גליון 2607 מתאריך 19 באוגוסט 1987

ונש גו

על עצמו,
על מיקצועו ועל
פושות־הויגול
השומת של

אזהרה: משרד הבריאות קובע כי־ העישון מזיק לבריאות

מיכחבים

כתבת השער הקידסי:

איש־השנה תשמ״ז

מדבר על הכל

הצעת קורא לאי ש״ה שנה תשמ״ז,
שיופיע על שער העולם הז ה בגליון
רא ש־ה שנה ת שמ״ח.

רפי איתן. רב־המרגלים הישראלי המפורסם
ביותר, מדבר על הכל מצטער על
פרשת פולארד ער רומאן עם פסלת
על הצעתו של אייכמן על מכשיר
השמיעה והמישקפיים על
שנור של סיגריות * ועל ה־וויטאמינים
שהוא לוקח מדי יזם.

הסתכלתי על הלוח ונזכרתי: עוד מעט ראש
חודש אלול! הגיעה השעה להציע את מועמדי
לאיש־השנה תשמ״ז.
לדאבוני הרב זה חייב להיות מאיר כהנא, האיש
המטיל צל שחור על החברה הישראלית ועל
עתירה, המסמל את ההקצנה ההולכת וגוברת בעם
ושכוחו הולך ומתעצם מיום ליום.
זה לא רק מחנה־אימונים לנוער שמי יודע מה
הולך שם: זה לא רק סקרים המנבאים את גידול
כוחו בכנסת הבאה במאות אחוזים: זה — חמור
מכל — הלגיטימציה בה הוא זוכה: אם זאת
הטפה לאחד מרעיונותיו המטורפים יותר —
הטראנספר — מפי אישיות כסגן שר־הביטחון;
אם זאת נכונות מצד ראש עיריית תל־אביב לאפשר
לו להופיע בהייד־פארק התל־אביבי: אם זה
פסק״הדין של בית־המישפט העליון, הפותח בפניו
את שערי הטלוויזיה לרווחה.
חנן רוזנבאום, תל-אביב

גם ביד וגם ברגל
על פעילות מ ס־ ה ה בנ ס ה כלפי מכבי
חיפ ה (.חור ברשת׳ ,העולם הזה

.)12.8.87
מה זה המילים האלה ״ובינתיים ממשיכים אנשי
מס־ההכנסה לחגוג בחיפה ...עוצרים עסקנים,
מעקלים מכוניות, תופסים חשבונות בנקים...
ומפריעים לסרר התקין של הקבוצה״.
האם קרה משהו חדש? האם נקבע שינוי בחוק?
האם התקינו תקנות המשחררות כדורגלנים וקבוצותיהם
מלשלם מס־אמת?
או, אולי, רק אני צריך לשלם מס־אמת? מפני
עמי קדלטון, בת־ים
שאני כדורידן?

שעת ההכרעה
על האח ריו ת לפא שלה הרא שונה
במיפרץ הפר סי( .א ל תוך המלכודת״,

העולם הזה .)12.8.87
בתור איש חיל״הים(מיל׳) ,מלח מן השורה, אני
מבקש למחות על ההכללה בפרשת אוניית־המיל־חמה
האמריקאית שנפגעה מטיל עיראקי.
זה לא קרה ״בגלל חוסר מיומנות משווע של
הצוות״ .זה קרה מפני שלקפטן של האוניה היה,
ברגע המכריע, תסלחו לי על הביטוי, שילשול,
והוא רץ לבית־השימוש, ושעה שעשה שם מה
שעשה נשארה האוניה ללא פיקוד, וקרה מה
יוסח אלמקייאם, אשדוד
שקרה.

פסוק די את פסוקך
עוד על ה שימו ש ב שם־עט מ סויי ם

(.ה מיכ תב שהקפיץ א ת פרס״ .העולם
הזה 5.8.87 והלאה).
מכיוון שאליפז התימני דיבר די הרבה, אפשר
למצוא בדבריו פסוק לכל דורש, כפי שאכן עשה
הקורא הגלילי, בבקשו לנגח את העיתונאי הוותיק
חיים שר־אבי(שהשתמש בזמנו בשם־העט
אליפז התימני) על שחשף את דעתו האמיתית של
דויד בן־גוריון על שמעון פרס.
אבל האמת היא, שעם כל הכבוד שתמיד ו חשתי
לשר־אבי, לי, לפחות, הוא לא חידש
מאומה. אני כבר מזמן עמדתי על טיבו של שמעון
פרס ולכן, כדיברי אליפז התימני במקום אחר
(איוב, פרק ט״ו) ,אני יכול רק לומר לשר־אבי:
״מה ידעת, ולא נדע? תבין, ולא עימנו הוא?״
ראובן בר־און, רמת־גו

ציקים בלי ח ש סן
על מניעי ם אפ שריים לעבירות של
שגריר (.תמרורים״ ,העולם הזה

.)12.8.87
רוואנדה: ממלכה אפריקאית עתיקה,
שהפכה, בראשית המאה, לחלק מן המאחז
הגרמני באפריקה, במיסגרת אפריקה המיז־רחית
הגרמנית ולאחר מכן היתה למושבה
בלגית, תחת השם רוואנדה־אורונדי, עד
שקיבלה את עצמאותה בשנת .1962
עובדות אלה, אותן ניתן למצוא בכל אנציקלופדיה,
אינן מסבירות את הרקע למעשיו של
השגריר האמריקאי שסרח ופיזר צ׳קים ללא
כיסוי.
אבל אם נרמה לעצמנו לרגע את מקום מושב
השגריר הזה(איש־עסקים לשעבר ובעל קשרים
לצמרת בוושינגטון) אולי נבין את העניין, בכל
(המשך בעמוד )4

העולם הזה 2607

כתבת ה שער האחורי:

גיווש׳ אדם

ושמועה ער מוות
שייקה אופיר יצר שפה חדשה בארץ, והעשיר
את עולמו של כל מי שנתקל בה. בעת, אחרי
שנפטר, גם מותר לספר: לפני הרבה שנים
נפוצו שמועות כאילו הוא מת,
ומאז הוא לא האמין עוד
לבשורות על מותם של אחרים.

מיכל דין חיה עם חיים כהן במשך שנה,
התחתנה איתז. ואז -חודשיים אחרי החתונה
הם התגרשו. בינתיים הגרוש האלמוני הפך
להיות אליל נוער מרטיט לבבות. ואימץ
לעצמו שם חדש -אדם. מדוע

נפרדו? מיכל אינה רוצה לזמר.
ארם מגיב באמצעות אמרגנו.

עלובי החיים העליז־ם המוביל הלאומי ארס חזק,
אדי אברח
גם מחזמר ישראלי יכול להיות ברמה בינלאומית.
לכן יצא צוות של העולם הזה לחזות
במה שמתרחש מאחורי הקלעים של עלובי
החיים. במקום להתכונן לתפקיד, צופים בשושלת,
תיקי דיין מתרפקת על חזהו החשוף של
^ ^ 9שחקן דתי, ואלברט כהן מרביץ
לשלומית דור — אבל בעצם
הוא רוצה דווקא לנשק אותה.

אריק שרון — האם הוא הוביל את כל הממשלה,
האופוזיציה והמדינה באף? האם הוא ניהל בלבנון
מילחמה פרטית? ואולי התעוררו כולם להטיל
י עליו לבדו את האחריות האיו־מה
רק אחרי שהמילחמה הפסי־קה
להיות מתוקה ופופולארית?
נשים לחרות

׳חשרים האבודה
.אני חושב שירושלים אבודה!־ מכריז אלעזר
שטורם, דתי שהפך לחילוני, אבל אוהב לפרשן
את היהדות. פעיל נגד הכפיה
הדתית שי ש לו חברים דתיים,
אבל רק חובשי כיפה ס תג ה.
הדולר ימשיך ליפול

אתה והשקל

מומחה אמריקאי קובע, כי מחירו של הדולר
האמריקאי ימשיך לרדת ולרדת, עוד חמש שנים
• השר לשעבר יצחק ברמן מסביר מדוע אין הוא
מוכן לקבל תכתיב משום קבוצה בדירקטוריון
של חברת דובק, שבראשו
הוא עומד • אריה סימונסון מ־בנק
הפועלים עובר למתחרים.

חבים ודמוקואטיה

לרב מאיר כהנא מותר לדבר, קבע בית־המיש־פט
העליון, אבל הוא אינו מסתפק בכך, ורוצה
לירות. ביריוניו מתאמנים בנשק חם. על
מי הוא יפתח באש? האם
^ 9 9הוא מכין מילחמת-אחים? דו־שיח
בץ רובים ודמוקראטיה.

תמיד היה קיים במצו*
דת־זאב רוב נ שי —
מזכיטלפוניסטיות,
רות,
פקידות. היום
מגלות הנשים ב תנוע ת החרות כי ח מוכ שרות
ו.ם לפוליטיקה, כמו הגברים. לימור ליבנת
(בתצלום) ,אוחזת במרים גלזר־תעסה, האוחזת
ברחל קרמרמן. מי מהן תגיע

לכנסת? במי יפגעו הה שמצות
ומי תשלח את מי להיות גננ ת?

חד ש רצח הנוער העברי

תל־אביב ״רצחה״ את הפועל העברי ביותר
מהוראה אחת של המושג. ראו מה עלה בגורלה
של האנדרטה היפה ביותר של תל־אביב הישנה
או הקטנה. האם תלר בדרכה של גימנסיה
הרצליה? אורי ליפשיץ, לעומת זאת, עדיין מאמץ
ב״כבוד האבוד של העבודה.״ שלמה שבא
^ ^ 9נסע למוסיאון תפן שבגליל
^ 1 /לראות אם הדבר ׳הקרוב ביותר
לבלתי״אפשרי — אפשרי.

הפאטליסט

יתכן שמה שאירע השבוע לחסן כחיל מחזק
את אמונתו בגורל. השמע נורה בביטנו, גפצע
קשה, אך חייו ניצלו. בעבר נהג להטמין פצצות
במכוניות חונות ביפו, מבלי לדעת מי ייהרג.
״אלוהים לוקח את מי שהוא
^ 9 9רוצה!״ היה אומר, מכוון את
מנגנון הפצצה ומסתלק לדרכו.

במכה

עולי-הרגל ש שבו ממכה,
ראו שם את
המהומות. הרבה דם
ומוות. אבל מותו של
איש אחד, מסויים,
שמת על פי ההלכה, נשאר חרוט בזיכרונם.
^ ^ הוצאה להורג ברחבת המיסגד
הגדול. תליין גבוה, מכת חרב,

רופא שמאחה הראש לגוויה.

#7מ/77ל /7מו₪ת:

המדורים הקבועים:
מיכתבים -ב איזו קו מ ה הקבר!
איגרת העורך -הפעמון בקיבוץ
ת ש קי ך -הרמטכ״ל והרב
במדינה -נתנזון לקח
הנדון -ה מוביל האר צי
אנשים -אליעזר קי בל עציץ
יומן אישי -בחור מ או ם־ אל־ פחם
ראיון השבוע -ע ם אלעזר שטורם
זה וגם זה -שוחד ה מילי ם
לילות ישראל -זהו ונטיל טו ר

האם אלי אפרתי, עסקן הפועל תל־אביב, באמת
קשור לפשע הכספות בלונדון, שזכה באליפות
השוד הבינלאומית? אשתו, אירית, אומרת
שהוא אדם חזק, לא יישבר. חבריו מעודדים
^ 9 ^ .אותה, ומבטיחים לעמוד לצידו,
גם אם. תהיה טעות מי שפטית

והוא יצטרך לשבת בכלא.״

דן 5חדש -מונמורור וגם מקק
מה הם אומרים -או ה ד זמורה,
יורם שפטל, גדעון גדות,דני סנדרסון,
ס מי נ ח מי א ס ויגאל תו מ רקין
תשבצוסן -מוד ה רק בחצי ()2
תמרורים -בן־חור לקבורה
הורוסקופ -א רי ה ושימעון
רחל מרחלת -על כל העולם
שידור -רק קצת אור
אתה והשקל -קלמנוביץ: ד חי ה

עמליה ארבל כבר סבתא — לבתה, טלי, נולדה
תינוקת. בינתיים החליטה סבתא עמליה לחזור
להתגורר אצל הוריה • עדי אופיר, בנם של
שייקח אופיר ואוהלה הלוי, בא לארץ לבקר את
אביו החולה. היכן הוא ישן בלילות? • משה
ביטר, אחיה של כרמלה זילברמן, סוף־סוף שמח
בהריון א?4תו — באדיבות
שרות בתי״הסוהר • חתונה ב־

^ ^ 1מישפחת אינה רויכמן בחדרה.

מיכחבי
(המשך מעמוד )3
זאת. הוא ישב באחת הבירות העלובות והנידחות
ביותר של אפריקה, קיגאלי, שהיא יותר עיירת־בוקרים
שכוחת־אל(עם כ־ 8,000 תושבים) מאשר
עיר הבירה וכל הזמן עלה באפו ריח הבקר שפשטו
את עורו לייצור השלחים, שהוא אחד
העיסוקים העיקריים של הקיגאלים.
אז מה היה לו לעשות שם, חוץ מלכתוב צ׳קים
אפי ברכב, גבעתיים
ללא כיסוי?

כל אחד והגדה שלו
על פירושים שונים לבעיה גיאוג

ס בי בן

רפית (״הבעיה הדמוגראפית״ ,העולם
הזה .)5.8.87

.העולם הזה״ ,שבועון החדשות הישראלי המערכת והמינהלה: תל־אביב, רחוב
ו״ורדון ,3טל 232262/3/4 03 תא־דואר 136 העורך הראשי: אורי אבנרי
עורך־מישנה: דוב איתן עורך תבנית: יוסי שנון רכזת מערכת: ענת
סרגוסטי עורך כיתוב: גיורא נוימן מחלקת המודעות: כרמית טל
עורך דפוס: יפתח שביט ראש המינהלה: אברהם סיטון המו״ל. :העולם הזרד
בע״מ הדפסה :״הדפוס החדש״ בע״מ, תל־אביב הפצה: גד בע״מ, תל־אביב.

לעולם אין לדעת איך משפיעה כתבה המתפרסמת
בעיתון. יש והיא נקלטת כזרע בתודעה
של אחר הקוראים, ונובטת כעבור שנים
בצורה בלתי־צפויה. בעיתון כמו העולם הזה,
המחפש לא־אחת מימד סיפרותי למאורעות היום,
אולי יש סבירות גבוהה יותר שזה יקרה.
הנה עומד להופיע ספר בשם איש הסגריר
מאת אמנון ז׳קונט. גיבורו הוא איש. המוסד״,
המגיע במהלו המילחמה האחרונה לעיירה לבנונית
נידחת. שם הוא פוגש בכומר מאדוני מפליטי
בירעס. זה מספר לו כיצד היו עקורי בירעם

עיתונאית אסולין
הרפתקה עיתונאית
יושבים מדי ערב על גיבעה שבכפר ג׳יש, מול
חורבות בירעם, ומאזינים לצילצול החרישי של
הפעמון שנשאר בכנסיית כפרם הנטוש. הם
האמינו, שהפעמון מופעל על־ידי קדוש, שירד
מן השמיים כדי לשמור על זכר כפרם.
הכומר מספר לאיש־המוסד כי התעלומה נפתרה
כאשר הסתבר כי חברי קיבוץ ברעם, היושב
על אדמות בירעם, העבירו את הפעמון העתיק
אל פתח חדר־האוכל שלהם, וקראו בו מדי ערב
לארוחה.
סיפור זה זכור לי היטב. פירסמנו אותו בשנות
ה־ ,50 בכתבה הראשונה על הטראגריה של ביר־עם.
שמענו אותו אז מפי עקורי בירעם בג׳יש.
דקונט, שהיה אז ילד, קרא את הדברים בהעי־לם
הזה ושמר אותם במשך הרבה שנים בזיכרר
נו, וכך הגיעו לסיפרו החדש.
אנשי קיבוץ ברעם הכחישו את הדברים כבר
אז, ואמרו שזוהי אגדה. אך לפעמים יש גם לאגדה
כוח משלה, בייחוד כשהיא מבטאת אמת

עמוקה ייתי•

^ ״הפקופ
•*ל שלא היה״

לפני שבועיים מתח העול הזה ()5.8.87
ביקורת על עיתונאית צעירה בשם עליזה אסר
לין, שהופיעה בתוכנית־הטלוויזיה של רם עברון

וסיפרה על ביקורה בירח, לקראת הופעת הכת־~
בה שלה על הביקור בצהרון חדשות.
העולם הזה הגדיר כ״חוצפה״ את יומרתה של
הצעירה להיות העיתונאית האמיתית הראשונה
מישראל שביקרה בירח, תוך פטירת שני קוד־מיה(אמנון
קפליוק ואני) כאנשים שהופיעו שם
.תחת המיטריה של אש־ף״ .מה גם שלפי הכתבה
שלה בעיתון שהתה בירדן רק 48 שעות, ובמשך
רוב הזמן היתה כלואה במלת, מאחר שהירדנים
אסרו עליה את היציאה עד שגירשוה,
מאז ביקשה אותי עליזה אסולין לצפות מחדש
בקלטת של התוכנית בטלוויזיה, כדי להיווכח
שהדברים לא נאמרו על־ידה כך. היא גם סיפרה
שהיו כמה שיבושים בכתבה שלה בחדשות, שעוררו
רושם מוטעה.
מן הקלטת עולה כי הפקיחם הירדנים הם
שטענו, לדבריה, שאחד מאיתנו ביקר בירח ״בחסות
אש״ף״ .כוונתם היתה, כנראה, לאמנון ק־פליוק,
שביקורו הראשון בירדן נעה־ לשם
סיקור המועצה הלאומית הפלסטינית, שהתכנסה
אז בעמאן. לדיברי אסולין, הם גם אמרו שהביקור
שלי בעמאן היה. קצר״ .כך ביקשו לתרץ,
באדיבות אופיינית, את החלטת השילטון הירדני
שלא להניח לאסולין לשהות בעמאן.
האמת היא שאמנון קפליוק ביקר בירח פעמיים,
ושהה בה במשך כמה ימים. הביקור שלי
נערך על פי הזמנתה של אישיות ירדנית בכירה,
ואני שהיתי שם שבוע, לא רק בעמאן אלא גם
בעקבה ובפטרה. על בך דיווחתי בפרוטרוט.
אסולין, כד מסתבר, היתה בירדן חמישה ימים,
ואם כי היתה מוגבלת לבית־המלון, שוחחה עם
כמה פקידים די־בכירים, וביניהם הד״ר מוסה
כיילאני, שעל אישיותו, מישפחתו ושיחותיי אי־תו
דיווחתי בשעתו.
אחרי עיון בדברים נראה לי כי עליזה אסולין
לא התכוונה להטעות או לאחז עיניים, והרושם
מוז נוצר שלא באשמתה. עצם העובדה שהגיעה
לעמאן (בעזרת דרכון גרמני חוקי, שניתן לה
בשל מוצא מישפחתה, והסדר עם עיתון גרמני)
יש בו הישג, בבחינת הרפתקה עיתונאית. לא בה
האשם שלא ניתן לה לסקר את ירח באופן
חופשי.
מדוע הוגבלה למלון והתבקשה לצאת מן המדינה,
אחרי שזיהתה את עצמה כישראלית? אין
ספק שהפקידים הירדנים פעלו על פי הוו״
את־קבע של המלך חוסיין, שרק המלך עצמו
יכול לשנות אותה.
במצב הנוכחי, לאור עדינות מצבו וקשריו עם
עיראק וסוריה, אין חוסיין יכול לחשוף את עצמו
למענה שהוא מאפשר לישראלים להיכנס לארצו.
נקודה זו התבררה כבר בעת הביקור שלי,
כאשר הסתבר כי המלך נקלע למצב בלתי־נעים.
ביקורה של עליזה אסולין הבהיר זאת מחדש.
אסולין, אשתו של עורך־דין הפעיל במיפלגה
הליברלית, אם לשניים, ניסתה את מזלה. אולי
היתה קצת נאיבית. אולי היה מוטב לה, לפני
צאתה לירדן, להתייעץ עם שני העיתונאים שקדמו
לה שם. אבל השתכנעתי שהניפוח התיק־שורתי
של ביקורה לא בא באשמתה. ושהיא עצמה
לא התיימרה שעשתה יותר מכפי שהיא
עשתה.
נדמה לי שיהיה זה מן ההגינות לקבוע עובדות
אלה.

ובתחילה־בתחילה היתה צעירה בוליבית אחת,
בתו של איל־מיכרות, ממנה נתאלמן גולדסמית,
כאשר היא נפטרה בלידת בתם הבכורה.
דן קדוש, תל־אביב

קפא״פ של גאבוטים
עוד על ר א שי־ תי בות מ שנות ה״40
(״שייקה״ ,העולם הזה 5.8.87 והל

הקורא
קפלן החזיר אותי יותר מ־ 40 שנה
אחורה. גם אני, כמו כל תלמיד גימנסיה באותן
שנים, חוייבתי בשיעורי החג״ם (החינוך הגופני
המורחב) ,שבמיקרה שלי הובילו הישר לגדנ״ע
(גדודי־הנוער של אירגון ההגנה) ,בהם התרכזו
אימונינו הצבאיים (או האם היו אלה אימונים
טרום־צבאיים?) באין־סוף שעות קפא״ם, שהם
אומנם ראשי־תיבות של קרב פנים־אל־פנים, אבל
למעשה היו שעות של חבטות הדדיות בלתי־פוסקות
בנאבוטים, תוך נסיון נואש להימנע
מלחטוף את החבטות האלה.
אריה לוריא, רמת־השרון

לא זה הדררו
עוד על עיצוב אופנה בהשראה סיפ־רו
תי ת (״ספרות בדיוני ת׳ ,העולם

הזה .)5.8.87

שיר ב״סולם״
1949

זאב ב״הארץ״
1980
זה פשוט לא יפה מה שהקוראה פלדמן עשתה
לאופנאיות הצעירות משנקר. לכתוב שמזל
שעמוס עוז לא היה נוכח בתצוגה, כי אילו היה
שם, היה אולי שם את כל הדגמים שעיצבו
בקופסה שחורה, זה כמו להחזיר את אחד־העם מן
המתים ולכתוב שלוא הוא היה נוכח באותה
תצוגה היה מודיע: לא זה הדרך!
יפה נתנזון, תל־אביב

אבשלום ב״העולם הזה״ 1987 בעיקבות הקריקטורה של אבשלום, נזכרתי
בשתי קריקטורות דומות. הראשונה פורסמה
במאי 1949 בירחון סולם (בעריכתו של הד״ר
ישראל אלדד) על־ידי ״שיר״ (שעבר אחר־כך
להעולם הזה ונקרא ״דוש״) והשניה פורסמה

במאי 1980 ביומון הארא.
ישראל מידד, שילה

ארבע הגשים בח״ז
על נ שותיו של המיליונר ג׳יי מ ס
גו לדס מי ת (״תמרורים״ ,העולם הזה

.)12.8.87
המתחיל במיצווה, אומרים לו: גמור!
נכון שהאשה האחרונה בחייו של גולדסמית,
היושב מאז השבוע האחרון על 1,500 מיליון פרנקים
צרפתיים (במזומן!) ,היא צעירה צרפתיה החיה
בניו״יורק, אך קדמו לה אשתו החוקית —
לונדונית אחת, לה הוא עדיין נשוי רשמית; ולפני
כן היתה פאריסית אחת, ממנה כן הספיק להתגרש

• הקוראה נתנזון רומזת לאחת המסות
הידועות של הוגה־הדיעות אשר צבי גינצ־בורג(אחד־העם!
שהופיעה תחת השם לא זה
הדרד.

מקום בגורד־השחקים
עוד על ה הי ת ר לקבורה ב קו מו ת
(״מיכתבים״ ,העולם הזה .)12.8.87

שימחה רבה באה בליבי למיקרא ההודעה החשובה
של האדריכלים פונגר ושגיב (שגיב, ולא
שיגב, כפי שהעולם הזה פירסם, כנראה בשגגה)
על כך שמועצת הרבנות הראשית החליטה פה
אחד לאשר קבורה בקומות.
האם אני צריך להזמין מקום בקומה הראשונה
על עמודים, או הרבנות תרשה לי, בסיוע היושב
במרומים, להמתין עד שנגיע לקומה העשרים?
אסף בן־אהרון, חיפה

מיכתבים דמערכת
העולם הזה שומר לעצמו את הזכות
לערוך מיכתבי קוראים מסיבות
לשוניות, מישפטיות או טכניות.
העולם הזה 2607

את השניים מייצג עורו״הדיו אמנון גולדנברג.

כעת, אומרים במישרד־המישפטים, לא יוכל
עוד יוסף חריש להתחמק מהעניין. יהיה חייב
להכריע בקרוב, אם להגיש נגד השניים כתבי־אישום,
בחשד שקיבלו טובות-הנאד* בקשר
לתיק ״קח נשואה״ ,שהיתה בבעלות מיקי
אלבין.

מוסררה נגד החרדים
סעילי־שבונות בירושלים, שהתארגנו באחרונה
למאבק בכפיה הדתית, החליטו לקיים ביום
השישי הקרוב הפגנה על גבול מוסררה־־מאה־שערים.
המישטרה סירבה להעניק להם רשיון,
והפעילים עומדים לפנות לבג״ץ.

תיגינןיך

השלישיה אצל לנדזי
יצחק שמיר מסר השבוע את עדותו לפני
ועדת־לנדוי, החוקרת את דרכי הפעולה של
השב״ב. הבאים בתור לעדות, בשבוע הקרוב:
שימעון פרס ויצחק רבץ.

קבורה ממבדת
לרפורמה של שחל
שר-האנרגיה משה שחל עומד לחזור בו
מתוכנית הרפורמה במשק הדלה.
הצורה המכוברת לנסיגה זו תהיה פניה לרשות הלאומית
לאנרגיה, שתשקול את כל העניין ותגב ש.הצעות
רציניות״ .פירושו המעשי של שיקול זה הוא, קבורת
העניין במשך חודשים רביע עד השגה הבאה. אז,
כשהבחירות הבאות ייראו באופק, איש כבר לא יעז להפר
את שביתת־הנשק בחזית־הדלק.

בהתארגנות לוקחים חלק תנועת ה או הלי ם, אירגון
פנתרי ם־איחוד וקבוצת המיז רח אל השלום. בין השמות
הבולטים: סעדיה מרציאנו רמץ סויסה.

הגג של אדרי
דרא חמומת
המיזוג בין חברות הבניה ההסתדרותיות,
״סולל־בונה״ ו״שיבון־עובדים״ אינו נראה
באופק.
פורמאלית, אומנם נבחר השבוע הדירקטוריון של חברת־הגג,
בראשות ח*כ רפי אדרי, אולם בשתי החברות לא
מורגשים כל צעדים מעשיים לקראת מיזוג — לא ברור
מתי הוא יתבצע, איך, וכיצד תפעל החברה המאוחדת, אם
בכלל.

רן בהן היה בלבנו!
לפני המילחמה
במהלך הרצאתו על מילחמת־הלבנץ השמיע אריאל שרץ
הערה סתומה כנגד ח״כ ת כהן, שתקף אותו. ההערה לא
היתה מובנת לנוכחים.
חסידי שרון, שהתרגזו על כהן, סיפרו לאחר מכן למה ודתה
הכוונה: לפני המילחמה נלקחו כמה ממפקדי צה״ל לאיזור

פקחי שרון התנפלו על נימים
״נימים, אל תשכח בזכות מי אתה שר־אוצר!״ זעקו 15 גברים אלימים, כולם חברי מרכז
תנועת החרות, שהתפרצו השבוע לישיבת הנהלת המיפלגה הליברלית בתל־אביב. כל המתפרעים
מתפרנסים כפקחים במישרד־התעשיה־והמיסחר, וקיבלו את עבודתם בזכות תמיכתם
במחנהו של אריאל שרון.
הסיבה המיידית להפגנה המוזרה היתה סירובו של משה ניסים להמשיך לתקצב את חוליות
הפיקוח. התקציב הזה אושר לראשונה ב־ ,1984 בימי עיסקת החבילה הראשונה, כדי לפקח על
המחירים המוקפאים. בינתיים שוחררו מהקפאה כמעט שני־שלישים מהמוצרים במשק, וניסים
דורש לצמצם את המחלקה בהתאם.
אך התפרצות הפקחים מבטאת לא רק את דאגתם הפרטית לפרנסתם, אלא גם אי־נחת כללי
יותר בחרות מהתנהגותו הבלתי־חברתית של ניסים. נגד השר מצטברות תלונות על כי אין הוא
שועה לתחנוני־פרוטקציה, ואינו מאשר מינוי חרותניקים בחברות ממשלתיות או כנספחים
כלכליים בנציגויות ישראל בחו״ל. במישרד־האוצר עצמו צפויים בקרוב מינויים חשובים —
של המנכ״ל ושל ראש־אגף־התקציבים — וגם בשני מיקרים חשובים אלה מסרב ניסים לתכתיבים
מיפלגתיים.

מישלחת המזב״לים לדרך מישלחת-המזכ״לים תצא למוסקווה ביום השני
הקרוב, ותחזור אחרי 10 ימים.
מבין שיבעת הנוסעים, רק שלושה נושאים בתואר.מזגדלץ
עתי ברעם, אלעזר גרנות ומאיר וילנר. בר״ץ חשבו לשלוח
את המזב״ל, דדי צוקר, אך הסובייטים הבהירו שברצונם
לראות את הבוס, שולמית אלוני• לכן אלוני היא שתייצג
את מיפלגתה. עוד בנוסעים: הדרכים אורה נמיר וחיים
רמץ.

בינתיים, איש מששת הציונים במישלחת אינו
יודע מה צפוי לו במוסקווד* כי אצל רק״ח —
השושבינה והמתווכת — לא היה עם מי לדבר
השבוע. וילנר בילה במיזרח גרמניה ותופיק
טובי היה עסוק עם אמו החולה.
כרגיל בכל עניין שבו קשורה רק׳זב הוחרמה הרשימה
המתקדמת לשלום.

הכרעה בעניין אלבין
פרקליטו של ח״כ גדעון גדות הממן להופיע
השבוע לשימוע אצל היועץ המישפטי
לממשלה, בעניין פרשת-אלבין. ח״כ מיכה
רייסר זכה לשימוע כבר לפני חודש.

הנוצרי בלבנון, כדי שישקיפו מקרוב על הגזרות שבהם היו
אמורים לפעול בזמן המילחמה.

רן כהן, אז חבר הנהלת של״י, היה אחד
המפקדים האלה ונלקח ללבנון,כדי ללמוד את ,
הגיזרה שבה היה אמור לפעול, כמפקד אגד של
תותחנים.
אחרי המילחמה התפרקה של׳י בעיקבות האשמתו של
אלוף(מיל׳) מתי פלד נגד סגן־אלוף(מיל׳) רן כהן,
שהשתתף בהפגזת העיר ביירות, שאותה הגדיר פלד
כ.פשע־מילחמה״ .הנהלת של״י פירסמה ביום פתיחת*
המילחמה הודעה חריפה בגנות המילחמם

חטפז למודעי
את הצ קים
הפיכת-חצר אירעה השבוע ב״המידרשה
הליברלית״ ,כשאנשי מחנה שפץ
(שריר־סת־ניסים) הצליחו לחטוף את המוסד
המיסלגתי מידי מחנה־מודעי.
אנשי שפ׳׳ן השיגו רוב בהנהלה ונטלו מחיו׳ר, עווד־הדץ
יצחק ננר, שהוא תומכו של מודעי, את סמכרותץ. הצעד
הראשץ של המנצחים היה ביטול זכותם של ננר ומודעי
לחתום על צ׳קים.

״המידרשה״ ,ל מתת שמה החינוכי, אינה אלא
צינור חשוב לחלוקת בספים בתוך המיפלגה
הליברלית.

שד עיתזנאי במישטרה
העיתונאי מנחם שיזף זומן בדם השישי
לחקירה במישטרה, בקשר לכתבה על שופטת־השלום
חיה חפץ.
שיזף סירב להשיב לשאלות שני סגני־הניצבים
שחקרו אותו, ברומט וחתתה הראל.
השוטרים הודיעו לעיתונאי כי הוא חשוד בעבירות על
חוקי הסוב־יודיצה, שיבוש הליכי־מישפט חילות בית*
המישפט. באותה פרשה נחקר גם, לפני שבועיים, העיתונאי
משה רונן, שמסר למישסרה גירסה מפורטת.

המישטרה נכנסה לפעולה בעיקבות תלונתם
של עורכי־הדין אשר יצגו את האנשים
שנחשדו בסוגתם הגיזעני ברמת-עמידר.
חפץ סירבה לבקשת המישטרה לעצור את החשודים ואז
ניתחו שיזף ורונן כמה החלטות שלה — ניתוח שהוכיח כי
היא ליברלית מאוד ביחס ליהודים, אד ליברלית פחות
ביחס לערבים

שהרמטב״ל ילמד
מהרב!
בישיבת הממשלה האחרונה, שהחלי•
טה־שלא-להחליט בעניין ה״לביא״ ,תקף
אריאל שרון את הרמטכ״ל, דן שומרון:
״תקשיב לרב פרץ ותלמד ממנו איך
מדברים נגד הפרוייקט. הנאום שלו הרבה
יותר משכנע מההרצאה שלך!״

חזרי נקבר בעמאן
ראש מישרד אש״ף בהולנד, ע׳אזי ח׳ורי, יליד
בית-לחם, נקבר בעמאן לפי החלטת מישפחתו,
שביקשה כי ״ייקבר בקירבה רבה כבל האפשר
למולדתו״ .את הטכס ניהל הבישוף האנגליקני
אליאם ח׳ורי, חבר הוועד־הסועל של אש׳׳ף.
לפני־כן התקיים טכס בהולנד, בנוכחות נציג רישמי של
סישרד־החוץ ההולנדי, ואורחים מכל העולם ח׳ורי, שמת
ממחלת־בבד, היה עוזרו של עיצאם אל־סרטאווי המנוח,
ומילא תפקיד תשוב במגעי-שלום בין אישים ישראליים
ואנשי־אש׳ף.

העורר רנצה לדעת
כל העיתונאים בצהרון ״חדשות״ נדרשים לדווח
לעיתונם על עיסוקיהם הנוספים בשכר, כדי
למנוע חשש לניגוד אינטרסים.
הדרישה מופיעה בחוזר, החתום על-ידי העורד רינו צרור,
ומופנית לכל הכתבים והעורכים — ללא הבדל אם הם
עובדים במישרה מלאם מישרה חלקית או כפרי־לאנסרים

כעס על שמיר השני
במחנה־ארנס כועסים על שמיר — הכוונה לפתחיה(״שמיר
הגדול״) שמיר, שמונה על־ידי משה ארנס, יו׳ר הנהלת*
חרות, לשמש כמנכ״ל התנועה•

שמיר, המסרב לתפקד כאיש־של-מחנות, הרגיז
את חבריו בעמדותיו העצמאיות בעניין
הסיבסוך מני פי התנועה בתל־אביב.

בר־יוסף יודע לבקש
רעואל בר־יוסף, לשעבר פקיד־שומה גוש־דן, שפגה
באחרונה ליועץ המישפטי לממשלה בבקשה לעיכוב
הליכים בתיק שבו הוא מואשם בקבלת שוחד מנישומים
— כבר מכיר היטב את ההליך.

גם לפני שש שנים הוגש נגד בר־יוסף כתב
אישום דומה, על קבלת שוחד מחברת-הביטוח
״רכסים״ ,שפשטה את הרגל. פרקליטו דאז,
משה דרוקר, ביקש לעכב את ההליכים, ונענה
בחיוב.
הפקיד המשיך את הקריירה שלו עד הסתבכותו האחדונם
שבגללה פרש. היום הוא מיוצג על־ידי עווד־הדין אורי
סלונים.

דובר מישרד־המישפטים אומר, כי הבקשה
הנוכחית הועברה לתגובת פרקליט המחוז .״אץ
הגבלה על מיספר הפעמים שהיועץ המישפטי
יכול להורות על עיכוב הליכים לגבי אותו
הנאשם, וכל מיקרה נידון לגופו,״ הוסיף הדובר.

מיקלט־־הסרטים נסגר
מם־ההכנסה מסרב להכיר בהוצאותיהם של
כמה עורכי־דין מפורסמים, שהשתמשו
בהשקעות בסרטים כבמיקלטי־־מם.
הבעיה הבוערת כעת היא בסרטים שבהם קשור המפיק
יעקב קוצקי.

ג י 1ר א

נ 1י ב! 1

במדינה
העם

סמל של דור
אין כמעט אדם בישראל
ששייקה אופיר לא העשיר
את עולמו. הוא יצר שפה
לגבי דור שלם של ישראלים, שיי־קה
אופיר הוא חלק מן הנוף הרוחני
והפיסי של הארץ. הוא היה התגלמות
ההומור של דור שלם, ואולי ויותר מזה.
הוא לא היה רק שחקן שגילם תפקידים.
הוא היה ארכי־טיפוס בעצמו.
כמה מן הקטעים שיצר בעשרות שנים
של עשייה בלתי״נלאית נחרטו בזיכרון,
כמו הקטעים של הגשש החיוור
לאחר־מכן. הוא יצר שפה. הוא יצר
שפת־גוף. הוא ביטא השקפת־עולם.
הוא עיצב דמויות.
הומור הוא חלק מתרבות. שייקה

שייקה
״מיי פוט מת!״
אופיר היה, מבחינה זו, אחד הביטויים
של התרבות הארצישראלית, ולאחר
מכן הישראלית, שצמחה בארץ מימי
הפלמ״ח והלאה.
מזה כמה שבועות ידעו כל חבריו כי
שייקה גוסס. נעשה נסיון לארגן ערב
לכבוד שייקה, הן כדי להצדיע לאיש,
הן כדי לאסוף כסף לטיפול הרפואי בו.
אולם שייקה מת לפני שיוזמה זו נשאה
פרי.
לפני שבועיים פירסם העולם הזה
( )5.8.87 כמחווה לאמן הגוסס, את
האוטו־ביוגראפיה של שייקה, כפי שכתב
אותה בהעולם הזה לפני 11שנים.
אומנם נאמר כי הסיפור מתפרסם
במלואו, אך המערכת ראתה לנכון להשמיט
מתוכו קטע אחד, מפאת הנסיבות.

הנה
הקטע, כפי שנכתב על־ידי
שייקה ב־6ד:19

באחרונה נפוצו שמועות כאילו נפטרתי.
מישהו צילצל לאשתי, ושאל בדאגה
נוראית :״זה נכון?״
היא שאלה :״מה נכון?״
והוא אמר :״ששייקה מת!״
באותה עת הייתי לידה במיטה.
השמועה התפשטה, בעיקר בקרב
אנשי המיקצוע. ניסיתי לברר את מקורה.
הגעתי עד למקור מסויים, שאין
לי כל קשר איתו, וכאן נעצרתי.
למחרת הלכתי למועדון ^זל פרד־ריקה,
וכל החברה התנפלו עליי. אנשים
התחילו לנשק אותי ואמרו :״הד־אגת
אותנו!״ השמועה הגיעה לכפר של
רפי נלסון באילת, הוא הפסיק את המוסיקה
והחברה שטפו את הצער
בוויסקי.
במשך כל הקריירה שלי נפוצו שמועות
שונות ומשונות על כל מיני מחלות,
שכביכול פקדו אותי: סרטן, הת־קפי־לב
ומה לא.
האמת היא שלאחרונה עברתי ניתוח
קל. באותה תקופה נפטר אבי, ואני הפ

סקתי
את ההצגות לתקופה קצרה. אולי
משום כך נפוצו השמועות.
מאז הפסקתי להאמין, כשמספרים
לי שאנשים מתים. כשאמרו לי :״דדו
מת!״ אמרתי :״מיי פוט מת! תפסיקו להרוג
אנשים!״

הממשלה

טירוף מערמת
ה״לביא״ הופך בהדרנה
למטוס־הקרב של חלם.
אי־אפשר להחליט
הפרוייקט הלאומי של ישראל —
מטוס־הקרב לביא — נועד לשמש
כסמל לקידמתה הטכנולוגית ולחוסנה
הביטחוני של המרינה. תחת זאת הוא
הופך בהדרגה לסמל של תכונות שונות
לגמרי. סמל של בטלנות, רשלנות ואי־היכולת
להחליט.
זהו מטוס־הקרב של חלם.
עד כה היה מקובל להניח כי אי־יכולתה
של ממשלת־ישראל להחליט
על עניינים רבים נובע מהרכבה המיוחד,
בעידן של ״אחדות לאומית״.
שתי המיפלגות בה הן שוות־כוח, וכל
מחלוקת ביניהן הופכת בהכרח לקיפאון
ממשלתי.
אולם סיבה זו אינה אלא אמתלד.
ולראיה: לגבי פרוייקט הלביא אין חלוקה
על פי קווים מיפלגתיים. בראש
מחייבי המטוס עומדים יצחק שמיר
ושימעון פרס, ראשי שני הגושים.
בראש השוללים עומדים יצחק רבין,
מתחרהו של פרס במיפלגת העבודה,
ומשה נסים, האיש החזק החדש של
הליברלים בליכוד.
אך גם כאשר הקווים משתבשים
והחלוקה שונה מן המקובלת, נשארה
אי־ההחלטה כעובדת־קבע. לא טירוף־
המיפלגות מונע את ההחלטה, אלא טי־רוף־המערכות.
מדוע
לממן מתחרה? איש אינו
טוען כי קל להחליט על הלביא. יש
נימוקים נכבדים לטובתו ולרעתו.
משני עברי המיתרס מתייצבים גורמים
עתירי־כוח, שאינם רק קבוצות־לחץ
חזקות אלא גם בעלי סמכות מוסרית
ומעשית.
אולם ממשלת־ישראל קיימת כדי
להכריע גם במיקרים כאלה, אחרי קבלת
כל הנתונים. דווקא לכך אין הממשלה
מסוגלת.
הבעיה התחילה עוד לפני לידת הפרוייקט,
ומלווה אותו מאז. היה ברור כי
הפרוייקט יעלה בעיות חמורות מאוד
לגבי ארצות־הברית.
חלק חשוב מהתעשיה האווירית
האמריקאית, שהיא גורם אדיר־השפעה
בוושינגטון, ראה בפרוייקט אוייב.
חלק אחר של התעשיה האווירית תמך
בו, מפני שניתן לו לספק ללביא חלקים
חשובים.
מתכנן נבון היה לוקח מראש
בחשבון כי קרב זה יימשך, ויטיל את
צילו על ישראל. הוא גם היה בתקופה
שבה היא לוחמת קשה על קיומה
התעשייתי. איזה עניין יכול להיות
לממשלת ארצות־הברית לקדם בכספה
מטוס זר, שיתחרה במוצר האמריקאי?
אומנם, ממשלת ארצות־הברית נכנעה
שוב ושוב, וסיפקה כסף ללביא.
השדולה הישראלית הוכיחה את כוחה.
אך ניתן היה להינבא כי ניצחונות אלה
הם זמניים, וכי בסופו של דבר יגבר
האינטרס הכלכלי האמריקאי על רצון
הפוליטיקאים להתחנף לישראל וליהודים.
עכשיו
זה קרה.
הסברה שהיא פקודה. ברגע
שהתברר כי ארצות־הברית מתנגדת
בתוקף לייצור הלביא, נחרץ גורלו.
בישראל של ,1987 התלויה בארצות־הברית
בכל רמ״ח אבריה, אין לחלום
על מרד של ממש.
כדי לסלק כל ספק, נקטה השגרירות
האמריקאית בתל־אביב אמצעים
שהם בלתי־מקובלים.ביחסים בין עמים
נורמאליים, אך שהם טיבעיים במצב
המיוחד שביו שתי המדינות. שליחי

השגרירות פנו במישרין אל שרי־יש־ראל.
כדי ״להסביר״ את העמדה האמריקאית.
ההסברה דמתה מאוד להוראה.
כך הוסרה כל מסיכה: ארצות־הברית
רוצה למנוע, פשוטו כמשמעו, הופעת
מוצר מתחרה בשוק הישראלי והעולמי.
אמת זו הועלמה עד כה מאחורי
מסך של מילים יפות.
בעלי־אשליה יכלו עדיין להשלות
את עצמם כי ישראל היא ״ריבונית״
בעניינים כלכליים־ביטחוניים. אולם
הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם סופית
כאשר גם צה״ל פנה חד״משמעית
נגד הפרוייקט.
ה״חלופות״ של צה״ל. גם בעניין
זה רב הערפל, המפריע לגיבוש
החלטה לאומית ברורה.
דובר הרבה על ״חלופות״ .בעיני
צרכני־התיקשורת, זה נשמע כאילו מבקש
צה״ל להזמין מטוס אמריקאי
במקום מטוס ישראלי. אך לדיבור על
״חלופות״ יש גם משמעות נוספת:
צה״ל רוצה להחליף — באופן חלקי
— את המטוסים באמצעי־לחימה אחרים.
למטוס
יש בשדה־הקרב תפקידים
מסויימים. למשל: השמדת השיריון של
האוייב בדרכו אל החזית. המחשבה הצבאית
החדישה ביותר מוכנה עתה להטיל
משימה זו על אמצעי־לחימה אחרים.
הסיבות•
מטוס מודרני הוא כה יקר, עד כי
אסור לסכן אותו כדי לפגוע בטאנקים,
שהם זולים הרבה יותר.
• יש אמצעים זולים מאוד להשמדת
מטוס יקר מאוד, כך שעצם הופעת
המטוס בשדה־הקרב מוטלת בספק.

ניתן להמציא אמצעי־לחימה
הרבה יותר זולים, המסוגלים לפגוע בטנק
במרחקים עצומים ובדייקנות
מוחלטת, ובכך להפוך את המטוס למיותר.
כדי
לתכנן ולפתח אמצעים מסוג זה,
דרוש הרבה כסף. צה״ל רוצה להקדיש
למטרה זו חלק מן הכסף המיועד עתה
ללביא, ולקנות בשאר הכסף מטוסים
אמריקאיים זולים יותר.
מי שמוכן להמשיך ולממן את הלביא,
צריך למצוא לא רק את הכסף
הדרוש לכך, אלא גם את הכסף הדרוש
לפרוייקטים הנוספים.
לדחות, לדחות. כל זה ברור
לשרי־הממשלה. שמיר ופרס יודעים כי
בתנאים אלה, כמעט ואי־אפשר להציל
את הלביא, אלא תוך הטלת מעמסה
אדירה נוספת על המשק והציבור, העלולה
להביא לאסון כלכלי וחברתי.
אולם שניהם אינם מסוגלים לקום
ולהגיד זאת בגלוי. שיקולים פוליטיים
מונעים זאת. לא זו בלבד שהם פוחדים
איש מפני רעהו — שמא יישאר השני
לבדו בעמדה של פטריוט המיטיב עם
העובדים — אלא ששמיר חושש גם
מפני אריאל שרון. בכל אחת משתי
המיפלגות נטושה המערכה. פוליטיקאי
זהיר אינו שש להחלטה.

וכך קרה השבוע מה שמוכרח
לקרות במצב כזה: ההחלטה נדחתה.
היא תמשיך להידחות כל עוד אפשרי
הדבר לפוליטיקאים, במחיר האפסי של
1.2מיליון דולר ליום של דחיה.

מישפט

גניבה למען המחתרת
הגן היה מנאשמי־המחתרת.
האב גאשם כי גנב מאולפנה
דתית בדי לממן את העת
אנשי המחתרת.
^ לילה שבין ה־ 1וה־ 2ביוני,
^ ,1980 עסק נתן נתנזון ,30 ,יחד
עם שני חברים, בהצמדת מיטען־חבלה

איש־מחתרת נתנזון
נתנזון לקח, נתנזון נתן
למכוניתו של ראש עיריית־שכם דאז,
בסאם שכעה. עם התנעת המכונית בבוקר,
התפוצץ המיטען. שקעה נפצע
קשה ושתי רגליו נכרתו.
עברו כמעט ארבע שנים עד שנתפסה
המחתרת היהודית, ונתן נתנזון נעצר
יחד עם שאר חבריה. הוא עמד
לדין בירושלים והורשע. מישפטם היקר
התמשך זמן רב.
באותה התקופה עבד אביו של נתנ־זון,
שימעון, כמנהל אדמיניסטרטיבי
באולפנת צפירה שליד בית־דגון. האולפנה
היא מוסד תורני לבנות, במיס־גרת
רשת ישיבות בני־עקיבא.
באולפנה לומדות בנות דתיות מה־איזור,
וגם בנות המתגוררות מעבר לקו
הירוק. מאחר שזהו מוסד חינוכי המוכר
על־ידי משרד־החינוך, הרי שנוהגים בו
לפי כל הכללים של חינור״חובה, והבנות,
המתגוררות במרחק מסויים מה־אולפנה,
זכאיות להסעות־חינם לבית
הספר.
במסגרת תפקידו היה נתנזון ממונה
על העניינים המינהליים והכספיים של
האולפנה. הוא היה ממונה על כל עני

ייני־הכספים, לרבות הדיווח על מיספר
התלמידים, על הסעת התלמידים, ועל
משכורות המורים במוסד.
בשר לפקיד. במשך השנים שבהן
עסק בנו של נתנזון בענייני המחתרת,
הצליח האב, לפי כתב־האישום, לגנוב
כמעט שני מיליון ש״ח מכספי האולפנה
ומישרד־החינוך. הוא עשה זאת
על־ידי ניצול פרצות בנוהלי מישרד־החינוך,
ובעיקר באגף־ביקורת־התק־ציב.
המעשים היו מעשים שיטתיים
ומתוחכמים, שלא פסחו על כל חלק
מעבודת המנהל האדמיניסטרטיבית
התובע, גבריאל בנעמי, מספר בכי
תב־האישום, המשתרע על פני 11 עמודים,
על כל הגניבות המתוחכמות הללו.
השיטה
הראשונה, שבה הצליח נתנוון
להוציא כספים במירמה ממישרד־החינוך,
היתה דרך חוזים פיקטיביים,
שעשה עם חברות־הסעה שאינן קיימות.
נתנזון המציא חברת־הסעה בשם
מטיילי הוד. עם חברה זו חתם על
חוזים להסעות תלמידי חינוך־חובה. ואת
החשבונות והחשבוניות שזייף הגיש
למישרד־החינוך. הוא הצליח לקבל
במירמה סכומים העולים בעשרות
אחוזים על תקציב־ההסעות האמיתי.
השיטה השניה להוצאת כספים ב־מירמה
היתה על־ידי דיווח כוזב על
מיספר התלמידים באולפנה. השלישית
היתה על־ידי דיווח כוזב על מיספר
שעות־הלימוד שלימדו המורים.
כדי שיזכה ביחס אוהד במיוחד מ־מישרד־החינוך
וכדי שכל דיווחיו הכוזבים
יתקבלו כאמיתיים, שיחד נתנוון
את משה דורון, מנהל מחלקת־האס־פקה־והשרותים
במישרד־החינוך במחוז
תל־אביב. במשך השנים 80־1981
נתן נתנזון לפקיד מישרד־החינוך מו־צרי־בשר
שונים בשווי של עשרות אלפי
שקלים, מתוך מלאי־הבשר של האולפנה.
הפקיר לא שילם מאומה עבור.
מוצרי־הבשר הללו, ונתנזון ציפה כי
הפקיד ישא לו פנים לאישור תקציב־ההסעות
הכוזב של אולפנת צפירה.
״הנסיבות״ .כתב־האישום הוגש
רק לפני שבועיים, אבל למרות שה־מישפט
טרם התחיל, ונדחה לחודש
אוקטובר, הוגשה כבר בקשה לעיכוב
הליכים ליועץ המישפטי. חלק מאסירי
המחתרת היהודית כבר זכו בחנינה מ־נשיא־המדינה
ואולי לכן חושב נתנזון
כי ״סביר להניח שבנסיבות מיקרה זה״
׳יזכה בעיכוב־הליכים.
נתנזון אינו מפרט בבקשתו מהן הנסיבות
שבגללן הוא סבור כי הוא זכאי
לעיכוב־ההליכים. אבל מקריאת כתב־האישום
מתברר שאת הכסף שגנב
חילק נתנזון והעבירו כגמילות־חסדים
לחבריו ולמקורביו, ולמקורבי ישיבות
בני־עקיבא. סכום נכבר של 700 אלף
שקל נתן האב בשנת 1984 לעזרת
עצורי המחתרת היהודית, ולמימון הוצאות
מישפטם. אם חלק מאסירים
נכבדים אלה זכו כבר בחנינה, מדוע
ייגרע חלקו של האב, אשר רק טרח
להשיג עבורם את הכסף?
העולם הזה 2607

האם הוביר אריאל שרו! את כל הממשלה. האופוזיציה והמדינה באף?

