גליון 2618 מתאריך 4 בנובמבר 1987

י״ב בחשון תשמ״ח4.11.1987 ,

מיססר 2618

המחיר 4.00 שיל חדש (כולל מע״מ)

או רי אבנר

על דוייח ועדת־לנדוי

שנה 52

יש רגעים שמגיע לך מ שהו מיוחד

להנאתך ב־ 2טעמים נפלאים:
חלב עם מילוי קרם אגוזים.
מריר עם מילוי קרם אגוזים ושקדים.

טורינו של קמיל־בלוך, שוויצריה

בזי מז בי ם
עבר שד פצ״ר
על נושאי דגל הדמוקרטיה (״קץ
להפקרות!׳ /העולם הזה .)21.10.87
^ נשיא בית־המישפט העליון, מאיר שמגר, המוביל
את בית־המישפט בדרף־המלן־ של ליברליזם
דמוקרטי, היה בעבר לא סתם קצין בכיר בצה״ל.
הוא היה הפרקליט הצבאי הראשי(הפצ״ר) של
צה״ל.
נראה שעבר של פצ״ר עושה לאדם משהו.
עובדה: גם צבי הדר, הפרקליט שפעל משך שנים
עבור עיזאת נאפסו, היה בעבר פצ״ר.
גם נושא המישרה הנוכחי, תת־אלוף אמנון
נבו, עומד על המישמר. לאחרונה הצליח לשכנע
את שר־הביטחון לאזרח קצין בכיר, את מזכירו
הצבאי, אחרי שזה הואשם בנטילת הלוואה מנהגו
אברהם גולדשטיין, תל־אביב
האישי•

*כ־ן י1אר. וחשיפה
עוד על מסר ביטון ופגישות עמירב
(״האש״פיסטים בחירות׳ /העולם
הזה 30.9.87 והלאה).
לצערי נפלו מיספר אי־דיוקים בכתבה של
העולם הזה. ואת זאת אני קובע בתור האדם שיזם
את המגעים, היה שותף להם ותיעד אותם.
ראשית, המסר שהעביר ח״כ ביטון לא היה
ברווז, כי אם מידע חשוב על תנאי המשא־ומתן
בין אש׳׳ף לישראל, כפי שסוכמו קודם לכן
במגעים שקדמו למיפגש בז׳נווה.
שנית, הקביעה כי חשיפת, את הפרשה (של
לפגישות משה עמירב) היא בעיקבות קינאתי
בצ׳רלי.ביטון ,״שגנב לי את ההצגה,׳׳ היא מוטעית.
החלטתנו
המשותפת לחשוף את הפרשה לא
באה אלא בעיקבות מעצרו של פייצל אל־חוסיי־ני,
שהיה האיש המרכזי במגעים מהצד הפלסטיני.
האם
יעלה על הדעת שבעוד אל־חוסייני מושלך
לבין הסורגים, כשכל אשמתו היא שניהל
מגעי־שלום — על דעת המנהיגות הבכירה —
שהניבו פירות מעל ומעבר למצופה, נמלא את
דוד איש־שלום, חשל׳ם
*פינו מים?

האומנם
על אירועי עזה (״מילחמה בסוכות״,
העולם הז ה .)13.10.87
כיצד מתיישב להשלם הזה הנתון של אסיר
נמלט (רוצח אזרחים שנדון למיספר מאסרי־עולם)
ושני אזרחים שסייעו לבריחתו מן הכלא
ואשר נורו על־ידי כוחות הביטחון, עם הקביעה
הבומבאסטית והמטופשת ״ברור ששלושתם היו
אזרחים חפים מפשע״?
חיים אורן, חולון
האומנם?

עושי הכותרות
על ניסוח עיתונאי(״הנעדרים והמ תי
ם׳ /העולם הז ה .)21.10.87
^ יש הגזמה רבה בניתוח הכותרות של
העיתונים העבריים למחרת אסונות־הטבע בהם
ניספו ארבעה (כלשון העולם הזה :״נעדר יהודי
חשוב מהרוג ערבי!״).
בטוחני שגם אם כל הניספים היו יהודים, לא
היו הכותרות שונות. לדעתי, לא היתה בניסוח
הכותרות כל כוונה זדונית גם לא בתת־מודע.
בוודאי ידועים לעיתונאים המנוסים של
השלם הזה השיקולים לניסוחה של כותרת —
מיספר המילים השלמות הנכנסות לשורה
מסויימת, לחץ הזמן בניסוח הכותרת, המיקרה
העיוור ולא פחות מכך — הגירוי לקורא.
״ מה לעשות, אבל כותרת האומרת ״חשש לחייו
של סרן״ תופשת את עין הקורא(ככל שפה ובכל
מקום) יותר מאשר ״ארבעה נהרגו וחמישה
שמעון גורשניק, ובעת״ם
נעדרים•״

שביתה דה־לנכס
על שובתי רשות״השידור (״אין עי תונים
לעיתונאים״ ,העולם הז ה
.21.10.87
שומו שמיים! הפסיקו לספק עיתונים יומיים
ושירותי טלפון לשובתים בטלוויזיה! וכנראה גם
כבר לא מגישים להם יותר קפה ועוגה בשעה
עשר.
סליחה, מה זה? שביתה או לא שביתה? או,

אולי, סתם שביתה דה־לוכס.
(המשך בעמוד )4
העולם הזה 2618

כתבת השער הקדמי:

העיקר: לא לשקר
ועדת לנדוי אישרה ה שסע נורמה שהיתה קיימת בשב״ב כבר שנים
רבות. החוקרים לא יידרשו לשקר כדי להסתיר שיטות־חקירה הפוגעות
בזכויות האדם, הפגיעות תהיינה חוקיות. מהן הגבולות בין
־מותר־ ל אסור? האם יעלה על הדעת שמדינת־ישראל תעצום
עיניים לעינויים שמקומם במישטרים דיקטאטוריים בלבד?
כתבת השער האחורי:

מחלקת המנשמת
שר הק.ג.ב

מנתב־ האהבה
של גיתית

אברהם שיפרין, עד מומחה. מה לא עבר עליו —
היה חלק ממנגנון הק.ג.ב ,.הואשם בריגול, ישב במחנות.
הרוסים רואים בו אוייב־העם. אך עיקר התמחותו
היא במחלקת־המכשפות של הק.ג.ב. שעיסו־קיה
נרחבים ביותר — הפסקות־חשמל בניו־יורק,
שינויי מזג־אוויר, קרינה סודית, ר
בדיקת כוחן של מכשפות. טוען
^ ^ 5שגם האמריקאים גילו עניין רב.

בתקופה הראשונה שאחרי מעצרה שהתה
גיתית יזרעאלוב באברכביר. שם פגשה
את צבי סמטנסקי. אסיר־עבודה. בין השניים
נרקם קשר־אהבה שהונצח במיכת־בים.
אלו הם מיכתבים ארוטיים. חושפניים.
אולי אף פיוטיים ״כזרם־מים ב־

ג־קוזי. רק מבטך חודר בי. סוחף
אותי ...שם בצילך אמצא עוגן.״

דף חד ש

טמיר: אבא ב1־ 64 מאסר עורם
אברהם טמיר בעשור השביעי בחייו, וכמעט אבא —
״הילד לא בשבילי כי אם בשביל האשה, שכבר
מתקרבת לגיל ״.40 לו, עצמו, כבר יש ילדים —
פעט, כשהיה חוזר מהצבא, היה מסתפק בפוצי־מוצי
היום היחסים כבר הדוקים. מוגזם
לקרוא לו רון־ז׳ואן, הוא לא רודף
שמלות, רק כמה רומאנים גדולים.

דדת־מויבה

צבי ואינה (משמאל)
נפגשו לפני כמה שנים
במיסעדה תל־אביבית
קטנה והתאהבו. אחרי
שכמעט איבדו תיקווה
נכנסה אינה להריון. אך
אז התהפך הגלגל, אינה
חזרה לקיבוץ והחתימה
את צבי על חוזה
שהגדיר את זכויותיו
כאב. לא ברור בדיוק מי
לא עמד בהתחייבויותיו
— דבר אחד ברור —
לפני שבוע וחצי נעצר צבי
^ שוויצר על הסגת־גבול. הוא רק 11 רצה לראות שוב את בתו.

המיני
ח תו
שנות ה״ 60 העליזות
לא ישונו. גון לנון
בוודאי שלא, ואפילו
טוויגי נרשמה לשונו־רי-מישקל.
אבל המי ני
-ס מל שנות ה״60
חוזר .׳קצר׳ היאמילת־המפתח, חצ אית
מלאה, קלוש או קפלים, חצאיות בלון
| ואפילו תחתוניות, אבל בעיקר שיראו קצת
רגליים. הצבעים הם -סגול,
[ וירוק ורוד
בתום,
דומיננטים, ממש קרנבל.

הרצל אביטל שפוט ל־ 15 שנות־מאסר ושני
מאסרי־עולם. יעקב שמש שפוט לשני מאסרי־עולם.
שמעיה אנג׳ל למאסר־עולם אחד בלבד.
שלושתם שוב בבית־המישפט. כשהיו צעירים
זרקו חפצים על שופטים, איימו וקיללו. במישפט
הנוכחי עריין שקט. השוטרים קיבלו הוראה להח־זיק
אקדחים בלתי־טעונים. אם
אחר מהנאשמים יחטוף אקדח
טעון, הבר לא ימנע ממנו להרוג.

זהיוות,
זיכרונות!
אחרי הפסקה בת תריסר
שנים חוזר שימעון ישראלי
בהצגת־יחיד חדשה.
השחקן, שקול הבאס
שלו הרעיד אלפי לבבות
בעצרות־עם ובאסיפות
פוליטיות בשנות החמישים, הזמר שהופיע בכל
תיאטרוני־ישראל, מספר לנתן
זך את סיפור עלייתו המסחררת
ואת כל מה שבא בעקבותיה.

גנדי העובי ירקות מהגינה

מובארכ עוואד, ראש המרכז הפלסטיני לאי-
אלימות, מוכן אף להמיר את דתו ולהפוך ליהודי
במידה וינסו לגרשו. את תעודת־תושב שלו החרים
מישרד־הפנים, ובינתיים הוא יושב כאן כאזרח
אמריקאי, ותוקף האשרה שלו עומד לפוג בעוד
כחודש .״לא מעוניין להיות הגנרי או הלו־תר״קינג
של הפלסטינים ״,הוא
אומר, אבל בהחלט ממליץ להם

לאמץ תורות אי־אלימות אלה.

וחל

₪ל חל ת

אורי פורת, מנכ״ל רשות־השידור, נולד ב־ראשון־לציון.
ה תפקיד שלו בבוקר הי ה לה
בי א ירקות מהגינה וביצים מהלול. המעדן
הפל ס טיני המקורי שהוא זוכר היה לחם ח ם
וזעתר. בבי״ס למדו לשחות כדי שאם רומל
יגיע. יברחו הילדי ם לשפת־הים, וישחו לאו־ניות־הצלה.
ל א פל א שהגיע ל־
^ £חיל־הים, ו אז ה ת חילה להת־בשל
הקריירה העיתונאית.

₪וחת:

יהודית רביץ וריבקה נוימן, שתי חברות
טובות, יום אחד קפץ לביקור מתל־אביב מייק
פלידרבאום ומאז הם ברוגז • בווילה של רן
פקר הכל בסדר. סתם החליטו לעבור לדירת־גג
תל־אביבית. אז התחילו לרחל • מקם מלכה,
רווק מבוקש. כבר הספיק לפתוח כמה מסעדות
סיניות במקום להתחתן, ואז פגש את שוש
קביליו. כולם מחזיקים אצבעות • נחום
היימן ודליה מרוז נ שאת
ידידים טובים גם אחרי הגירו־

שים. מסתבר שזה עזר לילדים.

חדו נחשים

בבתים רבים משמשים עכברים לבנים כשעשוע
לילדים. אודי שניצקי, בן , 18 עושה בהם שימוש
שונה. הוא מאכיל בהם את נחשיו. אחד מהנחשים
שלו מכיר אישית את צ׳יצ׳ולינה. אודי סיפק את
הנחש למופע, אך רחץ, חיטא וניקה אותו אח״כ
באופן יסודי .״לא רוצה להסתבך
במחלות.״ נחס אחד של צ׳יצ׳ולי־

נה מת. נפל בעת מילוי תפקידו.

המדח־ים הקסעים:
מיבתבים — לאבד זלהתאבר
איגרת העירך -ועסי אחזה
תשקיך — שטה־מין
במדינה — הצהרת בלפור
חשבון נפש — אברהם טמיר
אנשים — נועיל זחולצה
יומן איש — חזיח1ת הפוכות
מה הם אומרים — מוחם זילברמן.
שמשן ה1כמן1 .ד •עק1בי

קולנוע —אעל׳ ,נרסו
זה וגם זה -חינוך־ם(,־
לילות ישראל — ז־קו-צ־1ן
אופנה — המין חוזר
דך חדש — שמשן ישראל־מיכתבים
לרותי — נלי. חיילת

תשבצופן -

הורוסקופ — ח־ד1ן לעקרב־ם
רהל מרחלת — על כל השלם

נזי ב ח בי ם
(המשך מעמוד )3
אם הם שובתים, שישבתו ולא יבקשו ליהנות
מזכויות המגיעות לאנשים עובדים.
שלומית ניסן, רחובות

מותה של שולמית
על ז׳קלין דה־פרה המנוחה (״בכיתי
במשך חמש שנים״ ,העולם הז ה
.)28.10.87

• בלי

את נעמי אדווה גילה העולם הזה נ־. 1960
סיפרו לנו אז על צעירה סבת־גלים, צוללנים
שהיא טיפוס מיוחד לגמרי. צוות־סיקור של
השלם הזה(אז קראנו לזה״חוליית־כיסוי״) יצא
למקום, צילם אותה כשהיא יוצאת מן המים

עניבן•

,היא בחורה מוזרה,׳ אומרים עליה מכריה. הזרות
שבה מתבטאת לא רק בזה שהיא הדייגת התת•
מימית היחידה בישראל המוצאת את מחייתה
במים, אלא גם בכך שהיא מעריצה חיות מכל
הסוגים. בביתה היא מגרלת שלושה כלבים
ושיבעה חתולים.
־...מה מריץ את הנערה בת ה־ ,22 המדברת
כאשה מנוסה, הנוהגת בחופשיות בלתי־רגילה גם
לגבי צברית, והצוללת למעמקי־היס כדי לרדוף
אחרי רגים ברובה? מה מביא אותה להיות שונה
משאר הנערות בנות־גילה, החולמות חלומות
אחרים?
״על חוף־הים, בביקיני צר מול רוחות החורף,
כשרובה־החיצים הגדול בידה, משיבה נעמי
בכובד־ראש, :אני יודעת? אני חושבת שלא אספיק
לעשות כלום. הזמן פשוט לא מספיק לי. אין לי
זמן, ואני רוצה לעשות כל־כר הרבה!״

אינני יודעת מניין לקח זובין מהטה את הקביעה
כי דה־פרה ״עמוק בליבה, מעולם לא היתה
יהודיה׳.
לא רק שכאשר היא התגיירה, ערב נישואיה
לדניאל בארנבוים, נטלה ז׳קלין דה־פרה שם
עברי(שולמית) ,אלא בצוואתה.היא גם ביקשה
להיקבר בבית־קברות יהודי (מה שאכן נעשה),
וגם ביקשה שיקריאו בשעת הטמנתה את פרק
כ״ג בתהילים (־ה׳ רועי, לא אחסר!״).
שרה ברייטבך• ,־ברק

דרוש: קאמוס
על התעתיק הנכון של מילים ערביות
(״מיקטרת מבית סאדאת״ ,העול
הזה .)21.10.87
תמהני על השלם הזה, המקפיד כל־כך בתעתיק
הנכון של מילים ערביות עד כדי כך שהוא

זו לשונו:

נעמי אדווה(״העולם הזה״ )3.2.60
.מקו סדנא וקר...־
והתאהב בה. הסיפור נכתב בהרחבה, וכך הכירה
הארץ בראשונה את האשה המיוחדת הזאת.
בין השאר נאמר בכתבה(השלם הזה :)3.2.60
.״.נעמי, הנראית כבת־פולינזיה אכזוטית, ושאינה
אלא צברית בת למישפחה מעולי־גרמניה,
לא עוצבה במתכונת הרגילה של נערה ישראלית.

שה־תירצה. 18.10.87 ,
שלומות!
אני נמצאת כאן כבר 18 ימים, ומצב־רוחי די
עגום. מקום מדכא וי?־.
נתקלתי בסיפורים אנושיים מרתקים, ובכל
יום נגלה לי משהו חדש.
לא פשוט לכתוב כאן, היות והרעש גדול
והתנאים לא־נוחים. בכל מיקרה אנצל את שהותי
כאן על הצד הטוב ביותר.
בעיקבות פירסום כרסיס״הביקור (הכוונה
לכרטיס היתולי שהדפיסה ערב כליאתה, ובו
הכתובת ומיספר־הסלפון של הכלא. הוא פורסם
מעל עמודי העולס הזה) הגיעו הנה שיחות־טלפון
מארצות־הברית ומצרפת. מובן שלא
אישרו לי לשוחח עם המסלפגים.
כמו כן סיפר אלון(אלון צעירי, בנה המאומץ)
כי רבים מטלפנים אליי הביתה, ומבקשים לעזור
בנושא בעלי־החיים( .הכוונה לבעלי״החיים
הרבים שאספה אדווה בביתר״ ושנשארו בלי
אמא־מטפלת ).אחת המטלפנות היתה ירדנה
ארזי, שמאוד אוהבת בעלי־חיים.
להתראות וד״ש לכולם,
נעמי ארווה.

בואי, תימן
על הפליה מדומה (״דף חדש״ ,העולם
הזה .)13.10.87
תמהני על ברכה צפירה, המגלה הפליה,
שאיננה קיימת, מצד העדה הספרדית דווקא, י כלפי יוצאי תימן.
בהתחשב בישראל קיסר, מזכ״ל ההסתדרות
התימני; יוסי בן־אהרון, מנכ״ל מישרד ראש־הממשלה
התימני; תת־אלוף אביגדור קהלאני,
סגן־מפקד מיפקדת חילות־השדה התימני; גונדר ;
דויד מימון, נציב שירות בתי־הסוהר התימני; היא
הרחיקה את עדותה וגילתה כי ״הפקידות היהודית
בזמן המנדט היתה כולה על טהרת הספר^

דים.״
מילא
שהתעלמה מעשרות הפקידים הבכירים
היהודים האשכנזים, אבל מתוך קשר אישי אני
מכיר לפחות פקיד מנדטורי בכיר לשעבר אחד
ממוצא תימני, הלא הוא חותני, ויקטור חיים
שאער, שהיה במילחמת־העולם השניה מזכירו
של המפקח על המזון (הפ1ד־קונטרולר) ,ובכך
מילא את אחת המישרות הבכירות במימשל של
אותם ימי קיצוב וצנע• בוני כהן, לוס אננ לס

חן שד ראיון
על הופעתה של אשת־טלוויזיה במ קומון
ירושלמי (״ערוך פרוץ״ ,הש לם
הזה .)28.10.87
כנראה שעיתוני ירושלים מגיעים לתל־אביב
באיחור ולא הספקתם לעמוד על טיב הדברים.
אחרת אינני מבינה מדוע הופיע שמה של יעל חן,
עורכת יומן ליל־השבת בטלוויזיה, בכתבה בצורה
ממנה ניתן היה להבין כאילו חן עובדת באותו
מקומון, בנוסף לעבודתה בטלוויזיה.
חן לא כתבה באותו מקומון, אלא רואיינה בו.
נעמי כהן, ירושלים
ירדגה טילפגה
מאז עקבנו אחרי אדווה במרוצת השנים,
והרפתקותיה יכלו למלא כמה כרכים. מדי פעם
גם המציאה לנו כתנות, בייחוד על המתחולל
בעולם התחתון. במשך זמן־מה היתה נשואה
ל״בוסי״ ,דמות מפורסמת בעיר תל־אביב
ובאילת, ובתקופה זו למדה להכיר את האנשים
המרכזיים בעולם סמוי זה. מכיוון שהבל רחשו לה
אמון, גילו לה חומר ששום כתב אחר בשבועון זה
(או בכל עיתון אחח לא מסוגל היה לגלות.
משונדכן־ היתה לנו דיעה משלנו על ׳;ופרשה,
שבגללה נדונה למאסר. מכיוון שחלקים חשובים
של הפרשה נאסרו לפירסום, על אף מחאותיה
הנמרצות של אדווה, איננו יכולים לנתח כאן את
פסק״הדין, ולהצביע על הנקודות שאנחנו
מסתייגים מהן.
איננו היחידים הממשיכים לרחוש אמון
לאדווה. ערב צאתה לריצוי העונש ערכה מסיבת־פרידה
מיוחדת־במינה, ושם נפגשו כמה וכמה
מידידיה, מכל תחומי־החיים, שהיו מאוחדים
באמונה שלא עשתה דבר שיש עימו קלון.
השבוע קיבלתי מבית״הסוהר שה־תירצוז
מיכתב בכתב־ידה. הוא נושא את החותמת
הרישמית של הכלא.

למה לא נתת לו להתפלח? אולי היה נדבק
בחיידק התיאטרון ואז כל ההיסטוריה שלו
(ושלנו) היתה נראית אחרת.
לאה זאבי, תל־אביב

• ה קו ראה כהן צודקת. ה ט עו ת נבעה ץ
מפיר סומי ם שקדמו להופעת המקומון.
בכתבה ״הקרב האחרון של שרגא״
(השלם הזה .)21.10.87 הוחלפו בטעות
שמותיהם של דויד מנע וציון מנע.
יו״ר הוועדה לרישוי״עסקים, וידידו של
שרגא טל, שנפגש עימו ביום ה ת אבדו תו,
הוא עורך־הדין ציון מנע.
דויד מנע, שגם שמו מופיע בכתבה, הוא
חבר מועצת העירייה מטעם הליכוד.

סאדאת, מיקטרת וידיד
כיברית זה לא קיברית
מבחין בין חית ערבית רפה לבין חית ערבית
רגילה, בציידו את החית הרפה בגרש (ח׳) נכשל
עכשיו נכשל בתעתיק המילה הערבית לגפרור.
זה כיברית ולא קיבריח (בקוף גרונית) ,כפי
שכתב השלם הזה.
אולי מן הראוי שיעיינו, במערכת השלם הזה.
בשעת הצורך, בקאמ 1ס (בערבית: מילון)?
אלי שמש, נתניה

לאבד בלי להתאבד
על הת אבדותו של פקיד בכיר(״הק רב
האחרון של שרגא״ ,העולם הזה
.)21.10.87
זו היתה כתבה מאוד מעניינת. יחסי־העבודה
בעיריית רמת״גן אינם יוצאי־דופן. מצב דומה
קיים במקומות עבודה רבים, ועקב זאת אנשים
רבים מאבדים את מקום עבודתם. אך הם אינם
יהודה גרכטר, חנלון
מתאבדים.

החיידק וההיסטוריה
על מחדל של סדרן תיאטרון (״מה
הם אומרים״ ,העולם הזה .)21.10.87
אוי כצל׳ה, כצל׳ה, מה עשית לנו. אתה, אשר
כצנלסון, הסדרן הוותיק של הבימה, מתגאה בכך
שפעם תפסת את אריק שרון מתפלח לתיאטרון.

מיכתבים דמש־בח
העולם הז ה שומר לעצמו א ת הזכות לע רוך
מיכתבי קוראים מסיבו ת לשוניות,
מישפטיות או טכניות.

מ התרסו *•ת
דן בן־אמוץ איננו פנים חד שות
בטיפרות העברית. כבר לפני 25
שנים כ תב ספרים הרבה ולאחד
מהם, איך לעשות מה, הקדי ש
העול הזה בגליונו, שהופיע
השבוע לפני 25 שנה, שני
עמודים, בהם הציג בן־אמוץ, ביו
השאר, מיבחר קללות חד שות י
לבעלי מיקצועות שונים;
• לנהג :־שתירדם בקסטל (במעלה־ה־הר
לירושלים) ותתעורר בהדסה (בית־החו־

• למהנדס :־שישכיבו אותך כמו פ־לס־מים!״

למורה :״שתלמידיך ייצקו מים על
ידיך — אבל מים רותחים!״
• לאמן :״שיישאו אותך על כפיים —
לבית־החולים!״
• לרוקח :״שתזדקק לחצי ממה שאתה
מוכר לאחרים!״

העולם הזה 2618

כירר התנועה, סמכות בלתי־מעורערת להגיש את המיכתב
ליו״ר־הכנסת במיקרה שאחר מהם יהיה מעורב בעבירה
שיש עימה קלון.

לפי החוק יכול כל ח״כ לבטל מיכתב־התפטרות
שלו, תוך 48 שעות אחרי הגשתו.

אהל השאיל את אכן
תת־אלוף יעקב אבן הושאל מצה׳׳ל לוועדת
מטה חגיגות־שנות־ה* 40 למדינה.

פרס מקווה לשלושה
ארבעה מנדטים
יעדו של שימעון פרם בבחירות הבאות הוא
לרכוש שלושה־ארבעה מנדאטים למיסלגת•
העבודה.
פרס סבור שדי בכך כדי להבטיח שהוא יכהן כראש־ממשלה
במשך כל הקדנציה הבאה, גם אם תקום מחרש
ממשלת־האחדות־הלאומית.
פרס סבור, על סמר נסיונו, שאיוש מישרת ראשיהממשלה
הוא הדבר הקובע, המאפשר לו את ניהול המדיניות. הוא
מתכוון להעמיד את נושא השלום במרכז מסע־הבחירות
שלו, כמעט כנושא בלעדי.

אבן היה בעבר דובר־צה״ל, ואחר־כר נספח צה״ל בבריטניה
ובנורווגיה. את תפקידו זה סיים לפני חודשים אחדים ושב
לארץ. מאז לא נמצא עבורו תפקיד הולם.
במיסגרת חגיגות ה־ 40 למרינה יהיה אבן מנכ״ל תערוכת־הישגי־המרינה,
שתתקיים בפארק הירקון בתליאביב.
לצה״ל יהיה בתערוכה ביתן נפרד.

התעוררות מחודשת כרמה בימים האחרונים יש התעוררות מחודשת
בקרב הדרוזים ברמת־הגולן, אחרי תקופה
ארוכה של שקט.
בשבוע שעבר יידו אבנים בניידת מישטרה, וימים אחדים
אחר־כר ניפצו בקבוקים ריקים בכביש המוביל מהבניאס
לצפון הרמה.
כוחות־הביטחון חוששים שמאורעות אלה מקדימים גל
חדש, שיבוא לקראת מלאות חמש שנים לסיפוח הרמה
למדינת־ישראל.

חילוקי־דעות בליכוד
השר דויד לוי הודיע השבוע, בסיור שערך
בצפון, כי בליכוד טרם הוחלט מי יהיה המועמד
המוסכם שיעמוד בראש התנועה לקראת
הבחירות הבאות. לד לא שלל את האפשרות
שהוא עצמו יתמודד על התפקיד.
דבריו של לוי עמדו בניגוד לדברים שאמר השר משה קצב
בעת ביקור שעיר אף הוא בצפון, ימים אחדים קודם לכן.
קצב הודיע שלא צפויה התמודדות, וכי יצחק שמיר הוא
המועמד המוסכם על הכל, וכל המחנות יתאחדו סביבו.

קשיים לסוה בעבודה בחוגים מסויימים של מיפלגת־העבו•
דה, המשתייכים לאגף הניצי, קיימת
התנגדות למינויו של אפרים סנה לתפקיד
ראש האגודה לחינוך דמוקרטי של המים־
לגה.
המתנגדים טוענים שפנה, תת־אלוף
במילואים שפרש מצה״ל בערב ראש־השנה,
הוא מתון מדי בדיעותיו, מכדי
להתוות את דרך החינוך של תנועת־העבודה.

עקובי
הסתדר
עס האחרונים
בשיחה עם עורכי ״ידיעות אחרונות״ ו״מע•
ריב״ ,סיכם שדייהתיקשודת גד יעקובי עיסקה
על פיצוי העיתונות היומית מכספי הערוץ
השני.
לפי החוק המוצע, תקבל העיתונות היומית מקופת הערוץ
,פיצוי״ על אובדן הפירסום המיסחרי הצפוי להם. מתנגדי
הערוץ כינו זאת כשוחד וכדמי־לא־יחרץ.
הצהרון השלישי, חדשות. לא שותף בשיחה, וגם לא שאר
העיתונים היומיים. לפי החוק המוצע יוחרמו השבועונים
רישמית.

הבקשה להסגרת
זכוביאקי מתעכבת
בחודש אפריל השנה הודיעה פרקליטות־המדינה שתגיש
בקרוב את הבקשה להסגרת יונתן זכוביצקי מארצות-
הברית .־
זכדביצקי, חתנו של שאול אייזנברג, חשוד במע־שי״מירמה.
היחידודלחקירות־הונאה עדיין ממתינה להכנת
הבקשה, ומשום־סה העניין מתעכב.

נוסעת חולת-אפילפסיה בשם מרי ינסן גילתה
במטוס שאיבדה את התרופה שלה, והיה חשש
שתלקה בהתקף.
צוות־המטוס יצר קשר עם המרכז הרפואי של חברת־התעופה
ההולנדית, וזה התקשר עם פרד בוורס, מנכ״ל
קל״מ בישראל. אחרי מאמצים רבים, הוא הצליח להשיג
את התרופה בתל־אביב, ואנשי חברת־התעופה המתינו
בנמל־התעופה כאשר נחת שם המטוס, כשבידיהם התרופה.

כרס נוסף לווענונו
למרדכי וענונו, מי שמואשם בסירסום סודות־האטום
של ישראל, נודע על זכייתו בפרס נוסף.
הוא זכה בפרס של אירגון דני הנקרא דניש־סים־
פאונדיישן. הפרס ניתן לאנשים בעולם, הפועלים
למען השלום, והוא יחולק בתחילת שנת . 1988
פרס זה נוסף ל.פרס־נובל האלטרנטיבי׳ שיוענק לווענונו
בתחילת חודש דצמבר, ושיהיה בסך 25 אלף רולר.
וענונו החליט שלא לקחת את הכספים לכיסו. הוא מתכוון
להקים בהם ק ח שתפעל להגברת המודעות לסכנות־הגרעץ.

סוטה־מ ! ראתני
בתל־אביב
המישטרה סבורה שיש קשר בין רצח
הרופאה הקשישה מרחוב ארלוזורוב 94
בתל־אביב לפני חודש לבין אונם קשישה
אחרת, שבוצע לפני שנה ברחוב פרישמן
בתל־אביב. המישטרה חושדת שמדובר
בסוטדדמין, שפעל בשני המיקרים בשיטה
דומה. תחילה אנס את הקורבנות, שהן
נשים קשישות, גררן לחצר, ואחר־כך ניסה
לרוצחן.
בידי המישטרה אין עדיין קצה־חוט
בחקירה, והעניין לוט בערפל. בחקירה
התברר שבליל־הרצח ברחוב ארלוזורוב
לא עמדו זונות ברחוב, ועל־כן לא ניתן
לגבות עדויות.

הפסקה במישפט דמיאניוק מישפט ג׳ון דמיאניוק ייצא להפסקה בסוף חודש
נובמבר. אז יתחילו ״בבנייני־האומה״ ,המקום
שבו מתקיימים הדיונים במישסט זה, דיוני
הקונגרס הציוני העולמי.
סיבת נוספת להפסקה במישפס: תחילתו של מישפט מרדכי
וענונו. השופט צבי סל, המכהן כאחד משלושת השופטים
במישפס דמיאניוק, יושב בהרכב השופטים גם במישפט זה.
מישפטו של דמיאניוק יתחדש באמצע חודש דצמבר.

נמחקו חובות
קופח־החולים הלאומית
שר־האוצר, משה ניסים, הורה לחשב הכללי של
מישרדו למחוק 14 מיליון שקל מחובותיה של
״קופת־חולים לאומית״ ,אחרי הסתבכות פיננסית
שלה.

דמון למטה־ההסברה
ח״כ חיים רמון הוא כרגע המועמד היותר ודאי
לתפקיד ראש־מטה־ההסברה של מיפלגת־העבודה.

הדבר
ייצור, קרוב לוודאי, בזמן הקרוב מערכת־לחצים מצד
קופות־החולים האחרות, החייבות כספים אף הן. ק 1פת־חולים
מאוחדת חייבת ארבעה שקל, וקופת־וזחורים הכללית חייבת
כ־ 300 מילית שקל.

בניגוד למה שפורדם עד כה, כאילו יוטל התפקיד על
השר משה שחל, זוכה רמת בתמיכתם של עחי ברעם,
מזכ״ל־המיפלגה, ושל יוסי ביילין, המנכ׳ל המדיני של
מישרר־התוץ.
ההחלטה תתקבל בצמרת המיפלגה בזמן הקרוב.

רבינוביץ יתבקש להישאר
פרס נגד חקיקת חוקה
שימעון פרם מתנגד בתומי ליוזמת הפרופסורים
למישפטים, שהציעו חקיקת חוקה למדינת־ישראל.

פרם סבור כי כל עוד לא חל שינוי מכריע
בהרכב הכנסת, כל יוזמה כזאת יכולה להוביל
רק לחקיקת חוקה לאומנית־דתית.
פרם גם חושש שמא היוזמה לחקיקת חוקה תסיח את דעת
הציבור מן הוויכוח סביב היוזמה לכינוס ועידת־שלום
בינלאומית.

העסקן לא רכש מכו1ית
המפד׳׳ל חילקה סכום של 250 אלף שקלים למנהלי־מחלקות
של המיפלגה. כל אחד מהמנהלים קיבל 25 אלף
שקלים לא־צמודים, שהיו מיועדים לרכישת מכוניות
חדשות.

לפחות עסקן אחד מבין מקבלי־הבסף לא עשה
בו שימוש לרכישת מכונית.

מיבתב ההתפטרות מובן
בקרב אנשי ״יחד״ שבסיעת מיפלגת־העבודה
מחכים לראות מח יעשה עזר וייצמן אם וכאשר
יוגש כתב־אישום נגד ח׳׳כ שלמה עמר.
ערב הבחירות האחרונות הודיע וייצמן במסיבת־עיתונאים
שנערכה בביח־סזקולוב בתל־אביב שכל חברי,יחד״
הפקירו בידיו מיכתבי־התפסרות חתומים, המעניקים לו,

התרופה המתינה
בנמל־התעופה
לפני שבועיים התחוללה דראמה במטוס קל״מ,
שעשה את דרכו מאמסטרדאם לתל־אביב.

יתכן שיאיר רבינוביץ, נציב מס־הכנסה, יתבקש
להישאר בתפקידו במשך שנה נוספת, עד אחרי
הבחירות, למרות שהתחייב לפרוש מתפקידו
לקראת סוף השנה.
רבינוביץ יתבקש להישאר בגלל הבחירות הצפויות. בינתיים
לא ידוע מי יהיה שר־האוצר הבא, וזה ירצה, בוודאי, למנות
נציב מטעמו.

מ 1הל המרמ ״נעלם״
אלקנה לבקוביץ, המנהל מטעם ההסתדרות את המשא״ומתן
בין פקידי בזק לאום׳ ובזק דיסקמט לבין מ ח לו ת הבנקים,
נסע השבוע •לגרמניה.
משא־ומתן זה נמשך כבר תקופה ארוכה, ומלווה בעיצומים
מנקטים לחילופין בבנקים שונים.

לבקוביץ לא השאיר במקומו מחליף, שימשיך
במשא־ומתן, ובלעדיו אין אפשרות לקיימו. הוא
הודיע על נסיעתו רק לנציגי ועד־העובדים של
הפקידים, ולא להנהלות הבנקים, שהופתעו.

ענת סר־גנסטי

או תי אסרי עלי ד ו דו ועדת ־ לנדוי :

חיי טבח כסר־קאסם כתב עמוס קינן רשימה קצרה, שתוכנה היה כך(אני מצטט מהזיכרון):
לא כדאי לרצוח. מי שמתחיל לרצוח, סופו שגם יאנוס. ומי שמתחיל לאנוס, סופו שגם יגנוב. מי
שמתחיל לגנוב, סופו שגם ישקר. ולשקר זה לא יפה.
הדו״ח של ועדת־לנדוי על שיטות השב״כ מזכיר לי את ההלצה העגומה הזאת.

אפשר לסכם אותו כך: לא כדאי להתעלל בעצירים, כי מי שמתעלל בעצירים
יצטרך לשקר בבית־המישפט. ובמדינה מתוקנת בשלנו, לא יפה לשקר בבית־המישפט.
בכל
87 עמודיו של דו״ח זה מתגלה עיוות מוזר. אך נראה כי שלושת החברים המכובדים של הוועדה
— שני שופטים־בדימוס וראש־מוסד־לשעבר — כלל לא היו מודעים לעיוות זה.
העיוות הוא בכך שהפגיעה בזכויות־האדם והפעלת שיטות של עינויים והתעללות נראות כתופעות

מישניות, ואילו החטא הקדמון, הנורא מכל, הוא השקר כבית־המישפט.

משום־כך מגיע הדו״ח לידי מסקנות והמלצות שאי־אפשר לקבלן, אם רוצים
בקיומה של מדינת-ישראל כמדינה דמוקרטית והומאנית.
אני מכבד את חברי־הוועדה. אני מביו את לבטיהם. אני מכיר את הבעיות שהם נתקלו בהן.

אולם אני חייב לדחות מכל וכל את הדו״ח הזה, ולהסביר זאת בלשון בוטה. כי
בנפשנו הדבר.

המיבחן הפשוט

^ ש דרך פרגמטית פשוטה לבחינת דו׳׳ח מסוג זה.
לפני 40 שנה היה השילטון בארץ בידי הבריטים. היו אירגוני־מחתרת עבריים, שניהלו בשילטון
מאבק מזויין. הבריטים קראו לזה טרור. בעינינו היתה זאת מילחמת־חרות. בלשוננו כיום, היינו קוראים
לזה פח״ע (פעילות חבלנית עויינת).
אילו היו שני שופטים בריטיים וראש־האינטליג׳נס בדימוס מציעים את הדו״ח הזה למילחמה
במחתרת העברית, האם היינו מקבלים אותו?

התשובה היא חדה וחלקה: לא. היינו מגדירים את הדו״ח כמתן היתר לפישעי
מילחמה. חברי־הוועדה עצמם היו, אולי, הופכים יעדים לפעולת אצ״ל ולח״י.

הנאשם ייעצרו, כי אשתו עלולה להיאנס, כי יופצו שמועות על נטיותיו המיניות. החוקר של נפסו היה
יוסי גינוסר, שקבע בתצהיר מישפטי כי חוקרי־השב״כ משקרים דרו־קבע בבתי־המישפט.
השיטות המוזכרות על־ידי הוועדה זהות עם השיטות שתוארו לא־מכבר במסיבת־עיתונאים על־ירי

פייצל אל־חוסייני, שאסף עדויות מפי אסירים ערביים.

המטרה העיקרית של הוועדה היא למנוע את הצורך לשקר בבית־המישפט. לכן
היא מציעו! לתת הכשר לשיטות־החקירה של השב״ב, ולהפוך את ההודאות,
המושגות בשיטות אלה, לקבילות בבית־המישפט.

כדי למנוע עינויים חמורים מדי חיברה הוועדה עצמה הנחיות לשיטות־חקירה. הנחיות אלה לא
פורסמו בחלק הגלוי של הדו״ח, וכלולות בחלק החסוי. אך ברור לחלוטין שמדובר בשיטות שהיו עד

כה בלתי־חוקיות, שהרי אחרת לא היה צורך בשינוי.

זוהי ביצת־קולומבום. חוקרי השב״ב לא יצטרכו עוד לשקר כדי להסתיר פגיעות -
בזכויות־האדם, מפני שפגיעות אלה תהיינה חוקיות.
מכיוון שכל חוקרי השב״כ פעלו בתום־לב, מציעה הוועדה שאיש מהם לא יועמד לדיון בעוון

השימוש בשיטות הבלתי־חקויות ומתן עדויות־השקר.

מכיוון שמדובר על רבבות מישפטים של פח״ע, ועל רבבות נאשמים שנשלחו
לכלא, הל לשער את היקה הבעיה.

• מתי מותר לענות?
^ שופטים בוועדה הם בעלי־רמה, ועל כן הצליחו למצוא בחוקים תימוכין — דחוקים מאוד,
1 1לפעמים — לגישה שבאה לתת גושפנקה חוקית לשימוש בשיטות פסולות של ״לחץ גופני
ונפשי״ ,ולאפשר את קבילותן של עדויות שהושגו בדרכים כאלה.

אני רואה בכך אסון.
בעזרת אותם הנימוקים עצמם, ניתן להכשיר שיטות של עינויים כלפי שבויי־מילחמה, בניגוד חותך

לחוק הבינלאומי.
ניתן גם להכשיר בעזרתם שיטות של עינויים כלפי אסירים פליליים רגילים.
מובן מאליו שאפשר להכשיר בעזרתם את חקירתם בעינויים של חברי המחתרת היהודית.

ציון צפריר, העולם הזה

עכשיו, כשאנחנו באנו במקום הבריטים, והשב״כ בא במקום הבולשת של אז, האם המושגים שלנו
השתנו?

כי בכל המיקרים האלה, נכונה הטענה שסחיטת מידע מפי הנחקרים דרושה
באופן חיוני כדי להציל חיי־אדם ולהבטיח את ביטחון המדינה והציבור.

9העיקר: לא לשקר

כאשר נופל בידי כוחותינו קצין־אוייב, ויש מקום לסברה שיש לו מידע על תוכניות האוייב(למשל:
הפצצת ריכוזי״האוכלוסיה שלנו) — האם לא יורשו החוקרים להשתמש בשיטות של עינויים, כדי
למלט מידע מפיו? הרי בכך יצילו את חייהם של מאות ואולי אלפים, וביניהם נשים וילדים!
וכאשר השוטרים חוקרים פושע פלילי, ויש להם סיבה סבירה להניח כי הוא תיכנן יחד עם חבריו
מעשי־רצח — האם לא יורשו לחקור אותו בשיטה של עינויים, כדי לגלות את חבריו שלא נתפסו
עדיין, ולסכל את מזימתם?

י א אחטא לבעלי־הדו״ח אם אתמצת, בלשוני שלי, את הגישה הכללית של הדו״ח כלהלן:
/מאז 1971 נהוגות בשב״ב שיטות־חקירה שהן בלתי־חוקיות בעליל. בלשון־
רמזים מדובר על ״לחץ נפשי וגופני״ ,כלומר: אלימות גופנית ותחבולות
פסיכולוגיות.
מטרת השיטות האלה היא כפולה: לסחוט מפי החשודים מידע על חבריהם במחתרת, תוכניות
לפיגועים, מחסני־נשק וכו׳ ,ולהכריח אותם לחתום על הודאות אשר יאפשרו את הרשעתם בדין.
מכיוון שהוראה הנסחטת בשיטות אלה אינה קבילה בבית־המישפט, התרגלו חוקרי־השב״כ לשקר
לשופטים במצח נחושה. בכל פעם שהנאשם וסניגורו טענו כי ההודאה נסחטה בעינויים, באו החוקרים
והכחישו טענה זו. בתי״המישפט האמינו לחוקרים תמיד.

השקרים הפכו ״נורמה״ .תחלה ניתנה לנורמה זו הסכמה אילמת מצד ראשי
השב״ב. לאחר־מכן היתה זאת הסכמה גלויה, ולבסוך גם ניתנה הסכמה בכתב.
לכך היו שותפים שלושת המפקדים האחרונים של השב״ב: יוסף הרמלין, אברהם אחיטוב ואברהם
(.שלום״) בנדור.
אנשי השב״כ משוכנעים כי שיטות של ״לחץ נפשי וגופני״ חיוניות כדי לסחוט מפי חשודים מידע
שיש בו כדי למנוע פיגועים ולהציל חיי אדם, וכדי להביא להרשעת החשודים עצמם. הם פעלו מתוך
מניעים פטריוטיים, ולא סאדיסטיים.
בין השיטות מונה הדו״ח(תוך ציטוט מיסמך בריטי על השיטות האלה באירלנד־הצפונית) :חקירת
יום־ולילה ברציפות תוך מניעת שינה; הלבשת שק על הראש במשך שעות וימים, לשם ניתוק האדם
וגרימת הרגשה של חנק; אילוץ האדם לעמוד במשך שעות על בהונות רגליו; מיקלחות קרות: צימצום
כמויות המזון והשתיה.
על כך נוספים איומים ותחבולות. במיקרה של הסגן עיזאת נפסו הושמע האיום כי אמו ואשתו של

כאשר פורצים את הגבולות הנוקשים בין מותר ואסור, כאשר פותחים את
הפתח הקטן ביותר לפני שיטות של עינויים(סליחה :״לחץ גופני ונפשי אין
לזה פוך.
זאת למדו עמים אחרים ומישטרים אחרים לפנינו.

> נית 1ח פרימיטיבי
יידמה לי שגישה זו של הוועדה לא היתה אפשרית, אלמלא נבעה — בצורה מודעת או
^בלתי־מודעת — מגישתם הסובייקטיבית כלפי הקורבנות של השיטה ,״המחבלים״.

בסופו של דבר, הבעיה היא פוליטית, והרקע שלה פוליטי. על כן גם ועדה זו היא.
פוליטית, והדו״ח שלה פוליטי.
הדו״ח פותח בניתוח הרקע הפוליטי של הבעיה. לולא הניתוח הזה, מסופקני אם היתה הוועדה מגיעה
למסקנות כאלה.

עם כל הכבוד לחברי־הוועדה, זהו ניתוח פרימיטיבי עד כדי להדהים. הרמה
הנעלה שלהם כמישפטנים אינה משתקפת בשעה שהם עוסקים בסקירה פוליטית.
כאן הם יורדים לרמה של מאמר־מערכת בצהרון.
התיחכום הפוליטי של הוועדה הוא בערך כך:המחבלים רוצים להרוס את המדינה. ולראיה: האמנה
הפלסטיניח. שהתקבלה לפני שנות־דור, מדברת על הצורך במאבק מזויין לשם שיחרור פלסטין כולה.

ציון צפריר, העולם הזה

הוועדה מנסה להוכיח, בעזרת ציטוט פשטני של מישפט אחד מהחלטות המושב האחרון של המועצה
הלאומית הפלסטינית, כי מטרה זו לא השתנתה( .כל מומחה מתחיל היה יכול להסביר לוועדה שחל
בינתיים שינוי מכריע. המועצה הלאומית הפלסטינית מסכימה כיום לחלוקת הארץ. בצד המאבק
המזויין מכירה המועצה עתה גם ,,במאבק הפוליטי״ .מטרתו של חלק גדול של התנועה הלאומית
הפלסטינית היא כיום להגיע להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, אם אפשר בדרכי־שלום. על כך
1העיד המומחה של השב״כ עצמו במישפט־המיפגשים ברמלה).
״המחבלים״ הם, בעיני הוועדה, פושעים, שמטרתם היא להרוס את המדינה ולהרוג יהודים, ובעיקר
נשים וילדים. כלפי אנשים כאלה מותר להשתמש בשיטות שאסור להשתמש בהן כלפי פושעים
פליליים, רוצחי־זקנות, אנסים וסוחרי־סמים. לאלה עומדות זכויות־האדם הבסיסיות, אשר ישראל,
כמדינה ליברלית והומאנית, דוגלת בהן. לא כן ל״מחבלים״.
הוועדה קובעת שיש לסלוח לאנשי השב״כ את שיטות־החקירה ועדויות־השקר, מפני שפעלו מתוך
מניעים טהורים, והאמינו שהם משרתים את עמם. לא עלה על דעת חברי־הוועדה שגם ״המחבלים״
מאמינים שהם משרתים את עמם, ופועלים מתוך אותם המניעים עצמם.

נדמה לי שהעיוות במסקנות נובע מן העיוות היסודי הזה של התסיסה
הפוליטית.

כל שופט, תובע ופוליטיקאי היה מוכרח להגיע לאותה המסקנה, אלמלא עצם את עיניו בהחלטה
נחושה).

אנשי השב״ב היו מובנים בהחלט להסתפק בהסכמה האילמת של השופטים
והפוליטיקאים. הם פיתחו לעצמם אידיאולוגיה משלהם, שאמרה: אסור לשקר
בתוך השב״ב, אך חובה היא לשקר בחוץ, ובייחוד בבתי־המישפט, כי השופטים
עצמם רוצים בכך.
כפי שאמר לי איש־שב״ב בכיר לשעבר :״אין מנוס מן השיטות האלה. זוהי עבודה מלוכלכת, אבל
מישהו מוכרח לעשות אותה. אנחנו, אנשי השב״ב, מוכנים לקבל על עצמנו את העול הזה. איננו מצפים
לתודה ולהכרה.״
הוא הוסיף דבר חשוב :״איננו רוצים שפעולתנו תהיה חוקית, מפני שאיננו רוצים שיהיו חוקים כאלה
במדינת־ישראל. מוטב להשאיר את המצב כמות שהוא, ולהניח לנו לפעול בשקט מחוץ לחוק. כי כל
חקיקה שתיתן הכשר לפעילות זו תמיט חרפה על המדינה.״
ועדת־לנדוי היתה מודעת להלוך־רוח זה, ואף מזכירה אותו בדו״ח שלה. היא פסלה אותו מכל וכל,

מילוזמה רדצדדית
ף* י שרוצה לטפל בבעיה זו ברצינות — תהיה מסקנתו המעשית כאשר תהיה — חייב לראות
את הרקע הפוליטי כאשורו.
וזהו הרקע:

מזה עשרות בשנים נטושה מילחמה בין היישות היהודית ובין היישות הערבית
בארץ.

במהלך המילחמה הזאת הקימו היהודים את מדינת־ישראל, ולאחר מכן כבשו את שאר חלקי הארץ.
העם הערבי־הפלסטיני נותר בלי מדינה. חלקו מפוזר בעולם, חלקו חי תחת כיבוש ישראל בשטחים
המוחזקים על־ידי צה״ל.
המילחמה נמשכת מפני שמטרת־המינימום של רוב הפלסטינים(מדינה פלסטינית בגדה המערבית
וברצועת עזה) נוגדת את הקונסנזוס של רוב הישראלים (לא שיבה לגבולות , 1967 לא מדינה
פלסטינית, לא שינוי המעמד של ירושלים).
הצד הפלסטיני מנהל את מאבקו בשיטות שונות, וביניהן פיגועים בישראלים, חיילים ואזרחים, וגם
נשים וטף. בעיני ישראל, אלה הן פעולות־טרור. בעיני הפלסטינים(ובעיני חלק גדול של העולם) אלה
הן פעולות לגיטימיות של אוכלוסיה כבושה.
הצד הישראלי מנהל את מאבקו על־ידי פגיעה באירגונים הפלסטיניים בדרכים צבאיות (שגם הן
פוגעות בנשים וטף) ,מניעת התארגנות פוליטית בשטחים הכבושים, דיכוי מהומות והפגנות בכוח
הנשק, לכידת חשודים, חקירתם וכליאתם.
זוהי מילחמה מתמשכת, ושום סוף לה אינו נראה בעין.

* זהו מאבק היסטורי. תיאורו כפעולה ,,לשמירה על הסדר״ ,ותיאור הלוחמים
הפלסטיניים כפושעים צמאי־דם, הוא פשטני עד להחריד. זהו תיאור כוזב, המוביל
בהכרח לפיתרונות כוזבים.

הדילמה הנוראה
^ דור בי מאבק כזה יוצר דילמות ממאירות.
אנשי השב״ב צודקים כאשר הם טוענים כי אין בכוחם להשיג בדרכים כשרות את המידע
הדרוש לסיכול פיגועים. חברי המחתרות הפלסטיניות הם ברובם צעירים בעלי תודעה לאומית
ומוטיווציה גבוהה, ואין להניח שניתן לשכנעם להלשין על עצמם ועל חבריהם, כפי שזה ניתן לגבי
פושעים פליליים.

הדילמה היא, על כן: האם לשמור על שיטות־חקירה אנושיות וכשרות, גם
״ במחיר של אי־מניעת פיגועים ואי־הרשעת החשודים, או להשתמש בשיטות
אכזריות יותר, במידה הדרושה להשגת המטרה*.
עם הדילמה הזאת נדרשה הוועדה להתמודד.

אין לקבל את מסקנותיה.
השיטה שהיתה מקובלת עד כה היתה עצימת־העיניים. הכל העמידו פנים כאילו הבעיה אינה קיימת.
לפני השופטים הובאו אלפי נאשמים, אשר כולם הודו באורח־פלא במעשים המיוחסים להם. השופטים
לא שאלו את עצמם איך הושגו הודאות מופלאות אלה. הם לא רצו לדעת. כאשר טענו הנאשמים כי
עונו ,״האמינו״ השופטים לחוקרי־השב״ב, שהכחישו.

