסרט: נכים לא מחייכים.
נכים שפגשתי בהם בעבודה,
היתה להם בעיה עם רפי. הם אמרו
שהוא סיפור אינדיווידואלי, שהם
לא רוצים שהציבור הישראלי יכיר
את רפי כאב־טיפוט.
• הם לא כאלה?
רפי מתמודד עם הדברים מאוד

שאל: מה? אמרתי שנפגעתי ולא אוכל
עוד לעמוד וללכת. הוא היה בהלם. זה
היה עשרה ימים אחרי הפציעה, אז הוא
הלך מהחדר ואמר שיחזור אחר־כך.
הוא חזר אחרי יומיים ושאל איך
ההורים הגיבו. אמרתי-לו שהם עשו
מסיבת־ריקודים. הוא שאל איך החברה
הגיבה, ואמרתי שהיא הצטרפה אליהם
למסיבה. אז הוא קם. אמר להתראות.
ענ ת סדגזסטי
והלך.

דן מירון: שנו ת הטירונות
(רשימה חמישית)
מי שמבקש להתחקות על דרכו של דן מירון
בביקורת למראשיתה ייטיב לעשות אם יפנה
תחילה לראיון הנאה שנתן לזיסי סתוי, עם קבלתו
את פרס ביאליק לחוכמת ישראל (חלק א׳:
״עולמו של מבקר וחוקר סיפרות״ ,ידיעות
אחרונות :8.2.1980 ,חלק ב׳ :הזירה התרבותית
היא זירת מלחמה, ידיעות אחרונות.)15.2.1980 ,
שם הוא מספר על פירסומיו הראשונים (בגזית
של גבריאל טלפיר) של ״נער בן שבע־עשרה,
שמונה־עשרה, מלא דחילו ורחימו בפני עצם
האפשרות להידפם״ :המביא לעורך הוותיק ״איזה
מאמר טרחני וארוך על משוררים עבריים
בראשית המאה״ .טלפיר ״לא דיקדק במיוחד ולא
פסל על־הסף את דיברי הלמדנות המפוקפקים
של החצי־סטודנט, חצי־גימנזיסט ...ונתן שאנס״.
וחסד נעורים׳זה זוכר לו מירון שלושים שנה
מאוחר יותר.
אותם ימים שונים היו מאוד מאלה שלנו. וגם
דן מירון וחבריו — סטודנטים בראשית דרכם
שעתידים היו לעשות שם לעצמם, כגרשון שקד
ועדי צמח — ״הרגשנו אז צורך לפרסם מאמרים
ורצנזיות ביום ששי בעיתון״ ,שכן — ושוב,
בניגוד לימינו אלה — היו אלה ״שיפולי תקופה,
ששלטה בה הנורמה, שהמבקר לדורו כותב
בעיתון ״.היו אלה הימים בהם שלט ברמה, בלי
מצרים וכמעט בלי עוררים, הד״ר (אחר־כך
פרופסור) ברוך קורצווייל .״כל יום ששי בהארץ
היה מתפרסם מאמר שלו — פעם התקפה, פעם
השמצה, פעם מאמר על בלזק, פעם על
סטרינדברג, פעם על עגנון.״ ״זה היה בית־ספר
קבוע,״ זוכר מירון שלושים שנה אחר כך, ומופת
זה של תז 11ז113ת 616£3ז 116 לז ,3פוסק־הלכה
בענייני טעם־וריח לדור כולו — מין מזיגה
משונה של ברנדייס היסטורי, לוקאץ׳
אידיאולוגי־אבל־דתי ושוטר תנועה סיפרותי —
יישאר חרות בזיכרונו של ה״חצי סטודנט, חצי
גימנזיסט״ כמופת להזדהות ולחיקוי. מקורצווייל
קיבל גם את ההיתר למעורבות ייצרית סובייקטיבית
בהערכה, בשיפוט, בפולמוס — אף כי
קורצווייל, בניגוד לדן מירון, נכון היה ליהרג
ובלבד שלא יודה כתלמידו, כי ביקורת היא עניין
״סובייקטיבי ״.ואכן, מי היה זקוק לניתוח,
לשיפוט ולהערכה המתיימרת לפחות להיות
אובייקטיבית, כאשר ״פתחת ביום ששי את
העיתון, וידעת שתקבל שיעור של קורצווייל, על
כל מה שהשיעור הזה אמר: האהבות, השנאות,
המלחמות, הז׳רגון המיוחד, המלים המפוזרות בכל
שורה שניה־שלישית״(הכוונה להדגשות הרבות,
הפולמוסיות בעיקרן — נ״ז) .מן הראוי לשים לב
למה שרן מירון זוכר ממאמריו של קורצווייל:
אהבות, שנאות, מלחמות ...ואכן, הדמות הזאת של
המבקר בפולמוסן נרגש ומעורב, זדוני וארסי
לעיתים קרובות(״יזהר, שחס, שמיר — וכל שאר
החמיר,״ אני מצטט מתוך הזיכרון — נ״ז) ,נוקם
ונוטר שאינו בוחל בשום אמצעים כדי להכריע
את היריב במילחמה הסיפרותית שהיא לו עניין
של חיים־ומוות, מילחמת־קיום ממש — עתידה
להטביע את חותמה על כל כתיבתו של מירון עד
עצם היום הזה.

הגמל -והמיפעל

לקורצווייל) המתייחסת אל בעל הערך ואל
הבינוני או חסר־הערך באותה מידה של רצינות,
שקדנות וחריפות — סימן ראשון להתעוררותו
של דן מירון החוקר, להבדיל מן המבקר־הפולמוסן.
כך הוא כותב על כינוס שיריה של
פניה ברגשטיין(״כנגד זה משתזר בכל שיריה
מוטיב אחר של הזדהות עם הוויה קיבוצית,
הזדהות עמוקה ונפשית, הנובעת מתוך אותה
תחושה של השתלבות במרחב ההיסטורי-
הלאומי אסיף של משוררת״ ,ז מני ם
)11.2.55 באותה לשון עצמה שבה הוא מציין את
״הקונפרונטאציה של אבות ישורון עם הנוף
הטבעי והאנושי של הארץ החדשה, ובחינתו
הפיוטית של המפעל הלאומי הציוני כפי שהוא
מתגלה על רקע נופים אלה״ ,או את ״השתלבות
שירתו של אבות ישורון במסכת השירית של
הציונות החלוצית של העליה השלישית וספיחיה
המאוחרים.״
כבר ברשימות אלה של המבקר הטירון בולטת
התורפה׳שתהיה לו לרועץ גם שנים רבות אחר־כך
— רצינות מופרזת־עד־תהוימית, חוסר חוש־הומור
וחוש־מידה, פרשנות ״טרחנית״ באמת של
״מוטיבים״ ו״תכנים״ ,ועל הכל — חוסר זהירות
בניסוח שעלול לשים אדם לצחוק. בייחוד
מכשלה אחרונה זו היא הפוגמת, לעיתים, גם

בירושלים, לומד באוניברסיטה העברית ובאקדמיה
למוסיקה, ויוצק מים על ידיהם של מוריו,
פרופ׳ רב סדן — שממנו לא קנה דעת־מתינות
וכיבוש היצר אכל למד־גם־למד את דרכיו של
סיגנון ביקורתי נמלץ ומתגנדר המבקש לחקות
״סיגנון אמנות״ ,ופרופ׳ שמעון הלקין המלמד
אותו, כדבריו ,״לראות התפתחויות רחבות,
כמערכת היסטורית־חברתית, בעלת חוקים
פנימיים משלה״ ,תחום שבו עתיד מירון להגיע
לכמה מהישגיו המרשימים ביותר. מן האחרון הוא
גם רוכש תורה מסוכנת למדי, הלא היא התורה
לפיה ״קבעה לעצמה (הסיפרות העברית איזה
רצף שונה לגמרי משל הסיפרויות היהודיות
האחרות(בלשונות האחרות — נ״ז) ,שלא לדבר
על סיפרויות אירופה״ ,השקפה ״העומדת בו״ —
מודה מירון — ״עד היום״ ,והיא שתבהיר לנו
כמה מפגמיה החמורים ביותר של מישנתו
הביקורתית.
דומה שלימודיו אצל סדן והערכתו הרבה

דב סדן: המבקר כאמן

גרוך קורצווייל :״פעם התקפה, פעם השמצה״

אבות ישורון: נוף טיבעי ואנושי

כל הקורא כיום את מאמריו־רשימותיו של
מירון הצעיר בגזית ובעיתון זמנים של אותם
ימים אינו יכול שלא להתרשם מן הפסקנות
והנחרצות שבה מביע נער זה בן ה־ 17 עד 21
את ריעותיו על כל נושא סיפרותי שבעולם. גם
בכך שינן היטב את ליקחו של עמיתו הבכיר:
לעולם אל תביע ספקות, שהרי ספקות והתלבטויות
מעניינות את קורא העיתון של יום
שישי ממש כמו הפודגרה או מיחושי המעיים
משה דור: לא פירחי־נייר
שלך. ואכן, מירון כותב על הכל: ניתוח ארוך של
שירו של טשרניחובסקי ״כוכבי שמיים רחוקים״ בניתוחים הנאים ביותר, כגון בעת שהוא מסוגל
(זמנים ,)12.8.55 .הערכות של כיתבי־עת לכתוב — לכתוב מבלי שפעמון־אזהרה יצלצל
(מאזניים, אכסניה של גרודזנסקי, מולד של באוזניו — מישפטים כגון :״אלא, שיש לו, לגמל
אפרים ברוידא ועתידות) ,על ״מהות שמו של תפקיד נוסף בשיר זה ...הגמל משתלב בעצם
יעיש״ להזז אשר לו הוא עתיד להקדיש ספר המיפעל של העליה הציונית ...התקשרותה של
שלם (זמנים ,)29.7.55 ,על ״מקומו של הקונ שיבת ציון עם מוטיב הגמל מעידה ששיבה זו
טרסט ביצירתו השירית והפרוזאית של זלמן אינה חורגת כלל מן החוקיות המוסרית של
שניאור״ (גזית, כרך י״ב, חשוון־כסלו תשי׳׳ג, עמ׳ ישראל־סבא והפללחין־בדווין.״ וזאת, במאמר
14־ ,)18 על ״אדם ונוף בסיפוריו של יצחק שנהר״ ׳ יפה ומבחין על אבות ישורון(זמנים .)4.3.55
והרי ניתן היה לומר כל שנתבקש מבלי לרתום
(זמנים .)6.5.55
ברשימות אלה עדיין מועט מאוד, יחסית, לכאן את ״הגמל המשתלב בעצם המיפעל של
חלקן של ה״התקפות״ וה״השמצות״ שאותן למד העליה הציונית״!
ב״שיעוריו״ אצל קורצווייל. זמנן של אלה יגיע
איזו האיחור והפיגור
רק בעשור הבא. אבל כבר כאן ניכרת
בעת שדברים אלה נכתבים כבר מצוי מירון
משוונות דמוקרטית מוזרה (זרה מאוד

למורה גדול זה הם גם שנטעו בו את היומרנית
והשגויה שבכל השגותיו: הביטחון כי אין בין
הביקורת ותחומים הסמוכים לה לבין סיפרות־כאמנות
ולא כלום, טענה שלפי מיטב ידיעתי
סדן עצמו לא העלה מעולם. דברים מפורשים
בעניין זה משמיע״דן מירון לאחר קבלו את פרס
ביאליק :״בשעתו כשקיבל סדן את פרס־ישראל
למדעי־היהדות, היבעתי בציבור את דעתי,
שהפרס שהיה צריך להינתן לו הוא הפרס
לסיפרות. יצירתו של סדן — בכל אחד מן
הז׳אנרים שלה — היא בראש־וראשונה סיפרות,
מערכת של הבעה בעלת שלמות פנימית
אסתטית עליונה( ״.ידיעות אחרונות.)8.2.80 .
פער־שבגיל של שלוש־ארבע שנים בינו לבין
צעירי חבורת לקראת הירושלמית גרם שלא
השתתף כמותם במילחמת־העצמאות(כלומר: לא
עבר את ״בית־הספר״ שלה: בכך הוא דומה רק
למשה דור) ,ואף לא נטל חלק בעלילות לקראת
— אפיזודה חולפת שאין מן הראוי להפריז•
בערכה, כשלעצמה, אף כי היא מסמנת נקודת־תפנית
של אמת: ומה שחשוב הרבה יותר, אולי
חשוב מכל, לא היה שותף לאותם ויכוחים ודיונים
עמוק אל תוך הלילה ושיחות־נפש או נפש־אל־נפש
שבהן ומסביבן ובאקלימן החל מתעצב
״המהלך החדש״ בסיפרות — ובעיקר בשירה

משנה לעורך: שמעון צמרת

העברית(חשוב להדגיש, בהקשר זה, כי כל עורכי
לקראת, גם אלה שכבר כתבו רשימות־ביקורת,
היו פירחי־משוררים וככאלה גם ראו עצמם
באותם ימים) .למעשה, בעת שמירון עולה
ירושלימה ( )1953 כבר נתפרדה החבורה וכמה מן
המרכזיים שבחבריה כבר חזרו לתל־אביב.
נתק זה שהזמן גרמו הוא המסביר לא רק מדוע
לא נתקרב למרבית בני החבורה, שאת מיקצתם
פגש רק שנים לאחר־מכן, כי אם גם את האווירה
של חשדנות הררית מסויימת ששררה בין המבקר
הצעיר והיומרני לבין מי שכבר ראו עצמם.
כאמור, פירחי־משוררים (שנינו, למשל, אם
להביא רק דוגמה מוכרת לי, לא החלפנו בינינו
יותר משני תריסרי מישפטים עד שנת 1977 או
,1978 הן השנים שבהן חזר הוא מארצות־הברית
ואילו אני חזרתי משהותי הממושכת באנגליה,
הגם שהיכרנו זה את זה הרבה קודם לכן) .ארבע
שנים עשויות לגרום הפרש גדול בחייו של איש
צעיר.
הוא עצמו הגיב על ״איחור״ זה בהתוודעותו
למי שהיו, אחרי הכל, בני דורו במילים :״הכל בא
אצלי קצת באיחור, אפילו היכולת שלי לקרוא
ולטעום היסב את בני דורי — את נתן זך, את
אבירן — פיגרה גם היא כשנה״שנתיים, ואולי עד
עכשיו 1980נ״ז) אני מפגר. ודאי יימצאו
כאלה שיאמרו כך, ויכול להיות שהדבר נכון.
לעומת זאת, זה נתן לי איזו הרגשה של רצף ושל
הימצאות בתוך הסיפרות העברית במרחב של
1׳ 00״ 150 שנה, כדבר אישי, אבסורדי מבחינה מ*
סויימת, אנאכרוניסטי, ובכל־זאת, עובדה אישית,
מבחינות רבות, מה שקרה לי אחר־כך. בעבודה
שלי בסיפרות, טבוע בחותם העניין הזה״.
— דן מירון ברגע של חשבון נפש.
אלא שהפער או הנתק לא היו, בכל זאת, עניין
של גיל בלבד או אף בעיקרו של דבר. לא פחות
מכן השתתפה כאן רתיעתו של הנער המבוגר
.מכפי גילו .״תולעת הספרים״ השקדנית הרוכש
ברמי החנוכה שלו ,״בכיתה ד׳ או ה׳״ ,כרך של
שירי יל״ג. הוא עצמו מעיר על פרשה וו כדלקמן:
״אני מסתכל לפעמים על ספר זה(של יל״ג —
נ״ז) ואיני מבין את עצמי. השנה היא ,1945 וילד
תל־אביבי הולך אז המשקיע׳ את דמי־החנוכה
שלו בשירי יל״ג, ועליי לומר ...שזו היתה השקעה
מכוונת ומודעת לגמרי ...ותוך זמן קצר ידעתי
על־פה קטעים ארוכים מא שקא דריספק,
שומרת יבם וקוצו של יוד(פואמות של יל״ג —
נ״ז).״ הערתו הבאה של מירון חושפנית עוד יותר:
״אנאכרוניזס גמור מבחינת התפתחות השירה
העברית. היית מצפה שילד בגילי באותה תקופה
יקרא — אם בכלל — את שירי הילדים של לאה
גולדברג, נתן אלתרמן וזאב אבל) מה שנקלט
בצורה חד־משמעית היא השירה העברית
הפאתטית, הסארקאסטית והרגשנית של העבר״.
בקיצור: כל מה שכנגדו יצאו — בין שאר
,דברים — ״בני דורו״ בסיפרות:
״אנאכרוניזם״ זה, בנוסף לעובדה שמוריו, סדן
והלקין, מכוונים את כל מבטו לאחור, אל העבר,
ומצמצמים אותו בסיפרות העברית והיידיש, הוא
המסביר את החשדנות — ולעיתים העוינות —
שבה הוא מקבל את החדש, ובעצם את מרבית
יצירתם המוקדמת של ״בני דורו״ ,כדרר שהוא
מבהיר כי בעת שמיקצת מאלה מדיינים באליוט,
ייטס, רילקה, לורקה, אלזה לאסקר־שילר
ובסיפרות המודרניסטית הרוסית (הרושובסקי),
או ״מגלים״ — תחילה לעצמם ואחר־כך לציבור
הרחב — את פוגל, שטיינברג, טמקין, קרני, נוח
שטרן, בר פומראנץ ורבים אחרים — הוא עצמו
עסוק עדיין בסיפרות העברית והיידיש של המאה
שעברה וראשית המאה הנוכחית, כשבאוזניו
מצטלצלים חרוזי ״אשקא דריספק״ ו״קוצו של
יוד ״.ואשר ל״חדש״ — תמיד אפשר לעיין
ולכתוב על ״חדשים־זה־מקרוב־באו״ כשניאור
ושנהר והזז ואורי צבי.