המוביל הארצי

וב העלה אריאל שרון את המראות, את הריחות: את
הבתים המופצצים של ביירות, את ריח הגוויות, את מים־
לצות־הפלדה המופיעות מתוך ענני־האבק, את הגורים שהאירו
בלילות את העיר הנצורה באור־רפאים.
מילחמת־הלבנון.

בממשלה הנוכחית) ולכלוא או לאשפז אותם, כפי שעשה מנחם
בגין לעצמו.
לפי הגירסה השניה, אישרו חברי־הממשלה דאז את כל המהלכים
לקראת המילחמה ובמהלכה, אחרי הסברה ודיון. אם כן, הם
אשמים בכל מה שקרה.

בוודאי לא יכול היה לקוות כי ישנה את דעתו של מישהו על
המילחמה. לכל אדם בישראל יש דיעה נחרצת על מילחמה זו.
מחנה עצום ורב רואה כיום במילחמה ההיא הרפתקה ארורה
ואומללה( .נכון, ביום פרוץ המילחמה היינו אנחנו, שוללי המיל־חמה,
מחנה זעיר, וקולנו נבלע בשאגות־ההידד של ההמון המשולהב
ומנהיגיו, אך בשבועות ובחודשים שלאחר מכן הצטרפו
אלינו רבים וטובים ).מחנה גדול אחר ממשיך לראות בה מילחמת־ישועה.

כמה שזכור לי לא קם אף אחר מן השרים דאז(להוציא,
אולי, את מרדכי ציפורי) וטען בפה מלא ששרון הוליך את
הממשלה שולל. הדברים נאמרים על-ידי ״מקורבים״ חמקניים.
הם מופיעים בספרים שאינם מצטטים מקורות, או מובאים על־ידי
אנשים בשוליים, כמו בנימין בגין ואריה נאור (שהתפטר מתפקידו
כמזכיר־הממשלה חודשיים לפני המילחמה).

מדוע הוא עשה זאת? מה רוצה שרון להשיג?

שרון ידע שלא ישנה את דעתו של איש מכל אלה.
אני מניח שלא זאת היתה המטרה.

שרון הוא אדם מתכנן. כאיש־הצבא הוא רגיל לקבוע בכל
מיבצע את ציר־המאמץ־העיקרי שלו, ולהגדיר יעדים ברורים.

אז מה הוא רוצה?
^ ני מנחש כי יעדיו של שרון, בקומו לשאת את הרצאתו
באולם שטוף־הזיעה של אוניברסיטת תל־אביב, היו כלהלן:

כך או כך הממשלה דאז נושאת באחריות המלאה
עבור כל מה שקרה במילחמת־הלבנון, החל בשנה
שקדמה לה וכלה בסופה המר(אם יש לה בכלל סוף).

אם כן, איזו משתי הגירסות נכונה?

ני נוטה לקבל את גירסתו של שרון: הממשלה ידעה והח־ליטה.
ואיך
יכלה שלא לדעת?

תישעה חודשים לפני המילחמה גילה ״העולם הזה״
,באחת הכתבות החשובות. ביותר של תולדותיו,

לביצוע נחרץ של מדיניותו. הוא לא סגד לשרון, ואמר עליו
דברים קשים מאוד זמן רב לפני המילחמה.
בגין רצה במילחמה זו, השתוקק אליה והיה הכוח הדוחף
לקראתה ובה.

כל מי שטוען אחרת, אינו חוטא רק כלפי האמת,
אלא גם כלפי בגין עצמו.

ך ם תיאור כל חברי הממשלה דאז כמטומטמים, שאינם יוד־עים
לקרוא מפה ולהבין מהלכים, הוא קאריקטורה מגוחכת.
אנשים כמו אליעזר שוסטק ויוסף בורג, יצחק מודעי ויצחק
שמיר, רחוקים מאוד מלהיות תמימים ו/או טיפשים. הם פוליטיקאים
משופשפים. בורג ישב בממשלה יותר משנות־דור, וראה
מילחמות קודמות. שוסטק הוא אחד הפוליטיקאים הוותיקים
ביותר, אדם בעל שכל ישר ופיקחות רבה. שימחה ארליך היה
איש ערמומי ומפוכח. וכן הלאה.

אבסורד הוא להניח שכל אלה נגררו בעל־כורחם,
שלא הבינו מה דיברו אליהם, שלא תפסו את ההשלכות
של מהלכים מדיניים וצבאיים.
כולם הכירו את אריאל שרון היטב. כולם ידעו את מגמותיו.
אם הצביעו בעד המילחמה ומהלכיה לאורך כל הדרך, חרף

ראשית, לטהר את עצמו מן האשמה כי הוליד שולל
(או ״הוביל באף״) את הממשלה, לפני המילחמה
ובמהלכה.
שנית, לגנות את התנהגות המערך במהלד המיל־חמה.

בסדר
הזה.
הי^ד הראשון מכוון נגד חבריו בליכוד. שהרי הממשלה ההיא
היתה על טהרת הליכוד וגרוריו.
היעד השני מכוון נגד המערך, האופוזיציה דאז.
^ ני מוכרח להודות שהיעד הראשון מעניין אותי כקליפת^
השום.

הוא חשוב לאריאל שרון אישית. אין הוא חשוב
לעם־ישראל.

שרון אינו בא לנער מעל עצמו את האחריות למילחמה. הרי
זו משימה בלתי־אפשרית. הוא דבק בטענתו כי היתה זאת מיל-
חמה מוצלחת, מזהירה, שהשיגה את כל יעדיה, מילחמת גאולה
והצלה וישועה.

אבל חשוב לו להוכיח כי לא פעל מאחורי גבה של
הממשלה החוקית, שלא פעל על דעת עצמו, שלא
רימה את עמיתיו.

זה חשוב לו, כרי להכשיר את עצמו לקראת המשך דרכו
במיפלגתו ובממשלה.

הכתם של ״הולכת שולל״ ,שדבק בו, מקשה עליו
להשתלט על תנועת־החרות ועל הליכוד, ולהתקדם
לקראת היעד העליון: ראשות־הממשלה.
לכן נבר שרון במשך שבועות ארוכים בארכיונים הסודיים של
הממשלה וצה״ל (רק השר עצמו רשאי לעיין בפרוטוקולים של
ישיבות״הממשלה) ,קרא אלפי עמודים של רישומים, שלה מתוכם
מאות ציטוטים.

כל זה כדי להוכיח את טענתו: שממשלת־בגין
אישרה מראש כל צעד שנעשה במילחמה זו ולק־ראתה,
כל צעד גדול, קטן ואך! קטן מאוד. לכל דבר יש
אישור בכתובים, אחרי דיון ממצה.

רק החלטות מעטות (למשל: לצמק את העיר הנצורה על־ידי
כיבוש חלקי־שכונות פה ושם) התקבלו על־ידי מנחם בגין עצמו,
מבלי לכנס את מליאת־הממשלה. על כך הודיע בגין עצמו בדיעבד
בישיבות־הממשלה.
משמע, כל תהליך קבלת־ההחלטות היה כחוק וכדין: הממשלה
החליטה רשמית, שר״הביטחון העביר את ההוראה למטכ״ל בצירוף
הנחיות לביצוע, הרמטכ״ל תירגם את הדברים לשפת הפקודות,
והפקודות ירדו אל היחידות.

^ אם זה נכון?
\ 1אני מניח שכן.
יתר על כן: זה כלל אינו מעניין אותי.

שהרי אחת מן השתיים: או ש־ 18 שרי ממשלת־ישראל
דאז, ובראשם מנחם בגין, היו חבורה של אידיוטים,
או שהם ידעו היטב מה מתרחש.
לפי הגירסה הראשונה, איש אחד ויחיד קבע והחליט, שלח את
חיילי ישראל אל המילחמה וקבע את גורל המדינה, וכל שאר
השרים היו עדה של מטומטמים שלא ידעו בין ימינם ושמאלם,
לא הבינו את המתרחש ולא תפסו מה קורה לנגד עיניהם. אם כן,
יש לקחת את כל השרים האלה(וביניהם השרים שהם חברים גם

את מלוא תוכניותיו של אריאל שרון לגבי לבנון, על
כל יעדיהן.
אני יודע שרבים מבין חברי־הממשלה קראו את הדברים.
האמת היא שלא היתה עוד מילחמה בתולדות ישראל (ואולי
העולם) ,שדיברו עליה כל־כך הרבה לפני שפרצה, שניתחו
מראש בהרחבה כה רבה את כל הנימוקים בעדה ונגדה, כמו
מילחמה זו.

שר דאז הטוען כיום ש״לא ידע״ ,ש״הובל באף״,
פשוט מעיד על עצמו שהוא כסיל. או, גרוע יותר:
שהוא פוליטיקאי חסר אחריות ומצפון.

ך* אחרונה יצאו מחוריהם כל מיני עכברים אקדמיים ופו־
*ליטיים, ומתארים את מנחם בגין כחדל־אישים, כעובר״בטל
שלא ידע מעולם מה מתרחש סביבו, שהיה כבובה בידי שרון.

זוהי קאריקטורה מרושעת.

נכון שמנחם בגין לוקה עתה בדיכאון פסיכוטי, ואינו מסוגל
להשיב על שום דבר(חרף מאמצי נאמניו לפברק ״תגובות״ ,וחרף
מאמצי העיתונים להציג תגובות מזוייפות אלה כ״סקופים״ בלעדיים
).נכון גם שהיו לבגין התקפות כאלה בעבר, אם כי פחות
חמורות. יש להניח כי היתה לו במשך כל ימיו נטיה מאנית־דפרסיבית.

אבל
בגין היה מנהיג בעל שיעור־קומה, בעל תפיסות
ברורות ונחישות-החלטה.
בגין לא יצא למילחמת־הלבנון מפני שאריאל שרון לחש לו
משהו באוזן.

הוא יצא למילחמה מפני שהיא היתה ביטוי נאמן
להשקפת־עולמו ולמדיניות שהוא עיצב אותה במשך
עשרות־בשניס.
אם תמך בשרון, הרי זה מפני ששרון סיפק לו את האמצעים

כמה הסתייגויות פה ושם (בעיקר של ציפורי) ,הרי זה מפני
ששרון ביצע מדיניות שהיתה מוסכמת על כולם.

אם יש אשמה — הם אשמים כולם. בוודאי ובוודאי
שכולם אחראים. ואין זה מפחית במאומה את
אחריותו של שרון, היוזם והדוחף.

ף הנה גילוי קטן:
1עוד בחודש הראשון של המילחמה, בשעה ששרון
נעדר מישיבה מסויימת של הממשלה, אמר בה יוסף
בורג לעמיתיו השרים: אתם שונאים את שרון, ואולי
אתם גם מקנאים בו. מה שאתם אומרים עליו כאן
עלול לדלוף החוצה. זה יזיק לכולנו:
ברוח דומה התבטא באותה ההזדמנות גם יצחק מודעי.
משמע: כבר לקראת סוף החודש הראשון, כאשר החלה ההתנגדות
למילחמה גואה בקרב היחידות הקרביות בחזית (בעיקר
הסורית) ובקרב הציבור בעורף, התחילו השרים, אנשי־הליכוד,
להסתייג ולהטיל עליו את האחריות הבלעדית.
זה לא עזר להם אז, ולא יעזור להם כיום.

איש מהם לא הולך שולל, אלא אם כן רצה שיוליכו
אותו שולל. כולם אחראים, ואיש מהם לא ינוקה.
ף מכאן לאנשי המערך, אנשי האופוזיציה.
1מילחמה זו לא היתה פורצת כלל, אלמלא הבטיח
המערך מראש תמיכה מלאה בה. אין יוצאים למילה־מה
ברוב של 51
המערך רצה להיות שותף לניצחון. כאשר הסתמן הכישלון, לא
רצה המערך להיות שותף לכישלון. ככה זה בחיים הפוליטיים.
(המשך בעמוד )30
ומהי האמת?

וב איתן, גיבוו נושת־בוראוד, האיש שיצחק שמיו
הגדיו אותו נ״ויוטואוד של ויגול, מונו בפעם
הראשונה ער הבושה, על עצמו ועל מיקצועו:

היו ד א היי תי

תגייס א ת 9ו7א1ד!
ב־ 1949 הלכתי לראש־אמ״ן דאז, בנימין
ג׳יבלי. שאלתי אותו :״מה יהיה איתי? מה עלי
לעשות?״ ג׳יבלי ענה :״אני מייעד אותך להיות
קצין־המודיעין של פיקור־דרום. לך תהיה סגנו
של קצין־המודיעין, ואחר־כך — במקומו״.
אמרתי לו :״אבל בנימין, אני רוצה לעסוק
בריגול בוזו׳׳ל!״ אז הוא שלח אותי לאיסר הקטן
(איסר הראל).
את איסר הקטן היכרתי שנים קודם־לכן. אנחנו
גם קרובי־מישפחה: מישפחת אמי שמה הלם־
רין, וגם שם מישפחתו של הראל הוא הלפרין. אין
בינינו קירבת־מישפחה בדרגה קרובה. מישפחתו
ומישפחתי הן מברסט־ליטובסק, שגם בגין בא
ממנה.
איסר גר אז בהרצליה, ואילו מישפחתי —
ברמת־השרון. הוא אירגן קבוצה של קבלנים.
שקנו מערכות־השקיה בפרדסים בהרצליה. הוא
היה אז נער. קראו לכך :״מערכות השקיה קלי־פורניות״.

— 1934 הייתי אז בן — 8החליט אבא
,שלי להקים מערכת־השקיה ברמת־השרון. הוא
לקח את הקבוצה של איסר. הם עבדו כשישה
שבועות. רוב התקופה הזאת הם גרו בביתנו.
איסר היה אז כבן .20 חברות בינינו? נו, הייתי
עוד ילד.
כשג׳יבלי שלח אותי אליו. הוא ידע הכל עלי.
היתה בינינו היכרות. איסר גר אז ביפו. הוא הסתכל
בי ושאל אותי :״תאר לך שאתה צריך להוציא
משהו מדירה בקומה השלישית. תן לי
תוכנית־פעולה״.
אמרתי לו, ללא־היסוס :״דרך המרזב!״
״לא יתכן!״ פסל איסר את ההצעה שלי.
חלצתי מייד את נעלי, ותוך דקה הייתי בקומה
השלישית.
כך התקבלתי לשרות.

• עי דניות איינגן
בחודש פברואר 1960 הטיל עליי איסר הראל
את האחריות למיבצע הבאתו של אדולף אייכמן
ארצה.
הייתי שותף לחיפושים אחריו עוד קודם־לכן.
לכן הקשתי שזה טבעי שאיסר פנה אלי. לא
חשבתי אז שהיה מישהו אחר שניתן היה להטיל
זאת עליו. ידעתי מהשניה הראשונה שזאת
שליחות היסטורית.
התמונה הראשונה. שחדרה באותם רגעים
למוחי, היתה ביקורי הראשון בגרמניה: הגעתי
לפרנקפורט ב־ .1951 הייתי באיזשהו מיבצע,
שחייב אותי לשאת נשק על גופי. בתחנת־הר־כבת
בפרנקפורט סבבו שוטרים גרמניים.
שיחזרתי איך עמדתי אז — יהודי יחיד. בין המון
גרמנים — חגור אקדח, במהלך פעולה חשאית,
במקום שרק שש שנים קודם־לכן הייתי נשלח,
כיהודי, למישרפות״הגזים!
ריכזתי את כל המאמץ המחשבתי שעמד
לרשותי באותם הימים. בחרתי באנשי הצוות —
11 אנשים. כל אחד מהם ראה בבחירתו כבוד
בל־ישוער.
אני מוכרח לאמר לשיבחו של איסר הראל
שהוא נטע בנו תחושה של שליחות היסטורית.
במיבצע הזה התגלה איסר בגדולתו.

במקביל הכנתי את תוכנית־המיבצע. הכנתי
בקפידה רבה כמה אופציות. לבסוף נבחרה אחת
מהן, עם אלטרנטיבה.
יצאתי עם האנשים לארגנטינה. מיבצע״הח־טיפה
לא היה מורכב במיוחד, למרות שהתרחש
כ־ 20 אלף קילומטרים מישראל.
בארץ, לפני־כן, ערכתי כמה תרגילים. בחרנו
איש־שרותים. שידענו שהוא הולך כל יום לביתו
בדיזנגוף — עובר יומיום באותו המסלול, באותה
השעה. ביום בהיר אחד חטפנו אותו מבלי שאיש
הרגיש...
הוא יכול היה ללקות בהתקף־לב? בשביל זה
הוא היה בשרותים!
אייכמן היה מופתע לגמרי כשהגענו אליו.
מאז ביצעתי מיבצעים מורכבים בהרבה ממיבצע
זה. חטיפתו התנהלה ללא רבב.
הבאנו אותו לבית־מיבטחים בארגנטינה, שהוכן
מבעוד מועד. שהינו איתו במשך תישעה
ימים. זהו כבר סיפור בפני עצמו.
כן, היו בינינו דוברי־גרמנית. חקרנו אותו
חקירה ראשונית. הוא חתם, מרצונו החופשי, על
נכונותו לבוא ולהישפט בארץ.
עד שהבאנו אותו לבית־המיבטחים — לא
דיברנו עימו, פרט לכמה מילים טכניות.
השאלה הראשונה ששאלנו אותו בבית״ה־מיבטחים
היתה :״מה שמך?״
תשובתו היתה :״ריקרדו קלמנט( ״.שמו
וזהותו של אייכמן בארגנטינה עד שנתפס).
השאלה הבאה שלנו היתה :״מה מיספר האס־אס
שלך?״ באופן אוטומטי הוא זרק את המיספר,
כשם שישראלי יזרוק את מיספרו הצבאי.
״ועכשיו, תאמר מה שמך שאלנו אותו
שנית.
״אדולף אייכמן!״ לא איחרה התשובה לבוא.
הוא ביקש שניתן לו כרטיס טיסה, והוא יגיע
בכוחות עצמו ארצה...
הוא היה עושה זאת, זה אופייני לאדם
ממושמע. אבל לא לקחנו צ׳אנס. העמסנו אותו
על מטוס בנמל־התעופה הארגנטיני. זה היה ב־
.20.5.60 הוא הגיע ארצה ב־ ,21.5.60 ועד היום
מהרהרות באוזני מילותיו של ראש־הממשלה דאז,
דויד בן־גוריון, בכנסת ב־ :22.5.60״אדולף
אייכמן, הצורר הנאצי, נתפס והובא לישראל על־ידי
שרותי־הביטחון, ויובא למישפט בהקדם האפשרי.״

חברי־הכנסת קמו על רגליהם, ומחאו
כפיים.
כן, התרגשתי.

• על אשחו
החברה הטובה ביותר שלי זאת מרים אשתי.
אחריה — בני. הס חברים טובים שלי.
את מרים היכרתי כשקיימתי קורס־ספורט במחנה
דורה שבנתניה ב־ .1953 הייתי אז איש־השרותים.
מרים היתה קצינה בגדוד־נח״ל .909
אחרי־כן היא התחתנה, ואילו אני נסעתי
ללמוד באנגליה. כן, דרכינו נפרדו.
נפגשנו שוב אחרי שבעלה של מרים — מי
שהיה מפקד סיירת־מטכ״ל בדרום, לוחם מופלא
— נהרג.
שנה מאוחר יותר. ב־ ,1960 התחתנו.

• על החיושוח
למעשה נפצעתי פעמיים על־ידי הדף של
התפוצצות. כל אחת מן הפעמים תרמה את
תרומתה לחרשותי.
הפעם הראשונה אירעה אחרי מיבצע־עתלית,
בנובמבר . 1945 פירקתי אז מוקשים, ששימשו
אותנו לחסימת דרכם של האנגלים בעת מיבצע
שיחרור המעפילים.

הבריטים תפסו שלוש אוניות־מעפילים. הראשונה
הגיעה ב־ . 1945 הם עצרו את האוניות
והכניסו את המעפילים למחנה־עתלית.
הפלמ״ח פרץ בלילה לתוך המחנה, בפעולה
שנחשבה אז כנועזת, הוציא את כל המעפילים
העצורים והעביר אותם לקיבוצים אחדים.
השתתפתי במשימה הזאת בתור חייל מהשורה•
אחרי הפעולה הוטל עלי לפרק את המוקשים
שהנחנו במסלוליהם של הבריטים.

איש־השנה של,

איתן הוא איש־השנה שלי. למסקנה זו הגעתי במשך שבועות של שיחות, שבהם
הישוויתי אותו עם גיבורי הפרשות האחרות של השנה.
איתן נולד ב* .1926 את ילדותו בילה ברמת־השרון. ב־ 1944 התגייס לפלמ״ח.
בשנים 1948 ,1949 השתתף במילחמת-העצמאות. ב־ 1951 הצטרף לשרותים
החשאיים, שבמיסגרתם הצטיין עד .1972 בין השנים 1972־ 1978 עסק בעסקים
פרטיים שונים. ב״ 1978 מונה כיועץ ראש־הממשלה ללוחמה בטירור, ושימש
בתפקיד זה עד ינואר .1985 במקביל כיהן גם ביועץ שר״הביטחון. מ־ 1983 ועד
לנובמבר .1985 באפריל 1986 מונה לתפקיד יושב״ראש מועצת־המנהלים של
״כימיקלים לישראל״ ,תפקיד שהוא נושא בו מאז.
מאחורי תולדות־חיים אלה מסתתרת קריירה רבגונית ומרתקת. במשך השעות
הרבות ששוחחתי עימו, הוא לא הפסיק מלהפתיע ולחשוף צדדים חדשים באישיותו,
עד שהיה נדמה שלעולם לא יספיק לספר את הכל. על פרשת־פולארד -הפרשה
שהפכה אותו לכוכב״תיקשורת -שוחח לראשונה תוך כדי מיגבלות חמורות, עקב
יחסי ישראל״ארצות־הברית. דבר אחד ברור: שתיקתו של איתן עד היום, וניסוחיו
המרומזים בגיליון זה, נוחים מאוד לאי־אלה אנשים במערכת.
ב־ 8בערב, באחד הימים שבשיא הפרשה, באתי לביתו של איתן באפקה. הוא
הזמין אותי. היה זה אחרי שיחות טלפוניות רבות. איתן. שנמנע באותה תקופה
מלשוחח עם עיתונאים אף בטלפון קיבל אותי בסבר פנים יפות. מרים אשתו -אשה
עדינה, נעימה ואינטליגנטית -אמרה. מייד עם הגיעי :״שנה וחצי מאז תחילת
הפרשה, לא נכנס עיתונאי לביתנו. עד היום!״ היא סיפרה על ניסיונות להערים
עליהם.
את הקשר ביני לבין רפי איתן יצר חבר משותף -גיבור פרשה אחרת. שרצה לעניין
אותי באיתן בשיא פרשת״פולארד. הוא לא היה צריך להתאמץ במיוחד: הסקרנות
אכלה בי כל חלקה טובה. באותו ערב מתוח, כשמרים רצה אל מכשיר״הטלוויזיה
כדי לברר מהי הכותרת האחרונה בעניין בעלה, שררה סקרנות הדדית: איתן השתגע
לדעת כיצד התיקשורת עובדת, מדוע איש־ציבור מסויים זוכה באהדה רבה יותר
בתיקשודת מאשר איש־ציבור אחר, מהי דינמיקה של הדלפות, איך מתמודדים עם
טבול הכותרות והכתבות שניתך עליו. אני רציתי לדעת על פרשת־פולארד.
כשיצאתי, אחרי כמה שעות -רציתי לדעת עוד ועוד על האיש. שוחחנו במשך
שעות, כשמרים שומרת בעדינות שלא נעבור את הגבולות.
איתן ניסה בתחילת הערב להעמיד פנים כאילו הכתבות נגדו אינן מטרידות את
מנוחתו. לאט״לאט הודה כמה קשה לו להתמודד איתן. באותה התקופה פשוט
הפסיק לקרוא עיתונים. מרים קראה־בלעה הכל עבורו.
במהלך השיחה, קפצו למול עינינו, מעל מירקע־הטלוויזיה, דמויות מוכרות -מעין
חיקויים לדויד בן־גוריון, משה דיין ואחרים. הגברנו את מכשיר״הטלוויזיה, וחזינו
בפרק הראשון של סידרת־הריגול ״חרב גידעון״.
לאיתן לא חסת הערות טכניות. לא פסקנו מלצחוק. לא כל יום מזדמן לי לחזות
בסידרה העוסקת בריגול ישראלי, כשאני בחברת רב־מרגלים ישראלי, ועוד לזכות
בהעתת והתייחסויות למה שקודה במציאות. איתן הביא משקה חריף, ואחרוני
המעצורים בשיחה השתחררו. באחת בלילה ליווה אותי למכוניתי. ראשי סבב
בכבדות.
למחרת בבוקר דיווחו מהדורות־החדשות והעיתונים על מה נעשה בוועדת־אבן:
מי אמר אל מי, מי אמר מה, מה צפוי, מי נחקר יותר פעמים מאחרים, מי מאשים את
מי. ליל״אמש נראה רחוק־רחוק, אפוף כוסות וודקה ומיסתורין.
.על מה שוחחתסד שאל אותי העורך, בעוד שבראשי הולמת חבודת־פטישיג*.
ונדהם מהתשובה :״תהרוג אותי אם אני זוכרת!״
אחר־כך נפגשנו שוב ושוב, במשך שבועות, ובהדרגה הצטברו הדברים המופיעים
בעמודים אלה.

א״נמן התנדב לטוס ארצה לבדו ממאי 1948 אני חיוש. קיומי נשלם תלוי נמנשיוי־שמיעה
נמהלו נושת־נולאוד שנתי לעשן. ועדת־אבן הייתי משמרו סיגויות מאבא אבן
לאווו כל בושת־בוראוו רא חוגת מסמנות* לולא ה״ת מוגר, ה״ת בוודאי
אמן נשהיית בן ,30 פגשת פסלת וועה, תתבתח המאן, ונו שבס ב ח״דק־הב־סול
הייתי חבלן בפלמ״ח. יותר מאוחר התמניתי
כמדריר. רפול היה חניך שלי.
לפתע אירעה התפוצצות גדולה. זה קרה במרחק
של שמונים סנטימטרים מגופי. כמעט מתתי.
כל גופי מלא צלקות עד עצם היום הזה( .איתן
פותח שני כפתורים בחולצתו וחושף חזה מקושט
בצלקות ובחתכים) .חוץ מזה, נקרע לי גם עור־התוף
בשתי האוזניים.
הפעם השניה היתה ביום הכרזת־המדינה,
במאי ,1948 בקרב על מלכייה, בגבול לבנון־
ישראל. אז התפוצץ פגז־מרגמה כמטר וחצי ממני.
עד היום איני מבין איך נשארתי חי. פגעו בי
חמישה רסיסים. עור־התוף של אוזני, שהתאחה
בינתיים — שבתי לשמוע מאז הפגיעה הראשונה,
רק חלש יותר — נקרע בפעם נוספת.
ממאי 1948 יש לי חורים בעור־התוף.
מאז זה לא התאחה.
כעבור שנים ניתחו אותי כדי לאחות את עור־

היום תלוי קיומי בעולם במכשירי־שמיעה.
(איתן הוריד את מכשיר־השמיעה. זרקתי לעברו
הערה פרובוקטיבית. הוא לא הגיב — פשוט לא
שמע מילה).
אחרי הפציעה הראשונה, אני זוכר שהתעוררתי
בחדר־החולים בקיבוץ יגור. התעוררתי ולא
שמעתי דבר. הייתי חרש מוחלט. רק אחרי כמה
שבועות הסתבר לי שלמעשה יש לי חרשות חל־קית־מתמדת.
היו
לי כמה שבועות של תחושה קשה. לא
ריחמתי על עצמי. הירהרתי איך אוכל לתפקד
הלאה, מה אוכל לעשות כדי להתגבר על זה. מהר
מאוד למדתי להתגבר על־כך.

עו הדאייה וווו!

על עיסק׳ הוגים

מגיל 8אני מרכיב משקפיים חזקים. אני קצר־רואי.
אינני
יודע אם זה השפיע או לא, אבל מילדות
קראתי כמויות של ספרים. בגיבעת־השלושה,
הקיבוץ שבו גדלתי, צייר מישהו קאריקטורה
שלי, שוכב במיטה וערימת־ספרים עוברת לה
מצד לצד. בבית יש לי שלושה־ארבעה חדרים
עמוסים בספרים.
על כל פנים, בעין אחת היו לי 14 דיאוטריות
ובשניה 16

בשנות ה־ ,70 כאשר הייתי מחוץ למערכת
(איתן סיים את שירותו במוסד ב־ ,<1972 הפכתי
יזם פרטי. עבדתי אז עם קבוצת ברנס.
הקמנו מספר פרוייקטים אחדים בשארם־אל־שייח׳
ובאילת, כמו מלונות. בין היתר, הקמנו
״חווה״ לגידול דגים.
מאחר והנושא היה מעניין, למדתי אותו
בצורה שיטתית. קניתי הרבה ספרים, סבבתי
בסיפריות. נעזרתי גם במורים, כמו הפרופסור
פישלזון ודויד פרידמן.
פרידמן, מי שיזם ומנהל את המיצפה באילת,
הוא החונך שלי בעניין הדגים עד עצם היום הזה.
יררתי לפרטי־פרטים. הקמתי חברה עם יהודה
שגב, איש-עסקים העובד עד היום בדגים, וש־שירת
איתי בפלמ״ח ובשב״כ.
עסקנו בשליית דגי־נוי וייצואם לאירופה ואר־צות־הברית
וכן בדיג של דגי״מאכל.
החברה הזאת הפסיקה את פעולתה ב־. 1981
ניסינו להמשיך זאת תחת שילטון מצרי, אבל לא
הצלחנו. זה רק מראה מה יקרה אם נחזיר את
יהודה ושומרון.
המצרים העמיסו עלינו מיכשולים על גבי
מיכשולים כלכליים, שלא יכולנו להתגבר עליהם.
באותה
התקופה — תקופת־הדגים — שכרתי
מחסן בגודל של 100מ״ר. בתוכו סידרתי
אקווריומים בסדר־גודל של 20 קוב מים. היינו
מביאים לשם את הדגים, אורזים אותם — חיים!
— ומייצאים אותם.
הבעייה העיקרית היתה כיצד מחזיקים את
הדגים האלה בחיים. וה חייב אותי להתמצא
במחלות של דגים, בתרופות.
זה נשאר לי עד היום, הידע הזה.

עד הפיסו

בביתו, עם אשתו מרים
״היכרתי אותה בקורס־ספורט, ודרכינן נפרדו״...

איתן בשנות ה־50
״הייתי חבלן בפלמ״רז...״
התוף, וריפאו את החלק הפנימי של האוזן
התיכונה, שגם הוא נפגע. את השמיעה לא השיבו

ממאי 1948 אני חרש. אחוזי חרשות? לא ניתן
לעשות זאת באחוזים.
מאז אני משתמש במכשירי־שמיעה. בלי מכשיר
שמעתי קצת ב־ 10 השנים הראשונות. אחר־כך
גם זה ירד.

אם זה מגביל אותי? זה קשה. נניח שאני יושב
בישיבה של מועצת־מנהלים. בחדר יושבים
שלושים אנשים ומדברים. אז קשה לי לשמוע.
מצד אחד אני מפסיד, מצד שני — דווקא
מרוויח. זה מחייב אותי ללמוד חומר לפני
הישיבות. אני מתכונן המון לקראת ישיבות, מפני
שאם לא אקלוט ולוא כמה שברירי דיון —
אפסיד ולא אהיה בעניינים.
קורה גם שאני מדבר שלא לעניין, פשוט מפני
שלא שמעתי משהו. אבל כל הקרובים והמקורבים
לי הסתגלו לכך.
בגלל החרשות זכיתי לכינוי ״חפרפרת״ :אני
מופיע מתי שאני רוצה, ואני יכול להוריד את
מכשיר־השמיעה ולהתחפר לי מתי שרק אחפוץ.

תורשתי? אימי היתה קצרת־רואי מאוד. נראה
שקוצר־הרואי שלי הוא שילוב של תורשה
וקריאה מרובה.
אדם קצר־רואי בדרגה כזאת צפוי למחלות
שונות ומשונות בעיניים, וזה אכן בא. עברתי
סידרה של ניתוחים. באחד מהם נוצר לי שטף־דם
באחת העיניים, זה היה ביולי ( 1985 כשלושה
חודשים לפני פיצוץ פרשת־פולארד).
כתוצאה מזה הייתי מרותק לבית־החולים —
נכנס, יוצא — במשך כמה חודשים. עברתי כמה
ניתוחים.
איך הראייה שלי עכשיו? שלא יהיה יותר
גרוע: בעין אחת שבתי לראות ,6:6ובשניה —
.6:12

לולא הייתי מרגל, הייתי בוודאי אמן! (מרים
אינה מסכימה עם הצהרה זו. ביתם של מרים ורפי
איתן באפקה עמוס ביצירותיו של רפי: החל
בסידרת פסלים מברונזה, הניצבת על הכוננית
בחדר־הטלוויזיה, וכלה ביצירות פחות מוגדרות,
המקשטות את הגן).
זה התחיל כשהייתי סטודנט באוניברסיטה
בלונדון. פגשתי שם פסלת ידועה והתפתח רומן.
שהיתי במחיצתה, ראיתי אותה באולפן והתחלתי
לעשות ניסיונות.
הייתי אז בן ,.30 אז נתפס אצלי החיידק.
שנים אחר־כן, כשהייתי בפאריס
והסתובבנו באירופה,
חיפשתי פורקן, הלכתי לסיפריות וקניתי

— צילם: צבי ט>-יי 9

״הי 1ם רא הייתי מגייס את פולארדר
(המשך מעמוד )9
ספרים.
ובזמן הפנוי התרוצצתי וקניתי מוזאיקות.
התחלתי
לפסל בחימר, לפי ספר־לימוד. משם
עברתי לברונזה, ברזל ושעווה. המשכתי לפסל
במשך שנים, אבל אף־פעם זה לא היה הובי קבוע.
מאז פרשת־פולארד שבתי לפסל. בעיקר
בברזל. אני מתכוון לפסל בברונזה בקרוב.

איך זה התחיל? לפני ארבע שנים, כשהייתי
בסביבות הגיל ,56 חשתי ירידה בכמה פונקציות
פיסיות: היתה אצלי, למשל, ירידה בזיכרון, ולי
תמיד היה זיכרון מאוד טוב. זהו מכשיר שאני
משתמש בו מדי יום.
נוצרה גם ירידה בכושר הפיסי שלי. אני לא
איש שעושה התעמלות יומיומית. אני עובד
בגינה, מפסל — לא יותר. פיתאום התקשיתי
לעלות במדרגות, היו לי חריקות בפרקים,

הוויטמינים השיבו ר את הזינה! והתיבקוד
הגומי, שהיו ר׳ בשנות השרושים ...אני
רוקח ז 4חומרים ליום אוגרים הופכים
למרגלים ממאה ואחת סיבות שונות
קוסמת לי העבודה הפיסית בידיים. חסרה לי
פעילות ספורטיבית, והצורך לפורקן חזק. אסור
לי לשחות בגלל האזניים, יש לי חורים בעור־התוף.
אני לא יכול לשחק טניס, בגלל העיניים.
מה נשאר?
לפעמים אני עובד שעות על חתיכת ברזל,
ויודע ששום־דבר לא ייצא, אבל עצם העבודה —
עצם היכולת לכופף ברזל כמו שאני רוצה — זה
העיקר.
(מרים איתן מסתייגת בעדינות :״צריך לציין
שרפי מפסל בהשראת פסלים קודמים ויצירות
מוכרות.״)

• עו הוויטמי]ים
באופן מעשי אני לוקח מדי יום 41 חומרים.
אני מארגן לעצמי את הכמויות והמינון.

בצוואר, בברכיים, נוצרה אצלי ירידה בתיפקוד
המיני.
לקחתי את עצמי בידיים וחשבתי :״מה אני
עושה?״
באותה תקופה — עוד לפני מילחמת־הלבנון
— ביקרתי בארצות־הברית. ערב אחד, בלום-
אנג׳לם, נפלתי על שיחה חברתית, שעסקה
בשחקנים קשישים. השיחה התגלגלה למיליונר
ארמנד האמר.
כבר אז הוא היה בן 80 פלוס. סיפרו שהאיש
מחזיק מעמד ונראה נהדר, מכיוון שהוא עובר
טיפול מיוחד של ויטמינים ותרופות.
הלכתי לסיפריות וקניתי ספרים. רופאים? כל
רופא שפגשתי אמר לי :״יש די ויטמינים בחסה
שאתה אוכל וכל זה״...
במשך שנתיים אספתי ספרים. אפילו׳גיליתי
אגודה המייעצת לאנשים בעניין זה ועובדת
איתם כשפני־ניסיון לצורך מחקר.

איתן והפסל הראשון שפיסל
״היה לי רומאן עם פסלת...״
התחלתי לקחת ויטמינים בכמויות קטנות.
לאט־לאט נעלמו החריקות מהגוף. למרות שיש
לי עודף־מישקל, הכושר הפיסי שלי חזר לקדמותו,
הזיכרון חזר למצב שבו הייתי בשנות ה־30
שלי, וגם שאר פעולות־הגוף שהזכרתי שבו
להיות כפי שהייתי בתקופת בחרותי. אני מתפקד
כמו אריה.
אין לי מושג כמה זה יחזיק מעמד. בינתיים זה
עובד ארבע שנים. לחרשות זה לא עזר...
(מרים איתן מנסה לרסן את ההתלהבות
הכללית מ״מיבצע ויטמינים״ :״הוא שכח לספר
שלילה אחד התעוררנו, והוא היה אמם מכף־רגל
ועד ראש. רצתי איתו לבית־החולים, ושם גילו
שהוא לקה בהרעלה מרוב ויטמינים ״.רפי:

המרגל שהגיע אל החום
״אני מכיר תודה לשני אנשים ׳,אמר רפי איתן .״לאיסר
הראל, על שאיפשר לי להשתתף במיבצע לכידתו של אדולף
אייכמן, ולאריאל שרון, על שאיפשר לי ללמוד את נושא
הכימיקלים בישראל, ומינה אותי כיושב-ראש מועצת־המנה-
לים של הקונצרן הזה״.
איתן, כך מעיד ותיק בכימיקלים, הפשיל את שרווליו ולמד
במשך כמה חודשים את העסק בפרוטרוט. למד -והתלהב. על
כן החליט איתן לקחת את צלם ״העולם הזה״ צבי טל ואותי
לסייר בארץ־הפלאות של הכימיקלים.
הסיור נערך ב״ 40 מעלות צלזיוס 0630 .בבוקר מזנק איתן,

נמרץ ועליז, בגיינס חדישים ובנעלי-התעמלות. בדרן דרומה
אינו פוסק מלדבר.
״ורדה״ היא יותר מוסד של החבר׳ה בכימיקלים מאשר
מיסעדה. שם נפגשים בדרך ל, בדרך מ, מבררים מי מת, היכן
יושבים שבעה, זוללים ״פופאים׳ -חביתות ענק בעגה
הכימיקלית. מדרימים.
״כאן כמעט עליתי על מוקש!״ פולט איתן בנימה מעשית, ליד
חירבת־מאחאז״ .״זה היה באוגוסט ( 1948 אחרי פציעתו הקשה
בחודש מאי .)1948 נסענו בגייפ -אברהם שלום(״ביני לבינו יש
מערכת״יחסים ארוכה ומיוחדת״) ,דובל׳ה גוטסמן, שהוא כיום
מיליונר רציני, ואני 1$ .סנטימטרים מהמוקש עצרתי את הג׳יפ.
נס מאלוהים! כן ניצלנו שלושתינו, וכל אחד מאיתנו עשה
אחר״כך קאריירה״...
הקאריירה של אברהם שלום כראש השב״כ לא הסתיימה

בתרועות״ניצחון .״כל העסק הזה שנקרא מודיעין ״,מעיר איתן
בנימה פילוסופית• ,רצוף כישלונות״.
הפיזיו הממוזגת געה במין ענני־כיבשן, המזכירים את
הגיהינום של דאנטה .״חלום חיינו,״ מכריז איתן מכל הלב,
״הוא להזרים מים מתוקים לנגב!״
״רותם דשנים״ הוא אחד המיפעלים השייכים לקונצרן־
הענק, שאיתן הועמד בראשו. אין שטיח אדום .״מה השם!״
פולט שומר אדיש .״אליהו!״ אומר נהגו של איתן, ששימש גם
כנהג של קודמו, ישראל סחרוב .״איזה אליהו!״ מתעניין ה שומר,
על דרך השיגרה. אליהו מתעצבן על שאין מזהים אותו.
״אליהו סקיזדה ׳,מציל איתן את המצב. השומר מעוצבן :״אז
אפשר להגיד!״
המיבנים קבורים בחולות. איש מהעובדים אינו יוצא מגדרו
למראה האיש הממושקף, נמוך־הקומה, העומד עתה בראש
הפירמידה של הקונצרן. איתן נראה מרוצה מכך. אולי נתן
להבין שזהו רצונו.
עוברים במינהרה תת״קרקעית, הרחבה אולי בסנטימטרים
מעטים מרוחב המכונית.
מחוץ למכונית הממוזגת, כיבשן לוהט. מיפלצות בצורת
דחפורים מערימות תילי״עפר .״המכונות האלה ״,מתפאר איתן
כילד המתגאה בצעצועיו החדישים ,״שוות שמונה מיליון
דולאר!״ המכונות הענקיות האלה נוסעות לעברנו. מפחיד.
מכונית פז ו נמעכת לפני כמה שבועות בהיסח־הדעת תוך כדי
נהיגה שיגרתית של הדחפור. איתן דווקא מתקדם לעבר
הדחפור. הגלגל האימתני נעצר סמוך אליו. איתן מחייך חיוך-
מנצחים. גם בחברת הכימיקלים אפשר לספק את יצר ההרפתקות.
איתן
אוכל ארוחת־צהריים ביחד עם העובדים. נוכחותו
אינה מטרידה את הסועדים. המארחים משתלבים בטבעיות
ברכילות ובבדיחות שלו. אילו היה אחד העובדים הסועדים
שומע את השיחה המתנהלת בשולחן המנהלים הבכירים -
היה מסמיק.
״פריקלאס״ -פינה ירקרקה בשממה האינסופית. איתן
מקבל הודעות: משה שחל מחפש אותו, ישראל כץ (עוזרו של
אריק שרון) מחפש אותו. לך תחזיר טלפונים מסוף־העולם!
איתן מדווח לניסים, מנהל המיפעל, כיצד הוא מטפל בבעיה
שהתעוררה. על פי מערכת-היחסים ביניהם, המתבונן מהצד
עלול לטעות בניחוש מי הבכיר ביניהם.
בכניסה לחדר״האוכל של אחד המיפעלים התמרמר אחד
הפועלים, שביקור הפמליה לא היה לרוחו ,״מי אלה! מאיפה
נחתו!״
״אתה לא יודע מי זה!״ שאלתי והצבעתי על איתן, שמנהלי
המיפעל כירכרו סביבו.
״אני! מה איכפת לי!!״ ענה הפועל הרוגז .״זה יושב־ראש
מועצת״המנהלים שלך!״ ״בחייך!״ בהה הפועל.
כשאיתן שמע סיפור זה, התגלגל מצחוק.

״הרופא צעק עלי — בחתיכת־גמבה אחת יש לך
את כל הוויטמינים שאתה צריך בעולם

• עד נושת פורארד
אחרי פרשת־פולארד, המערכת — בואי נאמר.
שרי־הממשלה הפקידים — לא כולם יודעים
איך לאכול אותי.
כלומר: הם לא יודעים אם להזמין אותי לאירועים,
אם זה כבוד או בושה.
אצל החברים האמיתיים שלי לא חל כל שינוי
ביחסם אלי. להיפך — אני זוכה בתמיכה
ובהערכה.
אריק שרון — זאת בושה לכתוב? אני רק יכול
להתפלל שכל חיי יהיו לי חברים טובים כמוהו.
הוא נתן לי תמיכה מוסרית ורגשית לכל אורך
הדרך.
במה זה מתבטא? בכל, יומיום.
הרעיון שאבוא לכימיקלים נולד הרבה לפני
פיצוץ פרשת־פולארד. זמן רב קודם־לכן רציתי
ללכת לנושאים הכלכליים.
כל הכותרות שביקשו את התפטרותי בעת
הפרשה אינן צודקות. אני אחראי, אבל אני לא
אשם.
על־כך הצביעו שתי הוועדות.
כשאדם אחראי אך אינו אשם — אין ממצים
את הדין רק עימו, ועוד בכל החומרה.
קמתי והתפטרתי מהמערכת מיד. נטלתי על
עצמי את האחריות. מה עוד ניתן לדרוש סמני?
גם כימיקלים אינה תחנתי האחרונה. לא
אסיים כך את חיי.
אני חש שבמשך שנתיים עשו לי אמצעי־התיקשורת
עוול, לפחות באי־אמירת האמת, אם
לא יותר.
כשהוקמה ועדת־רוטנשטרייך־צור, הודיע הארץ
בגדול על תאריך הזמנתי למתן עדות.
הדיווח הרועש הבא היה על תוכן עדותי. בתאריך
הדיווח המפורט בהארץ אפילו לא הוזמנתי למתן
עדות. וזוהי רק דוגמא אחת.
איך אני מרגיש כיום לגבי הפרשה? רגשות לא
משחקים כאן. מדובר על דרך־חשיבה.
פעלתי במודע, כיוונתי את העניינים במודע.
איני מתחרט מאומה בפרשה. לעולם איני
מתחרט. כך גם בנושא זה.
פרשת״פולארד לא היוותה לגבי את התקופה
הקשה ביותר בחיי, גם לא רגעים בה. בפרשת־פולארד
לא היו לי אף־פעם רגעים של סכנה
קיומית, סכנה קיומית לרפי. היו לי רגעים כאלה
בעבר.
כאשר אני נמצא באיום — מכונת־השכל
מגיעה למקסימום של יעילות. אז אני רק מגיע
לחשיבה צלולה יותר, מפעיל קור־רוח. זה בדיוק
ההיפר ממה שקורה לרוב האנשים.
בגלל הפרשה הפסקתי להתעסק בריגול. לא,
איני מתגעגע לריגול. אני יושב בכימיקלים
מסוף אפריל — 1986 שנה וארבעה חודשים. אני
יושב וחושב שנה קדימה, חמש שנים קדימה.
זהו מעבר דראסטי, מחיי הריגול לישיבות־מנהלים.
עברתי כמה מעברים בחיים שלי. בכל
מעבר הסתגלתי מהר מאוד. יש לי כושר הסתגלות
מצויין.
האם אני מתחרט? ובכן ,״מתחרט״ אינה המילה
המתאימה פה. אינני מתחרט על שעשיתי, אלא
מצטער על הפרשה. במיוחד מפני שארצות־הברית
היא הידידה הראשונה של ישראל, ושתי
המדינות קרובות זו לזו למרות הבדלי הגורל. אני
חסיד מושבע של ארצות־הברית. אני חושב שבב־

עד רה־קאדח, כו־רהאובוו, התיזמוות האדומה,
מיוח מ ת ום־ניטו, אר נהו, סקס שינו*
בורגל שאלו! ל
יצחק שמיר — ראש־הממשלה ומרגל רב•
מעללים בזכות עצמו — הגדיר את רפי איתן, בקשר
לפרשת־פולארד, כ״וירטואוז של ריגול״ .הפניתי
לאיתן פמה שאלות, כדי להאיר את ערפל־הקרב
והזוהר האופפים את המיקצוע ששמו ״ריגול״:
• האם אתה קורא סיפרי־ריגול?

אני קורא ספרים רבים. לא כמו שימעון פרס ...אנל קורא. לומר
שאני חסיד מושבע ישל סיפרי־ריגול — נו, מילא״ .אני קונה
סיפרי ריגול ומתח, בעיקר לקראת טיסות ארוכות.

• מה דעתך על ספריו של ג׳ון לדדקארה?
ג׳ון לה־קארה ישב במישרדי, כשהייתי יועץ ראש־הממשלה
לענייני טרור, לפני שכתב את המתופפת הקטנה. עזרנו לו
בפרטי־פרטים, בסיפורים ציבעוניים. הוא כותב ״פיקשן״ ,הוא
כותב על פי הרגשתו. בישראל הוא מצא עם פורח, איתן, ואילו
בצד הפלסטיני את עלובי־החייס. בחר שרגשותיו האנושיים נטו
לעברם. לה־קארה הוא גוי. הוא אינו ציוני. אין ספק, שכד תאים
אנשים רבים את הדברים.

• מהו מיבצע־הריגול הקלאסי בתולדות הריגול
הבינלאומי?

״התזמורת האדומה״ — זה היה ריגול סובייטי ביפאן
במילחמת־העולם השניה. זוהי דוגמה לחדירה מסועפת לתוך
המערכת היפאנית, עם מסירת ידיעות בזמן אמיתי, לאורך זמן
ממושך. היחעות גרמו לסטאלין להחליט את ההחלטות הגורליות
במילחמתו נגד היפאנים.

• מהי פרשית־הריגול הישראלית המוצלחת
ביותר?
לא הייתי רוצה להצביע על מיבצע אחד ויחיד, אלא על מערכת
ההתמודדות המודיעינית לפני מילחמת ששת־הימים. גם אני,
באופן אישי, לקחתי חלק בכך.

• מה התועלת בריגול לשם איסור מידע, אם אין
מנצלים נכונה את המידע שנאפה במו שאירע בפרל־הרבור
או במילחמת יום־ביפור?
כמו בכל מיקצוע, יש המון תקלות, טעויות וכישלונות. אני
מכנה זאת״תאונות־עבודה״.
בעולם הזה כולם מרגלים אצל כולם, גם אצל מריטת
ידידותיות. היפאנים אצל האמריקאים, וההיפך.
מרגלים הופכים למרגלים ממאה ואחת סיבות שתות. אין סיבה
מה נושאים היא חייבת להנהיג את העולם.
מה פירוש המלים ״אני אחראי אך איני אשם״?
פירושן שלקחתי על עצמי את כל האחריות
לנושא פולארד. אולי לקחתי זאת על עצמי מתוך

איתן במיפעל ״רותם דשנים״ בנגב
״אתה יודע מי זהי מה איכפת ליי״
ג׳נטלמניות, ולאו־דווקא כמתחייב מהעובדות?
אין תגובה! כן, אני יודע שגם ״אין תגובה!״ היא
תגובה בעלת־משמעות.
כיום, במבט לאחור — אחרי כל מה שאני
יודע — אולי לא הייתי מגייס את פולארד.
האם התוצרת שפולארד הביא היתה שווה את
המבוכה שהוא גרם לישראל? אני לא יכול להשיב
על כך. אולי זאת היתה תאונת־עבודה שלא היתה
שווה את הסיכון? אולי, במאזן הסופי, העסקתו
של ג׳ונתן פולארד לא השתלמה? לא. בהחלט
אי־אפשר לטעון כך. זה לא יהיה חכם להסיק
מסקנה כזאת!
דבר אחד צריך להיות ברור: לאורך כל פרשת־פולארד
— מתחילתה ועד סופה — לא חרגתי
מסמכותי.
לפני כמה שנים חדלתי לעשן. עד פרשת־פולארד
לא עישנתי סיגריה אחת, מאז שנגמלתי.
במהלך הפרשה חזרתי לעשן. בעת ישיבותיה של
ועדת־אבן הייתי משנורר סיגריות. בעיקר שנו־ררתי
מאבא אבן, אבל גס אליהו בן־אלישר דאג

אחת ויחידת שבגללה אדם הופך מרגל. צריך לקחת בחשבון את
האופי של האיש, המוטיווציה שלו. צריך ללמוד אותו היטב —
כל סוכן וסוכן באופן אינדיווידואלי.

• האם לומדים זאת לפני גיוסו של הסוכן או אחרי

בעסק הזה — בריגול — אץ חוקים. הכל נעשה במקביל. על
פי חוש־החח, על־פי נסיון. זוהי תורה שלומדים אותה בבתי־ספר.
ועם כל הלימודים, לא ניתן למנוע כישלונות.