השופטים לא ידעו את האמת, מפני שלא רצו לדעת. אילו רצו השופטים,׳
השוטרים, התובעים והפוליטיקאים לדעת את האמת, היו מגיעים בעצמם למסקנה
המתבקשת.
(אני יכול רק להעיד על עצמי. בשנים הראשונות של הכיבוש, כשהייתי חבר־כנסת, הובאו לפניי
כמה מיקרים של אסירים שטענו כי עונו. חקרתי ומצאתי שהטענות המסויימות האלה לא היו נכונות,
או שהיו מוגזמות ביותר. לאחר מכן האמנתי לאנשי השב״ב שטענו שיש להם שיטות מחוכמות,
פסיכולוגיות בלבד, המשכנעות את הנחקרים להודות. אולם בהדרגה הגיעו לאוזניי טענות כה רבות
על עינויים גופניים, והטענות האלה יצרו תמונה כה אחידה, עד כי לא היה כל מנוס מן המסקנה כי
שיטות כאלה — המיוחסות לעיל לבריטים באירלנד — אכן קיימות אצלנו והפכו לנורמה כללית.

קוובן ננסו
בעיקר מפני שהוא מכריח את אנשי־השב״ב לשקר בבית־המישפט, ואת החטא הזה אין הוועדה מוכנה
לסבול.

לכן הלכה הוועדה בדיד ההפוכה: היא מציעה להכשיר את שיטות־החקירה
הפסולות, בצורה מבוקרת, כך שאנשי־השב״ב לא יצטרכו עוד לשקר בבית־המישפט.

9חתרנות מדינית״
ף* וך כדי הרצאת הדברים קרה לוועדה דבר, שהוא אופייני לגישתה.
( לבראשית הדברים מדובר רק על פח״ע (פעולה חבלנית עויינת, בסלנג הביטחוני ).נאמר כי
שיטות־החקירה הפסולות — ״לחץ גופני ונפשי״ — דרושות כדי להציל חיי־אדם.
אולם בהמשך הדברים, כאילו בלי משים, הופיעה לצד פח״ע גם ״חתרנות מדינית״ .כלומר: השמעת
ריעות וניהול תעמולה פוליטית ברוח אש״ף. מכיוון שאש״ף אינו אלא שם־נרדף לתנועה הלאומית
הפלסטינית, ו־^ 99 מתושבי השטחים הכבושים רואים בו את נציגותם והנהגתם, פירוש הדבר הוא כי
כל התנגדות מילולית לכיבוש היא בגדר ״חתרנות״.

נעשה כאן תרגיל הגיוני(בלתי־מודע, אני מניח) כלהלן: אש״!? רוצה להשמיד
את ישראל. לכן הזדהות עם אש״!? פירושה חתירה להשמדת ישראל. בדי להציל
את המדינה, מותר להפעיל שיטות־חקירה אלימות נגד מי שמטין? לדיעות כאלה.

דגלי שדויד! --
(המשך מעמוד 0

הגיון זה מופרך מעיקרו. הרוב העצום של תושבי הגדה והרצועה, המזדהים עם אש״ף, רוצים בסיום
הכיבוש הישראלי ובהקמת מדינה פלסטינית שם. הם ויתרו מזמן על החלום של חיסול ישראל.
לפי מסקנות הוועדה, מותר להפעיל שיטות כאלה גם נגד איש כמו מובארב עוואד, למשל,
שהשילטונות רוצים לגרשו מן הארץ דווקא מפני שהוא מטיף לפעולה בלתי ־ אלימה נגד
הכיבוש.
אולם היבט זה של הדו״ח מוכיח כאלף עדים מה קורה כאשר עולים על דרך־החתחתים של דריסת
זכויות־האדם. מה שמוצדק תחילה כצורך להצלת חיי־אדם כבר הופך, כעבור כמה עמודים בלבד,

לשיטה מותרת למניעת פעילות פוליטית.

זוהי הטענה המוחצת ביותר נגד מסקנות־הוועדה. מי שעולה על דרך זו, אינו
יכול עוד לעצור. כאשר מכשירים שיטות פסולות, הן יופעלו תחילה כלפי
״מחבלים״ ,אחר־כך נגד כל פלסטיני השואך לחרות, ובסופו של דבר גם נגד
יהודים.
לשווא מזהירה הוועדה עצמה מפני ההידרדרות לשיטות המישטרה החשאית במישטרים
טוטאליטריים. זוהי אזהרה חלולה. מי שמתחיל בשיטות אלה, סופו להגיע לשיטות המישטרים ההם.
ההסתמכות על השיטות הבריטיות באירלנד הצפונית — שיטות ברבריות גם הן — לא תועיל.
הוועדה טוענת שיש לנו יותר הצדקה להשתמש בשיטות כאלה מאשר לבריטים, מפני שהמחתרת
האירית רוצה לנתק רק את צפון־אירלנד מבריטניה, בעוד שהפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל.
כמו שאר הקביעות הפוליטיות של הוועדה, גם זוהי מופרכת מיסודה. הרוב הגדול של הפלסטינים,
וגם הרוב הגדול של חברי־המחתרות, אכן רוצים באופן מעשי בניתוק הגדה והרצועה מישראל, ועל

כך מילחמתם כיום.

על הצעות הוועדה ניתן לומר מה שאמר השופט בנימין הלוי במישפט כפר־קאסם,
אימרה שהוועדה עצמה חוזרת עליה לא־אחת: דגל שחור האומר ״אסור״)
מתנוסס עליהן בעיני בל אדם בעל־מצפון.

• עינויים -ב! או לא?
^ אם הישטות האלה, שבהן מדובר, הן בגדר עינויים?
1 1הדבר חייב להישאל בגילוי־לב.

למילה עינויים אין הגדרה מדוייקת.

מילון נזר אומר :״עינוי ז׳ — סגוף, מצוקה, מניעת צורכי הגוף.״
מילון אזכספורד אומר, בערך £אז_ 11א : 1 0״גרימת כאב גופני חמור, למשל כעונש או כשיטת־שיכנוע
...כאב גופני או נפשי חמור״.
ההצהרה הכללית על זסיזת־האדם אומרת :״איש לא יהיה נתון לעינויים או ליחס או לעונש אכזרי,
בלתי־אנושי או משפיל״.
האמנה הבינלאזבוית על זכויות אזרחיות ומדיניות של האו״ם קובעת :״כל בני־האדם שנשללה מהם
חרותם, יזכו ביחס הומאני, תוך התחשבות בכבודו של האדם״.
האמנה האירופית על זכויות האדם קובעת :״איש לא יהיה נתון לעינויים או ליחס או לעונש
בלתי־אנושי או משפיל״.

בבז\־ע\ז העם שוי ת א רי כי ם
רק חמישה ימים הפריד!
בין הצהרת בדפור
והמהפכה הקומוניסטית.
תוצאות שתיהן שלטו על
מאורעות השבוע.
האדם הישראלי חי בהווה. אין הוא מתעניין
בעבר, ואין הוא צופה אל העתיד הרחוק.
לולא פעולות המחתרת הפלסטינית, לא היה
הציבור הישראלי זוכר כלל שהשבוע מלאו 70
שנה למתן הצהרת־בלפור. כרוזים של פת״ח,
שקראו לציבור בשטחים הכבושים להפוך את יום
ה־ 2בנובמבר 1987ל״יום בקבוקי־התבערה״,
לזכר ההצהרה, שימש כתיזכורת.
אולם כמו תוכנית־באזל של הקונגרס הציוני
הראשון, החלסת־החלוקה של עצרם־האו״ם והכר־זת־המדינה
עצמה, הצהרת־בלפור היא אחד המיס־מכים
החשובים ביותר בדרך לכינון המדינה.
רק חמישה ימים הפרידו בין מאורע היסטורי זה
ובין מאורע אחר, שגם לו היתה השפעה עצומה
על המדינה־בדרך. ב־ 7בנובמבר 1917 פרצה המי

שקדמה למהפכת־אוקטובר ושנמשכה מאז, חלשה
גם היא השבוע על המאורעות, עם בואם של
״מסורבי־עליה״ מפורסמים נוספים לארץ.
אלמלא מהפכת־אוקטובר, שניתקה חלק גדול
של הפזורה היהודית מן העשייה הציונית, יתכן כי
תולדות היישוב והמדינה היו שונים לגמרי.
בישראל הופך כל עניין הקשור בעבר לאירוע
טיקסי רדוד. המיסמך המקורי של הצהרת־בלפור
הובא ארצה, לשם הצגתו החגיגית. אך איש בישראל
לא התעניין השבוע בהצהרה עצמה (ראה
להלן).
הסיסמה היא כפיתגם הערבי: מה שחלף —

היסטוריה האי שמר חו ב
ב ל פו ר

הבריטים והציונים ניצלו
אדה את אלה. אבל
הציונים הם שהרוויחו בסוף

ב־ 2בנובמבר 1917 הודיע ג׳יימס בלפור, שר־החוץ
הבריטי, כי ממשלת הוד־מלכותו תראה

השיטות שעליהן מדובר פוגעות בבל הנורמות האלה. מבחינת החוק
הבינלאומי, הן בלתי־חוקיות.

הוועדה האירופית, שדנה בשיטות הבריטיות בצפון־אירלנד, קבעה שהן בגדר עינויים. בית־הדין
האירופי קבע, לעומת זאת, כי עוצמת הכאבים אינה מצדיקה את ההגדרה הזאת.
לא נטען כי בישראל נהוגות שיטות של עינויים קשים, כפי שהיו נהוגים באינקוויזיציה או במרתפי
הגסטאפו.
אולם גם השיטות המתוארות על־ידי הוועדה יכולות להיות מוגדרות כע־נויים, בדרגה נמוכה יותר.
הוועדה מתנחמת בכך ששיטות כאלה מופעלות רק כשיש חשד סביר שהנחקר הוא אכן מחבל. אך
מי קובע? אותו הגוף המפעיל את השיטות האלה, וששיקר לבתי־המישפט במשך 16 שנים רצופות

באופן שיטתי, כדיברי הוועדה עצמה?

האם אנחנו רוצים במדינה שבה המישטרה החשאית (והרי זוהי מהותו של
השב״ב) תקבע את מי לענות ואת מי לא, מי חשוד במידה מספקת ומי לא?
לאן נגיע בדרך זו?

^ בואי לדחות
^ פשוט לדילמה.

#השיטה האחרת

מכל וכל את מסקנותיה של וערת־לנדוי־מלץ־חופי, איני טוען שיש לי פיתרון

ניתן למצוא פיתרון לאחד מחלקי הדילמה — השקרים בבית־המישפט — מבלי
להזדקק לשיטה המוצעת על־ידי הוועדה.
החוקרים שיקרו לבתי־המישפט כדי להביא להרשעת הנאשמים, על־סמך ההודאות שנסחטו מהם
בעל־כורחם. השאלה היא: האם יש בכלל מקום למישפטים כאלה? הרי הם בנויים על הפיקציה
שאנשי״המחתרת הפלסטיניים, המנהלים מילחמת־גרילה נגד ישראל, הם פושעים פליליים.
המחתרת העברית, בשעתו, תבעה להעניק לחבריה, שנלכדו על־ידי השילטון והבולשת הבריטית,
מעמד של שבויי־מילחמה. הבריטים לא נענו, כמובן, לדרישה זו, שום שילטון־כיבוש, יהיה טיבו כאשר
יהיה, אינו רוצה להכיר בנתיניו המתמרדים כבשבויי״מילחמה.
אין סיכוי שמדינת־ישראל תכיר ב״מחבלים״ כבשבויי־מילחמה. אולם מוטב ליצור מעמד דומה,
תהיה הגדרתו כאשר תהיה, ובלבד למנוע את הצורך להעמידם למישפט על סמך הודאות שנסחטו
בעינויים.

כדאי לחשוב על האפשרות ליצור שיטה מיוחדת של מעצר פוליטי, מבלי
להזדקק להודאת העצירים. עצירים באלה יוכלו להיות בעלי חובות וזכויות כמו
שבויי־מילחמה. זה בוודאי עדיך על דרך־החתחתים של מתן הכשר חוקי לסחיטת
הודאות ב״לחץ גופני ונפשי״.
אין בכך תשובה לחלק השני של הדילמה — טענתם של אנשי השב״כ שעליהם להשתמש
ב״טכניקות״ של ״לחץ גופני ונפשי״ כדי להשיג מידע הדרוש למניעת פיגועים, ללכידת אנשי־מחתרת
נוספים, לגילוי מצבורי־נשק, וכו׳.

מצפוני אומר שאין להסכים בשום פנים לשיטות של עינויים. יש לקבוע גבול
ברור למה שמותר, ולהציג מעבר לזה את הדגל השחור האומר ״אסור״.
אינני יכול לחוות כאן דיעה על הצעות הוועדה. ברור כי הן מרחיקות־לכת מעבר לגבול הזה.
עצם מהותו של הדו״ח הזה, פרי ידם של שלושה אישים מכובדים, מהם שני שופטים, מראה עד לאן
כבר הידרדרה המדינה — בהכרח — אחרי 20 שנות כיבוש. מבחינה מוסרית, אין זו עוד המדינה
שהיתה.

נבואת ישעיהו(ליבוביץ) הולכת ומתגשמת לנגד עינינו.

>§ זה נוגע דך!
^ ולם מעל לכל יש לקבוע: יש רק דרך אחת לשים קץ לדילמה, כשם שיש רק דו־ר אחת לשים
קץ לפיגועים.

לשים קץ למילחמה. לכונן שלום.

אין אמת בקביעת הוועדה, שכל חברי האירגונים הפלסטיניים, או אף רובם, פועלים לשם השמדת
ישראל. המשך המילחמה אינה גזירה מן השמיים. ניתן להגיע לשלום, המבוסס על פשרה שנוכל לחיות
עימה — גם אנחנו, גם הם.

אי־ראיית האמת הזאת — או אי־הרצון לראותה — הוא הגורם לעיוות הטמון
בדו״ח זה.
אפשר להשיג שלום. הדבר תלוי במידה רבה בנו. רק הוא יכול לשחרר אותנו מפני הדילמה הנוראה
העומדת לפנינו. היא עומדת לפני כולנו, ולא רק לפני אנשי־השב״כ, כי הם פועלים בשמנו, בפקודת
ממשלתנו, וכולנו נושאים באחריות למעשיהם.

לכן אין זה נוגע רק לאחרים. זה נוגע גס לך.

הפכה הבולשוויקית ברוסיה *.מן המאורע הזה
קשה יותר להתעלם, מפני שהמישטר הסובייטי
מקדיש לו מדי שנה אירועים רבים. גם השנה,
במלאת 70 שנה למהפכה, הקשיב העולם כולו
לנאומיו של מיכאיל גורבאצ׳וב, שניצל את אי־רועי־הזיכרון
כדי לגנות בחריפות את פישעי
סטאלין, ולהכריז מילחמה על הביורוקרטיה הקומוניסטית,
המנסה לעכב את הרפורמות שהוא
דוגל בהן.
מה שחלף — מת. בהיסטוריה קיימת המשכיות.
המילחמה בין הציונים והפלסטינים, שנפתחה
עם הצהרודבלפור, שלטה גם השבוע על
החדשות בארץ. האירוע החשוב ביותר היה פיר־סום
הדו״ח של ועדת השופט משה לנדוי על
שיטות החקירה של השב״ב (ראה עם ודים 6־.)7
הדו״ח מוקדש כולו לחקירת עצירים פלסטיניים,
החשודים בכך שהם לוחמים ב־ 1987 בתוצאות
ההצהרה׳משנת . 1917
ואילו המילחמה בין הציונים והבולשוויקים,

* ה1קראח מהפכת א 1ק10 בר 100 ,׳ שביסים
ההם היה ק״ם ברוסיה לוח־שש שהיה שוש,
בבמה •מים מן הלוח המקובל בשרם.

בעין יפה את כינונו של בית לאומי יהודי בפלשתינה,
בתנאי שלא ייעשה דבר לרעת האוכלוסיה
הלא־יהודית בארץ.
מדוע נתן בלפור, נצר למישפחה סקוטית עתיקה,
את ההצהרה הזאת? מה גרם לממשלה הבריטית
״להבטיח ארץ לא־להם לעם שלא חי בה?״
על כך נכתבו תיאוריות אין־ספור. היו שטענו
שהיה זה פרס אישי לחיים וייצמן, המדען הציוני,
על תרומתו למאמץ־המילחמה הבריטי במילח־מת־העולם
הראשונה. היו שדיברו על שאיפת
הבריטים לרכוש את אהדת יהורי־אמריקה, כדי
שיתמכו בכניסת ארצות־הברית למילחמה לצד
הבריטים, ערב פרישת הרוסים מהמילחמה.
היו, לעומת זאת, ששמו את הדגש על הרגשות
התנ״כיים של בריטים רבים, שראו בהקמת מדינה
יהודית בארץ חלק מהגשמת מאווייהם הדתיים
הנוצריים. ואכן, אנשי־רוח נוצריים חשובים בבריטניה
דגלו בהחזרת היהודים לארץ כבר מאות
שנים לפני שקמה הציונות היהודית המודרנית.
צינור ותעלה. יתכן שכל הגורמים האלה
השפיעו או סייעו, או המניע הבריטי העיקרי היה
(המשך בעמוד )38
מעשי יותר•
העולם הזה 2618

ני נמצא כיום על פרשת־דרכים.
משכנעים אותי לרוץ לכנסת
הבאה, ואני בפירוש שוקל זאת
ברצינות.
מהי ההתלבטות שלי? בעבר לא
רציתי להיות חבר־כנסת. כשעזבתי את
הצבא, ב־ , 1983 דובר איתי במערך על
האפשרות של הליכה לכנסת. רחיתי
זאת.
עם עזר דיברתי עוד כשהוא פרש
מהליכוד, על אפשרות להקים מיפלגה
חדשה. הוא הציע לי אז להיות חבר־כנסת.

שר־חוץ?
אחרת — בשביל מה לי
להיות אחד מ־ 120 חברי־כנסת?
שאסתובב שם סתם?

כיום לא אמליץ לפניו לחזור
לליכוד.
אינני איש־חצר של עזר (וייצמן).
מעולם לא הייתי איש־חצר של אף־
אחד. אני לא דויד קוליץ ולא רמי
אונגר, מבחינת הקירבה לעזר, אבל אני
רוחש לו הערכה עמוקה, הוא מפצח־לבבות,
יש לו יחסי־אנוש.

פעם היו רואים אותי יותר בבניין.
להוציא תפקיד כמו סגן־שר־החוץ,
כיום, כמנכ״ל, השפעתי גדולה יותר.
העניין הזה נתון לשיחות ולסיכומים
ביני ובין עזר.
מה עם ההסכמים שבכתב? ובכן, זה
לא יעמוד במיבחן רעת־הקהל.
מישפטית? לא תהיה בעייה! (המדובר
בהסכם־השיריון למקומותיהם של

האם אני המוח שמאחוריו? לא הייתי
עושה דווקא חלוקה כזאת. לעזר יש
מוח משלו. הוא אדם בעל חשיבה
מדינית. יש לו יכולת לנהל משא־ומתן

שאיפת־השלום לא נולדה אצלי עם
ביקור סאדאת (.)1977
כשהסתיימה מילחמת יום־כיפור —
ואני זוכר את התאריך 24 ,אוקטובר
— 1973 הזמנתי את הנהג שלי לביר־גפגפה.
הגעתי לשם בג׳ים. פגשתי שם
את אורי דן. אז עוד היינו ביחסים
טובים. הוא שאל אותי :״לאן אתה רץ?״
עניתי לו :״עם המילחמה הזאת
גמרנו. עכשיו אני רץ לתכנן את
השלום!״
העם לא רוצה שלום? אין לי תלונות
על העם. לפני הסכמי קמפ״דייוויד,

.אני ה תנוון דדו ץ
איזה מיספר ברשימה? לא נכנסנו
לדיון על כך, מפני שמראש סירבתי.
אני מניח שאילו הייתי רוצה — הייתי
נכנס, ללא כל בעיות, לכנסת.
כיום אני שוקל, את הנושא הזה
ברצינות גמורה.
שבוע אחרי שעזבתי את הצבא
והתחלתי לחיות חיים פרסיים הרגשתי
מצויץ. כל מה שעשיתי עד היום
כמערכת הפוליטית אינו מתקרב בכלל
לפועלי במערכת הצבאית. מיציתי שם
את כל התפקידים האפשריים. לא היו
לי עוד אמביציות, ומכיוון שאיני חושב
שהייתי מועמד להיות רמטכ׳ל —
פרשתי.
הנושא המרכזי שבגללו באתי
למישרד ראש־הממשלה (כמנכ׳ל
המישרד, ב־ )1984 היה לדחוף את
תהליך־השלום, ביחד עם עזר.
העליות והירידות בהגשמת העניין
מקבילות למצבי־הרוח האישיים שלי:

שרה דוידוביץ

להישאר? לעזוב? מה הלאה? היכן אוכל
להשפיע יותר?
לא ראיתי את עצמי מעולם כ״פקיד
ממשלתי״ .ההתלבטות שלי היא זו:
כמנכ״ל(מישרד ראש־הממשלה בעבר,
ובמשרד־החוץ כיום) היתה לי יותר
יכולת — ואני מפחד להשתמש במילה
״כוח״ — לדחוף דברים.
את מתעקשת לקרוא לי ״פקיד
ממשלתי״? דווקא מפני שאני רואה את
הדברים אחרת, היתה ויש לי בעיה
כמנהל־כללי. זה יוצר לא־מעט
חיכוכים ובעיות. זה הופך אותי למוקד
די רציני לביקורת פוליטית. התקשורת
עלתה עלי לא־אחת.
מהי ההתלבטות שלי? איני יודע מה
יוליד יום. האם עזר יהיה בעמדת־השפעה
אחרי הבחירות? ואם כן, יהיה

בנימיו בן־אליעזר ושלמה עמר בכנסת
הבאה).
כשהייתי קטן לא רציתי להיות חבר־כנסת.
אני מניח שלולא היו הדברים
מתגלגלים כפי שהתגלגלו, בוודאי
הייתי איש־אקדמיה, כמו שאר בני־מישפחתי:
אחי — פרופסור, משורר.
ער היום אני משחק עם הרעיון.
תמיד אוכל לעזוב הכול ולהיכנס
לחיים האקדמיים.
כשהייתי ילד, הייתי כותב את
מכתבי־האהבה של חבריי לבנות.

המיפלגתית. הוא יכול היה ללכת עם
הליכוד ולהשפיע לכיוון השלום.
ההיסטוריה תכריע אם זה היה נכון.
מתוך ידיעה, מכיוון שאני יודע מה
הבטיחו לו בליכוד: או להיות שר־חוץ
או שר־ביטחון וסגן־ראש־ממשלה. הוא
לקח אותי כלבד איתו לכמה מן
השיחות עם יצחק שמיר. חוץ מזה דובר
על כך שהוא יקבל 25$־ 20 מהקולות
במרכז.
במקביל ניהלנו מגעים עם יצחק
מודעי, להקים גוף תחת הכותרת ״מרכז

בדרגים מדיניים. למרות כל מה שאומרים
עליו, הוא עיקבי.
ראיתי כבר את כל הגיבורים
הגדולים בעיתונות, המגיעים אל
שולחן המשא־ומתן הופ — מתקפלים!
עזר לא מכר מעולם את מה שלא היו
צריכים למכור. עזר היה יכול להיות
כיום ראש־ממשלה. התחננתי לפניו
שלא יסע לירושלים ויגיש את מיכתב־ההתפטרות
שלו למנחם בגץ, אבל כל
אלה הרצים אחריו שיכנעו אותו אחרת, .
אמרתי לו. :תוך שלושה חודשים

רוב העם לא רצה לסגת מסיני.
קחי את בגין — זה מנהיג! הנרי
קיסינג׳ר נהג להגדיר את ההבדל בין
פוליטיקאי לבין מנהיג: המדינאי פורץ
קדימה ולוקח סיכון, סוחף אחריו.
אני מנהל מיפגשים עם המצרים
באורח מאסיבי מאז . 1974 עם הירדנים
— מאז מילחמת ששת־הימים ועד
מילחמת יום־כיפור. מכל זה אני מסיק
שלאנשי־צבא יש מכנה משותף הרבה
יותר רחב, בקשר לשלום, מאשר
לפוליטיקאים בכירים. רק מי שעבר את
תלאות המילחמה יודע מה זה שלום.
מדי פעם אני מגלה שפוליטיקאים
קיצוניים מאוד־מאוד — כל מיני
שמות — לא היו בשום מילחמה, לא
ירו אף ידיה אחת. זוהי קיצוניות של
סאלונים. גיליתי זאת עור כשנפגשתי
עם קצינים ערכיים בכירים, כשנפלתי
בשבי ב־. 1948
בהחלט, אני מדבר עם הערבים על

עם אריאל שרון

עם סרס ומובארב

.היחסים בינינו נ1חק 1ר

.כל פגישה של 1דולפת!״

דווקא הגורם היצירתי שבביטחון הוא
שפיתה אותה.

״חד: עזו הנויע
^ שהקמנו את ״יחד״ היו שצפו
ל־ 10 מנדטים. אני ניבאתי ארב־עה־חמישה
מנדטים.
אני הוא שכתב את המצע של יחד.
ודאי שאני מאוכזב, במידה מסויי־מת,
מכך שקיבלנו רק שלושה מנדטים.
הרי כתבתי במצע שאחד היעדים הוא
להשיג די מנדטים כדי להכריע בשאלה
איזו מיפלגה תקים את הממשלה הבאה.
עזר אכן הכריע אחרי הבחירות.
אילו היינו הולכים עם הליכוד — הוא
היה מכריע לחלוטין את הכף

ליברלי״ .לעזר היו כל הנתונים להיות
״היורש״.
הוא החליט לבחור דווקא במערך,
ושם אינו יורש, ואין לו כל מעמד
בממשלה. כלומר: מישקלו של עזר
נוצר ממישקלו הסגולי, ולא ממעמדו.
אין לו תפקיד הגורם לשורה של
מלקקי־תחת להסתובב סביבו. לא
צריכים אותו בשביל משהו — תקציב,
החלטה.

• עזו,, :הזהות אותו
שרא רהתכטו!״
אידיאולוגי ת אני מסכים עם
\ £צעדו של עזר. מבחינה טקטית
איני בטוח. מה שנעשה, נעשה...

איש לא יזכור אותך. ראה מה קרה
לדויד בן־גוריון, ואתה אינך בן־גוריון!״
אבל כזה הוא עזר: מייד מתפטר.
זורק הכל.
כיום הוא מרוחק ממוקדי־הכוח,
מפני שהעדיף את האידיאולוגיה.

חוויות מהמילחמה. ועוד איר! אני
שואל :״למה הפעלתם את הדיוויזיה
פה? למה — את הדיוויזיה שם?״ האם
הם עונים בכנות? לא אגיד שלא מנסים
לתכמן באיזה שהוא נתון לא־מדוייק,
אבל גם בצ׳יזבאת יש איזושהי אמת.

9השוום ש חננה
בין חייריסד

מיפגשים:
״לא חלמתי שאגיש״

א ני מעדיף תיכנון. אינני זקוק
\ 1להכשר של שום פוליטיקאי. אני,
כאיש־צבא, תיכננתי הסדרי־שלום,
הכנתי את הסכמי קמפ־דיוויד, תרמתי
לניהול משא־ומתן לשלום. ברמות
האלה חייבים להבדיל בין המיפגשים
עצמם לבין יצירת אווירה.

ץ ה לא אני אומר, כן? אבל שר־החוץ
1מסויים בארצות־הברית הגדיר אותי
פעם כאדם שיש לו יכולת בלתי־רגילה
לנהל משא־ומתן מורכב ברמות
כ״מוח
הגבוהות ביותר, וכינה אותי

יצירתי״ .ואני לא אומר שאני היחיד
שהוא כזה.

״אני מתכוון לרוץ לכנסתר
(המשך מעמוד )9
צריך להבין ששלום, עושים עם
אויבים — אלה שנמצאים עימם
במילחמה.
יש חכמים בינינו המתחמקים
ואומרים :״היות והוא נמצא במילחמה
איתי, אז אין לי מה לדבר איתו...״
אז איך יעשו שלום? על־פי הניסיון
שלי, יש כמה דברים שלא לומדים
אותם בבית־הספר: או שיש לך, או שאין

הנה למשל: הבעיות מפיתרון

הסבוכות ביותר, הנראות כחסרות־מוצא,
הם בפסיכולוגיה.
אנחנו סוחבים את השחור,
הפסימיות. זה משהו שאנחנו גוררים
מהשואה.
אצל הערבים פעל זמן רב יסוד
הכיבוש — ״הישראלים לא הצליחו
לכבוש אותי לגמרי במילחמה, אז הם
בטח מנסים לעשות זאת בדרכים
אחרות.״ ויש כמובן הכבוד — זה מאוד
חשוב להם. אפשר להרוס משא־ומתן
עם המצרים מייד, אם מזכירים להם
חמש פעמים ביום, במשך המשא־ומתן
שהחזרנו להם את סיני. מה פיתיאום
״החזרנו״? זה שלהם! להיפר — כבשת:
אנחנו חייבים להשתחרר מהשוביניזם
הזה, של המאה ה־. 18
• רעיונות חדשים — חייבים
להתחדש כל הזמן. אגב, את רעיון
האוטונומיה לא המציא בגין. אני כבר
תיכננתי זאת ב־ 1974־ . 1975 הכול
כתוב בספרים!
• כל מגע מתחיל באווירה של
חשדנות. לפני פגישה דרמתית, איני
ישן לפעמים ארבעה לילות. תודה
לאל, בכל המיפגשים שלי התגבשה
ידידות, ממש ידידות.
את כל זה לא ניתן ללמוד בשום
מקום. זה התחיל בכך שנשלחתי לכל
מיני מחשכים, כשהעריכו שרק אני
יכול להציל את המצב.
יחסי־אנוש? אז בכל מה שקשור
ביחסי־ציבור, נקודות בדעת־הקהל —
הצטלם פה, נאם שם, צחק שם — בזה
אני חלש ביותר.

במה אני חזק? המילה ״חזק״ נשמעת
לא טוב.
ליד שולחן המשא־ומתן הרישמי אין
משיגים כלום! מערכת הפגישות
והמגעים, לעיתים חשאיים ביותר, היא־היא
הקובעת.
אני מפחד לנצל את הראיון הזה
לצרכי שיגעון־גדלות, אבל אינני
חושב שיש ארם במדינת״ישראל שפעל
כמוני בהכנת מצבים.
איר מתכוננים לפגישה דיסקרטית?
הבה נבדיל בין מדינות מוכרות, לבין
מדינות ואישים פחות מוכרים. אם אני
צריך לנסוע למדינה מסויימת, שהיא
חדשה לי, או שצריר לדבר עם אנשים
חדשים, אז הפעילות של ההכנה
מתחילה כמה שבועות — לפעמים
חודשים — לפני־כן. אני לומד מראש
עם איזה מדינות צריכים ..לקשור
קשרים, ודואג שיהיו גורמים במישרד־החוץ
שילמדו זאת ויעדכנו אותי כל
הזמן.
הרי איני יכול לעקוב אחרי כל זה
לבד. אם נסעתי לפאסיפיק, לפתח
קשרים כלכליים, עשיתי לפני כן
שיעורי־בית רציניים.
אם לא מתעדכנים — אין חוכמות!
המצב משתנה.
בצבא היו אומרים :״אברש׳ה כוחו ,
בכתיבה ״.כן, אני קורא ספרים ,׳
מאמרים. פעמים רבות אני מגיע לשטח
ומגלה שהכל שונה מכפי שחשבתי
ולמדתי.
אינני מנהל יומן על המיפגשים
שלי, אלא רק רישום של הנקודות
העיקריות.
בדו־ר־כלל, מיפגשים כאלה —
בפרט המיסתוריים שבהם — מתחילים
בניתוח כללי ביותר של מה קורה
ברחבי־תבל, עד שמצטמצמים והולכים,
מצטמצמים והולכים...
קוריוזים? למשל, המיליארדר הסעודי
עדנאן חאשוקג׳י סיפר לו איר בא
לפגוש אותי במטוסו הפרטי בקאהיר.
הוא בכלל רצה להפגיש במטוסו את
פרס וערפאת. אני זוכר מהמיפגש הזה
דווקא את ההיא, שהאכילה אותי בגוזלים
ממולאים באורז...

יש גם השגריר הסעודי בניו־יורק,
שבכל פעם שאני מגיע אליו, הוא מכין
לי דגים ואומר :״הבאתי אותם במיוחד
עבורר מהים האדום״...
יש, כמובן, המיפגשים שאני נוסע
אליהם אינקוגניטו, ויש ההתרגשות
להגיע למקומות שלא חשבתי אי־פעם
שאגיע. זה כייר בסכנה, בסקרנות.
הבעיה היא שאני לא רוצה להרחיב
בעניין. הנה, בכל פעם שחוסיין נפגש
עם פרס, זה דולף החוצה.
האם מקנאים בי על פגישותי
הסודיות? ובר לא מקנאים? אם קיים
אדם שלא מעורר קינאה, יש לו בעיה.
נראה שהוא לא הגיע לדרגת עשייה
שתעורר ביקורת או קינאה.

0מלונות־נאו:
..יא אני(;ומו!״
יסני בכלל לא רוצה להתייחס
\*לליכלרר הזה, שכתבו עלי, שאני
ישן בבתי־מלון מפוארים בעת נסיעותי

היו לי, ויש לי עד עצם היום הזה,
הצעות לעבוד בחברות בינלאומיות,
בעמדות־מפתח, תמורת משכורות־ענק.
מציעים לי לפתוח עבורן שווקים
בינלאומיים, כמו שאני עושה כיום
למען מדינת״ישראל. אני יכול לעשות
עסקים נהדרים, להתעשר.
המשכורת הנוכחית? אני יכול
להתקיים עם זה, אבל אינני שייר למי
שהצליחו לצבור רכוש. ניצלתי את כל
חסכונותי מתקופת־השרות בצה״ל כדי
לקנות לי דירה. את דירתי הקודמת
נתתי לאשתי הקודמת כשהתגרשנו.
הגירושין היו באווירה כל־כר חברית,
שלא נזקקנו לעורכי־דין.

• החנקיד:
,.אינני מוח והשניו!״
^ דוע לי שיש עיתונאים המשמיצים
אותי, והמכניס אותי ״מוח להשכיר״.
כמה
מבכירי העיתונאים בארץ

אז מה? זה מייד אומר שהתאמתי את
עצמי אליהם?
מילחמת־הלבנון? כן, בהחלט היתה
לי השפעה רצינית ביותר על הכיוונים
של המילחמה, כעוזרו הבכיר של
אריאל שרון. גם כיום אין לי צל של
ספק שצה״ל היה חייב להיכנס ללבנון
ולנקות שם את תשתית אירגוני־המחבלים.
איר
זה מסתדר עם הסכמי קמפ־דייוויד?
מה לעשות, התוכנית שאני
הצעתי לא התקבלה. בהתחלה אריק
קיבל אותה, ואחר־כר — לא.
מה שקרה בשטח זה לא לפי העצות
שלי.
לפני־כן היה מיבצע־ליטני. עליו
פיקח, כשר־הביטחון, עזר וייצמן.
מה ההבדל? כשעזר ראה שאין מנוס
אלא להיכנס ללבנון, הוא הבהיר זאת
למצרים, ואמר שהמטרה מוגבלת. הוא
אמר להם שאנחנו ניכנס, ואחר־כר —
נצא. לא הייתי אומר שהם בירכו על
כר, אבל עובדה היא שלא היה רעש

גדול.

״ופיתאום היה יפה.״״
גדולי־עולם -חלקם אוייבים מושבעים של ישראל -נפגשים
עימו בחשכת״רליל. נשים מפורסמות ויפות נישבו בקסמיו.
תמיד כשהבטתי באיש הגוץ, קשה־הביסוי, בעל הנימוסים
המחוספסים ביותר והגרון הניחר -התקשיתי להבין כל זאת.
השעות הארוכות שביליתי בחברתו בסוף־השבוע שעבר חשפו,
מתחת למעטה המשוריין היטב, איש רגשן, רומאנטי, ביישן, בעל
נטיה להסמיק.
אחרי שהשתחרר מהמעוגורים הרגילים שלו (״יש לי קשיי־ביטוי.
אני, כוחי בכתיבה!״) שטף דיבורו, עד שקשה היה לעבור
בעדו.
משנפתח -להפתעתי ולהפתעתו -נחשף והלן ונחשף.
בתום השיחה הראשונה, אמר לי נרגש־מבולבל :״מעולם לא
דיברתי ככה פיתאום היה יפה בעיניי.
אברהם טמיר נמצא בצומת־דרכים, הן בחייו הפרטיים, הן
בחייו הציבוריים. לפני שנה התחתן עם אשה נאה וצעירה ממנו
בהרבה, תהילה סלע, אחרי שנחשב כרווק מבוקש ופעיל ביותר
בשטח. בקרוב עומד להיוולד לזוג ילד -לסלע זהו ילד ראשון,
ואילו לטמיר יש ילדים בוגרים מנישואיו הראשונים. אין זה
שיגרתי ליהפך לאב בעשור השביעי לחיי״אדם, אם כי ״שיגרתי״
הוא המושג האחרון שבעזרתו ניתן לתאר את טמיר.
במישור הציבורי מכריז טמיר בראיון זה בראשונה על כוונתו
לרוץ לכנסת הבאה, ומתלבט בקשר לכך בקול רם. מי שרשם
לזכותו הישגים מרשימים במוזלן הקאריירה הצבאית והציבורית
שלו, ומי שרכש לעצמו מוניטין של ״המוח שמאחורי״ ,עלול לגלות
שהביצה המיפלגתית אולי אינה עשוייה למדינאים. תהליך־
השלום אינו נמצא שם מעל לכל שיקול.
טמיר שוקל בכובד-ראש לרוץ לכנסת במסגרת ״יחד״,
שהצטרפה למיפלגת־העבודה. מי שעמל למען מטרה זו בחריצות
ראויה־לציון, מאחורי הקלעים, הוא אריה שומר, איש ״יחד״
וסמנב״ל מישרד־ראש־הממשלה. אני מעזה להינבא שחברי־הכנסת
בנימין(״פואד״) בן-אליעזר ושלמה עמר -מס׳ 2ומס׳ 3
מטעם ״יחד״ ,שמקומותיהם שוריינו בהסכם המפורסם בין שתי
התנועות -לא ירוו נחת מההתפתחות החדשה. אינני סבורה
שאחד מהם ק ם ומוותר באבירות על כסאו בכנס ת לטובת השלום
והחזון.
יש המזכירים את העמדתו הצפויה של עמר לדין, בגין ״הפגישה
הלילית״ ,ויש מי שמזכירים ב״יחד״ מועמד נוסף לכנסת -גד
פניני. נלחשות דיעות לכאן ולכאן בקשר להיבט המישפטי של
הסכם־השיריון. במיפלגת־העבודה, עלה בחדרי-חדרים גם
הרעיון להחליף את עמר דווקא במועמד ערבי. למה לא!
דבר אחד ברור: משעמם, לא יהיה ב״יחד״ בקרוב.

תהילה ואברשה טמיר לפני נשואיהם
.לא האמנתי שאתחתן שויתר
לחו״ל. מה זאת אומרת, בתי־מלון
מפוארים? את בתי־המלון שאני מתגורר
בהם קובעים הנציגים שלנו באותן
המדינות. המקומות נקבעים על־פי שיקולים
כלכליים וביטחוניים.
היו מיקרים מעטים ביותר, שאני
הייתי זה שקבע באיזה מלון אתאכסן.
כמה פעמים? אולי שלוש־ארבע.
יש נסיעות, כמו הנסיעות לז׳נווה,
שבהן מתנהלות הישיבות בתוך בתי־המלון,
והאנשים אינם מעוניינים
לצאת מהמלון עד תום המשא־ומתן.
בדרר־כלל, אלה מלונות שהמחיר
בהם זול יותר.
אז בזמן שאני נוסע ועובד, כותבים
ומשמיצים שאני מבלה לי בבתי־מלון
מפוארים.
יתרון עלול להיות גם מיגבלה:
כשאני שקוע במשהו, אז עם כל הרצון
והחזון — כל השאר הופר לשולי:
יחסים עם עיתונאים, עם אנשים, הכל.

• וכוש כוטי:
ני, לפחות, לא ניצלתי את המ־
\ 1סה האדירה של העשייה שלי לצבירת
הון פוליטי או כלכלי.
כשאני נמצא בתור העשייה הזאת
— כל זמן שיש שביב של אור ואין
חידלון מוחלט — אז אני בטראנס הזה.
שום־דבר אחר לא מעניין אותי אז: לא
הכנסת, לא הכסף, לא כלום.
אם, חם־וחלילה, יירד המסר — אני
הראשון שיקום ויילף

״מחפשים אותי״ ,מפני שהתחמקתי
מראיונות איתם וברחתי מהם.
בכל מהלר הקאריירה שלי, אמרו לי
מעט מאוד פעמים מה לעשות. את רוב
הדברים אני יזמתי!
לרוב היוזמות הייתי אומנם זקוק
להסכמת הממונים עלי, אבל לפעמים
מתחילים ביוזמה, ורק אחר״כר מקבלים
הסכמה. לפעמים — להיפף.
ברוב היוזמות הצלחתי לשכנע את
הממונים עלי, למרות כל מי שניסו
להכשיר ולהפיל.
אינני מוח להשכיר. מעולם לא
סבלתי את המילה ״יועץ״ .מעולם לא
התמצה תפקידי בלחישה באוזן. תמיד
הייתי צריד גם לחשוב וגם לבצע.
לדוגמה? ב־ 1961 ביקש ממני רבין
להקים את תו״ל(מחלקת תורת־לחימה
של צה״ל) .תחילה הייתי באמת תמים,
ופניתי לכל החילות והחטיבות בצה״ל,
שיכתבו ספרים על תו״ל. אחרי כמה
שבועות, משלא הגיעה אף תגובה אחת,
ישבתי וכתבתי לבד 14 ספרים. לצערי
הרב לא החליפו את הספרים האלה עד
עצם היום הזה.
כבר כראש אגף־התיכנון של צה״ל,
תיכננתי שלום עם מצריים, ירדן
וסוריה. את יכולה לעיין באנציקלר
פדייה לביטחון ולהיווכח בעצמף.
קמפ־דייוויד? כיום כבר כולם
רגילים ל״שטח מדולל״ ,״שטח מפורז״.
אלה מושגים שאני עמלתי עליהם, עד
שהמצאתי אותם.
מדוע מאשימים אותי בחוסר־עיקביות?
מפני שעבדתי עם חמישה
שרי־ביטחון, ובהצלחה!
—י — יו 11ו!וו יווו — —

גם בפעם השניה, המצרים לקחו
בחשבון שהמצב בלבנון מידרדר,
וצה״ל עלול להיכנס.
אנחנו לא מבינים שלא ניתן לנתק
את המצרים משאר מדינות־ערב.
מה רצו פה מהמצרים? שהם יילכו
לכותל־המערבי וישימו פתק־ברכה
על־כר שתוקפים את לבנון?
אם עושים פעולה שיכולה להיות לול
השפעה על היחסים עם מצרים —
צייר לשקול ביטחון מול יחסי־שכנות
ולהחליט, אבל לא להיות מופתעים.
אבל במה עסוקים פה? בהשמצות:
אומרים שאני ״מוח להשכיר״.

^ א נוח לי לדבר על עצמי. אני
) אדם מאוד מופנם. איני נוהג לשתף
אנשים בחלומות שלי ובתוכניות שלי.
מעניין. כשאני צייר לדחוף נושא-
פוליטי — אני דווקא יודע להביע את
עצמי ברגשנות, בהתלהבות, יודע
לשכנע.
חברים? את לא מתכוונת לידידים־
לעבודה, אלא למי שאני יכול לשבת
איתו ולשתף אותו בכל?
היה לי חבר טוב, שמואל גלינקא,
מג״ד שנהרג במילחמות.
דודיק כרמון היה חבר שלי.
אריק שרון — הוא היה חבר שלי,
ללא כל ספק! היינו כל הזמן ביחד, בלי
שום קשר לזהות הפוליטית. הוא היה
אחד החברים הקרובים שהיו לי אי־פעם.
הידידות
בינינו התחילה כשחזרתי

מהשבי בירדן. כתבתי ספר, מעוז עצי1ן,
ולא רציתי לחזור לצבא. ביקשו ממני
לכתוב במערכות על קרבות לטרון
החלטתי לכתוב :״האלוף מספר, המח״ט
מספר, המג״ד מספר, המ״פ מספר...״
עד שהגעתי למסקנה שכל הקרב הגדול
עמד על מ״מ צעיר ושמו אריאל
שרון.

נסעתי אליו, לכפר מל״ל. היתה אז
תקופת־הצנע, ומאוד התרגשתי מכך
שאכלנו ביחד צלחת שמנת. מאז
התיידדנו.
היינו חברים כל־כן קרובים שכאשר
קרה האסון עם אשתו הראשונה, טילפן
אלי צ׳רה(הרמטכ״ל״לשעבר, צבי צור)
וביקש שאני אהיה האיש שיודיע לו
על־כר•
הייתי כפוף לאריק פעמיים במשך 1 הקאריירה שלי: פעם באוגדה שצלחה
את התעלה ביום־כיפור 1973 ופעם
כשהוא היה שר־ביטחון. לעומת זאת,
ב־ 1952 הוא היה כפוף לי.
החברות בינינו נמשכה עד שקרה
מה שקרה ב־ , 1984 ונשברו הכלים.
היחסים נותקו לחלוטין. כיום אין
הידברות בינינו.
למרות זאת, עד היום יש בו דברים
שאני אוהב. ניתן לאמר שנותר מישקע
של כימיה.
הסיבה להידרדרות היחסים אינה
פוליטית. אני יכול לחיות בהחלט עם
הבדלים פוליטיים.
האם ניתוק היחסים מפריע לי?
לפעמים זה כואב לי. כואב לי שמע־רכת־יחסים
בת 30 שנים התפרקה. אבל
זה נובע ממשהו שקרה, ושלא ניתן
״ לתיקון. הבה״נדייק יותר: לא יכול
לחזור המצב שהיה. יכול להיווצר מצב
חדש.
כיום, ללא כל ספק, עזר(וייצמן) הוא
האדם הקרוב ביותר אלי. לא, איני בן-
בית אצלו. אני לא בא הביתה כמעט
לאף־אחד. לפעמים, כשבודד לי ורע
לי, אני שואל את עצמי אל מי אני
מטלפן. יש רמי אונגר, שאני יודע
להידבר עימו. הרבה אנשים שהייתי
נפגש איתם בעבר — איני רואה יותר. י מבחירה? נו, אילו הקשרים האלה
היו שורשיים ועמוקים — אז בוודאי
״ הם היו נמשכים.
איבדתי חברים באמצע הדרך.
תהרגי אותי אם אני זוכר איזה שהוא
חבר מהצבא — אף אחד! יש לי חברים
בארצות־הברית, במצריים — אנשים
כמו הגנרל מחרוב, שניהלתי איתו את
המשא־ומתן מסעם ישראל, או כמאל
חסן עלי.

נמאס לי מכל ההצגות והשקרים,
והודעתי :״אני אשם בכל! אני החלטתי
על הגיוס!״
עכשיו. ראי מי היה בן־גוריון!
הסתבר לי שראש־אג״ם
וראש־אמ״ן (מאיר זורע ויהושפט
הרכבי) עפו. אז מונה רבץ כראש־אג״ם
ומשם — דרכו לרמטכ״לות ולראשות־ממשלה
היתה סלולה.
איך אני מסביר את מה שקרה?
חשבתי על זה רבות: או שבן־גוריון,
שהרי ידע את האמת, קיבל החלטה של
מנהיג, או שפשוט הרעש היה כל־כך
גדול — שאני הייתי ראש קטן מדי...

,,אני המגטיקן!,,
^ חסי עם נשים? לא קל לי להידבר
בכלל. יש לי מעצורים רבים, לא
חשוב מה הם.
אני לא איש שנועד לפתח שיחה.
אבל היו לי בהחלט — לא הרבה —
רומאנים גדולים.
איני מדבר רק על הצד של השימחה,
אלא גם על העצב, וכל מה שכרוך בזה.
דון ג׳ואן? אם התדמית הזאת —
ואני יודע שמשהו מזה דבק בי —
פירושה, שאני רץ ומחפש, אז לא היה
ולא נברא.
הייתי אומר שהיו לי רומאנים מאוד־מאוד
איכותיים. כמו שאני דוחף את
תהליך־השלום, גם את הרומאנים שלי
ניהלתי לעומק וברצינות. היו כרוכים
בכך שמות — אינני רוצה לשים את
כל השמות על הנייר, אבל מכמה מהם
היית נופלת על הארץ! — שמעוררים
קינאה: למה הוא ולא אני?
חוץ מזה, אני בן מזל־עקרב, מה
לעשות.
לפעמים זה מרגיז אותי, כל
הפירסומים והרכילויות על כך, אבל
אם הגורמים לדימוי הזה הם כמה
תכונות־אופי שיש לי, ואם אני צריך
לברוח מהדימויי ולוותר על התכונות
האלה — אז אני לא מוותר עליהן,
והדימוי — דימוי.
פעם שאלו אותי, לציטוט :״האס
אתה אוהב נשים?״ עניתי :״תשמחו
שאני לא אוהב גברים״...
גבר שלא אוהב נשים הוא לא
נורמלי.
כן, בהחלט רומאנטיקן. אני חושב
שהספר הבא שלי יהיה רומאן.

9ריו־הנוווזיס:
הייתי ראש קטן!־

• הילד: הוא
דרוש ואשתי

^ ני מכיר בדיוק את המצב. הדרג
>£המדיני והדרג הצבאי רבים על
האחריות. אני תמיד אומר שבגללי, זכה
יצחק רבין להגיע לראשות־ממשלה...
זה היה ב־ . 1959 אולי ב־. 1960
שמעת על ״ליל־הברווזים״? ישבה
מועצת־החכמים והחליטה איך לבלבל
את האוייב. איך? בשיטת ״זאב! זאב!״
אני הייתי אז ראש־מחלקת־מיבצעים
— אלוף־מישנה, בתפקיד
מרכזי ביותר. הוחלט לערוך, מרי פעם,
גיוסים פומביים, עד שהאוייב לא יידע
להבחין בין גיוסי־סרק לבין גיוס
אמיתי.
קיבלתי הוראה לערוך תרגיל־גיוס.
נו, או הרדיו השמיע סיסמאות, והכל
הלך כמתוכנן.
פיתאום — אני רואה — קמה
בהלה בכנסת ממנחם) בגין עלה לדוכן
במליאה ונאם :״בשעה הרת־גורל זאת,
עלינו לשכוח את כל המריבות
הפנימיות ולהתאחד...״
מה מסתבר? שכחו לעדכן אותו ועוד
כמה אנשים, שזהו רק תרגיל.
קמה סערה גדולה וקראו לי באורח
דחוף. אני נכנסתי לחרר, שבו כבר
ישבו כולם, והרמטכ״ל (דאז) חיים
לסקוב — אחר״כך כולם נחשבו
כצדיקים גמורים — מסתכל בי
בפליאה ושואל אותי :״אברש׳ה, מה
קרה?״
נדהמתי. מייר הבנתי שמנסים
לגלגל את האחריות עלי.
אחרי כמה שעות של התחמקויות

^ 0זה בתחום הנורמות, אז איני
>£יוצא־דופן בכך שהתחתנתי יותר
מפעם אחת.
אצלי הנישואין לא היו בתחום
הנורמה. אחרי שהתגרשתי לא האמנתי
שאתחתן בשנית.
להיפך — התחתנתי בראשונה עם
אשה שהיכרתי מילדות. מאוד אהבתי
אותה, ועד היום אני נמצא איתה ועם
הילדים ביחסים טובים. פשוט חשבתי
שאני אדם הבנוי להיות עם עצמו, ולא
חשבתי שאני מתפקד טוב בתוך
מישפחה.
מישפחה אמורה להיות מבוססת על
שיוויון ביחסים. חששתי שהרומינג־טיות
שלי עלולה להרוס זאת. לכן לא
האמנתי שאעשה זאת שוב.
אם עשיתי זאת שוב, לפני שנה, זה
היה על בסיס של אהבה די חזקה.
התחתנתי (עם תהילה סלע) מפני
שנוצרו שורשים די חזקים, כדי שניתן
יהיה להתמודד עם העליות והירידות
של מה שמכונה ״אהבה״.
לכן בדיוק אני בורח מראיונות
חושפניים כמו זה. קשה לי להסביר
במילים מדוע יכולתי להיות מיליונר,
או שר, או חבר־כנסת, כבר לפני שנים,
ואני לא.
האם לאברש׳ה טמיר דרוש עור ילד,
כשיש לו כבר ילדים? התשובה היא:
לא, אני לא צריך, אבל הרי מדובר
באשה שהתחתנה, ובוודאי שהיא רוצה
בילד. היא מתקרבת לשנות ה־ 40 שלה,
ואלה שנותיה האחרונות לעשות זאת.

חששות? כמו בדברים אחרים, יש
אור ויש חושך. האור הוא שיגדל ילד
נוסף בישראל, ושלה (לתהילה) יישאר
הילד אחרי שאמות. לי הרי יש ילדים
נוספים.
האם איני חושש? את ילדי הקודמים
לא גידלתי ממש. אשתי גידלה אותם,
ואני הייתי בא הביתה מהצבא ועושה
להם ״פוציל׳ה, מוציל׳ה״.
האם תהיה לי הסבלנות לגדל כעת
ילד? דווקא כיום, קשריי עם ילדיי
הדוקים יותר מאשר בעבר. נראה לי
שהיום זה מתאים לי יותר מאשר בעבר.
אז זה לא לפי הנורמות. מה הבעיה
— ביולוגית?
בסיכומו של דבר, אדם נמדד
בכישוריו. המוות של המוח והמוות של
המין, במובן הכולל — אהבה, תשוקה
גופנית — גרוע מהמוות הפיסי.
היא התחתנה גם כדי שיהיה לה ילד.
כשהתחתנתי לפני שנה, היה לי ברור
שגם זה יהיה. ותודה לאל — זה מגיע.