המושך 1הכ 1ב ש
נכון שכבר אז הוא מגלה כמה ״חריגות״ בלתי־צפויות.
מי היה מאמין, למשל, שדווקא הוא יהיה
זה שיפגין, בשלב מוקדם כל־כך, אהדה מובהקת
כזאת למשורר הדחוי (אז!) אבות ישורון, ואף
יכתוב על שירתו ״שיש בה מן המושך והכובש
למרות הערפל הפרוש על כמה מחלקיה״.
אפילו כלפי סיפריהם של כמה מבני חבורת
לקראת ועמיתיהם אין הוא מגלה אותה מירה של
עוינות ״טיבעית״ שבאה לידי ביטוי בתגובותיהם
של בני הדור הקודם. אדרבה, על סיפרו הראשון,
המופלא, של יהודה עמיתי, עכשיו ובימים
ה אח רי ם הוא כותב, שהוא ״הפרי האפיל ביותר
שהעמידה שירת, לקראת׳ עד עתה״ ,אם כי,
לדעתו ,״גם שירה זו רחוקה מן הביטוי המלוטש
ומבחינת משמעת הלשון והריכוז החרוזיי(היא)

נופלת, ללא ספק, מחטיבות (אחרות — נ״ז)
בשירתם של בני החבורה ״.ועם זאת, וחרף
קביעות נועזות עוד יותר (לאותם ימים!) ,כגון
קביעתו שספר שיריו של עמיחי ״מעמיד שירים
אלה כחטיבה פיוטית מקורית ורבת־השראה
בשירי הדור הצעיר״ (זמנים ,)17.6.55 ,דומה
שאין הוא עומד כלל על מלוא החידוש והייחוד
שבהופעתה של שירה זו בנוף הסיפרותי של
אותם ימים. ואין לו מושג על פי אלו אמות־מידה
עליו לשפוט אותה (ראה דבריו על ״הביטוי
המלוטש״ ו״הריכוז החרוזיי באותה רוח לא
בלתי־אוהדת הוא מציין לשבה את ״משב־הרוח
הרענן״ ,ואת ״תחושת הנביטה שאינה נביטתם
של פירחי־נייר״ העולה מפירקי סיפרו הראשון
של משה דור, ברושים לבנים (הוצאת לקראת,
.)1954 אותו הוא משווה — לטובה — לסיפריהם
של ״שני מחברים אחרים מבני אותו חוג״ ,דויד
אבירן ומשה בן־שאול, שהמכנה־המשותף
לשניהם הוא, לדעתו ,״ריקנות הביטוי והערר
בסיס חווייתי של אמת״( .לימים ייצא כנגד אותו
״בסיס חווייתי של אמת״ כקנה־מירה ביקורתי
כאילו היה זה עיקרון זר לו, שנכפה עליו. בידי

דומה כי השירים היהירים שאותם הוא מתעב
באמת באותה תקופה הס אלה של דויד אבירן.
ואכן, במאמר בשם ״כינוס בטרם מועד״ (זמנים.
)12.11.54 קובע המבקר בן ה־ 20 על המשורר בן
גילו(שניהם ילידי ,)1934 כי ״חלק הגון משיריו
(בסיפרו הראשון, ברזים ערופי שפתיים,)1954 .
אינו ראוי לבוא בספר ושגם ביתרם טועם הקורא
טעם בוסר וחיקוי״ — ובייחוד חיקוי של נתן
אלתרמן, משירי שימחת עניים ועד שירי הטור
השביעי.
לאחר שהביע את רעת 1כי ״שירה זו עומדת
כולה בסימן של חיקוי״ ,מסכם המבקר :״כל אלה
מוכיחים עד כמה רחוק דויד אבירן מניב מקורי.
אפשר שהציפוי שיל המיטפורות ההיסטוריות
והרעיונות האנטיסוציאליים לא בא לחפות אלא
על סנטימנטליות נוסח אלתרמן; אלא שבשעה
שלשירת אלתרמן משווה הסנטימנטליות הקלה
וטעונת האספרי את גונה האנושי, החם, ומביאה
אותה לרגעים של כנות שובת־לב, הרי שאצל
אבירן זוהי סנטימנטליות של בוסר, רגשנות
פתיטית־בומבאסטית של מאבד עצמו לרעת תחת
גלגלי הקטר או רגשנות המנסה להיות קלילה
כזו של סיכום ביניים.״
ויש אפילו קביעות חריפות יותר, כגון זו
ש״בדיון בשירי אבירן אין אנו שואלים אם לפנינו
יצירה מונומנטאלית אלא אם נכנסים שירים אלה
לתחום יצירה או שמא עומרים הם בתחום
הגריפומאניה.״
בכך הצטרף מירון למעשה למיתקפה
הכללית, חסרת־התקדים כמעט, על שירי אבירן
המוקדם (גדעון קצנלסון בהארץ :״מלאכה
הרוצה של מפיח־כזבים. אפשר להגיד ...על
חלקם הגדול ביותר של השירים ...שהם, פשוטו
כמשמעו, שקר ״.ישראל זמורה בדבר :״דומה
עליי, כי אם התחלה היא זו, הרי זו התחלה שהיא
גם סיום״).

המתמיד כגיבור ציד
שפע של רצנזיות, רשימות, מאמרי הערכה
ופרשנות. שמות־העט או הפסבדונימים שמירון
בוחר בהם, כגון ״עינן הנטש״ או ״ד. נמרוד״,
מעירים יפה על הזיקה הכנענית, כדרך שהם
מעירים על מבקר צעיר הרואה עצמו כגיבור־ציד,
ובעצם הם מעידים על זה ועל זה(מירון :״כל מי
שגדל כפרח־אינטליגנציה בסוף שנות ה־40
ובראשית שנות ה־ ,50 לא נוקה מאיזשהו מגע עם
האידיאולוגיה הזאת ((הכנענית — נ״ז)) ,עם
הריחניות הארץ־ישראלית שלה, עם קיסמי
המיתוס שהיא זרתה סביבה״) .כיצד עלה ה״קסם״
הכנעני בקנה אחד עם העניין בסיפרות היידיש,
שאותה הוא בוחר ללמוד באוניברסיטה העברית?!
דומה שבתופעות דומות רבות, ניתן להסביר גם
את זיקתו ליידיש כחלק מאותו ייצר חזק של
״איפכא מסתברא״ שפעם כבר אז בעילוי הצעיר,
ואולי גם תרמה היריעה כי הוא היחיד בבני דורו
הבוחר במיקצוע בלתי־פופולארי (אז!) כגון זה,
ואחד משני תלמידים, בסך הכל, השומעים את
ליקחו של רב סדן. השני היה ״נער אמריקאי
מזוקן״ .ומשנשר אף הוא — ״נשארתי לבדי עם
סדן ער סוף השנה, והיינו מקיימים את השיעורים
קצת בחדר, קצת בחצר, קצת על המדרגות
ובעיקר — באוטובוס״.
האם חש אז כ״מתמירו״ של ביאליק שנותר
לבדו־לבדו, שעה שכל חבריו — ״כולם נשא
הרוח, כולם סחף האור״?
שהרי באמת ״שירה חדשה״ הרנינה אותם
ימים את ״בוקר חייהם״ של אלה שכבר יצאו
החוצה! פוגל, אברהם בן־יצחק, יעקב שטיונברג,
יהודה קרני, טמקין, אסתר ראב, י.צ. רימון, אמיר

גלבוע, עמיחי, אבירן, דליה רביקוביץ. אם אכן
סבר מירון גם אז, כפי שהוא טוען היום, כי יהודה
קרני הוא אכן ״מגדולי השירה הארץ־ישראלית
בשנות העשרים והשלושים״ (ראה ״מתי נחרל
,לגלות׳ את פוגל״) ,דבר שאני עצמי חוזר וטוען
מזה שלושים שנה (ורק שלהרחיב את הדיבור
עליו עוד לא היגעתי, בעוונותיי הרבים) ,אם
באמת חרד כל־כך ל״מורשתם הסיפרותית״ של
בר פומראנץ ואסתר ראב, כפי שקורא מאמרו
הנ״ל מתרשם, כי אז אין ספק שטרח יפה־יפה
להסתיר את התפעלותו, מחר, ואת חרדתו, מאידך
גיסא, אותן שנים שבהן ברק ומצא כי ״בחושיו
הדקים והחרים, בייחוד בחוש הריח שלו
נ״ז) ,חש שניאור שבמקום בו שלטת הקפיאה על
השמרים — שם פושה הריקבון, שם פורח
העובש( ״.גזית, כרך יב, חשוון־כסלו תשי״ג,
עמוד .)14
האם באמת לא הבחין אז, בעומדו נוכח אותם
״גילויים״ שכנגדם הוא יוצא כיום בארסיות כזאת,
כי המדובר הוא בדיוק במערכה כנגד הקפיאה על
השמרים, הריקבון והעובש!
וכלום באמת סבר אז, כדרך שהוא מנסה
לשכנענו היום, כי כל מה שהוא מכנה בליגלוג
בשם ״גילויים״ לא נעשו אלא במיסגרת של
״פוליטיקה סיפרותית שלא לדבר על
האדרת שמם וסמכותם של המגלים עצמם.״ האם
באמת לא ידע אז ועדיין אינו׳יודע גם כיום כי
מעולם לא היה ״מסע־צלב סיפרותי״ בהנהגת
שלמה גרודזנסקי, אשר נועד ״לקעקע ולערער
את שלטונם של שלונסקי ואלתרמן בשירה
ובתרבות״ — רק מתוך כוונה להמליך תחתיהם
״ננס״ ״מסוגר בתוך עצמו״ הסובל מ״דלות
אינטלקטואלית״ ואשר השקפת עולמו היא
בבחינת ״אקזיסטנציאליזם למתחילים, שאינם
מסוגלים ליישם את מחשבתם לסיבוך ולעושר
האמיתיים של הרצף הקיומי והם נאלצים לעשות
ברצף זה רדוקציה אחר רדוקציה, שאם לא כן הוא
יישמט כליל מתפיסתם ומהבנתם״ (איזה
״גירגור״ גראנדיוזי! — נ״ז. וראה סיפורו של
מירון עצמו על מורו חיים קלר שהיה קורא לכל
פיטפוט־שבכתב בשם ״גירגור״).
אכן, אם באמת לא חש ברברים אז, באותם
ימים רחוקים, אות הוא שחוש הריח שלו היה
הרבה פחות ״רק וחד״ מזה של זלמן שניאור...

מפרט אל עיקר...
אבל את זאת, שבשנים האחרונות נתחוורה לו
יפה־יפה מגמת פני הדברים אז, ורק שעכשיו,
בריתחת פולמוס פוגל, הוא עומד ומסווה, כדרכו
בלא־קודש, מה שכבר גלוי ונהיר לו — את זה
אני מסוגל להוכיח בראיות שאין משכנעות מהן,
כלומר, בדיברי הבעל־מחבר שלנו עצמו.
אדרבה, פיתחו את סיפרו מפרט אל עיקר על
שירת נתן אלתרמן (בהוצאת הקיבוץ המאוחד
וסיפריית פועלים )1981 ,וקיראו עימי בעמודים
11ו־ 12 את הדברים הבאים:
ההתנערויות והוויכוחים במחשבת השירה
שלנו לאורך ה מאה העשרים היו כרוכות(צ״ל
כרוכים -נ״ז) על־הרוב לא בדחיית הפואטיקה
של החוויה אל א בהפעלתה המחודשת
על־פי רגישות שירית־לשונית חדשה. מדי
פעם, בשנות העשרים והשלושים ושוב בשנות
החמישים והששים, נתגלה, ששירה שנחשבה
ל,חווייתית כל־צורכה לא ביטאה ״באמת״
את החוויה השירית בכל הרגישות והתנופה
הנתבעות, אם משום שנאחזה בלשון אלוזיות
(רמיזות -נ״ז) ומקורות, א ם משום שלא
נענתה ל.זמן וסגרה עצמה במיבנים שיריים
״קלאסיים״ ,מצומצמים ומאובנים, ואם
משום שנענתה לז מן ולריטוריקה שלו למעלה
מן המידה ותוך כך זנחה את חובת הדיווח
הרגיש על חייו הנפשיים של הפרט בהתלבטויותיו
הקיומיות. דהיינו, הופעתן של
רגישויות חדשות ביחס ללשון ולשימושה
השירי כרוכה היתה לעתים קרובות בבחינה
ביקורתית נוקבת פחות או יותר של מורשת
השירה בדורות הקודמים, ובדור הסמוך
במיוחד (ההדגשה שלי -נ״ז) .וביקורת זו
הפעילה מחדש, מתוך יתר חידוד, את הקריטריונים
של פואטיקת החוויה. על־פיהם
הכריעה הביקורת בשאלה אילו מחלקי
המורשת השירית עומדים במיבחן והם
בבחינת שירה קיימת ועומדת. כאמור, על
הרוב היה חודה של הביקורת מכוון כנגד
שירת הדור הקודם הסמוך, שבה נתגלו,
כביכול, קהות וריחוק של המימוש המילולי
מן המקור החווייתי, או דלות של חוויה
שהסתירה עצמה באדרת לשון צבעונית, או
תפישה ״מיכאנית״ של הקיום, שנתגלתה
במערכי שיר ״מיכאניסטיים״ וכר. אמנם, לא
פעם כוונה הביקורת מצד המשורר או המבקר
לעבר בני דורו שלו, כגון בביקורת שמתח

