גליון 2625 מתאריך 23 בדצמבר 1987

כבי *

עכשיו הברים
<1 61־ 11י1

גברים מדליקים הולכים על מגה ג׳ט.
נעלי הדור החדש המיוצרות בשיטת המתיחה
מגה ג׳ט־ נעלי הספורט

ממפעלי כור -קבוצת מוצרי צריכה

בזי בחב עז
ציידי מנגלה

על קטע ביומן השבוע של הטלוויזיה
(״לחיות בלי שטן״ ,״יומן אישי״,
העולם הזה .)16.12.87

ך גם אני נדהמתי מהקטע של ציידי מנגלה
בחסדי עצמם ששודר בטלוויזיה ביומן־החדשות
השבועי.
היה זה קטע לא רק מגוחך, אלא גם בלתי־אמין
לחלוטין.
ואת מי שצריך לגנות על כך זה לאו דווקא
הצייד מוסווה־הפנים ומרכיב המישקפיים הכהים,
אלא את עורכי־החדשות של הטלוויזיה
שבכלל איפשרו לקטע כזה להופיע על המירקע.
אם הצייד הוא מטיפוס המאצ׳ו המלא בולשיט,
הרי מי שאיפשר לו את הופעתו הוא...
שמחה פרי, רחובות

ב גאולה שדמה

על מקורה של אימרה היסטורית
(״להביא גאולה לעולם״ ,״יומן אישי״
,העולם הזה .)16.12.87
המחקר היסודי שערך אורי אבנרי למקורה
של האימרה ״המילחמה היא עניין חשוב מדיי
| ובו׳״ ראוי לכל שבח.
אבל, אם היה ברצונו להביא, כדברי חז״לינו,
גאולה לעולם, בכך שהוא מביא דברים בשם
אומרם, מן הראוי היה שיביא גאולה שלמה ויצ־טט
את האימרה כלשונה.
למרות שמקובל לחשוב שטאלייראן קבע כי
״המילחמה היא עניין חשוב מדיי מכדי להשאירו
!בידי הגנרלים״ ,מה שהוא אמר היה שונה במי־יקצת.
וכה
אמר טאלייראן :״מילחמה היא עניין
חשוב מדיי מכדי להשאירו לאנשי צבא.״
זאת אומרת שלא רק גנרלים יכולים לגרום
דני אבישי, תל־אביב
אסונות במילחמה:

הברכה!הקדרה
על פן נוסף של העמדת דברים על
דיוקם (״יומן אישי״ ,העולם הזה
.)16.12.87
עורך העולם הזה תיקן את המעוות שעשו
דובר ראש־הממשלה ויו״ר ועדת חוץ וביטחון,
ביחסם את אימרת המילחמה והגנרלים לא לאב
האמיתי של האימרה. ובכך קיים העורך, ככתוב
אצלנו בפרקי אבות ,״כל האומר רבר בשם אומרו,
מביא גאולה לעולם״.
אבל האם נשתכח מכבוד העורך, כי בגלותו
ברבים את טעותם של שני הנכבדים הנ״ל הוא גם
סיבך אותם? הלא גס נאמר אצלנו, במקום אחר
(ילקוט משלי) :״האומר דבר בשם מי שלא אמרו,
מביא קללה לעולמי פנחס פוטרמן, חולון

מה קוה
לתנועת השלום
מחנה השלום הישראלי חייב לערוך חשבון־נפש
נוקב. לעצרת־המחאה של שלום עכשיו ביום;
השבת באו כמה אלפי מפגינים בלבד. מה קרה
לשלום עכשיו? מה נותר מתנועת־השלום הישראלית?
— התשובה לשאלה קשורה בברית שנכרתה
בין שלום עכשיו ומיפלגת העבודה.
ברית, שהביאה מאות אלפים להפגנות כנגד טבח
שאתילה, אך לא איפשרה ל־תנועה
לתקוף את מיפלגרד
העבודה כשזו חזרה לשילטון.

לד המירחמה
פנים רבות לחג־החנוכה • כפיות הטובה של
מדינת־ישראל כלפי ג׳ונתן פולארד ואשתו
החולה • תיקווה ותהילה -סרט של ילד על
^ מילחמה • מי המציא את ה־
^ £אסטאבלישמנטי • פולחן
סטאלין בסרט ישראלי חדש.

רוצה להשתקם

כתב העולם הזה בדק את יחסה של החברה
הישראלית לעבריין המנסה להשתקם. הוא
ניסה להתקבל לעבודות שונות. לפתוח
חשבונות בבנקים. לשכור דירה ואך למצוא
שידוך. התוצאות היו כמעט חד־משמעיות
— סירוב מוחלט. היו אך ש־הציעו
לו להסתיר את עברו,

לפני שטרקו בפניו את דלתם.

רוצה ילד

יפה רייפלר, אשתו של אסיר־עולם, רוצה להקים
מישפחה. היא מודעת לקשיים שעומדים לפניה.
טיפולי־הפוריות שהיא עוברת אף מקשים יותר
— אר היא נלחמת על זכותה לילד מבעלה.
ניסיון אחד של הוצאת ביציות
מגופה והפרייתן בזרעו של בע־לה
לא הצליח. יפה לא מוותרת.

החברות שד דניאדה
על השמות המועדפים לבנות אוסטריה
(״מיכתבים׳׳ ,העולם הזה
.)9.12.87
גם אני אוהד מושבע של דניאלה שמי ושמחתי
לגלות, ממיכתבם של הקוראים אורבן, כי שמה
(הפרטי) צועד באוסטריה בראש מיצעד השמות
המועדפים לבנות.
מה שמעניין לא פחות אלה הם השמות המופיעים
ברשימה אחרי דניאלה.
עיינתי בשנתון הסטטיסטי בשגרירות אוסטריה
בתל־אביב וגיליתי כי במקום השני סנדרה
ואחר־כך קתרינה, ניקול, סטפאני ומרסינה.
הלל דינוביץ, תל־אביב
חעולם הזה 2625

ישראלית בעזה

כתבת העולם הזה היתה העיתונאית הישראלית הראשונה שהעזה לבלות
לילה בעזה הנצורה. במשך 36 שעות רצופות ראתה את המתרחש בחזית
המילחמה. מהצד הפלסטיני. גבתה עדויות. שוחחה עם מנהיגים, עמדה על
הסיבות הגלויות והסמויות שהפכו את הרצועה לשדה־קרב. סיפורי־זוועה
על יחס החיילים לפצועים ולכלל התושבים. בתוספת שמועות פרועות
העושות להן כנפיים באין דיווח־אמת בכלי־התיקשזרת הרשמיים.
האוכלוסיה עומדת מאוחדת מאחורי המפגינים. החיילים נעים
בתנאי־קרב. צמיגים בוערים. אש חיה מול אבנים. בית־חולים
כבוש. אחרי שאירעו בו סצנות מחרידות. דם ותימרות־עשן.

כתבת השער האחורי:

״מחבלת של יומנה
אום־סמיר התגייסה בשנות־העשרה שלה למחתרת החזית

העממית לשיחרור פלסטין בעזה. כיום היא בעלת־מישפחה. אך
עדיין פעילה. במיסמך מיוחד במינו היא מתארת את חוויותיה
ופעולותיה כחברת־מחתרת בשנים הראשונות שר הכיבוש.
בא שר אריאל שרון ה שליט שם ״יד חזקה״ .אם רוצים להבין מה
קורה עכשיו בעזה בפרט .,ובשטחים בברד. כדאי

לקרוא מיסמך זה. הוא מתאר את עלייתו של דור
חד ש נחוש־החלטה. הדור שמנהל עתה את המאבק.

ציבור מבולבל

מי שרוצה להביא להפרדת הדת מן המדינה
בישראל, כדאי שיקרא תחילה את תוצאות
הסקר שהוזמן על־ידי השלם הזה. המסקנה
העיקרית שנובעת ממנו היא כי אין בארץ
מהנה חילוני אמיתי. וגם הציבור הדתי
מבולבל למדי. ולראיה, חצי מהמסורתיים
תומכים בתחבורה ציבורית לים בשבתות,
בעוד שחילוניים רבים תומכים בסמלים דתיים,
ורובם אינם דוגלים בני־טו־
אין אזרחיים. מבלבל. לא? אין
פלא שהמצב נשאר על כנו.

7/77 המרחרח ו/דווחת: ידי חדש

ניו־יורק, ניו־יווק

כמה שנים יצטרך אלן גינזברג לעבוד כדי לקנות
ציור של ראושנברג ומה עושה דן בן־אמוץ
במוסף העסקים של הניריזרק ט״מס? על איזו
ספה תשב איזולדה של ואגנר באופרה המעוצבת
בידי הצייר הנודע דיויד הוקני ומדוע יהודה
עמיחי הוא משורר גדול אך מפרגן קצת פחות
מרשים. כל זה בדיווחו השוטף
של עורך. דף חדש־״ שחזר
ועלה מירידתו לניו״יורק.

עיד קטנה בגרמניה
על בני־קהילתה של עסקנית מיפ-
לגת־העבודה סנטה יוטפטל >״תמ*
רורים״ ,העולם הזה .)16.12.87

י מן הראוי היה לציין בקטע שבישר על יום־
הולדתה של סנטה יוספטל את שמה המפורש של
העיר בה היא נולדה לפני 75 שנה.
זאת היא פירת, עיר קטנה (כיום, כ־ססז אלף
תושבים) בבוואריה, הידועה בתעשיית המראות
והצעצועים שלה, אך במיוחד ביחסה יוצא־הדופן
ליהוריה. עוד בימי־הביניים שימשה פירת כעיר־מיקלט
ליהודים בעת הרדיפות הגדולות.
ואגב 11 ,שנים אחר לידתה של הגב׳ יוספטל
נולד באותה פירת למישפחת קיסינג׳ר היהודית
ובן, שקראו לו הנרי אלפרד. לימים נודע הבן הזה
יכהנרי קיסינג׳ר, שר־החוץ של ארצות־הברית
(במימשלי ניכסון ופורח• שרה הנדלר, חיפה

כתבת ה שער הקידמי:

תחנת־ביניים

מנהל בכיר חושש מהמאהבת הראשונה • גבר
צעיר נמשך לאשתו של הקבלן העשיר בגלל
הצ׳ק־אפיל • לאיפה נעלמו היפות המיקצועיות?
אילנה שושן(בתמונה) ,למשל, נמצאת בניו־יורק
• העבודה והתענוגות של לבנה חכים
וישראל רינגל • חנוך לוין לא אומר כלום
על משבר חיי־הנישואין של אחיו דויד ואשתו
ניצה • כמעט ולא קם דור שני
^ ^ 1 8לגפרורים. את המצב הצילו דד

ווה לוי, חני פרי ונאווה חן.

הוא התחיל את דרכו כשוטף־רצפות. גם
היום אין דבר המעיד עליו שהוא מיליונר.
אחד מגדולי האספנים בתחומו. מזה שלוש
שנים אף מוצגת תערוכת־תילבושות מאוס פו
הפרטי במוסיאון־ישראל. עיסקי התכ-
שיטנות אומנם טבועים בדמו -אביו היה
צורף בירושלים -אך את ידיעותיו רכש
בעיקר בסיפריה המרכזית של ניו־יורק.
היום הוא מומחה עולמי
לצורפות, לתכשיטים ולחיל־ 1 בושות יהודיות. דרך ארוכה.

המדורים הקבועים: 3 מיבתבים — שר בגרמניה
איגרת העורך — רצח בסופרמרקט 4 5 הנדון — הנאמנים שבנאמגיס 9 במדינה — כלים שרובי 10 תשקיף — הסברה לאגור 11 יומן אישי -פך נפט 12 אנישים — ויוכיח ולא ויטראז׳
מה הם אומרים — יצחק מודעי.
ח״ם למון. שלמה עמר. רפי סוויסה,
בוי גאון. דויד קריבושה

קולנוע — מיחץ איטריות
זה וגם זה — א־פחפג בלגיה
לילות ישראל — סופגניות קגלגגשגת
דף חדש — ניו־יורק. ניו־־ורק
תשבץ -
מיכתבים לרותי —
הורוסקופ — שלגשה כוכבים
רחל המרחלת — על כר העגלם
תמרורים — מתרגס׳מארמית
אתה והשקל — חד־נד־א

מונסה תשוחרר!
נעמי אדווה פגשה את הדסה מונסה בכלא. מי
שהיתה סגנית־מנהל בגק צפון אמריקה. שהורשעה
ונידונה לחמש שגות־מאסר, מנסה
אחרי פחות משנת־מאסר להשתחרר מטעמים
הומניטריים. ועדת־החריגים עומדת לאשר
זאת. למרות התחבושות שעל ידיה, מישק־פי־השמש,
והביקורים חתכו־
? 1 1 1פים במרפאה, דיא לא נראית
כמי שחולה במחלה אנושה.

החברים של מיקי

מיכה רייסר עדיין מתוח וקופצני. מתנהג כמי
שאינו מעכל שהכל מאחוריו. עדיין מפחד
לעשות טעויות. המערכה, לגביו, עוד לא תמה.
הוא מסביר את שתיקתו, וקובל על כך שמבין כל
200 מקבלי־האופציות מיקדה המישטרה את החקירות
בארבעה אנשי־ציבור בלבד, בעוד שרבים
מבין ה־( 200 שעליהם נמנים אנשי עסקים,
תיקשורת וביטחון) לא נחקרו
ן £ 2כלל. עדיין מגדיר את מיקי
אלבין כחבר — לא מתבייש.

אתה והשקל חדגדיא
והכלכלה האמריקאית
איך תשפיע מגמת המיתון במשק האמריקאי
על הייצוא הישראלי לארצות־הברית? • מאור
תהליך את סגל שיחליך את נוביק • מחפשים
נהגים דוברי-אנגלית לשרות־לימוזין • מה
מחפש פרם מול המטרופוליטן? • יואל
גורודיש, אח •טל, לניהול מיפעל פיקנטי • עדה
הוז־פלם כותבת את הביוגרפיה
^ של אימלדה מרקוס • ריקלים
נעדר מרשימת ה־• 400

גזי מז בי ם
לא נורא
על כמות הקאלוריות בסופגניה מצו־ •
ייה (״מי שרוצה בדיאטה, שיח פש
לו חג אחר מה הם אומרים״,

העולם הזה .)16.12.87
אם למחברת ספרי־הבישול שרואיינה, לכבוד
חנוכה, לא היתה תשובה לכמות הקאלוריות
בסופגניה, לי יש 150 :קאלוריות.
אבל זה לא נורא. זה קצת יותר מאשר בבננה
( 130 קאלוריות) ,בדיוק כמו בספל קקאו והרבה
פחות מאשר בהמבורגר של ממש ( 300 קא־רות
דביר, תל־אביב
לוריות).

תזכורת מן ההיסטוריה
על יעילותן של אבנים (״המרי ב־בשטחים״
,העולם הזה .)16.12.87
למי שאינו מכיר את ההיסטוריה — גם
בעזרת אבנים אפשר לנצח.
השבוע עצרה המישטדה חשוד ברצח
הכפול בסופרמרקט הירושלמי. החשוד הוא יהודי,
עובד־לשעבר בסופרמרקט.
מעצר החשוד אינו מעיד על אשמתו, ואיו
להסיק מכך מסקנות לגבי האיש. אך הוא מוכיח,
לכל הפחות, מהו כיוון החקירה. אין לו שמץ של
קשר עם רקע לאומי כלשהו.
בעניין זה התנהל ויכוח בין הסולם הזה ובין
מישטרת־ירושלים.

;,לאומני או
פלילי״

אחרי הרצח פירסם השלם הזה כתבה
מפורטת על המיקרה, פרי חקירתו של חבר-
המערכת יוסי עין־רור. החקירה הוכיחה בעליל
שלא יכול להיות לפשע זה שום קשר עם מניעים
לאומיים, וכי קרוב־לוודאי שהרוצח הוא איש
המכיר היטב את המקום וסידרי־העבודה בו
(השלם הזה .)2.12.87
בין השאר מתחה הכתבה ביקורת על מישט־ירון
ק מינ ס קי, חד שות

מפקד יהודאי
רקע לאומני>ד
רת־ירושלים, שהזכירה מיד אחרי הרצח את האפשרות
שהוא בוצע על רקע ״לאומני״.
על כך הגיב רפי לוי, דובר מחח־הררום
וירושלים, במיכתב חריף.

וזו לשונו:
מיד לאחר הרצח ביקש ממני הכתב להיפגש
עימי, על־מנת לקבל פרטים על הרצח הכפול.
אני נעניתי מיד ונפגשתי עם הכתב במישרדי,
כשניתן בהחלט להגדיר את המיפגש כמיפגש־היכרות
נעים ביותר.
במהלך השיחה נשאלתי רבות על הרצת ולכל
השאלות עניתי ברצון ובמגמה למסור דברים
אמינים עד כמה שידוע לי. ואכן, מסרתי לכתב
את גירסת המישטרה בהקשר למניע אפשרי, כפי
שמסרתי לכל כלי־התיקשורת בארץ ובעולם•.
במהלך שיחתנו הדגשתי לפני הכתב שהרקע
והמניע לרצח לא ידוע עריץ, והמישטרה חוקרת
בכל כיוון אפשרי — כשניתנת עדיפות לחקירה
בנושא פלילי למטרת־שוד, והוספתי שככל שעובר
הזמן מתחזקת הריעה שמדובר ברצח על רקע

פלילי, וציינתי את דעתי שאין זה הוגן להצביע
מיד על רקע לאומני, בגלל שיטת הרצח.
את האמת על תוכן שיחתי עם הכתב, יודע מר
עין־דור, ולכן לא הרחיב את הכתבה.
לסיכום עלי להרגיש כי אומנם אינני אחראי
לתוכן הכתבה, והכתב רשאי לפרסם כל דבר,
וכבר נאמר שהנייר סובל הכל, אבל ההגינות
והאמינות העיתונאית מחייבת לפרסם לפחות את
עמדת־המישטרה כפי שנמסרה לכתב, ובמיוחד
כאשר הפנייה לקבל את הפרטים והגירסה היתה
מצירו של הכתב.
עד כ אי מיכתבו של הרובר. דומני שהוא
מחטיא את המטרה.
אין לנו כל ויכוח עם רפי לוי. הדברים אכן היו
כפי שתוארו במיכתבו, ובפגישה הידידותית ש-
היתה לו עם כתבנו אמר את הדברים כפי שציין.
אולם מה שנאמר בשיחה בין דובר וכתב,
בחדרי־חררים, אינו חשוב כמו מה שנאמר בהתבטאויות
פומביות בכלי־התיקשורת.
מייד עם היוודע דבר־הרצח, פורסמו בשם
המישטרה ברוב כלי-התיקשורת גירסות, שקבעו
כי הרצח בוצע על רקע פלילי ״או על רקע
לאומני״ ,והמישטרה חוקרת את כל האפשרויות.
עצם הזכרת האפשרות של ״רקע לאומני״,
שלא היה לה שמץ של תימוכין ושנגדה את
ההגיון, היתה הרת־אסון. מובן, שאחרי רצח כזה,
הרוחות משתלהבות בנקל. במצב השורר בארץ
בכלל, ובירושלים בפרט, הרי עצם העלאת האפשרות
שיש לרצח כה אכזרי ״רקע לאומני״ די בה
כדי לפוצץ חבית של אבק־שריפח. ואכן, מיד
לאחר מכן נערכה בירושלים הפגנה מטעם הימין
הקיצוני, שדרשה עונש־מוות ל״מחבלים״ ,ובהל־וויית
הקורבנות הושמעו קריאות רמות נגד הערבים,
ובזכות מאיר כהנא.
שמעתי במו אוזניי ראיון עם מפקד מישטרת־ירושלים,
תת־ניצב יוסף יהודאי, בתוכנית ערב
חדש. המראיינת, אילנה דיין, שאלה את המפקד
אם אכן מצביעה שיטת־הרצח על ״רקע לאומני״.
השאלה נבעה, כמובן, מן הפירסומים שהיו לפני
כן בעיתונות מפי המישטרה. יהודאי לא יצא נגד
גירסה זו בו במקום ובתוקף, אלא הניח לרושם
להיווצר שאכן תיתכן אפשרות כזאת, בין שאר
האפשרויות.
על כך יצא זעמנו. היה ברור לנו שכל פסוק
כזה מרעיל בארות ועלול לגרום להתפוצצות
נוראה, רצח־לשם־נקם, ומה־לא.
לצערי אין וו הפעם הראשונה שבה נוקטת
מישטרת־ירושלים לשון זו, כאשר אין שמץ של
ראייה המצביעה על כיוון לאומי. הנוסחה היא
״המישטרה חוקרת אם יש לפשע מניע לאומני או
פלילי״...
כל התבטאות כזאת שופכת שמן על מדורה

מסוכנת.

רק״ח
^ ו״העולם הזה״

במשךד שני ם פירסם השלם הזה כתבות
רבות על רק״ח, שבהן נמתחה ביקורת על דרכה
של מיפלגה זו.
השלם הזר, לא התכוון מעולם לפקפק ביושרם
האישי של ראשי רק״ח, הדבקים בדיעותיהם.
הביקורת היתה על ריעות אלה, ולא על התנהגותם
האישית של המנהיגים.
אם במיקרים מסויימים נוצר הרושם אחר, מצטער
השלם הזה על רושם זה, שלא היה מכוון.

ולפיכך, כמובן, גם,לא מכרו כל שטח־קרקע .
בארצות־הברית.
רפאל דינרי, עזרך־דין, תל־אביב

עיתונאים בליד־הגרשנים
על היחס לתיקשורת (״בלי עיתונאים!״
,העולם הזה .)2.12.87
כתבתם כאילו בליל־הגלשנים לא ניתן לעיתונאים
להגיע לשטח ולסקר את האירוע.
המציאות היתה אחרת: לעיתונאים ניתנה כל
העזרה האפשרית והסיקור היה בהתאם.
חיים בר, קר״ת־שממה

מה שנכון, נכון

על מה שהעלה קורא, אחרי שצפה ז
בטלוויזיה.

ציפורי־הפלא מביטות את האתיופים
בעזרת האל !האבנים
ראיתי בטלוויזיה, בערב שבת, אשף־מיספרים,
עובדה: במוסיאון ט1פקאפי האגדתי באיסטנבול
מצוי ציור פרימיטיבי מהמאה ה־( 16 ראה שעשה גימטריה אחר גימטריה.
ואז שאלתי את עצמי! :השלם הזה 174 וגם
גלופה) ,המתאר כיצד הובסו צבאות האתיופים
הנוצריים באחת המילחמות שבהן ניסו את כוחם עניתי: זהב 1קי 174 יגאל חסון, ירושלים
בחצי־האי ערב.

הערבים, שהיו במצב קשה, פנו לעזרת האל
וזה שלח להם להקות ציפורי־פלא שהטילו על כתובת המערכת
הפרשים האתיופיים אבנים מן השמיים והתוצאה
קוראים המבקשים לכתוב למערכת
היתה מנוסת־בהלה של האתיופים.
מיכאל מן, תל־אביב העולם הזה מתבקשים לדייק בכתובת

עיתונאי ברי שוויץ
על טיבו של עיתון יהודי בקליפורניה
(״מיכתבים״ ״העולם הזה .)16.12.87
לכל מי שמתעניין בעיתונות יהודית ידוע
שמו של פילו ג׳קובי ולא רק כקלע מצטיין.
השבועון שהוא הוציא לאור, בסוף המאה שעברה,
בסאן־פרנציסקו, נקרא דה חיברו(״העברי״)
ובמאמר־המערכת הראשון שלו הבטיח העורך
ג׳קובי לקוראיו כי ״אביע את דיעותיי באנגלית
פשוטה, בלי להשוויץ בידיעותיי בעברית, לטינית,
יוונית, קופטית, אשורית וערבית״...
צבי שפירא, ירושלים

קרקע ללא אחיזה
על ידיעה לא-נכונה (״השקל ואתה״,

העולם הזה .)9.12.87
האמור בידיעה ״שאול לווינשטיין עושה
מיליונים״ הינו משולל כל יסוד וחסר־אחיזה
במציאות, שכן מר לוטן, וכן חברת משולם
*לווינשטיין, לא רכשו מעולם קרקע בסטייטן־
איילנד או בכל מקום אחר בארצות־הברית

המערכת: רחוב גורמן ,3תל־אביב,
מיקוד —.63458
בשעת הצורר ניתן גם לפנות בטלפון
03( 232262 בפקסימיליה —
245242־3־ .972 מנוי ,2009 ובטלקס
— 111 341667 עו7וועוח.

רגע
של עברית
התופעה של, שגרירים זרים בישראל
המשתלטים היטב על הלשון העברית, כפי
שעשו לאחרונה שגריר ארצות־הברית,
תומאס פיקרינג ושגריר גרמניה, וילהלם
האס, איננה חדשה. כבר בגיליון השלם הזה
שהופיע השבוע לפני 25 שנה דווח מפי
עיתונאית־צמרת על מה שקורה לה בעת
שהיא נפגשת עם שגריר זר מסויים (היה זה
פייר ז׳ילבר הצרפתי, ששלט בלשה העברית
שליטה מושלמת):
• ״אנו מדברים בינינו אנגלית, מפני
שצרפתית אינני יודעת ובעברית הוא

תיכף מתקו אותי!״

העולם הזה 2625

1171־11
הםעמדובקור, ובערבג שו ם. הגאמו שסאמנים

דנרו נבאי
ף* גמר עצרת״המחאה של שלום עכשיו בשבת האחרונה,
* הייתי מדוכא מאוד.

פעילי שלום עכשיו רצו לעשות משהו גדול ומיוחד־במינו, מול
פני הזוועה המיוחדת־במינה של הטבח שנערך במחנות בחסות -
צה״ל.

לא היתה זאת רוח של תנועה, העומדת לעלות על המיתרסים,
כשהיא חדורה רוח־קרב, בוטחת בצידקתה ובעוצמתה.

היתד, זאת ברית־נוחיות. שלום עכשיו רצתה לארגן מחאה
אדירה על הטבח. היא ביטאה את תחושתם של המוני בעלי־המצפון
בארץ, שלא יכלו לשבת בשקט, מול פני הזוועה. ואילו
מיפלגת־העבודה רצתה לטשטש את העובדה שהיא תמכה
בפלישה ללבנון. היא רצתה לנצל את המחאה הציבורית הגואה
כדי לשים קץ לשילטון הליכוד.
כתוצאה מן הברית הזאת הביאו מיפלגת־העבודה ומפ״ם מאות
אלפים מקיבוציהם ומסניפיהם, בהסעה מאורגנת שרק הכלים
הלוגיסטיים של מיפלגות אלה היו מסוגלים להפעילה.

לא היתה זאת הרגשה פרטית. הדיכאון ממש עמד
באוויר החורפי הקר. הוא ליווה את האלפים, שהתחילו
להתפזר אחרי שעה של נאומים.
מחנה־השלום הישראלי מוכה. הוא עומד חסר־או־נים
מול פני האסון המתרחש לנגד עינינו.
ץץה מקור התחושה הזאת של חוסר־אוניס, של תבוסה?
^/יש לה סיבה חיצונית. האנשים האלה, שהתכנסו ברחבת
המוסיאון התל־אביבי לקריאת שלום עכשיו, רואים בעיניים פקוחות
את הטראגדיה של מדינתנו, השוקעת בבוץ של הכיבוש. רצח
הילדים בשטחים הכבושים, הדיכוי היומיומי, הריסת הבתים
וגירוש המנהיגים, הברוטאליזציה של כל מערכות־חיינו, הפיכת
צה״ל למישטרה קולוניאלית — כל זה נראה להם כתהליך בלתי־הפיך
של הריסת כל הטוב והיפה בחיינו.

כדי להביא את המחאה למימדים חסרי־תקדים, כרתה
״שלום עכשיו״ ברית עם מיפלגת־העבודה.

תמורת זאת הועלו לבימה שימעון פרס, שהצביע
בעד הפלישה, ויצחק רביו, שייעץ לאריאל שרון איך
למנוע את המים והחשמל מהמוני האוכלוסיה בביירות
הנצורה.

מודעות מוגברת זו היא קללה. היא מביאה עימה
דיכאון עמוק.

אבל יש גם סיבה פנימית לרוח־הנכאים של מחנה־השלום.

^ ש עכשיו הרבה אנשים בצד הפלסטיני שאינם מאמינים עוד
למחנה־השלום הישראלי.
נדמה להם כי כוחות־השלום הישראליים הם חלק ממכונת־הכיבוש.
שהיא באה להקנות לישראל אמינות מצפונית בעולם,
בעוד שהמעשים הנוראים נמשכים. שהיא מספקת שסתום־ביטחון
וניחומים לציבור הישראלי הטוב, ופוטרת אותו מן הצורך לקום
ולשים קץ להרג ולהרס. שהיא מספקת אליבי לממשלה.

פעם קראה להמונים והוציאה אותם לרחוב. עכשיו הפכה
למכונת־שיכפול של הודעות לעיתונות, כמו עשרות_ גופים
אחרים.
הפגנת 400 האלפים הפכה זיכרון רחוק, כמו ניצחון מזהיר של
קבזצת־כדורגל שירדה מזמן מנכסיה. משהו שנזכרים בו, שמתגעגעים
אליו, שמדברים עליו בנוסטלגיה, אך שחלף לבלי שוב.

בזאת היתה גדולתה, בזאת היתה תהילתה.

עד שהגיעה לשיאה — הפגנת 400 האלפים.

^ ותה הפגנה, שהיתה שיא כל השיאים, נשאה בקירבה את
זרע הפורענות.

( 1הביטחון בשמו. פרופסור עדי אופיר, שנשא בעצרת נאום
נוקב ומדכא, הגדיר את הדברים כהווייתם.
אולם דובר שלום עכשי 1בעצרת נזהר מכל אלה. ואף אחד מן
השלטים והסיסמות לא תקף את האחראים למצב.

כי היעדרה הוא אסון לאומי.

במשך שלוש שנים, מאז הקמתה של ממשלת־האחדות-הלאומית,
כמעט ולא נשמע קולה של
תנועה זו.

אבל כל זה לא היה חשוב. ההפגנות הגדולות של
״שלום עכשיו״ רשמו פרק מזהיר בתולדות המדינה,
הצילו את כבודה בעיני רבים בארץ וברחבי־תבל.

זה הטביע מראש את חותמת הכישלון על העצרת

הזאת־
^ יו שהזכירו בהפגנה את רבין. דובר־מפ״ם גינה את שר

אם שלום עכשיו לא תוכל להתגבר על מחלות ממאירות אלה,
אין לה תקומה. ואם אין תקומה לשלום עכשיו, יש צורך חיוני
בתנועה חדשה, נקיה, בריאה ותוססת.

^/חשבון־נפש נוקב. תנועת של1ם עכשי ,1שקראה להפגנה זו,
מצווה לכך על אחת כמה וכמה.

זה לא היה לגמרי נכון. התנועה החרימה את רק״ח, ולמעשה גם
את של״י. היא לא קיבלה לשורותיה את האזרחים הערביים של
ישראל. אבל זה נסלח לה, בזכות הישגיה הגדולים. גם המוחרמים
עצמם באו להפגנותיה והשתתפו בהן באופן אנונימי.
נסלח לה גם הנוסח המימי של סיסמותיה, התחמקותה מן
ההכרעות הקשות. היה בזה הגיון. מי שרוצה לכנס המונים,
במיסגרת של מכנה משותף רחב ביותר, אינו צריך לדבר בשפה
ברורה מדי.
לא־אחת היה צורך לדחוף את של!ם עכשיו. לא אחת נעורה
לפעולה רק אחרי שגופים קטנים ועיקביים יותר סללו את הדרך
בעוז־רוח והוכיחו שאפשר ללכת בה. כך היה בראשית המחאה על
מילחמת־הלבנון.

מי שקרא השבוע להפגנה נגר הזוועות, ולא הגדיר במפורש את
הכתובת, הסתבך בסתירה פנימית. אי־אפשר לצאת למאבק תוך
כדי סתירה פנימית. אי־אפשר לקרוא להמונים לקום ולהשמיע את
קול המצפון, כאשר אין אומרים את האמת בפה מלא.

במקום שיטולטים החשבון והפחד, המקח־והמינד
כר המיפלגתי והמישחק הפוליטי, לא תיתכן התקוממות
אמיתית של המצפון.

האם זוהי תנועת־השלום הישראלית? האם זה מה
שנותר ממנה? האם זהו כל הציבור המתפקד ביום־

פקודה?
ץ ץ חנה־השלום הישראלי, על כל חלקיו, חייב לערוך לעצמו

כולם באו, מפני שהאמינו כי ״שלום עכשיו״ היא
תנועה כלתי-מיפלגתית, שאינה שותפה למישחקים
הפוליטיים, שאין כה מעשי־חרם, שהיא מהווה מכנה
משותף רחב ביותר.

אין זו רק אחריות ״מיניסטריאלית״ .זוהי אחריות
ישירה למעשים ולמחדלים, להחלטות שהתקבלו ולמעשים
שנטבלו מבלי שהוחלט על כך רשמית.

(אילו היה אריאל שרון שר־הביטחון בימים אלה, היתה שלום
עכשיו מגייסת בנקל מאות אלפים, וזעם ההמונים היה שם קץ
למאורעות־הדמים אחרי היומיים הראשונים. הוא שנאמר לא
אחת: רק הימין יכול היה לעשות באין מפריע את השלום עם
מצריים, ורק מיפלגת־העבודה יכולה לנהל באין מפריע טבח־זוטא
מתמשך בשטחים הכבושים).

לא עוד 400 האלפים, שהתכנסו תחת דגל זה אחרי הטבח של
צברה ושאתילה. לא עוד 100 האלפים שהתכנסו לפני כן, כדי
למחות על הפלישה ללבנון.
כמה אלפים. רבים מהם קשישים וקשישות, אנשים המכירים זה
את זה מהרבה הפגנות קודמות, הוותיקים שבוותיקים, הנאמנים
שבנאמנים. גם קצת נוער. כמעט כולם אשכנזים.

4לא היו לה המוני־חברים. לא היו לה חברים בכלל, מלבד כמה
קבוצות של פעילים. גדולתה של התנועה היתה בכושרה לכנס
במקום אחד את כל רכיבי מחנה־השלום הישראלי, החל ביונים של
מיפלגת־העבודה, אנשי־ימין ודתיים מתונים, וכלה בשמאל
הקיצוני.

הוא האחראי לכל אזרח, לכל אשה, לכל ילד, לכל זקן שנהרג
בימים האחרונים על־ידי חיילי צה״ל ומישמר־הגבול. הוא האחראי
לעידוד שניתן לחיילים לירות כדי להרוג. הוא המחליט לגרש
מנהיגים מתונים, לעצור מנהיגים מתונים אחרים, להרוס בתים
בסיטונות, להנהיג בשטחים הכבושים ״יד ברזל״ ,להמשיך בהתעללות
היומיומית בכל אתר ואתר. והוא גם המשיר בטיולו בעולם
בשעה שבשטחים האלה — השטחים ״שלו״ — נהרגו מדי יום
אנשים בלתי חמושים. זה לא היה די חשוב בעיניו כדי לחזור.

היה נדמה כאילו יצחק שמיר הוא שר-הביטחון,
וכאילו אריאל שרון הוא הרמטכ״ל.

אחרי שבועיים של טבח-זוטא, אחרי הידיעות המחרידות
המגיעות מדי יום מרצועת־עזה ומן הגדה
המערבית, באו לרחבה כמה אלפים.

משהו קרה ל״שלום עכשיו״ אחרי ההפגנה ההיא.
מי שרוצה להקים אותה לתחייה, או להקים אחרת
תהתה, חייב לנתח את הדברים בגילוי־לב, כדי לתקן

את הטעין תו,י׳יז*
^ ימי־הזוהר שלה היתה שלום עכשיו מיטריה גדולה.

שמו של האיש הזה, שנשמר בסוד, הוא יצחק
רבין.

בקיצור, שיש שיטה ישראלית של ״יורים ובוכים״
,שבה ממלאים כוחות־השלום את תפקיד ה־
״בוכים״.

עצרת־המחאה של ״שלום עכשיו״ :דיכאון
ואילו כל מי שהתנגד למילחמת־הלבנון מן הרגע הראשון, כל
מי שפעל נגדה תוך סיכון עצמי, הורד מן הבימה בהפגנה זו.

ך* הצלחה היתה גדולה. רק כעבור זמן הסתבר כי המחיר היה
( 1גדול שיבעתיים.

״שלום עכשיו״ הפכה זנב של מיפלגת־העבודה
ובנותיה. היא הכניסה את עצמה לכלוב של זהב,
לשבי מרופד.

אי־אפשר היה לחזור על ההישג הכביר של אותה הפגנה, מבלי
להזדקק שוב לחסדי המיפלגות ההן. ממילא הוענק למיפלגות ההן
וטו מוחלט על כל מעשי התנועה.
למעשה קבעו ראשי מיפלגת־העבודה לשלום עכשיו את מי
להזמין ואת מי להחרים, מה להגיד ומה לא להגיד, מתי להרים קול
ומתי לשתוק.
זה לא היה ברור כל־כר, והנזק לא היה גלוי כל־כך, כל עוד
היתה מיפלגת־העבורה, יחד עם מפ״ם ור״ץ, באופוזיציה.

אך זה נחשף בצורה בוטה כאשר חזרה מיפלגת־העבודה
לשילטון, בשותפות קדושה עם הליכוד.
במקום שיש הבדק בין הגישות (המוצהרות) של המערך והליכוד,
עדיין ניתן לשלום עכשיו להרים קול. למשל, למען כינוס
ועירה בינלאומית. לטובת שימעון פרס, נגד יצחק שמיר.
אך כל ההחלטות החשובות של הממשלה הזאת מתקבלות פה־אחד,
והמערך שותף להן באופן מלא. אי־אפשר למחות נגדן מבלי
לתקוף את המערך.

וכך, שנתיים אחרי אותה הפגנת־פאר, התגלה
לפעילי ״שלום עכשיו״ שהם לכודים בדילמה.
** י שקרא את ההזמנה הפומבית להפגנת השבוע, לא יכול
^ /הי ה להתעלם מעובדה מוזרה.
המודעות תקפו את הליכוד. הן לא תקפו את האדם האחד
האחראי למה שמתרחש בשעה זו בגדה וברצועה.

יש ערבים הטוענים כי הצירוף הזה של יורים ובוכים הוא
מאורגן ומתואם, כי קול היריות וקול הבכי הם חלק ממנגינה אחת,
שאלה הם שני כלים באותה התיזמורת. אלמלא הבכי, אי־אפשר
היה לירות. דעת־הקהל הישראלית לא היתה סובלת את זה, ודעת־הקהל
העולמית לא היתה עומדת מן הצד.
אחד מגדולי אנשי־הרוח הפלסטיניים, הפרופסור אדוארד
סעיד, הנהנה מיוקרה עצומה בארצות־הברית, כתב לא־מכבר מאמר
שבו גינה את הבכי הישראלי אף יותר מאשר היריות הישראליות.
כי תודות לו מצליחה ישראל לשמור על תדמית של עליונות
מוסרית, בה בשעה שהיא עושה מעשים שאינם שונים ממעשי
ררום־אפריקה, הזוכה בגינוי העולם כולו.

תיאוריות אלה מוגזמות מאוד. אץ ספק שקול־המצפון
הישראלי הוא אמיתי ואותנטי. אך יש גם
שמין של אמת בטענות אלה.
אם הבוכים ימשיכו לבכות, בשעה שהיורים ימשיכו לירות —
אנחנו הולכים לקראת אסון לאומי, שאין אף לאמר עליו ש״סופו

מי יישורנו״.

** ה ׳טקורה עכשיו בשטחים הכבושים הוא סימן לבאות. אין
//לדעת מה יקרה מחר בבוקר, אר אפשר בהחלט לדעת מה
יקרה בעוד שנה, בעוד חמש שנים, בעוד עשר.
ההתקוממות של העם הפלסטיני נגד המשך הכיבוש, נגד
שלילת החרות הלאומית ושלילת כבוד־האדם, עוברת עתה את
הקו האדום.

היא תביא למילחמה מזוהמת מאץ כמוה, שתהפוך
את הבנים לקלגסים, שתקומם נגדנו כל אדם הגון
בעולם, שתכתים את המהפכה הציונית המפוארת
כפרק חשוך בתולדות האנושות.

זאת אינה נבואת־זעם. זוהי ראייה שקולה של העובדות( .ואם
יורשה לי לאמר זאת: היא נכונה כמו שכל מה שאמרנו על נושא
זה ב־ 20 השנים האחרונות היה נכון).
אם לא תקום עכשיו תנועת־שלום גדולה, מאוחדת, פעילה,
אמיצה, בלתי־תלוייה לחלוטין, נקייה מחשבונות מיפלגתיים
ואישיים — כי אז לא נצליח לעצור את התהליך בטרם אסון.

איש מאיתנו לא יוכל לאמור אז: ידי לא שפכו את
הדם הזה!

ך 1 1ך 1¥1ך 1חיילים שנאו למחסום צמי-
11 11.11 נים בוערים שעל הכביש,
הוציאו ילדים קטנים מן הבתים והכריחו אותם

להביא מים בקערות, כדי לכבות את הצמיגים הבו־ערים
ולפנות אותם מהכביש כד שיהיה פנוי לתנו*
עה. הבעירה אומנם כבתה, אך הריח עדיין נשאר.
1־11

ן* לילה היה שקט בעזה. שקט
^ וקר. הרחובות היו ריקים, המכוניות
דממו, אפילו הצמיגים לא בערו.
השמש השוקעת פינתה גם את
הרחובות מאדם.
בשעה הזאת של אחרי שקיעת־החמה,
כאשר שני בתי־הקולנוע של
העיר היו סגורים ״עקב המצב״ ,כאשר
עשרות ואולי מאות המיסעדות ובתי־הקפה
שוממים ומוגפים, לא נותר אלא
לנסות ולסכם את אירועי־היום שעבר,
למנות את האבירות, לספור את
הפצועים, לארגן את הכוחות ולהכין
את היום שלמחרת.
טירטור של הליקופטר, שלא הסב
את תשומת־ליבי באופן מיוחד באותו
הלילה, אמר הרבה יותר לתושבי עזה
שבחברתם הייתי .״זה בטח מישהו
חשוב מגיע,״ זרקה מישהי לחלל החדר,
כאילו היה ברור לה שכל הנוכחים
הבחינו ברעש יוצא־הדופן. רק אחרי
ששאלתי למה היא מתכוונת, הסבה את
תשומת ליבי למנוע הרועש.
המרחק הגיאוגרפי בין עזה לתל־אביב
הוא בערך כמו המרחק הגיאוגרפי
שבין תל־אביב לחיפה. אילו ישבתי
ביום הראשון בערב בבית בחיפה
וצפיתי במהדורת־החדשות בטלוויזיה
הישראלית, לא הייתי מתרגשת באופן
מיוחד• אר אני ישבתי בבית־מלון קטן,
אולי היחידי בעיר עזה, בחברת עליה
אל־שוואה, בעלת־המקום, פלסטיני נוסף
בשם טלאל, מנהיגת אירגון־הנשים
הפלסטיניות בעזה, שני מהנדסים גרמ
ניים,
שבאו לסייע למיפעל־עוגיות בעיר
ועיתונאי איטלקי, וביחד צפינו
בחדשות.
בחוץ היה שקט וחשוך וקר. מאות
פצועים שכבו בבתי־חולים ברחבי־הרצועה
ואף בישראל. עשרות הרוגים
נטמנו באדמה הלחה. ועצורים, שאת
מיספרם קשה למנות, נכלאו בכל מקום
אפשרי. על מירקע־הטלוויזיה, שם
בחדר־המגורים של בית־המלון הקטן,
הופיע סגן־השר רוני מילוא, הממונה
מטעם ראש־הממשלה על הערבים בישראל
ודיבר.
אחריו הופיעו בזה אחר זה השרים
דויד לוי, יצחק מודעי ויצחק נבון. לכל
אחד מהם היה הרבה מה לאמר על
האירועים האחרונים בגדה־המערבית
וברצועת־עזה. כולם היו בחליפות
ועניבות, וקיים מכל רבב.
איש מהם לא היה בימים האחרונים,
אם בכלל, בעיר עזה. איש מהם לא
דיבר בשבועות האחרונים, אם בכלל,
עם מי מתושבי־העיר או הרצועה.
לאיש מהם לא היה מושג איך זה נראה
משם. ומשם הם נראו מוזרים, מרוחקים,
אנשים מעולם אחר, המדברים בשפה
אחרת ובמושגים אחרים.
תושבי עזה, ברובם, אינם מבינים
את השפה העברית, ובוודאי לא את זו
המדוברת בטלוויזיה, והשגורה בפיהם
של הפוליטיקאים הישראלים. אך
רוב תושבי עזה, אלה שיש בבתיהם
מכשיר־טלוויזיה, טורחים בכל ערב
לצפות במהדורת־החדשות של הטלווי־

זיה הישראלית. שם לא רק שומעים את
הקולות, שם גם רואים את התמונות.
והתמונות הן אלה שאינן מוקרנות בבד
הדורת־החדשות של הטלוויזיה בערבית.
הרכב נשאי
במחטים

פכי שי צ א תי לדרך הזהירו
) אותי שלא כראי לנסוע לעזה
במכונית בעלת לוחית־זיהוי צהובה של
ישראל. אמרו לי שזורקים אבנים על
מכוניות מסוג זה.
את המכונית הישראלית שלי החניתי
ליד מחסום ארז שבכניסה הצפונית
לרצועת־עזה. שם, במחסום, המתין לי
רכב מקומי, ובו המלווה המיועד שלי
לאותו היום. בחור צעיר, דובר עברית
רהוטה, תושב העיר עזה.
כשנוסעים ברצועת־עזה בתוך רכב
שלוחית־הזיהוי שלו היא אפורה,
שעליה מוטבעת האות ע׳ ,של העיר
עזה, משתדלים ככל האפשר להתרחק
מכל רכב צבאי או מישטרתי הנראה
באופן הקרוב או הרחוק.
מהר מאוד גיליתי שגם הנהג וגם
המלווה הפלסטיני שלי רואים את
כוחות־הביטחון הרבה לפני, ואז הם
ממהרים להיכנס לסימטה הראשונה
בדרך, רק לא להיתקל במחסום, בצמיג
בוער, בהפנגנה מיקרית, בחייל, או
בשוטר מישמר־הגבול. כל היתקלות
כזאת פירושה צרות מכל מיני סוגים.
אם בצורת בריקת־תעוהות שיגר־תית,
אם בחקירה, במעצר מזדמן, או
ב״גיוס״ לסילוק מיכשולים ומחסומים,
או צמיגים בוערים מן הכביש.
התחנה הראשונה בדרכנו היתה
בית־חולים פרטי קטן בשם אל־אהל
אל־ערב׳ שבעיר. שם שכבו באותו
היום חמישה מפצועי ההפגנות. כולם
נפגעו מיריות. הותר לי לדבר עם הפצועים
רק אחרי שקיבלתי אישור ממנהל
בית־החולים בעצמו.
הפצועים כולם סירבו להזדהות בשמם,
איש מהם לא הסכים לחשוף את
עצמו בפני המצלמה. אף אחר מהם לא
היה מוכן להורות שהשתתף בהפגנה
באופן פעיל. לכל אחר היה סיפור אחר,
שבו ניסה להסביר איך נקלע, במיקרה,
לתוך ההפגנה כשהיה בררך הביתה, או
בדרך לקרוא לאחיו הקטן, או סתם
עמד ברחוב במיקרה, ואז חטף את
היריה שפצעה אותו.
יותר מאוחר הסבירו לי שכוחות־הביטחון
אוספים את תעורות־הזיהוי
של כל הפצועים המאושפזים בבתי-
החולים, ואלה נקראים אחרי שיחרורס
מבית־החולים לחקירה, ולעיתים קרובות
אף נעצרים לתקופות שונות בגלל
השתתפותם בהפגנות. לא קשה היה להבחין
בפחר שניבט מעיניהם כאשר
ניסו לענות על שאלותי.

איו נניס״

לעיתונאים
^ ד!ו *י ה סיו ר הציע המארח־מלווה
שלי שניסע לבית־ר,חולים הגדול
של עזה, שיפא. מאוחר יותר באותו
היום הסבירו לי ששמו של בית החולים
שהיה, שפרושו מי שופט במילחמת־קודש.
ליד הכניסה הראשית לבית־החולים
עמדו כמה חיילי־צה״ל חגורים
בחגור מלא, שנישקם ניצב לגופם,
ובדקו בדקדקנות את כל הבאים. היה
ברור שהם לא יתנו לעיתונאים
להיכנס פנימה.
צה״ל, כך סיפרו לי רבים ביומיים
שהייתי שם, נכנס ביום השישי לתוך
בית־החולים. היו שם יריות, אמרו,

.מאז
אותו היום ״כבוש״ בית־החולים על־ידי
הצבא.
הקפנו את החומה המקיפה את בנייני
בית־החולים. כל השערים האחרים
היו סגורים על מנעול ובריח. לא היתה
שום אפשרות להיכנס פנימה מבלי
לעבור את בדיקתם של החיילים.
המשכנו לנסוע ברחובות. החנויות היו

סגורות. שערי־הברזל של הבתים היו
גם הם מוגפים.
בפינות הסימטות היו התגודדויות
קטנות של בחורים צעירים. מעט
ילדים קטנים נראו ברחובות השוממים.
תחבורה ציבורית לא נראתה. גם מיס־פר
המכוניות הפרטיות היה קטן ביותר.
המיסעדות ובתי־הקפה היו גם הם
סגורים לחלוטין. ובאוויר היה מתח.
הרבה מתח.
מדי פעם אפשר היה לשמוע רעש־מנוע
של רכב מתקרב וחולף במהירות.
אלה היו המכוניות הצבאיות שדהרו
ברחבי העיר. לעיתים, כשהצצתי תוך
כדי נסיעה לעבר סימטה צדדית,
יכולתי להבחין שיש לרוחבה מחסום־
אבנים, שלידו עמדו כמה נערים
וילדים קטנים.
ברחוב אחר ראיתי קבוצה של
חיילים הולכים בטור עורפי, כשהנשק
שלוף לפנים, והם מנסים להכריח את
בעלי־החנויות לפתוח אותן. זה לא
הועיל במיוחד. אלה היו פותחים את
החנות וסוגרים אותה מייר אחרי
שהחיילים הסתלקו והמשיכו בדרכם.
באחד הרחובות הראשיים עצרנו
ליד מישרדו של עורך־הדין חאלד אל־קיררה,
תושב חאן־יונס, שמישרדו
נמצא בעיר עזה. הוא סיפר לי כי
בלילה הקודם ניתק הצבא את החשמל
לכל העיר מן השעה 10 בלילה, שהחיילים
ירו גאז מדמיע לכל עבר, שאיש
לא העז לצאת מפתח־הבית.
ניסיון להבין ממנו מה גרם לגל־ההפגנות
האחרון, שהיה החמור ביותר
בשנים האחרונות, לא צלח. הוא ניסה
להסביר לי שאין התקדמות במצב,
שיחס השילטונות נעשה גס יותר וקשה
יותר מאשר בעבר. רבים מן התושבים
נעצרו או גורשו ועל התושבים מוטלים
מיסים גבוהים ביותר, לעיתים קרובות
ללא כל קשר לגובה ההכנסה שלהם.
טענה זו, אגב, חזרה שוב ושוב בחלק
גדול מן השיחות שניהלתי באותם
יומיים בעזה.
המידע עובר שם במהירות. הדברים
נודעים, ומייד נוספים להם פירושים
ופרשנויות. התבטאויותיו של יצחק
רבין, כי בימי כהונתו כשר־ביטחון
עשה בשטחים יותר מאשר עשו שרי-
הליכוד בימי־שילטון הליכוד, לא
הוסיפה לו תומכים בקרב הפלסטינים
בעזה. למרות שדברים אלה לא פורסמו
בעיתונים היוצאים לאור בירושלים

על הכביש הראשי, המוביל לאורך
הרצועה ובקצה המיזרחי של
העיר עזה, שפכו התושבים שמן על הכביש, כדי

ציוו שמן

המיזרחית והמופצים בעזה, הם מוכרים
בקרב התושבים.