זיקנה:
האמא שוי!״
^ ין מה לעשות, כשמזרקנים —
>£קיימת סניליות, כן?
אני יודע מה זאת זיקנה: אני רואה
זאת כשאני נוסע, פעם בשבוע,
לרעננה, לבית־ליוינשט״ן, שם אמא
שלי. אני יושב איתה במשך שעות והיא
מדברת אלי.
היא מספרת עלי. היא לא מכירה
אותי.

#קאוייוה.. :תמיד
הלו ו קשה!״
ני לא מכנה עצמי ״איש־ציבור״
\ 1נכון שאני בכותרות, בגלל
עיסוקי. תמיד הלך לי קשה, יחסית.
את הדרגות שלי קיבלתי קשה
בצבא. מעולם לא הקפיצו אותי. אינני
חייב מאומה לאיש. מעולם לא
השתייכתי לקליקה כלשהי.
כשחזרתי מהשבי — נשביתי כאזרח
— נתנו לי דרגת רב־סרן. אחר־כך
היה לי הכבוד להיות בין ״ 11 הבעיות״
— המציאו לכבוד צ׳יץ(שלמה להט),
חק׳ה (יצחק חופי) ,לכבודי ולכבוד
אחרים את דרגת התת־אלוף. אחרי־כן
הייתי תת־אלוף במשך 10 שנים!
אני מחשיב שתי תקופות כ״יפות
ביותר בחיי״.
בעצם, מה זה אושר? הדברים
שנותנים לי את האושר הגדול ביותר
— ניתן למדוד אותם בדקות או
בשעות.
תקופה אחת היתה כשפיקדתי
במשך ארבע שנים על המיכללה
הבינזרועית לפיקוד ומטה(מ־ 1962 עד
.)1967 מבית־הספר הזה יצא הדור
שהנהיג את מילחמת ששת־הימים. זאת
היתה תקופה מאושרת, שלמה, תקופה
של שביעות־רצון. גם הדרכתי, גם
כתבתי סיפרי־לימוד.

תהילה טמיר(בהריון)
״ היא זקוקה לילד...״
אושר לא תמיד מקביל למוצאות.
התקופה השניה היפה היתה בין
השנים 1975־ , 1980 כשנושא השלום
היה בתהליך. אז חלו הגישושים
הרציניים. אחר־כך חלה ההידרדרות.

סינוס:
נאנ ואושו
ך • מבט לאחור, אילו הייתי צריו
*לבנות את חיי על־פי הנורמה

המקובלת, אז המסלול שבו הלכתי אינו
טוב.
אילו רציתי להתקדם בדרכים
המקובלות, הייתי צריך להיות ״יועץ
של,״ להיראות, להצטלם.
שאלו אותי מדוע לא הצטלמתי עם
הפמליה של שימעון פרס בעצרת. אני
הרי הכנתי חלק מפגישותיו, ובמיוחד
את הפגישה עם שר־החוץ הסיני. אבל
בזה הסתיים תפקידי. להצטלם, לייעץ,
להיותי ,״עוזר של״ — זהו המסלול
הנכון. המסלול שבו אני הלכתי היה
מסלול של תלאות וכאב, שהיו בו
נקודות־אושר.

כ ל 1־ עי1נ 1ת פרס...
״התיסכול של עזר(וייצמן) הוא שלא משתפים
אותו, שהוא מחוץ לעניינים, שאינו יכול לתרום
די לתהליד״השלום. ואילו התיסכול שלי נובע
מטעמים הפוכים -דווקא מפני שאני כל־כן
בעניינים ורואה איך מתפספסים...״
לאורך שיחותי עם טמיר, הוא חזר שוב ושוב
לשאלה כיצד יש לעשות צעד דרמתי, כשל אנוור
אל־טאדאת, למען תהליך־השלום, כיצד הוא
מנסה לדלג על מיכשולים, לקד ם דברים,
להמציא פיתרונות מבריקים.
על שימעון פרס, ש״ללא כל ספק, הוא איש־שלום״
,סיפר, שבכל פעם שסיכם על התקד מו ת
משמעותית, נבהל פרס בדק ה ה* 90 וחיפש דרכים
צדדיות וחמקמקות, ניסה ל הסי ת את הדיונים
מהבעיות המרכזיות. טמיר התק שה לבטא את
תחושותיו, ולכן החלטתי להוסיף סיפור משלי:
אחרי שטמיר ישב עם חוסני מובארב ויועציו
על מירפסת בית־הנשיא במצריים, והכין בפרוט רוט
א ת ועידת־הפיסגה האחרונה מובארכ״פרס,
התכוננו הכל להישגים של ממש. מובארכ, טמיר

ושאר הנוגעים־בדבר הסכימו ביניהם על סי כומים
משמעותיים, שיסוכמו רשמית במיפגש־הצמרת,
לאור הזרקורים. אך ממש לפני רגעי-
ההכרעה נבהל, כנראה, פרס, ושפע רעיונות
מקוריים ביותר.
״בוא נציע ״,אמר לטמיר ,״מיזרח״תיכון
ירוק״.״
הכוונה היתה, לפי מיטב הבנתי, ליצור מיזרח-
תיכון פורה ומשגשג, כדי שמרוב חקלאו ת וירק
תישכחנה גקודות-המפתח בעימות האיזורי.
הצעה מעניינת אחרת היתה :״בוא נציע להם
למחשב א ת המיזרח־התיכון!״ -למלא את ה־איזור
במחשבים. כלומר: בשם הקידמה והחק לאות,
נשכח מהעיקר.
חזרה לסיפורו של טמיר .״ברגע שפרס ירד
מהמטוס במצריים, עם מזכיר הממשלה לשעבר
(דן מרידוד) ,ואחרי שיחותי הארוכות עם
מובארכ ועבודת־ההכנה המרובה, והציע ועידות-
ביניים. הבנתי שהעסק אבוד...״

בישראל מסוכן להינבא. בייחוד על העתיד.
וזיקו גרציאני השאיר ברוסיה מעיל וחולצה
יצחק שמיר היה מתוח
למדי כשהיה האורח הראשון
של מועדון־העיתונות החדש.
הוא חשש מפני שאלות
פרובוקטיביות, מה גם שהמנחה,
גירעון סאמט, הבטיח לו
כאלה. כאשר המסיבה כבר
התקרבה לסיומה קם לפתע
אריה זד, מוותיקי העיתונאים
בארץ, מי שהיה צנזור עוד בימי

במקומו, ניגש אל בר״לב באחת
המסיבות עיתונאי ושאל :״האם
אפשר להירשם בתור למינוי
נציב השב״ס, אחרי שייגמר
הנציב החדש?״
בשר־האיץ מה התיקשורת,
גד יעקובי,
להחליט על שידורי הערוץ השני
בתדר המיועד לערוץ הראשון?
יעקובי ביקר ביום הראשון שעבר

הארצי של תעשיית־המחשבים
ונשאל שם :״כיצד אתה מעריך
את ההתפתחויות בעתיד, לאור
נפילת הבורסה האמריקאית?״
השר חשב ארוכות וענה:
להינבא,
מסוכן
״בישראל
במיוחד על העתיד״...
בסוף־השבוע טס יעקובי
לעשרה ימים לארצות־הברית.
בין היתר ירצה יעקובי בלונד

דבר מינוייה הצפוי לפני
שהעניקה אז ראיון בלעדי
לשבועון, מיהרה לבשר בעצמה
למערכת את הבשורה המשמחת.
משנודע לשימחה דבר
מינויה, היא הגיבה בצורה
נרגשת במיוחד. אולם התרגשותה
לא נבעה רק מהבשורה
המשמחת: מישפחתה של שימחה

אבי ולדמן, העולם הזה

בישיבת סיעת־העבודה
בכנסת הוחלט לעבור ולהמשיך
בישיבה באוהל״השובתים שליד
מישרד ראש־הממשלה. יושב־ראש
הסיעה, רפי אדרי, קרא
לחברי־הכנסת לעבור לאוהל,
והשר משד! שחל הגיב :״מי
שחי פעם באוהל, פטור עכשיו״.
שרת־הבריאות שושנה
ארכלי־אלמוזלינו התראיינה

אבי ולדמן, העולם הזה

ך ן 1ן ק 0בנם של אלמה ושייקח, איש ״ידיעות אחרונות״ ,חגג ה [
! 11 11 שבוע את הבר־מיצווה שלו. קבלת-הפנים הפכה הפגנת־כוח
של הצהרון, כשרוב השרים הצטופפו בין האורחים. שייקה (בתמונה למעלה מימין,
יחד עם אשתו אלמה ובנו) הריע לקראת אורחיו, שירדו לקראתו במדרגות מלון ״דן״ .עזר
וייצמן עמד על כך שיצטלם ליד אריאל שרון, וכאשר חזר על״כן שוב ושוב קרא שרון ״די!
גם לאונס יש גבול!״ (בתמונה למעלה, משמאל) .אחת האורחות הזוהרות היתה אופירה
נבון. כאשר אחד האורחים הדביק נשיקה לפיה, העיר בעלה, שר״החנוך יצחק נבון :״אני

ראיתי את זה!״ השיב האורח :״אבל לא עשיתי א ת זה רק כדי שתראה א ת זה!״ דבר שגרם
לאופירה ולחברתה, בתיה דיטנצ׳יק, אשתו של עורך ״מעריב״ ,עווית של צחוק( .בתמונה
למטה משמאל, עם הבן איתי) .אורח מפתיע היה הרב איקה ישראלי(למעלה מימין) ,מי
שהיה ראשון אנשי־הבוהימה בתל־אביב שחזרו בתשובה, וכך קבע את המסלול לאורי
זוהר ולחבריו. ישראלי, בחליפה אופנתית ובמיגבעת מעל לכיפה, נשאר במקום גם אחרי ״
שרוב האורחים הלכו לביתם, ונכנס לשיחה ארוכה עם יצחק רביו על קיומו של אלוהים.
השניים ישבו במעגל ודנו שעה ארוכה על הד ת היהודית, הדת, העולם הזה והעולם הבא.

אבי ולדמן, העולם הזה

אבי ולדמן, העול הזה

האנגלים, וביקש להציג שאלה
חשובה. שמיר התמתח והמתין
לפצצה, אך שאלתו של זיו היתה
מדוע שמיר לא הסכים לקבל את
פניה של צ׳יצ׳ולינה בלישכתו.
לחיים בר־לב, שר־המישטרה,
יש צרות באיוש
תפקיד נציב שרות בתי־הסוהר.
אחרי שנודע על התפטרותו של
דויד מיימון, ומינוי איש
מישמר־הגבול שאול לוי

במיצפה־רמון. תושבי המקום
התלוננו על שאינם קולטים את
שידורי הערוץ השני ורגזו :״מה,
אנחנו אזרחים סוג ב׳? מדוע
עלינו לסבול יותר מאחרים
משביתת רשות־השידור?״ התלונות
עשו, כנראה, את שלהן,
וכעבור זמן קצר יכלו גם תושבי
מיצפה־רמון לצפות בשידורי
הערוץ־השני.
יעקובי

הירצה

בכנס

אנג׳לס באירועי־הפתיחה של
שנת־ה־ 40 לישראל. יחד עימו
ירצה שם סנאטור דניאל
אינויה, שהתפרסם כאשר ניהל
את חקירת איראן־קונטראס
בסנאט האמריקאי. הוא ייפגש
גם עם הנרי קיסינג׳ר,
מורים אברהם ואחרים.
אתיה שימחה — מי
שכיהנה לפני כמה שנים כיועצת
ראש־הממשלה למעמד האשה
— קיבלה ביום השני הודעה
טלפונית מיוסי בן־אהרון,
מנכ״ל מישרד הראש־הממשלה,
והתבשרה על מינויה מחדש
לתפקיד. השלם הזה פירסם את

עברה תקופה מתוחה למדי, והיא
התבשרה על סיום תקופה זו ועל
המינוי החדש בעת ובעונה אחת.
מאז שפורסמה תמונה
שבה היא נראית ביחד עם חבר־הכנסת
רפי אדרי, אין הטלפון
פוסק מלצלצל במישרדה של
אשת־יחסי־הציבור אתי סלע. באירוע צולמה התמונה שאירגנה סלע, ואדרי השתתף בו
בימים שבהם כיכבה מישפחת
אדרי בכותרות. לכן היו מי
שקשרו בטעות את סלע
להתרחשויות בבית־אדרי, והיא
מבקשת — מתחננת! —
להבהיר את הטעות בזהות. .

בשבוע שעבר בבוקר״ראיונות
בכפר־סבא. אחרי שסיימה את
חלקה, נשארה כדי להאזין
לראיון עם חוקר־המישטרה
לשעבר, מישל חדד, כיום בעל
מישרד־חקירות פרטי. בסוף
אמרה לו השרה :״המישטרה
הפסידה אותך ״.תשובתו של
חדד :״גם אני חושב ככה״.

חבר־הכנסת עוזי כרעם,
שהתמנה כיושב־ראש מטה־הבחירות
של מיפלגת העבודה,
קיבל ימים אחדים אחרי שנודע
על המינוי מתנה — ספר
מתורגם מאנגלית בשם לשחק
כדי לנצח — מדריך פנימי
העול הזה 2618

לפוליטיקה מאת ג׳ף גריני
סלד. שולח הספר הוא דני
קורן, איש־עסקים ויושב־ראש
הנהלת קבוצת הכדורסל של
הפועל תל־אניב.
פגישה נרגשת התקיימה
בקאהיר בין ג׳יהאן אל־סאדאת
לבין שגריר ישראל
שם, משה ששון. ג׳יהאן
הביעה את זעזועה ממותו
הטראגי של בנו של ששון
בתאונת־דרכים. ששון מצירו
הביא לה את גיליון העולם הזה
( ) 13.10.867 שבו רואיינה עם
תרגום לערבית.
כדורגלן בית־ר־יחשל־ם.
שלמה שירזי, הנמצא בימים

יודעים שהעישון מזיק לקולם,
אר אינם מצליחים להיגמל. אחת
שהצליחה להפסיק לעשן היא
מיכל טל. לפני חודשים אחדים
היא לקתה בהצטננות חזקה,
והרופא, שטיפל בה, הצליח
באותה הזדמנות לגמול אותה.
.סיגריה אחת שאת מעשנת
מזיקה לך, כזמרת, כמו 20
סיגריות לאשה אחרת,״ אמר לה
הרופא.
פגישה במסיבה עם הבדרן
דודו טופז הביאה לזמר בני
ברמן תפקיר בסירטו של טופז,
המצולם ביסים אלה, תל־אביב־ל1ס־אע־לס.
טופז אמר לברמן
במסיבה :״אתה תתאים בדיוק
לשחק את האמרגן האמריקאי־

יימכר — 200 תלמידים שלי
בבית־הספר למוסיקה רימון
מחכים לו. חוץ מזה יש לי
תלמידים פרטיים, ובהופעות
במועדוני ג׳ז אנשים מתעניינים
ברכישת תקליטי״ג׳ז.״
להיות נבר הוא שם מחזה
מקורי חדש על אלכוהוליזם,
שאותו כתבה המחזאית נילי
צור בעקבות תחקיר של השחקן
צפריר קוחנובסקי. צפריר:
.גיליתי עובדות מזעזעות על
בעיית האלכוהוליזם בארץ ועל
מימדיה המדאיגים.״ נילי :״בחומר
שהגיע לידי נחשפה קבוצה
גדולה של נשים, המתמודדות
עם בעלים אלכוהוליסטיים,
בעלי מישרות נכבדות, ביניהם
מנהלי־חברות, מורים ומי־סעדנים.״
הצגת־הבכורה, בעוד
שבועיים.
בפתיחת תערוכתו של
האמן נעים בסון פנה
שימעון פרם לבנו של הצייר
ושאל אותו לשמו. הילד השיב לו
ששמו כפיר. פרס קפץ על
המציאה ואמר לו. כשתהיה
גדול, יקראו לך לביא!״ כפיר בן
ה־ 9לא הבין את כוונתו של השר,
והלך לברר את העניין אצל אביו.
יושבת־ראש הקרן יד ביד,

שלי חושן, פנתה לבועז
אפלבאום, וביקשה את עזרתו
בשיכנוע שר־החוץ לבוא לנשף
השנתי של האגודה. אפבלבאום
אמר לה שאם היא תצליח, ופרס
יהיה נוכח באירוע, הוא ״יאכל
את נעליו ״.פרס אכן הגיע,
והגברת חושן מחפשת את
אפלבאום כדי שיממש את
הבטחתו.
את דמותו של חוזה־המדינה
בנימין זאב הרצל
מגלם השחקן יורם גיל ()35
בעלה של הבימאית עדנה
שביט. באחת ההצגות צעק לו
מישהו מהקהל. :מה דע תו על
צ׳יצ׳ולינהי״השחקן לא איבד
את עשתונותיו והשיב :״אולי
הרצל היה נהנה מזה. רציתם
מדינה ככל המרינות, וזה מה
שקיבלתם.״ המתפרץ השתתק,
וההצגה המשיכה כמתוכנן.

תמונת השבוע

אב ובנו מטילים את מימיהם
בהפסקה במישחק הפועל פתח-
תיקווה נגד בית״ר ירושלים, שבו הפסידה בית״ר . 2:1איצשדיון
פתח״תיקווה מצוייד בכל הנחוץ, חוץ מאשר בשרותים.

אלה במעצר־בית עקב תביעות
מישפטיות נגדו, קיבל השבוע
חבילה בדואר לבית הוריו
ברעננה. כאשר פתח את החבילה,
הופתע למצוא בה ספר־תהילים,
שנשלח לו על־ידי אדם בלתימוכר
לו בבני־ברק. לספר היה
מצורף פתק. :קראתי בעיתון על
בעיותיו. שוחחתי אודותיך עם
מכר טוב שלך, והחלטתי לשלוח
אליך ספר זה. אני מקווה שתעיין
בו בכנות, תיכנס לרוח הדברים,
ומי יתן ותבוא עליך ישועה
רבה.״
השבוע נודע שמו של
האיש שיחליף את העורך הראשי
של ירחון הנשים שלם האשה.
דויד פז: זהו משה אלה, בן
,36 ששימש עד עתה כעורך
המקומון צום ת השחן.
השיר אדם אחר, הדואט
של ירדנה ויהורם גאון, זוכה
בהשמעות רבות ברדיו, בשתי
התחנות המשדרות בימים אלה
— נל׳ צה־ל וקול השלום. שיר
יפהפה זה יזכה בהשמעת בכורה
על בימה בעוד שלושה שבועות,
בהיכל הספורט, בערב חגיגי
במלאות 50 שנה לקו־אופ.
מנכ״ל הקו־אופ, כידוע, הוא בני
גאון, אחיו של יהורם.
מרבית הזמרים המעשנים
העולם הזה 2618

ישראלי, שמביא אותי להופעות
באמריקה.״ זמן קצר אחרי
הפגישה קיבל הזמר קריאה
טלפונית ממפיקי הסרט.

ימים ספורים אחרי פתיחת
תערוכתה במוסיאון ירושלים,
טסה אילנה גור לספרד,
בחברת איש־הגלריות׳ הורם
ריבטר, לפגישה עסקית עם
חברה העוסקת בייצור ובשיווק
רהיטים. הורס ריכטר יעזור לה
בייעוץ.

ך 1ך 11| 1ו ץ?1הפסנתרנית הוותיקה, רווה נחת מבנה שרון
1 1 1 111 111 1כהן(בצלום לצידה) ולא רק מהמח מאות שהוא
מקבל כשחקן וכמצחיקן. במסיבה צנועה שנערכה לכבוד חנן
גולדבלט, בימאי להקת־מיפקדת־חילות״השדה, ששרון כהן חבר
בה, סיפר הצעיר שהקאריירה שלו כשחקן עומדת ל הס תיי ם אחרי
שירותו הצבאי, מכיוון שהוא בחר כמיקצוע לעתיד ברפואת־שיניים.
נראה שאמו ואביו, השחקן אלברט כהן, שמחו על הבחירה.
לרות מנזה סיבה נוספת לשמוח: בנה הבכור, עדי כהן, הלומד א ת
אמנות־הקולנוע בלוס־אנג׳לס, מתכונן לנישואיו לדנה פקר, נצר
למישפחת תעשייני״הפלדה. החתונה אמורה להתקיים בדצמבר.
הגששים אינם נוהגים
לבלות בצוותא. הם עושים
הפרדה בין עבודה לחיים
הפרטיים שלהם. אך השבוע הם
בילו את הלילה בפאב טאבו,
כשכל אחד מהם יושב בשולחן
אחר. בכניסה ישב גברי בנאי
וסיפר בדיחות לאלון אבידר,
בנה של העיתונאית וזמר
אבידר, ולזמר דני ליטני.
בתוך הפאב ישב שייקה לוי,
בחברת בועז אפלבאום. בשולחו ישראל ישב הקיצוני פוליאקוב, שנראה מהורהר
ושניהל שיחה מעמיקה חברים
שהצטרפו אליו.
עד היום הצטופפו רבים
בפאב
תל־אביב מבלייני השופטים. בשבועות האחרונים
הסב פאב אחר את שמו, וניתן
להתבלבל בין השניים. אורה
בר־אור — שחקנית בעבר
ובעלת הפאב טאבו — הסבה
את שם המקום לש1בתים. לאות
סולידריות עם שובתי רשות־השידור
המבזבזים אצלה את
שרידי המשכורת האחרונה שקיבלו
לפני חודש בעליזות רבה.
חניתה הדוגמניות
צנטנר ובתיה דיסנצ׳יק
אירגנו תצוגת־אופנה בבית־אבות.
הכל התנהל כשורה,
כשלפתע נראו על המסלול שתי
נשים קשישות, כשהן לבושות
בדגמים של אחד ממעצבי־העילית.
היו אלה שתי נשים
המתגוררות במקום, שבשיתוף
עם המארגנות החליטו להפתיע
את האורחים, שקיבלו אותן
בתשואות סוערות.

הדוגמנית תמי בך־עמי
לקחה חופשת־עבודה וטסה להונגריה,
בחברתה של מרתה
לוי, האחראית לחרר־הקולק־ציות
בנוטקס. כשנשאלה מדוע
בחרה בהונגריה, השיבה הדוגמנית
שהיא מחפשת את השורשים
של גוטקס. ולמי שלא
הבין, היא הסבירה שלאה
גוטליב, בעלת החברה, היא
ילידת־הונגריה, והיא האשה שמאחורי
הצלחתה של ברעמי.

דפנד, כדק זדדד אוהליאב
ונעמי• רון ₪

מישלחת של מוסקיאים

ישראליים, ביניהם יצחק
גרציאני, צבי אבני, אריה
לבנון, יעקב מישורי, דני
גוטפריד, עמיקם קימלמן
ורמי לוין, חזרה בשבוע שעבר
מסיור בן שכועיים בברית־המועצות.
קימלמן, סקסופוניסט
ומלחין־ג׳ז, סיפר השבוע :״היו
לנו פגישות עם נגנים רוסיים.
היה מאוד מרגש לנגן איתם. הם
טובים מאוד. החיים שם, כידוע,
הם קשים. נגן אחד שאל אותי אם
יש לי בגדים שאני לא צריך,
ונתתי לו מעיל וחולצה.
בארוחת־הבוקר במלון נתנו לנו
חביתות מאבקת־ביצים. משהו
נורא, לאסירים אסור לתת את

הוצאה של תקליט ג׳ז
נחשבת לאירוע די נדיר,
וקימלמן עשה זאת, עם חזרתו
לארץ. לאריר־הנגן קוראים
אלט1גלי1ת, והמימון נעשה על־ירי
עמיקם עצמו, בשיתוף עם
חברת־התקליטים איסטחניקס.
קימלמן. :צריך למכור בסביבות
800 תקליטים כדי לכסות את
ההשקעה. אני מאמין שהתקליט

\ 1ך \ 1171 1ך צלם חד שות ואירועים, נחשב כפופולרי בין הצלמים ודמות אהודה בחוגי המישטרה
\ _ 11\ 111 . 11 ובתי״המישפט, בגלל נכונותו לפשר בין יריבים. ב א חד הבקרים, כשבא לצלם א ת
הנאשמים במישפט הרצח של חיים שושן, הוציא מכיסו חבילת״סוכריות והחל מחלק אותן לשוטרים
הרבים ששמרו על הסדר. הזאב הבטיח שבפעם הבאה יחלק סוכריות גם לשופטים ולעורכי־הדין.

אוריפורת, מננ״דוש1ת־השידוו, מסבו עד ילדותו בואשון־לציון,
ער מישבחתו, שהיתה בין מ״סד המושבה והיקב, ער שחתו בחידה,,
על דרכו בעיתונות ועל כהונתו כיועצו של מנחם בגין לתיקשורת
במננ״ל ושות־השיחר
אני לוחם ללא לאות
נרי להשליט סידרי־גנינהל
תקינים בנדם
אדירי־נוח״

״אני רא מכחיש את
העובדה שאני מינוי
פוליט. אני גאה במינוי
הנה, אבל צריו לזנוו
שזה תפקיד ממלכתי״

,.שם המישנחה שלנו
נדה פרשקובסק׳,
שיניתי אותו לפודת
בגימנסיה, ואחר״
שינתה נל המישפחה־

.אז הרבה סימ״ס
שאננה למערכת
הפוליטית. נבל שאני
מניר וחי במחיצתה,
היא לא קוסמת ד״

..אני זונר ביקורי
הש״ח״ם הקרבים
אצלם בבית, ואת
הביקורים שלנו אצלם,
ואת הנבול שקבלנו־

ו7ו,1תווות אטוב!״

^ די ל הגי ע לביתו של אורי פורת, הוא
^ הסביר, צריך לנסוע כל הזמן ימינה.
״אבל בחזרה ״,עודד אותי בצחוק ,״את
נוסעת כל הזמן שמאלה״.
בשלוש שנות כהונתו של פורת כמנכ״ל
רשות״השידור, עברו על הרשות סערות
וטלטלות עזות, שחלקן הבולט הס תיי ם
בשביתות״עובדים ובהאפלות־מירקע. מזה
זמן רב שרשות״השידור מופיעה בעמודים
הראשונים של העיתונים, בכתבות נרחבות
ובמאמרי־מערכת בעמודים הפנימיים.
רשות־השידור, רשות״ממלכתית, מהווה
מוקד־כוח אדיר. כל מי שנמצא בתוכה,

י 14

מהמנהלים, ד רן הכתבים, הבימאים, העור כים,
הטכנאים, ועד אחרון הפועלים והפ קידים,
מבין זאת. מבינים זאת גם אותם
שאינם נימנים עם עובדי-הרשות.
מזה שלושה שבועות הרשות שובתת.
שביתה זו מצטרפת לשורה של שביתות
וסערות הפוקדות א ת הרשות מאז
שהוקמה. מזה, שלושה שבועות מנהל פורת
מאבק איתנים עם ועד־העובדים השובת,
ועד עובדי עיתונות״הפקה. במשך כל הזמן
הזה פרושים כל תחלואיו של גוף גדול ורב-
כוח זה מעל דפי״העיתונות, והשחקנים
הראשיים בסיכסוך מככבים לפני הציבור.

הלכתי לראיין א ת אורי פורת ולא שאל תי
אותו על השביתה ברשות״השידור, למ רות
שזו היתה, בעצם, העילה לראיון.
פורת לא שמח כלל לקיים את הראיון.
נדרשו ימים רבים ושיחות רבות כדי לשכנע
אותו. גם בסוף הראיון עדיין לא היה בטוח
שעשה א ת הדבר הנכון.
הוא גר עם מישפחתו בראשון״לציון. כ ן
גם אביו לפניו, סבו וסבתו, והוריהם, שעלו
לפני יותר מ״ססג שנה מ אודסה.
על הקיר בכניסה לדירה תלוי אוסף מיק-
טרות מרשים. למרות זאת, במשך כל הרא יון,
כמו בהזדמנויות אחרות, עישן פורת

סיגריות בקצב מואץ. הקירות האחרים בח־דר־המגורים
מכוסים בתמונות״שמן בגד לים
שונים, מעשה ידיו של עזריה, אביו של
פורת. בנעוריו למד האב ציור ואמנות
ב״בצלאל״ ,אחרי לימודיו חזר לעבודה
חקלאית מ תון אילוצים כלכליים, ושב אל
כן־הציור כשהיה בן ,70 והתפנה לעסוק שוב
באמנות שזנח.
ליד קיר אחר ניצב פסנתר הצבוע בצב עים
שחור ולבן. פורת, אגב, למד בילדותו ,
במשך חמש שנים, לפרוט על כינור, והוא
עדיין מחזיק באוסף־התמונות שלו א ת
תמונתו כילד המחזיק כינור ומנגן. מול

אורי פורת: בכרטיס שנה טובה ( )1941 בחיל־הים במארסיי ב־( 1955 מימין) וברומא
״התפקיד שלי בבוקר הי הלה בי א ירקות מהגינה וביצים מהלול...״

מכשיר הטלוויזיה באותו החדר עומדת
כורסת־־עור שחודה״גדולה, ולרגליה הדוס מערבת המכשיר יש ליד תואם.
סטריאופונית, שני מכשירי־טלכון. עציצים
ירוקים מפוזרים בחדר המרווח. טלוויזיה
קטנה נוטפת עומדת בפינת־האוכל.
לפורת יליד ראשון־לציון, תיאוריה
המסבירה את התהוות הלאומיות של
הפלסטינים ושל הישראלים בארץ.
הוא מסביר, שהכל התחיל כשבאו לארץ
אנשי העליה השניה. הם הביאו אי ת ם את
הסיסמה של עבודה״עברית, נישלו את
הערבים מעבודתם ומאדמתם, ויצרו את
הלאומנות הפלסטינית. הם באו אחרי
כישלון המהפכה הבולשביקית ברוסיה ב־
,1905 וניסו לבצע כאן את המהפכה
שנכשלה שם. הם עוררו לדבריו, אנטגוניזם
קשה בין שני העמים בארץ. ואז, הוא
מסביר, התחילו הערבים לראות ביסוד
החדש, המתיישב היהודי, אוייב. לא רק
אוייב המנשל אותם מפרנסתם, אלא גם
המאיים לנשל אותם מ אד מ תם. וכך הלן
ה סי כ סון והחריף, עד למאורעות 9־. 1936
כן הוא יודע להסביר גם את מה שאירע
בארץ מאז מילחמת־העצמאות, ב־. 1948
אז, הוא אומר, היתה זו מיצווה כפולה להרוג
ערבים, כי הערבי היה גם אוייב הציונות,
וגם מי שסימל א ת הריאקציה הקשורה
במישטרים פיאודליים בארצות השכנות,
שהיו חלק בלתי־נפרד מהאימפריאליזם

נשק סובייטי. וב־ 1967 לחמנו לא רק נגד
נשק סובייטי, אלא גם נגד אוריינטציה
סובייטית. האידיאולוגיה הסוציאליסטית,
אומר פורת, פשטה א ת הרגל נוכח המציאות
שטפחה על פרצופה.
״מתי פרח הסוציאליזסז״ שואל פורת
ועונה :״כאשר הוא הלך עם הציונות יד־ביד.
מאותו יום שבו נפרדו דרכיהם של הציונות
והסוציאליזם, ואני אומר שזה קרה ב״, 1956
אז או שאתה ציוני, או שאתה סוציאליסט.
אתה לא יכול להיות דבר והיפוכו.״
יש לו, לפורת, כושר־ניסוח. יש לו
רעיונות מבוססי ם בנושאים רבים, והוא
אינו מתעצל להסביר אותם מ תחילתם ועד
סופם.
למרות שהיום הוא עומד בעצם מן הצד
השני, כמנהל, ונלחם בוועד״העובדים
ברשות־השידור, היה פורת במשך שנים
רבות וארוכות יו״ר ועד־העובדים בצהרון
י ד, שת־אחו־שח. לבן, כך הוא אומר בחיוך,
אך ברצינות גמורה, הוא מכיר את כל
מהלכי״המאבק, יודע לצפות את הצעדים
העתידיים ויודע גם איך להתגונן.
קשה לומר שברשות שוררת אידיליה בין
ההנהלה לעובדים. העובדים מנופפים לא
אחת בעובדה שפורת הוא מינוי פוליטי של
הליכוד.
הוא הגיע לתפקיד מנכ״ל־הרשות זמן
קצר אחרי שמנחם בגין אמר את המישפט
המפורסם :״איני יכול עודד ופרש מן החיים

בשעותיה הפנויות בדיילת־אוויר באל־על.
הבן הוא תלמיד״תיכון, וכאביו, גם הוא
חובב״כדורגל מושבע ואוהד קבוצת מכבי
תל־אביב.

• נולדת בראשון.
בוודאי. גם הסבתא שלי נולדה בראשון וגם
אבי נולד בראשון. אני דור רביעי בראשון.

• ומניין באה המישפחה?

ההורים של סבתי באו מאורסה. הסבא הזקן
שלי בא לארץ מאורסה ברגל.

• מתוך ציונית, או שאז, בעצם,
עוד לא היתה ציונות?
אז עוד לא היתה ציונות, היתה שיבת־ציון.
הוא בא עוד לפני ביל״ו. הגיעו אז 10 מישפחות
לראשון, חלקן מרוסיה וחלקן מרומניה. הן נפגשו
במיקווה־ישראל והתחילו להקים את המושבה.
הם היו בנים של מישפחות עשירות.

• הם קנו אדמות?

כן. הסבא של אבי היה בין עשרת המייסדים
של ראשון ב־ . 1881 שנה אחריהם הגיעו
הביל״ויים. אנשי ביל״ו היו פשוט יותר טובים
ביחסי־ציבור, ולכן חושבים הכל שהם הקימו את
המושבה.

• אבא שלך גדל פה?
כן, ונם הסבתא שלי. היא היתה תלמידה
במחזור הראשון של בית־הספר העברי הראשון
בעולם זה היה בית־הספר של ראשון, שבו למדו
עברית מכיתה אלף. זו היתה עברית של אליעזר
בן־יהודה. זו היתה מהפכה.

• אבא שלך דיבר עברית בבית?

כן, גם בבית וגם עם החברים שלו, בני גילו,
כמו איתן בלקינד, אברהם רפופורט ואבשלום
פיינברג, שאחר־כר התפרסמו כאנשי ניל״י.

״העורך הגראפי של
עיתוך האוניה היה בתש
מוזר, מזוקן, משלומפו,
בעל נישחן אדיר.
קוראים לו יגאל
תומרקין״
• אבא שלך היה בניל״י?
לא, הוא היה צעיר מדי, היה קטן מהם בכמה
שנים.

• מה הוא סיפר לך על ראשון של

עם אשתו ציפה ליד המירקע המושבת בביתו
הסבתא שלי נולדה בראשון, האבא שלי נולד בראשון, אני כבר דור רביעי בראשון!״
הבריטי או הצרפתי. הנוער של אז, שהתחנך
על בירכי־הסוציאליזם, לחם באוייב כפול.
באותה תקופה, סוציאליזם וציונות
הסתדרו יפה.
אבל, מסביר פורת, זה היה בלוף, כי
האוייב הערבי לא היה קפיטליסטי, הוא לא
היה אוייב״המהפכה, הוא כלל לא היה
פוליטי.
כך, ממשיך פורת ומסביר, ב־ 1948 לחמנו
בעודנו שרים שירים סובייטים כשבידינו
אחזנו נשק סובייטי, נגד צבאות שהיו
מצויירים בנשק מערבי. אבל ב־ 1956 באה
התפנית והיוצרות התהפכו. אנחנו הפכנו
לבעלי״ברית של אימפריאליזם האנגלו־צרפתי,
והערבים הפכו לבעלי־ברית של
הסובייטים, כך שלחמנו בנשק מערבי מול

הפוליטיים והסתגר בביתו. אך גם הליכוד,
שולחו של פורת, אינו שבע״נחת ממעשיו
ברשות. רבים מעסקני הליכוד חשבו, אולי,
שהוא יתן קדימות להשמעת דיעותיהם
בערוצי התיקשורת האלקטרונית הממלכ תית,
וטענותיהם כלפיו בעניין זה רבות.
האמת היא שמאז שהוקמה, היתה
רשות״השידור מוקד לוויכוחים ולמאבקים.
הדבר נובע בעיקר מן הכוח הרב שיש לה
כגוף בכלל, ושיש ליחידים שבתוכה בפרט.
אורי פורת נשוי לציפה, דקת״גיזרה,
קצוצת״שיער, נאת־מדאה הנראית צעירה
מכדי להיות אמם של נטע, בת 23 ושל רוני,
בן . 16
הבת מסיי מת תואר בי־איי במדעי״המ־דינה
באוניברסיטת תל־אביב, ומשמשת

ראשון של אז היתה ראשון של הברון ושל
פקידי־הברון. זו היתה מושבה קטנה 40 ,־50
מישפחות, שחיה באווירה חלוצית, המזכירה
מאוד את מה שאנחנו מכירים מסירטי המערב־הפרוע.

כלומר?
בתי־אבן וצריפים מעץ וחקלאות. דבר, שאגב,
לא היה להם מושג בו. הזקנים היו בעיקר סוחרים
או בנים של סוחרים אמידים ואקדמאים, והפכו
להיות איכרים.
אבי היה בוגר המחזור הראשון של בית־הספר
בצלאל הוא היה תלמידו של פרופסור בוריס שץ.
הוא סיים את בצלאל מייד אחרי מילחמת־העולם
הראשונה.
ואז סבי רצה לשלוח אותו להמשיך ללמוד
בפאריס, אבל אחרי המילחמה היה רעב בארץ,
והוא החליט לעזוב את האמנות ולעזור לאביו
ולמישפחתו בחקלאות. היו להם בעיקר כרמים
ופרדסים.

סבא שלי היה ממייסדי היקב הגדול. עד היום
המישפחה של אבי מכניסה ליקב בראשון את
כמות עינבי־יין הגדולה ביותר מבין כל הכורמים.
המישפחה שלנו למדה לגדל ענבים ליין

,.את בגין משים לא
הכותי לפני־לן פנינו
או־פנים, וגשלס 01
לא עשיתי צעד בניוון
של נטישת המקצוע
וכניסה פעילה
לפוליטיקה־הקבתה
המפורסם, שיש קושי גדול לגדל אותו
בארץ.

• אתה מבין ביין?

בין השאר. גדלתי עם זה.

• מה היה שס־המישפחה המקורי
שלכם?
פרשקובסקי. זה היה השם של סבא שלי, ואני
שיניתי אותו כשהייתי בבית־הספר, ובעיקבותי
שינתה כל המישפחה. אבל שם נעוריה של סבתי,
שהיתה בת־מייסדים, היה קרצ׳בסקי וזה השם
המפורסם.

• גדלת בבית של כורמים, איכרים?
כן, זה היה בית קטן עם חצר גדולה, אורוות
של סוסים ועגלות ומשק־עזר עם גן־ירקות
וגינת־פרחים ובעלי־חיים. כמו בסרטים. כמו בית
קטן בערבה.

• ומה היתה האווירה בבית?
אמא!זיתה אופה לחם חם בתנור־חימד בחצר.
עד היום אני חושב שהמעדן הפלסטיני
המקורי הנפלא ביותר שהומצא מאז ומעולם זה
לחם חם מהתנור, טבול בשמן זית וזעתר ובצל
ירוק, וביצה של תרנגולת, המנקרת את המזון
שלה בחצר. זו ביצה שיש לה טעם אחר, צבע אחר
וריח אחר. אין דבר נפלא מזה לארוחת־בוקר. הכל
היה בחצר, הכל עשינו לבד.

• הלכת לבית־כפר?

בוודאי. הלכתי לאותו בית־הספר שבו למדה
סבתא שלי ובו למד אבי.
יום אחד, בכיתה גימל, המורה הושיבה אותי
ליד שולחן מיספר שלוש בטור האמצעי.
הסתכלתי על השולחן וראיתי שחרוט עליו
״עזריה״ ,וזה השם של אבא שלי, וזאת אותה
חתימה שהיה משתמש בה כדי לחתום על ציוריו.
אז אם מישהו רוצה לדעת מה זה שורשים —
זה שורשים.

• איך היה כדר־היום שלך, מה היו
התפקידים שלך בבית?
אני הייתי הבן הקטן. יש לי אחות, מאירה,
שגדולה ממני בעשר שנים, אח, אמציה, שגדול
ממני בשמונה שנים.
התפקיד שלי בבוקר היה ללכת להביא ירקות
מהגינה וביצים מהלול. זו היתה הפסטורליה שבה
גדלתי אני חושב שגם התודעה הפוליטית שלי
התחילה להתייצב מהמציאות שאני מכיר
מילדותי.

• בלומר?
סיפורים ששמעתי מאבי ומחבריו, הדור
הראשון של צברים בארץ־ישראל. מה שאני יודע
זה לא רק מסיפרי־ההיסטוריה, אלא גם מגיבורי־ההיסטוריה,
אנשים שעשו אותה.

• אלו כיפורים?
השתמשתי קורם באנלוגיה של המערבי

״מהעיתונות באתי. ולעיתונות אשובר
(המשך מעמ 1ד ) 15
הפרוע. בפלסטיגה־א״י של סוף המאה הקודמת זו
היתה מציאות אמיתית. גם כאן היו אידיאנים,
שבטים שונים של אינדיאנים.

פתח״בראשון בית־חרושת לגזוז, והיה מוכר את
התוצרת ביפו. מכיוון שלערבים היה קשה לבטא
שמות, הם היו מדביקים כינויים לפי המיקצוע. אז
המישפחה שלי היתה אבו־גזוז.

כן, הערבים בני־הארץ. הם לא היו מיקשה
אחת. היו שבטים ידידותיים והיו שבטים לוחמים.

אני נולדתי ב־ , 1935 אבל אני מכיר את כל
המציאות מן הסיפורים של אבי, של סבי ושל
בני־מישפחה אחרים וחברים.
סבא שלי היה מספר המון סיפורים. הרבה
סיפורים שלו, שפירסמתי פעם בידיעזת, הפכו
לפולקלור ונשכח המקור.
הוא סיפר, למשל, שבאחד במאי 1919 הוא
ישב עם עוד כמה איכרים בבית־המרזח של
המושבה, שזה היה מרכז העיירה, לשם היו באים
האיכרים אחרי יום־עבודה כדי לשתות ולהעביר
את הזמן בוויכוח־פרלמנט. זהו, אגב, ראשיתו של
פרלמנט־ראשון. פיתאום הס שמעו צעקות ״לחם!
עבודה!״ הם ראו עשרות בחורים צעירים חבושי־קסקטים
צועדים בסך ברחוב הראשי המאובק של
העיירה, מנופפים באגרופים, וצועקים :״לחם!
עבודה!״
הסבא שלי התפעם מאוד מאחד המפגינים,
שנראה בחור בריא ומוצק, כולו שרירים. הוא קרא
לו ושאל אותו אם הוא רוצה עבודה. הסתכל עליו
בארשת של פליאה ותימהון ואמר :״יש פה כל־כך
הרבה, למה נטפלת דווקא אליי. עשיתי לך משהו

בשנה אחרת, באחד במאי, הסבא שלי קם
כהרגלו ב־ 5בבוקר, ושמע צעקות מהחצר ״לחם!
עבודה!״ הוא פתח את החלון וראה עשרות חברה
צועקים :״פועלי כל הארצות התאחרו!״ אז הוא
צעק להם בחזרה :״תתאחרו, אבל לא אצלי
בחצר!״
לסבא שלי היה חוש־הומור אדיר, שאבי ירש
ממנו, ואני חושב שבלי הומור קשה מאוד לחיות
בארץ־ישראל.
בעצם, מי שהקים, או יצר, את הלאומנות
הפלסטינית, היו אנשי העליה השניה, שניסו
לזרוע כאן בארץ את רעיונות המהפכה
הבולשביקית באופן מלאכותי. לפני כן לא היתה
ישות פלסטינית ואולי גם לא היתה ישות
ישראלית. אלה היו פלחים מוסלמים ואלה פלחים
יהודים. אנשי שיבת־ציון ראו באוכלוסיה
המקומית חלק בלתי־נפרד מהארץ הזאת שצריך
לחיות איתה, לא לנשל ולא לגרש. וזה בדיוק מה
שעשו אנשי העליה השניה — גירשו אותם
נישלו אותם וגזלו את פרנסתם.
גם זאב ז׳בוטינסקי אמר שצריך לחיות איתם,
כשכתב בשירו שחי נדות לירדן את השורה
המפורסמת :״שם ירווה לו בשפע ואושר בן ערב,

• אתה מתכוון לערבים?

• היו לכם קשרים איתם?

בוודאי, ער שהגיעה לארץ העליה השניה עם
הסיסמות של עבודה־עברית וסוציאליזם־בגרוש.
עד אז החיים פה היו יחסי־שכנות טובים ואפילו
למעלה מזה. האוכלוסיה בשום פנים ואופן לא
ראתה בחלוצים האלה אוייב.

• כשאתה היית ילד, היו יחסי־שכנות?
בהחלט.
אני זוכר שהייתי הולך עם אבי ברגל

״במיוחמח־העצמאות
הייתי בן מ, תלמיד
בגימנסיה, ואני זונד
שבתוך במה שבועות
נהוגו נמעט כל
המדיינית שלי ממכבי
הצעיר
או נוסע בכירכרה, כשהוא היה הולך בענייני־עסקים
לכפרים הקרובים בסביבה.

• הוא דיבר •ערבית?

אבי דיבר ערבית יותר טוב מערבים.

• ואתה?

אני יודע קצת, אבל הוא הכיר ודיבר את כל
הדיאלקטים באופן שוטף.

• לא חונכת לשינאת־ערבים?

ההיפן־ הגמור. האוכלוסיה הזאת — התרבות,
המסורת, עצם הנוכחות שלה, הכפרים שמסביב,
עצי־האקדיה, הקזוארינה, גדרות הצבר, ריח־הזעתר,
הבצל, הטבק, הגללים, הפיתות שאפו על
הטאבון, הקפה שכתשו, החמורים, החומוס,
הטחינה, הכבש על האש, הפרדסים, הכרמים,
השדות, הניחוחות — כל אלה הם חלק בלתי־נפרד
מההוויה שלי.

• ואתה נולדת אחרי כל זה.

״גם נ שיא־המדינה הו א מינוי פוליטי!״
למרות שכל מישפחתי היתה בציונים
הכלליים אחי, שמבוגר ממני בשמונה שנים, היה
איש אצ״ל, וגם אני משחר־נעורי, אף כי הייתי
ילד כשלחמו בבריטים, ראיתי במנחם בגין את
מורי ורבי. והאמנתי בדרכו ובהתנהגותו, בתורתו
ובמעשיו. בגין תמיד היה בשבילי המשך טיבעי
לגיבורי־ילדותי, אנשי ניל״י, איתן ונעמן
בלקינד, שרה אהרונסון ואבשלום פיינברג, בני
דורו וחבריו של אבי, שממנו ומהם ינקתי את
מורשתי.

• היית חבר בתנועת־נוער?

הייתי במכבי־הצעיר.

• ובמילחמת־העצמאות?
הייתי תלמיד בגימנסיה בראשון. זו היתה
תקופה איומה מבחינתי, כי בתוך כמה שבועות
נהרגו כמעט כל המדריכים שלי במכבי. זאת
היתה מילחמה שפגעה כמעט בכל בית בראשון.

• אתה זוכר קרבות שהיו באיזור?

בוודאי. היה קרב על מחנה צריפין, שלושה
קילומטר מהבית, ובקרב הזה השתתפו בני־ראשון
ופשוט נלחמו על הבית.
היה קרב ליד באר־יעקב, שבני ראשון
השתתפו בו, היה קרב ליד מיקווה־ישראל ובני
ראשון השתתפו בו. אלה היו קרבות על הבית.

• מה אתם, הילדים, עשיתם?

אנחנו עבדנו בביצורים. חפרנו חפירות
במושבה.

• ומה עשית בצבא?
הייתי בחיל־הים.
איך הגעתי לחיל־הים? מה לי, בן למישפחת
עובדי־אדמה ולחיל״הים?
בגימנסיה היינו מבלים את החופש־הגדול
בקורסים של הגרנ״ע. היה גדנ״ע־אוויר וגדנ״ע־ים
וסתם גדנ״ע־רגלים.
אני, עם החברים שלי לכיתה, החלטנו
לגדנ״ע־ים. זה היה דבר חדש, מיסתורי, קסום,
משהו שלא ידענו.

• לשחות ידעתם?

ליד סאדאת ובגין
,הרגשתי שמיציתי א ת עצמי מו קד ם מדי...״
בן נצרת ובני״ הוא ראה בדו־קיום ערבים ונוצרים
בארץ את המדינה העברית האידיאלית. אז לא
היו טרנספרים בראש. את הטרנספר המציאו
דווקא תנועת־העבודה.

קשה לי מאוד לתאר את ארץ־ישראל בלי
הדברים האלה, ארץ־ישראל האמיתית.
אני זוכר את הביקורים של השייח׳ים אצלנו
בבית. כמו הצ׳יפים של האינדיאנים, היו באים
אלינו לעשן את מיקטרת־השלום. הייתי מקשיב
בהערצה לכל השיחות שאבי היה מנהל איתם
בשפתם, עם כל הטקס של קבלת־הפנים והמסורת
של הכנסת־אורחים שהוא למד מהם. ואני זוכר
באיזה כבוד היו מקבלים אותנו כשהיינו באים
אליהם לכפר או למאהל.
לאבא שלי קראו חווג׳ה אבו־גזוז.

• היתה בבית אוריינטציה פוליטית?

בזמן
מילחמת־העולם הראשונה, כאשר
החקלאות היתה בפשיטת־רגל, כי לא היתה כל
דרך לשלוח תפוזים ויינות לחו״ל, הסבא שלי

המישפחה שלי השתייכה לציונים הכלליים,
כמו כל האיכרים במושבות, רק אחר־כך הציונים
הכלליים הפכה למיפלגה של סוחרים ואנשי־עסקים.

מדוע?

• אתה גדלת על בירכי תורתו של
ז׳בוטינסקי?
לא בדיוק.

כן, בוודאי, היינו שוחים בבריכות״השקייה של
הפרדסים. ב־ , 1942 כשהייתי בכיתה בית, לימרו
שחייה־חובה בבית־הספר. אז (הפילדמרשל
ארווין) רומל הגיע לאל־עלמיין, והיה חשש
שהנאצים יגיעו לארץ. למיקרה כזה תיכננו
שהילדים יברחו לשפת־הים וישחו לאוניות־הצלה,
שיבואו למשות אותנו מהמים. לכן למדנו
שחייה בבית־הספר.
כך שידענו לשחות, והלכנו לשלושה קורסים
של גדנ״ע־ים, במשך שלוש חופשות־קיץ. עברנו
אימונים מפרכים והאמנו שאנחנו תורמים ועוד
נתרום בכך לצה״ל. היה ברור שמי שעושה את
הקורסים האלה יתגייס באופן טיבעי לחיל־הים.
כשהתגייסנו, מצאנו את עצמנו בגולני. לא
שהיה לנו משהו נגד גולני, אבל הרגשנו את
עצמנו מרומים.

• מה עשיתם?
זה היה ב־ , 1953 ואז אמרו שמגולני יוצאים רק
באלונקה. אני אמרתי שאני הולך להילחם על
הצדק שלי ושל החברים שלי. אז כתבתי את
המאמר הראשון בחיי. זו היתה הפעם הראשונה
שהתמודדתי עם הפובליציסטיקה. בלילה, לאור
נר, באוהל סיירים, כתבתי מיכתב למי שהיה אז
מפקד־הגדנ״ע. זה היה מאמר של 500 מילה, שבו
תקפתי את המדיניות של הצבא. האשמתי את
חיל־הים על שגייס אותנו לקורסים של הגרנ״ע
בטענות־שווא, והשורה התחתונה היתה משהו
שאמר: אחת מהשתיים, או שהצבא יעמוד
בדיבורו, ואז מקומי ומקום חבריי בחיל־הים, מפני
ששם נוכל להביא תועלת אחרי ההכשרה
שעברנו, או שיפסיקו לרמות את הנוער ולגזול
את זמנו באימונים לא רלוונטיים.
המיכתב הועבר למפקד חיל־הים, שהתרשם

מאוד מן הארגומנטציה שלי, ובתוך עשרה ימים
העבירו אותי ועוד ארבעה מחבריי לחיל־הים.
זו היתה הפעם הראשונה שגיליתי איזה כוח
עצום יש לכתיבה.

• אז החלטת להיות עיתונאי?

כן. עסקתי בכתיבה גם בגימנסיה, אבל בצבא
גיליתי את הכוח של הכתיבה.

• עברת לחיל־הים. ומה עשית שם?
שיבצו אותי במחלקת־מיבצעים כמוכ״ם, אבל
זה לא מצא״חן בעיניי. ניסיתי להתקבל לקומנדו־הימי
אבל היה חסר לי מישקל. אז כתבתי מיכתב
לקפטן של הפריגטה שעליה שרתתי, ואמרתי לו -
שאני לא רוצה להיות מוכ״ם. הוא קרא לי אליו
ואמר שהוא רואה שאני יודע לכתוב, שהוא
מחפש מישהו כזה, וביקש שאוציא את העיתון
של האוניה. הוא מינה אותי כמזכיר־האוניה, שזה
היה משהו כמו ראש־לישכת־ראש־ממשלה, ואמר
שבזמני החופשי אוציא את העיתון.

