גליון 2620 מתאריך 18 בנובמבר 1987

ה מתת חסד
המצפון דורש. החוק אוסר

ה חו ל ה אנו ש
מ ת חנן :

הוידאו שלך צריך שומר-ראש
הסרט המגנטי של פוג׳׳
שומר על
הראש המגנטי של
הוידאוט״פשלך
הראשהמגנ טי הו א
החלקהח שו ב והיקר
בוי ד או ט ״ פשלך. רק
קסטהמ עו להוע מי ד ה
שו מרתעל חייו לאורך
ז מן ו מ עני קהתמונהחדה
וברורה ת מי ד.
אי כו תהתמונהנשמרת
גם ב שי מו ש ה חוז ר
בסרט.
קסטות פוג׳׳ וידאו ואודיו
ל ה שי ג ב חנויו ת ה צילו םוהחשמלה מו ב ח רו ת.
קסטות וידאו פוג׳י ־
מעט יותר י ק רו ת,
הרבה יותר טו בו ת.
אל תחסוך באיכות.
קנהפוג׳י.

נציגים בלעדיים:
ק בו צתחב רו תשמ עוני ב ע ״ מ

11*11

מ כ פ סו ע

0£83£11£
ץ אדימור

פוגיי־קסטותהוק־או הטובותבעולם

בזי ב ח בי ם
כיצד לשכנע אבא
על הרגשותיו של קורא בדווי, ש עקרו
את מטע״הזיתים של אביו
(״כיצד אנחנו ניראים״ ,מיכתבים,
העולם הז ה .{11.11:87
השילטונות לא צריכים להתאמץ כדי להוכיח
לנו כמה הם אוהבים אותנו, וכמה נותנים לנו
הרגשה טובה והרגשת שייכות למדינת־ישראל.
אנחנו, הבדווים, כבר מנוסים די בזה, אם זה בעצי־הזית
שעוקרים לנו, או בבתים שהורסים, או
במירעה שנותנים לעדרים שלנו, או בהבטחות
שמבטיחים לנו.
בזמן בו מדבר היועץ־לענייני־ערבים, עמוס
גלבוע, על הצורך לתת לערביי־ישראל להשתלב
בחיי המדינה, ועל הצורך לתת להם הרגשת השתייכות
למדינה, מוציא מינהל מקרקעי־ישראל
דחפורים, כוחות מישטרה ואת הסיירת הירוקה,
ליישובי הבדווים ועוקר מאות דונמים של עצי־זית
שניטעו באדמות בהם אנחנו גרים מזה עשרות
שנים.
אולי אני, הצעיר, מבין לליבם של השילטונות׳,
שצריך לכבר את החוק ואת צווי בית־המישפט,
אבל, לך, שכנע את אבא שלי, שנולד וגדל על
אדמה זו לפני קום המדינה, חי עליה ומעבד אותה
כל השנים. לארם זה אין סיבה שלא ייטע עצי־זית
או עצי־גפן, שהרי רק ררכם ירגיש שהוא שייך
לארמה זו.
ואם אבא שלי מרגיש כך, גם אני מרגיש כך.
ובמיוחד כשאני רואה את אבא הולך לעצי־הזית
ובוחן אותם עץ־עץ, ומשקה אותם ונח בצילם
ואומר לעצמו :״תודה לאל, הנה גדלים העצים
שנטעתי, ומהפרי שלהם נאכל אני וילריי ונכי
דיי,״
לך, שכנע אבא כזה שהמדינה רוצה לתת לו
הרגשת שייכות...
סולימאן אבו-קודר, באר־שבע

דין אחד רכל
על התנגדות הקיבוץ ה ארצי לאי מון
גדנעים ב שטחים הכבושים.
דווח כי הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר
מתנגר לאימון גרנעים בשטחים הכבושים.
מה קרה? מדוע?
אם השטחים הכבושים בזויים, מסוכנים, בלתי־הוגנים
בשביל הגדנעים, נימוק זה עומד גם לחיילים
בוגרים (בשנה, שנתיים) .ואם יש צורך
לאותם בוגרים לשרת בשטחים הכבושים, אין
סיבה שהגדנעים, אותם מכינים לצבא, לא יאומנו

מה שטוב לבוגרים, טוב לתינוקות.
יורם שדה, תל־אביב

כתבת השער הקדמי:

האיש שמבקש רמות

רק עיניו של גירעון נקש מדברות. והוא
מבקש: הניחו לי למות. צוות ״העורם הזה־ביקר
ליד מיטתו של החולה המפורסם ביותר
במדינה. ושוחח עם המישפחה השבורה
מצער .״אבא ל א יודע שהסיפור שלו פורסם
בעיתונות.״ מסבירה הבת. הרופאים נבוכים.
נרתעים מלנתקו ממכונת־ההנשמה.
פרופסור למישפטים מנתח את הבעיה הא־תית.
ושופט ל שעבר מציע

לתקן את החוק הקיים כיום, כדי
^ — יי^ ל אפ שר לבצע המתות־חסד.

איזה מין פיטפוט זה :״או שאתה ציוני או אתה
סוציאליסט״.
מה חושב אורי פורת, שהוא יושב בפרלמנט
של ראשון ומלהג שם את הריעות הימניות המשונות
שלו?
ההיפך הוא הנכון. אם אינך סוציאליסט, אינך
יכול להיות ציוני. וזאת כל תורת הציונות על רגל
אחת: ציוני הוא יהורי החי במדינת־ישראל, בעל
השקפת־עולם מתקדמת, נאורה וסוציאליסטית.
אחרת מוטב לו לחיות באחד הגיטאות מעבר לים.
יוסף נח, עין־חחד

הארץ המובטחת
על שורשי הסיכסוך הישראלי־ערבי
(ראיון עם מנכ״ל רשות־השידור,
העולם הז ה .)4.11.87
מדהים לקרוא, ב־ , 1987 את הריעה שהיתה
אופיינית, משך דורות, לבני הפרדסנים מראשון־
לציון והיוגבים מזכרון־יעקב, כאילו שורשיו של
הסיכסוך בין יהודים לערבים הם ברצון העולים
הראשונים לנשל את הערבים מפרנסתם.
ברור לגמרי מרוע הסמי־קפיטאליסטים האלה,
הבועזים בלשון אותם ימים, ראו את העניין בראייה
מעוותת כל־כך. הם רצו בעבודה ערבית
זולה ולכן נלחמו בעבודה עיברית.
האמת היא שונה לגמרי. הפועל העיברי הוא
שקיהם את הפועל הערבי. זה גם מסביר את
נהירתם של רבבות(והם, כמובן, היו כולם ערבים,

העולם הזה 2620

טיפולי הפוריות כמעט גמה
אותה

כתבת ה שער האחורי:

המוסרשל ציוו

שי אבריאל, הלא הוא צ־רלי אברג׳יל. דוגל
בחופש הפרט. להרפתקן וסוחד־המין, מנהלה
של רשת נערות׳הליווי. יש פילוסופיה
משלו למתירנות. ל א איכפת לו מה עושה
האזרח. אחרי שקיבל ממנו מיספר־טלפון
של גבר ת מסויימת .״אולי הוא רוצה לדקלם
ל ה שידים מימי־הביניים?״ למיחלק
המוסר היתה דיעה אחרת. השבוע. אחרי
שנעצר. אמרו עליו בני־מיש־פחה
״בל הצרות שלו התחילו
מפני ששוחח עם עיתונאים.״

היא כבר תשע שנים עם חברה לחיים, ועדיין
אהבתם פורחת. אילנית מגדלת איתו את ״הילד
שלה״ ו״הילדה שלו״ ,ובינתיים אין ״הילד שלנו״.
בגיל 40 היא רוצה עוד ילד. טיפולי הפוריות
כמעט הרגו אותה. באחרונה הגיעו תוצאות
הבדיקות, שהוכיחו: היא בסדר.
שוב מנסים. הגישה שלה :״ילך
— יילר, לא יילר — לא יילד״

תמונתו שר משווק החוקה הסמוביציס
גם לשוטרים
דוריאן גו״
קיים בישראל עונש־מוות, אבל אין הוא מוטל על־ידי
בתי־המישפט. מטיל אותו צלף מאומן הניצב
מול הפגנה, מבצעים אותו אנשי־ביטחון הנתקלים
בחוליה חמושה, או אנשי־שב״ב החוקרים חשודים.
אבל הציבור אינו רוצה לדעת — פעם זה היה
מעורר הפגנות, עכשיו הכל התרגלו. כמו בתמונתו
של דוריאן גריי הכיעור גובר מדי
שנה. מרינת־ישראל אינה דוריאן
גריי, ואין לה ציור בעליית־הגג.

מהפרלמנט שד ראשון
על השקפת עולמו של איש ליכוד
(ראיון עם מנכ״ל רשות־השידור,
העולם הז ה .)4.11.87

ועידת״הפיסגה סל המדינות הערביות היתה
ניצחון מזהיר ליכולת התימרון סל המלן חו•
סיין, נעל נושר ההישרדות הנדיר. הוא עמד
מול שועלים ערמומיים ומנהיגים נריזמטיים,
אן החזיק מעמד. לפני פחות מ״ 30 שנה היה
חוסיין נו ד ד ונרדף. הנס א שלו התנדנד, ושום
חברת־ניסוח בעולם לא היתה מבטחת אותו.
ענשיו הוא מנהיג לאומי מקובל, מארח רצוי.
ונמשך גמה ימים הפנה בירתו
0עמאן, למרכזו של העולם ה-
ערני, נו התקיימה הפיסגה.

החוחלת 71ושח:
ספיר קאופמן (בתמונה)
צועדת לחופה, ב־עיקבות
דני אזן מגרמניה
• שוקי ונאווה
לוי בהליכים מישפטיים
• מישהו משמיץ פקיד
בכיר, עוזרו של שיי-
קה גביש, ואת עדנה
גרינשטיין, יועצת־תיקשורת
• הכלה האלגנטית
שהתגלתה כגבר
• הארכיטקט שמוליק
שפירא בין סוחרת הנדל״ן
רותי קאופמן ובעלת מיפעל
הנעליים הלגה גוטסדינר.
ווגצעיר נמלובינלאומי
זוג צעיר אחד התחתן בשבוע שעבר, הזמינו
חדר במלון תל־אביבי. הבטיחו להם שמפנייה.
חינו חינו אבל השמפנייה המובטחת לא הגי עה,
ני נשרות־חדרים חשנו, נדיבריהם, ש-
״אתם עסוקים נמיצוות פרו-ורבו.׳׳ משהגיעה
סוף־סוף היא היתה חמה. ב־
^ § 1טופס התלונה שביקשו למח-
רת לא הופיעה מילה בעברית.

האוטובוסים המעוטרים בשלטים ״חוקה לישראל״
אינם עוד גימיק פירסומי למוצר חדש. התפיסה השיווקית
שבאמצעותה מנסה אוריאל רייכמן לשווק
את החוקה נועדה למשוך תשומת־לב. הרבה תשו־מת־לב.
רייבמן דוחף את החוקה בקצב של איש־יחסי־ציבור.
כדי למשוך קהל, הוא
1 1י מתכנן אירוע המוני בהיכל־הס־פורט,
יהיו שם זמר אחד או שניים.

דף חד ש
אדריכלות: מיכאל קון, הבאלון הנפוח או
משבר הבורסה וכישלון האדריכלות.
אומנות: בגלריית רגע מוצגת תערוכתו
של האמן הצעיר פילים רנצר, מפור־מאטים
בודדים ועד לעבודות מורכבות.
תרבות: האימפולסיביות ה־קולניות,
העוצמה והאגר־
> 4 ! /סיביות של היוצר האמיתי.

תמונה של שוטר המטיח ראשו של אזרח
בקיר היא עניין שבשיגרה. אך מתברר ני גם
שוטרים מן המניין אינם חסינים מטיפול
כזה. רב״סמל בועז שאול הותקף ונחבל על-
ידי ארבעה שוטרים ממישטרת״עכו בדרכו
חזרה מחתונה בה נכח. לנגד עיניהם הנד-
המ ו ת של נני״מישפחתו הוכנסו בועז ואחיו
בכוח לניידת מישטרה ו־
^ הובלו לתחנת המישטרה נע-

כו. חגיגת היצרים רק החלה.
תימניותשונאות האלמנה השחוח אתעצמן

לרוב בני־האדם לא מזדמן להיות עד•
ראייה לרצח. מעטים הם מי שהם עדים,
פעם אחת בחייהם, לרצח המתבצע
לעיניהם, אבל ההסתברות כי אדם אחד
יהיה עד־ראייה לשני מקרי־רצח היא
כמעט אבסורדית. פעמיים תוך שלוש
שנים היתה יולנדה גאווי עדת־ראייה
לרצח. הרצח הראשון היה של אהובה,
הרצח השני של המעביד שלה, שאיתו
היתה בקישרי־ידידות. בינתיים גם
נפטר בעלה. לא פלא
שאומרים עליה מכריה
^ ^ 5 6שהיא מביאה צרות.

המדורים הקבועים:
מיכתבים -מ אחורי הברזלים
איגרת העורך -קו המוות
הנדון -פנים במראה
במדינה -שתי חתונות
תשקיף -זכויות יוצרים
ראיון השבוע -או רי אל רייכמן
אנשים ־ ל ה אכיל ח תולים
חשבון נפש -אילני ת
יומן אישי -טעו ת באבו

״זהו הגורל שנקבע לי מיום הולדתי,״
אומרת ברכה טרי ,״כולנו חונכנו להיות
אדישות, מטומטמות, כנועות.״
עד גיל 9ישבה בבית, כיבסה חיתולים,
טילה בתרנגולות, ומה שראתה היה
אפל ונורא: הנשים התימניות, היא אומרת,
הן מרושעות עד אימה, את כל
סיבלן הן שופכות על נשים אחרות ועל
ילדות קטנות. אפשר להבין אותן, אך
לא לסלוח: הן שונאות את חייהם, את
גופן, את עצמן. אפילו
שירי האהבה שלהן הם בעצם
קינות על מר־גורלן.
מה הם אומרים -שמחה אתיה,
ניצה שפירא־ליבאי, יצח ק יכין,
נאווה ארד, שימרית אור, איי בי נ תן
קולנוע -עקיד תהא חי ם
זה וגם זה -מלון בינלאו מי
לילות ישראל -חמוץ־מתוק
דף חדש -ביקורת פסיכולוגית
תמרורים תשבצופן
מיכתבים לרותי -כבר הגיע
הורוסקופ -ת קופת הביניי ם
רחל מרחלת -על כל העולם

בזי ב ח בי ם
(המשך מעמוד )3
מירדן ומסוריה בעיקר) לארץ־ילזראל של תקופת
המנדט, שהיתה עבורם הארץ המובטחת.
כרמל כהן, כפר־סבא

מי רצה להרוג
על מ ה שקרה ב מיל חמת־ העצ מ או ת
(ראיון עם מנב״ל ר שות-ה שידור,
העולם הזה .)4.11.87

פרקליט ממחוז־ירושלים הואיל בטובו,
ביחמתו שלו, להמציא לי העתק של פסק*דץ
שניתן בביודמישפט השלום בירושלים. פסק־דין
זה הטיל מאסר־על־תנאי על שני עיתונאים,
אנשי מערכת מעריב, על פירסום עבירות של
סוב־יודיצה, חומר שנגע למישפט תלוי ועומד.
פסק־הדץ הזה זיעזע אותי, וצריך לזעזע כל
עיתונאי בארץ.
אינני בא להצדיק את הפירסום עצמו. הוא היה
בגדר טעות חמורת עיתונאים שתודרכו כראוי
לא היו כותבים את הדברים כך, ועורך בעל•
אחריות לא היה מאפשר את הדפסתם.
אולם מכאן ועד לחומרת פסק־הדץ רב המרחק.
לפני כ־ 30 שנה הורה היועץ המישפטי לממשלה
דאז, חיים כהן, שלא להגיש מישפטים פליליים
על עבירות כאלה. הוא קבע, במידה רבה של צדק,
שיש הבדל מהותי בץ מדינות שבהן נשפט אדם
על־ירי חבר״מושבעים, ובין מדינות כשלנו, שבהן
יש רק שופטים מיקצועיים. אין זה סביר ששופט
מיקצועי, האמון על ניתוח ראיות, יהיה מושפע
ממה שכתוב בעיתונים.
פסק־הדץ האמור של השופטת מרים ברנשטיין
לא זה בלבד שפסל במחי־יד את ההנחייה רבת־השנים,
אלא שקבע כי אי־הגשת מישפטים על
עבירה זו עד כה היא דווקא סיבה להחמרת העד
נשים עכשיו, עד כדי שליחת עיתונאים למאסר.

י!״יינ
ז ה על בימה
יש שני סוגים של מדינות בעולם: מדינות
שבהן נשלחים עיתונאים למאסר בשל עבודתם,
ומדינות שבהן הדבר לא יתואר.
מסתבר שישראל הצטרפה באחרונה למדינות
מן הסוג הראשון.
הדבר מדאיג אותי, מפני שהוא נראה לי כחלק
מהסתערות כללית על העיתונות. הוא מוצא את
ביטויו בעיקר במישפטים על־פי החוק לאיסור
לשנן־התנ, שאין לו אח ורע בשום מדינה דמוקרטית.
באחרונה
חוייבו בדץ כמה עיתונים ועיתונאים
בגלל פירסומים על אנשי־ציבור. הוטלו עליהם
עונשים חמורים מאוד.
בארצות־הברית כמעט ואי־אפשר לחייב עיתון
או להרשיע עיתונאי בשל פירסום כזה. גם השופט
רוברט בורק, שנפסל באחרונה לכהונה בבית־המישפט
העליון של ארצות־הברית בגלל די־עותיו
השמרניות, פסק כי איש־ציבור חשוף להוד
קמות. איש לא מכריח אדם לעלות על בימה
ציבורית, אך מאחר שהחליט לעלות לשם, הוא
חשוף למבטי הציבור. גם פירסומיס כוזבים על
אנשי־ציבור לא יביאו להרשעת עיתונאים באד־צות־הברית,
אלא אם כן הוכח שפעלו מתוך זדון.
מישפטו של אריאל שרון נגד השבועון ט״ם
שימש שיעור מועיל ליישום עיקרון זה. אף
שהמושבעים קבעו כי השבועון פירסם דברים
כוזבים על שחן, לא חוייב העיתון בדץ, מפני
שלא הוכח כי פעל מתוך זדון.
עיקרון זה.נובע מן החוקה האמריקאית, המבטיחה
את חופש־הדיבור וחופש־העיתונות. ההנחה
היא שטובת־הציבור מחייבת ביקורת חופשית של
אנשי־־ציבור, בלי מורא. כל הגבלה של תופש זה
פועלת לרעת הציבור, ולרעת המימשל הטוב.
שונה לגמרי המצב בבריטניה, שבה הורה לא־מכבר
שופט בכיר לחבר־מושבעים להטיל עונש
מדהים על עיתון, שפירסם גילויים על איש־ציבור
חשוב, ושנכשל בפרסים. בדברים מלאי־ארס,
שהעידו על שינאה עמוקה לעיתונות, הורה

אורי פורת אולי מנהל גדול, אבל הוא היסטוריון
קטן מאוד. מניין הוא לקח את הרעיון כי
במילחמת־העצמאות ״היתה זו מיצווה כפולה להרוג
ערבים?״
רצינו להרוג ערבים? רצינו, בסך־הכל, לשרוד,
להציל את חיינו ולחיות בארץ המחולקת.
מי לא קיבל את החלוקה? מי דקר ראשון יהודי
(עיתונאי, כמו אורי פורת, הלא הוא איש הארץ
המנוח, אשר לזר, שנדקר במורדות רחוב יפו בירושלים
למחרת החלטת עצרת האו״ם על הקמת
מדינה יהודית (וערבית) בארץ־ישראל)? מי תקף
ראשון אוטובוס מלא נוסעים בדרכו מנתניה לראובן
וייסברוד, תל־אביב
לוד?

השופט למושבעים להטיל על העיתון פיצויים
קטלניים. שום בית־מישפט אמריקאי לא היה
מטיל במיקרה זה על העיתון אף פיצוי של דולר
אחד.
ישראל הולכת בדרכי בריטניה. אין בה חוקה,
המאבטחת את חופש־העיתונות. ונרמה כי חלק מן
השופטים מתייחסים אל העיתונות במו אותו שופט
בריטי.

על בכייה אי סלא מי ת (אורי אבנרי
ביומן אישי על יפי מי סג די ם במר חב,
העולם הזה .)4.11.87
דמיון ותהום

זה נבון שהאיסלאם יצר שרשרת של בניינים
נהדרים מסמרקאנד עד רבאט. גם בעיר־הולדתי,
איספאהאן, המצוייה במרכז האיזור הזה, ישנו

אין כל קשר
על ז הות ב ש מו ת מי שפח ה (״אתה
והשקל״ ,העולם הז ה .)13.10.87

אני, משה גביש, משמש בתפקידים שונים
בנציבות מס־הכנסה מזה 15 שנה ומאז 1 1982
בתפקיד סגן נציב מס־הכנסה וכל המיוחס ל״דוביק
גביש״ (בקטע הדן באיוש מישרות של פקידי־ :
שומה) אין לו כל נגיעה אליי.
אבל הקטע הסב לי אי־נעימות בשל השימוש
בשם מישפחתי.
אני מביא לידיעתכם כי במס־הכנסה אין, ול־

עוד דוגמא

המיסגד באיספאהאן
אחד בשרשרת —

בבר הערתי בעבר כי אחד משורשי־הרעה
נעוץ בעובדה שיש דמיון שיטחי בין בית־המיש־פט
והעיתון, אך למעשה רובצת תהום בין שני
המוסדות.
כמו בית־מישפט, גם העיתון חוקר, משתדל
להגיע אל האמת, שומע עדויות, בורק ראיות ולבסוף
מחליט כפי שהוא מחליט.
זהו הדמיון. ההבדל הוא עצום.
לשופט יש כל הזמן שבעולם. מישפטים נמשכים
שנים. השופט יושב באולם ממוזג, שומע
בנחת עדויות. אין עליו אימת ההתחרות. לפניו
מופיעים פרקליטי שני הצדדים, ובודקים במיקרוסקופ
מ שפטי איש את טענות יריבו. אחר־כך
מחליט השופט בנחת, בביתו, במשך שבועות. אם
הוא טועה, אין עליו כל אימה, מלבד העירעור. אין
הוא אחראי לשגיאותיו. אין הוא חייב לפצות את
מי שניזוק. המדינה מממנת את כל פעילותו.
העיתונאי ועורכו פועלים בלחץ עצום של זמן.
הם חייבים לחקור ולהחליט במהירות. הם נמצאים
כמירוץ מתמיד עם מועדי־דפוס(בעגה המיקצו־עית:
דד־ליץ, קו־מוות) ,ובהתחרות מתמדת עם
עיתונים אחרים(וכיום גם עם הטלוויזיה והרדיו).
יש קדחתנות מסויימת בכל פעילות עיתונאית.
ואם העיתונאי נכשל, הוא צפוי לעונש פלילי
כיסת־הסלע כירושלים
ואזרתי. אין העיתון שולח אנשים לכלא. העיתון
— בניינים נהדרים
צריך להתחרות כדי להתקיים, להגדיל את תפר
צתו וכך לממן את פעולתו.
• מיסגד, על שם השייח׳ לוטף־אללה, שאיננו נופל
מיטב ידיעתי, לא היה, עובד בשם דוב גביש.
למדתי מן הנסיון שקשה מאוד להסביר לשופ ! :ביופיו מכיפת־הסלע בירושלים.
משה גביש, סנן נציב סס־הכנסה, ירושלים
טים מסויימים את המהות הזאת של המיקצוע. יש
יוסף קטן ,׳ חשדם
שופטים המאמינים שחקירה עיתונאית צריכה
• מיבני ירושלים ו אי ספאה אן, ראהב להתנהל
כמו מישפט, גם אט הדבר מחייב שכל
תצלומים בעמוד זה.
כתבה תתעכב במשך שבועות וחודשים.
מיכתבים למערכת לחייב השופטים
באחרונה נוטים חלק מן
העולם הזה שומר לעצמו א ת הזכות
עיתונאים ועיתונים בדין גם על פירסומים הנוגלערוך
מיכ ת בי קוראים מ סי בו ת
עים לפעולתם הפוליטית של אשי־ציבור, וגם מאחורי הברזלים
לשוניות, מי שפטיות או טכניות.
כשהפירסום נכון בחלקו הגדול. יותר מזה, הם
על חייו של מהפכן צרפתי (בעל
מטילים על העיתונים והעיתונאים קנסות ופיה
מו באהב״הנדון: ברזל ולחם״ ,ה צויים,
שיש בהם סכנה חמורה לחופש־העיתונות
עולם הזה .)28.10.87
בארץ.
אינני יודע כמה לחם אכל בימי חייו לואי
איני טוען שהעיתונות עצמה חפה מכל פשע.
בעיתונים מסויימיס התרופפו מאוד סיררי־הע -אוגוסטו בלאנקי, המהפכן הצרפתי שאורי אבנרי
ריכה, ואין תידרוך מתאים של הכתבים. ההת מביא את פסיקתו ״מי שיש לו לחם, יש לו ברזל,״
חרות הפרועה בין העיתונים גורמת להגזמות. לא־ .אבל ברזל הוא אכל ועוד איך, בצורת סורגיהכדורגל
הי ה מ אז ומת מי ד ב אחת
יש לעיתונאים תחושה של.אני ואפסי עוד הברזל של בתי־כלא שמאחוריהם בילה כמעט 30
ראש מעייניה ם של רבים. כך
! שנים משנות חייו.
המתבטאת בחוסר־אחריות,
התגלה, בגליון העולם הז ה ש אך
כל הליקויים האלה אינם מצדיקים את 1בלאנקי ( 1805־ ,)1881 בעל הדיעות הקיצוניות
הופיע ה שבוע לפני 25 שנה כ*
ההחמרה המסוכנת בגישתם של חלק מבתי -בכל נושא(בין השאר הוא תבע לסייע לפולנים,
אחדמ אל ה הו א גם ש ח קן -תי-
המישפט. יש בה סכנה חמורה, המצטרפת להת שהיו באותם ימים בכיבוש משולש, של הרוסים,
אטרון ידוע, הי ה לו מ ש הו מ רופפות
כללית של המישטר הדמוקרטי במדינה. הגרמנים והאוסטרים, לקבל בחזרה את עצמאו־אוד
ענייני לומר, למח ר ת מי ש-
באחד הימים אנחנו עלולים לגלות שמבלי־משים ; תם) ,נדון כמה וכמה פע&יס לתקופות־מאסר
ח ק ניבחרת־י שראל נגד ני בחרת
! ממושכות. פעם לעשר שנים ובפעם האחרונה,
התגלגלנו אל פי־פחת של תהום.
או ס טרי ה:
| משנדון לגלות בקלדוניה החדשהיהאי באוקיאנוס
1השקט ששימש כאי־אסירים, הוא סירב לצאת
• אמר שחקן ״הבימה״ שמואליק
לשם והגלות הומרה במאסר־עולם, ממנו שוחרר
סגל :״כדורגל זה כמו הבימה — הביקורת
רק שנתיים לפני מותו.
תמיד שלילית והאולמות תמיד מלאיסז״
ברוך חלמיש, חיפה

תי א טרון
הספורט

העולם הזה 2620

הנד11
ה מ תו ה הן 3רו?1ו1רוו עול תותיאן גת
האם 1 3

פנים במראה

^ וריאן גדיי, גיבור אגרתו של אוסקאר ויילד, חי חייו
שחיתות ועשה מעשי־נבלה לרוב. אולם פניו נשארו יפים
וטהורים. סימני־השחיתות נרשמו בתמונתו, שהיתה חבוייה
בעליית־גג מאחורי מנעול ובריח.
רק כאשר נעץ הצעיר־הניצחי סכץ בפני תמונתו, שהפכו
מכוערים עד לבלי־נשוא, התהפכו היוצרות. הוא צנח ארצה מת,
כשפניו מכוערים עד להבחיל, ואילו התמונה שבה והראתה את
הפנים היפים והטהורים שהיו לו בשעה שצויירה.
מדינתנו אינה דוריאן גריי, ואין לה ציור בעליית־הגג.

די לנו להסתכל בראי, בדי לראות מה קורה לנו.

ף עדת השופט לנדוי קבעה כי לכוחות־הביטחון במדינת
1ישראל מותר לענות חשודים ערביים. היא קבעה גבול
לעינויים, וגם שיטה של פיקוח.
צריך אדם להיות נאיבי עד כדי ילדותיות כדי להאמין כי ניתן
לקבוע גבול לעינויים, וכי ניתן לפקח על כך.

מול הפגנה של נערות עמדו במה גברתנים,
חמושים בנשק חם, ו״חששו לחייהם״ .ממש פחדו
פחד־מוות מול פני חצאיות הנערות.

לכן נאלצו לירות ולהרוג נערה, שכלל לא היתה בשטח
ההפגנה. היא נורתה בגבה.
כמה מפקדים ופוליטיקאים אמרו שאולי זה לא בסדר.
חבר־כנסת אחד הטריח את עצמו לבית״המעצר כדי להביע
תמיכה ואהדה לגיבורים חובשי־הכיפות, שעמדו בגבורה כה רבה
מול הנערות הבלתי־חמושות, ויכלו להן.
למחרת, כאשר נערות נסערות הפגינו כמחאה על הריגת
אינתיסר, נורו שתי נערות נוספות על־ידי גיבורים עוברי־אורח,
ואחת נפצעה קשה.

גם אנשים אלה חרדו לחייהם מול הנערות הבלתי־חמושות.

ששתל את המתנחלים הקנאים בלב האוכלוסיה הערבית
הצפופה של הרצועה ידע שזה יגרום לעימות. הוא רצה בעימות

או תן ה סי בו ת עצמן המצ די קו ת עינויי ם
״מוגבלים״ (מניעת פיגועים, הצלת חיי יהודים,
השגת ראיות להרשעה) מצדיקות גם עינויים בלתי־מוגבלים.

כאשר
פוצחה גולגותו של אותו מפגין, כאשר
נורתה אותה ילדה, כאשר ״נפטר״ אותו חשוד —
שום הפגנה לא סערה בחוצות ירושלים, כמו אחרי
צברה ושאתילה.
פעם היו הפגנות. פעם היתה תנועת־שלום.
אויבי־ישראל אמרו: זוהי צביעות. יש חלוקת־עבודה. חלק מן
הישראלים הורגים, מענים, מדכאים. חלק אחר מן הישראלים
מפגינים ומוחים. יורים ובוכים. הורגים ובוכים.

מי שהאמץ לזה, יכול היה להאמין לכל דבר.
האם מעולם לא עלה הספק אף בליבו של שופט אחד?
האם מעולם לא שאל את עצמו שופט: שמא משקר איש־השב״כ
המופיע לפני, הנשבע כי סיפור הנאשם על עינויים כוזב? האם אין
זה מוזר שסיפור זה חוזר בדיוק על הפרטים שסיפרו נאשמים
קודמים, שהתלוננו על עינויים? ומה פירוש העובדה שרבבות
נאשמים, שהודו בכל הדברים שיוחסו להם, פחדו אף לטעון שהודו
תחת לחץ?
והרי אלה הם השופטים האמורים לקבוע ברוב חוכמתם, על־פי
האינטואיציה והשכל הישר, למי להאמין ולמי לא.

עכשיו מתה גם טענה זו. אין בוכים. אין מפגינים.
עד לוועדת־לנדוי, שרד משהו מן הבושה. במקום שיש צביעות,
יש בושה. הצביעות היא הודאה בכך שמי שעושה את המעשים
יודע שאסור לעשותם. לכן הוא מכחיש ומעמיד פנים.

עכשיו אין עוד צורך להעמיד פנים.

מותר לדבר בגלוי על ״לחץ גופני מוגבל״ .זה בסדר. זה מתאים
לנורמה של מדינת־ישראל, הדמוקרטיה היחידה וגו׳( ,והעיקר לא

לשקר).

16 שנים (לפחות) של עינויים ושקרים, כנורמה
כללית, לפי קביעת ועדת־לנדוי, וכל השופטים, כל
התובעים, כל הפקידים והפולטיקאים האמינו שהכל
בסדר גמור?

^ ק פתי יאמין כי נורמות, המקובלות לגבי ״מחבלים״,
1אסורות לגבי פושעים פליליים ערביים. ורק פתי יאמץ שהן
מותרות לגבי פושעים פליליים ערביים. ורק פתי יאמין ש ח
מותרות לגבי פושעים ערביים, אך לא לגבי פושעים יהודיים.

ן* תי יאמין לכל דבר.

אחרי שהוכח מעל לכל ספק כי נורמה היא בשב״ב
לשלוח לוועדות־חקירה נציגים להטות את החקירה

ולהכין עדי־שקר .־
^ ינתיסר אל־אתאר, בת , 16 נהרגה מיריה שנורתה לעברה
בשעת הפגנה.
ארבעה מתנחלים, שהיו חשודים במעשה, שוחררו כעבור זמן
קצר. שניים מהם הם ראשי־ציבור בחבל״קטיף.

בדברו על השיטות שבהן הצליח בשעתו ״להשקיט״ את
רצועת־עזה לזמן־מה, אמר אריאל שרון שמעולם לא הרג שבויים.
הוא לא לקח שבויים.
משמע :״מחבלים״ חמושים נהרגו במקום מבלי שניתנה להם
ההזדמנות להיכנע.
ביום הריגתם של שני חוטפי האוטובוס בקו 300 אמר יצחק
שמיר, גם אז ראש־הממשלה, ש״על המחבלים לדעת שלא ייצאו
חיים מפיגוע־מיקוח״ .לאחר מכן הסביר שמיר כי באותה שעה לא
ידע כי החוטפים נלכדו חיים. אימרתו באה לציין כי ״המחבלים״
ייהרגו לפני שיילקחו בשבי.

^ י אנחנו, הישראלים הטובים, רוצים שנוכל לאמר בבוא
^ היום: לא ידענו.
את המעשים עשו האנשים ההם, הרעים. אנחנו הטובים.
אנחנו — שופטים. פוליטיקאים. עיתונאים. קוראי־העיתונים.
לא ידענו.

רבבות נאשמים הנדו כולם כי ביצעו את העבירות המיוחסות
להם. כולם מרצון טוב, בהתנדבות, בהתלהבות, מבלי שהופעל
עליהם לחץ בלתי־חוקי. הם ממש יצאו מעורם כדי לאפשר את
הרשעתם.

אחרי הפרשה של ועדת־זורע. אחרי הפרשה של ועדת־בלטמן.
אחרי ועדת־לנרד עצמה. שבה ישב מי שהיה ראש־המוסד.

האמת היא שקיים במדינת־ישראל עונש־מוות.
ועוד איד!

כל שופט שעסק במישפטים כאלה מוכרח היה
לדעת שקורה משהו בלתי־סביר.

מונתה ועדת־חקירה. ומי יושב בוועדת״החקירה?
נציג השב״ב.

כיום זה נשמע עדיין יפה בנאומי־תעמולה בחו״ל. ישראל,
הדמוקרטיה היחידה במיזרח התיכון, היא גם המדינה היחידה
באיזור שאין בה עונש־מוות.
אחרי כל פיגוע מסעיר קמה מקהלה של כסילים ודמגוגים,
מאברהם שריר עד אמנון רובינשטיין, ותובעים להנהיג עונש־מוות.
זה תמיד טוב לרכישת כותרת.

אבל איש אינו יודע. איש אינו רוצה לדעת.

ך* ם לא ירצו לדעת, כשם שלא רצו לדעת בעבר.
( 1לשווא ניסתה ועדת״לנרוי לטהר את המערכת המישפטית
— שופטים, תובעים, עורכי־דין, עיתונאים, פקידים — מן
האחריות לעינויים ולשקרים שהיו נהוגים עד כה.

מי שמאמין בזה יכול גם להאמין כי הכושי יחליף את עורו
ונמר חברבורותיו.
עכשיו מתברר כי אנשי השב״כ שיקרו גם לוועדת־לנדוי עצמה
לגבי נסיבות מותו של אחד עוואד עבד־אל־סאלם מוחמר חמדאן,
מכפר רומאן שליד טול־כרם. צעיר זה, בן ,23 מת לפני ארבעה
חודשים בכלא ג׳נין, יומיים אחרי שנעצר בחשד של השתייכות
לאירגון עויין.
מת איך? מת ממה?
אדם שמת בשעת חקירה, ולא התאבד — ההנחה כי מתי
כתוצאה מעינויים.

זה היה לפני הרבה־הרבה זמן, בשנות ה־,50
במדינת־ישראל אחרת.

הוא מוטל על־ידי סגן־מישנה בשכם, העומד ליד צלף מאומן
מול הפגנה. הוא מוסל על־ידי אנשי״ביטחון הנתקלים בחוליה
חמושה. הוא מוטל על־ידי אנשי־שב״ב החוקרים חשודים.
בדמוקרטיה היחידה במיזרח התיכון, התגלמות המצפון היהודי.

הם לא יידעו, מפני שלא ירצו לדעת.

לא אנשים אחרים. לא מפקדים חדשים. אלא
אותם האנשים עצמם, אותם המפקדים עצמם.

^ מדינת־ישראל אין עונש־מוות, אלא לאדולף אייכמן
ולחבריו, רוצחי־המיליונים.
על כך החליטה בשעתו הכנסת בישיבה חגיגית במיוחד,
במעמד שבו חשו כל המשתתפים שהם עושים מעשה מוסרי נעלה.

יש בישראל עונש־מוות. אבל אין הוא מוטל על־ידי
בתי־מישפט, על־פי חוק.

ורק פתי יאמין כי פוליטיקאים, שרים או מבקרים אחרים יוכלו
להטיל פיקוח על המתרחש בתאי־העינויים.

^ פתי יאמין כי די במסקנות של ועדת״חקירה אחת, על
שלושת חבריה החביבים, כדי להפוך שקרן לדובר־אמת, רב־עינויים
להומאניסט דגול.
עד עכשיו שיקרו ועינו בלי־הגבלה. מעכשיו ידברו אמת, כל
האמת ורק את האמת, ויפעילו רק ״לחץ גופני מתוך.

נורמה, כמו סרטן, מתפשטת בגוך כולו.

הזה. הוא רצה שהאוכלוסיה תתסוס, שתהיינה הפגנות,
ושהמתנחלים יירו במפגינים.
לא חשוב מה חושבים להם עלובי״הנפש היורים בנערות. חשוב
מה היתה כוונתם של הפוליטיקאים ששלחו אותם לשם.

השבוע אמר ערבי, שהובא להארכת מעצרו בחשד של ביצוע
מעשה־אונס, שהוא מודה באשמה, ושהוא ״מוכן להודות גם ב־20
אלף אשמות אחרות״ ,ובלבד שלא לחזור למקום שממנו הובא.
השופט ציווה להחזיר אותו למקום שממנו בא. הוא רק ביקש
להעביר את טענות העציר לקצין קבילות״הציבור במישטרה.

ס לוף דפיקוד־המרכז, קצין סימפאטי במיוחד, החליט לצייד
\ £את חייליו ברובה־צלפים מיוחד לפיזור הפגנות.
רובה־צלפים הוא רובה המאפשר קליעה מדוייקת באדם
מסויים, ובחלק מסויים שלו.
החיילים נשלחו לקורס מיוחד לצלפים, כדי להתאמן בכלי זה.
נקבע כי רק המפקד במקום יכול לתת את ההוראה לירות
ברובה זה, והיכן לפגוע.

זה שנים נשמעות תלונות על התעללות בעצירים במישטרה.
לא רק בחקירות, אלא סתם מתוך סאדיזם חולני. תלונות רבות
נמצאו נכונות. בכל המיקרים נדונו השוטרים האשמים לעונשים
מצחיקים, שהיה בהם עידוד להמשך מעשים אלה.
אין ספק שראשי המישטרה מסכימים לכך, שהרי אחרת היו
מדכאים את התופעה ביר״ברזל. אין ספק שהשר חיים בר־לב
מסכים לכך, שהרי אחרת היה הוא, בשתי שנות כהונתו בתפקיד
זה, שם לזה קץ. הרי די היה בשליחת שוטר אשם אחד לכלא.
קצינים וחיילים שהתעללו בצורה מבחילה בעובר־אורח ערבי
חף מכל פשע נדונו לעונש קל. אלוף־פיקוד־הדרום המתיק גם את
דינם זה.

אם יש כאן רצח — וכך קוראים לזה כשפה
העברית — הרי ה ם הרוצחים.

המכה הוכיח את עצמו. הוא מפצח את גולגולתו
של אחד המפגינים, שנהרג במקום.
משמע: מפקד כלשהו(סגן? סרן?) הצביע על מפגין מסויים,
והורה לחייל להרוג אותו בירייה בראשו.
איזה מפגין? מן הסתם מנהיג של כיתה בבית־ספר תיכון, או
יושב־ראש של מועצת״תלמידים, או מישהו אחר שנראה כמנהיג
הנערים המפגינים.

בשפה מדוייקת, קוראים לזה הוצאדדלהורג.
עונש־מוות על השתתפות בהפגנה. אולי הפגנה שבאה למחות
על הריגת מפגין בהפגנה קודמת. אולי הפגנה נגד הריגת מורה
שביקשה להניא את תלמידיה מלהשתתף בהפגנה, ושנורתה
ונהרגה תוך־כדי כך על־ידי אנשי־ביטחון, חמושים מכף רגל עד
קודקוד, שחששו לחייהם מול אבנים.

זה מחריד.

מה זה אומר? זה אומר שהמימסד כולו מאשר

מציאות זו•
לה הם פננו. די במבט בראי. מה שניבט ממנו אינו קלסתר
ישראל של , 1948 ולא של . 1970 כמו בתמונתו של דוריאן
גריי, הכיעור גובר מדי שנה.

אנחנו מידרדרים, ואיננו מפוגלים עוד לחוש בכך.
האם זה תהליך בלתי־הפיך?
שום דבר התלוי בבני־אדם חיים אינו בלתי־הפיך. כל עוד הם
חיים.

האם אנחנו חיים?

אור אסרי :

בטדע\ז

העם

המשך השביתה הוא תופעה
חולנית. יש לכך סיבה
נסתרת. היא מסוכנת מאוד.
שביתה של כלי־התיקשורת האלקטרוניים,
הנמשכת יותר מחודש ימים, כמעט ולא תתואר
במדינה מודרנית.
פירושה, בין השאר, שמהציבור נשלל מידע
מעודכן על המתרחש בעירו, בארצו ובעולמו. הרי
זה כאילו החליט אדם בריא להתהלך כשעין אחת
שלו עצומה.
העובדה שהדבר אפשרי בישראל, מבלי שזה
מפריע לאיש בשילטון, ומבלי שזה יעורר תגובה
ציבורית בוטה, אומרת דרשני.
יש אומרים כי הציבור רגיל לכך שהטלוויזיה
והרדיו משדרים בדרך־כלל ידיעות שליליות, וכי
על כן טוב לציבור כאשר זרם זה פוסק.
אם כן, זוהי תופעה חולנית. אותו הרצון יכול
גם להוביל לסגירת העיתונות הכתובה. בבחינת:
״עיצרו את העולם, אני רוצה לרדת!״
יש אומרים כי השילטון מעכב בכוונה את
יישוב הסיכסוך, מפני שדממת־התיקשורת נוחה
לו. מחדלי השילטון, הפאשלות והמריבות
בצמרת אינם זוכים עוד בתהודה כה רבה.
למשל: יתכן מאוד שדו״ח ועדת־לנדוי על
עלילות השב״ב היה מכה גלים הרבה יותר
גדולים, אילו היה מתפרסם באורח דרמאתי
בטלוויזיה. הוא הדין לגבי ידיעות רבות,
שפורסמו בתחתית העמודים בעיתונות הכתובה,
וכמעט ולא זכו בתהודה. הוא הדין לגבי מאורע
כה חשוב כמו ועידת־הפיסגה הערבית (ראה
כתבה).
אם כן, זוהי מגמה מסוכנת מאין כמוה. כל
שילטון מעדיף לפעול במחשכים, הרחק מעינו
החוקרת של הציבור. הדמוקרטיה המודרנית באה
לחסל מגמה זו. הריסת כלי״התיקשורת
האלקטרוניים והכתובים, באמתלה זו או אחרת,
באמצעות טכסיס זה או אחר, היא הידרדרות אל
מישטר אחר.
מי שרצה ללמד את מישהו לקח, די היה לו

הידיעה הראשונה באה מפי הבי.בי.סי היא
סיפרה כי האמריקאים מעוררים את ישראל לכונן
יחסים עם מוזאמביק, ואף הבטיחו לממן פרוייקטים
ישראליים באותה ארץ, תמורת כינון היחסים
הרישמיים.
ישראל, כך אמרה הידיעה של התחנה הבריטית,
יכולה לשמש גשר בין מוזאמביק והמערב,
ועל כן האמריקאים מעוניינים במיבצע זה.
שכירי־חרב. מוזאמביק היא מושבה פורטוגלית
לשעבר מאז שוואסקו דה־גאמה ״גילה״
י אותה ב־ . 1498 אחרי גירוש השילטון הקולוניאלי
ב־ , 1975 הוקם בה מישטר מארכסיסטי.
בין מוזאמביק ודרום־אפריקה נטושה מילחמה
בלתי־מוצהרת. כדי לייצא את סחורותיה, זקוקה
מוזאמביק לנתיבים העוברים בשטח דרום־אפרי־קה.
המישטר הגזעני מנצל עובדה זו כדי לחנוק
את הכלכלה של מוזאמביק, מפני שזו מעניקה
חסות וסיוע ללוחמי־השיחרור השחורים בדרום־
אפריקה.
מדינת־האפארסהייד, מצידה, לוחמת על אדמת
מוזאמביק באמצעות צבא של שכירים, המתיימרים
להיות לוחמי־שיחרור .״מורדים״ אלה
קוראים לעצמם רינאמז (״ההתנגדות הלאומית
של מוזאמביק״).
מבחינה זו יש דמיון בין המצב במוזאמביק ובין
זה השורר באחותה, אנגולה, שהיתה גם היא
מושבה פורטוגלית. גם באנגולה קיים צבא של
שכירים, בחסות דרום־אפריקה, המנהל מילחמת־גרילה
למען הפלת המישטר. השבוע הודתה
דרום־אפריקה שכוחותיה נמצאים על אדמת אנגולה,
ועיתון בריטי טען כי ישראל סיפקה לד־רום־אפריקה
מטום־תיקשורת לניהול הקרבות

אולם יש הבדל אחד. בעוד שהאמריקאים תומכים
בלוחמי־הגרילה באנגולה, אין הם תומכים
בלוחמי-הגרילה במוזאמביק.

^ שביל חוסיין

היה זה רגע גדול — ולי
אולי

^ הגדול בחייו.
הוא ישב בראש שולחן־הנשיאות. מולו, צי-
בחצי־גורן־עגולה,
ישבו המלכים והנשיאים של ילם
העולם

הערבי, שליטים־יחידים אדירי־כוח בארצותיהם,

ופרו־מיזרחיים.
קיצוניים ומתונים, פרו־מערביים

הוא היה המארח. במשך כמה ימים לם עולם
הפכה עמאן, בירתו, מרכזו של
המשתרע מרבאט עד מוסול, מחלב עד
ש־לראש-
עדן.
אבן מאסו הבונים היתה
פינה.
לפני פחות מ־ 30 שנה היה חוסיין הצעיר ודם אדם בודד ונרדף. תחנות־השידור רבות־העוצמה של
גמאל עבד־אל-נאצר השמיצו אותו מדי יום
די־האימפרי־
כבוגד,
כסוכן ציוני וכמשרתם של

מכאן התופעה המוזרה: דווקא מי
שמעלים על נם את המלך, טועים כבר
מזה 30 שנה ויותר לגבי כל מהלכיו.

״האופציה הירדנית״ המהוללת הועלתה בירו־שלים
(המערבית דאז) עוד ביום שחוסיין הגיע
לשילטון, זמן־מה אחרי שסבו עבדאללה נרצח על
מדרגות אל־אקצה בירושלים המיזרחית. מאז
התקיימו עשרות פגישות של מנהיגים ישראליים
עם חוסיין, רבבות נאומים ננאמו, והאופציה היתה
רחוקה השבוע מהגשמה כמו בשנות ה־.50

היכן הטעות? מדוע אין שוחרי המלך
בישראל מבינים אותו ואת מדיניותו?
מה מקור האשליות?

נדמה לי שהתורה כולה היתה כלולה בהרצאה
בת כמה דקות, שנתן לי איש־שילטון ירדני בכיר

השר מכחיש. בימים האחרונים עושים
אנשי הימין הקיצוני בארצות־הברית מאמצים
גדולים כדי לשנות את עמדת הבית הלבן. ב־4
בנובמבר נפגש נציג אמריקאי של רי(אנו 1עם
שר־הביטחון האמריקאי החדש, פראנק קארלוצ׳י,
מי שהיה עד לא־מכבר יועץ הנשיא לענייני
ביטחון לאומי.
איש־השדולה ניסה לשכנע את השר לתמוך
בלוחמי-הגרילה במוזאמביק נגד הממשלה, כפי

חוסיין עם ערפאת בפתח הוועידה
.כמה פעמים צריכים לחזור על זה?״
אליסטים. מדינות ערביות אחרות הצטרפו למסע
זה. אירגוני־מחתרת שונים ניסו שוב ושוב
להתנקש בחייו. הכסא שלו התנדנד. שום חברת־ביטוח
בעולם לא היתה מבטחת את חייו ואת
מישטרו.

בחודש ימים. כיום עלול להתקבל לקח אחר:
שאפשר לשבור את הראי ולחיות באושר מכאן
וער עולם.

אם כן, מהי עמדת ישראלי

חס חוץ
ע ל שת חווווות

למרות כל ההחלטות החסודות, לצורכי־חוץ,
ממשיכה ירושלים לתמוך בפועל בממשלת־פרי־טוריה.
הברית הבלתי־קדושה ממשיכה להתקיים.
יתכן מאוד שדרום־אפריקה אף העבירה לשכיריה
במוזאמביק נשק שקנתה בישראל.

האם יכולה י שראל
לחד ש את היחסים עם
מחאמביק, בשעה שהיא
תומכת בדרום־אפריקה?

משהו מוזר מתרחש במדינה אפריקאית
רחוקה: מוזאמביק.

שעושים האמריקאים באנגולה. נראה שלא הצליח•
קארלוצ׳י פירסם הכחשה נרגזת, שבה טען
כי כלל לא ידע שהאיש מייצג את השדולה של
רינאמו.

אך באותו זמן פעילה ישראל זה־מכבר במו־זאמביק,
במגמה לשכנע אותה לחדש את יחסיה
עם ישראל. אילו הצליחה בכך, היה זה הישג
חשוב, כי מוזאמביק אינה דומה למדינות האחרות
באפריקה המקיימות יחסים עם ישראל, השייכות
למחנה הימני הפרו־מערבי.
האם אפשר לרקוד על שתי החתונות? האמריקאים
מאמינים, כנראה, שאפשר. ויתכן שזוהי גם
הריעה בירושלים.

עכשיו הוא הפך מנהיג לאומי המקובל
על כל המדינות, מארח רצוי לוועי־דת-פיסגה,
התגלמות הקונסנזוס הערבי.
מלבד
מועמר קד׳אפי, ששלח את סגנו, היו כל
המלכים והנשיאים מוכנים להתחבק ולהתנשק
איתו.
היה זה ניצחון מזהיר ליכולת־התימרון של
המלך, בעל כושר־השרידות הנדיר. מול שועלים
ערמומיים כמו חאפט׳ אל־אסד, מול מנהיגים
כריזמטיים כמו גמאל עבד־אל־נאצר, מול הטרו־ריזם
של אבו־נידאל ודומיו, הוא החזיק מעמד,
עד שהפך אחד המנהיגים הוותיקים והמנוסים
ביותר בעולם הערבי ובעולם כולו.

איך הוא עשה זאת? מה פירוש הדבר
לגבי ״האופציה הירדנית״ של שימעון
פרם ואנשיו?

לוויין גאוני
^ ישראל מדברים כמעט הכל בשיבחו של
*£המלך. אבל מעטים מאוד מבינים את שיטתו
— זו שהוכיחה את עצמה בשבוע שעבר בצורה
כה מרשימה.

