גליון 2627 מתאריך 6 בינואר 1988

מודעת בריאות 5

ב וא ו ונדבר על אחד הנושאים
הכואבים ביותר: עששת (חוריםבשיניים ) .

את ״ חווית ״ העששת ניתןלמנוע !
המנע ממאכלים ע תי ר י סו כ ר.
צחצח שיניים לפחות פעמייםביום .
הקפד לנקות את השיניים לאחר כל
ארוחה בעזרת חו סדנטלי או קי ס ם.
)4השתמש באלמקם.
משחת השינייםהיחידה
המכילה אמיופלואורידאורגני ,
החומר ה פ עי ל פי 3במניעת עששת,

קול המפרסם

משחת שיניים אלמקס על מברשת שיניים אלמקס -השילוב האופטימלי למניעת עששת.
׳שניות

ניתן להשיג גם נקנשינות היתידתיות

האמין פלואוריד שכבת מגן
של האמין
מתחיל לפעיל פלואוריד מיד עם המגל
של אלמקלי ייזשו עי טפת את השו
שניות האמין פלואוריד חודר
לשכבת האמיל,
מקשה אותה
ומחזק אותה.

* לליקס יעילה פי 3במניעת עששת
נ1ם אחין פלואוריד

אלמקס מאושרת ע״י הסתדרות רופאי השיניים בישראל

מיוצרת ע״י טבע תעשיות פרמצבטיות בע״מ. ברשיון מחברת

שוויץ.

בזיבחבים
למחות, לשבות, להפגץ
על הפגנות ההזדהות של האזרחים
הערביים (״חוק הכלים השלובים׳/
העולם הזה .)23.12.87
זכותו האלמנטרית של כל אזרח במדינה
דמוקראטית היא למחות, לשבות ולהפגין. ואילו
היה השבאב נמלך בדעתי הייתי משיא לו עיצה:
לערוך תהלוכות שקטות, בהן יינשאו שלטים עם
כתובות כגון ״לא לאלימות כלפי ערבים ויהודים!״
,״כן לשלום צודק ובר־קיימאד ,״כן
לאחוות־עמים כן לשיוויון בין ערבים
ויהודים!״.
אירע מה שאירע ועל כך יש להצטער. אך יש
להימנע מלהשחיר את התמונה ולטעון שמה
שנבנה ב־ 40 שנה, נהרס ביום אחד. להיתפס
להכללה זאת, זה, לדעתי, מסוכן, מסוכן מאוד,
לשני הצדדים. חוסיץ רופא ח׳אתבין, יפ!

להר1ג, לאבד, לה שמיד
על המרי בשטחים הכבושים (״מרי
בשטחים״ ,העולם הזה 16.12.87
והלאה).
בוודאי אין אורי אבנרי זוכר אותי מחטיבת
ניבעת׳ של תש״ח, כי הייתי בסך הכל טוראי
צעיר, עולה חדש. אך הייתי רוצה לשאול אותו
מה ההבדל בין תש״ח לתשמ״ח.
אז באו הערבים במטרה להרוג, לאבד
ולהשמיד את היהודים ואת מדינת ישראל ואנחנו
התגוננו. כיום, הם למדו שלאותן מטרות מוטב
להם לבוא באבנים, בבלוקים, ובבקבוקי־תבערה.
הם שולחים לקו הראשון צעירים ואף נשים,
וחטיבת ניבעח׳ מתגוננת נגדם בכדורי־גומי
ובאמצעים דומים.
האם זה ההבדל הגדול שבגללו מלעיז השלם
הזה על כל צה״ל ואף על המדינה?
ד״ר נסים מזרחי, רמת־גן

עקרון עשר השנים
עוד על הזדהות הציבור הערבי
(העולם הזה 23.12.87 והלאה).
כל מי שהופתע מההזדהות של ערביי ישראל
עם ערביי השטחים פשוט לא למד את לקחו מן
ההיסטוריה.
שלא לדבר על קישרי־לאום ודם, הרי אחרי 40
שנה של אזרחות דרגה ב׳ לערביי ישראל, מה
הפלא שקורה מה שקורה.
כל מי שחשב שערביי ישראל יעברו לנצח
לסדר־היום על קיפוחם האישי והלאומי והיה
סבור כי תמיד עוד חזון למועד לתיקון המעוות,
חי על הירח או נוהג לפי ״עיקרון עשר השנים״
שממשלת בריטניה נהגה לפיו בין שתי
מילחמות־העולם.
אותן שנים נהג הקבינט הבריטי להודיע מדי
שנה לראשי־המטות של כוחותיה המזויינים של
בריטניה כי ״אין צורך להתכונן למילחמה של
ממש בעשר השנים הקרובות״.
הסוף, כידוע, ידוע.
אורי טיטלבוים, חל־אביב

ישבן חשזף
על חתגובה למרי בשטחים (״מרי
בשטחים״ ,העולם הזה 16.12.87
והלאה).
מנהיגינו נוהגים בהתקוממות בשטחים כמו
בנות־יענה וממשיכים לטמון את ראשיהם בחול.
הם רק שוכחים שכאשר טומנים את הראש
בחול, חושפים את הישבן.
אלכם שפר, רסת־השחן

מסקנה אזרחית
על הצייד בקיומם של תחנת־רדיו
ושבועון צבאיים.
מאז ומתמיד היה הדבר משונה בעיניי שצה״ל
מוציא לאור שבועון, שחלק ניכר מעמודיו
מוקדש לנושאים אזרחיים ושצה״ל מקיים תחנת־שידור,
שחלק ניכר משידוריה מוקדש לנושאים
אזרחיים.
עם כל ההערכה לרמה של נלי־צה״ל כתחנת־שידור
ולשבועון צה״ל בשבועון, אינני רואה כל
סיבה מדוע אני, כמשלם־מיסים, חייב לממן שתי
יחידות צבאיות אלה, בהן עוסקים אנשי־צבא לא
בעיסוק המקובל שבגינו מגייסים אנשים לצבא
— לשרת בכוח הלוחם או לשרת את הכוח
הלוחם.
ואם גישתי זאת לא נראית למישהו, הרי גם
(הסשך בעמוד )4
העולם הז ה 2627

סתם יום שר פת״ח

די היה באיום של פמ״ח כדי שהמדינה
תעמוד דרוכה׳ אן למרות ההכנות
המאסיביות של הצבא ומישמר״הגבול,
נוכחות ישראלית מתוגברת, והכתובות
״זכור את יום הפת״ח״ שעל הקירות, היתה
האווירה בעזה טעונת״מתח, אן רגועה,
יחסית. לאירועים המועטים
שקרו לא היתה גישה. טח־סומי־צה״ל
לא איפשרו זאת.

סרט אשמים

אין תחום אחד מכל תחומי־החיים שאינו קשור
לכיבוש. חיילי צה״ל פרצו לבית־החולים שיפא
שבעזה ואף רופא ישראלי לא מחה. למרות
שרבים מהמישפטים ברצועה ובגדה הם בחזקת
פארודיה, שותקת לישכת עורכי־הדין. הצבא גם
הוא בורג במכונת־הכיבוש. ואילו אנשי־השלום
גם הם לא יצאו חוצץ נגד מעשי צה״ל. המערכת
הפוליטית שותפה לכיבוש. ולא רק היא. כולנו
אשמים. בבוא היום, כשכל אדם
^ בישראל ייתבע לאחריות, לא
יוכל איש לטעון :״לא ידעתי!״

ואד סאריב
מתמוד שוב
ואדי טאליב המפורסם והנשכח כאחד חוזר
לחדשות. בשילהי שנות ה״ 50 היה עד
להתעוררות הראשונה של מרי אזרחי מצד
תושביו היהודיים, יוצאי צפון־אפריקה,
כנגד אטימותה ואלימותה של חושיסטן
המפא״יניקית, יורשם של אבא חושי ויוסף
אלמוגי, אריה גודאל, לא ידע כי כל הנוגע
בואדי טאליב כמוהו כמבעיר פתיל־דינאמיט.
לפני כמה שבועות יצאו דחפורי-
גוראל למחות עוד חלק מן הרובע הערבי
ההיסטורי מעל פני האדמה. נוכח הזעם
שעורר בכל קהילת האמנים והסופרים בישראל
נקט גוראל בתכסיסיה המוכרים של
גוראלובקה. גם ״ועד אגודת
§ 1 /אמני חיפה״ נחלץ לעזרתו -
כמובן תמורת אתנן הולם.

טרף קל

סנדי באה לישראל מכפר קטן באנגליה,
כדי לעבוד כאו־פר במישפחתו של עורך-
דין ירושלמי. בגלל חוסר־הניסיון שלה
ותמימותה נפלה קורבן לאונס. חסן אמון,
צייד־תיירות, הכריח אותה, באיומי־סכין,
להתלוות אליו לדירתו ושם
אנס אותה חמש פעמים
במשך שבע שעות תמימות.

רחר ה מרחר ח
מדווחת:
איש־פירסום ידוע, שמנהל
רומאן סוער עם
איש־כספים נשוי, הכיר
דובר ידוע של מוסד ציבורי
מפורסם. הם נסעו
לקצת שקט באירופה.
אל תשאלו מה יצא מזה.
• דני פולני, בעלה של
תלמה מכנם, התאבד
בלוס־אנג׳לס • ארבע נשות־חברה תל־אביביות
נעלמו. השפיונים גילו אותן עם שפכטל על
הפנים • זהבה ברנוביץ, אשתו של מוטי, נסעה
לאכול שבלולים וחזרה עם
אהבה • וכמה סיפורים על מיש־פחת
גמזו(מיכל גמזו בתמונה) •

כתבת השער הקדגד:

ב־דקשה

מי שסבר כי האירועים בשבועיים האחרונים
של 1987 היו מקריים זחולסים. טעה. ישראל
שקועה עתה במילחמה. מול פני מציאות זו
פעלה הממשלה על־פי הבלל הישראלי
הידוע :״אם זה ל א הולך במת. השתמש
ביותר כוח.״ בדיחה מ הפכה בישראל של
ראשית 1988 למציאות אימתנית, והיא
מתבטאת במדיניות. היד הקשה׳ בכלל.
ובגירושים בפרט. ההבדל בין
1 1 1 1גירוש תישעה פלסטינים ל־גירוש
המוני הוא כמותי בלבד.

כ תב ת השער האחורי

וצח באהבה תו ד הז
לפני שנה וחצי הכיר חיים גולן את
זיווה גוזלן. את אהבתם הם הנציחו
בשבועת־אמזנים שכרתו ביניהם.
השבוע, אחרי שנה של חיים בצוותא,
הרג חיים בדקירות־סכין את חברתו,
זיווה. העובר שברחמה היה כנראה
הסיבה לרצח. זהבה שיד
תה לפ תע את יחסה אליו,
וטענה כי התינוק אינו שלו.

תמונה מיסתורית חצה •לד יתום

תמונה של איוואן דמיאניוק, שנשלחה
לסניגור יורם שפטל על־ידי אשתו של
הנאשם, עוררה סערה ביומו האחרון של
המישפט. שפטל, שניסה להשתמש בתמונה
כדי לחזק את התיאוריה שלו כי הנאשם
שכ ח דבר ים רבים בעברו, נפל בפח שהוא
טמן לעצמו. הו א כלל לא
טרח תחילה להציג את
התמונה בפניו של הנאשם.

אנלוגיה מתבקשת
כבן יחיד למשה סנה, מודע אפריים סנה לכך
שהאנלוגיה ביניהם מתבקשת. שניהם הלכו
בדרך המפותלת של רפואה־פוליטיקה־ביטחון.
אך כאשר הוא נשאל האם הוא חש שהוא חי בצל
אביו — הוא רועד מעלבון. כעת, אחרי שפרש
מתפקידו כראש־המינהל־האזרחי בגדה המערבית,
הוא עושה את צעדיו הראשונים בפולי־
^ 9 ^ .טיקה. הכל בפרופיל נמוך. רואה
את עצמו ״רק בעבודה״ .גם שם ך אינו צופה לעצמו חיים קלים.

ום כימו
בנווה־תירצה

מיכתבים — ישבן חש1ף
איגרת העורך — משלה באמון
תשקיף — פיצויים ממושכנים
במדינה — אזמנמאט רצחני
יומן אישי — ראש השנה
אנשים — שר מנמנם
מה הם אומרים — יואל ז־לבת.
׳צחי! (.איצר,״) נולן, אהרון ט״ם למן,
טל שמר־נת, נ1בד־אל־ 1האב דראזשה, 16 מזצמפה חיליל
סיור אתה והשקר
קונצרטים בעומאן
שאול אייזנמיג מסרב לקצץ את העמלות שהוא
מקבל על עיסקות־נשק של ישראל עם סין העממית
• איש־עסקים ישראלי מימן סיור״קונ־צרטים
של זובין מהטה בעומאן • קנון הפסידה
זכויות על סרט שדן במילחמת־פוקלנד • איט־פריית־הג׳ינסים
של הישראלי פול גאז(ששנן)
פשטה את הרגל• דרום־אפריקה מסתייעת בציוד
> ישראלי במילחמה נגד אנגולה •
פרוייקט גדול של חברת־הבניה

של זכריה דרוקר בניו־ג׳רסי •

שיחות עם גיתית יזרעאלוב וחווה יערי.
צ ופרים ממרים זגל ומאביבה גרנות. אסירה
שהתאהבה בסוהרת. ובעיקר יום־כיפור
בכלא, שנעמי אדווה מתארת אותו כחוויה
בלתי-נשכחת. המיטבח הגן לבית״כנסת
מאולתר. האסירות עמדו
9 1 * 4בשורה כדי להדליק נרות-
נשמה. ונס היו שם שבכו.

המדורים הקבועים:

הרצל אבי טן לא אוהב את הרומאן של
אורית ארביב, חברתו לשעבר ואם בנו, עם
רוני הררי. אחרי שעשה הכל להמתיק את
עונשה, וגילה למישטרה את מקום־הימצאם
של התכשיטים שנשדדו בקרן־אור, מצאה
לה אורית גבר אחר. השבוע, מתוך שיחות־טלפון
שהוקלטו בינו לבין אחותה של
אורית, לואיזה, שבביתה גרה
אורית, התבררה תגובתו. הוא
רוצה שיהיה לו ילד יתום.

אתה והשקל — קונצרט בשסאן
תמרורים — שחם וצות
זה וגם זה — ד־ש מלונחן
לילות ישראל — •נר־הולדת
קולנוע — מלאכים תלושים

דף חדש — 1אד סארב

הורוסקום — שנה ם1בר,

מיבתבים לרותי תשבץ רחל מרחלת — על כל השלם

״אני לא הומו!״

הוא לא רוצה להיות כמו כולם. נהנה מהאטרקציה
שהוא משמש. שונא תוויות ולא בנוי למיסגרות.
במשך שנים ספג הערות פוגעות ומעליבות על
הופעתו הפרובוקטיבית. אנשים ברחוב היו
נטפלים אליו. המראה הנשי המופגן שלו, שכולל
חצאיות ואיפור כבד, גורר חקירות לגבי זהותו
^ המינית .״אני לא הומו,״ הוא
^ 1 1 1טוען בלהט ,״אין לי ולא היו
לי מעולם קטעים עם גברים״.

בזיבחבים
(המשך מעמד )3
הגישה ההפוכה, כאילו יחידות אלה משרתות
איכשהו את צה״ל, הופרכה בשבוע שעבר עת
פרצה מחאה (של חיילים!) על מעצר כתב גלי־צה״ל,
חייל בשירות־חובה, לפי הוראת אלוף־
פיקוד.
מתברר שחיילים סבורים שלאלופים אסור
להביע דיעה או לנקוט פעולה על טיב מעשיהם.
זה מה שנקרא הגולם קם על יוצרו.
אלי נוימן, חל־אביב

הכוונה היא, כהגדרת המילון ״לקחת דבר על
מנת להחזירו״ ,שואלים אותו וצד ב׳ ,זה ״הנותן
דבר לזמן־מה על־מנת שיוחזר לו״ משאיל אותו.
שגיאה מעין זאת נפוצה מאוד גם בנושא
הדירות להשכרה. בדרך כלל שומעים ״השכרתי
דירה״ כשהכוונה היא ל״שכרתי דירה״ .זה שנכנס
לדירה, שוכר אותה ובעל הדירה משכיר אותה.
מי שאינו בטוח בלשונו, ינקוט כלל פשוט:
האם יעלה על דעתו לומר ״הלבשתי חולצה״
כאשר כוונתו היא לומר ״לבשתי חולצה״?
נורית קרן, תל־אביב

התנ״ר של שקספיר

לפני שבועיים פירסם העיר. המקומון של
הארץ, כתבה מזעזעת של עיתונאי ישראלי־ערבי,
מכרם ח׳ורי מח׳ול.
מח׳ול סיפר כי בשיא המאורעות בעזה שהה
שם, נפגש עם המפגינים ומנהיגיהם, היה בבית־החולים
שיפא בשעת הפוגרום שערכו שם
חיילים, וגם נפצע בעצמו, על־ירי החיילים.
במרכז הכתבה עמד מיקרה מזעזע. מח׳ול כתב
שהוא עצמו היה עד־ראייה לו. משמע, הוא דאה
אותו במו עיניו.
חיילים רדפו בבית״החולים אחרי צעיר. כשזה
נוכח לדעת שאינו יכול לברוח, פגה לעבר חייל,
שכיוון אליו את רובהו, חשף את חזהו ואמר:
.יחזר החייל ירה והרג אותו בו במקום.
תיאור זה אינו משאיר כל ספק בכך שהיה כאן
מיקרה של רצח. אסור לחייל לירות כדי להרוג,
אלא כאשר צפוייה סכנה מיידית לחייו שלו.
ואילו במיקרה זה ברור שלא היתה נשקפת כל
סכנה לחייל, והוא ירה כתגובה על התגרות
גרידא.
היו בכתבה פרטים מזעזעים נוספים. מח׳ול
הביא עימו תצלום של גופת״ילר שהוצגה בכיכר
מרכזית, כשהיא מכוסה בסדין. ילד זה נורה,
לדבריו, לעיני אמו. הוא גם סיפר כי במקום אחר
נפל חייל בשבי המפגינים, שהפשיטו אותו, לקחו
את נישקו והחזירו אותו בתחתוניו בלבד
ליחידתו. כל זה קרה בנוכחותו של מח׳ול, שתיאר
נם בפרוטרוט את מנהיג ההתקוממות, שאותו
ליווה העיתונאי במשך שעות.
הכתבה הובאה בראש עמוד־השער של
המקומון. היה ברור לי שהעורך והמערכת
מעניקים לה את מלוא התימוכין. כעבור זמן גס
פורסמה תמונתו של מח׳ול עצמו, כשפניו
חבולים ונפוחים. הוא פירט את חוויותיו מלי
צה־ל.
ב מו

עיניו?
אחרי קריאת הדברים, צילצלתי לביתו
של מח׳ול (את מישפחתו אני מכיר מזה עשרות
בשנים) .בירכתי אותו על אומץ־ליבו ועל הישגו
העיתונאי המיוחד־במינו. שאלתי אותו שוב אם
אכן היה עד־ראייה לדברים שהוא מתאר,
ובמיוחד למיקרה של הריגת הצעיר. הוא אישר
זאת.
לאחר מכן פורסם כי מח׳ול לא נפצע על־ירי
כדורי צה׳׳ל, כפי שהבנתי מתוך הכתבה.
צילצלתי אליו שוב. הוא אמר לי שאינו זוכר
בדיוק כיצד נפצע, מכיוון שאיבד את הכרתו.
הוא גם ציין שלא נחקר כלל על־ידי המישטרה
או הצבא לגבי המיקרה שהביא, ושלא נגבתה
ממנו שום עדות.
כל זה היה משכנע ביותר. הדברים פורסמו
בעיתון מכובד. העורך העניק לו גיבוי. הפרטים
שסיפר, ובמיוחד הצורה שבה נכתבו הדברים,
נראו אותנטיים מאוד. מה גם שצה׳׳ל לא הכחיש
את הדברים.
על כן העליתי על נס את כתבתו של מח׳ול
מעל עמודי השבועון הזה, וגם בכמה שידורים
ברדיו. תבעתי מן הצבא לגבות ממנו עדות
ולחקור את המיקרה.
בסוף השבוע פירסם הארץ מאמר של זאב
שיף, הפרשן הצבאי של העיתון, ובו הביע
ספקות חמורים מאוד לגבי סיפורו של מח׳ול
כפי שפורסם בהשר — אף שהמקומון שייך
לבית הארץ.
לדברי שיף, חקר הצבא את המיקרים. התברר
כי לא נהרג איש בבית־החולים בכלל, ובאותו

יום — ודג ו בדצמבר — בפרט. גם לא נודע על
שום חייל שנפל בשבי המפגינים.
בדיעבד, נראה לי הדבר מוזר. הייתי בעצמי
בבית־החולים שיפא, יחד עם ענת סרגוסטי.
חקרנו בפרוטרוט את הפצועים, את הרופאים
ואת צוות־העובדים. שמענו הרבה פרטים על
הפוגרום שערכו החיילים בבית־החולים ביום
הששי, וד 18 בדצמבר (ולא ב־ 15 בחודש, היום
שבו היה שם מח׳ול) .הסיפורים היו מזעזעים, והס
באו מפי ערי־ראייה שנפצעו באותו היום בתחום
בית־החולים. אך איש מהם לא הזכיר את
המיקדים שעליהם דיווח מח׳ול — הריגת ילד
לעיני אמו והריגת צעיר שחשף את חזהו.
בדיווח המפורט שמסרה ענת סרגוסטי על
הפוגרום, בשבוע שעבר, אכן לא הוזכרו מיקרים

כאלה.
מ עי ל ה
ב אי מון?
אםא כן יתברר כי דיווחו של מח׳ול אינו
אמו /יש לראות זאת בחומרה שאין למעלה
ממנה.
לא זה בלבד שיש כאן ריווח עיתונאי שאינו
אמת. זה כשלעצמו חמור מאוד. יתכן שמח׳ול
שמע את הדברים בגדר
שמועות — ובעזה התהלכו
בימים ההם שמר
עות רבות, חלקן נבונות,
חלקן תערובת של אמת

ודימיון וחלקן דימיוניות
לגמרי. עצם קיומן ותוכן׳

נן של שמועות כאלה הם

חלק חשוב של המצב,
־ , ן1 עיתונאי היה זכאי וחייב

להביא אותן — בתנאי

שיציין בבירור שאלה הן

.שמועות ששמע ולא דבמ
ח 71
רים שראה ובדק. ברגע שהעמיד פנים של עד־ראייה,
הרי מ xדיווח כוזב.
אך במיקרה מסרים זה, אין כאן רק בעייה של
הגינות עיתונאית ומוסר מיקצועי. יש לדברים
משמעות חמורה יותר לאין שיעור.
כאשר קורים דברים כה מחרידים כפי שקרו
בעזה, כל דיווח כוזב או מוגזם, כל דיווח שאינו
מוסמך ומדוייק לחלוטין, פוגע במאבק למען
הצד /ריווח־שקר על מיקרה אחד די בו כדי
להטיל בעיני הציבור ספק גם באמינות כל
הדיווחים האחרים, נכונים כבל שיהיו. דיווח כוזב
נותן נשק בידי אויבי השלום והצדק, לאומנים
המבקשים לדרוס את האוכלוסיה הפלסטינית. הם
מאפשרים לשאננים ולאדישים להרגיע את
מצפונם, בנוסח :״נו טוב, הדברים אינם כל־כך
נוראים. כל הדיווחים האלה מוגזמים.״׳׳
איני מעלה על דעתי דבר חמור יותר
שעיתונאי יכול לעולל במצב כזה.
השלם הזה פנה אליו גם השבוע כדי לקבל
את תגובותיו על ההאשמות נגדו. למרבה הצער
הוריע מח׳ול כי העורך ביקש ממנו שלא להגיב
לפי שעה.
אם אכן יתברר כי הדיווח של מח׳ול היה כוזב
— ואני עדיין מקווה שיעלה בידו להוכיח את
צידקתו — יש לגנות את הכתב ואת העורך,
שפירסם את הדברים בלא בדיקה אחראית. אראה
את עצמי נפגע גם באופן אישי, כמי שאמונו
נוצל לרעה.

על הגושאים שלהם מוקדשות
קונקורדנציות (״תמרורים״ ,העולם
הזה .)23.12.87
ההסבר על טיבה של קונקורדנציה (בהקשר
לכך שחתן פרס־ישראל, הפרופסור משה גושן,
ערך אחת) הוא נכון. אבל אין הדבר נכון
שקונקורדנציה מפרטת רק את המילים
המופיעות בתנ״ך.
אם כי הקונקורדנציה המוכרת הראשונה אכן
הוקדשה לתנ״ך (היא יצאה לאור במאה ה־,13
בעריכת חשמן אחד שנעזר בעבודתו ב־ 500 נזירים)
,הרי יש קונקורדנציות המוקדשות לנושאים
אחרים.
האנגלים, למשל, הוציאו לאור, בין השאר,
קונקורדנציה לכל כתבי שקספיר וגם אחת לכל
כתבי צ׳רלס דיקנס. יהושוע מרנץ, חיפה

123 ששנים מתקתקים
על תאוות האספנות (״אנא כורדי!״,
העולם הזה .)23.12.87
אני מבין לרוחו של יוסי בינימינוף,
המולטימיליונר שהיפנה את כל האנרגיה שלו
לתחום האספנות.
זאת מחלה שכאשר היא תופסת אותך, היא
תופסת אותך. כך קרה גם לי, אם כי אינני בדיוק
מולטימיליונר.
כשראיתי בפעם הראשונה שעון יוצא־דופן
באמת נדלקתי על נושא השעונים ומאז אני אוסף
שעונים מכל המינים ומכל הסוגים.
השעון הזה, שהעלה אותי על דרך האספנות,
הוא שעון צרפתי מאוד יוצא דופן, שעון מסוף

היוצא מן הכלל
על תהפוכותיו של ז׳ק סוסטל, ליברל
שהיה למושל קולוניאלי (״יומן
אישי״ ,העולם הזה .)30.12.87
אין זה נכון שכל מושל קולוניאלי, גם אם היה
בראשית דרכו ליברל, הופך את עורו משהשררה
מגיעה לידיו.
אם הדבר נכון לגבי סוסטל הצרפתי באלג׳יר־יה
ומשתמע, כביכול, מהתנהגות יצחק רבין, לא
כך היה הדבר במקרה של לורד לואיס מאונטבא־טאן,
המישנה־למלך האחרון של הודו. לא רק
שהוא התידד עם לוחם־החירות מס׳ 1של הודו,
מהטמה גאנדי, אלא הוא אף עשה כל שביכולתו
כדי להחיש את הכרזת עצמאותה.
לעג הגורל הוא שדווקא מאונטבאטאן נפל
לפני בני־עוולה, לוחמי־חירות כביכול, טרוריסטים
איריים שפוצצו את היאכטה שלו בה שייט
הלורד להנאתו בערוב ימיו.
דבורה הורן, תל־אביב

על 13 נד 1ל 1ת וחסקזת
על פיתרון אפשרי להצפות־הפתע
בחורפים תל-אביביים.
אחרי מה שקרה, כפי שזה קורה בכל חורף,
בשבוע שעבר בדרום תל־אביב וגם בצפון תל־אביב
(בשדרות־רוקח, למשל) ,כאשר הכבישים
הפכו לאגמי־מים, אני מציע פיתרון זול יחסית
לבעייה הזאת: לייבא גונדולות לתל־אביב.
הגונדולות טובות לא רק לוונציה (שמיספר
תושביה זהה לזה של תל־אביב) .עובדה: הן
שמישות גם במקומות אחרים (במייאמי
שבפלורידה יש כמה עשרות ואפילו בסידני
שבאוסטרליה יש כמה) .הן גם לא יקרות (כ־20
אלף שקל האחת) ולבסוף, הן גם תפתורנה בעייה
תל־אביבית נוספת. הבעייה של מתן תעסוקה
הולמת למצילי שפת־הים, המובטלים בחורף.
כך תובטח להם גם הכנסה בחודשי החורף
וכתוצאה מכך הם בוודאי גם יהיו הרבה יותר
מבסוטים ויעילים על החסקות שלהם בקיץ.
טל דורון, תל־אביב

כיצד לובשים חולצה
על שגגת״לשון שהשתרבבה לעמודי
העולם הזה (״אנשים״ ,העולם הזה
.)30.12.87
שזה יקרה דווקא להשלס הזה, המשתדל כל
כך להקפיד על עברית תקנית.
בסיפור על־מסעו הצפוי של העיתונאי גדעון
רייכר, להרצאה בפני קהילה יהודית בצפון־קנדה,
סיפר העולם הזה כיצד הנ״ל מצטייד לקראת
הפגישה עם קור של 40 מעלות מתחת לאפס
וציין, כי ״מעיל אין הוא משאיל״.
הכוונה של העולם הזה היתה, כמובן, שרייכר,
שכבר שאל כובע־פרווה מאחד החברים שלו, אינו
שואל מעיל, מכיוון שיש לו מעיל משלו.
זאת אחת השגיאות השכיחות בלשון יום־יום.
אין מבחינים בין בניין הפעיל לבניין קל. כאשר

כאשר היא תופסת, היא תופסת
המאה ה־ ,18 המחולק לעשר שעות של 100 דקות
כל אחת (ראה גלופה).
כרגע מתקתקים אצלי בבית, באוסף השעונים
שלי 123 ,שעונים.
עמוס חיימי, רמת־גן

סובריה טובה
על הישראלי בספרותנו (רב־שיח
סופרים ,״דף חדש״ ,העולם הזה
.)16.12.87
אני בראש אחד עם רונית מטלון. היא מסבירה,
כי מה שנראה לה, אצל סופרת ישראלית מסדי־מת,
נורא ישראלי זה ביטוי כמו ״באר־שבע, בירת
הנגב״.
ואכן, כאשר בן־אדם מגלגל את ארבע המילים
האלה על לשונו, כמו איזו סוכריה טובה, הוא
באמת חש כישראליות שלו, ואם הוא איש באר־שבע,
בבאר־שבעיות שלו, על כל מרכיביה: השיכונים,
ענקי ־הבטון של אוניברסיטת בן־גוריון,
חול־המידבר, הגמלים ואוהלי־הבדווים שבאופק.
דויד חכם, באר־שבע

כתובת המערבת
קוראים המבקשים לכתוב למערכת
העולם הזה מתבקשים לדייק בכתובת
המערכת: רחוב גורדון ,3תל־אביב,
מיקוד —.63458
בשעת הצורך ניתן גם לפנות בטלפון
03( 232262 בפקסימיליה —
245242־3־ .972 מנוי ,2009 ובטלקס
— 11 341667 ועוץ ועוח.
העולם הז ה 2627

שיטוח לדיכוי הפגנות
כבר לפגי חודשי

שבו היו חברים מתתיהו דרובלם, אליהו בן-
אלישר וגידעון פת, זכה בביקורת פנימית
חריפה, וראש־הממשלה החליט לצדך לצוות
את רוני מילוא.

כבר לפני חצי שנה החל צה׳׳ל מעבד שיטות חדשות לדיכוי
מהומות בשטחים הכבושים. הדבר היה כרוך בשיטוודפעולה
חדשות, בציוד חדש ובהדרכה.

התת נמצאת במילכוד, מאחר ואיננה מסוגלת לקבוע מי
יהיה מועמדה לתפקיד גיזבר־הסוכנות. גס חיים אהרון,
ראש מחלקת העלייה, מסרב לפנות את מקומו למועמד
חדש.

הדברים התקדמו בדרך טיגרתית. התפרצות
ההתקוממות ההמונית ברצועה ובגדה באה
לצה׳׳ל במפתיע, כשאינו מוכן לכך עדיין.
״עכשיו לא יאמינו לנו שכבר עסקנו בעיבוד השיטות
החדשות לפני־כן,״ אמרה אישיות צה״לית.

ג המערך ירן גה ב שר
אם יתמנה משה ארנס מחדש בשר בממשלה,
כפי שמסתמן בימים אלה, ירצה גם המערך
למנות שר נוסך מטעמו, בדי לשמור עלי האיזון
הקדוש.
עם התפטרותו של ארנם הושב האיזון, מכיוון שאמנון
רובינשטיין, שהתפטר גם הוא מן הממשלה, היה שייך
לגוש־המערד.

במיסדרונות מיפלגת־העבודה כבר התחילו
הגישושים לבחירת המועמד לתפקיד. בינתיים
הועלו כמה שמות אפשריים: רפי אדרי, מוטה
גור ונאווה ארד.

אביטל מועמדת לבארים קולט אביטל, כיום סמנכ״ל במישרד־החוץ, היא
מועמדת לתפקיד שגרירת-ישראל בפאריס.
מועמדותה של אביטל לתפקיד קונסול־ישראל בנידיורק
נתקלה בהתנגדות גורמים יהודיים דתיים שם, ובמקומה
נבחר לתפקיד אורי סביר, יועצו של שימעון פרס לענייני־תיקשורת.

לתפקיד
שגריר־ישראל בפאריס, במקומו של
עובדיה סופר המסיים את תפקידו, מועמד גם
אבי פזנר, יועצו של יצחק שמיר לענייני-
תיקשורת.

מי שלא ילך בתל יעוף בליכוד מייחסים השנה חשיבות גדולה לבחירות
המוניציפאליות. בניגוד לשנים קודמות, שבהן היו בערים
רבות רשימות אחדות מסעם הליכוד, תתייצב השנה בכל
עירייה רשימה אחת משותפת לליכוד.

בהנהלת מוסדות־הליכוד הוחלט, באוסן חד־משמעי,
כי מי שלא ילד לפי קו־המיפלגד״
יורחק מהתנועה.

לפחות 20 נשי הפילו
בבית־החולים ״אל-שיפא״ בעזה נרשמו
בשבועות האחרונים לפחות 20 מיקרים
של הפלת עוברים של נשים הרות.
מתברר שכמויות גדולות של גאז מדמיע
יוצרות חוסר חמצן בדם, והדבר גורם
לתהליך של הפלת העובר.

מועמדי מחוץ לעיר
בבאר־שבע מסתמנת אפשרות שלתפקיד
ראש־העירייה יתמודדו שניים שאינם תושבי
באר־שבע.
השניים הם אריה שחר, מי שהיה מנכ״ל מיפעלי ים־המלח,
שירוץ מטעם מיפלגת־העבודה, ואיש־העסקים יצחק רגר,
שהוא מנכ״ל הקניון שבעיר, שירוץ מטעם הליכוד.

הבעייה הטכנית היא שהשניים מתגוררים
בעומר, פרבר שיש לו מועצה מקומית נפרדת,
הסמוכה לבאר־־שבע.

ערב״ המערך •כונסו
יוני המערך, ביוזמת הבימה לבירורים
פוליטיים, בראשות ח״ב אבא אבן, החליטו
לארגן כנס של ערבים חברי מיפלגת־העבודה.
המס, שייערך ב־ 16 בינואר בבית־ברל, בא כתגובה על
יוזמתו של ת״כ עבר־אל־והאב דראושה להקים מיפלגה
ערבית מחוץ לתחומי מיפלגת־העיודה.

כוונת יוזמי-הבנם — ביניהם חברי־הכנסת
אורה נמיר וחיים רמון — לסכל כוונה זו של
דראושה.

״כדורי דו מ־דו
כדורי־גומי?
יתכן בי השמועות הנפוצות בשטחים
הכבושים, כאילו משתמש צה״ל בכדורי דוס
דום, מקורן בשימוש בכדורי־גומי.
כדורי דומ־דום, האסורים על פי החוק הבינלאומי,
מתרחבים בגופו של הנפגע, וגורמים לנזקים המורים
לאיברים. רופאים ערביים טוענים כי מצאו פגיעות כאלה
בגופם של פצועים והרוגים.

אחד ההסברים בחוגים ביטחוניים הוא שכדורי.
גומי עלולים לגרום לפציעות דומות, כשהם
נורים מטווח קצר.

יעו״ ממושכנים מראש אחד הסעיפים בחוזה-הלוואה של חברת
״מישכן — בנק־הפועלים למשכנתאות
בע״מ״ מחייב את מי שלוקח
משכנתא לדירה בשטחים הכבושים
למשכן מראש את הפיצויים שיקבל
מהממשלה אם יפונו השטחים.
״הלווה מתחייב ומצהיר בזה, כי
במיקרה של פינוי הנכם מסיבות מדיניות
ו/או אחרות כלשהן, אזי יהיה הבנק רשאי
להעמיד את ההלוואה לפרעון מיידי
והלווה יפרע לבנק, ללא דיחוי, בין היתר
לוו׳ מאת
מתוך כספי־פיצויים אשר יגיעו?
ממשלת־ישראל, את מלוא יתרתה הבל-
תי־מסולקת של ההלוואה, כפי שתהיה
באותה עת.
״מוסכם בזה כי כספי־הפיצויים והזכויות
לקבלתם יהיו כלולים בהגדרת,הנכם׳
בחוזה זה, והם יהיו ממושכנים ומשועבדים
לבנק בשיעבוד ראשון בדרגה, וחוזה
זה יהווה לגביהם שטר מישכון ושיעבוד.
״חתימת הלווה על חוזה זה מהווה מתן
הסכמה להמחאת זכותו לפיצויים הנ״ל
לבנק. ומתן יפוי־כוח בלתי־חוזר לבנק
לפעול בשמו אצל ממשלת ישראל ו/או
כל גון! מישפטי אחר, ולקבל לידיו במיש-
כון את כספי־הפיצויים, וכן לערוך ולחתום
בשם הלווה כל מיסמך — כולל כתב־מישכון
ושיעבוד ו/או כתב־המחאת
חיובים — שיהיה דרוש לצורך האמור
לעיל.״

דיניץ יתפטר בפברו אר
שימחה דיניץ, שנבחר כיו״ר הסוכנות היהודית
וכיו״ר ההנהלה הציונית, יפרוש מחברותו
בכנסת באמצע חודש פברואר.
את מקומו של דיניץ אמור לקבל יעקב גיל, אך לפני כן
יצטרך ח״כ ויקטור שם־טוב ממפ״ם לפרוש גם הוא מן
הכנסת, מכיוון שלשתי המיפלגות — העבודה ומפ״ם —
רשימה משותפת לכנסת.
במקומו של שסיטוב יכנס גרי יציב.

עורבי־דין נגד ל פיד
,׳ מתלוננים בזמן האחרון על חרות
לפיד, כי הוא גוזל מהם את פרנסתם. מאז
שהתמחה לפיד בשידורור אסירים מבתי־־כלא
שונים בעולם, מעדיפים מישפחות רבות של
אסירים לפנות אליו, במקום לעורכי-הדין.
המישפחות מממנות את נסיעותיו של לפיד לארצות שונות
בעולם, כדי שיפעל למען שיחרור האסירים, וכך נמנעות
הנסיעות המיוחלות מעורכי־הדין.

מילוא אורך לאוות
בתנועת-החרות מודאגיפימהתבוסה שנחלה
המיפלגה בקונגרס הציוני. צוות המשא־ומתן,

גם הליברלים נמצאים במילכוד, אחרי שהשר
גידעון פת מסרב להתפטר מההנהלה הציונית,
מחשש שבמקומו ייכנס מישהו ממחנה-מודעי.
הנהנים מהמצב הם ראשי מיפלגת״העבודה כתנועה
הציונית, שימחה ריניץ, יחיאל לקט ועוזי ברעם, הצופים
מחצר ומאיימים לאייש את התיקים הפנויים בחודש
פברואר במועמדים שלהם.

שמועות על
מעארי־שופטים
לפני שבוע פשטה בין עורכי־הדין ובחוגי
בתי-המישפט שמועה עקשנית על
מעצרם של שלושה שופטי־תעבורה בתל
תל־אביב.
השמועה אמרה כי הם נעצרו ב־עיקבות
פרשיית שחיתות ושוחד שהתגלתה
בתל-אביב. אחרי בירור התגלה כי אה
שופט-תעבורה אחד לא נעצר.

שרון יתמקד
בפעייה הדמוגרפית
השר אריאל שרון מתכוון למקד מאבק ציבורי
על הנושא הך מוגרפי בישראל, כשהשאיפה
היא לחזור ולשמר את המצב שהיה בשנת
, 1967 כשהיו בארץ 4״ 63 יהודים ו 37 ערבים.
הדרך הטובה ביותר להגיע למצב אופטימלי זה היא,
לדעתו, לעודד את הילודה היהודית באמצעות פיתויים
כספיים ואחרים.

פרוייקט להגברת געגועי לישראלים החיים בארצות־הברית צפוי ביום-
העצמאות השנה חידוש: מפת־ישראל תצורה
לגיליון החג של היטבועון האמריקאי ״ישוד א ד־שלנו״.
המפה
תודפס בישראל בצורה תלת־מימרית במאה אלף
עותקים, ותמומן ממודעות־פירסומת שתופענה בשוליה,
ושתיאספנה בארצות־הברית.
לדעת הוצאת אסיר מגיבעתיים, המפיקה את המפה,
״הפרוייקט נוער להגביר את געגועי הישראלים לארץ.״

יהודים נגד ישראל
קבוצות של יהודים אמריקאיים הפגינו בשבועות האחרונים
בארצות־הברית נגד מדיניות ישראל בשטחים הכבושים.

בהפגנה שהתקיימה ב* 30 בדצמבר במנהטן
הישראלית,ן יי ר׳
הקונסוליה 1־־

שבניו־יורק, לי -
- --ינשאו
המפגינים שלטים :״הקץ לאלימות בגדה־המערבית
ובעזה״ ,״פתיחת משא־ומתן עם
כיבוש״.
ו״ישראל ללא...
הפלסטינים

ג אמבו טיס אופניי
200 רוכבי־אופנייס הולנדיים יחליפו מסורת של מסע־החלקה
חורפי על נהרות־הולנד הקפואים והחלקים בכבישי־ישראל
הקופצניים, במיסגרת מסע־אופניים בשנת ה־.40

לדיברי פרד בוורם, מנכ״ל קל״ם בישראל,
שוקלת חברת־התעופה שיגור מטוס-ג׳אמבו
מיוחד למיבצע, שיקה את הרוכבים על
אופניהם.

סרדיני מיובאים זולים קופסות סרדינים מתוצרת ארצות־ה־ברית,
המחולקות על-ידי אונר״א בשטחים
הכבושים, הגיעו לשוק-הכרמל בתל־אביב,
והן נמכרות שם במחיר של שקל
הקופסה.
על הקופסות כתוב באנגלית, באותיות
גדולות ,״לא למכירה״ ,והחשד הוא שהן
נגנבות בדרך אל מחנות־הפליטים.
קופסות דומות נמכרות גם בחנויות
למיצרכי־מזון ברצועת־עזה.
גגו ת

ס דגנ ס מי

אורי א ס רי

ך* כיבוש הוא סרטן.
1 1טיבעו של סרטן הוא שהוא מתפשט בגוף.

הוא מתחיל כמקום אחד. כשלב הזה עוד ניתן לכרות אותו, לקטוע את האיבר
הנגוע.
מן המקום הזה, הוא מתחיל להתפשט לכל שאר איברי־הגוף.

כאשר מגיעים לשלב הזה, הופך המצב ״בלתי־הפיך״ .משם מוביל הכל אל
השלב הסופי, הטרמינאלי.
ההיסטוריה מכירה רוגמות רבות של מדינות־כיבוש, שגססו ומתו ממחלת״הכיבוש.
ההיסטוריה גם מכירה דוגמות של מדינות־כיבוש, שהחליטו בעוד מועד לכרות את האיבר הנגוע
ולהציל את הגוף. צרפת, למשל, כשזכתה ברופא־מנתח בעל מוח אנאליטי וכושר־החלטה, ברמותו של
שארל דה־גול. הוא גדע את אלג׳יריה.

לאיזה שלב הגענו אנחנו? האם ניתן עדיין לעצור את התהליך? האם ניתן להציל
את המדינה?

אינני יודע. אני מקווה שכן. אינני בטוח.
אבל תנאי מוקדם לכל ניסיון־הצלה כירורגי הוא דיאגנוזה נכונה. יש לראות את הדברים כהווייתם,
לקרוא לדברים בשמם.

יתכן שדווקא זה הוא החלק הקשה ביותר של ניתוח־ההצלה.

• לא מעבר להררי־חושך
^ ודם כל, המחלה, ששמה כיבוש איננה מחוץ לגוף. היא בתוכו.
1/זוהי עובדה שקשה מאוד לעכל אותה.
נוח לחשוב שזה קורה במקום אחר, רחוק. שלא אנחנו מעורבים בזה. שמישהו אחר עושה את הדברים,
אי־שם מעבר לאוקיינוס, מעבר להרי־חושך.

ולא היא.

אין זו רק שאלה גיאוגראפית. ויאט־נאם היתה מעבר לים. וכר גם הודו, אלג׳יריה, קונגו, בורניאו.
התושבים של ארץ־האם יכלו להעמיד פנים שאינם יודעים מה קורה שם, אי־שם במרחקים.

כולנו אשמים, בי כולנו אזרחים במדינה הזאת. כולנו שותפים בקולקטיב ההיסטורי
הזה.
מפני שהשתתפנו בבחירות, אשר בעיקבותיהן קמה ממשלת־ישראל.
מפני שממשלת־ישראל פועלת בשמנו, בשם כולנו, ולא רק בשם מי שהצביע בעדה.
מפני שכולנו משלמים את המיסים, המכלכלים את מכונת־הכיבוש.

מפני שכולנו תמכנו או עמדנו מנגד, ולא פרצנו לרחוב בהתפרצות של זעם
ומחאה ופלצות — התפרצות שבעצם עוצמתה היתה שמה קץ למישטר־הכיבוש
וכל הברוך בו.
זה לא קרה, מפני שזה לא היה די חשוב בעיני־כל. מפני שהיה נוח להיות כובש.
כן, יש אחריות קולקטיבית. קבענו זאת כאשר מישהו אחר עשה את הדברים, ואנחנו היינו בצד
הקורבנות. קבענו את העיקרון, והוא חל גם עלינו.

כל יהודי החי ברגע זה במדינת-ישראל אחראי למה שמתרחש, אחראי לתוצאות
הבלתי־נמנעות. ואולי גם חלק מן הלא־יהודים במדינה, וחלק מן היהודים
שמחוץ למדינה.
אלא אם כן יוכל להוכיח, במיסמכים ובראיות, שהוא התנגד בפועל, שעשה כל מה שבן־אנוש
יכול לעשות במיקרה כזה כדי לעצור את המחלה.

זהו הסטנדרט שקבענו לגבי אחרים. הוא חל גם עלינו.

• ככל תחומי ח״1ו
ולם מידת״האחריות אינה מצטמצמת גם בכך. היא הרבה יותר גדולה.
האחריות של כל אדם בישראל למישטר־הכיבוש אינה נובעת רק מעיקרון האחריות הקולקטיבית,
שהוא עיקרון מוסרי, ולא רק מהשתתפותו במיסגרת־ההכרעות הדמוקרטית, שהיא מציאות מעשית.
האחריות של כל אדם בישראל היא הרבה יותר מעשית וישירה ומיידית אף מזה.

בי מישטר־הכיבוש חדר זה־מכבר לכל תחומי חיינו. כל אדם בישראל הפך
זה־מכבר משתך־פעולה מעשי במישטר-הביבוש, אך אם אינו מודע לכך.
איש־איש בתחומו, איש״איש במיקצועו.
אפשר להביא לכך דוגמות לרוב.

• תחזקוה ידי
ך קח, למשל, גוף גרול ומפואר — ההסתדרות.
^פעם קראו לה ״ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ־ישראל״ .אחר־כך, תחת לחץ
בינלאומי — שמא תואשם בגזענות — הוסרה התיבה ״עבריים״ .כלפי העולם מעמידים פנים כאילו
זהו גוף סוציאליסטי, נאור, אל־גזעי ואל־לאומי, המקיף את כל העובדים במדינה, בלי הבדל רת ולאום
וגזע.

אך למעשה זהו גוך קולוניאלי מובהק, לא פחות מן הגופים המקבילים בדרום-
אפריקה.
מדי יום עובדים בישראל בין 100ל־ 150 אלף פועלים פלסטיניים, תושבי ״השטחים״.

אלה הם הרואים ואינם־נראים. עם שלם של צללים שקופים, הנמצאים בבל מקום
במדינה, ושאיש במדינה אינו רואה אותם, אינו מדבר איתם, אינו מביט בהם,
אינו מכיר בקיומם.
הם סוללים את הכבישים, מניחים את מרצפות המידרכות, בונים את הבתים, קוטפים את הפירות,
זורעים את הירקות, מדיחים את הכלים, מגישים את הארוחות, ועושים אלף ואחת עבודות אחרות, י
שחברי־ההסתררות משכו מהן מזמן את יריהם העדינות.

לאנשים אלה — הפרולטריון האמיתי במדינה — אין כל הגנה של ההסתדרות
מבחינת ההסתדרות, אין הם קיימים כלל.

שום ים אינו מפריד בין תל־אביב ועזה, מרחק של פחות משעת־נסיעה. שום הר אינו חוצץ בין
ירושלים ורמאללה, מרחק של כמה דקות.
לא צבא של שכירים עושה שם מה שהוא עושה. מלבד מישמר־הגבול, שהוא אכן צבא־שכירים
קולוניאלי טיפוסי, פועלים שם בני העם כולו, מגוייסי־חובה. הם חוזרים הביתה אחרי המלאכה. עוד
באותו הערב, או למחרת־היום.

אבל המרחק בין ישראל ושטחיה הכבושים קצר אך מן המרחק הגיאוגראפי. יש
קשר הדוק, יומיומי, בין מה שמתרחש בשטחים הכבושים ובין מה שמתרחש
בישראל.
בבוא היום, כאשר כל אדם בישראל ייתבע לאחריות על־ידי נכדיו ועל ידי ההיסטוריון, לא יוכל
איש לטעון :״לא ידעתי!״
כמו אנשים בעמים אחרים, שהשמיעו את התירוץ הנלעג הזה, ייענה גם הישראלי :״ידעת. היית
חייב לדעת. לא ידעת, מפני שלא רצית לדעת. עצמת את עיניך בחוזקה, כדי להכין לעצמף אליבי.״

ושר־ההיסטוריה יפסוק :״אשם!״

• כולנו אשמי
^ ולנו אשמים.
^ כולנו. איש לא ינוקה.
גם מי שלא רצה לדעת. גם מי שקיטר ומחה. גם מי שהיה עסוק בעניינים אחרים. גם מי שהפגין
פעם בשנה.

על־פי חוק, הם חייבים לבוא מדי בוקר מבתיהם בשטחים הכבושים, ולחזור לשם מדי ערב. לרוב
זוהי נסיעה של שעה וחצי הלוך, שעה וחצי חזור (מפאת השיירות הענקיות, ההופכות את כל הררו
מעזה לתל־אביב לפקק אדיר אחד).
בדרך, ליד המחסומים, מתעללים בקשיי־יום אלה לא־אחת ולא־שתיים. יש והם מעוכבים ליד כמה
מחסומים בנסיעה אחת.
אסור להם להישאר בלילה בתל־אביב. רבים עושים זאת במחתרת, בידיעת המנהל היהודי, בייחוד
כשהם עובדים שתי מישמרות בכל יום, כדי להביא פת־לחם לילדיהם הרבים. הם מתחבאים בכוכים,
בחדרים, במיטבחים, במחסנים. שם יכול כל שוטר להתעלל, להכות ולעצור אותם בלילה.
כשהם נתפסים, מוטל עליהם קנס, מעצר־על־תנאי ואף מעצר־בפועל בבית־הדין הצבאי, ועצם
ההתייצבות שם גוזלת מהם את ימי־העבודה. מישפס של חמש דקות, גורר קנס בסך שכר־עבודה של
שבוע־שבועיים.
אנשים אלה, פועלי המשק הישראלי, חיים חיי־כלב מכל הבחינות. ניתוק מן המישפחה במשך
ימי־השבוע, או יום־עבודה של 12ו־ 14 שעות (ובכללן שעות־הנסיעה) .שכר מינימלי. עלבונות מדי
יום, התעללות ומכות מעת לעת.

אין דקה אחת בחייו שבה פועל כזה בטוח בגופו, בכבודו ובפרנסתו.

ובעיקר: אין לו שום זכויות סוציאליות, כשם שאין לו שום זכות אנושית אחרת. לא פיצויי־פיטורין,
לא חופשה שנתית, לא חופשת־מחלה. כלום. פירות־המאבק של העובד העברי אינם קיימים בשבילו.
אומנם מנוכה תשלום עבור כל אלה משכרו, אך הכסף נגנב אוטומטית על־ידי הממשלה.
הם חיים במאה ה־ .18 ניתן לפטרם בכל רגע, לסלקם בלא הסבר, להשליכם לכלא. זהו ים של
אומללות.
אסור להם להתארגן ולהקים אגודה־מיקצועית. על־פי חוק, זאת תהיה התאגדות אסורה.
וההסתדרות הכללית של מנהלי־העבודה, הנצלנים, פקידי־הכיבוש ואנשי־השב״כ בארץ־ישראל,
ממשיכה לשיר באחד במאי את האינטרנציונל ולהניף את הדגל האדום.
קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי־רעב.