• שמחת?

בטח. אז היה באוניה בחור בשם ירון ליוואי,
שהיה לו כישרון עיתונאי נהיר. כשאני התגייסתי
הוא השתחרר, אבל הוא כבר יצר את העיתון,
ומשם יכולתי להמשיך. הוא קרא לעיתון קרש,
והיתה לו גם אידיאולוגיה לשם. הוא הסביר
שהאמת היא כמו קרש. לא ניתן להטביע אותה
גם אם תזרוק אותה למים, היא תשוב ותצוף.
זה היה עיתון לוחם בעד זכויות הפרולטריון
של האוניה, הסיפונאים, המכונאים המלחים
הפשוטים.

• כמה אנשים היו על האוניה?
200 איש. אני הקמתי מחדש את מערכת
קרש, היו כתבים בכל סיפונאי האוניה.

.שלוש חשנים
שענות׳ במחיצתו של
בגין היו עבווי ביחסנו
גבוה מאוו
לעיתונאות זו היתה
הזומנוח להביו את
העיתונות גציוה השני״
העורך הגראפי היה ברנש מוזר, מזוקן,
משלומפר, בעל כישרון אדיר, קוראים לו אייגוס,
הידוע יותר כיגאל תומרקין. ואז, פיתאום, כל
ההווי של האוניה היה מסביב לעיתון. היינו
יורדים על הרס״ר, מתעללים בטבח, משמיצים
את האפסנאי, לחמנו על זכויות־המלחים.
העיתון היה כל־כך פופלארי, שגם מפקדי
אוניות אחרות רצו אותו, והוא הפך לעיתון של
כל השייטת.
זה היה עיתון יומי, ולקראת השקיעה היו
מסתדרות חמש אוניות־השייטת, בשורה והיינו
מעבירים בחבלים את הגליונות של קרש מאוניה
לאוניה. זה היה חלק מאימון העברת־ציור,
לפעמים אפילו בתנאי־קרב.
היו בעיתון גם טורי־רכילות, ואנשים היו
באים ובוכים במזכירות שנוציא קטעים עליהם,
שמא העיתון יגיע לנשותיהם או לחברותיהם
שעל החוף. אז ראיתי איזה כוח יש לעיתון.
הקצינים רעדו מפנינו.
העיתון היה מרכז־החיים של מאות אנשים
ששרתו בפריגטות, ובמיבצע־סיני יצאו למסע
שנמשך שלושה חודשים מסביב לאפריקה,
(המשך בעמוד )42
העולם הזה 2618

מי אוהב את הקג״ב?

בהיסטוריה הצבאית יש תופעה הקרויה ״קרב בחזיתות הפוכות״.
כאשר
מתנגשים שני צבאות, המצב הנורמלי הוא שכל צר
נערך לקרב כשגבו אל מולדתו,
ופניו אל ארץ־האוייב. אולם יש
וצבא נאלץ להילחם כאשר פניו
אל ארצו. כלומר, כאשר האוייב
חוצץ בינו ובין, מולדתו.
כך קרה, למשל, לכוחות
צה״ל ממערב לתעלת־סואץ בשלהי
מילחמת יום־הכיפורים, כאשר
צרו על הארמיה המצרית
השלישית. וכך קרה, כמובן, ל־ארמיה
השלישית עצמה שנותקה
ממולרתה.
הדוגמה הקלאסית היא הקרב
של פולטאווה ב־ , 1709 שבו ניצח שיסריי הצאר פיוטר הגדול את המלך
השוודי קארל ה־ . 12 אחרי שהמצביא השוודי המהולל הובס לא היה
מסוגל להימלט צפונה אל ארצו, ונאלץ לסגת דרומה לתורכיה.
במישפט ג׳ון רמיאניוק קורה עכשיו משהו דומה.
מזה שנים משקיעה ממשלת־ישראל את מיטב מאמציה בהש־חרת
פני הקג״ב. שוב ושוב נאמר שהקג״ב הוא האוייב הגדול של
העם היהודי, שאין מעשה־נבלה אשר גוף אפל זה אינו מסוגל לו.
הקג״ב (קא־גה־בה, ראשי־התיבות של ״קומיטס גוסוררסטוונוי
בזופאסנוסטי״ ,הוועדה לביטחון־המרינה) נראה כהתגלמות הרשע
עלי־אדמות. הוא רוצח, מענה, כולא, מזייף, מכזב.
והנה, במישפט דמיאניוק, יוצאת המרינה מגדרה כדי לטהר את
הקג״ב מכל חשד. הרי זה מוסד אחראי, מוסמך, ישר־לב וישר־דרו.
לא יעלה על הדעת שיזייף מיסמכים. לא יתואר כי הכניס את
מדינת־ישראל למלכודת, כדי להשחיר את פני הלאומנים האוקראינים
האנטי־סובייטיים, ולסכסך ביניהם ובין היהודים.
מי שמעלה טענות כאלה, כמו העד אברהם שיפרין, מוכרח
להיות קצת משוגע, תימהוני, הוזה־הזיות, קנאי ששינאתו מעבירה
אותו על דעתו. אם הקג״ב שלח למישפט זה מיסמכים, הרי הם
נעלים מעל לכל ספק.
אין זה הפאראדוכס היחידי במישפט זה. ככל שהוא מתקדם, כך
נראה מוזר יותר. הוא יוצר אצל רבים סימפאטיה סתומה לאיש
היושב על ספסל־הנאשמים, והמזיל דמעות חרישיות לשמע הסיפור
על מילחמת הסובייטים בעמו האוקראיני. ספקות שונים מתעוררים
לגבי ניהול המישפט.
כאשר אך החלו הדיונים על הרעיון לדרוש את הסגרת האיש
לישראל, הבעתי את חששותיי. היה נראה לי שזה יהיה מישפט
מיותר, קשה וחסר־תכלית, שיקהה את הרושם הייחודי של מישפט
אדולף אייכמן, וייצור תיסבוכת מישפטית חסרת״מוצא. בכל יום
מתחזק בי הרושם שחששות אלה לא היו חסרי־בסיס.
כפי שקורה לעיתים כה קרובות אצלנו, תחילה עושים משהו,
אחר־כך חושבים, ובסוף מגיעים למסקנה שמוטב היה שלא להתחיל
בזה מלכתחילה. אבל אז כבר מאוחר מדי.

*ודי *בנדי

המיקדש השלישי, שיבבב״א, מיוחד לדעת המלבי״ם ביחזקאל מ׳
ולדעת רש״י ע״ה.״
החוברת מכילה תרשימים, תצלומים ופרטים של בית־המיקדש
השלישי, שייבנה־במהרה־בימינו־אמן.
זהו מיבנה די מכוער. הוא מעיד לא רק על קנאות עיוורת
והרסנית, מן הסוג שגרם לחורבן בית־המיקדש השני, אלא גם על
חוסר־כישרון ארכיטקטוני מדהים. די בהשוואה של מיפלצת זו עם
המיבנה היפהפה של כיפת־הסלע, אחת מיצירות האדריכליות
הגדולות בעולם, השוכן במקום זה 1300 שנים, מאז שנבנה על־ידי
עבד־אל־מליכ( .השם ״מיסגד עומר״ הוא שגוי).
יתכן שנכונה התיאוריה האומרת שכל עם יכול למקד את
כוח־היצירה הלאומי שלו רק בתחום אחד או שניים. הישראלים
הקדומים יצרו יצירה דתית יחידה־במינה, המשמשת עד היום
השראה לעולם. ברבות הימים יצר הגניוס היהודי נכסי־רוח —
ספרים שניתן לשאת אותם בראש או בחבילה, כאשר יש צורך
לברוח בבהילות. היהודים לא הצטיינו בבנייה, כי לא היו מוכנים
להשקיע את מירצם בנכסים שלא יכלו לקחתם איתם בשעת
פוגרום.
האיסלאם, לעומת זאת, היה מתחילתו כוח ארכיטקטוני אדיר
בעולם. הוא השקיע את מיטב כוח־היצירה שלו ביצירת שרשרת
של בניינים נהדרים, החובקת את העולם מסמרקאנד ועד רבאט.

1וסקה !הערבים

הכיפה 1הסדע
מישהו טרח לשלוח לי חוברת הנושא את הכותרת ״בית־

הסקרים שלפנינו,צריכים לשמש כאזהרה להורים ולמורים.
בוודאי. אבל אין הם צריכים להביא לידי יאוש. הצעירים המצהירים
כיום הצהרות בזכות מאיר כהנא והתחייה, ביודעם שכך
ימשכו תשומת־לב וייראו כמורדים וכגברים, עשויים בעוד כמה
שנים להבין בעצמם כי מושגי האדם הקדמון ואיש־המערות אינם
מתאימים לעולם הנמצא על סף המאה ה־.21

כאפיקים בנגב
בשוב ה׳ את שיבת־ציון היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו
ולשוננו רינה...שובה ה׳ את שבותנו כאפיקים בנגב״...
משורר־התהילים שחיבר את השיר הזה לפני כמה אלפי שנים
ידע היטב את הגיאוגראפיה והאקלים של ארץ־ישראל. הוא ידע
שהאפיקים החרבים בנגב מתמלאים לפתע בזרמי־מים אדירים.
אזרחי־ישראל אינם יודעים זאת, כנראה, וגם לא החזאים.
אחרת, איך אפשר להסביר את האסונות הפוקדים אותנו מדי
שנה, כאשר מטיילים נלכדים בוואדיות הנגב על־ידי הזרמים
הפיתאומיים וטובעים?
אומנם, הגשמים הגורמים לשיטפונות אלה אינם יורדים בנגב,
אלא באיזורי־ההר. כאשר מבחינים המטיילים בזרם, המתקרב
ברעש ובמהירות, זה מאוחר מדי. אולם מה מונע בעד החזאי
להזהיר את הציבור, כאשר נוצרו התנאים האקלימיים המביאים
לשיטפונות? הרי ברור לגמרי אם יורד גשם חזק במקום א׳ ,יגיעו
זירמי־המים למקום ב׳ בעת מסויימת.
אם נכון הוא שקצינים מצריים הזהירו את המטיילים בסיני
מראש מפני האסון העומד להתרחש, הרי זה מוכיח שהם למדו
איזשהו לקח, אחרי 8000 שנים. אבל להם הרי אין ספר־תהילים!

אישי רחסי

בית־המקדש השלישי
כל ספר טוב על בנייה איסלאמית יכול לרומם את הלב בתצלומיו.
ראיתי במו עיניי רק אחדים מהם — בירושלים, בקאהיר, בתוניס
וברבאט.
אין זו הגזמה פרועה אם נאמר כי ב־ססו שנות ההתיישבות
היהודית החדשה בארץ לא בנינו אף בניין אחד שהטביע חותם
בל־יימחה על תרבות העולם. כשאנחנו רוצים למשוך תיירים
ולפאר את מראה הארץ, אנחנו מציגים לראווה את שער־שכם ואת
כיפת־הסלע.
אז אנא, יהודים טובים: התמקדו־נא בעניינים שברוח. אולי
תצליחו להחיות את היצירה הדתית, ששבקה זה מכבר חיים לכל
חי. אך אל־נא תעסקו באדריכלות. השאירו את כיפת־הסלע במקומה.

ילדי
המש־ 1ת
אינני מתפלא במיוחד כאשר אני קורא את אחד הסקרים, הפוקדים
אותנו מעת לעת, והמוכיחים שהנוער הישראלי הוא גיז־עני,
לאומני, אנטי־דמוקרטי ומה־עוד. אין זה מדיר שינה מעיניי.
כאשר נער בן 16 מצהיר הצהרה כזאת באוזני הסוקרים, השאלה
היא: האם יחשוב כך גם בעוד 10 שנים?

כבר סיפרו את הכל על צ׳יצ׳ולינה — חוץ מאשר פרט חשוב
אחד. איך בכלל הגיעה הגברת הצעירה הזאת למעמד של חברת-
פרלמנט?
הדבר נובע משיטת־הבחירות הנהוגה באיטליה. זוהי מין שיטה
יחסית־אישית. בכל מחוז מגישות
המיפלגות רשימות־מוע־מדים,
כמו אצלנו. הבוחר יכול
להצביע בעד הרשימה כולה, כמו
אצלנו. אבל יש לו גם האפשרות
לסמן במיוחד מועמדים מסויי־מים
ברשימה, שאותם הוא מעדיף
על פני חבריהם.
חלק גדול מן הבוחרים מסתפקים
בהצבעה בעד רשימה
בשלמותה. אולם יש גם המשתמשים
בזכותם להעדיף מועמדים
מסויימים.
התוצאה היא שמיספר די קטן
של בוחרים, הרוצים ביקרו של
מועמד מסויים, יכולים להביא להעדפתו על פני שאר המועמדים
באותה הרשימה.
כך קרה לאילונה סטאלר. המיפלגה הראדיקלית — שהיא
מיפלגה קטנה אך די רצינית, בדרך כלל — צירפה אותה
לרשימתה, כגימיק של תעמולת־בחירות. מובן שראשי־המיפלגה
לא העלו על דעתם שהגברת אכן תיבחר.
אולם נמצאו די בוחרים בעלי חוש־הומור שסימנו את שמה של
אילונה סטאלר, אולי כהלצה, אולי כפעולת־מחאה נגד הפרלמנט
האיטלקי, שאינו טוב מן הכנסת שלנו.
התוצאה היתה שמזכיר־המיפלגה לא נבחר, אישים מרכזיים
ומכובדים אחרים מקרב הראדיקלים גם הם לא זכו במושב בפרלמנט.
אילונה, מלכת־הפורנוגראפיה, נבחרה. בקרב הציבור
הרציני באיטליה זה גרם לבעתה.
כל זה בא ללמד את המומחים, העוסקים בשיטות־בחירות,
להתייחס אל הנושא הזה בזהירות רבה. לא תמיר מולידות
התיאוריות הנכונות את התוצאות המיוחלות. הדרך לחמוקיה
הפרלמנטריים של הצ׳יצ׳ולינה רצופה בכוונות טובות.

ציון צפריר, העולם הזה

מעטים יועים שיש בממשלה שר בשם יוסקה שפירא. מעטים
מבין המעטים יודעים מה הם עיסוקיו בממשלה, אם יש כאלה. אין
כמעט איש הזוכר איך הגיע בכלל לממשלה, ובשם מי( .זה היה
בשם מיפלגה שכבר חרלה מלהתקיים).
אבל השר יוסקה ישנו בממשלה, והשבוע אף העלה הצעה
גאונית: לשלם לכל ערבי בשטחים הכבושים 20 אלף דולר, אם
יסכים להגר מהארץ.
מרוע 20 אלף? מפני שזה מחיר קליטתו של יהודי, העולה
לארץ.
בדרך גאונית זו מקווה השר יוסקה לפתור את הבעיה הדמוגראפית.
מיספר הערבים יקטן, וממילא אחוז היהודים יעלה.
חשבון פשוט מגלה שלפי הצעה זו דרושים רק 30 עיליארד
דולר כדי לפנות את כל הגדה המערבית ורצועת־עזה מתושביהן
הערביים. תמורת 14 מיליארד נוספים אפשר גם לשלח את
האזרחים הערביים של ישראל עצמה.
לחסל עם שלם ב־ 44 מיליון דולארים — הרי זה בחצי־חינם.
פעם ראיתי קאריקטורה בעלת מסר דומה. זה היה בשיא משבר־הנפט,
כאשר השייח׳ים הסעודיים רכבו על חביות־הנפט כמו על
סוסים אצילים. בקאריקטורה אמר שייח׳ סעודי אחד לחברו :״למה
להילחם בישראלים? למה לא לקנות אותם?״
אבל יוסקה אינו שייח׳ סעודי, ודומני שגם אין לו חוש״הומור.
הוא התכוון לדברים ברצינות.
אז ברצינות: דרוש מוח די מעוות כדי להאמין שאפשר לקנות
עם בכסף. המחשבה מעידה על בעליה שהוא אדם חסר כל חוש
לאומי. שהרי רק אדם עיוור־לאומים (על מישקל עיוור־צבעים)
יכול להתייחס בבוז תהומי כזה לחוש הלאומי של בני אומה אחרת.
אבל אותי מטריד היבט אחר של ההצעה. המוני ישראלים
יורדים מדי שנה מן הארץ, וביניהם משוחררי היחידות המובחרות
ביותר של צה״ל. נדמה להם שאין להם כל אפשרות כלכלית
לבנות לעצמם קיום הוגן בארץ זו.
תחת להציע 20 אלף דולר לכל ערבי כדי שיהגר, מדוע לא
להציע 20 אלף דולר לכל צעיר ישראלי, כדי שלא יירד מן הארץ?
השר יוסקה לא חשב על כך. ולא במיקרה. בעיניו, העיקר הוא
להיפטר מן הערבים.

הגיזענות והלאומנות טבועות בטבע אנוש. הן מצויות בו עם
לירתו. ואילו הסובלנות, הזיקה לדמוקרטיה, הגישה הליברלית
וההומאנית — אלה הם ערכים נרכשים.
.השינאה לזר, האגואיזים הקבוצתי הבלתי־מרוסן, ההתנשאות
של ״אנחנו״ מול ה״הם״ ,הכמיהה לדיקטטור — כל אלה הם
תכונות ילדותיות, פרימיטיביות. האם מפליא הדבר שהן חזקות
במיוחד בגיל הילדות והנעורים?
אדם סביר מתבגר, רוכש נסיון־חיים, ובדרך רציונלית וריגשית
מגיע לרמה גבוהה יותר של תודעה אנושית. על כל פנים, יש לו
הסיכוי להגיע לכך. רבים נתקעים בשלב־ההתפתחות הפרימיטיבית
יותר, ונשארים לאומנים וגיזענים כל חייהם. אחרים עולים
מדרגה של קופים אנושיים לדרגה של הומו סאפיאנס.
בית־ההורים, בית־הספר והרחוב יכולים לעזור בטיפוח ההתפתחות
הזאת, להחיש אותה ולבסס את תוצאותיה. כאשר הבית
נגוע בעצמו בגיזענות, כאשר בית־הספר כושל או מטיף לתורות
לאומניות־גיזעניות, כאשר הרחוב והצבא מושכים את הנער המתבגר
למטה, זה יכול לעצור את ההתפתחות.
בארצות בעלות בעיות אחרות, או שהגיעו לשלב־ההתפתחות
אחר, הנוער נוטה למיליטנטיות שמאלית, שגם היא יכולה להיות
בלתי־סובלנית, קנאית ובלתי־רציונלית. במשך הזמן, עם התבג־רם,
הופכים המיליטנטים הצעירים לאנשים מתונים וסובלניים
יותר. הסמלים שונים, אבל התהליך דומה.

וה הם אומר׳...מה הן אומרות...מה הם אומרים ...מה הן אומרות...מה

מנחם זילברמן:

שמשן הזבמן:

. ,רנעמים זה מציר, אם ישיח בבתי־הכנסת, לקחת בחשבון שערורים
ולפעמים זה מזיק!״
לחסר איתי חשבונות!״
מיום הראשון, הא חד בנובמבר, יש חובה לחגור
חגורות״בטיחות במכונית גם בתוך העיר. מלבד חוסר״
הנוחיות שבחגירת החגורה, במיוחד בחודשי הקיץ
הלוהטים, יש הרבה אנשים הטוענים שהם ניצלו מתאונות
מפני שלא היו קשורים בחגורה. אחרים מתעצבנים מעצם
חקיק ת החוק.
פניתי אל מנחם זילברמן שעבר, השנה, יחד עם אשתו
דורית, תאונה קשה, ושאלתי אותו מה דעתו על החוק ואם
הוא מתכוון לעמוד בו.
אני חוגר חגורת־בטיחות בתוך העיר כבר שנים. אני פשוט
נוסע בתוך העיר במהירות שמתכנני הכבישים באיזור לא חשבו
עליה.

• החגורה לא מפריעה לך על הבטן?
אני יודע שאת לא תאמיני, אבל אפשר להשיג חגורות
המצליחות להקיף את הבטן שלי.

• .אתה חושב שחגורה מצילה?
אני חושב שחגורת־בטיחות היא הימור. יש סוג של תאונות,
שבהן חגורה יכולה להציל חיי־אדם, ויש תאונות שבהן היא יכולה
לגרום לאסון, כמו, למשל, כאשר המכונית נדלקת, והנוסע או
הנהג לא מצליחים להשתחרר מהחגורה, והיו דברים מעולם.

• האס בתאונה המפורסמת שלך ושל דורית
באיטליה הייתם חגורים?
אני הייתי חגור, ודורית לא.

• ובאמת אתה כמעט ולא נפגעת, ודורית נפצעה
קשה.
האוטו שפגע בנו פגע בצד שבו ישבה דורית, ומהמכה היא
חטפה את השברים והפגיעות. אחרי זה המכונית שלנו התהפכה

בשבוע הבא יערך בהיכל״התרבות בתל־אביב הקונצרט
לחזנות, שעורכת עיריית תל־אביב בכל שנה. בקונצרט
כזה התחיל את דרכו החזן הצעיר דודו פישר, שלימים היה
לכוכב ״עלובי החיים״.
מלבד הקונצרט, דובר בעיריית תל־אביב על פתיחת
בית־ספר לחזנים, מיקצוע שחשבנו שעבר מן העולם.
האם יש עוד קהל הצמא לחזנות האם יש צורך בחזניסו
את השאלות הללו ואחרות הפניתי לשימעון הוכמן, מנהל
המחלקה״לתרבות־תורנית בעיריית תל״אביב.
אומנם יש הרגשה שמיקצוע החזנות עבר מן העולם, לפחות
בארץ. אנחנו עושים מאמצים להחזירו.

• מדוע?
כל הסיפור התחיל בראש־העיריה מר להט, האוהב מאוד חזנות.
לפני 10 שנים הוא פגש ביהודי בשם חיים דגר, הגר במיאמי,
ושגם הוא אוהב חזנות. בעיקבות השיחה הזאת הוקמה קרן, שמר
וינר תורם לה ניר רחבה, והתחילו הקונצרטים לחזנות כל השנה.

• אני מבינה שבקונצרט השנה בדטתתפים
חמישה חזנים. מאיפה הם?

על הגג, הדלת נפתחה ודורית עפה החוצה. אילו היתה קשורה,
והמכונית היתה מתהפכת עליה, או שהיו מנסים לשלוף אותה
מתוך המכונית ההפוכה, יכול מאוד להיות שלא היה מה לשלוף,
או שהיו גורמים לה לנזקים עוד יותר קשים.

• זאת אומרת, שבעצם אין לך דיעה אם חגורות
בתוך העיר זה טוב ליהודים או רע ליהודים?

לצערי לא. ולכן המיקצוע גווע. בארצות־הברית ובקנדה החזן
מחזיק בכל בית־הכנסת.

כן, אני חושב זה הימור. פעם זה מצליח, ופעם לא. מה שמרגיז
אותי זה שהממשלה הזאת, במקום להשקיע בכבישים, מחוקקת
חוקים. הם יושבים להם שם למעלה ואומרים ״הטיפשים האלה לא
יודעים לשמור על עצמם, אז נשים להם חגורות־בטיחות. ואם זה
יצליח, אולי גם נשים להם אזיקים ״.אני לא צריך את קורפו שיגיד
לי אם לחגור חגורה או לא.

• אז למח לפתוח בית־ספר לחזנים, אם הם לעולם
לא ימצאו עבודה אצלנו? אתם נותנים להם מיקצוע,
שאיתו יהיה להם קל לרדת מהארץ?

• האם יש בארץ חזנים המתפרנסים מזה?

גם אנחנו חשבנו על זה בהנהלה, ודנו בכך. הוחלט שכל חזן
שיקבל מילגה ללימודים יתחייב לעבוד בארץ במשך חמש שנים.

• אבל אתה בעצמך אומר שבארץ בתי־הכנסת
לא שוברים עוד חזנים.

באמת? ואז בתאונה הראשונה, כשאדם ייהרג מפני שלא
הצליח לצאת מהרכב, יתבעו את הממשלה. מה הם יגידו אז?

זאת אחת הכוונות שלנו. אנחנו רוצים לשכנע בתי־כנסת
לקחת חזן. אנחנו מאמינים שכאשר יתחילו לשיר בבתי־הכנסת,
יבואו לשם גם אנשים חילוניים.

זה ההימור שאני מהמר, ואני אחראי לעצמי( .תיאלה שסי)

(חיאלה שמי)

לא! הרי עליתי על ערוץ ריק! איני מתחמק מאחריות, אבל זאת
היתה המלצה של הנהלת רשות־השידור, הממונה על החוק. זו
המליצה לפני שר־החינוך, שהמליץ לפניי.
לא הרחבנו את השידורים — והאמיני לי, היו פיתויים.

שידוד

בדציון מילר הוא מארצות־הברית. יעקב מוצן וחיך בגלי
שניהם מקנדה. מישראל יש שני חזנים, נפתלי אשטיק ואליהו
גרינבלט.

• ואתה בכל זאת חוגר חגורה בתוך העיר?

• הבה נתקדם ל־ד . 198 גם הפעם לא שברת
שביתה?

תאונות

• אולי יש כאלה שצריך להגיד להם?

היו מי שנופפו השבוע בזיכרונות משנת . 1976 אז כיהן גד
יעקובי כשר־תחבורה, והוציא א ת הרוח ממיפרשי
השביתה של פקחי־האוויר על־ידי הצבת פקחים צבאיים
במקומם. בת חילת השבוע, כשהחליט יעקובי (בשיתוף
פעולה עם יצחק נבון, שר־החינוך״והתרבות) על שידורי
הערוץ השני בתדר של הערוץ הראשון השובת, רגזו
השובתים והיו שאמרו: רבותיי, ההיסטוריה חוזרת...
שאלתי א ת יעקובי א ם אומנם הוא שובר־שביתות
מיקצועי.
נו, באמת! זה אבסורד, זהו סילוף!
האמת היא שלא רציתי להגיב על הטענות הללו, אם כי הן
הצליחו להכעיס אותי.
יש מי שחושבים שאם חוזרים על שקר פעמיים — הוא הופך,
בסופו של דבר, לאמת.
שביתת הפקחים ב־ 1976 לא היתה מוכרת על־ידי ההסתדרות.
היא היוותה סכנת־נפשות לאלפי נוסעים, שהיו תלויים באוויר,
ושריחפה עליהם סכנת־התרסקות. היה זה הכרחי להכניס שישה
פקחי־אוויר של חיל־האוויר למיגדל־הפיקוח, כדי למנוע אסון.
לא אני קיבלתי את ההחלטה אז, אלא ראש־הממשלה, יצחק
רבץ, שר״המישפטים חיים צדוק ואחרים. זה היה חיוני.

• אם ישית בבתי־הבנסת גם אני אגיע לשם.
את רואה, כבר הצלחנו.

• למשל?
הציעו לנו לשדר את שושלת, שידורי־ספורט, להעביר
אירועים חשובים בשידור־חי. הציעו לנו כבר מישדרי־חסות...
השיקול היחידי שהינחה אותי היה

האמא של מודעי:
היא וקשישים אחרים, ועוד שני״שלישים מהאוכלוסיה. מדוע
לתושב עפולה לא מגיע להתבדר כשם שמגיע לתושב תל־אביב?

• כשקיבלת את ההחלטה לשדר בתדר הערוץ
הראשון האם לא חששת שאתה עלול להיהפך
למטרה לחיסולי־חשבונות כאשר עיתונאי רשות־השידור
ישובו לשדר?
היו לי שיקולים חשובים יותר.

• אני בטוחה שלאיש־ציבור, במוך, ההיבט
התקשורתי הוא חשוב ביותר.
לקחתי זאת בחשבון. אבל אם יהיו עיתונאים שיפעלו לפי
שיקולים של חיסול־חשבונות — הם יפעלו בניגוד לאתיקה
(רפנה ברק)
המיקצועית.

הייה חכם,קנה עכ שיו מזגן תדיראן
כ די ווו ר ר־י —

אל תטאר גם
(כקיץ הבא בלי מזגן
רק מזגן 1מתוך 3מזגני תדיראן נשאר בארץ,
2מכל 3מזגני תדיראן מיוצאים לארה׳׳ב.
צלצל לתדיראן ונשלח אליך יועץ הנדסי שימליץ על
המקום הטוב ביותר להתקין בו את המזגן ועל הדגם שיתן
לך את התוצאה הטובה ביותר.
מזגנים מפוצלים מזגני חלון ומזגני רוטרי בהספקי מדחס
שונים.
האספקות: תוך 0-12ו שבועות
^ ברור פרטים והזמנות: חייג עוד היום לתדיראן מזגנים
סניפי תדיראן: תל-אביב 5420304 03 חיפה 04-748756/16 -
ירושלים -ו 022ו • 02-7באר שבע • 057-36561 -רשת בית המזגן
(רעננה, ת״א, חולון, ר״ג, ראשל״צ, נתניה, ירושלים, חיפה, בייש)
• שווק הוגן, ת״א י סלון סבוי, חולון • ספרא׳ ,ב״ב •
ואצל סוחרים מובחחם.

מזגן היצוא מס. ו של ישראל

נז ג ל ^גן

חב> ב, תו ס ס
וק1לנוע>
ריסה, סו ובוב גם הוא (רב־חן,
תל־אביב, אנגליה) -עוד קומדיה
בריטית השואבת השראה מן ה פרולטריון.
היא מצטיינת בהרבה
מאוד חיוניות וחוצפה, גם אם אין בה הרבה מן הסיגנון ומן
העידון שמצפים למצוא ביצירה קולנועית מושלמת.
העלילה בולה ממוקמת בעיר שדה, הבנויה כולה שיכונים,
ובהם תערובת ע סי סי ת של גזעים וטיפוסים. שתי הנערות,
ששמן מופיע בכותרת, הן ידידות אמיצות בגיל״העשרה. המין
הוא הישועה היחידה בחייהן מפני השיממון המוחלט, האנושי
והתרבותי, שסביבן.
את סיפוק מאווייהן בנושא זה מספק בוב, סוכן נוסע
שבביתו הן מבלות מדי״פעם, כשמרטפיות. כאשר הוא מחזיר
אותן הביתה, ב תו ם ערב ארון ומייגע שבילה עם אשתו, הוא
דואג לנסוע בנתיב האריך ביותר, לעצור במקום השומם
ביותר, ולהדגים לכל אחת מהן בנפרד את נפלאות כושרו
המיני האיתן, שעה שהשניה צופה מן הצד.
כל זה נראה כמו סידור אידיאלי לשלישיה, עד אשר האשה
החוקית, שנפשה קצה כבר בהרפתקאות בעלה, מחליטה
שאינה מובנה להיות גלגל חמישי בעגלה. היא נוטלת יוזמה,
מ שתפת בסוד האת הוריה של אחת הנערות, ואז נטרפים
הקלפים, לאו דווקא לפי התיכנון.
אלן קלארק, בימאי שעיקר עבודתו עד היום היתה
בטלוויזיה, מקפיד להכניס קצב עידני מאוד בסדר־העניינים,

יומן החדשות
פסטיבל
כל העול
התאחדו

גירוג׳ קוסטיגן: ליהנות ממנו
שחקניו נראים כאילו הם נהנים מכל רגע, ובתסריט של
אנדריאה דגבר בת ה , 25-המדברת על דברים שהיא כנראה
מכירה מקרוב, יש תחו שת אותנטיות.
אולי אין זה סרט חשוב במיוחד, והאסתטיקה בו אינה
מגלה לנו עולמות חדשים, אבל זהו בהחלט קולנוע אמיתי
וחביב, המשתמש בשפה שלעיתים מעלה סו מק בלחיים
בתוליות, והמציג חדוות־חיים תו ססת, שנעים לראותה על
הבד.

ללא הרדמה
ההתנקשות (אורלי, תל־אביב,
הולנד) -למעשה, נושא הסרט א ת
כל הסממנים הרצויים לסרט כדי

שיגרוף את פרס האוסקר לסרט ה זר:
בעיה כלל-אנושית וקונפליקט מוסרי, עלילה חובק ת עולם,
תקופות וארצות, סיפור שבו נכנסות ויוצאות עשרות דמויות,
הפקה עשירה י חסי ת לסרט אירופי. בקיצור -סר ט עשוי
על־פי מירשם נכון.
גם הבימאי, פונס ראדמייקרס, נושא איתו זה שנים א ת
חו ת ם הבימאי הלאומי של הולנד. הוא מתמחה בסיפורים של
גיבורים היסטוריים, על רקע אפוסים רחבי-יריעה (מקס
האבלר).
לא במיקרה נערך בהולנד, בשנה שבה הוגש ה ה תנק שות
במועמד לאוסקר, סמינר בנושא ״מילחמת העולם, המחתרת
ושיתוף־הפעולה ״.על הסמינר דיווחנו במדור זה לפני שנה.
ה מסקנה העיקרית, אחרי צפיה ביותר מ 20:סרטים שנעשו
בהולנד בנושא זה מאז מילחמת״העולם השניה, היתה שהולנד
מ תייסרת עד היום בעניינים של מוסר במילחמה: שאלת
המחתרת, ואם חבריה היו גיבורים, טרוריסטים או פחדנים,
עדיין מעסיקה אומה זו.
גם לראדמייקרס, נושא מילחמת-העולם השניה, הטראומה
שלה ותסביכי-הא שם של ניצוליה, אינו חדש. הוא העלה אותו
בסרט שחור־לבן, פנינה קטנה בשם זהות כפולה, שנעשה
בשנת , 1964 במימון איל־הבירה פרדי היינקן. מאז אסר

המהדורה ה־ 25 של פסטיבל־ניו־יורק נחתמה
בהצלחה מסחררת בהקרנת בית ההימורים
(שבישראל ׳כנראה יקרא, משום מה, שם
המישוזק) ,בדיוק יום אחד לפני שסרט זה הוצג
בפסטיבל־חיפה. אלא שבניריורק יכלה השחקנית
לינדזי קראוז, להחמיא באוזני בעלה, דייויר
מאמאט, המחזאי שהפך בימאי :״עלה והצלח
בקאריירה החדשה שלך, יקירי, חוץ משתי
האוזניים הנפלאות שיש לך, יש לך אוזן נפלאה
לדיאלוגים׳.
הצלחה ניו־יורקית נוספת שמפאת הבדלי־השעות
הוצגה גם היא בחיפה בדיוק באותו היום,
היא עכבר בארים, לפי צ׳ארלס בוקובסקי, בבימוי
בארבט שרדר.
מבט חטוף נוסף בתוכנית פסטיבל־ניו־יורק
מגלה שם לא רק את הסרטים שהוצגו בחיפה, כי
אם גם את אותם שהוצגו בוונציה, בירושלים
ולוקארנו, בקאן בברלין ושיוצגו בלונדון, שיהיה
הפסטיבל הבא.
פסטיבל־לונדון יתחיל ב־ 11 בנובמבר, בגאלה
של סרט שהדים מהגידופים והנאצות בין מפיקיו

ניצול הולנדי במעיל גרמני: טראומה
המממן להציג את הסרט בכל מיסגרת מיסחרית, כנקמה
אישית על שהשחקנית הראשית, שהיתה אהובתו של היינקן,
ברחה ממנו עם הצלם הראשי.
בזהות כפולה סיפר ראדמייקרס על איש־שוליים שהפך
בעל־כורחו לגיבור, ונחשד כסוכן כפול הן על-ידי הנאצים והן
על-ידי בני־מולדתו.
בהתנק שות מתאר ראדמייקרס את טראומת המילחמה
באמצעות סיפורו של רופא־מרדים.

הצד האחורי
עול הביטחון
ללא מוצא (בן־יהודה, תל־אביב,
ארצות־הברית) -מותחן פוליטי
מן הסוג שבו בני-אדם אינם חשו בים
כלל, רק מעשיהם קובעים,
אילו המעשים עצמם מאורגנים בצורה שתתאים לסיפור, יותר
מאשר למציאות.
קוויו קוסטנר, כוכב באופנה, מגלם קצין ימייה בעל עבר
בביון. חבר״נעורים מגייסו לעבוד למען שר-הביטחון־האמרי-
קאי, במאמציו של זה לבטל תוכנית יקרה ומיותרת לבניית
צוללת עתידנית, מיבצע הזוכה לתמיכה של לובי פוליטי רב־עוצמה.
אלא
שבמקביל מתאהב קוסטנר בנערת-ליווי יפהפיה,
שמסתבר שהיא גם פילגשו של השר המעסיק אותו. העניין
מס ת בך והולך כאשר השר הורג את הנערה בהתקפת-זעם. על
הקצין מוטלת האחריות לנקות את הרוצח מכל חשד וללכוד
תח תיו רוצח דמיוני.
הרומאן של קנ ת פירינג השעון הגדול, שהוא ה ב סי ס
לתסריט, שימש בבר לסרט שנעשה לפני כמעט 40 שנה, אלא
שאז היה העניין צנוע יותר. דובר אז בעורך של עיתון וכתב
בכיר, ולא בקברניטי מדינה ובעתיד העולם החופשי.
ה תסרי ט של רוברט גארלנד מנפח א ת האירועים מעבר
לאמינות, ואילו רוג׳ר דונאלדסון, בימאי ניו-זילנדי שסירטו
המוצלח אר מון מתנפץ, לא הוצג בישראל, תלוי לחלוטין
באיכות ה תסרי טים המוגשים לו, וכאן הוא בעצם נפל בפח.

הכוכבת הראשית
החמיאה באוזני בעלה
המחזאי על אוזגיו
הפרטיות -מה קרה
בחיפה שקרה בניו־יורק,
ויקרה בלונדון

שון יאנג וגיין הקמן: השר היה קנאי
המחצית הראשונה של הסרט נראית כמו רומאן־משרתות
לכל דבר. החלק השני של הסרט מתחיל אומנם לרתק, אך לא
מפני ההזדהות שמעוררות הדמויות, אלא משום שקצב-
האירועים הולך וגובר, ועימו נסגרת הטבעת סביב הגיבור.
קוויו קוסטנר הוא בתור נאה, לכל הדעות, אבל אין לו כאן
הרבה חומר לבנות לעצמו דמות, ואין לו הנתונים הטיבעיים
שיספקו אופי לדמות בלתי־קיימת. אפילו גיין הקמן, שהוא
הרבה יותר ותיק ומנוסה ממנו, מפסיד במאבק עם התפקיד.

כימאית סיברניק
סחיפה ללעחן
לשחקניו כבר נשמעים למרחוק. תפילה להולכים
למוח, של הבימאי מייק הודג׳ם, הוא הסרט
שהעלה את חמתו של מיקי רורק כל אימת שנזכר
בו, ושעקב הופעתו בו לקה בהתמוטטות־עצבים
חמורה.
רורק טען שהמפיק סם גולווידהבן והכימאי
סובבו אותו בכחש. הוא התפתה להאמין שהוא
עושה סרט האוהד את המחתרת האירית, אבל
בסופו־של־דבר התברר, לדעתו, שההיפך הוא
הנכון. בינתיים קיוותה החברה, שכתוצאה
מהתנצחותה עם הבימאי יעלו הכנסותיה בקופה,
יאבל מסתבר שהסרט עושה קאריירה בינונית
למדי בארצות־הברית. אין ספק שבלונדון יהיו לו
השלכות פוליטיות ברורות.
פסטיבל־לונדון מציג כאירוע־מרכזי את
המתים, סירטו האחרון של ג׳ון יוסטון, ואת הסרט
הדוקומנטרי של הבימאית ליליאן סיברניך
(שהתארחה גם היא בחיפה) ,יוסטון והדבלינאים,
מה שמוכיח שוב שהאירועים המרכזיים בעולם־
הקולנוע נודדים מפסטיבל אחד למישנהו.
לא רק סרטים, גם האנשים נודדים בעיקבות
הפסטיבלים — מרים מזייר, השחקנית הצרפתיה
שביקרה בישראל לרגל הצגת אש בד בי בחיפה,
הוזעקה מאילת על־ידי מנהלי פסטיבל לסרטים
קצרים בברלין בתחילת נובמבר כדי לשמש שם
כשופטת.

תד רי ך

חובה לראות:
תל־אביב: נרדפי החזק, זקוף ת־אחן, בלח
לחופש הנחל, שיר אשיר משם, לא שם זין,
חימ 1מלך־יחשלים, ראן דה פלורט, החנות מעבר
לפינה, סטאל לאקט.
ירושלים: מטאל לאקט, לא שם זין, בית האמיצים,
ראן דה פלורם.
חיפה: החנות מעבר לפינה.

עדנה פייט־ז

העולם הזה 2618

זה ...וגם זה 1...גם זה...וגם זה...וגם זה...וגם 7ה 1...גם זה...וגם זה 1...גם זה...

ל א *ז_-1£ 1ו אל א הצירה
למרות פינת בן־יהודה שהכנסתי למדורי באופן כמעט קבוע, אף אחד
לא יוכל לטעון נגרי שאני אחת המשוגעים לשפה, המתעקשים להשתמש
במילים לא־ברורות, רק מפני שהמציאו אותן בארץ־ישראל.
אני באמת חושבת ששפה הומצאה כדי שאנשים יוכלו להבין זה את זה,
ואם מרקנע לא נכנס לשפה, אפשר להמשיך ולקרוא לזה ביסקוויט, ומותר
גם לקרוא למכשיר־וידיאו כדי שיידעו על מה אתה מדבר, ולא חוזי, כדי
שלא יידעו על מה אתה מדבר.
אבל מבאן ועד לגל הפרובינציאליות (קרתנות, בעברית) ששטף את
חיי־המיסחר בארץ, הדרך באמת ארוכה, מפותלת ומאוד מרגיזה.
כשלמיסעדה קוראים גסטחנום או אנטריקנט או איטליה עוד אפשר
להבין את זה, כי השם מרמז על סוג האוכל. אבל כשקוראים לבתי־קפה
ומיסעדות מון־לרדן אריסטוקרט, ד אוד ד, קליפסו, טיבולי, א־לה־קארט,
נריל־סלקט, לימבוס פאב, לה־סקאלה ועוד, זה די מעצבן.
נזכרתי גם בכמה חנויות־בגדים בתל־אביב הנושאים שמות כמו בון
צ׳אוס, באזאר־סנטר, דה־בסט, אדם־אנד־איו, סוסיאטי־שופ, ה״־סט״ל.
ויש עוד שמות רבים כאלה.
למה, למשל, לסבון־תינוקות של חברת נקה צריך לקרוא סופט־קר?
מי שלא יודע אנגלית, לא יורע מה פירוש סופט־קר. ולמה קר־ל״ן,
ופח־ויל וצ׳ויס — כולם מוצרי קוסמטיקה.
רק מפני שלשמות יש צליל זר? זה מספיק? זה עושה את המוצר? או
שכולם פוזלים לשווקים של חוץ לארץ?
אולי כדאי שהפירסומאים וממציאי־השמות יביטו קצת החוצה, וייראו
שההצלחות הגדולות בעולם אינן נושאות שמות מפוצצים. לוי׳ס למשל,
הוא על שמו של אדון לוי אחד ופורר הוא על שמו של ארון פורר.
אפילו בהוליווד, ששם נהגו במשך שנים רבות להחליף שמות, הבינו
שהכל קישקוש. אם ג׳ינה לולובריג׳ידה עשתה קריירה, כל שם יצליח, אם
רק עומד מאחוריו משהו.
ואגב, להזכירכם, כשמדברים בחו״ל על תוצרת־ישראל, לא מזכירים

חשוב

את סופט־קר ואת בון־טון, שם מקשרים את ישראל עם תוצרת יפו, כרסל,
בנד־עור, עמק, עסיס ואובחון(סתם שם־מישפחה).
כל הקטע הזה נכתב כי היום בבוקר טילפנה אליי יחצנית אחת והזמינה
אותי לאיזה אירוע שייערך באולמי רנסנס. וחמש דקות אחריה טילפנה
יחצנית אחרת וסיפרה לי על משהו שנמצא בבניין סנציור׳ ,שמעל השקם
של איבן־גבירול. שתיהן עיצבנו אותי, אז החלטתי להתלונן. נכון שיש לי
סיבה?

והרי החדשות
כל קישקוש שרואה אור בארץ־ישראל מקבל
מייד שם מדהים בחגיגיותו, ואם אפשר בלועזית.
יש לי מאה דוגמות כאלה, אבל מפני שאני
כותבת שורות אלה בשעות הבוקר, כשרוח־הקרב
טרם נכנסה בי, החלטתי לא להעליב אנשים.
זאת־אומרת בשלב זה, ובלי הבטחות לעתיד.

חברת הליקס בע״מ, שהיא חברה העוסקת בעיבוד
שבבי מדוייק לתעשיות האלקטרוניקה.
27.90 — 25.90ש״ח לזוג קישקושים.

מי שאומר שמדינת־ישראל של אחרי
צ׳יצ׳ולינה לא תהיה מדינת־ישראל של לפני
צ׳יצ׳ולינה — צדק. רק עזבה אותנו ההונגריה
הסוערת, וכבר התחילו ליצר מוצרי כחול־לבן
בשמה. הסנונית הראשונה היא של חברת פנדה,
חברה לשיווק צמר־סריגה, שהוציאה לשוק, ממש
אתמול אחרי־הצהריים, צמר עם בולקלאך (למה
בולקאלך מזכירים להם את צ׳יצ׳ולינה?) ,הקרוי
על שמה של הגברת, ב־ 20 צבעים שונים.
אז אם את רוצה לסרוג, גבירתי, וגם בא לך
לקבל בולקלאך בחינם — קני צ״צ׳ולינה. אגב,
הצמר לא מומלץ לסריגת כיפות־סרוגות.

6מרקים חדשים התוספו לרפרטואר המרקים
הקיים של תלמה. מרקים מהסוג שפותחים שקית,
מוסיפים מים, מרתיחים וממשיכים לבשל עוד

דיילת אחת גמרה עכשיו את הטיסות של
עונת־הקיץ. בטיסות האלה נוסעים הרבה
ישראלים לטיולים מאורגנים.
כאשר תמה אחת הטיסות הללו, התחילו
הנוסעים לרדת מהמטוס, וכל אחד מהם נעצר
לרגע בפתח המטוס, כדי להגיד לדיילים תודה
ושלום. ישראלי אחד, שכנראה זו היא לו הנסיעה
הראשונה לחו״ל, נעצר בפתח המטוס, הסתכל
למטה אל נמל־התעופה ואל מכוניות נמל־התעופה
המתרוצצות בשטח, הסתכל בתימהון על
הדיילת ושאל אותה :״זאת אירופה הקלאסית?״

קיבוצניק אחד, מאוד זקן הרגיש לא טוב.
האחות של חדר־החולים בקיבוץ נבהלה מאוד
וטילפנה לאמבולנס שיבוא מהר. האמבולנס בא,
הזקן כבר היה ללא הכרה. העמיסו אותו ופתחו
בדהירה לכיוון בית־החולים. באמצע הדרך
התנגש האמבולנס במשהו. האחות שנלוותה
לחולה שברה כמה חוליות, נהג האמבולנס שבר
כמה צלעות. העבירו את השלישייה לבית־החולים.
רק שם התעורר הזקן, חזר להכרתו
ושאל :״קרה משהו?״

קורא יקר
הקורא ש. נימרי מרמת־השרון מבקש ממני
לעזור לו ולקוראים אחרים המעוניינים לקנות
ולאכול מזון אורגאני. מאחר וכתבתי לפני
שבועות אחדים על מקום שבו אפשר לקנות מזון
כזה, כלומר לא מרוסס ולא מדושן, מבקש ממני
ש. נימרי לעשות עוד צעד אחד לטובת חסידי־הבריאות.

נימרי מודיע לי (ובאמצעותי גם לכם),
שעדיין לא קיים בארץ שום גוף אשר ביכולתו
לבדוק ולאשר שאכן הסחורה הנמכרת בחנויות
המיוחדות היא אורגאנית. מר נימרי רוצה להקים
גוף כזה, לטובת הצרכנים.
המעונינים יפנו לחוג שוחרי המזון האורגאני,
ת״ד ,921 תל־אביב מיקוד .61008 זהו. ותהיו
בריאים, כמובן.

׳ייי

מה זה: שטוח, מלבני, כשמכניסים אותו
למכשיר־וידיאו הוא מראה סרט שעוסק כולו
במין, ובכל זאת איננו פורנוגראפי?
לא יודעים?
זוהי קלטת־וידיאו שהופקה על־ידי קופת־חולים־מכבי.
בשיתוף עם היחידה לחיי־מישפחה
וחינוך מיני במישרד־החינוך, בנושא חינוך מיני
לנוער. מחירה של הקלטת 60ש״ח(לחברי קופת־חולים־מכבי
40ש״ח) ,והיא עוסקת בכל מה
שכבר שנים מתלוננים אצלנו שצריך להסביר
לנוער, ואין מי שיעשה את זה. אז לא שבגלל זה
לא נולדים ילדים, אבל היום, עם האיידס מצד
אחד והאלקטרוניקה מצד שני, החליט מי
שהחליט שכדאי להפיק מין־קלטת, או קלטת־מין
— איך שאתם רוצים.
מדברים שם על הכל, על איידס ומחלות־מין,
על אמצעי־מניעה, על איך ומתי ואיפה, ומה זה
הורמונים, ולמה יש וסת וכל הדברים האלו,
שלרוב ההורים נראים מביכים כשצריך לדבר
עליהם עם הילדים.
וכמובן, אי־אפשר שלא להזכיר את יעל דן
מתצפית, שלא יכלו למצוא טובה ונעימה ממנה
לתפקיד ההסברים.
אותי אישית הסרט לא ריתק, אבל שני בניי
ישבו וצפו בסרט, פה ושם גיחכו במבוכה, פה ושם
המתיקו סוד, ואני מניחה שלמדו מה שהיה צריך
ללמוד.
נראה לי שהסרט הוא רעיון מצויין להורים
חופשיים כמונו, שבגלל מבוכה בלתי־מועברת
קשה להם לעסוק במה שעוסקת הקלטת, מבלי
להראות שום סימני־מבוכה.

שמעתי...

ולאחר האמור לעיל, כשאני רואה שמישהו
ייצר נעלי־בית וקרא להם ״קישקוש״ ,אני באופן
אוטומטי לטובתו, ואפילו לא איכפת לי לתמוך
בו מבחינה כספית, קרי, לקנות את הסחורה שלו.
את נעלי־הבית העשויות כותנה המציאו ב...

הודעה למציצים

כמה דקות. גם המרקים החדשים לא רעים, אבל
לא מצאתי בהם חידושים יוצאי־דופן. מה שכן
נחמד מאוד הוא המחיר — 1.01ש״ח לשקית,
שממנה מכינים 3־ 4מנות מרק חם לחורף.

נוזל מיוחד לניקוי של מירצפות מלוכלכות
מאוד משווק עכשיו בארץ. שם המוצר ט 1ספס1ן
ספציאל. אריזה של 500מ״ל עולה 6.70ש״ח.
אפשר להשיג בחנויות לחומרי־ניקוי. נוסה בביתי
בהצלחה גדולה.

סוף־סוף יש גם לי אוברזון. דווקא לא עליי,
אלא מתחתי. כלומר במיטה שלי.
האמת היא, שלא התכוונתי לדווח לכם,
קוראים יקרים, מה קורה במיטה שלי, אבל
נשברתי בלחץ החברים.
האוברזון — כלומר כלי המיטה, שהוא עיצב
לכיתן — שוכבים לי על המיטה, ושותפי ואני
מאוד נהנים. אלא שלחדר־השינה שלנו אין דלת
(זה כי השיפוצים האחרונים היו לפני שנה וחצי
ומאז עוד לא הספקנו להזמין דלת) ,אז כל חבר,
חברה או בן־אדם שיושב אצלנו בבית, וצריך
ללכת למיטבח או לשרותים, עובר ליד חדר־המיטות
הפרוץ לרווחה.
פעם הם היו עוברים בשקט וממשיכים הלאה.
אבל מאז שפרץ האוברזון לחיינו, נעצרים
האנשים באמצע הדרך, מציצים לתוך חדר־השינה
שלי (זה די מגעיל, לדעתי) וצועקים
״וואו! איזה יופי! מאיפה כלי־המיטה המשגעים
האלה?״
אז כלי־המיטה האלה, לידיעתכם, הם של
כיתן, תוצרת־הארץ כמובן, ומחירם לא זול, משהו
כמו 200 שקל עם סדין־גומי וקצת פחות עם סדין
רגיל.
עכשיו תוכלו לקנות לעצמכם אוברזון
ולעשות וואו! בהדר־המיטות שלכם.

להראות!רדאזח ארס־הול
ואוכל סיני עירפלו את הצייר

אינה מפריעה לו לבלות וליהנות בב

״1191 ^ 1קוןץ 111י 1בנו של המציל הידוע טופסי מחוף
| / 1/ / 1_ 1 פרישמן, מפורסם גם בזכות הרומאן
\ 11/11
עם רונית ויגלד. במסיבה נצמדה אליו הדוגמנית החיילת איריס יצחקי.

רווית זיו

עתודאית בת , 22אחת היפות האמיתיות שנראו
במסיבה. רווית שניהלה רומאן עם הדוגמן מוטי
הורנשטיין, מסיימת א ת שירותה בקרוב, וממשיכה בלימודים אקדמיים.