במיסעדה בעמאן בשנה שעברה, בעזרת שירטוט
על מפית, ושעליה דיווחתי עם שובי מירדן.
וזו התורה:

ירדן היא מדינה קטנה, המוקפת מכל
העברים במדינות ובכוחות החזקים
ממנה. המדינות האלה מנוגדות במהותן
זו לזו.
כל גבולותיה פתוחים ופרוצים. מכל מדינה
שכנה נשפכות אל תוך ירדן השפעות. ההשפעות
מנוגדות זו לזו.
בצפון שוכנת סוריה, מדינה חילונית, לאו־מנית־ערבית
ולאומגית״סורית. שולט בה מיעוט
שיעי על רוב סוני.
במיזרח שוכנת עיראק, שגם היא חילונית
ולאומנית. היא דוגלת באותה האידיאולוגיה כמו
סוריה(תורת אל־בעת׳ ,התחייה הסוציאליסטית),
אך היא נתונה בסיכסוך היסטורי עם סוריה.
שולט בה מיעוט סוני על רוב שיעי.
בדרום שוכנת סעודיה, שהיא מוסלמית־אדוקה,
שמרנית וריאקציונית.
במערב שוכנים הפלסטינים בגדה המערבית.
הם נוטים אחרי אש״ף, שהוא גוף לאומי
וחילוני, ובו גם אירגונים רדיקליים קיצוניים
בעלי גוון מארכסיסטי.
במערב שוכנת גם ישראל, שהיא לא־ער־בית,
מערבית, חילונית, מודרנית, שוחרת־התפשטות.
באמצעות
קו־המעבורות שבין עקבה ונואייבה

שליט־עיראק סדאם חוסיין(מימי!) ושליט סוריה חאפט׳ אראסד(שמאס דיד שודחן הוועידה(באמצע, נציג סודאן)
נוצרה שכנות בין ירדן ומצריים, שגם בה מישטר
חילוני, אך לא רדיקלי.
במרחק קטן מירדן שוכנת לבנון, ובה כל
הגוונים, החל בחיזב״אללה האיסלאמי הפרו־איראני
וכלה במארונים האדוקים הפרו־מערביים.

כל ההשפעות האלה זורמות אל תוך
ירדן. ירדן מעכלת את כולן, ממתנת
אותן, יוצרת סינתיזה בין כולן. הן
שוכנות בה יחדיו, בשלום יחסי.
למשל: פליטים עיראקיים, שגורשו מארצם
כאשר הופל המישטר ההאשמי שם, גרים בירדן
לצד עיראקים, חסידי המישטר הנוכחי.

כל זה יוצר צויד פנימי לשמור על
איזון גמור בין כל ההשפעות. אין ירדן
יכולה לריב יותר מדי אך עם אחת משכנותיה.
כשהיא
מתקרבת לשכנה אחת היום, היא
צריכה להתקרב ליריבתה של אותה שכנה מחר.
כמו לוליין גאוני, חייב המלך להחזיק באוויר את
כל הכדורים, מבלי להפיל אף אחד מהם.
אין המלך יכול לריב עם סעודיה השמרנית,
המעניקה לו סיוע כלכלי נדיב, וגם לא עם
יריבתה סוריה, השכנה הדינאמית בצפון. אין הוא
יכול לריב אם אש״ף, בגלל הקשר ההדוק בין
תושבי־הגדה והפלסטינים שבתוך. הממלכה
עצמה. אין הוא יכול גם להתקרב אליהם יותר
מרי, פן ירגיז את אסר הסורי. כשהוא תומך
בעיראק של סראם חוסיין, הוא צריך לפייס בו
זמנית את סוריה של אסר. הוא מודע לצורך
למנוע התפשטות ישראלית מיזרחה, על־ידי פיוס
המדינה הציונית. מבלי להרגיז את האחרים.

הדבר אפשרי במיסגרת של ועידה, שבה ישתתפו
כל הצדדים הנוגעים לסיכסוך.

לכן גם החליטו כל המדינות פדדאחד
שאש׳׳ך צריך להיות מוזמן לוועידה.
אך אחת לא תזוז בלי הסכמת אש״ך.
ההכשר של אש״ך דרוש לכל הסדר.
לכן חזרה הוועידה כולה והכירה באש״ף
כב״נציג החוקי הבילעדי של העם הפלסטיני׳ —
וגם המלך, שלא הסתיר את מורת״רוחו מאש״ף,
חזר על כך. במסיבת־העיתונאים שלאחר סיום

בלבד. המלך לא יצא מגידרו כדי לעשות מחווה
למענו, אך התייחס אליו באופן קורקטי. הוא
חיבק ונישק אותו, כמו את כל באי־הוועידה.
אפשר לתרגם את עמדתו כך: אש״ף הוא
עובדה. הוא נמצא על המפה. אני לא צריך לאהוב
.אותו, כשם שאיני צריך לאהוב את אסר, או את
עבד־אל־סלאם ג׳הולוד, סגנו של מועמר קד׳אפי.
מכיוון שהוא עובדה פוליטית, אני צריך להתחשב

מבחינה זו היתה הפיסגה ניצחון

דווקא בגרר הישגו הגדור שר חוס״ן
מתה ״האובציה הידדגית״ באונו סוני
הוועידה, כשנשאל על כך, עצר המלך בדיבורו,
חייך, ואמר- :כמה פעמים צריכים לחזור על זה?
אנחנו מכירים באש״ף כבנציג החוקי הבילעדי
של העם הפלסטיני ״.הוא אמר את הדברים

לערסאת. הוכר מחדש בעובדה ש
אש״ך נמצא על המפה. הוא ישב עם
המלכים והנשיאים, מאחורי השלט
״פלסטין״ ,ליד דיגלונו הלאומי. אולם

¥והי תורת-החיים של הממלכה ההאשמית,
1וחוסיין איבן־טלאל הוא רב-אמן בהגשמת תורה

הוא יכול להבטיח הרים וגבעות לשימעון
פרס, כדי להרגיע את ישראל, אך אין הוא מעלה
כלל על דעתו לעשות מעשה שיחרוג מן הקונסנזוס
הערבי, ושלא יהיה נסבל על־ידי שכניו
האחרים. אין הוא יכול לעשות מעשה מהפכני
כמו אנוור אל־סאדאת, ששלט לבטח במדינה
גדולה, ושלא היה תלוי באיש משכניו.

קמפ-דייוויד ירדני פשוט אינו אפשרי.
במאמץ
של שנות״דור הצליח המלך לחזור
משטח־ההפקר, שמחוץ לקונסנזוס הערבי, אל
מרכזו. אין הוא חולם לעשות מעשה כלשהו
שיסכן את מעמדו שם.

חוסיין היה מן הראשונים שתמכו בלי הסתייגות
בעיראק. כמעט כל ההספקה המילחמתית
זורמת לעיראק דרך נמל עקבה. ההזדהות הגמורה
עם המישטר העיראקי(אותו המישטר שאבותיו
רצחו את בן־דודו של חוסיין, והפיל את שילטון
מישפחתו ההאשמית בבגדאד) עזרה לחוסיין
להגיע אל מרכז הבימה הערבית.
השפעתו היתה כה רבה עד כי הכריח את אסר
לחתום על ההחלטות שגינו את איראן, ולעשות
מחווה של התפייסות עם אויבו, סדאם חוסיין

העיראקי.

עצם העובדה שהשניים ישבו ליד
השולחן, כמעט זה לצד זה, היתה הישג
גדול למלך.

ניצחון גדול שני היה טמון בהחלטה
שאיפשרה לכל המדינות הערביות
לחדש את יחסיהן עם מצריים, אך
שמצריים לא ביקשה זאת רשמית, ולא
שינתה את עמדתה כהוא־זה.

נשיקות נל׳ אהבה

הדבר ניכר היטב בהחלטותיה של ועידת־הפיסגה
בעניין הישראלי. הכל הסכימו לכינוס
ועידה בינלאומית. זהו צורך ערבי. כי שום ערבי
אינו יכול להתקדם לקראת שלום עם ישראל,
אלא כאשר שאר הערבים מתקדמים יחד איתו.

מהפכה זו מסכנת את כל המישטרים
ערביים — החל במישטר השמרני הדתי
בסעודיה וכלה אך במישטר החילוני
לאסד, בעל-בריתו של חומייני.

(עיתונאי אמריקאי סיפר שכאשר הגיע אסר
אל שולחן־הוועירה, ישב בטעות במושב שהיה
שמור לסדאם חוסיין. סדאם הסתכל באסד, חייך
ואמר :״אתה זקן מדי! אתה כבר לא מסוגל
לקרוא!״ השניים התחילו לשוחח, בשלווה וברוח
ידידותית, בנוכחותם של כמה מראשי־המדינות

הערביים).

המסקנה: לא תיתכן תזוזה מכרעת
של המלך לשום כיוון שהוא. כל תזוזה
שלו היא קטנה וזמנית, ותוביל כעבור
זמן־מה לתזוזה בכיוון הנגדי.

מכאן: המלך מעוניין, אולי יותר מכל
שליט ערבי אחר, באחדות ערבית. הוא
לא יעשה דבר אלא במיסגרת אחדות
זו. כדי להתקדם בעניין הישראלי־ערבי,
למשל, הוא יפעל כדי להביא לתזוזה של
הקהילה הערבית כולה, ולא יפעל בלעדיה.

במלים.נרגשות,
שהשפיעו על כל הנוכחים, קבע
כי איראן מסכנת עכשיו את עצם ביטחונו וציב־יונו
של העולם הערבי.
הכל הבינו היטב למה הוא מתכוון. איראן
מייצאת את המהפכה האיסלאמית המקורנית
(פונדמנטליסטית) ,הן במהדורה השיעית, הן
במהדורה הסונית.

תורת־ירדן בצורת שירטוט
על נב, מפית במיסערה
בהדגשה, כמי שחוזר על טכסט מקודש בפעם
המי־יודע־כמה.
היו חיכוכים בין חוסיין וערפאת במהלך
הוועידה. המלך לא קיבל את ערפאת בנמל־התעופה.
הוא קיבל רק את המלכים והנשיאים,
והשאיר לאחיו ולראש־ממשלתו לקבל את
הנציגים הפחות־מרוממים. ערפאת, כיו״ר הוועד־הפועל
של אש״ף, יושב על תקן של ראש־ממשלה

הוא לא היה הדמות הבולטת בוועידה.
העניין הפלסטיני לא עמד במרכז.

• אתה זקן 18׳!־
ך ם זה היה, אולי, הישג של חוסיין. הוא
^ העמיד במרכז הוועידה את העניין המעסיק
את העולם הערבי: מילחמת איראן־עיראק.

מייד לאחר מכן הלכו מרוקו, עיראק סעודיה
ונסיכויות־הנפט אחרי ירדן, וחידשו את היחסים
עם מצריים. אין ספק שרוב המדינות הערביות
האחרות ילכו בעיקבותיהן.
יתכן כי הניצחון העיקרי של חוסיין היה טמון
בגישה הכללית ששררה בוועידה. היא היתה
עניינית. לא עוד מליצות נבובות ומילים גבוהות,
כי אם התמודדות עם המציאות כמות שהיא. זוהי
רוחו של חוסיין עצמו. הוא כונן בארצו מישטר
סביר, דיקטטורה מתונה שבה המישטרה קיימת
בכל מקום, אך אינה בולטת ואינה מפריעה
למהלר״החיים התקין. חלק גדול ממאמצי המיש־טר
מוקדשים לפיתוח ולשיפור רמת־המחייה.
רוח זו שולטת עכשיו ברבות מן המדינות
הערביות.
לכן עסקה הפיסגה בעובדות.
• עובדה א׳ :יש מילחמה בין עיראק
ואיראן, והיא מסכנת את העולם הערבי. צריכים
להכריח את איראן לסיים אותה.
• עובדה ב׳ :מצריים קיימת, והיא חשובה.
לעולם הערבי. זה מגוחך להתעלם ממנה. צריכים
להחזירה לחיק המישפחה.
• עובדה ג׳ :יש טרגדיה בלבנון, אך אין מה
לעשות, עד שהלבנונים עצמם יחליטו שהם
רוצים להיות אומה נורמלית.
• עובדה ד׳( :לפי סדר הזה) :צריכים
להתקדם לקראת פיתרון הבעייה הישראלית־ערבית,
אך זה יכול להיעשות רק בוועידה

(המשך בעסוד )35

7יי*

האוניברסיטה הפתוחה בתל־אביב.
התורמים ביקרו אצל מישפחת אבו״חצירא הערבית.
למישפחה מסורת המספרת שאבותיהם היו יהודים
שהתאסלמו במאה ה־. 18

לביקור בעזה נלווה דויד מימון, שהיה בעבר
מושל עזה.

התק״ס נגד נחמקין

פעילים מרכזיים בתק׳׳ם כועסים על שר*
החקלאות, אריק נחמקץ, וטוענים שהוא הכשל
את הדיון בממשלה על.הסיוע למושבים.
נחמקץ ביקש, בישיבה האחרונה של הממשלה, שלא לדון
בנושא ולא לקיים הצבעה. הוא הסביר שהוא מנהל מגעים
שקטים עם אנשי־האוצר, ומעדיף לפתור את הבעיה בדרך
זו. אנשי־התק״ם טוענים, שכן יידחה העניץ בכמה שבועות,
מכיוון שבישיבה הבאה של הממשלה ייעדרו מן הארץ גם
ראש־הממשלה וגם ממלא״מקומו.

קרע במחנה
שמיד־ארנס
במרמה שמיד־ארנס בתנדעת־החרות התגלע
קרע בין משה ארנה לבין דתי מילוא.
הקרע התחיל בוויכוח שנערך בעת בחירת מועמד הליכוד
לסוכנות היהודית, ושבמהלכו תקף מילוא את אתס וטען
שאינו מבץ כלום. מילוא עזב את הישיבה בכעס ואז הודיע
ארנס לנוכחים על הקמתה של וערת־הסברה סודית,
שבראשה יעמוד ח׳־כ דן מרידור. מילוא הכועס הוציא
למחרת הודעה לעיתונות על הקמת הוועדה, וטען שהוא
עומר בראשה.

במיפלגת־העבודה מצפים לכך שעקיבא לווינסקי יוציא את
הערמונים מהאש. מכיוון שלווינסקי נבחר כמועמד
המיפלגה לתפקיד ירר הסוכנות וההנהלה הציונית על״ידי
חברי מרכדהמיפלגה, לא ניתן להדיחו.

שימעון פרס מקווה שלווינסקי יתפטר מיוזמתו,
ובכך יאפשר למוטה גור ולשימחה דיניץ
להצטרף להתמודדות, שבה יש להם סיכויים
טובים יותר להצליח.

המישמרת־הצעירה
מתבוננת לבחירנת

בתנועת־החרות מכינים תוכנית לבחירת הנהלה
חדשה לתנועה. הכנת התוכנית הוטלה על ח״כ
עוזי לנדאו.
ההנהלה החדשה תיבחר בעת הכינוס הבא של מרכד
המיפלגה, על־ידי הצבעת חברי־המרכז, כשהמועמדים
ייבחרו על־פי מחוזות שייקבעו מראש. כל מחוז יבחר
כנציגיו בהנהלה.

יהודים צרפתים
חוטפים באל־חוס׳׳!
הפרופסור היהודי־צרפתי לפיסיקה, פול קסלר, אסף
חתימות של 287 אנשי־רוח צרפתיים, ביניהם גם יהודים,
המוחים על מעצרו המינהלי של פייצל אל־חוסייני, ראש
המרכז למחקרים ערב״ס בירושלים המיזרחית. מיברק ברוח
זו נשלח ליצחק רבץ, שר־הביסחון.

הידיעה על המיברק לא אושרה לפירסום על-ידי
הצנזורה בעיתונים הערביים, המופיעים
בירושלים במיזרחית, אך אושרה לפירסום
ביומון הערבי של רק״ח ,״אל־איתיחאד״,
המופיע בחיפה.

המישמרת-הצעירה במיפלגת־־העבודה התחילה
בהכנות להקמת צוות משלה, שיצטרף למטה־הבחירות
של המיפלגה, שבראשו עומד ח׳׳ס
עוזי ברעם.

במישמרת־הצעירה מועלית הדרישה להכיר בה
כבמדווז, כדי שבהתמודדות במרכז המיפלגה על
המקימות ברשימה לכנסת הבאה יובטח חלקם
של הצעירים, כסי שמשתמע מהחלטת ועידת-
המיפלגה מחודש פברואר .1986

אביו של חיים שושן, הוא אורח קבוע
במישפטם של שמעיה אנג׳ל, הרצל אביטן
ויעקב שמש, הנאשמים ברצח בנו בכלא.
שושן־האב, שוטר לשעבר, ניסה לברר
אצל התובעת, יהודית אמסטרדאם, אם לרצח
בנו הד שותפים גם אסירים מתאים
אחרים או סוהרים. התובעת השיבה בשלילה.

הכינוס
נדחה
בג לל סיבסוביס

אלון, ד״ן
והאופציה הגרעינית

כינוס גדול יטל המרכז הליברלי, שתוכנן לשבוע
זה, ושבו אמור היה להשתתף כאורודכבוד גם
נשיא־־המדינה, נדחה.

צפוי חידוש הוויכוח בין אסכולת אלון לבין
אסכולת דיין, בעיקבות פירסום קרוב של הספר
״מדינת־ישראל וארץ־ישראל״ בהוצאת ״בית
בדל״.

הסיבה לדחייה היא סיכסוכים בין ל׳׳ע לשינוי, גם על רקע
המקום השני ברשימה המשותפת לכנסת, בגלל חשש
מתוצאות זעומות בבחירות. גורמים רישמייס במרכז
הליברלי טוענים שהכינוס נדחה בגלל שביתת־הטלוויזיה.

תורמים ביקרו בעזה
תורמים אמריקאיים פוטנציאליים ביקרו בעזה,
במיסגרת מסע־התרמות ברחבי־הארץ שעורכת

״בזק״ אינה
מתאימה לבור ס ה
כמה מבכירי האוצר מותחים ביקורת על ש ת
התיקשורת, גד יעקובי, שבעת שהותו
בארצות-הברית, בשבוע שעבר קיים דיונים עם
גורמים אמריקאיים על האפשרות של מכירת
חברת ״בזק״ למשקיעים זרים.

א״זנברג נגד טמיר

לא היו שותפים
ברצח

המישמרת גם החלה בהכנות לקראת ועירתה, שתיערך
בחודש מאי בשנה הבאה. נושא הוועידה יהיה ״ישראל
כחברה שיוויוניוד. לדעת רבים מחברי־המישמרת סטתה
מיפלגודהעבודה מהאידיאולוגיה המסורתית של המיפלגה.

במהלך הרצאתו, שניתנה באנגלית, אמר יבין
שאליהוא כץ, ראש צוות־ההקמה של
הטלוויזיה, ראה בה מכשיר שיעזור לקרב בין
ערבים ליהודים ושיסייע בהשכנת-שלום.
״אבל,״ הוסיף יבין ,״הטלוויזיה הוכיחה את
עצמה כמכשיר המגביר את השינאה.״

בינתיים יצרה מפולת המניות בוול־סטתט
בעיות, ועדיין לא ברור מה יהיו השלכותיה
לגבי מכירת חברות ממשלתיות.

מישפחת ארגוב
תתבע

מאפים שלווינסקי יתפטר

חיים יבין, מנהל״הטלוויזיה, הוזמן לשאת הרצאה לפני
הכינוס הבינלאומי לתיקשורת יהודית, שנערך בארץ
בשבוע שעבר. נושא ההרצאה היה מצב התיקשורת ומצב
הטלוויזיה בישראל.

באוצר טוענים, שהבנק האמריקאי פירמס־ססם זן־בנק,
שאנשיו בודקים את עניץ מכירת חברות־ממשלתיות
והנפקת מניות בבורסה האמריקאית, כבר הגיש רוחות
ראשוניים, ובהם הסתייגות מהאפשרות להנפיק מניות של
מ ק בשוק־המניות האמריקאי. בדוחות אלה נאמר, שהחברה
אינה מתאימה לגיוס משקיעים בדרך זו.

בימים האחרונים ממשיך מילוא לתקון? את
ארנם באוזניהם של חבריי־התנועה

מישם חתו של זוהר ארנוב מתכוונת
להגיש תביעות לזכויות־יוצרים על שיריו
של ארגוב. אחרי מותו של ארגוב בבית־המעצר,
לפני שבועיים, התרבו מיקרים
של מכירת קלטות פיראטיות של שיריו,
שערכן בשוק עלה.

יבין מתח ביקורת

הספר נכתב על־ידי 14 אנשי״אקדמיה ואינטלקטואלים
אחרים, וערך אותו אדם דורון.
המדובר בפרק בן 100 עמודים, שנכתב על־ידי ההיסטוריון
הד׳־ר יגאל וגנר מאוניברסיטת״חיפה, והנקרא.פוליטיקה
ואידיאולוגיה בוויכוח על ארץ״ישראל השלמה*.

הפרק ת בקשר שבין האפשרות שבעתיד
יאמצו מדינות-המרחב אופציה גרעינית גלויה,
לבין שאלת עתיד השטחיס־־הכבושים וגבולות
העתיד של מדינת-ישראל.

המיליארדר •שאול אייזנברג השמיע בסוף־
השבוע ביקורת קשה על מגב״ל מישרד־החוץ,
אברהם טמיר, וטען לפני מקורביו שממיר מנסה
״לגנוב את ההצגה״ ממנו.
אייזגברג, מי שאירגן לפני שיבעה חודשים את המישלתת
של התעשיינים ואנשי־העסקים היפאניים שביקרה בשבוע
שעבר בישראל, הביע תרעומת על נסיונרכביכול של טמיר
להציג את בואה של המישלחת כהישג שבא בעיקבות
ביקורו ביפאן.

אייזנברג אמר למקורביו, כי סייע רבות לממיר,
כשזה רצה עזרה במדינות מיזרדדאסיה, ולכן
תמה על הנסיון להציג את בואה של המישלחת
כהישג אישי שלו.

צפו״ה
מילחמת ההכשרים
הבד״ץ של חסידי בעלז שוקל צעדי-
תגמול חריפים נגד הרבנות הראשית: אחד
הרעיונות הוא לאיים טל כל יצרני-המזון,
הנזקקים להכשרי בעלז, שההכשר יוסר
מהם אם יפנו לבקש הכשר נוסף מהרבנות
הראשית.
פעולת-התגמול היא על־כך שהרבנות
הראשית פסלה הכשרים של בעלז.

המישפחה מתגייסת
גם הבאבא בתך וגם ח״כ(תמ״י) אהרון אבו-
חצירא עושים מאמצים נמרצים כדי להבטיח
את בחירתו לקדנציה נוספת של פינחס אבו־חצירא,
אחיו של הח״כ, כראש המועצה הדתית
של אשדוד.
פינחס עבר באחרונה מתמ״י למפד׳׳ל.

אין סתירה בין
ביטוח לאלוהים
500 סוכני־ביטוח התכנסו בשבוע שעבר
בבית-מלון בהרצליה ושמעו הרצאה מפיו של
הרב התל-אביבי יונה מצגר, בסוגיה ההילכתית
הבאה: האם קנייה של פוליסת־ביטוח אינה
הבעת אי־אמון בבל-יכולתו של הקדוש־־ברוך־
הוא. תשובתו •טל הרב: אין סתירה בץ ביטוח
לבין אמונה באל.

רפול יעזור למושבים
הדגל הראשון שאותו יניף ח״כ רפאל(״רפול״)
איתן, שפרש השבוע מתנועת־התחייה והפך
לסיעת-יחיד, יהיה העזרה למושבים.
עד כה, טוענים מקורביו, התעסק איתן בעיקר במריבות
הפנימיות בתוך התחייה, ולא יכול היה להתפנות לנושא.

ענתסד־גז ס מי

ה פ רו פ סו ר או רי א ל ריין במן, ויקאן הפקולטה למישנטים באוניברסיטת תיא
ויוזם חיבור החוקה, מספר על האופן שבו יזם את הרעיון, על בתיבת המיסמו, על דוו ניוסום
החוקה, על שיננוע הציבור, ע ל דונו באוניברסיטה, על מישפחתו ועל תוכניותיו לעתיד
.כשנרצה מילחמת
׳ום־הנינורים נחבת׳
ווקטווט בארצות־הברית,
אבל באתי
מייד להילחם באן״

.אני לא רואה את
עצמי רץ בעתיד
במועמד של מיפוגת־המרכז
לכנסת או לכל
תפקיד אחו״

.המהלך לא נעשה
למען ההיסטוויה.
זה מהלו סביו
למען מדינת־ישואל
היש״

״לכל אורו הדרו,
שנמשכה שנתיים,
נתקלתי בספקנות
אדירה. אף אחד לא
האמין שזה ייגמר״

יש הנאה עילאית
אם אתה יכול
להטביע את חותמו
על מהלו
המאוועות״

זיצת גרוטסקי!•
^ מוני״ישראל שראו לפני שבועות אח ו
1דים אוטובוסים, מעוטרים נ שלטים
הקוראים :״חוקה לישראל׳ /חשבו בוודאי
שמדובר בעוד גימיק פירסומי למוצר חדש.
יתכן שאף חשבו כי זו היא תחילתו של
מסע״פירסום, שהשלב הבא בו יסביר מהו
המוצר החד ש.
האמת הפשוטה היא שהמוצר אותו מנ סים
לשווק לעם־ישראל הוא חוקה.
זהו מיסמך שעל הבנתו טרחו במשך שנ תיים
שמונה אנשים רציניים ביותר.
את רעיון החוקה יזם הפרופסור אוריאל
רייכמן, דיקאן הפקולטה למישפטים באו ניברסיטת
תל״אניב. האחרים היו הפרופ
סור
עמוס שפירא, דיקאן הפקולטה לשעבר,
הפרופסור ברוך ברכה, הפרופסור אריאל
רוזן־צבי, הפרופסור דניאל פרידמן, עורך־
הדין אביגדור קלגסבלד, הד״ר ברוך זיסר,
מהחוג למדעי-המדינה, הד״ר קנט מן והד״ר
אשר מעוז.
הדוחף העיקרי, כרגע, של רעיון החוקה,
הוא אוריאל רייכמן עצמו. הוא חי ונושם את
החוקה. הוא מתרוצץ, לדבריו, בכל רחבי־הארץ
בניסיון ״למכור״ א ת המוצר. את כל
שעותיו הפנויות, שבהם אינו עוסק בענייני
הפקולטה, הוא מקדיש כמעט בילעדית
לקידום החוקה. לביתו הוא מגיע, במיקרה
הטוב, בשעות־הערב המאוחרות ולפעמים

אף בשעות״הלילה, וגם אז הוא מספר לאש תו,
נירה, על ה ה תקד מו ת בעיניין החוקה.
אוריאל (או אורי, כפי הוא מכונה בפי
חבריו הקרובים) ונירה רייכמן מתגוררים
בדירת-פנטהאוז ברמת־החייל. הבית מרו הט
נ טוב־ טעם, בכל פינה בו מוצבים עצי צים
ירוקים בגדלים שונים. נירה, אשתו
השנייה של רייכמן, היא ארכיטקטית במיק-
צועה. היא דקת-גיזרה, בעלת שיער נהיר,
עור בהיר ו חיון נעים. כשהוא מגיע הביתה
אחרי יום־ענודה ארוך היא מוכנה לשמוע
בסבלנות על ה ה תקד מו ת שחלה בעיניין
החוקה, היא מתעניינת, מעודדת ולדבריו,
ללא עזרתה ו תמיכתה לא יכול היה להקדיש

את עצמו לנושא.
מסביב לדירה מירפסת רחבת־ידיים,
המשקיפה על פרבריה המיזרחיים של העיר
תל״אביב. סביב מעקה המירפסת טמונה
הגאווה האמיתית של מישפחת רייכמן. זוהי
גינה מיוחדת של פרחים, עצי־נוי ועצי״פרי
למכביר: עץ הרימון, עץ־זית, עצי לימון,
תפוז, פיקוס, פרחים מסוגים שונים וצמחים
אחרים שלא הספקתי לזהות בביקורי הח טוף.
מאז
הוגש נוסח החוקה המוצעת לנשיא־המדינה,
בחודש אוגוסט, היא הספיקה לג רור
תגובות מסוגים שונים. יש השוללים
אותה מכל וכל, ואלה הם בעיקר הדתיים,

.לפעמים אוי מרגיש קצת גרוטסקי!־
(המשך מעמוד ) 15
שחוקה המפרידה בין הד ת למדינה אינה
נראית להם פלל, והם טוענים באופן מוחלט
כי ליהודים יש רק חוקה אחת, הלא היא
חוקת״האלוהים.
אחרים הסתייגו מסעיפים שונים בחוקה.
התנגדות רבה גרם סעיף מסויים בחוקה
המגדיר את מדינת״ישראל כמדינת העם
היהודי. סעיף זה, טוענים שולליו, מנציח
מצב של חוסר־שיוויון לגבי המיעוטים הלא־יהודיים
שבמדינה ומנציח את חוק״השבות,
שהוויכוח הסוער על אופיו נמשן כבר שנים
רבות.
רבים דיברו בתקופות שונות על הצורן
לכונן חוקה במדינת״ישראל. פוליטיקאים
רבים ציינו את נושא החוקה במצעים של
מיפלגות שונות.
בישראל קיימים חוקי״יסוד, שבמקורם
היו מתוכננים להוות ב סי ס לחוקה שתיכון
בבוא היום. אלה אינם חוקים רגילים, וכדי
לשנות אותם או לתקן אותם דרוש רוב גדול
במיוחד בכנסת. חוקים אלה מפרשים את
המוסדות העיקריים במדינה. כן קיים
״חוק״יסוד: הכנסת״ ,״חוק״יסוד: הממש לה״
,וכן הלאה.
רוב הציבור אינו יודע בדיוק מה מבדיל
חוקה מחוק רגיל. רוב הציבור אינו יודע,
אולי, מה חשיבותה של חוקה.
רייכמן סבור שעל־ידי פירסומת, שבאמ צעותה
הוא מנסה לשווק את החוקה כפי
שמשווקים משקה קל, הוא יצליח לעורר
מודעות בציבור, אנשים ישאלו במה מדובר,
יתעניינו, ואחרי שיבינו, כן הוא מאמין, הם
יתמכו בהצעה.
מישפטנים שונים טוענים שבית־המיש־פט
העליון חשוב מן החוקה. כדוגמה הם
מביאים את עיניין בחירת השופט העליון
בארצות־הברית. הנשיא רונלד רגן מנסה
להכניס לבית-המישפט העליון שופט ״שלו״.

חשויות האלה הוא מתכנן לחודשים הק רובים,
עוד לפני הבחירות.

• אתה אופטימי ביחס לקבלת
החוקה?
זו לא שאלה של אופטימיות, אלא של אחריות.

• אבל יש לך מטרה שאותה אתה
רוצה להשיג. האם אתה אופטימי ביחס
להשגת המטרה?
צריך לחתור אליה, אבל אין זה אומר שאם היא
לא תושג במכה ראשונה, צריך להרים ידיים. אף
אחד לא חשב לרגע שהעסק יהיה קל.

• של מי היה הרעיון?
שלי.

• אז מי, בכל זאת, התייחס ברצינות
לעניין החוקה?
חלק מהאנשים בכנסת התייחסו ברצינות. ויש
קבוצה שהיא מבחינה אידיאולוגית נגד החוקה
באופן חד־משמעי.

• ומי אלה?
בעיקר החרדים. הם טוענים שקיימת רק חוקת־אלוהים.
לכן יש בכנסת קבוצת אינטרסנטים רצינית
שיוצאת נגד החוקה.

• אתם יכולים להשתמש דווקא ב-
מיפלגה קטנה, שתהווה לשון־מאזניים,

יש, אבל לא ממש. הם רוצים להיות בסדר עם
החרדים ועם חברים אחרים שלוחצים. לא רואים
אנשים שמפגינים חשיבה רצינית בעד המדינה זו
מערכת של אינטרסים קטנים. אז אפשר להעביר
את החוקה רק בלחץ הציבור.

,אני רוצה שהנושא
״חתו שד לפני
הבחירות, כי אחרי
הבחירות זה מאוד
ספקולטיבי. היום נוצרה
הוחדממת״

• ומי תומך בה?

• מתי?

לפני שנתיים. קראתי לכמה פרופסורים מהפקולטה
והודעתי להם שאנחנו עומדים לכתוב
חוקה. התגובה היתה חיוך סלחני מאוזן לאוזן.
התחלנו לעבוד, ולאט־לאט אנשים נכנסו להתלהבות.
מאחר
ולא יכולנו להתפנות משאר העיסוקים
שבהם אנחנו עוסקים, סחבתי את העניין בכוח: פה
יומיים, פה שבוע, לפעמים חצאי־ימים, לפעמים
כמה שעות. זו עבודת־ענק. אני לא חושב שהשתתפתי
אי״פעם בתהליך אינטלקטואלי יותר מעניין
מזה.
במהלך העבודה נסענו לאוניברסיטת ייל שב־ארצות־הברית,
להתייעצויות עם פרופסורים. התייעצנו
גם עם מומחים אירופיים ומומחים למדעי־המדינה.
זה היה תהליך ארוך ומעניין.

• מתי סיימתם אותו?
בערך בסוף אוגוסט. אנחנו בחוץ פחות מחודשיים
וחצי. אבל לכל אורך הררך נתקלתי בספקנות
אדירה. אף אחד מאנשי הצוות לא האמין
שזה ייגמר.
לחצתי חזק כדי שהמלאכה תושלם, אחרי
שגמרנו חשבו כולם שלא נקבל יותר מפינה קטנה
באיזה עמוד פנימי בעיתון. אבל הנושא בכל זאת

• אתה חושב שהציבור ייצא להפגנות
המוניות למען החוקה?
כמו שאמרתי, הרוב הגדול תומך, כי נמאס
להם מממשלה שלא מתפקדת ומהעובדה כי אין
להם יכולת לבחור באופן ישיר את המועמד
שלהם לכנסת. הם רוצים שינוי והם מודאגים
מהמצב.
כשאתה מסביר לאנשים מה פירוש מגילת־זכויות״האדם,
הם מקבלים את הרעיון באהבה. אז
נוצרת אהדה, אבל קיים חוסר־אמון ביכולת של
האזרחים לשנות משהו. זהו בלוק פסיכולוגי.
אנשים אמרו לי שזה רעיון מצויין, אבל שלא ילך
לי, ואין מה לעשות.
הבעיה המרכזית היא בעיה פסיכולוגית. אומרים
שהציבור הישראלי אדיש, אבל אץ זה נכון,
הוא פשוט לא מאמין בכוחו.
האדישות אצלנו לא נובעת מחוסר־איכפתיות,
היא נובעת מניכור מוחלט וחוסר־אמון במערכת
הפוליטית. אז כדי להצליח, צריך לעבור את
המחסום הפסיכולוגי. אם הציבור יאמין שמתחיל
להתחולל תהליך שבו ניתן לשנות את המיבנה
הפוליטי ושיש לזה סיכוי, אזרחים רבים ישתפו
פעולה וייכנסו למאבק.

• אתה חושב שפירסומות על אוטובוסים
ישברו את המחסום הפסיכולוגי?
בכל
מערכה יש כמה שלבים. קודם כל צריך
להביא את הנושא למודעות הציבור. מאז , 1950
שבה התקיימו הדיונים הגדולים בכנסת בנושא
החוקה, הנושא לא עלה על הפרק. היינו חייבים
להכניס את הבעיה למודעות הציבורית, ואני
חושב שבזה הצלחנו. עכשיו מבינים שיש נושא,
ומכאן מתחיל השלב השני.

• של מי היה רעיון הפירסומות?

זו אחת התופעות המופלאות של העסק הזה.
אדם בשם אריה רוטנברג, ממישרד־הפירסום
קשר־בראל, התייצב ואמר שהוא מאמין ברעיון
ומוכן לסייע. הדברים נקבעו בהתאם למה שיכולנו
להשיג ללא אמצעים, כשהמטרה היא
מירוץ מהיר קדימה.
חברת גלנלי־זהב תרמה כמה מאות שלטים,
וכך זה נעשה.

• אינך חושב ששיווק בצורה בזאת
מצביע על פחיתות-סבוד לחוקה?

אוריאל ונירה רייכמן
,זה במידה רבה בנלל השרה של אשתי
ה סינ ה היא שבית״המישפט העליון מפרש
את החוקה, ויכול לפרש אותה גם נצורות
מנוגדות.
כך, למשל, פירש לפני שנים אחדות בית-
המישפט העליון נארצות״הנרית את החו קה
וטען כי עונש״מוות נוגד את רוח החוקה.
נמ שך תקופה ארוכה נידונים למוות לא
הוצאו להורג נארצות-הנרית. אך לפני שנ תיים
פסקו השופטים ננית״המי שפט העל יון
נ ארצות־ הנרי ת כי עונש מוות כן תואם
את רוח החוקה, ושוב התחילו לנצע גיזרי־דין
מוות.
בכל שאר מדינות המערב, מלבד ברי טניה,
קיימת חוקה.
רוב הציבור בארץ סבור שיש צורן
בחוקה, והוויכוחים סובבים בעיקר סביב
סעיפים ספציפיים בהצעת-החוקה, ולא לג בי
עצם הצורך בקיומה.
רייכמן ממשיך לדחוף את החוקה בקצב
של איש־יחסי־ציבור. הוא מתכנן אירוע
המוני ב״היכל־הספורט״ ביד־אליהו, שבו
יוסבר הצורך בה. כדי למשוך קהל הוא
מתכוון להביא לשם זמר או שניים מהשורה
הראשונה. הוא גם מתכוון לערוך, לראשונה
בישראל, מישאל-עם פרטי, שבו תעמוד
להכרעה הצעת החוקה. את כל ההתר

סחף. וכשהם חושבים עכשיו שזהו הסוף, אני טוען
שזוהי רק ההתחלה.

• אתה משווק את החוקה כמו
שמשווקים ״קוקה־קולה״ ,בשילטי־פיר־סומת
על אוטובוסים וגג׳ינגליס ברדיו.
הבעיה היא זו: במישאלי דעת״קהל, שנעשו
עבורנו בחינם, כמו כל שאר הדברים שניתנו לנו
בחינם, מסתבר ששני־שליש מהציבור תומך
ברעיון בנוסח מדינות־המערב. רק ־^ 8.8הביעו
התנגדות.
הבעיה, כפי שאני רואה אותה, היא שיש כאן
עסק עם אירגון מיקצועי.

• למי אתה מתכוון?
בכנסת יושבים אנשים שלא מוכנים לזוז. בין
השאר הצענו את שינוי שיטת הבחירות, שינוי
שאינו רדיקאלי במיוחד, אבל יגרום לחלק ניכר
מהם להישאר מחוץ לכנסת, ולכם הם אינם
שמחים לוותר על מקומם ולתמוך בשינוי השיטה.
הם מתנהגים כמו ועד־עובדים שמגן על נכסיו.
קיימים בחוקה חובות שיוטלו על חברי־כנסת כמו
הפחתת החסינות, קבענו, למשל, כי חבר־כנסת
אינו יכול להיות שר בממשלה. שר שיפוטר על־ידי־הממשלה,
יאלץ להישאר תקופה מסויימת
מחוץ למערכת הפוליטית, והוא יאבד את כוחו
במהירות.

עוד לפני הבחירות. אחרי הבחירות יכול
להיווצר מצב שאחת המיפלגות תזכה ברוב
ותצליח להרכיב קואליציה נוחה ללא צורך
בממשלת־אחדות, ואז אין שום סיכוי שבעולם
שאותה מיפלגה תשנה את כללי המישחק, למרות
ההבטחות הכי נחרצות שייכתבו במצעים.

רבים לא יודעים את ההבדל בין חוקה לבין
חוק. וכשרואים שלטים הם מתחילים לשאול מה
זה, וזה השלב הראשון, שהוא חשוב כדי להעלות
את הנושא למודעות.
אתה צריך את הציבור. אי־אפשר יהיה להביא
להגשמת הרעיון מבלי לחץ ציבורי אדיר, ושיתוף
הציבור הוא דבר חינוכי ותרומה אדירה בפני
עצמה.
כשמדברים על הזהות הישראלית, על זכויות־האדם
ושינוי שיטת״הבחירות, הדברים צריכים
להיות מקובלים על כל העם.

• ויש מודעות בציבור?

אני חושב שאנשים היום יודעים שיש נושא
שנקרא חוקה. יודעים שזה קיים, שיש דיון לגביו
וכדאי להמשיך ולשמוע זהו השלב הראשון.

..אם הדבויס י א זוזו,
ננריז על •ום־חוקה,
עוט אנחנו נערוך
גיעוארעם״
• ומה השלב הבא?
להביא אנשים למעורבות פעילה ולהתחיל
לעבוד עם אנשים פוליטיים שיהיו מוכנים בבוא
היום אפילו לשבור קווים מיפלגתיים.

• אתה רוצה שזה יהיה הנושא
המרכזי בבחירות הבאות לכנסת?

ושהחוקה תהיה התנאי שלה לכניסה
לקואליציה.
אולי. אבל לחכות עד אחרי הבחירות זה מאוד
ספקולטיבי, והיום נדמה לי שנוצרה הזדמנות.
כולם מסכימים שהשילטון בישראל מתפקד בצורה
מסוכנת, ובתיקו הפוליטי אף מיפלגה לא
בטוחה שהיא תשלוט בסיבוב הבא, ולכן יש מקום
לדיון על כללי־מישחק חדשים.
לכן, אני חושב, המיסגרת בשלה מבחינה
פוליטית. יש גם האלמנט הפסיכולוגי של חגיגות
שנות וד ,40 והמאמץ האדיר שעושה ההסברה
מטעם הממשלה לאירוע ולמגילת־העצמאות.
אגב, נכתב שהם מתחייבים לכונן חוקה לא יאוחר
מ״ 1באוקטובר . 1948

• מי בין הפוליטיקאים הם התומכים
הגדולים של החוקה?
הייתי רוצה להגיד משהו לא יפה. קיבלנו
הצהרות חיוביות, אף אחר לא הצהיר הצהרה שלילית,
אבל המיבחן יהיה ברגע ההצבעה.

• נפגשתם עם נציגי כל המיפלגות?
עם חלקים. המהלך הבא יהיה להביא את
הנושא לדיון בתוך מרכזי המיפלגות ולקיים לחץ
רצוף. אבל הכי חשוב זה הציבור. לכל המהלך אין
שום סיכוי שבעולם, אם הציבור לא יגיד שהוא
מוכן לעשות משהו.

• מה אתם מצפים שהציבור יעשה?
עד תחילת חודש ינואר אנחנו רוצים לקיים
כינוסים והרצאות בכל הארץ. בתחילת ינואר, ב־5
בחודש אנחנו מתכוונים לערוך עצרת־המונים
בהיבל־הספורט ביד־אליהו. עד אז אנחנו רוצים
להחתים אנשים ולסיים את הקמת האירגון.

• איזה אירגון?

אנחנו מקימים סניפים בתיאום עם ראשי־ערים.
אלה היחידים שנבחרו בבחירות אישיות,
והם כולם בעד הרעיון, כפי שהוכיחו חתימותיהם.
אנחנו מקיימים בערים מועצות ציבוריות על־מיפלגתיות,
שמתקיימות בחסות ראש־העירייה,
ומטרתן לצרף כמה שיותר אזרחים לנושא.

• מי מייעץ לכם?

הרעיונות התגבשו בין האנשים. ראשי־הערים
משתפים פעולה. בראשון־לציון הוקמה מועצה
והם שולחים תלמידים לבתים, שיסבירו. הגופים
הכלכליים וכל המיפלגות בעיר התאחדו בנושא
החוקה.

• המדובר בחוקה הספציפית הזאת- ,
שהכנתם, או בחוקה באופן כללי ועקרוני?

על החוקה הזאת. היו הערות פה ושם, ואולי
נוסיף עוד פרקים. אנחנו עדיין מקיימים דיונים
על החוקה ומנסים לגייס כסף ולהפיץ אותה
בעיתונות לציבור הרחב.

• למה שפועל בדימונה, למשל,
שבקושי מצליח לגמור את החודש
ושיש לו מישפחה גדולה לפרנס, יהיה
איכפת לו משהו ערטילאי כמו חוקה?
מכיוון שיש בה דברים שחשובים לו באופן
אישי. קודם כל הוא נתון יותר מאחרים לשרירות
השילטון. ואם מצליחים להסביר לו שזה יבטיח לו
הגנה, שזוהי מערכת קונסטיטוציונית שמגינה על
חירויות־היסוד שלו ושיש הבטחה יסודית לקיום
בתנאים אנושיים, הוא יהיה בעד.
חוץ מזה, עד שלא מטפלים בראש, כל
השילטון לא יהיה יעיל, והאזרח יילך ויישחק וזה
ישפיע עליו במישרין.
ולבסוף: הישראלים הם פטריוטיים, איכפת
להם מהמדינה. אבל עם הנהגה לאומית כמו
שלנו, היכולת להתמודד עם הבעיות הקשות
הולכת וקטנה. את זה אפשר להסביר לכל אזרח.
אפשר גם להסביר שלאורך זמן, אם הדמוקרטיה,
לא תגבש את עצמה, היא עלולה להידרדר.

ובשלב הזה ניתן לעשות בדק־בית באמצעים
לא רדיקאליים. זה כמו מחלה, שבשלב הזה אפשר
עוד לרפא אותה, אבל עוד לא דרוש ניתוח, אבל
בעוד כמה שנים יידרשו ניתוחים מאוד מסובכים.

• אבל לא בבל מדינות המערב יש
חוקה. בבריטניה, למשל, אין חוקה.

חוץ מבריטניה, בכל מדינות המערב יש חוקה.
בבריטניה קיימת מגילת־זכויות־הארם, וזה מכוח
שיתופה של בריטניה בקהיליה האירופית. לכן
בריטניה כפופה למגילת־זכויות־האדם וכל אזרח
בריטי יכול להגיש תלונה לבית־הדין האירופי,
וזה אכן קורה.
וגם בבריטניה עצמה יש יותר ויותר קולות
הדורשים חוקה, וזו מדינה שונה לגמרי מהמדינה
שלנו.
בריטניה היא המדינה היחידה שיש לה מסורת
קונסטיטוציונית בת אלף שנה, ויש עוצמה בלתי
רגילה לתפיסה של <3006 זסח 11 אבל ככל
שבריטניה הופכת יותר ויותר הטרוגנית, נשמעים
יותר ויותר קולות התומכים במגילת־זכויות־האדם
ובחוקה. והנושא עלה גם בדיוני הפרלמנט

כך שאי־אפשר להשוות את בריטניה, עם
המסורת שלה, לישראל, שיש לה מסורת קיצרת־ימים
ומתחים בין הסקטורים הלאומיים השונים.

• עכשיו מתנהל בארצות־הברית
ויכוח מר סביב בחירתו של שופט עליון.
זה מראה שבית-המישפט העליון
חשוב, למרות החוקה, ושהוא בעצם
מתווה את הדרך, ולא החוקה.

בית־המישפט מהווה שסתום־ביטחון. אחד
הנכסים הגדולים בישראל הוא בית־המישפט
העליון, שהוא עצמאי ולא מקבל הוראות מה־שילטון,
שהוא ברמה טובה ושכל הציבור מכבד
אותו. זהו נכס אדיר שסביבו אפשר לבנות חוקה.
חוקה יכולה להתקיים רק אם קיימת הפרדת
רשויות ואם יש מערכת מישפטית שמפקחת על
אכיפת החוקה, בית־המישפט העליון מגן על
זכויות־האזרח מול עוצמת השילטון.
אסור שמינוי שופטים יהיה רק פוליטי. בתהליך
בחירת השופטים בישראל יש מעורכות של
הרשות המבצעת, המחוקקת השופטת, ושל איר-
גונים מיקצועיים מישפטיים. והמערכת הזאת
פעלה, יחסית לשאר המערכות, בצורה יפה מאוד.

• ל פ ני שנים אחדות נתן ביתהמישפט
העליון בארצות־הברית פירוש

העליון כוח, אבל הוא לא המחוקק, הוא המפקח.

• וגם המפרש.
כן. המחוקק, הכנסת, אנחנו אוכפים עליו
לשקול שיקולים של עקרונות מוסדיים
שמופיעים בחוקה. הם צריכים להיות ערים
לזכויות״הפרט. לא שוכויות־הפרט הן דבר
אבסולוטי, יש תמיר מערכות של איזונים בין
זכויות כאלה ואחרות. אבל כשיש חוקה, שאומרת
למחוקק שאם הוא פוגע בזכויות־האדם, בית־המישפט
העליון עלול לפסול את החוק, זהו הישג
אדיר.
מגילת־זכויות־אדם כופה מוסריות על החברה
ומבלי זה הדברים היו פרוצים.
צריכה להיות מערכת מינימלית של מוסר של
מרינה, והמפתיע הוא שדווקא מדינת העם היהודי
חסרה דבר כזה, כשזוהי דווקא התרומה הגדולה
ביותר של היהדות לעולם כולו.
הומניזם, התנהגות אנושית כלפי הזולת. גם
עשרת־הדיברות מדברים על היחסים שבין אדם
לחברו.

• ומה עם המיעוטים?
לדעתי אין ספק שצריך להתייחס לערבים
בשיוויון מוחלט. מפליא אותי שאני נתקל
בישראל בכל־כך הרבה רוח רעה.
אנחנו נמצאים בעימות קיומי, ואף אחד לא
חושב שלא צריך להילחם בצורה נחרצת נגד מי
שמפר את החוק. הבסיס צריך להיות שיוויון
מוחלט. החוקה לא מדברת על זה, אבל אני גם
בעד שיוויון בחובות. אני בעד זה שהם ישרתו
בצה״ל, ושיזכו בכל ההנאות והחובות של כל
אזרח אחר. חייב להיות כיבוד הדדי וחייבים ליצור
לכל האזרחים אינטרס ממשי לטובתה של
המרינה. אני מופתע ונדהם מהגל הפרימיטיבי
וטוען: מה פיתאום לתת זכויות לערבים? הם
אוייבים, צריך לסדר אותם.
זה מדהים אותי, כי אם התפיסה היא כוחנית
ורוב יכול באמצעות הכוח שבידיו לפגוע או
לשלול זכויות מהמיעוט, הרי שכל הנסיון
ההיסטורי של העם היהודי היה לשווא.
ודבר שני: מבחינת תבונה מעשית. הגישה שלי
אומרת שלמדינת־ישראל אין תיקווה אם לא ילוו
אותה ערכי־מוסר. אין ספק שצריך עוצמה צבאית
כרי להתקיים במרחב, אבל מבלי קוד מוסרי, לא
רק שלא נהיה עם־בחירה שזו משמעות המושג
אלא אף שלא נהיה ככל העמים. וזה מתחיל ביחס
שלך לאדם אחר, יחס השילטון לאזרחים והיחס
למיעוטים.

• אבל המציאות מוכיחה שאין
שיוויון.

מבחינת התבונה המעשית: אם אין לערבים
הרגשת שיוויון ומעורבות ויכולת להישפט בזכות
מעשיהם וכישוריהם, אלא רק מכוח השתייכותם
לקבוצה, אין לצפות לשיתוף פעולה מצידם כי הם
ידחקו לפינה. הם ראויים ליחס של כבוד כבני־אדם
ואם זה יקרה, אני בטוח שרבים יופתעו

רייכמן(באמצע) וברוך ברכה מגישים את הצעת־החוקה לנשיא
.״משלם לא ביקשתי לעצמי שזם תפקיד ציבורו

למה?
האם בתמיכה במדינה לעם הפלסטיני, אתה
מתכחש לזכותו של העם היהודי למדינה? דווקא
החוגים האלה ביקרו.
כתוב שם: שמדינת־ישראל היא מדינת העם
היהודי וכמו כן היא מדינה דמוקראטית. בבסיס
קיים ערך האדם וכבודו ושיוויון בין כל האזרחים.

• אבל חוק השבות מראש אינו חוק
שיוויוני.
נכון, במובן זה שהוא נותן עדיפות לבני העם
היהודי. אבל מצב העם היהודי אינו שיוויוני
למצב כל העמים, כי יש לו היסטוריה של אפליה
במשך דורות בכל העולם ולכן כשאין שיוויון
בהתייחסות, עליך לאזן את המצב, להטיל סימני־שאלה
בכל יהודי שרוצה לבוא, במאה שבה
התרחשה השואה, בעיני זה אבסורד.
אני מאמין שעוד כמה דורות ירגיש כל יהודי
כאילו הוא עבר את השואה. זה לא דבר של מה
בכך. הגל הקל של השמאל, שהיכולת שלו היא
בעיקר יכולת החירור והבדיחה, לא יכול להתעלם
מדברים כל־כך משמעותיים.
אנחנו רוצים מרינה שבנויה על הדבר הכי
חשוב בעיני והוא ערך האדם וכבודו.

• קיבלתם תגובות מהצד הערבי?

לא אני מתכוון לצאת במסע של הידברות
ולהסביר גם לציבור הערבי את הנושא. חוקה,
בדרך־כלל, היא המגן של המיעוט.
לסיכום הנושא הזה, שדי עיצבן אותי: למדינה
הזו שני בסיסים. הבסיס של העם היהודי והבסיס
של הדמוקרטיה ויש מתח בין שניהם. השאלה היא
איך המתח נפתר הלכה למעשה. במיסמך
שגיבשנו ובכל נושאי שיוויון, המתח הזה נפתר
בצורה חד־משמעית.

• אתה בעצמך איש פוליטי?
אני איש פוליטי מאוד. כל הנושא הוא נושא
פוליטי.

• אני שואלת אם אתה איש מיפלגה
פוליטית?

מיכולת שיתוף־הפעולה המלאה שלהם בחיי
החברה ומהגשמת הרעיון של בן־גוריון שהערבים
יכולים להוות את הגשר לשלום.

• איך זה מעוגן כחוקה?
שיוויון מוחלט.