ההסתדרות הזאת היא זרוע מזרועות־הכיבוש. אחד הברגים הנתלים במכונה.
ומכיוון שרוב אזרחי ישראל חברים בגוף הזה, הם שותפים למעשה.

• ש בו ע ת היפוקראטוס
* * האירגון הגדול של הפרולטריון אל האירגונים הקטנים של העילית. ציבור הרופאים, למשל.
^/ב שיא ההתקוממות ברצועת־עזה פרצו חיילים וקצינים לתוך בית־החולים
״שיפא״ בעזה.

אל בית״החולים ברחו רבים מן המפגינים. הרחוב כולו היה עטוף בענני גאז־מדמיע. אל בית־החולים
צעדו עורכי־הדין ושאר ראשי־הציבור.
בבית־החולים שכבו המתים והפצועים של אותו יום. היו שם מאות בני־מישפחותיהם, וגם סתם
חולים ומישפחותיהם.
בית־החולים היה למרכז העיר המתמרדת. אל תוך בית־החולים ירו גאז, וכנראה גם ירו אש חיה.
מתוך בית־החולים זרקו אבנים. בית־החולים הזה הוא בעל שטח גדול. יש בו רחבה מרכזית ובניינים
אחדים מסביבה.

אל תוך בית־החולים התפרצו החיילים. הם ירו, פרצו למחלקות, הוציאו פצועים
ממיטותיהם, ניתקו אותם מצינורות־העירוי, עצרו אותם. כאשר התנגדו הרופאים,
האחים והאחיות, הוכו גם הם, והומטר עליהם מטר של קללות בערבית.

כמה מן הפצועים שנעצרו שם הוחזרו כעבור שעות ממחנה־המעצר, כשהם סובלים משברים
נוספים.
אלה הן עובדות. העולם הזה דיווח על כך בהרחבה. פה ושם דיווחו על כך בקצרה גם עיתונים
אחרים. התגובה הרישמית של דובר צה״ל מאשרת את העובדות, ורק מנסחת אותן אחרת.
בכל העולם כולו, בית־חולים הוא בבחינת עיר־מיקלט. אין מפציצים ואין מפגיזים בית־חולים. חובת
הרופאים היא לטפל בכל אדם חולה ופצוע. אדם פצוע נתון לחסות הרופאים והדגל הרפואי המתנוסס
על התורן.

השרים? או שמא גם חברי־הכנסת, שבחרו בממשלה. או העסקנים של המיפלגות, שהרכיבו את הכנסת.
או כל הבוחרים, שהצביעו בעדם. היכן מתחילה והיכן מסתיימת האחריות?

מבחינת הכיבוש, אין שמץ של הבדל בין כל המיפלגות השותפות למערכת.
מיפלגות ״הקונסנזוס הלאומי״.

כאשר חזר שימעון פרס מטיול־עינוגים ממלכתי ברחבי העולם, שבו המשיך באין־מפריע גם כאשר
קרא מדי יום על הריגתם ופציעתם של ילדים בארץ, הוא השמיע הכרזה שאמרה את הכל.
הוא אמה עכשיו צריכים לוותר על כל חילוקי־הדיעות ולהתאחד!
כך אמר בפרוץ מילחמת־הלבנון, שהוא וחבריו רחפו לקראתה והצביעו בעדה. משמע: עכשיו שוב
נתונה המדינה במילחמה, ועל כן צריכים להתאחד ולהפסיק להתווכח. האחריות היא משותפת. כולנו
בסירה אחת. כך אמר צ׳רצ׳יל מול פני הרייך השלישי. כך אמר פרס מול ילדי עזה.
ביום מילחמת־הלבנון נטבעה הסיסמה :״שקט, יורים!״

עכשיו חזרה סיסמה זו. שקט, יורים בילדים!

חכם־הדור גם המציא לכך סיסמה אידיאולוגית. כפאראפראזה (או כפארודיה) על דברי דויד
בן־גוריון, אמר השר חיים בר־לב שצריכים לטפל בהתפרעויות בשטחים כאילו לא היתה מחלוקת על
תהליך־השלום, וצריכים לטפל במחלוקת על תהליך־השלום כאילו לא היו התפרעויות בשטחים.

נהדר. צריכים לטפל בסרטן כאילו לא היה גוך, וצריכים לטפל בגוך כאילו לא
היה הסרטן.

לגבי הכיבוש, לגבי מה שמתרחש בשטחים הכבושים, אין שום הבדל בין המערך והליכוד, וגם אינו
יכול להיות. שהרי האיש הנושא באחריות הביצועית הישירה הוא יצחק רבין, איש מיפלגת־העבודה.

אבל זה קרה. ואףרופאישראליאחד לא מחה .

לא ההסתדרות הרפואית. אף לא ציבור של רופאים בבית־חולים ישראלי כלשהו. אף לא רופא בכיר
אחד. אף לא רופא אחד.
אין טעם להתעכב כאן על הרופאים המזייפים תעודות־פטירה, המעלימים את סיבות־המוות של מי
שנפטרו בעת־חקירה, וכיוצא באלה. אלה הם יחידים. כאן מדובר על ציבור שלם.

הציבור הזה הוא שרתך לכיבוש.

0וסטיציר; עיוורת
ף מה שנכון לגבי הרופאים, בוודאי נכון לגבי עורכי־הדין.
1המישפטנים הישראליים עומדים מן הצד, כאשר קמה מערכת ״שיפוט״ שהיא ביזוי של כל ערך
מערכי המישפט והצדק. הם ברגים במכונת־הכיבוש, חלק בלתי־נפרר וחיוני של המערכת הכיבושית.
הכיבוש קיים מכוח המורא שהוא מטיל, מכוח העונש, ו״בית״המישפט״ של הכובש ממלא תפקיד זה.
עורכי־הדין יודעים מה קוויה שם, או שהם צריכים לדעת. רבים מהם מכהנים כ״שופטים״ צבאיים
וכתובעים צבאיים.

הם יודעים שרבים מן המישפטים האלה הם פארודיה של מישפט.

כתבי־אישום נרשמים בחיפזון על טופס משוכפל. הנאשמים מודים בחקירה בכל מה שהחוקרים
רוצים(וכך היו עושים גם ה״שופטים״ ,אילו היו במצבם) .יש תובעים שאינם יודעים כלל לקרוא את
הראיות, מפני שאינם יודעים ערבית. הנאשמים מודים בעיסקת־טיעון, מפני שהאלטרנטיבה היא
חודשים ארוכים במעצר ע ד למישפט. המישפט אורך חמש דקות. לעורכי־דין לא ניתן להחליף מילה
עם לקוחותיהם לפני התחלת המישפט. וכן הלאה.
לפעמים מביאים משקיפים זרים ומקומיים לאולם של ״בית מישפט״ כזה. עורכים עבורם הצגה.
אחר־כך הם מעידים שהכל בסדר. הצדק פועל במיטבו. אפשר להירגע.

עורכי־הדין יודעים את האמת. הם יודעים איך מושגות ההודאות. הם יודעים מה
קורה במחנות־הריכוז(סליחה ,״מיתקני־הכליאה״ ו״מיתקני החקירה״) .כשם שכל
שופט שרצה לדעת ידע כי במשך 17 שנים שיקרו חוקרי-השב״כ בבתי־המישפט.
(ומה עכשיו?)
המישפטנים אמורים להיות בעלי־היגיון. הם בוודאי מבינים, אם אך יטרחו לחשוב על כך, שכאשר
משחיתים זרוע אחת של מערכת־שיפוט, מוכרחה המערכת כולה ללקות בזיהום. לא תיתכן מערכת־שיפוט
שחצייה דרום־אפריקה וחצייה אנגליה.

אבל לישכת עורכי־הדין שותקת.

אותה הלישכה, הממהרת להגיש משפטים על הפרת האתיקה כאשר שמו של עורך־דין מופיע חלילה
בעיתון, שותקת, כאשר עורכי־הדין בעזה, ואחר־כך בגדה, החליטו לזנוח את לקוחותיהם ולהחרים את
״בתי־המישפט״ ,מפני שמצפונם לא הניח להם להמשיך בפארסה. זה לא ״הזיז״ למישפטני ישראל.

ובצדק. שהרי הס מהווים בורג של הכיבוש.
ומה הפלא, כאשר שופטים בכירים מציעים להנהיג נורמה של ״לחץ גופני מתון״? בשפה עברית
פשוטה קוראים לזה עינויים.

על האופוזיציה הימנית אין צורך להשחית מלים. היא מחייבת את הכיבוש וקוראת בגלוי לביצוע
פישעי־מילחמה ,״להשכיב״ ,טראנספר, גירוש המוני. היא מברכת על הרצח.

השאלה היא לגבי האופוזיציה ה״שמאלית״ ה״ציונית״.

אף אחד מדובריה לא הרים את קולו בפה מלא נגד הזוועות, בשעה שהן קרו. איש לא גינה את
החיילים שפתחו באש כדי להרוג. הם הסתפקו בדברים מופשטים, תוך כדי הצטלבויות פטריוטיות.

ל״שקט, יורים!״ נוסך גם הפעם ״יורים ובוכים״.
זה נכון גם לגבי תנועת־השלום הכפופה לגופים אלה. של1ם עכשי ,1למשל.
היתה הפגנה קטנה בליל־גשם בתל־אביב. כל הסיסמות היו נגד הליכוד.
היתה הפגנה בירושלים. הלכו להפגין לפני ביתו של יצחק שמיר, אך לא לפני ביתו של יצחק רבין.
וכאשר המטירו עליהם גאז מדמיע הקימו קול־זעקה, תבעו חקירה, גינוי, פיטורים. אותו הגאז המדמיע
מופעל עשרות פעמים מדי־יום נגד מפגינים פלסטיניים. שם לא דרושה חקירה?

אנשי-השלוס לא עלו בהמוניהם לעזה, כדי לשים קץ למעשים בשעה שהם
נעשו. הם לא צאו חוצץ נגד מעשי צה״ל. הם לא תבעו את פיטורי הקצינים
האחראיים.

יש עורכי־דין מעטים, המשתדלים לפעול למען נאשמים. להם כל הכבוד. אך
הקהילה המישפטית לא קמה. וגם לא חלק ממנה. אך לא קבוצה אחת.

רק בשוליים של השוליים קיימת אופוזיציה של ממש. ורק חלקים קטנים של תנועת־השלום עומדים
במבחן. כל הכבוד להם.
מי שרוצה להיות בסדר, אך אינו עושה די כדי להיות בסדר, אינו מציל את נפשו. הוא נשאר שותף
מלא לאחריות. אולי הוא אחראי יותר אף משכנו הלאומני, שהרי הוא יודע כי האש אחזה בבית, ובכל
זאת לא רץ להציל את יושביו, אלא רק מוחה על הלהבות.

#צבא־כיבוש לישראל

המערכת הפוליטית כולה שותפה לכיבוש, כי המערכת כולה מקבלת את
השקרים שהיו זה־מכבר לם יגנון*חיים פוליטי.

* ך בא־הגנה־לישראל הוא, כמובן, הבורג המרכזי במכונה הזאת.
1הכיבוש כולו לובש את המדים של צה״ל. המושלים הקולוניאליים, הרודים יום־יום באוכלוסיה,
לובשים מדים אלה. המפקדים והשומרים במחנות־הריכוז (סליחה, כנ״ל) ,שבהם נשברות עצמות
העצירים, ושבהם(על־פי עדויות במישפט) שולטת ההתעללות הנפשית והגופנית יום־יום ושעה־שעה,
לובשים מדים אלה.
צה״ל לא בחר בתפקיד זה. הוא נכפה עליו. מי שעוסק יום־יום במילחמה מזוהמת זו לא התנדב לכך.
הוא גוייס ונשלח לתפקיד זה. רבים מתייסרים ומתלבטים קשות.

אך האם זה משנה את המציאות? האם זה משחרר מן האחריות?

רבים חומקים מן התפקיד הזה בשקט. מעטים עושים זאת בגלוי ובראש מורם. להם כל הכבוד. אך
אין זה משנה לגבי צה״ל כגוף.
כבר אמרנו: אבסורד הוא לחשוב שצבא אחד יכול לחיות חציו בעולם הטכנולוגיה הצבאית של סוף
המאה ה־ 20 וחציו בעולם של קלגסים קולוניאליים מן המאה ה־ .18 אלה הם אותם החיילים עצמם,
הנשלחים לשם ולשם. אותם הטייסים, החגים ״מעל למוקדי ההתפרעות״ .אותם הקצינים, הנעים על

אותם מסלולי־הקידום.

אבסורד הוא לחשוב שצבא העוסק בתפקידים אלה, המניח לחייליו לירות
בילדים ״כדי להגן על חייהם״ ,המשבח אותם אחרי יום של הרוגים ופצועים, שבו
לא נפצע אך חייל אחד, המעודד אותם יוס־יום להשפיל ולהתעלל ליד מחסומים
וברחובות — יכול להישאר צבא מודרני מעולה, בעל רמה מיקצועית וטכנולוגית,
בעל פיקוד מצטיין הקורא ״אחרי!״ ,בעל מוטיווציה חיובית וראש גדול.
הצבא שלאחר מילחמת־הלבנון לא היה אותו הצבא שהיה קיים לפניו. והצבא שאחרי המילחמה
העכורה הזאת, צבא המילחמה בילדים, בוודאי לא יהיה אף אותו הצבא שהיה אחרי מילחמת־הלבנון.
לא אותו הצבא. לא אותם המפקדים. לא אותם החיילים.

זה יתגלה באחד הימים. ביום פקודה. אם לא יטוהר לפני כן.

#שקט, יורים [כילדים!
ך* צבא פועל בשם הממשלה. הוא כפוף ל״דרג המדיני״.
( 1מה חלקו באחריות של כל אחד מן הרכיבים של המערכת הפוליטית הזאת? האם אחראים רק

#לשקר למען הסגולדת
ת השקרים האלה מפיצים ברחבי העולם אנשי השרות הדיפלומטי הישראלי.
על־פי ההגדרה הקלאסית, דיפלומט הוא ג׳נטלמן המשקר למען מולדתו.

לפי גירסה זו, כל אנשי שרות-החוץ הישראלי הם ג׳נטלמנים מושלמים. כי זהו
כיום הג׳וב העיקרי של כל נציגויות ישראל בעולם: לשקר למען המולדת.
במאות הודעות ופירסומים, בכל השפות, מפיץ שרות־החוץ הישראלי מדי יום שקרים על המצב
בשטחים הכבושים.
האנשים העוסקים בכך, תמורת שכר וחיים נוחים בחו״ל, יודעים שהם פועלים כדי לרמות גם אנשים
הגונים, ידידי־ישראל בעולם, שהיו עשויים להפעיל לחץ מוסרי כדי לשים קץ לפחות לחלק מן
המעשים. למשל, למנוע ירי בילדים בלתי־חמושים.

איך מרגיש אדם המשקר בכוונה תחילה? ואולי גם הדיפלומטים ״אינם יודעים״?
אולי גם הם ״ממלאים רק הוראות״? אולי גם הם ״האמינו במה שנאמר להם,״ כמו
עמיתים מסויימים בעבר ובהווה?
אנשי מישרד־החוץ הם רק חגמה קיצונית. שותפים למישטר־הכיבוש כל אנשי המנגנון הגדול של

המדינה.

כי אין תחום אחד מכל תחומי החיים שאינו קשור בכיבוש, ואין מישרד ממשלתי
שאינו שותך לכך.

מישרד־החקלאות מונע מן החקלאים ברצועת־עזה את ייצוא התפוזים שלהם, ומכריח אותם למכור
אותם במחירי־הפסד לבתי־חרושת ישראליים, לייצור מיץ.
מישרד־התעשיה־והמיסחר מכריח את 1.5מיליון תושבי השטחים הכבושים לקנות סחורות
ישראליות. הוא מונע מהם להקים מיפעלים העלולים להתחרות במיפעלים ישראליים, וממילא מונע
מהם למכור סחורות בישראל, ולהעסיק את הפועלים המקומיים.
מישרד־הבריאות גרם לכך שבית־החולים בעזה — אותו בית־החולים — דומה יותר לאכסניית־נוער
מוזנחת מאשר לבית־חולים.
מישרדי הביטחון והמישטרה עוסקים בדיכוי בפועל, כחלק מרכזי של עבודתם היומיומית.
(המשך בעמוד )38

ענת סוגוסט היתה
בעזה ביום־הבתייח.
שום דבומ*1חד
לאקור -
וזה היה
הדבר המיוחד
המיסעדה הקבועה ברחוב הראשי, שבה
הם נוהגים לאכול בהפסקות שבין
האירועים השונים.
לעיתים נרמה שאת צוות הטלוויזיה
האמריקאית יותר מעניין מה עושה
באותו הרגע הצוות המקביל, מאשר
אילו מאורעות מתרחשים באיזור. אולי
מסיבה זו הם נוהגים לנסוע בשיירות,
להידבק זה לזנבו של זה. הם מודעים
לכוחם, מודעים לעובדה שצילומיהם
שינו, אולי, את דעת הקהל בארצות־הברית
ובאירופה, יודעים שהצילומים
שלהם גרמו לדיון על השטחים הכבושים
במועצת־הביטחון של האדם.
לצוותים האמריקאיים יש זמני־לוו־יין
קבועים ומוזמנים לשידור החומר
המצולם לארצות־הברית. בשעה היעודה
מתייצב נהג־מונית במחסום ארז,
שבפתח רצועת־עזה, מקבל את הקלטת

¥ה היה בבוקר. בבוקר של היום ה(
שישי, ה־ז בינואר המכונה יום־הפ־ת׳׳ח.

היה במחנה־הפליטים שאטי, בקצה
המערבי של עזה. השוק היה פתוח
כבר בבוקר, והתנהל בו מיסחר לא־ער.
קבוצת ילדים בני ,10 אולי קצת יותר,
אולי קצת פחות, עמדו במיגרש ריק,
הסמוך לשוק. הם הקימו מחסום־אבנים
קטן בסימטה צרה ולא־סלולה.
מכונית של רשת־הטלוויזיה האמריקאית
אן־בי־ס׳ חלפה במקום. המכונית
עצרה, הצלם הביט החוצה. ליד
המכונית עמר ילד קטן, ידיו עמוסות
בסלים, ובהם מיצרכי־מזון שונים שקנה
בשוק.
הילדים במיגרש הריק סימנו לצלם־

הטלוויזיה לבוא ולצלם את מחסום־
האבנים שהקימו. אילו היה הצוות יוצא
לצלם, היתה מתארגנת בתוך דקות
מעטות .,אולי אף תוך זמן קצר יותר,
הפגנה. אילו היתה מתארגנת הפגנה,
היו כוחות־הביטחון ממהרים לאיזור.
אילו היו כוחות־הביטחון באים למקום,
היה עימות בינם לבין הילדים. אילו
היה עימות, היה זה יכול להגיע
לדרגות אלימות.
צלכדהטלוויזיה החליט שלא לצלם
את מחסום־האבנים, והתחיל לנסוע.
הילדים, שראו כי המכונית מתרחקת,
התרגזו. הם לא היססו, התכופפו, הרימו
אבנים והתחילו ליידות אותן במכונית
המתרחקת.
גם הילד האחר, בעל הסלים, הניח

את הסלים על הארץ והתחיל לזרוק
אבנים.
^ סלול־הנסיעה מן הצפון לכיוון
* 1רצועת־עזה היה ביום השישי בבוקר
כמעט ריק ממכוניות. המכוניות היחידות,
כמעט, שנראו בו היו מכוניותיהם
של העיתונאים, הצלמים ואנשי
רשתות־הטלוויזיה האמריקאיות. אלה
חילקו ביניהם את רצועת־עזה כמו ב־מיבצע
צבאי מתוכנן. לכל צוות הוקצה
איזור־סיקור, והיה ברור שהרצועה
״מכוסה״.
מסלול־הנסיעה מעזה לכיוון צפון,
לעומת זאת, היה שיירה אחת ארוכה,
שתחילתה בעיר עזה וסופה בתל־אביב.

מאגר הפועלים של תל־אביב יצא לעבודתו
ביום השישי, יום־הפת״ח. מי
שהבחין בשיירה יומית זו הבין, אולי,
שבאותו היום אין צפויים אירועים מיוחדים
בעזה.
אחרי־הצהריים התחלפו המסלולים,
כשהמסלול מעזה צפונה היה מאוכלס
במכוניותיהם של עשרות העיתונאים
והצלמים, ואילו המסלול הנגדי איכלס
את מאות המכוניות העזתיות, שהובילו
את ״מאגר כוח־העבודה״ בחזרה לעיר
עזה ולמחנות־הפליטים שסביבה.
ציוותי הטלוויזיה האמריקאית נמצאים
בעזה בשבועות האחרונים מדי
יום. הם מכירים את הסימטות הצרות,
את השכונות השונות, את מחנות־הפליטים,
את המפקדים של צה״ל, ואת

המצולמת מן הצלם, ומביא אותה לתל•
אביב.
^ יום השישי הצטרפתי לצוות
^ ש ל אחת הרשתות האמריקאיות.
הבוקר התחיל מוקדם. מייד עם כניסתנו
לעיר ערכנו בה סיור ברחובות.
הם היו עדיין שוממים מאדם. רק
טורים־טורים של חיילים התחילו את —־
סיור־הבוקר לפתיחת צירי־התנועה. חיילים
בכומתות סגולות. חגור מלא.
מעילים עבים. שתי קסדות דפקו על
האחוריים. אלה ביד אחת, נשק ביד
האחרת. המחסנית בפנים, האצבע המורה
על ההדק.
הם התקדמו במהירות.

| צעיויס זרקו אבנים והלוימו מחסום בלב עזה, חיילים פירקו אותו. ובאמצע: לד בן 4

השמש התחילה לזרוח וגילתה עיר
אפורה ומאובקת. בשעת־בוקר מוקדמת
זו היה עדיין קר, והחיילים צעדו מהר,
כדי להתחמם. החנויות בעיר עזה היו
סגורות.
סיבוב ברחובות הראשיים של העיר
לא גילה פעילות יוצאת־דופן. נסענו
לכיוון חאן־יונס. הדרו דרומה היתה
שוממה כמעט לחלוטין. מכוניות צבאיות
נראו מדי פעם על הכביש הראשי
של רצועת־עזה. שקט מסביב.
זוג־איכרים טיפל בחממות־ניילון,
שהבהיקו בשמש בהירה של בוקר.
קילומטרים של פרדסים, שעציהם
עמוסים בתפוזים כתומים בשלים משני
צירי הכביש. אווירה כמעט פסטורלית.
רק הדיווחים בנלי־צודל החזירו אותנו
למציאות של אותו היום. כל מי
שדיבר באותה שעת־בוקר התייחס בצורה
זו או אחרת לציון יום־הפת״ח
ברצועה. קצינים בכירים במישטרה
סיפרו על ביטול החופשות, על התארגנות
אלפי שוטרים באיזור ירושלים
המיזרחית והשכונות שסופחו לעיר-
הבירה. דוברים של צה״ל סיפרו על
התארגנותו של הצבא. פוליטיקאים
מימין ומשמאל התייחסו גם הס ליום
המיוחד. ברצועת־עזה כבר יצאו אחרוני
הפועלים לעבודתם בתל־אביב, האחרים
עוד לא יצאו מבתיהם, טרם התחילו
את היום.
^ דרך לדואן־יונס פזורים דקלים
רבים בשטח. ככל שמתקרבים
לעיירה, נעשים הדקלים צפופים יותר
ורבים יותר.
באחד הרחובות הראשיים של העיירה
עמדה קבוצת חיילים, חמושים והגורים
בכל האביזרים הדרושים. הם
עמדו ליד כתובת טריה שנכתבה, כנראה,
בלילה על הקיר ושבה נאמר ״זכור
את יום־הפת״ח!״ לצד הכתובת היה
מצוייר דגל־פלסטין בצבע שחור, ולידו
מגן־דויד שעליו היה מסומן א.

החיילים הזעיקו שני צעירים מן
החנות הסמוכה, וציוו עליהם להביא
צבע ולמחוק את הכתובת מן הקיר.
הצעירים הפלסטיניים, שאולי הם
— ואולי חבריהם — ציירו בלילה
הקודם את הכתובת, עסקו בבחישת
הצבע הלבן. החייל שעמד מעליהם,
כשקנה״רובהו כמעט נוגע במיצחם,
אמר להם בעברית, ובטון של ציווי:
״שימו הרבה צבע״:
אחר־כר ניגש הצעיר, כשבידו האחת
דלי הצבע הלבן ובידו השניה
מטאטא, והתחיל לצבוע את. הכתובת.
החיילים עמדו קרוב מאוד אליו והש־

?י 1111

111

יותר, שהירבה לעטר את הכותרות ברדיו,
בטלוויזיה, ובעיתונות: ג׳באליה.
לאורך הכביש הצר והמשובש המוביל
אל ג׳באליה, בדרך־הים, אפשר
היה לראות עשרות סירות־דייגים קטנות,
מונחות על החול הרך והנקי. סירות
ישנות, סירות חדשות, שאך זה
סיימו לבנותן ושציבען נקי ובוהק, סירות
בשלבים שונים של תיקון ובנייה.
ץ ^באליד! ד!יא מקום מאובק. רוב
^ הדרכים והסימטות אינן סלולות,
וכל מכונית עוברת מעלה אחריה תימ־

שבורים, חלקי סירות, והרבה זבל —
הם הצעצועים שלהם.
לאורך הסימטות הצרות היו מתוחים
חבלי־כביסה בגובה נמוך, שהיו עמוסים
בסמרטוטים בכל מיני צבעים.
אפילו הכביסה שעל החבל נראתה
מלוכלכת ומאובקת.
בבוקר עוד לא היתה נוכחות הצבא
מאסיבית במחנה־הפליטים ג׳באליה.
הכל הסתובבו במחנה באפס מעשה.
חבורות של נערים התגודדו במיגרשים
ריקים.
בעיר עזה לא נפתחו החנויות באותו
היום. מקורות של הצבא מיהרו להסביר

די היה באיום של פת״ח, כדי שהמדינה
כולה תעמוד דרוכה1 ,וכדי שכוחותיוהביוטחון
1מאסיבי בגד ה 1וברצועה 1באופן ירוכזו
גיחו על מעשיו. היה לו, משום מה,
מבט משועשע וממזרי בעיניים. הוא
ביצע את הפקודה, כאילו היה חייל
מאומן.
כתובות דומות לזו שמחק הצעיר
בחאן־יונס היו מצויירות באותו היום
על בתים רבים ברחבי רצועת־עזה.
חזרנו לעזה בדרך־הים. גם כאן הפתיע
הקונפליקט שבין שני צירי הכביש.
מצירו האחד ים, בשלל גוונים של
כחול. המים היו צלולים, ואפשר היה
לראות את הקרקעית גם מרחוק. המים
נשקו לחול דק, זהוב ונקי. שמש־הבוקר
האירה את המים, ויצרה באדוות הקלות
ניצוצות של אור.
ממיזרח לכביש אפשר היה לראות
את השכונות הדרומיות של העיר עזה.
שם היה הרבה מתח באוויר, הרבה צבא
ברחובות, והרבה ילדים קטנים.
נסענו למחנה־הפליטים שאטי, ומשם
למחנה־פליטים צפוף ועלוב עוד

^11115

רות אבק וליכלוך. הביוב אינו מנוקז
כהלכה, ובכל פינה יש שלולית, שמימיה
כהים ועכורים, ושחתיכות־זבל
צפות בה.
הבתים במחנה־הפליטים ג׳באליה
עשויים ברובם מחימר, או טלאים של
פח גלילי. מעט מיבני־בטון, מעט
מיבנים שגובהם עולה על קומה אחת.
אבל הדבר הנפוץ ביותר במחנה־הפליטים
ג׳באליה הוא הילדים.
עשרות, מאות, אולי אלפי ילדים
מתרוצצים בכל פינה, בכל בית, בכל
סימטה, בכל מיגרש ריק, בכל חצר.
ילדים בכל הגילים, גבוהים ונמוכים,
רזים ושמנים, בהירי־פנים וכהי־עור.
כולם לבושים בעוני רב, מתפלשים
בליכלוך, משחקים בזבל, באין משהו
טוב יותר שיוכל לספק להם תעסוקה,
מישחק, גירוי החושים. הרחוב המאובק
הוא מיגרש המישחקים שלהם, האביזרים
המצויים בו — אבנים, כלים

זאת בכך שזה היה היום השישי, וזה
היום המקובל כיום־שבתון בקרב המוסלמים.
ולמרות זאת הוסיפו החנויות
הסגורות עוד מיטען למתח הרב ששרר
באותו היום ברצועת־עזה.
ך ראה כאילו הכל ממתינים לגפ־
^רור שיצית את הלהבה, שתתפשט
במהרה לכל הרצועה. אמרו ששעת־היציאה
של המתפללים מן המיסגדים,
שעת־הצהריים, היא השעה המועדת
לפורענות.
בינתיים, עד שתתחיל ותסתיים התפילה,
עסקו החיילים בביצוע ״נוכחות
מוגברת״ בעיר, בשכונותיה ובמחנות-
הפליטים הסמוכים לה. מדי פעם נתקלו
סיורים של הצבא או של מישמר־הג־בול
במחסום מזדמן, שהוצב ברחוב או
בסימטה צרה. אז היו עוצרים בדרך־
כלל את העוברים ושבים ומתחילים

לבדוק את תעודותיהם וניירותיהם.
לבעלי־רכב בדקו את המכוניות, גם את
תאי־המיטען, גם את רשיונות״הנהיגה,
גם את תעודות־הזהות, וכל נייר רישמי
רלוונטי אחר.
חיילי־צה״ל במדי־קרב, צעירים בני
,19 שהיו מסופרים לפי צו־האופנה,
שפניהם הביעו עייפות רבה, שעיניהם
היו אדומות מחוסר־שינה, שהיו
עמוסים במישקל כבד של ציוד צבאי
ונשק, שירכו את רגליהם וביצעו את
משימות־השיטור. אחרים מהם קיללו
וסיפרו כי זו עומדת להיות השבת
השלישית שלא יקבלו חופשה הביתה.
אחרים ביצעו את הפעולות המוטלות
עליהם בשקט, בקפיצת שפתיים.
אחרים עשו זאת במיומנות ובמיקצו־עיות
של מי שעשה דברים כאלה
פעמים רבות.
ענן של עשן שחור, שהתאבך מעל
אחת השכונות הדרום־מערביות של
עזה, הזניק את צוות־הטלוויזיה, שבחברתו
הייתי. אנשיו זרקו את ציוד״הצי־לום
לתא־המיטען של המכונית ויצאו
בחריקת־צמיגים לכיוון העשן. היינו
בטוחים שמישהו הדליק צמיג, או צמיגים,
וכי הנה עומד להתפתח אירוע.
היה חשוב להגיע למקום מהר ככל
האפשר, רצוי לפני כוחות־הביטחון,
כדי להספיק ולצלם את כל שלבי
העימות בין הצדדים.
נסיעה מהירה ברחובות־עזה, שהיו
דלים בתנועה. סיבובים חדים.
כשהגענו למקום כבר לא היתה בנו
נשימה, כאילו רצנו את כל הדרך. ואז
התברר לנו שהעשן נובע מערימת־זבל,
שתושב הגר בסמוך החליט לשרוף
ולחסל.
* * םהתקרב שעת סיום־התפילה
במיסגרים, החלטנו לנסוע בחזרה
למחנה־הפליטים ג׳באליה. היה ברור

צילמת: ענ ת סדמסטי ₪
(המשך בעשר )38

הגיווש־ם הם טואנסכו בקימעונווז.
אחריהם יבוא בהכרח גירוש בסיטונות
ה״מרתיע״ ביותר, שזהו העונש הכבד
ביותר, שזה יביא לקץ ה״התפרעויות״
ב״שטחים״ על־ידי סילוק ה״מסיתים״.

חוסר-ההגיון בדבר בולט
לעין. כבר גורשו פלסטינים
בעבר — ראשי־ציבור ופעילים
מן השורה — ומעולם לא
התקבל אף שמץ של ראייה לכך
שזה ״הרגיע״ את הרוחות.
סביר להניח כי התוצאה היא
הפוכה: הגירוש מגביר את המרירות
והשינאה, וממילא גם
את הנכונות להפגין, להתקומם
ולהצטרף לאירגוני-המחתרת.

^ י היה להסתכל בעיתוני ישראל
1ביום השני, ה־ 4בינואר , 1988 כדי
לדעת כי מדינת־ישראל נתונה במיל־חמה.

הארץ כלל בעמודו הראשון
את הידיעות הבאות, :ערביה בת 25
נהתה מיריות ח״ל צה״ל בצפון יח־שלים־(ראה
העם) .הידיעה היתה מלווה
בתמונת הנרצחת ותמונת ההפגנה
שהתלקחה בעיקבות המעשה .״מחב־

מי שסבר כי מה שקרה בשבועיים
האחרונים של 1987 היה התלקחות
מיקרית וחולפת, וכי לאתר מכן תחזור
ישראל לשיגרה הקודמת, סעד -ישראל
שקועה עתה במילחמה, חו שולטת על
כל מעשיה ומחדליה, ונוגעת לכל
תחומי״חייה.

מול פני המציאות הזאת,
פעלה הממשלה — ובעיקר
שר־הביטחון, יצחק רבין —

כך זה היה כאשר השילטונות הבריטיים
גירשו מן הארץ 251״טרוריסטים״
יהודיים, וביניהם יצחק יזרניצקי,
שהפך לימים ראש־הממשלה יצחק
שמיר. כך זה היה בכל מקום, שבה
נוסתה שיטה זו.
אך אם אין בכך הרתעה, יש בכך
עונש. גירוש פירושו קריעת אדם מביתו,
ממישפחתו, מן הציבור שלו, ממולדתו
ומכל מירקם־חייו. לאדם שאין
לו נשמה של מהגר, ושמישפחתו חיה
על אדמתה מדורי־דורות, זהו אכן
עונש כבד.
התוצאה היא שכל מגורש הופך
בנכר פעיל קיצוני במילחמה בישראל,
מתוך אמונה שרק הבסת ישראל תאפשר
לו לשוב למולדתו.
האכזריות של המעשה ברורה לכל,
ועל כן הוא אסור על־פי החוק הבינלאומי,
המתבטא באמנת־ז׳נווה, שממ־שלת־ישראל
מתכחשת לה רשמית
מאז . 1967

להושיע. אלא במיקרים חריגים לגמרי,
מכיוון שהוא כפוף לחוק. וכפי
שהתפאר השבוע שימעון פרס ,״אנחנו
מפעילים את החוק הירדני, המאפשר
גירוש!״

התהליך כולו גובל בגיחוך,
אחרי שהוכח כי חוקרי השב״ב
— המספקים את החומר לרשויות
— הפכו את השקר
בבית-המישפט לנורמה מקובלת.
לפני בית־המישפט אין חומר
אחר. הוא נאלץ לסמוך על
חוות-הדעת של אותם חוקרי־השב״ם,
ואולי גם על ״הודאות״
של העצירים, הנסחטות
מהם על-ידי ״לחץ גופני מתוף
או לא-מתון.
טראגספד קימעוגאי
ץ ץ דוע מתעקש יצחק רביו -
^/שהוא ראש־הממשלה בכל הנוגע
לשטחים הכבושים — על אמצעי
דראקוני זה, הזוכה בגינוי העולם כולו,
המחמיר את המצב ושאין בו תועלת
כלשהי?
יש לכר כמה הסברים.
• רבין מוכרח לעשות משהו, כדי
לקיים את יוקרתו כאיש קשוח ונוקשה.
״קשיחות״ זו גורמת לפופולאריותו
הרבה בחוגים רחבים בארץ, בין השאר
בקרב אוהדי מאיר כהנא, התחייה והליכוד.

דווקא מכיוון שכל העולם מתנגד
לאמצעי זה, מאפשר הדבר לרבין

טראנספר זוחל

לים ואזרחים נוזת! בהפצצות של חיל־האעיר
בלבנון בשבת.״ הידיעה היתה
מלווה בתמונה מחרידה, שפורסמה בכל
העולם: גופת תינוק שנהרג על־ידי
הפצצות, יחד עם מישפחתו, .סימני
שאלה־ .מאמר־פרשנות עלישיטת הפ־צצת־הלילה
שנוסתה במיקרה זה, ושגרמה
בהכרח לריבוי הקורבנות האזרחיים.
.צווי־נירוש ראשונים מאז המהומות
בשטחים. שולץ יפנה לשמיר:
אל תנרשר.
חוץ מזה הכיל העמוד הראשון של
הארץ ידיעה על קבלת התקציב, שבו
קוצצו כל השרותים החברתיים כדי
לממן את מאמץ־המילחמה. ידיעה אחרת.
:שר־ההסברה העיראק :,במילח־מה
רכשנו נסיון קרבי רב, וזה מסוכן
לישראל.״ רק שתי ידיעות בכל העמוד
היה מוקדשות לנושאים אחרים: ייקור
החשמל וביקושים בבורסה.
• ידיעות אחרונות כלל בעמוד
הראשון את הכותרות הבאות:
.חשש לחידוש המהומות אחרי הריגת
הצעירה מירי ח״ל צה״ל־ ,בליוויית
תצלומים של מפגינים באל־רמה, אחרי
ההרג, ושל חייל היורה רימון־גאז, וכן
תצלום ציבעוני של מפגין רעול־פנים
באל־ראם, כשבידו האחת ״דגל אש״ף״
ובידו השניה אבן גדולה, .גל של ביקורת
בארצוח־הברית על החלטת ישראל
לגרש תישעה.״ חוץ מזה כלל
העמוד רק ידיעה על ייקור הלחם ועל
קבלת התקציב.
• חדשות כלל בעמודו הראשון
את הכותרות הבאות! .מתיחות בשטחים
אחרי הריגת הצעירים סא־רם וצווי
הגירוש־ ,בליוויית תצלום של מפגינים
מיידי־אבנים אחרי המיקרה ותמונת
ההרוגה 9, .יגורשו, עוד 8בדרך.
ישראל למיחקפת הסברה״ 29, .נהרגו
בהפצצת חיל־האוויר בלבנון. ליבריל:
זה זבה לגמול מתאים״. .ראלי:
(שר־המדינה המצרי בוטרוס בוטרוס־ע׳אלי)
:אתם מפרים את אמנת ז׳נבוד.
כל שאר כלי־התיקשורת המודפסים
והאלקטרוניים הביאו את אותן הירי־עות•

פי הכלל הישראלי :״אם זה
לא הולך בכוח, השתמש ביותר
כוח.״
פעם היתה זאת בדיחה, היפוכה של
חוכמה יהודית עתיקה. אך בדיחה זו
הפכה בישראל של ראשית 1988
לציווי אכזרי. קוראים לו.היד הקשה״.

שיאה של מדיניות זו, לפי
שעה, הוא הגירוש.

ך* ל המושלים הצבאיים של יש־ראל
בעבר ובהווה גוייסו על־ידי
מכונת־התעמולה הרשמית כדי להצדיק
מעשה זה. נאמר כי זהו המעשה

ההחלטה הישראלית לגרש פלסטינים
כבר גרמה לתגובה בינלאומית
חריפה וכללית, שאליה הצטרפו גם
ידידיה המושבעים ביותר של ישראל.
הידיעה מוסיפה אל ההשפעה המצטברת
של סלידה גוברת ממדיניות
ישראל, המתפשטת כיום לא רק
בעולם השלישי ובגוש הקומוניסטי,
אלא גם באירופה המערבית, ואף
בארצות־הברית.
אין שחר להודעה המרגיעה, שיש
לכל מועמד־לגירוש הזכות לפנות
לוועדה צבאית ולבית־המישפט הגבוה
לצדק. לתהליך הזה אין שום משמעות.
הוועדה הצבאית אינה אלא חלק
ממנגנון־השילטון, המבצע את הגירוש.
בית־המישפט העליון אינו יכול

חזרה לתקופת־האבן

להפגין כי ״אינו נכנע ללחצים״ ,והדבר
מקנה לו פופולאריות נוספת
בציבור פרימיטיבי.
• אין באמתחתו של רבץ אמצעי
מרשים אחר. כמו כל המערכת, עומד
רבין אובד־עצות מול ההתקוממות של
הציבור הפלסטיני, מכיוון שהוא שולל
מכל וכל(ויותר מכל אחר) את הפיתרון
הסביר היחידי — ״הענקת זכות
ההגדרה העצמית לציבור זה.
אולם יתכן מאוד כי מעבר לכל
השיקולים האלה, ומתחת לסף ההכרה,
קיימת עוד דחיפה לביצוע מדיניות של
גירוש.

הגירוש הוא מעץ ״טראנ־ספר
זוחל״ .גירוש של יחידים,
(המשך בעמוד )39

במידע\ז
העם
האוטומאט הרצחו
0צעירה בת 25 בביתה.
ן ירד בורח. תייר אדמוני.
מוות: ישראל . 1988
איש לא שמע את שמה של הניה
אל־רזוואנה, לפני שתצלומה התנוסס
השבוע בעמודים הראשיים של עיתוני
ישראל והעולם.
איש לא שמע על קיומו של הכפר
אל־ראם בצפודירושלים, עד שעלה גם
הוא השבוע לכותרות.
איש לא שמע — וכנראה גם לא
ישמע — את שמו של חייל ישראלי
אלמוני, שרצח השבוע את הניה האלמונית
בכפר האלמוני.
הסיפור היה שיגרתי עד אימה. החייל
רדף לבדו אחרי ילד מיידה־אבנים
אל תור הכפר. תוך כדי כך ירה אחריו
באוויר. החייל הבחין כי הילד נכנס

קורבן אל־רזוואנה
לא עוד ״לא תרצח״
לבית מסויים. גם זה שיגרתי: כל בית
פלסטיני פתוח כיום לפני כל ילד או
מבוגר הנמלט מפני כוחות־הביסחון
הישראליים.
הילד עלה למירפסוק שבו עסקו
נשים בתליית־כביסה. שם תפס אותו
החייל, שפרץ לבית. הוא היכה אותו
מכות־רצח(גירסה א׳) או ירה בו כדור־גומי(גירסה
ב׳) .הילד נפל או הופל מן
המירפסת למטה, אל תוך מחסן. הנשים
צעקו. החייל ירה מטווח קרוב בצעירה
רווקה בת ,25 בת המישפחה — הניה
אל־רזוואנה.
טירוף רצחני. האופי הברוטאלי
של מעשה החייל היה כה גלוי וחשוף,
עד כי גם צה״ל מיהר להתנער מן
המעשה. החייל ״חרג״ ,כך מסתבר ,״מן
ההוראות.״
אך התנערות זו היתה מן השפה אל
החוץ. אי־אפשר היה להתנער מכך, כי
כל אשר קרה בחודש האחרון מוביל
למעשים כאלה של טירוף רצחני.
זה התחיל במורה־תיכון ישראלי
מחבל־קטיף, מתנחל מזויין שרדף אחרי
תלמידה לתוך בית־ספר, ירה בגבה
והרג אותה. אותו מתנחל לא הואשם
ברצח. הוא שוחרר בערבות, ונאמר
שאולי ייאשם ב״הריגה״.
אחר־כך זיכתה מערכת־השיפוט הצבאית
חייל שרצח זקן מיקרי במהלך
של הפגנת־ילדים. השופטים קיבלו את
הטענה שהחייל פעל מתוך ״אוטומ־טיזם״
,ועל כן לא היה אחראי למעשיו.
אחר־כך נהרגו 22 ילדים וילדות,
צעירים וצעירות, זקנים וזקנות במהלך
ההתקוממות ברצועה ובגדה, שפרצה
בעיקבות תאונה שבה נהרגו ארבעה
תושבי־עזה על־ידי סמי־טריילר ישראלי
בשרות הצבא. בכל מהלך האירועים,
שבהם נהרגו וד ,22 לא נפצע אף חייל
ישראלי אחד. אולם אף חייל אחד לא
גונה על־ידי שילטונות צה״ל. ניתן
טיהור מוחלט לכולם, על אף השוני
הרב בין מיקרה למיקרה.
אחרי שרשרת זו של הרג, מוכרח
חייל רגיל לקבל את הרושם שמותר
להרוג, כי הדיבר ״לא תרצח!״ אינו
קיים עוד בצבא היהודי. הפקודות הרשמיות
הכתובות אינן חלות עוד.
בין ״אוטומטיזם״ ל״הגנה עצמית״,
חופשי כל חייל להרוג ילד וזקן, אשה
ונער.
העולם הז ה 2627

מדי שנה מחבר ההומוריסט האמריקאי ארט בוכוולט רשימה
של אימרות־השנה, שבעליהן היו מוכנים לשלם כל הון שבעולם
כדי להשכיח אותן.
תחת לבחור בסוף השנה 1987 באנשי״השנה, במאורעות־השנה
וכו׳ וכר, כמו כולם. החלטתי לבחור בכמה מן האימרות האלה
אצלנו.
למשל:
״עכשיו, אחרי שאביאם סלע התפנה מעניין פולארד, כדאי
למנות אותו כמפקד הבסיס בתל־נוף. ואל תשכחו להזמין את
הנספח הצבאי האמריקאי לחגיגת כניסתו לתפקיד!״
״הבחור הזה מגלי־צה־ל עולה לי על העצבים. תעבירי
למישטרה הצבאית הוראה לעצור אותו!״
״הערבושים האלה לא יעזו לעולם להתייצב מול החיילים
שלנו. תן לחיילים לפתוח באש פעם אחת, ותראה איך שכל
השבאב הזה יתנדף!״
״בואו נחטוף את וענונו ברומא, ואף אחר לא ישמע עליו
לעולם!״
״אל תדאג, ארנסט! מי יידע כמה פנסיה קיבלת?״
״תשמעו, יש לי רעיון. בואו ניתן את מישרד״האוצר למשה
ניסים, ואחרי חודשיים כל העם ישנא אותו!״
״להפסיק את פרוייקט הלביא? חה־חה־חה, אף אחד לא יעז
לקבל החלטה כזאת!״
״מישהו הכניס לי 40 אלף דולר לחשבון? שתבוא עליו הברכה!״
״כדאי
שנדרוש מהאמריקאים להסגיר אותו לנו. זה יהיה
מישפט־אייכמן שני!״
״מי הגיע לשער השגרירות? זוג בשם פולארד? תגיד להם
שיחזרו בשעות־הקבלה. השגרירות סגורה עכשיו״.
״אבל כבוד השופט, האם יעלה על הדעת שאיש השב״ב
ישקר?״
״אתה יכול לסמוך על הדולר האמריקאי. הוא לא יפול לעולם!״

או מה חשה מישפחה כאשר הורסים את ביתה. או כאשר
מודיעים לה שהילד שלה נהרג בהפגנה.
אילו היה לו רגש לבני־אדם, היה מבין את תחושותיהם. יתכן
שהיה מגיע למסקנה שכל המעשים האלה יביאו, בהכרח, לתוצאות
הפוכות מן המיוחלות. יש עוצמה אדירה לרגשות של זעם,
עלבון, מרירות, נקם. הם יכולים להפוך אדם קטן וחסר־אונים
לגיבור, וציבור חסר־כוח ונכנע לעם לוחם. הרגשות הם חלק מן
המציאות, ומוח אנאליטי אמיתי לוקח זאת בחשבון. לרבין יש מום
ריגשי. אין הוא מודע למום זה, ולכן אינו מבין שהמום משבש גם
את תמונת־המציאות שלו. אין זה רציונלי להתעלם מרגשות.
מי שאין לו רי דמיון כרי להבין זאת, ואמפטיה לבני־אדם יכול
לחשוב בטעות שבני־אדם משולים לחפצים, לפיונים, שאפשר
לזרוק אותם ולבעוט בהם באין מפריע. זוהי בעייתו של רבין.
זהו גם ההבדל בין רבין ושרון. לשרון יש דימיון. אולי אף יותר
מדי. בעוד שרבין כלל אינו מסוגל לדמיין לעצמו מציאות שונה
מזו הקיימת כיום, שרון מדמיין לעצמו שינויים כבירים בפשטנות

אודי <זב1די

מאלטר י 1ק
אחד מראשי הציבור בעזה, עורך־הדין פאיז אבו־רחמה, סיפר
לי את הסיפור הישן בגירסה שלא היכרתיה. יתכן שזוהי הגירסה
הערבית המקובלת.
(אבו־רחמה הוא אחד משני האנשים
שמונו בשעתו על־ידי
יאסר ערפאת כחברי המישלחת
היררנית־פלסטינית למשא־ומ־תן,
ושאושרו גם על־ידי שימעון
פרס).
וזוהי הגירסה שלו:
אדמיראל תורכי קיבל את
הפקודה לכבוש את האי מאלטה.
הוא הסתובב ליד קפריסין, ואת
מאלטה לא מצא. על כן דיווח
לסולטאן. :מאלטה יוק!״ (יוק
בתורכית — איננה).
הוא קיבל עיטור מידי הסולטאן,
על כי הצליח להטביע את האי.
הארמיראל (שיבוש המילים הערביות ״אמיר אל־בחר״ ,נסיר־הים)
הוא יצחק רבין, ואולי כל ממשלת־ישראל. מאלטה היא
רצועת־עזה, ואולי הבעייה הפלסטינית.
יוק לגמרי.

שני סיפורים
נסעתי בערב ברחובות עזה, בחברת זוג פלסטיני קשיש, גם הם
אנשי־ציבור.
סיפרה האשה :״הלכתי ברחוב וראיתי ארבעה חיילים תוקעים
מכות״רצח לילד ערבי ,.השליכו אותו על הארץ ודרכו עליו.
באותו הרגע הרגשתי: זה הילד שלי! התחלתי לצרוח, בכיתי,
תפסתי חייל בזרוע. הוא דחף אותי הצידה״.
התביישתי.
סיפר הבעל :״הייתי בבית־החולים שיפא כאשר החיילים פרצו
פנימה, ירו וחיכו את הפצועים והרופאים. ראיתי שני חיילים
פורשים למיסדרון צדדי. היו להם דמעות בעיניים״.
רווח לי.

אדם פיכח מדי
אני מסתייג מן ההודעה־לעיתונות של ידידי חיים הנגבי,
שנשאה את הכותרת ״רבץ שיכור״ .בגוף ההודעה אומנם נאמר
שהוא שיכור־כוח, אך הרמז היה ברור.
שתיתי כמה פעמים כוסית אחת או שתיים עם יצחק רבין,
ומעולם לא חשתי כי האלכוהול משפיע לרעה על כושר־השיפוט
שלו.
הבעייה של רבין אינה שהוא שיכור. להיפך. הבעייה היא שהוא
פיכח מדי.
אלכוהול בכמות סבירה משפיע לטובה על הדימיון. הוא משחרר
רגשות. הוא יוצר קשר עם בני־אדם.
הבעייה של רבין היא שאין לו דימיון, שהוא מסוגר ומנותק
משהו, שהוא מתקשה מאוד ליצור קשר עם בני־אדם. הוא מדכא
את הרגשות שלו, וזר לרגשות הזולת.
כשהוא מתפאר בכך שהוא גירש יותר ערבים מאשר אריאל
שרון, וכי יגרש עוד ועוד, הרי הוא דומה קצת לילד התולש
כנפיים מזבובים. אין הוא מתאר לעצמו כי זבוב יכול לחוש בכאב.
בוודאי לא שאל את עצמו מעולם מה פירושו של גירוש —
למגורש, למישפחתו, לילדיו.

עילאית. לולא כן, לא היה פותח במילחמת־הלבנון, שנועדה
לשנות במכה אחת את מפת המרחב מן הקצה אל הקצה.
לשרון יש גם תחושה לבני־אדם. הבעייה שלו היא שהוא
איש־הכוח, אדם המאמין בכוח, המעריץ כוח, המאמין כי אפשר
לפתור בעיות בכוח.
שתי הגישות משלימות זו את זו. שרון הגיע לביירות, רבין יעץ
לו איך להרעיב את אוכלוסייתה, ולהשאיר את התינוקות בלי
תרופות, חשמל ומים.
יש הבדל אחד: אילו היה שרון עושה רבע ממה שעושה עכשיו
רבין, היתה הארץ מתקוממת כמו בימי צברה ושאתילה. ואילו
רבין עולה בשיעורי הפופולאריות.

