גליון 2614 מתאריך 6 באוקטובר 1987

שחה אלדין ותרגיש אלף סל ה ולילה

לסהקפהאלחן 000/0ו טריז
ני קפח אלדין ארח באריזת ואקום
הסותרת על טריות תקפח געת פתיחתו,
נפי שהיה נעת אריזתו.

להשיג נם נאריזת 500 גרם.

קפהאלדץ 1000/0טורקי. ס/״סס 1טרי.

מיכ תבי ם

וזואשנו בתולדות הוהה !9ה

בניגוד לחוקי הטבע
על גליון ראש־השנה של העולם הזה.
ראש״השנה, לפי הלוח, הוא א׳ בתשרי (מן
השורש הארמי שרא, שפירושו להתחיל) .אצלי
מתחילה השנה החדשה, זה שנים, עם גליון ראש*
השנה של השלם הזה.
וכך התחילה אצלי גם השנה, שנת תשמ״ח,
כאשר קניתי את גליון ראש־השנה של העולם
הזה בתחנה המרכזית בתל־אביב, ביום הראשון
בערב.
התחלתי לרפרף, התחלתי ליהנות ופיתאום
נדהמתי מן המחשבה שעלתה בראשי: ראש־השנה
ביום הראשון בשבוע!
כך גבר העולם הזה גם על חוקי הטבע. כי לפי
הלוח העברי מעולם לא חל ראש־השנה (א׳
בתשרי) בימי ראשון, רביעי או שישי.
יצחק קנטור, ראש 1ך לצ׳1ן

סיברו שר ק. צטניה

הצונן: אומע

ז׳בוטינסקי והשואה
על השקפותיו של זאב ז׳בוטינסקי
(״הנדון״ ,העולם הזה .)29.7,87
באיחור רב קראתי את מאמרו של אורי אבנרי
על זאב ז׳בוטינסקי והרשו לי להתייחס לכמה
אי־דיוקים במאמר:
• מן המילים ״ירווה לו משפע ואושר בן ערב,
בן נצרת ובני״ לא משתמעת מדינה חילונית,
רמוקראטית, כפי שאש״ף רוצה, אלא מדינה
יהודית ריבונית, עם זכויות שוות לכל אזרחיה.
• ובקשר לשואה: איך זה לא חזה אותה
ז׳בוטינסקי? מי אמר בפולין (ערב מילחמת־העולם
השניה) את המישפט הידוע ״יהודים, חסלו
את הגולה, אחרת הגולה תחסל אתכם!״?
ניטה כץ, נבעת״ם

האמת מתווה
על המסר שהביא ח״כ צ׳רלי ביטון
מיאסר ערפאת (״צ׳רלי: שליחות או
ברווזו״השלם הזה .)16.9.87
אם כי הכתבה בהעולם הזה מעמידה סימן־
.שאלה בקשר לאמיתות הדברים שמסר ח״כ צ׳רלי
ביטון על פגישתו עם יאסר ערפאת, היא, בכל
י! זאת, נבדלת מהכרזותיהם של חיים הנגבי וח״כ
מתי פלד, הטוענים: להד״ם — ״אין כל אמת
במה שמוסר ח״כ ביטון על פגישה זו״.
אך, ככל שחולפים הימים מאז פגישת ח״כ
ביטון עם יאסר ערפאת, מסתבר לציבור, כי ביטון
מסר אמת ואך ורק אמת.
מה, אם כן, קרה? קרה שכאשר הנגבי וחבריו
נוכחו לדעת שח״כ ביטון ״יגנוב להם את
ההצגה״ ,הם מיהרו להכחיש את העוברות, לטעון
שביטון אינו דובר אמת.
מה זה חשוב מה תורם לשלום ולהכרה באש״ף.
מה זה חשוב שהפגישה גרמה לתזוזה רצינית
בדעת הקהל הישראלי ביחס לאש״ף. שוד ושבר!
הרי המסר נמסר על־ידי איש חד״ש.
ה״ה הנגבי ופלד תבעו ש״רק״ח תסתייג
ותגנה״ את ביטון ואותי.
הנני גאה להודיע שהמיפלגה הקומוסינטית
הישראלית הביעה הערכה לפעילות שלנו בז׳נווה
ובמיוחד לזו של ח״כ ביטון.
ואשר להיעלמותי. צר לי על האכזבה. יצאתי
לחופשה שנתית, שתוכננה לפני חודשיים. אני
כאן. לא ברחתי ולא נעלמתי.
עוזי בורשטיין, דובר חד־ש, תל־אביב

מדורה ריגשית
על החנינה הצפויה לאסירים לרגל
שנת ה־ 40 למדינה.
לאחרונה פורסמו כוונות לתת חנינה לאסירים
לרגל חגיגות 40 שנה למדינה. יחד עם אותן
כוונות פורסמו גם רשימת העבירות והאסירים,
שאינם עומדים בקריטריונים לקבלת חנינה.
שוב פעם עומדים להדליק מדורה ריגשית,
להצית אש של התמרמרות, אשליה ומחנק
בליבותיהם של אסירים רבים ובני מישפחותיהם.
אסירים שלא יקבלו חנינה יהיו אסירים שחזרו
בשנית לכלא וסרסורים, סוחרי־סמים, עבריינים
נגד ביטחון המדינה, תוקפי קשישים, אנסים.
כיום שוהים בבתי־הכלא כ־ 5,000 אסירים
פליליים, מהם 805,עבריינים שחזרו לכלא ב
שנית. נשארים אלף. אחרי ניכוי שאר הסעיפים
שאינם מזכים בחנינה (סמים וכו׳) אולי יישארו
כמה עברייני־תנועה.
לוא לפחות היו נותנים סיכוי קלוש, בורקים
כל תיק ספציפית לאותו אדם, אולי היתה שנת
תשמ״ח לשנת־שימחה לאסירים.
אברהם בן שלום סיטון, באר־שבע
העולם הז ה 2614

״זו הפעם הראשונה, אחרי שלושים שנה, שאני
עולה על מישכבי בתחושת רגיעה. תחושה
מוזרה. כמעט בלתי־מציאותית: לא נורמאלית
משום נודמאליותה ...לא עוד טלפי תיפלצת־הסיוט
בלילות.״ בך מסכם יחיאל די־נור את
הטיפול החדשני באל־אס־די, שקיבל אצל
פסיכיאטר הולנדי. הקלטות הטראנסים -
הטיפולים שעבר ושהחזירו אותו, בעזרת מחט־

המזרק, לאימי מחנות הריכוז הנאציים -שימשו
חומר לסיפרו החדש, המתפרסם כאן לראשונה,
על־פני 21 עמודים של ״העולם הזה״ .יחיאל די־נזר,
שטבע את הביטזי ״אושוויץ היא פלנטה
אחרת״ ,מביט מחדש בזוועה: אושוויץ לפיתחו
של אדם רובצת, באשר האדם שם אושוויץ, כי
לא השטן יצר אותה, אלא אני ואתה. כשם
שלא השטן יצר את הפיטדיה, אלא אני ואתה.

יוס־הניסויס
השמח והעדין החיילים של מחר
כתבת השער האחורי:

בתל־אביב התגבש נוהג חדש ליום־הכיסורים:
מסיבת ענק מתמשכת בגשר הירקון. אלפי
צעירים מילאו השבוע את הקטע בצומת שבץ
יהודה המכבי והפלנטריום.
השבים מבית־הכנסת חשבו ן שזו הפגנה אנטי־חרדית.

אחד מ־ 16 תלמידי השמינית סרבני השטחים התגייס
השבוע. ממה חשש ערב ההתייצבות, מה גרם לו למרוד
בהוראות של ״הגורמים המוסמכים״ ובמוסכמות החברתיות?
במישאל מיוחד של ״העולם הזה״ בקרב תלמידי
שמיניות התגלה, כי יש התומכים בעמדתו, יש מנהל בית-
ספר המבטיח שכולם יתגייסו,
ויש הרוב — שהם
אדישים לעניץ השטחים.

בגליוו הבא שד

הוו ה! היה

סוטי השנה תשמ״ז
הגליו! הבא של ״העולם הזה״ .שהופעתו תוקדם ביממה.
לרגל החג, יכלול סקירה מקפת של אירוע השנה בקולנוע
על הסרט הטוב והסרט הרע של השנה, על שחקן ושחקנית השנה. ועל מה שכדאי לראות שנית ומה
שכדאי לשכוח.

אחו׳ המכות

הד״ר סרי נוסייבה, שהוכה אחרי שהיה מעורב
בפגישות עם חרותניק, מספר הכל: כיצד החלו
השיחות, איך עמדו לנסוע לז׳נווה, מדוע נשמר
העניץ במשך זמן מה בסוד .״אצלנו בשטחים^׳
הוא מצטט אימרה של אביו ,״אם
אתה באמת מנהיג, אתה
יךיה יושב בכלא — ואם אתה לא
בכלא, אינך מנהיג אמיתי.״

בקיו בניו
ובילגש בחולות
האם כרה פקיד העיריה הבכיר מנתניה
קבר לאהובתו בחול, ואחר־כן ניסה
לרצוח אותה! אשתו, שהיא בת־דודתה
של הקורבן, מת־
^ £ייצבת לימין בעלה :״היא
בטח הרגיזה אותו!״
המוגלים שנס
איפה עלי
צ׳רני: וידוי

קודם אמרו עליו שהוא איש־פת״ח ושהוא
מגיים אחרים למחתרת, אחר-כך התעלמו
מקיומו ולא ניסו לעצור אותו. בסוף, כשניסה
לעבור את הגבול, נעלם. דד
שילטונות שותקים — האם
הם יודעים מה עלה בגורלו?

בווו לחיפה
עורכת־הקולנוע של ״העולם הזה״ סוקרת את
הסרטים שיוצגו בפסטיבל חיפה. מכיוון שהיא
עצמה בחרה בהם, כיועצת הפס־
^ טיבל, היא נמנעת מביקורת,
ומגלה מה מיוחד בכל אחד מהם.

האם המוסד הוא סניף קטן וממושמע של הפי־איי־אי?
האם בתחנה התל־אביבית של שרות
הביץ האמריקאי יש אבטלה סמויה, מפני
שהישראלים ממילא מספרים לאמריקאים
הכל? מרגלים וססיכוסאתים,
בעיקבות ספר של סוכן בריטי
שלא קיבל גימלת־פרישה.

הפרקליט הניו-יורק ליאון צ׳רני, ידידם של
שועים ושרים וגם עשיר מופלג, מספר
כמה לא נעים לו להודות שהוא חכם,
נזכר כיצד עשה את המיליונים
הראשונים שלו כמו־כן מסביר
ומספר מדוע עדיין אינו נשוי.

הנזדזו־ים הקבועים: 3 מיבתבים — סוכן ב כל א
איגרת העורך — קריירה ומניירה 4 5 הנדון — ה מו סדהב רי טי 6 תשקיך — במי שפחה של כ הנ א

דך חדש — מול ה מז ר ק

זה וגם זה — בדרך ל איל ת 34 הורוסקופ — צרות מ אזניי ם

ראיון השבוע — ע ס רי ני סיי ב ה 36
כמדינה -מיל חמהאחרת 40 תשבצופן 42 תמרורים 42 אנשים 46 קולנוע — יומן חיפה 48 יומן אישי -חו״ל בלי מי סי ם

מיכ תבי ם
אוכלוסיית אפס

• בליג ׳ ג /׳ ווא בינ׳־ בן•

על הטעם בהולדת ילדים (״רוצה
בילד אבל פוחדת!״ השלם הזה
.)21.9.87
משר השנתיים שחייתי בלוס אנג׳לס הרביתי
לשמוע על תנועת אוכלוסיית אפס. זאת תנועה
האומרת שבהתחשב במצב בעולם ובעיסוקים
הרבים הפתוחים בפני האדם מלבד גידול ילדים,
מוטב לא להביא ילדים לעולם (ומכאן שם
התנועה, אוכלוסיית אפס).
משקראתי את וידויה של הזמרת אלאל,
הרוצה בילד, אבל ...נזכרתי באותה תנועה. למה
לה לאלאל ילד? הלא יש לה מספיק עניין בחיים.
היא אוהבת לרכוב על אופנוע, יש לה את פיליפו
הכלבה, יש לה את שום־שיר החתול. מה היא עוד
יום!? בלקין, תל־אביב
צריכה?

סוכן סנז1י בכלא 4

אני גא על כך שניתנה להשלם הזה ההזדמנות
לפרסם את סיפרו של ק. צטניק, הצופן:
אדסע. רציתי בכך מהרגע הראשון שבו ראיתי
את הספר.
זה היה לפני כחצי שגה. יחיאל די־נור טלפן לי
במפתיע. לא ראיתיו במשך זמן רב. הוא ביקש
להיפגש איתי לכמה דקות.
כשבא היה נבוך, כדרכו. הוא הניח לפניי כתב־יד
של ספר, ואמר שהיה רוצה מאוד שאקרא
אותו, וגם אתן אותו לנתן זף לקריאה. הוא עצמו,

יחיאל ונינה די־נור
בפעם הראשונה
כף אמר, מפקפק בערכו, ושוקל את השמדתו.
אשתו, נינת עמדה על כף שלא יעשה זאת. על
כן הוא מבקש לשמוע את דעתנו.
אמר, קם והלך — הכל תוך כמה דקות. הוא
לא הספיק לשתות את הקפה שלו.
נטלתי לירי את כתב־היד, והתחלתי לקרוא.
משהתחלתי, לא יכולתי עוד להפסיק. בעיניי זוהי
יצירה גדולה.
נתן זך קרא את כתב־היד אחריי, ודעתו היתה
כדעתי. מאז השתדלנו שנינו לשכנע את רי־נור
לא רק בחשיבותה של יצירה זו, אלא גם בצורך
לפרסמה. הצענו לעשות זאת בו זמנית — הן
בהעולם הזה, הן בצורת ספר. לשימחתנו הרבה,
יחיאל די־נור הסכים לכר.
ברצוני לציין כי יחיאל די־נור העמיד את
הספר לרשותנו בלא תשלום, ועל כן גם אנחנו
יכולים להגיש אותו לך, כשי לחגים, בלי תוספת
למחיר השבועון. זוהי הפעם הראשונה שהשלם

הזה מפרסם בגליונו ספר.

אשמה
את יחיאל די־־נור היכרתי בראשונה כאשר

העיר במישפט אדולף אייכמן. הייתי נוכח נאולם
כאשר עלה להעיד, ואשר התעלף כבר בראשית

עדותו.
עד אז הכרתיו רק מקריאה. קראתי את בית
הבובות, ונחרדתי עד למעמקי ליבי.
כרבים מבני הדור הצעיר (דאז) שהיו בימי
השואה כאן בארץ, לא הרביתי עד אז לקרוא על
השואה. יתכן שהיה לנו רגש של אשמה על כך
שחיינו כאן, בביטחה ובשלווה, ועסקנו בעניינינו,
בשעה שקרה באירופה מה שקרה. ספריו של ק.
צטניק וק־צט הם ראשי־התיבות הנאציים של
קונצנטראציונס״לאגר, מחנה־ריכוז בגרמנית)
עזרו לנו לחוש את תחושת־השואה.
אחרי מישפט אייכמן היכרתי את יחיאל דינור
ומישפחתו. יחיאל התגלה כאדם שונה מאוד
מכפי שהוא מצטייר בספריו — אדם שקט מאוד,
עדין מאוד, נוח לבריות. לפעמים יש לי ההרגשה
שהוא מתחבא בתוך עצמו.
אשתו, נינה, היא ההיפך ממנו. אשה שגדלה
בארץ, גדולת־ממדים, פעלתנית מאור. היא בתו
של הפרופסור יוסף אשרמן, המנוח, מיילד
וגינקולוג, שהיה אחת הדמויות המרכזיות
ברפואה הישראלית בראשית ימי המדינה. עוד
לפני שהכרתי את בתו וחתנו, ריאיין אותו העולם
הזה לא-אחת, בעיקר על ריעותיו הקיצוניות נגד
הפלות מלאכותיות.
בראשית שנות ה־ 60 הקימה נינה בביתה חוג
לקירוב־לבבות יהודי־ערבי, על בסיס אנושי, בלי
מצע פוליטי. הא הזמינה גס אותי, והיינו נפגשים
בביתה לעיתים מזומנות, אזרחים יהודיים
וערביים, כדי להחליף ריעות ולטכס עצה כיצד
לשפר את היחסים בין שני עמי הארץ.
לשיא הגיעה פעילות זו ערב מילחמת ששת־הימים.
אז כיקר בארץ פיט סיגר, זמר־העם
האמריקאי השמאלני. בעיצומם של ימי־החרדה,
שקדמו למילחמה, נערכה לו, ביוזמת נינה
והמשורר יבי, קבלת־פנים באולם של מלון
הילטון. בצל המילחמה המתקרבת התכנסו שם
יהודים וערבים, ופיט סיגר גרם לפרץ של רגשות
וכיסופים לשלום, חוויה ריגשית בלתי־נשכחת.
בסוף הערב נתנו כל הנוכחים יד איש לרעהו, וכן־
שרו בלהט את שיר־התיקווה: אנחע 1תנבר.
בשניס-האחרונות נעלמו הדי־נורים מן האופק
שלי. אני יודע שנינה עשתה רבות ברחבי־העולם,
ואחר־כך חלתה מאוד. הספר מסביר מה עשה

קריירה
¥ומגיירה
במשד 11 שנים, מאז הטיפול שעבר
והמתואר בספר, התלבט די־נור. רק אחרי
התחבטות נפשית קשה ניסה לכתוב את הדברים,
ואז התלבט אם לפרסמם.
בעיניי מהווה די־נור את האנטי־תיזה הגמורה
לאלי ויזל, שהפך את השואה לקריירה, וכמעט
למניירה.
בעוד שויזל טיפס לגדולה, הפך יועצו של
נשיא ארצות־הברית וחתן פרס־נובל (לשלום!),
כשהוא מזוהה בעיני העולם עם השואה, וזוכה
בפירסומת אדירה, נלחם די־נור עם עצמו, נחבא
אל הכלים, שקל אם לפרסם את דבריו או
להשמידם.
בין השניים, אני מעדיף את די־נור.
אני מקווה שפירסום הספר בעמודים אלה
יהווה תקדים, וכי השלם הזה יפרסם גם להבא
יצירות״מופת מיוחדות, המתאימות לפירסום כזה.
בינתיים הייתי רוצה להודות לדי־נור, גם
בשימך, על החוויה שהנחיל לנו.

על היחס לשפוטי צה״ל (״חיילים
מספרים על כלא 4״ ,השלם הזה
.)26.8.87
נדהמתי לקרוא את המתרחש בכלא 4הצבאי,
ביחס לחיילים סדירים בכלל ולאנשי מילואים
בפרט.
יש לי הצעה לרמטכ״ל דן שומרון ולקמצ׳׳ר
(קצין מישטרה צבאית ראשי) אמיל אלימלך,

אולי תספרו לנו מדי פעם על אנשים יותר
מעניינים ממר נמרודי, שכבודו במקומו מונח?
מאיר הנפלד, הרצליה

נייב־יורק. נייב־יזרק
על שמו הנכון של מקום־קיט
(״אנשים״ ,השלם הזה .)21,9.87
מתוך היכרות אישית עם המקום, אני יכול
לספר כי המקום הזה, איזה 100 קילומטר צפונית
ממיאמי, עם כמה אלפי תושבים קבועים, הוא
באמת מקום קיט ונופש חלומי על שפת
האוקיינוס האטלנטי ולא פלא שהעשירים ובני
חוג הסילון נוהרים אליו.
אבל מה? קוראים לו פאם־ביץ׳(חוף־הדקלים)
ולא פאלם־ביץ׳ כפי שהשלם הזה מקפיד לאיית
את שמו במדור אנשים האחרון פעמיים בזה אחר
זה (בקשר למישפט בין המיליונר לאדריכל
שתיכנן לו את הווילה במקום).
באנגלית אין מבטאים את האות למד כאשר
היא באה לפני האות מם. ולקרוא לפאם־ביץ׳ זה
בערך כמו לקרוא לניו־יורק נייב־יורק.
רון שושני, ירושלים

הצינור של גמליאל
על שגיאת״לשון נפוצה (״אנשים״,
העולם הזה .)21.9.87
אפילו לא כאשר חתולים מטלפנים וכפי
שקרה בביתו של הגינקולוג שהוא חברה של
הדוגמנית תמי בן־עמי) נופלת שפורפרת
הטלפון, כפי שהשלם הזה דיווח.
זאת אחת השגיאות הנפוצות והמצחיקות
בעיתונות העברית — המילה שפורפרת. אין
מילה כזאת בעברית.
לטלפון יש שפופרת!
זאת מילה עברית עתיקה, המופיעה במשמעות
של קנה חלול, או צינור קטן, כבר בסיפרי
המישנה :״שפופרת היתה לו לרבן גמליאל שהיה
שמואל סלע, חל־אריר
מביט וצופה בה.״

עורם קטן

קמצ״ר אלימלך
לשת 1ל ולחש1ף
אשר יישומה ישים קץ, אחת ולתמיד, לתופעה
מבישה זו של שלילת כבודו של הכלוא: כשם
שהמישטרה הצבאית, באמצעות מצ״ח (מישטרה
צבאית חוקרת) ,שותלת סוכנים סמויים
במילחמתה בסחר־הסמים ופשעים אחרים שפשו
בצה״ל, יהיה זה פשוט למדי לשתול בכלא 4
סוכנים במסווה של שפוטים, שיוכלו לחשוף את
האשמים בהתעללות באסירים ולדאוג לכך כי הם
דן לנדאו, ירושלים
יבואו על עונשם•

יתר?1השנות הטובות
על עיסוק אנשי חרות במישלוח
שנות טובות (״מיפלגות״ ,העולם
הזה .)21.9.87
דיווחה הלעגני משהו של רונית אנטלר על
משלוח השנות הטובות על־ידי בחירי ובכירי
חרות איננו במקומו. רונית אנטלר שכחה עובדה
אחת, חיובית מאוד. כאשר אנשי חרות עוסקים
במלאכה הזאת, של כתיבת ומישלוח שנות
טובות, הם אינם פנויים למלאכה אחרת.
כאשר הם עושים משהו אחר, כפי שלמדנו
לדעת בעשר השנים האחרונות על בשרנו, הם רק
מביאים נזק. אז מוטב שיעסקו בשנות טובות.
יצחק לוי, חיפה

כבודו במקומו מונח
על דיווח אחד (״אנשים״ ,השלם
הזה .)21.9.87
יעקב נמרודי שב ארצה לכבוד החגים. זה
הקטע הראשון במדור אנשים. ממש שימחת
זקנתי!
נמרודי פה, נמרודי שם.
לא ערכתי סטטיסטיקה, אבל לפי מיטב
זיכרוני, יעקב נמרודי איש סביון, אלוף־מישנה
(מיל׳) בצה״ל וסוחר־נשק עשיר כיום, מככב
לעיתים קרובות מדי לטעמי, במדור אנשים,
שהוא אחד המדורים האהובים עליי בהשלם הזה.

דוח של קורא המטייל במיזרח הרחוק.
תמיר
נדהמתי מחדש למישמע סיפורי־אימים
על מעשי־ייבום(בהם, לפי ההלכה. צריכה אשה
יהודיה לשאת את גיסה אם בעלה נפטר בלא
שהשאיר לה ילדים) ,שכדי לעקוף אותם. מחייבים
את האלמנה בהליך המשפיל של החליצה.
עכשיו אני מטייל במיזרח הרחוק ובאחד
הערבים בבומביי נקלעתי לקולנוע, כדי לצפות
בסרט הסרין המזוהם, בו מככבת המרילין מונרו
של הודו, האמה מאליני.
ומה רואות עיניי על הבד? אשה צעירה, אומללה,
החייבת, בגלל מינהגי ההודים, לשאת את
גיסה, מפני שבעלה נפטר בלא שהשאיר לה
ילדים.
רפי רוטנברג, בין מסב״ לטוקיו(זמנית)

מיבתבים למערכת
העולה הזה שומר לעצמו את הזכות
לערוך מיכתבי קוראים מסיבות
לשוניות, מישפטיות או טכניות.

האי 1ציר 1ט?711

אור, זוהר
אריק איינשטיין לא חידש הרבה
בהתקפתו על עיתונאים בשירו האחרון,
עיתונאי קטן שלי. קדם לו בהרבה שנים חברו
באותם ימים, אז בדרן־הצמרת והיום החוזר
בתשובה אורי זוהר. וכד כתב זוהר, במיכתב
למערכת השלם הזה, שהתפרסם בגלית
שהופיע השבוע לפני 25 שנד״ בהסבירו את
הרקע ל״אינצידנט״ כדבריו, בו הטיח דברים
חריפים כעיתונאית אחת:
״בשטח הרכילות התיאטרונית המצב
גרוע ביותר. רכילאי־התיאטרון מערבבים
את טעמם האישי עם קורט של
אינפורמציה הקלוטר טן האוויר, ויחד
עם ההערכה, המבוססת של שברי-
רעיונות שנשאבו מאיזה ספר״ביקורת
לועזי, הם מגישים תבשיל המורכב
מחצאי״אמת, רבע אינטרס אישי ורבע
שקר מכוון.״

העולם הזה 2614

החרגליס

**רגר ט תאצ׳ר השתוללה מזעם כאשר
^ /נודע לה על פירסום הספר תופס המתלים
באוסטרליה.
מחבר הספר, פיטר רייס, היה אחד האנשים
הבכירים ביותר בשב׳׳ב הבריטי, הידוע בשם אם־
^ ח ת הדמויות המעניינות בספר היא
איי־(5אם־איי הם ראשי־התיבות של. מיליטארי
אשה ישראלית בשם פלורה סולומון. ויקטור
אינטליג׳נס״ ,מודיעין צבאי. השרות הזה חדל
רוטשילד פגש אותה במסיבה ביית וייצמן
עוד לפני עשרות שנים מלהשתייך לצבא. הוא
בישראל( .הכוונה היא, כנראה, לביתה של ורה
הפך שרות עצמאי, הכפוף במישרין לראש .וייצמן, אלמנת חיים וייצמן, ברחובות).
ו־ הממשלה. אולם כפי שמקובל בבריטניה, הסמלים
אשה זו, המתוארת כ״ציונית שהיגרה מרוסיה״
נשארו גם אחרי שהמציאות השתנתה).
היתה בשנות ה־ 30 שייכת לחוג הבריטי של בני
הספר נאסר להפצה בבריטניה, ואהמעמד
העליון, אינטלקטואלים שמאלניים
סור שם גם לעיתונים להביא קטעים שהפכו סוכני הריגול הסובייטי. אחד האנשים
ממנו. אבל הוא הופיע באוסטרליה וב־המרכזיים
בחוג זה היה קים פילבי, שהפך איש
ארצות־הברית.
בכיר במוסד הבריטי(אם־איי־ .)6כאשר חבריו,
קראתי אותו זה עתה בשקיקה. כי זהו ספר־גיי
בורגס ודונאלד מקלין, נחשפו וברחו
לימוד לענייני־מודיעין. בגילוי־לב מדהים מתאר למוסקווה, נשאר פילבי על כנו במשך כמה שנים
רייט איך פועל שרות־מודיעין מודרני, כיצד הוא
נוספות, עד שנחשף. גם הוא הצליח לברוח
בנוי, מהם האמצעים העומדים לרשותו, ומה טיב למוסקווה.
היחסים בינו ובין ״הדרג המדיני״.
קים פילבי היה בנו של סנט־ג׳ון
לישראלי יש בספר הזה עניין כפול ומכופל( .״ג׳ק״) פילבי, הסוכן הבריטי שהיה
אין זה סוד שעם קום המדינה נבנו שרותי־הביון
הישראליים על פי הדגם הבריטי. השב״כ
הישראלי אורגן על פי הדגם של אם־איי־,5
והמוסר על פי הדגם של אם־איי־( 6המכונה גם
.שרות הביון החשאי״) ,הגוף הבריטי האחראי
לבית ולמיבצעים חשאיים בחו״ל. שני הגופים
כפופים בבריטניה, כמו בישראל, לראש־הממש־לה.

קשר
חשוב של המוסד, ומשוס־כך
ביקשו לנתק את קשריו עם שרות
המודיעין של מולדתו! מעניין.

לרייט עצמו קרה דבר דומה. כשסיים את
שרותו הבכיר לא קיבל פנסיה ראויה. יתכן כי
הזעם על כך, הוא שהיה המניע האמיתי לפירסום
ספר זה.

מכיוון שהספר הפך לרב מכר. אין
ספק כי ההכנסות ממנו יעלו על בל
פיצוי כספי נאות שיכול היה לקבל
מהשרות.
^ ף שהספר מוגדר בעטיפתו כ״אוטוביו־גרפיה
גלויית־לב״ ,הוא מסתובב סביב נושא
מרכזי אחד: גילוי חפרפרת בכירה שהושתלה
על־ידי הסובייטים בצמרת השב״כ הבריטי.

רייט הקדיש לכד שנים רבות, והוא
הגיע למסקנה מהממת: שהסוכן הסובייטי
הראשי לא היה אלא ראש האם-
איי־ 5בכבודו ובעצמו, סר רוג׳ר הולים.
אין זה מדהים כל־כך כפי שזה היה צריך
להדהים. אחרי הכל, פילבי היה אחד מראשי אם־
איי־ .6בורגס ומקלין היו שניהם אנשי־מודיעין
בכירים. בריטי מכובד מאוד, המומחה־לאמנות

ן גם פ י•

נראה כאילו היה המוסד במשך שנים בכיסו
של אחד ג׳יימס אנגלטון, מראשי הסי־איי־אי,
שראה במוסד מעץ אחוזה פרטית שלו.
רייט מתאר את הרכילות בחוגי־הביון
האמריקאיים, ומספר כיצד עלה אנגלטון זה
לגדולה. כוכבו דרך בוושינגטון בשנות ה־,50
אחרי שהשיג.מידי אנשי־הקשר שלו בישראל״
את נאומו הסודי של ניקיטה כרושצ׳וב, שבו חשף
בראשונה את הזוועות של סטאלין.

אזזר־כך מסביר רייט את השתלטותו
של אנגלטון בסי־איי-אי, ומספר בין
השאר כי ״הוא שלט בחשבון הישראלי,
והסד את תחנת הסי־איי־אי בתל־אביב
למיותרת.״

משמע: יש לסוכנות־הביון האמריקאית
.תחנה׳ (כלומהסניף) בתל־אביב. אבל מכיוון
שקיים קשר כה הדוק בין צמרת הסי־איי־אי
לצמרת —המוסד, אין לתחנה זו מה לעשות. אין
לאמריקאים צורך לרגל בישראל. הם מקבלים
את הכל מידי המוסד עצמו.
< ובמקום אחר. :אנגלטון שמר לעצמו בקנאות

את היחסים שלו עם השרות החשאי הישראלי,
המוסד. הוא ידע על הידידות ההדוקה שלי עם
ויקטור רוטשילד, וניסה פעמים רבות לחסל
אותה. בהזדמנות אחת הוא אף כתב (לאחד
מראשי השרות הבריטי) ותבע להפסיק ידידות זו,
ספני שהיא מפריעה לקשרים שבין הסי־איי־אי
והמוסד.״
ויקסור רוטשילד, מראשי הענף הבריטי של
מישפחת־הבנקאים, מדען מבריק ועשיר מופלג,
מתואר בספר כמי שעסק רבות בענייני מודיעין,
כתחביב של אדם עשיר.

מקטע זה אפשר ללמוד כי
האמריקאים התייחסו אליו כאל איש־

יתכן שזה מסביר את הזעם
האמריקאי העצום על פר שת ג׳ונתן
פולארד. כשיש יחסים כאלה״ מדוע
צריכים לרגל?
מצד שני, ברור כי כל שרותי־הביון
הידידותיים עוסקים, מן הצד, גם בריגול זה נגד
זה, כדי לגלות אם אין השרות השני מעלים ממנו
מידע, מסיבה זו או אחרת.

זהו עולם אפלולי, שבו איש אינו
מאמין לאיש, הכל חושדים בכל, והבל
מרמים את הכל.

לק גדול של הספר מוקדש למה שנראה
! 1כעיסוק המרכזי של עולס־הביון: פיתוח
אמצעי הציתות והפיענוח.

הרושם הכללי הוא שאמצעי־הריגול
המכניים האלה הגיעו למידה כזו של
שיכלול, עד שהם יכולים לחדור לכל
מקום, לעבור כל קיר, להתגבר על בל
מחסום, לפתוח כל בספת, לפענח כל
צופן, לראות את הכל, לשמוע את הכל,
לאחסן את הכל ולגלות את זעל.

על רקע זה מוסברות גם הצלחותיה
הפנטסטיות של ישראל במילחמה העולמית
באירגוני אש״ף. מי שקורא ספר
זה יתרשם כי אץ בהצלחות אלה שום
דבר מיוחד. היכולת השיגרתית של
שרות־ביון מודרני די בה בדי להסביר
את כולן.

^ ישראלי, חיפשתי בספר קודם־כל את
** ההתייחסויות לישראל ולשרותיה החשאיים.
ככל ישראלי, הורגלתי לראות בשרותים
החשאיים שלנו, ובייחוד במוסד, מעצמת־ביון
עולמית, דוגמה ומופת לכל שרותי־הביון בעולם
המערבי.
התאכזבתי. הספר מתייחס לישראל רק באופן
שולי, שש פעמים ב־ 400 עמודים.

כפי שהדברים מתוארים בספר,
המוסד הישראלי נראה כמעט כסניף
של הם י*איי-אי האמריקאי.

ברור שאם שרות״הביץ של מדינה מערבית א׳
מגלה אזרח של מדינה מערבית ב׳ הפועל נגר
ממשלתו, הוא ימסור על כך לשרות־הביון של
מדינה בי. כל זה על בסים של הדדיות. כל זה, בלי
כל ספק, גם בגוש הסובייטי.

לפי תיאורו של רייט, הסובייטים הם המובילים
בתחום זה, והם מכים את המערב שוק על ירך
כמעט בכל התמודדות. אולם גם העוצמה של
הביון המערבי היא עצומה.
ברור שאם מישהו סבור שהוא יכול כיום
להעלים משהו מעיניו ומאדזניו של שרות־ביון
ממלכתי כלשהו, שמנוי וגמור עימו לדעת, הרי
הוא משלה את עצמו.

יש להניח שהרבה מאוד מן הנוחלים
והנוהגים המתוארים בספר מקובלים
גם בישראל. ואכן, מה שנודע באחרונה
על השב׳׳ב והמוסד, בעיקבות הפרשות
השונות, דומה מאוד למה שמתואר

סיוע, לפעמים גם לביצוע׳ התנקשויות
במנהיגים.

הכישלונות הנוראים שהיו לביון הישראלי —
וגם לביון של מדינות אחרות — לא היו בתחום
איסוף המידע, אלא בתחום הערכתו הנכונה של
המידע. יכולנו להיזכר בכך השבוע, ביום־
הכיפורים.

ידידו ויועצו של איבן־סעוד, מלך ערב.
הוא ניסה גם לתווך בין סעודיה
והתנועה הציונית.
פלורה סולומון היתה כנראה אהובתו של קים
בלונדון, אך התרגזה עליו כאשר נטש אותה
לטובת אחרות. היא הסכימה למסור חומר מרשיע
עליו, מפני שכתב מאמרים. אנטי־ישראליים״
בשבועון בריטי.
אם־איי־ג חקר את פלורה סולומון בביתו של
ויקטור רוטשילד. לשם כך הושתלו בבית
מכשירי־האזנה סמויים.

רייט מספר שרוטשילד היה משכונע
כי גם קודם לכן צותת השב״ב הבריטי
לשיחותיו, בגלל ״יחסיו האינטימיים
עם הישראליים״ .קרי: המוסד.

ך* מות מעניינת אחרת בספר הוא קלופ
1אוסטינוב.
השחקן פיטר אוסטינוב (או יוסטינוב, לפי
המיבטא הבריטי) סיפר לא פעם על סבו, רוסי־נוצרי
שהשתקע במאה שעברה בפלסטינה
ושעשה פה גדולות ונצורות. אבל בין הסב והנכד
נוצר מעין חלל ריק. לא שמעתי מעולם על האב.

והנה הוא מופיע בספר זה.
קלופ אוסטינוב נחשב יותר כגרמני מאשר
כרוסי. הוא שירת בזה אחר זה כקצין בצבא הרוסי,
הגרמני והבריטי. כגרמני היה לוחם אנטי־נאצי
מושבע, הוא גייס בגרמניה הנאצית סוכנים למען
הריגול הבריטי, ואף הציל את אחד המרגלים
האלה במיבצע נועז.
כאשר סיים את תפקידיו למען אם־איי 5
נשאר בלי כלום. השרות הבריטי אינו מהווה
באופן רישמי חלק של שרות־המדינה, ולכן אין
אנשיו מקבלים פנסיה אחרי גמר כהונתם. רייט
מצא את אוסטינוב בדירה קטנה ומזוהמת, בודד
וממורמר.

סר אנתוני בלאנט, יועץ המלכה לענייני — ציור
היה סוכן סובייטי חשוב, בשעה שכיהן בשרות־המודיעין
הבריטי. פרשת בלאנט טושטשה,
והאיש לא הועמד לדין, כדי שלא להביך את
חצר״המלוכה. אולם רייט מגלה כי בלאנט חשף
את עברו בפה מלא, אחרי שזכה בחסינות, ותוך
כדי כך גם הלשין על רבים מחבריו.

באשר ניסה רייט להביא ללכידת
הולים, נתקל בקיר אטום .״הדרג
המדיני״ לא הסכים לגתם לשערוריה
קטלנית נוספת, שהיתה מזעזעת את
קהילת־המודיעין הבריטית כולה.
הדבר היה גם מספק עילה טובה לאמריקאים
שלא להתחלק עוד בחומר סודי עם השותף
הבריטי, בגלל ריבוי המרגלים הסובייטיים
בשורותיו.
על־כן ניתן להוליס לפרוש מן השרות ולסיים
את ימיו בשלווה, בשעה שבתוך השרות עצמו
נמשכה מילחמת־חורמה בין מרשיעיו ובין
המאמינים בחפותו.
(לחסידיו המושבעים של ג׳ון לה־קארה, מחבר
סיפרי־הריגול, אין הרבה חידושים בכל הפרשות
האלה. להיפך: מפתיע עד כמה הצליח לה־קארה
לתאר, בסיגנון הפיקציה, את המצב האמיתי
בשרותי־הביון הבריטיים).

ך מרות ההערות העוקצניות בספר על
/ההתחרות הפרועה בין השרותים הבריטיים
והאמריקאיים, והתככים בין השרותים הבריטיים
והצרפתיים, הרושם הכללי הוא שכל שרותי־הביון
המערביים מהווים למעשה קהילה אחת. גם
המוסד שייך, על פי הספר, לקהילה זו.

בתוך הקהילה משתפים השרותים
של המדינות השונות פעולה זה עם זה,
מעבירים זה לזה מידע, מקבלים זה מזה

^ לקח העיקרי של הספר הוא שמילחמת־
( 1העולם השניה לא הסתיימה מעולם. ביום
חתימת שביתת״הנשק (ועוד לפני כן) החלה
המילחמה המודיעינית בץ המערב והממרח, שאין
בה סייגים ומיגבלות. הצד השני נתפס כאוייב,
ונגדו כל האמצעים כשרים.

הקורא עשוי לשאול את עצמו: האם
זה בכלל דרוש? למי זה מועיל?
כל הצדדים משקיעים סכומי־עתק בשרותי־ריגול
וריגול־נגדי. שמתים אלה עוסקים בעיקר
זה בזה. במאבק הדדי זה מושקעים משאבים
אדירים של מרץ וכישרון אנושי, שלא לדבר על
אמצעי־לחימה טכניים. זה נראה כמעט כמאבק
פרטי.

אפיקורס היה יכול לשאול מה היה
קורה אילו בוטלו. באחד הבקרים, כל
שרותי-הביון האלה כולם? האם היה
משהו משתנה בעולם?
יתכן שהתשובה היא שלילית.
לא נראה לי שתולמת המאה ה־ 20 היו
משתנים כהוא זה, אילמלא היו קיימים כל שרותי־הביון,
החל באבוור הנאצי וכלה ב.תממורת
האדומה״ ,החליבמוחבראת המצרי וכלה במוסד
הישראלי.
יש משהו פסיכופאתי בעולם האפלולי הזה. יש
בו הרבה אידיאליזם, מסירות טוטאלית, דבקות
עילאית במשימה, המצאות גאוניות. אבל כל זה
קשור בראייה מעוותת של העולם, בהתעלמות
מכל הערכים האנושיים, בהפרת כל החוקים.
זהו עולם של אידיאליזם פרוורטי, המתאים
לסוג מסויים מאוד של בני־אדם. מי שנתפס לכך,
כך נדמה, אינו יכול עוד לחיות בצורה אחרת.

השרותים הישראליים הם חלק מן
העולם הזה. אין לצפות שיקום פיטר
רייט ישראלי, שיחשוף את העולם הזה
אצלנו. אך אפשר ללמוד מספר זה הרבה
גם על העולם הזה שלנו.

לא ברור עד כמה מדוייקים מקורות המידע של המישטרה
בשאלה מי ומי בנוסעים. עורך־הדין הירושלמי אברהם
ברדוגו זומן גם הוא לחקירה, אף שלא היה בז׳גווה כלל.
החוקר הנבוך, שהועמד על טעותו, נאלץ להסביר, כי קרא
את שמו של ברדוגו בספקולציה עיתונאית, שהתפרסמה
לפני הנסיעה.
בינתיים ממשיכה רק״ח במסע ההשמצה שלה על הרשימה
המתקדמת לשלום. ביטאונה בערבית, אל איחיחאד, דיווח
השבוע לקוראיו על ארבעת הח״כים שהשתתפו בוועידה
באופן הבא: הח״כים של חד״ש ״זומנו לחקירה״ במישטרה,
בעוד שהח״כיס של המתקדמת ״הוזמנו לשיחה״ במישטרה.
האבחנה היא ברורה לכל מי שקורא בקביעות את הביטאון
הקומוניסטי, המנסה בשיטתיות להדביק לאנשי המתקדמת
תווית של סוכני־השילטונות.

יי ט קו ף
מתחרים על היפאניות
יבואני מכוניות פרטיות, אנשי־עסקים מתחומים אחרים
ופרקליטים פתחו בתחרות נמרצת מי יהיה הראשון שיקבל
זיכיונות לייבא מכוניות של חברות יפאניות גדולות. הם
מנסים לשכנע חברות נוספות ללכת בעיקבות מיצוביש׳.

החברה המחוזרת ביותר היא ״ניסן״.
כמה מהמתחרים הצטרפו למישלחת לטוקיו, שבראשות
ישעיהו גביש, שמטרתה המוצהרת היא לבדוק אפשרויות*
יצוא ליפאן. אחרים מנסים את מזלם אצל סוכני היפאנים
באירופה.

דורבין יוצא מ״טל״
הפירסומאי אליעזר ז׳ורבין החליט לצאת
מהשותפות ב״פידסום טל ושות׳״.
אין זה המשבר הראשון בחברה. לפני חודשים אחדים פרשו
ממנה מתי רבן ושמואל(״שמלוק״) מחרובסקי, ולקחו עימם
לקוחות גדולים רבים. כעת נותרו בה רמי שלמור וגדעון
בריקמן.

שגה ליברלי ת טובה
העסקנים הליברלים, שטרם גמרו להתקוטט ביניהם כיצד
לכנס את ועידתם, כבר מתנהגים כאילו ליכוד הליכוד הוא
עובדה מוגמרת, והח״כים שלהם מחזרים ברצינות אחרי
חברי חרות.

אלפיים חברי מרכז חרות קיבלו השבוע,
באיחור קל, כרטיסי־ברכה לשנה העברית
החדשה מרבים מהח״בים הליברליים.

סרבגים גם במישפחת
מאיר כהנא
עכשיו זה הגיע עד למישפחתו של מאיר
כהנא: קרין לוי, אחת מחותמות מיכתב־השמיניסטים
סרבני־השטחים, היא קרובת
מישפחה של הח״ב הגיזען. סבתה של קרץ
היא אחותו של יחזקאל כהנא, אביו של מ-
איר־מרטין.
קרץ היא שהכריזה את ההצהרה הברורה
והמנוסחת להפליא :״השטחים הם
בשבילי מחוץ לתחום — גם גיאוגרפית
וגם מוסרית!״

ט מיר >1>1ש־רלט ״ ד
עוד על מסעותיו של אברשה טמיר, מנכ״ל מישרד־החוץ,
להכרת־היקום: את חופשת ראש־השנה הוא בילה
באוסטרליה. בדרכו לשם הוא עבר בפפואה (גיניאה
החדשה).

הנחקרים :״התנכלות
פוליטית״
יותר מ־ 10 ממשתתפי ועידת־דזאו״ם בז׳נווה
כבר נחקרו במישטרה. רובם מסרבים לענות
לשאלות החוקר, סגן־ניצב אבי טרר מיח״ם
(היחידה לחקירת פשעים) ,ומסבירים את ,
סירובם בנימוק שהחקירה אינה אלא התנכלות
פוליטית. החוקר הודיע להם שהחקירה נעשית
לבירור העובדות, לבקשתו של היועץ
המישפטי לממשלה, ואין זה ודאי כלל
שבעיקבותיה יוגשו כיתבי־אישום.

״אל סינארה לא גילה
המקומון הגצרתי ,.אל*פינארה״ ,שהבטיח כי
יפרסם השבוע גילויים דרמאתיים מי מבין
משתתפי המיפגש בז׳נווה קיבל צ׳קים מאש׳ץ!,
ובמה, לא פירסם דבר. בגיליונו החדש אין
מוזכר עניין הכסח כלל.
תחת זאת פירסם לוטפי משעור, עורך השבועון וידידו
האישי של יוסי שריד, את הרשימה השמית של
המשתתפים, ואיזה אירגון יצג כל אחד מהם.

מפורסמים ב עפר וסלו!״
במועצת־המנהלים של עפר וסלע, החברה הקבלנית •
הפרטית שבנק־איעד ביקש למנות לה כונס־נכסים, חברים
שר־האוצר לשעבר יגאל כהן־אורגר והמפכ״ל לשעבר
הרצל שפיר.

לפני שלוש שנים היה מצבה של החברה
מצויץ, ואז נזק! הדבר בץ השאר לזכותו של
איש-ציבור אחר, ששימש אותה כיועץ בשבר:
חח״ב עדי אמוראי, אז חבר ועדת-הכספים של
הכנסת והיום סגדשר־האוצר.

אחרי ה״לביא — לולב ועד עובדי התעשיה האווירית נרגע,
כנראה, מהמאבק בביטול פרוייקט ה״ל־ביא״
,וחזר לעיסוקיו הרגילים. כמדי שנה
בימים הנוראים, עסק הוועד בשבועיים
האחרונים באמרגנות לאירוע דתי, המכונה
״כנס התעוררות״ וגם ״בר בי רב דחד
יומא״ .הכוכבים באירוע זה היו האדמו״ר
מקאליב והראשון לציון מרדכי אליהו.
הוועד גם דאג למכור לעובדים בזיל-הזול
ארבעת המינים באריזות מהודרות, בהכשר
חבד״ץ של חסידי בעלז ( 22ש״ח) .ניתן
גם לרכוש בנפרד אתרוג ( 8ש״ח) או לולב
והדם ( 16ש״ח).
בשיא המאבק על ה״לביא״ ,הכריז אחד
מראשי הוועד, כי העובדים מאוכזבים
מעמדת השרים הדתיים, וייתכן כי יענישו
אותם בכך שיפסיקו את הפעילות הדתית
בתעשיה האווירית. בינתיים הגיעו הימים
הנוראים, והאיומים נשכחו כלא היו.

ירושלמי הוציא צו המורה לשלוח אותה לבריקות בבית־

חולים.

בפעם הקודמת כשהתלוננה העצירה על
עינויים, היא היתה חבולה באופן בולט וגלוי
לעין, כשאפה שבור ועל גופה שיטפי-דם.
הפעם נמנע השופט מלפגוש בה פנים־אל־פעם,
והוציא את הצו בלישכתו.

״תודה לד לי ה לביא
ברשתות הרדיו בגרמניה מושמע בהצלחה שיר חדש של
דליה לביא, בגרמנית, לפי מנגינה של אליל־הזמר היווני
דאלארס.

לביא היא הישראלית השניה המאמצת לעצמה
את אותו הלחן. הראשון הוא חיים משה,
המשתמש בו בשירו ״תודה״.

בגליל מחכים לאולסי
עסקני כדורסל בקריית־שמונה ובקי־בוצי־הגליל
סבורים כי לפניהם הזדמנות
היסטורית: הם פנו לחרות לפיד, המנסה
לשחרר את אולסי פרי מהכלא האמריקאי,
והבטיחו לספק לו שיקום על הפרקט של
הקבוצות שלהם.
לפיד סבור, כי פניה ישראלית רישמית
לארצות־הברית לחון את פרי תיענה בחיוב.

שמעון
עשור 1ג ד
מחצבות כ פר גל עדי
שמעון עשור, עורך המקומון מבט לקריה של קריית*
שמונה, התלונן במוצאי יום־הביפורים במישטרה על פריצה
למישרדו. בפריצה נלקחו מיסמכים הקשורים לחקירה
עיתונאית.
לפני שלושה שבועות האשים עשור את מחצבות כפר־גלעדי
בזיוף תעודות־מישלוח. לטענתו, נוהגים במחצבה
הקיבוצית למלא שתי תעודות לכל משאית יוצאת —
תעודה אחת, אמיתית, המיועדת ללקוח, ותעודה מזוייפת,
להצגה לפני שוסרי־התנועה. בתעודה המזוייפת רושמים
כמויות מופחתות, והתרגיל מאפשר לחרוג בעשרות טונות
בכל משאית מן המעמס המרבי המותר, ולחסוך בהוצאות־הובלה.

עורד־המקומון
הגיש תלונה למישטרה ברוח
חשדותיו, ואן! הגיש מיסמכים התומכים
בגירסתו. מיסמכים דומים נוספים נותרו
ברשותו, ובמה מהם נגנבו בפריצה השבוע.

המישטרה לא מחרימה
המישטרה לא הפסיקה לשתן! פעולה עם
הקרימינולוגים באוניברסיטאות, מוסר סגן־
ניצב עדי גונן, דובר המישטרה, בתגובה
לידיעה שהופיעה במדור זה.
״קורה שאנו דוחים בקשה של חוקרים לספק להם מידע
סטטיסטי,״ אומר גונן ,״בעיקר במיקרים משני סוגים: אם
יש מניעה על־פי חוק, למשל כשהמידע עלול להסגיר
זהותו של אדם בעל רישום פלילי, וגם אם דליית המידע
ועיבורו מטילים עומס רב על המחשב המישטרתי, העמום
ממילא. כאשר ניתן השרות המבוקש לחוקרים, זה נעשה
בחינם. לעניין אין כל קשר לניצב יגאל מרקוס״.