20 משגים הבאות נחנו,״ אמר לי עורך־הדין
אל־קידרה ,״נמצאים עכשיו בשנה
הראשונה של 20 השנים הבאות״.
20 שנה עברו מאז הכיבוש ב־1967
במילחמת ששת־הימים, והשנה זו
השנה הראשונה של 20 השנים הבאות.
״מה יש לנו? — מעצרים, גירושים,
לא נותנים לנו לייצא את הסחורה
שלנו. הישראלים רוצים לשנות אותנו,
ולהפוך אותנו לפועלים בישראל
שינקו את הרחובות ואת המיסערות,
הם רוצים שנעזוב את האדמה שלנו.
אבל אנחנו לא נעזוב.
״החיים כאן רעים. אין שום יחסים
בין התושבים לבין חברי־המועצה,
שאותם מינו השילטונות, לכן גם אי־

לגרום להתחלקות הצמיגים. ליד שלולית השמן
הבעירו צמיגים ויצרו מחסום בוער על הכביש. ליד
המחסום נראו תושבים מעטים. שמן נוסף למדורה.

אפשר לקבל שום שרותים מן העירייה״.
במהלך שיחתי עם אל־קידרה הגיעו
למישרדו כמה שיחות־טלפון ובהן
דיווחים על המתרחש בעיר עזה
ובמקומות אחרים ברצועה. זה לא היה
דבר יוצא־דופן. לכל בית שאליו
הלכתי ולכל בן־אדם שאיתו דיברתי,
הגיעו במהלך השיחה הודעות טלפוניות
דומות על מה שקורה בחוץ.
כך, בעת ששוחחתי עם אל־קידרה,
הוא סיפר לי כי באותו הזמן הוטל עוצר
אל מחנה־הפליטים אל־בורג׳ ,הנמצא
דרומית לעזה. הוא סיפר עוד על פצוע
מרפיח, שהשאירו אותו במשך שעות
רבות ללא עזרה, עד שהגיעה העזרה
הראשונה. סיפרו לי במישרדו על
פצוע, שהחיילים קשרו על החלק
הקידמי של ג׳יפ צבאי, וכך נסעו איתו
בסימטאות־העיר, כדי שיהווה מחסום־

חי בין החיילים לבין האבניס המת־עופפות.

לא מתייחסים אלינו כאל בני־אדם
״,הוא אמר .״איך אפשר לעשות
הבר כזה? איך אפשר כך להשאיר פצוע
עד שכל הרם זורם ממנו? אף אחד
בעולם לא נתקל בתופעות כאלה של
כיבוש.״

מספר עורד־הדין אל־קידרה:
לפני יומיים ניסו לפתוח בכוח
חנויות במרכז העיר. אצלכם היתה
שביתה במשך חורשיים ברשות־השידור.
מישהו ניסה להחזיר אותם
לעבודה בכוח? מישהו ירה בהם בנשק?
למה מכריחים אותנו לפתוח את
החנויות ולכלוא את רגשותנו? למה
שאנחנו לא נוכל לבטא את מה שאנחנו
מרגישים על מה שנעשה לנו? איזו מין
דמוקרטיה זו?

המעוך הדיווח ב ע מוו־ 36

אם חצים להבי! מה ק1וה עכשיו בעזה, נדא לקווא מיסמו מיוחד במינו זה.
פלסטינית, שפעלה בעזה בימי שליטתו של אריאל שוון שם לבני 18 שנים:

זהו מיסמך מיוחד־במינו.
הוא מטיל אור על המתרחש כיום ברצועת־עזה.
בעלת היומן הזה הזדהתה רק בשם־המחתרת ״אום־סמיר״ .היא
התגייסה בשנות־העשרה שלה בעיר עזה לחזית העממית לשיח־רור
פלסטין, אירגונו של ג׳ורג׳ חבש. כאן היא מתארת את חוויותיה
בשנים הראשונות של הכיבוש. הדברים פורסמו בביטאון
החזית העממית לשיחרור פלסטין.
באותה התקופה השליט אריאל שרון ״סדר״ ברצועת־עזה, תוך
הריגת כל איש־מחתרת חמוש שנתפס. שרון מתגאה עד היום
בהצלחתו ״להשליט סדר״ ברצועה — אך התוצאות של ה״סדר״
הזה מתגלות כיום. יומנה של אום־סמיר מתאר היטב כיצד גרמו
המעשים של אז לעלייתו של דור חדש, נועז ונחוש יותר, המנהל
עתה את המאבק. היא גם מתארת את השינוי שחל בעיקבות
המעשים האלה בעמדת האוכלוסיה הכללית, שהיתה בתחילה
רחוקה מן המחתרות.
ותיקי המחתרת העברית ימצאו ביומן זה הרבה נקודות
שיזכירו להם את חוויותיהם שלהם.
אום־סמיר עצמה עזבה את הרצועה כדי ללמוד באוניברסיטת־ביירות.
כיום היא נשואה ואם לשלושה ילדים, אך נשארה חברה
פעילה בחזית העממית.
^ ני הצעירה במישפחה בת חמי־
> 1שה ילדים, אך העובדה שהייתי
הבת היחידה לא שינתה דבר. הייתי
קרובה ביותר לצעיר שבאחי, שהיה אז
חבר בחזית העממית לשיחרור פלסטין.
בזמן הכיבוש הציוני לא היתה לי
הכרה מדינית. אבל כולם, צעירים וזקנים,
נתקפנו בקדחת, בהתלהבות לאומית
שדחפה אותנו לפעול ולהפגין נגד
האוייב.
הייתי צעירה באותה תקופה, בשנות
העשרה של חיי, אך מחמת ההשפעה
של אחי, הקרוב אלי, התחלתי בהדרגה
להכיר את האירגון. לא הייתי פעילה
בקרב ההמונים, אך הייתי חברה בתא
שכלל כמה חברים נוספים. היו אלה
האנשים היחידים באירגון שהיכרתי
החל בתקופה שבה גוייסתי ועד לתקופה
בה עזבתי את רצועת־עזה. הכרנו זה
את זה בשמות־המחתרת שלנו בלבד.
מישפחתי לא ידעה מעולם על
פעילותי זו. אחי חיפה עלי כדי שאוכל

לבצע את החובות שהיו מוטלות עלי.
הוטל עלי להעביר נשק ממקום למקום
ולהסתיר אותו עד שהיה בו צורך.
לפעמים היו מבקשים ממני לקשור
קשרים עם מישפחות של משתפי-
פעולה, כדי לאסוף עליהם מידע.
בתקופה זו פירסמה החזית סיסמות
נגד פיתרון של ״שלום״ עם האוייב.
אחת מהחובות שהוטלו עלינו היתה
לצייר את הסיסמות האלה על הקירות.
פעולה כזו היתה צריכה להתבצע בש־עות־הלילה
המאוחרות, או בשעות־ה־בוקר
המוקדמות. באותו האופן גם חילקנו
כרוזים. ההתלהבות שלנו הפיחה
בנו אומץ, והיינו רבים בינינו על הזכות
לבצע משימה מסויימת. חשנו בשימחה
מיוחדת כאשר הוטלה משימה על מישהו
מאיתנו.
פעם, כאשר חילקתי כרוזים, מעדתי
על רגלו של חייל ציוני ישן, שהיה
אמור לפטרל ברחובות. מרוב בהלה
חזרתי על עיקבותי, וחילקתי את הכרו
חיפוש
בבית (עזה)1969,
״הם פרצו לביתנו בפעם האחחנוז...״

זים באיזור אחר.
המשימות שהוטלו עלינו לא היו
מסוכנות במיוחד, אך גם לא היו בלתי־חשובות.
זכורני
שפעם היה האירגון זקוק
בדחיפות למכונת־כתיבה ומכונת״שיב־פול.
הממונה עלינו תיכנן לגנוב מכונות
אלה ממחנה־הדרכה שהיה בקיר־בת־מקום.
אני וחברתי־לתא עמדנו בתצפית,
וחבר אחר איים לירות במנהל
(שישן במיתקן ושהתעורר מהרעש) אם
יקרא למישטרה. למזלנו, הוא לא ניסה
לעשות דבר, וטוב שכך, מפני שהאקדח
שהיה בירי החבר שלנו היה רטוב מפני
שהיה קבור באדמה. כאשר ניסינו אותו
מאוחר יותר, הוא פשוט לא פעל!
על כל פנים, הישגנו את המכונות,
והמפקד העליון שלנו, צ׳ה גווארה מעזה*
גמל לנו בשוקולד. במבט לאחור,
דאגתי יותר איך אכנס הביתה, מבלי
להעיר את הורי, מאשר איך לבצע את
נגד המשימה־שיתוף־פעולה

עולה נוספת, שלא היתה מוצ־
24 לחת ביותר, היתה ניסיון־הנפל
לרצוח את ראש־עיריית עזה, רשאד
אל־שווה, פיאודל ומשתף־פעולה ירוע.
הקבוצה שלנו כללה חמישה בחורים
ושתי בחורות, חברתי ואני.
במשך שבועיים ערכנו תצפיות ולמדנו
את לוח־הזמנים שלו — מתי עזב
את בניין־העירייה, באיזו שעה הגיע
לביתו, סוג המכונית שבה נסע,
וכדומה.
תוכניתנו היתה לירות פו בזמן שיצא
מבניין־העירייה. אולם ביום שנקבע,
שרץ האיזור במכוניות־סיור ישראליות,
ולא היינו יכולים לעשות דבר
מבלי להיתפס. החלטנו חיש־מהר
לשנות את איזור־הפעולה ולנסות ולהרוג
אותו ליד ביתו. הוא נכנס למכוניתו
ונסע, ואנחנו עקבנו אחריו בשתי

עזתית פצועה אחרי הפגנה ()1980
״הכדורים היו רטובים״...

מוניות נפרדות. הקדמנו אותו וחיכינו
לו במארב.
שאווה עצר את מכוניתו בחזית•
ביתו, ולפני שהספיק לצאת מהמכונית
ניגשו אליו החברים וביקשו את ניירותיו.
שאווה מסר את הניירות, אך לפתע
כשהבחין שהיו בידיהם אקדחים שלופים
ושעמדו לירות בו, הוא התכופף.
אקדח אחד ירה, אך הכדורים פגעו
בשימשה. האקדח השני לא פעל כלל,
כי הכדורים היו לחים מדי.
מתוך יאוש זרקו החברים שני רימונים
לתוך המכונית, אך גם הם לא התפוצצו.
הבנו כולנו כי ביזבוז נוסף של
זמן במטרה לחסל אותו יסכן אותנו.
הספקנו לברוח, שניות לפני שמכונית־סיור
נכנסה לרחוב. כולנו היינו מאוכזבים
נורא, ואף ננזפנו על־ידי המפקד
שלנו.
בשנות ה־ 70 המוקדמות מונו חברי
מועצת־העירייה על־ידי הרשויות הציוניות.
החזית העממית התנגדה למינויים
כאלה והחלטנו לאיים על חברי
מועצת־העירייה במוות, אם לא יתפטרו.
הייתי לפעמים בין אלה שהוטל
עליהם למסור מיכתבי־איום אלה.
משימה זו היתה צריכה להיעשות
במהירות. היה עלינו לחלק כרוזים
ברחבי עזה ומיכתבי-איום בבתי חברי
מועצת־העירייה, הכל ביום אחד.
אני נשלחתי למסור מיכתב־איום
בביתו של אחר מחברי מועצת־העי־רייה.
דפקתי
בדלת, ואשתו פתחה. מסרתי
לה את המיכתב, במעטפה סגורה,
ואמרתי לה שזוהי הזמנה. היא שאלה
לשמי, הזדהיתי כאשתו של אחד מחב
ריו.
הייתי רק בת 15 באותה תקופה.
ההתרגשות שלי כשהיא שאלה אותי
לבטח עוררה את חשדה. על כל פנים,
היא פתחה את המעטפה וקראה את
המיכתב לפני שהספקתי לחצות את
הרחוב ולתפוס מונית. היא התחילה
לצעוק לאנשים ברחוב כדי שיתפסו
אותי. אני זוכרת שהיא השתמשה בהמון
מילים גסות. לא נותרה לי ברירה *
ונאלצתי לחצות שדה פתוח, ובצד
השני תפסתי מונית כדי להגיע למקום־
הפגישה שנקבע מראש.
נהג־המונית אמר ״תראי, האשה
ההיא צועקת אחריך!״ כשנוכחה לדעת
שאף אחד לא נענה לקריאותיה, היא
יצאה מביתה והתחילה לרוץ אחריי
בעצמה. משכתי בכתפיי ואמרתי לנהג־המונית
שמימי לא ראיתי אותה. וזה
היה נכון.
שליח למישפחות

^ א בל המשימות שהוטלו עלינו
/היו כל־כך דרמאתיות. אבל חלקן
היו מסוכנות למדי. הוטל עלי לחלק
משכורות ומיכתבים למישפחות חללינו
והברינו שהסתתרו או שהיו במעצר.
המיכתבים היו קטנים במיוחד, כדי
שלא תהיה בעייה להסתיר אותם, וב־שעת־הצוו־ר
גם לבלוע אותם. חלוקת
הכספים התבצעה כל חודשיים. תכיפות
גבוהה יותר היתה מעוררת חשד.
* זה היה כימיו שר סותתה אריאסמר,
ספקר החזית העתסית ברצומת־־מזה באר
תה תקופה.

יומנה שד נעות ו/חתות/ה הרגישה? מה היו מניעיה?
ן * פעם הוטל עלי ועל חברתי לבצע
משימה כזו. חברתי היתה טיפוס רציני
מאד, והחיילים במחסומים היו תמיד
נטפלים אליה במיוחד. לי היתה יותר
מודעות לאופנה, ולא עשיתי רושם
כאילו אני מעורבת במשהו רציני.
באחר המחסומים זה השתלם. חברתי
נדרשה לצאת מהרכב ולהיכנס לאוהל,
שאותו הכינו הציונים כרי לערוך חיפושים
על גופן של נשים. אני לא התבקשתי
לצאת מהמכונית. למזלנו, הכסף
והמיכתבים היו אצלי. המיכתבים היו
בפי, וכבר הייתי מוכנה לבלוע אותם,
אילו היו מבקשים לבדוק גם אותי, אך,
למרבה המזל, הם הסתפקו בבדיקת
יי חברתי.
כפי שכבר ציינתי, עזר לי אחי וחיפה
עלי כאשר נעדרתי מהבית כדי
לבצע את משימותיי. אולם הוא נהרג
על־ידי הציונים, ופעילותי הוגבלה
מאוד.
היה עלי למצוא תירוצים שונים,כדי לצאת מן הבית. היה זה קשה
במיוחד, מאחר שהייתי הבת היחידה
ומישפחתי הגנה עלי במיוחד, בייחוד
אחרי נפילת אחי. אבל היה זה מצב
:זמני, שנמשך כמה חודשים בלבד.
בינתיים הספקתי לסייס את בית־הספר
התיכון, והתחלתי ללמוד במיכללה.
״ המורה שלי היה בעבר חבר בחזית
העממית, והיה ער לעובדת היותי
פעילה באירגון. כאשר היה צורך בכך,

ב בז ר עגז העם וזול המיו־לן ע

אותנו לשאת נשק ולהשתמש בו, ולא
רק להבריח אותו להסתירו.
אולם האמצעים שעמדו לרשותנו
ושיטותינו היו פרימיטיביים ביותר. לא
יכולנו להרשות לעצמנו להתאמן בתחמושת
חיה. הכדורים היו מעטים ויקרים.
נהגנו להתאמן בחצרות מבודדות
ונסתרות, או בתוך הבתים. למדנו כיצד
לייבש כדורים לחים בחול חם, כיצד
להחזיק באקדח ולכוונו, וכיצד להשתמש
ברימוני־יד.
חובותינו לאירגון נשארו בעינן.
היינו נפגשים בתדירות הרגילה. לא
יותר משניים או שלושה בכל פגישה,
תמיד במקומות ציבוריים, ומעולם לא
לזמן רב. איש מאיתנו לא ידע את
שמותיהם האמיתיים של האחרים. היה
זה אמצעי־זהירות, שלמדנו להעריך
אותו אחר־כך, כאשר חלק מהחברים
נתפסו בשעת־פעולה. אינני רוצה להישמע
יומרנית, אבל אני חייבת לאמור
כי החברים של הקבוצה שלנו היו משהו
יוצא מן הכלל. הם היו נאמנים ואיתנים
בכלא כפי שהיו מחוץ לכלא. אני צריכה
גם להגיד שלא רק חברים שלנו היו
ראויים לשבח.

מאות מיליונים רואים
מדי יום את דויד
הפדישתי ואת
גוליית הישראלי

כאשר אוניה נפגעת בקרב, הפקודה
הראשונה של הקברניט היא לערוך
״הערכת נזקים״.
בתום שבועיים של ניסיונות כושלים
לדכא את ההתקוממות בשטחים
הכבושים, היתה ממשלת־ישראל רחוקה
מעריכת ביקורת כזאת.
במישרד־החוץ, שהוא גם מטה מיפ־לגת־העבודה,
נערכה ביקורת חלקית.
כי מן השגרירויות ברחבי העולם הגיעו
קריאות אס־או־אס.
אין כוח בעולם המודרני המסוגל
לעמוד מול הריווח של הטלוויזיה.

חים הפלסטיניים. דעת־הקהל המצרית
קיבלה את השלום רק בתנאי זה.
כאשר גורשה מצריים ממישפחת
העמים הערביים, גרם הדבר למועקה
נפשית עמוקה בה. לכן עלתה קרנו של
חוסני מובארכ, כאשר הצליח באחרונה
להביא לחידוש היחסים בין מצריים
ורוב מדינות העולם הערבי, מבלי
לבטל את חוזה השלום עם ישראל.
היתה זאת הצלחה מסחררת. עזר לו
בכך יאסר ערפאת.
כל זה הועמד עתה בספק חמור.
מיליוני הצופים במצריים, כמו אחיהם
בירדן, בסעודיה ובעולם כולו, חשופים
מדי יום לתמונות הנוראות מן השטחים
הכבושים, וליבם יוצא אל הפלסטינים,
היוצאים בחזה חשוף נגד חיילי צה״ל,
היורים בהם. שום ממשלה אינה יכולה
לעמוד לאורך ימים בפני לחץ פסיכולוגי
זה. מה גם שבמצריים גואה ועולה
גל הקנאות האיסלאמית, הרואה
בשלום עם ישראל תועבה דתית.
לעומת זאת יורע מובארב היטב
שהוא זקוק לסיוע הכלכלי הענקי שהוא
מקבל מארצות־הברית. סיוע זה תלוי

עת־עזה, ו״הפלסטינים של 1948״,
שהם אזרחי־ישראל.
לכאורה יש הבדלים גדולים בין כל
החלקים האלה. ההווייה של הפלסטינים
במחנות־הפליטים בלבנון, בירדן
ובסוריה שונה לגמרי מזו של תושבי
השטחים הכבושים, החיים על אדמתם,
בחברה מסודרת. יש הבדל גדול בין
האוכלוסיה הקבועה בערים כמו בית־לחם
ועזה ובין הפליטים במחנות
הסמוכים, דהיישה וג׳באליה. תושבי
הגדה המערבית רגילים להתייחס אל
העזתיים כאל פלג מפגר ופרימיטיבי,
ואילו תושבי רצועת־עזה מתייחסים אל
אנשי־הגדה כאל אנשים מפונקים ורב־רוכיים.
פער
גדול עוד יותר קיים בין כל
אלה ובין האזרחים הפלסטיניים של
ישראל. עצם החיים בשולי הדמוקרטיה
הישראלית, הייצוג בכנסת, קיום מיפ־לגות
חוקיות, החינוך במערכת הישראלית,
ידיעת השפה העברית — כל
אלה גרמו לגיבוש ציבור פלסטיני
שונה באופיו בתוך ישראל עצמה.
אולם במאה ה־ ,20 אין דבר העומד
הלוחמים וההמונים
^ מרות שרוב העם הפלסטיני
/בעזה לא היה מעורב באירגוני־

מכבה־האש הגיע!

הפגנה עם דגל פלסטיני(עזה)1969 ,
״אל־שווה התכופף, והכדור לא פגע מ...״
נתן לי רשות מיוחדת לצאת מהמיכ־ללה.
שיתוף־הפעולה שלו איפשר לי
למלא את חובותי באירגון. לבשתי גם
את הלבוש המסורתי של עזה —
חצאית שחורה ארוכה וכיסוי־ראש —
כך שיכולתי לכסות את פניי, ולא
היתה סכנה שהאנשים יזהו אותי ויספרו
ע ל:י ״ לאי

מוני

צבאיים
^ הרי תקופה שבה מילאתי חובות
מהסוג שתיארתי, דרשנו, חברתי
ואני, לעבור אימונים למען המחלקה
הצבאית. ההישגים שלנו, עד לאותה
תקופה, היו טובים, החברים שלנו
הסדירו עבורנו אימונים, שיכשירו

ההתנגדות, היה ליבו איתנו. כאשר
תקפו אותנו סיורים ציוניים במהלך
הפגנות או כאשר רדפו אותנו ברחובות,
היינו יכולים להיות בטוחים שכל
דלת, שעליה נדפוק, תיפתח לפנינו
מייד, וכל בית יעניק לנו מחסה. לפעמים,
בהפגנות, היו מרססים אותנו
במים צבועים באדום, כדי להקל על
מלאכת־הזיהוי לאחר־מכן. אנשים היו
מכניסים אותנו לבתיהם, מחליפים את
בגדינו ועוזרים לנו להיפטר מהצבע.
לפעמים, כאשר הייתי נשלחת לאיזו־רים
שהיו חדשים לי, כדי לחלק כספים
למישפחות־החללים, הייתי מאבדת את
דרכי. אנשים רבים היו עוזרים לי ברצון
ובאופן דיסקרטי למצוא את הכתובת
הנכונה ׳

(המשך בעמוד )36

מצלמת־הטלוויזה מגיעה אל שטח־האירוע.
תוך דקות מוקרנות התמונות
לכל העולם. כעבור דקות או שעות
רואים אותן־ מאות המיליונים בבואנוס־איירס
ובטוקיו, במוסקווה ובאלג׳יר,
בניו־יורק ובדלהי. הרדיו פועל במהירות
רבה עוד יותר, וגם הוא מאחד את
כדור־הארץ.
בשבועיים האחרונים, יום אחרי יום,
ראו מאות המיליונים על מירקעי מכשיריהם,
בטרקליני בתיהם, את חיילי
צה״ל החמושים יורים בנערים ובנערות,
והורגים אותם. הם ראו את אנשי
מישמר־הגבול בועטים באכזריות בצעירים
ובצעירות. הציגו את ההתקוממות
בחריפות ובמיידיות כפי שרק
הטלוויזיה יכולה לעשות.
התמונות היו חמורות מן המקובל
בקוריאה ובבנגלה־רש, ואף בדרום־
אפריקה. ההרג היומי, שכולו חד־צדדי,
כשהמפגינים אינם מפעילים את הנשק
החם המצוי בשטחים הכבושים, עשה
את שלו.
מאז מילחמת־הלבנון לא הופיעה
ישראל באור כה שלילי. טבעי הוא
לאדם לרחוש •אהרה למרוכאים ולחלשים,
ולחוש שינאה אינסטינקטיבית
למדכא. הסיפור על דויד וגוליית הוא
אחד מנכסי־צאן־ברזל של האנושות.
התמונות מן השטחים הכבושים חזרו
על סיפור זה. אלא שהפעם דויד הוא
פלישתי. וגליית הוא ישראלי.
מועקה בקאהיר. הנזק בדעת־הקהל
העולמית הוא עצום, ואין עדיין
כל אפשרות אף להעריך אותו. הרעיון,
שניתן לבטל או לצמצם נזק זה על־ידי
״הסברה״ ,הוא אווילי. מיליון מילים
של הסברה לא יבטלו את ההשפעה של
דקה אחת של צילומים בטלוויזיה.
הנזק המיידי הבולט ביותר הוא ביחסים
עם מצריים.
כאשר חתם אנוור אל־סאדאת על
השלום הנפרד עם ישראל, הוא יצא
מגדרו כדי להוכיח כי לא זנח את הא־

כולו בחסדי ממשלת־ישראל, השולטת
בקונגרס האמריקאי אף יותר מכפי
שהיא שולטת בכנסת. מילה אחת
מירושלים תביא לביטול, או לצמצום
דראסטי, של סיוע זה.
השבוע תימרן מובארכ בין שני אילוצים
אלה. הוא הגיש לישראל מחאות
חריפות מדי יום, אך לא החזיר עדיין
את שגרירו מתל־אביב. אולם אם יימשך
המצב בשטחים הכבושים כפי שהוא,
או אם אף תחול הסלמה, לא יוכל
איזון עדין זה להחזיק מעמד.
אלה הן רק תוצאות ראשונות. מלוא
התוצאות מרחיקות־הלכת על כל מער־כות־החיים
בישראל עצמה, ועל מעמדה
של ישראל בעולם, יתבררו רק ברבות
הימים.

והמרי
חו ה הכל
ה שלוב
במשך 24 ששת
התאחדו כל 2.2
מיליון הפלסטינים
בין הים והירדן
בקרב העם הפלסטיני פועל חוק הכלים
השלובים.
בתודעת הפלסטינים עצמם, נחלק
עמם לשני חצאים כמעט־שווים2.2 :
מיליון מהווים את ״הפלסטינים של
הפנים״ ,כלומר החיים בתוך הארץ,
וכמיספר הזה מהווים את ״הפלסטינים
של החוץ״ ,הפזורים בארצות־הערב וברחבי
העולם.
״הפלסטינים של הפנים״ מתחלקים
גם הם לשני חלקים :״הפלסטינים של
,״1967 תושבי הגדה המערבית ורצו־

בפני כוח־המחץ האדיר של התחושה
הלאומית.
2.2מיליון בלב אחד. השבוע
פעל חוק הכלים השלובים, ואיחד את
כל פלגי העם הפלסטיני.
ההתקוממות שהתחילה בעזה —
ולא במיקרה — פשטה אל הגדה המערבית.
היא חצתה גם את הגבולות המלאכותיים
של ירושלים המיזרחית הנד
סופחת, ושם נערכו בפעם הראשונה
מהומות חמורות ביותר.
עברו רק ימים מעטים, והמתיחות
עברה את הקו הירוק, ואחזה בכל חלקי
הציבור הפלסטיני בישראל עצמה. גם
העסקנים הערביים של מיפלגת־הע־בודה
ומפ״ם, שאחיהם מתייחסים אליהם
בזילזול, נגרפו עם הגל ולא יכלו
לעמוד בפניו. הם הצטרפו.
ביום השני השבוע היו כל 2.2
מיליוני הפלסטינים שבין הים־התיכון
והירדן מאוחדים בתנועת־מרי אחת.
מילחמת ישראל־פלסטין, בת 100
השנים, שידעה כבר שלבים הרבה,
לבשה צורה חדשה.
מי ימלל גבורות. מול התפתחות
זו עמד המימסד הישראלי חסר־אונים
ואובד־עצות.
יצחק שמיר השמיע את מליצותיו
היומיומיות (״אין כל חדש״ ,״בכל דור
ודור היו לנו צרות״ ,״העיקר לא לפחד
ולא ללקות במורך־רוח״) ,ודוברי מיפל־גת־העבודה
החזיקו־החרו אחריו(חיים
בר־לב :״להילחם בהתפרעויות כאילו
אין בעיה מדינית, ולטפל בבעייה המדינית
כאילו אין התפרעויות״).
לאיש מהם לא היתה תשובה. איש
מהם לא היה אף מסוגל לראות את
השאלה כמות שהיא.
אחר־כך הדליקו הכל נרות־חנוכה
ושרו ״מי ימלל גבורות ישראל״ —
מבלי לחוש בלעג המר הטמון במילים
אלה על רקע המאורעות בשטחים
הכבושים.
זה הבטיח דם נוסף. הרבה דם.

שרון מ כו ס
פעילים בי שיבה
השר אריאל שרון, יו״ר מרכז תנועת־החרות,
יכנס את פעילי התנועה באיזור ירושלים
ובהתנחלויות בגדה-המערבית, בישיבת-
האידרא של הרב שלמה גורן, הנמצאת ליד
הכותל המערבי בירושלים.
הזמנות לחברים נשלחו השבוע, והישיבה נקבעה ל־10
בינואר.

ביקור ת ק שה ע ל רבין
בצמרת מיפלגת־העבודה יש ביקורת קשה על שר־הביטחון
יצחק רבץ, על שלא הקדים את שובו מארצות־הברית, לאור
האירועים החמורים בגדה־המערבית ובעזה.

שרים במערך טענו שרבץ, ששב ארצה ביום
השני, יכול היה לחזור עוד לפני סון! השבוע,
ולא להישאר בארצות־הברית בימים שבהם
ממילא אין עובדים שם, כאשר המצב בשטחים
הכבושים הלך והחמיר.

קונסול* אמריקאי
ממוצא ע ר בי
מורים דרייפר, הקונסול הכללי של ארצות־הברית
בירושלים, עומד לסיים את תפקידו בחורש פברואר, בתום
שנתיים.

בירושלים המיזרחית נפוצו שמועות
שבמישרד־החוץ האמריקאי שוקלים למנות
לתפקיד דיפלומט ממוצא ערבי. השמועות
מסתמכות על בך שדיפלומט שחור נשלח לייצג
את ארצות־־הברית בדרום־אפריקה.

קואליציה של
שיט*!הליכוד
בחיפה מתגבשת קואליציה חדשה בין מיפלגת־שינוי
והליכוד, תוך כוונה לרוץ ברשימה משותפת בבחירות
הבאות לעירייה, ולהתמודד עם אריה גוראל והמערך.
יתכן שלקואליציה זו יצטרפו גם כמה גופים דתיים.

גאז מסוג חד ש
בעת פיזור הפגנה ספונטאנית, ש תב
משתתפיה היו ערבים ושנערבה ליד ביתו של
ראש־הממשלה בירושלים, השתמשה
המישטרה בגאז מדמיע מסוג חדש.
זהו גאז שנדבק לבגדים. הוא מדמיע יותר,
משתק, ואינו מתנדך במשך ימים אחדים.

בגין גגד סיפוח
אריה נאור, אחד ממחברי הספר מדינודישראר וארץ־
ישראל, שייצא לאור בקרוב בהוצאת בית־ברל, מגלה באחר
מן הפרקים מדוע נמנע ראש־הממשלה לשעבר, מנחם בגין,
מלספח את השטחים הכבושים לישראל.

נאור, שהיה מזכיר הממשלה בתקופת ממשלת
בגין, מספר בפרק ״אדם ואדמה״ ,בי בגץ הגיע
לכלל מסקנה בי סיפוח השטחים היה כבר אז
,מעבר להיתבנות המדינית וההיסטורית.
בדיעבד, טוען נאור. היתה בהחלטה זו של בגין
תרומה מכרעת לשלום עם מצריים.

מיזרחים מזד הי ם
עם הפלסטינים
תנועת המיזרח אל השלום בשיתוף עם תנועת האוהלים,
השייכת למיפלגת־העבודה, עומרת לצאת לכמה מחנות
פליטים בגדה־המערבית, כדי להביע את הזדהותה עם
הפלסטינים במאבקם.

השיירה הראשונה תצא ביום החמישי
מירושלים לג׳ילזון, כשעל המכוניות יתנוססו
דגלים לבנים.

הרצחב עז ה
לא נחקר
העיתונאי מכרם ח׳ורי מחול לא נקרא
למסור עדות על המיקרה שהוא היה עד לו,
כאשר צעיר פלסטיני בבית־החולים בעזה
חשף את חזהו מול חייל-צה״ל וקרא :״ירה
בי!״ והחייל ירה והרגו.
מחול, עיתונאי ערבי מיפו, כתב המקומון
״העיר״ ,הודיע עוד באותו היום למיס-
קדת הצבא בעזה שהוא מוכן לזהות את
החייל הרוצח, אם יערכו לו מיסדר-זיהוי.
הוא נענה בשלילה.
אח שהתקרית פורסמה ברבים וגם
הועלתה בכנסת, לא נקרא מחול למסור
עדות — לא במישטרה ולא בצבא.

גזענות בג לי צה ל
העיתונאי הערבי מכרם חו׳רי מחול
עמד גם במרכזה של פרשה נוספת:
הוא הוזמן לגלי־צה״ל כדי להתראיין
בתוכנית ״נכון לעכשיו״ .כשראה אותו
בתחנה רס״ר־המיטבח, נרעש על כי נותנים
לערבי להיכנס לתחנה. הוא הזעיק את
רס״ן שלומית אלעד, קצינת־הניהול של
התחנה, הממלאה בימים אלה את מקומו
של מפקד התחנה, הנמצא בחו״ל.
הקצינה פנתה אל עורכת ״נכון לעב־שיו״
,רינת עינבר, ותבעה ממנה במפגיע
שלא להזמין להבא ערבים לתחנה.

ט אגר של
בו ח־ עבו ד ה יהודי
סיספר רב של צעירים יהודיים, ביניהם חיילים משוחררים
וצעירים לפני־צבא, המאורגנים בקבוצת חבר לגיוס כוח־עבודה
זמני ועונתי, נתקלים בקשיים במציאת עבודה.

מסתבר שבמקומות־עבודה רבים בישראל,
שבהם חסרות ידיים עובדות בגלל שביתות
הפועלים מן השטחים הכבושים, לא מוכנים
לשלם לפועלים יהודיים שבר גבוה מזה
המשולם לערבים, ושכר זה נמוך מדמי*
האבטלה.

לי שכת עורכי־הדין
נגד מעצרי־שווא

בגין שלח מי כתב

לישכת עורכי־הדין מתכוונת להקים ועדה,
שתכץ דו״ח יסודי על מעצרי־שווא הנעשים
על־ידי מישטרת-ישראל. הוועדה תוקם בגלל
טענה על ריבוי מעצרי-השווא.

מנחם בגין, ראש־הממשלה לשעבר,
שלח מיכתב ברכה ליורם גרוזנר, המנכ״ל
החדש של מלון ״שרתון־סלאזה״ בירושלים,
לרגל בר־המיצווה של המלון.
בגין כתב :״התארחתי יחד עם בני-
מישפחתי במלון. ונהנינו תמיד מהכנסת־אורחים
חמה שלא תיתכן מלבבת ממנה.
מאחל לכם שתוסיפו להביא כבוד לישראל.״
המלון
טורח בכל שנה לשלוח לבגין
עוגה ליום־הולדתו.

הלישכה מקווה שניתן יהיה לאכוף את המסקנות על
המישטרה באמצעות חקיקה מתאימה.

הודעות סודיות
לכת בי ם הצבאיים
אחרי חודש של ניסיון, הגיעו השבוע דובר־צה״ל וחברת
איתורית להסדר, שלפיו כל ההודעות של הדובר, המיוערות
לכתבים הצבאיים של העיתונות הישראלית, יועברו
במערכת החדשה של׳איחורית, הכותבת את הידיעות

בעברית וגם אוגרת ידיעות, שאינן יכולות להישמע באותו

שיקולי-הסודיות הכריעו, מכיוון שכאשר
המכשיר כותב את ההודעה, אין איש, מלבד
מקבל-ההודעה, יכול לשמוע את הנאמר.

הכב אי ם פגעו
במכונית מ צרי ת
מכונית של מכבי־אש, שנחפזה לכיבוי
שריפה, פגעה במכוניתו של עובד בכיר
בשגרירות המצרית, ברחוב באזל בתל־אביב.
הכבאים
המשיכו בדרכם, ואיש השגרירות
התלונן בתחנה. לאחר מכן התנצלו
הכבאים ומסרו לשגרירות טופם־נזק. מדובר
על נזק של כ־ 200 דולר. בכך חוסלה
התקרית.

בנקים ומלט שות יתחב רו
ל מי שטרה פ ר טי ת
עד סוך שנת 1987 יסתיים פרוייקט ניתוק
מערכות-האזעקה בסניפי הבנקים ברחבי-הארץ
ממישטרת־ישראל, וחיבורן לחברה פרטית
בשם ״מוקד 99״.
על הפרוייקט מנצח איגוד־הבנקים, לאור טענת המישטרה
שאין לה רי אמצעים וכוח כדי לעמוד במטלה הכבדה.
בחודש ינואר הקרוב יינתקו כל מערכות־האזעקה
במלטשות־היהלומים מן המישטרה, ויחוברו גם הן ל 10 קד
,99 ובכר תהפוך החברה באופן רישמי למישטרה הפרטית
הגדולה בישראל.

תשדירי־חינם
בערו ץ השני
יש סיבויים שהערוץ השני ישדר תשדירי-
שרות בחינם, אם תתקבל תביעתו של מיגזר
ההתנדבות והמלב״רים(מוסדות־ללא־כוונות-
רווח) משר־התיקשורת ומוועדת-הכנסת-
לעניין־הערוץ־השני.
המיגזר טוען בתביעתו כי הסדר כזה קיים בכמה ממדינות
המערב.
גד יעקובי הסביר כי עם חקיקת חוק הערוץ השד יתכן
וייקבעו כללים בעניין זה.

עובדי ם אינם
רוצים ל ת רו ם
בקרב עובדי עיריית רמת־גן יש התמרמרות רבה בגלל
הודעה שנמסרה לעובדים, המחייבת אותם לתרום שכר־עבודה
של יום וחצי למען קרן־צמיחה למיפעלים־במצוקה.
התרומה חלה על כל העובדים החל ממשכורת נובמבר,
והיא מעוגנת בהסכם השכר הקיבוצי.

העובדים קיבלו מיכתב. שבו התבקשו הסרבנים
להודיע על התנגדותם לוועד. העובדים פוחדים
שאם יודיעו על התנגדות, יירשם הדבר בתיקם
האישי.

סופר רכש בי ת בלונדון
איש־העסקים הישראלי דויד סופר רכש
באחרונה בית בלונדון. הוא סיים את עינייניו
עם האמריקאים, אחרי הסתבכותו שם. הוא
שילם את חובותיו, ויכול עכשיו לנסוע
לארצות-הברית.
בינתיים מנהל סופר מגעים עם מס־ההכנסה בישראל, כדי
להגיע להסדר כספי.

טסע־ ה סב ר ה
למען אגחי־פקאן
מכון הפקאן בישראל עומד לפתוח במערכת־הסברה נרחבת,
כדי לחנך את הציבור להשתמש באגוז זה, המשמש במיטבה
הצרפתי כתוספת למאכלים שונים, כגון סלטים, פשטידות,
מרקים ועוגות. ההסברה תשים את הדגש על כך שהפקאן
הוא מאכל מזין, שהשומן שלו אינו גורם להסתיידות
עורקים כמו שומן־הבשר, למשל.

לצורך העניין הוזמן סקר אצל הד״ר מינה צמח,
כדי לברר מה חושב הציבור על אגוז זה. צמח
גילתה שהציבור אינו יודע הרבה על הפקאן
ואינו מודע לערכו התזונתו, ושיש לפקאן
תדמית של מוצר יקר.
ענ ת

ס רגנ ס טי

פך אחד

פנים רבות לחג־-החנוכה.
אפשר לראות בו את חג הגבורה היהודית, חג-של ניצחון
היהודים על הגויים, חג של חנוכת בית־המיקדש אחרי שחולל
וטוהר.
אפשר לראות בו גם חג כלל־אנושי, חג של התקוממות המדוכאים
נגד כובש זר, חג של גבורת המעטים והבלתי־חמושים מול
פני צבא־כיבוש גדול ושופע־נשק.
בחג־החנוכה תשמ״ח עמדו שתי תפיסות אלה זו מול זו.
התפיסה הראשונה היתה בפי שילטון־הכיבוש בעזה ובשכם,
והתפיסה השניה בפי מתנגדיו.
כמו תמיד, הכיבוש מביא עימו את פיצול אישיותו של הכובש.
חכמינו זיכרונם לברכה העניקו לחג־החנוכה את סמליו, מפני
שלא רצו לפאר ניצחון שבא אחרי מילחמה רבת־שנים ועקובה־מדם,
הם שמו את הדגש על התוכן הרוחני של ההתחדשות.
תמהני אם החפמים־דהיום, אנשים כמו עובדיה יוסף ושלמה גורן,
היו הולכים בדרך זו.
ומי יודע, אולי רקם השבוע מישהו במחנה־הפליטים ג׳באליה
או בלאטה אגדה חדשה: לחבורת־נוער היה רק פח קטן של נפט,
שהספיק להבערת צמיגים במשך יום אחד בלבד. היה עליהם
להבעיר צמיגים הרבה. אז קהה נס, והנפט הספיק להבערת
צמיגים במשך שמונה ימים שלמים.

בימיה הראשונים. היא שוברת את השיגרה. היא מחזירה לגברים
את נעוריהם, ומעניקה להם את התחושה שיש טעם לחייהם
ותכלית למעשיהם. היא משחררת את האשה מן השיגרה של בעל,
מיטבח ואפרוריות היומיום בכלל. היא מעוררת אינסטינקטים
עמוקים, החוזרים אל האדם הקדמון ומעבר לו, אל הקוף וקודמיו.
ואם היא משחררת את המבוגרים והמבוגרות, הרי את הילדים
על אחת כמה וכמה.
תיקווה ותהילה הוא סרט של ילד על המילחמה. הילד — ג׳ון
בורמן — התבגר מאז, אך הוא זוכר את מילחמת־העולם השניה
בלונדון של הבליץ, כפי שראה אותה בילדותו, על רקע הנאומים
של נוויל צ׳מברליין, וינסטון צ׳רצ׳יל והמלך ג׳ורג׳ השישי.
בשביל הילדים זה היה גן־עדן. אבא לבש מדים ונעלם. מסביב
עולים הבתים באש. הילדים המאושרים משחקים בין ההריסות.
הסרט מורכב מתמונות של ילדות קסומה במילחמה, על
חוויותיה המרתקות.
באמצע ההפצצה צונח טייס גרמני בלב השכונה. אנשי הג״א,
נשים וילדים רצים למקום. מן השמיים יורד נער גרמני, מנתק את
עצמו מן המיצנח, מתמתח, יושב על חבית, מדליק לעצמו סיגריה.
שוטר קשיש, מזויין באלת־מישטרה, בא לאסרו. השבוי מרים את
ידיו, ספק ברצינות, ספק בצחוק, קורץ לאחותו היפה של הילד
(המחזירה לו קריצה והחוטפת סטירה מאמה) ומובל מן המקום.
אחד הבאלונים, שהועלו מעל ללונדון מתוך תיקווה שהמטו־סים
הגרמניים יסתבכו בכבליהם, משתחרר. הוא מרחף בכבדות
אנה ואנה מעל לגגות, כמו דג אגדתי מגושם. התושבים מוחאים
לו כף ומריעים לכבודו. הוא מסמל איכשהו את החופש. כאשר
באה כיתת־יורים ומעלה אותו באש, הם מבכים אותו כאילו היה
חלום שנגוז.
אמה של פאולין השכנה נהרגת בהפצצה. אך החיים נמשכים.
הילדים משחדים את הילדה בחופן של תכשיטים שאספו מן
ההריסות. תמורתם היא מראה להם את איבר־המין שלה, כשהם
עומרים בתור ומציצים בזה אחרי זה.
האחות בת ה־ 15 שוכבת עם חייל קנדי בחדר הם מוך. הילד
ואחותו הקטנה מציצים מבעד לחור־המנעול, ומשווים את ביצועי
הזוג הצעיר לביצועי ההורים, תוך השמעת חוות־דעת מלומדה.
האחות נכנסת להריון.

ולעומת ילדי הבליץ, ילדי סטאלין. סרט ישראלי חדש.
לכאורה יש דימיון כלשהו בין שני הסרטים. מבוגרים משחזרים
את ילדותם. התסריטאי־בימאי נדב לווייתן משחזר את ילדותו
בקיבוץ של השומר הצעיר.
הסרט מתחיל בימים האחרונים של פולחן סטאלין, מגיע לשיאו
בנאומו המפורסם של ניקיטה
חרושצ׳וב, שחשף את פשעיו של
הרודן.
אך בסרט הישראלי חסרה
האחדות של היצירה. בסרט
הבריטי ברור כי הכל נראה
בעיניו התמימות של הילד,
שבהן משתקפות חולשות האדם
באהבה. ואילו לווייתן התקשה
להחליט מה הוא עושה.
האם מתוארים הדברים כפי
שנראו בעיני ילד? אם כן, מדוע
אין רואים זאת. האם מתנקם
לווייתן המבוגר בקיבוץ ובמפ״ם,
ם טאי1י•
שעוררו בו, כנראה, זעם עמוק?

האם זוהי קאריקטורה מכוונת, סאטירה פרועה או ״הומור
ואירוניה״ ,כפי שאומר דף־יחסי־הציבור של מירי זיכרוני?
הרבה דברים בסרט אינם אמינים. אנשי־הקיבוץ הפכו קאריק־טורות
מהלכות על שתיים. הקיבוץ מתואר כמיסגרת כפייתית,
אכזרית, צבועה ומתחסדת. דבקותו בפולחן־סטאלין והאבל על
מותו מתוארים בלעג מריר. הרבה דברים אינם סבירים. פשוט לא
יכול היה לקרות שחברים ידרשו באסיפת־קיבוץ (בראשית שנות
ה־ 050 להשאיר בידיהם את הפיצויים שקיבלו מגרמניה, כרכוש
פרטי.
נקודת־האור בסרט היא דמותו של שמוליק שילה, כקומוניסט
ההולך אחרי סטאלין בעיניים עיוורות, והנתקף אחרי נאום חרוש־צ׳וב
בדיכאון נוסח־בגין. רק שיגור הספוטניק הרוסי מחזיר אותו
לחיים.
ברגעים אחדים מגיע שילה לפתוס אמיתי, גוגע־ללב. אולי
היה מוטב ללווייתן להתרכז בדמות זו, ולבנות סביבה עלילה
כלל־אנושית של האדם המאמין, הרואה באלוהים שלו(אלוהים
בשמיים או בשר־ודם) את התגלמות הצדק, ושחלומו נשבר.
האמונה בסטאלין — אחד מגדולי הפושעים של המאה ה־20
— היתה נאיבית. אך אפשר היה להבין אותה על רקע התקופה.
מול הרשע המוחלט של היטלר, חשו רבים בצורך להאמין בטוהר
המוחלט, ולוא במחיר עצימת־העיניים וההתעלמות מכל הגיון.
בסופו של דבר, אין הסרט מתרכז בתום של ילד, ולא בפאתוס
של זקן. יש קצת מזה וקצת מזה, אך בעיקר יש בו שינאה תהומית
ואופנתית לקיבוץ — שינאה של , 1987 לא של . 1954
יש כמה סצינות יפות, למשל: שיבתו של מרדכי אורן מן
המעצר הצ׳כי (הייתי נוכח בטכס קבלת־פנים בקיבוץ מיזרע,
והתיאור די נאמן) .או: בריחתה המבויישת עם הנץ השחר של
מישפחה שהחליטה לקבל את הפיצויים ולרדת לגרמניה. ויש
הרבה צילומים מצויינים (של גדי דנציג).
אילו גיבש התסריטאי את כוונותיו לפני שניגש לעבודה, זה
יכול היה להיות סרט טוב.

אתגר ומימסד

הוי, איז 1מירחמה נחמדה
המילחמה היתה נעלמת מזמן מן הנוף האנושי, אילמלא גרמה
תענוג כה רב לאנשים כה רבים.
המילחמה משלהבת. היא מרוממת את רוחו של אדם, לפחות

לונדון נחרבת. השכונה הופכת לעיי־חורבות. אך הילדים
משחקים. להם כל זה טבעי. גם כאשר הבית שלהם עצמם עולה
באש.
באחד הבקרים מגיע הילד לבית־הספר, ומוצא שם סצינה
פרועה של שימחה וצהלה. בלילה נפלה פצצה על בניין בית־הס־פר
.״תודה, אדולף!״ צועק אחד הילדים. ואילו הילד ביל, גיבור
הסרט, מסכם בדיעבד :״זה היה הרגע המאושר ביותר של חיי!״

שקיעת שמש העמים

מאחזר, קווי האדיב
פרשת פולארד אינה נותנת לי מנוח.
בגליון של כתב־עת אמריקאי־ערבי מצאתי את הנוסח המלא
של התזכיר, ששלח התובע האמריקאי לשופט לפני מתן גזר״
הדין, ובו הנימוקים להטלת
״תקופת־מאסר ארוכה״ על
ג׳ונתן פולארד. התובע לא דרש
מאסר־עולם — כפי שגזר עליו
השופט, ביוזמתו.
התובע השתדל ככל יכולתו
לתאר את פולארד כנבל, שמכר
את נישמתו תמורת בצע־כסף.
אולם מן התיאור המפורט ש־בתזכיר
עולה תמונה שונה
לגמרי. פולארד אומנם קיבל
כסף (פחות מכפי שהפקיד
מיכאל אלבין המנוח בחשבונות
של ידידיו המאושרים) .אך ברור
כי פעל מתוך מניעים לאומיים.
נראה כי לא חש שום מחוייבות כלפי ארצות־הברית. נאמנותו
היתה נתונה בשלמותה לישראל.
את הקשר הראשון עם ישראל יצר פולארד עצמו, אך לאחר
מכן נגרר, נדחף ופותה על־ידי מפעיליו הישראליים. התזכיר
מתאר בפירוט רב איר משכו אותו אביאם סלע, רפי איתן ואנשיהם,
שלב אחרי שלב, אל האבדון הבטוח. הוא מסר להם יותר
מאלף מיסמכים סודיים, מהם מיסמכים בעלי מאות עמודים כל
אחד. זה מוכרח היה להיגמר באסון.
כאשר נלכד פולארד הוא הוסיף למשוך את חוקריו באף במשך
כמה ימים. אף שכבר ידע שהוא אבוד, הוא הוליך אותם שולל,
העלה אותם על עקבות כוזבים, כדי לאפשר לכל אנשי הרשת
הישראלית לברוח מארצות־הברית. יש הרבה פאתוס בנאמנות זו
— שהרי בסופו של דבר הופקר. כאשר הגיע, ברגע האחרון
ממש, אל תוך חצר־השגרירות הישראלית, גורש משם ישר אל
זרועות הסוכנים של האף־בי־איי, שהמתינו בגלוי ליד השער.
התזכיר מאשר, אגב, את התגלית שפירסמנו בשעתו בשבועון
זה, והמסבירה את הזעם הרב של קהילת־המודיעין האמריקאית
על פולארד ועל ישראל. פולארד מסר לישראל ניתוחים אמריקאיים
סודיים של מערכות־הטילים הסובילטיות. ניתוחים אלה
מגלים כיצד אוספת ארצות־הברית מידע על ברית־המועצות,
י ״ובכלל זה מידע ממקורות אנושיים שאת זהותם יכול היה כל
מנתח־מודיעין מוסמך לחשוף המיסמכים האלה) מגלים את
המקורות האנושיים של המידע ואת המנתחים האמריקאיים״.
כלומר: את רשתות־הריגול האמריקאיות הפועלות בברית־המו־עצות.
היה צורך לחסל את כולן.
התזכיר גם מאשר שמפעיליו של פולארד אמרו לו מה לחפש
במחשבים של חיל־הים האמריקאי. משמע: מישהו גילה למפעי־ליו
של פולארד מה מצוי במחשבים הסודיים ביותר של המודיעין
האמריקאי. האמריקאים היו בוודאי רוצים לדעת מי זה מישהו זה,
ומכאן תשוקתם הרבה לשים את ידם על רפי איתן, אביאם סלע
וראשי צה״ל וחיל־האוויר דאז.
מעבר לכל המישחקים האלה, בולטת כפיות־הטובה הנוראה
של מדינת־ישראל כלפי ג׳ונתן ואשתו החולה, אן, שהופקרו ״כמו
טייס שהופל מאחורי קווי־האוי־ב״ .פסוק זה בא מפי פולארד,
וצוטט גם הוא על־ידי התובע.
ארצות־הברית אינה האוייב של ישראל, אך במיקרה זה הפסוק
הוא במקומו. מצפוננו אינו יכול לנוח, בשעה ששניים אלה נמקים
בכלא.
אם היתה כאן פשלה, היא לא של הפולארדים. היא היתה של
מדינת־ישראל. בימינו, אין מדינה מתכחשת עוד למרגליה. יחס
המדינה לשניים אלה הוא חרפה.