השבת השחורה
דוגמה לחוסר־הדימיון של רבין:
באחד הראיונות הוא הזכיר השבוע שהאנגלים אסרו אותו
בשבת השחורה.
האיזכור בא כדי להשוות את התנאים במחנות־הריכוז הבריטיים
דאז לתנאים במחנות־הריכוז שלנו כיום.
להשוואה זו אין שחר. רבין פשוט אינו יודע מה מתרחש
במחנות אלה, או שהוא משקר למען המולדת.
אבל כדאי להתעכב לרגע על עצם ההשוואה.
ב־ 29 ביוני ,1946 יום שבת (ומכאן :״השבת השחורה״) ,תפסו
100 אלף חיילים בריטיים ו־ 10 אלפים שוטרים את בנייני
הסוכנות היהודית, את שאר מישרדי ״המוסדות הלאומיים״ ו־25
ישובים.
במשך היממה הראשונה בלבד נעצרו 2659 איש ו־ 59 אשה.
מנהיגי היישוב שהיו בארץ — משה שרת, רב יוסף, דויד הכהן,
דויד רמז ואחרים נעצרו ונכלאו בלטרון. נתפסו כמויות גדולות
של נשק והרבה מיסמכים, שבאו להוכיח את הקשר בין הסוכנות

11 1

4* 91

גיבעת האמבורגר

היהודית ובין המחבלים היהודיים, אנשי ההגנה, אצ״ל ולח״י.
בין העצירים היו כמעט כל מפקדי ההגנה, שנעצרו על פי
רשימות השב״כ הבריטי.
זה היה שיא המאבק של ממשלת הנציב העליון במרי העברי.
כידוע, מיבצע זה הוכתר בהצלחה עצומה. ההגנה, אצ״ל ולח״י
התפרקו. הסוכנות היהודית ויתרה על העליה היהודית. ההעפלה
נפסקה, וכן גם פעולות הטרור. הצבא השליט סוף־סוף חוק וסדר,
והרוחות נרגעו. המסיתים והמתפרעים השתתקו. מדינת־ישראל
לא קמה. הכיבוש הבריטי נמשך עד עצם היום הזה...
נראה שמוחו האנאליטי של יצחק רבין הסיק מלקח זה את
המסקנה ההגיונית שזוהי הדרך הבטוחה להצלחה.

האמבורגר ורסק־עגבניות
במקור נקרא הסרט ניבעת האממרנר. גיבעה בוויאט־נאם,
שדמתה למכונת־בשר. היא הפכה את החיילים לכדורי־בשר טחונים,
המכוסים ברסק־עגבניות. בעברית קראו לסרט, משום־מה,
זעקח הנשרים. הכוונה היא, כנראה, לכינוי האוגדה המוצנחת
ה־ 101 של צבא ארצות־הברית ,״העיטים הצורחים״.
למראית־עין, זהו סרט דומה מאוד לפלאטון. קרוב לשעתיים
של זוועה קרבית. ליכלוך. בוץ. מוות. אברים מרוסקים. למות או
לכבוש את ההר.
אך יש הבדל גדול. פלאט1ן, כמו אפוקליפסה עבש׳( .נולד
מתוך הריאקציה למילחמה. הוא ביטא את הזעם הנורא על ביזבוז
החיים הצעירים במילחמה חסרת־טעם וחסרת־תועלת, פרי האיוולת
של מערכת פוליטית־צבאית מטורפת ומושחתת.
זעקת הנשרים מבטאת את הריאקציה לריאקציה. הזעם על
הזעם. הוא בא לפאר את לוחמי ויאט־נאם, ולהשמיץ את לוחמי•
השלום בבית, המתוארים כחבורה של דגנרטים ארוכי־שיער,
פרוורטים ומטומטמים.
התוצאה היא אבסורד. הסרט מתאר את הזוועה, את מטחנת-
הבשר, את הרצח המחריד. אין הוא מתיימר כלל לטעון שהיה
למילחמה זו טעם כלשהו, שכל הגבורה הזאת הושקעה במטרה
חיובית כלשהי. אך הוא מוקיע את תנועת״השלום ששמה קץ
למילחמה זו, ושהצילה על כן מי־יודע־כמה חיים צעירים נוספים.
התיזה היא פרימיטיבית: הם היו גיבורים. הם עזרו איש לרעהו.
הם היו בחורים כארז, בחורי־זהב אחד־אחד. כושים ולבנים.
טוראים וסמלים, וגם הסגן• אר תחת לזכות בהערצה ובהערכה
שהם היו ראויים להן, תקעו להם שוחרי־השלום בבית סכין בגב.
מצוקת החיילים הקרביים במילחמה עכורה ומיותרת היא אכן
נוראה. זוהי דילמה אמיתית. הם עושים את שלהם, במילחמה
שאליה נשלחו על־ידי הממשלה החוקית של מדינתם. אין להאשים
אותם. לא הם החליטו על המילחמה. הם מילאו את חובתם.
ובבואם הביתה, ממילחמה בלתי־צודקת ושנואה, אין הס מרגישים
בסיפוק שיש לחייל שיצא להגן באמת על המולדת.
חיילי מילחמת־הלבנון הכירו דילמה זו. מחר יכירו בה חיילי
המילחמה המלוכלכת לדיכוי העם הפלסטיני בגדה וברצועה.
אך בסרט זה נעשתה מאניפולציה. האהדה הטבעית לחיילים
הגיבורים, שעברו גיהינום זה, מנוצלת כדי להצדיק בדיעבד
איכשהו את המילחמה ואת המערכת שהפכה אותם להאמבורגר.
הסרט עצמו מצויין. תיאור שדה־הקרב מעולה שבמעולה. סרט־הדרכה
טוב לאנשי חי״ר ברזי מילחמת־הג׳ונגל. צעירים שואפי־קרבות
(בנוחיות של אולם־קולנוע מרופד) ייהנו ממנו. מבחינת
התוכן, הוא מעלה ספקות חמורים.

מה מריץ את סמי
עכשיו מותר לגלות: אף פעם לא אהבתי את סם לואיס.
הוא התרפס יותר מדי. התחנף יותר מדי. השתדל יותר מדי
להיות ״אחד מהחברה״ ,אהוב המימסד הישראלי, מרכז החברה
הישראלית. הוא וסאלי, אשתו.
מעולם לא הייתי בטוח אם הוא שגריר ארצות־הברית בישראל,
או שגריר ממשלת־ישראל (ממשלת־בגין וכל ממשלה אחרת)
בארצות־הברית.
היתה לי תחושה מוזרה שהוא חושב על היום שלאחר־ההת־פטרות,
כשהוא יהיה חביב המימ־סד
היהודי־האמריקאי העשיר, ויוכל
לבלות את סוף־ימיו כאו־רח־כבוד
של נשות־הרסה וכנו־אם
במסיבות־התרמה של המגבית.
השבוע,
בדרכי בחזרה מעזה
לתל־אביב, כשכולי מזועזע ונרעש,
שמעתי ברדיו שסם לואיס
הביע בארצות־הברית את דעתו
נגד מחאות ארצות־הברית על הירי
בילדים מיידי־אבנים בעזה.
זה רק יחזק את הישראלים בעמדתם
הנוקשה, אמר־התחנחן סם לואיס היקר.
בוודאי. לכן גם אסור למחות על הריגת הכושים בדרום־
אפריקה. ועל חטיפת הצעירים בצ׳ילה. ועל שלילת הזכויות של
היהודים בברית־המועצות. ובעצם, מדוע היו צריכים למחות בשעתו
על מעשי הנאצים? הרי זה חיזק את מר היטלר בעמדתו
הקשוחה. ובכלל, לא יפה להתערב בעניינים הפנימיים של מדינה
אחרת.
אף פעם לא אהבתי אותו, את סם החלקלק. עכשיו אני גם יודע
מדוע.
אבל אפשר להגיד גם משהו בזכותו של לואיס. הוא איש
מצפוני ממש בהשוואה לעמיתו, השגריר לשעבר של ישראל
בארצות־הברית, מאיר רוזן. זה מסוגל לגרום לי להקיא.

אני קליד, אשתו־לעתיד
של חבר־הכנסת רפי אדרי,
עזבה את הארץ, כדי להיות
נוכחת בחתונת בתה הבכורה.
כשתשוב לארץ, תישאר זמן רב
יותר ותתכונן לחתונתה היא.
למרות הפירסומיט על המתיחות
בין בנימין (״פואד״)

ושד על רפי גינת והחזמום השגריר האמריקאי
בכניסה לשרותים בית לסין מחפש מצלמה זולה
אריזה ובלגן, התגלה במישרדו
של ליבאי ניסיון־פריצה. הניסיון
נכשל, אם כי החומר הרגיש, שבו
מתעסק הח״ב־מישפטן אינו מצוי
במישרדו בלאו״הכי.
רוחמה חרמון, שהתפרסמה
בעיקר כמזכירתו של
יצחק רבין כשהיה רמטכ״ל,

ולא יוכל לרקוד בשתי חתונות.
חרמון יכולה היתה להתנחם
בכך שגייסה למופע מטעם
נענו״ת גם אנשים שהופעתם אינה
שיגרתית באירועים מסוג
כזה. היא הפעילה את קשריה
מזמן שרותה בצבא, והביאה את
ראש־המוסד לשעבר, יצחק

בכניסה לשרותים. שם צילמו
אותו בחברת הזמרת. השגריר
הנבוך לא אמר מילה, וחיכה עד
לסיום ההבזקים. לאחר מכן חזר
לפמלייתו.
העיתונאית שלי גולדמן
פגשה בשגריר האמריקאי תו־מאס
פיקרינג באירוע דיפלומטי.
אחרי שנערכה ההיכרות הפורמלית
ביניהם, היא שאלה את
חוות״דעתו על נושא מסויים. אך
עוד לפני שהספיקה לסיים
מישפט אחד, שאל אותה השגריר
אם היא רוצה לקבל אשרת־כניסה
לארצות־הברית. גולדמן,
שהיתה מופתעת מדבריו, אמרה

תיאטרון־לילדים־ולנוער, הפתיעה
את חבריה ועמיתיה־לעבודה
כשהודיעה להם על רצונה
לפרוש מניהול התיאטרון אחרי
שהחזיקה בתפקידה במשך שבע
שנים. את צעדה זה נימקה
בעייפות־החומר וברצון לשינוי.
הכימאי איציק ויינ־ג
ר מן מעלה בבית לסין את
המחזה אחד משלת, העוסק
בעימות בין שני חברים, האחד
מפקד־יחידה והאחר חוקר
במישטרה הצבאית, על רקע
מותו של אסיר פלסטיני במהלך
חקירה. בהצגה נעשה שימוש
במצלמה, המסמלת את הידידות

ך ״ ך ך 1־ ; 1ף 11 1מי שהיתה נספחת״העיתונות בשגרירות אוסטריה בישראל ושהתגיירה
ב .^ 11\ ^ 11 1_ 1 1ו אחרי שהועברה לפאריס, באה ארצה ישר לחגיגת״הסילווסטר. ברברה היא
עתה יהודיה דתית, ושומרת מיצוות. אן הדבר לא הפריע לה להצטרף אל חבריה הוותיקים ב״כסית״.
מנהלת המקום, צביה ליטמן, אחותו של משה איש־כסית המנוח, קיבלה אותה בחמימות (בתמונה).

־ \ 171 *1 ^ 1 111ה שיו־גי מלהמ פו רסם של לי ל־ הגי ל שוני ס,

111#1 #1 \ 11 הובא לדיון הראשון במישפטו, כשהוא כבול
באזיקים (בתצלום, אוחז בכומתה) .חיילים שצפו במחזה הגדירו
אותו כקורבן־המערכת. אלמוג הושב על ספסל בכניסה לחדר שבו
התקיים מישפטו, כשהוא אוחז ראשו בשתי ידיו כמסרב להאמין.

1*11 ך ל 1 \ 1י 1״1משמאל) ,אלמנתו של מיקי אלבין, חזרה בימים אלה משהות ממושכת בארצות-
\ 1 / 1\ 11 #1ן הברית. בליל״הסילווסטר ערכה בביתה המפואר שבצפון תל־אביב מסיבה רבת-
משתתפים. בין החוגגים היתה גם אילנה שושן(מימין) ,מלכת־היופי(מיל׳) ,שהגיעה לחופשת־מולדת.
אילנה עושה חיל בעבודתה כדוגמנית, והיא נחשבת כדוגמנית מצליחה גם בארצות־הברית ובאירופה.

בן־אליעזר לבין עזר ויי־צ-
מן, לפני כמה שבועות, ביקר
פואד אתיוייצמן בבית־החולים,
אחרי הניתוח שעבר וייצמן ביום
החמישי.
הפרופסור דויד ליבאי
עובר בימים אלה מדירה לדירה:
מהדירה הארעית שבה התגורר
עם שני ילדיו, מאז שנפרד
מניצה אשתו, לדירה מרווחת
יותר ברמת־אביב.
ודווקא בימים אלה של

התאכזבה מעט ביום הרביעי
בבוקר. חרמון הנאה, שאירגנה
הופעה מיוחדת של הנשש החי־
11ר למען גיוס כספים למניעת
אלימות במישפחה, הזמינה את
ראש־הממשלה,
ממלא־מקום
שימעון פרם. היא הציעה לו
להביא עימו את אחד מנכדיו.
פרס התלהב. אולם בבוקר־המו־פע
קיבלה חרמון שיחת־טלפון
מלישכת־פרס: עוזר־השר התנצל
והסביר שפרס מתראיין באותו
הערב במישדר־הטלוויזיה מוקד,

(״חקה״) חופי, את אשתו של צבי ראש־המוסד־לשעבר
זמיר, את איש־העסקים יעקב
נימודדי ואת הרמטכ״ל־לשעבר
והשר בהווה, חיים בר־לב.
השגריר
האמריקאי תו־מאם
פיקרינג, שנכח בהופעתה
של הזמרת ג׳ני רבין בערב
שירי־גרשווין, ביקש לברכה מ־אחורי־הקלעים.
הצלמים במקום
עטו עליו כמוצאי שלל רב
והעמידו אותו שלא במתכוון

לו שאינה זקוקה לוויזה, מפני
שכבר יש לה, ומלבד זאת אין לה
כל עניין לבקר באמריקה. השגריר
חייך במבוכה, והעיתונאית
יצאה מהחדר.
לזוג העיתונאים החיפאי,
רוחמה ואבי כפירי, נולד
בשבוע שעבר בן. הוא נקרא
אריה, וההורים המאושרים
מקווים שלא יאכזב בבוא היום
ויצטרף גם הוא למיקצוע העיתונות.
צירוף־מקרים
מדהים אירע
לשחקן יהודה ברקן. אחת
הסצנות לסירטו אבא שב צולמה
בבית־המישפט בתל־אביב
באולם מיספר .612 השבוע,
כשהוזמן לדיון הראשון בעתירתו
של הזמר משה הילל נגד
המפיק, הופתע ברקן לגלות
שהדיון נערך באולם —- 612
עובדה שעוררה אותו במעט .
אורנה פורת, מנהלת

בין שני הגברים, שאחד מהם
העניק אותה לחברו בתקופה
שבה הם היו בטירונות. באחד
הסצינות מנפץ המפקד את המצלמה
על הבימה. פעולתו גרמה
לכך שחלקים פלסטיים מגוף־
המצלמה הועפו ופגעו בצופים,
שישבו בשורות הראשונות. כלקח
מהמיקרה חיפשו המפיקים
מצלמה שתענה על כל הדרישות:
תתנפץ בקלות, לא תתיז
חלקים על הקהל וגם תהיה זולה.
הם נתקלו בכל פעם בבעיה
אחרת, וכעת הם מקווים לקבל
עזרה מיקצועית.
גיבור־השבוע בתיקשורת
הוא איש־הטלוויזיה ומנחה־כל־בוטק
רפי גינת, שכתבתו על
המחדלים התברואתיים בייצור
החומוס בכמה מיסעדות בארץ
עוררה הדים רבים, אך גם הביאה
להפצת שמועות. היו שטענו
שאחת המיסעדות, אשר החומוס
המוגש שם צויין לשבח, היא
העולם הז ה 2627

מקום המיפגש המועדף על־ידי
גינת. כשנשאל על כך השיב שהוא
ביקר במקום פעמים מעטות
בלבד. דווקא המיסעדה, שהחו־מוס
הנמכר בה נמצא כלא־ראוי
למאכל־אדם, היא המקום שהיה
חביב עליו עד לקבלת מימצאי־המעבדה.
אליהו
נאווי, יושב־ראש
ההנהלה והמועצה של להקת־המחול
עיובל וראש עיריית באר־שבע
לשעבר, מעלה חוויות־עבר
בכל הזדמנות. במיפגש חברים
סיפר שלפני 30 שנה היו נערכות
בביתו חאפלות אחרי ההופעות
של הלהקה בבירת הנגב.
באחת הפעמים נערכה החגיגה
תחת כיפת־השמיים, אך גשם
סוחף קטע את הש־מחה, ונאווי
החליט להעביר את המסיבה אל

אברהם צרפתי, המיש־

נה לנציב מס־ההכנסה, הפך בדרן
במשך שניות אחדות, בערב־ראיונות.
איתן דנציג שאל את
המנתח הפלאסטי, הד״ר חיים
אשכנזי, מה היה השיא שלו,
במישקל, בניתוח להקטנת־חזה.
״קילו וחצי בכל צד ״,השיב
המנתח. צרפתי, שישב באולם,
עורר צחוק כללי כאשר אמר
בקול רם :״האם חזה גדול לא
עוזר למתיחת־פנים? הרי זה מושך
למטה ומותח את העור״...
השחקנית דליה פריד
לנד תחליף את נירה רבינו־ביץ׳
בקומדיה המוסיקלית אופרה
שעשן, כאשר זו תשהה
במשך שבועיים בגרמניה, עם
משתתפי ההצגה נחמן של התיאטרון
לילדים ולנוער. פרידלנד

*1 1 0ך [ 11ך 0אשתו של המיסעדן מאנפרד כץ (בתצלום לצידה) הופיעה למסיבת־היין שנערכה
| - 1 11 1 / 11 באחד מבתי־המלון בתל״אביב כשכרסה בין שיניה. כשנשאל בעלה מתי היא
אמורה ללדת, השיב שתוך ימים ספורים, ושהם מצפים לבן. שלושה ימים לאחר מכן ילדה סילביה
בן במשקל שלושה קילו ושש מאות גרם שמצטרף לאחיו ירום בן הארבע וחצי ושירן בן השנה
וחצי. איש־הרדיו עמיקם גורביץ והעיתונאי דידי מנוסי עסוקים בחיפוש אחרי שם מתאים לצאצא.

ןןךזףןןךו 0ך ך הצטלם בגאווה בין שתי יפהפיות מיק־
\ 1 -1 /1 1צועיות -שלומית אמיר ותמי בן־עמי,

בתצוגת-פרוות שלו. אימבר, שהקשר המישפחתי שלו עם מחבר
״התיקווה״ אינו ברור, למד פרוונות בפולין, עבד במיקצוע זה אחרי
עלותו ארצה בגיל ,18 אך לא הצליח כאן במיוחד. הוא התעשר
בבריטניה, אחרי שהשתקע שם ב־ .1973 הוא נמצא בארץ בניקור.
תוך ביתו. האורחים התבקשו
לחלוץ את נעליהם בכניסה, כדי
שלא ללכלך את השטיחים.
כשהסתיימה המסיבה נערך
ניסיון כושל לזהות את הנעליים,
שהושארו בכניסה. על כן הוחלט
להכניס את כולן לשק, ולהמשיך
בנסיונות הזיהוי בתל־אביב.
הפירסומאי דויד אדמון,
שהיה מיוזמי וממקימי התיזמורת
הסימפונית הקלה של תל־אביב,
נשאל על־ידי עיתונאית אם יש
בכלל צורך בתיזמורת כזאת.
ארמון השיב לה :״תל־אביב היא
עיר קלה, והיא זקוקה לתיזמורת
שתנגן מוסיקה קלילה״.

קפצה לתפקיד בעיקבות הקשר

האישי שנוצר בינה לבין יעל
וטוביה צפיר. לקשר הזה גרם

הרור הצעיר: בתה של דליה,
אילה אושרוב, הכירה את
יואב צפיר בלהקת הנח״ל,
והרומאן ביניהם הביא לפגישות
מישפחתיות, שהביאו לידידות.
הזמר אבי טולדנו חתם
על חוזה עם האמרגן שלמה
צח. זהו חוזה לשלוש שנים, הכולל
טיפול אישי והקלטות. השניים
עבדו ביחד בעבר. צח היה
אמרגנו של טולדנו בהופעות
בחו״ל, ו״אנחנו חברים ותיקים,״
כפי שאומר טולדנו .״באחרונה

ו א נעים בגו סגור

שחקן הבימה שלמה בר•
שביט הגיע לקפה של ה
תיאטרון,
וחיפש אחר אשתו
וילדיו. הללו בוששו להגיע.
״הילדים,״ הטביר בר-
שביט ״הם בגובה כזה״...
והרים את ידו מעל לראשו.
בינתיים נזכר בסיפור:
שר״החינוך בעבר אהרון
ידלין, ביקש לכנס את חבר-
הנאמנים של התיאטרון.
מזכירת השר הודיעה ל-
בר״שביט על מועד הפגישה:
12 בצהריים. בר־שביט הסשלמה
בר־שבי־ט
ביר שמועד זה בלתי־אפשרי
איה התייפחה
מבחינתו.
״אינך מבין!״ הסבירה לו מזכירת-השר נקוצר־רוח בולט,
״השר לא מתאם עימך פגישה, אלא מודיע לך על מועד
הפגישה!״
בר־שביט ביקש לדבר עם השר .״מדוע אינך יכול להגיע
לפגישה ב־ 12ד שאל ידלין .״מפני שאני צריך לקחת את אי ה
מהגן ב״ ״!12.30 הסביר השחקן ברצינות גמורה.
״אם כך, הפגישה -ב־!11״ קבע השר.
ואכן, כל המכובדים התכנסו ב .11-ב ,12.20-הביט כבוד״
השר בשעונו ואמר :״שלמהל׳ה -איה״...
בר־שביט זינק ממקומו והסביר שמאז שאיחר והגיע
לקחת את בתו ב־ 13.00 ומצא אותה מתייפחת (״אבא,
חשבתי שכבר לעולם לא תבוא הוא נשבע לעצמו שתמיד
יבוא ובזמן.
אמר -והלך לפגוש את מישפחתו.
סעולס הז ק 2^ 27

נגן״הגיטרה שהוזמן לסידרת־הופעות באולם ״אולימפיה״ בפאריס, נפרד מחבריו
בארץ במסיבה עליזה, על טהרת המוסיקאים ואוהבי־הגיטרה. הזמרת מיכל טל
(בתצלום לצידו) התבקשה להקדיש לנגן שני שירים. כשעלתה לבימה המאולתרת, הפתיעה את החוגגים
כשזייפה בשירתה ונשמעה צרודה. טל, שהיתה אחת הזמרות הבולטות של שנות ה״ ,70 בירכה את אולייר,
שהוא כיום כוכב עולה ברמה בינלאומית. הוא מצולם בתמונה כשהוא תוקע לה אגרול סיני בין שיניה.

בלדי אולייר

צח אותת לי, וזה נראה לי בהחלט
מתאים.״
המשורר דויד אבידן
מוטרד בזמן האחרון — מיספר
הטלפון שלו דומה, ככל הנראה,
למיספר הטלפון של אליל־הנו־ער
אדם, וכל הזמן מצלצלות
אליו נערות ומעצבנות אותו.
אבירן :״מדובר בילדות בנות 5
עד ,12 שמצייצות לי בטלפון, או
משאירות הודעות לאדם על
המזכירה האלקטרונית. לפעמים
אני עונה להן, שואל — מה אתן
רוצות, מסטיק? מוצץ? זיון? הן
נדהמות •ושותקות. רק שיירדו
ממני״.
יבלת התגלתה על מיתרי-
קולו של הזמר אבנר גדסי.
הרופא הודיע לו שאין ברירה,
הוא חייב לעבור ניתוח. גדסי
ניסה להילחם בגזירה, הרעיון
הפחיד אותו, אבל כשקולו התחיל
לבגוד בו, הבין שהוא חייב
לעשות זאת. הוא תיכנו להקליט
שירים חדשים בימים אלה, אבל
דחה את ההקלטות לתאריך
מאוחר יותר, אחרי שיתאושש מן
הניתוח.

דפנד, בדק, זדדד
אדד׳ליאב, נעמי דד;

הישראלי שוויתר על כרטיס
ההתאחדות־לבדורגל החליטה
להעניק זוג כרטיסי-
טיסה לבלגיה, לצרפת, לברי טניה
ולפולין לשני עיתונאים,
שיסעו לארצות אלה וידווחו
על ארבע נבחרות העומדות
להגיע לישראל בחודשיים
הקרובים. אחרי שאגודת-
העיתונאים, ועדת־האתיקה
שלה, ותא עיתונאי־הספורט
אישרו את הנסיעה, הוגרלו
הכרטיסים. באחד מהם זכה
יהושע שגיא, כתב ספורט
בכיר ביומון הארץ ובעל
יהושע שגיא
הטור־השבועי בגלי־צה״ל.
מה מותר, מה אסור
אחרי שגם מערכת הארץ
אישרה את נסיעתו, כתב שגיא לאגודת־העיתונאים :״מאחר
שאני נוהג לבקר בצורה חריפה ובוטה את מאניית־הנסיעות
לחו״ל של עסקני־הספורט, נסיעות שיש בהן הרבה מאוד
ביזבוז בספים, משאבים ותפיסה מעוותת של מה מותר ומה
אסור, מה נחוץ ומה מיותר, אני מבקש מאגודת״העיתונאים
שתבחר בעיתונאי אחר למילוי המשימה, מכיוון שאין
בכוונתי בשום פנים ואופן לנסוע לחו״ל, על חשבון ובמימון
ההתאחדות לכדורגל״.
זו אינה הפעם הראשונה ששגיא מוותר על כרטיס-נסיעה
לחו״ל. הוא עשה זאת לפני חמש שנים, וגם אז ביקש
מהאגודה לשלוח מישהו אחר במקומו.

31 1 2.87
ושיסה בחצות
לקראת חצות, כשהיא משועשעת מהאווירה, היא
האופנאית מגי דוב-
לגמה ישירות מבקבוק-השמפניה, כשענת גרוס
רוביצקי, המכונה
(בתצלום מחזיקה בבקבוק) עוזרת לה ללגום
מלכת־הסריגים הישראלית, השתוללה בריקודים
מהמשקה החגיגי. אחרי ששתתה המשיכה לרקוד.
במסיבת אנשי-אופנה שנערכה בהרצליה״פיתוח.
1בחצות כולם התנשקו — אנשים
בכל רחבי הארץ, צעירים וקשישים,
ברכבים וברחובות, במסיבות, בבתים,
בבתי־הקפה ובמיסעדות. עם ישראל
חגג.
מקומות־הבילוי היו מלאים עד אפס
מקום. המבלים שהגיעו לתל־אביב
מערים אחרות נאלצו לעמוד זמן רב
בפקקים הארוכים, שהשתרכו בכניסות
לתל־אביב ובעיר עצמה.
גס מי שמצא חניה — הדבר הקשה
ביותר בערב השנה החדשה — עדיין
לא הגיע אל המנוחה. כדי לשבת
בבית־קפה או במיסעדה היה צורך
בהמתנה ארוכה, ער שהתפנה מקום.
במיסעדה על הטיילת עמדו בעל
ואשה מטופחים ולבושים בהדר. היא
במעיל־פרווה, הוא בחליפה יקרה.
״אנא, תכניסי אותנו, החברים שלנו
מחכים לנו בפנים,״ אמרו מתחננים
לבעלת־המקום, שנאלצה, למרות
הבקשות, לסרב להם .״אין לי מקום
אפילו לסיכה!״
מעצב-העילית עודד פרוביזור, בחליפת-ערב אלגנשימחה
אמיתית אי־אפשר לקנות
טית, מעניק בחצות נשיקה חמה לדוגמנית־הבית
בכסף, ואפילו בהרבה כסף.
שלו, שלומית אמיר, בשימלה פרי עיצובו. השניים בילו כל הלילה.

נשיקה לבקבוק

הצלם צביקה ישראלי, והעיתונאית
אירית רותם נשלחו לסקר
ז אירועי״הסילבסטר כשהם רכובים על אופנוע.
זצות הם ניסו להתנשק, אד נתקלו בבעיה:

!ובעיה

הקסדות מנעו זאת, והם ויתרו. המנתח הפלסטי,
עמוס לויאב, ואשתו רותי, סגנית״עורד במחנה
(בתצלום משמאל) ,הרוסים לגמרי לאחר ריקודים
מתישים במסיבת״הבוהמה העליזה שנערכה בכסית.

ג׳ורג׳ ואנט מאנגליה, ששעת חצות תפ סה
אותם באמצע הרחוב. הם התיישבו
על המידרכה, חיבקו זה את זו, ונצמדו בנשיקה ארוכה וסוערת.

תיירים אלמונים

העול הזה

נשיקה לתיאבון

שחר עינבר וחברתו היפהפיה רוויטל יעקב עמדו בתור לקניית
פיצה. כשצילצל השעון לחצות אמרו :״היום זה יום־השנה
לחברות שלנו, איד נקום מחר בזמן לבית״הספרי אולי לא נלד בכלל, חג או לא חגי״

מקבלת השחקנית מרים גנריאלי משפתיו של הארכיטקט
אילן פיבקו, כשחברתם מיקי אמדורסקי
מתמוגגת מהסצינה. אשתו של המעצב, האופנאית אביבה פיבקו, התנשקה עמו לאחר מכן.

נשיקה תיאטרונית

מעניק רופא־השיניים, אליהו מס לאשתו
ברוריה במסיבה שערכה מעצבת־השיער
ליזה בביוף. הזוג בלט בתילבושתו השחורה, ובתיספורתו המעניינת.

נשיקה ונטלית
במסיבהמ 512
שישו ושימחו 3ע ד
לראשה) היתה בין החוגגים הרבים בכסית.

השמחה רקדו גם המזרחן צבי אלפלג ואשתו מיכל
סנונית (בחולצה הלבנה) .היתה זאת המסיבה
הראשונה ללא נוכחות מוישל׳ה איש־כסית המנוח.

מעניקה מעצבת״האופנה הצעירה, יפעת
רוזן, לחברה עופר בדיסקוטק תל-
אביבי. השניים הדגישו ששימחת־החג שורה גם עליהם, ונראו שמחים.

נשיקה אופנתית

ז הם אומר*ם...מה הן אומרות...מה ה אומרים...מה הן אוחרות...חה ה
ציפי מנשה, העול הז ה

..אנחנו מחנים רואות איזה ״מובאת נתח את זרועותיו.. ,ביני ובין ש 3נ״ העוביים
אפקט יהיה למחאות•!״ ח י בק ונישק אותי!״ שום ובו לא השתנה!״

דווקא בלהט המאורעות בגדה, ובעת הצינון הדראסטי
ביחסים שבין מצריים וישראל, יעיד מיני״פסטיבל סביב
חבר־כנסת ישראלי, שנפגש עם הנשיא חוסני מובארב -
הח״ב הערבי עבד״אל״והאב דדאושה. בעת, משנרגעו
החגיגות, שאלתי את דראושה לפשר העיתוי של ביקורו.
האמת היא שהביקור והפגישה עם הנשיא תוכננו מזמן. ביקרתי
במצריים בחורש מרס, ורציתי לפגוש כמובארכ, אבל אמי נפטרה
אז, וביקורי שם נקטע.
תיכננתי את המשר הביקור באמצעות השגרירות המצרית פה,
וקבעו לי פגישות עם הנשיא ויועצו, אוסמה אל־בז.

אחד הבכירים שבקרב מעצבי המדיניות הישראלית
סיפר לי ביאוש שהמאורעות בגדה סגרו את ערוצי־התיקשורת
בין ישראל למצריים, ושהיחסים ביום
מתמצים בחילופי־איגרות, לאו״דוקא חמימות.
טילפנתי לקאהיר, לביתו של ראש״ממשלת מצריים
לשעבר, מוצטפה ח׳ליל, ושאלתי על ההרגשה הכללית
בארצו.
ח׳ליל -איש שדעתו נשמעת גם כיום, ניסה לאמר את
הדברים בטון מרוכך־משהו.
אתמול(ביום השישי) היתה הפגנה. לא, זאת לא היתה הפגנה
גדולה, מפני שהמישטרה טיפלה במפגינים.

זה נכון. כשנכנסתי לארמון־הנשיאות, קיים מובארב פגישה עם

מדיניות

מדיניות

• מה צעקו המפגינים?
הם האשימו את השילטון הישראלי, על דרך הטיפול שלו במה
שקורה בעזה.

• האם המצרים מאשימים גם את מנהיגיהם, על
שמצריים מקיימת יחסים עם ישראל?
לא, לא, לא!

• מהן הערכותיך לגבי ההתפתחויות הבאות?
זה תלוי בהתנהגות הישראלים בעזה. מה אנחנו יכולים לעשות?

• למשל: להחזיר את מוחמד בסיוני, שגרירכם
בארץ, להתייעצויות.
אני לא יודע. מחינו כבר חמש פעמים באוזני ישראל, ואנחנו
מחכים לראות איזה אפקט חיובי יהיה לכר, איזה שיפור.

• ואם לא?
מדוע להיגרר למסקנות חפוזות? נחכה ונראה•

יי— 1 6

(דפנה ברק)

• ידוע לי שהמצרים מסרבים לפגוש בעת בנציגים
ישראליים.

חני אל־חסן, יועצו של יאסר ערפאת. לא ראיתי אותו עם סיום
הפגישה.
משהגיע המועד לפגישתי, חיכו לי, מובארכ ואל־בז, בפתח
חדו״הנשיא. מובארב פתח את זרועותיו וחיבק אותי, נישק אותי!
הופתעתי. לא ציפיתי לכך. הוא סיפר לי שהוא מסרב לפגוש
כעת בישראלים, בגלל מה שקורה בגרה, והיה מוכן לפגוש אותי,
מפני שאני ערבי־ישראלי, ומפני שהוא מכבד את דיעותי.

• אולי המצרים השתמשו בך לצורך העברת מסרים?
או שעשית יחסי-ציבור עבורם?
יחסי־ציבור? לא, לא, לא! אבל יכול להיות שהם רצו שאעביר
מסרים. במהלר השיחה, שארכה כשעה, אמר לי מובארב :״תגיד
לשמיר,״ או ,״תגיד לפרס ש אל־בז רשם פרוטוקול מדוייק של
השיחה — ממש מילה במילה. מרי פעם הוא זרק מילה או רעיון.
הם גם אמרו לי שהם אוהבים את עזר וייצמן, ומעריכים
ששימעון פרס הוא ארם ישר. אני העברתי מסרים אלה בארץ,
(דפנה ברק)
בוודאי•

זה התחיל בעזה, עבר לרצועה כולה, הדביק את הגדה,
הלהיב את הכפרים הערביים בישראל. אפילו בכפר ״אוהב
ישראל״ ,כמו אבו־גוש, נזרקו בשבוע שעבר אבנים. במסי בה
בתל־אביב פגשתי את טלי עומר״גת, שגרה עם בעלה
ובתם באבו־גוש. מישפחה יהודית אחת בתוך כפר שכולו
ערבי.
הכל התעניינו אצל טלי איד היא מרגישה עכשיו בכפר,
מה השתנה בשבועות האחרונים, איד הם מרגישים בין
שכניהם, כשאלף ערבים עצורים.
אלמלא הייתי רואה חדשות בטלוויזיה וקוראת עיתונים, לא
הייתי יודעת שמשהו בכלל קרה בין יהודים לערבים.
יחסי־השכנות הנהדרים שיש לנו עם שכנינו לא השתנו. הם
מאורעות נכנסים לקחת סוכר, אני נכנסת לקחת מרגרינה, מפטפטים קצת,
לא מדברים על פוליטיקה.
יכול להיות שהשינוי היחידי הוא ששמתי לב כי בשבועות
האחרונים נכנסים השכנים שלי אלינו קצת יותר, לשתיית קפה או
סתם לשיחה קצרה. אולי בזה הם רוצים לשדר לנו שהכל בסדר,
ושהם עדיין אוהבים אותנו.
הבת של בעלי והבת של השכנים ממשיכות לשחק קלאס וחבל,
והשכנה קוראת לי כשהיא מבשלת משהו טעים במיוחד. שכנות
נהדרת, שכנראה לא מתקלקלת בשבוע.
האמת היא שאילו החברים שלי מתל־אביב וירושלים לא היו
מזכירים לי שאני גרה בכפר ערבי, הייתי שוכחת. אני מתייחסת
לשכנים שלי כאל שכנים, ולא חושבת כל הזמן על הדת או הלאום
שלהם, ונדמה לי שמהצד השני זה בדיוק אותו הדבר. אולי זה מפני
שכל הכפר דובר עברית, הם לבושים כמונו, רואים טלוויזיה כמונו.
אין שום בעיות קומוניקציה. פשוט שכנות עלא כיפאק, שעמדה
(דניאלה שמי)
אפילו במיבחן השבועות האחרונים.

־ין ן

ם אומרים...מה הן אומרות...מה הם אומרים...מההן אומרנת״^מה הם<
ענת סרגוסטי, העול ם הז ה

אהרון טייטדמן:

..כשנכנסתי לבנק, הפנח
ממ שלג יב ור לאומי!״

אהרון טייטלמן שוחרר מן הצורן להשיב לחלק מסעיפי־האישום,
שהגישה נגדו המדינה על התנהגותו בעת שכיהן
נסמנכ״ל מישרד״התיירות. מייד אחרי־כן שוחחתי עם
טייטלמן, שנשמע שיכור־ניצחון, אם כי ברר היטב את
מילותיו, עד שיוכל לדבר עם סיום מישפטו, בחודש הבא.

איך ההרגשה? יש פה רשימה ארוכה של אנשים ששכחו בשנה
האחרונה את הקידומת לראשון־לציון(מקום מגוריו של טייטלמן)
ופיתאום נזכרו, בשעות האחרונות.

• מה הם אומרים לך? שהם מכים על חטא?

יצחק(,.איציוד) ג 1לן:

..אני שוקללאסור ,.הקהל דורש מישחק טוב
עלנוללעשן וחד, תפאורה, אפקטים!,׳

קבוצה של תלמידי שביעיות ושמיניות מכפר נוער בן*
שמן כתבו מיכתב לאחד העיתונים, ובו תתלונני, שות על
כי אוסרים עליהם לעשן בכפר־הנוער ונוקטים וגרם אמצ־עי־ענישה
כשהם נתפסים בעישון. זאת למר 5שעובדי
כפר־הנוער, המחנכים ואף מנהל״המוסד מעשנים.
פניתי אל מנהל כפר־הנוער בן־שמן, יצחק(״איצ׳ה״) גולן,
ושאלתי אותו כיצד הוא מתייחס למיכתב־התלונה.
אני מתייחס אליו ברצינות. ביקשתי לפגוש את כותבי המיכתב
כדי לשוחח איתס, אבל אז הסתבר שלמרות שהתלמידים מזדהים
עם הכתוב במיכתב, הם לא כתבו אותו.

• אז מי כתב?
אף אחד לא יודע, אבל זה לא חשוב. הבעיה ישנה.

• מדוע אתם אוסרים על נערים ונערות בני 18
לעשן? אני מבינה שיש חוקים, אבל אפשר לשנות
אותם.

• עמיתיך במיפלגה הליברלית טילפנו?
היתה לי שיחה טובה עם חבר־הכנסת בני שליטא. נו, גם הוא
הואשם בזמנו בשוחר מיני. גם חברי־הכנסת דן תיכון ואריאל
ויינשטיין טילפנו. חבר־הכנסת־לשעבר יהודה פרח התנהג מעל
ומעבר. הדגישי זאת.

• ומה עם אברהם שריר? השר שהביא אותך
למישרד־התיירות, ושקומם נגדו ונגדך את ועד־העובדים?
הוא
התקשר. הוא מתקשר כל הזמן. לפני ישיבה של בית־המישפט
הוא לא שוכח לאחל לי ״בהצלחה,״ ואחריה, הוא מתעניין
(דפנה ברק)
מאוד לדעת מה קרה. איכפת לי•

אוהבי־תיאטרון צעירים, המצטערים על כל ההצגות
שלא ראו כשהיו עוד יותר צעירים, אל להם לדאוג.
התיאטרון, כמו ההיסטוריה, חוזר על עצמו.
המחזות הקלאסיים מוצגים ממילא כל כמה שנים,
ועכשיו נזכרים אצלנו בכל מיני הצלחות מלפני 15 ,10ו״20
שנה, ועושים אותם שוב. בימים אלה ממש מוצגת ההצגה
״אנשים קשים״ אחרי 15 שנים, וכמובן ״מעגל הגיר
הקווקזי״ אחרי 20 שנה, ואפילו את סאלח שבתי תוכלו
לראות שוב. יואל זילברג חזר ארצה במיוחד כדי לביים
מחדש את ״בוטיק השקרים״ שהוצג כאן לפני שנים.
כיצד מחליטים להחזיר הצגה שרצה לפני שנים, מה
הקריטריונים להעלאה מחדש, שאלתי את יואל זילברג.
אני מניח שיש הרבה סיבות לכך. הסיבה העיקרית היא הזיכרון
של ההצלחות. נזכרנו שכאשר סטיק השקרים הורד מהבימה, הוא
הורד מפני שלשחקנים נמאס, אבל היה לזה פוטנציאל להמשך
ההצלחה. אני מניח שמאותה הסיבה החזירו את האידיוטית, את
שלמה המלך זשלם׳ הסנדלר, ואחרים.

• האם חוזרים לפעמים על הצגה שלא הצליחה
בעבר?
לעיתים נדירות, אבל כן. אני זוכר מחזה של פינטר, שהיה
בזמנו חדשני מאור ולא הובן על־ירי הקהל. אחרי כמה שנים
הוחלט שהקהל התבגר, והעלו אותו מחדש, והוא די הצליח.

• מה זה קהל ״התבגר״? הקהל גם מתחלה, אני
מניחה. איזה הבדלים אתה רואה בין הקהל של שנות
ה־ 60 ותחילת ה־סד לבין הקהל של היום, אם בכלל?
אני חושב שהקהל שלנו מאור התפנק בשנים האחרונות.
ההתחרות בין התיאטראות גדולה. עושים הצגות בתקציבים

תיאטרון

מישפט
לא, פשוט מטלפנים בצורה טבעית, כאילו דבר לא קרה. הלכתי
היום לבנק — אולי הליכה של כמה מטרים. אנשים ממש נישקו
אותי פיסית, בירכו אותי — אני לא מגזים. כשנכנסתי לבנק,
הפכתי לגיבור לאומי ממש!

יואל זילברג :

הורי התלמידים שלנו שולחים אותם לכפר כדי שגקפיר על
דברים מסויימים ונחנך לדברים מסויימים. ההורים לא יהיו מאד
שרים מזה שהילדים שלהם מעשנים, ואנחנו משתדלים לחוקק
חוקים ומבקשים שיכבדו אותם. כשיגמרו ללמוד במוסד וירצו
לעשן — שיהיה להם לבריאות.

• ומה באמת עם הדוגמה האישית?
אני לא יכול לאסור על אנשים מבוגרים לעשן. אבל יש הוראה
ברורה לכל העובדים שלא לעשן במקומות־ריכוז של הילדים.
בחדר־האוכל, למשל, אחרי ארוחה, יש בינינו מי שמתים לסיגריה
— ומי כמוך מבין את זה — אבל לא מעשנים. מתאפקים.

• ואולי, בעיקבות המיכתב, תעשו משהו דראם־י
טי באמת, ותראו לתלמידים שלבם שנאה דורש גם
נאה מקיים, ותפסיקו בולבם לעשן לגמרי?
תתפלאי, אבל אני שוקל את זה, וכבר התחלת לדבר עם
>דנ אלה שם י)
העובדים.

גדולים מאוד, הפקות עשירות. הקהל רוצה לראות על הבימה מה
שהוא לא יכול לראות בחיים. הוא רוצה אפילו לשבת טוב. נגמר
עידן האולמות המצ׳וקמקים. לא הכל טוב לו. הקהל של היום הוא
בררני.

• מבחינת החומר?
יותר מבחינת הגשת החומר. הוא דורש מישחק טוב, תפאורה
עשירה, אפקטים. חלק מהקהל גם נופע לחו״ל ורואה שם דברים
מדהימים. הוא רוצה בזה גם פה.

• ואם הקהל כל־כך השתנה והתפנק, ואתה נותן לו
הצגה שנתת לפני הרבה שנים, מה אתה משנה?
איפה אתה מפנק אותו?
הפעם, בעיקר, עברתי על ליטוש השפה. הכנסנו סלנג עכשווי,
שיפצנו תפאורה והוחלפו השחקנים שהיו אז. ביסוד זו אותה
ההצגה, אבל קצת יותר עשירה ומפוארת. עכשיו נראה איך יקבל
(דניאלה שמי)
הקהל של היום את מה שהצליח לפני שנים•

דוח מתוך כלא־הנשים

סגי ש חו

בבדא

תירצה כבר חודשים רבים, ורק באחרונה
נשפטה לשנתיים מאסר.

בבעייה כלשהי. הבנתי כי מרים זגל
וגרנות גרות באגף השני, אגף
השפוטות. באגף שבו הייתי, היו רוב
האסירות לפני מתן גזר־הדץ.
באגף־המיון נעולות האסירות במשך
23 שעות ביממה בתא. הן
מוצאות רק לארוחות ולשעת־טיול,
לפני או אחרי הצהריים, לפי בקשתן.

^ אוגטת
הקטיגיס
^ סתבר שהדמות המגושמת,
\ 1בריאת־הבשר, שישבה וטרפה
מולי, ואחרי שסיימה את ארוחתה
אכלה שיירים מצלחת אחרת, היא
״אונסת הקטינים״.
מישפחתה מתגוררת במקום מכובד,
שכונה מאוד אכסקלוסיבית. בשעות
היום, כאשר בני־המישפחה נהגו לצאת
לעיסוקיהם, היתה נשארת לבדה בבית.
בשעות הצהריים, כשהילדים חזרו
מבית־הספר, ויותר מאוחר, כאשר יצאו
ילדי השכנים לשחק, היתה ״האונסת״
יוצאת לאחת החצרות השכנות,
כשבידה חפיסת־שוקולד או סוכריות,
ומפתה את אחד הקטינים לבוא איתה
לביתה: שם היתה מפשיטה את הילד,
ומבצעת בו את זממה.
כך התנהלו העניינים במשך תקופה
ארוכה, עד ליום שבו לקחה את אחד
מילדי־השכנים והחזיקה בו שעות
רבות. כאשר חזר הילד לבית הוריו,
שחיפשוהו במשך שעות, סיפר מה
שקרה לו ולעוד כמה מחבריו.
הורי הילדים שגילם נע בין 9ל־12
פנו לקרוביה, והזהירו אותם לבל יקרה
הדבר ־שוב. אך לאחר הבטחות כי
ישגיחו עליה, ושהדבר לא יישנה, שוב
גבר עליה יצרה. באחד הימים תפסה בן

אחרי 10 ימים או יותר מועברת האסירה
לאגף אחר, ואז יש באפשרותה
לעבוד. לעובדות ניתנת רשות לצאת
אל מחוץ לתאים עד השעה 8בערב.
בשעה 8.30 נסגרים התאים, ובשעה 11
או 12 יש כיבוי־אורות.
כאשר הוציאו אותי מהתא בשעה 6
לארוחת־הערב בחדר־האוכל, ישבה
לידי בחורה נאה וחייכנית. היא הציגה
את עצמה כענת פרץ, ושאלה אם אוכל
לעזור לה באמצעות העיתון. שאלתי
לאיזו עזרה היא מתכוונת, והיא סיפרה
כי כתבו עליה פעמים רבות בעיתון,
אחרי שאחד מאחיה, חיים, התאבד
במיקלט בבאר־שבע. היא עצמה נודדת
ממקום למקום, ללא קורת־גג. היא אם
לילדה קטנה, הנמצאת אצל מישפחה
אומנת, ובעצמה מחפשת מישפחה
שתאמץ אותה.
ענת דיברה ללא מעצורים, והתרשמתי
כי סיפרה את סיפורה כבר
פעמים רבות.
שאלתי מיהן האסירות שישבו
איתנו ליד שולחן־האוכל, ומאיזו סיבה
כל אחת מהן נמצאת בכלא. ענת
הכירה את כולן. היא נמצאת בעזה־

נעמי אדווה(למערה וכרביה, אחו׳ שיחוווה מנרא.,נווה־תיוצה״) ,מסט־ת על
בגישותיו! ושיחותיו! עם חווה ער ,,אביבה גתות, גיתית זועארוב ואחוות בנרא
^ ״נווה־תירצה״ הגעתי יום
) לפני יום־כיפור. במחסן שם מיינו
את חפציי, נוכחתי לדעת כי אסור להכניס
לכלא כלי־איפור, ספרים בעלי
כריכה עבה, עפרונות ובלוק לכתיבה.
הסבירו לי כי יש קנטינה הפתוחה
פעמיים בחודש, ושם אוכל לרכוש את
הדרוש לי.
ניתנו לי שני חלוקים ירוקים
דהויים, וסוג מסויים של נעלי־ספונג׳ה
בצבע שחור. בתלבושת זו הובלתי
לאגף־המיון.
התא שאליו הוכנסתי היה מוזנח.
היו בו שש מיטות־ברזל, שלוש למעלה
ושלוש למטה. דלת־ברזל עבה, ובה
צוהר קטן מסורג. היה גם חלון שפנה
לכיוון כלא־רמלה.
אחרי שהדלת ננעלה, הסתובבתי
בתא בחוסר־מעש, ולאחר שעה קלה
בחרתי לעצמי תא בארון היחיד בחדר,
המחולק לשישה תאים. שם סידרתי את
החפצים שקיבלתי מהמחסן.
אחרי זמן־מה הביאה לי אסירה פתק
מאביבה גרנות, שאותה ראיתי בדרכי
לאגף. היא בירכה אותי לשלום בלבביות,
למרות שלא היכרתיה מקודם.
בפתק בירכה אותי אביבה לקראת
הצטרפותי לחבורה הנכבדת בכלא.
היא צירפה לפתק קפה שחור וסוכר,
וביקשה שאודיע לה אם חסר לי משהו.
בינתיים התאספו כמה אסירות ליד
התא שבו שהיתי. הן רצו לראות מי

האסירה החדשה שהגיעה. נהוג בכלא
להציע עזרה לאסירה חדשה.
קשה לנהל שיחה מעבר לדלת־הברזל.
צריכים להטות את האוזן
לכיוון הסורגים בצוהר שבדלת, ורק כך
אפשר לשמוע את דיברי המדברת
מהצד השני.
כשסיפרתי לאסירות שנשפטתי
לשלושה חודשים, למעט 17 ימי־המעצר
שריציתי בבית־המעצר באבר
כביר, היתה התשובה אחידה :״זה כלום!
כוס קפה ועוגה!״ ובאמת, לעומת
החודשים הארוכים והשנים שמרצות
האסירות בכלא, נראתה התקופה
שנגזרה לי כקצרה ביותר.