השיפוצים של נחמקין
במישרד-החקלאות סוערות הרוחות על
שיפוצים ברבבות שקלים שעורך השר, אריק
נחמקין, בלישכתו התל-אביבית.
בלישכה טוענים כי קירות הבניין מתפוררים מכהוץ, וכי
השיפוץ היה דחוף. ההוצאה היא מסעיף־הבינוי שבתקציב*
המישרד. העובדים הממורמרים טוענים, כי יחידות רנות
של המישרד פזורות בצריפים עתיקים, מימי המנדט
הבריטי, ואיש אינו דואג לשפץ אותם, בעור שלשר יש
לישכה נוספת בירושלים.

לווינגר יחסל קהילות
משה לווינגר, שהרגיש כי הוא נדחק אט־אט ממעמדו
בגוש־אמונים, פותח בקרב הגדול על עתידו הפוליטי.

לווינגר מכריז כי גוש־אמונים ובני־־עקיבא
נכשלו בהבאת יהודים לארץ, ומציע הקמת
תנועה חדשה בראשותו, ש״תחסל״ ,כלשונו,
״את כל הקהילות היהודיות בעולם ותעלה אותן
לארץ״.

עליאן התלוננה שוב
העצירה מבית־לחם, עיטאף עליאן, החשודה בחברות
בהתארגנות־מכונית־תופת, התלוננה כי שוב הוכתה קשות,
הפעם אחרי שכבר הסתיימה חקירתה בירי השב״ב. שופט

נתנייתים נגד העיריה
עיריית נתניה תיאלץ להסביר בבג״ץ כיצד היא
מנהלת את ענייניה הכפסייס, ומדוע היא רוצה
לגבות מהתושבים מם מיוחד של 25 מיליון
דולר.
העיריה החליטה לגבות את הכסף לצורך עבודות־ניקוז.
עמותת תושבים שפנתה לבג״ץ, באמצעות עורך־הדץ אבי
הורוביץ, טוענת שהעיריה גובה ממילא בכל שנה מיסים
סדירים לתיקון תקלות בביוב, וההוצאה הנוספת תטיל
מעמסה של מאות דולארים על כל מישפחה בעיר, ללא
הצדקה.

חונעת הגליון הבא של
הווו & ס

הי ה

תוקדם ביממה
ניתן יהיה להשיגו בכל הקיוסקים
ברחבי הארץ ביום השלישי
הבא. ה־ 13 באוקטובר. בתל־אביב
הוא יופץ כבר ביום השני בערב.
גיוו־א מימן

(דברים בשולי סיפרו של ק. צטניק, הצופן: אדמע)
כל אדם נושא בתוכו את גיהינומו, ככל שהיקו־הו גורלו. אם לפי סארטר, גם גן־עדנו של אדם נטוע
בו פנימה. יהודי אחד, משיכמו ומעלה, נשא פעם את צלובו למוות שלוש־עשרה תחנות בנתיב־הייסורים.
שלוש־עשרה תחנות משך יום אחד בלבד. עד שקרס, משיכמו ומטה, נקוב ומדוקר, והפטיר
באוזני שומעיו :״סלח להם אלוהים, שאינם יודעים מה הם עושים״.
יהודי אחר, כאלפיים שנים לאחר־כר, שש כנפיים לכתפיו, נושא את צלובו אלינו ממרחקי
כוכב־שאינו־מכאן, בלי שום תחנות בדרך, וניצלה בגיהינומו שנות־אפר ושנות־אש, יום־יום ושעה־שעה
מאז נסיקתו לחלל, והוא מפטיר באוזנינו השכם והערב :״אין סליחה להם, משום ש;דעו היטב
מה הם עושים״.
סיפורו החדש של ק. צטניק, לאחר סלמנדרה ובית הבובות, אינו ״גן־עדן״ ,כמובן. אך גם אינו עוד
אוד מוצל מאשה של גיהינום. אינו יכול להיות שוב כזה. מי שחווה פעם את התופת וניסה לתארה־כמו,
והשטן הינחהיאת קולמוסו והיתיר לו מיכוות־אש שהפכה היא עצמה לשואה מתמשכת מעבר לזמן
ולמקום, שואה אישית לכודה ומסוגרת בצינוק, שאין מנוס לו ממנה אלא בקץ הגוף או קץ הנפש,
הווה אומר: מוות או טירוף — מי שכך חווה את האימה, הבלתי מושגת עד כה על עפר־כוכבנו,
^הבלתי־מובנת לרוח אנוש, אינו מסוגל לתארה־כמו פעמיים. האפוקאליפסות הנחרדות של דיברי־הימים
יכולות אולי למצוא כפילות לעצמן. זו, שבאה מעבר להוויות דיברי־הימים, היא יחידה
לתולדותיה.
אפשר, איפוא, להבין, תוך כדי קריאה, למה דומה כל־כך סיגנונו של ספר חרש זה לדושיח ״הספה
הפסיכיאטרית״ ,המתנהל כאילו על מי־מנוחות, במין לחש־נחש של העלאת אובות מארץ, שעה
שנחשיו ועקרביו שורצים במעמקים, זוחלים נוביב לאש ומתייראים לקרב אליה.
מדי פעם מסייעת זריקת ה־.ס 1_.$.לפרוץ מחיצה אחת, לשחרר שרץ מן המאורה האפלה, ולחזור
אל אור־היום ואל שפיות־הדעת. אבל אין זו שוב אותה דעת. דעת שעמדה מקרוב כל־כך על דעת
הדברים, אינה יכולה שוב להיות אותה הדעת. וכיוון שאינה אותה הדעת, גם אינה יודעת שוב
לכלכל את המסר הבוער מן הכיבשן, כמאז.
אבל אין זו נסיגה וודאי לא חולשת־דעת. אני סבור שגם ק. צטניק עצמו לא נתכוון לכך. ואם יאמר
לי שהוא פוחד מפני עצמו ומפני מה שגרם לו הזמן — אאמין לו ואבין לו. גם אצדיק בלא רתיעה
את חיבורו של יומן־התראפיה הזה, שהוא כמין שסתום אחרון לבקיעת שארית הלבה מלוע הר־הגעש.
אחר־כך לא יהא איכפת״לו רבר. אחר־כך יכסה ענן את פי־הפרצות הענקי, ואד יעלה מן הארץ להשקות
*את פיצעי ההר. והחידה תישאר חידה.
התהייה המעניינת(אם בכלל אפשר להשתמש כאן בתארי־פועל כאלה) במיהותו של היצור האנושי
(עימות המבטים שבין הקורבן לבין רוצחו, או אפשרות החילופין שביניהם) ,או הרחקת המצב המיתי
אל תוך עלילת אושוויץ באמצעות המיסתורי(ובאמת — וכי איך אחרת ניתן להמחיש קאטאס־טרופה
נפלצת, אנטי־ריאלית ובלתי־משוערת שכזאת?) באמצעות אותו צופן סמאנטי שבצירוף־
האותיות המאגי, המציל אותו מרי פעם מן השטן, כמין קמיע, שהוא עצמו אינו יודע מה משמעותו
— יש בהם כדי לאלץ את מחשבתנו להרהר בפלצות כמניחה יסודות של אמונה דתית, כביכול. ולא
היא. אומנם כן, נאמר ״פחד אבי יצחק״ ,אבל הפחדים הפרימיטיוויים הקמאיים של המיקרא כבר מצאו
להם מזמן פרשנות פי״לוסופית׳תבונית הרבה יותר, המפצה הן את שיכלנו והן את יצר הנסתר
שבנפשנו.
אם ללמוד מוסד־השכל מספר קשה ונחרד זה, הייתי סבור שאפשר למוצאו דווקא בצורה ובניסוח
שאלותיו של הפרופסור באסטיאנס, המלווים בהזרקת ה־ם .1_.5.בחינת ״טוו־א בטוו־א פגע״ ,לאחר
ש״אינש באינש לא פגע״ .בחינת כימיה, שמרכיביה פורצי חומות בדעת־אנוש ובהתנהגותה, אל מול
כימיה אחרת שנהרסה על־ידי אותה דעת עצמה. ואידך זיל גמור.
סוף־דבר: ספר שיתבע מאיתנו מ תן דעת, ובמחירה — אם רק חפצי חיים אנחנו.

היום פגשתי בירושלים את ד״ר רולאנד בסטיאנס. לראשונה התראינו בשידור מוסף המוספים
שעסק בין השאר בסיפרך החרש הצופן: אדסע. הוא השיב לשאלותיו של דן מרגלית ושלי על משמעות
הטיפול ב־ל.ס.ד שעברת במירפאה של אביו, במחלקה הפסיכיאטרית, באוניברסיטה הממלכתית
בליידן שבהולנד, לפני עשר שנים. לאחר המישדר שוחחנו, קבענו שניפגש ואכן נפגשנו. עסקנו בך
ובסיפרך.
לפני המישדר קראתי את כתב־היד וגם טילפנתי לביתך והחלפנו דברים ושוב חזרנו ושוחחנו
טלפונית. חשתי כי אתה נתון במתח רב וגם אמרת לי כי עלה בדעתך ״לשרוף את הדפים האלה״ .הן,
כך שיערתי בנפשי, בשל אימת החשיפה הזאת והן בשל הספק שקינן בך לגבי ערכה הסגולי כתעודה
סיפרותית. אתה גם אומר ב״ראשית דבר״ שלך שם, בעמוד הראשון הנה קראו בשמי, והנה אני
שוכב כאן ערום ומצפה לראות עין־בעין את הנורא מכל פחדי — את גילוי הסוד: סודם של סיוטים
הפוקדים אותי לילה־לילה זה שלושים שנה״.
חשבתי, שאם הלכת לשם, לליידן, אל ההתנסות הזאת, משמע מוכרח היית ללכת, ואם כתבת את
סיפורה לפרטיו סימן הוא שהיית חייב לכתוב גם את המגילה הזאת, את המיסמך הזה היחיד במינו,
להעניק את הדברים לנו, הקוראים. אלה שהיו שם איתך בשנים הרעות ההן ושרדו לחיות ואלה שלא
היו שם, כמוני, בני הזמן הזה ובני הזמנים שיבואו. בארצנו ובעולם כולו.
אני, כאמור, לא הייתי שם. הירביתי לקרוא את שנכתב על אושוויץ: מיסמכים, תעודות, זיכרונות
אישיים של תליינים וקורבנות, פרוטוקולים של מישפטים שנערכו ובהם סופר הסיפור, סיפרות יפה
לצורותיה וסוגיה. ראיתי יצירות אמנות שעסקו בה, תמונות ופסלים, ציורי שמן וציבעי־מים, רישומי-
פחם. צפיתי מאות שעות בסירטי־תעודה העוסקים בה ובסרטים אחרים שסוגננו בעיקבות גילויי
המציאות ההיא. שוחחתי אישית אין־ספור שיחות עם אנשים שהיו שם ושרדו, ריאיינתי ניצולים.
כעיתונאי סיקרתי את מישפט־אייכמן בירושלים מיומו הראשון עד האחרון. היו שנים שבהן עסקתי
רק בכך. לפני שנים, ביולי , 1981 גם הגעתי לאושוויץ, לאחר ימים רבים, והיא כמוסיאון לחרושת
המוות, בירת ״הפלאנטה האחרת״ ,כדבריך. מבחינה זו, לפחות, אני אמור לדעת משהו על ההוויה ההיא
אף שלא הייתי שם.י
אני חושב על כך כעת למיקרא שורה שלך :״איך אסביר לה(לרעייתך) שפרופ׳ באסטיאנס לא יוכל
להיות לי אפילו מישענת הקנה הרצוץ. כי פרופ׳ באסטיאנס לא היה באושוויץ, ואפילו מי שהיה
באושוויץ אינו יודע אושוויץ מהי. גם לא מי שהיה שם שנתיים־ימים כמוני. אושוויץ הריהי פלאנטה
אחרת, ואילו אנו, יצורי אנוש שעל האדמה הזאת, אין בידינו המפתח לפיענוח הצופן הזה שאנו קוראים
לו אושוויץ.״
הדבר נועל בפנינו, כביכול, כל שער להבנת הדברים. אולי משום כך גם התעלפת על דוכן־העדים
בירושלים. התובע הקורא בשמך די־נור איחד בכך את שני ממדיו, ששמרו על פיצול מודע. הרי מי
שהיה שם כעד המקיים שבועה הוא ק. צטניק העולה מתוך הזמן והמרחב ההם. והנה אתה נקרא כיחיאל
די־נור לספר על כך במדוייק לפני בית־הדין. ראיתי אותך בעלפונך וגם כתבתי למחרת בלמרחב
( :)8.6.1961 מדוע הביאו אותו אל דוכן העדים? כלום סברה התביעה כי האיש הזה יצליח לחולל
בנו את נס ההיכרות עם הפלאנטה ההיא, אשר ממנה בא אלינו, נם חד־פעמי העולה ממלותיה
ומישפטיה של שפת אנוש? קרה כאן הבלתי־נמנע. נסיונו הנואש לחרוג מהערוץ המישפטי ולשוב אל
כוכב־האפר, כדי להביאו אלינו, היה נסיון איום מדי עבורו. הוא נשבר ...הוא ניסה לצאת מתוך ההכללה
הממצה, ניסה להגדיר, כנפיל, את מהות העולם ההוא. הוא הקדים את המאוחר ...הוא ניסה להיות יותר
מאיש הבא משם. הוא ניסה להיות בא־כוח השבועה שקיימה אותו בחיים, כדבריו, וחלק מחשבון
ההשגחה ...בעצם אמר את הכל, כל שעתיר היה לומר לאחר מכן היה, מסתבר, פירוט יתר.״
גם פה, בספר החדש הזה, אתה עוסק במבע עיניהם של ההולכים — ״עיניהם מביטות בי ועיניי
מביטות בהם, עיני ההולך בעיני הנותר, תחת שמים שותקים מעל ואדמה שותקת מתחת״.
מי אני שאוכל לשפוט את צערך במסע הזה, מסע ה־ל.ס.ד, אל אשר היה שם. ישנו משהו מגרה
ומרתיע בקריאת דוח ההתנסות הזאת וגם אני שאלתי את עצמי בעת קריאת׳הדברים: האם יתגלה
בעזרת הסם הזה, בשימוש רפואי מבוקר, מימד חדש ביצירתו של ק. צטניק שהיה לדי״נור בגלוי? מה
ייאמר ולא נאמר עדיין בסלמנדרה, בבית הססוז, בפיפל, בהעימות, בכוכב האפר? מה יוסיף הטיפול
הזה לא רק לנפש המתייסרת כל כך אלא ליצירה הסיפרותית שלו? הן כסופר כתב הוא עד עתה את
הדברים, בגוף שלישי. והנה עתה גוף ראשון או גוף ראשון ושלישי יחריו.
ד״ר רולאנד באסטיאנס הסביר לי כי ״הטיפול הוא אמצעי להחזרת אדם אל ראשית הטראומה. ישנם
אמצעים תרופתיים או היפנוטיים. ישנה סכנה שהמטופל, יברח׳ .החשיפה היא כה קשה שאתה, בורח׳
אל אמנזיה ושיכחה״ .הוא גם סיפר לי כי לפני עשר שנים זכר אירוע שפקד אותו כאשר היה בן שלושה
חורשים ושמע את צעדי הגרמנים שבאו לאסור את אביו, שהיה איש המחתרת ההולנדית. אינני יודע
איזו שיטה החזירה אותו. הוא אומר שניתן להחזיר אדם גם אל חוויות התקופה העוברית.
ד״ר רולאנד באסטיאנס מציין כי אחד־מתוך־שש־מאות שרד במחנות הריכוז, ובאושוויץ אחד־מתוך־ארבעת־אלפים.
החזקים נשארו, לאו דווקא החזקים מבחינה פיסית אלא מבחינה נפשית .״פיתוח
מנגנוני הגנה, ריסוק האנטנות ...אך מה שמאפשר לו לשרוד מכביד עליו להשתחרר לאחר השיחרור.
הוא חי בגטו הריגשי שלהבונה חומות ולא מצליח לצאת. דבר לא חודר ודבר לא יוצא. מדובר, כמובן,
באלה הנזקקים לסעד נפשי״...
זהו תחום מפחיד שאינני מתמצא בו כהלכה. לי, כקורא, הספיקו ספריך שכתבת עד עתה וכמעט

חשדתי בהיתנסות הזאת. אינני יודע את כוחה המשחרר מכלא ״המוגבל לימיטד״ ()1.1111110)1
בלשונו אל הדה־לימיטד״ (1116)1ת 611ס ומשם אל מדור נוסף של פתיחות־יתר המאפיין את הסופר
הרגיש. הסיפרות לדורותיה לא התנסתה מעולם בהוויה ההיא, שבתוכה עברו שנתיים מחייך. היה מי
שאמר כי התגובה ההוגנת היחידה על כך היא שתיקה. אך אנשים כותבים וכותבים בכל צורה אפשרית.
משמע שאי־אפשר אחרת והשתיקה עלולה להתפרש כתבוסה, כוויתור, והיא נוגדת את הטבע האנושי
ושוללת מאנשים את הזכות והחובה לומר דברים מול סכנה ממשית מאוד, כי יש חשש שהזמן העובר
פועל לטובת הרוצחים ולימין המכחישים, הגוזלים מהמתים את מותם לאחר שנגזלו חייהם.
אתה פנית אל ה־ל.ס.ד ואתה מסביר זאת :״הל.ס.ד — חזקה עליו שהוא החלון המרחיב את
שדה־הראייה אל מעבר לגבול שהציב לנו המוח ...כלום אפשר לראות בעד חלון הל.ס.ד את שמעבר
למסך שהוריד העילפון על עיניי?...האם המפתח לסיוטים שלי נמצא בצופן הל.ס.ד?״
ואתה בא בשערים האלה, ב״טראנסים״ .מתחיל המסע .״כל האורות נדלקו. מעולם לא ראיתי אורות
דומים.״ מתחיל המסע לאחור אל הילדות אל עינות הזיכיון אך להלן הרבי שלך מתחלף בדמות יהודי
ירוי בתמונה מוכרת וכבר ״נדלקים אופקי השמיים ומתלהטים בזוהר כחול מוזר שכמותו לא ראיתי
מימיי״ .הצבעים הפסיכדליים. עירבול החושים :״לא ידעתי שאפשר לראות מילים עשויות קול ״.כבר
היה כדבר הזה במידבר — ״והעם רואים את הקולות״; והיה משורר צרפתי, ארתור רמבו, שראה
בצבעים את אמות הקריאה.
זה תחום קשה ומעורר חשדות וגם תגובות הרמת גבה ותימהון ספקני: מה באמת מתרחש שם? אך
זכותך לראות, כתוספת מאוחרת ,״פני אלהים מסתתרים בענן ...נגוהות של ירוק, ורוד וצהוב והלאה,
נאמן מאור, לפי עדותך, רואה את כתובת ״שיוויתי״ ,שהיכרת מעל עמוד התפילה ,״על האופק של
שמי אושוויץ. כאן בוער הוא כלפיד, נוגה בצבעי הקשת״ .אולי מי שלא עמד בכפל ההיתנסות הזאת
לא יבין זאת בתחילה. אך המסע הזה מעלה פרקי מכאוב וכוח העומדים בפני עצמם, כמו מחוץ לרצף
הטיפולי, כדברי שירה חזיונית שניתן לשוב ולקרוא בהם, ישר והפוך, ולשוב אליהם גם בבדידותם
כעוד עדות, יחידה במינה, על הלא ייאמן.
ישנם פרקים בספר הזה שאני מתקשה לרדת לסופם כמו קטע התחלפות התפקידים עם עלות זכר
פני הגרמני המוביל אתכם לקרמטוריון בשעת הבוקר המוקדמת :״בו ברגע תקפתני זוועה שכמוה לא
ידעתי מעודי: אם כך הוא, הרי יכול היה לעמוד כאן במקומי, שלד ערום במשאית, ואילו אני, אני
יכולתי להימצא שם במקומו, בבוקר קר שכזה, דואג לשלוח אותו, ומיליונים כמוהו, לקרמטוריון —
וכמוהו הייתי גם אני מפהק, משום שהייתי מעדיף, כמוהו, להוסיף ולשכב במיטה בבוקר קר כזה ...אהה,
אלהים, אל רחום וחנון, כלום אני הוא שבראתי את אושוויץ?! שהרי לא די שגרמני זה שלעיניי, סמל
גולגולת־המוות על כובעו וידיו תקועות בכיסי מעיל .0.0שחור, יכול להיות במקומי, אלא שאני —
וזו הנוראה שבזוועות — אני הייתי יכול להיות במקומו?!״
האומנם, יחיאל די־נור, זו ״הנוראה שבזוועות״? מי אני שאציג בפניך שאלה זו, אתה שהתמחית
בכולן. האם העיר ההיא היא העולם כולו ובתת המודע של הנרצח שוכן הרוצח? האם כולנו כבני־אדם
מועמדים לכך?
״הא, אלוהים, אל אלוהי שמי־אושוויץ ...אתה היודע כי ברגע זה שנינו. השולח והנשלח, שווים
אנחנו כבני אדם! יצורי כפיך, בדמותך וצלמך״.
אלוהים הוא גיבור ראשי בחזיונות הספר הזה והוא מתגלה ומעומת בכל ההקשרים האפשריים. אני,
כאדם חילוני, אינני יודע מי סבל שם יותר — האם הכופרים, חסרי האל, התופסים את מצבו של האדם
כ״אוטונומי״ בעולם או המאמינים, כמוך, אל מול חידת דרכיו הנסתרות של האל. ריאיינתי פעם לצורך
תיעוד קולנועי יהודיה מהונגריה, בת למישפחה דתית מאוד, שהיתה שם כילדה קטנה. נתלווה
לסיפורה הסבל המיוחד והנוסף של העזובים מאל. אך כתיבה איובית כזאת יכולה להסתפק בהרבה
פחות מאושוויץ כדי להתגלגל עד קצה העולם ועד תום הזמנים.
כעיתונאי במישפט אייכמן האזנתי יום אחד לעדות ממושכת של יהודי פולני, ד״ר וולאס, המתגורר
בארצות־הברית. דיבר שעות והשתמש רק בפעלים, לא בתואר ולא בתואר־הפועל, כמרווח ולא
כמעריך, כמו בז׳אנר סיפרותי מיוחד. מסע הסם שלך אל המעמקים מעלה גם קול דממה דקה, גם
סימפוניות ציבעונין רועשות וחזיונות סוריאליסטיים כמו בתמונות של ראלי, והוא פועל על כל
החושים. הלכת בכיוון ההפוך.
האם יכולת להגיע למה שהגעת בספר הזה רק באמצעות הטיפול ההוא? אינני יודע. ומה חשוב
ממה? האס הקלה כלשהי, משחררת, שהתרחשה בך או התגלות כוחות נוספים ב] ,,כסופר, לאחר
שתיקה של עשר שנים? ״עכשיו אני גם פה וגם שם,״ אתה אומר על הפיצול המתאחד בן ״ובעיניי
שלי אני רואה את מוחי מבפנים״ .עד היכן הירחקת? הרופא ודאי ידע זאת. הוא אומר לך, כדבריך
— ״לולא הערתי אותך, שוב לא הייתי יכול להחזיר אותך. היית נשאר שם, אבוד בשטח ההפקר. אני
חייב לעקוב אחרי הריחוף שלך, להחזיק אותך קשור אליי בחוט שהוא דק מאוד, וכשאתה מגיע ממש
אל קצה החוט שבידי הרי עליי להחזיר אותך, שאם לא כן אתה עלול להישאר שם״.
בספר הזה חוזרים ומופיעים יסודות ומרכיבים שנודעו לנו מספריו שקדמו לו אך הם מתגלגלים
בו בסדר אחר, בדחיסות שונה, בחריפות מגורה ומיקצבים אחרים. אומר לך את האמת, לא פעם
הצטערתי על התוספות הענייניות ,״העיתונאיות״ ,על דרך הטיפול, וחשבתי כי די במראות המתגלים
כדי לתת את התמצית והעיקר, רק הפנים הזה הנחשף והמואר לאחר שנות האלם. אך אולי אני טועה,
וחשיבותו של הספר עולה דווקא מהשעטנז הזה, גם מסיפור המעשה כפי שאירע בקליניקה בליידן.
טוב עשית ששמרת את הרפים האלה ולא העלית אותם באש. אינני יודע כיצד יגיבו קוראיך. זה
יהיה, ללא ספק, ספר שנוי במחלוקת אך דווקא שם תהיה תהילתך. זהו ספר שאסור לקראו פעם אחת,
ורצוי וכמעט חובה לשוב אליו בכל סדר שהוא. הוא לא ביטוי למהלך מן המוקדם אל המאוחר, לפי
סדר הדברים, אלא תנועה מעגלית וחוזרת. ובו לראשונה היית לאחד, עם הפה והשם, עם די־נור וק.
צטניק.
רצית במסע הזה וגם יראת מפניו. בטראנס השני אתה מבקש מפרופ׳ באסטיאנס :״יותן לי גם הפעם
להישאר רק בפרוזדוריו של הגיהינום,״ אתה מבקש ״להתרגל בהדרגה״ .ואכן, אט־אט אתה מגיע אל
״ליבת הכור״.
אינני יודע מדוע אומר פרום׳ באסטיאנס לרעייתך כי ״לעוד שני טיפולים לפחות זקוק בעלך״.
זו קביעה רפואית. גם בנו, בשיחתי עימו, חזר על כך, לאחר עשר שנים. אני כקורא דן בתוצאה
הסיפרותית ומסתפק במה שהיה. ישנו משהו נבזי בכך. הרי לא נסעת לליידן כדי לכתוב עוד ספר
אלא כדי שיוקל לך במיקצת. אך כך קרה הרבר! סיפור הטיפול הפסיכיאטרי מתגלגל ביצירה מזעזעת.
מותר לך להגיע לכך בכל דרך שהיא, גם לשאול את הרבי שלך המתגלה בנגוהות :״רבי! מהו שייווצר
מנשמותיהם של 1.500.000 ילדים שרופים?״ אחר כך אתה משיב לשאלה הזאת עם הכתרת ״אשמדאי
למלך־מלכי־המלכים על כל העולמות״ ,לקול תרועת השופרות של שני המלאכים, שמחזאי ועזאל,
המושחים אותו והוא נולד בלב התנור, במעבדת־המסתורין של אושוויץ. מחומר חדש נוצר, חומר
מיוחד במינו, תרכיז שהופק מנשמות אפס של 1.500.000 ילדים חיים״.
יהיו קוראים שיחדלו כאן ויהיו שימשיכו הלאה, עד הסוף. ויהיו שיחדלו ואחר כך ימשיכו
לאט־לאט, וישאלו מה מצפה להם בטראנסים הבאים. מראה האם העירומה ...מראה האחות, היפה
בנשים, המקועקעת כ״זונת שדה״.

מי שעמד שם, אחת בחייו, שלד ארם, ממתין לקרמטוריון שיתפנה — נראה שנגזר עליו לעמוד
שם שוב ושוב, בחלום ובהקיץ^׳ כל ימי חייו.
יחיאל די״נור היה שם וק. צטניק כותב את סיפורו, שוב ושוב, פרק אחר פרק, בהפסקות של שניה,
הפסקות לצורך התאוששות, אולי. הפעם, לראשונה, כתב בגוף ראשון. בגופו של האיש שטבע את
המטבע על רבר הפלאנטה האחרת, של האפר.
ארמע וא.דמ.ע באותיות של אש, אותיות די־נור.
ספר? יומן אישי? כתב־עדות? גם לאדמע אין ז׳אנר מוגדר, רק אדמע וא.דמ.ע. כלומר: צופן ולא*
ז׳אנר. שהרי גם דמעות שאדם דמע ושהוא עוד עתיד לדמוע, דמעות שעל הלחי ובמיאן או בספר,
אינן מכילות את זכר הגיהינום. כדרך שגם אז נותרה הזעקה אילמת, הגיעה רק עד לשיניים ההדוקות.
פלאנטה אחרת תובעת שפה אחרת, צופן חדש.
מה שנותר מן העבר, מעבר למילים, הם הסיוטים, לילה־לילה, בשפת המראות. זה שלושים שנה
— לפי עדות בעליהם.
ואז מתקבלת ההחלטה לנסות את הטיפול המסוכן. לחזור ולראות — ובמלים ובמודע — את מה
שהעין נאלצה לראות אבל הזיכרון הער מסרב לזכור.
ועוד עשר שנים יחלפו מאז אותו יום ביולי 1976 שבו החל פאציינט יהודי, סופר בישראל, לדבר
אל פרופסור באסטיאנם ההולנדי בליידן שבהולנד, תחת השפעת האל־אס־די.
כמו אורפיאוס ירד לשא1ל, לדרוש במתים היקרים שאינם נותנים לו מנוח. אבל בניגוד לאורפיאוס
— עליו דווקא נגזרילהביט לאחור.
״קאן ניט לופה״ — אינני מסוגל לרוץ — אמר לאורפיאוס־די־נור, בגרמנית משובשת, אחד
מעמיתיו־בשאול תוך כדי צעידה. והדברים מתפרשים כאזהרה: מי שאינו מסוגל לרוץ בדרכי השאול .
לא ייצא מתוכו חי.
די־נור יצא. ההיה זה באמת בזכות אותו צופן מיסתורי שלו, צופן החיים, לא הדמעות .״אני החיים!
אני החיים!״ זועקת אצלו התולעת מתוך הקבר שאותו כרה במו ידיו.
״מה אינך רוצה לראות, אדון די־נור? מה. אתה רואה? אמור, אדון די־נור, מה אתה רואה?״
מפציר־משדל הפסיכיאטר, קצר־רוח מעט, באחד ה״טראנסים״.
את מה שהוא רואה אסור היה לבן־תמותה לראות. אסור היה לכפות על בן־תמותה לראות, לזכור.
אבל בהשפעת הסם מתרומם מסך אחר מסך עד שאינו יכול עוד והוא פורש מן הטיפול, חרף אזהרת
הרופא.
וכעבור עשר שנים הוא כותב. סיפרות? חלילה. הוא עצמו נבהל מפני המילה.
את הצופן: אדמע — אולי החשוב בספריו. והראשון בהם שבגוף ראשון.
לכבוד הוא לנו שבחר בדף חדש זה לשמש לו אכסניה.

מה נעשה אנחנו שלא היינו שם? כל נגיעה בכך מצירנו כמוה כחילול. על פחות מזה אומרים ״אל
תתערב, מה אתה יודע?״ אך אתם רוצים שנדע, שנקרא את כל שנכתב, לפתות זאת. אינני יודע, די־נור,
כיצד יגיבו קוראיך. כי בעודם קוראים את שקרה לך, אתה עוסק גם בהם כבני־אדם ומאלץ אותם
ליטול חלק :״לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני־אדם, להתייחד עם אושוויץ ביקשתי. עכשיו
אושוויץ לפיתחו של ארם רובצת. באשר האדם שם אושוויץ, כי לא השטן יצר את אושוויץ אלא אני
ואתה. כשם שלא השטן יוצר את הפיטריה כי אם אני ואתה.״
היה שלום, רי־נור. עשית זאת שוב ואחרת. היה שלום- .אני איתך ועם נינה שלך בימים הקשים
האלה. מתפלל לשלומה, לשלומך.

יייי *

,חז־וגות!
הספר בעודימותו — עדסדפרק1

ושע ריו — יו פי עבקרובב בי ת ה הו אאה —
סימן קו -אהוה קי בו ץ־ ה מ או חד־

(הקלטה ):טיפ1ל־ל.ס.ר. באדון די־נור,
בקליניקה שלי, המחלקה הפסיכיאטרית
באוניברסיטה הממלכתית בליידן,
8יולי . 1976

ר א שי תדבר
ערום שכבתי במיטה. יכולתי עוד לראות את גבו המוצק של פרופ׳
באסטיאנס העושה ברשמקול ליד החלון. יכולתי עוד לשמוע את
המלים, מילות־הפתיחה שהייתי עתיד לשמוע מפיו כל פעם, לפני כל
טראנס של ל.ט.ד.
החדר בו שכבתי היה מרווח למדי. סמוך לחלון, לנגד עיני, ריחף עדיין
אור בין־השמשות, אולם מאחרי מיטתי כבר היה החדר שרוי באפלה.
ליד מיטתי ניצבו כורסה ושולחנון. האחות העמידה בקבוק משקה
וכוס בשביל הפרופסור, ובצעדי־הס נעלמה מן החדר. לבדי נשארתי
באפלולית, אני ופרופ׳ באסטיאנס.
לא ידעתי מדוע ברכי רועדות. פתח חתום כמו נפרץ בתוכי
וממעמקים עלה אלי, כמו אז, אותו גל־אימים. אולי צמידותם של דברים
היא שגרמה: הנה קראו בשמי, והנה אני שוכב כאן ערום ומצפה לראות
עין־בעין את הנורא מכל פחדי -את גילוי הסוד; סודם של סיוטים
הפוקדים אותי לילה־לילה, זה שלושים שנה.

משנודע לניקה, רעותי, על פרופ׳ באסטיאנס -מזהה תסמונת־מחנה־הריכוז(״קאצט־סינדרום״)
המרפא את ניצולי־המחנות בשיטה חדישה
של טיפול בל.ס.ד ,.מיהרה אלי ובשורת־ההצלה בפיה.
לא אשכח את הסבל שסבלה בשקט ובהסתר בשל סיוטי־לילה שלי.
כאחוז־קדחת הייתי ננער משנתי בזעקות חנוקות, שטוף פלגי זיעה,
וניקה, הישנה לצדי, מנגבת במגבות את זיעת־חרדתי, תמיד בהלה
ורחמים בעיניה.
דבר מוזר הוא שאינו מובן לי עד היום: כאשר ישנתי בשעות היום לא
שלט בי הסיוט. על כן כמעט הפכתי יום ללילה ולילה ליום.
,׳אהובי, בא הקץ לסבלותיך
מה-מאד הבנתי לרוחה. כל העצב והמכאוב, הענות והסבל שהחניקה
בתוכה שנים רבות פרצו עכשיו בסערת שמחתה על ההצלה. ואולם אני
חיבקתיה בזרועותי ולא ידעתי איך אסביר לה שפרופ׳ באסטיאנס לא
יוכל להיות לי אפילו משענת הקנה הרצוץ. כי פרופ׳ באסטיאנס לא היה
באושוויץ, ואפילו מי שהיה באושוויץ אינו יודע אושוויץ מהי. גם לא מי
שהיה שם שנתיים־ימים כמוני. אושוויץ הריהי פלניטה אחרת, ואילו
אנו, יצורי־אנוש שעל האדמה הזאת, אין בידינו המפתח לפיענוח הצופן
הזה שאנו קוראים לו אושוויץ. איכה אחלל את מבט עיניהם של
ההולכים למשרפה? הם עברו על פני, הם ידעו לאן הם הולכים, ואני
ידעתי לאן הם הולכים. עיניהם מביטות בי ועיני מביטות בהם, עיני
ההולך בעיני הנותר, תחת שמיים שותקים ממעל ואדמה שותקת
מתחת. רק מבט עיניים ושתיקה אחרונה. אף הליכתם לא תישמע, כי
יחפים וערומים הם הולכים אל המשרפה.
משך שנתיים־ימים חלפו״עברו על פני ומבטם בעיני. והזמן שם,
בפלניטת-אושוויץ, לא כזמן כאן. כל רגע שם סובב על שיני גלגל־לכת
אחר.
שנות־־שאול ארוכות משנות־אור.
הם השאירו אותי אחריהם ומבטם בעיני. האם לא אחלל מבט זה אם
אביאו אל המחלקה הפסיכיאטרית של פרופ׳ באסטיאנס בליידן!
חלפו שנתיים של ויכוחים מסיתות שיכנוע. ניקה באסלן שבקליפורניה
לרגל עבודתה האקדמאית, אולם גם משם אין היא מפסיקה
לסרהב בי לנסוע אל פרופ׳ באסטיאנס. ספרים היא שולחת אלי, שכולם
על נושא אחד־ויחיד: ל.ס.ד !.ואני בוהה בספרים אלה, ורק צערה עולה
אלי מהם. יש וייסורי אהוביך קשים עליך משלך.
על הקיר, מעל שולחן־הכתיבה, תלוי זה שנים תצלום שגזרתי מכתב־עת,
ועכשיו פתאום אינני יכול לגרוע עין ממנו. מבטי בפניו של היהודי
העומד לתצלום־מזכרת על רקע חיילים גרמנים עולזים, והוא מעוטר
טלית ותפילין. עכשיו לראשונה אני שם לב לכך, שלא ברגיל בית-
התפילין־של־ראש מחולק אצלו כאות ש העברית, וזו נראית ככתר על
ראש־היהודי. אפשר לומר שהוא בגילי.
עוד מעט יצטרף אל הירויים, הסדורים בשורה על הארץ למרגלות
הקאמאראדים העליצים. אבל לא רגע הירייה חשוב כאן. זאת יכול כל
אחד לראות באור הגנוז הבוקע מפניו של אותו יהודי. רק באושוויץ
זכיתי לראות אור גנוז כזה פגים־אל־פנים -בבלוק־הבידוד החתום,
הגדוש שלדי־אדם: מחכים היינו שיתפנה עבורנו הקרמטוריון. ואני

עומד אז לחוץ אל הרבי משיליוו. בגיטו התנגד הרבי שנתמרד גלויות
נגד הגרמנים, מתוך הטענה שמרד כזה כרוך במוות ודאי. ומוות כזה
אינו אלא איבוד לדעת, שהוא בבחינת איסור מן התורה.
בעיניו של הרבי משיליוו, בציפייתנו לקרמטוריון, ראיתי אור זה הגנוז.
אינני יכול לגרוע עין מן היהודי שבתצלום. פעמים רבות נמצאתי
במצבו, אך להתעלות זו לא זכיתי. שכן הייתי שרוי בבהלה, ואור אלוהי
כזה אינו מואצל על רגע של בהלה. אך ראה את הרוגע הנשקף מפניול
ראה עיניו המביטות אל המקום שבעוד רגע יפול בו! ידיו שלובות ולא
יוכל אדם לתארו, כשם שלא יוכל אדם לתאר את האור הבוקע מכפות-
רגליו היחפות.

אני בוהה בערימת הספרים ששלחה אלי ניקה מקליפורניה. את כולם
קראתי ודבר מהם לא דבק בי. אולם כחוט השני עובר בכולם הרעיון
המשדר עכשיו פתאום אל מוחי: הנה חלון זה שלידו אני עומד, והקיר בו
קבוע החלון -לכאורה מהווים שניהם הגבלה פיזית שאין לעברה. אף-
על־פי־כן באפשרותי לצפות בעד החלון ולראות את הנעשה בחוץ*,
למדות המיגבלה הפיזית שביני לבין מה שאני רואה במרחקים.
הל.ס.ד - .חזקה עליו שהוא חלון המרחיב את שדה־הראייה אל מעבר
לגבול שהציב לנו המוח, כל זאת בתנאי שאתה קרב אל סם זה כאל
אורים־ותומים, ככוהנים הגדולים במקדשים בימי־קדם. קללת האלים
רובצת על העושים שימושו פלסתר.
וכך, בעמדי אצל החלון, הגעתי אל סף הפשר: כלום אפשר לראות בעד
חלון־ה.ל.ס.ד. את שמעבר למסך שהוריד העילפון על עיני? לשון אחר:
האם נמצא המפתח לסיוטים שלי בצופן הל.ס.ד?.כלומר, בידיו של
הפרופ׳ באסטיאנס?

פרופ׳ באסטיאנס, גבה־קומה ורחב-גרם, בעל ראש עגול ששערו כעין
נחושת־קלל, משרדו מוצק וכבד וביתי כמוהו -קירות־ספרים סביב-
סביב ומביניהם, בתרגומם ההולנדי, ניבטים אלי גם ספרי.
ישבנו, ניקה ואני, אל שולחן עגול בלב החדר .״פרופ׳ באסטיאנס,״
פתחתי ,״רצוני שיהיה ברור מראש שלא באתי אליך הנה כפאציינט, אלא
משום ששמעתי כי מצוי בידך מפתח לשער שאני רוצה לבוא בו. לפיכך,
אנא, פתח לפני שער זה, ואתה, בבקשה ממך, הואיל־נא להשאיר אותי,
בפנים לבדי, עם עצמי.״
אמרתי ולא יספתי. הסתכלתי בעיניו המלומדות של פרופ׳
באסטיאנס וידעתי: הוא הבין אותי היטב.

דך חדש
עכשיו הפעיל פרופ׳ גאסטיאנס את הרשמקול תוך שהוא מפטיר את
דברי־הפתיחה שלו. היום פנה לערוב ואפלולית היתה בחדר. שכגתי
ערום במיטה ורגלי רעדו. ידעתי לשם מה באתי לליידן, ידעתי מה אני
רוצה לראות כאן ועכשיו -והנה, ברגע האחרון ממש, תקפני פחד
שכמוהו לא ידעתי אפילו שם ואז, במקום שהוא מקורו של הסיוט.
פתאום רציתי לזעוק :״עוד לא, פרופ׳ באסטיאנט! עוד לא!״ כה נוראה
היתה האימה מפני העומד להתגלות לפני.
אן במקום הזעקה ״עוד לא!״ בקע מתוכי אותו לחש שמאחרי ארבע
האותיות :״א.דמ.ע!.״ מאליה בקעה מתוכי הזעקה האילמת. וכמו תמיד,
באושוויץ, כשניצבתי עין־בעין מול המוות, הגיעה גם עתה הזעקה
האילמת הזו רק עד שיני המהודקות, שסגרו עליה מלצאת. אכן, זאת
סגולת״סגולתה: מעולם לא יצאה מכוחה אל הפועל, מעולם לא נמהלה
באוויר מבחוץ. היא נשארה בפנים כלהבה כבושה. ד״ר מנגלה ראה
אותה בתיד עיני. אצבעו לא הורמה כאות לרושמי המספרים:
״למשרפה!׳׳ נראה כאילו נדהם לראות מבט כזה בעיניו של שלד־

מוזולמן. מאות שלדים ערומים עמדו בתור מאחרי, ועד שהתאושש ד׳׳ר
מנגלה מתדהמתו דחפוני עוזריו הצדה. טיק־טק, טיק־טק, אין זמן.
מאות עומדים בתור.
שנתיים ימים על פלניטת־אש זו ששמה אושוויץ. סלקציות איו״טפור
ומיתות אין־טפור, ואת כולן עברתי בזעקת־לחש זו המסתתרת מאחרי
ארבע האותיות העבריות הללו. כוחו של לחש זה, מאמין אני, חילצני *י
מאושוויץ, ובשנת ,1945 כשכתבתי את ספרי ״סלמנדרה׳ ,ועודי
בתכריכי־הפסים של אסיר־אושוויץ, רשמה ידי כמאליה את האותיות
״א.דמ.ע.״ ליד שם הספר. מאז רשומות ארבע אותיות אלו בעמוד
הראשון ליד השם בכל ספרי, בכל הלשונות. מו״לים וקוראים, ידידים
ומבקרים, שואלים לפישרן של ראשי־תיבות אלה, ואני אין הסבר בפי.
וכי יאמין מישהו אם אומר שארבע האותיות הללו שמרו עלי שנתיים־
ימים על־פנ׳י פלניטת־אושוויץ!
עכשיו, משראיתי את פרום׳ באסטיאנס עם המזרק בידו, שוב ניצבה
הסכנה מולי: היעמדו לי כוחותי לראות את הסיוט!
ולפתע --

כל האורות נדלקו. מעולם לא ראיתי אורות דומים. הם היו בתוכי, מאחרי עיני. סינוורו את עיני מבפנים,
וכאילו בת־קול משמים דירדרה באוזני את המילים:

״אדון די־נור, אינך צריך לרעוד. הסתובב עם פניך אל הקיר, אדון די־נור,״

והן מגיעות לאזני מתוכי, מגלגול חיים קודמים
ואני בן ארבע, יושב בין הילדים בחדר. מסתכל אל הרבי היושב בראש השולחן. הוא מאיד באש סלורסנטית
ומספר מן החועש על אור־שבעת־הימים. פניו משתנים לסירוגין: פעם הוא כפי שזכרתי אותו, ופעם כפני היהודי
המעוטר בטלית ותפילין, בתצלום התלוי מעל עמוד־הכתיבה שלי. אחרי שיגמרו לצלם אותו יירו בראשו מאחור,
אך קודם שיפול לשורת הירויים המוטלים סדורים על האדמה, נדלקים אפקי השמים ומתלהטים בזוהר כחול מוזר,
שכמותו לא ראיתי מימי. פאותיו של הרבי מפזזות בהחזר־אור זרחני והיינו שקופים ומרחפים. לוא רק רציתי
הייתי יכול להתרומם על גבי האורות האלה ולרחף אל האפקים. ואולם טוב לי כאן, מול הרבי. אושר בל־יתואר ״ז
ממלא אותי ושוב אין לי צורך לעוף אל אורות האופק, שהרי הם כאן. ואני בהם. האורות והאופקים מרחפים
סביבנו בעוד הרבי ממשיך בקריאת פסוקים מספר־בראשית:
...ויבולו השמיים והארץ וכל צבאם״ —
ואני, נרעש, רואה את המלים כשהן יוצאות מפי הרבי. לא ידעתי שאפשר לראות מלים עשויות־קול. והאותיות
אש־גחלים, שחורה על גבי אש לבנה.
...ויכל אלוהים ביום השביעי —י׳
פתאום כבים כל האורות ואני נבהל יותר מכולם, כי יכול אני למשש את החושך. החושך בפי. אני חש בטעמו.
אני חש את החושך בחכי, באילו בלעתי חושך. אינני רואה את הרבי אבל אני יודע שהוא שם, במקומו, והוא ״
בתוכי. ואני צועק, :דבי! רבי! מדוע? מדוע כזה חושך?״
.שא, שא,״ בא קולו של הרבי מקרב החושך בתוכי ,״זוהי האפלה!״
״מדוע אפלה, רבי?״
״בי מלחמה בין האדם לנחש.״
״מדוע מלחמה, רבי?״
״כי בך נגזר.״
״מדוע נגזר? מי גזר, רבי? מי גזר?״
* ״שאל את אלוהים.״
״אלוהים! אלוהים! אלוהים!״

״את מי אתה רואה. אדון די־נור? מה אתה רואה, אדון די־נור? אמור. ספר לי--״
ממרחקים נישא הקול ובא אלי, אלי.

לא־חושך בחוץ־של־אושוויץ. אור ירוק סמיך. שערי הבלוק נפתחים ואנו נופלים ממנו החוצה — כמו שנפלנו
לפני כן מתוך הקרונות אל רחבת־הרכבת של אושוויץ — כי הבלוק דחום שלדי־אדם הרבה מהכיל. אני מביט 1
אל שמי־אושוויץ ורואה את ליל־אושוויץ כיצד הוא סר ומשאיר את צבעי־אושוויץ ליום־אושוויץ החדש, הקרב
ובא להחליפו. אני רואה את צעדי היום בבואו ואת פניו, ורואה את צעדי הלילה בהתרחקו ואת אחוריו׳,ובין
לא־יום ולא־לילה, המשאיות חונות. מחכות הן לנו בקידמת־הבלוק אצל שני חצאיו של השער שנפתחו לרווחה
לפנינו.
״ררראום! ררראום !!:החוצה!!!״
צעקות של קאפואים, משרתי־בלוק וראשי־בלוקים — שנאל! שנאל! מהר! מהר! — אינם הוממים איש מאתנו.
מאלינו אנו הולכים. אני רואה נהר שלדים, קולקטיב־מערומים שוקט משתפך מעצמו החוצה אל לוע-המשאית
ואני בין כולם. אני רק רוצה להרים מעט את הראש, לנשום אוויר. אני נחנק, אני טובע. אוויר! אוויר! אוויר!