• אבל החוקה מגדירה את מדינת־ישראל
כמדינת העם היהודי.

רייכמן והצעת-החוקה
.הוצאנו ססם של 35 אלף חלה׳

לחוקה והחליט, למשל, שעונש־מוות
נוגד אותה, ובעיקבות החלטה זו לא
הוצאו אנשים להורג, ולפני שנתיים
קבע בית-המישפט העליון האמריקאי
שעונש-מוות הוא כן לפי רוח החוקה.
האין זה דבר והיפוכו?
חוקה אינה חוק רגיל. יש לה שוליים רחבים של
פרשנות ותפקיד בית־המישפט העליון לפרש את
החוקה על בסיס רוח התקופה ומונחי־יסוד של
אנושיות והגינות. ברור שיש לבית־המישפט

המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, זו
עובדה. הרצל דיבר על זה בחזונו, וגם בהכרזת־העצמאות
דובר על הקמת מדינה יהודית, ואנחנו,
כדי להדגיש שאנחנו לא מתכוונים למדינת
הלכה, דיברנו על מדינת העם היהודי. ודיברנו על
בית לכל יהודי שירצה לבוא הנה. זו המטרה של
הקמת המדינה, ומי שמתכחש לזה, מתכחש
לתכלית הקמת המדינה.
כתבנו במבוא כי מדינת־ישראל היא מדינה
דמוקרטית, שקיים בה שיוויון מלא בין כל
האזרחים, והריבון הוא אזרחי המרינה, ברור
שהמדינה שייכת לכל אזרחיה, אבל היא מדינת
העם היהודי. מבחינת היעד שלה להיות בית
ליהודים — זוהי תכלית הקיום שלה.
כמובן שאפשר לסלף. יש קבוצות של אנשים
שתומכות במרינה לעם הפלסטיני שהעבירו עלי
ביקורת.בנושא הזה, זו צביעות.

הייתי בין המקימים הראשונים של תנועת
שינ1י. אחרי מילחמת יום־הכיפורים, אבל מעולם
לא ביקשתי לעצמי שום תפקיד ציבורי לא
בכנסת, לא בסוכנות, לא בהסתדרות, לא בעירייה
ולא בשום תפקיד אחר. מעולם לא רציתי בזה.

•למה?

יותר לזירה של מאבקים כוחניים מאשר משהו
אחר. אבל אני לא מסתייג משיווי.

• אתה יליד הארץ?
4והדריך?
ילידי גרמניה, אבל הם הצליחו לצאת משם
בדיוק בזמן. אמא שלי באה לארץ בעליית־הנוער
כשהיתה בת . 15 היא באה לבד. אבא שלי גם הוא
הספיק לצאת בזמן.

• והיכן גדלת?

עד גיל 5בתל־אביב ואחר־כך ברמת־גן. הייתי
בצופים, הייתי שוער במכבי רמת־גן ודברים
כאלה. בצבא הייתי קצין בצנחנים.
אני יליד 1942 וזה דור מיוחד, כי את כל
המשיחיות היהודית הלבישו בדור שלנו על
מדינת־ישראל. הנוער של היום כבר משוחרר
מהגישה הזאת, אולי זה טוב.

• ומייד אחרי הצבא הלכת ללמוד
באוניברסיטה?
במיסגרת המילואים נלחמתי במילמת ששת־הימים
ובמילחמת ההתשה. כשפרצה מילחמת
יום־הכיפורים כתבתי דוקטורט בארצות־הברית,
אבל חזרתי מייד להילחם. נלחמתי בעיקר ברמה.

• השתתפת בהפגנות שהיו אחרי
המילחמה?
אחי נהרג

במילחמת יום־הכיפורים, אז

.בכנסת יושבים אנשים
שוא מוכנים וזוז, נ׳
שינו שיטת־הנחיוות
כני שהצענו תגרום
לחוק נינו מ ש
להישאר מחוץ וכנסת״
נשארתי קצת בארץ, אחר־כך חזרתי לגמור את
הדוקטורט באוניברסיטת שיקאגו ואז חזרתי
לארץ ב־. 1975

אני נהנה ממה שאני עושה באקדמיה ותרמתי
ככל שיכולתי במערכות השונות.

• הצטרפת
המילחמה?

אני עדיין רשום בשינוי. אבל המיפלגה כבר לא
קיימת.

אמנון רובינשטיין ביקר אצלנו בבית בזמן
השיבעה של גדי, אחי. אני הכרתי אותו עוד
מהפקולטה למישפטים, ואז האמנתי שצריך
לנסות לפתוח צוהרים חדשים.

• היום אתה חבר מיפלגה?

• עברת איתם למרכז הליברלי?
לא עשיתי שום צעד בנושא הזה ויש לי בעיות
עם המיפלגה החדשה שהם הקימו. לא עשיתי שום
פעולה הפגנתית נגד המיפלגה הזאת וגם לא
בעדה.

• ובעתיד?
אני לא רואה את עצמי רץ בעתיד כמועמד של
מיפלגת המרכז לכנסת או לכל תפקיר אחר.
האמת שיש לי סימפטיה גדולה לחברים שהייתי
איתם בקשר, אבל יש בעייה גדולה מאוד היום
בנושא הפוליטי. אתה לא רואה איזשהו אור
מובהק באחת המיפלגות הקיימות. יש לי
סימפטיה למיספר מיפלגות. בסר״הכל דווקא
המיפלגות הקטנות כמו שי(1י. רץ, והתחיה הן
היחידות שבהן יש פעילות אינטלקטואלית או
חשיבתית והמיפלגות הגדולות, לצערי, הפכו

לשינוי

בהפגנות

• כשהיית צעיר ידעת שתתרבז
בקריירה אקדמית?
אהבתי את זה. זה מקום נהדר, כי יש קשר עם
הנוער ובכלל, במישפט חייבת להיות גישה
ערכית. זה לא מיקצוע טכני ואני אוהב את
הפקולטה הזאת, אני נמצא בה מאז , 1969 למרות
שלמדתי מישפטים באוניברסיטה העיברית
בירושלים.

• התעסקת אי-ם עם בפרקטיקה
פרטית?
מ, בערן במשך שנתיים.

• וזה לא מצא חן בעיניך?
דווקא די נהנית מעבודה מעשית, עשיתי
עבודה מעניינת בתחום המיסחרי, אבל כל הזמו
(המשך בעמוד )32
נמשכתי לאקדמיה.

חווה יערי פרצה בבכי כששמעה על מותו של זוהר
ארגוב • אברהם טמיר מתרוצץ בלילות להאכיל חתולים
לפני נסיעתה לארצות־

הברית הלכה אורה הרצוג,
רעייתו של נשיא״המדינה, לבחור
לעצמה נגדים לנסיעתה. את
מסע־הקניות ליווה יעקב סער,
מנהל מחלקת־הצילום של ליש־כת־העיתוגות־הממשלתית,
ומי
שנלווה לפמליית הנשיא בנסיעתו.
הגברת הראשונה ביקשה
מסער לייעץ לה אילו בגרים
יוכלו ״להצטלם טוב״.

הידיעה על מותו של זוהר
ארגוב פגעה קשה באסירה
חווה יערי בכלא שה־תירצה.
היא פרצה בבכי היסטרי וחדלה
מלאכול. האסירות האחרות החלו
דואגות לה ושידלו אותה להתחיל
שוב לאכול.

קה, החליט להזמין רק ידידים
קרובים, ולא את נציגי
התיקשורת.
בשיחה פרטית הפליט
השבוע שלמה (צ׳יץ׳) להט
פסוק מן התלמוד. כשבעל־שיחו
תמה על כך, סיפר לו צ׳יץ׳ כי
היה תלמיד מצטיין לתלמוד
באוניברסיטה, עד כדי כך
שהפרופסור הדתי שלו אמר לו:
״זה כואב לי מאוד, אבל אני
מוכרח לתת לך ציון של טוב
מאוד ״.גם בצבא אהב הרב
הצבאי הראשי דאז, שלמה

קצרצרה במלאת שלושים למות
בנו ראובן בתאונת דרכים.
מושבתי רשות־השידור
אומרים בשיחות הרבות ביניהם,
בזמנם המאוד־פנוי, שהם מופתעים
ביותר מעמדתו של השר
אריאל שרון. הם התפלאו
בקול רם על כך ששרון, שמעולם
לא פונק על־ידם, דווקא אינו
נמנה עם משמיציהם בקרב הממשלה.
חידה.
עדה בן־נחוס, המנהלת
האמנותית של בית־לסין. שבה
לא מכבר מדרום־אפריקה והת־

יורק להרצות על נאט״ו לפני
ותיקי הלוחמים היהודיים במיל־המזכ״ל
חמת־העולם־השניה.
ויתר
על הנסיעה לניו״יורק
והציע במקומו את ד״ר גילם
הנזן, שגריר גרמניה בברית
נאט״ו. הנזן היה בעבר שגריר
גרמניה בישראל, והפתיע את
הישראלים בידיעת השפה העברית.
הוא טס לניו־יורק ל־24
שעות, כשהוא מביא לוותיקי
הלוחמים דרישת־שלום משר־הביטחון
הישראלי יצחק הבין,
שאותו פגש ערב קודם לכן בבון.

היפאניים הנמצאת בארץ התארחה
ביום החמישי בבוקר בליש־כתו
של אריאל שרוז, שר־התעשיה־והמיסחר,
בתל-אביב.
זמן קצר אחרי שנכנסו חברי־המישלחת
15 ,במיספר, לליש־כתו
של השר, שלפו אחדים מהם
מצלמות והתחילו לצלם את
שרון. הם הסבירו לשר הנדהם
שהוא דמות מוכרת ביפאן, ולכן
החליטו להנציח אותו.
בפגישה עם היפאנים ב־מישרד־התעשיה־והמיסחר

מנכ״ל מישרד־החוץ, אב־רשה
טמיר, הסתובב כשהוא
מצונן. מדוע? מפני שנאלץ
לדאוג לשני חתוליה של אשתו
תהילה, ששהתה במחלקת־היולדות,
אחרי שילדה את בנה
הבכור בסוף־השבוע שעבר.
כשכולו מנוזל, סיפר טמיר כיצד
התרוצץ בלילות יחף וניסה
להאכיל את החיות האהובות על
תהילה.

גם היועץ המישפטי לממ־שלה,
יום ן 6חריש, לקה בהצטננות
עזה. בשיחות פרטיות התלונן
על עומס־העבודה המוטל
על כתפיו, והסביר שהפירסומים
על ההחלטה שקיבל כביכול
ב״תיק אלבין״ אינם מבית־היוצר
שלו.
טמיר אינו מפסיק מלקבל
ברכות לכבוד הולדת בנו. גם
שר־החוץ, שימעון סרס, החליט
להשתתף ב״פסטיבל־טמיר״
ופתח לכבודו בקבוק־שמפניה
באמצע אירוע רשמי. הכל השיקו
כוסיות, והאווירה הרשמית
התפוגגה.
ואילו ראש־לישכתו של
פרס במישרד ראש״הממשלה,
בועז אפלבאום, נעלם כליל
מהנוף הבלייני בתל־אביב. אפל־באום,
הנחשב כאחת הדמויות
היותר־מעניינות בחיי־הלילה ה־תל־אביביים,
הודה באוזני חברים
שהוא מאוהב כולו, ומאז נפקד
מקומו בפאבים החביבים עליו.
עורן־־הדיו שמואל ברזל,
שנפרד באחרונה משותפו
במשך שנים רבות, חיים צדוק,
ערך ביום הרביעי קבלת־פנים
במישרד החדש. ברזל, העומד
לדין בפרשיות בנק צפון־אמר׳־

את המיסעדה הוותיקה
ך 1ך ך 1קיבל לידיו
^ 111/1111 1 ^ 1״דולפין״ בתל״אביב, שהיתה במשך עשרות ש נים
מרכז המושבה הפולנית, והחליט להפכה למיסעדה צרפתית
יוקרתית. יחד עם השותפים חגג שמש, ממייסדי הפנתרים השחורים, את
הפתיחה החגיגית, וחתם אותה בנשיקה חמה לאשתו, רחל, שאותה נשא
לפני קרוב לשנה. א חד מאורחי-הכבוד היה שמוליק קראום, המלחין
הזמר, שהכריז כי חברתו העכשווית (מימין) היא הפסלת דליה עזר.
גורן, לשוחח על התלמוד עם
צ׳יץ׳ ועם קצין בכיר חילוני אחר,
מאיר פעיל .״שניכם אפיקורסים,״
אמר ,״אבל כל האחרים
הם עמי־הארצות.״ פעיל למד
בילדותו בבית־ספר דתי.
שגריר ישראל במצריים,
משה ששה, בא ארצה לשהות

גוננה בקול רם ביותר :״מה יש?
כל השמאלנים כבר ביקרו שם
לפניי!״ עדה בן־נחום התכוונה,
בוודאי, לאיש־הקולנוע יצחק
קול ואחרים. הטיעון שלה, על
כל פנים, עבר בשלום.
מזכ״ל נאט״ו, הלורד
קרינגטון, קיבל הזמנה לניד

חלק גדול מהרצאתו נשא הנזן
בעברית, וזכה במחיאות־כפיים
סוערות ולקריאות :״השגריר
שלנו״ .הנזן אינו מסתיר את
זיקתו המיוחדת למדינת־ישראל,
ועל שולחנו במישרדו יש תמונה
של שימעון פרם, וכן תצלום
של שופר, מדליות והקדשות
שקיבל בתקופת כהונתו בארץ.
מישלחת אנשי־העסקים

תתפו, בין השאר, גם ארנון טי
ברג, מנכ״ל התאחדות התעשיינים,
ויוסי גינוסר, מנכ״ל
ממן־ה״צזא. צלמי העיתונות
הישראליים, שבאו לצלם את
הפגישה, צילמו את היפאנים עם
הישראלים וכשסיימו, התחילו
לצלם את גינוסר. שרון פנה
אליהם ואמר :״הוא לא יפאני,
הוא שלנו!״

מחיו הטיסות של 7\\4נתון ארה״ב 40 בלבד.

טוס ב*-שז לארוז״ב, ובל טיסת 4שז ב תון ארה״ב תעלה לך
*$40 בלבד
מגיעה לכ 100-ערים ברחבי ארה״ב.
בלבד הלוך
מחירי וש/וז לארה״ב מתחילים ב-
וחזור לניו-יורק לבחירתך טיסות ללא חניית ביניים
לניו יורק או טיסות ישירות דרך פריז לערים הראשיות
בארה״ב.

מובילה לאורך כל הדרך לארה״ב.

ואם בל זה לא מספיק4 ,שד תיתן מכונית ״חרץ״ חינם לשבוע
ל 2-אנשים הטסים יחד הלוך חזור לארה״ב. לפרטים
פנה לסוכן הנסיעות שלך או צלצל *#ת 651212־.03
* התעריפים המיוחדים בתוקף עד ה 31-במאי 1988 למעט
התקופות שבין ה 20-בגובמבר 30-בנובמבר ובין ה־? 1בדצמבר
עד 4מט אר כמו כן עליך לרכוש מינימום 3טיסות ב$40-
הטיסה. טיסהנוספת$65-

העולם הזה 2620

רחל אבנרי, העולם הזה

*1 1 1 1 1ו 1לךו | 11 חגג לא״מכבר א ת יום־הולדתו ב״כסית״ ,על חשבון הבית. השבוע גמל
111111 / 1\ 11 למארחיו: הוא נתן למקום במתנה שלושה ציורים מקוריים, שבהם מופיעים
גריגורי ראספוטין, הנזיר שעלה לגדולה בחצר הרוסי האחרון, א״ד גורדון וחיים ברגר. מכיוון שהפסיק לעשן
לא מכבר, הביא ל״כסית״ גם א ת אוסף המיקטרות היקרות שלו, ובהן מקטרות יקרות מאוד ששוויין אלף
דולר ויותר ה אח ת. א ת אלה לקח בחזרה הביתה, אף חילק כמתנות א ת שאריות ה טבק שלו.
בני אמדורסקי, עברה שינוי
חיצוני: היא הפחיתה כשמונה
קילוגרמים ממישקלה, ונראית
צעירה בשנים רבות מגילה
הביולוגי.
אחרי רומאן ממושך
והרבה פרידות, ועוד יותר מזה
חזרות, נישאו שרה אלי
והקבלן אורי אורן. שרה,
שהיתה בעבר חברתו של איש־הביטוח
דני מעוז, באה בחברת
בעלה לבלות בבר של מנפרד
כ ץ. שם היא פגשה את דני מעוז,
והשלישיה בילתה כמה שעות
טובות. רק כעבור כמה ימים נודע
למעוז כי שרה ואורי נישאו
באותו הערב. נערכה מסיבת־הפתעה
השבוע לזמר דודו פישר, ליום
הולדתו ה־ .36 חברים וקרובי־במיזנון
מישפחה
התאספו
התיאטרון הקאמרי, והמתינו
לבואו בחצות. הזמר שהה באותה
עת במיסעדה סמוכה, בחברת
עיתונאי שראיין אותו. כשנגמר
הראיון ביקש ממנו העיתונאי
להילוות אליו לפגישה קצרה עם
עיתונאי אחר, הנמנה עם ידידיו
של הזמר. פישר שמח, וכשהגיע
למקום הופתע לראות את חבריו

וידידיו, שפרצו בשירת יום-
הולדת־שמח. בין החוגגים היו
מרבית השחקנים והזמרים
המופיעים איתו במחזמר עלובי
הח״ם. נעדרו הזמרים שלומית
אהרון ובעלה, יוכל דור,
והשחקנית תיקי דיץ.
שוקי מדנם, איש-
הביטוח, חגג את בר־המיצווה של
בנו הבכור, עדיאל, בגן־
האורנים בתל־אביב. כמקובל
באירועים מסוג זה, מרבית
המוזמנים היו חבריו ועמיתיו־למיקצוע
של מדנס. הנער קבע
שהתפריט יהיה צימחוני, בגלל
התנגדותו להריגת חיות. גם כך
חיסלו מאות המוזמנים את כל
האוכל שהוגש.
השחקן רמי דנון, שהתפרסם
בסרט לחם ושזכה בפרס
בינלאומי על תפקידו, עבד
באחרונה עם אסיר־העולם סמי
אלקיים על מחזה חדש. אלקיים,
שהיה בתנאי־שיקום, הוחזר
לכלא בגלל איומים על חייו.
בכר קטע את חלומו של דנון
לכתוב ולביים את המחזה,
שאלקיים הוא אחד הדמויות
העיקריות בו.
אמנים רבים נפגעו באח
רונה
ממשבר־המכירות בתחומי

האמנות. הציירת לאה ליפשיץ
מתכננת הסבה מיקצועית.
היא מקווה לסיים בקרוב את
לימודיה האוניברסיטאיים, ולעסוק
בתחום הקולנוע והתיאטרון.
הצייר אריה הרפז, שחזר לאחר
שהות בת 12 שנים באר-
צות־הברית, החליט לנסות את
מזלו בחיי־הלילה. גם הוא פותח
בר. השם: השעה השמחה.
מרבית השובתים ברשות־השידור
עסוקים בחיפוש מקו־רות־פרנסה
אלטרנטיביים. מיעוטם
כבר מצאו. הבימאי כארי
לנגפורד סיפר לידידים שמאז
פרוץ השביתה הוא הספיק להסריט
28 ימי־צילום לארבע
הפקות שונות. יואכ גינאי,
שדרן רשת גימ״ל, החליט לנסות
את כוחו בכתיבת שירים. שני
שירים שכתב עבור ריכקה זהר
לפסטיגלים התקבלו כבר באהדה.
כשנשאל אם הוא רואה
בעיסוקו החדש תחליף לעבודתו
ברדיו, אמר שלמרות המשכורת
הנמוכה אין הוא מוותר על ההנאה
שבעבודה ברשות־השידור.

דפנה בדי״זדד׳ד אזדליאב
מעמי דד; ₪

דיי עדדה 1ד 1ה | י ¥ד הפסיכיאטר, התקבל השבוע
\ •1 1ו / 1 1ן 11 1111 11 בתרועותישימחה על־ידי חב ריו
ב״כסית״ .הסיבה: לפני חוד שיים נכווה קשה בכל חלקי גופו, וגם
בפניו, כאשר טיפל בבארבקיו. השבוע, לאחר טיפול מעולה, ניכרו
רק סי מנים קלים בפניו. לאות תודה ל״צוות האחיות הנהדר״ בתל־השומר,
הקים קרן של אלף דולר, כדי לשלוח אחיות להתמחויות.
דור פלס עסוק מאוד
בזמן האחרון. הוא מכין את
תפקיד שמוליק בהצגה שמוליק
וזוהרה. שתועלה בסוף החודש
התיאטחן־לילדים־ 3במיסגרת ולוועד. לפגי חודשיים היה קשור
באותו מחזה — אך בתפקיד
הכימאי, כשאת המחזה העלתה
קבוצה של תלמידי שמיניות
בכפר־הירוק. חוץ מזה הוא גם
מופיע בקומדיה בשם סינים־
סינים בתיאטרון הסימטה. ובתחילת
דצמבר יוקרן בסינמטקים
בארץ סרט קצר שביים בניו־יורק
ישראלי בשם צביקה ערב.
דור השתתף בסרט בתפקיד
הראשי, בזמן שהיה שם בביקור
אצל אמו. האמא של רור היא
העיתונאית עדה הוז־פלס,
שראיון־עגק שלה עם אימלדה
מרכוס, אשתו של פרדיננד

העולם הזה 2620

מרכוס, הנשיא המודח של
הפיליפינים, התפרסם בשני
חלקים בירחון עולם האשה.
משסיימו חברי שלישיית
הגשש־החיוור את המופע הנוסטלגי
שלהם, בשבוע שעבר, הגיעו
שניים מהם — פולי פולי־אקוב
ושייקה לוי — לפאב
טאבו. הוזמנו עבורם שולחנות
מראש, אולם למרבית הפלא היו
אלה שולחנות נפרדים: באחד
כיכבו שייקה ואשתו הצעירה
אורנה, ואילו בשני —
פוליאקוב ואשתו הנאה שוש.
שינוי תדמית עובר על
השחקנית מרים גבריאלי:
היא צבעה את שיערה בזהוב־בהיר,
קיצצה אותו, התחילה
להתאפר ונראית זוהרת ביותר.
גם חברתה הטובה, מיקי
אמדורסקי גרושתו של הזמר

ך 1ך 1 1הךן 1ץ 17 עוזרת-ההפקה בתוכניות הטלוויזיה ״ממני מני״ ו״סיבה למסיבה״ ,מושבתת־מאונס,
ואת זמנה הפנוי היא מעבירה בעשיית יחסי״ציבור לשובתים של רשות־

השידור. אחותה (משמאל בתמונה) ,עדנה חפץ, היא דוברת הטלוויזיה בירושלים. חפץ אינה שובתת,
מכיוון שהיא שייכת להנהלה של הטלוויזיה. השתיים באו למסיבה בחברת הבעלים, וזכו למטר שאלות
מהעיתונאים, שהתעניינו במהלך העניינים אצל השובתים, או, עד מתי תימשך השביתה ברשות״השידור.

*52111

מונולוג עולי אי לני ת
עוטפים בזה דגים, מחר יהיה מישהו
אחר על הכוונת״...
יד על הלב? הפחד מפני רכילות לא
היווה שיקול אצלי. עם זאת, מ:
הייתי רוצה שיכבדו יותר את ציני
הפרט.
חשבתי פעמים רבות: לתבוע$ ,א
לתבוע.
אני מאוד פגיעה. אני לא מתביישת
בכך — זאת תכונה יפה, שארם רגיש
לדברים, לאנשים. דווקא בגלל זה, אבי
מאוד רואה את האדם שמולי. אני

מוותרת על זה. אני מופיעה שם גם
בג׳ינס, אבל אפילו הג׳ינס נראה לי
כיום זוהר. אולי בגלל התיסרוקת.
תחרות עם שאר הזוהרות, שאר ה־תיסרוקות?
אני כבר מחוץ לתחרות.
בהדרגה־בהדרגה קיצצתי את השיער
הארוך שלי — נכון, הסמל המי־סחרי
שלי! פשוט הבטתי ארוכות
במראה והחלטתי שזה כבר לא מתאים
לי. אז פעם בחודשיים אני נאלצת
לקפוץ למספרה, לקצר את הפוני.
יופי? חשוב לי! אני לא מכירה אשה

טינ 71י-ההבח1ה
נמ/ונוגהוו
אורו!,

אילנית ( )1975 אחרי לידת עמיחי
.האגו הנשי שלי נפנער
^ ני מרגישה נוח ככה, בטרנינג.
לפעמים גם בערב אין לי כוח
להתאפר.
האמת היא שבחיים הפרטיים תמיד
הייתי ככה, אבל נכון הוא שבהופעות
שמתי לב יותר לצורתי החיצונית.
כיום? הראש השתנה.
עברתי תהפוכות רבות: הורדתי
לחלוטין את העקבים. אני עולה
לפעמים לבימה במיכנסי־ג׳ינס.
כיום אני שמה דגש על ״הנוח״ .לא
אכניס עצמי לתוך איזה מחוך מפוחלץ.
אני מנסה להעביר יותר מסר מבפנים
מהנשמה.
אני מאוד מעודדת מכך שהתגובות
על השינוי שחל בי — טובות. מקבלים
אותי גם ככה.
באופן בסיסי, תמיד הייתי בחורה
של פשטות, ביתיות. כך שלא הייתי
צריכה לעבוד על עצמי במיוחד כדי
להשתנות. נכון עם זאת, שהיתה לי

תקופה בה יצאתי יותר לאירועים,
לבילויים. רציתי לקלוט, להתגרות.
כיום אני עושה רק מה שבא לי.
הדבר היחידי שקשה לי עדיין
להתרגל אליו זה המשקפיים —
מישקפי־הראייה שלי. אני עדיין מופיעה
בלי מישקפיים, אם כי הקלטתי
באחרונה במישקפיים ובלי איפור.
פעם, כשתפסו אותי עם הזמר פרי
קומו — מרכיבה מישקפיים! — חשבתי
שיקרה אסון. לא קרה.
פעם היתה לי הפרדה: היו לי בגדי־הופעה
ובגדים ליומיום. כיום אני מופיעה
ומסתובבת באותם הבגדים, אם כי
מקפידה מאוד על ניקיון ואסתטיות
לשמה.
לולא הייתי חושבת שאני אסתטית
בטרנינג — לא הייתי מסתובבת כך.
לא מכבר הסתכלתי בתוכנית־טל־וויזיה
שהקלטתי ב־ . 1982 כל הנוצצים
בשיער ועל הפנים — כיום הייתי

מו בן מאליו!
״אבל אני לא מוציאה כרגע תקליט, לא פותחת במסע־הופעות...״
הופתעה אילנית מהעיתוי שבו בחרתי לראיין אותה.
חבר קרוב משותף הזכיר לי א ת קיומה של מי שנחשבה במשך
שנים כ״זוהרת מכולן״ .הצורה שבה דיבר על ״חנה -אשה פשוטה,
נחמדה,״ לא כל־כך תאם את הזיכרונות שלי מ״זמרת
האירוויזיונים״ ,על תילבושותיה המפוארות ותנועותיה
המבויימות׳־היטב, ובגדול.
הלכתי לפגוש א ת חנה״אילנית בביתה הכפרי בכפר־שמריהו,
בתקופה שלווה עבורה: פחות קרובה לכותרות ולרעש, פרופיל
טיבעי יותר. מצאתי אשה דקיקה, לבושה בטרנינג, בנעלי-ספורט,
מרכיבה מישקפי״ראייה -אשה יפה.
ההשלמה שלה עם מה שנתן לה הטבע -לטוב ולרע -רק
מחזקת א ת היופי שבה.
בתחילה היתה חשדנית מעט, מטוייגת״משהו. אחר-כך -
נפתחה לחלוטין, בלי כל היסוס או ניסיון־התחמקות מנקודה
בלתי־נוחה, וכאלה ניתן למצוא בנקל, אם מעיינים בביוגרפיה של
אילנית על הנייר: גרושה פעמיים וחיה עם שותף שלישי לחיים,
עורן־הדיו אלי טמיר. השניים הכירו זה את זה עוד בעודם
נשואים, פירקו מיסגרות והקימו מיטגרת משותפת. על פי
התרשמותי -מיטגרת חמה ומוצלחת ביותר.
המיטגרת כוללת א ת ״הילדה שלו״ ו״הילד שלה,״ .אין ״ילד
שלנו!״ .כל נטיונות הזוג להביא ילד לעולם נכשלו עד כה ויצרו
צלקות.
לכאורה: יש כאן כל החומרים הדרושים לרכילות עסיסית,
עימותים(מאבקיה הכושלים של הדוגמנית אנאבל טמיר, גרושתו
של אלי, להחזיק בבתה בתה־ 10 נטלי, פירנסו מדודי״רנילות
בתדירות ק בו ע ה /ליכלובים.
בשיחה עם חנה נראו הדברים טבעיים לחלוטין. השלווה והחום
שהיא הישרתה, האפילו על כל אלמנט אחד. לפתע התרחקו גם כל
השאלות הקנטרניות, סימני״השאלה הסקרניים. נותרו רק
התשובות. הכל נראה, גם לגבי, כל*כך מובן מאליו.

מרוצה מעצמי. תסביכים? הלוואי
ויכולתי ליישר את הגב שלי. זה מפריע
לי. אני גם סובלת מכך פיסית, אז
בכלל.
חוץ מזה, אני מרוצה מעצמי, אבל
אני גם עוזרת לכך: אני מתעמלת,
שותה, מודעת מאוד לבריאות, לטבע.
אני לא אוכלת בשר. הדבר היחיד
שאני לא יכולה להתגבר עליו הוא
העישון.
אני רוצה להיראות ולהרגיש טוב.
דבר אחד לא אעשה לעולם —
ניתוחים פלאסטיים!
בעבר התעקשו שאנתח את האף
שלי. הצלם סמי בן־גד תמיד נידנד לי
על־כך, אבל לא נכנעתי.
זה פשוט לא הפריע לי. יש לי פחד
מזה. אני רועדת מפחד מניתוחים. זה
נראה לי מחיר יקר מדי, ואני לא
מדברת על כסף. היופי חשוב לי, אבל
זה לא מעביר אותי על דעתי, עד
שאלך ואלחם על כך. אני יודעת לקבל
את המציאות באהבה, גם כשיופיעו
הקמטים ...אפילו את זה (מצביעה על
החזה).
בגיל העשרה סבלתי מזה שהיה לי
חזה קטן, אבל סבלתי בשקט. זאת,
כנראה, הטראומה של נערותי. נורא
הפריעה לי העובדה שנראיתי צעירה
מגילי.
אני זוכרת איך הופעתי פעם
במיאמי, והחלטתי ללכת עם מכרים
למועדון־חשפנות. הייתי אז כבר
נשואה. בכל זאת, עצרו אותי בפתח.
שום־דבר — לא טבעת־נישואין ולא
הסברים — לא עזר. הכריחו אותי
לחזור למלון ולהביא עימי את הדרכון.
לא האמינו לי!
בכל זאת, אין רע בלי טוב — כיום
אני נהנית מכך.

אלי.. :הוא הניא
חבירה!״
ן* יכרתי את אלי(טמיר, מישפטן)
1 1באמצעות חברים, לפני יותר
מתשע שנים. ישבתי עם חברים בקפה
אפרופו הוא ישב עם ידידה שלי,
שערכה בינינו היכרות.
אחר־כך נפגשנו פעם נוספת וככה,
לאט־לאט, מצאנו את עצמנו ביחד.
אני הייתי אז נשואה, רישמית, על
הנייר בלבד. גם הוא היה במצב דומה
— נשוי שאשתו ובתו היו בכלל
בחו״ל.
אני יודעת שהיא (אנאבל טמיר,
דוגמנית, ואשתו לשעבר של טמיר)
מספרת לפעמים שגנבתי אותו ממנה
והרסתי חיי מישפחה. אני היכרתי את

אילנית עם בעלה הראשון שלמה צח
.אילן!אילנית
אלי כאדם פנוי. לולא היה, אני לא
בטוחה שהייתי משקיעה, מבזבזת זמן...
אנחנו חיים ביחד במשך תשע שנים.
אנחנו לא נשואים זה לזה, מתוך בחירה.
יש לי אותה האחריות, מחוייבות. יש
ברית בינינו. המחוייבות היא זה לזה.
רכילות? נכון שזה שהוא היה נשוי
פלוס ילדה קטנה הזמין רכילות, אבל
כזמרת, תמיד הייתי חשופה לרכילות.
תמיד נאבקתי להצניע את חיי הפרטיים,
ובתקופות מסויימות אפילו הצלחתי
בכך. עברתי על עצמי וחינכתי את
עצמי לחשוב שהיום קוראים ומחר

יודעת, על בשרי, מה עובר על מ׳
שפוגעים בו.
אני לא מבינה איזה תענוג יש
לאנשים לחטט, לפשפש בחייהם ש?
אחרים, לגרום לכאבי־לב, לחוסר־אימון.
אני
אוהבת את אלי. ידעתי בדיו?
למה אני קושרת את עצמי — דוגמנית,
ליכלוכים בתיקשורת, רכילויות
ידעתי בדיוק למה אני נכנסת, עם איזו
חבילה אלי בא.
הכנתי עצמי מראש לגידול ילדו
לא־שלי. הילדה באה אלי בגיל 3וח£$

אבי ולדמן, העולם הזה

״דנו אחד לא אעשה לעולם -ניתוחים נואסט״ם ...האר שוי נשוט לא הפויע ל!״
אני אוהבת אותה כאילו היא באה מפה
(מצביעה על הרחם) .היא מאושרת פה.
אני גם מעודדת אותה לאהוב את האמא
שלה.
עכשיו היחסים בינינו (בינם לבין
אנאבל) בסדר. זה דרש ודורש ממני
המון פתיחות, סבלנות, אופטימיזם.
השקעתי בכן המון, ואני לא מתחרטת.

הרכילות. כתבו ש״זמרת ידועה חיה עם
עורך־דין שנפרד מדוגמנית...״
נורא קשה לי לדבר על הנושא הזה.
אלי ואני מאור־מאוד אוהבים ילדים,
ועשינו את כל המאמצים כדי להביא
ילד משותף לעולם. עברתי טיפולי־מבחנה
מאוד קשים. כמעט נגמרתי.
היו לי תקופות נוראיות של רחמים
עצמיים :״למה זה קרה דווקא לי?״
הרגשתי כשפן־נסיונות .,עד שבשלב
מסויים הרמתי ידיים.
הלכתי לזה (לטיפולים) עם כל־כך
הרבה אופטימיות. היה לי ברור שאני
אצליח, ועוד בפעם הראשונה!

גם אלי מסתדר נהדר עם עמיחי
(בנה מנישואיה הקודמים, השניים)
ושוב — גם פה יש אבא(בעלה השני).
בעלי השני ואני נפרדנו טוב. אומנם
היה רעש, אך היגחה אותנו עיקרון אחד
— שחשוב לנו, בראש וראשונה, הילד!
אחרי שהייתי נשואה פעמיים —
וזה בית־ספר! — למדתי הרבה,
ונכנסתי למערכת־יחסים שלישית
בגיל .32 ידעתי שאם אני רוצה את אלי
— אני חייבת לקבל אותו, עם כל
החבילה שלו. גם הוא לקח אותי עם
חבילה. למה לו לקחת חבילה עם אשה
וילד?
התנצלות סוף הראיון, לקראת ביקשתי מחנה שתגדיר לי
במישפט אחד -בכמה מילים
בלבד -מהי זמרת.
חנה התלבטה ואמרה, על
דרך ההתנצלות :״אלי תמיד
אומר לי -באופי, א ת בכלל
לא זמרת.״״
בכל זאת 1״זאת אשה
שיוצאת לעבודה לא בשעות
המקובלות . 1400*0800 -זה
מיקצוע ...אני אשה ששעות־העבודה
שלה שונות, אפילו
יותר נוחות ...זה לא מיקצוע
יוצא״דופן!״

אילנית עם חברה־לחיים אלי טמיר
.ידעתי שאני חייבת לקבל

• נח.. *0היהו
מין מזדנזה.״״
ך* ייתי בת 40 בספטמבר האחרון.
1 1התחלה רצו לארגן לכבודי
מסיבת־הפתעה — מסיבה מפוצצת
כזאת, בידיעתי. לא רציתי. העדפתי
לנסוע עם אלי לספרד.
בבוקר שבו מלאו לי ,40 הלכתי
להשתזף. בערב לקח אותי אלי למי־סעדה
יוונית, הרחק בהרים. כשהגענו,
המיסעדה היתה עדיין סגורה. ב־8.30
בדיוק חזרנו למקום, וגילינו שאנחנו
הזוג היחידי במיסעדה — המקום כולו
חגג כאילו לכבודי.
אלי יצא פעם עם הבת של בעלי־המקום,
והאמא שלה הצטרפה לפגישה
...האמא היתה שם באותו הערב
וזכרה הכל. זה היה ערב שלם בשבילי!
לפני־כן היו לי, ועוד איר, מחשבות.

אותו עם כל החבילה שלזו־הסתכלתי
לאחור וחשבתי על אמא
שלי, איר היא הצטיירה בעיני בגיל :40
או שהדור ההוא היה יותר מבוגר
מאיתנו, או שראיתי אותה בעיני ילדה.
מה שעשה לי הכי כיף זה, שלא מזמן,
כשנסעתי עם בני עמיחי, הוא הסתכל
בי ואמר לי :״את יודעת משהו?
לפעמים יש לי הרגשה שאת לא רק
אמא שלי. את כזאת חברה שלי!״
היה לי מין פחד כזה מפני גיל .40
תמיד הייתי שובבה כילדה, הרבה יותר
שובבה מאחי הצעיר (לצ׳ו — אחיה
של חנה, שהוא צעיר ממנה בשבע
שנים, איש גלי־צה״ל) .פיתאום נבהלתי
שאצטרך לתפוס כזאת רצינות.

ל ו משותף:
״רא הודו!״
^ לד משרתן!? לי ולאלי לא הולך!
כתבו על זה כל מיני רמזים בטורי־

זה מאוד קשה. כל הסבל והמאמצים
...זה להיות תקוע עם הדבר הזה,
בוקר, צהריים וערב.
האגו הנשי שלי נפגע נוראות.
הרגשתי כאילו לקחו לי משהו. היה לי
גם שלב של ניחום עצמי: התנחמתי
שאני אשה! אשה שלמה, שבורג אחד
התקלקל במערכת, מפני שאצלי זה
היה רק מכאני. אני מייצרת ביציות.
לולא הבאתי כבר ילד לעולם
(עמיחי, בן )12 הייתי עוברת, ודאי,
תקופה קשה עוד יותר.
עזרה לי העובדה שאלי ואני חברים
(המשך בענוזד )42

1מי לא היה נטם?
לא־אחת, כשאני מרצה על בעיית־השלום שואלים אותי מדוע
כדאי ככלל לעשות שלום. הרי ברור כי במיסגרת השלום תצטרך
ישראל להחזיר שטחים נרחבים, שהיא חולשת עליהם כיום. מה
נקבל בתמורה?
איך ממחישים את טיב הסחורה הזאת, ששמה שלום? יש לי שתי
דוגמות מן המוכן.
האחת היא זו: בכל רחבי העולם הערבי, מן האוקיינוס ועד
המיפרץ, כפי שהערבים נוהגים
להגדירו (מן האוקיינוס האטלנטי
שמול חוף מארוקו ועד
המיפרץ הפרסי) יש רבבות חדרי־כיתות.
בכל הכיתות האלה
תלויות מפות, שבהן מסומן שיטחה
של ישראל במילים ״פלסטין
הכבושה״ ,או סתם ״פלסטין״ ,או
שמופיע בהן שטח לבן בלתי-
מסומן( .ידיד דיפלומט הביא לי
פעם מפה כזאת מעמאן ).שטח־ישראל
נראה בו כפי שנראו
מרכז־אפריקה או טיבט במפות
של המאות שעברו, שטח לבן
שסומן ״לא נחקר״.
השלום פירושו שבכל המפות האלה יופיע השם ישראל. זה
הכל. וזה שווה ויתור על הרבה שטחים.
אני יודע להעריך את חשיבותן של מפות, כי כילד הספקתי עוד
ללמוד בבית־ספר יסודי גרמני. בכל המפות בבית־הספר סומנו
גבולות גרמניה דאז, הרפובליקה הוויימארית. אך בכל המפות
הופיע גם קו אדום, שסימן את השטחים ש״נגזלו מהמולדת״ בתום
מילחמת־העולם הראשונה, בעיקבות חוזה־השלום של ורסאי. הקו
האדום התמים הזה הפיל אחר־כך מיליוני חללים. דור שלם של
גרמנים, שחונך מילדותו לראות בעיר דנציג וב״פרוזדור הפולני״
שטח גרמני גזול, הלך אחרי היטלר למילחמה, שנועדה, כביכול,
לשחרר שטחים אלה.
זוהי דוגמה אחת. הדוגמה השניה נוגעת לליגה הערבית.
כאשר מתכנסים ראשי מדינות הליגה, וכל אחד מהם יושב
מאחורי דיגלון ושלט מדינתו, חסרה מרינה אחת ממדינות המרחב.
השלום פירושו שהליגה הערבית (״ברית המרינות הערביות״)
תהיה לליגה מרחבית(למשל :״ברית המדינות השמיות״) ,שדגל
ישראל יתנוסס בין שאר הדגלים ושראש ממשלת־ישראל יישב
מאחורי הדיגלון הכחול־לבן והשלט ״ישראל״.
כי פירושו של דבר: גבולות פתוחים, יחסי־מיסחר, חוסר איום
במילחמה. מערך שונה של כל החיים הלאומיים, שיחרור המשאבים
הלאומיים לפיתוח, לטכנולוגיה לרווחה, לקידמה.
כתבתי זאת בשלהי מילחמת־העצמאות. לאחר־מכן שמחתי
לשמוע מפי המלך חסן שהוא הציע את הדבר הזה ב־ , 1958 בנאום
שנשא בביירות.
השבוע יכולנו לראות במשך שעות את ראשי המדינות הערביות
יושבים בחצי־גורן־עגולה, כשליד כל אחד מהם דיגלון
ושלט. היה זה מיקבץ די מרשים של מנהיגים מכל הסוגים: מערביים
(האלג׳ירי, למשל) ,שייח׳ים עתירי חול ונפט, מנהיגים
צבאיים(כמו סדאם חוסיין) ואזרחיים(כמו הכווייתי) ,מלכים בני
מישפחות עתיקות (חוסיין הירדני וחסן המארוקאי, ששניהם
אמורים להיות צאצאים ישירים של הנביא) ובני״עמך(כמו ג׳לוד
הלובי, שהופיע בחליפה מצ׳וקמקת ובלי עניבה) .היה ביניהם נוצרי
אחד(אמין ג׳ומייל המארוני).
בסוף הכנס נפרד המלך חוסיין מכל אחד מהם אישית בפתח
המלון, שבו התכנסה ועידת־הפיסגה. לפני־כן התקבל כל אחד מן
הבאים בגמל־התעופה, בטכס ממלכתי שבו נוגן הימנון מדינתו,
כשהוא עומד מתחת לדיגלה. בתום הוועידה נערך אותו הטכס
שוב. כל ראש־מדינה נפרד בנמל־התעופה ממארחיו, כשהתיזמורת
מנגנת את הימנון מדינתו, ודגל מדינתו מתנופף מעליו ברוח.
(מכל ההימנונים ששמעתי, המשעשע ביותר היה ההימנון של
עומאן, שהוא מעין תערובת של המארס״זה ושיר־עם גרמני. מה
זה שלום? שלום זה כאשר בוועידה כזאת מתנופף רגל־ישראל בין
דיגלי המדינות השכנות, כאשר בנמל־התעופה מנוגנת התיקחה
יחד עם הימנון המדינה המארחת, וכאשר באולם יושב ראש ממי
שלת־ישראל בין נשיא סוריה ומלך סעודיה, למשל, לוחץ את ידו
של נשיא מצריים וקורץ בעינו לנשיא המדינה הפלסטינית.

סליחה. טעות באבן
אחרי שקבוצת אבו־נידאל התנקשה בחיי השגריר שלמה ארגוב
בלונדון, ניסו אנשי־מודיעין להסביר למנחם בגין כי אבדנידאל
הוא אוייב של אש״ף. בגין שיסע את דבריהם :״כולם אש״ף!״ פסק,
ונתן את הפקודה לפלוש ללבנון.
האם פעל בגין מתוך בורות? לאו דווקא. היה מנוי וגמור עימו
לפלוש ללבנון, והוא לא רצה שאנשי־המודיעין יקלקלו לו את
האמתלה המצויינת שהזדמנה לו(במיקרה או שלא במיקרה).
לפוליטיקאים מותר להתעלם מן האמת. זהו מיקצועם.
לא כן העיתונאים. מיקצועם הוא לחשוף את האמת.
למחרת התעלול האידיוטי של אבו־נידאל — חטיפת היאכטה
הציונית — התפרסם המאמר הראשי הבא ביומון הארץ:
״אש״ף מנסה להפגין כוח. צריך לראות את חטיפת היאכטה, על
שמונה האנשים שבתוכה כחלק ממיבצע מסועף שנועד להזכיר את
כוחו של אש״ף לבאי ועידת־הפיסגה של הליגה הערבית. הפלג
שאבו־נידאל עומד בראשו פעל בלב־ים והצליח במשימתו; אבל
אין לשכוח את המוקש שהפיל חלל את רב־טוראי חיים כנפו ואת
ירי הקטיושות אל איזור־הביטחון בדרום־לבנון ולעבר הגליל
העליון...״
כל מילה בקטע זה מבטאה חוסר־ידיעה משווע. מי שאומר

שאבו־ניראל פעל כדי להזכיר את כוחו של אש״ף, יכול גם לאמר
כי אנשי הצבא האירי הרפובליקאי הניחו את הפצצה בטכס־הזיכרון
כדי להזכיר את כוחה של מרגרט תאצ׳ר, או שחיל־הים
האמריקאי נשלח למיפרץ הפרסי כדי להזכיר את כוחו של האיית־אללה
חומייני.
מיטעלהצד שהפיל את רב־טוראי כנפו הונח, ער כמה שידוע,
בידי החיזב־אללה, גוף שיעי פרו־איראני, והוא הרין לגבי ירי־הקטיושות
לעבר דרום־לבנון והגליל.
מה לאמר על אדם המסוגל בסוף 1987 לכתוב על אבו־נידאל
שהוא איש־אש״ף? במיקרה הטוב ביותר שהוא בור גמור. במיקרה
הרע שזהו תרגיל של כיזוב(דיס־אינפורמציה בלעז) .אבו־נידאל
עשה את מעשהו המטופש כרי לקלקל את מעמדו של אבו־עמאר
(יאסר ערפאת) בוועידת־הפיסגה, ולהוכיח שאש״ף אינו מייצג את
העם הפלסטיני.
את המאמר כתב הד״ר ולטר(״פולס״) גרוס. אני מניח שכוונתו
לא היתה רעה. אך אולי מוטב לו להיגמל מלכתוב על נושאים
המחייבים ידע מינימלי בענייני המרחב.

הסמים והדוד סם
מישהו שלח לי את החוברת האחרונה של ירחוו״הערווה פ ד
טהאח. כדי שאקרא בו מאמר על עבודת החבלנים של מישטרת־

*!די *בנרי

ישראל. אבל התעניינתי יותר במאמר אחר שהופיע באותה חוברת,
בין תצלומים של נערות מושלמות בתנוחות גינקולוגיות.
זהו מאמר של ברייאן בארגר, העיתונאי האמריקאי שחשף
בשעתו את המדריך לביצוע מעשי־רצח, שחיבר הסי־איי־אי עבור
הקונטראס. הפעם הוא כתב בהרחבה על השותפות המשולשת של
הסי־איי־אי, הקונטראס וסוחרי־הסמים.
הרבה פרטים של סיפור זה התגלו כבר בעבר, בעיקבות החקירה
של חבר־מושבעים במייאמי וחקירות אחרות. מסתבר כי סגן־אלוף
אוליבר נורת׳ ,סמל המוסר האמריקאי, ניצח על ייבוא כמויות
עצומות של קוקאין לארצות־הברית, בשעה שהנשיא רונלד רגן
הכריז בטלוויזיה מילחמה על ייבוא זה, שהפך מכת־המדינה.
הכל נעשה מטעמים פטריוטיים. לסי־איי־אי היה אסור לספק
סיוע כספי לקונטראס, על־פי חוק שחוקק הקונגרס. על כן התקשר
הסי־איי-אי עם לווייתני־הסמים בקולומביה, מולדת הקוקאין
באמריקה הדרומית. המטוסים שהביאו בחשאי נשק לקונטראס
חזרו לארצות״הברית כאשר הם עמוסים בקוקאין. חסות הסי־איי־אי
הבטיחה חסינות לסחורה ולבעליה. חלק מן הרווחים הועברו
לקונטראס. כתוצאה מכך ירד מחיר הקוקאין מ־ 50 אלף דולר לק״ג
ב־ 1981ל־ 12.5אלף דולר עכשיו.
הדבר מעניין, מפני שהוא מתקשר עם סיפורים אחרים על
הקשרים שבין שרותי־מודיעין ובין המיסחר בסמים. זוהי מעין
ברית מן השמיים. יש כאן שילוב טבעי של צורך ויכולת.
אשר לצורך: כל שרותי״המודיעין זקוקים לכסף, בסכומים הגדולים
בהרבה ממה שניתן להם בתקציבים הסודיים. אין גבול
לפעולות־סתר, ואין גבול לתיאבון האירגונים העוסקים בכך.
ואשר ליכולת: לכל מוסדות־המודיעין יש סידורים משוכללים
להברחת־גבולות. כולם פועלים מחוץ לחוק. גם במדינות שחוקקו
חוקים להסדרת הפעילות של מוסדות־המודיעין, כמו ארצות־הברית,
מצאו השרותים דרכים לעקוף את החוק כפי שהתגלה
בפרשת איראן־קונטראס( .בארץ מתנגדים המוסד והשב״ב בכלל
לחקיקת חוקים).
כל מוסרות־המודיעין הזרים הפועלים בלבנון, למשל, עוסקים
במיסחר בחשיש. הדבר כמעט בלתי־נמנע, כי כל עדה/מיפלגה/
מיליציה בלבנון עוסקת במיסחר בחשיש, כדי לממן את צבאה
הפרטי. החשיש הוא המטבע העובר־לסוחר לכל פעולה מודיעינית
בארץ־הארזים. מבחינה זו אין הבדל בין הסורים, המארונים, הדרוזים,
הסונים והשיעים הם יכולים להרוג זה את זה בתאווה, אך
החשיש עובר ביניהם, מן הבקאע, דרך הרי השוף לנמלי ג׳וניה או
צידון, אל השוקים במערב, או מן הבקאע דרך ירדן למצריים, הכל
בעזרת שרותי־מודיעין למיניהם.

המת החי
״מה היית עושה במצב כזה?״ שאלו אותי עמיתיי במערכת. עוד
לפני כן הצגתי את אותה השאלה לעצמי.

בטלוויזיה הציגו סרט על עיתונאי אמריקאי שסיקר את מיל-
חמת־האזרחים בניקאראגואה. הוצגה שם בעייה של אתיקה מיק־צועית.
הסיטואציה
היתה כך: מישטר־העריצות של אנאסטאזיו סומוזה
(ידיד גדול של ממשלת־ישראל) עמר להתמוטט. בראש הלוחמים
הסאנריניסטיים עמרה דמות אגדתית, המפקד רפאל. ברגע האחרון
נהרג איש זה. אנשי הרודן הודיעו כל־כך בתרועת״ניצחון.
אילו האמינו ההמונים לידיעה, היתה המהפכה עלולה להיכשל.
הסאנדיניסטים לקחו את העיתונאי האמריקאי, הביאו אותו
למקום שבו היתה מוחבאת גוויתו של רפאל, הלבישו אותה,
ושיכנעו את הצלם לצלם תמונה כוזבת: באמצע יושב רפאל המת,
משני ציריו אנשיו, ואחד מהם מחזיק בעיתון המכריז על מות
המפקד, כשחיוך על פניו. התצלום המבויים בא להוכיח כי רפאל
סי. הוא הודפס ברבבות עותקים והופץ ברחבי הארץ.
העיתונאי ידע שהוא עוזר להפיץ דבר־שקר. אבל הוא כבר
הכיר את ניקאראגואה וידע כי אנשי סומוזה הם חבורה של רוצחים
נתעבים, מוצצי־דם ושודדים. הסאנדיניסטים היו בעיניו לוחמי־שיחרור,
המביאים גאולה לארץ ולעמה. הוא החליט לתת את ידו
לשקר.
ובכן, מה הייתי אני עושה במיקרה כזה? כיצר הייתי אומר
לעיתונאי הגון לנהוג?
יש כאן ניגוד בוטה בין האתיקה העיתונאית ובין המוסר האנושי
הפשוט. אני סבור שגם עיתונאי הוא קודם־כל בן־אדם.
במיקרה מיוחד כזה, שהוא נדיר מאוד, הייתי נוהג כאותו
עיתונאי.