יי••א

דויד פוגל על שירת שלונסקי, או כגון בביקורת
שמתח י.ח. ברנר על שירת ז. שניאור.
מי כתב דברים אלה? דן מירון? לא יאמן, מה?!
אדרבה, לכו ובידקו. ומירון מוסיף:
התמורה בשירה שחלה במשך שנות
החמישים הביאה, כידוע, לאחת ההתנע־רויות
הללו (ההדגשה שלי -נ״ז) .החשיבה
הסיפרותית, שניזונה מחישה חדשה בלשון
ומהשגה חדשה בדבר הזיקה שבין השירה
לחברה, יצאה לבדיקה מחודשת, רבת-
תנופה (ההדגשה שלי -נ״ז) של מקורות
החוויה ואופני עיצובה בכלל המסורת של
שירתנו החדשה ...זך (אני מדלג על ה־קומפלימנטים
-נ־ז) חתר לביסוס נסיונותיו
שלו וכן נסיונותיהם של כמה מבני דורו
בפראקטיקה השירית על אידיאה של
מסורת אלטרנאטיבית (ההדגשה שלי -נ״ז)
בשירה שמביאליק ואילך: מסורת, שגובשה
סביב יצירתם של משוררים, שהיטו את
השירה מאפיקה הריטורי־הציבורי־הגראנ־דיוזי
ושאפו להקנות לה אופי של שיח אישי,
דיווח חווייתי מאופק, חסכוני בלשונו, חשדני
כלפי צבעוניות־יתר בשימוש בפיגוראטי־ביות,
סולד מן הקסמים המיצלוליים ה,קלים׳
של מטריקה רהוטה. בעוד שביחס לעבר של
ראשית המאה ושל שנות העשרים כרוך היה
גיבושה של המסורת האלטרנאטיבית בקביעת
מעמד מרכזי למשוררים צדדיים ושכו־חים,
כביכול, כיעקב שטיינברג ודויד פוגל,
הרי שביחס לדורות הקרובים יותר כרוך היה
מעשה גיבוש זה דווקא ב אקטים של ניפוץ
איקונות, ובעיקר במלחמה בהשפעתה של
שירת אלתרמן. בזו נמצא לזך המיצבור
השלם של הפגמים המותאמים, כביכול,
מראש לתפקיד האיור השלילי של נורמות
החוויה. דווקא משום ש.פגמים י אלה שימשו
בעירבוביה עם סימני כשרון ועם ברק שירי
שמעל לכל ויכוח. נראו הם ראויים לשמש
מטרה לחיצים השנונים, המעמיקים חדור.
מה אומר ומה אדבר. אפילו זך לא היה מסוגל
לנסח את כוונותיו בצורה קולעת יותר מבן
הפלוגתא שלו כאן! ואם כך, מה כאן? האם מיקרה
הוא שדברים אלה מופיעים בספר, ואילו כתב־השיטנה
על דבר האיקונה זבת־הדם של פוגל
שבה מנפנפים פרי את גרודזנסקי את זך מעל
לראשיהם במסע־צלב שאחת ממטרותיו העיקריות
היא ״האדרת שמם וסמכותם של המגלים
עצמם״ — דברים אלה רווקא בעיתון הופיעו?
האם גם כאן עמדו פרוס׳ ג׳קיל ומר הייד
וחילקו ביניהם את התפקירים ואת שיטחי
הפעולה: השמצות וכזבים — לעיתון, ואילו
הבחנות ואיבחונים המתבססים על עובדות —
לספר?
נראה כי משהו מזה נכון בלא ספק. אבל על כך
נתז זד
— ברשימה באה•

אמנות

הכתם הנכון
במקום הדא־נכון
כרמלה רובין עשתה זאת שוב. מנהלי המוסי-
אונים שלנו הם כנראה צדיקים גדולים, שכן מלאכתם
נעשית שוב ושוב בידי אחרים. כך בתערוכת
ברוך אגדתי שערכה כרמלה, אוצרת בית־ראובן,
לאמן המחול פלוס ציור פלוס עדלאידע.
כך כשיחזור ההיסטורי רב־הערך של תערוכת
צריף האוהל — התערוכה המודרניסטית הראשונה
בתל־אביב הקטנה — וכך בתצוגת ציורי
השמן של שמשון הולצמן המנוח, המוצגת בימים
אלה באותו בית־ראובן שכבר הפך, בזכותה של
האוצרת, למעין מוסיאון אמיתי של העיר תל־א־ביב.
מלכתחילה
היה ברור כי הפעם — הפעם אולי
יותר מבעבר — ״תורת הסיכויים היא נגדה״ ,כמו
שאומרים האנגלים. הולצמן היה ידוע כל ימיו
כאקווארליסט מעולה. את ציורי־השמן הרבים שצייר
לאורך עשרות שנים לא הציג מעולם בתערוכה.
ניתן היה לראותם בביתו, פה ושם באיזו
מכירה פומבית, ופה ושם — יותר שם מאשר פה
— אחד או שניים(יותר אחד מאשר שניים) בתערוכה
רטרוספקטיווית שמוסיאון זה או אחר נאלץ,
לאחר שכלו כל הקיצין, לערוך לאמנות
״היסטורית״ ,לאמור: לכזאת שהכל כבר מבקשים
לדון אותה לגניזה סופית.
כיוון שנמנו הבריות אצלנו וגמרו כי הולצמן
הוא אקווארליסט, רחמנא ליצלן, שוב לא ניתן
היה להזיז אותם מדעתם. שהרי אין זה מדרך הטבע
שיצטיין אדם בשתי אומנויות: היהיה הרצען
לטייח והספר לנגר? לא ררכו של עולם היא. וגם
זאת כמו ביקשו לומר לו לאמן היומרני: שני

כתרים אתה מבקש לך מאיתנו, שאפילו אחד
אין לנו?! אקווארליסט ביקשת להיות? — ניחא,
הינחנו לך, בגודל ליבנו. עכשיו שב לף אצל
אקווארליר והחרש, שאם לא כן גם כתר זה שקיבלת
מאיתנו אנו מסירים מעל ראשך.
וכך, דור מידבר אחד ואולי שניים צריכים כנראה
לחלוף ער שמה שכבר תוייג וסווג ונגדר
ונתחם יזכה לראייה בעיניים חדשות ובלב פתוח.
והנה, מי שעמדה לו זכותו וזכה לראות במו־עיניו
את ציורי־השמן של הולצמן, את כולם ולא
רק את המיבחר הנאה המוצג כעת בבית־ראובן,
הרי ברור לו כי הולצמן היה, בראש וראשונה, אמן
ציורי־שמן. זה שהירבה כל־כך באקווארלים, בהם
גם זכה במוניטין של וירטואוז(תואר דו״משמעי
אצלנו בימים של ״דלות החומר״ ועצלות הרוח)
— מן הסתם היו לו נימוקים טובים לכך. ראשית,
מה פסול באקווארלים? ושנית, אימתי היו לציי־רינו
הארצישראליים הכספים הדרושים לרכוש
את הבדים והצבעים היקרים והמיסגרות והמיכ־חולים
הנחוצים למי שמתכוון להתרכז בציור על
בד? ואחרונה: היכן היו האספנים בעלי־הממון שהמתינו
בתור אותם ימים לרכוש דווקא את ציורי־השמן
שיל אמניהם? וזה עוד לא הכל: מי הבחין בין
זה לזה בימים שבהם סברו הרוב כי ליתוגראפיה
היא ציור על אבן, כגון ציורי־המערות?
אכן, בפרשת האקווארל הישראלי עור לא
נאמרה המילה האחרונה. גם מי שסבור כי עיקר
כוחו של דויד הנדלר, למשל, ידידו הקרוב של
הולצמן, ברישום ובאקווארל דווקא, מזומנת לו
הפתעה גדולה לכשיזכה — וחוששני כי איננו
קרובים לאותו יום יותר משהיינו בחייו של האמן
— לראות תערוכה ייצוגית מן השמנים של הנר־לר.
אבל
אנחנו בפרשת הולצמן. וכל ההקרמה הארוכה
הזאת לא באה אלא להגיע לעיקר, והוא,
שמבקרינו לא הכזיבו גם הפעם. את שציפית מהם
שיראו — ראו, ואת שלא ציפית מהם שיכתבו —
באמת לא כתבו. אנשים אמינים הם, שאפשר לסמוך
עליהם ועל עיוורון־הצבעים שלהם. וכך קיל-
מס האחד על ציורים אלה שהשראתה של האמנות
הצרפתית — ה״פוב״ (ה״פראים״) ודאראן
ומארקא, בצד פרנקל ואסכולת פאריס היהודית
(אברדאם המוקדם) — טבועה בהם עד שדומה
~ שאי־אפשר לטעות בה (והלא הולצמן בילה בפאריס,
שבה גם היה לו אטלייה משלו, יותר שנים,
בסך־הכל, ממרבית אמנינו!) ,ובכן, כתב אותו
מבקר בר־סמכא כי ״כאן(בשמנים, בניגוד לאק־ווארלים
— א״ח מוצג היבט אחר שלו(של הול־צמן
— א״ח, בלתי־שקט, אכספרסיוניסטי״ ,ולא
נתקררה דעתו של המבקר עד שעמד ומנה את
מקורות ההשראה שמצא באמן: הגרמני שמידט־רוטלוף
והאוסטרי אגון שילא! כשהוא משלים
הפגנת יירע זאת בהערה כי עיל כרזת התערוכה
של הולצמן מתנוסס ציור נוף של ...גליקסברג!
ומבקרת אחרת שהואילה לכתוב על התערוכה
המרשימה מצאה בעבודות אלה — שכולן קלות
ומיומנות, בעלות ריתמוס מוסיקאלי ושליטה
בלתי־מצויה במריום הקשה — ״חיספוס גולמני
וכבדות ״.והגריל לעשות איזה שמענדריק ירושלמי
בשם גיל גולדפיין, שדומה רק המתין להזדמנות
זו כדי לנסות ולהסיר מעל הולצמן —
ששמו הלך לפניו בכמה בירות אירופה וכמה מטובי
אמניה החליפו עימו ציורים — גם את כתר
האקווארליסט. וכך כותב אותו גולדפיין (אני
מתרגם מן האנגלית של ג׳רהלם פוסט) :״אף כי
הולצמן היה אמן מקובל ובחוגים ידועים גם מכובד,
בעודו בחייו...״
וכך קיבלה תל־אביב העיר, שנה אחרי מותו,
את פני אחד מטובי בניה־צייריה, כמו נשתוקקה
ממש לקוברו בשנית. וזה מה שעלה בגורלו של
האיש שביקש כל חייו להוכיח ביצירותיו כי
האמנות הארצישראלית אינה חייבת לפגר בעשרות
שנים ובשלוש דרגות־איכות אחרי זו האירופית.
אמן שכל מגע שלו עם הנייר או הבד היה
מגע קסמים ומעשה אהבה באחר.
אגון שילא, שמידט רוטלוף, כרזה לתערוכה
של׳ הולצמן ועליה ציור של גליקסברג ,״צייר
שמן שיגרתי״ ו״כבוד בחוגים ידועים״ (בחוגי ה־שב״כ?
ואולי בחוגי הפשע המאורגן?)
הכתם הנכון במקום הלא־נכון.
תודה לכרמלה רובין — גם על התערוכה. וגם
על תיזכורת זו של העולם שבו אנו חיים ואי״ה גם
נוסיף ונחיה בו עוד שנים רבות וטובות — בחברת
מבקרינו.
ורק תמיהה אחת קטנה לסיום: בכל העולם
עסוקים הכל בהקמת יד לציון זיכרם של גדולי
האמנים המתים ואף ברקימת מיתוסים לכמה מהם
החיים עדיין(באלתוס, ראושנברג, דה קונינג ואחרים)•
ואילו אצלנו הכל מבקשים רק לקעקע.
עם סגולה.

או״ון ח־טלוף, אכספרסיוניסט

מאוזן:

לגלגול סיגריו ת( עםנ״רווו{
אזהרה: משרד הכריאות לוכע כי -העישון מזיל לבריאות

שנת שמיטה לטלפון
אז שד.
האזנות־סתו יש.
ת1 טרמפ

אוו מ ספ קי ם:
* מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
* שרות לגילוי מיקרופונים
מושחלים
* מגלי מתכות
* מזכירות אוטומטיות

ל חיי ל

רדיו דוקטור בע״בו
שלום עליכם ,18ת״א. טל׳ 286444

)1נעדרים )5 :בן־יעקב, בהשאלה
— הצעיר שבחבורה)10 :
תואר מוסלמי )11 :משתחווה:
)13 אחד מיסודות העולם ע״פ
הקדמונים; )14 עלוב )15 :משקה
מסין )16 :אלוף בצה״ל, מניף
הדגל באילת(ש׳מ); )18 יחד)20 :
הקיף מעברים )21 :פרי שקלי־פלתו
קשה )22 :אחוריים)24 :
בשושלת הפרעונים )25 :אבן
טובה; )26 תבואת השרה והכרם:
)28 צבי צפוני מקרין )30 :משורר
אנגלי בן המאה ה־ ,19 לוחם
חופש(ש״מ); )31 שקד; )32 שור
פרא )34 :חיק )35 :מקום שלם
ובריא; )38 חנית )39 :נמצא; )41
איבר הדבור; )42 בלתי פורה)43 :
תואר הולנדי; )45 ממיני הדגן:
)47 חם וחלילה(ר״ת); )48 לחות;
)50 נאר )51 :טהור )52 :כלי
קבול לנוזלים )54 :דבק לזגוגיות
בחלון; )57 שר בימי ירמיהו; )61
משענת מעץ )62 :שבר ולעם:
)64 מחזאי אירי שנון(ש״מ<; )65
חיל בצה״ל )66 :אדמת טיט; )67
מילת שלילה; )69 מכשף; )70
דשא ח־; )72 כלל העובדים
במוסד; )74 קרום על פצע; )75
איבר בגוף — בהשאלה — משענת;
)77 תוך; )78 גמד; )81 לילה;
)83 נעם, עדנה; )85 תשורה;
)86 הפסק; )88 תו מוסיקלי; )89
כלי מוסיקלי; )91 זמורה; )93
מטבע מהמזרח; )95 נכבד, אציל;
)96 קבוץ בדרום; )98 חיית יער;
)100 בת־קול; )102 גבעה מלאכותית;
)103 אויב; )104 עיר חוף
בארץ, נבנתה ע״י הורדוס ב־20
לספירה; )105 גרגר יער שחור.