^ עגת פיץ
אימוץ
^ ין׳האסירות שבאו לראות אותי
*היתה גם מרים זגל.
את מרים הכרתי לפני שנים, זמן רב
לפני שעבדה אצל גאזי חקאק ב־מיסעדה
הח1ף המערבי.
מרים הכניסה כמה חבילות עטופות
בניילון דרך הסורגים. היו שם דברים
טובים כגון שוקולד, סוכר, קפה,
פיסטוק חלבי ומישחת־שיניים.
לחבילות צירפה מיכתב לבבי, שבו
סיפרה לי בין היתר כי היא המחלקת
את דברי הקנטינה פעמיים בחודש,
והציעה כי אפנה אליה אם אתקל

אסירה דימר
״הם מכניסים למים חומרים המרמים לצמיחת שעחת בג 1ף ד

של שכנים, ששיחק בחוץ. הדבר נודע,
והמישפחות התלוננו במישטרה.
היא נשפטה לתקופה ממושכת,
ונשלחה לנווה־תירצה.
רוב האסירות סלרו מהאנסת, ולא
התחברו איתה. בכל פעם שראיתיה,
ישבה באיזו פינה, כשמבטה בוהה בחלל,
ובידה שקית מלאה בדברי־מאכל.
את זמנה בילתה באכילה מכל הבא אל
היד.
מולי, ליד אותו שולחן, ישבה רמות
קצת מוזרה. פניה היו סמוקות. היא
חייכה אלי בפה פעור. אחת משיניה
הקידמיות היתה חסרה. ראשה התנדנד
ימינה ושמאלה לסירוגין, ואני
התרשמתי שכך היא מביעה את דעתה
בקשר לנאמר על״ידי אסירה אחרת.
יותר מאוחר הבנתי כי תנועות אלו
אינן רצוניות.
כאשר קמה ממקומה ליד השולחן
התנדנד גם גופה מצד לצד.
האסירות קראו לה ״דורית המדליקה״.
שאלתי
מה כל כך מדליק בה.
הוסבר לי שהשם מדליקה מתייחס
למעשיה וכי ״השיגעון שלה זה להדליק
רכב מישטרתי״.
המדליקה מתגוררת בירושלים, יחד
עם מישפחתה — הוריה ואחיה.
סוהרת המכירה את המישפחה
סיפרה לי כי מזה כמה שנים מחפשים
הקרובים חתן עבור דורית. הם רוצים

שתשב בבית, ולא מחסירים ממנה דבר.
אין למישפחה שליטה על מעשיה
וכשהיא נתקפת באותו דחף, היא
יוצאת מהבית, מצוירת בבקבוק־נפט
שאותו היא נוהגת לשפוך מתחת לרכב
מישטרתי ולהצית אותו. אז היא
עומדת במקום סמוך ונהנית להסתכל
בלהבות העולות מהרכב.
דורית נתפסה פעמים אחדות ונגזר
עליה מאסר־על־תנאי. אך באחרונה
הגזימה במיספר השריפות, ונשלחה
למאסר־בפועל.
דורית נהגה לבכות ולצרוח בחדר
שלה, והאסירות נשמו לרווחה כאשר
שוחררה מהכלא. כעבור כמה שבועות
שוב הוחזרה, בגלל שריפה נוספת.

״אגי אוהבת
אותך!״
^ אחד הבקרים קמה מהומה
₪1איומה בחצר של מיפעל תדיראן.
דורית שכבה על הדשא, וצרחה כי
תתאבד אם לא יביאו אליה סוהרת
מסויימת. סוהרות ניגשו אליה וניסו
להרגיעה, אך היא מיררה בבכי וחזרה
על דבריה שוב ושוב.
התברר שאותה סוהרת עמדה לעזוב
את עבודתה בכלא, כדי להתחתן.

שאלתי את ענת פרץ מדוע היא
נמצאת בכלא, והיא סיפרה :״פשוט
חוסר־מזל. הייתי תששית (גנבת) ,והבאתי
ים־כסף. בכל פעם הייתי
מסתובבת במקום אחר, עד שנמאס לי
ורציתי יותר קביעות.
״בא לי רעיון. ידעתי שבבית־מלון
חמישה כוכבים מסתובבות הרבה
ג׳ובות (שקלים) .אז הישגתי מפתח,
שפותח את כל החדרים 1 1.
הרבצתי הופעה מרשימה,
בבגדים יקרים, והייתי מסתובבת בכל
פעם במלון אחר. הייתי מריחה הרבה
קוק, וזה עלה כמה מאות דולרים ביום.
אז בכל פעם הרבצתי מכה של
תכשיטים וכסף מזומן, קונה סמים ונחה
בכיף, עד שהכסף היה נגמר, ואז הייתי
יוצאת שוב לעבודה.
״ככה זה נמשך תקופה, וחייתי כמו
מלכה.
״פתאום הגיעה תקופת־יובש, ואני
הייתי זקוקה לקוק. אז עשיתי טעות
ויצאתי לעבודה בלחץ, ונתפסתי על

״הטעות שלי היתה שנכנסתי לחדר
במלון שבו התארח שופט עם אשתו,
ולי לא היתה סבלנות לחכות עד
שהאורחים ייצאו. נכנסתי כשהם ישנו.
נתפסתי, ומחוסר־ברירה הודיתי.

אדמוניים, אך יש איסור מוחלט על
הצביעה לבלונד על גווניו.
בכלל, נראה לי שיש כאן איזה
חוסר־הגיון, כאשר אסור לאסירות
להשתמש בסכו״ם, ולכל אסירה יש כף
אחת לאכילה, וכאן במספרה מאפשרים
לאסירות להשתמש במיספריים.
היה קשה לי להתרגל להשתמש
בכף לכל מטרה, כמו לחתוך מלפפון
או לאכול ספגטי, היו אסירות שנאלצו
להשתמש בידיהן כדי לאכול, לאחר
שהכף נגנבה מהן, ולא הצליחו להשיג
כף חדשה.
יותר מאוחר למדתי מאסירות
מנוסות וותיקות להשתמש במקלון
קטן, כדי לחתוך דברי־מאכל ולהכין
סלט.
אותו מקלון מצורף למישחה
קוסמטית להסרת שערות בשם הפילן.
מישחה זו נמכרת בקנטינה, ורבות
קונות אותה בגלל המקלון.
באגף־המיון היתה רק מראה אחת,
וזו היתה בחדרה של גיתית
איזרעאלוב.
את גיתית פגשתי בחדר־האוכל,
והיא נראתה לי די מסוייגת ושומרת
מרחק מיתר האסירות. למרות זאת
ניגשתי לתא שבו גרה עם אשה בחודש
התשיעי להריונה. הן היו רק שתיים
בחדר די קטן. החדר היה מקושט
בציורי־פרחים וסלסלות מצמר, שאותן
סרגה גיתית בכלא.
זה היה בערב יום־כיפור. גיתית
ישבה על מיטתה, כשבידה ספר־תפילה.
היא נראתה מאוד מטופחת,
למרות תילבושת־הכלא.
בעודי מסתכלת בראי, שאלתי את
גיתית אם תצום. אז סיפרה לי כי
מישפחתה מאוד דתית, ולמרות שהיא
רואה עצמה כאנגליה, תצום.
יצאנו יחד לחדר־האוכל לארוחה המפסקת.
באותו ערב הירשו לאסירות
להסתובב בחוץ, גם לאלה שלא צמו,
כמוני.
כיפור בכלא היתה חווייה בלתי־נשכחת:
המיטבח הפך לבית־כנסת
מאולתר. האסירות עמדו בשורה, כדי
להדליק נרות־נשמה. בהעדר מיט־פחות־ראש,
קשרו לראשן מטפחות
מליגנין, חומר המחולק לאסירות אחת
בחודש והמשמש לכל מטרה, כגון
נייר־טואלט, צמר־גפן או מיטפחת־אף.
אחרי הדלקת הנרות סידרו כמה
שורות של כסאות בחרר־האוכל, ואחת
האסירות קראה סליחות מתוך ספר־

אסירה יזרעאלוב
״אני נוסעת בכל העולם בדרסנים מזז״פים ותפילה.
היתר הצטרפו אליה במקהלה.
היו שבכו והתרגשו מאוד.
הבעל שלח זר
הרי התפילה יצאו האסירות
\ 1לטיול בחצר. אני טיילתי עם
גיתית. הייתי סקרנית, ושאלתיה
שאלות רבות שעל רובן לא קיבלתי
תשובה. למרות הופעתה השברירית
והעדינה, היתה בה קשיחות מסויימת.
היא העדיפה לשוחח על דברים
שהעיקו עליה.
גיתית סיפרה לי כי התנכלו לה
מהרגע שבו הגיעה לכלא. היא התכוונה
לקצינות ולסוהרות. לדבריה
הפריע להן שהיא אשכנזיה ובלונדית.

אסירה יערי(בזמן המישפט)
״היזהרי מאביבה גרנות ודורית
דרשה שיביאו את הסוהרת
מייד, ואכן אחרי התייעצות קצרה בין
אחת הקצינות ושתי הסוהרות הוזעקה
אותה סוהרת לחצר תדיראן.
דורית קמה ממקומה והסתערה על
הסוהרת בנשיקות. היא דרשה לבוא
איתה לחתונה, וביללות קראה :״אני
אוהבת אותך! אל תעזבי אותי! אני
אבוא לשבת אצלך על המדרגות עד
שיגרשו אותי!״
הסוהרת, שהיתה במבוכה איומה,
אמרה שהכל יהיה בסדר, אך כשפנתה
ללכת זרקה דורית את עצמה על
הריצפה ומשכה בחצאיתה של הסוהרת
המבוהלת. בקושי אפשר היה לנתק את
ך וסף על ענת פרץ משתתפות
דורית מהסוהרת, שהצליחה לבסוף ^בקורס־הספרות עור חמש אסירות.
לברוח כל עוד רוחה בה. מעניין היה הן לומדות לספר ולצבוע שיער על
לראות כיצד הטירוף משתלט על ראשיהן של האסירות . .גם קצינות
הסביבה. במיקרים כגון אלה הפגינו ומנהלת־הכלא נהנות משרות המספרה.
הסוהרות חוסר־ישע מוחלט. יותר ביום השישי, כאשר בנות־הקורס
מאוחר הייתי נוכחת במיקרים שאיתם מתאמנות, מוזמנות אסירות למספרה,
אי־אפשר היה להתמודד בהגיון, ומי ולרוב יוצאות משם כשהן בעלות
שהיו מעמידות פני מטורפות או תיסרוקות מאוד מפוארות.
״עצבניות״ היו משיגות את מטרתן
גם לגבי צבע־השיער ישנם כללים.
בקלות.
מותר לצבוע שיער בגוונים כהים ו־

״מצד אחד טוב שהגעתי לכלא, כי
כבר כמעט נגמרתי מהסמים, ונראיתי
כמו שלד. כאן קיבלתי טיפול ושמנתי.
״אין לי אף אחד, ולא באים לבקר
אותי, ולא מכניסים לי ביקורים. אני
מקווה לגמור את המאסר, ולסדר לי
משהו בחיים.״
בינתיים משתתפת ענת בקורס־ספרות
בכלא, ואולי, כשתשתחרר,
תוכל לעבוד במספרה ולהשתקם.

היאי של
גיתית

אסירה פרץ
האח התאבד במיקלט

אמרתי לה שגם אני אשכנזיה, ולא
מרגישה בשום הבדל, והיא אמרה כי
המראה שלי מטעה, כנראה.
קשה היה להמשיך בשיחה, היות
ובינתיים התאספו אסירות אחרות.
חלק מהן היכרתי בעבר, כאשר כתבתי
את הסיפור שלהן. מעבר לגדר קראו
לקראתי אסירות מהאגף השני, ושאלו
אם חסר לי משהו. קיבלתי פתקים
מכמה אסירות מהאגף השני, שרצו
לפרסם את סיפורן וביקשו עזרה.
המשכתי לשבת עם גיתית על
הספסל הכתום שבחצר האגף. לא רחוק
משם עומד שולחן פינג״פונג, ורק
הגדרות, המפרידות בין האגפים,
משוות למקום אווירה של כלא. באותו
ערב היתה האווירה מתאימה יותר
לקיבוץ.
למחרת, בבוקר יום־כיפור. כש־התאים
נפתחו על־ידי הסוהרות, הגיעה
אלי גיתית. היא הביאה לי עיתונים
והסבירה לי כי ביום־האתמול היתה
קצת מתוחה, בגלל השאלות שלי.
עיתונאים עשו לה עוול, כך אמרה,
והציגו אותה באור מאוד שלילי. היא
יודעת שהמישטרה עומדת מאחורי כל
הפירסומים, ולכן החליטה שלא לדבר
עם אף עיתונאי אחד, עד לאחר
המישפט.
היא סיפרה כי היא נשואה באושר,
וכי בעלה נמצא בלונדון, ומאפשרים
לה לטלפן אליו מדי פעם. שאלתי מה
הוא אומר על כל העניין, והיא ענתה:
״מאז המיקרה מטרידים את בעלי
ומספרים לו שאני רוצחת. שואלים
אותו איך הוא יכול לחיות איתי,
שהייתי זונה בעבר, שהסתובבתי
בעולם עם כל מיני פושעים. בעלי לא
עונה ולא מתייחס. הוא יודע בדיוק מי
אני וסומך עלי.
״פעם, בשיחת־טלפון, אמר לי:
׳גיתית. אני לא מבין מה הביג דיל
והרעש שעושים מהסיפור שלך
בישראל. הרי זה לא המיקרה היחיד,
ובטח בכל יום נרצח שם מישהו, או
איזה אוטו נופל מהכביש. מדוע שם
בישראל מנפחים כל דבר, מה קרה כאן
בסך הכל?׳
״בעלי מאוד קשור אלי, ושלח לי
לכלא זר־פרחים נפלא. הזר לא הגיע
אלי עד היום. הוא היה מיועד ליום־
הולדתי.
״אין לי כוונה לשחק כאן את
המדונה התמימה. נכון, עברתי משהו
בחיים וישבתי כמה שנים בכלא
במיזרח הרחוק. ראיתי עולם!
״עכשיו אני טוענת שלא רצחתי את
(המשך בעמוד )34״

אתה₪₪ן והשקל

..קנון״ הבסידה
בתביעת זכויות

חאת יגאל לביב

אייזנס־־ג מ סרב
לקצץ בע מלו ת
איש־העסקיס שאול אייזנברו.
דחה באחרונה פנייה רישמית של ממש־לת־ישראל
להקטין את אחוזי״העמלה
המשולמים לו על עיסקות־הנשק של
ישראל עם סין העממית.
אייזנברג מקבל עמלה של >.1694
שיעורי־העמלה הגבוהים אושרו לו
בשעתו על־ידי ראש ממשלת־ישראל
מנחם בגין, שאף התחייב לפני
אייזנברג כי העמלה לא תקוצץ בעתיד.

חברת־הסרטיס הכושלת קנון הפסידה
באחרונה בתביעה שהגישה בלונדון
לבעלות על סרט מתוכנן על מילחמת-
פוקלנד.
בית־המישפט העליון בלונדון דחה
את התביעה, וחייב את קנו[ לשלם לנתבעים,
שכתבו את התסריט, הוצאות
בסר 60 אלף לי״ש.
ק1ון הודיעה בפסטיבל-קאן האחרון
כי תפיק את הסרט בהשקעה של חמישה
מיליון דולר.

ידיעה זו פורסמה בשבועון ישראל
שלנו בניו־יורק.
אייזנברג הצטרף לסיור האחרון של
שר־החוץ, שימעון פרם, לדרום־
אמריקה, ועימו גם דויד קימחי, מי
שהיה מנכ״ל מישרד־החוץ שהוא כיום
יועץ לאייזנברג. הבקשה להקטנת
העמלה הועלתה בעת הסיור האחרון,
אולם אייזנברג דחה את הבקשה לחלוטין.

איש־עסקים
אייזנברו.
בגין התחייב

׳שואל׳ מימן סיוו של
זובין מהטה בשמאן

סשיטת־רגל לאימפריידו הגינס
של ססון

מנצח התיזמנרת הפילהרמונית הישראלית; זובין מהמה, נתן באחרונה
קונצרט עם התיזמורת של פירנצה בנסיכות עומאן, והדבר התאפשר תודות
לתרומת איש־עסקים ישראלי, הרוצה לפתח יחסים טובים עם עומאן.
הדבר נודע לכתב ניו־ינרק ט״מס, שראיין את מהטה באחרונה. הראיון התפרסם

פרוייקט גדול של חברת־הבנייה
האמריקאית של זכריה דריקר נפתח
בימים אלה בניו־בראונשוויק, במדינת
נ־ו־ג׳רסי. הפרוייקט יכלול 650 בתים

שנת שבתון
ב־ 27 בדצמבר. מהטה הסכים לדבר אחרי שאיש־העסקים הישראלי מימן באותו
הזמן גם קונצרט נוסף בבומביי.
בראיון מודה מהטה כי אינו בטוח אם התיזמורת הפילהרמונית של ניו־יורק
תחדש עימו את החוזה לעוד ארבע שנים, וזו גם הסיבה לשנת־השבתון שנטל
לעצמו.

ציוד שואל בידי
דוום־אפויקה נגד אנגולה
הישראלים מקבלים משכורת ממוצעת ׳
של 7000 דולר לחורש.
הדרום־אפריקאיים טרם פתרו את
בעיית המנוע של המטוס. המנוע בלביא
היה צריך להיות של פרט אנד
ויטני האמריקאית, שלא תמכור אותו
לדרום־אפריקה.
החברה הדרום־אפריקאית הבונה את
הצ״טה והלביא היא חברת אטלס
הממשלתית.
דרובדאפריקה משלמת לישראל
תמורת הציוד באספקת תותחים מדגם

0883-9832

בית־המישפט מנסה עתה לחפש את
הכספים שנעלמו. הוא מוציא למכירה
את ביתו של גאז, ואת היאכטה שלו.
הבית מוערך ב־ 5.5מיליון דולר.

הוביצר 155מ״מ. לפני כעשר שנים
נכשלה ישראל בניסיון להשיג את הידע
לייצור התותחים מאמריקה ומקנדה,
ונעזרה בידידים בסי־איי-אי, ש0יפ־

קו לדרום־אפריקה את הידע הדרוש.
הממשלה האמריקאית אינה מתערבת
בהעברת הידע של הלביא לדרום־
אפריקה.

קבלן דרוקר
650 בתים בנדרים
בודדים, שיימכרו ב־ 70 אלף דולר
האחד. על הפרוייקט דיווחו גדולי
העיתונים בניו־יורק ובניו־ג׳רסי,
וביניהם נירי1רק־ט״ם ס.
בראיונות לעיתונות אמר ררוקר כי
הבתים מיועדים לשוק לא־ידוע של
קונים, הקרוי בפיו הקונים־בפעם־
הראשונה. עד כה, לדבריו, מנע המחיר
הגבוה של הבתים מצעירים רבים
לרכוש בית. הפרוייקט החדש יאפשר
גם לצעירים לרכוש בית ברמה גבוהה
ובמחיר נוח, כאשר רק 5מהמחיר
ישולם במזומן. מחירי הבתים ינועו מסג
ועד 125 אלף דולר לבית.
לפי העיתונות, חברות־הבנייה של
דרוקר צברו ניסיון של 26 שנה, והקימו
עד כה יותר מ־ 30 אלף בתים. החברות
מעסיקות כיום 3000 עובדים ויותר.

•ג.מדדא \ 10 זאן־זטאשק־זסאז א *

?:חך* כעקס 5,דח,ו!הן * ץ?ן*דו.וו \ 1ח 0 /דד\ 1/א ס1־זזס ;5זן ז 151א ס

וזו

£013 ,מ \ 010 3111812ו3611 160111־18 181־ 0 8 11111ת 8011111 ^ £
6׳זנ 10ז 118 31ם 1ץ1׳ 0ח־ז1י< 318ק71ג1
ויזסז) 0131100־ 10501ח ס 1ז 0ק ^835106 115 1
111*8 10־ 0 0 )1 1513611 001001110ו51ו׳י\ 6ן 1116

; 3 8־ 11*01

? 8 *114 1^ * 1ס*

רוקחת בת נשיא
הוכתרה בדמשק, על־ידי האוניברסיטה
המקומית, בתואר מוסמכת
למדעי־הטבע ברוקחות, בושרא אל־אסד,
בתו הבכורה של נשיא סוריה,
חאפט׳ אל־אסד( ,שהוא גם אב לארבעה
בנים) .שטח התמחותה של הרוקחת אל־אסר
הטרייה: חקר זיהום המזון והמים.

אלמנתו של נשיא

^\{#311*5ח^וס״וסז 151*3611
1987ח^מז^גיס

נתמנה למבקר מערכת־הביט־חון,
אלוף(מיל׳) משה גדרון,62 ,
בעל עבר צבאי מגוון (איש פלמ״ח,
אלחוטן באוניית־מעפילים, קצין קשר
ואלקטרוניקה ראשי וראש אגף־כוח־אדם
במטה הכללי) .גדרון, יליד תל־אביב,
הוא אב שכול(שבנו, קצין־שריון,
נפל במילחמת יום־הכיפורים) ,שמילא,
אחרי שיחרורו מצה״ל, שורת תפקידים
אזרחיים נכבדים: מנכ״ל חברת טלרד,
מנכ״ל מישרר־התיקשורת וקונסול־ישראל
באטלנטה שבארצות־הברית ,
מישרה אותה מאייש כיום מוחמר
מצרווה, איש כפר־קרע.

נחוג בתל־אביב, יום־הולדתו ה־
60 של יהושוע (״שייע״) גלזר,
מבחירי הכדורגל הישראלי. גלזר, כיום
נהג אוד, היה במשך שנים חלוץ מכבי
תל־אביב והוצב פעמים רבות (ב־35
מיפגשים בינארציים) בנבחרת ישראל,
במיסגרתה קלע 18 שערים. על גלזר,
הידוע גם במענה־הלשון שלו, מסופר
שכאשר העניק לו, כנציג קבוצתו,
נשיא המרינה השני, יצחק בן־צבי, את
גביע־המדינה ואמר לו ״שמעתי עליך!״
השיב לו גלזר מיניה וביה :״גם אני
שמעתי עליך!״

הישראלי, הידועה בשם המיסחרי ססנן
(ששון) הגיעה לידי כונס־הנכסים.
החברה היתה בין הגדולות באמריקה,
ומחזורה עלה על 250 מיליון דולר
לשנה. החברה היתה ב־ 1982 המובילה
בענף, עד שחברת לנרדאש השתלטה
על השוק.
פרוטוקול בית־המישפט, שדן בחברה,
מגלה פרטים מאלפים. פול גאז
נאסר בשעתו על האזנה לטלפון של
אשתו. פעם אחרת נאסר על תקיפת
אמן במנהטן. באחרונה התלונן כי אלמוני
מנסה לרצחו.
בית־המישפט מינה מנהלים לחברה,
ואסר על גאז להתקרב אליה. גאז עצמו
אינו מיוצג על־ידי עורר״דין, מאחר
שכמה מהם, שהעסיק, עזבו אותו מפני
שלא קיבלו כל תשלום. דו״ח מנהלי
החברה לבית־המישפט תיאר שיחה עם
גאז כך :״יש מאחורי כמה אנשים
קשוחים ביותר, ואינני יכול להשתלט
עליהם. וברור כי גם המנהל הממונה לא
יוכל להשתלט עליהם ״.גאז הצביע על
המנהל ואמר לו :״אתה גר ברחוב ה־,64
תיזהר. אני הייתי חבלן מעולה בצבא
הישראלי, והייתי מסוגל לפוצץ בית
כך שלא יישאר ממנו כלום, וכך לא
יהיה סימן למה שגרם לפיצוץ. אני
יודע מה מנהל מטעם בית״המישפט
מקבל, אתה מקבל פרוטות, יש כאן
בעסק הרבה מיליונים. אני יכול לעשות
שיחת־טלפון אחת, ומישהו יבוא
לכאן עם שק של כסף, מאות אלפים,
כמה שתגיד. אנו יכולים לעשות כאן
מיליונים, אם תדע מה צריך לעשות.״
פקיד בית־המישפט העיד כי כאשר
בא למישרדו של גאז לקחת תיקים, ירק
בו גאז וסירב למלא אחר הצו. הפקיד
חזר עם שלושה שוטרים ועשה חיפוש
בביתו של גאז. גאז נעצר, ונאסר עליו
להתקרב למנהל הממונה או לטלפן
אליו.

־דמסק^ז

אלחוטן, אדוף, קונסזר

,,שמעתי עליה״

ממלכת־הג׳ינסים של פול גאז

מנצח מהטה

דרוס־אפריקה מסתייעת בציוד ישראלי
מתוחכם במילחמתה נגר אנגולה
— מסר הירחון ישראלי פור״ן אפ״רס,
המופיע בקליפורניה, בגליון דצמבר.
העיתון מסר כי מאות מהנדסים וטכנאים,
שפוטרו מן התעשיה האנזירית
הישראלית בגלל ניטול ייצור מטוס הלביא,
עוברים לדרוס־אפר-קה שתיבנה
את הלביא במקום ישראל, ושמו יהיה
ראזפרד.
בפלישה הנוכחית של ררום־אפריקה
לאנגולה היא משתמשת במטוס הקרוי
צ׳יטה, שהוא מיראד 3הישראלי המיוצר
בררום־אפריקה בידע ישראלי. הציוד
האלקטרוני בצ״טה זהה לציוד
הישראלי במטוס הכפיר, קודמו של
הלביא. הציוד מנטרל את הטילים
הרוסיים נגד מטוסים, שיש לאנגולה.
ציוד חדיש נוסף, שישראל סיפקה
באחרונה, הוא מטוס בואינג, שהוסב
למעבדת־ציוד אלקטרונית מעופפת.
כן סיפקה ישראי לדרום־אפריקה מד
ל״טים נמטוס־זעיר־ללא־טייס).
הירחון מוסר כי דרום־אפריקה תיבנה
את מסוס הלביא במקום ישראל.
כיום עובדים יותר מ־ 12 אלף ישראלים הנבנה צבאי ציוד בייצור
בדרום־אפריקה, ומיספרם גדל מדי־יום.

פרו״קט חדש
של ד רוקד
בניו־גרס

גזבזדג די ם

^ 1ע 81111)1 1 <3

ץ13ג

1511-ו 1קוי* £זיו 0 11$״ 6י! 3 1105 יוז \ 5נ 800111

הפירסום ב״ישראלי פוריין אפיירס״
ינתר מ־ 12 אלף ישראלים שבדים בדרנם־אפריקה

נחוג בטכסאס, תוך כדי פירסום
סיפרה החדש על פרחי־בר, יום־הול־דתה
ה־ 75 של קלאודיה אלמה
ג׳ונסון, הידועה יותר בשם־החיבה
שהעניק לה בעלה ,״ליידי בירד״.
ג׳ונסון היא אלמנתו של לינדון ביינס
ג׳ונסון, נשיאה ה־ 36 של ארצות־הברית
( 1963־ )1969 ואחת משתי אלמנות
נשיאי ארצות־הברית שעדיין בחיים.
השנייה היא ג׳קלין קנדי אונאסיס.
האלמנה ג׳ונסון היא בעלת תחנות־שידור
וחוות־בקר.

עירום בנוצות
נ חוג בפאריס, יום־הולדתו הסס
1של ה״פולי־ברדר״ ,מועדון־הלילה
ששמו הולך לפניו בהופעת־הקבע הלילית
שלו, הנמשכת שלוש וחצי שעות
בדיוק והמרתקת אליה, בכל ערב, אולם
מלא של 1500 צופים. בהופעה משתתפות
150 רקדניות, זמרות וחשפניות
יפהפיות. פולי, שסימלו המיסחרי הוא
נערות־העירום המקושטות בשלל נוצות
צבעוניות, בנוי על חורבותיו של
מינזר קדום ובו גם נולד ריקוד הקאן־
קאן מניף־הרגליים, שאחד מצופיו
הקבועים, בסוף המאה שעברה, אנרי
טולוז־לאוטרק פגוע־הרגליים, הירבה
להנציחו בציוריו.

18 דורות במרים
נפטרה בכפר־יסיף שבגליל
המערבי, בגיל ,58 ויולט ח׳ורי,
האשה הערביה היחידה שמילאה אי־פעם
בארץ את תפקיד היו״ר של מועצה
מקומית. ח׳ורי, בתו של איש־מישטרה
מקומי ואם לבנונית, היתה אם לשלושה
בנים (מיסעדן, ביוכימאי ורופא),
עובדת סוציאלית במיקצועה, שהקדישה
את שנותיה האחרונות למאבק
זכויות בני״עמה. מישפחתה חיתה בכפר
בן 6000 הנפשות מדורי־דורות והוציאה
מקירבה 18 דורות של כמרי הכפר
בזה אחר זה.
העולם הז ה 2627

;...וגם וה...ונם ז ה...וגם זה ...וגם?ה...וגם זה1...גם זה 1...נם

ד ע1
מ לונ דון
האם וה יכול להיות שלונדון כבר לא מה
היתה פעם? או שאנחנו השתנינו והתבגרנו
״נעשינו צינים וביקורתיים ופחות מתלהבים?
הכל יכול להיות. ובכל זאת, כשכל העיר הנהדרת
הזאת פקוקה כמו דרך חיפה בבוקר, ואתה רוצה
לנסוע דווקא מעל האדמה, כדי לראות משהו,
והמונית נוסעת במהירות של שני ק״מ בשעה —
אין ברירה אלא להתעצבן.
וכמו שאתה מתעצבן, גם הנהג האנגלי
מתעצבן, ומרוב עצבים הוא שוכח שאנגליה היא
מולדת הנימוס והאיפוק, והוא מתחיל לקלל את
חבריו הנהגים, ועושה עצירות איומות, וראיתי
אפילו נהג אחד שירק לעבר נהג אחר.
הזבניות בחנויות אומנם נישארו מנומסות כמו
שהיו, אבל קצב־העבודה שלהן ירד אל מתחת
לגבול הסביר. כשיש תור של עשרה אנשים
(ולפני חג־המולד אין תור קצר מזה) ,והקופאית
לוקחת ממך את הכסף בקצב של צב־חולה, ואחר־כך
מדברת בנימוס עם זבנית אחרת, ואחר״כך
קוראים לה לטלפון והיא מבקשת סליחה (מאוד
בנימוס) ונעלמת לחמש דקות, וכשהיא חוזרת היא
מחייכת בנימוס וממשיכה לשרת את הקהל
שמראה סימני־התמוטטות(קהל אנגלי, כמובן, כי
הזרים, כמוני, ויתרו על הקניה).

בחנות־פירות אחת בלונדון מכרו תאנים. לא
לפי מישקל, אלא לפי חתיכה. כל תאנה 49 פני,

נופ״ם לא לוקחת סיכונים
במדינת מסצ׳וסטס, בה גרתי כמה חודשים מחיי, היה חוק בלתי כתוב
שאמר :״אם אתה לא מבסוט ממזג־האוויר — חכה חמש דקות״.
זה נכון שחמישה חודשים בשנה היה שם קור־אימים ושלג כיסה בגבהים
שונים, את פני האדמה. אבל בחודשים של הלא־שלג ולא־כפור אימים, אי
אפשר היה לדעת מה יהיה מזג־האוויר בעוד חצי שעה.
היית יוצא מן הבית ביום שמש בהיר ונפלא, לבוש במכנסי־ג׳ינס ובחולצה

קצרה, וחוזר הביתה בסופת־גשם מלווה בברקים וברעמים. כשגמרת
להתייבש ולהחליף בגדים, כבר יכולת לראות מבעד לחלון שהגשם נעלם,
ובמקומו יצאה שמש חמימה ונעימה, והשמיים קיבלו מבע כחול של תינוקות.
אבל זה באמריקה — שהיא ארץ האפשרויות הבלתי סבירות. אצלנו יש
סדר. ארבע עונות־שנה, שלא מתערבבות אחת בשניה. שיבעה חודשים של

קיץ משגע (טוב, לא כולל כמה ימים של חמסינים קשים) ,אביב נהדר בן
חודשיים בערך, סתיו שנופל, בדרך־כלל, על יום חמישי אחרי הצהריים,
וחורף.
ובחורף — כמו בכל חורף — מגעיל. גשם, קור, ברקים, רעמים, הפסקות־חשמל
שכונתיות, גגות דולפים, חלונות שמכניסים אוויר קר, פקקי־חשמל
׳שקופצים בלי הרף, כביסה שלא מתייבשת, שמיים בצבע דיכאון ונהרות
במקום רחובות.
זה נכון שגם באמצע הזוועה הזאת יש פתאום יום של שמש, ואז כולם
יוצאים לגגות לתלות את הכביסה ואומרים זה לזה :״איזה יופי של יום״,
וכולם שמחים מאוד. חלק מהשימחה הזאת היא בגלל ההפתעה. אף אחד לא
ידע שפתאום יהיה יום שמש.
כן. אף אחד. כולל השרות המטרולוגי, שמה שהוא עושה — לפחות מאז
שהתחלתי לבדוק אותו — זה מבלבל את בני־האדם, ועושה להם מה
שעושים להם מדורי האסטרולוגיה בעיתונות. זאת־אומרת, הוא נותן את כל
האפשרויות וכל אח:־ ימצא לעצמו משהו מתאים.
הנה ביום הראשון שעבר, ה־ 20 לדצמבר, יצאתי החוצה בגשם וקיללתי
את יומי. בצהריים התישבתי לקרוא את יריעות אחחנות ומייד עלה חיוך על
פני. שם היה כתוב באותיות שחורות :״בשלושת הימים הבאים לא צפוי גשם.
כך צופה החזאית מרגלית רייכמן. עם זאת יהיה מעונן חלקית והטמפרטורות
ישארו נמוכות.״
רצתי הביתה, הפעלתי את מכונת־הכביסה, פתחתי את כל החלונות,
ושלחתי נשיקות באוויר לגברת מרגלית רייכמן. אבל כל זה נגמר בערב,
כשהתישבתי מול הטלוויזיה לראות את מבט, ושם אמרו לי בקול ברור
וצלול :״הלילה, מחר ומחרתיים ירדו גשמים בצפון הארץ ובמרכזה.״ פתאום
הסכמתי עם אלו שאומרים כל הזמן שהטלוויזיה מעצבנת אותם כשהיא
מביאה לציבור רק את החדשות הרעות.
אז הלכתי לחפש מה כתוב בעיתונים האחרים. חיפשתי ברבר ולא מצאתי
שום מזג־אוויר. המפאיניקים החליטו להתעלם ממנו, כנראה. לעומת זאת
בעל המישמר החליטו לא לקחת צ׳אנסים ולא להגיד אם יהיה גשם או לא.
הם דיווחו רק על הטמפרטורות ברחבי־הארץ. מי יבדוק מחר אם בירושלים
באמת היו שש עד עשר מעלות ובטבריה עשר עד .15
ספר בישול

מאכלי קיץ הוא ספר שיצא בסתיו ואני גיליתי
אותו׳ בחורף. זהו סיפרה השני של סוזי דוד,
שגדלה על המטבח הספרדי־בלקאני (בולגרי),
וטעמם של המתכונים, המופיעים בספר, מלבד
היותו נפלא ממש, מזכיר לאחדים מאיתנו את
טעם המיטבח של סבתא.
למרות שהספר מתכוון למאכלי קיץ, הרי אין
זה סוד שהחורף הישראלי דומה לקייצים של
ארצות אחרות. ואין שום סיבה למה לא נאכל
עכשיו כבד ברוטב פטרוזיליה, איטריות בשמן־
זית ובזיליקום, בקלה בתוספת חומוס ופילפל
ירוק או עגל ברוטב טימין וצלפים.
ספר מאוד מאוד לטעמי.
מאכלי קיץ מאת סוזי דוד, הוצאת כתר.

אלברט פירות אוהב פירות. אבשלום ינאי יודע
לבשל. שני אלה חברו ביחד והוציאו ספר שבו

חדר המילחמה של וינסטון צ׳רצ׳יל
כמה שממציעס אפשר לקנות בשעתיים?
כלומר כמעט דולר 1.60 .ש״ח לתאנה אחת.
קניתי אחת — אין לי הסבר מדוע — טעמתי

ריקתי•

האוכל האנגלי נשאר אותו דבר. אין לו לאן
להידרדר יותר. מה שכן הצליח להידרדר זה
הקפה. בכל מיסעדה, בכל בית־קפה, בכל בר.
כשטועמים את הקפה האנגלי מייד מבינים למה
האנגלים שותים תה. בשביל מאנייקים של קפה,
ששותים אותו 15 פעמים ביום — זה עונש גדול.

סיגריות אמריקאיות עולות בחנות הפטורה
ממכס בנמל־התעופה היתרו 7.5לירות שטרלינג,
כלומר 15 דולר. בכל שדה־תעופה אחר עולה
עשר ער 11 דולר. למה? ככה!

כמעט בכל חנות״מזון גדולה שבה הייתי
(והייתי בכמה כאלה) ,ראיתי המון מוצרים
,מתוצרת־ישראל. אז למה היצוא שלנו נחשב

נ י״ ל י״
חברה שלי קראה בעיתון שאהוד מנור מאוד
ממליץ על הצגה בשם 1^ 01 (8ץ? 841111<.0
החברה שלי מאוד אוהבת את אהוד מנור. אותי,

לעומת זאת, היא כנראה לא כל־כך אוהבת, ולכן
היא קנתה לי כרטיס להצגה, והכריחה אותי
ללכת. שעתיים ישבתי וחשבתי מה לעשות כדי
שהעיניים לא תיסגרנה לי. מוקש־נעל.

ל1עוים
לא צריך לנסוע עם בעל לחו״ל. יש הבדל
גדול בין שני המינים, למרות כל מלחמות
השיוויון שפרצו בעולם. הם מתעניינים במה
שאנחנו לא מתעניינות וגם להיפך. אז אם אפשר
לסדר, שכל אחד יסע לחוד זה הכי טוב. אבל
לפעמים אי אפשר. כמו שקרה לי הפעם. אז כמה
ערבים לפני הנסיעה הוא הבטיח לי חגיגית
שהפעם הוא לא יתערב לי בחיים ולא יספור בכמה
חנויות הייתי.
הסכמנו על ביקור במוסיאון אחד בלבד בכל
יום, והסכמנו שלא נראה טלוויזיה אנגלית בגלל
שבאנו רק לשלושה ימים וחבל על הזמן. וכמובן,
הסכמנו לא ללכת ברגל בתוך הגנים של לונדון
כי עכשיו קר והרגליים כואבות, ובכלל טיול של

למעלה מ־ 120 מתכונים. מנות ראשונות, מרקים,
בשרים, דגים, עוף, תוספות וקינוחים.
הבעיה היא שאת חלקם הגדול של המתכונים
אנחנו כבר מכירים, ולאחרים פשוט הוסיפו איזה
פרי. האם לא שמעתם עד היום על תפוח־עץ
ממולא, גביעי־אשכוליות במלית־בשר, סלט
וולדורף בתפוחי־עץ, או מיטבל אבוקדו בגבינה
לבנה ושוט?
ובכל זאת, פה ושם יש רעיונות חרשים למי
שאוהב את טעם חפירות כשהם מבושלים.
ממיטבחו של אלברט פיחת. מאת חיים בנאי
ואבשלום ינאי. הוצאת מולן. מחיר 24ש״ח.
ועכשיו ...מיקרוגל, כמובן. הספר מיועד
למתלבטים אם לקנות מיקרוגל או לא, לאלה
שכבר החליטו בחיוב אבל לא החליטו איזה. כל
מה שצריך לדעת על פעולת התנור־בזק הזה,
כיצד מטפלים בו, כיצד הוא פועל, איפה להתקין
אותו, איך לנקות, באילו כלים להשתמש ומה לא
הולך עם מיקרוגל. אחרי כל זה גם מתכונים.
חלקם נשמעים מעניינים מאוד אבל לא יכולתי
לנסות אף אחד מהם כי אין לי מיקרוגל.
א״ב בנויקחנל מאת עופרה ואוסנת קצגק.
הוצאת ר. סירקיס, מחיר 19.90ש״ח.

ואחרי כל זה מה צריך אם לא איזה ספר חדש
על דיאטה? אז יש. הפעם זאת דיאטת־הצירופים

שלוש שעות בין עצים שהשירו את עליהם,
משעמם אותי.
אחרי סידרת־ההבטחות הנ״ל לא חשבתי שיש
בעיה.
כשהגענו ללונדון הסתבר שבדיוק מתקיימת
בה אליפות אנגליה, או העולם, או אני לא יודעת
מה של סנוקר. טוב, זה ברור שהבעל שלי לא אשם
שהוא לא ידע על זה קודם, אחרת הוא לא היה
מבטיח לי כלום.
ארבע שעות כל ערב הסתכלתי בטלוויזיה,
וראיתי אנשים שדוחפים כדורים צבעוניים לתוך
חורים בשולחן. הבעל אמר שזה הדבר הכי מרתק
שהוא ראה השנה, ואם אני אפריע לו להתרכז
בתענוג הזה הוא לא יודע מה הוא יעשה לי.

אם בכל זאת הגעת עם בעלך ללונדון, ואם את
אפילו נהנית מהניחר הזה — ,אל תדאגי — תוך
יום תרצי להיות כמה שעות לבד. ואז תשלחי
אותו לבקר בחדר־המילחמה של וינסטון צ׳רצ׳יל.
אין גבר שיסרב להצעה כזאת.
הכתובת היא, קריית הממשלה, רח׳ וייט הול
— מול הבית של מרגרט תאצ׳ר.
הוא יסתובב שם שעתיים, ישווה עם חדרי־המילחמה
בישראל, יזכר בכל מה שהוא קרא על
מילחמת־העולם השניה ועל צ׳רצ׳יל ויהיה נורא
מבסוט. ואת הרי יודעת כמה שמוגצס את יכולה
לקנות בשעתיים, כשהוא לא איתך.

המבטיחה ירידה של שלושה עד שמונה ק״ג
בשבוע הראשון. מקריאת המתכונים המומלצים
לדיאטה גיליתי שהמשיח לא בא עדיין, ומי
שרוצה לרזות צריך לאכול מעט, ובמעט הזה
צריך שיהיו הרבה ירקות ומעט שומנים
ופחמימות. החידוש שבדיאטה הזאת הוא
במתכונים הרבים. כל אחד יכול להרכיב לעצמו
את הצירופים החביבים עליו, מתוך מה שמותר,
כמובן.
דיאטת הצירופים מאת ברוריה טל, הוצאת
זמורה ביתן, מחיר 27.95ש״ח.

דניאלה שסי

שבוע שר ימי־הו
לדת -ל אנ אבל
ט מי ר ! ל פנינ ה רוזנ ב לו ם

\ 1ך ד ך * ף 1¥ | 1שחגגה את יום־הולדתה
\ 1 1 1 \ 11י 1 / 11ה־ ,33 כדבריה, בחרה
להשיק כוסית עם הדוגמן אבי אזן(בתצלום לצידה).

טמיר לבשה שימלת״קוקטייל מהממת, מתנת האופ-
נאי תיאודוד סי. אזן לא נפל ממנה בהידורו, והגיע
בלבוש מסוגנן בעיצוב היוקרתי של ולנטינו.
בשנה הבאה ואין 11ך 1ך | 1^1 \ 1ך* שתתה מיספר כוסיות של אלכוהול, והת־
\ 11 #11 #111ו 1 #1חילה לשעשע את החוגגיס בבדיחות. היא
התגאתה בחולצה שקיבלה במתנה, ואילו הגברים רצו לראות מה מסתתר
מתחתיה. יהודית נגר (בתצלום עם הכובע) ,התצרבה להראות להם.

שר שרת טעויות
מעצבת־הכובעים, המתגוררת במינכן, באה בחברת
רובי דמלין (בתצלום עם הכובע) .השתיים העבירו
את הזמן בחיקויים של חלק מהדוגמניות, להנאתם של היושבים לצידן.
כדוגמן מבוקש ואת חתימת החוזה
לצילומי קטלוג עם חברת־הנעליים
השוויצרית באלי.
השניים אירחו לארוחת־ערב את
חבריהם המשותפים, ביניהם הצלם
מנחם עוז ואשתו עירית, הדוגמניות
רויטל מור וחני שטיינר,
ומארגנות־התצוגות שלווה בן־גל,

נאווה הס
הדוגמנית התאהבה
במיסעדן

הדוגמנית אנאבל טמיר והדוגמן
הישראלי שמצליח בחו״ל, אבי אזן,

| 1ך ך | ד ך ! השחקן־בימאי בא עם אשתו אורדיט למסיבה,
1שכמעט בוטלה בגלל שרשרת־טעויות, ושוחח
1 1111
עם ידידתו מיכל שדות(בתצלום לצידו) .מיקי ירושלמי, מתיאטרון נווה־צדק
(למטה משמאל) ,בחברתו של יעקב שיין, מנהל״התיאטרון.

ערכו מסיבה משותפת במסעדה !׳בתים
שבשכונת־התיקווה. טמיר חגגה
את מסיבת יום־ההולדת שלה ויום
השנה ה־ 15 לעלייתה לארץ. אבי אזן
חגג שנה להצלחתו הבינלאומית

קאוין דונסק׳
פנינה פלטאו, חביבה גולדשטיין, ואילנה מרגלית
ושותפתה ציפי עצמון. בעל־המיסעדה,
ניב בריקמן, והדוגמנית
אנאבל טמיר, שהיא ידידה שלו,

גילו שיש להם הרבה מהמשותף,
ולקראת סיום הערב נראו השניים כזוג-
נאהבים. עוד סיפור־ידידות שנהפך
לסיפור־אהבה.

הדוגמנית הוותיקה, היא חברתה הטובה
ביותר של אנאבל טמיר (בתצלום עומדת
משמאל) ,והעניקה לה במתנה ארנק״ערב בעיצוב יוקרתי של ולנטינו.

פנינה רוזנבלום מצליחה תמיד
להפתיע במסיבות יום־ההולדת שלה.
לאחר מסיבות־ענק, שערכה לעצמה,
בהילט1ן ובסינרסה. בהשתתפות הרבה
מפורסמים מעולם־הבידור, התיקשורת
והאמנות, החליטה רוזנבלום לחרוג מ־מינהגה,
וערכה מסיבה אינטימית לח־ _
בריה הקרובים בלבד, במיסעדת מיפ־נשים.
המסיבה כללה ארוחת־ערב חגיגית
והופעה של כמה אמנים. האסטרולוג
הרצל ליפשיץ ואשתו הציירת
לאה הביאו לה במתנה את סיפרו
החדש של ליפשיץ.
החבר, יובל לוי, הביא את בני־מישפחתו,
ואילו מהצד של פנינה נכחו
רק חברות קרובות. כמה אמנים לא באו
בגלל התחיבויות קודמות בענייני־עבודה,
אבל לרוזנבלום זה לא הפריע.
היא הסתובבה בין האורחים, כשהיא דו־אגת
לכל אחד באופן אישי, וחילקה
הוראות למלצריות שיענו לכל בקשות
׳האורחים. שתי חברות קרובות, שהיו
אמורות להגיע ב־ 11 ושביקשו שלא ן
יתחילו את החגיגה בלעדיהן, גרמו

לעיכובים בהגשת האוכל.

* 1*1 0ק 11 בת ה״ ,21 מארחת במיסעדת הסינגינג־במבו, באה בחברת בן־זוגה,
#ן יורם חביב. קיי היא חברתה הקרובה ביותר של רוזנבלום, והשתיים
! 11 1
ופגינות חיבה הדדית בכל הזדמנות. קיי הגרושה התפרנסה בעבר בתור דוגמנית.

ך 1ך ן 1ך? ך 1ץךךלוהן לבשה במסיבת
111 / 1 1 1 1 1 111 יום־ההולדת שלה
שימלת״מיני קצרצרה וסריג תואם. חברה, יובל לוי

(בתצלום איתה) ,בא בג׳ינס ובז׳אקט, שמר על פרו
פיל נמין ומרבית הערב ישב ליד הבר. הזוג, ש־מתגורר
ביחד, מקווה להינשא אם יקבל לוי גט.

\ 1־ 11 1ן ^ ך השחקן מימין, היה נציג־התיאטרון והקולנוע היחיד. יעל
1 1/111 . 111 אביב (בתצלום השמאלי) הגיעה לביקור־מולדת מבריסל
עם בתה תאי, שנשארה בבית. ריקי קרוצ׳י, מפיקה, בחיבוק עם פנינה.

כתב: והר אוהליאב, צילם: אבי ולדמן

מלאכים רוצים לרדת
מלאכים בשמי ברלין ולב, תל־אביב,
גרמניה־צרפת) -מי שאוהב
לאכול בצל ואינו מתייגע מלפצח
אגוזים, זה הסרט בשבילו. השמות
החליפיים שלו -השמיים מעל ברלין וכנפי התשוקה -רומזים
להיותו מסובך. ואומנם, לא רק שאי אפשר להבינו בצפייה חד
פעמית, ויש צורך לקלף את רבדיו בבצל, אלא שווים ונדרס
מקשה על הצופה שבעתיים, בהסתייעו במשורר האוסטרי
פטר האנדקה לכתיבת תסריט עתיר־מלל עד לעייפה.
בראייה ראשונה זה מעצבן ומייגע להקשיב לרעיונות
פילוסופיים בחרוזים כשהעיניים כמהות לשחרור, כדי שיוכלו
לשבוע את התמונה. אבל אולי משום הפיתרון המופלא, שמצא
ונדרס לגיבוריו כשהפך אותם למלאכים, קל להישבות
בקיסמן של התמונות, האווירה ומיפגשי־המלל המרחף.
ואז מסתבר לך דבר נהדר -כלל לא נורא אם אינך מסוגל
לעקוב אחרי המישפטים האינסופיים של האנדקה עד לקצה
משמעותם. אתה אפילו יכול לדלג על כמה רעיונות, אבל אינך
יכול שלא להבין את להיטותם של המלאכים המובטלים
(ברונו גאנץ ואוטו סאנדר) לטעום מן החיים כפשוטם, ולהיות
בני־תמותה, לפחות כדי להגשים אהבה ללוליינית״טראפז
מקסימה (סולוויג דומרטין, חברתו״לחיים של ונדרס) ,או
להעריץ את פיטר (״קולומבו״) פולק, מלאך לשעבר, המשחק
שחקן שמשחק בלש.

תיסמונת ואמם
מי ר1קן את החשבון?
דמה נסע מנהר־החשבונות
ונטר עימו את הספרים?
שארות שהתביישת דשא!
הפקה בינדאומית.

ברונו גאנץ וסולוויג דומרטין -אהובת המלאך
אין ספק, זהו סרט שהוא פיוט. שום דבר אינו עומד על
הקרקע. לכל דמות ישנן הכנפיים, ההופכות אותה קצת
תלושה, כמו חלום. כמו ציבעי השחור־לבן של רוב הסרט. זהו
סרט״חלום ולא סרט״מציאות. וכמו שמלאכים הם תלושים,
ושייכים לכל מקום, כך גם ברלין, החצוייה, שהיא גרמנית,
ושאינה גרמנית כלל, וכה הרבה מלאכים מעופפים בה. והיא
יפהפיה בשחור״לבן, ומלאת תיקווה, כשהיא מצולמת בצבע.
איזה גליץ נחמד!
תיקווה ותהילה (דיזנגוף, תל־אביב,
אנגליה) -ג ון בורמן מת חפש
למישהו אחר -אולי אף ל פלמי
במהופך. אין הוא זוכר מיפ-
לצות גדולות ומזוויעות, כי אם יצורים קטנים וחמימים, אף
שהתקופה שהוא בוחר להיזכר בה היא תקופת הבליץ בלונדון.
אך אין זה מיקרה -בתקופה זו היה ילד, מין וודי אלן קטן,
שראה את הכל דרך הפריזמה האישית שלו.
היום, אחרי שבורמן מקובל עלינו כבימאי האקולוגיה ואי-
תני״הטבע נגד האדם (יער האמרלד, זארדוס, אקסקאליבר),
הוא מפתיע אותנו בסרט מסוג אחר. זוהי נוסטלגיה מימי
המילחמה. האב יוצא לחזית, האם מתקשה להיפרד מילדיה
וברגע האחרון היא נמלכת בדעתה, ובמקום לשלוח אותם
לאוסטרליה הם נשארים איתה, בלונדון.
לילדים, שנשארו בלונדון, בתקופת ההפצצות, ושנהנו מחופש
בלתי״מוגבל, היתה זו מילחמה נחמדה -לימודים מושבתים,
הפתעות, בדוגמת מרגל, הנוחתות בגינה, ובילויים אצל
סבא וסבתא. בין דימעה לצחוק ממשיכים הילדים בעולם־
הפלאות שלהם, שרק מתחדד נוכח המציאות של המילחמה.
אין ספק, ישנן בסרט הרבה סצינות מישפחתיות, שבהן
האהבה אינה יודעת גבולות. סצינות שופעות חום, הומור
ואנושיות, שקשה למצוא כמותן בסרטים אחרים. אולי יהיה
קצת קשה לקבל את העובדה, אבל אין בסרט זכר לזוועות־

יאן בנן ושרה מיילס -חיים בעורף
המילחמה. קשה להשלים עם כך שבימאי בוגר מתעלם, כאילו
במכוון, מכל מה שאירע במילחמה זו.
אבל יש לקחת בחשבון כי הסרט הוא מחווה לזיכרון טהור
של ילד, שהיה מנוטרל לחלוטין מן הזוועות, וראה את ה-
מילחמה בעליצות הבלתי־מוגבלת של אנשים, שחיו בעורף.
אפשר בהחלט להזדהות עם בורמן ועם שחקניו הנפלאים -
החל משרה מיילס וכלה ביאן בנן.