כמה
זה עולה?
כמו רבים, אני שפוט למישפט ג׳ון דמיאניוק. וכרוב הג׳אנקיס
של מישפט זה, התאהבתי גם אני בד״ר יוליוס גראנט, בן ה־,86
שהעיד מטעם ההגנה. גם קורמו, הרוזן ניקוליי טולסטוי, מצא חן
בעיני.
צריך ארם להיות ממוצא זר כדי להיות כל־כך בריטי, כמו רוזן
רוסי זה. כמו השחקן לסלי הווארד בשעתו, שהיה יהודי הונגרי.
עם שני עדים אלה בא מיפנה מסויים במישפט. יונה בלטמן לא
שבר את טולסטוי, ומיכאל שקד המהולל לא שבר את גראנט.
נראה שעבר תורם של עדי-ההגנה מסוג שתי הגברות האמריקאיות,
שאחת מהן התמוטטה בחקירה, והאחרת ניסתה להתאבד•
(לזכותו של יורם שפטל יש לציין כי העדים האחרונים הובאו
על־ידו, בניגוד לשתי הנשים מארצות״הברית, שהובאו על־ידי
הסניגור האמריקאי).
כאשר עמד גראנס בחקירה הצולבת עלו במוחי כמה מחשבות
אפיקורסיות על מישפט זה בפרט, ועל מערכת־השיפוט בכלל.
ברור כי הושקעו מאמצים עצומים כדי להכין את התביעה
לחקירה זו. נראה כי נבדקו מאות חוות־רעת שנתן גראנט בעבר
בבריטניה, ונחרשו אלפי הספרים, המאמרים וההרצאות שכתב/
נשא במשך עשרות שנים.
כמה אלפי שעות־עבודה הושקעו בזה? כמה אנשים הועסקו?
גם לגבי טולסטוי נעשתה עבודת־בילוש יסודית. אחרת, איך
ידעה התביעה את הנסיבות המדוייקות שבהן זכה בתואריו
במיכללת טריניטי שבאוכספורד?
כמעט בכל מישפט פלילי יש אי־שיוויון משווע. בצד האחד
עומד המנגנון הגדול של המדינה על מוסדות הבילוש והחקירה
שלה, מכשיריה ומעבדותיה, ובצד השני עומד נאשם המוגבל
באמצעים. רק נאשם עשיר מאוד יכול להרשות לעצמו הגנה
נאותה.
אך במישפט זה אי״השיוויון זועק ממש לשמיים. בצד האחד
גויים המנגנון האדיר של מדינת־ישראל, והועסקו עשרות או
מאות חוקרים בארצות השונות כדי לבלוש אחרי העדים, ואילו
מצד שני עומרת ההגנה, בעלת האמצעים הדלים.
מחשבה אחרת:
אחת לשעה עוברת המצלמה ליד ג׳ון דמיאניוק, המנסה
להסתיר את פיהוקיו, והצופה עלול
לשאול את עצמו :״מה זה
עושה כאן?״ הנאשם כמעט שכח,
זוועות טרבלינקה ירדו מזמן מן
הפרק, ועכשיו עוסק המישפט
במהדק־הנייר של מיכאל שקד
(מוצג תו שלוש מאות ומשהו)
ובחרירי השדכן במיסמך תו מאה
ומשהו.
זה בהחלט מעניין ואף מרתק,
אבל האם בשביל זה צריכה
מדינת־ישראל להשקיע מיליוני
דולארים, הנלקחים מזקנים ומנכים
בבתי־החולים?
אני יודע שאי־אפשר להפסיק.
אבל מדוע היו צריכים בכלל להתחיל בזה?
ושאלה פחות חשובה: ליד שולחן התביעה יושב זוג של
פאנטומימאים. אחד מהם הוא גבר צעיר בעל פנים רבות־אומר,
והשניה היא גברת שגם לה יש הרבה הבעות מעניינות. כאשר
מעידים עדי־ההגנה, שניים אלה מלווים את הדברים בציחקוקים
ובגיחוכים על המירקע. כמי שאומרים בשפת הפאנטומימה: איזה
שקרן! איזה טיפש! איזה סנילי! איך דפקנו אותו!
בדראמות של שקספיר מופיע בדרו־כלל איזשהו מוקיון בסצינות
המרתקות ביותר, כדי להפיג את המתח. האם זהו גם תפקידו
של צמד־חמד זה?

ההם * וחדים ה ה הן * ובזרות ...בזהה או ה ר ...ה ה הן * וחרות מהד
ציון צפריר, העולם הזה

ניצה שפירא־ליבאי:

אתיה שימחה:

יצחק יכין:

״ביקושתי וקיבלתי מראש־ .,אני טושת מתבקיו ..׳ש ד ההד גשה
הממשלה חבר אוון!״ רק בסוף החודש! שניקששנו בחינוך בנינו!,׳
בני״אדם ממשיכים להיהרג ולהיפצע בתאונות״דרכים.
כולם מודאגים, כולם מדברים על זה. אבל מס תב ר שמי
שיוצאות למילחמה הן דווק א חברות״הביטוח. ב ת חיל ת
ינואר יציעו חברות הביטוח לכל בעלי פוליסות״הרכב
להשתתף במיבצע שיקרא ״זכה וחיה״ .מי שלא יהיה
מעורב בתאונה, לא יקבל דו״ח משוטר ולא יירשמו
לחובתו נקודות, ייכנס להגרלה. הפרס החודשי יהיה
מכונית חדשה, ופעם בשנה אפשר יהיה לזכות גם בטיול
סביב העולם. ההכנסות מהמיבצע יהיו קוד ש לתיקון
כבישים אדומים. את הרעיון הגה יצחק יכין, סא״ל (מיל׳)
ואיש״תיקשורת (מיל׳) .איך נולד הרעיון שאלתי אותו.
אני נוסע בכבישים. אני רואה מה קורה, ונשבר לי הלב. כבר
מזה זמן רב אני חושב איר משכנעים את הישראלי שלא לעשות
עבירות־תנועה, להיות קצת יותר מנומס, לנהוג לפי החוק.
בתחילה חשבתי שהדרו היחידה היא להעמיד שוטר בכל צומת,
ולהטיל עונשים חריפים ממש. אבל אין די שוטרים כדי להעמיד
אותם בכל צומת, והרעיון הזה נפל. אחר־כו חשבתי: הבה נראה מה
אוהבים היהודים. מסתבר שיהודים אוהבים כסף ומתנות. אז
חשבתי שאם ניתן להם פיצוי כספי, מין גזר כזה, אולי הם יהיו
מוכנים לעשות מאמץ. ככה נולד הרעיון.

ניו ם השלישי נערכו חילופי״גברי במישרד היועצת״למ-
עמד האשה במישרד ראש״הממשלה: אתיה שימחה, שכגר
כיהנה במישרה זאת בעבר, החליפה את ניצה שפירא־ליבאי.
שימחה, שהתראיינה ב״העולם־הזה״ אחרי שנודע
לה שתתמנה שוב לתפקיד זה, סירבה השבוע לשתף פעולה
עם התיקשורת, שעטה עליה. שאלתי אותה מדוע.
ראשית, איני חזקה בתיקשורת. איני מבינה בזה. שנית — אני
חוששת להרצות על כוונותי ותוכניות, בטרם התחלתי, ולהישמע

פניתי גם אל היועצת הפורשת, ניצה שפירא־ליבאי ובי קשתי
לשמוע ממנה דברי״סיום.

נשים

נשים

תאונות

יומרנית. ושלישית — נקבעה לי פגישה עם ראש־הממשלה לסוף־
השבוע, וחשבתי שאין זה יאה שאצא לתיקשורת לפני״כן.
אני הליכו לא מתמצאת בזה, עד שממש הופתעתי מכך שהגיע
צלם לפגישתי עם יצחק שמיר. גם דבריו של ראש־הממשלה
השפיעו עלי. הוא אמר לי :״אני לא רוצה כותרות, אני רוצה
עבודה!״

עוד לא סיימתי את תפקידי. אני מסיימת אותו רק בסוף החודש.
אני צריכה לסיים עדיין את עריכת הסקר על הטרדות מיניות.

התאונות, במיליון וחצי שקל. עוד מיליון אחד ילך לקניית
הפרסים, ושלושה וחצי מיליון שקל כל שנה ילכו לחידוש ושיפור
כבישים אדומים.

• מה עוד הוא אמר לך בפגישה זו?
הוא אמר שהוא מעריו את הכוח הרב הגלום בנשים, והביע
מישאלה לראות יותר ויותר נשים משתלבות בחיים הציבוריים.

• ביקשת חבל ארוך, כדי להגשים כל זאת?
אני קיבלתי חבל ארור! אני אשת־עבודה. כל חיי עסקתי בנושא
זה, ולכן אני חושבת שאני מסוגלת לקדם אותו.

• חילופי-הגברי עם שסירא-ליבאי התקיימו באורח
מסודר?
אני, מצירי הזמנתי אותה לכוס־קפה, והבטחתי לה להתייחס
כראוי לפרי־עבודתה ולמסקנותיה ולשמור עימה על קשר בעתיד.
(דפנה ברק)

11 1 8

• כמה כסך יכול מיבצע כזה להכניס?
בארץ יש קרוב ל־ 800 אלף כלי־רכב. אם רק רבע מבעלי״הרכב
ייכנסו למבצע וישלמו 20 שקל דמי־השתתפות, יש לנו שישה
מיליון שקל.

• אני מבינה ששימחה כבר נכנסה לתפקידה
החדש. איך מסתדרות שתי עובדות אלה זו עם זו?
שתינו נמצאות במישרד ראש־הממשלוג היא נכנסה ללישכתי,
ואילו אני עברתי ללישכה אחרת. מוטלים עלי כמה דברים קטנים
לסייס.

• זה מתסכל עבורך, להגיש סרך בלי היכולת
ליישם אותו, מכיוון שכבד לא תהיי בתפקידך?
לא, זה לא מתסכל אותי, מפני שאני מטפלת בנושא ההטרדות
המיניות כבר במשו ששישבע שנים. הצלחתי לבנות, באיטיות,
מודעות לעניין. הסקר הוא רק השיא של תהליר זה. הוא נערו
בכתב, ועצם העובדה שקיבלתי תשובות מ־,מ< 4מהנשאלות
מעידה ן 8חלה התקדמות בעניץ. אני דווקא מלאת סיפוק מכד
שטיפלתי בו כמעט לבדי, ולכן זה עלה לי 35/>0שקלים בלבד.
לולא הייתי כל־כו ייקית בעבודה — לא רק שלי, גם של אחרים!
(דפנה ברק)
— הייתי מסיימת זאת מזמן.

• ואיך יתחלק הכסף?
מתור השישה מליון הצעתי לעשות מבצע־פירסום גדול נגד

• למה לא הצעת את ההצעה שלך למישרד־התחבורה?
הצעתי,
אבל ראיתי שהדברים זזים בקושי. אז הלכתי לאיגוד
חברות״הביטוח והם קיבלו את הרעיון, ואפילו מוכנים להוסיף כסף
לפירסום. להם זה כדאי. מניעה של תאונה אחת חוסכת להם כסף,
שלא לדבר על חיי־אדם.

• סליחה על השאלה הגועלית, אבל מה ייצא לך
מכל העסק?
כלום. ואולי לא־כלום. יש לי הרגשה שאני, וכל בני־דורי,
פיקששנו קצת בחינוף הבנים שלנו. רצינו לתת לילדים שלנו, וגם
נתנו להם הרבה יותר ממה שהם היו צריכים, ותראי מה קורה היום.
כמה כסף יש לר בבנק, זה מה שחשוב. יש לי הרגשה שאנחנו
אשמים, ואם המיבצע שהגיתי יציל חיי־אדם, אני אהיה מאוד
(דניאלה שסי)
מרוצה•

אומרים מהה! אומרות מההםאומדים נז 1ז ד! אונזר ; ת ם ה !*ט אוו

נא 11ה ארד:

אייבי נתן:

שימרית אור:

,,עד סוו השביתה עבוד 200 שידים אני ,,עד עכשיו הוווחת
רא נקיים ישיבות!״ מקבלת משמות ממוצעת!״ מהשביתהם0נ אלו דולו!״
בזמן ה שביתה ברעיות״השידור מתחרים כל אמני
ישראל, פיזמונאיה ומלחיניה על רשת אחת -גלי צה״ל.
ב שבת שידרו גלי צה״ל במשך שלוש שעות א ת שיריה של
הפיזמונאית שימרית אור, וכל עם-ישראל שמע אותם. מה
זה בשבילך, מלבד הכבוד והסיפוק, שאלתי א ת שימרית
אור. יש בזה גם פרגסה!
באופן תאורטי, כן. אק״וס מעבירה לי כסף עבור כל השמעה של
שיר שלי. שלוש שעות זה הרבה שירים.
ב ת חיל ת השביתה ברשות״השידור נדמה היה שהח קיקה
בעניין הערוץ השני צוברת תאוצה. יש מי שכבר תפרו
חליפות, הבטיחו מינויים תמורת סיקור בתיקשורת העכ שווית
-חגיגה! לפתע-פיתאום נדם הכל.
פניתי אל ח״כ נאוה ארד, חבר ת הוועדה לענייני הערוץ
השני מטעם המערך ושאלתי אותה מה אירע.
אנחנו ועדה המונה 12 חברים — 11 יותר ממה שהצטייר
בתיקשורת...אומנם היה הסכם שהליכוד עומד בראש, אולם הובהר
שלא ניתן לקבל שום החלטה בלי הסכמת המערך. והנה, השבוע
קיבלנו מיכתב־נזיפה חמור מהיושב־ראש (פינחס גולדשטיין
מהליכוד) .במיכתב הוא נוזף בנו, על שנאלץ לבטל ישיבות במשך
שבועיים.

עדוץ 2
• מה מסתתר מאחורי הפעילות הזאת, או בעצם
— חוסר־הפעילות?
אנחנו, המערך, החלטנו שלא נקדם את ענייני הערוץ השני על
חשבון הסיכסוכים בערוץ הראשון. עד שלא תיפתרנה הבעיות
בערוך הראשון — לא נקיים ישיבות!

• כלומר, המתח בין הליכוד למערך הוא העוצר
את הקמת הערוץ השני כעת?
הגענו למסקנה שהליכוד מבין רק שפה אחת. הנה, בזמנו הושג
הסכם בין יצחק נבון לבין חיים קורפו בדבר שינוי חוק רשות־השידור
והקמת ועד־מנהל חרש. עד עצם היום הזה הדבר לא בוצע.
מה אומרים לנו נציגי הליכוד?.אין לנו שליטה על חברי־הכנסת
שלנו פרט לכך, הליכוד מפחד להיתקע בתקופת־המעבר
— התקופה שבין החקיקה לבין הוצאת הזיכיון — עם שר
ממונה מטעם המערך(גד יעקובי) ,ולכן מנסים נציגיו לבטל את
שידורי האקטואליה העתידיים בתקופת־ביניים זאת. זה המצב,
(דפנה ברק)
נכון לעכשיו.

• אז זה הרבה כפך?
השתגעת?

• את מובנה לדבר קצת על סכומים?
אני לא יודעת בדיוק כמה משלמים עבור השמעת כל שיר. מה
שאני יודעת זה שאני מקבלת שלוש־ארבע פעמים בשנה צ׳ק
מאקרם בסכום של משכורת ממוצעת אחת, הה עבור השמעת
כ־ 200 שירים שכתבתי.

• זה כל הרווח שלך, או שמשלמים לך כשלוקחים
ממך שיר?
כשאמן ידוע לוקח ממני שיר, הוא לא משלם לי. אם השיר
מתפרסם, בעזרתו של הזמר או הזמרת, אז משמיעים אותו הרבה

לאיש אחד, לפחות, שביתת הרדיו והטלוויזיה הביאה
ברכה. מהרגע ש״קול ישראל״ נעלם מגלי-האתר, התחילה
תחנת־הרדיו של אייבי נתן ,״קול השלום,״ להיות מוצפת
בתשדירי״פירסומת.

• מה היו הרווחים מתחילת השביתה עד לרגע

ההכנסות גבוהות ב־ 300 אלף דולר, לעומת אותה תקופה בשנה
שעברה.

• אתה מצלצל למפרסמים?
מה פיתאום? אני לא מצלצל לאף אחד. כולם פונים אליי!

• יש לשער שהם יעזבו אותך עם תום השביתה...
בוודאי, רובם יעזבו. אבל היכרתי כמה לקוחות חדשים, אשר
יישארו. לשנה הבאה אני לא דואג.

• אז מצדך השביתה הזאת יכולה להימשך לנצח?
לא. עכשיו, כשקיבלתי את הסכום שהייתי זקוק לו, לא איכפת
שירים ואקו״ם משלמת לי. אמנים לא־ידועים מוכנים לפעמים לשלם
עבור שיר. במילים אחרות, אי״אפשר להתפרנס מזה, ולכן כל אחד
מאיתנו עובד באיזה עבורה. אחד פותח מיסעדה, אחד עובד
ברשות־השידור והאחר פקיד במס־שבח. כך, לא בכוונה, העמידו
אותנו בפוזה של כותבים לשם תחביב, ולכאלה לא צריך ממש
לשלם.

• ובכל־זאת, כששיר הופך ללהיט, ומשמיעים
אותו הרבה ברשת ב׳ ,ברשת ג׳ ובגלי צה״ל ואצל
אייבי נתן, זה משהו ביחד.
קול ישראל הם היחידים שמשלמים לאקו־ם תעריף מלא( .לצר-,ל
קיבלו תעריף מחל, ואייבי נתן, בגלל היותו אקס־טריטוריאלי,
אינו משלם בכלל.

• זאת אומרת שאם אין לך ״ הללויה״ כל שנה, את
צריבה למצוא עבודה?
וכשיש לך הללויה פעם אחת, זה נותן לך מושג מה אפשר
לעשות כשאתה כותב להיט לחו׳׳ל, והשוואה הזאת די מייאשת.
(דניאלה שמי)

רדיו
לי שהשביתה תסתיים מחר.

• מה מרוויחים עובדי־התחנה מהשיגשוג הזה?
נתתי בונוס לכולם, כמעט משכורת כפולה.

• מה בדיוק עשית בכפך?
השביתה הזאת ממש הצילה אותי, מכיוון שהפסדתי 25 אלף
דולר, אותם השקעתי באירגון מישחק אברטון הבריטית נגד בית״ר
חשלים. קודם כל שילמתי את החוב הזה.

• איך קורה לך דבר כזה?
האמנתי באנשים, שהציעו לי ללכת על זה. מדובר בעיתונאי־ספורט
שבטחתי בהם. הם אמרו שההוצאות לא יגיעו ליותר מ־40
אלף דולר, אבל הן הגיעו ל־ 65 אלף דולר. אני עוד אתחשבן איתס.
אולי זה יגיע לתביעה מישפטית.

• מה עשית עם יתרת הכסף?
שילמתי חובות נוספים, שאותם גררתי במשך שנים, וקניתי
משדר חדש, שני מחשבים, פקסימיליה ומכונת־צילום( .נענו׳ ר)|1

סגה גגן
עקידת האחים
בוקר טוב, בבילוניה (גת, תל־אביב,
איטליה) -האחים פאולו מתרחקים טאוויאני ויטוריו בהדרגה מן המקורות השמא*
לניים־מהפכניים שלהם, מרוח״החדשנות שבשפת״הקולנוע
ועוברים לצד הפיוט, היופי החזותי וההתעסקות האמנותית.
סירטם החדש הוא קידה עמוקה ומלאת״הערצה לאחד
מאבות הקולנוע, דייוויד וארק גריפית. הם מצטטים
מיצירותיו, ומשלבים את סירטו הגדול ביותר, אי־סובלנות,
בתוך העלילה. באמצעות הצדעה זו הם מנסים להוכיח
שהקולנוע הוא אמנות המאה־העשרים, בדיוק כפי שבניית
קתדרלות היתה האמנות של ימי־הביניים.
הסיפור מתחיל בפשיטת־רגל של מישפחת משפצי״כנסיות
באיטליה של תחילת המאה. שניים מן הבנים אורזים א ת
חפציהם ונוסעים לאמריקה (כפי שכמעט עשה הבן בפ אד רה
פאדרתה) ,למרות התנגדות האב. ה ם מתחילים לעבוד
כפועלים שחורים בחווה לגידול חזירים, אך הגעגועים הביתה
חזקים מהם.
הם מצטרפים לקבוצת פועלים בני״ארצם שנוסעים מערבה
כדי לבנות את הביתן האיטלקי בתערוכה העולמית שנערכה
בסאן־פראנציסקו 1912 ועדיין מתגעגעים הביתה. מסאן*
פראנציסקו הם יורדים לאורך החוף ללוס־אנג׳לס, מצליחים
להתקבל לצוות״התפאורנים של גריפית, ומסייעים בהק מת
מיבני־הענק לסצינה הבבלית באי״סובלנות.
חדריו הוגה לדאות:

תל־אביב: זל־ .1התפוז המכל, סטאל לאקט,
החוות מעבר לפינה, מישפחת המלוכלכים, זקוף
ת׳אוזן, נרדפי החוק, מגדל הדבורים; ז׳אן דה
פלורט.
ירושלים: מטאל דאקט, ז׳אן רה פלורט.
חיפה: מטאל לאקט, ז׳אן דה פלורט.

תל־אביב

וינסנט ספאנו ויואכים דה אלמידה: פיוט ויופי
אולם הבית והאב עדיין שמורים בליבם כזיכרון יקר. הם
פוגשים בשתי נערות, מחזרים אחריהן, נישאים, ה אב אף
מוזמן לחתונה, אבל בשלב זה ואילך מופרת האידיליה.
מילחמת״העולם השניה מתחילה; דרכה מועבר הלקח האנטי״
מילחמתי שגם גריפית עצמו שילב בסרט אית ם בשם לבבות
העולם.
ריגעי פיוט ויופי רבים פזורים בסר ט לכל אורכו. כמו הסצינה
בתחילת הסרט, שבה רואים א ת הקתדרלה המשופצת בפיזה.

זליג (בית ליסין, ארצות־הברית):
וודי אלן כזיקית המחליפה צבעים וזהויות,
השתקפות דמותו בעיני האחרים והאמנות מול
הריאליה. אבן־דלד שכדאי להיתקל בה במכוון.
מטאל ג׳אקט (חן, ו ,ארצות־הברית,
מ1צנ נם באור ,3ירושלים ובחן, חיפה) :כל
ביזיונותיה הלאומיים של האומה האמריקאית *
הגאה, במוחו הציני והמתעתע של האשף הבריטי יי
סטנלי קובריק. צחנת וויט־נאם עולה מן האולפן
בסיוע מישחקם של מאתיו מודין וארן בולדווץ .
— כישרוניים ואופנתיים. מי שמחפש מאין
צומחות הרגליים יילד שוב לתפוז המכני

גבה גל>
עד דוגע\
ספינת המרד (דיזנגוף, תל־אביב,
ארצות־הברית) תרגום לא מוצלח
לעברית של השם המקורי, ספינת
המיגדלור, הטומן בחובו גם סימ־ליות
רבה, והמצביע על כוונתו העיקרית של הסרט. העלילה
מ בו ססת על סיפורו של הגרמני זיגפריד לנץ, והיא הועתקה
לצורך ההסרטה מגרמניה לארצות־הברית. היא מתרח שת
כעשר שנים לאחר מילחמת־העולם השניה, והעיקבות
היחידים של המקור שרדו בדמו ת המרכזית, קברניט־הספינה,
מילר, הדובר במיבטא גרמני כבד. עם זאת, הרוח
הרעה של גרמניה הנאצית בולטת כאן מאוד.
עבריין חלקלק משתלט על ספינה העוגנת ליד חוף וירג׳יניה,
והמשמשת כמיגדלור המכוון א ת הספינות הנכנסות לנמל
נורפולק. העבריין נעזר בשני אחים, ביריונים מופרעים
ואלימים, ומתכוון בסופו של דבר לנתק א ת הספינה ממקומה
ולהימלט מן המקום על סיפונה.
מי שעומד בדרכם הוא הקברניט, בנו המתמרד בן ה־17
וארבעת המלחים שתחת פיקודו. הצוות סבור שצריך להתנגד
בכוח, הבן מחזיק בדעתם, ואילו הקברניט אינו מאמין
שאלימות היא תשובה לאלימות, ומנסה, בתוקף תפקידו,
לכפות פיתרון אחר.
סירטו של הפולני הגולה יז׳י סקולי מובסקי (הצעקה) הוא
למעשה משל ברור לעולם מסודר וחוקי, העומד חסר־אונים
מול התקפה אלימה מצד אותם הפוסלים כל חוק או מוסר

מאסטרויאני ב״מגדל הדבורים״
בעיקבות הפרחים

רוברט דובאל: הרבה הברקות
מקובלים. לנץ ודאי התכוון בכך לנאצים בגרמניה, אבל
במיקרה זה יכול המשל לשמש נמשלים רבים אחרים.
וסקולימובסקי אולי אף התכוון למתרחש כיום במולדתו.
אך הוא נסחף בעיקבות המשל, ושוכח שכוחו גדל ככל שהוא
נאחז טוב יותר במציאות. הן העלילה והן הדמויות לוקים
בחסר; אפשר להבחין בקלות בכוונה של בחירת ספינת־מיגדלור
כנושא לחטיפה (גזילת האוד המדריך תועים
באפלה) .אך קשה שלא להבחין בזיוף המצועצע.
בלי ניתוזז פלאסטי
רוקסאן ( דקל, תל־אביב, ארצות־הברית)
-זהו סירנו דה ברזיראק
משופץ, מתוקן, מ שונתב ומעובד
לאמריקאית. הוא הועבר מן המאה
ה״ 17 לאמריקה של ימינו; ותחת להיות לוחם אמיץ, מכבה
הגיבור שריפות, כמפקד מכבי־האש המקומיים. אבל הוא
עדיין ניחן באף הארוך ביותר בהיסטוריה (מלבד אפו של
פינוקיו השקרן) ,ובשטף־דיבור שכל פוליטיקאי היה מ תקנ א

צ׳ארלי ביילס, הוא סירנו האמריקאי, מת אהב בצופה״
בכוכבים בשם רוקסאן, שבאה לבלות קיץ א חד בעיירת
מגוריו. היא דווקא מ חבב ת אותו, אבל חו שקת בכבאי עילג
ושרירי. צ׳ארלי עוזר לברנש לזכות ב חסדי ה של היפהפיה, אך
מימדי אפו מונעים ממנו לגלות א ת תחושותיו לרוקסאן,
למרות העידוד שבו הוא זוכה מבעלת הפונדק המקומי.
אין טעם להרבות בפירטי העלילה, מי שקרא א ת מחזהו של
אדמון רוסטאן, או ראה אותו על קרשי הבימה, יודע בדיוק
למה לצפות, לאחרים לא כדאי לקלקל א ת ההפתעה. אפשר
רק לציין, שאין לו, לצ׳ארלי, שום בעיות להגן על כבוד אפו.
סטיב מארטין, השחקן הראשי, הפיק את הסרט ואף עיבד א ת
המחזה. מארטין הוא אולי אליל במולדתו, אבל מחוצה לה
נראה ההומור שלו המוני מדי, פשטני מדי ומאולץ מעבר לכל
מידה. דווקא הפעם, אולי משום שמראה פניו עוות במיסגרת
התפקיד, הוא עושה רושם מאופק הרבה יותר, שולט ב תפקיד

ריקרוסוביץ׳ וסטיב מרטין: הביב בלבד
ואינו מנסה לתקן אותו במיפגן של עשרות עוויות לדקה.
אלא שיש כאן כמה בעיות. המו*זה הקלאסי, ובעיקבותיו גם
הסרט, נשענים על כוחה האדיר של המילה המדוברת, על
הקס ם שהיא מסוגלת להשרות ועל יכולתה להשכיח בעוצמתה
הרבה גם א ת מראה״עיניים. אלא שבסרט שהוא ריאליסטי
ביסודו קצת קשה להשתכנע שנערה מפוכחת ובריאה, כמו
דאריל האנה, המגלמת א ת רוקסאן, משתמעת מהכושר
הרטורי של הגיבור. במהירות רבה כל״גך.

ריצ׳ארד גראנט ב״ויתניל ואני״
טרום בכורה

(החוויה הישראלית) ,ויחכה להקרנה חוזרת של
ד״ר סטר״נללב.
החנות מעבר לפינה (חן ,4
ארצות־הברית) :החנות עברה כבר לפני כמה
שבועות מתכלת לרב חן וזה מוכיח שיש לה ערייך׳
קונים רבים, ובצדק מכירה כללית של כישרון
וברק. אופנה שלא נשתכחה. ארנסט לוביטש.
זקוף ת׳אוזן (מוסיאון, אנגליה):
בסידרת כיור חדר־האורחים של בימאים
כשרוניים נגד מארגרט תאצ׳ר — זהו הכיבוד
המרשים ביותר. סטיפן פרירס (מיכבסה נחמדה
שלי) משחזר את פרשת התאבדותו של המאהב
שרצח את ג׳ו אורטון, מיתוס שנות ה־,60
והתייחסות לשנות ה־.80
* מגדל הדבורים (לב, יחן) :אומנם
מארצ׳לו מאסטרויאני קיבל דקל זהב על עיניים
שחורות (בקרוב) ,אבל הצדק עם אנגלופולוס׳י
שבחר בו כיווני, דווקא מפני שהוא פשוט אחד
השחקנים הטובים ביותר שקיימים היום, ו״זליג״
אמיתי בכל הנוגע להחלפת שפות וזהויות. עצב
המשוררים ותקוות האמנות במעוף־הדברוים
האישי והמשולב בכנפי־הבימאי ושחקנו.

הקרנות חד־פעמיות/שישבת
ויטנייל ואני (פריז, אננליה) טרום־
בכורה לסרט חדש מפסטיבל־חיפה. מצחיקון
קוקני בבימוי של ברוס (תסריט לדמעות של
שתיקה) רובינסון.
הנשף (פריז, איטליה) :סרט אילם,
שהמוסיקה מדברת בו בכל השפות האפשריות
ומספרת את ההיסטוריה של פאריס במשך 50
השנים האחרונות דרר עיניו של אטורה סקולה.
לא לוותר( .שישי ושבת אחר־הצהריים).

^— עדנה סיינדד

העולס הז ה 2620

מלון בינלאומי
החלק הנזיזרח תיב1ני
זוג צעיר אחד התחתן בשבוע שעבר. כמה ימים לפני החתונה הם החליטו
להזמין חדר במלון טוב. הכלה טילפנה למלון שו ת1ן בתל״אביב, שאלה כמה
יעלה להם חדר יפה. אמרו לה 200 :שקל. הכלה הזמינה את החדר, ואז גם
אמרה שזה יום חתונתה. האיש בהזמנות אמר, שאם זה ליל־כלולות המחיר
יהיה 214 שקל, כי המלון נותן לזוג הצעיר שמפניה ופירות. החדר הוזמן.
אחרי החתונה הגיעו הזוג למלון, עייפים ורעבים (אף אחד לא אוכל
בחתונה שלו) .דווקא התחשק להם לאכול איזה פרי ולשתות קצת שמפניה,
אבל שני מיצרנים אלה לא היו בחדר. טילפן החתן לקבלה וביקש שישלחו
את הפירות והשמפניה. אמרו שתיכף ומייד. בינתיים התחיל הזוג להתארגן
בחדר היפה. הבעל פתח את הארון והכנים לתוכו את ביגדי־החתונה. אחר־כן־
הוא ראה עוד דלת ופתח גם אותה. אבל הסתבר שהדלת היתה דלת לחדר
אחר, שבו דווקא שכב על המיטה גבר בלתי מוכר. החתן התנצל מייד וסגר
את הדלת באי־נעימות. עברה חצי שעה. שום שמפניה ופירות לא הגיעו.
החתן טילפן לשרות־חדרים ושאל את העובד שם מה קרה להזמנה שלהם.
עובד שרות־החדרים היה מאוד־מאוד חברותי, והוא ענה כ ף ״לא שלחנו לכם
את השמפניה כי חשבנו שאתם מתעסקים עכשיו במיצוות פרו ורבו.״
החתן כמעט נחנק מהפתעה. בשביל לא להתפרץ הוא ספר בלב עד עשר,

שיחת חולין
>ע 0הבעל)

הוא יושב בסלון, צופה במישפט דמיאניוק. אני
במיטבה, אופה עוגות.
הוא(חוק מאוד) — או אה!
אני — מה קרה?
הוא — אל תישאלי!
אני(עוזבת את העוגות ורצה לסלון) — מה
קרה?
הוא — הרוזן טולסטוי התנצל ודמיאניוק
הודה.
אני — מה?
הוא — מה שאת שומעת!
אני — דמיאניוק הודה?
הוא — כן!
אני — אז המישפט נגמר, סוף־סוף?
הוא — לא. מה פיתאום?
אני — מה זאת אומרת, אם דמיאניוק הודה,
אז נגמר המישפט!
הוא — את לא מבינה כלום. טולסטוי ררן־
לרמיאניוק על הרגל, אז הוא התנצל לפניו ואמר
סליחה, ועל זה דמיאניוק אמר תודה.
אני — תגיד, אתה נורמאלי?
הוא — לא!
אני — בשביל הטיפשות הזאת קראת לי
מהמיטבח?
הוא — רציתי לתת לך סיבה למה העוגות
שלך לא יצליחו הפעם.
אני מ ש הו בערבית, בקשר לאמא
שלו).

ובקול מאוד שקט אמר :״אני רוצה את השמפניה עכשיו!״ אחרי כמה דקות
הגיע בקבוק שמפניה חם.
הזוג הצעיר היה עצבני מדי בשביל להתחיל לחכות שהשמפניה תתקרר,
והם הלכו לישון. כשעזבו את המלון הם החליטו להתלונן. ביקשו טופס
תלונה וקיבלו אחד. בטופס לא היתה אף מילה אחת בעברית, וגם זה עיצבן
אותם. הם קימטו את הטופס, זרקו אותו לאשפה ויצאו מהמלון.

החרק האירופי

מהעיר ולמינגטון, במדינת דלוור אשר באר־צות־הברית,
כותב לי יוסי ברוך. וככה הוא כותב:
״בגליון השלם הזה 28.10.87 כתבת על, טאפס׳
שפתחה שימרית אור. בתגובה לקטע זה אני רוצה
להודיע לך שבבניין שבבעלותי ישנה מיסעדה

שמעתי את הסיפור הזה והוא עיצבן אותי. ביקשתי פגישה עם מנהל
המלון. הוא לא היה, אבל הכניסו אותי מייד לחדרו של סגן מנהל מלון
שרתזן, מר דייב סלוצקי. סיפרתי לו את כל הסיפור. הוא הקשיב. ביקש את
מיספר־הטלפון שלי, אמר שיברר הכל ויודיע לי. עוד באותו יום טילפנו לי
בחזרה וביקשו להיפגש. וזאת תגובת מלון שחזון על התלונה:
״קודם כל, אנחנו מצטערים מעומק הלב על שרשרת התקלות שקרו לזוג
הצעיר, וכמובן מתנצלים בכל פה. נערך בירור בקשר לכל אחת מהתלונות
והוסקו המסקנות. יהיה פיקוח חמור יותר על הדלתות המקשרות בין החדרים.
עובד שרות־החדרים כבר ננזף והועבר למחלקה אחרת, עד שילמד לדבר
בנימוס בטלפון. ניתנו הוראות לכל עובדי שרות־החדרים כיצד לדבר אל
האורחים. לקחנו לתשומת־ליבנו את ההערה בקשר לטפסים המודפסים רק
באנגלית, ואני מניח שנוסיף גם טפסים בעברית.
״לגבי הזוג הספציפי, אנחנו נתקשר אליהם כבר היום ונדאג לפצות
אותם.״
אני הסתפקתי בזה.

מעבורת חלל
יימעגי׳רוו סו ר בנ ת *3^ 0

גקג*?ן י

; י,אחד בן

ייסר אחד, והאחד בן 2
י׳ סיי ס. מתאימים ג ס
גקבוקיס אחדים גג*דל
שונה.

בשם אנ״ס טאפס בר (רצוף דף הפירסומת שלהם)
,ומכאן שהטאפס בא מספרד ולא מהודו,
כמו שציינת בקטע האמור לעיל. סתם לשם הד־ {
יוק.״
יוסי היקר,
תודה על מיכתבך. אם אי־פעם אגיע לוול־מינגטון,
דלוור, האם אני יכולה להזמין אותך
לאכול איתי באני׳ס טאפס בר?

ל מי ה מ חי ח העבודה רצוי
לצבוע את הגקבוקיס או
להדביק עלית ם ג ״י
ה ש תמ שי גדבק־ חנ ע
להדבק ת הבקבוקים,
הבגסיים והמאיציס
לתאיביס השתמ שו בגלילי־קדמון
או הבינו אותם
מ תחיבו ת קי טון מגילגלו ה
ומודבקות

אכזבה

דווקא־רעיון נחמד מאוד. לפני שנה התפרסמה
במעריב לנוער מודעה ובה נתבקשו הקוראים
הצעירים לשלוח פתקים אמיתיים, הנמצאים בידיהם,
לסופרת סמדר שיר. הכוונה היא לפתקים
שאותם מעבירים התלמידים ביניהם בזמן השיעורים.
אהרון
בר מהוצאת תמוז אומר, שהיבול היה
מדהים בגודלו. אחרי מיון ועריכה נבחרו הפתקים
הטובים ביותר, והם פורסמו עכשיו בספר פתקים.
כמו שאמרתי, רעיון מצויץ. מי מאיתנו לא
שלח פתקים, מי מאיתנו לא קיבל כאלה ומי
מאיתנו אינו רוצה להיזכר? אבל כשפתחתי את
הספר והתחלתי לקרוא, הופתעתי ממש. ודווקא
לא לטובה. לא יודעת למה, אכל חשבתי המון
דברים טובים על הדור הצעיר מאוד, חשבתי שיש
להם הומור יותר טוב מזה שהיה לנו, חשבתי שהם
יותר אינטליגנטיים ממה שאנחנו היינו בגילם,
חשבתי(בעצם הייתי בטוחה) שהם הרבה יותר
נועזים ממה שאנחנו היינו בגילם. חשבתי למצוא
בפתקים שלהם דברים שידהימו אותי. מה שמצאתי

״טרללה — טרללי
משעמן לי־לי־לי.
— אז מה את שרה, יא פסיכית?״

״אם הטיפשות היתה מים, אז חדר המורים היה
המוביל הארצי״ וגם ״רונן, זה לא נכון שהמורה
לועסת מסטיק באמצע השיעור. זה השיניים
התותבות.״ או ״עגת, אתמול כשלא היית בכיתה
המורה לערבית כתבה על הלוח, יש לי ידיד

קורא יקר
תעסוקה ומיחזור
איך בונים הליקופטר מתפוח־אדמה? איך מכינים
מעבורת־חלל מבקבוק פלסטיק ריק, או רכב־ירח
מתבניות־קרטון לביצים? כל זה בספר סטר
סים וחלל. מתוך הסידרה נעשה במ 1ידינו, בהוצאת
ססרה.
מלבד ספר זה הופיעו גם מישחקים, ממת
ומסכות, ממניות וסיחת, מיקסמים וחיות — כל
ספר 17.80 שקל. מעט מאוד טקסט, הסברים
בירושלים׳ .מה דעתך, כדאי לספר את זה לבעלה?״
ואלו
הם רק הפתקים הקצרים. יש כאלה
שצריך לקרוא בהם 15 שורות כדי להגיע בסופם
לעוקץ מאותו הסוג. אם זה חוש־ההומור של הדור
הצעיר — אז זה מה שיש. אבל למה לתעד את זה
בספר?

אוכל פרז השנה
וגם סקופ:
פרי חדש!
למועצת־הפירות יש מינהג יפה, לפרסם מדי
פעם איזה פרי הנמצא בשיא־העונה שלו, להודיע
כמה הוא צריך לעלות בשווקים ומה אפשר לעשות
בו. מועצת־הפירות מתקשרת עם איזה בשלן,
שולחת לו כמה עשרות קילוגרמים של הפרי
הנדון ואומרת לו: תתחיל לעשות נסיונות לטובת
הצרכן הישראלי.
הפעם הם קישרו בין פרי הקיווי לבין ישראל
אהרוני, ומהזיווג הזה יצאו כמה דברים מאוד
נחמדים. אבל כמו אצל אהרוני, בלי כל התחשבות
באשה העובדת, שתמיד אין לה זמן.
ובכל זאת אם במיקרה אתן ביום חופש, או
מחלה או שביתה, הנה קיוויעםוביונה .
המיצרכים:
10 קיווי 4 ,חלמונים | ,כוס־סוכר, מיץ מתפוז

אחד 3 ,כפות שמנת מתוקה.

אופן ההכנה:
( )1קולפים את הקיווי וחוצים אותו לאורך.
מסדרים את החצאים בכלי חסיו־אש.
( )2שמים את החלמונים והסוכר בסיר קטן
ומקציפים, עד שהתערובת נעשית תפוחה ובהירה.

)3שמים את הסיר הקטן בתוך סיר גדול יותר
ובו מים רותחים, וממשיכים לטרוף את תוכן הסיר
הקטן מעל לאדים. מוסיפים את השמנת המתוקה
וממשיכים לטרוף, מוסיפים את מיץ־התפוזים
ברורים, והרבה איורים המסבירים אפילו לבעליי׳ וממשיכים לטרוף.
( )4כשהרוטב תפוח וסמיך שופכים אותו על
ידיים שמאליות איך להכין צעצועים נחמדים ,״
הקיווי ומכניסים את הכלי לתוך גריל חם לכמה
ובאותה ההזדמנות לרוקן את הבית משאריות
למיניהן.
דקות.
ניסתי. לא היתה לי סבלנות לעניין הגריל,
טוב לשעות אחרי־הצהריים הארוכות של התוואכלנו
את הזביונה עם הקיווי כמו שהם. יופי!
! רף, כשהטלוויזיה שובתת והילד חוזר על המיש־נ״ב:

המשגע :״אמא, משעמם לי!״
ממועצת־הפירות לא ביקשו ממני למסור לכם,
אילו הייתי מאמינה בחינוך, הייתי אפילו
אבל תדעו שבשווקים מוכרים עכשיו פומלית
אומרת שסיפרי נעשה במו ידנו מחנכים לדיוק,
— משהו בין פומלה לאשכולית, ובעלת טעם
לעבודת־ידיים, לסבלנות. מתאים גם לגיל צעיר
יותר טוב משתיהן ביחד. אופן ההכנה: מקלפים
מאוד, מאחר ואת רוב ההוראות ניתן להבין מתוך
ואוכלים כמו משוגעים. אי־אפשר להפסיק.
התמונות.

חגיגה לעצלנים
!ו ערישת של חמוץ־
מתוק צפרדעים כמו תרנגולת

מסיבת שרצי ם

המשבר המתחולל בארץ בתחומי המוסיקה והבידור מביא אמנים רבים
לעיסוקים אחרים. המלחין והמנצח דויד קריבושד! פנה לתחום המיסעדנות,
ובשיתוף עם שני דיילי אל־על פתח את חסילונית: מיסעדה לחובבי שרצים ימיים.
בערב־הפתיחה באו הרבה אמנים ושחקנים, שאכלו שרצים כמו שרימפס, רגלי־צפרדעים
שנראו כמו כרעי״תרנגולת ופירות־ים שונים ומשונים, מהסוג היכול
לגרום פריחה איומה לכל חובשי־הכיפות, הצימחונים והטיבעונים. זה לא הפריע
ליוסי בנאי ואשתו אביבה ליהנות מהארוחה. גם יובל כסם ין וחנה לסלו
ליקקו את האצבעות.
קריבושה הסתובב בין האורחים ונתן הסברים, ובועז הדייל מזג יין לכוסות
שהתרוקנו. מני פאר הסתובב בין האורחים וסיפר בדיחות תוצרת־בית. כולם חיכו
לבואה של המנחה רבקה מיכאלי שאכן באה בשעה מאוחרת, אחרי חזרות
להצגה חדשה. מיכאלי הסתפקה בסלט. נראה שהיא משתייכת לאותם המעדיפים
מאכלי־יבשה קונבנציונליים.
גברי בנאי ושייקה לוי לא נראו מיודדים במיוחד, אבל זה לא הפריע להם
לשוחח ולהינות מחברתו של הגשש השלישי, ישראל סוליאקוב.

בת ה120-
מאיר (1
שניים, הנשואים מזה שנה, נחשבים י

שירלי יוחמוף

ותר סיד נוסי!

ידרידודך | 1דוגמנית לשעבר, העוסקת כיום ביחסי-ציבור, היתה
| 1 1 11 1 1המארגנת של הפתיחה הגדולה. בעלה, קאמיל
נייקרק, מנהל א ת המיסעדה ״תל״אביב הקטנה״ .רון לבשה שימלת סטן.

בתל־אביב יש יותר מיסעדות סיניות פס
בשנחאי כך אומרים. זה לא בדוק, אבל הב
השבוע נפתחה עוד אחת בקומת־הגג של המ 1נ
המוכר בשם ״המועדון של רפי שאולי 800 ״.
בים ותאבי־מזון התנפלו על הררים של אגו
וספר־ריבס, וחיסלו את כל המזון החמוץ־מ
הזה תוך דקות ספורות, במהירות שהיתה גח
לריגשי־נחיתות גם לדגי־הטרף פיראניאד
החוגגים שנדחסו היו איש־הביטוח יוסי ח:
ואשתו חיוה, החוקר הפרטי מישל חדד, עו
הדין צבי לידסקי וחבריו, ועוד הרבה בליי
יפים, יפות ומאוהבים בעצמם, שיותר נח
אוהבים אוכל סיני הם אוהבים לראות ולהידז

שלא כהרגלו הופיע בלבוש עירוני, שכלל גם
שכפץ, להגנה מפני מעריצים. כשהתבקש לברך,
פלט בדיחה וחזר למקומו. בדרכו פגש בגשש שייקה לוי (משמאל).

ז \ 1ךךןךימךי | 1המכונה ״שמן׳ /מבעלי חבר ת ״אירגונית״ ,הוא
| 1 .2 #11 חובב מאכלי-ים. יזהר כהן האכיל אומו ב 1
שרימפס,
חנה לסלו(ב תצלו ם למטה) זללה שרצים עם המנחה מני פאר.

\ 1ךיף 1ךךךך | 1דוגמן מבוקש בעבר, וכיום ב-
1^ # 4 112 עיסקי״הווידיאו, משקה לרוויה
את ידידתו, העיתונאית לשעבר אורלי גואטה. בתמונה

למטה מימין: מקס מלכה, הבעלים של המיסעדח בח

מלכת־היופי״לשעבר הילה קלמן. בתמונה משמאל:
היופי הנוכחית, ימית נוי, בחברת בן־זוגה, רוני

אחרי הסלט, קרמה לק1סק1ס

בחבר ת בעלה,
ים לצידה) .ה ד
הזוגות היפים

שבין צעירי דור הבליינים. הזוג מתגורר בפתח״תיקווה
ויוצא לגיחות קצרות תל-אביביות. השניים היו עסוקים
בגיפופים ולא התעניינו במיוחד באוכל הסיני המגוון.

הזמר שהיה מעמודי־התווך הראשונים של דור״הפר־
_ חי ם הישראלי, ומנושאי הדגל של המחזמר ,,שיער״
ו״אל תקרא לי שחור״ ,חוזר להופיע. ב מסיב ה השתעשע בחריצת״לשון.

דני שושן

היתה זו חגיגה גדולה לכל העצלנים.
שתי מסיבות גדולות התנהלו
במרחק של 50 מטר זו מזו. המסיבה
הראשונה התקיימה בפאב־מיסעדה
סיבנה חמש ביפו, לציון סיום הצילומים
לסירטו הראשון של דודו
טופז, הנקרא תל־אביב לוס־אננ׳לס,
במסיבה הזאת הסתובבו, כמצופה, כל
אנשי־ההפקה והצוות, שהביאו חברים
וידידים, וכולם אכלו גבינות וסלטים.
האווירה היתה מישפחתית, וכולם נהנו
לדבר על הסרט ועל כישוריו של טופז.
היו גם שקצת השמיצו את הסרט
וכוכביו.
מייד כשנגמרו הסלטים המשיכו
הכל למסיבת יום־ההולדת של מלי
ציון, העוסקת בקידומם של זמרים
כמו אדם, אילנה אביטל, דורון
מזר ואחרים. מסיבה זאת נערכה בפאב
פאבנסל, הסמוך למיבנה חמש, וכולם
חיכו לקוסקוס החריף, והעבירו את
הערב בשתיה. הזמר דייב אורן
וחוסני הגדול שרו, וכמה מחבריהם
השתכרו. מלי ציון מאוד התרגשה
מתשומת־הלב לה זכתה, וכולם רצו
לדעת אלו מתנות היא קיבלה.

דדרד 1^ 1111 חזרה לא מכבר מלוס־אנג׳לס, וכעת היא במשא ^
11 \ 1 11 ומתן עם הבימאי אימברמן על ה שתתפותה
בסרט חדש בבימויו. נאמן באה ב חבר ת ידידה עשירה מאמריקה.

זון \ ד 1ד ן הרוח החיה במסיבה. כהן, המופיע
| 1 1^ | 11 \ 1בתפקיד בעל־המיסעדה בסידרה
טלוויזיונית משעשעת, עסוק כעת בהפקה חדשה של

סידרה העוסקת ב מוס ד החתונות הישראלי. כהן,
העובד לפרנסתו כמפיץ־עיתונים באיזור ירושלים,
לא הפסיק ל ה תב ד ח במהלך הערב, וגנב את ההצגה.

\ ך י 1ך 1ך ן סאקלן, אשת״חברה בוהמית האוהבת להתהדר בבגדיו
11 11 #11 יוצאי״דופן מעשה ידה. הזמר אדם (בתצלום מימין) ב
חברת התמלילנית שימרית אור והשחקן איקה זוהר(משמאל לשימרית;

כתב 1 :הו־ אנהליאב, צי ל ם: אבינדדמן | י 2 3 -

^ ברכה סו־י יש הרבה סיוטים.
< הסיוט האחרון שלה הוא המחזה
קריעה, שעלה שוב על הבימה, הפעם
בתיאטחן החדר. סרי אינה ממהרת לחזות
בו, למרות שכתבה את הסיפור
שעל פיו הומחזה ההצגה. אילו שאלו
אותה, היתה מוותרת כשימחה על כל
ההמחזות האלה.
״כל הצגה כזו מקוממת אותי. ה־

-זה הגורל שנקבע לי מיום הולדתי: להיות משותת

מיפגש עם הקהל ועם יצירה שהיתה
שלי, ושהפכה ליצירתו של הבימאי,
היא סיוט בשבילי,׳׳ היא אומרת.
והיו עוד סיוטים. לפני שלוש שנים,
כשהועלתה ההצגה בפעם הראשונה,
החרימו בני־מישפחתה של סרי את הבת
הסוררת. גם בני העדה התימנית,
רחוקים וקרובים, היפנו לה עורף.
״שילמתי מחיר יקר על קריעה.״

אומרת סרי. את הסיפור כתבה לפני
עשר שנים ופירסמה אותו בשם פועה
מרידור בירחון הפמיניסטי נגה. זהו תיאור
ליל״כלולותיה של נערה תימנית,
הנישאת בעל־כורחה לגבר המבוגר
ממנה בשנים רבות.