1הנ

ך! \ 1ך | 1ך 1ך 1עולה חדשה מבלגיה, דמות חדשה בחיי-
\ 11 1^ | 11 ו | הלילה. היא באה בחברת המעצבת הבלגית
דניס באומגרטן (לצידה) .השתיים דחו את החיזורים הלא״אירופיים.

ר צ עירי
י שראר
את הערב — חצות פלוס — פתחו
הבליינים במסיבת־יום־ההולדת של

רווית זיו הפתח־תיקוואית, שנערכה
בדיסקוטק החבע־הדרונו׳ .האורחים
הרבים שגדשו את הבר והדיסקוטק
רקדו וטיילו בין הקומות במשך שעה
שלמה. פרצופים מוכרים בציבור לא
נראו שם, אך גם אלמונים יכולים
להיות יפים ובעלי סכס־אפיל, בדיוק
כמו המפורסמים והיפים, שהם בעצם
מאוד לא־יפים, אלה רק מתחזים כב־אלה.
אז בקיצור, ארץ־ישראל היפה
והצעירה התרכזה ברובע הדרומי
והשתעשעה בדרכה שלה.
האקשן הגדול התרחש בהמשך הערב
במלון ימית. אודי בר־נס, נער־שעשועים
מקומי, שהוא רק בן 21 אבל
יש לו קשרים ויחסי־ציבור כמו לאנשי״
מיקצוע בגילם של הוריו, פתח את

אסף רוביות״ :3
הנוהגים לבלות בחברתו בבתי קפח

עונת־החורף במסיבה גדולה והמונית
בדיסקוטק התל־אביבי הרבי ססס,
שבמלון ימית.
הרבה מבלייני־העבר, שאיכלסו את
המועדון הגיעו בהמוניהם, וביניהם
היהלומן דורון גדלדמן, עורן־הדין
ראובן רכס, בעלה לשעבר של
מלכת־היופי חנה אורדן, שרקד עם
חברתו ההולנדית של נ׳קי וייסברג,
מבעלי הקימקום. אשת־החברה ברוריה
צוורן באה בחברתה של הדוגמנית
לשעבר שרונה מארש, שגילגלה
שיחה עם המנתח הפלסטי יהושפט

שולמן.

ותיקה,
חברה
ך ך 1ךיה 1| 11ך | אשת
^ | 111^ 11 11 1מנסה עדיין כוחה במסי בות.
העיתונאים מזהים אותה, אן לא החוגגים.

שחנה מארש 52

חברתי. הנוכחים לא זיהו את הדוגמנית לשעבר.

החברים הנכבדים האלה קצת רקדו,
קצת שתו, ובעיקר הביטו ביפות, שריחפו
ברחבת־הדיסקוטק.
אם לשפוט לפי מצב־הרוח ולפי
אווירת החושניות שהיתה במקום, ניתן
אולי לחזות שאודי בר־נס וחברתו,
הדוגמנית המרשימה טובי דרור,
יעשו מהפך בחייהם. הבעיה היחידה
שהפריעה לרבים, היא שיותר מרי
אנשים גדשו את המקום ויצרו אווירה
של שוק־בשרים. מינון אחר היה עושה
את המסיבה למשהו מיוחד ואותנטי.
6919

ם של המיסעדה
נה״ ,עובדה ש־ול
מאנפרד, שם

הוא דמו ת מאוד פופולרית, בעיקר בגלל חוש־ההומור
הטיבעי. כטוב ליבו ביין חיבק א ת מנהלות־המקום נאווה
פינס (בתצלום מימין ) ויפה רביב (בתצלום משמאל).

!ר ואיש־עסקים
׳״הון ישראלים
?עדו ת, ביניהם

יוסי חכמי, מבעלי ״הפניקס״ ,ושמואל פלאטו״שרון. אנט,
אשת פלאטו (בתצלום לצידו) ,הופיעה בלבוש אלגאנטי
מאוד שכדוגמתו רואים רק בקאזינו של מונטה״קרלו.

\ 1 | 1ך 1ך הזמר הוותיק, שחלק מהשלגרים
1111 # 1 \ 1הישנים שלו נכתבו על״ידי הזמרת
זמירה חן (בתצלום לצידו) ,בידר א ת האורחים

מו סי ק ה
סיני ת
ב סי גנו ן
מסיבת הוצאת תקליטה החדש של
זמירה חן, שנערכה בבר של
מנפרד כץ, היתה מעין פגישת־פיסגה
לגיבורי־העבר, שיהיו, אולי, גם
גיבורי העתיד. הזמרים הוותיקים יואל

שר, בני ברמן וישראל יצחקי,
ייצגו את שנות החמישים, חנן יובל,
ייצג את שנות השיבעים, והזמר יזהר
כהן, את שנות השמונים. כולם

הצטערו שלא נכח אפילו אחד מגיבורי
פסטיבל־הילדים האחרון, כי אז היה
נסגר המעגל בייצוג הולם לזמרי שנות
התישעים.
על כל הזמרים ניצח איתן
מסורי, שאינו מייצג אלא את עצמו,
וזאת בהצלחה רבה. האווירה היתה
שמחה וצוהלת, ואפילו המכובדים
שבחבורה, כמו סגן־שר־האוצר עדי

אמוראי, אורה בהרב ורחל דיין,

נסחפו באווירת עליצות. ועסקו בהח
לפת
חוויות עם המיליונרים פייגי
ודובי צימרמן וסל, וברונקה

פלידרבאום,

בחלקו״הראשון של הערב. הידידות ביניהם נמשכת
גם כיום. כדי להראות את חיבתו אליה, הדגים זאת
בהומור על־ידי נשיכה ערפדית. זמירה בחליפת״כסף.
שניחנו בחוש־הומור

ייחודי ומעניין.
בשולחן אחר נראו המלחין אהוד
מנור ואשתו עופרה, ולצידם השחקן
שמוליק סגל ואשתו עדינה,
שהם חברים ותיקים של המארחת.
שימחה דיניץ היה אמור להגיע, אך
יום לפני המסיבה טס לחדל. יחיאל
קדישאי גם הוא נעדר. אפילו סמי
בן־גד, הצלם, בא לברד את זמירה חן,
למרות שהוא נמנע מאירועים
חברתיים מהסוג הזה. אד מאחר והוא

צילם את עטיפת התקליט, הוא בא,
כמו רבים אחרים, שלקחו חלק בהפקה.
כולם שתו ואכלו ובירכו את זמירה
חן ואיחלו לה הצלחה. והיו גם כאלה
שלא הוזמנו, ולמרות־זאת באו, וכרי
לפצות את זמירה על עוגמת־הנפש הם
פשוט בירכו אותה במנות כפולות, כדי
להשקיט את מצפונם על החוצפה
שבהתנהגותם. בשעה 4פרשו אחרוני
האורחים, וזמירה הודתה לכל צוות
הבר, שעזר באירוח, וחזרה הביתה
עייפה אד מרוצה.

באביב 1988 יחזה שנות ה־ 60 רוחובות רונדון

0 1 4 / 1שימלה בעלת שרוול קצר, הדוקה בחלקה

י 0 11 העליון נרכסת בכפתורים, חצאית מלאה
י י1
ותחתונית שקופה. השימלה, בכחול־כהה ולבן עוצבה על־ידי בל פרגוסון.

מ 1ך 11ך ג׳אק אזאגורי עיצב
שימלת״הערב.
#111א ת
(משמאל) שימלה מידי בגי אונג.

עוב באופרה

יארח שתי שמלות־ערב
יפהפיות אלו משמאל :
חלקה העליון של השימלה קשורה בסרטים על
ן¥/הסי־הזיכרון, שנערכו לאחרונה
לסרג׳נט פפר בן ה־ ,20 עוררו גל
של נוסטלגיה לשנות ה־ .60 בעידן
החיפושיות, בירת העולם בכל תחומי
המוסיקה, הבילוי, וגם האופנה היתה
׳לונדון. תרומתם הייחודית של בתי
האופנה של בריטניה דאז, היתה הסיני,
שימלה שהפכה סמל דור־סקס, הסמים,
והרוק־אנד־רול.
שנות ה־ 60 העליזות לא ישובו. ג׳ון
לנון נרצח האבנים התגלגלו אל מועדון
ששן־הזהב׳ וטוויגי נרשמה לשוכד
רי־מישקל אך המיני חזר, וכמו אז, בא
הדחף מרחובות לונדון.
לונדון הפכה במשך השנים האחרונות
לקודש־הקודשים של האופנה ממנה
שואבים גדולי־המעצבים באירופה
השראות ליצירותיהם.
אופנת־המיני תתרומם לגבהים
חדשים באביב , 1988 ותחזיר את
הרגליים לנוף האופנתי בצורה חר־משמעית.
״קצר״
היא מילת־המפתח של עבדי־האופנה.
המראה החדיש של האביב הוא
שנות ה־ ,60 נותנים האופנאים הפעם
אפשרויות אחרות. מי שאינה, אוהבת,
או שלא יכולה להרשות לעצמה,
ללבוש את המראה הקצר, תוכל עדין
להרגיש אופנתית בחצאית המגיעה עד
הקרסול. קצר מאוד או ארוך מאוד,
אבל לא באמצע, לפחות לא באביב
הקרוב.

הכתפיים, תפור קפלים רבים. מימין: שימלת-
סטרפלס עם שרוולים ארכיטקטוניים. כיווצי־הבד
מרככים את צידי הגוף ונותנים אלמנט מעניין.

הצבעים גם הם מזכירים את שנות
ה־ .60 אפשר למצוא הרבה צבעים
פסיכודלים, שניתן ללובשם לחוד או
שילובים של צבעים אחדים. הצבעים
הבולטים הם סגול, כתום־קלמנטינה,
ורוד וירוק־מנטה — צבעים היוצרים
אווירה של קרנבל. הצבע הבולט ביותר
הוא כחול כהה של מלחים התופס את
מקומו של הצבע השחור. אחריו באה
מישפחת־החומים, שהבהיר ביניהן הוא
צבע אבן לבנה, צבע־החלודה, והכהה

ביותר הוא הגוון שנקרא באנגלית
טמפה שהוא צבע חום־אפור. אצל
הצעירות, תופסים את מקום החומים
הכחולים למיניהם.
גם אצל הצעירות וגס אצל
הקשישות נראה את השימלה השחורה
והקטנה, שכנראה תמשיך להיות פריט
חשוב במלתחה גם בעונה הבאה.

האביזרים חשובים כדי להשלים כל
מראה אופנתי. השנה הם חוזרים
בגדול. החגורות רחבות כפי שכבר
מזמן לא ראינו. הן מופיעות ברוחב של
20ס״מ, נמתחות ונסגרות על־ידי
לחצנים. ניתן לחגור אותן סביב המותניים,
ואז הן יוצרות הפרדה ברורה
בין החלק העליון והחלק התחתון,
המושכת את תשומת־הלב אל
המותניים הצרות. ניתן גם ללבוש את
החגורה על הבטן, ובכך להיעזר בה כדי
להסתיר בטן סוררת.
אביזר חשוב אחר, שגם הוא מופיע
בגדול, הן מיטפחות־הראש — ציב־עוניות
או מתחרה.
בתכשיטים, העגילים הם החשובים
ביותר. הם עוזרים ליצור מראה של
נערות־זוהר, וככל שהעגיל גדול יותר,
כך המראה המוגמר מעניין יותר.
הנקודות החשובות של אביב 1988
הן אלה:
• שמלות — צרות מאוד
במותניים וממשיכות להיות הדוקות
עד לירכיים. האורך קצר מאוד או ארוך
מאוד.
#ז׳קטים — ארוכים(אורך אצבעות)
וצרים, כאילו עוטפים את הגוף
כעור שני, עם רוכסנים׳או הרבה כפתורים.
9ערב
— הרבה תחרה, שמלות
מפלרטטות, מחשופים עמוקים, היוצרים
מראה חושני מאוד.

| ^ ך 11ך ך שימלת סטרפלס פירחונית עם
| 1\ 1 1 .1 11/1ז׳קט קצר מבד כותנה בצבעים
של ורוד ועלים ירוקים ונקודות שחורות על לבן.

ך ך שימלת־ערב אלגאנטית מאוד מבד טפטה.
| 1 #1שימלת־סטרפלס ירוקה זו תפורה עם הרבה
כיווצים בחלקה העליון ומקושטת מלפנים בכפתורים.
• צעירות — מראה מפלרטט
מתוק ונשי, מראה עם חיוך.
• מיכנסיים — כמעט ולא
קיימים.
• כובעים — שילוב של קלאסי
ונשי עם השפעה של המיזרח הרחוק,
מראה קולוניאלי.
אז חוזרים לשנות וד?60 לא בדיוק.

| 11 | 11| 1ך| הם חלק חשוב בשימלת־ערב סטרפלס, העשויה מבד
>11 >( 1טפטה ממשי אדום. שימלת-קוקטייל עם גוף בעל כיווצים
רבים וחצאית מכוסה כולה בפפיונים, מעוצבת על״ידי לורקאן מולאני.

ף 1| | 1ךןףן שימלת־ערב אלגאנטית מטפטה המכוסה פרנזים בחלקה
^ 1/ 1114 העליון. המותניים צרות עם תפרים רבים, והחצאית
המלאה מקבלת עזרה נדיבה מהתחתוניות הרבות המסתיימות בסטן.

דור האקווריום כבר יושב מול
האקווריום. וודסטוק שני לא יקום
אפילו בחורשת־טל; אולם מראה שנות
ה־ 60 חוזר בצורת המיני. הצעירות
מוזמנות לבדוק ולפשפש בעלית־הגג,
בערימת הבגדים שהאמהות שכחו
לזרוק. אולי אפילו יימצאו שם הפתעות:
חרוזי־האהבה, נוצות־אינדיאנים
וביגדי־הנהרו. לעולם אי־אפשר לדעת.

רומאנטי

כך אפשר להגדיר א ת שתי החליפות(למעלה) הבנויות
משני חלקי ם עם ז׳קטים ארוכים וחצאיות צרות.
(מימין) חליפה שחורה מכותנה משני חלקים, מעוצבת על״ידי ואל פירו.

!כוונות!
זהירות,
הצדעה ל שס שן י שראלי
(עם הצגח־היחיד החדשה שלז)
גבר לבוש בשחור לא מהודר נוטל בידיו את המיקרופון. גוף מוצק, כבד משהו, שיער קצר
קוצני מכסיף, שפם וזקן שלא ראו שום מעצב־שיער אופנתי, הבעה של התנצלות. אם היה
חובש לראשו שטריימל היו אומרים: חסיד טיפוסי. אם היה עטור עטרה, היו שואלים: כן
נראה מלן! אם היה מתהלך בבית״קפה היו אומרים: בטח בעל־המקום. ברחוב איש לא היה
חושד בו שהוא שחקן או זמר.
שמעון ישראלי, יליד ,1932 פולין, עלה ארצה אחרי השואה, לבד. שחקן, זמר, מלחין,
קולנוען, מחבר הצגות״יחיד ומקאמות (טור קבוע ב״קול חיפה״) ,במאי. מקצוען.
שמעון טרובאדור ישראלי.
השבוע יצא בתוכנית היחיד התשיעית שלו, באותו מועדון תיאטרון של תיא ט רון חיפה,
אותו חנך למעשה בהצגת״היחיד הראשונה, ואולי הידועה ביותר שלו, סתם יום של חול
( .)1959 שם התוכנית זהירות, זכרונות, והוא מעלה בה זכרונות מחוויותיו במלחמות״ישראל
השונות שאליהן גוייס לבדר את החיילים; א חר״נן -את הפצועים בבתי״החולים. את
המתים ואת הוריהם כבר אי־אפשר או לא צריך היה לבדר.
לבדו על הריצפה השחורה, במיפלס אחד עם הקהל, הוא מספר, משחק, שר. הקהל אוהב
אותו. בני הארבעים־פלוס זוכרים את קול הב אס הגברי שאין דומה לו בישראל של היום,
זה שמסוגל לרדת נמון״נמוך אבל גם לעלות בקלילות עם השאנסון הישראלי. הצעירים
תמהים: איך זה לא ידענו שיש בעל קול כזה בישראל!
הם לא יכלו לדעת. כי שמעון ישראלי לא הופיע בתוכנית״יחיד מאז שנת , 1975 כלומר,
מזה 12 שנה. האחרונה היתה אני יורד בגורדון. הוא ירד בגורדון ומצא את עצמו מנותק
ומבודד למדי על הכרמל. לא שלא עבד כל השנים האלה, אבל הקצב הואט ועימו גם
האמביציה. תקליטים רבים ממילא לא הקליט, ואלה שהקליט אזלו מכבר. כך קם דור אשר
לא ידע את שמעון, האיש שבעת שהיה שר בעצרות מק״י(המפלגה הקומוניסטית היש ראלית)
זכרונה־לברכה/הידועה״לשימצה (תבחרו אתם!) ,היה קהל בן מאות ולפעמים גם
אלפים פורץ במחיאות״כפיים.באמצע השיר.
ב־ 1963 עבר חווייה טראומאטית קשה, בעקבות הצגת סירטו הראשון והאחרון לפי שעה,
המרתף, סרט״יחיד כמובן. שבע שנים צריכות היו לחלוף עד שיתאושש מן ההלם. אנשים
רבים חשבו שירד מן הארץ. בסך הכל ״ירד״ לחיפה -להתאושש, להתעודד. מישהו ממכרי
אמר עליו כי ״עודד את עצמו לדעת.״
השבוע הוא חוזר לבמה שמעולם לא נטש, בעצם. מבוגר יותר, מנוסה יותר, אולי קצת
עצוב יותר, מאופק. אבל אני מדבר במקום להניח לו לדבר. שמעון ישראלי, ספר.
טוב. אז החלום שלי — כמו שאומרים — היה
תמיד תיאטרון. עבדתי כנער״שליח בחנות הספרים
והעיתונים פאלס ברחוב אלנבי בתל־אביב.
מנהלה היה אדם שלמד בגרמניה אצל מאקס
ריינהארט האגדי ונכשל. בכל פעם שראה אותי
דבוק לאיזה ספר על תיאטרון או על שחקנים, היה
מצייר לי את התיאטרון בצבעים הקודרים ביותר:
קארייריזם, שחיתות, ליכלוך, דורכים שם על גוויות,
שומר נפשו ירחק!
יום אחד נכנס לחנות איש קשיש והמנהל מקבל
אותו בכבוד רב: שלום אדון ברטונוב, מה
שלומו? והוא מוסיף כשהוא מצביע עלי: הבחור
הזה רוצה להיות שחקן, אולי כדאי שתוציא לו את
זה מהראש. במקום לענות, הסתכל ברטונוב סביב
ופקד בצעקה :״כיסא!״ בתחילה לא הבנתי מה הוא
רוצה אבל אחר״כך מיהרתי להביא לו את הכיסא
של בעל־המקום. ברטונוב התישב וציווה עלי:
״קרב נא אלי.״ הוא מעך אותי בין שתי ברכיו
ואמר בקולו העמוק, במיבטא הרוסי המודגש שלו:
״התיאטרון זה הדבר היחיד שלמענו כדאי לחיות.״
הוא אמר את הדברים בפאתוס שבו היה
מורגל אבל באוזני הם נשמעו כדברים שנאמרו
בלהט של שליחות עליונה, דיברי־קודש ממש.
אחר־כך הוסיף: יש בארץ בית־ספר אחד לתיאטרון.
לך אל משה(הלוי) בא 1הל ואמור לו כי אני
שלחתיך.

על השחיטה
עד אז היה התיאטרון בשבילי בגדר משאלה
מופשטת, לא מציאותית. כשהייתי ילד, הייתי
הופך ארגז קרטון, אומר לילדים לשבת מול הארגז
ואני הייתי שר מתוכו: רדיו. זה היה לפני
המלחמה. ביערות עם הפרטיזאנים לא היו לי
הרבה הזדמנויות לבקר בתיאטרון ...גם בארץ לא
ביקרתי בהצגות, חוץ מאשר בהמטאטא. הייתי
נער ודרכי עוד לא היתה ברורה לי. מי שהכריע
את הכף היה ברטונוב. מעוך בין שתי בירכיו
הבינותי כי נועדתי לגדולות :״אמור למשה כי
אני שלחתיך״.
למחרת בבוקר כבר הייתי במשרד תיאטרון
הא 1הל והוזמנתי לבחינות־כניסה. ככולם באותם
ימים, קיבלתי גם אני את שירו של ביאליק על
השחיטה ואמרו לי להכין אותו למיבחן. אז עוד
לא ראיתי בשם השיר שום סימן מבשר־רע.
למחרת אני מופיע בצריף הא 1הל המפורסם
שהיה גם בנוי בצורת אוהל, ושם מפגישים אותי
עם יעקב סירצקי, לימים יענקלה בן־סירא, שאותו
לא היכרתי. אומרים לנו :״לכו לעשות אטיוד.״
לא היה לי מושג מה זה אטיוד, אבל משה הלוי
הסביר :״אתם אב ובנו. אחיד מכם הוא האב ואחד
הבן. האב עובד קשה למען בנו אבל הבן הוא הולל
גדול, מבזבז את כספי אביו, חוזר יותר ויותר
מאוחר בלילות הביתה. לילה אחד מחליט האב

הבמה והחל נושא את אחד המונולוגים הגדולים
של חייו :״בנים גידלתי ור 1ממתי והמה פשעו בי.
מה לא נתתי לו?! מה לא עשיתי בשבילו?! וככה
הוא גומל לי.״ למעשה חזר בדיוק על הדברים
שהשמיע משה הלוי בנסותו להסביר לנו את
הסצינה.
כל אותו זמן אני בחוץ. הדלתות נעולות ואי־אפשר
להיכנס. אני רץ מחלון אל חלון, אני זוכר
שהיו שם שישה חלונות מסורגים, שלושה בכל
צד, תוחב את ראשי ומתחנן :״הלו, אדוני, תכניס
אותי, תגידו לו שיכניס גם אותי, זאת גם הבחינה
שלי, הלו הלו, תנו לי להיכנס, זאת גם הבחינה
שלי!״
השופטים שכבו על האו ץ מרוב צחוק. אני זוכר
שחלפי ניגב לעצמו את הדמעות מתחת לאוזניים.
בסוף, כשיענקלה גמר, נתנו לי להיכנס ובחנו
אותי רק על על השחיטה. מרוב עלבון ומבוכה
לעו המלים בפי. במקום ״שמים״ יצא משהו כמו
״ש־ש־ש־במים״.
שוב היה צחוק גדול. הלוי סיכם: בסדר, תחזור
אלינו כ(סיתחלף לך הקול. יענקלה, לעומת זאת,
התקבל לבית־הספר. מערכה ראשונה. מסך.

פגישה עם הסהנזה
למחרת בבוקר, עדיין בהלם, רצתי לביתו של
הלוי. השעה היתה 11 בבוקר. בדמעות בעיניים
צילצלתי בדלת. איש לא פתח לי. צילצלתי עוד
ועוד עד ששמעתי קול מן העבר השני, ואז
צעקתי: אדון הלוי, אני זה שנבחן אתמול, מעל
השחיטה. אתה מוכרח לתת לי עוד הזדמנות. אתה
לא יכול לעשות לי דבר כזה. כל החיים שלי
תלויים בזה. אני מתחנן לפניך, הקול שלי כבר
התחלף...
בסופו של דבר נתרצה הלוי. הדלת נפתחה כדי
חרך ומולי עמד הבימאי הידוע, לבוש חלוק על
גבי הפיג׳אמה שלו. השערות שלו עמדו זקופות
כמו אצל פאנקיסט. ניכר בו שהעירו אותו משנתו.
השעה היתה, כאמור 11 ,בבוקר והוא הימהם:

קשה לתאר היום איזה פצע זה פער בתוכי. כמו
תקיעת סכין. המחשבה איך אופיע אותו ערב
לעיני חברי, לעיני הצופים, רציתי שהאדמה תב י*
לע אותי׳,רציתי להתאבד.
כמובן שלא התאבדתי. ההצגה הבאה שבה
השתתפתי היתה המשונעת משאי 1של ז׳ירודו
הצרפתי. שיחקתי בה איש זקן, גורף ביבים. תפקיד
אופי קטן שהשקעתי בו כל מה שיש בי.
בידיים רוטטות פתחתי את העיתון אחרי הפרמיירה.
שוב הפעם גמזו. אני קורא ולא מאמין
למראה עיני :״על השחקנים הוותיקים של תיאטרון
הא 1הל ללמוד מהשחקן המתחיל הזה כיצד
משחקים איש זקן. אין מלים בפי: לנער הזה פשוט
יש נוסטלגיה לעתיד.״
השיחרור הסופי מהטראומה של הביקורת ומן
הפחד מפניה בא כמה שנים אחר־כך. אז כבר
הייתי מוכר למדי והתכוננתי להצגת־היחיד הראשונה
שלי. חיברתי את המוסיקה לשיר שעתיד *י״!
היה להיקרא בשם סתם ׳ 1של חול. יום אחד
פוגש אותי גמזו ברחוב ואומר לי: שמעון, אני
מאמין ביושר האמנותי שלך ואני מאמין בבני
יוסי(גמזו) .אני מציע לכם שתשתפו פעולה. הוא
אמר עוד כמה דברים שאותם אני מעדיף לא
לצטט.
אחרי שכתב יוסי את המלים היינו כל־כך
נרגשים ולהוטים להשמיע את השיר באוזני
מישהו, והינה מי אם לא גמזו־האב בא לקראתנו
ליד כסית. סיפרנו לו שהשיר גמור ושאלנו אותו
אם הוא מוכן לשמוע, אותו. הוא שאל בתמיהה:
״כאן?״ אמרתי לו :״למה לא ״.על־יד נסית יש, או
היה, מרתף ובו חנות לפסנתרים בשם סלניק.
ירדנו עם גמזו למרתף, התישבתי אל הפסנתר
וניגנתי את השיר הכתוב בקצב הוואלס, כשאני
שר את המלים שכתב בנו. גמזו הקשיב בדריכות
ואחר־כך אמר :״זה יפה מאוד אבל אולי כדאי
שתכתוב את זה בקצב של ואלס״.
וזה היה האיש שהירשה לעצמו לשפוט אופרות,
זימרה ומוסיקה בתיאטרון. איש חסר־שמיעה,
בעל אוזניים ערלות, אדם שלא זיהה
ואלם כאשר שמע אותו!
אותה שעה נגמלתי סופית מפחד הביקורת
שהיה משתק אותי קודם לכן. גמזו לימד אותי
לקח שלעולם לא אשכח ואני אסיר־תודה לו על
כך. היום אני יודע שאת הביקורת כותבים אנשים
מתוסכלים שלא הצליחו לבטא את עצמם באמנות
והם נזונים מיצירות הזולת. חיים על טרף ועל
נבלות.

סולן וסכנות

שמעון ישראלי תשמ״ח במועדון־התיאטרון בחיפה
לחכות לו עד שיחזור. עכשיו תצאו החוצה ותס־כימו
ביניכם מי יהיה האב ומי הבן. כשתהיו מוכנים
— תחזרו ונראה איך יתפתחו הדברים.״
רק יצאנו ויעקב־יענקלה כבר קבע נחרצות:
״אני האב.״ לא עירערתי. מה נעשה? יענקלה
אומר לי :״אל תדאג, סמוך עלי, יהיה בסדר ״.אני
עוד לא מבין בדיוק מה נדרש ממני וכבר אנחנו
חוזרים לאולם. לפנינו בשורה, בפנים חמורות־סבר,
הלוי, אברהם חלפי, מאיר מרגלית ויהודה
שחורי, הש 1פטיס.
יענקלה נכנס ראשון. אני דופק בדלת (מה
דעתך? הבן דופק בדלת ביתו לפני שהוא נכנס)...
ויענקלה משיב ב״יבוא״ גדול. אני בא. עכשיו
התנהל הדיאלוג הבא:
יענקלה :״באת?״
אני :״כן.״
יענקלה :״באת?״
אני :״כן״.
יענקלה :״עכשיו באים???״
אני :״כן.״
יענקלה :״אז באת סוף סוף.״
אני :״כן״.
כמו שכבר אמרתי, לא היה לי צל של מושג מה
זה אטיוד ומה אני צריך לעשות. יענקלה שהיה
יותר מנוסה ממני, ראה שהוא בצרות, תפס אותי
בכותונת.ובחגורה של המכנסיים, השליך אותי
שתי מדרגות החוצה(אני זוכר עד היום שהיו שם
שתים) ונעל אחרי את הדלת. אחר־כך חזר למרכז

״כסדר, בסדר, אבל מדוע באמצע הלילה?״
זה היה המיפגש הראשון שלי עם הבוהמה.
השמעתי לו את על השחיטה כשאני מדגיש את
המלים :״שמיים! בקשו רחמים עלי!״ .הלוי אמר לי
שהתקבלתי. השעה היתה . 11:30 אשריי, שחקן
אני!
תוך כדי לימודים התחילו לטפטף אותי לתוך
התיאטרון. בהתחלה בתור חייל יווני אילם או
אחד מן ההמון. לאט לאט התחילו להגריל את
התפקידים.
ואז באה — וכי אפשר היה אחרת? — הפגישה
הראשונה עם הביקורת. שיחקתי תפקיד קטן בקומדיה
בולווארדית צרפתית על תלמידים בני־טובים
שמשתוללים בבית־הספר עד שהם מתאהבים
במורה החדשה שלהם, חתיכה. את תפקיד
החתיכה׳שיחקה חיה׳לה שרון, אשת הארכיטקט
אריה שגם תיכנן את צליף האוהל. היה זה תפקידי
הראשון שבו היה לי גם טקסט.
למחרת נכנס לחיי חיים גמזו — אז, המלך,
הרודן, העריץ, השליט הבלתי־מעורער והכל־יכול
של התיאטרון הישראלי, הבימה הישראלית,
המחול הישראלי, האופרה הישראלית, הציור
הישראלי. למחרת ההצגה אני פותח את הארץ.
וקורא שם מילים שנותרו חקוקות על לוח-ליבי
באותיות־אש עד היום הזה :״והיה שם גם שמעון
ישראלי. עוד שחקן מתחיל שיכול בלב שקט
להצטרף לאגודת השחקנים המשוחררים מכיש־רון.״

אבל
כדי להתקדם בסיפורי אני צריך לחזור
לאחור. בין השנים 1949־ 1950 למדתי, כאמור,
בבית־הספר של הא1וזל. הגיוס שלי לצבא נדחה
כדי לאפשר לי לגמור את בית־הספר. בשנת
1951 התגייסתי. היה זה אחרי פירוק הצ׳יזבטרון.
התחילו להרכיב את מה שנקרא אז חוליות־בידור.
אני הייתי בחוליית־בידור אחת ביחד עם חנה
אהרוני ואביבה מארקס. הצבא מימן את שיעורי
הזימרה שלי אצל שני ה״מאנים״ הגדולים: קוד
ראד מאן מנצח המקהלות, ויצחק מאן, המורה
לפיתוח־קול. האחרון, שלא היה אגב מקורב
לראשון, סחף אותי לנושא השירה. לנגן בפסנתר
למדתי בכוחות עצמי, אני בא ממשפחה מוסיקלית.
כעבור
זמן קצר בלבד כבר התחלתי להופיע
לפני קהל עצום באסיפות של מק״י. לקונראד מאן
(הוא חי עדיין, חזר לברלין־המזרחית) היתה מקהלה
משלו, מקהלת חן שהיתה אז הטובה ביותר
בארץ, ואני הפכתי לסולן שלה. להצטרפות ,
למקהלה היה גם רקע אידיאולוגי: הייתי חבר
השומר הצעיר, אחר־כך הצטרפתי למק״י, ולבסוף
פרשתי עם סנה לשמאל. ביחד עם נמרוד
אשל(מרד הימאים) ,יעקב אגמון, דן קירר, עמיקם
גורביץ, חיה הררית.
ההצלחה כסולן חשפה אותי לסכנות רבות.
לזכות בהצלחה כזאת בגיל צעיר כל־כך: קהל
עצום, מקהלה שלמה שמלווה רק אותי. כשהייתי
שר את אולר מן דור של פול רובס1ן היו השומעים
מחכים למקום מסויים בשיר שבו אתה יורד באוק־טאבה
למקום נמוך כל־כך — ואז היו פורצים
במחיאות־כפיים סוערות באמצע השיר. היום
הייתי אומר שההצלחה האירה לי פנים מעט יותר
מדי מוקדם, אולי באמת פונקתי׳על ידיה. כתוצאה
מכך, כשבאה המכה — היא מצאה אותי לא
מוכן לגמרי. י
לקראת סוף שירותי הצבאי קיבל על עצמו
קונראד מאן את הניהול המוסיקאלי של ההצגה
זעקי ארץ אהובה בהלימה על מצוקת השחורים
בדרום־אפריקה, בבימויו של יוליוס גלנר ובכי־כובו
של אהרון מסקין. מאן הקים לצורך ההצגה
מקהלה שאליה הזמין את גדעון זינגר, דוד סמדר,
זהרירה חריפאי־ ואותי. למסקין, שהיה מאופר

ככושי, היו 6שירים גדולים והוא כרע תחת העול
והתעייף, קולו הצטרד וכמעט שלא היה מסוגל
עוד לשיר. אז עלתה בדעתו של שרגא פרידמן
המנוח, שהיה עוזר־במאי לצד גלנר, המחשבה
שמישהו ילווה את מסקיו על הבמה, כמו צל, או
כמו המצפון הפנימי שלו, ואותו מישהו הוא
שישיר את שיריו. אני נבחרתי לתפקיד. וכך,
כשמסקין היה מתישב בפוזה של זימרה —
פצחתי אני ,״צילו״ ,בשיר.
אנחנו עדיין בשנת 1953 ואני עדיין בצבא.
ביקשתי להשתחרר מחוליית־הבידור ולהיות ל־ש״ג.
ביקשתי גם שייתנו לי את המשמרת האחרונה,
לפני עלות השחר, שאיש לא רצה בה,
כדי שאספיק להגיע לבסיס בזמן מן ההצגות
שנערכו בכל רחבי הארץ.
בשנים הבאות עבדתי באינטנסיוויות שהיום
אינני מצליח להבין אותה: מהצגה להצגה, מתפקיד
לתפקיד, שחקן־תיאטרון, זמר־סולן, מחבר
ומגיש תוכניות־יחיד, מלחין. שיחקתי בכל התיאטרונים
הקיימים: באוהל, בהבימה, בקאמרי
כובע הקש האיטלקי, הופש הטובה מסציואן;
בכטוב בעיויכם השיקספירי ״פתחתי״ את אולם
התיאטרון החדש בנחמני. השחקנים ראו בי את
הזמר הטוב ביותר, ואילו הזמרים — את השחקן
המצטיין ...הלכתי מהצלחה׳להצלחה. אז באו גם
הלהקות: שלישיית שלושת המיתרים עם אריק
לביא רצבי בורודו,סמבטי1ן,בצל ירוק עם טופול
ואורי זוהר, אילנה רובינא וזהרירה ועודד קוטלר.
אפרים קישון כתב לי את התפקיד הראשי באף
מלה למותנשט״ן, עכשיו הגיע תורן של הצגות
או תוכניות־היחיד: ארבע הצגות, בזו אחר זו.
לפעמים הייתי מופיע בארבע הצגות־יחיד שונות
באותו היום! בהצגות גילמתי עשרות דמויות,
שרתי, שיחקתי, ביצעתי פאנטומימה. בעצם נוהגים
לדבר עלי מאז אותן הצגות־יחיד. לפני זה
הייתי כעשר שנים ניצב(סטאטיסט) או קצת יותר
מזה.
היום צריך לזכור את תנאי אותם ימים.
הוותיקים, לא כולם, אבל גם לא־מעטים מהם,
ניסו למנוע בעד הצעירים מלהתבלט. היה עולם
הפוך, שבו שיחקו הזקנים את תפקידי הצעירים,
ואילו לצעירים לא נותרה ברירה אלא לשחק
זקנים. כשקרסו סוף־סוף חומות יריחו תחת הלחץ
של הדור־שלאחר־מלחמת־השחרור, ובא הקתאר־סיס
הגדול — לא ידענו שובעה. עשינו כל מה
שיכולנו וגם מעבר לזה. שנות האלמוניות והתיס״
כול הותירו את מישקעיהן. עכשיו הלכנו לכל
מקום, שיחקנו בכל מקום, שיחקנו בכל מקום
שאליו הזמינו אותנו, מיצינו את עצמנו, הגשמנו
את עצמנו — אבל גם שחקנו את עצמנו...
הותשנו. חשבנו שצריך ללכת עם הזרם, שהזרם
לא ייפסק לעולם, שתמיד נהיה חלק ממנו. היינו
צעירים...
כבר אז קיבלתי החלטה שהיתה גורלית לגבי
המשך דרכי. החלטתי שאני שר רק בתיאטרון,
שהזימרה היא כלי־עזר נוסף שלי כשחקן. באתי
מעולם התיאטרון ואני מגיש את השירים כאילו
היו מונולוגים. חשבתי גם שקאריירה של זמר היא
דבר משעמם.
אגלה לך דבר־מה: הרבה פעמים אני מרגיש
אי־נוחות כשאני שר. אדם צריך לשיר רק כשהוא
לא מסוגל לדבר. לכן גם היקלטתי כל״כך מעט
תקליטים. אני לא רואה את עצמי עומד באולפן
ושר שיר אהבה באוזני הטכנאים.

הירידה למרתף
עכשיו אנחנו מגיעים ל־ . 1963 מה חשבת,
שאתחמק? עיתונאים בדרך כלל מכוונים את כל
שאלותיהם רק לזה. אבל שוב אני צריך לחזור
קצת לאחור. הייתי בן 7בפרוץ מלחמת העולם.
ברחנו מפולניה לביאליסטוק שברוסיה הלבנה.
שם איבדתי את הורי אבל על זה לא אדבר. מכל
מקום, מאז לא היתה לי ילדות ולא היו לי הורים.
מהמשפחה שמנתה חמש נפשות שרדו רק שתיים,
אחותי ואני. גדלתי ביערות עם בריגדה של
פרטיזאנים, חלקם יהודים. ילד יחידי בין 5,000
גברים. הם היו מתנפלים על איזה תחנת־מישטרה
או מחנה צבא נאצי קטן או על איזה חייל גרמני
שרכב על אופניו מכפר אחדיילשני, כדי להשיג
מצרכי־מזון. חלק מהם פינקו אותי, כי הזכרתי
להם את ילדיהם שאבדו. אחרים בעטו בי —
מאותה סיבה עצמה. אני צילמתי הכל בעיני, אבל
הדחקתי את כל הרגשות. לא רציתי להבין את מה
שראיתי.
כשעליתי לארץ לבדי, במסגרת עליית הנוער,
מצוייר בסרטיפיקאט בריטי, נשלחתי לשנה למושב
כפר חיטים שמעל הכינרת. היה לי טוב שם.
אחותי הגיעה רק שנה מאוחר יותר, במסגרת עליה
בי. היא היתה כלואה שנה במחנה בקפריסין. מאז
לא נפרדנו.
ואז בא מישפט אייכמן. פתאום נפרץ הסכר

והזכרונות גאו. היום אני יודע שלמעשה חוויתי
את השואה פעמיים. פעם אחת — שם, ופעם
שניה — כאן בארץ, במהלך מישפט אייכמן,
והפעם השניה היתה אולי נוראה יותר מהראשונה.
רק אז הבנתי מה שהדחקתי כל השנים.
בעקבות הזעזוע, החלטתי לעשות סרט. מי
שחשב שרציתי לעשות עוד יותר כסף, בעיקבות
ההצלחות הגדולות של תוכניות־היחיד, החטיא
את כוונותי. רציתי לשחרר את עצמי מן הסיוט,
לתת לו פורקן. מי שרוצה לעשות כסף לא עושה
סרט על השואה עם שחקן אחד חסר ניסיון(אני).
כל הניסיון הקולנועי שלי הסתכם אז במה שלמדתי
בהשתתפותי בסירטה העלילתי של מאר־גוט
קלאוזנר סיניה (מלשון סיני) ,סרט שהיה
כישלון קופתי גדול. כתבתי לסרט שלי תסריט,
הלחנתי בעצמי את המוסיקה, בחרתי בימאי(נתן
גרוס) ויצאתי לדרך. צילמנו את הסרט כחודש
ימים.
הנושא שהעסיק אותי בסרט העסיק אז את כל
המדינה בעיקבות המישפט, נושא הנקמה. ניסיתי
לבחון את הנקמה מכל הזוויות האפשריות: את
חוסר־הטעם שבה, את עקרותה: העובדה שהיא לא

הפסקת הצהריים. המצלמה פונה כלפי מטה: צלו
של האיש המצלצל בפעמון התלוי על עמוד נראה
כצל תלוי על עמור־תליה. הרעיון היה, שבנוקמו
את ניקמתו הקטנה שלו הכין האיש לעצמו גרדום.
וגם זה, שישראל החדשה, הנבנית, היא אמנם
מענה לשואה, ואולם בכל הנוגע לקורבנותיה
איחרה הגאולה לבוא.
הנפילה היו לי פחדים רבים — מוסיף ישראלי ומספר
— בגלל מה שעלול היה להתפרש כאפיקורסות
של הסרט. פחדתי שנושא הנקמה יתפרש לא נכון.
חששתי גם בשל העובדה שהסרט אינו מציג את
זוועות השואה עצמה — אלה ידועות לכל וגם
אי־אפשר להתחרות בסרטים התיעודיים בתחום
זה — אלא את היסוסיו או מחדליו של יהודי קטן
אחד שאינו מסוגל לבצע את זממו ולנקום.
החלטתי להראות את התסריט לשני האנשים
שדעתם היתה חשובה לי ביותר: למשה סנה
ולאורי אבנרי. השמעתי לשניהם את התסריט
בנפרד. אורי אבנרי היה מרותק. כשגמרתי, אמר
לי :״כאילו ראיתי את הסרט מול העיניים. מה אני

בהקרנת הבכורה של ״המרתף 1963 פינחס ספיר, מרדכי נמיר, אלה ושמעון ישראלי
תחזיר לחיים גם אחד מכל יקיריו, העובדה
שאפילו את הפושע הנתעב ביותר אפשר להרוג
רק פעם אחת. ובכל זאת קיים בנו הצורך החייתי,
האינסטינקטיבי הזה לנקום.
התוכן, בקיצור: בחור יהודי חוזר מהמחנות,
מנר דאכא 1נוחז1ר , 1943 כמו שכתבתי בתסריט,
לעיירה הגרמנית שבה נולד ובה חי עם משפחתו
ואהובתו. הוא חוזר במטרה לנקום בקצין הס״ס
הנאצי שהתעלל בו והיה אחראי לרצח בני
משפחתו, אף כי השניים גדלו יחד בימים שלפני
המילחמה. בפתיחת הסרט מסתתר הגרמני מפני
המישטרה־הצבאית האמריקנית, בביתה לשעבר
של מישפחת היהודי החוזר. בסרט רואים רק
צלליות, דמות אדם בפתח, גב אשה, וכולי. היהודי
המבקש נקמה רואה את דמותו של שנוא־נפשו
בפתח הבית, אך במקום להורגו בו־במקום הוא
מתמלא פחד, היסוסים. אלה אפילו מתגברים
כשמתברר לו כי אהובתו אשר דימה כי נרצחה,
חיה למעשה עם אותו הנאצי־הרוצח. מרוב בהלה
הוא נרתע ונתקל ברלת מרתף הבית הפתוחה. הוא
יורד ומסתתר במרתף.
הגרמני נוזף באשתו על ששוב השאירה את
דלת המרתף פתוחה ונועל אותה, מבלי לדעת את
מי כלא שם. היהודי מוצא עצמו כלוא שוב,
במרתף ביתו לשעבר ובין חפצים מוכרים: חפציו
שלו וחפצי מישפחתו אבל גם חפצים שהנאצי
הסתיר במרתף, ביניהם גם אקדח השירות שלו.
היהודי מהסס, אינו יודע מה לעשות. הוא מוצא
מחברות בית־ספר ישנות וזוכר את שאמר המורה
בבית־הספר על היסוסיו של האמלט בבואו לנקום
את ניקמת רצח אביו. ההיסוס הוא אם התרבות,
אמר המורה. כך חולף לילה שלם בלא הכרעה.
לפנות בוקר נתקל היהודי בדרך מקרה באיזה חפץ
ומשמיע רעש. הגרמני יורד לבדוק מה קרה
והיהודי הורג אותו באקדח־השירות כשהוא נשמע
לדחף אינסטינקטיבי.
הסרט מתחיל ונגמר על רקע שכונה חדשה
שנבנית בישראל (צילמנו אותו ברמת־אביב
שהלכה ונבנתה אותם ימים) .בסוף הסרט מצלצל
הגיבור שהפך לשומר בשכונה החדשה בפעמון,
להודיע לפועלים העובדים במקום שהגיעה שעת

יכול לומר לך? עשה אותו ועשה אותו מהר״.
סנה היה סיפור אחר. תחילה שתק ושתק ושתק
כמינהגו. אחר־כך אמר לי :״יש לך בעיה. אתה
מנסה להעביר התרחשות שאין לה אח ודוגמה
בהיסטוריה האנושית דרך הפריזמה של איש אחד.
אם תשאל אותי כיצד לפתור את הבעיה, אומר לך
שאינני יודע״.
לא קיבלתי את דעתו. הסרט יצא בשנת 1963
לקול ביקורות נלהבות. אורי אבנרי כתב ביקורת
אישית ובה שבחים רבים. ידיעות אחחנות פתח
אותו זמן במבצע חדש של הענקת כינור דויד —
האוסקאר הישראלי — והסרט, שקראתי לו בשם
המרתף, קיבל מידי קהל הצופיס/הקוראים את
הפרס הראשון. מאוחר יותר זכה גם בפרס פסטיבל
ברלין. מהשגרירות שלנו בבון הודיעו לי על כך.
כן הודיעו לי שהסרט זכה גם בפרס מטעם הכנסיה
הלותראנית הגרמנית, בנימוק שהוא ״מגלם
תכונות של חמלה ומחילה.״
טסתי במיוחד לברלין כדי להודיע שאינני
מוכן לקבל את הפרס של הלותראנים: א) דווקא
לותר נודע באנטישמיות שלו. ב) לגרמנים אסור
לדבר על ״חמלה ומחילה.״ נדמה היה לי שהם גם
פירשו את סירטי שלא כהלכה, שהרי אין בו
חמלה ומחילה כלפיהם, בוודאי לא זה!
פרסים, ביקורות נלהבות, כינור דויד. אבל
הקהל, אותו קהל שזיכה אותי בפרס, לא בא
לראות את הסרט, אולי משום שכתבו בעיתונים
שזה סרט חובה. אני זוכר שהתלוננתי על כך
באוזני אבא אבן שהעניק לי את ה״כינוד׳ בטקס
החגיגי. הסרט רץ שישה שבועות בקולנוע בן
יהודה בתל־אביב. אבל את השבועיים האחרונים
כבר סיבסדתי מכיסי. חשבתי שצריך לתת לו
ארכה נוספת.
לראשונה בחיי הייתי אובר עצות. הסרט צבר
הפסדים של חצי מיליון לירות — סכום־עתק
בשנת . 1963 חלק מהכסף היה של קרובים
וידידים שהילוו לי לזמן קצר, סמכו עלי שאחזיר
מן הקופה. ועכשיו הקופה ריקה.
טיכסתי עצה. מכל צד לחצו עלי לחדש את
הצגות־היחיד כדי להחזיר את החובות הכבדים
אבל אני חשבתי שאחרי ארבע הצגות״יחיד רצו
פות,
בזו אחר זו, מיציתי את עצמי. וגם חששתי
שדווקא עכשיו, כאשר, בניגוד לכל הפעמים
הקודמות, אעבוד תחת לחץ, אני נדון לכישלון.
ברחתי, לא, לא לחוץ־לארץ כמו שנהוג היום.
ברחתי לתוך שינה, התקפי־שינה. הייתי ישן
במשך שבועות שלמים. נתיב הבריחה השני היתה
ספרות המדע־הבידיוני. התמכרתי למדע־בידיוני.
רק בידיון, ובלבד שלא לראות את המציאות
שעימה לא יכולתי להתמודד.

הצגה לילדים מבוגרים...
ואז, כמו מן השמיים, באה הצעתו של אבא
חושי להקים תיאטרון לנוער על יד התיאטרון
העירוני בחיפה. הסכמתי ברצון. התיאטרון החדש
נפתח בהצגת בר כוכבא, מחזהו של אורלנד עלפי
מחזהו של שמואל הלקין הרוסי. ההצלחה היתה
גדולה כל־כך שתוך זמן קצר התחילו להציג את
מה שנועד לנוער — לפני מבוגרים בלבד, ויוסף
מילוא, מקים התיאטרון העירוני של חיפה,
התרעם. גם אני לא הייתי מאושר מן העובדה
שהפכו את התיאטרון לילדים ולנוער שלי
לתיאטרון ל...אנשי מילואים. החלטתי לפרוש.
פפ( 1מילוא) הציע לי להצטרף ללהקה שלו
בחוזה לחמש שנים. הסכמתי והודעתי שאינני
רוצה אף בפרוטה מהמשכורת: הכל הולך לנושים.
נתתי להנהלת־החשבונות את רשימת הנושים
והם התחלקו במשכורתי בכל ראשון לחודש.
עברתי עם משפחתי לחיפה — אישתי היא
מיקרוביולוגיה במיקצועה והיא לא התקשתה
לקבל עבודה כמנהלת יחידת מחקר הסרטן בבית-
החולים רנזב״ם — ושיחקתי בתיאטרון חיפה
חמש שנים, בין השאר בתפקידים מרכזיים.
ואז באה ההצעה לנסוע לדרום־אפריקה, לשחק
שם את טוביה החולב מתוך השלאגר כנר על הגג.
השנה היתה . 1969 ראיתי בהצעה הזדמנות פז
להחזיר את יתרת חובותי. הייתי שולח לנושים כל
שבוע אלפידולארים מדרום־אפריקה.
במשך שנה אחת גמרתי את כל החובות. חזרתי
בשנת 1971 בלי פרוטה — ובלי חובות. שבע
השנים הנוראות נגמרו!
עד היום יש אנשים שחושבים שנעלמתי,
שירדתי מן הארץ. והרי במשך חמש שנים שיחקתי,
כאמור, בתיאטרון־חיפה. אחר־כך, כשפרשתי
ממנו, עברתי לעסוק בדברים שיכולתי
להרשות לעצמי לעשותם מחיפה, כמו בימוי,
כתיבה לתיאטרון המיסחרי. כתבתי הצגות־יחיד
למוטי גלעדי, למנחם עיני. העליתי מחזה פולקלוריסטי
על אמונות תפלות, כתבתי תסריטים
לסרטים של מנחם גולן, יהודה ברקן, זאב רווח.
אבל קצב העבודה שאיפיין אותי בעבר לא חזר.

אבא. לא ידעתי
לשאלתך: כן, אני חושב שיש חיים צפונה
מחדרה. אני גם רוצה להסביר לך: מעולם לא
הייתי איש של בוהמה, חיי לילה, דיסקוטקים.
אלא מה? לא היה לי זמן. הייתי כל־כך עסוק
וטרוד בהצגות שלי, שלא היה לי פנאי למשפחה.
עכשיו שנתפניתי קצת, רציתי לפצות את עצמי
ואותם על 30 שנות ההתרוצצות, ההצלחות
והכישלונות. אני גומע עכשיו את הפנאי שלי
בגמיעות גדולות. מצאתי בו אושר שלא שיערתי
את קיומו.
את ההצגה הנוכחית על זיכרונותיו והתנסויותיו
של בדרן בעת מלחמה רציתי כבר לעשות
אחרי מילחמת־יום־כיפור. אבל תמיד נמצא מישהו
שיעץ לי: חכה עוד קצת, הנח לפצעים שיג־לידו,
זה עוד מוקדם מדי. בינתיים באה מילחמת־לבנון.
אתה חי בארץ ארורה. עוד אתה מתכונן
לעשות הצגה על מילחמה אחת, וכבר פרצה
השניה. החלטתי לא לחכות עוד.
כל הלילה מאז אמש (החזרה הגנראלית שבה
התקבלה ההצגה החדשה בהתלהבות בלתי־רגילה
— נ.ז ).לא עצמתי עין, שאלתי את עצמי מהי
הסיבה להתרגשות הזאת שבה קיבל הקהל את
ההצגה. המסקנה שלי היא שאנחנו נכנסים סוף־
סוף לעידן של שלום, גם בתודעת הקהל,וזה נותן
לקהל את הסבלנות, את הנכונות ואת תנאי הנינוחות
לשבת ואפילו ליהנות מסיפורי מלחמה.
הנכונות לקבל סיפורים כאלה בחום, בהבנה,
נובעת לדעתי מן הנכונות לשינוי כיוון.
ואז באה אלי בתי אירית אחרי ההצגה(אירית
ישראלי, בוגרת הקונסרבטוריון למוסיקה בחיפה,
הלחינה שניים משירי התוכנית) ואומרת לי: אבא,
לא ידעתי שעוד יש לך קול כזה, שאתה עוד
מסוגל לשיר כך.
מאיפה יכלה לדעת?! בהצגה הסתכלתי עליה
בזמן ששרתי שיר שלה וראיתי שהיא מרימה
מימחטה אל העיניים. כמעט דפקתי לה את השיר
מרוב התרגשות. דילגתי על טאקט שלם בגללה.