נפט

שגי הילדים ב״תיקווה ותהילה״

מה עשינו לפני שהומצאה המילה ״מימסד״?
בשנות ה־ 50 השתמשנו במילים אחרות. השלם הזה, שהיה אז
הקול האופוזיציוני התקיף ביותר (ואולי היחידי) שקרא תיגר על
המימסד, הטיף נגד ״המישטר״ .שמואל תמיר אימץ לעצמו את
המושג הזה כאשר הקים ב־ 1959 את מיפלגתו החדשה, וקרא לה
״המישטר החדש״.
מניין צצה פיתאום המילה החדשה, אשר יצרה — בהכרח —
גם מחשבה חדשה?
היא נולדה, כך הסתבר לי ממאמר שקראתי באחרונה —
בבריטניה. עיתונאי בריטי בשם הנרי פיירלי כתב ב־ 1955 מאמר
על אילי־הכוח השולטים בבריטניה, והשתמש בראשונה במילה
״אסטאבלישמנט״ .כעבור שש שנים כתב הפרשן האמריקאי
ריצ׳ארד רובר פארודיה בשם ״הערות על האסטאבלישמנט
באמריקה״ .כך נכנסה המילה לשימוש גם שם.
איני יודע מי המציא את התירגום העברי המוצלח ,״המימסד״.
הוא התחיל להתהלך בארץ בראשית שנות ה־ ,60 זמן־מה אחרי
המילה החדשה ״אתגר״ ,שגם היא מילאה חלל שזעק למילוי.
לכל מילה, הגוון שלה. המילה ״מישטר״ מעלה על הדעת
בעיקר את השילטון הפוליטי. כאשר השתמשנו במושג זה,
הצבענו על הקשר בין המישטר הפוליטי, החברתי, הכלכלי,
הצבאי, החינוכי והרעיוני, וקבענו שזוהי יחידה אחת. המילה
״מימסד״ מבטאת רעיון זה הרבה יותר טוב.
חבל שלא אני המצאתי אותה.

1; 1ז ח ״ 0
על מירפסת דירתה של
הפסלת אילנה גור ביפו־העתי־קה
הצטופף קהל בלתי־רגיל
לגביה. כמעט כל הנוכחים היו
בנקאים. גור החליטה לערוך
מסיבת־הפתעה לידידה, אהרון
מאיר, מי שהיה מנכ״ל בנק ה

.בץם -ההןלדת ען ל ע] ת

התעשייה־והמיסחר מחפש מיטה זוגית * זיוכית 1לא ויטראז׳

בנק המיזרח׳ ,ואז היה היחיד
בחבורה שלא חבש כיפה.
אורח אחר היה הפרקליט
יגאל ארנון. הוא נח בכורסה,
ואשה יפה ישבה על בירכיו.
מישהו התלוצץ :״אם אני אבוא
לפגישה לילית איתך, האם תשב

בן סרג׳ .גם סיפור ההיכרות בין
השניים מתוייק היטב בזיכרונות:
השניים נפגשו במילחמת יום־כי־פור.
סרג׳ ביקש מישראלי טרמפ
צפונה. במשך הדרך הארוכה מהתעלה
לחיפה, התיידדו, ואלה
תוצאות הידידות.

\ ך 1ך 1הרב של מיגדל״העמק, היה אחד מאורחי־הכבוד בחנוכת ביתם של לילי ואריאל
שרון בעיר העתיקה בירושלים. לקראת סיום האירוע החליט הזוג לתרום עוגה 111 גדולה, שהובאה לביתם על־ידי מלון ירושלמי, למיגדל״העמק. הם הכריזו על התרומה, ומייד אחר״כך
התחבקו גרוסמן ושרון ארוכות. בתמונה למטה: ח״כ רפאל איתן עם אשת״החברה הירושלמית שרה
דוידוביץ. איתן, שהיה בין המוזמנים, בא למקום בחברת בני־הזוג דוידוביץ, שלא היתה בידם הזמנה.
השלושה הגיעו בין הראשונים, אך השומרים בפתח התירו רק לרפול להיכנס, והזוג דוידוביץ נאלץ להמתין
בחיץ. לאות הזדהות עם ידידיו, החליט רפול גם הוא להישאר בחוץ, מתוך תיקווה שבמהלך הערב יתירו גם
לזוג דוידוביץ להיכנס. השלושה עמדו בצד, ליד הצלמים הרבים, במשך שעה ארוכה. שרה דוידוביץ היתה
לבושה בשימלת״ערב שחורה, שעליה פירחי״זהב. אך גם אחרי ההמתנה הארוכה לא הותר לזוג דוידוביץ
להיכנס, והוא חזר כלעומת שבא. הבעל הוא, אגב, עובד מישרד״התעשייה־והמיסחר. גם רפול לא נכנס.

ממישקלה, הציגה גיזרה חטובה
בשימלה שחורה, וסירבה לקלקל
את המראה הצעיר על־ידי גילוי
גילה.
סגן־ניצב חרותה הראל,
שהתפרסמה כמי שגילמה
את חווה יערי בשיחזור המיש־טרתי
המפורסם, מתכוונת לפרוש
מהמישטרה. חרותה היא
עורכת־דין במיקצועה, ונחשבת
לממולחת במיוחד. היא מתעתדת
לעבור לשוק הפרטי.
מישפטן אחר — אלי
טמיר — מתעסק בימים אלה
דווקא בעיסקי־הבידור. טמיר,
שהוא חברה־לחיים של הזמרת
אילנית מזה תשע שנים, התחיל
להנהיג מהשבוע שעבר ערבים
ברזיליים בנן־העויקם ים. בערב
הראשון גרר למקום את כל
חבריו ואת אשתו, כמובן.
ניצב גבי עמיר, מפקד
מחוז תל־אביב, זעם ביום השישי:
הוא יצא מאירוע חברתי במלון
דניאל וגילה שיש פנצ׳ר במכוניתו
החדשה. מכיוון שלא התמצא
עדיין בנעשה במכונית, לא מצא
את הג׳ק. הוא הזעיק עזרה מיש־טרתית.
השוטרים שהגיעו למקום.
זיהו אותו, והתעקשו גם
לסייע בידו להחליף גלגל. סוף
טוב — הכול טוב. אבל עמיר
הופתע לגלות את הסיפור בעיתוני
סוף־השבוע, כשהוא כתוב
בסיגנון מגמתי ועוקצני.
בעוד שהעיתונות סוערת
בגלל ההפסדים בכנר, ובקונצרן
מתנהל מסע פנימי של השמצות
הדדיות, קם ונסע מנכ״ל הקונצרן,
ישעיהו ו״שייקה״ו גביש,
לחו״ל.
באחת המסיבות האחרונות
שנערכו בעיר נראו שתי חתיכות
שבלטו במראן האכזוטי. למי
שניסו להתחיל איתן התברר
שזאת אם ובתה. האם היא הזמרת

התימניה. כוכבה הררי, ובתה י
היא הזמרת ורד הררי. השתיים
אומנם אינן דומות זו לזו, אך *
נוהגות להתלבש בסיגנון דומה
ונראות יותר כחברות מאשר כאם ן:
ובת.
המלחין אהוד מנור ;
נמנע מללחוץ את ידיהם של אנשים
כשהוא פוגש אותם. למי ־
שנפגעים הוא מסביר שבאחד
הלילות הוא נרדם בתנוחה לא־ ג
נוחה, וישן כך במשך כמה שעות: .
כשהתעורר סבל בידו מכאבים 2
חזקים, המונעים ממנו פעילות -
סדירה.
כאשר זורחת השמש בחורף,
נמצאת תמר איטל בשפת־ימה
של תל־אביב. אשל, מי שהי־ ^
תה שגרירה וחברת־כנסת, טוענת
כי חוף־גורדון הוא הממלכה
שלה. היא משחקת במטקות,
והתאהבה במישחק זה .״בהשוואה
לזה, טניס הוא מישחק איטי •>
ומשעמם ״,היא טוענת. הוותיק איש־הקולנוע
שיש קולר שוב נראה באחרונה
כשהוא מחייך בכל פה. כששואלים
אותו לפשר השימחה, הוא
מספר שניצח במערכה הראשונה
נגר מישרד־הביטחון על זכויות־ההפצה
של הסרט שחי אצבעות
מצידון. לדבריו הגיעו אנשי ^
מישרד־הביטחון למישפט כשאינם
מוכנים וערוכים, ועורך־דינו
יהודה רסלר, הצליח להוכיח
שקולר עשה את המוטל עליו
נאמנה בהתאם לחוזה. השופט
פסק שעד לשימוע הבא, נאסר
על שני הצדדים להשתמש בסרט
ולהפיצו בחו״ל.
ההצגה אלמוות, שהועל־ •1
תה במיסגרת פסטיבל־עכו לפני
חודשיים, זכתה במקום הראשון.
בתקנון של הפסטיבל הובטח
לזוכה פרם כספי. אך שחקני־ההצגה
והכימאי אבנר שלו לא
אבי ולדמן, העולם הזה

מיזרח׳ ,שנפל קורבן למשבר-
הוויסות. למאיר מלאו 64 שנים.
את ההזמנות אירגנה מזכירתו
של מאיר, ואילנה גור לא הכירה
רבים מן המצטופפים בצל־קור־תה.
אבל זה לא הפריע לפסלת
החברותית.
אחד הבאים למסיבה היה
יוסף גבע נ ,)63 אביו של אל״מ
אלי גבע, שהתפרסם במילח־מת־הלבנון.
גבע־האב, שהיה אלוף
בצה״ל, התגלה כידיד־נעו־רים
של מאיר. מסתבר שגם הוא
גדל במישפחה דתית, אך החליט
— כמו מאיר — ללמוד חקלאות
במיקווה־ישראל. כעבור
שנים ניהל גבע חברת־בת של

אשה יפה זו גם על ברכיי?״ ענה
ארנון :״לא. היא יושבת על ברכיי
מפני שהיא אשתי״.
אילנה גור היתה אחת
המוזמנות שבאה לחנוכת־ביתו
של אריאל שרון ברובע המוסלמי
בעיר העתיקה בירושלים.
לאילנה יש בית בן שלוש קומות
ברובע היוקרתי ביותר במנהאטן,
ובית בן שלוש קומות ביפו העתיקה.
כשראתה את שני החדרים
של מישפחת־שרון ברובע המוסלמי,
תמהה :״איפה כאן הבית?״
הפסנתרן המשתף פעולה
עם השחקן־זמר שימעון ישראלי
בהצגת־היחיד שלו זהירות,
זיכרונות! הוא חיפאי בשם ראו
חבר־הכנסת
אהרון אבו־חצירא
חש בעייפות אחרי
הקונגרסים למיניהם — הקונגרס
הספרדי והקונגרס הציוני.
לכן טס בסוף השבוע לניו־יורק,
ומשם הוא ממשיך לעיר־האורות,
פאריס. בתום חופשה בת כמה
ימים ישוב ארצה, כדי לנסוע,
הפעם בתפקיד, למצריים. שם
יעלו המונים — ואבו־חצירא
בראשם — לקיברו של הקרוש
המהולל, הלא הוא סבו.
מסיבת יום־הולדת עליזה
נחגגה בפאב טאבו לכבוד מיקי
אמדורסקי, גרושתו של הזמר
בני אמדורסקי. מיקי האדמונית,
שהשילה קילוגרמים רבים

התגלה כרקדן נלהב. התת־אלוף
הצנוע, שהוא ממוצא תימני, בא לע־רב־הצדעה
לתימניה מפורסמת אחרת -שושנה דמארי. כששמע
את צלילי המוסיקה התימנית, קפץ ממקומו, עלה לבימה ורקד עם
הזמרת. הערב היה רצוף תקלות משעשעות. הזמר בועז שרעבי היה
אמור לשיר דואט עם הזמרת, אך הנהלת עינבל איבדה את קל טת
הפלייבאק. כשכבר סוכם על שיר אחר, ניגש שרעבי לפסנתר
ומצא שהוא נעול. דקות אחדות לאחר־מכן כאשר הקהל הת חיל
לרקוד על הבימה, נדמה המערכת הסטריאופונית. כפיצוי על
כך הוזמנו כולם לטעום מהמאכלים התימניים שהובאו למקום.

אביגדור קהלני

העולם הזה 2625

רחל אבנרי, העולם הז ה

רהל אבנרי, העולם הז ה

היה הרוח החיה של מסיבת״החנוכה המסורתית בקפה
הדליק חיים לבקוב, איש״הפלמ״ח האגדתי(למעלה מימין) .המנחה היה, כמובן, גורביץ
״כפית״ ,שאליה גאו כל ותיקי המקום. צביה ליטנץ, אחותו
עצמו(למעלה משמאל) .את שאר הנרות הדליקו הבימאי גרשון פלוטקין ,״נשיא כסית״;
יוסי הראל, מפקד אוניית־המעפילים ״אקסודוס״; מקס קרמר, בעל עיסקי״תעופה, יליד
של משה״איש״כסית המנוח, החליטה לקיים את המסורת, למרות האבל על מות אחיה.
דרום־אפריקה, כנציג מיזוג־גלויות; מאשה צ׳רבקובה, ציירת צעירה מברית־המועצות,
במקום נכחו שלושה דורות של המישפחה (למטה) :לאה, אלמנתו של חצקל איש״כסית,
שהדליקה נר שמיני, רותי, אלמנתו של משה איש״כסית, ושני ילדיה, לי ותמר. נר שני
כסמל ההשתלבות של דור חדש במקום; לאה איש־כסית ונכדיה, כנציגת ״נצח כסית״.
שמעו דבר ממארגני־האירוע.
והם דווקא נהגו לשמוע אותו שר
לפני ימים אחדים הוזמנו אחדים
בעברית את הורה, ח׳ ח׳ חי
מהם, בדרך עקיפח, לבית־העיחר
ושירים אחרים. אבל הם טענו
נאים בתל־אביב, כדי לקבל את
שזה אירוע רשמי, והם פוחדים.
הפרס. השחקנים שהגיעו נדהמו
אבי ענה שהוא מכבד את רצונם.
לגלות שהאירוע מתקיים בחדר
״התחלתי את הופעתי בשירים
קטן ועלוב, ללא כיבוד. את
בצרפתית ״,סיפר טולדנו השפניהם
קיבלו שני גברים שנשאו
בוע ,״אבל כאשר ראיתי שנציג־נאום
קצר. כששאלה השחקנית
המלך הוא אדם סימפטי, מגיב
מירי פאביאן על הפרס, השיבחמימות,
התחלתי לשיר בעבבו
לה השניים שההמחאה האמורית.
הוא היה מבסוט, מחא־רה
עדיין לא נחתמה. השחקנים
כפיים, ובסוף ההופעה הזמין אוהנעלבים
עזבו את המקום, מה גם
תי לגשת לשולחנו. הוא אמר
שהבימאי שילם את מרבית ההושהוא
נותן לי אישור להביא
צאות של ההצגה מכיסו.
למארוקו, בויזה קולקטיבית,
קבוצה של 50 איש — אנשי־סירטו
השנוי־במחלוקת
רוח, אמנים, בעלי־השפעה —
של הבימאי ויקטור שיינפלד
שאינם ילידי הארץ הזאת.
אומץ בקו הששת גרם לו בזמנו
אמרתי לו שזה רעיון מצויין, כי
הרבה עוגמת־נפש, בגלל החרם
מארוקו סובלת מדימוי לא־נכון
הישראלי עליו והשימוש הלא־בעיני
הישראלים. אני מתכונן
נכון שעשו בו הירדנים, כשהציגו
לצאת עם הקבוצה בקיץ הבא. יש
אותו בעריכה חדשה בטלוויזיה
כבר הרבה קופצים״.
הירדנית. סירטו החדש, החלום
ושיברו, שצולם בארץ ושנערך
שרה שובל, שפרשה
בלונדון, עוסק אף הוא בעימות
באחרונה מעבודתה בקול ישראל
למבקרים בתערוכת עי־בקזבלנקה,
במלון המפואר ה״אט
החקלאות, הירצתה, כין השאר,
הישראלי־פלסטיני. הכימאי, הלטובת
מישרד ליחסי־ציבור,
ריכנס .,כאשר מארגני־האירוע
צוב־המוצר, הנערכת בנני־התע־על
הקשר בין הכוכבים לחיי־מודע
׳לרעש שעושים סרטיו,
חיפשה שם למישרדה. הרעיון
חכה, צפויה הפתעה. הדיילת
התבשרו שאחד מראשי העיר
המין .״מי שנולד במזל עקרב,״
חיפש בית שיהיה מוכן להקרינו.
המוצלח ביותר בא מבתה, תמי
הניצבת בפתח אחד הדוכנים
מתכוון להיות נוכח, ושזה לא
אמרה ,״הוא מיני במיוחד!״ נחמי
בת ה־ ,18 סטודנטית לספרות,
אלון גרבוז, מנהל הסינמטק,
אינה אלא פנינה רוזנבלום.
סתם ראש״עיר אלא הממונה על
קין, שהאזין לדבריה בעניין, הוא
הסכים להקרינו בתנאי שמועד
שהיא משוררת, ושכבר הוציאה
העיר מטעם המלך, הם נכנסו
למופתעים מסבירה רוזנבלום
עקרבהקרנת־הסרט
לא יפורסם ברבים,
ספר־שירים. תמי, אחותה הצעיללחץ,
שמא שיריו של הזמר
שהיא עובדת לפי חוזה מיוחד עם
טדי קילק היה אורח־הכ־ושעיתונאים
לא יהיו נוכחים
רה של הזמרת גיתית שובל,
החברה שאותה היא מייצגת,
בעברית יגרמו לאי־נעימות. טו־בור
באירוע החגיגי שנערך בע־בזמן
ההקרנה, הבימאי הסכים
הציעה את השם המקורי להיכנס
וחבריה, המכירים אותה כאשת־לדנו
הרגיע אותם, אמר שלדעתו
בקא־
, המהומות לפני
רב־חנוכה,
לתנאים, והשניים סיכמו שהסרט

החוצה.
דע^ל/לו,
הם מגזימים בדאגתם, כי בעבר
עסקים ממולחת, אומרים שהיא
רדו, ברובע היהודי בירושלים.
יוצג לפני מפיצים בלבד.
זזדד אזד,ליאב,נעמי מ; •
לא יצאה מקופחת מהעניין.
כבר נפגש עם ערבים במארוקו,
הקהל היה מורכב בעיקר מתיימוטי
הבדרן
והחקייו
רים ומקבוצת־חיילים, עולים חדבתערוכה
נשמע יורם
גלעדי, חגג את יום־הולדתו השים,
שהובאו מסיד־רת־חינור
בליזובסקי, מנכ״ל מישרד־ו
4בחברת בני־מישפחתו ועמישהתקיימה
בסביבה. מארגני האהתעשייה־והמיסחר
כשהוא שר
תיו השחקנים. חבריו, שרצו לירוע,
אנשי פירסום דחף, האח׳אל
את אחד המציגים לגבי מחיהפתיעו,
גייסו את אחיו, המפיק
זה קרה יום לפני מותה של
ראים על פירסום הרובע, דאגו
רה של מיטה זוגית. עוד לפני
ארל׳ה גילעדי למיבצע מיופרדריקה
סגל.
לתוכנית האמנותית — שירה־שהמציג
הספיק לענות, חזר על
חד, והביאו מבנימינה, מקום־
לידיה אופיר,אלמנתו של
בציבור והזמרת דורית דאו־השאלה
אחד ממלוויו, אך בקול
הולדתו של מוטי, את הפתיליה
שייקה, היתה בביתה כאשר
בני. אבל כהקדמה, ולפני שרם.
המגכ״ל פנה אל המלווה וששהוריו
השתמשו בה לבישול,
צילצל הטלפון. בצד השני של
השתתף בשירת משז צור, נשא
אל :״אי־אפשר לזכות פה בקצת
כשהיה תינוק. היא נשארה בבית
הקו היתה פרדריקה. היא
קולק דברי ברכה, משהו בנוסח
דיסקרטיות?״
למזכרת. יחד עימה הביאו סיר־סיפרה
שהזמינה מחזר שלה,
״עיר מאוחדת ...אחרי אלפיים
אלומיניום גדול, ובישלו חמין.
אמני הזכוכית, יעקב
אורח מגרמניה, לארוחת־שנות
באמצע נאומו נשמעו
אשתו, אורנה, הביאה מתנה
כהן ואריאל שי, אינם אוהבים
הבוקר, אבל האיש לא בא,
צעקות :״טדי קולק עוכר־יש־צנועה,
וסיפרה לחברו הטוב,
את השימוש במילה ויטראז׳.
ולכן היא הזמינה את לידיה
ראל!״ הצועק, יהדי דתי, חזר על
הבדרן גדי יגיל, שאת המתנה
לטענתם זוהי מילה המתאימה
שתבוא במקומו.
הקריאה שוב ושוב. קולק הגיב
האמיתית השאירה בבית. היא
בהחלט אך בינלאומי, לשימוש לידיה אמרה שאינה יכולה
ב״תעזבו אותו״ .מהקהל נשמעו
סירבה לגלות מה תוכנה.
מציעים הם כתחליף
מקומי. לא להגיע ליפו• יניד כדי כך
צעקות תגובה :״כיפאק לטדי!״
את המילה ״זיוכית״ ,והם אף פנו
המלונאית ענת קריבו־י
דיה אן פירשוחחו שתי הנשים. הסתבר
המארגנים דחפו סופגניה חמה
לאקדמיה ללשון כדי להשיג
שה, גרושתו של המנצח והמעלפיו
של המפריע, והרחיקו אותו
.ה1א בא בכל זאתושפרדריקה
היתה במצב־רויי
הכרה רשמית במילה.
בד דויד קריבושה, ידועה
מרומם. היא סיפרה שיש לה
מן המקום.
בפופולריות שלה בחוגי הבליי־שני
מחזרים, אחד ישראלי ואחד גרמני, והיא שוקלת למי
לאון אדרי, בעל חברת
אל רשימת הישראלים
נים בתל־אביב, אך היא לא תיאלהינשא.
׳זנ״טד
קינג פילם, סיפר השבוע:
המחזיקים במכונית מדגם של
רה לעצמה עד כמה שהיא מוכרת
בעוד השתיים מדברות, נשמע צילצול בדלת אצל פרד״
״מפיצי־הסרטים הודיעו לשר־מרצדס
הנעשה בהזמנה בלבד,
ואהודה. כשערכה מסיבת יום־
ריקה .״הוי, הוא בא בכל זאת!״ אמרה פרדריקה, וסיימה את
המישטרה שגם שוטרים מחובהצטרפה
באחרונה אשת־החברה
הולדת 25 היא הזמינה כ־ססו
השיחה.
רים לכבלים הפיראטיים. תשוהצעירה
מיכל בקר. בעלה, הגיעו חברים וידידים, אך בפועל
היורשת של פרדריקה היא בת״דודתה, שלא היתה קרובה
איש־העסקים, רכש לה מכונית
בתו של חיים בר־לב, בישיבה
500 אנשים, שהפכו את האירוע
לה במיוחד. הירושה כוללת דירה בבת״ים ופריטים נוספים.
שהתקיימה לא מזמן בלישכתו
מדגם מרצדס ,560 המוערכת
הפרטי להפנינג המוני. קריבושה
ואילו לסידורי ההלוויה בשבוע שעבר דאגה אחות בעלה
על־ידי מביני־עניין ברבע מיליון
בתל־אביב, היתה: מה, השוטרים
הסכסית עמדה מהצד, וויתרה על
המנוח של פרדריקה, דוב סגל.
דולר.
הם לא בני־אדם?״
שרותי שומרי־הראש שהתקשו
גופתה של פרדריקה עברה נתיחה, כדי לקבוע את סיבת־הזמר
אבי טולדנו הולברר
מי הבאים. מרבית האורהאסטרולוגית
איילת
המוות.
פיע לפני שבועיים בפני יהודים
חים היו גברים.
בנטל, שהתראיינה אחרי שר־

עמיקם גווביץ

צילצול ל ארו ח ת־ הסקר

העולם הזה 2625

רפי הזמנת 313 >-3עוו מנון,,דחו; בהנהלת מינה צמח, סקו ער
חס היהודים בישואל לצורות הכפייה הדתית. התוצאות מבתיעות

התה והנס״ה הדמית
^ 4י שמחלק את הציבור בארץ לשני מחנות מגובשים -דתי מול חילוני -טועה. גם
מי שמוסיף מחנה שלישי באמצע -מסורתי -אין לו על מה לסמוך.
אומנם יש מחנות המגדירים את עצמם כך׳ אך התחומים ביניהם מטושטשים לגמרי. יש
דתיים התומכים בעמדות חילוניות, ובאותו העניין עצמו יש חילוניים התומכים בעמדות
דתיות.
בארץ שורר בילבול מוחלט לגבי הבעיות של דת וחברה -זוהי המסקנה העיקרית
הנובעת מסקר שערך מכון ״דחף״ ,בהנהלת מינה צמח, לסי הזמנת ״העולם הזה״ .התוצאות
מאירות עיניים.

המסקנה העיקרית: אין בארץ מחנה חילוני אמיתי. מי שמגדירים את עצמם כך נוקטים
עמדה חילונית קיצונית בעניין אחד, ובאותה השעה עצמה מוכנים לתמוך בעמדות דתיות
קיצוניות בעניין אחר. נראה כי ההכרעה היא אי״רציונאלית לגמרי, אולי תוצאה של
זיכרונות־ילדות, אולי תוצאה של שטיפת־מוח מתמשכת בבית־ההורים, בגן־הילדים
ובבית־הספר.
לכן, מי שרוצה להביא בישראל להפרדת הדת מן המדינה, צריך לחנך קודם כל את
הציבור החילוני. נראה כי הציבור הדתי מגובש יותר, אך גס הוא מבולבל למדי, והדיעות
בו רחוקות מלהיות אחידות. בנושאים מסויימים קיים גם במחנה הדתי עצמו קיטוב.

חז״ם. מסוות״ס. חילוניים

חצים בחחנווה נשבח

ך* סקר נערך בסוף אוקטובר ובתחילת נובמבר .1987
( \ רואיינו 1193 אנשים, המהווים מידגם מייצג של האוכלוסיה היהודית הבוגרת בארץ, להוציא
תושבי קיבוצים. כל הראיונות בוצעו פנים אל פנים בבתי־המרואיינים, ונערכו על־פי שאלון מוכן
מראש.
אין בארץ נתונים רישמיים לגבי חלוקת האוכלוסיה היהודית בין דתיים, מסורתיים וחילוניים.

8^9חד מנושאי־המחלוקת העיקריים בין המחנות בארץ הוא התחבורה הציבורית בשבתות
י 1ובחגים.
אילו היתה קיימת בארץ הפרדה בין הדת והמדינה, היו המטוסים, האוטובוסים והרכבות פועלים
שיבעה ימים בשבוע, כנהוג בכל מדינות העולם.
מעולם לא היתה קיימת תחבורת־אוטובוסים בשבת ביישוב העברי בארץ(מלבד בחיפה) .הרכבות
הושבתו עם קום המדינה, והמטוסים בימי ממשלת הליכוד. תוצאות המישאל לגבי נושא זה מגלות
תמונה מאלפת:

ההנחה היא שכ־״״ 47 מגדירים את עצמם כחילוניים,כ 33 מגדירים את עצמם
כמסורתיים וכ־ס׳״ 20 כדתיים. כין אלה- ,צ׳ 5הם חרדים ו־/0״ 15 דתיים אורתודוכסים.

עורכי־הסקר הרכיבו מידגם דומה, אחרי שניתן לכל מרואיין להגדיר את עצמו על־פי שלושת
התוארים האלה.
ניתוח המימצאים נערך הן לגבי המידגם כולו, והן י בנפרד — לשכבות השונות שהוגדרו על־פי
המאפיינים הבאים:
• יחס לדת (דתיים, מסורתיים, חילוניים).

אנשים המגדירים עצמם כ־התחום
כלל המידגם

•גיל.

מין.
מוצא.
רמת־הכנסה.
תמיכה
במחנות הפוליטיים השונים.

דתיים

מסורתיים

חילוניים

תחבורה ציבורית
כללית בשבת בעד נגד
אין דיעה
סה־כ

־׳1008

/0יי 100

תחבורה ציבורית לים בשבתות בעד נגד אין דיעה
סה־כ

־*100

ס100

טיסות אל־על בשבתות בעד נגד
אין דיעה
סה״ב

10084

־׳1008

ס1000/

10084

תוצאות אלה יכולות להפתיע רבים.
הציבור המגדיר את עצמו כ״מסורתי״ מחולק כמעט שווה בשווה, כשקצת יותר ממחציתו תומך
בתחבורה ציבורית לים בשבתות, וקצת פחות ממחציתו תומך בתחבורה ציבורית כללית בשבת.
מעניין ש־12־ 13 אחוז מהדתיים תומכים גם הם בתחבורה בשבת, בעוד שמיעוט ניכר בקרב
החילוניים מתנגד לכך.
אולם ברור כי הרוב העצום של החילוניים תומך בתחבורה ציבורית בשבת, ובמיוחד לים.
אחוז דומה של חילוניים תומך בטיסות אל־על בשבת, והוא הדין לגבי המסורתיים. מעניין שאף
בין הדתיים ממש ,־ 1091 תומכים בכך.

בסך־־הכל יש רוב של כ 55 לכל סוגי התחבורה בשבתות. אילו היתה קיימת
בארץ צורת־הכרעה בדרך של מישאלי־־עם, כנהוג בכמה מדינות דמוקרטיות, היה
הדבר מתגשם.
בניגוד להגיון, אחוז התומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת גבוה דווקא בקרב בעלי ההכנסות
הגבוהות(שיש להם, מן הסתם, מכוניות פרטיות) ,בעוד שההתנגדות לכך גבוהה דווקא בקרב השכבות
בעלות ההכנסה הנמוכה, הזקוקות לתחבורה כזאת ביותר.

נגד חמץ בפסח
על־פי החוק הקיים, אסור להציג בפסח דיברי־חמץ.
בניגוד לתמיכה של רוב הציבור בתחבורה בשבת, תומך רוב הציבור בחוק החמץ. לא זה בלבד

ציון צפריר, העול ם הז ה

שהציבור הדתי והחילוני תומר בכך כמעט פה אחד, אלא שגם בקרב החילוניים תומכים בחוק יותר
משני שלישים.

מסתבר כי גם החילוניים תומכים בסמלים דתיים, בעודם מתנגדים לכפייה
הדתית הפוגעת בחייהם בפועל.
אנשים המגדירים עצם כ*
התחום
כלל המידגם

דתיים

מסורתיים

טוס־קוו גבוה יחסית בקרב קשישים, אנשים בעלי הכנסה נמוכה ואנשים ממוצא
מזרחי.

• נישואיו אזוח״ם
^ חד הנושאים המרכזיים ביחסים בין הדת והמדינה הוא עניין הנישואין והגירושין, הנתונים
בישראל באופן בילעדי בידי המוסדות הדתיים.
המרואיינים נשאלו בידי מי יש למסור את הסמכות בעניינים אלה, והוצגו להם ארבע אפשרויות:

אנשים המגדירים עצמם ב־

חילוניים

התתום

ביטול חוק החמץ בעד נגד
אין דיעה

ענייגי־אישות -בידי מי יש

לתת את הטיפול בהם?

סה־ב

־1009

10090

ס1000/

שיחווה מצהייו
בעיית השיחרור של בחורי״הישיבה מצה״ל התעוררה באחרונה מחדש, ומסעירה את הרוחות.
הסקר נערך לפני כן, והוא מגלה שבעניין זה יש לרוב הגדול של הציבור דיעה נחרצת: נגד הפטור.

מבחינה זאת נראה כי אין כמעט הבדל בין חילוניים ומסורתיים, המתנגדים
לפטור ברוב מוחץ.

מעניין שגם בקרב הדתיים יש יותר משליש המתנגדים לשיחרור.
המצב שונה במקצת לגבי פטור הבנות הדתיות מגיוס לצה״ל. בקרב החילוניים יש רוב גדול נגד
הפטור. בקרב המסורתיים יש רק רוב קטן נגד הפטור לבנות. ואילו בקרב הדתיים תומך הרוב הגדול
בפטור זה. מעניין שבכל זאת, גם בקרב הדתיים יש אחוז לא־מבוטל המתנגד לפטור.

ברור שאילו נערף מישאל־עם, היה מתקבל רוב גדול מאוד של כלל הציבור נגד
הפטור לבחורי־הישיבה, ורוב קטן יותר, אך מרשים למדי, נגד פטור הבנות.
אנשים המגדירים עצמם כ־התחום

במיקרים
חריגים. בהם ההלכה לא נותנת
פיתרון. יש לתת את
הטיפול בידי נופים
ממלכתיים

בידי רבנים מכלהזרמים ביהדות -
אורתודוכסים.
קונסרבטיבים ורשרמים

-אין דיעה

-סה־ב

10094

10094

10094

ביטול פטור מגיוס לצה״ל
לבנות דתיות
בעד

בלל המידגם

דתיים

מסורתיים

חילוניים

לבחזרי־ישיבה

סה־־ב

רק בידי הרבנותהאורתודוכסית כפי
שזה נהוג היום

בכל מיקרה יש לתתאת הסמכות גם בידי
רבנים מכל הזרמים
וג ם בידי גופים
ממלכתיים חילוניים
(נישואין אזרחיים{

ביטול פטור מגיוס לצה־ל
בעד נגד
אין דיעה
בלל המידגם

דתיים

מסורתיים

חילוניים

10094

10094

10094

10094

הטבלה מראה כי לגבי נושא זה קיים ניגוד חותך בין הדתיים והחילוניים.
בעוד שרוב החילוניים דוגל בנישואין אזרחיים לצד הנישואין הדתיים — כך שלכל אזרח תהיה
האפשרות לבחור בין נישואין אזרחיים ונישואין דתיים — הרי הרוב העצום של הדתיים רוצה לשמור
על הסמכות הבילעדית של הרבנות האורתודוכסית. מעניין שכמחצית המסורתיים מוכנים לוותר על
הבילעדיות האורתודוכסית המוחלטת, ונוטים לאחד הפיתרונות החלופיים.
מסתבר כי לזכויות הקונסרבטיביים והרפורמים אין תמיכה בארץ, וגם בקרב החילוניים פחות
מ־>מ< 1מגלים בהן עניין. ראוי גם לציין כי יותר מחמישית מן החילוניים מוכנים להשאיר על כנה
את הבילעדיות האורתודוכסית.

נגד

אין דיעה

אם מעמידים זה מול זה את הרוב המוחץ של הדתיים, התומך בבילעדיות
לרבנות האורתודוכסית, מול הרוב הקטן של החילוניים, הדוגל בנישואין אזרחיים
לכל דורש, אין פלא שהמצב הקיים נשאר על כנו.

>/״ 100

בציבור כולו יש רוב קטן לשינוי, שיאפשר נישואין אזרחיים במיקרים חריגים(פסולי חיתון) ,אך
נראה שאין בכך די כדי לשכנע פוליטיקאים שכדאי לעסוק בכך.

סה״כ

10094

10094

10094

בסיכום לכל הנושאים האלה: אצל רוב הציבור תלויה הנטייה לשינוי הסטאטוס־קוו בכיוון האנטי־דתי
בטיבו של כל נושא בנפרד, ואיננה אחידה לכל הנושאים.
הציבור אינו מוכן לוותר על סממנים שונים שהפכו כבר לסמלים, כמו ההסתייגות מהצגת חמץ
בפרהסיה בפסח. אולם יש רוב למען תחבורה בשבת ונגד הפטור לבחורי־ישיבה ולבנות דתיות.

אחוז התומכים בפגיעה בסטאטום־קוו הדתי, לכיוון החילוני, גבוה יחסית בקרב
השכבות הבאות: צעירים(עד גיל ,)40 אנשים ממוצא מערבי וילידי הארץ דור
שני, בעלי השכלה גבוהה ובעלי הכנסות גבוהות. אחוז המתנגדים לפגיעה בסטא־

• הנודה ב־ו היוונים ודח־ים
ן * עולם הזה״ ביקש לבדוק אם ההפרדה בין המחנות השונים, בתחום האזרחי והצבאי, יכולה
\ 1/ /להוות פיתרון מקובל.

לגבי התחום האזרחי נשאלה השאלה כך :״האם אתה בעד או נגד זה שאנשים
דתיים יגורו בישובים נפרדים רק להם?״
לגבי התחום הצבאי נשאלה השאלה :״איזו מבין שתי האפשרויות הבאות עדיפה בעיניך: שחיילים

או טו ומנ ״ גסחוית
(הנושך נועמ 1ד )15

דתיים ישרתו בצה״ל ביחידות נפרדות ויבוטלו המיגבלות הדתיות(כמו שמירת־כשרות ושבת) בשאר
היחידות — או שיישאר המצב הקיים כיום, שהדתיים ישרתו בצבא יחד עם החילוניים, וישמרו
המיגבלות הדתיות (שמירת־כשרות ושבת)?״

אנשי המגדירים עצם כ־ה
ת ח 1ם
כלל המידגם

דתיים

מסורתיים

חילוניים

במיגור האזרחי
בעד בדלנות
נגד בדרנות
אין דיעה
סה־־כ

63 3 10084

74 4 10084

10084

אנשים המגדירים עצמם ב־התחום

10084

שירות
בצבא
כלל המידגם

דתיים

מסורתיים

חילוניים

הקמת בתי־קברות

בעד בדלנות
נגד בדלנות
אין דיעה

סה״ב

10084

10084

10084

10084

מסתבר שרעיון ההפרדה אינו זוכה בתמיכה מוחצת. אמנם, רוב קטן בקרב הציבור החילוני תומך
בהפרדה בתחום האזרחי, אך גס רוב זה מצטמצם למיעוט, כאשר מדובר על הפרדה בתחום הצבאי. רק
3091 מהמסורתייס דוגלים בישובים נפרדים, ורק 2291,בקרב הדתיים.
בסך־הכל סבור שליש הציבור שזהו הפיתרון הנכון בתחום האן רחי, ושני שלישים סבורים אחרת.

בעד הקמת בתי־קברות
שלא מחייבים קבורה דתית
נגד הקמת בתי־קברות
שלא מחייבים קבורה דתית
אין דיעה
סה״ב

10084

10084

10084

10084

גם לגבי ענייני־האישות וענייני־הקבורה חלוקות הדיעות, לפי המאפיינים שכבר
צויינו. תומכים בהפרדה — צעירים עד גיל ,40 ילידי הארץ ממוצא מערבי,
בעלי השכלה גבוהה, תומכי גוש המערך.

• נסו לות״ס
^ שאלה הבאה היתה :״האם צריכה המדינה להמשיך ולתמוך כספית בשרותים הדתיים(הרבנות
1 1הראשית, הישיבות, הכוללים וכו׳< או שיש לבטל את תמיכת־המדינה בגופים האלה?״
מבחינה מסויימת, זוהי השאלה המכרעת. למימסד הדתי, שאלת־הכסף חשובה מכל שאלה אחרת.
בכספים האלה מתקיים המימסד הדתי הגדול על רבבות שכיריו ומוסדות״החינוך, המבטיחים את
המשכיותו.

התוצאות מפתיעות למדי: רק רוב זעום מאוד מקרב החילוניים מתנגד להמשך
התמיכה. הדתיים תומכים בהמשך הסיוע ברוב עצום, וגם המסורתיים תומכים בו
ברוב של שני •טלישים. בסך־הכל מתנגד רק שליש של הציבור להמשך התמיכה.
הדבר מפריך את הטענה כאילו רק קנוניות קואליציוניות גורמות להקצבות הגדולות למימסד
הדתי. גם בציבור הרחב אין רוב לביטולן.

אגשים המגדירים עצמם כ־התחום
כלל המידגם

דתיים

מסורתיים

חילוניים

בעד
תמיכה

נראה כי יש רצון ציבורי חזק לקיים צבא מאוחד ללא הפרדה, גם במחיר המשך
הכפייה הדתית בצה״ל.
מבחינה זו. יש רק הבדל קטן בין דתיים, חילוניים ומסורתיים. דווקא בין המסורתיים קיימת
ההתנגדות החזקה ביותר לקיום יחידות צבאיות נפרדות.
הנטייה לבדלנות במיגזר האזרחי גוברת ככל שמתרחקים מהדת. היא גבוהה יחסית בקרב גילאי
18־ ,25 ממוצא מערבי וילידי הארץ דור שני, בעלי השכלה גבוהה, תומכי גוש המערך. ההתנגדות לכך
גבוהה בקרב קשישים, ילידי אסיה ואפריקה, בעלי השכלה עממית ותיכונית חלקית, תומכי גוש
הליכוד.

• סבורה וחית לכל
^ התנגדות המעטה ביותר לכפייה הדתית קיימת בתחום הקבורה. מסתבר כי הציבור, ברובו
\ 1הגדול, קושר מוות לדת.

השאלה הוצגה כך :״האם צריך או לא צריך להקים בתי־קברות מיוחדים לאנשים
חילוניים, שאינם רוצים להיקבר בטכס דתי?״

בכל המיגזרים יש רק מיעוט קטן התומך בהקמת בתי־קברות שאינם מחייבים קבורה דתית. גם
בקרב החילוניים תומכים בכד רק .2591

מחייבים את התמיכה
שוללים את התמיכה
לא הביעו דיעה
סה״ב

36 3 10084

10084

10084

10084

גם לגבי שאלה זו ההתפלגות היא לפי המאפיינים שפורטו.

הסקר כולו מוכיח כי אין בארץ ציבור חילוני מגובש, בעל עמדה אחידה לגבי
כל הנושאים הנוגעים להפרדת הדת מן המדינה. רק בדברים הנוגעים במישרין
לחייו יש לחילוני דיעה תקיפה, ונראה שגם זו אינה די חזקה כדי להביא לפעולה
פוליטית נימרצת לשינוי המצב.
ניתן להסיק מכך שאין כל סיכוי להילחם בכפייה הדתית, כל עוד אין הציבור
החילוני עצמו מתגבש הרבה יותר.

לונדון

דירה לשניים במרכז העיר 3

מ ־ £26

ליו

פרטים והזמנות אצל סוכני הנסיעות
א קו ר דיוני ס טי ת
מארגנת שירה בציבור עם שיקופיות ומישחקי־חברה במסיבות תוכנית מיוחדת לימי־הולדת

טלסרן ,2 2 1 0 1 7 :תל־אבניב
העולם הזה 2625

רמדאן מצו (מימין, לובש ש דו מפוספס,
ולמטה מסתיו את פני!) נאשם באונס ומעש־סדו
ם-הכל על שובר הגלים של מלון ״הילטון׳
הוא ניסה שוב לנשק אותי ואני
דחפתי אותו. הוא התרגז מאוד, שם את
ידו על פי ודחף אותי ארצה. התחלתי
לבכות והוא אמר לי לשתוק, אחרת
ירצח אותי. הגשם כמעט פסק והוא אחז
בידי והוביל אותי ברחובות צדדיים.
לא הכרתי את הרחובות, ופיתאום
ראיתי שאנחנו ליד חוף מלון ה־לטון.
הוא לקח אותי לשרותי-הגברים
וציווה עלי להתפשט. סרבתי, הוא
היכח בראשי, נפלתי ומישקפי נשברו.
אני קיצרת־רואי ובלי מישקפיים
כמעט ואינני רואה כלום. זחלתי על

** ישל( ,שם בדוי, כל פירטי־זהותה
*/של התיירת נאסרו לפרסום) ,הוזמנה
על־ידי מישטרת ישראל לחזור
לארץ, ולנסות לזהות חשוד שנעצר
בתחנה־המרכזית בתל־אביב. מישל,
צעירה צנומה ונמוכה, ביקרה בישראל
כתיירת באוקטובר השנה, ונאנסה באכזריות
בשפת־הים בתל־אביב ליד
מלון הילטון. היא נשארה בארץ חמי־

היו חלקים מעשב־ים ואני החלקתי
ונעלי נקרעו. החזקתי את הנעליים
בידי וכאשר החלקתי הוא חשב שאני
עושה זאת בכוונה.
הוא ציווה עלי להתפשט, עשיתי
כמצוותו. הוא אמר לי לשכב על הסלע
ולדפוק אותו בפה. הוא היה לבוש ורק
הפשיל מעט את מכנסיו. ישבתי על
ברכי ועשיתי כדבריו. אחר־כך הוא
אנס אותי בדרך הרגילה ואז הוא ציווה
עלי לשכב על הבטן ובעל אותי
מאחור. הוא אמר לי לזחול על ארבע
ושוב עשה בי מעשה־סדום. אחר־כך

כי מישקפי נשברו. לפני שהוא הלך
הוא שאל כמה כסף יש לי בתיק ואמר
שאם אשקר הוא יהרוג אותי. הוא לקח
30 שקל ואת מפתחותי.
רק כאשר הגעתי למישטרה הרגשתי
שאני מדממת מפי־הטבעת. נשלחתי
לרופא לבדיקה. לא הייתי בתולה
כאשר זה קרה, והיה לי חבר לפני כן.
כעת אין לי חבר.

עד כאן עדותה של מישל.

אחרי סיום עדותה נחקרה העדה על־ידי
הסניגור. עורך־הדין ניסה לערער
את עדותה ומצא כי היו פרטים רבים

ביקרו אז בישראל גם סבי וסבתי והת־גוררנו
יחד בדירה במרכז תל־אביב.
ב־ 19 באוקטובר, שהיה היום הראשון
בשבוע, ניסיתי לנסוע בבוקר לאילת,
אבל הכביש היה סגור בגלל שיטפונות,
וחזרתי. בערב גסעתי לתחנה־המרכזית
כדי להחליף את הכרטיס. זה
היה בערך בשעה 6וחצי. עברתי דרך
התחנה לכיוון אוטובוס מיספר חמש.

אחו׳ האונס, נמלטה הת״ווז נשח״ה
מתחת למי המים, בערב חורפי גשום
שה ימים נוספים כדי לאפשר למיש־טרה
למצוא את האנס, אך זה לא נמצא.
כאשר עצרה המישטרה בראשית
דצמבר את רמדאן מצרי ,24 ,מעזה,
ששוטט בתחנה־המרכזית והציע לתיירת
להצטרף אליו, הוזמנה מישל לישראל
כדי לנסות ולזהותו. מישטרת־ישראל
שילמה עבור הכרטיס. מישל
הגיעה לישראל, ולמחרת בבוקר עברה
על־פני שורת הגברים שעמדו במיס־דר־זיהוי
לפניה. היא עברה על־פני כל
השורה, ואחר־כך זיהתה, ללא כל ספק,
את מצרי.
לפני שחזרה ללונדון, מקום־מגו־ריה,
באה התיירת לבית־המישפט ומסרה
את עדותה בפני השופט מנחם
אילן. את סיפורה סיפרה בחקירה הראשית
שערכה התובעת נאווה שילר.

וכך סיפרה מישל:
באתי לישראל ב־ 8באוקטובר השנה,
ועזבתי ב־ 27 לחודש. הייתי אמורה
לחזור ללונדון ב־ 22 באוקטובר, אבל
נשארתי עוד חמישה ימים כדי לנסות
ולזהות את האדם שאנס אותי. יחד אתי

מישהו דיבר אלי עברית, אבל לא
הבנתי מילה והמשכתי ללכת. הוא
התחיל לרדוף אחרי ואמר לי משהו
באנגלית. הוא שאל אם אני רוצה
לטייל בדיזנגוף, הסכמתי. נכנסתי עם
האיש למונית־שרות ונסענו. ירדנו
במקום שדיזנגוף נפגש בבן־יהודה,
והוא אמר שיראה לי היכן נמצאות
סירות־המיפרש. קנינו אננס, אכלתי
אותו בדרך והיבטתי בסירות. אני
חושבת שזה היה בנמל־הישן.
פתאום התחיל לרדת גשם ואמרתי
שמוטב שאלך הביתה לפני שהגשם
יתחזק. אבל הוא אמר שגשם בישראל
אינו נמשך זמן רב ותיכף הוא בטח
ייפסק. הוא ליווה אותי אך פתאום
התחיל לרדת גשם חזק. כדי להסתתר
מהגשם חיפשנו מיסתור מתחת לבניין.
הוא ניסה לנשק אותי ואני דחיתי אותו.
ראיתי מונית מגיעה למקום, וביקשתי
ממנו לעצור לי אותה. הוא ניגש למונית
ואמר משהו לנהג בעברית אך
המונית נסעה. הוא טען כי המונית
היתה בדרכה לכיוון ההפוד.

הריצפה ומיששתי כדי למצוא את
מישקפי. שמעתי אותו מדבר עברית
עם מישהו, אך לא צעקתי לעזרה כי
פחדתי שזה חבר שלו, ושניים הם יותר
מסוכנים מאחד. מצאתי את מישקפי
ויצאנו החוצה.
ישבנו על החוף והוא סיפר לי שיש
מיקרים שהוא מתעצבן ואינו יכול
לשלוט בעצמו. הוא ציווה עלי לגעת
בראשו והרגשתי שהוא חם מאוד. קמתי
ללכת, אבל הוא משר בידי בחוזקה
וסחב אותי לכיוון הסלעים. הוא משך
אותי לסלע הקיצוני ביותר. הסלעים

הוא קם ואמר לי לא להביט בו. ראיתי
שהוא הולך ועקבתי אחריו במבטי. הוא
חזר ואמר לי שעלי לחכות לו כי הוא
יחזור בעוד חצי שעה. הוא ציווה שלא
אביט בו פן יהרוג אותי.
חיכיתי עשר דקות ולבשתי משהו,
לבשתי עוד בגד ונכנסתי למים. פחדתי
לחזור דרך הסלעים, כמו שהגענו,
כי חששתי שהוא מתחבא שם. הלכתי
במים ואחר־כך שחיתי. נתקלתי בגדר
במים, צללתי ועברתי מתחתיה. יצאתי
מהמים, ועל החוף פגשתי דייג, הוא
לקח אותי למישטרה. לא ראיתי כלום

אותם סיפרה ב^ית־המישפט אך לא
בעת חקירתה במישטרה. הוא שאל
אותה מדוע אחרי שהגבר ניסה לנשקה
מתחת לעמודי־הבית בגשם והיכה
אותה, המשיכה ללכת אתו ולא ברחה
ממנו. מישל אמרה כי לא חשבה לרגע
שהאיש יאנוס אותה. היא היתה בטוחה
כי תוכל להסביר לו שאיננה מעוניינת
בו ולדחותו ללא אלימות.
מצרי נאשם בחמישה מגעים מיניים
בניגוד לרצונה וכן בגניבת כספה. הוא
נמצא במעצר עד תום ההליכים.

אילנה אלון ₪

*יי| 17 יי

עיי

וה ה ם **מדים,..מר־ הן או מ רו ת ...חההט *ו ס רי ס ...מ ה !11אומחח ״ .מ ה 1

.,ט־ישה מהדיבורים? ״ החלטת, להיות ..מה, שאשאר כל
לא היה ולא נברא!״ בקהל שמותח ביקורת!״ חיי עם גיבנת

מודעי שוקל פרישה מהליברליס -כך אמרה כותרת
רעשנית בסוף־השבוע.
״הבום״ הנוכחי נחת בעיקבות התבוסה שנחל מחנה מו דעי
בהצבעה על רשימת־המועמדים של הליברלים לקונגרס
הציוני. מכיוון שכבר נתקלתי בעבר בכותרות דרמתיות
מעין אלה בעניינו של מודעי בפרט, והמיפלגה הליב רלית
בכלל, טילפנתי אליו והתעניינתי האם עלי להתייחס
אל זה הפעם ברצינות.
כל הפירסום הזה, לא היה ולא נברא! זה ממש כלום! קראי את
מה שאני אמרתי לתיקשורת לציטוט — ״אקרא לכולם לעשות
כמוני, ליזום מהלך שבסופו יביא להצטרפות הליברלים לחרות,

ח״כ״העבודה חיים דמון היה אמור לשאת דברים בהפגנת
״שלום עכשיו״ שנערכה במוצאי״שבת בתל־אביב. אבל
במהלך ההפגנה השקטה נאמר מעל הבמה ש״נבצר מח״כ
רמון לנאום״ .היו שחשבו שרמון חלה, או שלא הצליח להגיע
להפגנה. אבל מסתבר שהח״כ הצעיר דווקא הגיע למ קום,
אלא שהחליט שלא לנאום.
מדוע, שאלתי אותו.
אני חבר במיפלגה, שלמורת־רוחי היא שותפה בממשלה. ומאחר
ואני בכל־אופן מייצג אותה, חשבתי שאת הוויכוחים אעשה
בתוך מיפלגתי, ולא מעל בימה של הפגנה.

מיפלגות

הפגנות

ואז נראה מי מעוניין באיחוד(עם חרות) ומי סתם מדבר אז
מה הקשר בין זה ובין הכותרת שהדביקו לי?