מאונן•:
)1מלך בני עמון; )2פרי
בוסר; )3מינוטה; )4איבר בגוף;
)6בשר בשל רק בחלקו; )7
הצלה, עזרה מצרה; )8כלי
לנוזלים; )9רכוש בר־קיימא; )12
שבט משבטי ערב; )15 הר בגליל
התחתון; )16 מי שאינו שולט
באחד מאברי התנועה; )17 כלי
אריגה; )19 מספרי הכתובים; )20
מורח בשמך )21 ,מזרחי; )23
היציע שמאחורי קדש הקדשים;
)24 פלא; )26 מסגרת, מקום
קבוע לאבני־חן )27 :שקט; )29

הכריח; )30 יבלת; )33 עם 53
מאוזן — תפילה להתחדשות
הירח )34 :גוף גיאומטרי; )36
כסף קטן; )37 מגדל )40 :תואר
מלכותי בפרס; )41 כאן; )44 אבי
שם; )46 מכוסה; )47 אבי הבעל;
)49 אבני פסיפס לבניין; )50
מורה תורה תימני; )53 ראה 33
מאוזן; )54 כלי נשק; )55 די; )56
שביל; )58 חלש; )59 אויל; )60
סמרטוט; )62 מושב מורם; )63

משחק ככדור; )66 בלי קץ וגבול
( )68 ;)2,4מפונק; )71 רוממות:
)73 שיח עושה פרי ענבים; )76
צאצא; )77 כסוי; )79״משיכת
יתר״ בזמן; )80 נטל; )82 איבר
הנקה; )84 חתיכה; )85 חומה,
גדר; )87 עטין; )90 אף הפיל; )94
אור רב; )96 גוף בלי תאר וצורה;
)97 מיתה קדם זמנה; )99 בקשה;
)101 רב; )102 תפר; )103 ספינות
רבות.

—--אביגיל ינאי —

קרן להצלת חייו

ציון משה
הזקוק להשתלת כבד

תרומות ניתן להעביר
לחשבון מם׳ 77550
בבנק דיסקונט
סניף ,113
תל־גיבורים

פניני ה מז ר ח הרחוק 34 -יוס
הודו נפאל -ת אילנד -פיליפיני ם • 7 ק 1נ נ • טי ת אן •י סן

ה מחיר החל $3995-0תו כני תומ הלו ל בלעדי
הרכוסה 04 נל כל סוכני הנ סי עו ת

איתן עמיחי
הדברת מדקים
אקורדיוניסטית מארגנת שירה בציבור עם שיקופיות ומישחקי־חברה
במסיבות

תוכנית מיוחדת לימי־הולדת
טלפון ,2 2 1 0 1 7 :ת ל ־ אביט

בעס

שמחים להדברת תיקנים(ג׳וקים),ו

תולעי עץ, חרקי ספרים ובגדים,
1/מ י/
עירפול מיוחד לארועים למניעת
^הממו יתושים וחרקים מעופפים.
4 0 9 1רמת-נן רח׳מודיעין ,18ת.ד• 2272 .טל 4 - 5 -6 .וו 790

ב שמירה ע ל בריאיתד ורבושך
העולם הזה 2600

הורוסהוס
שאתה מפיר אותה היטב, ובוודאי קיבלת
אותה למרות חסרונותיה.
מרים בנימי!•

את מכירה את הסרטן שרך?

האם אתה מכיר את בת־זוגך, חברתך,
אשתך -בת מזל סרטו! האם היא מכירה
אותך, הטרטן 1להלן מיבחן־בזק שחובר על-
ידי האסטרולוגית הבריטית טרי קינג. ענו
בכנות על השאלות ורישמו ליד כל תשובה
את הנקודות - 3 :כן; - 2לפעמים; - 1לא.

הוא חש צורך להגן עליך!
הוא שותק כשהוא מדוכא!
האם יש לו דמיון פורה במיוחד!
האם הוא היפוכונדרי!
האם הוא מחשיב את עצמו לגאון במיט-

הוא רכושני!
הוא קרוב לאמו באופן מיוחד!
האם הוא אוהב למשוך לעצמו את תשו-
מת־הלב!
האם הוא התייחס לכל קשר שהיה או
קיים ברצינות יתירה!
הוא אנטי־פמיניסט!
קל לזעזע אותו!
האם הוא קצת קמצן בענייני כספים!
האם הוא מקבל התקפות של רחמים
עצמיים!
הוא מתעקש לנסות לקרב אותך למיש־פחתו!
הוא
אוהב דיברי מתיקה!
הוא מנסה לפלרטט עם חברותייך די
בגלוי!
האם הוא מקבל מצב-רוח כשאת מסרבת
לקיים עימו יחסים!

אתה מכיר את הסרטנית שדך?

• 20 עד 30 נקודות:

מזל החודש:

הנו את
בן/בת־זוגו

סביר להניח שלסרטן שלן יש מיספר כו כבים
במזלות״האוויר דוגמת תאומים, דלי,
מאזניים. אם שניכם מסכימים שהוא אינו
אופייני לסרטן, כדאי שתתעניינו במהותם
של מזלות אלה.

היא אוהבת ממתקים!
יש לה סנטימנטים חזקים לעבר!
יש לך צורך לחסוך כסף כל שבוע אפילו
האם היא תקבל התמוטטות עצבים או
נפגשתם רק עתה. השניה -אף פעם לא
אם מדובר על סכום של מה בכך!
תשתגע מדאגה אם תאבד את עבודתך!
טרחת להכיר את זוגתך מקרוב ולעומק.
היא מסוגלת להפריד בין אהבה למין!
השלישית -היא אינה סרטנית אופיינית.
האם היא תמיד עסוקה בדיאטות״הר־היא
בוכה בסרטים!
• 31 עד 50 נקודות:
כואב לה הראש כשאתה אינך מגלה זיה!
נקודנת:

את מכירה את הגבר שלך מספיק טוב *
כשאתה פוזל הצידה לעבר נשים אחרות,
כלפיה יחס ריגשי אלא תאוותני בלבד!
כדי שתוכלו לחיות יחד ואף ליהנות מזה. ן
אתה מכיר אותה די טוב. יתכן שאתם
היא מאוד נפגעת ומקנאת!
האם היא נוסה להיפוכונדריות!
אם אינך קשורה אליו קשר מחייב או עדיין *
חיים יחד זמן רב, או שאתה אדם רגיש,
האם היא נוטרת טינה!
האם היא שומרת דברים בזיכרון!

אינן נשואה לו, סביר שזה יקרה בקרוב.
האם יהיה לה קשה לנהל שתי פרשות־המבין
וקולט את הזולת. בכל מיקרה,
האם היא מרגישה צורך לאכול מייד לא אהבה
במקביל!
ליחסים ביניכם יש סיכוי טוב להצליח.
חר קיום יחסי־מין!

51 #עד 60 נקודות:
היא טובלת מדיכאונות!
האם תעז לשכוח את תאריך יום ההולדת
נקודות:

נראה שיש באישיותך משהו מזוכיסטי* .
האם מצב־רוחה מושפע מהסובבים אושלה!

פשוט נהנית להיות הדום לרגליו. אדם *
פלא שיש לך די כוח ואנרגיה למלא את

היא נעשית רגשנית למראה תינוק או ילד
זה הוא הטיפוס הפחות חיובי של מזל סרטן* .
השאלון הזה, מפני שאתה נמצא עם סרטנית
קטן!
20 ער 30 נקודות:
אם אינך מוכנה לבשל את אישיותך ולמסור ן
שיש לה צדדים נסתרים רבים שאינם ידו האם
היא נמשכת לים!

לו את עצמך, כדאי לך להיפרד ממנו.
עים לך. אתה בוודאי מותש. לפחות נראה
קיימות כאן שלוש אפשרויות. האחת -
היא מאוד תלויה בך מבחינה ריגשית!

דבר אחד אפשר לומר בביטחון על השביע הקריירה מעסיקה את מחשבותיכם יתכן
התלבטויות או מריבות שהיו לבם במקום העבודה הקשה שהשקעתם בחודש האחרון
הקריב: משעמם לא יהיה. מדי יום יתרחשו שידרשו מכם לתת תשובה מיידית להצעה
העבודה יחלפו לקראת ה״ 7או ה־ 8בחודש. תזכה להערכה ולשבחים השבוע. למרות ש־מושכת
אולם רצוי לדתקריות
לא מתוכננות
אתם שרויים בעיצומה
אין ספק שתצטרכו לחות
מתן תשובה עד ה־של
משימה לא קלה לפולא
משוערות מראש.
1היות יותר גמישים ול 17
בחודש. פרוייקט שבו
חות תיזכו בהדים חיוב״
1וב־ 2בחודש רוב
וותר על מה שנראה
התחלתם גורם לדאגות.
הריכוז הוא סביב הע ביים
מצד הסביבה. בתלכם
כמעט עקרוני עד
תקלות ועיכובים אינם
חום הרומאנטי אתם
בודה. קשה להאמין ש״!*י<
עכשיו. התעקשותבם
י 1 מאפשרים לכם להתקאפשר
להיתקל בכל-בך
מאוד מבולבלים. קשר
על ביצוע התוכניות אי דם
בקצב המתוכנן. זה
הרבה אי הבנות ואי
ישן עומד להסתיים. שי נה
במקום, מכיוון שב 9
1 1 ,1
חה חשובה על הנושא
לא באשמתכם ואי אפרגע
זה אינכם מסוגלים
שר למנוע זאת. נסיעה
אין ברירה אלא להיל-
ב־ 6או ב־ 7בחודש. עלראות
את התמונה השתיכננתם
עלולה להידיף
שזו תתנהל בביתכם
כוללת ובשלב מאוחר
דחות, אל תצטערו זה
לאיים לפרוש או להסולא
במקום זר. שבו
יותר תבחנו במה מדו תלק
מהפרוייקט שבו אתם עוסקים. אל יחסוך בעיות. יש לשים לב לנהיגה בגלל
אתם עלולים לאבד ביטחון. קשר חדש עומד
בר. ה־ 1וה״ 2בחודש יהיו מאוד מעייפים
וכדאי שתנוחו -כדי שלא תחלו שוב. להתחיל אך לא זה שעליו א תם חושבים.
דאגה, את זאת בוודאי לא יאפשרו לכם. הנטיה החמורה שלכם להסתבך בתאונות.

אתם מרגישים מאוד מקובלים. עובדה המתח הרב שמצטבר בתוככם מקשה עליכם
הבעיות שהיו לכם לאחרונה היו קשורות העבודה תופסת מקום חשוב מאוד, אתם
ליחסים עם הסביבה ולבריאות. בשני הת חשים שכך אי אפשר להמשיך. אינכם
שחברים. מכרים שכנים וקרובים מקיפים לתפקד ולסיים את הפרוייקטים שלקחתם
על עצמכם. העצבים מ־מוצאים
את מקומכם,
אתכם ומעוניינים בחבחומים
עומד לחול שיאך
כרגע אין מה לעתוחים
מאוד ואתם נופור.
אך עדיין רצוי שרתכם.
תגובתכם אינה

טים להתפרצויות זעם
שות. תצטרכו להשלים
מספקת אותם מאחר
תהיו מאוד זהירים. ב־3

עוד זמן מה עם המצב
על האנשים הלא נכו שאתם.
כהרגלכם, נצמעד
ה־ 5בחודש אתם
יאחר בך בטווח של
נים. תצטרכו להוריד
שוב נוטים לסבול ממח־דים
לתוכניות השיגר־

ןץך זן ::לבצע שינויים דראס עומס,
כדי לא להתמו י
להיות גמישים יותר ול־דים.
תוכלו למנוע זאת
טט אי לחלות. נראה
טיים. עסקות הקשורית
• בצע שינויים, אפילו זמ־א
ם לא תתכננו פעילות
לקניית דירה אינן מומ*
שמצב הבריאות
ניים. השבוע יהיו הזדמלצות
השבוע, ביחוד בטוב
בתקופה זו ומצב
בבית ולנוח. בעבודה
נויות רבות למיפגשים.
ג, ב״ 5וב״ 7בחודש, א הרוח
ממש מתחת ל מישהו
יבוא לעזרתכם
נסיעות. ביקורים ובילותם
עלולים לסבול מהמאה שברגע זה קשה
יים עם אנשים שונים. חבל להחמיץ. עליכם אפס. את התוכניות לעתיד תכננו בשקט.
מה־ 7בחודש. זה קשור ליחס רומאנטי מצד
להיות מאוד זהירים במה שאתם אומרים. נטיה להוציא כספים חזקה ואינה מוצדקת.
מישהו חדש שמוכן גם להיאבק למענכם. להוכיחה, אפילו אם אתם מודעים לעניין.

ה״ג וה״ 2בחודש מעמידים אתכם בפני אנשים מחפשים את חברתכם. לפתע הם
ה־ 1וה־ 2בחודש מאוד מתוחים וקשים. כל ב־ 2וב־ 3בחודש העצבים יהיו מתוחים
הערה שמישהו יעיר בסביבתכם יכולה לג והרגישות שלכם גבוהה מהרגיל. הבטחה
בעיה חדשה במקום העבודה או בפרוייקט נתלים בהבטחות שהם עצמם אילצו אתכם
להבטיח. כדאי לכם למשניתנה
לכם אינה מתרום
לכם לקבל החלטה
שלקחתם על עצמכם.
קיימת. וזאת דווקא מיצוא
דרך אלגאנטית לקיצונית
וחסרת פרו אל
תתווכחו בלהט רב
התרחק מאנשים המדיד
שעליו סמכתם שלא
פורציות לגבי העבודה
מדי, הפעם זה כלל לא
אלצים א תכ ם לבצע
יאכזב. מה שתוכנן בשואו
אפילו החיים האי בטוח
שאתם צודקים.
תפות כדאי לבצע בעצמעשים
שעלולים להזיק
שיים. התקופה אכן מה־
3עד ה־ 5בחודש
מכם ללא עזרה. בין כה
לשימכם הטוב. ביחוד
אוד לא נוחה, ובעיות
יהיו הרבה יותר נוחים.
וכה התוצאות יהיו טובמקום
העבודה. הבריתיקשורת
צצות מדי
ידידים יבואו לביקור
אות שבה להציק בין ה־בות
יותר. בענייני כספתע
וישפרו מאוד את
יום, אולם מצבי הרוח
} 2בנו במבר ־
9ובפב רו א ר ־
פים כדאי שתנהגו זהי3ל־
5בחודש, איזור הההרגשה.
ברומאנטיקה
ההפכפכים שלכם משג22ב
אוגוסט -
20בדצמבר
20במרס
22בספטמבר
רות רבה. זה לא הזמן
עים את הסביבה וב בטן
רגיש במיוחד הקשימו
לב למה שבן הזוג
לבצע עסקות. ההישגים
עיקר אתכם עצמכם. ב־פידו
על מה שאתם אוכמשדר,
הוא לפחות חו 6וב״
7בחודש שוב תצטרכו להתמודד עם שאליהם הגעתם ראויים לציון. אולם על ידי
שב על שינוי דראסטי, ולא תהיה לכם לים וביחוד על המקום שבו אתם סועדים.
בעיה חדשה שתצוץ במקום העבודה. מעשה פזיז אתם עלולים לסבול הפסדים.
ברירה -אלא שוב להתחשב בבקשותיו. ב־ 6וב־ 7בחודש צפויה חוויה רומאנטית.

13 זחז1 4

1 1* 91
18911779
9 11119/

תאוח׳ס

שמו

1188

ן ני!1

מ תי לאחרונה שחקת דומינו וזסת 2־ 50,000ש״ ח?
10ש חקני דומינו נלהבים ״גרדו ל כי ס ם 50,000ש״ח
על ה מ קו ם( כלא חד לחוד) ועוד ישאיר 1מליוני פ ר סי ם
לזוכים האחרים.
זהו הפרס הראשון ״המגרד״ ביותר שהוצא ע״׳
חיש־גר, בדיוק כפול מהפרס הקודם.
מחיר ה כר סי ס נשאר כ שהיה 2.5ש״ח.
ינפר סי ם 7,146,500ש ״ תסיכו ״ הזכיהכמעס
לאחד.

גרד גרד גרד וזנה.