מספרת סרי:
רציתי להבין מדוע נשים אחרות
מצליחות, ודווקא אני נשארת עניה,
משרתת את הסביבה שלי בכל מיני
צורות, ולא מצליחה להגשים את מה

הנשיות, וכל מה שקשור באשה,
נחשבו לגרוע, למשפיל, לטמא.
המחזור החודשי טמא. על אשה הרה
אמרו שיש לה תולעים בבטן.
הייתי עדה למחזות קשים של נשים
שמתו בלידה. אמי ילדה 18 פעמים,
ובכל פעם היה הבית מתמלא בנשים
מתלחששות, אופפות אותי בתחושה
שמשהו נורא קורה.
אני הסתובבתי בתוך הלהקה
המרושעת הזאת בפחד מתמיד. חששתי

״התימנים הם נחמדים נל־נן־ וק מגני
שהם פוחדים להיות לא־נחמדים...״
שאני חולמת עליו. למה אני לא פר1פ־ י
סורית באוניברסיטה, למשל? מדוע
אינני מתקדמת בעבודה?
התחלתי לחטט בזכרונות משנות
ילדותי בתימן. ואז הבנתי כי זהו הגורל
שנקבע לי מיום היוולדי. להיות
משרתת נכנעת של הגברים.
המיטען הרגשי שלי, של כל הנשים
התימניות, דומה לעולמה הנפשי של
גיבורת קריעה. כולנו חונכנו להיות
אפאטיות, מטומטמות, כנועות.
עד גיל 9ישבתי בבית. בררתי
חיטים, כיבסתי חיתולים, טיפלתי בתרנגולות.
הייתי
איטית. הכל חשבו שאני
עצלנית, והירבו להציק לי. ילדה בת 9
אמורה להיות עקרת־בית מושלמת.
כשעברתי באחד הימים ברחוב ד
עצרתי לראות ילדים משחקים, שפכה
עלי אמי מים רותחים מתוך סיר־הבשר.
זו פריצות להביט במישחקים, ילדה
צריכה לעבוד ולא להינות, אמרה לי.
כששאלתי שאלות, השיבו לי שאני
חוצפנית. ילדה צריכה לעבוד ולא להתעניין
בכל מיני אירועים שאין להם
כל קשר לעבודות־הבית.
כך, סגורה ומסוגרת, מנותקת מהעולם
החיצוני, ספגתי אל תוכי רק את
חוויות הבית, ומה שראיתי היה אפל

שילעגו לי, שיציקו לי. הרי אף־פעם
אי־אפשר להצליח. כל־כך הרבה
כשלונות צפויים בעבודת־הבית.
אם העוגה עולה יפה, התבשיל
מוקדח. ואם עבודת הבישול מצליחה,
הרי שבפינות נשאר קצת אבק. וכשאני
נכשלתי לעגו לי, כמובן, וכשהצלחתי
שמו עלי עין רעה. כלומר, סופה של
כל אשה הוא כישלון.
לא רק אני. כל התימניות חיו בתוך
הפחדים האלה. לכן אומרים שהתימנים

ברבה סדי(מימין) בחתונתה
.הגברים הישראליים הם גסים, מנעיל ,,נוקשים...״
לי לא איכפת איך ביתי נראה. אינני
עוד קורבן של החינוך התימני
הנוקשה. אמא שלי היתה קורבן. היא
קוננה על מר גורלה, אולם לא עשתה
דבר כדי לשנותו. אני פועלת, משנה!
את חיי ללא־הרף.
גם נשים אחרות, כמוני, הגיעו!
בוודאי לשלב הזה, שבו הן מחליטות1
בענייני הבית והבתולין. אולם בכל מה:
שקשור למילחמה ושלום אנחנו עדיין
כנועות, מקבלות את דעתם של[

הגברים
תולעים בבטן היו התימניות
ן* נשים
( 1מרושעות עד אימה. את כל
מררתן, את כל סבלן, שפכו על נשים
אחרות, ובמיוחד על ילדות. הן היו
מקניטות אותי, מתעללות בי, מציקות
לי בכל הזדמנות, נהנות לראות אותי
פורצת בבכי.
אפשר להבין אותן, אם כי לא לסלוח.
הן שגאו את חייהן, את גופן, את
כל הווייתן. אפילו שיריהן השמחים,
שירי־האהבה שלהן, לא היו אלא קינות
על מר־גורלן, על עבודתן הקשה, על
עצם העובדה שהושלכו מבית הוריהן
ונמכרו לגבר זר, להיות לו לשפחות.

ליז פחימה ואמיר אוריץ בהצגה ״ידיעה׳׳
.אמי ילדה 18 פעם...־
נחמדים. הם כל־כך פוחדים להיות לא־נחמדים,
עד שהם מוכנים לעשות כל
דבר בעולם, ובלבד להחשב כנחמדים.
בתנאים כאלה כמעט ולא התעורר
הצורך באלימות פיסית. האשה ידעה
מה מקומה בחברה זו. את הכל עשתה
בהכנעה, בלי להתלונן באוזני הגבר.
הוא קיבל, בדרך־כלל, את כל צרכיו.
לכן לא נאלץ להכותה, וכלל לא ידע
עד כמה היא סובלת.

עד כאן.

ענייני בית
ובתולין

ן * רי ( )47 נמוכת־קומה, קווי-
**שיבה בשערותיה, גרה עם בנה
ובתה בשכונת שערי־חסד בירושלים.
היא מדברת בכאב, במרירות. גם היום,

עוררה בי גועל. החלטתי שאינני
מוכנה לסיים את חיי כמו אמי, דודותי
וכל חברותיהן, כאשה קשת־יום
ומרירה, השונאת את חייה.
״כשהגעתי לגיל ,29 הרגשתי שאני
רוצה ללדת ילד. בגלל החינוך השמרני
שלי לא העזתי ללדת מחוץ למסגרת
הנישואין.
״מצאתי גבר, אמריקאי, שהיה מוכן
להתחתן אתי, להפרות אותי ולהתגרש
ממני אחרי שנה. כך היה. התחתנו.
ילדתי את בני הבכור. אלא שמשהו
בתוכנית המקורית השתבש. אחרי שנה
ילדתי את בתי. התגרשנו רק אחרי
שלוש שנות נישואין״.
סרי, חברה נלהבת בתנועה המזרח
אל השלום, יודעת שהסיפור קריעה
עשה שירות־דוב לתנועה. וכי אין־
אפשר לנסות ולשכנע נשים שתחזורנה

כל התימניות חיות בתוך הפחדים האלה ...גם כיום ח״ה של תימניה
צעירה רצופים כל הזמן פחדים
כמעט 40 שנה אחרי ימי־הילדות בתימן,
היא עדיין מתדיינת עם העדה
התימנית, אינה סולחת.
כשהיתה בת 9עלתה לארץ עם
מישפחתה. הוריה ושישה אחים ואחיות.
תקופת־מה גרה בראש־העין, למדה
בבית־ספר תיכון, בסמינר למורות
דתיות ובאוניברסיטה העברית.
״כל הזמן היה ברור לי שלא נועדתי
לחיי־נישואין. עצם הזכרת המילה הזו

אל המיזרח, כאשר גורלה של האשה
המיזרחית מוצג בצבעים כה קודרים?
קשה לה, לברכה סרי, ליישב את
הסתירה הזאת, שהרי לדעתה התימניות
הצעירות, בנות־ימינו, נכנעות
ומדוכאות כמעט כמו אמותיהן.
ס רי: חייה של התימניה הצעירה
רצופים בפחדים. עדיין נותרה בה
הכניעה המסורתית לגבר, לבית. היא
מקרצפת את ביתה עד כלות כוחותיה,

כדי שאיש לא ילעג לה. היא עובדת
מצטיינת במקום־העבודה שלה, שמא
יקניטו אותה אם תתרשל.
אני כבר עברתי את השלב הזה( .סרי
מציגה בגאווה את חדרי ביתה
המרושלים. שמיכה שאינה פרושה
כהלכה משמשת לה כדגל פנמיניסטי
יותר מאלף כרזות).

גברים

מגעילים

ך • גברים הישראליים הם אנשי!
1כוח, גסים, מגעילים, נוקשים. לכן!
הם מעודדים מילחמות.
אני מתעבת את שילטון־הכוח. כדיו
שבני לא יתגייס לצבא שלחתי אותו[
לאביו בארצות־הברית. אני, שנתתי לו
חיים, רוצה לשמור על חייו גם עכשיו,
כשהוא מגיע לגיל . 18
אינני יכולה להבין את הנשים
המניעות את עריסת בניהן ושרות:
תישן בני, תגדל ותהייה חייל חזק וגיבור.
איך יכולה אשה לשלוח את בנה
למקום שבו קיימת סכנה לחייו?
הגיע הזמן שנהיה חזקות, שנחדל!
להיכנע לגברים, שנילחם למען ה־!
שלום ביוזמתנו שלנו, מתוך הרגשות
האמהיים שלנו.
עד מתי נוסיף להיות האחיות,
העובדות הסוציאליות המרפאות את
פצעי־המילחמה של גברים תאבי־כוח?

שדד ,׳{ייבוכיי?₪

מין מ א חו רי שמיכה
ברכה סרי טוענת כי דן״בניה סרי, מי שכתב א ת עוגיות ה מלח
של סבתא סו ל טנ ה ואת ציפורי הצל, הוא קרוב-מישפחה רחוק
שלה.
זץ טרי:
ניסיתי לחפש ק שר־דם בינינו, ולא מצאתי. יכול להיות שהיא
הצליחה בחיפושיה יותר ממני.
א ת הסיפור קריעה לא קראתי. בדרן-כלל קיימת בי רתיעה
מאמידת דברים באופן ישיר. אני די נבוך כשאני כותב על מץ. אני
מדבר על הנושא הזה כמו מאחורי שמיכה. לכן גם אילו הייתי
קורא א ת הסיפור, לא הייתי מסוגל להביע עליו דיעה.
בניגוד לברכה, אינני מסוגל לכתוב על התימנים. כתיבה מ תון
רגשנות אינה משרתת א ת האמנות.
הצגתה א ת האשה המיזרחית כנגועה, באומללה, אינה מנותקת
מהמציאות. כאלה היו הנשים של אז. קשות״יום, ללא טיפת־אושר.
כך היתה אמי, ו את זעקת אומללותה אני צועק בסיפורי,
מתוך תיקווה לכפר על כל מה שלא הענקתי לה בחייה.
למעשה, הגיוני הוא שגם התימניות הצעירות מדוכאות. הרי
כולנו מוצרים של תמונות-הילדות. סביר להניח כי אשה, שספגה
זיכרונות קשים של א ם מדוכאה, סו חבתאת הנטל הזה אחריה
בהתבגרה.
אשתי, למשל, מנקה א ת הבית כאילו היתה זו מעבדה רפואית.
כשאנחנו מנסי ם לברר מדוע היא עושה זאת, היא מספרת
שבילדותה אמ א שלה רדת ה בה, הכריחה אותה לעזור בנקיון
הבית כמו שהיא עצמה עושה, מתוך כפייתיות מקשה.

צפריר גוטליב

התעוהנסיסלוג ונפהשלהסיפוח
הפסיכולוגיה -זו הבינוניות, זו ה א מונ ה
באחידות, בחוק הנמל ה האפור.
(ברונו שולץ, תרגם: י .ברונובסקי)

ל א תפגוש בלסטריגונים, ל א בקיקלופים
ואף ל א בנפטון־ הזעוף, אםלא תי שאם
עמך, בנשמתך, ואם לבך ל א יציבם נגדך.
(קונסטנטין קאוואביס, תרגם: ש .ענבל)
מעמדה של הביקורת הפסיכולוגית לסוגיה
הינה נושא למחלוקות וויכוחים מאז התחיל פרויד
לנסות את כוחו בניתוחים סיפרותיים; אומנם, לא
ניתן בעצם להפריד בין שיטתו והאינטרפרטציה
של מחזה מסויים, אדיפוס המלך. בחקר הסיפרות
העברית יש לאחרונה התעוררות־מה בתחום זה,
ואפשר להצביע על לא־מעט מחקרים בעלי נטיה
יונגיאנית או פסיכואנליטית(פרוידיאנית) מובהקת.
מחקרים אלה הינם, בדרך כלל, בעלי אופי
מוגבל. הפרשן מאמץ כמה אמות־מידה שאבלו־ניות
משל אסכולה א׳ או ב׳ ,מפשיל שרוולים
וקוטף בסיטונות את כל הפרי התואם את קוטר
כליו. המחקר כולו מקבל אופי מיכני משהו, מעין
כפיפות־סמיכה אינטלקטואליות.
ככלל, האינטרפרטציה הפסיכולוגית הינה כלי
התלוי בידי המשתמש בו. בידיו של מקים
האסכולה הפסיכואנליטית בחקר שייקספיר
בארצות־הברית. סי־אל בארבר, היא מיטיבה
לחדור ולהאיר רקמות הרבה, מבלי לפגוע באיברי
היצירה: בידיו של אחר היא הופכת גרזן קהה. יחד
עם זאת, כאשר מתלונן מישהו על ״גישה
פסיכולוגית״ ,מתעוררת מאליה, או חייבת
להתעורר, השאלה, האם הבחין במשהו לקוי או
משובש בפרשנות, או, שמא, התנגדותו נובעת
מצרות־מוחין קרתנית ,״אקדמית״ או אחרת (יש
מידה של אירוניה בכך שדווקא אווירה אנטי־אינטלקטואלית
ופוזיטיביסטית, הנשענת על
האמונה בעובדות ברות־מישוש, היא הגורמת לנו
ליפול בשבי קיסמי הניתוח המבריק, גם כאשר
אנו מפקפקים באמינותו).
יש אולי מקום להבחין בין יצירות הנענות
לפרשנות הפסיכולוגית ואחרות שהשימוש
בכלים פסיכולוגיים עלול לפגוע בהן, או לפחות
אינו מסייע הרבה להבהרת עיקר משמעותן. הרי
אין לשכוח שהיצירה, לא רק היצירה הגדולה,
הינה בעצמה אינטרפרטציה של המציאות. משום
כך, ככל שהיא גדולה יותר, מקבלת ענוותו של
החוקר והזהירות בה הוא מיישם שיטה זו או
אחרת, חשיבות רבה יותר.
באופן כללי ניתן לומר שהיצירה המודרנית
נענית יותר לניתוח הפסיכולוגי מאשר
הקלאסיקה. היא נענית לה הן בשעה שעושים
שימוש נאיבי־חלוצי בתיאוריה פסיכולוגית
מסויימת, והן כאשר התיאוריה היא כלי נתיחה,
דהיינו, כאשר נשללת מהיצירה העליונות
המוחלטת שהחוקר, בשעה.שהוא סובל מענווה
יתירה, מייחס לה. להדגמת דבריי אביא דוגמות
אחרות מיצירות של א״ב יהושע.

הסי׳דים התל־אביבית שלו) ,הסכין של יהושע
מעלה על הדעת את ההתרסה הגברית של הנסיכה
הקטנה בראן של קוראסאווה, את החרב הגדולה
של גיבורת החיים הס חלום, את הדקירות
הנשיות בכלל, לסוגיהן.
דוגמה למה שתיארתי כנתיחה אפשר לבצע,
לעומת זאת, בהמאהב. אם נעשה כעת שימוש
בתיאוריה היונגיאנית, נוכל לבקר את היצירה
כולה מבחוץ, דהיינו, נוכל לערער על תוקפה
בסיוע הכלי הפסיכולוגי, מבלי לקבל את מרות
המחבר כמובנת מאליה. אדם, גיבור הספר, הרי
הוא מעין התגלמות של ״פרסונה״(מסיכה —
במובן היונגיאני) .דווקא גיבורי המשנה הנלעגים,
דמויי־הצל, גבריאל, האודיסיאוס הספרדי המפוקפק,
או יצחק, מי שהתמודד עם אדם בצעירותו
על אהבתה של אסיה — הילד הגלותי המפוחד,
הפאתטי, המסתתר במערה בטיול השנתי, הם
מעין׳גילומים לא־מודעים של האר.
כלומר, חסרונה של היצירה נעוץ דווקא בדיוק
המירבי שבו היא משחזרת או משקפת את החברה
מנקודת מבטה שלה. היא מעמידה במרכז׳ את
המסיבה, סתם ״אדם״ ובלעז ,״מאן״ ,מה שע״א
סימון הגדיר פעם כ״חבר׳ה־מאן״) ,ומותירה
בשוליים את ה״אני״ים המרגישים, הפגיעים.

סיפו־נת ופסיכ 1ל 1גיה
טיפרות ופטיכולוגיה. האם גישה פסיכואנאליטית ליצירות־סיפרות תו רמת
להגנתן ולהגנת הדפוסים החגרתיים והאידיאולוגיים המשתקפים
נהן! האם פרשני טיפרות המצמידים גכלים פסיגולוגיים עדיפים על פני
אלה המשתמשים גשיטות הישנות, המיושנות לעיתים! מה טבנת ניתוחים
פסיבואנאליטיים ההופכים, נידיים גסות וגלתי־מיומנות, לנתיחות
שלאחר המוות.
גחקר הטיפרות העגרית יש לאחרונה התעוררות מסויימת ג ת חום
הגיקורת הפטיכולוגית. צפריר גוטליג מציג את הנושא תוך שהוא מטתייע
גדוגמות רכות -מן הטיפרות העגרית והכללית.
מסויימת אלא גם דפוסים חברתיים ואידיאולוגיות
מושרשות המשתקפים בה. כלומר,
הביקורת מקבלת משמעות כללית ורחבה יותר,
מה שמכונה בלעז קריטיק, להבדיל מקריטיסיזם
סתם, או ביקורת המסתפקת כביכול בגבולות
הטקסט הכתוב. הביקורת מהסוג הראשון
(קריטיק) ממרקת במיטבה את פני האדם.
בעקיפין, יש בה אף משום הגנה על שמו הטוב של
הניתוח הפסיכולוגי שהוכפש בידי רבים, אם בשם
חיוניות מינית א־מוסרית, ארכאית־פרימיטיבית,
נוסח ד.ה. לורנס, במערב, ואם בשם
איראציונאליזם פואטי נשגב, מזרח־אירופי
מובהק, נוסח ברוני שולץ.
אולם ברגע שנפנה את מבטנו לעבר היצירה

אנדרטה חדשה בתל־אביב

מיברשת וחרב
אם נתבונן במחזה הקטן, אך הבנוי היטב,
חפצים, מבעד לעדשה הפסיכואנליטית, יתוסף
משהו להבנתנו אותו. ההתקף ההיסטרי של עזרא,
גרעין המחזה, נשאר בעצם סתום בעיני מי שאינו
נעזר בכלי זה. אולם מי שמבחין בקשר האינצסטי,
נשאר בעצם, כלומר קירבת־היתר בינו לבין האם
הזקנה, יבין גם מדוע היא מנסה לחדור בכוח
לחדר בו הוא מתייחד עם אשתו. כלומר, מדוע
היא מנסה לבטל את התא המישפחתי השיניוני
הזה (המסתמל בחדר הסגור) ,המבטא את
האוטונומיה היחסית של עזרא והמרחק או
החציצה בינו לבינה. התפרצותו של עזרא
מתרחשת כאשר האם מנסה לכפות עליו
מיברשת־סיוד ישנה. לכאורה אין קשר בין שני
הדברים; אולם המיברשת — אם נמשיך להתבונן
בה דרך העדשה הפסיכואנאליטית — היא חפץ
״טעון״ ,מעין תמצית סימלית של האם הזקנה, או
של דו־המשמעות המינית שהיא מייצגת. כלומר,
צורתה של המיברשת הישנה: ידית וזיפים ספוגי־סיד,
הופכת אותה לחפץ׳ נורא, מאיים, הממחיש
את סכנת האם המסרסת, הפאלית, שהכניעה את
האב החלש וכעת היא מאיימת על האוטונומיה
השברירית שהשיג הבן בנישואיו.
גם לסכין המיטבח בה דוקרת נעמי, בגירושים
מאוחרים, את בעלה, נודעת משמעות פסיכואנליטית
מובהקת. אם המיברשת הישנה מזכירה
באופן אסוציאטיבי את המטאטא של איציק
מאנגער(ולמי שמצוי אצל אלתרמן, את מיברשת

לסובייקטיבית. יאגו הטוען שאין אהבה — יש רק
תאוה — הוא, מנקודת־מבט זו, הפסיכולוג
הראשון. הגישה האינטלקטואלית, מעוקרת
הרגש, תמיד היתה חשודה בעיני הספרות
והאמנות בכלל (אנג׳לו במידה כנגד מידה,
וכמובן, מפיסתופלס וגילגולים מודרניים שלו:
ד״ר גינת האסקטי של עגנון או היועץ הספקן של
מארצ׳לו מסטרויאני בשמונה וחצי).
אם הגישה הפרוידיאנית מקצצת בנטיעות,
יונג מצליח להביא לידי גישום את כשרונו האחר,
לכאורה, של פרוקראסטוס — מתיחת הגופות עד
לנפיחה הטראנסצנדנטית של נשמתן. כלומר,
יונג אינו מפחת אלא מנפח כל תופעה
פארטיקולארית לכרי אוניברסאליזם כוזב ומזויף
(הדוגמה המשעשעת ביותר לטעמי היא טענתו,
כפסיכולוגיה ואלכימיה, כי הראם בתנ״ו אינו
אלא היוניקורן, חד־הקרן הנוצרי המיתולוגי!
ההוכחה מבוססת על שיבוש הפסוק המקראי.
״קרני ראם״ שבדברים, לג , 17 ,הופכות אצלו
ל״קרני׳ראמים״ ,וכך מתאפשרת התיזה.).
התלם״ שפולח הניתוח הפסיכולוגי, מעמיק
ככל׳שיהיה, הו״א תלם צר ביותר. הסכנה טמונה
בנטיה המודרנית להמיר את התוקף והמשמעות
הרחבה של דברי המחבר הקלאסי באינסיט חריף
זה או אחר, אשר תמיד יהיה לו אופי מקוטע או
חלקי. היצירה הגדולה מגלה את האמת כמו
טכנאי־קול המסיט מתג פה, מתג שם, עד שהוא
מגיע לצליל הנכון.
האמת היא אותה ״נקודת כובד מוסרית״ עליה
כתבה סימון וייל. אולם הפרשן הפסיכולוגי די לו
בררך־כלל בכך שתירגם את מערכת־היחסים
שהוא בוחן לשפתו־הוא ולמושגיו. זו טעות
מובהקת של אנשים חריפים במיוחד, שאינם
מבחינים בין שפה ומציאות. עצם התרגום, דהיינו
העברת הטקסט למעין שפת־מחשב שכלתנית,
נתפש על ידיהם כהבנה או פייענוח מושלמים.
היחסיות של השפה, יחסיות המאפיינת כל שפה,
נעלמת מעיניהם.
דוגמה מובהקת לכך משמשת המסה הקצרה
של דרידא על האוזן וקרוים־התוף אותם הוא מציג פיסיולוגית אנאלוגית, מקבילה כמעין
ומטאפורית, של אבר־המין הנקבי( .קדם לו בכך
ארנסט ג׳ונס האנגלי, במסה מבריקה על ״עיבור
הבתולה דרך האוזן״ בתיאולוגיה ובאמנות
הנוצרית) .זו הבחנה שיש לה תוקף אובייקטיבי
והיא פותחת קווי מחשבה מרתקים. אולם ניתוח
י כזה תמיד יש לו טעם־לואי לא נעים וקרן האור
הקרה, האינטלקטואלית־אובייקטיבית האופיינית
לו מחטיאה בהכרח את מלאות החוויה האנושית
המעוגנת תמיד ברגש, או״שואפת לקראתו.

הגנה מפני האמת?

בעקבות פתיחתה רבת״הרושם של תערונת״יחיד חדשה של מגשה קז־ישמן במוסי־און
תל־אביב, הציב האמן השבוע ברחבה שלבני המוסיאון את פיסלו הענקי עקידת
יצחק אשר פרט ממנו -המקונני ת -נראה בתצלום. האנדרטה שאותה תיאר אוצר
התערוכה, האמריקני אדוורד פריי, כאחת מפסגות הפיסול בן זמננו, תעמוד דיד־קבע
ברחבת המוסיאון גם לאחר תום התערוכה. היא נתרמה על ידי רחל ודב גוטסמן וכבר
הוצגה במוסיאון היהודי בניו־יורק, בביינאלה של סאו פאולו 1985 במוסיאון באיירד
שנעיר בראדה שבהולנד וכן במוסיאון העירוני של אמם (ארנהיים) שבגבול גרמניה.
תערוכתו של קדישמן כוללת פסלים ואנדרטות נוספות המוצגות הן מחוץ והן בתוך
המוסיאון, וכן מיספר ציורים נבחרים.
כלומר, החיספוס הישראלי החיצון הושם דווקא
בתווך ופחד יצחק והנוירוזה של גבריאל, השכבות
העמוקות יותר, הנסתרות תחת המעטה הזה,
בבסיסו, הושלכו החוצה.

קרני ראם
ניתוחים, או נתיחות, מסוג זה עשויים לחשוף,
במקביל, בעייתיות המאפיינת לא רק יצירה

הגדולה, הקלאסית, הופכת התקפתו החריפה של
שולץ משמעותית ביותר, למרות המלל
הגרשומשלומי בדבר ה״מולדת האפלה של
המיתום״ המאפיין אותה. הרי עצם המיתודות
והאוריינטאציה הפסיכולוגיות מועמדות בספק
על ידי היצירה הגדולה. הגישה המדעית-
האובייקטיבית אכן מרדדת, מנמיכה ומפחתת את
החיים ואת ההתנסות האנושית, ההופכת בעיניה

שייקספיר המחיש יפה את הניגוד הזה
באמצעות האחים אדמונד ואדגר, בניו של
גלוסטר בהמלך ליד. אדמונד הוא האח המחונן,
בעל השכל החריף הקורע את מסווה הצביעות של
החברה. אולם הכוח המניע אותו — השינאה
ההרסנית והשוללת־כל — הופך אותו לציניקן.
אדגר, דווקא על שום הנאיביות וטוהר־הרגש
שלו, חווה דברים מבלי שיצמית את הרגש החי,
כפי שמעידה גם ההצהרה המפורסמת שלו,
החותמת את המחזה.
ההבנה המעמיקה של המציאות נקנית תמיד
עם הרגש, לא נגדו, או בלעדיו, ושייקספיר אינו
מרפה מהנקודה הזאת, אני מתפתה כמעט לומר,
באורח אובססיבי, בכל מחזותיו הגדולים. האמלט
תופש את׳הטראגיות של ההיסטוריה והחיים
דווקא ברגע שבו נגלית לו, להתרגשותו הרבה,
זהות גולגלתו של יוריק; בעוד שאצל הקברנים
שבשיחה, קהי-הרגש, היא מעוררת הומור ציני,
מתחכם, נוסח של 1שה בסירה, או מה שהפך
ברבות הימים לסיגנון הגששי.
אולם מותר להטיל ספק אם כל זה רלוואנטי
לתקופתנו בכלל ולספרותנו בפרט. במאה ה־17
ניתן היה כנראה לגלוש ולהחליק על גלי הרגש
הסוערים והגבוהים ביותר, מבלי להירטב. בתקו־

פתנו קשה יותר שלא לטבוע בסנטימנטאליזם.
מכאן הנטיה המודרנית להתרחק ממנו, מן הרגש,
כמו מפגע רע, או לזקק ולנפות אותו מתוך החוויה
השגורה והמתפשרת (בקט) .הניתוח הפסיכולוגי
מהווה רק ראיה נוספת לחוסר־הבטחון ואי־האימון
שאנו חשים׳ כלפי הרגשות שלנו ושל הזולת
וכמובן, בהקשר זה, לטקסט הכתוב. מעין חיוב
שבשלילה. אולם ראוי כאמור לזכור כי ככל
שהיצירה הנבחנת באמצעותו גדולה יותר, גובר
החשד בתער האנאליטי עצמו כי הוא מהווה מעין
הגנה או התנגדות לאמת האמנותית הטעונה־רגש
בשעה שהוא מסיח את הדעת למיכאניזם מבריק,
זה או אחר, שבשוליה.
הפסיכולוגיה היא, אם כן, חרב־פיפיות. יש
להתייצב כנגדה, או בעדה, בהתאם לנסיבות.
מנקודת מבטנו, המיתקפה החזיתית של ברונו
שולץ, יפהפיה ומפוארת ככל שתהיה, כמוה
בהסתערות חיל הפרשים הפולני על דיוויזיה
גרמנית ממוכנת.
במילים אחרות, ביקורתו נכונה, גם מעמיקה,
אולם במאה הזו כולנו הותכנו מחדש והתלכדנו
אחרת, מכוחן של אידיאולוגיות מאיימות מבחוץ,
ואלה שנתגבשו כנגדן. כל עוד אנו נתונים בסד
תבניות היציקה המודרניות האלה, אפילו
פעולתה השלילית של הפסיכולוגיה זכאית לקבל
הכשר חלקי, ולוא רק משום שהיא מסיטה את
המבט בחזרה, אל היחיד ואל המשפחה, אל
מירבצי הרגש המקוריים והעמוקים ביותר. שלו.
הקיקלופים של זמננו הם שהביאו אותנו להיחבא
בעדר, במערה. אולם קאוואפיס צודק: אין
קיקלופים! מיפלצתיותם, כאשר אינה פרי־רוחנו,
אף היא סוג של התחבאות, של הסתר־פנים.
אדריכלות מיכאל ק!1

הבאלון הנפוח אן
משבר הבורסה
וכישלון האדריכלות
מה עניינו של משבר הבורסה של ניו־יורק
והאדריכלות בפרט או האמנות בכללי! נראה לי
שיש קשר, ומן הראוי לבחון אותו.
התמוטטות הבורסה אינה התמוטטות הכלכלה
של ארצות־הברית. מה שהתפוצץ היה באלון
התרמית המנופח: ערכן המדומה, הבלתי־ריאלי
של המניות, ערך שאינו נובע מכושר ייצור ופד
מוצרים ממשיים כי אם מספקולאציות ומן
האשלייה שנוצרה על״ידי הביקוש המופרז למניות.
הכל מתוך כוונה להיות לשותפים בחגיגת
עשיית הרווחים הקלים. בסופו של דבר נתגלתה
האשליה, די היה בסיכה של היסטריה להוציא את
כל האוויר מן הבאלון.
כך קרה גם אצלנו בשעתו במניות הבנקים.
מי שרוצה לדעת את ערכם האמיתי של דברים
— מניות, סחורות, מוצרים ואף סממני יוקרה
ומעמד חברתי — חייב להטריח עצמו ולבדוק
ערך זה, מבלי להיגרר אחרי תדמיות ומנגנוני
פירסום והשלייה.
יצרנים, סוחרים, וכמובן הבנקים המממנים את
פעילותם מעוניינים כולם בצריכה מירבית, מעל
ומעבר לצרכיהם האמיתיים של בני־האדם ומעבר
לאפשרויותיהם הריאליות. כך קרה שהחברה
האמריקנית הפכה תוך שנים מועטות, ממעמד
של מקור המימון הגדול בתולדות האנושות,
למעמד של החייבת הגדולה ביותר בהיסטוריה.
אזרחי ארצות־הברית הולכו שולל על ידי מנהיגיהם.
מזה
זמן רב אני מודע לכך שרעיונות
אדריכליים חייבים תמיד — בכל מקום, בכל
תרבות ובכל זמן — להיות ממשיים. עליהם
למלא, בראש ובראשונה, את ייעודם העיקרי,
שלשמו נבנים הבניינים ומתוכננות התוכניות.
הבניינים חייבים להיות פונקציונאליים,
כלומר, עליהם להלום את תפקידם. והם צריכים
להיות קונסטרוקטיוויים, כלומר, יציבים ובני־קיימא.
אם לא יתקיימו שני תנאים אלה — לא
יהיו הבניינים אלא סממני יוקרה נבובים,
כאלונים של אחיזת־עיניים, נכסים מדומים
שערכם האמיתי יתברר במשך הזמן, כפי
שנתבררה אפסותם של בניינים מפוארים רבים
של המאה התשע־עשרה.
בכך איני טוען כנגד הערכים האסתטיים שכל
יצירה אנושית בעלת תוקף חייבת בהם, תהא זו
יצירה אמנותית, מדעית או טכנולוגית. מקור
הערכים האסתטיים צריך להיות מובן ונהיר לכל
יוצר. מיסתורין וסוד אין כאן. כל כלי העשוי יפה

והולם את מטרתו — חזקה עליו שיהיה יפה, עם
או בלי קישוטים. בלשון העברית, יפה פירושו גם
נכון וגם נאה למראה.
האדריכלות, ככל מפעל אנושי, תלויה בהלכי-
רוח, דרכי חשיבה ומושגים כלליים. הם הקובעים
את אופיה — לטוב ולרע. כאשר קישוטיות
חסרת״שחר ומאחזת־עיניים נותנת את הטון —
הופכת היצירה האדריכלית למעשה שטות וכזב.
וראה כמה בניינים חדשים שנבנו בתל־אביב,
העטופים במעטפת זכוכית שחורה, ביניהם בניין
חברת תדיראן. והרי הכל יודעים כי מעטפת
זכוכית שחורה אידיאלית — בייחוד בתנאים
האקלימיים שלנו — לקליטת קרינת השמש.
כדי לחיות ולעבוד בהם, יש להתקין בהם
מיתקני־ענק למיזוג־אוויר השואבים את הקא־לוריות
החוצה, תוך צריכת דלק עצומה. לא רק
האדריכלים הפגינו, במקרים אלה, את בורותם
המקצועית, כי אם גם — לפחות באחד מהם —
חברת תדיראן המתמחה בפיתוח ניצולה של
קרינת השמש לקירור בניינים...
המרבה בשיטחי בניין ובממדי איבריו מבקש
להפגיז את מעמדו. משום כך מבוזבזים כספי
הציבור על אכסדרות רחבות־ידיים ועל עמודים
וקורות ענק בבתי־חולים ובבתי־ספר. אלה אינם
דרושים לאיש — חוץ מאשר לגביר ולאדריכל
המבקש להקים לעצמו אנדרטה.
בתי־מגורים הקרויים וילות מועמסים בשפע
גגות שווייציים, רעפי מארסיי, גגוני פואבלו אס-
פאניול, מיפלסים, מיני שייש וגראניט, טפטים
וחלונות עגולים, וכל מיני דיברי התחכמות יקרים
שאינם מוסיפים נוחות, ובוודאי שאינם תורמים
לחיסכון בהוצאות. כל כוונתם להרבות יוקרה
מאחזת־עיניים.
הכנות, תונדהלב, השכל הישר — נעלמו כ־לא־ה״יו.
אך בלעדיהם אין לאמנות ערך ואין המדע
מועיל, אין המעשה החברתי שקול ונבון —
ומכל עבר אנו שומעים את רעמי התפוצצותם
של הבאלונים המתפקעים.

אמנות

היתה או לא היתה,
הביאו לי אותה...
הפעם מגלריית תע, ותערוכתו של האמן
הצעיר פיליפ ת צו שמשתתף ומציג בתערוכות
רבות מזה• כ־ 8שנים. אכן, מה הם 3שבועות
(מועד מקובל להצגתה של תערוכת ציור או
פיסול בכל גלריה שהיא) ,ביחס למשך הזמן
שמשקיע אמן ביצירתו, שאין לה זמן, ולפעמים
נדירות זמנה הוא הנצח בכבודו ובעצמו. לעתים
קרובות שוקד אמן על העבודות שהוא מציג
חודשים רבים ואפילו שנים מספר, כמו במקרה
שלפנינו, עד לזמן תליית המוצגים.
מסקנה: קיים צורך משווע בחלל תצוגה
ציבורי או פרטי לתערוכות מתמשכות או קבועות
של אמנות צעירה בת זמננו.
חברי קבוצת רגע, מחוסרי־אמצעים וסיוע,
נדדו לדרום תל־אביב ופתחו שם גלריה( .משכנם
הקודם ברחוב עמק יזרעאל הדרומי, שהיה דחוק
משהו, הועתק לאחרונה לרחוב הרצל בצירו
המרוחק, משום שעדיף, בכל מיקרה, להימצא
עדיין בתחומי העיר הגדולה) .צריך באמת
שמישהו ייתן את הדעת ויערוך את חשבון־הנפש
בנושא זה. אבל האם עוד נותרו צדיקים בסדום?!
מבט חטוף דרך חלון גדול שבגלריה מגלה כמה
ערימות גבוהות עתירות־אשפה, ממוקמות
ומסודרות להפליא במרחק שווה כמעט זו מזו.
עובדה העשויה להקל בבוא היום על פינויין,
אולם אין בה בהכרח כדי להוסיף לאיכות הצפייה
בעבודות.
באמנות עסקינו, בתע זה בתערוכתו של
פיליפ רגצר, ציורי 84־־ ׳87 בנושא קונסטרוק־טיביזם
הזוי 3 .שבועות כמקובל .״היתה או לא
היתה, הביאו לי אותה כמילות השיר. היו שם
פורמאטים בודדים בגודל בינוני, בצד דיפטי־כונים
וטריפטיכונים(דו־תמונות ותלת־תמונות),
ובכלל עבודות גדולות המורכבות יחדיו ביותר
משלושה חיבורים, מעשי ידו של מי שחש עצמו
לחוץ וזקוק למרחב־מחייה נוסף. העבודות עשויות
בציבעי שמן ופנדה, בעלות רקמות כיתמיות
ומיבניות רבות, המעידות על תהליכי עשייה
וחשיבה ממושכים. כמו גם על השתהות, התלבטות
וחיפושים בלתי־נלאים של אמן הנעזר במופשט
הגיאומטרי לעריכת שליטה, הבנייה וסדר
מסויימים בגוף העבודות. הדמויות המופיעות
בהן הן רובוטיות לחלוטין בתנועותיהן, להנחתי,
משום שכך נוח יותר לאמן למכשר(מאנגלית —
121146ת6תזנת 31ו 11 סז) אותן לצרכיו הגיאומטריים
הקומפוזיציוניים, ולהציגן רק בצורתן המסומנת.

קיומן וממשותן נותרים בידי דימיונו של האמן
מזווית ראייה זו, בעורו עוטה את איצטלת
ו/או חשיבתו היוצרת של המתבונן בהן.
הפרא, הסורר ואיש־הסקנדאלים, הוא עונה על
גם אחרי הכל, מותר לשאול ״למה כך ולא
צורך נפשי מובהק אצל מבקרים רבים, ברתקו
אחרת כשם שמותר גם לענות: אין זה מתפאליו
את כל האש: תיסכולים, רישעות ותוקפנות,
קידה של האמנות להשיב. הרי גם סיזיפוס פעל י תוך שהוא מסיט רעלים אלה מגופם של יוצרים
לאותה מטרה, אם גם בדרך אחרת. אלא שרנצר
אחרים, זהירים ממנו, ממושמעים ונעררי פרובו־יודה
בוודאי גם בהנאה מסויימת הנלווית אל
קאציות.
סיכלו וסלעו בשעת פועלו. משהו כמו ״הלכה
במצב דברים זה, במקרהו של מונדי, מוטב
וניכרה בו מודעות גבוהה יותר...״
לצפות להופעתם של דור המבקרים הבא, אלה
שייוולדו אל תוך מחזותיו כאל מציאות קיימת,
לעלות אל פיסגת ההר — שלא על־מנת
״להצליח״ .בדרך זו יהיו לנו הזדמנויות נוספות
שאיננה מוטלת בספק, כדי שיוכלו להאיר, ובלא
חסימה פנימית, את העוצמה הטמונה ביצירתו
וכדי שיוכלו להתרכז בחצי־הכוס המלאה, מבלי
שיהיו נגועים באותה פאתולוגיה של דעות
קדומות המאפיינת את המבקרים בני דורו; ומן
העבר השני, גם מבלי שיגורו באמצעות פרובו־קאציות
בידי מונדי עצמה גירוי המדיף, לא פעם,
ריח חריף של מורבידיות.
ואם מדברים על שאננות, על זחיחות־הדעת
ועל דעות קדומות, תחלואיה העיקריים של
הביקורת בכלל, מן הראוי לזכור את מקרהו
הקלאסי של רומן גארי הצרפתי(אמיל אז׳אר של
כל החיים לפניו״) אשר טמן לרגלי חבורת מבקריו
מלכודת גאונית, וטבע במיצחם אות־קלון יחיד
במינו, בחוללו, אגב כך, מעין מלחמת יום־כיפור
של הביקורת.
אין ספק כי אילו נכתבה יצירת תיאטרון זו,
הלילות העליזים של פרנקפורט, בידי מחזאי
צעיר ואלמוני, ויהי שמו ארז בן־ארז או הילל
בן־שחר, רק לא יוסף מונדי, אין ספק כי במקרה
כזה היו מבקרי התיאטרון מתחרים ביניהם,
ובפרהסיה, בחלוקת שבחים מפליגים להצגה —
בדיוק כבמקרהו של גארי. שכן יוסף מונדי הוא
איש תיאטרון מלידה, בעל אינסטינקט, השראה
ואינטואיציה של תיאטרון, ואין צורך במכשירי
איגפרה״אדום כדי לגלות זאת: די לגשת אל
יצירותיו בלא דיעה קדומה ובלא שיחוד.
האימפולסיביות, הקולניות והאגרסיביות המאפיינות
אותו, הגורמות לו, כאמור, נזק אישי רב,
פיליפ רצצר: ציור שמן
מקורן באי־שקט של׳ יוצר אמיתי (להבדיל
מפקידי הביקורת היצירתיים) ,אדם בעל סבל-
לצפות בחדשות שיטמינו ויגלו לפנינו עבודותיו
קיומי שאיננו נחלש, המגיב על הסובב בדרך
נעמי הר־ירוק
הבאות•
מקורית משלו. וכל עוד החברה מעריכה מעשה
יצירה ואמנות, ראוי הוא ליותר מקורטוב שלכבוד, וראוי הוא שההתבוננות בניבכי יצירתו
תתרכז באיכות, בכוח ובמסר, ולאו דווקא
בחסרונותיה.
לשאלתם של מראייניו ברדיו ובעיתונות,
בקשר עם מיתקפת הסתיו של המבקרים, השיב
ואמר כי :״הקהל אוהב את המחזה והמבקרים
יכולים לנשק לי בתחת, איש איש לפי הרצפט
כצפוי, ולפי חוק הרפלקסים של פאבלוב, זכה
הפרברטי שלו״.
מחזהו החדש של יוסף מונדי הליל 1ת העליזים
אף אני, אחד מתוך אותו קהל, אהבתי״ועדיין־
של פרנקפורט לטיפולם הנמרץ של מבקרי
אוהב את התיאטרון של מונדי, תיאטרון שיש בו
ומבקרות התיאטרון. גם הפעם, כבפעמים
טמפרמנט, חיוניות וכוח, מעמדים מהממים,
קודמות, חובר מחזהו אל צינורות האינפוזיה של
ולעיתים גם הברקות גאוניות.
פלאסמה קטלנית, דרכם מבעבעים, לא בלי
שמעון צמרת
אלגאנטיות מקצועית, סוגי רישעות ורעל. כל
זאת לא משום שמונדי איננו יוצר בעל עוצמה,
ולא משום שמחזהו איננו טוב, ולא משום שהקהל
איננו ממלא אולמות, לא ולא, אלא משום שהוא
הוכרז כטריפה על ידי הרבנות הראשית של
הביקורת, ומי שמוחזק כטריפה על ידי רבנות
רעה זו, דומה כי יישאר טרף אפילו יחליף את כל
לדף חדש שלום רב,
רמ״ח האיברים במחזותיו, וישבץ תחתיהם
מר שלמה שבא נאבק זה שנים רבות, במאמרפסוקים
צלולים מספר סליחות, או יטרח ויהפוך
ים ובספרים, להציל ולשמור על שרידי תל־אביב
את חברבורותיו, אחת לאחת, ויופיע בפרמיירות
הישנה או ה״קטנה״ והנה ברשימה במדורכם
כשהוא עטוף טלית שכולה תכלת. אפילו כך,
(״להציל? — להרוס!״ ,העולם חזה )2617 הוא
בלבוש זה, יוסיף וידלה מתוך אותה חבורת
ש. במה
קורא להרס תל־אביב. אתמהה!
מבקרים, אנטאגוניזם אגרסיבי, סרקאזם וארס,
שלמה שבא משיב כי זה שלושים שנה
במסווה של חריפות תרבותית. כי הביקורת
הוא קורא להציל א ת תל״אביב הישנה,
כלפיו, כך נראה, כבר נכתבת מתוך רפלקס
קורא ואינו נענה. לפיכך החליט ני אולי אם
מותנה, מתוך שפיטה מאובנת המבוססת על
יציע להרוס אותה כליל -אולי גם אז ינהגו
דעות קדומות בלתי משתנות. כן, במרוצת השנים
בניגוד לעצתו ויתחילו לשמר את הראוי ל נתגבשה
מעין הסכמה אילמת בין המבקרים
שימור.
והמבקרות, כי אין לך גישה נכונה יותר מאשר
לגשת אל מחזותיו של מונדי כשהמאכלת בידך.
כיתבי־יד של שירים וסיאבל
גם בעל־הדבר עצמו, שאינו נמנה עם
קורבנות הביקורת הנוחים במיוחד, אינו טומן ידו
פורים נא להפנות לעורך הבצלחת
ולא זו בלבד שאין הוא מופיע בהיכלי
משנה של דף חדש, שמש!
התיאטרון כשהוא לבוש קפוטה, בכוונה לרצות
צמרת. המערכת מתנצלת
את שופטיו ושופטותיו. אדרבא, ללא ריסון עצמי,
עם כל הנזק האישי הכרוך בכך, הוא משתכר,
על שנבצר ממנה להחויר
משתולל ומשלח עקיצות בוטות אל חבורה זו,
כיתבי־יד שאינם מתקבלים
״המימסד הפולני״ ,בלשון ו, בכל הזדמנות
לדפוס לשולחיהם. מסיבות
פומבית הנקרית בדרכו. כמי שאינו קטלא קניא,
מוזן על ידי כל המרירות המצטברת, הוא, כאמור,
טכניות ל א נובל גם להודיע
משיב מלחמה שערה: מגיב, מתאגרף ובועט, לא
מראש על מועד פירסומם
בלי היסטריה פרטית משלו: סוגי התנהגות
של שירים וסיפורים שנתקבהמכשירים
אותו, בדיעבד, להיות מתאים, יותר
מיוצרים אחרים, לסטיגמה שדבקה בו של ״הילד
לו להדפסה.
הרע״ של התיאטרון הישראלי.

תרבוטק

הנשיקה,
הביקורת והתחת

מכתבים ותגובות

אתמהה...

גז בז ר ג רי ם
בת הגינקולוג
נחוג יום־הולדתה ה־ 65 של
נינה די־נוד, אשתו של סופר השואה
ק. צטניק (הצופן: אדמע) .די־נור,
המרבה לעסוק בשנים האחרונות
בטיפוח יחסי יהודים־ערבים, היא בתו
היחידה של פרופסור יוסף אשרמן
המנוח, מי שהיה גינקולוג תל־אביב
בעל שם־עולמי, בעיקר בנושאי עקרות
ופריון.

כעמ״ם תוך שלוש
שנים היתה ולנדה
גאוו עדת־וא״ה
רוצוו. עכשיו זה
קוה לה בנושת
וצח הסוחר
בתחנה המרכזית

מגג״ל
היפרשוק
* ¥מיר פאשה ( )48 התמנה
1כ על־ ירי הנהלת השופרסל
כמנכ״ל היפרשוק רשת הגל
הירוק המפעילה שלושה סניפים
גדולים ברעננה, ראשון־לציון
ורחובות וזאת עם כניסת
השופרסל לרשת הגל הירוק
(־) 759 בעלות).

הלוחמת הבודדת
נחוג בעת סיור בסין, יום־
הולדתה ה־ 70 של הלן זוסמן, יהודיה
הדרום־
שהיא חברת הפרלמנט
אפריקאי זה 35 שנה. היא ידועה
כלוחמת בודדת נגד האפרטהייד,
בהיותה חברת הפרלמנט היחידה מטעם
המיפלגה הליברלית האופוזיציונית.

האלוף מברלין
נ חו ג יום הולדתו ה״ 60 של
שלמה להטי, ראש עיריית תל־אביב
זה 13 שנה. להט, יליד ברלין שגדל
ברחובות, הוא אב לשני בנים, ועוד
הספיק להיות מפקד־פלוגה בחטיבת
1יבעתי במילחמת־העצמאות. בהמשף

פאשה הוא בוגר האוניברסיטה
העברית במדעי החברה
וסטטיסטיקה ועובד בשופרסל
מזה 20 שנה בתפקידי ניהול
בכירים. בתפקידו האחרון היה
מנהל הפעולות של השופרסל
(מנהל אדמיניסטרטיבי של 60
סניפי הרשת).

יולנדה במי שפט אהובה בן־דויד
״עדת־שקר־

מ־פ במילחנוה
הקאריירה הצבאית שלו היה להט
מפקד הכוחות המשוריינים בסיני בימי
מילחמת־ההתשה של סוף שנות ה־,60
את שירותו בצה״ל סיים כאלוף במטה
הכללי, בתפקיד ראש אכ״א(אגף כוח־אדם).

גופה

המדיפה

אבי היועץ
נפטר 4בפתח־תקוה, בגיל ,77
יצחק אשר קאמינקר, האיש
שהקים את תנועת פועלי אגודת־ישראל
המיוצגת כיום בכנסת על־ידי
ח״כ אחד בלבד, הח״כ אברהם ורדיגר.
קאמינקר, יליד פולין ובנו של שוחט,
עסק רוב ימיו בעיתונאות. בצעירותו
שימש ככתב בעיתונים יהודיים בפולין
ובגרמניה, ובבגרותו, בין השאר
בשבועון הירושלמי של אגודת־ישראל,
קול ישראל. קאמינקר, שעבד בפרדסי
השרון לפני שהקים את תנועתו, ששמה
הראשון היה הסתדרות פועלים חרדים,
הוא אבי! של שלמה 1קדים1ן, כתב
ידיעות אחרונות שהיה יועץ ראש־בקדנציה לתיקשורת הממשלה
הראשונה
של מנחם בגין.

מנכ״ל פאשה

מחיר השיא

רענוה, ראשון־לציזן, רחומת

רשת הגל הירוק בשליטת
שופרסל תנוהל על־ידי פאשה
כרשת עצמאית, אשר תתחרה
ברשתות הקיימות כולל השופר־סל
וההיפרכל וזאת תוך שמירת
אופיה הייחודי של הרשת.
בעתיד הקרוב מתוכננים
פתיחת ארבעה־חמישה היפרים
נוספים ברשת הגל הירוק ברחבי
הארץ.

נמכר 4בניו־יורק, על־ידי יורשו
של איל״הון מקומי, פרחי איריס, ציור-
שמן גדול ( 71 על 91 סנטימטר) של
וינסנט ואן־גוך, במחיר־שיא,של 53
מיליון ו־ 900 אלף דולר. זהו המחיר
הגבוה ביותר ששולם אי־פעם עבור
יצירת־אמנות כל שהיא. פרחי איריס,
שהחליף בפעם האחרונה ידיים לפני 40
שנה (ואז שולם עבורו 84 אלף דולר)
צוייר על־ידי ואדגוך ב־ , 1889 בהיותו
מאושפז בבית־חולים לחולי־רוח
בדרום־צרפת, שנה לפני שהתאבד
בירייה בגיל .37
• רא־קחב שר שלסה רהט, אחף-
0יש1ה סיר שר חיר־האוויר. שלהר סשך
תקופה קצרה את חברת התשפה אל-

בשוק״הפישפשים הכירה יולנדה את
ויקטור בן־דויד, גבר נאה, שהיה נשוי
מזה 25 שנים למרגלית. למרות שהשניים
היו נשואים והורים לילדים, פרחה
האהבה ביניהם. הרומאן שלהם היה
מוקד לרכילות בשוק.
כולם עקבו בסקרנות אחרי יולנדה
כאשר היתה נעלמת לשעות ארוכות
בתוך חנותו הסגורה של ויקטור בך
דויד. השניים ניסו להסתיר את הרומאן
שלהם, אך לשווא. אפילו בעלה של
יולנדה חשד בהם. הוא תפס את ויקטור,
סחב אותו לבית־הכנסת, והכריח אותו
להישבע על ספר־תורה שאין לו קשר
רומאנטי עם יולנדה.
גם חיי המישפחה של המאהב הושפעו
מהרומאן שלו. ב־ 1979 התגרש
מאשתו, אך חזר אליה מיד, ונשא אותה
שנית ב־ . 1980 אבל הרומאן המתמשך
הביא לגירושין נוספים מאשתו, שלושה
ימים לפני מותו.

נאשם איבזני(יושב) במי שפט בן־דויד
זכאי
^ רוב בני־האדם לא מזדמן מק/רוב
להיות עד־ראייה לרצח. מעטים
מאוד הם אלה העדים, פעם אחת
בחייהם, לרצח המתבצע לעיניהם, אבל
ההסתברות כי אדם אחד יהיה עד ראייה
לשני מקרי־רצח היא כמעט אבסורדית.
ובכל זאת יולנדה גאווי ,41 ,היתה ע־דת־ראייה
לרצח פעמיים במשך שלוש
השנים האחרונות.
בפעם הראשונה היתה יולנדה עדת־ך
אייה לרצח ויקטור בן־דויד, במארס
1984 בשוק־הפישפשים ביפו. המנוח
היה מאהבה, והיא היתה עדת־ראייה
היחידה לרצח. לפני שבועיים היתה
יולנדה עדה לרצח נוסף. היא עבדה
בחנותו של סמרקנדי בתחנה־המרכזית,
והוא נרצח לנגד עינן ה.
יולנדה בלונדית דקת־גיזרה נולדה
בלוב ובגיל צעיר עלתה עם משפחתה
לישראל. זמן קצר לאחר עלייתה לישראל,
נישאה לויקטור גאווי וילדה לו
שלוש בנות. לבעלה היתה חנות לרהיטים
ישנים בשוק־הפישפשים, ויולנ־דה
נהגה לעזור לו בחנות.