רשם: נתן זך

ער הנאשמים ע ו
הוסרו חמישה
מאסוי־שום: עד
שמש (מימי!) שניים,
ער אנינון(באמצע)
שנ״ס, ועל אנג ל
אחד. מה שד
אבשר לעשות להם?
העולם בישראל.
בתקופת המנדאט ועם קום המדינה,
היה העונש על רצח עונש־מוות. ב־
1950 בוטל עונש־המוות בישראל.
נקבע בחוק כי על עבירות־רצח יהיה
עונש־חובה של מאסר־עולם. עונש וה
פירושו מאסר לכל החיים.
אלא שלמעשה זוהי הלכה, ואין
נוהגים כמותה. נשיא־המדינה, במיס־גרת
סמכויותיו לחנינה ולהמתקת־עונשים,
נוהג ״לקצוב״ את עונשי
מאסר־העולם לכל אסיר. שנים אחדות
(המשך בעמוד )30

שוסו שנס סנטנו

וייייי *

^ אשר נידון חיים שושן ל־15
^ שנות־מאסר באשמת הריגתו של
איקא טובול בחיפה, נגזר עליו עונש־מוות.
באותו
זמן היה שושן. עצור בבית־המעצר
ברמלה, וחיכה לסיום מישפט
אחר, שבו הוא נאשם יחד עם שמעיה
ושרה אנג׳ל, ברצח סמי נחמיאס
ובלדרית־הסמים שולמית שלי.
יומיים לפני מתן עדותו במישפט
הרצח הכפול, נרצח שושן בתאו בכלא.
המניע לרצח שושן קשור, לדעת
התביעה, לפחדו של שושן מפני מאסר־עולם.
כל זמן ששושן חשב כי יורשע
בחיפה ברצח הראשון ויידון למאסר־עולם,
לא התעוררו כל בעיות בקשר

אילנה אלון
לעדותו ברצח השני, הכפול, אולם
כאשר התברר לו כי למעשה ייצא
מהכלא כבר בעוד 10 שנים, אחרי ניכוי
השליש, חשש שושן כי ברצח־הכפול
יידון למאסר־עולם.
אז עלו במוחו הירהורים מסוכנים.
הוא שקל, כנראה, את שינוי עדותו,
וביקש להעיד בבית־המישפט נגד שרה
אנג׳ל, בתיקווה כי עונשו בתיק יופחת.
החשד הוא כי בעיקבות הירהורים אלה
נרצח שושן בידי אנג׳ל וחבריו, כדי
למנוע ממנו להעיד נגר שרה.

מאסרי-עולם
בשפע
להרתעה היא אחת הסיבות
1 1העיקריות לענישה המודרנית.
בישראל, מאסר־העולם הוא העונש
החמור ביותר בסולם־העונשים. בכל
זאת, חמישה מאסרי־עולם, שנגזרו
במשך השנים על שמעיה אנג׳ל, הרצל
אביטן ויעקב שמש, לא הרתיעו אותם,
כנראה, בפרשת רצח שושן.
לכאורה אין לשלושת הנאשמים מה
להפסיד. ממילא נדון כל אחד מהם
לכמה מאסרי־עולם. מאסר־עולם נוסף
לא יעלה ולא יוריד. אלא שלשם הבנת
העניין יש להתעמק במהותו של מאסר־

התיעצות נמלה

שמעיה אצג׳ל (למטה באמצע) מתייעץ
עם עורבי״דינו דויד יפתח (מימין)
צן(עומד) ,משוחח עם המתמחים.הרצל

אביטן שפוט ל־ 15 שנות־מאסר ושני מאסרי־עולם. יעקב
לשני מאסרי־עולם. שמעיה אנג׳ל למאסר־עולם אחד ״בלבדי
משום־מה, לא מרתיע אותם בכלל. כמה עוד מאסרי ע

-תובעת רגועה

עורכת־הדין יהודית אמסטרדאם, לצידה
המתמחה שלה. בגלל שלוות״הנפש של
התובעת ויד־הברזל של השופטת חנה אבנור, מתנהל המישפט בשקט.
לפחות הפעם לא זורקים חפצים על השופטים. לא מאיימים. לא מקללים
-ממש מתנהגים כמו ילדים טובים. אפילו עוזרים להגנה לפעמים.

אקדח לא טעון

מחשש לחטיפת ה אקדחי ם על־ידי הנא שמים,
מחזיקים השוטרים א ת נשקם
כשהוא בלתי-טעון. את המ חסני ת נושאים השוטרים בנפרד, בחגורה.

אמו ואביו של חיים שושן
באים לישיבות בית-המי-
שפט. האם :״הלוואי שירצחו את הילדים שלכם!״

הוד׳ הקרנו

מידע על בריחה

דית, בגלל מידע על בריחה מתוכננת של האסירים

המפורסמים. כל מבקר עובר חיפוש ונאלץ להציג ת עודה
מזהה בטרם יכנס לאולם. המישטרה גייסה
שוטרים מיחידות רבות כדי לתגבר א ת השמירה.

הקורבן והנאשם ברציחתו״־־יבמי׳־גג

מישפט הרצח הכפול. זמן קצר אחרי שצולמה תמונה זו, נרצח שושן בכלא.

_ מאסרישלם מצטבר

קרנות הנאמנות הסולידיות של מיטב

,כ תר

שעור הוספה מופחת. לרכישה בכל סניפי הבנקים עד 9.30 לאותו יום.

מהטובות בקינות: תשואה מדדית ודולוית חיובית גנותה.

כרמל -ל,דן מטיח
מתמחה במט״ח(לפחות . )500/0מחלקת הכנסה חודשית נוכחית של כ־0.80/0
נטו צמתה לדולר.
מקום ראשון

תשואה

הטובה ביותר בין כלל הקרנות המתמחות
במט״ח, בבנקים בהסדר, או המחלקות
הכנסה חודשית, הן מאז ראשית השנה והן
מאז שהוקמה הקרן.

השיגה מראשית השנה ועד 30.9.87 תשואה
של ס 29.60/לעומת עלית מדד של 11.20/0
ופיחות השקל ביחס לדולר .8.30/0:
מאז הוקמה ( )4.11.85 השיגה 74.50/0לעומת
מדד 33.50/0ופיחות השקל ביחס לדולר

-קר /אג״ח

^ אקדהיס
לא-טעוגים

מתמחה באג״ח: לפחות 750/0מנכסיה באג״ח של המדינה.
מקום שני

תשואה

הקרן נמצאת במקום השני מבין 32 הקרנות
מסוגה מאז ראשית השנה ומקום רביעי
מאז הקמתה.

השיגה מראשית השנה ועד 30.9.87 תשואה
של 27.1 0/0לעומת עלית מדד של ס0/׳11.2
ופיחות השקל ביחס לדולר ס.8.30/
מאז הוקמה ( )18.7.84 השיגה 1121.70/0
לעומת מדד /0נ 759.1ופיחות השקל ביחס
לדולר .512.60/0

המנהל:
הנאמן:

פלסס(ש. צ ).יעוץ כלכלי ופיננסי בע״נז
חברה אחות לחברת היעוץ מיטב.
בנק איגוד מקבוצת בל״ל משמש כנאמן לקרטת
וכספי הקרטת מוחזקים ברשותו ובפיקוחו.

ו״> :ביאליק ,22 טל 03-7524214 ,727067 .
ת״א: נחמני ,9טל 290251 .
אין מודעה זו מהווה חצעה
לרכישת תעודות השתתפות בקרטת

טרמפ לחייל
סקס ועסקים
ולא שותפים סמויים
אנו מספ קי ם:

מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
שרוח לגילוי מיקרופונים מושתלים מגלי מתכות
מזכירות אוטומטיות

רדיו דוקטור בע״נז
שלום עליכם ,18ת״א, טל׳ 286444

״בלי הרדמה״
מדריך לאזרח חולה
מאתד״ר יולי נודלמן
יצא ל אור ספרו החדש של ד״ר יולי
נודלמן, מחבר הספר ״קטל ברפואה״
ב ספ רו החד ש ״בלי ה רד מ ה״ מ ציי ר ד״ר יולי
נו ד ל מן אתהמצבהא מי תי של ה שי רו ת
ה רפו אי בישראל.
המחבר -רו פאמספקלרא שונ ה ל תו ש בי
ה מדינ האת הידע הנחוץ להגנת זכויות ה חול ה
ונו תן ״מרשמים״ כי צד לאל היפגע מר שלנו ת
רפואית.
״בלי הרדמה״ -ספר שול חן ל רו פ אי ם,
משפטנים, שופטים, חוקרים, ס טו דנ טי ם ולכל
מי שיזדק ק אי־פעם לטיפול רפואי.
אתהספר ״בלי הרדמה״ ני תן לרכוש בחנויות
ס פ רי ם מו ב ח רו תברח בי הארץ או י שירות
ב״ הוצ א ת הנגב״ (באר־שבע, ת.ד ,5349 .או
ב הז מנ ה טלפוני ת 32245־.)057
הפצה רא שית :״ ביתעלים ׳ /

קרלנטר 3ת ל־ א בי ב,
286360־ 293959 ,03־.03

(המשך סעמוד )29
אחרי שבית־המישפט גוזר מאסר־העולם,
קובע הנשיא כי האסיר ירצה
24 עד ; 2שנים. מרגע ש״נקצב״
המאסר יורד מזה השליש, המנוכה
בגלל ״התנהגות טובה״ .האסיר מתחיל
לקבל חופשות והטבות אחרות, ככל
אסיר. ברוב המיקרים משתחררים
אסירי־העולם אחרי 10־ 15 שנים.
במחקר שערכו קרימינולוגים,
התברר כי רוב הרוצחים, בניגוד
לעבריינים אחרים, אינם חוזרים על
מעשיהם. אולם אם אסיר־עולם רוצח
שנית, בעודו בכלא, הרי אין נגדו בעצם
שום אמצעי־הרתעה. החוק קובע כי אם
נגזרו עליו שני עונשי־מאסר בעודו
בכלא, הם חופפים( .אם לא נאמר
אחרת, הוא יישא את הארור מבין
השניים. כלומר, שירצה את התקופה
הארוכה יותר שיקצוב נשיא־המדינה).
הרצל אביטן שפוט כבר ל־ 15 שנות־מאסר
בשל שוד בל״ל, ולשני מאסרי־עולם,
עקב רצח השומר במיפעל־התכשיטים
קרן־אור ורצח מנהל
בית־המעצר רוני ניצן. יעקב שמש
שפוט גם הוא לשני מאסרי־עולם,
בגלל הרצח בקרן־אזר ורצח רוני ניצן.
שמעיה אנג׳ל שפוט למאסר־עולם אחד
בלבד, על רצח מישל נחמיאס.

טלי

*ץ ייז* עם פתיחת הדיון ברצח שושן
הודו הסניגורים, דויד יפתח ומשה
מרוז, בשמו של אנג׳ל, בהריגתו של
שושן, עקב קיגטור מצירו. הם טענו כי
אביטן היה אומנם בתא בזמן הרצח, אר
ורק כדי להפריד בין השניים, וכי
לשמש אין כלל יד במעשה.
׳התובעת, יהודית אמסטרדאם,
משתדלת להוכיח כי כל השלושה
אשמים ברצח. בכוונתה של התובעת
לדרוש, במיקרה של הרשעה ברצח, בי
כל השלושה יידונו למאסר־עולם
״מצטבר״ שיתוסף על העונשים שכבר
נגזרו עליהם, ולא יהיה חופף. התביעה •
תבקש מבית־המישפט למנוע כל
אפשרות משלושת הרוצחים לחזור אי־פעם
לחברה. מסרה נוספת של התביעה
בעונש מיוחד זה היא להרתיע אסירים
אחרים מלבצע רציחות בכלא.
התיאוריה של התביעה היא כי אם
יידעו אסירים, שנדונו כבר למאסר־עולם,
שאם יבצעו בכלא רצח נוסף
תישלל מהם כל תיקווה לצאת אי־פעם
לחופשי, הם יהססו לרצוח שוב. אולם
בתיאוריה זו יש סתירה פנימית. ברגע
שאסיר יישפט למאסר־עולם ״מצטבר״,
אין שום שוט בעולם שאפשר להפעיל
נגדו. הרי התיקווה לצאת אי־פעם
מהכלא נלקחה ממנו, ומה עוד אפשר
לעשות לו?
כבר כיום, במישפט רצח שושן,
מוציאה המדינה הון־עתק כדי לשמור
על שלושת הנאשמים. מידע שהגיע
למישטרה רמז על כר שיש תוכנית
לחלץ את השלושה מבית־המישפט
ולהבריחם. השוטרים בבית־המישפט
קיבלו הוראה להחזיק באקדחים בלתי־טעונים.
החשש הוא שאם אחד
הנאשמים יחטוף אקדח, שום דבר לא
ימנע ממנו להרוג את השוטרים,
השופטים ונציגי־התביעה, וכל מי
שיתחשק לו.
אנג׳ל ואביטן היו מזה שנים רבות
לוייתני־הפשע במדינה. הס שדדו,
פצעו, סחרו בסמים ורצחו. בבית־המישפט
נהגו להשתולל ולאיים על
השופטים ועל התובעים.
אנג׳ל, הנרקומן, נהג לזרוק על
השופטים כל חפץ שהזדמן לידו. על
התובעת נורית אחיטוב, איים כי ישתה
את דם ילדיה. אביטן נהג לקלל ולאיים
על פנינה דבורין, התובעת במישפט
רצח רוני ניצן.
במישפט הנוכחי קיים עדיין שקט
יחסי, אולי מפני שנציגת־התביעה
בתיק, עורכת־הדין יהודית אמסטר־ראם,
היא אשה שלווה וקרת״רוח,
המשליטה במישפט אווירה של רוגע.
גם השופטת, חנה אבנור, מכירה היטב
נאשמים מסוג זה, ונוהגת בהם ביד
קשה. מתחילת המישפט הראתה להם

השופטת מי הבוס באולם, ומאז הם
רגועים.
מבחינה מישפטית עשו שלושת
הנאשמים צעד מחוכם מאוד, כאשר
הודו באשמתו של אנג׳ל בהריגה לאחר
קינטור, וטענו לחפותם של השניים
האחרים.
מאחר שהרצח נעשה בכלא השמור
ביותר במדינה, צולם כל המיקרה
במצלמת־הווידאו של הכלא. אלא
שמצלמה זו מצלמת רק את הנעשה
במיסדרון. אין לה כניסה לתור התאים.
על כן ניתן לקבוע בוודאות רק מי הם
האסירים שהיו בתאו של שושן בזמן
הרצח.
אביטן ואנג׳ל נראים בסרט נכנסים
לתא, המצלמה קולטת זוג־רגליים
יוצא מהתא תוך כדי מאבק שאינו
נראה. אסירים מתאים אחרים מתגודדים
ליד התא, ויד אלמונית מנקה
כתמי־דם ממשקוף הדלת. יעקב שמש
נראה שומר על דלת התא, ומגרש את
האסירים שנקבצו במקום.
במשר חמש וחצי דקות נמצאו
אביטן ואנג׳ל בתאו של שושן. כאשר
התגלתה הגופה אחר־כר על־ידי
הסוהרים, נספרו עליה 131 דקירות־סכין.
התביעה תנסה להוכיח כי שני
הנאשמים רצחו את הנרצח, בדקירות,
ואילו הסניגורים יטענו כי אנג׳ל
העצבני עשה זאת בעצמו בהתקף־זעם
לאחר שקונטר. אנג׳ל החליט כנראה
לקחת את התיק על עצמו, מכיוון
שהרצח בוצע כדי להגן על שרה, ולכן
הוא חש כאן בחוב של כבוד.
מלבד עדותם של הנאשמים יש
בידי התביעה עוד עדות אחת, שטרם
נודעה לציבור. זוהי עדות שהוטל
עליה איפול, ויש חסיון על שמו וזהותו
של העד.
יש לשער כי זוהי עדותו של אחד

ביקור ידידים ^

הגיע לאולם בית־המישפט־המחו־זי
בכדי להציץ במכריו הנאשמים.
הוא נעצר ע״י המישטרה והוחזק
במעצר כמה ימים לשם ביטחון.

האסירים, ששהו באותו בוקר באגף
רקפת. בעת הרצח היתה דלת התא
פתוחה, וצעקות הנרצח נישאו בוודאי
למרחוק. האסירים, שעמדו במיסדרון,
יכלו לראות את המתרחש בתא. יתכן
.שאחד מהם, שהיה עד־ראיה, החליט
למסור עדות נגד הרוצחים. אולם סביר
להניח כי הוא חושש מאוד, פן יהיה
גורלו כגורל שושן, ועל כן מוטלת על
העדות אפילה כבדה.
על התביעה מוטלת חובת־הראייה.
היא חייבת להוכיח לבית־המישפט כי
השלושה רצחו את שושן בכוונה
תחילה. אחרי שהחליטו להמיתו, הכינו
את הנשק, וללא קינטור. אלא
שבמיקרה זה, כאשר המצלמה קלטה
את השניים נכנסים לחדר, ואחר־כד
התגלתה שם גופתו של שושן הקורה
ב־ 131 דקירות, תעבור חובת ההוכחה
על־פי הפסיקה אל הסניגוריה.
הנאשמים יצטרכו לעלות על דוכן־
העדים, למסור את גירסתם, ולעמוד
בחקירה נגדית. הם יצטרכו להוכיח כי
שושן קינטר את אנג׳ל, וכי אביטן
אומנם ניסה להפריד.
עדותם של השלושה תהיה חשובה
כל־כד שעליה יקום ויפול המישפט,
וכישוריה של התובעת בחקירה
הנגדית הם שיקבעו את גורל התיק.
העולם הזה 2618

^ דירת מישפחת שניצקי שב*
• רמת־השרון יש שלושה חדרים.
חדר אחד להורים, חדר אחד לבן אודי
וחדר אחד לנחשים.
איסוף וגידול נחשים — זהו
התחביב של אודי שניצקי בן ה־ . 18 הוא
מביא אותם לבדו מחוץ־לארץ, מגדל
אותם בכלובים מיוחדים שהתקין
בביתו, וכמו בכל אוסף, גם מחליף עם
אספנים אחרים.
אוסף הנחשים שלו ידוע בין כל
חובבי־הנחשים בארץ כאחד הגדולים.
אודי עצמו, מיקצוען בתחום הזוחלים,
מתעסק זה חמש וחצי שנים בתחביבו.
״כשהייתי בן 12 הלכתי עם חברים
לטייל בשדה״ ,הוא מספר .״פיתאום
צעק אחד הילדים :״נחש!״ ואז כל
הילדים ברחו בבהלה. רק אני ניגשתי
אליו, הרמתי אותו מהארץ והתחלתי
ללטף אותו.
״הנחש מצא חן בעיני, והחלטתי
לגדל אותו ולהביא אותו אלי הביתה״
אמו ואביו לא שמחו למראה הנחש.
אבל ההפצרות של הבן־היחיר עזרו
לבסוף, והם הסכימו להכניס את הדייר
החדש לביתם.
אודי התחיל להתעניין בטיפול
בנחשים .״דרושים הרבה ידע ונסיון״,
הוא מסביר ,״זה לא כמו כל חיה אחרת
שאפשר להכניס אותה הביתה. אם לא

מופיעה, מת. הוא נפל בעת מילוי
תפקידו. אחרי שהיא הצטלמה עם
הנחש שלי במסיבת־העיתונאים, היא
הבינה משום־מה שאני נותן לה אותו
במתנה. המנהל האישי שלה הגיע אלי
הביתה כדי לבחור בנחש. הבהרתי לו
שאני לא מסכים בשום פנים לתת
נחשים מהאוסף שלי. אז הוא הציע לי
סכום־כסף גדול בתמורה, אבל גם לזה
לא הסכמתי. אני קשור אליהם, ולא
מוכן למכור אותם בעד כל סכום
שבעולם״.
אחרי שהנחש שלו ערך ביקור
בתוככי גופה של צ׳יצ׳ולינה, הוא עבר
חיטוי וניקוי יסודי .״אני לא רוצה
להסתבך עם מחלות. שטפתי אותו טוב־טוב״.
השלב
שאחרי ההזדווגות, שלב
התרבות הנחשים, הוא הקשה ביותר.
״יש בעיה עם התרבות הנחשים.
אחרי שהנחשה מטילה את הביצים, היא
ממשיכה בדרכה, פשוט עוזבת אותן
ולא נשארת לדגור עליהן. הביצים
עומדות לבדן במשך חודשיים, עד שהן
בוקעות. בטבע יש רק 40 אחוז של
בקיעות, כי הביצים מרקיבות ומעלות
עובש. אבל גם כשהנחשים הקטנים
יוצאים לאוויר־העולם, עוד לא תמו
צרותיהם. הם צריכים להסתדר בטבע
לבד. בחורף הם מתים מיד. גם בקיץ

הוחש, ווומגדל בביתו עשרות וחשים ורוחש 1להם חיבה שאיו לו; גמול

)1:1 11ו! ר 11צדרת

יודעים כיצד לטפל בנחש, הוא ימות
תוך זמן קצר.
״התחלתי לקרוא ספרים על הנושא,
ולהתעניין אצל אנשים המגדלים
נחשים.
״יש בארץ 40 אנשים שמשוגעים
לנחשים.
״התחלתי לחפש עוד נחשים
בשדות, והייתי מביא הביתה נחשים
שמצאתי.
״בארץ גדלים 37 סוגים של נחשים,
וצריך לדעת איזה נחשים הם ארסיים
ואיזה לא״.
לאדם רגיל נראה שכל הנחשים
דומים זה לזה. לא כן למי שמכיר אותם
מקרוב .״אחרי שלמדתי את הנושא
ידעתי להבחין ביניהם כמו בין צבעים.
כשמכירים אותם טוב, זו לא בעיה
לזהות.
״רוב הנחשים בעולם הם לא

ארסיים. בארץ רק 25 אחוז מהנחשים
הם ארסיים״.
אודי טוען שאנשים מפחדים
מנחשים בלי סיבה .״יש בורות עצומה
בעניין הזה. למשל, כולם חושבים
שהארס של הנחש נמצא בלשון שהוא
מוציא החוצה. זה סתם שטויות. לנחש־הארסי
יש שתי שיני־ארס. השיניים
הללו חלולות כמו מזרק. כשהוא פותח
את הפה הן מזדקרות החוצה, ובנגיעה
של עשירית שניה הנחש מזריק את
הארס.
״הנחשים הארסיים צדים ככה את
הטרף שלהם. הם ממיתים בארס, ואחר־כך
טורפים. הנחשים הלא־ארסיים
חונקים את טרפם, ורק כשהוא מת הם
טורפים אותו״.
בחדר־הנחשים, ליד הכלובים
שלהם, עומד עוד כלוב קטן, ובו
עכברים לבנים. בבתים רבים משמשות
החיות הקטנות הללו כחיות נוי

שניצקי עם צ׳יצ׳ולינה והנחש
.לא הסכמתי לממר לה!־

ושעשוע לילדים. כאן יש להם שימוש
שונה: ארוחה לנחשים.
ארוחת נחשים
*\ו די מדגים כיצד מתבצעת
ארוחה שכזו. הוא תופס את
העכבר במלקחיים ומקרב אותו אל
הנחש. הנחש מריח את העכבר בעזרת
הלשון (שם נמצא חוש הריח שלו)
ומתנפל עליו. הוא מתפתל סביבו חונק
אותו תוך שניות. אז מניח אותו הנחש
על הריצפה וניגש לראשו של העכבר.
״הוא תמיד מתחיל לאכול מהראש ,״
מסביר אודי ,״תמיד הוא יבלע את
הטרף בכיוון השיער והרגליים, כדי
שלא ייתקע לו. זה מדהים לראות איך
נחש בעל ראש פיצפון כזה אוכל עכבר
הגדול ממנו פי כמה. הוא יכול לעשות
את זה, כי הלסת התחתונה שלו אינה
מחוברת ללסת העליונה. יש ביניהן
מיתר גמיש, היכול להיפתח ב־180
מעלות.
״את הנחשים שלי אני מאכיל גם
בארנבות. הם בולעים אותן שלמות.
״יש לנחשים מיצי־עיכול מאוד
חזקים. הם מעכלים את כל החיה, והיא
מתפרקת בתוך הגוף שלהם. זה יכול
להימשך 10 ימים. רק את הפרווה הם
פולטים החוצה.
״האם לא קשה לאוהב־חיות לחזות
בהרג חיות אחרות?״ אודי אינו מהסס.
הוא כבר נתן לנחשיו לאכול עשרות
עכברים, ארנבות, חולדות ואפרוחים,
וחדל מלהתרגש מזה .״אני לא אהרוג
חיות סתם־כך בלי סיבה. אבל אם זה
למטרה מסויימת, אז כן. גם הנחש צריך
לאכול. אין ברירה. הרי גם בטבע טורף
הנחש חיות אחרות. זו דרכו של עולם.״
הוא מאכיל את הנחשים פעם ב־10
ימים, למרות שנחש יכול לחיות ללא
אוכל גם שנה ויותר. ארוחה אצל
הנחשים של אודי כוללת 15 חולדות או
50 אפרוחים .״אבל אני מעדיף שלא
לתת להם אפרוחים, כי זה לא מספיק
מזין״.
את הארוחות לחיות הוא מקבל

מהמכון הזואולוגי, ובתמורה הוא נותן
להם נחשים.
ההזדווגות של הנחשים מתבצעת
באביב, או אחרי תרדמת־החורף שלהם.
הם -מתלפפים אחד סביב השני במשך
10 שעות וכך הם מבצעים את מעשה־האהבה.
איברי־המין שלהם נמצאים
בזנבות.
הם מיוחמים רק פעם בשנה, וזה
נמשך חודש.

^ שטיפה אתרי
צ׳יצ׳וליגה

ך* ל הנחשים שאיתם הצטלמה
^ו הו פי עהצ׳יצו׳לינה בארץ היו
שייכים לאודי.
למסיבת־לסינרמה
״הגעתי
העיתונאים
ביום שנחתה בארץ. מארגן־
המופע שלה בארץ הזמין אותי.
״התברר שהנחש הקבוע, שאיתו היא

קשה להם מאוד. רק 10 אחוז מהנחשים
שורדים ומגיעים לשלב של נחשים
בוגרים. אצלי האחוזים גבוהים יותר, כי
יש תנאים יותר טובים מאשר בטבע.
״כמעט ואין חיות בטבע שלא
דואגות לצאצאים שלהם. אפילו
העכבר, הנחשב כחיה טיפשה, דואג
לצאצאים שלו. לנחש אין קשר עם
נחשים אחרים, ולא עם הצאצאים שלו.
יש נחשים הטורפים נחשים. אין אצלם
מישפחות או קשרים.״
יפה לחגוק
ך* נחש חיה בודדה. מבחינה זו
\ 1הוא מאוד פרימיטיבי. הוא נמצא
בתחתית הסולם, מבחינת התפתחות.

שי פרס,
(המשך בעמוד )42
עילם: אבי ולדמן *

89£99

1^71^ ^ 1 0 1 7השלס רוה

לרות׳

ר1תי בטרפה

אני יודעת שיש בינכם מי שיש להם
מה להגיד, על עצמם ובכלל, המחפשים
קשר, אבל פשוט מתעצלים לשבת
ולכתוב. ברור שיותר נוח, מהיר
וקל להרים שפופרת ולחייג.
אז עצלני־העט מוזמנים לספר לי
איזה מכתב מצא חן בעיניהם (ולקבל
קשר אל הכותב או הכותבת) ,או לספר
לי מי אתם, את מי הייתם רוצים לפגוש
דרך מדור זה ומה חסר לכם בחיים.
להשתמע בטלפון ,221017 תל־אביב.

1אה
באמת

מאוזן:
. 1ג׳וק ממוצא יהודי (:)3
.3איזו מכה לכוכב

.9פרי מוגן (;)4
. 10 הגלד נוצר מקור (;)4
. 13 כשהכל ייגמר יחזרו בשאלה

שנפל

פתרון ת שבצופן
2616

. 14 גם פרי סיים משפטים כמו
חפר (;)3,3
. 15 כששייקה מרוצה מרבקה׳לה
והיחפנים (;)4,4
. 17 צנח לי מגג העולם (;)4
. 18 המשורר כשוטר 4
.20 מסתירה את הסם שלה בבר
עשוי רשת (;)4,4
.22 תקף את המוהל ונסוג
מהמקום (;)5
.24 כשהעדשה מתקרבת מבחי־.
נים בפרי (;)3
.25 שם אלף בצד (;)4
.26 מכסים טפח בכפר הערבי (;)4
.28 קיבלו תפקיד מודיעיני בחג

.29 שחקן טוב יותר (.)3

מאוגד:
. 1טנק זעיר (;)3
.4נשמע מאוד נאיבי להעביר
ידיעה כזאת (;)4
.5שחה עם הזרם ולמרות מה

שנראה ירד על הפילוסוף (,3

.6הזמר זכה בתואר למשמרת

.7הקבוץ ייענה לאתגר (;)4
.8טיפשי להתאונן (;)5
.9מלינה את הכוכב ביוון (;)7
. 11 לא יישן גס אם יעמוד על
הראש ׳,וזה לא טוב (;)2
. 12 סופר ומלחין רוצה הכל (;)9
. 16 מה שעתונאי קטן יציע
לאריק איינשטיין אבל לא
היה מציע לאורן (;)4,4
. 19 קיבלו בית אלגנטי לעוף
שחישוב נכון של הפרמטרים

.21 רצח אופי הולך ופוחת (;)5
.22 חתך בתוך חתך של ספור
מהמם (;)4
.23 מושב בתיאטרון (;)2
.24 זה מה שאולי נשאר לו
מהמין (;)3
, 27 שיטפונות ואדמה בוצית גם
בבריטניה (.)3

״כ שאהיה זקן,״ או מרה שחקן
מייקל קיין ,״אני רוצה להצטער על
דברים שעשיתי, ל א על אל ה שלא
עשיתי.״

י1פי קלאסי
״נחשבתי תמיד ליפה ביותר, וגם
כיום אני נאה מאוד,״ כותבת (.)14/87
״אני אקדמאית, תואר שני במדעי
החברה, בת ,47 פנויה, עדינה, גובה
1.65 מטר, גוף נאה, אומרים שאני
בעלת, יופי קלאסי׳ ,אסתטיקנית,
תחומי־האמנות קרובים אליי. אוהבת
את החיים, הייתי עוד רוצה ליהנות,
ולא לבד. מצפה לקשר עם אקדמאי,
עד גיל ״.60

להפסיק את הדיאטה

היא בת ,39 גרושה ואם לשניים,
פסיכולוגית במיקצועה, נאה באמת,
גובה 1.67 מטר. כותבת שלא מרגישה
בנוח להציג את עצמה בעיתון, אבל
אולי, מי יודע, כאן היא תמצא מה
שהיא מחפשת בחיים. מדובר בקשר
יפה ומשמעותי עם גבר פנוי (זה
חשוב!) ,גבוה, נאה באמת, בעל מינון
גבוה של שכל ויציבות־נפשית, אשר
יודע להיות חבר טוב. היא מסיימת
ב״לא הייתי מצפה לכל הנתונים
האלה, אילמלא חשבתי שאותם נתונים
נמצאים גם בי.״ לגמרי במיקרה, בלי
שום קשר למדור, יצא לי לפגוש אותה,
כך שאני יכולה להעיד שיש כיסוי למה
שהיא כותבת. היא בת״ד ,10149 רמת־גן.

אני
לא אוהבת מכתבים קצרים.
למה לקמץ במילים, כשיש שאפשרות
לכתוב יותר? אם קיצור היה בראש
שלי, הייתי קוראת למדור ״מודעות
לרותי.״ אבל מה, כדי לא לאכזב, אני
לא זורקת לפח מודעות המגיעות אליי.
הנה אחת :״גבר נאה ועדין, בן ,43 גובה
1.70 מטר, ממוצא אירופי, מעוניין
להכיר למטרת נישואין אשה נבונה,
טובת־לב, ביתית, מלאה ״.אתן יכולות
להפסיק את הדיאטה המעצבנת
ולכתוב לת״ד ,691 ראשון־לציון
.75104

לפי דו בו־אמוץ, אדם מעל לגיל
30 הנוסע ב אוטובוס, או שהוא נהג
״אגד״ או שהוא כישלון.

עברהאת וז טסט

— אביגילמא׳י —

איתן עמיחי
הדברת מו־יקים

ב עלו

מומחים והדנות תיקנים(ן־זקים) 6 8

.ת71־ז1י עץ. חוקי ספויס וננוים,

עיופול מיוחד זיאמעיס למניעת
יתושים וחוקים מעופפים.

^ 6 3ומת -גן ת ד מודיעין ,18ת.ד 2272 .טל 14-5-6 .ז 790

ב ש מי רהעלב רי או ת ך ורבו שד

יעקב

לעסר טסט אצל אבא
גלי יעקב, חיילת ב ת , 19 עברה בבר ארבעה מפקדים, ודי נמ אס
לה .״הרגשתי כמו משרתת,״ היא מספרת ,״להכין קפה, לנקות את
המישרד, לענות לטלפונים, עכשיו קצת יותר סוב, בי אני פקידה*
קלדנית, אבל בכל זאת הגשתי בקשה לעבור ליחידה קרבית
בבסיס־רחוק, בטענה של חוסר״סיפוק בעבודה. א ם כבר שירות
צבאי, שיהיה שירות צבאי ולא עבודה של שמונה״עד-חמש״.
היא יפה, כמו שרואים בתמונה, צברית, תושבת הרצליה, גובה
1.70 מטר, מישקל -א ם כבר נכנסים לפרטים 53 -קילוגרם. יש לה
תעודת־בגרות ביד, ואחרי השיחרור והטיול המתוכנן בחו״ל היא
מתכוונת ללמוד מינהל״עסקים. כאשר שוחחתי איתה בטלפון היא
אמרה שהיא המומה ונרגשת, כי ברגע הודיעו לה שהיא עברה א ת
הטסט. הצלחה בניסיון השני. גלי :״חששתי שלא אצליח, כיוון
שנסעתי בתל־אביב, באיזור בלתי מוכר. מכונית אין לי, אבל לאבא
שלי יש. עכשיו אני צריכה לעבור טסט אצלו. הוא יישב על־ידי
וכאשר יחליט שאני נוהגת בסדר, הוא ייתן לי את האוטו״.

הורו סחוס*• מרים בנימיג•

מזל החודש:
עכןרב

האם אתם
מנירם את
בני זוגנם

האם אתם מכירים א ת בני־זוגכם, או
1שרק נדמה לכם שאתם מכירים אותסי
:להלו מיבחן שחובר בידי האסטרולוגית
} הבריטית טרי קינג. ענו בכנות על כל הש אלות,
ורישמו ליד כל תשובה א ת הנקודות.
- 3כן; - 2לפעמים; - 1לא.

האם אתה מכיר את א שתך/
חברתך בת מזר עקרב?
היא יודעת בדיוק מהו סוג הגבר שהיא
רוצה.
היא סובל ת מקינאה.
היא טובלת א ת יגונה באלכוהול.
היא ביקורתית מדי לטעמך.
היא מתעק שת ללכת בדרכה־היא.
יש לה כושר־שיפוט טוב לאנשים.
היא דבק ה בחברים קבועים.
יש לה נטיות ס די ס טיו ת.
היא גאה.
קשה לה לשכוח כל פציעה שעברה.
היא מ א הב ת תובענית.

היא שואפת שתצליח.
קשה לה לשכוח או לסלוח על פגיעה
שפגעו בה.
היא נמשכת לדברים מיסתוריים.
יש לה לשון חדה.
היא ת אוו תני ת מאשר אוהבת.
היא בעלת־דיעות משל עצמה.
חבריך חשים שלא בנוח בנוכחותה.
אתה מוצא שאתה נשלט על״ידי
רצונותיה, בניגוד לנטיות־ליבך.

יש לו מזג חם.
הוא מתרגז כשאת מסרבת לו במיטה.
הוא שאפתן.
להוט להשתפר כל הזמן.
הוא כופה א ת דיעותיו על האחרים.
י חסי ת לגובהו, הוא חזק מבחינה גופנית.
את מרגישה בסכנה שאת עלולה לאבד
את אישיותך.
הוא דבק בחבריו מהעבר.

20 0עד 30 נקודזת

20 עד 30 נקודות
מכיוון שהעקרב הוא אדם כל-כך ישר
וגלוי, יתכן שהגעת לניקוד כל־כך נמוך בגלל
חוסר־ידע לגביו. סביר יותר שהעקרב שלך
אינו אופייני למזל שלו, והגיוני שגם א ם
אינך שייכת למזלות״המים (דגים, סרטן).
הוא יותר מדי פתוח, רחב־אופקים והוגן,
ויתכן שיש לו השפעות של מאזניים ותאו מים,
שהם מזלות־אוויר.

יש לך עסק עם עקרב אמיתי. למרבה
המזל, יש לו יותר מהיתרונות של העקרבים

משהו בהתנהגותך
מספק את הסדיזם
של העקובית שלך.

• 31 ער 50
נראה שיש לך עסק עם אחת מהנחמדות
שבין בנות עקרב, ו אתה מבין אותה היטב.
נראה שאתם נשואים או עומדים להינשא,
או בי חסי ם העשויים להיות ממושכים ומוצ לחים
מאוד. אתה לא פוחד כלל מהעקרבית
שלך, אתה מספיק חכם מדי למצוא א ת כל
הדברים שיכולים לרצות אותה, ולהגביר
א ת מסירותה אליך.

אוהב אותו כנועה?

51 עד 60 נקח־ות
העקרבית שלך היא אולי בסדר, אבל אין
ספק שיש בה חלק נכבד מהחסרונות של
העקרבים. יתר על כן נראה שאתה מאוד
מודע לכך. יתכן שיש משהו מדיומיסטי
בהתנהגות שלך, ה מספק ת את הסדיז ם
שלה. או שעדיין לא גילית את הדרך להי פטר
ממנה.

הוא רכושני.
הוא מקנא בהצלחה של אחרים.
הוא נוטה להשקיע צערו בבקבוק.
יש לו דיעה עצמאית.
הוא חזיר שובינסטי.

• 31 נק 1דות עד 50

העקרבית הז א ת מאוד חיובית, לכן על-
פני השטח קל להכירה. נראה שהיא לא כל-
כך אופיינית למזל שלה. היא הרבה יותר
פתוחה וקלה מאשר רוב העקרבים. היא
יותר מזכירה בתכונותיה את בנות מזלות־האוויר
(מאזניים ותאומים) ,ונראה שלמז-
לות אלה השפעה חזקה עליה.

• האם את מכירה
את העקרב שדך?

מאשר החסרונות שלהם. ברור שאת בת־זוג
נאמנה, ישרה ומסורה, שאם לא כך לא היית
מצליחה להכיר אותו כל״כך טוב. את נשואה
לו או שתנשאי לו בעתיד. מעניין אם הוא
כבר הציע לך זאת.

• 51 ער 60 נק 1ד 1ת
הוא מתנגד לגירושין.
ההופעה שלך חשובה לו.
הוא מתנגד שתהי רופאה.
הוא מצפה שתשרתי אותו.
הוא תאוותן.
הוא מדמיין שאנשים פוגעים בכבודו גם
כאשר לא קיימת פגיעה כזאת.
הוא מתעב נשים במיכנסיים.

על אף כל האזהרות שבסיפרי־האסטרו־לוגיה
לגבי העקרב הלא כל־כך נחמד, מצאת
את עצמך קשורה בדיוק לאחד כזה. איך
יתכן שאת מכירה אותו כל״כך טוב ואת
עדיין בסביבהז אין ספק שאת נהנית להיות
נשלטת וכנועה. אל תחשבי שזה ישתנה,
אולם מכיוון שנראה שקיבלתי את המצב.
אז בהצלחה.

ענייני כספים עולים עכשיו על פסי ם חיו ביים,
זה לא הזמן להיכנס לחובות. צעד
מחושב היטב ומבוקר
על-ידי הגיון ונסיון ש יש
לכם או למומחים
בתחו ם זה יעזור לכם
לקד ם את ענייניכם ה פיננסים
ואף לצאת ב רווח
יחסי. ה* 5וה״6
מתאימים לשיחות ונ 6
8 1 3 3 8 8 6 1קיטת צעדים אמיצים
בכיוון זה. הספורטאים
שביניכם יוכלו להתג אות
בהישגים, והאחרים זקוקים לפעילות
ספורטיבית. ברומאנטיקה -התלהבות.

עד ה־ 8בחודש מצבכם תי ש מאוד מבר הבחינות.
בריאותית אתם עלולים להתי ש לא־טוב.
וכראי שתטפלו בעצמכם.
שום דבר לא יתרפא מעצמו.
דרכי הנשימה או מחלות
ותיקות שלכם אז של
קרובים לכם גרמו ראנה.
אתם עומדים על פרשת־דרכים,
חושבים לשנות
מקום עבורה או חפקיד,
לא בטוח שטוב להתרחק
22באוקטובר
22 בנובמביר
מהתחום שבו אתם מתמצאים
ועוסקים, עדיף לשנות
חפקיד ולא מקום. ה־ 9וה־סו בחודש טובים
לסטותנזיס שביניכם, תחום הלימודים מעודד.

אינכם מרגישים טוב, כל דבר דורש השקעת
אנרגיה גדולה מהרגיל. אתם חשים מותשים
עייגים וזקוקים למנו חה.
טוב יהיה לצאת
לחופשה ולהוריד קצת
מהעומס בעבודה. בשו רה
לא כל כך משמחת
בענייני כספים ב־ 5או
ב 6-בחודש, אל דאגה
בעוד זמן מה תצליחו
לפתור א ת הבעיה ש מטרידה
אותכ םבת חום
הזה. ה 7-וה8-
מועדים למריבות, סיבסוכי ם וכעסים על
בני-הזוג ומישפחה שמתערבים בענייניבם.

מיפנשים חברתיים. מסיבות ובילויים מעסיקים
אותכם ביסים אלה, זה לא רגיל שאתם מרשים
לעצמכם ליהנות מבילויים
חברתיים, אבל עכשיו א תם
מקובלים ומבוקשים
ויכולים לקדם אח האינטרסים
שלכם בעזרת אנשים
בעלי השפעה בחברה
שבה אתם סבלים. ה־5
ווד 6מפתיעים, פנישה רוו
2בדצמבר
מאנטית שחייבת להשמר
9ובינואר
בסוד תנחם התלהבות
והרגשה שמצאתם מה שאתם
מחפשים. אל חסיקו מסקנות, ב־ 9וב־סו
תוכלו לבחון את האמת שמאחוד הקשר.

הקריירה מאוד מעסיקה אותכם, אינכם
מס ת ד רי ם עם הממונים. אתם שוגים בהת־ייחסותבם
אליהם, מ כיוון
שאין ברירה והמ צב
הוא בפי שהוא,
כדאי שתתאפקו והי-
מנעו מלהעיר או לומר
את דעתכם בגלוי. זה
יכול לפגוע בעתידכם
המיקצועי וחבל. עכשיו
20בינואר -
הזמן לדאוג לעתיד ול 8ו
בפברואר
שם כך לוותר על כמה
עקרונות חסרי גמישות
וחשיבות. ה־ 9וה־ס! בחודש לא נעימים
ביותר, בשורה מעציבה תגיע אליכם.

נסיעות שנידחו או נתקלו בבעיות יכולות לצאת
עכשיו לפועל. לא לפני ה־ 9או ה־סו בחודש. ה־7
וה־ 8יהיו קשים ומתסכלים,
שוב מתערבים לכם
בעו״נים חשובים ופרטיים,
אלא שהפעם אתם מנזי־מים
בפירוש כוונותיהם
של האחרים. אלה בעצם
מתכוונים לעזור. ה־15ה־6
אינם מתאימים לנסיעות
שיחות ופגישות, על־פנ׳
9ובפברואר
20במרס
השטח הכל ״ראה בסדר,
אך ההפתעה הלא־נעימה
תגיע. קשר שהחל בשבועות האחרונים עלול
להסתיים לפתע מבלי שתבינו את הסיבה.

מצב״הרוח עדיין כבד. למרות שמעריכים
אתכם במקום העבודה, אינכם מרגישים
שביעות-רצון מ חלוק ת
התפקידים. תיכנון ש ק
ט מאחורי הקלעים,
מבלי לשתף אלא א ת
הנוגעים ישירות לעניין,
יעזור לכם לטווח ה-
יוחר-רחוק. חשוב ש ו
2במרס - את תראו עכשיו 20באפריל
יכולתכם, ותשאירו רו שם
חזק על הסביבה.
הולך לכם עם בני המין
השני, אך דרושה הרבה יוזמה. בענייני-
כספים המצב משתפר, אך עדיין לא יציב.

הסין ה שד בראש מעייניכם, ואח זאת מתחילים
כבר לחוש בשטחים שבהם איבדתם עניין באחרונה,
הרומאנטיקה חופסח
מקו ראשון בימינו אלה.
המשיכה שיש לכם חזקה
ומשפיעה עליכם ועל סבי־בתכם
הקרובה. בע מד ה
היזהרו סאי־הבנות העלו לות
להביא להתפרצות־כעס
חסרח־הצדקה היכולה
להזיק לכם. בכספים
זה הזמן לאתן אח כל החשבונות
והתשלומים המדעים
לכם ושאתם חייבים לאחרים. אחם עלולים
להפסיד סכום בסף נדול יחסית מלל רשלנות.

במקום העבודה שלכם סומכים עליכם ומו כנים
לבוא לקר א תכם. אתם אינכם חשים
צורך לשתף פעולה. יו תר
מדי דברים מדאי גים
א תכם. א ת רוב ה עבודה
והאחריות מטי לים
עליכם. העול מוטל
עליכם לא רק בעבודה,
אלא גם במישפחה. טי פול
באנשים קשישים
או חולים מועבר אלי כם.
ה־ 5וה־ 6בחודש
מאוד מעייפים, אתם
עלולים לחלות. ברומאנטיקה מתחילה
תקופה מעניינת. הפופולריות שלבם עולה.

עלה

תאוח*0

קצת יזמר קל. אי־ההבנות, החפצים שנעלמו
והבע״ח עומדות להסתדר בימים אלה. עדיין לא
נוח, ב־1 7ב־ 8בחודש נם
לא רצוי לצאת לנסיעה,
אך ם רר 9אחרי הצהריים
תוכלו שזב לנשום לרווחה.
בכל מה שקשור ד
כספים חובלו עכשיו לקחת
ס־בזדם ולשפר את
מצבכם אך לא לפני ה־סו
בחודש. באהבה הולך לכם
עכשיו, הופעחכם מר
שבח מאוד וכדאי לחדש
את המלתחה, לשנות משהו בהופעה. ולצאת
יותר. זה הזמן נם ליהנות מבידור ובילדים.

בני-מישפחה מבוגרים אינם חשים בטוב.
יתכן שאתם עצמכם אינכם במלוא הכוחות
עכשיו. שימרו על הברי אות.
אל תזניחו טיפול
רפואי, שיניים, גב וא פילו
כיב-קיבה, אלה ה בעיות
היותר בולטות
בעת. בעבודה, מתחיל
מאבק סמוי על מעמד,
יוקרה וכבוד. אל תיכנ סו
לזה. התרחקו מכל
קנוניה או מעשה שאינו
לכבודכם. עדיין קצת
מוקדם להזיז דברים בכיוון זה. ידידי ם
עלולים לאכזב, אל תמהרו לסמוך עליהם.

נסיעות, ביקודם ופדשות עם ידידים וקרובים
יעסיקו אתכם נם השבוע. אלא שלא כל אוחן
פדשות יתקיימו לצורך הנאה.
קרובי־מישפחה וידידים
שאינם בקרהבריאות
זקוקים לעירורבם ולעזר־תכם.
ולשם כך יהיה עליכם
להשקיע מאמצים.
מיכחב. שיחת־טלפון או
ידיעה מחו־ל יגרמו לכם
לשימחה. מישהו זוכר את22ב
אוגוסט -
22בספטמבר
כם ומעוניין להפתיע אתכם
במתנה או ביקור. המתיחות
בבית לא קלה. אך תקבלו הגנה ועזרה מצד
מישהי קרובה סבלי להתייחס לחמאנטיקה.

נתוו 11

חאזנ״ס

ווי

תמיר אמרתי שכדאי להישאר בקשרים טובים
עם האקס. לא חשוב אם זה אקס־בעל או אקס־אשה
או אקס־חבר או אקס־חברה. לעולם אין
לדעת מתי בן־אדם נזקק לעזרה, ואין כמו אקסים
למתן עזרה.
היח״צנית דליה מרת היתה, בזמנו, חברתו
המאוד־צמודה של המלחין נחום (״נחצ׳ה)
היימן, הידוע בזמן האחרון כאביהן של הזמרת
סי היימן והאופנאית בילי היימן.
דליה ונחצ׳ה אהבו זה את זה במשך תקופה
מסויימת, ובילו ביחד ועזרו זה לזה, ובסוף נפרדו

7 7 /7 7 1 7
מכאן ומכאן
אני אומרת לכם כבר במשך שנים שאי אפשר
לסמוך על נשים. בגלל זה אני כל־כך אוהבת
גברים, כנראה.
הנה, קחו את הסיפור של יהודית רביץ
והשחקנית ריבקה נוימן. שתי חברות עם
קשרים חזקים. במשך שנה הם נפגשו בכל יום,
והיו החברות הכי טובות בעולם.
כל זה עד שריבקה נוימן פיתאום גילתה
שמסתובב בעיר רווק בן ,30ב שם מייק
פלידרבאום. האיש הזה, בעל השם המצחיק וזה
בסן־הכל עץ ריחני) הוא בנם של זוג־מיליונרים
כבד מלונדון, ומכאן שעני גדול הוא לא.
ריבקה הכירה אותו בעצם באמצעות אחותו,
אורנה פלידרבאום, מפיקת־סרטים שהפיקה י

מייק פלידרבאום(מזוקן, במרכז) עם שושנה ארגלי־אלמוזלינו ושלי חושן
אצל רביץ היה תפוס...
סרט בשם תל־אביב ברלין, ובאחת התפקידים
שיחקה ריבקה נוימן.
אז כשמייק הגיע ארצה, הוא פגש בריבקה,
החברה של אחותו, והם בילו כמה שעות ביחד.
אחרי כמה שעות הם בילו גם כמה שבועות ביחד.
כל זה בסדר וטיבעי. מה שלא נראה לי כל־כך
יפה זה שבדיוק מהיום שבו בילתה ריבקה עם
מייק קפצה עליה מחלת־השיכחה, והיא שכחה
לגמרי את חברתה־הקרובה־מאוד, יהודית רביץ.

במשך שבועיים הסתובבה ריבקה עם מייק,
ובאותם שבועיים נגמרו כל הקשרים עם יהודית.
נו, ואז, כמו פעמים רבות אחרות, נגמר
הסיפור בין ריבקה למייק והדבר הראשון שריבקה
עשתה זה לטלפן לחברתה הקרובה יהודית רביץ.
אבל אצל רביץ היה תפוס. ריבקה ניסתה שוב
ושוב, והיה תפוס ותפוס ותפוס. אז היא ביררה מה
קורה בטלפון של רביץ, והסתבר לה שלא רק
הטלפון תפוס, אלא גם יהודית עצמה.

הכל בסדר בווילה
בחיי, אין גבול לחרושת השמועות.בארץ
והזאת.
הנה, למשל, רן פקר (או רונן) ואשתו
חרותה. כל מי שהיה לו קשר עם חיל־האוויר
יודע מי זה רן פקר. הוא כמעט הגיע לתפקיד
מפקד־החיל. אבל בגלל ויכוחים פנימיים הוא לא
הגיע, ופרש מן הצבא. עכשיו הוא עוסק במיסחר
בנשק ובעסקים אחרים.
לפתע נפוצה השמועה כי משהו קרה בין רן
וחרותה, אשה נחמדה וחביבה. ולא סתם שמועה,
אלא שמועה המצויירת בשפע של פרטים, כדרכן
של שמועות. שחרותה ניהלה רומאן עם רופא
מפורסם, ושרן עקב אחריה ותפס אותה, ומה לא.
דרינג־דרנגתי לרן.
״אז מה בנוגע?״
״שום דבר! אנחנו חיים ביחד, והכל בסדר
גמור.״•
״איד נולדה השמועה?״
״אז ככה. היה לנו רעיון לעבור מן הווילה

נחום היימן
נפרדו בצורה יפה מאוד

רן(מימין) וחרותה פקר ()1979

ששעה מצדדת בשפע של פרטים
שלנו לדירת־גג בתל־אביב. הודענו שאנחנו
מוכרים את הווילה. אז התחילו לרכל. זה הכל״.
״וזה פגע בחרותה״
״פגע מאוד־מאוד. בזמן האחרון קרו לה כמה
דברים, שפגעו בה קשה. אמה נפטרה, וגם שני
בני־מישפחתה אחרים. השמועות האלה באו אחרי
בתל־אביב יש גבר אחד, מאוד נחמד ומאוד רווק, וגם מאוד מבוקש. בכל פעם שהוא מכיר בחורה
כל הצרות האלה״.
נחמדה, כשהעניינים מתחממים והחברה אומרים לו ״נו, קדימה! מה העניינים? הוא מודיע להם
אז לא נוסיף לצרות של חרותה. היו לה די
שאו־טו־טו הוא מתחתן. ואז, במקום לשבור כוס ולהצטלם בשקיעות בגן־העצמאות, הוא פותח
צרות בחיים. בשעתו התאבד אביה במושב בית־מיסעדה
סינית, וככה כבר יש לו חמש. שתדעו כמה פעמים הוא עמד להתחתן, וברגע האחרון החליט
חרות, אחרי שהרג מתוך רחמים את אחיה הסובל
שהוא מתחתן עם מיסעדה סינית.
ואת אשתו.
תמיד יש לו תירוצים: שלמיסעדה סינית אין חותנת, ושאפשר תמיד למכור אותה, ושבניגוד לאשה
אני מאחלת לחרותה כל טוב. מגיע לה.
היא רק מכניסה כסף ולא מוציאה, ועוד אלפי תירוצים בטעם חמוץ מתוק.
כך הגיע המיסעדן מקם מלכה לשנתו ה־ ,40 והוא עדיין אוכל ספייר־ריבס בגפו.