סאת
שו ר סי ת י רי ב

יפעת פינתה מקום
עוד יפהפיה אחת התחתנה בשבוע שעבר, ופינתה מקום לאחרת בשוק הפנויים והפנויות.
בחתונה מפוארת ביותר נשאה יפעת שכטר, מי שהיתה נערת ישראל. ואפילו מיס אסיה.
ב־ . 1983 לחברה עופר שמיר, איש צבא־הקבע.
מלבד ארוחה, פרחים, רב, חופה ושאר רברים שיש בכל חתונה, היו בחתונתם של יפעת ועופר כמויות
אדירות של יפהפיות, וגם עדת יונים צחורות, שהועפה באוויר כדי לסמל שלום, אהבה ושאר מאוויים
כמוסים.

מחכה
ה שביע
לפני הרבה שנים נשא אורי ליפשיץ לאשה
את אביבה. נולדו להם שלושה ילדים, שני
בנים ובת. כנען מתקרב היום לגיל ,30 דרור
הוא בן 26 ויסמין היפה היא בת ,24 ורואים אותה
הרבה מבלה עם אביה בתל־אביב.
אחר־כך הוא נפרד מאביבה, ואחרי כמה שנים
הוא נשא לאשה את עדה. גם מעדה נולדו לו
שלושה ילדים. שוב שני בנים ובת אחת. גיורא
הוא בן 14 היום, אמנון בן 11 וליאורה הקטנה
בת .7
נו, אתם מנחשים את ההמשך? יופי!
אחר־כך הוא נפרד מעדה, ואחרי כמה שנים
הוא הכיר את דורית, ולפני חודש וחצי בערך
הוא נסע עם דורית לניו־יורק ושם הם התחתנו.
עכשיו דורית בהריון, והיא מחכה לילד הראשון
שלה, שהוא השביעי של אורי ליפשיץ.

דורית ואורי ליפשיץ
אצלה הו א הראשון
ובין כל הילדים האלה והנשים הללו הוא
הספיק לעשות עשרות ציורים משגעים, שהפכו
אותו לאחד הציירים הכי נחשבים בארץ. אז אם
אתם רואים אותו בצהריים בכסית או בערב
בבוננזה, תנו לו טפיחה הגונה על השכם ותגידו
לו שזה בשמי. .

היא משוררת, וגם רעיה ואס. אני לא יודעת אץ־ זה להיות שלושת הדברים האלה, אבל אני
מתארת לעצמי שזה לא קל.
הם נשואים כבר שנים רבות. וכלפי חוץ זה נראה לא־רע, כלומר בהתחשב בעובדה שהיא משוררת
והוא סתם בן־אדם.
בזמן האחרון היא הסתובבה במצבירוח די מחורבן, וכששאלו אותה ידידיה מה העניין. השיבה שהיא
לא יודעת, סתם ככה. היא פיתאום לא ברקיע השביעי.
כולם חשבו שזה מפני שלא יוצאים לה שירים חדשים, אבל הסתבר שהשירים דווקא בסדר. ומה שלא
בסדר זה חיי־המישפחה שלהם.
היא כל הזמן חשבה שמפני שהיא משוררת. היא מרגישה שזזיי־הנישואין הם לא מי־יודע־מה, ובעלה,
מפני שהוא לא משורר, הוא לא מרגיש בזה. אז בשבוע שעבר קרא לה הבעל הפרטי ואמר לה, בצורה
מאוד לא סיפרותית, שהוא כבר לא אוהב אותה.
בן־אדם מן הישוב היה מתמוטט מהכרזה כזאת מצד בן־הזוג־לחיים, אכל אצל המשוררים זה, כנראה.
אחרת. מאותו היום שהבעל הודיע על הפסקת־האהבה, התחילה המשוררת שלנו לפרוח. לידידה קרובה
היא סיפרה שעכשיו הכל בסדר ביניהם, והם חיים נהדר. ברגע שהיא הבינה שהוא לא אוהב אותה היא
הרגישה שהיא לא צריכה לעשות ׳שום מאמץ לטובת חיי־המישפחה. ולכן היא פנויה כולה לענייני

השירה.
לא הבנתם את הקטע הזה? אז אתם לא מבינים שירה. מה אני יכולה לעשות?

יפעת שכטר ועופר שמיר בחתונתם
גם עדת יונים צחורות

צרות או עועוזזה

הרומאן הארוך בין דן שילון לבין חברתו
הקבועה, מירי צביון, מפיקה בערב חדש,
קיבל גושפנקה רישמית, למרות שלרבנות (גם
מאגף־הגירושין וגם מאגף־הנישואין) אין נגיעה
לעניין.
מירי ודן מחכים להולדת ילדם המשותף. אצל
דן זה הילד השלישי, והוא בוודאי שמח, כמו
שכולם שמחים לקראת לידת הילד השלישי.
לעומת זאת למירי זה יהיה הילד הראשון,

ואומרים לי שהיא מסתובבת בעיניים מבריקות,
בחיוך קבוע ובהתרגשות עצומה.
הדבר היחידי המעיב על השימחה הוא
שאשתו־בנפרד של רן, שרי שילון, שכבר היו
לה אי־אלה כוונות לתת לו גט ולגמור עם העניין,
התחרטה פיתאום. אבל נדמה לי שבארץ. המלאה
בילדים להורים שאינם נשואים רישמית, אף אחד
לא יתמוטט מזה שייוולד עוד ילד שהוריו לא
עברו את שיבעת מחרי הרבנות.

הנה סיפור שממש מתכווץ לי הלב כשאני
כותבת אותו.
כולכם בוודאי מכירים את הכתבת הצבאית
היחידה בארץ. טלי זלינגר. טלי היפה מחלקת
את זמנה לשלושה חלקים עקריים, כמו שנהוג
בצבא. חלק א׳ — בעלה יפה־התואר. בני זלינ־גר.
חלק ב׳ — בתה היפה. וחלק ג׳ — עבודתה
ככתבת צבאית של דבר.
בכל פעם. כשהייתי רואה את טלי עם בעלה
והילדה עובר־ם ברחוב, הייתי עוצרת לרגע
ומסתכלת בהם. שלושה גבוהים, דקים ויפים
כאלה לא רואים כל יום, וגם איכשהו תמיד היתה
לי הרגשה שהשלישיה הזאת קורנת מאושר.

טלי זלינגר
צרות -אבל בסוד צבאי

ועכשיו אני שומעת שכבר כמה זמן יש קצת
צרות במישפחה הזאת, אבל בגלל קירבתה
לצה״ל, היא ידעה לשמור על־כך כסוי ׳זלי ובני
יים שזו
נפרדו לפני שבועיים, אבל שניהם
שנסיון
רק פרידה־לנסיון, ואני מאוד מ׳
הפרידה לא יעלה יפה והם יחזרו לשני,
ושוב ילכו לטייל ביחד עם הילדה שלהם. זה
פשוט מפני שאני אוהבת לראות אותם ביחד, את
השלישיה הזאת בעלת שש הרגליים הארוכות.

מירי צביון עם דן שילון(באמצע, ידידה)
אף אחד לא י ת מוט ט מזה

— תמיר

מינילוג שלש מו אל ב רז ל:

,,ישבתי בטעות
במקום המיועד
לעווו־דיו!״
שמואל ברזל היה אחד מעורכי-הדין, ששמם היה ידוע רק בחוגי
הצמרת הכלבלית־מישפטית־פוליטית במדינה. אך בחוג מובחר

זה היה מעמדו רם ונישא.
מה קורה לאיש כזה, כאשר לפתע הוא נגרר אל מוקד אור
הזרקוריב, בנאשב בגניבת־ענק של עשרות מיליוני דולאריב
(״העולם הזה״ ?)24.6.87
השבוע גילה ברזל (למעלה, עם פרקליטו רם כספי) טפח
מחוויותיו בשיחה עם דפנה ברק:
• כשהגעתי ביום השישי שעבר לבית־המישפט, התיישבתי בטיבעיות, מתוך
הרגל, במקום המיועד לעורך־דין.
כשישבתי במשך הדיון ליד רמי(כספי, פרקליטו של ברזל) הייתי צריך להזכיר
לעצמי שאני לא עורך־דין פה.
לא הרגשתי השפלה, אלא הרגשה מוזרה.
גם במישטרה לא נתנו לי להרגיש השפלה. אין לי טענות נגד המישטרה, אלא
נגד שיקול־דעתה של הפרקליטות.

אבוהם שנירא
ידוע לי שיש מי שמנסה לכרוך את שמו של חבר־הכנסת אברהם שפירא
בפרשה. הקשר דזיחידי שלו לפרשה הוא שאני פרקליטו מהיום שנכנסתי

שאני אובייקט־חקירה. מה ראיתי לנגר עיניי? לא, לא מעצר, מייד הובהר לי שאין
שום כוונה לבקש את מעצרי. גם לא חשבתי על מיכאל אלבין או אברהם גינדי
דל. מה שהיה קשה זה ההפתעה: לא האמנתי למישמע אוזניי. לא ציפיתי שזה
יקרה. הערכתי את ההתפתחויות אחרת. טעיתי, טעיתי.

0אנא וא8א
אבא שלי היה סוחר למכשירי־חשמל. אמא שלי לא עבדה אף פעם. אני לא
״הבן של״ .עם תום שרותי בצבא — אני יליד — 1931 לא חשבתי מה אני רוצה
להיות כשאהיה גדול.
שירתי בנח״ל. אז איש לא חשב על לימודים. הכיוון היה הכשרה, קיבוץ.
כשהחלטתי ללמוד, החלטתי על מישפטים. מדוע מישפטים? מפני שאין לי
נטייה להנדסה. רפואה לא משכה אותי. ב־ 1950 התחלתי ללמוד בפקולטה
למישפטים בירושלים. כשסיימתי, הצטרפתי כמתמחה למישרד מיכה כספי וחיים
צחק. ב־ 1957 פרשתי עם צדוק ועם עורך־דיו נוסף, והקמנו את השותפות
הנוכחית. אפשר לכנות אותי סלף־מייר־מן(איש שבנה את עצמו) .לא צפיתי
אף־פעם שיחכו לי בפינה, לא לפני 10 שנים, לא לפני שנה. אני מופתע.

• חריש רא חנו
אני בהחלט מרגיש שאני נתון במצב קפקאי: העניין שלי התגלגל מהיועץ

בוזר רדבנה בוק,, :חשבתי שאני בסוט שד ווד ארן רנשח
מיכנסיים קצרים ולא הכירו אותי התכוונתי ללכת לקיבוץ...״
לעסקים. במשך 25 שנים אני פרקליטו. נוצרו קשרי״ידידות בין שתי המישפחות,
שלו ושלי. ילדיו גדלו לנגד עיניי. חוץ מזה אין הוא קשור לפרשה!

מוסיקה ואופרה
לא שיניתי מנוהגי ותחביבי במשך השבועיים האחרונים, שאני בכותרות. אני
אוהב מוסיקה ואופרה. לא, לא למדתי אף־פעם לנגן. בעיקר אני אוהב להאזין
למוסיקה קלאסית.
מה עשיתי ביום שישי? לבשתי מיכנסיים קצרים, חבשתי לאוזניי אוזניות של
ווקמן, ירדתי לחוף־גורדון כשבידי העיתונים של סוף־השבוע, וביליתי את אחר־הצהריים
בלי הטלפונים. איש לא ידע היכן אני. כך אני נוהג בכל יום שישי.
שום־דבר לא השתנה בינתיים. הנה, בשבוע שעבר היינו, אשתי ואני, בדון גיובני,
ובסרט החדש של וודי אלן.

0נחו זה בדדו
מכל מאות הטלפונים שקיבלתי עד עכשיו, חרוט בזיכרוני אדם דתי וחכם,
שאמר לי :״אלוהים כנראה רצה להעניש אותך. אבל מכיוון שהוא אוהב אותך —
העניש אותך כך שזה חולף, ורק יגרום לך עוגמת־נפש ״.אופטימיות יתר?
אני אדם אופטימי מטיבעי, אם כי נכון שזהו המיבחן הקשה ביותר שעברתי
בימי חיי. עד היום הכל הלך לי קל וחלק.
אני לא אדם דתי, למרות שמוצאי הוא ממישפחה דתית. השם ״ברזל״ אינו
עיברות של שם לועזי. במקור זה נכתב ברז״ל, ראשי־התיבות של בני ר׳ זלמן
לייב.
מישפחתי מוצאה מצפת. אני עצמי יליד ירושלים. אחד מאבותיי, שהגיע
ממזרח־אירופה, נקרא ר׳ זלמן לייב, ואילו בניו כינו עצמם ״בני ר׳ זלמן לייב״ או
״ברז״ל״ .אבי כבר הוריד את הגרשיים, וכך נשאר השם ״ברזל״.

0סבר ער הברשה
איך אני רואה עצמי שנה מהיום? האם אכתוב ספר על הפרשה? הרעיון עוד לא
עלה על דעתי. אינני חושב שאיהפך לאדם ממורמר. האם אשאר בין צמרת
הפרקליטים בארץ? ההרגשה שלי היא שאמשיך לעבוד באותה הצורה.

אין ויגשי־נקס
למי אני מחכה בפינה? בינתיים עוד אין בי רגשי־נקם. אני עוד בתוך הפרשה.

אוניו וגינר׳
הרגע הכי קשה היה כאשר נודע לי — זה היה לפני זמן די קצר — שבכלל
אני אובייקט לחקירה ולמישפט. הזמינו אותי לתת עדות במישטרה. הסתבר לי

המישפטי לממשלה, יוסף חריש, שלא רצה להתערב במיקרה שלי.
האם אנחנו ידידים? מה זה ידידים? במשך שנים היו בינינו יחסי עורך־דין־שופט,
ופרט להשתתפותו בבר־מיצווה של בן או בחתונה של בת, והזמנתי לאירועים
דומים אצלו, לא יצאנו ביחד לאירועים.
נראה שפרקליט־המדינה — שאותו אני בכלל לא מכיר — לא רצה לספוג
ביקורת ציבורית על התערבות בעניין. זה ירד לפרקליט־המחוז, או אולי לסגן־
פרקליט־המחוז.
השתלשלות הדברים היא בהחלט קפקאית בהבדל אחד: אנחנו עדיין מדינת־חוק,
וזה מה שנותן לי את הכוח והאמונה.
מישפט כזה, על פי נסיוני, יכול להימשך שנה, במיקרה הטוב. במיקרה הגרוע
— שנתיים.

• המתוות שלמחות
את הידיעה על ההחלטה להעמיד אותי לדין קיבלתי ביום שני שעבר בבוקר,
באמצעות הטלפון. הדבר הראשון שראיתי לנגד עיניי היה כותרות העיתונים
שלמחרת. חשבתי כיצד׳יקבלו זאת אלפי ידידיי, בני־המישפחה. מייד הודעתי
לשתי בנותיי, העוברות במישרדי. בצהריים טילפנתי לאשתי, ובערב — לבן שלי.
הנושא עצמו לא היה עבורם בגדר הפתעה, מפני שבתקופת השימוע (האקט
החריג שנעשה אופנתי באחרונה, במהלכו מקבלים נאשמים מכובדים את כל חומר
הראיות נגדם ומשמיעים את טיעוניהם, בטרם יוחלט אם להעמידם לדין) הם היו
בעניינים.
אולי הם הופתעו בגללי. נתתי להם את ההרגשה שלא אועמד לדין. אחר־כך
התחילו להגיע עשרות שיחות־הטלפון, המיכתבים, המיברקים.
אכזבות? יש לי ידיד קרוב, שלא שמעתי ממנו, וחשבתי על כך. רק עכשיו
הסתבר לי שהוא שהה בחו״ל.