הבנתי שחלק מן הציבור יראה בי נציג של שר־הביטחון, והבנתי
שיש לי בעייה עם זה.
אני שלם עם השאיפה של מיפלגתי לשבור את הקיפאון במים־
גרת הסכם כולל. יחד עם זאת אני מוטרד מהעובדה שאנחנו
נאלצים להתמודד עם מהומות, אי־סדרים, מרי אזרחי, כל אחד כמו
שהוא מגדיר את הנעשה עכשיו — תוך כדי פגיעה והרג של
בני־אדם, ובכלל זה ילדים ונשים. להיות בקהל המותח ביקורת על
מה שקורה, והמרגיש רע עם מה שקורה, זה בסדר, אכל לנאום
נאש פרוגרמטי לפני הקהל — זה נראה לי לא־מתאים.

• כלומר, אינך שוקל לעזוב את מיפלגתך הבעייתית?
אנחנו
נכנסים כעת לשנת־בחירות, ותהיינה עוד כותרות רבות.
אני מעדיף להתעלם מכל העניין. אין בכך כלום!

• כלומר: צפויה לנו תקופה שקטה, לשם שינוי,
במיפלגתך?
לאו דווקא. צפויות התפתחויות.

• זו היתה החלטה שלך, או שמישהו אמר לך?

• מתי?
אני עוד לא יכול לאמר. אני עוד לא יורע.

(דפנה ברק)

ההחלטה היתה כולה שלי. גם ההחלטה לנאום, גס ההתלבטויות
(דניאלה שם י)
שלאחר־מכן, וגם הההחלטה לא לנאום.

בעוד שהכול עוסקים בחברי־הכנסת גידעון גדות ומיכה
רייסר, והחלטת היועץ המישפטי לממשלה שלא להעמידם
לדין, שב ועלה פיתאום שמו של חבר״הכנסת שלמה עמר.
ח״כ, ח״כ ופרשיותיו. לעמר -יש שתיים :״פרשת ההאזנות
והפגישה־הלילית בהא־הידיעה. תהיתי מה פיתאום נזכרו
בקיומו.
בשבוע שעבר הודלף שהיועץ המישפטי לממשלה, יוסף חריש,
עומד להגיש לכנסת בקשה להסרת חסינותי. אני, כדרכי בקודש,
הודעתי מייד שאני מוכן ומזומן להסיר את חסינותי. הגיעו אלי
שמועות מאומתות שחריש ממילא עומד לעשות זאת כל יום.

• מה צפוי לך, להערכתך, בקרוב?
יזמינו אותי לוועדת־הכנסת. שם אודיע שאני מוכן להסיר את
פרשות החסינות. אגב, להודעתי אין כל מעמד. על־פי החוק, זה בכלל לא
בידי. ועדת־הכנסת מחליטה מה שהיא מחליטה, ואחר־כך זה עובר
למליאת־הכנסת, המאשרת בדרך־כלל את המלצת הוועדה. זהו.
אחר־כך — המישפט!

• מהו לוח־הזמנים, לדעתך?
אני מעריך שההליך בכנסת יארך כחודש ימים. המישפט
יתנהל, קרוב לוודאי, ביוני־יולי. יהיה לנו קיץ חם

אתה נשמע מדוכא. מה, לא צפית את ההתפתחויות?

יודעת מה? דווקא אשמח להתמודד, פעם אחת ולתמיד, עם
הכל: ההאזנות, הפגישה־הלילית — הכול! מה, שאשאר כל חיי עם
(דפנה ברק)
גיבנת?

רפי סחיסה:

בני גאון:

דויד קריבושה:

..ברשת־אהבים? המצאה ״מר ג יל ים את העם ״המוסיקאי רא נ/ת״חסים
של עיתונאים חולניים!׳׳ ל או בו ־ דו פ ט תמידי!׳׳ בכבוד למוסיקה קלה!״

רפי סויסה! זוכרים את השם! פעם, בעבר הרחוק -לפני
פחות משנה -זה היה השם שעשה כותרות. בעיקבות
הכותרות, פרש מתפקידו כנציב שרות בתי־הסוהר, אחר־כך
כיכב בכותרות בגלל ההסתבכות הפלילית של דויד בנו.
אחר־כך -נעלם. השבוע פורסם כי הוא מתעתד לשוב
ולרוץ לכנסת. שאלתי אותו מה האמת בפירסומים.
אני לא רץ. אני רוצה ללכת כמה שיותר לאט ובטוח.
אני רוצה לחזור לכנסת. לא עשיתי שום־דבר רע. עד עצם היום
הזה שירתתי את המדינה והציבור ככל שיכולתי.

• אינך פוחד מהתחדשות הכותרות בענייניך?
איזה כותרות? איזה פירסומים? על מה? אני שואל: על מה? לא
מעלתי, לא גנבתי, לא לקחתי אגורה אחת לכיס. השתדלתי תמיד
לעשות רק טוב.

• הסנאטור האמריקאי גרי הארט פרש מהמירוץ
לנשיאות בגלל פרשיית־אהבים שיוחסה לו, ועכשיו

נחירות
שב למירוין, למרות שמאיימים לגלות פרשיות־אהבה
נוספות שלו. גם לך יוחסו אי־אלה פרשיות
כאלה. אינך פוחד יטזה ישוב לכותרות עם שובך
לזירה הפוליטית?
הלוא זוהי המצאה של כמה עיתונאים חולניים כמוה. את הרי
יודעת זאת. אז למה את לא כותבת את זה? אני אפילו לא רוצה
להיזכר בזה.

• איך אתה עובד בדי לשוב לכנסת? מה בדיוק
אתה עושה בנידון?
רק התחלתי, ריבונו של עולם. אני עוד לא, ממש לא ...הכול
מוקדם מדי. לא צריך לפרסם, במדינה הזאת, כל נשימה של רפי
(דפנה ברק)
סויסה.

בכל רחוב, מעל לבל חנות״מזון גדולה, מתנוססים
שלטים האומרים ״קנה היום, שלם בעוד חודשיים״.
אנשים קונים כמו משוגעים, מה שצייד מה שלא כל״כך
צריך. כשמגיע זמן הפרעון, כמה מהם אינם משלמים, כמה
צ׳קים חוזרים.
שאלתי את מנכ״ל ה״קו־אופ״ ,בני גאון, למה זה טוב
ליהודים, מאיפה העתקנו את שיטת הקנה־היום־שלם־
בפעם־אחרת.
זו בהחלט המצאה ישראלית מקורית. בשום מקום בעולם לא
קונים לחם ומרגרינה באשראי. אני, אישית, מאוד נגר זה. מרגילים
את עם ישראל לאובר־דרפט תמידי.

• מי זה הרגילו? הרי גב אתה בפנים:
נכון, אני בפנים מחוסר־ברירה. רשת אחת התחילה במיבצעים
האלה, וגררה את כולנו. לדעתי, זה מערער את היכולת של תיכנון
התקציב המישפחתי, והופך את האשראי למיצרך הכי־מבוקש.

• אז למה שלא תהיה הראשון לצאת מהעסק?
אינני יכול. אני עלול להינזק מזה. היה טוב אילו כל הרשתות
ביחד היו מפסיקות.

• כמה צ׳קים חוזרים, כשמגיע זמן התשלומים?

עוד תיזמורת לתל־אביב. בימים אלה התחילו 65 נגנים
בחזרות לקראת הקונצרט הראשון שלהם בסוף החודש 65 .
הנגנים, בניהולו המוסיקלי ובניצוחו של דויד קריבושה,
יהוו את ״הסימפוניה הקלה של תל״אביב״.
עם כל הכבוד למוסיקה, האם אנחנו זקוקים לעוד
תיזמורת, שאלתי את דויד קריבושה.
התיזמורת הזאת עומדת למלא חלל אמיתי שיש במוסיקה. אין
אף תיזמורת אחת בישראל המנגנת מוסיקה קלאסית קלה, מוסיקה
של מחזות וסרטים, ומוסיקת פופ ורוק.

• התיזמורות הקיימות אינן יכולות לנגן מוסיקה
כזאת, כשצריך?
יכולות, אבל לא רוצות, כנראה. כשהן עושות זאת פעם בשנה,
זו חגיגה גדולה לאוהבי המוסיקה הקלה, ואז גם מתברר איזה קהל
גדול יש לה.

• האם זו איזו פחיתות־כבוד לנגן מוסיקה קלה?
כן. גם בעיני הקהל של המוסיקה הקלאסית, וגם אצל
המוסיקאים הרציניים, שפשוט לא מתייחסים בכבוד אפילו
למוסיקה קלאסית קלה, שלא לדבר על פופ ורוק.

היום משלמים מעט מאוד בצ׳קים. השימוש בכרטיסי־אשראי
עלה מאוד. אבל בכל זאת יש צ׳קים ויש כאלה שחוזרים. באופן
ין זסי מעט מאוד, כ־ 0.5אחוז ממחזור־המכירות הכולל, שהם כ־4<£
מהצ׳קים, שזה כרבע מהצ׳קים החוזרים בקניית מוצרי־צריכה כמו
מקררים, רהיטים וכר.

לפחות . 10 ומלבד הקונצרטים שאנחנו נחליט עליהם, אנחנו
נהיה התיזמורת של הזמרים הבאים מחו״ל, שאינם יכולים להביא

מיסחו

מוסיפה

• ואיך גובים את ה־4ל 4האלה?
קודם כל, החנות עצמה מנסה לגבות את התשלום מהלקוח־ .אם
זה לא הולך, פונים לטיפול מישפטי, ואם נם זה נכשל, פונים
לחברות־גבייה, שממש פורחות בימים אלה.

• באיזה אמצעים גובים מישרדי־־הגבייה האלה?
אני לא יודע. אבל אס הם מצליחים לגבות, הם משאירים
לעצמם בין רבע לחצי מערך הגבייה.

• ואתה היית שמח, אילו כל המיבצעים הללו היו
מופסקים?
הייתי מאוד שמח, ואני חושב שזה לטובת כל הצדדים, ובעיקר
(דניאלה שמי)
לטובת הצרכן.

• כמה קונצרטים אתה מתכונן לקיים במשך
שנה?

הנה את תיזמורותיהם.עצם קיומנו יתן אור ירוק לזמרים כאלה
לבוא ארצה.

• עכשיו נעזוב לרגע את האמנות והכבוד,
ונעבור לכסן .:כמה תעלה החזקת תיזמורת בת 65
איש לשנה?
אני מעריך שמשהו בסביבות 300 אלף דולר.

• כשליש מתקציב ״יד ושם״ וחצי מתקציב הבטחתו
של השר אריאל שרון. האם זה באמת חשוב,
תיזמורת מיוחדת למוסיקה קלה?
לפי דעתי מאוד חשוב. הקהל הישראלי אוהב מוסיקה, ועד היום
הוא קיבל רק חלק ממה שהוא אוהב ורוצה לשמוע, וזה חבל.
(דניאלה שמי)

סג ל ^

ק>סרות
מע\זזק מסובו
כוכבים מוראקמו שאי ש
לאמ כי ר

הקיסר האחרון (גת, תל־אביב,
בריטניה) -למרות מבול־האזה-
רות האינטלקטואליות שהמטירה
העיתונות הישראלית על צופיו הפוטנציאליים
של הסרט, בהחלט מומלץ לראות אותו, מבמה
וכמה סיבות.
ראשית, בשל הצד החזותי שלו. אין צורן להרחיב את
הדיבור על היכולת של ברנארדו ברטולוציי (הטאנגו האחרון
בפריז, אסטרטגיית העכביש 1900 ,ועוד) בשטח הזה, ועל
שיתוף־הפעולה המופלא שלו עם הצלם ויטוריו סטורארו.
הפעם הוא זכה לאובייקטים מרהיבים כדוגמת העיר האסורה
שבמרכז פקין, חלום ששום תפאורה הוליוודית לא יכולה
לשחזר. התילבושות, התפאורות והאיפור הן מלאכת־מח־שבת,
ואין להניח שאפשר למצוא דרבים מוצלחות יותר מזאת
של סטורארו כדי להנציח את בל זה.
שנית, ההיסטוריה. יתכן מאוד שהקיסר האחרון של סין, פו
יי, לא היה אדם מעניין במיוחד בזכות עצמו. אולם כצעצוע
בידי גורל משונה, שהכתיר אותו לקיסרות בגיל שלוש, גזל
ממנו את כס־המלוכה בגיל שמונה, שלח אותו לגלות בגיל 18
ויצר נסיבות שבהן לא התבגר האיש אלא על סף הזיקנה,
הסיפור הוא בהחלט יוצא דופן. סיפור״החיים של פו יי
שמתחיל כתינוק בעמדה של מישטר אבסולוטי, ומסיים את
חייו כגנן אפור בשרות ממשלה עממית, ראוי לתשומת־לב.
שלישית, זוהי אחת מהדרמות ההיסטוריות הגדולות שהת־

למרות השברה שסירטו
נושא בשורה אנושית קשה,
התגלה הבימאי גיימי מוראקמי
(כשהחח נושבת -סרט־הנפשה
-לא בסיגנון ריסני
דפשטים, ראה ששן) כנפש
נזדאת־חן והומור

ג ון לון: הקיסר הפך לגנן
רחשו אי־פעם. ברטולוצ י עוסק, אומנם, רק בציר אחד בלבד,
שהוביל את האומה הגדולה בעולם מקיצוניות שילטונית אחת
לשניה, אבל הוא רומז, בדרך, לעשרות היבטים נוספים
שקיימים, משפיעים, ואין ספק, שגם ראויים, לטיפול נרחב.
זה אינו הסרט שיסביר את המהפכה הסינית, כפי שמצפים
אולי חלק מן הצופים, אבל זה סרט ראשון, הולם בהחלט, כדי
לפתוח אסופה של סרטים אודות המהפכה הזאת, ואלה
בוודאי עוד יבואו בהמשך.

ה שואה של
אזרח מיוג ע

נעים להיזכר בביקורו של מוראקמי בפסטי־בל־חיפה,
ביקור מפתיע ומאלף, שלקח מעניין

בצירו.
ראשית התגלה מוראקמי, כמצופה מאיש שיצר
סרט מעין זה, כאדם המכבד כל אדם. מרגע

בימאי מוראקמי רוקד בחיפה
כשהרוח הטובה נושבת

כשהרוח גושבת (תכלת, תל־אביב,
בריטניה) -להבדיל מרוב
הסרטים המצוירים, הסרט הזה
אינו מיועד לילדים. ואם כבר
לוקחים אותם לשם, מוטב להסביר להם היטב במה המדובר,
ואז הוא אף יכול להיות סרט חינוכי ממדרגה ראשונה. לא
חינוך בנוסח וולט דיסני, אלא בנוסח סוף המאה״העשרים.
הסרט מבוסס על ספר מצויר של ריימונד בריגס, המספר על
זוג אנגלי קשיש, שמתכונן בכל הרצינות והצייתנות, לקראת
המילחמה הגרעינית העתידה לבוא, ואינו מבין מדוע לא הכל
נוהגים כמותם. הסרט כולו מתרכז אך ורק בהם, וחלקו
הראשון, המתאר את הכנת המיקלט, הציוד וכל שאר המר כיבים
הדרושים לאדם כאשר יסתתר מן הנשורת הגרעינית,
מזכיר סאטירה על המעמד הבריטי הבינוני.
אולם ככל שנמשך הסרט, מצטיירת תמונה שונה, מחרידה
ומאיימת הרבה יותר, וזו מתבהרת לחלוטין עם נפילת פצצת-
האטום, שאכן אינה מאחרת לבוא. מכאן והלאה, הופך הסרט
לתמונה שחורה ומפחידה. מתברר כי כל ההכנות, היו שוות
בקליפת השום. המנהיגים, שחילקו את ההוראות לקראת ההפצצה,
לא ידעו כלל מה הם עושים, והאזרח, הבוטח בתבונה
ובאחריות של מנהיגיו, כורה לעצמו קבר בטוח.
טכניקת האנימציה משתדלת לספק תמונות פשוטות ככל
האפשר, שלא יגזלו את תשומת־הלב מן הנושא עצמו. הקר יינות,
המורכבת כולה משיחותיהם של בני־הזוג, נעדרת בל

אזרחים טובים: לפני ואחרי הפצצה
ין מרה אינטלקטואלית, ודומה להפליא לחילופי-דברים שבין
בעל לאשה שחיו הרבה שנים זה לצד זו.
דווקא מן השיגרה הזאת, מן השלווה והיציבות שמסתמנות
מן השיחות הללו, הופכת ההתרשמות הסופית של הסרט
למחרידה עוד יותר. ג ון מיילס ופגי אשקרופט, שתרמו את
קולותיהם, עשו לסרט שרות מופלא בכך שהורידו את הדרמה
שבו למינימום, ובכך הגבירו את הניגוד שבין הנאמד למתרחש.
הסרט אולי אינו משעשע, אך אסור להחמיצו.

שנחת ועד לשעה שהמריא בחזרה לדאבלין, שם
הוא גר עם אשתו האירית זה 15 שנים, הוא גילה
נדיבות שאין כדוגמתה. היה חייכן וסבלו, גם
כשנאלץ להמתין שעה ארוכה למסיבת־עיתונאים
שערך (פשוט משום שזו של תיאו אנגלופולוס
התארכה יתר על המידה) ,והיה מוכן לשוחח עם
מיקצוענים וחובבים כאחד על כל נושא שרק צץ
בראשם.
כשהתברר, שלהקרנת סירטו הגיעו אנשים
רבים באיחור, וביניהם גם צעירים חמי־מזג, שתבעו
בקולניות להכניסם לאולם, נרמה היה כי
מוראקמי יעלב. לא. הוא פשוט הציע להתחיל את
הקרנת־הסרט מהתחלה, למען כל אלה שהופרעו
או שהחמיצו חלק ממנו, וקיבל את ההפרעה כמחמאה
:״אני אוהב דברים קונטרוברסליים. חוסר-
שלווה היא עדות לכך. אינני כועס בכלל״.
כדי להוכיח שאינו כועס האריך את שהותו
בישראל ביום שלם. הפגישה איתו עזרה לאנשים
רבים, ביניהם אנימטורים מושבעים, להבין את
הסרט טוב יותר מאשר בראייה ראשונה. לא
תמיד, מתברר, פגישה עם בימאי היא עניין רכילות
.,לפעמים האיש ורעיונותיו משלימים את
התמונה שעל הבד.

תדויו

חובה לראות:

המרוץ אזזר>
האי\7ר>ות

תל־אביב: סטאל לאקט, הוזנעז מעבר לפינה,
ז־אן דה פלורט, מנדל הדבורים.
ירושלים: דאן דה פלורט.
חיפה: דאן דה פלורט.

טאמפופו(לב, תל־אביב, יפאן) -
עם־ישראל, הזולל לאחרונה בתי אבון
הולך ומתגבר, מעדנים מכל
פינות-העולם (לראייה מוספים
עבי־כרס של העיתונים היומיים) ,יבין היטב את הסרט הזה.
יוזו איטמי, שחקן לשעבר שהיה לבימאי, בשוט נטל את
הנושא של הזלילה הגדולה והפך אותו על פניו. במקום ה אפוקליפסה
של מארקו פררי, הוא מצייר תמונה סארקסטית
של הבל אנושי. גיבורת הסרט, טאמפופו, אלמנה שירשה מיס־באה,
מתקשה לספק אח רצון לקוחותיה, עד שנכנסים לחייה
נהג־משאית ועוזרו, המחליטים להושיע אותה ממצוקתה.
כל הבעיה נעוצה בהכנה נכונה של האיטריות, בד שיתאימו
בדיוק לטעם הלקוחות. הגברת אינה יודעת כיצד עושים זאת.
ועל כן, יוצאת השלישיה העליזה לעיר הגדולה, על מנת לשאול,
לקנות או לגנוב את הסודות המיקצועיים של המיתחרים.
בכל פעם שנדמה להם כי גילו המצאה חדשה, הם חוזרים
למיסבאה, ומנסים אותה על הסועדים התמימים שבאים
אליהם. התוצאות מצטיירות מיד על פני הקורבנות ה מיועדים.
הסרט
כולו מורכב למעשה מן האפיסודות הללו, חלקן מצחיקות
ביותר, בולן סארקסטיות וכמה מהן מבריקות במלוא
מובן המילה. למשל, ביקור במיסעדה אלגנטית, שעל אחד
משולחנותיה מסבה מורה לגינונים ולנימוסין, המחנכת את
תלמידותיה כיצד יש לאכול פאסטה איטלקית. באותו מקום

צומו יאמאסקי וריקיה יאסוקה: ריגול גסטרונומי
ובאותה שעה אך במרחק כמה שולחנות בלבד, יושב איש
הזולל וטורף ברעש אימתני את הספאגטי שלו ונהנה הנאה
מרובה מלהזים את כל כללי״הזהב של המחנכת.
מבין שלושת הסרטים שעשה איטמי עד היום, שלושתם
עוסקים בנקודות־התורפה של בני-עמו -אחד בנושא טכסי-
הלוויה, אחר -״אשת מס״ בהשתמטות מתשלום מיסיס
(שניהם הוצגו בפסטיבל חיפה) .זהו הסרט המצחיק ביותר,
אבל בעל המיבנה הרופף ביותר. סאטירה משעשעת.

ת ל ־ א בי ב:
מטאל נ׳אקט (חן ,2ארצווז־הבריח) —
סטנלי קובריק ומילחמתו בפאשיזם ובגבורה הכד .
קודשת הנלעגת בנוסה אמריקה. קשה לבלוע
אותו, אבל אסור לוותר עליו.
החנות מעבר לפינה גחן ,5ארצזח־הברית)
— פנינה מזהירה של ארנסט לוביטש על
אהבתו של זבן פשוט, אלא שהזבן הוא ג׳יימס
סטוארט.
**״ מגדל הדבורים (לב 111 סרט לא ־ י
קל ואיטי של תיאו אנגלופולום על מגדל־דבורים
המחליט בסתיו חייו ללכת בנתיב־הפרחים. משלים
לקולנוע בפרט ולאמנות בכלל ועצב אנושי
עמוק. קצת פחות מתוחכם מהרגיל אצל בכיר
בימאי־יוון.

שי שבת /ה ק תו ת מיוחדות
תל־אביב:
״״ מסתרי האורגניזם (שישי, 14.30 ,
פריז) — אחד הסרטים שטעמם לא נס. על
מחדליהם של כל המישטרים האפשריים. דושאן
מאקבייב במיטבו.

סלח לי אתה נושך את צווארי
(שבת . 17.00 ,פריז) — אחד מסירטי־המופת של
רומן פולנסקי על פרנקנשטיין ושותפיו בהומור
קודר.
עדגד, סייגדז י
העולם הזה 2625

תם זה״ וגס זה1.,,נם זה5,יגס זה ..וגס זה״1.גס זה* 1יוו.ח זה...ויק זהמ

כחול א שר על שפ ת הים ...1חדש ואכיל

כבר שבוע שאני שוברת לעצמי את הראש, אם בכלל מותר לי לספר.
אני, כידוע לכולם ולי עצמי, אזרחית ישראלית הגונה, שומרת־חוק ומודעת
לבעיותיה המיוחדות של מדינת־ישראל. לא הייתי רוצה חס וחלילה (וגם
חס ושלום) ,לכתוב משהו שיזיק למדינה, לביטחונה או לתרמית שלה
בעולם.
אבל.
מצד שני, הרי חובתי העיתונאית היא להודיע לציבור על עובדות, שאולי
מסתירים ממנו, מתוך זדון, כוונת־רשע, רשלנות. או אפילו בתום־לב.
אז החלטתי לכתוב את הידוע לי, להעביר את הקטע לבדיקת הצנזורה
— ומה שיהיה יהיה.
אז נתחיל.
מה אנחנו? — עם קטן!
כמה יהודים יש בעולם? — 11 מיליון!
כמה יהודים יש בארץ? — 4מיליון!
מאיפה אתם יודעים את זה? — כתוב! איפה כתוב? — בכל מקום.
בעיתונים, בספרים, באנציקלופדיות. מי כותב בכל מקום, בעיתונים,
בספרים ובאנציקלופדיות? — יהודים, כמובן!
נו? אז מה?
אז תדעו לכם שזה בלוף. זה שאנחנו עם קטן, זו המצאה של כמה יהודים.
זה יותר נוח להם (ליהודים) ,שהגויים יחשבו שאנחנו עם קטן, כלומר
מיעוט. במאה־העשרים יש איזו נטיח לחשוב שזה מאוד תרבותי ויפה לעזור
למיעוטים, להתנהג אליהם ביתר סבלנות, לרחם עליהם פה ושם, לרחוף
להם כסף בכל הזדמנות, להצביע עבורם באו״ם, ברברים בלתי־חשוביס,
ועוד כל מיני הברים, שזה לא המקום והזמן לפרטם.
אז איזה ראש יהודי המציא שאנחנו מעטים. פירסם את זה ברבים, ועכשיו
לן תספור אותם ותוכיח שזה לא נכון. הרי ידוע שאי־אפשר לספור יהורים
כי הם כל הזמן זזים ממקום למקום.
חזרתי עכשיו משבוע באירופה(לא אמריקה, ששם הדברים ידועים) ,ואני

מודיעה לכם שעם ישראל, ושתי השפות שלו(אידיש ועברית) ,הוא העם
השולט ביבשת הזאת.
ואני לא מרברת על העיר אנטוורפן, שבה כל בן־ארס בלי כיפה או
שטריימל נראה משונה. אלה שאין להם כיפה או שטריימל, כאלה שעובדים
במיסעדות, בתי־קפה, מוזיאונים, גלריות וכדומה, נחלקים לשני חלקים
עיקריים: אלה שיש להם חי תלוי על הצוואר והם דוברי אידיש, ואלה שיש
להם מגן־דוד תלוי על הצוואר והם דוברי עברית.
אז נעזוב את אנטוורפן. נעבור לטיסה של חברת־תעופה אנונימית בין
בריסל ללונדון. אתם חושבים שלא גיליתי בין הנוסעים כמה מאחינו
היושבים בגולה, וכמה מאחינו היושבים בארץ? — בטח שגיליתי.
בשדה־תעופה נידח בשם לזטון נעמדנו ליד זוג, שנראה נוצרי במאה
אחוז וגם דיבר צרפתית שוטפת. אז הם לא ביקשו למסור דרישת״שלום
לשני הבנים שלהם שגרים בירושלים? ביקשו ועוד איך. ובלונדון עצמה —
טוב, למה להיכנס לפרטים. אתם כבר מבינים בעצמכם.
אבל רגע אחד. את זה אני מוכרחה לספר. כשישבתי בבית־קפה לונדוני
עם בחור (ישראלי — אלא מה?) וסיפרתי לו על הרגשתי שאני מוקפת
ביהודים, הוא סיפר לי שלא מזמן ערך טיול גדול במיזרח־הרחוק. בכל מקום,
הכי מצ׳וקמק שהגיע אליו, הוא פגש ישראלים. לא אחד, לא שניים. שמונה,
תישעה.
לחורים שכוחי־אל, שכל שנה מגיעים אליהם אנגלי אחד וצרפתי אחד
ושני אמריקאים — מגיעים 32 ישראלים.
פעם בארוחת־בוקר, ניגש אליו בעל בית־מלון קטן(אני מדברת על מקום
קטנצ׳יק בנפאל) ,ואמר לו :״תגיד לי סוף־סוף את האמת, כמה ישראלים

״בערך 4מיליון,״ ענה לו הבחור.
״כן, אני יודע על הארבעה מיליון. אלו כבר היו אצלי. אני רוצה לדעת
כמה גרים במדינת־ישראל?״
אז אם בעל בית־מלון במקום קטנצ׳יק בנפאל אמר את זה — איזה
אינטרס יש לו לשקר? תחשבו על זה.

גם בשביל בן־אדם שלא מת על ריבות
ומירקחות(ידידי, אבנר כץ, אומר שהריבה שהוא
הכי אוהב היא סטייק־פילה) סידרת הקונפיטורות
החדשה של בית־יצחק 778 היא משהו מיוחד. לא
מימרח מתוק, שמורחים על לחם, אלא חתיכות־פרי
אקזוטי (פאפאיה, מנגו, אננס וגויבה),
בצינצנות מעוטרות בנייר מסולסל. אפשר גם
להגיש כמתנה. אצל הספרדים נהוג להגיש
מירקחת ככיבוד לאורחים בתוספת של מים
קרים. אוכלים כפית של מירקחת ומגלישים עם
המים הקרים. באוכל, הספרדים דווקא מבינים
מאוד. לשרותכם.

במיוחד עבור ילדים, שיש להם הורים שמרנים,
שנוהגים להגיד :״לא אוכלים גלידה
בחורף׳,׳ המציאו עכשיו בסנפחסט — נלידמוס־לעשקה.
אם מחזיקים את המיכל במקפיא יש
לכם גלידה. אם מחזיקים במקרר, יש מוס.
גלידמוס מארבעה טעמים: תות, בננה, וניל,
ושוקולד. באריזה של 900 סמ״ק, מחיר 4.80ש״ח.
את מיכל־הפלסטיק כדאי לשמור, אפשר לאחסן
בו דברים במקרר.
היו לי שני מיכלים במקרר, אחד וניל ואחד

איפר 1פ1

בלגיה

גלידה חורפית

חזרתי סוף־סוף מחו״ל. שבוע אחד הספיק לי.
איזה קוררררר! לא נכון שקר רק לנו, גם הם,
האירופים, סובלים נורא, המיסכנים. כששמעה
בעלת־המלון בבלגיה שאנחנו מישראל, חייכה
חיוך רחב ושאלה :״כמה מעלות יש אצלכם
עכשיו?״ כשיצאנו מהארץ, אמרנו לה, עזבנו
אחרינו 24 מעלות צלסיוס.
אמרנו את זה בגאוה, כאילו אנחנו בעצמנו,
במו־ידינו וכישרוננו, אספנו את כל המעלות
והורדנו אותם בארץ־ישראל. בעלת־המלון הודיעה
לנו שיש לנו מזל שאנחנו גרים בארץ כזאת
נהדרת (על הצרות שלנו הם לא שמעו. א^לי
בגלל הקור הם מכסים את האוזניים).
מה אגיד לכם? שנים אני שומעת שאין מה
לנסוע לבלגיה. ארץ שכולה פיהוק אחד גדול,
אמרו לי. משעמם שם כמו ברמת־רחל(אל תעלבו
לי עכשיו, זה בצחוק) .אין מה לראות, אין מה
לשמוע, חבל על הנסיעה. ואני הקשבתי לטיפשים
האלה. זאת־אומרת עד עכשיו שמעתי להם.
לא שאני ממליצה לארוז את הפקאלך ולהשתקע
בבלגיה, אבל לכמה ימים? ועוד איך לנסוע. קודם
כל השוק. זאת אומרת ההלם.
ארץ שבה !0מיליון תושבים. ערים גדולות,
בריסל ואנטוורפן. אין פקקי־תנועה, יש מקומות־חניה.
פה ושם עוברות מכוניות. במשך שני ימי
שהותי באנטוורפן ראיתי שתי מוניות. אנשים
הולכים לאט. בתי־הקפה והמיסעדות לא גדושים,
אין תור לשום דבר. רחובות נקיים, בניינים יפים,
אוכל הכי טוב בעולם(כן, הייתי בצרפת) .גן־עדן
לאוהבי שוקולד ועוגות ומרציפנים. קפה הכי טוב
בעולם, בכל בית־קפה, בכל מיסעדה.

מתאים להורי שמתים
שוקולד. אין לי מושג איזה טעם יש להם כי
הילדים באו הביתה לפני. אבל הרעיון מוצלח
מאוד.

גם שטראוס יצאו לשוק במוצר חדש: גבינאש.
מעדן־גבינה 556 בתוספת פירות. למי ששונא
גבינות לבנות, ובכל זאת מודאג מבריחת הסידן
מהעצמות, זה יכול לעזור. הגבינאש מופיע
בשלושה טעמים: אוכמניות, תות־שדה ומישמש.
טעים 150 קלוריות בלבד.

עכשיו כבר ברור לי שהחורף התחיל. שישה
מרקים חדשים יצאו לשוק, והפעם, של חברת
א1סם. הסידרה החדשה של אזסם היא מרקי
עמים: מרק־עוף בסיגנון סיני, מרק״ירקות מוקרם
בסיגנון שוויצרי, מרק־תירס מוקרם בסיגנון
יפאני, מרק־פיטריות מוקרם בסיגנון פריסאי,
מרק־עגבניות מוקרם בסיגנון ספרדי ומרק־בצל
בסיגנון צרפתי. כל המרקים הם חלביים, סמיכים,
מהירי־הכנה (חמש דקות בישול) ומחירם 1.75
ש״ח לשקית, שממנה אפשר להכין שלוש מנות.
כמו תמיד במיקרים אלו — מצויין, כשאין זמן,
ובני־המישפחה רעבים. האורחים, לעומת זאת,
מצפים ליותר.

ביתו של הצייר רובנם באנטוורפן

ציירים ידע! פעם לחיזת• — לא מלם הין רעבים ל1
אז אם אתם מזדמנים, במיקרה, לאנטוורפן,
לכו לראות את הקתדרלה היפהפיה במרכז הישן.
לא לוותר על ביקור בביתו של הצייר רובנס —
שעה וחצי לפחות — תמונות, פסלים, הבית
עצמו, הרהיטים, הגן המשגע. הציירים של פעם
ידעו איך לחיות.
אם אתם אוהבים בעלי־כנף, אל תלכו, בשום
אופן, לשוק־הציפורים המפורסם של אנטוורפן,
מהסיבה הפשוטה שבכל השוק אין אף ציפור
אחת. המון כלבים נהדרים, קצת חתולים, כמה
ארנבות והמון ילדים שאומרים בפלמית :״אמא
תיקני לי אותו!״
כשאתם יושבים במיסערה בלגית אל תזמינו
סטייק ולא עוף ולא צלי. תזמינו דגים ופירות־ים
ובמיוחד תזמינו צדפות. ב־ 15 שקלים עבריים
תקבלו סיר ענקי, באמת ענקי, של צדפות

שחורות ולידו צלוחית של רוטב. אחרי סיר אחד
כזה אתם יודעים שאלוהים לצידכם.

ישבנו במלון המקסים שלנו, על כורסאות
נוחות ומרופדות בטוב־טעם. הלובי הקטן היה
מסוגנן להפליא. שטיחים רכים בצבעים תואמים,
ניברשות ישנות, חלקי־ריהוט עתיקים, מנורות,
שדלק בהן אור רן, חלונות עגולים מצויירים.
בחדר־האוכל הקטן, היו השולחנות מצופים
במפות ורודות, ועליהן מפיות בצבע בורדו.
הפרחים הוחלפו אבל גם ציבעם נלקח בחשבון.
הבנו מייד שזה מלון מישפחתי, שעובר
בירושה מאב לבן, ועל כן הוא חם וביתי ומרוהט
כך. שאלנו את בעלת־המלון אם אומנם כך והיא
ענתה בחיוב .״כמה דורות?״ שאלנו אותה .״רק

השנה קנינו אותו ״,ענתה .״קנינו בית ריק
וריהטנו אותו לפי טעמנו.״ מסורת תוך שנה.

טיפים
אם יוצא לכם להיות בבלגיה ואתם רוצים גם
להגיע ללונדון: כרטיס־טיסה בכל חברת־תעופה
ידועה עולה 6800 פרנקים בלגים. אבל יש
חברת־תעופה בשם ל1נחן־׳1ר1פיאן־א״ח1״ס ש־סוכני־הנסיעות
לא מספרים עליה (הם עובדים
על אחוזים) ,וכרטיס־טיסה בה עולה 2900
פרנקים. טיסה נעימה ( 55 דקות) ,ארוחת־גוקר
טובה וחיסכון של הרבה כסף. אגב, אותה חברת־תעופה
טסה גם מאמסטרדם ללונדון ובחזרה.
כדאי לשאול ולהתעקש.

הלובי של מלון ״טיראן״
מס1רת ת1ך שנה

שחקני־הכדורגל של נבחדת־ישראל
מה ששים

רב שלפני המישחק? סרט דוקומנטרי על מנהגי־של
הישראלי הלא־ממנצע במסיבה של ענת גטניו
חנוכה רמבבים
ורביתירים

ע ח ! ד 1ד 1האדמונית, בת ה 17-וחצי,
\ 11111 1 11 1_ 11 היתה הבחורה המיו חדת
ביותר באירוע ולו רק בגלל סימון דיבורה

הישיר והחוצפני. כשנשאלה מיהו הגבר היושב לצי דה
השיבה שזהו בעלה. הגבר, שליווה אותה, וש-
נתגלה כאיש״העסקים אבי סוויד, נהנה מהמחמאה.

מה עושים שחקני־הכדורגל של
ניבחרת־ישראל בערב שלפני המישחק
בין ניבחרתם לנבחרת השוויצרית?
אוכלים אוכל סיני וסופגניות במיס־עדת
שרי שבכיכר מילנו. השחקנים היו
קצת מתוחים, והעדיפו לא להחשף
למצלמה, מפני שערב לפני משחק כה
חשוב הם אמורים להיות במנוחה מוחלטת.
לכן הם גם עזבו בשעה מוקדמת.
למרות שהם היו מעטים ביחס לשאר
החוגגים, הורגשה הנוכחות שלהם
היטב. הפופולארי מכולם היה כמובן
השחקן אורי מלמיליאן, שכולם רצו
לצלמו ולהצטלם בחברתו. אריה
כהן, מבעלי המקום, התרוצץ בין
האורחים כשמגשי־אוכל בידיו. אריה
ויכנסקי, אחד מהבליינים התוססים
של תל־אביב, היה עצבני במיוחד.
שעורה כיסתה את עינו הימנית, וחבריו
התבדחו על חשבונו. הוא לא כל־כך
אהב את זה.
יהודית נגר עזרה באירוח, אך את
ההצגה גנבה הכוכבנית הבריטית
ג׳ולי אן וופזסון בת ה־ ,23 שבלטה
בגובהה ובתילבושתה באדום־שחור. הצעירה
התמירה, המתנשאת לגובה של
1.83 מטר, שוחחה במרץ ובתנועות־ידיים
עם איש־העסקים הצעיר דני
זייתוני, שהיה במצב־רוח מרומם
וכהרגלו סיפר בדיחות ואימרות־שפר
למיניהם.

\ ך ך 1מנהל־הסיג
עסו;
11 גרבוז, עסו
11-1

* # 1ון *111
למישכנו החדש. גרבוז, שכקולנוען

אלון

\ 1ך 1ך 1ד | שחקן־הכדורגל החתיך /המתגורר כיום בחו״ל, חזר
| 1 1-1לארץ למישחק נגד נבחרת־שווייץ. למסיבה הוא בא
בגפו ושוחח עם המאמן מוטל׳ה שפיגלר. נערת־הזוהר לשעבר, ציפי
לוין (בתצלום למטה) ,ובעלה המושבניק רפי רפאלי (בתצלום לצידה).

הדוגמנית (בתצלום מימין) ,אחותו של הכדורגלן אלי
אוחנה, שבה לארץ לאחר שהות ממושכת בפאריס. דן,
העובדת כדוגמנית״בית של חברת״אופנה צרפתית, פגשה במסיבה את
הדוגמנית קלרה רון(בתצלום לצידה) .השתיים שוחחו על ענייני״עבודה.

אתי דן

1111־ 1* 1־ בת ה״ ,21 היא יפה א
#11 1111 קאריירה בתחום־העס
בדוגמנות. כעת היא עובדת במערכו

ידועה כמי שמעבירה את מרבית ימות השנה
על שפת הים. בן־יעקוב, המודעת לנזקי־הש־מש,
היא קוסמטיקאית במיקצועה וטוענת שפניה הם ההוכחה הטובה
ביותר לסתירת התיאוריות המקובלות, שמסתירות את פניהן מבושה.

סח׳ בן־יעקוב

תל־אביבי, ואחיו של הצייר יאיר
ם אלו בהעברתו של הסינמטק
זדהה עם הצנזורה, פגש את סוניה

דוד (בתצלום בזרועותיו) ,המכונה קומנדו סוניה בגלל פעילותה כצנזורית,
והניף אותה אל״על כדי להוכיח לה ולאחרים שהיא יותר קלה ממה שאנשים
מדמים לעצמם. למרות ניגודי־אינטרסים השניים הם ידידים טובים.
סופגניות קולנועיות
הרבה סופגניות קולנועיות ונרות־חנוכה
סינמסקופיים קישטו את המסיבה
שערכה ענת גטניי במיסעדה
החדשה שלה הנקראת סתטיפיור׳ .אנגלים
ולורדים לא היו שם, אף הרבה
אנשים וחברים שמפרגנים לה באו
לאחל לה מזל־טוב וחג־שמח. החכמים
באו לאכול את המאכלים המשגעים
שהכינו בני־מישפחתה. גטניו, המודעת
לכוח־המשיכה החזק שלה, שיחקה את
תפקיד המארחת במיקצועיות מפתיעה
וידעה להעניק לכל אחד את מבוקשו.

מיתית, שמעדיפה
ן ןים מאשר עיסוק
אחד הירחונים

ן1י 1ך 1ד 1 | 1ך ך 1ך | 111 במכנסי־עור וחולצה תואמת. הוא בא
| 111.1 1111 11 ^ #1בגפו, אך חבריו סיפרו כי חזר לחיקה
של השחקנית עירית שלג, למרות שהם עדיין גרים בדירות נפרדות.
דובי גל (בתצלום למטה) בודק את פיה של השחקנית מירי פאביאן.

הפופולאריים. גל, שסיימה רומאן לפני שבוע, התאוששה
במהירות מסחררת, והיא צמודה עכשיו למוטי שך
בן ה( 20-בתצלום לצידה) ,שמגלה בה עניין רב.
כתב: והר

א ה ־י די א ב,

צי ר ם:

אבי 1ד 1־ בון

״ווית׳ עבוץ 71 טתנן!0
^ ני לא יכולה לקבל אותר
לעבורה אצלנו, למרות שאתה
עושה עליי רושם די טוב. אני גם
בטוחה שברשת־החנויות שלנו לא
יקבלו אותך. אולי אם לא היית מגלה
לי, הייתי מקבלת אותך כמוכר
במחלקת־הלבשת־גברים ״.זאת היתה
תשובתה של מנהלת־החנות של פולנת
בקניון איילון, אחרי ששיחקתי את
תפקיד העבריין־לשעבר, שישב בבית־הסוהר
בעוון עבירות רכוש ומירמה.
היא גם סיפרה לי כי ״היתה לנו
עובדת, שבצורה מיקרית התגלה לי,
שבעבר היא גנבה. הייתי חייבת להעביר
את המידע הזה להנהלה, והיא
פוטרה מיד.
״לר, אישית, אני מציעה שלא תגלה
על עברך, כי אחרת לא תמצא אף פעם
עבודה.״
בתחילת הראיון הצגתי את עצמי
לפניה מבלי להזכיר את העבר הפלילי
שיש לי, כביכול, אלא כבחור שסיים זה
עתה את שהותו הסדיר, מתגורר לא
הרחק מקניון־איילון, מחוסר־עבודה ובעל
ניסיון כמוכר״בגדים.
היא, מנהלת החנות, אשה גאה ב

תג ..העולם הזה״ התחזה כעבריין המנסה
לשקם אח ח״ו ובדק את חסם של מעסיק, ,
בנקאים, שדכנים, חווונים ומשכירי־דירווז

שנות ה־ 50 לחייה, לבושה בצורה
אלגנטית, כיאה למנהלת חנות יוקרתית,
ביקשה ממני להופיע לראיון
מסכם עם אחר ממנהלי־החברה.
בסיום הראיון גיליתי לה כי למעשה
אני עיתונאי, הבורק את יחס הציבור
הישראלי אל העבריינים המשתקמים.

קופאי-

^ ש לי צורך בקופאים. אם זה
/ /נראה לך, תמתין פה כמה רקות
כרי שהמנהל האחראי לקופאים יוכל
לשוחח איתך ולהסביר לך את מהות
העכורה!״
הצגתי את עצמי לפני מנהל ה־

היפרכל בקניון־איילון כמשוחרר משרות
סדיר בצה״ל, מחוסר־עבודה. הוא
ציין שמשכורתי ההתחלתית תהיה כ־
600ש״ח, ושאת התנאים הסוציאליים
אקבל רק אחרי חצי שנת־עבודה.
באותם רגעי־המתנה למנהל הישיר,
הזכרתי באוזני מנהל־ההיפרכל את
עובדת היותי אסיר־לשעבר.
אחרי ששלח בי מבט בוחן, אמר לי
בצורה חד־משמעית, כשאנו עומדים
בין דלפקי השוקולדות והממתקים:
״אם כך, אין שום טעם שתדבר עם
האחראי. אינני יכול לקבל אותך בקופא
,,ולגבי שאר המישרות — אני
מלא עד אפס מקום!״.
הוא שב ואמר זאת גם אחרי שהבעתי
לפניו את רצוני העז להשתקם

ולחזור למוטב.

חשבון־שקים, כספומט, ויזה, ובווראי
שלא קו־אשראי״.
הבעתי בעיניי חוסר־הבנה. הוא
מיהר להבהיר לי :״נראה, אולי במשך
הזמן, כשנכיר אותך יותר.״
נפררתי ממנו במילות תורה, ר
השתרלתי להיראות מושפל ככל האפשר.

הכל הולד
? ^4למישטרה
ן*׳אווירה הנעימה של השיחה
( 1לא השתנתה גם כאשר הצגתי
את עצמי לפני מנהל כוח־ארם בבית־המלון
דן פנורמה בתל־אביב כך:
״בתקופה שבין חזרתי •מחו״ל וער

לימים אלה ישבתי בבית־הסוהר במשך
חצי־שנה. אני מצטער שלא אמרתי לך
זאת בהתחלה, אבל זו המציאות״.
כל אותה עת התרוצצו עיניי לכל
עבר, וישיבתי הפכה בלתי״רגועה.
בחיוך ובטון תומך, ואף אוהד, הגיב
מנהל־כוח־אדם כך :״יפה וטוב שהיית
ישר איתי. גם לולא היית מגלה לי,
הייתי יודע על־כך. כל עובד חדש
אצלנו חייב למלא טפסים, ואנחנו
שולחים אותם למחלקת־רישום־פלילי
של המישטרה. בכל מצב, לא הייתי
מקבל אותך״.
הוא הסביר :״כבית־מלון אנחנו עסק
הזקוק לאישור־הפעלה מדי שנה בשנה.
אם לא ננהג על־פי ההוראות, כמו
שליחת טפסים של עובדים למחלקת־רישום־פלילי,
הרי שלא יאשרו לנו את
הפעלת בית־המלון. אני מייצג את
בית־המלון כעובד שכיר, ולכן אסור לי
להפר את נוהלי־העבודה.״
שיחקתי את האדם הנבוך והשתדלתי
להתחמק ממנו במבטיי, והוא
המשיר בטון מתנצל :״אם אני מקבל
אותך כחדרן, הלא זה נושא מאוד רגיש

שקים!

חנות ״פולגת״
״...נהיא שטרה מירר

**ץ וחחתי עם מר דסקל, פקיד
סניף בנק המזרחי ברחוב אלנבי
בתל־אביב, האחראי גם לפתיחת חשבונות.
אחרי שיחה קצרה הוא הסכים
לפתוח לי חשבון־שקים, שכלל כרטיס־כספנמט
ואישור קו־אשראי מסויים.
כל עוד הצגתי את עצמי כאדם רגיל
מהיישוב, הגר בקירבת־מקום, הוא
הסכים לכל תנאי חשבון־השקים.
אחרי שיחה לבבית זו התחלתי
להיראות חסר־מנוחה, זזתי באי־נוחות
על הכיסא, ובגימגום הצגתי את עצמי
כעבריין שהשתחרר באחרונה מבית־הסוהר.
אחרי
רגע של דממה, בטון שקט,
רגוע ״ונינוח הוא אמר לי :״אין כל
בעיות. הרי אתה אזרח ככל אזרח, ואני
חייב לפתוח לר חשבון עובר־ושב, שבו
אתה אמור להגיע לסניף בעצמך כדי
למשוך כספים. אני לא מאשר לך

ה״היפר־כל״ בקניון־איילון
״אין שנם טעם...״

בענייני רכוש וממון, ואתה הלא ישבת
בבית־סוהר בשל כך.״
עשר דקות מוקדם יותר הוא נשמע
אחרת :״עקרונית, המישרה של חדרן
היא אקטואלית עבורך. אנו זקוקים
לחדרנים, ואני מוכן לקבל אותך
לתקופת־ניסיון, כפי שנהוג אצלנו״.
תשובתו החיובית החזיקה מעמד עד
שהתחלתי לשחק את תפקיד העבריין־
לשעבר.
גם לפני שסיפרתי לו, לקראת סוף
השיחה, שאני בסך הכל עיתונאי
העורך תחקיר על שיקום־אסירים, הוא
דאג שאני אבין היטב כי קיים הבדל
בין היותו עובד של בית־המלון ובין
היותו האדם הפרטי.
בחור צעיר, אינטיליגנט, בעל רקע
בחינוך, ונעים־הליכות.
כאדם פרטי הוא נשמע אחרת :״אני
אישית הייתי נותן לך צ׳אנס, אילו היה
לי עסק פרטי. ברצינות גמורה, הייתי
מקבל אותך לעבודה. אין ספק שהייתי
זהיר מאוד, אך הייתי נותן לך את כל
ההזדמנויות שתוכיח את עצמך״.

יצב מעצרים

¥את תהיה בעיה גדולה, לקבל
אותך לעבודה. אינני יודע. אני
צריך לחשוב עם הבוס שלי, שהוא
מנהל־המיפעל.
״עד כמה שאני יודע, הוא ישלול

ביטחון עצמי, וכך השתדלתי גם אני
להיראות.
הצגתי את עצמי כחייל משוחרר
ומחוסר־עבודה, ותשובתו לגבי קבלתי
לעבודה היתה חיובית .״יש לנו כמה
מקומות־עבודה עבורך: בתערובת וב־קמח,
או בהפעלת מכונות. אני מחפש
במיוחד יהודי שיעבוד במחלקת־הקמח
בתקופה הקרובה.״
הוא גם סיפר לי על תנאי־השכר,
הפרמיות והתנאים הסוציאליים שקשורים
לתפקיד. אחרי תשובתו החיובית,
ולאחר־מכן תשובתו השלילית, גיליתי
לו שאני עיתונאי של השלם הזה,
ושאני בודק מקרוב גם את היחס של
מקומות־עבודה אל העבריין המשתקם.
שוב נתקלתי באותו מבט המום,
מסרב להאמין, והוא המשיר להיאנח.
בסיום השיחה, אחרי שכבר נודעה לו
עובדת היותי עיתונאי, הוא הוסיף:
״כעיקרון, אני רואה באופן חיובי את
העזרה שהחברה חייבת להעניק
לעבריינים משתקמים. אילו היה לי
עסק פרטי, הייתי מקבלם לעבודה,
כררך לעזור להם״.

ה מל א יסכימו ניתי לדני, פקיד סניף בנק
^ לאונו׳ ברחוב ז׳בוטינסקי, באיזור־התעשייה
של רמת־גן.
הוא שאל אותי שאלות שונות

בנק המיזרחי ברחוב אלנבי
״אולי, כשנכיר אנתך ינתר...״

מלון ״דך־סנורמה״
״כאיש פרטי הייתי נותן לך..