• באח רונ ה שבה ועלתה דמותה של ״סינדי״,
הבלונדית הסקסית שפיתתה, על־פי הסיפור, את
מרדכי וענונו לזרועות אנשי־המוסד. האם נהוג
להשתמש בסקס בעסקי־הריגול, או שזוהי המצאה
של עולם הקולנוע והספרות?
סקס — זהו אחד מאלף ואחד המכשירים שקיימים בחגול.
ברור שבסרטים, תפקידו מוגזם מעל ומעבר. במציאות? זה קיים
כאחר מאלף ואחת שיטות.
הסיפור הקלאסי שמלמדים בבתי־ספר לריגול הוא על הנספח
הצבאי הצרפתי במוסקווה. הרוסים סיבכו אותו עם אשה וצילמו
אותו מכל הצדדים — לפני, בזמן ואחרי. זה קרה לפני מילתמת־העולם
השניה. אחד ממפקדי הבולשת הזמין את הנספח לשיחה
ידידותית והציג לפניו את התמונות שחשפו את ערוותו. הנספח
עיין בהם ושאל :״אתה מוכן לתת לי שני עותקים מכל תמונה?
עותק אחד לי ועותק שני לאשתי״...

• מכיוון שאתה נמנע מלדבר חופשי על פרשת־פולאו
ד, הבה נתייחס אל פרשה מהעבר — פרשת
אלי בהן. האם מכינים למרגל אפשרויות־־מילוט
למיקרה שיתגלה, או שפוחדים מלהזכיר באוזניו
אפשרות כזו, ומתנהגים כאילו הוא בטוח?
על מה את מדברת! מהם האמצעים שניתן לנפק למילוט? ואם
מדברים על אלי כהן — עוד מדובר על ארץ־אוייב(סוריה)! אלה
אמצעים מוגבלים מראש!
האפשרות הפשוטה ביותר היא הרכבת זהות שוגה: שינוי
פרצוף, תעודות חדשות, אמצעים כמו כסף ומכונית. נאמר
שבתיאוריה זה עובד. בפועל, ברוב המיקרים, המכה נוחתת על
הסוכן במפתיע. שרותי־הביטחון, המתכוונים ללכוד סוכן־אוייב או
סוכן זר, אינם מאפשרים לו להתכונן לרגע לכידתו.
על המיקרים המעטים שבהם סוכנים הצליחו להימלט אין
קוראים בעיתון. איש לא יודע עליהם.

לי ...לא, לא עישנתי כשהייתי לבדי במשך התקופה
הזאת.
יחסי עם שר־הביטחון יצחק רבין? הוא היה
מפקדי הראשון בפלמ״ח. יחסינו היו תמיד הדוקים.
לא חשוב מה אומרים עליו באחרונה, הוא
אחד המנהיגים והמפקדים הגדולים שהצמיחה
ישראל. פרשת־פולארד לא העכירה את היחסים
בינינו, ולא שינתה מאומה בינינו.
מרגיז אותי שיש כמה עיתונאים ופרשנים ש־שינאת
אריק שרון מעוורת את עיניהם, והם מסלפים
את העובדות כדי לקשור את אריק לפרשה.
אינני
בטוח שהם לא עושים זאת במודע. יש
מי שטוען שעצם הישארות, בתפקיד יושב־ראש
מועצת־המנהלים של כימיקלים לישראל פוגעת
ביחסי ארצות־הברית־ישראל, שמפחדים להזיז
אותי ממקומי מפני שאני מקורב אל אריק,
וכך קושרים את אריק לפשרה. נכתב גם כאילו
אריק נהנה מהמצב. זה כל־כך מרגיז אותי, שאני
חייב לענות על כך.
ישבו שתי ועדות — ועדת רוטנשטרייך־צור
וועדת־אבן ובדקו את הפרשה. ועדת רוטג־שטרייך״צור,
שמסקנותיה אומצו על־ידי ממש־לת־ישראל,
המליצה במפורש להשאיר אותי
בתפקידי. הוועדה השניה פשוט לא סיימה את
עבודתה. לא, איני מעדיף את עבודתה של ועדת־רוטנשטרייך־צור
על־פני עבודתה של ועדת־אבן.
זה פשוט לא נכון.
את צבי צור אני מכיר שנים רבות, אך הוא
אינו חבר קרוב שלי. את יהושע רוטנשטרייך
פגשתי לראשונה בעת דיוני־הוועדה. אלה שני
אנשים שאין להם שום חשבונות פוליטיים בעד
או נגד שרון.
עובדה — ,הם פסקו במפורש שעלי להישאר
בתפקידי בכימיקלים, אחרי שבדקו לאורך
ולרוחב את פרשת־פולארד.
לא הופתעתי מהפסיקה הזאת. גם לא דרשתי
מהם אמירה כזאת. מה פיתאום? הם פסקו מה
שפסקו אחרי שהתייחסו בכובד־ראש — ואני
מדבר מידיעה! — להשלכות הנושא על יחסי
ארצות־הברית־ישראל. אינני אבן־הנגף ביחסים
אלה!

איתן כיו״ר ״כימיקלים״
סקס זה לא הכל
לאלי כהן, אגב, היו אמצעי־מילוט. הוא פשוט לא הספיק
להשתמש בהם.
העובדה שהוא נתפס מפני ששידר מאותו המקום באותן שעות
— זהו סיפור אחר.

• מהי הפרשה הכושלת ביותר בתולדות הריגול
הישראלי?
הפרשה הכושלת ביותר זוהי כמובן מילחמת יום־ביפור. גם
העסק־ביש. אד יום־כיפור צורב יותר. יומיים לפני המילחמה
הצטבר בישראל די מידע כדי לחזות את המילחמה. אילו נוצל
מידע זה כהלכה — היו פחות הרוגים במילחמה, הרבה פחות.

• האם המוניטץ של המוסד, כאחד האירגונים
החשאיים הטובים בעולם, מוצדק, לאור בל הכישלונות
הידועים?
למרות כל המכות שהאירגון הזה ספג, בנושאים שבהם הוא
עוסק, ובמרחב הגיאוגרפי שבו הוא עוסק — זהו אירגון יעיל,
מהרמה הראשונה בעולם.

• מה היה קורה אילו היו מכריזים בעולם על הסכם
בינלאומי להפסקת-ריגול?
לדעתי, העולם בכלל רץ לקראת ממשלת־עולם: הסיבה
האמיתית נעוצה בטרור הגרעיני. הפצצות הגרעיניות הופכות
זולות יותר ויותר. בעוד 25 שנים הן יהיו בהישג־יד של כל קבוצה
טרוריסטית. כיום יש בערד 250 אירגוני־טרור בעולם, בכ־100
ארצות. זה חייב להוביל למישטרה עולמית, לפיקוח בינלאומי.

• בעידן הטכנולוגי של ריגול בעזרת לוויינים,
מדוע צריכים להסתכן ולהשתמש עדיין במרגל
האנושי?
מפני שהמרגל האנושי הוא תמיד הדבר הטוב ביותר. מרגל טוב
אחד חוסר מיליארדים של דולארים, שעולה ריגול טכנולוגי. נניח
שגנרל בכיר אחד כרוסיה הפך מרגל לטובת הצד השני — הוא
מסוגל לתת מידע יותר מכל אמצעי־הריגול החדישים ביותה

מעבר לזאת, כמה שבועות אחרי פירסום
המסקנות של וערות־פולארד, יזמתי פגישה עם
ראש־הממשלה, יצחק שמיר. הוא חבר שלי. היתה
בינינו שיחה כנה. הצעתי לו שאם יבוא במבוכה
כלשהי, הקשורה בי בפרשה — שיאמר לי.
אגב, מה רוצים בכלל מאריק שרון? שר־התעשיה־והמיסחר
אינו יכול לפטר אותי מהנהלת
הכימיקלים לישראל! רק מועצת־המנה־לים
יכולה לעשות זאת על־פי החוק, ולא בגלל
נושאים שאינם קשורים לכימיקלים כמו פו־לארד.
הדרך היחידה להעביר אותי מהכימיק־לים,
בגלל פרשת־פולארר, היא שאחליט זאת
מרצוני, או ששמיר יבקש ממני להחליט כך.
ובכן, הוא לא ביקש.
אין אדם במדינה שיכול לאמר שכאשר
צריכים לקחת אחריות ממלכתית — והיו גם
מיקרים, לפני פרשת פולארד — איני עושה
זאת. ומייד.
האם יצאתי נפסד מכך שלקחתי על עצמי את
האחריות בנושא פולארד? איני מודד זאת במונחים
של הפסד ורווח. האם הנוגעים בדבר מעריכים
את העובדה שלקחתי על עצמי את האחריות?
נהגתי אחרי לכידתו של פולארר כפי שהבנתי
שצריך לנהוג, מבלי לחפש הערכה כתמורה.

אני זוכר היטב את הרגע שבו הודיעו לי
על לכידתו של פולארד. איני רוצה לתאר זאת.
מה שמרתיח אותי הוא שאילו היו הוועדות
ממליצות לפטר אותי, אותם עיתונאים ופרשנים,
שונאי־שרון, לא היו מניחים לי אפילו לארוז את
מברשת־השיניים שלי, בטרם אסתלק.
דרשו להקם ועדות. הוועדות החליטו את אשר
החליטו. עכשיו, מי שדרש את הקמת הוועדות,
מתעלם ממסקנותיהן?
אני בכלל לא מבין איך שרון נדחף לתוך
פרשת־פולארד. מייד אחרי לכידתו של פולארד,
התכנס ״פורום ראשי־הממשלה״ (יצחק שמיר,
יצחק רבין ושימעון פרס) .השלושה האלה טיפלו
בפרשה מתחילתה. עד היום. כשיש לי בעיה הקשורה
בפרשה, אני פונה, דרך המנגנון, לשלושה
אלה בלבד.

• עד חבריו
יש לי הרבה־הרבה חברים. חברים־חברים?
כאלה שאני יכול לטלפן אליהם ב־ 3בבוקר
ולבקש עזרה?
בנימין ג׳יבלי — אני מכיר אותו מהגדנ״ע,
מגיל .14 הוא היה אז בטח בן .20 ,21
אלי לנדאו הוא חבר אמיץ שלי, על אף
העובדה שהוא צעיר ממני בהרבה.
הפרופסור דני גור ואחותו, הפסלת אילנה גור,
חיים טופול, יוסי ריגר. אני חושש לנקוב בשמות
נוספים, שמא ייעלבו חברים שלא הזכרתי. באמת
יש לי חברים. לא אלמן?שראל.
כן, אריק שרון חבר טוב שלי. הכי טוב? לא,
זאת מרים. אצל אנשים כמוני ההגדרות האלה,
״החבר הכי טוב!״ לא עובדות.
אריק ואני מכירים הרבה עשרות שנים.
דרכינו הצטלבו אמנם במערכת־הביטחון, אבל
אנחנו מכירים מהילדות, מהשרון: אריק גדל
בכפר־מל״ל, ואילו אני — ברמת־השרון. אז
נסעו מרמת־השרון לתל־אביב, דרך פתח־תקווה,
כפר״מל״ל. לא היתה גישה אחרת. בין בתי־הספר
של רמת־השרון וכפר־מל״ל היו יחסים, אירועים
משותפים. אריק צעיר ממני בשנה וחצי.
מבין מרוע נוצרה לו תדמית לא אמינה? באמת
אינני יודע. במשך היכרותינו הממושכת,
אריק לא אמר לי דבר־שקר אחד ומעולם לא
נתקלתי בדבר־שקר מצירו. כמי שעבר אי־אלה
ועדות־חקירה, אני יודע כמה קשה שלא לדייק
בהן. כשם שוועדות־פולארד הצביעו על כמה
שקרנים, אך לא עלי, ועדת־כהן הצביעה על כמה
שקרנים, אך לא על שרון. אמרו עליו שם הרבה
דברים, אך לא אמרו שהוא שיקר, והוא הראה
עשרות מיסמכים.
אני? מעולם לא שיקרתי את ממשלתי.
לקחתי על עצמי אחריות. בעצם. היו לה שותפים
נוספים. האם זהו סוג מסויים של שקר? לכן
אמרתי: אני מעולם לא שיקרתי את הממשלה
שלי!
האם שיקרתי בתיאום עם הממשלה? מתוך
ג׳נטלמניות? אין תגובה.

ביום ג׳ ב־ 11 בלילה ביקשו
במערכת הארץ מהכתב
אילן שחורי לתפוס את מנחם
בגין כרי שיגיב על רבריו של
אריאל שרון. שחורי טילפן
לביתו, ושם ענתה לו בתו של
בגין ומאוד כעסה עליו על כי
טילפן בשעה כל־כך מאוחרת.
היא טרקה לו את הטלפון. הוא
ניסה שוב למחרת, ומנחם בגין

ה־ ,63 ואילו הצינצנת — מתנת
ידידה טובה.
מפיק־הטלוויזיה חיים
מלובן חיכה במשך חודשים
לחופשתו השנתית, ובנה עליה
תילי־תילים של תוכניות. כל
אלה התנפצו כשהוטל עליו להחזיר
את התוכנית ממני למיר־קע
הטלוויזיה בעוד שבועיים.
מלובן ויתר על חלקים ניכרים

חד לא אירע. גם שאר השותפים
הצליחו להסתיר את מה שהתחולל
מאחורי הקלעים — חקירתו
של אמיר על־ידי שילטונות
מס־ההכנסה, בהאשמה שהעלים
מיסים. יעקב איש-העסקים
נימרודי קופץ. ארצה באחרונה
לימים ספורים בלבד. נימרודי
מוגדר כ״תושב־חוץ״ .על כן

דיין, כשצפה במהדורת־החד־שות
ששודרה בטלוויזיה, ובה
הראו את נזקי סופת־הטורנדו
שפגעה בעיר אדמונטון שבקנדה.
אשתו הציירת, רות אדלר־דיין,
ובתם שלי שהו באותה עת
בעיר, ודיין ניסה ליצור עימם
קשר ולא הצליח. לפנות בוקר
התקשרה איתו אשתו וסיפרה לו
שבעת הסופה שהתה עם בתם
במיקלט ציבורי, שהוכן מראש,
דבר שמנע ממנה להתקשר עם
ביתה בישראל.
במסיבה שערכה האופ־נאית
בילי היימן, בתו של המלחין
נחום היימן, נכח גם איש־עסקים
ממושקף, אנגלי במוצאו,
בשם מורים היימן. איש זה
מייצג קבוצת־משקיעים אנגלית,
שהשקיעה כספים בבית־האופנה
של בילי היימן. אך אנשים
רבים, שנכחו במסיבה, ושאינם
מכירים את הביוגרפיה
האישית של האופנאית היפה, היו
בטוחים שמורים היימן הוא בעלה
הנוכחי של כילי, ואף פנו
אליו בתואר זה. איש־העסקים
והאופנאית היו עסוקים בהסברת
קשריהם, ואת העובדה שזהות
השמות היא מקרית לחלוטין.
ההצגה אשתי המשוח־

חדשה, שתאפשר לו לייצר את
הבושם של בית האופנה הצרפתי
בלאנסייגה. נוסף על כך הוא
התבשר שהוא זכה להיות הזר
הראשון הבונה מפעל לקוסמטיקה
בסין. כדי לנוח מההצלחה
המבשמת, הוא נופש בחווילתו
שבקיסריה.
הנהלת־הטלוויזיה החליטה
לבטל את שידור שעשועון־
הזיווגים, שהופק על־ידי חברת
גלובוס־גולן בארץ. אי צי ק
קול, נציג החברה בארץ, זעם על
ההחלטה, בעיקר מפני שאנשי־הטלוויזיה
קיבלו את כל המידע
הררוש לגבי מהות התוכנית. קול
נאלץ לשלוח מיכתב־התנצלות
לזוכים, שהיו אמורים לטוס
לאמריקה בעוד חודש, ובו הוא
כותב :״שלום רב, אני מצטער
לכתוב לכם שאנשי־הטלוויזיה
החליטו שלא לשדר את השעשועון.
הסיבה היא שהטלוויזיה
לא רוצה שיגידו עליה שהיא
מארגנת שידוכים, ובעיקר שה־זוגות
יבלו יחד במלון אחד.
בקיצור, זוהי הטלוויזיה שיש
לנו, חבל! בברכה איציק קול״.
הדוגמנית ומלכת־המים
יהודית נגר נעדרה באחרונה
מחיי־הלילה בתל־אביב, הן כבל־

> 1 1יךגךןד 1נכחה בהצגת המחזה הזמן הצהוב של דויד גרוסמן, העוסק בחשבון נוקב עם
| 1 1^ 11 1\ 11 התנחלויות גוש״אמונים והיחסים בין יהודים וערבים בשטחים הכבושים. כשנש אלה
כהן אם היא תמליץ על המחזה, ענתה :״מה היא האמת של הסופר לעומת האמת ההיסטורית! זה כמו
רעל! לנוער אסור לראות את זה, כי הם על בטן ריקה והם עלולים לספוג את הכל. אני כבר מחוסנת!״
כשפגשה בשחקנית חנה אזולאי(בתצלום, מימין) המופיעה במחזה בתפקיד הערביה, החמיאה לה כהן.
בעצמו ענה לטלפון. הוא הודיע
לו שהוא לא רוצה להגיב. שחורי
ניסה לקבל יותר, אבל בגין אמר
לו שלא לעשות לו טריקים. האם
נשמע בגין כועס? ״בהחלט לא.
הוא היה נחמד מאוד, ונפרדנו
בחביבות גדולה״.
אליעזר זיורבין סבב
בסוף־השבוע שעבר, כשצינצנת־פרחים
הדורה בידו — כולו
אומר חג. החג היה יום־הולדתו

מחופשתו, וקפץ לעבודה במקומו
של יוסי משולם, מפיק־התוכנית
שהתפטר ברעש רב
לפני כמה שבועות.
רבים ממבקרי בית־הקפה
הבימה לא יכלו לשער לעצמם
שיקראו בעיתוני סוף־השבוע על
מעצרו של אחד השותפים המנהלים
את הקפה, מוטי אמיר. השותף
מלא־המידות חייך לאורחיו,
תיפקד כאילו שום־דבר מיו־

הגן של אלי לנד או
• ביום השבת, בין השעות 14.30ו ,17.30-עמדה משאית
ליד ביתו של ראש עיריית״הרצליה, אלי לנד או. במה פועלים
פרקו אבני״ריחיים, עמודי־אבן ועתיקות בצורות שונות,
אל תוך החצר.

לנדאו. שהופתע למראה צלמת מתושבות השכונה, ניסה
להסתתר, ורק אחרי במה דקות העז להתקרב למשאית.
למחרת אמר :״קניתי את העתיקות באופן חוקי ובצורה
מסודרת. יש לי קבלות ואישורים. גם את המשאית שכרתי
מכספי הפרטי. תקופת התמימות נגמרה אצלי. אני לא
משתמש ברכוש העיריה לצרכיי הפרטיים״.
על העתיקות לא היה מובן לומר דבר. ממי קנה, מאיזו
תקופה האבנים. כמה עלו. על כל זה השיב :״זה ענייני
הפרטי״.

אסור לו לעבור מיכסת־ימים
מסויימת בישראל. בגלל פרשת
הנשק האיראני, שהה שבועות
ממושכים וקשים בארץ, וכעת
הוא ״נאלץ״ לבלות בחו״ל.
בביקורו הקודם בארץ —
לפני כמה ימים — טילפן נימי
רודי לעיתונאי. הוא סיפר שהוא
מטלפן מביתו בלונדון, והאריך
במיוחד בשיחה. העיתונאי הריח
משהו בלתי״מוגדר, טילפן חזרה
לבית־הלבן בסביון, ומי ענה לו,
אם לא נימרודי בכבודו ובעצמו?
בעוד נימרודי שוהה בארץ,
טסה אשתו ריבקה לאר־צות־הברית,
כדי להיות עם עופר
בנה וטלי אשתו. השניים
שוהים בבוסטון, וחובקים בת
טריה. נימרודי עצמו לא הצטרף
אל אשתו, בנו וכלתו, מכיוון
שפרשת הנשק האיראני עדיין
בשיאה בארצות־הברית, והישראלים
המעורבים בפרשה אינם
אמורים להסתובב שם.
נשיא חברת המכוניות
הגרמנית פורשה גילה שהסיבה
האמיתית לבואו לישראל היתה
הצורך בטיפול רפואי באחייניתה
של אשתו, שילה. הילדה בת ה־
,5קורין, עברה מחלה קשה,
שבעטיה כרתו את שתי רגליה,
אך לא מצאו לה פרוטזות מתאימות
בשום מרכז רפואי בעולם.
הפרופסור יצחק אדיג׳ז, מרצה
בינלאומי לניהול כלכלי, המתגורר
באמריקה, המליץ על טיפול
שיקומי בישראל, ואף יצר
קשר ראשוני. שבוע אחרי הגיעם
לארץ נראתה קורץ כשהיא מתרוצצת
במיסדרונות מלון ימית
על כסא־גלגלים, כשלרגליה
פרוטזות מותאמות.
שעות של חרדה ותיסכול
עברו על איש־העסקים אבי

| | 1־ 1ך 1ך 1ך \ בא עם אשתו, ריבקה, להצגת״הבכורה של
^ 11 11 המחזמר עלובי החיים. בגלל החום הכבד לא

לבש מיקטורן. הוא הרגיש שלא-בנוח, והתנצל :״זוהי הפעם הראשונה
בחיי שאני בא לתיאטרון, ובמיוחד להצגת־בכורה -בלי עניבה!״

ררת, בהפקתו של האמרגן דני
סלץ, ירדה מהבימה אחרי הצגות
מעטות והפסד משוער של 30
אלף דולאר. כשנשאל על כך
טען פלץ שהייבוא של אמנים
מחו״ל פוגע קשות בריווחיות
האמרגנים המקומיים. אך פלץ
טוען שחיים בנאי המופיע
בתפקיד הראשי, חסר סכס־אפיל,
ואינו מתאים לתפקיד, והוא מתכוון
למצוא שחקן מתאים יותר.
המיליונר הצרפתי ז׳אק
קונקייה, המכונה ״ז׳אק בו-
גרט״ ,רכש לפני שנה את הזיכיון
העולמי לייצור הבשמים של
אופנאי־העילית טד לפידום.
בימים אלה חתם על עיסקה

יינית והן כמארגנת. ידידיה הרבים,
שדאגו לשלומה, התקשרו
עם ביתה. בעלה, סם ברכה.
סיפר שהיא נמצאת בבית־חולים
לצורך ניתוח. כששאלו אותה,
אחרי שובה לביתה, למה לא
הודיעה לאיש על־כך, ענתה
הדוגמנית שהיא מעדיפה שיראו
אותה במיטבה.
מערכת־היחסים הסבוכה
בין אפי דיין לאשתו־לשעבר,
קרוליין לנגפורד, זכתה בתאוצה
אחרי הראיונות החושפניים
שהעניקו השניים׳ לעיתונות.
דיין ולנגפורד החליטו להתפייס,
וכעת הם מתגוררים במלון, שם
שוהה אסי לצורך צילומי סרטו.
העולק הזה 2607

במוצאי השבת האחרונה,
פחות מיממה לפני ישיבת־הממ־שלה,
טילפן לעיתונאי אחד ה־ח״כים,
שהוא לרוב שקט וצנוע.
.אני מכין לפירסום תגובה חריפה,
למיקרה שהממשלה תחליט
לבטל את פרוייקט הלביא!׳ הכריז
הפוליטיקאי, והתחיל לקרוא
את נוסח ההודעה. העיתונאי פרץ
בצחוק. :הצטרפת למועדון של
•יוסי שריד, ואתה מנסה להגיב
על משהו־שטרם התרחש?״ הח״ב
נדהם, השתתק, ואחר־כך הצטרף
לצחוק. .איר אפשר להתחרות
בו,״ אמר ,״הוא בטח הגיב על ההחלטה
של מחר עוד לפני שהגו
את המטוס!״
אשת יחסי״הציבור לאה
גורא שלחה לעיתונאים רבים
הזמנות לחתונה של זוג ישראלי,
שאינו מוכר למרבית קוראי־ה־עיתונים
בארץ. הדבר עורר תמיהה,
והיה מי שהתקשר עם גורא
ושאל אותה מדוע זוג־המאושרים
*זקוק ליחסי־ציבור ולסיקור עיתונאי.
תשובת גורא: הזמרת רי*
טה(קליינשטיין) תהיה שם,
כשושבינית. לשאלה. אז למי
את עושה יחסי־ציבור, לריטה,
לזוג המתחתן או לבעלי־המיס־עדה
שבה תיערך מסיבת החתונה?״
ענתה גורא. :מה שחשוב
הוא שריטה תהיה שם!׳
הזמרת אילנית והחבר
שלה אלי טמיר יצאו לחופשה

\ ך 1ך ל \ 1ךיך | 1אמו של מיקי, באה לאזכרה שנערכה לבנה כאילו היה מיקי בילדותו. גליה אלבין, לעומת זאת, היתה בעלת
- 1 #1\ 11 111ן במלאת שנתיים למותו. האשה הקשישה, שבאה שלישה עצמית שובה, וגם חזרה, לבקשת הצלמים, כמה פעמים
על כשא״גלגלים, היתה קצת משושששת, ופנתה אל נכדה, שמואל, על הנחת״הפרחים על קבר בעלה. למחרת היום ששה ללוש״אנג׳לש.
עבד בכר באותו יום על טקסט
אחר. קרה גם שלפתע השתבש
מסך־המחשב, והופיעו עליו צורות
מוזרות. דבר לא אירע כאשר
המתרגם, העובד בוזמנית במקביל
בתירגום ספר אחר, עסק בספר
השני.
הקוסם פאוסט, ששמו המקורי
הוא משה בראנץ,
הוזמן בשבוע שעבר לתוכנית
יום יום דג בגלי־צה״ל. מגישי-
התוכנית, ארז טל ואלי ישראלי,
החליטו, יחד עם פאוסט,
לנסות תרגיל של גמילה מעישון
בשידור חי. הקוסם, העוסק גם
בפארא־פסיכולוגיה, הורה לאנשים
באולפן הנייד להצית סי
גריה.
.אתם מרגישים עכשיו
טעם של גומי שרוף בפה,״ הורה
להם. ,אתם נגעלים מהסיגריה,
אתם לא יכולים יותר לעשן!״
התוצאות: ארז טל, שאינו מעשן,
לא השתתף כמובן בתרגיל. אלי
ישראלי הודיע שהוא לא הרגיש
בשום שינוי. יקיר אביב, שדרן
רשת גימל, שהתארח באותו יום
בתוכנית, הודיע גם הוא שאינו
חש בשינוי, ורק המפיקה התחילה
להשתעל, אמרה שבפיה יש
טעם של גומי שרוף, כיבתה את
הסיגריה ועד להודעה חרשה היא
חדלה מלעשן.

רסנה ברק, זהר אזד׳ליאב
ונעמי דדן ₪

ןןךן די ןןדךןך |^ 1המיליונר היהודי היה אורח״הכבוד במסיבת הפתיחה של מישעדת הגזוזטרה,
בקומוניקשים שחולקו לפני הפתיחה, נאמר שבוכמן יגיע במיוחד לפתיחה,

ישירות מפרנקפורש. הוא אכן הגיע בחברת בת״זוגו הרוסיה (בתצלום, לצידו) ,וכשנשאל על-כן השיב:
״הגעתי כדי להשתתף בבר־מיצווה מישפחתית, ותוך כדי כך גם באתי לפתיחת המיסעדה של בן־אחותי״.
בת עשרה ימים בספרד. לפני
נסיעתם הם החליטו שהחופשה
תהיה הזדמנות מצויינת להפסיק
לעשן. לכן לא לקחו איתם סיגריות.
הם ידעו שהסיגריות הספרדיות
אינן לטעמם, וקיוו שעובדה
זו תעזור להם להיגמל.
כעבור כמה ימים הם נשברו, קנו
סיגריות מקומיות ושבו לעשן.

מחברת הספרים רבי״המכר לבני־הנעורים,
זוכה בחיבוק אמיץ בזרו עותיו
של בימאי״הקולנוע תמיר פאול. השניים חגגו השבוע את
תחילת צילומיו של סרט ישראלי חדש, אל עצמי, המבוסס על ספר
באותו השם של רון־פדר. הסופרת, שבמשן שנים רבות שיכנה
בביתה עשרה ילדים, כמישפחה אומנת, כתבה את הרומאן הידוע
על-פי ניסיונה האישי. לרגל תחילת הצילומים ערכו הסופרת,
הכימאי וכל צוות״ההסרטה הרמת כוסית בפאב תל״אביבי חדש.

גלילה הן־פדו

העולם הזה 2607

איציק בבר, זמר ומתרגם
ספרים, תירגם בעבר את סיפרה
האוטוביוגרפי של שחקנית־הקולנוע
השוודית ליב אולמן,
וכן את הספר על חיי פראנק
סינטרה. בימים אלה הוא
מתרגם ספר בשם מיפגשים.
הסופר הוא אמריקאי, המתאר
מיפגשים של אנשי כדור־הארץ
עם יצורים מהחלל החיצון. הספר
נמצא כיום ברשימת רבי־המכר
בארצות־הברית. תוך כדי עבו־דת־התירגום
קרו לבכר מיקרים
מדהימים, שאותם אינו יכול להסביר.
למשל: הוא תירגם כמות
מסויימת של עמודים, ולמחרת
נדהם לגלות שהחומר נמחק בצורה
מיסתורית מהמחשב, ונמחק
גם מדיסקט־הביטחון שהיה מונח
בארון סגור. ביום אחר, תוך כדי
עבודה בספר, דילג המחשב על
שורות. דילוג זה לא קרה כאשר

הצייר האמריקאי־יוזודי, שעם ידידיו נמנים
הסופר הנודע הרולד רובינס והאסטרונאוס
אדגר מיטשל, שאף רכשו רבים מציוריו, נחשב כלהיט החם ביותר
בקרב נשות״החברה ויחסי״הציבור בתל״אביב. במסיבה שנערכה
לכבוד הבימאי ההונגרי לשלו מרטון, הסתובב הצייר כשצלחת בידו.
לפתע נתקל בבחורה שמשכה את תשומת״לבו. הוא ניגש אליה,
הציג עצמו וניסה בעדינות לברר את מצבה האישי. העלמה סיפרה
ששמה אנה בורסה, והיא חברתו של הבימאי מרטון. שמון ויתר.

ג׳חף שמון

תצלומים ארה צולמו ב־פפפו במחנה־אימונים שר נהנא באוצות־הבוית. השבוע
התגלה מחנה כזה גם בארץ. האם מכין כהנא בירונים רמירחמת־אחים?

כהנא כחייל־מילואים ברמאללה ()1981
גאים וזקופי־קומוז כמוהו

ן * בשיו הוא עושה זאת כאן.
לפני 18 שנים חדר צלם העולם
הזה, יגאל מן, למחנה־אימונים של
מאיר כהנא במדינת ניו־יורק. היה זה
העתק של מחנות־האימונים שמקיימות
קבוצות־שוליים ניאו־פאשיסטיות
בארצות־הברית.
המחנה היה נעול ושמור, ורק פעם
בשבוע, בימי ראשון, מותר היה לקרובים
לבקר. החניכים לבשו מדים של
צבא ארצות־הברית ונעלו נעלי־קו־מנדו.
הם התאמנו בנשק חם וקר, ג׳ודו
ועוד. המישטר היה צבאי־כביכול. לנערים
יהודיים טובים מברוקלין. וביניהם
בחורי־ישיבה, ניתן לשחק בחיילים.
המטרה המוצהרת: להכין את יהודי
ארצות־הברית לקראת השואה המתרגשת
ובאה עליהם, כאשר תתמוטט
הדמוקרטיה האמריקאית, ונחשולים
של כושים, שמאלנים וגזענים אנטישמיים
יעלו עליהם (העולם הזה
.)19.11.69
בינתיים הועף כהנא מארצות־הב־רית,
סולק מן הליגה היהודית להגנה
שייסד והשתקע בישראל. הוא חוזר על
תעלוליו כאן.
השבוע נודע כי הוא הקים כאן
מחנה־אימונים לחסידיו הצעירים באי־

זור ירושלים. הוא התפאר כי י קי ם ^
מחנות כאלה בכל הארץ. התוכן, כמו
באמריקה: אימונים בנשק חם וקר,
קרב־מגע ועוד. המטרה המוצהרת; י
לייצר יהודים גאים וזקופי־קומה כמד

המטרה הסבירה: להכין פלוגות־סער
למאבק הפנימי נגד אויביו: שמאלנים,
בוגדים ימניים ובעיקר ערבים.
נמר 9רעב
^ מו כל מעשיו והכרזותיו של
( ₪כהנא, גם מעשה זה עורר דילמה
בציבור השפוי: האם להתעלם ממנו או *
להזדעק נגדו? האם להילחם בו, לשם
הצלת הדמוקרטיה, או להניח לו. בשם
אותה דמוקרטיה?
כמו נמר רעב, המזנב אחרי עדר של
איילות כדי לטרוף את המפגרות,
החולות והזקנות, כך מזנב כהנא אחרי
המחנה הדמוקרטי הישראלי, ומחפש
נקודות־חולשה כדי לחדור ולהרוס.
איך צריכה הדמוקרטיה להתגונן מפניו?
השאלה
התעוררה בכל חריפותה
בעיקבות פסק־הדין של בית־המישפט

4ד*ג

הגבוה לצדק, שקבע הנחיות לגבי
חופש־הביטוי. בית־המישפט ציווה על
רשות־השידור לתת רשות־דיבור לב־הנא,
כמו לכל ורם פוליטי אחר
בישראל, במידה שאיו בדברים פגיעה
מיידית וחמורה בשלום הציבור.
החלטה זו עוררה חששות עמוקים
בחוגים רחבים. הזיכרונות מימי הרפוב־
— ליקה הגרמנית (״הוויימארית״) צפו
מייד. האם לא נהרסה הדמוקרטיה הגרמנית,
מפני שהניחה לאדולף היטלר
ולבריוניו להשתולל באין־מפריע, בשם
הדמוקרטיה? האם לא היה היטלר נבלם,
אילו הוחרם על־ידי כלי־התיק־שורת?
האם לא היתה זאת תמימות
נוראה, כאשר התייחסו אל הנאצים כאל
זרם פוליטי לגיטימי, שמותר לו
להשתתף בדיון הציבורי החופשי —
בעוד שהוא עצמו לא הסתיר כלל את
כוונתו לשים קץ לדיון הציבורי החופי
• שיי

כנגד תפיסה זו עומדת ההשקפה
הנגדית. לדעת בעליה, אסור לשים קץ
^ לדמוקרטיה כדי להגן על הדמוקרטיה.
סתימת פי הנאצים היא עצמה ניצחון
של הנאצים. הודאה של הדמוקרטיה
בחולשתה.
יתר על כן, כאשר מתחילים לסתום
פיות, היכן הגבול? אם משתיקים את
המאוס ביותר. מי השני והשלישי
בתור? האם לא ישתיק הרוב כל מיעוט
רעיוני?
לפי אותה ההשקפה, זה אף לא

יעזור. גם אלמלא ניתן להיטלר לנאום
בכיכרות, היה הנאציזם מנצח בגרמניה,
מפני שהרפובליקה הדמוקרטית פשטה
את הרגל ולא היתה מסוגלת לפתור את
בעיות המדינה. הדמוקרטיה הישראלית
רחוקה מלהיות במצב כזה.
לפי תפיסתו של השופט אהרון ברק,
התיאורטיקן של ההחלטה, יש לסמוך
על כוחה הפנימי של הדמוקרטיה.
בוויכוח החופשי ינצחו הכוחות השפויים
והליברליים את הכוחות החשוכים.
לידות במין
ף יכוה זה ישן כימי הפאשיזם. למן
1הרגע הראשון להופעת הכוחות
הטוטאליטריים על הבימה הפוליטית
בעת החדשה נטוש ויכוח זה, ועד היום
לא הוכרע.
בישראל נוספה לוויכוח זה נימה
חדשה. בזירה הפוליטית הישראלית
קיים איזון בין ימין ושמאל. לאומנים
וליברלים. כאשר סותמים את פיו של
כוח ניאו־נאצי, הממוקם בקצה הימני
של הזירה, מתעוררת מייד הדרישה
ל״איזון״ — סתימת פיו של כוח
הממוקם בצד השמאלי. בדרך כלל
מכוונת דרישה זו בעיקר נגד מיפלגות
שיש בהן מרכיב ערבי חזק: רק״ח
והרשימה המתקדמת.
כבר הוכח שכל מעשה או חוק,
שכוונתו היא להוציא את כהנא אל

אימוני־נשק במחנה שלבהנא
גם בחורי־ישיבה שיחקו בחיילים

כהנא עם טירונים במחנה
בארץ: נגד שמאלנים, בוגדים ימניים וערבים

אימוני קרב־מגע במחנה בהנא
באמריקה: נגד כושים, שמאלנים ואנטי־שמים
מחוץ למחנה, גורר אחריו מיד מעשה
או חוק המוציא אל מחוץ לחוק גם
כוחות ערביים או שמאליים, בלי שום
סיבה נראית לעין. החוק האידיוטי
״למניעת הסתה גזענית״ ,שערכו
כקליפת־השום, נקשר בחוק לאיסור
מיפגשי־שלום עם אש״ף. החלטתה של
ועדת־הבחירות לאסור את רשימתו של
כהנא היתה קשורה בהחלטה למנוע את
הופעת הרשימה המתקדמת.
נוהג נפסד זה ממשיך להתקיים.
נציג של מיפלגת־העבודה בעיריית
תל־אביב, שאסר באחרונה את הזמנת
כהנא למיפגשי הייד־פארק בתל״אביב,
אסר באותה הנשימה גם את הזמנת
רק״ח והרשימה המתקדמת. למה? ככה.
יחי האיזון.
ברור שאילו שלל בית־המישפט
הגבוה לצדק את זכותו של כהנא
להופיע בכלי־התיקשורת הממלכתיים,
היתה החלטה זו משמשת מייד גם
אמתלה להחרמת גופים מן הצד השני
של הבימה.
לכן צדק בית״המישפט העליון.
אולם מי שמקבל החלטה אמיצה
כזאת צריך לדעת שהוא מקבל על
עצמו סכנה חמורה. עליו לעמוד על
המישמר בערנות כפולה ומכופלת.
קלוי המחנה של כהנא לאימון
פלוגות־סער ישראליות חייב להדליק
נורות אדומות בכל רחבי המערכת.
אנשי־כהנא לומדים לירות.
במי?

שער המחנה
האם ניתן לבלום א ת היטלר

השיש חצה שאת ו מבצע

על מרצפות ואריחי קיר משיש ומגתיט

150/0הנחה
בגובה הרצפה

החל נו ־נ $ 1ל מ ״ ר

המבצע לתקופה מוגבלת

^ 9ו -ו 1י מ ב1

אחים בולוס

מפעלי ייצור יצוא ויבוא
שיש וגרניט טבעיים,
מהמובילים בעולם.

מפעל ומשרד מכירו ת רא שי: כר מי אל אזור תעשיה טל 989742 , 988895 ,985759 .־04
תל־אביב -אבן גבירול 8טל 253870,259817 .־ 03 פתח תקוה ־ אזור התעשיה סגולה אלכסנדר ינאי 19 טל 909476 .־ 03 חיפה ־ ירד השיש רח׳
הרצליה ( 15 פינת גדעון )2טל 511489 .־ 04 נצרת ־ מרמרה רח׳ ראשי נמסאוי טל 70246,59062 .־ 065 שכם ־ רח׳ רפידיה ארמון השיש טל 78831 .־053
באר שבע * שיש ב״ש 1980 אזור תעשיה זעירה טל 74940 .־ 057 עזה -נשאר רח׳ סלאח אלדין טל 865431 .־ 051 בית לחם -סוהיל וסאחב דרך
בית־לחם־חברון טל 742407 .־02

בק שה של מנוח־ילעתיד

הנה צוואה(חלקית בהחלט) ,לעמיתיי בכלי־התיקשורת.
כאשר אמות, גא לא לקבור אותי תחת גל של הספדים מתוקים.
אל תמציאו לי אורי אבנרי אחר, נחמד וחיובי וחסר־פרצוף, שיהיה
דומה לכל האנשים שתקברו לפניי ואחריי.
מי ששנא אותי בחיי, שימשיך לשנוא אותי גם אחרי מותי. מי
שחשב שאני אדם איום ונורא, שימשיך לחשוב כך. מי שמתח עליי
ביקורת בחיי, שימתח עליי ביקורת גם במותי.
אני שונא את המינהג הזה, ההופך, ביום המוות, שחור ללבן,
שנוא לאהוב, רשע לחסיד־אומות־העולם.
אין פירוש הרבר שצריכים לכתוב על המת כמו שכותבים על
החי. אפשר לכתוב בלי זעם וטינה, להעריך את האיש במלואו, על
כל צרדיו החיוביים והשליליים, לצייר תמונה שלמה, ולנסח את
הדברים בלשון חיובית. אבל לא לזייף, לא להמציא ארם אחר, לא
לשקר, לא להחניק את המנוח בהשתוללות של צביעות מתחסדת.
כי זהו חטא כלפי האמת, וגם כלפי המנוח עצמו.
אני גם שונא את הפיכת המוות ל״אירוע תיקשורתי״ .תופעה
זו הופכת תכופה זגרועה יותר ויותר. פלוני מת. בגלל התחרות
הגוברת בין כלי־התיקשורת, ובעיקר בין הצהרונים(שהפכו מזמן
לבוקרונים) ,נערך בין הכותבים מירוץ אל הסופרלטיבים. עסקן
בינוני הופך למדינאי בצהרון א׳ ,למדינאי דגול בצהרון ב׳ ,למדינאי
היסטורי בצהרון ג׳ .סופר בינוני־עד־טוב הופך בעיתון א׳
לגאון, בצהרון ב׳ לגאון־בן־גאון ובצהרון ג׳ לגאון־כל הדורות.
מכיוון שכל העיתונים כותבים על אותם הדברים בדיוק, וגם
בצורה דומה פחות או יותר, נערך מעין פסטיבל־מוות למנוח. מי
שמתמזל מזלו והוא שובק חיים בעונת־המלפפונים, כשאין במה
למלא את ערימות־הנייר, זוכה במותו בפסטיבל־רבתי, משהו בין
הקדם־אירוויזיון והמימונה.
העיתונאים, העוברים כנחיל־דבורים מאירוע תיקשורתי אחד
לשני ,״מכסים״ את המנוח הדגול־לפתע. בעיניי, אין זה מראה
מלבב.
ובכן, נא לחסוך זאת ממני, בבוא היום. תודה.

הוי, איזן מילחמה
נחמדה!
רגע מזעזע. הבריטים קוברים את חיילי־האוייב בשוך הקרב
על איי־פוקלאנד.
בין הגוויות מוטל קצין ארגנטיני גוסס, ביטנו מרוטשת, מעיו
שפוכות החוצה, והוא אומר לקצין הבריטי באנגלית :״מדוע היינו
צריכים להילחם זה בזה?״ כעבור כמה רגעים מת גם הוא.
זה לא קרה בסרט פאציפיסטי. זה קרה במציאות. הקצין
הבריטי המספר על כך, כעבור חמש שנים, מבקש להפסיק לרגע
את הצילום. הוא בוכה.
כל חייל יכול להילחם רק מפני שהאוייב הוא אלמוני. אין לו
פנים. כאשר הוא פונה אליך פיתאום בשפתך, ואתה רואה שהוא
אדם כמוך, מתמוטט כל המיתוס
הנבוב שעליו מבוססת המיל־חמה.
נשארת המציאות הנוראה
של רצח המוני, סבל ושכול.
כל זה נאמר בדקות מעטות,
בסרט הבריטי המצויין על מיל־חמת
איי־פוקלאנד, שהוקרן בטלוויזיה
שלנו(מבט שני) בשני
המשכים. סרט תעודי מעולה
שבמעולה, מיסמך מזעזע נגד
המילחמה.
חייל בריטי אחד מספר שבשובו
לבריטניה לא היה לו חשק
לרדת מן האוניה. על החוף המתינו
ההמונים המריעים. המצלמה
הנציחה את הטימטום ההמוני השפוך על פניהם העליזות,
פני האזרחים שלעולם לא יבינו את חוויית החייל הקרבי החוזר
מן הטבח.
ובראש כולם, המיפלצת הקטנה, מרגארט תאצ׳ר, הפולי־טיקאית
ששלחה את הבחורים האלה להישרף חיים, לאבד ידיים
ורגליים(״ראיתי שהעור שלי יורד מהיד כמו כפפה כדי לזכות
בעוד 14?),של פופולאריות. אשה בעלת כובע לבן מצועצע,
הקוראת מן הנייר מילים־מילים־מילים, גאווה־לאומית, זקיפות־קומה,
אנחנו־גאים־בכם, בלה־בלה־בלה. והחייל רואה לפניו את
האוייב בעל הבטן המרוטשת .״מדוע היינו צריכים להילחם זה

בזה?״
מול המיפל*ת הבריטית הקרחונית —הרודנים הארגנטיניים
המושחתים, רבי־הטבחים ורבי־העינויים, שששו אל המילחמה
כדי להבטיח את שילטונם המתנדנד.
כאשר החיילים הבריטיים והארגנטיניים מדברים בסרט, הם
מתבטאים תוך כבוד הדדי וכבוד להרוגים משני הצדדים. אין
מנוס מן המסקנה: הם אוהבים זה את זה יותר מכפי שהם אוהבים
את הפוליטיקאים משני הצדדים, ששלחו אותם למילחמה.
האם אך מיקרה הוא שבאותו הערב עצמו, שבו הוקרן הסרט
הבריטי הזה, נשא אריאל שרון את נאומו על מילחמת־הלבנון?

אוד• א מ רי

תומאס הנביא
ותירגמתי יחד איתה. היא ודתה׳מהירה ממני, ולא־אחת גם
דייקנית ממני.
לעשות זאת שעות על גבי שעות מדי יום, כפי שהיא עושה
— הרי זה מאמץ רב מאוד. כל הכבוד.
פה ושם היו לה פאשלות. זה בלתי־נמנע. למשל, כאשר דיברה
העדה האמריקאית על * 71 01^1ד א 8£ ? 8£$£ט
10ט ס, תירגמה פרוסט ״נציג ממשלת ארצות־הברית באוהיו״.
התירגום הנכון הוא ״חבר בית־הנבחרים של ארצות־הברית מטעם
(מחוז במדינת) אוהיו.״
זה יכול לקרות לכל אחד. אף אחד אינו יכול לדעת את הכל.
במיוחד משעשע אותי מינהגה של בתיה פרוסט לבטא בקולה,
באופן לא־מודע, את רגשותיהם של העדים והפרקליטים. זה בלט
במיוחד כאשר העידה הערה האמריקאית עדנה רוברטסון,
שדיברה כל העת בקול חדגוני ושטוח. בתיה פרוסט הכניסה
לתירגום את הרגשות של העדה, שהעדה עצמה ניסתה לעצרם
בתוכה. כשהעדה התמרמרה במילים, פרוסט התמרמרה גם בקול.
כאשר העדה הצטדקה במילים, פרוסט הצטדקה גם בקול.
פעם העיר לה על כך השופט רב לוין. הפרקליט האמריקאי,
ג׳ון גיל, התמרמר על החלטה מסויימת של השופט. פרוסט
תירגמה. השופט העיר :״אני מבין שמר גיל זועם. אבל מדוע זועם
התירגום?״
לרבים מאיתנו, המישפט הופך להתמכרות. מה נעשה כשבית-
המישפט ייצא לחופשה? מה נעשה בלי קולה של בתיה פרוסט?

בחור מאום־אר־פחם
שמו תייסיר. שכחתי את שם־המישפחה.
פגשתי בו בסוף העולם. כלומר, בסוף היבשה האיטלקית, רג׳יו־די־קלבריה,
בפסטיבל שכבר סיפרתי עליו.
בערב, אחרי כל הנאומים, נערך פסטיבל של להקות־רוק. לא
באו ראשי מיצעד־הפיזמונים של איטליה, אלא להקות מן הסביבה.
המעניינת
ביותר היתה להקה חסרת־יומרות, שקראה לעצמה
אתנו־רוק. כלומר: רוק אתני(עממי? לאומי? שיבטי? לו תדע
איך לתרגם).
הלהקה, כך נאמר לנו, היא של סטודנטים במסינה, העיר הס-

ק 1דה של המתרגמת
גם לי נכנס הג׳וק של מישפט דמיאניוק, ואני מבלה שעות
לפני מכשיר־הטלוויזיה. תוך כדי כך למדתי להעריץ את המתרגמת,
בתיה פרוסט.
לא־אחת התנדבתי בכל מיני כינוסים לתרגם משפה לשפה —
בדרך כלל מעברית לאנגלית או לגרמנית, או להיפך. אני יודע
עד כמה קשה לעשות זאת בדייקנות ובמהירות, במשך זמן
ממושך. ממילא ערכתי לעצמי תחרות פרטית עם בתיה פרוסט,

מוכה בסיציליה, מעבר למיצר־הים הנקרא על שמה. חלק מן
השירים היו איטלקיים, חלקם ערביים. כלומר: רוק קשה, בעל
מיקצב אמריקאי מובהק, אך בשפה ערבית־עממית. המבצעים היו
חלקם איטלקים, חלקם פלסטינים, כולם סטודנטים.
על הבימה שר, קיפץ, הציג, רקד ומה־לא צעיר בעל כוח־חיות
בלתי־רגיל. הוא הקסים את הקהל, שתבע ממנו לחזור לבימה שוב
ושוב.
בין ההופעות ירד אלינו והציג את עצמו לפניי: תייסיר, מאום־
אל־פחם, לומד רפואה באוניברסיטה של מסינה ועוסק בלהקת־הרוק
שלו בשעות־הפנאי. אחיו לומד רפואת־חיות באותה המיב־ללה.
הוא אחר מרבבות פלסטינים הלומדים עתה ברחבי העולם,
ושאתה פוגש בהם בכל מקום שיש בו אוניברסיטה.
תייסיר הוא איש סימפאטי. הוא הדביק את כולנו בשימחת־החיים
שלו. על פוליטיקה לא דיבר.
איני מומחה גדול לרוק, אך היה נדמה לי שאילו חי בארץ ולא
היה ערבי, יכול היה בקלות לטפס לצמרת מיצעד־הפיזמונים. בלי
עננים של עשן ציבעוני ושאר אבזרים מלאכותיים, הבאים לחפות
על חוסר־כישרון. רק בזכות קיסמו הבימתי.

תייסיר על הבימה ברג׳יו־די־קלבריה

תמיד הייתי מעריצו של תומאס ג׳פרסון, מחבר מגילת־העצ־מאות
האמריקאית. אך לא ידעתי שהיה נביא, עד שהקורא י״ב
קולר, מהעיר צ׳ארלסטון שבמדינת וירגיניה המערבית, שלה לי
קטע מעיתון.
לרגל יום־העצמאות ה־ 211 של ארצות־הברית, ניזכר העיתון
בפרטים בלתי־ידועים על ג׳פרסון, הנשיא השלישי של ארצות־הברית.
הם כלולים במיכתב ששלח ב־ 1818 למנהיג יהודי, ושננד
סר באחרונה לארכיון ישיבה יוניברסיטי.
מרדכי נוח, דיפלומט ועיתונאי, הוזמן על־ידי קהילת שארית
ישראל בניו־יורק לנאום בטקס חנוכת בית־הכנסת שלה. הוא
עמד על חשיבות ההשכלה כתרופה
נגד האנטי־שמיות. העתק
מן הנאום שלח לג׳פרסון. זה ענה
לו במיכתב שבו הרחיב את הדיבור
על האנטי״שמיות ועל הדת
בכלל.
כתב ג׳פרסון :״הכת שלך משמשת
הוכחה מאלפת לקוום הרוח
הכל־עולמית של חוסר־סובלנות
דתית, הטמונה בכל כת. כל הכתות
מתכחשות לה כשהן חלשות,
וכולן נוהגות על פיה כשהן
בשילטון.
״בחוקים שלנו יש התרופה
היחידה למירה מגונה זו. הם מגינים
על זכויותינו הדתיות, כשהם מגינים על זכויותינו האזרחיות,
על־ידי יצירת שיוויון בין כל הדתות.
״אך יש עוד הרבה מה לעשות. כי למרות שאנחנו חופשיים על
פי החוק, איננו כך למעשה. דעת־הקהל הופכת את עצמה לאינקוויזיציה,
ורי בקנאות שלה כדי להצית את להבות המוקד״.
ג׳פרסון לא יכול היה להינבא לפני 169 שנים כי תקום אי־פעם
מדינת־ישראל. אך קביעתו, שכל הדתות(וממילא גם הדת היהודית)
מתכחשות לאי־הסובלנות הדתית כשהן חלשות, אך נוהגות
על־פיה כשהן בשילטון, יכלה להיכתב על־ידי אדם המכיר מקרוב
את הרבנים יצחק פרץ, מאיר כהנא, עובדיה יוסף ומשה לווינגר.