מותחן

נאדין (דקל, תל־אביב, ארצות־הברית)
-כל-כך הרבה מיקצוענים
חתומים על הסרט -נסטור אלמג־דרוס,
צלם מופלא, רוברט בנטון,
תסריטאי ובימאי מרתק, סם ארסטין, עורך מהימן ומיומן -
והתוצאה היא אומנם, מיקצועית. מותחן, שבו הרבה קריצות
חייכניות, אווירה וצבע משכנעים, אבל לא למעלה מזה. ומי
בעצם מבקש משעתיים מבדרות להיות תמיד חוויה חד־פעמיתו
אפשר בהחלט ללכת לקולנוע, לראות משהו קטן
ולהפיק את ההנאה בהתאם. לגיטימי.
ובכן, נאדין היא נערה בלונדית בת טכסאס. לא חכמה
במיוחד, אבל אי אפשר להאשים אותה בטימטום מוחלט. היא
גרושה, אך, למעשה, אינה יכולה להשתחרר מבעלה. מסוג
אותם יחסי-נישואין, שבנטון אוהב להציג. העלילה מסתבכת
כאשר נאדין מדגמנת בעירום ומנסה, מאוחר יותר, למחוק את
עברה ולהחזיר אליה את הצילומים. בטעות היא לוקחת
צילומים סודיים של פרוייקט, העשוי להיות חומר־נפץ פוליטי,
וכך, כמובן, היא חורצת את דינה ונרדפת על-ידי כל הגורמים
האפשריים.
בשלב זה חוזר לתמונה הבעל לשעבר, ג׳ף ברידג׳ס, אחד
השחקנים המקסימים בקולנוע האמריקאי. ברידג ס היה
מועמד לאוסקר לתפקיד״המישנה בהצגת הקולנוע האחרונה,

התעשייה הישראלית לא תשכח במהרה את
סילווסטר סטאלונה, ואולי דווקא מוטב שתישכח
אותו. להיות כוכב ולהיות שחקן, כך מסתבר, הם
שני דברים שונים לפעמים. עובדה, כבר היו
בישראל שחקנים ידועי־שם כג׳ון גילגוד ופיטר
יוסטינוב; ראשיהם לא נערפו כמעט על־ידי
מסוקים, הטרוריסטים לא ניסו להתנקש בחייהם,
והם לא היו זקוקים לאנשי יחסי־ציבור, שימציאו
עליהם סיפורים מסמרי־שיער חדשות לבקרים.
כבר היו בישראל הפקות ומפיקים, שטענו
שישראל מהימנה יותר ממארוקו, בטוחה יותר
מאלג׳יריה, וכי קיימים כאן צוותים טובים
ושרותי־הפקה נאמנים, ואנשי־צוות, שמוכנים
לעבוד יומם ולילה, שלא לפי תקנות האיגודים
האמריקניים, או אף אלה הצרפתים, המומחים
לשבוע־עבודה מקוצר.
היו שחקנים, שלא ברחו מהעיתונות המקומית
כמחולירע, והיו מפיקים שהבטיחו לבוא שוב.
כך, ג׳ין קורמן, המפיק, שחזר לכאן כמה פעמים,
וסידני פיורי, הכימאי, שעושה כאן כעת את נשר
הברזל ,2ולמרבה הפלא, אף תחת גג אותה חברה
קחלקו, שעשתה את ראמם .3
מסתבר כי יומיים אחרי סיום־הצילומים עזבו
כל אנשי־ההפקה את הארץ למעט רואה החשבון
שלהם, ג׳ים דוידסון. נשאר בגפו כדי לסיים את
הספרים, וראה זה פלא, ב־ 13 לדצמבר יצא גם
הוא את ישראל, כשאיתו כל ספרי־החשבונות,
כולל בעברית, וטס ללוס־אנג׳לם.
לעומת זאת, החשבון המשותף של ת וראמבר
,3נשאר, לדברי יצחק קול, שניהל את ההפקה
מצד ת, ריק לחלוטין, ואילו שיקים, שנמסרו
לאנשי־שרותים שונים, חזרו ללא כיסוי.
״אינני יודע אם היה זה במכוון או בשגגה,״
אומר יצחק קול ,״קשה לי להבין מדוע הוא עזב
מבלי להיפרד, ומדוע לקח איתו את הספרים. הרי
אין לנו אפשרות לעקוב אחרי ההוצאות והחובות,
שנשארו בתום ההפקה הענקית. האמת היא שאני
מזועזע — כבר 20 שנה שאני מלווה הפקות,
וטרם ראיתי הפקה שעוזבת בצורה כזו.״
באשר לחשבון־השקלים המשותף, טוען קול,
שלמעשה, הגובה היחיד, שהזדרז לכסות את
עצמו בזמן, היה מס־ההכנסה, שלקח את כל
המגיע לו, אף שקחלקו לא ראגה להעביר את
הניכויים בזמן, כחוק.
בינתיים, משנודע לקול כי מנהל־החשבונות
אכן העביר את כל הספרים על־ידי שליח, ואילו
המחשבים עוכבו בבור־ביטחון בשדה־התעופה,
כנהוג, הוא הזדרז וביקש שלא לאפשר יציאתם
מן הארץ, בטענה, ששם אולי תתגלה הנהלת־החשבונות,
שתאפשר לישראלים מעקב אחרי
העניין כולו.
ומה אומרים בעלי־הבית בהוליווד? מטילים,
כמובן, את האשמה על חברת ת הישראלית.
פיטר הופמן, נשיא קחלקו, טוען שהחברה
השאירה בחשבון 250 אלף שקל לכיסוי השיקים,
אך ממשלת ישראל החרימה את הכסף ש ת לא
שילמה בשעתו, לפי מה שהוסכם איתה. עוד טוען
הופמן של ת מגיע היום עוד 840 אלף שקל
מהחזרי מס־ערך מוסף ״ולמעשה, הם חייבים לנו
כסף״.
בינתיים ממתינים הכל להחלטת בית־המיש־פט
בעניין. יצחק קול טוען שהופמן הבטיח לו
חגיגית כי ישלח לישראל אדם, שיסדיר סופית
את כל העניין. ומה עם הטעם הרע שיישאר מכך?
אין זה כל״כך השוב, שהרי ראמבו מעולם לא
תדריך חובה לראות:
קים באסינגיר וגיף ברידגיס -ההצלה הגדולה
עיר שמנה, שערי שמיים, טרון, כנגד כל הסיכויים ועל חוד
התער. לא כדאי לזכור במיוחד את הבוקר שאחרי.
באשר לקים באסינג ר (נאדין) -זוהי שחקנית מעניינת
מאוד, דווקא משום שהיא משתדלת לא להדגיש מדי את
המראה הבלונדי״הסכסי שלה ולהגיש משהו מעבר לזה.
במחזהו של סם שפרד שוטה לאהבה היא הצליחה, והיא עושה
זאת גם כאן. לסיכום -בלי ציפיות מרובות זהו סרט מהנה.

תל־־אביב: הקיסר האוזחן, דאן דה פל1רט,
מטאל לאקט, החננת מעבר לפינה, סנדל הדס־דים,
זקוף תיאמן, חכמה רחנב, לא יכולה בלי זה.
ירו שלי ם: הקיסר האחחן, החנות מעבר
לפינה, מגדל הדבנרים, ראן דה פלנרט.
חי פ ה: מטאל לאקט. .

שי שי שבת /הקרנות מיוחדות:
הנ ש ף (שישי , 14.30 ,פריז, תל־אביב)
— 50 שנות היסטוריה במוסיקה ובתמונה.
סרט יפהפה של אטורה סקולה.
נהר הבו**(שיש; , 16.30 פריז,
תל־אביס — ילדים יפאנים משני קצות־הסולם
החברתי. מרנין.

עדנה פיינדו

העולם הז ה 2627

משיחת־טרם! שהוקלטה בכלא
משתמע נ׳ אביטן וצה במותה
שר אווית אוביב, בגרר קינאה

^ פני חודשיים הורתעו רבים,
< כאשר קראו בהעזלם הזה
( )13.10.87 על הרומאן החדש של
אורית ארביב. בראיון עם דפנה ברק
סיפרה אורית על אהבתה לרוני הררי,
( .)22 בני־הזוג הצטלמו ונראו מאושרים
מאוד.
אורית סיפרה אז :״הרצל ואני
מדברים הרבה על הילד (גורל־אדם,
בנם המשותף) .אחרי שהרצל הורשע
(בית־המישפט העליון דחה את
עירעורו של אביטן והרשיע אותו
ברצח רוני ניצן) הוא אמר לי שאני
משוחררת. שאני יכולה לבנות חיים
חדשים, ואני לא צריכה לחכות לו.״
רוני מצירו סיפר אז :״אני מכיר את
הרצל אביטן מאז שאני ילד ...הוא לא
מסוכן כפי שכותבים עליו בעיתונים.

מהכלא, ביוני השנה, מצאה לה גבר
אחר.
הצהרות סותרות

**ם שיחרורה מהכלא הצהירה
ל או רי ת הצהרות סותרות. מצד אחד
ביקשה להתייחד עם אביטן בכלא,
ומצד שני הצהירה על פתיחת דף חדש
בחייה וניתוק כל קשר עם העבר.
ארבעה חודשים אחרי שיחרורה
הצהירה קבל עם ועדה על הרומאן
החדש שלה. מי שאל אז את עצמו מה
תהיה תגובתו של אביטן על בגידתה
של אורית, אם בנו, קיבל השבוע את
התשובה.
לפני ימים אחדים הוגש כתב־אישום

אביטן עם בנו גורל־אדם ולואיזה
,אתה חצה שיהיה לך ילד ית!ם?״

הרצל אביטו ״חל
למותה של אורית

^י** י ממש
תענוג לדבר איתו. הוא בסך הכל
נשמה טובה וטהורה!״
עם קריאת הכתבה הזו עלתה במוחם
של אנשים רבים השאלה :״כיצד יגיב
אביטן על בגידתה של אורית?״ הרצל
אביטן, שאת רוב חייו בילה בכלא,
נחשב כאחד מראשי העולם התחתון,
עבריין מסוכן, שהורשע ברצח רוני
ניצן, וכעת עומד לדין יחד עם שמעיה
אנג׳ל ויעקב שמש על רצח חברם לכלא,
חיים שושן.
סיפור־האהבה של אביטן לאורית
ארביב היה אחד מסיפורי־האהבה
החזקים והארוכים בעולם התחתון
בישראל. השניים הכירו זה את זה
אומנם מילדות, כאשר גדלו יחד
בשכונת נווה״שרת, אבל הרומאן
שלהם התחיל דווקא כאשר הרצל ישב
בכלא.
הרצל החל כותב לאורית מיכתבי־אהבה
כדי להתנקם באורי וולף, שהיה
חברו. וולף בגד בו והפך עד־מדינה
נגדו. אורית היתה אז חברתו הצמודה
של אורי וולף, והרצל רצה להוציאה
מידיו כדי לנקום בו.
אולם הרומאן בין השניים הפך
סיפור־אהבה אמיתי וחזק, שגבר על כל
הצרות והתהפוכות שעברו עליהם בסו
השנים האחרונות.
אורית דבקה בהרצל בטוב וברע.
אביה, נהג אגד, העיד עבור אביטן
במישפט־שוד, וזמן קצר אחר־כך מת
מהתקף־לב. כאשר ברח הרצל מהכלא
והסתתר במשך תקופה ממושכת, ישבה
אורית יחד איתו במיסתור. אז נכנסה
אורית להריון. כאשר ילדה את בנה,
היתה כבר אורית אסירה בנו1ה־תירצה,
אחרי שהורשעה בשוד קרן אור ונידונה
לשמונה שנות מאסר.
הרצל עשה את הכל כדי להמתיק
את עונשה של אורית. הוא אף גילה
למישטרה את מקום הימצאם של
התכשיטים שנשדדו בקרן־אור, כדי
שהדבר יעזור להקלת עונשה של
אורית. הזוג שמר על קשר הדוק בין
בית־הסוהר נווה־חירצה וכלא־רמלה.
והנה, דווקא אחרי ששוחררה אורית

נגד דויד ארביב(לא קרובימישפחה של
אורית) ,שהוא חברה־לחיים של לואיזה
(עליזה) שווילי, אחותה הבכירה של
אורית. לואיזה מגדלת את גורל-אדם,
בנם של אורית ואביטן, מאז שהיה בן
שנה.
דויד ארביב נאשם בשוד מלטשת
יהלומים ב־ 29 באוקטובר. התביעה
ביקשה את מעצרו עד תום ההליכים.

סניגורו, עורך־הדין דויד יפתח, שהוא
גם סניגורם של אביטן ואורית, התנגד
למעצר, אבל בית־המישפט החליט
לעצור את דויד ארביב, מכיוון
שהיהלומים שנשדדו נמצאו בתריסי
דירתה של לואיזה.
בחומר החקירות שבתיק־התביעה
התגלה כי במשך תקופה ארוכה היה
צו־האזנה על קו־הסלפון של לואיזה.

ארגעה תוז־שיס עגלי מאד שולשתהררה או רי ת א רנ י ב סגל א*

הנשים יווה־תירצח וה׳תתילה לגי׳לזס בהעולס וז#ז מיימגד.
ש כ תנ ה **לא. כ מ שך תלן ו 3ה זו ל א ירד שסהמה לו תי 1ת: כתת *ל מ
עורי יומנה עמיו. א חר־כך בוי-יזם שהרצל אכתא -יז גייז דאג*
נג הארס -הצית אתת אי נכלא, כ או ת־ מתאד על ז מ אי ״ הגי די ד
שנ ה ס הו א מירייק. אחרי״כו שג אנימול כו ת רו ת הראעוידת מש*
הורשע ני-צרי דיני גיצן מעקר כלא׳ דמלה.

הכתבה ב״העולם הזה״
״מה קרה לך 9אמא של הילד שלך!״

באותו זמן התגוררה אורית אצל
אחותה, וצו ההאזנה הוצא על שם
אורית. על הסיבה לציתות יש חיסיון,
ולא ברור מדוע נערך. אבל באחת
השיחות שהוקלטו, ב־ 29 באוקטובר,
שבועיים אחרי שהופיע גליון השלם־
הזה שבו התפרסם הרומאן של אורית,
משוחח אביטן מהכלא עם לואיזה
בביתה. השניים אינם נוקבים בשמות,

אבל ברור שהם מדברים על אורית.
להלן תמליל השיחה:
הרצל: ההיא עכשיו נדפקת. מה
קרה לך?
לואיזה: די, זה לא נכון, אל
תלכלך!
הרצל: לא נכון?
לואיזה: לא, היא 24 שעות איתי.
הרצל (בלעס: כן?
לואיזה: כן!
הרצל: הלוואי שתעשה את זה,
תאמיני לי, לואיזה.
לואיזה: לא.
הרצל: נשבע לך.
לואיזה: חוץ מזה היא מתנהגת
אליו שיגעון(לגורל־אדם, בנה).
הרצל: נשבע לך שאשמח.
לואיזה: עכשיו אין מה לדבר
עליה. קודם היו לי טענות, אמרתי לך
מה שהיה לי.
הרצל: אבל מה? אפשר לשכוח את
העבר?

הרצל: אני לא מוותר, תאמיני לי,
נשבע לך, לא מוותר!
לואיזה: לא, אתה תוותר!
הרצל: לא אוותר!
ליאיזה: אתה אוהב אותה, והיא
אוהבת אותך...
הרצל: מכסימום תקנה כרטיס
ותעזוב את הארץ.
לואיזה: אין לה לאן ללכת. לאן
היא תעזוב?
הרצל: לא איכפת לי, אפילו לא
יודע מה, העיקר שאו זה או מה שאני
חושב. אחד מהשניים!
לואיזה: די, די!
הרצל: נשבע לך, זה עניין של זמן!
לואיזה: די, מה קרה לך, אמא של
הילד שלך!
הרצל: אה, כן? נו...
לואיזה: מה אתה רוצה, שיהיה לך
ילד יתום?
הרצל: כן! זה עדיף, לא?
לואיזה: לא!
הרצל: עדיף בשבילי. את האמא
אילנך, אלד;
שלו•

— — 25י

ייי ^ ייייי1ו •י1י

דחפורי בואדי סאליב
חינה שוב בחושות: ואש העיב גוואר משלח את בחנוה בוובע היסטורי נויו ביוניו ומבוי! :מנער שיקום אגנות בתגובה
רמבקויו, הוא מנסה להעליל עליהם עדירות. וער אגני חינה מבוך עד הגוגגו. האתנן :״בית אגניס׳ ( 1500ג״ו) שיקום ער
חוובות וובע עובי החס. חנשיסטאן לא גתה, היא וק החרינה שם. גנואלנבקה גזוהגת־האוויו, מותח העצים, גגלחח האחוים,

דוחה, גסה וגנועות לא־נחות גקווגתה, אלא שהיא גגיעה לעיתונות האוציח וק בשנחשנת נו שת שחיתות תקנח

אני רק נוסע לי לעשרה ימים לחוץ־לארץ כדי
להחליף אוויר חיפאי(מזוהם) ולהשתתף בפתיחת
חגיגות ה־ 40 למדינת ישראל בניו־יורק, ועיריית
חיפה, בהנהגתו העשויה לבלי־חת של אריה
גוראל, הנדסאי לשעבר ועסקן־מערר בהווה,
מכינה לי מסיבת־הפתעה קטנה. מתברר שראש־העיר
זימן אליו את הכתב הבכיר של המקומון
החיפאי כלבו, רמי רוזן, כדי לחשוף בפניו אחת
ולתמיד — אני מצטט — את ״פרצופו האמיתי
של המשורר הדגול נתן זך ״.מוטרד ככל בני-
מינו על־ידי שיקולים מוסריים נעלים, אף הוסיף
ראש־העיר ואמר כי ״אני מודה שהתלבטתי די
הרבה. לא בכל יום אני מלבין פני אדם ברבים,
ועוד משורר כמו זך. אך במיקרה הזה החלטתי
שאין לי מנוס.״
אין מנוס, אין מנוס. מה לעשות, מוכרחים
להלבין.
ובאמת תהיתי לראות באיזו אבקת־כביסה

זך הוגנת וסבירה וכי ראש־העירייה ועוזריו היו
מלאי שבחים להגינותו של המשורר, ,הזך כמלאך׳
בעיניהם״.
זך או לא זך. מה פלא שראש־העיר ביקש
מהכתב, באמצע הראיון, להחזיר לידיו את
מיכתבו של חבר־הכנסת הנכבד. אני שוב מצטט:
״גוראל: סליחה. אבל את המיכתב של וייס אני
מבקש שתחזיר לי. קצת לא נעים לי כלפיו.״
הקיצור: פארסה חיפאית קצרה ברוח ״ימי חיפה
העליזים״ המוכרים היטב בעיר־הכרמל. אלא
שהפעם לא עלה ניסיון־ההלבנה יפה כל־כך.
מדוע? תשאלו — .השד יודע. אולי עצורת־הכנה
בלתי־מספקת, משכורות נמוכות מדי לדוברים,
השחקנים לא למדו את תפקידיהם בעל־פה,
המיכתב הלא־נכון השתרבב אל תוך חומר־הר־איות
המרשיע. התוצאה, מכל מקום: הפנים שהיו
אמורות להלבין, נותרו שחורות כזפת.
מה פלא שהכתב שלנו משיב לו במקום לאותו

במטרה לתעד את מלאכת־ההרס היסודית שביצעה
עיריית חיפה במקום. באותה הזדמנות
הרשיתי לעצמי לומר לכתב־העיתון המקומי כי
״אינני מכיר עוד עירייה ונדאלית כמו עיריית
חיפה, ואני לא מאמין שאפשר לראות פראות
כזאת גם במקומות הכי חשוכים באפריקה״.
כיום אני כמובן מתחרט על ההשוואה. אנא
ואנא, בני זולו ובאנטו יקרים, תושבי דאהומי
וחוף־השנהב, אנגולה וזאמביה וניגריה, נא סילחו
לי שהשוויתי אתכם ברגע של כעס חולף לנוף
המנהל את ענייני חיפה. באמת לא התכוונתי
להלבין כדי כך את פניכם השחורות. פליטת־פה,
מה לעשות. טעות לעולם חוזר.
אבל נחזור לחיפה הלבנה אם גם לא מולבנת.
בלא שצפינו זאת מראש, נמצאה לנו תמיכה
בטענותינו ממקור לא־צפוי. ד״ר ראובן הבט,
מקים ממגורות דען וחתן פרס־ישראל, בן תרבות
ואספן אמנות, שוחר חיפה שאף תיעד את מיקצת
יופיה בשני אלבומים שמימן בכספו ולא נחה
רעתו עד שתרם לאוניברסיטת חיפה גם אוסף
ארכיאולוגי וגם מוסיאון, קם והודיע מפורשות
(אני שוב מצטט מתוך העיתון):
״מה שעיריית חיפה עוללה ומעוללת
לואדי סאליב הוא פשע שאץ שום אפשרות
לסלוח עליו. לואדי הזה יש ערך תרבותי
והיסטורי אדיר. הוא יפה ועשיר בהרבה
מיפו העתיקה. בשנות ה״ 60 שכרתי, על
חשבוני, את סעדיה מנדל, האדריכל
ששיחזר את יפו, והוא הכין תוכנית שיחזור
ושיקום מפורטת, אבל שום דבר לא יצא

את החלק התחתון של הואדי והרסו עשרות
מיבנים נוספים כדי לפרוץ את הדרך(לכביש דו־מסלולי
ולחניון גם בחלק העליון הרסו בתים
רבים. אך הגרוע מכל הוא שהם הרסו לחלוטין את
התשתית — את הציר שעליו נשען הואדי. הם
השמידו את,רחוב המדרגות׳ הידוע, שבלעדיו אין
בכלל ואדי ואין את מה ואת מי לשחזר. מי
שמתיימר אחרי כל זה לטעון שזה חלק מתוכנית־שיקום,
או שאין לו כל מושג על מה הוא מדבר, או
שהוא מנסה בכוונה להטעות את מי שאינם מתמצאים
בנושא״.
ויהודית הנדל, חיפאית לשעבר, שסיפרה
הידוע רחוב המדרגות קרוי על שמו של אותו
רחוב שנהרס עתה, הגיבה :״קשה לי להאמין שזה
קורה במציאות, למרות ניסיוני המר מאוד עם
עיריית חיפה. נראה שמהרסייך ומשנאייך ממך
ייצאו, ובהם ראשי עירך״...
ועל ראש־העיר גוראל אמרה :״עיר שככה
מדבר ופועל ראש־העיר שלה — היא באמת עיר
אומללה ...הוא כבר הנציח את עצמו, ושמו ייזכר
בעיקר במה שהרס ולא בדיוק במה שבנה״.
ומה משיב על כל אלה ראש־עירנו גוראל. הוא
אומר :״אז הרסו את רחוב המדרגות. אסון גדול״.
הרסו ואדי, הרסו רובע, הרסו רחוב מדרגות.
באמת אסון גדול. העיקר: הצביעו מערף ואחר־כך
עוד הולכים ומשווים איש כזה לבני הזולו
והבאנטו!
מה פלא שראש־עיר כזה ודומיו(יש כאלה?)
מציעים ש״משוררים יישבו בבית ויכתבו שירים״
ואל יתערבו בענייניה של עירו שהם בעיניו

ואדי סאליב, דצמבר :1987״שיקומו״ של רובע בעזרת דחפורים ...מכינים מקום לטיילת,
חניון וכביש רב״מסלולי
ישתמש. ובכן, מתברר כי אני עבדכם, תושב חיפה
בעבר, בהווה ואי״ה גם בעתיד, פניתי בשעתו
לאגף־הנכסים של העירייה — אני שוב מצטט מן
הכתב — ״כדי לשכור בשכר חודשי דירה ריקה
של העירייה (שהיתה) זקוקה לשיפוץ יסודי ״.כן
ביקשתי ״ששמאי מוסמך של עיריית־חיפה יעריך
את ההוצאה שתידרש לצורך השיפוץ ובתמורה
להשקעה הכספית שאשקיע בשיפוץ הדירה
(על־פי הערכת שמאי העירייה) אינני מבקש
לעצמי שום זכות או חזקה עליה. ואולם, אני כן
מבקש שהוצאות־השיפוץ יובאו בחשבון בקביעת
שכר הרירה החודשי.״
מעשה נורא באמת. וגם בלתי־מקובל במקצת:
לא פנייה לקבלת דירת חינם־לסופרים־ואמנים
נוסח ימי אבא חושי, לא בקשה לדירה בלא
תשלום שכר־דירה, לא תביעה לזכות של דייר
מוגן או חזקה מכל סוג שהוא, אפילו לא בקשה
לדירה בדמי־מפתח. שום דבר סנסאציוני כזה או
בדומה לו.
במקום כל אלה, סתם הצעה אפורה לחוזה־שכירות
רגיל, מקובל, משעמם, בין בעל-הבית
לבין שוכר בדמי־שכירות שיביאו בחשבון את
גובה דמי־השיפוץ שהושקעו בדירה — וזאת עוד
לפי הערכת שמאי העירייה!
בשלב מסוים הבין כנראה אפילו גוראל את
הגיחוך בתבשיל שרקח, בייחוד לאחר שמסר
בטעות לידי הכתב מיכתב מאת חבר־הכנסת שבח
וייס שהתעניין אף הוא בפרשת ״שוכרים״ ובו,
במיכתב, כתוב כי ״לדעת גוראל היתה הצעתו של

גוראל :״אתה למעשה יוצר נורמה חדשה. תוקפים
אותך בנושא מסוים, ואתה מנסה להכפיש את
שמם האישי של מבקריך״.
ומערכת־עיתונו אף מרחיקה לכת ומכתירה
את כל הראיון בן שני העמודים בכותרת :״גוראל
ביקש את הראיון הזה ״.שמא יטעה מישהו לחשוב
כי אני, כלומר, עבדכם שחור־הפנים, הוא זה
שחיבר מגילת־כזבים איוולת כזאת בניסיון
להבאיש את ריחו של ראש־העיר האומלל.
ואולם עורך הראיון, רמי רוזן, לא דק פורתא,
כמו שנהגו לומר בעברית הארמית של פעם.
לתומו סבור היה כי ״נורמה חדשה״ לפניו, ואילו
אני — חיפאי ותיק — יכול להאיר את עיניו
שהמדובר בנורמות ישנות־נושנות, בנות 40 שנה
לפחות. ואורי אבנרי, שהפצת שבועון זה(העולם
הזה) נאסרה בשעתו בחיפה על־ידי אבא חושי
מאחר שגילה יותר מדי מן הנעשה בחושיסטן,
בוודאי יעיד על כך.
אבל נניח לפארסה החביבה. במה, בעצם,
מדובר כאן?
ובכן, המדובר בכך ששבועיים לפני המועד
שנבחר להלבנת פגי השחורות ברבים יצאנו
אנוכי, ידידי גרשון קניספל (שגם אליו כבר
מנסים עתה להיטפל בצורה דומה) ,אמן ותיק ומי
שכיהן עד לא מכבר כיושב־ראש אגודת הציירים
והפסלים בחיפה ובאזור הצפון, בליוויית כתב־עיתון
כלס וצלם לאזור הידוע בשם ואדי סאליב

י18י(1י88י18ל!1^^80:-1י

ואדי סאליב דצמבר .1987 ראש־העיר גוראל: אף בית לא נהרס
מזה. ההרס נמשך בהתמדה. אין לי מילים
שיביעו את מה שאני חש כלפי הבולדוזרים
ששוב עובדים בואדי סאליב. זה כאילו
עיריית פאריס היתה שולחת בולדוזרים
להרוס את מונמארטר. מישהו מעלה בדעתו
שבעיריית פאריס היו בכלל מעזים להגות
רעיון כזה!״
שמעתם היטב :״זה כאילו עיריית פאריס היתה
שולחת בולדוזרים להרוס את מונמארטר.״ וזאת,
מפי אדם שכיועץ מיוחד לראש־הממשלה לשעבר,
מר מנחם בגין (בעיקר בתחומי התרבות
והאמנות, אני מניח) ,אינו דווקא מקורב לגרשון
קניספל ולי בהשקפותיו הפוליטיות.
על הודעת העירייה כי בכוונתה להקים באזור
ש״גולח״ רובע אמנים, הגיב גרשון קניספל :״את
העירייה הגרועה ביותר אפשר גם יום אחד להחליף,
אבל מה שהם עשו בשבועות האחרונים אי־אפשר
להשיב. אפשר רק לבכות. הם מחקו לגמרי

ענייניו שלו ושל ה״אורבאניסטים״ שלו ...גם
ראשי השב״כ שלנו ומנהלי הבנקים וספקי הנשק
לאיראן ואבירי צברה ושאתילה וקומאנדו כהנא
ומחבלי יש״ע והסיירת הירוקה ורשות־שמורות־הטבע
עוקרת העצים — גם כל אלה היו מעדיפים
שיותירו את ענייניהם בידי ״המומחים״.
מבחינה זו, גוראל נמצא בחברה טובה בהחלט.
הצרה, כמובן, מתחילה בזה שיש לי יחס מיוחד
לחיפה. לא רק שלמדתי בה כל שנות בית־הספר
העממי ושתיים משנות בית־הספר התיכון, אלא
שגם היכרתי את העיר הזאת כדיר שאדם זוכה
ומסוגל להכיר רק עיר שגדל והתבגר בה.
לתל־אביב באתי כאל עולם חרש, מוזר, קסום,
ואף מפחיד מעט. פה, בחיפה, לעומת זאת, היכרתי׳
כל אבן, וכמה אבנים מזכירות לי דברים שהייתי׳
מעדיף לשכוח, וכמה אבנים — בעיקר בכפר

סאמיר — קשורות קשר בל־יימחה בתולדות
מישפחתי, ההגדה שאני מקווה שיימצא לי הכוח
שלא לספר.
אבל דווקא לאזור ואדי סאליב אין לי אסוציאציות
בלתי־נעימות. כאן, בואדי שוקק־החיים
שירד לו במדרגות בנויות בידי ארם במורד ההר
עד אל שפתו של השוק התורכי הנפלא, ביליתי
כמה מהשעות המאושרות ביותר של ילדותי
ונעורי. בתים הרוסים אלה היו עדים לחגיגה
מיזרחית ססגונית של מראות וריחות וצבעים
ושטיחים ומאכלי־תאווה וחיילים אוסטרליים בכובעים
רחבי־תיתורת וסיקים בתרבושים לבנים׳
(בשנות מילחמת־העולם) וקפה תורכי מהביל
במיכלי־נחושת מעוטרים וראחאת לאקום ותמר
הינדי, אותו משקה שהתיימר להיות עשוי מי-
תמרים ובו צפו גושי־קרח להצן את חום־הקיץ.
עולם־אגדה שכמו יצא מכיתבי וילהלם האוף
האהוב — לילד שאך זה עלה מארץ שונה כל־כך
באקלימה, בנופיה, בתרבותה. את כל אלה לא
אשכח וגם מאה ״מומחים אורבאניסטיים״ מסוגו
של גוראל לא ישכיחו מליבי, גם אם ימחו מעל
פני האדמה את זיכרם הפיסי האחרון. לא כל עיר
נתברכה בשוק תורכי כמו זה שהיה בחיפה, ועוד
בסמוך (מרחק הליכה) מן הנמל שבו חנה אותם
ימים כמעט כל הצי הבריטי הים־תיכוני לאחר
פינויו מנמל אלכסנדריה עם התקרבות גייסות
רומל למצרים. ולא בכל עיר עבר ועדיין עובר
ואדי מאוורר כל ימות השנה — מנהרת־אוויר
ממש — בנוי בצפיפות משני עבריו בתי״אבן
יפהפיים, במירפסות גדולות, חצרות ובהן עצי
לימון ותפוז ושזיף ואפרסק ומישמש ואקליפטים
רבים ודקלים מעטים, והוא יורד־זורם לו, צעד
זהיר אחר צעד, זרימת־אבן מדורגת בדרך בואכה
אל הים.
ובאמת, איפה ואדי סאליב ואיפה העיר הע־

התנ״ך והברית החדשה עקרו מפיתחי הבתים;
ואפילו איזור נוה־שאנן אהובה־שנואה זו, שבה
התגוררנו זמן קצר לאחר עלותנו ארצה בבית
קטן, מוזנח ונחמד למדי, שבחצרו מצאתי בוקר
אחד חמור שערק ממאהלי הבדווים הסמוכים
והגיש לי בקשה אישית למיקלט פוליטי. זה היה
אגב גם ידיד נעורי הראשון בפלשתינה (א״י)
ואחד הטובים שבהם גם בימים שלעתיד לבוא.
לרוע המזל, נקטעה הידידות כאבה בעת שבעליו
של החמור הסרובניק גילו את עקבותיו והוליכוהו
מתוך ידי הבוכות, כשהוא נוער וחפוי־ראש...
אחר־כך באו ימים אחרים. לי, לחמור, לואדי
סאליב ולעיר חיפה, שבה התגשם הלכה למעשה
רעיונה הנאצל של ברית ע 1ל1ם על דבר מדינה
דו־לאומית(אז עוד לא השתמשו בביטוי ״דו־קיום
בשלום״; האחרון בא לעולם רק בשנות המילחסה
הקרה, כשהכל סברו כי דו־קיום כזה בין מיזרח
למערב הוא בלתי״אפשרי) .בשנות העליה הגדולות
שוכנו אלפים מעולי צפון־אפריקה בסימ־טאות
הפיקטורסקיות הצרות של ואדי סאליב
ולבתי־הקפה שבהם שתו קפה תורכי ועראק
ושיחקו שש־בש היתה שוב עדנה קצרה, אחרונה.
אבל השוק התורכי כבר היה הרוס והדחפורים כבר
החלו נוגסים פה ושם בשוליים, ופה ושם כבר
התחילו החלונות והפתחים להיסתם בלבנים וב־מלט,
כדי למנוע בעד תושבי המקום הערביים
מלחזור.
אחר־כך בא ״מרד ואדי סאליב״ המפורסם —
התעוררותם הראשונה של בני עדות המזרח כנגד
הנהגת עירם המושחתת וכלפי חוסר־הרגישות
של היישוב הותיק בכללו — ויוצאי צפון־אפ־ריקה
שהרגישו כאן ״כמו בבית״ (ומדוע לא
בעצם?) פונו לסלאמס רבי־הקומות הניצבים היום

תקופת הזוהר האחרונה: ואדי סאליב בשנות ה־ .50 בחזית נבר נראים סימני החורבן
שלעתיד״לבוא: חלונות ופתחים סתומים בבית ערני
תיקה •של יפו?! צדק ראובן־רודי הכט. אף כי
אפשר גם ששנינו, מתוך לוקאל־פטריוטיות
חיפאית מופרזת ׳,עושים ליפו עוול. כיצד אמר
המשורר; האדם הוא תבנית־נוף מולדתו. ומשהו
בתבנית שלי גזור כנראה גם מזכר ואדי סאליב
ומן המושבה הגרמנית הנפלאה של הטמפלרים
שהפכה כיום למיצבור־אשפה ענקי של מוסכים,
חנויות למכירת סטריאו, טיח וסככות־אסבסט
נופלות — אפילו את לוחוודהשיש ובהם פסוקי־

במבוא נווה שאנן, במחנה דויד ובחממות דומות
של אי־נחת, תחושת עקירה ועבריינות־נוער.
האם כבר אז בא לעולם הרעיון הגדול על דבר
הקמת מושבת אמנים יהודיים במבע ערבי
מפואר שיפונה מתושביו? ובאמת הייתי רוצה
לראות את האמנים היהודיים העומדים בתור לקבל
זכות לבנות, באמצעות פועלים ערביים כמובן,
סדנאות עשויות לבני איטונג עם גגות רעפי
מארסיי בסיגנון פואבלו אספאניול על קרקע

תקוויאם ליו א ד ־יסאליב
חרף יומרתם הפומבית של אבות״העיר חיפה לשמר את איזור ואדי סאליב, נהרס
האיזור עד לבלי הכר. פנינה עירונית ים־תיכונית זו הצטיינה בצירוף נדיר של מיבני־אנן
מדורגים בריקמה של שתי״וערב מעשה־כוורת, ומדרגות בעלות עוצמה ששמרו על קווי
הרכס האופייניים בהשתלבם האדמונית בנוף כולו.
ההרס הגיע לשיאו באחרונה עם פריצתם הואנדאלית של דחפורים ש״יישרו״ חלק
מרכזי מהשטח, בגלחם מעל פני האדמה מיבנים, שהיו לא רק בחזקת אתרים
היסטוריים, אלא שימשו גם בעבר משכנות לבני״אדם.
לטענת דוברי-העירייה, נדרש הדבר לצורך פריצת תוואי רב־מסלולי וכן להקמת
טיילת וחניון...
עתה נהרסה למעשה לצמיתות תשתית המדרגות שכה איפיינה את האזור, והואדי
ביתר לשתיים על־ידי חומת־מגן מכוערת. לאחר כל מלאכת״ההרס היסודית שנעשתה
במקום, כל המדבר עוד על שיקום ושימור האיזור כמוהו כבדאי.
בהתיעצות שקוימה באחרונה בין אמנים, אנשי־רוח ואנשי־ציבור, שמקצתם היו
מעורבים בניסיונות שיקומו של הואדי עוד בראשית שנוח ה־ ,60 הוצע להנציח את
ייחודו של המקום בן מאות השנים, גם לאחר היעלם ריקמת המיבנים תחת זרועות
הדחפורים.
בין השאר הוחלט על קיום תערוכה שתכלול יצירות סופרים ואמנים הזוכרים את
הואדי בימי תפארתו, בשנים האחרונות בהן עמד בשיממונו, ועד לימים אלה, בהם הפך
לתל גדול של חורבות. סופרים ואמנים שאינם חיפאיים הוזמנו להשתתף ביצירות
שנושאן מקום מוכר להם שנהרס וזיכרו נמחה מעל פני האדמה. שהרי לרבים בארץ
הזאת ״ואדי סאליב״ משל עצמם.
מי שירצה בכך יוזמן לבקר במקום ולתעד את מראה-עיניו במילים, בקו ובצבע.
הכוונה היא להוציא לאור, לאחר-מכן, אלבום או קטלוג הכולל את יצירות האמנים
והסופרים המשתתפים תחת הכותרת רקוויאם לואדי סאליב.
הספר יכלול גם צילומים המתעדים את האיזור בתקופותיו השונות, וכן יופיעו בו
הדפסים מתוך פרוייקט השיקום שהוצע בשעתו על־ידי האדריכל הנודע סעדיה מנדל,
ביוזמתו של ד״ר ראובן הכט.
כמו־כן ייכללו בו קטעים מסיפרה של יהודית הנדל רחוב המדרגות וצילומים מתוך
סרטיו של בימאי״הסרטים החיפאי עמוס גיתאי, סיפורו של ואדי ומגילת אסתר. הסרט
האחרון צולם אף הוא כולו על רקע ואדי סאליב.
עד כה ניאותו להשתתף במיפעל והם מאשרים זאת בחתימת שמותיהם (בסדר
האלפבית):
יצחק אורסז
יהודית הנדל
מנשה קדישמן
אמנון מסקין
אברה אילת
נתן זך
בני נחשון
גיסים קלדרון
סמיח אל־קאסם
אמיל חביבי
דוד ריב
סלמן נטור
אהוד בן־עזר
א״ב יהושע
אביגדור סטימצקי אשר רייך
חיים באר יבי מירון סימה
צבי רפאלי
משה גבעתי
עבד עאבדי
אדיר כהן
רות שלוס
יאיר גרבוז
דוד כנפו
גדעון עפרת
חדוה שמש
יהושע גרוסברד
רפי לביא
שמעון צמרת
ש. שפרה
משה גרשוני
אורי ליפשיץ
דן קידר
יוסי שרון
סי האם דאוד
גבריאל מוקד
אילן תורן
עמוס קינן
יוסי שנון
יגאל תומרקין
גרשון קניספל
שעליה ניצב לו בעבר בית ערבי מן המאה ה־17
או אפילו ה־ 19 עם ויטראז׳ים צבעוניים(אחד כזה
עוד נותר לפליטה עד היום. הקוראים מוזמנים
לבקר באתר לפני שיגולח גם הוא).
ואם תאמרו לי: יפו העתיקה ועין־הוד
(עין־חוד) ,אשיב לכם בערבית צחה: אילי פאת —
מאת. וגם זה: כולנו היינו פעם הרבה יותר
מטומטמים ובלתי־מתחשבים מאשר כיום הזה.
ועוד רבר: אין מתקנים שתי רעות באמצעות
ביצוע שלישית.
אבל אל דאגה — וסימכו על גוראל זה — לא
יהיה שום רובע. אפילו ראש־העיר חיפה עצמו
כבר אינו מדבר על ואדי סאליב, כי אם רק על
״שוליו״ ,כלומר על שטח בן 55 דונאם מתוך
שיטחו הכולל של הואדי בן 580 הדונאמים!
״רמי רוזן: אז אתם בעצם מתכוונים לשקם
פחות מ 10 משטח הואדי? .
גוראל: התוכנית הרי מדברת על רובע אמנים
בשוליו( .ההדגשה שלי — נ.ז).
רמי רוזן: מה ייעשה ב־>ז 909 הנותרים?
גוראל: בחלק מהשטח תיבנה קריית־מישרדים
ובחלק אחר יקומו שיכונים...מה אתה רוצה,
שנבנה קריית־אמנים בלי לבנות בצמוד לה מיש־רדים,
כבישים, דרכי־גישה וכולי...כדי למשוך
את האמנים צריך סופרמרקט, תאורה, ביוב, חשמל...״
שמעתם?!
קריית־מישרדים, שיכונים, סופרמרקט.
.אתם
יכולים איפוא לישון בשקט, שום רובע
אמנים לא יוקם כאן על פני חורבות העיר
ההרוסה. כמו בנן הדסה בתל־אביב, מתכננים גם
כאן עוד רובע לקבלנים ולספסרי־קרקעות. לכל
היותר ייתן לאנשי־שלומו איזו עצם...
ומה יהיה על ואדי סאליב. נו, אז הרסו אותו —
יאמר לכם ראש־עירכם — גם כן אסון גדול...

כשהזכרתי בדיברי הקינה שלי על הואדי
שאיננו מקצת מפרשות־השחיתות הרבות בחיפה
של השנים האחרונות, פרשות שרק אפס־קצהן
הגיע לעיתונות הארצית, בעיקר תודות לכמה
עיתונאים בידיעות אחחנות ובהארץ ואשר אפילו

מבקר המדינה ציין אותן לחומרה בדו״ח שלו,
נחשו מה השיב לי ראש־העיר חיפה.
הוא מסר לפירסום בעיתון כי ״אני מודיע לך
שאין ולא היו בעיריית חיפה שום פרשות
שחיתות מעבר למה שמקובל בכל עירייה,
מישרד או מוסד ציבורי ככה־כך ולא
אחרת!
כלומר: שום חריגה מנורמת השחיתות
המקובלת. ורק סתם אריה גוראל ולא הבהיר
לאיזה עירייה, מישרד או מוסד ציבורי כוונתו.
וכאשר פניתי לאחר מעשה לאחד ממודעי,
איש צמרת המערך (ואני מתכוון לצמרת־שבצמרת,
לא לסתם ״פקיד בכיר״ ובדומה) והקשיתי:
אמור לי במטותא, בעזרת אגשים כאלה
אתם מבקשים להחזיר לכם את השילטון
שנשמט מידכם בדיוק באשמת אנשים מסוג
זה, השיב לי אותו צמרתן נכבד :״מה אתה נטפל
אליו, האם אינך יודע שהוא אחד השוטים הגדולים
ביותר שנותרו לפליטה ממפא״י ההיסטורית?״
כלומר,
גחלת לוחשת בערימת הדשן.
לא הגבתי. וכי מה ניתן היה לומר נוכח ציניות
כזאת. אבל השאלה שלי נותרה בעינה והיא עדיין
מופנית לאותה כתובת: האם בעזרת אנשים
כאלה אתם מבקשים להחזיר לעצמכם את
רסן השילטון במדינהן!
— שאם התשובה על כך חיובית, לא רק ואדי
סאליב אבוד. כולנו אבודים.
שלום לך ואדי של ילדותי, תודה על שהיית
איתנו כמה מאות שנים, וחבל על דאבדין ולא
נתן זד
משתכחיו•

מלחכי הפינכה 1האתנ!
הרי מובן מאליו שמנגנון מסואב כגון זה
שבחיפה אינו יכול לתפקד ולשלוט בלא צבא
שלם של מלחכי־פינכה, אומרי־הן, בעלי טובות
הנאה, כתבלבים וכן ״חרבות להשכרה״ מן הסוג
המוכר מן הימים הטובים של שילטון ביריוני
פלוגות הפועל בפיקודם של אבא חושי, יוסף
אלמוגי ושמואל ביאליק, כיום משורר עירוני
(המשך בעמוד )28
גימלאי.

(המשך מעמזד )27
עוד לא יבשה הדיו שבה נכתבו דברים אלה
וכבר נודע כי, כחלק ממיתקפת־הנגד שלו, זימן
אליו ראש העיר גוראל משלחת מטעם ועד אגודת
הציירים והפסלים, סניף חיפה, ושטח לפניהם את
כל פירטי תוכניתו המפוארת ל״שיקום״ הואדי
ההרוס (ראה תצלומים) .בין הבאים, אמנים ששמותיהם
מהלכים לפניהם כיורם לילך, רעיה
טלמור, יוסף יבלונק, זאב ישכיל, אבנר חדד ודינה
מרחב.
היש מישהו שעוד יתמה על כך שבתום אותה
פגישה היסטורית יצאו האמנים משוכנעים כי
אתר 1האמנותי של גוראל ״בשולי הואדי״ ההרוס
יהווה — כך הודיעו למחרת היום בגילוי־דעת
— ״פנינה בלב העיר חיפה.״
טוב שאמרו פנינה ולא ביצה על מישקל ״ביצי
גוראל״ ,כפי שהתכניות המעופפות בכניסה לעיר
גקראות כאן בלשון העם.
האתנן: ראש״העיר הבטיח לאמניו־נאמניו כי
יבנה׳להם בית־אמנים על החורבות. וביתר דיוק,

ידועות ופחות מתועדות, בולטת מילחמתו העי־קבית
והאמיצה של מקומון חיפה כלבו, בעריכתו
של יוסף בן־טל.
שבועון המראה לכולנו מה ניתן לעשות —
ובתנאים קשים, כמעט הייתי אומר ״שעל גבולות
האלימות ״.שהרי אין זו גבורה גדולה להיות
מוכיח בשער בתל־אביב של צ׳יץ, אדם ליבראלי
ונאור וראש־עיר רב־פעלים אם גם לא תמיד
אמיץ במידה הדרושה(מוסיאון הארץ של רחבעם
(״גנרי״) זאבי, מוסיאון תל־אביב של מארק שאפס
וכל).
שבוע אחר שבוע מדווח כלבו על כל התקלות,
העיוותים, המחדלים והשערוריות המאפיינים את
״סמני הול״ של גוראל, ואת גוראלובקה בכללה.
כך, בגיליון אחד ( )11.12.87 מופיע דיווח על
המשך הזנחת הקאזינו בבת־גלים, על מישפחה
שמטה לחמה נשבר לאחר עשר שנות ניסיון לקבל
רישיון מהעירייה, על כך שהעירייה לא נענתה
לפנייתו של מבקר־המדינה לפעול כנגד צופר
השבת ברחוב גאולה המטריד מדי יום ששי את
מנוחת השכנים החילוניים, על כך שחבר מועצת־העיר
מטעם הליכוד, חיים הדאף, אושפז במחלקה
לטיפול נמרץ בבית־חולים ימים מיספר לאחר
״ויכוח נוקב בין הדאף לגוראל״ וכן על ״חילופי־מהלומות
במיפגש תושבים עם גוראל בעין־הים,״
וכולי וכולי.
תאמרו: זוטות. אבל זוטות אלה, בהצטרפן זו
לזו, מהוות את מסכת חייה היומיומיים של עיר.
ומרביתן אינה מגיעה לתשומת־ליבה של העיתונות
הארצית.
לפיכך, לכלבו, לעורכו יוסף בן־טל, לכתבו
הבכיר רמי רוזן — בירכת חזק ואמץ, ברכה ישנה
שלא נס ליחה, מעל דפיו של אח בכור.

אנו מביאים במלואו — על קירבו, כרעיו ופירשו.
הדברים — כך נדמה לנו — מדברים בעד עצמם:

אמנים בעד חאדי סליב
״פנינה בלב העיר חיפה״ ,כך הגדירו אמש
חברי ועד הציירים והפסלים בחיפה והצפון,
את פרוייקט שיקום ואדי סליב. זאת, לאחר
פגישה עם ראש העיר חיפה אריה גוראל,
שיזמו חברי הועד, ובה הציגו ארכיטקטים
של העיריה את תכנית רובע האמנים.
האמנים הביעו קורת רוח מהתכנית
ומעצם רעיון השימור והשיחזור של בתי
הוואדי, שייתן עתה תנופה חשובה לעתיד
האזור ובתיו הוותיקים.
בפגישה ביקשו האמנים מראש העיר כי
בית האמנים, משכנם, יועבר מבית שאגאל,
לבנין שיימצא מתאים לכך בוואדי. הבקשה
התקבלה על דעתו של ראש העיר, וכבר
השבוע יסייר צוות משותף של ארכיטקטי ם
ממשרד מהנדס העיר ואמנים באיזור
המיועד להיות קרית האמנים וייאתר מבנה
מתאים לצרכיהם.
בסיום הפגישה הודיעו חברי ועד הציירים
והפסלים, כי ישקלו בחיוב איוש קרית־האמנים
בוואדי.
כמו־כן סוכם כי תיבדק האפשרות
שאמנים שיחפצו בכך ישפצו בעצמם את
הבתים בקרית האמנים וכן סוכם כי יימשך
שיתוף הפעולה ההדוק בנושא קריית
האמנים גם בעתיד.
במפגש השתתפו מטעם העיריה, ראש
העיר אריה גוראל, מהנדס העיר איתמר
ינוביץ, יועץ ראש העיר לענייני פיתוח יצחק

הצילום שהסעיר את המדינה: מפגיני ואדי
סאליב מתארגנים לעליה להדר הכרמל 1959 ,
״בשוליהך. לכל דבר יש מחיר! וביתר דיוק 1600 :
מטרים מרובעים, כך הודיעו.
אלה אמניר, חיפה. לא, זה באמת לא יכול היה
לקרות בתל־אביב.
גרשון קניספל מבקש להעיר, בהקשר זה, כי
ועדת־הביקורת של אגודת הציירים והפסלים,
סניף חיפה, התפטרה לפני כחודש ימים לאחר
שהוועד המכהן לא קיבל את דרישתה לקיים
אסיפה כללית של כל 500 חברי האגודה, אסיפה
שהיתה עשויה להדיחו. מאחר שהוועד אינו יכול
לפעול בלא וערת־ביקורת, על־פי חוק העמותות,
הרי שלמעשה גם אין לו, ככל הנראה, שום סמכות
לאשר או שלא לאשר תוכנית שנויה־במחלוקת
כגון זו שבה המרובה
הוא שאמרנו: חושיסטאן לא מתה. גוראלובקה
מכוערת ומאוסה לא־פחות ממנה.

צר״ ש לעיתון קטן לוחם
דווקא על רקע תנאי־החיים והמציאות של
גוראלובקה, על כל הלחצים המופעלים בה,
השיטות הידועות והמתועדות ואלה שהן פחות

מנהיג דויד בן־הרוש בסימטאות ואדי סאליב 1959 ,
עיתונאים קטנים? כבר הקשינו וחשבנו: יש גם
כאלה. אבל אנה היינו באים בלי עיתונות גדולה?!

אמנים בעד
ואדי סאליב
נוסח גוראל
למחרת הפגישה ההיסטורית בין ראש העיר
גוראל לבין ״ועד הציירים והפסלים בחיפה והצפון״
,כפי שהם קוראים לעצסם, פירסם דובר עיריית
חיפה יוסי בר את גילוי הדעת הבא שאותו

עו דועד
ועוד ועד שהצטיין השבוע -הפעם באי־עשייה -היוז ועד-אגודת־הטופרים-
והמשוררים בישראל, שלא מצא לגבון להגיב על המתרחש ברצועת״עזה ובשאר
השטחים הכבושים.
הנימוק: עכשיו כבר מאוחר מדי להגיב, שהרי הרוחות כבר נרגעו...
אולי באמת כדאי לערביי ״השטחים״ להתסיס מחדש את חובותיהם ומחנות*
הפליטים שלהם כדי שלועד־אגודת־הסופרים בישראל תהיה שהות להגיב בזמן.
והם עוד תמהים ובאים בטענות על כל מי שלא הגיבו אז ...פה ושם ...ובמקומות
אחרים, פחות קדושים.

פה ושם בארץ״ישראל.

מדר, והארכיטקטית של הפרוייקט הגב׳ חוה
לו־יון. בין האמנים השתתפו יו״ר האגודה
בחיפה והצפון, יורם לילך, סגניתו זיוה קיינר
וחברי הועד -דינה מרחב, רעיה טלמור, עמי
בידמן, יבלונק יוסף, דבורה שמחוני, ישכיל
זאב ואבנר חדד.