את הרעיון של קבלת עבריין־לשעבר
לעבודה, במיוחד לאור מה שמתרחש
פה באחרונה.
״בתקופה האחרונה בוצעו פה
גניבות. ביוזמתי נפתחו תיקים במיש־טרה,
היו מעצרים, ואני משתדל לנקות
את המיפעל מגניבות. כעת אני צריך
לבוא לבוס שלי בהצעה לקבל אדם
בעל עבר פלילי. יש לי ספק רב אם
התשובה תהיה חיובית!״
זאת היתה תשובתו של מנהל כוח־ארם
בניטה באיזור־התעשייה של רמת־גן,
שהשתדל לעכל את דבריי, כאשר
שיחקתי שוב את תפקיד העבריין,
שישב שגה בבית־סוהר בעוון עבירות־רכוש,
והמנסה לשקם את חייו.
.הוא ניסה לדלות ממני פרטים על
הפשע שביצעתי. ישיבתו היתה חסרת־מנוחה,
והוא אף הירבה להיאנח.
בתחילת הראיון היה רגוע מאוד, שופע

לצורך פתיחת חשבון בסניף. עניתי
לכל שאלותיו, ואף הוספתי כי אוכל
להפקיד סכום כסף די גדול באחת
מתוכגיות־החיסכון בבנק. בקשתי לגבי
פתיחת חשבון־שקים, קבלת כרטיס־כספנמט
ואישור קו־אשראי נענתה
בחיוב.
כאשר היה עסוק בהכנת הניירת הדרושה
לצורך פתיחת החשבון, התחלתי
להיראות נבוך ועצבני ואמרתי
לו :״תראה! אני רוצה להגיד לך שאין
לי עדיין מקום־עבודה מסודר, כי רק
עכשיו השתחררתי מבית־הסוהר.
ישבתי בעוון עבירות־רכוש, וכיום אני
רוצה להוביל את חיי למסלול הנכון״.
בשתי הדקות הראשונות שלאחר
דברי הוא פשוט לא הגיב. עיניו הביעו
פליאה, והוא התחיל לגמגם :״אני
מצטער, אבל אני בעצם לא יודע! אני
חייב להעביר לממונים שלי את כל

העניין. קשה לי להאמין שהם יסכימו
שתפתח חשבון. אתה יודע! מי שעשה
פעם אחת שגיאה, יכול לחזור עליה
שוב״.
נכנסתי לדבריו :״תהיה גלוי איתי.
אני מעדיף את זה, ושלא ידברו מאחורי
גבי. חוץ מזה, אני מבין אותך, כי זה לא
העסק הפרטי שלך. תהיה חופשי איתי.
זה בסדר.״
אז הבחנתי שהוא מדבר בחופשיות רבה
יותר, והוא אמר :״זו תהיה בעייה, בגלל
העבר שלך. יש לי ביטחון שהמנהל לא
יסכים לפתוח לך חשבון.״

לי שכנים״...

**ודעי׳ בלוח תל־אביבי עיניינה
^ /או תי במיוחד, לאור ״המחיר ההזדמנותי״
,כפי שנאמר בה.
היה מדובר בדירת שלושה חדרים
למכירה, מרווחת, משופצת באיזור־יוקרתי
של העיר הגדולה, בין
דיזשף־סנטר לבין תיאטרון הבימה.
הדירה שוכנת ברחוב דיזנגוף 27 בתל-
אביב.
בני־זוג בשנות ה־ 60 לחייהם הראו
לי את דירתם, באופן מאוד יסודי
וידידותי. הם אף הציעו לי לשבת
ולשתות. שוחחנו, כמובן, על תנאים
שונים הקשורים בקניית הדירה.
לאחר־מכן, בגימגום קל, הצגתי את
תפקיד העבריין־לשעבר, שישב בבית־הסוהר.
כל מי שהיה נוכח במקום יכול
היה להבחין בנקל בשינוי הפיתאומי
ביחסם כלפיי. הוא הפך בלתי־ידידותי,
קר ודוחה.
בעלת־הבית אמרה לי :״יש לי שכנים
טובים, ואני לא רוצה שיעשו להם
בעיות. חשוב לי שלא יציקו להם. אתה
מבין אותי?״
באותה עת מיהר בעלה לסגור את
כל אורות״החשמל, והתפנה במהרה
להגיד לי בקרירות ״שלום לך״ ,למרות
שאני הבעתי את רצוני לראות את
הדירה שוב ,״כי בכל זאת לא מדובר
בזוג־נעליים או בעגבניות״.
למחרת טילפנתי אליהם, והבעתי
את רצוני להיפגש אצל עורך־הדין
שלי, אז נמסר לי על־ידי האשה כי ״זה
לא נראה לנו. זה פשוט לא זה״.
בחור צעיר, בעל קול סימפאטי,
השיב לי כך :״אני לא מוכן שתגור
איתי, בגלל העבר שלך. אני מצטער,
אבל אני חייב להיות דוגרי איתך. אבל
בחיי שהיה לי כיף לדבר איתך״.
זאת היתה תשובתו הקצרה והחד־משמעית
לגבי רצוני להיות שותף
לדירה שהוא שוכר במושבה הגרמנית,
ברחוב המגיד 18 בירושלים.
התשובה באה אחרי שהצגתי את
עצמי כמי שישב בבית־הסוהר. היא לא
השתנתה גם אחרי שהדגשתי כי
״העבר לגביי מת ׳.השתקמתי, ואני
רוצה להתחיל בחיים חדשים. אין לי כל
קשר עם החברים שלי בעבר, ואין לך
מה לדאוג״.
הוא, בעל־הדירה, עובד כפקיד, בעל
השכלה תיכונית מלאה, הציע חדר
בדירתו בעבור 115 דולר לחודש, ללא
הוצאות שוטפות.
עד לרגע שבו שיחקתי את תפקיד
העבריין־לשעבר, הוא הסכים באופן
עקרוני לקבל אותי כשותף לדירתו.
הוא אף הזמין אותי לבקר בדירה ,״כדי
שהדברים יהיו רציניים״ כדבריו.

מישרד כודדהאדם ב״טרה״
״אני מקבל אותך כפי שאתה!־

״אי-אפשר
להסתיר״

ך* יוק, בן ,29 עובד כפקיד וגר עם
1הוריו. כך הצגתי את עצמי בפני
רחל. השדכנית במישרד־שידוכים ירושלמי.
היא הזמינה אותי לפגישת־היכרות
ארוכה, כדי שיוכלו להתאים
לי ביתר רצינות אשה על־פי ציפיותיי.
המשרד, בנה קינן, שוכן ברחוב
שטראוס בירושלים.
דמי־ההרשמה הם בסך 345ש״ח,
ואם השידוך יצליח עלי להוסיף עוד
כ 500-ש״ח.
לקראת סיום השיחה הערתי את
תשומת־ליבה, תוך כדי גימגום ומעט
עצבנות, לעובדה שישבתי בעבר

עודד דכטמ;

צילם: אבי ו׳צדע; ₪
(המשך בעמוד )40

״בנק לאומי״
״זו תהיה בעיה, בנלל העבר שלך...־

מ רוו ח

כבר לא מדובר בואן־גוך. במכירה פומבית,
שנערכה כאן לפני שבוע, השיגה תמונת־שמן של
וילם דה־קונינג(אשה ביחק, כך שמה) ,מן השנים
1953־ , 1955 סכום של 2,035,000 דולר (הוסיפו
על כך 10 עמלת סאת׳בי) .ציור־שמן של צייר
חשוב יותר בעיני, פראנסיס ביקרן האנגלי(למוח
עם שני י 1ש1פים, בעיקסת׳ ציזרו של !לאסקז
האפיפיזר איחקנט׳ העשירי) ,משנת , 1963 נמכר
בכריסט״ז תמורת 1,320,000 דולר. מחירי־שיא
אחרים לאמנות בת זמננו כללו 814,000 :דולר
בעד ציור של רוברט ראושנברג. תמונה חסרת־שם
של ג׳קסון פולוק הנודע, בשחור ובלבן,
נמכרה ב־ 1.2מיליון דולר לאספן יפאני. ציור של
מורים לואיס, שעבודותיו הוצגו לפני כשנה־שנתיים
במוסיאון תל־אביב, נמכר ב־ססס 484,
דולר (פלוס עמלה).
כמה ״משיגים״ אביגדור סטימצקי ודוד גלעדי
אצלנו בעד ציוריהם?
כן, אני יודע, עניין של היצע וביקוש. אבל גם
של להיות במקום הנכון בזמן הנכון עם העבודות
הנכונות. דומה שמכל האמנים, הציירים שלנו הם
ששילמו את המחיר היקר ביותר בעד הציונות
שלהם.
ואל תענו לי שדה־קונינג או ויליאם מוריס הם
הרבה יותר גדולים מאורי ליפשיץ, פנחס כהן־גן,
לאה ניקל, אביגדור סטימצקי, יגאל תומרקין,
אביבה אורי, מנשה קדישמן או רפי לביא.
כי זה פשוט לא נכון.

ה מ קו רו ת

1ם11ב

בכל זאת לא תל־אביב ולא דומה לה וכל
הדיבורים על תל־אביב כעל מין ניו־יורק קטנה
— דיברי הבל ורעות רוח. כל עיר וייחודה
המובהק שלה. כרגיל, כאן הכל בגדול. המונית
הצהובה אומנם אינה גדולה מן התל־אביבית אבל
מיספר המוניות ...לפעמים העין קולטת מראה
תריסר מוניות ויותר במבט אחד, כולן בתנועה.
גס הסיפור על כך שמרבית נהגי המוניות כאן
ישראלים — הגזמה גדולה, לפחות. נסעתי כאן
בעשרות מוניות ואף לא ישראלי אחד נהג בהן.
ובניגוד לביקורי הקודמים — גם לא יהודי אחד.
פרסים, כושים, פקיסתאנים, יוונים, קובנים
ויוצאי אמריקה הלטינית. נהג אחד — פליט סין
העממית.
״נותנים אצלכם לצאת?״ תשובה :״כן, אם יש
לך קרובים בחוץ ״.״כמה זמן חיכית שבע
שנים. אבל זה היה ב־ . 1976 היום מחכים הרבה
יותר״.
סרובניקים.
על סין העממית :״זה לא ארץ בשביל בני-
אדם. זה ארץ בשביל שוורים וזוחלים״.
עוד עושה־נפשות לרעיון הגדול. ובשביל זה
צריך היה להפשיר את היחסים בין וושינגטון
ופקינג.

0פרופ סו ר נשוא פנים

ב מג דל החד שכבר
היית?
ב־זס׳״ס! קחז 11ז 7כבר ביקרת? — אפילו
מפי המשורר גבריאל פרייל. ואכן, השאלה
הראשונה כאן אינה בדבר ההצגה האחרונה
בברודווי או התערוכות הנוכחיות (ג׳וליאן
שנאבל ופראנק סטלה).
מה לעשות, לוקחים מונית צהובה ונוסעים
לבקר את ה־ז6׳*\ 70 קווז 11ז 7הנקרא כך על־שם
בעליו.
מה אומר לכם, בניין נאה. גורד־שחקים בצורת
קבוצת־מיגדלים, שמתוכה מזדקר לו אחד ענקי
בזכוכית אפלה, בלתי־חדירה לקרני־השמש. שוכן
כבוד בשדרה החמישית, בלב מנהטן. מן הבניינים
היפים שראיתי בימי חלדי, כמו בא לסתור את
הטענה שמה שהוא תיפקודי ונקי מאורנאמנטים
אינו יכול להיות בה״בעת גם דקוראטיבי
ואלגנטי.
ואתה שואל אתעצמך, איר זה שכאן הם
״עובדים״ ,גורדי־השחקים האלה, שעה שבלונדון,
בפאריס או במילאנו הם סתם מיטרד
ציבורי ונופי.
התשובה חייבת להיות קשורה באופיה של
העיר הזאת, וכן גם בעובדה שכאן הם ניצבים
בחברת בני־מינם, גורדי־שחקים אחרים, ולא
מזדקרים אל־על בבדידות מזהירה כשהם מגמדים
את כל סביבותיהם.
הלקח: כשאתה מתנשא על פני סביבתך, זו
שולחת אותך לחלל החיצון שבו אתה ניצב כמו
אגודל חולה.
ואחר־כך עוד באות השאלות הפרובוקטיביות
בנוסח: נו, איך אוויר־הפסגות (המזוהם) שם
למעלה? ומה נשמע עם רעש המטוסים? ואיך׳זה
לשלם 6,000 דולר טבין ותקילין לחודש בעד
דירה בת 3חדרים לא־גדולים, וכולי.
יש כאן איזה מוסר־השכל באיזשהו מקום. אבל
הוא יפה, השד ייקח אותו, המיגדל הזה.

• אוויר פ ס גו ת
ועם לבדד
הטלוויזיה אף היא מלאה כולה אוויר־פסגות.
גורבאצ׳וב ורייגן, ורייגן וגורבאצ׳וב, שלא
לשכוח את ראיסה וננסי וננסי וראיסה שהרבה
שלום־בית כנראה אינו שורר ביניהן. יומנים
ארוכים, פרשנות, ראיונות. למי שמתעניין
בפוליטיקה — חגיגה אמיתית. וגם למי שלא
כל־כך אוהב מומחים למיניהם.

חיתוך־עץ: דייויד ג. קליין

ארוויקה בעיני עצמה: חנות־שבע ונצוני־סעו. המומחים
חוזים מ שנו נונר׳ .האם ישוו־ השבר שר?1323
בינתיים נרכשים ציווים בני זמננו במאות אלפי רולארים
יום קודם שואלים מומחה גדול לעניינים
סובייטיים, קרמלינולוג (להבדיל מקרימינולוג)
בשפת־המקום; אם גורבאצ׳וב מביא עימו
באמתחתו (הוא ירד מן המטוס בלי אמתחת)
ויתורים אמיתיים למערב, והלה משיב: לא, ידיו
כבולות. תהיינה מלים יפות, יהיה ניסיון להשפיע
על דעת־הקהל ועל הסינאט הכל־יכול, אבל לא
יהיה שום דבר של ממש. למחרת כבר מבשר לנו
קרמלינולוג אחר שגורבאצ׳וב התחייב כביכול,
בשיחה בארבע עיניים עם רייגן (זוג־העיניים
הנוסף היה כנראה של הקך מלינולוג) ,לפנות את
אפגאניסתאן תוך שישה׳חודשים. נראה שעבר
מהליכוד למערך.
טקס החתימה על הפחתת מיספר הטילים
הגרעיניים לטווח בינוני — אל יהיה ההסכם קל
בעיניכם — :רב־רושם. רייגן נושא נאום מרשים
ביותר. הוא לא טיפש, האיש הזה. גם אם מישהו
מעוזריו כתב לו את הטכסט, הרעיונות הם שלו,
בכך מודים אפילו הציניקנים המקומיים.
הכיסוי העיתונאי של הביקור ראוי לכל שבח.
בשרה־התעופה, על הדשא בבית הלבן, בחדר־הנשיא
הסגלגל(אובאלי) עושה הטלוויזיה עבודה
מיקצועית מצויינת. היסטוריה מתרחשת לנגד
עיניך. אתה נזכר בביקור סאדאת אצלנו. גם
הטלוויזיה שלנו היתה אז במיטבה.
ועם הזיכרון — הצער על שאנו הולכים
ומסתגרים, הולכים ומתבודדים משאר העולם.
במקום לשדר את סדרות השוטרים והגנבים
המטופשות צריך היה לשדר דיווח מלא ושוטף
על המיפגש ההיסטורי גם אצלנו, בטלוויזיה

שלנו. לפחות באורך השידורים על מישפט
דמיאניוק.
אחרי הכל, דמיאניוק שייף לעבר. פגישת
רייגן וגורבאצ׳וב תקבע אם יהיה לנו — כן, גם
לנו, צרכני־הפיצוחים — עתיד.
בעשור האחרון, ובעיקר בשנים האחרונות,
תחת ניהולו המקריח של אורי פורת, נעשינו
סתגרנים, בדלנים, מופרשים משאר העולם —
אפילו יותר משהיינו. תוכנית ימי־ביניימית, כמו
זו של חיים יבין, לבטל את כל המישדרים
האינטליגנטיים, עשויה היתה לצמוח רק באווירה
הפופוליסטית של שילטון־הטעם של שוק־מחנה־יהודה.
בסדר,
אני לא נאיבי. יש מישהו המעוניין
בכך, כלומר, לסלק את ירון לונדון, רם עברון,
יצחק רועה ודומיהם מן המסך. יש גם מי
שמעוניין שישראל לא תצטרף למישפחת־העמים
אלא תישאר ״גוי לבדד ישכון״׳ המתמקד לנצח
בבעיות של אשכנזים וספרדים, יונים וניצים,
חילוניים ודתיים, ואחרון־אחרון־חביב —
הנאצים.
יש מי וגם לא קשה לנחש.מיהו.
הצרה היא שאנחנו, כולנו, נותנים לו יד, אגרה
— ועין•

הציונות
עו לההרבהכסף
שיגעון רכישת התמונות — שיגעון בהגדרה
הקלינית של המושג — מוסיף להשתולל. הפעם

אבל לא רק הציירים. לתשומת־לב הפרופסורים
ואנשי האקדמיה שלנו, שכמעט אין חודש
שבו אין מישהו בא עליהם בטרוניה בשל משכורותיהם,
דמי השבתון שלהם וסתם בזבזנותם: אלן
גינזברג ,״פרופסור נשוא־פנים״ או ״מצויץ״ —
זה תוארו — בבחקלין קולל ,״מביא הביתה״
משכורת של 68,000 דולר טבין ותקילין לשנה:
זאת מלבד דמי השבתון וההשתלמות שלו. כל זה,
תמורת יום עבודה אחד בשבוע הכולל שש שעות
הוראה(״אני לא מלמד, אני משוחח איתם״) ועוד
שעתיים של קבלת־קהל.
נכון: במשכורת כזאת יידרשו לו 13 שנות
הוראה כדי לרכוש ציור של ראושנברג ולא הרבה
פחות — לקנות ציור של שכנו וידידו־מנוער לרי
ריברס. לעומת זאת, הוא יזדקק לחמש שנות
הוראה בלבד כרי לרכוש ציור של מלקולם מורלי
(מי זה?) ,שנמכר בחודש שעבר במכירה פומבית
כאן, תמורת הסכום נשוא־הפנים או המצויין של
352,000 דולר.
תאמרו: גינזברג מיקרה חריג. אחרי הכל:
״נשוא פנים״ .אשיב לכם: האחרים מקבלים לא
הרבה פחות. עכשיו אתם יודעים מדוע דן מירון
ובנימין הרושובסקי ידידי מעדיפים את קזלזנו־ביה
ואת ״ל.
כשפרופסור ישראלי לא־מצויין כמוני מביא
הביתה 10,000 דולר נטו לשנה — זאת ממש

סיבה למסיבה.
מילא. לקנות את ראושנברג אני ממילא לא
יכול להרשות לעצמי ובמורלי(?) אני גס לא
מעוניין. אני מוכן בהחלט ׳להסתפק ביחזקאל
שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, יגאל תומרקין,
מוישלה ברנשטיין ודוד גלעדי.
אבל המשכורת, המשכורת...
למי שלא ידע זאת: הציונות, רבותי, עולה
כסף. הרבה כסף. מלבר כל הדברים האחרים שהיא
עולה: אריק שרון, רפול, הרבנים חיים דרוקמן,
שלמה גורן ומאיר כהנא, יובל נאמן, מאיר כהן
אבידוב, אריה גוראל ומועצת יש״ע.
השאלה הגורלית היא אם המחיר הזה כדאי.
הנהג הסיני שלי(סין העממית) היה מן הסתם
משיב כמו ג׳ורג׳ סטיינר: לא.

פגי שהעסמ שו ר ר
לפני הפגישה עם אוקטאביו פאז — גדול
משוררי מכסיקו (מחיקו בלשונם) ,דיפלומט
ואיש־העולם הגדול, פגישה רשמית, אגב,
שתוכננה בתיווכה של נספחת־התרבות היפה של
ספרד כאן — הולכים לפגישה חשובה יותר

בעיני עם אלן גינזברג. נרברים להיפגש לשעה־שעתיים(שנינו
עייפים) .מבלים ביחר, כרגיל8 ,
שעות.
השרדן (ז ¥1¥0ז )$11 הגרול. ויליאם קארלוס
ויליאמס, פטרונו בנעוריו, כתב עליו בשנות
החמישים כי לפלא הוא בעיניו שהבחור הצעיר
שעבר שיבעה מדורי גיהינום(די גם באחר רציני!)
עודנו בחיים. זה היה, כאמור, בשנות החמשים.
ועכשיו אנחנו בשנות השמונים המאוחרות.
שרדן אמיתי. עכשיו הוא עסוק בהוצאת
תקליט שבו הוא קורא את שיריו על רקע מוסיקת
ג׳ז המנוגנת בירי כמה מטובי נגני הג׳ז המקומיים.
לא מכבר החלה הוצאת הארפר־אנד־ר! היוקרתית
להוציא לאור את כל כתביו. קובץ כל
השירים, שאינו כולל את שיריו המאוחרים
ביותר, כבר הופיע בכריכה קלה בהוצאת פנשין
האנגלית.
עכשיו באמת נתקיימה מישאלת־נעורים שלו:
הוא באמת הגיע לכל מקום. הוצאת־הנעורים של
הביטניקים$ ,זו 1_!81ץ 11ס, מודיעה בקטלוג

פראנק סטלה, באטלייה

ג׳וליאן שנאבל, בתערוכתו ב״וויטני״
האחרון שלה שהמזמור הארוך הראשון שלו,
(יללה, עברית בתרגומו של רן עומר
זכרונו לברכה) ,תפוצתו כבר עברה את קו וד
.400,000 וזאת באנגלית בלבד. ומה בדבר 24
הלשונות האחרות אליהן תורגם השיר?!

האמריקאים
לא שכחו
העיתונות העברית שכחה. האמריקאים
לא שכחו. את אמה לורוס, כמובן;
משוררת, שספק אם מישהו היה נזכר בה
השנה, במלאת 100 שנים למותה, אלמ לא
היה השיר החקוק על גבי אנדרטת-
החרות האמריקאית -כן, זו המחזיקה
בידה את הלפיד -פרי עטה.
בהודעה לעיתונות הישראלית, כותב
שגריר ארצות-הברית בישראל :״ב־19
בנובמבר מלאו מאה שנה למותה של
אמה לזרוס, המשוררת היהודיה האמ ריקאית.
היא אולי ידועה בעיקר בשל
שירה ״הקולוסוס החדש״ המעטר את
אנדרטת-החרות בנמל ניו־יורק, ואשר
מילותיו המרגשות מצאו להן הד ושימשו
השראה למיליונים אינספור של גני-
אדם, בהיכנסם לארצות״הברית.
״פחות ידועה היא השקפתה של אמה
לזרוס על הקשרים בין ההיסטוריה היהודית והאמריקאית. כך כתבה בשנת 1884 על
מרד בר״כוכבא, :בשבט יהודה הקטן הזה הנאבק על חרותו כנגד הרודן
הבלתי-מנוצח, אני רואה את הוריהם הרוחניים של אלה שקיבלו על עצמם עול״גלות
ואף הלכו למוות במאבקם למען המצפון, בהקימם על סלעי גיו״אינגלנד, ביערות
פנסילבניה, על פני היבשת הענקית הזאת, את הרפובליקה של המערב. אני רואה
בבר״כוכבא אותה רוח פטריוטית אשר בנסיבות נוחות וברות-מזל יותר היקנו
לושינגטון את מוניטיו בעולם׳.״
עוד מציין השגריר בגילוי דעתו כי 15 שנה לפני שהרצל פירסם את חזונו הציוני
קראה אמה לזרוס -כמו ניחנה ברוח נבואה -להקמת מדינה יהודית אשר תעניק
לקורבנות הרדיפות ״קיום חופשי, בטוח ומכובד.״
ובאמת, לולא השגריר האמריקני -מי מאיתנו היה זוכר זאת!!
אנחנו משוחחים על שירו הגדול האחר, קדיש,
העומד להופיע בישראל בהוצאה דו־לשונית(עם
עובר) ,והוא מסכים איתי שהוא עולה על היללה.
נדיב ומארודלמופת כתמיד, הוא שמח כילה קטן
לחלק מתנות, להראות את הצעצועים האחרונים
(ביניהם מכונת־שיכפול משוכללת שרכש ב־800
דולר :״חשבונות השיכפול השנתיים שלי עלו
יותר״) ואת הספרים והאלבומים החדשים .״את
הספר הזה כבר נתתי לר? את האלבום הזה כבר
ראית? הנה ספר הצילומים הראשון שלי שיצא
ברנמארק, האם הראיתי לר פעם את הסרט
האוואנגארדי שעשה רוברט פרנק עלינו כשעוד
לא מלאו לנו עשרים?״
אני רואה הכל, כולל הסרט אשר שמו שור ל׳
למשוך החוצה את פרח החרצית שלי או משהו
דומה (שכחתי לשאול אם יש כאן ניב או כפל־לשון)
.רק גמרנו לראות את הסרט משנות
החמישים וכבר הוא מראה לי אלבום־צילומים
מישפחתי, שעליו שמר מכל מישמר כל השנים
האלה. הוא מוכן להוציא מתוכו את הצילומים
הנושנים בצבע ספיה כדי שאוכל להשתמש בהם
לעיטור תרגומי העברי.
באחרונה גברה התעניינותו בצילום, אמנות
אשר לה הוא מקדיש עתה שעות רבות בשבוע.
״רוברט פרנק (שביחד איתו הוא עומד להגיע
לישראל בראשית ינואר) הוא הגורו שלי
בצילום,״ הוא מסביר.
״לשם מה לר עוד גורו?״ אני שואל בבהלה.
מתברר שרוברט פרנק הוא, לדבריו, אחד מגדולי
הצלמים בארצות־הברית, איש נחבא אל הכלים,
רגיש ופרוש מן הבריות. אלן מראה לי כמה
מצילומיו והם מרשימים באמת: אפורים,
ריאליסטיים, מדכאים למדי וחסרי כל טריקים
ופעלולים. אבל אני ״מבין״ קטן מאוד בצילום.
הסיבה השניה להערצה: רוברט לימד את אלן
מה שהאחרון מכנה בשם ״כמה מן הדברים
החשובים ביותר בצילום ״.למשל? — למשל,
שכאשר אתה מצלם דיוקן של בן־אדם — דאג
תמיד להכניס גם את הידיים לתוך המסגרת.
הראש והידיים הם שני חלקי הגוף היחידים
החשופים תמיד .״כשאתה מצלם רק את הראש —
משהו חסר, הצילום חסר־חיים. צריך להכניס את
הידיים כדי שהדיוקן יהיה שלם״.
אני מטלפן לישראל. בטעות תירגמתי
ס 1,8נ<(6ן ק 0ז )1בהוראתו האנגלית: נגמלתי מן
ה־ס 8ע. לר דע שבעגה האמריקנית העכשווית זה
בדיוק להיפר: לקחתי. אני מתעצבן, כועס (האם
לא יהיה סוף לשגיאות, לתיקונים עד שמרוב
בילבול אני מתקן בטלפון לישראל :״נטלתי מנת
,״1,80 כלומר, מגביה את הסלנג בשתי
אוקטאבות. עכשיו אני באמת כועס: צריך לצלצל
עוד פעם ולתקן את התיקון. אגב, איזו מלאכה
נפלאה ומסורה עושים שם אברהם יבין ויעקב

ארדמן על הספר המסובך הזה (דו־לשוני, שורה
מול שורה, וכו׳< .כל הכבוד.
כל אותו זמן מתבונן בי אלן בסלחנות אבהית
ומצלם מכל זווית אפשרית. אני — עייף עוד
יותר — משעין את ראשי על כף ידי. אחר־כך אני
מבקש לשנות את התנוחה אבל אלן לא מרשה:
ככה יותר טוב. עכשיו אני מתעצבן עוד יותר. הוא
מצלם ומחייך ואני צורח לתוך האפרכסת כאילו
הייתי מבקש להעביר איזה מסר חיוני לבית
שממול: לקחתי ל.ס.די! לקחתי ל.ס.די!
התוצאה הצפויה: בהלה נוראה בישראל. האיש
השתגע. עכשיו הוא כבר לוקח ל.ס.די. באמריקה.

המועדון פלוס בר פלוס אולם־מיפגשים והרצאות
שלו עשרים שנה!״
יליד אמריקה, ד׳לוגוף המדבר עברית בניב
אמריקני, נראה כמו אחד מבני הפמליה של
גורבאצ׳וב בטלוויזיה. הוא גם חובש לראשו
פאפאחה (כובע־פרווה) רוסית.
אני עצמי בפאפאחה צהובה, אמריקנית. שני
מפוחחים באמצע הלילה באיסט סייר התחתון,
שמפניו מזהירים כל תייר הבא לניו־יורק.
ד׳לוגוף מזמין אותי להופעה של זמרי גוספלס
כושיים המתקיימת בימים אלה במועדונו> .זז,$0
אין זמן, אני נאלץ לסרב. ארץ־הקודש
(שנת־הלימודים) קוראת.

• א 1ח1וכבר
בחלל החידון
ידידנו זובין מהטה — אינני יודע אם כבר
פירסמו זאת בישראל — אורז או יארוז בתוך זמן
קצר את המיזוודות בדרכו ללוס־אנג׳לס, להשתתף
שם בהפקה חדשה של טריסטן ואיזולדה
לריכארד ואגנה, שמארגניה מבטיחים כי תהיה
אחד האירועים האופראיים הגדולים של העשור.
ואכן, אם לשפוט על־פי שמות היוצרים, מדובר
באירוע יוצא־דופן: מהטה והפילהרמונית של
לוס־אנג׳לס מופקדים על המוסיקה: דיויד הוקני
— על התפאורות והאביזרים: הבימאי — בימאי
התיאטרון היהודי־האנגלי רב־התושיה ג׳ונתן
מילר. עליו כתבו בשעתו בט״נוס הניו־יורקי כי
יש לו יותר רעיונות בימוי פרובוקאטיביים
בראשו משיש לגמל פרעושים...
ה1קני עסוק, ראשו ורובו, כולל ידיו, בהגדרה־מחדש
של המושג ״מרחב״ לצורך ההצגה .״אני
חושב,״ הוא אומר למראיין ,״שלצורה שבה אנחנו
מתארים או מציגים את המרחב נודעת השפעה
רבה על האופן שבו אנחנו מתנהגים בתוכו.
כשאנשים מבקשים לחקור את החלל החיצון, אני
אומר להם שאנחנו כבר מצויים בחלל החיצון מן
הרגע שבו אנו יודעים מה לעשות בו״.
החלל שהוקני עושה בו — על הבמה ומחוץ
לה — הוא ״החלל שבו אנחנו פונים או משנים

#בשר מן ה תנו ר הפולני באותו זמן עוברת בחדר דמות־רפאים בלא
קול. זהו ג׳וליוס, אחיו הבוגר של פיטר
אורלובסקי, חבר נעוריו של אלן שגם מתגורר
(כיום, עם אשתו) בדירה הסמוכה(אלן סידר להם,
אלא מה!) .ג׳וליוס ולאפקאדיו, שני אחיו של
פיטר, מאושפזים מזה חמש־עשרה שנה באותו
מוסד לחולי־נפש שבו מצאה גם אימו של אלן,
נעמי, אשר לזיכרה מוקדש הקדיש, את מותה.
אחת לשנה־שנתיים, הוא יוצא לחופשה בת כמה
שבועות. ומי מארח אותו בביתו? כמובן, אלן.
אני מהרהר שאולי באמת היה נזיר בודהיסטי
בגילגול הקודם. מכל מקום, מנהל תיקים בבורסה
לא היה ולא יהיה, תהיה אשר תהיה ה־113 זז £3
שלו בגילגול הנוכחי.
באחת בלילה יושבים שוב במיסעדה, הפעם
ביחד עם
במיסעדה פולנית סמוכה בשדרה
ג׳וליוס, שעדיין לא הוציא מילה מפיו, אוכלים
מעדנים פולניים: בורשט עם ביצה או תפוחי־אדמה
מהבילים ושמנת, פיחשקי (כיסונים
ממולאים בבשר או בתפוחי־אדמה בבצל מטוגן),
בשר מן התנור בואריאציות גולדברג ודיברי־מתיקה.
כעבור חצי השעה נכנסים למיסעדה —
ארט ד׳לוגוף — בעל מועדון ה־0310
המפורסם, אשתו הצלמת הישראלית אביטל,
ועימם בחורה האחראית על העיצוב הגראפי של
הניריורק ט״מס והצייר המכסיקני(ארגנטינאי?),
שאותו גילתה ואשר את מוניטיו היא מקדמת על־ידי
שילוב הקריקאטורות ללא־הנושא שלו
במאמרים שונים (״נכון שהרישומים נפלאים?״
— עכשיו אני מוכרח לראות עוד תיק־רישומים
באמצע הלילה).
אלן מדבר על חשיבותו של ארט בקירוב
לבבות רחוקים, באירגון מיפגשים בין יהודים
וערבים, בין שמאל וימין, באירגון מופעי־צדקה
למען אמנים פליטים או גוועים ברעב. לדבריו,
ארט הוא ״מין מזיגה של פילוסוף וביזנסמן — אם
לא היה גם ביזנסמן לא היה מצליח להחזיק את

נסיונות חדשניים לבנות בקטן, על״יד גדיל
כיוון כשאנחנו מסתובבים מסביב לפינה ״.כלומר,
לא פרספקטיבה קבועה, חזיתית, נצפית מנקודת־תצפית
אחת.
עוד דבר שבו אינו מעוניין הוא לצייר
תפאורות. במקום זאת, הוא רוצה לעשות אותן
— בחומרים סיתנטיים. כך נראה כי הספה
שאותה עיצב לאופרה של ואגנה — ספק ספה
ספק אובייקט פיסולי — תלך מכאן ישר
למוסיאון.
״החלל הגמיש״ שעליו מדבר הוקני יתאפשר
כאן תודות למערכת אוטומטית חדשנית של
תאורה שעד כה נוסתה בעיקר במופעי־רוק. על
ה־1ו!§ 1_1ח \?3אומרים שהיא תאפשר יתר גיוון
צבעוני, חופש שליטה ובקרה, מידת דיוק מירבית
ועם זאת גמישות והיענות מיידית לכל מה
(המשך בעמוד )28

(המשך נועסוד )27
שמתרחש על הבימה, שכמותם עוד לא נראו
מעולם על-בימת תיאטרון או אופרה.

כאן לידידו חיים גורי ואשר אליה הוזמן אישית
על־ידי בעל השמחה, לא הופיע.
המפרגן הגדול. ועם זאת, משורר מופלא. איך
אמר לי גבריאל פרייל השבוע, בהקשר אחר :״יש
הרבה יותר משוררים גדולים ממענטשן(בני־אדם,
כלומר, כאלה הזכאים לכינוי זה) בעולם״.
מסקנה: במקום שאין אנשים — השתדל
להיות מענטש:

כן, האם דיווחה העיתונות הישראלית על כך
שממשלת ברית־המועצות מתכוונת לבטל את
הוועד האנטי־ציוני הרשמי שהוקם בה באפריל
?1983
הודעה על כר באה כאן היום מפי דובר
אמריקני, לא רוסי.
גם אם אין לכך משמעות רבה בתחום היחסים
שבין הקרמלין לבין ישראל, אין ספק שהמחווה
היא בבחינת צעד נוסף לסילוק המיכשולים.
וזו גם חשיבותו. שכן הוועד נראה בעיני רבים
כביטוי לאנטישמיות רשמית־למחצה מצד
ממשלת ברית־המועצות.
עכשיו צריך רק לחכות לתוצאות הבחירות
הבאות בישראל, כדי להיווכח אם הצעדים גם
מוליכים לאיזשהו מקום.

#ירושה או ס כו םכסר

הוו עד ה א1טי־ציונ
י בו ט ל

• המפ רגני םהג דו לי ם
הקריאה במרכז הניו־יורקי לשירה המכונה
בלשון קיצור וחיבה בשם ה־( ¥רחוב 92 פינת
שדרת מדיסון) מרגשת כרגיל. ולא רק משום

אני עצמי איני מאמין גדול בהורוסקופים. גם
לאבאלהשלהשל 0הזה.אף על פי שכקורא קבוע
של כולם־עד־אחד אני מתרשם לטובה מכושר
ההבעה והגיוון של מרים בנימיני. אבל איפה
בנימיני ואיפה כל עמיתיה כאשר ביום הראשון
לבואי לכאן אני מוצא בעיתון היורדים המקומי
ישראל ניוז. בחתימתה של נחמה צוקר, את
התחזית הבאה לבני המזל שלי :״השבוע תבלו
נהדר״.
עכשיו אני יושב ומחכה ל״ירושה או סכום־
כסף ממקור בלתי־צפוי״ שהובטחו לי גם הם.
בינתיים עוד אין סימן. אבל אני כבר סומך על
נחמה צוקר שתסדר משהו.
עוד מישהו שמחכה לכסף ממקור לא־צפוי הוא
וודי אלן. באותו גיליון בעל השם העברי־האנגלי
אני קורא שאפילו בארזים נפלה שלהבת — על
תנאי. מתברר כי וודי אלן הודיע כי הוא מוכן
בהחלט לחזור בתשובה אבל התנאי שלו הוא

קילה, חודש אחרי חודש, אדם עומד על הבמה
ואומר: להיות או לא להיות להיות או לא להיות
להיות או לא להיות...
אני: מתי תחזור סיף־סוף לישראל(שבה יש לו
ידידים ומעריצים לא־מעטים)?
טונג׳ל: כשתכתוב לי את המחזה שהבטחת, או
כשעומרי ניצן יחזיר לי את כתב״היד של מחזה
של נאזים חיכמת שהשאלתי לו.
בינתיים הוא מבטיח/מאיים שיבוא לבקר
אצלי במלון.
״טונג׳ל, רק אל תביא בקבוק. תזכור: בלילה
אני טס בחזרה לישראל״.
טונג׳ל: חס סוחסס, נתן, למי אתה חושב אותי?
אני: לבלופר חסר־תקנה!
למחרת בבוקר הוא מתייצב במלון, בידו האחת

היפואי הנודע במירבציו, בידו כף סיידים, כמו
באידיליה של טשרניחובסקי, והוא מתקן סדקים

שניבעו בקיר האבן החיצוני של מיקדש־המעט
אשר לו. אותה שעה מטייל לו בסביבה להנאתו
זוג־ישראלים מדושני־עונג והבחור נושא עיניו
אל בן־אמוץ שלנו וצועק לעברו בעברית :״יא :
אחמד, מה השעה?״
מוסר השכל: אין עוד פועלים עבריים/יהודיים
בענף הבנייה בישראל. ואכן, סיפורנו הקטן גם
בא בראשו של תחקיר ארוך שערך הניריורק־ט״מס
בנושא פועלי השטחים העוסקים בעבודות
,הצווארון הכחול׳ בישראל.
אמת לאמיתה. אפילו במיסעדה שליד ביתי
יש ארבעה אחמדים: רק שבבית השימוש שלה,
אשר אותו הם כולם מנקים לפי התור, עוד לא
ראיתי מעולם מישהו עונד צווארון כחול
לצווארו.
השאלה שלי אחרת והיא גס מכוונת לכתובת
אחרת: הי אתה, יא טוביה, תובב״א, איך אתה
וסיפוריך מגיעים לכל מקום, אפילו לעמודו
הראשון של מוסף הביזנס של הנידיורק־ט״מס?!
ואני אפילו מפרגן לך, יא טוביה, אבל תשאיר
לי משהו בצוואה, כמו שאומר וודי אלן. וגם לי
יש תנאי קטן: שאקבל את זה בעודך בחיים, יא
קמצן אגדי.
כף סיידים )001 ץ תז!

• מרקה עו ר שוב מנ צ ח
בית־משפט היתולי בסאן־פראנסיסקו הוציא
אתמול פסק־דין המאשר סופית מה שאימהות
יהודיות על פני כל כדור־הארץ ידעו זה מכבר,
והוא, שמרק העוף אכן ראוי לתואר הכבוד שבו ״י
הוכתר כאן :״הפניצילין היהודי״.
בית־הדין לעירשרים 1להירה1רים היסטור״ם

אלן גינזברג, עם פרס
— דניאלה, חברתו הגרמניה: בשניה — בקבוק
אוזו.
אני: טונג׳ל, אבל הבטחת...
הוא: מהי הבטחה בין ידידים...
אי־אפשר שלא להיכנע לקסמיו.
התוצאה: כשאני עולה למטוס באותו ערב אני
מוסר לדיילת את הנרתיק ובו כל הכסף שנותר
בידי, ואילו את מקומי במטוס אני מחפש על פי
הקבלה של כלבו מיס׳ שבו קניתי חמש מגבות.

איזולדה לא ישבה על ספה כזאת. הצייר ומעצב״הבימה דיוויד הוקצי, יושב על הספה
שעיצב לאופרה של ואגנר. המנצח: זובין מהסה עם הפילהרמונית של לוס־אנג׳לס
שזהו המקום היוקרתי ביותר לקריאת דיברי שירה
שאלוהים ייתן לו איזה סימן קטן, כמו, למשל,
ופרוזה בארצות־הברית ואולי בכל העולם כולו.
פתיחת חשבון בסך כמה מיליוני דולארים על
שמו.
הרגשה משונה היא לעמוד על הבימה שעליה
עמדו לפניך ת.ס. אליוט ורוברט גרייבס,
מעניין שגם וודי אלן אינו מאמין גדול
אונגארטי וויליאם קארלוס ויליאמס, תומאס מאן
בכלכלה האמריקנית (בכל אמריקה, אגב, לא
וקארל סאנדבורג, מדחס וגינתר גראס והיינריך
תמצאו מוצר אמריקני לרפואה חוץ מן
בל ורוברט פרוסט ואי. אי. קאמינגס. כאן גם
ההאמבורגרים. כל השאר יפאני!) .והראייה: הוא
התקיימה הופעת־הבכורה של חחת חורש החלב
מבקש שאלוהים יפתח את חשבונו החדש
לדילאן תומאס, בהשתתפות המחבר.
בשווייץ דווקא...
לפני ערב הקריאה, ערב ״שולחן עגול״ ,דיון
ציבורי בנושא ״ספרות ישראלית: מבט לאחור על טו נגל קור טיז
פני ארבעים שנה״ .משתתפים: עמוס עוז, אנטון
שאמאס ועבדכם הנאמן, וכמובן — הקהל הפעיל ב ב רו דווי
מאוד הלילה...
אינני יודע איך הוא עושה את זה אבל איכשהו
למעשה, זוהי הפתיחה הרישמית של עונת ׳הוא תמיד מצליח לאתר אותי. בברלין, בפאריס
חגיגות הארבעים למדינת ישראל בניו־יורק. עוז,
ועכשיו גם בניו־יורק. אני חוזר למלון ומוצא פתק
שאמאס ואני מציגים איש איש עמדות שאינן
מדניאלה: טונגיל ודניאלה קורטיז מבקשים
עולות תמיד בקנה אחד, אחר־כך מגיע תורו של
שתתקשר. אני שוב עייף ודוחה את ההתקשרות
דיון קצר, אחר־כך שאלות הקהל. המנחה: דויד
עד למחרת. אז אני שומע את כל הסיפור. טונג׳ל
טברסקי שהתכונן כהלכה. מאות אנשים ממלאים
ודניאלה נמצאים בניו־יורק מזה חודשיים־וחצי.
את שני האולמות: זה שבו נערך הוויכוח והאחר,
טונג׳ל(העדר, חיוך הגדי, דוב הכסף בפסטיבאל־המרכזי,
שבו קורא אנטון שאמאס פרק מתוך
ברלין) משחק ארבעה תפקידים שונים במחזה
הערבסקות שלו בתרגומן לאנגלית, עמוס עוז
ההודי מהבארטה בבימויו של הבמאי האנגלי
קורא פרק מתוך קופסה שחורה ואני חותם
הגדול פיטר ברוק. ההצגה, בברודווי, נמשכת
במיספר שירים. עוז נראה עייף עד מוות, מותש.
תשע־וחצי שעות.
גם יותר מדי אמריקה היא כנראה דבר מסוכן
אני: ומישהו בא?
לבריאות ...אחרי הקריאה עורך המוסר מסיבה
טונג׳ל: תתפלא.
נאה שבה משתתפים סופרים, משוררים, מבקרים,
אני: ואיר היו, הביקורות?
עיתונאים ופעילי־תרבות.
טונג׳ל: ככה־ככה.
מי לא הגיע? ובכן, אני יכול ורשאי רק לדבר
עוד מתברר כי החזרות על המחזה נערכו
בשם עצמי. לא הגיעו מרביתם של עשרת
בתיאטרונו של ברוק בפאריס. הצגת־הבכורה
המוזמנים אשר להם ביקשתי לשלוח כרטיסי־נערכה
בציריך. משם נסעה הלהקה ללוס־אנג׳לס.
הזמנה אישיים, בהם מתי מגד, דן ואילנה מירון,
אחרי ניו־יורק, היעד הבא הוא אוסטרליה. משם
ארווין ואילנה האו(אילנה בישראל וארווין נסע
— לקופנהאגן, לונדון, גלאזגו, טוקיו.
לצורך ריאיון לקנדה) ,וכרגיל — יהודה עמיחי,
אני: אתה מרוצה? סוף־סוף ניו־יורק. גם פיטר
הנמצא כאן שוב בשנת הוראה באוניברסיטת דר
ברוק לא יזיק לביוגראפיה.
•ורק. ידידה ישראלית ותיקה שעימה שוחחתי
טונג׳ל: אין לי כוח לתיאטרון. בקולנוע אתה
אף גילתה את אוזני שאפילו למסיבה שנערכה
משחק ,״יורים״ צלולויד וזהו זה. פה לילה אחרי

• ידו האחת
עו שה במלאכה
רן בן־אמוץ ידידי שיחי׳ באמת מצליח להגיע
למקומות הנידחים ביותר. הנה אני מתרווח לי
בכורסה ופותח את נספח־העסקים (ביזנס) של
הניריזרק ט״מס כדי לראות מה לעשות בכל
המרשרשים שהטמנתי מתחת לבלטה — השלי־

(זה שמו) שמע את עדויותיהם של רופא, נציגה
רישמית של הקונגרס היהודי האמריקני, אמא
יהודיה ותרנגולת (בסדר: שחקן מחופש
לתרנגולת) ,בטרם החליט מה שהחליט.
העדות הרפואית באה מלא־פחות מאשר ראש
הצוות של בית־הספר לרפואה שליד אוניברסיטת
קליפורניה. הלה העיר שמרק העוף אכן ניחן
בסגולות תרופתיות, והוא יעיל במיוחד בהתגב־רות
על הצטננויות.
עורך הדין ג׳ף בראון טען בשם האופוזיציה,
שאף כי גם הוא אינו חולק על ערכו של מרק
העוף הנה אין הוא בגרר המצאה יהודית. עוברה:
היוונים, האיטלקים והסינים יכולים כולם לטעון
לחזקה עליו.
השופט, שופט עירוני של ממש, התרשם
במיוחד מעדותה של ג׳ואל ברוקס, מנהלת־בפועל
של הקונגרס היהודי׳ האמריקני, שעשתה
את כל הדרך בחזרה אל הרמב״ם, שהיה כידוע
רופא נודע בצד היותו הוגה־דיעות ופוסק־הלכה.
מתברר שכבר הרמב״ם טען כי מרק העוף ״טוב
בשבילך אם גם רע לתרנגולת״ (אני מצטט את
השופט, לא את הרמב״ם).
בפסק־דינו הזכיר השופט את המדען הסקוטי

יורד מן המטוס: גורבצ׳וב, בפאפאחה (כובע פרווה רוסי)
שית מצד שמאל, במרחק עשרה צעדים מן העץ,
— ובמי נתקלת עיני, ועוד בעמוד הראשון של
מוסף הביזנס, אם לא בדן בן־אמוץ.
מה העניין?
העניין הוא בזה שידידנו דן עמד לו כחום היום
במירפסת הקומה השניה(כך כתוב כאן) של ביתו

אלכסנדר פלמינג, ממציא הפניצילין .״האנושות
נאלצה להמתין מאות שנים״ עד שמצאה משהו
טוב יותר״ ממרק העוף, גזר השופט.
בית־המשפט יצא לאחר־מכן לאולם־הכניסה
שבו ניתנה לכל אחד מהנוכחים קערית מרק
עוף ...מן המיסעדה הסינית הסמוכה.

תינוח מאסיר מוכס
^ פה רייפלר( )30 ידעה רק סבל
מאז נישואיה לרחמים >״רמי״< ריי־פלר.
השניים הכירו כאשר רייפלר היה
אסיר נמלט וחיו יחד שנה וחצי עד
שנתפס ונשלח למאסר. בהיותו בכלא

כדי שלא ייראו בתמונות. ההתיחדות,
שאחרי החופה, היתה טראומה קשה
ליפה. השוטרים הקיפו את החדר ולא
הרשו לנעול את הדלת .״הרגשתי כמו
זונה,״ היא סיפרה.

יפה, שתחביבה הוא
ציור בשמן, ציירה את
חלומותיה. בתמונה היא לנושה בשימלה כהה

חסידה לכלא

הנאה וקברו את גופתה בחולות ראשון־
לציון. למרות חיפושים ממושכים לא
נמצאה הגופה עד היום.
במישפט נטען כי אורלי ברחה
מהארץ והיא מתגוררת היום בארצות־הברית.
אבל בית־המישפט פסק כי
השניים רצחו את הצעירה וגזר עליהם
מאסר־עולם. מאז נשואה יפה לאסיר-

וארוכה, עומדת ליד הכלא המגודר בתיל ומתפללת
לתינוק שאותו נושאת חסידה בתון מבחנה.
היא מחכה כבר זמן רב שחלום זה יתממש.

בעוד שבע שנים בערך הוא ייצא, ונוכל
לחיות כמו כל מישפחה נורמלית.״ יפה
חושבת כי השעון פועל נגדה, ואם היא
רוצה להקים מישפחה עליה לעשות
זאת כעת, בעיקר כאשר הבירוקרטיה
של שרות בתי־הסוהר גורמת לסחבת
ארוכה בכל עניין.
״אני אוהבת את רחמים ולא יכולה

שבעלה נידון למאסר־עולם, חזרה יפה
להתגורר בבית־הוריה. לכל אחת משמונה
אחיותיה יש כבר ילדים, אפילו
לאלה הצעירות ממנה. ונראה כי יש
לכך השפעה ניכרת על רצונה הנואש
של יפה לילד.
״אני לא חוששת מהגנים״ היא
אומרת :״אני יודעת שלילד שלי יהיו

בה, אשתו שר דחמים וי־נרו, שהוושע ברצח
ושהיוו רמאסרעורם] ,לחמת ער זנותה רידד ממנו

כבלים מתחת לחופה:גצזמדגוג;

אסיר. השוטרים שהביאוהו לחופה התעקשו ני יענוד לרגליו נבלים גם
בעת הצילומים. נ די להסתיר את הנבלים עמדו בני״הזוג קרוב זה לזה,
ושימלת החופה עטפה את הנבלים להסתירם. נבלי־הנישואין...
וליטו השניים להתחתן. החתן הובא
זכלא לחתונה כאשר ידיו באזיקים
גליו בכבלים. השוטרים הסכימו להוד
את האזיקים בחתונה אבל השאירו
^ רגליו את הכבלים. הצלם היה צריך
:סותם בשובל־שימלתה של הכלה

עוד בטרם הספיק רייפלר לסיים את
תקופת־המאסר שהוטלה עליו בשל
התפרצויות שונות, התוודה אסיר אחר
בכלא על רצח אורלי ביטון. הוא סיפר
כי שותפו לרצח היה רייפלר. האסיר
סיפר כי הם רצחו יחד את הצעירה

עולם, אבל איננה חושבת אף לא לרגע
להתגרש ממנו. להיפר, משך ארבע
השנים האחרונות היא מנהלת מאבק
עקשני ואמיץ כדי ללדת את ילדו.
יפה מאמינה בכל ליבה בחפותו של
בעלה. היא טוענת כי ההודאות שנלקחו
ממנו, ואשר סייעו להרשעתו בדין,
ניתנו כאשר היה חולה במחלת״נפש,
ולא ידע כלל מה הוא אומר. היא בטוחה
שהוא חף־מפשע ולא רצח אף אחד .״יום
אחד עוד יגלו את אורלי ביטון באיזה
מקום, ואז יתברר שאני צודקת!״ היא
אומרת.