אני מתבייש
תוך צפייה בטלוויזיה במשך ערב אחד ספרתי שבע פעמים
שבהן אמר מישהו ״יש לי את בין הדוברים היה שר אחד, שני
חברי־כנסת, שני אנשי־טלוויזיה, פרופסור אחד ואזרח אחר ששכחתי
מיהו.
כמה פעמים אמרו אנשים אלה ואחרים ״נראה לי״ .נראה באלף
קמוצה. כלומר: נראה בעבר, כשהכוונה היתה שנראה לי עכשיו,
בהווה.
לא נעים להעיר לאדם על בורותו. הבורות היא ככל מום אחר,
ואין לצחוק ממנה.
אדם שנולד בארץ, שהעברית היא שפת־אמו, ושאינו שולט
היטב בכל שפה אחרת, ראוי רק לרחמים אם אינו שולט בשפתו
שלו. בוודאי לא יעלה על הדעת ששר, חבר־פרלמנט, קריין־טל־וויזיה
או פרופסור ידבר בשפה משובשת בטלוויזיה הבריטית או
הצרפתית.
לא הבורות מרגיזה. מרגיז חוסר־הבושה. לעיתים נדמה כי הבורים
גאים ממש בבורותם, ואף מסבירים כי ״בכה מדברים עכשיו״.
אין
סכנה חמורה מחוסר־הבושה. מי שרוצה לעצור את הירידה
מהארץ, צריך להחזיר את יסוד־הבושה ליורדים הפוטנציאליים.
הוא הדין לגבי הירידה מן השפה העברית.
העברית החדשה היא הנכס׳ התרבותי העיקרי שיצרנו. אין להישג
זה אח ורע בהיסטוריה העולמית. זהו פלא, שהכל מתפעלים
ממנו. עכשיו הוא נזרק בבוז.
מותר לטעות, בייהוד בארץ שכה רבים מתושביה לא ספגו את
השפה העברית עם חלב אמס. גם אני טועה. אך כאשר אני טועה,
ומעירים לי על כך, אני מתבייש, ומשתדל שלא לחזור על הטעות.
נדמה שגישה זו נעלמת והולכת. ככל שהעברית שגויה יותר,
כן היא אופנתית יותר. מי שרוצה להיות א ,1להיות אחד מהחבר׳ה.
מוטב שידבר בלשון ״יש לי את אין לי את בגלל ש״...
כך, על כל פנים, נראה לי. נראה באלף סגולה.
4 7 11

א ד עז ר ש טור ם, דת קיצוני שהפו לחילוני, מפעיל המאבק נגד הכפייה
הדתית בירושלים, מעניו את המניעים של ההפגנות החרדיות בעיר, מציע
ניתוונוה אפשויים ומסנו על דונו מן המתנה החווי לצד החילוני
״תוו כוי
הוואה במיסגות
הצבא,
הלנת׳ עעשית׳
חילוני״

״אני לא גובו לתאו
את התהליכים
שבעיקבוחיהם נעשיתי
חילוני. אלה תהדני־נפש
אינטימיים״

״החבוה התווית
היא הכוה איומה
ובוראה. פחיטית,
הממשינה בגטו
האיוופי באן־

״אני מ לחוזדם
בחשובה, המספוים
בויש־גלי ערכו שגילו את האור׳

״בחזית הישיבות
מעולם לא נפל או
חייל אחו, לא נפלה
שעוה גשעוות ואשו,
אפילו שן לא נפלה־

יגויס במוצאם,
שעלו לאוץ,
הלם והקצינו
במשך השנים״

דושי

ך • יו ם ה שי שי בערב. תושבי ירושלים,
? 9ברובם, יושבים בבתיהם. רוב המיס-
עדות ובתי״האוכל והבילוי האחרים בעיר
הבירה כבר סגורים ומסוגרים עד למוצאי-
השבת. על ישראל עובר גל חום מתיש,
בירושלים, בשעות הערב, האוויר צונן ונעים.
ברחובות חושן, מכוניות מעטות נעות על
הכבישים.
הרחבה ליד הסינמטק, בכביש היורד אל
תון גיא־בן הינום, רוחשת פעילות. עשרות
צעירים ולא כל-כן צעירים, בבגדים זרוקים,
בסנדלים, פעורי שיער שעיניהם נוצצות
בחושן, זורמים אל המקום. הם באים בבו דדים,
בזוגות, בחבורות קטנות. במשן שעה
ארוכה ממשיכים להגיע, מי ברגל מי ברכב.
הם מתערבבים בעשרות שוטרים במדים
הממלאים גם הם את הרחבה ואת המיד-
רכה הצרה שמעל לבניין החדש של הסינמטק.

שבועות אחדים שבירושלים יש מאב קים,
לעיתים אלימים, בין החרדים ממאה18

שערים ומן השכונות הסמוכות, לבין החילונים.
החרדים
מזדעקים בכל פעם שבעיר קו רה
משהו שלדעתם שווה את התייחסותם.
בכל פעם הם מעלים נושא חדש על סדר
היום העירוני והלאומי. פעם היתה אופנה
ללכת לכביש־רמות ולזרוק אבנים מן הגיב-
עה הסמוכה על המכוניות הנוסעות בשבת
על הכביש. המאבק הזה נכשל. כביש-רמות
פתוח, החרדים הלכו לחפש אתר״פעולה ח דש.
אחר״כך
הם ניסו לסגור כביש ראשי א חר,
המוביל לשכונת רמות״אשכול. גם במ
אבק
הזה הם נכשלו.
לפני שבועות אחדים נפתחה בירושלים
מיסעדת מי־ומי בשבתות, במרכז העיר.
פתיחת המיסעדה גררה אחריה קבוצות
גדולות של לובשי שחורים וחבושי שטריי מלים.
הם הפגינו, צעקו, הפכו עולמות, אבל
המיסעדה ממשיכה לפעול וממשיכה להא כיל
פיות של חילונים.
עכשיו נושא המאבק הוא בתי־קולנוע ה מקרינים
סרטים בלילות״שבת וביום הש בת.
זה התחיל מהקולנוע בבית״אגרון. בשבוע
שעבר הודיע האחראי על הקולנוע כי
הוא מפסיק, בינתיים, את הקרנת הסרטים

בשבתות. רבים ראו בהכרזה זו משום כניעה
לכפיה הדתית.
כן ראתה את הדברים גם ליה ואן־ליר,
מבעלי הסינמטק, ואז החליטה שבאולם־ה-
הקרנה של הסינמטק יוקרן גם יוקרן סרט
ביום השישי בערב.
החרדים, מצידם, הודיעו שביום השישי
האחרון אין הם מתכננים הפגנה גדולה, וכי
הם דוחים את המאבק בשבוע. למרות זאת
התאספו עשרות מתושבי העיר המתנגדים
לכפיה הדתית והגיעו אל פאתי הסינמטק
כדי לקדם את פני החרדים, אם אלה יחלי-
טו בכל זאת לבוא ולהפגין. החרדים לא באו

והחילוניים התפזרו בחצות הלילה. אחר־כן
שמעו שהחרדים התפרעו בעיר בשעות ה קטנות
של הלילה ומולם עמדו רק השוטרים.
עשרות
שוטרים התקבצו גם בכניטה לשכונת
מאה־שערים, טמיד מאוד לכיכר-הש-
בת, כדי לעצור את החרדים שילכו להפגין.
כיכר זו ראתה בעבר, לפני שנים רבות, הפגנות
סוערות ורבות משתתפים.
אלה היו הימים שבהם הוכרע, למעשה,
גורלה של העיר, שבהם נעשו הוויתורים
הראשונים לטובת הדתיים, כשפרנסי ירושלים
נכנעו ללחץ החרדי והחליטו לסגור כמה
רחובות בשבת. מאז מחמיר המצב משנה
לשנה, והמצב כיום הוא ששכונות שלמות
בבירה סגורות ומסוגרות בשבת. חילוני ש טועה
ונכנס למקומות אלה מסכן, פשוטו
כמשמעו, את חייו.
גם בכיכר־השבת, ביום השישי בלילה, היו
רק כמה עשרות חרדים. גברים ונשים,
אלו בקאפוטות ובשטריימלים ואלה בשמלות
ארוכות ובשביסים לראשיהן, עמדו ב אמצע
הרחוב הסגור לתנועה, מול השוטרים,
וצעקו בקול גדול ״שאבעס!״ לעבר כל מכו נית
תועה שהעזה לעבור טנייד לשכונה.
אלעזר שטורם -שפרוש שמו בגרמנית:
״סערה״ -גבר בטוף שנות ה ׳30-לחייו, היה
שם. מזה יותר מ־ 15 שנה הוא בעולם אחר.
הוא נולד בבית חרדי, למד בחדר, בישי בה,
עד שהפן, לאט לאט, לחילוני.
מזה חודשים אחדים מגיש שטורם, ביחד
עם אברהם נ״אברום״) בורג, בנו של השר
לשעבר יוסף בורג, את התוכנית שבת־שלום
בטלוויזיה. התוכנית משודרת בליל-השבת
לפני היומן. בתוכנית מסבירים השניים,
תוך כדי שיחה ביניהם, את פרשת השבוע.
שטורם הוא גם ממקימי מוסד שורשים.
זה מוסד העוסק ביהדות, אך אינו מוסד
דתי. בין שאר עיסוקיו הוא גם מרבה להר צות
בפורומים שונים בנושא היהדות ובנו שא
המאבק בין החרדים האנטי-ציונים
לבין כל הציונים, דתיים וחילוניים, בישראל.
יש בפיו תיאוריות ברורות והסברים
למה שקורה עכשיו, הוא מסביר את הדברים
בתהליכים היסטוריים שעברו על העם
היהודי בעשרות השנים האחרונות.
שטורם גם פעיל במאבק נגד הכפיה הדתית
בירושלים ומרבה להשתתף בהפגנות
נגד החרדים בעיר.

אוריות שלו לפי סדר היסטורי-כרונולוגי,
ומבסס אותן גם על סמך ידע אישי מן
התקופה שבה היה בעצמו בחור־ישיבה.
עם זאת, הוא אינו מוכן לפרט מה הניע
אותו לעזוב את הדת ולהפוך חילוני קיצוני
שאינו שומר מיצוות, מחלל שבת ומועדים.
יש לו, לדבריו, חברים דתיים רבים, כולם
ציונים, שעובדת היותו חילוני מחלל־שבת
אינה מפריעה להם. גם אברום בורג חבר
קרוב שלו. בורג חובש-כיפה ושומר-מיצוות,
אך אין זה מפריע לו שחברו הקרוב בא לבקר
אותו בשבתות כשהוא נוסע במכונית.
שטורם צופה בתוכנית שאותה מגישים
שניהם והמשודרת בליל השבת. בורג אינו
צופה בה בליל-השבת.
בשבוע שעבר, כשהיו בירושלים הפגנות
סוערות ואלימות בין חילונים לדתיים, השתתף
שטורם בין המפגינים החילוניים.

את לא בעניינים. הם ואורי בלוי מתחרים
בקבוצת הקיצונים מי ינהיג את הרחוב. וכשהם
ברחוב, מאיר פורוש לא יכול להישאר בבית.
מאיר פורוש הוא היום חבר מועצת־העיריה.
לדעתי פועל כאן משהו יותר עמוק ויותר
טראגי. אני מתכוון לתת לך עכשיו הרצאה
פסאודו־היסטורית.
אבל קודם כל אני צריך להסביר שאני עושה
אבחנה בין הדתיים הלאומיים־ציוניים לבין הדתיים
האנטי־ציוניים.

• הציונים הם אלה החובשים כיפות
סרוגות?
גם. אני מתכוון לאלה ממיזרחי רבתי למיניהם.
ימינה משם, מאגודת־ישראל וימינה —
כולם אנטי־ציוניים.

• למה אתה אומר ימינה, יש לזה
איזו נגיעה לפוליטיקה?
שום משמעות פוליטית מקובלת לימין ושמאל,
למרות שהשינאה של הרחוב החרדי לערבים
היא איומה ונוראה, ואפשר לראות את זה
בעיתונים שלהם.

• במשד חודשיים הקרינו בירר־

• אבל בזמנו היתה קבוצה שאמרה
שהיא רוצה להצטרן ז לירדן.

״המנהיגות החרדית
נתרה את הכישלון
הנורא ביותו
בהיסטוריה היהודית,
כשקראה, ופני
מיוחמת־השלם השניה,
להודים שלא רעלות
לישראלי

זו היתה קבוצה קטנה של נטורי-קרתא,
שאמרו שהם רוצים להצטרף לירדן ולדבר עם
ערפאת, אבל זה שולי.
אחד החרדים אמר לי פעם שהוא נגד המדינה,
אבל המדינה חייבת להימשך. כשהיא קמה זה
היה אסון. אבל משקמה, אם תחדל מלהיות זה
ייגמר בשפך רם רב של יהודים ואסור שזה יקרה.

נמלטה מאירופה. הרבי מסטמאר, למשל, בן דורו
ובן עירו של יאנוש קורצ׳אק, הצליח להימלט
ברכבת קסטנר המפורסמת, בעוד שקורצ׳אק עצמו
הודיע שאינו עוזב בלי הילדים.
ואז, כשהתברר גודל האסון, ברור שהמנהיגים
שקראו לא לעזוב את אירופה היו צריכים ללכת
הביתה, אבל הם לא הולכים. הם רדופי אשם ולא
מצליחים להסתדר עם הכישלון הטוטאלי שלהם.

• מדוע לא האשימו אותם וגירשו
אותם?
אין לי הסבר לשאלה למה הם לא נבעטו
הביתה. זו חברה פטריארכלית הבנוייה לפי
השטנצים הישנים של קהילה, ואם בכלל יש בה
מהפיכות הן מאוד אץ זיות.
אני טוען שמכאן׳ואילך המנהיגות החרדית
האנטי״ציונית עושה הכל על מנת לכפר על
השגיאה הנוראה של ההכרעות שלה לפני
המילחמה. ארבע שנים אחר־כך קמה המדינה
הציונית והיא המצבה הנוראה לכישלון הדתיים.

• ואז הם אמרו שהשואה כאה על
היהודים בגלל מעשי הציונים, בגלל
החילונים?
עונש סביבתי ועונש קיבוצי הוא הדבר הרע
ביותר שיכול להיות.
זו תפיסה כל־כך פרימיטיבית, פגאנית ומאגית
לומר שבגלל הרצל אחד שעשה ציונות צריך
להאשים את אלה שהיו נגדו. כי באירופה נשארו
אלה שלא הלכו בדרכו של הרצל.

• אבל הם מאמינים בזה. זה במו
שהרב יצחק פרץ אמר שאסון־הבונים,

שלים סרטים בשבתות והיה שקט. מה
קרה עכשיו?
דברים כאלה לוקחים זמן.

• אבל כשפתחו את המיסעדה בשבת
הם מייד הפגינו?
לא, לקח להם יותר מחודש, וגם אז נכשלו
כישלון טוטאלי.
בין החרדים יש מישחק כוחות ותחרות בין

שטורם ואברום בורג בתוכנית-הטלוויזיה
,היה לי פעם זקן יפה. חבשתי מיגבעת יפה וחליפה שחורה:
אבל מאידך המדינה לא חשובה עד כדי כך
שהוא יילך לצבא.

• איפה כל הדברים האלה מתחילים?

דתיים
בהפגנת-שבת בירושלים
,אין מה לעשות בירושלים. אפשר רק לעכב
הוא מתגורר בשולי שכונת שערי־חסד
בבירה, שהיא, מעיקרה, שכונה חרדית. הש כונה
גובלת בבנייני־וולפסון המשקיפים על
עמק המצלבה ועל בניין הכנסת מן הצד של
גן־סאקר.
צידו האחד של הבניין שבו הוא מתגורר
יי־ גובל בישיבות וברחוב שרוב תושביו יהו דים
חרדים. מצידו השני של הבניין יש
שכונה חילונית. בינתיים לא מורגש בשכונה
זו הלחץ הדתי, אך כאדם המגדיר עצמו
כריאליסט, הוא עד לעובדה שתהליך כזה
יכול לקרות. ואז, כך הוא אומר, לא תהיה לו
ברירה והוא ייאלץ לעזוב את ביתו.
אפשר לשבת איתו ימים שלמים ולדבר
איתו על נושא זה. הוא מוכן להסביר את
עצמו שוב ושוב, מרבה לתת דוגמות מן ההיסטוריה
ומן ההווה. הוא מסביר כל נקודה
באריכות, ונראה עליו שעושה זאת לעיתים
קרובות בהרצאות. הוא בונה את התי-

אגודת־ישראל לבין האחרים, שהם קיצוניים יותר,
והקיצוניים נותנים את הטון.

• זאת אומרת שמה שקורה לא קשור
למעשי החילוניים?

החילוניים מספקים את העילות לתעסוקה. הם
מוכרחים אקשן כל הזמן. הם לא חיים ממה שהם
מייצרים, הם עסוקים בשנור וצריכים אירועים.

• אירועים שיצדיקו את השנור?
לא בדיוק, אבל באמצעות זה הם מצדיקים את
השנור. התמונות שלהם שמראות אלימות כלפיהם
שוות בוודאי כמה עשרות אלפי דולרים. חוץ
מזה, יש מאבקים פנימיים בלתי־פוסקים על ההגמוניה
בעולם החרדי.
מאיר פורוש, למשל, בנו של הח״כ מנחם,
בונה את עצמו באופן שיטתי ועיקבי בדיוק כמו
שאביו עשה לפני 30 שנה. חוץ מזה, יש גם
מאבקים עם שני אברכי־המשי, הלא הם האחים
משי־זהב.

• מי הס?

אני אתחיל מסוף המאה ה־ ,19 שאז התחילה
התנועה הציונית, כשבאירופה יש ריכוז גרול של
יהדות אדוקה. התנועה הציונית משאירה רישום
בהיסטוריה כבר אז, והיא תנועה שלוחצת על
הציבור הדתי, כי היא שואבת ממנו את כוחה.
ב״ 1912 יש ועידת יסוד אגודת־ישראל ושם,
לראשונה, התאחדו כל הכוחות החרדים שלא
נפגשו ער אז סביב שולחן אחד: מתנגדים
וחסידים ביחד. והם מתאחדים לנוכח האוייב
הציוני ופועלים לפי שיטותיו, שיטות הקונגרסים.
אז הם מחרימים לגמרי את הציונות וכותבים
מעין אמנה משלהם.
ב־ 1930 קמים יהודים ציונים, כמו זאב ז׳בו־טינסקי
ודויד בן־גוריון, שקוראים ליהודים לעלות
לישראל. הם מריחים סכנה וקוראים לברוח
מאירופה. המנהיגות החרדית חייבת להתייחס
לעניין הזה ושוללת טוטאלית את העליה.
הרבנים קראו ליהודים להישאר באירופה. אומנם
גם אחרי המנהיגים הציונים לא הלכו הרבה, אבל
אלה לא טעו בדיאגנוזה ובפרוגנוזה של המצב.
ואז באה השואה, וכל מי שהגיע לארץ־ישראל
ניצל. ברור שאילו הרבנים היו אז קוראים ליהודים
לעלות, הלקם היו עולים וניצלים מהשואה.
כשנגמרה המילחמה ב־ 1945 וכל העולם ראה
מה קרה, היה ברור שהמנהיגות החרדית נכשלה
בכישלון הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית.

• אבל יש להם דיד להסביר את השואה.
רגע,
תיכף נגיע לזה. אגב, רוב המנהיגות הזו

שבו נהרגו ילדים בתאונת-רכבת, קרה
בגלל חילול-שבת או מזוזה פסולה.
זה אותו הגיון מטומטם. אין אדם עושה חשבונו
של הקדוש־ברוך־הוא.

• אבל הם מאמינים בזה, פרץ באמת
האמין במה שהוא אמר.
אלה אנשים מנוולים, אנשים שרמת החשיבה
שלהם כל־כך פרימיטיבית.
לאוסקאר ויילד יש בספר תמונתו של דוריאן

.אנשים האומדים
שהילדים גתו בתאונת־הרכבת
בגדל חילול־שבח,
או דבדים דומים,
הם מנוולים״
גריי מישפט מאוד חכם: להאמין אתה יכול בכל,
ובלבד שיהיה בלתי מתקבל על הדעת ביותר. אז
כמו שאמרת: הם מאמינים.

•ואתה יכול לבטל את האמונה
הזאת שלהם?
אני יכול הכל. המושג אמונה כפי שאני מבין
אותו זה ההיענות של האדם לבוראו. לכן, לדעתי,
ישעיהו לייבוביץ הוא גדול המאמינים שפגשתי
בחיי.

• אז איך אדם יכול להפסיק להאמין?

זו סוגיה אחרת לגמרי. יש לבני־אדם צורך

אני חושב שירושלים אבודה1
(המשך מעמוד )19
לסדר לעצמם את העולם. הם לא מסוגלים
להסתדר עם עולם שבו יש שאלות פתוחות. לכן
הם מוכרחים להסביר את השואה. זו תיאוריה
פסיכולוגית שאומרת שאתה חי בלהצדיק את
הדרך שאתה הולך בה.
לכן יש להם צורך עמוק להכפיש את הציונות
ולכן הם אומרים שבגלל הציונות הקדוש־ברור־הוא
העניש את היהודים.

• וזה מה שמוביל אותם עד היום?

טענתי היא שזה מה שמנחה אותם לכל אורך
הדרך. זה הכוח המרכזי הגדול שהוא הכישלון
שלהם בשואה.

בירושלים היה מתעורר במוקדם או במאוחר.
בירושלים קרה דבר מיוחד מבחינת התהליך.
מרוכזת כאן אוכלוסיה חרדית אנטי״ציונית
המאסיבית ביותר במדינה, נרמה לי שיותר מאשר
בבני־ברק. חוץ מזה מרוכזים פה אינטרסים
פוליטיים חזקים. ודבר נוסף: פה אפשר להגיע
להישגים.

• גס בחיפה הם הגיעו להישגים.
שום הישגים. הרכבל עובד בשבתות ובתי-
הקולנוע גם הם עובדים כשבתות.
בירושלים יש ציבור מיליטנטי שמתכתש
בתוך עצמו כשתמיד מנצח הקיצוני ביותר. ירושלים
היא מיקרוקוסמוס ובתוך ירושלים הרובע
היהודי הוא מיקרוקוסמוס של ירושלים.

• למה דווקא הרובע היהודי?
כשהרובע היהודי הוקם היה תיכנון שיהיו בו
4091 דתיים והשאר חילוניים. היום אין שם בכלל
חילוניים.
אותו דבר לגבי המוסדות, אבל היום פועלים
שם רק שלושה מוסדות — בית הסופר, יד בן־צבי
וסניף של אוניברסיטת בר־אילן — וגם הם
בקושי מתפקדים. מאידך יש שם אינסוף ישיבות
וכל האוכלוסיה שם חרדית.

• איד זה קרה?
•,אבל בינתיים התחלה הדור והתחלפו
המנהיגים?
לא כל־כן־ .יש כאלה שעדיין מנהיגים. הרי רוב
הרבנים והאדמו״רים הגדולים היו גם בזמן
השואה.

• אם כך מדוע הם באו לארץ אחרי
השואה?
הם ברחו מכל מקום לכל מקום, והאמת היא
שלארצות־הברית ברחו יותר מאשר לישראל.
רובם הצטרפו למדינה אחרי השואה. הם פליטים
כאן. הם רצו להיות שם, באירופה, ולא פה. הם
מחוייבים להילחם בי ולהציק לי כדי שלי לא
יהיה טוב. כשלי רע להם טוב.

• מה המטרה שלהם?
להרוס את המדינה הציונית. והיום, כשד כבר
מדינה עם כוח ואינטרסים, אם הם יוכלו להשתלט

עוד בית ועוד בית, ואז החילוני מרגיש לחוץ
כי לא נעים לגור בשכונה דוסית שאתה מחלל
שבת וצועקים עליך. הרובע היהודי הפך להיות
ללא חילונים.

• וזה קרה בעוד שכונות.

אני טוען שהעיר אבודה. הרובע היהודי קל
להבנה וקל לראות את התהליך כי זו שכונה
מוגדרת וסגורה. בשכונות אחרות היה תהליך
זוחל והגבולות של השכונות לא ברורים.

• אתה חושב שבאופן מוחלט מיס-
פר החרדים בעיר עלה?

בוודאי, וזה גם טיבעי. גם משום שיש להם
ריבוי טיבעי עצום, בין הגדולים בעולם, וגם
משום שהמדינה מפנקת אותם. חוץ מזה יש
עלייה מאסיבית מארצות־הברית של חרדים.

• אם בשכונה שלך יתרבו החרדים
אתה תעזוב?
לא תהיה לי ברירה. אתה לא יכול להסתדר עם

• אז אין מה לעשות?
לדעתי מבחינות מסויימות אין מה לעשות.
אפשר אולי לעכב תהליכים, אבל לא להפסיק
אותם לגמרי.

• ויש פיתרון?
יש פיתרון אחד וזה החלטה אמיצה של
מועצת־העיר שתחליט על חלוקת העיר, כך
שיהיו שכונות חרדיות שבהן אפשר לסגור
רחובות בשבת, ושכונות אחרות שבהן אף פעם
לא יסגרו רחובות.

• זאת אומרת שיהיו שתי ערים?

העיר תהיה מחולקת פה חרדים ופה לא.

• אבל אם החילונים ימכרו דירות
לדתיים, אז גם השכונות החילוניות
תהיינה דתיות.
אבל הם יידעו שמה שלא יהיה שם לא יסגרו
רחובות בשבת.
עכשיו ברור לי, למשל, שהשכונה הבאה שהולכת
ליפול היא שכונת רמת־אשכול.

• אתה שונא אותם?

• אתה משתמש בביטויים של
שינאה.
למשל?

• כשאתה מדבר על שכונה שהולכת
ליפול.
בוודאי, מדובר על כוחות ציוניים מול כוחות
אנטי־ציוניים. בוודאי שליבי רווה. לי, למשל, יש
הרבה חברים דתיים ציוניים־לאומיים, שגרים
בכל חלקי העיר, ולא איכפת להם שאבוא אליהם
בשבת במכונית.
אני חושב שמלכתחילה לא היה צריך לסגור
רחובות.

• אבל מאה־שערים זו שכונה דתית
מימים ימימה ואז היו הפגנות בכיכר-
השבת.

אבל אז הרחוב הראשי של מאה־שערים היה
פתוח, ואם לא היו מוותרים להם אז גם היום הוא
היה פתוח, וכך שאר הרחובות.
בלב תל־אביב יש ריכוז גדול של חרדים ואין
רחוב אחד סגור. זה מפריע להם? היו שם מהומות?
אבל בירושלים הכלל הזה של סגירת רחובות
כבר התקבל, לכן צריך עכשיו לקבוע קווים
ברורים ביותר איפה לסגור ואיפה לפתוח.
החרדים הפסידו בשני מקומות: בכביש רמות
ובכביש ים־סוף ברמת־אשכול. אבל על רחוב בר־אילן,
למשל, שעובר בתווך בין שכונות דתיות
ללא דתיות, תהיה מילחמה.

יש לי עוד פיתרון והוא נוגע לחוק השבות. אני
בעיקרון בעד חוק השבות, כי אני חושב שהוא
מתבקש מעצם מהותה של מדינת היהודים. ואני
מדבר על מדינת־היהודים ולא על מדינה יהודית
שהיא מדינה תיאוקרטית רדיקלית.

שהלך לצבא למה שנקרא אז ארבע שנות ספר.
לקחו בחורי ישיבות וחיילו אותם, ואחר־כך הם
היו מעין מורים חיילים ביישובי־ספר.

• עשית טירונות?

בטח, תוך כדי השירות ביישובי־ספר.

• במדים?

השרות עצמו לא היה במדים, אבל הקורסים
תוך כדי היו במדים. זה כמו שרות של מורה־ . י חיילת.

• וגם למדתם?
כן, זו היתה מיסגרת רי סימפטית. אז עוד לא
היה ישיבות־הסדר.

• אלה היו כיפות סרוגות?

לא, רק כיפות שחורות.

• היו לך פאות עד הכתפיים?

לא, היה לי זקן יפה, מין בחור ישיבה ליטאי
ללא פאות ארוכות. הייתי חובש מיגבעת שחורה,
חליפה שחורה וחולצה לבנה.

• למה הלכת לצבא?
אני לא מוכן לתאר את תהליכי־הנפש שהם
פרטיים ואיטימיים. אני בז לחוזרים בתשובה
שמספרים בריש גלי על ״דרכי לתשובה״ ו״איך
גיליתי את האור״ .אני חושב שהדברים הפרטיים,״ן
שלי אינם עניינו של הכלל.

• אז מה הביוגרפיה שלך?
אני בן למישפחה יקית, יוצאי גרמניה, פליטי
שואה, שהתיישבו שלא בטובתם בבני־ברק. הם
נקלטו לעיר שהיו בה 30 מישפחות יקיות, מיעוט
מול מאסה של חסידים או ליטאים. אלה נקראו
באירופה אוייסט־יודה, יהודים שהיו מבוזים אצל
היקים. אבי, למשל, אינו יקה ממש, כי הוא בא
ממישפחה ליטאית, אז סבתי, אמא של אמי,
הטילה וטו על נישואיה של אמי לאבי, משום
שהיה אוייסט־יודה. אז האנשים האלה ויתרו על
התרבות היקית העשירה ונטמעו ברוב שהיה בזוי
בעיניהם. נוסף לזה הם הלכו והקצינו במשך

השנים.
אני למדתי שנתיים בחדר כשהייתי ילד ואחר־כך
בישיבה בבני־ברק ובירושלים. אחר־כך נישואין
ואחר־כך גירושין. אחר־כך צבא, ותוך כדי
הוראה במיסגרת הצבא הלכתי ונעשיתי חילוני
ואז עשיתי הרבה דברים.

•למ של?

הייתי מורה לתלמוד ולפילוסופיה יהודית,
בהתחלה בבית־ספר דתי בקריית־שמונה ואחר־כך
בבית־ספר חילוני בצפת, אחר־כך לימדתי
בחיפה ואחר־כך הקמתי עם מנחם הכהן את
המרכז למורשת היהדות. פרשתי כשהמוסד הזה
נעשה רוסי.
אחר־כך הקמתי את מוסד שורשים, שהוא
המוסד הגדול ביותר בארץ שעוסק ביהדות בלי
להיות מוסד דתי. מטרתו לימודית וכיום לומדים
בו 4091 דתיים ו־ 6091 חילונים.

• שכמוה רוצים החרדים.
כן, ואם תהיה פה מדינה תיאוקרטית אני לא
אחיה בה.
אני מדבר על מדינת היהודים שבתוכה חי
מיעוט שצריכות להיות לו כל הזכויות האפשריות
ועל זה אני נלחם כאדם הומניסט במחשבתו.

• אבל למיעוט הערבי אין זכויות
שוות.
ועל זה אני נלחם וכך אני מחנו את בתי.
המיצווה שמוזכרת הכי הרבה בתורה היא שלא
לקפח את הגר הגר בתוככם. זה מוזכר 36 פעמים
בתורה, וגם בכל התפילות. זו גם התרבות שלי
כיהודי ולמרות זאת אני בעד חוק השבות.

• כשאתה אומר שאתה יהו
אתה מתכוון?

למה

יהדות זו תרבות של עם. הדת ׳•־הודית היא
חלק מהיהדות.

• אם כך איך אתה מגדיר את עצמך?
הפגנת־השבת לפני שבוע ברחוב יפו בירושלים
..לא אחיה בישראל א ם הי א תהיה מדינה תיאוקרטיתד
על הכוח של המדינה זה נפלא. לכן מטרתם היא
להציק למדינה.
אחרי השואה הם עברו שני שלבים. השלב
הראשון הוא שלב של אלם גמור. בשנים הראשונות
עד 1967 החברה הדתית החרדית האנטי־ציונית
היתה חברה ששרויה באלם גמור ובהלם
גמור. הם היו מכונסים בתוך עצמם לאור הכישלון.
זו היתה חברה שהיתה מעוניינת רק בעצמה
ולא פנתה החוצה.
1967 זורקת גם אותם החוצה, ומאז המיליטנטיות
גדלה והולכת בטור גיאומטרי כשמה
שמניע אותם זה הרס הציונות. תראי איזו שימחה
לאיד יש להם בכל פעם שיש משבר במרינה.
לגביהם זה בבחינת ״אמרנו לכם״.

• אז למה דווקא ירושלים?
קודם כל זה ברור שנושא בתי־הקולנוע

• לא תלחם על עקרונות?
בולשיט, תפסיקי עם השטויות.

• זה בגלל הפחד?
זה לא עניין של פחד. פה זו שכונה באופן יוצא
מן הכלל מאוד סובלנית.

• למה באת לגור בשכונה דתית?
מצאתי כאן דירה יפה ונעימה ומצד אחד זו
דירה חילונית.
אבל טענתי היא שהתהליך קורה בכל העיר.
חוץ מזה יש בעיר 70 אלף בעלי זכות בחירה
שאינם מצביעים ואלה הערבים. אם הם הולכים
לבחירות ביחד עם החרדים הם לוקחים את העיר.

• אתה יודע שזה מאוד לא ריאלי.
הערבים לא ילכו לבחירות כדי לא להכיר
במדינה וגם לא החרדים.
את טועה. ברגע שטרי קולק הולך הביתה
מתמוטטת הסיעה שלו, ירושלים אחת, ואז נקודת
ההכרעה בעיר היא החרדים.

כיהודי שאיננו שומר מיצוות. יהודי על־שם
תרבותי. האם התנ״ר הוא רק ספר דתי? האם
התלמוד הוא רק ספר דתי?

• אז איפה הישראליות שלך?
זה פן נוסף וחדש של יהדותי. אני ציוני רק
משום שאני יהודי.

• ואיפה הישראליות של הערבי?
המיסגרת המדינית הפוליטית הוקמה למען
היהודים. אבל בואי נחזור לחוק השבות. יש לי
תוספת לחוק הזה: כל יהודי שיבוא לארץ יצטרך
להצהיר שהוא מקבל על עצמו את כל החובות
האזרחיות של המדינה, ובכך הוא מזדהה עם
הציונות. עולה חדש שבא ומלכתחילה לא הולך
לצבא? זה דבר שלא יתכן.

• ומה עם אלה שכאן?
אלה שכאן הם כאן.

• הם לא חייבים ללכת לצבא?
מבחינתי הם חייבים ללכת לצבא. ואם מישהו
לא ציוני, שלא יבוא לפה.

• אתה היית בצבא?
בוודאי. הייתי הרבה בצבא. הייתי בחור ישיבה

״תפיסת־השלם של
החודים היא
פרימיטיבית, פגאנית
ומאגית״
אני חושב שמי שסקרן לא יכול להישאר
חרדי.

• אתה חושב שאין שם שום דבר ״
טוב בעולם ההוא?
תגידי מה.

• למשל שהכל ברור להם, שיש להם
תשובות לכל דבר.
בעיני זה הכשל האנושי הכי נורא שיש. זה;־,
האדם כרובוט. האדם ללא פחדים. האם איוב פתר
את בעיותיו?

• אבל למה צריך להתמודד, הרי
יותר קל כשהכל ברור?
אולי לא צריר, אבל החיים במימדים של
ספקות וסקרנות הם חיים נעלים יותר. החברה
החרדית היא חברה איומה ונוראה, זו חברה ג
פרזיטית, שממשיכה כאן את הגטו מאירופה.
ואנשי אגורת־ישראל אינם שונים מהם, עובדה ׳

שהם לא הולכים לצבא.

• הטענה שלהם היא שהם לומדים
בשבילנו ואנחנו נלחמים בשבילם.
יש רק בעייה אחת בטיעון הזה: איך נבחרו {
אנשים לשרת בחזית ריבונו של עולם ואחרים
לשרת בחזית הדמים? מי עשה את הבחירה? הרי
בחזית הישיבות מעולם לא נפל אף חייל אחד, לא
נפלה שערה משערות ראשו, שן לא נפלה, סתימה
לא נפלה לו. יש משהו יותר פרזיטי מזה?

• כל אחד עושה מה שמתאים לו.

מי קבע? הרי זו הרישעה עצמה. אין רישעה
יותר גדולה מזו. אם חשובה מדינת היהודים, אז
לך תעשה מעשים בגללה. כל הטיעון הזה נועד
רק כדי לסגור את הפערים.
העולם הזה 2607

הבנת הנקרא

הסירים

כדי להזים את השמועות המרושעות על
מחלתו, הופיע שלמה ניצן בסיבה למסיבה
לפני שבועיים. כדרכו, חיפש שלמה ניצן
איזה גימיק הומוריסטי שירמוז על השמועות
ובחר באמבולנס שנכנס לתוך האולפן
וממנו יצא שלמה ניצן, כולו חיוכים ובריאות
ושאל ״נו, מה שלומי!״
בזה כאילו נגמר העסק. כל העם ראה
אותו והבין שהכל היה במסגרת ״אשה אחת
אמרה״.
אבל בשבוע שעבר שמעתי שגברת אחת,
מאלה שהיו בטוחות לגמרי ששלמה חולה
מאוד, אמרה לשכנה שלה ״את רואה, הוא
כל־כך חולה שאפילו לעבודה שלו בטלוויזיה
מביאים אותו באמבולנס״.
לך תבנה מדינה עם אנשים כאלה.

השוחר
לא סוד הוא שכולנו, בעלי המדורים לצרכנות
בעיתונים, מקבלים עשרות רבות של דוגמות.
החל בקרמים שונים ומשונים לכל חלקי הגוף,
דרך גבינות לבנות, גלידות, צעצועים, ספרים
ועד לפטנטים שלא תמיד ברור למה נועדו.
הנוהג הבלתי כתוב הוא, שהיצרן שולח את
המוצר למערכת העיתון ושם העיתונאי מסתכל
על המוצר, משתמש בו, אוכל אותו, וקורא בו
ואחר כך כותב עליו את דעתו.
שוחד? אולי!
לי נדמה שזה לא שוחד. אני לא מאמינה
שאפשר לשחד אותנו בדברים שעולים בחנות 3
ש״ח, או 10ש״ח או אפילו 30ש״ח.
אבל פעמים רבות, יחד עם המוצר, מגיעה גם
שיחת־טלפון. השבוע קיבלתי שתי שיחות כאלה.
אחת מהן נשמעה בערך כך:
תיראי, אני שולח לך שני מוצרים שלי ואני
רוצה שתכתבי עליהם.
מה זאת אומרת אתה רוצה?
אז בשביל מה אני שולח לך?
אתה בהחלט יכול לא לשלוח לי כלום.

!נ־קווגל
כן ולא!
מאז שפרץ המיקרו־גל לחיינו, כלומר לחייהן
של מיטב חברותיי, אני עומדת במיתקפה כמעט
יומית ונאלצת להסביר באריכות. תוך הבאת
נימוקים ומיספרים, למה אני לא רוצה לקנות את
הפלא הזה. לא הצלחתי להבין עד היום מדוע אני
צריכה להשקיע 600 רולר, כדי לחסוך כל יום!
בצהריים 12 דקות.
כל סיפרי הבישול וחוברות הבישול של|
המיקרוגל, שיצאו לאור עד היום, לא נוסו על ידי|
מהטעם הפשוט — אין לי איך לנסות אותם!.
עכשיו יצא ספר חדש, בישול ואפיה במיקרוגל׳
מאת קרול בוון, בתרגומה ובעריכתה של דניתי
סולומון, ודרכו למדתי להבין שאולי אני לא
צריכה את זה, אבל נשים אחרות, שעובדות יותר
לאט ממני, או שנוהגות לבשל למישפחתן
מאכלים מסובכים, או אלה שנוהגות לאפות 5
עוגות כל שבוע, אולי בכל־זאת יכולות להעזר
בפלא הטכניקה שנקרא מיקרוגל.
בספר כ־ 300 מתכונים לבישול ואפיה. חלקם
באים להוכיח שלא צריך את מכשיר הפלא:
לחמניות־פיצה — זמן הכנה 15־ 10 דקות,
משך הבישול 10 רקות;
גבינה וביצה על לחם — זמן הכנה 10 דקות,
משך הבישול 8דקות;
פיטריות בשמנת — זמן הכנה 10 דקות, משך
הבישול 13־ 17 דקות;
כל הדוגמאות הנ״ל לא לוקחות אפילו דקה
נוספת אחת במיטבח שאין בו מיקרוגל, ואני
מוכנה להוכיח את זה לכל מתווכח פוטנציאלי.
לעומת זאת:
צ׳ילי קון קרנה(שעועית עם בשר) זמן הכנה
10 דקות, משך הבישול 17 דקות;
צלי בקר — משך הכנה 5דקות, משך
הבישול 40 רקות;
גולש הונגרי — משך ההכנה 15 דקות, משך
הבישול 35 דקות;
עוגות שונות — זמן הבישול 12־;20
כל הדברים הנ״ל בהחלט חוסכים זמן בישול
(לא זמן הכנה, כמובן) .אבל נעזוב לרגע את דעתי
האישית על המיקרוגל. הספר מלא במתכונים
מעניינים מאוד וקלים להכנה, שגם אנשים
נטולי־מיקרוגל יכולים להכין, לפעמים באותו
זמן ולפעמים קצת יותר לאט.
בישול ואפיה במיקרוגל, מאת קרול בוון,
הוצאת סלומון וסטימצקי, מחיר 29.60ש״ח< .

נ שי או תי ן אבל אני רוצה שתכתבי על זה.
אדוני, אני לא מכירה אותך, לא מכירה את
המוצרים שלך ואני מציעה לך לא לשלוח.
את יודעת מה? אני שולח. אבל אל תכתבי על
זה דברים רעים.
אם אחשוב שהמוצר שלך גרוע, אני בהחלט
אכתוב על זה דברים רעים.
את יודעת מה, תעשי מה שאת רוצה. רק
תגידי לי איפה בדיוק את כותבת, באיזה עמוד,
שאני אוכל לקרוא את מה שכתבת.
אחר כך באה השיחה השניה:
שלום דניאלה. אשתי ואני קוראים ותיקים
שלך. הרבה פעמים רצינו לתרום משהו למדור
שלך, אבל לא היה נעים לנו לפנות אלייך.
עכשיו אני מייבא ארצה מוצר מסרים, ונדמה לי
שהוא מאוד מתאים לרוח של מדורך. האם היית
מוכנה לקבל מאיתנו דוגמה ולהביע את דעתך?
כשימחה רבה.
המוצר אינו יקר ולכן אשלח לך ,3כי אני
מבין שיש לך שני בנים ואני לא רוצה שהם
יריבו.
תודה רבה.
תודה לך ואני שולח את המוצר מייד ומקווה

שתהני ממנו.
ועכשיו קוראים יקרים, יש לי חידה עבורכם | .

לילד הלוקח אוכל ומשקה לבית הספר, וגם 7חוף\
ים בלי קיוסק.
כל העסק 3.5ש״ח בחנויות היקרות ו־>2.5
ש״ח בקיוסקים ובחנויות הזולות. המוצר מחזיק?
מעמד שנים, אם לא נותנים לילדים לקמט{
ולשבור אותו.

אגודת שומרי מישקל שולחת לי מדי חוד
את העיתון שהיא מוציאה לאור מישקל קל. יכו1
להיות שהם מנסים לרמוז לי משהו, אבל אני,
בפירוש לא מבינה את הרמזים שלהם. מה שכן;
פה ושם אני מוצאת במישקל קל דבריו
שיכולים לעניין אפילו אנשים שהם סרבני
דיאטות מושבעים.
הפעם, למשל, הם נותנים מתכון של מד
גספצ׳ו, כמו שננסי רגן מכינה אותו. אז אם אתו
רוצים לאכול השבוע בדיוק מה שנשיא ארצות׳
הברית אוכל, בבקשה.
המיצרכים: קופסה גדולה של עגבניוו
משומרות במיץ, כוס מלפפונים ירוקים קצוצים;
כוס פילפל ירוק קצוץ 1 ,שן שום כתושה!
פטרוזיליה או עירית קצוצה, חצי כפית בזי׳
ליקום 1 ,כוס מרק צח, כף רוטב אנגלי(אולי הו
מתכוונים לווסטרסוס) 6 ,טיפות טבסקו, פילפי
שחור טחון.
הכנה: שמים את כל המצרכים בבלנדר, או
במעבד מזון ומועכים למחית חלקה. מצעי
היטב ומגישים בתוספת עגבניה קצוצה, מלפפו!
קצוץ וקרוטונים (קוביות לחם).
נ״ב: אני עושה בדיוק אותו הדבר אבל בלי! |
הכוס מרק צח, ויוצא לי נפלא. אבל מי אני>,
הקטנה, ליד מישפחת רגן מוושינגטון?

1ת א הריעה הרווחת בזמן האחרון, בחלק העולם
השבע כמובן, היא, שכדי להיות בריא אסור
לאכול בשר ורצוי גם לא דגים, אסור מאכלי חלב
ואסור סוכר ואסור שומן מן החי, ואסור שוקולד
ואסור קפה וגם תה לא טוב.
בקיצור, מה שמותר זה ירקות ופירות. אז
אנשים שרצו להיות בריאים אכלו רק ירקות
ופירות ומייד הם הסתכלו עלינו(אוכלי הבשר,
הגבינות, השוקולד וכי) במבט של עליונות ורק
מזה הם נהיו בריאים לגמרי.
אבל האושר שלהם לא החזיק מעמד הרבה
זמן, כי מישהו העביר ידיעה בכל מחנות
הטיבעונים, הצימחונים ושאר הדואגים לבריאות,
שהכימיקלים ששמים על הפירות והירקות זה
ממש אסון, וכשאוכלים אותם תיכף נהיים לא
בריאים.
וכבר היו אי־אלו אנשים שמכרו את הדירה
שלהם, במרכז תל־אביב, למשל, ועברו לגור
ברעננה, למשל, כי יש ליד הבית 3מטרים
מרובעים של אדמה, ושם אפשר לגדל עגבניות
וקישואים ללא ריסוס וללא זיבול ושאר חומרים
שעושים את חפירות והירקות של האנשים
הרגילים כל כך גדולים, יפים.
אבל הרי לא כולם יכולים לעזוב עבודה ובית
ולנדוד למקומות בהם יש 3מטר אדמה. או, אז
לכבוד אלה קמו כמה חקלאים חרוצים וזרעו
בשדותיהם ירקות אורגניים, אותם הם מוכרים
לשני בחורים צעירים, שהקימו חברה להפצת
הבריאות בשם אסיף.
החברה, שהיא בעצם חנות ירקות, ממוקמת
ביפו, וכל תושבי איזור רן יכולים לטלפן אליהם

לטלפון 815708־ 03 או 835363־ 03 ולבקש
שישלחו להם הביתה קילו קישואים 2 ,ק״ג
עגבניות 3 ,ק״ג תפוחי אדמה וכו׳ והכל לגמרי
אורגני. מחיר הירקות הוא כ־^ 20 יותר ממחיר

ירקות מדושנים ומרוססים הנמכרים בחנויות
הרגילות.
ואחרי שקניתם את הירקות ובישלתם וח־תכתם
ואכלתם ואתם מרגישים שעשיתם משהו
חשוב מאוד לטובת הבריאות, תודו שבא לכם
פיתאום לאכול איזו חתיכת שוקולד. אבל
שוקולד זה אסור. בשוקולד יש סוכר וחומרים
משמרים וחומרים מקרישים ולפעמים צבע
מאכל, ירחם השם. אז מה עושים?
טוב ששאלתם! אתם יכולים לקנות ממתקים
מתוצרת חברת פרוגרס. זה נראה כמו שוקולד,
אבל עשוי מאבקת חרובים. להשיג בחנויות־טבע.
אלא איפה?

אחים־גם־יחד, בעיקר לנוכח העובח
שלראשונה בארץ הועלה מחזמר במיר
מנות ומיקצועיות שכזאת. בניגוד י־פרמיירות
מהסוג הזה, הקהל היה לבום
בסיגנון קליל, חופשי ופשוט. יוסי
גרם ר היה נרגש לקראת נסיעזו
לפסטיבל אדינבורו, להצגת קידש,
ושמח לפגוש את כל הקולגות מהמחזמר
המלך ואני. במהלך הערב עסקו
חלק מהנוכחים בספקולציות הקשורות
לפרישתו של המפיק יוסי משולם
מתוכנית הבידור ממני מני והצטרפותו
לחברת ההפקות החדשה של
יהורם גאון חמש חמש. מכל הסיפור
הזה מרוויחה ריקי קרוצ׳י,
שתהיה מעתה עוזרת־הפקה בשתי
תוכניות־הבידור של ערב־שבת.
לחלק מהחוגגים ציפתה אכזבה מ
קרנית
;בסן
שחבריה
אוהבים א 1תה
שיר לבימאי אנגלי

חגיג ת

הטרוביס
ר * חי ת ה
המסיבה שנערכה לאחר הצגת
הבכורה של עלובי החיים במלון דן
בתל־אביב היתה אחת המוצלחות שהיו
בעיר בתקופת־היובש האחרונה. גם העובדה
שהמלון נעיר לקבלת 200
אורחים, לפי הזמנת התיאטרון הקאמרי.
ושלמעשה הגיעו — 500 לא
הפריעה לאיש. היתה אווירה של שבת־

כך שגילה אלמגור, שמואל בונים
ויוסן! בורג, אשר חזו במחזמר

דודו פישר

שעלה מכמעט אלמוניות לדרגה
של כוכב, היה מאושר
ביותר מהצלחת הפרמיירה. פישר, שעומד לטוס
לארצות־הברית לחגים, לסידרת הופעות-חזנות,

נתקף בכאב״לסתות מהמאמץ הקשה שבשירה,
והסביר לזמרת הוותיקה ריבקה רז (בתצלום
לימינו) המופיעה במחזמר המלך ואני את הסיבה
לכאב. פישר חובש־הכיפה ענב גם עניבה נוצצת.

עצמו, לא הגיעו למסיבה, אך היה ברור
שחלק מהצופים הסתפקו בשלוש
שעות הצפיה. לקראת השעה 2לפגות־בוקר
התיישבו החוגגים על מרבדי האולם
הענק ופצחו בשיר, כשהם מלווים
את ריקי גל, שהיתה ללא ספק
הכוכבת האמיתית של עלובי החיים.
גל הקדישה שיר לבימאי האנגלי
סטיבן פינלום, שהתרגש ביותר
מהמחווה, והביע את רצונו לחזור לארץ.
פינלופ, שהתלהב מאוד מתיקי
דיין, רוצה לביימה בגירסה מודרנית
של ליידי מקבת.

ך 1ךהך 1טןך |* 1 \ 1מנחת התוכנית סיבה למסיבה פגשה את עמיתה, המנחה
^ #1 11 1 1| /מני פאר, שנראה קצת מוטרד מהעובדה שחלופי״הגברי 1 בתוכנית ממני מני שבהנחייתו עלולים להזיק מעט. השניים הסתודדו במשך כמה דקות.

11ך 1ך 1ה 1ובעלה, יובל דור, היו הזוג הנשוי היחידי המופיע בהצגה. אהרון
\ 11 / 11 #111ו | 1 111 היפה נהנית מהשינוי, בעידודו של בעלה. השניים, נשואים והורים
לילדה, מתכננים הרחבת המישפחה. להקתם, הכל עובר חביבי, עובדת על תקליט חדש.

ך 11ר 1 \ 1י גם יפה וגם מוכשרת. לאחרונה היה עשתה את הקאמבק הגדול שלה,
#11 1וכעת הדבר היחיד שיכול להשלים את התמונה יהיה נישואין לחב רה
לחיים (בתצלום לצידה) אפי טורקניץ. ריקי הקדישה שיר לכבוד בימאי ההצגה.

ך 11*11111 1בא למסיבה בחברת מירי צביון, הנמצאת בחודשי הריון מתקדמים, ואותה
| 1 / 111 | 1הוא מציג כאשתו. הזוג נראה מאוהב ומאושר ביחד, ושומרים על ריחוק
מטרדנים למיניהם. היה מי שאמר שעם השנים נעשה שילון דומה לשחקן המנוח ג ון ויין.