״מה אתה מרגיש. אדון די־נור? שתף אותי. אדון די־נור, ספר
כנף המשאית שמוטה. מעצמנו אנו עולים לתוך המשאית שתוביל אותנו אל הקרמטוריון. ודאי שאנו יודעים* .י
עוד לפני היותנו למוזולמנים כבר ראינו את המשאיות האלו וידענו לאן הן מובילות. הפעם אנחנו המובלים. זה
הסדר בפלניטה. אחורי־הליל ופני־היום. והמשאיות. ואנחנו. ואושוויץ. ובתוכנו הקרמטוריון. עד בוא התור.
דרך־הטבע פה. כנף המשאית שמוטה ואנחנו עולים בכוחות עצמנו. קשה עלינו הטיפוס למעלת אבל אנחנו
משתדלים. כל אחד יכול לראות שאנחנו משתדלים. למה הקאפואים ומשרתי־הבלוק צועקים ומניפים אלות?
אינני יודע אם האחרים מבינים, אבל אני מבין. הצעקות והאלות לא להאיץ בנו נועדו, איום של מקלות שוב אינו
יכול לזרזנו. הצעקות נועדו לאזניו של קצין־ם.ם ,.שהתקנות והסדר הטוב מחייבים אותו לעמוד כאן ולפקח בשעה
שהמשאית והחומר יוצאים לדרך.
למה הם צועקים ומניפים אלות מעל לראשינו? וכי לא מוטב היה לוא הושיטו יד לעזרה לשלד המתאמץ לעלות
אל המשאית והדבר קשה עליו?
הפעם אני יודע כבר מה עתיד לבוא, את אשר יקרה לי. אני יודע שאתכנם להתחבא בתוך ארגז־הפחם שבעומק
משאית־הענק. הפעם אני יודע הבל, רק אינני יודע מדוע .״רבי, מדוע!?״ בשתי ידי אני אוחז ברבי משיליוו .״הלא
תודה, רבי, שאלוהי־הגלות עצמו הוא שיעלה עכשיו לתוך המשאית כמוזולמן...״

פני אלוהים אני רואה מסתתרים בתוך הענן. ופני אלוהים כפני הרבי משיליוו — מנומרים שחין משונה. עור
שלדו קלוף ומפוצל כקשקשי־עץ יבשים. עכשיו אני רואה היטב את צבעיהם של הקשקשים: נגוהות של ירוק,
ורוד וצהוב.
״מה אמרת, בני?״ מרים הרבי משיליוו עיניו.
״אני אומר שלעולם לא תבוא עוד רוח־חיים בעצמות הללו. חטאנו, הרבי משיליוו. אתה התנגדת למרד בגיטו.
הודה־והתוודה עכשיו, :חטאנו!״
״וכי אינך רואה, בני, איך נאבק עכשיו יעקב עם המלאך על גאולת עצמותינו? ובמאבק הזה אנחנו גיד־הנשה!
התחזק, בני. ברגע הזה היה חזק!״
״בשביל מי, רבי, נאבק עכשיו יעקב עם המלאך אם בניו יוצאים במשאיות לקרמטוריון? בשביל מי, רבי, בשביל

״ררו־אום! ררראום בחוץ אושוויץ שונה מזו שכה היטבתי לדעת, שהיכרתיה בשלדי. חוטי־התיל
המחושמלים נראים כמתחת לעין־המיקרוסקום המגדיל פי ,10.000 כל עוקץ ועוקץ. אור השחר האושוויצי ממשי
ואני נוגע בו בידי. אור קובאלט מתכתי־כחול. אותה משאית שפעם כבר עליתי אליה עכשיו היא אחרת. מה שאז
לא ראיתי אני רואה עכשיו. כאז כן עכשיו אני עוזר לרבי משיליוו לטפס במשאית לבל יחבוט מקלו של קאפו
בגולגלתו. אבל עכשיו הרבי קל כנוצה. הרגשה יש בי עכשיו שיכול אני להרים את המשאית על כל השלדים
שבתוכה, וגם אותי הנמצא ביניהם.
פתאום אני יודע מה שאין איש סביבי יודע, ואני צועק:
״רבי, מדוע?!״
״כי כך נגזר.״
,דבי, מי גזר? מי גזר, רבי!?״
״שאל את אלוהים.״
אני נושא את עיני לשמי אושוויץ. באופק ניצבת תמונת־״שיוויתי״ מעין זו המתנוססת ברגיל מעל עמוד־התפילה
לפני החזן בכל בית־בנסת. ברם, אותו ״שיוויתי״ שהכרתי מבית־הכנסת שלנו נראה שונה כאן, על האופק
של שמי־אושוויץ. כאן הוא בוער כלפיד, נוגה בצבעי־הקשת. אבל — וזה המוזר שבו — בל אורו זורח פנימה
ומעלה. אושוויץ ושמיה כמו לא היו ולא נבראו אך־על־פי ש״שיוויתי״ ממלא את האופק כולו, מעפר־האדמה ועד
שמי־שמיים.
אימה גדולה נופלת עלי. עומד אני בתוך מידחם־השלדים במשאית ובוהה אל האותיות י־ה־ו־ה המאירות מתוך
״שיוויתי״ באור שלא מעלמא הדין; ובצמד האריות, מימין ומשמאל, השומרים ביניהם על סוד־הצירוף :״שיוויתי
אדוני לנגדי תמיד״ .פני אדם להם כאן, וכנפיים פרושות. והאותיות יו״ד־ה״א־וו־ה״א מתמזגות ורוחשות, זו בזו
וזו על גבי זו. ואני קורא :״אלוהים! אלוהים! מי גזר?! אלוהים! אלוהים! אושוויץ — של מי היא?!״
ברעדה אני נושא עיני לראות פני אלוהים באותיותיו, ורואה נגדי פני איש-ס.ם. העומד למטה לפני המשאית.
קורי-השינה עוד ניכרים בפניו. השחר קר, וידיו בכיסי מעילו הצבאי השחור. לעיניו — נהר השלדים הזורם
השקט מפתח הבלוק אל פתח המשאית. והנה נפתח פיו לרווחה ויוצא פיהוק ארוך.
אותו איש־ם.ם ,.אותו פיהוק, אותו שחר — בדיוק כמו בפעם הקודמת כשטיפסתי במעלה אותה משאית. אלא
שהפעם אני רואה גם את ״שיוויתי״ שאז לא ראיתי, ואני זועק :״אלוהים, מי ברא את אושוויץ?!״

י דף חו ש

ואני בתוך המשאית המתגלגלת, שלד ערום בין שלדים ערומים, נשלח עכשיו על־ידי הגרמני המפהק אל
הקרמטוריון. מביט בו ובפיהוקו, ופתאום שואל עצמי: האם הוא שונא אותי? הרי הוא אפילו אינו מכיר אותי.
גם את שמי אינו יודע. אני מוטי!! להביט בו ושואל עצמי: האם אני שונא אותו? הרי אני אפילו את שמו אינני
יודע, כשם שאין אני יודע את שמות כולנו, המובלים עכשיו לקרמטוריון. כל מה שאני יודע על הגרמני הזד הוא
שבוודאי היה רוצה עכשיו, בבוקר קר זה, להישאר במיטתו החמה, בלי להשכים עם־שחר משום שמשאית עמוסת
חומר צריכה לצאת לקרמטוריון.
בו־ברגע תקפתני זוועה שכמוה לא ידעתי מעודי: אם כך הוא, הרי יכול היה הוא לעמוד כאן במקומי, שלד ערום
במשאית, ואילו אני, אני יכולתי להימצא שם במקומו, בבוקר קר שכזה, דואג לשלוח אותו, ומיליונים כמוהו,
לקרמטוריון — וכמוהו הייתי גם אני מפהק, משום שהייתי מעדיך כמוהו, להוסיף ולשכב במיטה בבוקר קר
שכזה.
והוא, כמוני עכשיו, היה מביט לעברי מתוך המשאית המתרחקת?
והאם היה הוא, המוזלמן, חושב אז אודותי, איש־ם.ם ,.כפי שאני חושב עכשיו אודותיו?
אהה, אלוהים, אל רחום וחנון, כלום אני הוא, אני הוא שבראתי את אושוויץ?! שהרי לא די שגרמני זה שלעיני,
סמל גולגולת־המוות על כובעו וידיו תקועות בכיסי מעיל־ם.ם. שחור, יכול היה להיות במקומי, אלא שאני — וזו יי1 הנוראה בזוועות — אני הי׳ תי יכול להיות במקומו?:
אהה, אלוהים, אל־אלוהי שמי־אושוויץ! האר־נא פניך ליציר־בפיך למען אדע מיהו היושב בתוכי ונשלח עכשיו
לקרמטוריון — ומדוע? ומיהו היושב בתוכו ושולח אותי לקרמטוריון — ומדוע? אתה היודע כי ברגע זה שנינו,
השולח והנשלח, שווים אנחנו כבני־אדם: יצורי־כפיך, בדמותך ובצלמך.

המשאית עוברת את שער־אושוויץ שמעליו האותיות הגרמניות:
״•\£3£17 והן מתחלפות באותיות העבריות :״בצלם אלוהים ברא אותו״.

עדיין הוא ניצב לעיני: איש־ם.ם. ופיהוק על פניו. המשאית נוסעת, ה״שיוויתי׳• בוער בצבעיו, שמי אושוויץ
דולקים, ופני הגרמני מצטיירים על רקע האותיות יו״ד־ודא־ו״ו־ה״א. ראש הגרמני על־פני ה.,שיוויתי״ הניצב
לנוכח שמי אושוויץ העולים בלהבות, והמשאית נוסעת, וכל המראה הזה הנורא נוסע עמי, ואין המראה מחוץ
לעיני אלא בפנים, מאחרי גלגלי־העין, בתוכי.
ואני תוהה: איך, תחת שמי אושוויץ הלוהבים האלה, מחזיקים האריות המכונפים ביניהם את פניו של הגרמני
ואת פיהוקו? ואני רואה איך עולה המראה הנורא הזה מתוך שלדי המוזולמני אל עיני, כדי שאוכל לראותו מבחוץ **
וילווני כבהלווייה לאורך הדרך אל הקרמטוריון.
המשאית נעצרת וקופא גם המראה, ומעשנת הקרמטוריון בסמוך למשאית דומה לארובת־קטר סמוכה לקרון.
תמרות־עשן וגצים צבעוניים — רסיסי הפסוק ב־צ־ל־ם א־ל־ו־ה־י־ם — פורצים מארובת־הקטר כמטר כוכבי־שמיים,
וקול הקטר: פפפפום וקול הגרמנים: רררראום רררראום!...
וכנך המשאית שמוטה. והעצמות ניגרות ארצה׳.וכאז, כן עתה, אני נלפת באצבעות־שלד בדופן המשאית
שלא אחליק החוצה ככולם. המשאית מתרוקנת והולכת. ואני מחפש את ארגז הפחם...
ררו־אום!...

א.דמ.ע א.דמ.ע:.ג: אני זועק אל ״שיוויתי״.
״ררך אום הם זועקים אל השלדים .״ררראוס!״
אז, כשהייתי בתוך ארגז־הפחם הזה, לא ידעתי שאני נמצא בו. אז לא ידעתי מאומה. אז גם לא ראיתי את
ה״שיוויתי״ הבוער באותיותיו של אלוהים. אולי מישהו בתוך השלד שלי ראה הכל, אך אני כלום לא ראיתי וכלום
לא ידעתי. אבל אז את פניו של איש ה.0ם. ראיתי וגם את פיהוקו ראיתי, אלא שאז אולי לא היה לי פנאי לחשוב
עליו ועל פיהוקו. כשם שלא היה לי אז פנאי לראות בשמי־אושוויץ את ה״שיוויתי״ ,שבלי ספק היו־היה גם אז.
שאם לא כן אל מי זעקתי אז ״א.דמ.ע.״ ,אל מי? :אז לא היה לי פנאי לכל המחשבות האלה, שהרי אז הובילו אותי
במשאית לקרמטוריון ואילו עכשיו אני גם פה גם שם. לא רק שגופי-עכשיו נושא בתוכו את שלד־העצמות שלי
מאז — אותו ניצוץ אחרון, שלא כבה אז במוח, גם הוא נמצא במקומו עכשיו והוא המעיר בי את אז ואת עכשיו.
ובעיני שלי אני רואה את מוחי מבפנים, ובו ביליוני ארכיונים וביליוני תיקים בכל ארכיון. איך יכולתי לראות
כל זאת אז, כאשר מכל הביליונים שרד בי רק ניצוץ יחיד אחרון?
כמו אז מאיר בי אותו ניצוץ אחרון בתוך המוסך הנעול והאפלולי. אני יוצא מתוך ארגז־הפחם, אני בחוץ.
במוסך הנעול. חלש אני, קיים ולא־קיים. ובעיניו של נהג-המשאית הבא למוסך למחרת היום, הריני רוח־רפאים.
בבהלה הוא רץ איפוא אל המפקדים: שד ורוח במוסך! והמפקד עומד בפתח המוסך וצועק :״מי אתה? :אני יורה!״
״אני כן־אדם בן־אדם בן־אדם שרוצה לחיות בן־אדם: בן־אדם: אני בן־אדם

— הלם־השמל מכה בי ואני חוזר ונכנס לגופי, בוהה אל פרופ׳
באסטיאנס היושב בבורסה אצל מיטתי.
בשלולית של זיעה אני מוטל. אני מביס אל פרופ׳ באסטיאנס. עודי
חש בנגיעת אצבעו באחת מאצבעותי. נגיעתו,זו היא שחישמלה את גופי
להתעורר ברגע של סכנה.
בל מה שעבר עלי בטראנס, שוב עומד לפני במו חי, מוחי מואר בזרקור
חזק, אך לא מסנוור. עדיין אני שומע את המפקד הגרמני אומר :״איין
בראוור קרל! (בן־חיל) .קאפו זפל, קח אותו לעבודה!״
משמע, יכול אני להיות בו־בזמן גם במוסך של אושוויץ וגם פה, במיטה
בליידן .״קאפו זפל, קח אותו לעבודה!״ המלים מכות הדים ובני״הדים
באזני, השומעות אותן עכשיו.
מה שעבר עלי בעבודה אצל קאפו זפל נכתב בספר־עדותי הראשון,
״סלמנדרה״ .אך האמנם אני הוא שכתבתי את בל הדברים האלה! ואני
הוא השובב במיטה בקליניקה של פרופ׳ באסטיאנס! ואני אותו יצור
שראיתיו הלילה בטראנס! האם הגוף אשר ראיתי הוא גופי!

והרי את ״סלמנדרה״ כתבתי בידי אלו. בתוך שבועיים וחצי כתבתי
ספר זה באיטליה ותכריך־אושוויץ עדיין על גופי. ברור היה שלארץ־
ישראל לא אספיק להגיע. לא רק הרופאים אמרו זאת, גם אני עצמי
ידעתי שימי ספורים. ביקשתי מן החייל הארצישראלי שטיפל בי :״אנא,
מהר הבא לי נייר ועט. נדר גדרתי להם באושוויץ, כשעמדתי ליד האפר
מאחרי הקרמטוריון, :באפרכם אני נשבע להיות לכם לקול; לא אחדל
מלספר בכם עד בלות נשימתי האחרונה. שבועה זו עלי לקיים בל־עוד
נשמת״חיים באפי.״
התיישבתי לכתוב, ושבועיים־וחצי במעט לא קמתי ממקומי. מסרתי
את בתב־היד לאותו חייל בדי שיעבירו לארץ־ישראל. הוא קרא בעמוד
ראשון את שם הספר ,״סלמנדרה״ ,רכן אלי ולחש :״את שם המחבר
שכחת לרשום.״ נזעקתי נגדו :״שם המחבר!! הם, שהלכו אל הקרמטוריון
כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם: ק .צטניק.״ והחייל
הארצישראלי, אליהו גולדנברג, הוסיף בבתב־ידו את שם המחבר: ק.
צטניק. מאז מעיד השם הזה על בל ספרי.

דך חדש
(הקלטה ):טז פ1ל־ל.ס.ר. באדון די־ מר,
טראנס שני, בקליניקה שלי,
המחלקה הפסיכיאטרית,
האוניברסיטה הממלכתית בליידן.
באותו חדר אני שוכב, באותה מיטה, ואותה רעדה אוחזת בכל גופי.
אני הוא שביקשתי לשכב באותו חדר. אני מתפלל בלבי שכאשר אהיה
נתון להשפעת הל.ס.ד. מי יתן ואצליח שוב לא לראות את הדבר, שכדי
לראותו באתי לכאן.
אני יודע היטב לשם מה אני שוכב עכשיו במיטה זו, אבל יצר
ההתגוננות הטבעי שבי מבקש להקדים כמה ניסויים לטיסה אל היעד.
משול אני כמי שעומד ליד שפת״תהום ועליו לקפוץ ולעבור אל השפה
השניה.
פרום׳ באסטיאנס נפנה מן הרשמקול ומתיישב בכורסה ליד מיטתי.
החומר בידו, הוא מוכן.
באושוויץ, כשעמדתי מול פני המוות, עברו לנגד עיני כל חיי הקודמים;
עכשיו, תוך שפרופ׳ באסטיאנס מכין את המזרק, עוברות לנגד עיני כל
שנות־אושוויץ. עומד אני לפני השער של אושוויץ -לשם כך באתי לכאן

עומד ומבקש: אם נגזר עלי לעבור שנית, לו יותן לי גם הפעם להישאררק בפרוזדוריו של הגיהנום; יותן לי להתרגל בהדרגה, בדרך ההתנסות
המוקדמת. הרי למדתי שאפשר לקבוע במוח את כיוון הטראנס לפני
הזריקה.
״הירגע, אדון די־נור, הירגע.״

״כן,״ הוא ממשיך, תוך שהוא מתקרב אלי והמזרק כידו ,״ככל
שחושי האדם מעודנים יותר, הייתי אומר חזקים וחריפים יותר, כך
הוא מסוגל יותר לכוון את הזרקור למטרה שאליה חתר לפני כן. גם
יש בכוחו להסיט את הזרקור מאובייקטים אשר מראש ביקשו
חושיו להסתירם. לכן, כשהזכרתי קודם את התקרית שאירעה לך

בנורדווייק —״
ולפתע -

--אני הולך בתוך התהלוכה, ואני רואה את עצמי כמו צופה אני אל עצמי ממרחק. הגסטאפו קצבליהודים שעה אחת לעזיבת הרובע שלהם למעבר אל הגיטו. שחורי־המדים עוברים מבית לבית ויורים בכל
מי שנחשל. אני רואה את התהלוכה, שאני בתוכה, התהלוכה קפואה, מאובנת, כמו תמונה הנעצרת תוך
תנועתה על המסד•
אני רואה את עצמי בתוך התהלוכה. כל אחד חטף עמו מכל הבא ליד, שהרי רק שעה אחת היתה לנו. לפני
צועד ואווקא הסנדלר, שהעמיס על שכמו את שולחן־הסנדלרים שלו, וראשו שמוט לארץ כראשו של סוס
המושך עגלה עמוסה-לעייפה. את נרתיק כינורי לא הספקתי לקחת כשהחלו היריות, ולכן ערום הכינור שאני
נושא עמי. מתוך ראשו השמוט שולח ואווקא מבטיו לצדדים, אל ההולכים לצדו, ולוחש :״יהודים, אל תבכו:
התליינים ישמחו. יהודים, בטחו בשם:״
שלל־צבעים לאופק, והתהלוכה אף היא לובשת אותם צבעים עצמם. אני הולך מאחרי ואווקא ועיני נעוצות
בשולחן־הסנדלרים, המחליף את צבעיו מירוק־צהוב, דוקר עיניים, לאולטרא־סגול, ותוך כדי חילופי־צבע משנה
השולחן גם את צורתו. התהלוכה כולה קפואה, סטאטית, ואילו שולחן־הסנדלרים של ואווקא שרוי בתנועה.
אט־אט, לנגד עיני ,״נשפך״ השולחן מעל שכמו של ואווקא, מתארך והולך באותו שעון של סלוואדור דאלי
שנשפך מקצה השולחן ארצה. בעוד ואווקא מחזיק בשתי ידיו בשולחן, מימין ומשמאל, כפות ידיו נראות
במסומרות לשולחן, שאט־אט הוא הופך צלב בוער בקרני אינפרא־אדום גלוי, לוהט. כך ואווקא גורר עצמו
עם צלבו בתוך תהלוכת היהודים אל הגיטו למקום ששימש קודם מזבלה.
״יהודים, אל תבכו, התליינים ישמחו וכשמסב ואווקא ראשו לצדדים אני רואה שגם פניו משתנים. פעם
נראים לי פניו כפני רבי נחמן מברצלב, כפי שתיארו תלמידו רבי נתן, ואז נשמע ממרומים הקול :״משיח
.בן־יוסף, פנו דרך:״ ופעם פניו כפני הרבי משיליוו, כפי שראיתיו בבלוק הסגור לפני צאת המשלוח לקרמטוריון.
ובשינויי הפנים כך גם שינויי הצבעים של התהלוכה, הצועדת ונשארת קפואה, סטאטית. תלויה היא
כענני־שמיים, ומן השמיים יוצאות־נשפכות מטה אותיות הפסוק :״עם;ענני שמיא כבר־אנש אתה הוא אני
קורא את המלים היורדות במאונך בכתב סיני, נמשכות ויורדות אל התהלוכה המאובנת שבאמצעיתה ואווקא
ושולחן־הסנדלרים על שכמו, והוא מסומר אל השולחן הנראה פעם בשעונו של דאלי, פעם כסולם־יעקב
שמלאכים עולים ויורדים בו, ופעם כצלב. חרדה גדולה נופלת עלי. התהלוכה קפאה ואני תוך עצירת נשימתה
של התהלוכה, רוצה לנשום! התהלוכה כולה עצרה נשימתה. מקוט הגיטו הוא מזבלתה של העיר לשעבר.
״לנשום! לנשום:״ אני זועק --

״מה אתה רואה. אדון ך י־נור? ספר לי. אדון די־נור מגי ע אלי הקור כרעם מתגלגל משמיים רחוקים. רחוקים...
..מה! — אתה! — רואה רואה —? רואה? —״
אני רואה את שולחן־הסנדלים של ואווקא והנה נהפך למזבח, אני רואה את הסבא משפולה בלבוש הבוהן
הגדול, ואת פניו של ואווקא אני רואה והנה כפני ר׳ נחמן מברצלב. במזבלה שהיתה לגיטו הוא עומד, המזבח
עמום על שכמו והקול רועם כרעמים מתגלגלים ממרום :״משיח בן־יוסף — פנו־דרך:״ והסבא משפולה, בבגדי
כוהן גדול, קורא אליו בערבית :״מחרום מחרום מחרום
ואני שואל בלבי: וכי כך נישאר כולנו, יחד עם ואווקא ושולחן־הסנדלרים שלו, תקועים לנצח בתוך התהלוכה
הקפואה במזבלה, בגיטו? ועכשיו אני רואה את ואווקא עקוד על תנור־הלבנים, בבלוק של פראנצל באושוויץ.
את פניו אינני יכול לראות כי הוא מוטל שמוט־ראש, ידיו פשוטות לימין ולשמאל, עקודות אל אונקלי־ברזל
מזה ומזה, יד לאונקל יד לאונקל, צלוב. מכנסיו המשולשלים מכסים את כפות־רגליו היחפות. אימה גדולה נופלת
עלי. פראנצל, ראש־הבלוק, הביא את ואווקא לעקדה. הכל מוכן.

,.מה אתה רואה. אדון די־נור? מה אתה רואה?--״
הקול עולה אלי כמו מבור עמוק, עמוק.
אני רואה את שני שקעי עכוזו הערום של ואווקא. מאירים באש לבנה המפיצה אורה לכל פינות הבלוק
האפל. האסירים כולם עוצרים נשימתם. עוד מעט ייצא פראנצל מקיטונו, מקלו הלבן בידו וימנה עשרים־וחמש
מלקות, אחת לאחת, בעכוזו הערום והניחר של ואווקא. הכל מוכן.
את המקל הוציא פראנצל מידו של עיוור שנפל החוצה מתוך הקרונות הממולאים־הדחוסים שהובאו
לאושוויץ. פראנצל מרים את מקלו כמו חוטב־עצים ביער המניף גרזינו לבקע בול־עץ, וכל־אימת שהמקל ניחת
בעכוזו הערום של ואווקא מתמלטים מטחי ניצוצות בכל צבעי הקשת, כוכבים דלוקים הניתזים כזיקוקי די-נור
ומתפזרים בבלוק האפל. עוד מעט יוציאו משרתי־הבלוק את גווייתו של ואווקא, ישליכוה אל ערימת הפגרים
שמאחרי הבלוק, הללו המחכים לסיבוב של קומנדו־פגרים שיבואו ויטעינום על עגלתם ויובילום לשריפה. עוד
לא קרה שתישאר נשמת־חיים בגופו של מוזולמן לאחר 25 מלקות במקלו הלבן של ראש־הבלוק. מקל שאינו
נשבר לעולם. מה צורך לו לעיוור במקלו? — אמר פראנצל — הרי המשאית יודעת את הדרך לקרמטוריון.
פתאום אפלה בבלוק. משדתי־הבלוק הוציאו את ואווקא לערימת הפגרים והאורות כבו. ואווקא יהיה לאפר.
אני רואה עשן מתאבך מארובת הקרמטוריון, תימורי־עשן פתוכים־ניצוצות. אני עומד ומביט, מצפה לראות

את ואווקא הסנדלר בתוך־ העשן העולה לשמיים. יום ולילה, לילה ויום, בלי הפסק, עולה העשן מארובת
הקרמטוריון.
״רבי! רבי:״ אני זועק .״כלום אפשר שזה העשן, העולה לשמיים, נעלם שם סתם כך?!״

,.אמור לנו מה אתה רואה? --רואה? --רואה?--״
מיליוני ניצוצות אני רואה, נורים מתוך הארובה כמתוך קנה המחובר אל לכת התנור למטה כאל מעבדה
מסתורית לוהבת; מיליוני ילדים חיים אני רואה, מיליוני נערות בתום־עלומיהן, מיליוני אמהות צעירות
ששדיהן מלאים חלב, מיליוני בחורים כאכם, זקנים וזקנות — וכולם, כולם מושלכים כפחם לתוך פי תנור לוהב
של קטר בתאוצתו, להזין את לב התנור אשר כמעבדה המסתורית של אושוויץ.
״רבי! רבי! מה מייצר התנור הזה שגופותיהם של מיליונים מזינות את להבתו בלא הפסק? בלא הפסק? מה
הכור הזה מייצר?!״
״רבי! רבי! אני רואה את האפר ששרד מהגופות, אך נשמותיהם של המיליונים שעברו כמים כבדים אל
לבת התנור — מה הן מייצרות? רבי! מהו שייווצר מנשמותיהם של 1,500,000 ילדים שרופים?״
סביב לי יום, סביב לי לילה, סביב לי שבוע, סביב לי שנה. אני ממשש בידי את שבר הרגע. אני רואה את הצבע
והאור של שבר הרגע. אני רואה את הזמן. יש בידי לצייר את פניו, צורתו. אני טועם טעמו של הזמן, אוכל אותו,
אל קרבי הוא בא. הזמן בתוך קרבי. אני רואה אותו. יודע אני שאין לראות את פני הזמן, לכן אני מצלם אותו
למזכרת: באישוני־עיני הוא מצולם. הזמן נמצא בתוכי, אני הוא הזמן, ובתורת זמן אני עומד באושוויץ בין
בלוק־ 14 ובין רחבת־המפקד ועיני אל העשן הזה העולה לשמיים מתוך ארובת הקמטוריון, מחכה לראות את
ואווקא הסנדלר האמור להימצא בעשן המתאבך. במו־עיני ראיתי את קומנדו־הפגרים שבאו להשליכו על עגלתס,
במו־עיני ראיתי איך נהפכה עגלתם לשולחן־סנדלרים ושולחן־סנדלרים נהפך למזבח, ומראה המזבח כאשר ציווה
אלוהים את משה לעשות, כמו שהוא מתואר בתורה בפוך פרשת ״תצווה״ .יתירה מזו: המזבח באושוויץ זוהר
יותר מן המזבח שבחומש.
כאשר השליכו משרתי־הבלוק את ואווקא אל ערימת הפגרים שמאחרי הבלוק, יצאתי לגעת באש הלבנה
שזרחה מגופו. רציתי שהאש תצרוב את ידי, ובכך אולי אזכה ויהיה חלקי עמו. כי גדול ואווקא מיצחק שירד מן
העקדה — שום מלאך לא בא אל הבלוק באושוויץ כדי לעצור את המקל הלבן בידי פראנצל. באש הלבנה. רציתי
לגעת. לא ידעתי אם אזכה אני לאש בזאת כשישליבו אותי על עגלת הפגרים, והנה אני רואה איך הושלך שלדו
של ואווקא קרבן־עולה על המזבח ובאזני מהדהדים כבת־קול משמיים הפסוקים ״ולקחתם שה תמים ...ושחטו
אותו ושפטתי בין שה לשה.״ עכשיו אני מצפה לראות את ואווקא מתאבך ועולה בעשן, ואני ניצב ומביט,
ואני הזמן, וכהיעצר באושוויץ הזמן נעצר גם אני באושוויץ, ואני עומד ומביט ורואה:
לא ואווקא עולה מתוך עשן הקרמטוריון אלא הוא־הוא עצמו, אשמדאי! מלך השאול: לימינו שמחזאי, לשמאלו
עזאל, כפי שהכרתים מתוך ספר־חנוך־הכושי. חיל ורעדה אחזוני, אני זועק מפחד. להסתיר את פני אני רוצה לכל
יראוני, כי צבע האינדיגו מסמא את עיני. באושוויץ אין לאן לברוח, ואין באושוויץ מסתור.

,,אמור לנו, אדון די־נור. מה מפחיד אותך?״ מהדהד אלי הקול מכר עברי אושוויץ .״מה מפחיד מפחיד מפחיד
אושוויץ כולה מוארת בלהבות הצבעים העזים. ידעתי כי נקראתי לאושוויץ כדי לחזות במראה הנורא הזה.
אשמדאי מלך אושוויץ! הנהו! רואה אני אותו במו־עיני: יוצא מלב התנור, עולה מתוך הארובה כמתוך מסתרי
היכליו ועטוף עשן הוא מתרומם אל גבהי שמיים, ושמחזאי ועזאל פורשים מטריה מעל ראשו. כפטריה ניצב
המראה הנורא בשמיים: שמחזאי ועזאל עומדים למשוח את אשמדאי למלך־מלכי־המלכים על כל העולמות.
בשופרות הם תוקעים ומכריזים לארבע כנפות הארץ את שמו החדש של השליט ומלך־העולם. מעתה לא
אשמדאי שמו כי אם נוקלאום והוא נולד בלב התנור, במעבדת־המסתורין של אושוויץ. מחומר חדש נוצר,
חומר מיוחד־במינו, תרכיז שהופק מנשמות־אפם של 1,500,000 ילדים חיים שהפכו אפר.
אל שמי אושוויץ נשואות עיני ואני רואה את נוקליאום, מלך העולם, יושב על כם־המלבות אשר מתחת לכיפת
הפטריה, והכיפה נפרשת והולכת במטריה, משמי אושוויץ, מקום היוולדו, אל ארבע רוחות שמיים עד שהיא
מכסה כליל את עין השמש ואת שמי העולם.
חיל ורעדה אחזוני מפני החושך. קול קורא :״ואתה, בן־אדם, אכול את המגילה הזאת!״ ואני זועק וזועק :״אלוהים,
מדוע? מדוע?״
אני מסב פני לבל אראה את המראה הנורא, ואז אני רואה באופק את ה״שיוויתי״ התלוי שם לנגדי ובו אותיות
השם המפורש יו״ד־ה״א־ו״ו־ה״א רוחש כפקעת צפעונים, ובה טבועים פני שלי והכובע־ם.ם. לראשי. וה״שיוויתי״
משתנה כשעון דיגיטאלי המראה חליפות תאריך ושעות: כאשר ה״שיוויתי״ עומד מול הפטריה של נוקליאוס
מתלקח בו שם אלוהים לאותיותיו, ואילו כשהופכות האותיות העבריות של שם האלוהים לפקעת־צפעונים
ומעליה קלסתר־פני בבובע־ם.ם — .מסתתר ה״שיוויתי״ מפני נוקליאום המלך. אני מרים קולי וזועק אל פני־אני
שעל ה״שיוויתי״ המסתתר :״אהה אלוהים, אלוהים: את ואווקא הסנדלר רציתי לראות בעשן ולא את השטן!
אלוהים! אלוהים: במלחמתך עם השטן אל תסתיר פניך ממני! אל תתנני תחת מקלו הלבן של פראנצל! אלי, אלי,
אל תעזבני

״מה אתה רואה, אדון די־נור? מה כואב? --כו אב
״הוי, אלוהים, השאירני לפליטה: לפליטה ...לפליטה ...שבועה נשבעתי להם, נדר נדרתי, להיות להם לקול.
השאירני לפליטה, אלוהים, השאירני לפליטה: הן איש לא יישאר כאן. הוי, אלוהים, את זיו שכינתך אני רואה
באותיותיך: את פניך אני רואה באושוויץ, אלוהים אלוהים

— זרם חשמל מכה גי ואני מושלך בחזרה אל תוך גופי המוטל
במיטה.
אני פוקח את עיני. פרופ׳ באסטיאנס יושב בכורסה ליד מיטתי, וסמוך
לראשי פניו של אדם זר, משתופף בכריעת־ברך.
שטוף זיעה ודמעות אני שומע :״מה ראית, אדון די־נור! מה עדיין אתה
רואה עכשיו! איזה חזיונות עוד מוסיפים לעלות בתוכך ברגע!״
קל־רגליים אני יורד לטייל באסטריד־בולווארד. טוב לי להסתובב
ברחובותיה הצרים של נורדווייק, אך במיוחד אני אוהב להלך בחוצות
ליידן, העיר האוניברסיטאית העתיקה. אהבה סמויה יש בי לבני הולנד,
אהבה שמקורה באושוויץ. שם היינו כולנו מה שהיינו. ובי צריך לומר מה
היינו באושוויץ! אבל את היהודים ההולנדים שפגשתי לראשונה

באושוויץ לא שכחתי, פניהם של שניים מהם מלווים אותי מאז. האחד
קראוהו באושוויץ ״בייבי״; את שמו של השני לא אדע עד היום, אבל את
עווית־הסירוב שהיתה על פניו כשסירב למלא את הפקודה של הגרמני
לא אשבח לעולמים: ליד בור עמדנו, קומנדו־עבודה. המשרפה התמלאה
למעלה מכפי קיבולה. פתאום מגיעות מרחבת הרכבת משאיות
המביאות מטען חדש, של נשים וטף צוענים. הואיל והקרמטוריון מלא
מהביל עוד, פורקות המשאיות את מטענן לתוך הבור, ואיש־הס.ס. פונה
אל הראשון בשורה שלנו ומצווה עליו לקחת מכל־נפט ולהריקו על
הנשים והילדים.
״לא! לא!״ אומר הלז בהולנדית שלו.
לעולם לא אשכח את עווית הסירוב על פניו. לעולם יצלצל באזגי
ה״לא״ ההולנדי שלו .״לא״ בזה עוד לא נאמר לגרמני באושוויץ.

יייי

שעה שנשים וטף מתחילים לבעור ניגש איש־הס.ס. אל מאחרי השורה
שלנו ובועט ברגלו באחוריו של ההולנדי. גופו השלדי של הלז עף בסחיף
עץ אל תוף הלהבות.
״קאן ניט לופה בלכתנו לעבודה צעד הול4די זה לידי בפטיעות
כושלות .״קאן ניט לופה ״..מילמל, ואני שמעתי אז לראשונה את צלילי
השפה ההולנדית. הבטתי בו והבנתי את המלים. מאז ה״לא״ שלו לאיש־הס.ס.
ומעופו לתוך הלהבות שוב לא אשבח לעולם את הפסוק :״קאן ניט
לופה אינני יבול ללכת בה מהר).
מי יבול להעריך את התום והטוהר שהובעו בשלוש מלים אלו
כשנאמרו תוך צעידה באושוויץ, בליווי כלבי־ס.ס ,.משל באילו אתה
יושב בטרקלינך, בבורסה מול הטלויזיה, ואומר: אני עייף! הוא הדין
בעווית־הפנים. תאר לעצמך שאתה יוצא בבוקר לעבודתך, והנה, על־יד
ביתך, אתה רואה פתאום בור מלא נשים וטף ומישהו נותן בידך מכל*
נפט להריקו על ראשיהם בדי להבעיר אותם. יבול אתה לתאר לעצמך
את העווית שתקרע את פניך! בזאת היתה העווית על פניו של היהודי
ההולנדי הזה באושוויץ, לא הרחק מן הקרמטוריון. ומי שהיה יבול לומר
״לא!״ בלוויית עווית בזאת של תדהמה על פניו באושוויץ יבול היה לומר
בלכתו בשורה לצדי :״קאן ניט לופה...״
ההולנדי השני היה ״בייבי״ ,שבני על הקרשים. מנהל ראשי של משרד־ספנות
גדול ברוטרדאם ומשוש עיניו של ראש־הבלוק. בוח נעלם טמון
באיש הזה. יודע הוא לקרוץ בעיניו הטובות עד שראש־הבלוק, מלך
ושליט הבל״יכול שבידו חייהם ומותם של אלף אסירים, אינו מתאפק
ופורץ בצחוק, גם שם הוא נותן לו :״בייבי״ .בייבי מהלך בצ׳ארלי צ׳אפלין
וכתפיו משונות ומגוחבות. הוא נעשה המוקיון של ראש־הבלוק.
גולגולתו של בייבי מכוסה שחין, והספחת הנראית בכיפה על ראשו
מגיעה עד לערפו. לשם שעשוע מרשה ראש״הבלוק לבייבי ללקק
לפעמים את החבית הריקה לאחר חלוקת המרק. בייבי זוחל ונכנס
לחבית, ראשו וידיו בפנים ורק רגלי־צ׳אפלין שלו מבצבצות החוצה וכך
הוא מלקק את קרקעית החבית. אלף אסירים מסתכלים בו ומתקנאים.
בצאת בייבי מן החבית שוב אין להבדיל בו בין פנים לבין ספחת -הבל
גוש אחד של זוהמה. מיד הוא קורץ בעיניו אל משרתי״הבלוק והללו
צוחקים משום שראש־הבלוק צוחק.
פעם בלילה, כשהוא שוכב על־ידי, אני רואה את דמעותיו זולגות בלי
הפוגות משתי עיניו אל לחייו ואל אזניו המצורעות.
״מה לך, בייבי!״
והוא, ידיו תחת ראשו מכורסם־העלבון, שובב בלי נוע, עיניו ניבטות
נכחו, ומפיו נמשכות ויוצאות המלים:
״מוקיון אני בעיניך, מה! וכי מי יודע את אשר בלבי פנימה! לולא
מעשה־המוקיונות שלי, היו שולחים אותי זה בבר לקרמטוריון. אולי

מוטב היה לי בך, אבל זיזי שלי, אהובתי זיזי, מחכה לי. אל תחשוב שכך
נראיתי תמיד. כשאני מביט על עצמי כיום מתגבר בי הרצון להחזיק
מעמד בגלל זיזי המחכה לי, אני מבקש להראות לה שיכולתי לכל זה
ושבתי אליה״.
והנה מתרחש מאורע גדול: קירקס באושוויץ. ראש־הבלוק מציג לפני
המפקד הגרמני את ה״אטרקציה״ שלו, את בייבי, ורעיון ליצני גאוני
ניצנץ במוח הגרמני. בל אסירי הבלוק מוצבים במעגל ברחבת־המפקד.
בייבי בתוך המעגל, בתווך. הגרמני לוקח מידו של משרת״הבלוק את
קערת המרמילאדה, שטיפה אחת ממנה נמרחת פעם בשבוע על קצה
מנת הלחם של כל אסיר, והופך את הקערה על ספחת ראשו של בייבי.
הגרמני וראש־הבלוק גועים בצחוק: קרקס ממש קירקס ואז
הגרמני פונה אל אלף האסירים ושואל אם הם אוהבים ללקק
מרמילאדה. האסירים מסתערים על בייבי והבל נהפך פתאום לגוש
אחד של ידיים ורגליים. בל אחד נושך ומלקק את חברו. הגרמני וראש־הבלוק
נאנקים מרוב צחוק, ועל רחבת־המפקד נשאר מוטל פגר שותת־דם,
אכול ונשוך, כמו מכורסם בשיני עכברים...
משרתי־הבית מטטאים אותו אל מאחרי הבלוק. על גל הפגרים
מושלך חלום־חייה של זיזי, המייחלת ברוטרדאם לשובו של אהוב־נפשה.
עכשיו
כשאני מטייל בסמטותיה של נורדווייק עולה לנגד עיני
הצעידה שלי באושוויץ, באשר לצדי ההולנדי הממלמל ״קאן ניט
לופה ואולם עכשיו שמי־הולנד מעל ראשי ואדמת נורדווייק תחת
בפות רגלי, ופניהם של אנשים הולנדים חולפים על פני -נשים וסלי־קניות
בידיהן, גברים, פועלים, נערות בבגדי־ים בדרכן אל החוף -ואני
צועד וצועד, ולצדי פני ההולנדי הנחשל באושוויץ, ואני מסתכל בפניהם
של העוברים־ושבים ופתאום קם בי רצון לומר שלום לבל אחד מהם.
אינני יכול להתאפק עוד ואני אומר לגברת ההולכת על־ידי :״קאן ניט
לופה והגברת נעצרת, מסתכלת בי ואומרת משהו שאינני מבין, והיא
עוצרת גבר אחד העובר על פנינו ואומרת לו משהו. אני שומע את המלה
אמבולנס, ושוב אני אומר :״קאן ניט לופה וממשיך ללכת. אנשים
עומדים ומסתכלים אחרי ואני צועד וצועד, מרחוב אל רחוב, ועיני
יורדות דמעות. ואינני יודע את הסיבה, ואני יודע את הסיבה, ואינני
יודע אם אלו דמעותיו של בייבי, שהיה מוטל לידי על הקרשים, או
דמעותי שלי, ההולך עכשיו ברחובות הולנד וגם צועד עבשיו בקומנדו־עבודה
באושוויץ, ואומר אל העוברים־ושבים :״קאן ניט לופה והם
אינם יודעים שאני אוהב אותם, אינם יודעים שאושוויץ היא הבובה
עכשיו, ואינם יודעים שאי־שם במסתרים יושב עכשיו אלוהים ובובה על
אושוויץ ודמעותיו יורדות מעיני אדם, יציר־בפיו, המהלך עכשיו מרחוב
לרחוב ורוצה לחבק בל אדם הנקרה לפניו ולומר לו :״קאן ניט לופה...״
ובך לבבות בזרועות אדם זר ולומר רק את המלים האלו :״קאן ניט
לופה לא להוסיף אפילו מלה אחת אחרת, בי אין לי ולא תהיה לי מלה
אחרת. כי אילם אנוכי, אילם.

שאלה: מה שמו הנולא, אדוני! -שאל אב
בי ת־ הדין אתק. צטניק שיצא
מאלמוניותו לרגל עדותו במשפט אייכמן.
תשובה: יחיאל די-נור.
שאלה: ואתה מחבר הספרים ״סלמנדרה״,
״בית-הבובות״ ,״השעון״ ,״פיפל״!
תשובה: בן.
שאלה: מה הסיבה שבגללה חתמת על
ספריך בשם הספרותי ק. צטניק!
תשובה: אין זה שם ספרותי. אינני רואה
עצמי סופר הכותב דברי ספרות. זז
כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ.
מתוך עדותו של ק. צטניק
במשפט אייכמן

מבטן שאול שיוותי,
שמעת קולי

יונה, ב; ג׳

דדחד ש

(הקלטה ):טיפ 1ל־ל.ס.ר. באדון די ־נ1ר,
טראנס שלישי, בקליניקה שלי,
המחלקה הפסיכיאטרית,
באוניברסיטה הממלכתית בליידן.
האחות מעמידה בשביל ברוב׳ באסטיאגס משקה בבקבוק בהה
ומסתלקת מן החדר. פרוס׳ באסטיאנס מטפל ברשמקול ואחר־כך הוא
מבין את המזרק. הוא שופע טוב־לב, ואני רועד בכל גופי, מהדק שיני
כדי שלא תישמע נקישתן. אני משתדל להתחזק. שאלתי פאציינטים
אחרים על כך. לא, אין הם זוכרים רעדה כלשהי לפני הזריקה. זיעה בן,
לא הרבה, אך לא לפני הטראנס, אלא אחריו. הם גם הרגישו חשמל עובר
בגופם כשהפרופסור מעיר אותם. אבל לא במו שאני מתאר זאת. לגמרי
לא כך.
אני מנסה להרגיע את עצמי בבל האמצעים. ובי מה הפחד! אני אומר
בלבי. שוב אראה את הרבי משיליוו, והרי הוא היה לי נקודת״אור
באושוויץ. ואם בתוך בך אתרגל לחוויות של ל.ס.ד ,.רק יקל עלי
להתקרב אל אותו דבר שלשמו באתי לבאן. ריבונו של עולם, מה הפחד
הזה!
לאחר אושוויץ ראיתי סרטים על אושוויץ, ראיתי תצלומים של

אושוויץ, ערימות של גוויות, בורות מלאים שלדים, ובל אלה לא נגעו בי ^
בלל. לפעמים התפלאתי על אדישות הזאת שלי -הן באן אושוויץ לנגד
עיני! גדרות־התיל! מגדלי־השמירה! ולא תפאורה היא זו אלא
המציאות. אבן, הצילומים המראים את ראשיהם השלווים של האסירים
המציצים מתון האצטבות בבלוק, הללו צולמו, כמובן, לאחר השיחרור,
כי בבלוק באושוויץ לא היה צלם. אבל הבלוקים שמראים בסרטים הם
מציאות, והבורות המלאים שלדים הם מציאות. ובבל־זאת לא נגעו בי
התמונות האלו בלל ובלל. ובכן, מה פתאום רעדת־אימה בזאת! הרי זה
טירוף! צריך הייתי להירפא מטירוף זה תחילה ורק אחר־כך לבוא אל
באסטיאנס. מוחי קודח! אני חש איך המחשבות חולפות בראשי
במהירות הסילון. ואולי אסור לי לקבל זריקת־ל.ס.ד. עכשיו...
״הירגע, אדון די־נור. אשתך הראתה לי את תשובתן לשאלתה מהי -״י
הגדרתן ל,אילקסאטימיה׳ ועלי לומר שבמספר מלים קלעת לנקודה.
והרי ודאי ידוע לך —״
ופתאום --

--מגדלי השמירה עוקצים את שמי-השחר ומועקת צבע־הקובאלט של השמיים על ראשי. אני עומדבין בולם ברחבת־המיסקד של בלוק 14 ותוהה כיצד בעמידתי כאן ליד הבלוק שלי ראשי נוגע בצבע השמיים?
עוד־מעט ייערך מיפקד־בוקר. באמצעו של לילה גירשו אותנו מן הבלוק. אינני מבין איך זה אינני מרגיש את
הקור בכפות־רגלי היחפות. אי־שם בזברוני יודע אני שהאדמה הקפואה צורבת בשעות אלו את כסות־הרגלייב
היחפות. וראיה לדבר שסביבי הבל קופצים כאילו עמדו על גחלים לוחשות, רגל מעלה ורגל מטה, ואילו אני
בעמידתי איני חש כלל בשיני הכפור תחת כפות־רגלי היחפות.
אור השמיים סביבי והוא סמיך בטיט, ואני בתוכו, כמו עומד בבריכת־מים עבי־טיט, סמיכים, כבדים ממי
ים־המלח. אינני יכול לנוע. אני מביט אל מגדלי־־השמירה, שמעולם לא הבנתי על מי הם שומרים. מי יברח? לאן
יכול יהודי לברוח מאושוויץ? בפנים גרמנים ובחוץ גרמנים, ומה טעם לברוח מהגרמנים שבפנים אל הגרמנים
שבחוץ? הן מבחוץ הביאו אותנו לכאן, ובחוץ שוב לא נותר יהודי שאליו תוכל לברוח ואצלו תוכל להסתתר.
לא־יהודי יסגיר אותך מיד לגרמנים, והגרמנים בכל העולם. ואני שואל את עצמי אם גם לאחר הקרמטוריון,
בשמיים, יש גרמנים?
אני מביט אל הגרמנים העולים בסולם אל מגדלי־השמירה שצריחיהם ננעצים בשמי השחר, בתוך הקובאלט 2י
הכהה של שמי אושוויץ. בסולמות עולים צללים מהאדמה לשמיים כמלאבים בסולם יעקב, ואני תוהה איך
מצליחים צללים אלה לנוע באור זה הניחת מן השמיים שעה שאני אינני יכול לזוז. אסיר אני בתוך האור הזה וברי
לי שזהו עולמם שלהם. זוהי הפלניטה שלהם, חוק־הטבע שלהם ואלה השמיים שלהם, שהרי עיני רואות איך הם
עולים לשמיים. עיני רואות, ואני חוזר ושונה בקול את הפסוק מן החומש, כפי שלימדני הרבי כשהייתי בן ארבע:
״ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו משנן ורוצה
לרוץ אל הקרשים שעליהם מוטל הרבי משיליוו ולזעוק אליו :״הרביים רימו אותי!״
כאשר שאלני הרבי שלימדני פסוק זה בהיותי בן ארבע :״ילד טוב שלי, איפה הם המלאכים?״
״בשמיים:״ עניתי.
״טוב מאד, ילד שלי. ובאיזו קומה אתה גר, ילד טוב שלי?״
״בקומה אלייך,״ עניתי.
״טוב מאך. ואם אתה רוצה לבוא מביתך ל,חדרי, מה אתה עושה, ילד טוב שלי?״
״אני פותח את הדלת ויורד במדרגות ובא אל ה,חדרי.״
״מצוין. אז למה לא שאלת, ילד טוב שלי: אם המלאכים גרים בשמיים למעלה, למה ראה יעקב אבינו את
המלאכים עולים תחילה ואחר־כך יורדים — והרי להיפך, צריך היה לראות אותם יורדים תחילה?!׳׳
״הרבי משיליוו! הרבי משיליוו!״ אני צועק אליו ,״הגרמנים עולים בסולם לשמיים! עיני הרואות! הם עולים
לכבוש את השמיים!״
הרבי משיליוו יושב על הקרשים ורגליו צמודות כבתפילת שמונה־עשרה. פתאום פניו פני ואווקא הסנדלר,
ואני שואל :״ואווקא, הרי ראיתי אותך על גל הפגרים מאחרי הבלוק?״
״פעם אני הבל אחי קין;״ עונה ואווקא ,״ופעם אני נעקד על העקדה; פעם אני נצלב בירושלים ופעם אני ר׳ נחמן
מברצלב; פעם אני ואווקא עם שולחן־הסנדלרים ופעם אני הרבי משיליוו מוכה־הצרעת.״
״רבי!״ אני צועק .״המלאכים לא יורדים מן השמיים. בוא וראה, איך הגרמנים עולים בסולמות מאדמת־אושוויץ
לשמיים. רבי! רבי: האם גם בשמיים יש גרמנים!? גם לאחר הקרמטוריון? גם שם, בשמיים יהיו אנשי־ם.ס?.״

,.אמור לי, אדון די־נור, אמור ...מה ...מה ...מה ...רואה ...רואה ...רואה...״
אני שומע את הקולות כמו מרחק שמים מהדהדים, מדרדרי רעמים מתגלגלים ...ומביט אל פניו של הרבי
משיליוו, שעורם מתקלך בקליפות עץ דק. מין צרעת משונה, והקליפות מתנצנצות בצבעים משונים של קווארץ *
צהוב־לבן־ארגמן.
חושך על קרשי־המאורה ופני הרבי מאירים מבעד לשלל־צבעי־הצרעת..לבי נקרע בי לגזרים ואני רואה את
הגזרים. לבל אחד מהם פנים, עיניים, פה, וכל אחד מהם מדבר אלי ואומר: בסלקציה הבאה יילך הרבי משיליוו
לקרמטוריון! אומרים שאילו היתה קצת מתיקות בדמו היה הרבי ניצל .״פעם אני ואווקא הסנדלר ופעם אני הרבי
משיליוו את ואווקא צלבו על תנור־הלבנים בבלוק 14 שלי, ואחר־כך עלה ואווקא קרבן־עולה על המזבח .״רבי!
רבי!״ אני זועק ,״על מי אתה משאיר אותנו? רבי, למה אתה שותק? הגרמנים עולים גם לשמיים! במו־עיני
ראיתי --״

״מה אתה רואה. אדון די־נור? מה מה אמור לי מה אתה רואה
את נוקליאוס אני רואה משתלח מארובת הקרמטוריון ועולה למלוך בשמיים. מחנה עצום ורב אני רואה עולים
בסולמות לשמיים. רבי, על מי אתה משאיר אותנו? הרבי מישליוו, בידי מי אתה נוטש אותנו?

קצת מתיקות בדם, אמרו, עשויה להציל את הרבי. אני רץ, רבי! על החלון בחדר המקלפה של הקאפו ואצק
בבלוק־המטבח יש ספל מלא מרמילאדה של הקאפו ואצק. אני רץ, רבי, לגנוב את ספל המרמילאדה .״מלחמה
לאדוני בעמלק!״ הם עולים להילחם באלוהי ישראל, ואתה שותק, רבי?! אתה יושב על הקרשים לפני הסלקציה
כאביון מצורע ליד שער־טיטום ברומי ושותק, רבי!? מלחמה לאדוני בעמלק, ואתה כעץ מתקלף?
המתבל, רבי! הבלוק מלא שלדים. עוד־מעט יובילו אותנו במשאיות לקרמטוריון. האם בשבילנו נאבק יעקב
עם המלאך? גלה לי מה טיבו של מלאך זה, רבי. גלה לי מה רצה המלאך. עוד־מעט יהיו גופותינו דלק ללב־התנור
שבארובתו יעלה אשמדאי לשמיים ולהילחם באלוהי ישראל. מי יישאר? רבי, מי יישאר?!
בעומק המשאית אני רואה את ארגז־הפחם, ואתה, מורי ורבי, מסב את פניך ממני ומצטרף לזרם השלדים
הנשפך מן המשאית אל הקרמטוריון, ואני עומד ומביט ואת פני אני רואה ברקיע, חובש כובע־ם.ם. מעל
לפקעת־צפעונים רוחשת. אני נבהל מפני איש־ם.ם. שהוא אני, וזועק:
״הרבי משיליוו, על מי השארת אותנו!? מי ייאבק עם המלאך? רבי, גלה לי את סודו של המלאך שלא רצה לגלות
את שמו ליעקב! האם היה יעקב עצמו המלאך? האם נאבק יעקב עם עצמו? ובמוני את שם־עצמו לא ידע? האם
הפחד שנפל על יעקב במאבק עם עצמו הוא הפחד הנופל עלי כשאני רואה את עצמי בבובע־ם.ם?.גלה לי את
הסוד הנורא הזה! רבי, בשמי אושוויץ ניטשת המערכה. אני עולה לשם! מלחמה לאדוני בעמלק! אני עולה!