אולי חתמה סינית

אהבה לא לפירסום החיים עושים את שלהם
אך מסתבר שגם אלוהי הסינים אוהב שידוכים, והוא הביא לו את שוש קביליו היפה והשקטה,
שהיא אלמנתו של הכדורגלן הרצל קביליו, שנפטר ממחלת־הסרטן לפני שנתיים והותיר את שוש
ובנה אחריו.
החיים, כידוע, עושים את שלהם, והרצל, שהיה אדם רגיש ועדין מאוד, היה שמח לראות את בנו
ואלמנתו שמחים, וכך גם החברים.
אמרו למקס שמוטב מיסעדה אחת פחות בחיים, ואהבה אחת אמיתית בלב, וכולם מחזיקים אצבעות,
שהזוג הנאה הזה יעשה את הצעד המתבקש.

יום רביעי 3 ,לפנות בוקר, רחוב־הירקון, שקט,
כמעט אין מכוניות, פה ושם בן־אדם בודד חוצה
את הכביש בעייפות.
אני חוזרת הביתה, גם כן קצת משועממת
ועייפה.
פיתאום, ממש באמצע הכביש, זוג מחובק
לגמרי. הוא מנשק אותה, היא מנשקת אותו. לא
רואים את הפרצופים. רואים רק תאווה ותשוקה.
האדרנלין ממלא לי את הגוף העייף שלי, ואני
עומדת בצד ומציצה.
הזוג הולך כמה צעדים, כשגבו אליי, ושוב
נעצר ושוב סצינת־חיבוקים, כמו אצל אינגמאר
ברגמן השוודי.
אני מסוקרנת לגמרי. רוצה לגשת אל הזוג,
לבקש סליחה ולהגיד להם משהו כמו ״איזה יופי!״
אבל בדיוק אז אני מזהה את אחת הגופות.
אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות הוא!

כמו כולם. אבל שלא כמו כולם, הם נפרדו בצורה
יפה מאוד. בלי עלבונות ובלי צרות ובלי מריבות,
ולכן הם נשארו ידידים קרובים. גם היום, כשלכל
אחד מהם יש כבר בן־זוג חדש, הם מפרגנים זה
לזה.
קשר טוב במיוחד יצר נחצ׳ה עם בנה של דליה,
המלחין גיא מרוז, ובאחרונה, כאשר פתח גיא
אולפן להקלטות, הגיע אליו נחצ׳ה ובידו המתנה
הכי גדולה שבעל אולפן־להקלטות יכול לקבל:
קלטות של קולות שונים, כמו חריקת־דלתות,
רעש של רכבת, ציפצוף ציפורים, צעקות־כאב,
טיפטוף־גשם ושאר דברים הנקראים בעגה
המיקצועית ״סטוק קולות״ ,ושבעלי אולפני־הקלטות
עמלים במשך שנים להשגתם.
אז עכשיו שאתן גומרות רומאן עם. החבר
שלכן, תחשבו גם על הילדים. מי יודע?
ופיתאום הוא מסתובב אליי, ואני רואה אותו,
.ואני רואה גם אותה. אני מרגישה חולשה, נצמדת
לאיזה קיר.
הזוג עומד שוב ומתנשק שוב. אני לא יכולה
עוד. מונית עוברת, אני עוצרת אותה ונכנסת
פנימה.
כל הלילה לא עצמתי עין. למחרת טילפנתי
לאשה המתנשקת, שהיא אשה מקסימה, נשואה
לגבר מפורסם ואם לשני בנים גדולים, מפורסמים
גם כן. רציתי לשאול אותה אם בעלה יודע שהיא
מתנשקת עם בועז אפלבוים, ראש־לישכתו
של שימעון פרם, ב־ 3בלילה ברחוב־הירקון.
אז עשיתי לה דרינג־דרינג.

״כאן רחל המרחלת.״
״שלום לך״.
״ראיתי אותך אתמול בלילה מתנשקת באופן
היסטרי עם בועז אפלבוים. מה קורה כאן?״
י ״אני אספר לך את האמת, אבל אם תפרסמי
את שמי, תדעי לך שהמון אנשים ייפגעו. את
מוכנה לא להזכיר את שמי?״
״מוכנה!״
״אז זה לגמרי פשוט. הלכתי לחגיגות 70
השנה להביסה. חברה הכירה לי את בועז.
התאהבתי בו. הוא התאהב בי. זה רומאן אדיר.
קשה לנו להיפרד, וכיף לנו ביחד. אלמלא הייתי
פוחדת לפגוע בילדים שלי, הייתי צועקת לכל
העולם שאני מאוהבת.״

^ שהוא אם וך־מיסתורין הגיח
^ אברהם שיפרין אל מישפט ג׳ון
דאמיניוק. כמתוך אופל רחוק ומלא־אימה
הופיע ביומו ה־ 65 של המישפט.
לשופטים הנדהמים סיפר כי היה
חלק ממנגנון הקב״ב שהואשם בריגול
ושישב במחנות־הכפייה הסובייטים•.
הוא העיד כעד־מומחה, כי מי כמוהו
יודע עד כמה איום ונורא הוא הקג״ב,
המשתמש אף במכשפות במילחמתו
באויביו.
עד כלות כוחותי אני נלחם בקג״ב,
הכריז. והוא עושה זאת באמצעות
המכון שלו, ובאמצעים נוספים. הרוסים,
מצידם, רואים בו אוייב־העם
וגבלס החדש.
הוא גבה־קומה, מזוקן, נראה כדמות
מתוך ספר של פראנץ קפקא. אברהם
ש׳ ומילחמתו בשטניות הקג״ב. במיומנות
רבה הציג עצמו כאיש היודע
הכל, נמצא בכל מקום. ראה. שמע.
חווה על גופו את רוב אימי ההיסטוריה.
מרתק. מוזר. ספק תימהוני, ספק ידען
רב־נסיון. הדבר אינו ברור לגמרי.
שופרין סירב בתוקף להתראיין למען
העולם הזה, שבו הוא רואה עוכר־ישראל.
יוצאי ברית־המועצות בארץ,
המכירים אותו, מוכנים ברצון להתיר
את סבך־חייו, שנותר סבוך ממילא.
״נתחיל בתאריך הולדתו,״ אומר
חבר מימי־מוסקבה .״אני מכיר אותו
מאז שהיה ילד, ועד היום אינני יודע
מתי נולד. הוא סיפר לי בגאווה גדולה
כי נולד באותו היום בו נולד אלכסנדר
סולז׳ניצין. כלומר, ב־ . 1918 במישפט
דאמיניוק טען כי נולד ב־. 1922
״הוא גם מספר לכל שהוא דור שני
לנשפטי הקג״ב. אף אביו נעצר, נשפט
ונחשב כאוייב־העם. למעשה איש ממכריו
אינו יודע מי אביו, ומה עלה
בגורלו.״
ימי ילדותו של העד־המומחה
שיפרין עברו עליו במוסקבה. ילד
יהודי שאביו נעלם, הרוצה להתבלט,
להוכיח כי למרות זאת הוא טוב מכולם
.״כך הגעתי ללמוד ״מישפטים,״
סיפר למכריו.
הם, מכריו מימי רוסיה, אומרים:
״הרוסים לעולם לא היו מתירים לבנו
של אוייב־העם ללמוד מישפטים
באוניברסיטה.״

במוזגה

ימודיו נקטעו בראשיתם, טוען
) שיפרין. הוא התגייס לצבא ונשלח
לגדוד־העונשין. שם נפצע, איבד רגל

נוצריה, הוליד בת ובן, התגרש. נשא
אשה שניה, והוליד בת נוספת.
גם בעבודה עשה חיל. הוא עלה
לדרגת חוקר־בכיר, ואחר־כך יו ע ד
מישפטי של מיפעל לייצור־נשק.
לפתע, בספטמבר , 1953 נעצר
ונשפט. הוא נידון למוות וזכה בהט־תקה
25 :ישנות מאסר, גלות ושלילת-
זכויות. בישראל התפאר כי חוקריו
מצאו אותו אשם בריגול לטובת
ישראל וארצות־הברית.
מבין כל יוצאי ברית־המועצות
בארץ, אין ולוא אדם אחד שהיה עד

סניה אוורבוך, בעלה־לשעבר של
אסירת־ציון
אלכסנדרוביץ, רות נודעת, הכיר את שיפרין באודסה .״הוא
התחבר עם קבוצות ציוניות, ופעל
במלוא־כוחו למען העליה לארץ. יש לו
כושר־שיכנוע בלתי־רגיל. נוסף על־כך
הוא מין חולם־מיסטיקן. הצירוף הזה,
של להט מיסטי וכושר־שיכנוע, משך
אליו אנשים רבים. היום אפשר למצוא
בארץ עשרות יוצאי־אודסה, המוכנים
להישבע כי שיפרין הוא שהעלה אותם
לארץ.״
שנה אחת לפני שעלה בעצמו

בזעקה כי כך יעשו עד שיתירו להן
לעלות לארץ. האב נותר מחוץ לבית,
משוטט בדאגה ברחובות נובוסיבירסק.
שבוע
אחר־כך התאבדו השתיים.
האב, רופא־עיניים בעל דרגת אלוף־
מישנה בצבא הרוסי, עלה לארץ. כאן
התקבל בלישכתו של מנחם בגין,
שהעניק לו דרגת אלוף־מישנה בצה״ל.
לפני שנתיים נפטר.
שיפרין ופולטיניקובה התגוררו
בזיכרון־יעקב. לפני 10 שנים עקרו
לירושלים. גם כאן מיספר חבריהם

המכשפות
של שיפרין

למישפטו .״פודולניק״ — כך נקרא
ברוסית מי שהולך עם אדם כיברת־דרך
מסויימת במחנות או במעצר בתקופת-
המישפט. לשיפרין אין פודולניק
מתקופת־המישפט .״לכן איננו יודעים
מדוע נעצר פיתאום ונשפט. ייתכן
שבאמת נאשם בריגול. אך יכול להיות
שיוחסו לו האשמות אחרות, שאין להן
כל קשר לריגול״.
במשך 10 שנים נמק שיפרין
במחנות־הכפייה הסובייטיים. שלוש
שנים עשה בסיביר. שם הכיר אותו
הפורפסור יורי מקלר, היסטוריון, היום
עובד באוניברסיטת תל־אביב.
אל המחנה הגיע שיפרין בשמו
המוסלמי, איבראהים. הוא התרחק
מהאסירים היהודיים, התיידד עם
הנוצרים והמוסלמים. חודשים אחדים
אחרי שנעצר, התנצר. במשך שעות
ארוכות ניהל שיחות־נפש עם כומר־המחנה.
הקפיד לענוד צלב גדול על
צווארו.

היכן אבדה
הרגלן

לוש שנים אחר־כך הועבר
ולמחנה מרדוביה, במרכז ברית־המועצות.
אנטולי רובין ודויד חבקין
ישבו איתו במרדוביה.
רובין, מורה להתעמלות באוניברסיטה
העברית, בעלה של נכדתו של
זאב ז׳בוטינסקי, קרני, הודיע, עם תום
עדותו של שיפרין במישפט־דאמיניוק,

לארץ, נכרתה רגלו של שיפרין. לא
במחנות, לא במילחמה, אלא באודסה
של סוף שנות ה־ .60 כאבים עזים ברגל
ימין הביאו אותו אל הכירורג סימיון
גלפנד. הד״ר גלפנד החליט לכרות.
היום גלפנד הוא מנתח ניו־יורקי,
אחרי נסיון קליטה בלתי־מוצלח בארץ.
שיפרין חי וקיים בארץ, בלי רגל ימין,
ובעל תואר של נכה המילחמה בנאצים.
ב־ 1970 עלה שיפרין לארץ. שנאתו
לקג״ב החלה לובשת צורה של פרנסה.
יש מחבריו האומרים כי שינאה זו
נובעת מתחושת־נבגד של מי שנתן
לאירגון זה את שנותיו הטובות, ולפתע
מצא עצמו אסיר של אותו אירגון.
בארץ התיידד עם גולדה ילין,
מייסדת האירגון האנטי־סובייטי ם ע!ז.
ילין, הנחבאת בדרך־כלל מעיני
הציבור הישראלי, מגיחה אל העולם
רק כשמעמדו של אריאל שרון, אלילה
הנערץ, מתערער. כך היה כשביקשה
להודיע לעם כי הוא המתאים מכולם
לשמש כשר־הביטחון. היא הכריזה על
שביתת־רעב, ובמשך שלושה ימים
ניצבה מול מישרד־הביטחון, מכוסה
בכרזותיה הנלהבות.
שיפרין לא הסתפק בחברותו במעוז.
בהתלהבות האופיינית לו הצטרף ל״

מועט. הרוסים, קהילה חמה וסגורה,
התייחסו לשיפרין כאל חריג, מיעטו
לקשור איתו קשרים חברתיים או
קישרי״עבודה.
שיאה של עדותו היה כשסיפר על
הלוחמה הפארא־פסיכולוגית של
הקג״ב .״מחלקת המכשפות ״,כך כינה
הקג״ב את המחלקה, סיפר שיפרין. הוא
תיאר איך ניסה הקג״ב לגרום
להפסקות־החשמל בניו־יורק, לשנות
את מזג־אוויר ולגרום להתקפי־לב.
הקג״ב גם אוסף מכשפות ממחוזות
רחוקים, ובודק את סוד כוחן. הוא
מכחיש בתוקף כי אמר שבהשפעת
קרינה סודית חתמו הנרי קיסינג׳ר
וריצ׳ארד ניקסון על הסכם־הלסינקי
עם הסובייטים.
הקהל באולם המישפט צחק. פארא־פסיכולוגיה
(״מעבר־לפסיכולוגיה״),
נושא שהפך רציני וממוסד בעולם,
קיבל כאן מימדי־לצון.
שיפרין אינו מתרגש. שוב ושוב הוא
מכחיש דברים שנאמרו לכאורה בשמו.
בוריס ארלוב, היסטוריון :״חלק
מדבריו אמיתי, אלא שהוא עירב
מציאות ודימיון, דבר שפגם אמינותו.
״לברית־המועצות אכן יש עניין
מסויים בפארא־פסיכולוגיה. שיפרין,

איש אמו־מיסתווין: איו למד
מישפטיס? אץ־ איבד את וגו? 1
האם הוא מאמין ב מנ שמת?
עיתונאית לויאב
,הוא ניסה להפנט א1ת׳!־
כתוצאה מהפציעה. לא ברור אם מיד
או רק 20 שנה מאוחר יותר. הוא שינה
את שמו לאיבראהים, מפחד הקג״ב.
״אם כך, איך שב והשלים את
לימודי־המישפטים בשם אברהם? או
אולי במשך כמה שנים היה גס אברהם
וגם איבראהים?״
כך או כך, אברהם־או-איבראהים
השתחרר מהצבא, והתחיל לעבוד כהו־קר־מישטרה
בדרום ברית־המועצות,
בקרסנדר, עיר־בירתם של הקוזקים.
הימים היו ימי הרדיפות הגדולות
של סטאלין. פרשות הרופאים והסופרים
הסעירו את העולם, וטילטלו אלפי
יהודים רוסיים ממקומות־מגוריהם
ומעבודתם. חייו של שיפרין, לעומת
זאת, פרחו. הוא נשא אשה, רוסיה־

כי מעתה ואילך יחרים את שיפרין, ולא
ידבר איתו אף לא מילה אחת .״לא
היינו צריכים את העדות שלו כדי
לדעת את האמת על הקג״ב״ אמר
10 שנים אחרי שנשפט ונכלא יצא
שיפרין ממחנה־מרדוביה גרוש מאשתו
השניה, בודד, בעל זהות דתית
מעורפלת. הוא פנה לקזחסתאן, עבד
שם בחברה לניהול דירות. אחרי שלוש
שנים עקר לדנייפרו־פטרובסק במרכז־אוקראינה.
גם שם לא מצא את מקומו.
הוא החליט לעבור לאודסה.
כל אותן שנות־חרות לא טרח לנסוע
למוסקבה, לקחת את תעודה של בוגר־הפקולטה
למישפטים. למכריו בארץ
סיפר כי בשל מאסרו לא קיבל את
התעודה.

אירגונים אנטי־סובייטיים יוגוסלביים
ואוקראיניים. בכפייתיות שקדנית החל
קורא את כל מה שפורסם אי־פעם על
הקג״ב, כתב ספר והפיק סרט על
המחנות הסובייטים, הקים מכון־מחקר
ובו חוקר אחד, אברהם שיפרין, הרצה
על מוראות הקג״ב באוזני כל מי שהיה
מו ח לשמוע. זו פרנסתו, וחבריו אומרים
כי היא מצויה בשפע.
התאבדות בסיביר

ף תוך כל הפעלתנות הזאת נשא
^ לאשה את אליאנורה פולטיני־קובה,
צעירה ממנו ב־ 30 שנים. יש להם
בת ובן.
לפולטיניקובה סיפור מישפחתי
מדהים. היא עלתה לארץ בראשית
שנות ה־ .70 בנובו־סיבירסק נותרו
אמה, אביה ואחותה. כמה חודשים אחרי
שהגיעה לארץ הסתגרו אמה ואחותה
בדירתן בסיביר, סירבו לאכול, הודיעו

שכינה זאת בשם המצחיק, מחלקת
המכשפות׳ ,הפך את הנושא הזה
לבדיחה.
״נכון שבברית־המועצות מחפשים
אפשרות להשפיע על מזג־האוויר
ממרחקים גדולים. מגוחך לטעון
שהפארא־פסיכולוגים הם שגרמו לשל
גים הכבדים שירדו באחרונה באי־

״אם זו המומחיות של הקג״ב, הרי
שאינה שווה הרבה. הסיפורים של
שיפרין על שינוי מזג־האוויר וקרינה
סודית כל־כך מגוחכים, ע ד שאני מסרב
להגיב עליהם.
״יכול להיות שהקג״ב חוקר את
השפעת הפארא־פסיכולוגיה. ואני
מקווה שהוא עושה זאת. אילו צה״ל
הציע לפארא־פסיכולוגים ישראליים
לחקור את הנושא במיסגרת הצבא,
למשל, רבים היו מסכימים ברצון. הרי
כך, אפשר לזכות במימון למחקרים.״
רותי לויאב, עיתונאית במחנה,
שהראיון שלה עם שיפרין צוטט על־ידי
התביעה במישפט :״פגשתי אותו
ב־ 1981 בביתו בזיכרון־יעקב. שוחחנו
במשך כמה שעות. תוך כדי השיחה הוא
ניסה להפנט אותי, תלה בי זוג עיניים
מאיימות. אני, כנראה, התנגדתי והוא
לא הצליח להפנט אותי.
״הוא סיפר לי סיפורים שחלקם
נשמעים מסמרי־שיער, מסר הרבה
מידע ופרטים. לא יכולתי להחליט אם
עליתי על סיפור מדהים או שעשיתי
מעצמי צחוק.
״בבית־המישפט הוא טען כי
ציטטתי אותו לא־נכון. אני עומדת
מאחורי כל מילה. אני מוכנה להישבע
שכל מה שכתבתי אכן יצא מפיו. היו
לו סיפורים נוספים, שלא יצאו לאור
בבית״המשפט, מדהימים לא פחות.
״למשל: הוא סיפר שערך מחקר,
יחד עם פרופסור חכלוב, על פארא־פסיכולוגיה.
המחקר נשלח למשרד־החוץ
האמריקאי. שם נטו להשתמש
בחומר, אלא שקיסינג׳ר הטיל וטו,
מכיוון שהוא (קיסינג׳ח עובד בשביל
רוסים.
״או: לרוסים יש אנשים המסוגלים
להימצא במקום מסויים, ולשלוח את
הגוף הנפשי שלהם למקום אחר. קבד
צות מיוחדות מתאמנות בזה. האנשים
האלה מסוגלים להפעיל כפתור בבית
הלבן, בעוד הם עצמם יושבים
במוסקבה.
״יכול להיות שפארא־פסיכולוגיה
זה דבר רציני. אבל הוא דיבר על זה
בצורה לא־אמינה״.

קיסיגג׳ר
לא רצה
האשה הטפימה

ך} רופסור הנס קרייטלר מהחוג
/לפ סיכולוגי ה באוניברסיטת תל־אביב,
שעסק בעצמו בניסויים מדעיים
לחקר הפרא־פסיכולוגיה :״הפארא־פסיכולוגיה
נלמדת בכמה אוניברסיטאות
מכובדות בארצות־הברית.
החוקרים שם גילו שהכוח שמאחורי
הפארא־פסיכולוגיה אינו חזק, ולכן
אינו יכול להיות די יעיל לשימוש
שיטתי. אנחנו רחוקים מרחק רב
מניצולו.

^ סק בהלצה אומרים מי שמכי־
/א רים את שיפרין כי בכל אשמה
פולטיניקובה. היא השולטת בו, ולעיתים
כלל אינה מתייעצת בו ומסכימה,
בשמו, למתן ראיונות והרצאות.
כך היה במשפט דאמיניוק. מהסני־גוריה
התקשרו עם שיפרין. פולטי־ניקובה
ענתה בטלפון. שאלו אותה אם
הוא יסכים לבוא ולהעיד. היא ענתה
מיד בחיוב, בלי להתייעץ איתו קודם

יופה׳

לכזי׳

שרה ליבוביץ וי

היא התאהבה בנלא נאסיו שהגיש
אונל בחוו־האונר. היא נחנה לו
עשוות מינתבי־אהבה. הנה נמה מהם

הוא היה נשו חמש בעמים. ש רו שלושה דדים. הוא
נשבט בעמים ונוח, ובפעם האחוונה רשלוש שנים.
הוא יצא לחונשה ולא חזו. זוהי בדיחתו השלישית

סיפווו שר

ווג ר ״1
ננ מי ט
^ בית־הם והר אני לא אחזור.
רק כמת אני אחזור. אני לא
מסוגל עוד, לא אתן להם צ׳אנס לתפוס
אותי חי. אני פשוט לא יכול יותר, לא
יכול. אתה מבין? בשביל מה להסגיר
את עצמי, כדי שאשב עוד שש שנים?
״עם הכתבה הזו אני מרגיש שאני
סוגר מעגל, זהו, כולם יודעים עכשיו
מי אני, הייתי בן־זונה, אבל לא יותר,
זה כבד עליי, לא מסוגל עוד לשאת את
כל המיטען הזה הרובץ עליי״.
את הווידוי הזה מסר השבוע צבי
סמטנסקי. אסיר בחופשה שיצא מכלא
שאטה ב־ 13 בחודש זה, ומאז לא שב.
הוא אינו מתחבא, אינו מנסה
להסתתר, הולר לכל מקום אשר ליבו
חפץ, אומר יפה שלום לשוטרים
שפוגשים בו באקראי, ומציב סימן־
שאלה גדול לגבי תיפקוד המודיעין
של שרות־בתי־הסוהר.
את הפגישה בינינו יזם סמטנסקי
עצמו. הוא הופיע במערכת העיתון,
דרוך מאוד, נוטף זיעה קרה, נרגש.
״באתי להראות לך חומר מעניין, אמר
ושלף חבילת״מיכתבים .״אלה הם
מיכתבים שגיתית יזרעאלוב כתבה לי
כשהיינו יחר באבו־כביר״.

מטרתו לא היתה להציג את
המיכתבים דווקא, כי אם להתוודות,
לספר על עצמו, לשחרר את המיטען
הכבד שרבץ על ליבו במשף השנים,
רצה להתנקות כדבריו. חיפש דרף,
חיפש להגיע לציבור ולספר את
סיפורו.
סמטנסקי, גבר ממוצע־קומה, עגלגל,
מקריח, עיניים בורקות, מרכיב
מישקפי־פלסטיק מודרניות, המשוות
לו דמות אינטלקטואלית, מדבר בחום
ובבהירות. הוא עונד עגיל־יהלום קטן
באוזנו השמאלית, נראה איש בוהמה.
מראה מטעה.
״תראה, עברתי הרבה בחיים,״ הוא
אומר ,״אני תקוע עכשיו, וככה אני לא
יכול להמשיך. פגעתי בהרבה אנשים,
הזקתי להרבה. הכל קרה בגלל הסמים.
לא, אף אחד לא הביא אותי לזה. כל מה
שעשיתי, עשיתי לעצמי, רציתי לנסות
הכל לבד, ככה זירגגתי לעצמי את
החיים.״

רציתי
^ להיות־שונה״

בי סמטנסקי נולד ב־ 1948ב•
קפריסין. בהיותו בן חודש ימים

הגיע עם הוריו ארצה. אביו יליד
רומניה, אמו ילידת צרפת. מיזוג־עדות
שלא בדיוק הצליח — הוריו התגרשו
כשהיה בן חצי־שנה.
עד גיל 15 גדל והתחנר בבית אמו
בחיפה. את לימודיו עשה בבית־ספר
עממי דתי ותיכון בבית־ספר חזנים
בחיפה.
״הייתי ככל שאר הילדים ער גיל
, 15 אז עישנתי בפעם-הראשונה סמים,
ועברתי לגור אצל אבי.״
אביו עבד בחל״ץ( ,חברה לחיפושי-
נפש) והיה נשוי בשנית לאשה שלא
רחשה אהבה רבה לבן שבא להתגורר
עימם. מכאן הדיר לנדודים ולהידרדרות
היתה קצרה.
הוא החל מעשן סמים באופן קבוע,
ועבר לחברת־נוער בקיבוץ רעים שבנגב
הצפוני. חודש לפני גיוסו לצה״ל
עזב את הקיבוץ. במאי 1966 התגייס
לצבא והלך לשרת בנח״ל, ואחר־כך
בגדוד .50 המיסגרת לחצה אותו, וכדי
לקבל שיחרור־מוקדם הוא גנב פגזי-
מטוסים. שמונה חודשים לפני מועד
שיחרורו הוא עזב את הצבא.
מייד אחרי השיחרור עבר להתגורר
בתל־אביב ועסק בעבודות מזדמנות. ב־
1968 הוא הכיר את אשתו הראשונה.
אחרי היכרות קצרה בת שלושה
חודשים הם נישאו. נישואיהם החזיקו
מעמד ארבעה חודשים בלבד.
צבי ירד לאילת, האווירה בעיר,
החופש, השמש, הים, כל אלה משכו
אותו להיזרק שם.
באילת פגש בג׳וליה, צעירה
אנגליה, ויחר עברו לעבוד בחוות סמר
(חווה לגידולי צימחי־נייר) .מעבודתו
בחווה הוא הצליח לחסוך מעט כסף. ,
אולם לא די כרי להקים עסק, ועל־כן
החליט הזוג להינשא, כדי שיוכלו
לנצל את זכאותה של האשה לעזרה
כספית מהסוכנות־היהודית.
בכסף שקיבלו הקימו באילת עסק
לסקי־מים שעלה ושיגשג, עד שצבי
הסתבך לראשונה עם החוק והואשם
באחזקת סמים. הוא נשפט ונשלח

ף תקופה הראשונה שאחרי
^ מעצרה, שהתה גיתית יזרעא-
לוב נגית־המעצר באבו״כביר.
היא שהתה שם מיספר חודשים
אחדים עד שהועברה לכלא-
הנשים נווה תירצה.
בזמן שהותה בבית־המעצר עבד
אסיר־העבודה צבי ס מ טנסקי
בחדר-האובל ובחלוקת מזון. כך
החל נרקם בין השניים קשר, שעל-
פי המיכתבים המפורסמים כאן
נראה שהתפתח לאהבה עזה,
עיוורת וקשה.
במיכתבים אלה מתגלה לנו
גיתית שונה, אחרת מזו שהצטיירה
במהלך הדיונים בבית״המישפט.
היא לא הפגינה אותו החוזק, קור-
הרוח, או אותה הבקרה המתמדת
על מעשיה. ב מיכתבי ם אלה
מתגלה גיתית באשה רגשנית, תלו תית,
רכושנית, קנ אית, חושנית
מאוד. לעיתים היא מ אב ד ת את
שלוות״נפשה. מיכתביה מזכירים,
בסיגנונם ובדימויים שבהם היא
משתמשת, א ת גיל הטיפש־עשרה.
להלן מיכתבים ששלחה גיתית
לצבי בעת שהותם של השניים
בבית־המעצר באבו־כביר. מיכ-
תבים אחדי ם מובאים במלואם,
אחרים מובאים בחלקם. מיכתביה
של גיתית רצופים בשגיאות״כתיב,
ורק אלה תוקנו. ההדגשות הן של
הכותבת.

צבי יקירי
מיכתבים, מימרח-קקאו ואבו קדו
אותנו לאיש א חד יאחדו.
אחרי שהחוקרים רמסו אותי
וטחנו א ת נישמתי לאפר, ההשפ לות
והצלקות גדלו אחת על
חברתה ונוצרו לגיבעה. אך אתה,
עלם־חן, הפכת אותי להר ובתוכו
הדלקת להבה. ועכשיו אני כהר-
געש פורץ שלא ישקוט עד שהצדק
יצא לאור, עד שנהיה ביחד, ונראה
לאותם גנבים שגנבו לנו את
החופש בשם החברה והחוק. עד אז
אהובי תבלה אתה איתי קרוב-
רחוק, איתי אתה כל רגע. בתוך
אמבטיה בצורת לב, מלאה באהבה
ושנינו ״שודדים קטנים״ .נוצר קצף
והבועות יעופו אל-על כמו בל
האשמות והמגבלות, ואט-אט
נהיה לאיש אחד. כזרם־מים
בגיקוזי, כך מבטך חודר בי, סוחף
אותי ישר לתוך זרועותיך שם
בצילך אמצא עוגן.
שלך, גיתית.

20.11.86

חיוך ותשובה. ואינו נכנע לאלה
שאוהבים להשליט סדר בכוח-
הזרוע, ובגופם האדיר להטיל
אימה. מיוחד אתה, כיהלום נוצץ
שרק עיוור לא יוכל לראותו. אך א ם
פיקח הוא, יוכל גם אותו עיוור
לחוש את גלי החום והטוב
המוקרנים ממך.
חמוד שלי, אני גרתי במיזרח־הרחוק
כשש שנים. מתוכם שלוש
בכלא בהונג-קונג, באשמת תיכנון
שוד מזויין, ודבר אחד למדתי,
לתפוס נשימה ארוכה, שום דבר
לא בוער. לכן הייתי מעדיפה
להמשיך ולקבל את מיכתביך
הנהדרים ישר, בלי מתווכים, מפני
שדבר אחד אינני סובלת, את
גשמיותם של אנשים, אנשי סיר־הבשר
שכל פנינות פיהן הן־״תביא
לי, תיתן לי, אני צריכה וכר.״ לכן
רצוי להמשיך בשקט, כמים שקט ים
החודרים עמוק״עמוק. כך
ת תפ תח ידידותינו וללא מיכ־שולים
מן הצד. מבטך שיבש לי א ת
החיים, עתה בלעדיך הם לא
שווים.
שלך גיתית

כשראיתיך הבוקר במיכנסיים
קצרים וסנדלים, והתלתלים שעל
רגליך כתלתלי כיבשה רכה שבא לי
ללטפה. ובאפי עלה ריח תפוזים.
וראיתי את שנינו בפרדס פוסעים
יד־ביד, קרוב-קרוב. אך קולה
הצורמני של השוטרת החזיר אותי
למציאות המרה. אכן אני שולחת
לך גרביים שיחממו לפחות את
הרגליים מהקור והצינה והאנטיפ־טיות
שהמקום הזה מקרין.
שלך בהבנה,
גיתית.

האם נהיה כמו רומיאו ויוליה.
או שמא נתפוס את מקומם של
בוני וקלייד: יקירי, אינני רוצה
בחלבה ושוקולד, אתה מתוק יותר
ולכן אני רוצה אך ורק אותך...
כפרח אתה לי מלבלב, והותרת
אותי בכאב־לב. צבי צבי שלי,
ממיכתבך תבוא ישועתי.
גיתית.

לטבח שלי,
בכל נגיסה מן הבורקס טעמתי
אותך. ביטני מילאת כאשה הרה
שלך אני. וגופך ירווה א ת צימאוני.
ידיך מחבקות אותי ככסו ת לגופי.
אך אל ת ס תבך, מעדיפה ורוצה
שתצא לחופשה. אני אוהבת אותך,
ואין צורך בהוכחות. מכתבך כקרן-
אור באפלה בה אני נמצאת.

הלילה ירדו גשמים השמיים עלינו
בוכים.

צבי יקירי,
פניך כשמש בחורף, חמה, מחיה
א ת הלב והנשמה. כמיגדלור בתוך
אפלה את עורך חיפשתי. ראיתיך
כפרח בין הקוצים שאינו מתכופף
לכל משב״רוח. יושב אדיש עם

עדיין לא מבינה איך בחור כמוך

לשמונה חודשי־מאסר בכלא־מעשיהו.
ג׳וליה, חברתו האנגליה עזבה את
הארץ.
עם שיחרורו מהכלא, ב־ , 1970 הוא
נסע לחיפה. באוטובוס לחיפה הוא פגש
את מי שהיתה אם בנו בכורו (,)15
המבוגרת ממנו בעשר שנים. עליה הוא
אומר :״היא היקנתה לי את כל עולמי
הרוחני, התרבותי, לימדה אותי מה זו
מוסיקה, מה זה ספרים ואומנות״.
צבי עבר להתגורר בביתה, ואחרי
שיבעה חודשים הם נישאים. זמן קצר

אחרי נישואיהם ירד שוב לאילת, כדי
לפתוח בפעם השניה את העסק לסקי-
מים, והפעם עם שותף מקומי, שיחד
נהגו לקחת ״טריפים״ .העסק נכשל
בגלל מצבו הנפשי והפיסי, עקב צריכת
הסמים.
ב־ 1972 עברו צבי ואשתו למושב
קדימה ועסקו בגידול אווזים .״גידול
אווזים היה אז עסק טוב, אבל כרגיל
זירגגתי לי את החיים, וגם נישואים
אלה נכשלו ״.זמן קצר לפני מילחמת
יום־הכיפ1רים הוא התגרש מאשתו ה־

מכתבי האהבה
של גיתית
מגיע לסמים. מצה להבין א ת
הראש שלך. חשוב לי, מפני
שההרגשה שלי שברגע שתגלה א ת
הפרטים הנכונים עליי והשתל שלות
הדברים, אז כל ההילה
תימוג כעשן הסיגריה שעישנת
ובדרך״כלל אני אד ם שמרני.
אהובי, מרגע שאני צריכה לעזוב
את חדר״האובל ליבי מתחיל
לבכות. לרגעים אני חושבת שאני
עומדת להתפוצץ מכאב, לראות
או תן מעבר לחלון ולא יכולה לגעת
בן. ראשי מסתחרר, מס תובב
כסביבון. כנראה מחכה אני
לחנוכה, לנס!

הצפת אותי במיכתבי־אהבה
לוהטים עד כדי כד שאתמול
בחקירה התחלתי לילל לחוקרים
כבר מהצהריים על כאבי״בטן
וראש רק כדי שאספיק להגיע
לאבו־כביר לארוחת״ערב.

למלכי הנערץ. כמה רציתי
להיות הריצפה שלד ולהתקלח
בזיעתך שתצנן את הלהבה
שהצתת בי. יכולה להרגיש א ת
לשונד מלטפת את גופי, ומגע גופד
הערום בגופי מטריף א ת דעתי. כל
בוקר פוחדת לא למצוא אותד, א ת
מיכתגך. הפכת אותי לנרקומנית
שהסם שאני זקוקה לו הוא אתה
אהובי..״

מהמשרתת שלד שלד שלד שלד.

בחלומות כולנו גיבורי הופכים
עולמות, כובשים ארצות. אד אני
נותרתי עם הרגליים על האדמה.
כואבת את האהבה, חשה א ת
המציאות המרה. האם אני נושא
לסיפרך הבאז ...אני רגילה מילדות
להיות במרכז־העניינים, רגילה
וקינאה. רכילות לביקורת.
ודיבריהם של אנשים נכנסים
מאוזן אחת ויוצאים מהשניה.
מעשיהם נוגעים לי עד הכפתור
שבסוודר שאני לובשת. כן, צבי
חמודי, ה אד ם או האנשים
היחידים שיכולים לפגוע הם אך
ורק האנשים שאיכפת לי מהם,
כמוך.
דון־קישוט שלי, הגיע הזמן
לגדול, ולהפסיק להילחם נגד
תחנות־רוח, או לנסות לטחון מים.
קל להאשים א ת הזולת, א ת
החברה, ההורים לא מבינים,
האשה. אד הא מ ת שאחרי כל זה,
היא שאתה אוכל מה שאתה מב של.
א ם בחרת למרוד במוסכמות,
תישא בתוצאה בכבוד, בלי הרגשה
של התנצחות ת מידית. ברגע
שתבין שלא כל הדגים בים שווים,
תנסה להבין, להבין ולא לשנוא...
שלך, המטורפת עליך גיתית.

השתיקות שלד משגעות אותי.
למה אתה מצפה, למיכתבים

בנוסח תסרי ט המתאים לקולנוע
תמר! שתהיה קרוב אליי ובקירבי
תנוע כמו או ת ם מקדחי־גפט
מ טק סאס, עמוק-עמוק ועוד ועוד,
ותביט ותשמע את אנחתי, ואז
במקום לנעוץ את ציפורניי, מה
שאתה כל-כך לא רוצה, ברגליי
אלפות את ישבנד, שלא תוכל
לצאת מ ש די -קילד מטמטם
אותי, כפעמוני״כנסיה מהדהד
בראשי, סוחף אח^ מחשבותי
כמערבולת בי סוער לתוך המצולות
לבלתי-נודע. ואני שוקעת עמוק
יותר ויותר, בכל פעם שאני רואה
אותך אני שוקעת בתוך האהבה.
האם זה עונה לדרישות שלך!
שלך באהבה לנצח.

אני תמיד אומרת את האמת גם
כשהיא לא נעימה. אינני מ שחקת
על רגשות של אנשים כדי להשיג
מהם דברים. האגו שלי אינו צורך
מעריצים. א חד טוב וישר מספיק
בהחלט.

האהבה היא אחת הרגשות הכי
יפים שקיימים עלי־תבל. אך הצרה
עם בני״האדם שתמיד מצמידים
לה שומר״ראש ...אוהב אותך
לאורך כל הדרך גם שהאוקיינוסים
והיבשות בינינו יפרידו לבי תמיד
אותך יזכור...
שלד אוהבת, גיתית.

יקירי.
האם חושב אתה שאנחנו
נמצאים לבד (כמה הייתי רוצה).
אנחנו בטירה מוצפת דינוזאורים
ודרקונים שלשונם יורקת אש, אך
כל אלה יכחדו ברגע ששפתיי יגעו
בשיפתותיך, וזהו הרגע היחידי
שבו תוכל לגלות את האמת כמה
אני אוהבת אותך...

אין אצלי כיבוש או הצלחה, אני
רק אוהבת, ואל תשאל אותי למה>
אל תחפש בי אמון כי לא הבטחתי
דבר. והגיע הזמן שתלמד לאהוב
בלי לדאוג מה ילד יום ...עליך אני
לא מוותרת. אוהבת אוהבת
אוהבת, ואינך זקוק (כדבריך)
לאשה חזקה וחכמה אלא לאחת
שאוהבת ומבינה.
שלך גיתית.

לאיש שאני אוהבת כל־כך.
בעיקרון אני אוהבת אנשים
חברותיים שמשוחחים עם כולם.
מצידי שתתן ותחלק מה שיותר על
חשבון הממשלה. למה לאי לא
השוקולד או הדברים האחרים
שאמרו דרשני. דובשנית שלי,
הדבר היחידי שאני רוצה לאכול
זה אוייד• אך מדוע הגרמניה
מספרת לכולם שאתה נותן לה
סמים. ואפילו אתמול באו בנות
לשאול אותי אם הדבר נכון. כיצד
היא יודעת שאתה צריך לצאת
לחופשה, מדוע היא מספרת לכולם
שאתה אוהב אותה, וצוחקת
מאחורי גבך י

הגרמניה סיפרה שנתת לה
חשיש לעשן וביקשת א ת מיספר-
הטלפון שלה. ליבד רחבז! שיהיה
לד בהצלחה אך בלעדי.

מוכנה להיות חלק מההרמון.
בצורה שאתה מביט בה ועונה לה,
נתת לה מספיק עידוד כדי שתבוא
ותבקש ממד דברים. ואם היום
אתה מוכן לספק לה א ת מבוקשה
שהן סיגריות מכיסך הפרטי, מחר
זה יהיה מ חסדך. הפכת א ת עצמך
ל מוסד ציבורי -זכותך היא.
הקקאו ששתיתי הבוקר היה מר
מר מר מר כי נפשי חשקה בך.
היית עבורי כגלידה טעימה
שליקקתי בתאווה אבל נגמרה.
חבל. אם תקרא א ת מיכתבי בעיון
אולי תבין לליבי. עדיין אוהבת
אותך ו מאחלת לך הצלחה בכתי בת
הספר ובמישפט.

ודרכם אנסה לפרוץ ליקום/איך
קפואה אני ורואה רק א ת גופך
בערום /ונפשי כולה עורגת רוצה
אותך עד תו ם /א ך קולך אומד לא
לא התעוררי מהחלום/.חלומות
והאהבה הן המציאות של א ת מול/
והיום שנינו בירוק מי את מי
יגמולו!!!/כשנפגש מחר שבעטם
שבעיס/נקרא ביחד את המיכת-
בים/נשב על כוס קפה חגיגי/
כשידך תיגע בידי/ואם לא יהיו נישאר לפחות
״פיצוצים״/אז
חברים -ידידים!!!
אוהבת ומטורפת עליך.

...מקווה שתתחיל להבין
ולהאמין שאינני רוצה להצר
את עולמך. אני בטוחה שתצא
לחופשה תמצא הרבה בחורות
שיפות ממנה פי עשר. מאחלת לך
בהצלחה, ושתעשה חיים, אבל
ליפול בעבור בחורה זה לא הסטייל
שלך.

השניה ועזב את הבית בדרכו לתל־אביב.
עם פרוץ המילחמה הוא לא
גויים, ולכן התנדב לעבוד בקיבוץ נשר.
בתום המילחמה הוא חזר לתל־אביב
והסתובב בצל הבוהמה התל־אביבית
של אותם הימים (יוסף מונדי, אשר
צרפתי, אריק איינשטיין).
לפתע מפסיק צבי את שטף סיפורו
וקורא :״אה, נזכרתי, אחרי גירושיי
מאשתי השניה הכרתי בחורה בשם
נילי. אחרי חודש נישאנו למשך חודש.
היא היתה אשה כזו מגוהצת, זה לא

זמן קצר אחר־כך נתפס בידי המיש־טרה
1975 הובא למישפט ונידון
לחמש שנות־מאסר, מתוכן שלוש
שנים בפועל. היום הוא אומר :״החיים

...שייח ערבי שלי! אומנם אנחנו
גרים במיזרח״התיכון, אבל אני לא

״כזרם ה מי ם בז׳קוזי -כך מב ט ך חודר בי, סוחף אותי...״

הלך ״.לא פלא שפרט זה כמעט ופרח
מזיכרונו.
בתקופה שבה הסתובב בחוגי־הבוה־מה,
הכיר בחורה בשם חני. איתה הוא
התגורר תישעה חודשים.
שלא בידיעתה הוא לקח פינקס־צ׳יקים
שלה והתחיל להשתמש בו.

שנהלתי אז היו כאלה לא מפני שרציתי
לגנוב, אלא לבשתי מסכות,
רציתי להיות שווה, למלא ציפיות של
אחרים. היום אני יודע שבדברים
מקודשים אסור לגעת. חני היתה דבר
מקודש״.
אהבות 0בכלא
ת קו ם ת המאסר הזו ריצה
בכלא־מעשיהו, תחילה עבד במיון

הכלא ואחר־כך בייצור בלוקים. במיון
הכלא עבדה גם אהובה, עובדת
סוציאלית שלימים היתה אשתו
הרביעית. הרומאן נרקם ביניהם כשהיה
בתהליר־השיקום. כשנתגלה הרומאן
ברבים, הועבר צבי מן השיקום ואהובה
עזבה את עבודתה. ביולי 1977 הוא
השתחרר ועבר להתגורר בביתה. הם
נישאו והתחילו לעבוד בבית־הספר
החקלאי כו 1ת שליד גדרה. אחרי שנה
חזרו לתל־אביב. אהובה ילדה את בתם
מיקה. שלושה חודשים אחרי הלידה ^

לצבי מחר יגישו את כתב״
האישום, ויתכן שזה עדיין יקח
מיספר ימים עד שאעבור. מכל
מקום רציתי לומר לך שמאוד
נהניתי ממיכתביך, אך עד היום
אני לא יודעת לשייך או ת ם
לאימרה של הרצל ״אם תרצו אין זו
אגדה״ האם לאגדה שלנו יש סוף
טוב כמו ברוב האגדות, או
שתתעופף לה ותעלם, שמא
אהבתנו, או יותר נכון, אהבתי היא
כקשת יפה בשמיים אחרי הגשם,
רק לא מחזיקה מעמדן
שלד גיתית.

נפרדו.
בנובמבר 1979 נסע צבי להולנד
במטרה לעסוק בסחר־סמים. בהולנד
הוא נפגש עם כמה ליוויתנים וקשר
עימם קשרים. הוא חזר לארץ כעבור
שלושה חודשים, התגרש מאהובה
והתנדב לקיבוץ מצובה. שם הוא מכיר
את שהיתה אשתו החמישית, אם בנו
השני. הם עזבו את הקיבוץ ועברו

ידסי עידלזר ₪
(המשך בעמיר )40

בנז ר עגז
התחרות לפרס

הצייר והסופר נחום גוטמן ז״ל
העמותה והקרן ע׳׳ש נחום גוטמן ז״ל מכריזות על
תחרות להענקת פרס לספר עברי מאוייר איור אמנותי.
סכום הפרם השנה — 8000ש״ח.
סופרים ומאיירים יגישו את מועמדותם לתחרות על
הפרס בליווי חמשה עותקים מססריהם, עד התאריך כ״ד
כסלו תשמ״ח 15.12.87 למזכירת העמותה־הקרן, גב׳
רינה לוי, בית ״מעריב״ ,תל־אביב.
טקס חלוקת הפרס ייערך בסוף חורש דצמבר ש.ז.
בתחרות ישתתפו רק ספרים מאויירים שנדפסו והוצאו
בשנתיים האחרונות ושלא זכו עד עתה בשום פרס אחר.
כל מתחרה רשאי להגיש לא יותר משניים מחיבוריו
המאויירים.

דק־איתורית
לראשונה בהיסטוריה
שנים אתם שואלים אותנו :״מתי סוף סוף
תלמדו את האיתודת לכתוב עבדת?״
היום אנחנו עונים:״היום!״
איתודת -יחידה וראשונה מסוגה בעולם
הכותבת עבדת.

(המשך מעמוד )8
בין שתי האימפריות הגדולות —
הבריטית והצרפתית — היתה קיימת
אז התחרות פרועה על המיזרח־התיכון.
היה ברור כי האימפריה העות׳מאנית
ולהתפרק. להתמוטט עומדת
הצרפתים, שפעלו במרחב הערבי
במשר מאות בשנים(בין השאר כמגיני
המאמנים בלבנון) ,ביקשו להשתלט
על סוריה־רבתי, ובכללה ארץ־ישראל.
בדיונים החשאיים נאלצו הבריטים
להסכים לכך שארץ־ישראל המערבית
תימסר למישטר בינלאומי, שבו יהיה
לצרפת ולרוסיה חלק חשוב.
הבריטים לא השלימו עם הסכם זה,
אף שחתמו עליו. הם רצו להשתלט על
הארץ, הן כדי לאבטח את תעלת־סואץ
שהיתה עורק־החיים שלהם להודו, והן
כדי להניח צינור לנפט שלהם מעיראק
לים־התיכון.
הם היו זקוקים לאמתלה —
והציונות סיפקה להם אמתלה כזאת.
למען המטרה הקדושה של הקמת בית
לאומי לעם נרדף, תבעו הבריטים
לעצמם את השילטון על ארץ־ישראל
כולה, ואף זכו בו.
סטאלין עזר. הערבים, שעסקו
מאז הרבה בנושא זה, ראו בקנוניה זו
הוכחה לכר שהציונות אינה אלא
המצאה של הקולוניאליזם הבריטי,
יציר־כפיו של האימפריאליזם. זהו
ניתוח שיטחי.
למעשה היתה הצהרת־בלפור ברית
בין שני גורמים, שכל אחד מהם דאג
לענייניו שלו. הציונות סיפקה
לבריטים הצדקה חסודה להשתלטות
על הארץ. הבריטים סיפקו ל צינו ת את
האפשרות להגשים ביתר־קלות את
שאיפתם.
ברור כי מבין שני הגורמים האלה,
הציונות היא שהרוויחה בסופו של דבר
יותר. הישגה שלה היה ארוך־טווח.
ולראיה: ביום שהבריטים הסתלקו
מהארץ, קמה בה מדינת־ישראל.
להיסטוריה יש הומור, הבריטים
התנגדו בסוף להקמת המרינה היהודית.
ואילו המישטר הסובייטי, שקם חמישה
ימים אחרי הצהרת בלפור, הוא
שהתייצב לימין המדינה החדשה בימיה
הראשונים והגורליים. סטאלין גנז
לזמן־מה את איבתם ההיסטורית של
הבולשוויקים לציונות, כדי לחסל את.
התוצאה המוחשית ביותר של הצהרת־בלפור:
השילטון הבריטי בארץ.

הנאשמת להראות שהיא חלשה ותלד
תית.
באחד מערבי־הראיונות הללו גילה
חדד שהוא עוסק כעת בחקירה של מיק־רה־חטיפה
של ילד חררי מידי אביו.
(העולם הזה )28.10.87 חדר ציין שזהו
מיקרה הדומה עד מאוד למיקרה של
יוסל׳ה שוחמכר, שהסעיר את המדינה
בשנות ה־ .50 אז הופעל השב״כ על־פי
פקודת דויד בן־גוריון, והילד נמצא
בחו״ל.
מאחר שעל המיקרה החרש הוטל
איסור־פירסום, היה מי שטרח והתלונן
במישטרה שחדד גילה את הפרשה
ברבים. במשר חמישה חודשים נחקרת
הפרשה על־ירי מישטרת פתח־תקווה,
והיתה חסויה כל הזמן. החסיון עזר
כמובן גם כדי להסתיר את העובדה
שהמישטרה לא הצליחה למצוא את הילד
עד היום.
אחרי שעובדת החקירה התגלתה
לציבור על־ידי מישל חדד, הועברה

דוכי אדם
מי של חדד,
חו קר פרט

סודיות מוחלטת
כל ההודעות הן אישיות לעיניך בלבד!
(מלבדך איש אינו שומע -איש אינו רואה).

1קליטה אמינה
ההודעות מופיעות בעברית על הצג
ונשמרות בזכרון: אין אבדן הודעות, אין
שגיאות ברישום ויש יותר בטיחות בקבלת
הודעות בזמן נהיגה או עבודה.

מישר חדד עסוק
בחקירות פרטיות,
וחורש את הארץ
בערבי־ראיונות.
אילנה אלד; ₪

1זכחן של פיל
הודעותיך נשמרות בזכרון(עד מאות סימנים
שונים) ואתה יכול לדפדף בהן
(בהרצה קדימה, או אחורה).

יודעת שפות
כתיבת הודעות דו לשוניות גם באנגלית.