*יייי*

| 1ח ו \ 1ך \ 1ן הזמר התורכי המוכ שר בעל ההופעה הנ שית, ה ק די ש שני
7111 111\ 11 שירים לגילה פנחס, ולאחר מכן ה תפנ ה לצילומים עם
זפורסמים שהגיעו. אך מכולם העדיף א ת הזמ ר ת מרגלית צנעני(ב תצלו ם איתו).
תסיראסור איננו

אם רקדנית־הבטן גילה פנחס תחליט
שות הסבה מיקצועית, היא תוכל להיות
נית, כי חוש־הומור יש לה בטונות. כשקשר
אליה אחד מידידיה לשאול אותה
היא היתה רוצה לקבל כמתנת יום־הו־ז,
ענתה בהומור :״ויברטור״ .בתה בת ה־,7
ומעה אותה. אמרה לה :״אמא, אומרים ונ־
*3.־ ולא ויברטור:״
כקיצור, גילה ערכה לעצמה מסיבת יום־
1דת שמחה במועדון הללויה ביפו. הרבה

חברים וידידים, הנמנים עם צמרת הזמר ה־מיזרחי
בארץ, היו שם. הזמרת רחל גת
קרתה הקדישה לה שני שירים. הזמר
משה הילל רק בירך, לעומתו הבררן־חקיין
אבנר דן גם בירך וגם בידר את הנוכחים.
לחקיין־בדרן שמדליק ספן היה חם בפנים,
אז הוא יצא החוצה ובירר את אלה שעוד לא
נכנסו פנימה.
גילה הסתובבה בין החוגגים כשהיא לבושה
בשימלת־ערב מוזהבת, עשויה פאייטים
נוצצים, אך האורחים דרשו ממנה שתלבש
את ביגדי־העבודה שלה. מסתבר שחבריה אוהבים
אותה מאוד, וזאת אפשר היה להבין לפי
המתנות היקרות בהן זכתה, כמו שרשרות
וטבעות זהב. שוני גבריאלי, הבעלים של
מועדון־הלילה אריאנה והאיש שגילה את
כישוריה של גילה כרקדנית־בטן, הגיע בש־עת־לילה
מאוחרת וסיפר על ההתפתחויות
בנושא המועדון שלו וצו־הסגירה מהעיריה.

ך 1ך 1ן 1ן שיגעה א ת הנוכ חי ם ב רי קוד סכ סי, כ שמלווה
! ) 7 1 1 1או תהר קדני ת״ ה ב טן הצעירה כוכב פרי, חבר תו
של ה בד רן־ ח קיין שמוליק ספן. ה שניים עו מדי ם להינ שא ב חוד ש הבא.

1ר ך \ 1ךיך 1ך י | 1הי ה ה או רח הנערץ ביותר בנ ד
| 1 / 1\ - 1 1סי בתה של גילה. אלפרון מתב-
עכשיו הסתע רו ת מ חו דשת על חיי״הלילה, פו תח א ת

מועדון הפלקה בגירס ה חד שה, מ הוד רתו מורחב ת
מ קו דמתה. אלפרון, ש מאז ני שו איו הי ה יו שב-בית, שמח
להצטלם בחב רתי די דו תיו, גילה פנח ס ומרגלית צנעני.

היה ה או רח ה מפ תי ע ביותר. ס רו סי הוציא לאח רונה
שלושה אריכי״נגן: האחד בצרפתית, השני
בערבית וה שלי שי פיו טי־ חזנו ת בעברית. הו א גם הופיע בפני סעודי ם.

נסים סרוסי

כתב1 :הו־ אהליאב. צילם: וגבי

טד 2 3 — 1

חודעו״ם
^ משך שנה היא היתה חברתו,
! 1אחר־כך הפכה להיות אשתו. כעבור
חודשיים היא כבר היתה אשתו־בנפרד,
וכעבור ארבעה חודשים —
גרושתו. היא — מיכל דין, בת ,25
ילידת רמת־גן. שואפת להצליח כזמרת
וכשחקנית, אבל עוד לא כל־כך שמעו
עליה.
הוא — אדם, בן ,27 שהפך בחצי

השנה האחרונה לזמר מפורסם, אחד
מששת הזמרים הפופולאריים ביותר
בארץ, על־פי סקר שנעשה לפני שבועיים
בנושא. הסקר נערך בקרב בני 8ו
ומעלה, ויהורם גאון זכה במקום הראשון.
יש לשער, שאילו היו שואלים בני
18 ומטה, ארם, אליל־הנוער החרש,
היה זוכה בדירוג גבוה יותר.
לא רבים יודעים שהזמר יפה־התו־

אר, בעל הקול הצרוד והתנועות הסקסיות,
היה נשוי בעבר. בראיונותיו בעיתונים
מוזכרת אומנם המילה ״גרוש״,
אבל מעולם לא ניתן פירוט — גרוש
ממי, מתי, למה.
הצלם שצילם את חתונתם של מיכל
ואדם קישט את חלון־הראווה של

חנותו, ברחוב בן־יהודה בתל־אביב,
בתמונה ענקית של הזוג מתחת לחופה.
״ילדות בנות 12 שראו את התמונה
בחלון מזהות אותי ברחוב,״ מספרת
מיכל .״הן מבקשות ממני לפתח בשבילן
תמונה מהחתונה. לא איכפת להן
שגם אני בתמונה. אני אומרת להן שיבקשו
זאת מאדם.״
היא גבוהה ( 1.72 מטר) ,אנרגטית,
ראש פתוח, עם הרבה הומור ושימחת־חיים.
בגיל 18.היא שיחקה בתפקיד
מרכזי בסירטו של זאב רווח פצעי
בגרות ; 80 את אדם היא הכירה לפני
חמש שנים, במועדון ליקוויד. בשבילה
הוא עדיין חיים כהן — שמו המקורי•
הם לא בדיוק שומרים על קשר.
מדי פעם משוחחים בטלפון. זה הכל.
תגועות סקסיות
יכל, על פגישתם הראשונה:
/״ישבתי ליד הבאר בליקוויד
וחיים ישב בקצה השני של הבאר. הוא
יפה, ואני אוהבת בחורים יפים. ביקשתי
מחברה שלי, שאמרה לו לפני כן
שלום, שתכיר בינינו. היא אמרה לי —

לראות את אותן התנועות והפוזות
הסקסיות גם שם. צילמנו שעה שלמה,
לפני החתונה, על חוף הים ובגן־
העצמאות. לבשנו טרנינגיס וחלוקי־בית,
החלפנו בגרים כמה פעמים, לשם
גיוון. השתוללנו מול המצלמה. למרות
שזה היה בחורף, נכנסנו למים עם הב־גדים.
היתה לנו מוסיקת־רקע לסרט
— שירים של דייוויד בואי, האליל
של חיים. את השעה הזאת עשינו כדי
להראות לילדים, שלא נולדו לנז״...
היית מאושרת איתו?
״התחתנתי איתו מתוך אהבה. חודש
אחרי שהכרנו, עברנו לגור יחר ברירה
שכורה בתל־אביב. השנה לפני הנישואין
היתה מאוד מאושרת. היתה לנו
חברות עמוקה מאוד. לפני שהוא היה
המאהב שלי, הוא היה החבר שלי. והוא
היה באמת חבר טוב.
״לא היה לנו הקטע הזה של תפקידי
אשה בבית ותפקידי גבר בבית. חיים
היה שותף פעיל בעבודות הבית —
הוא בשלן מצרין, ואחרי הספונז׳ה שלו
אי־אפשר למצוא גרגר אבק על ה־ריצפה.
היינו הולכים יחד לקניות בשוק
הכרמל. בתקופה הזו קפצנו מעבודה
לעבורה — שנינו עברנו כ־בארמנים
בפאבים. לחיים היתה אז

וניכר ח נישאה_רא׳ררהנשך,
אדם,כשהיהננד״ן ארשני 757 .כן
7/7777/7/7בנ/ישך שנה. אונם אחר נפות תו7שיים שר נישואיו
1נחע> וניכר ראחצה רהניך ״

מיכל(מחזיקה חוברת של ״ווג״)
.תני לגבר לפי ערכו״

עזבי, הוא לא בשבילך. שאלתי מה זאת
אומרת. עזבי, היא אמרה. חשבתי שאם
היא לא רוצה, כנראה שזה לא צריך
לקרות.
״שבוע לאחר מכן, שוב בליקוויד,
ישבתי איתה ליד הבאר. חיים ניגש
להגיד לה שלום, ושאל מי אני. אז כבר
לא היתה לה ברירה, והיא עשתה הכרה
בינינו. הוא לקח את ידי, נישק אותה,
וזה מאוד הרשים אותי. אחר־כך הוא
לימד אותי לשתות טאקילה, ובבוקר
הוא לימד אותי לאכול קורנפלקס.״
תיארת לעצמך שהוא יצליח כזמר?
״הייתי בטוחה שכן. אני לא מופתעת
ממה שקורה לו. יש לחיים המון
סבלנות והתמדה, וגם כישרון״.
הוא מתלבש בחיים הפרטיים כמו
על הבימה?
״לא. אני חושבת שחיים שומר על
פרופיל נמוך בהופעות, לא הולך עם
הקו הטיבעי שלו. הלבוש הבימתי שלו
מתון וממוסד יותר מאשר בחייו הפרטיים.״

עם התנועות הסקסיות?
״זה בדיוק הוא. מי שהיה רואה את
הווידיאו של החתונה שלנו, היה יכול

להקה, איפילונידל סינוס קראו-לה,
והם הופיעו בהצגה — מופע הקולנוע
של רוקי. אני ניהלתי את ההצגה,
דאגתי ליחסי־ציבור ולמכירת ההצגה
למועדונים.
״היינו ממש טקסיים לגבי יציאות
בערב. חיים לא היה נותן לי לצאת
מהבית אם לא הייתי לבושה טיפ־טופ.
היתה לו הבנה רבה וטעם באופנה, והוא
החליט מה אלבש. הוא גם היה מאפר
אותי. לא ידעתי אז איך להתאפר, והוא
לימד אותי. אני מצירי הייתי בודקת
איך הוא נראה. היה חשוב לנו איך
אנחנו נראים כזוג, בפרט בחברה בה
בילינו, חברה זוהרת וריקנית למדי,
החברה שבילו קבוע בפינגווין וב־ליקוויד״.
מאיפה
בא השם אדם?
״יצא לנו לדבר על שמות שאנחנו
אוהבים, על השמות של הילדים שיהיו
לנו. חיים אמר שהוא אוהב את השם
אדם. אני מתארת לעצמי שכאשר
היתה לו האפשרות לבחור לעצמו שם
חדש, הוא בחר בשם שהוא הכי אוהב.״
למה התגרשתם?
״הסיבה האמיתית בגללה עזבתי את

חיים ידועה היטב לי, לחיים ולכל
האנשים הקרובים אלינו.״

למת

^ יכל כבר הספיקה לנדוד בעולם,
^ /ע ם הוריה, כיום תושבי אילת,
בעלי מיסעדה בשם ספינת הדייג.
חלק מתקופה בית״הספר היסודי עבר
עליה בערד, חלק מתקופת התיכון —
ביוהנסבורג. את לימודיה התיכוניים
היא סיימה במיאמי־ביץ׳.
מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא
רצתה להיות זמרת. היא היתה ילדה
שמנמונת, והזמרת הנערצת עליה
ודתה מאמא קאס, השמנה בעלת הקול
החזק מלהקת האמהות והאבות.
הזמרות האהובות עליה כיום הן אלה
פיצג׳ראלד, קליאו ליין, שרה ווהן, בט
מידלר ונטלי קול.
דק, שמאז שנות־העשרה שלה
הורידה קילוגרמים רבים ממישקלה,
חתומה אצל סוכנת־השחקנים רודיקה
אלקלעי. היא גרה בדירה שכורה
ברמת־השרון, לא נעזרת בהורים, והחיים
קשים.

מה עם עזרה מחיים, מזונות אולי?
,אני לא מקבלת שום עזרה כספית,
או אחרת, מחיים. אני עובדת קשה
למחייתי. מכיוון שהוריי בעיסקי מיס-
עדות מאז שאני זוכרת את עצמי,
נשארתי באותו תחום, ואני מנהלת
מיסערה בהרצליה־פיתוח.״
לפני שנתיים הקליטה מיכל דין
תקליט שדרים בשם למה זה. היא
עצמה כתבה והלחינה, עתליה פניאל,
הידועה יותר כזמרת ג׳אז, עשתה את
העיבוד המוסיקלי. השיר נוגן ברדיו
פעמים אחדות בלבד, לא זכה לתשו־מת־הלב
לה קיוותה מיכל.
זה לא היה סתם שיר. זה היה שיר
שהוקדש לשלום חנוך, מה פיתאום
של ש חנוך?

מיכל- :מגיל 15 הערכתי את שלום
כמוסיקאי ואהבתי אותו כאדם. עד
היום אני גרופי־מיספר״אחד שלו. רציתי
להסביר לו דרך השיר מה אני
מרגישה. הנחתי שזו הדרך שהוא יבין,
כי זו הדרך שלו.״

מיכל ואדם בשעת־החתונה
זוג שאהב לבלות ולשתות
עומק ועוצמה. הוא פירגן לי, אבל לא
חשב שהשיר בנוי נכון מבחינה מוסיקלית.
לדעתו, היה צורך בעוד המון
עבודה על השיר.״
מיכל למדה במשך שנה במכינה של
בית־הספר למישחק בית צבי. שם
גילתה שהיא מחכה לשיעורים בשירה
ופיתוודקול, והיה לה ברור שהיא רוצה
מוסיקה ולא תיאטרון. לכן היא נרשמה

בחור, שסיים השנה את הלימודים
בבית־ספר לתיאטרון. זה אדם מאוד
יקר לי. הייתי רוצה לדעת לשיר כמו
שהוא יודע לשחק.״

פתוח
^ לאהבות

ליל הנוער היסס אם להגיב על
\£כתבה זו. תחילה אמר, שהוא ירבר

הזוג כחתונה
הוא עיצב לה את שימלת־הכלולות
שלום שמע את השיר?
״בוודאי. הוא הראשון שקיבל את
התקליט. הזמנתי אותו אליי הביתה
והוא בא.״
מה אמר שלום על השיר, על הקול
של ח
הוא חשב שהרעיון נחמד. הואהתרגש מהמחווה. בקשר לקול שלי
— הוא אמר שיש לי גוון יפה של קול,

לשנה הקרובה לבית־הספר למוסיקה
רימון ברמת־השרון.
״יכולתי להופיע כזמרת כבר עכשיו,״
היא אומרת ,״אבל לפני עניין
ההופעות, אני רוצה להבין מה שאני
עושה, לדעת מוסיקה לעומק.״
אהבת את שלום חנוך, אחריו את
חיים, את מי עכשיו?
״מייד אחרי שהתגרשתי הכרתי

על הנושא רק באישורו של האמרגן,
שלמה צח. בסופו של דבר, החליט צח
להגיב בעצמו.
״אדם לא מביא את ענייניו הפרטיים
לעיתונות, אין לו מה להגיד בקשר
לכתבה הזאת. יש בחורות אחרות
בחייו. ממיכל הוא התגרש כתוצאה
מאי־התאמה, והוא פתוח לאהבות אחנעמי
דון ₪
רות•״

אדם, כפי שהיה בשעת ההיכרות
ליד הבאר

רצח הפוטל העברי
דומה שמעטים יבקשו לערער על כך שהאנדרטה
המרשימה ביותר של תל־אכיב הישנה(ה־
״קטנה״ באמת נמאסה כבר!) היתה זו של הפועל
העברי שניצבה ועדיין ניצבת — אם אפשר
לקרוא לזה ניצבת — במגרשי מה שהיה יריד
המזרח; היריד הבינלאומי שנערך על שפת הירקון
— אז עור היה נחל כזה ואפילו דגים וצבים
היו בו — בשנת . 1934 יודעי־דבר אומרים שהאנדרטה
הוקמה לפי הצעת, בעצם דרישת החברה
הקבלנית של ההסתדרות שאז עוד לא נקראה
כשם ״סולל בונה״ אבל ערייו/כבר עסקה בס־לילה/בנייה
באמצעות ידיים עבריות של פועלים
עבריים ממש (לא אלה המופיעים בסרטיו של
אגרתי).
מיטב אדריכלי ארץ־ישראל של אותן שנים
— אלחנני, רובין, רכטר — השתתפו בעיצוב
ביתני היריד, שניבנו בסיגנון הבאוהאוז הגרמני.
אילו נשתמרו הביתנים בצורתם המקורית, היתה
העיר העברית הראשונה זוכה בתערוכת־קבע מרשימה
ביותר — מעין זו הקיימת בברלין המערבית
— של מה שמכונה כיום בשם ״הסגנון
הבינלאומי״ באדריכלות הארצישראלית.
אבל הביתנים — ביניהם אחד שהיה עגול —
לא נשתמרו. חלקם נהרסו וחלקם הפכו למוסכים,
סככות או למחסנים של אריחים, שיש ומוצרי
אינסטלאציה למיניהם, כשבין אלה לאלה מפרידות
ערימות אשפה. וכך, כלומר, כמו ערימות
אשפה, הם גם נראים היום.
לעברה של תל־אביב שלנו אין מזל. תחילה
הלך הקאזינו על שפת הים, אחר־כך גימנסיה הרצליה
— המיבנה המפואר — ,בית אחד העם,
המוזאיקות של ״לב תל־אביב״ ,גן הדסה(״ריאה
ירוקה״ אחת פחות בעיר חסרת הגנים הציבוריים!)
,העצים הנפלאים בשדרות קרן קיימת שהפכו
לשדרות בן־גוריון(האם היו חולים באמת או
שהפריעו לאיזה כבלי מתח גבוה, וכו׳) .או־טו־טו
והיינו מאבדים גם את מיסגד חאסאן בק שכמעט

נהפך לקניון או חניון או שניהם. מדוע זה תזכה
דווקא אנדרטת הפועל העברי ותינצל מגורל דומה?
תיכנן
אותה האדריכל, חתן פרס ישראל, אריה
אלחנני. הסיגנון: קונסטרוקטיביסטי־רוסי מובהק.
מה הפלא?! אלחנני השתתף, ביחד עם הציירים
הנודעים אל (אליעזר) ליסיצקי ויששכר
בער ריבאק, במסע על פני רוסיה הגדולה במגמה
לתעד בציור את אדריכלות ואמנות בתי־הכנסת
היהודיים שם.
אלחנני גם היה צייר התפאורות המקצועי הראשון
בארץ, ואם תזכה אותנו ביום מן הימים
כרמלה רובין ותציג בבית ראובן, כפי שהיא
מבטיחה, את המיתווים וציורי התפאורות שצייר
— ייווכחו הכל לדעת את שיעור קומתו כאמן
רב־צדדי.
בינתיים — איך אומרים בסלנג שלנו — אין

תערוכה ואין בטיח, אין פועל עברי ואין אנדרטה.
מה שנשאר הוא שלד כרות ראש — יש מן
הסימלי בכד שהקרש שעליו נשא את הלבנים
לבניין תל־אביב נפל או הופל ממנו — הניצב
בלב ערימת אשפה. אבל הביטו היטב בצילומים
שלפניכם: כמה כוח עוד נותר בו בגוליית הזה גם
במפלתו.
האם זה יעזור אם נאמר מה היו עושים באנדרטה
חלוצית נדירה כזאת במקום של תרבות?
הלא מוזיאון שלם היו בונים סביבה, או לפחות
מעתיקים אותה למוזיאון ושם משלמים דמי כניסה
בעד הזכות לראותה! אלבום היו כותבים ומפרסמים
עליה ועל יריד מיזרח זה שבזכותו באה
לעולם.
במקום זאת: עוד אחד ממתי המידבר שלנו.
איך אומר ביאליק :״בלע הישימון לנצח את הד
תרועת דור המעוזים״.
ע. חדה
בדור המיקי־מעוזים.
מנגד הפרופסור, כבני אדם
פרופסור הלל וייס, ראש המחלקה לספרות
באוניברסיטת בר־אילן, הגיח מחורו כדי לבחון
את ספריהם האחרונים של מי שהוא מכנה ״הת־

הללו שוב אינם זקוקים לכך־וכר קילוגראמים
של פירסומים אקדמיים בבמות משמימות לצורך
קידומם? אותם, כלומר, את הפרופסורים, אפשר
לקדם רק לפנסיה(כולל מוקדמת) או לכנסת —
קידום מפוקפק למדי.
אבל לא. הרושם הוא שיותר ויותר אקדמאים
צעירים מצטרפים לשורות אלה שאינם מותחים
עוד קו תיחום חד כל־כך בין האקדמיה לבין החיים,
בין הפירסום המוכר על־ידי ועדת המינויים
לבין הפירסום בעיתונות המוכר על־ידי הציבור
הרחב. והרי אין זה מפתיע כלל שתמצא ביניהם
כמה מן השמות המבטיחים והאינטליגנטיים ביותר
של העתודה האקדמאית שלנו: אבנר הולצמן,
יגאל שוורץ, נורית גרץ, נסים קלדרון(מה, הוא
עוד לא פרופסור?) .וכבר אנחנו אצל הדוקטורים.
בעבר היו הפרופסורים־העיתונאים בבחינת חריגים,
היוצאים מן הכלל. כזה היה ברוך קור־צווייל,
פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר־אי־לן.
אפילו מרבית תלמידיו שומעי־ליקחו שלו —
מיקצתם היום פרופסורים הם עצמם — לא הלכו
בעקבותיו בצד זה של פעילותו.
האם ניתן היה להעלות על הדעת שהפרופסו־רים
גרשום שלום והוגו ברגמן, יעקב בהט ונתן
רוטנשטרייך, חירם פרי ובנימין מזר יתעמתו וית־פלמסו
בעיתונות? לא, כדבר הזה באמת לא היה
עולה על הדעת. וראה שתיקתם הרועמת של הפרופסורים
מרטין בובר וגרשום שלום נוכח התג־רויותיו
וקינטוריו הבלתי־פוסקים של קורצווייל
אשר שלווה אולימפית זו שלהם — אמיתית או
מע)וחקת — בוודאי לא הירוותה אותו נחת.

״הפועל העברי״ (בתמונה למטה מימין) ,יריד״המיזרוז 1934
מאחורי הביתנים נראה נהר״הירקון.
אבל האם מה שאמרנו זה עתה או עתה־זה
אומים הלא זהים״ ,א״ב יהושע ועמוס עוז, ולדווח
בעיתונם של מתנחלי יש״ע ״מה הפעם רוצים מדוייק? עוד צעד אחד לאחור ואנחנו מוצאים את
מאיתנו.״ מסקנתו המפתיעה :״המתנחלים אינם עצמנו בקרב חבורת ״ברית שלום״ ,שדומה כי
יוצאים חייבים, כמעט זכאים למחצה.״ מעניין מה זולת פרופסורים ואנשי סגל האוניברסיטה לא
פרופסור א״ב יהושע חושב על קביעה זו של היה בה איש. והלא אלה פעילים היו ונפעלים
עמיתו.
בענייני השעה, כותבים לעיתונים ומפרסמים
פרופסור נורית גוברין, לעומת זאת, מבקשת פירסומיס לא־אקדמיים משלהם, פונים בכרזות
ללחום את מלחמת אביה, ישראל כהן, במתנחלי ובהכרזות, מתראיינים בארץ ומחוצה לה, מופי(יעקב)
שטיינברג. פרופסור דן מירון מתראיין עים לפני וערות חקירה.
בעיתון חדשות בקשר לשיר של פרופסור נתן זך,
האם מאגנס היה נותן היום ״פרופיל״ לידיעות
אחרונות והוגו ברגמן ״נחשף״ במונולוג אישי
שאותו ציטט במאמר שפורסם כנספח מיוחד לב־תב־העת
פוליטיקה. וזאת, זמן קצר בלבד לאחר בהעולם הזה׳
שחבט כדבעי בפרופסור שמעון זנדבנק אשר
בדיחה. שהרי הם בעניינים פוליטיים עסקו,
יצא, הוא, ללחום את מלחמת חותנו המנוח, שלמה בהם ובהם בלבד. בעת שיצאו מקובותיהם האקגרודזנסקי,
והאמת. אותה שעה עצמה התראיין דמיות. מעט מאוד ויכוחים פומביים בתחום הפרופסור
מנחם פרי לידיעות אחרונות על־מנת מקצועי זכורים מאותם ימים רחוקים באקדמיה
לחוות את דעתו בנושא הוויכוח המתנהל בין ע שלנו, להוציא מספר מחלוקות ישנות בין ארכימיתיו
הפרופסורים, לאחר שנפש די־הצורך מן אולוגים.
הקרב המר שהתנהל סביב גירסתו לסיפרו של
מן הזן הנדיר הזה של הפרופסור הלוחם דאז
דויד פוגל חיי נישואים, מערכה בה השמיעו נותר לפליטה רק אחד בלבד, ישעיהו ליבוביץ
קולם גם פרופסור אהרון קומם וד״ר גבריאל מו הבלתי־נלאה. אליו צריכים עכשיו להוסיף גם את
קד מאוניברסיטת באר־שבע. כל זאת מבלי להז מקורביו — אם גם לא תמיד תלמידיו — הפרוכיר
את הריב סביב שירו של הפרופסור בנימין פסורים אסא כשר ,־מנחם ברינקר וירמיהו יובל
הרושובסקי באיגרא והמחלוקת הנוראה סביב שגם הם לא נמנעים מלהשמיע את קולם בשער
ראי1נו־וידויו של הפרופסור מתי מגד בהארץ.
בת רבים כל־אימת שהשעה דוחקת. ובעבר השני
לפני כמה שנים השיב לי אחד העורכים הספ של המיתרס, את הפרופסור יוסף בן־שלמה, מן
רותיים שלנו, כי הסיבה לירידה המבהילה ברמתם. הקיצוניים בחסידי גוש אמונים. דניאלה וייס —
על אף סייעתא דשמייא העומדת לה — עדיין לא
של מאמרים ורצנזיות והשתלטותם הגמורה כמפרופסור/ית.

של חובבים ואנשי אגרוף מתוסכלים, כרוכה
בניגוד למה שהכל או כמעט הכל סבורים, דוובפרישתם
של אנשי האקדמיה הרציניים מן
קא דמות זו של הפרופסור הלוחם, זה שאינו בוחל
העיסוק בכל הנוגע לעיתונות. היום נראה שניתן
היה להרגיעו. אם לשפוט רק על־פי פירסומי
בשום במה ובשום פורום כדי לדבר וירווח לו,
החודשים האחרונים, נראה כי הפרופסורים שלנו
מייצגת מסורת אירופית ותיקה ומכובדת, אם כי
קונטיננטאלית יותר מאשר אנגלית. היש צורך
השתחררו מכל עיסוק אחר כדי להתרכז בכתיבה
להזכיר — רק כמה מן המפורסמים בדורות האחלעיתונים.
האם היתה, אגב, גם ידו של מדור זה
רונים — את הפרופסורים סארטר ומארקוזה
בתמורה?
וברטראנד ראסל(חריג אמיתי ואכסצנטריקן, וב־ואולי
המדובר באמת רק בפרופסורים? שהרי

כך כמובן אנגלי טיפוסי ואנדרי מאלרו ובנך טו
קרוצ׳א, הפילוסוף האיטלקי האנטי־פאשיסטי.
באותה מידה של הצדקה ניתן להצביע על מסורת
הפוכה — ז׳יליין בנדה הצרפתי הוא מייצגה
המובהק — הרואה׳ בכל התערבות של איש
אקדמיה, כמוהו כאמן יוצר, בחיים הפוליטיים או
המפלגתיים, בגידה, בגידה ממשית ברוח ובייעור.
המסקנה המוזרה, שספק גדול הוא אם בנדה
היה מאמץ אותה: אותם פרופסורים גרמניים שהשלימו
עם שלטונו של היטלר — שמרו אמונים
לרוח, ואילו אלה שתקפו אותו והלכו בגלות או
נפלו על משמרתם — הם דווקא אלה שבגדו
ברוח...
בעיה קטנה שפרופסור בנדה לא חזה מראש,
כנראה.
ומה נעשה, בהקשר זה שלנו, בפרופסור (כן,

הוא היה בשלב מסויים פרופסור) פרידריך ניטשה?
האם הגיע למדרגה כזאת שהתואר פרופסור
נשמע תמוה בקשר אליו, כאילו ביקש מישהו
להמעיט בגדולתו ובהילה שלראשו?
וזה, אגב, בניגוד גמור לפרופסור חיים וייצמן,
המוסיף לשמור על תארו בסיפרי הלימוד ובתוכניות
הטלוויזיה שלנו כל השנים הארוכות האלה,
ואפילו בניגוד לפרופסור אלברט איינשטיין שתארו
דבק בו כמו היה עוד שם פרטי. שהרי בגויים
מקובל שאדם משיב את תאריו ביחד עם נשמתו.
למה נגרע —ואולי, להיפר, שפר עליו — חלקו
של הפרופסור איינשטיין? והרי איש לא יאמר
כיום ״הפרופסור אוסקר קוקושקה״ או ״הפרופסור
לאה גולדברג״ ,אף כי בחייהם לא תמיד
מחלו שניים אלה, שניים מרבים, על תארס.
מקרהו של ניטשה מזכיר כמובן את המצב
השורר באנגליה בתחום הרפואה, ובמידה מסויי־מת
גם באוניברסיטאות המכובדות ביותר: אוב־ספורד
וקיימבריג׳ .שם, כלומר, בבית־החולים האנגלי,
אם יפנו אותך לדוקטור כך־וכד, דע ששולחים
אותך לרופא זוטר. אבל אם יאמרו לך
לגשת למיסטר כר־וכך, אות הוא לף שזכית
בכבוד גדול, או — שאתה באמת חולה אנוש.
ומה המסקנה מכל זה? ירידת הפרופסורים
שלנו אל העיתונות ואל העם, שדומה כי ראשיתה
במלחמת לבנון ובסוגיות פוליטיות ומוסריות והמשכה
בימינו אלה ולאו דווקא בסוגיות הנזכרות
— ,סימן טוב הוא ואם רע?
זה שהוא רווח לא־צפוי לעורכי העיתונים ול־מראייני
הטלוויזיה שלנו, בכך אין כמדומה ספק.
עדיין נשתמר בו בתואר זה, חרף כל הפיחות שחל
בו כבכל התארים האחרים במרוצת השנים האחרונות,
אותו משהו שבכוחו להעטות מעטה של
חשיבות גם על ריברי התיפלות הגדולים ביותר
המושמעים על־ידי בעליו. הלא ככל האדם הפרופסורים!
אבל אס לדעתי תשאלו: גם בדבר זה,
כלומר באותו תבלין של טעם וערך וחשיבות,
כבכל דבר, יש סייג. והגבול עובר, לטעמי שלי.
קרוב מאוד למקום שהפרופסור יובל נאמן מצוי

אם אמרנו ״דיברי תיפלות״ ,צריך עכשיו לציין
גם את היפוכם, אין ספק שהצדק עם אמנון אברמוביץ
כשהוא קובע, בראיון שנתן באחרונה, כי
״אין שום אסון בכך אם יש נושא או עניין המצדיק
טיפול אליטיסטי״ ,שאינו כמובן נחלתם של פרופסורים׳ואנשי
אקדמיה בלבד, אבל בוודאי שהוא
טבעי להם יותר מאשר, נאמר, לעורכי עיתונים...

במלים אחרות: הפרופסורים ואנשי אקדמיה
אחרים יכולים לא רק לרדת אל העם. לפעמים,
הם גם מסוגלים, ומכל מקום הם תמיד מצווים
להעלות את העם אליהם, אליהם ואל רמתם,
ותנאי לכך הוא שלא ידברו או יכתבו בז׳ארגון
טכני זה שלהם, שלפעמים הוא מחפה על איזה
״חור שחור״ ידוע. בשביל זה, מכל מקום, בשביל
אותה השכלה עממית או אליטיסטית, משלמים
להם טבין ותקילין במקומות עבודתם, כלומר,
באוניברסיטאות.
אבל נחזור לשאלתנו: טוב או רע?
והתשובה, כמו שיאמר הסקוטי: זה תלוי. זה
שהפרופסורים יצאו לרחוב ולפעמים אפילו נראו
בשוק — מעיד על זמנם־זמננו אולי יותר מאשר
עליהם אישית. נראה שאחרי עשר שנות ליכוד
ואחדות לאומיים שוב איו אפילו המשכיל מסוגל
לשבת בביתו ולידום או לצפות אל הכוכבים האמיתיים
או המיטאפוריים, כמו גליליאו גליליאי,
נסיכו של לאמפדוזה (הברדלס) או גיבורו של
יעקב שבתאי בזכרון דברים שלו. ובעקבות
הזעקה הפוליטית באו גם זעקות אחרות, פחות או
יותר מוסיקליות באוזניים אנינות.
אבל במידה מסויימת מעידה יציאתם זו של
הפרופסורים לבאריקאדות העיתונאיות גם עליהם
ועל המוסד שבו הם משרתים. עליהם —
שהרי הם, היוצאים, עדיין במיעוט, ואם גם מכובד.
ועל המוסד — שגם בו כבר נפרצו הרבה
טאבו־ים או לאווין מלשעבר.
כמו השלג של אשתקד גם האוניברסיטה של
תמול־שלשום לא תחזור עוד לעד, ככל הנראה.
ואם מותר להתנבא: יש להניח שהעתיד צופן
בחובו הרבה יותר פרופסור קורצוויילים מאשר
פרופסור חיים שירמנים(חיים שירמן, מכנס שירת
תור הזהב שלנו בספרד, מופת לאקדמאי בנוסח
הישן).
וזה טוב? — לא, לא בהכרח. או כמו שאומר
אותו סקוטי שלנו: זה תלוי.
ובבית התלוי אין מדברים על החבל — וגם
לא על הכבסים(הכביסה).

חלק שלוב בעולמו. איש כותב עוסק בכתיבה.
עמוס קינן הוא גם מתמרד, מבקש הוא להוכיח כי
מה שהוא טוען לו — על האפשרות שהדברים
שאנו מטיפים להם יכולים גם להיעשות — אפשרי.
הוא מבקש להוכיח שמה שנקרא,עולם הע־שיה׳
— האיש העובד וכלי מלאכתו ומכונותיו
— אינם נפרדים מעולם הרוח והאמנות, אלא
שלובים וארוגים זה בזה, והוא לקח על עצמו
לנהל ולבנות את המוזיאון הפתוח.
בביתן האמנות המצורף לגן התעשיה ולגן
הפסלים הוא עורך תערוכות ציור. השבוע נפתחה
שם תערוכה של אורי ליפשיץ בשם ״איש ליד
מכונה״ ,אבל כדי שהנושא לא ייראה ״ירחמיאל ,״
מדי(עמוס קינן הוא שחירש או שהיה אחד המחדשים
של מונח זה) נקראה התערוכה גם ״הכבוד
האבוד של העבודה״ .אבל במקום זה, בנוף
זה, אין העבודה נראית כעניין אבוד. וגם אורי
ליפשיץ מתגלה בעצם כאיש עובד — סוף־סוף
הוא נולד בקיבוץ של בני מרשק, למשפחה 0וצ־יאליסטית־מרכסיסטית־ציונית־טבנקיניסטית
מובהקת.
פתאום יש לאנשים שבציורים משמעות: יש
שם בציורים הרבה מכונות, אבל עיקרן ומרכזן הן
הידיים העושות במלאכה, עיקרן האדם העושה
את הכלי והמכונה והשבב האלקטרוני — אינני
יודע מה זה — ,עיקר הציורים הוא מה שמקום זה
מבקש לומר: האדם בתוך הנוף, בתוך ההר, עם
המכונה, בתוך הגן, גם בתוך העיר, בתוך האמנות,
עם הכל שסביבו — הוא אחד. כך אפשר לחיות.

וזרבוטק
,.קרוקודיל דנדי״
אם הגיעו הדברים לכדי כך שגם משורר כיעקב
אורלנד, איש־שלום, מאופק ואצילי, יידרש
לאחוז בחרב העט כדי להגיב בחריפות על אי־סד־רים
תרבותיים, כפי שאלה מתגלים עתה, עם הת
במודע,
אל עבר תופעות חמורות־יותר מאלה הנחשפות
עתה בפא״ן. ויבורר מי שכבר בראשית
דרכו כיו״ר האגודה מתגלה, לשמחת רבים, כמתקן
אמיץ, יעיל ובעל יוזמה, בתחומים עליהם
הופקד, וכמי שאיננו מהסס, כך נראה, להפשיל
שרוולים ולפשפש גם במים עכורים כדי לפתוח
סתימה. ברוך בואך ,״קרוקודיל דנדי״!

סברדליק ושיינפלד
בצעד שהוא אולי חסר תקדים, שבה ומפרסמת
מערכת המוסף הסיפרותי של עלי המשמר את
ביקורתו הקטלנית של אילן שיינפלד, על אודות
ספר השירים של עודד סברדליק חלונות בסחף.
פירסום חוזר ומלא, בתוך כחודש ימים! ולא,
חלילה, מתוך כבוד למשורר ולשירתו, אלא ״על
מנת להזים, אחת ולתמיד, את הטענות שהושמעו
ברבים באשר לתוכנה וכוונותיה,״ כפי שמקדימה
ומציינת עורכת המוסף, הגב׳ יעל לוטן. כל זאת
משום שסברדליק אשר נפגע עמוקות (ולא בלי
צדק!) מדברי המבקר, ניגש בבית-קפה סיפרותי,
ובלא גינוני־קבארט מיותרים, סטר על לחיו של
שיינפלד, לעיני עשרות סופרים ומשוררים —
מעשה שגרר גל של שמועות, רכילויות ורינונים
והוביל, כאמור, לפירסום החוזר. כיוון שכך, טרחתי
גם אני וקראתי את הרשימה בשנית, אף שידעתי
כי לא יהא בכוחה של כפילות זו כדי
״להדם אחת ולתמיד״ את הטענות שהיו לי(וגם
לאחדים מחברי) באשר לתוכנה של הרשימה, טענות
שהופיעו עוד בקריאה הקודמת — ואולי
להפך!
כבר במיפגש הראשון עם המאמר, ב־, 19/6/87
חשתי מייד כי אילן שיינפלד, כמבקר, החטיא את
הספר וחטא לפואטיקה המיוחדת של סברדליק,
החטאה גמורה, כדרך שהחטאותיו בתחום הביקורת
מקבלות באחרונה אופי שיגרתי. כבר אז הבחנתי
כי כל שבעת השירים וקטעי השירים,
אותם הביא שיינפלד כראייה לחיזוק דברי הסתייגותו
— היו שירים נהדרים אשר נהניתי לקוראם
גם שם, כשהם עקודים ומובלים לשחיטה,

נתן זד

אמנות

שרמה שבא
הדבר הקרוב ביותר
דבדתי־אפשרי
אם אפשר שהדבר הקרוב ביותר לבלתי אפשרי
יתקיים, הרי זה בגליל המערבי, בגבול הצפון,
בהרים שמעל לים. סטף ורטהיימר חלם חלום.
אם הייתי שומע אותו בזמנו, הייתי אומר
,יפה׳ ולעצמי הייתי אומר, הנה עוד חלום יפה
אבל כמובן שלא יקום. חלומות יפים אינם מתקיימים.
ורטהיימר
חסר דמיון. הוא התחיל לבנות. קם
כפר ורדים, קם גם גן תעשיה, כל זה באחד הנופים
היפים בארץ. עירוני שכמוני יוצא לשם רק כדי
להרגיז את עצמו: יש חיים יפיס מחוץ למחנות
הבתים והכבישים: הואדיות מעובדים, ירוקים־חו־מיס,
בתשבצים, אלוהים וקרן־קיימת פרשו שטיחים,
תפאורן מוצלח הוסיף שמים גבוהים ופיסת
ים ברקע. אפשר לצאת מהדעת, טוב שאני לא חי

בתוך הגבעות הללו, יחד עם כפר ורדים נמצא
גן התעשיה של תפן. המבנים קמו כאילו נולדו
עם ההר ובהם מפעלים שאינם מעלים ריח או עשן
או מזהמים, והם מקיפים מרחב וגן, שהוא חלק
מהם, אבל עומד היטב לעצמו: ובגן זה נמצאת
במה שקרוי ״המוזיאון הפתוח״ — התערוכה היפה
ביותר בארץ של הפיסול הישראלי: אינך רואה
בשום מקום בארץ, בשום מוזיאון, מה שאתה רואה
שם — גם היצירות וגם הצורה שבה הן עומדות.
שכן יצירות־פיסול־של־מרחב מקבלות את משמעותן
בשעה שהן עומדות בנוף ובמרחב, משתלבות
עמו וקיימות לעצמן.
יש שם יצירות־מיטב של חשובי האמנים בארץ:
יחיאל שמי, תומרקין, הדני, אופק, המאירי,
הימן, ארגוב, בוקי שורץ, מירון ואחרים. ובצידן
יצירות של זלינגר ואחיעם, החיים בפאריז, אבל
דווקא שם יוצרים פיסול מקורי ארצישראלי. ועם
אלו יצירתו של דנציגר — הקרבן, שגילויה
בחצר בלונדון הוא סיפור לעצמו. בסופו של דבר
נראה שכל אלו — התעשיה, הגן, האמנות— ,
נולדו עם הנוף, אבל כיוון שאלוהים לא השלים
את מלאכתו, עשו זאת אחרים.
עמוס קינן הוא איש כותב, שהנוף והאמנות הם

בן־ציון בן־משה

על השביל. תוך שלולית המים
עורב אפור־כנף השתכשך.
ודרוכים על נשקם- ,
חילים הביטו דם;
עברתי אני והרכנתי ראש
ואף העוף
הרחיב כנף והתעופף
וקרע־קדע פתאומי קרע את השמים:
משטוטי תמיד
אני חוזר ושב אל מטתי
ושתי עיני העיפות
ממעט האור שבחלון
כצפרים עפות ללון
על ירוק) החי של עץ הארן.
אומרים שידורי אדם קשים
מידוריו של עץ,
על אף בדידותו העירומה
על אף קולו הנאנק
בלילות החרף.
איני יודע.
יש דברים שיפה להם השתיקה,
הלחש, הדוד.
כמעשה אהבה בשפה, בלשון,
וכמראה חיל הדרוך על נשקו -
ולמולו עורב. רוחץ במים.
עות, עוד הפתעה: שהרי מונמוחר זה, בעיקר כשהוא
עף באוויר ובידו מקל של ליצני קירקס,
דומה להפליא — לפחות באיורים — לאחד
ממחברי הספר.
למי? לא, זאת לא נגלה, ורק נרמוז שזה לא
לחסידה סטולרו.
אבל מי זאת חסידה סטולרו? האם היא עוד
אחת מהחיות של יובלי?
בטח שלא. אבל׳אולי, אולי היא ילדה אחת
שקראו לה בשם ״חסידה המכוערת שממול״ בזמן
שהיתה גרה לא רחוק מהחבית שבו גרו יובלי
והפינגווין גוויני והחתולה קישתה — וגם מקק
אחד שאמא של יובלי שטפה ׳אל תוך האסלה
כשיובלי היה חולה ולא יכול היה להתנגד.
אבל אני כבר מספר לכם יותר מדי. ובכלל,
למה אתם שואלים כל״כך הרבה שאלות?! כשיובל

(אורי ליפשיץ בתפן)
פטרותו הפתאומית של הסופר אהרן מגד מנשיאות
פא״ן, התפטרות החושפת, אגב, תרבות־פיר־סום
ענפה הכוללת שימוש מתוחכם באמצעי ה־תיקשורת:
הצהרות, התראיינות וכו׳ —
אם הגיעו הדברים לכך שגם יעקב אורלנד,
היו״ר החדש של אגודת הסופרים, חיפאי תמים-
דרך, הרחוק מאווירת האינטריגות ומן הסכינאות־הסיפרותית
השוררת במסדרונות המימסד התל־אביבי,
ייאלץ אף הוא לנקוט עמדה פומבית
וחד־משמעית באותו עניין — אקט יוצא דופן על
רקע אורחות חייו הצנועים — אין זאת, אלא
שנחצו בתחום־תרבותי זה כל הקווים האדומים,
עד שערכי יסוד של מוסר ואתיקה, אלה המחייבים
את בעלי התפקידים הקרובים לצלחת, נראים
מושלכים במוסדותיה של הסיפרות העברית על
כל צעד ושעל, כאותם אוכפים, שסוסי־פרא נחפזים
להשליך מגבם למראה קוביות סוכר. ומדובר
בחינוך־פנימי, באיפוק, בריסון עצמי, בשליטה
על יצרים, נתוני־אופי אלמנטאריים, אשר דומה
כי מוסרים ומושלים מייד עם הרחת ניחוחם המשכר
של הכיבודים למיניהם: כיבודי מסע לחו״ל,
כיבודי פירסום חינם, כיבודי מישרות ועוד כהנה
וכהנה.
עם זאת, חובה לציין, כי אהרן מגד איננו, בשום
פנים ואופן, האב־טיפוס של חמדן־הכיבודים ואיננו
מהווה מודל של ״קרוב לצלחת״; בתחום פרוץ
זה, הוא עדיין טירון בהשוואה לאחרים, עסקני־סיפרות
מקצוענים, ציניים, שלא לומר מושחתים,
אלה העוטים איצטלה של סופרים או משוררים
וחולבים כל עטין פנוי מפרת־ההטבות הכחושה
המשוטטת בקריית ספר שלנו. ובמובן זה מרמזת
עמדתו הפומבית של אורלנד, במודע או שלא

הנאה מרובה. ולא הבינותי מה ראה זה לטפול
שלילות כה רבות על שירה ראויה, כזו של
סברדליק.
על טעמו הסיפרותי של שיינפלד (כמו על
טעמם של אחרים) קשה אומנם להתווכח. אך בכל
זאת דומה כי הנ״ל ננעל, הינעלות של ממש,
בפלדלת־הפוסטמודרניסטית שלו, אותה קונצפציה
המעוורת את עיניו מכל שירה אחרת ומאטי־מה
את מוחו מפני היגיון פיוטי שונה. יתר על כן,
כישלונו של שיינפלד בביקורת הנוכחית, בולט
לעין, במיוחד על רקע סיפרי שירה אחרים אותם
העלה על נס בשנה האחרונה. עודד סברדליק הוא
משורר מצויין, אשר שירתו ניצבת בזכות עצמה
(וגם לפני שיריהם של הרבה אחרים) במקומה
הראוי בסיפרות העברית, על אף התנפלות קאפי
ריסית של מבקר זה או אחר. על כך אין, כנראה,
עוררים. ואף־על־פי־כן, ינהגו שני משוררים אלה
בתבונה רבה אם יקומו, יודו בטעותם, ויבקשו
מחילה פומבית האחד מן השני: אילן בגין ביקורתו
ועודד בגין סטירתו.

שמעון צמרת

החיות שד יובלי
מי לא יודע מי זה מונמוחר, הגמד הקרח ובעל
הזקן שמוצאו מצרפת והוא נוהג ללבוש חליפת
פסים?
כמובן, מי שלא קרא את סיפרם של חסידה
סטולרו ויובל מסקין, ה חיו ת של יובלי, שראה
אור בימים אלה בהוצאת מסדה.
למי שיקרא את הספר מזומנת, בין שאר הפת־

מסקין וחסידה סטולרו מוציאים ספר לילדים —
לא שואלים שאלות, קונים ! !
ועוד עם ציורים של רותי צרפתי.
חוצפה כזאת, כל השאלות האלה, בחיי.

י. לד

? וזב! אומרים.״ מה ה! <ז!!*¥1ז .,מד, הס א1ג 1ר 1ם...גוה הן <זן מר?ת..-מח ה
ציון צפריר. העולם הזה

סמי נחנדאס:

..המי שנט הוא בומבי.. ,מי שו אחצה בווילה .,תישעה גויים וישראלי
והציבור דואה ושומע!״ ובוודוו, נבוא לקראתו!״ אחד יוצרים צוות טוב!״

מישפט דמיאניוק ממשיך לעמוד במרכז ההתעניינות
הציבורית. סניגור אחד עזב, ואחר בא במקומו. הטחת
האשמות בין הסניגורים. עדת־הגנה שהובאה כמומחית
למיסמכים לא הצליחה להוכיח שמיסמך טרווניקי אכן
אינו אמיתי. השופט דב לוין ממשיך להעליב את הסניגור
הישראלי, והשבוע אף אמר לו ״היה לנו קצת שקט ממך
שבוע ימים״.
שאלתי את יורם שפטל אם אינו נעלב מהערות השופט
לוין.
אני לא יכול להרשות לעצמי להעיר הערה ישירה כלשהי על
יחס השופטים אליי באולם. בוודאי לא דרך אמצעי־התיקשורת.
יחד עם זאת, המישפט הוא פומבי. ומטרת הפומביות היא להעמיד
את בית־המישפט תחת ביקורת הציבור. הציבור רואה ושומע.

• אתה לא מצפה שלישכת עורכי־הדין תצא להגנתך?
כפי
שאמרתי, עיני העם רואות, ולישכת עורכי־הדין זה חלק מן
העם.

• קצת מוזר היה לראות שבזמן החקירה הנגדית
של הנאשם לא היית בארץ.
הייתי מוכרח לנסוע לאנגליה, כדי להיפגש עם שלושה עדים
פוטנציאליים. עקב חוסר הכנה כלשהי של מרק אוקונור, נאלצתי
לנסוע באמצע החקירה הנגדית. סוג העדות שלהם מצריך עבודת־הכנה
של חודש לפחות, וזו לא נעשתה כלל ועיקר. חוץ מזה
שהחקירה הנגדית היא פאסיבית מצד הסניגוריה. מובן שהייתי
מעדיף שלא לנסוע.

• איך הבאתם עדה כזאת?

מישפט דמיאניולן
אני לא יכול לעשות הערכות לגבי עדויות.

• אבל ידעת שהיא לא בקיאה בנייר ובדיו?
היא העירה-בעדות ראשית, והציגה אלבום־מימצאים, ולדעת
הכל, העדות שלה בחקירה הראשית היתה מרשימה. בדיעבד
הסתבר מה שהסתבר. אנחנו כהדיוטות התרשמנו מן העדה שהיא
מומחית. לנו, בניגוד לתביעה, אין צוות שיכול לבדוק מהימנות
של עדה מומחית, שבאה עם קבלות שהרשימו את כולם.

• הסתמכתם על הקבלות שהביאה?
כן. אין לנו מעבדה וצוות של מז״ט. אין לנו אפשרות להעמיד
צוות שיחקור מהימנות של עדה. נאלצנו להסתמך על עדים
מוזוץ־לארץ. אין לנו מומחים נוספים, היכולים לבדוק את המומחה
(רונית אנטלר)
שהבאנו.

אם עוד היה סיכוי קלוש כלשהו שיום אחד אני אתעשר
אם אקנה כרטיס של מיפעל הפיס -ח׳׳ב גידעון גדות,מנהל מיפעל הפיס, לקח את כספי וגמקומו הוא רוצה לתת
לי וילה בקיסריה ומכונית וולוו, שאת שניהם אני לא רוצה.
לקחת ממני את הסיכוי האחרון בעולם להתעשר. איך זה
על המצפון שלך, שאלתי את גידעון גדות.
לא קל לי עם זה. אבל אס את רוצה. אסביר לך למה עשינו כך.

• בבקשה.
מתוך סקרים ארוכי־טווח התברר לנו שיש תקופות שבהן הציבור
חושק דווקא בפרסים חפציים. ראינו מה קורה עם מגן דויד
אדום ועם האגודה למען החייל, שאינן מסוגלות לתת פרסים
כספיים.

• שתי האגודות שציינת שונות מ״מים על־הם יס׳־.
כשאני קונה כרטיס של אחת מהן, זה בשביל לתרום
להן. כשאני קונה כרטיס של ״מים על־הסיס״ ,זה
בשביל להתעשר.
כך זה היה עד שמישרד־האוצר, בצורה חסרת־אחריוש בלי שש
גיבוי ציבורי, איפשר לשתי האגודות האלו למכור את הכרטיסים
שלהן במשך חמישה חורשים בשנה, במקום חודשיים. אישר להם
להפיץ 15 מליון כרטיסים, וגם אישר להם משהו כמו החישגד
שלנו.

השבוע התבשרנו שבאחד ממיקרי־השוד הגדולים שהיו
אי־פעם בבריטניה, מעורבים שני ישראלים. מדי כמה
חודשים מבשרת העיתונות הישראלית על מיקרי״רצח,
שוד, סמים ועוד, המתרחשים ברחבי העולם, ושישראליים
מעורבים בהם.
שאלתי את סמי נחמיאס, מי שהיה קציו״המודיעין של
המישטרה, אם ישראל מייצאת פשע.
זה אחד מענפי הייצוא שלא פחת בישראל מאז הקמתה. אבל
ייצוא זה לא ביטוי טוב. זו לא בריחת־מוחות לעמק הסיליקון. זה
לא ייצוא, זה דרק. צריך למצוא ביטוי הולם יותר, משהו בין
נופשים לעובדים בחוץ.
בסך הכל פעילות הפשע הישראלית בעולם בטלה בשישים.