סוויסה
| הבטיח

^ פה גם לא מאמינה במאסרי־עולם.
״זה רק תאוריה. במציאות משתחררים
אחרי 12 שנים לכל היותר.
רחמים יושב כבר חמש שנים בכלא,

לחשוב על עצמי עם גבר אחר. במשך
השנה וחצי שגרנו יחד הכל היה טוב,
ואני לא חושבת שכעת, כאשר רע לו
אני יכולה סתם ללכת. התחתנתי איתו
לטוב ולרע. נורא רציתי להתחתן איתו,
ואני רוצה לחלוק איתו גם את הרע.
הוא, מצירו, עוזר לי כאשר קשה לי. גם
הוא רוצה בילד, אבל הוא במיוחד רוצה
בו עבורי. הוא הרי יודע שהילד יגדל
הרבה זמן בלעדיו, והוא לא יוכל לעזור
ל־ בגידולו. לי מספיק שהוא יהיה האב
של ילדי.״
רחמים הוא הכיבשה השחורה של
מישפחה אשכנזית טובה מצפון תל־אביב.
הוא החל את הסתבכויותיו עם
המישטרה בגיל צעיר, והספיק לאסוף
הרבה שנות־מאסר ועבירות פליליות.
יפה, בת למישפחה טריפוליטאית מרו־בת־ילדים,
היא בחורה חרוצה ואמיצה.
היא מציירת, עוזרת למישפחתה, ועובדת
קשה כדי לפרנס את עצמה. לאחר

הגנים הכי טובים בעולם, בעלי הרי לא
בא ממישפחה פשוטה. וחוץ מזה, לפעמים
ילד של 5ן בא לא כל־כך מוצלח,
יכול לצאת מוצלח מאוד. בכלל, הכל
תלוי איך מגדלים את הילר. למשל,
כאשר אני הייתי בצבא, היתה איתי
בחורה אחת שהיתה מאומצת. אני
בטוחה שאמא שלה לא היתה אשה
טובה, יתכן אפילו שהיתה זונה. אבל
היא גרלה בבית טוב וחינכו אותה, והיא
היתה בחורה נהדרת. חוץ מזה, ילדים זה
עניין של מזל״.
כאשר שואלים את יפה כיצד תתמודד
בעצמה עם גידולו של תינוק היא
אומרת בגאווה :״יש לי דירה משלי, וזה
הרי הבסיס לגידולו של ילד. צריך בית
בשביל ילד. יש לי גם כל הרהיטים
והציוד הדרוש. ואני עובדת בינתיים
כדי לשריין לי כסף לעתיד ״.יפה רוצה
אילג ה א׳צזז ₪
(המשך בעשד )31

129

שום ו בו בהופעתו שר יוסי בינימינוו(מימין) אינו מעיו
עליו שהוא מולטימיליונו. הוא התחיר את וונו ננע ר
שליח ונשוטו־וצמת והבו לאספו עתיקות בינלאומי 1

וווו! נוודי
בנימינוך בתל־אביב
מחפש בחורה ם מ 1צא כורדי

ך* וא לבוש בפשטות. חולצת
1 1טריקו קצרה ומיכנסי־ג׳ינס.
הליכותיו פשוטות ועממיות. לא
ניתן לנחש שהאיש הזה הוא מיליונר,
שהוא אחד מגדולי אספני־העתיקות
בתחומו.
יוסי בינימינוף 45 בנו של בעל
בית־מלאכה קטן לצורפות בירושלים,
התחיל את דרכו בארצות־הברית לפני
21 שנה כנער־שליח בין חנויות לעתיקות
בניו־יורק, והיה למומחה עולמי
לאבני־חן, לצורפות, לתכשיטים, ל־תילבושות
יהודיות מקוריות ולריקמה
עתיקה.
הוא נולד בירושלים למישפחה שהגיעה
לארץ בשנות ה־ 30 מכודיסתאן
הסובייטית. כיום הוא מתגורר בניו-
יורק, ומגיע לארץ רק לביקורים.
הוא גא במוצאו הכורדי, אינו מתכ

לזהותו, ואינו מתנצל על היותו
בנכר. הוא רוצה להינשא לבחורה
ישראלית, מעדיף שתהיה גם היא
ממוצא כורדי ,״לשמור על המקורות.״
בדגל מכודדיסתאן
¥ה שלוש שנים מוצגות תילבו־
( שות של כלות יהודיות, מהאוסף
הפרטי שלו, בתערוכת ״עדות״ בם1סי־און
ישראל בירושלים.
אביבה לנצט־מולר, מנהלת המחלקה
במוסיאון, הגיעה אליו לניו־יורק
אחרי ששמעה שיש לו אוסף מכובד
של תילבושות ותכשיטים, שנשים יהודיות
נהגו לענוד בקהילות השונות.
כשראתה את האוסף, אמרה לו שהוא

חייב לשמר אותו, שאסור לו למכור.
כך עלה הרעיון שחלקים מהאוסף
יושאלו לצורך תערוכה במוסיאון בארץ.
כך התפתח גם הרעיון להציג את
התכשיטים במ1סיא1ן האיסלאם.
את הבקיאות בתחום זה רכש אחרי
הגיעו ב־ 1966 לארצות־הברית. עד אז
הכיר את הצורפות והתכשיטנות מ־זווית־ראייה
צרה מאוד, של ילד הגדל
בבית״מלאכה של אביו. עולמו מצטמצם
בדלת־האמות של המקום.
כשמספרים על המישפחות הוותיקות
בירושלים, על בתי־המלאכה הקטנים
החבויים ברחובותיה הצרים של
העיר, על שכונת הכורדים, מתכוונים
גם למישפחתו.
את הדרך מכורדיסתאן הסובייטית
לארץ דרך איראן ועיראק עשה אביו
ברגל. הוא ברח ללא ידיעת הוריו.
בדרכו לארץ הספיק להיות עצור
בבית־סוהר בעיראק. דודים מירושלים
נסעו לשחררו ולהביאו ארצה.
אחרי שהגיע, נשא לו לאשה את
בת־דודתו. סבו של בינימינוף עסק
בכורדיסתאן במלאכות הצורפות. אביו
עסק תחילה בסחר בבולים, אך עד
מהרה עבר אף הוא לתחום הצורפות,
והקים בית־מלאכה קטן בירושלים,
נוסף על חמשת האחרים שהיו אז בעיר.
כשהגיע לארץ נשא עימו דרכון איראני,
וכך גם יוסי. בדרכונו נרשם שנולד
ב״בית אל־מוקדס״ — העיר של
בית־המיקדש.
בינימינוף גדל והתחנך בירושלים.
בהיותו בן 13 התגרשו הוריו. אביו נשא
אישה שנייה. מנישואים אלה יש לו
עוד שני אחים. התא המישפחתי הפסיק
להיות חממה עבורו.

כשהתגייס לצבא, שירת ביחידת־מודיעין
מייחדת, שפעלה בהר־הצופים
במסווה של שוטרים אזרחיים( .עד
כיבוש ירושלים ב־ ,1967 על פי הסכם
שביתת־הנשק עם ירדן, היה הר־הצו־פים
מובלעת ישראלית בשטח הירדני,
ואסור היה להחזיק בו צבא).

עם שיחרור מצה״ל מיהר לצאת את
הארץ, ולחפש את עתידו בנכר.

שלית

ך ן חילה טייל באירופה, שהה
( 4אצל קרובים בשווייץ, ומשם המשיך
לארץ האפשרויות הבלתי־מוג־בלות.

תחילה
עבד כנער־שליח בבתי־מיס־הר
שונים, ובמקביל ישב במשך שעות
וימים בסיפריה המרכזית של ניו־יורק,
ברחוב .42 שם רכש את ידיעותיו בעתיקות,
בסוגים השונים של אבני־חן,
בסוגי־בדים, בריקמות״בדים, בארכיטקטורה
של רהיטים ברחבי העולם
היהודי העתיק. הוא ניסה את כוחו גם
בעיצוב תכשיטים.
המיומנות שרכש בבית־המלאכה הקטן
של אביו בירושלים, עזרה לו בניו־יורק
הגדולה .״עיצבתי תכשיטים ב־סיגנון
אוריינטלי, עם יהלומים ואבנים
שהתאימו לסיגנון האירופי,״ אומר ביני
ימינוף.
כך החל את דרכו. אט־אט הכירו אותו
בחנויות״התכשיטים ובבתי־המיסחר

תכשיטים מאוספו של בנימינוף
אחרי שסע בארץ. מתחיל השיעמום

דמות האמריקאי שהכיר בחנותו של
אביו בירושלים משך אותו, סיקרן אותו.
הוא
הגיע לשם בחוסר־כל. הלם־
הנחיתה בניו״יורק עבר גם עליו ,״הלם־
תרבות״ ,על־פי הגדרתו של בינימינוף.

יוסי(שני משמאל) עם אביו, אמו ואחותו בירושלים
דרכון איראני, כלא עיראקי

רחוב 47 בניו־יורק הוא מרכז ה־מיסחר
ביהלומים, בתכשיטים ובעתיקות.
כמעט כולו יהודי. זה לא בית־ה־מלאכה
הקטן שאליו היה רגיל בירושלים.
בינימינוף
נהג על פי הכלל האמריקאי
הידוע :״אם אינך יכול להילחם בו,
הצטרף אליו!״ הוא החליט להצטרף.
עיסקי הצורפות והתכשיטנות היו
טבועים בדמו, על כן היה לו ברור שזהו
התחום שברצונו לעסוק בו.

ברחוב .47״הרבה זוגות־נעליים קרעתי
ברחוב הזה,״ אומר בינימינוף.
האתגר בשוק האמריקאי, והאפשרויות
הרבות הטמונות בו, קרצו לו, אז,
בסוף שנות ה־ ,60 כשהישראלים עדיין
לא הציפו את אמריקה, זכה בינימינוף
ביחס אוהד ומכנים־אורחים, שעזר לו
להתאקלם במקום. אדם שהיה גם בחור
ישראלי וגם ממוצא כורדי היה בהחלט
דבר שונה בנוף היהודי הניו־יורקי.
מכיוון שגדל והתחנך בבית מסורתי,
על־פי מינהגי יהדות כורדיסתאן, התחיל
לנבור בחנויות לדברי־עתיקות,
לעבור בין סוחרים מוכרי־ירושות, חיפש
את הדברים שהכיר מהבית: כלי־בית,
מפות־שולחן, צלחות, כלי״נחושת,
בדים רקומים, תילבושות מסורתיות

:נס לעבוד כיועץ באחד
מבתי־המכירות הגדולים בניו־יורק.
התמחות בתכשיטים בלבד לא הספיקה
לו. הוא התחיל לעסוק גם בריהוט
אמריקאי עתיק, בשטיחים פרסיים
ובבדים רקומים.
בכל אותן שנים, בדרך אל ההצלחה,
כמעט ולא שמר על קשר עם הארץ.
״רציתי להתאקלם בארצות־הברית.
רציתי להיות אמריקאי לכל דבר. לא
היה לי שום דבר בארץ שיכולתי להתגעגע
אליו, מלבד הורי.״
הקשר המחודש עם הארץ נוצר רק
אחרי ביקורה של מנהלת המחלקה ל־אוטונוגרפיה
של מוסיאון ישראל בביתו.
כשהגיע,
כעבור זמן, לביקור בארץ.
וחזר לבית־המלאכה של אביו, הבין עד
כמה התקדם והתפתח .״פעם בית־המלאכה
של אבי נראה לי הדבר הגדול
בעולם. כשחזרתי, יכולתי להשוות בין
התחום הצר שבו עסק אבי לבין עולם
התכשיטנות והאספנות שבו אני מצוי״.
את כל האנרגיה שלו היפנה לתחום
האספנות. הוא ערך תחקיר מקיף על
כל עדה ועדה, למד את מיספר הצורפים
ומיספר בתי־המלאכה שהיו בכל
קהילה יהודית בעולם, וכך למד לדעת
כמה תכשיטים יכולים להסתובב בשוק.
הוא למד על דרכי״העיצוב והחומרים
שהשתמשו בהם. הוא החליט
להתמחות רק בעתיקות הקשורים ליהדות.
עם אמו הוא מדבר כורדית־יהודית,
שפה המבוססת על ארמית
עתיקה.
כיום יש לו מחסנים, ובהם רכוש רב
שאסף וקנה במשך השנים. השיטה היא
לקנות ירושות העומדות למכירה, ובתחום
הזה אין כמעט גבולות.
על ענף אספנות־העתיקות בארץ
הוא אומר :״התחום כאן מאוד לא מפותח.
אחרי שבוע שאני מסתובב ומחפש,
מתחיל השיעמום. אין כאן הבנה. ההגבלות
והמכס המוטלים על הסוחרים
הורסים את הסחר בעתיקות״.
הוא מעדיף לשהות בנכר, לפתח את
עיסקי־העתיקות ולבוא לארץ רק לביקורים.
הוא עדיין רואה עצמו ישראלי
— אבל עסקים לחוד ותענוגות
לחור.
וגם לתענוגות הוא מקדיש זמן. הוא
אוהב לקחת את החיים ״בקלילות״ .את
התקופה הקשה כבר עבר בילדותו,
ובתחילת דרכו בארצות־הברית. עכשיו
הוא נח על זרי־הדפנה,
בהופעתו החיצונית אין דבר המעיד
עליו שהוא מולטי־מיליונר, שהחל את
דרכו בלא־כלום, בילדות רצופה בעיות
מישפחתיות.

עם אמא בדירתו התל־אביבית

דפי עידדזד ₪

נדל 1חתך בבית מסורתי
שקירבוהו למקורות מישפחתו.
הצימאון להכיר וללמוד דברים
חדשים הביאו אותו לעיסקי האספגות.
.עניין אותי לראות איך היתה לבושה
כלה יהודיה בתוניסיה, אביזרי הלבוש
שלה, ובעיקר העדיים שלה.״
לשם כך הסתובב בשווקים ובתע־רוכות־תכשיטים.
הוא למד לזהות מה
מקורי ומה חיקוי. סופי־השבוע היו כולם
מוקדשים למטרה זו בלבד. בשאר
ימי השבוע עבד לפרנסתו.
בינימינוף עבר להתגורר בניו־ג׳רסי
אצל קרובי־מישפחה, שגם העסיקו אותו
בחנותם. כך התחיל ליצור קישרי־מיסחר
עם סוחרים בכל רחבי ארצות־הברית.
ב־ 1972 חזר להתגורר בניו־יורק,
והתחיל לעסוק. במיסחר מסוג
אחר״ ,על פי הגדרתו. כבר לא סוחר
מקומי, אלא מתווך בסחר כלים עתיקים
ותכשיטים. על כל עיסקה שעשה
הרוויח בין 10ל־ 30 אחוזים.
ב־ 1975 הציג את התערוכה הראשונה
שלו בניו־יורק. את האוסף השיג
מחנויות שונות, שלא הבינו את ערכם
האמיתי של הנכסים שהיו ברשותם.

הבדיקה
_ גזיקה לפה

כורדית
עם אמא
>^חרי התערוכה הראשונה הוא
הוזמן להציג תערוכות בכל רחבי
אמריקה. בינימינוף קנה, מכר, עשה

(המשך מעמוד )29
שלושה ילדים, והיא מוכנה ללדת שלישיה,
אם כי היא מודעת לקשיים המיוחדים
שבלידה כזאת .״שתי אחיות
שלי ילדו תאומים ואני עזרתי להם
לגדלם..׳ ברוך השם, אנחנו מישפחה
גדולה ועוזרים זה לזה, אני בטוחה
שהאחיות שלי יעזרו לי״.
כאשר יפה מתארת את חייה של
אשת אסיר־עולם עיניה מתענגות :״זה
לא ללקק דבש. זה להיות הרבה לבד.
יש מתחים מחרידים. אני מתפרצת
לפעמים על המישפחה בלי כל סיבה,
רק מפני שיש לי מרירות, ואני נכנסת
לתיסכולים ודיכאונות. לפעמים אני
עוברת משברים, אבל אני מנסה להתמודד.
״בסופו
של דבר זוהי בחירה שלי,
איש לא הכריח אותי. היתה לי תקופה
איומה, כאשר במשך חצי שנה בעלי
היה חולה במחלת־נפש. הוא לא הכיר
אותי ולא התייחס אלי בכלל כאשר
באתי לבקרו בכלא. נשברתי, הלכתי
לקבל יעוץ פסיכולוגי והתגברתי גס
על זה.״
כיום, כאשר הוא יושב בכלא, והיא
התרגלה לרעיון שהוא שפוט להרבה
שנים, היא מספרת על שיגרת יומה:
״השיגרה שלי די משעממת. כל יום
דומה לשני. פעם בשבוע אני הולכת
לבקר את רחמים בכלא לחצי שעה,
והחצי שעה הזאת ממלאת לי את כל
השבוע. במשך השנים החמצתי רק
ביקור אחד. זה היה כאשר מת אבי ואני
ישבתי שיבעה. במיקרים אחרים לא
החמצתי ביקור גם אחרי ניתוח או טיפול
גיניקולוגי. הייתי באה מקופלת,
אבל באתי.״ המתחים הנוראים גורמים
מידי פעם לרחמים להציע ליפה גירושין,
לטובתה .״ואז בדרך־כלל אני
מתרגזת נורא ובוכה,״ היא מספרת.
מהרגע בו חזר בעלה לכלא, אחרי
החתונה, התחילה יפה להילחם עבור
תינוק שלה ושל רחמים .״שיהיה הפרי
של שנינו,״ היא אומרת. היא עברה
בדיקות והתגלה שעליה לעבור ניתוח
מסובך כדי להרות. היא שוחחה עם רפי
סוויסה, שהיה אז נציב שרות בתי־הסו־הר,
והבינה ממנו כי אם תעבור את
הניתוח בהצלחה, יתיר לה להתיחד עם
בעלה כדי להרות.
יפה עברה את הניתוח ומיהרה לבקש
התיחדות עם בעלה. אולם סוויסה
התכחש להבטחתו. יפה לא ויתרה. בעזרתו
של עורך־הדין דויד יפתח, פנתה
לבג״ץ, ודרשה לחייב את סוויסה למלא
את הבטחתו. הבג״ץ אומנם לא קיבל
את גירסתה, שסוויסה הבטיח לה ייחוד,
אבל ציווה על שרות בתי־הסוהר לאפשר
ליפה להיכנס להריון על־ידי הפ־ריית־מבחנה.
מאותו
רגע החלה דרך ארוכה ועקלקלה
שבה הולכת יפה צעד צעד, כדי
להשיג את מטרתה. בדצמבר 1986 עברה
את הטיפול הראשון בבית־החולים
בקיריה. היא קיבלה את כל החומרים
אבל גופה לא הגיב בהתאם, והיא לא
הצליחה להגיע לשלב שבו אפשר היה י
להוציא את הביציות להפרייה. במשך
חצי שנה עברה טיפולים, נטלה תרופות
והורמונים, וחזרה לבית־חולים ביולי
השנה. הפעם היה הביוץ מוצלח. אחרי
שקיבלה בכל יום תרופות חדשות, זריקה
אחת ליום ועברה בדיקות אולטרה־סאונד,
אמרו לה הרופאים כי היא מוכנה
להוצאת הביציות.
בבוקרו של יום הוצאת הביציות,
התייצבה יפה בשעה שש וחצי בשערי
כלא רמלה, כשבידה קופסה סטרילית.
הסוהר העביר את הקופסה לבעלה והחזירה
אליה אחרי רבע שעה, כשהיא מלאה
בזרע טרי. יפה הטמינה את הקופסה
יקרת־הערך בחולצתה, כדי לשמור על
הזרע בחום הגוף. היא מיהרה לבית־החולים,
שם לקחו ממנה את הזרע,
והעלו אותה על שולחן־הטיפולים. בעזרת
מכשיר חדיש ביותר שאבו מרחמה
שש ביציות והיפרו אותן מיד בזרע
בעלה.

בדירתו התל־אביבית
לקנות ׳חשות השמדות למכירה
|11־111^ 1111י111111 וי 111111111111 1... 1111 וי 11־11

ך ילות ללא שינה עברו על יפה עד
/שקיבלה את תוצאות ההפריה.
אבל לאכזבתה הגדולה מסרו לה הרופ־
(המשך בעמ 1ד )42

תו!וב\ העו^ס הור

לרות׳

מאוזן:
)1סגירות )5 :כפירה בעיקר —
אין קיום אלוהות )10 :בלתי
מנומס; )11 כינוי לתורת הקבלה
(ר׳ת<; )13 כסוי הבית )14 :נביא
(שמואל ב׳ כ״ד<; )15 ממהר)16 :
נעל־בית )18 :מרפא )20 :כח,
גבורה; )21 קהל בלתי הומוגני:
)22 כנף; )24 להם (ארמית); )25
עצם בפה; )26 גאווה; )28 משקל
הסחורה ללא אריזה; )29 ריב:
)31 סגנון פרוע בלבוש ובאמנות
של שנות ה־ )32 ;70 רתיחה
עצמית פנימית; )34 אריג מקורי
תולעת ידועה; )35 טנטורה; )38
סוללה לירות ממנה על עיר
נצורה; )39 תלמור תורה (ר״ת);
)41 תו ששי בסולם; )42 עוף מים
גדול; )43 מועמד התנועה
הציונית שלא נבחר; )45 הסיר;
)47 חרון; )48 הכריח; )50 קבוץ
בעמק; )51 מולל; )52 מתנה; )54
שרוי בצער; )57 העלה ממעמקים;
)61 שליח; )62 נס; )64
אבק )65 :רצפת אבן בחזית
הבניין; )66 ברח; )67 כלי אכילה:
)69 פלוגות השדה של ה״הגנה״;
)70 כמות מזערית; )72 שתה די
צרכו )74 ,אור רב; )75 כלי
להתיך בו זהב או כסף)77 :
נחיצות רבה; )78 חומר נפץ
לפצצות; )81 מתכת קשה; )83
מיץ; )85 פקודה; )86 מלחין
יהודי בגרמניה; )88 שניים; )89
כנוי לקנאי לפני חורבן בית שני;
)91 רסיסי בקר; )93 נופל; )95
פתח, רווחה; )96 בן נח; )99
מספיק )100 :אביון; )102 כיס
גדול; )103 מין )104 :מבקר
מספר ומתרגם עברי, מעורכי
״התקופה״ (ש״מ); )105 ללא קץ
וגבול (.)2,4

נעמי

מעכשיו יש תזר
אני חייבת התנצלות לכמה מכם.
בזכות רותי בטלפון התרבו הפניות
אליי, וכדאי שתקחו בחשבון
שמעכשיו יש תור. אבל זה תור
מיוחד מאוד: המיכתבים המעניינים,
המקוריים, הרגישים, יזכו
בעדיפות ראשונה, והמיברקים
הקצרים, היבשים, חסרי״הדימיון,
שאני נרדמת משיעמום באמצע
קריאתם, יטופלו בסוף. אז להשתמע
בטלפון ,221017 תל״אביב,
ונא להיות חכמים, שנונים, כנים,
פתוחים, רומאנטיים. נכון, אני
יודעת שאני רוצה יותר מדי, אבל
לרצות מותר.

גרושה מאוכזבת

(ר״ת); )41 שובב; )44 הארוע
נופל ביום מסוים; )46 משאלה;
)47 מחדשי השנה; )49 צמח בעל
עלים דמויי לב; )50 מיתר בגוף
החי )53 :נזלת; )54 כינוי בעגה
למי שלבוש ברישול; )56 מילת
שלילה; )58 איבר בחי; )59 חוב
על דבר שנקנה לתשלום במועד
מאוחר; )60 רחש; )62 רצועה;
)63 רך; )66 מין עשב ()68 ;)4,2
חלקיק החומר הנושא מטען

ויוית 1ע מי חי

הדברת בזדיקים

חשמלי חיובי; )71 מזל; )73 סופר
צרפתי — מסביב לעולם ב־80
יום(ש״מ); )76 מתנועע; )77 גוון
(מ) )79 :אליל השבט; )80 חומה;
)82 דד )84 :למרות )85 :מכנויי
הקב״ה; )90 כלי לגרוף בו
הלכלוך; )92 טאטא וניקה; )94
סלע; )96 גן תפוחים; )97 חנק;
)99 בן; )101 כנוי מיוחד לדבר,
להבדילו מאחרים; )102 חזר:
)103 יהיר.

בעכז
7ג!י

מומחים והדברת תיקנים(נ׳וקים),ק^ י 1 א וח7עי עץ, חוקי ספרים ובגדים

עיופוו מיוחד ואחעים ומניעת
יתושים וחוקים מעופפים.
*^62 רמת-נן רח׳מודיעין,18ת.ד•2272 .סל4-5-6.וו 790

ב ש מי ר ה * 11 בדיאותן־ ורבושן־

טעם האהבה

א כיניד ינאי

מוכן להדרים למענך. אם את מוכנה
להצפין, עוד יותר טוב״.

מאונן־;
)1כינוי לירח; )2מעופף; )3כלי
לדלות בו נוזלים; )4אדון בארץ
השפלה; )6סימון על בגד; )7עץ
ממין התפוח ופריו; )8קליפת
פרי הגפן; )9קנה מידה; )12 תוך;
)15 פעולת שקילה; )16 קו אור;
)17 כליון, אבדון; )19 אינבנטר;
)20 יחד, בצוותא )21 :קרקע
קשה ויבשה; )23 תו ראשון
בסולם; )24 ישן במקום; )26 נוסח
קבוע — למוד; )27 אביזר
לחנוכה; )29 כסיל; )30 כובע
ממתכת; )33 מין נעל )34 :ג׳לי:
)36 פרח הסלע; )37 מי שמוחל
על זכותו; )40 תלמיד חכם

? י. 49.י.י.

היא ביקשה ממני לא לפרסם את
שמה. גרושה בת ,32 אם לשניים,
בלונדית, יפה, חטובת־גוף, מתגוררת
בקוטג׳ אלגנטי ומטופח בשכונה יוקרתית,
מרחק כחצי שעה מתל־אביב.
היא לא מבקשת ממני להכיר לה מישהו,
היא רק רוצה לספר את הסיפור
שלה, כיצד התאכזבה ממישרד־היב־רויות
מסויים. רוצה להזהיר.
״לפני שנה יצרתי קשר עם המישרד
הזה,״ היא סיפרה לי בטלפון ,״שילמתי
1200 דולר פלוס מע״מ, ומאוד קיוויתי
שיש כיסוי להבטחות היפות במודעות־הפירסומת
•:עיתונים. קיוויתי שאוכל
להכיר דרכם את סוג־הגברים הרצוי לי,
שאיני יכולה לפגוש ברחוב או בסופר.
״הטיפוס שלי נראה כמו זובין מהסה,
ושאלתי אותם אם יש להם כזה.
אמרו שיש הרבה. הפסיכולוגית שלהם
אמרה שיש לי אצלם סיכויים טובים.
שלושה חודשים הייתי בקשר איתם,
ואיזו אכזבה זו היתה! שלחו אליי טיפוסים
שהם מתחת לכל ביקורת,
מבחינת השכלה, גיל ומצב כלכלי. רק
ההופעה החיצונית היתה, איכשהו,
בסדר. הבטיחו להכיר לי 15 גברים בשנה.
ביקשתי מ״ 1.80 מטר ומעלה, שלחו
לי 1.70 מטר.
״רק שניים היו, בקושי, מתאימים.
אחד סיפר שהוא בדיוק באמצע רומאן
אחר, ועם השני זה לא נדבק. שניהם,
גברים מצליחים בעלי מישרות בכירות,
גילו לי שהם לא משלמים למי־שרד
הזה. בשבילם השרות הוא בחינם.
״ראיתי שזה לא זה, וביקשתי לקבל
את כספי, או חלק ממנו, בחזרה. לא
הסכימו. צעקתי, הטרדתי בטלפון פעמיים
ביום, התייצבתי כמה פעמים במיש־רד.
טירטרו אותי במשך חודשיים.
התעקשתי, כי זה כבר הפך עניין עקרוני.
בסוף קיבלתי שליש בחזרה. הפסדתי
1000 שקל.״
היא לא ביקשה להכיר, אבל מה
איכפת לי לתת לה מיספר מזהה
( ?)27/87 היא הרי עדיין לא מצאה את
הזובין מהטה שלה!

לא כמ 1השמז והרזה
( )29/87 הוא רווק בן ,37 אקדמאי,
עובד כמורה בצפון־הארץ, גובה 1.76
מטר, רזה, אומרים לו שהוא נראה טוב.
הוא אוהב לטייל, לצלם, להאזין למוסיקה
.״אני בחור ממוצע, מה שיש במשק
״,הוא כותב .״כולם מציינים שהם
נאים, ובסוף מתברר ההיפר. אז שאחרים
יקבעו לגביי. עוד פרס: אני לא הכי
מבוסס בעולם.
״רוצה להכיר אותך, גיל 30 עד ,40
אינטליגנטית, חכמה, לא שמנה. שתהיה
פרופורציה למישקל שלי, שלא נלך
ברחוב וניראה כמו השמן והרזה. אני

( )29/87 היא רווקה בת ,33 חמודה,
סימפטית, חתיכה, עיניים ירוקות,
מיקצועה — מטפלת בילדים .״אני
רוצה לטעום את טעם האהבה ״,היא
כותבת .״חולמת על קשר רציני, עם
נחמד בסביבות ה־ ,40 גבר שמבין את
החיים, שאפשר לדבר איתו. לא מפריע
לי אם הוא נכה־צה״ל, נכות לא קשה,
שאפשר להתמודד איתה. הרי מדובר
בגבר שחירף את נפשו בשבילנו. רוצה
להיות איתך יחד, בטוב וברע״.

רבקה מיכאלי, בראיון :״בלחיות
לבד יש אופציות להרבה מאוד
הפתעות. אני לא חושבת שכל
הנשים צריכות להיות לבד, אבל מי
שחיה לבד, יש בחייה כמה אירועים
מאוד־מאוד משמחים, מאוד מרנינים,
שלא יכולים להתרחש בחייה
של אשה נשואה. אתה בנאדם
חופשי, אתה לא מתנצל, אתה לא
מרמה.״ שאלה :״תתחתני שוב?״
מיכאלי :״אני חושבת שלא״.

היא רוצה ילד
״אני מחפשת פרטנר־שותף לילה,״
הודיעה לי טלפונית 30/87״שותף
לא רק בעשייה, גם בגידול. אילו מצבי
הכלכלי היה מבוסס יותר, הייתי
מוצאת בכוחות עצמי מישהו שמוצא־חן
בעיניי, אבל אני זקוקה לעזרה, כי
אני לא רוצה ללדת ילד ולזרוק אותו
למעת•
״אני בת ,31 הופעה נאה מאוד,
נראית צעירה מגילי, עיניים ירוקות,
שיער שאטני, גובה 1.70 מטר, מסודרת
בחיים, עם דירה משלי, מטפלת מוסמכת
בילדים, חיפאית. האפשרות אם
האב יכיר בילד או לא היא נושא
לשיחה בינינו. הוא לא חייב להכיר,
אבל כמובן שעדיף שאוכל להצביע על
האב, כאשר הילד ישאל על כך. האב
יכול להיות נשוי, ואני מצירי מוכנה
לשמור על דיסקרטיות.
״אני מצפה לקשר־חברותי טוב,
וביתי יהיה פתוח בפניו כאשר ירצה
בכך. כרגע זה לא בראש מעייניי
להתחתן. אני לא דוחה את הרעיון,
אבל הילד חשוב לי יותר. אני עצמאית
מאוד. מתכוונת להיות אמא־שיגעון
לילדי. לגבי האב חשוב לי שיהיה
נחמד, בריא, נאה ומבוסס. אני מקווה
שאני לא נשמעת כרודפת־בצע, כי אני
בפירוש לא.״

להכירו כדי לאהבו
המיקצוע: אחות. מקום המגורים:
ירושלים. הגיל .35 :״אבל אני נראית
הרבה פחות ״,מבטיחה (.)31/87
״נראית נחמד, בסדר, בסדר גמור
אפילו 1.65 .מטר, הופעה נאה מלמעלה
עד למטה, טעם טוב, סיגנון
ספורט־אלגנט. אוהבת את עבודתי,
נהנית לעבוד עם אנשים, מסוגלת
להעניק המון חום ואהבה למי שראוי
לזה.
״אין טיפוס מסויים שאני רוצה
להכיר. האופי חשוב לי מאוד. הוא יכול
להיות קצת צעיר ממני. אני לא
הטיפוס של אהבה־ממבט ראשון. אהבה
כזאת, ברוב המיקרים, היא רק תשוקה.
אני רוצה להכירו כדי לאהבו. חשוב לי
מישהו שמכבד אשה. שונאת כשמזל־זלים״.

אחד
מזמין בחורה לרקוד איתו,
במסיבה. היא אומרת: תודה, לא,
והוא אומר: תשובה כזאת אני יכול
לשמוע מיפות ממך.

של מועקה רובץ על האדם. אלא שאחרי
צאתו מהמזל מתברר שכל הקשיים שהוא
הציב, היו אך ורק לתועלת. סטורן מכונה
המורה או המחנך. הוא מלמד כיצד יש לח יות,
הוא מעמיד את האדם בפני המציאות,
ומביא אותו למסקנות חשובות לגבי ההמ שך.
כשהוא עוזב את המזל, האדם חש ש
מזר
החודש:

ג די

שלושה כוכבים
מתארחים במזל

ישפיע על הגדיים
המצב החדש *

נו 8ה שרצית לדעת יום־ההולדת יוצר תחושה של סיום תקופה
ותחילתה של תקופה חדשה, שתהיה
טובה, מעניינת וקלה יותר. ביחס למזל גדי
עצמו, קשה לאמר שיוס״ההולדת ישנה את
גורלו הקשה.
השתייכות למזל גדי משמעה, חיים רצו-
פי״מאבקים, עבודה קשה ואכזבות בשטח
הרגשות. אין זה אומר שאין לגדי שמחות
והנאות. אלא שהן מגיעות על״פי רוב אחרי
מאמצים רבים. בתקופה זו, כשכולם, ולא
רק הגדיים, חשים בשינוי שעומד להתחולל,
אפשר לאמר שמוקד״ההתרחשויות, מבחי-
גה אסטרולוגית, יהיה הפעם במזל גדי.
הכוכבים סטורן ואוראנוס כבר עומדים
בפתח, ובקרוב יכנסו למזל גדי וישפיעו, לא
רק על בני המזל, אלא על כולם• אן את
המעבר יחושו בצורה החזקה ביותר בני מזיל
גדי.
לפני כארבע שנים נכנס כוכב נפטון למזל
גדי. הוא ישהה שם כ־ 14 שנה בסך־הכל.
עכשיו, כשמצטרפים אליו שני כוכבים נוס פים,
ההשפעה של מזל גדי על האנושות
והעולם כולו תהיה חזקה מאוד. מזל גדי,
כאמור, אינו מזל קל. בגלגל-המזלות הוא
מסמל מיסגרות נוקשות ומגבילות, מחסור,
עבודה קשה והשקעת מאמצים להשגת
המטרה.
שום דבר לא בא לגדיים בקלות והם כבר

רגילים לכך. ובכל זאת נשאלת השאלה איך
ישפיע עליהם המצב החדשי מצב שבו שלו שה
כוכבים מתארחים במזל שלהם לתקו פות
ממושכות. אוראנוס ישהה במזל גדי
כשבע שנים, וסטורן כשלוש. כוכב אוראנוס
לעולם אינו משאיר את הדברים כמות שהם.
כשהוא עובר למקום משמעותי במפה מש תנה
הכל.
זה קשור תמיד במצב שהוא בלתי נסבל,
אך משלימים איתו כל זמן שלא קורה דבר,
ואז פתאום, ביום אחד, הכל מזדעזע וכל מה
שהיה שקט ורגוע, מתפרץ, מתמוטט ונהרס
כדי לאפשר למשהו חדש ושונה להתחיל.
אוראנוס אינו מודיע על בואו. למרות
שכולם מחכים לו, הוא עושה זאת בצורה
שתדהים את האדם עצמו ואת סביבתו.
למשל, נישואים, שבהם הכעס והמרירות
חזקים, יכולים להסתיים לפתע. כשאורנוס

עובר רוצה האדם להשתחרר ממיסגרות מגבילות
ומעיקות. הוא מנתץ ושובר את ה-
מיסגרת, ומחפש לו דרך שבה ירגיש חופשי.
כך גם לגבי מקום־העבודה, המגורים, או כל
מיסגרת אחרת.
לעומתו, לכוכב סטורן יש תפקיד שונה
לחלוטין. אוראנוס הורס כל מיסגרת, כוכב
סטורן בונה אותה. הוא הכוכב ששולט במזל
גדי והוא זה שאחראי על דפוסי-חיים קבועים.
הוא בונה את המיסגרת, סוגר את האדם
ואינו נותן לו להתקדם. סטורן מגביל,
מעכב, מדכא ומחסיר. כל מי שמרגיש את
השפעתו של הכוכב עליו, יודע שבתקופה,
שבה הוא פועל, צריך להתאמץ כדי לתפקד
כרגיל.
יש צורך להשקיע אנרגיה כפולה, אך התוצאות
לא יהיו מהירות או טובות יותר.
ההיפך, הכל מתנהל בקושי, בכבדות, כשצל

הוא שולט בענינים, והוא יכול להתקדם
ולנהל את חייו בצורה מוצלחת יותר.
מכיוון שאוראנוס וסטורן שונים כל-כך
באופיים, לא ברור מה תהיה השפעתם על
בני״מזל גדי. מצד אחד, ניתוץ המיסגרות
ושינויים מהפכניים, ומהצד השני הרגשת-
מועקה, הגבלה והשלמה עם הקשיים. בנוסף,
אסור לשכוח את כוכב נפטון, שמזה
ארבע שנים מבלבל מאוד את הגדיים שנמצאים
תחת השפעתו.
המיקום הקרוב של נפטון ואוראנוס גורם
לאיבוד״שליטה ולפעמים אף להרגשה של
איבוד השפיות. לכן טוב שגם סטורן מצטרף
אליהם, ואינו מאפשר להם לפעול בחופשיות.
המיסגרות בכל זאת נשמרות, אולי
לא בצורה המוכרת, אך מי שישתחרר מ-
מיסגרת אחת ימצא את עצמו מיד במיסגרת
אחרת.
מכאן ברור ששנת 1988 לא תהיה שנה
רגילה. עבור בני-מזל גדי היא מסמלת הת חלה
חדשה, שגם היא, מקורה בקשיים.
(המשך בעמוד )35

י אחרי מאבקים ומצבים, שבהם כבר כמעט
| התייאשתם, אתם מתחילים להרגיש טוב
יותר. השליטה חוזרת י אליכם, בעיקר במקום
שבו אתם עובדים, אולם
קיימת סכנה שתש־פטו
את המצב כפי ש הייתם
רוצים שיהיה,
ולא כפי שהוא. יש להיזהר
מנטיה זו, כדי לא
להתאכזב ולהתבייש
מאוחר יותר. ה״ 5ג וה גג
בחודש יהיו קשים
ומעייפים ויתכן אף שתחלו. אל תתכננו פעי לות
מאומצת. בתחום הכספי צפויה הפתעה.

קשרים, שהתחילו בחודש האחרון, גורסיס ל בי ד
בול. לפתע אתם מתחילים לאבד אח הביטחון
ואת הרגשת־היציבות. תצטרכו
להיות יותר וחרגים
כלפי בן־הזוג. אם ברצונכם
לשמור על יחסים שקטים
וטובים, רצוי שלא תדרשו
סבן־הזוג דבר וקבלו אותו
כפי שהוא. לפחות בתקופה
הקרובה. ב־1 27ב־28
תהיה לכם הצעה לפרד
״קט חדש או לתפקיד, שיש בו אחנר. כדאי לשקול
זאת ברצינות. מיפנש חברתי שיתקיים ב־ 30 או
ב־ 31 לחודש — יביא עימו הפתעה משמחת.

ענייני מגורים מעסיקים אתכם עכשיו. לפתע
צריך לדאוג לעניינים שעד עכשיו נראו
תקינים. יתכן שתצטר כו
להיכנס להוצאה כס פית
גדולה משאתם
יכולים להרשות לעצמ כם.
יהיה זה מכשיר
שיתקלקל, חימום שלא
פועל או פשוט אירגון
מחודש של הדירה. ב־
( 2בספטמבר ־
25 וב״ 26 בחודש מצב־
22באוקטובר
הרוח יהיה קשה. אם
אתם כועסים על בן־ה־זוג,
אל תמהרו להחליט, האמת תצא לאור,
ותגרום לפרידה סופית או חידוש הקשר.

לאלה שנזלח בתחילת המזל מתחיל להיות קל
יותר, אבר האחרים, שיום־הולדתם עדיין רחוק.
ממשיכים להרגיש מועקה
וכבדות. ב־ 23 זב־ 24 בחודש,
כראי להתרחק מחלו־נות־ראווה
או מכל מקום
אחר שבו אתם עלולים ד
הוציא כסף. אין ספק שתוציאו
כיפל״ם מהרחש. ז־מאוחר
יותר גם לא חצל־חו
ליהנות מהקניה. נסיעה בצב
או ב־ 26 בחודש רצויה,
אך קחו בחשבון תקלוח
ועיכובים. שום דבר לא ילך כפי שתוכנן. בחחום
הרומאנטי — זו תקופה תועה מידי לטעמכם.

שלא כהרנלכם, תסצאו אח עצמכם. נוסעים,
יוצאים מהבית ונפגשים באושים חדשים. צפו
לשיעיים בעבודה. יציעו
לכם הצעות מושכות, אלה
ישררו את התננדותכם
ברוע הראשון, אבל חבל
שתסרב! להם. וסיעה לחו ל צפויה, לפחות לחלק
מכם, אחרים יהוו מידיעה
או מכסף שיגיע מחויל. ה...

27 וה־ 28 מצביעים על
קשיים. מצב־החח יהיה ר׳

ירוד, ואתם עלולים להח־אכזב
מאדם שעליו סמכתם מאוד. ב־ 30 או ב־!3
יתברר שהקשר חזק משתיארתם לעצמכם.

ה״ 25 וה־ 26 אינם קלים. אתם עלולים להר גיש
לא־טוב, ולסבול מיחס לא נעים מצד
הסביבה הקרובה. כ דאי
שתנוחו, מכיוון ש־מצב־הבריאות
לא טוב
ביותר, וצפוי לכם חודש
מאמץ. בעבודה, תידר שו
למלא תפקיד של
מישהו, שנעדר. העבו דה,
שלקחתם על עצמכם,
היא מרובה כל-כך,
שלא ברור איך תצליחו
להתגבר על הכל. ידיעה
משמחת תגיע ב־ 27 או ב־ 28 לחודש, תהיה
קשורה לקידום בעבודה או בלימודים.

אתם מחחילים להרגיש שהמרץ חוזר, וש 1ב אתם
יסלים לשל 1ט במצב. אתם עדיין נתווים להתפר־צויות־כעס
פיתאומיות או
סיכסוכיס בעניינים פעוטים
וחסרי־חשיבוח, אולם בם־
קום־העמרה העניינים מתחילים
להסתדר, בינתיים
עדיין נשקפת לכם סכנה
ממכשירים חדים אז כאלה
הקשורים בחום. גסיעות.
הכרויות חדשות ולימוד

תחום חדש ישפרו את ההרגשה
הכללית. ב־25
זב־ 26 בחודש צפויה לכס חוויה נעימה. אלא שבסופה
תיתכן אמבה. ה־ 30 וה־ז 3טובים יותר.

הבריאות אינה טובה. עכשיו חשוב שתשגי״
חו על עצמכם. לפתע תוקפת אתכם עייפות,
ונדמה שכבר אין איך
להילחם במצב. אתם
חשים כאילו כפו עליכם
את כל מה שאתם עו $
שים,
ואין לכם כוח להמשיך
ולהיאבק. הרג שה
זו היא זמנית, ואין
צורך ליחס לה חשיבות
20בינואר -
רבה מדי. בעבודה א בפב
רואר
תם ממשיכים להתק דם,
למרות התקופה הקשה
שעוברת עליכם. הזהרו מלהסתכסך
עם הממונים עליכם, עמדתם שובה יותר.

מצב־הרות קצת יותר קל. עכשיו תוכל שוב ד
הרשות לעצמכם להשתחרר מהמיסגרח הכובלת
של הבית, ולצאת לוסי־שת,
לביקורים ולמפגשים־
חברתיים. המועקה והדרישות,
שדרשו מכם בני־המישפחה.
חלפו, ומעכשיו
חשוב שתתחילו ל ד
אוו לעצמכם. ב־ 25 וב־26
צפוי עימות עם בן־המין השג׳
,אל תתרגשו ואל תתנו
22באזגוסס -
שיעוררו בכם רינשי־אש־
22בספסמבר
מה. ב־ 30 או ב־ז 3בחו^ש
צפויה לכם הרפתקה מרנשת. מיפנשים־חבר־ת״ם
ומסיבות — ירחיבו את המעגל החברתי.

ענייני כספים גורמים לכם ללא מעט דאגות.
משהו לא מסתדר, כל מה שאתם עושים לא
מועיל, ואתם מוציאים
הרבה, וזוכים להכנסה
קטנה מכפי שאתם מצ פים
או זקוקים. המנעו
מלבקש הלוואה או ל היכנס
להתחייבויות
כספיות, כיוון שאתם
עלולים להתקשות ב החזרי
התשלומים. ה־
( 2בנובמבר -
__ 2 5וה־ 26 יהיו קשים.
20בדצמבר
תיתכן מתיחות בבית
ודאגה להורים מבוגרים. בתחום הרומאנטי
ידידות הופכת לפתע לקשר קרוב ונעים.

ח״־החברה הופכים להיות חשובים מאוד. אין
יזחר חשק להישאר בבית או לבלזת בחברתם
של אותם האנשים. ה־23
1ה־ 24 לא יהיו קלים. אולם
טובים יותר מה־ 25 בחודש.
תוכלו ליהנות מבילויים
חברתיים ומקשרים
חדשים. אך אלה חייבים
להישמר בסוד. דברים שתאמרו
יתפרסמו במהירות.
כמו שריפה בשדה־
19בפברואר
קוצים. ה־ 27 וה־ 28 מצבי20ב
מרס
עים על הפתעה משמחח
בתחום הפיננסי. בעבודה יהיה קצת יותר קל.
תזכו לעזרה מידידים ואף ממכרים חדשים.

שבוע לא קל מצפה לכם. תצטרכו לגייס את
כל הכוח והמרץ שיש ברשותכם, כדי להחזיק
את עצמכם. יותר
מדי אנשים מסביבכם
לא חשים בטוב, ואתם
נאלצים לטפל בהם, ואף
להסתכסך עם בני-
מישפחה אחרים. הסיבה
היא חילוקי-דעות
על הדרך, שבה יש לנ11 1 הוג
כלפי בני״מישפחה.
21במאי
בכספים המצב מאוד
20ביוני
רגיש. אל תוציאו אם
אינכם חייבים. מישהו, שיגיע מארץ אחרת,
יפתיע וידאג לעידוד והרמת המוראל.

ואש(1

עמדה
ותענוג
את האימרה הנפוצה שאין מערבים עבודה
בתענוגות יודעים הכל, ואף מאמינים שהיא
נכונה.
אחת שניסתה זאת, והיכולה להעיר שזה לא
בדיוק כך, היא לבנה חבים, שעשתה סרט־טל־וויזיה
קצר בשם חבצלת, והעוסקת בליהוק
לסרטים ולפירסומות בקולנוע.
לפני כמה שנים היא הכירה את רוני אקרמן
שהוא הבעלים של חברת ירקון הפקות. חכים
עבדה בחברה, ובינה ובין אקרמן התפתח רומאן,
שהביא ללידת ילדם המשותף, שנולד ללא נישואין.
כיום הוא בן ,4ומופיע בפירסומות,.
חננזר רמחוה
הכימאי דויד לוי* ואשתו ניצה הם במשבר.
״נו, אז מה?״ אתם שואלים אותי. באמת נכון.
אילו הייתי כותבת לכם כאן על כל משבר בחיי־הנישואין
של זוגות ידועים בארץ, הייתי ממלאת
את כל עמודי השלם הזה. וגס כמה עמורים של
נספח.
אבל רויד לוין וניצה נשואים כבר יותר מ־20
שנה, ונרמה היה שהם עברו כבר את כל המשברים
האפשריים והבלתי־אפשרייס בחיי־הנישואין
שלהם. יש להם שני בנים מוצלחים, בן ואילן,
ויש להם המון חברים, ועבודה מעניינת, והם
מכירים זה את זה כל־כך טוב, שכבר שום דבר לא
יכול להפתיע אותם.
ובכל זאת יש להם עכשיו משבר מאור־מאוד
רציני, ואומרים לי שהפעם זה סופי, כלומר יהיה
פירוד של ממש.
הכי מעניין זה מה אומר על המשבר האח של ׳
דויר לוין, חנוך לוין. הוא לא אומר כלום. הוא ן
אוסף חומר למחזה הבא שלו, ואם הוא יכניס
לתוכו את כל הפרטים, זה יהיה מחזה מאוד!
מעניין, ואפילו מפתיע.
איוציפומם נהודף
באחרונה, כשאני מבלה בכל מיני מסיבות ואירועים
חברתיים, אני נתקלת פחות ופחות בנשים
יפות, ויותר ויותר במה שמכונה, בלשון־העם,
״נשות־חברה״.
פעם, כשהייתי באה למסיבה, הייתי רואה הר־

אילנה סיבוני עם אדי הל
היא פעייה להצעות

בה דוגמניות יפות, שעשו לי רע על הלב, מפני
שהן כל־כו יפות וחטובות ולבושות יפה ונראות

ניצה ודויד לוין
המון חברים ועבודות מענ״עח

כל־כך זוהרות, ועכשיו אני רק רואה נשים רגילות
כמוני וכמובן. וכולם שואלים אותי היכן
נעלמו כל היפות המיקצועיות האלה, ולמה לא
רואים אותן. ועם מי הן מבלות, ואיפה, ואיך, ועוד
כל מיני שאלות, עד כי מוטב לי למצוא להן
תשובות מאשר להתחמק מהן.
אז הפעלתי את כל השפיונים שלי, ולמרות
שיש להם רם קר, והם סובלים בחורף, הם עשו את
המוטל עליהם וגילו לי תגליות שונות.
אז ככה: הנשואות יושבות בבית וסורגות סוודר,
בזמן שהן לא עוברות. ומי שאינן נשואות
עדיין מחפשות חבר, בעל או מאהב.
אילנה סיבוני שהיתה מלכת־המים ודוג־מנית־הבית
של חברת־אופנה נפרדה מבן־זוגה
יפה־התואר, אדי הל, והיא פנויה להצעות. עדיה
מאירצ׳ק נפרדה אף היא מחברה, איש־המישטרה,
ונראית באירועים האחרונים בגפה.
אנבל טמיר ניסתה ליצור קשר עם המוסיקאי
זוהר לסקוב, מחבר שירם של הבטלנים, ומאז
היא מתבטלת בחברתם של אחרים.
הדוגמנית הוותיקה קארין דונסקי מגדלת
את הילה שלה, נואל, ואין לה שום קשר רומאנטי.
שלומית אמיר נמצאת לקראת סיום
הקשר שלה עם המיליונר הלבנוני ג׳ורג׳ חורי,
למרות שהם התראו עוד לפני כשבועיים.
מלכת־הדוגמניות, תמי בן־עמי, היא עדיין
חברה של הגינקולוג קובי זר, וכולם מחכים
להזמנות לחתונה שלהם.
אילנה שושן מתגוררת בניו־יורק, עושה
הרבה כסף ומנהלת רומאן סולידי עם בחור אמריקאי
בענף־הפירסום, אר כהרגלה הכל נעשה בחשאיות.
דניאל
שינובסקי, שהתגרשה מאלון בר•
נוביץ, חזרה מדיסלדורף לזמן בלתי־מוגבל, ומבלה
בארץ בחברת אלוף־השיט והדוגמן אלדד
אמיר, למרות שאין רומאן ביניהם — לדבריהם.
לעומתה, הדוגמנית ומלכת־היופי ספיר
קאופמן עדיין לא החליטה אם היא חוזרת לזרועותיו
של יונתן שלה, או לחיקו של איש־הע-
סקים הצעיר דני אזן, המתגורר בדיסלדורף.

הדוגמנית רונית אלקבץ, בעלת. המראה
האכזוטי, חזרה ארצה כדי להיות לצידו של בן־
זוגה־לחיים מזה שלוש שנים, אליוט כהן, שעזב
את עבודתו במלון, והיורד לעבוד בדרום־הארץ1.
הדוגמנית סמדר גנזי עוד לא החליטה אם היא
מתחתנת עם מעצב־הפנים עגנון גרנות. וה
נראו
בפאבים

הזמן עבר, ולבנה המשיכה בעבודתה, ושמה
לא נקשר בשום רומאן חדש. אבל בתעשיית־הסרטים־והאשליות
יש לזמן חוקים משלו, ולפני
חודש הגיע לארץ המפיק ישראל רינגל, מבעלי
חברת־הסרטים חל, ובעלה־לשעבר של העיתונאית
והפירסומאית אריאלה רינגל. השניים
נראו בפאבים, ובהרבה אירועים חברתיים
הקשורים במיקצוע.
ימים אחדים לפני חזרתו לארצות־הברית נראו
רינגל וחכים, כשהם מגיעים ביחד לפרמיירה של
סרט ישראלי חדש. הם ישבו צמודים זה לזה,
ולאחר מכן המשיכה חבורת־החוגגים לאחד הפאבים.
השניים הצטרפו לחבורה. בפאב הם ישבו
בחברת שחקני הסרט, ושוחחו על,הא ועל דא.
מסביב התלחשו החברים על הקשר בין השניים,
שאף אחר לא ידע את טיבו.
כשהתפזרה החבורה, וכולם פנו לעבר המכוניות,
נפרדו השניים וכל אהד מבני הזוג רינגל־את־חכים
נכנס למכונית משלו, והמשיך לדרכו.
את המשך הסיפור מבטיחים לספק לי מפיקי־הסרט,
כשיגמרו לערוך את חלקו השני, ואני כבר
יודעת שבכל זאת יש משהו באימרה הזאת.
נשארה לצידו של בן־זוגה לחיים

דוגמנית נאווה חן, אף היא מלכת־המים, עזבה
את הארץ לטובת ניו־יורק.
וכך הרשימה הולכת וגדלה, ומסתבר שלמר1-
בית הדוגמניות נמאס לבלות במסיבות, כי הן
הגיעו למסקנה שבעל הן לא תמצאנה במקומות ן
האלה-.אז מוטב לעבוד, לעשות כסף ולנסות את
המזל במקומות אחרים.