היום זה היום

1^111
1וו!חז1

התקשר אלינו כבר היום והצמד אליך מרכז תקשורת חכם, קומפקטי ושקט.
איתודת ־ שחתי תקשורת בע״מ ־ החברה המובילה בישראל.
7549177־224341 ,03־380541,02־561061,04־79765,08־344615 ,057־053

״האם התאהבת בחווה יערי?׳׳
זוהי השאלה הקבועה בערבי־ראיו־נות,
שבהם מופיע החוקר הפרטי מישל
חדד.
לפני שעזב את המישטרה, התפרסם
חדד, בעל עיני־הקטיפה השחורות, בחקירות
רצח האחות כרמלה בלאס והת־יירת
מלה מלבסקי. דמותה של חווה
יערי, שהורשעה ברצח התיירת, שיל־הבה
את דימיון הקהל, רצו לדעת אם
היה לה רומאן עם הקצין הנשוי יפה־התואר.
אחרי
שהשתחרר מהמישטרה פתח
חדד מישרד־חקירות פרטי, והוא חורש
את הארץ ככוכב של ערבי־ראיונות.
לשאלה על הרומאן שהיה לו עם יערי,
הוא עונה דרר קבע :״איר יכולתי להתאהב
בה? הרי היא רוצחת!״ הוא גם טוען
שחווה לא התאהבה בו, אלא היה זה
תרגיל של הגנה עצמית, שבו ניסתה

חוקר־ם רטי חדד
העבירה: מציאת ילד
חקירת המיקרה מתחנת פתח־תיקווה
לידי היחידה הארצית לחקירות־פש־עים.
נראה כי המישטרה חוששת מאוד
שמא יצליח החוקר הפרטי לגלות את
הילד לפני שהיא תמצא אותו. בצחוק
אמר מישהו שאם חדד ימצא ראשון את
הילד, ימציאו עבירה מיוחדת של ״מציאת
ילדים״ ,וישתמשו בה נגדו.
בינתיים הגיש גם חדד תלונה
במישטרה — אבל בענייו של חשיפה
אחרת. הוא פעל על־פי בקשת גורם
דתי, והגיש תלונה נגד הצ׳יצ׳ולינה.
(ראה מה הם אומרים).
העולם הזה 2618

את רעיונותיו מפיץ עוואד
בהרצאות, בכתיבת ספרים, באמצעות
פוסטרים, הפגנות, הופעות בכפרים
ובמחנות־פליטים, ואירגון קהילות.
״אנחנו אומרים להם לא לפחד, לא
לזרוק אבנים, לא לברוח. שיהיו
אמיצים, כי המניע שלהם אמיתי וצודק
ואסור להם לפחד מהכלא.״
מובארכ עוואד גדל בירושלים. זמן
לא רב אחרי מילחמת ששת־הימים
התבקש, לדבריו, לעזוב. ולא, אמרו לו,
ייאסר. כבר אז עסק באותם הדברים,
הטיף לאנשים לשבות ולא ללכת
לעבוד בהתנחלויות היהודיות.
באותה התקופה גם נפרד סופית מן
הדרכון הירדני שלו :״בעיקבות המיל־חמה
הרגשתי אכזבה קשה מירדן,
הרגשתי מרומה. אז שלחתי להם את
הדרכון שלי. גם עכשיו אני מרגיש
שירדן נכנסה למילחמה בישראל על
גב הפלסטינים. היה ברור להם שהם לא

במשך השנים ביקר פעמים מעטות
את מישפחתו בירושלים המיזרחית.
בארצות־הברית המשיך להיות מעורב
בקהילה הפלסטינית הגולה, והיה חבר
בכל מיני אירגונים פלסטיניים, בעיקר
של אנשי אקדמיה.

היים קשים לישראלים עוואד
^ ראשונה התחיל
/להתעניין בתורתו של מוהנדס
גנרי כשלמד בקולג׳ בארצות־הברית.
השנים היו שנות מילחמת־וייט־נאם,
וציבור הסטודנטים היה מעורב
בהפגנות סוערות נגד המילחמה ונגד
המעורבות האמריקאית שם. הוא
התחיל להתעניין בתורתו של גנרי
ואימץ אותה. לדעתו, אם יאמצו אותה
גם הפלסטינים בשטחים הכבושים, הם

זה היה קשה. הייתי ידוע בין חבריי, בני
הגיל שלי. היתה להם הרגשה לא־טובה,
כאילו באתי מאמריקה להטיף לאנשים
שיטות אמריקאיות של אי־אלימות.
כאילו באתי לעשות פה אמריקניזציה.
אבל יותר מאוחר זה התפתח
לקונספציה חזקה, ואנשים אימצו את
הרעיונות שלא על בסיס דתי או אישי,
אלא כפיתרון למצב מסויים.
״לאנשים ששאלו אותי איר אני
יכול לעזור, אמרתי שאת העיקר הם
צריכים לעשות בעצמם. שהם צריכים
לעזור זה לזה. שאסור להם לפחד
מהחיילים. אמרתי להם שמי שנושא
נשק פוחד יותר מהם. אמרתי להם
שהחייל הישראלי איננו מיפלצת, שגם
הוא בן־אדם. אמרתי שצריך להגיע
לעימות עם הישראלים, כי המניע שלנו
צודק וצריך שכולם יידעו זאת.״
לפני חודשים אחדים הוקרן
בסינמטקים בישראל הסרט אומץ בקו
העיסות. זהו סרט־טלוויזיה תיעודי,
המתאר את הכיבוש בגדה המערבית.
הוא הוכן למען הטלוויזיה הבריטית
על־ידי ויקטור שונפלד, יהודי בריטי.
הסרט עורר סערה פוליטית בישראל.
רבים, בעיקר מן האגף הימני, טענו
שהוא מסלף את המציאות. זמן קצר
אחר־כך הוקרן הסרט, בקיצוצים קלים,
בערוץ השני של הטלוויזיה הירדנית.
מוברכ עוואד מהווה נושא חשוב
בסרט זה. באחד הקטעים מסופר בסרט
על עימות החריף שבין המתנחלים
היהודיים היושבים בבית הדסה בחברון
לבין בעלי החנויות הערביים בבניין.
מסיבות שתוארו כביטחוניות הקים
המימשל הצבאי גדר לבית־הדסה. היא
נועדה לבודד את החנויות ולהקשות
על גישת הערבים אליהן. הגדר הוקמה
בשפת המידרכה הצרה שבחזית הבניין,

מובאוב עוואד(למעלה) צפוי לגירוש. הוא מנסה לשכנע את תושבי
הגדה והרצועה לנקוט את שיטותיו של גנרי: התנגדות בלתי־אלימה
ך* עוד חודש עומד לפוג תוקף
*אשרת־התייר של מובארכ עוואד
בארץ עד אז עליו להחליט באילו
צעדים לנקוט, אם ברצונו להמשיך
לחיות כאן ולהמשיך ולהפיץ את
תורתו בקרב העם הפלסטיני.
״אם יגרשו אותי, אני מוכן אפילו
להמיר את דתי ולהפוך ליהודי, ואז
יהיו חייבים לקבל אותי!״ אמר מובארכ.
עוואד הוא ראש המרכז הפלסטיו׳
לאי־אלימות. המישרד הקטן שוכן בשני
חדרים מחוברים בקומה השלישית של
בניין בירושלים המיזרחית. על הקירות
תלויים פוסטרים ציבעוניים, שהיונה
משמשת בהם נושא מרכזי. גם מרטין
לותר קינג מככב בחלק מהכרזות.
לאורך הקירות כונניות עמוסות־ספרים.
כוננית אחת, שגובהה כגובה
אדם ממוצע, מכילה בין מדפיה אוסף
מרשים של כל כיתבי המהטמה גנרי
האגדי מהודו. את האוסף השלם קיבל,
לדבריו, מממשלת־ הודו, באחד
מביקוריו הרבים באותה ארץ.
הריהוט במישרד צנוע ופונקציונלי,
וכולל גם שני מסופי־מחשב, מכשיר־טלפון
ושולחן־ישיבות עגול.
למרות שעוואד נולד בירושלים
ועזב אותה רק ב־ , 1969 אחרי הכיבוש,
אין רוצים להתיר לו לשהות בישראל.
את תעודת־התושב שהיתה לו,
ושסיפקה לו זכויות־תושב הקבועות
בחוק, נטל ממנו מישרד־הפנים, והוא
מסרב להחזיר לו אותה. הטענה
שהושמעה באוזניו היתה שהוא בעל
אזרחות אמריקאית, שלא היה בישראל
במשך שנים רבות, ולכן לא מגיעה לו
תעודת־תושב.
בינתיים התערב שגריר ארצות־הברית
בישראל, תומאס פיקרינג,
והודיע שעוואד הוא אזרח אמריקאי
ושהוא תומך בו. בעיקבות הודעתו של
פיקרינג, הודיע מישרד־החוץ כי עוואד
לא יגורש לפני מועד פקיעת האשרה
שלו.
״הם פועלים נגדי בגלל הפעילות
שלי,״ מסביר עוואד .״אני פעיל נגד
הכיבוש. אני אומר לאנשים שצריך

להשתמש בשיטות של גנרי ושל מרטין
לותר קינג, שיטות של אי־אלימות, כדי
להפוך את הכיבוש לבלתי־נסבל
לישראלים״.

ן* פעולה הראשונה שבה יישם
1 1את שיטות אי־האלימות היתה ליד
התנחלות תקוע שבהרי־יהודה.
אנשי ההתנחלות גזלו קרקע מן
החקלאים של הכפר הערבי הסמוך,
והקיפו אותה בגדר ובשער, שעליו היה
תלוי שלט שאסר את הכניסה למקום.
החקלאים פנו למישטרה והתלוננו על
גזילת הקרקע, אך המישטרה לא פעלה.
הם פגו גם לעיתונות ולמינהל האזרחי,
אך איש לא עזר.
ואז, כמוצא אחרון, פנו הכפריים
למישרדו של עוואד. הוא אמר להם
שצריך ללכת לקרקע ולהוריד את
הגדר שנבנתה שם ללא רשות. אבל
הזהיר אותם, אתם צריכים להיות
מוכנים לשאת בתוצאות של מעשה
כזה. הוא הזהיר אותם שלא יזרקו
אבנים, שלא יברחו ושיהיו מוכנים
להיעצר ואף לגרוע ביותר :״אם אתם
מרגישים שזו אדמה שלכם ושמעשיכם
צודקים, אתם צריכים להיות מוכנים גם
למות למען האדמה״.
וכך יצאו כולם אל השטח, והורידו
את הגדר. המתנחלים הזדרזו ובאו
למקום, מלווים בחיילים. גם המושל
הצבאי האיזורי הוזעק ובירר מה קרה.
בתום הבירור הוחזרה האדמה הגזולה
לבעליה הערביים .״זה היה הניצחון
הראשון, וכך נכנסנו לפעילות״.
למרות הצלחה זו לא נהרו אלפי
פלסטינים אחריו ואחרי רעיונותיו, הוא
נותר די מבודד בעמדותיו. יש
המתייחסים אליו ברצינות, יש החושבים
שהוא ״משוגע לדבר״ ,ויש המשתמשים
בשירותיו ובשיטותיו למיקרים
מיוחדים, שבהם כלו כל התיקוות
האחרות ולא נותרה אלא דרך אי־האלימות,
שלה מטיף עוואד.

עוואד ושני מימין) בסרט הבר־טי: עובר חיפוש דיד ״בית־הדסה״ .־
ינצחו. אצלם נבעה המילחמה מטעמים
ריגשיים, ולא ממחשבה הגיונית. והם,
באמת, לא הפסידו הרבה מן המילחמה
הזאת. מי שהפסיד זה אנחנו,
הפלסטינים״.
מכיוון שנותר ללא דרכון, צוייד
באשרה מיוחדת ונסע עם מישפחתו,
אשתו ובנו הקטן, לארצות״הברית. אז
היה בן ,20 והשנה היתה . 1969
עוואד משתייר לכת הקווייקרים,
הוא נסע לעיירה קטנה באוהיו ששמה
בלפטון, שרוב תושביה קוויקרים. הוא
קיבל מילגה ולמד סוציאולוגיה
ועבודה סוציאלית, ואחר־כך המשיך
ללמוד ייעוץ חינוכי באוניברסיטה
באינדיאנה.

יוכלו לסיים את הכיבוש תוך שלושה
חודשים.
ב־ 1983 לקח חופשה של שנה
ממקום־עבודתו ובא לייעץ לבתי־ספר
בגדה המערבית .״בסוף אותה שנה
הרגשתי שאנשים פה מאוד פוליטיים,
ובאותו הזמן חשבתי שהם צריכים
לאמץ את שיטותיהם של גנרי ושל
מרטין לותר־קינג, וכך לעשות חיים
קשים לישראלים.
״אז כתבתי מאמר ארוך שנקרא אי־אלימות
בשטחים הכסשים. בהתחלה

* שסותיו הפרטיים של סר׳ היו סוהר
רס קאראסציאר. הוא 11111
החיבה סהטסה (.ה1ש 0ה ה1ר1להי).
בתואר־

בהסתירה את החנויות ובהותירה מעבר
צר ביותר אליהן. הסוחרים הערביים
טענו שהגדר מפריעה לעיסקיהם
ומונעת מלקוחות לבוא למקום. הם
ניסו אף פנייה לבית־השפט העליון, אך
הגדר נותרה על כנה.
עוואד הציע שביתת־קונים מיוחדת
במינה: הוא הציע שהערבים יילכו
לקנות דווקא בחנויות אלה. הוא צולם
בסרט כשהוא נכנס לאיזור החסום,
וחייל־צה״ל עורך חיפוש על גופו,

ענת סדמסטי ₪
(המשך בעם 1ד )40

* מאחוריו: סוצטפה 1תשה ופ״צל
אל־ח1ס״1י(חצי סוסחר).

_ עבריין נמלט

גנרי הערבי
(המשך מעמוד )39
מכריח אותו לחלוץ את נעליו ולפשוט
את גרביו.
להתעלס ממיכתבים

בל,״ הוא אומר ,״אנשים
באים אליי ומוכנים להשתמש
בשיטות שלי רק מתוך יאוש, רק כשאין
דרך אחרת, ולא מתוך אמונה
ברעיונות. מעטים מבינים שזה הכוח
היחידי.
״במיקרים אחרים נטענו עצים, כדי
שהישראלים לא יוכלו לטעון שזו
קרקע מוזנחת ועזובה.
״פעם אחרת, כשבאו ועקרו עצי״זית
בכפר מידייה, פנו תושבי הכפר אלינו.
הלכנו לעזור להם. שתלנו איתם
שתילים חדשים של זית. העניין נמצא
עדיין בדיון בבית־המישפט.״ גם אירוע
זה צולם בסרט.
ועוד מרעיונותיו של עוואד: הוא
מציע לפלסטינים בשטחים הכבושים
להתעלם מכל מיכתב המגיע אליהם
והכתוב בשפה העברית בלבד. הוא
אומר להם לשלוח את המיכתב בחזרה
ולבקש שייכתב בערבית .״אם הישראלים
רוצים לכבוש, הם צריכים לדבר
עם העם הכבוש בשפה שלו״.
הוא גם מציע שלא לשלם מיפים,
שלא לקנות מוצרים מתוצרת ישראל,
ודברים דומים.
״תחת הכיבוש,״ הוא אומר,

במישרדו(ליד ״כל כתבי גנדי״)
מחנה מממ שלת הו ח
״התפתחה שיטה מושחתת של שילטון
צבאי, הכוללת גם מתן שוחד לפקידים
והפחדת אנשים.״
המרכז לאי־אלימות אינו עוזר לתושבים
בכסף. את עצמו ואת פעולותיו
הוא מקיים בעיקר מכספי תרומות, ומן
הכסף שמרוויח עוואד עצמו כשהוא
עובד, חודשים אחדים בשנה, בארצות־הברית.
למרות
הנוחיות היחסית שממנה
הוא נהנה במקום־מגוריו באמריקה, הוא
מרגיש צורן להיות כאן ולעזור:
״חשבתי שזה חשוב להביא את הרעיונות
של אי־האלימות לפלסטינים.
אני שואף לכך שגם הפלסטינים וגם
אש״ף ישתמשו באי־אלימות, ואם אני
מאמין בזה אני צריך להתמסר לזה. לכן
עזבתי הרבה דברים כדי לבוא הנה.
.לנו, הפלסטינים, אסור לשבת
ולחכות שישחררו אותנו מבחוץ.
השיחרור יבוא מבפנים. אנחנו גם
היחידים היכולים לשחרר את היהודים
והישראלים. זה לא אומר שהישראלים
צריכים להשתמש בשיטות של אי־אלימות.
אנחנו צריכים להגיד להם
שאנחנו לא נהרוג.
״אני מרגיש שאני זורע זרע. אחדים
יצחקו, אחרים ילעגו, יהיו בוודאי
ישראלים שיתמכו, אחרים יגידו שזה
מסוכן. אני מרגיש טוב עם זה. אני לא
משתייר לשום קבוצה פוליטית
פלסטינית, אבל אני תומך באש״ף
ומאמין שאם אנחנו נצליח בדרכנו, גם
אש״ף יבין שהשיטות האלה טובות
ויאמץ אותן. אם ניכשל יימשך מרחץ•

הדמים, ממשלת־ישראל תוכל להמשיך
ולשלוט במי שזורקים אבנים, ובעולם
ישמעו רק על זורקי האבנים והפצצות.
״אני לא רוצה בשינוי בחברה
הפלסטינית. אסור לנו לאבד את
הרגישות של התרבות שלנו. אנחנו עם
נדיב וסלחן, אבל בגלל הכיבוש
התחלנו לשנוא ולהיות ממורמרים.
בעיקבות זה נוצר מצב חדש, שבו אנחנו
לא פועלים במישרין נגד הכיבוש, אלא
נגד עצמנו. אדם הולך נגד שכנו ופוגע
בחברו, במקום בכיבוש. את הכעס לא
מוציאים נגד הכיבוש, אלא זה נגד זה.
כך יש אצלנו הרבה אלימות. אם אני
אוכל לעצור את ההידרדרות הזאת,
ארגיש שעשיתי משהו שאוכל
להתגאות בו.

;,אני
איש דתי״
ין לי מחשבה על צורת־
פיתרון זו או אחרת. לא איכפת
לי פיתרון של מדינה אחת או שתיים.
אני חושב שאנחנו, הפלסטינים, לא
יכולים לחשוב באופן חופשי על
פיתרון, והפיתרון יוכל לבוא רק
כשנהיה חופשיים.
״כשאני אומר חופשיים, אני לא
מתכוון בהכרח לחופש מהכיבוש. אדם
יכול להיות חופשי גם כשהוא יושב
בבית־הסוהר. זה חופש פנימי, שבו אף
אחד לא יכול לשלוט בי. להיות חופשי,
לקבל את הדרך שבה אני מאמין,
ושהיא הטובה ביותר. לתת לאנשים
לבחור בדרך .״לרוע המזל, הדור הצעיר
הוא דור קשה. הם מרגישים שאנחנו,
הקשישים יותר, השארנו להם כירושה
את הכיבוש, שהם נושאי־הדגל, שהם
צריכים לקחת את השילטון בכוח
וללכת לכיוון המיליטנטי.
״אני לא שונא את היהודים. אילו
הייתי שונא אותם, לא הייתי פועל כפי
שאני פועל.
״אני נוצרי. אני מאמין שיש בכל
אדם חלק מאלוהים. אין זה מתפקידי
להרוג את החלק הזה אצל בן־אדם אחר.
כשאני רואה מה שהישראלים עושים לי
ולעם שלי, אני אומר לעצמי שבכל
חייל יש חלק מאלוהים, וכך קל לי
יותר.
אני לא שונא איש, אני שונא
פעולות שנעשות. אני מפריד בין
הפעולה לבין מי שעושה אותה. אין
אנשים רעים, יש רק מעשים רעים.
בדרכי שלי אני איש מאוד דתי,
למרות שאני לא איש של כנסיה.
אני לא מעוניין להיות גנרי או
מרטין לותר קינג של הפלסטינים. פה
דרוש איש מוסלמי, שיקבל את הדרך
של גנרי ויתחיל לדרוש אותה
במיסגדים. אני זורע את הזרע, בתיקווה
שיהיה מוסלמי דתי שיתפוס אותו
ויגדל אותו.
״תתארי לעצמך שבכל מיסגד
אפשר יהיה לשמוע בדרשת היום
השישי דברים כמו: אל תלכו לעבודה,
הישארו בבית, אל תקבלו את חוקי־הכיבוש,
אל תשלמו מיסים לכובשים.
זו תיהיה מהפיכה ללא אלימות,
מהפיכה שתעלה לישראלים ביוקר.״
עוואד מקיים את דבריו גם באופן
מעשי: אין הוא משלם מיסים לשילטון
הישראלי, אינו משלם מיסי־עיריה
לעיריית־ירושלים היהודית. הוא מוציא
ספרים וכיתבי־עת מבלי לקבל עליהם
את אישור הצנזורה .״אני עושה הכל
מתוך ידיע ת התוצאות, וזה הדבר היפה
ביותר בדרך של אי־האלימות.
״השילטון הישראלי פוחד ממני. הוא
חש באיום שבאי־האלימות. אני חושב
שגם הצבא פוחד. החיילים מאומנים
להתעסק בתופעות של אלימות, הם לא
יודעים איך להתעסק בתופעות של אי•
אלימות.״
בינתיים שוקל עוואד את צעדיו
לעתיד. בכל מיקרה הוא חייב לעזוב
את ישראל ולנסוע לארצות־הברית.
שם מישפחתו ושם גם מקום־העבודה
שלו. הוא חושש שאם ייצא, לא יוכל
לחזור.
מאז שנלקחה ממנו תעודת־הזהות
שלו, הוא נמצא כאן בתוקף אשרה של
תייר רגיל. אם לא תהיה אפשרות
אחרת, הוא מוכן אף לנקוט בצעד
הדראסטי ולהתגייר.

(המשך מעס 1ד )37
כפר־לימן

שליד

להתגורר במושב
נהריה.
כעבור זמן עברו למושב ביצתן, ואחר״
כך נפרדו.
בינואר 1981 הוא נסע להולנד דרך
אנגליה, עסק בבלדרות סמים וייבא־סמים
לארץ. כעבור חודשיים וחצי הוא
חזר ארצה 1המשיך לעסוק ״בעסקות
אפילות״ כדבריו, סחר בסמים וברכוש
גנוב.
ביולי 1982 הוא נתפס, הובא
למישפט ונידון ל־ 15 חודשי־מאסר.
בדצמבר 1982 הוא יצא לחופשתו
הראשונה מהכלא, וזו היתה גם הפעם
הראשונה שלא שב לכלא. בהמשך היו
עוד מיספר פעמים. הוא יצא את הארץ
וטס לגרמניה. כעבור חודש חזר מבלי
להיעצר בנמל־התעופה. רק כעבור זמן
הוא נעצר והובא אחר כבוד חזרה
לכילאו.
תלוגה גמישטרה
^ מישה ימים לפני מועד שיחרו!
1רו הצפוי, הוא נשפט על בריחתו,
והפעם גזר־הדין היה ארבע שנות־מאסר,
מהן שנתיים בפועל. הוא ריצה
את עונשו בכלא באר״שבע.
בנובמבר 1985 הוא יצא שוב
לחופשה וגם הפעם לא חזר. הוא נשאר
בתל־אביב והתחיל לעבוד כמנהל טכני
בחברת פירסום פ.א.פ. מעסיקיו אינם
יודעים שהאיש העובד אצלם הינו
אסיר נמלט. באותה תקופה הוא התחיל
משתמש בסמים נרקוטיים. הוא הכיר
את מירב, חיילת בסדיר, ובין השניים
נרקמה מערכת־יחסים הדוקה שנמשכה
חודשים אחדים עד למעצרו.
אביה של מירב, שהתנגד לקשר
ביניהם, התלונן במישטרה כי צבי
הוציא מביתו כספים במירמה. הוא
נעצר ונשפט לשלוש־שנות מאסר.
בתקופה זו הוא הכיר את גתית
יזרעאלוב בבית־המעצר באבו־כביר.
צבי היה שם אסיר־עבודה. במעמדו זה
היתה לו גישה לכל העצורים. בין
השניים הלכו ונרקמו קישרי־אהבה,
כפי שמתגלה במיכתביה של גיתית
אליו. לדבריו מועברים סמים לבית־המעצר
ללא כל בעיה. הסם הוא
המיצרך הנדרש ביותר, ובעבורו יעשה
העצור הכל. הוא גם מספר על יחסי־מין
המתקיימים בין עצורים לעצורות
בעבור מנת סם.

^ 4הגיהינום
של מיימון
* 1פברואר 1987 הוא הועבר ל*
כלא־שאטה. לראשונה מזה 15
שנה באה אמו לבקרו. גם מכלא שאטה
הוא קיבל חופשות. בכל פעם היה חוזר
מחופשה, היה מצליח להבריח פנימה
סמים, שאיפשרו לו לדבריו לנהל חיים
סבירים בין כותלי־הכלא.
״כל מי שמחזיק בסם הוא מלך״,
אומר צבי סמטנסקי, ומוסיף :״מאז
שדויד מיימון נכנס לתפקיד, החיים
בכלא הפכו להיות גיהנום, המדיניות
קשוחה, המקום הפך למחניק.״
לדבריו, יש 17 אסירים שיצאו
לחופשה מכלא שאטה וטרם חזרו. דובר
שרות בתי־הסוהר, שימעון מלכה, סירב
להגיב.
קשה להבין את מדיניות שירות
בתי־הסוהר. אין זו הפעם הראשונה
שהאסיר צבי סטמנסקי לא שב
מחופשות. מדוע הוא ממשיך לקבל
אותן? כיצד מסתובב אסיר בחופשה
יותר משבועיים, מבלי לנסות להתחמק
ולהסתתר ולא נעצר? איך עובד אגף
המודיעין בשרות״בתי־הסוהר? לשאלות
אלו ואחרות יהיה חייב הנציב הבא
של שירות־בתי הסוהר לתת תשובות
דחופות, לאור העובדה שבשבוע שעבר
נעשה נסיון של אסיר בחופשה לצאת
את הארץ דרך נמל־התעופה. הוא
נתפס רק בדרך מיקרה.

¥ה היה במיסעדה קטנה בתל־אביב,
1לפני כמה שנים. צבי שווייצר הכיר
את אינה סלע. היא עבדה כמלצרית,
והוא בא לבקר את חברו, בעל המיס־עדה.
בהיכנסו
למיסעדה מיד הבחינה בו,
וקיוותה כי יישאר לאכול.
עיניו הירוקות וצורת התנהגותו
סיקרנו אותה. הוא היה שונה מהטיפוסים
הפושרים שהגיעו מדי־יום למים־
עדה, והיא חיפשה במשך שנים מורד
בעל עולם משלו.
לכל אורך חייה, קשה היה לה להסתגל
לנוף־הקיבוץ החד־מימדי, והיא
ניסתה למצוא את המימד החסר. אהבתם
פרחה מיד, והם עברו לגור ביחד
בדירה שכורה בצפון העיר.
צבי היה נוסע הרבה לאירופה, שבה
התגורר לפני אותה פגישה, והיא המשיכה
לעבוד במיסעדה.
באחד הימים הודיעה לו שהיא מאוד
רוצה בילד ממנו. צבי בן ה־ ,39 שמעולם
לא התחתן, שמח על הרעיון שתהיה
לו מישפחה משלו.
לאינה היה קשה להיכנס להריון.
מדי חודש, כשהיתה נוכחת לדע ת שאינה
הרה, התמלאה בעצב ובכעס על

חוסר־הצדק שהפך את חייה למסע־טי־פולים
מתיש. כשנדמה היה כי אין כל
תיקווה אף הציעה כי יאמצו ילד מברזיל.
״שמעתי
על אשה בשם פרידה, המחוללת
נס־הריון,״ בישר צבי לאינה
באחד מאותם ימי־עצב שעל־סף הכניעה.
למחרת
ניגשו אל אותה אשה. בדרך
עודדו זה את זה כי קיים עדיין סיכוי
למימוש חלומם.

הסכס לפגי הלידה

ך* ודש אחרי שפגשו בפרידה הי!
1תה אינה סלע בהריון.
גם צבי, שהיה מוכן כבר זמן־רב
לתפקיד הבעל והאב, קיבל את הידיעה
בשימחה. אך כבר לפני הופעת־הבכורה
בוטלה ההצגה. בחודש הרביעי להריונה
הודיעה אינה לצבי כי אין היא מ עו ד
יינת במערכת־היחסים שהיתה ביניהם,
ושהיא רוצה לחזור לקיבוץ.
בקיבוץ שדות־ים, המטופח להפליא,
מתגוררת עכשיו ילדה בת 14 חודש,
ושמה ניבה עופרה שוויצר. היא ביתם
של אינה סלע וצבי שווייצר.

הם ג בווו רבני שמרדה הירוה. הוא הבטיח בהסכם את זכותו רואות את
הילדה שתיוולד. אולם קיבוץ שדות־ים, שבו גרות האם והילדה, מונע זאת ממנו
במארס , 1986 אחרי שבישרה אינה
לצבי את שהחליטה, נחתם ביניהם הסכם.
הוא לא בא לפצות את צבי על
התמוטטות חלומו המישפחתי, אלא
לאשר את זכויותיו כאב:
״מאחר וידוע לשנינו, ושנינו מצהירים
בזאת, כי העובר העתיד להיוולד
יבוא לעולם כתוצאה מרצון שנינו, ואני
מצהירה בזאת כי צבי שווייצר הוא
אבי־העובר היחידי, אני נותנת לו זכות־אבהות
בזמן הלידה, וכן עלי להודיע לו
מיד על הולדת התינוק. כן אני נותנת
לשווייצר את האפשרות לבקר לפי הנוהג
הקבוע, שלוש פעמים בשבוע, ובכל
שבת שניה.״
כך הפך העובר, פרי של אהבה ממושכת,
בסיס להסכם עוד לפני שנולד.
צבי המשיך לחכות בקוצר״רוח לתינוק,
שעליו חלם במשך שנים, גם אחרי
שאינה הפסיקה לרצות במערכת־היח־סים
שהיתה ביניהם• .
ב־ 6באוגוסט נולדה ניבה, בתם
הראשונה של הוריה, ילדה יפהפיה.
לפני הלידה התקשרה אינה עם צבי,
שהיה באירופה, וביקשה ממנו לבוא
ללידה. עד היום הוא זוכר את מראה
התינוקת, כאשר נשמה את מנת־האוויר
הראשונה שלה בעולם שמחוץ לרחם.
מיד עם לידת הבת חזרה אינה אל
קיבוץ שדות־ים. אמה של אינה הסבירה
לצבי כי אין הוא רצוי בחייהם וכי
הקיבוץ יגדל את הילדה בצורה הטובה
ביותר. אך צבי, שקיווה עדיין לחיי־מישפחה
מאושרים, עבר לגור בקיבוץ.
נסיונותיו לשקם את מערכת־היוד
סים שהיתה ביניהם נכשלו. בכל זאת
היסס לעזוב. הוא ניסה להבין מרוע
הפך בלתי־רצוי. לדבריו אינו מבין זאת
עד היום.

^ ״שבת הפכה
^ לגיהיגום״

*ץ בי שווייצי לא קיבל על עצמו
> את התפקיד של ״פר־ההרבעה״,

כפי שהתבטא, לדבריו, מזכיר־המשק
באחת משיחותיהם. הוא רוצה לממש
את אבהותו, על־פי ההסכם שקבע את
תדירות ביקוריו.
לפני זמן־מה נאסר עליו להיכנס
לשטח שדות־ים. כבר בביקוריו הראשונים
בקיבוץ נוכח לדעת שאינו אורח
אהוד. בהתחלה קיוו במשק שצבי לא
יתמיד בביקוריו, ושיימאס לו להגיע
שלוש פעמים בשבוע. אך הוא התמיד.
לפני שלושה שבועות כתב מזכיר־המשק,
שימשון בובר, מיכתב למיש־טרת־חדרה
היו בזמנו יחסים עם
אינה, שנפסקו לחלוטין בחודשי־הריו־נה
הראשונים. עם זאת הסכימה אינה
שצבי יוכר כאב בעודה בהריון. לפיכך
נקראת הילדה ניבה עופרה שווייצר.
״היחסים ביניהם נפסקו מזה זמן רב.
״בין השניים נחתם בזמנו הסכם,
שבא להסדיר ביקורי צבי שווייצר אצל
בתו(כיום בת שנה וחודשיים).
״צבי איננו עומד בהסכם. הוא בא
ללא תיאום מראש, ולא בשעות מקובלות.
במשך כל ביקוריו אלה הפך
למיטרד לקיבוץ כולו, בצעקותיו, באיומיו
ובקללות שאינו חוסך מפיו.
״הדברים הגיעו לשיא אמש, כאשר
שוב בא ללא תיאום, והפך כאן את
השבת לגיהינום.
״הננו פונים אליכם בתלונה על
הסגת־גבול, הטרדות של זיווה סלע
ואינה סלע, כמו־כן איומים וקללות.
נודה לכם אם תסייעו לנו לשמור על
אורחות־חיינו. הננו עומדים על־כך
שייאסר על צבי שווייצר להיכנס לתחום
הקיבוץ, עד להסדר חדש״.

גאמן לתפקידו
כאב

שבין אינה סלע לצבי שווייצר, תאמין
לי. אבל מה לעשות, אני מזכיר־המשק
וחייב להגן על בני־חסותי. צבי עושה
לאינה בעיות, כך היא מספרת לי, והיא
כבר לא יכולה לסבול אותו.
״איזה בעיות? אני יודע, הוא מתחצף,
מקלל, מאיים ומה־לא. אתה יודע,
נו, הסיפור הידוע של אהבה ושינאה.

כפי שסוכם ביניהם, היה צבי מגיע
בשעה 4אחרי־הצהריים לקחת את בתו
מבית־הילדים, והולך איתה אל חדרה
של אינה, שאמור היה להיות שלהם
בזמן ביקוריו. אך אינה נשארה בחדרה
וגרמה לו להרגיש שאינו שייך למיס־גרת
חייה וחיי הילדה.
שווייצר מודה :״הגבתי בגסות ובב־

בובר כתב לשווייצר כי אי־ציות
מצירו יגרום לכך שהפרשה תועבר
למישטרת־חדרה. ואכן, כך היה. לפני
שבוע וחצי נעצר צבי שווייצר על
״הסגת־גבול״ ,כשבא לבקר את ניבה.
דליה פלג, העובדת הסוציאלית:
״אני מצטערת, אך אין זה ענייני. תפנו
אל שימשון בובר.״ ואחרי פנייה נוספת:

אב שוויצר עם בתו ניבה בעת הביקור בקיבוץ
.ה 1א בא ללא תיאום מראש 1לא בששת המקובלות...״

^ דיברי שווייצי, היה מיכתב זה
/צריך להיכתב כך :״אהלן זקי
(מפקד תחנת־המישטרה) ,עשה לי טובה,
בחייך. אין לי כוח להתעסק בבעיות

שוויצר מובל לניידת בקיבוץ(באמצע: האם אינה)
.אני נותנת לו זכות אבהות ...ואת האפשחתלבק רי

אינה סלע
.לא חצה לתת לן לבקרו*

עד שהם יפתרו את הבעיה ביניהם,
אסרתי עליו את הכניסה לקיבוץ. אם
יקראו לניידת על הסגת־גבול, רציתי
שתדע במה מדובר! בחיי שאני מודה
לך, ממש עזרת לי.״
לדבריו, נהג שווייצר כשורה. הוא
היה מבקר את בתו בשדות־ים, ומעולם
לא הרגיש כי עליו להתנצל או לבקש
גמילודחסדים על שניבה היא בתו.
אחרי שהוכיח שהוא נאמן לתפקידו
כאב, החלה אינה סובלת מביקוריו יותר
ויותר. ככל שהעמיק הקשר בין ניבה
לצבי, גדלה סלידתה של אינה ממנו.

עס, כאשר היא התחילה לבנות קיר,
שמטרתו היתה להפריד ביני לבין בתי.״
כיום
על צבי להמתין להופעתו
בבית״מישפט. עד אז, אסור לו לראות
את בתו.
אומר שימשון בובר, מזכיר־המשק:
״שווייצר מאיים עליי, למרות שהייתי
מוכן לעשות מחווה של רצון טוב,
ולנסות להגיע איתו להסכם חדש.
״זה עניין פרטי בינו לבין אינה. עד
שיפתרו את הבעיה שלהם, אסור לו
להיכנס אל שטח הקיבוץ״.

״תשמעו, אני מאוד עסוקה. מה אתם
חושבים שאין לי די מה לעשות? אני
כל־כך עמוסה בדברים אחרים, שאני
לא יודעת מאיפה להתחיל! אולי יעניין
אתכם לדעת שצבי מצלצל לקיבוץ
מדי שעה ושואל איפה דליה הזבל!״
אינה סלע :״אני לא רוצה לתת לו
לראות את הילדה. הוא אולי נשמע
טוב, אבל אני יודעת בדיוק מיהו ...הוא
בא לפה ומשמיץ אותי. אני לא יכולה

לסבול זאת עוד!״

__סיכל כלחודי; ₪
צילם: ציד; צפדיד

״מהעיתונות באתי. ולעיתונות אשובר
(המשך מעמוד ) 16
במטרה להגיע לשארם אל־שייח׳ שלושה חודשים
של מים ושמיים. המסע, שעלול היה להיות
שיגרה מנוונת, הפך להיות חוויה בלתי־נשכחת,
הודות לעיתון הזה ולכל הפעילות שהיתה סביבו.

מאות אלפי אנשים יקראו מה חשבת ומה כתבת,
שזאת ההתגלמות של כל הקסם המיוחד
שבמיקצוע הזה, כאשר יש לך תחושה עיתונאית
שבעזרת מכונת־כתיבה אתה יכול לשנות דברים.

• זה מה שעשית במשך כל
השרות?
לא. במיבצע־קדש, ובקרב עם המשחתת
המצרית איבראהים אל־אוואל, חברי־מערכת
קרש היו מהראשונים שעלו על סיפונה של
האוניה המצרית, מייד אחרי שהניפה דגל לבן.
היינו לא רק לוחמים ימיים, היינו גם כתבים
צבאיים לכל דבר. במילחמת־ששת־הימים,
במיסגרת שרות המילואים שלי, השתתפתי בקרב
הימי שבו נפגעה אונית־הריגול האמריקאית
ליברט׳ ,אבל זה סיפור בפני עצמו.

• מה עשית אחרי השיחרר?
היה ברור לי שעיתונאות זה המיקצוע שאני
צריך לבחור בו. השתחררתי ב־ , 1956 אחרי
ההפלגה סביב אפריקה, והלכתי ללמוד בבית-
הספר הגבוה למישפט ולכלכלה, שקדם
לאוניברסיטת תל־אביב. במיסגרת הפקולטה
למדעי־המדינה היה חוג לעיתונות. זה היה אז
דבר חדש.
תוך כדי לימודים יצאתי לכתוב כתבת־תחקיר
על ההתיישבות בחבל לכיש, שהיתה אז בשיאה.
כתבתי כתבה על חבלי־לידה של אחד הישובים,
וזה היה כתוב בסיגנון המערב־הפרוע. גם
האווירה שם היתה כזאת, הדמויות היו כאלה,
הסיטואציות, הנופים, ואפילו התלבושות.
העברתי את הכתבה שהיתה צבעונית ודראמתית
מאוד לידישת־אחחעת, ובתוך כמה ימים הפכתי
להיות כתב ׳דישת־אחחנזת.

• באיזה תחום?

כתב־שטח אזורי. זה היה בית־ספר מצויץ
לעיתונות, כי כתב־שטח מסקר באיזור שלו את
כל הנושאים: מישטרה, בתי־מישפט, פוליטיקה,
חקלאות, תחבורה, סוכנות, הסתדרות, צבא. אני
חושב שכתב אזורי הוא בית־הספר הטוב ביותר
לכתבים.
בתוך כמה שנים עברתי למערכת בתל־אביב,
והתחלתי לעסוק בחקירות מיוחדות בנושאים
בעלי עניין כלל־ארצי, תוך ניצול ההתמחות
שצברתי בכל אחד מהנושאים כולם.
השלב הבא היה עבודת־עריכה לסוגיה. עברתי
ברוטציה את כל התפקידים האפשריים במערכת
של עיתון. הייתי עורך־חדשות, עורך עמודי־פנים,
עורך המוסף־של־שבת. עברתי את כל סוגי
הכתיבה וכל סוגי העריכה האפשריים בעיתון
בפירקי זמן שונים.

• מה אהבת לעשות יותר מכל?
הכי אהבתי את הפובליציסטיקה. אחרי הרבה
שנים שבהן עסקתי בהבאת ידיעות, נהניתי
מהרגע שבו יכולתי לעסוק בהבעת־דיעות. עצם
היכולת שיש לעיתונאי לתרגם את מחשבותיו
לכתב בידיעה שבעוד כמה שעות עשרות, ואולי

• מתי הצטרפת לתנועת־החרות?
אני חושב ששיא הקאריירה שלי בידיעות
היתה שליחות בת שנתיים וחצי בלונדון, ככתב
העיתון שם. עצם הישיבה בפליט־סטריט, שהוא
מרכז העיתונות הכתובה בעולם, היתה בשבילי
ההשתלמות הגבוהה ביותר במיקצוע העיתונות.
משם אתה רואה את הדברים אחרת.
הפרספקטיבה משתנה, הכל מקבל פיתאום
פרופורציות אמיתיות.
חזרתי ארצה ב־ , 1976 עברתי משבר שאותו
עוברים בדרך־כלל העיתונאים החוזרים אחרי
שנים של שליחות בחו״ל. פיתאום הכל נעשה
קטן, ולפעמים אפילו תפל. הרגשתי שאולי
מוקדם מדי מיציתי את עצמי, ושוב אין לי עוד
מה לתרום למערכת. ולכן, לצד הכתיבה
הפובליציסטית, חיפשתי אפיקי פעילות חדשים.
לכן, כאשר הודיעו לי בסניף תנועת החרות
בראשון, שהומלצתי מטעמו להיות חבר מרכז־התנועה,
למרות שמעולם לא שאלו אותי אם
רצוני בכך, לא אמרתי לא.
אבל יחד עם זאת היה ברור לי, שקיימת
סתירה בין עבודתי העיתונאית לבין פעילות
פוליטית. לכן מעולם לא הייתי פעיל, הייתי רק
רשום שם כמי שנבחר כמעט בלי ידיעתו.

• ואז בא בגין?

בגין בא ב־ , 1977 במהפך. זה היה שנה אחרי
שחזרתי לארץ. מעולם לא הכרתי אותו פנים־אל־פנים.
מעולם גם לא עשיתי איזשהו צעד בכיוון
של נטישת המיקצוע וכניסה פעילה לפוליטיקה.
ההזדמנות באה באפריל , 1981 שלושה
חודשים לפני הבחירות. הסקרים הורו אז ניצחון
מוחץ למערך ומפלה נוראה לליכוד.
היו אנשים בסביבה הקרובה של בגין
שהתחילו בהכנות לנטוש את ספינתו, שנראתה
כטובעת. ואז באה אליי הפניה מלישכת ראש־הממשלה,
לשמש כיועצו. של מנחם בגין
לתיקשורת. החברים במערכת ידיעות אמרו לי
״להתראות בעוד שלושה חודשים״.

• הסכמת מייד לקבל את התפקיד?

לא הסכמתי מייד, אבל זה סיפור ארוך. אז אף
אחד לא נתן שום סיכוי לבגין בבחירות. נפגשתי
איתו, והוא הציע לי את התפקיד. היתה לי יותר
מתחושה עמוקה שהאיש הזה יהפוך את קערת
הסקרים על־פיה. ראיתי שאין שום דמיון בין
דמותו ותדמיתו האמיתית, לבין הדמות והתדמית
שיצרה לו התיקשורת.
קיבלתי על עצמי את התפקיד, למרות הלעג
והזילזול של חבריי, שאמרו שעלייה על סיפון
אונית־הליכוד הטובעת כמוה, מבחינתי
כעיתונאי, כמו איבוד־לדעת־למיקצועי. וההמשך
ידוע.
שלוש השנים שעבדתי במחיצתו של בגין היו

_ אהבה חד־צדדית
עוד בית־ספר גבוה מאוד לעיתונות. זאת ודתה
הזדמנות להכיר את העיתונות בארץ מצידה
השני. לא הייתי רוצה לומר מצידה האפל, אבל
אני יכול לומר מצידה הפחות־זוהר.
זאת גם היתה ההזדמנות להכיר את גדולי
העיתונאים בעולם, להיות במחיצתם בקשר יום־
יומי כמעט, וללמוד מהם עיתונאות בנורמה
וברמה אחרת. מיומנות, מהימנות ואמינות.
שלושה דברים שלא תמיד, ואני אומר זאת בצער,
ניתן למצוא בתיקשורת שלנו.

• היום אתה מגדיר את עצמך
כעיתונאי?
• בהחלט, אין לי מיקצוע אחר. מהעיתונות
באתי ואל־העיתונות אשוב.

• אחרי רשות־השידור
ל״ידיעות אחרונות״?

תחזור

יש לי עוד שנה וחצי. אני עדיין חבר־מערכת
ידיעות בחופשה ללא תשלום 25 .שנה עבדתי
בידישח־אחרונזת, שנותיי הטובות ביותר.

• יש סיכוי שתלך לפוליטיקה?
לגמרי לא בטוח. ככל שאני מכיר את המער־כת־הפוליטית
וחי במחיצתה, היא אינה קוסמת לי
במיוחד. גם המערכת העיתונאית שאני מנהל
היום מושפעת מאוד מהמערכת הפוליטית,
שהצללים בה רבים מן האורות.

• אתה מצטער שקיבלת עליך את
התפקיד רשות־השידור?
לגמרי לא. רשות־השידור זה עוד פן אחד של
המיקצוע העיתונאי. הפן האלקטרוני, שלא היה
מוכר לי קודם. מאז שקיבלתי על עצמי את
התפקיד אני לוחם ללא לאות כדי להשליט סידרי
מינהל תקין בכלים אדירי־כוח, אשר בגלל חוק
מטופש שעל־פיו הם פועלים, הם ירדו מהפסים
שלא באשמתם.

• אחת הטענות היותר שכיחות
כלפיך היא שהמינוי שלך היה פוליטי.
אני איש הליכוד, ואני גאה בכור מחצבתי. אני
חושב שהאידיאולוגיה של הליכוד, של החלקים
הטובים בתוכו, יותר מציאותית בסיטואציה
הפוליטית שאנחנו חיים בה. וההיסטוריה מלאה
דוגמאות למכביר, שיש בהן כדי להצביע על
טענות חמורות של השמאל.
אני לא מכחיש את העובדה שאני מינוי
פוליטי. אני גאה במינוי הזה, אבל צריך לזכור
שהמדובר בתפקיד מיקצועי וממלכתי, ואני
עושה כמיטב יכולתי למלא אותו בדרך
מיקצועית וממלכתית.
אחרי הכל, עם כל הצניעות, גם נשיא־המדינה
הוא מינוי פוליטי, וגם ראש־הממשלה הוא מינוי
פוליטי, וגם יו״ר הכנסת הוא מינוי פוליטי, כמו
כל הרמטכ״לים וכל המזכ״לים והמנכ״לים.
השאלה היא לא איזה מינוי אתה, השאלה היא
איך אתה ממלא את תפקידך הממלכתי, וזה צריך
להיות המיבחן האחד והיחידי.

(המשך מעמוד )31
אצל נחש אין רגש־חיבה. הנחשים לא יכולים
להעניק אהבה. הקשר שלי איתם הוא חד־צדדי.״
אודי מעניק לנחשיו שעות רבות בכל יום. הוא
מקדיש להם את כל זמנו הפנוי. כל זה בשביל חיה
שאינה מחזירה אהבה. ובכל זאת הוא מאוהב בה.
״האהבה שלי לנחשים לא קשורה ביחס שלהם
אליי. אני לא מחפש חיה חכמה. ממילא שום חיה
לא יכולה להיות חכמה כמו הבן־אדם. אני פשוט
אוהב את החיה הזו, הנקראת נחש. אוהב את
ההתנהגות שלה. אני יכול לשבת שעות מול
הכלובים ולהביט בהם, בלי להתעייף.״
כיום הוא מגרל רק נחשים מחוץ־לארץ .״אני
מתמקד בסוג מסויים. יש בעולם 2500 סוגי
נחשים, המחולקים לארבע מישפחות. אני מתעסק
במישפחת החנקים. מה שיפה אצלם זה שכדי
לאכול הם צריכים לחנוק.
״בדרך כלל הנחש הוא חיה מאוד שקטה, לא
פעילה. יש לנחשים רם קר, והם חוסכים בפעילות.
במשך כל החורף הם ישנים, ולא אוכלים. בקיץ
כמעט כל הפעילות שלהם היא למטרת השגת
מזון״.
את הנחשים הוא מביא מלונדון. הוא נמצא
בקשר עם חובבי־נחשים אחרים ברחבי־העולם,
וכשהוא מחליט שהוא רוצה לרכוש נחש מסויים,
הם משיגים לו אותו.
״כל הנחשים חרשים לחלוטין. לא שומעים
כלום. הם רק חשים בתנודות.״
איד זה מסתדר עם ההודים, המנגנים בחליל
לנחשי־הקוברה? ״זה עוד דבר המראה על הבורות
בכל הקשור לנחשים. הנחש בכלל לא שומע את
החליל. הוא פשוט עומד כך בעמדת־הגנה. הוא
מרגיש שיש סכנה, ועוקב בעיניים אחרי תנועות
החליל וזז בעקבותיו. אפשר לעשות את אותו
הדבר במקל.
״יש עוד הרבה אמונות טפלות על נחשים.
שנחש לא מכיש אשה בהריון. שאם שמיס לו מלח
על הזנב, הוא לא מכיש, הכל שטויות.״
הנחש אינו שומע, אינו אוהב, אינו נאמן, ונוסף
על כל אלה גם אינו משמיע קולות .״רק הנחשים
הארסיים משמיעים קול נשיפה לפני שהם
מכישים, כדי להפחיד את האוייב. גם נחשים לא־ארסיים
יכולים לנשוך, אבל זה לא רציני. אותי
נשכו אלף פעם, ולא קורה מזה כלום.״
אודי מבקש לציין שהכלובים, שבהם נמצאי
הנחשים שלו, סגורים ומסוגרים .״אני לא רוצה
שהשכנים ייבהלו ויעשו עניינים״.
בעיקבות ההופעה של צ׳יצ׳ולינה התחילו
לזרום אליו הצעות רבות להופעות של הנחשים.
כיום הוא משכיר אותם לתצוגות־אופנה.
״כשהדוגמניות עולות לבימה עטופות בנחש,
הקהל נכנס להלם״ ,מספר סמי טהרני, צלם־
אופנה ויוזם־הרעיון .״אחר־כך נרגעים, ובאים
ללטף את הנחש .״
מה יהיה אם תהיה לו חברה שתגיד ״או אני או
הנחשים?״
אודי מסמיק .״אני לא יודע מה יהיה במצב כזה.
חוץ מזה אני לא אוהב לדבר על עצמי, רק על
הנחשים!״ אומר ומלטף בחיבה את הנחש שבידו.

א. ביר מן את רפי
שרוחי גב;יה ואבטחה בע״
טיפול ב שי קי םללא כי סוי בכל הארץ כולל ב מגזר הערבי
גבייה וביצוע צווי מעצר וצווי עיקול ביצוע פ ס קי דין ופינויים
בלד רו ת לחו״לאבטחה מיו חדת שומרי רא ש
חו לון, סוקולוב ,13ט ל ; 0 3 *8 5 4 2 3 3 ,5 0 5 3 1 8 1 ,5 0 5 3 1 2 9
חי פ ה, תחלוץ ,27ט ל׳ 6 4 1 7 1 1 ,6 6 ^ 6 9־ 0 4
י רו ש לי ם, המלךג׳ורג׳ ,1 6 /6ט ל׳ 2 4 6 8 4 2־ 0 2
איתורית, ט ל׳ 2 2 4 3 4 1־ ,0 2מנוי ,6 5 5 5בירמן
נ ת ני ה, רמז 6 1 9 0 9 3 ,1 5־ 0.53ר״
איתורית, ט ל׳ 7 5 4 9 1 1 1־ ,0 3מנוי ,6 4 4 4רפי

בקרוב ייפתח טניפנו בבאר־שבע

העולם הזה 2618

י! 15?16)1 0 6 5 1 9ט 3ת0 15 {1

לשעוני היוקרה 16 זו6זק 511ו . 9 .0 . -ס
אוריינט מעניקה אחריות עד 10 שנים
השילוב ה מו שלם של א מנו ת יפן ה מ סו ר תי ת, עם ה טכנולוגי ה התע שייתית
המתקדמת שלה, יחד עם ה מ סו ר ת רבת ה שנים והח תי רההמתמדת לחד שנות
ולה שגים ב ת חו ם הייצור והעיצוב, הציבו א ת חב ר ת אוריינ ט ב שורה הרא שונה
של תעשיית השעונים בעולם.
• חומרים חד שניים ש מקו רם ב טכנולוגיו ת של תעשיות החלל, כגון ״טי טניום״ ( מ תכת קלה וק שיח ה פי
כמה מהפלדה) ,ה מ עני קי ם לשעון קלו ת -משקלוח סינו ת מפני פגיעה
• ת ה לי כי ציפוי מיו ח די ם בז הב ו שיבוצים א מנו תיי ם יפניים קלא סיי ם, המ שווים לשעונים יופי יו קר תי,
שכמוהו לא ניתן היה להשיג בעבר
• ת הליכי ייצור ב א מצעות מערכות מ מו ח שבו ת ו רו בו טי קהמתקדמת,
ה מעניקי ם למנגנוני השעונים של אוריינט א ת אי כו ת ם המעולה ו דיו קםהמירבי -
ו ה תו צאהה מו פל א ה :

אוריינט -שעון יוקרתי עם אחריות עד 10 שנים.

שעונים מיוחדים -לאנשים מיוחדים
המאפיין את הגברים והנשים החברים במועדון האקסקלוסיבי של אוריינט, הוא השעון שהם עונדים
פרטים אצל השען־התכשיטן שאצלו רכשת את השעון, או במשרדי החברה.
ייבוא, שיווק והפצה: בני משה קרסו, סוכנים בלעדיים של :

0 0 . 1.10.אס־ד^ש 7א 1£ח 0