* * רב אחד, במארס , 1984 התקבלה
^ 7במוקד המישטרה הודעה מאשה
אלמונית כי שלושה גברים, שנסעו במהירות
במכונית ליד שוק״הפישפשים,
זרקו גופה של גבר על המידרכה. שוטר
שהגיע למקום זמן קצר אחרי ההודעה,
מצא את גופתו של ויקטור בן־דויד י
מוטלת על המידרכה ליד חנותו, ברחוב י
בית־אשל בשוק־הפישפשים. הפאתו־לוג,
דר׳ בצאלאל בלוך, שברק את
הגופה מיד, קבע כי המוות נגרם שעה
קלה לפני גילוי הגופה.
ויקטור נורה יריה אחת מטווח קצר.
הוא החזיק בידו את מנעול חנותו. בחנות,
ששימשה למגוריו מאז נפרד

נרצח בן־דויד
שוק הפישפשים

עה יולנדה את מאהבה גונח עדיין,
וחשבה שיתכן ואפשר עוד להצילו,
ובכל זאת לא הזעיקה עזרה אלא ביז־בזה
שעות ארוכות בחוסר מעש .״האם
יש דבר השקול כנגד הצלת חיי־אדם
האהוב עליה ואשר היה כה קרוב
אליה?״ שאלו השופטים .״נראה לנו כי
היא מסתירה דבר־מה, ועל כן ההסברים
שנתנה לא נראים לנו״ קבעו השופטים.

אשה שמביאה
צרות

יולנדה גאווי בתצלום הקרוע שנמצא במקום־הרצח בשוק־הפישפשים
הכחישה קשר חמאנט׳
מאשתו, מצאו השוטרים שרידי סנדוי־צ׳ים
ובידלי סיגריות על אחד מהם
ניכרו סימני שפתון. על בקבוק קוניאק
שהיה בחנות נמצאו טביעות־אצבע ועל
הריצפה מצאו השוטרים קירעי תמונת
אשה.
עוד בליל־הרצח, מיד לאחר חקירת
בני מישפחתו של הנרצח, הגיעו השוטרים
אל יולנדה ובעלה ועצרו אותה.
יולנדה הכחישה כל קשר אינטימי עם
המנוח ושוחררה למחרת. אבל אחרי
שהשוטרים חיברו את פיסות התמונה
הקרועה שמצאו בחנות, התברר להם כי
מדובר בתמונתה של יולנדה.
בתמונה נראתה האשה בשימלת־מיני
קצרצרה, שוכבת על מיטתו של
המנוח בחנותו בשוק בתנוחה מפתה.
אחרי עשרה ימי־חקירות חזרו השוטרים
אל יולנדה ועצרו אותה שנית כחשודה
ברצח מאהבה. היא נחשדה כי רצחה
אותו על רקע קינאתה. השמועות בשוק
אמרו כי אחרי שהתגרש בשנית מאשתו
מצא לו המנוח מאהבת חדשה מראשון־
לציון.
יולנדה לא ידעה כי המישטרה מקליטה
את כל השיחות הנכנסות למוקד,
וכי קולה של יולנדה זוהה כמי שמסרה
את ההודעה האלמונית על גופת־גבר
שנזרקה ממכונית. במהלך החקירה נש־

נרצח סמרקנדי
התחנה הנורכזיח

פחת הנאשם הביטו ביולנדה במבטים
מזרי־אימה וקיללו אותה. הם טענו כי
היא שטן וכי הכל קרה באשמתה.
התברר כי לאחר שיולנדה ראתה את
אהובה נופל ירוי לארץ, היא לא מיהרה
לקרוא למישטרה או לאמבולנס, אלא
הלכה לכיוון שדרות־ירושלים, וכאשר
לא מצאה טלפון־ציבורי המשיכה ונסעה
הביתה. בבית הכינה ארוחת־ערב
לבעלה וילדיה, ורק אחרי שעה וחצי
טילפנה שוב מביתה, והודיעה למוקד
המישטרה על הרצח בשוק.
״למרות שניסינו לרדת לניבכי ניש־מתה
של העדה בליל־הרצח, לא יכולנו
להבין כיצד לא הזעיקה עזרה מיד.
אדם, שהיא מספרת כי היה ״שושן חייה
ואהוב ליבה״ ,מתבוסס בדמו והיא שוקלת
שיקולים של כבוד?״ קבעו השופטים
בפסק־הדין, וזיכו את איבגי
מכל אשמה.
השופטים הביעו תימהון כיצד שמ־

ף*ביעת־אצבע שנלקחה מבקבוק
הקוניאק שהיה בחנותו של המנוח
התגלתה כטביעת־אצבע טריה של יו־לנדה
למרות שטענה כי הביאה את
הבקבוק למנוח כמתנה ליום־הולדתו
שחל חודשיים קודם לכן, ומאז לא
נכנסה לחנות .״גם אילו התגברנו על
היסוצזינו באשר לסתירות שמצאנו
בעדותה של יולנדה, נשארת עדיין
חידת טביעת אצבעותיה הטריות על
בקבוק הקוניאק״ כותבים השופטים.
הסתירות והשקדים בעדותה של יו־לנדה,
שנחשפו בחקירה־נגדית מעולה
של הסניגור עורן־־הדיו עוזי בכר, גרמו
אומנם לזיכויו של הנאשם, אבל לא
הביאו לחקירה חדשה, כדי לגלות מה
היו מניעיה של יולנדה בשקרים אלה,
ומי היה הרוצח האמיתי. עד היום נשארה
התעלומה בלתי־פתורה.
זמן קצר אחרי סיום המשפט נפטר
בעלה של יולנדה ממחלה. היא חיפשה
לעצמה מקום־עבודה חדש ומצאה עבודה
כמוכרת בחנות־הבגדים של סמר־קנדי,
ברחוב סלומון ,6בתחנה־המר־כזית.
ביום בו נכנס עזרא שנסי לחנות
וירה בסמרקנדי, היתה יולנדה בחנות
והיתה עדה לרצח.
בניגוד לרצח בשוק־הפישפשים, לא
היתה יולנדה עדת־הראייה היחידה
בעת רצח סמרקנדי. יחד איתה בחנות
היו עוד מוכרות ואנשים נוספים. הפעם
גם אין כל ספק מי ירה את היריה
הקטלנית במנוח. נראה כי השאלות
היחידות שיעלו במשפט יהיו לגבי
המאורעות שקרו בחנות ברגעים האחרונים
לפני היריה. האם ירה שנסי
במנוח ללא כל התגרות ובדם קר, או
שמא תקף אותו סמרקנדי ואיים עליו,
ושנסי ירה מתוך הגנה עצמית.
יתכן מאוד כי גם הפעם תעלה
יולנדה על דוכן העדים ותספר את
גירסתה לבית־המישפט. ליולנדה היו
קישרי ידידות עם מעבידה, חברים ניסו
להרחיק את יולנדה מסמרקנדי, והם
סיפרו לו על עברה, ועל כך שהיא אשה
שמביאה צרות, אבל הוא לא שמע להם.
כך הפכה יולנדה עדת־ראייה לרצח
נוסף בתוך שלוש שנים.

אילגה אלז; ₪

יולנדה השבוע כחנות בתחנה המרכזית
המעביד נרצח
2ברה יולנדה והודתה כי אומנם נפגשה

עם ויקטור בערב הרצח, וכי היתה עדה
לרצח עצמו. העדה סיפרה למישטרה כי
לאחר שיחה קצרה ברחוב, ליד מכוניתו
של הנרצח, הציע לה המנוח להסיעה
לביתה.
הוא הלך לסגור את החנות, ופיתאום
יצא בחור גבוה מרכב שעמד בסמוך,
ניגש לויקטור ואמר לו :״תיכנס לחנות
איפה הכסף?״ ויקטור שאל :״איזה כסף?״
ואז נשמעה יריה בודדת, ומכונית
פרצה מהסימטה במהירות ובלי־אורות.
יולנדה גם ידעה לזהות את הגבר
שירה באהובה .״זה האח של ניטים
שעובד בשוק״ אמרה לשוטרים והצביעה
על שמעון איבגי ,28 ,נרקומן
בעל עבד־פלילי המוכר למישטרה.
איבגי נעצר והועמד לדין באשמת רצח
ויקטור בן־דויד.
ההפתעה הגדולה קרתה במישפט.
כאשר עלתה יולנדה להעידי, כעדת־התביעה
הראשית, נגד הנאשם ברצח,
היתה האווירה בבית־המישפט אפופת
שינאה עזה. מישפחת המנוח וגם מיש־

חשוד שנסי(משמאל) בבית־המישפט
יחד עם אחין

דו ,,ח( צונן
הסע השקהיות

הזמן, ייתכן מאוד שפעם גם עוד תהיה
שקמית על טהרת האוכל הסיני(הכשר).
מה שהרבה יותר קרוב לביצוע: שקמית־

ס ר ׳ מי ליון ב ק בו קי ם של משקאות
£ 0קלים, שני מיליון ו־ 340 אלף
כריכים, שני מיליון ו־ 200 אלף עוגות,
מיליון ו־ 800 אלף שקיות שוקו 850 ,אלף
המבורגרים, נקניקיות וסטייקים 730 ,אלף
חפיסות סכיני־גילוח הם רק רשימה חלקית
מאור של מה שלובשי־מדים ואנשי כוחות־הביטחון
רכשו בשנה האחרונה, מתוך
מיבחר של 2750 הפריטים (הכוללים, בין
השאר, גם סוללות, מיברשות־שיניים,
שרוכי־נעליים, קפה נמס ומעטפות) ,העומדים
לרשותם ב־סססו השקמיות הנייחות
והניידות ביחידות צה״ל, מישטרת ישראל,
מישמר־הגבול ושירות בתי־הסוהר.
ואת מלאכת הבחירה מתוך המיכלול
הרחב והמגוון של מיצרכי־מזון, מוצרי
סידקית וקוסמטיקה, במחירי־הנחה מיוחדים
(ראה מיסגרת עונה ב־ 32 אנזחת) מקילות
לאחרונה מכונות־שירות אוטומטיות.
כך מוצבים באי־שמים 91 אוטומטים למשקאות
קלים (קרים וחמים); 10 אוטומטים
לכריכים וגם 50 אוטומטים לקונדומים
(הנושאים, כרמז, את השם המעודן ״גומי
לשמירה״).

חלק מן הנוף
ך* יהשקם איננו רק 42 חנויות, כמו
אלה שבגבעתיים ובאשדוד, בצפון
תל־אביב ובנתיבות, בחיפה ובקניון איילון.
הוא קודם כל, ולפני הכל, מאות רבות של
שקמיות, נייחות וניידות, המצויות במחנות
ובמיתקנים, העוצרות בטרמפיארות והניל־וות
לחיילים בעבודת היום־יום, בשדה,
בסיררה ובתימרון (כדברי שר־הביטחון,
יצחק רבץ :״כבר 40 שנה השקם הוא חלק
בלתי־נפרד מן הנוף הצה״לי!״).
בין מאות השקמיות הפזורות באי־שמים
הצה״ליים, כשהמגמה היא להיות כמה
שיותר קרוב לחייל, מצויות גם 83 שקמיות
בסיסיות, שהן מעין מיני־חנויות, בהן יכול
איש צבא־הקבע, אם הוא מעוניין בהן,
להזמין, בהנחה מיוחדת, אופני־כושר,
למשל ( 300 שקל בעשרה תשלומים) וכן

מצויות כמה גרור־שקמיות, הדומות
במראיהן לעוקבי־מים, ואלה טעונות
מיבחר מוצרים של קנטינה ניידת, כך
שהיחידה היוצאת לשדה יכולה לקחת
אותה עימה.
כי מתוך מחזור מכירות שנתי של 500
מיליון שקל מקדיש השקם עשרות מיליונים
בשנה להעלאת רמת שירותיו לחייל.
המיליונים האלה מושקעים בשיפורים,
בהטבות, בהוזלות. כך הוסב מיספר רב של
שקמיות לפיצריות 16 לסטייקיות ()42
ולחלביות ( )60 ומכיוון שהשקם צועד עם

בוטיק לחיילות הח״ן בבה״ד 12 ומועדון
לחיילי־חובה, בו יימכרו אבזרי אופנה צעי־רה
ומוצרי אלקטרוניקה במחירי־מיבצע.

הפסקת־שק היא אספקת־שק

השקמ>7וגו הרא שון
••אשר הו חל ט באביב 1948 על הקמת גוף שיספק ״מיצרכים
שונים, מאיכות סובה, במחיר זול״ לחיילי מילחמת־העצמאות,
פנו אנשי המטה הכללי לפרנצל דויטש, יוצא הצבא הבריטי,
במיסגרתו הוא היה אחראי למועדון הקצינים של הנאאפ״י (ה שקם
הבריטי) בחיפה.
דויטש קיבל לידיו 600 לירות ארצישראליות ( 3,000 דולר של
אותם ימים) ,שני יועצים אזרחיים(אריה פילץ, הקבלן לעתיד ואותם
ימים בעל קפה פילץ הידוע על שפת־ימה של תל־אביב ויחזקאל
איש״כסית מכסית הדיזנגופית) ועוד כמה יוצאי הצבא הבריטי
שהתמחו שם בנושא השקם.
דויטש (שבאשר קיבל את דרגת סגן־האלוף על הצלחתו להקים
את שקם יש מאין, עיברת את שמו לשמואל משה דורות) וחבריו היו
רובם יוצאי אוסטריה שאת שנותיהם הראשונות בארץ עד אותו זמן
עשו בשירות הצבא הבריטי של מילחמת״העולם וכך יצא שהעברית
שבפיהם היתה קצת חלשה.
כך קרה שכאשר נתבקשו להכין טיוטה לתקנון השקם, הם כתבו
אותה בגרמנית. במחשבה שנייה זה לא נראה להם ברעיון מבריק
במיוחד להגיש הצעה לארגון יחידה בצה״ל בלשון זו ולבן הם תירגמו
אותה לשפה השנייה שהיתה שגורה בפיהם -אנגלית.
לא שדויטש־דורות היה כזה ראש קטן מה שנוגע ללשון העברית.
כאשר הצמידו לו, בעבור זמן, מזכירה יוצאת תימן, הוא נדהם
למישמע לשונה הזכה והמדוקדקת והעיר :״זאת מדברת תנ״כית, לא
עברית!״
משסיים את שירותו בשקם פנה דורות, שהשתלם, לפני עלותו
ארצה, בבית־־הספר המפורסם למלונאות בלוזאן השווייצית,
לעיסקי־מלונאות והקים את המלון־המוטל הראשון בארץ, מלון דגון
באשקלון.

שקם לשייח׳ ג׳ראח
ך״י בל ה ת חי ל לפני כמעט 40 שנה,
( 1בעיצומה של מילחמת־העצמאות, עת
הוקמה הקנטינה הראשונה של השקם על
שפת־ימה של תל־אביב, בתוככי מחנה
צבאי, סוונה יעה(על שרידיו הוקמו לימים,
מלון הילטון וגן־העצמאות) ,כשהכוונה
היתה לתת לחיילי צה״ל שירות מינימאלי
של חפיסת־סיגריות, מישחת־גילוח ושתייה
קלה.
אך עד מהרה נתבקש השקם לספק גם
קצת אספקה קטנה לחיילים הנצורים
בירושלים. השקמיסטים מיהרו למלא אחר
הבקשה, ארזו מיספר חבילות והטעינו אותן
על מטוס פ״פר קל שהמריא מתל־אביב,
בהבטיחו להטיל את החבילות לתוך חצר
המיפקדה הירושלמית, שהיתה במחנה
שנלר שבצפון העיר- .
רק שכאשר המיטען הוצנח, הסיטה אותו
הרוח קצת צפונה והוא נפל הישר לתוך
עמדות הלגיון הערבי (הירדני) בשייח׳
ג׳ראח.
זה לא ריפה את ידיהם של אנשי השקם.
אך נפתחה דרך בורמה לירושלים(הכביש
שעקף את מובלעת לטרון שהיתה בשליטת
הירדנים) הם פנו לחברת עלית וביקשו כמה
משאיות ממתקים, באשראי, כמובן. מנהל
עלית אותם ימים, אהרון פרומצ׳נקו, לא
היסס לרגע :״אם הסחורה תגיע לירושלים,

בוודאי תמכרו אותה לחיילים ותשלמו לי
את המגיע,״ הוא אמר ,״ואם, חס וחלילה,
ירושלים תיפול, מי צריך ממתקים?״

משלוח ימי ראשון
^ בר בראשית ימיו הגיע השקם לכל
^ מקום. גם למחנות־השבויים(שם סיפק
אספקה קטנה לשבויים, בהתאם לאמנת
ז׳נבה) וגם לאילת, שאז עדיין נקראה אום־
רשרש.
ההופעה הראשונה של השקם על חוף ים־
סוף היתה בצורת משאית נושאת גנראטור
וטעונה בקבוקי בירה וגזה. בעזרת
הגנראטור האירו את השטח(לחיילים שבאו
לנוח מעמל־יומם) ,את בקבוקי הבירה היו
מקררים במי־הים הצוננים ובמי־הגזוז היו
מתגלחים.
(את התושיה האת העריך, בהקשר אחר,
כעבור שנים, שר־הביטחון משה דיין,
שאמר, מתוך התפעלות על כך שהשקם
מגיע לכל מקום ומביא לשם כל דבר :״אני

השקם יודע, כמובן, שלא על האוכל
לבדו יצעד החייל ולכן אין זה מפליא
שהשקם היה הראשון שהביא ארצה
מכונות־גילוח מופעלות בסוללות, מוצר
רב־תועלת לחייל בתנאי־שרה.
השקם גם מילא, בכמעט 40 שנות קיומו,
אחר משימות בלתי־שיגרתיות שהוטלו
עליו: אם היתה זאת הקמת מזנון להזנת
העיתונאים שבאו לסקר את מישפט אדולף
אייכמן בבית־העם בירושלים ואם היתה
זאת הכנת הצעה לארגון רשת שקם לצבא
התורכי, לפי בקשת מפקדיו ממטכ״ל
צה״ל.

קנטינה איננה דוכנית
^ אשר הוק ם ה שקם(ראה מיסגרת
השקמיסט הראשון) התחבטו מייסדיו
בבחירת שמו. בתחילה הם חשבו על
שלח(שירות לחייל) ,אך אז גילו כי האצ״ל
הקדים אותם, בנוטלו שם זה למחלקת־הסעד
שלו(של״ח: שיקום לוחמי חירות).

הפל התדויל עם קנטינה אחת
על שפת־ימה של תל־אביב
ו־ 600 לירות ארצישראליות
שמח ששקם קיים ...אני מעדיף מצב בו
חיילים יתגלחו בטמפו מאשר(מצב שהם)
ישתו את מי־הגילוח.״)
לחזור לאום־רשרש, היא אילת: שעה
שחיילי צה״ל לגמו, לאור הגנראטור, בירה
קרה על חוף המיפרץ, הופיעו להם לפתע
שני חיילים אנגליים, מהיחידה ששירתה
בעקבה השכנה (יש לזכור כי זאת היתה
שנת )1949 והודיעו כי באו למקום בזכות
האור שהיבהב לעברם בלילה ובקשתם
הצנועה היא בירה ובחורות.
הם נאלצו להסתפק בבירה.
כמה שנים לאחר מכן, במיבצע קדש,
כשהשקם לא הספיק להגיע בשעה הראשונה
בעיקבות החיילים, טען אלוף חיים
לסקוב (אז מפקד גייסות־השריון) כי על
השקם היה להגיע לחיילים בחזית ואם לא
היתה ברירה, להביא להם אספקה בתר־מילי־גב.
אנשי
השקם העדיפו להקים מיפגשי־שקם
בצמתי־הדרכים לחזית, אבל גם אותם
אילתרו. הם נטלו צינורות, חיברו אותם
למיבנים דמויי־סוכות, כיסו אותם בלוחות־עץ
וברזנטים והשקמית היתה פתוחה
לשירות.
ובאמת, לוחמי מיבצע קדש לא הוזנחו.
כאשר אוניית חיל־הים הראשונה יצאה
למסע־אספקה ארוך, סביב כיף התיקווה
הטובה, לשארם אל־שייח; היו בביטנה הרבה
עשרות ארגזי שתייה, סיגריות וממתקים,
כנראה המישלוח הימי הראשון של
השקם.

גילוח על סוללות
^ ד קיים השקם תמיד את ייעודו
^ העיקרי: לשרת את החייל בבסיס
ובעורף, ורצוי בתנאים מועדפים. כך,
למשל, סיפק השקם ארוחות לחיילי צה״ל
שהשתתפו בחפירות של ייגאל ידין במצדה
וכך סיפק השקם ארוחות למשתתפי
הצעדות.
ארוחת־הבוקר בצעדת , 1967 למשל,
כללה, תמורת לירה ורבע — פחות מחצי
דולר — שתי לחמניות, ביצה קשה,
משולש גבינה, שקיק ירקות טריים,
דובשניה, שקיק קפה נמס ושני שקיקי
סוכר.

עוגה
ב־ >2אגורות
ושנים הראשונות של וז*
* 1שקם היו גם שנות הצנע,
המחסור וקיצוב המיצרכים.
זה לא הרתיע את השקם,
שעשה כל מה שרק אפשר היה
לעשות, גם בימים קשים כא לה,
על-מנת לדאוג לריווחת
חיילי צה״ל. וכך, למשל, נקבעה
בקיץ 1951 מנה מיוחדת
לחיילי-המילואים(אותה היה
ניתן לקבל רק תמורת טופס
.)3243
המנה הזאת הכילה 10
וופלים 5 ,קופסות סיגריות2 ,
קופסות גפרורים, חבילת
טופי, חצי חפיסת שוקולדה,
חצי חתיכת סבוך תמרוקים
ורבע חתיכת סבוף כביסה.
ול״זוגות מתחתנים״ ,כל שון
החוזר של השקם באותם
ימים, הוצעו לא רק סירים,
קלחות, סדינים וציפיות אלא
גם שני זוגות גרבי־גיילון ואר בעה
מטרים בד-משי לשיט-
לת-הכלולות לכלה ובתור סו-
פר-צ׳ופר לזוג הטרי: קומקום
חשמלי ומגהץ.
ב 1987-המצב, כמובן, שו נה,
אבל לוח-מחירים טיפוסי
של שקמית מראה למה מת כוון
השקם כשהוא מדבר על
מחירי-מינימום לחייל:
לחמניה 10 -אגורות; תה
או קפה 11 -אגורות; נקני קיה
קטנה ־ 31 -אגורות; עוגה
32 אגורות; בורקאס 45 -אגורות; סלט בגביע 50 -
אגורות; מנה צ׳יפס ־55 -
אגורות; מיץ או קולה, בפחית
60 אגורות; מנה פלאפל ־ 81 אגורות; נקניקיית בינגו -
91 אגורות; המבורגר *־ שקל
אחד ושלוש אגורות.

שקמיוז־בוטיק לחיילות הח״ן
בהיותם בלשנים חלשים הם החליטו
להסתפק בשם הק״ם (הספקת קנטינות
ומזנונים) ורק כשהובא הנושא לפני משה
שרתוק (לימים משה שרת, שר־החוץ
הראשון וראש־הממשלה השני של מדינת
ישראל) ,שנחשב לסמכות לשונית, הוסב
השם לשק״ם — ראשי־התיבות של שירות
קנטינות ומזנונים, שם שעד מהרה איבד
את הגרשיים של ראשי־התיבות והפך
למושג בזכות עצמו, כפי שמסביר המילון
של אבן־שושן: שקם — מוסד נייד בצבא,
המעביר משקאות ומיצרכים קלים בין
מחנות־הצבא למכירה לחיילים.
האמת היא שענייני לשון די היו בתודעת
ראשי השקם. כך, למשל, הוכרז בשנת
1960 על פרם נכבד למוצא שם עברי
לקנטינה. מאות הצעות (כגון דוכנית,
מטעמה, מזנוע, צופת) לא נראו למנהלי
השקם ואפילו ההצעה קניון(שהצליחה יפה
מאוד ברמת־גן, כעבור 25 שנה, כקניון
איילון) נדחתה.
רק ב־ 1983 בחרה ועדה מיוחדת (שעל
חבריה נמנו אלי לנדאו, כיום ראש עיריית
הרצליה ואז יו״ר מועצת־המנהלים של
השקם: משה אילת, חבר הנהלת השקם
ואלכס אנסקי, איש גלי־צה״ל) ,מבין אלפי
הצעות שזרמו מחיילים, סטודנטים ובלשנים
מקצועיים את השם הטוב —
שקמית*.

ליקוק־מיבחן ביפו
^ שקם גם זכות־ראשונים על מילה
) עברית נוספת: שלגון. היא נטבעה
על־ידי אחר מראשי השקם בשנות ה־,50
אחר שבלחץ השקם הוקם, על־ידי תעשיין־
גלידה יהודי בלגי, מיפעל־הגלידה החדיש
הראשון בארץ: מיפעל הארטיק.
אותו יהודי ניאות להקים את המיפעל רק
אחר שהובטחה לו בלעדיות באספקת הגלידה
לשקם וזה, מצדו, ניאות להתחייבות
זאת רק לאחר שראשיו טעמו ממשלוח
הגלידה המיוחד שהוטס בארוך קרח מברי־סל
ללוד (והובא משם, לליקוק־מיבחן
להנהלת השקם ביפו).
וזה לא נשאר המטעם היחיד בשקם
הראוי לליקוק. השקם הוא, בין השאר, גם
קבלן־בישול בשירות צה״ל. כך מכין
המיטבח המרכזי של השקם בצריפין 10
אלפים מנות ליום ודוחף אותן(כפי שזה
נקרא בעגה הצה״לית) לבסיסי צה״ל, מה,
שאגב, גם משחרר כוח־אדם מצה״ל, שעסק
קודם לכן במלאכה זאת.
מלאכה המבוצעת בסירי־ענק של 500

* הצעה לשונית נוספת, שמצאה חן
בעיני הוועדה הזאת, אך לא נכנסה ללשון:
לוחמן(לחם פלוס מן) להמבורגר.

ליטר
הסיר וגם במיתקן־צלייה, המכין
1000 מנות־עוף בחצי שעה, וכמכונה
החותכת בשר לשניצלים, מגלגלת את
הפרוסות בקמח, ביצה ופירורים.
במיטבה זה אפילו התגברו על חוסר
ההתלהבות של חיילי־צה״ל לדגים, בין
שהם מבושלים ובין שהם מטוגנים. הפתרון:
קציצות־דגים מצופות, מטוגנות או ברוטב,
ואלה הולכים יפה מאוד.
כמנפק אלפי מנות ליום חישב המיטבח
המרכזי גם לוח־קאלוריות הדרוש לצרכניו:
לחייל ביחידת־שדה — 3000 עד 5000
קאלוריות ליום: לחייל בתפקיד עורפי —
— 1800 עד 2200 קאלוריות: לחיילת
במישרד — 1300 קאלוריות.
אבל השקם אינו מסתפק במיטבחים. הוא
גם מקיים רשת־מיסעדות — במיפעלי
התעשייה הצבאית, במישרד־הביטחוץ,
במיתקני המישטרה ומישמר־הגבול, ובאלה
הוא מגיש 60 אלף ארוחות ליום.

אחוזים להווי ובידור

¥ד! או לי נשמע מוגזם אבל אפשר |
1לומר שהרבה מעמלם של 5000 עובדי
השקם מתנקז בהפסקת־השקם, אותה שעה
של רגיעה והתרעננות, בה זוכה חייל צה״ל,

בשדה או במחנה, למעט רווחה ופינוק.
כי כאשר החייל פונה בשעת הפסקת־השקם
לשקמית, לקבל אופטימום של
שירות במינימום של מחיר, אין הדבר בא
על חשבון תקציב הביטחון (או תקציב
ציבורי אחר כלשהו) .השקמיות מצליחות
לעמור במחירים הזולים של מוצריהן
תודות לרווחים של רשת השקם, שעל
לקוחותיה נמנית כמעט כל מישפחה ;
רביעית בארץ — 350 אלף מישפחות בסך
הכל של לובשי־מדים וזכאי מערכת־הביטחון
(אנשי צבא חובה וקבע: אנשי
מישטרה ומישמר־הגבול: אנשי שירות
בתי־הסוהר, שירות הביטחון הכללי ובני
מישפחותיהם וכן נכי צה״ל, אלמנות צה״ל
ומישפהות שכולות).
ולמרבה הפלא לא רק מצליחות
השקמיות לעמוד בלוח־מחירים מגוחך
כמעט (ראה מיסגרת עתה ב־ 32 אמרות),
אלא אף תורמות שלושה אחוזים מפדיונן
לקרן היחידה בה הן מוצבות, לשם מימון
פעילויות הוויי ובידור של היחידה.
וכך מרחיב ומייעל השקם כל הזמן את
שירותו ללובש־המדים, כי זה ייעודו
העיקרי זה 40 שגה: לשרת את החייל
בבסיס ובעורף, תוך דאגה יומיומית לצרכיו
ונקיטת יוזמה מתמדת לחידושים.
כך, למשל, השיג השקם הנחות במועדוני
ספורט ובריאות, ערך מיבצעים מיוחדים
לביטוח רכב ודירות, סיפק אלפי לינות
במיבצעי־נופש ואפילו דאג, למעוניינים
בכך, לנסיעות־טיול מוזלות לחו״ל.

_ ״לפעמים אני מרגיש קצת גרוטסקי!״

^ / 7ו ^ ג 9 £ן העו^ס היה

(המשך סעסזד ) 11

• אומרים שאנשי האקדמיה
מנותקים מהחיים.
איני חושב כך. אנחנו חיים את
המציאות, אבל יש פריבילגיה באקדמיה
והיא חוסר־תלות.
בעולם המיסחרי אתה תלוי בהמון
גורמים. אם אתה צריך לסדר לקליינט
שלך עיכוב הליכים, אתה לא תתקוף
את היועץ המישפטי לממשלה, ודברים
דומים.

• אבל מאידך אין לד התמודדות
יוס־יומית עם החוק כמו
שיש בפרקטיקה.

אם אני יכול? הייתי שמח אם הייתי
יכול לזרוק כמה חלוקי אבנים לנחל
שהילד בכיוון הלא־נכון. והייתי
מתגאה אילו יכולתי לבנות סכר
שיעצור את הנחל.

• מה אומרים בבית על ההתמסדות
שלך לעניין החוקה?

פתרון תשבצופן
2618

מאוגד:
.2חוט צר? כמה צר 3
.4אוסקר לסופר (;)4

--אביגיל ינאי —

זה לא קל. הרבה פעמים הייתי
מסתכל על פוליטיקאים אמריקאיים
שזכו, ומייד בנאום הראשון היו מודים
לאשה. זה תמיד נראה לי לא אמיתי.
היום אני מתחיל להבין את זה.
בלי שתהיה תמיכה בבית והבנה זה
קשה נורא לעשות את זה. הכוח
להילחם נובע בגלל העזרה של אשתי.
הנכונות המלאה שלה, לא רק לקבל את
המאמץ, לא יכול לעשות דברים אחרים
שיעזרו לך להשלים הכנסה, שהיא די
זעומה במוסד הזה, זה פוגע ביכולת
להיות ביחד ולקיים בית מסודר. ובכל
הדברים האלה יש לי תמיכה מאשתי
ואני חושב שלולא זה, זה היה בלתי־אפשרי.

ומה אומרים הילדים?
יש לנירה, אשתי, בן אחד, גדי,
מנישואיה הקודמים שחי איתנו, ולי יש
שתי בנות: רונית, בת , 18 שעוד מעט
מתגייסת לצבא, והשניה שחיה
בארצות־הברית עם אמה. אז גם רונית
וגם גדי לא תמיד מבינים מה מריץ
אותי, אבל בסר־הכל זה בסדר.

יש הרבה רגעים שאני מרגיש קצת
גרוטסקי, כמו קול במידבר. אבל
כשאני ממשיר אני רואה שהרבה
חושבים כמוני.
אני לא חושב שיש פריוולגיה גדולה
יותר מאשר לעשות משהו שאתה
מאמין בו.

• יכול להיווצר מצב שתשבר,
שתתייאש?

איתן עמיחי
הדברת בז די קי ם

ומי*
בעמ

מומחים והדברת תיקנים(ג׳ו7ן ום),ו
תו7עי \\1חרקי ספרים ובגדים,
עירפוו מיוחד וארועים ומניעת
יתושים וחרקים מעופפים.
* ^ 6ומת-נן רח׳ מודיעין ,18ת.ד2272 .טל4-5-6.וו 790

ב ש מי רהעלב רי או ת ך ויבו שו־

להצלחה יהיו המון שותפים. מזה אני
לא מודאג. כל המהלך אינו למען
ההיסטוריה. זה מהלך למען מדינת־ישראל
היום.
החוקה לא תפתור את כל הבעיות,
אבל היא צעד חשוב שנותן כלים
להתמודדות עם הבעיות.

• מה האינטרס שלך בחוקה
ובדחיפת הרעיון?

• אתה רוצה להיות ג׳פרסון
הישראלי?

. 1אבן. בארבעים כסף עובר לסוחר

.3גם א.ב. יהושע פונה אל הכוון
ההפוך (;)5,4
.9נתן לו באף, למנצח (;)4
. 10 אורג מן המקור (;)4

• י ש להניח שאם תצליח
להעביר את הנושא תיכנס
לסיפרי ההיסטוריה.

תראי, הבטיחו לי רבע מיליון דולר
אם אצליח להעביר את החוקה, מכיוון
שאני רוצה לבנות וילה, אמשיך
במאבק. זה בצחוק. מה אני אגיד לר?

• נניח.

מאוזן:

יש הנאה אדירה מלתקן מערכות.

מערכות השכר שלנו הן כאלה
שאנחנו מכירים את המציאות בצורה
די קשה.

מה היה האינטרס שלי כשבאתי
להילחם במילחמת יום־כיפור? מה
האינטרס שלי להיות כאן בישראל ולא
להיות פרופסור באוניברסיטות באר־צות־הברית?

אותה הרגשה שקיימת אצל המון
אנשים במדינה. איכפת להם, והם
מוכנים לעשות למען המדינה בלי
שהדבר יהיה כ תו בתשלום מיידי.

. 13 חיל מעור עדין (;)3
. 14 דווקא אחרי הנצחון הוגו את
הסופר מן הדרך (;)6
120 . 15 הנבחרים מוליכים במצווה

. 17 המורה שלו במשחק (;)4
. 18 שני שוואים ושני סגולים
בעשב (;)4
.20ו־ 29 מאוזן יש חיים על־יד
הלשון (;)3,3,5
.22 אפנאי לנשף פמיניסטי ()5
. 24 ילדו של אב נוכל (;)3
.25 גם אליהו ישבת 4
.26 אפשר לאמוד את מספר הגולים
שיובקעו (;)4
.28 הגיעה בשעה הנכונה וקבלה
כמובטח פרח מזר השושנים

.29 ראה 20 מאוזן.

• איפה הצד האישי בכל
העניין?

• אתה רוצה לומר שאתה
אידיאליסט?

את שואלת מה ייצא לי מזה?

.5כמו דה פליה, הגיע מחול
בשירה דווקא( 5מ;)3
.6מכנסים לבן מאב יקר (;)6
.7המס לבו בשנורקולים (;)4
.8החיה כשרה אבל הפרי במס

.9הבירה נעלמה בקובה עם
האשה (;)4,3
. 11 חשמל בחוט (;)2
. 12 תאור מרעה באספקלריה
של כרך (;)4,5
. 16 שמענו שהמטבעות הקטנות
והיפות פרצו כמו בשיר, בהורה
סוערת(6,2מ);
. 19 קבוץ ללא תוחלת? כך
שמענו (;)3,3
.21 שמחה כפולה (;)5
.22 בפסגה יורד (;)4
.23 מה שהיה לטולסטוי בליל
חצי לבנה (;)2
.24 הירונימוס מחכה לסגן עד...

.27 גדל פרע מאחור (.)3

אני לא יודע מה זה מיפעל־חיים. זה
חשוב למדינה היום.

אני לא שוטה. באיזשהו שלב נצטרך
לראות אם יש לנושא סיכוי לעבור. אני
מאמין בעיתוי.

• וזה העיתוי הנבון?
כן, אני חושב. אבל אם טעיתי
והציבור לא חושב שהנושא חשוב ולא
מוכן להתמודד עם הקושי הגדול, אז
ברור שגם טובים ממני לא יוכלו להזיז
אותו, השאלה אם יש תחושה בסיסית
בקרב הרבה אזרחים שהגיע הזמן לעזור
לפוליטיקאים ולהביא לסדר־בית.
אם זו התחושה, יש אפשרות לעשות
את זה. ואם לא, לא יעזור כלום. ואת זה
נלמד בתוך כמה חודשים. ואם עכשיו
זה לא העיתוי, אולי הוא יצוץ יותר
מאוחר.

• אתה רואה בזה מיפעל־חיים
שלד?

• זו פיסגת הקריירה שלן•?

קריירה? זה דבר אדיר אם זה יעבור.
אפילו פחות. אם יהיה חוק־יסוד זכויות־אדם
ושינוי שיטת־בחירות, זה בלבד
יהיה דבר אדיר, וזה יותר ממה שאדם,
ששותף לתהליך, יכול לצפות במשר
חייו.
האפשרות להטביע את חותמך על
מהלך המאורעות — זוהי הנאה
עילאית.

• את ג׳פרסון זוכרים אחרי
מאות שנים.
אלה דברים שאינך יודע כיצד
יתפתחו. מי יודע? אתה מרגיש שזה
חשוב, אז במקום לילל אתה קם ומדבר
ומצרף אנשים ונלחם על דברים.
הפוליטיקאים לא מסוגלים לתקן, אז
בואו נעשה משהו בכיוון. זה הכל. הדבר
היחיד שנוסף הוא שהשקעתי עבודה
ומחשבה מתוך תחושת אחריות. זו
החובה המצפונית שלי.

• כמה שנים אתה משמש
דיקאן בפקולטה?
שנתיים. הבחירה היא לשלוש שנים

,מלס מסכימים
שהשילטון בישראל
מתפקד בצורה
מסובנת״
עם אפשרות להארכה לעוד שנתיים
נוספות.

• ומה תעשה אחר־כך?
אני לא יודע, לא החלטתי.

• תרצה להיות שופט, למשא
אני
לא יודע. הכל פתוח. לכתוב
ספר זה גם לגמרי לא־רע. אולי ארצה,
כך אני מניח, להמשיך בעולם האקדמי,
אבל אני לא יכול להתחייב.

• אני מבינה שהעבודה על
הבנת החוקה עלתה סכום
מסויים של כסך, מי תרם אותו?
בסך־הכל, בכל תהליך הכתיבה,
הוצאנו סכום של 35 אלף דולר. זה כלל
מסע לארצות־הברית, הזמנת מומחים
באירופה, שני כינוסים שעשינו ועבודה
הדפסה.

• מי שילם?
עשיתי שנור בכל מיני מקומות.
ומרגע היציאה ועד היום קיבלנו עוד
סכום דומה. את היכדה ס פ1רט, למשל,
קיבלנו חינם מראש עיריית תל־אביב
ועכשיו אנחנו נמצאים במשא־ומתן עם
אמן אחד או שניים שיופיעו בעצרת
כדי למשוך קהל.

• אמרת גם שאתם מתכוונים
בעתיד לערוך מישאל-עם
בנושא החוקה.
אם הדברים לא יזוזו נכריז על יום־
חוקה שבו אנחנו נערוך מישאל־עם.
ואנחנו זו העמותה שנקראת: חוקה
למדינת־ישראל.
זו פעם ראשונה שרוצים לערוך
מישאל־עם וולונטרי כדי לראות מה
באמת חושב הציבור. הוא ייערך,
כנראה, באפריל. לדעתי, הנושא יחתך
בתוך חודשייבדשלושה.
העולם הזה 2620

הורוסהוס

המעבר של הכוכבים סאטורן ואוראנוס
לגדי יתרחש בפברואר . 1988
בקיץ הם חוזרים למשך חודשים מיספר
למזל קשת, ולקראת סוף 1988 הם יעברו
סופית למזל גדי. מעבר זה יורגש בעולם
כולו, אך לא באותו יום וגם לא מיד, שכן
הכוכבים האלה לאו דווקא פועלים מיד.
לסאטורן יש זמן, הוא אינו ממהר, מאחר
והוא האחראי על הזמן באסטרולוגיה, הכל
אצלו מתוכנן. הוא אינו פוסח על דבר, הוא
יסודי קפדן ודקדקן, ורגיל ללמד לקח בד רך
הקשה. הוא כמו המורה שדוגל עדיין
בעונשים קשים.
אוראנוס שונה, הוא אוהב הפתעות. אם
מצפים שהוא יעשה דבר־מה בתאריך
מסוים, כמעט בטוח שזה לא יקרה דווקא
אז. לאסטרולוגים יש פירושים משלהם וכן
ניסיון וידע, אך אוראנוס נוהג כראות עיניו.
הוא פועל באופן פתאומי, ולא תמיד בצורה
נעימה. הוא אכזרי, חותך, מתחיל ומסיים
כל דבר במהירות.
בהשפעתו יכולים להתחולל שינויים
מדהימים. אך כאשר הוא מתקרב לכוכב
נפטון, שכבר מצפה לו במזל גדי, גם הוא
עצמו כאילו מאבד שליטה. כששני כוכבים
אלה מתחברים יחדיו אין הדימיון האנושי
יכול לעקוב אחרי תוכניותיהם המוזרות.
מזל גדי מסמל מחסור, מזל קשת את
השפע. מעבר הכוכבים ממזל השפע למזל
המחסור דומה לחלומו של פרעה על שבע
הפרות הרזות שבולעות את שבע הפרות
השמנות. שבע שנים יימצא כוכב אוראנוס
במזל גדי. השאלה היא אם שהייתו במקום
זה לא תבי א עימה מחסור.
קרוב לוודאי שהאנושות לא תוכל ליה נות
מהשפע שהורגלה אליו בשנים הא חרונות.
הפשרנות שבה חי העולם כיום ת ס תיים.
חלק מסממן התקופה, תקופת הבי ניים
הנוכחית, הוא חוסר״החלטיות הקיים
בכל מקום. ממשלות מישטרים, הנהלות של
מוסדות, גופים ציבוריים וחברות, נדמה כי
באף מקום אין סמכות.
קיימת מין דמוקרטיה מוזרה שבה כל
אחד מנער עצמו מאחריות.
מזל קשת דוגל בשיוויון בין הבריות,
הגדי שונה. הוא לוקח א ת הסמכות והש ררה
ומחלק א ת העולם למעמדות. איש איש
ותפקידו הברור בחברה ובעולם הסובב

פים ציבוריים, שבהם לא קורה דבר, משום
שאיש אינו לוקח על עצמו אחריות.
לגבי הפרט, הדבר יורגש אצל כל מזל
בתחום אחר. אסור לשכוח שמפה אישית
קובעת יותר מאשר המזל באופן כללי. אך
אין דרך אחרת, והמזלות שירגישו את
השינוי יותר מהשאר הם גדי, טלה, סרטן
ומאזניים, לגביהם לא תהיה זו תקופה קלה.

באשר לעקרבים, הם יגיעו למסקנה * !
ששינוי מקום ישנה א ת מזלם -הם ישנו את *
גישתם, וישתדלו להיפתח ולעבוד על הצד ן
התיקשורתי, שהוא לא הצד החזק שלהם4 .
מכיוון שאנחנו עדיין מצויים במזל עקרב *
רק נזכיר שבסך־הכל העקרבים נכנסים לת־ *
קופה טובה שבה יתקדמו בעבודה, בלי־ *
מודים ובחברה.

* מצב-הרוח חוזר להכביד עליכם. יתכן שזה
י קשור במצבכם הבריאותי, שאינו שוב בי מים
אלה. לחצים ריג-

שיים משפיעים גם הם
וגורמים לכם להיחלש
ולאבד מכוח ההתנג דות
שהוא חז ק בדרך־
כלל. ה־ 21 עד ה־23
מאוד לא מתאימים לנ סיעות,
בעיקר מעבר
לים. סכנו ת לא-מעטות
צפויות, ונראה ששוב
מתרבות תאונות־הדר-
כים. בעבודה, תצטרכו להילחם על דעו תיכם
ולא להיכנע ללחצים של הרוב.

ב־1 18ב־9ו בחורש, חשוב להשניח על הילדים
בפרט ועל בני־הבית בכלל, נראה שהבית עצמי
ד׳ מסוכן. מכשירים חשם־
ל״ם, תנורים. אי כל דבר
שקשור לכוויית ושריפות
עלול לנרום לבעיית קשית.
על כן, שימו־לב לא
להשאיר מנהץ. תנור אז
כל דבר מסוג זה. אנשים
צעיחם במישפחה עלידם
לחלות בנלל תזונה לא

; 0נ׳יייי
נאיתה. בתחום החמאנט׳,
הציפיות נדולות ם די, כדאי
להרנע, ב ד שהיכל! להחזיק מעמד• .תכן שחצ־ם
רכ 1להיפרד לזמן מה ם בך הוונ, אך זה מצב זמני.

ענייני כספים עלולים לגרום לחרדות וד א גות
השבוע. אל תמהרו לבצע עיסקות או
להיכנס להוצאות, אתם
כבר שקועים במצב לא־נוח,
ולפני שאתם לוק חים
על עצמכם סיכון
נוסף כדאי שתמתינו ל פחות
כשבוע וחצי. הצ עות
עבודה מגיעות
אליכם, אלא שמשום
מה אינכם מוצאים עבו דה
שיכולה לענות על
הדרישות שלכם. כדאי
להמתין, המשיכו בינתיים במה שאתם עו שים,
מאוחר יותר תגיע ההצעה המתאימה.

קצת כבד לכם. לאחר תקופה שבה הייתם מאוד 1
נלהבים. סוערים ועסוקים. אתם עייפים מאור

המצב הכספי איני טיב. מחעיררית בעיות מלל
חוסר־עירנית מצידכם. כספים שסניעים לכם
עלילים לא להניע ממן,
לא בדאי להסתמך עליהם,
או להזציא הוצאות שאינן
באפשרותכם, בתחום ה־חמאנט׳
אתם ממשיכים
להיות פופולרים, אלא שפחדה
זמנית היא בלתי־נמנעת.
יעביר לפחית כשבוע
וחצי. עד שתדעי היכן
אתם עומדים בקשר הנר
כחי. קשרים עם ארצות
אחרות יפתיעו לטיבה, מישהו שחוזר מנסיעה
יפתיע אחכם במחנה יפה וי!צאת־דופן.

חלק גדול מזמנכם מוקד ש לענייני בריאות
שלכם או של אחרים. השהות הממושכת
בבית מעצבנת א תכ ם.
אתם זקוקים לאוויר,
לחופש ולהמצא קצת
לבד. בינתיים אין מה
לעשות, זה לא תלוי ב כם,
הדברים פשוט קו רים.
ידידי ם באים בה צעות
מעניינות, אלה
קשורות לפרוייקט או
עבודה משותפת, שיכו לה
להביא לקידומכם
המקצועי, שקלו זאת בכובד ראש. ביום ה שני
והשלישי צפוי וויכוח במקום העבודה.

היחסים עם הסביבה מעסיקים אתכם מאוד ממן
האחרון. מצד אחד הפופולריות שלכם בערה,
ומהצד השני דזוקא הקרי־בים
ארבס ביותר מחנהנים
בצורה מיזרה ובלתי־מוב־נת.
אינכם רגילים להוציא
החוצה את רינשותיכם
ומחשבותיכם, אך הפעם
דרושה שיחה גלויה כ ד
ללבן אח מצב היחסים
ביניכם. לפני ה־ו 2וה־22
בחודש כדאי שתדאגי לא
להשאיר כספים בתוכניות
שאינן בטוחות. אתם עלולים להפסיד כספים
בנלל שיקול מיטעה א 1עיצה לא נכונה.

נסיעות, פנישית עם קורבי־מישפחה יעם ׳ דדם
מאוד יקרים. נירסות לכם לדאנה. אתם ממשיכים
בנסיעות רביח ואינכם נמצאים
הרבה בבית. ההרגשה
היא של חוסר יציבות.
מה שמתיש את חיסר־וד
מונחה שפקד אתכם לאחרונה.
אנשים, שעימם אתם
ח״ם א! נדם, מכבידים
בנוכחותם, ומקשים עליכם
את החיים, כך שאזל׳
יותר טוב להתרחק עד
כמה שאפשר. בתחום הכספי
צפויות בעיית. לא תוכלי להש־נ כספים
לצורך עניין דחיף ורצוי מאיד לא לבצע עיסקות.

עד יום־ההולדת שלכם קחו בחשבון מצב
קשה. הבריאות אינה טובה וכך גם מצב־הרוח.
אתם ממהרים
להאשים א ת הסביבה
בכל מה שקורה, אבל
הגיע הזמן שתעשו עם
עצמכם חשבון נפש.
.לפעמים אתם ממהרים
•׳לפרש כוונות בצודה
מאוד לא נכונה. ה19-
וה״ 21 יהיו יותר קשים,
לאחר מכן חשוב שתהיו
זהירים בדרכים. הנטיה
לתאונות חזק ה מאוד השבוע. בשורה טובה
בענייני כספים תגיע ב־ 23 או ב־ 24 בחודש.
מרים בנימיני

! מזל החודש:

תקומו הביניים

אלה מביניכם הרגישים לחילופי־אטמוס־פירה
חשים בוודאי שזוהי תקופת־ביניים,
שמשהו משתנה באוויר. עדיין לא מובן
מהם פני הדברים, אך מי שמחפש יציבות,
ביטחון וידיעה שיש על מי לסמוך, לא רק
שאינו מוצא אותם, אלא שהוא חש שהכל
מסביבו מרחף.
מזל עקרב מתחלף השבוע במזל קשת.
אך מכיוון שזהו מחזור שנתי שאינו ראוי
לציון מיוחד, לא נ תיי חס לכך, אלא כדי
להדגיש את העיקר.
אי אפשר שלא לה תייחס לתקופה שבין
ראש־השנה העיברי לראש־השנה האזרחי.
השנה יש לתקופה זו משמעות רבה.
בתחילת שנת 1988 יתחילו שינויים
דרמאטיים יותר, אשר יתייחסו לכל תחומי
החיים. תחו שת אי־יציבות וחיפוש אחרי
החדש, או לחליפין חיפוש אחרי הישן
והמוכר תהיה מ שותפת לכולם. לא ניתן
לחזור לאחור, אבל אין ודאו ת כי הציפיה
לקראת העתיד, היא כד אי ת.
מצב הכוכבים, כפי שהוא משפיע על כל
כדור־הארץ. הכוכבים מרוכזים כולם בקטע
קטן של השמיט. כוכבי־הלכת הרחוקים,
שמשפיעים על הכלל ממוקמים בין מזל
עקרב למזל גדי, כלומר בין שלושה מזלות.

העבודה ממשיכה לגרום לכם מפח-נפש
ואכזבות. כמעט מדי יום אתם נוכחים ל דעת
שהאנשים שעמם
אתם עובדים אינם
מתאימים לכם. בעוד
מיספר ימים תתחילו
להרגיש טוב יותר, גם
מבחינה בריאותית וגם
בעבודה. פרוייקט חדש
יעסיק אתכם, וישכיח
מכם את הטראומות
של החודש האחרון. ב כל
זאת, חשוב שתחפ שו
מקום עבודה חד ש שבו תוכלו לנצל את
כישוריכם. ב ת חו ם הרומאנטי -אכזבה.

אותו. תקופה זו, שבה אנשים נהנו בתחילה
מאותו שיוויון, הביאה ל כן שהכל נעשה
דהוי, לא ברור, לא ידוע ולא אמיתי.
מעבר הבוכבים לגדי יביא לשינויים
בצורת־השילטון במדינות רבות. אם לא
דיקטטורה אז לפחות דמות סמכותית
מאוד, שתיקח לידיה את העניינים, ותת חיל
לעשות סדר. מדובר לא רק לגבי
ממשלות, אלא גם ב מוסדות, אירגונים וגו־

תאומים ואריה ייפגשו גם הם עם הצד ג

הרציני שבחיים. שני מזלות אלה מצליחים ן

בדרך־כלל למצוא פתרונות קלים והפעם הם
יעדיפו לעלות על הגל הרציני והמחייב, ג
והדבר יביא לקידומם המקצועי והכספי* .
לבתולה ושור עצם השינוי לא יהיה רע, ן
ההיפך, הם יחושו עצמם מחוזקים,
יציבים 44
ובטוחים יותר. הדלי החברותי, שמצליח
להתעופף באוויר ולהתנתק מכל מה שלא ן
נעים לו, בעזרת ידידים יהיה מכונס יותר ג
בתוך עצמו, וילמד להוציא מתוכו א ת הרוח
והחומר בצורה מאוזנת. דליים שינסו לב1 -

שנת 1988 תאונ״ן
4 1 בשינויים דואמתייס ג
44 ג ביותו שיתייחסו לכל 5

ן 44 תחומי החיים, ובעיקו 44 ג הכוכבים 44
למעבו

ן ן ממזל
השפען
ג ן למזל
המחסור. ן

רוח ולהתעלם, עלולים לסבול מבעיות נפ־ } 5 שיות לא קלות.

וחשים חוסר־מרץ 1חשק
לחזיר לשינרה. למעשה
יש מי שיכול לשיר לכם;
מכר מבזנר מכם משנין
להציע הצעה מעניינת,
אלא שאתם צריכים לתת
סימן ב ד שהוא יוכל
להתקרב. בתחום הרומאנטי,
ממשיך איתי המצב,
; 8312199 שבי הסידזת היא העיקר,
הקשרים שיש לכם יכירם
להחזיק מעמד רק בתנאי זה. בני מזל דנים או
בתולה מענניינים בקירבתכם יבידדותכם.