עד שאגי חוזר ליפול אל תוך גופי ומתאחד עם עצמי —

— פוקח עיני. פני הפרופסור מפיקים טוב־לב. הוא מביט אלי
בנימה של השתתפות ואומר, בקול רן ושקט :״עליך לנוח, אדון די־נור.״
אני נושם ונושף כמי שנעצר תוך כדי ריצה מטורפת. אני עצמי כאילו
עליתי בריצה, בנשימה עצורה, במדרגות המתרוממות באוויר. עולה...
עולה ...בכל כוחי, ועכשיו אני חש בכל שרירי־רגלי, בכל גופי.
בלבי אני מודה לפרופ׳ באסטיאנט שהעיר אותי. יש בי הרגשה
שלולא הפטיק את ריצתי ודילוגי המטורפת היתה נשמתי פורחת תון
ריצה. עכשיו התנטיתי למעשה במה שידעתי להלכה: חשיבותו של
המומחה העומד לידן לשמור עליך בשעת השימוש בחומר המסוכן
הזה, ל.ט.ד.

משהו התחולל בי מאז השיחה שגילגלתי באקראי עם פרופ׳
באטטיאנס .״בפתח זה עליך להיכנס כדי למצוא את התשובה כך
השאיר אותי הפרופסור בין העצים והלך, ואני בפנים. רק את המפתן
עברתי, ושוב אינני יכול לצעוד אחורנית, החוצה .״אז התחוללה בנפשן
ההפרדה המוחלטת, והייתי אומר, הפיצול פעימות לבי הולמות
באזני. אומר יונג על ״פיצול״ כזה :״זוהי הזעקה של הבלתי־מודע
המודיע על קיומו מאז צאתי מתון ארגז״הפחם ליד הקרמטוריון של
אושוויץ רצופים חיי עובדות למכביר המאשרות גם את דברי
באטטיאנס גם את דברי יונג. ופתאום עכשיו גם פריץ פרל :״ארגז־הפחם
שהנני, אני עצמי...״
לנגד עיני מופיעים עכשיו פניו של אבראשה, שמדי זכרי אותו הוא
קם לפני כמאשים, שותק ומאשים, והאשמה אוכלת בי כאש.
יחד עמי חצה אבראשה את נהר־הגבול בגראץ שבאוסטריה. בשנות
* המלחמה היה חבוי ליד בור״צואה בחוותו של איכר פולני. רק לעת
לילה, כשהאיכר שקוע בשנתו, היה אבראשה מגיח מתון הבור וכעכבר
יוצא לשדות לחפש מזון. בעולם כולו אין די אוויר להפיג את הצחנה
שדבקה בנחיריו. מאז שפתו העליונה נפשלת כלפי מעלה עם כל
שאיפת־אוויר, כמו לגביו מתמיד העולם כצחנתו. אם החזיק אבראשה
מעמד ונשאר בחיים התלויים על בלימה היה זה בזכות כתב־יד שבו
סיפר מה שעבר עליו בבור־הצואה: מצבה לעיירה היהודית שבה נולד
ובה חי ואשר ממנה לא שרד איש לפליטה, אף לא מבני משפחתו.
״אני האחרון מכל העיירה,״ אמר ,״ועלי להקים מצבה זו. אחר־כן
אמות לי בשלווה.״ הואיל ולא ידע עברית, ליוויתי אותו לבית־הוצאה
_ עברי אחד שכתובת היתה עמו. כאשר שמעה האשה, המייסדת
והמנהלת של אותו בית־הוצאה גדול, במה מדובר, לא נגעה בכתב־היד
שהושטתי לה ורק הודיעה כי לאחר ״סלמנדרה״ ,שעתה־זה יצא לאור,
אין עוד מה להוסיף על הנושא.
ניסיתי לערער :״מה שנכתב בכתב־יד זה,״ אמרתי ,״לא היה איש
מלבדו יכול לכתוב.״
״אדוני הנכבד,״ פנתה אלי הגברת ,״אינני יודעת אם אתה קראת את
הספר,סלמנדרה׳ .אני קראתי, ועלי להדגיש שוב שעל הנושא הזה אין
להוסיף אף פרט. אנחנו המו״לים משמשים רק מתווכים בין המחבר ובין
הקוראים, ובימים אלה השוק מוצף ב׳סלמנדרה׳.״
לאחר ימים מעטים נודע לי שאבראשה מת בבדידותו. כתב־היד שלו,

תעודה חד־פעמית, הושלכה לזבל. מאז מופיעים פני אבראשה
הדוממים לנגד עיני, דוממים ומאשימים.
ריבונו של עולם! אילו אך לקחתי אז את כתב״היד הזה להוצאת
ספרים ״דביר״ וניגשתי אל העורך, או אל המנהל, ואמרתי להם שאני הוא
המחבר של הספר ״סלמנדרה״ שהופיע אצלם, ואילו נתתי אחר״כך
בידיהם את כתב־היד של אבראשה, אין ספק שהיו קוראים בו, ואז היו
רואים כמוני שזו תעודה מזעזעת יחידה־במינה, בעלת חשיבות
היסטורית!
מה היה לי שלא יכולתי לנהוג כן! מה עיכב אותי מלעשות דבר
שרציתי לעשותו בכל לבי -להביא לידי כן שכתב־יד זה יראה אור,
להוציא לאור חיים רוטטים הקבורים באפלת בור־צואה! והנה לא
נסתייע הדבר. גורל אחד היה לחיים ולכתב־היד. וכי מי האשם, ריבונו
של עולם! מי אשם!
ופני אבראשה שותקים ומאשימים.
יותר ממאה איש גוללו את עדויותיהם לפני השופטים במשפט
אייכמן, ואני היחיד ביניהם ששיתוק אוחזני אחרי השאלה השניה:
״שמן די־נור!״
״כן,״ אני משיב.
״מה הסיבה שבספריך אתה מסתתר מאחרי שם אחר!״
שאלה פשוטה ושגרתית כל־כך, ואולם ברגע שהיא עוברת את אזני
ומגיעה למוחי מתחוללת שם התפוצצות: כאן עומדים לצרף את שתי
הזהויות לזהות אחת, ועלי להכריז ולאשר זאת בפומבי! לכן אני בורח
משתיהן אל שטח־הפקר, הופך ״צמח״ בבית־חולים. אין אמר פרופ׳
באסטיאנס! -״אז התחוללה בנפשך ההפרדה המוחלטת, הייתי אומר
,הפיצול׳.״
אני מסתכל במספר הרשום בראש הדף שעליו אני כותב שורות אלו,
ואיני מאמין למראה עיני: עשרות דפי פוליו מילאתי עד כה באותיות
זעירות ולא נתתי דעתי על החידוש שבהם. מעולם לא כתבתי על הנושא
הזה בגוף־ראשון. בכל ספרי כתבתי בגוף־שלישי, אף שקשה עלי צורת
הכתיבה הזאת, כי כל מה שכתבתי היה מעין יומן אישי, כתב־עדות, אני
ראיתי את הדברים, אני חוויתי את החוויות, אני חייתי את המאורעות,
אני, אני, אני, והנה עלי להפוך תוך כדי כתיבה את ה״אני״ ל״הוא״ .אני
חש פיצול, אי־נוחות, זרות, והגרוע מכל -אני חש עצמי כמי שעוסק
חלילה בספרות. אך ברור לי שאם לא אכתוב בגוף־שלישי לא אוכל
לכתוב כלל. והנה כאן, בלי להרגיש בזאת, בפעם הראשונה, וכבר בשורה
הראשונה :״אני, אני, אני איך לא הבחנתי בכך עד עכשיו! ומדוע
הבחנתי בכך דווקא עכשיו, לאחר שהזכרתי את התרוצצות של יומיים
בחורשה שליד הקליניקה הפסיכיאטרית! ״בפתח זה עליך להיכנס כדי
למצוא את התשובה אך עברתי את המפתן והגעתי לאירועי היומיים
האלה וכבר נתגלה לעיני -ולא במעומעם -החידוש שעד כה לא חשתי
בו כקיים: הנה שתי הזהויות. הן דרות בכפיפה אחת, ואני לא ידעתי!
וכאז, עכשיו: יומיים של מחשבות מתרוצצות. אני ממהר אל משרדה
של המזכירה ומבקש:
״נא לרשום אותי לטראנס.״

**4 44

9 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 47
4 * 4 4 4 4 4 * 1 1 1 1 4 4 4 4 4 4 4 >4

| 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 1 * 4 4 4 * 1* 4 4 4 * 4 4 4 4 4 4 4 4 4 * 4 4 4 * 4 4 4 4 4 4 4 1 4 4 #

4 4 4

.דף חדש

אם אגי, הגפל של פלגטת-אושוויץ, יכול
לעמוד כאן לפגיכם, הרי זה הודות לשבועה
שנשבעתי להם שם. השבועה שהפכה לשריון
בו גבגסתי אל תוך בוח-עליון שהוא מחוץ
לדרך הטבע.
הס הלכו ממגי. נמדדו ממגי. במבס-עיגינו
היתה השבועה. הלכו והשאירו אותי
אחריהם. אני רואה אותם. הס מסתכלים בי.
אני רואה אותם --
מתוך עדותו ׳ג1׳צ ק. צטניק
במישפט אייכמן
4 אין הזמן כפלנש ה אושוויץ כפי שהוא על
כדור הארץ. כל שגר-רגע סובב שם על
גלגלי זמן אחר.
לתושבי פלגטה אושוויץ לא היו שמות. לא
היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם
לא גולדו ולא הולידו. הם לא חיו, והם לא
מתו.

מתוך עדותו טל ק. צטניק *-
במישפט אייכמן

יייי

>6!9י!39*49!40>000

* מ מיי־ ״ ט

אף אחד ושמו חול -
אלף שנה הוא חי ובסוף אלף שנה
אש יוצאת מקינו ושורפתו
ומשתייר בו כביצה וחתר ומגדל אברים וחי
בראשית רבה, י״ט, ה׳

דף חר1ן
(הקלטה ):טיפול־ל.ס.ר. באדון רי־נור,
טראנס רביעי, בקליניקה שלי,
המחלקה הפסיכיאטרית,
באוניברסיטה הממלכתית
בל״רן.

ולפתע --
--הקולות יוצאים מן הרמקול בשלשלאות סבוכות, מלוהטות. השמש מציתה בהם ארגמן, וכך הם זורמים מן הרמקול אל אזני וממלאים את חלל ראשי. כל מה שמילא קודם את נפח־הגולגולת, מרחף
עכשיו מחוצה לי, לנגד עיני. וקולות־הצעקה הולמים בריק זה החלול :״לא־יהודים לצעוד החוצה!!:״
זו לי פעם ראשונה שאני רואה את פניהם של חיילי היטלר, וזו פעם ראשונה שאוזני קולטות את צריחת
הפקודה בגרמנית:

עירי.
העיר הפולנית הראשונה ליד הגבול הגרמני.
עירי.
שוב אינני מכיר אותה יומיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.
כל הגברים היהודים עומדים בגוש אחד צפוף, כאלומה נשכחת בלב שדה־שלף ריק מאופק עד אופק.
אני רואה את החגורה הקושרת אותם יחד, חגורה קלועת אימה ופחד, שזורה מלים של גחלי־אש לוהטות:
1 11878£7£1םסב 10117א
סלקציה!
אני רואה יד מגיעה מלמעלה, אוחזת בציצית־ראשי ומוציאה אותי מתוך האלומה, ועם שאני נשלף ומביט ן
מטה אני רואה את ריק החלל שנפער אחרי בלב האלומה.
נלקחתי לחפור.
בור אני כורה. מולי עומד היהודי עטוף טלית ותפילין. הגרמני, אקדח שלוף בידו, מחכה עד שיתאספו ־*
כל שאר חבריו כדי להנציח את המעמד בצילום למזכרת.
בור אני חופר. בור־קבר.
השמש בולה זוהרת על להב המעדר. עם בל נעיצת מעדר באדמה אני קובר את השמש, ועם כל
פריקת־עפר השמש מופיעה שוב על להב המעדר, זוהרת שבעתיים.
אני כורה בור. זה שחפר לפני התמהמה. הגרמני נוטל מידו את המעדר :״אני אעזור לך, אני אראה
לך איך חופרים. הבט וראה!״ להב המעדר הבוהק בשמש מתרומם ונוחת מלוא הכוח היישר אל גרונו של
הנחשל.
״בך חופרים!״ ושוב ניחת להב המעדר בפניו של הנחשל. ושוב ושוב :״כך חופרים!״
צלם־אדם. שסעי־בשר יופיעו בתצלום.
ואני כורה קבר.
אינסטינקטיבית אני מרתיע את המעדר לאחור למראה תולעת קטנה שאינה מוצאת דרכה, אצה הנה י

והנה מבוהלת תחת להב המעדר המורתע שבידי.

ממעבה־האדמה עולה •אלי זעקת התולעת :״אני החיים! אני החיים!״
.,חיה!״ זועקת אלי התולעת המחפשת לה מחסה ,״חפור וההד בל עוד ידיך חופרות אתה חי
מולי עומד היהודי, מעוטר בטלית ותפילין וה״בית״ שעל י׳ראשו מחולק, נראה כנזר. סביבו צוהלים״
הגרמנים. זר של קוצים הם נותנים על ראשו של היהודי, מוחאים כפיים, רוקדים סביבו, צוהלים ושרים:
״הושע־נא הושע־נא ...מלך ישראל
ואני רואה איך התפילין של־ראש מתרוממות מעל זר הקוצים, נפתחות כדלתות ארוך־הקודש, הקלף
שבתוכם נגול החוצה, ואותיותיו ניתקות ממנו אחת־אחת, דוחפות ומסתדרות מעל ראש היהודי
ככתובת־זהרורים :״שמע ישראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד!״
השמיים נדלקים. אך עלטה על־פני הארץ, עם שהשמיים בוערים. הלהבות משתלחות מעלה. והנה ברק *
יוצא מן השמיים ומצית את האלומה בשדה הנהפכת ללפיד, ויד יוצאת ונושאת את הלפיד ומדליקה בו
את מנחתו של הבל, ואש המנחה מפיצה אור־אש בעלטה. ובשמיים נפתחת ארובה וקטורת־המנחה של
הבל עולה, עולה אל מעלם הגבהים המאכלים.
וקין מביט מעלה אל פתח הארובה בשמיים, אל האש המאירה במנחתו של הבל, אל יהודי העיר בתוך
האלומה הדולקת בלפיד, ומניף ידו כבברכת הייל־היטלר.
אני רואה את אגרופו של קין מונף כלפי הארובה שנפתחה בשמיים ואני יושב אצל הנר הדולק
בישיבת־חכמי־לובלין ולידי פיני. שלושה אנחנו, שלושה תלמידים שבחר הרב שפירא, ללמוד קבלה בכל
ליל חמישי־בשבוע, כל הלילה, עד אור הבוקר. הלילה נמצא עמנו לא הרב פרומר מקוזשיגליוו אלא הרב
שפירא עצמו. ספר־הזוהר פתוח לפני. עומדים אנו בפרשת בראשית :״וינחם השם כי עשה את האדם,
ויתעצב אל לבו...״
הנר הדולק מאיר רק את הספר הפתוח לפני על השולחן. יתרת־האולם רחב־הידיים שרויה באפלה, והרב
שפירא, במעיל פשתן לבן ארוך, פוסע ליד הקיר, לאורך האולם, משך כל הלילה, כל הלילה, ואנו הגה לא
ייצא מפינו. אינני רואה את הקיר השרוי באפלה, אך רואה אני את דמותו של הרב בחלוקו הלבן, החולף
כעמוד לבן, בא מן העלטה ונבלע בעלטה. כל הלילה, כל הלילה. ודמותו הלבנה, מלוא הלילה, מאירה לי
את פסוקי הזוהר:

״והנפילים היו בארץ --אלה השדים עזא ועזאל...״
״ויאמר השם אמחה את האדם אשר בראתי --״
ואני רואה את קין פותח ארובה המזדקרת מתוך התהום בנגד הארובה בשמיים שנפתחה לקבל את מנחתו
של הבל.
לצדי יושב פיני ואני מורה לו באצבעי בתוך ספר הזוהר עם שעיני שואלות, אם רואה הוא כמוני איך
עולים עזא ועזאל מתוך ארובת הקרמטוריון באושוויץ להמליך את נוקליאוס מלבם להיות מלכו של עולם.
אני מביט אל חברי פיני ורואה אותו במחנה נידרוואלדן: מפיל עצמו בתחנוניו לרגלי ראש־הבלוק:
״ראש־בלוק רחום! ראש־בלוק מתוק! הלקה אותי ולא את אבי ואיטשה־מאיר הצהוב, אביו, שגזרו עליו
מלקות־מיתה, צועק אל בנו :״פיני, הסתלק מכאן! אני גוזר עליך בגזירת כיבוד־אב, לך מבאן! לך! לך! לך!״
פיני — שהרב שפירא אמר עליו :״תלמידים בפיני הם פארה והדרה של ישיבת־חכמי־לובליך — הוציא
את נשמתו תחת מקלו של ראש־הבלוק. ואיטשה־מאיר הצהוב, חסיד וירא־שמיים, מסרב לומר ״קדיש״ אחרי
מות בנו .״פיני לא מת,״ הוא אומר ,״פיני עלה לשמיים כשרף ברבב־אש. ואין אומרים, קדיש, אחרי אליהו
אצבעי מונחת בספר־הזוהר על השמות עזא ועזאל המודפסים באותיות גדולות, ואני זועק אל הדמות
הלבנה הדוחפת מעלטה אל עלטה:
״מורי ורבי! אל תחשה! :תן לפיני, תלמידך המובהק, ביאור לזוהר הסתום הזה!״
דמעותיו של פיני נושרות על ספר־הזוהר הפתוח לפניו ואני מחבקו אל לבי ושומע את שפתיו לואטות:
״אין לי תיקון בעולמות העליונים. עברתי על לאו מפורש בתורה, המריתי את פי אבי. עברתי על מצוות
כיבוד־אב.״
הוי מורי ורבי! תלמידך עולים בעשן־ארובה של עזא ועזאל. פיני לא טעם טעם חטא. אל תחשה! צווה
גם אתה. גזור גם אתה גזירה. צדיק גוזר והקב״ה מקיים!
הוי, מורי ורבי: אתה חייב לנו פירוש, כי הזוהר כספר הסתום לפנינו. מדוע הועלה סיני קרבן־עולה!?
במו־ידי נשאתי את שלד גופו המוזולמני אל המשאית המובילה את הגוויות לשריפה. מורי ורבי: מורי
ורבי!

.מה מפחיד אותך. אדון די־נור? את מי אתה רואה? אל מי אתה זועק?--״
אל האש הלבנה ההולכת לם ני.כעמוד, אל מורי ורבי העובר מעלטה אל עלטה אני זועק למען יראה
את קין מנין* אגרו]* מאייב כלפי ארובת-השמיים שנפתחה לקבל את מנחתו של הבל.
אל מורי ורבי אני זועק, למען ישא פניו אלי. אני, תלמידו המובהק, היושב אצל ספר-הזוהר הפתוח בדמי
הליל בתוך בלוק־המחראה האפל של אושוויין. המחראה חשובה. רק בתא משאבת־המים שבפינת הבלוק
מרצדים האורות. מחיצת קרשים מפרידה את המשאבה מן המחראה, ומתוך תא־המשאבה רושפים
ניצוצות־אור אדמומיים כלפי מעלה, באילו עולה שם המנוע בלהבות.
ראש משרתי־הבלוק מראה לי שתי עצמות מנוקרות־בשר :״אתה רואה, אלה עצמותיו של בדק, ה,ם ים לי
השמן, .אבא׳לה הקדוש׳ חותך אותו שם למנות. זה עסק טוב. פראנצל, ראש־הבלוק, הביא לעצמו, פיפל׳
טרי מרחבת־הרכבת.״
ואני רואה בעד פתח תא־המשאבה את המדורה הבוערת, המאירה בלהבותיה את חשבת המחראה.
״אבא׳לה הקדוש״ יושב משוכל־רגליים אצל האש ופניו לא כפי שהכרתים באושוויץ — פניו פני קין בעמדו
נובח מנחתו של הבל. עכשיו הוא יושב על הארץ אצל מנחתו שכולה שלו ומלעיט את האש בגזרי־עץ
ללבותה. לשמאלו תיבה גדושה גושי בשר חי, טרי, במאכלת ארובה קוצב את הבשר מנות־מנות, שוקלן
בידו, יש ומבתר את המנה לשתים ומטיל את הבתרים למדורה.
ולאורך הקיר אני רואה: בתור עומדים צללי אדם ופניהם המופנים אל פתח תא־המשאבה קודחים בבולמוס
של תאוה, רעב וקוצר־רוח, פניהם מואדמי־בהרות מן האש המפזזת. צלליהם מתמתחים ומתגבהים על פני
הקיר ומגיעים עד למרישי תקרת־המחראה, וראשיהם מקפצים למעלה על פני הקיר לפי קצב פיזוזן של

לשונות האש.
״סומף־סומף ...סומף־ם ומף פועם לבו של מנוע-המשאבה למיקצב האש המעלעת בשר חי, דם, חלב
וגזרי־עצים.
ואני עומד בדמי־הליל בבלוק־המחראה של אושוויץ ורואה במעלה הקיר, מעל תא־המשאבה, את צילו
של ״אבא׳לה הקדוש״ ,הקצב של אושוויץ, יושב אצל להבותיו העולות כמתוך תהום, ומסביב לצללית המדורה
שעל הקיר מרקדים באין־קול צללי־אדם מואדמים בקצב לשונות־האש.
מתהומות אושוויץ עולה האש ובקרביה מנחת־עולה של קין — נתחי בשר־גופו של ילד בן אחת־עשרה
כשכינויו ״פיסל״ ושימוש לתעלוליו המיניים של ראש־בלוק באושוויץ.
הרעב לוהב־משתקף בכל צל וצל, וצלליות הידיים פשוטות אל המנה, אל המנה, ומעל לראשים, על הקיר,
לוהבות האותיות:
״מנה, מנה, תקל —״
להב המאכלת שביד ״אבא׳לה הקדוש״ מתנצנץ, זורה ברקים אדומים, ולהב־המעדר בידי, זורה זהרורי־שמש,
ואני חופר בור־קבר ושומע את קול התולעת הנחפזת להתחפר :״חפור וחיה!״ מולי, מעוטר בטלית ותפילין,
עומד היהודי, ומדי הביטי בו אימה גדולה נופלת עלי. רואה אני את האור הגדול שברא אלוהים בערב־שבת
וגנזו לבחיריו לאחרית־הימיס, והנה קרן אחת מגניזת־האורה יורדת ומעטרת את זר־הקוציס שנתנו החיילים
הגרמנים לראשו של היהודי. אני נופל אפיים ארצה מעצמת האור שאין לשון אדם עשויה לתארו, כובש
פני בקרקע, ולוחש תפילה:
״מי יתן מותי תחתיך!״
ואני קם. ואני הוא. עטוף בטלית אני עומד, רצועות התפילין כרוכות על ידי השמאלית, ומספר־אושוויץ
שעל זרועי מתנתק ומרחף כמלוא הטפח מעל שבע כריכות הרצועה. שוב איני חש בקרקע תחת כפות־רגלי
היחפות, שכמו נתלשו ממנה. דומם אני משפיל עיני אל פיסת־אדמה שעליה, עוד מעט ימוט גופי במותו,
ושומע את נשמתי אומרת:
״בידך אפקיד רוחי...״
ושלוה גדולה יורדת עלי: את כל קונמי הריני משלם עכשיו. את כל קולרי מסיר מעל צווארי. מחזיר
את גופי לאדמה ואת נשמת־אפי לבוראי, ואור גדול ממלאני. אור שלא ידעתי כמוהו מאז שבנה נשמתי
בהיכל־הנשמות שמתחת לכט־השכינה. רואה אני את נשמתי, פניה אל מקור אורה, ואני את נדרי שלמתי.
נרעדתי: והשבועה שנשבעתי להם באושוויץ?! השבועה?! השבועה?!
והנה הגרמניה הבלונדית, מפקדת מחנה־הנשים שבו כלואה אחותי דניאלה, מתקרבת לבוא ממעונות
הגרמניים. מתנודדת היא לעברי, בלא מדים, שיכורה וערומה־למחצה, נופלת היא לרגלי, נושקת את בנף
טליתי וממלמלת :״הוי, קדוש! הפנים פני כריסטוס אני נושא את עיני למרום, כורך את רצועת התפילין
על אצבעי האמצעית, רואה את המלים העבריות המחשבות לנשור מבין שפתי ועוצר בהן, כי הגרמני
גמר לצלם. ואני רואה את החומר הזר הגה מקנה האקדח, חודר בעד לערפי אל ראשי וממלא אותי ריקנות
כפעמון שענבלו ניטל ממנו. אני נופל לארץ והאדמה פושטת זרועותיה לקבלני כאם את בנה השב אל
חיקה. צופה אני בהתפשטות־הגשמיות שלי לקראת עליית הנשמה. אני פורש כנפיים, מתרומם מעל פני
האדמה, ועולה, ועולה. את נשמתי אני רואה, שש כנפיים לה, והיא עושה דרכה אל מקורה, ואני נושא

מבטי אחריה, מרים קולי וקורא אליה בכל כוחותי:
״ואירשתיך לי לעולם ואירשתיך לי בחסד וברחמים ואירשתיך לי באמונה

--פקח עיניך, אדון די־נור! --התעורר, אדון די־נור!--״ואני הוחזרתי ונתחם בתוך גופי.

זו פעם ראשונה במהלך הטראנסים שלי אינני רוצה לאבד את המראה
הנוגה והנורא המוסיף לזהור בי בזהרי החזון, ובאשר אפקח עיני אפשר
שיחוויר, ייטשטש, או יימוג בליל.
עוד עומדים בי מראות קידוש״השם ומיתת־נשיקה.
ימים חלפו ואני עדיין בתוך החזון. החוויות לא טרו ממני. דברים שלא
הבנתי קודם מתבהרים לי עכשיו. עובדות שלא ידעתין קודם מצטרפות
ונצרפות.
זמן־מול־זמן אני רואה.
רואה אני את חברי פיני־של־אז, כשהוא מפיל תחינתו לפני ראש־הבלוק
שילקה אותו ולא את אביו, ואני רואה את פיני־של־עכשיו,
בחזוני, ומה שלא ראיתי אז מתגלה לי עכשיו.
את נפשו של חברי רואה אני. הגאון מישיבת־חבמי־לובלין. את פני־הנפש
אני רואה.
ראש־הבלוק מניף את אלתו ומנחיתה כגרזן על גופו המוזולמני של
פיני, והגוף העקוד לטפטל לא נע ולא זע -
*82^2

עכשיו, בחזון בליידן, אני רואה את הפנים של מיתת־הנשיקה.
אז -כשנשאתי בזרועותי את גופו של פיני אל צריף־המתים ראו עיני
את פניו ואת פיו שלא ידע שפתי־אשה.
עכשיו -בחזוני בליידן, רואה אני את חתימת נשיקת השכינה על פיו.
אז -במחנה־המוות הגרמני, נשרו דמעותי על עיניו הפקוחות של פיני,
הניבטות אלי בשאתי אותו בזרועותי אל צריף־המתים -
עכשיו -בליידן, רואה אני בעיניו הפקוחות של פיני, את הפנים של
קידוש־השם.
את כולם אני רואה: את רבי עקיבא, כאשר סורקים את בשרו
במטרקות״ברזל מלוהטים; את המושלכים למוקדי האינקוויזיציה; את
היהודי ההולנדי שסירב לשטוף בנפט מלוא הבור נשים וילדים.
את כולם אני רואה באישוני־עיניו הפקוחות של פיני.
״ראש־בלוק רחום! ראש־בלוק מתוק! הלקה אותי ולא את אבי
הסכמתי עם ניקה להישאר במחלקה; הייתי מובן ומזומן לטראנס
הבא.

ובן־אדם!

אכול את המגילה הזאת...
ן ואפתח את פי, ויאכילני את המגילה הזאת,
יחזקאל, ג; א־ב

הקלטה ):טיפול־ד.ס.ד, באחן די־נור,
טראנס חמישי, בקליניקה שלי,
המחלקה הפסיכיאטרית,
בא1ניברסיטה הממלכתית בליידן.

אני מסתכל בגבו המוצק של פרופ׳ באסטיאנס, המטפל ברשמקול ליד
החלון. הפעם אני חש את תוצאות השיחה עם הפרופסור בחורשה.
שלושים שנה היה עלי להתענות עד שבא אדם זר וחומר זר בידו ופקח
את עיני על תחושתי שלי, אדם זר, ששנתיים־ימים סירבתי לבוא אליו,
בטענה שאינו יודע אושוויץ מהי. ובאמת, מה הוא יודע על אושוויץ ן
אבל, כפי הנראה הוא יודע על האדם שהיה באושוויץ. לכאורה, מי
מיטיב לדעת על גופו מבעל הגוף עצמה אף־על־פי־כן יש דברים שרופא

מיטיב לדעתם מן הנוגע־בדבר עצמו. הנה במשך יומיים של הירהורים
נתגלו לי תחושות שלא ידעתין קודם־לכן אף ששבנו בתוכי.
״מה שלומך היום, אדון די־גורד פרוס׳ באסטיאנס מתקרב אלי
והמזרק בידו.
״נרגש ונסער,״ אני אומר.
״דבר רגיל, בהחלט רגיל,״ הוא מהנהן לי .״בהחלט רגיל...״
-כאשר לפתע --

כאשר לפתע
--לידי עומד איטשה־מאיר הצהוב שאינו רוצה לומר ״קדיש״ אחרי מות פיני־ בנו, עם שלקראתי,אל תוך אפלוליתו של הבלוק, מתנודדת הגרמניה הבלונדית, שיכורהי וערומה־למחצה. ממעונות־הגרמנים
היא באה, שם מתהוללים עכשיו הגרמנים עם הנערות שהביאה עמה ממחנה־הנשים שלה. ברגיל, כשהולמים
בי הקולות האלה מתוך מעונות־הגרמנים מזנק אני להסתתר באפלת הרצפה תחת לקרשי האצטבאות. הפעם
החמצתי. היישר אלי היא מתנודדת. לרגלי היא נופלת. מלטפת את כנף חלוקי וממלמלת :״הוי, קדוש!...
באלוהים, הפנים פני כריסטוס ה״קדוש...״
אני נרעש: מתי בבר נתחוויתי במה שמתחולל סביבי עכשיו? באיזה גלגול־חיים קודם זה קרה לי? ברור
שכבר חוויתי זאת לפנים, אבל מתי? אני זוכר שדבר־מה נורא עתיד להתרחש וכי עלי לדעת מראש מהו.
ואולם כוח אדיר, חזק ממני, עובר בתוכי, מתגבר עלי ומסתירו ממני: עתיד שהוא עבר, עתיד שכבר חוויתי
אותו. והגרמניה הבלונדית כורעת לפני, מחבקת את רגלי ואומרת :״הוי, קדוש ואני נושא את עיני
אל פתח הבלוק ורואה את האכזר מכולם, את זיגפריד, איש־הם.ם. בעקבות הגרמניה הוא בא, להחזירה
אליו. זיגפריד ניצב בלי כובעו ומעילו, ובגופייתו הלבנה הוא נראה איום יותר מאשר באם ודת־הם.ם.
השחורה.
״קח אותו אתנו,״ היא מתחננת לפני זיגפריד., ,אעשה בל מה שאתה מבקש.״
ואני יודע וזוכר שכאן, במקום הזה, רצח זיגפריד את זנוויל לובלינר, ואין ב״באושטאלז־ד יום שבו אינו
רוצח אחד מהאסירים.
״בוא, סאניטר!״ מצווה זיגפריד.
״לא! לא!״ אני זועק בפנימיותי .״לא אלך! אינני רוצה לראות את הנורא בפיוטי! לא! לא!״

״מה אינך רוצה לראות, אדו! די־נור? מה אתה רואה? מה אתה רואה? אמור, אדו! די־נור, מה אתה רואה רואה רואה
את הקול אני תאה.
קול אלוהים נראה אלי באפלת הבלוק, והקול קורא :״מה אתה רואה, העד?״ את הקול אני רואה.
הילת־קודש אני תאה באפלת הבלוק, אני תלך לקראתה וזיגפריד מוביל אותי אליה. אני רואה את הקול
הקורא:
״מה אתה תאה, העד?״
את ההתגלות אני רואה.

אמור, אדון די־נור, מה אתה רואה רואה רואה רואה?--״
את זיו־השכינה אני תאה באפלת הבלוק ועיני מסונוורות מעצמת האור .״מה נורא הבלוק הזה!״ על
פני אני נופל וזיגפתד עוקר אותי מהארץ והגרמניה מתחננת :״בעדינות, זיגפתד! נהג בו בעדינות!״
וזיגפריד מקים אותי בעדינות ומוביל אותי בידו בעדינות.
״מה אתה תאה, העד?״
הילת־קודש אני רואה במעונות־הגרמנים. הילת־זוהר מעל ראש אחותי הערומה. את תבול עיניה של
אחותי אני רואה, וחרדת־אחרית מפילה אותי ארצה. את מראה אחותי אני רואה בגלגל־אש־ונוגה, וידי־שאול
גורתת אותה ממני והלאה, ואת שוועת־זעקתה אני שומע:
״תנו לי ...אל אחי...״
וקול הזעקה, בלבוש אש אדומה, מהלך ושוטף אל תוכי מארבע בנפות הארץ.
ולאחריה: חושך. ת א מליטני באדרתו כתבריך עם שעמם־קולו של מפקד־המחנה זוחל דרך אוזני אל גזע
מוחי, מחלחל אל מצולותיו ושם יורד ומתחפר :״זיגפריה עצור! אני צריך את הסאניטר שלי! אני פוקד:

ואני יורד מן העץ שעליו הסתתרתי בברחי מ״מצעד־המוות״ לאחר פינוי אושוויץ, וקול אחותי מתגלגל
במרומים כקול הרעם בגלגל:

נושא אני את עיני לשמיים אל הקול ורואה את אחותי בבוהק תריחה והילה לראשה. סביב לה נערות
יהודיות שהתאבדו לפני הימסרן לידי הגסטאפו. והן שרות אליה שירת־מלאכים :״אחותנו את!״ והשירה
בצבעי הקשת, והצבעים באים אל הבי, ואני גומע אותם. נשפכים הם אל פי ויורדים לגרוני. שירת מלאכים
בטעם צבעים. נהרה באה אל עיני. אני מביט בחופת השמיים והמקהלה שרה :״אחותנו את!״ והילת־הקודש
מעליהן. גלגל בתוך גלגל בתוך גלגל .״אחותנו את!״ ואחותי קדושה ועצובה. אני זועק :״דניש! הבטחתי
להביא אותך אלי לארץ־ישראל!״
ואחותי קדושה ועצובה.
כ ס שז, מקועקעת בחזה אחותי, אני רואה. ואת התפצלותי המיידית לשנים אני
את הכתובת
רואה.
אני מביט ורואה כיצד אני נפרד ויוצא מתוך עצמי; ואני עומד ומסתכל אל גופי המוטל על הארץ
בעילפון.
״זיגפריד, עצור!״
אז לא יכולתי לשמוע את פקודת מפקד המחנה. מעולף הייתי. עכשיו אני מחוץ לעצמי, עכשיו גס יכול
אני לראות כיצד זיגפריד סוחב אותי ברגלי בחזרה אל הבלוק, ואני, למראשות עצמי, הולך אחר עצמי
הנסחב על הארץ, ואני רואה את זיגפריד יורק בפני על שום שהוא חייב לסחוב אותי במקום לירות בי.

דף חדש
מביט אני אל עצמי, הנסחב ברגלי אל הבלוק, ורואה את סודם של סיוטי. מוצנע הוא מתחת לכתובת
שעל חזה של אחותי. אינני מתעלף! ,כי נפרדתי מעצמי. הייתי לשנים. מה אז ועכשיו — מציאות־זמן־אחד,
מוכפל לשנים — כן אני־אז ואני־עכשיו, זהות אחת, מפוצלת לשנים.
אני מביט אל עצמי המעולף, ואל עצמי המביט אל עצמי אני מביט, ואת סודו של הפיצול אני רואה.
מאחרי מסך העילפון הוא עומד: סוד הפיצול.
אט־אט אל מול עיני, מתרומם מסך כבד של אש ואפר.
מאחריו — מסד שני, אדום לוהט.
מאחריו — מסך שלישי, טורקיז ניגר בתוך בחלת לוהבת —
את אמי, ערומה, אני רואה, הולכת בשורה, בין כולם, פניה אל תא־הגזים. .אמאז ...אמא אמא

..מה -אתה -רואה -אדון די־נור? מה אתה רואה רואה
משמי־אושוויץ שמעל לראשי מתגלגל אלי הקול. ברעמים מאיימים מהדהדות המלים ומכות בפטישים
כבדים בתוף־אזני.
את אמי אני רואה, ערומה, בדרך אל הגזים.
אני רץ אחריה וקורא: אמא אמא...:
אני, מחוץ לשורה, רץ אחריה :״אמא!״ אני קורא! ״אמא!״ —
אמא שלי ערומה בדרך אל הגזים.
אני מביט אל ראש אמי ורואה את עצמי בתוך ראש אמי, בפנים. ואני רץ אחרי עצמי בתוך ראש
אמי.
ואמי ערומה בדרך אל הגזים.
אני נחנק חדר־רחצה של אושוויץ! אז ירדו מים מתוך המזלפים; עכשיו יורדים הגזים. אני הולך ונחנק.
לעיני הפחד של סיוטי. הפחד מביט בי. הוא גלוי. אני רואה את פניו. הוא הסוד של סיוטי. אני נחנק
בתוך ראש אמי. אני בתוך תא הגזים, בפנים.
אמא שלי, היפה מכל אמהות שבעולם, נחנקת בתוך־תוכי, ואני בתוך תא הגזים של אושוויץ.
ואני — בתוך גולגולת־ראשה של אמי — מושלך אל פי המשרפה, אני נשרך, הולך ונשרף, ועובר את
מנהרת המשרפה ומגיע אל תוך ליבת הכור המסתורי של אושוויץ, רואה את הכור, ומבעד לארובתו אני
עולה לשמיים.
ועוד אני עומד אצל בלוק 14 ומביט אל עשן המתאבך מתוך ארובת־המשרפה, ומדמה לראות בתוך
העשן את אמי, את אחותי, את אבי: הרי את כולם ראיתי בתוך גולגולת־ראשה של אמי כשהיא בדרכה
אל תא־הגזים. ופתאום —
את עצמי אני רואה, עולה מתוך הארובה של אושוויץ. לימיני שמחזאי, לשמאלי עזאל. הם פורשים
חופה מלכותית מעל לראשי. החופה מתייצבת בפטריה לוהבת בשמיים. בשופרות הם תוקעים ומכריזים
לארבע כנפות הארץ, על שמי החדש: נוקליאוס!
חיל ורעדה אחזוני. הן בתוך גולגולת־ראש־אמי נשרפתי, ועמי כל בני משפחתי נשרפנו במשרפה של
אושוויץ; הן עולה אני לרקיע השביעי, והנה, אני רואה; אמי עומדת לפני כם־הבבוד של אלוהים וזועקת:
״הא לך, אלוהים! הא לך!״ והיא מעבירה מאחרי גבה את דניאלה, בתה בת השבע־עשרה, ופורמת את
חזה של בתה :״הא לך, אלוהים! הא לך את ה־ 8 £סתס
ואלוהים מביט׳ורואה.
ואמי מעבירה מאחרי גבה את מוני, הילד שלה בן האחת־עשרה :״הא לך, אלוהים! הא לך את הפיפל

של אושוויץ!׳׳

ואמי זועקת:
״אל תסתיר פניך ממני, אלוהים! הבט בי! ערומה שלחו אותי אליך, את שערותי גזזו, ילדי זועקים אלי:
אמא! אמא: האם אתה שמעת את זעקת ילדי הפיפל? האם אתה שמעת את מר־בכיה של בתי ה״פלד־הורוד?
אני אמא שלהם. ואתה, אלוהים, מה!? אתה מה?!״
ואלוהים מביט ורואה —
אותי.
כיצד יושב אני על בס־מלכותי תחת בטריה לוהבת ומביט אל עצמי העומד אצל בלוק ,14 שלד של
מוזולמן באושוויץ; מדמה לראות את בני־משפחתי עולים בעשן מפי הארובה ורואות עיני את עצמי:
נוקליאום! אני נוקליאום!
״אהה, אלוהים: אלוהים!״

מהו המראה שאתה רואה. אדון די־נור? תאר לי את המראה המפחיד שאתה רואה --״
״את עצמי אני רואה. את פני עצמי. בגולגולת־ראש אמי נשרפתי, ובבשר בני־משפחתי הזנתי את
כור־המשרפה של אושוויץ.״
אני הנשרף! ואני נוקליאוס!?
אהה אלוהים! מיהו האני העומד למטה אצל בלוק ,14 ומיהו האני, שם למעלה, המולך בתוך הפטריה
הלוהבת? מתי אני למעלה ומתי אני למטה? מתי אתה הוא אלוהים, הבורא, ומתי אתה האלוהים, המחריב?
תחת שמי־אושוויץ אני עומד. עיני נשואות אל עצמי בין שמחזאי ועזאל, מרים אני את ידי אל עצמי
למעלה וזועק זעקה גדולה ומרה :״האם ידי, ידיים אלו, יצרו אותך, נוקליאוס?!״
״אני בן־אדם זועק אני אל איש־ס.ם. במוסך ,״לא רוח־רפאים! לא שד! בן־אדם אני שרוצה לחיות!
בן־אדם: בן־אדס!״
״איך הגעת למוסך שלנו?״ שואל איש־הם.ם.
״במשאית למשרפה, בתוך ארגז הפחם התחבאתי, מתוך ארגז הפחם יצאתי ומצאתי עצמי בתוך המוסך
הסגור.״
״זיגפריד, עצור:״ שומע אני את מפקד המחנה המצווה עליו שלא יירה בי.
״איין בראוור קרל!״ ואיש־ם.ס. מחזיר אקדחו לנרתיקו.
את רגלי היחפות אני גורר ביער המושלג. יודע אני ששעותי ספורות. ממצעד־המוות ברחתי אל תוך
היער. אל ערימת הירויים אני זוחל, להיות בינותם. משך שנתיים־ימים הלכו ממנו והשאירוני אחריהם.
להם נשבעתי את השבועה להיות להם לקול. אך מצטרף אני אליהם, כי גווע אני, הולך וגווע.
בשארית כוחותי אני נושא עיני לשמיים וזועק:

ערימת השלדים הירויים ניצתת ללהבה גדולה. הופכת מרכבת־אש. מתוך שלד־גופי המוזולמני נפרשות
כנפיים, אני הולך והופך סלמנדרה לוהבת. אני עוף־החול העולה מתוך האש של עצמי. וכמו טיל הנשלח
למרום עולה אני מתוך ערימת השלדים בסערת זעקה --
— ומגיע בחזרה אל תוך גופי פנימה.

ו1ח!ז ז! ז

אחו־ת־דבו־וואשץ]
וכתוב בספר וחתום,
והעד עדי ם
ירמיהו, ל״ב, מ״ד

הייתי בעץ שפגע בו הברק והוא עומד בלהבות ובוער.
ניקה חרדה למצבי :״זה כשנה אנחנו שוהים בלייזץ,״ טוענת היא 4 כנגדי ,״ופתאום, באמצע הטיפול, אתה רוצה לברוח! ׳גב׳ די־נור,״
אמר לי במפורש פרופ׳ באסטיאנס, ,הרי את ראית את מצבו של בעלך
בטראנס האחרון, היית נוכחת. לעוד שני טיפולים לפחות זקוק
בעלך!׳״
אין הסבר בפי. אחת אני יודע: מבחינתי, סיים פרופ׳ באטטיאנט
את המשימה שאני הטלתיה עליו וקונם עלי אם ארד שנית לגיהנום
בלא הסיבה שבגללה כפיתי על עצמי את ליידן. עכשיו חובת־הניצול
להיות עד בלבד במשפט בין האלוהים והשטן הנערך בלב האדם.

אני בבית.
זו הפעם הראשונה, אחרי שלושים שנה, שאני עולה על משכבי
בתחושת רגיעה. תחושה מוזרה, במעט בלתי־מציאותית; לא
נורמאלית משום נורמאליותה.
שינוי־ערכים. אני ער ליורה הרותחת בקרבי. הפעם אני מקבל
באהבה את צירי תהפוכותי, לא עוד טלפי תפלצת־הסיוט בלילות.
ובאו הימים.
האמנם סר ממני הסיוט של לילותי, נתחלף ועבר לימי!
טרום־ליידן היה הפיצול -אני; סיוט מתוכי הבא עלי במחתרת־לילה.
ואילו עכשיו, בתר־ליידן, עומד לפני סיוט־הפיצול לאורו של
יום, והוא בלל־אנושי, אף קוסמי, בהפסיקי את ליידן ידעתי את
הנתבע ממני, גם אישרתי אותן התביעות. הקווים היו ברורים. ידעתי
לאן הקווים נמתחים. הן לשם בך ברחתי מליידן, אל עצמי, לשם

נמתחים בל הקווים.
והנני בעץ שהיבה בו הברק והוא עומד בלהבות.
יבשה ידי.
משא״ליידן כה גדול הוא, וכה נורא החזון, עד שאין ידי מושטת
אל העט. פלצות אוחזתני. נשרפה המלה בפי.
בך עוברים עלי הימים והלילות, חודשים ושנים. כבן־אמיתי בורח
אני מעצמי, ואל עצמי אני שב.
לפנים אהבתי להתבודד הרחק מיישוב בני־אדם, להתייחד עם
אושוויץ ביקשתי. עכשיו אושוויץ לפתחו של אדם רובצת. באשר
האדם שם אושוויץ, בי לא השטן יצר את אושוויץ, אלא אני ואתה,
כשם שלא השטן יוצר את הפטריה בי אם אני ואתה.
האדם!
שוב אין מיפלץ־הסיוט פוקד אותי בלילות; קם הוא לעיני באור
היום.
ובה נורא החזון עד בי אין מלה בפי, ואין ידי מושטת לעט. אוחזני
השיתוק. יבשה ימיני.
אני עובד בפרדס. רגעי״נחמתי באשר ההרכבות שלי מתקבלות
בעצים כזרעון מפרה ברחם־אשה. העץ הזקן יוסיף לחיות בייחוריו.
מתעסק אני בבל מיני עבודות של כתיבה שמעולם לא התפניתי
אליהן, ושמח לראות באיזו קלות אני מריץ עטי. אני כותב גם על
הנושא שקוראים לו ״שואה״ .אולם ברגע שאני מסב מבטי פנימה אל
הזורם עם דמי בעורקי בימי בבלילותי, מייד חוזרת ומופיעה קרוב־קרוב
אצל עיני מין פקעת של חוטים צבעוניים המתגלגלת ממני
והלאה, חוזרת קרוב־קרוב לעיני ושוב מתגלגלת ממני והלאה אל
שטח בלתי־מוכר, אינסופי, מטושטש ואפל -וחוזר חלילה.
יש והפקעת הסבוכה, על צבעיה, מקבלת מראה של גלובוס, בזה של
תלמידי בית־ספר, ההולך ומתגלגל בכדור אל תוך הנעלם האינסופי.

מאסלו שבקליפורניה משגרת אלי ניקה מכתבים ארוכים, מפצירים.
מבקשת היא במפגיע שאבוא אליה לקליפורניה. ניקה מאמינה
במקומות המשרים כוח. לדבריה, מצאה שם מקומות־בוח מיוחדים
שכמו נוצרו למעני מששת־ימי־בראשית.
״אתה חייב לבוא ליוסמיטי!״ כותבת ניקה .״מקום מסתורין העומד
בבתוליו מימי הבריאה. כאן ההשראה שלך לא רק שורה אלא מחכה
להקים לך אוהל מיוחד, רק בוא
הוי, מתי תלמד ניקה לדעת שבעלה אינו סופר בלל; בל־שבן לא
סופר המצפה להשראה. הרי אני בחיה זו במלונתה שלשון אין לה.
הוולד המתרוצץ ברחמה, מתפרץ לצאת מסוגרו, והפתח נעול. ובך היא
רובצת בבדידותה, דוממת ואילמת, ועוזר אין לה. רק בעיניה הכאב.
אני תוהה: שמא אסור היה לי להתגרות בגורל שנגזר עלי כחלקי!

שמא אסור היה לי ללכת לעין־דור ולהעלות באוב־הל.ס.ד. את הסוד
אשר יד נעלמה דאגה להצפינו ממני!

תן לי, אלוהים, את המלה השקטה. כזו שהיתה בעיניהם בלכתם אל הקרמטוריון.