• ובכל זאת, יותר ויותר ישראלים נתפסים בחוץ־
לארץ בעבירות.
למה להיות בארץ הקטנה הזו, כשכולם מכירים אותך? צר להם
כאן המקום. לעבריינים יש כלל, לא לעבוד במקום מגוריהם. כמו
שאמר לי פעם אחד מהם: אתה לא מחרבן איפה שאתה אוכל.
בישראל, כשקורה מעשה־שוד, רצח וכו׳ עוצרת המישטרה מייד
50 איש הרשומים אצלה. זו ארץ קטנה, ומיספר העצורים בה תמיד
קבוע

יש משהו שמייחד את הישראלי כפושע?

• מה שאתה אומר, בעצם הוא ששתי האגודות
סחבו לכם לקוחות, ועכשיו אתם עושים בסידן להחזיר
אותם אליכם, באמצעות הווילה־־וולוו?

כן. לישראלים, בהשוואה לאירופים, למשל, יש תושיה ואגרסיביות.
זוהי דיאנמיות, שאין לאירופים. תוסיפי על זה נסיון צבאי,

פיט

פשע

המחר הוא שהם לא סחבו לנו לקשות, המכירות שלנו ירדו,
אבל שלהם לא עלו. אנחנו אומנם הפסדנו. אבל הס לא הרוויחו.

מערכת־קשרים העוזרת להצלחה. בעיקר הם מצליחים בחוץ־
לארץ כשהם עובדים כפרטים. הם פחות מצליחים בחוץ־לארץ
בקבוצות גדולות. אני מבין כל איטלקי, צרפתי ואנגלי, המוכן
לקבל שותף ישראלי לצוות, בכל רמה שהיא. כשאנחנו במיעוט
קטן, אנחנו טובים. אני קורא לזה מניין. תישעה גויים וישראלי
אחד יוצרים צוות לעניין.

• א ז עכשיו אתה נותן לזוכה משהו שברוב
המיידים הוא לא רוצה?
למה את חושבת שאנשים לא רוצים וילה ווולווי

• עזוב אנשים. זו אני שפניתי אליך. אם אני זוכה
היום בווילה בקיסריה וב״וולוד, אני ישר מחפשת
דרך למכור את שניהם, ובוודאי גם אפסיד כסח.
את יודעת מה, אם מישהו לא רוצה את הווילודוולוו, אנחנו
נבוא לקראתו.

• כלומר תתנו לו בסך במקום הווילדד״וולוו״?
כמו שאמרתי, נבוא לקראתו.

(דגיאלה שמי)

• אז כדאי לבצע שוד בחוץ־לארץ?
בכמה מישטרות בעולם יש כבר היום מה שנקרא דסק ישראלי.
כך שזה לא כל־כך פשוט. אבל בכל זאת, בחוץ־לארץ לישראלים
קל יותר. יש להם שם הגנה של 700 אחוז, בכך שהם לא־מוכרים.,
לא־רשומים ולא־ידועים. הם גם מבלים וגם עובדים. ובארץ מערך־
הפיקוח חזק יותר, והמישטרה היום ערוכה, מגובשת ומוכנה יותר.
(רונית אנטלר)

ר^ 1וומדמדו;

1זוז ^ 171 וו 1 ?1ין׳ח

דוו״ ר, ת *ו ע דייו *

.,בנר העולם בשקרים ״*נר הדתיים נאן צדינים ..כחדת שהסוס נעס עד
לגבי הואלי־ קויאה!״ ליווה, רא לצעוק ושזה ״ אמובבנ ! ״
סרט הווידיאו שעשה דני סנדרסון השכיב את צופי״ה*
טלוויזיה על הריצפה. מי שעוקב אחרי סנדרסון יודע שהוא
לא אוהב בעלי״חיים, וגם מפחד מהם .״הדבר הכי קרוב
לבעל־חיים שאני מכניס הביתה -זה שניצל ״,הוא אומר
בכל הזדמנות. ובכל זאת בסרט הווידיאו רוכב דני על סוס
ומשתתף במירדף, כשמאחוריו כלב נובח.
איך הסתבכת בסצינות עם בעלי״חיים, שאלתי את דני.
סוכם בתסריט שהסוס. שעליו אני ארכב. יהיה פוחלץ. אבל
להפתעתי לא היה פוחלץ, והביאו סוס אמיתי. עליתי עליו, והוא
מיד נכנס להיסטריה של דהירה. כולם צעקו לי למשוך במושכות,
אבל אני פחדתי שאם אמשוך במושכות אני יכאיב לו בשיניים.
והוא יכעס עליי וזה ייגמר בבכי.

מחצית היהודים בארץ, כמיליון ורבע איש, קראו כל
אחד בשיבעת החודשים הראשוגים של 1987 לפחות ספר
אחד בחודש 69 מהם קראו ספר או שניים, ו־־ 317 קראו
שלושה ספרים ויותר בחודש. כן פורסם השבוע על״ידי
הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה, על״פי סקר שנערך
לבקשת מישרד־החינוך.
שאלתי את אוהד זמורה אם זה לא הרבה בקנה־מידה
עולמי.
זה הרבה מאוד. במקומות אחרים בעולם זה בהרבה פחות. אני
לא רוצה להישמע מאוכזב מעם־ישראל, שכן זהו ממוצע גבוה־יחסי.
ואני שמח שהתופעה התרבותית הזו מתרחבת. אבל בנד
דינות־המערב המתורבתות, מעוטות־האוכלוסין, המצב די דומה.
תמיד לוקחים בסקרים כדוגמה את איסלנד, ששם יש רק 300 אלף
תושבים. ורבים קוראי הספרים.

• אתה אומר את זה כדי להצחיק?
איזה להצחיק! זהו סיפור אמיתי לגמרי.

• איד יצאת מזה?
הפועל מהאורווה רץ אחרינו כשני קילומטרים, והצליח איכשהו
לעצור את הסוס. אחרת הייתי מגיע למטולה.

• אני יודעת שאתה מפחד מכלכים. למה היית
צריך שדווקא כלם ירדוף אחריך?

• אנחנו באמת עם־הספר?
את זה אני לוקח עם קורטוב של מלח. אני מתנגד למושג הזה.
חשיפת־התיקשורת גרמה לכך שהספרים נהיו א 1יותר מאשר
בעבר. אנשים מביאים היום כמתנות ספרים, ולא בונבוניירות. אבל
להגיד שאנחנו עם הקורא ספרים — הייתי מתייחס לזה די
בהסתייגות. לא כל עם־ישראל מטורף לספרות. אנחנו די בולטים.

• אתה נשמע כמי שיש לו בעיית־אמון בסקרים.
נכון. ידוע שהאוכלוסין בכל העולם משקרים לסטאטיסטיקה
בעניין הרגלי־קריאה. כולם רוצים להראות מתורבתים. לדעתי,
המיבחן המעשי מתבטא בקנייה. קשה מאוד לעשות מחקרי־שוק
בענייני ספר.

• ובבל זאת, קוראים בארץ יותר?

את השתגעת? אני סידרתי את זה? פשוט. כאשר צילמו את
הקטע, עמדו הרבה שכנים מהרחוב והסתכלו. לאחד מהם היה כלב,
וכשאני התחלתי לרוץ, החליט הכלב שהוא רוצה להיות שותף,
והתחיל לרוץ אחריי.
פסל־שיש של הפסל עומרי עמרני הוצא מתערוכה בצפת,
מפני שהיה כדמות אשה ערומה, ומארמי־התערוכה לא רצו
להרגיז את הציבור הדתי.
שאלתי את הפסל יגאל תומרקין מה הוא אומר על זה.
זה דווקא צפוי. מתאים למדינה שיש לה תוכנית הלביא,
מתאים לפוליטיקאים ששמים כיפות על ראשיהם בכל הזדמנות
ומנשקים ילדים עם סמארק, כדי למצוא חן בעיני כולם.

• אני רוצה להיות רצינית לרגע. כעולם המערבי
זה נחשם כמעט פרימיטיסי לא לאהוב כעלי-חיים.
אתה גם לא אוהב אותם וגם אומר את זה בכל
הזדמנות. למה?

חיות

ספרים
כן. יע ,״ייה גדולה יותר בשנתיים האחרונות. מו״לים חדשים
יוצאים לשוק. מכאן אפשר להניח שהאוכלוסיה גם קוראת יותר.

• אז למה המו״לים מתלוננים, והסוסרים עניים?
אני לא מתלונן, וכמוני, נדמה לי, גם לא שאר המו״לים
הגדולים. אני גמרתי את השנה ברווח. סופרי־הבישול למשל, גם
הם אינם מתלוננים. מי שבאמת, אובייקטיבית, נמצא בבעיות זה
סופרי הספרות היפה והשירה. כמה הם כבר יכולים למכור? עמוס
עוז וא.ב. יהושע מכרו השנה כ־ 50 אלף ספרים. אם הם קיבלו דולר
עבור ספר, יצא להם כ־ 40 אלף דולר. אבל זה צריך להספיק להם
לכמה שנים, כי הם לא יכולים בכל שנה לכתוב רבי־מכר. כך
שהסופרים באמת נמצאים בבעיה וזקוקים לעבודות נוספות.

(רונית אנטלר)

• פחדת?
נגיד שהדבר הבלתי־צפוי הזה נתן מימד מאוד ריאליסטי
לבריחה שלי.

• למה שהפסלים בארץ לא יקימו קול צעקה?
כי הם סמרטוטים.

• ומה איתן•?

זו ממש לא אשמתי. גדלתי בבית שבו לא אהבו ולא החזיקו
בעלי־חיים. הוריי היו מאיימים עליי שאם לא אהיה ילד טוב, יקהו
אותי לגן־החיות. מה להגיד לן? לא אוהב אותם. זהו.

• ואתה לא מנסה להילחם בזה?

אני לא פסל.

• לא. אז מה אתה?
אני תומרקין.

• תומרקץ, לפי מיטב ידיעתי הוא איש מאוד
מעורב, מאוד מגיב.
עיזבי אותי. הארץ הזאת כבר לא שלנו, וחוץ מזה אין על מי
לצעוק. על הדתיים כאן צריכים לירות, ולא לצעוק.

(דניאלה שמי)

ואם אני מנסה? לפני זמן־מה נסעתי לחוף־הנכיס. רציתי לשבת
שם בשקט, לחשוב, לכתוב. תוך דקה ירד עליי עיט, והתחיל
להציק לי. קלטתי שהם פשוט נגדנו. בכלל, אני חושב שהטבע
הוא שלהם, והמידרכות הן שלנו.

• יש לך ילדים. אתה תמנע מהם לגדל בעל־חיים
בבית?
האמת היא שהתחלתי כבר להתרכך בעניין. לא מזמן הרשיתי
(דניאלה שמי)
כבר לבני, אדם, לבנות כלב מלגו.

הגרו! י -י

ה ו 1ו ^ 0רוה

(המשך מעמוד )7

הסיפור על 40 הקילומטרים,
שבו מנסים לטמטם את מוחנו
זה חמש שנים, אינו עומד בפני
שום ביקורת.
קודם כל, ראשי המערך — אף
יותר מראשי הליכוד — הכירו היטב
את אריאל שרון, הכירו את תפיסותיו
ותוכניותיו, ולא רק מפני שקראו את
העולם הזה. יחד עם 150 אלף ישראלים
אחרים, רובם בשיכבת־העילית
הפוליטית־חברתית, הם ידעו.

החלטת־הממשלה, שעליה
הלסו למילחמה, אמנם מדברת
על טווח־תותחים, באמתלה ל
מילחמה, אך אינה מזכירה בלל
את 40 הקילומטרים.

מי שטוען כיום שהאמין כי מילחמה
זו תסתיים בגבול 40 הקילומטרים,
מעיד על עצמו שהוא אידיוט.
כבר ביום השלישי או הרביעי. של
המילחמה דיברו כמה מראשי המערך
(כולל מפ״ם) על הצורך להגיע אל
ביירות, וגם השיאו עצות לשם כך.
אחר־כך היו עצות לגבי ניתוק המים
והחשמל ממאות אלפי הגברים, הנשים
והילדים בעיר הנצורה.
נכון, מי שהשיא עצות אינו אחראי
כמי שקיבל החלטות. העמדה העלובה
של האופוזיציה במילחמה זו אינה
משווה את אחריותה לזו של הממשלה.
והמילחמה לא היתה פורצת אילו היה
המערך בשילטון.

אבל מוטב שראשי המערך
יזכרו את עצותיהם, כאשר הס
פותחים את פיותיהם כיום.

מאוג;

אלישע לא הגיע בזמן (;)3
את התכשיט שלה קבלה
ממשה (;)4
״בראשית ברא אלהים את
השמים ואת הארץ״ —
שחור על גבי לבן (;)4:4
מה ששלי שלי! חוזר ואומר
הרוסי השכם והערב (;)3:3

פתרון תשבצופן

2605

2י ר 1אניא\

\א>7נ 6 9ויא1

)7מלחין ראשון בראש הצבא

)8עזב את הצאן למען הסיפרות

)9לא מקבלים תשובה בתקופת
המלפפונים (;)4:3
)11 חלקיק הגרעין (;)2
)12 אביר המחול חי את חיי הרגע
כמו מלך (;)5:4
)16 שולמית אלוני נגד החומר
שבגללו סבסטיאן קו נפסל
למדליה (;)412,2
)19 תמצאו אותי באות, אחרי
שתפתרו את החידה (;)6
)21 אפשר להשיג הרבה יותר
ררך המאפיה(;)3;2
)22 אמר ששמו קדיש, ובכל־זאת
קבעו שזאת מילת גנאי (;)4
)23 מודה רק בחצי (;)2
)24 מה שהעלתה המכשפה מן
הנהר ברוסיה (;)3
)27 המשחק הביא גול (.)3

מאוזן
)1נכשל גם בדיבר השביעי (;)3
)2חוזה,הפרדה עם ברית בתוך

הכת (;)6:3
)9מזל ששרים החודש (;)4
)10 מזל שיש לו תעודת הסמכה
להגיש עזרה ראשונה (;)4
)13 ינקו משדה?(ח 3
)14 התרשמותו של תתרן שחזר
מלב חיריה (;)3:3
)15 מא׳ לב׳ לג׳ ולקול המוסיקה
בגלל החורים(;)4;4
)17 מישהו מתהדר בחכמת
שלמה (;)4
)18 לקח חופשה אחרי קבלת
התאר וקשה לאתר אותו ()4׳
)20 בכל אופן יש אף מגבות לכל
ענפי המשק(;)4;2;2
)22 השלום הרוסי בעור של שה
טעון השגחה (;)5
)24 השלושה נרדמו והכל נעלם

)26 המקצץ בהשגחה העליונה
— מסכן (;)4
)28 אין לה כמעט משקל וגם מח
הפוך לזו המבשרת על הפור
במזג האויר ( 3:4ח);
)29 יש תקוה שיגיע לפני
הסערה — שמענו (.)3

ך* אמת הפשוטה היא שהמערך
1 1היה שותף מלא למילחמה, ולא
במיקרה.
המגמות היסודיות של מילחמת־הלבנון
לא היו רק פרי האסכולה של
הליכוד. הן היו גם פרי האסכולה הבסיסית
של מפא״י ומיפלגת־העבודה.

לגבי התפיסות האלה, לא
היה כמעט שום הבדל בין דויד
בן־גוריון ומנחם בגין. מבחינה
זו, ממשלת־בגין לא היתה אלא
המשך ישיר לממשלת בן־גור•
יון•כבר ב־ 1955 הציע בן־גוריון — על.

פי עדותו של משה שרת — להתערב
בלבנון ולכונן בה דיקטטורה של
הנוצרים. משה ריין הציע למצוא ״סרן
נוצרי״ ולהפכו לדיקטטור. כל זה בשעה
שגבול ישראל־לבנון היה כמעט
כמו גבול ארצות־הברית־קנדה, גבול־השלום
היחידי של ישראל.

ההתערבות המאסיבית של
ישראל בלבנון התחילה בימיה
של ממשלת רבין־פרם. מגמותיה
היו זהות עם מגמות
שרון לאחר־מכן — להכות את
אש״ה על אדמת־הלבנון כדי
לחסל, אחת ולתמיד, את הבעיה
הפלסטינית׳ .

״־אביטל ינאי —
ן* הרי זו הנקודה העיקרית של הו
וויכוח כולו.
לא השאלה מי הוביל את מי באף,
לא האגדה של 40 הקילומטרים, לא
הפירפורים והבירבורים והקירקורים
של ראשי־הליכוד מזה וראשי־המערך
מזה.
העיקר הוא:

איתן

הדברת כזדיקים

בע׳מ

מומחים והדברת תי קני ם(ג׳וד ף ם

.תולעי עץ, חוקי ספרים ובגדים,
י עירפוו מיוחד וארועים ומניעת
יתושים וחרקים מעופפים.
2 3רמת -נןרח ׳ מודיעין ,18ת.ד • 2 2 7 2 .ס ל7 9 0 1 1 4 - 5 - 6 .

ובש מי רהעלבריאותך ! רכושך

מילחמת־הלבנון לא היתה
מין תאונת־דרכיס, מין תקלה
מיקרית, בגלל אופיו הנפשע
של אדם אחד, שרימה עולם ומלואו.
מילחמת־הלבנון
היתה תוצאה
טיבעית של תפיסה פוליטית
מסויימת.
התפיסה הזאת אמרה שאפשר לחסל
את המאוויים הלאומיים של עם שלם
באמצעות מיבצע צבאי מזהיר.
(מיבצע צבאי מסויים זה היה מאוד־מאוד
לא־מזהיר. על כך לא מצא שרון
נכון להרחיב את הדיבור. אך אף אחד
מאלופי צה״ל במילחמה זו לא השיג
את היעדים הצבאיים שנקבעו לו בזמן
שנקבעו לו ואחדים מהם אף לא הגיעו
אל יעדיהם כלל).

תפיסה זו הגדירה את אש״ף, המנהיגות
הלאומית של העם הפלסטיני,
כ״אירגון מחבלים״ ,ואת שכונות־ה־פליטים
— על מאות אלפי תושביהן, ,
גברים, נשים וטף — כ״מחנות מחבלים״
.משמע: יעדים צבאיים.

תפיסה זו אמרה שאפשר לחסל
את הבעייה הפלסטינית
על-ידי ״חיסול המיפקדות המדיניות
והצבאיות של המחבלים.״
(מנחם בגין קרא להם,
בישיבות הממשלה ,״המנוולים״).
תפיסה
זו אמרה שיש לתמוך בכל
גורם עויין לאש״ף בפרט, ולתנועה
הלאומית הערבית בכלל.

תפיסה זו הולידה את מיל־חמת־הלבנון.
מי שהיה שותף
לה, יש לו חלק באחריות לה.
ואין זה כולל רק את הליכוד והמערך,
אלא גם את רוב אמצעי־ה־תיקשורת
והעיתונאים, המקללים עכשיו
את אריאל שרון, ושהיו שמחים
להתחלק בפירות המתוקים של ההצלחה.

רון הוסיף ז לתפיסה כללית זו
רק רכיב ייחודי אחד משלו. גם
רכיב זה השפיע על תיכנון המילחמה.

שרון קיווה שהמילחמה תביא
לבריחת מאות אלפי הפלסטינים
(״מחבלים״ ,בשפתו)
מלבנון לסוריה. מכיוון שהסורים
אינם יכולים לסבול אוב-
לוסיה חדשה כזאת בארצם המעורערת,
קיווה שרון שהסורים
יגרשו אותה לירדן. ושם,
בירדן, היתה צריכה לקום, לסי
תפיסת שרון, הרפובליקה הפלסטינית,
אחרי הפלת המלך
חוסיין.

אין ספק ששרון קיווה שראשי
אש״ף ייהרגו בביירות. הוא עשה את
הכל כדי להגשים מטרה נכספת זו. אך
שרון גס היה מוכן לכך שראשי אש״ף
יגיעו לירדן, וכי יאסר ערפאת יהפוך
שם לנשיא הרפובליקה הפלסטינית
החדשה.
כך, הוא קיווה (ועדיין מקווה) ,ילבש
הסיכסוך הישראלי־פלסטיני לבוש
חדש. הוא יהיה למילחמה ״רגילה״ בין
שתי מדינות — ישראל מכאן, פלסטין
שמעבר־לירדן מכאן — וניתן יהיה
להשיג סידורים מוסכמים לגבי הגדה
המערבית.
זוהי אוטופיה. אין לה בסיס במציאות
הלאומית הפלסטינית. אך היא
השפיעה על המילחמה.

את התפיסה הזאת לא הביא
שרון לממשלה, מפני שהיא
נוגדת לגמרי את קו הליכוד
פחות
תוצאה חיובית אחת
/היתה להרצאתו של שרון: הוא
העלה את מילחמת־הלבנון שוב על
סדר־היום.

העובדות הקשורות במילה־מה
זו חייבות להתגלות. כולן.

הן לא תתגלגה על־ידי הרצאה אחת
של שרון, המסתמך בלי ספק על
עובדות סלקטיביות, ולא על־ידי התשובות
הזועמות של יריביו.
חשוב לדעת את העובדות, כדי שאפשר
יהיה להסיק מסקנות ולנהל
עליהן דיון אינטליגנטי.
שרון היה צריך להיות הראשון שידרוש
את הקמתה של ועדת־חקירה,
ולעמוד על כך באותה העקשנות ה־בלתי־נלאית
שבה הוא עומד על השגת
מטרות אחרות.

יתכן שאין צורך בוועדת
חקירה ממלכתית, בראשות
שופט. אולי מוטב להקים וע־דת־היסטוריונים,
שתהיה מורכבת
מן המכובדים שבין ראשי
המיקצוע הזה בישראל.
זה הזמן. סערת־הרגשות הראשונה
שככה. אך הזיכרונות עדיין טריים. ה־מיסמכים
מצויים כולם. האנשים חיים
— חוץ ממי שנהרגו.

אסור לעבור לסדר-היום על
קיברותיהם של 650 הרוגים
ישראליים, ואלפי אחרים. דמם
עדיין זועק מן האדמה.
העולם הזה 2607

ותשנ רו ת
ג ר דו 10117

> 11 וי ויייייי < י י > ישי < ייי * 1*> 8יייי>1 1י? 1 1 8 ]|1י ^ 1<1.ת י

״אז סיפר המופתי כי הנאשם הוא
רוצח, שהרג את חברו במהלך קטטת־שיכורים.
בית־־המישפט דן אותו למוות.
כעת מתבצע גזר־הדין. המופתי
רמז לתליין, גבר גבוה ושמן, להתקרב
אל הרוצח.
״כרות את ראשו! ציווה המופתי.

מסע החאג,
היה חוויה
מסעירה. ולא
וק נאדר
הטבח שאיוע
התליין דקר את הרוצח בצוואר ומייד
אחר־כך, במכה מהירה אחת, כרת לו
את הראש.
״דממה שררה בקהל. איש לא צעק
או בכה. השוטרים מיהרו אל התליין
ולקחו ממנו את חרבו. אחר־כך סיפרו
לי שקורה שתליין משתגע אחרי הטקס
הזה, ומנסה לערוף ראשים נוספים.
לכן ממהרים השוטרים לשלוף מידיו
את החרב.
״הראש הכרות לא ניתק מהצוואר.
רופא איחה את הראש לצוואר, ורק
אחר־כך נלקחה הגופה מרחבת ה־

^ עונשים

חאג׳ עבדאללה ג׳אבר ובנו
יש מיזוג־אוויר ומים קרים
^הוצאה־להורג האפילה על הכל.
) 1הצפייה בראש הכרות היתה חזקה
אף ממראה הכעבה, או מהתפילה למ־ראשות
קברו של הנביא מוחמר.
ביום שבו הגיעו עולי־הרגל הישראליים
לעיר מדינה נכרת, ברחבת
המיסגד הגדול, ראשו של רוצח.
עבראללה ג׳אבר ,47 ,תושב הכפר
טייבה, צפה במתרחש.
״מפה לאוזן נלחש כי אחרי התפילה
הגדולה תיערך הוצאה־להורג. החלטנו
להישאר ולצפות. הרי אף־פעם לא
ראינו מאורע כזה.
״ואכן, מייד אחרי התפילה הגיע
הנידון־למוות. הוא היה קשור ללוח״
עץ, ועיניו היו מכוסות. שוטרים הניחו
את הלוח במרכז הרחבה. קבוצת
שוטרים אחרת עמדה מסביב. כל שוטר
החזיק ברובה שהיה מכוון למרכז
הרחבה.
״ליד הרוצח עמד אביו של הנרצח.
ארבעה סוחרים, מעשירי מדינה, התקרבו
למרכז הרחבה. הם הציעו לאבי
הנרצח 5000 ריאל תמורת מתן מחילה
לרוצח. הוא סירב. הם הציעו לו 10
אלפים ריאל. הוא שוב סירב. כשהציעו
15 אלף ריאל הוא פרץ בצעקות, .כסף
לא יחזיר לי את בני!׳ הוא צעק. הסוחרים
התרחקו ונעלמו בקהל.

ל2ל

^ רבע מאות מתושבי הכפר
טייבה, קבוצה מעורבת של נשים,
גברים, דתיים־קיצוניים ומתונים, הביטו
במתרחש בשתיקה.

חאג׳ דאוד דסקורי
כך ייעלם הפשע בעולם!הם עדיין לא התרגלו לרוח־המידבר
הצורבת, הצובטת כאש, שניגרה ללא
רחם בפנים הערומות, וכבר נחשפו
לאכזריות הדתית.
זה היה יומם השני בסעודיה.
שתי יממות לפני־כן עזבו את כפרם
ב־ 11 אוטובוסים, גאים בעובדת היותם
הכפר הישראלי ששלח למסע־החאג׳
את מיספר־התושבים הגרול ביותר.
4000 עולים לרגל מישראל נסעו
השנה למכה ולמדינה. מדוע דווקא
טייבה מחזיקה בשיא של הקבוצה
הגדולה ביותר? וליד צאדק חאג׳־יחיא,
חבר מועצת־הכפר, אומר כי בטייבה
יש תנועה ערה של חזרה־בתשובה,
״ואם מצרפים לכך מצב כלכלי טוב,
קל להבין מדוע דווקא טייבה.״

טייבה נראית כעיר גדולה, לא
הרחק מכפר־סבא 23 .אלף תושביה
מתפרנסים ממיסחר וממלאכה 40 .
אחוזים מצעירי־הכפר חזרו בתשובה בחמש
השנים האחרונות. לולא האיסור
הממשלתי על יציאה־למסע, החל על
כל מי שגילו פחות מ־ ,35 היה מוכפל
מיספר הנוסעים מטייבה.
גם כך היו מחצית הנוסעים דתיים־
קיצוניים, הטוענים כי כל מוסלמי
צריך לנסוע למכה. זו אחת מחמש
מיצוות־היסוד של הדת: תפילה, צום,
מתן־צדקה, האמונה באל אחד ובמוח־מד
נביאו, והנסיעה למכה. למי שיש די
כסף לנסיעה ולסיפוק צרכי הבית

שרה סיבוכי•; ₪

רא3ב בר 1ת בדרך למכר.
(המשך מעמוד )31
בחודש שבו הוא נעדר — צריך
לנסוע. גם אם פירוש הדבר מצוקה
כלכלית עתידית.
במסע עצמו הם רואים קיום של
מיצווה דתית. ללא שמץ של הנאה.
בכל אירוע המתרחש בו הם מוצאים
סימליות דתית. ראוד ד!2סורי, למשל.
חוזר־בתשובה, שהביט בראש הכרות
ותיקווה גדולה ניעורה בו.
״כך תתנהל בעתיד מערכת־השי־פוט
בכל מדינות העולם,״ הוא אמר.
כריתת־הראש — זהו עונש מוסלמי
ההולם רוצחים. לאט־לאט ישתלט
האיסלאם על כל העולם. אז יקבלו כל
הפושעים את עונשיהם המתאימים. כך

ייעלם הפשעמהעולם י* אוויר
טהור

**בדאללד ג׳אבר אינו דתי-
ל קי צוני. הוא שייך למתונים. סוחר־סיטונאי
עשיר, שוזילוניותו מתירה לו
נהנתנות בשפע. לכן המסע נתפס יותר
כטיול של תענוגות מאשר כקיום
מיצווה דתית.
ב־ 1979 התירו שילטונות־יררן בראשונה
לעולים־לרגל מישראל ל־

איבדתי את הארנק ולמצוא אותו שם.
איש לא יגע בכסף.״
השנה נסע בליוויית אשתו, רביעה.
שלושה חודשים לפני יום־היציאה
הגיש בקשה למישרד־הפנים ולווקף
המוסלמי. חודש אחר־כך הגיעה התשובה.
מישרד־הפנים מאשר. כך גם
הווקף.
דאוד רקסורי, מזוקן, לבוש בג׳לביה
לבנה ובכפיה אדומה, הדוקה לראשו.
ביתו סמוך למיסגד. בחצר תרנגולות
ועז, נחילי־דבורים וקישוטי־נייר, שנועדו
לשמח את החאג׳ הטרי.
חמש פעמים הגיש דקסורי בקשה
ליציאה למכה. בכל פעם נדחה.
המדינה חוששת מהחוזרים־בתשובה.
רוצה לצנן את התלהבותם הדתית.
השנה החליט דקסורי לא לוותר. הוא
הגיש ערר לשר־הפנים. הערר התקבל.
דקסורי צורף לרשימת היוצאים.
לג׳אבר, שלא סבל מהליך ביורוקרטי
דומה, היה די זמן להכין את
הטיול. והוא עשה זאת בסבלנות, תוך
הקפדה על כל פרט.
הוא כתב צוואה, למיקרה שלא
יחזור. כך נהוג בקרב היוצאים, זכר
לימים שבהם מסע כה מפרך היה כרוך
בסכנת־נפשות. הוא הסביר לשותפיו

— 451

תעדת־המעבר הירדנית לגיאבר
חמישה שקלים לקילו דגים, עוף שלם בשני שקלים

מלא בחנויות, במקררים ובמים קרים
ומיקלחות. לא חסר כלום״.
הביטוי ״לא חסר כלום״ שגור גם
בשפתו של ג׳אבר, גם בשפתו של
דקסורי. אך בעוד ג׳אבר מתכוון למאכלים
ולמיקלחות ולמיזוג־אוויר ולחנויות
מלאות כל־טוב, מתכוון דקסורי
למים קרים .״אם יש מים וקרח, לא
חסר כלום,״ הוא אומר.
בתחנת־הגבול פגשו במוסלמים
מכל רחבי העולם. שני מיליון מוסלמים
הגיעו השנה לסעודיה. רבים עברו
דרך ירדן, שהו שעות אחדות בתחנת־הגבול
המפרידה בין סעודיה לירדן.
״לא יצרתי איתם קשר ״,אומר ג׳א-
בר ,״אינני מבין את שפתם. הם זרים לי
ורחוקים ממני.
״לפני שעזבתי את הארץ, חתמתי
על מיסמך שבו אני מבטיח כי לא
אקיים מגע עם גורם זר. אינני יודע אם
המוסלמים הצרפתיים נחשבים כגורם
זר, אבל אני נזהרתי ולא דיברתי עם
אף אחד.״
אחרי מנוחה קצרה יצאו לדרך. שוב
נמשכה הנסיעה יום שלם. למחרת
בבוקר הגיעו למרינה. הם הובאו
לדירות בנות שלושה חדרים, ממוזגות-
אוויר, מצויירות במקרר ובמזרנים,
בנויות במיוחד למען עולי־הרגל. כאן
נפרד ג׳אבר מאשתו, האסורה עליו עד
לסיום מיצוות העליה־לרגל. הוא שוכן
בחדר נפרד, בחברת שניים מבני כפרו.
רביעה ושתיים מחברותיה שוכנו בחדר
אחר.
״אחר־כך נסענו לקבר הנביא מוחמר.
התרגשתי מאוד. בכיתי. הרגשתי
שאני קרוב לאלוהים. שהוא סולח לי
על כל החטאים, שמעכשיו אני בן־אדם
טוב יותר,״ אומר ג׳אבר.
הדת מצווה על ביקור אחד בקבר־הנביא.
ג׳אבר ביקר את נביאו חמש
פעמים בשבוע שהייתו במדינה. בלילה,
כשחום־המידבר הצטנן מעט, נסע
אל הקבר. בבוקר חזר. האיש החילוני,
שחייו אינם עמוסי־קדושה, נרגש מכל
מגע קדוש.
דקסורי, שחי בצמידות לדת מזה
חמש שנים, והמכיר היטב את דרישותיה
ורגשותיה, לא בכה כשהשתטח
על קבר נביאו .״תפילה טובה שבאה
מתוך הלב מרגשת אותי הרבה יותר,״
הוא אמר כלאחר־יד .״העליה לרגל לא
שינתה אותי. אס הייתי בן־אדם טוב,
נשארתי כזה. אם הייתי בן־אדם רע, לא
הפכתי לטוב ייתר.״
חגר

וישמעאל

ג׳אבר בביתו, עם מזכרת ממכה
2200 שקלים עבור אוטובוס ממוזג, דיור במכה ובמדינה ועוד
חצות את ירדן בדרכם לסעודיה. כך
יכלו, בפעם הראשונה, ערבים מישראל,
לקיים את מיצוות־החאג׳.
גם אז לא יכול היה עבדאללה
ג׳אבר, הצעיר בבני־ג׳אבר, לנסוע. הוא
נאלץ לחכות בסבלנות לתורו. קודם
נסע האח הבכור. אוזר־כך שאר האחים.
איש־איש על־פי גילו.
תורו של עבדאללה ג׳אבר הגיע ב־
.1985 הוא נסע. חזר נרגש ומאושר,
והחליט כי ישוב ויסע בפעם נוספת.
״משהו מושך אותי לשם. אי־אפשר
להסביר מה או למה. אולי רוח־אלוהים,
שמרחפת מעל לכעבה, או אווירת
הסליחה והיושר ששוררת שם בימי
העליה־לרגל. האוויר כל־כך טהור, ער
שאם אני מאבד ארנק מלא כסף, אני
יודע שאני יכול לחזור למקום שבו

בבית־המיסחר כיצד עליהם לנהוג
בהעדרו, ואת הילדים שלח לקרובי־
קרוב לאלוהים
^ לילה, אחרי מסיבת־פרידה, עלו
^ בני הזוג ג׳אבר לאוטובוס שהסיעם
לגשר־הירדן, שם הפקידו את דרכונם
הישראלי, קיבלו רשיון מיוחד ועלו
לאוטובוס ירדני, .
בירדן החליפו את הרשיון הישראלי
בתעורת־מסע ירדנית. יום שלם נמשך
המעבר. אחרי־הצהריים פתחו במסע ל־סעודיה.
כל הלילה נסעו. בבוקר הגיעו
לגבול הסעודי.
״תחנת הגבול גדולה ומפוארת״,
מספר ג׳אבר .״האולם ממוזג־אוויר,

> \ ד 1רי ש בו ע בעיר מדינה נסעו
\) למכה.
בכניסה לעיר פשטו את בגדיהם,
והתעטפו בשתי יריעות־בד, ללא תפר.
וכך, כשהם ערומים לגמרי, מלבד
היריעות הלבנות, נכנסו אל מיסגד
הכעבה. שם, על־פי המסורת, ירד אדם
מהשמיים לארץ.
כאן מתחילה מיצוות החאג׳ .ג׳אבר
פורט אותה לפרוטות חשבוניות
קטנות .״מסתובבים סביב הכעבה שבע
פעמים, והולכים שבע פעמים מנקודה
אחת לשניה בקצה המיסגד. כל זה
נמשך כשעתיים. הזקנים סובבים את
הכעבה סמוך לאבן, כדי שהסיבובים
יהיו קטנים יותר. הצעירים מסתובבים
במרחק־מה מהאבן, בסיבובים רחבי־היקף.
״אחר־כך
יורדים למרתף ושותים
מים קדושים. אלה המים שהגר מצאה
במידבר, אחרי שילדה את ישמעאל.
״במיסגד הכעבה נפרדתי מחברי
הקבוצה שלי. הצפיפות שם גדולה.
המוני אנשים סובבים את הכעבה. אי־אפשר
לשמור על חברות טובה ועזרה
לזולת. שם כל אחד דואג לעצמו.״
במשך שבועיים שהו עולי־הרגל
הישראליים במכה. ג׳אבר ביקר בכעבה
שבע פעמים. את שאר זמנו בילה בשוטטות
בעיר ,״שהיא גדולה ומודרנית,״
ובאכילה במיסעדות תורכיות.
״בחמישה שקלים אכלתי קילו דגים,
אורז וסלט,״ הוא אומר בגאווה גדולה
של סוחר, שלמרות עושרו יודע את
ערכה הרב של כל פרוטה ,״ובשני
שקל אפשר לקנות עוף שלם, צלוי,
ומנת־אורז גדולה״.
בילוי חביב: חיפוש מציאות בש
ווקים
של מכה, שחלקם קיימים שם
תמיד, וחלקם מוקמים לכבוד העליה־לרגל.
בפינת
חדר־השינה בביתו של ג׳א־בר
בטייבה מונחת מיזוודה גרולה,
דחוסה במגבות, בבגדים ובכלי־מיטה.
את כל זה קנה במכה, והוא מתרפק על
כל פריט בשימחה מופגנת, מציגו
לראווה ומודיע מה מחירו במכה, ובכמה
כסף יכול היה לקנותו בארץ.
בתחרות הפיננסית והגלנטרית הזו
יוצאת מכה מנצחת.
ביום השני לשהייתם במכה הפילה
רביעה ג׳אבר את ולדה .״החום וההתרגשות
השפיעו עליה לרעה,״ אומר
ג׳אבר. אולם אין הוא מצטער על כך
שאשתו נסעה למכה דווקא ב־חודשי־הריונה
הראשונים .״זו ההזדמנות
הטובה ביותר לאשה לקיים
את מיצוות החאג׳,״ הוא אומר .״אשה
בימי נידתה אינה יכולה להיכנס
למיסגד־הכעבה. לפעמים קורה שנשים
נוסעות עד מכה, וכשמגיעות
לשם נאסר עליהן להיכנס למיסגד. כך
יוצא שכל המסע היה לשווא. אשתי
אמנם הפילה את הוולד, אבל קיימה
את המיצווה״.
רביעה אושפזה בבית־חולים במכה.
״לילה אחד בבית״החולים, טיפול
רפואי ותרופות, עבור כל זה שילמתי
1000 שקלים,״ אומר ג׳אבר.
המסע כולו עלה לבני־הזוג ג׳אבר
4000 שקלים, ובכללם האישפוז.
לווקף המוסלמי בטול־כרם שילמו
2200 שקלים. תמורת כספם קיבלו
אוטובוס ממוזג, דיור בערים מדינה
ומכה, בהר־ערפאת ובמינא. בשאר הכסף
קנו אוכל ומתנות.

לסקול
את השטן
^ מ רו ת הקירבה לכעבה לא
עלתה בי המחשבה להישאר
לגור במכה,״ אומר ג׳אבר .״מזג־האוויר
שם גרוע, והסעודים שונים מאיתנו. הם
בטלנים. לא מתעניינים בפוליטיקה״.
״אני לא רוצה לגור במכה ״,אומר
דקסורי .״אם כולם יגורו שם, מי יגור
כאן? טובת הדת דורשת שהמוסלמים
יתפזרו בכל העולם. ויפיצו את האיסלאם.״
אחר־כך
נסעו להר־ערפאת. שם,
על־פי המסורת, נפגשו אדם וחווה
בראשונה. יום לפני חג־הקורבן יושבים
העולים־לרגל בראש ההר, מביטים
בשקיעה ומתפללים. מי שקיים את ה־מיצווה
הזאת כמעט וזכה בתואר־חאג׳.
כדי להשלים את התואר צריכים
לקיים עור כמה מיצוות קטנות, כמו
שהייה של שלושה לילות במינא, שם
התרחשה הדראמה של עקירת־ישמעאל.
בלילה הראשון סוקלים את
השטן, שרוחו מרחפת במינא, בשבע
אבנים. בלילה השני סוקלים אותו בו
2אבנים נוספות. כך גם בלילה
השלישי.
אחר־כך שבים ומקיפים את הכעבה,
וקונים כבש לשחיטה .״ 265 ריאל
שילמתי לכל כבש,״ אומר ג׳אבר.
״כבש אחד לי, כבש אחד לאשתי 132 .
שקלים לכבש זה מחיר מגוחך. בארץ
צריך להוציא 400 שקלים כדי לקנות
כבש״.
את הכבשים שוחטת הממשלה הסעודית
בחג־הקורבן, ושולחת את
בשרן למדינות עניות. מי שבכל אופן
מתעקש על אכילתן, יכול לארגן
סביבו קבוצת־רעבתנים .״כל 20 איש
מקבלים כבש אחד בחינם,״ אומר
ג׳אבר, שאינו שוכח אף לא לרגע את
מנעמי־החיים.
25 ימים אחרי שעזב את כפרו, שב
עבדאללה ג׳אבר לטייבה. אחיו הכינו
לו חאפלה גדולה, שחטו כבש וישבו
לצידו כל הלילה, מאזינים לסיפורי
הרפתקותיו.
״אם מוציאים את היום שבו הסעודים
ירו באיראנים — אנחנו הצצנו
במחזה המחריד הזה מחלונות הבית
שלנו — ואם ומוציאים את כריתת־הראש,
הרי השנה נהניתי יותר. התנאים
היו טובים יותר, מיזוג־אוויר בכל
מקום, הרבה מים קרים. לא חסר כלום.
עשינו טיול יפה ״,אומר ג׳אבר, ועיניו
נוצצות.

&יי * 74ו?
.י*1 1
תמרורי שיא בעסק הקיפח־ים
נולד בסאדפרנסואה שבעמק
המאדאוואסקה (בלשון האינדיאנים
המקומיים: ארץ־הקיפודים) ,שעל גבול
קנדה ארצות־הברית, למארי סיר,
,46 ולבעלה, הליודור ,49 ,ילדם הזב,
בן. הסירים, זוג איכרים המתמחים
בגידול תפוחי־אדמה, הם מצאצאי
המתיישבים הצרפתיים שבאו לאיזור
בראשית המאה ה־.18

הימור בקאזינו הפרס*
נ חוג יום־הולדתו וד 55 של
עומר שריף, שחקדקולנוע(לורנס
איש ערב, דוקטור זייוואגו) יליד
מצריים, הידוע גם כשחקן ברידג׳ ברמה
בינלאומית וכמהמר כפייתי(שאפילו
רכש לעצמו בית קאזינו בצרפת).
שריף, שקיבל בשיא הקריירה שלו עד
25 אלף מיכתבי־מעריצות לשבוע, הוא
גרוש מבוקש אחרי שנפרד מאשתו,
שחקנית־קולנוע מצריה ואם בנו בן הסב
ואחר ששחקנית־הקולנוע האס־ריקאית־יהודית
ברברה סטרייסנד שמה,
לפני שנים מספר, קץ לפרשת-
האהבים שלהם.

ציורים במידיח דודו־נ
חוג בלונדון, יום־הולדתו ה־91
של מרדכי ארדון, הצייר הירושלמי
השוהה באירופה לרגל תערוכת ציוריו,
מהם מכר החודש 23 ציורי־שמן תמורת
קרוב למיליון דולר(במחיר של בין 40
ל־ 150 אלף דולר לציור) .ארדון, יליד
פולין ובוגר אקדמיות אמנות גרמניות
(מינכן, וויימאר) ,הוא חתן פרס ישראל
( )1963 והיה, לפני 40 שנה, מנהל בית־הספר
הירושלמי לאמנות, בצלאל.

אלוף במדי טוראי
הוטמנו בבית־הקברות הצבאי
של קריית״ענבים, עצמותיו של אלי־זדו
בן־חור, אלוף צה״ל במילחמת
העצמאות(ראש אגף ההדרכה) ,שנתיים
אחר מותו, בגיל ,76 עת ציווה את גופו
למדע. שמו של בן־חור, מבכירי אירגון
ההגנה(בה פיתח, במיסגרת הפרש —
פלוגות־השדה של שנות ה־ — 30 את
תורת לחימת הלילה) ,יצא לפניו בשנת
,1948 כאשר החזיר לשר־הביטחון של
אותם ימים, דויד בן־גוריון, את דרגות
האלוף שלו, מפני שחלק על הדח־ בה
ניהל בן־גוריון את המערכה, אך ביקש
להמשיך בשירות פעיל כנהג זחל״ם
בחזית הדרום, בדרגת טוראי.

כומר בבגסיה כפרית
נפטר בכפר מכר שבגליל
המערבי, בגיל ,81 יוסוף סטיפא*
סוסאן, כומר מארוני, שעמד ב־39
השנים האחרונות בראש המאבק של
בני בירעם לשוב לכפרם, ממנו נעקרו
בשנת . 1948 סוסאן, שלפי בקשתו
נקבר בכנסיה בבירעם, שהיא אחז־המיבנים
המעטים שעדיין נותרו על
תילם בכפר העקורים, גם שימש משך
שנים רבות מורה(לערבית) בבית־ספר
בעכו.

בנקאי בשבי הבריטי
נפטר בהרצליה, בגיל ,95
הרמן אלין, בעל חברות־השקעות
וקשיש הבנקאים בארץ. אלח, יליד
גרמניה (וחייל קרבי של מילחמת־העולם
הראשונה, במהלכה נפל בשבי
הבריטי) היה בנו של בנקאי. שהלך
בדרכי אביו, בהקימו בארץ, בשנת
,1931 את בנק אלרן, בראשו עמד
משך 35 שנות קיומו. עיסוקים אחרים
בחייו הארוכים של אלרן: גילוי 23
מיכתבים, שנחשבו לאבודים, של בנימין
זאב הרצל ומילוי תפקיד של קונ־סול־כבוד
של אל סלבדור המרכז־אנד
ריקאית.

העולם הזה 2607

אץ זה מיקרה שהמילים ״כוכבים ומזלות״
נאמרים בנשימה אחת. שכן הכוכבים
מבטאים את תכונות המזלות, או להיפך.
המזלות אומרים את התכונות שאנחנו מייחסים
לכוכבים.
את מזל אריה קושרים לשמש, את מזל
סרטן לירח, את מזל תאומים למרקורי, וכן
הלאה. המזל בו נולד האדם הוא למעשה
המקום בו שהתה השמש ביום הלידה.
בחודש ספטמבר השמש נמצאת במזל
בתולה, ולכן את בן מזל בתולה אפשר
לשאול :״היכן היתה השמש כשנולדת!״ וזה
כאילו היו שואלים ״באיזה מזל נולדתן״
להלן ננסה להסביר מהי משמעות השמש
במפת״הלידה.
השמש מייצגת את התכונות הבסיסות
של האישיות -דרכי ההתנהגות, הפעילויות
המועדפות והגישה לזולת. שמש במזל גדי,
למשל, תספר על אדם שחייו אינם קלים, אך
שאפתנותו וטיבעו החרוץ מריצים אותו
קדימה, לעבר הצלחה. יחסו של הגדי לזולת
נוטה לחשדנות, להסתגרות ולמופנמות,
בעוד שאצל האריה הדבר שונה מאוד.
השמש במזל אריה מעידה על אדם יותר
מוחצן, אופטימי, מלא חיים, חרוץ ועצל
לסירוגין.
בן אריה יהיה חברותי, אפילו אם לו
ולגרי (כדוגמה) יש צורן לשלוט באחרים.
הדרך שבה זה יעשה תהיה כל-כן שונה,
שכלל לא בטוח שאפשר יהיה להבחין שהמטרה
היא למעשה זהה: הצורן להתבלט,
לקבוע עובדות ולהיות בעמדה בכירה.
המזל שבו נמצאת השמש מתאר את
הטבע של האדם. בכל מזל ומזל השמש
מייצגת את השאיפה להרשים, להיות מקובל
וחשוב בעיני הבריות בכלל ובמיוחד

בעיני האנשים שעימם יש לו לארם קשרים
מכל סוג שהוא. גם מיקום השמש מרמז עד
כמה יכול האדם להיות בלתי תלוי באחרים,
לסמוך על עצמו ולהיות עצמאי וחזק.
במפה אסטרולוגית, כשהשמש נמצאת
בקשרים הרמוניים לכוכבים אחרים, זה מצ ביע
על כן שאותו אדם יכול להסתדר
בכוחות עצמו ואינו חסר ביטחון עצמי,
איזון ועמידה בפני לחצים מצד אנשים אח רים.
השמש
מסמלת את הבריאות, השפיות,
החיוניות והכוח. כאשר לשמש היבטים
דיסהרמוניים לכוכבים אחרים, וכשההב-
טים באמת קשים, זה אומר שקיימות בעיות
פסיכולוגיות בסיסיות, שתהיה להן השפעה
עמוקה על חייו של אותו ארם שבמפת-
לידתו מופיע מצב זה. אולם דווקא הזוויות
הקשות הן אלו שמחשלות את האדם
ומניעות אותו להילחם בקשיים, שתמיר
יהיו גם בתוכו וגם בסביבתו.
אנשים שמגיעים לגדולה עושים זאת
בדרן כלל על-ידי התמודדות עם הצדדים
הקשים באופיים. כשרואים במפת הלירה
שהשמש מותקפת על״ידי כוכבים אחרים,
ברור שהאדם ילחם עם עצמו בתחילה, לא חר
מכן בסביבתו הקרובה ומאוחר יותר עם
העולם הגדול, שבו ינסה למצוא לעצמו
מקום. כאן יתאחדו למעשה התכונות של
הפנים והחוץ.
זהו דבר ידוע באסטרולוגיה, שמפה קשה
היא ערובה להצלחה. אם כי זה אינו חוק,
ולא כל קרינה קשה בין השמש לכוכבים
אחרים מעניקה או מבטיחה הצלחה. אן
כשהכל נוח מדי, האדם אינו חש צורך לבצע
שינויים. במצב ההרמוני והנוח, לעיתים
קורה שלמרות שישנם כישרונות, הם לא
באים לידי ביטוי. לכן כדאי להתייחס
להיבטים הקשים של השמש במפת הלידה
כאל נתון שמחשל ודוחף את האדם לבנות
את עצמו, להגיע לתוצאות ולהצליח.
חשוב לציין עוד שבמפה שבה לשמש
קשרים חזקים עם סטורן, הטבע של מזל
השמש (בכל מזל שהוא) ידוכא או שיהיה
מוסתר במידה מסויימת. אותו אדם יהיה
שקט ומסוייג יותר, מה שלא היה קורה אילו
לא היתה שם את אותה השפעה חזקה של
כוכב סטורן. יתכן שנפגוש באריה שקט

מסוגר וחשדן שקשה מאוד להכיר בו את
השתייכותו למישפחת האריות.
לא יתכן שלא פגשתם לפחות אריה אחד
מהסוג הזה, שסטורן לא רק שלא פינק אותו
אלא אף דאג להקשות עליו ולהפכו,
לעיתים, לדמות הפוכה מהמצופה. לדוגמה:
שימעון פרס, בן מזל אריה. מצד אחד ניכר
בו הצורן להתבלט ולשלוט, מצר שני
הופעתו, התנהגותו וההבעה שעל פניו אינן
מאפיינות את האריה הטיפוסי. השפעתו
החזקה של סטורן במפתו גרמה לכך ששנים
רבות וארוכות עברו עד שהוא הצליח
להגשים את שאיפותיו. במפת הלידה שלו
לכוכב סטורן השפעה קשה, אם כי במיקרה
זה לאו דווקא בגלל זווית דיס-הרמונית

עדיין שורה סביבכם אווירה אופטימית
ושימחה, למרות שזהו מצב חיובי ומבוקש
השבוע, רצוי שתגלו יו תר
עירנות וזהירות. הג־טיה
להיפגע בתאונות
או להיפצע בדרכים שונות
וכן לקבל כוויות
ואפילו חום, חזקה ביותר
דווקא בשבוע הקרוב.
ה־ 23 עד ה 25-הם
הימים היותר רגישים.
אותם ימים לא יהיו
קלים בעבודה, בגלל
האחריות המוטלת עליכם. בתחום הרומאנטי
חשוב לבסס מה שהושג בחודש האחרון.