זהו אינו שבוע שקט במיוחד, אך כבר מ ת *
חיל להסתמן כיוון חשוב בקריירה. אתם

מתחילים במשהו חדש,
אם כי זהו עדיין לא מה
שחיפשתם, וגם לא מה
שתחפשו בעתיד, אבל
זה בהחלט נותן לכם
תיקווה להמשך. שינוי
מקוס-מגוריס, נסיעות
רבות ופגישות עם אנ שים
חדשים, כל אלה
יאפיינו את התקופה
הקרובה. חשוב מאוד

להשאיר רושם טוב על כל מי שנמצא מעלי כם.
בוחנים אתכ ם גם א ם אין סימנים לכך .

מצבכם הכספי אינו רע ועומד אפיח לפני שימי *

לטובה, אלא שכל מה שיקרה השבוע יראה
בדיוק את ההיפך, מאוד
חשוב לשמור על קור־חח

ולנהוג בהתאם לתוכנית *
המקורית שאותה הניחם *
מזמן. אל תקחו על עצמ *

כם עבודה או תחתמו על
משהו שיש בו סיכון ושאי *

נו יציב ובטוח. עכשיו הזמן
להבטיח את עתידכם ה *
כלכלי וזה תלוי בהתנה*
גותכם
וביסלתכם לשמור
על עצבים חזקים. במקום העבודה אתם מתישים

לא בננח בכל הקשור לתחום הרומאנטי

אלסגוט לאן נעלמה הדוגמנית היפה, מלכת־היופי

אוסף נטל
סרי-הנטכל

מה יותר זול — שיחת־טלפון או כרטיס־טיסה לוס־אנג׳לס־תל־אביב?
מסתבר שעבור אשה אחת, לפחות, זול יותר לטוס מאשר לטלפן, אך
כשהיא תגיע הנה, היא עלולה לגלות שהיא שילמה מחיר יקר.
הסיפור מתחיל בישראל ובגברת אחת, שהיא ג׳ט־סט אמיתית ושמה
הלגה גוטסדינר. האשה האלגנטית הזאת היא בעלת חברת־הנעליים
היוקרתית נזשקה, שמקום־מושבה הוא בבלגיה. היא גם בתם של הנדבנים
הגדולים, פאולה ומנדל גוטסדינר, ויש לה שני ילדים יפים, שהם
הדבר היחיד שנותר לה מבעלה־לשעבר.
בדי להבהיר איר היא חיה, פשוט צריך להסתכל בדרכון שלה, ולראות
את כל המקומות המשגעים שהיא מבלה בהם ברחבי־עולם, את הקפיצות
בנות־היומיים לקניות, לתערוכות, לקונצרטים והביקורים המישפחתיים
שהיא עורכת.
לפני חצי שנה היא הכירה את שמדליק שפירא, שהוא ארכיטקט,
רווק מבוקש וגם איש־חברה. השניים התחילו לבלות ביחד.
שפירא, שגס הוא אוהב לתור את העולם, החליט לקפוץ לביקור קטן
בארצות־הברית, שם יש לו הרבה חברים וידידים. גוטסדינר הנאיבית
נתנה לו את מספרי־הטלפון של כל מיני חברות וידידות, וביניהם מיספר־
/הטלפון של רוחי קאופמן, גרושתו של נחי לאור, מבעלי אפרזפז,
ן וחברה־לשעבר, לזמן מוגבל ביותר, של רפי שאולי.
קאופמן הזאת עוסקת בנדל״ן, הכירה את שפירא ואמרה לעצמה שמה
שטוב להלגה גוטסדינר, בוודאי גם טוב בשבילה היא. יצרה איתו קשר
הדוק, מה שמכנים בארץ קשר רומאנטי, ושמוליק שפירא, הארכיטקט
המבוקש, מצא את עצמו בין שתי נשים.
אך כשהוא חזר ארצה היה ברור לו שהוא בוחר בהלגה. עם נתונים כמו
שלה קשה להתחרות. שוב נרגעו הכל ונשמו לרווחה, והלגה המשיכה
לתור את העולם ולעשות עסקים.

סוף שר
נשואין פתוחים
אם אתה רוצים להינשא, אז אני מציעה לכם
שאחד מבני־הזוג יוותר על קאריירה ויסתפק
בעבודה רגילה, או שיישב בבית. אחרת איך
אפשר להסביר מה קרה לזוג המוכשר שוקי

ונאווה לוי?
שוקי הוא המעצב של גלי, גם מוכשר וגם
נחמד. נאווה היא מפיקה מופעי־אופנה ותצוגות
מבויימות, בשיתוף עם הרקדנית־כוריאוגרפית
דרי שי, וגם היא מוכשרת ומצליחה.
לפני שגאווה עסקה בתצוגות, היא טיפלה
בשני ילדיהם החמודים. אך הזיווג הזה לא כל־כך
הצליח, והשניים ניהלו חיי־נישואין פתוחים למדי.
הוא בילה עם החברים שלו והיא בילתה עם
החברות שלה, הוא הכיר כל מיני דוגמניות יפות,
שבאו להצטלם ולעבוד עבור ולי, ונאווה הכירה
הרבה גברים יפים, שבאו לדגמן בתצוגות שלה.
אבל הם עדיין נשארו חברים וידידים קרובים, ואף
אחד מהשניים לא בגד בשני, ולכאורה הכל נראה
בסדר.
אך לפני זמן לא־רב הס הגיעו למסקנה הגיונית
ופשוטה: אם כבר אין הרבה במשותף, אז למה
לא להיפרד באופן רישמי?

ספיר קאופמן?
זה לא היה כל״כך קשה לדעת. כשבחורה כל־כך
יפה נעלמת, זה בוודאי בגלל סיפור־אהבה.
קאופמן אינה מהבחורות ההולכות להתבודד
בהרים, או הטסות לתפוס ראש במיזרח הרחוק.
היא גם לא מאותן המחפשות׳ הרפתקות בין הרי־הגעש
של דרום־אמריקה. ספיר קאופמן היא ילדה
טובה מפתח־תיקווה, האוהבת את הנוחיות והפינוק
של העולם המערבי. אז נשארו שתי אפשרויות:
אמריקה או אירופה. האפשרות הראשונה
יורדת מהפרק, מפני שזה רחוק מדי. נשארה רק
אירופה. ואיפה באירופה, אם לא בגרמניה?
ובכן, מלכת־היופי־לשעבר, שגם בלי התואר
היא אחת הבחורות היותר־יפות שידעה ישראל,
עומדת להינשא בקרוב לדוגמן הישראלי לשעבר,
דני אזן. כשהיתה בת , 16 גילה לה בחור צעיר
ויפה בשם ג׳קי פיטשון שהיא יפה. מאז אהבה
חברים יפים ומוצלחים. לא היו לה הרבה, כי היא
לא שיחקה מעולם תפקיד של נערת־זוהר. אחרי
ג׳קי, היא הכירה איש בשם יונתן, וניהלה רומאן
שנמשך שנים אחדות. הכל דיברו על חתונה, אבל
הזוג היפה נפרד.
ספיר נסעה לגרמניה לתצוגות, ושם הכירה זאת

הלגה גוטסדינר ושמוליק שפירא
בין שתי נשים
אך מסתבר שרוחי קאופמן, העוסקת בתיווו־דירות־וקרקעות, היא
עקשנית וקשה, כמו הסלעים שבגבעות בוורלי־הילס, והיא לא מוותרת
בקלות על השמוליק שלה. אז היא החליטה לבוא ארצה, לבקר את החברה
וגם את הארכיטקט המבוקש, שהוא אולי אף אינו יודע כמה הוא מבוקש.
כשיגלה זאת, הוא באמת יצטרך להחליט במי הוא בוחר.
לכל הסיפור הזה יש המון מוסר־השכל. ראשית, שמאוד כדאי להיות
ארכיטקט. שנית, שלא תמיד כדאי לטוס ללוס־אנג׳לס. שלישית, שכדאי
להיות רווק. ורביעית, וחמישית, ושישית...

הכלה שלא הייתה

עד לפני כמה שנים הם היו חברים מאוד־קרובים, שהגורל הפגיש אותם בנסיבות עצובות. כיום הם
שתי חברות מאוד־קרובות, הנוהגות להיפגש פעם בשנה ולהחליף חוויות.
השתיים, שהיו בעבר שני גברים, שינו את מינם והפכו לנשים זוהרות ומושכות. וכדי להתפרנס
בכבוד הם/הן עסקו במיקצוע העתיק ביותר עולם. אך חלילה, אל תחשבו שהן עמדו בצירי כבישים.
השתיים עבדו כנערות־טלפון אכסקלוסיביות.
הצעירה יותר, נמוכת־קומה, נשית ועגלגלה, הכירה לפני חודשים אחדים גבר דתי נשוי, בעל
מיפעל מישפחתי לאלקטרוניקה, והשניים עברו להתגורר באחד מבתי־המלון היוקרתיים בתל־אביב.
אך לחצי המישפחה, והאיומים לנשל אותו מהירושה עשו את שלהם, והזוג נפרד.
העלמה השניה, גבוהת־קומה ושחורת־שיער, עזבה את הארץ לטובת האלפים המושלגים, ושם,
באופן בלתי־צפוי, הכירה בחור היפאי עשיר, רווק בן ,28 שבא לעשות סקי. הבחור, שלא חשד
במאומה, התאהב ביצור המיוחד שהכיר, והשניים היו לזוג לכל דבר, ועברו להתגורר בחיפה, ולאחר
מכן בשווייץ.
האם, אלמנה המתגוררת לסירוגין בתל־אביב ובפאריס, שמחה מאוד על בחירתו של בנה, ואף
נהגה לערוך קניות משותפות עם כלתה־לעתיד.
כשהיתה העלמה מגיעה ארצה, התפעלו הכל מהופעתה, שכללה ביגדי־פאר, פרוות ותכשיטים. היא
אף הופיעה בכמה תצוגות בארץ, וזכתה בביקורות אוהדות. מעטים ידעו את האמת.
לפני כמה ימים השתתפה האם וידידיה בארוחת־ערב חגיגית. בין האורחים היתה גם דוגמנית*
צמרת, הידועה בטוב-ליבה, ותוך כדי שיחה התגלגלו העניינים לנושאים מאוד עדינים, כמו עליזים,
קוקסינילים וזונות. הדוגמנית, שלא הכירה את האם, שישבה לצידה, סיפרה לכולם על הדוגמנית־הקוקסינל
שהופיעה איתה בתצוגה, ועל הרומאן שהיא מנהלת עם הבחור החיפאי, והפליגה בתיאורים.
האם כמעט התעלפה כששמעה את הסיפור. הדוגמנית, שחשה במאוחר בטעות שעשתה, ניסתה לתקן
את הדברים, אך האם המזועזעת קמה ומיהרה לצאת.
כעת הם בהליכים מישפטיים. אני רק לא
מבינה איך הם לא חשבו על זה קודם.

ציון צפריר העולם הזה

מסקנה הניידת !פשוטה

ם מן
ט 6יר
׳לדודטובה מפתח־תקווה

רק ידידות

שייקה גביש, מנכ״ל כור, הוא איש עסוק
מאוד. גם כל העובדים תחת פיקודו הם אנשים
עסוקים ביותר, וכל מטרתם היא להאדיר את חברת
כור. מובן מאליו שאין להם זמן וכוח לשטויות
כמו אהבה ובילויים.
פקיד בכיר מסויים, איש־סודו־ואמונו של
גביש, הוא איש כזה. יש לו אשה חמודה.
בחלק אחר של העיר, מה שקוראים בלשון העם
״הצפון השקט״ ,יש אשה יפה וחרוצה, שגם היא
נשואה, ושמה עדנה גרינשטיין. לאשה האלגנטית
והנשית הזאת יש הרבה עבורה. היא
יועצת־תיקשורת, ודוברת של חברות כלכליות
גדולות, וברור שאין לה זמן לאהבות. גם היא
עסוקה בלהאדיר ולפאר את החברות שהיא קשורה
אליהן בעבודתה הרבה.
היועצת היפה חיה זה כמה שנים בנפרד
מבעלה. למרות זאת הם הידידים הכי־טובים
שבעולם.
אבל בעיר הגדולה והמפחידה הזאת יש הרבה
אנשים רעים ומפחידים, שכל עיסוקם אינו אלא
להשמיץ ולרכל, והם מנסים להדביק ולהצמיד את
שני העובדים המסורים האלה ברומאן, ועוד

דני אזן
בחורות רבות ועצובות
אזן, שפרש מהדוגמנות והעוסק כעת בייצור
אביזרי־עור שונים. היא מתגוררת אצלו, ובעוד
כמה שבועות הם יעמדו מתחת לחופה. בחורות
רבות תהיינה עצובות, וכנ״ל בחורים רבים שרצו
בספיר. אך התיקווה המשותפת לכולם היא שהם
יתגוררו בישראל, למרות עסקיו המצליחים של
דני בגרמניה.
רומזים על דברים מגעילים כמו אהבה וחיבה
והערכה הדדית. אך האמת־ היא הרבה יותר
פשוטה. הפקיד וגרינשטיין הם ידידים טובים, ותו
לא. והרי אין חוק בישראל האוסר על אשה נשואה
להתיידד עם עובדים בכירים בכור.
נראה שלאשה מצליחה כמו גרינשטיין יש
אויבות מוצלחות, המפיצות שמועות לא כל־כך
מוצלחות שכל מטרתן היא להרוס את הידידות
הזאת.

ניצחון המלך

(המשך מעמוד )7
בינלאומית שבה ישתתפו כל הצדדים
הערביים, ובכללם אש״ף.

תלונה ותלונה נגדית -צמיגים חתוכים -והכל בגלל

#אופציה של קישסוש
ה זה אומר לגבי ישראל?
_ זה אומר ששוב יש עכשיו
הזדמנות־פז לעשות שלום. יש
קונסנזוס כל־ערבי לכינום ועי־דת־שלום,
שבה יישבו מדי-
נות־ערב מול מדינת־ישראל.
סוריה חתומה על הסכמה זו
כמו עיראק, סעודיה ומארוקו.

ע ל החנייה

מעבר לדברים מילוליים, שוררת
כיום בעולם הערבי אווירה רגועה־יחסית,
המאפשרת דיון ענייני על
פיתרון הסיכסוך.
זה לא יילד בלי אש״ף. אך הזרם
המרכזי של אש״ף, המיוצג על־ידי
ערפאת, היה אחר הגורמים היותר־מתונים
בפיסגה.

אחת התוצאות החשובות
ביותר של הפיסגה היא העובדה
שעכשיו שוכנות בקא־היר
השגרירויות של עיראק,
ירדן, מארוקו, סעודיה, כוויית,
האמירויות המאוחדות ובחריין
לצד השגרירות הישראלית.

יש לכך היבט מעשי והיבט סמלי,
ושניהם חשובים. מבחינה סימלית,
קיבל עכשיו העולם ערבי את העיקרון
שמדינה ערבית יכולה לקיים יחסי־שלום
מלאים עם ישראל, ולמלא
באותה השעה תפקיד חשוב במישפחה
הערבית. מבחינה מעשית נפתחו
אפיקים חדשים לדו־שיח. מצריים לא
ויתרה על קורטוב של שלום עם
ישראל, וחידשה את קשריה הרשמיים
עם הארצות הערביות.
אם יעכב הדבר לזמן־מה חימום
נוסף של יחסי מצריים עם ישראל, הרי
זה מחיר קטן עבור העובדה שמצריים
משמשת כיום גשר רישמי בין ישראל
והעולם הערבי.

^ דן בן־אמוץ יש שיטה. במיקרים
/כאלה הוא פונה בחינניות לקוראיו,
ולפני שהוא מבקש מהם לזוז
הצידה, כי יש כאן קרב בינו ובין
מישהו, ולא כדאי שמישהו ייפגע, הוא
מבקש עיצה. הוא שואל את הקוראים
אם כדאי, למשל, להשתמש בעיתון
כבימה פרטית לסיכסוכים. הוא
מתלבט בקול רם, ועד סוף ההתלבטות,
כבר לא חשוב איזה עיצה היית נותן לו,
אם באמת היית מתבקש.
זאת שיטה נחמדה, אבל היא תפוסה.
זאת גם שיטה המתאימה, בעיקר, לקרבות
בין אנשים שעצם הקרב בינם הוא
האירוע. זה לא כל־כך מתאים לאחד
רזי גוטרמן, לשעבר כתב־צרכנות
בצהרון מעריב, בעל מישרד־פירסום,
שהתגלגל להיות מזכירה של אגודת
עיתונאי תל־אביב.
בתלונה מיספר 21 ביומן־התלונות
של מישטרת רמת־גן נרשם ביום הרביעי
שגוטרמן ניסה לסחוט כסף באיומים.
את התלונה קיבל פקד דויד לוי,

המוכשרים

תמיד מקדמים את
ומעכבים את חסרי־היכולת.
איך מזהים את השלב הזה? הספר
מביא את דוגמת־החנייה.
אם, למשל, אתה נתקל במנכ״ל
חדש, שהדבר הראשון שהוא עושה זה
לארגן את מיגרש־החנייה של המיפעל
שלו, אתה נפגשת עם אדם בשלב אי-
היכולת. המטרות האמיתיות של האי-
רגון אינן ברורות למנהל ואינן לפי
יכולתו, ולכן הוא מעדיף לטפל בזוטות.
בבית־סוקולוב
הם התקינו עכשיו
שער חשמלי בכניסה לחניון, ושרשרת־מנעולים
על הכביש, החוסמת את
כניסת המכוניות הלא־רצויות למקו־מות־החנייה
של הבניין. על המדרגות
הציבו שומר, שצוייד במפתחות. בכל
פעם, שמכונית נכנסת למיגרש, הממוקם
מאחורי הבניין או יוצאת ממנו, או
רוצה להיכנס למקומות־החנייה החסומים
שעל הכביש או לצאת מהם, יורד
השומר, הולך כמה עשרות מטרים,

^ מחרת בבוקר,

זה קישקוש וזה קישקוש.

הגיע הזמן להתייחס אל המלך
חוסיין ברצינות. הוא מתכוון למה
שהוא אומר: אפשר להתקדם לשלום.
לשם כך דרושה ועידה בינלאומית,
בהשתתפות אש״ף. על הצורה המ תייקת
של שיתוף־הפעולה בין ירדן
ואש״ף מוכן המלך להתווכח עם
ערפאת ועם ישראל.

אז לא יהיה עוד עם מי
לעשות שלום.
זה נשמע כפראדוכם, אך
זוהי המציאות :״האופציה הירדנית״
מתה דווקא בגלל
ניצחנו של המלך. קיימת רק
אופציה כלל-ערבית.

• תיזנוות היסטורית
זהרה:
\ 4אם תחמיץ ישראל הזדמנות
זו, יתכן שלא תחזור במשך
הרבה זמן.
העולם הערבי מאוחד בפחדו מפני
המהפכה האיסלאמית. ליד השולחן
העגול לא ישב אף מלך, נשיא או שר
אחד שאינו מכיר בקיום סכנה זו
במדינתו שלו.
ב־ 1910 מת המלך הבריטי אדוארד
ה־ .7להלווייתו באו הקיסרים והמלכים
של אירופה דאז, שורה נוצצת של
שליטים מפוארים, איש״איש במדיו
המבריקים. כעבור שמונה שנים לא
נשאר שריד וזכר מהם, ומן העולם
שהם סימלו.
המהפכה האיסלאמית מאיימת על
הסדר הקיים בעולם הערבי. יתכן
שבעוד שנים מעטות לא יישאר שריד
וזכר מגלרייה זו של שליטים, מלכים
ונשיאים, שישבו בשבוע שעבר ליד
השולחן העגול, וביניהם יאסר ערפאת.
העולם הז ה 2620

אני אשמח מאוד.

פז, שרשם בקפדנות את ההצהרה
שלי, אמר לי שאני יכול ללכת ,״אבל,״
הוא הוסיף ,״אתה צריך לחתום על
שיחרור בערבות.״

אני עצור?
״לא. אבל אתה צריך לחתום על
שיחרור.״

ממה אני צריך להשתחרר,
אם אני לא עצור?
״זה הטופס.״
הבוקר שאחרי
אמא שלי טיל
/פנה
אלי.
״למה,״ היא שאלה בדאגה ,״למה
אתה רב בבית סוקזלנב?־
אמא שלי, שהיא חברת אגודת-
העיתונאים, ערכה לי את בר־המיצווה

כל זה יכול היה לפתוח לפני
ישראל אפשרויות מצויינות
בדרך לשלום — אילו רצתה
ממשלת־ישראל לעלות על דרך
השלום.
אולם אין בישראל ממשלה המסוגלת
לכך. יצחק שמיר מדבר על משא־ומתן
ישיר בין ישראל וירדן, ומיפלגת־העבודה
מדברת על ״האופציה הירדנית״
ועל ״פתיחה בינלאומית״ בלי
אש״ף.

במכוניות משוללות תוויית, השייכות
לאורחים קבועים, אנשי מישרד דובר־צה״ל
שבבניין הסמוך, המזכירה החדשה
שיונה שימשי הוריש ליפה, וסתם
אנשים שמשום־מה פותחים להם כל
הזמן את השער, למרות שאין להם
תווית.
באחד מימי השבוע שעבר, כאשר
יהושע, החושש להגיד מי שכר אותו
ולמה, סירב לתת לי להיכנס למיגרש־החנייה,
רציתי לבדוק אחת ולתמיד
מהו קריטריון־הכניסה של מחוסרי־התווית.
״אין
דבר כזה,״ הפטיר גוטרמן .״רק
חברי־אגודה חונים. אך ורק!״
״אבל המיגרש מלא במכוניות בלי
תווית״ ,הסברתי למזכיר המקצועי.
״בוא תראה!״
״אתה לא תחנה,״ צעק גוטרמן,
״וזהו.״
״בסדר ״,עניתי .״אתה תעסוק
בשלך, ואני אעשה את שלי .״ככה
אמרתי, החניתי את המכונית הישנה
במיגרש ציבורי סמוך, וחזרתי למיזנון,
לאכול צהריים, ולשמוע מאבנר על
ההתפתחויות החדשות במיכרז.

גים. הוא, כמו שהסביר לי הרס״ר
הבכיר פז, ממישטרת רמת־גן, הוא
האשים אותי שחתכתי לו את
הצמיגים.
״מה יש לך להגיד?״ שאל אותי פז.
אמרתי.
״אתה מוכן להיחקר בפוליגרף?״

״אני לא רב!״ הסברתי לה, בדרכי
שלי, שעשיית כתבות, ועוד על
אגודת־העיתונאיס, זו לא תמיד
מלאכה דיפלומטית .״אני הולך שוב
לכתוב עליהם.״

מתלונן גוטרמן ליד ״בית סוקולוב״
״הזא א״ם 1 .הצם ינים נחתכו!״
והמתלוננת על האדון גוטרמן הייתה
אורה שם־אור. אמא שלי.
בית סוקולוב

* 1ית סוקלוב״ הוא הבית של
* //אגודת העיתונאים בתל־אביב.
לבית הזה יש שתי מעלות; המיזנון של
אבנר, שהוא מקום־אכילה זול, המהווה,
בימים שהמחלקה״הגריאטרית של ג ימ־לאי
עיתוני־ישראל אינה משתלטת
עליו, כמקום־מיפגש תוסס של עיתונאים,
כתבים, דוברים, מרואיינים, וסתם
אנשים, וזה הופך אותי לבורסה
לידיעות, כמו גם לניוד עיתונאים
ממקום־עבודה אחד לשני.
המעלה השנייה של בית ס!קל1ב,
הוא מיגרש־החנייה שלו.
נבחרה הנהלה חדשה. המזכיר הקודם,
יונה שימשי, שטס לאוסטרליה עם
פמליית״הכתבים, נאלץ ללכת. הוא טס
על מיכסת הכתבים של שבתאי הימ־לפרב,
המו״ל האגדתי של העיתונים
הלועזיים היוצאים לאור בישראל,
והמחזיק את העיתונאים שלו בתנאי־שכר
ירודים, ובתנאי־עבודה שנעילת
נייר־הטואלט בבתי־השימוש הוא רק
הפיקנטי שבהם.
במקומו של שימשי נבחר זאב יפת,
שלזכותו יש לזקוף מאבק מתמשך, אם
דחחתד ־ ח רזי ארח

פותח או נועל, וחוזר למקומו. זאת
השיטה החדשה.
ויש גם חוק: רק חברי אגודת־העיתונאים,
והם בלבד, רשאים לחנות
במקומות־החנייה.הם, ואין בילתם.

סיבת העימות

ז ני לא חבר באגודת״העיתונאים.
! אני לא חבר באגודת־העיתונאים,
כי האגודה הנוכחית איננה מאפשרת
לי להיות חבר מלא, כי אני לא שייך
לעיתון שחבריו מתקבלים אוטומטית
לאגודה. העובדה שאני חי ומתפרנס
ממיקצוע העיתונות איננה סיבה
מספקת לאיגוד המיקצועי של העיתונאים
לקבל אותי כחבר מלא. ובעצם
היתרון המעשי היחידי שיש לחברי
האגודה הוא תודהחנייה הכחול,
המאפשר כניסה ויציאה לחניון ביח־סזקולזב.
אבל
מכיוון שמיגרש־החנייה עמוס

והיא נסערת מאוד ,״רזי גוטרמן, מזכיר
האגודה, והוא אמר לי שחתכת לו את
הצמיגים של המכונית.״

״כן, והוא רוצה שאני אבוא אליו
בשעה , 10 ואשלם לו כסף, אחרת הוא
ילך למישטרה.״

ומה אמרת לו?
״כלום. אמרתי לו שאתה לא עושה
דברים כאלה. למה אתה תמיד רב עם
אנשים?״

הוא אמר לך שהוא מזכיר
האגודה? ושחתכתי לו את הצמיגים?

הוא אמר את זה בגאווה, והוא
אמר שהוא רוצה כסף״.

למה הוא לא פונה אלי?
״אני לא יודעת. מה להגיד לו?״

שילך למישטרהז אלא מה?

וטרמן באמת הלך למישטרה.
הוא לא אמר שחתכו לו את הצמי־

דזרימת ^ ד ד ווי ד חו רו

מפא־׳ ,שהוא הבעלים של רשת העיתונים
הלועזיים. כמזכיר של האגודה
התל־אביבית נבחר רז גוטרמן. הם
התחילו לפעול,
הם התחילו לטפל בחנייה.
לפי הספר הקלאסי על הטיפוס ההירארכי
במנגנונים, שבו הוצג לעולם
״העיקרון הפיטרי״ ,כל אדם מגיע,
בסופו של דבר, לשלב אי־היעילות
האופטימלית שלו, ושם הוא נעצר. כי
האשמות במשטרה

מיגרש החנייה של ״בית סוקולוב״
מנשל, שרשרת, שומר

מתלוננת שם־אור
.הוא א״ם זדרש כסף!״
בסדר. לא תמיד צריך להילחם על
כל העקרונות, בכל המקומות. אבל
עכשיו, גם כשהתיק הזה ייסגר, הוא לא
יושמד. לעולם.

להוציא את
האוויר

^ א מוכרחים להכיר אותי, כדי
/להבין את הטימטום שבתלונת־הכזב
הזאת. לא רק שלא ידעתי איפה
גר האדון גוטרמן, ואיזה מכונית יש לו.
הסתבר לי, מפי כתב מישטרתי שסיפרתי
לו את הסיפור, שבאותו לילה
עצמו נחתכו ליד ביתו של מזכיר
האיגוד המיקצועי צמיגיהם של 18
מכוניות נוספות.
לא מוכרחים להכיר אותי, כדי
להבין את האבסורד שבתלונה כאת. יש
מכונת־אמת (פוליגרף) ,ויש עדות
להימצאותי במקום אחר בכל אותו
לילה שעליו מדבר המזכיר.
אבל כדאי להכיר את גוטרמן, כתב״
הצרכנות לשעבר, שטיפס לעמדת
עסקנות, ושנבהל מכתבה עיתונאית.
אדם שפנה לכל המעסיקים שלי וסיפר
להם שחתכתי לו צמיגים — מתוך
כוונה להכפיש אותי, לפגוע במוניטין
שלי, בשמי הטוב ובפרנסתי. אדם
שפנה למישטרה, ולא טרח לגשת אלי
בבית־העיתונאים, מסיבות הידועות לו
היטב. וגרוע מכל, אדם שפנה לאדם
שלישי — אמא שלי — וניסה להוציא
ממנה כסף. אחרת, כך איים עליה, יפנה
למישטרה.
למעשה כזה עלולים לקרוא סחיטה
באיומים, וההליך המ״שפטי שיתחיל
עשוי למנוע ממנו לכהן כתפקיד שהוא
כל־כך אוהב.
וכך, אולי, ישתחרר מקום־חנייה
יזנה ; ש ם־ אז ד
אחי•

* 01171 הזומוסוו
שד צדד
אחרי כמה חודשי־מילצור החליט ללכת
הלאה. הוא נסע לדנמרק. מה שמהווה
כיום אמריקה לצעיר הישראלי,

בצבא היה צנחן. כשהשתחרר, עבד
כמלצר במיסעדה סטאסבול׳ ,מיפגשון
ירושלמי אופנתי של שלהי שנות ה־.60

§ 1א8£01£1101£

אביגייל בבית־המישסט
.דוגמניות סקסיות א 1עקחח־בית משנעממנת...״
**ץיאבייאל הוא צ׳רלי אבר-
ג׳יל, הוא א׳ צ׳רלי צ׳רלס־פיליפ.
שלושה שהם אחד. באחרונה התפרסם
כשי אבריאל, מנהל רשת של נערות־ליווי
בשם וי־א״־פ(אח״ם).
52 נשים, בנות 19 עד ,30 דוברות
שפות זרות, נאות, מה שנקרא בנות־טובים,
ליוו תיירים וישראלים
למקומות־בילוי. הלקוח שילם לנערת־הליווי
140 שקלים. הנערה קיבלה בין
20ל־ 40 שקלים. השאר שולשל לכיסו
של אבריאל. אם ניאותה להעניק
ללקוח שירות נוסף, זכתה במענק כספי
פרטי.
השבוע נעצר אבריאל על־ידי
מיחלק״המוסר ביחידה המרכזית של
מישטרת תל־אביב. אפשר, כמובן,

לשאול מדוע מקדישה המישטרה
משאבים כה רבים לבילוש אחרי מוסד
שאינו גורם נזק לאיש (ראה מיסנרת).
הרי איש אינו כופה את נערות־הליווי
על הלקוחות, להיפך.
האיש העומד במרכז הפרשה הוא
הרפתקן וסוחר־מין בלתי־נלאה, שחייו
מרתקים, ואף דימיוניים.
ימי ילדותו עברו בשכונת־מוסררה
בירושלים, כששמו היה צ׳רלי אברג׳יל.
11 אחים ואחיות. בית שהצמיח ילדים
נרפים מאוד או שאפתנים עד־בלי־גבול.
צ׳רלי היה ילד שאפתן.
בני־מישפחתו אינם מוכנים לדבר
עליו. חביב אברג׳יל, אחד מאחיו :״כל
הצרות שלו התחילו מפני ששוחח עם
עיתונאים!״

016
ח!1<$6וח
וז6ז>!ו010821
;ח 6חח 41ח$ ) 0<16
161 ווז
921) 3,
21ח 1ז 06ס וח 5316ו 1ז( 6

׳ 21§6 6111:111׳ ) 111 חו 0 *6 6

מ 0<16116א11 תז!${6 ו701
1)12£>6.ח!{26ק $ז06
.ח6110־ 1^ 1ס 6ז־ז 116ח2־<331

.וחו 61ח§6מ 3מ1€׳ור<;!1זו€<1ז)$
6 868161)1108 זו1^38160 $16 11
? 4010 ^ 242108 רח 6ז56 חג 2115 1
0 :־ 801 תן 6ז 56ח10 11

1^012£19-878. 22
$18 3 0 :ח ) 6ו 1ז ז 08ס

03 5464514 , 443745

המודעה של וי־איי־סי בשבועון־התיירות הגרמני בישראל
הקדמה של שר־הת״חת

מ**<;011נ!ו*א 80 -)>6-90ז)35
ומסר 11זסס זי וי ־10־1511*4 11

3-19

^ ינז 1118001 *1*1114

היתה אז דנמרק לבני־השכונות. חלום
על בלונדיות יפהפיות ושטרות של
כסף.
בתחילה עבד כשוטף־כלים במיסע־רות
אקראיות, וכעוזר־המלצר־הראשי
במלון פאלאס בקופנהאגן. אחר־כך
רכש את מיסעדת בית־המלון הצף, סנט
לנרנס. הספינה זכתה בפירסום עולמי
כשהפכה למעון לפליטי־פולין. כאשר
שוחררה מפליטיה, הפכה בית־מלון צף.
אז חכר אברג׳יל את המיסעדה.
ער מהרה גילה כי ההבדל בין
סטאמבנל׳ הירושלמית לסנט לורנס
הדנית אינו רב. לא על דג מעושן חלם
בין סירי המג׳דרה והחומוס. אברג׳יל,
כך האמין, נועד לגדולות.
ומה גדול וחשוב יותר מכתב זר
בארץ זרה, שכל השערים פתוחים
לפניו? אברג׳יל יצר קשר עם מערכת
מעריב בתל־אביב. כשהוא מצוייר
במיכתב כתוב עברית, שבו נאמר כי
מעריב יסכים להדפיס רשימות שלו על
סקנדינביה אם יימצאו ראויות לדפוס,
השיג אברג׳יל תעודת. כתב זר
ממישרד־החוץ בקופנהאגן.
החיים, כך נדמה, האירו את פניהם
לצ׳רלי אברג׳יל. הוא השתתף באין־
ספור מסיבות־עיתונאים, הוזמן לכל
נשפי השגרירות הישראלית, נפגש עם
שרים ואישי ציבור ישראליים.
הוא הציג את עצמו כעיתונאי שהוא
מומחה לעיסקי העולם התחתון הדני.
כך שוטט בחופשיות בין ריבעי־הזונות
של קופנהאגן והמימסד הישראלי
בדנמרק. גם שם הכירו כולם את
אברג׳יל.
בינתיים מאורע רדף מאורע. בסוף
1970 נטש אברג׳יל את מיסעדת־הספינה.
מישטרת־דנמרק האשימה את
בעלי־הספינה במכירת משקאות חריפים
שהוברחו ללא תשלום מס. בעלי־הספינה
הטילו את האשמה על חוכר־המיסעדה,
צ׳רלי אברג׳יל.

^! 70-89 133 6־ * 11*8 1 1 0 . !25 ( 92

8 -18

.א 11ו 9־<? 110י* 0 .א 1) 3ו וזז סיי ג*>ו 1זי)־<ר׳1

#01) 1
• 1)0) 71 71101)1.

004 10417* 0*7וו <•0 0*1 #>0 ס 00014

11114 1>1 1( 11׳ *4א 1 1)1 1 4111121י ד114 <1־! 1סיר־נסמז 1111 1111991114,- 11*•1ו:*, 1־י 1ז־)׳1נ 1 111111 7ז י 914ן 11 ;119 חו 0א? 11)44

1010י״ 1־1׳י)ייז1׳<)1<1׳)י|* 0 )1111 13<4*111י*י;י9 90׳)> 11

.זג>1

;119

(22־ 30 <141. 10 ימו סי ;יי< :״יו 5

3 0 ) 411. 1 0 2 2 1 .

הקטלוג הדני של אברג׳יל
— לא איכפת ל׳ מה הנברת ענשה לאחן!״

] 9זנ>1

90111 *:.ץ 1י ן 1י 1 0 0י <)י\|

תייו־ן מצטיין
״עוד מעט נמליץ להעניק לך תעודת מיידן
מוסמך,״ אמר השופט ארי זיו״אג לשי אבריאל,
בעת הדיון בהארכת מעצרו.
הכל פרצו בצחוק ושלחו באבריאל מבטים
לעגניים. אולם מאחורי דבריו של השופט מסתתרת
אמת מסויימת. בכל הערים הגדולות בעולם יש
שירותי״ליווי כדוגמת וי־איי־פי. תיירים רבים
מצפים, בסופו של יום טיול, למצוא בקירב ת בית-
המלון נערות-ליווי. מדוע שלא ימוטד השרות
בארץ, גם א ם הדברים גולשים לזנות דיסקרטית?
יוסף חריש, היועץ־המישפטי־לממשלה: שירות-
הליווי אינו מנוגד לחוק. רק כאשר מצורף אליו
שידול לזנות, הופכת גערת־הליווי לעבריינית.
מאחר והנושא אינו מוסדר על״פי חוק, אינני יכול
עכשיו נזקק אברג׳יל למקור־פרנסה
נוסף. שהרי לא איש כמוהו יסתפק
בפרוטותיה המעטות של העיתונות
הישראלית.
כמו כל ישראלי הגון, קנה גם
אברג׳יל שתי מכוניות. אלא שלהיטותו
הכלכלית וההרפתקנית לא ידעה
שובע. בשלהי 1971 גילה את הזהב
הסקנדינבי: עיסקי־מין.

להלביש עליו הנחיה כלשהי. הנחיות היועץ-
המישפטי״לממשלה מ בו ס סו ת רק על חוקים
וקיימים.״
רפי
פרבר, מנכ״ל מישרד״התיירות, מתעלם
מהתופעה ומהיבסיה התיירותיים .״אינני מגיב על
נושא שנמצא בחקירה מישטרתית ״,אמר, וסירב
להתייחס גם להיבטים שאינם נתונים בחקירה.
שלמה להט, ראש עיריית תל״אביב :״יש לדאוג
למיסוד הזנות במיסגרת בתי־בו שת תחת פיקוח
רפואי, ולא במרכזי״המגורים בלב העיר. במילה
זנות אני כולל גם א ת נערות*הליווי.אילו היה העניין
חוקי, לא היה איש סורח לעצור א ת אבריאל. אנחנו
בעירייה, איננו יכולים להתקין ת קנו ת או חוקי־עזר,
שכן הזנות שייכת לתחום החוק הפלילי של
מדינת־ישראל.״

דומה. אברג׳יל הפיק ירחון בשם
ואנדוו. ו״מיפגש״) .תמורת 20 כתרים
יכול היה הקונה לבחון את תצלומיהן
של כ־ 20 נשים ערומות, מזילות מין.
את החוברות ערכה יונה אברג׳יל,
ישראלית, אזרחית דנית, שהיתה גם
אשתו של צ׳רלי ואם שני בניו.
חשקה נפשו של הלקוח באינגריד,
בריגיטה או בקריסטין ,״דוגמניות

ובטוח בעצמו, אמר א׳ צ׳רלי לכתב
השלם הזה :״כאשר פרצה מילחמת
יום־הכיפורים, נעלתי את דלתות
העסק וטסתי מיד לישראל. אחרי שישה
שבועות חזרתי. כל נערותי שמרו לי
אמונים. ויש לזה סיבה טובה. סתם
סרסור לוקח מהן 50 אחוז מהרווחים
שלהן. אצלי הן יודעות שלא מנצלים
אותן. היחידים שדורשים אצלי הנחה

אברג׳יל(משמאל) בסרט פורנוגרפי
.סטודנטים !סטודנטיות מפתות סאוד...״

אברג׳יל ואשתו ביאטה ליד התחנה שלהם בימית ()1981
.כל הצחת התחיל! סוזעיתונאים...״
אברג׳יל, דקיק ושחור־מראה, הצטלם
כדוגמן־עירום לחוברות־פורנוגר־פיה.
תשפוכת של אברים וגופות על־פני
עשרות עמודים, ובכולם מככבים
אברג׳יל, אשה שחורת־שיער וגבר
כושי תמים למראה.
אחת מאותן חוברות הגיעה למערכת
מעריב בתל־אביב. שליח מיוחד, בהול,
נשלח למישרד־החוץ הדני כדי להודיע
שם כי אין לעיתון כל קשר עם אבר־ג׳יל.
באוקטובר 1971 נאלץ אברג׳יל
להחזיר את תעודת הכתב־זר לאגודת
העיתונאים הדנית.
עכשיו, אחרי שצבר נסיון וקשרים,

סקסיות או עקרות־בית יפות ומשועממות,״
כל שהיה עליו לעשות היה
להתקשר למישרדו של א. צ׳רלי
צ׳רלס־פיליפ. האדון א. דאג לשאר.
.כל תפקידי הוא להעביר לגבר
המעוניין, המטלפן אלי, את מיספר־הטלפון
של בת־הלווייה המבוקשת,״
סיפר בראיון לעיתון דני .״בתמורה אני
מקבל דמי״תיווך של 20 אחוז. כלומר,
אני מו״ל ומתווך. לא מעניין אותי מה
הגברת עושה לאדון. זהו עניינה
הפרטי. דמי־התיווך המשולמים לי הם
עבור יצירת ההיכרות. כל מה שקורה
לאחר־מכן איננו עיסקי״.

המישטוה עצרה את בעד הסוכנות
רנעדות־ליוו בטענה שעסק בעיסק
1נות. יש לו ע בו עשיר ועולמי
היה •שקוע אברג׳יל כל־כולו בעיסקי־המין.
תקופה
חדשה. שם חדש. א .צ׳רלי
צ׳רלס־פילים היה בעליה של חברת
סקאנדיואביאן אסקורט סרוויס(שירות
בנות־לווייה סקנדינבי) .מישרר־החברה
שכן מול בניין העירייה בקופנהאגן.
המנהל, שלא היה אלא צ׳רלי אברג׳יל,
לבוש בחליפות מחוייטות, בידו מזוודת
ג׳יימס בו,נד, הדיף ריח של בושם יקר,
נהנתנות ועושר.
החברה הסקנדינבית דמתה לוי־א״־
פ׳ התל־אביבית. גם השיטה היתה

עם האוכל בא התיאבון. א .צ׳ארלי
פתח סניף נוסף באוסלו, בירת נורווגיה.
הנורווגים, שמרנים כישראלים, לא
אהבו את עסקי־המו״לות״והתיווך של
א. צ׳רלי. בליל־שבת אחד, בהיר וקר,
פשטה מישטרת אוסלו על מועדון
הלילה השמים הכחולים. במישרד־המועדון,
שהיה שייך ליאן אמונדסן
ולא׳ צ׳רלי, נמצאו עשרות חוברות
ראודזו ורשימת־לקוחות, שכללה את
שמותיהם של שגרירים זרים, אילי־ספנות
ונפט.
אמונדסן נעצר. בקופנהאגן, זחוח

הם דווקא הישראלים. באים בשליחות
רשמית ובערב מרימים טלפון אל צ׳רלי
לקבל בת־לוויה בהנחה.
״מה לעשות, כולנו עם אחד. צריך
לעזור. העיקר שהעסק עומד על בסיס
איתן, ואינו צפוי למשברים כלכליים.
על היצר אפשר תמיד לסמוך. זו פרנסה
בטוחה״.
שוב חייכו החיים. צ׳רלי, שאי־שם
במהלך השנים התגרש מיונה, נשא
לאשה את ביאטה, דוגמנית דנית יפה.
ואז, כשנדמה היה שא׳ צ׳רלי צ׳רלס־פילים
הגשים את כל חלומותיו, הוא
נעצר על־ידי מישטרת קופנהאגן. גם
בדנמרק החופשיה והמתירנית סרסור
אינו אזרח אהוד.

ה מדצז ת
ק ס דו ת
בכל שבוע פושטת המישטרה על מבון״עיסוי זוז אז
אחר, או עוצרת א ת מנהלו של מישרד לבגות־לווייוז
וטוענת כי זהו בעצם מטווה לניהול בית־בו שת.
למרות שמקומות אלה אינם מזיקים בעצם לאיש,
נאלצת המישטרה, כאשר היא מקבל ת תלונה, לפעול
על־פי החוק ולעצור א ת הח שודים. בתי״המישפט
מתמלאים גמי שפטים מטוג זה, והמדינה מוציאה
הון־עתק על ניהולם.
לפני 10 שנים, בקיץ , 1977 הגישה ועדה בראשות
השופטת הדטה בן־עיתו את מסקנותי ה והמלצותיה.
לפיתרון בעית הזנות בישראל. הוועדה מונתה על״פי
החלטת הכנס ת, וחקרה במשך שנתיים באופן יטודי
ומעמיק א ת כל היבטיה של הבעיה. שר המישפטים
דאז, שמואל תמיר, עלה לדוכן״הנואמים בכנסת-ושי-
בח את המלצותיה. קבוצה של חברי־כנטת נאורים
הגישה הצעת־חוק פרטית, ה מ בו ססת על מ סקנו תיה
של הוועדה. אולם הצעת־החוק נקברה בכנס ת, ונש כחה,
כאילו לא היתה מעולם.
בהיותה מודעת להתנגדותם החמורה של הד תיי ם
למיסוד הזנות, לא המליצה ועדת בן־עיתו במפורש
על הפיכתה על הזנות לחוקית. היא רק הציעה לשנות
א ת החוק הקיים כדי שלא יטרידו א ת הזונות, העוב דות
בני ת מבלי להפריע לציבור ולשכנים. א ם יגרמו
ביקורי הלקוחות רעש או הפרעח לשכנים, המליצה
הוועדה כי העניין ייפתר, כמו כל סיכסוד־ שכנים, על-
ידי פניה לבית־מישפט אזרחי והוצאת צווי-מניעה.
כדי לממש א ת המלצותיה של הוועדה, היה צורך

כשהובא לפני השופט הדני
להארכת מעצרו, אמר אברג׳יל :״לא
איכפת לי מה עושה האזרח או התייר,
אחרי שהוא משיג ממני את מיספר־הטלפון
של גברת מסויימת. אולי הוא
רוצה לדקלם לה שירים מימי־הביניים?
אולי הוא רוצה ללבן עימה שאלה
פילוסופית? למה זה צריך לעניין אותי?
אני דוגל בחופש־הפרט!״
השופט נותר אדיש, והאריך את
מעצרו בחודש ימים. בעמל רב, אחרי
כמה חודשי־חקירה, הצליח אברג׳יל
להשתחרר ממלתעות המישטרה הדנית.
הוא חזר מיד לארץ, בחברת
לי מ בי•;
ביאסה.
(המשד בעמוד )38

שרה

לשנות חל ק מהחוקי ם ולבטל חוקים אחרים. במיקרה
של עבירות-זנות, אי״אפשר היה לנהוג כמו בעבירות
של הומו״סקסואליות בין בוגרים או בהפלות מלא כותיות.
שתי עבירות אלה עדיין קיימות בספר׳
החוקי ם הישראלי, אך לפני שנים רבות הורה היועץ־
המישפטי ד אז כי כאשר המעשה ההומו-סקסואלי
נעשה מרצון חופשי ובהסכ מה נין בוגרים, וכאשר
ההפלה מבוצעת במיומנות וללא גרימת נזק גופני, אין
להגיש כיתבי-אי שום על עבירות אלה.
מאחר שבעבירות הו מו־סקסואליות והפלות אין,
בדרך־כלל, מתלוננים, יכולות המישטרה והפרקלי טות
לנהוג על־פי הנחיות היועץ־המשפטי. אולם
מכיוון שבענירות־זנות יש מפעם לפעם תלונה של
לקו חו ת אז שכנים, נאלצת המישטרה לפתוח בח קירה,
ואי־אפשר לשנות זאת אך ורק על-ידי הנחיות
של היזעץ־המישפטי-לממשלה. דרוש שינוי החוק
עצמו.
לא כל פרקי ה מס קנו ת וההמלצות על הוועדה היו
כרובים נ שיגוי־החוק. אבל מכיוון שהחוגים הד תיי ם
ראו בהמלצות. מוקצה־מחמת״מיאוס, לא התממשו
עדיין פרקים ח שובים אלה.
פרק חשוב מאוד עסק באיתור המוקדם של קטי נות
שנעלמו מבתיהן. הוועדה המליצה שנערה כזו,
שתאותר על-ידי שוטר, תיעצר מיד, כדי שלא תבלה
א ת הלילה על הכביש. המטרה היתה למנוע מנערות
להגיע לזנות, אף במחיר מעצרן ללילה א חד בבית-
המעצר.
פרק אחר עס ק בבעיות״הבריאות של הזנות ולקו חותיהן.
פרק זה, אילו היה ממומש, היה מונע כיום
את ס כנ ת ה איידס אצל זונות פעילות.
תחת לשלוף פתרונות זמניים מהמותן, היה רצוי
מאוד כי מישהו משרי-הממשלה או חברי-חבנסת
יאמץ אתמס קנו ת דו״ח ועדת בן־עיתו, וישתדל

לין ביא ל״י״י״יו•

אילגה אלד₪ ,
37 יי*

^ אלבום התמונות _
(המשך מעמ 1ד )37
כאן הם נפצעו בתאונת־דרכים.
בתום תקופת־החלמה קשה הם הקימו
תחנת־דלק ומיזנון בצד הכביש המוליך
לימית. עכשיו שמו של א׳ צ׳רלי
צ׳רלס־פיליפ הוא שי אבריאל. אבל
הכל קוראים לו צ׳רלי.
המיסערה המתה קהל בכל שעות־היום.
הוא היה מלך־הכביש. שומע הכל.
יודע הכל.
סמוך למועד־הפינוי. ישבו במיס־עדה
עיתונאים מישראל ומכל רחבי
העולם. צומת של מידע, כך כינו את
המקום. שם קיבלו שיחות־טלפון. משם
התקשרו עם כל העולם. צ׳רלי העביר
הודעות, תיווך בין מערכות־העיתונים
לעיתונאים, התראיין ושוחח בטיבעיות
גמורה עם כל אחד.
כאיש יחסי־ציבור מבטן ומלידה
ביקש, וקיבל, אישור לנהל את תחנת־הדלק
עד לשעות האחרונות לפני
כניסת המיצרים לאזור. לפני שעזב
הצטלם כשטלאי צהוב על דש־ביגדו.
למחרת התפרסמה תמונתו בכל
העיתונים. שי אבריאל צ׳רלי אברג׳יל
א׳ צ׳רלי צ׳רלס־פילים ומילחמתו
באנונימיות.
אחר־כך נסע לבארבאדוס. אחרי
שנה חזר. הוא עבד כצלם בבית־המי־שפט
בתל״אביב. הצלמים המקומיים
זוכרים אותו כגבר מהודר, אוחז במי־זוודת־מתכת
מלאה במצלמות היקרות
והמשוכללות ביותר, כיסיו רוויים
בכסף .״טיפוס חריף וחלקלק, יודע
להסתדר בשטח. לנו סיפר שהוא עובד
למען עיתונים דניים.״
אולי ההתחככות היומיומית בזונות
ובסרסוריהן בבית־המישפט, ואולי סתם
נוסטלגיה, הזכירו לשי אבריאל כי גם
בארץ יש ביקוש למין.
הוא פתח את זי־א״־פ .,ימי־סקנדינ־ביה
הרחוקים, הזוהרים, השתכפלו במהדורה
תל־אביבית. ביאטה, שהפכה
מאשתו לגרושתו, הצטלמה לקטלוגים.
אבריאל לא התעצל, שלח את החוברת
הקטנה, המלאה בתצלומי־עירום, למנהלי
מיפעלים גדולים, פירסם מודעות
בעיתוני־תיירים, קיווה לשוב אל
הימים העליזים ההם.
שתי מודעות לדוגמה:
בידיעון התיירות השבועי בשפה
הגרמנית, אחרי הקדמה של אברהם
שריר, שר־התיירות, הופיעה מודעה על
עמוד שלם :״וי־א״־פ׳ ,שירות־ליווי
בינלאומי. הסוכנות בעלת המבחר
הגדול ביותר של מלוות. הסוכנות שיש
לה הסטודנטים והסטודנטיות האלגנטיות
ביותר, בתל־אביב, בחיפה,
בירושלים או בפאריס. הסוכנות
היחידה לתיירים שיש לה דוגמניות־צמרת.
סוריות מובטחת. מתקבלים
כרטיסי־אשראי. בחר נא את הליווי
שלך מתוך קטלוג־הצילומים המצוי
במישרדנו ברחוב מוצקין 22 בתל־אביב,
או טלפן למיספר 443745 או:
5464514־.03
את המודעה ליווה תצלומה של
ביאטה, הלבושה בחצאית־עור שחורה,
בעלת חמישה שסעים וחולצה אדומה,
פתוחה למחצה.