אין תמונות שדי
להיות מפורסם: תמיד השתדלתי להתרחק מהזרקורים. אני עדיין מאמין בשיטה
האנגלית, בניגוד לאמריקאית, שעורך־דין לא צריך לעשות פירסומת לעצמו.
מכרים מעולם־התיקשורת סיפרו לי שכאשר התחילה הפרשה, חיפשו עליי
חומר בארכיוני־העיתונים, ולא מצאו שם כלום. תמונות? בטח שלא היו.
עצם החשיפה וההקשר לא־נעימים. מובן שבהקשרים כאלה גם בוחרים כותרות
מסויימות, ולאו־דווקא את התמונות המחמיאות. אבל נגזר עליי לעמוד בכך. נגזר?
אני לא פטליסט.

..שושנח קאהיו״
יש סרט של וודי אלן(״שושנת קאהיר הסגולה״) .איזה סרט זה? שמוציאים את
השחקן מן הסרט לחיים, ומחזירים אותו לסרט. כך אני חש, כאילו אני צופה בסרט
שלא שייך לי, סרט של מישהו אחר, שמדי פעם אני יוצא ונכנס לתוכו.

(המשך מעמוד )7
כנית, שתרכז סביבה לוחמים צעירים
ורעננים, להפלת המישטר. תחת זאת
אסף סביבו בעיקר עסקנים ותיקים
שיצאו מכלל שימוש, אנשים ״בטוחים״
ומימסדיים כמו אליעזר ליבנה, אברהם
ויינשל ודומיהם. ישעיהו ליבוביץ, ש -י,
התפתה להצטרף, פרש במהרה. כך גם
ערי ז׳בוטינסקי. הצעירים — דן
מרגלית, אורי סלע, אלכס מסים
ואחרים — התאכזבו במהרה.
את הרעיונות לתנועה קנה במשיכה.
הוא לקח מפה ומשם, ובישל בליל
יוני מתון(דמוי ר״ץ של ימינו).
בכנס־הייסוד באולם מוגרבי בתל־אביב
הפריעו לו אנשי־חרות. תמיר
צעק לעברם; ״אלוהים ישמור על
המדינה אם אתם תגיעו לשילטון!״
תמיר היה נואם מעולה. לא דמגוג
מלהיב כמו בגין, אך טוען מעולה, בעל
כושר־שיכנוע רב, בעל קול טוב ומאומן.
בצעירותו התכוון להיות קריין
של קול ירושלים, ועבר קורס.
המיפלגה לא הצליחה, לא הלכה
לבחירות והתפרקה. תמיר חזר לחרות.
שוב יכול היה להמתין ולהצליח. אך
בוועידה של חרות, ב־ ,1966 היה נדמה
לו שנוצרה הזדמנות־פז להפיל את בגין
ולהשתלט על התנועה, בעזרת העסקן
הוותיק אליעזר שוסטק. קמה מהומה,
ותמיר נאלץ לפרוש בראש חבורה
קטנה, שקראה לעצמה ״המרכז החופשי״.
בשביל
בגין, היתה זאת חווייה
טראומתית. הוא נשבר, כפי שלא נשבר
מאז אלטלינה ועד לפרישתו לרחוב-
צמח. הוא לא סלח לתמיר מעולם, וחסם
את דרכו שוב ושוב, בכל פעם שרצה
לחזור לחרות.
המרכז החופשי התאים את עצמו
לאווירה היונית של הימים ההם. אך
למחרת מילחמת ששת־הימים, כאשר
בגין היה בממשלה, הפך תמיר את
מיפלגתו הקטנה לסיעה ימנית־קי־צונית(רמויית
התחייה של ימינו) .הוא
טבע את הסיסמה ״שטח משוחרר לא
יוחזר!״ והפך לסמן הימני של הכנסת.
זה לא עזר לו. ב־ 1969 כמעט ולא
הצליח לעבור את אחוז־החסימה. הוא
למד את הלקח, וכ־ 1973 הצטרף לליכוד.
אריאל שרון, שהקים את הליכוד,
התלהב לשעה קלה מתמיר, ומאז הפך
לאויבו.
ב־ 1977 הצליח תמיר, בתימרון
מבריק, להשתחל לתוך ד״ש החדשה,
להשתלט על המיפלגה ועל יגאל ידין
התמים, שהשתעבד לו כמו רבים לפניו.
יריביו במיפלגה טענו שהוא פילג
אותה וגרם להתמוטטותה.
כנציג ד״ש הפך לשר־המישפטים.
כהונתו בתפקיד זה שנוייה במחלוקת.
הוא התפאר שהחליף כמה תקנות־חירום
בריטיות, אך הוא יצר את סעיפי־התועבה
בדבר ״הזדהות עם אירגוני־טרור״
,חוקק חוק דראקוני נגד
חופש־העיתונות (״צינעת הפרט״)
וניסה לחוקק כמה חוקים אנטי־דמוקרטיים
נוספים. בסך־הכל היתה
כהונתו בלתי־מרשימה.

ף בחירות של 1981 לא הצליח
^ עוד להשתחל לשום מיפלגה. הוא
נשאר בחוץ. יצא לו שם של מפוצץ־
מיפלגות.
הוא רצה לחזור לחרות, אך מנחם
בגין הצליח, בצורה מתוחכמת ובאמצעות
שליחים, לחסום את דרכו.
מאז דעך. יתכן שלא התגבר על מות
בנו, טייס בחיל־האוויר שנספה בתאונה.
מחלת פארקיגסון הפריעה לו.
בשנים האחרונות לקה במחלה ממארת.
מעשהו האחרון היה המיבצע לחי־לופי־השבויים.
גם זה היה אופייני.
כשחזרו השבויים, היה בין ראשי החד
גגים בציבור. כאשר פנתה דעת־הקהל
נגד המיבצע, הכריז שהתנגד לו מראש.
יצחק רבין, שנשא באחריות, לא סלח

הסיכום: דרך ארוכה, שעליה מרחפת
הרגשת הביזבוז. איש מבריק ביזבז
את כישרונותיו.

(בשבוע הבא יספר אורי
אבכרי על יחסיו עם תמיר).
העולם הזה 2600

,,העולם הזה ,,מבוסם לואשוש את הפרוטוקול הסודי של
הפגישה, שהיועץ המישפט שמד להחליט השבוע אם להעמיד
בגללה לדיו את משתתפיה וביניהם ח״נ זוטר ושני עוובי־ויו בנירים
ביום הרביעי, ה־ 8בינואר ,1986 נקבעה פגישה במישרדו של עורד־הדין יגאל ארמן,
לסביבות השעה 7בערב. היה זה בעיקבות פירסומים נגד חבר־הכנסת שלמה עמר, כאילו
השתמט משרות צבאי בלבנון, תמורת מתן שוחד. הפגישה רבת־המשתתפים (שמונה
במיספר) התחילה באיחור של שעה וחצי, עקב איחורם של המאשים אלברט אזולאי
מקריית״שמונה ופרקליטו החיפאי, שרגא בלזר.
כעבור כמה חודשים נסקה הפגישה לכותרות העיתונים וזכתה בכינוי המוזר ״הפגישה
הלילית״ .השאר כבר שייך להיסטוריה: בתחילה לא נמצא פרוטוקול הפגישה, שניהל עורן־
הדין ארנון. הוא פשוט נעלם. מאוחר יותר הוא נמצא על״ידי דליה, מזכירתו של ארנון -

שיבעה עמודים צהובים בכתב־ידו הגדול והמרושל־משהו של ארנון.
בניגוד לפירסומים שונים, כאילו נמשכה הפגישה שעתיים ואף יותר, על־פי קריאה בקול
רם של הפרוטוקול אני מעריכה את משכה בין 30־ 20 דקות, לא יותר.
חבר־הכנסת עמר -העילה לתחילת הפרשה -לא פצה במשכה את פיו כלל, ונהג על״פי
הנחיות פרקליטו דאז, רם כספי.
אגב, יש המעריכים כי ההאשמות המקוריות בדבר שרותו הצבאי של עמר תיפולנה
השבוע לטובת הפגישה שהתקיימה בגללן. הפגישה לא התקיימה ביוזמת הצד של עמר, ועל
רסנה כדק
כך מצביע הפרוטוקול המפורסם בזאת לראשונה.

^ ג׳ וז \זדזג

יורם(בן־עמי, בעל המוסך שבו עובד
אזולאי) ,יגאל ארנון. שרגא בלזר
(פרקליטו של בן־עמי) ,אלברט אזולאי,
יוסי הוכמן (בכיר באגד) ,אביטל
(למברסקי) ואהרלה (יקים — שניהם
קציני־מישטרה בדימוס, ששימשו כחוקרים
פרטיים בשרותו של עמר),
שלמה עמר.
רמי(כספי) :נתבקשנו לקיים פגישה
ואנו רוצים לדעת מה היה ומי גרם
למה ולמה. אין כוונה לשלמה לנקוט
באיזה הליך מישפטי, וכל זאת מתוך
כוונה שהעובדות תונחנה על השולחן.
התניתי שני תנאים, אחד שהאיש יופיע
עם עורן־־דין, ושיהיה עו״ד נוסף שאינו
קשור — וביקשתי מיגאל ארנון
שיהיה נוכח ומארח. הערה אישית —
מעולם לא פגישתי) אותך.
יורם: אלברט עובד אצלי. ראיתי
לנכון לאחר שדיברתי איתו שגם
כוונתו בשיחה עם העיתונאי לא היתה
לו ידיעה שהעניין יתגלגל למה

אמת או לא אמת. יש כאן מיקרה של
עובדות ״על יד״ וחלק דמיון.
עו״ד גלזרי: יש כאן עירבוב של
עובדות עם התרשמות וזיכרון שיכול
לטעות לאחר זמן כה רב.
אבו־שפם״ :הייתי מנסה לבדוק
— בצורה קצרה — מספר עובדות־בסיס
מתימטיות, שיעזרו לו לרענן את
זיכרונו.
כספי — העניין הגיע לנקודה
שממנה אין חזרה, זה לא משא־ומתן
כזה או אחר. שלמה עמר ביקש
שהעניין יחקר, ניתנה הוראה למצ״ח
לחקור. כשאמרתי לדעת מה קרה,
פירושו אם האמת שונה ממה שפורסם
בכלי־התיקשורת, כדי שנדע. אפשר
ללכת לרשויות, ליועמ״ש — למפקד
מצ״ח ולפקיד מה העובדות, אבל זה לא
עניין של ״לרדת מהעץ״.
יורם: מה השאלות: האם שלמה
פנה אליך וביקש אות שתסדר שלא
ישרת בנבטיה אלא בקריית־שמונה.

פרקליט ארנון
,ברגע זה נתברר...״
שיתגלגל. איני חושב שבישיבה ליד
השולחן נצליח להגיע לחקר האמת. לי
נראה לאור (או לאחר) שיחה עם
אלברט שיש פה מעין רשומון. אולי
אלברט הלך מבלי שנתבקש שלא יקחו
את שלמה לנבטיה. אלברט חי באמת
שלו אבל הוא לא כפי שהדבר סופר
לעיתונאים.
יש עובדה אחת יסודית. אלברט —
בלי שלחצתי עליו — והוא ימשיך
לעבוד אצלי בלי קשר לתוצאות
הפרשה ולי אישית אין אינטרס —
הביע נכונות לתקן הנזק שנגרם מבלי
* שאמר להיכנס לדקדוקים שלו כל מה
* השם האמיתי הו א בלזר. ארנון
לא הכיר אותו קודם לכן( ,לכן
טעה.

האם הבטיח לך שיסדר לך שתעבוד
באגד תמורת הנ״ל.
ההתרשמות שלי שאלברט רץ
לעזור מבלי אפילו לדעת היכן מיועד
שלמה עמר לשרת. לפי דעתי, מי שהיה
אז מוצב ל״גיבור״ — היתה הנחה
שיילך ללבט־ן.
ערד גלזר: מיהו בסה״ב אלברט
שיכול לדעת איפה עמר מיועד לשרת,
או שיכול לעזור.
** לפחות שלושה ממשתתפי הפי
גישה הם בעלי־שפם: הח״כ שלמה
עמר, רם כספי ויגאל ארנון, שרשם
א ת התירשומת. אולם נראה שאין
הכוונה לאיש מהם, אל א למישהו
שארנון ראה באותו היום בפעם
הראשונה, ושכח א ת שמו.

אלבדט: בעבר עבדתי כחניך
באגד.
יורם: אלברט מיוזמתו רץ לנסות
לעזור, לשלמה, אפילו בלי ששלמה
ידע וחשב ששלמה חייב לו חוב מוסרי.
אביטל: חברים של אבלרט
המליצו עליו בפני אלי מור. הלך אלי
מור לפוצניצקי, והיה תקן של מכונאי,
ואין שום קשר לשלמה עמר.
יורם: זה שהועברתי לחברת־השמירה
זה סידור מקובל, כדי שלא
יקבל קבי(ע)ות, אז החלטתי לעזוב
חברת השמירה אתרי שלושה חודשים
מצאתי עצמי בחוץ.
אלברט: הייתי בצבא, שלמה הגיע
לקריית״שמונה עם צו מילואים, עד
כמה שאני זוכר היה כתוב בצו: סיפוח
לנבטיה. זה היה בסוגריים(שרות פעיל
לנבטיה) ,עד כמה שאני זוכר, קראו לי
לסניף אגד בקריית־שמונה או שהסתובבתי
שם. קרא לי אבי שטרית,
הסדרן.
אלי מור תפס אותי, אמר לי: עמר
קיבל צו־מילואים, צריך לעלות לנב־טיה,
תראה מה תוכל לעשות. שלמה
היה שם. לקחתי ממנו את הצו. הלכתי
לטלפן, טילפנתי לקצין כוח־אדם
מילואים, עמוס בוכניק. אמרתי לו
שיש לי מישהו שאני רוצה שישאירו
בגיבור ושלא יעלה לנבטיה. אמר לי
תפנה ללזמי. פניתי ללזמי, נסעתי
לגיבור. בסוף לזמי הסכים ששלמה
ישאר.
אמרתי לאלי שהכל סודר וכי
נצטרך ללכת יותר מאוחר לגיבור. כי
עכשיו מעלים את כל המגוייסים

לגיבור. הלכנו שלמה אלי ואני. נגשנו
ללזמי. היה עסוק, לזמי ביקש מאיתנו
להתחבא מאחורי בניין, עד שיסעו
האנשים.
שלמה לא דיבר איתי לפני שלקחתי
ממנו את הצו, ובסוף רק אמר לי תודה, .
שלמה לא הבטיח לי דבר. נכון ששלמה
נסע עם אלי מור ואני נסעתי עם האוטו
שלי לגיבור. הייתי במדים, אני חושב
כך. אני לא זוכר.
כמה ימים אחרי כן, יום או יומיים
אחרי כן, שאלתי את אלי מה הסיכוי
שלי לחזור לאגד. אמר לי שיש לי
סיכוי. שאלתי אחרי כמה ימים את
שלמה מה הסיכוי שלי לחזור לאגד,
אמר שיבדוק. אחר כך אמרו לי שעליי
לנסוע לברוך פלוטניצקי והוא אמר לי
שנתקבלתי לעבודה. ראובן שור אמר
לי שמצית הכל בסדר.
עליתי לשלושה חודשים לקריית־שמונה,
ואז קיבלתי מיכתב פיטורין
לקראת, בתום 11 חודש. ניסיתי לתפוס
את שלמה בטלפון, לא השגתיו. נסעתי
לחיפה ומצאתי את שלמה יושב
במישרד עם חיים חן. בהתחלה אמר
שאין לו זמן לראותני כי עסוק בבחירות.
אמרתי לו שמוכרח לראותני
לשתי דקות.
באתי עם שלמה קוו. הראתי לו
המיכתב, אמר שיטפל בזה. אחרי זה דני
קפח התקשר לסניף קריית־שמונה,
אמר לי שאגיע אליו. באתי, אמר לי:
אני מחזיר אותך לשלושה חודשים
לחברת־השמירה, ותוך שלושה חודשים
אלה נזמן אותך לבדיקות רפואיות
וועדת־קבלה.