לפנים הייתי אומר: אושוויץ היא פלאניטה אחרת! אין תשובה לה
ואין תיאור לה. אושוויץ היא שואה קוסמית! סיוטה פוקד אותי
בלילות. משל אין לה לאושוויץ שליטה באורו של יום שעה שבני אדם
ערים ועידנים. אושוויץ היא שאולית, לילית, מעברו השני של אדם־
בצלם.
בשאול בעין־דור הלכתי לדרוש תשובה לאושוויץ הלילית -
״הוי, אלוהים! אנה אלך עתה לדרוש תשובה לאושוויץ היומית!״
ומה־נורא הוא החזון אם הוא משתק את ידי מלהביא אף שמץ
מנהו אל הכתב. וגחלת״אש על שפתותי.
מתוך אזלת־ידי יש ואני ניגש למגירה. שולף אחד מסרטי ההקלטה
של ליידן ומפעיל את הרשמקול. אינני מתפלא עוד שגם פרופ׳
באסטיאנס גם פרופ׳ דייקהאוס לא מצאו ידיהם ורגליהם בהקלטות
אלו. המלים שיצאו מפי הריהן בצמדי צופן שפענוחם מצריך מפתח:
אושוויץ והפיצול! אלוהים והשטן! הפלאניטה האחרת והאדם!
שאלות, שאלות, שאלות. והתשובה! סוף!
אילו רק יכולתי להעלות על הנייר ולוא שורות־מספר של משא־ליידן
ורווח לי.
אני סוגר את הרשמקול, מחזירו למגירה, צונח דומם על הכיסא
שליד שולחן־הבתיבה. מבטי אל השם המסתורי, אותו ״שם״ נסתר,
בלתי־מובן שאליו הפקעת מתגלגלת. פנימיותי בוהה, עוקבת. יש
ומאחרי ה״שם״ בא חפץ כלשהו המונח על שולחני ומחזירני למציאות:
פעם מקטרת; פעם קבוצת עטים במכל; פעם תצלום ממוסגר של ניקה
או לוח־שנה.
והפעם, בשובי למציאות, כשמבט־עיני עודנו בספרות שעל הלוח,
זאת הפעם אני רואה:
2ביולי ;1986 אני מתבונן בתאריך, רואה את הזמן, וחושב על
השנים החולפות. ולפתע...
אני נחרד: יולי ...1976 עשר שנים עברו, עשר שנים תמימות, ליידן,
פרופ׳ באסטיאנס...
חולשת־מוחין תוקפת עלי כשעולה פרופ׳ באסטיאנס בזברוני. לו
אך הצלחתי להעלות על הכתב מספר שורות ממשא־ליידן, ורווח לי.
ברגיל, במצב של חולשה בזאת, אני פורש שמיכה על הרצפה ועושה
במה תרגילי־יוגה. כשיישרתי עכשיו את קצות־השמיבה על הרצפה
והזקפתי עצמי, נח מבטי על שולחן־הבתיבה שלידי ועליו הנייר והעט.
וכך, בעמידה, בלי משים, אני פושט ידי לעט, ובאוטומטית רושמת
ידי בפעם הראשונה על הנייר:
״טיפול־ל.ס.ד. באדון די־נור בקליניקה שלי, המחלקה
הפסיכיאטרית באוניברסיטת ליידן --
לא חשתי שהתיישבתי על הכיסא אצל השולחן, לא חשתי שאני
ממשיך לכתוב, לא חשתי שפנה יום, ירד חושך. לא חשתי שהדלקתי
את מנורת־השולחן. בך נמשך הדבר ונמשך. ימים. לילות. נשימה
אחת ארובה. ודאי עשיתי פעולות אחרות כלשהן, ודאי אכלתי,
שתיתי, נכנסתי לבית־שימוש -
מכל אלה אינני זוכר דבר.
כך שבועיים וחצי, במשך הזמן שכתבתי את ספר עדותי הראשון
״סלמנדרה׳ בבית־חולים באיטליה, לשם נלקחתי בעוד תכריך־
אושוויץ המקווקוו לשלדי.
עיני בשורה האחרונה על גבי הנייר. הריני כמאובן. מביט בניקה
בתצלום שעל שולחני. לא יודע נפשי. שום דבר מציאותי לנגד עיני.
קם מן הכיסא.
על הרצפה פרושה היתה עדיין השמיכה שהבנתי לכמה תרגילי־יוגה
לפני שבועיים וחצי. ניגש לטלפון. מחייג אל ניקה הנמצאת
באוניברסיטת־ברקלי. לא יודע מה השעה שם ומהו באן. קולה
בטלפון, ומתוכי עומד לפרוץ:
״ניקה ...זה קרה ...ניקי ...זה קרה...״
לא יכולתי לפצות פה.
מדמיעת הספק.

הסוד הסיני להרזיה

נשות העולס הגדול אומרות:
הנסיכה שרה פרגסון • ״שתיתי תה א 11ו\ 8/וחיתי 5.5
ק״ג ב־ 10 ימים. זה ממש נס״...
.)15.4.87

הדוכסית מיורק ־״הורדתי 4ק״ג..התה הזה הוא משגע...
(״סנדיי טסט״ .)25.5.87

הדוגמנית סמנטה פוקס ־ ״בעזרת תה א8/\1 11
אני שומרת על הגזרה״...

פגו ט

(״א( 8£ 51ז״ .)29:4.87

• ניתן להשיג בבתי מרקחת, חנויות למזון טבעי ובבתי העסק המובחרים • הוראות שימוש ופרוספקט בנקודות המכירה.

להיט עולמי

סוד ההרזיה שלי...
(וגם של סמנטה פוקס ושל ליידי פרגוסון ושל.״)
אף פעם לא יכולתי לסרב לבילוי של אהר־הצהריים עם חברה בבית קפה. הישיבה הנינוחה, שיחת
החולין והעוגה עטורת הקצפת(שאינני מעזה להכניס הביתה) ,שוברות את שיגרת היום העמוסה שלי.
ישנה בעיה אחת בכל האידיליה הזו: איך שומרים על המשקל? בשבוע שעבר, התחלתי שוב דיאטת
״כסאה״ .בבית הקפה הזמנתי(באומץ) רק קפה שחור ללא סוכר. לחברה שהזמינה עוגה ללא היסוס,
סיפרתי ש״אין לי חשק לאכול עוגה היום״ .הבילוי הפך עינוי! כשסיימנו לשתות, הזמינה החברה שלי
כוס מים רותחים מן המלצרית, והמיסה בתוכה שקיק תה בעל ריח נעים .״את לא משתמשת בתה
באי־לייך? שאלה אותי ,״בזכותו אפשר לזלול אפילו עוגות קצפת״!

״תה הפלא״
של נשות העולם הגדול
3ששמעתי שהסוד של סמנטה פוקס, זמרת
פופ בריטית פופולרית (גם בזסות חיטובע
גופה הוא שתיית תה, הייתי די מופתעת.
איך אפשר לררת במשקל ולשמור על המשקל
הקיים ללא ריאטה מתמשכת?
מסתבר שאפשר. בגילוי אישי בעתינות
הבריטית, מספרת סמנטה פוקס או .,סם״ כפי
שהיא מכונה, שהפחיתה 4ק״ג ממשקלה, ללא
כל מאמץ או שינוי בהרגלי׳האכילה שלה -
והיא ממשיכה לשמור על משקלה ההדש,
במאמץ קל נעים וטעים. ה״סור״ שלה הוא
שתיית התה הסיני באי־לין לאחר כל ארוחה.
תה זה, העשוי מעלי תה מיוחדים הצומחים
באזורים גבוהים ולחים בסין, אינו תרופה או
סם. זהו תה צמחים המעובדים בתהליכים
ידניים עתיקים, שיש לשתות אותו מ־ר לאחר
בל ארוחה. זהי המירשם הבטוח להרזיה

גילוי ההצלחה של תה באי־לין הגיע עד
לבית המלוכה הבריטי. ליירי פרגוסון, רעייתו
של הנסיך אנדרו, שהיתה מוכרת לכולם
במימרי גופה ועודפי המשקל שלה, החליטה
לשנות תדמית ולהפחית ממשקלה. השמועה
על ביקורה של הליידי המפורסמת במחלקת
המזון של בית הכל־בו ״הרודס״ ,פשטה
כנפיים. רובר בית הכל־בו המפורסם מספר כי
מיד לאחר שליידי פרגוסון קנתה את תה
באי־לין, אזל התה מן החנות. הנהירה של
הקהל הבריטי אחרי ״תה־הפלא״ הלכה ורבתה
כאשר הודלף מן הארמון שבאי־לין ״עשה
פלאים״ לפרגוסון. אותו מרליף ידע לספר כי
בזכות השימוש בתה באי־לין, הפחיתה פרגוסון
מספר לא מבוטל של קילוגרמים במקומות
הרגישים ביותר: הפנים, החזה והבטן. ואכן,
״המטמורפוזה״ הצליחה מעל דמשוער,
והליידי הנכבדה מופיעה לאחרונה במלתחה
חרשה ויקרה, מעוררת את קנאת גיסתה
הידועה, ליידי די. כסמנתה פוקס, מודה גם
הליידי שרה, שהיא שותה תה באי־ל־ן אחרי
כל ארוחה. שתיית תה באי־לין מסייעת לכלה
הצעירה של בית המלוכה האנגלי, לשמור על

סוד סיני גן 1500 שנה
!ומאכלים הסיניים הנפוצים, מאכלי חזיר,
פירות ים מטוגנים בשמן עמוק, תירס, אורז
ומגוון רחב של בצקים, מכילים כמות רבה של
פחמימות ושומנים. למרות זאת, הסינים הם
דקי גיזרה ולעיתים נדירות הם סובלים
מקולסטרול, מלחץ דם גבוה או מבעיות
אחרות הנובעות מאכילת חומרים שמנים.
סודם הוא שתיית תה באי־לין אחרי כל ארוחה.
החומר הטיבע׳ המצא בתה באי־לין -
תאופיליין, ממיס את השומנים בדם, שובר
ומפזר אותם כך שהם אינם ״מתיישבים״ בתאי
הגוף וגורמים להשמנה.
בעת שתיית תה באי־ל־ן אין כל הגבלות
תזונתיות, ואין כל צורך לשנות את הרגלי
האכילה. צריך לאכול שלוש׳ ארוחות
משביעות ביום, ולשתות את תה באי־לין
כעשר דקות מיד לאחר כל ארוחה. יש להמיס
שקיק של תה באי־לין בכוס מים רותחים
למספר דקות, ולשתות את התה ללא תוספת
סוכר, ממתיק מלאכותי, חלב או לימון. תה
בא־־לין מותר לשתיה לזמן בלתי מוגבל. התה
עשוי עלים טבעיים בלבד ללא כל תוספות
ומותר גם לנש־ם הרות.

£2סתבר שהסוד אינו דק של סמנתה ויתר
נשות חוג הסילון. בסקרים שנערכו בארה״ב,
נמצא שתה באי־לין נמכר בלמעלה משני
מיליון -קופסאות מדי חודש. בדיקות
מעבדתיות מקיפות, הוכיחו מעל לכל ספק
שתה באי־לין מסייע להפחתת משקל הגוף -
ומצליח לשמור על המשקל הקיים. בדיקות
אלו נתמכו על ירי ־מיקרוביולוגים
מפורסמים. במחקרים אוניברסיטאיים בטאיוון,
מולדת תה באי־לין, נמצא שלתה המפורסם
תכונה חשובה: הוא גורם למיסוס והרחקת
השומנים, לפני שהם מוצאים את דרכם, דרך
מעטפת הקיבה אל מערכת הדם -ואל תאי
הגוף. נוסף, לתכונה זו, תה באי־לין עוזר
לעיכול טוב, מרחיק הרגשת רעב וגורם
להרגשה טובה ומשוחררת.

...ולהיט ישראלי
ל שתות תה, לרזות ולשמור על המשקל -זה
מוצא חן בעיני: לאחר כל דיאטות ההרעבה,
והוויתור המתמיד על מנעמי החיים -הנה סוף
סוף פתרון קל ונעים מבעיות המשקל.
בתחילת הקיץ, נחתו בישראל משלוחי תה
באי־לין הראשונים ובתוך ימים מעטים, מאז
הופיעו על מדפי החנויות האיכותיות למוצרי
טבע ובאגפים מיוחדים ברשתות השיווק, הפך
תה באי־לין לסודן של מבינות דבר. התה הפך
להיט וסודו עבר מפה לאוזן.
כעת, מגיעים משלוחים חרשים לישראל,
ובאותן חנויות בהן שמעת ער עתה את
התשובה המרגיזה :״אין -תה באי־לין נחטף
מהמדפים״ ,תמצאי, החל מן השבוע הזה, את
התה המוכר, באריזה הצהובה.

העולם הז ה 2614

אותו לאל־עזזמה. בדווי מבאר־שבע.״
אמר אל־מצרי, ליטף את האקדח שהוא
מחזיק ברשיון, ונכנס למכונית שלו.
עבר חודש. עברו חודשיים. שלושה.
איפה עלי?
״הוא בכלא. בעצם, הוא בכלא הישראלי.
ואם תפתחו את הפה, זה יהיה
הסוף שלכם,״ ככה אמר אל״מצרי,
הבדווי, בפעם האחרונה שמישפחת
עפג׳ני נידנדה לו.

^ איש הסתכל על הנייר, הביט
1 1באדם שישב מולו, לקח את העט,
וחתם.
עכשיו, כמה מוזר, הוא חש בהקלה.
הכל מאחוריו. החברים שבגד בהם,
המעצר, התוכנית שנכשלה. יהיה מה
שיהיה, והכל, כנראה, נגזר.
ג׳מאל חמדאן הודה. החוקרים שישבו
מולו חייכו בסיפוק, ועודדו את
חמדאן בטפיחה על השכם .״יהיה בסדר,״
אולי אמרו לחמדאן ,״אתם ממילא
תמיד יוצאים באיזה החלפת־שבויים״.
חמדאן סיפר הכל. הוא הודה שהתכוון
להניח מיטען־חבלה. הוא סיפר
שמי שגייס אותו היה עלי עפג׳ני מעזה,
שאף נתן לו את המיטען, וגם ליקש
ממנו להטיל רימון־יד על הצבא. חמי
ראן סיפר הכל, וחתם על הדברים
שסיפר בתאריך .21.8.85
שלושה חודשים אחרי־כן הופיעו כי
כל הדברים הללו בכתב־אישום.

^ י ך אני יכול להגיע לבדווי? זה
4 יותר קשה מאשר להגיע ל־שימעון
פרס״.
ערל עפג׳ני, אח של עלי, העברית
שלו לא טובה. אנחנו נעזרים במתורגמן.

עשית?
״הלכנו למישטרה״.

לא פחדת?
״מה יש לי לפחד? אולי אח שלי
בפת״ח, זה נכון, אבל הוא בן־אדם, לא?

**ץ לושה שבועות לפני שג׳מאל
סיפר לחוקרים שלו את כל מה
שידע, והרגיש כמו שהרגיש, עבר
מוצטפה רובי חוויה דומה. רובי הודה
שעלי עפג׳ני חיפש נשק, וסיפר שהוא
התכוון לנסוע לירדן, לעבור אימונים
צבאיים. גם הדברים האלה הופיעו
בכתב־האישום.
עלי עפג׳ני, תושב עזה בן 37 מוזכר
גם בהודאה הזאת. זה לא אמור להפתיע.
עפג׳ני היה חבר פת״ח עוד משנת
, 1971 וביתו נהרס על־ידי כוחות־הבי־טחון
ב־. 1975
עכשיו, באוגוסט 1985 שמו מוזכר
שוב, בשתי הודאות שונות, של שני
עצירים שונים, בשני עניינים שונים.
עפג׳ני מוזכר כאיש המפעיל, המגייס,
נותן ההוראות.

האם זה מזכיד את האוטובוס בקו
ם ם?3איש נת״ח החריט לעבוד
את הגבול, ועיקבותיו נערמו
רוצים לעשות לו משהו? אהלן וסהלן,
שיעשו לו מישפט. אבל שיגידו לי
איפה הוא״.

אולי הוא במצריים?
״לא יכול להיות, לפת״ח שם הוא לא
הגיע״.

אולי הוא נהרג על ידי
המצרים, כאשר ניסה לעבור
את הגבול?

ך* הודאות האלה, שניתנו בחודש
( , 1985 1אינן מתפרסמות בעיתונים.
עפג׳ני, שיש לו חנות בגדים בעזה, ממשיך
לעבוד בחנות, יום אחרי יום, שבוע
אחרי שבוע. אף אחר לא מפריע לעשות
את זה. למרות זאת, ולמרות ששום דבר
לא מתפרסם בכלי־התיקשורת, מחליט
עפג׳ני לעזוב, יחד עם מישפחתו, את
עזה, ולעבור למצריים. בתחנת הגבול
נותנים לאשתו לעבור. עפג׳ני מוחזר
הביתה. התאריך: אמצע חודש אוקטובר.
עפג׳ני
מתקשר עם סלמי אל־צברי.
אל־צברי הוא בדווי מרפיוז. הוא
נוסע בכלי־רכב שיש עליהם לוחיות־זיהוי
ישראליות, יש לו נשק שהוא נו
ושום
תיק פלילי לא נפתח.

* * ה שנישאר, זה בית-הדין־הג-
* 1בוה־לצדק. עורכת־הדין לאה צמל,
המייצגת את אבא של עלי, פנתה אל
בית־המישפט וטענה בשמו של אחמד
עפג׳ני כי ״חשודה היא העובדה
שהנעדר לא נעצר במשך שלושה
חודשים, למרות שמעצרו התבקש
מחומר־החקירות שהיה בידי השב״ב״.
היא גם מוסיפה, ש״חקירתו של
המבריח לא התנהלה כשורה, ואילו היה
מדובר בנעדר שהמשיבים חפצים
ביקרו, היו עושים מאמצים נרחבים
יותר בחקירתם במיקרה זה״.
העותר,שהוא אבא של עלי, שהלך
בלילה אל הגבול לפני שנת-ים, ומאז
נעלם, טוען ש״לאור תוצאות החקירו
השיטחית אין ספק כי קיימים קישרי
גומלין חד־משמעיים בין מי מזרועוח
הביטחון לבין המבריח(הבדווי מרפיח).
״וככה; מגיע אחמד עפג׳ני ל״מסקנו
בלתי־נמנעת כי נרקמה קנוניה נגד

״לא, לא, היינו במצריים, ודיברנו
עם השילטונות. שום דבר כזה לא היה״.

מי זה היינו?
״אנחנו, המישפחה.״

מה עם הבדווי מבאר־שבע
אל־עזזמה?

שא ברשיון, ועפג׳ני מתקשר איתו.
עפג׳ני, איש פת״ח ותיק, יודע, כנראה,
מה שהוא עושה. אל־צברי מבטיח

עפג׳ני
״אזל, אח שלי בפת־ח —

לעפג׳ני שהוא יעביר אותו לצד השני
של הגבול, למצרים. השכר שאל־צברי
יקבל נקבע לשלוש מאות לירות
מצריות.
בליל ה־ 27.10.85 נפרד עפג׳ני
מהמישפחה שלו, אומר שלום לאחים,
מנשק את אחמד חסן אל־עפג׳ני, אבא
שלו, ויוצא עם אל־צברי אל הלילה, אל
הגבול. הפרידה, הוא חושב, בטח תהיה
ארוכה. בפעם הבאה שיראה אותם זה
יהיה רק אחרי השלום. כאן, בעזה, הוא

שריף•
ך * ד אולי חשב עלי עפג׳ני, ויצא
^ אל הלילה, עם הבדווי מרפיח שהיה
צריך להביא אותו אל הצד השני
של הגבול. בבית, בעזה, נשאר האב,
שחיכה לסימן־חיים מהבן.
חיכה יום. חיכה יומיים. חיכה שבוע.
אחרי השבוע הופיע אל־מצרי, הבדווי
מרפיח, וביקש את שלוש מאות
הגיני שהובטחו לו.
״איפה עלי?״ שאל האב את אל־מצ־רי.
״במצריים״.
״אתה
תקבל את הכסף כאשר אשמע
ממנו.״
ככה פסק האב, כשליבו מנבא לו
רעות.
עפג׳ני, עלי עפג׳ני, הוא לא יתום,
הוא חבר הפת״ח. במישרדים בקאהיר
לא שמעו עליו. בעמאן לא שמעו עליו.
אחמד עפג׳ני, אבא של עלי, חזר אל
המבריח הבדווי.
״איפה עלי?״
עכשיו, הבדווי אומר משהו חרש.
״אני,״ מספר אל־מצרי ,״לא העברתי
את עלי. אני מסרתי אותו למחמוד
אל־עזזמה, והוא, אל־עזזמה, היה זה שהעביר
אותו״.
״אבל אמרת שהוא עבר?״
״מה אמרתי, מי אמרתי. מסרתי

״מה איתו. אנחנו לא יודעים איפה
הוא״.
גם מישטרת־ישראל אינה יודעת
איפה הוא. בחודש דצמבר 1986 הודיע
ראש לישכת־החקירות בעזה שהמיש־טרה
המקומית מסיקה שהמבריח לא
הבריח (המבריח זה אל־מצרי, הבדווי
מרפיח) ,והכתובת של אל־עזזמה לא
ידועה לו, ולכן הם, המישטרה, לא
חיפשו אותו.

בנו. קנוניה עצמאית של המבריח, או
קנוניה שנרקמה בדרגים גבוהים יותר
ובנו נפל לה קורבן״.
ככה טוען אבא של עלי, ומבקש
מבית־המישפט לחייב את מישטרת־ישראל,
את שרות־הביטחון־הכללי ואח
שר־הביטחון של מדינת־ישראל להשי3
אם מישהו מהם מחזיק או החזיק בעלי;
הבן שלו, ואם הם יודעים, באיזו שהיא
דרך, מה עלה בגורלו. אבא של עלי
מבקש מבית״המישפט לחייב את המשיבים
להשיב מדוע לא ינהלו חקירד
אמיתית ומקפת, בכל האמצעים שעומדים
לרשותם, ושיגידו לו, לאבא של
עלי, אם הבן שלו, שנעלם לפני שני[
תיים, פעל כסוכן של מישהו מהם, וה
אם, עקב כך, הוא חוסל.
בית־המישפט הקשיב בתשומת־לב!
והורה לשר־הביטחון, למישטרודישר!
אל, ולשרות־הביטחון־הכללי להגיש!
תצהירים מלאים, כמבוקש.
ורק שלא יסתבר, חלילה, שעלי!
עפג׳ני, איש הפת״ח, ניסה לברוח
למצריים באוטובוס, בקו .300
יונ ת; ׳שב־אדד 1

אח עדל עפג׳ני
— אבל הוא בן־אדם, לא?״

זה ...וגם זה...וגם זה...וגם זה...וגם זה ...וגם זה...ונם זה...וגם זה...וגם ;ה...וגם זה1...גם

אחרי 40 דקות של נסיעה מתחברים לכביש־הערבה
ולא מבינים מה קורה. מכונית פה
ומכונית שם, ולא יותר. נוסעים עוד איזה 80
קילומטר ועוצרים אצל כושי. מי שלא סובל
בעלי־חיים ולא את הריח שלהם, שלא יעצור. מי

בכסאות־נוח ושותים קפה. אחר כך אומרים שלום
לקוף, לטווס, לכלבים, לחתולים ולחמור הקטן
וממשיכים הלאה. בסך הכל עוד 100ק״מ ואילת
לפניכם.
נחים, משתזפים, אוכלים, פוגשים חברים,
חושבים למה לעזאזל אי־אפשר לעבור לעקבה
לשתות קפה, וככה עוברים כמה ימים וצריך
לחזור הביתה.
כאן מתחילה הבעיה. שהרי מוקדם מאוד אי־אפשר
לעזוב את אילת, כי חבל על היום, מצד
שני מאוחר מאוד אי־אפשר, כי לא אוהבים לנהוג
בחושך, ובין המוקדם למאוחר כל הצפוניים
יוצאים לדרך ביחד, וממלאים את כביש הערבה
במאות ואלפי מכוניות. אז מה עושים? פשוט
קוראים השלם הזה.

שאוהב בעלי־חיים, וקצת ליכלוך על השולחנות
ועל הריצפה לא הורג אותו, שיעצור. הילדים
משתגעים על המקום הזה. הגדולים מתרווחים

כשאתם מחליטים לצאת מאילת בדרך חזרה
הביתה (תל־אביב, חיפה, עפולה — איפה אתם
גרים בעצם?) אתם פשוט לוקחים את המכונית

הי וחמה ראיות

(מיוחד לקוראי השלס דוה)
אז החלטתם לנסוע לאילת בסוכות? ההחלטה
נפלה מזמן, חדר במלון כבר הוזמן, הודעתם לבוס
שתיתפסו גשר פה וגישרון שם, ביקשתם שיחדור
מהדודה קלרה שבסוכות בדרר כלל באים
לבקר אותה, סידרתם שהשכנה תבוא כל יום
להאכיל את החתולים והשכן יוציא את הדואר
מתיבת־הדואר, כדי שהגנבים הפוטנציאלים לא
ירגישו שאתם באילת.
ועכשיו, כשכבר הכל מוכן, ומיצי־הנסיעה
כבר התחילו לפעול, באים החברים החכמים
׳ שלכם ואומרים לכם :״השתגעתם? עכשיו
לאילת? יהיו שם 300 אלף איש! והנסיעה לאילת?
זה עניין של 12 שעות־נהיגה בפקק אחד גדול
לשם, ו־ 2ז שעות־פקקים בחזרה! אל תעזו לנסוע
לשם במכונית בשום אופן!״ ככה הם יגידו לכם,
החברים שלכם, וגם ינסו לשכנע אתכם או לטוס
או להישאר בבית.
אל תקשיבו להם! אפשר להגיע לאילת בלי
פקקים ובלי צרות בחמש שעות־נהיגה, כולל
עצירה אחת מטעמי צמא, רעב ומתיחת־אברים.
אז ככה:
תכוונו את השעון המעורר שלכם ל־ 5וחצי
בבוקר. פיפי, רחיצה קלה, קפה, שוקו לילדים
ואתה בתוך המכונית ב־ 6בבוקר. הילדים מרוב
הלם ממשיכים לישון בתוך המכונית, ויש לכם
שקט כמעט עד באר״שבע. אני אומרת כמעט, כי
לפני באר־שבע פונים שמאלה לערד. מפסידים
את באר־שבע המתעוררת לחיים בבוקר, וזה בדיוק
המקום שאומרים לי תודה בפעם הראשונה.
נוסעים לערד ומתחברים לכביש שעובר ליד ים־
המלח. נוסעים לאורך ים־המלח, פה ושם משאית
אחת — וזה הכל. מלבד הנוף, כמובן. אומרים
לילדים לחפש בצד ימין את אשת לוט, ושוב
שקט של חצי שעה, כי הם עסוקים בחיפושים.

ייני אייו ! כן, גם טבע!

111־11־ גרין

בין 37 לוחות השנה שקיבלתי לכבוד השנה
החדשה, יש אחד שנועד לחדרי־ילדים 12 .דפים.
על צד אחד צילום של שפן מנגן על כלי־נגינה,
ושניהם — השפן והכלי — עשויים פלסטלינה,
על־ידי הפלסטלינאי הבכיר רוני אורן. על הצד
השני חלוקת החודש לימים. עד כאן יופי.
על הדף הראשון כתוב איור בפלסטלינה: רוני
אורן, עיצוב: דרור גרין. גם זה יופי.

גם על הדף השני כתוב רוני אורן ודרור גרין.

השאלה היחידה היא מה יקרה לנו קודם:
נחזור בתשובה או נחזור לטבע? שני המחנות
הללו, חרדים וצימחונים־טיבעונים, כאילו אין
להם שום דבר אחר בראש מאשר לעשות עלינו
איזה קבאץ׳ ועוד קבאץ׳ ועוד דחיפה קטנה
וגם על הדף השלישי והרביעי והחמישי ו12...
דפים 21 ,פעמים דרור גדין ו״ 19 פעמים רוני
אורן. אם בשנת 2013 תעירו אותי ב־ 3לפנות
בוקר ותשאלו אותי מי אייר בפלסטלינה ומי
עיצב, אני מייד אגיד לכם: רוני אורן ודרור גרין.
איך אפשר לשכוח הגזמות?

לוח כלי־נגינה מפלסטלינה

תשמ״ח

וקצת לחץ ועוד ספר שמסביר למה כדאי לנו
ולפעמים קצת הפחדה (מוות ביסורים וצרות
בעולם הבא) .ובאמת, כל יום יש משוגע אחד
(הלוואי שהיה רק אחד) החוזר בתשובה, ומשוגע
שני החוזר לטבע.
ההבדל בין שני המחנות הוא שהחרדים הולכים
עד הסוף. זאת אומרת, מייד הם חוזרים 300
שנה אחורה. לעומתם, הצימחונים־טיבעוניים
תופסים פחד באמצע הדרך. אומנם לא בשר,
ולפעמים לא דגים ולא ביצים, וכמובן לא
סיגריות ולא קפה ולא דישון ולא ריסוס, אבל כן
לגור במרכז תל־אביב ולנשום אוטובוסים ולראות
ש 1שלת ולהשתמש בתנור־גאז ובמערבל
חשמלי ומכונית שלוקחת אותם לשדות להריח
חרציות. מה שנקרא בעברית פשוטה: טבע, אבל
בלי הגזמות.
ואיפה אנחנו? אנחנו באמצע. בין מבטי־השיט־נה
של לובשי השחורים לבין מבטי־הבוז והחמלה
של אוכלי־העשבים.
והדרך היחידה שלנו להראות להם מי אנחנו
זה פשוט לגנוב להם את כל הדברים הטובים
שלהם ולצרף אותם להנאות שלנו, כדי שמכל
דבר יהיה לנו יותר. הם המציאו חג? יופי! ניקח
את חופשת״החג ונעשה בה מה שאנחנו רוצים.
האחרים המציאו שמן־זית וזעתר וסלט־תרד?
ניקח להם ונאכל את זה עם הבשר שאנחנו הכי
אוהבים, ואחר כך גם נעשן סיגריה ונשתה קפה.
שני ספרים חדשים יצאו לאור השבוע:
צימחונות בהנאה, והבישול הטיבש.
קחו שני מתכונים טובים, מתכון מכל ספר,
וצרפו אותו למיטבח שלכם. זה טעים, למרות
שזה בריא.

כופתאות קוטג׳:

של הארנב״ ,מאה ייני אורן ידרור גרץ

המיצרכים — 2גביעי גבינת קוטג׳ 200 ,גרם
קמח חיטה מלאה 2 ,ביצים, קורט מלח 1 ,כף
עלי־נענע קצוצים.
הכנה — מסננים את הגבינה ולשים עם הקמח,
הביצים, המלח, ועלי-הנענע לבצק חלק. בידיים
מקומחות יוצרים 8־ 10 כופתאות, ומחליקים
אותן בזהירות לתוך סיר מלא במים רותחים,
מומלחים מעט. כשהכופתאות צפות ומתקשות
מעט, הן מוכנות.

ונוסעים בתוך אילת צפונה, לכיוון בית־החולים
(״דרך יותם״ קוראים לזה) ,ממשיכים ישר לתוך
ההדים — כן, יש כביש — נוסעים כל הזמן
מערבה, לכיוון ביקעת הירח. כבר בהתחלה
מתבלבלים מהנוף וכל הדרך מדברים עליו.
הכביש פונה צפונה, ואתם נוסעים לאורך
הגבול הבינלאומי עם מצריים. אף אחד לא נוסע
מולכם ואף אחד לא נוסע לידכם. פה ושם עובר
איזה ג׳יפ של הכוחות המזויינים, אבל זה רק
בשביל הרגשת הביטחון. אגב, אני מקווה שלקחתם
מים לדרך, כי עד צומת שיזפון אין שום
שתיה. הנוף ...אני לא רוצה לדבר על זה, תיראו
בעצמכם. בצומת שיזפון יש מיזנון של חמודים
ואפשר לשתות, לאכול ולהתמתח. ממשיכים
הלאה. אם תפנו ימינה, תתחברו לכביש הערבה,
אבל אם תפנו שמאלה, יוביל אתכם הכביש
למיצפה־רמון ומשם לבאר־שבע, ושם אתם כבר
בתוך הציוויליזציה: תתחילו לצפור לבן־זונה
שבא מימין בלי לאותת, ולמטורף הזה שלא עצר
בעצור, תעקפו את הזקן שנוסע כמו צב חולה
ותצעקו על החתיכה שבטח קיבלה אתמול את
הרשיון שלה וכבר יצאה לכביש. אתם בבית.
כמה הערות:
• בכביש־הערבה, כשנוסעים דרומה, חלק גדול
מהשלטים לוכלכו בזפת ואי״אפשר לקרוא
אותם. לתייר שלא יודע את הדרך זה ממש מפריע.
אמרו לי אנשי אילת שהשלטים לוכלכו
לפני שנה — אולי אפשר לעשות משהו?
• בכביש־הערבה צריך לנסוע באורות
דלוקים, שלט אחד הממוקם בתחילת כביש
הערבה מודיע על כך. אם במיקרה לא ראית את
השלט הזה, מפני שעברה אותך מכונית או מכל
סיבה אחרת, אין לך מושג מה קורה, כי עד אילת
אין יותר אף שלט בעניין. בעיה לשים עוד
שלושה שלטים בדרך :״סע באור דלוק״?
• מזג־האוויר עכשיו באילת — אגדה!
• אולי בכל זאת אפשר לחשוב על רמזור
בצומת האיומה הזאת שליד מרכדהתיירות החדש?

כרי שנוכל להמשיך ליהנות מהדרך עולן
פת־אילת, אתם ואני, אולי נחליט לא לגלות
אותה לאחרים? כך גם נרע שכל מי שחולף לידנו
בכביש הוא קורא השלם הזה, וננופף לו לשלום.
עשינו עסק?
מגישים עם מחית־פירות או עם רוטב־עגבנ־יות
וגבינה קשה מגורדת.

מרק לחורף — חסה ואפונח:

המיצרכים — 2פרוסות־לחם 50 ,גרם
מרגרינה או חמאה 1 ,ראש־חסה קצוץ, חצי קילו
אפונה ירוקה טריה או קפואה 2 ,שיני־שום, מים
לכיסוי הירקות, אגוז מוסקט, מלח ופילפל.

הכנה — מבשלים את הירקות והלחם במים
וחמאה עד שהירקות רכים והמים בגובה של ס״מ
מעל הירקות. מערבלים במעבד־מזון עד שמתקבלת
תערובת חלקה, ומחזירים לסיר. מוסיפים
מלח, פילפל ומים, עד שמתקבלת הסמיכות הרצויה.
מביאים לרתיחה. מגישים עם כף שמנת
חמוצה ובצל ירוק קצוץ.
צימחננות בהנאה, מאת דליה שרון, הוצאת
זמורה ביתן, והבישזל הטיבע׳ ,מאת מרן בו־סטורף־הירש,
קרין זיגל, הוצאת מסדה.
רני אלה ש מי

הורוססוס הרים בנימי]׳

מזל החודש:

מ אזנ״ ם

לדברים שקורים לאנושות. הכוכבים הרחוקים
משפיעים על הדור עצמו וכן על כל מי
שנולד בעת שהם ממוקמים במקום זה או
אחר.
שמש, ירח, מרקורי, ונוס ומרס שייכים
לקבוצה הראשונה, כלומר כוכבים אישיים.
יופיטר, סטורן, אוראנוס, נפטון ופלוטו
מתייחסים לקבוצה השניה, ומשפיעים על

3הי 1988

הגדי עצמו, שהוא ה״מארח״.
מזל גדי ממוקם בבית הרביעי של מזל
מאזניים. הבית הרביעי מתייחס למגורים,
מישפחה, בית, הורים. מזל גדי מבטא ב אסטרולוגיה
את כל מה שחסר, מה שלא ניתן
בקלות ודורש מאמץ וזמן להשיגו.
מזל גדי בבית הרביעי של מזל מאזניים
מספר קודם כל על מחסור, הגבלה, דרישות
מצד המישפחה, חוסר חופש, התחייבויות
רבות כלפי הורים וקושי תמידי למצוא בית
חם, נעים ונוח. זהו, למעשה, גורלם של בני
מאזניים, אלא שזהו הסבר כללי מאוד,
וכאשר מתייחסים למפה האישית של כל

לאוראנוס אופי שונה. הוא ישהה זמן
ממושן יותר, ועל כן מהלכיו איטיים והש פעתו
בשנה זו היא רק על אותם שנולדו
בתחילת מזל מאזניים. כוכב סטורן מודיע
על בואו מראש, מתכוננים אליו ואפשר
להסתדר איתו. זה אומנם דורש עבודה
קשה, ויתור ונכונות להיכנס למיסגרת
מגבילה כלשהי -לכאן שייכת בעיקר ה־מיסגרת
המישפחתית.
אולם אוראנוס פועל בפיתאומיות. כל מה
שנעשה קורה ללא אזהרה, ולפעמים יכול
לפגוע קשות. אין גם אפשרות להתכונן.
מאחר שהוא יכנס לבית הרביעי, יכולים

בחודש בבוואומתחילישינויים וח/אתיים,
שיימשכו שלוש שנים: היו בעיות עם
הורים קשישים, שמחסור חומו׳ והגברה
של החובש, וקושי. למצוא בית חם ונעים

לבני מאזניים
על בני מאזניים להכין את עצמם לקראת
תקופה לא קלה אך חשובה ומשמעותית
מאוד. מהלכם של שני כוכבים, שבתאי
ואוראנוט, ישפיע מאוד על שלוש השנים
הבאות. אומנם זה לא קורה כבר מחר ב בוקר,
אלא רק בחודש פברואר, אבל עכשיו
השמש במזל מאזניים, כלומר: כעת חוגגים
בני מאזניים את ימי הולדתם.
תקופת יום־ההולדת מביאה כמעט את
כולם לעשות חשבון נפש פרטי. מעיפים מבט
לאחור. בודקים את ההווה ורוצים לדעת מה
עומד לקרות בעתיד, ובעיקר בטווח הקרוב.
ובכן, כפי שהוזכר, פברואר הוא החודש שבו
משתנה מצב הכוכבים בצורה דרמאתית.
כוכב אוראנוס, שנמצא שבע שנים במזל
קשת, עובר למזל גדי. כוכב סטורן(שבתאי),
שהצטרף אליו בשלוש השנים האחרונות,
עובר גם הוא למזל גדי, בדיוק באותו החו דש.
מזל
גדי מארח מזה כארבע שנים כוכב
אחר, נפטון. יוצא מכן, שבמזל גדי יימצאו
שלושה כוכבים בעת ובעונה אחת. נפטון
אוראנוס וסטורן. שלושה הכוכבים הללו נמ צאים
בקבוצת הכוכבים הרחוקים.
את כוכבי־הלכת מחלקים לשתי קבוצות,
הראשונה מתייחסת לפרט ולחייו האישיים,
השניה לכלל -לאירועים כלל עולמיים,

קבוצות גדולות, על הדור כולו או על האנו שות
בכלל.
שלושת הכוכבים שבהם מדובר משתייכים
לקבוצה השניה, וישפיעו למעשה על
העולם כולו. הם יביאו שינויים מהותיים
בחיים עצמם. אצל כל מזל זה מתבטא בתחום
אחר. המזלות שיוצרים היבט דיסהר־מוני
למזל גדי יושפעו מאוד מהמעבר. מז לות
אלה הם מאזניים, סרטן וטלה, וכמובן

סטורן בבית הרביעי ממקד תשומת״לב
רבה בבריאותם של הורים קשישים. בני
מאזניים ימצאו את עצמם עסוקים יותר
מתמיד בבקשותיהם, תביעותיהם וצרכיהם
של ההורים, עד שיצטרכו ללמוד לשים גבו לות,
כדי לא להיות מנוצלים. הם הרי אינם
מסוגלים לומר״לא״ ,וזוהי תכונה המחלישה
אותם ועלולה למרר את חייהם.

חג הסוכות מגיע כשמצב הכוכבים מורה על
סכנה בדרכים, אתם, יותר מבני שאר המז לות,
צריכים להיות
זהירים מאוד -משום
מה, שלא כרגיל, אתם

נוטים לחלום, לאבד
עירנות. גם בכל הקשור
לכספים עליכם להיות
מאוד זהירים, אל תעשו
עסקות על סמך כסף ש21ב
מרס -
אינו בידכם עדיין. בע20
באפריל
יה עלולה לצוץ פיתאום
ולהכניס אתכם לתיס־בוכת
חסרת מוצא. לתת הלוואה או לבקש
לא רצוי עכשיו. ברומאנטיקה אתם חוגגים.

שמועה שתניע לאתרכם בעניין הקדירה או הכספים
תעורר בכם ראנה, כדאי שתתכוננו לעיכובים
בשר התחומים הנזכרים.
בקרוב מאוד צפרה בעיה
ששמה לא יהיה קל להת מודד.
ענייני מגורים מעסיקים
אתכם מאוד, שיפוצים
ואיתון הדירה מחדש כדאי

לסיים לפר ה־ 17 בחודש. 0ו1ון אירוח של קרובים דורש
;21 ביוני -
מכם הוצאות נחלות מדי
נ< 2ביולי
וגורם סיכסוכים בתוך ה מ שפחה. ה־וז עד ה־13
בחודש מדכאים !מאכזבים. בחמאנטיקה שימרו
על סודיות, זה התנאי להמשכיות הפרשה.

בעיות שניסיתם להדחיק ולהתעלם מהן
עולות וצצות על פני השטח. אי-אפשר עוד
להתעלם מהמציאות ו__
צריך
לדעת להודות,
להשלים ולשוחח על הנקודה
עצמה. בריאות
עלולה לעכב תוכניות
בין ה־ 8ל״סג בחודש,
אולם מה״ 11 כבר יהיה
קל יותר. בכספים כדאי
שתמתנו את ההוצאות,
מצבכם מאוד רגיש,
אינכם יכולים להרשות
לעצמכם לבזבז או לגרום לגירעון, שאיכשהו
הכל יסתדר יותר מאוחר -זה לא יקרה.

למרוח החגים, אינכם מצליחים למצוא לעצמכם
זמן כרי לנוח. המחח החיצוני והפנימי רב. יתכן י שיש עיכוב בהתפתחות
של פרשת אהבה, בנלל
התחייבויות קודמות שלכם
אז של בן הזע. אין טעם
להילחם, כראי להשלים
עם העובדות ולהמתין בסבלנות,
במהרה תהיה
אפשרות לבטא אח עצמכם
בנושא זה. שיחה רצינית
עם מישהו בן המין
השני דרושה באופן דחוף,
חשוב שמצבכם יהיה בחר. הבריאות דורשת
התייחסות, ולא כדאי להתעלם מכך.

נסיעות, טיולים ומיפגשים עם אנשים מגוונים
לכם מאוד את השבוע. אתם יותר מקו בלים
ומבוקשים בחברה,
אולם נוטים להיות
חסרי זהירות בעת נהיגה
או אפילו חציית הר חוב.
שימו לב לנטיה
להיפגע או להיפצע ושימרו
על עצמכם. ה־ 3ג
עד ה״ 15 בחודש ידגישו
את הבעיה הבריאותית
שמציקה לכם לאחרו נה,
אי־אפשר לדחות
את הטיפול בבעיה זו. מצבה של אם מבוגרת
עלול לעורר דאגה, חשוב לשמור על קשר.

זה הזמן לתכנן היטב אח העתיד, לא כל כך חשוב
מה שקורה בתקופה הנ!כ־חית,
דאגו שאי אפשר
יהיה לוותר עליכם במקום
שבו אחם עובדים או אפילו
מתכוננים להתחיל. זה
ידוע שכאשר נרי עובד
איש לא יכול להתחרות
בעבודתו. ה־ 8עד ה־סז
21 בד צמבר ־
מביאים לפניכם את ההז19
בינו אר
דמנות שלה ציפיתם זמן
רב, מצפים מכם להיות
היוזמים בקשר המתפתח. נם בקשרים קיימים
דרושה השקעה, כדי לא לאבד אח בן הזוג.

הבריאות אינה טובה במיוחד עכשיו, אותם הסובלים
מבעיות אלרגיה או אסטמה כדאי שיחשבו
על טיפול ברפואה אלטר־נטיביוד.ה־סו
עד ודגו מדגישים
אח הבעיה. העיניים
נם הן נורמות לפתע אי־נוחות.
בתחום הרומאנטי
אתם מאוד מושבים וממד
נטים אח בני המין השני,
פנישה חשובה צפויה בקג?^
1:1.ג, מוו ג ^
רוב, לא חובלו לדחות שי£

חה בעניין זה וכדאי שלא
תניחו את כל הקלפים על
השולחן. בעבודה עליכם להיות זהירים ממי שבו
אתם מזלזלים, למרות עבודתו הגרועה.

מצב הרוח הכבד מתחיל לחלוף, הזדמנות
לחזק את ביטחונכם העצמי מצפה לכם
ממש בימים אלה, הבעיה
היא ביניכם לבין
עצמכם, השאלה היא
אם אתם עצמכם יודעים
מה אתם רוצים ולאן
אתם שואפים. ית כן
שעדיין לא הגיע זמן
לבצע שינוי, אולם רצוי
שתשוחחו על כך עם מי
שמבין בתחום שבו אתם
שרויים בבעיה. ב ענייני
כספים כדאי שתהיו יותר מזהירים,
אל תקחו שום סיכון -זה לא השבוע שלכם.

בשיח כספים דורשת אח טיפולכם הדחוף, זה
לא הזמן הנוח ביותר מאחר תהו חול המועד, אך
ביקור בבנק הכרחי ודחוף
מאוד. לעת עתה דחו תוכנות
שדורשות סכם להשקיע
כספים שעדיין לא
השתחררו. קרוב מישפחה
זקוק לעזרה כספיח, עם
כל המוגה הטובה לא
בטוח שיתאפשר לכם
22ב או גו ס ט -
למלא את בקשותיו. בעניין
22בספטמבר
הבריאות מצבכם משתפר,
אולם בין ה־ס! ל־ 2ו
לא יהיה כל־כך קל. וימת במקום העבודה צפו׳
באותם ימים, לא כל־כך כדאי להעיר זלתעקש.

פרוייקט שבו השקעתם זמן, מרץ וכוחות
מוכיח את עצמו כמוצלח, אך דורש מכם
מאמץ רב. ידידים יבואו
לקראתכם ותוכלו
לקבל את הצעותיהם
לעזרה. מיפגשים חבר תיים
יוציאו אתכם מה בדידות
שבה הייתם
שרויים. קשר חדש מתפתח
עכשיו, אל תאבדו
> 2בנו במ בר ־
את הסבלנות ואל תזר-
20 בדצמ בר
זו את הקצב שבו הדב רים
קורים. נסיעה ל-
חו״ל של אדם קרוב מכבידה עליכם, אולם
יהיה בהרבה יותר קל משאתם חושבים.

מצב הרוח ונם הבריאות מאוד מכבידים ומדאינים
אתכם. אולי מעבר לפרופורציות — אבל בכל
זאת וי, :ה שתבלו לא מעט
אצל רופאים ומטפלים למיניהם.
נסיעה שאתם מתכננים
בין ה־ 8ל־סו בחודש
יכולה להיות בעייתית
וכדאי לקחת זאת בחשבון.
הקושי העיקרי נראה בין
ה״ 11ל־ 13 בחורש, אותם
19 בפברואר
ימים ׳מראים על קשיים
20במרס
שכמעט אינם ניתנים רפי־תדון.
אין ספק שהמתח
יהיה עצום. התחום הרומאנטי מעורר תיקוות, אך
קחו בחשבון שיצוצו עיכובים של הרגע האחרון.

ידידים יפתיעו אתכם ב־ 7בחודש ויעזרו
לכם להתגבר על כעיה שהביאה מתח רב
לחייכם. הפחות נוחים
הם ה־ 8עד ה 10-בחודש,
ההרגשה הכללית
לא תהיה טובה, דרושה
מנוחה, הרבה שינה ופחות
נסיעות, טיולים ו התרוצצות.
סיכסוך עם
בן הזוג או מישהו אחר
מבני המישפחה יגרום
לכעס רב, אולם הפעם
אינכם צודקים. עליכם
להתחשב יותר בשותף לחיים, אם כי הסיטואציה
שבה תימצאו לא תהיה נוחה.

ססוגיס

אחד אפשר למצוא דברים שונים, שאם לא
כן היתה האנושות מתחלקת ל־ 12 חלקים.

נתווה

כניסתו של כוכב סטורן למאזניים מלמ דת
על תקופה בת שלוש שנים, שבה יצטרכו
בני המזל להוציא משאבים רבים על נושא
הבית והמישפחה. ממון רב יושקע בתחום
המגורים, לא יהיה קל לבנות בית או למצוא
מקום מגורים מספק, אך אם וכאשר יימצא
אותו מקום הוא יהיה יציב ובטוח, ויבטיח
שהייה ממושכת מאוד.

חווזנ״וו

עון ת

להתרחש שינויים בלתי צפויים בחיי־ה־מישפחה
או בצורת המגורים. אוראנוס יכול
לגרום לפתע לפרידה או ניתוק, וזה יכול
לקרות בגלל מחלה או כשהחיים המשותפים
במיסגרת המישפחתית כל״כך מעיקים על
אחד מבני המישפחה שהוא פשוט קם ועוזב
בצורה חותכת, אכזרית וסופית.
הצורך לשנות לפתע מקום מגורים, ולא
לפי בחירה -זוהי עוד אפשרות שבאה
בחשבון, כאשר אוראנוס שוהה בבית הרבי עי.
הכוונה
בהסברים אלה היא לא להפחיד
את בני מזל מאזניים, אלא להכין אותם
לבאות, על״ידי מסירת מידע שיתן להם כוח
וחיזוק לקראת הבאות. שוב, לא כל מי שנו לד
במזל זה צפוי למשברים. זהו הסבר כללי
על המזל, ורק המפה האישית תתן את המצב
האמיתי.

הקריירה מאוד מעסיקה את מחשבותיכם עכשיו .

קח מחשב מת1ה
ועשה חשבון נ שוט

א . 1קר. פרסום ו שיווק.

ת_| צלצול 5121340־03
למחלקת קדום ופתוח
והזמן את עתו! הארץ.