נשבא גידעון נקש דבית־החודים, נטו הוובאים שרא רחביו דמנש
מישפחתו לא רצתה בכך. או נשיאו שמותו קוב, התחרטו וביקשו

ה־ , 30 נשואה ולומדת מוסיקה בבית־הספר
למוסיקה ברמת־השרון, וחגי בן

גירעון עבד בחברת־החשמל כמפעיל
חדר־הבקרה במשך 25 שנה. לפני
שנה החל מרגיש חולשה ברגליו.
תחילה לא הצליחו הרופאים לזהות את
מחלתו. רק כעבור זמן ובדיקות מרובים
זוהה כי נקש סובל ממחלת ניוון־
שרירים, שסופה הוא מוות בחנק.
הידרדרותו היתה מהירה מאוד,
והביאה אותו למצב של חוסר אפשרות
מוחלט לנוע. כתוצאה מניוון־השרירים
קשתה עליו הנשימה באופן טיבעי, ולכן
עבר ניתוח להרחבת קנה־הנשימה.
מאז הניתוח לא מסוגל גירעון לדבר.
לפני ארבעה חודשים אושפז בבית
החולים קפלן ברחובות, במחלקה פני־מית
ג׳ .למנהל המחלקה, פרופסור צבי
בנטואיץ ולצוות־הרופאים היתה התלבטות
קשה — האם להאריך את חייו
של החולה באמצעות מכשירים, או
שמא עדיף שלא לחברו, ובכך אומנם
לקצר את חייו, אולם לחסוך ממנו סבל

בשני המיקרים ברור היה לצוות הרפואי
שהסוף יהיה זהה, השאלה היתה
משך החיים ואיכותם.
לשאלה שניצבה לפני הרופאים יש
כמה היבטים. במיקרים בהם יש סיכוי
כלשהו שהאדם לא ימות ויש אפשרות,
תהא קטנה ככל שתהיה, שהחולה
יחלים, לא קיימת כל התלבטות. הרופאים
יעשו את כל המאמצים להשאיר
את החולה בחיים, גם אם יפגע הדבר
באיכות חייו. במיקרים בהם אין לחולה
כל סיכוי להחלים והמוות הוא ודאי
והשאלה היא רק עניין של זמן,
מצטרפים שיקולים נוספים.
יש מיקרים בהם אין הצוות נוקט
בכל אמצעי פעיל כדי להאריך את חיי
החולה, ויש מיקרים שמערכת השיקולים
מורכבת גם מרצון המישפחה,
ולעיתים אף מרצונו של החולה עצמו.
ברגע שחולה מחובר למכשיר־הנשמה,
לא ינתקו אותו עד אשר ימות מוות
טיבעי.
במיקרה של גירעון נקש, ביקשה
בתחילה המישפחה, וגירעון עצמו,
שלא לחבר מכשירים לגופו.

נוסח המודעה בשבועון המקביל,
בשפה הצרפתית, שגם בו יש הקדמה
וצילום של שר־התיירות :״זי־א״־פ,,
שירות בינלאומי לליווי. סטודנטים
וסטודנטיות מפתות מאוד. הסוכנות
המתמחה במיוחד לתיירים, כרי להפוך
את שהותך בחיפה, בתל־אביב, בירושלים
ובאילת לנעימה יותר.״
גם מודעה זו הזמינה את התיירים
לבחור את הליווי מתוך אלבום־תמו־נות,
הוסיפה את מיספרי הטלפון
וקבעה שמתקבלים כרטיסי אשראי.
בתמונה הנלווית — נערה בלונדית,
הנראית סקנדינבית.
במהרה התברר כי כל מה שקרה שם
אכן חוזר על עצמו כאן. כאן, כמו שם,
ראה ברכה בעסקיו. כאן, כמו שם, נעצר
לבסוף.
בטיעונים נרגשים הוא ניסה לשכנע
את השופט כי מעצרו אינו מוצדק.
״אלפי דולארים הכנסתי לקופת־המדינה,׳׳
אמר. השופט לא קיבל את
הטיעון. שי אבריאל צ׳רלי אברג׳יל א׳
צ׳רלי צ׳רלס־פיליפ נשאר במעצר.
תחנה אחרונה. אר לא סופית.

כשהנשימה קשתה עליו מאוד והמוות
נראה קרב, חזרה בה המישפחה
וביקשה שיחובר למכשיר־הנשמה. לדעת
רופאים במחלקה יכול החולה להאריך
חיים י עוד שנים באמצעות המכשירים,
שכן הוא לוקה בשריריו בלבד.
ליבו במצב טוב. אולם הוא אינו
מסוגל לעשות רבר, למרות שהוא בהכרה
מלאה.

דינה נקש
.יש לחסוך בסיבלור
ף יתן היה למנוע את הדראמה חט־
4תחוללת היום בבית־החולים קפלן
ברחובות, אילו היו הרופאים עיקביים
בדעתם שלא לחבר את גירעון נקש
( )53 למכשיר־ההנשמה. זו היתה בקשתה
הראשונה של מישפחת נקש, אלא
שהמישפחה חזרה בה וביקשה שיחובר
למכשיר, והרופאים נהגו בהתאם.
גירעון נקש אושפז בבית־החולים לפני
ארבעה חודשים במצב של חוסר־תנועה
מוחלט. העיניים היו האיבר היחיד
בגוף שעדיין פעל. נקש לקה לפני
שנה בניוון־שרירים, ומאז הלך מצבו

והידרדר במהירות.
מישפחת נקש ניסתה את מזלה אצל
רופאים ידועי־שם בצרפת. מלבד רופא
אחד, זיהו כל הרופאים שאכן מדובר
בניוון־שרירים. למחלה זו לא נמצאה
עדיין כל תרופה, וכל שנותר היה להמתין
למוות ובינתיים לנסות להעניק
לחולה איכות חיים סבירה
מישפחת נקש ביקשה מבית־החולים
שיאפשרו לגירעון, אבי המישפחה, למות
בכבוד. המישפחה ביקשה כי יוזרק
לו סם שיגרום למוות מיידי ללא
יסורים. יסוריו של החולה היו קשים

מנשוא, ואף הוא עצמו ביקש שיאפשרו
לו למות כל עוד הוא בהכרה ובחשיבה
צלולה.
הרופאים בהתלבטות
יי ידעון נקש נולד באלג׳יריה, ב-
^ . 1934 בתחילת שנות וד 50 עלה
עם מישפחתו ארצה. כאן פגש את
דינה, ילידת ארגנטינה, והשניים התחתנו.
לזוג נקש שני ילדים: צילה בת

מישפחת נקש פנתה למנהליה־מחלקה,
הפרופסור בנטואיץ, וביקשה
לנתק את גירעון מהמכשירים. תשובתו
היתה שהוא מבין את בקשת
המישפחה, גם מהבחינה הריגשית, וגם
מהבחינה ההגיונית, אולם קיים חוק האוסר
עליו איסור מוחלט לגרום לקיצור
חייו של אדם.
במצב זה נמנעים הרופאים מלהזריק
לחולה תרופה כלשהי העלולה להביא
להידרדרות במצבו, ובסופו של דבר
למותו של החולה.
השאלה אם מותרת המתת־חסד ב־

רי־ההחייאה. גם
־חברו למכשירים

מיקרים מסויימיס באה לידי ביטוי במלוא
חומרתה במיקרה זה.

^ ״שאבא
לא יידע״

^ בא לא יודע שהסיפור שלו
פורסם בעיתונות? לכן צלמו
אותו כך שלא יבחין״ ,ביקשה בתו,
צילה.
צילה נמוכת־קומה, רזה מאוד, הלובן
זרק בשערה, מגיעה לבית־החולים
מדי יום. במשך כל שעות היממה נמצא
מישהו מבני־המישפחה ליד מיטתו.
גירעון נמצא ביכרה מלאה ומדבר
עם מישפחתו באמצעות לוח־אותיות.
על־פי מיצמוץ בעיניים הוא מצביע על
האותיות.
גירעון הבחין בתכונה בפתח־חדרו,
והיפנה את מבטיו לעבר צוות השלם
הזה. כעבור דקות אחדות הוא ביקש
מאשה הנמצאת בחדרו לקרוא לצילה.
אשתו, דינה 56 נמצאת לידו כל
לילה, מ־ 10 בערב ועד 10 בבוקר של
יום המחרת. המישפחה על־סף השבירה.
לקח לה זמן להחליט, אולם אין לה
מוצא אחר. סיכוייו של גירעון להחלים
הם אפסיים, ובמצבו זה, עדיף לכולם
שימות בכבוד וללא יסורים.

דופאיס בעד
ונגד
^ חדר־הרופאים הכל כרגיל.
^ הדראמה המתחוללת סמוך להם
אינה מפירה את שלוותם. בודקים
צילומי־רנטגן של חולים במחלקה,
מנתחים דיאגנוזות, ואף מצליחים
להתלהב מתוצאות בדיקה של חולה.
כששואלים אותם מהי דעתם על ה־מתת־חסד,
משתררת מבוכה. האחד
מביט בשני. קשה להם לענות, קשה
להם להתמודד עם הבעיות הבלתי
פתורות של האתיקה המיקצועית.
אמרה תמרה, מתמחה במחלקה:
״אני בעד המתת־חסד, אבל הכל תלוי
כמובן בתנאים מסויימים. אם אדם
רוצה למות והוא עדיין בעל כושר־שיפוט,
צריך לכבד את רצונו. יש
הבדל בין להרוג אדם לבין להניח לו
למות.
״אם האדם חולה במחלה חשוכת־מרפא,
והמוות הוא רק שאלה של זמן,
יש להתחשב ברצונו של החולה וברצונה
של המישפחה. קשה מאוד לראות
חולה במצב אנוש, הסובל מיסורים, והממשיך
לנשום רק בעזרת המכשירים.״
הד״ר אפי רימון, רופא במחלקה מזה
חמש שנים, חובש כיפה, עטור־זקן,
רואה את הנושא קצת אחרת :״כש־

גירעון נקש עם בתו צילה
^״קשה לראות את יסורי״!1
מדובר בהמתות־חסד אני נוהג בראש
ובראשונה על־פי הדרך שקובעת ההלכה
היהודית. הנוהג בדרך־כלל הוא
שלגבי חולים הנמצאים במצב טרמינאלי,
וברור מעל לכל ספק שמותר
קרב ואין שום טיפול נאות היכול
לעזור, לא מטפלים בטיפולים שיקשו
עליהם, אף שיודעים שהם יכולים

מתמחה תמרה
.יש ם ק!ם להמתת־חסדר

להאריך את חייהם במיספר שבועות.
״הטיפול מאריך את אורך החיים אך
פוגע באיכות־החיים. לדעתי, בשום
מיקרה אין להזריק זריקה שתביא
למוות. זה פשוט הרג־אדם, וזה אסור
בתכלית האיסור. הוא הדין בניתוק
ממכונה. לכן צריך לחשוב פעמיים
לפני שמחברים אדם למכונה.

״במערכת השיקולים לוקחים בחשבון
גם את דעת החולה וגם את דעת
המישפחה. לגבי מיקרה נקש, מאחר
והוא כבר מחובר למכוגת־הנשמה,
אסור בתכלית האיסור לנתק אותו עד
אשר ימות מוות־טיבעי. במיקרה זה אין
מקום לרגשות.״
רופא אחר סיפר שיש מיקרים שבהם

החולה לא מנותק ממכשיר־ההנשמה,
אולם אין מחליפים את בלון החמצן
שהתרוקן. במעשה זה, למעשה,
מביאים למותו של החולה מבלי
שמישהו גורם לכך במישרין.
מבוכתם של הרופאים משקפת את
מוקד הבעייה שמעוררות המתות־חסד.

יופי עין־דלד₪

.יש לדון על פ׳

ן ץזס!וו
ן* נייתה המרגשת של דינה נקש
באמצעות. הטלוויזיה והעיתונות
העלתה מחדש בעייה עתיקת־יומין:
הבעייה של הריגה מתוך רחמים. מדי
כמה שנים מתעוררות שאלה זו עקב
מיקרה טראגי קורע־לב, ואחר־כר היא
נשכחת עד למיקרה הבא.
בגלל אי־שכיחותם של מיקרי
י המתה־מתון־־רחמים לא ראה עד היום
המחוקק הישראלי צורך לתקן את
החוק, וזה נשאר כפי שהיה בתקופת
המנדאט — חוק יבש ודראקוני, שאינו
מתחשב במניעים לגרימת המוות. מי
שרצח אדם עקב בצע כסף, ומי שהרג
את בנו המפגר מכיוון שלא יכול לשאת
ביסוריו, נחשבים בעיני החוק היבש
כרוצחים בדם קר, ועונשם שווה —
מאסר־עולם.
הרפואה המודרנית המציאה כמה
וכמה שיטות־החייאה חדישות, ודרכים
להארכת חייהם של חולים ופצועים,

וחולה. האם אהבה את בנה המפגר ללא
מצרים. היא טיפלה בו באהבה רבה,
אבל לא יכלה להימלט מהמחשבות מה
יעלה בגורלו לאחר שהיא ובעלה ימותו.
בחלומות־הבלהה שלה ראתה את
בנה האהוב משוטט ליד התחנה־המרכ־זית
בבגדים קרועים ומלוכלכים, עיוור,
חסר־שכל ומקבץ־נדבות, כאשר ילדים
קטנים רצים אחריו וקוראים ״משוגע!
משוגע!״.
לבסוף החליטה גיזלה כפרי לקחת
את גורל בנה בידיה. היא עשתה זאת
כאם אוהבת. האם המיסה מיספר גלולות
שינה בתוך הדייסה המתוקה שהי-
תה אהובה על הילד, והאכילה אותו את
סעודתו האחרונה. אחר־כך, השכיבה
אותו במיטה, וחיכתה למותו.
גיזלה כפרי הועמדה לדין על רצח,
אבל סניגורה עורר את דעת־הקהל ופנה
ליועץ המישפטי ולעיתונות, כדי
לבטל את רוע הגזירה. בסופו של דבר

באחד המקרים, כאשר קמה האם מטושטשת
עדיין משינה טרופה, נטלה את
אקדחו של הבן הישן, הצמידה אותו
לראשו וירתה.
המיקרה הגיע לידיה של סירוטה. ,
שהיתה אז פרקליטת־מחוז. היא שוכנעה
במניעיה של הנאשמת והגישה
כתב־אישום על הריגה.
בכתב־האישום תיארה הפרקליטה
ברחמים גדולים את מעשיה של האם.
בית־המישפט המשיך בדרכה של התובעת
וגזר על הנאשמת עונש־מאסר של
שנה.
כדי למנוע תקדים מסוכן, הסביר
בית־המישפט באריכות את שיקוליו
לגזר־הדין הקל .״החשש החמור הוא כי
הגבול הדק שבין אויתנאסיה• מרצון
ובין שלא מרצון יטושטש. יתכן שחולה
הרוצה להמשיך לחיות ירגיש חובה
לבחור במוות, כאשר יראה את מבטיהם
היגעים של קרוביו, ויפרשם כרצון להשתחרר
מהסבל הנגרם על־ידו,״ כתב
השופט שלמה בנטל. שופט זה גם ציטט
מהרמב״ם, שקבע :״רוצח כזה פטור
מעונש־מוות רק מדיני־אדם, אבל חטא
מוסרי יש בידו.״
במישפט הביאה התובעת פרק
מסיפרו של מנתח־הלב הנודע, כריסט־יאן
ברנארד, ח״ם. הספר מתאר סיוטי־לילה
של רופא צעיר. הוא חולם כי
אשה צעירה, הסובלת מסרטן הרחם,
מתחננת לפניו שיעזור לה לסיים את
1סיבל ה חסר־הטעם. הרופא הצעיר נכנע
לתחנוניה, הולך לחדרו ולוקח מזרק
מלא במורפיום. אבל אז הוא נזכר בש־בועת־היפוקראטס,
האוסרת על רופא
לתת לאדם סם־מוות. הוא מתמהמה
ומהסס, וכאשר הוא חוזר לחדר החולה

מראו מושיע
בחרוק שחור
פרופסור עמוס שפירא, לש עבר
דיקאן הפקולטה למיש-
פטים באוניברסיטת תל-
אביב, המתמחה בשאלה של
המתת-חסד:
הרבה סיטות-מי שפט מבחינות
כיום בין אויתנאשיה אק טיבי ת
לבין אויתנאסיה פאשיבית. הב חנה
זו היא בעייתית ולוקה בחי-
פרופסור שפירא
סר״היגיון, אבל היא שימושית
רק בהזלזד
לכרכים שונים.
המדינה היחידה שבה מכירים גם בהמתה אקשיבית, למשל
על״ידי זריקת״רעל, כפי שביקשה הגברת דינה נקש, היא הולנד.
אבל גם שם קיימים כל מיני קרישריונים ופרוצדורות, ווועדה
מיוחדת לעניין. אחרי שהוועדה החליטה, יכול רופא לבצע א ת
ההמתה, אבל הוא אינו חייב בכך. גם בהולנד זו עדיין חקיקה
בחיתוליה.
אני ממליץ לאמץ בישראל שיטה יותר ליברלית ב ת חו ם של
אויתנאטיה פאטיבית. במיקרה של נקש, למשל, הייתי רוצה לברר
הרבה יותר פרשים ממה שנודע ברבים. הייתי רוצה לדעת עובדות
רפואיות נוטפות, כגון האם המחלה היא בשלב טרמינאלי, האם
הוא טובל מכאבים נוראים, האם תהליך־הניוון מ תק ד ם באופן
מהיר, וכו. ,
אויתנאטיה פ אסיבית היא, למשל, א ם החולה היה טובל מדום־
לב. בעוד שלאדם אחר היו עושים מיד טיפול נמרץ להחייאה,
הייתי מוותר על־כן במיקרה זה, ונותן לו למות בשלום. אני מציע
שנתגבר, קו ד ם כל, על השלב הזה בחקיקה, ואחר-כך נחשוב על
שלב ב׳.
כשלעצמי, אינני יודע א ם הייתי ממליץ על כך שרופא, המופיע
כמלאך מושיע, יהפוך למלאך־המוות בחלוק השחור. אבל יש
להרהר בעניין.
מיד לאחר ביצוע המעשה. כך קרה בשנת
, 1980 כאשר הסב יוסף ברניצקי
הרג ביריה את נכדו האוטיסט, עופר
אביגדורי, והתאבד מיד אחר־כך. ב־מיקרה
אחר הרג אב את בנו וכלתו
המפגרים, והתאבד מיד אחריהם. הוא

ברובן בהמתת־חסד, כאשר המוות נגרם
כתוצאה ממחדל. כלומר, כאשר אין
מספקים אביזרי־החייאה לאדם חשוך־
מרפא, כאשר לא מנשימים או מחברים
אינפוזיה לחולה העומד למות, אפילו
היה בפעולות אלה כדי להאריך את

החוק בישדאר אוסר על הרגה מתוך וחמים וקובע
שזהו וצח וגיר. בתי־המישנט מתחשבים יותר
צילה, בתו של נקש, בפתח חדת בבית־החולים
האם גזאל דינו כחצחד
ועל־כן מתעוררת כיום בעיית ההמתה־מתוך־רחמים
לעיתים קרובות יותר
מאשר בעבר, כאשר רוב החולים
חשוכי־המרפא נפטרו תוך זמן קצר,
ללא צורך בהתערבות מלאכותית לשם
הפסקת יסוריהם. בארצות שונות
בעולם התחילו כבר לשנות את החוקים
העתיקים, שאסרו על המתה כזו, ואשר
הענישו את מבצעיה במאסר־עולם או
מוות.
בעולם העתיק, שנשלט על־ידי
חוקי־אלוהים, לא היה כל מקום להתערבותו
של האדם בחייו של חולה־א־נוש.
האיסור על לקיחת חיים היה איסור
מוחלט, וגם מטרה נעלה כמו גאולתו
של אדם מיסוריו לא ביטלה איסור
זה. אולם המחוקקים המודרניים התחילו
להתחשב במניע לגרימת־המוות. גם
בישראל, שבה החוק עדיין חמור עד
מאוד, מצאו פרקליטים נאורים ומחל־קת־החנינות
של נשיא־המדינה דרכים
לתקן את העוול. בכל המיקרים שבהם
נשפטו בישראל אנשים שביצוע המתה־מתוך־רחמים
הם נידונו לבסוף לעונש־מאסר
שלא עלה על שנה, ולעיתים לא
ריצו אף את מלוא העונש הזה.

^ בן חדש
^ ועיוור
ך* מיקרה הראשון, ב־ , 1964 שזי־
1 1עזע את המדינה, היה מיקרה של
גיזלה כפרי, אחות במיקצועה, שהרגה
את בנה הקטן שהיה עיוור, חרש, מפגר

המירה הפרקליטות את סעיף־האישום
להריגה, והאם נידונה לחודשי־מאסר
אחדים בלבד.
ההבדל בין עבירת־רצח ובין העבירה
של הריגה הוא גדול ביותר. רצח
עונשו מאסר־עולם כעונש־חובה, ואין
לשופט כל שיקול־דעת בענייו זה. הריגה,
לעומת זאת, עונשה אומנם 20
שנות־מאסר, אבל זהו עונש מירבי, וכל
שופט יכול לשקול את נסיבות המיקרה
ולפסוק עונש קל יותר.

אקדח לראש הבן

^ מרות הזעקה הציבורית שעורר
/מיקרה כפרי, לא תוקן החוק עד
היום. אבל הפרקליטות התקדמה בגישתה
לבעייה. בעיקר בזכותה של השופטת
שרה סירוטה, שהיתה בעבר פרק־ליטת־מחוז,
ואשר עסקה ברובם של
המיקרים הטראגיים הללו.
ב־ 1975 הרגה אשה קשישה את בנה
בן ה־ 37 ביריית־אקדח. הבן, קצין־קבע,
סבל מסרטן, ועבר ניתוחים וטיפולים
רבים. הרופאים אמרו לאם כי לא ניתן
להציל את חייו. כדי למנוע מאשתו
ומילדיו סבל, לקחו אותו הוריו לביתם,
והם חיו יום־יום עם חוויית סיבלו הנורא.
מצבו של הבן החמיר, הוא שותק
בחלק ניכר של גופו, ולא יכול עוד
לישון בשכיבה. הוא סבל יסורי־תופת,
וברגעים של בהירות התחנן לפני אמו
שתגאל אותו מיסוריו חסרי־התכלית.

הוא מגלה כי היא נרדמה ועברה את
המשבר. בבוקר היא מתעוררת
ומרגישה הרבה יותר טוב, וחיה עוד
מספר שנים.
חלק ממיקרי המתת־החסד אינם
מגיעים כלל לבתי־המישפט. האדם,
הממנה את עצמו למוציא לפועל של
המתת־החסד, מתאבד לעיתים קרובות

חשש פן ימות לפניהם, וישאיר אותם
לגורל מר ממוות.

זריקת הרדמה

יטות־המישפט המתקדמות
בעולם מכירות היום

לא לצור
איש־דת
המתת־ חטד אינה מוכרת על־ידי
החוק במדינת-ישראל, ודינה
כרצח לכל דבר. אני נוטה לחשוב
שיש מקום לתקן את החוק הקיים,
אבל בזהירות גדולה, ויש לדאוג
להרבה ביטחונות.
אם נוציא מהכלל נשים ובעלים
הרוצים לרשת א ת החולה, עדיין
יכולים להיות מיקרים שבהם
שוסט-בדימוס בהן
הקרובים מטעים את עצמם, ושים ובעלים רוצים לרשת
ומאמינים באמונה שלמה כי הם
דואגים לשלומו של החולה, בעוד שבעצם הדאגה היא לעצמם,
מכיוון שאינם יכולים לראות בטיבלו של החולה, או שעייפו
מלילות שימורים יליד מיטתו.
צריך, אולי, להקים ועדה מיוחדת ובה צוות-רופאים, לא מאלה
שטיפלו בחולה המסויים. הוועדה צריכה להשתכנע קודם־כל
ברצונו הכן של החולה למות. עליה להשתכנע כי המחלה אומנם
חשוכת־מרפא, ובשלביה האחרונים, כי הכאבים קשים מנשוא,
ואין דרך אחרת להקל עליהם. יש, אולי, גם לברר א ם מישפחתו
של החולה מטכימה לגאול אותו מיטוריו.
רצוי שבראש הוועדה יעמוד מישפטן, כדי שיוודא כי דרישות
החוק בנידון התמלאו. אני לא הייתי מצרף איש־דת לכל ועדה
טפציפית, אבל היה רצוי כי בוועדה שתדון ב חקיק ת החוק החדש
ישב גם איש־דת.

חייו. רוב שיטות־המישפט אינן מכירות
בהמתת־חסד על־ידי פעולה אקטיבית,
כמו מתן זריקת־הרדמה, כפי שביקשה
דינה נקש בשידור־הטלוויזיה.
ההבדל בין מעשה למחדל מטושטש
מאוד במיקרים רבים, ובאופן הגיוני
אינו קיים, בעצם. אבל המחוקק המודרני
טרם השלים עם מתן הרשאה
חוקית להרוג לאנשים פרטיים. הארץ
היחידה בעולם, שבה החלו להכיר גם
בהמתה אקטיבית, היא הולנד. אבל גם
שם עדיין נמצא החוק בתהליך חקיקה,
ואיננו סופי. וגם שם קיימים סייגים
רבים ופרוצדורות שונות, שאותן צריך
לעבור לפני שההמתה מותרת.
נראה כי החוק האידיאלי הוא זה
שיתיר המתת־חסד אחרי שיקול־דעת
של ועדה מיוחדת, שתבדוק כל מיקרה
לנסיבותיו. ועדה זו, שתוקם על־פי
חוק, תהיה מורכבת, למשל, ממישפטן,
מרופא או מכמה רופאים, מעובד־סוצי־אלי
ומפסיכולוג. יש המציעים לצרף
לוועדה זו גם איש־דת. ועדה זו תבדוק
את המיקרח מבחינה רפואית, ותוודא
כי מצבו של החולה אכן חסר־תיקווה.
היא תברר מה מצב כאביו של החולה,
ואם אין דרך רפואית להקל עליהם.
הוועדה תבדוק כמובן גם את רצונו של
החולה, שכן לעיתים אין בני־מישפחתו
מפרשים את רצונו כראוי.
אחרי בירור כל הנתונים הללו, אם
אומנם תראה הוועדה שיש מקום לתת
רשות להמתת״חסד, יוכל בן־מישפחה
או רופא, שיתנדב לשם כך, להפסיק
את חייו של החולה.בדרך הומנית ככל
האפשר, שתייזבע בחוק. רופא לא יהיה
חייב, כמובן, לבצע המלצה כזו, אם היא
בניגוד למצפונו או לאמונתו.

אילנהאלון₪

* ביוונית — אוי פירוש! סוב, תא]א־סוס
פירושו מוות.

א׳ עמקג׳ ע/

במרעה

מישטדה

ללאח 1*0וח
^ השוטרים הטיחו ראשו
1של אזרח בקיר, בגדל
8עבירת תגועה של
8אחיו. ל א הפריעה להם
ן העובדה שהוא שוטר
ן כמוהם

מסי עידדזד₪

תלונה על שוטר המטיח ראשו של
אזרח בקיר, בועט באשכיו או תולש את
שערות ראשו היא עניין של יום ביומו.
כמעט כמו ידיעה על כלב שנשך אדם.
אך לשמע תלונתם של בני מישפחת
שאול ממעלות, מתברר כי גם שוטר מן
המניין אינו יכול להרגיש עצמו חסין
מפני טיפול כזה.
,זה פשוט לא ייאמן! איזה מכות

בועז נזעק לעזרת אחיו, והציג עצמו
בפני גיורא כשוטר. הוא גם ביקש את
פרטיו האישיים, כפי שכל אזרח רשאי
לעשות, וביקש לדעת כיצד קבע גיורא
השוטר שאחיו שיכור. בתגובה דרש
גיורא מבועז להסתלק מהמקום, שאם
לא כן הוא ייעצר. בועז התעקש לקבל
את פרטיו האישיים של השוטר.
כשהוריו קרבו למקום, לברר מה
מתרחש, תפס גיורא בחולצתו של בועז,
הודיע לו שהוא עצור והורה לו להיכנס
לניידת.
השוטר השני, חנניה שמו, נקרא
לעזרה, בטענה שבועז בעט בו. גם
בפניו הציג בועז את תעודת־השוטר
שלו. שני השוטרים ניסו להכניסו בכוח
לניידת, ובועז התנגד. כל המחזה הזה
התרחש לנגד עיניהם של בני המי־שפחה.
גיורא
הזעיק עזרה במכשיר הקשר,
ותוך שניות הופיע במקום רכב אזרחי,
ומתוכו יצאו שני אנשים בלבוש אזרחי
שלא הציגו את עצמם. תעודת־השוטר
של בועז נלקחה ממנו, והוא הוכנס
לרכב בכוח.

ועוד נסבו אותך!״ כך נזפו השוטרים
בבועז, לפי גירסת בני־המישפחה.
אולם הם לא הסתפקו בנזיפות
ובמכות סתם. הם הטיחו את ראשו בקיר
המיסדרון שמונה פעמים. רק כשהחל
ראשו זב דם, פסקו ממלאכתם.
לסמל, ששימש באותו לילה כקצין־
תורן, סיפרו הארבעה שבועז החליק
במדרגות, ולכן ראשו זב דם.
תפרים בראש. בזמן שבועז ספג
מכות, מיהר אחיו להתקשר עם מפקדו
של בועז במישמר־הגבול. תוך זמן קצר
הגיע המפקד, רב־פקד איציק מלכה,
ונדהם לראות את שעוללו לפקודו.
בועז דרש שתוגש לו עזרה רפואית,
אולם לשרגא, הסמל התורן, לא דחק
הזמן. הוא אף סירב לרשום את התלונה
שבועז רצה להגיש במקום, בנוכחות
מפקדו.
בועז שוחרר רק אחרי שיחת־טלפון
בין מפקדו למפקד מרחב־הגליל, ניצב־מישנה
יעקבות גנות. בו בזמן, הסמל
התורן סירב לקבל את תלונתו של
בועז, ורשם את תלונתם של ארבעת
השוטרים, שהתלוננו על כך שבועז

חבר׳ה, זה עובד, העניין הזה של
״רותי בטלפון״ .כל עצלני־העט
אצלי בטלפון. יופי. יש תקווה.
נראה שסכנת הסגירה של המדור
חלפה לה. רק תמשיכו ככה. אני
מצפה ב״ . 221017 להשתמע.

ציון צפריר, העולם הזה

היא — רווקה בת ,24 נראית טוב,
רזה, מתולתלת 1.62 ,מטר, תל־אביבית,
מתעסקת במחשבים, פתוחה,
אוהבת לצחוק, בעלת חוש־הומור,
נוחה, קל להסתדר איתה, מתלבשת
ספורט־אלגנט. אתה, לקשר יפה וחברי:
אמין, נאה, חכם, נראה טוב, חם, בעל
חוש־הומור, בגיל 26 עד .30 מיספרה
אצלי הוא (.)19/87

להתעניין בעיסוק
הוא בן ,27 תושב רעננה 1.70 ,מטר,
הופעה נאה, מיקצוע מעניין ״כדאי
להתעניין בעיסוק שלי, יש על מה
לדבר.״ לפני־כן היה קצין ביטחון ראשי
בבית״מלון גדול .״יש הרבה מה לספר,״
הוא כותב ״אבל את השאר אני משאיר
לפגישה בארבע עיניים. מחפש אחת
עם ראש על הכתפיים, שיודעת מה היא
רוצה, יודעת לדבר בזמן המתאים, בלי
התחכמויות, בטעם. רצוי אחת שאוהבת
לטייל ויודעת לשחק טניס. אפילו אם
לא ייצא רומאן מהפגישה, נוכל
להישאר פרטנרים.״ הוא בת״ד , 14032

מוכה שאול(חבוש בצוואר) ואשתו כוכבה
״זה פש!ט לא ״אמן!״

תוצאות הבדיקה הרפואית של שאול
לאחר חבלה...
שהרביצו לו השוטרים! הייתי בהלם
מוחלט, פשוט לא האמנתי למה שאני
רואה. שבועיים אחרי המיקרה אני
עדיין כולי רועדת, כשאני מספרת את
אשר קרה,״ אומרת כוכבה שאול, אשתו
של שוטר מישמר־הגבול. רב־סמל בועז
שאול, שהותקף ונחבל על־ידי ארבעה
שוטרים ממישטרת־עכו.
היום השחור בחייהם של בני מיש-
פחת בועז התחיל באירוע משמח,
דווקא, בחתונה של קרובת־מישפחה,
שנערכה בעכו. כוכבה נשארה בבית עם
הילדים. לחתונה נסעו בועז, אחיו יוסי,
הוריהם וקרובת־מישפחה נוספת, מזל.
בשעה 10 וחצי בלילה יצאה המישפחה
את אולם־החתונות, בדרכה חזרה למעלות.
יוסי נהג במכונית. לידו ישב אביו.
האם, עזיזה. מזל ובועז ישבו במושב
האחורי.
מייד בהתחלת הנסיעה ביצע יוסי
עבירת־תנועה, כשחצה קו־הפרדה לבן.
כעבור 100 מטר התקרב אליהם רכב
מישטרתי, שהורה להם לעצור. שוטר
ניגש ליוסי, הנהג, והורה לו להביא את
הרישיונות ולהציגם בפני שוטר אחר.
יוסי עשה מה שנתבקש לעשות,
אולם שכח את תעודת־הביטוח במכונית.
הוא קרא לעברו של בועז, שיביא
את הניירות ששכח, ושיבוא לניידת.
כשניגד בועז לניידת, הבחין שהשוטר
אשר ישב בניידת, גיורא שמו, מחזיק
בשערות ראשו של אחיו וצועק :״אתה
שיכור! איך אתה נוהג?״
העולם הז ה 2620

ק״מח הנבלה אקוטית...״
השיירה יצאה לדרך. ראשונה נסעה
הניידת ובתוכה השוטרים גיורא
וחנניה, יחד עם בועז. אחריהם נסע
רכב־הבילוש ובו שוטר אחד, ובסוף
נסעה מכונית־המישפחה, שבה נהג
שוטר־הבילוש השני.
כעבור 500 מטרים עצרה הניידת,
גיורא העביר הודעה בקשר שבועז
תוקף אותו, ובוזמנית אחז חנניה בבועז
וגיורא התחיל להלום בו בכל כוחו. גם
שוטר־הבילוש הצטרף לחגיגת־היצר־ים.
אביו
של בועז התחנן על נפש בנו,
שהרי הוא שוטר כמוהם, אך לשווא. רק
כשהאם התחילה לצעוק, הניחו לו.
השיירה יצאה שוב לדרך, הפעם
לכיוון תחנת־המישטרה בעכו.
כשהגיעו לתחנה, רצו השוטרים
להוביל אותו לקומה השניה, בטענה
ששם יושב הקצין התורן. בועז, המכיר
היטב את המקום, התנגד לעלות, כי
ידע את הצפוי לו שם. חדרו של הקצין
התורן נמצא ליד היומנאי, בקומת־הקרקע.
בועז
הובל למעלה בכוח, על־ידי
ארבעת השוטרים. כבר במיסדרון, סיפר
האב, אחז חנניה בצווארו של בועז,
שניים אחרים אחזו בידיו, והרביעי
הפליא בו את מכותיו. גיורא מצירו
תרם אגרוף בעין, וגרם לשטף־דם גדול.
״איך אתה לא מתבייש לבקש
פרטים משוטר! אתה יודע מי זה גיורא?
22 שנים במישטרה! אנחנו נלמד אותך

תקף אותם.
בועז נלקח לטיפול בבית־החולים
בנהריה, שם נעשו תפרים בראשו. על
צווארו הונחה תחבושת מיוחדת, כדי
למנוע נזק לחוליות צאוורו. בועז עדיין
סובל מכאבים עזים וקשה עליו
התנועה.
אומר עורך־הדין לידסקי, שהתלונן
בשמו של בועז בפני היועץ המישפטי
לממשלה ובפני המפכ״ל :״כששמעתי
את הסיפור, היה נדמה לי שזה אירע
בצ׳ילה, לא כאן. בכל הקאריירה
הארוכה שלי לא נתקלתי במיקרה
דומה.״
כוכבה, רעייתו של בועז, אומרת:
״לצערי, בועז לא יפרוש מהמישטרה.
הוא עקשן ולא יוותר, למרות המיקרה.
בינתיים המישפחה יצאה פגועה מכל
העניין. אמו לא נרדמת בלילות,
הילדים — דגן בן הארבע והדר בת
השנה ושמונה חודשים — הוזנחו. אין
לנו זמן וכוח נפשי להקדיש להם את כל
תשומת־הלב שהם צריכים לקבל.
״כשנישאנו, בועז כבר שירת
במישמר־הגבול. ניסיתי להשפיע עליו
שיעזוב את העבודה הזו, כי זה לא
מתאים לאופיו. ההיעדרויות הרבות מן
הבית וסוג־העבודה מקשים על חיי־המישפחה.
המיקרה שאירע רק מחזק
את דעתי. נוצרה אצלי תדמית מאוד
גרועה על השוטרים, למרות שאני
יודעת שאסור לעשות הכללות.״
בתגובה אומרת דוברת מרחב־הג־ליל,
עדנה זיגל־שיפר :״ארבעת השוטרים
הגישו תלונה על תקיפה נגדם. נגד
בועז שאול נפתח תיק פלילי, וכמו כן
העניין בבדיקה אצל קצין־תלונות־ה־ציבור״.
אכן
הוקם צוות של שני קציני־מישטרה
לחקירת המיקרה — האחד
איש מישמר־הגבול והשני איש־מישטרה.
זהו צוות־חקירה פנימי. גם
הפעם אנשי־מישטרה הם אלה הבודקים
את מעשי־חבריהם.

קרא תי ב איז ה מקום :״אם א ת
מחפשת גבר שהוא מושך, משעשע,
פיקח, בוטח, רגיש, ס ק סי, חם,
אוהב ורו מ אנ טי -לכי לראות
סרט.״ ל א מדוייק. אפשר ל מצוא
יצירת־פאר כזאת, אני יודעת
מניסיון. ה ש אלה הי א רק כ מה ז מן
זה נשאר שלך.

אלוהים נתן לנו רק קדנציה אחת,
וכדאי שהיא תהיה טובה ומוצלחת.
״אני גרושה, בת ,45 צעירה ברוח
ובמראה, מזכירה במישרד עורכי־דין.
כבר לא צריכה ללמוד מישפטים.
צברית, גובה 1.73 מטר, בפירוש אשה
יפה, עם הרבה חוש־הומור, שנונה,
סימפאטית, מתגעגעת לקשר שיוכיח
קיום של חברות ונאמנות, בלי לחצים.
לא מחפשת חתן, רק ידיד. שיהיה
אינטלקטואל, גבוה, נאה, דינאמי.״ היא
בת״ד , 1102 גבעתיים.

קר להסתדר

כאשר קרא תי על מותו של זוהר
כל פעם
ארגוב, נזכרתי איך,
,שפגשתי אותו, נהג לנשק באבירו ת
א ת ידי, ולשאול אותי :״אני יכול
לבקש אותך מאמא שלך!״ מישהו
מכירה מחמאה יותר יפה מז א ת׳

יודעת לתת
( )21/87 היא גרושה בלי, נאה,
חטובה, אלגנטית, מזכירה בחברה
ציבורית, בת 48 אבל נראית בת .30 לא
בדקתי, ככה היא אמרה בטלפון. צריך
לשאול אותה בהזדמנות איך היא עושה
את זה. היא אוהבת סרטים, הצגות,
קריאה, ספורט, בית.
״הייתי נשואה,״ היא כותבת,
״נכוויתי. אני יודעת לתת המון.
מחפשת גבר רציני, שאוכל להישען
עליו. לא רוצה להיות לבד. מעדיפה
אדם שיודע לחיות, מסודר, בעל חוש־הומור,
נחמד, עד גיל .60״

אדם רגיל
״אני מחפשת אדם רגיל, אנושי, עם
מעלות וחסרונות, לא סופרמן. רצוי
אוהב־ים,״ כותבת(.)22/87״אני אלמנה
בת ,52 אשר מעוניינת להתחיל פרק ב׳
בחיים. מן הפונים אני מבקשת לצרף
מיספר טלפון, כי אין לי כוח
להתכתבויות.״

כששאלו אתז׳אקלין קנדי האם
ארי אונ א סי סלא נמוך מדי, הי א
השיבה :״לא כ שהוא עומד על הכסף
שלו.״

אשה יפה
״מה קרה, אין כבר גברים
רומנטיים?״ היא שואלת .״רומאנטיקה
חשובה, לדעתי, יותר מסקס. אני בטוחה
שיש גם גברים החושבים ככה.
והרומאנטיות מובילה לסקס טוב.

כבר ה&יע
שני הדברים הכי חשובים לו
בחיים הם קריירה ומשפחה.
הסדר הזה הוא נכון להיום, עד
הרגע שהוא יחליס להפוך מרווק
לנשוי. קוראים לו מתי ויינברג,
בן , 27 תל״אביבי מהרגע שהוא
זוכר את עצמו, גובה 1.80 מסר,
משמש כתקציבאי בכיר במישרד
פירסום גדול, מעביר קורסים
בפירסום, ויש לו אפילו פינה
בתוכניתו של דורי בן־זאב בגלי
צה״ל, סנדלים.
בזמן שירותו הצבאי הוא שר
במיסגרת צוות״הווי, ומייד אחרי
השיחרוד הזדרז להקליס שיר
שלו, מילים ולחן. כדי שבל
העולם יידע על התקליס החדש
סרח מתי, בעזרת חברים סובים,
להציף א ת העיר בפוססרים
ענקיים עם תמונתו, בצירוף
ההבסחה :״מתי ויינברג תיכף

מתי ויינברג
בעזרת חברים ט(בים...
מגיע.״ כבר אז היה חזק
בפירסום, אבל מה, בתור זמר לא
בל־כך שמעו ממנו. עכשיו הוא
מצליח מאוד בקריירה אחרת,
ומוצא זמן לכתוב שירים
חדשים, או ת ם הוא מתכוון
להקליס בעתיד הקרוב.
ה טקס טי ם שלו אישיים. מתי:
״אני כותב על מה שאתה, באדם,
עובר בחיים, מה אתה מקבל מן
הסביבה, על תל־אביב, שמצד
א חד היא עיר לוחצת, אבל מצד
שני נותנת אפשריות.״ א ת בת־זוגו
הוא רוצה אינטליגנטית,
יפה, מפנקת, חוש״הומור חובה.
המוטו שלו בחיים :״לזכור את
העבר, לחיות א ת ההווה.״

41 יי

חשבון־נפש
(המשך מעמוד ) 15
מאוד טובים. אנחנו מאוד אוהבים זה
את זה. אחרי תשע שנים, אנחנו עדיין
ברומאן. יש בינינו פתיחות.
אני לא חושבת שהייתי מסוגלת
לפתח מערכת־יחסים כזאת בגיל .20
אני. בהחלט ממליצה לבנות מערכות־יחסים
בגיל מאוחר יותר, או אפילו
להתחתן־להתגרש־להתחתן.
באחרונה הגיעו תוצאות של
בדיקות, שעל פיהן אני בסדר, ואנחנו
חושבים לנסות שוב. אבל הפעם הגישה
שלי שונה. זה בבחינת צ׳אנס: יילך —
יילד, לא יילך — לא יילד.
יש גם עניין של גיל ביולוגי —
בכל זאת, אני בת .40 יש גם עניין של
השלמה עם הגורל. יום אחד קמתי ואמרתי
לעצמי :״לא גנבתי, לא רצחתי,
אין לי במה להתבייש!״

רווח,. :מדם היו
חייטים!״

יולד תי בארץ, בדרום־תל־אביב.
*בגיל 5נסעתי, עם המישפחה,
לבראזיל, וחזרתי בגיל . 12
אני זוכרת במיוחד את תקופת־הילדות
שלי ברחוב הרצל. גרנו שלוש
מישפחות בדירה אחת. גרנו בחדר
אחד, ארבע נפשות. שם אירחנו אנשים,
שם למדנו, שם אבא שלי עבד — הוא
היה חייט.
כל המישפחה שלי התעסקה בחיי־טות:
הדודים, הסבא. אבל לא החסירו
מאיתנו כלום, למרות שגרנו בחדר
אחד.
יש לי זיכרון אחד חזק: סבתא שלי
היתה יושבת ליד הבניין ושואלת:
״חנהל׳ה, חנהל׳ה, ביסט א בייגל׳ה?״
(״את רוצה בייגל׳ה? באידיש).
היא היתה מחזיקה את הכסף מתחת
לחצאית. לפתע היתה מרימה את
החצאית, מוציאה כסף ונותנת לי, כדי
לקנות בייגל׳ה.

קאוייוה :״לא
האמנתי שאצליח!״
^ ני כבר 22 שנים במיקצוע. זה
\ 1ל א עניין של עליות או פסגות.
אחרי שיש פיסגה, יש ה״אחרי״ — מין
שלב כזה, שבו צריך לדעת איר לעבור
הלאה, להישאר.
תמיד היה לי ברור שלכל דבר יש
סוף, ויהיה לכר סוף.
לי יש מישפחה! הייתי שבע שנים
״זמרת־השנה״ .אז זה התאים לי לגיל,
למחשבה. כיום הכל השתנה, הכל —

בפרופורציות אחרות. אני לא עובדת
בכלל בשישי־שבת. אני יכולה להרשות
לעצמי — גם נפשית וגם כלכלית
— להתפנק.
לולא הייתי זמרת, הייתי בוודאי
מורה למתימטיקה. תמיד היתד לי
משיכה למיקצועות הריאליים: למתימטיקה,
לפיסיקה. אבל שרתי בגיל
צעיר, רקרתי ושיחקתי במחזות.
לא התכוונתי להיות זמרת. כשפגשתי
את שלמה(צח, הבעל הראשון)
והתחתנו בגיל 18 וחצי, לא חשבתי
ברצינות על קאריירה. לא האמנתי
שנצליח, שנהיה מפורסמים. אני לא
מתאימה לכל זה. חסרים לי מרפקים,
אני לא דוחפת, לא דוהרת.
עכשיו, כשאני מדברת על זה, אני
מבינה שלא ויתרתי על שום־דבר —
שום־דבר! -י למען הקאריירה.

גירושין.. :לא

^ א ויתרתי על מישפחה. נכון
/שהתחתנתי שלוש פעמים, אבל זה
לא באשמתי...
אני באה ממישפחה פולנית. החינור
הבסיסי שקיבלתי היה להקים מישפחה.
יכול להיות שבגלל שנראיתי תמיד
כל״כר צעירה — ובילדותי זה נורא
הפריע לי — נדחפתי מהר להיות
גדולה, לנהל בית עצמאי, להיות אשה.
לכן התחתנתי מוקדם — בגיל 18
וחצי.
ההורים שלי דווקא היו עלא־כיפק
עם כולם, עם כל המחזרים שלי. הם לא
היו גזעניים. היו לי חברים תימניים —
כולם־כולם התקבלו באהבה.
תמיד אמרו לי :״רק אל תעמדי
איתם על המדרגות תכניסי אותם
הביתה!״
הנישואין הראשונים היו נישואין
של חוסר־בשלות (הנישואין לשלמה
צח, המשמש כיום כאמרגנה) .אחרי
ארבע שנים התגרשנו. אחרי חמש
שנים התחתנתי שוב. אחרי חמש שנים
התגרשנו...

אנשים.. :נוצר
וושם שאני סנובית!,׳
^ ני לא מפחדת להיות, פיסית,
ר 1לבד. יש לי הרגעים שבהם אני
יודעת להיות לבד, להעסיק את עצמי
לבד. אבל אני לא רוצה לסיים את חיי
לבד. אני רוצה לראות את נכדי גדלים.
מאוד חשוב לי, ההמשר שלי.
אנשים? המגע הראשוני שלי עם

הסביבה הוא מאוד סגור. זה יכול
להתפתח עד כדי חשיפה, או להיעצר
ומייד.
לכן חושבים, פעמים רבות, שאני
סנובית, מרוחקת.
ברגע שאנשים מכירים אותי —
ואני בוחנת אותם כל הזמן — אני
נפתחת. בכל זאת, נוצר רושם ש־
״אילנית היא סנובית!״
בפינה קטנה, זה קצת מפריע לי,
שאומרים כר. הייתי רוצה שיכירו יותר
את האדם שבי, מעבר למה שאני
מצטיירת. אולי גם השינוי החיצוני
שחל בי — טרנינג, פנים בלי איפור
— משדר זאת. אני יותר מדי רגישה
ויותר מדי איכפתית. ניתן לראות זאת
כחולשה.
לפעמים הייתי רוצה להיות חזקה
יותר. אחת כזאת, ששום־דבר לא עוצר
אותה מלהגיד, אבל אני מאוד זהירה.

עתיד.. :אני ווצה
רהזוקןי 3הי׳
ני בקשר הדוק ביותר עם הורי.
בכל פעם שאני מזדמנת לתל־אביב,
אני מבקרת אותם, והם באים הנה
הרבה.
אין בי פחד להזדקן. מה ייצא לי מכד
שאפחד? הרי לא ניתן למנוע זאת. בכל
זאת, אני רוצה להזדקן יפה, להמשיר
להיות פעילה. אני חייבת! לא מסוגלת
להיות סתם עקרת־בית, לרכל עם
השכנות.
אין לי מושג עד מתי אעסוק
בזימרה. אני לא רוצה לתחום כרגע
גבולות, אבל כבר כיום אני מתעניינת
יותר בעסקים, עוזרת הרבה לאלי. הוא
משתמש במחשבות שלי.
בינתיים זה מתמצה בכר. אני בטוחה
שיום אחד יהיה לי עסק, לא יודעת איזה
עסק. כישרון לעסקים? תמיד כשאלי
מתייעץ איתי, הוא טוען שיש לי הגיון
בריא.
חוץ מזה, אני חושבת שיום אחד
אכתוב. עוד אין לי מיסגרת לכר.
כתבתי קצת לעיתונות, אבל אחרי
שלושה־ארבעה מאמרים הרגשתי שאין
לי יותר מה לתת. אז נגמר לי.
אין לי יומרות. שירים — אני
כותבת למגירה בלבד. אני מראה אותם
רק לאלי. זאת לא שאלה של אומץ־לב
— זה בוסר!
ביקורת עצמית? אוהו! גם על
״האני״ שלי יש לי ביקורת.
בכל זאת, אני מרגישה חלק
מהשירים שאני שרה. אני משוחחת עם
הכותבים במשר שעות, מעבירה להם
תחושות, והם כותבים.

אילנית עם אביה
.נרנו ארבע נפשות בחדר אחד...־
הנה, חלק ממה ששוחחנו — גיל
ה־ — 40 מופיע בשירים חדשים שלי.

תדמית :״החנה
מ ענו דאידניח...״
ך• ייתי רוצה להצטייר, בראיון
\ 1הזה, כ״חנה״ .אני אדם ישן, תמיד
מדברת בכנות, אדם רגיש. הייתי רוצה
שמעבר ל״אילנית״ תישמר ה״חנה״.
את השם ״אילנית״ בחרו לי בתחילת
הקאריירה, כשהופעתי עם שלמה צח.
חשבו אז שחנה זה שם לא די מיסחרי.
זה נשאר גם אחרי שהצמד ״אילן
ואילנית״ התפרק.
כשקוראים לי כיום ברחוב:
״אילנית״ — אני לא מסתובבת אפילו
לאחור. זאת דמות אחת, אבל שני
שמות שונים. ברור שזה תוחם עוד יותר
בין החיים הפרטיים לבין העבודה.
אני לא מצטערת על שום־דבר
שעשיתי בחיים, כולל הכישלונות. מה
הם? אולי הכישלונות בחיי־הנישואין.
בתחום הקאריירה? אולי זה שלא
פיתחתי קאריירה בינלאומית. מה
שעשיתי — הצלחתי, אבל לא דחפתי.

הוצאתי תקליטים בגרמניה, בצרפח
ותמיד־תמיד חזרתי ארצה. תמיד -
דווקא בשיאים. דווקא אז עצרע
עשיתי ״חשבון־נפש״ והעדפתי חיי
מישפחה.
תמיד עומדת לנגד עיני זמר!
מסויימת — בלי שמות — ששהיה
איתה במשר תקופה מסויימת. תמי
עמדה לנגד עיניה רק הקאריירה. ר
הקאריירה היתה חשובה לה. היא עצמ
שידרה לי כל־כר הרבה בדידות!

• חלום. :
״דהשתורר, דוקוד,
להמריא!״

אני משתגעת ללמור צילום. אג
מאוד בוחנת דברים בעיניים, וחייבת
חייבת להעביר אותם הלאה.
חלום: יש לי חלום — ואני יודעו
שזה לא יתאים לשיחה שלנו — לעמת
על בימה גדולה, עם תזמורת ענקית
במקום נהדר, ולהשתולל, לרקוד
להמריא!

א. בירמן את רפי
שרוחי גביה ואבטחה בע״נז
שיפול ב שיקים ללא כיסוי בכל הארץ כולל במגזר הערבי
גבייה וביצוע צווי מעצר וצווי עיקול ביצוע פ ס קי דין וכינויים
בלדרו ת לחו״לאבטחה מיו חדת שומרי ראש
חולון, סו קו לו ב ,13כ\ל׳ 8 5 4 2 3 3 ,5 0 5 3 1 8 1 ,5 0 5 3 1 2 9־ 0 3
חיפה, ת ח לוץ ,27 טל׳ 6 4 1 7 1 1 ,6 6 62 6 9־ 0 4

ירושלים, המלך ג׳ורג׳ ,16/6טל׳ 246842־02
אי תו רי ת, טל׳ 224341־ ,02 מנוי ,6555 בירמן
נתניה, ר מז 619093,15־ 05 3
אי תו רי ת, טל׳ 7549111־ ,03 מנוי ,6444ר פי

בקרוב ייפתח סניפנו בבאר־־שבע

העולם הז ה 620