פניתי מיספר פעמים לחיים חן,
ואמר לי בנושא שלך רק שלמה עמר
מטפל.
פגשתי שלמה עמר בת״א. אמרתי
לו שלא בסדר. קיבלתי מיכתב־פיטורין.
אמר לי: איני יכול לעשות
הכל, מוכרחים לפטר, עכשיו חתמתי
על פיטורי 137 עובדים.
אמרתי תודה רבה ויצאתי.
יורם: לי אמרת שכשלקחת את
הצו, שלמה לא היה.
אלברט: הוא היה במישרד.
יורם: כך אמרת.
אלברט: לא דיברתי איתו אבל הוא
היה שם, באתי אמרתי שלום. לחץ לי
יד ונתן לי הצו.
ביום הגיוס בא שלמה לקריית־שמונה
לתחנת אגד. הלכתי לתדלק
עבור שלמה את האוטו.
כספי: אתה שומע מה שיורם אמר.
יורם: הרי לי אמרת שעל עניין הצו
נודע לך משטרית ואלי מור, ושלמה
לא היה.
אלכרט: האמת; אני כבר לא זוכר.
יוסי: אני חושב שאלברט לא סיפר
את לב העניין: לפני הרבה חודשים הוא
קיבל טלפון ממרדכי גילת וגילת לחץ
עליו, ובמשך החודשים הוא נדבק
לסיפור.
כספי: זה לא שייך. זכותו של גילת
לעשות כרצונו. הוא לא בעניין. ברגע
זה נתברר שאלברט הוזמן לחקירה
במצ״ח ולכן הוחלט להפסיק את
הישיבה( .דברים אלה רשומים במקור
בצד, באלכסון, בתחתית
העמוד האחרון של הפרוטוקול).

הוא שיחק אותה. המדינה נורה
נפלה בפח. זה הצליח לגמרי

התר גי לשלדוחן -

(ווו)גידר

מזאת: הסוכנת שלה, אולגה הרציג,
אמרה כי בריז׳יט בררו מעולם לא
הבטיחה את השתתפותה בתערוכה, וכי
הכוכבת אומנם אוהבת חיות, אולם
מתעבת אותן כשהן מחוייטות ומלו-
קקות.
בריז׳יט בררו נלחמת למען חיות־בר

מנשיו קשו וזאב 2׳ 22

כה, שתעלול הפירסומת שביצע שנוי במחלוקת, יש

וביניהם דורון גילר, מנהל־התערו־כה.
מכשיר־קשר נייד צמוד אל אוזנו,
והוא כולו מדושן עונג, נמרץ, אבטיפוס
של מצליחן ישראלי שהשיג
הכל ועכשיו רוצה עוד.
גילר ,33 ,נולד בתל־אביב למיש־פחה
ירושלמית ותיקה, שנטשה את

דיעות משונות על ענייני בלגים וכלבנות. הוא, למשל,
מאמין נלהב בהשבחת גזעים של כלבים -ורוצה
לנווט את גידולם של כל הכלבים שבעולם.

^ כל פה נע לפי המילים שלי״.
1 אומר דורון גילר, ומתכוון לתערוכת
הכלבים. הוא זורק במהירות
מילים קצרות, פקודתיות, אל מכשיר־הקשר
הנייד, ומצפה שכולם ימלאו
בצייתנות אחרי דבריו.
ואכן, הכל נע לפי המילים של גילר.
ולא רק בתערוכת־הכלבים. כל הארץ
ציפתה למוצא־פיו. במשיר שבועיים
הוא היה הממונה הארצי על בריזייט

; 511

ן ן י 1111X1ך קשה היה לדעת מי מאושר יותר: הכלב או בעליו.
בשעות אחר־הצהריים המאוחרות הכלבים היו 1111 עייפים, חיפשו צל וקצת שקט. בעליהם, לעומת זאת, היו גאים ונמרצים.

יום אחד, לפני שבועיים, קם והכריז:
בריז׳יט בררו תגיע לישראל כאורחת
של תערוכת־הכלבים. וכל הארץ גע־שה.
אומנם כבר קשישה מעט, אבל
בכל ואת ב״ב. ואותה ארץ קרתנית.
האוכלת את אמניה־שלה, מוכנה לחבק
בהערצה היסטרית כל אמן זר, ואפילו
מאז אותה הכרזה היי בר־־ וג־לר
לצמר המביקש ביוקר במדיני. כולם
ייחלו לרבדיו: איפר תישי בירי ומר
תאבל, איפה תבקר. מי הם־כלביה ומי
הם שומריה.
גילר ירע הכל. בחפץ־לב סיפר לכל
מי שהיה מוכן לשמוע על לימוזונות
וכריכים מתות־שדה ומיץ פיג׳ויה
טיבעי, ושלושה גברתנים שיאבטחו
ושלושה כלבים שילוו. ועל סיורים
בירושלים ובנצרת ובים־המלח. וכמובן:
ביקור ממלכתי בתערוכת־הכלבים העולמית.
בררו,
כידוע, לא הגיעה. יתירה

ה \ 11 1ך הכלב המגונדר ביותר בתערוכה היה כלב מגזע אפגני
!4 1111111 שהגיע לישראל משוייץ. הכלב הוא בן ארבע שנים,
השייך לפייר ריגולו, איש״עסקים. ריגולו הירבה לסרק את הכלב.
נכחדות ועזובות. חתול־אשפתות אומלל
חביב עליה יותר מגולדן רטריוור,
ואפילו שמו ג׳י ואפילו הוא שייך למלך
חואן קרלוס מספרד.

,אני הזק

*ץ אות כלבים מגונררים, רחוצים.
^/מסורקים, הסתובבו בגאווה בגני־התערוכה,
הציגו את עצמם לראווה,
רצו הנה והנה, ישבו, עמדו, נבחו קצת,
כדי להוכיח כי לא רק יפים הם, אלא גם
אינטליגנטיים. גם זכרים גם נקבות
הפגינו את גופם. שוויון מינים מוחלט
שרר בתערוכת־היופי הכלבית.

הבירה לטובת עסקי־חולין. אביו קבלו־בניין.
בית טוב. טבול בכסף ובקמצוץ
של יחוס. הכל במידות הנכונות. גילר
למד אלקטרוניקה. בצבא שירת בחיל־האוויר.
מייד אחר־כך פתח חנות גדולה
למכשירי סטריאו ברמת־גן.
ב־ 2ז השנים הבאות הספיק להינשא,
לבנות בית בהרצליה ולפתוח
חנות נוספת בכיכר־המדינה. גם שלושה
ילדים נולדו לו, ואשתו, שהיתה
חוקרת מישטרתית, נטשה את עבודתה
כדי לטפל בהם.
אל העיסוק בכלבים הגיע לגמרי
במיקרה .״כלב הרועים הגרמני שלי
זכה במקום הראשון בתחרות ארצית,״
הוא אומר .״התחלתי להתעניין למה
דווקא הוא זכה, למה דווקא הכלב הזה

בתור שכזה, יש לו לגילר ריעות
מוצקות בנושאי כלבנות. דיעותיו
שונות לחלוטין מאלה של בריז׳יט
בררו, למשל. יש בהן הכל: מיסחר
וגיזענות ובורות — רק לא אהבת־חיות.
״כלבים
הם כמו בני־אדם,״ הוא
אומר בקול נחרץ ,״והכי חשוב זה
השבחת־הגזע. היום בן־אדם שקונה
גור־כלבים רוצה לדעת איך ייראה
המוצר המוגמר. לכן חשוב לדעת
לאיזה גזע שייך הכלב. אם אתה יודע
מה הגזע, אתה גם יודע איך נראה
המוצר בעוד כמה שנים, כשיגדל
ויזרקו.
״המטרה העיקרית בכלבנות היא
להוציא תוצר טוב יותר, יפה יותר.
בשביל זה מקיימים תערוכות. הכלבים
הזוכים בתערוכות מתפרסמים בכל
הארץ וגם בעולם. ואז מרביעים את
הזוכים בינם לבין עצמם, ונולדים
גורים מאוד מוצלחים.
״הכי כדאי להרביע בני־מישפחה.
אח ואחות מוצלחים מולידים גור
מעולה שבמעולים. נכון שבאותה
המלטה נולדים גם ארבעה־חמישה
גורים גרועים, נחותים, אבל כדאי
להקריב אותם למען גור אחד טוב.
״הנושא הזה של השבחת כלבים
קרוב לליבי. לכן התערוכה כל־כך
חשובה לי. השבחות ותערוכות אלה
שני צדדים של אותה המטבע, ואם
הצלחתי לארגן תערוכה עולמית טובה,
אני יודע שאני מצליח לנווט את
השבחת־הגזע של כל הכלבים בעולם.״
המאמין יאמין
\ ך 1ט | 1הכלבה של סוזנה ונצלר משטוטגרט התכרבלה
ןןן| | 1
1 /1 111 11.1111 רוב שעות היום בחיקה הנדיב של ונצלר. שמה
של הכלבה המפונקת הוא ניני פי, והיא כלבה מסוג טרייר אוסטרלי.
מוצלח יותר מאחרים. כך הגעתי אל
האיגוד הישראלי לכלבנות.
״אני חזק בצד האירגוני. אני יודע
לארגן תערוכות בצורה טובה. לכן אני
־־ -תמיד ממונה על האירגון של כל מיני
מיבצעים גדולים, כמו התערוכה העו־
׳ למית.
״גם בצד המיקצועי אני חזק. יש לי
ידע רב, אבל אין לי תעודות שמעידות
על הידע הזה. כי אף־פעם לא היה לי
זמן ללמוד בצורה מסודרת במידרשה
לכלבנות.
״אנשים שמכירים אותי ויודעים
כמה הרבה ידע יש לי, מתקשרים אליי
ושואלים אותי איך לגדל כלב ומה
לעשות כשהכלב שלהם מרגיש לא
טוב. ואני עונה. הכל בהתנדבות״.
עוד ועוד משבח גילר את עצמו ואת
הידע הרב ש־לו, ומספר בהתלהבות כמה
הוא מוכן לעזור לכל נצרך. כך גם> בתערוכה. הוא מתרוצץ הלוך ושוב,

אינו מרפה ממכשיר־הקשר, משחק
בנאמנות ובררמאתיות את תפקיר
מנכ״ל הביבר.
״אמרו לי לפנות אליך,״ פונה אליו
גברת בשימלה ורודה, שדמעות בעיניה
.״השופט מתנכל לכלב שלי. הוא
לא סובל כלבים מהסוג של הכלב
שלי״.
גילר מצמיד את מכשיר־הקשר
לפיו. זורק מילים מהירות אל מישהי
רחוקה ונסתרת, טופח לורודה על
כתפה .״לכי אליה. דיברתי איתה. היא
תעזור לך״.
תארו הרישמי של דורון ג־לר הוא
״יו״ר החוג לכלב רועים גרמני בישראל
ומנהל תערוכת הכלבים העולמית
87 ״.מדינות חברות בהתאחדות
העולמית לכלבנות. בכל שנה נערכת
התערוכה העולמית במדינה אחרת.
בשנה שעברה התקיימה התערוכה
בווינה. בשנה הבאה בלימה.

״1 *17111ך 1ן י ך 1הכלב נ ין של המלך חואן קרלוס מספרד
#1111ן 11x11 11x11 לא זכה בתואר. מלוויו כעסו מאוד על
מארגני התערוכה, מפני ששכחו לתלות את דגל ספרד באמפיתיאטרון.

ך* זהו גילו״ .אוהב כל דבר בגדול.
״לא רק כלבים מוצלחים הגיעו
לתערוכה,״ הוא אומר ,״אלא גם הרבה
אנשים חשובים. ואני, הראש שלי,״

ך 1ך 1ך 1ך 1ך | 1ך | 1\ 1ק לוולפנג רטגבר מברלין יש בבית עוד 34
11 כלביס כמו הנסי בת 18 החודשיס .״יש לי
11.11 1^ 1/ 1
רגשות רכים אליה ״,הוא אומר .״זה שהיא כל־כך קטנה לא מפריע לי״.

\ 1ך 1 1ל 11 \ 1ן 1רוב הכלבים שהגיעו לתערוכה נראו
1x111 #111 11 11 ^ 1111 כמו כלבי-תפנוקים מבתי עשירים,
שמעולם לא נאלצו לחרוץ שיניים או לנבוח כדי להשיג פיסת״בשר.

והוא טופח בידו על מיצחו ,״תיכנן
ואירגן את הכל. יש כאן נסיך גרמני
וברונית איטלקיה ונשיא בית״המישפט
של שווייץ ואחד מאילי הנפט הגדולים
ביותר במכסיקו. הרבה סלברטיס הבאתי
לתערוכה.
״רציתי להיות הכי טוב בעולם.
באירגון. באירוח. וגם בעניין הזה של
בריז׳יט בררו.
.״תרמית? לא, מה פיתאום? לא היתה
כאן שום תרמית,״ אומר גילר, ועיניו
נפערות לרווחה בתמיהה מופגנת.
״שלחתי מיכתב לאגודת ידידי
בריז׳יט בררו. מזכירת האגודה, לוסיל
קלדו, התקשרה אליי ואמרה שאין שום
בעיות ובררו תגיע.
״קצת חששנו. היא הרי ביטלה לא
פעם ולא פעמיים את ביקוריה בארץ.
החלטנו לשמור על פרופיל נמוך, לא
לנפח את הסיפור הזה, ולראות בשקט
איך העניינים יתגלגלו. אבל העיתונאים
מאוד התרגשו, אספו עליה
פרטים ועשו מזה סיפור גדול.
״אני האמנתי, בתום־לב, שהיא באמת
תבוא. התחלתי לארגן את הביקור
שלה. הזמנתי לימוזונות וסוויטה בבית-
מלון. היה קשה גם לארגן את התערוכה
וגם לדאוג לכל הסידורים האלה, אבל
התגברתי על הקשיים.״
הוא מפסיק לרגע את שטף־דבריו,
בודק את השפעתם. מי שרוצה להזיל
דימעה — זה הרגע המתאים.
״ביום רביעי בבוקר, היום שבו היא
היתה אמורה להגיע, התרגשתי מאור.
אני הייתי צריך לקבל אותה בנמל .
התעופה. לא ידעתי מה להגיד לה. אולי
משהו כמו: זה כבוד גדול בשבילנו
ועכשיו התערוכה העולמית מושלמת
כי את, הסמל לאהבת בעלי־חיים,
הגעת.
״וכבר חשבתי איך אלבש בגדים
נאים, הייתי מבולבל לגמרי, כמו חתן
ביום החופה .״פיתאום, בצהר־ים, הגיע
מיברק. לוסיל קלדו מודיעה לי שבגלל
התחייבויות קודמות בריז׳יט נאלצת
לבטל את ביקורה ״.היכן המיברק?
״אה, לא הבאתי אותו!
״התאכזבתי מאוד.
״מי שמאמין לגירסה שלי —
מאמין. ומי שלא מאמין — שלא
יאמין. לא אכפת לי.״

שרה לימכיין ₪

צילם: עיח עסדיד

— ״זה די מפריע לי״ —

אתה ^ ^ז ה

שחר
כזאת יגאל לביב

מישרד התעשיה ה1רבזץ
יביאוק פדה
2000 טון בשר בזטן ח־חז,ם
מישרד התעשיה החליט לייבא רק
2000 טון בשר קפוא, למרות שהמיכרז
הוצא על ייבוא של 3000 טון.
הסיבה להקטנת הכמות היא
המחירים הגבוהים של הבשר כיום.
1300 טון ייובאו מצרפת על־ידי
האחים פלדמן במחיר של 2300 דולר
הטון, ועוד 700 טון ייובאו מבראזיל
על־ידי חברת ארמורקור, במחיר של
2360 דולר הטון.

גנבים רוקנו את תכולת ביתו של
נשיא בורסת־היהלומים, משה שניצר,
בצפון תל־אביב.
הגנבים חדרו לדירה אחרי שהזרימו
גז מרדים, באמצעות מערכת מיזוג־ה־אוויר.
אחר־כך ניסרו את הסורגים בחלונות.
הדירה
היא בקומה גבוהה. הגנבים
נטלו תכשיטים יקרי־ערך, וסכום גדול
של מזומנים.

נשיא שניצר
הסורגים נוסרו

נרושט״ן מנו
61 דוות באילת
חודש אחרי התחלת ההרשמה לבית

מלון־הדירות באילת של שלום
בלושטיין, נמכרו 61 דירות במחיר
של 65 אלף דולר האחת. המכירות
הופסקו לכמה חודשים, וכאשר יחודשו
תוצענה למכירה עוד 140 דירות,
במחירים גבוהים ב־. 15<£
הכשרת הישוב אישרה מכירת 12
דונם, שיש לה בשותפות עם מאיר
דה״שליט ליד מלון השרון בהרצליה,
לבלושטיין, שהכניס לעיסקה את
יולי עופר. הם ישלמו 2.5מיליון
דולר תמורת הקרקע.

אל תאמין אף למילה אחת מהסברי העיתונים, המנתחים את מה שקורה בבורסה
כתגובה של הציבור.
הציבור אינו גורם בבורסה. הבורסה נשלטת כיום על־ידי קרנות־הנאמנות.
רוצות — הן מעלות שערים, רוצות — הן מורידות אותם.
עתה החליטו הקרנות להוריד את השערים, כדי לאסוף סחורה במחירים נמוכים,
ולעשות רווחים. אחרת. כיצד ייראו רווחים בסוף השנה?
הציבור יצא מהשקעות במניות מזמן. הוא מעדיף להשקיע בקרנות. בהנחה כי
את השקעתו בקרנות ניתן יהיה למכור בכל מיקרה, גם במפולות, בעוד שמניה
עשויה להיתקע כמה ימים ב,.מוזרים בלבד״ .בלי אפשרות למכור.
אמנם. מרוויחים פחות על השקעה בקרנות, אבל זה בטוח יותר.

השר יגאל הורביץ פדה לפני
שישה שבועות פוליסת ביטוח־חיים | להמשיך לפעול, תמורת המצאת הסשעשה
בזמנו. הוא קיבל במזומן 90 כום הנוסף של נכסים משועבדים
שהחזיק, בשווי שלושה מיליון דולר.
אלף שקל.
במגעים עם בל״ל נטלו חלק גם אנשי־אילו
היה ממתין עוד כמה שנים, היה
יכול לקבל 220 אלף שקלים. הוא העסקים אליעזר פישמן ויוסי
הסביר את הצעד בצורך להבטיח קיום ריגר, חברים של בני־הורביץ.
היחיד שלא נפגע ממישפחת הור־לילדים
בחודשים הבאים. הפוליסה
הוצאה בשעתו _ על־ירי המחלבות ביץ הוא הבן השלישי, יאיר, שסירב
כל השנים להיות שותף בעיסקי אחיו,
המאוחדות, שהיו בבעלותו.
ההסדר שעמד להיחתם, ערב פיצוץ והממשיך לעבד את המשק בבאר״
הפרשה עם בגק לאומי, התמוטט טוביה.
מכיוון שבני־הורביץ לא הצליחו לגייס
סכום של שני מיליון דולר במזומן.
בנק לאומי היה מוכן לאפשר להם

בל״ל בריטניה:
משבורת המננ״ל
81.5אלו ד ש
מאזן בנק לאומי בריטניה מגלה
כמה מקבלים מנהליו.
יו״ר מועצת המנהלים אינו מקבל
כל שכר(או כל תשלום אחר — לתשו־מת־לב
רשות־החברות־הממשלתית בישראל
וצמרת בל״ל כאן)* .
מנכ״ל בכיר מקבל בשנת 1986
סכום של 81.5אלף לי״ש, גידול
לעומת השנה הקודמת, שבה קיבל 70
אלף לי״ש. עוד מנהל בכיר מקבל 50
אלף לי״ש, ועוד שלושה מקבלים 45
אלף כל אחד, לשנה. שני מנהלים לקחו
הלוואות מהבנק, בסכום כולל של 22
אלף לי״ש.
מאזן הבנק מראה רווח נקי של 1.6
מיליון לי״ש, לעומת מיליון בשנה
קודמת. סך המאזן 412 מיליון לי״ש,
לעומת 390 בשנה קודמת. הון המניות
והקרנות של הבנק הם 24 מיליון לי״ש,
כך שהרווח הנקי נתן תשואה של 6.6
אחוזים על ההון — פחות ממה שמקבלים
בפיקדון בבנק.

מס־ההכנסה מתבשר בחקי תביעות
הסחבת בבתי־המישפט הביאה את
מס־ההכנסה למסקנה כי עדיף לגמור
תיקים בפשרה מאשר להמתין לתוצאות
הדיון המישפטי.
תיקים, שהוגשו בהם כתבי״אישום
לפני שלוש שנים ויותר. טרם התחילו
להתברר. ולא סביר כי הדיון בהם ייגמר
לפני עוד שלוש שנים. הנהלת סס־ההכנסה
החליטה לנסות לגמור בהס־ררי־פשרה
עם הנאשמים, כדי להוציא
סכומי כסף גדולים ככל האפשר. ומהר.
בין התיקים שלגביהם מתנהל עתה
משא־ומתן לפשרה מצוי גם התיק של
הקבלן שלום גניש. הוא מסר כי
הוויכוח נע בין עמדת מס־ההכנסה,
שהכנסותיו היו שלושה מיליון דולר
בשנה, לבין עמדתו שלו, כי הכנסתו
היתה רק 1.6מיליון דולר. שני הצדדים
מעריכים כי ייפגשו באמצע.
מס־ההכנסה אישרו כי במיקרים של
סחבת ממושכת בריון בבית־המישפט.
הם מעדיפים לסיים את התיק בפשרה.

__1-- 1 1 גילה רזין. העולם הזה

פרי צ ה
ד בי ת משה שני צ ר

לגה הבורסה נברה

משולם ויקליס נצרות הפעם זה לא צחוק. כאשר השבועון
רב־המוניטין ביזנס ויק האמריקאי אומר
כי משולם ריקלים נמצא בצרות,
לא יעזור גם סרט חדש עם סיה זאדו־

לדיברי השבועון, חלה תפנית בס־קנדאל
גינס באנגליה, המכריחה את
ריקליס למצוא קונה לחברת המשקאות
האלכוהוליים שאנלי, הגדולה
באמריקה.
הכל התחיל כאשר חברת הבירה
והמשקאות הבריטית גינס השתלטה
על חברה אחרת, דיסטילרס, בניגוד
לחוקי ניירות־הערך בבריטניה ובאמריקה.
משולם ריקליס עזר לגינס בהשתלטות
בכמה עשרות מיליוני דו־

•למה?

מפני שהוא עסוק ואני עסוק.

• אתם בקישרי־מישפחה.

המישפחה רואה אותו, אחי וגיסתי.

• מה איתו?

בסדר גמור.

• למה הוא לא מדבר?

צריך לשאול אותו, אני לא מדבר
בשמו.

• אתה נחשב האדם הקרוב
ביותר לשמיר?
אני לא יודע. אני לא כל-כך אוהב את

.עד היום לא חיפשתי פורולאריוח
בקאו״וה
הפוליטית שרי״
ההגדרות האלה. יש לו הרבה אנשים
שקרובים אליו.

• הוא מתייעץ איתך?
אנחנו מדברים הרבה. הוא מתייעץ
איתי ואני מתייעץ איתו.

• מה הדיפלומטיות הזאת?
זו עובדה.

אני לא חושב. אני חושב שהוא עשה
מה שעשה בחיים בזכות יכולתו, וזה
שאנשים כמוני האמינו בו, זה מפני
שהעריכו שיש לו יכולת להצליח
בתפקיד.

שר הורביץ

בכתבת־תחקיר על הסיבות לפריחה
הכלכלית בגרמניה המערבית קובע
השבועון טייס ( 22 ליוני )1987 כי
הייצוא הוא הסיבה העיקרית. עודף
הייצוא על הייבוא במאזן־התשלומים
הגרמני מגיע השנה ל־ 20 מיליארד
דולר.
גרמניה מוכרת לחו״ל יותר מיפאן
ואמריקה. הלהיטים הם דור חדש של
מוצרי־צריכה לבית (בראון, קרופס).
תמרוקים (וולה) וספורט (אדידס,
פומה) .חלק גדול מהייצוא מבוסס על
מוצרי־תעשייה, כמו מכונית (מרצדס,
ב.מ.וו, פולקסואגן) ,כימיקלים
(הוכסט, באסף, באייר) וטלקומוניקציה.
אלקטרוניקה ומחשבים (סי־מנס)
.הייצוא תורם ^ 60 ממיספר המועסקים
בתעשיה ו־4ן 35 מהתוצר הלאומי
הגולמי. ביפאן, לשם השוואה, רק
וו 10.6מהתוצר הלאומי הגולמי מקורם
מיצוא.
בניגוד למיפעלים אמריקאיים, המנסים
להתגבר על התחרות בבנותם
מיפעלים בארצות שבהן השכר נמוך,
גרמניה ביססה את הייצוא שלה על
עבודה של פועלים גרמניים בלבד. זאת
למרות שעלות השכר בגרמניה גבוהה
בשליש על זו שבצרפת, וכפולה מזו
שבבריטניה. רמת־השכר בגרמניה היא
השניה בגובהה בעולם, אחרי שווייץ.
הגרמנים טוענים כי בהימנעם
מפיזור מיפעלים ברחבי־העולם הס
יכולים לשלוט באיכות הגבוהה שלהם,
שמקורה בעיקר בכך שאותם העובדים
עושים אותם שנים רבות .״אנו משתדלים
שמוצרינו יהיו באיכות של
עבודות־יד,״ מסביר מנהל מיפעל
מצליח.
התוצאה היא שלמוצרים גרמניים
יש שם של מוצרי־איכות מעולים,
והקונים מוכנים לשלם עבורם מחיר
גבוה יותר.

• את מנחם בגין אתה רואה?

• אתה חושב שהוא חייב לך,
בי אתה זה שדחף אותו קדימה?

עזרה לילדי

111 כו גבוה,
וימת גבוהה

(המשך מעמוד )16
המישרד, שהם כולם אנשי־מיקצוע. גם
העבודה עם המנכ״ל דייב קימחי
והנושאים שהמישרד מטפל בהם היו
מאוד מעניינים.

• אבל אתה היית הגורם ה״־־
מרכזי.

איש
עסקים ריקליס
מחפש קונה
לארים, וקיבל כתמורה לחברת שאנלי
את הזכויות להפצת הוויסקי שלה, בעיקר
גיוני ווקר. שאנלי תורמת לעיסקי
ריקליס יותר מי 301 מההכנסות. נוסף
על כך, קיבל ריקליס מגינס את
ההפצה של משקאות נוספים, כמו ג׳ץ
מתוצרת גורדון.
אחרי פיצוץ הפרשה ומאסר יו״ר גי־נס
ארנסט סאונדרם, תבעה גינס
מריקליס לבטל את ההסכמים הללו.
ריקליס החליט למכור את שאנלי, ב־תיקווה
כי הפרדת החברה ממנו תבטל
את ביטול הזכיונות. הוא מחפש עתה
קונה, ובין היתר פנה גם לסיגראם
הקנדית, השייכת למישפחת אדגר
ברונפמן, נשיא הקונגרס היהודי
העולמי. בין היתר הציע את שאנלי
לגינס, המוכנה לקניה, אך במחיר
שאינו כולל את הזכויות שהושגו בדרך
לא־כשרה.
הגרמנים גם מתמחים באיתור
פרצות במוצרי החברות האחרות,
חודרים אליהן במוצרים מתוכננים
במיוחד לצרכים ספציפיים, הנעשים
כמו בידי חייט. לדוגמה: חברת־המ־חשבים
ניקסדורף הגדילה את הייצוא
ב״ 5097 מאז ,1983 והגיעה עתה
למכירות של 2.5מיליארד דולר.
מחיריה גבוהים ב־4ס 50 ממחירי מוצרים
מקבילים של יב־מ. ריווחי החברה
גדלו ב־ 2990 בשנת . 1986
אומר כרנד קאנאפי, האחראי על
מכירות־הייצוא של ניקסדורף :״אנו
משיגים מעובדינו את התפוקה שאנו
זקוקים לה. הם מסוגלים לייצר פי
ארבעה ופי חמישה בזמן שייצרו
מערכת אחת. נסיונם עוזר למכור את
המוצרים, והתפוקה מגדילה את ה־ריווחיות.
זה כמו ספיראלה לגן־עדן״.

גם אז עשיתי מה שעשיתי מתוך הכרה
שהוא מתאים. כשהיה יו״ר הכנסת ולא
ניבאו לו עתיד פוליטי גדול, אמרתי
שאחרי בגין הוא המתאים ביותר להיות
ראש־התנועה וראש־הממשלה. אז
שאלו אותי איך אני, בחור כל־כד צעיר,
מהמר על איש כזה. אמרתי שאני מהמר
על מי שאני חושב שיעשה את התפקיד
כמו שצריך.

• אז איך לו מחוייבות כלפיך?

זה דבר שהוא צריד להגיד אותו. אני

לא עשיתי שום דבר על בסיס של רצון
למחוייבות שלו כלפיי, ומעולם לא
ביקשתי במישור האישי שום דבר.

• מאשימים אותך באופור-
טיוניזם.
זה חלק מהמערכת שדיברנו עליה
קודם, של השחרה בלתי־מוצדקת
ובלתי־מבוססת. אם יש דמות צעירה
בפוליטיקה, שהיתה במישור האישי
עיקבית כל השנים ולא עשתה שיקול
של תועלת, אני חושב שהדוגמה לזה
זה דווקא אני, ולא מישהו אחר. לכן
האשמה כזאת קצת לא במקומה.
גם כששמיר נחשב ללא כל סיכוי״*,
תמכתי בו. גם כשהתמודד בפעם
הראשונה מול דוי לוי ונתנו לו סיכוי
קטן, למרות זה תמכתי בו וגם הנחתי
את כל העתיד הפוליטי שלי על כף
המאזניים בתמיכה האקטיבית שלי. אף
פעם בפוליטיקה לא הייתי מהאו״ם.
קבעתי עמדות חד־משמעיות והייתי
מוכן לשלם את המחיר. אם זה
אופורטיוניזם, אז או שמי שאומר זאת
לא מבין מה הוא אומר, או שאני לא
מבין.
* העולם הזה 2600