תוכניות שתיכננתם בעבודה דורשות מכם
להשקיע יותר מאמץ, זמן ומחשבה. זה יכול
לגרום לכם השבוע לחשש
ודאגה, אולם כדאי
שלא תכניסו את עצמכם
למצבים מעץ אלה,
מאחר ואין סיבה לסגת
או להיכשל. אתם צועדים
לקראת הצלחה בדרך
שבה בחרתם. בעיקר
אם זה מתייחס לעבודה.
צפויות תקלות או
בעיות בשבוע׳ הקרוב,
אבל זהו מצב זמני בלבד. ה־ 21 וה־- 22
מסוכנים, ועל כן שימו לב לנהיגה שלכם.

ההתלבטויות בקשר לעתיד הקריירה הופ כות
להיות משמעותיות יותר, בקרוב תצ טרכו
לתת תשובה או
לטפל בנושא שהוזכר
לא מזמן בקשר לפרוייקט,
תפקיד או משי-
__ מת מעניינת. ה״ 20 וה-
21 בחודש יכולים להט עות
אתכם -וכמעט
לאלץ אתכם להגיע ל החלטה
בניגוד לרצונ כם.
ה״ 24 וה־ 25 מעייפים
ומכבידים מאוד,
טוב יהיה אם תקחו לעצמכם חופשה.
בתחום הרומאנטי -אתם די מבולבלים.

ב־ 20 וב־ 21 בחודש תוכלו להרשות לעצמכם
לוותר על המשימות הדחופות בעבודה או
במקומות אחרים, כדאי
שתתפנו לעניינים רומאנטיים,
גם אם זה לא
מתוכנן אין ספק שמצפה
לכם חוויה מעניינת.
מושכת ומפתיעה. יתכן
שיהיה עליכם לקחת
יוזמה ולנהוג בצורה שונה
מתמיד, אבל למען
ההנאה והעידוד שמצפים
לכם זה כדאי, ב־22
וב־ 23 בחודש -תצטרכו לטפל בדחיפות
בבעיות כספים או עסקית של בני המישפחה.

ה־ 20 וה־ 21 בחורש מעייפים קשים ומתי החודש הקרוב יהיה קובע מאוד לגבי היחשים,
הגיע הזמן לנוח למרות שבזמן האחרון סים שלכם עם הסביבה. חשוב שתשמרו על
יחסים טובים עם ידיהרשיתם
לעצמכם לח |
9דים, אפילו אם הקשרוג
מהשיגרה ובכל זאת
רים עימם לא היו הדואתם
שקועים בעבודה

־* י #קים לאחרונה. בקרוב
או בתוכניות שאתם
תהיו תלויים בעזרתם
מתכננים לעתיד וזקו ס ע״*,
ואפילו
בדעתם הטובה
קים לקצת הרפיה מה .־

ה 1^ 3עליכם, בעבודה -זהו
מתח. ענייני כספים
88 שבוע שבו לא יהיה לכם
חייבים להדאיג אתכם,
קל להבליג על עלבונות
אי אפשר להוציא כל
ופגיעות, אפילו אם אלה
הזמן בלי חשבון, וכן כל
לא נעשים במכוון, הפמי
שחושב על ביצוע
עיסקה או השקעה של כספים בתוכנית כל עם הרוגז עלול להשתלט עליכם ולגרום לכם
שהי כראי שידחה זאת לפחות בשבועיים. להוציא את כל מה שהצטבר לאחרונה.

המתיחות חוזרת ותופסת מקום חשוב
מפנה שממנו חששתם עלול לחול השבוע, זה
בחייבם -לאחר שנהניתם מהקלה במצב
קשור לבריאות שלכם או לקרוב מישפחה.
הרוח, משהו שב וגורם
אך יתכן שגם בשטחים
לכם בעיות, והפעם זה
אחרים תרגישו בשינוי.
קשור בצורה עקיפה או
חוסו על עצמכם בין ה־

,י ז ישירה לקריירה או ל 23ל־
,24 ואם זה לא
מעמדכם בחברה. ב״20
הכרחי -עדיף להימנע

וב 21-בחודש יתכנו
מלצאת לנסיעות, טיו״ך
רדח
דאגות בענייני בריאות,
לים או בילויים שאינם
וכן צורך דחוף לטפל
הכרחיים. ידידים עוזבענייני
כספים ורכוש
רים לכם לעבור את
#131ז
של המישפחה או של
התקופה הקשה, עכשיו
אנשים הזקוקים לעז אתם
נוכחים מי הם
רתכם. בשורה או ידיעה חשובה תגיע מארץ
האנשים שטובתכם חשובה להם. בתחום
אחרת ותגרום להקלה מהבחינה הכלכלית.
הרומאנטי, אתם נכנסים להרפתקה מוזרה.

משהו צריך להתחיל לזוז, עכשיו זה לא הזמן
לסמוך על ידידים או הבטחות הניתנות
בקלות, החודש הקרוב
אינו מפנק אתכם ואם
ברצונכם לקדם את
ענייניכם המיקצועיים
תצטרכו לגלות יותר
תקיפות ואפילו ליהפך
לקצת נודניקים. ה20-
וה״ 21 יהיו די קשים גם
אם לא התכוננתם לכך,
תמצאו את עצמכם ע סוקים
כשאינכם מרגי שים
כל כך טוב. מצב הרוח התוקפני מתחיל
לחלוף והיחסים עם הסביבה נוחים יותר.

מז ל ו־יחודש:

ענייני מגורים מעסיקים אתכם גם השבוע,
אולם נושא זה יירגע תוך ימים ספורים
ותוכלו לשוב להלך החיים
המוכר. הבריאות
אינה טובה בין ה־ 22ל-
24 בחודש, דרושה יותר
מנוחה ושינה. קרובי
מישפחה יוסיפו מתח
וריגשי אשמה לתקופה
שאינה קלה לכם. הפעם
אתם נוטים לאבד במהירות
את הסבלנות -
ולהתפרץ בצורה שאינה
אופיינית לכם. בתחום הרומאנטי תזכו לפיצוי
על כל התקופה הקשה אשר היתה לכם.

זהו שבוע רגיש, במקום העבודה אתם
מתנהגים בצורה מעט קפריזית, ולאט לאט
מכבידים על הסביבה.
העצבים מתוחים מאוד
והתפרצויות פיתאומי-
ות שאינן ממינהגבם
מפתיעות אפילו אתכם
עצמכם. הימים היותר
קשים השבוע הם ה־24
וה״ 25 בחורש, מתיחות
בבית אך לא פחות מכך
חרדות ודאגות לענ יין שאינו צריך להד״
אינכם. נסיעות דורשות התייחסות זהירה,
מאחר וקיימת כבר נטיה חזקה להיפגע.

לשמש, אן לכן לא כראי להיכנס כעת1 .
אותו סטורן יריץ אותו גם בהמשך, והוא לא 1
ישקוט ולא ינוח וינסה תמיד להגיע למקום *
שאליו הוא הולך.

אותו כוכב סטורן מסמל בין השאר את 1
הזמן, כך שכאשר ההצלחה מגיעה, זה קורה 1

רק בגיל מבוגר. שמש הממוקמת במקום לא 1
טוב ובהבטים קשים יבולה לגרום לו לאדם *
לנסות לפצות את עצמו ולהפוך אותו *
למפונק, שחצן או גאוותן כלפי אחרים* .
התנהגות כזו אינה בהכרח סימן לכך 1 1 שהשמש אכן במצב כזה.
פעמים אחרות שמש הנמצאת במצב 1
קשה יכולה ללמד על חיוניות נמוכה, חוסר1 - 1 מרץ, חולשה ובעיות בריאות.

העומס בעבודה מתחיל לרדת, מעכשיו תוכלו
להרשות לעצמכם להתפנות לעיסוקים קצת
יותר מהנים. בתחום הרומאנטי
מתחילה תקופה
חדשה, שום דבר לא
יתחיל ללא בעיות, כלומר
קשר מחודש או חדש
יהיו קשורים לאי יכולת
לקיימו כפי שהייתם רוצים.
בעיות תקשורת או
תנאים חיצוניים -
שבהם איש משני הצדדים
אין לו שליטה
יגרמו לאכזבת מה -אולם לא ימנעו את
הקשר. שימרו על הבריאות ב־ 22 וב־,23

הסבתא
גרה עם
ההורים

לא הכל ביטר

יש גם שימחה

אצל איש־העסקים משד! ביטר, הירוע יותר
כאחיה של כרמלה זילברמן, אץ הרבה חדשות
טובות בשנים האחרונות.
משה ביטר עלה לכותרות כשנעצר אחרי השריפה
של קלאב א: כחשוד בהצתה. הוא ישב
בבית־המעצר כשלושה חודשים, ואחר־כר שוחרר
מחוסר־הוכחות.
באותה תקופה פתחה אחותו כרמלה זילברמן
עסק הקשור באופנה, וכנראה שיכנעה את אחיה
שכדאי לו גם משהו כזה. משה שמע בקול אחותו
עוד אשה אחת הצטרפה לאגודת הסבתות הזו*
והקים עסק לגימור אופנה, משהו העושה לולאות
הרות של מדינת־ישראל. הפעם זאת הציירת ו־ 1ותופר כפתורים וכיוצא באלה לבגדים.
בעלת־הגלריה עמליה ארבל, שבתה היחידה,
כשנדמה היה שהאחות והאח הגיעו אל השקט
טלי, הפכה אותה לסבתא.
והנחלה, נעצר משה ביטר על־ידי המישטרה באשמה
כלשהי, ושוב הוכנס לבית־הסוהר.
אבל עמליה, כמו שהיא אשה מיוחדת, כד היא
אבל מה שהדאיג את ביטר לא היה המאסר,
גם סבתא מיוחדת. האם שמעתם אי־פעם על
אלא העובדה שאשתו היתה באמצע טיפול, וסבתא
הגרה עם ההורים שלה?
שניהם קיוו שהיא תהרה סוף־סוף אחרי הרבה
עמליה ארבל גרה שנים ארוכות עם הוריה,
שנות־נישואין ללא ילד.
בדירתם אשר במרכז העולם, כלומר בפרישמן־
שרות בתי־הסוהר בא לקראת הזוג ביטר, ואיפינת־דיזנגוף.
כמה פעמים, בעיקבות גבר זה או
שר הפריית־מבחנה.
אחר, היתה עמליה יוצאת מבית הוריה וגרה עם
החדשות הטובות הן שאשתו של משה ביטר
מישהו, אבל תמיד היא חזרה את אמא ואל אבא 1 .וגם הוא, כמובן, מחכים עכשיו לילדם הראשון,
ולמרות הצרות המלוות אותן בשנים האחרונות
כולם מאושרים במישפחת ביטר.
וודקה במאהר בדווי בחררה

עמליה ארבל
ביקורי מישפחה
באחרונה הזדקנו ההורים, ועמליה חזרה לגור
איתם כדי לתמיד בהם ולהחזיר להם את כל
האהבה והדאגה שהם הרעיפו עליה, במשר כל
חייה.
לטלי, לבעלה משה ולתינוקת החדשה יהיה
קל בביקורי־מישפחה. כשהם הולכים לבקר את
האמא, הם יבקרו גם את הסבא, וכמובן להיפך.
נוחים.

כמו שיש בחיפה חתיכה, בתל־אביב יש
דיזנגוף ובאילת יש ים־סוף, ככה יש בחדרה ארבעת
האחים רויכמן. עשירים גדולים, ולא
רק בקנה־המידה של חדרה.
אחד האחים רויכמן, יעקב התאלמן לפני שנים.
כשראו שלושת האחים רויכמן שלא טוב
היות האדם לבדו, הם ערכו לו היכרות עם אינה,
עולה-חדשה מרוסיה, גרושה ואם לשתי בנות.
אינה ויעקב מצאו שפה משותפת, התאהבו ונישאו.
במהרה הבין יעקב שהוא עשה עסק טוב, כי
אינה היא אשה נהדרת ואהובה על כל חבריו
ובני־משפחתו. לאות תורה הוא אימץ באופן ריש־מי
את שתי בנותיה.
כל זה היה לפני כמה שנים. בשבוע שעבר
עמדו יעקב ואינה מתחת לחופה והחזיקו ביד את
ענת, שנישאה לאיתן רודן, בנו של עורר־ה־דין
שרגא רוזין.
החתונה נערכה בווילה הגדולה של אינה ויעקב,
ועל הדשא בגודל ארבעה דונם. חצי החצר
היתה שולחן אחד ארור, ועליו כיבוד ועוד כיבוד
ועוד כיבוד 800 .המוזמנים לחתונה נהנו, ורק
מאוחר בלילה הם הלכו הביתה.

משה ביטר עם אחותו כרמלה זילברמן
מחכים סוץ־סוף לילד
אבל כשהם הלכו, נשארו הרוסים, חבריה של
אינה. הרוסים ישבו להם בפינת הגן הגדול, באיזה
מיבנה שנראה כמו מאהל בדווי, ואכלו דג מלוח

ושתו וודקה ושרו את שירי המולדת שלהם, שהם
גם שלנו, ואפילו רקדו קזצ׳וק. ירוע שאין כמו
הרוסים והוודקה לעשות שמח.
סיפורים אמרו לי שבנם של שייקה אופיר ואיהלה הלוי, עדי בן ה־ ,36 הגיע ארצה כדי לבקר את אביו
החולה.
אמרו לי גם שהבחור הגיע, נסע מייד לבקר את אביו בבית־החולים, ואחרי הביקור יצא החוצה,
ופיתאום הסתבר לו שאין לו איפה לישון. אף אחד מהחברים לא הציע לו לישון בביתו, כי כולם חשבו
שהוא כמובן מתארח אצל אמו.
אמרו לי גם שאמו אמרה שאץ לה מקום בבית, והיא לא יכולה לארח את בנה.
אמרו לי גם שאיש יחסי־ציבור צעיר אחד, ששמע את הסיפור, לא יכול היה להתאפק וטילפן אל
אוהלה הלוי, ואמר לה בטלפון את דעתו עליה.
אמרו לי גם שהוא ישן עכשיו בכל פעם אצל חבר אחר של אבא שלו.
כל זה אמרו לי, אבל אני לא יכולה להאמין.

אינה רויכמן
בסוף נשארו רק הרוסים

שיחר מאחורי המירקע

הופעה ראשונה
במיסדרונות מחלקת־החדשות של
הטלוויזיה הישראלית הגיבו השבוע
בליגלוג על הופעת הבכורה של
שימעון שיפר, שליח קול־ישראל
לוושינגטון, בכתבה שהכין לטלוויזיה
הישראלית.
שיפר הכין כתבה ליומן ליל־השבת
על העברת ארבעה מטוסי־כפיר של
התעשיה־האווירית לחיל־הנחתים האמריקאי.
הוא סיים את כתבתו במה

ריקאית. מישעל נמצא בארץ בימים
אלה וחגג לפני שבוע את בר־המיצווה
של אריאל, בנו הבכור.

הילד קיבר מח שב
צופים רבים התקשרו לטלוויזיה ב־עיקבות
כתבתו של חנן עזרן על הילד
הנכה יאן שיינפלד.
בכתבה, ששודרה ביומן בליל־הש־בת,
סופר על ילד שנולד עם שיתוק-
מוחין והוא משותק בידיו וברגליו
ואינו מסוגל לדבר.
הילד, שעלה מברית־המועצות כשהיה
בן 7חודשים, חגג עכשיו את בר־המיצווה
שלו בעזרת מחשב. הוא מפעיל
את המחשב בתנועות ראשו והמחשב
מדבר עבורו.
הילד משתמש במחשב של בית־ס־פר
מיוחד לנכים בעיר מגוריו בחולון.
אחרי שידור הכתבה התקשרו צופים
לטלוויזיה. חלקם אמרו שלקרובי
מישפחתם בעייה דומה וביקשו מירע
על הפרופסור האמריקאי ג׳ון יולנברג,
שטיפל ביאן. אחרים הציעו עזרה.
בין מציעי העזרה היתה גם חברת
המחשבים מ.כ.ן שהציעה להעניק
ליאן מחשב במחנה.
ביום הראשון בבוקר לקח עזרן את
יאן ואת אמו לחברת המחשבים ושם

עולה אלף שקל, בעוד שבכללית הוא
שלושת אלפים.
• תשדיר בן 30 שניות עולה כחינוכית
1,200 שקלים, ובכללית .3,400
• תשדיר בן 45 שניות עולה כחינוכית
1,600 שקלים, ובכללית .4,700
• תשדיר בן 60 שניות עולה כחינוכית
אלפיים שקלים ובכללית ששת
אלפים.

שני סרטים על וענזגו
שני גופים מכינים בימים אלה סע־טי־טלוויזיה
על פרשת מרדכי וענונו.
האחד הוא הטלוויזיה האוסטרלית,
המכינה כתבה נרחבת על האיש ועל
הפרשה. הסרט ישודר באוסטרליה בתוכנית
המקבילה למבט שני הישראלית
ולתוכנית 60ד קו ת האמריקאית.
הגוף
השני הוא חברת הפקה ישראלית,
שבראשה עומדים שמואל
קלדרון, צלם במיקצועו, וניסים רוסק,
עורך סרטים במיקצועו. הצוות הישראלי
נמצא בימים אלה בלונדון לצורך
צילומים לסרט.
שני הצוותים פנו לחנן עזרן, כתב
הטלוויזיה הישראלית. עזרן עשה בזמנו
כתבה על וענונו שבה הביא

כתב שיפר
ידיים בכיסים
שמכונה בשפה הטלוויזיונית ״סטנד־אפ״
מוזר. תחת לעמוד ולומר את דברו
לצופים על רקע המטוסים בבסיס הצבאי
האמריקאי, כמקובל, החליט, כנראה,
להעניק סטנדרטים חדשים כבר
בהופעת הבכורה שלו. הוא נראה מהלך
בין המטוסים כשהוא לבוש חולצה
שכפתוריה פתוחים עד למרכז חזהו,
ידיו נתונות עמוק בכיסי מיכנסיו,
והליכתו מוזרה. כך שידר את הפרטים
המשלימים על עיסקת המטוסים הישראליים.
הופעתו
המשונה של כתב הרדיו
גרמה בימים שאחרי השידור לצחוק
במחלקה, ואפילו חיים יבין, מגיש
המהדורה, הצליח רק בקושי לבלום
חיוך מאוזן לאוזן שאיים להתפשט על
פניו.
שיפר הגיע אל מירקע הטלוויזיה
מכיוון שהוא מחליף את ניטיב
מישעל, כתב הטלוויזיה בבירה האמ
עוי
ר א1

הע 1ע1ץ
ענת דולב, מגישת מבט,
הגיעה במוצאי-שבת האחרון
למערכת-החדשות בירושלים
כדי להגיש את המהדורה. דולב,
שחזרה מחופשה בארצות־מגישה
דולב
הברית, הסתובבה שעה ארוכה מאמריקה סביב בימאי מבט. אלה שהיו
באותה השעה במחלקה לא הבינו מה לדולב ולבימאי. אחרי דקות
אחדות נפתרה התעלומה.
דולב, שמתעניינת ביותר באופן הופעתה על המירקע, ביקשה נע
הבימאי לדאוג לצלם אותה באופן כזה שהעם יוכל לראות את
השעון החדש שהביאה איתה מביקורה בארצות־הברית.
רבים במחלקת-החדשות זועמים על כך שלדולב איכפת יותר
איך היא נראית על המירקע, מאשר תוכן המהדורה שאותה היא
מגישה.

מאחורי המיקרופון

הכתב הושעה
ינון שנקר, כתב גלי־צה־ל בכנסת,
הושעה בשבוע שעבר מתפקידו,
עד לבירור האמור להיערך השבוע
אצל נחמן שי, מפקד התחנה.
שנקר הכין כתבה לאחד היומנים
בנושא פרוייקט המטוס לביא. יותם
יקיר, מנהל מחלקת־החדשות של הת־חנה־הצבאית,
שמע את הכתבה ששלח
שנקר מירושלים, וביקש ממנו לתקן
ולעדכן אותה. שנקר לא מילא את בקשת
הממונה עליו במלואה. הוא לא בא
למערכת כדי להכין כתבה מתוקנת כמבוקש,
אלא שלח תיקונים מירושלים.
יקיר
החליט להשעות אותו מתפקידו
בינתיים, למרות ששנקר נחשב ל־

בעיר זו פועלת מזה שנים אחדות
תחנת רדיו מקומית, המשדרת שידורים
בעברית כמה שעות ביום. אפשר
לשמוע שם תקצירים של יומני־וזד־שות
מן הארץ, ראיונות מיוחדים ואפילו
פירסומות לחברות שונות בבעלות
ישראלים. את המיני״תחנה מנהלת
עיינה אילון. היא משדרת דרך תחנת
רדיו מקומית שבה מועברות תוכניות
בשפות זרות שונות שאינן אנגלית.
המישדר יתחיל ב־ 9וחצי בערב לפי
שעון ניו־יורק, כשבארץ תהיה אז השעה
4וחצי בבוקר.
באולפן גלי־צה־ל בארץ יישבו בשעת
בוקר מוקדמת זו שר הקליטה,
יעקב צור, ושר העבודה והרווחת משה
קצב, על עוזריהם, ובמשך שעה יענו
לשאלותיהם של הישראלים היושבים
בניו־יורק ומעוניינים במידע אודות חזרה
לישראל.

נושא לסרטים וענונו
עזרן סירב
קיבל הילד את המחשב שיעשה את
חייו לנוחים יותר.

תשדירים יקרים
ועדת־המיכרזים של עיריית תל־אביב
ביקשה מגיזבר העיריה אישור
לתשדירי־שרות מטעמה, המשודרים
בטלוויזיה הכללית ובטלוויזיה החינוכית.
בפרוטוקול הישיבה מופיעים מחיריהם
של התשדירים. מחירי התשדירים
בטלוויזיה החינוכית נמוכים בהרבה
ממחירם בטלוויזיה הכללית:
• תשדיר בן 20 שניות כחינוכית

קטעים אותנטיים מיומנו האישי. קיט־עי
היומן, ששודרו בטלוויזיה, עוררו
ויכוח גדול, מכיוון שהיו אישיים ביותר
ונלקחו מאחד מבני מישפחתו של
וענונו. וענונו אף שקל בזמנו להגיש
תביעה נגד הטלוויזיה, על פלישה לתחום
הפרט.
עכשיו פנו גם האוסטרלים וגם
הישראלים לעזרן בבקשה שיתראיין
ויספר על יומנו של וענונו. עזרן סירב
לשתף פעולה עם הצוות האוסטרלי.
לצוות הישראלי עדיין לא ניתנה תשובה,
מכיוון שאנשיו אינם בארץ.

שר קצב
השכמה מוקדמת

דק קצת אוו
הטלוויזיה הישראלית הסכימה לאפשר לצוות
הפקה של הסרט הישראלי הינשוף לצלם באולפן
הטלוויזיה בקרייה בתל-אביב. הסרט, העוסק ביחסי
המוסד והשב״ב על רקע הפרשיות האחרונות,
מצולם בימים אלה.
הצילומים באולפן הטלוויזיה נקבעו למוצאי-
השבת. ביזם החמישי קיבלו המפיקים, חברת
אבא, הודעה מן המחלקה הכלכלית של רשות־השידור
-אנשי הרשות הודיעו שתמורת האולפן
הם מבקשים שהסרט יוקרן חינם בטלוויזיה הישראלית.
המפיקים הנדהמים לא הסכימו לת נאי,
ובאותו הרגע התחילו לרוץ טלפונים בהולים
מתל-אביב לירושלים כד* לסכם את התנאים
לצילומים.
אחר-כך ביקשו ברשות־השידור סכום של
אלפיים דולר תמורת הצילומים. במהלך ויכוח
ומשא״וטתן טלפוני ירד המחיר ל־ 500 דולר. שני
הצדדים הסכימו למחיר, והצילומים נקבעו ל-

העולם הזה 2607

מוצאי-השבת.
בשעה היעודה, קצת אחרי מהדורת מבט, הגיע
צוות הפקת־הסרט, על משאיותיו, ציודו, אנשיו
ושחקניו לבניין הטלוויזיה בקרייה.
אבל אז לא הסתיימו התלאות. הטכנאים
באולפן אמרו שלא ידוע להם דבר על צילומי סרט
באולפן וסירבו להדליק בו את האור. בלי אור,
כידוע, אי-אפשר לצלם.
שוב היו טלפונים בהולים שהתפרשו על רחבי-
הארץ. חיים יבין, מנהל הטלוויזיה, כעס שעקפו
אותו, ואת אורי פורת, מנכ״ל הרשות, אי-אפשר
היה למצוא. הנהלת הטלוויזיה והרשות ניסו לרכך
את רוע החלטתם של הטכנאים.
לבסוף הוחלש שמפיקי הסרט ישלמו לרשות־השידור
500 דולר תמורת הצילומים באולפן
והטכנאים, מצידם, ידליקו רק את האוד הרגיל.
את מנורות־האולפן המיוחדות היו צריכים אנשי
התאורה של הסרט להרכיב בעצמם. הצילומים
התחילו, לכן, בשעת־לילה מאוחרת והסתיימו רק
בבוקר.
כל הסצינה באולפן מתוכננת לדקה וחצי על
המסך.

כתב טוב וחרוץ ובגל״ץ מעריכים מאוד
את החומר שהוא מביא מן הכנסת.

השידור יועבר בקווי שידור טראנס־אטלנטיים
ויישמע, לכן, בו־זמנית בשתי
הארצות.

ק 1ניו־יורק תל־אביב

שיתוף פשלה
אלקטרוני

בגלי־צה״ל משודרת מזה שבועות
אחדים תוכנית יומית בת חמש דקות
בנושא הירידה. בתוכנית, הנקראת לא
לכבות את האור, מתראיינים כל
הקשורים בצורה זו או אחרת לירידה,
כולל יורדים בהווה, יורדים לשעבר,
ונציגי המוסדות הקשורים בעניין בארץ•
סידרת
התוכניות תסתיים ביום החמישי
הבא. לקראת סיומה הגה נחמן
שי, מפקד גלי־צודל, רעיון מהפכני,
והוא אכן יבוצע בעזרתו של שי בן
אסולין, מפיק ועורך סידרת התוכניות.
באותו
יום חמישי יתקיים מישדר
מיוחד, שיישמע בו־זמנית בישראל וב־ניו־יורק,
עיר היורדים הגדולה בתבל.

תחנת גלי־צה״ל תשתף פעולה עם
הטלוויזיה הישראלית בנושא האיידס.
ב־ 1בספטמבר תשדר הטלוויזיה תוכנית
מיוחדת בנושא האיידס במיסגרת
מבט שני. מייד אחרי השידור, בשעה
10 בערב, יהיה בגלי־צה״ל קו פתוח,
שאליו יוכלו המאזינים להתקשר ולשאול
שאלות את צוות המומחים שיישב
באולפן. הטלוויזיה, מצידה, תפנה את
הצופים לגל״ץ, והתחנה הצבאית תפרסם
מעל גלי־האתר את תוכנית הטלוויזיה.

התוכנית בגל״ץ תפיק מיכל

צמח.

— עגת סדמסטי —

..השחקניות שונאות ילדים!״ אומרים הילדים בהצגה. במקום
להתכונן לתפקיד, רואים ״שושלת .,,המתח הראשון בג.
..עלובי החיים ,,מ א חו ד׳ הקל עי םשלההצגהה־ 25

גוויגמזד
1 1 147171ך | טל אמיר, שחקנית יפה ומוכשרת, משחקת
114111 1111 1 1 1 1| /בתפקיד ששחקניות רבות שאפו אליו. למרות
אלמוניותה בהשוואה לשאר המשתתפים בהצגה, היא קוצרת מחמאות.
^ לברט כהן צופה בטלוויזיה.
\ 1בעוד חמש דקות יעלה לבימה.
ההצגה ה־ 25 של עלובי החיים בעיצומה.
הבימה אפופה עשן. התפאורה
מתחלפת במהירות. סחרחורת של
פעילות והתרגשות.
ומאחורי הקלעים יושב אלברט כהן
וצופה בטלוויזיה. שתי שיניו ה־קידמיות
נצבעו בשחור, כאילו נרקבו
ונשרו, פניו מאופרות באדום וכחול,
חלקי־פיאה צמודים לראשו. הוא אינו
נרגש. גם אינו מתוח.
״בהצגה שלמה המלך ושלמי הסנדלר
שיחקתי ב־ 700 הצגות, כך גם
בכנר על הגג. בסוחרי הגומי
שיחקתי ב־ 480 הצגות. ביסורי איוב
ב־ .300 אחרי ההצגה המאה עוברים את
שלב ההתרגשות. אני, שמאחוריי יש
כל־כך הרבה הצגות, עברתי את
תקופת ההתרגשות.״ לקולו מתלווה
נימה פילוסופית.
״ 43 שנים אני על הבימה, וזו הפעם
הראשונה שאני משתתף בהצגה כל־כך
גדולה. ההצגה הזו תסכן את כל

ההצגות שיבואו אחריה. מעכשיו ישוו
כל דבר לעלובי החיים. ובעצם אני
מסכן את עצמי.
״לרוב השחקנים האחרים, אבי
טולדנו, דודו פישר, יובל דור, שלומית
אהרון, יש קריירה אמנותית מפוארת
מחוץ למחזה. אני שייך לקאמרי. אני
שחקן. רק שחקן. לכן כל הזמן מקנן בי
פחד: מה יהיה אחר־כך? מה יקרה אחרי
ההצגה הזו? אם זו ההצגה המושלמת,
כפי שכולם אומרים, אחר־כך תבוא
הנפילה.״
מיקרופון קטן צמוד למיצחו של
כהן. כשיעלה לבמה יהרהר קולו
מקצה לקצה בזכותו של המיקרופון
הקטן, הבלתי־נראה. בינתיים הוא צופה
בטלוויזיה.
״יש לי סימן ברור שרומז לי מתי
אני צריך לעלות לבימה,״ הוא אומר.
״כששלומית אהרון מתה על הבימה,
היא יורדת אל חדרי השחקנים. ואז אני
מתכונן. המלבישה מעבירה אליי את
סוללות המיקרופון של שלומית, ואני
עולה״.

כהן מלטף בהיסח־הדעת את המיקרופון
הקטן, ויש בתנועותיו חיבה.
״ההצגה הזו מלאה בפילאי הטכניקה,״
הוא אומר .״באנגליה היא מוצגת על
בימה מסתובבת. בארץ אין בימה מסתובבת.
לכן המציאו המצאה ישראלית
— תפאורה נוסעת, מכוונת מרחוק
בעזרת שלט־רחוק.
בעוד דקה יעלה אלברט כהן על
הבימה. הוא עוזב את חדר־הטלוויזיה
וממהר אל המדרגות .״אנחנו מדינה
שמחרבנת על התרבות ומקימה
בנקים,״ הוא צועק ונעלם מאחורי
הווילון השחור המפריד בין הבימה
לבין חדרי השחקנים.
מורות בשחור

שנקרא ״מאחורי הקלעים״
^ /הו א 14 חדרים קטנים. בכל חדר
מראה, כיסא, שולחן קטן, עשרות
בגדים תלויים על קולבים. כל שלושה
שחקנים מצטופפים בחדר קטנטן כזה,
מתכוננים להצגה.
בשעה 7.45 בערב מגיע לאולם
הקאמרי רודו פישר, כוכב ההצגה.
הוא לבוש בחולצה לבנה חסרת
שרוולים, מישקפי־שמש לעיניו ולראשו.
כיפה סרוגה, שעליה רקומים
תווים. העוברים ושבים ברחוב דיזנגוף
לא מעיפים בו מבט, לא מזהים.את
הכוכב החדש של עולם־הבידור הישראלי.
אחריו מגיעים לאולם שלומית
אהרון ויובל דור, החצי של הכל
עובר חביבי.

ודואגת לכל מבוקשם. תיקי דיין טוענת שטוצ׳י היא-היא עמוד התווך של הקאמרי.

דקות מעטות חולפות ובמדרגות
עולה תיקי דיין, כשהיא נעולה בנע־לי־גומי.

הדקות
חולפות וחדרי־ההלבשה
מתמלאים. שמונה מלבישות ושלוש
מאפרות מחכות ל־ 80 משתתפי־ההצ־גה,
מסתובבות במיסררון הצר, מוכנות
לעזור, לתפור, לחבר, לאפר, להסיר,
להלביש.
המלבישות, שבבוקר הן מורות,
סוכנות־ביטוח וסטודנטיות, לבושות
בשחור. כך גם פועלי־הבימה ומאפרת
אחת. כל מי שצריך להתקרב לפאתי־הבימה
לבוש בבגדים שחורים, כדי
שלא ינצנץ למרחוק ויסיח את דעת
הצופים מהמתרחש על הבימה.
״שחקן קשה הוא אחד שחושב
שהוא מבין באיפור יותר ממני,״ אומרת
אחת המאפרות, ואינה מוכנה בשום
פנים ואופן לומר מי הם שחקניה
הקשים של ההצגה. כל מה שהיא
מוכנה לומר הוא :״את הילדים הכי קל
לאפר. בהצגה הזו אין הרבה עבודת־איפור.
אנחנו עסוקות, בעיקר, בהחלפת
פיאות.״

לפני תחילת ההצגה הסתובב
יובל דור במיטדרונות במצב״
רוח מרומם, ועשה פוזות למצלמה. כשתמה ההצגה, הוא נראה תשוש.

.,אין די נוח משום!״

ן 1ךיךלךוך 1יי טל בת ה־( 11 משמאל) ,היא בתו של אבי טולדנו. טל
יי 1\ 11111 # 1\ /ן ! התחילה לספר על המתרחש מאחורי״הקלעים. אחד מאנשי
הצוות רץ לספר לאבי, שהגיע ואמר לה :״אני לא מרשה לך להתראיין!״ מימין: ליאת רוזנברג.

״צילצול ראשון ״,קורא הרמקול.
כך יודעים השחקנים כי בעוד 20
דקות תחל ההצגה. איש אינו מתרגש.
ההמולה רבה. מתלבשים. מתאפרים.
נערת־מקהלה אוכלת כריך ממולא
בביצה מטוגנת. אווירת קרניבל עליז,
נטול־מתח.
בחדר קטן, שאין בו כיסא פנוי,

*• יושב דודו פישר. שותפיו לחדר: אבי
טולדנו וליאור ייני. פישר שותה מיץ־
תפוזים .״בהתחלה היה קשה. אני זמר.
רגיל לעמוד לבד על בימה. פיתאום
מצאתי את עצמי מוקף באנשים.
עכשיו אני רגיל לזה, ונהנה. אבל גם
עייף. זו הצגה מעייפת. ערב־ערב,
במשך שלוש שעות, אני על הבימה.
הולך לישון כל לילה בשעה מאוחרת.
״כרי להכין את עצמי להצגה אני
ישן הרבה, שוחה, מתעמל, משתדל
1לנוח. במשך כל היום אני חושב על

הצגת הערב. איך לשפר, איך לשחק
טוב יותר. כל היום יש בי מתח
שמתפוגג רק אחרי הדקות הראשונות
על הבימה. רק אז, אחרי שנכנסתי
לתפקיד בנפשי ובגופי, אני רגוע״.
שלומית אהרון ויובל דור יושבים
בחדר־ההלבשה שהוקצה להם ועושים
הכנות אחרונות. על מראות האיפור
תלויות תמונות הילדים שלהם, ולידן
כרטיסי־ברכה עם תישבחות על חלקם
בהצגה.
בין המברכים גם שלמה להט. יובל
מספר, שלמחרת הפרמיירה שלח צ׳יץ׳
זר פרחים גדול לכל משתתפי־ההצגה.
תוך שהיא מתאפרת, מספרת שלומית
כיצד הגיעה להצגה :״לפני שנה פנו
אליי מתאטרון הקאמרי והציעו לי
להשתתף במחזמר. לגבי התפקיד,
הייתה אז דילמה, לא היה ברור באיזה
תפקיד מדובר. בעיקבות ההצעה

אלברט כהן —
שחקן ותיק,
שהשתתף בהצגות רבות, חושש ממה שיקרה לאחר

]יה יהיה אחרבן־?

שההצגה הזאת תרד מהבימה .״מעכשיו ישוו כל דבר
להצגה זו. בעצם אני מסכן את עצמי. אם זו הצגה
מושלמת, כמו שאומרים -תבוא אחר־כן הנפילה.

* 1י 1ך ך 111ך ן תיקי דיין הניחה ראשה על החזה החשוף של
\ /ו 11 11 1 /הכוכב הדתי, דודו פישר. אחד השחקנים העיר:
״אם תפרסמו את התמונה בהעולם הזה, הדתיים יפסיקו לקנות אותו!״

נסעתי ללונדון, כדי לראות בדיוק במה
מדובר.
״אחרי שראיתי שם את המחזמר היה
לי ברור שאני רוצה להשתתף בו, ולא
משנה באיזה תפקיד.
״אם אני נהנית? קשה לתאר כמה!
כל יום אני שמחה להגיע לכאן מחדש,
זה נהדר ממש.״
גם יובל מספר שבהתחלה חשש
להשתתף במחזמר בגלל הלהקה :״באותה
תקופה תיכננו לעשות תקליט
עם לואי להב, אבל הוא נסע במפתיע
לחו״ל וזה הכריע את הכף.
״השתתפות במחזמר היא לגביי
התנסות שונה ממה שהיה לי עד היום.
זו חוויה אמנותית שונה לגמרי, לשחק
תוך כרי שירה. זה הרבה יותר מסתם
לעמוד על הבמה ולשיר.
״במהלך העבודה אמר לנו הבימאי
שכמה שנקבל פחות מחיאות־כפיים

הזמרים שלומית ויובל דור תלויים כרטיסי־ברכה רבים. אחד מהם הוא

של השחקן אלברט כהן, אביה של שלומית בהצגה, וכך הוא כותב לה:
״שלומית, בתי הנפלאה, בכל פעם שאני מרביץ לן באכזריות, אני אומר
לעצמי: אני צייד לתת לן נשיקה ולא מכה. את נהדרת. אלברט כהן״.

״כאשר אני מרביץ לו...״

במהלך ההצגה — זה יהיה לטובת
ההצגה. משום שמחיאות הכפיים
פונמות ברצף של הסיפור. אבל מה
לעשות, הקהל הישראלי לא מתחשב
בזה: בכל פעם שהוא נהנה, הוא מוחא

כפיים

^ קפיצה
מסופגת

*ץ ילצול שני,״ מכריז הרמקול,
* //בעוד חמש דקות יעלו ראשוני
השחקנים לבימה. אבי טולדנו, שהגיע
באיחור, ממהר להתלבש .״אני לא מתוח,״
הוא אומר .״יש בי דריכות נעימה.
אני הרי צריך ליהנות. אם לא
נהנים, אין טעם לשחק. אני אוהב
לשחק ואוהב לשיר, וכאן יש לי הזדמנות
לעשות גם את זה וגם את זה.
״והקפיצה המפורסמת? פשוט לגמרי.
תמיד הייתי ספורטאי. בהצגה בלוני

דון, השחקן שמשחק את מריוס מטפס
במדרגות אל הגג. אני ניסיתי לקפוץ
והצלחתי. הכימאי התלהב. כך נולדה
הקפיצה.
״יש בה סכנה, בקפיצה, אבל בהצגה
הזו כולם מסתכנים. באנגליה התרחשו
תאונות רבות. כאן קרתה פה ושם
תאונה. באחת החזרות יובל דור פצע
אותי במצח. או קרה שהעגלה התגלגלה
על אחת הרקדניות. שום רבר רציני.״
שלומית
מסיימת ללבוש את ביגדי
ההופעה ויובל יוצא בהול לחפש את
השפם שהוא צריך להדביק.

לעבוד או
להשתולל?
ך* פסקה. בתוך שניה מתמלאים
( 1חדרי־ההלבשה שהיו עד עכשיו
ריקים ושקטים. כמעט שלא מדברים
על ההצגה. בחדר אחד יושבים שחקנים
מול הטלוויזיה וצופים בשושלת.
״תרשמו את זה,״ אומר אחד השחקנים,
״תרשמו שבמקום להתכונן נפשית לתפקיד
יושבים כאן ורואים טלוויזיה.״
גומר את רברו וממשיך לצפות במסך.
אלברט כהן לוחץ ידיים לזוג חברים
שבאו לברך אותו .״נהדר זה היה, נהדר,״
אומר כהן לחברים ,״עוד לא היה
דבר כזה בארץ. אירמה עשו שטות
שהם יצאו ביחד אתנו. זה לא שהם
רעים, זה שאנחנו טובים״.
ריקי גל פשטה את שימלת ההופעה
ועתה היא לובשת שימלה הדוקה החושפת
זוג כתפיים שזופות, היא נראית
הרבה פחות מסכנה מאשר על הבימה,
בתפקיד האשה המוכה והחולה.
״אילן רונן התקשר אליי וביקש ממני
לעשות את התפקיד שאני עושה,״
מספרת ריקי כיצד הגיעה למחזמר.
״מייד רצתי לקרוא את הספר, כי לא
זכרתי כל־כך במה מדובר. אחרי שגמרתי
את הקריאה, התאהבתי בדמות
שאני עושה. הרמות הזו מאפשרת לי
לשיר ולשחק באופן מרוכז ומעניין, זו
דמות דראמתית מאוד.
הרוח החיה מאחורי הקלעים היא
תיקי דיין. מצחיקה לא פחות מאשר
על הבימה. היא מסתובבת בין השחקנים,
מחלקת שבחים לכולם, מעודדת,
מעירה, צובטת בחיבה. היא מחבקת את
שלומית אהרון — המשחקת את בתה
בהצגה — ושואלת :״איך הבת שלי?
יפה, לא?״ אחר כך היא אומרת על
המלבישה שלה, המכונה טוצ׳י :״היא זו
שמחזיקה את התיאטרון, היא עמוד־התווך
של הקאמרי!״
אחרי כל הסיבובים היא מגיעה
(המשך בעמוד )38

•בדד, ליבובי עי כרס *
**עילפעיזן צפדיד 3 7

חאתיגאלל בי ב

וובק״ :הקוב
על השריטה

ביום החמישי בחר דירקטוריון דו־בק
בעורך־הדין יצחק ברמן כביו״ר
מועצת־המנהלים של החברה. מבין
תישעת חברי מועצת״מנהלים התנגדו
לבחירה ארבעה: עורך־הדין שמואל
טוכמינץ והשופט־בדימוס יצחק
שילה, נציגי עיזבון פוליקנסקי: עו־רך־הרין
הרצל קדש, מייצג מישפחת
שנור האמריקאית: ועודד ארז, בל־תי־תלוי.
ארבעה נוספים תמכו: האחים
זורח וחיים גחל, מייצגי מישפחת
גהל, וחברת טראוין השווייצית: יוסף
חכמי, המייצג את חברת הביטוח
הפניקס, יצחק אלמן, בלתי תלוי.
אליהם הצטרף יצחק ברמן עצמו, אף
הוא בלתי־תלוי.
כאשר נבחר ברמן כחבר מועצת־המנהלים
וכיו״ר לפני חצי שנה, הוא
הוצע על־ידי טוכמינץ ושילה. מדוע
הפכו למתנגדיו תוך חצי שנה?
בדיווחי העיתונות הופיעה עמדה
חד־צדדית, המשקפת את קבוצת טוב־מינץ־קדש־ארו,
שהיא עתה באופוזיציה.
זו האשימה את ברמן בכך שבגלל
שיקולים לא־ברורים הוא מסרב להעביר
את השליטה ברכישות־טבק (20
מיליון דולר בשנה) מזורה גחל לעורר
ארז, וכן שהוא מסרב לפטר את זורח
גהל, או לפחות לבטל את החוזה שנחתם
עימו, המבטיח לו פיצוי של 1,5
מיליון דולר אם תופסק עבודתו. האשמות
היו גם נגד יוסף חכמי, שחתם על
החוזה עם גהל בשם דובק. נאמר שעשה
זאת, כביכול, תמורת הביטוח שחברתו,
הפניקס. מבטחת בו את עיסקי
דובק.
למרות האשמות האופוזיציה נגר
חכמי, היא פנתה אליו לפני ישיבת־הדירקטוריון
האחרונה, והציעה לו עוד
מקום במועצת־המנהלים, וגם את תפקיד
היו״ר, אם יתמוך במסירת השליטה
ברכישות הטבק לעודד ארז. לפי
ההצעה יתפטר שילה מתפקידו, וייבחר
איתמר בורוביץ, מנהל בהפניקס,
ואילו חכמי ייבחר כיו״ר־הדירקטוריון.
מסיבות ענייניות, או מכיוון שדי לו
בתיסבוכת פי״ט, דחה חכמי את ההצעה.
וכך התנגדה האופוזיציה בישיבה
לבחירת ברמן. שאותו היא הביאה לדו־בק•

כה לא טרח איש לפנות אל
ברמן כדי לשמוע את עמדתו, מול טענות
האופוזיציה. ברמן ידוע לי ולאחרים,
מזה שנים, כליברל נאור וישר־ררך,
שרבב לא רבק בו בשנות־פעילו־תו
הרבות.
בימים אלה, למשל, הוא מסרב בכל
תוקף לעמוד במקום בטוח ברשימת
הגוף הליברלי החדש, הרץ לכנסת בראשות
אמנון רובינשטיין, והוא
ממליץ לתת את המקום השני ברשימה
לאנט דולציין. הוא פרש מרצונו מן
הממשלה, על רקע רעיוני, הרבה שנים
לפני שרובינשטיין נאלץ לעשות זאת.
ברמן סיפר כי כאשר הציע לו שילה,
בינואר השנה, את תפקיד היו״ר
של דובק, הוא גם המליץ על עודד
ארז כמומחה לסחר בינלאומי. אחרי
שנבחר לתפקיד היו״ר (מישרה חלקית)
נפגש בתחילת מארס השנה ב־מישרדו
של שילה עימו ועם טוכמינץ,
קדש וארז. בפגישה הם העלו הצעות
לחיזוק שליטת חברי־הדירקטוריוו בחברה.
הפגישה הותירה אצל ברמן הרגשה
לא־נעימה, ואחריה הוא טילפן לשילה
ואמר כי הוא נבחר לדירקטוריון
כחבר חיצוני, ולכן ינקוט עמדות לפני
דעתו, ולא לפי דעת הסיעה שהציעה
אותו. הוא הוסיף כי אינו מוכן לקבל
הוראות מכל גורם שהוא. אם נבחר כדי
שימלא הוראות, הרי יגיש מייר את

התפטרותו. שילה דחה על הסף את
ההתפטרות, ואמר כי הוא מבין את עמדתו.
לפני
שלושה חודשים נפגשו חברי־האופוזיציה
עם ברמן במישרדו. הם
ביקשו ממנו לתמוך בביטול החוזה,
המבטיח לזורח גהל פיצוי במיקרה של
הפסקת עבודתו. ברמן התנגד לביטול
החוזה על־ידי הדירקטוריון, מכיוון שהחוזה
אושר באסיפת בעל״המניות של
דובק. הוא טען כי מישפטית עדיף
שההצעה תועלה על־ידם באסיפת בע־לי־המניות,
וגם אם לא תזכה ברוב יוכלו
להגיש תביעה לביטול החוזה, בשם
מיעוט בעלי־המניות, ויהיה להם סיכוי
טוב לזכות. הוא ציין כי במיקרה של
ביטול על־ידי הדירקטוריון, חשופים
חברי־הדירקטוריון לתביעות מצד
הנפגעים על־ידי ביטול־החוזה.

כי ברמן צודק בעמדותיו, וכי אילו הי־תה
העיתונות משקפת נאמנה את ריעות
שני הצדדים, היה הציבור דוחה
את טענות האופוזיציה. רכישות הטבק
מגיעות ל־ 20 מיליון רולר בשנה, ומכאן
הקרב על השליטה ברכישות הללו.
הערה
נוספת: המניות בדובק נחלקות
בחלקים כמעט־שווים בין האופוזיציה
ובין קבוצת גהל. לשון־המאזניים
היא חברת־הקרנות של בל״ל, פיא,
שלה כשליש המניות. זו אינה תומכת
באופוזיציה, שכן לדעתה זורח גהל הוא
מנהל טוב, והליכתו תפגע קשות בדו־בק.
במחשבה
קצת ליברלית, תמוה מ־סע־השיסוי
של העיתונאים חסידי־ה-
אופוזיציה נגד גהל. אם יוכח כי גנב,
יש לצלוב אותו. בינתיים הוא נעצר
בעוון חשדות, וטרם הוגש נגדו שום
כתב־אישום. התמיכה של עיתונאים,
הנחשבים כנאורים, בפיטורי אדם שלא
זה בלבד שלא הורשע, אלא שאף לא
הואשם, תמוהה לחלוטין. היום גהל,
מחר כל אדם אחר.
סר ויליאם בלאקסטון (1723־)1780
אמר שמוטב שעשרה אשמים לא ייענשו,
מאשר שאדם אחד חף־מפשע
יישב בכלא. פעם אדם נאור היה נאור
בכל.

מנחם אורן
ויורם גלובוס
דבשו ו שת
בוהם־אבויקה
מנחם גולן ויורם גלובוס רכשו
רשת של 29 בתי־קולנוע(סי־אי־סי)
בדרום־אפריקה.
יומון תעשיית־הבידור, וראייטי,
דיווח על כך ב־ 15 ביולי, וציין כי הם
קנו את הרשת באופן אישי, ולא באמצעות
קאנון.
הרשת היתה בבעלות פאראמונט
ויוניברסל, ונמכרה באמצעות איש־קש
בשם אבי לרנד. לא נמסרו פרטים
על המחיר, אבל צויין כי החברות
האמריקאיות מכרו את הרשת בגלל
הלחץ באמריקה לסגור עסקים בדרום־
אפריקה הגיזענית.

עורך־־דין ברמן
נאור וישר־דרך
הוא הצביע על הררך שבה הלך
בנק לאומי לביטול החוזה עם
ארנסט יפת. גס שם הוגשה התביעה
בשם בעלי מניות־השליטה בבנק. הוא
הציע כי יעלו זאת באסיפה יוצאת־מן־
הכלל, שהוא יזמן בסוף. יולי.
הצעתו לא התקבלה, אולם הם לא
העלו את תביעתם באסיפת בעלי־מנ־יות.
סיבה
מרכזית שניה להתנגדות
האופוזיציה לברמן היא סירובו לתת
לעודד ארז סמכויות לעסוק ברכישות־הטבק.
ארז נבחר מטעם הדירקטוריון
לעמוד בראש וערת־הדירקטוריון, המפקחת
על הרכישות. בישיבת הדירקטוריון
ב־ 2ביולי דרש ארז להשתתף
גם ברכישות בפועל. ברמן השיב כי
הוא מתנגד עקרונית לכך שאותו האדם
יעסוק ברכישות וגם יהיה חבר
בגוף המפקח עליהן. הוא איים שאס
יוחלט בניגוד לעמדתו, הוא יפרוש
מייד מתפקידו.
באותה ישיבה שאל את ארז אם יסכים
לעמוד תחת פיקוח ועדת מצומצמת,
כאשר יעסוק ברכישות בפועל,
וארז סירב ואמר כי די שהדירקטוריון
יקבל דיווח ממנו, ושאין צורך לפקח
עליו. ברמן סירב להתיר לאיש אחד
לעסוק גם ברכישות וגם בפיקוח עליהן,
וציין בכתב כי אין לו כל התנגדות
לכך שוועדת־הפיקוח של ארז תקבל,
במיסגרת הדיווח השבועי על הרכישות,
כל מידע נוסף שתרצה, אולם
הגבול הוא העיסוק ברכישות עצמן.
שני סירובים אלה של ברמן הביאו
לקרע בינו לבין האופוזיציה. נראה לי

קרמנוביץ:
דחיות ותזכורות
הדיון בבקשת־ההסגרה האמריקאית
כנגד שבתי קלמנוביץ, המשוחרר
בערבות בלונדון, יימשך ב־ 25 בחודש
קלמנוביץ חומר נוסף
זה. במועד זה יודיע בית־המישפט מתי
יתן את החלטתו. פרקליטו של קלמ־נוביץ,
עורך־הדין עמי פדר, אמר כי
האמריקאים העבירו חומר נוסף, שאין
בו דברים חדשים.

סימונסוו עבו
מ״מעריסי
ר״טו״ד
דוולופמנט״
אריה סימונסון, שהיה מנכ״ל
בנק הפועלים בשווייץ, עבר לטרייד
דוולופמנט בנק בשווייץ.
סימונסון היה הגיבור המרכזי בפרשת
יעקב לוינסון, והוא שהעיד והאשים
את המנוח בשחיתות אישית, וטען
כי יש לו, כמנהל בנק הפועלים בציריך,
ידע אישי על מעשים חריגים.
באחרונה נאלץ לפרוש מן הבנק,
אחרי הסתבכות הבנק בהלוואות ליורם
גיל בסך 23 מיליון דולר. לפני
כמה שבועות התחיל לעבור בבנק השני.
טרייד
דוולופמנט היה בשליטת
אדמונד ספרא, ונמכר לאמריקן
אקספרס. האחראי לבנק מטעם אט־ריקן
אקספרס הוא עמוס ברנגר,
שהיה מנהל בנק הפועלים באמריקה,
עד שרב עם לויגסון ועזב. הוא כתב
בזמנו את ״מיסמך ברגנר״ ,ששימש כבסיס
לפתיחת המערכה של יריבי
לוינסון נגדו.
בבנק הפועלים חוששים כי לקוחות
רבים של הבנק יעברו עם סימוני
סרן•

הדן לר
יפול חזק
״הדולר ימשיך לרדת, והנפילה המצטברת
הנוספת, מתחת לרמתו הנוכחית,
תהיה משמעותית ביותר!״ כך
קובע הפרופסור מרטין פלדשטיין,
נשיא המישרד האמריקאי הלאומי למחקר,
פרופסור באוניברסיטת הא־ווארד,
בהרצאה שפורסמה בריבעון
לבנקאות, שהופיע בימים אלה. הוא
טוען כי הסיבה לכך היא שאמריקה
עברה ממעמד של זכאית־נטו בשווקי-
ההון הבינלאומיים למעמר של חייבת־נטו.
משמע:
סך המילוות וההשקעות הזרות
באמריקה עולה על סל המילוות
וההשקעות האמריקאיות מחוץ לאר־צות־הברית.
הגירעון
המיסחרי השוטף, והריבית
והדיווידנדות שיש לשלם על החוב האמריקאי
לזרים, יביא למימון גובר ונוסף
של הצרכים האמריקאים על־ידי
מילוות מחו״ל.
כיום סך ההתחייבויות־נטו של אר־צות־הברית
לזרים הוא 200 מיליארד
דולר. בעור חמש שנים הוא יהיה 800
מיליארד דולר.
ככל שמשקיעים זרים ירכשו כמות
גדולה יותר של ניירות־ערך רולאריים,
כן ייחשפו יותר לסכנה של תנודות
בערך הדולר ושערי־הריבית עליו. כבר
כיום הריבית הריאלית על ניירות־ערך
אמריקאיים נמוכה מהשקעה בניירות
גרמניים נטולי־אינפלציה.
הצירוף של החשיפה הגוברת לסיכוני
שערי־החליפין והיעלמות יתרון
ההפרשיות בריבית כבר גורם לבריחת
משקיעים מניירות־ערך דולאריים לני
יירות־ערך אחרים.
תהליך זה יגרום בוודאות לירידת
ערך הדולר, עד שערכו יגיע לרמה
שבה יהיה כדאי למשקיעים לחזור אליו.

,ומתם״
העלתה מחירים בניגוד לקטלוג
חברת רמתם, המפעילה רשת־חנויות למוצרים פטורי־מכס במלונות ובנמל־ה־תעופה
בן־גוריון, גובה מחירים הגבוהים בעשרות אחוזים מהמחירים בקטלוג שלה
לשנת . 1987 המחירים הם בדולארים.
כך, למשל. קופסא סיגרים רומיאו אנד גיולייט מסוג צירצייל. שמחירה
בקטלוג 88 דולר, נמכרת ב־ .171 סיגרים מונטה קריסטו, שמחירם בקטלוג 90
דולר, נמכרים ב־ 7ז. 1

(המשך מעמוד )37
למיזנון. בעלה יושב שם ומחכה לה.
״אני גרופי של ההצגה ״,הוא אומר,
״מגיע לכאן כמעט כל ערב ״.תיקי
מספרת שבמהלך החזרות הוא הגיע
לבקר אותה, ראה אותה על הבימה
ואמר לה :״יופי, את אומרת שאת
הולכת לעבודה — ומה את עושה?
שרה, משחקת, משתוללת! זו עבודה
היא מתיישבת לצד בעלה ומחבקת
אותו באהבה. הם נראים כמו שני נערים
מאוהבים.
תיקי מספרת, שבאחד השירים היה
קטע ששניים מהרקדנים משיקים את
הכוסות שכיריהם. הבימאי התרגז ואמר
להם לא לעשות כך, אבל בכל פעם
שהגיעו לקטע הזה הם לא יכלו
להתאפק. עד שיום אחד רץ הכימאי
מקצה האולם, מילא להם את הכוסות
במים, ואמר :״עכשיו נראה אתכם עד •
שים את זה!״ מאז הם מופיעים כש־

בכוסות יש מים.

^ שאבא ידע ״
ן* שחקנים מספרים שלהצגה
1 1מגיעים גרופיס קבועים. הם מגיעים
שוב ושוב לצפות בהצגה.
למשל: דודו אלהרר, ענת שרים, עודד
פלדמן, שלמה וישינסקי, ויורם פאלק,
מורה למשחק בבית צבי.
תיקי :״גרי בילו אמר אחרי ההצגה,
שאם הוא היה יכול, הוא היה קונה כיסא
קבוע, כמו בבית״כנסת.
״איך ההרגשה לקבל ביקורות כאלה?
נהדרת, נהדרת! זה סם החיים־ש־לנו,
בשביל זה אנחנו חיים!״
במיסדרונות מסתובבות גם שתי ״י
ילרות. ליאת רוזנברג וטל טולדנו, בתו
של אבי טולדנו .״אני בת 11 וחודשיים,״
אומרת טולדנו הקטנה ,״והגעתי
להצגה בלי קשר לאבא. נורא
רציתי לשחק כאן, אז התקשרתי לאלדד
שרים בלי שאבא ידע, והוא בחן
אותי. שרתי לו שיר ששרתי ביום־ה־שואה
בבית־ספר. בסוף קיבלתי תפקיד
בלי שירה, אבל בכל זאת אני מרוצה.
״כאן באולם אני לא מתייחסת לזה ״
שאני הבת של אבי טולדנו, אני מתייחסת
אליו כמו אל אחד מהשחקנים, כי
אני לא רוצה שאם אריב עם מישהו הוא
יתערב לטובתי. מה אני רוצה לעשות
כשאהיה גדולה? ברור: זמרת!״
ליאת, המשחקת בהצגה את קוזט,
ילדה ששרה בקול־פעמונים, הגיעה
לבחינות במיקרה .״שמעתי מילד ב־בית־הספר
שעושים בחינות, אז באתי.
נורא שמחתי כשהתקבלתי.
״לפני שאני עולה לבימה אני לא
מתרגשת בכלל, רק מציצה לראות
כמה אנשים יש באולם, וזהו. זה כיף
לשחק בהצגה, חוץ מדבר אחד. יש כאן
שחקניות שמתייחסות לילרים מגעיל,
הן שונאות אותנו ואנחנו מרגישות את
זה. רק כשעובר מבוגר הן צובטות אותנו
ואומרות, :איזה ילדות חמודות׳ .אבל
האמת שהן שונאות ילדים״.
אלרד שרים, המעבר המוסיקלי, ל־בוש
בשחור, כמו המלבישות ופועלי־הבימה.
הוא ממתין לשחקנים היורדים
מהבימה. בהצגה הוא ניצב בשיפולי
הבימה. ממש אל מול הבימה, בקצה
האולם, מונח מסך טלוויזיה גדול: .
במשך כל ההצגה מביטים השחקנים
אל המסך. מהמסך נשקפים פניו של
שרים. כל זיוף קולי גורר אחריו הבעת
פנים כעוסה של שרים. בתנועות־יריים
ובהעוויות פנים הוא רומז לשחקנים
איך עליהם לשפר את שירתם.
בתום ההפסקה גוערת המלבישה
באבי טולדנו, מבקשת ממנו בכעס שיזדרז
לעלות לבמה. במוערון השחקנים
יושבים פועלי־הבמה, כמה מה־ ^
מלבישות, תיקי ריין ובעלה, יאיר אחי־אילן.
ליאור ייני מצטרף אליהם.
״תמיד הייתי גם שחקן וגם זמר
ושני המקצועות אהובים עלי באותה
מידה. המשחק גורם לי הנאה בעצם
העובדה שאני צריך להכנם לתוך דמות
מסויימת ולהזדהות איתה.
״אני הרשע במחזה. במציאות אני
לא כזה. כדי להכנס לדמות הזו אני
מנתח אותה, מנסה להבין את מניעיה,
מדמיין לעצמי שאני נמצא במצב של
ז׳בר, שאני הוא.
״בהזדמנות אחרת, בהפקה אחרת,
אני רוצה לשחק את ז׳אן ולז׳אן.״
העולם הזה 2607

האשה עדיפה ער הגבה אמר זאב דבוטינסק
-אמו ולא ידע עד נמה שהוא צודק

נן דלחמת
הנש
1ב ח רו ת

ך ץ ברה יקרה. אל תתני יד ל(
1/ /פילוג בתוך מחנה הנשים ...הדברים
האוויליים המודלפים בזדון
על־ידי חברה או שתיים הם כלי־נשק
מוכר וחלוד שלא יצלח נגד היושר,
המסירות והנאמנות לתנועה,״ כתבה
לחברותיה חברת־הכנסת מרים גלזר־תעסה,
יו״רית אירגון נשי־חירות.
יום קודם שלחה רחל קרמרמן,
יו״רית מחלקת־חברות, מיכתב לאותן
הנשים עצמן. היא כותבת :״הבהרנו
שאין אנו יכולות להסכים שכל 200
חברות המרכז, הפעילות, תהיינה מיוצגות
בהנהלה ובמוסרות התנועה
כמעט אך ורק על־ידי אירגון נשי
חרות״.
לא עוד מילחמות־הגברים של מה־

בזכות. מתוך אלפים צירים במרכז
התנועה 200 ,הן נשים. מחלקת־חברות
רורשת, לפיכך, שלנשים יהיה יצוג של
10 אחוז לפחות.
אבל, המאבק, צודק ככל שיהיה,
מלווה כדרך מאבקים פוליטיים בהטחת
האשמות, בהשמצות, במיכתבים
אנונימיים, בשיחות־טלפון ושיחות אישיות.
כשכל צד מנסה לגרור אליו
יותר חברות, שיביאו בהכרח ליותר
כוח, שיביא ליצוג גדול יותר.
גלזר־תעסה מספרת על מיכתבים
אנונימיים שנשלחים לחברות ובהם
השמצות עליה. לימור ליבנת מספרת
על שיחות־טלפון לחברות ואיומים
שלא לתת לה יד ואפשרות להגיע
למחוז חפצה, לכנסת.

אמר זאב ז׳בוטינסקי. אמר וידע. המאבק
המתנהל בימים אלה במצודת
זאב, בסניפים, בסיעת תכלת־לבן בנע־מת
ובאירגון נשי־חרות, הוא מאבק
קשה. במילחמה זו מצליחות הנשים
לדלות מתוך נפשן הרבה עצבים של
פלדה. הן גם מושכות בהרבה חוטים,
העשויים לא רק ממשי, אלא גם
מקשרים אישיים, מישרדי יחסי ציבור
וממהלכים אצל עיתונאים.

הגל
על צווארה
^ ־ 1981 פרשה ח״כ גאולה כהן
₪1מחרות והקימה את התחיה. בחרות
חיפשו מחליפה, מישהי שתמלא את
מקומה. בחיפושים נמצאה מרים גלזר־תעסה,
שעד אז היתה מורה ומנהלת
כפר־הנוער על שם יוהנה ז׳בוטינסקי.
עד לאותה שנה היא קראה לעצמה
מרים גלזר.
בתנועת החרות זוכרים עדיין, איך
בבחירות לפנל ולשביעיות הסתובבו
חברים ליד הקלפיות ואמרו שצריכים
לבחור במרים. הרוב ביקשו לדעת:
למה? איך היא נראית? מה היא עושה?
ההסבר: ככה, פשוט מוכרחים לבחור
באשה. כשנבחרה, הוסיפה לשם מיש־פחתה
גם את שמה התימני מהבית,
תעסה.
גלזוד־תעסה נבחרה באשה היחידה
ברשימת חרות. מנחם בגין מיהר ומינה
אותה אף לסגנית שר־החינוך. בתנועת
התחיה סיפרו אז, שבגין סוגר חשבון
עם גאולה כהן. כדי להעניש אותה על
כך שעזבה את חרות, דאג שתיבחר
תימניה, וגם קידם אותה לתפקיד
שכהן כל״כך רצתה בו — סגנית־שר־החינוך.

ירשה גלזר־תעסה את המקום
הנשי הבורר של חרות בכנסת, עליו
ישבו בעבר אסתר רזיאל־נאור ואחריה
גאולה כהן. מחלקת חברות החליטה
לשבור את מסורת־הח״כית־הבודדת,
לדחוף לכנסת נשים נוספות, צעירות.
גלזר־תעסה מרגישה את החבל על
צווארה, ויוצאת למאבק גלוי.
מה שמכעיס אותה, לדבריה, זה

עסקנית קרמרמן
״כמו כל גבר!״
דעותיי. אני איש של עשיה וביצוע, לא
איש של פטפטת.
״לימור ליבנת חושבת שבגין שלף
אותי לתנועה. יש לי הפתעה בשבילה.
אני באתי עם תעודת זהות, המייצגת
עשיה של 30 שנה ויותר בתנועת
החרות״.
לימור ליבנת הכריזה לפני כמה
שבועות כי היא מתכוונת להתמודד
לכנסת. ליבנת. הפעילה בתנועה מאז
,1970 רואה בעצמה מועמדת מתאימה.
״בסוף 1985 ובתחילת 1986 התגבשה
אצלי ההכרה שכל מה שאני עושה, אני
יכולה לעשות טוב יותר, מבחינה תנועתית,
אם אהיה בכנסת. הגעתי למסקנה
שאני בשלה ומוכנה למאבק, ואני
זוכה בתמיכה מלאה מבעלי.״

לא התקבלה בתנועת החרות כלאחר
יד .״זו היתה החלטת־ועידה, עוד ב־
.1977 בראשה עמדה אז יעל רום.
המחלקה הוקמה כדי לאפשר לנשים
לפעול ביחד, כדי להשיג הישגים
פוליטיים כנשים במיפלגה ולקדם את
מעמד האשה במדינה. מחלקת חברות
לא קמה כמתחרה לאירגון נשי־חרות.
אינני מבינה את הלחץ בו נתונה מרים
גלזר־תעסה בשל הפעילות שלנו.
״אירגון נשי־חרות הוא אירגון מסוג
אחר. קם לפני הרבה שנים. אני עוד
זוכרת כיצד בתקופת המחתרת. נשות
האירגון אירגנו לנו, הילדים, קייטנות.
אז האירגון היה בעל מישקל ותפקיד
רציני ואצילי. היום זה אירגון הפועל
באופן וולונטארי בתחום הסוציאלי

ח״כ גלזר־תעסה(עם משה ארנם)
״אני יכולה להביא מנדאט!״
נה־שמיר, מחנה־ארנס, מחנה־שרון או
מחנה־לוי. עכשיו הנשים יוצאות
למאבק.
המאבק לכנסת ה־ 12 בתנועת
החרות החל. הגברים בתנועה מארגנים
מזה כמה חורשים לובי למועמרותם
לכנסת. הם מופיעים בסניפי התנועה,
ח״כים שולחים מיכתבים לצירים, הכל
מקפידים להופיע לכל בר־מיצווה,
:חתונה או ברית־מילה במישפחותיהם
של פעילי התנועה.
הנשים הבינו עכשיו, קצת מאוחר
אומנם, שכדי להגיע לכנסת יש צורך
להיאבק על המקום ברשימה. גלזר־תעסה
בטוחה, שגם לכנסת הבאה
ישלחו אותה חברי המרכז. במחלקת־חברות
רואים את המאבק לכנסת קצת
אחרת. הן דורשות יצוג הולם במוסדות
התנועה, בהנהלה. נמאס להן להיות
קישוט ברשימת חרות לכנסת. נמאס
להן להיות עלה־התאנה לערווה הגברית.
הן דורשות מקום המגיע להן

את היריה הראשונה ירתה מחלקת־חברות.
במיכתב להברות המרכז, הסבירה
רחל קרמרמן מדוע יזמה וזימנה
המחלקה שהיא עומדת בראשה כינוס־חירום
של כל חברות־התנועה .״כדי
שנוכל להיות לובי חזק ומגובש. הפועל
ביחד ובמאוחר, ואז נוכל למנוע כל
פעולה המקפחת נשים בייצוג במוסדות
הנבחרים והממונים״.
במיכתב נקראו הנשים להתפקד,
להופיע ולהתחיל בפעילות.
אירגון נשי־חרות לא פיגר. גלזר
תעסה מיהרה ושיגרה לחברות מיכתב
שבו סיפרה על פעילותה בנושא יצוג
הנשים בתנועה, אצל ראש־הממשלה
״והשרים שלנו״.
כמו קרמרמן, גם גלזר־תעסה מסיימת
את מיכתבה ב״אשמח לשמור על
קשר, היענותך חשובה מאוד״.
המאבק החל. הוא בוטה, הוא כוחני.
״נפש האשה ארוגה מחוטי פלדה
וחוטי משי, שהינם חומר לא ייקרע,״

״היא בסך־הכל עוזרת
ההמצאות וחרושת השמועות מן
הדרגה הנמוכה ביותר שמפיצות חברות
עליה .״אילו הייתי יודעת מי היא
זו שמפיצה עליי שקרים ובדותות,
הייתי מזמינה אותה לשיחה. אבל נגד
השמצות אנונימיות אינני יכולה להתמודד.
״אני
יכולה להביא מנדט רק מתל־מידיי
ומישפחותיהם מכפר־הנוער. חברי
המרכז ילכו אחריי באש ובמים. אני
מדברת דוגרי. אינני פוחדת להביע את

תעסה־גלזה ״אינני מבינה בשביל
מה צריך מחלקת חברות בתנועה.
שנתיים לא שמענו מהן. אם מישהי
רוצה להיות פעילה, שתבוא לאירגון
נשי־חרות״.

שתיים
על פיגום
חל קרמרמן מסבירה, שההחלטה
על הקמת מחלקת־חברות

חברתי. האירגון זו עמותה שאינה
כפופה לתנועה ולמוסדותיה. אפילו
יעופו כל ראשי חרות, אי־אפשר יהיה
להעיף את ראשי אירגון נשי־חרות״.
לדעת קרמרמן, אם אשה הולכת
לפוליטיקה כדי לעסוק בתחום של
קייטנות ומעונות־יום, שיבושם לה.
ליבנת אומרת, שאילו רצתה לעבוד
בקייטנות לקשישים, היתה לומדת ב־
(המשך בעמוד )40

דלעת אנ סלר •

מ&גזדה

— מילחמת הנשים —

/איל לוין
10 ברווז הזהב, תחנת״דלק״טוסז״ ,ליד הכסר הירוק, טל׳ 491873
בכלל לא היה בתכנית שלנו לתעד את הארוחה הזאת. זוג חברים ותיקים
הזמינו אותנו לחוג עמם מלאת חמש שנים לנשיקה הראשונה ביניהם,
ולא עלה בתודעתנו לכרוך עבודה בשמחה. רק עוצם החוויה הקולי־נארית,
כן, הוא שעורר את מצפונו של החתום מעלה לשתף את הקוראים
בסודה, למרות שמרגע מסוים ואילך ידע גם ידע שלא יוכל למסור משנה
סדורה, דבר דבור על אופניו, על אודות השולחן שהתפוצץ והלך מכל
טוב. הואיל וסוף מעשה במחשבה תחילה טרח למצער להעתיק (בסתר)
כמה וכמה מן המחירים.
בית האוכל הסיני הזה, בגלגולו החדש, מעוצב באורח מודרני ואנין־
טעם בתפאורתו ובתאורתו. שום שינואזמים. החלטה נועזת ומקורית, בייחוד
על רק המטבח, שהוא סיני לעילא ולעילא בטיבו. מאז ״הבית״ בטבריה
לא נהנינו מסעודה מלוכסנת מן המעלה הראשונה כזו שנפרשה ל־חכנו
במקום הזה, ללא פשרות. עם חותם עז של המקורות בעשבים, ברטבים,
בפטריות, בסודות־בישול, בתזמון. לבסוף עלה בידנו ללמור שהטבח
שלנו אכן עבד בזמנו באותה מסעדה מלבבת בטבריה. עכשיו הכל ברור.
כמה דוגמאות. בעל הכית יודע לבחור(ולקבל) את הצד הנכון של הצלעות,
אשר על כן רובן ועיקרן בשר, והן כה עסיסיות. בערכה הענקית
של מעוררי־תאבון הן מופיעות ברוטב חמוץ־מתוק אדמדם, עם דבש, כאשר
לרוטב נלווה כקונטראפונקט ממד חריף נעלם, הפוער את הסימפו־נות
ממעמקים. הבשר חוויה, ומקצותיהן של הצלעות מתקין הטבח מעדן
אחר, מעין כדורים קטנים וברוטב אחר, חום, שמרני יותר, אך מרתק לא
פחות. אז עוברים מן האדום אל החום ולהפך, ויין״ירדן״ משקה את כל
האורגיה. או חסילונים ענקיים. מה נספר לכם? טובים מהם אין, כה בשרניים,
כה טריים, כה ימיים, ומעטה הסומסום הדקיק כמו נועד להם מששת
ימי בראשית. אין עקבות של עשייה. ומהם לדיונונים, הצועקים אף
הם את עלומיהם בחדווה, ושוב לחסילונים, ושוב ליין, והחגיגה גדולה.
כמובן שיש אגרולס, והס טובים, ויש כיסוני־בשר כבצק עדין מאוד,
שכמו עובד בתהליך סודי, והמילוי צופן בשר מאוורר ומשובח באיכותו.
סודות הכנת הברווז סי יידע? כיצד תולין, וכיצד מייבשין, וכיצד מגיחים
לשומן לטפטף, וכיצד אוספים את השומן, ומה עושים אחר־כך ...והתוצאה
-ברווז־זהב, ברווז־מעדנות, המשתכשך לו בפה ומאיר עיניים. או
הבשר בשקדים. דומה היה שאף השקדים עצמם השביחו וטעמם עמק
שבעתיים. ובכל עשבים, ופטריות שחורות. ונצרי חזרן, והויסין, וכבר הבקבוק
השני על השולחן. אל דאגה, היה יהיה גם שלישי. או נקח מאכל
פשוט כמו חצילים בשום. נפלא, נפלא. כיצד שימר החציל את גונו הזהוב
המפתה, המדיח, את נעוריו, את חין ייחודו? לטבח פתרונים. והרוטב
המכושף, הערץ והחושני כאחת ...לא פחות מרתקת היתה מנה של ירקות
מעורבים, כולם עשויים למחצה, אוצרי־און, ושרוכי הפו־יונג נכרכו בהם
כגבעולים דקיקים. מי זוכר הכל? ומי יודע אם לא החלפנו את היוצרות
פה ושם. שיכורים ועולצים ממעדנות ומיין. ומה זה משנה?
כמה מן המחירים לידיעתכם: כל מרק(יש ירקות, וונטון, כרורי־בשר.
חריף־חמוץ, עוף עם תירס, וכולם מומלצים. אין נפילות כאן) ,3.5 -
ערכה של מעוררי־תאבון(מומלצת!) ,10 -ברווז למינהו ,16-15 -בשר
עם שקדים ,14 -חסילונים ,23 -דיונונים .19 -הנה כי כן המחירים
נוחים ונסבלים, ויתר על כן, הואיל והמנות גדולות נוהגים כאן לצרור את
הנותר בגביעי־פלאסטיק לטובת הלקוח. נקווה רק שבמרוצת הימים לא
יסטו בעלי הבית ממידותיהם הטובות, שכן חוברת התפריט המעוצבת
ברוב־אסתטיקה אינה סובלת מחיקות ותיקונים, ולהנפיק חדשה מדי
פעם ודאי כרוך בטרחה ובהוצאות...

הערה חשובה: יש להזמין מקומות מראש!

הקטע הז ה ב דיו ק, ללאהשמ טו תוללא תי קוני ם, פו רסםב מו ס ף
ה אר ץמתא רי ך .5.6.87 מוג שלח סי די ה ב רווזי םבא די בו ת ברווז
הז ה ב, מסעדה סי ני ת לי ד הכפ ר הי רו ק, ל פני שדרתהבה שי ס
ו א תרי ע צי ה בננ ה ( ב ת חנ תהדלק טו פז) ,דרךהרצ לי ה,
רמתהש רון. ט ל .03-491-873 :ב ד אי ל הז מין שול חן מרא ש .

50 ברם טבק הולנד מעולה
לבלבול סיגריות(עם ב״רות)
אזהרה: משרד הבריאות רובע כי -העישון מזיר לבריאות

במלאת שנה לפ טיר תו של

בן־ציון רבינוביץ

מייסד ״גד״ חברה להפצה בע״מ
מעלות המערכת והמינהלה את זכרו

הווו בסה 1ה

סקס ועסקים
ללא שותפים סמויים

אנו מספקים :

טרמפ
ל חיי ל

מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
שרות לגילוי מיקרופונים מושתלים מגלי מתכות
מזכירות אוטומטיות

רדיו דוקטור בע״נז
שלום עליכ ם , 18ת״א, טל׳ 286444

א קו ר דיוני ס טי ת
מארגנת שירה בציבור עם שיקופיות ומי שחקי־חברה במסיבות תוכנית מיוחדת לימי־הולדת

טלפון ,221017 :תל־אביב

(המשך מעמוד )39
אוניברסיטה עבודה סוציאלית .״מה
שמעניין אותי זו פעילות פוליטית
לשמה.״
גלזר תעסה :״אינני מבינה בשביל
מה צריך מחלקת־חברות. האם רק כדי
לעשות פלטפורמה למי שרוצה לרוץ
לכנסת? זו פלטפורמה, או אולי פיגום,
ללימור ולרחל. בשביל זה לא צריך
לפלג את הכוחות. שהן תצטרפנה
לאירגון. אין צורך לשעבד את ענייני
התנועה לעיניינים האישיים של השתיים״.
קרמרמן
מתנגדת להגדרות של
גלזר־תעסה :״לא התכוונו להקים
אירגון מתחרה. בגלל הסנטימנטים
שלי לאירגון נשי־חרות ולמרים גלזר־תעסה,
שהיתה מדריכתי בבית׳׳ר, ניסיתי
שלא להביא לפיצול־כוחות. ניסיתי
ללכת על דרך הפשרה והוותרנות,
וללכת ביחד.
״אם מרים תמשיך להתנגד למוד
לקת־חברות, זה לא יעזור לה. המחלקה
תקום, מדרך הטבע. חברות רבות
רוצות להיכנס לפעילות פוליטית, ולא
מוכנות לצורך כך להתעסק במעונות־יום
״.לדעתה, מחלקת חברות שהחלה
את פעילותה שימשה קטליזטור ל־אירגון
נשי־זזרות. הן הקימו מישמרת
צעירה והתחילו לפעול ,״ועל כך
מגיעה לי התודה״.
גלזר־תעסה אינה חוסכת במילים
לגבי לימור ליבנת .״ליבנת אינה בת־תחרות
בשבילי. מה היא יכולה להביא
לתנועה? היא לא קליבר בשבילי. מה
הרקורד שלה? היא האחראית לכל
הבחישות והדייסות והמריבות שנעשו
בשנים האחרונות בתנועת החרות. מה
תרומתה החיובית לתנועה? היתה
דוברת? דוברת של עצמה, בעיקר, או
של מי מחבריה שהיא רצתה לקדם״.
ליבנת, בתגובה, טוענת שהיתה
פעילה במהלך 17 השנים האחרונות
בתחומים רבים ומגוונים בתנועה.
״גלזר־תעסה התחילה את פעילותה
התנועתית רק לאחר שנבחרה לכנסת,
לפני שש שנים. אני מצטערת על כך
שהח״כית היחידה שיש לתנועה לא
מצאה לנכון לעסוק בנושא מעמד־האשה
ובעידוד נשים להצטרף לפעילות
פוליטית בתנועת החרות. מאז
שנבחרה לכנסת, היא עוסקת בפעילות
סוציאלית. עם כל הכבוד, אני לא
אתחרה בזה״.
גלזר־תעסה, שהכינה את הדוח
המקיף על פעילות הכתות בארץ,
זוקפת לזכותה גם פעילות עניפה
בוועדת־העליה־והקליטה של הכנסת,
שהיא עומדת בראשה.
לדבריה, רחל קרמרמן היא אצילת־נפש
,״ולא סתם נסיכה״ .אך רחל
חותמת על מיכתבים כמי שמקובלת
בתנועה, כשלמעשה מאחורי המיכת־בים
מסתתרת לימור ליבנת .״אם לימור
היתה חותמת על המיכתבים, התוצאות
היו קשות מאוד. אף אשה כמעט לא
היתה נשמעת לה.״
גלזר־תעסה טוענת כי השתיים,
לימור ורחל, עושות ביניהן תורנות.
״פעם זו רצה לכנסת ופעם האחרת. הן
מנסות לברוא גוף שלא קיים, כדי
שיהיה להן גב במירוצן לכנסת וד. 12
הן מנסות לשבור את אחדות הנשים
בתנועה. מחלקת נשים זה בעצם שום
דבר. גוף שלא קיים״.
קרמרמן :״אם אנחנו אכן שום דבר,
למה כל־כך מפחדים מאיתנו? אנחנו
צירוף של מחלקת־חברות, המונה 80
נשים וסיעת תכלת לבן, המוגה עוד 50
חברות. האם 130 חברות הן שום דבר
בעיניה של גלזר־תעסה?״
במיסדרונות מצודת זאב יש כבר
מזמן רוב נשי: המון רב של טלפונים־
טיות, מזכירות, פקידות. כעת מוכיחות
הנשים בתנועה, כי גם הן בוגרות
ובשלות לפוליטיקה, כמו הגברים. הן
גם יכולות להסתמך על הכרזתו של
גבר מסויים, שדעתו עדיין נחשבת
בחרות :״מחשיב אני את האשה על
הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור
והבית. חוץ מיגיע כפיים גס ופראי,
ששם מכריע כוח השרירים, אין תפקיד
ומיקצוע שלא הייתי מוסר לאשה
בעדיף על הגבר״ (זאב ז׳בוטינסקי).

העולם הזה 2607

האס קשוו עסקו המעל תל־אביב
בשוד הכספות שהשיג
את אליכות הפשע בלונדון?
^ לי טילפן בלילה שבין יום ח־
מישי ליום שישי, בשלוש וחצי
לפנות בוקר. הוא הודיע לי שהוא
עצור ומסר לי מה לעשות. הוא אמר לי
לגשת בבוקר למישרד עורכי־הדין.
ברגע הראשון לא הבנתי מה קרה.
״לא הבנתי מה הוא רוצה. עוד לא
התעוררתי ממש. הבת הגדולה, שרון,
התעוררה מהטלפון. שאלה מה קרה.
סיפרתי לה. היתה מבוהלת וחזרה
לישון.
״לא הצלחתי להירדם כל הלילה.
אחרי שסגרתי את הטלפון אמרתי
לעצמי: מה קרה? מה זה? ישבתי
וחיכיתי לבוקר. ואז התרחצתי והלכתי
מייד למישרד עורכי־הדין. הגעתי ב־8
בבוקר. אף אחד עוד לא היה. חיכיתי
בחוץ״.
כך מספרת אירית אפרתי (,)41

אלי אפרתי, ילד טוב תל־אביב,
הסתבך בשנים האחרונות כמה פעמים.
הוא גדל במישפחה אמידה, בעלת בית־חרושת
לקרח. נוהג במכונית מרצדס,
מתגורר במיגדלי־דויד.
ב־ 1980 לווה 70 אלף דולר מיאיר
קולטון. בתמורה נתן המחאה לפיקדון,
ובדיעבד הסתבר כי בוטלה.
קולטון ררש את כספו בחזרה.
אפרתי לא החזיר. הוא הוזמן לפגישה
שבה נכחו שמעיה אנג׳ל כבורר, פפה
רוקנשטיין, קולטון ואחרים. הובהר לו
שאם לא יחזיר את הכסף, מצבו יהיה

וידיאו ופיסטוקים

ך״וא לא החזיר את הכסף. שבוע
! 1לאחר מכן החלו להתפוצץ רימוני־

אירית אפרתי
-אין לי מה לנסוע אליו!״

.הוא לא ״ שנו לעולם!׳׳
אשתו של אלי אפרתי, אחד הישראלים
החשודים בשוד הגדול באנגליה.
זהו שוד־הכספות הנחשב לגדול
ולמתוחכם שנעשה אי־פעם בבריטניה.
במהלך השוד נגנבו מזומנים, תכשיטים
וחפצי־ינוי בערך של כ־ 40 מיליון

יד בדירת אמו, מכוניתו מולכדה, וכך
גם חנות שהיתה ברשותו.
כעבור זמן נעצר אפרתי כחשוד
בקניית יהלומים גנובים. הוא הסכים
לעיסקה עם המישטרה. התיק נגדו
נסגר, ובתמורה מסר עדויות מקיפות

בסדר־היום הקבוע בבית. לקחתי
חופשה מן העבודה לכמה ימים.
סידורים. פגישות עם עורכי־הדין.
״אלי יצא מהבית ביום שני. לא
שאלתי למה הוא נוסע, והוא גם לא
אמר. הוא רגיל לנסוע. אלי הוא לא

״אלי לא טיפוס רומנטי. לא היה
מביא הביתה פרחים. תמיד אמר
שהפרחים מפריעים לו לראות טלוויזיה.
היה מביא הביתה פיסטוקים
וסרטי־וידאו בימי שישי. היינו מבלים
כל המישפחה ביחד הרבה. בשבתות
נוהג אלי לקחת את דנה, בת ה־,10
לבלות איתה בקאנטרי. אנחנו מיש־פחה
פתוחה. מדברים הרבה. ספורט.
בית פתוח. מתייעצים עם הילדים.״
ממכבי להפועל

אירית ואלי ()1985
.,הוא איש חזק. החברים מחכים לו״...
לי״ש. אפרתי חשוד בהחזקת סחורות
גנובות. השותף הישראלי השני, ישראל
פינקס, חשוד בהשתתפות בשוד.
אירית לבושה בפשטות. חצאית
בצבע הזית, חולצה לבנה, פניה נקיות
מאיפור. עיניים יוקדות חאקי. קשוחה.
לא מזילה דימעה .״אני טיפוס חזק. לא
נשפך. לא מאבדת את הצפון. אני עוד
נותנת כוח לאחרים. אני מאמינה באלי,
ולכן אני חזקה. אני לא אשבר לעולם,
ואני לא חושבת שצריכה להיות לי
סיבה להישבר. לא בוכה. בוכים רק על
המתים.״
אין היא יודעת, לדבריה, מה עשה
אלי באנגליה .״אני רק יכולה להגיד
שסיבכו אותו, שהוא קורבן. עד היום
אני לא מבינה מה קרה שם. לא
קיבלתי שום אינפורמציה, חוץ ממה
שכתוב בעיתונות. גם לא דיברתי איתו
מאז יום החמישי.״

על החשודים בהתנכלויות לו.
אפרתי הגיע לחבורת העבריינים,
כנראה, עקב עיסוקיו בייבוא־בשר.
אלה עסקים שגם טיפוסי־שוליים ועבריינים
קשוחים עוסקים בהם. בעסקים
אלה נתקל בעולם התחתון.
אירית מעשנת בשרשרת ,״כבר
הרבה שנים, לא מהיום,״ עובדת כמזכירה
רפואית בבית־החולים אי־כילוב.
״בבית,״
היא אומרת ,״הכל ממשיך
להתנהל פחות או יותר כרגיל. כל היום
יש טלפונים מחברים. רשימה של
עשרות ידידים ואנשים המתעניינים
אם אני זקוקה לעזרה.
״החברים של הילדים ממשיכים
להגיע. חוץ מכמה חברים־במרכאות,
כאלה ששמחים לראות אחד מסתבך.
השאר כולם דואגים לנו. אבל בי אף
אחד לא יכול לפגוע, לא מוראלית ולא
משום בחינה אחרת. אני ממשיכה

מסוג האנשים העושים אירופה הקלאסית
ב־ 21 יום. הוא נוסע הרבה. אני
לא טיפוס שמתערבת, לא חודרת
לפרטיות. גם לא מעניין אותי כל פרט
וכל דבר. אנחנו כמעט ולא מדברים על
העסקים של אלי.
״היכרתי אותו שיבעה חודשים לפני
שנישאנו. ומאז אנחנו 21 שנים ביחד.
״אין לי מה לנסוע אליו. אני מאמינה
שהוא ישוחרר בסוף השבוע,
ויחזור הביתה. אם ירצה לראות אותי,
אסע אליו. מה אעשה אם הוא יורשע?
הוא לא יורשע. לא מאמינה שהוא
יצטרך לשבת בבית־הסוהר. בשום אופן
לא. כולם בבית אומרים שעוד יום
יומיים אבא יחזור, וייגמר כל הבלגן
הזה. שרון, שהיא בת 20 וחיילת בצבא,
ויריב, שהוא בן ,17 תלמיד־תיכון,
ממשיכים ללכת בראש מורם, כמו
לפני שבועיים. הם יודעים מי האבא
שלהם.

לי אפרתי, לשעבר מנהל קבו־צת־הכדורגל
הפועל תל־אביב,
וחבר בהנהלת קבוצת־הכדורסל הפועל
תל־אביב, הוא טיפוס של עסקו־ספורט.
אוהד שרוף של הפועל. מהטיפוסים
המתלהבים במיגרש. צועקים,
מעודדים. לא כאלה שרואים כדורסל
בטלוויזיה.
מספר עליו חברו הטוב פינחס להב,
לשעבר דובר־צה״ל וקצין־תחזוקה
ראשי, כיום מנכ״ל לישכת החברות
העירוניות בעיריית תל־אביב. להב,
כמו אברהם פלדה, עסקן הפועל תל־אביב,
כמו שאול אייזנברג, עיתונאי־ספורט,
מכירים את אפרתי מן העבודה
הספורטיבית.
אפרתי התחיל בקריירה הספורטיבית
שלו כשחקן־כדורסל במכבי־יפו.
לימים ניהל את קבוצת־הכדורסל
של הפועל רמת־גן. ב־ 1977 הוזעק
לנסות ולהציל את הפועל תל־אביב
כדורגל, שהיתה מועמדתי לירידה מן
הליגה הלאומית. אפרתי קרא ליוסלה
מרימוביץ לאמן את הקבוצה, והשניים
הצליחו להשאיר את הפועל בליגה
הלאומית.
אחר־כך התמנה כחבר ההנהלה
בקבוצת הכדורסל של הפועל תל־אביב,
עד לפני כארבע שנים. אז עזב
בעיקבות סיכסוכים מיגהליים עם
מועצת פועלי תל־אביב.

* 4עלצצנ
וחבריי

לשולחן יום השישי במיסעדה של
*דוביד שווייצר נוהגים להתאסף
חבריו הקבועים של אפרתי. גברים
בלבד. בפרלמנט היום השישי היו
השבוע בהלם .״זה היה לנו ממש שוק,״

מספר אברהם פלדה, חברו עוד מימי
בית־הספר העממי .״אני אהיה בהלם
נוסף אם הוא יורשע. לא מאמין לכל
מה שכתוב בעיתונים.״
אפרתי, איש גבוה, עיניים כחולות,
אוהב לבלות, לצחוק, לספר בדיחות.
אינו שותה וגם לא מעשן. רגיש,
כדיברי חבריו, למילוי התחייבויות חברתיות
וכספיות, הרפתקן, בעל כושר
אירגוני, מנהיג.
״יש בו משהו מן הילד, מאמין
לאנשים,״ מספר להב.
פלדה אומר שקשה לו להאמין שכל
החברים הטובים שלו היו ממשיכים
להיות חבריו, אילו ידעו שהוא פושע
כמו שהעיתונות מנסה לצייר אותו.
הישראלי החשוד הנוסף הוא ישראל
פינקס, לשעבר שחקן כדורגל בבית״ר

תל־אביב. אירית מספרת שאלי ופינקס
הם חברים טובים עוד מילדות.
״בכל פעם שאלי היה נוסע ללונדון,
הוא היה ישן שם אצל פינקס. ואם לא
ישן שם, לפחות היה מבקר בביתו. הס
ממש חברים טובים.״
להב אומר שאם, חס וחלילה, או
בגלל זה שהוא מעורב או בגלל טעות
מישפטית, אפרתי יישב בכלא, הוא
לעולם לא יישבר. הוא אדם חזק מאוד.
עקשן ויודע שבארץ מחכים לו חברים
רונית אנטלר ₪
טובים•

הם שמו את הכצצות. אלוהים החריטמ ״הה .3גם אחו שהכניס
את חבויו לכלא, רא נוח. הוא נתן לאלוהים הזדמנות! ,אלוהים עזו
ן* תכן שהמאורע האחרון, שקרה
השבוע לחסן כחיל, מאמת את
אמונתו בגורל. גם אחרי שמישהו ירה
בביטנו שני כדורים, לא מת הצעיר
השחרחר. מישהו הביא אותו לבית־חולים
ושם, אחרי ניתוח מסובך, ניצלו
חייו.
אינני בורח מיפו,״ אמר לפני שששנים- ,כי אם אלוהים ירצה, הוא יפגע
בי בכל מקום שבו אהיה ״.הוא אמר
זאת אחרי שמסר את עדותו נגד
שותפיו מ-כנופיית המפוצצים״ מיפו,
וירד מעל דוכן־העדים.
בתחילת שנות ה־ 80 היה חסן כחיל,
בן למישפחה ערבית יפואית נודעת,
שותף לרציחתם של שלושה גברים ו־אשה
אחת. הוא גרם לפציעתה של

אחיו הבכור של חסן, חאג׳ כחיל,
היה בשנות ה־ 70 סוחר־סמים גדול ביפו.
אבל הוא שמר את עיסוקו לעצמו,
ולא רצה לערב בו את אחיו הקטנים.
עד מותו של חאג׳ היה חסן בעל חנות־מכולת
ביפו, שעשה עסקים משגשגים.
המהפך
בחייו של חסן חל עם מותו
של אחיו הבכור. חסן ראה את הרוצחים
רעולי־הפנים מכוונים את נשקם
ורוצחים את אחיו חאג׳ ,ופוצעים את
אחיו השני. מאז הפך בעל־המכולת השקט
לרוצח.
חיצונית לא חל בו כל שינוי. הוא
היה קם בבוקר השכם, כדי למכור חלב
ולחם לעקרות־הבית בשכונה, וחיוכו
החביב לא מש מעל פניו. אבל בתוכו

ילדה, ולכריתת רגלה של אשה נוספת.
על מעשיו אלה היה צפוי לעונש של
מאסר־עולם, אבל הגורל האיר לו פנים.
סניגוריתו, איילת שקר, הצליחה
להשיג עבורו הסכם של עד־מדינה. כל
עביחתיו נסלחו לו, והוא עלה לדוכן־
העדים והפליל את חבריו, מוחמר שניר
ומוחמד טורק.
חסן כחיל הוא גבר נאה. יש לו אף
סולד ושפתיים חושניות, כרס קטנה
וחיוך כובש־לבבות. גם כאשר עמד ליד
רוכך־העדים וסיפר את כל מעשי־הזוועה
שהיה שותף להם, אי־אפשר
היה לשנוא אותו. הוא נראה כמו ילד
טוב, צעיר המכבד את אביו ואמו, ולא
כמו רוצח אכזרי.
אבי מישפחת כחיל היה שוטר, שעזר
לכוחות היישוב בימי־המנראט, והוא
גידל חמישה בנים, שלמדו בבתי־ספר
ישראליים ביפו. חסן סיים בית־ס־פר
עממי.

רחשה השינאה וההחלטה לנקום .החלטתי
שלא להעיד במישפם נגד רוצחי
אחי, אלא לד^דיר את הנקמה בעצמי,״

לנית. הם בחרו בקורבנות ללא כל שיקול
הגיוני. היו אומנם כאלה שהשניים
חשדו בהם כי היו מעורבים באיזושהי
צורה ברצח אחיהם, ולכן מילכדו את
מכוניותיהם. אבל הם הפעילו את כ־נופייתם
נגד כל מי שלא מצא חן בעיניהם,
ואף בחיי בנימין זיגל ניסו להתנקש.

לא התייצבו אף פעם אחת באקדח
שלוף מול קורבנותיהם. היתה להם
שיטה, שבגללה כונו -המפוצצים מיפו״
.הם היו נוהגים למלכד את מכוניות
קורבנותיהם ואת בתיהם. מאחר שמיל־כור
מכוניות ובתים אינו דבר בטוח,
ולא ברור מי יפעיל את המכונית או
ייכנס ראשון לבית, היו חברי הכנופיה
״פאטליסטים״ .כאשר נהרגו במיקרה
אם וילדה קטנה במכונית שמילכדו

עורך־הדין דן שיינמן- :אתה מצטער
על מעשיך?״ וחסן ענה :״לא, מה יש
להצטער? זה כבר קרה!״
הסניגור הטיח בפניו :״אתה רוצח
בדם קר. אתה רוצח כמו שאדם אחר
יוצא לטייל בשפת־הים ״.חסן הביט בו
בעיניים נעלבות.
שותפו של כחיל לכנופיה, מוחמר
שניר, גם הוא בעל עבר מעניין. בתחילת
שנות ה־ ,60 כאשר היה עדיין נער,
נאשם שניר ברצח אשה צעירה, קרו־בת־מישפחה,
שגופתה נמצאה בבאר.
הוא ועוד אדם נעצרו והועמדו לדין
באשמת רצח. הערות המכריעה נגד
שניר היתה עדותו של שותפו־לפשע,
שישב איתו במעצר. אולם לפני תחילת
המישפט התאבד העבריין השני,
ושניר יצא חופשי מחוסר־הוכחות.

יצא מהכלא, אבל לא הצליח. כפאט־ליסט
הוא לא עזב את הארץ ולא ברח
מיפו. הוא המשיך לעבוד בחנות־הגר־עינים
המישפחתית, אבל המישטרה
חשדה כי המשיך גם לסחור בסמים
ביפו.
כאשר העיד כחיל במישפט המפוצצים,
תהו כולם על מניעיו לפשע.
התובעת, דבורה ברלינר(כיום שופטת־שלום)
,אמרה אז כי הוא רצח מכיוון
שרצה לנקום את דם אחיו. עורך־הדין
דן שיינמן, סניגורו של שניר, אמר אז
כי כחיל רצח מכיוון שהוא סוחר־סמים
ומסובך במילחמות,בין כנופיות. וסניגורו
של מוחמר טורק, עורך־הדין מאיר
שפצירר, אמר שהוא רצח מכיוון
שהוא לאומני קיצוני, שרצה להרוג יהודים.
הפאטליסנו חסו
כחיל(מימין) חייר כשהודה בארבע רציחות.
מוחמו שניו(ל מערה מימין, ד ו מוחמד טורק)
רא הבין את ההומור, כשהלר ד2ו שנות מאסר

סיפי

^ אלוהים
מפוצץ

*^חרי מות אחיו ירש חסן את
\1ממלכת־הסמים שלו, וכך נכנס
לעולם־הפשע של יפו. הוא התחבר עם
מוחמר שניר, שגם הוא בן למישפחה
מכובדת ביפו, ואשר גם אחיו נרצח
באופן אכזרי מאוד. רוצח מצוייר בגרזן
חדר לבית־המישפחה, הרג את האח
ופצע קשה את האשה והילדים. גם
רוצחו של חאג׳ כחיל וגם רוצחו של
שניר לא נמצאו מעולם. האחים, כמוסלמים
נאמנים, לקחו על עצמם את הנקמה.
יחד
עם מוחמר טורק ובסאם מחא־ג׳נה
אירעו הצעירים מיפו כנופיה קט
כדי
להרוג את האב, אמר מוחמר שניר
לחבריו- :אלוהים לוקח את מי שהוא
רוצה!״
הפאטליזם היה הקו המנחה. אס מטען
שהטמינו במכוניתו של עבריין יפואי,
מיקו לויה (שנהרג לאחר־מכן) לא
התפוצץ, הרי שאלוהים לא רצה בכך,
ולכן מילכדו מכונית אחרת. אם לא
מצאו את מכוניתו של בנימין זיגל
במקומה הקבוע, סימן שאלוהים ייער
את חומר־הנפץ למכונית אחרת.
במיקרה אחד מילכדו חברי־הכנו־פיה
מכונית ליד בית חמותו של חסן.
הוא היה מודאג בתחילה, מכיוון שבניו
הקטנים משוטטים במקום בכל שעות
היום, והם עלולים להיפגע בפיצוץ,
אבל מוחמר שניר הרגיע אותו בתשובה
הקבועה- :זה בידי אללה, הוא יבחר
את הקורבן ״.ואומנם, המכונית התפוצצה,
אדם אחד נהרג, וילדיו של חסן
לא נפגעו.
לאחר שסיים חסן את עדותו המחרידה,
שאל אותו סניגורו של שניר,

מאז חי שניר ביפו, עבד ופירנס את
מישפחתו העניפה, ואחר־כך הסתבך
בעולם הפשע. הוא נשוי לאשה ילידת
ג׳לג׳וליה, ועוד לפני מישפט כנופית־המפוצצים
החליט לעזוב את יפו
ולעבור לגור משם, כדי להתרחק מהחברה
של יפו והלחצים שלה. בעיק־בות
עדותו של חסן כחיל זוכה אומנם
שניר מרוב ההאשמות, אבל נדון ל־12
שנות־מאסר. נשיא־המדינה הפחית
שנתיים מעונשו. לפני חודשיים יצא
שניר מבית־הסוהר, אחרי ניכוי שליש
מעונשו.

ב הזי ה

לגדעיגים
**וד לפני שהשתחרר, היה שניר
^/יוצא לחופשות ארוכות מהכלא וחוזר
בזמן, ללא כל בעיות. אבל בלב
מישפחת כחיל קינן תמיד החשש, כי
כאשר יוכל, ינקום שניר בחסן על ששלח
אותו לכלא. יש אומרים כי כחיל
ניסה לעשות סולחה עם שניר בטרם

כאשר נעצר השבוע עות׳מאן שניר,
אחיו הצעיר של מוחמר, בחשד כי הוא
שפצע קשה את חסן כחיל, חזר סניגורו,
דן שיינמן, על הטענות הישנות שהועלו
במישפט המפוצצים מיפו בז
.198 הוא אמר שאין זה סביר כי מייד
עם צאתו מבית־הסוהר ישלח שניר
מישהו להתנקש בכחיל, מכיוון שהוא
יהיה החשוד הראשון. הוא הזכיר את
עברו של כחיל, את הרציחות שביצע
במיסגרת המפוצצים ואת סחר־הסמים
שניהל, את מילחמת־הנקמה שערך בגלל
רצח אחיו הבכור ואת לאומניותו.
בכל הדברים הללו ראה הסניגור מניעים.מספיקים
לעשרות אנשים להתנקש
בחייו של חסן. לכן ביקש לשחרר
את עות׳מאן. בית־המישפט לא נענה
לו, ואחיו הצעיר של מוחמר שניר נשלח
למעצר, עד שיתברר את מי שלח
אלוהים לפצוע את חסן כחיל.
מוחמר שניר טרם אותר על־ידי ה־מישטרה,
ועל כן לא נחקר ולא נעצר.

אילנה אלד; ₪

מ׳ בצע

פזלים מרהיבים עול יידנבתייכפתלייי חינם לכל ק 11ה

על כל קניה של 2סרטי צילום פוג׳׳ £8 1*8קנ 31 תזכו
חינם בפזל מקסים של ״דובוני ׳כפת לי״ מתוך
6דוגמאות יפות וצבעוניות.
פוג׳ £ 8 118י 1ט 8הדור החדש של סרטי הצילום, בעל
רזולוציה חדה ועשירה, בחירתם של הצלמים
המקצועיים, בארץ ובעולם.
פוג 8 118 קע 81 סרט הצילום שלך מהתמונה
הראשונה.
אל תשכח לדרוש את הפזל בזמן קנית 2סרטי צילום
פוג׳י, כ׳ לפוג׳י איכפת!

?11*11001.01? 8₪£1? ₪ 1002004001600

סקסז

^.יתזז בחיותן!

צלם פודי ואתה בתמונה

כיד באב תשמ״ז, דאו! 19.8.1

מיסס 2607

שנה 51

המחיר 4.00 שקל חדש

וכולל מע־מ<

מ א לי ל־ הנו עו
ה?ב 1ו־ת,
חנד־נטיים אחרי נינסואיהם, ביספו־ד!