עיתון ל אנ שי חו ש בי

הד״ר סרי נוסיי בה, שהוכה אחו׳ שהיה משוב בנגישות עם
איש־חוות, מסנו על נושת הנגישות, על המכות, על ילדותו כבנו של אציל
בלסטיבי שיבתו לארץ אחדי לימודיו באוכסנווד והאווווד וחייו עם אב:׳ 1־
..היה לי דימום מהמצח,
העין היתה עצומה,
המיועקפ״ם אבדו, היד
שלי דיממה והראש
היה סחרחר״

.אבי לא האמין
ברצינותה של ישראל,
ומעולם לא היה בעד
המעורבות שלי
בדיאלוגים״

..לפני שישה חודשים
נפגשתי עם פדס,
ובעיקבות זאת הוציאו
אות׳ מאיגודהמרצים,
שה״תי נשיאו־

..אם תהיה מדינה
פלסטינית, אשמח אם
יחם ל׳ להיות שגדר
במקום דחוק, במו
האיים הקנדיים־

,בטתקנו אותי, דא
היה די מק ד טוס י
רי אינו שם שכיח כל-כך אצל ערבים.
/ז לשם סרי יש שלוש משמעויות, כולן
דתיות באופן כזה או אחר.
המשמעות הראשונה: זהו שמה של הדרך
שעשה הנביא מוחמד ממכה לירושלים, כש הוא
רכוב על גבו של הסוס המעופף, ששמו
היה אל־בורק. סרי, אגב, קרא לבנו בשם
בורק.
המשמעות השניה היא: מעיין המוזכר ב קוראן
בהקשר עם מרים, אמו של ישוע.
והמשמעות השלישית היא: מישהו שיש
בו מן האצילות, מנהיג. מילה זו דומה למילה
העברית שר ושתיהן גזורות מהמילה האב-
י 36

דית שרו, שפירושה מלך.
כן קרא אנוור אל-נוסייבה לבנו האמצעי:
סרי.
השם סרי נוסייבה אינר זר לאוזן הישרא־לית-יהודית.
הוא כבר התפרסם בעבר בענ יינים
הנוגעים, מטבע הדברים, לנושאים הפלסטיניים.
הוא אפילו הופיע פעם כאורח
בתוכנית זה הז מן בטלוויזיה הכללית, ושטח
שם מקצת רעיונותיו לפיתרון הסיכסיך הי־הודי־ערבי.
רעיונות אלה -שבהם דובר אז
על סיפוח השטחים הכבושים לישראל ומתן
זכויות״אזרח שוות לפלסטינים כעל אחת
האפשרויות לפיתרון -הם שדחפו מאוחר

יותר את חנא סניורה להציע את עצמו כמו עמד
אפשרי בבחירות למועצת-עיריית ירו שלים.
סרי
נוסייבה הוא איש חביב ביותר. גם
כשהוא מדבר על הנושאים הרציניים וה חשובים
יש לו חיוך קל בזווית״העיניים.
הוא מתבל את דבריו בהרבה חוש״הומור,
ואינו חושש לצחוק לעיתים גם על עצמו ועל
חוויותיו.
הראיון נערן בגן בבית אמו האלמנה, שבירושלים
המיזרחית, באחד הרחובות הראשיים
שם. הבית נמצא בדרן שכם, על
צומת מרכזית הסמוכה לחיבור בין העיר

המערבית לעיר המיזרחית. זהו בית גדול,
הנמצא בתוך גן רחב-ידיים. בגן יש ורדים
אדומים ועצי רימון שענפיהם כפופים למטה
ממשא הפרי הכבד, המבשיל בדיוק בתקופה
זו של השנה.
מכיוון שנוסייבה קיבל רק ביום הרביעי
השבוע מכשיר״טלפון לביתו, שימשה עד
היום אמו כמזכירתו. כל המחפשים אחריו
טילפנו עד כה אליה. והיא, בשקט, באנגלית
מהוקצעת ובסבלנות, היתה רושמת את כל
ההודעות ומעבירה לו אותן בדייקנות.
מאז החליט נוסייבה להיעתר ולהיפגש
עם משה עמירב, איש-חרות, עברו עליו

דברים רבים. השיא היה תקיפתו בידי אר בעה
צעירים רעולי״פנים, שהתנפלו עליו
כשיצא מהרצאה שנתן באוניברסיטת ביר-
זית, שם הוא משמש מרצה מן המניין.
ידו עדיין חבושה ותלויה ברצועת־בד על
צווארו. בפינה השמאלית של מיצחו יש
שריטות שעליהן יש עדיין דם קרוש. ועם
זאת, הוא אינו מתלונן.
סרי היה אחד משלושה פלסטינים שנפ )4
גשו
עם איש״חרות. היה גם פייצל אל״חו־טייני,
מנהל המרכז למח קרי ם פלסטיניים.
חוסייני נעצר מייד עם סיום ועידת־ז׳נווה
ונגזרו עליו שישה חודשי מעצר מינהלי. הוא
ממתין בימים אלה להחלטתו של שופט
בית״המישפט המחוזי בירושלים, שעליו לאשר
את המעצר, כדי לתת לו תוקף חוקי.
בנפגשים היה גם סלאח זוחייקה, עיתונאי
פלסטיני. עליו נגזר מעצר-עיר, והוא
חוייב להתייצב מדי יום במישטרה ולהר אות
נוכחות.
משה עמירב, לעומתם, לא נעצר בידי
המישטרה וגם לא הוכה פיסית. אבל כמה
מחבריו בחרות, בהם ראש־הממשלה, ערכו
לו סקילה מילולית.
סרי נוסייבה הוא בן למישפחה מאוד
מכובדת ומאוד ידועה בגדה המערבית.
אביו היה אנוור נוסייבה, ירושלמי שלמד
בביירות ובקיימבריג׳ .עורד־דין בהשכלתו,
שימש במשך תקופה מסויימת כשופט־ש-
לום, אחר״כן היה עורד״דין פרטי. לימים
נבחר לפרלמנט הירדני ושימש במשך תקופה
מסויימת בתפקידים שונים בממשלה
הירדנית, והיה גם שר-הביטחון.
לפני מותו היה אנוור נוסייבה יו״ר ה דירקטוריון
של חברת־החשמל המיזרח-
ירושלמית.
סרי נוסייבה, פילוסוף בהשכלתו, מרבה
ד להשמיע את דיעותיו ברחוב הפלסטיני ועושה
זאת בדרך־כלל במאמרים המתפר סמים
בעיתונות של ירושלים המיזרחית.
אחרי שהתפרסם כי לקח חלק בפגישות
עם איש״חרות, ובעיקר אחרי שהותקף ו קיבל
מכות, הפך סרי נוסייבה לאיש מבוקש,
בעיקר על-ידי התיקשורת המקומית
והעולמית, וגם אישים שוגים חיזרו אחריו ן וביקשו להיפגש איתו.

נוסייבה נשוי ללוסי, צעירה בריטית, ו״
הוא אב לשלושה בנים, בני 7,10ו־ 5שנים.

אני מתעניין בפוליטיקה ויש לי מה לומר, אבל
אני לא רוצה להיות בקו הראשון.

• למה, משום שאתה פוחד?

לא. זה משום שאני אדם שאוהב לחשוב ולחיות
חיים שקטים. אני לא יכול להיות אדם כזה שרק
מדבר כל הזמן. אם אתה מעורב בפוליטיקה, אתה
צריך להיות בן־אדם שעסוק בדיבורים יותר מאשר
בחשיבה, והתוצאה היא שאתה מדבר ואתה לא
חושב.
אני מעדיף לדבר על אידיאולוגיה ולכתוב.
אני לא רוצה להיות כמו הפוליטיקאים שמדברים
לפני שהם חושבים, יש להם תשובה מוכנה לכל
דבר, גם אם לא חשבו עליו קודם.
אתן לך דוגמה: לפני כמה ימים טילפן אליי
עיתונאי של עיתון מכווית וביקש ממני תגובה
על הוועידה הערבית. אמרתי לבחור שאפילו לא

עובדת היותך אדם מוכה עושה אותך למבוקש.

לא באופן מיוחד.

• אז למה בחרו להרביץ דווקא לך?

בגלל המגעים שלי עם עמירב. אבל יש לזה גם
היסטוריה. לפני שישה חודשים נפגשתי עם שימ־עון
פרס, והאיגוד של המורים הוציא אותי מתוכם.
זה היה איגוד שהייתי נשיא שלו במשך שלוש
שנים, וגם לפני הפגישה שלי עם פרס לא מצאו חן
בעיניהם דברים שאמרתי בעניינים פוליטיים. אבל
אחרי הפגישה הם הוציאו אותי מהאיגוד.
אבל כל זמן שדובר בריעות, אנשים יכלו
איכשהו לבלוע אותן. ברגע שהתחלתי לפעול ולהיפגש
עם ישראלים, עם ישראלים מן המימסד
הציוני, הם הרגישו לא טוב עם זה והיו מאוכזבים.

• למה הלכת לפגוש את פרס?

הוא הזמין אותי לפגישה. חשבתי שיש לו מה
לומר.

• לא הברת קודם אותו ואת הדיעות
שלו?
לא. ציפיתי שהוא לא רצה רק לשוחח סתם,
חשבתי שיש לו באמת מה להגיד.

• והוא אמר משהו?

שום דבר מעניין באופן מיוחד.

• אתה מצטער שנפגשת איתו?

חשבתי על הנושא ולא אוכל לתת תשובה ללא
מחשבה. הוא נתן לי יום לחשוב. אבל פוליטיקאים
בדרך־כלל מגיבים אחרת.

• בדיעבד, אתה מצטער על דברים
שאמרת או שעשית?
אני לא אוהב דברים שעשיתי ושהובילו אותי
למקום שבו אני נמצא עכשיו.

• משהו ספציפי?
יותר מדי מעורבות בפוליטיקה. הייתי מעדיף
להישאר בצד, כחושב ואולי כנותן עצות, מאשר
להיות פעיל מעשית.

• ואיד זה קרה שנעשית פעיל?
אני לא יודע. אתה נדחף על־ידי הנסיבות. אתה
נדחף לקבל אחריות שלא היית לוקח אילו היתה
לך בחירה חופשית.

• בגדה מתייחסים אליך כמנהיג?
אני מסופק. מסתכלים עליי כעל מורה, כעל
פרופסור, כעל חושב וכותב. אין לי התכונות שעושות
מנהיג.

• מהן התבונות האלה?
• אתה אדם מאוד מבוקש בימים האחרונים.

אתה חושב שאתה שונה משאר
המרצים?

להוציא הרבה כסף על מסיבות, להזמין אנשים.
מסתכלים עליי כעל אדם החושב וכותב.

• מאז תקרית המכות היית שוב באוניברסיטה?

אני
מרגיש שאנחנו, הפלסטינים, צריכים לשמור
על אוזניים פקוחות. איך עושים את זה — זה
עניין שניתן לפירושים שונים. אבל לדעתי, חשוב
לראות אם יש לפרס מה לומר, חשוב לשמוע אותו
וחשוב לשמוע אם למישהו אחר בישראל יש מה
לומר. צורת השמיעה יכולה להיות שונה, אבל
באופן בסיסי אלוהים נתן לנו שתי אוזניים ופה
אחד, זאת אומרת שהכוונה היא שנשמע פי שניים
ממהשנדב י .

• איד התחיל כל הסיפור עם עמירב?
דויד איש־שלום בא אליי ואמר לי שיש לו
חברים בליכוד שמעוניינים במגע עם אש״ף. הוא
אמר שאלו אנשים שהתעניינו במיפגשים בין
ישראלים לפלסטינים שנערכו בבודפשט ובבוק־רשט.

הוא הזביר שמות?

לא, לא באותו שלב. הוא אמר שלאותם אנשים
יש מחשבה מהפכנית בנוגע לשלום ולפלסטינים,
ושאל אם אהיה מוכן לשמוע את הריעות האלה.
שאלתי מה הדעות, והוא דיבר באופן כללי על
הכרה בעם הפלסטיני, הכרה בזכות הגדרה עצמית
והכרה באש״ף.
הייתי בשוק כששמעתי את כל זה, ואמרתי
שאחשוב על פגישה ושבאופן עקרוני זה נראה לי.

• התייעצת עם מישהו?
אחרי שחשבתי על העניין ודיברתי עם סלאח
זוחייקה, חבר שלי שהוא עיתונאי, החלטנו לפחות
ללכת ולשמוע אם יש באמת משהו חדש. ואז
נערכה פגישה שאותה אירגן איש־שלום.

• איפה נערכה הפגישה?
בביתו של עמירב. זה היה לקראת סוף חודש
יולי. דויד איש־שלום לקח אותנו לשם במכונית
שלו. אמרנו שבאנו לשמוע אותו, ועמירב דיבר
במשך שעתיים או שלוש כשאנחנו, זוחייקה ואני,
כמעט ולא הפרענו לו, חוץ מכמה שאלות הבהרה.
הוא הסביר קודם כל שמדובר ברעיונות שלו,
אבל אמר שיש לו חברים בליכוד שאיתם ייסד
מעין קבוצה, ושבאופן כללי כל חברי הקבוצה
תומכים באותם הרעיונות.

אנוור נוסייבה ז״ל
.אחרי שחזרתי, התקרבתי מאור לאבא שלי ו
בעצם,
הוא אמר שני דברים: קודם כל שהוא,
עמירב, מקבל אותנו כעם ומקבל את כל זכויותינו
כעם, והדבר השני שממשלת־ישראל ואש״ף צריכים
להחליט על הצער הראשון.
הוא אמר שאם תהיה תשובה חיובית מהצד
הפלסטיני, אז אולי יוכל לגבש תמיכה בחרות.

• כתבתם בשיחה את הדברים שהוא
דיבר עליהם?

לא, אבל לא הסכמנו לשום שיחה שלא יהיו
נוכחים בה לפחות שניים מאיתנו.

• הוא הזכיר שמות?

רק יותר מאוחר דיבר על(ח״כ דן) מרידור, על
(ח״כ אהוד) אולמרט, על(הד״ר בנימין־זאב) בגין
ועל צחי הנגבי, הבן של גאולה כהן. את שאר
השמות אני לא זוכר.

• האמנת לו?

זה לא ענייני להאמין. אני באתי לשמוע מה יש
לו לומר.
אם את שואלת, אני לא מאמין לאף אחד, אבל
זה לא העניין שלי להאמין או לא.
הוא הסביר שאלה רעיונות שלו, ואמר שאנשי
הקבוצה אולי יתמכו בהם, אבל שהם מחכים לתגובה
מן הצד הערבי ומחכים לשמוע שהרעיונות
יכולים להיות אופציה, ושיש אולי דברים שבהם
יוכל גם(יצחק) שמיר לתמוך.

• על מה הוא דיבר?
טרי נוסייבה בבית־החולים ברמאללה אחרי המכות
,ך וי שמשרב בפוליטיקה צריך להיזהרו
אבל
אני מקווה שזה יעבור. אני מתכוון להתמודד
עם העניין ולחזור ולהיות אדם פרטי.

• אבל אינך אלמוני עוד.
אני חושב שאוכל לחזור להיות פרטי.

• אבל גם לפני המכות שקיבלת לא
היית אדם פרטי.
נכון, אבל עכשיו זה כבר יוצא מהקונטקס, זה
יותר מדי. נעשיתי חלק ממשהו שאני לא רוצה
להיות חלק ממנו.

• ממה?
מאירועים פוליטיים ויחסי־ציבור פוליטיים.

• אבל אתה איש פוליטי.

רק פעם אחת, לפני כמה ימים, לביקור קצר.

• תחזור לשם?
כן, אבל אני עדיין מחכה עד שהעניינים יירג.

הסטודנטים לא רוצים אותך?

יש ביניהם כמה שהיו מעדיפים שלא אלך.

• ומה עם המרצים?

הם אומרים שאני צריך לחזור.

• באו לבקר אותך?
הרבה קולגות באו.

• הם חברים שלך?
באופן בסיסי כן.

הוא אמר שהוא מאמין שהפלסטינים הם עם,
וכעם יש להם אותן הזכויות על הארץ כמו לעם
היהודי, ושפירושו של דבר שיש להם זכות להגדרה
עצמית, להקים מרינה ולבחור את הנציגים
שלהם. הוא אמר שאם הפלסטינים אומרים ש־אש״ף
הוא הנציג שלהם, הרי שמדינת־ישראל
ואש״ף צריכים לדבר. אבל הוא הסביר לנו שאם
ייתן לריעות האלה פומבי, הוא יהרוס את עצמו
מבחינה פוליטית. הוא ביקש שאנחנו נגבש הסכמה.

מי זה אתם?

הוא אמר שצריכה להיות הסכמה שתזיז את
הרחוב היהודי מהמקום שבו הוא נמצא עכשיו, של
דחייה טוטאלית, עד לקבלת הרעיונות האלה.
הוא אמר שצריכה להיות הסכמה בסיסית.

• מדוע?
כי רציתי להבטיח שכל מה שנאמר ישמע עוד
מישהו מלבדי, וגם להיפך.

• במה פגישות היו?
שש או שבע בסך־הכל.
ובסוף הפגישה הוא שאל מה דעתנו. אמרנו
שזה נשמע מעניין ושאנחנו תומכים בעניין. אבל
כדי לקבל דיעה יותר רחבה הצענו שיעלה את
הדברים על הכתב;
אחרי שבועיים הוא כתב ־שני ניירות־עבורה.
באחד כתב את העקרונות שעליהם דיבר, ובשני
כתב על המינהל העצמי כשלב ראשון.
מאותו הרגע התחלנו בתהליך של פגישות,
שבהן ניסינו באופן בסיסי להגדיר קודם כל את
תוכניתו ושנית להביו מי תומך בו ועד כמה אני
שי־הליכוד באמת מעורבים בעניין.
התברר שהוא אינו פועל לבד. אני לא אבדוק
את העובדה הזאת בבית־מישפט, אבל התקבל הרושם
ששמיר בעצמו מעורב בעניין, בדרך זו או
אחרת.

כשתקפו אותי, לא היה לי זמן לפחדו
(המשך מעמוד )37

• הוא אמר את זה באופן גלוי דברור?
הוא
רמז כמה פעמים ששמיר ידע.

• זו פעם ראשונה שאתה נפגש עם
אנשי־חרות?

• התרגשת?

היתה לי תיקווה שאולי תהיה דרך למצוא מישהו
בחרות שיכיר בהחלטות המועצה הלאומית
הפלסטינית כבסיס לדיאלוג.
וכשעמירב כתב את הרעיונות שלו על הנייר,
הוא חשב להעביר אותם בעצמו לערפאת.

• הוא אמר את זה?
בוודאי. ובמהלך הפגישות צומצמו ניירות־העכורה
לשני עמודים. וזה היה הנייר שאותו
התכוון למסור לערפאת באופן אישי. הוא התכוון
לנסוע לז׳נווה ולהיפגש שם עם ערפאת. הוא רק
ביקש שמישהו מאיתנו יבוא איתו ויעזור לו
להסביר לערפאת את הרקע.
הוחלט שאני אסע, אבל רציתי שיהיה ברור
שלא יעשו לי בעיות כשאחזור אחרי פגישה עם
ערפאת. בתחילה אמר שיוכל לסדר הבטחה

כשעמירב החליט שלא לנסוע, נותר בתמונה
רק דויד איש־שלום, שהיה איתנו לכל אורך
המיפגשים. הוא הלך לראות את ערפאת כשבידו
הנייר שעמירב היה צריך להגיש לו, וצ׳רלי ביטון
הצטרף אליו.
אני חושב שצ׳רלי לא ידע הרבה על המיפגשים
שהיו לנו עם עמירב.
בפגישה שהיתה להם עם ערפאת, איש־שלום
שאל אותו אם הוא מוכן למסור מסר שכלולות בו
אותן הנקודות. ערפאת היה מאוד ברור בתשובתו.
הוא שאל אותם אם הם נציגים של ממשלת־ישראל,
כי ידע שעמירב היה אמור לבוא ושהוא
לא בא. ואז הוא אמר שאם ממשלת־ישראל היתה
שולחת בקשה, הוא היה עונה לה, אבל שהוא אינו
חובבן ואינו מוכן למסור מסרים לכל אחד, ושצריכה
להיות בקשה רישמית.
בזה הוא הרג שתי ציפורים במכה אחת: מצד
אחד הוא לא נתן שום מסר, ומצד שני בדרך
עקיפה הוא הצליח להעביר לקהל בישראל שבאופן
עקרוני הוא מוכן ומסכים לדברים שעליהם
רובר.
צ׳רלי ביטון מאוד התרגש, וחשב שזה מסר
כפשוטו — וכר פורסם העניין עוד בז׳נווה.

• ואיפה אתה היית בז׳נווה?
הייתי בז׳נווה, הלכתי לאורך האגם והבטתי
בכוכבים. במליאה הייתי משקיף.
כשהם באו בחזרה לארץ, הם פירסמו את עניין
המסר. מבחינתי, לא הייתי אומר דבר בענייו של
עמירב. אני לא רציתי לצאת לזרקורים. אבל העיתונאי
ירושלמי החליט לפרסם את כל הפגישות
בגלל המעצר של פייצל אל־חוסייני. הוא
חשב שנעשה לו מעשה לא נקי.

• הם אמרי לד שהם עומדים לפרסם
את העניין?
אני ביקשתי שלא יפרסמו רבד, אבל הם אמרו
שהם חושבים שזה יכול להועיל לפייצל. אמרתי
שאם יפרסמו את העניין, ייצא גם שמו של עמירב.
ואז, ביום החמישי, יום לפני פירסום העניין,
הם טילפנו לי, ירושלמי ואיש־שלום, וקראו לי
בטלפון את הידיעה. לא היו בה שמות, רק העניין
באופן כללי. באותו זמן עמירב עדיין לא רצה
ששמו יפורסם. אבל אחרי שהוא הבין שהעניין
יפורסם, הוא דיבר עם ירושלמי והחליט לחשוף
גם את שמו. הוא התראיין ביום החמישי בערב
בטלוויזיה, ואמר שהוא נפגש עם פלסטינים
נחמדים והזכיר את שמי. כך זה יצא החוצה, לאט־לאט.
ואז הוא היה צריך להודות שהוא נפגש עם
נאמני־אש״ף ולא עם סתם פלסטינים מהגדה
שאין להם צבע מוגדר, והיה צריך להודות שהוא
בעצם ניסה ליצור קשר עם אש״ף בעצמו, ושהיו
עוד אנשים מעורבים בעניין, כולל שמיר עצמו.
אז. אחרי שפורסמו הפרטים, אנשים אמרו
שעמירב הוא אדם נאיבי. שהובילו אותו באף.
שמיר, לדעתי, רצה אפשרות לשיחות עם
פלסטינים, והוא חיפש דרך להיפגש עם
פלסטינים ולא רצה להשאיר את הזירה רק לפרס.
לכן הוסכם שאנחנו נבחר את האנשים שייפגשו
איתו, ואפילו הוסכם שפייצל חוסייני יהיה ראש־המישלחת.
אבל אנחנו לא רצינו סתם פגישה,
רצינו שייצא ממנה משהו מועיל.

אחד לחוד, במיוחד שהעניין יצא החוצה קודם כל
בעיתונות הישראלית.

• מי היו אותם שתקפו אותך?
אין לי מושג, כמובן, אבל הכל אפשרי.
אני יודע שבשבת היו הודעות נגרי ותקפו
אותי וקראו לי בוגד. ביום שני הופצו כמה כרוזים
של פרו־פת״ח, והם לא נראו בכרוזים רגילים.

• אתה יבול לתאר בדיוק מה קרה
כשתקפו אותך?

.,אנשים מחוץ
לאוניברסיטה נתנו ד
להדגיש שהרחוב
הפלסטיני מידי״
יצאתי מאולם ההרצאות באוניברסיטת ביר־זית.
בדיוק נתתי הרצאה על הפילוסוף האנגלי
ג׳ון לוק. הוא דיבר הרבה על הקונספציה של
החרות, על חרות המחשבה, על סובלנות לריעות,
ועל זה דיברתי בהרצאה.
השיעור נגמר ב״סז והסטודנטים כבר יצאו.
אני נשארתי באולם עם כמה מהקולגים שלי, ואז
יצאנו החוצה. במיסדרון, בקומה החמישית, היו
מעט סטודנטים, ואז מישהו צעק לעברי :״הנה
אנשים רעולים!״ וקרא לי לברוח.

• ידעת שזה מכוון אליך?

כן, כשאמרו לי לברוח — הבנתי. רצתי לכיוון
המעלית, והם באו מכיוון המדרגות. הם היו
ארבעה. לאחד מהם היה סכין ביד, לשניים אחרים
היו סכיני-חיתוך ולרביעי היתה אלה. רצתי
למעלית והיא לא פעלה.

• אך אחד לא ניסה לעצור אותם?
כן, ניסו אבל לא הצליחו. אחד הסטודנטיות
עמדה ביני ובינם, והם היכו אותה. אחד המורים
ניסה לעצור את בעל האלה, וגם הוא קיבל מכות.
צריך להבין שכל העניין נמשך דקה וחצי. אני
ניסיתי להגן על עצמי.

• צעקת?

לא, רק מאוחר יותר. הגנתי על עצמי ביד
שמאל ובעטתי בהם ברגל. יצאתי מהמעלית והם
ניסו למשוך אותי וקרעו לי את המיקטורן. רצתי
במדרגות למטה והם אחריי, חמש קומות. בכל
קומה הם ניסו לתקוף אותי, ואז צעקתי עליהם
שהם משוגעים. כשהגעתי למטה כבר היו שם
הרבה אנשים, והם ברחו לגבעות.

• בשלב הזה כבר היית פצוע?
כן. היה לי דימום מהמצח, העין היתה עצומה,
המישקפיים אבדו, איבדתי גם נעל אחת
כשניסיתי לבעוט בהם. היד שלי דיממה והראש
שלי היה סחרחר.

• נפלת?

לא. בדרך, כשברחתי מהם, כל פעם נפלתי
וקמתי והמשכתי לברוח. אחר־כך מישהו לקח
אותי למכונית שהסיעה אותי לבית־החולים.

• פחדת?

• לכם, בעצם, לא היה מה להפסיד
מכל העניין.
פרי נופייבה ואשתו לוסי
.במילחסת 1967 הייתי בלימודים בלונדון ר

משמיר, אחר־כך אמר שלא יוכל לתת לי משהו
כזה, אבל שאני יכול להיות בטוח שלא יעשו לי
כלום כשאחזור.
התכוונו לנסוע ביום ראשון. ביום שבת טילפן
אלי רויד איש־שלום ואמר לי שעמירב החליט
ברגע האחרון שלא לנסוע. בינתיים פייצל נעצר.

אתה ידעת על הפגישות של פיי־בוודאי,
הוא הצטרף לשיחות שלנו מייד אחרי
ששוחרר מהכלא, בחודש יולי.

דובר אז על סודיות הפגישות?

לא היה איכפת שזה יפורסם, אבל עמירב
ביקש לשמור על סודיות, ואמר שאם זה יתפרסם
זה יהיה כמו התאבדות פוליטית שלו.
מצידנו, פירסום או אי־פירסום לא שינה, כי
העקרונות שעליהם דיברנו היו לפי העמדה
הפלסטינית. אבל בגללו הסכמנו לשמור את הפגישות
בסוד.

• אני מבינה שאתה נסעת לז׳נווה.
דיברת איתו לפני שנסעת?

לא. וכשכל העניין התפוצץ, לנו לא היתה
סיבה לבגוד בו בעניין הסודיות. אבל איש־שלום
ושלום ירושלמי, הכתב של כל־העיר, החליטו לפרסם
את העניין, ואז היתה הרבה התרגשות.
הדברים התגלגלו כפי שהתגלגלו מכיוון
שעמירב החליט ברגע האחרון לא לנסוע. הוא
אמור היה להציג את הדברים לערפאת, ואמור
היה לקבל מערפאת מסר לממשלת־יישראל, שהתנאים
שעליהם דובר מקובלים עליו.

היו לפנינו כמה אפשרויות: שעמירב פועל על
דעת עצמו, או שיש מאחוריו קבוצה. שזה נעשה
בידיעת שמיר ושזה עניין רציני, או שזה סתם
תרגיל פוליטי.
החלטנו שצריך לעודד אותו בכל מיקרה,
ושגם אם זה סתם תרגיל פוליטי אנחנו יכולים
להרוויח מזה, ולא הליכוד.

• מה יכולתם להרוויח?
רצינו להרוויח בכך שנביא את הליכוד
לנקודה שבה יהיו לאנשים שלו מגעים עם אש״ף.

• זאת אומרת, שלא היה לכם מה
להפסיד.
לא, לא נכון, זה היה עניין מסוכן.

• מה סיבנת?
היכו אותי. אנשים ברחוב לא היו מעודדים את
זה. הם היו אומרים שהלכנו למכור את פלסטין
מאחורי גבם. במיקרים כאלה, אתה תמיד מסכן
את עצמך.

• אכל אתם.אנשים ידועים.
כן, אבל תמיד יש כאלה שאומרים שאתה
עושה משהו מאחורי הגב של כולם, בעיקר
כשאתה מקפיד לשמור על הדברים בסוד.

• בדיעבד, אתה חושב שעשית
מעשה נכון?
כן. כך אני חושב, שהפלסטינים צריכים לקחת
בחשבון כל אפשרות להשגת השלום.

• אתה רואה את עצמך כקורבן של
תהליך השלום?
של אי״הבנה. אילו הייתי יכול לשבת ולהסביר
לכל אחד בנפרד מה היה לי בראש ומה בדיוק היו
הפרטים, אני מניה שאנשים היו מבינים שעשיתי
את הדבר הנכון. אבל אי״אפשר להסביר לכל

כשהתקיפו אותי לא היה לי זמן לפחד,
התרכזתי בהגנה עצמית. אבל אחר״כך, אחרי
שהם ברחו, כבר יכולתי לחשוב על העניין
ופחדתי.

• עכשיו אתה פוחד?

• אתה בודק את המכונית בבוקר
לפני שאתה נכנס לתוכה?
לא. למלכד מכונית זה עניין למיקצוענים.
כשהלכתי לפני יומיים לאוניברסיטה והייתי שוב
באותו מקום, הרגשתי קצת עצבני. אבל כשאני
כאן, בירושלים, האווירה אחרת ואני לא מרגיש
מתח.
אנשים מחוץ לאוניברסיטה נתנו לי להרגיש
שהרחוב הפלסטיני הוא לצירי. הרבה אנשים
טילפנו לי, גם פלסטינים שנמצאים בחו״ל
טילפנו לעודד אותי אחרי המכות. היתה הרבה
מאוד תמיכה.
אני מרגיש טוב פה, אבל צריך להיזהר. אם אני
רוצה בעתיד להיות מעורב בפוליטיקה, אני צריך
להיזהר. אבל, כמו שאמרתי, אני לא רוצה להיות

• אתה נולדת בבית הזה?

אתה הבן הבכור?

לא. יש לי שתי אחיות גדולות ואח גדול ושני
אחים צעירים.

• כולם קשורים לפוליטיקה?
האח הגדול שלי הוא היועץ הפוליטי של שייך
זייד. השליט של אבו־ד׳בי. כבר הרבה שנים והוא
גם גר שם.

• ביקרת אותו שם?

בעבר. מזה שנתיים אני לא יכול לעבור דרך

ירדן, אבל אני פוגש אותו באירופה. חוץ מזה יש
לי אח אחד שהוא מהנדס כימיה שגר בפאריס, יש
לי אח בלונדון שעובד בבנק, אחות שגרה בלונדון
ואחות שגרה בניו־יורק והיא ציירת.

• אז רק אתה ואמא שלך נדים פה?

• את מילחמת 1948 אתה זוכר?

לא. אני בן .38

• את מילחמת 1967 אתה זוכר?

כשזה קרה הייתי בלונדון, למדתי שם.

ס שלחו אותך ללמוד בלונדון כי
הייתם עשירים?
כן. כשנסעתי זה היה יותר מקובל.

• זאת אומרת שבעצם לא גדלת

כן, עזבתי כשהייתי בן . 16 נסעתי ללונדון
ולמדתי שנתיים לימודים קרם־אוניברסיטאיים.
אחר־כך למדתי באוכספורד פוליטיקה,
פילוסופיה וכלכלה. אחר־כך נסעתי לעבוד באבר
רבי, זה היה אחרי מילחמת . 1967 הייתי שם
תקופה מסויימת, חשבתי שאוכל לעשות הרבה
כסף ולהיות מיליונר. אבל כשהבנתי שזה יקח
הרבה שנים, עזבתי ונסעתי לארצות־הברית.
קיבלתי מילגה מהרווארד ונסעתי לעשות שם את
הדוקטורט בפילוסופיה. אחר־כך חזרתי לכאן.

• זה קשה לגדול כבנו של מישהו
מפורסם?

זה לא קשה. אני מרגיש מאוד מיוחד להיות
הבן שלו, ואני מרגיש שהוא היה אדם מאוד
מיוחד. חוץ מההילה, היה לו ראש מיוחד במינו,
ואני מרגיש מיוחד בעצמי בגלל העובדה שאני
הבן שלו.

• היית קרוב אליו?

כשהייתי צעיר לא, אבל מאז שחזרתי, ב־
, 1978 עד שהוא מת, בשנה שעברה, הייתי די
קרוב אליו והכרתי אותו היטב. ידעתי מה הוא
חושב ומה הוא מרגיש.

• הוא תמך בדרך שלך?

כן, הוא תמיד תמך בילדים שלו, לא חשוב מה
הם אמרו ומה הם עשו. וזה הועיל. למרות שהיו
לנו ויכוחים על כל מיני נושאים.

• הוא נחשב פרדירדני?

זה נאיבי לומר עליו דברים כאלה.

• מה הוא היה אומר על מה שקרה
עכשיו?
בסוף חייו לא היו לו הרבה תיקוות שישראל
תגיע להסדר עם הערבים. הוא לא האמין
ברצינותה של ישראל, ולכן חשב שכל הצעדים
הפוליטיים שנעשו על־ידי ישראל הם לא
רציניים. הוא מעולם לא היה בעד המעורבות שלי
בדיאלוגים האלה.

• מה הוא חשב שצריך לעשות?
הוא האמין שצריך לשבת בשקט ולתת
לדברים להתגלגל, ושאני צריך להמשיך לחשוב
ולכתוב.

• הוא היה מאושר במה שעשה?

הוא לא היה מאושר מהעובדה שאנחנו תחת
כיבוש ולא עושים הרבה בעניין הזה. הוא חשב
שאנחנו מאבדים כוח לאט־לאט. אבל הוא תמיד
ראה את עצמו כחלק מיישות גדולה יותר. הוא
האמין באלוהים, הוא ראה את הדברים תמיד
מנקודת־מבט היסטורית.

• אתה חושב שיש משמעות
לעובדה שגם אתה וגם פייצל־אל־חוסייני
בנים של אנשים מפורסמים?
זה לא מוזר, כי יש הרבה אנשים שקשורים
במישפחות מפורסמות.

• מי היום המנהיג בגדה?

אבא שלי אמר פעם בראיון טלוויזיוני, שאין
כזה דבר מנהיגות בגדה ובעזה, כי אין מנהיגות
תחת כיבוש. אם אתה באמת מנהיג, אז אתה יושב

בכלא; ואם אתה לא בכלא, אתה לא מנהיג
אמיתי.
לא כל מי שחושב שהוא מנהיג יכול להיות
כזה.

• אם תקום כאן מדינה פלסטינית,
מה תרצה לעשות?
לעזוב.

• לאן?
אני ארצה להתרכז בעניינים שלי. אס יתנו לי
להיות שגריר באיזה מקום כמו האיים הקנדיים או
בטאהיטי, אני אסע. רק שזה לא יהיה מקום יותר
מדי מרכזי.
העולם הזה 2614

^ תחתנתי בגיל .26 היא היתה
) 1מלכת־היופי של אוניברסיטת
קולומביה. אחרי שש שנים התגרשתי.
מאז לא נישאתי שנית.
מדוע? מגיל 32 רציתי לעשות
רברים שלא איפשרו לי להינשא.
רציתי להשיג, ולא חשבתי שזה יהיה
הוגן לגבי חיי מישפחה. אילו הייתי
מתחתן, לא הייתי מסוגל להיות בעל
טוב. האשה שתתאים לי היא אשה
מצליחה, בטוחה בעצמה, לא פחות
ממני. אשה מצליחה, בעלת קאריירה,
שלא תצטרך להישען עלי.
לא קל למצוא אחת כזאת.
כעת, כשהשגתי הרבה, אני מתפנה
לכר•

מ 1נ 1ד 1געליא 1ן צ ־ רני
מאוד־מאוד פופולארי. חבל שהוא לא
רץ לנשיאות. אני חושש שהוא חש
שעדיין אינו בשל לכך.
בשנה שעברה הוא היטעה את
כולנו. הוא ערך מסיבה מאוד מפוארת
לכבוד ראש־השנה האזרחית. הייתי
בוודאי היהודי היחידי שהוזמן לשם.
כולם חשבו שזוהי הכרזת־בחירות,
אבל הוא שיטה בכולנו — פשוט לא
הודיע מאומה.
בנובמבר אני עורך מסיבה לכבוד
מייקל רוקאקיס ממדינת מאסא־צ׳וסטס.
הוא נשוי עם יהודיה. הוא רץ

כעת אני בשל. אני רוצה במישפחה.

• סו בו ק ש
אני חושב שהעובדה שאינני נשוי
ושאני עשיר, ושהשגתי כמה הישגים
בחיי׳ ,עושה אותי מטרה מבוקשת
ביותר עבור כל מיני נשים.
איזה מינים? כל אשה בין 25־.35
בן כמה אני? איך אני נראה? בן .45
נוצר לי דימוי של פליי״בוי? ובכן,
ישראל היא ארץ קטנה, וכולם יודעים
הכל, ולא מפרגנים.

למקום בספיטפייר,
אז, היתה לנו פגישה שטחית. אחריכן
ישבנו במיקרה זה לצד זה בטיסה.
במשך הטיסה ישבנו מרותקים זה לזה.
מכנים זאת ״כימיה״.
מאז גילגלנו בינינו סודות אדירים,
ואף־אחד מהם לא דלף. חשוב לי
שיזכירו גם את לאה רבין בין חבריי.
היא מארחת למופת, אשה מעניינת.
יצחק רבין? פגשתי בו כשהיה
שגריר ישראל בארצות־הברית, ואני
שימשתי כיועץ בסנאט.
גם חיים בר־לב נמנה עם חבריי פה.
הוא חיפש עורר־דין, כשחשב לכתוב
ספר כ־ 12 שנים לפני כן. ניהלנו שיחה
נהדרת כשפגשתי בו לראשונה. כן, זה

,אני רוצה
אמי מעולם לא נידנדה לי בקשר
לכך. היא מתגוררת בארץ, ברעננה.
היא היגרה לכאן לפני שש שנים.
מישפחה — זהו אחד הדברים
החשובים ביותר בחיים, אבל צריך
לעשות זאת נכון. מה שגרם לי דחיפה
קלה בנושא, הזה היה הזעזוע ממותו
של העיתונאי מרק סיגל. הוא היה ידיד
קרוב שלי, והוא נפטר, באחרונה, ללא
מישפחה, ללא ילדים. אין מי שימשיך
את שמו.
במעמדי, איני יודע אם הן מחפשות
אותי או כסף, פירסום. כשאתה כל־כך
עשיר, אתה מתחיל לחשוב לפתע על
העתיד.
לפני שנה לא הייתי כל־כך מוטרד
בקשר להמשכיות. זה התחזק בי רק
באחרונה. כמה פעמים ניסו נשים
להפיל אותי בפח? להיכנס להיריון
בעזרתי.
חתן אידיאל
כל אם יהודיה היתה מתברכת
בוודאי בחתן כמו ליאון
ע רני: עורד־דין, כגוי, עשיר,
חכם, בעל קשרים חובקי־עולם,
חברים, ונושף על הכל -
יהודי כשר, בעל מורשת, ששר
להנאתו שירי־חזנות.
צ׳רני, ששמו צץ ועלה בשנים
האחרונות בהקשרים כמו פר שת
פולארד, ג׳ימי קארטר,
שערורית-וייצמן (המיני־שע-
רוריה שעורר סיפרו של צ׳רני
תוך איזכור וייצמן) ,הגיע
ארצה לתקופה בת חודשיים,
לצורך הסרטת סרט על״פי
סיפרו ״יועץ מיוחד״.
הסרט מוסרט בימים אלה
בישראל, בהשתתפות יצחק
רבין, עזר וייצמן וגיבורים
אחרים, בעזרת החוג לקולנוע
ולטלוויזיה של אוניברסיטת
תל-אביב.
צ׳רני עצמו מככב בסרט,
עסוק בליהוק שחקניות לצידו,
עסוק, שמח בחלקו. על שימחה
זו עלולות להעיב רגעית רק
רכילויות ישראליות אופייניות,
המייחסות לו רברבנות, יוהרה
שאין לה כיסוי.
״לא מפרגנים״ הסביר צ׳רני
שוב ושוב בעברית.
שלא תהיה אי״הבנה: הוא
לא התלונן, לא קונן .״עם מיל יונים
רבים במו שלי בבנק...״
אמר ברוח טובה, ובנימה
קלילה של מי״שעשה-זאת.
למירוץ־לצמרת של ליאון
צ׳רני יש האפי-אנד. לתמונה
המושלמת חסרה רק בלה.

אם לאשה אין אינטלקט, היא לא
מעניינת אותי!

ע שי ר
אני ממש החלום האמריקאי
בהתגלמותו: התחלתי בציחצוח־נעליים
בבסיס של חיל־הים בגיל . 18
אבי מת כשהייתי בן .19 הוא
התפרנס ממכירת שמאטעס. בקושי
התפרנס — היה בחור נהדר, אבל לא
מצליח במיוחד.
כשהוא נפטר, היו לי 32 דולארים
בחשבון־הבנק. הייתי שבור, אבל מצד
שני — ואני יודע שזה נשמע מוזר —
הרגשתי שזוהי מעין התחלה. מכאן אני
מתחיל! הכל תלוי אך ורק בי!.
נרשמתי לאוניברסיטת ישיבה בניו־יורק.
למדתי בבוקר ואחרי־הצהריים,
בערב מכרתי שמאטעס שקניתי מבתי־חרושת,
ובלילות — שרתי. בחגים
יהודיים שרתי כחזן, ואז הרווחתי יותר
כסף. מזל שהתשלום עבור שכר־הלימוד
היה תמיד אחרי החגים.
בשנה השלישית ללימודי התחתנתי
עם מלכת־היופי של אוניברסיטת
קולומביה. היא למדה ספרות רוסית.
כעת כבר הייתי צריך לפרנס אדם
נוסף. הוטל עלי על־ידי הדיקן לכתוב
בפירסומים של האוניברסיטה. כך
התפרסמתי.
בתחילת הקאריירה שלי יעצו לי
שלא לתלות את הדיפלומה שלי על
הקיר. מדוע? מפני שזאת תעודה של
הישיבה, וניתן להבין ממנה כמה שאני
יהודי. עניתי :״כולם מוזמנים לבוא
לחדרי, להסתכל בתעודה על הקיר
ולראות כמה זיעה נוטפת משם...״
התפטרתי משם.
המיקרה ששינה את דרכי היה
תביעה בשם קומיקאי. הוא טען ששני
קומיקאים גנבו את הרפרטואר שלו,
והשתמשו בזה בתוכניתו של אד
סאליבן. זכיתי, ויצרתי תקדים שזכה
בסיקור תיקשורתי ענק. זהו המיקרה
ששינה את חיי. הפכתי בן־לילה
ללהיט. בשנה הזאת הרווחתי 100 אלף
דולאר, ועליתי על הסוס.
כמה אני שווה כיום? אולי לא טוב
להדפיס זאת. זה עלול להרגיז אנשים.
כמי שגדל כעני מרוד, תמיד־תמיד
אפחד שאחזור להיות עני. אני חסר־ביטחון.
מטרת הכסף שלי היא להקנות
לי חופש.
שאלו אותי כיצד אני יכול להרשות
לעצמי להישאר בישראל חודשיים.
עניתן! ״אחרת, בשביל מה לי להיות
עשיר? מה הטעם?״
יש לי נהג, עוזרת, חייט — כל אלה
לא היו לי בילדותי. אני אוכל
במיסעדות יקרות, מפני שאני נהנה.
לבוש? אני אוהב ללבוש ג׳ינס.

#בעל
ב שרים
ב־ 1970 ייצגתי קומיקאי בשם ג׳קי
מייסון. הוא עשה קטע נגד הנשיא

ריצ׳רד ניקסון ואמר :״מה יש לנו
לדאוג מהקומוניסטים בוויאט־נאם?
הם במילא לא יגיעו אלינו. הם לא
יצליחו לעבור את הסנטרל־פארק
מבלי שישרדו אותם...״
סנאטור, שתמך במאבקי בעד
חופש־הביטוי, ביקש לפגוש בי,
ובפגישה הראשונה הציע לי :״אולי
תעבוד עבורי?״
אחר־כך נסעתי לישראל, ויצרתי גם
שם קשרים. אני יודע שבעיקר
מזכירים אותי בהקשר הנשיא לשעבר
ג׳ימי קארטר — אני אוהב אותו!
כשאנואר סאדאת ביקר בירושלים,
עבד אצל קרטר יועץ בשם בוב
ליפשיץ. הוא התעניין בקרב כתבים
ומומחים מי ייטיב להסביר מדיניות
בישראל באורח לא־פורמלי. רובם ענו:
״ליאון צ׳רני!״
ליפשיץ הזמין אותי לשיחה בבית־הלבן,
והתפתחו בינינו יחסים עמוקים.
קארטר התוודה שבתחילה פחד ממני,
מכמות המידע שבידי. אחר־כך התחיל
לבטוח בי.
הוא ביקר פה באחרונה? באמת! מי
לדעתך סידר זאת?
כיצר הקרבה אליו עזרה לי? זה רק
הביא לי סיפוק, להיות קרוב לעשיית
השלום, לעניינים.
חוץ מזה, הפסדתי המון כסף ...גם
הרווחתי המון אוייבים.
עד עצם היום הזה אני חבר של
קארטר. אני מבקר אותו אחת
לחודשיים בג׳ורג׳יה. הוא פעיל מאוד,
ואני מעריך שהוא ישחק תפקיד חשוב
ביותר בוועידה הדמוקרטית הקרובה.
כיום אני נחשב כבעל קשרים
טובים עם מושל, ניו־יורק, מריו קומו.
האם הוא חזק? אוהו! אילו היה רוצה
— היה זוכה במינוי לנשיאות. הוא

לנשיאות מטעם הדמוקרטים וכן, אני
עוזר לו. נתתי לו תקליט־חזנות, והוא
סיפר לי שהוא מאזין לו לעיתים
קרובות.

• חברת
אני יוצר במהירות קשרים אנושיים.
בישראל£ ,זר וייצמן הוא הטוב
שבחבריי. פגשתי בו כששיחקתי עם
ג׳רלדין צ׳אפלין באילת ב־ .1970 עזר
היה אז שר־התחבורה. הוא הגיע

היה במטוס..

נאה
יש נשים הסבורות שאני נראה טוב,
ואחרות — פחות. אני לא מצליח
בצילומים, אבל עובר מצויין
בטלוויזיה.
אני יוצא נוראי בתמונות? לא נורא.
אחרי הציפיות הנמוכות, באה הפתעה
לטובה.

פרקליט צ׳רני בחוף! תל־אביב
.נשים ניס! להיכנס להריון כרי להפיל א!תי ב פ חד

עלפרשת פו לרד
יש לי ידיד בשם וולף בליצר. הוא עיתונאי. כשפגש את ג ינתן
פולארד, חשב שאני היחיד שיכול לעזור להציל את פולארד.
עניתי לו שאיני רואה מיקרה זה כמיקרה מישפטי, אלא כמיקרה
פוליטי.
בל זה אירע בינואר־פברואר השנה. שוחחתי עם מוריס פולארד,
אביו של ג׳ונתן, ועם ברנרד אנדרטון, אביה של אן. זה טיפוט! הוא
לגמרי לא טיפש.
התמניתי כפרקליטם של הזוג, ונפגשתי עם פרקליטיהם, האחים
הלבנוניים ריצ׳רד וג׳יימט הייבי. הם לא היו מאושרים מה התפתחות
הזאת.
העמדתי בתנאי: שאהיה ראש-הטניגוריה.
אן פולארד ממש לחצה על־כך.
בתום שיחה ארוכה עם האחים הייבי, החלטתי שאולי הם פועלים
נכון ואולי לא -על כל פנים, איני יכול לפעול איתם ביחד.
מוריט רצה שאשמש להן כיועץ פוליטי. עניתי לו :״אעשה בל מה
שאני יכול כדי לעזור ליהודי.״
ביררתי עם מנהיגים בישראל, האם קיימת אפשרות להביא׳את
בני הזוג ארצה. בישראל דוקא התלהבו מעצותי, אבל לא הייתי
מוסמך לדבר בשם המישפחה.
אן פולארד טילפנה לי מייד אחרי שהתראיינה בתוכנית־הט־לוויזיה
שישים דקות, בטלוויזיה האמריקאית, והתחננה לעצותי.

כל המעורבות שלי בפרשה ארכה כחודש.

חכם
אם אומר לציטוט שאני חכם, זה
יישמע רברבני. אני מרגיש שאני חכם
יותר מאחרים.
אלוהים נתן לי שני דברים: קול
וחכמה.
לא נוח לי לדבר על כך. מצד שני,
אם אני מסתכל אחורה, איני יכול
להצביע על שום נכס אחר שהעלה
אותי אל על.
איני מעריץ אף אדם אחד, אין לי
אלילים.
מרוע יש לי מוניטין של רברבן? אני
יהיר כלפי אנשים טיפשים.
איני חושב שאנשים קרובים אלי
סבורים כך.

מוצת!
אני דווקא די מרוצה מעצמי. אני
שמח בחיי הפרטיים.
לעומת זאת, אני פחות שמח מאיך
שהעולם מתנהל.
הייתי רוצה להיות משכין־שלום.
איני יודע אם ניתן לכנות אותי עדיין
״עורך־דין״.
מה אני? מנצח!

במדינה העם סוף־סוף זה גגמרו
לכל דבר יש סרח.
כם לקיץ הקשה של 1987
הקיץ סחב את עצמו עד יום־כיפור,
ואז נפח את נישמתו.
הסתיו הגיע.
שוב התחולל הפלא השנתי.
הכנענים הקדומים, יושבי הארץ הזאת,
הפכו את הפלא הזה למיתוס לאומי.
בסוף האביב מת בעל, האל. בסוף הקיץ
מנשקת אותו ענת, אחותו, והוא קם
לתחייה.
קיץ 1987 היה קשה במיוחד. רבים
חיכו לחורף בכליון־עיניים. היורה
משפיע עליהם כגשם על פרחים שנטו
לנבול.
גשם. ירק. פרחים. מחלצות חדשות
לארץ.
סתיו .1987
העם נזילחנזת יום־כיפור 2
זוהי מילחמה אחרת.
אבל היא מסובנת לא־סחות,
ואולי אך יותר
יום־כיפור מעורר בלב כל ישראלי
את הזיכרונות מהמילחמה הגדולה,
החמורה ביותר בתולדות ישראל מאז
מילחמת־העצמאות. שני צבאות סדירים
תקפו ביום־כיפור 1973 את
המדינה. במפתיע והנחילו לה תבוסה
בימים הראשונים. המונים נפלו חלל,
לפני שהצליח צה״ל לסובב את גלגל־המילחמה.
ביום־כיפור
1987 זה היה רק זיכרון
רחוק. הסכנה של התקפת־פתע מצד
צבאות ערביים סדירים קלושה. חלות
עליה שתי המילים, שמילאו תפקיד כה

אולם מילחמה זו הטילה צילה על
יום־כיפורים:
• לי ד חיפה. התנפלו 50 צעירים
יהודיים מטירת־הכרמל (היושבת במקומה
של העיירה הערבית טירה) על
פועלים ערביים חפים־מפשע באב־סנייה
סמוכה. הדבר בא, כפי הנראה,
אחרי שערבים שיכורים התגרו בנערות
יהודיות.
תערובת זו של מין וגזענות —
שוביניזם גברי ושוביניזם לאומי —
היתה מאז ומעולם חומר־נפץ מסוכן
ביותר.
• כרצועת־עזה הרגו חיילי צה״ל
שלושה ערבים, שנסעו במכונית. לא
היו אלה צעירים חשודים ,״מחבלים״
או פושעים פליליים, אלא אזרחים
מכובדים: מהנדס, קבלן־בניין וידידם.
הגירסה הרשמית: הם לא עצרו ליד
מחסום. אחרי שירו במכונית, ברחו
השלושה מתוכה. אז נהרגו.
הגירסה היתה חשודה ביותר, כמו
כמעט כל הודעות דובר־צה״ל מן הסוג
הזה, שהרסו את אמינותו של מוסד זה
עד היסוד. סביר להניח כי׳השלושה
כלל לא הבחינו במחסום. כאשר ירו
בהם, הגיבו באופן ספונטני: ברחו. הם
לא נהרגו על־ידי כדורים בודדים, אלא
כל אחת מן הגופות היתה כמסננת. ירו
בהם עשרות כחרים.
• בירושלים התנפלה ערביה
כפרית בסכין שלופה על קצין מישמר־הגבול,
לאור היום, וניסתה, לדבריו,
לרצחו נפש. הקצין תפס את הסכין.
יתכן כי האשה אינה שפויה בדעתה.
אולם מיקרה זה מצטרף לכמה
מיקרים דומים בשבועות האחרונים,
שלכולם כמה מכנים משותפים:
• הנתקף הוא תמיד חייל (סדיר או
במילואים) במדים.
• התוקפים פועלים על דעת
עצמם, מבלי להשתייך לגוף כלשהו.
• לתוקפים אין נשק חם, אלא
סכינים.
זוהי תופעה מסוכנת במיוחד, מפני

המוני־הנוער בליל כל־נידרי ליד גשר־הירקון
אווירת קרנבל במובלעת המנותקת מן העיר

יום כיפור
נשף בד־נידרי
בתל־אביב התגבש
נוהג חדש ליום־הביסורים:
מסיבת־ענק בגשר
עוצר ודממה אלחוטית ברחבי גוש״
דן. העיר במצור פולחני. הכבישים
ריקים ממכוניות. בתי־השעשועי
סגורים. ברחובות נראים אנשים
בודדים. אך במובלעת קטנה בצפון

חוגגים ליד גשר־הירקון
סקס הוא חילול־הקודש, לימודים וצבא מותריו
הרה־אסון לפני 14 שנים :״סבירות
נמוכה״.
אולם יום־כיפור 1987 עמד בסימן
מילחמה אחרת: מילחמת ישראל־פלסטין.
מין
וגזע. טיבה של מילחמה זו
שונה לחלוטין, וכך גם הסכנות הכרוכות
בה. יתכן שהסכנה החמורה ביותר
הכרוכה בה היא שישראל מתכחשת
לעצם קיומה. אין פלסטינים. אין
מילחמה. יש רק ״טרור״ .בעייה
מישטרתית־שב״כית.