הינואר שר שנת ה־40
קריסת תרבות כזאת (כפי שהתחוללה סביב
מירקם היחסים בין יהודים לערבים בארץ) ,הטופחת
על פניך בשיא הפתאומיות, כהופעת ט1ר־נאדו
או כסופת־טייפון, לבד מהסתאבות, משא־ננות
ומקיהיון־חושים פוליטי שהובילו לכך, חזקה
עליה שתהיה מבוססת גם על מחדל מודיעיני
בתחום המוסר והרוח, וחזקה עליה שיתקיימו בה
תנאים מוקדמים של אטימות ועיוורון מהסוג
המסוכן ביותר, שכן האתראות היו רבות והכתובות
התנוססו מקיר לקיר בכל השפות הגלויות:
חידלון, באומר ובמעש. אכן, רק מחדל מוסרי
חמור, ובדרגה גבוהה, עשוי היה לאפשר קריסה
פתאומית ובעוצמה כזאת. כך או כך, עכשיו, לאחר
שני הדצמברים האחרונים :״דצמבר של השטחים״
ו״רצמבר של ערביי ישראל״ ,זוג דצמברים
אשר הוליד את ינואר־המבחנה: הינואר של שנת
הארבעים; עכשיו, לאחר שכולנו נדרשים, בלי
יוצא מן הכלל, לשידוד־מערכות פנימי, ואולי אף
לשוב ולבחון את ערכי־היסוד בחברה הישראלית
ואת יסודות הדמוקרטיה היהודית, מהמסד עד

הטפחות: ובכן עכשיו, לאחר כל אלה, ייתכן
ונצטרך כולנו לרדת מעצי הדמאגוגיה(עם הספר,
אור לגויים, חברה שיוויונית, חיי תורה ומצוות,
המוח היהודי, מעצמה צבאית וכו׳) ,לפשפש ב־קורותינו
ולבחון את תשתית הדברים, כדי לכונן
את הדרך אל מציאות־ציונית שפויה וצודקת
התואמת את הנורמות והערכים של סוף המאה
הנוכחית. כי ינזאר חדש זה יתבע מכולנו — גם
מסופרים, משוררים ואנשי־רוח, לא רק מעיתונאים,
עסקנים ופוליטיקאים — לעבור טיפול
כימו־תראפי עד שישור השיער, עד שיצהיב העור
ועד שתבריא בקירבנו ריקמת הצדק והמוסר, זו
שלקתה בסרטן. שכן, נוכח האירועים של ימי
דצמבר האחרונים, לא יועילו עוד כרורי־האס־פירין
של הפגנות שלום עכשיו, של מחאות
סיפרותיות, של דיונים בכנסת או של ההמולה
התיקשורתית המתקיימת לצלילי הפלא־פונים,
הטלפרינטרים והפקסימיליות, וראה את ים־המלל
( .כולל דברי אלה) אשר כיסה, בנושא זה, את כל
אמצעי־התיקשורת.
לא, מישחקי־ההפגנות, אקדחי־פורים ושאר
צעצועי־ההפחדה אין בהם עוד כדי להכריע דבר
בעניינים הגורליים לכולנו. מול התרחשויות
מסוג זה, יש לאחסן את ״יפיות הנפש״ ,את
״פיוטיות הרוח״ ואת הפאסיביות האסתטית על
כל גווניה, ולהעמיד תחתם כלים אחרים, מאסי־ביים,
רציניים ודראסטיים יותר, על מנת שיהיו
יעילים ובעלי־השפעה בנתוני הזירה החדשים.
כאן דרושה מהפכה פנימית לאורך ולרוחב, כאן
נדרש שידוד מערכות של ממש. כי מה שקרס
הפעם, לעיני כל, אינו רק אותו בניין בן חמש
קומות בשכונת הר־נוף בירושלים, אלא רב־קומות
אחר: הלא הוא בניין־הקלפים המוסרי-
החברתי שלנו, הניצב במרכז חיינו; הלא הוא
המינוח המרגיע ״דו־קיום בשלום״ שעימו גדלנו
ולאורו אנו מגדלים עכשיו את ילדינו. ואותה
משאית כבדה, מגושמת ומסורבלת, אשר פגעה
בארבעה ערבים בעזה, והציתה אגב כך את
הבעירה כולה(אף שמדובר, ללא ספק, בתאונת־דרכים
קטלנית) ,החלה את נסיעתה לפני 40 שנה,
והיא מוסיפה לנוע בכבישי־הארץ ללא רגישות
ובלא התחשבות בגורל הולכי־הרגל.
הטיפול במצב יחייב מעתה הצטיידות בבגדי
אמודאי וירידה אל המצולות, יחייב בחינה מחדש
של הבסיס המוסרי המהווה תשתית לכל מערכת־החוקים
בארץ. שכן, נגיף אי־הצדק, נגיף העוול
ונגיף הגזענות, נגיפים ארסיים אשר קנו להם
מקום של קבע בתודעה הישראלית, כבר אינם
מזיקים ואינם מציקים לאיש. אדרבה, דומה כי
הללו אף הפכו להיות אופנתיים, וחזקה על קר־נפי־תרבות
שכמונו, שנאתר איש איש ״דרך
בורמה״ משלו אל האיזון הנפשי, על מנת שנדע
כיצד לחיות עם החטוטרת הפלסטינית התופחת
והולכת על גב כל אחד מאיתנו, ועל מנת שנדע
להגדיר מצב מעוות זה כ״חיים מהוגנים״ ולתור
בעולם כ״אזרחים מכובדים״.
אומנם, בתוך המבול של המלל באמצעי־התיקשורת,
לא נשמע הפעם קולו של הנביא
רואה השחורות, ישעיהו ליבוביץ, אך קריאתו הם־
קיזה דם ומסמרת שיער אצל כל ״שפויי״ ישראל
ב־ 20 השנה האחרונות, עודה מהרהרת ברחבי
הארץ: מעיר לעיר, מרחוב לרחוב ומבית לבית,
ללא הועיל וללא השפעה, אף שנבואותיו השחורות
לא נשתנו כהוא־זה, ואף שהן מתגשמות, אחת
לאחת, לנגד עינינו. כי גם בימים אלה, כאשר
כולנו מננים את הסנטימטרים במיפלס הכינרת,
מיתווספים אל מיפלס־האוכלוסין הישראלי דורות
חדשים של מסיימי כיתות י״ב (יהודים וערבים
כאחד) כדי לממש את היותם אזרחי המדינה:
ליהנות מזכויות ולעמוד בחובות, מבלי שאיש
יטרח לציירם באמצעי־התמודדות, בהסברים ובמידע
מדוייק בנושא המדובר.
לפיכך, הצטרפותם אל מחנה קיצוני זה או אחר
היא בררך־כלל הצטרפות מיקרית המוכרעת בק־לות־ראש
ומתוך שיקול־דעת שיטחי ולוקה בחסר.
זאת ועוד: הציבור הישראלי הבא, זה של עוד
עשרים־שלושים שנה (על כל מקבלי ההחלטות
שבו ועל כל נושאי-התפקידים הבכירים שבו) כבר
מאכלס עכשיו את גני״הילדים או לומד בבתי-
הספר היסודיים — היש מישהו המבהיר להם את
טיבו של אותו אופיום הקרוי ״דו־קיום בשלום״?
האם קיים מישרד ממשלתי החושב על כך ברצינות
ונערך לקראת אפשרות מילחמה לא־צב־אית
בארץ הזאת (מה שמכונה במיסדרונות
השילטון בשם ״הבעיה הדמוגראפית״)?
יש להתריע על כך ויש לשוב ולומר דברים
אלה גם בינואר הנוכחי: הינואר של שנת ה־,40
הגם שמדובר בראשית שנת האופוריה: טרקלינים,
תיאטרונים ובאלונים פורחים.

שמעון צמרת

מדים
בנימיני

מזל החוד ש:

ג די

עתידם של
מבודסמים

גרים שאיו ודאות שהוא יוכל לעמוד בהם.
לקראת 1989 צפויה לו, בכל זאת התקדמות.
אריק שלון — מצפה לו שנה לא רעה.
הוא יצליח לחזק את מעמדו. יהיה אהוד
יותר בקרב ציבור גדול של אוהדים ומע ריצים
ויתפוס עמדה חזקה יותר במיפלגתו.
אך גם השנה לא יצליח להגשים את שאיפתו
העיקרית, ולא יגיע לתפקיד, שאליו הוא
נכסף.
רוני מילוא — יוצא מתקופה קשה,
ויהגה משנה קלה יותר. מעמדו יתחזק בבי תו
ובמיפלגתו. הפופולאריות שלו, שהיתה
לאחרונה בירידה, תעלה.

תחילתה של השנה האזרחית החדשה
מעוררת תהיות לגבי הצורה והתוכן שיהיו
לה. אחת מהשאלות החוזרות על עצמן היא
מה יהיה עתידם של אנשים ידועי״שם ב ארץ
ובעולם: פוליטיקאים, זמרים, שחקני־כדורגל
או כל דמות שנמצאת במרכז
תשומת״הלב הציבורית.

• פוליטיקאים
יצחק שמיל — ראש-הממשלה, בן
מזל מאזניים. למזל, שאליו הוא משתייך,
צפויה שנה די קשה. יקשה עליו מאוד למלא
את תפקידו. ההתקפות יופנו אליו מכל הכי וונים:
במיפלגתו, מחוצה לה, במדינה ובעו לם
כולו. לא נראה שעתידו הפוליטי מבטיח.
שימעון פלס — בן מזל אריה. כבן-
אריה מצפה לו שנה של קידום בקאריירה
ושיתוף־פעולה מצד גורמים, שקודם לכן לא
הסכימו ליצור עימו מגע או קשר. אך תיק״
וותיו יהיו גדולות מדי. נטייתו להתעלם
מהדברים הלא״געימים תגרום לו לפרש את
המציאות בצורה מוטעית, כך שגם אם יחזור
למלא את תפקיד ראש״הממשלה לא יהיה
זה לזמן רב. למרות השנה הטובה שמצפה לו
לא יהיו הישגיו לטווח״ארוך.
יצחק לבין -יוצא מתקופה קשה.
השנה הקרובה תהיה די טובה, אך רק באופן י
חלקי. קיץ־סתיו 1988 מציבים בפניו את-

ה 6-וה 7-בחודש יהיו מפתיעים לטובה. הם
יביאו איתם בילויים, פגישות רומאנטיות
וכן הצלחות בשטח-
הספורט, היצירה או
הבידור. בכל זאת נשקפת
סכנה למי שנוהג או
עוסק בעבודה שיש בה.
סכנות. בימים אלה ק יימת
נטייה חזקה להיפגע
בתאונות, אך ניתן
למנוע תאונות אלה עלידי
התנהגות זהירה. ה 9וה״
10 יהיו פחות נוחים.
כתוצאה מעומס־עבודה, תתכן הרג שת-חולשה,
אך מה-גג שוב יהיה טוב יותר.

החודש) .אין זה מיקרה. שתי תכונות
מסייעות להם להגיע להכרה ופירסום.
האחת הוא כישרונם. בני גדי ניחנו בחוש-
קצב מפותח וכן במוסיקליות בולטת. אץ זה
אומר שכל מי ששייך למזל זה הוא מוסיקלי,
אך תכונה זו מצוייה אצל רבים מבני המזל.
התכונה השניה, שעוזרת מאוד לבני גדי
להגיע לגדולות, היא השאפתנות והחריצות,
שמביאים את הגדיים להצלחה, להכרה ול-
פירסום. האמנים אריק איינשטיין, יפה ירקוני,
יהורם גאון, יהודית רביץ, אסתר
שמיר, רוחמה רז, מירי אלוני וטוביה צפיר
הם רק חלק ממי ששייכים למזל זה.

ארזי

מלמיליאן

ייצא מתקיפה קשה

חיצאית טיסת

הצלחה

דני סנדרסון— כמו כל בני״מזל קשת
גם הוא נפרד מתקופה קשה. למרות
שהצליח מאוד השנה, אין ספק שלא היתה
זו תקופה קלה עבורו. בשנה הקרובה הוא

לבוס קידום, ובין
יצא מתקובה קשה
ניס ״ננס לתקוכה
קשה. שוון ״שאו
במקום. ורשמיו קשה
ימשיך לשעשע, לשמח ולהלהיב את הקהל
ויהיה אהוד מתמיד.
ירדנה ארזי — כבת־מזל מאזניים
ידרוש ממנה כוכב שבתאי עבודה קשה, אך
התוצאות יהיו טובות, והיא תזכה להערכה
ולאהדה שיפתיעו גם אותה.
ריטה — כבת-מזל טלה מצפה לה שנה
די קשה. קשיים ומשברים, הקשורים לחייה
האישיים ולקאריירה שלה יפקדו אותה.
היא תצטרך לקחת פסק-זמן כדי לחשוב על
דרך שונה וכדי לבנות לעצמה תדמית שונה.

משה ניסים — שנת 1987 היתה שנה
טובה מאוד עבורו. כוכב יופיטר העלה את
הפופולאריות שלו בעיני הציבור. הוא גם
איפשר לו להגיע להישגים מרשימים. עד
חודש מרץ 1988 הוא ימשיך ליהנות ממצב-
כוכבים טוב, אך לאחר מכן יכנס לתקופה
קשה. הוא צפוי לירידה במעמדו. השם הטוב
שרכש, והאהדה, שלה הוא זוכה, יפנו את
מקומם לאכזבה מצד העם.
משה אלנס— בן מזל גדי. גם הוא לא
ילקק דבש השנה. צפויים לו מאבקים
קשים. הוא לא יצליח לשכנע את מקורביו
וימצא את עצמו במצב מאוד לא-נוח
ומבודד. הוא יעבוד קשה, אך יזכה למעט
תודה. למרות זאת הוא יפיק תועלת רבה
מהמסקנות שיסיק ומהלקחים שילמד.

לכל הזמרים, שהוזכרו כאן, לא תהיה זו
שנה קלה. הם יעבדו קשה ויתקלו בעיכובים
ובבעיות על כל צעד ושעל. אין זה אומר שלא
יוכלו להתקדם, אלא שכל הישג שלהם יהיה
מלווה בקשיים, במילחמות, במאבקים עם
הסביבה ובדיכוי מצד האנשים, שעימם הם
עובדים או חיים. אך, בכל זאת, מצפה להם
תקופה מאוד משמעותית, שתחזק אותם.
כשתסתיים תקופה זו הם יהיו יותר בטוחים
בעצמם, ואז גם יהנו מההתקדמות, שתביא
עימה סיפוק ושביעות־רצון.
גידי גוב -בן־מזלאריה,כשארהאריות
יהנה גם הוא מקידום משמעותי בקאריירה.
ההצלחה, שזכה בה בשנה האחרונה, תהיה
קטנה לעומת זו שעוד מצפה לו השנה. הוא
יעבוד קשה, אך יפתיע את כולם ברעיון
חדש, מקורי ואף מוזר. יתכן שבהתחלה
יהיה קשה לקבל זאת, אולם, כאמור, זה
יביא לו הצלחה מסחררת.

ב־ 6או ב־ 7בחורש תקבלו סכום־כסף במפתיע.
אל תוציאו יותר מכפי שאתם יסדם להרשות
לעצמכם, וכדאי לדחות
כל הוצאה שאיוה הכרחית.
נסיעה או פנישה ב־9
או ב־סו בח 1ד ש עלולה
לנחם לאכזבה. כדא׳ לה־שאר
בבית ביסים אלה
ולהימנע מלהסחכסך עם
שבנים. נם אם אתם צודקים
לא תצליחו להוכיח
זאת. ב־וי או ב־ 12 צפניה
בע״ה בריאותית של אחד
מבני־המישפחה. בתחום הרומאנטי אתם מבולבלים.
המתינו בסבלנות. והמצב ישתנה לטובה.

בזמן האחרון אינכם מרוצים. אתם מקדישים
זמן רב מדי לענייני מגורים ולבעיות
מישפחתיות. זה כרוך,
בין השאר, בהוצאות
כספיות, שאותן, אינכם
יכולים להרשות לעצמכם.
אך זה עניין זמני,
ובקרוב תוכלו לשוב
לסדר״יום, ההולם יותר
את הרצונות שלכם. ב גג
וב־ 12 בחודש צפו-
ייה הצלחה מדהימה ב תחום
הרומאנטי. סוף-
סוף תוכלו להשיג את מבוקשכם. ידיעה
משמחת ב-ג 1בחודש קשורה לכספים.

ב־ 6וב־ 7בחודש אתם עלולים להתי ש לא טוב
!להסתכסך עם בני־מישפחה בעניינים כספיים.
כדאי שלא תיקחו ברכך
ללב בעיות של אחרים.
אלה מנצרם אח טוב־ליבכם
!מסירותכם, ובינתיים,
אף פעעים בעקיפין
בבריאותכם. הכנחנת עדין
לא שב 1אליכם וחשוב
להקפיד על מנוחה ושינה.
נסיעה לחדל עולה עכשיו
על הפרק. יתכן שצפנ״ם
עיכובים ויהיה עליכם ר
תכנן תכנית שונה מהמקוריח. בחמאנם־קה. כדאי
לכם שתיתנו לצד השני ליזום ולהיות הפעיל.

שיניים מיקצועיים שבים לתפוס מקום חשנב ב־6
א! ב־ 7בחנדש. נצלו ימים אלה כרי להניע לסימם
סופי בקשר לעח־דכם ה־מיקצוע׳
,חוסר־הימלת ד
החרט לאן מועחת פניכם,
גורם לאבד הזדמנויות טר
מת. אל תתלבט! ,העיקר
שתחל:ט! כבר. אפשר
לסמוך על האינטואיציה
שלכם. שתוביל אתכם למקום
המתאים לבם. סיב־ס
1ך עם ידידים או שכנים
מקבל התייחסות מעומת.
עיזב! את העניין. לא שווה לבזבז עלי! זמן נוסף.
עייפות רבה ערמת לבם לבעיות בריאות.

ה־ 6וה״ 7בחודש אומנם מראים על הצלחה
בקרב המין השני, וכן על נכונות מצד אנשים
שונים לבוא לקראתכם
בענייני עבודה, אך,
בכל זאת, זוהי תקופה
קשה. מצב״הרוח אינו
טוב יבריאותכם לקויה.
אתם נוטים לחלות ול אבד
את המרץ וההת להבות.
כל מה שמתח שק
לכם לעשות זה
להתרחק מכולם, להת בודד,
לנוח, ולחשוב או
לתכנן את העתיד. אך גם כשאתם לבד אינ כם
מוצאים זמן למנוחה. ה־ 8וה 9-קשים.

נסיעה לחו״ל או קשרים חשובים שאתם
קושרים עם מישהו, שמתגורר בארץ רחוקה
מעסיקים אתכם עכשיו.
חשוב להקדיש זמן
לנושא זה. אפשרות ל שנות
את מקום־העבו-
דה או להתחיל בסוג־עבודה
שונה תעמוד
לפניכם השבוע. כדאי
לכם לנצל הזדמנות זו
אפילו אם נראה לכם
} 2גנוב מב ר ־
20 בדצמבר
שהשכר נמוך או שהתנאים,
אינם עונים על
ציפיותיכם. עליכם למהר ולשנות את המצב,
הדרך שבה אתם חיים כרגע די מדכאת.

ענייני עבודה שבים לתפוס מקום חשוב. יהיה
עליכם להיאבק על רעיונות ותוכניות שהצעתם.
עמיתים או שותפים לעבודה
מקשים עליכם. בדרכים
שוננת הם מנסים
לשלוט בכם!להכתיב את
רצונותיהם. מבלי להתחשב
בדעתכם. חובלו להתגבר
על כך ב־ 13 או ב־ 4ו
בחודש. אז תהיו בעמדה
חזקה וכדאי שתפעלו
במהירות. ב־ 11א 1ב־ 2ו
בחודש צפניה הצלחה
למי שניגשלמיבחני־נהינה. סודיות מוחלטת
בכל הקשור לח״־התש.
דרזשה עדיין

• זמרים
זמרים רבים משתייכים למזל גדי (מזל

ע1״נ• נוערים ישוב! להעסיק אתכם ב־1 6ב־ 7אתם ראויים לפרס העובד או הלומד
בחח־ש. שזב יהיה עליכם להיכנס להוצאות ..המצטיין. אתם עובדים קשה מדי, העבודה
להזמין בעלי־סלאכה או
מתחילה לפגוע בבריא-
לרכוש אביזר חשוב שותכם.
אתם מאוד מבובלעדיו
קשה להסתדר.
קשים ואף זוכים להער יהיה
קל יזתר ם ה־ 8בחר
כה כנה בכל מקום, אך
דש. צפ1י בילוי. א 1נסיעה
יש גבול למה שבן־אדם
נוש 1תפת בחברת אדם אמסוגל
לקחת על עצמו.
הנב. בתקופה האחרונה
נסיעה לחו״ל צפויה במתנהלים
חייכם בצורה לא
קרוב. חשוב שהיא ת תמסודרת.
דרוש אירען מח בצע
בחברת אדם, ש-
דש. העבודה חר שת הוד
עימו אתם עובדים. ב ״חסות
רציניח יותר. פרק
גג וב״ 14 בחודש צפוחדש
יפתח, חה מחייב את תשוסת־ליבכם. יות בעיות״בריאות להורים מבוגרים. ברו-
ידידים יביאו הצעות הקשנחת לתחום הסיקצזט׳ ,מאנטיקה -אתם מאד מבוקשים השבוע.

אין זו תקופה קלה. אינכם מרגישים טוב. ה־ 6וה־ 7בחורש מעייפים ומדבדכים. המתח
חולשה, עייפות, בחילות וסחרחורות תוק-
והדאנה לאחרם מקשים עליכם את החיים. ז 1הי
פות אתכם. בנוסף לכך
תקופה. שבה תוכל! דה־עליכם
לטפל בהורים או
נ 1ח מחמאנים קרלים. מ־בני״מישפחה,
שאינם
עיסנק בתחביבים. ומבילו׳
חשים בטוב. כל זה
במקומות. שיש בהם אזואולי
מדאיג אתכם, אך
רה עליזה 1לא מחייבת, אך
בנושא הבריאות אין
נראה שאינכם מרשים ואח
לכם מה לחשוש. התו לעצמכם,
וחבל. התקופה
פעות הלא״נעימות יחלהקשה.
בת־השנת״ם, עופו.
באשר לבריאותם
מדת לחלוף בקחב. כדאי
של ההורים, כאן המצב
שתעלו, סוף־סוף, חיוך על
לא פשוט. ב־ 9או ב־10
השפתיים. הפתעה משמ בחודש
יתכן שיהיה סיכסוך עם אחים או חת, בתחום הכספי, צפויה ב־ 1ו או ב־ 2ו בחודש.
גיסים. יתכנו בעיות עם עמיתים לעבודה.
אל תדחו נסיעה לביקור ב־ 13א 1ב־ 14 בחודש.

עקת

• כדורגלנים
אירי מלמיליאן -בן־מזל שור,
שיהנה מאוד מכניסתו של כוכב יופיטר
למזלו. כוכב זה יביא לו הצלחה בשטח-
הספורט ובחייו האישיים. בשנה הקרובה
אף יוכל להינשא, לבנות את ביתו, לראות
עולם וליהנות מקידום משמעותי בקאריירה
שלו.
זהאי ארמלי — בהשוואה לשנתיים
האחרונות מצפה לו, באופן יחסי, שנה
טובה. האוהדים שלו ושל קבוצתו שוב יוכלו
לסמוך על כישרונו, חריצותו ומזלו הטוב,
שיחזור לפקוד אותו כמו את שאר בני מזל
קשת.

הורוסהוס

חח״ם

מרגיש, מבלי להתייחס לתגובה הצפויה
מצד החברה .״אמרתי כוס־אומב
כולם, שיגידו מה שהם רוצים.
״לקראת התפקיד בסרט צבעתי את
השיער לבלונד, וגילחתי את השיער
בשאר חלקי־הגוף. לא היתה לי עם זה
בעיה בכלל. ככה ביקשו ממני, ואני
נכנסתי כל כולי לתפקיד. אז הסכמתי.
״הצילומים היו בשבילי חוויה
אדירה. כשהם נגמרו, די פחדתי
מהתגובה של הביקורת. בפרמיירה
ישבתי בכיסא. כשראיתי את כל
המכובדים שהגיעו, הלב שלי פירפר.
במשך כל הסרט לא יכולתי להפסיק
לצחוק מרוב מבוכה, צחקתי צחוק
הסטרי.״
החוויה הנעימה השאירה לו טעם
של עוד .״אני נורא רוצה להמשיך
ולשחק, אבל אני יודע שהמראה שלי
יגביל אותי בסוג התפקידים שאקבל.
אילו היו מציעים לי לשחק חייל קרבי,
למשל, הייתי מסכים. אני יודע שלאף
אחד בארץ לא יהיה האומץ להציע לי
תפקיד כזה״.
ניני מעשן בשרשרת. על אצבעות
ידיו הארוכות והדקות הוא עונד טבעות
רבות. תנועותיו מעוגלות, רכות,
איטיות.

כשהיה בן 13 ארז מיזוודה ועזב את
בית־הוריו בבנימינה, שהיתה ״קטנה
עליו״ .הוא עבר לתל־אביב.
לא, זה לא נראה לו מוזר שילד• בן

מאשר לשאר בני־גילי. עוד כשהייתי
ילד קטן, הסתובבתי תמיד עם מבוגרים
ממני. אבל בגיל 13 הגעתי למצב
שהאנשים בבנימינה כבי לא עיניינו

..אני וגיל לזה שפונים אל בלשון נקבה! ,אומר איציק
ניני, בליין, מעצב־אופנה ואום השונא תוויות .״אני רוצה
ללבוש חצאית ולהתאפר, ושהטומה תלו הביתה!״
הוא נראה מבוגר מכפי 19 שנותיו.
הוא גם מדבר בצורה בוגרת, שאינה
מגלה את גילו הצעיר.

ן* אחת מהמסיבות שנערכו
^ באחרונה בתל אביב עמדה במרכז
רחבת־הריקודים דמות בולטת למרחוק.
שיער שופע ארוך המגיע עד
לישבן, מיגבעת גדולה על הראש,
עגיל־יחיד ענקי ונוצץ. מכנסיים
ומעליהם חצאית רחבה, היו מונחים על
גוף חטוב שהתפתל בחושניות בקצב
המוסיקה.
״איזו חתיכה!״ לחש אחר החוגגים.
הוותיקים בבלייני תל אביב ידעו: זו
לא גברת, זה אדון.
זהו איציק ניני, צעיר יפהפה המכונה
״ילד הפלא של הבוהמה״ .מה שפנינה
רוזנבלום היתה עושה למסיבות
בעבר, עושה היום איציק ניני, דמות
מבוקשת בכל המסיבות. בכל מקום
שהוא מגיע הוא מהווה אטרקציה
בהופעתו היחודית, מושך תשומת־לב
ומבטים משתאים, מעריצים, מזלזלים
ומגחכים. מדורי־הרכילות אוהבים אותו,
ותמונות של דמותו הססגונית
מופיעות בהן שוב ושוב. באחרונה השתתף
גם בסרט. בסרט עורבים גילם את
דמותו של לני, קוקסינל צעיר, המאיים
בהתאבדויות ראוותניות .״הוספתי

לדמות הזו הרבה רברים אישיים שבאו
ממני, סיגנון־דיבור של הומו, צורת
לבוש והתנהגות שהיכרתי מחוץ
לסרט ״.ניני זכה בשבחים על התפקיד.
״הסרט היה בשבילי צעד גדול
קדימה. הרבה אנשים בעיר לא העריכו
אותי ולא התייחסו אלי ברצינות. הסרט
שינה את זה, באו, לחצו לי ידיים ונתנו
מחמאות.
״במיוחד ריגשה אותי התגובה של
אחותי. דווקא מהתגובה של המישפחה
פחדתי הכי הרבה. אחותי אמרה לי
אחרי הסרט, :לא ידעתי שאתה מסוגל
לשחק כל כך טוב!׳ וזה נתן לי הרגשה
נהדרת.
״האמת היא שהתלבטתי הרבה אם
לקבל בכלל את התפקיד. אחרי
שקראתי את התסריט בפעם הראשונה,
חשבתי שאולי לא כדאי לי לשחק
קוקסינל. גם ככה אנשים, הרואים
אותי, נבהלים מהצורה שלי. חשבתי
שאם אקבל את התפקיד, תדבק לי מיד
סטיגמה שאי־אפשר יהיה להיפטר
ממנה.״
אבל כמו בדברים אחרים בחייו, גם
כאן החליט ניני לעשות את מה שהוא

13 הולד לגור לבד .״הייתי מבוגר
מבחינה נפשית. ההתבגרות הנפשית
שלי קרתה, כנראה, הרבה יותר מוקדם

ניני עם דגם סרי-ידו(הדוגמנית: רונית
.׳ש סתם אופנתיים ויש סטייליסטים!״

אותי. לא היה להם מה לתת לי, ולי לא
היה מה לתת להם.
״מה ההורים אמרו על זה? יש לי

הורים מגניבים לאללה, אני נורא אוהב
אותם ומעריך איר שהם הגיבו. ברגע
שאמרתי להם שאני רוצה לעזוב, הם
הסכימו בלי בעיות. גס היום הם
מסכימים ומקבלים את מה שאני עושה.
״טוב, נכון, לא תמיד הם מקבלים
את זה בשימחה, בכל זאת הם לא
מודרניים כמוני, הם שייכים לדור אחר,
שונה מהדור שלנו מאוד, יש בינינו
ויכוחים, אבל ויכוחים זה דבר טוב
ומפרה״.
מה ששבר אותו סופית והביא
לעזיבתו לתל־אביב היה שהות קצרה
בבית־ספר חקלאי .״זהו בית־ספר שבו
גם לומדים וגם עובדים. אני ;ורא
רציתי ללמוד, אבל המורים ביאסו
אותי, לא נתנו לי לחיות. הם לא
הסכימו לאיר שאני נראה. כל הזמן
דרשו שאסתפר ואראה אחרת, כמו
כולם. אני לא רציתי להיראות כמו

מישחק לא למדתי ולא אלמד בבית־ספר.
״אני
מאמין שבחיים לא צריר בית־ספר
כדי ללמוד. אפשר ללמוד מהחיים,
מהנסיון, ולהצליח עם כישרון״.

;,החלטתי
^ 54 שזה שווה!״
^ שהוא עבר לתל־אביב, נשאר
( ₪נאמן לדעתו על בתי־הספר. בוא
עזב את המוסד המיותר הזה, קנה
לו שם כספר, והתחיל לצבור קבוצה של
לקוחות קבועים .״זו היתה תקופה
מקסימה. היכרתי המון אנשים חדשים
ומעניינים, שעזרו לי בחיים. היו
חודשים שלמים שהסתלבטתי, ולא
עשיתי כלום. בתקופות אחרות עבדתי
קשה בכל מיני עבודות יצירתיות.״
עבודות מישרדיות? חלילה, הס

מיכוס״ם !עליהם חצאית
כולם. אלה החיים שלי, ואני רוצה
להתנהג בהם כמו שאני רוצה ומבין.
״אפילו אם אני בן ,13 לאף אחר אין
זכות להיכנס לי לחיים.״
אבל לא רק המורים היוו בעיה
לצעיר המיוחד .״גם התלמידים היו
כבדים מדי, לא הבינו את הראש שלי,
ואני הייתי צריך להילחם כדי שלא
יקחו ממני את העצמיות שלי.
״הגעתי למצב שלא הייתי מסוגל
לקום בבוקר ולראות מולי את
הפרצופים שלהם, סלדתי מהם״.
תוך קשיי־התמודדות עס-המיסגרת
״ * המרובעת, או כפי שהוא אומר ״קשיי
התמודדות של המיסגרת איתי,״ החל
הילד מבנימינה בורח בלילות מהבית,
ונוסע לעיר הגדולה והנוצצת .״תל־אביב
נראתה לי אז מלהיבה וקסומה.
הייתי פריק כזה, והתחלתי להסתובב
במקומות־הבילוי. אז החלה גם התקופה
של מועדון פנגווין, שעליה מדבר הסרט
שרבים״.
הוא הביט בעיניים גדולות
בנפלאות־הכרך. תל־אביב קרצה לו,
והוא החליט לעבור ולגור בה.
״כשהגעתי לתל־אביב התחלתי לעבוד
בתור ספר. זה מה שידעתי לעשות אז.
לא למדתי את זה בשום מקום. גם

מלהזכיר! ״אני לא מסוגל לעבוד
במישרר. לא בנוי לזה. לא יכול
שלמישהו יהיה עלי קונטרול. לא יכול
להיות במיסגרת כופה.״
באותה התקופה העלה על הבימה
ביחד עם חברים את מופע הקולנוע של
רוקי. גם חבריו לא היו, מן הסתם,
תלמידי־תיכון ממוצעים .״הרגשנו
שונים מכולם, אחרים ומיוחדים.״
דווקא בגלל השוני והמוזרות, ספג
איציק הערות רבות, חלק גדול מהן
מעליב ופוגע .״האמת היא שתמיד, עוד
מהילדות, היו קוראים לי,ילדה׳ ,אבל
זה מילא. יש דברים. מעליבים הרבה
יותר.
״פעם זה היה פוגע יותר. היתה
תקופה שממש שנאתי ללכת בגלל זה
ברחובות. שנאתי להיכנס לאוטובוסים
המסריחים, ולספוג מבטים והערות.
״כשהייתי הולך לבד, היו נטפלים
אלי, ומדברים איתי בכוונה בלשון
נקבה. אותם זה היה משעשע. אותי זה
מעציב שהם לא מסוגלים לקבל אותי
כמו שאני.
״אני לא מצביע על אף אחד, אז
שלא יצביעו עלי. עושים את זה כי אני
שונה? לא, אני לא שונה. זו החברה
שעושה ממני שונה.

״באותה התקופה הגעתי למצב
שהחברה תיסבכה אותי ממש. הם חשבו
שהשיער שלי מוזר, אבל אני לא רציתי
להסתפר בגללם.
״התחיל להיות לי קשה עם איר
שאני נראה. יום אחד ישבתי מול
המראה וחשבתי לעצמי אם כל זה שווה
לי או לא. הסתכלתי במראה והחלטתי
שכן! אני רוצה להיות ככה!
״ל.מדתי להכיר את עצמי. ברגע
שבן־אדם שלם עם עצמו מבפנים, טוב
לו גם בחוץ.
״עברו הימים שהייתי בוכה מול
המראה. היום למדתי לקבל את עצמי,
ואני שם זין על כל העולם. אני לא
צריך להיות דומה לאף אחד, אני מה
שאני, וטוב לי.״ ואולי המראה
הפרובוקטיבי נועד למשוך תשומת לב,
מבטים והערות?
ברגע הראשון הוא עונה בהחלטיות:
״לא! זה אני, ולכן אני נראה כך.״ אחר־כך
הוא מתרצה :״אצל כל בן־אדם
קיימת הנקודה הזו של למשוך תשומת־לב.
גם בי זה קיים, אבל העיקר זה
שאהיה מרוצה מול המראה״.

פעמיו ללונדון. הוא התחיל לעבוד שם
בעיצוב־בגדים, באיפור ובדוגמנות.
״הלך לי שם בדוגמנות. אהבו את
המראה שלי. תמיד כשהייתי נכנס
לחדר, האנשים היו המומים מהצורה
שלי, נשארו פעורי־פה״.
אבל גם לונדון נגמרה לו מהר,
ומשם הוא עבר להולנד .״הופעתי שם

במופעי־קאבארט של גברים המחופשים
לנשים. המופעים הללו לימדו
אותי להוציא את האשה שבתוכי!״
מלבד מופעי הקברט הוא גם עיצב
בגדים ייחודיים, אחד כזה היה שמלת
כלה בצבע שחור ״והייתה אפילו מי
האשה שבתוכי
^ שהיה ב* 17 הרגיש ששבע
מתל־אביב .״החלטתי לנסוע
לחוץ־לארץ, כדי להתאוורר. חייתי פה
מספיק, ראיתי הכל וניסיתי הכל.
עזבתי את הדירה השכורה ונסעתי
לפאריס״.
את עיר־האורות הוא עזב אחרי זמן
קצר, מפני שהאנשים שם ״לא התאימו
לי ״.הם היו סגורים, שקטים מדי, ויותר
מדי מאוהבים בעצמם, לדעתו של ניני.
לכן ארז שוב את מטלטליו, ושם
) 1 1 ) 1 1 1 1 1 ) 1 1 1 1 1 ) 11

ניני מנגן
,׳ש בפנים שלי הרבה 1ן וצסה ו״

שי בדם
(המשך בעמוד )42

תו!ו 1ץ גוג&ס ותג

לרות׳

מאוזן:
)1פילוסוף יווני )5 :פילוסוף
יווני שהסתפק במועט)10 :
אמתחת )11 :שר )13 :שד; )14
קיבוץ צפוני; )15 לא אכל)16 :
השוואה מדבר לדבר; )18 מקווה־מים;
)20 אוייב; )21 תפקיד צבאי
בכיר; )22 מחודשי השנה; )24
מגלגל המזלות; )25 קידומת
הולנדית; )26 מהנדס גרמני.
המציא מנוע של מכונית; )28
מאפה חגיגי; )30 פרי עץ; )31
צי; )32 עת; )34 קוץ; )35 גון; )38
מנהיג סיני; )39 סייר; )41
רטיבות; )42 זוהר; )43 בבקשה;
)45 מכשיר להעברת מים; )47
סימן; )48 תמים; )50 יד למבול;
)51 נושא התורשה; )52 אבי
אבנר; )54 פיס; )57 מעשה רשת,
קליעה; <61 לר למטה! )62
תבואה; )64 שלחופה; )65 הקדש
מוסלמי; )66 פרוסה; )67 השג
במשחק כדור; )69 חבר נבחרים;
)70 מחודשי השנה; )72 שתה
במציצה; )74 אוויר בתנועה; )75
וילון; )77 פלג; )78 ניקיון; )81
פיסיקאי שגילה את סגולות
הגלים האלקטרומגנטיים; )83
אות הניצחון; )85 דורון; )86 שר;
)88 מחזאי )89 :הרב שאסר על
ביגמיה בחרם; )91 תינוק; )93
בדחן; )95 מרד; )96 כסף יפאני;
)98 מועד; )100 בר; )102 וזיר;
)103 אינו כבד; )104 משורר
יווני קלאסי; )105 קצין יהודי
צרפתי. על שמו נקראה פרשה.

איר מתקשרים
אני משערת שאחדים מכם, שג-
יים־שלושה בטח, מסוג הטיפוסים
המסודרים והיעילים, כבר רשמו
לעצמם בפינקס־הטלפונים איך
מתקשרים אלי. אבל בשביל כל
האחרים, שמעדיפים טלפון על
נייר ועט, אמשיך להזכיר ששרות
״רותי בטלפון״ עדיין ב־ , 221017
תל־אביב, להכתבת מיכתב וליצירת
קשר עם הכותבים.
מצטערת חבר׳ה, הטלפון שלי
התקלקל. נסו אותו -ואם אין
למערכת, תתקשרו תשובה
.232262 תשאירו שם ומיספר־טל־פון,
ותבקשו יפה שרותי תתקשר
אליכם. אני אתקשר.

מתחילי איתה ברחוב

מאוגד:
)1אמורא. בנו נקרא בשם מר; )2
שחקן קולנוע; )3עדיין לא; )4
ראה 25 מאוזן; )6גף; )7נחל; )8
קיר; )9שיח קוצני; )12 רוגע;
)15 מצודה; )16 רשע; )17 בינה;
)19 אחוז; )20 עבר; )21 היה
מרוצה ( )23 ;)3,3עוף; )24
משנים עשר בני יעקב; )26
שעוה; )27 זמרת; )29 רב עירוני;
)30 תנין; )33 תוספת, אפקט; )34
עושה ניסים מימי בית שני)36 :
עיקשות, עקמימות; )37 בן
גדעון שנותר בחיים; )40
התקוטט; )41 כינוי רומז; )44
סופר אידי; )46 אד; )47 נחלש;
)49 מועד; )50 מים מוצקים; )53

אלת היופי הרומית; )54 גהה; )55
רשע; )56 נון; )58 מפלגה; )59
מנחלי הגילעד; )60 מילת נימוס;
)62 אמונה; )63 פלא; )66 שפת
מחשב; )68 שודד; )71 חודש; )73
בעל מוס; )76 בעזרת השם; )77
עושק; )79 פיזמון; )80 קלף

ניצחון; )82 עני; )84 עשב, פרי
אדמה; )85 היסתכל!; )87 אינו
קשה; )90 צבע אדום; )92 מוגלה;
)94 פרי קיצי; )96 מטח; )97 יון;
)99 בפנים, בתור )101 :אויבו של
ג׳יימס בונד; )102 חבר־ממשלה;
)103 ישר.

--יהודית דגן —

היא צילצלה אלי ערב אחד, ודיברה
אוטוסטראדה. איזה מרץ. ממש אי
אפשר היה לעצור אותה. לא שרציתי,
או ניסיתי, להיפך, היא רווקא מצאה־חן
בעיניי. וככה היא אמרה :״כשאני
עוברת ברחוב, הרבה מתחילים איתי,
אבל אני לא מגיבה, ובסוף מוצאת את
עצמי לבד בבית. לא טיפוס של
פרפרית. מחפשת עומק
״אני בת ,22 גובה 1.69 מטר, גוף
חטוב, אנשים אומרים שמאוד נאה,
ואני לא משתחצנת. בעצם, זאת הבעיה
שלי: אלה שמנסים ליצור איתי קשר,
הם לא בדיוק אלה שאני נמשכת
אליהם, אינטלקטואלית ופיסית.
״אני מזכירה בשטח התיקשורת,
ממוצא תימני, אבל נראית יותר
איסלקיה מאשר תימניה. אני מטופחת,
די שמרנית, מחפשת רוגע עם בן־הזוג,
והמון כנות. מי שמחפש רק אובייקט
מיני — ונראה שיש רבים כאלה —
לא אצלי. קשר כזה אני מייד קוטעת.
מחפשת איש חם, עד גיל ,33 צעיר
ברוחו, עם כיוון בחיים, שיעשיר אותי
מבחינה רוחנית־פנימית, ג׳נטלמן,
קצת ממזר, עם חוש־הומור, לא ראש
כבד, לא קמצן, גבוה. לא מסתדרת עם
נמוכים ׳.מיספרה אצלי הוא (.)1/88
יופי של ראש לפתוח איתו את
השנה. אף, כמעט שכחתי, שנה טובה
לכם, שתהיה הרבה אהבה. אגב, עם מי
התנשקתם בסילווסטר? הסיפור הכי
רומאנטי יזכה בפוסטר של ג׳ואן
קולינס או של חן ג׳ונסון, לבחירתכם
לפי הטעם האישי.

פגר להיות חפוס

איתן עמיחי

הדברת מדיקיס ^ני *
שמחים והדברת תיקנים(ג׳ן קים)^^,
.תו7עי עץ, חרקי ספרים ובגדים,

עירפוו מיוחד ואחעים ומניעת
יתושים וחרקים מעופפים.
^ ^ 6 3רמת ־ נ ן רו ד מו די עין 8ו, ת .ד• 2 2 7 2 .סל 4 - 5 - 6 .ו ו 7 9 0

בשמירה על בריאותך וו בו עו ד

עיינתי השבוע במדור הכחול הידוע
בעיתון הנשים הידוע(השתלמות מיק-
צועית) ,ומצאתי קטע חמוד, בכלל לא
כחול :״גרושה יפה ( )44 שואלת: האם
אתה פנוי להיות תפוס?״ אם יש לך עוד
כמה מישפטים מהסוג הזה, יפתי,
אשמח לשמוע. ואם כבר, אז למה שלא
אהיה נחמדה אליה, ואספר לכם שהיא
בת׳ד ,652 פתודתקווהז

התאום הביישן
תראו מה זה אהבת אחים .״יש לי אח
תאום, והוא נורא ביישן,״ סיפר לי
הקול בטלפון .״אני בכלל לא. אבל
דווקא אני, נשוי שלא מחפש, מכיר
לפחות שתי בחורות חדשות בשבוע.
ואני לא נראה כל־כן־ טוב כמוהו.
״הוא בן ,31 נאה, גובה 1.85 מטר,
בעל מישרד להפקות, מסודר בחיים עם
דירה מצויירת פיקס, לא חסר לו שום
דבר, רק בחורה נחמדה וטובה להתחלק
איתה במה שיש לו. הוא איש־מישפחה,

אוהב ילדים, משתק שעות עם ילדיי
וקונה להם מתנות. באמת בחור נחמד.
רק השבוע הוא אמר לי שהוא רוצה
להתחתן. תתאים לו מישהי בסביבות
.25 אם היא בגילו, זה גם בסדר. אני
כבר אדאג ליצור קשר ופגישה איתו.״
פרטים אצלי בטלפון, או בת׳ד ,114
הוד־השרון, רצוי לציין מיספר טלפון.

הלילה הראשון ()3
זוכרים את האברך בן זד ,26 העומד
להתחתן בקרוב ומפחד מהלילה הראשון?
חיפשתי בשבילו מישהו שיסכים
לספר לו את עוברות־החיים ולהרגיע
אותו. אתם ממש אנשים רעים! למה
שלא תעשו מיצווה פעם בשנה?
התקשר רק אחד, נשוי, איש התעשיה
האווירית, אבל זה כבר היה מאוחר
מרי, כיוון שהספקתי לרתום למשימה
מכר שלי, אפי יצחקי שמו, רווק בן ,27
חוקר פרטי במיקצועו. בהתחלה הוא
דחה את הרעיון, אבל תוך כרי שיחה
ונדנוד מצירי הוא התחיל לגלות עניין,
ובסוף הודיע לי, בהתלהבות, שאם יש
עוד מיקרה כזה, הוא מוכן לעשות עוד
מיצווה.
בקושי עברה שעה, ואפי היה על
הקו, עם דיווח מפורט :״אמרתי לו שיש
לו שתי אפשרויות — או שהוא
מתייצב בחתונה עם היידע והפחד שיש
לו עכשיו, או שהוא יפגש עם בתורה
שתסביר לו. הוא היה המום, שאל איך
ימצא אחת כזאת. אמרתי שהספקתי
כבר להתקשר עם ידידה שלי, והיא
הסכימה להיפגש איתו. אמרתי לו שגם
אם הם לא יגיעו לתכל׳ס, הוא יקבל
ממנה מושג מה קורה.
״את רוצה לדעת מי הבחורה? היא
גרושה ואם לילד, בת .34 בעבר היא
היתה שובבה אמיתית, אבל כיום היא
חוזרת־בתשובה, גזירה אמיתית. פעם
היה לי רומאן איתה, היום כבר אי
אפשר אפילו לדבר איתה על זה.״ נו,
מה תגידו? יש לי הרגשה שהמשך
יבוא.

צריך לגרד
״לא יודע בדיוק איך מתחילים
איתר, אבל יודע בדיוק מה רוצה ממך׳,
כותב 2/88״רוצה אותך פתוחה,
שתוכלי לעשות דברים שאחרים רק
חושבים עליהם, ולחשוב על דברים
שאחרים עדיין לא העזו. רוצה אותך
אנושית וחמה, ולא רק לאנשים היקרים
לך. מבקש אותך יפה גם בלי איפור,
אבל אם את מתאפרת, שלא תיראי כמו
סוכנת־מכירות של צבעי טמבור.
״מאוד ארצה שתהיי חטובה ואסתטית,
רגישה, כישרונית לחיים, מין
משהו כזה שצריך לגרד כדי להבין
שהוא עשוי זהב. את חושבת שיש,חיה׳
כזו? את חושבת שאת כזו? סיפרתי לך
איך הייתי רוצה אותך. לא סיפרתי לך
עליי. אבל לא ביקשתי ממך יותר מדי
דברים שאין בי(חוץ מהאיפור).״

מארגן של חוגי פנויים ופנויות,
מה שנקרא בקיצור פו״פ, סיפר
באחד העיתונים על תהליך אופ ייני
בחוגים האלה :״בהתחלה
באים חבר׳ה שנראים טוב. אחר-
כך מתחילה ירידה -מגיעים המ־בוערים.
היפים מזמינים אותם,
כדי שהיפים ירגישו שהם יפים״.

החיים הפרטיים
״אני רווק בן ,26 נאה 1.70 ,סטר,
בעל חוש־הומור,״ הוא הכתיב לי.
״סיימתי בי.איי. במינהל״עסקים, וכעת
אני רוצה לנהל את החיים הפרטיים
שלי. מחפש אותך רצינית, לעצמך
ולחיים. את השאר נשאיר לשיחה
אישית.״ הוא בת״ד ,14032 תל־אביב,
עבור ג.

לא כל הנוצץ הוא זהב, אמר מי שאמר —
וצדק. אני מכירה 100 חברה היושבים בתל־אביב,
והמקנאים בשמונה חברה אחרים שעזבו את
הארץ לפני שנים לכיוון אמריקה, ושם הם הצליחו
לקבל גרין־קארר, וגם עשו עסקים, ויש להם וילה
עם בריכת־שחייה ומשרתת מכסיקאית, ובארנק
יש להם המון כרטיסי־אשראי, ופעם בשנה הם
באים ארצה לכמה ימים כדי להראות כמה שהם
הצליחו. כאן בארץ הם מתמקמים באחד מבתי־המלון
שעל שפת־הים, לובשים מיכנסי־ברמודה
מצחיקים(שהם כרטיס־הביקור של המצליחן בחופש)
,מגרדים את הבטן השמנה ביד עטויה בט־בעות־יהלומים(כן,
גס גברים) ,מספרים על נעלי־הספורט
שלהם שעלו 230 דולר, ומדברים עברית
מהולה במילים אמריקאיות.
אחד כזה, שהיה נושא לקינאה לרבים וטובים,
הוא דני פולני () 48 בן־דוד של נעמי פולני
ושל איש־העסקים יורם פולני. דני הנאה היה

ארבע נשות־חברה תל־אביביות — אתי
קנר, עדנה רותם, שרה מילר ואשת ח״ב
— נעלמו בשבוע שעבר, כאילו בלעה אותן
האדמה.
אני חיפשתי אחת מהן, חברה שלי חיפשה
אחרת, וכך נודע לנו שהן פשוט אינן. ה״אינף הזה
הכניס אותי לאמביציה, ואני קראתי לכל
השפיונים שלי ואמרתי להם ״בנצור סע!״
עוד באותו הערב צילצל אלי השפיון בנצור,
והודיע לי שלכל ארבע הגברות שלום, והן
נמצאות כולן במלון השרון בהרצליה. לקח לו זמן
לגלות אותן, כי ארבעתן שוכבות על איזו מיטה
כשהן משוחות בקרמים ובחומצות שונות, ועושים
להם שפכטל על הפנים.
נו, אז כששמעתי את זה הזמנתי מונית למחרת
בבוקר, כדי לנסוע ולראות במו עיני איר נשים
יפות היו למיפלצות.
כשהגעתי למקום, שלוש מהן כבר לא היו שם.
הן התלבשו, הסתרקו והלכו הביתה. מי שעדיין
היתה, ממש בדרך למכונית שלה, היא שרה מילר,
שניגשה אלי בשימחה וחיבקה ונישקה אותי.
תיכף הבנתי שהיא מאוד מאושרת, והסתכלתי לה

שרה מילר ובעלה משה,יומיים אחרי הטיפול
״בהשוואה לפ״ס־ליפטינג, נונזש תענוג ר
לתוך הפנים.
מה אגיד לכם, ממש טוסיק של תינוק! רך
ועדין וחלק ומעורר קינאה!

״איך היה?״ שאלתי את שרה.
״מה אגיד לך? בהשוואה לפייס־ליפטינג שעשיתי
לפני כמה שנים, זה ממש תענוג!״ ענתה.