לקראת סוף השנה -ספירת מלאי
בשבועיים האחרונים אירעו כל־כך הרבה פירורים וסיכסוכים
מישפחתיים בארצנו הקטנה, שאילו היו מתפרסמים, היתה הממשלה נאלצת
למנות שר מיוחד לענייני מישפחה ונישואין. ובמקב־ל מקימה תחנות־חירום
לייעוץ ולעזרה לנפגעים. כששמעתי את הסיפורים האלה אמרתי
לעצמי שאני לא אוסיף שמן למדורה הזאת, שבמילא כבר בוערת מעצמה,
ולא אתן יד לפירסומים העלולים עוד להוסיף לפילוג בעם המפורד הזה.
אך במחשבה שניה. הגעתי למסקנה שלפחות יש לכם הזכות לדעת מה
עושים זלחשובים והמפורסמים. שבמרבית ימות־השנה קובעים לכם איך
תחיו, וכמה תשלמו עבור מוצרים אלה ואחרים. או סתם אומרים לכם מה
טוב ומה לא טוב, וכך הלאה.
מובן שבחרתי להתחיל באיש״ציכור רם־מעלה, הנשוי באושר עם
איטה פעלתנית כמותו. השניים נראים תמיד ביחד, ונראה שרק המוות יפריד
ביניהם.
אך מסתבר שהרבה זמן לפני המוות האיש הכיר מפיקת״רדיו חביבה,
והספיק לנהל איתה רומאן שהביא לגירושיה. אשתו עדיין לא יודעת את
הסיפור, וגם אין סיבה שדווקא אני אבשר לה על כך.
ותנו רעתכם על אותו מנהל בכיר בכור, שכבר סיפרתי לכם עליו,
המפחד פחד היסטרי מפני פירסום שמו בעיתון. מה שמדאיג אותו זה לא

לבנה חבים וישראל רינגל

שמא תגלה אשתו את הרומאנים שלו. הוא חושש שהמאהבת הראשונה
שלו תגלה את הקשר החרש והסוער שהוא יצר עם אחת העובדות
הבכירות בסר.
ובין כל החשובים האלה יש גם קבלן עשיר, עתיר נכסים וצרות,
שאשתו מנהלת רומאן סוער ויקר עם גבר צעיר, הנמשך אליה כנראה

בגלל הצ׳ק־אפיל שלה, למרות שהיא בטוחה שזה בגלל הסכס־אפיל.
בעלה היודע את העניין, עלול מרוב תיסכול וכעס להתנקם בכם על־ידי
העלאת מחירי־הדירות שהוא בונה ומוכר בקצב מסחרר ברחבי הארץ.
ואיך אפשר לשכוח את הקבלן השני, שהוא נשוי ומנהל רומאן גלוי
עם איטת ידידו, שהיא מפורסמת בזכות מישפחתה? באחרונה היא חטפה
סטירה מצלצלת מאמה, שגילתה את הקשר והזהירה אותה. אך נראה שזה
רק הגביר את תאבונה של הגברת.
ואיך אפשר לקפח את אייט״המסתורץ העולמי, המנהל רומאן חשאי
עם אחיה של אשתו?
ואם אנחנו כבר בצד זה של המיתרס, אז אי־אפשר להתעלם מעיניה
הקורנות מתשוקה ואושר של הרקדנית המפורסמת, המנהלת רומאן בוזמנית
עם בחור צעיר יפה־תואר ועם צעירה חטובה וביישנית,
והשלישיה הזאת מבלה ביחד.
כן, כל השמות שמורים במערכת. זה הצ׳ופר שלנו.

שת, ציפורים
במכה אחת
פעם, כשהמציאו את מיקצוע הדוגמנות, החליט
מי שהחליט שהדוגמניות צריכות להיראות
כמו גפרורים המהלכים על שני קיסמי־שיניים.
אז הרעיבו האומללות את עצמן, וכמובן נמנעו
מאוד־מאוד מללדת ילדים, שהם, כידוע, מלבר
הצרות הנוראות שהם עושים לאמהות שלהם, גם
גורמים להן להיראות טיפיטיפה יותר נשיות,
כלומר איזה קילו באזור הישבן, חצי קילו באיזור
הבטן וכמה מאות גרמים באזור הציצים.
וככה, במשך הרבה שנים, לא נולדו לדוגמניות
ילדים, וכבר כולם היו מאוד מודאגים מהחוסר
של הדור השני לגפרורים. ואז קם מישהו
ושלח לבימת־התצוגות איזה שתי דוגמניות ששוקלות
55ק״ג במקום .43 ולא זה בלבד שאיש
לא התלונן, אלא שאנשים אמרו ״יו, איזה חתיכות!״
.מאז מותר לדוגמנית שיהיה לה גם קצת
בשר בין העור והעצמות.
נו, אז מה עושות עכשיו הדוגמניות כדי לקבל
צורה נשית? אוכלות? מה פיתאום! את טעם האוכל
הן כבר שכחו. הן פשוט נכנסות להריון, מתוך
תיקווה שאחרי הלידה יהיה להן גם תינוק וגם
קצת בשר.
שלוש כאלה המחכות לצירוף הן חני פרי,
המחכה לילדה השני: חוה לוי, שגם היא מחכה
לילד שני: ושרי חן, המחכה לילד ראשון ו־שניים־שלושה

—הורוסקופ
(המשך מעמוד )33
בקיץ יחזרו הכוכבים למזל קשת
ורק בנובמבר יכנסו סופית למזל
גדי. תהיה זו תקופה קשה, רצינית,
כבדה ומעיקה. דברים רבים יש תנו.
אך לא לכולם זה יקרה באותה
תקופה. את השינויים הגדולים
יחושו תחילה מי שנולדו בתחילת
המזל ובהדרגה יחוו זאת כל בני-
מזל גדי.

עבודה וקאריירה
את הקידום בקאריירה חשו הגדיים
דווקא בשנת ,1987 כלומר,
בשנה הנוכחית. היו להם הזדמ נויות
רבות לשנות את מקומם
ולהתקדם. רבים מהם אף עשו
זאת. הם פרצו דרכים והעזו לבצע
שינויים, שעד היום לא העזו
לעשות. אולם בעבודה עצמה
היה להם קשה. העמידו בפניהם
קשיים. היחסים עם הסביבה היו
קשים. חוסר הבנה איפיין את
אותם קשיים.
שנת 1988 תהפוך את הקערה
על פיה. יהיה קשה להשיג קידום
בקאריירה או להעפיל לדרגה
גבוהה יותר, אך העבודה עצמה
תיעשה בקלות. היחסים ישתפרו.
הגדיים אומנם יעבדו קשה כהר גלם,
אבל יהנו מהעבודה ויתרמו
רבות, הן מבחינת רעיונות מקו ריים,
והן מבחינת הביצוע, שיהיה
יעיל, מהיר ומעורר־התפעלות.

רפרנסתו עובד בחקריט* /
אהבתו הראשונה * ס הולכת מדק בו ת הא
שיער ארוך
וג״נסצמוד־
״ברגע שהפסקתי להיות אשתו של,
התחלתי סוף־סוף להיות אלישבע. אני
מרגישה שהתחלתי לחיות במאוחר,
אבל לעולם זה לא מאוחר מדי. מה
שלא הרג אותי, חיזק אותי.״
אלישבע אושרת, שהיתה במשך
15 שנה אשתו של המוסיקאי קובי
מו שרת, עברה ימים קשים כאשר
נפרדו לפני שבע שנים. קובי חי מאז
עם עדה תומר, בוטיקאית, ועם שני
בניה, שאביהם נתן, כידוע לכל קור־אי־הרחילות,
הוא בעלה של ירדנה

ארזי.

אלישבע, שהסתובבה כל חייה ב־תיספורת
נערית קצוצה, הניחה באח־

#7* 7ראבא,
הלבר הזקן
סיוון סוקר ( )21 היא דור שני במישפחת־אמנים. אבא
שלה, יואל שר, מצחיק, שר ומנגן על פסנתר כבר מזה
שנים. היא אומרת שהיא רומה לאבא, מלבד הזקן. בימים
אלה היא התחילה להופיע כזמרת במועדונים. אבא מגיע
מדי פעם להופעות שלה, יושב מן הצד, כשבידו כוסית,
ומתמוגג מנחת( .״בהופעה אחת הוא היה היחיד שמחא לי
כפיים.״)
בינתיים היא מחזיקה בשם־המישפחה המקורי. היא לא
החליטה אם תאמץ את שם־הבימה של אבא, או אולי תהיה
רק ״סיוון״ .בצבא היתה פקידה בחיל־האוויר(״סתם ביזבזתי
שנתיים. לא חשבתי ברצינות על שירה. הייתי בכיוון של
פסיכולוגיה.״) עכשיו היא לומדת שירה ומוסיקה בבית־ספר
רימון. אחותה הצעירה, שרון, משרתת בלהקת חיל־האוויר
(״לה היה יותר שכל״) ואלון בן ה־ , 12 הוא המצחיקן של
בית־הספר.
סיוון — עיניים כחולות־ירוקות, גובה 1.65 מטר,
חמודה אמיתית — מקדישה את כל זמנה ללימודים
ולהופעות. רוצה להצליח. חבר אין לה עכשיו. מרגישה
שאילו היה, זה לא היה הוגן כלפיו, כי אין לה זמן להקדיש

סיוון סוקר
האבא שלה הוא אחד האושים הכי מצחיקים
לחבר. בעתיד היא בוודאי תתחתן, והגיל האידיאלי לכך
נראה לה, כרגע.25 ,
תיאור תכונותיו של זה־שעדיין־לא־פגשה נשמע כך:
״בעל חוכמת־חיים, חוש־הומור, כנות, אמינות, כיוון בחיים,
אדם שאוכל ללמוד ממנו דברים. כל הדברים הטובים
שאי־אפשר למצוא בבנאדם אחד. ובלבד שלא יהיה שמן,
למרות שאומרים שדווקא להם יש חוש־הומור״.
מי אומר זאת? אבא שלה הוא אחד האנשים הכי
מצחיקים, והוא בכלל לא שמן, חתיך אמיתי.
כספים המצב הכספי לא יהיה רע, אך
גם לא יציב. כספים יגיעו במפתיע,
אך ההוצאות יהיו גדולות מאוד.
חלק מההוצאות יהיה עבור טיפו לים
רפואיים או תשלום למוסדות
כמו למשל בתי־אבות. לא יהיה
מחסור בכספים, אך אי־אפשר
יהיה להוציא בחופשיות, או ללא
חשבון. צריך יהיה לחשב היטב כל
הוצאה, ובעיקר להבטיח את הכ ספים
הקיימים על־ידי השקעה בנ כסים.
מגורים אין
זו תקופה טובה לחיפוש
אחרי דירה חדשה. מחודש פברואר
כדאי יהיה להשאר במקום
קבוע ולא לחפש מקום חדש. מעבר
לדירה אחרת יהיה מלווה קשיים
רבים מדי, והוצאות מיותרות.

בינו לבינה
מבחינה זו יעברו על הגדיים לא
מעט זעזועים. קשרים שאינם יצי בים
לא ימשכו. משבר יביא לסיו מם.
ניתוק הקשר יהיה אומנם
חוויה קשה, אולם הגיע הזמן לעשות
סדר בחיים, ולהתחיל לארגן
אותם לקראת מטרה כלשהי. יתכן
שקשרים, שהתחילו בארבע השנים
האחרונות, ואינם ממוסגרים
במיסגרת מסודרת ובטוחה, יפסקו
פתאום. אין זה אומר שהגדיים
ישארו לבד, אבל אין טעם לחיות
באשליה או בציפיות.
קשרים, שיתחילו השנה, יהיו
מחייבים יותר. קשרים, שלא יהיה
להם סיכוי להימשך, מבחינת ה עובדות
בשטח, יהיו קצרים ולא
תהיה להם כל משמעות. הגישה
תשתנה. מעכשיו יהיה חשוב
לגדיים למצוא בן או בת־זוג שיחד
איתם אפשר יהיה לבנות משהו
לטווח רחוק. יהיה להם קשה למ צוא
את מה שמחפשים. אבל כל זה
אינו מרתיע את בני מזל גדי. כש הם
צריכים להשיג דבר מה, הם
מוצאים את הדרך ומצליחים.
זוגות נשואים, כדאי שישגיחו
היטב על המיסגרת. מעכשיו, כל
משבר קטן יכול להתנפח, וללא
הכנה מוקדמת אף להביא לגי רושים.
כוכב יופיטר שיכנס למזל
שור (בית חמישי) ,יביא אומנם
אהבות מהסוג הקליל וההרפתקני,
אך המפה אינה מאפשרת להשתולל
מבלי לשלם את החשבון.
על הגדיים לשלוט בעצמם, בדי
שיוכלו לעבור את התקופה בצורה
מתקבלת על הדעת.
העולם הזה 2625

אלישבע אושרת
לא רק מחזרים צעירים
רונה לשיערה לצמוח. היא נראית שיגעון
בג׳ינס צמוד, ושומעת כל הזמן
שהיא נראית עכשיו טוב מתמיד.
החיים החדשים שלה זה לא רק
מחזרים צעירים. יש גם עיסוק חדש.
תמיד התעניינה בתיאטרון, עוד בתקופת
שרותה בלהקת פיקוד צפ!ן, וכיום
היא עובדת כעוזרת־בימאי בתיאטרון
לילדים זלנוער. היא אף עברה קורס
במישחק ,״כדי להבין מה עובר על
החברה שעל הבימה״.
הילדים לבית אושרת הם כבר

גדולים: סיגל ( )20 השתחררה מהצבא
ומתחילה ללמוד שפות, שירלי
מתגייסת עכשיו ויוני, שהוא בן ,10
מגלה כישרונות בציור ובמוסיקה.
שבע שנים של חיים בנפרד, אבל גט
עדיין אין. אלישבע :״מי צריך גט? לא
מדברים על זה בכלל! ביטחון כלכלי
יש, קובי הוא לארג׳ איתנו, אבא נפלא,
בא לבקר בכל יום, מרגיש כאן בבית,
מצב אידיאלי״.
יש לה, בעצם, הכל. גם אהבה.
במשך שנה היה לה רומאן עם איציק
סיידון ז, שחקן ובימאי. הם נפגשו
כאשר היא היתה עוזרת־בימאי שלו.
עכשיו הם כבר לא ביחד.
יש בעיה עם החברים הצעירים
שלה: היא כבר היתה נשואה, ילדה
שלושה ילדים. הם עדיין רווקים,
הרוצים בילדים. מה עושים? אלישבע:
״זהו המוקש״.

אהבה ראשונה

אולי אתם מכירים את חיה מרסום? טוביה צפיר מחפש אותה, מת לפגוע|
אותה שוב, אחרי שלא ראה אותה כבר המון שנים.
היא היתה אהבתו הראשונה, ומאז נעלמו עיקבותיה.
אחרי שקיבל אישור מאשתו יעל לחשוף את הקטע הזה בחייו, הוא מספר :״זאו

ל״7;77ל7ל׳7׳*׳77׳ *7ע
ל7/;77
מה כבר אפשר לרכל על דיסק״ג׳וקי
(תקליטן, בעברית) ,שהוא בחור רציני,
נשוי, נאמן לאשתו, יליד בראזיל, בן

קוראים לו קלאודיו דוארטה, בן
,31 משופם, רזה, ממוצע־קומה. הוא
עורך־דין מוסמך, כי המישפחה לחצה,
ואחר־כך הוא רכש תואר בפסיכולוגיה,
כי זה עיניין אותו. אבל מה שממש היה
בדם שלו זה מוסיקה, ולכן הוא עזב את
בראזיל לפני 10 שנים ונדד לארצות־

טוביה צפיר, עם בתו שלומית
אהבה שלא מומשה
היתה אהבה שאף פעם לא מומשה. זה נמשך שנתיים, מכיתה ב׳ עד כיתה ד. למדנו
יחד בבית־הספר נווה־צדק אצל המורה סוניה אלוני. חיה היתה יפה, גהררת
בלונדית, דומה לקים נובק. הייתי ילד ביישן, לא העזתי לספר לה שאני אוהנ
אותה. כיום היא בוודאי נשואה, ויש לה שם אחר״.
מוסיקה במועדון, ושם, בין להיט
ללהיט, סחטתי ממנו את הסיפורים
הבאים :״הייתי תקליטן ביום־ההולדת
של פרנק סינטרה. היו שם ברוק

שילדם, לייזה מינלי, טוס סלק,
פרדי מרקורי ועוד כוכבים שאני לא

קלאודיו דוארטה
רציני ונאמן לאשתו
למישפחה יהודית טובה, שכמעט כל הברית, כדי להיות תקליטן. נראה
שהוא היה טוב בזה, כי הוא עבד
בניה הם עורכי־דין?
במועדונים שהם הכי־הכי, כמו סטודיו
באמת אין מה לרכל, אבל אם
הבנאדם מוכן לנדב כמה קוריוזים על 54 וח׳ין באמריקה, וקופאקבנה
מפורסמים בינלאומיים, שאותם פגש בלונדון.

זוכר כרגע, וגם חברי: קונגרס שאינני
מכיר את שמותיהם. כולם רקדו כל
הזמן. היה שמח. לא הביאו מתנות, כי
סינטרה כתב בהזמנה שהוא לא מקבל
מתנות. אף אחד לא הזכיר במשך הערב
את הגיל שלו. היתה שם עוגה ענקית,
בלי נרות, ועליה היה כתוב. פראנקי
מברך אותכם׳.
״פעם נכנס לאחד המועדונים,
שבהם עבדתי מייקל ג׳קסון, בבגדים
שחורים נוצצים. הוא ניגש אליי, ביקש
שלא אומר במיקרופון שהוא נמצא שם,
וגם לא אנגן את השירים שלו. אני
חושב שהוא קצת ביישן. הוא ביקש
ממני שאפנה לו לכמה דקות את

הכיסא שלי, כי הוא רוצה לעשות
,מיקס׳ ,לעבור מתקליט לתקליט. הוא
עשה את זה. היה איכשהו בסדר, אבל
לא לגמרי.
״את לייזה מינלי פגשתי בכמה
אירועים. פעם ניגשתי אליה והתחלנו
לדבר. היא מאוד חברותית. אוהבת
לקבל מחמאות, כמו,את נראית טוב׳
או, השימלה שלך יפה׳ .המפורסמים
אוהבים אנשים המתנהגים כלפיהם
בטבעיות, ושלא עושים מהם יותר מדי
עניין. הרי הם בני־אדם כמו כולם.
לפעמים הם די בודדים, ודווקא רוצים
לדבר ולהתיידד.
״אחרי שהיכרנו, היא היתה באירה
אחר שבו עבדתי. היא ניגשה אליי
אמרה, הלו׳ חביב, ושאלה אם אנחנ
יכולים לרקוד ביחד. רציתי מאוד, אבי
אמרתי שאני מצטער, אני עובו
עכשיו״.

35י

•עזה כמוות
(המשך סעמוד )7
הנה, הם הרגו מישהו, באו למיש־פחה
שלו ועצרו את המישפחה ואחר־כך
גם הרסו לו את הבית. איך אפשר
לעשות כזה רבר? אני רוצה לשאול את
הישראלים איך הם מסכימים שהממשלה
שלהם תעשה דברים כאלה לפלסטינים?
איך הם מסכימים שיעשו
לפלסטינים מה שעשו להם בשואה?
אנחנו, כמובן, לא מסכימים עס מה
שהיטלר עשה בשואה, כי אנחנו אנושיים.
אבל למה העם בישראל לא אומר
לממשלה שאי־אפשר להרוס את
העם הפלסטיני, למרות כל הטיפול
הזה? עובדה שהיטלר ניסה להרוס את
היהודים ולא הצליח. אז הישראלים
חושבים שהם יצליחו להשמיד את העם
הפלסטיני?
ידיים כבולות

ך יבעייה הזו שייכת לכל
1 1הפלסטינים בכל העולם. כאן
יושבים רק מיליון וחצי מתוך חמישה
מיליון פלסטינים בכל העולם, אז איך
אנחנו פה יכולים לייצג את הרוב
שנמצא בחוץ? איך אנחנו יכולים
לעצור בעדם מלהביע את דעתם?
ומן הצד השני, איך מישהו בשטחים
הכבושים יכול לייצג מישהו, הרי
הידיים כבולות והרגליים כבולות ואת
העיניים עוצמים לנו וגם לא רוצים
שנשמע. כשחושבים שאני לא מתאים
אז עוצרים אותי, אז איך אני יכול
להיות צד במשא ומתן?
הרי בשום מקום לא בוחרים את
האוייב. איך הישראלים רוצים לבחור
את האנשים שאיתם הם ינהלו משא־ומתן?
אני
לא יכול להיות שווה לישראלים
במשא־ומתן כי אני נמצא תחת
כיבוש. השילטון הישראלי כל הזמן
מצהיר שהוא יקדם את כל אלה
שיסכימו לרעיונות שלהם או של ירדן,
אבל רוב העם, יותר מ 90 תומכים
באש״ף, אז איך הישראלים לא שומעים
לקולו של הרוב?
עם מי הם רוצים לנהל משא־ומתן?
עם המנהיגים שהם בוחרים? מי בחר
את המנהיגים האלה? איך אפשר לנהל
משא־ומתן אם לא נותנים לנו להביע
את דעתנו?
כשתהיה מדינה פלסטינית כל
הבעיות יפתרו. לאורך 40 השנים
האחרונות נפגענו מהמילחסה יותר
משנפגע כל עם אחר בעולם.
הישראלים צריכים להבין שאנחנו
לא נגד היהודים. אנחנו לא רוצים
לזרוק את היהודים לים. אנחנו מגינים
על עצמנו כדי שלא יזרקו אותנו
למידבר ויפזרו אותנו בכל העולם.

| 11 ׳1ח ך | 11 במחנה הפליטים אל־בורג׳ שבמרכז הרצועה,

1נערכה ביום השני בצהריים הפגנה סוערת. כל

תושבי המחנה, אלפים במיספר, צעדו כגוש אחד לעבר הכביש הראשי,
הם רוצים שאנחנו נהיה כמו
שהיהודים היו בהיסטוריה, בלי תעו־דת־זהות,
מפוזרים בכל העולם. בפרק
הראשון של החוק הבינלאומי כתוב
שכל בגי־הארם שווים ושלכולם זכות
הגדרה־עצמית, אז מדוע הישראלים
הולכים נגד החוק הבינלאומי?
הישראלים לא רוצים שום פיתרון.
לכל דבר הם אומרים לא! לא! לא! הם
רק רוצים שנסכים לכיבוש, שנסכים
שלא תהיה לנו הגדרה־עצמית. אבל
אולי גם אחרי שנגיד את זה, גם אז הם
יגירו לא!
הם רוצים רק להרוג אותנו, לגרש
אותנו, לעצור אותנו.

עד כאן דבריו של עורד־הדין
אל־קידרה.
הוא דיבר בלהט. מבעד לחלון אפשר
היה להבחין מידי פעם כתימרות־עשן
שנבעו ממרורות־הצמיגים שברחבי
העיר. בחוץ היה שקט למדי, ורק
רעש מכוניות־הצבא הפר את השקט
הזה.
אל־קידרה השתתף גם בהפגנה של

שבו המתינו כוחות צה״ל, כשהם צועקים סיסמות נגד הכיבוש ומניפים
דגל פלסטיני גדול בראש ההפגנה. הפגנה זו פוזרה יותר מאוחר בגאז
מדמיע שנורה מהקרקע ושנזרק מהליקופטר שעבר בשמיים מעל המחנה.

תנועת שלום עכשיו שנערכה במוצאי־השבת
בתל־אביב :״זה טוב שיש כמה
ישראלים שנאבקים למען הפלסטינים
וזכויותיהם, כאלה שמסכימים שצריכה
להיות מדינה פלסטינית. אולי אנחנו
לא מסכימים בכל הנקודות אבל אלה
ישראלים שהולכים בדרך הנכונה ואני
מקווה שמיספרם יגדל״.

אין מה
להפסיד

ן י 9מהלך שיחותי עם הפלסטינים
^ בעזה ניסיתי להבין כמה ימים
יוכלו להחזיק מעמד ללא פרנסה, ללא
אפשרות לרכוש מזון בחנויות. רובם
ידעו לספר כי בשנת 1936 היתה
שביתה גדולה שנמשכה שישה חודשים
.״אנחנו רגילים לעוני,״ אמרו לי
בגאווה ,״אנחנו מוכנים לשביתה ארוכה.
אין לנו מה להפסיד.״
וזוהי בדיוק ההרגשה המתקבלת מסיור
ממושך ומעמיק בעיר עזה. הרבה
יותר מאשר מסיורים רבים אחרים ש
עברתי
במקומות שונים בגדה־המער־בית.
עזה מהווה את מאגר הפועלים
הגדול של ישראל. אם לתושבי הגדה
קיימת. לפחות בתיאוריה, האופציה
הירדנית, לתושבי עזה אין שום
אופציה.
אם חוסיין רומז מידי פעם, בדרך-
כלל באמצעות פרס, כי הוא יהיה מוכן
אולי לקבל בחזרה את אזור הגדה־המערבית,
אזי לגבי הרצועה המצב
שונה — המצרים הבהירו באופן חד־משמעי
שהם אינם מעוניינים לקבל
את עזה. לכן ההצהרה כי ״אין לנו מה
להפסיד׳ איננה סתם סיסמה פוליטית
בעזה, אלא מציאות מרה.
אחרי שיצאנו ממישרדו של עורר־הדין
אל־קידרה עשינו סיבוב נוסף
סביב בית־החולים שיפא .״לפעמים,״
הסבירו לי מארחי ,״החיילים יושבים
במקום אחד ואחרי שאתה חוזר לאותו
מקום הם כבר אינם ״.אבל החיילים היו
שם גם כשחזרנו, גם בלילה, גם למחרת
בבוקר.
מכיוון שבעזה אין רדיו מקומי, וגם
העיתונים המגיעים לשם הם עיתונים
היוצאים לאור בירושלים המיזרחית,
מהוות השמועות והידיעות בעל־פה
את מקור־האינפורמציה היחיד לתושבים.

למשל, הגיעה אלי שמועה

| 7ך | ף \ 1ד״ר זכריה אל־אע׳א, יו״ר הסתדרות
1\ ^ 1 111 הרופאים בעזה, שהשתתף בהפגנת
שלום עכשיו בתל״אביב ונקרא למחרת לחקירה.

חאלד אל־קידרה, שהסביר כי עברו
20 שנה לכיבוש, וציין בצער כי
השנה הזו זו השנה הראשונה של 20 השנים הבאות.

שרו־הדין

כי מישהו ראה חיילים

מטילים את מימייהם לתוך מאגר-
המים של חאן־יונס.
סיפור אחר(נכון כנראה) תיאר כיצד
תפסו מפגינים חייל ישראלי בכניסה
לבית־החולים שיפא בעזה במהלך
הפגנה סוערת, הפשיטו אותו ממדיו,
שרפו את המדים ושלחו אותו ליחידתו
כשרק תחתונים לגופו. את הנשק, אגב,
לא לקחו ממנו, אלא השליכו אותו
לעבר חבריו ליחידה שעמדו מטרים
אחדים מהאירוע.
נם את בעיית המזון החסר, הסבירו
לי, פותרים בדרך של עזרה־הדדית.
כך, כשהיה עוצר מתמשך במחנה
הפליטים ג׳באליה לפני שבוע באו 200
נשים מן הכפר הסמוך, הפרו את העוצר
והביאו עימן מלאי־מזון שכלל לחם,
חלב לתינוקות, ירקות ופירות טריים,
וחילקו אותם לתושבים תחת העוצר.
״וחוץ זה,״ אמרו לי ,״בכל הבתים
יש מלאי־מזון להרבה ימים של שביתה.
ובמיקרה הצורך יש עגלות, שעוברות
בין הרחובות והסימטות ומוכרות מזון
לבתים, כר שלא צריר חנויות פתוחות״.
התחנה
הבאה היתה פגישה עם ד״ר
זכריה אל־אע׳א, יו״ר הסתדרות־הרופאים
של עזה. הוא נבחר לתפקיד
לפני שנה. עד אז היה מנהל־המחלקה
הפנימית בבית־החולים בחאן־יונס.
לפני ארבעה חודשים פיטר אותו
המימשל הצבאי מתפקידו.
הוא הואשם שהוא חבר בהסתדרות
הרפואית, שנאומיו המיקצועיים היו
פוליטיים, שהעז לגנות את מה שאנשי
(המשך בענוזד )38
העולם הזה 2625

רחמי ישראלי

נתי שוחט .,סקו פ 80

ויי

| 1 ח ה כוחות גדוליס של מישמר״הגבול נכנסו למחנות״הפליטים כדי לפזר
111111 / #1 #1המפגינים. רימוני־גאז מדמיע נורו בכמויות גדולות. גם אנשי כו־חות־הביטחון
הזילו דימעה. במחנה־הפליטים ענתה החלו המהומות בשעות הצהריים.
^ יר חוצה בין שני חלקי ידוש1/לים.
לא חומה עשויה מאבן, אלא
מח^צת־זכוכית שעשויה מחומר קשיח.
ניתן לראות מבעדו. לא ניתן לחדור
דרכו. קשה לקלוט שבמרחק מאתיים
מטר בלבד החיים הם כה שונים.
ראמללה ביום השביתה הכללית
שעליה הכריזו האזרחים הפלסטינים
של מדינת־ישראל. שביתת־מיסחר
כללית. כל החנויות נעולות. הרחובות
כמעט שוממים מאדם. העיר מלאה
בכוחות־הביטחון. הרבה אנשי מישמר־הגבול,
הרבה צבא ומישטרה, מצויירים
בכמות גדולה של רימוני־גאז מדמיע,
באלות־עץ ופלאסטיק מסוג משובח
ובנשק חם.
עם בוקר מתחילות המהומות ברא־מללה.
הכביש הראשי ריק מאדם. רק
כוחות״הביטחון מרוכזים בו. ההמון

117111ך ! ך יידוי־אבנים הפך לדבר שבשיגרה. רעולי״פנים זרקו אבנים
^ 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1לעבר כוחות״הביטחון ולעבר רכבים ישראליים בירושלים המיז•
רחית ובכבישים המובילים לשכונות היהודיות. לא עוד קומץ ״מתפרעים״ ,אלא המונים.

הכפר לבין בית־החולים. אבנים התעופפו
לעברם, והיחידה־המיוחדת־של־המישטרה־ללוחמה־בטרור,
קיבלה הוראה
להיכנס לכפר.
מצויירים באלות, רימוני־גאז וכלי
נשק הם חודרים לכפר. הם חודרים
לבתים, פורצים בכוח דלתות, מנפצים
זגוגיות, מכים נשים וילדים, יורים
רימוני־גאז. הכפר כולו נתון תחת
כיבוש. התוצאה — שלושה פצועים,
ומיספר עצורים. המישטרה מנסה למנוע
מהעיתונאים להיכנס לכפר מחמת
הסכנה הנשקפת להם, כביכול.
אנשי שב״ב מסתובבים בשטח,
עושים בו כבשלהם. דגל פלסטין מונף
בכניסה לכפר, ושוטר נאבק נואשות
כדי להורידו. שרידי המהומות עדיין
טריים. נשים זקנות מצביעות על
הנזקים בבתיהן. ילדות צעירות מפנות

חעיו שו א
שנחו יחדיו
ן ז >! ו1ן ין

מתרכז בכביש צדדי. ילדים מלפנים,
מבוגרים מאחור. מיתרס, הבנוי מצמיגים
בוערים וגל־אבנים, מפריד בינם
לבין הצבא — חיילים צעירים י
מילחמת־עצבים מתנהלת
בין שני הצדדים.
כולם בעמדת־המתנה. הצבא ממתין
לערבים שלא יצאו לכביש הראשי.
הערבים ממתינים לצבא שלא יכנס
לתחומם.
כף זה נמשך עד שמישהו מעז, קרב
לחיילים ומיידה אבנים. אליו מצטרפים
גם האחרים. הצבא נכנס, יורה
רימוני־גאז. במכשירי־הקשר נשמעת
הבקשה לכמות נוספת, רימוני־הגאז
אוזלים בקצב מהיר. כך זה נמשך עד
שהערבים מתפזרים.
כביש שועפת־ירושלים, שביתת ה־מיסחר
היא מלאה. הכביש שומם והתחבורה
דלילה. רק שלוליות־המים, הן
השרידים של אמש. גלי־האבנים והצמיגים
הבוערים פונו.
הכפר הערבי עיסוויה, שליד בית־ה־חולים
הדסה הר־הצופים, היה שקט
במשך עשרים השנים האחרונות. עכשיו
גם שם הופר השקט. בשעות הצ־הריים
נקראו כוחות גדולים של מיש־טרה
ומישמר־הגבול לכפר. ילדים
רגמו באבנים מכוניות שנעו בכביש.
הכניסה לכפר נחסמה. כוחות־הביטחון
התארגנו מאחורי הגדר המפרידה בין

את שיברי־הזכוכיות וריח הגאז עדיין
באויר.
זקנה אחת מספרת :״החיילים נכנסו
לבית, לא היו בו בכלל גברים. רק אני
והבנות שלי. בלי שום סיבה הם פרצו
את הדלת, היכו אותי, הפכו את הבית
ושברו את החלונות ״.עוד הכפר רוגש
ותוסס, נשמעת בקשר־המישטרתי ההודעה
הבאה :״אני כבר לא יכול יותר. אי
אפשר לעבור על זה בשתיקה. אני
מוכרח להיכנס בהם.״ ההודעה הזו
הועברה מהכפר חיזמה, שליד השכונה
החדשה פיסגת־זאב.
בכניסה לכפר יושבת קבוצה של
פלסטינים, תושבי הכפר, שלמרות
השביתה יצאו לפנות בוקר לעבודתם
כפועלי־ניקיון בעיריית־ירושלים. יום
קודם לכן הם הוזהרו שאם לא יופיעו
לעבודה, הם יפוטרו אחרי 15 שנות־עבודה,
הם נמצאים בין הפטיש והסדן.
רוצים לשמור על מקוכדעבודתם, אך
מפחדים להפר את השביתה. עכשיו הם
יושבים כבר ארבע שעות בכניסה
לכפר, ולא מתירים להם להיכנס אליו
עד שתסתיים המהומה.
התנהלה שם מילחמה אמיתית.
עשרות נערים יידו אבנים, הקימו
מיתרסים, קראו סיסמות בנוסח :״ברוח,
בדם, נפדה את פלסטין.״ הם לא נסו,
ולא ברחו. כוחות גדולים של מישטרה

ו \ ך י ־ ן1ן ןך מחסומי-האבנים, שהונחו בכבישים
11 הראשיים ובכניסה למחנות־הפלי-

טים, לוו בהבערת־צמיגים. שלא כמו בפעמים הקוד״
נכנסו לכפר. שוטרים, שנלקחו במהלכו
ושל קורס מישטרתי, תירגלו את
הנלמד על הכפר. המחזה דומה למחזות
שנראו במקומות אחרים, רק בעוצמה
רבה יותר.
התוצאה — עשרות שוטרים מובילים
שמונה עצורים, ומעבירים להם
.סידרת־חינוך״ הכוללת שאלות כמו:

מות, הפעם היו הנשים הפלסטיניות פעילות גם הן.
לא אחת אולצו המפגינים, שנעצרו בידי כוחות״הבי•
טחון, לפנות בידיהם את מיתרסי״האבנים שהניחו.

״באיזו יד זרקת את האבן, כדי שנדע
איזו יד להוריד ״.או :״אתה מוכן
להסביר לנו מה בדיוק צעקת לעברינו,
ולאיזו פלסטין התכוונת?״ כל זה מבלי
לפסוח על האבנים המונחות על הכביש
ושעל הפלסטינים שנעצרו מוטל לפנותן
.״הוא רק עוזר לי לפנות את האבנים,״
אומר השוטר.

השוטרים מצאו להם גם זמן
להתבדח. מה שהיה פחות מבדח היה
מראהו של אחד העצורים שראשו זב
רם .״ספר להם על כמה מדרגות
התגלגלת ״.שואל השוטר בגיחוך.
הפלסטיני העצור מגחך, וכי מה עוד
נותר לו לעשות?

יזסי עילדוד

יומנה,, 719 מחמת
(המשך סעמוד )9
אני זוכרת אשה אחת, ששני בניה
היו עצורים בבתי־כלא ציוניים, היא
היוותה את הקשר שלנו עם בתי־הסוהר
האלה. מאחר ולא יכולתי להחביא בבית
את הכרוזים שהיה עלי לחלק, מפחד
הורי, הסתירו אותם שכניי ברצון.
באחד הלילות, כאשר חילקתי כרד
זים, ניגש אלי גבר שיצא מסימטה צדדית
וביקש כרוז אחד מהחבילה שבידי.
הופתעתי לגמרי( .המטרה היתה לחלק
את הכרוזים, מבלי לתת אותם ישירות
בידי אנשים, מפני שזה היה כרוך
בסכנת־מעצר).
ניסיתי להעמיד פנים, וטענתי שאין
לי דבר, אך הגבר התעקש וניסה לשכנע
אותי שהוא ״בצד שלנו״ ,כמו שאומרים.
לבסוף, מפני שרציתי להיפטר
ממנו כדי להמשיך בעבודה, הנחתי
לאינטואיצה שלי לגבור על חוש־הזהירות.
נתתי לו את אחד הכרוזים
שהיו בידי, והוא הסתלק.

חיילים
^ ^פרצו לכיתות
^ עומת זאת, היו גם ניסיונות
/אחרים, פחות נעימים, שנבעו
בעיקר מהיחס לנשים בחברה שלנו.
פעם עמדתי בתצפית במקום מסויים
במשך כמה ימים ברציפות. בעל־המכולת
שם לב למעשיי. וכנראה ייחס
להם משמעות שונה בתכלעת — של
כוונות לא־מוסריות. הוא ניגש אלי

להפגנה. כששמעו את ההתפוצצויות,
פרצו הציונים, שסיירו באיזור, לבית־הספר.
הרגשנו מטופשות מאוד על
שלא היינו זהירות יותר. אילו אחת
מאיתנו היתה בחדר בזמן ההתפוצצות,
היא היתה נפגעת.
בכל פעם כשקיבלו השילטונות
הציוניים מידע על דברים המתרחשים
בין כותלי בית־הספר, הם היו פורצים
פנימה. פעם אחת הם היו אכזריים
באופן מיוחד. הם כיתרו את בית־הספר,
ויחידה גדולה של חיילים פרצה לתוך
הכיתות. לא נותרה אף תלמידה אחת
שלא הוכתה באכזריות בידי החיילים,
אחת מהנערות אף איבדה את עיניה.
נערות שניסו לתפוס מחסה מתחת
לשולחנות נמשכו משם בשערותיהן
והוכו. החיילים העמידו את המורים
והמנהל בשורה במיסדרון, ואיימו להרוג
אותם אם ינסו לצעוק לעזרה או
לבוא לעזרת הנערות. היה צורך לאשפז
200 נערות בגלל גפיים שבורות או
זעזוע־מוח. היה צורך לפנות את בית־החולים
המרכזי כדי לפנות להן מקום.
מיספר הנפגעים היה אף גבוה יותר,
אילמלא התערבו הנשים באיזור המכונה
שג׳עיה(״האמיצה״) .הן היו ידועות
בהעזה שלהן מול החיילים הציוניים.
כמאה מאותן נשים לחמו בידיים ריקות
בחיילים שסבבו את בית־הספר. הרגיזה
אותן במיוחד העובדה שהחיילים לא
איפשרו גישה לאמבולנסים, שהיו צריכים
לפנות את הנערות לבתי־החולים.
אני זוכרת שאחת מהנשים אף ניסתה

חייל בעת חיפוש בעזה ()1969
.אחת התלמידות איבדה אח עיניה...־
והציע לי כסף. הייתי כה נרגשת.
שהרמתי עליו את קולי. בעיקבות
המיקרה הזה שלח איתי האירגון מאז
מלווה־גבר למשימות מסוג זה.
הייתי פעילה גם במיסגרת חיי הרגילים,
כלומר בבית־הספר. בגימנסיה
שבה למדתי למדו 1000 נערות. כולנו
לקחנו חלק בהפגנות.
באחד הימים הסכימו כל הנערות
לצעוד בהפגנה לזכר אירוע מסויים,
שאינני זוכרת אותו כרגע. לבית״הספר
שלי יצא שם כ״עושה צרות״ לשילטו־נות
הציוניים, כד שציפינו לכך שהחיילים
יהיו אכזריים מאוד בפיזור ההפגנה.
לכן הכנו מראש בקבוק־תבערה,
כדי להשתמש בו להגנה עצמית, כך
לפחות חשבנו. את בקבוק־התבערה הסתרנו
בשרותי־הבנות, על אדן החלון.
אך לא לקחנו בחשבון את השמש, שחיממה
את הפצצה הביתית. היא התפוצצה
בחדר־השרותים עוד לפני שיצאנו

להוציא מיקלע מידיו של אחד החיילים.
כשלא הצליחה, היא הורידה את
הקסדה שלו, וניסתה לברוח מהמקום
כשהיא בועטת בקסדה לפניה והחייל
רודף אחריה.
באותה שנה פרצו החיילים ארבע
פעמים לבית־הספר שלנו וסגרו אותו
לתקופות ממושכות של ימים ושבועות.
השנים שבהן פיקד צ׳ה גווארה מעזה
על המאבק של החזית העממית ברצועה
היו הבולטות ביותר במאבק הפלסטיני.
אינני יכולה לתאר את תחושת־הגאווה
שמילאה אותי כשקראתי את הכותרות
בעיתונים, שאמרו כי הציונים שולטים
ברצועה בשעות־היום, אך ההתנגדות
שולטת בה בלילה.
אולם המחיר היה גבוה. כל יום היינו
הולכים לבית־החולים המרכזי בעזה
כדי לברר מי נפל חלל. גופות ההרוגים
היו מונחות על גוש־שיש קר בחדר ריק
ומדכא בבית־החולים, עד שיזוהו בידי

עזה כמוות
בני־המישפחה. שררה אווירה של הזדהות
עם המישפחות ושל זעם על השיל־טונות
הפאשיסטיים. לפעמים, כשהיה
לוחם ידוע־במיוחד נהרג, אחרי תקופה
ארוכה שבה הסתתר וגרם אבירות
כבדים לאוייב, היתה השמועה על מות־הקדושים
שלו מתפשטת כאש בשדה־קוצים.
כיכר בית־החולים היתה מתמלאת
באנשים אחוזי־זעם. הם היו פורצים
לבית־החולים, מרימים את הגופה
גבוה מעל לראשיהם ויוצאים להפגנה,
כשהם קוראים תיגר על חיילי־האוייב
החמושים. את כל זה אני זוכרת כאילו
זה קרה אתמול.

מות הקדושים
של אחי
^ ודינו חינכו אותנו כמו מישפ־
1 1חות רבות אחרות. לא היינו עשירים
וגם לא עניים. מעולם לא חסרנו
דבר, והורינו היו גאים בעצמם מפני
שהיו מסוגלים לספק את כל מחסורנו.
לכן חטפו הלם כשנודע להם שאחי
הצעיר היה חבר באירגון־ההתנגדות.
היה מקובל על כולם שאנשים בחרו
בדיר ההתנגדות רק מפני שהיו זקוקים
לכסף. מישפחתי גילתה את המעורבות
הפוליטית של אחי שישה חודשים בלבד
לפני שמת מות־קדושים.
באחד הימים הוא הגיע לבית בריצה
וסיפר שמישהו בכלא הודה והזכיר את
שמו. היה עליו להסתתר. במשך חצי
שנה היינו רואים אותו רק בקושי,
במקומות מבודדים. במשך תקופה זו
ניסה ללמוד לבגרות, עבר את המיב־חנים
ואף התקבל לפקולטה להנדסה
באוניברסיטת קאהיר. מיספר פעמים
באו הציונים לביתנו ואיימו עלינו, כדי
לנסות ולברר היכן הוא מסתתר, אך
לשווא. לפעמים היו מופיעים אחרי
חצות, פורצים לבית והופכים את
המיטבח. חיילים במיקלעים מכוונים
היו עומדים על הגג, בפתח הדלת,
בחצר הקידמית ובבית עצמו.
ואז, ב־ 1בינואר 1970 אחרי־הצה־ריים,
הם פרצו לביתנו בפעם האחרונה.
הייתי לבדי בבית. כל שאר בני־המיש־פחה
היו בשוק. השכונה כולה היתה
מוקפת. החייל האחראי סיפר לי כי אחי
נקלע לקטטה ושהוא עצור בתחנת־המישטרה.
נאמר לי להודיע על כך
לבני־מישפחתי ולהגיד להם לבוא. כשהגענו
לתחנת״המישטרה, נודע לנו
שהוא מת כבר לפני חמישה ימים.
גופתו היתה נקובת־כדורים. במותו היה
בן 21 ושלושה חודשים.
מאוחר יותר גילינו כי משתף-
פעולה גילה את מקום־מחבואו של אחי
ומסר על כך לשילטונות. הציונים
הקיפו את החדר שבו הסתתר. התחיל
קרב. לפני שהצליחו להרוג את אחי,
הוא הרג את מפקד־הכוח הציוני ופצע
כמה חיילים נוספים.
החברים שלנו גילו מי היה משתף-
הפעולה. הם נשבעו שהוא ימות וייקבר,
עוד לפני שיספיקו לקבור את אחי. הם
קיימו את הבטחתם. למחרת היום נורה
משתף־הפעולה,־ומישפחתו אכן קברה
אותו עוד לפני שבכלל נודע לנו על
מות אחי.
לא אתאר את האבל והעצבות שירדו
עלינו, רק אזכיר פרט חיובי אחד שנבע
מהטרגדיה. ההלם שנגרם לבני־מיש־פחתי
עקב מות אחי גרם להם להבין
מהי המהפיכה ומהן מטרותיה. ההבדל
בגישתם לא היה כל־כך רראמתי עד
שאעז לספר להם על חברותי שלי
באירגון, אבל הבחנתי בשינוי מסויים
בגישתם כלפי אחרים, שהם ידעו שהיה
להם חלק במהפיכה. הם התחילו לקבל
דברים בצורה שונה, הביעו אהדה
והסכימו לעזור ולתרום. בניגוד למה
שציפו השילטונות הציוניים, הכאב
והטרגדיה שנכפו על עמנו לא גרמו
לנו לכרוע ברך. להיפר, זה גרם לגיוס
חלק גדל והולך של הציבור למילחמה
בכיבוש.
לבסוף עזבתי את רצועת־עזה, אך
לא מפני שגורשתי או שנרדפתי, כמו
רבים אחרים. עזבתי את הרצועה כדי
ללמוד באוניברסיטת־ביירות. עכשיו,
אחרי ששהיתי מחוץ לשטחים הכבושים
במשך תקופה כה ארוכה, איבדתי את
זכותי — לפי השילטונות הציוניים —
לחזור למולדתי, פלסטין• .

(המשך מעמוד )36
אמל עשו לפלסטינים בלבנון ואת
הריגתו של סטודנט באוניברסיטת
ביר־זית בשנה שעברה.
היום עובד ד״ר אל־אע׳א כרופא
פרטי.
במוצאי־השבת ראה עם־ישראל את
ד״ר אל־אע׳א מעל גבי מירקע־הטלווי־זיה
כאשר השתתף ונאם בהפגנת
תנועת שלום־עכשיו שנערכה בתל־אביב.
כיום
הראשון בצהריים, למחרת ההפגנה,
נקרא הרופא לחקירה במימשל.
הוא נשאל מי הזמין אותו להשתתף
בהפגנה, אם היה לו רשיון לכך מן
המימשל, מי עוד נסע איתו מהרצועה,
ומה אמר למפגינים בתל־אביב.
זו לו הפעם הראשונה שהוא משתתף
בהפגנה בישראל :״ההפגנה נערכה
כדי לאמר לישראלים ולעולם שיש
בישראל אנשים שאינם מסכימים עם
מה שקורה בשטחים הכבושים. אני
הלכתי כדי להסביר לישראלים את המטרות
שלנו, את הרצון שלנו בשלום.

שמטפלים בחולה צריך לתת דיאגנוזה
נכונה. אם הדיאגנוזה מוטעית, גם
הטיפול מוטעה. אם הישראלים יבינו
מה בדיוק הבעייה, הם יוכלו לפתור
אותה״.
מן השיחות עם הפלסטינים היה
ברור שנוסף לכיבוש מטרידה אותם
ההרגשה שהם נשכחו על־ידי העולם.
מטריד אותם שגם בין מדינות־ערב
יש דברים יותר חשובים מאשר
הבעייה הפלסטינית .״מאז מילחמת
איראן־עיראק, הבעייה הפלסטינית
נדחקה למקום החמישי או השישי
בחדשות, עכשיו כולם מדברים על
המיזרח־התיכון.״
ומאידך מטריד את ד״ר אל־אע׳א
שכוחות־השלום בישראל מעטים כל-
כך :״אני רוצה שהם יגבירו את
הפעילות שלהם. למשל, אם נמצא כמה
מהם בתוך עזה במהלך האירועים, אם
הם יראו לנו שהם פה, שיש ישראלים
שמתנגדים למה שנעשה לנו, זה יהיה
חשוב. זה טוב שהם עושים הפגנות,
אבל אנחנו רוצים לראות אותם פה,

מישמו הגבול

עובר בשיירת ג׳יפים בכביש הראשי של
עזה. עשן שחור של צמיגים בוערים, משמש
תפאורה ורקע למילחמה שפרצה בין תושבי עזה, לכוחות הכיבוש.
לאמר להם שאנחנו לא טרוריסטים רוצים לרעת שיש ישראלים שהם נגד
כמו שרוצים להציג אותנו.
ברוטאליות ונגד הדרך שבה מתייחסים
״הלכתי כרי להוכיח שאנחנו לא אלינו״.
נגד היהודים ולא נגד הישראלים,
מייד כשיצאנו מן הפגישה עם
שאנחנו רוצים לחיות כמוהם במדינה הרופא, סיפרו לנו כי שני עצורים
משלנו עם דגל משלנו ודרכון משלנו. ממחנה־המעצר המכונה אנצאר 2
הלכתי להגיד לישראלים שאילו הם (על־שם מחנה המעצר אנצאר שבדרום־
היו חיים תחת כיבוש הם היו מתנהגים לבנון) הובאו פצועים ממכות לבית־בדיוק
כמונו, שזו תגובה טיבעית לעם החולים שיפא. אחר־כך סיפרו על
שנמצא תחת כיבוש.״
תינוקת בת שנה שנפצעה קשה מכיוון
הרופא הסביר כי בואם של המתנח שקיבלה בראש פצצת־גאז מדמיע. עוד
לים לרצועת־עזה הדליק את הלהבה. סיפרו על שני פצועי יריות ועל
הוא סיפר כי שליש מן האדמות של ארבעה פצועים קשה משכונת־זיתון.
רצועת־עזה הופקעו על־ידי המימשל
כשיצאנו מהסתדרות־הרופאים כבר
וניתנו למתנחלים. הוא הזכיר כי לפני התחיל הערב לרדת על העיר.
1978 היו באזור מעט מתנחלים, אך בסימטות הקטנות עוד בערו צמיגים
אחרי מימוש הסכם־השלום עם מצרים וריח־הגומי השרוף היה הריח השליט
ופינוי חבל־ימית, התמלא השטח בעיר. ריח קשה שצורב בגרון ובעיניים.
בהתנחלויות.
עזה, שנראית מכוערת ביום, נראתה
״לפני ביסוס ההתנחלויות ישראלים מכוערת יותר בשעת בין־ערביים זו של
יכלו לבוא לעזה בלי בעיות, אבל אחרי חורף. הגשם יצר שלוליות של בוץ
שהתושבים פה הרגישו שהמתנחלים שחור בכל פינה, הוא התערבב עם ביוב
באים כדי לנשל אותם מפה, אז התחילו בלתי־מנוקז ועם שרידי צמיגים שרופים
ומפוייחים.
התחנה הבאה היתה סניף מערכת
העיתון אל־פגיר ברצועה. בבניין גדול,
בקומה הרביעית, כמה חדרים מוארים
אורך כל השיחות עם הפלס באורות־נאון קרים ובהירים. לשם
/טינים בעזה ניסיתי להבין איזה זורמים הדיווחים מכל האיזור, משם הם
צעד יכול לגרום להפסקת השביתות מועברים למערכת הראשית של
העיתון בירושלים המיזרחית.
וההפגנות. לאיש לא היתה תשובה
על הדיווח מפקח חסן אל־ווחידי. גם
ברורה. הרוב דיברו על דברים כלליים.
לו סיפור אישי משלו. הוא חולה־לב
על נסיגה מהשטחים הכבושים. על
זכות להגדרה־עצמית, על דברים עק מזה שנתיים ונזקק לניתוח־לב דחוף
במצרים. באוגוסט נסע כדי לעבור
רוניים וגדולים, שאף אחד מהם לא
בדיקות מוקדמות לקראת הניתוח.
יכול לקרות באופן מעשי מחר בבוקר.
הניתוח עצמו נקבע לחודש נובמבר,
אבל הכאב רב. רבים דיברו על
ואחר־כך, בגלל אבל מישפחתי, נדחה
המיסים הגבוהים, אחרים על אפשרות
לדצמבר.
לייצא את המוצרים, דבר שיביא לר״המימשל,״
כך הסביר לי ,״לא נותן
ווחה כלכלית, והיו שדיברו בכאב על
לי לצאת למצרים לניתוח. כבר
הקשיים שמערימים הישראלים לאי־חוד־המישפחות.
שילמתי
סכום של 800 דולר לניתוח
במצרים, כבר נקבע תאריך, כבר
גם ר״ד אל״אע׳א דיבר על כך :״איך
עברתי בדיקות, אבל במימשל דוחים
זה יתכן,״ שאל ,״שמישהו שבא מב־אותי
בלך ושוב. בעזה אין אפשרות
רית־המועצות מקבל באופן אוטומאטי
לעבור את הניתוח הזה״.
אזרחות ישראלית ומי שנולד פה לא
במערכת אל־פגיר פגשתי עד־ראייה
יכול לקבל היתר לחזור לארץ?״
למה שקרה ביום השישי בבית־החולים
גם לרופא לא היתה תשובה ברורה
שיפא, שאליו נכנסו החיילים. הוא היה
מה יכול להפסיק את ההפגנות ,״אבל
נלהב, הוא דיבר במהירות :״היו יריות
אם אני ארגיש שתהליך־השלום התבפנים,
חיל,
גם אם אדע שזה יכול להימשך
כמה שנים, תהיה לי תיקווה, אני אראה
אור, אפילו אור של נר, בתוך החושך
הגדול. אם לחולה תהיה תיקווה הוא
יבריא גם בלי טיפול רפואי.
(המשך בעמוד )42
״אנחנו, הרופאים, אומרים שלפני
גשפהו להתנגי ^ ,
מן העולם

העולם הזה 2625

גזנז ת רי ם
המורה לגרמנית
נקבע לחתן פרס־ישראל בנד
דעי־היהדות, פרופסור משה הנרי
גושן־גוטשטיין ,62 ,על מיפעליו
בחקר־המיקרא. גושן, יליד ברלין, הוא
דוקטור לבלשנות שמית, שרכש את
השכלתו בירושלים ובאוכספורד ושמעולם
לא הסתגר בד׳ אמותיו האקדמיות.
בנוסף לעריכת ההוצאה החדשה
של הקונקורדנציה של התנ״ד, היה
ממניחי־היסוד להוראת השפה העברית
בבתי־הספר הערביים. משך שנים היה
בעל טור שבועי ללשון העברית ביומון
הארץ והוא האיש שלימד, בשעתו, את
יצחק נבון, כיום שר־החינוך, את הלשון
הגרמנית.

המתרגם מארמית

נקבע לחתן פרס־־שראל במי
דעי־היהדות (יחד עם פרופסור משה
גושן, לאה לעיל< ,הרב עדין
שטיינזלץ ,50 ,על מיפעלו בפופו־לאריזציה
של התלמוד. שטיינזלץ,
יליד ירושלים וכיום ראש ישיבה קטנה,
הוא חוזר בתשובה (אחרי שסיים את
לימודי הכימיה, המתמטיקה והפיסיקה
באוניברסיטה־העברית בירושלים) ,הדוגל
בהתפייסות בין הדתיים לחילוניים.
הוא נודע בהוצאה לאור של (עד
כה) 19 כרכים של התלמוד, אותם
תירגם מן הארמית, שבהם נכתב חלקם
הגדול. וגם טרח לבארם ולנקדם בניקוד
מלא.

הימנו! הפרמ״ח

נחוג בעיז־חרוד, יוס־הולדתו ה־
75 של זרובבל (בצל התאנה) גלעד,
משורר, סופר ועורך. גלעד הוא מחברם
של הימנון הפלמ״ח (ראשמים תמיד
אנחנר 17 סיפרי־שירה, שיבעה סיפ־רי־פרוזה
וספר־זכרונות אחד (אותו
כתב במשותף עם אשתו השנייה, מדענית
עולה מבריטניה) .גלעד, שערך
במשך 30 שנה את ירחון הקיבוץ
המאוחר מבפנים, ידוע גם בסיפרו מנן
בסחר, על פעילות היישוב היהודי
בארץ־ישראל בימי מילחמת־העולם

0 0 השנייה.

מתנת־אהבים
נחוג ברומא, יום־הולדתו ה־80
של אלב רטו (האישה מחמא)
מוראביה, מחשובי סופריה של איטליה.
מתנת יום־ההולדת שקיבל מוראביה
היהודי(הוא נולד בפירנצה, כאל־ברטו
פינקרלה) מאשתו השלישית, הצעירה
ממנו ב־ 47 שנים, היא סיפרה
הראשון, שיצא זה עתה לאור, ושב־מרכזו
תיאור מפורט של עיסקי־האה־בים
שלה, לפני נשואיה, עם מנהיג
הדרוזים בלבנון, וליד ג׳ומבאלאט.

נסיר נגד היטרר

נ חוג ב־וימהוף שבצפון־גרמניה,

יום־הולדתו ה־ 80ש ל הנסיך* לואים
פרדיננד פון־פרויסן, הטוען לכתר
גרמניה כיורש הבכיר לשושלת ההו־הנצולרים,
ששלטה בגרמניה עד , 1918
עת הודח סבו של פון־פרויסן, הקיסר
וילהלם השני. פון־פרויסן הוא אב
לשיבעה (ארבעה בנים ושלוש בנות),
שהעדיף בצעירותו לעבוד כמכונאי
פשוט במיפעלי־מכוניות בארצותיה־ברית,
אך שרת, במילחמת־העולם,
כמדריך־טייס בחיל־האוויר הגרמני, מה
שלא מנע ממנו לקחת חלק בקשר־הנפל
נגד היטלר בקיץ . 1944

אבי חמ שת הבנים

נעמי אדווה הניוה את הדסה
מונסה בכלא. היא מגלה:
^ עוד ימים אחדים תדון ועדת^
חריגים בעניינה של הדסה מונסה,
לשעבר סגנית־מנהל בנק צפון אמריקה
ולפי כל הסימנים תחליט לשחרר
אותה.
מונסה הורשעה ונידונה לחמש
שנות־מאסר בעיקבות עיסקת־טיעון,
שבה לא הואשמה בגניבת כספי הבנק,
היות ומסרה למישטרה פרטים על
כספים שהוברחו לשווייץ.
הדסה מונסה מרצה את עונשה
בנווה־תירצה.
ועדת־חריגים היא ועדה רפואית,
המתכנסת לעיתים רחוקות, והחלטותיה
גם הן נדירות ביותר. זוהי ועדה
היכולה לצמצם את תקופת־מאסרו של
אסיר, בגלל מצבו הרפואי הקשה (כמו
המיקרה של יהושוע בן־ציון).

עיתונאי־חצר שיכתבו כל מה שאבקש.
זה פשוט לא כדאי לך״.
אמרתי שלא אוכל להבטיח דבר,
ומיד שאלתי על מיליוני השקלים שנעלמו
מבנק צפון־אמריקה, ולפי
השמועות חלק נמצא אצלה. אמרתי
שגם שמעתי שהיא חולה מאוד,
ושאלתי מהי מחלתה.
הדסה הביטה בי בזילזול מסויים
וענתה :״בקשר לכסף, קורם כל אין לי
כסף, ואני לא עשירה בכסף, אני עשירה
בידידים. אין לי כל יחס לכסף. באתי
ממישפחה ענייה. גרנו בשני חדרים.
כולנו למדנו, והגעתי לאן שהגעתי
בכוחות עצמי. בעניין המחלה, קשה
להגדיר אותה, זהו סבל גדול״.
מישפחתה של הדסה היא דתית. היא
עצמה שומרת־כשרות, ואינה אוכלת
מוו0ה עומדת להשתחרר!
בדרך־כלל משחררת ועדה זו אסיר
מהכלא מסיבות הומניטריות, כאשר
ימיו של האסיר ספורים והוא סובל
ממחלת־לב או ממחלת־הסרטן.

עשירה בידידים

ת הדסה מונסה פגשתי כאשר
עברתי לאגף־המתקדמים בכלא,
שם היא נמצאת. פגשתי אותה בראשונה
בחדרה של מרים זגל (שנאשמה
בייבוא ק״ג הרואין בפרשת גאזי.חקק,
ושנשפטה לשבע וחצי שנות־מאסר).
היא מתגוררת בתא יחד עם אביבה
גרנות.
הדסה מונסה, הנקראת בפי האסירות
בשם ״רסי״ ,אשה בעלת קומה ממו־צעת־נמוכה,
חיוורת, פנים נאות נקיות
מאיפור, ומבט ממזרי בעיניים, הביטה
בי בעוינות.
שאלתי אותה :״מדוע את מתבדלת?״
היא
ענתה :״זכותי להתבדל ולהתחבר
עם מי שאני רוצה, וחוץ מזה יש לי
עור כמה פריבילגיות:״ יותר לא דיברה
איתי, ויצאה את החדר.
כעבור כמה ימים, כשעברתי במרכז־החינוך
של הכלא, שם עובדת הדסה,
פנתה אלי ואמרה כי כעסה עלי מאוד,
היות ושמעה שאני מתעניינת במעשיה
וחוקרת מדוע אינה קמה לספירת־הבוקר
ביום השישי, כיתר האסירות,
ולא מוציאה את המיזרון לחצר, כמו
יתר הבנות.
אמרתי לה כי כל האסירות מדברות
על־כך שהיא יוצאת־דופן, ושהיחם
אליה מצד ההנהלה הוא שונה. הדסה
ביקשה שנמשיך את שיחתנו בחדר־הסיפריה,
שם היא משמשת כספרנית
בכל יום שישי. היא היתנתה את השיחה
בכך שלא אכתוב עליה דבר.
״אני אדם פרטי״ הסבירה לי .״אם
ארצה שיכתבו עלי, אזי יש לי הרבה

דבר ממיטבח־הכלא. היא טוענת
שהאוכל אינו כשר־למהדרין, וניזונה
רק מדברים שהיא רוכשת בקנטינה.
זוהי גם הסיבה לכך שהיא מקבלת 20
פרשרטים בשבוע, כאשר לכל אסירה
מותר לקנות רק שניים.
הדסה לבושה לרוב בטרנינגים
אופנתיים ובכפכפים, על פירקי־ידיה
מיתקני־עור אלסטיים או תחבושות
אלסטיות, שאותן היא מסירה כשהיא
מחליפה ספרים בסיפריה, או כאשר היא
עובדת במחשב. ציפורניה מטופחות,
ופניה נקיות מאיפור.
לכל אסירה מאפשרים ביקורים אחת
לשבועיים, במשך חצי שעה. ואילו

במשך כל הלילה ורואה תוכניות־טלוויזיה
ביום השישי עד חצות. מובן
שבגלל היותה דתית אין הדסה מדליקה
את הטלוויזיה בעצמה, אלא מבקשת
מאחת האסירות החילוניות לעשות

זאתעבורה• -

חוג ליהדות

^ דסה מקבלת את כל העיתונים,
1 1ומחלקת אותם בנדיבות לכל דורש.
גם אני קיבלתי ממנה עיתונים, לא
פעם, כאשר לא היו לי ביקורים. הדסה
נוהגת לספר כי איש לא חושב שהיא
אסירה, ובאופן קבוע, כאשר באים אור־

מוסנה נהנית בנרא מזנויווו־יתו
רבות. היא טוענת שהיא חולה
מאוד, או אינה מסוגלת להגויו
את המתלה. היא ממתינה לשיחווו
־ אחו׳ שריצתה שנה מתוך חמש
למונסה מאפשרים ביקורים רבים, שנמשכים
זמן ממושך. נוסף על הביקו־רים
של קרוביה באים אליה מיספר רבשל עורכי־דין, השוהים איתה שעות
ארוכות.
אין לה חברות בכלא, והיא שומרת
על מרחק מסויים. הצורה שבה היא
פוגה אל אסירה זו או אחרת מזכירה
פניה של מורה לתלמיד סורר. היא
מתגוררת ביחר עם ״הנוכלת הצדקת״,
אך אין ביניהם כל קשר חברתי.
ה״צדקת״ מספרת כי מונסה קוראת

חים לכלא, חושבים שהיא חלק מהסגל.
היא מבלה במרפאה שעות ארוכות
ומסתובבת במישקפי־שמש כהים מאוד
במשך רוב שעות היממה .״זאת בגלל
כאבי־הראש הנוראיים ״,אמרה לי,
כששאלתי אותה ביום גשום וחשוך
מדוע היא מרכיבה מישקפיים אלה.
למרות מחלותיה וכאביה, משתתפת
הדסה בחוגים אחדים באופן פעיל. בחוג
ליהדות היא מפרשת לרוב את פרשת-
השבוע.
יש לה ידע נרחב ומעמיק בכל הנוגע

האב הסביר פעם את עובדת רווקותם
של ארבעת בניו שמחוץ לכלא, והחיים
בירדן ובארצות־הברית, בכך, שאיו
אישה המוכנה לשאת את אחיו של
רוצח קנדי, המרצה עונש מאסר־עולם
על פשעו.

מועדו! המתווכחים

לענייני־דת, תנ״ך ומיקרא, ואחת
לשבוע היא מעבירה חוג לסיפורי-
המיקרא. השתתפתי בחוג של הדסה
באופן קבוע. זה היה החוג המעניין
ביותר. הדסה חילקה את סיפורי־ה־מיקרא
לנושאים כגון ״אהבה ובגידה״,
וסיפרה לבנות את סיפורי־המיקרא בלשון
עממית ובצורה מרתקת.
החוג התנהל בבית־הכנסת. מסביב
על הקירות היו תלויות תמונות של
רבנים וגדולי־התורה ומתחת לתמונות,
על כורסאות אלגנטיות מרווחות, מצופות
בקטיפה סינתטית בצבע חום בהיר,
ישבו רוצחות, גנבות, מבריחות־סמים
ופורצות, והאזינו בשקיקה לסיפוריה
של הדסה. היחידה שפנתה אליה
בשאלה היתה אביבה גרנות. זו היתה
תמיד אותה השאלה :״נו, מתי תספרי
כבר על זיונים?״ והדסה היתה עונה:
״הפעם לא. אולי בסיפור הבא״:
למרות רצינותה של הדסה ואופן־
דיבורה ההחלטי, הפתיעה אותי תגובתה
למיקרה שקרה לה באחד הביקו־
1ירים, כאשר אחד מאחיה, ששב מאר־צות־הברית,
בא לביקור בכלא. כמו
לכל מבקר נערך אצלו חיפוש, ולמר־בה־הפלא
התגלתה חתיכת־חשיש בכיסו.
במיקרים כגון אלה פותחים בדרך־
כלל בחקירה, דבר שלא קרה הפעם.
הדסה התייחסה לעניין בשיוויון־
נפש, והסבירה כי האח, שהגיע מאר־צות־הברית,
חשב שכמו שלא מתייחסים
לעניינים כאלה שם בכובד־ראש,
גם כאן זה מותר. העניין די הצחיק
אותה.
למרות התחבושות שעל ידיה, מיש־קפי־השמש,
דיאטת־הפרינזרט והביקורים
התכופים במרפאה, לא נראית
הדסה כמי שחולה במחלה אנושה, וש־ימיה
ספורים. אך בכל־זאת, אם תצליח
להשתחרר מהכלא בהמלצת ועדת־חריגים,
וזאת אחרי פחות משנת־מאסר
אחת מתוך החמש שנגזרו עליה, אני
מאחלת לה שתצליח.

נפטר בכפר טעבה שבקירבת
* ריבת ארפב״ית׳ שר כר המירם
המופיעות כתרך. רפי שורשיהן, תרעם
מובנן ללמידת ומרא״המקומוח בהם הן
מופיעות בחניך ושנערך בפעם תאחד ד
נה על־יד׳ הריר שרמה מאנרערקערן
ב־895ו בר״פצינ הנרמנית.
העולם הזה 2625

רמאללה, בגיל ,78 בישארה סיר־חאן,
חקלאי שעסק בכתיבת קמיעות
ונחשב בכפרו לקוסם. סירחאן היה
אביהם של חמישה בנים, שהנודע בהם
הוא סירחאן סירחאן, רוצחו של הסנטור
רוברט קנדי, בעת שזה רץ לנשיאות
ארצות־הברית ביוני . 1968 סירחאן

נפטר בירושלים, בגיל ,80
אליעזר ליאוניד ברוצקום, מתב־נן־ערים
יליד רוסיה, שהיה כאיש מיש־רד
ראש־הממשלה ולאחר מכן כאיש
מישרד־הפנים, מיוזמיה של מדיניות

פיזור־האוכלוסיה ושמירת הנוף בארץ.
בצעירותו עורר ברוצקוס עניין מיוחד
בין הסטודנטים בברלין, בה רכש את
השכלתו, כאשר הקים בבירה הגרמנית
מועדון־וויכוחים שהוגבל ליוצאי רוסיה
בלבד.

״הייתי עבריין משתקם!״
אורמיל נציגת חבות אירופית

(המשך מעמוד )25
בבית־סוהר, ושכיום אני משוקם, ואין
לי כל קשר לפעילות פלילית .״אני
רוצה לשקם את חיי האישיים ולמצוא
בת־ווג טובה ונאמנה״.
תשובתה :״אני באמת לא יודעת מה
להגיד לך. אני בטוחה בדבר אחד,
ששום בחורה לא תסכים להיפגש
איתך. אני חייבת להיות ישרה עם
הלקוחות שלי, ואני בטוחה שהן לא
יירצו לשמוע עליך.
תגובתי הספונטנית על דבריה :״רק
רגע! לא חייבים להגיד לבחורה מיד.
אולי קודם שתכיר אותי, ואחר־כך אני
אסביר לה שהשתקמתי, ומה הסיבות
שהביאו אותי לסטות מדרך הישר.
לאט־לאט היא תבין שכל הקשר שלי
עם העבר הסתיים.״
תגובתה היתה יותר החלטית :״אני
אחראית כלפי כל הקליינטיות שלי,
והן סומכות על היושר והאמינות שלי
בעיניים עיוורות. אני לא יכולה לבגוד
בהן, ואי־אפשר להסתיר עובדה חשובה
כמו העבר שלך. רק שתדע שאנו
נוהגים לקחת מהקליינטים שלנו
תעודות־והות, ובודקים את כל הנושא
של עבר פלילי. אולי תנסה לחפש באופן
פרטי, ואני מאחלת לך הצלחה״.

;;חמותי
לא תסכים״...

ת״א285244/5 :־03
333518־03
332752־03
רא/׳יל״צ9662671 :־03
9׳ ת906511 :־03
נתניה 615863 :־053
615870־053
חיפה 640768 :־04
כרמיאל 985080 :־04
אש 534571 : 111־08
561717־08
באר שבע 74243 :־057
אילת 71743 :־059
תו טרמפ
לחייל
אל תאמין לאוזניו!
אנו מספקים:
* ציוד להקלטת
שיחות בטלפון
* מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
* שירות לגילוי האזנת״סתר
* מזכירות אוטומטיות

רדיו דוקטור בע״נז
ת״א, שלום עלי כ ם , 18 טלי 286444

^ ני חושבת שזה לא יסתדר.
ני מעדיפה להשכיר את הדירה
לתקופה קצרה למישהו אחר״.
זאת היתה תשובתה של המעוניינת
להשכיר את דירתה שבנווה־גרנות
בירושלים, ואילו אני הפצרתי בה:
״תראי, זה שייך לעבר ואין לי כבר כל
קשר עם זה. אני כבר שיקמתי את
עצמי״.
אך היא בשלה :״בעצם, מאיפה יש
לך כסף? או שזה לא ענייני? אני מודה
לך שהיית גלוי איתי, אבל תיסלח לי,
אני לא מעוניינת להשכיר לך את
הדירה״.
זה היה הקטע האחרון בשיחת־טלפון
שנערכה ביני, כמעוניין לשכור דירה,
ובין המשכירה. לפני הגילוי המסעיר
מסרה לי המשכירה, דוברת־עברית
במיבטא אמריקאי, את הכתובת המרו־ייקת
וביקשה שאבוא לראות את
הדירה, ברחוב בורלא ,20 בירושלים.
מדובר היה בדירה מרווחת, משופצת,
בשכונה היוקרתית הסמוכה
לאוניברסיטה העברית. הריהוט מגוון
ומודרני, וכולל מיטב הריהוט החשמלי.
המחיר הוא 1000ש״ח לחודש, והדירה
מושכרת רק לשלושה חודשים, בעיק־בות
נסיעת המישפחה לחו״ל. העיסקה
בוטלה עוד בשיחת־הטלפון הראשונה.
אדם אחר הציע את דירתו בת
שלושת החדרים בקריית־יובל, ברחוב
זנגוויל 7בירושלים, תמורת סכום
חודשי של 350 דולר. הדירה מרוהטת,
לדבריו, בצורה סבירה, וכוללת מיכ־שור
חשמלי. הכניסה לדירה תתבצע
רק בתחילת שנת . 1988 הוא אף קבע
איתי מועד לראות את הדירה, למחרת
יום שיחתנו. לקראת סוף השיחה
הסברתי לו שאני מעוניין בדירה עבורי
ועבור מישפחתי .״השתחררתי לא־מזמן
מבית־סוהר, ויש לנו אפשרות
להתגורר אצל חמותי עד סוף שנה זו.״
״מה?״ נדהם, אחרי דקת־דומייה,
״למה ישבת בבית־סוהר בכלל?״
״זה לא כל־כך חשוב עכשיו״,
השבתי ,״אבל אם אתה מתעקש לדעת,
אז אני ישבתי על עבירות־רכוש. היום
אני ממש בסדר, ויצאתי מזה לגמרי.
אתה יכול אפילו לדבר עם העובדת
הסוציאלית שלי, שתאשר כל מילה
היוצאת מפי״.
למרות התלבטויותיו, הוא נשמע
החלטי ״.זו בעייה. טוב שאמרת לי, כי
אני חושב שזה לא יסתדר״.
נכנסתי לדבריו .״למה? כל מה
שקרה נשכח. שילמתי מספיק על העבירה
שעשיתי. היום אני אדם אחר,
ואני רוצה להיות בסדר״.
אז הוא גילגל את סירובו לכיוון
אחר, אולי מתוך מועקת־מצפון.
״זה לא אני. זו הדירה של חמותי.
היא בוודאי תחשוש ולא תסכים. פעם
היה לה סיפור, שהיא השכירה את
הדירה לאדם עם עבר פלילי, והיו לה
בעיות״.

עוד ניסיון לשכור דירה שנכשל
כבר בשיחת־טלפון ראשונה.
השורשים היהודיים
^ ל הכבוד שהיית ישר איתי,
^ //ו סי פרת לי את הכל. אני יכולה
להבין אותך, מפני שגם לי יש אחות
שסטתה מדרך הישר בעבר, וכעת הכל
בסדר איתה. תסלח לי, אבל לגבי שידור
יהיה לי קשה מאוד למצוא לך
מישהי. אני לא מאמינה שבמצב הזה
תהיה בחורה שתהיה מוכנה להסכים
וליצור איתך קשר. אין לך מה לחפש
אצלנו. אולי בעתיד, כשתרגיש משוקם
יותר, תנסה לפנות אלינו. אני רק
יכולה לייעץ לך באופן אישי שתחזק
את השורשים היהודיים שלך, תפנה
לישיבה, ואולי כך תימצא את דרך
הישר.״
התשובה השלילית של מזל
השדכנית וסירובה לשדך לי נערה
כלבבי נגרמה בעיקבות דבריי,
שנאמרו לקראת סוף השיחה .״אני
רוצה להיות גלוי איתך, כי את עושה
עלי רושם טוב מאוד, וגם מפני שזה לא
צחוק, כי מדובר בבת־זוג לכל החיים.
אני לא רוצה לגרום צער לאף אחת
כאשר היא תגלה זאת מאוחר מדי.
ובכן ״,רגע של הפסקה ובגימגום קל,
״העניין הוא כזה, שישבתי שנתיים
בבית־סוהר, והשתחררתי באחרונה.
כיום, כמובן, אין לי כל קשר עם זה.
אני עובד׳,מתפרנס בכבוד, יש לי
חברים טובים, וכל מה שקרה נמחק
מבחינתי״.
מזל, שהיא גם אם לשישה ילדים,
עוסקת בשידור, לדבריה, כמיצווה׳,
ולשם־שמיים.
אחרי שדלתה ממני את כל הפרטים
שהיתה מעוניינת בהם, היא אמרה לי,
״אני רוצה שתתקשר אלי באמצע
השבוע. אני מקווה שאספיק לעבור על
כל הכרטסת שלי, וכמעט בטוחה
שאמצא מישהי בשבילך״.
בסיום השיחה, בעיקבות התגלותי
כעבריין־לשעבר, היא ביטלה כל אפשרות
להשתדך לבחורה באמצעות ה־

אפשר
גם אחרת

^ אם אפשר גם אחרת? האם
( ( אפשר לקבל את העבריין המש־תקם
בצורה שונה, בצורה אוהדת,
בצורה תומכת?
למרות הסירובים והדחיות המרובות,
זכיתי גם ביחס אחר.
בכניסה לבניין מחלבות טרה,
באיזור התעשייה תל״אביב־גיבעתיים,
ניצבים שני מיגדלים גבוהים ורחבים,
העשויים מבטון אפור.
לרגלי מיגדלי-ענק אלה שוכן,
בצריף במין קרוואן, מישרד כוח־ארם־
ייצור של טרה.
שם פגשתי במר אידלסון, שהחליף
זמנית את מנהל־כוח־האחם־ייצור,
שהוא גם חבר בהנהלת־המיפעל.
הוא הציע לי עבודה במיסגרת
הייצור. הוא שאל אותי כמה שאלות,
והשבתי לשביעות רצונו. למשל: שרות
סדיר מלא בצה״ל 12 ,שנות־לימוד,
מקום־מגורים בגבעתיים. אחרי שקבלתי
לעבודה נראתה למר אידלסון
אקטואלית, גיליתי לו סוד :״אני רוצה
להיות ישר איתך, כפי שאתה עימי.
אני ישבתי בבית־סוהר.״
שתקתי לרגע, כשעיניי מתרוצצות
בחוסר־מנוחה, אך לבסוף הסתכלתי
הישר אל תוך עיניו, כמצפה לשמוע
תשובה ממנו.
מר אידלסון, אדם קשיש, גבוה,
שיער־שיבה, ממשוקף, דיבר בטון
רגוע, ואמר לי, להפתעתי :״אז מה? זה
בכלל לא משנה לי. אם אתה עובד טוב
ולשביעות־רצוני, אז אתה תמשיך לעבוד
גם אם ישבת על איזה עבירה
שתהיה. אני מקבל אותך כפי שאתה,
ולא אפלה אותך לעומת עובדים
אחרים״.
וכאשר הוא טופח על שיכמי, הוסיף:
״עבדו אצלנו אסירים רבים מתל־מונד,
והסתדרנו די יפה. אחדים מהם חזרו
אלינו אחרי שהשתחררו מבית־הסוהר.
לי אין שום בעייה עם זה״.

זה היה ביום שני, לפני שבועיים.
התקיימה ההתמודדות בין גירעון פת
לבין שימחה דיניץ על תפקיד יושב־ראש
ההנהלה הציונית.
בצהריים קיבלתי שיחת־טלפון
דחופה ממישרדי בכנסת.
לא ידעתי, אבל חיכיתי. חיכיתי.
היתה לי אינטואיציה פנימית שמדובר
בזה. קשה להסביר זאת במילים. פשוט
היתה לי מין תחושה.
הסתבר לי שהיועץ המישפטי לממשלה
מחפש אותי. אם כי בתור יושב־ראש
ועדת־הכנסת זה יכול היה להיות
גם בהקשר אחר, היה לי ברור שזה
בקשר לוה.
נסעתי עם חבר לכנסת, דרך שנמשכה
אולי שתי דקות — הדרך הארוכה
ביותר בחיי. היא נמשכה ונמשכה...
האמת היא שהייתי משוכנע באופי
ההחלטה, אבל תמיד קיימים שדים
קטנים.
השיחה עם היועץ המישפטי היתה
נעימה מאוד. אין לי מושג אם כך
מודיעים בדרך־כלל על סיום חקירה.
אין לי ניסיון בזה.

• השתיקה:

לא ציפיתי להתקפה כזאת בעיקבות
ההחלטה, למיתקפה הגדולה על יוסף
חריש.
קיבלתי החלטה שלא להגיב ער
עכשיו, למרות שנאמרו דברים שלא
היה להם שום בסיס במציאות.
למה שתקתי עד עכשיו? אני רק
יכול לאמר שעברה עלי תקופה קשה
ביותר, שהתמשכה יותר משנתיים. במשך
התקופה הארוכה הזאת הבלגתי.
מפתחים כוח־רצון אדיר. במיוחד
היה לי נורא קשה להבליג על עובדות־

טרנינג 1 ביום הראשון בבוקר, משהגעתי
לדירתו של מיכה רייסר ברא-
שון־לציון, הוא שוחח בטלפון עם
רופאו.
רייטר -בטריינינג כחול וכפכפים
-השביע אותי שלא לפרטם
פרטים על מצב בריאותו ב שנתיים
האחרונות, מאז התחי לה
פרשת״אלבין :״זה אכל לי
שנתיים מהחיים!״ ניתן לפרטם
שחל שיפור מיידי בלחץ־הדם
שלו, מאז שהודיע היועץ המיש־פטי
לממשלה, יוטף חדיש, שאין
להעמידו לדין.
רייטר, למוד התקפות ופגי עות
בשנתיים האחרונות, חשש
לפתוח את טגור״פיו. מה זה
חשש! רעד מפחד.
במהלך הפרשה שפך את ליבו
רק פעם אחת, במדור זה (העו-
לם-הזה .)8.7.87 אז פירט על
הרקע האישי שלו וטיפר מה עו בר
עליו רגשית בעת הפרשה.
אחר־כך נאלם דום. עכשיו מת־פרטם
המשך המונולוג ההוא.
ציפיתי למצוא אדם מאושר,
שיכור-ניצחון. אולם המיתקפה
התיקשורתית על החלטת חדיש,
והתגובות על דבריו של גידעון
גדות בתיקשורת, הרתיעו את
רייטר.
בדירת־הרווקים שלו ברא-
שון״לציון מצאתי אדם שטבב
הלוך ושוב בחדר-האורחים, מ תוח
וקופצני. רייטר מתנהג כמי
שאינו מעכל עדיין את העובדה
שהכל הטתיים, שהכל מאחוריו.
הוא עדיין פוחד מלעשות טעויות,
אינו זז בלי עצת פרקליטו.
לגביו, המערכה לא תמה. בבוא
היום, הבטיח לי, הוא ירחיב
את היריעה, יפרט. לא כרגע.
כרגע הוא רץ לחגיגה צנועה
בביתו של עורך-הדין אמנון
גולדנברג, חגיגה פחות צנועה
בנתניה לרגל מלאת יובל שנים
לדויד לוי, מנהיגו. יש בחירות
באופק, יש אלוהים.

ח״כ רייסר
.היו ל׳ הירה 1ד פרישה מהמסוזר
יסוד שנאמרו ושנכתבו, ושהן נכונות
כמו העובדה שמיכה רייסר הוא שחור,
ולא ג׳ינג׳י. רק מי שעבר תהליך כלבך
שוחק מבחינה נפשית ופיסית, יכול
להבין שתיקה שכזאת. אבל שלא יפרשו
את אי־התגובה כהסכמה לכל ה־מיתקפות.

רגעים קשים:

בתגובה הקצרה שפירסמתי אחרי
הודעת חריש, הודיתי למישפחתי, לפרקליט
,,לחבריי.
לכאורה, זה נשמע מנומס, כמו שפותחים
נאום במליאת־הכנסת במילים:
״אדוני היושב־ראש, כנסת נכבדה...״
זה לא כך. לולא התמיכה המוצקה
שקיבלתי, אין לי מושג כיצד הייתי
עובר את זה.
כבר קראנו על אנשים שעברו תהליכים
דומים. קראנו איך הם נשברו.
רגעי־משבר? היו לי רגעים קשים
נורא. ישבתי שעות ושאלתי את עצמי
שאלות כמו: מדוע אנשים כותבים כל
מיני דברים? רק כדי למלא טורים בעיתון?
הרגשתי זוועה.
בכל אופן, אני חבר־כנסת המייצג
תנועה שבחרה בי. התפוקה שלי בעבודה
ירדה ל 505 לעומת הממוצע
שלי, וזאת היתה תקופה שבה התקיימה
ועידת־חרות ואירעו אירועים סוערים.
גם השתיקה שגזרתי על עצמי הפריעה
לי. הרי פרלמנט גזור מהפועל
״לדבר״ (בצרפתית) ואילו, כחבר
בפרלמנט, ואף כיושב־ראש ועדת־הכנסת,
הייתי צריך לשתוק על שורה
ארוכה של נושאים חשובים. למשל:
• שכר־השוטרים — אני חושב
ששכר־השוטרים במדינה נמוך בצורה
מסוכנת. כשהתחילו נשות־השוטרים
להתארגן, הייתי פעיל מאור, ונרתמתי
לעזרתן. מובן מאליו שזנחתי טוטאלית
את הנושא הזה כשהתחילו החקירות,
כדי שלא יאמרו שאני מתחנף, חלילה,
לשוטרים.
• מישרד־המישפטים — בכל
נושא שהיה קשור בדרך זו או אחרת
במישרד־המישפטים נמנעתי מלהגיב.
למשל, חוק־החנינה. גם עכשיו אני
חושש מלאמור איך הייתי מצביע לולא
הייתי נמנע. הרי אני מכיר כבר את
הספקולציות הניבזיות שהיו עושים
בתיקשורת, אילו הייתי מצביע בעד.
היו כותבים :״נו בטח, הוא רוצה להציל
את עורו פחדתי אפילו לבלוט בכך
שאהיה היחיד שנמנע. לבסוף, באורח
מיקרי, ולמזלי, החליט גם רוני מילוא
להימנע, וכך ניצלתי. לא בלסתי. איזה
אבסורד! כל פוליטיקאי מנסה לבלוט
כמה שיותר, ואילו אני מוריד ומוריד
פרופיל במשך שנתיים!
היו לי רגעים שבהם שאלתי את
עצמי :״למה, למה כל הסיפור הזה?״ אם
קורה אסון במישפחה, או־קיי, זה מן
אללה, כמו שאומרים. פרט למוות —
אתה נולד עם זה ויודע שזה סופו של
תהליך — כל מה שאתה מבשל זה מה
שאתה אוכל. בחרת בבת־זוג רעה? זאת
אשמתך.
אבל במיקרה הזה שלי, אני פשוט
לא מבין איך זה נפל עלי. דיברתי על-

מונולוג של ח״ כ מיכאל ר״סר
אז הוא היה מקובל מאוד בחברה, ונחכך
שוב ושוב עם חברים.
שב כאשף־בורסה. בוודאי, פתחתי חשהירהורי־פרישה
מהכנסת? בוודאי
שהיו לי, אבל החלטתי שלא. לא רציבון
בחברה שלו וקיוויתי להפיק רווחים.
לא היה לי מושג מה קרה שם
תי, בשום אופן ופנים, לפרוש, גם מריום־יום.
המדובר בתקופה שבה איש לא
צון, שמא יאמרו ש״הפרישו״ אותי, שידע
אפילו מה מחיר הלחם — זה עלה
אני מודה באשמה. לא רציתי לשלם על
מדי יום.
לא עוול בכפי.
• כך זה התחיל:
מתי נודע לי, בראשונה מה קרה
בחשבוני? רק בזמן החקירה במישטרה!
קשה להסביר איך זה התחיל. קשה
להסביר איך דבר כזה איום נופל עליך
שוכחים באיזו תקופה מדובר!
ביום בהיר אחד, ואתה לא יודע איך?
קיבלתי דיווח מדי שלושה חודשים.
למה?
מה הייתי צריך לחשוב, כשקיבלתי
נשואה,,
כמו ג ו_ש1 11\ 1
מכובדת ^•)1
*1. 1 בעון • 11י ״! 1

הראשון 1 11

הנורא 11 1
הדבר 11•! 1
יין —1 מחברה היה—1 ,כ ש קי^׳<בל ר

עיוות נוסף הוא ההדלפות לתיק־שורת.
במקביל לפרשת אלבין, התנהלה
לה חקירה במשך שנתיים. לא חקירה
על עשרות־אלפי דולארים, אלא
על חשדות להעלמת 13 מיליוני
דולארים! המדובר בעורך-הדין שמואל
ברזל. הדבר לא הודלף לעיתונות —
מילה אחת לא דלפה! — במשך שנתיים,
עד להגשת כתב־האישום, וכך
צריך היה להיות, גם אם מדובר במיליונים
כבדים.
בעניין שלי, העסק דלף מייד. אז
אתקומם נגד זאת? שאני ן יו

שאני >וז

הבן הבכור שלי, בן , 16 חי איתי את
העניין הזה. פרשת־אלבין גרמה לו
להתבגר במהירות.
הוא מאוד קרוב אלי. יכול להיות
שזה אף קירב את שנינו זה לזה.
גם הבנות (לרייסר שתי תאומות)
עברו את זה בקושי, אבל פחות סבלו מן
היומיום של העניין.
הבן ממש סבל ביחד איתי. לא היתה
בינינו שיחה קשה. לא היו גילויים של
חוסר־אמון. היתה שיחה מכאיבה נורא
על כל הפרשה ומאז הוא איתי. הוא היה
אחרי* ן ״השיחה אליו הראשון

שטילפנתי ן י•11 1

״ אלה היו חד שת
חוו1ום ת 11111 בח!-
תי שיחת־טלפון ביום־השבת (בחלק
השני של אוגוסט ,)1985 והודיעו לי
שמיקי אלבין התאבד.
חבר שלי — ואני לא מתבייש בזה
— בן ,40 התאבד!
תחילה לא האמנתי. ושוב, הוא היה
חבר שלי, ואני לא מתבייש בזה. הודיתי
בכך בניגוד לרבים אחרים שנעלמו.
הספרתי אותו בטלוויזיה, נכחתי
בהלווייה.
לאט־לאט התחילו הפירסומים על
חקירות ואנשי־ציבור הקשורים בכך.
בבוקר אחד קראתי בעיתון שאוזמן
לחקירה, ואכן העיתון צדק. למחרת
הוזמנתי לחקירה.
לאיש־ציבור, הזמנה לחקירה במיש־טרה
אינה כבוד גדול. ביהוד אחרי מה
שקרה לאלבין בחקירה.
האם פחדתי? המילה ״פחדתי״ היא
מילה קשה. מה פירוש, פחדתי? מעולם
לא נקראתי קודם־לכן לחקירה. לא
ידעתי מה עושים שם, איך זה נעשה,
איך מתנהגים.
במובן של אי־ודאות — פחדתי.
פחדתי מפומביות החקירה, ההשלכות
על המישפחה.
אחד מקציני היחידה־לחקירות אמר
לי אז שהוא היה מעדיף שהחקירה לא
תהיה לאור זרקורים, שזה מפריע למהלך
החקירה. לכן הייתי מאוד רוצה לברר,
כיצד זה קראתי בעיתון שאוזמן
לחקירה, בטרם הודיעו לי על כך.

• אופציות:
200 אנשים קיבלו אופציות מאל־בין.
הרשימה כוללת אנשים בכירים
ביותר.
מבין כל אלה הוציאו רק חלק מאג־שי־הציבור:
גירעון גדות ואני, ושני
העיתונאים.
הרי אין צל־צילו של ספק שלא
עשיתי דבר כדי לתת טובת־הנאה למי־קי
אלבין. כשמדברים על איפה ואיפה,
פה זה מתחיל.
אז כשמוציאים אותי מחברה כזאת
מכובדת, רק מפני שאני ח״כ, ומישהו
(יצחק זמיר, היועץ המישפטי הקודם
לממשלה) ניסה להציג זאת כאילו התעוררתי
בבוקר אחד ומצאתי שטרות
ירוקים...
הרי מדובר בחודשים אוקטובר, נובמבר,
דצמבר .1982 זאת היתה תקו־פת־הפריחה
של הבורסה. האינפלציה
היתה בשיאה.
אגב, אשתי־לשעבר, חנה, היא־היא
שפתחה את החשבון משואה. זהו חשבון
שנפתח בנאמנות עיוורת. אני אינני
מבין בכך, אבל איני מתכחש לאח־ריותי.
כן, היא פתחה את החשבון משואה
בגלל ידידותי עם מיקי אלבין.
בוודאי! היה לי חבר שהיום כולם אומרים
עליו כל מה שאפשר לאמור, אבל

ומדווחים לי שם על רווחים? מדוע לא
הייתי צריך להאמין שהרווחתי הרבה?
הרי טיפל בי מיקי אלבין! גדול אשפי־הבורסה
של אותה תקופה!
הרגשתי נורא, כשסיפרו לי שהיתה
כאן גניבה. מאיפה הייתי צריך לדעת?
לנחש? אראה לך את הדו״חות. נו, לכי
תפענחי!
מה הסבירו לי אחר־כך? שהערך של
האופציות, שדווח לי בתאריך מסויים,
אינו הערך האמיתי שלהן באותו התאריך
— נו, באמת! גם היום לא הייתי
עולה על זה! בחיים לא!
זה יכול לקרות לי שנית מחר בבוקר.
גם לך — שום אדם, שאינו מומחה
לענייני־ביורסה, לא יכול לעלות על

אז בוודאי אני מתקומם, כשאומרים
שהיתה העדפה כלפיי. אילו הייתי יו־שב־ראש
סר או יושב־ראש חברוז־ה־שבדים,
והיו נכנסים לחשבוני סכומי־ענק
הגדולים פי 10 מהסכומים שנכנסו
אלי — אז לא הייתי נחקר, כמו שרבים
מבין ה־ 200 לא נחקרו. אבל מכיוון
שאני ח״כ...
שלא תהינה אי־הבנות: זה בהחלט
לגיטימי לחקור, ואין לי מה להסתיר.
אבל היו לי רגעים שחשבתי :״לעזאזל
— חבר־כנסת! למה אני צריך את כל
זה? בשביל התואר?״
בכל אופן, לא הייתי מוכן שאם אעזוב
— יידבק בי אלמנט של רבב.
הבדיחה היא שאילו הייתי נבחר ל־מישרת
שר בתחילת ,1982 אז על פי
ועדת־אשר (הוועדה שקבעה את הגוה־לים
הכלכליים לגבי שרי הממשלה)
הייתי צריך לשים את כספי בחשבון
של נאמנות עיוורת, הייתי צריך ללכת
לחברה כמו נשואה, להפקיד את הכסף,
והכל היה טוב ויפה.
וזה בדיוק מה שעשיתי! אני אשם
שקנו את האופציות במחיר זול ומכרו
אותן במחיר יקר? הרי הפקדתי זאת,
בכוונה תחילה, בנאמנות עיוורת!
האם עשיתי מזה רווחים? הרווחתי
בדיוק.כמו שאר ה־ :200 לא פחות טוב
ולא יותר טוב.
• לקחים: לקחים? אוהו! אני עומד
להפיק הרבה! ובכמה וכמה נושאים!
• חברות: מעט מאוד אנשים
איכזבו אותי. דווקא היו לי הפתעות
נעימות, ומי שאיכזב אותי — יודע. גם
אני יודע.
• עם קים:אין לי שום כוונה שבעולם
להיות חבר בשום דירקטוריון ציבורי,
משום שאין אדם יכול לדעת
מהיכן יצמחו כל מיני דברים מדהימים.
זה לא חסר לי, ובכנות, אני לא מסוגל
לעבור את זה פעם נוספת.
• מבחינה ציבורית: במהלך
החקירות נתקלתי בכל מיני עיוותים

במערכות, כמו בתיקשורת, במישטרה,
במערכת המישפט. אם יהיה לי כוח
נפשי — והלוואי ויהיה לי — אתמודד
איתם במישור המעשי.
למשל: אני רוצה להציג עיוות
מסויים, ומראש אני מתנצל שיש כאן
הכללה.
פיתאום הכל עולים על הליך ה״שי־מוע״
.זהו הליך שנעשה לגבי ראשי-
עיריות, ח״כים ושרים בעבר, אבל אז
איש לא יצא נגד השימוע. בעניין שלי
כולם קפצו.

אתעלם מהשאלה, מה מבדיל בין 13
מיליון דולר לבין רבבות דולארים?
שאני לא אתמה, מדוע פרשה אחת כל־כך
פופולרית והשניה, המרתקת לא
פחות, לא? אולי בגלל ההשתייכות
הפוליטית של שותפו־לשעברשל ברזל
(חיים צדוק, שר־המישפטים לשעבר
מטעם מיפלגת־העבודה)?
כלומר: במצב הקיים, כשמישהו
במערכת מעוניין — החקירה דולפת,
ולהיפד. חייבים לשנות זאת!

• הילדים:

עם היועץ המישפטי. מובן שזה כלל גם
שיחה עם אשתי־לשעבר והבנות.
מה אגיד? שאבן נגולה מליבם?
הטלפון השני היה לד״ר אמנון
גולדנברג(פרקליטו של רייסר, שייצג
גם את גירעון גדות בפרשה) .אחר־כך
טילפנתי אל אחי, ואל כמה חברים
קרובים. מובן שדויד לוי נמנה איתם.
אני יודע שאומרים על אריק שרון
שהוא תומך בחברים בעת צרה —
אגב, גם הוא היה בסדר כלפיי — אבל
רויד תמך בי, בהחלט.

א ל בין 200 :חבר
מהו חברן על־פי כל קריטריון,
זהו אדם האוהב אותך והדואג
לאינטרסים שלך, גם כשאינך
בסביבתו המיידית, אדם שארנה
בראש מעייניו.
בראשו של מיקי אלבין המנוח
היו, כפי שמצטייר כיום, מאתיים
200 חברים. לכולם־לכולם
הוא דאג על פי טענתם, מאחורי
גבם וללא ידיעתם -ועם רשימה
זאת נמנים, באורח־פלא, השמנא
והסלתא של עולם־העסקים, ה•
תיקשורת וזרועות-הביטחון של
המדינה.
במשך החודשים שבהם עקב תי
אחרי תגובותיהם של חברי״
הכנסת גידעון גדות ומיכה ריי-
סר, גכחתי לפחות בהתפרצות־זעם
אחת של גדות כלפי אלבין.
השיחה היתה פרטית, אולם
גדות לא טרח להנמיך את הטון.
אצל מיכה רייסר, המערכת הרגשית
סבוכה יותר :״את מיקי
היכדתי אחרי מערכת-הבחירות
ב .1977-תיכף אזכר בדיוק -זה
היה בלישכתו של עזר וייצמן.
הוא כבר היה אז שר״ביטחון,
ואני הייתי מקורב אליו. מיקי
ומתי עצמון הסתובבו שם. נדמה
לי שאילן תהילה(השליש הצבאי
של וייצמן) ערך היכרות בינינו.
לא נוצרה בינינו כימיה מיי דית.
אחרי פרק־זמן נוסף ערכו
היכרות בינינו שוב.
״אני לא מרגיש נוח כשאני
מדבר על אלבין. כל מה שלא
אגיד -לא יהיה טוב!״
בשיחות פרטיות לא הפסיק
רייסר לאמץ את מוחו, לשתף
חברים ולפענח את תעלומת אלבין.
הוא מכריז גם כיום :״הוא
היה חבר שלי: חבר פוליטי, חבר
לעסקים, בטחתי בו!״ באחרונה

רייסר עם אלבין
״היוזה לי שיחה סכאיבה נורא עם בני!׳

התבטא שאין זה הוגן לשפוט את
אלבין, שאינו בין החיים ושעל״
כן אינו יכול להתגונן.
רייסר אינו מסתיר מחבריו
שהוא ״משתגע להבין״ את אשר
קרה, פשוט יוצא מדעתו להבין
את אשר הסתתר בראשו של
אלבין המנוח. אולם אלבין קפץ
אל המוות, וכמעט לקח עימו
כמה מידידיו הטובים ביותר.
אבל רייסר לא יאמר זאת בקול
לעולם.
הוא מתעסק בנושא אלבין,
מכורח הנסיבות, יומם ולילה,
מזה חודשים, עיסוק כפייתי
ממש.
״פיתאום ״,אמר לידיד, והס תכל
בו בהפתעה גמורה :״השם
הזה, אלבין, נעשה כל-כך מרכזי
בחיי.״״

מהי ״רשימת ה״ !״200 זוהי
הרשימה של מקבלי האופציות

בקרן ״נשואה״ ,הקרן שנוהלה
על־ידי מיכאל אלבין, שמואל
(״מולי״) אבישר, שהיה בעבר
שחקן־כדורסל, ואליעזר כרמל -
איש ״בנק״ישראל״ ,שסיים שם
את עבודתו בנסיבות השנויות-
במחלוקת.
משהתחילו החקירות בעניינו
של אלבין, עיינה המישטרה
ברשימת-הלקוחות של הקרן ושלפה
כ״ 200 שמות של לקוחות
שקיבלו אופציות. הרשימה חסויה
ביותר, אך נמנים עליה כמה
מראשי קהילת-המודיעין של
ישראל בעבר, כמו יוסף הרמלין
(הרמלין הוא חותנו של אבישר),
אנשי כלכלה ותיקשורת בהווה
ובעבר.
גדות ורייסר התלוננו בפורומים
פרטיים על״כך שבגלל היותם
אנשי־ציבור מיקדה המישט־רה
את החקירות אצלם, בעוד
שרבים מבין ה־ 200 כלל לא
נחקרו.

י עזה כנזוותיייי
(המשר מעמוד )38

ארוהת־ערב
בעזה
^ ערב כבר ירד ואיתו השאלה
( !הגדולה לגביי באותו הרגע. האס
לחזור לתל־אביב או לבלות את הלילה
בעזה?
כבר היה ברור כי השביתה למחרת
היום תהיה מוחלטת. הסבירו לי
שהשביתה תיכלול גב השבתת״מכו־ניות
כללית, וכי שום רכב לא ייראה
ברחובות עזה. אמרו לי שאם אסע
לתל־אביב ספק אם אוכל לחזור
למחרת היום כדי לסקר את השביתה
הגדולה.
הרעיון לישון בעזה לא נראה באותו
רגע מפתה ביותר. איש לא יכול היה
לצפות מה יתרחש באותו הלילה
ולמחרת היום. עזה גם אינה משופעת
בבתי־מלון כי ״מי ירצה לבוא הנה, ומה
יש לתיירים לחפש פה?״ שאלו אותי
ספק בצחוק ספק בציניות מרירה.
אחרי לבטים ממושכים החלטתי
לבלות את הלילה בעזה. המארח שלי,
והנהג שהסיע אותנו במשך היום, לקחו