שהיא מעידה על עומק השינאה
המתפתחת, ועל כלליותה. קשה מאוד
להילחם בה, מפני ששיטות־המודיעין
מכוונים לגן לוי תאי־מחתרת מאורגנים,
שיש להם קשר עם מפעילים
בחו״ל. קשה למנוע פיגוע ספונטני,
בלתי־מאורגן.
ואולי חשוב מכל הוא שדה־הקרב,
שישפיע לאורך־ימים. לא מה שנעשה
לאור היום בצמתים ובכבישים, אלא
מה שנעשה בלילה במיטה: הקרב
הדמוגראפי על עתיד הארץ.

מתרחש

אירוע מדהים

תל־אביב
בגודלו.
6000 צעירים התגודדו בסביבות
גשר־הירקון בערב יום־כיפור, במה
שמכונה בפיהם כ״מסיבה הגדולה
ביותר בעיר״ בערב זה. אלפי בני־נוער,
בגיל התיכון, ואחרים בגיל צבא
והאוניברסיטה, התקהלו בקטע הכביש
שבין צומת הרחובות יהודה המכבי
ודרך־חיפה, ובין צומת הפלנטריום.
הצעירים, בבגדים ציבעוניים
מצויירים באמצעי־תחבורה מאולתרים

כמו גלגיליות, סקייט־בורדס, אופניים
ואחרים, הרעישו את שכונת־בבלי
הסמוכה במשך ארבע שנות רצופות,
החל מ״ 10 בערב עד לשעה 2לפנות-
בוקר.
מיפגש המוני זה מתקיים כבר מזה
15 שנים רצופות, ומדהים בכל פעם
מחדש בממדיו.
עוברי־אורח, שנקלעו למקום
בחוזרם מבתי־הכנסת הסמוכים לגשר
חשבו שנקלעו בטעות להפגנה יזומה.
בשנים הקודמות היה חתך הגילים
20 ומעלה, אך בשנתיים האחרונות חל
מהפך, והמבוגרים פינו את מקומם
לצעירים.
בעבר הרחוק נראו בגשר, בערבי
יום־הכיפור, זוגות נאהבים, אנשי-
בוהמה ומתמרדים למיניהם, שבאו
לראות ולהיראות, ומעל לכל ליהנות
מאווירה מוזרה ומיוחדת.
לא על סקס. סיפור הגשר החל
כשזוגות נאהבים, שלמדו בבתי־הספר
התיכוניים שבאיזור, קבעו מיפגשים
עם בני־זוגם באיזור־הגשר, מכיוון
שחלקם התגוררו בשכונות מרוחקות,
כמו צהלה, אפקה ורמת״אביב, והפשרה
הטבעית היתה מיפגש במחצית הדרך,
בכניסה לתל־אביב. ראשוני היוזמים
היו תלמידי תיכון חדש והגימנסיה
הרצליה, שסיימו את לימודיהם
במחזור של . 1972 הגשר סימל עבורם,
שנה לאחר מכן, את המילחמה
האכזרית של יום־הכיפורים, אך עם
השנים קיבלו המיפגשים תאוצה,
וההתקהלויות בגשר הפכו לעניין
חברתי המאפשר לצעירים לצהול
ולשמוח גם ביום־הכיפורים.
המיספר האדיר של הצעירים
המגיעים לגשר, ואווירת־הקרגבל, יוצרים
תחושה של מובלעת המנותקת
לחלוטין מהעיר, הנתונה במצור
הילכתי.
הגשר שוקק ומלא חיים. הקטנים
מתחרים ביניהם בנסיעה על אופניים
המבוגרים עסוקים בשיחות וב־היכרויות.
הקודים
החברתיים ברורים. אין
מדברים על סקס ועל מסיבות, כי לפי
תפיסתם זה יהיה חילול־הקודש, אך
מותר לדבר על לימודים, צבא
ושטויות.
מוסיקה אסורה להשמעה, וגם אין
מעשנים. הצפוניים, שהם ילדי״השמנת
של תל־אביב, נמנעים מיצירת קשר
עם הדרומיים, או עם ילדי־שכונות־המצוקה,
העושים מאמץ פיסי גדול
כדי להגיע לגשר. אך למרות החיכוך,
אין תחושה של מתח, ואין גם אלימות.
ההכרה שבטווח של כמה עשרות
מטרים מסביב מתנהלים החיים כמו
בשכונת מאה שערים בירושלים

פועלת כבלם, למניעת עימותים לא־רצויים.

שמזדמן לגשר עשוי לקבל הלם
מסיגנון־הלבוש, הנהוג שם בהשוואה
לשאר חלקי העיר.
בעוד שבתל־אביב־רבתי לבושים
מרבית התושבים בגדים צנועים, הרי
שבגשר הסיגנון זרוק, פרובוקטיבי.
כמה מכוניות שניסו לעבור את
הגשר במשך הערב, לא נתקלו בבעיות,
למעט מיקרה אחד, שבו מתחו צעירים
אחדים כבל־מתכת לרוחב הגשר,
ופגעו ברוכב־אופנוע שעבר במקום. אך
אירוע זה לא התרחש בשעות המיפגש
הגדול.
למחרת־בחוץ חצות היא שעת־השיא.
האיזור כה גרוש באנשים, שדרושים
סבלנות ומרפקים כדי להתקדם.
לקראת השעה 1.30 יורד המתח, והצעירים
הגרים באיזורים מרוחקים פורשים
לקראת המסע הארוך הביתה,
העשוי אף להימשך שעתיים. בגשר
נשארים מי שגרים בשכונות הסמוכות.
כולם נעים בחבורות. כמעט אין רואים
זוגות. אולי זה לא נראה להם מתאים.
למחרת היום חוזרת התמונה על
עצמה, והפעילות עוברת לחופי-
הרחצה. החופים מלאים במתרחצים,
ולצופה מהצד נדמה שיש בהם יותר
אנשים מאשר בשבתות ובחגים. אך
המיספר קרוב לממוצע בשבת. מאחר
ואין כיסאות־נוח מתפרשים אנשים על
סדינים ושמיכות, וזה יוצר רושם שכל
החוף מלא. אך זהו הבדל חזותי בלבד.
שיא בתנועת הנופשים בים נצפה
בחוף־גורדון, בחוף שרתון הישן ובחוף
הילטון. שם נראתה קבוצה גדולה של
רקדנים מלהקת בת־שבע ובת־דור.
חלק מהרקדנים אינם ישראלים,
ולגביהם יום־הכיפורים הוא עוד יום
שיזוף.
בחוף זה מסתובב אחך הפועלים
ומוכר משקאות למתרחצים במחיר
מופקע. הביקוש גרול מההיצע. בשאר
החופים נראים גם תיירים רבים,
לקרני־השמש. גופם המפקירים
הנועזות שבחברוה אף מסירות את
חזיית בגד־הים.
גולשים לא נראו בחופים, מכיוון
שאף אחד מהם לא העז ללכת ברחוב
כשגלשן צבעוני ביריו.
לקראת השעה 5התרוקנו החופים.
מיספר הולכי־הרגל התמעט, ונראה
שכולם מיהרו לביתם, לסעודה שלאחר
הצום.
בעוד שהצעירים שבגשר־הירקון
גילו הבנה והשלמה עם הצום ומטרותיו,
הרי שהמבוגרים־יותר הביעו
חוסר־הזדהות מוחלט עם יום־הכי־פורים,
ואת שימחתם על יום־חופש
נוסף.
העולם הזה 2614

של אזחק -ושושנה, אבל המשיכה
לטלפן לשם לעיתים קרובות. אנשים
ראו את אזרק ומרים ביחד במקומות
שונים, והשמועות הגיע אל בניו של
הגנן העירוני. אחד מבניו, שהוא קצין
בכיר במישמר־הגבול, פנה לאב ודיבר
איתו על העניין ״.הוא הבטיח להפסיק
הכל, אבל הוא לא קיים״.
החיים הפכו לגיהינום עבור שושנה.
בעלה היה עוזר למרים בימים ועוזר לה
בלילות. הוא נעלם מהבית לשעות
רבות, והיה לוקח כלים ומלבושים
עבור אהובתו.״ היא מצצה את הדם
שלו, לקחה כספים, וביקשה שאני
אחזיק לה את הילד שלה. לא יכולתי,
אמרתי לה שאני חולה, אבל היא
התחילה לעשות בעיות,״ סיפרה

*ץ ה אני אגיד לך, מותק, היא
באמת בת־דודתי. אבל אין לה
שם טוב במישפחה. היא רצתה לקחת
גבר, אב לששה ילדים, כמו שעשתה
אחותה. אבל היא לא הצליחה, מפני
שבעלי לא רצה לגרש אותי. אבל אני
לא רוצה ללכלך כעת, אני אפתח את
הפה אחרי שבעלי ייצא מבית־הסוהר״,
אמרה שושנה אזרק להשלם הזה.
שושנה, בת ה־ ,48 אינה מבינה מה
גרם לבעלה חיים אזרק לתת עיניו
בבת־דודתה, מרים תנעמי בת ה־,43
ולסכן את חיי־המישפחה בגללה.
לשושנה, אשה טובה ותמימה, יש
הסבר על־טיבעי למה שקרה :״יש לה
לשון שלא ברא השטן, והיא מאמינה
בכישופים. לקחה את בעלי למכשף
ערבי. אולי כישפה אותו. בעלי אמר
לי: שושנה, אני לא יודע מה קרה אתי,
בחיי, לא ברצוני!״
לא שושנה בלבד איננה מבינה מה
ראה אזרק בקרובתו. די קשה להבין
מניין פרץ מפל היצרים והתשוקות
בגבר המזדקן, שמעולם לא נתן קודם
לכן עיניו בנשים. שכנתו, שנכנסה
לדירת המישפחה, סיפרה :״הוא היה
כזה צנוע! כאשר היה עובר ברחוב וראה
אשה, היה משפיל את עיניו!״
אזרק הוא סיפור־הצלחה בקנה־מידה
של שיכון דורה בנתניה. הגבר בן
ה־ 52 עלה כילד עם מישפחתו מתימן
ב־ . 1949 הוא שירת בחיל־הים. אחר־כך
נשא לאשה את שושנה, שהיתה
יפהפיה שחורת עין ושיער, והוליד
שישה ילדים.
כאשר ירד מהים החל משתלם
בגננות. לאט־לאט הפך מומחה לנושא.

הוא למד בהשתלמויות שונות ואהב
את עבודתו. כיום הוא ראש מחלקת־הגינון
ועוזר לאדריכל־הגנים של
עיריית נתניה.
.אבא תמיד פירנס אותנו בכבוד.
הוא עבד קשה מאוד, ואמא היתה איתו
כתף בכתף. הם גידלו את כולנו ולימדו
אותנו בתיכון, בלי עזרתו של איש״.
סיפר הבן הבכור, יואב 30 שניים
מבין ילדיו של אזרק נשואים והורים
לילדים, והיתר עדיין לומדים. בתו

שושנה

^ גלל קירבת־המישפחה בין
שתי הנשים היה המצב עדין
במיוחד. באחד הימים הגיעה אמה של
מרים, דודתה של שושנה, לבית אזרק,
ואיימה על שושנה כי תתלונן נגדה
במישטרה על שהיא מוציאה את
דיבתה של בתה. שושנה מצידה חשבה
להתלונן במישטרה על־כך שמרים
גוזלת ממנה את בעלה והורסת את
מישפחתה.
בערב־פסח טילפן בעלה של מרים
למישפחת אזרק וביקש לדבר עם
שושנה. הוא שמע על היחסים בין
אשתו ואזרק, ורצה לשמוע משושנה
מה קורה. אבל מפני שמרים היא בת־רודה,
ושושנה היא אשה עדינה, סירבה

מה קוה בחורות נתניה בין ח״ם אזוק
(למערה, בין שוטו) ובין אהובתו? האם ניסה
רוצות אותה או שהיתה זאת מדיבת אוהבים י
הנשואה, איריס, מספרת כי גם אחרי
שנישאה, היה אביה מביא לה בכל יום
שישי את המיצרכים לשבת, ודואג
לכל מחסורה .״עד שהתחיל העניין עם
האשה הזאת״.

היא מצצה
את דמו!״

מאהבת מרים תנעמי
קבר בשנוק של 20ס־נו

שריפה בבית

^ ״האשה האחרת״ שבסיפור איננה
1 1יפהפיה מהממת. הבנים מספרים
כי היא אשה נמוכת־קומה, שמנמנה
ובעלת שיער קצר מאוד,״ כמעט
קרחת,״ הם אומרים .״אמא הרבה יותר
יפה ממנה״.
מרים תנעמי נולדה בנתניה, וכאשר
נישאה לאיש עברה להתגורר בבאר־שבע.
בעלה נפצע קשה בטנק
במילחמת יום־הכיפורים, ומאז היה
בטיפולים רפואיים ואישפוזים רבים.
חיי־המישפחה של השניים התערערו.
מרים היא אחות מעשית, ועבדה כל
השנים בבתי־חולים. למרים חמישה
ילדים, שאחד מהם הוא ילד חריג.
לפני שנה החליטה מרים להתגרש
מבעלה וחזרה לעיר־מולדתה, שם
מתגוררים עדיין אמה ושני אחיה.
למרות שלא היו קשרים הדוקים בינה
ובין מישפחת אזרק פנתה מרים לאזרק
וביקשה ממנו שיעזור לה. בני־המישפחה
מספרים כי אביהם היה ידוע
כמי שעוזר לכולם, וכי בתוקף מישרתו
כגנן ראשי וכעוזר־לאדריכל־הגנים היו
לו מהלכים בעירייה. מרים ביקשה
שיעזור לה להשיג ריור ולסדר את בנה
החריג במוסד.

״בהתחלה היתה באה אלינו הביתה,
ואפילו הזמינה את אבא ואמא לתגיגת
הבר־מיצווה של בנה ליד הכותל׳,
סיפרו הבנים. אזרק עזר למרים ומצא
עבורה דירה באיזור יוקרתי של העיר.
היא מצאה לעצמה עבודה בבית־חולים
בסביבה, והשתקעה בעיר.
תחילה ביקשה כי בנה החריג
יתגורר אצל מישפחת אזרק, עד
שתמצא עבורו סידור, אבל שושנה
התנגדה. אמה של מרים, דודתה של
שושנה, התנפלה עליה בתלונות.״ את
לא רוצה לעשות מיצוות ולקחת את
הנכד שלי. בעלך הרבה יותר סוב
ממך!״ אמרה הדודה לשושנה .״ותראי
מה הם אומרים עליו היום!״ נאנחת
אשתו של אזרק.
מרים הפסיקה אמנם לבוא לביתם

לרכל על בת־דודתה ״.״אמרתי לו
שהיא קרובה שלי, ואני לא רוצה
ללכלך עליה. שאם הוא רוצה, שיקח לו
בלש ׳,אמרה שושנה.
לפני חדשיים קרתה שריפה בדירתה
של מרים. איש לא נפגע, אבל הנזק
הכספי היה גדול. אזרק לקח בגדים
מביתו ונתנם לאהובתו. הוא לא הסתיר
זאת ואמר למישפחתו שצריך לעזור
למרים, מפני שאין לה מה ללבוש.
בסתר היה לוקח גם כלי־בית, והחל
לחפש את המיסמכים של רישום הבית.
זה גרם להתפרצותה של אשתו.
המישפחה חשדה כי מרים לוטשת
את עיניה על רכושו של אזרק, והבית
הקטן שלו בשיכון דורה .״היא לימדה
אותו למרר לי את החיים. אחותה מתה
לפני שנה בלי סיבה רפואית, אבל זה
היה מפני שהיא לקחה גבר שהיה אב
לחמישה ילדים. גם מרים רצתה
לעשות זאת עם בעלי, אבל לא
הצליחה,״ אמרה שושנה.

;;אמות
בגללך!ו ״
^ אם ניסתה מרים לסיים את
1 1הרומן שלה עם אזרק או שמא
(המשך בעשר )42 אי לנ ה אלון ₪

חיים ושושנה אזרק לפני נשואיהם
וז1ל בעי],״ם

תמרורים

1 0 | 7ז ^ 4111:1| £7#הנה

החתן של
אליעזר בן־יהזדר
נפטר בקופנהאגן, מהתקף־לב,
בגיל ,58 משה חובב, מבכירי וראשוני
קרייני קול ישראל. חובב, יליד
ירושלים ובנו של חזן יוצא תימן, אשר
סיים סמינר למורים לפני שהחל בקריירה
הרדיופונית שלו, היה משך שנים
מספר גם מנהל ק1ל־ישראל, ואחר
שנתאלמן מאשתו הראשונה ואם שני
בניו הבוגרים, דרור, ביתו של מחייה־הלשון,
אליעזר בן־יהודה, נשא לאישה
יוצאת דנמרק, שילדה לו השנה בן
(אותו קרא חובב דרור על שם אשתו
הראשונה) ,עימה חי בארצות סקנ־

קריין חובב
בן החזן
דינביה, בהן ניהל בשנתיים האחרונות
את המישרדים המקומיים של הקרן
הקיימת לישראל.

הקטמע של
נגן התזמורת
מאוזן:
)1אחד מת ונגמר (:)3
)3ברכה לשינה טובה (:)6,3
)9נוכל בעתון 4
)10 לפני הגן, יורה (;)4

פתרון ת שבצופן
2611
ם & ש ם &נשם & ט
טםמ

)13 קצה הים (:)3
)14 ראינו עוד סרט אילם 6מ):
)15 קבלו פקודה לעצור בנהר
בצפון (:)4,4
)17 אתה לא בשמים עם הרה (:)4
)18 פניה מנומסת לנביא (:)4
)20 האפיפיור והאלוהית במחזמר

)22 דורון מרקד (;)5
)24 מה שברור למנהיג אמאל

)25 משהו שדומה למעי נבוב
מלא מים (;)4
)26 מרדו בנגב (;)4
)28 השנה כמו בעבר יהיה משמח
בגת (:)5,2
)29 רכש משהו סוף סוף 3

מאוגד:
)2זה אליל דשן (;)3
)4פיטן מזדחל למעלה במערה

)5שמענו שעובר במשפחותיהם

של נושאי במכתבים (:)4,4
)6איש קטן מכור לטפה המרה
(( )6ע״פ שרינה אלישר);
)7השמועה אומרת שהעניקו
בחום (;)4
)8קריאת מפתח בעיר על גדול
החידקל (:)5
)9הישוב בתרדמה 4,3
)11 להולנדי זה לא עולה (;)2
)12 מלאכים יזכו לקידום ()4,4

)16 אחרי שהכרית שמונים
סוסים — ירק (;)8
)19 לבן נותר מאחור בדרך
למטע (:)6
)21 רק עוד פעם אחת להיות עם
החברה במילואים (:)5
)22 אין כבר אנשים טובים
בקבוץ 4
)23 עוד נצחון כזה ואבדנו (:)2
)24 מקטר אצל הדוד באמריקה

)27 נרו של הסופר יאיר (:)3

— אביטל ינאי —

איתן עמיחי

הדברת מזיקים

ונ ^י
בעמ

מומחים והדברת תיקנים(ג׳וקים ן ן >־

.תוועי עץ, חרקי ספרים ובגרים,
עירפוו מיוחד וארועים למניעת
יתושים וחרקים מעופפים.
^ £ 0 3רמת-נן רח׳ מודיעין ,18ת.ד• 2272 .סל 790114- 5 -6 .

ב שמירה על בריאותך ורבווווד;

נפטר +בתל־אביב, ביום הולדתו
ה־ ,64 יעקב מנזה, צ׳לן ותיק (30
שנה) של התזמורת הפילהרמונית.
מנזה, יליד תל־אביב שהתפרסם בצעירותו
כאלוף הארץ בהטלת כידון
ובהדיפת כדור־ברזל, היה בן מישפחת
נגנים עניפה (בין היתר: אחות
פסנתרנית: אחות נגנת קונטרבאס: בת
נגנת ויולה) ,שנהג להסביר כי בשעתו
בחר בכלי הצ׳לו מכיוון ש״זה הכלי
היחיד שמנגנים בו את התיקחה
בישיבה״ ,מה שלא מנע אותו מלהיות,
משן השנים, גם נגן בתיזמורת
החטיבה היהודית הלוחמת (הבריגדה
של מילחמת־העולם השנייה) ,גם צ׳לן
תזמורת רשות־השידור וגם אחד
ממקימי הרביעייה הישראלית. בנוסף
לכל בורך מנזה גם בחוש־הומור רב
וכך, למשל, נימק את מינהגו לרכוב
על קטנוע בחוצות תל־אביב ברצונו
״לחסון את כאב־הראש של מציאת
מקום־חנייה״.

הכשלזן של
3300 מיליזנים
נפטר +בדטרויט, חודש אחר
יום־הולדתו ה־ ,70 הגרי פורד
השני, מי שעמד משך 34 שנים בראש
יצרנית המכוניות השנייה בגודלה
בעולם (הראשונה: לנראל מוטורס).
פורר, אישיות ססגונית, שנישא שלוש
פעמים ושהיה מיודד אישית עם גדולי
עולם, קיבל, בגיל ,29 אחר תקופת
שירות קצרה כקצין־צי במילחמת־העולם
השנייה, את חברת פורר לידיו
מידי סם, הנר׳ פורר האגדי
( ,)1947-1863 מייסד אימפריית פורר
שהדהים בראשית דרכו את ארצות־הברית,
כאשר קבע בשנת 1914 שכר־מינימום
לפועליו — חמישה דולר
ליום — שכר־יום שכמותו טרם נשמע
עד אותו יום. הצלחתו הגדולה של
פורר, שהותיר ליורשיו 200 מיליון
דולר, היתה מכונית המוסטנג (שאת
יוצרה, לי אייקוקה, פיטר מן החברה
כשזה עמד בשיא תהילתו) וכשלונו
הגדול היה מכונית האדסל (שנקראה
על שם אביו) שייצורה הופסק שנה
מיציאתה הראשונה ( )1957 לשוק, מה
שלא מנע, בסופו של דבר, את חברת
פ1רד מלרשום, כעבור 30 שנה נוספות,
רווח שנתי של 3300 מיליון דולר.

ק מי דיזין הדבה
(המשך מעמ 1ד )41
ניסתה לסחוט ממנו עוד כספים? על כך
יהיה בוודאי דיון בבית־המישפט. בכל
אופן, בבוקר של ה־ 26 באוגוסט השנה
טילפן אזרק לבית־החולים, שם עובדת
מרים, וביקש ממנה להיפגש אתו ליד
בית גולדמינץ בנתניה.
מרים הגיעה לפגישה בשעה 8וחצי
בערב, והשניים הלכו לכיוון המיזבלה
והחולות. אזרק הביא איתו ממתקים
ומשקה קל לאהובתו, והיא שתתה
ואכלה.
כאשר הגיעו למקום שבו היה מצע
של קרטונים וניילון, דרש ממנה
שתתפשט.
על־פי כתב־האישום סירבה מרים
להתפשט, והגבר קרע מעליה את
חולצתה וחזייתה. הוא אמר לה שיש
ברשותו אולר, ושלא תרגיז אותו. הוא
לא הירפה ממנה, והוריד את תחתוניה,
והיא הרגישה כי הוא מכניס חומר צורב
לאיבר־מינה.
מרים פרצה בצעקות־כאב, ושאלה
אותו מה הוא עושה. אז חבט בראשה
בקרש ואמר לה :״זה מגיע לך! זה הסוף
שלך! זה הסוף שלך! זה היום האחרון
שלך, היום אני קובר אותך!״
אז גרר אותה לעבר בור שהיה כרוי׳
בחולות. היא ברחה. אזרק זרק עליה
מצבר של רכב, שהיה במקום, והחל
לרדוף אחריה.
כאשר תפס אותה לפת את צווארה
בשתי ידיו, ומשך בכוח בשרשרת־זהב
שענדה על צווארה. היא משכה
בשרשרת וקרעה אותה.
מרים הצליחה להשתחרר מאחיזתו
רק כאשר הטילה חופן חול בעיניו.
האשה ברחה אל הכביש הראשי, כאשר
פלג גופה העליון עירום, ואזרק הביא
לה את חולצתה וחזייתה. אז אמר לה.
״תשכחי מה שקרה הערב. אם תלכי
למישטרה, יהיה רצח! אני לא חוזר
הביתה! אם לא תשמעי עלי, תדעי
שקברתי את עצמי בבור שהכנתי לך,
ואם אמות, זה בגללך״ מרים הצליחה
להימלט במונית שעברה במקום,
ופנתה לבית״חולים ולמישטרה.
אזרק חזר לבית בלילה שרוט
ופצוע, כאשר עיניו אדומות ודומעות.
הוא מיהר לטלפן ולהזעיק את בנו,
קצין מישמר־הגבול. אזרק הלך
להתקלח, ואז הגיעה המישטרה.

פגישת
_ אוהבים

^ חוקריו נתן אזרק שתי הודעות
/סותרות .״אבל הוא היה מבולבל
נורא. הוא אדם שמעולם לא היו לו
עניינים עם המישטרה, והוא לא יודע
מה עובר עליו״ ,אומרת מישפחתו.
התובעת, דורית שפירא הגישה כתב
אישום נגד אזרק באשמת ניסיון לרצוח
את אהובתו. התביעה ביקשה את
מעצרו עד תום ההליכים נגדו.
בבת״המישפט טען סניגורו של
אזרק, צבי לידסקי, שאין מקום לעצור
את הגבר, בגלל מריבת־אוהבים רגילה.
לדברי הסניגור, היתד, זו פגישת־אוהבים
בין השניים, שמאחר ולא היתה
להם דירת־פגישות-או מכונית, נהגו
להיפגש בחיק־הטבע. המאהבת דרשה
אלף שקל כדי. לתקן את חיבורי־החשמל
בדירתה, וכאשר לא היה בידי
הגבר להיענות לה, סירבה לקיים איתו
יחסי־מין. לדברי הסניגור תקפה האשה
את מאהבה בחופן חול, והוא, כדי
להתגונן, הניח את ידו. על הדבר
הראשון שמצא, וחבט בראשה.
לדברי הסניגור לא היה כל קבר
מוכן־מראש בסביבה. היתה אמנם
שוחה שטוחה, שעומקה עשרים
סנטימטר ואורכה מטר וחצי, אך זה
בוודאי לא קבר מתאים לאשה
שמנמונת כמרים.
״לידסקי הצביע גם על סתירות
בעדותה של מרים. לא נמצא כל סימן
לחומר־צורב באיבר־מינה. שרשרת־הזהב
שלה נמצאה שלימה, והיא שכחה
לספר על הקבר בעדותה הראשונה,
ונזכרה בכך רק למחרת.
השופט אריה אבן־ארי שקל את כל
העובדות והחליט לעצור את אזרק ער
תום ההליכים.
העולם הזה 2614

ואשון המתגייסים מבין חותמי..מנתב השמיניסטים״
מסו את וידוייו, ששת מעטוח רבני התייצבותו:

מ ה נו י טזזוז
צ׳אד הולך לצבא.
בשבוע שעבר התפרסם צ׳ארלי(״צ׳אד״) לנצנר כאחד מ־ 16 הנערים
והנערות, שחתמו על ״מיכתב״השמיניסשים״ לשר־הביטחון, שבו הודיעו
על סירובם לשרת בשטחים הכבושים ראה עמודים 44־.)45
כאשר נמנה צ׳אד עם יוזמי המיכתב, לא ידע שהוא יהיה הראשון
בחזית קשה זו -הראשון מבין ה* 16 שגוייס לצה״ל. השבוע, ביום ראשון,
התייצב צ׳אד בבקו״ם. ליוו אותו אמו ואחד מחברי״הקבוצה. הוא הפך
״מיקרה המיבחן״.
צ׳אד נולד בארצות״הברית. הוא הגיע עם אמו ואחותו לארץ, כשהיה
בן .3הוריו התגרשו לפני כן.

בערב שלפני גיוסו שוחח צ׳אד עם ״העולם הזה״ .ואלה דבריו:
ך*ם ני הפירסום היתה זו התא/רגנות
קולקטיבית, והמעמסה
התחלקה בין כל חברי הקבוצה. אבל
עכשיו אני עומד לבד מול מערכת
מפחידה, ואני כבר לא תופס את החוויה
כדבר כללי. זה פרטי ומפחיד. למרות
ההרגשה שהקבוצה תומכת בי, ויחסם
האישי המקל עלי. אפילו עשו לי
מסיבת־שוקולדים.
הפירסום הרב שניתן לנו די הפתיע
אותנו. חשבנו שיהיה לנו זמן להסתדר
עד נובמבר. אבל האירועים אשר קרו
לי, באופו אישי, שינו את זמן פירסום
המיכתב.
הייתי בטיול בחו״ל. כשחזרתי, חיכה
לי צו־גיוס חדש. להפתעתי, הקדימו לי
את הגיוס בחודש ימים. כלומר, נותר לי
רק שבוע וחצי לגיוס, דבר שמנע
מאיתנו את הזמן להתארגן בצורה
מסודרת יותר, ולהחתים יותר בני־נוער.
בזמן
הקצר שנותר היינו חייבים
להתארגן במהירות, כדי להגיע עם
המיכתב גם לשר־הבטחון וגם לאמצעי־התקשורת.
עכשיו,
משנוצר ההד בציבור, אנחנו
מאוד מרוצים.
אני הראשון שמתגייס. אני מודע
לכך שאני מהווה דוגמה לאחרים,
שילכו בעיקבותיי. אבל גם אם הצבא
״ישבור״ אותי, זה לא אומר שהם שברו
את ״קבוצת ה־16״.
ואם ישברו את רוחי, איזו גאווה
צבאית מעוותת תהיה להם? עוד קורבן
למכונת־הכיבוש! מלים, מלים...
אני באמת מפחד מהאמצעים
שעלול הצבא לנקוט נגדי. אבל אני
פוחד יותר ממה שעשוי לקרות
לאישיות שלי, אם יהפכו אותי שותף
לכיבוש.
הפחד פרדוכסלי. הוא עוזר לי. אני
איתן בעמדתי. כל עוד הצבא לא מפר
את החוק — אותי לא ישברו.
ואם הצבא יפר את החוקן
בחוק כתוב מה שלמפקד אסור
לעשות. אבל זה עדיין משאיר לו המון
מקום לעשות מה שהוא רוצה. אני
מקווה שלא יענו אותי פיסית או
פסיכולוגית, כי המחיר עלול להיות
שרות בשטחים הכבושים.
מעבר לעניין של מצפון — לא
לשרת בשטחים, זהו אקט של מחאה.
אני רוצה שהציבור הרחב יידע שאני
לא מגיע לשטחים, ויותר חשוב שיידעו
למה. ואני מוכן לשלם כל מחיר, רק לא
להגיע לשטחים.
הכלא לא מרתיע אותי.
מבחינה אישית, אני יודע שהמעשה
שלי מתקבל בברכה על־ידי

הפלסטינים, הנלחמים יחד איתי
בכיבוש. פלסטיני לוחם — זה לא
פלסטיני שרוצח בדם קר, אלא
הפלסטיני הלוחם והמתנגד לכיבוש.
ואני כמוהו לוחם נגד הכיבוש.
המאבק שלי הוא קודם כל מאבק
למען העם שלי. בשנים האחרונות
הייתי עד לתהליד שחל אצל חלק
מחבריי. הם הפכו לתוצר־לוואי של
כיבוש. הדבר הזה מעציב אותי.
אני מזדהה עם הסבל של ה״יורים
ובוכים״ ,אבל מזדהה עם אלה שבהם
יורים. להיות חייל כובש, זה להיות
חייל ״מקולף״ מן האנושיות שבו.
כשאתה מסרב, אתה משאיר
את ״העבודה השחורה״ בשטחים
הכבושים לפטריוטים.
בהנחה שהכיבוש מסוכן לביטחון
ישראל ולדמוקרטיה, הם —

השולל את הכיבוש, והרואה
בפלסטינים בני״אדם ,״יסתובב״
בקירבסו
את השאלה הזאת צריך להפנות
לפלסטינים. מבחינתו של החייל
הכובש המשרת בשטחים, כדאי
שיחשוב על ההידרדרות שחלה בו,
כתוצאה משרותו בשטחים.
כל עוד הוא כובש, הפלסטינים
ישנאו אותו, גם אם יגיד :״בבקשה״
ו״סליחה״ .ולא צריך להגיד ״תודה״
לחייל שפצע פלסטיני ברגליים, ולא
בראש.
נולדת לתוך מצב של כיבוש,
הרעיונות שלך הם רעיונות של
מיעוט בקרב הנוער, שלא לדבר על
האקט, שהוא בוודאי קיצוני,
שנמדד בפרומיל שבפרומיל.
זה מהבית. לימדו אותי לחשוב
כאינדיווירואל.
אבי,שביקר פעמים אחדות בישראל
בשנות ה־ 50 וה־ ,60 התרשם לרעה
מיחסה של מדינת־ישראל אל תושביה
הערביים, ליהודים המיזרחיים ולכפייה
הדתית. לכן הוא בארצות־הברית,
ואנחנו הילדים (אני ואחותי, שהיא
בוגרת ממני בשלוש שנים) ואמא שלי
בארץ.
אמי עלתה לארץ מטעמים ציוניים.

צ׳אד נפרד מאמו לפני בקו׳׳ם
״אני חושש! אני פוחד ו
הפטריוטים
לא עושים טובה לאף אחד.
אמונתם, לדעתי, מובילה אותם לסיכון
המדינה. ו״העבודה״ שהם עושים אינה
מובילה לא לשלום ולא לבטחון.
האם לא עדיף שחייל ישראלי,

ולמרות שדיעותיה מנוגדות לשלי, היא
תומכת בי כאם. אחותי לא מסכימה עם
דיעותי בנושא זה. לדעתה אני קיצוני
מדי. לדעתי היא לה התחככה בסבל של
הכיבוש.

היפו גיבשת לעצמך רעיונות
כאלה!
בתקופת לימודי בבית־הספר
האמריקאי הבינלאומי, הצטרפתי
לתנועה של ״השומר הצעיר״ .אמנם
הצטרפתי אליה בגלל החברים שלי,
אבל היה לי גם חשוב להבין את
האידיאולוגיה שלהם.
על דגלה של התנועה חרותות
הסיסמות: ציונות, סוציאליזם ואחוות
עמים.
את הציונות הבנתי עוד מהבית,
מאמי. אבל לא את שני החלקים
האחרים. לכן הלכתי לסיפריה של בית־הספר
וקראתי את המניפסט של קארל
מרקס. בד בבד שאלתי את המורים מה
פירושם של המושגים שלא הבנתי.
באותה תקופה ,״השומר הצעיר״
גייס את החניכים להילחם בגזענות
ובכיבוש. אבל מן המימסד הישראלי
הבנתי שרעיונות של שלום, אחוות־עמים,
זה אוטופי. זה לא פראקטי.
אמרו לי שאני צריך להסתגל
למציאות שלתוכה נולדתי. קרי:
כיבוש, ניצול כלכלי וגזענות.
מבחינתי — להסתגל לזה, זה יאוש.
והמאבק שאני משתתף בו הוא סממן
לעתיד טוב יותר. המאבק מתבטא
בהפגנות, בהחתמת עצומות, ובשיחות
עם אנשים במיסגרת סמינרים של ר״ץ,
השומר הצעיר וקבוצות־שמאל אחרות.
במיסגרות האלה השתכשכתי במים,
לקראת חיים של מעורכות חברתית.
והסירוב לשרת בשטחים הוא הצעד
החשוב הראשון.
גם בנצרת שולט הצבא בעם
אחר. ביום האדמה״ פרצו חיילים
חמושים ברובים, באלות ובגז
מדמיע לתוך כפרים ישראליים.
שישה נהרגו.
בישראל חיים שני עמים, והצבא מגן
על שניהם. אני לא יודע שהוא עבר על
הקווים האדומים, פרט למימשל הצבאי
שהיה מוטל על האוכלוסיה הערבית
בתחומי הקו הירוק אחר קום המדינה.
אני שמח שלא נולדתי באותה תקופה.

וביום פקודה? בהנחה ששילטונות
צה״ל יאפשרו לך חיילות סדירה.
אהיה הראשון בחזית כדי להדוף את
האוייב. בינתיים מדיניות־הכיבוש זה
האויב, ובו אני נאבק.
למדינת־ישראל אין שום זכות
להתערב בענייניה הפנימיים של
מדינה אחרת. כשפלשו ללבנון, האם
הדפתי אויב? לא. כשהפצצנו בתוניס
ורצחנו אזרחים חפים־מפשע, האם
הדפנו אויב? האם יש לנו זכות לחדור
למדינות ריבוניות אחרות?
והעיקרון שלי עוד יותר תקף אחרי
שסוריה, ירדן, מצריים, ברית־המועצות,
סין, ארצות־הברית ואש״ף
הביעו נכונות לוועידה בינלאומית.
ושלא יספרו לי חארטות שאי־אפשר
לבטוח בערבים. הציבור הרחב אולי לא
זוכר, אבל במשך תקופה של שנה
שלמה היה קיים עם אש״ף הסכם של
הפסקת־אש, ואש״ף עמד בו, לעומת
בגין ושרון, שהפרו את ההסכם בצורה
ברוטלית ופלשו ללבנון: קרי.
מילחמת־הלבנון
צ׳אד, אז מה יהיה איתן עכשיו!
אני מקווה שאעבור את זה בשלום.
עכשיו אני די חושש. אני מרגיש שאני
עומד לפני הרפתקה. כל חוויות החרדה
שחשתי כילד, כנער, מתגמדות לעומת
החוויה המצפה לי.
אני מפחד מחיילי גולני האלה,
שאיימו עלי. הם הצליחו להפחיד אותי.
כמו אותו כהניסט שאיים עלי פעמיים
בהפגנות :״ראיתי אותך כבר בפעם
השנייה בהפגנה, אנחנו נהרוג אותך!״
שבע שעות לפני הגיוס, מה
שלומך ן
אני מרגיש טוב. קניתי ציוד
לטירונות רגילה, במטרה שאעבור זאת
באופן נורמלי, בתחומי הקו הירוק. אני
יושב בחברת אמי ואחותי על כוס־בירה
סביב הנושא.
אבי התקשר מניו־יורק והתנדב
לבוא לארץ, אם אצטרך אותו.
אמי תומכת בי. אחותי לא. צר לי
בת די בקד ,
שהיא נגדי•

״שרות
מוסרי!״

ב שטחים? זה

ס בצבא אין מצפון, ל א שואלים
ס שאלות. ממלאים פקודות!״
מה ענת. סרגוסטי, העולם הזה

מיכתב 16 תלמידי השמיניות המסרבים לשרת בשטחים
הכבושים, שנשלח השבוע לשר־הביטחון, עורר סערה. יום אחרי
סירסום המיכתב יצא צוות ״העולם הזה״ לבתי־הספר התיכוניים,
כדי לברר אם תוכן הדברים שנכתבו במיכתב הם הלך־רוח כללי
בקרב בני־הנוער, או קול בודד של קבוצת שוליים.
בני־הנוער ששאלנו ידעו כולם במה דברים אמורים, אך תוכן
המיכתב לא עורר עניין רב. הסירוב לשרת בשטחים הכבושים לא
היווה נושא לשיחה ביום שלמחרת.
משפטים במו ״איך התקליט של פינק סלויד״ או ״אתה אוהב את
טוקסידו מון?״ נשמעו בחצר בתי־הספר יותר מאשר השאלה אם
הסירוב של קבוצת נערים ונערות לסרב בשטחים מוצדק או לא.
רובן המכריע של התשובות שניתנו לנו לשאלה זו שללו את
קבוצת הנערים שיזמו את המיבתב .״מה זה לא לשרת בשטחים?
אם אני אצטרך, אהרוג אלך ערבים!״ אמר שמיניסט אחד. אך היו
גם קולות כמו זה שאמר ״שליטה בעם אחר נוגדת את עקרונות
המוסר שלנו.״ נוער , 1987 שנה לפני הגיוס — מה הוא חושב?

ד1/חד 711

אחת מ־6ו שנתנו את המיבתב

• חגי לוריא: דברים מהסוג הזה
של המיכתב יכולים לגרום לתוצאות
יותר גרועות משרות בשטחים, למרד
בתוך העם ולמילחמת־אחים. אני לא
מסכים איתם בשום פנים, אבל לדעתי
צריך לתת להם לא לשרת בשטחים.

• טלי גנור( :אחת מוד 16 שכתבו את המיכתב) אני חברה מוער־דץ.
זמן רב דיברנו על המיכתב עד שהחלטנו לכתוב אותו בלב שלם. שיודה בחר,
אני לא פציפיסטית, אני חצה לשרת בצבא ולתרום, אבל לא בשטחים
הכבושים. למה? לפני שאני חייל, אני בדאדס חושב והומאני. ברגע שאני
רואה שאני צריכה לחרוג משני העקרונות הללו, אני חייבת לעשות סטופ
ולחשוב. אני לא יכולה לעבור על החוקים המוסריים שלי. כל הדור שלי נולד
לתוך מציאות של עם כובש השולט בעם אחר הם מקבלים את זה, אבל אני ,
פשוט לא יכולה להיות במקום כוה. לצערי בני גילי לא רואים את הדברים
כמתי. אז מה, מי אמר שהרוב צודק? למרות שקשה לי בגלל זה מבחינה1
חברתית ואני סופגת הרבה הערות, אני מאמינה שאני צודקת. הייתי רוצה •
שכולם יסרבו לשרת בשטחים. בינתיים אני מרגישה כמו אחרון המוהיקנים.

י— 44

• צחי סולסקי: המיכתב
בהחלט מוצדק. אנחנו לא יכולים
לעודד שליטה על עם זר, רק בכזאת
צורה, של סירוב לשרת שם, יזוזו
דברים. גם אני אסרב לשרת בשטחים.
רק אם יאיימו עליי במאסר — אסכים.

• עמי אשר: מיכתב כזה מיותר
לחלוטין. הם בדיוק כמו המחתרת
היהודית, רק מהצד השני. כולם
במדינה חייבים לקבל את החוק וזהו.
אני אישית גם לא רוצה לשרת
בשטחים, אבל אם ישלחו אותי אלך.

• גדי קוזמן: אני מרוצה מתוכן
המיכתב ומאלה שכתבו אותו. יש הרבה
שחושבים כמוהם, רק שלא היה להם
אומץ לשלוח. גם אני באופן עקרוני
אסרב, אבל אני לא טיפוס שעושה
צרות. אם ישלחו אותי בכוח, אלך.

• ירון מלמן: לא צריך בכלל
לשאול אותם, שידחפו אותם ככוח
לשרת איפה שהצבא צריך. את הריעה
שלהם שיביעו בפתק בקלפי בבחירות.
לא התקבלה דעתם? שיקבלו את דעת
הרוב. לא רוצים? שיעופו מכאן.

• אלדד וצרבין: יאללה אלה,
אני אלך לשטחים ואם אהיה צריך
אהרוג אפילו אלף ערבים, כשימחה
אעשה את זה. אני אשרת בצבא ער
הסוף. את אלה שלא רוצים, שישלחו
למקומות אחרים. מצירי שלא ישרתו.

• עמיר מאזה: הם לא בסדר,
השמיניסטים האלה שכתבו את
המיכתב. אני אעשה בצבא מה שיגידו
לי. גם אותי זה מעצבן שאני צריו
לשרת בשטחים, אבל אין מה לעשות,
הנסיבות מחייבות את זה.״

• נתן זמוחובסקי: לדעתי
צריך להעניש את אלה שכתבו את
המיכתב בעונש שהוא הכי חמור לכל
מי שהמדינה יקרה לו — לא לשרת.
במחשבה שניה, למי שמסרב לשרת
בכל מקום לטובת ביטחון־המדינה.

זלמנסון: סתם
• מייקל
חוצפנים ויפי־נפש. לדעתי צריך
לגרש מהשטחים את כל הערבים. כל
יום שנולד יהודי נולדים חמישה
ערבים, מפה לא ילך איתם. צריך
לסלק אותם, ואני אעזור לכך.

אלה. מה הם עושים בלאגן? אני
אשרת איפה שיגידו לי וגם בשטחים
הכבושים, ואותם צריך להעניש טוב־טוב,
שילמדו להם לא לעשות בעיות
לצבא.

• ניב אהרון: הם שקרנים.
סתם רוצים להתחמק משרות צבאי
קשה, ככה הם מצאו תירוץ ועוד
התפרסמו כאילו מי יודע מה הם עשו.
מדינת־ישראל לא תוכל להתקיים אם
כל אחד יעשה מה שהוא רוצה.

• אבישי שמש: מה אפשר
לצפות מהם? הם שמאלנים שאוהבים
ערבים ורוצים לחיות איתם בידידות.
אני וחברים שלי מפוצצים במכות את
הערבים שגרים לידינו. רק ככה צריך
להתנהג אליהם. כהנא הוא הפיתרון.

• גלית בסן: הם סתם ילדים קטנים שלא מבינים. לא צריך לכעוס
עליהם, צריך להסביר להם, לנסות
לשכנע אותם שיבינו שחייבים לשרת
בשטחים ושיפסיקו לקרוא להם
שטחים כבושים.

• יאש כהן: כל הכבוד למי
שכתב את המיכתב. השטחים האלה
כבושים והצבא משמש כצבא שולט
בעם אחר. אבל אני מחזק את ידי אלה
שמסרבים(צעקות מצד חבריו :״ערבי,
יש לך אחות ערביה!״ ״אוהב ערבים!״).

• ארצי חלכון: לא משנה אם
אשרת בשטחים או לא, כי זה עניין
מצפוני, ובצבא אין מצפון, מה
שאומרים צריך לעשות. בצבא
ממלאים פקודות, בלי לשאול שאלות.
זה מה שאעשה, אמלא פקודות.

לא צודק, גם אני הייתי מעדיף ללמוד
במקום לשרת בצבא, אבל אין ברירה,
חייבים לשרת וזהו. חייבים לשמור את
השטחים אצלנו, חייבים. אפשר יהיה
לשמור אותם רק אם כולם ישרתו שם.

• ירון בן עובדיה: האנשים
שכתבו את המיכתב הם אנשים גרועים.
צריו לתת להם עונשים כבדים,
שילמדו, שיכניסו אותם לכלא לכל
תקופת השרות הצבאי, כן, לשלוש
שנים. נראה אז את יפי־הנפש הללו.

• אפי יעקובי: צודקים במאה
אחוז אלה שכתבו. לי אבד קרוב מיש־פחה
באחת המילחמות. אני יודע מה
זה שכול, ובגלל זה אני בעד השלום.
אין לנו מה לחפש בשטחים הישיבה
שלנו שם מרחיקה את השלום.

• הראל בן צדוק: איזה
בולשיט כל הדיבורים על שרות
בשטחים כבושים. אנשים לא מבינים
שלא מדובר כאן בשאלת מוסר, מדובר
בשאלת חיים ומוות. או אנחנו או הם.
אני מעדיף אנחנו.

• אייל בן ציון: אני אישית
חושב שצריכים להחזיר את השטחים
כמה שיותר מהר, אבל בכל זאת אשרת
שם. נכון, זה לא כל־כך נחמד, אבל
בצבא לא יתכן שכל אחד יתנהג לפי
איו שבא לו.

• שירה בהן: יופי, אני בעדם.
המצב בשטחים הוא מצב לא דמוקרטי
ולא רצוי. אני שמחה שסוף־סוף
שומעים את נוער השמאל שנלחם על
אופיה הדמוקרטי של המדינה. ב־1967
יצאנו להגן, לא לכבוש.

סתם
• רון גלובינסקי:
חולירות. איזה מין דבר זה שכל אחד
יעשה מה שנראה לו, להביע דיעה
אפשר, אבל לא לסרב. ואם לא מוצא חן
בעיניי לשלם מיסיס כי לא נראה לי
מוסרי — אז אני לא אתן מיסים?

• נחמן כירקין, מנהל בית־ספר
תיכון: אני מבקש לא לעשות

• גלית רבינוביץ: אני רק
בכיתה ט׳ ,הצבא עדיין רחוק ממני
ואצלנו לא מדברים על זה כל־כך, יש
דברים מעניינים אחרים. כעיקרון, אני
חושבת שאלה ששלחו את המיכתב
צודקים, כי נורא מפחיד לשרת שם.

• שרון ויאוטה: יש לנו מדינה
• רס שלו: בצבא לא שואלים
דמוקרטית וכל אחד יכול להביע את
שאלות אלא ממלאים פקודות. כן, גם
דעתו, אבל כשהשילטון קבע מדיניות,
אם יגידו לי לעשות דברים שלא
צריך להתנהג לפיה. לדעתי, השטחים
מוצאים חן בעיניי, אין ברירה, חייל לא
חיוניים לביטחון, כבשנו אותם בדם
חושב. את מי שמסרב צריך לשלוח
ואסור להפקיר את הדם הזה.
לכלא.
שי פרס. צילם; צבי טל 45

מישאלים כאלה בשטח בית־הספר. אני
אחנך אותם לשרת בשטחים ואדאג
שישרתו שם(קריאות מכל עבר :״נכון,
המנהל, כולנו רוצים לשרת בשטחים!״).