נחת מהילדים !טיסה

אתם זוכרים את הדוקטור חיים גמזו? הוא
היה בזמנו מבקר־האמנות הכי ידוע בארץ, וכל
אמן באשר הוא שם, כלומר, פה, פחד ממנו פחד־מוות.
גמזו שנהג לקטול את המחזות, גרם לאפריים
קישון להמציא את המילה העברית
החרשה ״לגמה״ .אחרי שהתמנה כמנהל מזס־און
תל־אביב נפטר לפני שנים אחרות, והשאיר אחריו
אשה יפהפיה בשם חווה, בן מקסים בשם רפאל,

שהיום הוא בן 35 והעובד במישרד־החוץ, ובת
מקסימה בשם מיכל(״מיקי״) ,שהיא רסטורנטית
במיקצועה(משחזרת ומתקנת תמונות).
מישפחה טובה ונחמדה, אבל ...לא רפאל ולא
מיקי התחתנו. אז נכון ששניהם עוד צעירים
יחסית, אבל חווה, כמו כל אם יהודיה, מתה
להחזיק איזה נכד בזרועותיה.
אז יש חדשות: רפאל התאהב. ודווקא במישהי

תלמה מכנם
לא עשה שיוו״ם בצוזאה
נשוי עם תלמה מכנם ( )42 היפה, בתה של
עדה מכנס, שהיתה היפהפיה של היישוב. הם
גרו בלוס־אנג׳לס, גידלו את שני ילדיהם, וכלפי
חוץ הכל נראה כמו סרט הוליוודי.
איך זה נראה מבפנים אני לא בדיוק יודעת. מה
שאני יודעת זה שתלמה הודיעה לדני לפני
כחודש שנמאס לה, והיא רוצה להיפרד, ואולי
אפילו לחזור ארצה. כדי שדני יוכל לעכל את
החדשות, לקחה תלמה את הילדים ונסעה איתם
למקום־נופש בארצות־הברית, לכמה ימים.
כשחזרה לבית היא ראתה שדני איננו. היא
נכנסה, הכינה לעצמה קפה, סידרה מה שהיה צריך
לסדר, ורק אחרי כמה שעות היא גילתה את דני,
תלוי באחד מחדרי הבית.
הוא השאיר אחריו מיכתב־הסבר, ובין השאר
כתב בו שלא עשה שינויים בצוואה, והשאיר לה
את כל מה שיש לו.

קולט אביטל(במרכז)
מבוגרת בכמה שנים טובוח

היזווו ונו;מונורס ם 1מן

ן ך. ןווהח

איש פירסום ידוע, המנהל כל מיני רומאנים עם נשים שונות, ובמיוחד עם נשים שהוא יודע
שיגיעו לעיתונות, בעצם מנהל רומאן סוער מאוד עם איש־כספים ידוע, שגם הוא נשוי עם אשה,
וגם זה למען יראו וישמעו.
הרומאן בין איש־הפירסום ואיש־הכספים הוא סיפור ארוך, ואף אחד משניהם אינו מקנא בנשים
המסתובבות לידו למטרות הסוואה.
אבל, יום אחד הכיר איש־הפירסום דובר ידוע של מוסד ציבורי ידוע(שאגב היה בעבר הלא־רחוק
מאהבו של מוסיקאי מאוד מפורסם וידוע) .השניים מצאו חן האחד בעיני האחר, וכדי לבחון את
אהבתם הם נסעו להם לאיזו עיירת־נופש קטנה באירופה, לבלות שם בשקט, ורחוק מעינם הצופיה של
הישראלים אוהבי־הרכילות.
ואומנם, ישראלים לא היו שם, אבל לעומת זאת היה שם זוג מאוד מפורסם וידוע בישראל, הלא
הם השגריר האמריקאי לשעבר סמואל לואים ואשתו פאלי, שכמובן מאוד־מאוד שמחו לפגוש
בעיירת־הנופש את ההובר המפורסם ואיש־הפירסום הידוע. הם בילו ביחד כמה ימים, ואחר־כך נפרדו.
הדובר ואיש־העסקים נסעו בחזרה לישראל, והזוג לואיס נסע תחילה למקום אחר, ורק אחר־כך הגיע
לישראל. כאן נפגשו הלואיסים עם כל מאות מכריהם, ובשימחה רבה הם סיפרו לכולם איך בעיירת־הנופש
הם פגשו את הדובר המפורסם ואיש־הפירסוס הידוע.
מה. קרה שם.
הסיפור לאיש־הכספים הידוע, ומוטב שלא
ארבע שעות הגיע אחרי תשאלו״ .
•1 11 . 1 4 . 14 1,1 11 1

1 4 114,

לאהבוז

אתם מכירים את אריה וריבה ברכוביץ,

שהוא קבלן גדול ועשיר והיא יו״ר של אחר
מאירגוני־המתנדבים?
אתם מכירים אותם? טוב מאוד, כי אני רוצה
לספר לכם כאן דווקא על האת והגיסה של אריה,
כלומר מוטי וזהבה ברנוביץ.
גם מוטי הוא קבלן ועשיר, וזהבה היא עקרת־בית,
אשד, נחמדה ואם למופת.
ככה חי לו הזוג כבר יותר מ־ 20 שנה, הוא עשה
כסף, היא גידלה את הילדים, ומלבד פה ושם
סיפורים על מעלליו של מוטי מחוץ לבית, דווקא
יצא להם שם של זוג למופת.
ואז, לפני שלושה חודשים, נסעה זהבה לכמה
ימים לפאריס כדי לפנק את עצמה באיזה בגד
חדש ומנה של שבלולים. היתה, בילתה, קנתה
ועלתה למטוס בדרך הביתה, כשכולה שמחה
ועליזה לקראת הפגישה עם בעלה וילדיה.
בכיסא לירה ישב בחור נחמד, משווק מיתקני
ג׳אקוזי ומוצרים אורתופדיים, שהוא צעיר ממנה
בחמש שנים, והם התחילו לפטפט כדי להעביר
את הזמן. הפיטפוט נמשך ארבע שעות, וכשהגיעו
לנמל בן־גוריון הסתכר להם שיש עוד הרכה
דברים שהם רוצים להגיד זה לזה, ולכן הם קבעו
פגישה בתל־אביב.
אחרי הפגישה הזאת רדפה עוד פגישה, והאהבה
התחילה לבעור.
במשך שלושה חודשים הסתירה זהבה את דבר
אהבתה, אבל הגיע הרגע שבו היא הרגישה שזה
יותר חזק ממנה. היא הלכה אל בעלה, אמרה לו
שהיא מאוהבת במישהו אחר, והיא רוצה ללכת
אליו. הבעל הנדהם אף לא הספיק לענות, וזהבה
ארזה כמה חפצים ועברה אל אהובה.
אל תישברו מזה. בכל זאת שמעתי שיש זוג
נשוי אחד שחי באושר לא־נורמלי כבר 20 שנה.
רוצים לפגוש אותם? זה בכפר קטן ליד אגם־
ויקטוריה באוגנדה.

העובדת גם היא במישרד־החוץ. זאת היא קולט
אביטל הבלונדית, האחראית להדרכת צוערים

מיכל גמזו
עומדת להיות אם

במישרד־החוץ. זה עתה ויתרה קולט על הג׳וב של
קונסול ישראל בניו־יורק, אחרי שכל הגברים
במישרד עשו חזית אחת נגד מינוי אשה לתפקיד
כה חשוב. ם שנים
אומנם קולט מבוגרת מרפאל בכמה
טובות, אבל מה הן כמה שנים כשהלב מפרפר? ם וזה בעניין רפאל. מיכל, לעומת זאת, אומנם
לאם..
לא התאהבה ולא נישאה, אבל עומדת להיות 1
וחווה גמזו — מאושרת לגמרי.

— פגי שות בכלא

ל 1ני 1x111 יש תונ ח ת דציניות על שם׳
ד ₪ים ±שום הייתן ש שתן ±שקיות
כהן 7/77/תשולם

חתונת של נחצה
נחום דנחצ׳ה״) היימן, המוסיקאי
שרבים משיריו היפים הפכו ברבות
השנים לשירי־עם ממש, עומד להתחתן
בשבוע הבא. חתונה מיספר שתיים,
חתונה בגיל מאוחר.
קוראים לה ליזם (עליזה) ברבי,
מתורגמנית במיקצועה, גרושה, אם
לבת בצבא ולבן .16 הם הכירו זה את
) זה לפני חודשים אחרים. מזה קרוב
לחודשיים הם חיים ביחד, והדבר הכי
טבעי היה להחליט להתחתן. שני
אנשים מבוגרים, היודעים בדיוק מה
הם רוצים.
נחצ׳ה, עדיין רזה, שרירי וגמיש

נחום (״נחצ׳ה״) היימן
צל בקיץ וחום בח1רף
בגילו הלא־כל־כך־רך, מספר על
הפגישה הראשונה :״ערכתי בחינות
לחבורת־זמר בירושלים. ליזט הגיעה,
וזה נדלק במהירות. היא האשה
שחיפשתי הרבה שנים — חתיכה,
סקסית, מלאה, כמו שאשה צריכה
רחמים בחאבהשידונים
כאשר הזמר והמלחין בני ברמן
חזר לארץ, אחרי המון שנים באמריקה,
הוא הגיע לבד, אחרי שני
גירושין מאמריקאיות, והכריז שמיספר
3תהיה ישראלית. הוא לא ידע כמה
זמן זה יקה לו למצוא אותה. אלא מה,
הבחור, בסוף שנות ה־ 40 שלו, המציא
את הרוח הצעירה והאופטימית. נראה
שגם בגיל 70 הוא ימשיך לרכוב על
להיראות, עושה צל בקיץ וחום בחורף,
צוחקת כל היום.״
אם מאז שהוא זוכר את עצמו כגבר
צעיר הוא היה ידוע בזכות עצמו
בשיריו המשגעים ובפעילותו המוסיקלית
(חמישיית גילבוע, הגיבעטחן,
ובצרפת עבודה משותפת עם ננה
מושקורי ומארי לאפודה) ,בשנה
האחרונה זה כבר לא בדיוק ככה. כבר
לא מפורסם רק בזכות עצמו. פיתאום
מתחילים להזכיר אותו בתור האבא

שתי בנותיו תהיינה איתו ב״יום
הפתוח״ לאורחים שהוא עורך בביתו
בהרצליה הצעירה. כילי, שנישאה לא
מזמן, מעצבת־אופנה בסיגנון מאוד
אישי ומיוחד, הרבה עור, מתכננת את
שימלת־הכלה של ליזט: סי, הזמרת
בעלת הקול החם והשיער הבלונדי
הקצוץ, שגילתה השבוע איך צץ
שמה המוזר, שהשכיח את שמה
המקורי, סמדר, תהיה עם הלהקה
הסקומית שלה, שבין חבריה נמצא גם
צוף פילרסרף, אקס תיסלם, החבר
שלה.
כדי להשלים את התמונה המיש־פחתית
תהיה שם גם אם הבנות, דליה.
נחצ׳ה :״בטח שהזמנתי אותה. אנחנו
חברים, בראש טוב. היא מאוד מאושרת
בשבילי״.

#׳<7של <7/7לו
שוויה ׳777707/
בתקופה שורדינה כהן ודרדר
משולם היו בלהקת־הליווי של
ירדנה ארזי, הם התיידדו, ולא שכחו
זה את זה גם כאשר עזבו את הלהקה.
היה להם חלום: להצליח כזמרים
סולנים.
ורדינה, אחותם הצעירה של חופני
ויזהר, הצליחה בכמה להיטים ועובדת
עכשיו על תקליט, ודרור עף לו
לפאריס, בתיקווה למצוא את מזלו שם.
מייק בראנט כבר היה שם הצלחה
אדירה, אז מי יודע, גם לדרור יש הרבה
להציע באגף היופי, הגובה, החתיכיות,
הקול והתנועה על בימה.
משולם, התימני הכי יפה שאני
מכירה, אפילו שיפץ את עצמו באחרונה,
והפך את עיניו החומות
לכחולות, בעזרת ערשות־מגע. אותו
תרגיל יופי שעשה הרבה לפניו תימני
אחר, יזהר כהן. הוא עובד על
הקלטות חדשות ומופיע לפרנסתו
לפני יהודים. לפעמים יוצא לו להיות
ממש״ מכובדים, כמו זה,
בחסות השגריר הישראלי
הברון דויד דה־רוט־שאפילו
שמח להצטלם איתו

למזכרת במהלך הערב.
אז בחזרה לידידות של ורדינה
ודרור. היא לא שכחה את יום־הולדתו
ה־ ,28 שחל לא־מזמן, ושלחה לו מתנה,
שהשכיבה את דרור על הארץ מרוב
צחוק, כאשר קיבל אותה.
תשמעו רעיון, והזכויות לא שמו־

דרור משולם
תימני כחן ל־עינ״ס
רות: בשקית״היומולדת היו במכה,
ביסל׳ ,שלחה, שוקולד־חלב הפרה
האדנמה, סוכריות־גומי, משרוקית,

האופניים שלו ברחובות הסואנים של
תל־אביב, לבוש בטרנינג, כשהוא
מחובר לווקמן.
לזו שהוא מצא, שלגביה יש לו
תוכניות רציניות ביותר, קוראים סופי

כני כרמן

(המשך מעמוד ) 19
יוסיניו, ועל המישטרה להוכיח מי
עשה זאת.
״כאן בעיתונים מספרים על יחסי
עם עורר־הדין שלי, ואני לא מבינה.
איזה יחסים צריכים להיות בין עורך־
דין ללקוח? אני לא זקוקה לעורך־דין
על תקן של בייבי־סיטר. אני צריכה
שיעבוד ברצינות, וזהו זה.
״גם ליוסיניו, בעלי המנוח, עשו
עוול בעיתונים כאן. הציגו אותו בתור
אדם שסבל והיה יושב־בית. אוי, אילו
הם היו מכירים את יוסיניו, כמה אהב
לחיות, לרקוד ולבלות!״

גיתית מטפלת בתינוק אלתי את גיתית מדוע הגיעה
* /ארצה בפספורט מזוייף, והיא
ענתה :״מה זאת אומרת? אני באופן
קבוע נוסעת בכל העולם בפספורטים
מזוייפים. זה יותר נוח. וכך אני יכולה
להגיע לכל מקום בעולם, בלי לתת
דין־וחשבון לאף אחד״.
הזכרתי לה שעל עבירה של שימוש
בדרכון מזוייף נשפטים לשש שנות־מאסר,
אך עניין זה לא הטריד אותה
בשום אופן.
עכשיו, כך אמרה, היא מחכה לתום
המישפט, ומצפה לביקור מבעלה
מלונדון, שיבוא לשמוע את פסק־הדין.
בעוד אנו משוחחות בחדרי, הגיעה
שכנתה־לתא של גיתית, וביקשה את
גיתית לבוא איתה. היתה לה תחושה כי
היא עומדת ללדת בכל רגע. יותר
מאוחר הסתבר כי טעתה, והרגישה רע
רק בגלל הצום.
היא ילדה שבועיים יותר מאוחר,

נושא הזה. הוספתי ואמרתי כי
ההשמצות ההדדיות בעיתונים יכולות
לגרום רק נזק היות ובקרוב יישמע
עירעורן בבית־המישפט העליון.
בהמשך השיחה סיפרה לי חווה על
שאיפתה לתקן דברים בכלא. היא
דיברה על ערבי־תרבות והרצאות, ועל
העוול שנעשה לה על־ידי הנהלת
הכלא.
רימר, אשה בשנות ה־ ,50 שיער
מחומצן מקורזל ועיני־עיט כחולות,
דיברה בלחש בשפה האנגלית. היא
הסבירה לי כי אוזניים לכותל, וצריך
להיזהר .״צריך להיזהר גם משתיית־מים
בכלא ומאכילת בשר. הם מכניסים
חומרים הגורמים לצמיחת־שיער על
הגוף ועל הפנים!״
דבריה נשמעו לי מוזרים ולא־מציאותיים
במיוחד, אך ראיתי את
מבטה של חווה, שהסתכלה בציפורה
בהתפעלות גלויה ושהינהנה אחריה:
״היא צודקת, ציפורה, היא צודקת.
תיזהרי!״
חזרתי לחדר וכתבתי מיכתבים.
האסירות הסבירו לי כי הדואר מנווה
תירצה יוצא פעמיים בשבוע ביום השני
וביום החמישי, וכי עלי להשאיר את
המעטפות פתוחות. הן צריכות לעבור
בדיקה.
היתה לי הרגשה מאוד לא־נעימה
כשהבנתי כי לא תהיה לי כאן שום
פרטיות. שני המיכתבים ששלחתי
למחרת יום־כיפור הגיעו לתל־אביב
אחרי 17 ימים.
בינתיים הגיע הערב. עם צאת החג
עמדו כל האסירות מאגף־המיון בחצר,
כשפניהם׳ פונות לכיוון כלא־רמלה,
וחיכו לתקיעת השופר. בהישמע
התקיעה היתה התרגשות גדולה,

הפלות סול! במשך ארבעה חודשים
רחמים. היא אחות בבילינסזן, גרושה
באמצע ה־ ,30 אם לבן 10 ובת .5ברמן,
שעד היום גם החבר׳ה הצעירים שרים
איתו בהופעותיו את שיר הליצן שלו,
את רול מעץ ואחרים, ומזכירים לו את
המילים כשהוא שוכח, אומר שסופי
היא מלאך, יש לה לב של זהב והיא
מאוד אוהבת מוסיקה.
את המלאך שלו הוא הכיר לפני
שנה בפאב המסבאה, שהוא מישרר־שידוכים
ידוע בעיר, שם בני אוהב
לבלות, כי אחד הבעלים, יענקלה
טל, הוא חבר טוב שלו .״סופי היא
קודם כל ידידה טובה,״ הוא אומר.
״בהתחלה היינו רק ידידים. אני לא
נחפז עם נשים. יצאנו, סתם ככה, כמה
פעמים.
״כשהגעתי לכאן שוב, באוגוסט, לא
ידעתי איפה אגור. היא אמרה שאני
יכול לגור כמה ימים בדירתה ברמת־גן.
הידידות התהדקה יותר ויותר. אחרי
כמה ימים עברתי לדירה משלי, אבל
התחלתי להישאר מרבית הזמן אצלה.
לבסוף העברתי את מרבית חפציי
לדירתה״.
לברמן יש בן בגיל 20־פלוס, החי
עם אמו בארצות־הברית. אותו הוא לא
כל־כך רואה, אבל את ילדיה של סופי
הוא רואה, והוא נקשר אליהם מאוד.
הקטנה מתבלבלת לפעמים וקוראת לו
אבא, והוא אומר שזה בכלל לא מפריע

אז עכשיו הם מאור ביחד, אבל החל
בחודש מאי הקרוב, במשך ארבעה
חודשים, סופי תהיה לבד. היא תחכה
לבני, ולבטח מאוד תדאג לו, כי הוא
מתכנן הפלגת־סולו ארוכה, כדי להביא
לכאן את היכטה שלו. הוא ייצא
מפלורידה, משם לברמודה, אחר־כך
לפורטוגל. הוא יראה אז הרבה מים
והרבה שמים, וכשהוא ירצה לישון
קצת, הוא יצטרך לסמוך על הרדאר,
האמור להתריע באזעקה כאשר אוניה
אחרת נמצאת ברדיוס קרוב מדי.
שעון־יד מפלסטיק, יו־יו, בלון וכל
מיני.
דרור מיהר לבדוק מתי חל
היומולדת של ורדינה, ובו במקום
החליט שהמתנה שלו תהיה אוסף של
גבינות צרפתיות מסריחות להפליא, כי
הממתקים שלה היו קרובים למצב של
התפוררות, ולא הריחו הכי טוב
שבעולם__ .

נעמי1־

..היתה ל הוגשה רא נעימה נשהבנת
כי לא תהיה לי בכלא שום פרטיות!״
וכשחזרה אחרי הלידה לכלא טיפלה
בתינוק יחד עם גיתית שהיתה מאוד
נרגשת.
יצאתי לחצר ופגשתי שתי סוהרות,
שהיו תשושות מהצום. ישבתי ושוחחתי
איתן. תוך כדי השיחה קראה מישהי
מהאגף השני בשמי. האגף הזה נמצא
מעבר לחצר הפנימית של האגף הראשון,
וחלונותיו משקיפים על החצר.
נגשתי לכיוון אחד החדרים, שם
ראיתי מבעד לסורגים סכרה מחיפה.
בהגיעי לחלון־החצר ראיתי שתי
דמויות נוספות, שאותן זיהיתי מייד
כחווה יערי וכציפורה רימר.
חווה ישבה שפופה על הריצפה,
ורימר ישבה בקצה מיטתה של חווה.
זכרתי את הסיפורים שהופיעו
בזמנו, בהם כונתה רימר ״המכשפה
מהתחנה המרכזית״ ו״פגע רע״.
התפלאתי לראות שתיים אלה
ביחד. בזמנו סופר בעיתונות בהרחבה
כיצד הוחדרה ציפורה רימר על־ידי ה־מישטרה
לתאה של חווה יערי בבית־המעצר
באבו־כביר, כדי שתספק להם
אינפורמציה על חווה. רימר הביאה ל־מישטרה
מיכתב שכתבה חווה לאחותה
ציפי, סכין וכדורים שונים, שאותם
התכוננה חווה לבלוע ולהתאבד, לדברי
רימר.
משום־מה ויתרה המשטרה, מאוחר
יותר, על עדותה של רימר, והנה אני
רואה את שתיהן יחד.
חווה פנתה אלי ואמרה :״שמעתי כי
קבלת חאווה מגרנות (המילה חאווה
פירושה פרוטקשן, בעגת העולם־
התחתון) .שמעתי ששלחה לך דברים
טובים. תיזהרי ממנה! היא בטח רוצה
ממך משהו ״.היא המשיכה והשמיצה
את גרנות, וסיפרה כמה שהיא סולדת
ממנה.
אוזניים לכותל
^ מרתי לחווה כי מה שקורה
\ £בינ ה לבין גרנות אינו העניין שלי,
ואני לא מתכוננת להתערב בכל ה־

ונשמעו ברכות של ״גמר חתימה
טובה ״,התחבקויות, נשיקות ובכי.
עמדתי במרחק מסויים מהגדר
וחשבתי לעצמי כי הגעתי לכלא בזמן
מתאים. למי עוד ניתנת הזדמנות
להעביר את יום־הכיפור בכלא־נשים?
סודי כיותר
^ מחרת נקראתי לשיחה אצל
/המנהלת, חיה שוהם.
דבר מקובל הוא בכלא שכל אסירה
חדשה נקראת לשיחה עם המנהלת.
חיה שוהם ישבה בראש שולחן-
מנהלים ארוך, אשה נאה ומאוד
מטופחת. היא היתה לבושה בבגדים
אופנתיים, ולא במדי השב״ס.
היא הזמינה אותי לשבת ושאלה אם
נתקלתי בבעיות כלשהן. שאלתי מדוע
המיכתבים נשלחים פתוחים, ואמרתי
שהייתי רוצה לנהל יומן, שם אכתוב
את הקורות אותי בכלא.
המנהלת הסבירה לי חד־משמעית
שאני יכולה לכתוב, אך לא אוכל
להוציא את החומר הכתוב מהכלא,
היות וזה אסור בתכלית האיסור, ובשום
אופן אסור לספר על דברים המתרחשים
בין כותלי הכלא.
היא אמרה :״אני מתארת לעצמי
שיהיה לך הרבה לכתוב, ולא אוכל
לומר לך מה לעשות כשתצאי מכאן.
אני רק שואלת אותך שאלה: האם את
רוצה להזיק לבנות הנמצאות כאן?
״תדעי לך שמאחורי כל אסירה
נמצא סיפור מורכב, ואת הרי לא תרצי
לפגוע בהן!״
הסברתי לה שבנות רבות דווקא פנו
אלי ורצו לספר את סיפורן, וכל
הסודיות הזאת אינה נראית לי. אך
הבנתי טוב כי המדיניות היא שלא
לאפשר להוציא אינפורמציה מהכלא.
למרות זאת כתבתי מדי פעם, רשימות,
תאריכים, שמות, ידעתי שלא אוכל
לזכור הכל.
למען האמת, גם לא הבנתי מה יש
להסתיר בקנאות כה רבה.

(המשך בשבוע הבא)
העולם הז ה 2627

גם אתה ימו להיות >י״8ס בונד.
נר אחר ימו לרכוש את מנשיו׳
הריגול והגירוש המתוחכמים
ביותו וליהנות מהם בעצמו
. 1מצלימת־וידיאו מוסתרת

^ ש להניח כי הצעצועים הללו אינם זולים. הקטלוג המפרט
אותם אינו מפרט מחירים, אבל מחירו של הקטלוג עצמו הוא 30
ליש״ט, כ־ 90ש״ח.
חוקר פרטי, מרגל ואף סתם ארם, הרוצה לשחק בשוטרים
וגנבים, יכולים לרכוש אצל חברת חנות הריגול העדי מיתקנים
מלהיבי־דימיון.
מי שרוצה לשמור על ביתו או מישרדו יכול להשיג ספר עב־כרס,
כרוך בעור, שבתוכו נמצא מכשיר־וידיאו מושלם. כאשר
מעמידים את הספר בארון־הספרים, במישרד או בדירה, הוא מצלם
כל ארם החודר לשם. גנב, פורץ, מאהבות ומרגל יילכדו ברצף
התמונות שלו, בלי כל חשד. מאחר שהמכשיר מופעל על־ידי
סוללות, הרי ש״הספר״ ניתן גם לנשיאה ביד, ויכול לפעול בכל
מקום כמכשיר נייד. בתצלום ( )1הוא עומד משמאל. למטה חור
קטן ובו העדשה.

מצלמת־וידיאו מסוג אחר נמצאת בתוף תיק ג״ימס בוגד רב־רושם,
ודרך חריר בתיק ניתן לצלם כל דבר. התמונה נקלטת
במכשיר־טלוויזיה מרוחק, המנציח את התמונות( .תצלום .)2
מכשיר ותיק, שעבר כמה שיכלולים, הוא הווקי־טוקי. בחנות־הדגול־הנגד׳
הוא מוזער למימדים קטנטנים, והוא מכיל בתוכו
מיתקן־הצפנה, המשבש את קליטת השיחות על־ידי זרים( .תצלז

עבור אנשי־עסקים או בעלי סודות חשובים, פיתחה החברה
מכשיר־מערבל לשיבוש ציתות טלפוני. מכשיר זה, המותקן גם
הוא בתוך תיק ל״ם ס בונד, עשוי במיוחד לשימוש בנמלי־תעופר,
חדרי־מלון וטלפונים ציבוריים. כאשר מחברים אותו לטלפון, הוא
משבש את קליטת השיחה על״ידי כל מצותת( .תצלום .)4
מכשיר בגודל של קופסת־סיגריות מסוגל לגלות כל מכשירי
שידור או האזנה, המורכבים בסתר בבית, במישרד, במכונית או
בסירה( .תצלום .)5
המכשיר החדיש ביותר של החברה הוא גלאי־השקר הקטנטן,
שאפשר להחזיקו בכף היד. המכשיר פועל על פי המתח בקולו של
אדם, וקובע את מידת אמינותו. כך, ללא ידיעתו של הצד השני,
ניתן לבחון בחשאי את אמיתותו( .תצלום .)6
מכשיר מיוחד להגנה עצמית, שפותח על־ידי החברה, הוא פנס־כיס
בעל אלומת־אור שיש לה עוצמה מדהימה. כאשר מפנים את
האור אל עיניו של תוקף, הוא מסתנוור ונכנס להלם לרגעים
אחדים. הדבר מאפשר לקורבן להימלט בינתיים. יתרונו של הפנס,
הנראה ממש ככל פנס־כיס אחר, בכך שאינו גורם נזק גופני
לתוקף, אלא מהמם אותו בלבד( .תצלום .)7
האביזר האחרון הוא מישקפת קטנה, המאפשרת לראות
בחשיכה. כאשר מצמידים את המישקפת לעין, רואים למרחקים גם
בלילה החשוף ביותר, ללא כל מקור נוסף של אור. יתרונה הגדול
של המישקפת: היא קטנה וניתנת לנשיאה בכיס( .תצלום .)8
המרכז העולמי של החברה הוא ברחוב אורלי בלונדון. סניף
נוסף נמצא בכיכר ואנום בפאריס, וכמה סניפים אחרים בעריה
הראשיות של ארצות־הברית.
בפירסום של החברה נאמר כי מחיר הקטלוג ינוכה ממחיר

אי לנ ה
הקניה של כל אחד מהמכשירים האלה,

.6גליאי־שקר זעיר

.2מצלימת־וידיאו ניידת
.4מכשיר לשיבוש הציתות

.3מ שד ר מואפן

.7פנס מהמם

דפנה ברק שוחחה עם אפריים סנו

*ווגוסזאטיץ*
הוא התגייס לצבא וק אחו׳ מות
אביו, אם נ׳ אביו ידע ער מונה זו
ילד היו מכתירים בסוף 1987 את
״נביא השנה״ ,יתכן שאפרייס סנה
היה קוטף את התואר.
בתחילת ספטמבר זרק סנה, אז ראש־

נימק.
מאז הצטנף בתוך עצמו והותיר
סביבו מסך־עשו, שובל של ליחשושים
— מדוע פרש? בגלל מי פרש? לאן
מועדות פניו? מה הובטח לו, והיכן?
נהרות דיו נשפכו. כל הפירושים היו
מבוססים על השערות בלבד.
ביום השישי, האחד בינואר, נכנס
סנה לתפקידו החדש בחייו האזרחיים,
ופיזר מעט מהערפל סביבו. בשעה
שהאיזור, שעליו היה מופקד, עלה

• יושב־ראש קופת־חולים. נעשו
גישושים גסים, כדי שישקול תפקיד זה.
השמועה היתה שהתפקיד במילא נתפר
עבורו: הרי חיים דורון, היו״ר, הודיע
על פרישתו כמעט במקביל להודעת
הפרישה של סנה — מישחק אידיאלי
של כיסאות מוסיקליים. סנה החליט
שלא לשחק.
• ראש עיריית־הרצליה. ביום בהיר
אחד קיבל שיחת־טלפון ונשאל :״מה
דעתך לרוץ לעיריית הרצליה (מקום־

המינהל־האזרחי בגדה המערבית, פצצה.
שנתיים ורבע אחרי שמונה על־ידי
יצחק רבץ בתרועה רמה לתפקיד הבעייתי,
הודיע על פרישתו. הודיע ולא

״הבן של״
כותרת זו לא נועדה להרגיז את אפריים סנה. בניגוד ל״בנים שלי׳
אחרים, הוא גם לא יתרגז.
במהלך שיחותי עם סנה, הפעם היחידה שחשף לפניי -ולא
במתכוון, חלילה -פרץ רגשות, היתה כשדיבר על מות אביו, במרס
.1973
סנה סיפר לי כיצד נפגע כשפגעו, לדעתו, באביו ואחר־כך בו, כנצר
לאביו. היתה זאת הפעם היחידה, במהלך פגישותינו, שבה לא
השתמש במישפשים קצרים, או בניסוחים מהוקצעים, אלא גלש
לשטף.
הוא הדגיש שוב ושוב שרבים חלקו על דיעותיו של אביו הגדול, אך
איש לא הסתייג, עם פטירתו, מכושרו האינטלקטואלי וממנהיגותו.
עם תירכובת זאת חי סנה עד עצם היום הזה.
כבן יחיד למשה סנה הגדול(יש לו אחות מבוגרת ממנו) הוא מודע
לכך שהאנלוגיה ביניהם מתבקשת: שניהם הלכו בדרך מפותלת של
רפואה־פוליטיקה־ביטחון. אין לסנה בעייה עם מי שמתארים אותו
כ״הולך בעיקבות אביו,״ אבל אוי לו למי שיעז -כמוני -ויתעניין אם
הוא חש שהוא חי ״בצל אביו״ .כשהוא מבטא את המושג ״בצל״ ,הוא
ממש רועד מרוב עלבון.
״אבא שלי היה אדם גדול!״ -ניכר שזה המישפט שבו היה רוצה
למצות את ההקבלה, וכל פירוט הוא למורת־רוחו הגלויה, אם כי
הרים, כנראה, ידיים וחדל מלהתנגד.
למשל, דבקותו דווקא במיפלגת-העבודה: יעקב חזן, המנהיג הגדול
של מפ״ם סיפר, לפני כמה שנים, שהוא קיים שיחות עם משה סנה על
הצטרפות מק״י(מיפלגתו של •סנה) למערך (כשעוד כלל את מפ״ם).
היה זה סמוך למותו של סנה, ולכן החלום לא התגשם. מי שהכירו את
סנה־האב אכן מעידים שזה היה חלומו הכמוס, בסוף ימיו, להגיע
לבסוף למיפלגת-העבודה.
האם מתעקש הבן להגשים את החלום! סנה פוטר את השאלה
כפסיכולוגיה״בגרוש, ומדגיש :״אין קשר ״.בנקודה זאת ובנקודות
אחרות בעניין זה אין הוא משכנע. יד המיקרה מוליכה אותו בביטחה,
וקושרת קצוות.
לצבא״הקבע התגייס רק כמה חודשים אחרי שנפטר אביו. ושוב -
הוא מתנגד ליצירת הרושם שהבן חיכה למות אביו .״זאת ששות
מוחלשת!״ גם כאן פעלה יד המיקרה. האב ידע גם ידע על כוונותיו
הצבאיות של הבן. הוא גם לא היה מתבייש בכך. בכל־זאת, זה קרה
אחרי מותו.
סנה אוהב להדגיש שאביו פנה מהרפואה לפוליטיקה, ואחר״כך
לביטחון (כשכיהן כראש המיפקדה הארצית -הפוליטית -של
ההגנה) .ואילו הוא פנה מהרפואה לעבר הביטחון, ואחר־כך -
לפוליטיקה. בכל זאת, לא הולך צעד־צעד בעיקבותיו.
לכל מקום אשר יפנה יביא עימו נדוניה מתוסבכת ובלתי־שיגרתית
של רופא הומאני מצד אחד, קצין קרבי מצד שני, ממונה על ערבים
כבושים מצד שלישי, דיעות מתונות מצד רביעי, ירושה של אבא
שמאלני(הוא מתקן :״שמאלי״) מצד חמישי. מין יצור-כלאיים, קשה
לעיכול.
״מי שיסתייג ממני בגלל אבי -שיסתייג,״ הוא מפטיר בהשלמה.
כשעיינתי בתמונות האב -אדם עגלגל, חייכני, אקסטרוברטי,
דומיננטי, שפיקחותו הפכה לשם־דבר -וחזרתי לחברתו של הבן
המופנם, החתום, שכל־כך קשה לפרוץ למערכת מושגיו, עמדתי על
ההבדל ביניהם, וגם על הדימיון.

משה סנה ()1971
,מי שמסתייג ממני מלל אבי — שיסת״נר

באש, גלש סנה לתפקיד מנכ״ל האגודה
לחינוך תנ1עתי מטעם מיפלגת־העבודה.
מאז שהודיע על פרישתו, פגשתי
את סנה כמה פעמים. במשך השיחות,
ניסיתי לברר מה עומד מאחורי צעדו,
לאן הוא הולך, מי האיש היושב מולי.
בתום השיחות נותרו המוזרויות בגד
מוזרויות, וסימני־השאלה רק התחזקו.
אפריים סנה הוא בעל קומה ממוצעת
עד קטנה. הדבר הבולט ביותר במראהו
הוא ראשו הגדול, יחסית למימדי־גופו.
תווי־פניו חזקים, ומעידים מייד
על הפנמה.
הוא טיפוס עצור במיוחד, הבורר את
מילותיו בקפידה, והמעדיף ניסוח לוגי
על פני ניסוח רגשי, חלילה .״זה יהיה
נכון מצירו להניח,״ או ״זה יהיה נכון
מצידך לכתוב,״ במקום ״אני מרגיש,״
או ״חשתי ש...״
כאשר הודיע על פרישתו הסנסצ־יונית,
הניחו הכל שכבר סידר לעצמו
ג׳וב אזרחי, הכולל כיבודים מקובלים
כמו רכב, מזכירה, תואר, נסיעות
לחו״ל. משסיפר זמן־מה אחרי ההודעה
שעוד לא הכין לעצמו שום ג׳וב לעתיד,
התקשיתי להאמין. לא הסתרתי זאת,
ושאלתי שוב ושוב. סנה התקשה
לשכנע אותי שכך הוא, אם כי כיום
ברור שאכן הוא כך.
בכל אופן, זרמו אליו כמה הצעות
מפתות:
• מנכ״ל מישרד־הבריאות. סנה
קיים שיחה עם השרה שושנה ארבלי־אלמוזלינו
וסירב, פשוט מחוסר־ענין,
חוסר גירוי.

מגוריו של סנה)?״ סנה לא נתן דעתו
להצעה, אם כי בבחירות המוניציפליות
הקרובות יככבו גנרלים־בדימוס לרוב.
הופנו אליו גם שתי הצעות לכהן
כמנכ״ל בראש גופים שאותם לא פירט,
כדי שלא לפגוע במנכ״לים הנוכחיים.

״אני לא
מודאג״.
חדי ההצעות האלה מצא עצמו
\ £סנה, השבוע, במישרד בצפון תל־

אביב, הרחק־הרחק מהמאורעות בגדה,
שם היה במרכז העניינים, בתנאים —
״פחות מאשר היו לי בצבא ״,כפי שהתבטא
בחיוך.
החלטה מעוררת תמיהה? ״זה לא
חלונדילדות!״ הסביר סנה באורח פרטי.
אפריים סנה נשמע שליו ביחס
לעתיד. המישפחה — אשתו תיקווה
ושתי בנותיו — היו שותפות לתוכי ־־י
ניותיו, או בעצם לאי־תוכניותיו. כשביקרתי
בדירתו בהרצליה, כשהיה עדיין
בחופשת־שיחרור, לא חשתי בשמץ של
דאגה מהבלתי־נודע. הדברים נראו בד־ (1
יוק כפי שהציגם אבי-המישפחה.
סנה נראה כשמח לתפקד כמארח, ,
איש־בית: הוא הכין את הקפה, המליץ
מכל הלב לשבור את הדיאטה למען
העוגיות הביתיות, סיפר שהוא נהנה
להתאקלם כשיגרה האזרחית. הגורם
היחידי שהלחיץ את לוח־הזמנים שלו?.
באותו הערב היה אסיפת־הורים בכי־ |
תתה של אחת מבנותיו.
מימד הארעיות בולט באופי דיבורו
בהתנהגותו .״אני לא מודאג״...
מודאג לקראת מה? אפריים סנה
הולך לפוליטיקה. בשנת־בחירות.
זוהי הליכה בלתי״מקובלת לגבי ~
גנרלים־בדימוס — לא הצנחה מלמעלה,
אלא הליכה מהססת, בקטן.
המיסגרת ברורה — מיפלגת העבודה.
סנה אינו רואה כל צורך לנמק
זאת — עד כדי כך זה ברור. עם כל
זאת, ברגע זה אין סנה עדיין חבר
במיפלגת״העבודה.
הנימוק שלו לכך עקרוני: נכון
שלאנשי־צבא מותר להיות חברי־מיפ־לגה,
אך מצפונו פסל זאת. הוא מתכוון
להירשם כחבר במיפלגה בימים הקרו׳
בים.
ומה
יקרה אם יקבל לפתע־פיתאום
הצעות מפתות ממיפלגות אחרות? למשל
— ר״ץ? סנה רואה את עצמו ״רק
בעבודה!״
הוא מפוכח מאוד, ממש צובע
בשחור את הצפוי לו. אין הוא סבור
שבמיפלגה שמאלית (כמה וכמה פע-
מים תיקן אותי כשאמרתי ״שמאלנית״,
״מפני שזה נשמע שלילי,״) יתהדרו
בגנרלים, קל וחומר בגנרלים שטיפלו — +
בנעשה בשטחים הכבושים.
גם בעבודה אין הוא צופה לעצמו
חיים קלים. הוא ניתח זאת בהיגיון קר:

תיקווה סנה עם הבנות רחל וחווי
התפקיד החד ש? .זה לא וזלום־ילדזוד

מם שהפך ושמית לאזוח
״נו, איזה פוליטיקאים ישמחו על
מתחרה חדש?״
ומה באשר למנהיגים, שירצו אולי
לספח אותו למחנותיהם? לטפח אותו?
״אותי לא מטפחים!״ אין הוא איש
שניתן לעצב אותו, אלא איש ההולו
על־פי חוקי הספר הנוקשה, שהוא כותב
בעצמו.
עם עוזי ברעם, מזכ״ל מפלגת־העבודה
ויושב־ראש האגודה לחינוך
תנועח׳(כלומר: הממונה על סנה) נפגש
רק כשכבר שהה בחופשת־שיחרור. גם
לעיתוי זה קיים הסבר הגיוני, התואם
את חוקי הפרוטוקול המדוקדקים: חופ־שת־השיחרור
נועדה לאפשר לפורשים

לרבין על כוונתו לפרוש מהתפקיד, לא
ציפה — לא פילל — לכותרות
שכאלה. הוא לא חלם לתרגם את צעדו
להון תדמיתי, או פוליטי, או עיסקי.
נאיביות? לאו־דווקא. מי שיצליח
לפענח את ספר־החוקים של האדם
המופנם הזה, יבין שכך הוא, נקודה.
מדוע, אם כך, פרש, שנתיים ורבע
בלבד אחרי שהתחיל בתפקידו?
היו שכתבו שיחסיו המעורערים עם
הממונה עליו, שמואל גורן, מתאם־
הפעולות״בשטחים, גרמו לכר. סנה
שתק.
היו שכתבו שאי־הצלחתו להעביר
דברים בשטח תיסכלה אותו, ושסיפור

סנה מאחורי רס״ן סעד חדאד במילחמת־הלבנון
לא יצר חברניות אישיות עם נכבדים ערביים

פטרותו הרמת־ידיים. במקומו של סנה
מונה תת־אלוף שייקה ארז, מי שהיה
ראש־המינהל בחבל עזה, הנחשב
כאיש־אמונו של גורן. הפעם המינוי
הוא על דעתו של גורן.

כמו זיקג
צפת

תת־אלוף סנה כראש המינהל האזרחי
.איזה פוליטיקאים ישמחו על מתחרה חדשל•

מהצבא להתארגן לקראת החיים האזרחיים.
סנה
מתכוון לבסס את מעמדו
במיפלגת־העבודה בצעדים קטנים ומדודים,
תוך כדי שמירה על פרופיל
נמוך. בדעתו לנאום על בימות פומביות,
כמו זו שתיערך ביום השישי
הקרוב ברמת-אביב, בהשתתפות שני
גנרלים נוספים בדימוס — יהושע
שגיא (מועמד מסעם הליכוד לראשות
עיריית בת־ים) ושלמה גזית — שניהם
ראשי־אמ״ן בעבר. בכוונתו לכתוב, מדי

קידוח־המים בהירודיון היה הקש ששבר
את גב הגמל. סנה התכנס עוד יותר
בתוך עצמו.
גם כיום, בשיחות פרטיות, מנסה
סנה לדלג על הנושא, ורומז בעדינות
על מה שקרה.
אין זה סוד שמינויו של סנה כיושב־ראש
המינהל האזרחי נכפה על גורן
ועל הרמטכ״ל דאז, משה לוי, על־ידי
שר־הביטחון יצחק רבין. היה זה מינוי
אישי של השר.
במשך הזמן נוצרו יחסים מעורערים

^ שפרש על רקע סיבות אישיות,
האם צפה את המתחולל בשטחים
הכבושים? האס קפץ בדקה ה־ 90 מהעגלה,
לפני ההתלקחות? סנה לא ייחס
לעצמו הצלחה נבואית שכזאת במודע,
אם כי הזכיר כי ״אנחנו מתנהגים
כזקני־צפת — עור חורף קר שכזה לא

בראיון טלוויזיוני קצר, לפני שנה,
הסבייר שיש מצב־רוח של יאוש ותיס־כול
בקרב האוכלוסיה הערבית
בשטחים הכבושים. גם ב־ 1986 היה גל
כזה בחודשים נובמבר־דצמבר, לא
בהיקף הגל הנוכחי, אבל, בכל זאת, די
חמור. הוא נמשך כשבועיים, עד שנמוג
אט־אט. גם אז היו הרוגים אם כי לא
היה לכך אז הד בינלאומי כמו בימים
אלה.
סנה קרא את המפה. אין הוא מופתע
מהמתחולל בשטחים, אלא רק מההיקף,
וממשך הגל. הוא מדבר על מחזוריות
של התפרצות־יצרים ודעיכה. לדבריו,
״זוהי תופעה לגמרי מוכרת, חלק מההתנהגות
החברתית שם, מין מנגנון

כזה״ .נאמר לו שמנהיגים מסויימים
בגדה אומרים ש״אילו סנה היה נשאר...״
הוא רואה בכך מחמאה ותו לא.
ראש־המינהל־האזרחי אומנם אינו בורג
קטן, אבל מול התפוצצות כזאת...
הוא סבר כי תפקידו במינהל האזרחי
הוא ״לבצע את מדיניות רבין ככתבה
וכלשונה.״ כראש־מינהל, לא הרגיש
שהוא יכול להשפיע על דברים פוליטיים
גדולים, אלא רק על חיי־היומיום.
עד כמה השפיע? הוא יכול לציין
שכאשר עזב את התפקיד, התייצבו
יותר ממאה ״נכבדים״ מהגדה והביעו
צער על עזיבתו. הם גם לא פחדו
להצטלם. להיפר.
לא נוצרו חברויות קרובות בינו
לביגם, הם לא מתארחים בביתו ולא
עולים אליו לרגל כדי לשפוך את ליבם.
אין לחדור את תווי־פניו החתומים.
יחסיו עם הערבים עוצבו עוד קודם־
לכן, בגזרת־הלבנון. סנה עבר שם מסלול
קידום בלתי־שיגרתי: היה קצין־
הרפואה של פיקוד־צפון, מונה כמפקד
איזור דרום־לבנון, בתקופת פיקודו של
אביגדור(״יאנוש״) בן־גל. בתקופה זו
זכה בתואר ״מפעילו של רב־סרן סעד
חדאד״ ,אם כי סנה מספר שקיבל את
הרס״ן המנוח בירושה מקודמו.
השילוב של רופא־בצנחנים וקצין־
קרבי וויה תמיד מיוחד, והוא בעצמו
מגדיר את דרכו הצבאית כ״רצופת
תהפוכות״.
התהפוכה האחרונה היתה כאשר

מונה, אחרי השתלמות בת כמה חודשים
בארצות־הברית, כראש־המינהל האזרחי
ב״יהודה־ושומתן״ ,בקיץ . 1985
ושוב — הוא לא תיכנן מאומה. הוא
למד תחילה רפואה, התגייס לצבא־קבע
אך ורק כדי להיות רופא בצנחנים,
וההמשך התגלגל כאילו מעצמו.
יש מי שזוכר ששאל את סנה,
כשהיה ילד בן שבע־שמונה, מה הוא
רוצה להיות כשיהיה גדול, והילד ענה:
״או כדורגלן או פוליטיקאי!״
סנה עצמו מאשר את הסיפור, אבל
זוכר רק את רצונו הכביר להיות
כדורגלן.
ומה? הוא סוקר את גופו בביקורתיות,
ופולט :״לא יצא״...
הערה אחרי תקופה בת כמה שבו עות,
שבה קיימתי קשר עם
סנה, הוחלט שאכתוב את הדברים

מדוע לא בצורת ראיון או
מונולוג,.
מפני שסנה נזכר בהבטחה
שנתן שלא להתראיין, ולזכותו
/לגנותו /או למוזרותו
ייאמר שהוא החליט לעמוד

..אין ק שו בין שאיפח אב
רהצטו־ו ומיברגת־העבווה רב!,
בחירתי שלי במיפלגה זו...״פעם, מאמרים, לנאום בחוגי־בית או
בפורומים מצומצמים — הכל בקטן,
לא להבהיל איש, בעיקר לא את עצמו.
מטרות לטווח לא־מיידי? שוב —
״אני לא מודאג!״ חבר־כנסת מטעם
מיפלגת־העבודה? סנה אינו אדם שיחשוב
שני צעדים קדימה, שיתכנן
מראש. זאת אינה הצגה. הוא מעדיף
להיסחף עם החיים. לא, אין הוא פוסל
זאת.
בכלל, הוא מבוהל למדי מההתלהבות
התיקשורתית סביבו. כשהודיע

בין סנה לבין גורן, על רקע עקרוני ועל
רקע אישי. יש אומרים שגורן ניסה
למנוע מסנה גישה לתיקשורת, כדי
להסביר את עמדותיו ולצבור הכרה
ציבורית. קיימת חלוקת־תפקידים בין
נושאי שני התפקידים — ראשי
המינהל האזרחי מטפלים בפיתוח האזרחי
בשטחים הכבושים, ואילו מתאם־
הפעולות־בשטחים עוסק בכל הצדדים.
יתכן שגורן חש הקלה מרובה עם
הודעת הפרישה של סנה.
סנה מודע לכך שיש הרואים בהת־

משה סנה(נואם) כמנהיג המיפלגה הקומוניסטית
מהרפואה לפוליטיקה, מהפוליטיקה לביטח1ן

— סתם יום שד פת ח
(המשך סעם 1ד )7
מישרד־הפנים ממלא את אותו התפקיד בירושלים המיזרחית, ופועל שם על־פי הנחיות השב״כ.
מישרד־האוצר מממן את הכיבוש ומנצח על ניצול האוכלוסיה לטובת המשק הישראלי. בין השאר
הוא גונב את ה״ניכויים״ שמנכים משכר הפועלים מ״השטחים״ ללא כל תמורה שהיא.
מישרד־העבורה מנצח על ניצול עבודת״העבדים הזאת, שכן אין לאנשים בשטחים הכבושים שום
ברירה אלא למכור את כוח־עבודתם בתנאים הנכפים עליהם.

וכן הלאה, כל זרועות השילטון. כולם שותפים יום־יום, עד אחרון הפקידים.

#שפת הכיבוש

^ שארתי לסיח את המיקצוע שאני שייך אליו.
1 1קהילת־התיקשורת הישראלית היא חלק ממישטר־הכיבוש. אינני מהסם לאמר
שהיא חלק מרכזי, שהרי בלעדיה כל שאר החלקים לא היו יכולים לתפקד.
מישטר־הכיבוש לא היה ממשיך לפעול כפי שהוא פועל, אילו היו אזרחי המדינה מודעים יום־יום
למה שמתרחש. תפקידה של התיקשורת הוא למנוע זאת. היא עושה זאת בהצלחה עצומה.
שטיפת־המוח היומית של אזרחי״ישראל אינה מבוצעת על־פי פקודה, בכוח של צנזורה או הנחייה
ישירה (אף שגם אלה פועלות ותורמות את תרומתן).

העיתונות הכתובה והאלקטרונית היא שותפדדמרצון לכיבוש, וגאה בכד•

חשוב להבין איך נעשה הדבר.
זה נעשה קודם כל בעמודי־החדשות. מעטים קוראים מאמרים. הכל קוראים את הכותרות של

החדשות, ומקשיבים להן בטלוויזיה וברדיו.

שטיפת־המוח מבוצעת על־ידי החזרה האינסופית על כמה מילות־צופן, היוצרות
תמונה מסויימת שאין לה כל קשר עם המציאות.

בין השאר: מסיתים. מתפרעים. הרגעת הרוחות. חוק וסדר על כנו. המון מוסת. מחבלים. אירגוני־מחבלים.
יהודה שומרון ורצועת־עזה. יו״ש. יש״ע. זרועות־הביטחון. נאלצו (כגון :״נאלצו לפתוח
באש״) .השטחים. מקומיים. מיתקני־כליאה. לחץ גופני מתון. חסידי אש״ף. מיעוט קטן.
השימוש הבלתי־נלאה במושגים אלה, שהאזרח חשוף להם פעמים רבות ביום, מדי יום, יוצר תמונה
של מתפרעים זדוניים, שונאי ישראל, שכל מטרתם היא להשמיד את המדינה, על־פי הוראה מבחוץ,
המטילים טרור על הרוב הגרול המבקש לחיות בשקט ולעבוד בישראל, שאף פעם לא היה לו יותר
טוב — ,ומולם חיילים תמימים, הנאלצים להרוג כדי להגן על עצמם, הפועלים לטובת רוב
האוכלוסיה, ושנקלעו למצב־ביש בגלל אותם אנטי־שמים רצחניים.
מי שמוחו נשטף כך אינו יכול לראות שיש כאן התקוממות של עם כבוש, מדוכא ומנוצל, מושפל
עד עפר, המנסה להרים ראש, להשיג עצמאות לאומית ואישית, להחזיר לעצמו כבוד״אדם. בקיצור:
המתנהג כפי שהיה מתנהג כל עם אחר במצב כזה, וכפי שהתנהגנו גם אנחנו בשעתו.
כדי לחזק את התמונה, מתפרסמים תצלומים של חיילים המחלקים שמיכות בשפע לעצירים
ב״מיתקני המעצר״(אין קשר למציאות) ,דיווחים על מישפט־ם המתנהלים בבתי־הדין כדת וכדין,
בנוכחות נציגי השגרירות האמריקאית והצלב האדום (מבויימים למטרה זו) .מתפרסמות הודעות של
דוברים רישמיים על התנאים הנהדרים (כוזבות) .מביאים ״ערבים טובים״ המספרים כמה טוב להם.
כל עיתון העוסק בכך מדי יום מחזיק גם באיש־אליבי אחד או שניים, אנשים הכותבים את האמת,
בתום־לב ובלהט. אך ברור שאין כל השפעה למאמרים אלה, הנכתבים בדם־ליבם של הכותבים, כשהם
באים באותו הגליון עצמו אחרי עשרות ידיעות הכתובות בעברית־הכיבוש. הם מקנים רק אמינות
לעמור הראשון של העיתון.

כנ״ל בטלוויזיה. שם זה גרוע עוד יותר. מפני שרואים את הקריינים. אנשים
טובים ונינוחים, הקוראים את הידיעות האלה תוך שהם מישיריס מבט אל הצופה.
איד אפשר להעלות על הדעת שהידיעות האלה מסולפות?
בשטח זה נראה היטב. הטלוויזיה הולכת אחרי הצבא, כאילו היתה חלק ממנו. הכתבים הולכים עם
הכובשים, ונעים בחסותם. כמעט ולא קורה שכתב ישראלי יימצא בקרב המפגינים, ויתאר את המצב
מבעד לעיניים שלהם. כל דיווח כזה הוא בבחינת חריג.
מדי פעם, כשמתפרסם חריג כזה, יש התנפלות כללית של כל המימסד על ״כלי התיקשורת״,
עוכרי־ישראל, המשרתים את אש״ף. די בכך כרי להרגיע את מצפונם של העיתונאים. זה מוכיח
שהתיקשורת כולה בסדר. אך רק מעטים מנסים לחשוף את האמת. להם כל הכבוד.
אחרי מילחמת יום־הכיפורים, עסקה העיתונות במשך זמן־מה בהלקאה עצמית. זאת היתה אופנה
אלגנטית. היכו על חטא. הודו שגרמו לאווירת־השאננות בספינת־השוטים, שהפליגה אל המחדל.
נשבעו שלא ללחך להבא את פינכתם(ועכוזם) של מנהיגים כמו גולדה מאיר ומשה דיין.
אותם האנשים עצמם, הם ויורשיהם, נדבקים עתה לעכוזים של המנהיגים החדשים. יוצרים את
האווירה שתביא להידרדרות גוברת והולכת. מעוותים את העובדות ער שהציבור הישראלי איבד את
הקשר עם המציאות, עם העולם החיצון.

(המשך מעמזד )9
שאם יקרה משהו באותו היום, הוא יקרה שם.
ההחלטה לנסוע לג׳באליה נשארה בגדר
החלטה בלבד, שאין אפשרות מעשית לבצעה.
אחת הכניסות הראשיות למחנה־הפליטים,
שאליה הגענו, נחסמה בחוט־תיל דוקרני, שהונח
לרוחב הכביש. לידו עמדה קבוצת חיילים,
שהסבירה באופן אדיב ביותר כי האיזור סגור ואין
אפשרות להיכנס פנימה.
אך לא הסבר כזה, ויהי האדיב ביותר, יעצור
עיתונאים צמאי־סיפורים. ניסינו להיכנס מסים־
טה אחרת. לרגע היה נדמה לנו שהצלחנו להערים
על הצבא, אך מהר מאוד התבדינו ונתקלנו
במחסום הבא, שגם הוא אוייש על־ידי חיילים.
ניסינו בפעם השלישית. נסענו בדרך־לא־דרך,

אחרת לרעת היכן מתרחשים האירועים בכל רגע
ורגע, משמשים חיילי מישמר־הגבול כראש־חץ.
ברגע שעיתונאי רואה קבוצת ג׳יפים ממהרת,
הוא משתדל להיצמד אליה ואז מובטח לו, בדרך
כלל, שיגיע לאירוע סוער במידה זו או אחרת.
אך משלא ניתנה לעיתונאים ההזדמנות לצלם
את האירוע בהתרחשותו, ניסו לבוא למקום מכיוון
אחר. בדרך נתקלו הם עצמם במחסום שעל
הכביש.
קבוצת־ילדים גררה פח אשפה שכונתי גדול
אל מרכז הכביש, זרקה סביבו כמה בלוקים מזדמנים
בתיפזורת, ועמדה וחיכתה לראות את
אשר יתרחש.
מייד כשהוצאו מצלמות־הטלוויזיה והעיתונות
מארגזי־המיטען של המכוניות, התחילו הילדים

..שוטו׳ מישמרהגבול ירדו מן הרכבים תור
נר נסיעה, נשער בניהם נבר מגיני־הססדות
המיוחדים. הילדים התחילו לנוס לסימטה...״
רצופת מהמורות ובורות, בדרכי־עפר ובסימטות
צרות, שיכלו בקושי להכיל את רוחבה של
המכונית. כשכבר נדמה היה לנו שהצלחנו, באה
המציאות, בצורת מחסום של צה״ל, וטפחה
באכזריות על פנינו.
החיילים באחד המחסומים הודיעו לנו כי
איציק מרדכי, אלוף פיקוד הדרום, יקיים מסיבת
עיתונאים ב־ 12 בצהריים בכיכר־מדינה שבכניסה
לעיר עזה.
באין אפשרות להיכנס לג׳באליה, נסענו לעזה,
לפגוש את האלוף. הכיכר הגדולה, על מידרון
תלול של גיבעה, היתה כמעט ריקה מתושבים
פלסטיניים מקומיים. רק ילדים מעטים הסתובבו

על הכביש הסמוך לכיכר עמדה שורה ארוכה
של ג׳יפים של מישמר־הגבול, שחייליהם עמדו
לצידם, על כל ציודם, והתחממו בשמש החורפית.
חוץ משוטרי מישמר־הגבול ומהחיילים בכל פינה
אפשרית, מילאו את הכיכר עשרות עיתונאים
מכל כלי־תיקשורת אפשרי.

^ שהגיעה מכוניתו רבת־האנטנות של
אלוף־פיקוד־הדרום, הוא ירד ממנה בחלק
התחתון של הכיכר והתחיל לדבר עם כמה צעירים
פלסטיניים, שעמדו שם וצפו בנעשה. העיתונאים
עטו עליו והתחילו לצלם אותו מכל זווית
אפשרית. הוא דיבר בעברית מהולה בערבית,

ליידות אבנים בצבא״הצלמים, שעט עליהם כמוצא
שלל רב.
כך זה נמשך דקות ספורות, כשברקע כבר
נשמע קולם המטרטר של הג׳יפים.

*** וטרי מישמר־הגבול ירדו מן רכבים
תוך כדי נסיעה, כשעל פניהם כבר מגיני־הקסדות
המיוחדים. הילדים התחילו לנוס לסינד
טה הקרובה, כשהחיילים דולקים אחריהם במהירות.
הם לא תפסו אותם, וחזרו אל המחסום שעל
הכביש.
המפקד המקומי פקד עליהם לסלק את המחסום
בידיהם, והם אספו את הבלוקים, את האבנים
המעטות והחזירו את פח־הזבל, על הזבל שבו,
למקומו שבצד הכביש.
האירוע הסתיים מהר מאוד, ולא גרר אחריו
המשך אלים.
בחדשות בקזל־ישראל. במיבזקים בנלי־צה״ל,
ובתוכניות־הראיונות של אותו הבוקר, המשיכו
לספר על המתח ״בשטחים״ ,על ״הפרות־סדר״
מעטות, על מעט ״התפרעויות״ ,על כוחות גדולים
של צבא ומישטרה ה״מפקחים על הסדר״ .די
היה בשם של פת״ח, ובאיום של פת״ח, כדי לגייס
את ישראל כולה.
החלטנו לנסות שוב להסתנן למחנה־הפליטים
ג׳באליה. שוב נסענו בדרכים עקלקלות, בדרכי-

כולם אשמים במישטר־הכיבוש. אך יתכן מאוד כי התיקשורת אחראית יותר
מכולם, כי היא מועלת בתפקידה הקיומי — לתאר את המציאות כמות שהיא.

על רקע האשמה הכללית הזאת, כמעט ואין טעם להצביע על היחידים, הגרועים מאחרים.
ה״פרשנים״ שאינם שואלים :״מדוע יורים בילדים?״ אלא השואלים :״מדוע לא נקטו מוקדם יותר
במריניות היד החזקה? מדוע לא בוצעו גירושים לפני ההתפרעויות?״

• אבא, איפה ה״ת?
ן* המשך ידוע. ידוע אף שלא קרה עדיין. ידוע מפני שזה קרה בעשרות מקומות אחרים בעולם,
1 1ומפני שזה בלתי־נמנע.

המצב יהיה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.

ההתקוממות תתחדש שוב ושוב. האלימות תגבר משני הצדדים.
המעשים של שילטון־הכיבוש יגבירו את השינאה והזעם של הפלסטינים. תגובת הפלסטינים תגביר
את השינאה והזעם בציבור הישראלי. וחוזר חלילה.
האכזריות תגבר. האלימות תגבר. מיספר ההרוגים, הפצועים, המגורשים, העצירים, הנחקרים(״לחץ
גופני מתון״) יגדל.
הדבר יביא להקצנה בצד הישראלי, והכהנאים יצוצו ויפרחו כפיטריות־רעל אחרי הגשם. זה יביא
להקצנה בצד הפלסטיני, ולכל כהנא יימצאו ג׳יבריל ואבו־אל־עבאס.
עד לאסון הסופי.

אלא אם כן ייעצר התהליך לפני השלב הטרמינאלי. אלא אם כן ייכרת האיכר
הנגוע, כדי להציל את הגוף.

כדי להגיע לכך, דרושים אנשים נחושי־החלטה, בעלי־מצפון ללא־רתע, אנשים שהם די חזקים כדי
לשחות נגד הזרם בנהר של שינאה ועוינות.
לא הפגנה אחת בשנה. לא הודעה־לעיתונות, ובה מחאה רפה. לא מאמר בעיתון. לא חצי רמז
בטלוויזיה. חלף הזמן לנוחיות הזאת.
יש להתנגר בפועל להתפתחות המחלה. יש להילחם בפועל במחלה, איש־איש במקומו.
דרושות קבוצות של עורכי־רין שיתנו יד לעמיתיהם בשטחים הכבושים, שירימו קול נגד הרס
המישפט הישראלי, שיפקחו עין על בתי״הדין ושיקחו בידיהם את הגנת הנאשמים.
דרושות קבוצות של רופאים, שיילכו אל בתי־החולים בגדה וברצועה, שלא יניחו לפוגרום של
שיפא לחזור על עצמו, שיזעיקו את הקהילה הרפואית העולמית.
דרושות קבוצות של עיתונאים חופשיים, שיתנגדו בפועל לשטיפת־המוח.
דרושות קבוצות של קצינים — מיל׳ ולא מיל׳ — שיקומו להציל את כבודו של צה״ל, ואת
צה״ל.
דרושים אנשי־רוח, אנשי״דת(אם ישנם) ,פרופסורים שיחושו אל האוניברסיטות שבמצור ויתייצבו
בגופם מול החיילים, מורים שיימצאו בבתי־הספר בשעה שממטירים לתוכם פצצות־גאז.

עכשיו. כל עוד ניתן לעצור את המחלה, להציל את המדינה.

כדי שבבוא היום לא יעמדו אילמים וקוררים מול בניהם, שיטיחו בפניהם את השאלה הנוראה:

אבא, איפה היית? אמא, איפה היית?
38ו ו ־

מישמר־הגבול ברחוב בעזה ביום־פת״ד!
פח־אשפה במרכז הכביש ״
עפר, בסימטות צרות, ושוב נתקלנו במבטיהם
לחץ ידיים וחייך, והעיתונאים הרבים דחפו
המאיימים והעוצרים של החיילים, שהורו לנו
מיקרופונים לפיו ועדשות־מצלמה לפרצופו.
לשוב על עיקבותינו. נסיון נוסף נכשל גם הוא.
מרדכי עשה סיבוב מסביב לכיכר, ואז עמד
השעה היתה שעת־צהריים מאוחרת. התפילות
בקצה הגבוה והעניק ראיונות, תחילה לעיתונות
במיסגדים הסתיימו מזמן, ובשקט. מבט מגבוה,
העברית, ואחר־כך, באנגלית, לעיתונות הזרה,
לעבר האופק, לא איתר כל תימרות־עשן של
ובעיקר לציוותי־הטלוויזיה האמריקאיים.
צמיגים בוערים. ראשוני הפועלים, שסיימו את
שניות מעטות לפני שסיים לדבר, ואולי בגלל
עבודתם בתל־אביב, כבר התחילו לשוב הביתה
זה סיים לדבר, נראו החיילים של מישמר־הגבול,
אל הרצועה. ברדיו כבר התחילו דיווחים מסכמים
שאך זה עתה נהנו מן השמש, קופצים בזריזות על
ראשונים על יום־הפת״ח, וגם שם נאמר כי היום
הג׳יפים שלהם ואלה יצאו בדהרה לתוך העיר
ברצועה עבר ב״שקט יחסי״ .ברדיו סיפרו על
עזה.
מיספר ״הפרות־סדר״ בקאסבה של שכם.
הצלמים והעיתונאים הרבים לא היססו ומיהרו
הצוות של הטלוויזיה האמריקאית החליט לנלדלוק
אחריהם, כשהם מותירים את מרדכי ואת
סוע למיסעדה שביד־מרדכי, המקום הקרוב ביותר
פמלייתו מאחור. אבל הפעם הקדימו שוטרי מיש״
שבו יש טלפון ציבורי, כדי לשאול במישרד מה
מר־הגבול את התיקשורת. הם הגיעו למחסום
לעשות, ואם הם יכולים כבר להתקפל הביתה.
בכביש הראשי וחסמו את הדרך משני ציריה,
נטשתי אותם במחסום־ארז, וחזרתי לתל־כשהם
מגרשיה את העיתונאים שעטו עליהם,
אביב, מכונית כמעט בודדה במסלול, כשבמסלול
תוך כדי ניפנוף מאיים באלות שבידיהם, ותוך
הנגדי שיירה ארוכה־ארוכה של מכוניות בעלות
כדי צעקות. העיתונאים ניסו להידחף, להסתנן,
לוחיות־זיהוי עזתיות, שהובילו את ״מאגר כוח־אך
ללא הצלחה יתרה.
העבודה״ בחזרה הביתה, אחרי יום־עבודה קצר
העניין הפך כמעט לשיגרה בקרב העיתונאים,
בישראל.
המסקרים את האירועים בגדה. באין אפשרות
העולם הז ה 2627

— ״לא הכנתי לי...

(המשך מעמוד )37

במיספרים הגדלים והולכים בהתמדה,
מוביל בהדרגה לגירוש
נרחב יותר. אין גבול ברור
בין גירוש קימעונאי וגירוש
סיטונאי.
מול חוסר־התוחלת של כל תוכניות
הליכוד והמערך, והפרכת סיסמותיהם
על ״קמם־דייוויד״ ,״אופציה ירדנית״
ושאר מליצות, הולכת ומתחזקת בצמרת
המדינה תחושת מבוכה. השעון
הדמוגראפי מתקתק יוס־יום ולילה־לילה•

הרעיון של גירוש המוני,
ששם־הצופן שלו הוא ״טראנ־ספר״
,מכה שורשים בתת-מו-
דע של הצמרת, ואולי גם במודע.
דוגמה
מדהימה לכך ניתנה השבוע
— באחד בינואר — 1988 על־ידי
האלוף (מיל ),אהרון יריב. הוא העניק
ראיון לשני האחים דן ודויד מרגלית
במקומון צומת השרון.
יריב נחשב תמיד כיונה ניצית —
״יונץ״ .הוא היה ראש־אמ״ן במילחמת
ששת־הימים, ואחר־כך היה זמן־מה שר
אצל גולדה מאיר ויצחק רבין. אז
המציא את ״נוסחת יריב־שם־טוב״.
גם בראיון זה השמיע יריב תחילה
ריעות יוניות. הוא מוכן גם עתה לדבר
עם אש״ף, בתנאי שהאירגון ישים קץ
ל״טרור״ ,יכיר בישראל ויבטל את האמנה
הפלסטינית. הוא מוכן שדגל ערבי
יתנופף בירושלים המיזרחית, וכי
מוסדות־שילטון ערביים יתמקמו שם.
אין הוא מאמין שניתן לשים קץ למרי
הפלסטיני בלי פיתרון מדיני. הוא קובע
שאש״ף נחל ניצחון מדיני, חרף
כישלונותיו הצבאיים. הוא מכיר בזכות
הפלסטינים להגדרה עצמית. על מדינה
פלסטינית הוא אומר :״אני לא מתעלף
מזה.״
מצד שני מצדיק יריב מאסר המוני
של ״מסיתים״ ,וגם את מילחמת־הלב־נון
ואת כיבוש־ביירות.
עד כאן זה ״מקום טוב באמצע״,
גישה רגילה של איש־צמרת ישראלי
טיפוסי. אך בסוף דבריו בא לפתע קטע

שאלה :״אילו זה היה אפשרי
מבחינה פוליטית (לגרש את הערבים
מהארץ) ,האם היית מגרש אותם?״
תשובה :״בהחלט״.
שאלה :״טראנספר?״

יורם שנטר מסביר את הנקוות שגרמה
למשבר ניום האחרון שר המישנט,
ושנשאוה סתומה אחו־ שחרה ההנסקה בו

החמוש שו רמיאניוס סניגור שפטל
.אני סומך מאוד על אשת! של הנאשם...״
איתי את התמונה להולנד, ומסרתיה
לירי העד ואכנאר.
התמונה הוגשה לבית־המישפט בזמן
עדותו של ואכנאר. מיד אחרי סיום
עדותו של ואכנאר טילפן אלי שוב אד
נישניק, ואמר לי שהנאשם אומר כי
התמונה אינה מלנדצהוט אלא מפלד־פינג,
מקום שם היה כשנה בשנים
1951־ 1952 ושירת כשוטר במשך
קרוב לשנה.
מיד אחרי עדותו של ואכנאר חלה
הנאשם, ולא נכח במישפט. לא מצאתי
לנכון לעשות את התיקון הקטן של
המקום שבו צולמה התמונה לפני עדותו
של הפרמ׳סור יאסר איסקאן, מכיוון
שהנאשם ממילא אמור היה לעלות

אהרון יריב יודע, כמובן, כי אין
שמץ של אפשרות, ולוא גם תיאורטית,
שיהיה אי־פעם הסכם על גירוש העם
הפלסטיני מארצו. המילים ״מסודר ומוסכם״
הן מילות־אליבי. הכוונה היא
תמיד לגירוש בכוח.
יריב גם יודע כי מעולם לא הסכימה
אוכלוסיה כלשהי לגירושה. התורכים
גירשו המוני יוונים תוך כדי מילחמה
אכזרית, והיוונים גירשו בתגובה המוני
תורכים. אחרי־מעשה הושג הסכם בין
הצדדים. מיליוני הודים ופאקיסתאנים
גורשו מאדמתם, בימי חלוקת הודו,
בלי שום הסכם ותוך מעשי־טבח מחרידים,
שבהם ניספו מיליונים. הנאצים
גירשו המוני פולנים כחלק מנסיונם
להקים ״מרחב מחייה״ גרמני, ואחרי
שהתהפך גלגל־המילחמה גירשו הפולנים
והרוסים באכזריות דומה מיליוני
גרמנים מן השטחים שכבשו.

עצם העובדה שאיש כמו
יריב יכול בכלל להסתמך על
מעשה נאצי(גירוש הפולנים)
כעל דוגמה חיובית שניתן לחקות
אותה מראה לאילו תהומות
כבר הידרדרו אנשי-הצנד
רת, בני דורו של יצחק רבין.

יש הבדל גדול בין גירוש תישעה,
או אף 90 פלסטינים, ובין גירוש של
900 אלף או שני מיליונים וחצי. אולם
ההבדל הוא כמותי, לא איכותי. מי
שמתחיל בגירוש, הגיון הדברים יוביל
אותו הלאה והלאה ,,בתוקף ההגיון
האכזרי של הכיבוש.

הטראנספר בבר מתחיל.

העולם הז ה 2627

אלי הו הר א תי, חד שות

״אני לא רואה בזה פשע. זה
נעשה בכל העולם. יוונים ו־תורכים.
פקיסתאנים והודים
ובאנגלדשים. פולנים וגרמנים.
אני לא רואה בזה משהו שאני
צריך להתבייש בו, אם זה נעשה
באופן מסודר ומוסכם.״

שנית להעיד, והוא הזמן המתאים להסביר
זאת.
מכיוון שכל ׳העניין נוגע לעדות־שמיעה,
מצאנו לנכון שלא להעלות את
השאלה על כך בחקירה ראשית, אלא
לתת לה לצוץ בתשובה לשאלה של
התובע, מיכאל שקד, בחקירה נגדית.
אלא שהנאשם שכח לאמר זאת, וכאשר
אמר ״כנראה שבני־מישפחתי מסרו את
התמונה ואת הפרטים על לנדצהוט
לשפטל,״ זה אומנם נרשם בפרוטוקול.
אבל נבלע בתוך השאלות הרבות
שמסביב.
רציתי לחזור ולשאול אותו על־כך
בחקירה חוזרת, אבל השופט דוב לוין
פסל את השאלה.

תמונת־המריבה: דמיאניוק במדי־המישטרה*
״לא טרחתי אפילו לשאול א 1ת...1״

ך• יומו האחרון של מישפט אי-
!1וואן דמיאניוק, התעוררה שאלה
בדבר תצלומו של הנאשם במדי־מיש־טרה.
תמונה זו יוחסה לתקופה בה שהה
בלנדצהוט בשנת ,1946 והפסיכולוג
וילם ואכנאר, שהעיד כמומחה מטעם
ההגנה לענייני זיכרון, הסתייע בה
ואמר כי כפי שהנאשם שכח את התקופה
שבה כרה כבול בעיר חלם, כך שכח
.גם את התקופה שבה היה שוטר ב־לנדצהוט.
לפתע,
בערותו הנוספת של ג׳ון־
איוואן דמיאניוק, אמר הנאשם כי תמונה
זו לא צולמה כלל בלנדצהוט, אלא
בפלדפינג, כעבור חמש שנים. עורו־הדין
יורם שפטל רצה לעלות ולהעיד
בעניין זה, אך בית־המישפט העיר לו כי
במיקרה זה ייאלץ להתפטר מייצוגו
של הנאשם. בסופו של דבר נשאר
העניין בגדר מיסתורין. כיצד הגיעה
התמונה לסניגור, ומדוע לא ידע הנאשם
עליה?
עורך־הדיז שפטל הסביר את העניין
להעולם הזה.

אמר שפטל:
בזמן הפסקת המישפט, אחרי התקף־

הלב של השופט צבי טל, טילפן לי
חתנו של דמיאניוק, אד נישניק, מאר־צות־הברית,
ואמר לי שמצאו תמונה
של הנאשם במדי שוטר משנת ,1946
ממחנה לנדצהוט.
נישניק אמר לי כי אשתו של הנאשם
היא שזיהתה את התמונה ואת
הפרטים.
מכיוון שאני סומך מאוד על אשתו
של הנאשם, ביקשתי שישלחו לי מייד
תעתיק של התמונה, כדי שאוכל להציגה
לפני העד וילם ואכנאר. זה היה
מתאים לתיאוריה שלי כי הנאשם שכח
הרבה דברים על עברו, ולא הזכירם
בעדותו, ועל כן זו נקודה נוספת לאישור.
כאשר
התמונה הגיעה לידי, לא
טרחתי אפילו לשאול את הנאשם
עליה, ולא הראיתי לו אותה. לקחתי
* על השחנל, :איר> !1הפרטים
הבי1לא1מי — סישטרה׳ ,והסיספר.
צי1ן המוסר ה 1א שנרם 1ם לזיראי
המחנה והתקופה 777770 .ל1רצה 1ט לא
היה ש״ך לאירסן זה. אלא לאונר״א.

דמיאניוק כנהג במחנה אמריקאי
״לא מצאתי לנסן לעשות את התיקון הקטן...״

התחילו השניים לחיות יחד, התגוררו
בדירתה השכורה של זיווה בבת־ים.
בתחילה היתה זיווה מצטרפת לחיים
בכל ערב, ומחכה לו עד שיגמור את
הופעתו. אחר־כך נשארה לעיתים בבית,
וחיכתה לו. לפעמים היתה אמו
של חיים נשארת כבייבי־סיטר לילדה,
כדי שזיווה תוכל לצאת עם חיים.
למרות שבתחילה אהבה זיווה מאוד
את מיקצועו של חיים כזמר, התחיל
הדבר להציק לה במשך הזמן. לפני כמה
חודשים ביקשה ממנו לוותר על מיק-

אחו שנה של
אהבה אידילית,
הו ג ח״ ם את
חנותו זיווה
(משמאל) .ההויון,
שנל נו צים לו,
או םלמותה
וא תמיד קרא לה אנג׳ל,
1 וחשבנו שזה שמה. יום אחד
קראתי לה גם אני אנג׳ל, והוא חייך
ואמר לי, :לא, אתה לא יכול לקרוא לה
כך, אני המצאתי לה את השם הזה מפני
שהיא המלאך שלי, וזה רק השם שלי
עבורה׳.״ כך סיפר מאיר, אחיו הצעיר
של חיים גולן 35 החשוד בהריגתה
של זיווה גוזלן (בנימין) ,23 ,ביום
הרביעי השבוע.
חיים הוא זמר־חתונות. הוא היה
מסלסל בקולו בשירים יווניים ותורכיים.
החיוך לא סר מפניו, והמיקרופון
הגביר את קולו החם והרומאנטי.
השבוע מצא חיים את עצמו מככב
בסרט תורכי, סרט רומאנטי שסופו מר.

צועו, ולעבוד בעבודה אחרת, כדי שיימצא
בבית בערבים .״היא באמת צודקת,
זה קשה לאשה להיות לבד בלילות,״
אמר חיים לאחיו, ומצא עבודה
במוסך .״הוא כל־בך אהב אותה, שהיה
מוכן לוותר על השירה, שהיא כל חייו,
כדי לרצות אותה,״ סיפר האח.
כאשר חלתה אמו האלמנה של חיים,
התגורר הזוג אצלה במשך זמן־מה.
״זיווה התנהגה אליה יותר טוב מכל
הכלות שלה,״ סיפר האח ,״היא היתה
מכבסת עבורה, מבשלת, והן הסתדרו
נפלא״.

גרושה
^ בחתונה

בראש

^ פני שנה וחצי הכיר חיים בה/תונה
שבה שר, את זיווה, גרושה
צעירה, אם לילדה בת .4״זיווה היתה
בחורה צנועה וצייתנית. היא היתה
עושה לו כבוד, וגס כאשר רבו לא
עשתה לו פרצופים,״ סיפרה אשת אחיו.
״הם היו ממש זוג־יונים״.

כל היה ברור כי הרומאן הרו/מאנטי
הזה יסתיים בחתונה. לפני
שמונה חודשים, כאשר נולד בן למאיר,
אחיו של חיים, ערכו את הברית באולם
מפואר, וחיים שר ובידר את הקהל.
בסרט הווידיאו של הברית נראה חיים
תמיר וחייכני, גבר יפה־תואר בעל קול־

הוא ד,וא 7האנב*

ביום שהחליטו להתגורר ביחד כרתו
ביניהם ברית. הם כתבו על דף את

החלטתם לשמור אמונים איש לרעהו
ולהיות נאמנים לאהבתם הטהורה.
בבית־המעצר ביקש חיים את אחיו
שילך ויביא את כתב־הברית הזה
ממקום־המיסתור שבו הוא נטמן.
חיים התחתן בראשונה בגיל צעיר,
ויש לו ילדה מנישואין אלה. הילרה,
כיום בת ,8מתגוררת עם אמה, וחיים

לא הורשה לראותה זה כמה שנים. הוא
סבל מאוד בגלל ניתוקו מבתו. לכן,
אולי, התקשר כל־כך לבתה הקטנה של
זיווה. הוא חש כלפיה כאב, ופינק אותה.
בכל פעם שקנה מתנה לזיווה היה קונה
מתנה גם לילדה.
הילדה נפגשה עם אביה אחת לשלושה
שבועות, בסוף־השבוע. את יתר הזמן
בילתה יחד עם זיווה וחיים, כמיש־פחה
מאושרת.

חיים היה בחור מישפחתי מאוד. הוא
נהג להביא את זיווה אל בני־מישפחתו.
בערבי שבתות, כאשר לא היה מופיע,
נהג לבלות עם אחיו וגיסתו. הוא התיידד
מאוד גם עם דודיה ודודותיה של
זיווה.
למרות שזיווה סיפרה לו בתחילת
היכרותם שאביה כלוא בבראזיל בגלל
עבירות־סמים, לא גילה את סודה זה
לבני־מישפחתו, עד לפני זמן קצר. ל־

בני־מישפחתו סיפר חיים כי אביה של
זיווה הוא איש־עסקים הנמצא בחו״ל
עקב עבודתו.
אמה של זיווה סמכה על חיים ואהבה
אותו. כאשר נסעה לבקר את בעלה,
לפני חודשים אחדים, הפקידה את זיווה
בידיו, וביקשה ממנו שישמור עליה,
מכיוון שזיווה היא בת יחידה.
זיווה נישאה בגיל צעיר מאוד ולא
למדה מיקצוע. היא לא עבדה, וכאשר

קטיפה. אחרי ששר כמה שירים
התקרבה אליו זיווה, והניחה את ראשה
על זרועו. הוא רכן אליה והביס בה
באהבה רבה. הם נפרדו בנשיקה וזיווה
חזרה לשולחנה.
כאשר מאיר מביט בסרט הזה היום,
דמעות עומדות בעיניו. כל־כך קשה
להאמין כי זיווה מתה, ושחיים יושב
בכלא ומצפה למישפטו.
לפני חודשיים בא חיים לאחיו וסיפר
לו בשימחה שהם החליטו להתחתן. הוא
אמר שהם רוצים בילד. זיווה הפסיקה
לקחת גלולות ונכנסה להריון.
ביום השישי בערב, כאשר בתה של
זיווה היתה אצל אביה, באו בני־הזוג אל
ביתו של מאיר לארוחת־ערב. הם היו
מאושרים ודיברו על החתונה. חיים
ביקש מגיסתו כי מאחר שלויווה אין
קרובים בישראל, היא תהיה איתה ביום
החתונה. אחרי יומיים הלכו חיים וזיווה
לצורף בבת־ים, וקנו טבעות־נישואין.
״אני לא מבין מה קרה להם, אבל
ההריון הזה עשה לה חושך בראש,״
סיפר מאיר.
אחרי השבוע הראשון של ההריון,
התהפכו היוצרות. זיווה השקטה והצייתנית
התחילה להתמרד. כאשר הגיש
לה חיים את טבעות־הנישואין, זרקה
אותן בפניו ואמרה לו כי החליטה
שאינה רוצה להתחתן אתו.
״הוא אמר לה: איך זה יתכן? הרי את
בהריון, ואני לא רוצה עוד ילד בלי
אבא! כבר יש לי ילדה אחת שאני לא
רואה יאותה! אני רוצה להתחתן איתר!

ומה עם המישפחה שלד? מה יגידו
הדודים והדודות? והיא אמרה לו שהיא
לא עושה חשבון לאף אחד, ולא רוצה
להתחתן״.
זיווה סיפרה לדורותיה שהיא
בהריון, ואף טילפנה לאמה בבראזיל
וסיפרה לה על־כך. האם ביקשה ממנה
שתתחתן עם חיים.
במשך ששת השבועות האחרונים
עברה זיווה משבר קשה. באחד הימים
השליכה את טבעות־הנישואין בפניו
של חיים, ואמרה לו שהניתוק ביניהם
הוא סופי, ולמחרת סרגה לו סוודר. הוא
חזר לגור איתה, ואחרי יומיים שוב
השליכה אותו מהבית, ואת בגדיו
אחריו.
חיים היה מבולבל. הוא אהב את
זיווה ורצה בטובתה .״מה היא רוצה?״
שאל את אחיו ,״אם היא רוצה להתחתן,
אני נורא אשמח להתחתן איתה. אם היא
רוצה לעשות הפלה, אני מוכן לעזור לה
לעשות הפלה. שרק תגיד לי מה היא
רוצה!״
לפני שבוע לקח חיים את זיווה
לרופא־נשים לבדיקה, והם קבעו תור
להפלה. ביום הקבוע לא הגיעה זיווה
למקום. כאשר טילפן אליה חיים ושאל
מה קרה, אמרה לו :״הגוף שלי הוא לא
נ -מישחק! אני רוצה בילד ואינני רוצה
לעשות הפלה״.

^ ה תינו לן

^ לא שלו
ף יום השני השבוע עברה זיווה
₪1מדירתה השכורה לבית הוריה.
חיים עזר לה להעביר את הרהיטים, ואף
שילם את חובה במכולת.
הוא היה מטלפן לה מידי יום, כדי
לברר מה שלומה, ואם היא זקוקה למשהו.
באותו
יום בערב שוחח בפעם האחרונה
עם אחיו מאיר וגיסתו. הוא סיפר
להם לראשונה על מאסר אביה של
זיווה. הוא אמר כי עמד לצידה במשך

כל התקופה הקשה הזאת, ועזר לה. הוא
גילה שזיווה רוצה בילד, והוחלט שהוא
יתן לילד את שמו, ואולי, כאשר אמה
של זיווה תחזור לארץ, הם יתחתנו.
״הוא נראה לא־טוב באותו ערב, כאשר
ראיתי אותו ״,סיפר מאיר.
״יומיים לאחר אותה שיחה, ביום
הרביעי בצהריים, חזרתי הביתה מהעבודה,
וחפפתי לילד את הראש במיק־לחת.
פיתאום צילצל הטלפון, ואחי

חשוד גולן(ופרקליטו צבי לידסקי) בבית־המישפט
הוא מירר בבכי

הבכור ביקש שאבוא אליו מיד הביתה.
עד שהגעתי לביתו של אחי, כבר היתה
שם גם המישטרה.
״חיים היה כבול באזיקים, ונלקח ל־מישטרה.
גם אני ושני אחיי נעצרנו
לכמה שעות. לא ידענו אפילו מה קרה,
ומרוע עוצרים אותנו. מעולם לא היתה
לנו הסתבכות עם המישטרה, והיינו
המומים ״.סיפר מאיר .״אחר־כך שמענו
שזיווה נהרגה בדקירות־סכין בדירתה״.

עד היום מאיר מבולבל ונדהם. אין
הוא מבין מה קרה בדיוק .״קראתי
בעיתונים שזיווה נהרגה בסכין. אני לא
מבין איך זה קרה. אילו היתה עושה
הפלה, והם היו נפרדים, הכל היה נגמר
בשלום. היא לא היתה מתה, ואחי לא
היה בכלא״.
מאיר הספיק לשמוע את חיים אומר:
״היא הלכה לשושנה ודיברה איתה! היא
אמרה לי שהתינוק לא שלי!״ שושנה

היא גרושתו של חיים, המתגוררת בבתים,
לא הרחק מהמקום שבו נהרגה זיווה.
נראה כי בליבו של חיים היה מישקע
כבד נגד גרושתו, והיחסים ביניהם היו
עכורים מאוד. אבל הקינטור הגדול
והמכאיב היה, בוודאי, טמון במילותיה
של זיווה, כי העובר שברחמה אינו שלו.
״זה מאוד פוגע בכבוד של גבר ״,אמר
מאיר ,״בייחוד כאשר המלאך שלו
עושה לו דבר כזה!״

בעת מעצרו נשען חיים על סניגורו,
עורך־הדין צבי לידסקי, ומירר בבכי.
הוא נראה כאדם שבור. אי־אפשר היה
להכיר בו את הגבר יפה־התואר ששר
בחיוך רחב בסרט הווידיאו בברית־המילה
אצל אחיו. פניו היו בלתי־מגולחות.
עיניו כבו, וקיסמו נשר ממנו.
״הוא כל הזמן מתפלל לאלוהים ומבקש
סליחה ומתחנן לזיווה שגם היא תסלח
לו,״ מספר אחיו.

—— החיים על־פי ניגייי—
(המשך מעמוד )31
שהסכימה ללבוש אותה ביום חתונתה׳.
למרות ההצלחה שהחלה מאירה לו
פנים, צבטו הגעגועים .״נורא התגעגעתי
לארץ, לאנשים, לאווירה. יש פה
משהו באוויר שתמיד מושך בחזרה״.
ובעיקבות המשהו הזה, נחת ניני
בישראל וחזר בסערה לחיי־הלילה
התל־אביביים .״אני חולה על הארץ
הזאת. פה זה הבית שלי, המולדת
חרף הנאום הפטריוטי הזה ניסה ניני
להשתחרר מהצבא, ניסה וגם הצליח.
״הצבא זה לא קטע בשבילי. מה הייתי
עושה שם? מבזבז סתם שלוש שנים?״
הוא לא רוצה להרחיב את הדיבור
על־כך.
•הסיבות שבגללן השתחררתי הן
אישיות שלי. אנשים לא צרירים לדעת
מהם השיקולים הללו. אני מאוד מעריך
אנשים שכן עושים צבא, אבל לי זה
פשוט לא התאים.
״תרומה למדינה? עצם זה שאני
יושב פה, חי פה ויוצר פה זו תרומה
למדינה. הבעיה היא שפה בארץ עושים
ממך מוצר. אתה חייב להיות כמו כולם.
לי הצבא לא מתאים, וזהו.״
גם בארץ הוא כיום מעצב־אופנה,
מאפר ומדגמן ,״אמן״ כהגדרתו.
״הבעיה המרכזית במה שאני עוסק

נדי(, 18 ,שם בדוי, השם האמיתי
*\נאסר לפרסום) באה לישראל מכפר
קטן באנגליה, כדי לעבוד כאו־פר
במישפחתו של עורר״דין ירושלמי.
סנדי, קטנטונת, יפהפיה, בעלת עיניים
כחולות, היא נערה ילדותית מאוד.
בעלת־הבית שם עבדה, סיפרה בבית־המישפט,
כי סנדי היתה משחקת עם
הילדים שבטיפולה כאילו היתה גם
היא בגילם.
תמימותה וחוסר־ניסיון החיים של
סנרי הבהילו במיקצת את מעסיקיה.
הם חששו ממה שיקרה לילדונת
האנגליה בין הזאבים בישראל. לכן
נתנו לה פיסת־נייר ועליה מיספר־הטלפון
בביתם, כדי שבכל פעם שתצא
לחופשה תתקשר אליהם ותודיע על
הקורות אותה.
שלושה שבועות אחרי שהתחילה
לעבוד, החליטה סנדי לנסוע לעיר
הגדולה תל־אביב. מכיוון שמזג־האוויר
היה יפה לקחה איתה הנערה בגד־ים
ונסעה ישירות לחוף הילטון בתל־אביב
.״אני לא מאמינה שזה קרה לי
בשעת־צהריים בשפת־ים הומה מאדם״,
סיפרה אחר־כך סנדי למישטרה.
יתכן שלכל נערה אחרת, מנוסה
יותר מסנדי ובעלת־אומץ רב יותר
ממנה, לא היה קורה מאומה. אבל לרוע
מזלה של סנדי חברו יחד תמימותה
ואמונתה בבני־אדם, לניסיון־החיים של
חסן אמון, צייד־התיירות, וכך נפלה
סנדי קורבן לאונס מחומש, על־פי
כתב־האישום שהוגש על־ידי התובעת
נורית אחיטוב_ .

שמפגיה
^ נדי ישבה בשפת־הים. צעיר
*\נא ה ושחרחר ניגש אליה והתחיל
משוחח איתה. סנדי לא הבינה את
העברית והערבית שבפיו. הצעיר דיבר
אליה באנגלית מגומגמת ואחרי מיספר
מילים התחיל לדבר בשפת־ידיים.
סנדי לא צעקה ולא ברחה. היא הסבירה

ניני
.פעם ראשונה שאני א 1הב ככה וזה
שאין לי עתיד כלכלי מוצק ואיתן.
יש תקופות כמו הקיץ, כשעושים
בוחטות של כסף. בחורף קשה יותר.
; ,אני

לא הומו!״

^ י ן לו סדר־יום קבוע. הוא חי
בעיקר בלילה .״אני חית־לילה,
למחת שבזמן האחרון נרגעתי.״
הסיבה לכך היא חברה חדשה
שהכיר, ניצן בת ה־ ,22 סטודנטית
ישראלית הלומדת ברומא .״היא
אהבת־חיי!״ הוא מצהיר ,״זו הפעם
הראשונה שאני אוהב ככה, פיתאום אני
מגלה שהרבה יותר קל בחיים כשיש
מישהי שמשלימה. הכל נראה יפה
יותר.
״התחתנו השבוע בנישואין אזרחיים.
מה בוער לי להתחתן? חשוב לי
להרגיש שהיא שלי בצורה רישמית.
החתונה גם משתלבת לי יופי
בתוכניות. אני רוצה להיות איתה כמה
שיותר״.
על השאלה שהוא נשאל שוב ושוב,
בעיקבות המראה הנשי המופגן, הוא
מגיב בזעם :״אני לא הומו! אין לי
קטעים עם גברים. כשיהיו לי, אני
אודיע לכולם. אין לי, כי זה לא בראש
שלי, ואני לא מרגיש צורך לזה.
״אני יודע, המראה שלי מטעה, אבל
למה אנשים מדביקים תוויות בגלל
המראה? להגיד על מישהו שהוא הומו
בגלל איך שהוא נראה זו ממש גזענות.
״גם מי שמגדיר את עצמו בצורה
מסויימת עושה טעות. אני לא רוצה
עלי שום תווית וכותרת. בחיים לא
אקרא לעצמי הומו. אני איציק ניני, וזו
הכותרת היחידה. בסך־הכל, בחור
שנראה קצת שונה. מי אמר שגבר לא
יכול ללבוש חצאית ולהתאפר? מפני
שהנורמה אומרת שזה לא יפה? לדעתי
זה יפה, והנורמה יכולה ללכת הביתה!״
ההזמנות הרבות שהוא מקבל
למסיבות מחמיאות לו מאוד .״אני
נהנה מזה, כיף לי לראות למחרת
המסיבה תמונה שלי בעיתון. לקח לי

בזגלב

כאשר חזרה סנדי לירושלים עוד
ניכרו בה אותות־הזעזוע הקשה שעבר
עליה. היא היתה חיוורת, רועדת ועיניה
כמעט יצאו מחוריהן.
סנדי סיפרה למעבידיה את כל מה
שעבר עליה, והסכימה ללכת למרכז
לטיפול בקורבנות־אונס.
שם חזרה על סיפורה ואף נבדקה
על־ידי רופא. אבל היא סירבה בתוקף
לפנות למישטוה ולהתלונן. השבועה
שנשבעה בחיי אמה, על הצלב, עצרה
בעדה. היא חששה פן תמות אמה אם
תפר את שבועתה. רק אחרי שבוע לאחר
ששוחחה עם אמה בטלפון ושמעה
שהיא בריאה ושלמה, הסכימה סנדי
לפנות למישטוה.
היחס בו נתקלה במישטרה היה כה
תומך ומבין שסנרי השתכנעה לחזור
עם השוטרים לשפת־הים, ולשחזר את
המעשה, למרות שהמקום והזיכרונות
העלו בה צמרמורת. בחוף הילטון,
כאשר שיחזרה את המיקרה לפני
השוטרים, ראתה לפתע מרחוק דמות
גבר, שהליכתו הזכירה לה את האנס.
סנרי הזדעזעה, היא נתנה מבט שני
בגבר וזיהתה את התוקף. היא התמוססה,
רצה לניידת, התיישבה בה,
ומררה בבכי.
המישטרה עצרה את חסן במקום,
בדיוק בזירת־הפשע. מדוע חזר לשם
לאחר מה שעשה לסנרי? על כך היתה
לתובעת, נורית אחיטוב, תשובה
ברורה .״חסן רגיל לצוד תיירות על
שפת־היבנ הוא סיפר במישסרה על
מעלליה כיצד יום אחד פגש תיירת
פינית ולמחרת אנגליה. כולן צעירות,
כולן בלונדיות, וכולן לא הבינו את
שפתו ומינהגיו.
מאחר שזו אינה הפעם הראשונה
שהוא מבלה עם תיירת, ועבר שבוע
מאז התקיפד, והמישסרה לא באה
לחפשו, הב ץ כי גם הפעם עבר העניין
בשלום. לכן חזר לחפש תיירת חרשה.״
הסניגור, עורך־הדין אליהו בן־הרואה
סבר אחרוה ״לוא היה אשם, לא היה

הותי ר ת חששה להתלונן בפי ש טר העד אונס, מכי!!11
שגש בער; ל אנס ב ח״ אפה של א ח פנ ה למי שטרו1
לחוקריה :״באנגליה גברים מטרידים,
אבל אם מתעלמים מהם הם עוזבים
אותך. רציתי רק להתעלם ממנו, כי זה
הדבר שצריך לעשותו.״
כאשר החלו הטרדותיו של הצעיר
גוברות, והוא ניסה בכוח לנשקה, דחתה
אותו וסילקה את ידו. זה כבר נראה
לסנדי סירוב ברור וסופי, שאחריו לא
יעז הגבר להטרידה יותר. ואומנם חסן
התרחק לרגע, וסנרי חשבה שהענין
נגמר. אבל הוא חזר אליה והציע
שתבוא איתו כרי להכיר את אחיו,
סנדי סירבה.
אז שלף הצעיר סכין, שהחזיק מתחת
למגבת שבידו, ובאיומים הכריח אותה
לקום .״רעדתי, לא יכולתי לקום
בכוחות עצמי, הוא החזיק אותי, הייתי
במצב של הלם,״ סיפרה סנדי.
חסן משך את הצעירה המבוהלת
והוביל אותה ברחובות תל־אביב מהלך
שני קילומטרים עד לדירתו שברחוב
גאולה. סנדי לא ניסתה לברוח, לא
התנגדה ואף לא צעקה. מרוע? —
״הייתי מזועזעת שמישהו יעשה לי
דבר כזה. הייתי מבוהלת ולא רציתי
לבייש את עצמי,״ אמרה.
רק כאשר הגיעו אל פתח ביתו של
חסן מחתה סנדי חלושות ואמרה :״אני
לא רוצה להיכנס, למה לי להיכנס?״
היא הבינה כי מעתה יהיה לה קשה
יותר להימלט.
אבל בשלב זה כבר חששה סנדי
לחייה וקיוותה רק לצאת בשלום מכל
העניין. היא סיפרה :״למה לא צעקתי?
ראיתי את הסכין והייתי מבוהלת. הוא
היה גדול ממני ולא רציתי לקחת סיכון

שאני אברח והוא ירדוף אחרי, יתפוס
אותי ויעשה בי כרצונו ״.מדוע לא
ניסתה להתנגד או לשרוט את התוקף?
אמרה סנדי :״לא שרטתי אותו כי לא
עלה על דעתי. אני לא רגילה להכאיב
לאנשים!״
חסן דחף את סנדי לתוך הדירה בה
התגורר באותו זמן יחד עם שני חברים.
הוא משך את הצעירה למיקלחת והפשיט
אותה שם כשידו על צווארה. הוא
אמר לה שבמיקרה הצורך הוא יהרוג
אותה. במיקלחת בעל אותה בפעם הראשונה.
אחר־כך השליך אותה למיטה
ואנס אותה שנית. כאשר היו השניים
במיטה נכנם לחדר אחד משותפיו
לדירה של חסן.
סנדי המבוהלת שמעה אותם
מדברים בשפה שאינה מובנת לה, היא
חששה כי השניים יעשו יד אחת נגדה.
ואומנם הציע חסן לחברו לשכב עם
הצעירה בלילה. השותף לדירה ראה כי
הנערה במיטה עושה לו סימנים מוזרים
ומסמנת בידיה כאילו חסן משוגע, אבל
הוא לא הבין מה היא רוצה.
הוא חשב שאולי איננה מרוצה, אבל
לא עשה כל מעשה. סנדי מצידה
חששה לעשות משהו בוטה יותר. חסן
היה מרוצה מאוד מהמצב. הוא הציע
לסנדי ולשותפו לחדר לשתות איתו
שמפניה והם סרבו. הוא לקח לעצמו
כוסית ולהם מזג מיץ.
אחרי שהלך השותף אנס חסן שוב
את הנערה בעודו מאיים עליה בזוג־מיספריים
שהיו ליד מיטתו. בשלב
מסוים התחיל מתרגז, האדים ואמר
לסנדי בזעם :״אני מכיר אתכן! אחר כך

הרבה זמן עד שהתייחסו אלי והסתכלו
בי, עד שלא התנהגו כאילו אני סתם
ילד קטן.
״פיתאום כל החברים היורמים של
ההורים שלי בבנימינה מתלהבים

ומספרים בגאווה שהם ראו אותי
בעיתון. אלה אותם האנשים שהיו
צוחקים פעם על איך שאני מתלבש
ונראה.
״לפעמים קצת נמאס לי מהמסיבות.

את תלכי ותתלונני עלי במישטרה!״
סנדי, מבוהלת עוד יותר, תפסה את
הצלב שלצווארה ונשבעה בחיי אמה
שלא תתלונן במישטרה.

יצאו
.__.לאכול

ץ^צהרי היום ועד השעה שבע
//וחצי בערב החזיק חסן את סנדי
במיטה ועשה בה כרצונו. לקראת בוא
הערב ניסתה הנערה להוציא את הגבר
מהדירה כדי שתוכל להימלט. היא
ביקשה ללכת לאכול במיסעדה,
והבטיחה כי אחר־כך תחזור לבלות
איתו את הלילה. סנדי סיפרה לו שהיא
עובדת בירושלים ואם לא תחזור בערב
ידאגו לה, על כן עליה לטלפן
למעבידיה, ולאמר להם כי תחזור רק
למחרת בבוקר.
חסן הסכים, והשניים נסעו לדיזנגוף
באוטובוס. מטלפון ציבורי, צילצלה
סנדי לירושלים, ובעלת־הבית הבינה
מיד מקולה כי קרה משהו. היא שאלה
את הנערה אם היא בסדר וסנדי אמרה:
״לא!״ ״האם זה גבר?״ שאלה המעבירה,
וסנדי ענתה :״כן!״ בעלת־הבית שאלה
אם יש צורך להזעיק מישטרה וסנדי
ענתה כי מאוחר מדי.
אז יעצה לה מעבידתה להעביר את
שפורפרת־הטלפון לחסן, ולברוח בעת
שהוא ישוחח איתה. סנדי הניחה את
שפורפרת־הטלפון בידיו של חסן,
ואמרה לו כי מעבידתה רוצה לדבר
איתו. בעוד הוא מקשיב לטלפון
נעלמה סנרי מהמקום.
לכל מסיבה באים אותם האנשים. יש
כאלה שאני נגעל מהם, מלוקקים,
מדברים בפנים בצורה נחמדה ומלכלכים
מאחורי הגב. זה עולם צבוע.
״קשה לי לראות את אותם האנשים

חוזר למקום ״,טען בפני בית־המשפט.

טרף

ף* תחילה הכחיש חסן את כל
^ ה עניין. אבל בחיפוש בביתו נמצאה
פיסת־נייר ועליה רשום מיספר־הטלפון
של מעבידיה של סנרי בירושלים.
מאותו רגע הודה חסן כי אומנם פגש
את הנערה בשפת־הים, אבל טען שהיא
באה אתו מרצונה, והסכימה לקיים
איתו יחסי־מין פעמיים. לא היה לו
הסבר מדוע נעלמה כאשר יצאו לאכול
ארוהת־ערב.
הסניגור העלה כמה תמיהות בקשר
להתנהגותה של התיירת .״אחרי שאנס
אותה, לדבריה, חמש פעמים במשך
שבע שעות, כיצד הסכים לצאת איתה
לרחוב ולתת לה לטלפן למעבידיה,
כשהיא מדברת בשפה שהוא כמעט
אינו מבין?״ זה אינו תומך בגירסה של
אונס, טען הסניגור.
התובעת, בסיכומיה, האשימה את
פער־התרבויות. היא הסבירה כי הדבר
לא היה קורה לנערה בעלת ניסיון־חיים
גדול יותר, או למישהי המכירה ־את
המנטליות הישראלית. אולם סנדי,
שבאה מכפר קטן באנגליה, חונכה
להיות אדיבה ונעימה לאנשים,
ומעולם לא היה לה ניסיון דומה. על כן
הפכה לטרף קל לצייד־התיירות השחרחר.
השופטים
חנה אבנור, צבי הכהן
וישראל גלעדי עומרים לפסוק את
הדין בעוד חודש• אילנה אלון
כל לילד״ אני לא שייך לאלה שבאים
למסיבות כדי לראות ולהיראות. אני
בא לרקה וליהנות. כשזה מתחיל
לעלות לראש ולהימאס, אני לוקח
פסק־זמן ואז חוזר. ככה זה חיי הלילה״.
העול ם הז ה 2627

מונטנה עכשיו.

אזהרה

-משרד הבריאות לובע ני העישוז מזיר, לבריאות