1 4 4 * 4 * 4 4 4 * 4 * 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 ^4 4 4 4

* 4 4 4,4י

־ 4 4 4 4 4 * 4 4 4 4 1 4

; בזמן הצום בשפת הים. הנשיא

ישפוט בגזלף, הבדרן!האפליה העדתית
הנשיא חיים הרצוג
החליט להעניק את חסותו לתח־רויות־גולף
בינלאומיות, שיתקיימו
בארץ במיסגרת של
מועדון הגולף בקיסריה, שיארח
שחקני־גולף ממועדונים דומים
בעולם. הרצוג ישחק וגם ישפוט
בתחרויות.
היושבים הקבועים בבית־הקפה
הבימה הופתעו השבוע
לראות את השופט דב לוין
נכנס לבית־הקפה בשעת־צהריים
הומה. השופט, שהפך דמות
לאומית מאז התחיל מישפו ג׳ון
דמיאגיוק, נראה כאילו אינו
חש בנוח נוכח המבטים, והתחמק

סקי העדיף נסיעה באופניים
לאורך חוף הילטון.
באחרונה נפוצו שמועות ארנסט שהבנקאי־לשעבר
יפת, המתגורר כיום בניו־יורק,
נמצא בארץ לתקופת־החגים,
ומבלה את ערביו בבר האופנתי
של מאנפרד כץ. בירור קצר
העלה שהידיעה אינה נכונה.
אחד האורחים פשוט דמה
לבנקאי המפורסם. לעומת זאת
נראה בבר הסופר אפריים
קישון, הנמצא בחופשת־מולדת.
סגן־שר־האוצר
עדי אמוראי
שב מלונדון, וממליץ

\ 1ך י |* 1 \ 1״11111 1השדרן ואשתו בתיה ישראלי עמדו בבני־
/ 1\ 1111 סה לדיסקוטק תל״אניבי שבו נערכה

מסיבה, צלם שעבר לידם רצה לצלם אותם, אך ישראלי גילה לו
שהצילום הוא אחד מחלומותיו, ושהוא היה רוצה להפוך את החלום
למציאות. הצלם הציע לו את מצלמתו והסביר לו אין להפעיל אותה.
השדרן הסתובב בין הרוקדים וצילם אותם. אחדים, שלא זיהו
אותו, ושחשבו שהוא צלם־עיתונות, אמרו לו שהוא דומה לשדרן
אלי ישראלי. משועשע מהרעיון המשיך בנסיונותיו, ואמר שאם
הצילומים ישביעו את רצונם, הוא יעבור הסבה מיקצועית. שייאלץ משיחות, מחשש
להתייחס למישפט המפורסם.
את יום־הכיפורים בילו
השחקנים אריק לביא ואשתו
שושיק שני בחוף־המרינה
בתל־אביב. הזמר בני אמדוד־

לכל הנוסעים אחריו לחזות
במחזה קרטינס (וילונות).
אמוראי התרעם בשובו על
הפירסומים, כאילו אינו מתכוון
להיבחר לכנסת הבאה, וש־בכוונתו
לפרוש לעסקים פר
טיים.
הפירסומים לא היו
בידיעתו, ובוודאי שלא על
דעתו.
מוחמד כסיוני, שגריר
מצריים בישראל, נראה לבדו
בימים האחרונים. הסיבה:

ייאלץ להבין זאת לבד.
ההצגה האחרונה של ז1נ
פשרו, בכיכובם של ששון
גבאי ויונה אליאן, היתה
משעשעת ומפתיעה במיוחד. התפרקה ההצגה
במהלך

שחקן הקולנוע והתיאטרון

הישראלי זאב שימשוני,
שסירטו החדש פלש יגיע
לאקרנים בעוד כחודש, עזב את
הארץ עם אשתו. הוא מנסה כעת
את מזלו בהוליווד.

1ז הזמר הבאסקי שמצא בישראל את ביתו השני, נוהג להגיע ארצה כמה פעמים

1 1 ^ 1 1\ 1| / 1\ _ 1בשנה. באחד הערבים השבוע בא לבקר את המיסעדן מאנפרד כץ (בתצלום,
משמאל) בחברתה של הזמרת זמירה חן(מימין) .השניים לגמו משקאות בחברת ידידים נוספים, ששהו
אותה עת בבר, ואז פנתה חן אל הזמר הבאסקי והציעה לו לשיר ביחד שיר־אהבה ספרדי. השניים ניגשו
למיקרופון ונתנו הופעה ספונטאנית של 10 דקות לשימחת האורחים האחרים ולהפתעת המסעדן.
נגואה אשתו נמצאת בקאהיר.
טרם גדיי, דובר הסרט
רם ב ,1המוסרט בימים אלה
בארץ, מסתובב כשכיסיו מלאים
בפתקים שעליהם רשומים שמות
עיתונאים ועיתונים ישראליים.
גריי מנסה להבין, בעזרת מכרים
ישראליים, למי צריך להיות
מנומס ולהשיב בשלילה בשם
סילווסטר סטלונה, ומי

התפאורה כמה פעמים. כשישב
גבאי על הספה, היא התפרקה,
והשירה לא נסגרה. התריסים
רוסקו כליל על־ידי אליאן,
ותחת פיצוץ אחד, כמתוכנן,
נשמעו ארבעה. אחרי שהסתיימה
ההצגה התברר שהשחקנים
והתפאורנים עשו יד אחת כדי
לשעשע את עצמם ואת הקהל,
והגזימו במעשיהם.

הכוהנת

הגדולה

המחול האירובי בישראל, ורד
ציבעון, מצליחה גם להפתיע
בחידושים גם ממקום־מגוריה
בעיר הדרומית, אילת. ציבעון
הקימה קבוצה של 12 מעודדות,
שתלווה את קבוצת מכבי־אילת
בכל מישחקיהם. הנערות שקובצו
באילת מקוות להעלות את
הקבוצה לליגה הלאומית.

א. ביר מן את ר פי
שרו חי גביה ואבטחה בע״
טיפול ב שי קי םללא בי טוי בכל הארץ בולל ב מגז ר ה ערבי
גבייה וביצוע צווי מעצר וצווי עיקול ביצוע פ ט קי דין ופיצויים
בלד רו ת לחו׳ לאבטחה מיו הדת שומרי רא ש
חו לון, סו קו לו ב ,13 טל׳ 8 5 4 2 3 3 ,5 0 5 3 1 8 1 ,5 0 5 3 1 2 9־ 0 3
חיפה, ת חלוץ ,27 טל׳ 6 4 1 7 1 1 ,6 6 6 2 6 9־ 0 4

ירושלים, המלךג׳ורג׳ ,16/6טל׳ 246842־, 02
ביפ־א־קול, טל׳ 224341־ ,02 מנוי ,6555 בי ר מן
נתניה, ר מז 6 1 9 0 9 3 ,1 5־ 0 5 3
אי תו רי ת, טל׳ 7549111־ ,0 3מ נוי ,6444ר פי

בקרוב ייפתח סניפנו בבאר־שבע

העולם הזה 2614

מפיק־הטלוויזיה
מלובן היה עסוק השבוע בעריכת
מיבחני־בר. מלובן מחפש
אחר כוכבים רעננים, שינחו את
תכניתו עד פופ. המיבחנים ארכו
במשך יומיים.
מרטין פלצ׳ר כתב
רשת האן־בי־ס׳ בישראל, נוהג
לשדר את ידיעותיו באופן קבוע
מישראל. השבוע, באופן בלתי
צפוי, הועבר לכמה ימים לנסיכות
דובאי, כרי להחליף כתב
מקומי. פלצ׳ר הנשוי עם ישראלית
בשם חגר, התגעגע
ביותר לאשתו •,והעביר לה מסר

אזרחיים על־פי כתובה חילונית,
נולה בן, אסר. גרוסמן הוא כבר
סב לנכד ומכרה מבנו עידו,
בן־יחיד מנשואין קודמים.
הבדרן והקומיקאי אבנר
דן טוען שהוא סובל מאפליה
עדתית, בגלל מוצאו המרוקאי.
עד עתה אמרו עליו שהוא
מוכשר כשהוא מבצע חומר
שאחרים כתבו. דן, שנעלב
מההערה, החליט לעשות תפנית
ובתוכניתו החרשה, שהוא עובד
עליה כעת, הוא מכין קטעים
שהוא כתב בעצמו. הוא מתכונן
גם לביים את עצמו, ואז הוא

שאם היא רוצה לראותו, עליה
.לגשת למרכז הרשת המקומית
בישראל ולצפות במהדורת־החדשות
שהוא משדר מדי יום
לארצות־הברית, ישירות מדו־באי.
לעורך־הדין
צבי גרוס־מן
ולאשתו, הארכיטקטית נורית,
שעימה התחתן בנשואין

יגידו

חיים

^ 1ך ך״ 1י | 1\ 1¥ך מבעלי ״כולבו שלום״ ,וידידתו״מזכירתו אורה בהרב, היו בין האורחים הרבים
1 1\ #1 1 1 1 / 1בחתונתם של גידעון ודליה כהן, מבעלי המיסעדה ״הסוכה הלבנה״ שהזוג
מאיר־בהרב נמנים עם באיה. השניים משכו תשומת״לב רנה כשחוללו על רחבת הריקודים, ונראו כזוג
מאוהב במצנ״רוח מרומם ביותר. נהרב ישבה צמודה למאיר, כשהשניים ״מחזיקים ידיים״ ומרעיפים
חיוכים לכל עבר. עדנה קפלן, עורכת־הדץ שהתפרסמה נמישפט יערי״גרנות, הופיעה בתילבושת־ערב של
גידעון אוברזון וענדה על ידה שעון מיוחד, שקנתה לעצמה באחרונה (מימין) .היא סיפרה שהוא חיקוי
לשעון ״שאפהאוזן״ ,והמליצה בחום על קנייתו. קפלן הפגינה בקיאות גם על רחבת־הריקודים.

פינק, הבדרן דורי בן־זאב,
המיסעדן שלמה פילו ואחרים.

נעמי אדור.

רוצה לשמוע
המבקרים.
לאירגון בני ברית בישראל
יש בראשונה בתולדותיו אשה,
המכהנת בתפקיד נשיאה.
פנינה בור הפסנתרנית,
נבחרה לתפקיד, החליטה לגלות
יוזמה יוצאת־רופן ואירגנה ערב־התרמה
עבור יתומי מישמר־

11ידיחך 111ך בתו של התעשיין מיקי שסראוס,
ע 1 1| 1 11 1ובעלה, איש־העסקים ליאו קופלו/
נמנים עם הדור הצעיר של אצולת״הכסף הישראלית. הזוג נמנע
באחרונה מבילויים, בגלל הריונה של עירית. בארוחת־ערב שערכה
רחל דיין למען הקרן ״הזדמנות שווה״ שילמו בני״הזוג קופלר 500
דולר עבור הזנות להימנות עם 54 המוזמנים בארוחת-ערב. אחת
הנוכחות הימרה, לפי מראה הריונה של עירית, שהיא תלד בן.
העולם הזה 2614

כלא נשים נווה תר צהת.ד 119 .רסלה. ם רפ1ן08 239444 :

נעמי אדווה

העיתונאית ואשת־החברה, שנדונה לשלו שה
חודשי־מאסר, הכינה לקראת כניסתה
לכלא ״נוה תירצה״ כרטיסי־ביקור, שאותם חילקה בין חבריה
וחברותיה הרבים. פסק״הדין לא צימצם את חוג״ידידיה הרחב.

הגבול מבני העדה הצ׳רקסית,
הדרוזית והבדווית. כדי להדגיש
את שיתוף־הפעולה בין היהודים
ובינם. ערב־ההתרמה אמור
להתקיים בעוד שבועיים. בור
הופתעה מההיענות הרבה למיב־צע
שהיא יזמה.
התמלילן א בי קורן
מסתובב בימים אלה בקרסול
נקוע וסימנים כחולים באיזורים
שוגים בגופו. אין הוא מתבייש
לספר שאשתו, הזמרת שו ל ה
חן, היכתה אותו. חן מתאמנת
בימים באימוני־קארטה אינטנסיביים,
בהדרכתו של אלוף-
ישראל לשעבר י הו ד ה ואז־די
א ם, בעיקבות תפקיד של
אשה אלופת־קארטה שהיא
תגלם בקומדיה הדשא אצל
השמה. היא הפגינה את
מיומנותה על בעלה, שהחליט
שלא להסתכן, ונרשם אף הוא
ללימודי־ג׳ודו למען ״איזון
הכוחות המישפחתיים״ ,כדבריו.
מיסעדת חק־קפה שבמלון
ימית עברה גילגולים רבים
מאז שנפתחה. המקום, שהיה
מיועד לקהל המצליחנים התל־אביבי,
שילב אווירה בוהמית
וקהל אלגנטי. אך המקום נכשל,
וכל הנסיונות של היחצנים
ומנהליו להחיותו עלו בתוהו. עם
מנהלי המקום נמנו הדוגמן יידון

לפני חודש נסגר המקום, וכעת
נודע שנחתם הסכם על ניהול
המיסעדה עם התמלילנית
שימרית אור ובעלה, השחקן
ואיש־העסקים יוסי ורז׳נסקי.
ההצלחה בהפעלת אונית־הקזינו
באילת רק גירתה את
דמיונו של מפעילה, עדי
מילשטיין שהחליט לפרוש
מניהול הקזינו ו״ללכת על
גרול״ .מילשטיין מתכנן להביא
אונית־קזינו גדולה בסדר־גודל
של ספינת־האהבה, המוכרת
מהטלוויזיה. כעת הוא נמצא
בארצות־הברית ומנהל משא־ומתן
עם גורמים שונים.

דפנד בדק חדד אדדליאב 1

מצדה זאבי

ן בתו של מנהל מוסיאון תל־אגיב, רחבעם
זאבי, היא אשת־עסקים מצליחה ודמות
ססגונית בחיי־הלילה בתל״אביב. לפתיחת הדיסקוטק החדש
״סטפס״ הופיעה כהרגלה בבגד לבן. הפעם בשימלת״פישתן ארוכה.

קןלנןע

אל קאפונה.
שלגו נ שיקנו כמלוא הכוח.
א׳ אפשר היה לעצור כעדו.
אדם אחר וקומץ אגשים
נ שנעו להפילו.

עדנה פיינרו מסקרת את הסרטים שיופיע! בפסטיבל חיפה.
מכיוון שהיא עצמה בחרה בהם, כיועצת הפסטיבל, היא
נמנעת מביקורת ומגלה רק מה מיוחד בכל אחד מהם
בן־ארצו, ובין השניים נרקמים יחסים
ביבים ואשפתות, כשהוא נעזר במיקי תדריך מוזרים המבוססים על תמונה של זמרת,
רורק ופיי דאנאווי, כשני מפסידנים
שהצעיר טוען כי היא אחותו. דיוקן של
שאינם מרגישים עצמם כלל כמחוסרי
עולם מהגרים רחוקים מן הבית וכמהים
לפסטיבל חיפה

תיקייה•
אליו, של הבימאי היווני ניקוס פאפא־מלאכים
בשמי ברלין(גרסניה)
— שני מלאכים מרחפים מעל פני
העיר החצויה ומתקשים להסתפק בהתבוננות
בלבד, בלא השתתפות. סירטו
החדש של ויסונררס, עם ברונו גאנץ
ואוטו ואנדר כשני המלאכים, ופטר
פאלק(קולומבו) כבעל״סוד המשחק את

עצמו•

״ שחף ״ ת״ א

מוצ״ש 9 .3 0 :
( 1 2 ,9 .4 0ח צו ת)
ד ( ערב סו כו ת ) :
9 .3 0 ,7
( 71 מו צ אי סוכות ) :

10צ״ש9 .3 0 :
( 1 2 ,9 .4 0ח צו ת)
ד•( ערב סו כו ת):
9 .3 0 ,7
( 71 בווצא> סו כו ת ) :

״ כפיר ״ ירושלים
9.30
מוצ״ש .
9.15,7,4.30

ה׳(מוצ אי סוכות)9.15,7 :

הפ צ ה:

״ 11ן

,,הדר ״ גבעתיים

חיפה

9.15
מוצ״ש:
9.15,7,4.30

( 77 מוצא* סו כו ת)9.15,7 :

9.30
מוצ״ש :
9.30,7,4.30

ד׳(ערב סוכות):
ה׳( מוצ אי סוכות)9.30,7 :

^ ג 1אהל 3 1ו - 0ק נ 11יעוראל

סקס ועסקים
ללא שותפים סמויים
אנו מספקים:
* מכשירים למניעת
ציתותים בעלפון
* שרות לגילוי מיקרופונים
מושחלים
* מגלי מתכות
* מזכירות אועומעיות

רדיו דוקטור בע״ם
שלום עליכם ,18ת״א, טל׳ 286444

ט הנ 7פ
ל חיי ל

^מזכירה אלקטרונית

0וח 380ח 3נ1
עאס עו רו תהסעלר.
מ ר חו ק
חי בו ר סז כי ר ר. דיויונ•
קו׳ ט ל סון

טל קוית בע״נו
אבן-גבירול , 9 4ת ״ א,

0ל2 4 1 9 1 5 ,2 3 0 9 7 1 .

חימו מלך ירושלים (ישראל)
— אהבה אובססיבית במצור ירושלמי.
סירטו השלישי של עמוס גוטמן, לפי
סיפורו של יורם קניוק, שכל עלילתו
מתרחשת במינור שהפך בומן מילחמת־העצמאות
לבית־חולים.

להקת קרוץ בבודאסשט (הונגריה)
— תיעוד ביקורה הראשון של
הלהקה הבריטית בהונגריה. מצעד
להיטים עם הבזקי אווירה.

ויתנייל ואני(אגגליה) — קומדיית
קוקני בריטית פרועה על שנות
השישים, שכתב וביים ברוס רובינסון,
מי שהתפרסם כתסריטאי של סרט שונה
לחלוטין, דמשת של שתיקה. השחקן
הראשי, ריצ׳ארד גראנט, מצטלם
בימים אלה לסידרת־טלוויזיה אירופית
המצולמת בישראל.

מגדל הדבורים לוון) — מגדל
דבורים כסמל של אמן במשבר גיל־המעבר.
הילדים פרשו לבתיהם, הבית
ריק והוא יוצא עם הדבורים שלו למסע
אחרון בעקבות הפריחה האביבית, מן
הדרום לצפון יוון. תיאו אנגלופולוס,
בחיר בימאי יוון, נוקט כאן בגישה
אינטימית ואישית יותר מבעבר.

ארץ לא נודעת (אוסטריה) —
עיבוד למחזה הידוע ביותר של ארתור
שניצלר — תמונה של ניוון חברתי
המסתתר מאחורי גינונים ונימוסים
משופצים. הבימאי לוק בונדי התמחה
בשניצלר על הבימה. השחקנים הראשיים:
מישל פיקולי, בול אוז׳יה.

פראנצ׳סקה (גרמניה) — ביוגראפיה
דמיונית על גבול האבסורד,
אודות שחקנית שכיכבה כביכול
בסרטים של פליני. הבימאית היא
ורינה רודולף, מנציגות האסכולה
הצעירה ביותר של הקולנוע הגרמני.

הסרטיזנים מוילנה (ארצנח־הברית)
— תעודון על מרד גיטו
וילנה, הכולל ראיונות עם ניצולים
רבים, ביניהם אבא קובנר ז״ל וחייקה

את, אני והמהפכה (הונגריה)
— נסיון הנפל להיפטר מן הנוכחות
הסובייטית בהונגריה של ,1956 כפי
שהוא נראה מבעד לעיני ילדים שאינם
מפחדים להבחין שחיילי הצבא האדום
מתנהגים כצבא כיבוש. הבימאי הוא
פטר גארדוש.

בית־ההימורים(ארצגח־הברית)
— סירטו הראשון של המחזאי דייוויד
מאמט כבימאי, הוא מותחן סאטירי על
פסיכיאטרית המאמינה כי היא יודעת
הכל על טבע־האדם, והנופלת קורבן
לקבוצה של רמאים מיקצועיים. לינדזי
קראוז וג׳ו מאנטניה בתפקידים הראשיים.

עכבר
ברים(ארצות־הברית) —
הבימאי הצרפתי בארבט־שרדר נטל
לידיו סיפור של צ׳ארלס בוקובסקי, על
זיקי אנושיות שניתן למצוא בתוך

פלאם האנס(ארצות־הברית) —
מותחן סאטירי למחצה על מחבר סדרות
מצויירות המעורב ברצח בלונדית
יפהפיה. בימאי סיני־אמריקאי בשם ויין
ואנג ביים את טום האלסה(אנואדיאגס)
ואת הארי דין ססאנטון(פרידטכסאס).

אין

שום הר של סוכריות

(שוג״ץ) — הצלם רוברט פראנק,
שפירסם תערוכות צילומים רבות על
פני אמריקה האחרת, והתסריטאי רודי
וורליצר, שכתב כבר כמה ״סירטי־דרכים״
,חברו יחר כדי ליצור מבט
שונה על אמריקה וחלומות־הפז שלה.

נערות יפות(הונגריה) — תעודה
של סטודנטים על תחרות מלכת־היופי

טאקיס, המתגורר רוב הזמן בפאריס.

גם אתה(שגג״ץ) — סיפור אהבה
קומי על הקשר הרומאנטי בין בחור
שוויצי צעיר לבין נערה גרמניה, בברלין.
שייך לאסכולה הזרוקה של הקומדיה
דוברת הגרמנית. שני השחקנים,
דני לוי ואניה פראנקה, ביימו בעזרת
חבר, הלמוט ברגר(לא השחקן) שניצב
מאחורי המצלמה.

הדור הדגול(הוגנריה) — מיו
״לאן נעלם דניאל ואקס״ נוסח הונגריה.
תמונת האכזבה מן הדור האידיאליסטי
והשאפתני של ,1956 שהתברגן,
התמסד והובס, אפילו כשהוא

״אריה״ של פראנק רודאם
.טריסטאן גאיזולצה־ בשחור־לבן
הראשונה בהונגריה אחרי 50 שנה, הפך
לדראמה כאשר הנערה שזכתה בכתר
נשברה תחת הלחץ של התפקיד והת־אבדה.
הצוות החל מצלם תישעה
סיירה ליאונה(גרמניה) — פועל
חודשים לפני הטראגדיה ויצא לסכם
גרמני שעבד שלוש שנים במדינה
אותה אחרי שזה קרה.
האפריקאית חוזר הביתה, לסביבות
האמבורג, ומגלה שאיש אינו מחכה לו
כשהרוח נו שבת (אגנליה) —
עוד, והוא עצמו מתקשה להשלים עם
האפרוריות המדכאת וחסרת העניין
סרט־אנימציה על צמד בריטים קשישים
שמתכוננים ברצינות תהומית לקשהותיר
מאחוריו. הבימאי הוא אווה
שרדר, שהתגלה בחיפה לפני שלוש
ראת אפשרות של פצצת״אטום, שאכן
מתפוצצת. סאטירה שחורה משחור,
שנים, עם אשפה לבנה.
מבוססת על סיפרו המאוייר של ריי־

מונד בריגס, בבימוי של ג׳ימי מורא-
מינהגי הלוויה רפא סאטיקאמי
ועם קריינות של ג׳ון מילס ופגי
רה סארקסטית ולעיתים נבזית על
אשקרופט
פולחן המתים היפאני, שמאחוריו מסתתרת
מנה עצומה של צביעות מתחסדת.
סודות, סודות(איטליה) — אויוזו
איטמי הוא כיום המצליף הקולנועי
סף שחקניות מפורסמות המייצגות את
הלאומי של ארץ השמש העולה (ראה
כל הדורות של הקולנוע האיטלקי מאז
גם אשת סס).
המילחמה בסרט של ג׳יוזפה ברטולוצ׳י
(אחיו של ברנארדו) ,על בעיות המוסר
והטרור בחברה האיטלקית המודרנית.
סיפור אגדה הונגרי(הונגריה)
בין המשתתפות: אלידה ואלי, רוזאנה — אגדה בשחור־לבן על ילד המתעקש
פורסמה, סטפאניה סאנדרלי, מריאנ־ לגלות את זהות אביו, אחרי מות אמו,
ג׳לה מלאסו, לינה סאסטרי וג׳יובאנה ועל הדרך שהוא עובר, יחד עם אחות
רחמניה ופקיד מתוסכל, עד שהם מג*

ביסקי•
התצלום (יוזן) — צעיר המהגר לים יחד כמה מציקה ומפריעה הזהות
המדוייקת שאינה אלא תווית העוזרת
מיוון לצרפת מוצא מיקלט בבית של
מעמיד פני מנצח החוזר מאמריקה.
בימאי: פרנץ אנדרש.

העולם הזה 2614

וווווווו 1ז.ו.1 .ז

לחברה להכניס אותך למגירות. גיולה
גאזדג, המתמחה בסירטי־תעודה, עשה
לשם שינוי סרט עלילתי.

אשת מס (יפאן) — עוד איטמי
אחד, הפעם על הספורט הלאומי של
יפאן(ולא רק של יפאן) — השתמטות
מתשלום מיסים. הכל מנקודת המבט
של מפקחת־מס, לכאורה שברירית
ותמימה, אבל עקשנית שאינה מניחה
לקורבן — מי שתפסה אותו בקלקלתו.
המפקחת בסרט היא רעייתו של איטמי.

הרוצח מפלורידה (ש11״ץ) —
מותחן תיעודי כמעט על רוצח שכיר

ברוך שובך הביתה חבר(יוון)
— יוונים שהיגרו להונגריה כדי להימלט
מרדיפות אנטי־קומוניסטיות בארצם,
אורזים ומתכוננים לשוב למולדת,
אם כי אחרי תקופה ארוכה כל־כך הם
אינם יודעים עור להחליט מה היא
בעצם המולדת האמיתית שלהם. בימאי:
לספטריס כסאנטופולוס.

( 38 אוסטריה) — מבוסס על סיפרו
האוטוביוגראפי של פראץ טורברג(נם
זאת היתה1ינה) על עיתונאי יהודי הסבור
שהוא מחוסן מפני כל סכנה, והמנהל
רומאן עם שחקנית גויה מצליחה,
ומה שקורה לשניים עם פלישת הנא־

ויירג׳יניה מאדסן וטום האלסה בסרט ״פלאם דאנם״
אריה (אנגליה) — אוסף קיטעי־אופרה
שזכו לעיבודים שונים ומשונים
מידי תישעה בימאים שונים, שכל אחד
מהם הלביש לרפרטואר הידוע תמונות
שונות מכל מה שמלווה אותן על

הבמה.
המישחק המישסחתי (יפאן)
— פארסה על מינהגי המישפחה
היפאנית, בנויה מסביב לדמותו יוצאת-
הדופן של מורה פרטי אשר צריך לעזור
לבן הבטלן בעבודות־הבית. הבימאי,
יושימיצו מורישה, נחשב כווירטואוז
של הדור הצעיר בארצו(ראה גם מוות
בט!קימקי<.

מאסטרויאני ב״הנרי הרביעי״
מבלוק !,לפירנדל! על ס 1ס של עץ
המגיע מפלורידה לצידיך כדי לחסל
צים לאוסטריה. וולפגאנג גליק היה
אדם שאותו הוא אינו מכיר כלל. עם
מועמד לאוסקר הסרט הזר על סרט זה.
ברונו גאנץ בתפקיד הראשי. סרט בן

שעה•
המתים (ארצעדהברית) —
סירטו האחרון של ג׳ון יוסטון מבוסס
בדרכים (שע״ץ) — סרט תיעודי
על סיפור של ג׳יימס ג׳ויס. מסיבה
על אחד מצלמי־העיתונות הגדולים
בבית דבלינאי מובילה לסידרה של
של שנות החמישים, ורנד בישוף, ועל
הירהורים על משמעות של חיים ומוות
הכתבות שעשה עבור ל״ף ופאח מאץ׳
והטעם שבהם. אנג׳ליקה יוסטון היא
ממוקדי־פורענות בעולם. בנו, מארק,
הידועה שבצוות השחקנים, השאר הם
ורנה באומן חתומים על הסרט.
שחקני תיאטרון איריים.

יוסטון והדבלינאים (ארצות־הברית)
— ליליאן סיברניק, רעייתו
ריטה, סו ובוב גם הוא(אנגליה)
של מפיק המתים, קרים, תיעדה את
— קומדיה פרועה מטובלת בהרבה מין
סירטו האחרון של ג׳ון יוסטון לפני
על שתי נערות בריטיות צעירות
המספקות לאבי התינוק, עליו הן
מותו, המראה כיצד איש המחובר
לצינורות־חמצן ומבלה חלק מן הזמן
שומרות מדי פעם, את כל מה שרעייתו
מסרבת לתת לו. הבימאי, אלן קלארק,
בכיסא־גלגלים יכול להיות חיוני יותר
מכל סביבתו הבריאה.
למד את המלאכה בטלוויזיה הבריטית.

העולם הזה 2619

קיץ אצל סכא (טייוואן) — שני
ילדים נשלחים על־ידי הוריהם מן העיר
הגדולה לבית־הסבא, שהוא רופא כפרי,
ותוך כדי כך נחשף העימות בין תרבויות
שונות, במדינה שבה משבר המעבר
מפיאודליזם לטכנולוגיית החלל מתבצע
תוך דור אחד. בימאי: הו הסיאן־

הסיאו•

הגרי הרביעי (איטליה) —
המחזה של פירנדלו על אדם המתעקש
להתעלם מן המציאות וטוען כי הוא
המלך הנרי הרביעי, בעיבוד קולנועי
של מארקו בלוקיו, המדגיש את
האפשרויות השונות של פירוש המציאות.
עם מארצ׳לו מאסטרויאני וקלאו־דיה
קארדינליה.

אש בליבי (שוו״ץ) — תמונה
חריפה של אשה אשר אינה מוכנה
להתפשר בכל דרישותיה, הן הריגשיות
והן הפיסיות, עם הגברים שבחייה.
הבימאי אלן טאנר כתב את התסריט
לפי הנחיותיה של השחקנית מרים
מזיאר, המופיעה בתפקיד הראשי.

טרור(טייוואן) — שלושה סיפורים
נפרדים מתאחדים לקראת הסוף לאחד,
כאשר מוסר ההשכל בכולם דומה:

האם זה היה רק רצח ד
הטרור שבו אנשים נוהגים זה כלפי זה.
הבימאי, אדוארד יאנג, נוקט בסיגנון
המזכיר משהו את אנטוניוני.

המיסה נגמרה (איטליה) —
נאני מורטי, התיקווה הגדולה הלבנה
של הקולנוע האיטלקי הצעיר, זכה
בדב־הכסף בברלין על תמונה
הומוריסטית עצובה זו של כומר שלחם
פעם על בריקאדות ב־ 1968 ואינו יכול
היום להושיע לאיש, לא לקרוביו ולא
לחבריו מאותו הזמן, שכולם התרחקו
מאוד מן האידיאלים של פעם. מורטי
מופיע בתפקיד הראשי.

ההבטחה(יפאן) — איזו זכות יש
להאריך בכוח חיי אדם שאינו מסוגל
עוד למלא את תפקידו בחברה בצורה
סבירה? זה נושא סירטו של יושישיגה
יושידה, העוסק לכאורה בחקירה מיש־טרתית
על מותה המוזר של ישישה.

מוות בטוקימקי דפאן) — מו תחן
של מוריטה, שצריך להיעזר בו בסבלנות
כדי לראות את החוטים מתקשרים
ביניהם, אבל כפיצוי יש לסרט
סיגנון חזותי יוצא־דופן.

דני, מיצ׳י* ,רגאטו ומאכם
(שוו״ץ) — סרט תיעודי על ארבעה
צעירים שלוחי־רסן שנהרגו בהתנגשות
עם מישטרה חסרת סובלנות, שהיא
באמת שלוחה של החברה בתוכה היא
מתקיימת. הכימאי: רישאר דינדו.

נשק הרוח (צרפת) — סיפורה
של עיירה אחת בצרפת, אשר למרות
כל האיומים והפחדים הסתירה ילדים
יהודיים והצילה אותם מן השואה הנאצית.
סרט תיעודי של פייר סובז׳.

קדימה צבא אלוהים דפאן) —
תעודה של קאזואו הארה על יפאני

מוזר היוצא לחקור מה קרה לחברים
שלו במילחמת־העולם השניה, שהוצאו
להורג שלושה שבועות אחרי הכניעה,
ומגלה אמת מחרידה. היפאנים מעזים
סוף־סוף להתבונן בפישעי״המילחמה
שלהם, אבל צורת התחקיר של גיבור
הסרט שונה מכל מה שמקובל במערב.

סובלנות (הונגריה) — דראמה
ניאו־ריאליסטית על מפסידנים חסרי
סיכויים בתוך חברה סוציאליסטית
מסודרת, שצריכה כביכול לפתור את
הבעיות הללו. פאל ארדוש בסרט
שלישי על התת־פרולטריון בארצו.

זקון! ת׳אוזן(אנגליה) — חייו של
המחזאי ההומוסכסואלי ג׳ו אורטון,
שנרצח בידי ידידו. ספק־קומדיה ספק־סאטירה־פרועה
של סטיבן פרירס
(הסיכבסה היפהפיה שלי) עם גארי
אלדמן בתפקיד הראשי.

עניין שולי(אנגליה) — ניקולאס
רג עיבד פגישה בימתית בין שחקנית,
ספורטאי, פוליטיקאי ומדען, שהם
צריכים להיות מונרו, די מאג׳יו, קנדי
ואיינשטיין, בתוך בית־מלון בוער,
שצריך להיות העולם. תרזה ראסל
צבעה שערותיה לבלונד זוהר, ולצידה
מייקל אמיל, טוני קרטיס וגארי באסי.

החבר של חברתי (צרפת) —
עוד סיפור מוסר של רוהמר על שני
זוגות צעירים המתחלפים ביניהם ושותפה
חמישית שנשארת בגפה. הכל על
רקע עיר חדשה ליד פאריס.

רטרוספקטיבה — סרסטון
סטרג׳ם (ארצות־הברית) — שמונה
(ואולי תישעה) מ־ 11 הסרטים שביים
מי שהיה לוביטש האמריקאי. מצחיקו־נים
שבמרכזם אנשים תאווי כוח וקריירה.

ח 1״ל ב לי מי סי ם
אחרי שכתבתי את הכתבה הארוכה (מדי?) על איש״השנה,
הייתי זקוק למנוחה. החלטתי לנסוע לכמה ימים לחו״ל. אבל לא
היה לי חשק לשלם מס־נסיעות. נסעתי לירושלים העתיקה.
העיר העתיקה — זו שבין החומות — היא עולם בפני עצמו.
לא מדינת־ישראל, וגם לא חלק בלתי־נפרד של הגדה. משהו
שונה, מנותק, כמו אי בלב־ים.
במשר חמישה ימים לא יצאנו מבין החומות, מלבד פעם אחד
כדי להוציא כסף מן הכספומט. לא מצאתי כספזנוט בעיר העתיקה
כולה.
גרנו בבית־ההארחה של העדה הלותראית. אי בתוף אי. בית
ערבי יפהפה, ואליו צמוד גן, ובמרכזו מיזרקה. אפשר לשבת שעות
על גבי שעות ולהקשיב לשיכשיד המים.
היה שקט. שקט גמור. לא נשמע קול. רק ביום השני שמתי לב
לעובדה שאני יושב במרחק של עשרה מטרים מן השוק המרכזי של
העיר העתיקה. ישבתי, למעשה, קומה אחת מעליו.
כשגיליתי זאת, המה השוק מאלפי אנשים — ערבים, תיירים
מכל העולם, ישראלים. ובכל זאת: רחש לא הגיע אליי.
איר זה? אינני יודע.
קודם כל, אין מכוניות. חוץ מן הכביש שלאורד החומה, משער־יפו
עד לרובע היהודי, אין בעיר העתיקה תחבורה מנועית. כמו
באי הידרה ביוון.
חוץ מזה איש אינו צועק. החנוונים והרוכלים אינם מכריזים על
מרכולתם, כמו בשוק הכרמל. אומרים רק ״ולקאם״ ,״מרחבה״,
״בואו תכנסו.״
חוץ מזה — האקוסטיקה. כל סימטאות השוק מהווים מעין
קניונים מקורים בפחים, השקועים בין הבתים. הקולות אינם מגיעים
אל הדירות.
אפשר לישון שנת־ישרים, ליד חלונות פתוחים, באמצע העיר
הצפופה מאין־כמוה. עד השעה 4בבוקר. בשעה 4בדיוק מתחילים
עשרות מואדנים מוקלטים להשמיע את הקריאה לתפילה בעש־רות.ך
מקולים, והחלל מתמלא בהמולה שלא־תיאמן. זה מתמזג עם
הסביבה, כמו הפעמונים מחרישי־האוזניים מן הכנסיה הסמוכה,
בשעות אחרות. אבל אם רוצים לישון מבלי להתמודד עם אללה
אכבר, מוטב בכל זאת לסגור את החלון.
יש ירושלים־של־מעלה וירושלים־של־מטה. למדנו חיש־מהר
שאפשר להגיע בעיר העתיקה מכל מקום לכל מקום מבלי לרדת
כלל לרחובות. אפשר לעבור על הגגות. כל הגגות מחוברים בגשרים,
מעל לסימטאות. על הגגות יש גנים, דירות, משמרות של
צה״ל, הכל. וכף היה תמיד .״ויהי לעת הערב ויקם דויד מעל
מישכבו, ויתהלד על גג בית־המלו, וירא אשה רוחצת מעל הגג,
והאשה טובת־מראה מאוד״.
השטח הקטן הזה של העיר העתיקה הוא עולם ומלואו. בשעת
טיול אפשר לגלות בה דברים חדשים מדי כמה דקות. מוסיאון
נסתר. חנות מעניינת. מרתף של מאפיה לממתקים, ובו חפירות
מתקופת הצלבנים. סיממה עקלקלה מרתקת. מושב־זקנים של
נזירים. פסיפס מימי הבית השני, מתחת לכנסיה בית־מינזר של
פולניות, ובו צעירות בלונדיות הנראות כאילו באו אתמול מגת־סק.
אין־סוף.
למראית־עין, העיר העתיקה מחולקת רק לכמה רובעים —
מוסלמים, נוצרים, יהודים, ארמנים. אף למעשה מהווה כל אחד מן
הרבעים האלה פסיפס משוגע של כתות ותת־כתות, רובע בתוך
רובע בתוף רובע.
יש עשרות כתות נוצריות, שכל אחת מהן שומרת בקפדנות על
הפינה הקטנה שלה, ומקיימת חיים קהילתיים מלאים ועשירים.
ברובע המוסלמי יש פינה כורדית, שאנשיה באו לארץ עם צלאח־אל־דין
לפני 800 שנה. לידה — פינה אפריקאית: כושים מניגריה,
צ׳אר וסנגל. הם נתקעו איכשהו בארץ, אחרי החאג׳ ,אם מחוסר
כסף, אם מפני שברחו מהשילטונות, אם מכל סיבה אחרת. כל אחד
יודע מניין בא כל אחד אחר, אף שהם יושבים בארץ מזה חרות,
והבנים רואים עצמם פלסטינים לכל דבר( .אסירת־העולם הכושית,
פטמה ברנאווי, ששוחררה בעיסקת־חילופין, היתה אחת מהם).
ערב
אחד שמענו קונצרט אלוהי של עוגב. מנגן גרמני מפורסם
בא מברמן כדי לנגן בכנסיה הלותראית, וקהל של
ידענים הקשיב בנימוס ומחה כפיים. במרחק של 50
מטרים משם (מעל לגגות) יש פאב מוחבא, מערת
הבד ,•11 שבו מתכנסים בלילה ההיפים שמבין
התיירים, יחד עם חיילים מפיג׳י ובני־המקום,
שומעים מוסיקת־פופ דרום־אמריקאית רועשת
ושותים בירה המוגשת על״ידי מין רפי נלסון
פלסטיני. המון נערות שזופות, ובחורים בעלי צמות
ועגילים.
בסימטה אחרת, במקום שאין בה נפש חיה אחרי
השעה 8בערב, מוחבא מועדון־לילה ערבי, ובו
מקשיבות נערות בלונדיות מדנמארק לנקישת־תופים
משגעת של מתופפים ערביים.
בין כל אלה מסתובבים אנשי מישמר־הגבול,
בשלישיות, חמושים ומוכנים בכל רגע לירי,
עוצרים צעירים מקומיים, תובעים בגסות תעודות־זהות
ומשפילים אותם. קשה להתעלם מזה: זוהי עיר
כבושה, וכל אחד מתושביה חש בזה בכל רגע.
אלמלא כן, היתה ירושלים עיר אידיאלית. שני
עולמות (יהודים וערבים) ,ואולי ארבעה עולמות
(העיר העתיקה, העיר הערבית החדשה, העיר
היהודית החילונית והעיר היהודית החרדית) ,ואולי
אלף עולמות, מאות כתות, קבוצות, עדות —
ביחר, במרחק של כמה רקות־הליכה זו מזו.

!— 50ן

אילו כל זה היה חי בשלום, בלי אדונים ובלי עבדים, זה היה
נהדר!

העיר שד אלברט
ישבנו על המירפסת של מוזס ושתינו ערק ותה עם נענע( .יש
ספר כזה של יוסי שטרן, על הנזיויפסת של נו1סא. מוסא הוא מוזס,
הוא אבו־מאזן, פלסטיני ירושלמי הנראה כמו קצין בריטי ג׳ינג׳י.
המיסעדה שלו שוכנת מול מיגדל־דויד).
מישהו אמר לי שלום. אלברט אגאזאריאן, מרצה להיסטוריה,
הדובר של אוניברסיטת ביר־זית. כפי שמעיד שמו, הוא ארמני.

שתינו ערק ביחד, שוחחנו על הא ועל דא(המכות שספג ידידנו
סרי נוסייבה, מה בדיוק קרה בז׳נווה, מה דעתו של יצחק רבץ על
הבעיה הפלסטינית, וכל וכל) .לבסוף סיפר שהוא עומד בלילה
שלמחרת לקחת קבוצה של צליינים לסיור בירושלים ״שלד. האם
אנחנו מוכנים להצטרף? ועוד איר!
יצאנו בשעה .8העיר העתיקה נראתה כאילו הוטל עליה עוצר.
הסימטאות החשוכות היו מוארות פה ושם באור ציורי של פנסי־רחוב.
במשר
שלוש שעות סיירנו בסימטאות, עצרנו במקומות שמעולם
לא שמתי אליהם לב, וגילינו אוצר של סיפורים פוקחי־עיניים.
כאשר
ביקר הקיסר הגרמני בעיר העתיקה, נתן לו הסולטאן
התורכי במתנה את הבניין הגדול ליד שער יפו, שבו שוכן עכשיו
מלון פטרה( .מהגג שלו נשקף עם שחר מראה מהמם של גגות
ירושלים העתיקה וכיפותיה).
במרחק של כמה עשרות מטרים משם עומד הבניין שנבנה
על־ידי איבראהים באשה, בנו של מוחמר עלי, שליט מצריים,
שכבש את הארץ לפני כ־ 150 שנה ופתח למעשה בהיסטוריה
החדשה שלה. עכשיו יש בו עשרות בתי־מלאכה זעירים, שבהם
מייצרים גפות לנעליים של חנויות רחוב דיזנגוף. באמצע היה זה
קסרקטין של התורכים.
בכיכר ברובע הנוצרי עומדת מיזרקה שאינה פועלת. פעם היתה
זאת כיכר של בורסקאים, והסירחון במקום היה נורא( .״פשוט
נבלות בשוק אז באו לארץ המוני צליינים עניים ואדוקים
מרוסיה הצארית. הנשים היו מסירות את טבעותיה! ועגיליהן
למען הכנסיה. הבישוף ארטימוס הפר את הטבעות לכסף, קנה את
השוק והקים את המיזרקה. לכן נקראת הסימטה על שמו.
כמה צעדים משם עומד המוריסתאן. מוריסתאן פירושו בפרסית
בית־מחסה (לחולים או למשוגעים) .הבניין הוקם על״ידי צלאח־אל־דין.
אחר־כר הגיע השטח הזה לידי המלך האוסטרי, בתפקידו

אנשי מישמר־הגבול ברובע המוסלמי בעיר העתיקה

כקיסר ״הרייר הרומאי הקדוש של האומה הגרמנית״ .כשהמלף
הפרוסי הפד לקיסר של גרמניה, העבירו לו התורכים את הרכוש.
היה על כף ויכוח, כי האוסטרי טען שהרכוש הוא שלו לא מפאת
היותו קיסר של הרייד הגרמני, אלא מפאת היותו שליט קאתולי.
זה לא עזר לו, כי הסולטאן היה אז בעל־ברית של הגרמנים. הקיסר
הגרמני בנה את הכנסיה הלותראית, למען הפרוטסטנטים
שבארצו, את מוסד סנט־ג׳וזף למען נתיניו הקאתוליים, את בית-
החולים אוגוסטה ויקטוריה בהר־הצופים למען אשתו, ואת בית־הספר
לבנות שסידט מול שער־דמשק.
כל המעצמות של אז שמו עין על ירושלים.
הצרפתים חדרו לארץ בתור מגיני הקאתולים. הרוסים של
הצאר הסתמכו על העדה האורתודוכסית. לאנגלים לא היה על מי
להסתמף. לכן הפכו מגיני היהודים. הם שלחו ארצה בישוף כדי
לנצר אותם כשזה לא הצליח, הסתפקו ביהודים כיהודים. הם
״הגנו״ עליהם( .ראה פרשת מונטפיורי. אבל את זה לא מלמדים
בבתי־הספר שלנו כף ).גם הקיסר הגרמני הסתמף על היהודים
בארץ( .זה שייר לפרשת פגישתו עם הרצל בירושלים. גם זה לא
נלמד כך בבתי־הספר).
ליד הר־הבית עומדים שני בניינים גדולים, זה מול זה. אחד
מהם היה פעם כלא לנדונים־למוות, האחר היה כלא לנדונים
למאסר־עולם.
יש חאן, שבו עברו בשעתו כל הסחורות שנכנסו לעיר העתיקה.
במקום זה נגבה עליהן מכס. הצליינים המוסלמים שבאו מכל
הארצות לירושלים, בדרכם למכה, הביאו עימם סחורות שונות כדי
.לממן את הנסיעה — אריגים מהודו, שנהב מאפריקה. הכוכים
בחאן שימשו למכירתם. עכשיו שיכן בהם הווקפ המוסלמי גלמודים
עניים.
במקומות רבים צבועים קירות של בתים בצבע לבן, ועליו
נקודות ססגוניות עליזות, פרחים גדולים, ציור של הכעבה של
מכה, ציור של דגל אלמוני(בעזרת הדימיון, אפשר להכיר בדגל
פלסטיני, אבל הצבעים שונים, מחשש עין הרע ).הכל מכוסה
בסיסמות גדולות. לא סיסמות של פת״ח (את אלה גילינו על
קירות אחרים) אלא שיר״הלל לחאג׳ המהולל, בעל הבית, שחזר זה
עתה ממכה.
אחד האתרים הוא הבית שבו גר יאסר ערפאת בהסתר, בשנת
.1968 גם עליו מצביעים בגאווה.
פיתאום נעצר הסיור שלנו. בסימטה הצרה והחשוכה עברה על
פנינו קבוצה של מתנחלים קולניים, חבושי־כיפות, נושאי תת־מיקלעים,
ודחקו אותנו בבוז אל הקיר. הם היו בדרכם ״הביתה״,
לאחר מאתרי־ההתנחלות שלהם ברובע המוסלמי, שנועדו ליצור
חיכוכים וזעם. איש אינו זועם על היהודים ברובע היהודי.
ואולי כדאי להזכיר: בכל חמשת ימי שהותי בעיר העתיקה,
ביום ובלילה, בבוקר ואחרי חצות, לא ידעתי רגע אחד של פחד. לא
היה ממה.

התפילה האמדה

בוויא דולורוזה, נתיב־היסורים של ישוע, יש בית־קפה קטן. שם
אני אוהב לשבת על שרפרף, בסימטה, ולעשן נרגילה.
(בעיניי זהו תענוג גדול. וגם בריא• איד גילו זאת הערבים לפני
מאות בשנים, לפני שמישהו שמע על הסרטן?)
במקום עוברות קבוצות של צליינים נוצריים, בני כל האומות.
בראש כל קבוצה צועד, בדרר כלל, כומר.
הצליינים האדוקים עוצרים ליד כל ״תחנה״ מתחנות נתיב־היסורים,
ומתפללים. לכל תחנה יש תפילה מיוחדת משלה. בספר־התפילות
מסומנת כל תפילה תור ציון המקום.
קבוצה אחת ובה זקנים ונכים, הגיעה לתחנה השביעית, ואז
נכחה לדעת כי קרה בילבול: היא הגיעה רק לתפילה השישית.
באיזשהו מקום לאורף הדרך התבלבלו התפילות. מה עושים?
פרץ ויכוח. הציעו לחזור אל ההתחלה, ליד שער־האריות, ולעבור
את כל הנתיב מחרש, כדי לחזור על התפילות הנכונות
במקומות הנכונים. היו שהתנגדו. היה חם מאוד. לבסוף הושגה
פשרה: עמדו וחזרו במקום על כל התפילות.

המעריצים שד שר1ן
בימים האחרונים התפרסמו גילויים שונים על ויליאם קייסי,
^ ראש הסי־איי־אי בימי רונלד ריגן, שנפטר מגידול
£במוח.
בין השאר סופר עליו כי התפעל מאוד כשנפגש

_? עם אריאל שרון.הוא ראה בשרון הוגה־דיעות גדול,
5גנרל מעולה, פטריוט דגול.
זה הזכיר לי משהו.
כשהזמין אותי פעם ברונו קרייסקי ללוות אותו
במסע־בחירות שלו בערי־השדה ביום א׳ נסענו
במכונית־השרד שלו, ובין אסיפה לאסיפה שוחחנו.
על הא ועל דא.
השיחה התגלגלה לאישיותו של אריאל שרון.
קרייסקי ידע שכתבתי הרבה על האיש, והתעניין
לשמוע מה דעתי עליו. תיארתי לו את שרון, כפי
שהתרשמתי ממנו, באובייקטיביות רבה ככל שאני
מסוגל. שירטטתי את דרך־המחשבה של שרון,
סיפרתי על כישרונו לפשט דברים גדולים ולבנות
תפיסות ברורות ומובנות־לכל, המספקות לבעיות
סבוכות פיתרונות ״פשוטים״ ומשכנעים, המשורטטים
על גבי מפות. זה היה כמה חורשים לפני
מילחמת־הלבנון.
בעודי מתאר את האיש, שיסה קרייסקי את
דבריי וקרא בייאוש: זה בדיוק סוג של מנהיג שימצא
חן בעיני האמריקאים! בפנטגון יעריצו אותו!״

סיגמה-עדשות עם טביעת עין

סיגמה ־ העדשות הידועות בטיבן
בעולם, סמל לטכנולוגיה
מתקדמת ביצור עדשות.
עדשות עם מיקוד אוטומטי
(אוטופוקום) ,לרוב המצלמות
בעלות מיקוד אוטומטי:
• פנטקם • קאנון • מינולטה
• ניקון • •שיקה • אולימפוס

חדש!
עדשות ראי 600מ׳ מ
לכל מצלמות הרפלקס.

סיגמה, מצלמת אוטופוקוס עם
מנוע ותאריכו! מוזמשוכללות בעולם

ינא ספוט שרות׳ צילום בע״מ

י״ג בתשרי תשמ״ח6.10.1987 ,

לט 71
נ נ ני ס ס

ובסיס

מיספר 2614

שנה 52

המחיר

4.00 שקל חדש >כולל מעיים)

המתגייס הואשוו
מבין חותמי
״מכתבי השמיניות״: