גליון 2632 מתאריך 10 בפברואר 1988

ב׳׳ב בשבט תשמ׳׳ח10.2.1988 ,

מיסטר 2632
אור אסר
מדווח:

ב״קוו בתוניס עות סרגוסט
מדווחת:
הפלגת אונ״ת
המגורשים

המחיר 4.50 שכל חדש (כולל מע״מ<

שנה 52

אביביות מעופות שוקולד חלב
טוב לי עם

נזיבחבים

כתבת ה שער הקדמי:

אטום משני העברים
על אפשרות ההידברות בין ישראל
לפלסטינים(״סיכום ביניים׳ /העולם

הזה .)27.1.88

אני מצטט מדברי עורך השלם הזה:
״צריו אדם להיות אטום מאוד־מאוד כדי
להאמין כי אווירה של הרג, פציעה, עוצר המוני
וכו׳ יכולה לטפח שיכבה של מנהיגי־ציבור
שיסכימו להיות פרטנרים...״
אבל הרי זה בדיוק המצב כאשר מסתכלים מן
העבר שני, מן העבר של חזית הסירוב שלנו,
הטוענת בדיוק טענה זו: כל זמן שהפלסטינים
עוסקים בטרור לא נוכל לדבר עימם.
א. למה, רמת־נן

מעגד־הקסמים

חריג בחוק האוסר מיפגשים עם נציגי
אש״ף איפשר לאורי אבנרי לפגוש ביאסר
ערפאת ב מיסגרת מסיבת״עיתונאים
בינלאומית שהתקיימה בתוניס. הוא
מספר על מסיבת־העיתונאים, שחלקה
התבצע בחשכה מוחלטת, עקב הפסקת־חשמל,
על הביט־ חון־העצמי השקט של
ערפאת ועל האור בקצה המינהרה -
הגאווה החד שה של הפלס-
טיגים שהיום -אולי יותר
מ ת מיד -מאפשרת הסדר.

קשה לתאר את אילת בלי רפי נלסון. ישראל
כולה. וטאבה בפרט. ל א יהיו בלעדיו.
כפי שהיו בחייו. הניסיון הישראלי לספח את
טאבה הושפע במידה רבה על־ידי הימצאותו
שם. אך מי היה רפי נלסזן האמיתי. האדם
שמאחורי מעטה השימחה? העיתונאי. ההרפתקן.
מר טאבה? השלם הזה בחר לפר ס ם
מחדש קטעים מסיפורו של נלסון על שהותו
בשבי המיצרי לפני 30 שנה
והחוויה הנוראה שחווה בשעות
השיחרור. לפני האחרונות

ערפל קרב

השגרירות הפלסטינית באתונה היא כוורת
רוחשת פעילות. היא מעדכנת פלסטינים ברחבי
העולם, מתעדכנת בנעשה בשטחים הכבושים,
מגיבה על פירסומים של אישים ישראליים, אך
בעיקר עוסקים בה בימים אלה בתיאומים הקשורים
בהפלגת הספינה, המכונה על־ידי אש״ף בשם
הסימלי אל־עודה (השיבה) .פר־טים
על ההפלגה קשה היה לקבל.
התשובות היו מעורפלות למדי.

על בעיית־יסוד של שלום עכשיו
(ראיון עם אבשלום וילך, מראשי

שלום עכשיו, העולם הזה .)27.1.88
במיסגרת(״עוף החול״) המלווה את הראיון עם
וילן מובעת התיקווה כי רבבות מפגיני שלום
עכשי 1ביטאו את ״הרוב, כי כל מפגין מייצג חוג
גדול יותר״.
הייתי רוצה להאמין בדברים אלה, אך העובדות
חזקות יותר. המיזרחיים, כגוף הגדול ביותר
במדינה, אינם עם שלזם עכשיו. הרוב — נגדו!
באותו ראיון אומר אבשלום וילן :״קהל-
האוהדים ...הוא קצת אליטיסטי אבל) ישראל
לא תגיע לפיתרון בעיות־יסוד חברתיות, חינה
כיות וכלכליות בלי פתרון הסכסוך.״
מעגל־קסמים: המיזרחיים לא הולכים עם האליטיסטים,
אך את הסכסוך אי-אפשר לפתור
בלעדיהם!
לכן הגיע הזמן לדיון ציבורי נוקב בין שלום
עכשיו לבין מיזרחיים מתקדמים, הדורשים
התייחסות למצבם, כאבן־יסוד להרחבת התמיכה
בתנועת־השלום. דיון עמוק ומשכנע, אשר יביא
את קהל הקיבוצניקים ושוכני צפון תל־אביב לתת
יד לציבור המיזרחי הגדול המשוכנע כי נעשה לו
עוול היסטורי מידי אותו קהל, יוכל לשנות את
פני המדינה שינוי של אמת.
עמום מוקדי, מבשרת־צי!ן

מאורע עברי
על צחות לשון בקול ישראל.
במקום שקול ישראל יגיש, חדשות לבקרים,
את המדור היומרני, הצורם והמתנשא רוע של
עברית, מוטב שהוא ידאג לכך שמישהו יעבור על
הטכסטים שקוראים קרייניו.
כך, למשל, פתח ביום השישי האחרון(ה־29
בינואר) קריין קול ישראל את מהדורת־החדשות
של שעה עשר בבוקר בהודעה על החלטתו של
אלוף פיקוד הדרום לשחרר מאה עצורים שנעצרו
בעיקבות ״המאורעות האחרונות״.
כמובן שהיה צריך לומר בעיקבות המאורעות
ישי בן־דב, נתניה
האחרונים.

י שמעאל והקסדות
על מילים המתבקשות בשעת ההתקוממות
בשטחים.
אינני משוגע על מישחקי־מילים. לדעתי זהו
הומור של עצלנים. אך מה לעשות, לפעמים אין
מנוס. עכשיו, למשל, הגענו, בשעה טובה, למצב
של ״כל ישמעאל יהודים זה לזה״.
דני אמיר, תל־אביב
• הק\רא אסיר ה!א האיש שטבע, לפר ז ו
שנים, עת הלך ד 700 ,לק!אליציה עם הרחיים,
את הסושנ ממשלת הקסדות הסרוגות.

אחמ״ש בבאלי״ש
על מבת דאשי־התיבות בצה״ל.
השירות בצה״ל מספק כל מיני חוויות. גם
חוויות לשוניות. המקור העיקרי של חוויות אלה
הוא השיטה של צה״ל לקבוע ראשי־תיבות לכל
דבר.
כך, למשל, כאשר קיבלתי לאחרונה את צו
השמ״פ(שירות מילואים פעיל) היה לי די ברור,
מתוכן הזימון, כי לא אשרת קל״ב(קרוב לבית).
אבל כשהגעתי לאי־שם נרהמתי בכל זאת. הר
צבתי לשרת בבאלי״ש(בסיס־אימונים ליחידות־שדה)
וגם גיליתי כי באותו בסיס מסתובבים כמה
ע״צים — עובדי־צה״ל (אזרחים).
מפי חברים שמעתי על ראשי־תיבות צה״ליים
עוד יותר מרתקים. אחד, בחיל־האוויר, משרת
(המשך בעמוד )4
ה עו ל ם הז ה 2632

כתבת ה שער האחורי:

הכל בגלל הקראק

שחוררבן בצבע

שרית מר של נשפטה ל שלו שה חודשי־מא-
סר בגין סיוע לעבריין הנמלט יצחק קיש.
נעמי אדווה פג שה בה בכל א שה־תירצה -
רזה. שדופה. .במעט גמורה־ מסמים. מר של
סיפרה ל ה על חייה כדוגמנית־צמרת בניו־יורק.
על בעליה. על המניעים
שהביאו אותה להידרדרות
לסמים ועל הסיבות למעצרה.

שוחד?

פרשת צינור־הנפט העיראקי מטילה אור על
עולם של בעלי־השפעה, של קשרים מוזרים של
מנהיגים ישראליים עם אנשי עולם תחתון
בינלאומי ושל יחסים מוזרים
בין פוליטיקאית ישראליים
ואמריקאיים על רקע כלכלי.

במילחמה המודרנית, תיקשורת היא רכיב
חשוב. אי אפשר לתכנן, או לנהל מילחמה,
מבלי לקחת בחשבון את כלי״התיקשורת
העולמיים. במיוחד לא אחרי מילחמת
ויאט־נאם ומילחמת הלבנון. אולם במיל-
חמה זו מתנהג צה״ל כאילו לא למד דבר.
^ 9 ^ .הוא עושה ניסיונות פאת-
)0 £טייס להסתיר מעיני התיק-
שורת את המתרחש בשטח.

צילום כמחאה

התערוכה יוצאת־הדופן בקאמרה אובסקורה, שבה
מוצגים צילומיהם של 65 צלמים, היא אות־מחאה
מאורגן כנגד מדיניות ה״יד החזקה״ בשטחים הכבו־שים.
התארגנות התערוכה — ש־
1 1 1היתה קצרה ביותר — באה בעיק־בות
המראות הקשים מנשוא.

קח ותן בנא״ן העקוב האדום
לכאורה היו צריכים להיות בפא״ן אנשי־עט
בעלי תודעה ציבורית גבוהה. לוחמים פעילים
למען הופש־הביטוי. למעשה, הסניף הישראלי
של פא״ן הוא דוגמה למצב הפוך. תחת לצאת
חוצץ כנגד דיכוי חופש־הדיבור בשטחים ה־כבושים,
הוא מפיץ קומו־
^ 0ניקאטים של שרותי־הביטחון
ועסוק בנסיעות ובכיבודים.

אתה והשקל נססיבל
סוטי־זבל
כוח־המשימה נכשל באירגון מערך שיווקי
לסחורות ישראליות באמריקה • הסדר בין אמפל
ובנק הפועלים לתשלום פיצויים על מניפולציות
במניות • שטיחים בחצי מיליון דולר נעלמו
מנמל־התעופה קנדי • סולכור ייצאה לאמריקה
מוצרים בשווי של 155 מיליון דולר • פסטיבל
סרטים ״ישראלי״ בניו־יורק ובלוס־אנג׳לס •
בחודש הבא תתכנס בז׳נבה ועירה
£בינלאומית שתהיה לה השפעה
מכרעת על עתיד מדינת ישראל.

אוו בקצה המינהוה

מה הקשר בין גיל סמסונוב, יושב־ראש
אירגון־הסטודנטים של תנועת״החרות לג׳ק
אברמוב, יושב״ראש צעירי המיפלגה הרפו•
בליקאיתן מה גרם לאברמוב להפיק סרט
בשם העקרב האדום על ג׳ונאס עאבימבי,
המורד הנתמך על־ידי ממשלת דרום־אפ-
ריקה, למרות החרם הא-
ן ! ן | מריקאי על דרום־אפריקה!
ואיך מגיבים האמריקאים!

רחר הסרחרת
מרווחת:
אילן שובם עזב, אבל
ריטה לא נשארה לבדה.
ראו אותה עם רוני שטן
• לגלי עטרי יש אהבה
חדשה. אבל אסור לספר
עליה • גי פולום ודנה
סטיניה (בתמונה) מצפים
לילד. אולי קיבלו
השראה מחווה לוי • העיתונאי, החוקית, הגרושה
והמחשב שנשאר בבית • גליה
ישי התחזתה כאמה של אריאלה

רובינוביץ, ומה שיצא מזה.

אויקונוו־שנסל

ואש־נואש
מארק אוקונור רוצה לחזור לארץ. הוא
מתלבט אם לתבוע את יורם שפטל לדין,
רוצה לעסוק בשיכנוע קבוצות־תיירים לבוא
לארץ לרגל שנת ה־ 40 ויש לו גם כמה ענייני
כספים לסדר. אבל, בעיקר,
/ן | הוא רוצה לפגוש בגיון דמיא־ניוק
-יש לו יחס מיוחד כלפיו.

החיים שאחרי

לפני שבועות מיספר לקה שמואל רודנסקי
בהתקף־לב. היום, בין אורח לאורח, הוא נח
במלון תל־אביבי. צמוד אליו נמצא שמוליק
נוסף, שמוליק סגל. הוא מספר על ההתקף.
על עומס־העבודה שגרם לו,
ן 0ועל החיים שאחרי ההתקף,
מבימת־התיאטרון.
הרחק

דף חדש

האמלט נרסטינ

ז׳ילברטו טופאנו מוצע כאחד משני המועמדים
לכהונת מנהל תיאטרון־חיפה. האם המציעים
הם שוחרי טובתו או דורשי רעתו? מוחמד
ע׳נאים על בעיותיו של האמלט פלסטיני. האם
^ ^ 9זו השעה לחגוג את חגיגות ה־40
0 / 1למדינת ישראל. ונתן זך ב— :
הורים נוגים על מפלת השירה.

המדורים הקבועים:

עד יחיד לרצח

בלילה של ה־ 13 למאי נרצח דרור כהן בתאו
בכלא איילון. בליל־הרצח היו בתא שישה
אסירים. ארבעה מהם מואשמים ברצח.
מיכאל סילוביץ הוא העד היחיד נגדם.
למרות החנינה שעליה המליצה המישטרה
וכרטיסי־הטיסה לארצות־

הברית מסרב סילוביץ
בתוקף להיחשב כעד־מדינה.

מיכתבים — ישמעאל והקסדות
איגרת לעורן• -מיכתב לועס׳
תשקיך — מחתרת חדשהד
במדינה -זיקו• ציון
תמרורים — ד ו צדיקים
הנדון — תצלומי
אתה והשקל — מח־משימה
יומן אישי — שביתה איטלקית
חשבון נפש — מארק אוקונזר
זה וגם זה — אוכל עבר־

לילות ישראל -חניות דליים
קולנוע — טיפשעשרה
דך חדש — מפלת השירה
מה הם אומרים — משה שחל.
אתיה שמחה, יעקב רותם. שוש
מימון. שרה חרון. יצחק אורפז
אנשים — הכיפה והשרצים
הורוסקופ — מרקורי מסינה
רחל מרחלת — על כל העול

תשבצופן -

(המשך מעמוד )3
במתק״א (מיתקן לאיתור קרבות־אוויר) ואחד,
במימשל בגדה, מטפל בהוצאת רשיונות לאחמ״ש
שייקה יפה, תל־אביב
(איחוד-מישפחות).

הפנוש הקדמי
על תגובת אמצעי־התיקשורת למרי
האזרחי (העולם הזה 16.12.87

והלאה).

• .כ לי

מתעניינות בגינקולוגים כדי שאלה יאתרו להן
את נקודת־הג׳י.
אבל זכות־הראשונים של גילוי נקודת גן-העדן
איננה של הסכסולוגים האמריקאיים מסטרס
וג׳ונסון, אלא של גינקולוגית אוסטרית אחת,
שאפילו איננה מתהדרת בתואר סכסולוגית.
אותה אוסטרית הפכה מאז גילוייה המדהים
לגיבורת־תיקשורת ורדיו אוסטריה פינה לה פינה
שבועית, בה היא עונה לשאלות המאזינות בענין
חשוב זה.

7י רי ר

כותב המיכתב הוא דויד ליידר, סגן־אלוף שנדון
לשבע שנות מאסר על עיסקי־סמים בלבנון.

אני סבור שבית-המישפט עשה טובה גדולה
לנעמי אדווה, ולציבור הישראלי כולו, כאשר
החליט לשלוח אותה לבית״הסוהר.
בצורה זו ניתן לציבור ללמוד בפעם הראשונה
מהו המצב האמיתי בכלא־הנשים.
עיתונאים כתבו על כך לא־אחת. אבל כל
דיווח עיתונאי על כלא כלשהו (אזרחי, צבאי,
לגברים, לנשים, לעצירים ביטחוניים, מיתקן־
כליאה ומה עוד) הוא חשוד מלכתחילה.
שום עיתונאי אינו יבול לבוא לכלא בלי הודעה
מוקדמת. ולקראת בואו משפצים, מקרצפים,
מרחיקים את עושי־הצרות ודואגים שישמע מה
שמנהלי־הכלא רוצים שישמע.
לא־אחת גם סיפרו אסירים־לשעבר על המצב
בכלא. אבל לאלה יש תמיד חשבונות — אם
להתנקם בסוהרים, אס להתחנף אליהם, לקראת
הפעם הבאה. וחוץ מזה קשה לדרוש מאסיר את
האובייקטיביות, יכולודהסיקור ויכולת־הכתיבה
של עיתונאי.
ישיבתה של אדווה בכלא סילקה את כל
המיכשולים האלה. היא עיתונאית. יש לה כישרון
לראות דברים ולתאר אותם. והיא ישבה כאסירה
אמיתית, במשד 75 ימים ולילות רצופים. היא גם
אבי הז אב, חד שות

אסיר ליידר
.לקחת את ר,ש בקלות...־

הנה מיכתבו של האסיר:

.איילון׳׳.17.10.87 ,
נעמי היקרה!
הפתעה?! סקרנות?! בוודאי. אבל הרומאנטיקה
פחות השובה במיקרה זה. האחווה — לחלוטין.
אז בלי התרגשות. שלא תחשבי, חלילה, שיש
לך מוקירים רק בחוץ. תתפלאי, אבל יש גם
כאלה ״בפנים״ .אני אחד מהם.
לצערי לא זכינו להכיר אישית(זה את זה) ,אך
אץ זה חשוב כלל במיקרה זה. כי העיקרון המנחה
אותי ברגע זה הוא לעשות לך אולי קצת טוב,
לפי שצרת־רבים חצי נחמה היא, ועל-ידי כך
נגדל ונתחזק.
יתכן וייצא לנו להיפגש בעתיד, אפילו שחש־ביעייה
שלי זה עסק שלידו שלושת החודשים
שלד מתגמדים.
אבל רציתי לאמור שעקבתי בעניין אתר התהליך
שהביא אותך הלום, ונהניתי מכל רגע של
הפגנת״הכוח שלך והנחישות שלא לקחת את זה
כבד מדי, ושפרק מסוג זה חולף צ׳יק־צ׳אק
וחוזרים תל-אביבה לחיים האמיתיים והמעניינים.
מה שנקרא לחידוש ״ימייך״ כקדם.
כפי שלמדת מהאמור, אנחנו שכנים. את
ב״עזרת־הנשים״ ואני צופה מרחוק על
ההילטונים שלכם והוזה כיד הדמיון הטובה עלי,
כי בימים אלה זה המעט שעוד אפשר לעשות.
הטלוויזיה המזויינת שובתת, יחסית זמן רב.
סירטי-וידיאו לא מקרינים בשבתות ובחגים, על
פי הוראה מגבוה, במיסגרת הכפייה הדתית
הקיימת בין כותלי מלוננו הזמני. מה שנותר זה
לחשוב. ,לחלום״ ולקרוא, והתמזל מזלי
שנתקלתי בכדטיס־הביקור שהותרת במאגאזץ
האדום.
(כוונת הכותב היא לברטיס״הביקור ההיתולי
שהדפיסה אדווה לעצמה ערב הליכתה לכלא,
ושפורסם בהעזלם הזה. בכרטיס ניתנה הכתובת
של שה־תירצה).
אז זהו, הקריאה הקצרה הזו מטרתה לעשות לך
טוב על הלב ולחזק לך את המוראל — שהוא
גבוה בלאו הכי — בעוד קצת. אני מתאר לעצמי
שהחבר׳ה בחוץ לא מקפחים אותך, ואולי ת. לא

כך רואים אותנו האמריקאים
לך תסביר להם
אני לומד פה באוניברסיטה המקומית ונתון כל
יום להתקפות של חבריי ללימודים :״מה אתם
עושים לפלסטינים אצלכם?״
הבוקר הביאה לי סטודנטית אחת קריקטורה
(ראה גלופה) מהעיתון המקומי. זה היה עיבוד של
התצלום שהופיע לפני כמה ערבים על מירקעי־הטלוויזיה,
שהראה חיילי צה״ל מסיעים פלסטיני
כפות על הפגוש הקידמי של הג׳יפ שלהם.
הטכסט המלווה את הקריקטורה אומר, בנוסח
המקובל כאן, כאשר צריך להחליף את המכונית
הישנה (״היא כבר עשתה כמה עשרות אלפי
מייל אנחנו חייבים לתפוס פלסטיני חדש, זה
(שעל הפגוש) כבר עשה איזה 50 אלף מייל!״
יורם גבריאלי, קליבלנר, ארצות־הברית

על טיבו של סרט (״קיטש לאניני־

טעם״ ,״יומן אישי׳ /העולם הזה
.)13.1.88

.הרומאנטיקה
הכירה כמה וכמה מן האסירות האחרות מקודם.
היה מנוי וגמור לתת לציבור דיווח אובייקטיבי,
ככל הניתן.
לכן זהו תיאור מוסמך, ראשון מסוגו. אני
קורא אותו בעניין רב, ואני מקווה שגם אתה.
כשהיתה בכלא, קיבלה נעמי אדווה מיכתב
מאסיר שכן.
כלומר, מתושב כלא־איילון, הוא כלא־דמלה
הסמוך.
האיש ראה בגליון השלם הזה ריווח על המסיבה
העליזה שערכה אדווה ערב כניסתה לכלא,
בהשתתפות מיסב הבוהמה התל־אביבית. כל אלה
הביעו לה אמון. מכיוון שעד היום אסור לפרסם
את פרטי הפרשה ואת זהות המעורבות בה, אי*
אפשר להסביר כאן מניין נבע ביטחון זר״

פוזזת חשזבה...־
חשוב. העיקר הוא שאת לעצמך רצינית, חזקה
ולוקחת את העניינים בקלות.
עד כאן, נעמי — חזקי ואמצי, ולוע/׳ מתי
שהוא.
דויד ליידר.
עד כאן המיכתב. נעמי אדווה מסרה לי אותו
כשיצאה מהכלא. היא ביקשה ממני להודות לאיש
פומבית.
אז כל סוב, דויד ליידר. אני מקווה שברגע
קשה לך יימצאו מי שיעזרו לך לשמור על המוראל
כפי שעשית אתה לנעמי אדווה.

כתובת המערכת
קוראים המבקשים לכתום למערכת
העולם הזה מתבקשים לדייק בכתובת
המערכת: רחוב גורדון , 3תל־אביב,
מיקוד 63458
בשעת הצורך ניתן גם לפנות בטלפון
03( 232262 בפקסימיליה —
245242־ 3־ . 972 מנוי , 2009 ובטלקס
— 11. 341667ו\/ועועוח.

מדהים, מהמם וכר

קטע ממיכתבו של ליידד

כך, שכאשר הגברות שהוזכרו אצל המרחלת
תזדמנה לווינה, הן יוכלו לשאול גם הן.
שלום ברי, תל־אביב

אינני מבין מדוע הגדיר עורך השלם הזה את
דבריה של הלוליינית בסרט מלאכים בשמי ברלין
כקיטש ומדוע הפריע לו המיבטא הזר שלה? הרי
בסרט היא צרפתיה החייה בברלין.
אני יכול לקבל שהאופן בו היא אומרת את
דבריה לא כל־כך אמין, או שהאודם הכבד המכסה
את שפתיה הוא ליצני מדיי לאותו רגע רציני,
אבל לאמר על הסרט שהוא קיטש וללעוג לאלה
שגמרו עליו את ההלל, חושבני שיש בזה משום
חוסר שיפוט הוגן.
מי יודע כמה אנשים הוטעו על״ידי ביקורת
עורך השלם הזה ולא הלכו לראות את הסרט,
שהוא מדהים, מהמם וכו׳.
יוסי מרכוס, חל־אביב

האמא של גן־העד!
על זכות הראשונים לגילוי גן־העדו
הנשי (״מקום סודי ביותר״ ,״רחל
המרחלת״ ,העולם הזה .)20.1.88
זה באמת גילוי גדול שמאז שגילו את גן־העדן
בגוף האישה(הלא היא נקודת־הג׳י) ,כל הגברות
מהגדות האוניברסיטה העברית היו ימים שעיסוקיהם של הסטודנטים
באוניברסיטה העברית היו יותר
משעשעים מאשר עשיית נפשות
לליכוד או למערך. כך, למשל, הם
העריכו מאוד פרופסורים שידעו
להשיב מילחמה שערה לסטודנטים
שביקשו להתחכם יתר על מירד״ על
אחת התגובות הפרופסוראליות האלה
דיווח השלם הזה בגליונו
שהופיע השבוע לפני 25 שנה•
אחד הפרופסורים לפיסיקה הב חין
כי אחד הסטודנטים בהרצאותיו
נוהג באופן קבוע לקרוא, בשעת השי עור,
את היומון דבר. הפרופסור לא
העיר מעולם דבר לסטודנט זה. אולם
בסוף הסימסטר, כאשר בא אותו
סטודנט להחתים את פינקסו אצל
הפרופסור, אמר לו הפרופסור :״תלך
ליצייד דבר, שהוא יחתום לן־!״
ה עו ל ם הז ה 2632

המגורשים הפלסטינית בגלל בריאותו הלקוייה.
נאותה שיחה מתח קרייסקי ביקורת קטלנית על יצחק
רבץ, הגדיר אותו כאדם אטום ומוגבל, וגילה שגם כהיותו
ראש־הממשלה לא היה רבץ מעוניץ לשמוע מידע על
השקפותיהם של מנהיגים ערביים, והיה אדיש לכך לגמרי.
קרייסקי מסר כי בקרב ראשי היהדות האירופית, יש
התעוררות נגד מדעיותה של ממשלת־ישראל.

המערך הכין
תשדיר־כחיר1ת

מחתרת הודית חדשה?
בהתנחלויות היהודיות בגדה המערבית נפוצו
בימים האחרונים שמועות המספרות על
מחתרת יהודית חדשה, הפועלת בשטח.

מיפלגת״העבודה הכינה תשדיר־שרות ראשון לקראת
הבחיחת הקרובות לכנסת.
במרכז התשדיר עומדים המאבק והמאמצים שעושים
ראשי־המיפלגה למען השלום. על הכנת התשדיר היה

ממעה עוזי ברעם, מזכ״ל המיפלגה.
קלטת־הווידיאו, ובה התשדיר, תשודר החל מהשבוע
בחוגי־בית פרטיים, והיא מהווה מבוא,למערכת־הבחירות,
שבמרכזה יעמוד נושא השלום על־פי מיפלגת״העבודה.

מפיצי השמועות מספרים כי חלק ממטרותיה של המחתרת
הוא להתנקם בתושבים הערביים בדרכים שונות ומגוונות.

גטו כיער בן־שמן

אין מבקרי בהחנחלויוח

המפר׳׳ל מתכועח להקים כפר דתי באזור יער בדשמן,
אחרי שהוועדה המחוזית לבער ערים אישרה את
התוכנית.

בקרב ההתנחלויות היהודיות בגדדדהמערבית
שוררת בזמן האחרון תחושה קשה של נטישה.

בכפר יוכלו לגור רק דתיים מסורתיים,
שיומלצו על-ידי המפד״ל, או על-ידי הרבנות
הראשית.

המתנחלים מרגישים שהצבא נוטש אותם. למרות שצה״ל
מקיים ליוד מאורגן לאוטובוסים של תלמידים ולהסעות
מאורגנות.

אך המתנחלים טוענים שנוסעים ומבקרים
מזדמנים פוחדים לנסוע בכבישים שאינם
מאובטחים באופן מסודר, וכי אין במעט
ביקורים מבחדן בהתנחלויות.

קרייסקי על רבין
בשיחה עם ידידים ישראליים הסביר השבוע
ברונו קרייסקי, מי שהיה ראש ממשלת
אוסטריה, כי אינו יכול להצטרך לאוניית-

הוועד קיבל
שדר מאש״ר
לוועד המשותף של היוצרים הישראליים
והסלסטיניים, שהודיעו בשדר מיוחד
לספינת־המגורשים כי יקדמו בברכה
בחיפה את ״אלה מבין המגורשים המעונ־יינים
בשלום עם ישראל,״ השיב ביום
הראשון מחמוד עבאם, המכונה ״אבו־מאזן״
,מסגניו של יאסר ערפאת, בשדר
האומר, בין השאר:
״אש״ף שולח את ברכותיו אל שולחי
גילוי־הדעת, מודה להם ומעריך את עמדתם
המתקדמת של ידידים אלה וגם של
הכוחות הדמוקרטיים בישראל. אש״ף
סבור כי החתומים על העצומה, והכוחות
הדמוקרטיים הישראליים, מביעים את
רצונם בשלום אמיתי, המבוסס על צדק
והמכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני.״
בשדר,
שאותו שלח ועד היוצרים הפלסטיניים
והישראליים לספינת־המגורשים,
נאמר :״ועד היוצרים החליט לקיים בחיפה,
ביום שבו עתידה הספינה להגיע, קבלת־פנים
כדי לקדם בברכה את הגולים בשובם.
כגוף של סופרים ואמנים, המתנגדים לכיבוש
ולכל גירוש. והתומכים בזכות ההגדרה
העצמית של העם הפלסטיני במדינה
משלו לצד מדינת־ישראל, אנחנו מעוניי־נים
בדו־שיח עם אלה מבין המגורשים
המעוניינים בשלום עם ישראל על בסים
העקרונות הנ״ל. אנחנו פונים אל ציבור־היוצרים
במדינת-ישראל להצטרף ליוז־מתנו
זו ולקחת חלק במיפגש, ובמיוחד
אנחנו פונים אל ממשלת-ישראל לאפשר
את שיבת המגורשים.״
על השדר חתומים, בין השאר: חווה
אלברשטיין, סמיח אל-קאסם, שימעון בלם,
יעקב בסר, יאיר גרבוז, סיהאם דאוד, נתן
זך, אמיל חביבי, א.ב. יהושע, נדב לויתן,
סלמן נאטור, מנחם פרי,־ שימעון צמרת, דן
קידר, ניסים קלדרון, יורם קניוק, דליה
רביקוביץ, ויגאל תומרקין.

בקשה ל הגדל ת מזוגות גרושתו של יהויכין שימעוני, מי שהורשע
בסחיטה ממחלבות ״שטראוס״ .וש-
נדון לחמש שנות־מאסר, הגישה לבית-
המישפט בקשה להגדלת מזונות.
שימעוני יושב עכשיו במחלקה הפסיכיאטרית
של כלא רמלה.

הטענה היא שפעילות מוסדות אלה ניראית
ברחוב הערבי באילו באה על רקע האירועים
בשטחים הכבושים, והיא עלול ־
המתח גם בגליל.

אבנר בתוניס
אורי אבנרי השתתף השבוע במסיבת־עיתונאים
בינלאומית שנערכה עם יאסר
ערפאת בתוניס.
במסיבה השתתפו נציגים של בלי־תיק־שורת
בינלאומיים, בהתאם למה שקבוע
בחוק האוסר מיסגשים אחרים עם נציגי
אש״ף.
מסיבות טכניות לא ניתן לפרסם את
התמליל של המסיבה בגליוז זה, והוא יפורסם
במלואו בגליון הבא של ״העולם הזה״.
הוא יפורסם גם בשבועון הגרמני רב-הת-
פוצה ״דר שטח״ ,בגליון השבוע, וקטעים
ממנו יפורסמו בכלי־תיקשורת אחרים.

ההסתדרות רואה
במומחה רפואי
קיימת אי־בהירות לגבי המועמד שיחליף את חיים דורון
כיו״ר קופת־חולים.

כרגע נראה שלתפקיד יתמנה אריה שחר,
מנכ״ל מיפעלי ים־המלח, שהיא חברת-בת של
״כימיקלים לישראל״ .אך בהסתדרות טוענים
שהפעם יש צורך במומחה רפואי, ולא באיש-
אירגון בלבד.

החקירה תתקדם
חקירת היחידה הארצית לחקירות־הונאה במישטרת־ישראל,
בעניין תלונת חברת הסנה נגד יעקב דננברג,
מנכ״ל חברת הביטוח אושיזת. עשויה להתקדם בימים
הקרובים.

המישטרה שמה ידה על מיסמכים מהותיים
לחקירה, שיש בהם חשד לעבירות פליליות.

לובלסקי לכנסת
עושה מאמצים
מאשה לובלסקי, מזכ״ל נעמ״ת, עושז
ניכרים למען ביטול ההחלטה הקיימת
במיפלגת-העבודה, האוסרת כם ל-תם נקידים.
זיכלל, ברשימת־המועמדים
לובלסקי מתכוננת ׳להיכלל
של מיפלגתה לכנסת הבאה.
לונלסקי למדה מטעותה של גאווה ארד, שהיתר, בעבר
מזכ״ל נעמ״ת, ועזבה את תפקידה כדי להיבחר לכנסת.
ארד־ אמנם נבחרה לכנסת, אולם איבדה את בסיס־הכוח
הפוליטי שלה.
לעומת זאת אספה עדה רבון, מזכ״ל נעמ״ת תל־אביב 300 ,
חתימות של חברים נמיפלגתיהעבודה, כדי למנוע את
ביטול האיסור על כפל־תפקידים. בין החותמים היה גיסים
זווילי, הנתמן־ על־ידי לובלסקי בהתמודדות שלו נגד
שימחה רעיץ לתפקיד יו״ר ההסתדרות הציונית והסוכנות
היהודית. חתימתו של זווילי, בניגוד לדעתה של לובלסקי,
יצרה קרע עמוק בין השניים.

רואה להיות מוסכם
יצחק אופק, מזכ״ל הפועל, הצטרף באחרונה לחוג ״דור
ההמשך״ במיפלגת־העבודד*

בעוד ארבעה שבועות ייערכו הבחירות
לתפקיד מזכ״ל הפועל. מול אופק הציב את
מועמדותו יעקב אבי־מור, חבר הוועדה
המרכזת בהסתדרות ומזכיר מועצת-פועלי-
עפולה, שהוא גם חבר בהנהגת ״תר ההמשך״.

מועמדותו של אבי־מור צוברת תנופה, וזוכה בבירכתם של
רבים בהנהגת המיפלגה, דבר הגורם לאופק חששות רביע
ועל־כן הוא מנסה לפעול במיסגרת ״דור ההמשך״ כדי
שיוסכם עליו כעל מועמד יחיד, בלא מתחרים.

דאגה בעיריית תל־אביב
בעיריית תל״אביב מודאגים מן העיכוב כהשלמת שלב
אלף של התחנה המרכזית החדשזז בעיר, הנעית על־ידי
הקבלן מרדכי יוגה.

האיחור בהשלמת שלב זה מגיע כבר לחודש
וחצי, ובעירייה תאגים מפני שלמקום כבר יצא
שם רע של פרוייקט שלא נגמר לעולם.

מתיחות בג ל ל מס
ערבים בצפון זועמים על כך שמס־ההכנסה ומס־ערך־מוסף
מפעילים בזמן האחרון יר קשוחה נגד עצמאים ערביים.

בעלי־חוב לא התלועו
במישטרה מניחים כי כמה בעלי־־חוב של עורך
הדין אדם פרוסט, שהתאבד, לא דיווחו על
חובותיו להם, כדי שלא להיקלע לחקירה
מישטרתית.
לפרוסם היה, כך מסתבר, קהאשראי גמיש מאוד בבנק
ברקדס דיסקונט, והוא קיבל משם סכומי״כסף גדולים.

ביקור לגיתית יזרעאלוב בעלה של גיתית יזרעאלוב, הנאשמת
ברצח בעלה הקודם, הגיע במפתיע לביקור
בארץ.
מכיוון שבואו לא תואם לפי ימי-הביקור
בכלא, סידר לו עורך־הדין, מאיר זיו, המייצג
את גיתית במישפט, ביקור מיוחד
בבית-הסוהר.
במהלך הפגישה, שארכה כרבע שעה,
בכו השניים זה בזרועות זה. זמן קצר אחר־כך
שב הבעל לאנגליה.

השוטרים נזכרו
ל התערב
אנשי מישטרת תל־אביב עמדו באפס־מעשה, ביום השישי
שעבר, כאשר בריונים בכיכר ריזנגוף ניסו לתקוף
מישמרודמחאה של קבוצת ״הלאה הכיבוש״ ,שנשאה
כחות בגנות מדיניות ריסוק־העצמות.

כשחברי הקבוצה הוכיחו כי ביכולתם להתגונן,
התערבו לפתע השוטרים ודרשו להפסיק את
המישמרת, למרות שהתקיימה כחוק.

רופאיס וגד השרה
רופאים בכירים טענו השבוע ששר-האוצר
צודק בעמדתו בעניין הסיכסוך במערכת־הבריאות
וכי שרת-הבריאות, שושנה ארבלי־אלמוזלינו,
אינה מודעת לביזבדז ולחוסר
היעילות במערט./

ענת סו־גוסטי

0זרע\ז העם זיקוי וליו!
בין כל מראות הזוועה,
הנורא ביותר צוד
במחלקת הזקנים
מכל תיאורי הזוועה, שמילאו
השבוע את כלי־התיקשורת, יתכן
שהנורא ביותר לא נגע דווקא לשטחים
הכבושים, אלא לישראל עצמה.
כתבה חושפנית בטלוויזיה הראתה
את המתרחש במחלקה גריאטרית של
בית־החולים. היא היתה מחרידה.
הזקנות והזקנים — בני־אדם
שאחרי שנים ארוכות של עמל, גידול־ילדים
ושרות היו ראויים לאחרית״חיים
נוחה ומכובדת — מתגוללים בזבל,
בתנאים המתאימים לחיות־אשפתות.
קריאת־העזרה שלהם יכלה לקרוע לב.
חברה המטפלת כך בישישיה —
איזה תיקווה יש לה לקיום הוגן?
לא חשוב מי אשם במצב —
המימסד הפוליטי הרקוב והכושל,
המימסד הרפואי הטכנוקראטי וחסר־האנושיות,
או הביורוקרטיה חסרת־הפנים
וחסרת־הלב. בחשבון הסופי,
החברה כולה אשמה.
אין ג׳קיל, יש הייד. המצב מעיד
על קהות־חושים, על גסות־לב שאין
גרועה ממנה. ציבור המתייחס כך
להוריו שלו, אין הואי יכול להתייחס
לאוכלוסיה כבושה, על ילדיה והוריה?
יתכן כי הדברים כרוכים זה בזה. אם
מדינת־ישראל התרחקה עד כדי כך מן
הדגם ההומאני, הסוציאלי, שעמד לנגד
עיניהם של מייסדי היישוב, האם
אין לכך קשר עם העובדה שהיא חולשת
על עם זר, בברוטאליות הגוברת
והולכת, בתהליך בלתי־נמנע?
אין זה רק עניין של כסף, הנשפך
אל תוך החבית־ללא־תחתית של
מכונת־המילחמה, על חשבון כל
הצרכים האנושיים. זהו קודם כל עניין
של רגש, של מצפון חברתי, של דימוי־עצמי.
ישראל,
המצטיירת בעיניי עצמה
והעולם כקלגס השובר עצמות באלה,
בוודאי אינה יכולה לראות את עצמה
כמדינת־מופת וכעם־סגולה, אור לעצמם
ולגויים. הסיפור של דוקטור ג׳קיל
ומיסטר הייד קיים רק בספרות.

הסתבך גם הוא עם השילטונות, יצא
מהמדינה, הצטרף לפת״ח ומכהן כיום
כיועצו של יאסר ערפאת לעניינים
ישראליים.
אקבל אחמד הוא פאקיסתאני החי
בארצות־הברית, הוגה־דיעות הכותב
מדי פעם בעיתונים אמריקאיים. אף

משורר חוסיין ()1965
״מחע שלא תהיה לנ— 1

שאינו ערבי, הוא מסור לעניין הפלסטיני.
השלושה
ישבו והעלו זיכרונות.
השיחה התגלגלה לספר (או לסרט)
אקס 1ד1ס, שהפך מכשיר־תעמולה
אדיר־השפעה בידי ישראל. ואז אמר
ראשיד חוסיין :״מדוע שלא תהיה לנו
אקסודוס משלנו?״
השלושה גילגלו את הרעיון, וכך
התגבשה ההצעה להעלות פליטים
פלסטיניים על אוניה שתשוט לחוף
ישראל, כדי להציג לעיני העולם.
האדיש והשאנן את הטראגדיה של
הפליטים הפלסטיניים.
מדוע עכשיו? ההצעה לא
התממשה, כי הזמן לא היה כשר לכר.
התודעה הפלסטינית לא היתה בשלה
לפעולה כזאת של התנגרות בלתי־אלימה.
היא האמינה בפיגועים.
כעבור זמן העלה חיים הנגבי, אז
אחד מראשיה של קבוצת מצפן, רעיון
דומה בביטאון של קבוצתו. גם אז לא
היכה הדבר גלים.
מדוע עלה עכשיו לפתע הרעיון של
ספינת־המגורשים, לבש במהירות עור
וגידים והגיע השבוע לשלב של ביצוע?
יתכן כי זוהי תוצאה של התפתחות
ארוכה מתחת לפני השטח. יתכן כי
הדחיפה המעשית באה בעיקבות
ההתקוממות בשטחים הכבושים, שהוכיחה
מה רב הכוח הגלום בפעולה שבה
אין המפגינים משתמשים בנשק חם.
יתכן כי לרעיון ההתנגרות הבלתי־אלימה,
שנמצאו לו חסידים בקרב
הפלסטינים, היתה הצלחה רבה יותר
מכפי שהיה נרמה.
גימיק קלאסי. אקסודוס 2אינה
דומה לאקסוחס 1בכמה בחינות.
אקס 1ד 1ס 2היא גימיק קלאסי —
אמצעי מלאכותי שבא להעניק למסר
מסויים יסוד דרמאתי. אקסודוס 1לא
היתה גימיק, אלא נבעה ישירות מן
הצרכים הבוערים של המציאות
היהודית.
אולם למרות זאת, כבר הצליח
הרעיון לשאת פרי. הוא עזר למקד את
תשומת־הלב העולמית בבעיית המגורשים.
כמו ההתקוממות בגדה וברצועה,
הוא מעלה באופן דרמאתי את
בעיית הפליטים, שאינם יכולים לחזור
לבתיהם.

יועץ שקור ()1982
— אקסודוס משלוו?״

יש הבדל עצום בין בעייה, המופיעה
במאמרים ובספרים, לבין בעייה ההו־
ההתקוממות אקסודוס 2
איר נולד הרעיון, ומה
ניתן לעשות נגד
הגשמתו? איך יכולה
הממשלה להגיב?
לפני 15 שנה ישבו בניו־יורק
שלושה צעירים — שני פלסטינים
ופאקיסתאני.
הפלסטינים היו ראשיד חוסיין
ועימאד שקור. הפאקיסתאני היה אקבל
אחמד.
ראשיד חוסיין, יליד הכפר הקטן
מוסמוס ליד אום־אל־פחם, היה משורר
צעיר ויפה־תואר. הוא היה ישראלי
ופלסטיני לאומי, שכתב בערבית ובעברית
כאחת. הוא נרדף על־ידי המימי
של הצבאי, בגלל סירובו לכתוב שיר־הלל
לכבוד יום־העצמאות. הוא היה
פעיל בהקמתה של תנועת אל־ארד
שנאסרה. לאחר־מכן נטש את הארץ,
נשא אשה יהודיה־אמריקאית והתחיל
לעבוד באש״ף. הוא מת בשריפה בניו־יורק.
עימאד
שקור, יליד הכפר סח׳נין
בגליל, חניך האוניברסיטה העברית,

כוחו של ניסיק

״כשיהיה שקט, נדבר איוגם!״
פכת לאירוע, הלובשת צורה אנושית,
שאפשר לצלם אותה ולדווח עליה
בטלוויזיה.
מה גם שכל העולם זוכר את
ספינות־המעפילים הפאתטיות של
שנות וד ,40 כאשר המוני יהודים ברחו
מן התופת של אירופה אל חוף־הגאולה.
הרעיון שאותם היהודים עצמם סוגרים
עתה לפני הפלסטינים את שערי מולדתם
יזעזע רבים.
מה לעשות? מול מסע זה, מה
יכולה ממשלת־ישראל לעשות?
התגובה הראשונה הצליחה. באמצעים
של איום ותשלום, שיכנעו

שליחי־ישראל בעל־אוניה אחד שלא
להשכיר את אונייתו לפסלטינים. אך
בים שטות אוניות רבות, ולא על כל
בעליהן אפשר להשפיע באמצעים
כאלה.
כאשר תתקרב הספינה לבסוף לחוף
ישראל — מה תהיה תגובה?
איש לא ידע זאת השבוע. לא ראשי
אש״ף, וגם לא ראשי ישראל. היתה
התלבטות פוליטית, וצבאית.
האפשרות האחת: לעצור את האוניה
בלב ים, בהתקרבה למים הריבוניים של
ישראל, או בתוך מים אלה.
השאלה: איר עושים זאת?
ירייה מעל לחרטום. הדרך
הרגילה לעצירת אוניה בים היא לאיים
עליה בנשק. מצווים עליה לעצור תוך
איום בנשק. כשזה אינו עוזר, יורים
״יריה מעל לחרטום״ — יריית־אזהרה
מקובלת.
כך עצר חיל־הים הישראלי ספינות
בלא־ספור.
אך כאשר יש לאוניה קברניט נחוש־החלטה,
וכאשר זה יודע כי ספינות-
המילחמה אינן יכולות לירות באו-
נייתו, מפני שיש בה עיתונאים מכל
העולם, איך ניתן להכריח אותו לעצור?
ואם יחידות חיל־הים ירצו לחסום
את האוניה באופן פיסי, האם זה ניתן
לביצוע בנסיבות אלה?
במסוק ללבנון. האפשרות השניה:
להניח לאוניה להגיע לחוף, לתת
לעיתונאים לרדת, לעצור את הפלסטינים
ולגרשם שוב במסוק ללבנון.
השאלה: האם זה לא ייראה כניצחון
הפלסטינים? איך זה ישתקף בתיק־שורת
העולמית?
אין פלא שהפלסטינים בחרו בדרך
זו. זהו גימיק, אך זהו גימיק שכמעט
ואינו יכול להיכשל. תהיה התגובה
הישראלית כאשר תהיה, היא תועיל
לעניין הפלסטיני. למשל: הרעיון
להשיט נגדה סירות של ״נפגעי טרור״
רק תגביר את התעניינות התיקשורת
העולמית, ותוסיף דרמאתיות למיבצע.
אומנם, גימיק יכול להימאס. זוהי
הסכנה האחת הגלומה בשיטה זו. אך
קשה להאמין כי זה יקרה לאוניה זו,
הראשונה בתולדות המאבק הפלסטיני.
ה עו ל ם הז ה 2632

לקראת ההפלגה
^ שהגענו לשגרירות הפלסטיק
נית באתונה, כבר היה החדר מלא
בעשן־סיגריות.
כמה עשרות עיתונאים התאספו
בבניין־השגרירות. חלקם עמדו, חלקם
ישבו על כסאות, חלקם על הארץ.
על הקיר שממול היה פרוש דגל
פלסטיני ענקי מבד סטן מבריק, ועליו
היתה תלויה תמונת־ציור של יאסר
ערפאת.
לפני הקיר עמד שולחן, ועליו היתה
מונחת מפת־לבד ירוקה. הוא היה עמוס
במיקרופונים ובמכשירי־הקלטה מגדלים
שונים.
מאחורי השולחן ישבו בסאם אל־שריף,
אחד מיועציו הקרובים של ער־פאת,
ופואד אל־ביטאר, שגריר אש״ף
באתונה.
השגרירות הפלסטינית* שוכנת
בבניין מודרני, רב־מיפלסי, בעל קווים

של העיתונים הישראליים ושל דיווחי
קול ישראל.
כתובת לחסלם פרס, כפי שהיא
מופיעה בדף האחרון, נמצאת בוושינגטון
שבארצות־הברית. הדוח נערך
בשיתוף שרות העיתונות הפלסטיני
בירושלים המיזרחית. את הדוח מוציאה
לאור רמונדה טוויל.
בשגרירות הפלסטינית באתונה מצאתי,
אחרי מסיבת־העיתונאים, שתיים
מבנותיה של טוויל, שעסקו
בעבודות שונות במקום.
במסיבת העיתונאים התרכזו הדוברים,
אל־שריף ואל־ביטאר, בדיווחים
על הנעשה בשטחים הכבושים. לשאלות
ספציפיות על האוניה לא היו
השניים מוכנים לענות, ותשובותיהם
היו מעורפלות ומלוות בחיוך מיסתורי.
הם אמרו שהאוניה תפליג ביום
הרביעי מאתונה ללארנקה, ומשם

תמונה של ערפאת, ולצידו, על שולחן,
מונחים שני מכשירי־טלוויזיה במעגל
סגור, המראים את הנעשה ליר שער־השגרירות.
בפתח
החדר תלוי לוח־שנה ענקי,
כשלכל חודש תמונה. התמונה של
חודש פברואר: צעירה פלסטינית
לבושה במדים, לראשה כאפייה, ובידה
רובה. ימי־מועד פלסטיניים מסומנים
בלוח באדום.
בתוך החדר ישבה בחורה שחרחורת
נאת־מראה, רזה, קטנת־קומה, בשם

חלק מן הסטודנטים הצליחו להיכנס
לגדה המערבית. אל־שריף החליט לנסוע
לעמאן, שם גרו הוריו. אחר־כך
חזר לביירות.
הוא היה בין מקימי החזית העממית,
בראשותו של ג׳ורג׳ חבש.
שריף הוא גבר ממוצע־קומה, ומרכיב
משקפיים כהים. יש לו צלקת לאורך
הצד הימני של פניו. עינו הימנית היא
מזכוכית. פניו מלאות חורים, וכמה
מאצבעות ידיו קטועות.
״ב־ 25 ביולי ,1972״ סיפר ,״שלחו
לי הישראלים ספר, שהיה בו חומר־נפץ

אחרונות. ביום השני. לפי יריעה זו
נאמר מפיו :״אם רבין יהיה מוכן
להורות על הפסקת־אש, נשקול הוראה
לאנשינו להפסיק את ירוי האבנים
וההפגנות.״
אל־שריף הסביר כי לא כך אמר.
״הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה
לא יפסיקו את ההתקוממות ואת
המאבק בכיבוש, עד שהכיבוש יסתיים.
הכרזה על הפסקת־אש אינה מועילה,
מכיוון שרק צד אחד משתמש באש —
הצד הישראלי. הפלסטינים אינם
יורים. הם נורים. אנחנו לא סומכים על

,.אנחנו רא שמנים עד ובין, נ
אנחם רואים בו הורג־ילדים!״ אמר
ה אי ששפצצה 1שראלית
התנוצצה בין ידיו:1 1ביירות
ארכיטקטוניים פשוטים ונקיים. הוא
עומד על גיבעה באחד הרחובות
הראשיים של העיר. בניין־השגרירות
מוקף בגדר־מתכת, הצבועה בצבע לבן.
גם הבניין עצמו צבוע בלבן.
בחצר הקדמית עומד תורן, ועליו
מתנופף בחופשיות רבה דגל פלסטיני.
העיתונאים הרבים, שהשתתפו בנד
סיבת־העיתונאים, קיבלו קובץ של
דפים מודפסים. הכותרת :״דו׳׳ח יומי
מהשטחים הכבושים, לרוסלס פרס.־
התאריך: היום הראשון, ה־ 7בפברואר.
בקובץ יש דיווחים מירושלים, שמותיהם
של שישה שנהרגו ומתו מפיצ־עיהם
באותו יום. נאמר בו שזה היה
״יום־הדמים הגדול ביותר מאז שהתחילה
ההתקוממות ב־ 9בדצמבר
.1987׳׳
מיסתודי ייי

^ ין ששת עמודי השמות של
ההרוגים יש ילד אחד בן , 10
טאמר אל־שוקי, מכפר בורגה שליד
שכם, שמת מפצעים שנפצע ב־2
בפברואר. יש ברשימה נער בן ,15 רמי
אל־אלקוק מדיר־אל־בלח ברצועת-
עזה, שהוכה בראשו עד מוות.
יש בדוח רשימה של 16 נשים
פלסטיניות, שהפילו עוברים בשלבים
שונים של ההריון. נאמר שם שבחודש
האחרון הפילו 25 נשים, ושכולן טופלו
בבית־החולים שיפא בעזה. יש דיווח
על עשרות פצועים ועל האירועים
ברחבי הגדה ובעזה. יש בו גם סקירה
* ה1צעות הפלסטי ביוון 1הלת
ססעסר רשם• של שנרחם.

לנמל־חיפה, אך הוסיפו שהמסלול אינו
קבוע, ומכיוון שכך, ניתן יהיה לשנותו
לאורך הדרך. הם סיפרו שהמסע ייארך
10 ימים עד שבועיים. הם לא היו
מוכנים להשיב על השאלה תחת איזה
דגל תפליג הספינה, אך הדגישו כי
כבר נחתם חוזה עם בעליה.
עיתון יווני מקומי מסר ביום השני
כי שם הספינה הוא וסיליק׳ ,שהיא
שייכת לחברת לסר, ושתפליג תחת
דגל יווני. אך שמועות מסוג זה נפוצות
ביוון בכל יום.
מסיבת־העיתונאים הסתיימה כעבור
שעה. רוב העיתונאים עזבו את בניין
השגרירות, ובמקום נשארו בעיקר
פלסטינים.
חלקם הגדול מועסקים בשגרירות
עצמה, וחלקם הוזעקו לאתונה לצורך
המיבצע המיוחד.
מגשים עמוסי ספלי־קפה ומגשים
של כלים מלוכלכים נעו בקצב מואץ
מחדר לחדר.
נערות פלסטיניות, חלקן לבושות
במיכנסי־ג׳ינס צמודים, אחרות בחצאיות
מחוייטות, נעו בין החדרים, כשברור
היה מפניהן שהן עסוקות ביותר.
גברים בגילים שונים, חלקם לבושי
חליפות וענובי עניבות, ואחרים בג׳ינם
ובסוודר, הסתודדו בחדרים, שוחחו בטלפון,
העבירו הוראות, קיבלו דיווחים,
פ צ צו?
שלחו מסרים* .

בפנים

ך* דרו של השגריר, פואד אל
1 1ביטאר, היה גדוש ומלא באנשים,
והתנועה מן החדר החוצה ובחזרה היתה
רבה.
מאחורי כסאו של השגריר תלוייה

הלה, שנולדה במחנה־הפליטים בורג׳־
אל־ברג׳נה בלבנון, ושמישפחתה מעכו.
בידיה היתה׳ רשימה ארוכה של שמות
בערבית. היא הסבירה לי שזוהי רשימת
העיתונאים שביקשו להתלוות למסע
הספינה. היא אמרה שכל עיתונאי,
המבקש לעלות לספינה, צריך לפנות
לשגרירות הפלסטינית באתונה, באמצעות
עורך העיתון שלו או הסוכנות
שהוא מייצג.
ביום השני בצהריים היו ברשימה
יותר מ־ 150 עיתונאים.
זמן קצר אחרי שהסתיימה מסיבת־העיתונאים,
הסכים אל־שריף לפגוש
את העיתונאים הישראליים שהיו שם.
הוא סיפר שהוא בעצמו אינו מתכוון
להפליג.
אל־שריף ( )41 מן הכפר עקב שליד
רמאללה, סיים את לימודיו באוניברסיטה
האמריקאית בביירות ביוני
, 1967 בדיוק ביום שבו פרצה מילחמת
ששת־הימים. הוא למד כימיה לתואר
ראשון, ומינהל־עסקים וכלכלה לתואר
שני.
עוד בחודש יוני, יחד עם 300 סטודנטים
פלסטיניים שלמדו אז בביירות,
הוא ניסה לחזור לגדה המערבית.
הקבוצה הגדולה הגיעה לגשר־הירדן,
אך גילתה שהדרכים חסומות.

תרבותי. ברגע שפתחתי אותו, הוא התפוצץ
לי בידיים״.
17 יום לפני-כן התפוצץ הסופר
הפלסטיני ע׳סאן כנפאני במכוניתו
בביירות.
אל־שריף היה באותם הימים עורך־
בפועל של העיתון אל־הדף(״המטרה״)
של החזית העממית.
לפני שנה עזב את חבש והצטרף
לערפאת. הוא סיפר כי ערפאת החליט
להודיע לתושבים המתקוממים בשטחים
הכבושים שלא להשתמש בנשק
חם מול הצבא הישראלי .״ועובדה,״
מוסיף ,״יש ציות להחלטה זו ב־ססו
אחוזים!״
הוא הסביר שהדברים עוברים דרך
המנהיגים השוהים בשטחים הכבושים.
הוא אמר שבכל בית־ספר, אוניברסיטה
ומקום־עבודה יש ועד נבחר. נוסף על
כך יש ועדים עממיים, הנבחרים
במחנות־הפליטים, ובצורה הזאת
מאורגנת ההתקוממות .״אני רוצה שתבינו,״
אמר אל־שריף ,״שאש״ף כבר
איננו אירגון. אש״ף הוא הזהות של
הפלסטינים.״

^ ^ ואמם יורים
^ ל־שריף גם ביקש לתקן דברים
שצוטטו בשמו בצהרון ידיעות

רבין, כי אנחנו רואים בו הורג־ילרים.
הדרך היחידה שבה ייפסק המאבק הוא
סיום הכיבוש״.
כששאלתי את אל־שריף היכן הוא
מתגורר, לא ידע בדיוק כיצד לענות
על השאלה. הוא אמר שאינו יושב
במקום קבוע, ושיש לו אשה ושני
ילדים בביירות. יש לו דירה קטנה
בתוניס, ואליה הוא מגיע מפעם לפעם.
האווירה בשגרירות הפלסטינית באתונה
היא אווירה של כוורת רוחשת
פעילות. יש ההרגשה שדברים קורים
במהירות. דיווחים עוברים בטלפון.
פלסטינים מכל העולם מעדכנים
ומתעדכנים תוך זמן קצר. אל־שריף
התפאר באוזנינו כי הוא מקבל דיווח
על מה שנכתב בעיתונות הישראלית
אפילו לפני יצחק שמיר.
הפלסטינים במקום מכנים זה את זה
בתואר ״אח״.
לאתונה הגיעו ביום השני פלסטינים
רבים, שגורשו על־ידי ישראל
בתקופות שונות, והם מתכוונים להצטרף
למסע הספינה, המכונה על־ידי
אש״ף בשם הסימלי אל־עודה (״השיבה״).

ארבעת המגורשים האחרונים
הודיעו כי יצטרפו למסע.

אנשי השוחד

פרשת איראן־קונטראם שפכה אור על העולם התחתון
הפוליטי־ ביטחוני.
פרשת צינור־הנפט העיראקי שופכת אור על העולם התחתון
הפוליטי־כלכלי.
בשתי הפרשות מככבים אישים ישראליים בכירים לצד
עמיתיהם האמריקאיים.

בפרשת צינור־הנפט שותפו אנשים שמומחיותם העיקרית היא
תשלום שוחד אישי לגדולי־המדינות, אנשים היודעים לרכוש
״השפעה״ ולסחור בה.
בין האנשים האלה בולט החיפאי־היורד ברוך (״ברום״)
רפפורט, שניהל בעבר עיסקי מיליארדים עם אינדונסיה, אחרי
ששיחד גנרל אינדונסי, חבר־הממשלה, והפך אותו שותף

בעסקיו.
בולט בפרשה עורך־הדין האמריקאי־יהודי רוברט ולך (או
וולאץ׳) ,שהיה מעורב בעסקים מפוקפקים מאוד עם שר־המישפטים
האמריקאי הנוכחי, אדוארד(״אד״) מיז.
רפפורט שותף בעסק צינור־הנפט בגלל התיקווה ש״ישכנע״
את שימעון פרם לתת מיכתב־הבטחה ליוזמי קו־הנפט. מיבתב
כזה אכן ניתן.
ן * מה חודשים לפני מועד הב־ל
חי רו ת בשנת 1984 חרקו הגלגלים
במטה־הבחירות של מיפלגת־העבודה.
ברזי־התקציב נסתמו. הכסף למימון
הבחירות אזל, ולפני המיפלגה עוד היה
זמן ניכר עד לבחירות. היה ברור כי
ללא גיוס תקציב גדול צפוי כישלון
חרוץ למיפלגה במאבק, שבו היה ברור
לכל ראשי מיפלגת־העבודה שהניצחון
מובטח להם.
האחראים למימון ולגיוס התרומות,
אל שווימר ומייק פירוז, ראשי אזרחים
למען פרס, יחד עם רכז מטה־הבחירות

ולך שותף בעסק זה כדי לרכוש את תמיכת אד מיז, שהיה צריך
לשנות את תקנות־החוק האמריקאיות כדי לאפשר לשימעון פרס
לשעבד את כספי־המענק האמריקאי כערובה להבטחה הישראלית.
מיז אכן השתדל ,,אך נכשל.
בפרשה זו מככב גם אל שווימר, ידידו האישי של שימעון פרס
ומגיבורי פרשת־הנשק האיראנית, ומוזכר אף שמו של עדנאן
חאשוקג׳י הסעודי, גיבור אחר של פרשה זו.
גיבור אחר הוא ראש הסי־איי־אי, ויליאם קייסי, שהעלים
מעיניהם של המוסדות האמריקאים המוסמכים מידע שהיה בידי
הסי־איי־אי על ידידו רפסורט. גם ידידות זו מעוררת סימני־שאלה.

הפרשה החדשה מטילה אור על עולם של רוכשי־השפעה
ומוכרי־השפעה, של יהודים ידידי־ישראל המפיקים מיליארדים
מידידות זו, של קשרים מוזרים ותמוהים של מנהיגים ישראליים
עם אנשי עולם תחתון בלבלי בינלאומי, של יחסים מוזרים מאוד
בין פוליטיקאים ישראליים ואמריקאים על רקע כלכלי מובהק.

תמונה עגומה ודוחה.
על בך מדווח יגאל לביב מארצות־הברית:
רפפורט היוז נשאר, בוודאי,
בעל כמה אוניות עד היום, לולא
העיסקה האינדונסית.

מאת יגאל לביב
משה שחל, החלו שוברים את הראש
למי לפנות בבקשה לתרומות. היה
ברור כי לא ניתן לקבל תרומות
מתושבי ישראל, שכן החוק אוסר על
תרומות העולות על כמה אלפי שקל
מיחיד. המוצא היחיד היה גיוס תרומות
מתושב זר, שכן ״חוק מימון המפלגות״
השאיר בכוונה פירצה, המרשה לתושב
זר לתרום כאוות־נפשו, ללא הגבלה.
תוך כמה ימים נמצא הגואל: ברוך
רפפורט, ישראלי־לשעבר החי בז׳נבה,
ואשר עשה כסף רב בעיסקי־נפט.

רפסורט תרם מיליון דולר
למסע־הבחירות של מיפלגת־העבודה,
הפך למושיעה ומצילה,
וזכה בהכרת־תודה בלתי־מוגבלת
של ראש-המיפלגה,
שמעון פרם.

הקשר עם רפפורט היה באמצעות
משה שחל, שהיה אז עדיין בעל מיש־רד־עורכי־דין
משגשג בחיפה. שחל
רצה בזמנו כי רפפורט ירכוש חלק בחב־רת־הדלק
פז, וקיים עימו שיחות ומגעים
רבים. אולם בסופו של דבר נרכש
החלק ( )25*.על־ידי חיפאי אחר, גד
זאבי, שעשה הון בעבודות ציבוריות
באפריקה. התרומה גרמה גם להיכרות
ולידידות בין רפפורט לשווימר.
לא היתר, זו התרומה היחידה של
רפפורט בישראל. הוא תרם חמישה
מיליון דולר לבית־החולים רמב־ם בחיפה,
ועוד שלושה מיליון דולר לאוניברסיטת
בר אילן. תרומה זו הוסדרה
באמצעות מי שהיה עורו־דינו אז, יצחק
טוניק, לאחר־מכן מבקר־המרינה. התרומה
שנתן למיפלגת־העבודה עשתה
בשעתו רעש בחוגי צמרת־המיפלגה,
בעיקר מכיוון שסירב לתרום לליכוד
סכום כלשהו.
אין לי ספק כי כאשר תרם את הכסף
הובטח לרפפורט שכספו יוחזר לו. אני
מאמין כי המפתח להבנת הבקשה
לשוחד בסך מיליון דולר לשימעון
פרם, שהועלתה על־ידי עורך־הדין
חברט ולך בממכר לשר־המישפטים
האמריקאי אדוארד מיז אינו בכך שרצו
לתת מיליון דולר למיפלגת־העבודה,
אלא שרפפורט והישראלים, שניהלו
את המגעים עם האמריקאים, ציינו כי
במיסגרת הקצבות הכספים לפרוייקט
יהיה צורך להחזיר מיליון דולר

ברוך־ברוס רפפורט
ש 1חד לערל +מיליארד דולר

על עיסקה זו סיפר השבועון רב־היוקרה
ביזנס־עיק :״הופעתו של
רפפורט בעיסקי־הובלת־הנפט קשורה
ליחסיו עם מי שהיה מנהל חברת־הנפט
הלאומית של אינדונסיה, פרטמינה,
הגנרל איבנו סוטובו.״
בהתאם למיסמכי בית־מישפט,
רפפורט התחיל לפעול באינדונסיה ב־
,1966 כאשר הנשיא סוקארנו הודח על־ידי
קבוצת גנרלים בראשות הנשיא
הנוכחי, סוהרטו. באותה השנה הקים
רפפורט חברה בשם תראל מאריט״ם
אנטרפר״ז. הרשומה בגרמניה, שהתחילה
לספק מיכליות קטנות להובלת-
נפט לאיי אינדונסיה. באותה השעה
הפך רפפורט גם שותף של הגנרל
סוטובו בעסקיו. אז הקים את אינטר־מאריט״ם
בנק בז׳נבה, וב־ 1967 הפך
סוטובו חבר בהנהלת הבנק. באותן
שנים חתם רפפורט חוזים עם פרטמינרז
למכירת 15 מיכליות־ענק, במחירים
שהיו, לדיברי פרטמינה בבית־המיש־פט,
גבוהים בהרבה מהמקובל אז.
פרטמינה טוענת לקנוניה בין רפפורט
לסוטובו.
בשנת 1974 ירדו מחירי־הנפט,
ועימם הכנסות אינדוניסה שפשטה
כמעט את הרגל. המיכליות הענקיות,
גזבזרגדים סופר בן סופר
נ חוג יום־הולדתו ה־ 65 של
דויד שחם, סופר (הרפתקוח אחיהם)
,פירסומאי ועורך (בין היתר:
ביטאון השומר הצעיר, על החוסה).
שחם, יליד פולין, שעלה לארץ בגיל
שנה, הוא אחד משני בניו של הסופר
והמסאי המנוח אליעזר(הבחירה בארץ
הבחירה) שטיינמן ואחיו הגדול של
המחזאי והסופר נתן(קרא ל׳ סיומקה)
שחם. בצעירותו היה שחם שליח השומר
הצעיר לארצות־הברית: בבגרותו
אחד מבעליה של סוכנות־הפירסוס

סופר שחם
אח נחל. כסף קטן
המובילה של שנות ה־( 60 שחם־לבינ־סון־אילון)
וכיום הוא בעל טור (כסף
קטן) בידיעות אחרונות.

האלמנה והמיליונים
נפטרה בניו־יורק, בגיל ,62
פאולה גולד דדדלאונפקו, אלמנת
מיליונר, שהתפרסמה כאשר תרמה
מיליון דולר וחצי להקמת בית־אבות
של 1יצ 1בצפון תל־אביב. זו היתה
התרומה הבודדת הגדולה ביותר בהיסטוריה
של 1יצ .1דה־לאונסקו, שעלתה
בצעירותה לארץ מרומניה, יצאה מן
הארץ, כאשר נישאה, בנישואין שניים,
למיליונר יוצא ארגנטינה, שכספיו
איפשרו לה לא רק לתרום למטרות׳
טובות, אלא גס להחזיק בתים בארבע
ערים: דירה בניו־יורק, חווילה בפאריס,
מעון במונטה קארלו ודירה באיזור
יוקרתי בתל־אביב.

ל ו צדיקים לילדים נפטר הרב ישראל יעקב קלפהולץ,

בבני־ברק, בגיל ,78

סוחר תל־אביבי לשעבר שהקדיש את
שנותיו האחרונות להוצאת ספרים
לילדים חרדים. קלפהולץ, יליד פולין
ששכל בשואה את אשתו ואת חמשת
ילדיו, הוציא לאור עשרות סיפרי־ילדים,
מסיפורי אליהו הנביא ועד
סיפורי ל״ו הצדיקים הנסתרים, וטרח
במיוחד לשלוח את ספריו לילדיהם של
חוזרים בתשובה ,״כדי שילמדו מאור־חותיהם
של צדיקי הדורות הקודמים ין

מורת גאזני־הקשת ״־ז שווימר בקשר
לרפפורט לכיסוי התרומה שנתן.
שוחד באינדונסיה
ף* ניגוד לישראל, תופסת הפרשה
^ באמריקה. עמודים שלמים בעיתונות
הרצינית, והיא לא תדעך, שכן
חוקר מיוחד של ענייני אדוארד מיז
ממשיך במרץ רב לנבור בפרשה זו
ובאחרות, שבכולן קשור מיז בעסקים
מפוקפקים עם ישראלים.

מי הוא ברום (״ברוך״)
רפסורט, זה שמעשיו עשויים
להפיל את שר־המישפטים האמריקא האמריקאי ואת שר־החוץ

— — הישראלי רפפורט גר בחיפה, ושירת במיל־חמת־העצמאות
במישטרה הצבאית.
אחר־כך עבר עם מישפחתו לשוויץ

והשתקע בז׳נבה. הוא עסק בעסקים
שונים, סבל ממחסור בכסף, וראה
הצלחה דווקא בחברה שהקים לאספקת
ציוד לאוניות, ובכללן אוניות צים.
החברה, נשם אינטרמאריט״ם, גדלה
עם השנים, והוא התחיל לרכוש אוניות.
באותה תקופה עשו זאת כמה אנשי־עסקים
ישראליים. מאיר הלוי הקים אז
את ממלכת סומרפין. האחים עופר
החלו בהקמת חברת קו׳ הים התיכון.
שהפכה לממלכת־אוניות. אביגדור
סירקיס, יחד עם עזריאל עינב ויוסי
הראל, נכנסו לעיסקי־ספנות. כולם
פעלו באותה השיטה: השגת חוזי־הובלה,
הזמנת אוניות במספנות
בסקנדינביה, במימון בנקאי שניתן
כנגד חוזי-הובלה.
שיטה זו פותחה לאחר־מכן על־ידי
יעקוב מרידור ומילה ברנר, שהקימו
את החברה הימית לה1בלת פרי.

שרפפורט הזמין עבורה, התחילו
להגיע, ולמדינה לא היה מה לעשות
בהן.
בינואר 1975 נפגשו רפפורט
וסוטובו, שהמיר את התשלומים, שחב־רת־הנפט
היתה צריכה לשלם לרפפורט
לפי החוזה, ב־ 1600 שטרות של החברה.
השטרות היו צריכים להיפרע בניו־יורק.
בכך השיג לעצמו רפפורט ביטוח
לחובות.

ארבעה חודשים לאחר־מכן
קיבל סוטובו מרפפורט הלוואה
אישית, ללא ריבית, בסך 2.5
מיליון דולר.
רפפורט טען כי הכסף הושקע בבנק
שרכש סוטובו. בספטמבר של אותה
השנה פשטה פרטמינה רגל, ורפפורט
תבע אותה לדין בבית־מישפט בניו־יורק.
מכיוון שהחזיק בשטרות, נאלצה
(המשך בעמוד )35

נפטרה בחולון, בגיל ,86
אי לונ הפהר, מורת־הכינור של גדולי
כנרי ישראל (שמואל אשכנזי,
שלמה מינץ, פנחס צוקרמן) .פהר,
ילידת הונגריה וסולנית בזכות עצמה
בגיל , 14 עלתה ארצה אחרי השואה
(בה איבדה את אחת משתי בנותיהן
וזכתה במשך השנים בכבוד הראוי לה,
מן התואר מ1רת נאוני־הקשת ועד
הדלקת אחת ממשואות יום־העצמאות י^ ,

1987

היורש בתחנת־החשמל
נפטר במוסקווה, שבועיים
אחר יום־הולדתו ה־ ,86 גיאורגי
מלנקוב, מי שהיה, בשלהי מלחמת־העולם
השנייה, השר הסובייטי האחראי
לשיקום השטחים ששוחררו מידי
הכובשים הגרמניים ואשר שימש, במשך
תקופה קצרה, מחורף , 1953 כיורשו
של סטאלין בראשות ברית־המועצות.
אחרי שהודח מלנקוב על־ידי ניקיטה
כרושצ׳וב היה במשך שנים מנהל
תחנת־חשמל נידחת בגבולה המיזרחי
של ברית־המועצות עם סין.
העול הז ה 2632

ך* דבר הראשון שראיתי, כשנחו
1תנו בנמל־התעופה של תוניס־קרתגו,
היה מטוס גדול של חברת־התעופה
הלובית.
נמל־התעופה היה מוקף בדגלים
ירוקים — דגלי הרפובליקה הערבית
הלובית. במקורו, היה זה דגל מוחמר
הנביא.
מועמר קד׳אפי בא לביקור ממלכתי
בתוניס.

מרפים, גרמה למצב פסיכולוגי לגמרי
חדש. ערפאת חזר על כך בדבריו כמה
וכמה פעמים.
זה היה עלול להביא להקשחת
העמדות, להתגברות הנטיות הקיצוניות.
קורה ההיפך.
מדוע?

קודם כל, מפני שהמפגינים
עצמם רוצים בפיתרון, שישחרר
אותם מהכיבוש. המסר
הבא מהשטחים הכבושים הוא
ברור לגמרי: התקוממות
למ ע ן פיתרון, לא התקוממות
נגד פיתרון. ההנהגה מודעת
לכך היטב.

לרגע משוגע אחד בא לי הרעיון:
אולי נראיין גם אותו?

לוב אינה ארץ־אוייב, לפי החוק
הישראלי. מועמר קד׳אפי, המפעיל של
אירגוני־טרור, אביו־מממנו של הארכי־טרוריסט
אבו־נידאל, הוא כשר לגמרי
לפי החוק הישראלי. ואילו יאסר
ערפאת, שקר׳אפי מאשים אותו כבוגד,
מפני שהוא מוכן לעשות שלום עם
ישראל, הוא אסור למגע.
החוק האווילי הזה מכיר רק כמה
חריגים. מותר לפגוש את ערפאת
במיסגרת מסיבת־עיתונאים בינלאומית.

יש גם נימה נוספת. כדאי
להתעכב על כך.

תיסמונת ן יום־הכיפורים

באתי לתוניס למטרה זו:
להשתתף במסיבת-עיתונאים
בינלאומית, בנוכחות כלי־תיק־שורת
בינלאומיים.
קול בחשיבה

^ ונים היתה ביום השישי שטו(
9פת־שמש. מזג־האוויר היה טוב
מזה שבתל־אביב, שממנה יצאתי יום
לפני כן.
בפעמים הקודמות שבהן פגשתי את
ערפאת בתוניס, נערכו הפגישות
בווילה נאה על שפת־הים. הפעם קיבל
ערפאת את העיתונאים — ואני
ביניהם — במישרד בלב העיר תוניס.

מאז ההפצצה של מישרדי-
אש׳׳ך, שהיו אז מקובצים באתר
אחד, נקט האירגון באמצ־עי-זהירות.
מישרדיו פזורים
ברחבי העיר, בבתים רגילים
באיזורי עסקים ומגורים.

היו״ר ישב בלישכה הפשוטה,
שמסביבה הסתודדו שומרי״ראש רבים,
כולם בבגדים אזרחיים, ללא נשק
נראה־לעין. ערפאת עצמו, לעומת
זאת, לבש בגדי־חאקי — מכנסי־חאקי,
חולצת־חאקי, סוודר־חאקי. על השרוול
היה תפור דגל פלסטיני קטן, כמו תג
של יחידה. בכיס מיכגסיו בלט האקדח
הקטן הרגיל שלו, כשהקת גלויה, מוכן
לירייה.
כשנכנסנו, היה גלוי־ראש. יאסר
ערפאת גלוי־ראש הוא אדם אחר. הוא
דומה יותר למנהיג של מיפלגה
שמרנית, אולי איש־עסקים או רופא,
כמו אחיו. אך אין הוא אוהב להצטלם
כך. ברגע שהצלם הגרמני התחיל
לתקתק, ועיתונאי אחר הפעיל את
מצלמת־הווידיאו, שלף ערפאת כובע־פרווה
בעל תג של פת״ח, וחבש אותו.
הקלטתי את המסיבה, וטרם הספקתי
לפענח את הסרטים. אפרסם את
התמליל במלואו בגליון הבא. אך ניתן
כאן להקדים ולתת כמה רשמים.
היו במסיבת־עיתונאים זו כמה
רגעים בלתי־רגילים.
למשל — אחרי עשר דקות כבו כל
האורות. קצר או הפסקת־חשמל שכונתית.

אבנרי
במסיבת־העיתונאים הבינלאומית השבוע בתוניס
בהתאם לחזק

אדמות, לקח נר, טיפטף כמה טיפות
של שעווה חמה על שולחן־העבודה
שלו, והעמיד את הנר הדולק לידו.
אחר־כך הציב נר שני על אהיל המנורה
הכבוייה. הנר נפל, וכמעט הצית את
היו״ר ואת הניירות שהיו מונחים לפניו
— דו״חות על מה שהתרחש כמה
שעות לפני כן בחברון ובחלחול.

מ צב-רוח
חדש
ך• איתי את ערפאת בעבר במצבי־.
1רוח שונים.
כשראיתיו בראשונה, בביירות הנצורה,
היה משוכנע כי סוכניו של
אריאל שרון מחפשים אותו כדי להרגו,
ושההתקפה הסופית של צה״ל על
מערב־ביירות עשוייה להתחיל בכל
רגע. אז היה ערפאת שרוי במצב

! ׳1901111 61 5011

פטליסטי־אופורי, מצב״רוחו של אדם
המצפה למותו הקרוב.
אחר־כך, באירופה ובתוניס ראיתי
אותו חליפות במצב״רוח נוגה, לפעמים
מדוכא, לפעמים פטליסטי, לפעמים
בעל״תיקווה.

הפעם שפט האיש ביטחון-
עצמי שקט, לא עוד מתרברב
מתוך חולשה. הוא נראה כאדם
באמצע מאבק ארוך, הרואה
את האור בסוף ז המינהרה.

אין ספק שזוהי התוצאה של
ה״אינתיפאדה״ — ההתקוממות (או
ה״התנערות״) בגדה וברצועה.

הכל השתנה.

זה אינו ברור רק בתל־אביב, הקרובה
לשדה־הקרב, או בירושלים,
שהפכה עצמה לשדה־קרב. זה ברור גם
בתוניס, שהיא כל־כך רחוקה׳ אד גם
קרובה מאוד.

בשנים האחרונות סבל אש״ף —
והבעייה הפלסטינית כולה —
מאדישות העולם ומהקיפאון בישראל.
העולם רצה לשכוח את העניין המטריד
הזה. נמאס לו. הסטאטום־קוו נראה
יציב. שום תזוזה לא ניכרה. כלי־התיקשורת
״ירדו״ מהעניין. זה לא היה
״חדשות״.
כל זה נשבר עכשיו. אש״ף הוא שוב
במרכז ההתעניינות. העניץ הפלסטיני
הוא אקטואלי, בוער כמו צמיג במבואות
עזה.

אך זה אינו העירך. העיקר
הוא — כך התרשמתי —
שהגאווה, המציפה את השטחים
הכבושים, הגיעה גם
הנה.

העובדה שצעירים פלסטיניים מתייצבים
יום־יום מול העוצמה הכבירה
של צה״ל, נהרגים, נפצעים ואינם

תי1

0*00**11

18^011*73983 !! 1408

;גמוססס^ווסזזאא׳נז

£ץ 8נ(?10£1ן1

81מ 0£0־ 1ק ק2 x 3 ^ 116113,

386116$ 001011$־ 131

3 ] 68ז 46ג6131101151( 11־ 4 6 8 1
)!׳£100 )15

^ 811 חוז 111מ41נ) 1!.תג י 4יו1ז 11)1ק 110<15

מי) 15ז 111ז ז 1ח? * 1(015

הגאווה החדשה של העם
המצרי איפשרה לסאדאת לעשות
דברים שלא יכול היה אך
לחלום עליהם קודם לכן. מה
שהיה נראה קודם לכן ככניעה
מבישה ובגילוי של חולשת
המובס — ועל כן לא היה
אפשרי — נראה עתה במחווה
של מנצח.
התעמולה המצרית קראה לסאדאת
״גיבור המילחמה וגיבור השלום״.
ראיתי סיסמה זו מאות פעמים ברחובות
קאהיר, בימים הראשונים אחרי ביקור
סאדאת בירושלים.
ומצד שני: גם הישראלים התייחסו
אחרת למצרים ולסאדאת אחרי יום־
כיפור. הזילזול והבוז נעלמו. גם גולדה
ודיין נעלמו. אחרי — 1973 כאשר
סאדאת דיבר, הישראלים הקשיבו.

יתכן מאוד שמשהו כזה מתחיל
לקרות עכשיו ביחסים בין
פלסטינים וישראלים.
ערפאת, הזוכה בתמיכה הבלתי-
מסוייגת של בעלי־ההתקוממות בשטחים
הכבושים — גם אם ההתקוממות
עצמה היתה ספונטאנית — יכול להעז
יותר, לדבר בשפה ברורה יותר, לעשות
מחוות.

הגאווה החדשה של הפלסטינים
מאפשרת זאת.
הדבר התבטא גם בדברים שאמר
לנו, במסיבת־עיתונאים זו. אני מקווה
שמי שיקרא את התמליל המלא בגליון
הבא יתרשם מכך כמוני.
השאלה היא אם ישראל תתייחס
מחר לפלסטינים כמו שהתייחסה למצרים
אחרי המילחמה. בכבוד חדש.

אנשים ללא כבוד עצמי לא
יעשו שלום, ואין עושים שלום
עם מי שאץ.מכבדים אותו.
אולי — מי יודע — מעז ייצא

במשך במה דקות ישבנו
בחשכה מוחלטת, כשיו״ר
אש״ך יושב במרחק של מטר
מאיתנו, וממשיך לדבר.

אחר־כך באו שומרי־ראש והאירו
בפנסים קטנים. אלומות־האור החלושות
רק הגבירו את החשיכה. אחר־כך
הביאו נר, ועוד נר. ראש־אש״ף,
שרבים בישראל רואים בו שטן עלי

* דמה לי שקורה עכשיו לפלס־ל
סיני ם מה שקרה למצרים ביום-
כיפור.
אנוור אל־סאדאת היה מוכן לשלום
עם ישראל גם לפני אותה מילחמה.
הדבר מוכח במיסמכים. גולדה מאיר
ומשה דיין התעלמו מכך בבוז. וסאדאת
מצירו הסתפק במיסמכים שהיו מובנים
לדיפלומטים, אך לא להמונים משני
עברי הגבול.
חציית״התעלה על־ידי הצבא המצרי
שינתה מצב זה לגמרי. העם המצרי
ראה בכך ניצחון צבאי כביר. הרגשת
העלבון וההשפלה של מילחמת ששת־הימים
(וקודמותיה) נמחקה.
מתייי העמוד הראשון של העיתון התוניסי ״לה־פרם״ בשבת
חסת־הזעם של הקולע,

— ישיבה
יומית

• ניגוד למקובל אצל ערפאת,
!המסיבה נגמרה בדיוק בשעה
(המשך בעמוד ) 10

1111,1,1י י

>> לתוניס ובחזרה —

(המשך מעמזד )9
שנקבעה מראש, מפגי שמייד לאחר
מכן התכנסה ישיבת הוועד־הפועל של
אש״ף.

בפעם הראשונה התארגנו עשווח צלמים
נדי להביע מחאה באמצעות התצלום

מאז התחלת ההתקוממות,
מתכנס הוועד-הפועל מדי יום
לישיבות-חירום.

האם מכוון אש״ף את ההתקוממות?
האם זוהי התקוממות ספונטאנית,
המתנהלת מעצמה, ושאש״ף משקיף
עליה מרחוק? לדעתי, שני הדברים
נכונים. יש תהליך הדדי, כשאש״ף
משפיע על ההתקוממות (למשל: על־ידי
ההוראה המחייבת באופן מוחלט
שלא להשתמש בנשק חם< ,ואילו
המתקוממים הספונטאניים, התופסים
יוזמה מקומית, משפיעים מצידם על
המנהיגים בחו״ל.

יש זיקה הדדית: המתקוממים
רואים כאש״(? את הנהגתם
ונציגותם, כפי שראיתי
בעזה, ואילו אש״!? רואה במת־קוממים
את חבריו, כפי שנוכחתי
לדעת בתוניס.

קולוגים
| בגדה

ץ| 1ק ך 1ך, ך 7 | ,אפי שריר צילם בעזה, במחנה-הפליטיס אלו
1#11111 1 1| # 1בורגי המוני פלסטינים המפגינים מול חייל
צה״ל,, .בצילום יש סימליות, דינמיקה של קבוצת הצעירים מול היד. היד
חזקה מהאלה. אם תהיה להם מדינה, לגו יהיה שקש ואפשרות לחיות.״

ן * וניס היא חלק מהעולם הערבי.
1 1העולם הערבי הוא מפולג, אבל
גם מאוחד.

71 | 71 *11171דןךין יי צילמו ג׳ודי וקני לסטר .״התמונה עצמה
\ 1 1י #111111 11 #אומרת הכל. רצינו להראות את היד שמכה.
היד אומנם כרוכה בחבל, אבל ניתן לשחררו. זו מילחמת יש־ברירה.״

משה שי צילם בקסבה של שכם .״החיילים
פחדו להיכנס לקסבה, לעומתם הצעירים
לא פחדו כלל, והמשיכו ליידות אבנים. זהו מאבק יומיומי. זהו המצב
האמיתי בשטחים הכבושים. על־ידי הצגת האמת אני מביע את מחאתי.״

אבנים בקסבה
מצומות מוו איות
ך י צי תי להפגין מחאה במסר
ן ן \ פשוט וברור ובצורה ישירה.

אנ חנו ״ודי

.ע 1ביטוב
1ך* 1 1*1ך יורם להמן צילם את הערבי
1111 1 111 שבקונסנזוס בדמות.בובה:
״זה ערבי טוב שלא יכול לגרום נזק. לא זורק אבנים,
לא צרין אוכל ולא עושה בעיות, אלא שבמציאות
הערבים הם לא בובות, ויש להם צרכים. לא ניתן
להתעלם מזה, ונגד ההת על מות אני מוחה.״

מיכה קירשנר הצלם ומשה כהן
הפיקו את הכרזה בשבוע השני
להתקוממות .״הכאפייה היא למעשה תחבושת. העיניים
הגלויות יוצרות את הקשר עם המצלמה, מהם ניבט
הפחד והדיכוי. הדבקנו שלושים כרזות בלילה, ובבוקר
נישארו רק חמש. אנשים השחיתו את הפוסטרים״.

גם בילדים

מטרת התערוכה היא להראות שאין
קונסנזוס סביב הממשלה,״ אומר שוקה
גלוטמן, האיש שעומד מאחורי
תערוכת־הצילומים הנפתחת השבוע
בבית־הספר לצילום קאמרה־אזבס־קזרה
בתל־אביב.
שם התערוכה — צלמים ננד היד־החזקה,
הפמת צילומים — מסביר
מדוע התארגנו 65 צלמים להציג את
עבודותיהם. מרבית התמונות המוצגות
אינן עוסקות ישירות במדיניות. היד
החזקה״ בשטחים הכבושים. הצלמים
הביאו את צילומיהם כאות־מחאה
מאורגן.
ההתארגנות להצגת התערוכה ערכה
שבוע וחצי בלבד. זו היתה התפרצות
רגשות בעיקבות המראות הקשים
שהנציחו המצלמות כעדות למתחולל
בשטחים הכבושים. וכך נכתב בכרוז:
״אנו, צלמים אזרחי־ישראל, העוסקים
יום״יום בהתבוננות במציאות ובהתייחסות
אליה, רואים סכנה חמורה של
הידרדרות מוסרית, כתוצאה ממדיניות
המכות שאותה קבעו הממשלה ושר־הבטחון
כאמצעי להשלטת סדר
בשטחים.״
בין המציגים כמה צלמי־עיתונות
ששבעו מהמראות הקשים, וראו בתערוכה
דרך להביע את מחאתם נגד
אמצעי־הדיכוי. מיכה קירשנר :״הירי
הוא כמעט חופשי, גם בילדים, וזה
מזעזע. הילדים נפגעים יותר, כנראה,
משום שאצלם המרחק בין הראש
לרגליים הוא קטן יותר״.
הצלמת יעל לוטן( ,לא הסופרת
בעלת אותו השם) ,ממארגני התערוכה,
הדגישה שזהו רק הצעד הראשון,
ושצעדי־מחאה נוספים יאורגנו כל עוד
תימשך המדיניות הנוכחית בשטחים
הכבושים.

יהיו מישחקי השליטים הערביים
כאשר יהיו — ההמונים
מגיבים אינסטינקטיבית על
ההתקוממות הפלסטינית.

היא מעוררת בהם רגשות עמוקים
ביותר — ולא רק כאשר מראה
הטלוויזיה כיצד סוערים המאורעות
סביב מיקדשי האיסלאם על הר־הבית.

כל עם ערבי מקשר את המאורעות
עם זיכרונותיו שלו.
בתוניס — כמו באלג׳יריה השכנה
— השינאה המרה ביותר שמורה לזכר
ה״קולונים״ ,המתנחלים הצרפתיים
שגזלו את אדמות הערבים והתיישבו
עליהן, ער שגורשו בעיקבות מילחמת־השיחרור,
בעזרת ראש־הממשלה היהר
די־הצרפתי החכם פיאר מנרם־פראנם.
לפני כן עשו הקולונים שפטים באל־ג׳ירים.
בבוקר
שבו המראתי מנמל־התעופה
של תוניס בדרכי הביתה, התחלקו שתי
כותרות בראש העמוד הראשון של
העיתון המקומי בשפה הצרפתית, לה
פרס (״העיתונות״) .האחת היתה
מוקדשת לביקורו של קד׳אפי, איש
שעוד לפני שנים מעטות ניהל
מילחמת־גבול בתוניס. הכותרת השניה
אמרה :״השטחים הכבושים — חמת־הזעם
של הקולונים — מסעי־עונשים
אגטי־פלסטיניים מדרום לאל־קודס״.

המינוח כולו לקוח ממיל־חמת-השיחרור
של תוניסיה
ואלג׳יריה.
(למרות זאת קיבלו אותי קציני־הביטחון
התוניסיים, שידעו כי אני ישראלי,
בחיוך לבבי

החובה לדעת

ן• לסיכום: הערה אישית.
1אני עיתונאי. תפקידי הוא לדווח,
למסור מידע, לאפשר לאזרח המדינה
הדמוקרטית לחשוב, לגבש את די־עותיו
ולהחליט על סמר מידע מוסמר
ומלא ככל האפשר.
תהיה דעתו של האזרח כאשר תהיה
— בעד או נגד דיכוי ההתקוממות,
בעד או נגד שלום עם הפלסטינים —
הוא חייב לדעת גם מה חושב הצד
השני, היריב, האוייב. מה הוא אומר. מה
הוא טוען. כיצד הוא מגיב.
החוק הדראקוני לאיסור מגע עם
אש״ף פוגע קשה ביכולתו של
העיתונאי למלא חובתו זו.
למרבה המזל, נותר בחוק החריג
האחד, שאיפשר את השתתפותי בס־סיבת־העיתונאים
הרב־לאומית.

לולא כן, היה גם המאמץ
לספק מידע זה בבחינת פשע.
טסתי בטיסה כמעט ישירה מתונים
לתל־אביב (עם חניית־ביניים, כמובן,
ובשני כרטיסים שונים ).הלוואי והרבה
יותר ישראלים היו יכוליט לטוס בקו

ה עו ל ם הז ה 2632

ך פני כמה שנים הוזמנתי על־ירי צה״ל ל/השתתף
בסימפוסיון על היחסים בין הצבא
והתיקשורת, לאור הנסיון המר של מילחמת־הל־בנון.
הקהל
היה מורכב כולו מקצינים בכירים של
כוחות״השדה. במרכז השורה הראשונה ישב
האלוף דו שומרון, אז מפקד כוחות אלה.

צה׳׳ל היה אז נתח עדיץ בהלם תיק־שורתי.
הדיווחים הנוראים בעיתוני־העולם
על פעולות צה׳׳ל בדרום־הלבנח
ובביירות עוד היו טריים.
המשתתפים האחרים בדיון דיברו על האנטישמיות
של כלי־התיקשורת, על הריעות הקדר
מות של העיתונאים הזרים(ומקורבי־הליכוד גם
דיברו על העיתונאים המקומיים) ,וכו׳ וכר.

הרשיתי לעצמי להגים בזילזול על
דיבורים אלה.
הבאתי לפני הקצינים תיזה אחרת.
ף זוהי התיזה: במילחמה המודרנית, התיקו
שורת היא רכיב חשוב.

אי־אפשר לתכנן מילחמה, אי־אפשר
לנהל מילחמה, אי־אפשר לבצע כל

מיבצע מלחמתי שהוא מבלי לקחת
בחשבון את הרכיב הזה.
אין זו תופעת־לוואי(רצוייה או בלתי־רצוייה,
ובעיני הקצינים תמיד בלתי״רצוייה) .זהו רכיב
מהותי.
כל מילחמה בימינו היא מילחמה בינלאומית.
האדם יכול להתערב, בצורה של כפיית הפסקת־אש.
לממשלות זרות יש השפעה רבה על מהלך
המילחמה. ממשלות אלה כפופות לדעת־הקהל
שלהן. דעת״הקהל מושפעת על־ידי התיקשורת.

לכן, קצין מודרני הסבור שאפשר
לנהל מלחמה מבלי לקחת מראש בחשבון
את השפעת המעשים על בלי־ה־תיקשורת
העולמיים הוא טיפש. מוטב
לו לשחק כחיילי־בדל.
ך* עבר היה צהל מפונק מבחינה זו.
^ רוב מילחמות-ישראל התנהלו במידבר
רחוק, שניתן היה לסגת לפני
עיתונאים.
כאשר לחם צה״ל במידבריות סיני, יכול היה
לפקח באופן הדוק מאוד על פעולתם של עיתונאים,
לכוון את הסיקור שלהם על־ידי הבאתם
למקום פלוני ומניעת בואם למקום אלמוני.
המילחמות נוהלו לרוב בשטח בלתי־מאוכלס,
והסתיימו במהירות־הבזק.

כך היה במילחמת־סיני, במילחמת־ששת־הימים,
במילחמת־ההתשה וב־מילחמת
יוס-הביפוריס.

לכן התרגל צה״ל להתייחס אל העיתונות
העולמית כאל מיטרד קטן, שאין צורך לבזבז
עליו מחשבה יתרה. ואילו העיתונות המקומית
לא הדאיגה את צה״ל מעולם. ניתן היה לנגן
עליה כעל פסנתר, באמצעות ״הכתבים הצבאיים״
המגוייסים, שהם למעשה פקידי צה״ל, ושאין
להם ברירה אלא להתחנף למפקדים. אפשר
היה גם לכנס את עורכי־העיתונים, לפנות אל
מצפונם הלאומי ולהגיד להם מה לכתוב ומה לא.
(כך נהגה גם ממשלת בריטניה במילחמת־פוקלנר.
המילחמה היתה רחוקה, לא היתה גישה
לשדה־הקרב אלא על סיפון האוניות הבריטיות,
והכתבים הצבאיים היו למעשה שבויי־מילחמה

של הצבא הבריטי).

כל זה השתנה במילחמת-הלבנון.

< מילחמת־הלבנון נתקל צה״ל בפעם ה!
ראשונה בתיקשורת העולמית כמות שהיא
דבקה־במשימה, תוקפנית, חושפת ומגלה.

0־ 1 1

ש ל זיקני ה תי ק שו ר ת: הקנוניה הז דוני ת
הכתבים לא נאלצו להזדנב אחרי
הכוחות המתקדמים. הם המתינו להם
בביירות.
בבירה הלבנונית השסועה כבר נמצא אז
מיקבץ גדול של עיתונאים ואנשי־טלוויזיה מכל
העולם, שהתנסו במילחמת־האזרחים. לא היתה
לצה״ל שום אפשרות למנוע מהם סיקור, מבלי
לפתוח במילחמה נוספת — מילחמה בכלי־ה־תיקשורת
האדירים בעולם.
גם את העיתונאים הזרים שבאו מישראל,
ובראשם צוותי־הטלוויזיה, לא ניתן לחסום. הם
התקדמו עם כוחות־החוד, ולעיתים אף הקדימו
.אותם.
(מי שראה את הצוותים האלה במקומות המסוכנים
ביותר, כשהם חושפים את עצמם בלי־היסוס
כדי לצלם את הפעולה, לא יכול היה שלא להתרשם
עמוקות מדבקותם במשימה, ולא חשוב מה
היתה המוטיווציה שלהם).

התוצאה היתה שבל פרט במלחמה
זו סוקר בהרחבה. הרובעים המופצצים
של צור, ציחץ וביירות הופיעו עוד
ביום הפעולה בצבעים חיים על מירקע-
הטלוויזיה בעולם כולו.
בשיקאגו, בבואנוס־איירס, ברומא ובאוסלו

ראה הצופה מדי יום, בטרקלין ביתו, את תמונות־הזוועה
של הרוגים ופצועים, בתים הרוסים ופליטים
מבוהלים.
כסילים טענו שהיה זה דיווח מעוות בכוונה,
שהעיתונאים הראו רק את הדברים המיפלצתיים
ביותר, שהתמונה לא היתה מאוזנת.
זוהי שטות, מפני שהדברים טבועים במהותו
של הדיווח הטלוויזיוני והעיתונאי. כאשר יש
רעש־אדמה, אין המצלמה מתמקדת בבתים שלא
נהרסו, ובילדים המאושרים שלא נפגעו. אין תמונה
״מאוזנת״ .יש תמונה של אסון, של סבל, של
מצוקה.
כזהו הדיווח על כל מילחמה. מי שמתכנן
פעולה, חייב לקחת זאת בחשבון. כשיש לו
הבחירה בין אופציות שונות — זהו אחד
השיקולים החשובים בבחירה.

בעבר היה מותר לקצץ להיות בור
בעניינים שכאלה. אך לא אחרי מילה־מת
ויאט-נאם.
מילחמה זו הוכרעה, בחשבון הסופי, בטרקלינים
של האמריקאים. עמידתם המופלאה של
הוויאט־נאמים מול הענק הצבאי האמריקאי לא
היתה נושאת פרי כזה, אלמלא הביאו המצלמות
לכל בית אמריקאי את תצלומי־הזוועה של הקטל
המתמשך, של שריפת כפרים וטבח האוכלוסיה.

אחרי ניסיון זה — איך יכול קצץ נבון
להתעלם מן התיקשורת?

^ ולס חרף כל הדיבורים היפים, צה״ל לא
למד דבר ממילחמת־הלבנון. על כל פנים,
לא בתחום התיקשורת.

נראה שהוא התייחס אל ההרפתקה
הלבנונית כולה באל תאונת־דרכים,
שכדאי לשכוח אותה במהירות האפשרית,
מבלי להסיק ממנה לקחים בלתי־נעימים.

וכך
הגענו עד הלום.
עכשיו אנחנו נתונים במילחמה חדשה —
חשובה וחמורה יותר מאשר מילחמת־הלבנון.

צה״ל מתנהג במילחמה זו כאילו לא
למד דבר בענייני-תיקשורת.
הוא עושה ניסיונות פאתטיים לסגור את
המילחמה לפני התיקשורת, להסתיר מעיני הצלמים
והעיתונאים את המתרחש, להכריז על ״אי־זורים
צבאיים סגורים״ .זה מזכיר קצת את הילר
באגדה שניסה לסתום באצבעו את החור בסכר,
כדי למנוע את המבול המתפרץ.
יכולים הקצינים לגלגל — כרגיל — את

חידון: מה רואים בתצלום זהו*
האחריות על ״הדרג המדיני״ .אין קל מזה. מה גם
שבמילחמה זו מכהן כשר־ביטחון אדם שהוא
קהה־חושים במיוחד בכל הנוגע לבני־אדם בכלל,
ולתיקשורת ההמונית בפרט.
אבל את המילחמה מנהל צה״ל. הוא האחראי
לתיכנון הפעולות, לבירור האופציות המיבצעיות
ולבחירת השיטות.

אם נבחרו שיטות שהפכו את ישראל
למיפלצת בעיני העולם, אין הדרג הצבאי
יכול לטעון בי לא ידיו שפכו את הדם
ואת הדיו.
ד וצרה אגדה כאילו יש קשר עולמי של
*אנשי״התיקשורת נגד ישראל — מין מהדורה
חדשה(במהופך) של הפחט 1ק 1לים של זיק(י־צי1ן.
וכך נאמה

כל העיתונאים הם אנטי-שמייס. הם
מוסרים דיווחי-שקר, או דיווחים מסולפים.
ואנשי-הטלוויזיה אף גרועים מהם.

מוציאים את הדברים מתוך ההקשר. מסלפים
את התמונה. אין מסבירים את הרקע. עורכים
* תצהם קלאס• שר שמש ררטרס, ששרסם
בכל השלם. ה1א סראה ;7פפה ב0ח1ה-הפרם ים
אל-סר״ל ברצ 1פת שה. צולם ניד׳ ליס הולנדר.

את הכתבות כך שנשאר רק החומר המחריד ביותר.
כולם
אנטי־שמים. עורכים מרושעים, שונאי־יהודים
ושונאי־ישראל, מצאו להם הזדמנות
לקרוא דרור ליצריהם האפלים ביותר.

בקיצור: העולם בולו נגדנו, אבל לנו
לא איכפת. טרה-לה טרה־לה טרדדלה.
אלה הם ריברי־הבל. ואם ראשי צה״ל מאמינים
בזה, הם יביאו עלינו אסון גדול עוד יותר.
^ ם יש פער בין סיקור התיקשורת הישראלית
ובין הסיקור בתיקשורת העולמית, הרי יש
לכך סיבה פשוטה ביותר.

בישראל פועלת צנזורה. ובעיקר:
צנזורה עצמית.
הטלוויזיה מפוחדת. כל כתב יודע שאם יעבור
קו אדום דק, בלתי־נראה, הוא יקבל על הראש.
הוא ועורכיו ומנהליו. לכן נזהרים עוד בשעת
מעשה, ולאחר־מכן בשעת עריכה. ויותר מכל
נזהרים ה״שמאלנים״ .מכסים את הכל בדבש.
חיילינו נהדרים. מפקדינו גיבורים. הם פועלים
נגד מתפרעים, מסיתים, בלה־בלה־בלה.
הדברים החמורים ביותר, שנראו.על המיר־קעים
ובעיתונים הזרים, לא נראו כאן. פה ושם
הופיעו הדיווחים החמורים גם אצלנו, תודות
(המשך בעם 1ד )12

אחה

והשחל
ס אן • /גאלל בי ב

העתיד ונוע בז נבה

בחודש הבא תתכנס בז׳נבה ועידת כל חותמי האמנה הבינלאומית למכס ולתעריפים (גאט״ט)
לפתיחת השנה השניה של דיונים בהצעות לשינוי תקנות־המכס הבינלאומיות.
הדיונים יסתיימו ב־ ,1990 ותוצאותיהם יהיו גורליות לעתיד ישראל.
כיום, כמחצית הסחר הבינלאומי(שהיקפו שני טריליון דולר לשנה — 2.000.000.000.000 נעשה
בהסכמים ללא כל מכס או תעריפים, והאמריקאים לוחצים להגדיל את היקף הסחר ללא הגבלות.
החידוש העיקרי הוא בכך שהוועידה כבר הסכימה בדיונים עד כה לכלול את השרותים במיסגרת
הסכמי־הסחר, כך שניתן יהיה לכל מדינה למכור שרותי־בנקאות או מיסחר לכל מדינה החתומה על
הסכם הסחר החופשי. ישראל לא תוכל להתנגד לחדירת בנקאות אמריקאית או חברות אחרות,
העוסקות בשרותים כמו קומוניקציה, שרותי־מישרד או תחבורה, לפעילות בישראל. האמריקאים
דורשים עתה גם חשיפה של השקעות, כך שלא ניתן יהיה למנוע חדירת הון זר לישראל על־ידי תקנות
או על־ידי מתן העדפות להון מקומי.
גם בתחום מוצרי החקלאות דורשים האמריקאים לאסור כל סובסידיות למוצרי־חקלאות. האירופים
התנגדו לאמריקאים עד כה, אבל באחרונה הסכימו להקטין משמעותית את ההיקף המותר של סיוע
ממשלתי. גם כאן יש לדבר משמעות חמורה לגבי ישראל.
פסטיבל הזבל*
היעוו־אלי
באפריל־מאי השנה יתקיים בנידיורק ובלוס־אנג׳לס
מה שקרוי ״פסטיבל הסרטים הישראלי״.
בחוברת המהודרת, המופצת לקראת הפסטיבל,
נמסר כי הוא מופק על־ידי אגודת שראפסט,

מאיר(״סוגי״) פניגשטיין*

תרומות ומימון מסוסחת ישראליים יאמריקא״ם
• זיכרונות של אהבה, סרט משנת .1982
• האדום הגדול, סרט שצולם בישראל ושהוצג
ב־.1980
• חרב גדעון, הוצג ב־. 1986
• ירוק תמיד, הוצג ב־.1985
• מוות לפני הבושה, הוצג לפני שנתיים.
• אשה ושמה גולדה, סרט־טלוויזיה מ־.1982
• עיט הבחל, סרט מ־.1986
• אקסודוס, הופק ב־.1961

מפיק גולן
מיוצג בפסטיבל
ועל עטיפת החוברת סמל ועדת חגיגות ה־40
למדינת־ישראל.
החוברת קובעת בכותרתה כי זה הפסטיבל
העשיר ביותר בסרטים ישראליים, שהופק אי־פעם
באמריקה, וכי הסרטים שיוצגו מהווים מיד־גם
של הצגות־בכורה של מיטב ההפקות הישראליות
החדשות, וכן של מיטב הסרטים הישראליים
שהופקו ב־ 40 שנות המדינה. זוהי רשימת
הסרטים שתוצג:
• מלחמת חנה (על חיי חנה סנש) ,סרט
שהופק בהונגריה ללא קשר לישראל, בבימוי
מנחם גאון, שכל הסרטים שביים היו כישלון
חרוץ. הסרט מופק על־ידי חברת קנון. שקבוצת
הרפתקנים איטלקים השתלטה עליה והדיחה את
מנחם גולן ממנה.
• כוח דלתא, סרט־פעולה על היחידה
למילחמה בטרור של אמריקה. צולם בישראל,
וזהו הקשר היחידי שלו לישראל, מלבד העובדה
שהבימאי היה מנחם גולן, והסרט, שהופק ב־1986
והוצג אז, היה כישלון חרוץ.
• רמבו 3של חברה־בת של קנון של גולן,
שצולם בישראל וזהו הקשר היחידי שלו לישראל.
• נשר הברזל של אותה חברה־בת של קנון.
הסרט מופק עכשיו, ולא ידוע עליו דבר.
• אדמת אמא, סרט של קולומביה, מופק עתה.

נערמו שטיחים
בחצי מיליון דולר
מישלוודשסיחים של חברה שטיחי הנרל
נעלם בנמל״התעופה קנרי. שווי המישלוח הוא
חצי מילית דולר. שטיחי הנדר מייצרת שטיחים
בגוש ח, והחלה בייצוא בהיקף נרחב לאמריקה.

מפיק שגריר
לא מיוצג בפסטיבל
• המתופפת הקטנה, הופק ב־.1984
• סידרת־הטלוויזיה על היהדות של אגא
אבן. הופק ב־.1985
• מסרה, הופק ב־.1980
זה הייצוג של מיטב הסרטים הישראליים. רק
מתוך הזיכרון — היכן הסיירים של מיכה
שגריר? היכן הסרטים של יהודה נאמן? היכן
מאחרי הסורנים ואם מביאים עתיקות, מדוע לא
את סיניהד והיכן הסרטים של יהודה ברי!ן,
אפריים קישון ועוד? היכן אוונט׳ פופולו?
על תרגיל כזה של פסטיבל־סרטים ישראלי
הוציא המפיק מאיר פניגשטיין, הידוע בכינוי
״פוגי״ ,תרומות ומימון ממוסדנת ישראליים
ואמריקאיים רבים. הגוף המפיק, אגב, הוא אגודה
שלא-למטרות־רווח, ואיש אינו יודע מה קורה
להכנסות ממכירת כרטיסים ( 100 עד 1500 דולר
לזוג כרטיסים) וממודעות.
יש מקום לפסטיבל של סרטים ישראליים,
במיוחד בשנת ה־ ,40 אבל לא לגוף הנושא את שם
ישראל לשווא!
* הכיח•.שני״ ,רבק במאיר פררשסין. לאחר
פירוק להקת הפופ הישראלית פת• ,בשחת הי.70
פועשטין היה בין מייסרי הלהקה.

י — הנדון

משבר
ב״כוח־המשימה״

(המשך מעמוד זו)
לקומץ עיתונאים הראויים־לכבוד, אך בסך־הכל
התמונה בעיתוני ישראל פחות מרגשת.

ראשי ״כוודהמשימה׳׳ מתכנסים בימים אלה
בישראל לדיון במשבר הפוקר את הכוח.
כוודהמשימה הוקם לפני שלוש שנים ביוזמת
שר־הכלכלה, גד יעקובי, ומיספר אנשי־עסקים
יהודיים, במטרה לגייס הון וידע מחוץ לישראל
להשקעות בישראל.
ראשי הכוח הם מקם פישר, צ׳רלם

ך יי עירך טמון בתחום אחר לגמרי — תחום
1 1השייך לפסיכולוגיה.

ברונפמן ומוירטון מנדייל.

כמה עשרות אגשי־עסקים יהודיים פעילים
בכות, והב גם מממנים את פעולותיו. לכוח
מישרד בישראל, ובראשו אודי גרא, שהיה
מנכ״ל מישרד־הכלכלה, וכן מישרד באמריקה,
שבראשו עומד אלן וורצל.
כמה מראשי כוודהמשימד״ בעיקר מנדייל,
אינם שבעי־רצון ממה שנעשה (או ממה שלא
נעשה, לדעתם) ודורשים להדיח את אלן וורצל.
הכישלון העיקרי של כוודהמשימה הוא
בניסיון שעשו לארגן באמריקה מערך שיווקי
לסוערות ישראליות. הכוח העמיד בראש המשימה
את מוריי לנדר, מלך תעשיות־הבייגל, שהיה
אמור להקים חבריה גדולה שתשווק מוצרי־מזון
ישראליים. הניסיון לא עלה יפה, וגם לנרד הרים

עתה ידיים.
כוודהמשימה השקיע כספים רבים בתיכנות
תוכנת־מחשב לשיווק הסחורות הישראליות,
ועתה נראה כי תהיה תוכנית למחשב אך לא יהיו
סחורות לשיווק.

,.מערים״ שתתו
בפיצוי תובע
״אמפר׳
ההסדר שהושג בין חברת אנופל לבין אמריקאים
שתבעו אותה ואת בנק הפועלים על
מניפולציות במניות החברה, שגרמו להם נזקים,
יפצה אותם בסך 2.5מיליון דולר. אספל תשלם
1.5מיליון דולר בערך, בנק הפועלים 700 אלף
דולר, וחברת־ביטוח, שביטחה את התביעה,
תשלם את ההפרש.
אמפל קנתה באחרונה מאיש־העסקים היהודי־שווייצי
מרק פלורשהייב את חלקו בחברה,
כ 10 במחיר של שני דולר המניה. קבוצת
סופר־ברנט ממשיכה להחזיק בעוד 109!,
בערך.
נציג בנק הפועלים בדירקטוריון אספל, עוזי
ורדיזר, שהיה אמור להיות המתאם בין הבנק
לאמפל, לא יעשה זאת, והוא למעשה חבר רגיל
במועצת־המנהלים. מייק ארנון, נשיא אמפל,
ממלא גם את תפקיד יושב־ראש מועצת־המנ־הלים.
ורדיזר
נעדר באופן מופגן מקבלת־פנים שערך
קונסול ישראל בניו־יורק, משה יגר, שבה נכחו
ארנון, דויד נוביק, נשיא לאומי, רפאל
רקנאטי ויוסף צ׳חנובר, ראשי דיסקונט, וכן
יעקב אלינב מנהל סניף הפועלים בניו־יורק.

״צוא ״סוונור׳
דאמויקה השנה -
155 מיליון דודו
סולכור ייצאה לאמריקה ב־ 1987 מוצרים
בשווי של 155 מיליון דולר, לעומת 143 בשנה
הקודמת.
מנכ׳ל החברה באמריקה, יחיאל פרומר,
מסר כי הגידול הושג למרות הירידה הגדולה
בשווי הדולר האמריקאי, שהביאה יצואנים ישראליים
רבים להעדיף את השוק האירופי.
יותר ממחצית הייצוא הוא של מוצרי מיפעלי
כור. סולכור פתחה לאחרונה מחלקת מזון, קזכבר
ייצאה בסל חמישה מיליון רולר.
סניף וושינגטון של כור זכה במיכרזים ראשונים
לצבא האמריקאי לאספקת אביזרי־תעופה,
קסדות שריונאים ותק״שים, בהיקף של שיבעה
מיליון דולר.
השנה נערך רודאירגון משמעותי בכור אמריקה,
כוח־האדם קוצץ בצורה משמעותית, וכן
הוקטן מיספר השליחים הישראליים. סעיפי־ההוצאות
קטנו משמעותית.

אבל לא זה העירך.

גם כאשר אותה התמונה עצמה
מופיעה בעיתון אירופי ובעיתון ישראלי
— אץ זו אותה התמונה.

כי התיקשורת היא עניין דדצדדי. העיתון
מראה והקורא רואה. הטלוויזיה מקרינה והצופה
קולט.

משמע: צופים שונים, שיראו את
אותה התמונה עצמה, יתרשמו ממנה
בצורה שונה לגמרי. הס יראו שתי
תמונות שונות.

למשל, תמונה של יום־יום: חיילי צה״ל חמושים
עומדים מול חבורה של נערים בעזה. ענני
גאז מדמיע. מחסום־אבן. דגל פלסטיני. החיילים
מכים צעיר שנתפס.

אותה התמונה בשני העיתונים. אך
אמה הבדל!

הקורא הישראלי יודע שהחיילים האלה הם
מוטי ודני ועוזי ומוישה. בחורים משלנו, בחורים
טובים. בני השכנים. וממול עומד השבאב הפרוע,
שונא־ישראל.
הקורא האיטלקי, ההולנדי והצרפתי רואה
משהו שונה לגמרי. הוא ראה בחייו מאה סרטים
על מישטרי־כיבוש, ובייחוד על הכיבוש הגרמני
באירופה. הוא ראה מאות תמונות מדרום־אפ־ריקה.

התמונה
מעוררת בו אסוסיאציות
אוטומטיות.

מה הוא רואה? קלגסים אכזריים של מישטר־כיבוש
דורסני, המנסים לדכא את ההתקוממות
של לוחמי״חופש. נערים אמיצים, העומדים בידיים
ריקות מול צבא קולוניאלי חמוש ואכזרי.
גיבורים צעירים, המניפים את דגלם מול עיני
הכובש. נשים אמיצות החוסמות בגופן את הביר־יונים
במדים.
הכותרות מגדילות את הפער. כאן: המון מוסת.
התפרעות אלימה. חיילים מחזירים את הסדר
על כנו. ושם: מתקוממים פלסטיניים. כוחות־הכי־בוש.
מפגינים חסרי־נשק.

פער זה הוא בלתי־נמנע. כך זה
באמת נראה לכל מי שאינו ישראלי,
או לפחות יהודי. שום ״הסברה״ לא תעזור.

לה היו הנתונים, שמפקדי צה״ל היו צריכים
לקחתם בחשבון כאשר עמדו לפניהם האופציות
השונות.
ההרג היומיומי בחודש הראשון גרם לתגובה
נוראה בעולם. פשוט אי־אפשר היה ״להסביר״
כיצד זה נהרגו עד כה יותר מ־ 40 פלסטינים מידי
חיילים שמותר היה להם לירות ״רק כדי להציל
את חייהם״ — בעוד שאף חייל אחד לא נפצע אף
באופן בינוני.
אחר״כך באו המעצרים ההמוניים והגירושים.
העולם סלד מהם.

אחר-כך באה שיטת ריסוק-העצמות.
ליל האלות הארובות.

איני יודע מי היה בעל הרעיון — רבין עצמו
או קצין כלשהו. אם היה זה אלוף, הייתי מציע
להורידו לדרגת טוראי״מישנה. לא רק בשל
האכזריות, אלא גם בשל הטימטום.

אם היתה הכוונה לגרום לבחילה כלל־עולמית,
ולהציג את ישראל בעולם כ־מץ
מיפלצת פרוורסית, סאדיסטית,
הרי הושגה המטרה.
ראיתי עשרות תמונות בעיתונים זרים. פה
ושם גם הזדמן לי לראות סיקור של יומני-
טלוויזיה. קל מאוד לדמיין את תגובתו של האדם
הרגיל, ההגון, שהיה עד כה בעל סימפאטיה
מעורפלת למדינת־היהודים, שראה את התמונות
האלה, יום אחרי יום.

הנזק אינו ניתן לתיקון.

ין ספק שמדינת־ישראל כבר הפסידה את
המילחמה הנוכחית בכמה תחומים.

בתחום התיקשורתי היא הוכתה שוק
על ייד•

לא בגלל קנוניה חשוכה של יריב מרושע
וזדוני.

ישראל היבתה את עצמה.
יתכן שזה היה בלתי־נמנע.

כי במילחמה כזאת אפשר לנצח רק
בדוץ• אחת: על-ידי מניעת המילחמה
עצמה.
ה עו ל ם הז ה 2632

המיגדל הלבן של רמלה

תמיר היתה לי אהבה מיוחדת למיגרל המרובע של רמלה.
אינני יודע מדוע. בנעוריי, כשהייתי רוכב על אופניים מתל-
אביב לירושלים, הייתי נוהג לעצור לידו.
התעניינתי בקורותיו. הוא נבנה ב־ 1318 בתקופה הממלוכית,
כמה שנים אחרי גירוש הצלבנים האחרונים מן הארץ. רמלה
(מלשון ״רמל״ ,חול בערבית) היא אחת הערים המעטות בארץ
שנוסדה על־ידי הערבים.
״המיגדל הלבן״ הוא אחד הסמלים המובהקים של הארץ.
הבריטים, שאהבו את הארץ באמת ובתמים, שמו אותו על בול ועל
שטר־כסף.
נראה שהמיגדל המיוחד הזה הלהיב תמיד את הדימיון של
בני־המקום. הנה סיפור:
מדי שנה נהרו המוני מוסלמים אל ״המיגדל הלבן״ לחוג את
חגו של נבי צאלח, ו״זיארה״ (עלייה לרגל) המונית הביאה כבוד
רב לרמלאים וגם הכנסה יפה מנדבת עולי־הרגל ומקניותיהם
בשוקי רמלה.
התקנאו תושבי העיר הסמוכה לוד קינאה עזה בהצלחתם של
שכניהם, ויום אחד, לאחר ששבו לביתם כועסים וזועמים מן
החגיגה, כינסו אספה רבתי כדי להשיב לעירם העתיקה את
כבודה.
הדיונים היו סוערים, וההחלטה שהתגבשה היתה: לגנוב את
״המיגרל הלבן״ והקבר הקדוש מאתרם ברמלה ולהעבירם ללוד.
צהלו הלודאים ושמחו בגבורתם כי רבה, אך כאשר החלו
להרהר בשאלה, כיצד יגנבו ויעבירו את המיגדל הגדול לעירם,
נפלה רוחם. לבסוף הוחלט לפנות לשייח׳ זקן וקדוש, ששמו יצא
לתהילה בכל הארץ כיועץ חכם ומחולל מעשי־פלאים.
בו ביום יצאה מישלחת בחיפזון אל מקום־מגוריו.
שמע השייח׳ את הבקשה המוזרה, מולל את שפמו והציץ
מזווית־העין כמבקשים הנלהבים, ואחר אמר :״יש עימדי פיתרון
לבעייתכם, אולם בתמורה עליכם לשקול לידי 100 מטבעות־זהב״.
ערכו
השליחים מגבית בעיר, והשלישו את הזהב לידי חשייח׳.
אז הוציא ממחסנו כמה שקים ובהם חבלים, ואמר :״אלה הם
חבלי־קסם. בחרו לכם את החזקים באנשי־העיר, והתגנבו בלילה
חשוך אל המיגדל הלבן, קישרוהו בחבלי־הקסם ומישכוהו
לעירכם״.
שמחו הלודאים ולא ידעו, כי הערים עליהם השייח׳ ומסר
בידיהם חבלי־גומי.
בלילה התגנבו גיבורי־לוד אל המיגדל, קשרוהו בעבותות
הגומי והחלו למשכו אחריהם. בעלטה ראו, כי החבלים נמתחים,
והם מתקדמים לעבר עירם. הם משכו בכל כוחם, ועם שחר הגיעו
סמוך למבואות־לוד. אז יצאו לקראתם אנשי־העיר בתופים
ובמחולות. הגיבורים קראו לעברם בשימחה :״ג׳אמע אביאד
ביתקרב המיסגר הלבן מתקרב.
והנה בו ברגע הגיעו החבלים לשיא מתיחתם, ופקעו. נפלו כל
הגיבורים המושכים בהם אפיים ארצה, וכאשר נשאו עיניהם
דרומה, ראו כי המיגדל הלבן מתנשא אל־על במקומו הקבוע
ברמלה.
היתה הבושה גדולה ושנים רבות לאחר־מכן, כאשר רצו בני-
רמלה להקניט את תושבי־לור, נהגו לקרוא לעברם :״ג׳אמע
אביאד ביתקרב״ *-המיסגד הלבן מתיירב.
עד כאן הסיפור. הוא אחד ממאות סיפורים גדולים וקטנים
בספר דמוי־אלבום, בעל שני כרכים, הקרוי אנדה של ם ק ,01 מאת
אריה יצחקי, היסטוריון, איש פולקלור, מדריך־סיירים.
אני מבדיל בין אהבת־הארץ ובין תעמולה לאומנית המתחפשת
כאהבת־הארץ. ההבדל הוא ברור: מי שאוהב את הארץ באמת
אוהב אותה על כל תקופותיה, על שלל תרבויותיה ועמיה
ודתותיה באלפי השנים. התעמולה הלאומנית — נוסח גאולה
כהן — מוחקת את כל העמים והתרבויות והדתות, ומשאירה רק
את התקופה הישראלית, הקצרה יחסית. היא מבקשת להשכיח כל
מה שהיה קודם לכן, ולאחר מכן, וגם מה שהיה באותו הזמן
בחלקים אחרים של הארץ שאליה לא הגיעו הישראלים מעולם.
(כמו עזה, למשל).
אריה יצחקי שייך לסוג הראשון. הוא ליקט סיפורים ואגדות
מכל התקופות, קשר אותם לאתרים מכל התקופות ולגיבורים
מכל התקופות. האגדות על שהותו של הנביא מוחמר בארץ
מופיעות ליד האגדות על דויד המלך(כל אחד משניהם הסתתר
במערה מפני רודפיו, ואלוהים שלח את העכביש כדי שיסתיר
בקוריו את הכניסה).
האגדות יפות, מסופרות בחן, ומלוות בתצלומים ציבעוניים
מרהיבים של נוף הארץ, אתריה ההיסטוריים, החי והצומח בה. גם
מתנה נהדרת לבר־מיצווה.
אגב, הפולקלור אינו נפסק. כל תקופה מוסיפה לו חוליה
חדשה.
יתכן שבעתיד יוסיפו לסיפורים על המילחמות בין רמלה ולוד
את הסיפור הבא שסיפר לי מנהיג פלסטיני(ושכבר סיפרתיו כאן
פעם, כמדומני):
במחנודפליטים בירדן יושבים שני זקנים, אחד פליט מרמלה
ואחד פליט מלוד.
סיפר הפליט מרמלה לחברו :״שמעת? היתה קטטה גדולה בין
היהודים מרמלה והיהודים מלוד״.
״ומי ניצח?״ שאל הפליט מלוד.
״היהודים מרמלה, כמובן!״ אמר חברו בתרועת־ניצחון.

*ו די אבנר

הייתי צריך לטוס למילאנו. היה לי לוח־זמנים קפדני. הייתי
צריך להגיע בשעה זו וזו, המתינו לי בנמל־התעופה בשעה זו וזו,
הייתי צריך להופיע באסיפה בשעה זו וזו.
איפה!
מצטערים, אמרו לי בנמל־התעופה ברומא. יש עיצומים. הטיסה
המסויימת הזאת גוטלה.
מה לעשות? חיוך. יתכן שתהיה טיסה אחרת. בעוד שעה, בסן״
הכל.
איש לא התרגש. הכל המתינו בסבלנות. באמת היתה טיסה.
הגעתי באיחור, המתינו לי, האסיפה התחילה באיחור, וזה לא
הפתיע איש. יש עיצומים.
למחרת היום הייתי צריך לטוס ממילאנו לרומא, ולנסוע
ברכבת מרומא לנאפולי. שוב: הכל מתואם, היו צריכים להמתין לי
פה ושם, נקבעו פגישות ואסיפה. יופי.
קמתי ב־ 6בבוקר, כדי להגיע בעוד מועד לנמל־התעופה של
מילאנו. יש עיצומים, אמר הפקיד. הטיסה בוטלה. אבל יש טיסה
בעוד שעה. אין בעייה.
ישבתי וחיכיתי, כמו כולם. איש לא התרגש. יש עיצומים.
תחנת־הרכבת של רומא היא בניין מרשים. פאר הבנייה הפא-
שיסטית, יצירתו של בניטו מוסוליני. על מוסוליני נאמר בשעתו
שאולי עשה פה ושם כמה דברים לא־טובים, אבל הוא ייבש את
הביצות הפונסיות וגרם לכך שהרכבות האיטלקיות מדייקות. שני
הדברים נראו עד אז כבלתי־אפשריים.
ראיתי כמה שרידים של הביצות הפונטיות. הן עוד לא נעלמו
לגמרי. אבל הרכבת הולכת בזמן.
כלומר, כשאין שביתה איטלקית. ובאותו יום היתה.
הגעתי בזמן לתחנה הגדולה (״טרמיני״ ,בפי האיטלקים),
חיפשתי את הרכבת שלי בלוח־הזמנים של הרכבות היוצאות. ואין.
ניאנטה. מאפיש.
יש לפונטה־באסו(איפה זה?) .יש לוונציה. אין לנאפולי.
פניתי ללישכת־המודיעין. עמדו לפני כ־ 50 איש ואשה, חייל
ומלח, שכולם רצו לדעת איר להגיע למחוזות־חפצם. הם חיכו
בתור בסבלנות.
בחורה נחמדה מאוד חייכה אלי. אין בעיות. בעוד שעה יודיעו
ברמקול אם יש רכבת לנאפולי. אם לא, יהיה אוטובוס.
עמדתי, כמו האחרים. בסבלנות.
כעבור שעה לא היתה הודעה ברמקול. וגם לא כל סימן אחר
שקורה משהו.
ואז פשטה מפה לאוזן שמועה: עומדת להגיע הרכבת מפאריס,
וזו תמשיך בדרכה לנאפולי. כשהגיעה, הסתערנו עליה. כישראלי
מנוסה נכנסתי ראשון ותפסתי מקום. תוך דקות התמלאו כל

שביתה איטלקית
קשה להאמץ, אבל האיטלקים אינם יודעים מה זה ״שביתה
איטלקית״.
כלומר, אין הם מכירים את המונח. את השיטה עצמה הם
מכירים היטב. אי־אפשר לברוח ממנה.

המיגדל

המקומות, וגם כל המעברים. אבל איש לא היה בטוח שהרכבת אכן
תצא לדרכה. אחרי הכל, יש עיצומים. לא יודעים מי מחליט, איך
מחליטים, על סמך מה מחליטים.
עובדי איטליה מואסים בהסתדרויות־העובדים מכל הסוגים —
קומוניסטיות, סוציאליסטיות, נוצריות. את השביתות עורכות
״ועדות בסיס״ ,מין ועדי״עובדים פראיים.
ישבנו רבע שעה. חצי שעה. הרכבת לא זזה.
ופתאום, כמו שאמר פעם איטלקי אחד, אף־על־פי־כן נוע תנוע.
הרכבת התחילה לזוז, תחילה באיטיות של צב, אחר״כך במהירות
גוברת. בראבו! נוסעים!
הגעתי לנאפולי באיחור של שלוש שעות, אבל איחרתי לאסיפה
רק בשעה אחת. ובנאפולי שעה זה לא כלום.
(סיפרו לי שהוגה־דיעות צרפתי אמר על נאפולי שזוהי ״העיר
האפריקאית היחידה שאין בה רובע אירופי.״)
הבעייה היתה איר לחזור. למחרת היום הייתי צריך לטוס
מרומא לארץ, ולכן היה עלי לחזור עוד באותו ערב לרומא.
״לרומא?״ אמר לי אחד המארחים ,״אי־אפשר. יש עיצומים. אין
רכבות. בוא איתנו, נאכל טוב, תישן אצלנו, ומחר בבוקר נראה״.
אולי יש אוטובוסים? לא, אין אוטובוסים בשעה כזאת.
ואז נמצאה הגאולה בדמותו של איש אחד חסון, טיפוס של
פועל בעל־הכרה. קראו לו. הסתבר שהוא פועל־רכבת, אחד ממנהיגי
השביתה.
הוא לקח אותי במכוניתו לתחנת־הרכבת, עבר את כל המחסומים
והביא אותי במכונית עד לרחבת הרציפים. אחר־כך דיבר
עם פלוני ודיבר עם אלמוני, וחזר כשחיוך רחב על פניו. יש. רכבת
אחת תצא בערב לרומא, לא יודעים בדיוק מתי.
מיהרתי ותפסתי בה מקום. היא היתה כמעט ריקה.
ישבתי וחיכיתי. פתאום קראו בשמי. מארחיי חזרו אליי, כשבידיהם
שקית גדולה ובה.אוכל ומשקאות וכל טוב, כדי שיהיה לי
מה לאכול בדרך.
אין בעיות. הגעתי לרומא אחרי חצות. האנשים שחיכו לי לא
התרגשו. יש עיצומים.
אמרתי להם שאצלנו קוראים לזה ״שביתה איטלקית״.
״מה, באמת?״ תמהו.

בר־כוכבא? מי זה?
ניסיתי להסביר לקהל בנאפולי מדוע דרוש שלום בין ישראל
והפלסטינים.
אמרתי :״יש אנשים שהיו מעדיפים לעשות שלום בץ ישראל
׳ ואיטליה. אבל למרבה הצער אין מילחמה בין ישראל ואיטליה.
המילחמה האחרונה בינינו היתה לפני 1850 שנים״.
דיברתי באנגלית, והמתרגם תמה :״לפני כמה שנים?״ חזרתי
על דבריי, והוא תירגם.
ראיתי שגם הקהל אינו יודע על מה אני מדבר. לא היתה לי
ברירה אלא להסביר: לפני 1850 שנים מרד עם־ישראל, בהנהגת
שימעון בר־כוכבא, ברומאים, והדבר הביא לחיסול השרידים האחרונים
של ממלכתיות יהודית בארץ.
״מה אפשר לעשות,״ סיכמתי .״יש לנו מילחמה עם הפלסטינים,
לא עם האיטלקים. לכן אנחנו צריכים לעשות שלום עם הפלסטינים,
ולא עם האיטלקים. לכן אנחנו צריכים לנהל משא־ומתן עם
ההנהגה הפלסטינית, ולא עם ממשלת־איטליה״.

אלוהים והשטן
היתה לי אסיפה בעיירה קטנה בשם צ׳יטה־די-קאסטלו, בין
גבעות אומבריה. מקום שקט, קהל סימפאטי. בשורה הראשונה
ישבו כמה כמרים, המתעניינים במיוחד בארץ־הקודש.
עניתי על שאלות. אחד הכמרים ביקש לדעת לאיזה כיוון פוגה
העם בישראל. לקראת יתר־לאומנות או לקראת שלום?
נכנסה בי רוח״שטות ואמרתי :״אילו הייתי רתי, הייתי אומר
שברגע זה נאבקים אלוהים והשטן על נישמתה של ישראל. אני
מקווה שאלוהים ינצח״.
לכמרים היה חוש־הומור. הם חייכו.

לעזאזל המכונית!
סיפר לי קלוד לנצמן, יוצר סרט־הענק ש1אה:
כשהתחילו מהומות הסטודנטים במאי 1968 בפאריס, התחילו
הצעירים לשרוף מכוניות.
היתה לי מכונית גדולה ויפה. בכל ערב הייתי נוסע למקום
רחוק, כדי להחביא שם את המכונית ולהצילה מידי הסטודנטים.
בינתיים נמשכה ההתקוממות. שמעתי מה אומרים הסטודנטים
על המכוניות הפרטיות, על החברה הרכושנית, על התנוונות
החיים. רוח ההתקוממות הדביקה גם אותי. נסחפתי בהתלהבות
הכללית.
באחד הערבים, כשהתכוננתי שוב להביא את המכונית לפינה
רחוקה, נשבר לי פתאום. קראתי לעצמי :״לעזאזל המכונית! אם
הם רוצים לשרוף אותה, שישרפו אותה! יש בחיים דברים יותר
חשובים: אני לא עבד למכונית!״
סיכם לנצמן, כשסיפר לי זאת. :היום כבר קשה להבין את זה.
אבל כך הרגשתי באותו הרגע!״
אני נזכר בדברים, כאשר אני רואה כיום את בעלי־החנויות
בעזה.
אמר לי אחד מהם :״ביום הראשון עמדתי ליד החנות הסגורה
ופתחתי אותה ברגע שראיתי את החיילים מתקרבים. ביום השני
פתחתי קצת, וסגרתי ברגע שהחיילים עברו. ביום השלישי אמרתי
לעצמי: לעזאזל! שיעשו מה שהם רוצים! שישברו את הדלת!
שירתכו את המנעול! לא הלכתי לשם!״
סיפור זה עוזר לי להבין את גישתם של הסוחרים בגדה
וברצועה, הסוגרים את חנויותיהם.

1- 1 3

מרכז איר\ון הסופרים בארצות־הבוית
למפיץ הקומוניקאטים של השב״נ -

הסן הנסתר
של אן
עסקדספרותי מגד(עם המשורר שלמה טנאי)
,האם הם נוציעיס לחייל !(,להיהרג?״
* *£הרון מגד הוא גאון. אולי לא
\ 1כסופר, אך בוודאי כעסקן ספרותי.
במשך שנים שלט מגד בסניף הישראלי
של פא״ן(מתחרז עם חן) ,אגודה
עולמית של סופרים. הוא׳ עשה בו
כבתוך שלו, נסע בשמו ברחבי העולם,
חילק הנאות ויצר קשרים.
עכשיו ירדו עליו שתי מכות בעת
ובעונה אחת:
המשורר אלן גינזברג בא כדי לחקור
את פעולת פא־ן בארץ, מתוך חשש
חמור שהסניף המקומי מועל בתפקידו
ומשמש, למעשה, כסוכנות־תעמולה
של ממשלת־ישראל.
ובתוך ציבור־הסופרים קמה לו
התנגדות, על רקע תביעתם של אחרים
ליהנות גם הם משפע הנסיעות ושאר
ההנאות הכרוכות בתפקיד.

נות הפוליטיים התקיפים, היתה דיסקרטית.
הסניף
האמריקאי של פא־ן, החשוב
ביותר בעולם, היה מודאג ממה שקורה
בארץ. הוא קיבל דיווחים על דיכוי
חופש־הדיבור בשטחים הכבושים, על
מעצר וגירוש סופרים, על צנזורה
וגניזת ספרים.
כאשר התקשר הסניף האמריקאי עם
הסניף המקומי — קרי: אהרון מגד —
וביקש ממנו לברר את ההאשמות, שלח
לו מגד קומוניקאטים של שתתי-
הביטחון. הסופרים שנאסרו ו/או גורשו
הם ״מסיתים״ ,״טרוריסטים״ ,״אנשי
אש״ף״ וכיוצא־בזה.
זה גרם לאמריקאים לתמוה על טיבו
של הסניף המקומי. פא״ן אינו אירגון
שתפקידו הוא להעביר קומוניקאטים
של המישטרה הפוליטית החשאית
להצדקת דיכוי סופרים. כאשר נמסר כי
גינזברג עומד לנסוע לישראל, ביקשו
ממנו לבדוק בצורה שקטה מה קורה
כאן, לעזאזל.
גינזברג בא, בדק וחקר. את מימצאיו
הודעות השג״ב
לידוותו של גינזברג, המשורר
בעל השם הבינלאומי והעקרו

€6111£1ח 0 1 6 1 1 0 3
.וססי

;•< 01י 660 / 0 :ז 2 ( 334י <2

5א^ 9, 1ץ י1.צז
811׳{46א מ. ^ 6300 יז1״ן 26 511*601
63457״ז 61
151*3 0 1

>ג 6 6 ]?3 1 0־# 4111״•מתססססס טסץ ׳*תו 11־ו״ו תז 1 3
*ן 1 6ו ח 1 3מ 11

0 5ק 6 0מ 1ץ 41
או 3 0 1 1 0 0 5טס 5 0 0 5וז 3ץ 1 3ס טסץ 1 6 3 1
4 1 1 6 5 0 5 811401-5 ,ין״ו 1ז־ז 6 ^3ז 011 ^ 111 4 3 1 4 0

1-ק ^1 .ז.1נ 0 1ע14>.ז -111 ץ א.1ט .1 3 1ץ-6 1 0 0 1 3 .11ז 1 0ז..11111., 1
1:1 3 4 1 0 0

ססע 1 0 2 -1 5־ ?0 1

המיכתב של פא״ן האמריקאי למגד
הספרים הוחרמו ונשרפו

מ ר כז פא׳־ובישראל

ירוהוליס * ,9468ד ״ י ג שסרייזו יזיז 19 הל נ 8יינ 141.ז 5

גס הסוחר
מוונציה

התשובה של מגד לפא״ן האמריקאי
,אני מצרף את המידע שקיבלנו מהמינהל האזרחי...״

יעביר לסניף האמריקאי. יש להניח
שיהיה זה דו״ח קטלני, שיגרום למשבר
בין סניף פא״ן הישראלי ולאירגון
העולמי — ואולי אף לגירוש הסניף
הישראלי מהאירגון.
השם פא״ן הוא ראשי־התיבות של
המילים? 0£15 , $5 157$,
$ז £ 0 0א, ובעברית :״משוררים,
מסאים, סופרים״ .זהו מישחק מילים, כי
ראשי־התיבות האנגליים מצטרפים
למילה ״פאן״ ,עט. האירגון מאגד
בתוכו אנשי־עט ששמו להם למטרה
לשמור על חופש־הביטוי בעולם כולו.
בארצות רבות זהו הגוף היחידי
המאגד בתוכו את אנשי־העט, והדואג
לאינטרסים שלהם. בארץ קיימת ״אגודת
הסופרים״ ,אגודה מיקצועית המאגדת
בתוכה רק כותבי־עברית. סופר או
משורר בשפה זרה — ערבית, למשל
— אינו יכול להיות חבר באגודה.
מכאן חשיבותו של פא״ן בארץ, כי
האגודה הזאת יכולה לקלוט את הכותבים
בכל השפות.
מרכז פא״ן נמצא בלונדון. בניו־יורק
פועל סניף חזק, וכך גם בארצות סקנדינביה.
אך בארץ מונה הסניף 145
חברים בלבד, המשלמים מס״חבר שנתי
בסך 15 שקל.
לכאורה היו אלה צריכים להיות
הסיפרים והמשוררים בעלי התודעה
הציבורית החזקה ביותר, הלוחמים הפעילים
ביותר למען חופש־הביטוי. למעשה
המצב כמעט הפוך.
ניסים קלדרון, מרצה לספרות
באוניברסיטת תל־אביב :״סניף פא״ן
בישראל נראה כמו גוף בטלני, לא-
מעניין. ביזבוז־זמן. הגוף הזה הוא גוף
חסר־שיניים לחלוטין.״
הסופר עמום קינן :״זה מעניין אותי
בערך כמו שמעניין אותי אירנון יוצא׳
צ׳נסטוחוב בישראל. אין לי שום התנגדות
לזה, אך אין לי בזה שום עניין.״
הסופר יורם קניוק, שהוא חבר פאי
פא״ן
וממנהיגי המרד בו :״הייתי בפגישהז של
פא״ן. מבין 15 איש שנכחו שם, היכרתי
רק שלושה, ואי־אפשר להגיד עלי
שאני לא מכיר סופרים או משוררים
ישראליים. במקומות רבים בעולם פא״ן
הוא באמת האירגון הפעיל והדומיננטי.
כאן זה לא כך. כל השנים ניהלה את
פא״ן קבוצה אחת. צריך להכניס סדר
חדש באירגון. לפא״ן יכול להיות תפקיד
חשוב. הוא יכול לההפך לגוף
המרכזי של הסופרים. הנושא העיקרי
שהוא צריך לטפל בו הוא המאבק נגד
השתקה, צנזורה, הגליית סופרים, ריתוק
סופרים ומניעת חופש הביטוי
והיצירה. את כל אלה פא־ן הישראלי
אינו עושה!״

^ דוגמה:
) ב־ 9במאי 1985 שלחה המנהלת
המיבצעית של מרכז פא־ן האמריקאי,
קארן קנרלי, מיכתב למר אהרון מגד,

רחוב רופרט (צייד להיות רופין) ,26
תל־אביב. היא ביקשה לדעת מה גורלם
של אנשי־עט פלסטיניים שנעצרו, כמו
המרי פרג׳ ,לשעבר עורך כתב־העת
אל־שיראע, שנעצר שמונה פעמים וש־הועמד
שוב למישפט. כמה מספריו
הוחרמו ונשרפו על־ידי השילטונות
הצבאיים.
היא גם התעניינה בגורלם של רד־וואך
אבו־עיאש וסמי מוחמר סלים אל-
כילאני, שנעצרו גם הם.
מתוך הנחה שסניף פא״ן בארץ
מטפל באנשים כאלה, ביקש המרכז
האמריקא; לדעת אלו פעולות ננקטו
על־ידו, ומה היו התוצאות.
התשובה באה ב־ 18 ביולי , 1985
במיכתב הכתוב בכתב־יד, בחתימת
״אהרון מגד, נשיא״ .וזה הנוסח :״אני
מצרף את המידע שקיבלנו עכשיו
מהמינהל האזרחי של השטחים המוחזקים
בקשר לאנשים שהוזכרו במיכ־תבן־
.מידע זה אושר על־ידי מקורות
אחרים. לכן אינני סבור שאנחנו יכולים

נגרם הוצאו ״על־פי תקנות״ההגנה
לשעת־חירום משנת , 1945 המופעלים
ביהודה ושומרון (כך!) בהתאם לחוק
הירדני. הם יכלו לפנות לבית־המישפט
העליון, אך לא עשו זאת״.
במיכתבו הדגיש מגד מישפט אחרון
זה. הוא לא ציין מה הם ״המקורות
האחרים״.
מכיוון שהאמריקאים לא פנו אל
השב״כ, אלא אל גוף שלפי דעתם היה
צריך להילחם בדיוק בתופעות כאלה,
נוצר בהדרגה הרושם בניו־יורק שמשהו
מאוד־מאוד יסודי אינו בסדר בסניף
הישראלי.
מה גם שבמשך הזמן שלח מגד
לאמריקאים דפי־מידע שעל פיהם
פועל סניף פא*ן במרץ נגד הצנזורה
בשטחים הכבושים, מקיים מגע הדוק
עם הסופרים הפלסטיניים, עורך מיפי
גשים חשובים, וכר.
יתכן כי הסוד טמון בהחלטות
שקיבל מרכז פא״ן בישראל עוד במארס
,1982 ובהן פנייה לכנסת להורות

סופר עוז
,אי[ לסופרים הפלסטיניים מק1ם בפא״ן הישראלי!״
— או צריכים — לנקוט פעולה נגד
הצווים.״
ה״מידע״ היה דף באנגלית מטעם
המימשל הצבאי או השב״ב (אין ציון
מקור) ,ובו נאמר כי חמדי פרג׳ הוא חבר
בכיר בחזית העממית של ג׳ורג׳ חבש,
רדוואן אבו־עיאש הוא ״חבר פעיל
באש״ף בגדה המערבית״ וסמי כילאני
״ידוע כחבר פעיל של החזית הדמוקרטית
של נאיף חוותמה.״ הצווים

למינהל האזרחי לבטל את הצווים
האוסרים על הפצת ספרים בגדה וברצועה
,״פרט לאלה שיוכח כי יש בהם
איבה גזענית או לאומנית, או הסתה
למעשי־אלימות גזעניים או לאומניים.״
מכיוון
שהמימשל הצבאי טוען שכל
אלפי הספרים שנאסרו — וביניהם
המחזה הסוחר מוונציה של ויליאם
שקספיר — נאסרו בגלל הסיבות

1ורח בשקט שליח לאוץ, נד דבור מדוע הבו הסניף המקומי
בינתיים מתקוטטים עסקני־הסונוים נאן ער כיבודים ונסיעות
האלה לדיוק, הרי זה למעשה הסכמה
מטעם פא״ן לאיסור ספרות, שירה
וסיפרי־לימוד, סיפרי עיון ומחקר.

^ ;,האס הס
^ קדו שיסד
^ ל זד! אינו מפליא כל כך, כי רק
^ באחרונה הספיק אהרון מגד לפרסם
ברבים את דיעותיו הפוליטיות,
הנשמעות כמו ריעות האגף הניצי
במיפלגת־העבודה. במיכתב להארץ
התנגד מגד לעצומה שעליה חתמו 43
סופרים בעניין. המהומות האחרונות
יי בשטחים״.אחרי שהחשיד אותם בכך שחתמו
.מתוך שיגרה או הרגל-והרצון להימצא
בחברה טובה,״ קבע מגד כי הצבא
נתן הוראות לחיילים שלא לפתוח־באש
חיה אלא כשיש סכנת־נפשות לחיילים
המותקפים על־ידי. המון מתפרע״.
י(אחרי פירסום מיכתב זה נהרגו יותר
מ־ 20 פלסטינים נוספים).
מלגלג מגד. :האם הם (החותמים)

ע׳אסן עבדאללה, סופר מבית־חני־נח.
:פעם הזמין אותנו פא־ן לסמינר.
אבל ההזמנה הועברה אלינו דרך אהרון
מגד, ולא דרו המרכז בלונדון. סירבנו
להזמנה, כי ראינו בה למעשה הכרה
בסיפוח השטחים הכבושים למדינת־ישראל.
רצינו להראות שאנו לא
שייכים למרכז הישראלי, שאנו עצמאים.
אילו היה פא״ן רציני בהזמנה שלו,
הוא היה צייר לפנות לאירנון הסופרים
הפלסטינים בירושלים. פא־ן העביר את
ההזמנה באופן אישי, ולא כאירגון.
נציגי פא־ן אף פעם לא הגיעו אלינו,
לא באו לבקר ולא לשאול על הבעיות
שאנחנו נתקלים בהן בפירסומים שלנו.
מגד האשים אותנו שאנחנו טרוריסטים,
פעילים פוליטיים ולא אירגון־סופרים.
אילו היה נאמן לתפקידו כנציג
האירגון הבינלאומי, הוא היה צריך
לבוא בעצמו ולשאול על האנשים
שנעצרו או שגורשו, ולא לשאול מה
הצבא אומר עלינו״.
תישעה עיתונאים פלסטיניים, שלושה
סופרים וזמר אחד נעצרו מעצר

ראלי לא אירגן את הכנס הזה.
בקרוב הוא עלול למצוא את עצמו
מוחרם ומנודה רישמית על־ידי פא״ן
האמריקאי, ואולי על־ידי כל סניפי

פא־יבעולם• — סופגות
גסיעות
ך 1א זה מדאיג את ראשי פא״ן
/בארץ. יש להם בעיות בוערות
מאוד — אר מסוג אחר לגמרי.
אחרי כהונה של שבע שנים, גברה
האופוזיציה לאהרון מגד. היה נדמה
לחברים כי הוא מחזיק בידו את כל
ההשפעה באירגון. מכיוון שפא״ו שולח

אנשים לכל מיני קונגרסים מפתים
בעולם, וראשי פא״ן גם יכולים לקשור
קשרים העוזרים לתרגום יצירותיהם
בעולם, הרי זה עסק כדאי.
ההתקוממות כפא״ו פרצה אחרי
חזרתה ארצה של מישלחת של חמישה
חברים, שנסעה לכינוס בשוודיה במאי
.1987 מבין החמישה, שלושה היו חברי
הוועד של פא־ן: אהרון מגד עמליה
כהנא-כרמון ומשה דור. במשך כל
השנים היתה השיטה שהוועד בוחר
בנציגים שיסעו. בזה היו עסוקים אנשי

הוועד.
פא־ן הישראלי הפך חוג מצומצם,
סגור, שאינו פותח שורותיו. חנוך בר־טוב
ממנהיגי המרד. :המועדון הזה
סגור לפני אנשים חדשים. חלק מחברי
פא־ן — הקשר בינם לבין כתיבה הוא
מיקרי בלבד״.
כך שימש חיים תורן כמזכיר־כבוד
של פא״ן במשך 28 שנים. ב־ 15 השנים
האחרונות היה המישרד בביתו. .לא
הגיעו לנו פרחים, אך גם לא הגיע לנו
שיזרקו עלינו אבנים,״ אמר תורן,

יייייי

סופר קניוק
.פא״ן הפך לסוכנות־נסישתר

משורר גינזברג
שליחנת דיסקרטית
מציעים להם(לחיילים) להיהרג, ובלבד
שלא יפגעו בהם?...האם הם נמנים עם
כת של פאציפיסטים־קדושים שסיסמתם
היא: אמות — ואת אויבי לא
אמית?״
באותה נימה ליגלג מגד גם על
הדרישה להפסיק את אמצעי־הענישה.
.הרשאי מי שלא חתם (על העצומה)
לשאול שמא צפון בו משהו נסתר, רחוק
מהשגתו, או שעליו להבין אותו כפשוטו?״
קשה
היה לצפות לכר שסופרים
פלסטיניים ישתפו בהתלהבות פעולה
עם אדם בעל ריעות כאלה, שגם הרב
משה לווינגר יכול היה לחתום עליהן.
ואכן, בדין־וחשבון על פעולות פא״ן
ציין מגד כי הסופרים הפלסטיניים,
תושבי השטחים הכבושים, אינם מעוג־יינים
בקשרים עם פא״ן הישראלי.

מינהלי, שישה סופרים ועיתונאים
גורשו, עיתונאי אחד נהרג. ארבעה עיתונים
נסגרו ונאסרו לפירסום. הפצתם
של שלושה אחרים הותרה רק בירושלים.
עמוס
עוז, שהוא חבר פא״ן, ושאף
הופיע בקונגרס גדול של האירגון
בארצות־הברית. :עזבתי את אגודת־הסופרים
ב־ ,1972 משום שהאגודה אינה
מקבלת לשורותיה סופרים כותבי־ערבית.
הצטרפתי לפא״ן, היות ולשם
רשאי להצטרף כל כותב בכל שפה. אני
מתנגד לסיפוח הגדה המערבית, ועל כן
אין לסופרים פלסטיניים מקום בפא״ן
הישראלי. מקומם בפא״ן הפלסטיני״.
בשבוע שעבר נערך במועדון צוותא
בתל״אביב כנס של סופרים ויוצרים
ישראליים ופלסטיניים נגד מעשי־הדיכוי
בשטחים הכבושים. פא״ן היש

עיתונאים וסופרים סלסטיניים במעצר מינהלי(ברזה ועצומה)
.וגם הסוחר סחנציה!״

״המאבק מתמקד בנסיעות. הם חושבים
שאם ייבחרו לוועד, מיד הם יתחילו
לנסוע לקונגרסים״.
בייחוד התרגזה על המצב הזה אנו־דת־הסופרים.
היא תבעה ששלושה
חברים מטעמה ייכללו בוועד של פא־ן.
על רקע מאבקי־הכוח האלה פוזר הוועד
בתחילת חודש דצמבר — 1987 בדיוק
כשהתחילה ההתקוממות הפלסטינית,
אבל בלי כל קשר איתה. מגד התפטר
או התפוטר.
השבוע נערכו בפא״ן בחירות לוועד
חדש. בין 38 המועמדים היו גם כל
חברי הוועד הקודם, מלבד אהרון מגד.
שלושה מהם — משה דור, א.ב. יפה
וחיים תורן — נבחרו גם לוועד החדש.
שלמה אביו, שהיה חבר במישלחת
החמישה לשוודיה, ראה כי טוב, וכעת
גם הוא חבר־ועד. לתאוות־הנסיעות אין
גבולות. ה.מהפך״ בפא-ן רחוק מלהיות
מהפך.
עכשיו נטוש הקרב על עמדת־המפתח,
המאפשרת נסיעות לקונגרסים
ויצירת קשרים עם יוצרים ומרלים
בעולם.
.פא״ן הפך במשך השנים לסוכנות־נסיעות,״
סיכם את המצב יורם קניוק,
חבר הוועד החדש•.יוסי עידלזד ₪

גזענים שואדם ואמרקא״ס מפיקים במימון
של דחם־אפויקה סוט־תעמורה נגד אנגולה
חעהרב האדום
**ישהו שמע על אירגון בשם
1*4אינטתשיתאל פריחם פאווד׳׳־

באמריקה, באנגליה, בדרום־אפרי־קה
ובישראל יש רבים ששמעו עליו.
האירגון שמרכזו בוושינגטון, פתח
סניפים בלונדון, ביוהנסבורג ובתל־אביב.
היושב־ראש הבינלאומי שלו הוא
ג׳ק אברמוף, שהיה יושב־ראש צעירי
המיפלגה הרפובליקאית, והמקורב
לנשיא רונלד רגן. הוא מונה על־ידי
רגן לכהן בחבר־הנאמנים של המועצה
למדיניות לאומית, וכן במועצת-
המנהלים של המועצה האמריקאית
לזכר השואה. גוף זה, בראשות עסקך
השואה אלי ויזל, ניזון מתקציבים
פדרליים וצריו להקים מעין ד־ושם
באמריקה.
אירגון־החופש־הבינלאומי של אבר־מוף
נתמך גם על־ידי הסנטור השמרן
מדרום־קרוליינה, ג׳סי הלמס, שקרא
במאמר־פתיחה בביטאון האירגון,
שיצא באחרונה, למנוע מישראל נסיגה
מן השטחים, שכן בלעדיהם צפויה
סכנה לביטחונה, ואז לא תהיה יעילה
כבעלת־ברית לאמריקאים.
בדפי־ההסברה של האירגון, שבהם
מצויץ כי יש לו סניף בתל־אביב, אין
פרטים נוספים עליו.

1111£1-1131101131

?01111)1311011

? 0ה 1£0£3 * 1 0־ן 3 0 4 0

£ 8101x31* 11 1$ 10 41£י1!1£ ? 0 0 0 4 3 1 1 0 0 3£
0 4 ׳1£€8ו 01ס 3ז י£ 1וסס 6ין 0££58 0 / 0רוק
01481 ! 011 0 1 4 4ז111

11<4 €מ £ 131100 1ק 0
1161
1£108ג 1סזנן £88 410־! 10 3 4 4
1414416 ? 351, 3 ! £81011101*0ס&ז? 0
!0 !0 0 3114ץ £| 1810118־ 136131 3 0 )1 1׳}>*

ג,פרי פאנדין, האחראי להסברה
באירגון, אמר לי כי נציג האירגון
בישראל הוא גיל סמסונוב, יושב־ראש
אירגון־הסטודנטים של תנועת החרות.
סמסונוב הופיע באחרונה, עם עוד
שני נציגים מישראל, בתוכנית נ״טל״ן
של טד קופל.
הברית בץ ראש צעירי־חרות לשמרנים
האמריקאים אינה דבר חדש. לפני
כמה שנים דובר על הברית בין מי
שהיה אז חבר־כנסת ויושב ראש צעירי־
- 1 6ייי — יייייי -י— — י -

דום. גם זהו גוף של אנשי־ימין, כמובן.
אך אין קשר.
הוא לא היה יכול להסביר מדוע
הגוף האמריקאי מאמין שהוא עומד
בראש הסניף הישראלי שלו.
סמסונוב. :אין לי כל עניין להתעסק
בדרום־אפריקה. לי מספיקות הבעיות
של ישראל!׳
אברמוף הוא, כנראה, איש רב־פעלים.
ניו־יורק ט״סס פירסם לא
מכבר כתבה על סרט שמפיק אברמוף

מישטוה
רצח

לא־לאומו
דמישטרה היו דרושים
חודשיים כדי להבין
מה שהיה מובן יום
אחרי הרצח האכזרי
יזסי עיך דזד ₪

בנאמיביה, הכבושה בידי דרום־
אפריקה. פאנדין אמר כי אברמוף מפיק
את הסרט כאדם פרטי, וכי האירגון
אינו קשור להפקה.
לפי ניו־יורק ם״מס מופק הסרט
בסיוע תקציבי של ממשלת דרום־
אפריקה, המספקת ציוד צבאי, מטוסים,
טנקים וחיילים להפקה, ללא תמורה.
רונוו1ר1 ההדום
חרות, מיכאל קליינר, עם ג׳סי הלמס.
סמסונוב הכחיש השבוע כל קשר
עם הגוף הזה. אומנם הוא מקבל את
פירסומיו, אך בזה מתמצה הקשר.
יתכן שהטעות נוצרה — כך טען
— מפני שהוא הקים גוף ששמו דומה
מאוד: אינטרנשיונאל פורום פור פרי־

בבזרעגז

שם הסרט הוא עקרב אדום, והוא
מתאר מרגל סובייטי (שאותו משחק
השחקן דולף לאנגרין) .הסרט מתאר
את חייו של ג׳ונאס סאבימבי, מפקד
צבא פרטי פרדמערבי, הנתמך על״ידי
דרום־אפריקה והפועל נגד ממשלת
אנגולה. הצבא של סאבימבי קיבל סיוע
כספי בסף 15 מיליון דולר מארצות־הברית.
ניו־יורק
ט״ם ס תוקף בכתבה את
העובדה שהסרט מופק על־ידי
אמריקאים, ושמשחקים בו שחקנים
אמריקאיים, למרות שיש חרם
אמריקאי על דרום־אפריקה.
תקציב הסרט הוא שמונה מיליון
דולר. שם החברה המפיקה את הסרט
הוא מון־רוז הפקות.
הכתבה מביאה תגובות חריפות
ביותר של אמריקאים על הסרט
והמעורבות האמריקאית בו. ארתור
אש, שחקן־הטניס הידוע, שהוא יושב־ראש
אירגון השחקנים והספורטאים
נגד אפליה, יצא בחריפות נגד ההשתתפות
של אמריקאים בכל סרט
הנתמך על־ידי דרום־אפריקה. אחריו
יצאו בגינויים דומים עוד ראשי
אירגונים אמריקאיים.
אולם מי שקורא בתשומת־לב את
הכתבה נתקל בשמות שאינם כל־כך
אמריקאיים. בימאי הסרט הוא ג׳ו זיטו.
בימאי זה הפיק עד כה שלושה סרטים
לחברת קאנון של מנחם גולן, וסרט
אחד לחברת הסרטים של משה
דיאמנט. לקאנון יש חברה המפיקה
סרטים בדרום־אפריקה. אין כל עובדה
הקושרת חברה זו עם הסרט. גם
לדיאמנט יש חברה המפיקה בדרום־
אפריקה.
כאשר מפיקי הסרט הודיעו כי הוא
יופץ על־ידי חברת וורנר. מיהרה זו
להודיע עוד לפני התחלת ההפקה שלא
תפיץ את הסרט. וותר, אגב, היתה עד
לפני כמה שבועות בעלת חלק נכבד
מחברת קאנון.
מפיקי הסרט גם הודיעו כי הזמרת
גרייס ג׳ונס תבוא לבקר באתר־ההפקה,
מכיוץ שהיא חברתו של השחקן הראשי
דולף לאנגרין. בנידיורק גינו את
הדבר אירגונים שחורים, שציינו כי לא
יעלה על הדעת ששחורים יסייעו
לסרט המופק בסיוע דרום־אפריקאי.

יגאל לביב

יום אחד אחרי הרצח הכפול
בסופרמרקט בירושלים, לפני חודשיים,
יצא צוות העולם הזה לזירת האירוע.
הצוות ערך תחקיר מקיף על אירועי
הלילה, ושיחזר בכתבה אואטומיה של
רצח (העולם הזה )2.12.87 את מהלך
הרצח שבוצע ואת הנסיבות, שהצביעו
בצורה חד־משמעית, בניגוד להודעותיה
הראשונות של המישטרה, שלא
היה זה רצח על רקע לאומני.
השבוע נעצר מכלוף בן־חיים (,)43
תושב שכונת־קטמון בירושלים, בחשד
שהיה שותפו של פרוספר לוגסי
בביצוע הרצח.
השניים שיחזרו את האירוע,
והשיחזור תואם להפליא את אשר כתב
העולם הזה בכתבה.
הכתבה. :יתכן שהרוצחים נשאו
עימם נשק, שבאמצעותו איימו על
השניים ואילצו את וייצמן לפתוח את
הכספת במפתח שנשא עימו.״׳
בן־חיים בעדותו. :הצלחנו לכפות
את מיימוני ווייצמן באיומי־אקדח׳...
בכתבה. :מדוע נרצחו בסכין? מדוע
נחתכו גרונותיהם? יש לכך הסברים
פשוטים. הפושעים לא רצו לירות —
אם אכן היה להם נשק חם — מפני
שקול־היריות היה מושך את תשומת-

^ מרו לי שאלוהים ודאי אוהב או־
^ ת י1
מדוע? מפני שהוציא אותי מהמיש־ •
פט הזה בעיתוי הגרוע ביותר, ממש
ברגע האחרון.
שמעתי שכבר לא מתעניינים בישראל
במישפט־דמיאניוק.
עזבתי את ישראל — קשה להאמין
— לפני שישה חודשים. קשה לי
להבין מה קרה, כיצד נהגתי, מדוע
עשיתי כל־כך הרבה טעויות.
בתחילה, כשהגעתי לישראל, נוצר
לי דימוי של איש מבריק, מחושב,
שקול, ואילו לקראת הסוף — את
צודקת — אפשר היה לחשוב שירדתי
מהפסים, שאינני יודע להפסיד ונוהג
בחוסר־היגיון מוחלט. הדימוי שלי בישראל
פשוט התקלקל.
דווקא טוב עבורי להגיח אחרי שישה
חודשים — שישה חודשים עברו
מאז עזבתי את ישראל! קשה להאמין,
הא? — בחזרה לתיקשורת, אחרי חוד־ י
שים רבים שבהם הייתי יותר מידי
חשוף, ממש מאוס.

;;הילדים
רוצים לחזור״
**דוע עזבתי? הייתי מבולבל,
אחרי שהוצאתי מהמישפט. החלטתי,
לשם שינוי, לשתוק ולא להתראיין,

קורבן מיימוני
.השתמשו בסכין קצביםליבם
של האנשים במיסעדה הסמוכה
ליציאה ...הם השתמשו בסכין־קצבים,
מפני שהיתה זמינה ...יתכן שהשודדים
החליטו להרוג את שני האנשים מפני
שהיו מוכרים להם אישית...״
על פי עדותם של פרוספר ובן־חיים
הם באו במטרה לשדוד, ולא לרצוח.
וייצמן ומיימוני שיבשו את תוכניתם.
הם הכירו את השודדים, ועל־כן נרצחו.
בכתבה. :ברור שהרוצחים הכירו
היטב את זירת הפעולה. כלומר — אין
זה מעשה־טרור, שנעשה בדרך מיקרה,
אלא פשע מתוכנן. נראה שהרצח עצמו
לא תוכנן׳...
יום אחרי הרצח, הבין העולם וזזה
מה שהמישטרה הבינה רק י אחרי
חודשיים.
בכתבה. :שבוע אחרי הרצח, ואין
עדיין למישטרה קו־חקירה ברור.
הצהרת המישטרה, שהיה זה רצח על
רקע לאומני, עדיין לא הוכחה בצורה
כלשהי. המישטרה הקדימה לחרוץ דין,
ובכך גרמה נזק חמור למירקם הדק של
יחסי יהודים־ערבים בירושלים ובמדינה.
גם אם יתגלה בעתיד כי הפושעים
היו ערבים, לא תהיה בכך שום
הצדקה להודעה גזענית זו, שנעשתה
בשעה שלא היה למישטרה שמץ של
מושג מי ביצע פשע נתעב זה. ואם
יתגלה כי השודדים הם יהודים, על
אחת כמה וכמה׳.
מן הראוי שהמישטרה לא תשגה
בעתיד בערכות חפוזות וקלות, העלולות
להסב נזק שאינו ניתן לתיקון.

עם השופט דב
.הוא תמך ב׳!״
ואלה היו שבועות קשים ביותר עבורי.
שקלתי כל מיני אפשרויות: הייתי
במשא־ומתן על פירסום ספר בהוצאת
׳דישת־אחחעת, ניסיתי לפתח קאריי־רה
של עורך־דין בארץ. כל זה — עד
שהבנתי שלא אוכל לממן את שהיית
מישפחתי בארץ.
איך יכולנו לשבת בישראל, עד לסיום
הלימודים באולפן והתמחות בחוק
הישראלי?
הלחצים לחזור הביתה גברו וגברו
ער שנכנעתי.
כולם אמרו. :נו טוב, אז גמרת סוף־

מונו לו גשלמארקאוקונור
סוף עם דמיאניוק. למה אתה נשאר עוד
בישראל?״
למען האמת, תיכננתי לחזור הביתה
רק לכמה שבועות. הגעתי לארצות־הברית,
ונשארתי שישה חודשים.
במשך פרק־הזמן הזה ניסיתי לעקוב,
פחות או יותר, אחר מה שקוה?
במישפט. היה לי קשה לעשות זאת,
מפני שהמישפט אינו בחדשות, כפי
שהיה בזמני.
במשך החודשים נידנדה לי מיש־פחתי
שוב ושוב לחזור לישראל. זה

צות־תיירים לבוא לישראל לרגל שנת־ה־.40
הייתי
רוצה לעשות זאת באופן ממר
סד. הייתי רוצה להיות קשור לאיזשהו
גוף.
מישרד־התיירות? למשל. גם את חושבת
שזה גימיק? נכון שזהו גימיק
גדול?
אולם בעיקר הייתי רוצה לראות את
ג׳ון דמיאניוק. לפני צאתי מהארץ,
יורם שפטל הסדיר עם מי שצריך
שלא יאפשרו לי עוד לבקר אותו.

אני כל־כך מוטרד מזה! בטחתי
בג׳ון, היה לי כלפיו יחס מיוחד. אני בא
במיוחד כדי לפגוש אותו. אני מתכוון
להגיע בשבועיים הקרובים.
נכון, עזבתי את ישראל מצוברח
כהוגן, לא רק בגלל מה שקרה, אלא גם
בגלל הצורך לעזוב את ישראל. לא
חשתי מובס מבחינה מיקצועית, כעו־רך־דין:
חשתי מובס על שלא הערכתי
את שפטל כראוי, על אף האזהרות
שקיבלתי. חשתי מובס מפני שבטחתי
בג׳ון גיל (הפרקליט האמריקאי) .בזמן

טם יטיגנווץ

שעבדתי על המישפט הזה יומם ולילה,
ממש נסחטתי — אחרים בחשו מאחורי
גבי. בסוף עוד הופצו רמזים כאילו לא
הכנתי שיעורי־בית לקראת הדיונים!
אפילו השופט רב לוין תמך בי. הוא
אמר שהתרשם שעשיתי שיעורי־בית
כיאות.
בכלל, בית־המישפט 5זג בהגינות
כלפיי, וגילה כלפיי יחס חיובי.
התקף־הלב של השופט צבי טל, הוא־הוא
שהציל את ההגנה — הם (הסניגורים)
הרוויחו קצת זמן, להתכונן...

אני חייב ל ר או ח
אח דומיאניוק: לו:ני
שיהיה מאוחר מד

היה, כל העת, באוויר. אשתי רוצה
לחזור לשם, הילדים — כל אימת שהם
צופים בטלוויזיה, ונתקלים במשהו
המזכיר ולוא במעט את ישראל —
שואלים אותי :״מתי חוזרים? בפורים?
בפסח?״
ההשפעה של ישראל עלי ועל מיש-
פחתי היתה טובה. אני תמיד מעדיף
להביט בצד החיובי. במבט לאחור, זאת
היתה חווייה מעניינת. אני מספר על־כך
בכל הזדמנות אפשרית, בכל מקום
אפשרי. כן, אני ממש נותן הרצאות
על־כך, מספר על ההבדלים בין ״אשכנזים״
לבין ״ספרדים״.
כסף? אני דואג שישלמו לי לפחות
את ההוצאות. אני חושב שלי מאמינים
יותר מאשר לישראלי או ליהודי, מפני
שאני זר, ועל־כן אובייקטיבי.

;,מוטב
לי למות...״
*ץ ד! יש לי לחפש בישראל?
ו /נתחיל מהסוף: אני שוקל אפשרות
״ לתבוע לדין את יורם שפטל, ועדיין יש
לי התחשבנויות כספיות עם מישפחת
דמיאניוק. הם חייבים לי כספים, ואני
מתכוון לתבוע אותם.
הייתי רוצה לעסוק בשיכנוע קבר

אני אגיע ארצה בקרוב, כדי לראות
אותו. אני דורש שיאפשרו לי לעשות
זאת, בטרם יהיה מאוחר מדי.
כן, אני משער לעצמי מה יהיה פסק־הדין.
אינני מצפה לניסים ולנפלאות
מצד שפטל השבוע. הוא לבטח יעשה
איזה רעש, יקבל על הראש, מהרזה.
לכן אני חייב לראות את ג׳ון, חייב
לראות אותו, ולוא פעם אחת! אני חייב
לברר, אחת ולתמיד, מה בדיוק קרה,
מדוע ויתר עלי.
הם היו חייבים לספר לו משהו, משהו.
אין לי מושג מה. זה חייב היה לבוא
מוורה, אשתו. היא כל־כך עייפה, כלבך
סחוטה מהמיקרה.
אני משער לעצמי ששפטל טס
לקליבלנד ודיבר איתה. היא נשברה
ולבטח אמרה :״עשו מה שתרצו כך
אני מתאר לעצמי את שאירע.
אני הרי לא רציתי להעלות אותה
לדזכן־העדים.
הם עבדו על דמיאניוק נגדי. בוודאי
שידעתי זאת. בביקורי האחרונים אצלו
הוא סיפר לי בפרוטרוט איך לוחצים
עליו לפטר אותי, באיזה לחץ אדיר הוא
נתון מצד מישפחתו.
הוא אמר לי :״אם יתלו אותי —
ארצה להגיע לחבל־התלייה כשמיש־פחתי
לצירי!״

•ש חיים א ח רי ד מי אניו ק
^ פני שנה בלבד הוא היה כוכב״שגמו בשמי התיקשורה היש/ראלית.
הכל היללו את חוש־העיתוי המבריק שלו, את יחטי־הא־נוש,
ובמיוחד את יחסי־הציבור. הבל סגדו לתיאטרליות ולחוש־ההו־מור
שלו.
אך כגודל הציפיות -גודל האכזבות. אחרי שהוצא מהטישחק,
הסתבר שאינו יודע להפסיד, לא הכין את מהלכיו מראש, התגהג
גחוסר־דציוצליות זועק ויצר לעצמו דימוי תימהוצי ביותר. השבוע -
חצי שנה אחרי שנעלם מהארץ בקול-ענות-חלושה -הוא מגיח שוב.
מרק אוקונור, הפרקליט בהא־הידיעה שהיה מזוהה עם מישפט
דטיאניוק, סילפו אלי השבוע והודיע לי על כוונתו לשוב ארצה, לרגל
השמעת הסיכומים במישפט שהיה, לגביו, עד לא-מכבר ,״תיק״חיים״.
אחרי שנסחט במשך חודשים על־יד* התיקשורת הישראלית והפך
לסוס מת, התעוררה גי לפתע הסקרנות לדעת: האם יש חיים אחדי דמיאציוקן אוקונור הירהר בקול על מה שאירע.
במהלך השיחה התחילה להצטייר תמונה מוזרה. תמיד תהיתי על
טיבם של יחסי פרקליט־מרשו. אוקונור חידד לגבי את התמונה
והמחיש עד כמה התלות הזאת מורכבת והדדית. הוא דיבר בכאב על
האמון, החיבה והביטחון שרחש ל״ג׳וו״ -על המערכת הריגשית
והתלות שיצר פרקליט צעיר בלקוח מפורסם, העומד לדין על פישעי-
מילחמה חמורים.

עם שפטל וג׳ון דמיאניוק הבן
.אני לא סצפה לניסים !נפלאות ם מ...11״

מה שאני מנסה להסביר הוא שידעתי
ששפטל מנסה לזרוק אותי מה־מיקרה,
אך לא הערכתי את המצב נכונה:
לא הערכתי שרמיאניוק יישבר.
הוא נשבע לי כמה פעמים :״מוטב
לי למות, מאשר לפטר אותך...״
הייתי מופתע לגמרי כשנשבר.
אחר־כך כבר לא נתנו לי לראות אותו.
במשך חודשים אני חופר וחופר במה
שאירע, מנסה להבין. אני חייב לראות
אותו לפני שיהיה מאוחר...

״בחשו
מאחורי גבי!״

ף ץ עריות? טעיתי בכך שאדם לא
יכול לרקוד על שתי חתונות. לא
יכולתי, בזמן שעבדתי למען דמיאניוק
בגרמניה, להתמודד עם שני הפרקליטים
(שפטל וג׳ון גיל) במקום אחר
בעולם.
טעויות נוספות? אינני יודע.
ודאי שקרו לי מיקרים דומים בקא־ריירה
שלי. היו לקוחות שאיכזבו אותי,
אבל מעולם לא קרה לי דבר בסדר־גודל
כזה!

דוח מתוך נלא־הנשים

בנרא הכירה נעמי אדווה את שוית מושר, שוארית שהיתה דוגמנית צמות
באוצות־הבוית, הידודוה וסמים 0שיס, באה דביקוו באה ונשפטה לשלושה
חודשי מאסו על נ׳ הסתירה אצלה את העבו״ן הנמלט יצחק קיש
ך * עבודה בתדיראן התחילה לשעמם אותי לאחר
? $כמה ימים. ישבתי באולם הגדול והחשוך עם שש
אסירות נוספות שנושא״השיחה העיקרי שלהן היה סמים.
החורף כבר הגיע וכולנו קפאנו מקור. היה זה מקום ענק
ללא חימום, אפילו החלונות היו פתוחים.
רוב הברגים שהיה עלי להבריג לתוך התקעים של
הטלפון היו גדולים או קסנים מדי. העבודה היתה
משעממת ושיגרתית ונמשכה שמונה שעות.
היו אסירות שעבדו עם מכונות״הלחמה ונקודות-
חשמל. הן לא קמו ממקומן במשך כל שעות היום. הן היו
זקוקות למשכורת כדי לקנות מצרכים בקנטינה. המש כורת
הממוצעת בתדיראן היתה 200 שקלים לחודש.
החישוב נעשה לפי הספק. אני קיבלתי עשרה שקלים
בעבור אלף תקעים.
את המפעל מנהלת אזרחית בשם לאה שמנסה להיות
בסדר עם כולם. הממונות על האסירות הן שתי אסירות
שנבחרו על״ידי לאה והן מחלקות בכל בוקר הוראות-
עבודה. מנהלת-העבודה שלי היתה חנה אדרי המרצה
עונש של שנים מיספר בגין שוד.
אחרי ימים מיספר ביקשתי מהאחראית לעבור למיבנה
אחר של תדיראן. המקום נקרא ה״מתפרה״ .שם עובדות
אסירות רבות, ובהפסקה, בין השעות 10 עד ,10.30
יושבות האסירות בחצר.
ניתנה לי הרשות לעבור ל״מתפרה״ ,ולהפתעתי

שרית ביום שיחרורה
.לשה־תירצה הנעתי ללא הכרה־

הורשיתי לעבוד בחצר, ביחד עם שתי אסירות נוספות
שסבלו מבעיות של עצבים וקלאוסטרופוביה. בכל בוקר
הוצאתי את הברגים, פיזרתי אותם על שולחן״השיש
והתחלתי להבריג את התקעים.
לפעמים היתה מתיישבת לידי אחת הסוהרות ועוזרת
לי בעבודה. מדי פעם היו הסוהרות יוצאות ומצטרפות אלי
להפסקה. האווירה היתה נינוחה. והיתה לי הזדמנות
לשמוע סיפורים מרתקים מפי האסירות.
באחד הבקרים, אחרי הפסקת הקפה, ראיתי ממקום-
מושבי, ליד השולחן, אסירה שנרדמה על הדשא. אחרי
כשעה החלטתי להעיר אותה, לפני שהסוהרת תבחין בה
ותירשום לה דו״ח. לא הכרתי אותה. ראיתי אותה פעמים
מיספר באגף השני. כאשר הגיעה לכלא שאלו אותי
האסירות אם אני מכירה את שרית(מרשל) ,הדוגמנית של
קיש. אז לא ידעתי במה המדובר.
כאשר הגיעה לכלא היתה שרית רזה מאוד, שדופה
ממש. תמיד לבשה חצאית״מיני קצרצרה והיתה מאופרת
בצורה מוגזמת. הליכתה היתה זקופה והיא נראתה
מנותקת מהמציאות.
סוחרות־סמים סיפרו לי שהיא מזריקה הירואין והיא
,כמעט גמורה׳ .הן זיהו אותה כאשר באה לקנות סמים
בסביבה שבה עבדו. סיפרו שהיא מתקיימת בקושי וכי
היא עומדת ברחוב אלנבי ובדיזנגוף־סנסר עם בחור
ומשדלת אנשים לשחק במישחק״קלפים (שבו משתמשים

בשלושה קלפים ומי שמצביע על הקלף הנכון זוכה בכסף)* .
זהו מישחק לא חוקי והיא שימשה כשומרת. היה עליה
להשקיף לצדדים ולהודיע אם המיששרה מגיעה.
שרית חיה עם אותו בחור. הוא דאג לה ובא לבקרה
בכלא באופן קבוע. נגשתי אל שרית והערתי אותה. היא
הרגישה רע מאוד ובקושי הצליחה לקום. היא סיפרה לי כי
באותו יום הפסיקו לשפל בה באדולן והיא בקושי
מתפקדת.
התיישבתי לידה והיא אמרה כי זה זמן רב היא רוצה
לשוחח איתי וכי יש לנו מכרים משותפים בניו־יורק. היו
לנו שיחות רבות בחצר של תדיראן וכעבור שבועיים^ ,
כשעברה לאגף שבו הייתי, סיפרה לי את סיפור־חייה.
שרית מרשל נשפטה לשלושה חודשי־מאסר בגין סיוע
לעבריין הנמלט יצחק קיש שנשפט למאסר־עולם על רצח
יפת נגר בכלא״שאטה לפני עשר שנים. יותר מאוחר
הומתק עונשו ל־ 10 שנות־מאסר על־ידי נשיא־המדינה.
יצחק קיש השתתף בבריחה הגדולה מכלא״רמלה בשנת
1979 ונתפס בדירה בשכונת־שפירא ביחד עם סלומון אבו.
המישטרה הגדירה אותו כאסיר אלים ומחושב.
קיש התנהג למופת בכלא ולכן הורשה לצאת לחופשות
סדירות. באחת מהחופשות 18 ,חודשים לפני מועד
שיחרורו, בחודש אוגוסט ,1986 לא חזר קיש לכלא. הוא
נתפס כעבור חודשיים בדירתה של שרית מרשל ברמת־גן
כשהוא מחופש לאברך.

.הת 1111 טטח•
בג 151177 אק!,
תהו סיפורה של שרית
מרשל:

אז בתצוגות בניריורק והקדשתי את
רוב זמני לילד.

עזבתי את הארץ ב־ 1958 ביחד עס
הורי ושתי אחיותי. לאבי היתה חברת
טרקטורים. הוא היה אדם אמיד. עברנו
להתגורר בארצות־הברית היות ומיש־פחתה
של אמי ואחיו היחיד של אבי,
ששרד מהשואה, גרו שם.
התחלתי לעבוד בדוגמנות בגיל 16
בסוכנות של איילין פורר. התחתנתי
בגיל 19 וילדתי בן. בגיל 22 התגרשתי.
אחרי
אחד מביקורי — באנו הנה
בכל שנה — הכרתי את ג׳ק בליני
שהיה מעצב־אופנה ידוע לביגרי־גברים.
היה אז סרט ידוע בשם אנני הול
שבו הופיעה אשה בביגדי־גברים. ג׳ק
בליני הושפע מהסרט והחליט שאופיע
בתצוגות שלו כשאני לבושה בביגדי־גברים
שעיצב.
זאת היתה אטרקציה. בעיקבות אחת
התצוגות בטלוויזיה, שבה הופעתי,
ראיינה אותי שרה צ׳רצ׳יל מהניריורק
ט״מס. היא סיפרה שאני ישראלית
לשעבר וכי אני הדוגמנית הראשונה
שמדגסנת ביגרי־גברים.

בצל

כשבליני התחיל לעצב ביגדי־נשים
הפכתי להיות הדוגמנית הראשית שלו.
הופעתי בתצוגות בארצות־הברית ובאיטליה,
לשם נסענו באופן קבוע גם
כדי לקנות בדים. כך זה נמשך 15
שנים. את בני לקחתי איתי לכל מקום.
כשהתחיל ללכת לבית־הספר לקחתי
איתי לאירופה מורה פרטית, כדי שלא
יפסיד לימודים. כשהיה בן ,10 והלימודים
היו חשובים יותר, הקפדתי
לנסוע פעמיים בשנה בלבד. הופעתי

לסיפי־שגיע
^ ־ 1976 התחתנתי שוב. לבעלי
^ הי ת ה מישפחה מוכרת ומכובדת.
הם היו בעלי בית־חרושת לחלקי־נשק
שיוצר עבור ישראל.
גרנו במנהטן. לבעלי היתה דירה גם
בבוסטון, שם רצה שאגור איתו. הייתי
מסוגלת לחיות בניו־יורק בלבד. לא
יכולתי לגור בשום מקום אחר, היות
וניו־יורק היא עיר קוסמופוליטית,
מלאת־חיים ואקשן. בעלי נהג לבוא
לסופי־שבוע, מיום חמישי ועד ליום
ראשון, וכך חיינו.
מהבעל הראשון התגרשתי מכיוון
שהייתי צעירה מדי לחיות עם גבר
אחד, והוא לא הבין את עולם־האופנה
ואת צורודהחיים שלי. אני זקוקה
להרבה חום ואהבה וזה חשוב לי
במיוחד. כסף מעולם לא שיחק אצלי
תפקיד. היה לי הרבה כסף וגם הורי
היו, כאמור, אמידים.
כעבור כמה חודשים הרגשתי שאינני
אוהבת יותר את בעלי. חיבבתי
אותו, אך לא יכולתי לחיות איתו, ולכן
התגרשנו כעבור פחות משנה.
ב־ 1980 התחתנתי שוב עם יהודי
אמריקאי, כמו שני הבעלים הקודמים
שלי. נשארתי איתו חמש שנים. גם הוא
היה בעיסקי הבגדים. העסק היה ריווחי
מאוד. ולכן נדהמתי כשהגיע ערב אחד
הביתה והודיע לי שהוא רוצה למכור
את חלקו לשותף.
הוא רצה להצטרף אלי ולילד
לחופשה בישראל, ולא רצה שאסע

לבד. אמו, עורך־הדין שלנו ואני ניסינו
להניא אותו מהרעיון, אך כעבור ימיס
מיספר הוא חזר הביתה, והודיע כי הוא
מכר את העסק וכי הוא נוסע איתי.
העניין לא מצא חן בעיני. נראה היה לי
שהחליט להתלוות אלי מתוך קינאה
וחוסר־ביטחון שסבל ממנו. אינני סובלת
חוסר־ביטחון אצל גבר, היות ולי
יש הרבה ביטחון.
כשחזרנו לניו־יורק הוא התחיל״*,
לחיות על כרטיסי־אשראי ולבזבז כסף
רב על טיולים ברחבי־העולם. בכל*־
פעם שסבל מדיכאון הוא נעלם פתאום,
ואני הייתי מקבלת מיברק, שאליו היה
מצורף כרטיס־טיסה. הוא ביקש
שאצטרף אליו ואני נסעתי בעיקבותיו.
הבנתי שלא נוכל להמשיך עוד זמן
רב בצורה כזאת, כי כרטיסי־האשראי
יבוטלו. וכך אומנם היה, ובעלי התחיל
לחיות על חשבוני. מבחינת הכסף זה
לא היה משמעותי, אבל איבדתי את
הכבוד שהיה לי אליו.
לא הייתי מסוגלת לראות גבר*
בריא, שתחת לעבוד הוא מתבטל.
שלחתי אותו לקליפורניה, לזוג־ידי־דים,
כדי שיסתדר שם, והתכוונתי
להצטרף אליו בסוף שנת־הלימודים.
אך יחד עם הכבוד נעלמה גם אהבתי
אליו והתגרשנו.
ספידים פדי להתעודד

ף* נלעזן תקופה של 10 שנים
^ השתמשתי בסמים בצורה מבר
קרת, הווה אומר עד גבול מסרים.
התחלתי עם מריחואנה (גראס) .בכל
יום שישי אני מאוד אוהבת לעשן
גראס, אבל כאן בארץ אין הרבה ואני

אבי ולדמן, העולם הזה

שוית מושל לפני 15 שנה באמריקה והשבוע בתדאניב, אחו׳ ישיבת שר שלושה חודשים ננרא
לא מחפשת. אם מישהו יבוא אלי
עכשיו עם צינגלה אעשן אותה בכייף.
סבלתי אז ממתח רב בגלל בעיות
אישיות עם הבעלים שלי ובגלל המתח
בעבודה ובעיקר בגלל השעות הלא־סדירות
שעבדתי. חלק מהסמים קיבלתי
באמצעות מירשמים מרופאים.
הרופאים מאוד חופשיים שם, ונותנים
מירשמים באופן חופשי, למרות שרבים

לקחתי כדורי קח״לנדס, שהם כדו־רי־שינה
שנותנים הרגשה של כיף.
אם לוקחים אותם כשלא עייפים זה
נותן הרגשה של סוטול נעים. כדי להתעורר
לקחתי כדורי־ספיד. הם גורמים
לחוסר־תיאבון והרבה אנשים לוקחים
אותם כדי לרדת במישקל. לא התמכרתי
לכדורים.
בסופי־שבוע, בעיקר בימי שישי,
נהגתי למדות

הוי ד מ רי מ רז ל.

דייחי

לורד

חת את הקוק במסיבות של אנשי־תיאטרון
שבהם השתתפו גם דוגמניות.
היום משתמשים בקוק בבר כולם, אבל
אז קראו לזה ץ1116 111811 800161
( 111811 הכייף של החברה הגבוהה) .היום
זה סם עממי יותר.
פה בארץ קוק זה הירואין, ושם קוק
זה קריסטל. במסיבה בקליפורניה נתנה
לי בחורה להריח שתי שורות. חשבתי
שזה קריסטל, אך זה היה הירואין. אחרי
שניסיתי אמרתי לבחורה שהיא היתה
צריכה להסביר לי את ההבדל ביניהם.
סם כזה לא נותנים בלי להסביר מהו.
אהבתי את ההירואין. למרות שידעתי
כמה זה טוב, ידעתי גם כמה
סובלים כשמתמכרים אליו. במשך 10
שנים השתמשתי בסמים בימים מסוימים
בשבוע. היה לי תקציב מיוחד
לסמים, מאחר וידעתי מה קורה למי
שלוקח סמים בכל יום.
כך המשכתי עד לתקופה שבה הגיעו
לניו-יורק הקראק והפרי־בייס לפני
שלוש שנים. זה בעצם התחיל כבר
קודם, אבל אני נכנסתי לזה לפני
שלוש שנים.
זה היה בראש־השנה ואבי עבר
ניתוח בבית־החולים. עד אז נהגתי
לבלות את החג בבית־הורי בניו־ג׳רסי.
הייתי בדיכאון.
בנוסף לזה עזב בני את הבית בגיל
18 ועבר לפנימייה בקנדה. למעשה
הייתי צריכה לשמוח, אבל כנראה שלא
יכולתי לעכל את העובדה שהוא
התבגר וכי הוא עומד בזכות עצמו.
גידלתי אותו עד גיל 18 והיינו קרובים
מאוד. נכנסתי למשבר. הייתי לבד
בבית והחלטתי שאני רוצה לראות איך
זה להיות ללא אחריות לאף אחד בעו־
קריסטל למחזוד־הדס

אסיר קיש
בכלא ישראלי

** עכשיו יכולתי להתמסטל
*/מכאן ועד להודעה חדשה. לא
לדאוג לכך שאני צריכה לקום בבוקר
בשביל הילד. תמיד הייתי אחראית
כלפיו. תמיד היה הכל מוכן בשבילו
— בגדים, כביסה, ארוחות, טיולים
ואסיפות״הורים.
כשהתחלתי עם הפרי־ביים עברתי

את הגבול ונכנסתי ללחץ. הפרי-בייס
עשוי מקוק־קריסטל שמזקקים באמצעות
בישול עם סודה לשתיה. זה מוציא
את הליכלוו ומזקק את הקריסטל עד
למצב שהוא טהור וקשה כמו אבן.
במצב זה שמים את הקריסטל בתור
בנג, או על כוס עם קצת אפר, ומעשנים.
הפלש הוא מאוד חזק. לקריסטל
(לפני הבישול) לוקח זמן רב עד שהוא
נכנס למחזור־הדם. וגם אז ההשפעה

שלו היא לא חזקה במיוחד. הקריסטל
המבושל נכנס ישר למוח ממש, כמו
זריקה של קריסטל.
אומנם מעולם לא הזרקתי קריסטל,
אבל שמעתי שההשפעה שלו דומה, כי
הוא נכנס למחזור״הדם. הנפילה של
הפרי־בייס חזקה כמו הפלש שלו. הגוף
נכנס לספיר וצריך כדור־ואליום או כל
דבר אחר להרגעה. יש מי ששותה אלכוהול,
אבל הרוב, כמוני, מריחים או

,״התמוטטתי״

איציק שנראה כמו ילד־טוב־ירושלים.
בחור דתי נחמד שכיפה לראשו. דיברנו
על ידידים משותפים בקליפורניה, הוא
מעולם לא היה שם. הוא ביקש את
מיספר־הטלפון שלי. נתתי לו. הייתי
חברותית מדי. עכשיו, במיוחד, כאן,
בבית־הסוהר השתניתי. למדתי שלא
להאמין ולא לבטוח באף אחד. למדתי
בדרך הקשה.
איציק בא אלי פעמים מיספר לדירה.
הוא בא בתור ידיד, ללא שום קשר
לסמים. הוא סיפר לי שהוא נשוי וכי
הוא אוהב את אשתו.
באחת מהפעמים שהיה אצלי הוא
סיפר לי שיש לו בעייה — הוא היכה
את אשתו והאחים שלה — למרות
שהשלים איתה — רוצים להרוג אותו.
הוא סיפר לי כי ביחד עם אשתו הם
הגיעו להחלטה שעליו להסתתר מפני
האחים עד שהעניין ירגע. הוא ביקש
להשאר אצלי. הסכמתי.

(המשך סעם 1ד) 19

שמעשנים קוק או הירואין כדי לרדת.
מי ששותה אלכוהול או לוקח כדורים
חושב שזה אחרת, אבל לדעתי הכל
אותו שיט.
למעשה הרם אותי הפרי־בייס
מבחינה כלכלית. הוצאתי יותר ממאה
אלף דולר בתור כמה חודשים. כמובן
שהכל יחסי ומי שיש לו יותר, מוציא
יותר, ומי שיש לו פחות, יוציא פחות.
אני מכירה ישראלי שהיתה לו
תחנת־דלק בברוקליז, בית יפה ושתי
מכוניות־ספורט יקרות מאוד. ברגע
שהתחיל עם הפרי־בייס הפסיק לעבוד
ולתפקד. אשתו והילדים עזבו אותו
וחזרו לארץ. הוא נשאר לבד ומכר את
שתי המכוניות, את העסק ואת הבית.
במצב מה אתה מאבד שליטה. עכשיו
הוא עובד בפילדלפיה כפועל בתחנת־דלק.
גרם
אחד עולה מאה דולר. כשנגמר
הכסף המזומן מוכרים הכל. אם נכנסים
לזה ממש חזק אפשר לגמור 2000
דולר ליום. וכל זה כדי להרגיש את
הפלש הנהדר הזה.

מיין טוכעט״

קראק של
10 דולד
**יה לי יהלום בשווי של 30 אלף
1 1דולר. מכרתי אותו באלף דולר
וגמרתי את הכסף באותו לילה. יכולתי
למכור אותו בסכום גמה הרבה יותר,
אילו הייתי ממשיכה לחפש קונה, אבל
הייתי זקוקה לכסף באותו הרגע. האדם
שקנה ממני את היהלום ניצל את מצבי
ואמר שהוא לא יכול לתת לי יותר. זה
היה ישראלי בעל חנות גדולה
שהכרתי. חשבתי אותו לידיד. יש
הרבה שמתעשרים מאנשים שנמצאים

יצאתי לפניו וביקשתי שיטרוק את
הדלת בצאתו.
כשהגעתי הביתה אחרי־הצהריים
ופתחתי את הדלת קיבלתי דחיפה
חזקה. בבית ראיתי גברים זרים.
נבהלתי מאוד. חשבתי שבאו לשדוד
אותי. אך הסתבר שהם מהמדור. הם
שאלו היכן אני מסתירה את קיש ואני
עניתי. :קיש מיין טוכעם. מי זה קיש?״
אפילו את שם־המישפחה שלו לא
ידעתי.
הם אמרו. :מה את מעמידה פנים
כאילו את לא יודעת שהוא אסיר
נמלט?״ עניתי. :מה זה סיר, מכסה
ומיקלט? מה אתם רוצים ממני? על מה
אתם מדברים?״ לא ידעתי את השפה
כל־כך טוב. הבנתי את השפה
היומיומית, אבל לא הבנתי מה זה אסיר
נמלט.
הסברתי להם שכבר 29 שנים אני
גרה בניו־יורק ואני לא יודעת כלום.
״קיש הם הסבירו לי בקיצור שמדובר ברוצח
שברח מבית־הסוהר. אמרתי. :איציק
הגבוה הבלונדיני הדתי? אתם בטוחים
ך*ו א שדזה אצלי 10 ימים, שאתם לא טועים? אתם בוודאי מבל1
1באופן לא קבוע. לא היו לו בלים אותו במישהו אחר.״ לא האמנתי
מפתחות, וכשלא מצא אותי בבית לא ולא הצלחתי לקשר בין הדברים.
יכול היה להיכנס. השארתי אותו לבד
לקחו אותי לחקירה ומשם ל־48
בבית. יותר מאוחר נודע לי מאחת שעות לבית־המעצר באבו־כביר. הייתי
השכנות כי הוא נהג להביא עימו בהלם. לא ידעתי מה אני עושה שם
חברים. היא התלוננה כי יש יותר מדי בכלל. כשהגעתי לאולם־המשפט אחרי
תנועה בדירה.
48 שעות וראיתי את איציק, יצחק
אמרתי לו כי השכנים מתלוננים וכי קיש, התבהרה כל התמונה. הבנתי שזה
יש תנועה מוגזמת בבית. הוא קיבל את באמת האדם שמדובר בו. עד לאותו
זה יפה ועזב. כל זה קרה עוד לפני. רגע הייתי בטוחה שחלה טעות כל־החגים.
הוא בא אלי באחד הימים שהיא.
כשהוא לבוש כדוס. אני זוכרת שאפרצתי
בבכי ואמרתי ״איציק, מה
מרתי לו שהלבוש מתאים לו. הוא היה עשית לי?״ רק אז התחלתי לקשר בץ
נחמד וגבוה.
שני הדברים. קיש אמר לשופט כי אני
הוא אמר כי ממילא חזר בתשובה, חפה מפשע וכי לא ידעתי דבר. הוא

שרית(עם הספר שלה, ז׳ק)
.הכלא הציל א1חי ם נו 11ו ד

לדיום. בעיקר ביליתי עם חברתי, גם
היא דוגמנית לשעבר, לני אורן.
בתקופה שהידרדרתי לסמים ניתקתי
קשר עם כולם. לא עניתי לטלפון.

הידיד ידע שהורי נמצאים בארץ
בחופשה. הוא קנה לי כרטיס־טיסה
ושלח אותי להורי. הגעתי לארץ
בהפתעה. כשהורי ראו אותי הם נכנסו

בסובי־שבוע, בעיקו בימי שיש׳ ,נהגתי לקחת קוק־קויסטל. הייתי לוקחת את הקוק במסיבות
של אנשי־תיאטוון, שבהם השחתם גם דוגמניות. היום משתמשים בקוק בבו בולם.
במצבי. לקחתי את הכסף כי הייתי
זקוקה לו באותו רגע ממש, ולא היה
איכפת לי מכלום.
הקראק הוא פרי־בייס בצורה אחרת.
הכושים התחילו עם זה. פירוש המילה
קראק הוא סדק, או חלק ממשהו. הם
לוקחים חלק מהגרם ושמים אותו
בבקבוק קטן. קוראים לזה קראק של 10
דולר ומכינים אותו כמו את הפרי-
כייס.
מבשלים אותו בסודה לשתייה ומד
ציאים אותו לפני שהוא רותח, ואז הוא
נעשה נפוח. הפלש שלו אינו חזק כמו
זה של הפרי־בייס כי יש עוד סודה
בפנים.
ישנם סוחרי־סמים בספאניש הארלם
(בנידיורק) שמכניסים כימיקלים כדי
לנפח את החומר. התערובת הופכת
למסוכנת ביותר. אפשר למות מזה. הם
מנפחים את החומר כי אף אחד לא
ישלם 10 דולר בעבור ג׳ולה קטנה.
צריך לפחות שתי ג׳ולות כדי שיהיה
משהו לעשן.
גם מהחומר הסינטטי אפשר לקבל
פלש. כמובן שאי־אפשר להסתפק
במנה של 10 דולר, וממשיכים לקנות
עוד ועוד. בסופו של רבר זה יוצא
הרבה יותר יקר מאשר לקנות גרם אחד
של קריסטל במאה דולר.
ישראלים רבים הסתובבו בספאניש
הארלם. הם לא הכירו שם אף אחד. אני
הכרתי את מי שצריך היה להכיר.
הסתובבתי שם הרבה עם אולסי פרי.
בעצם, אני הכרתי לו את המקום. פעם,
כשהלך לשם לבד, ניסו לשדוד אותו
למרות שהוא כושי וגדול.
אולסי ואני ידידים טובים מאוד.
הכרתי אותו בדיסקוטק לפני 5שנים,
דרך חבר ישראלי של שנינו. הוא גר אז
בניו־ג׳רסי ובא אלי הרבה לנידיורק.
רוב הישראלים שהכרתי בתקופת־הזוהר
שלי, לפני הנפילה לסמים, היו
אנשים מהחברה הגבוהה.
קיבלתי הזמנות לפתיחות של
מועדוני״לילה יוקרתיים ודיסקוטקים.
ביליתי אז בסט!די ,54 1בזינן, ובפא־

לא רציתי לראות אף אחד. לא רציתי
שיראו איך אני נראית ושידעו באיזה
מצב אני שרויה. מדי פעם המשכתי
לעבור. החיים נסחבו מבלי שהרגשתי
שהגעתי לשפל המדרגה.

סמרטוטיס
^ ^ו מ עי ל -פ דוו ה
^ ד היה לי קצת מזל — אחרי
שגמרתי את כל הכסף ואת
התכשיטים, ונשארו לי רק עוד כמה
סמרטוטים ומעיל־פרווה, בא אלי ידיד
טוב מישראל. הוא ראה לאיזה מצב
הידרדרתי והסביר לי שאם אשאר בניו־יורק
אני עלולה למות בקרוב. באותה
תקופה כבר גרתי בספאניש הארלם.

להלם. הם לא שמעו ממני, ולא ידעו
מה קורה איתי —אם אני חיה או מתה.
הם רק שמעו מדודתי, שמצאה אותי,
שאני במצב קשה.
נחתי אצל הורי ברמת־גן ועשיתי
הפסקה עם הסמים. רציתי להתנקות.
אך הם נסעו, וזמן לא רב עבר ואני
חזרתי לסמים. עד אז לא הזרקתי, אך
הפרשה של (יצחק) קיש גרמה לי
להתחיל להזריק הירואין.
את יצחק קיש הכרתי דרך ידיד
ישראלי שביקר אצלי בניריורק. כאן
פגשתי אותו בשפת־הים בסוף קיץ
.1986 הוא הזמין אותי לידידים
שאצלם התארח בנווה־שרת. הייתי שם
כמה פעמים.
באחד מביקורי הכרתי בחור בשם

וביחד עם אשתו החליטו להפוך
לחרדים. שבועיים אחרי החגים טילפן
וביקש לבוא ולאמר, שנה טובה׳.
באותה שיחה גם אמרתי לו שאינני
רוצה במיוחד לראות אנשים, וכי אני
רוצה לצאת מכל החרא, מהסמים,
מהחברה הלא טובה. אמרתי לו שיש לי
חברים שהם בסדר, והחלטתי לחזור
אליהם. זה היה בדיוק בקטע שהתחלתי
להגזים בשימוש בסמים, והבנתי שאני
מידרדרת לכיוון הלא־נכון. רציתי
לעצור את עצמי לפני שהמצב יהיה
גרוע יותר. הוא אמר שהוא שמח
לשמוע.
כשהגיע באותו יום אמר שיבואו
לקחת אותו בשעה 2בצהריים. הייתי
מוזמנת לארוחת־צהריים בשעה .1.30

אמר שסיפר לי כי רב עם אשתו. זה לא
עזר. דודי שיחרר אותי בערבות.
הכלא כמוטד־גמילה

ך* פרקליטות הציעו לי עיסקה
1כלשהיא, אך לא הסכמתי. אני לא
מאמינה בלהודות בדבר שאני לא
אשמה בו. לא לקחתי עורך־דץ כי הכל
אמרו שזה דבר פשוט ולא רציני. אני,
הרי, לא ידעתי כלום. במשך 29 שנים
גרתי בארצות־הברית. כיצד יכולתי
לדעת מי זה יצחק קיש? פשוט הייתי
נאיבית ונתתי לו להיכנס לדירה.
מינו לי עורר־דין ממשלתי. שלא
נדע מצרות. הוא בילבל לשופט את
הראש והשופט שלח אותי לשלושה
חודשי־מאסר. אני בטוחה שהייתי יוצאת
זכאית לו הופעתי לבדי, ללא
עורך־הדין.
לא פחדתי מהכלא למרות שכמעט
מתתי בבית־המעצר, מאחר ולא היו לי
סמים וסבלתי מקריזים קשים, הקאות,
צמרמורות וכאבים בכל חלקי־הגוף.
ראיתי את הכלא כמוסד־גמילה.
בארצות־הברית הייתי כמה פעמים
במרכזי־גמילה, בעיקר בטיפול קבוצתי,
אבל תמיד חזרתי לסמים.
לשה־חירצה הגעתי ללא הכרה.
גררו אותי פנימה. הייתי הרוסה. שקלתי
48ק״ג, כשהגובה שלי הוא 174
ס״מ. ההירואין שצרכתי במשך תקופה
ארוכה הוא זה שגרם לכך. אני חושבת
שהכלא הציל אותי ממוות. עכשיו,
כשאצא מכאן, לא אגע יותר בסמים.
השמנתי 15ק״ג ואני מרגישה בריאה
וחזקה.

עד כאן דבריה של שרית.

שרית(במרכז) ביום־הולדתה באמריקה, בחברת דוגמניות
.לקחתי ק 1ק בנוסימת של אנשי־תיאטחך

פגשתי את שרית יום אחרי שיח־חדה.
היא ביקשה ממני להתלוות אליה
למספרה. לאחר שבוע נפגשנו שוב.
היא נראתה מטושטשת. שאלתי אותה
אם חזרה להשתמש בסמים. היא אמרה
שנגמלה, אך הוסיפה. :אומנם נגעתי
פה ושם באיזה שורה, אבל זה לא
נחשב. נכון׳ 7

העולם הזה 2632

מדו

!^1100911 וווו!

.׳ב!ן שחנ-0

מל״לד ס

המדינה חוגגת השנה יום־הולדת. וכמה סופי
מאיירים ומדלים חשבו שאם המדינה כבר
40 והילדים שלנו רק בני שמונה, תשע או
יד, אז מדוע שלא לספר להם איך נולדה
דינה ואיך התנהגה בחיתוליה? הסנוניות
אשונות של סיפרי־ילדים לכבוד יום־ההולדת
כבר יצאו לאור.
חברת ישרא־ת 1הוציאה את עלילות הפ״פר
ן ן, סיפור על מסוס ישן שנזכר בעלילותיו
?י קום המדינה ואת החתול דמוקרטוס המס מה היא דמוקראטיה ומדוע זה טוב. את שני
פרים כתב יוסי בכר וציירו מידה וינשטיין, גדי
ואורי ויסלה את הקלטת, המצורפת

1י >1111111י1111

וגם ז ה...וגם ז ה וגם ז ה 1...ג ם

עזר ת קנו־אים אובל עבר

אולי בשבוע הבא אגש לעורך שלי ואבקש ממנו שיוריד לי משהו מהמשכורת. כשקבענו את
גובה״המשכורת שהוא ישלם לי, לקחנו בחשבון את זמן הכתיבה, את הרעיונות ואת הזמן שלוקח לי
לחשוב על מה אכתוב.
אבל באחרונה החלק של המחשבה על רעיונות, הצטמצם לגמרי. קוראים התחילו לכתוב לי
מיכתבים ולבקש בקשות מיוחדות. גברת אחת מקיבוץ אפיקים כתבה שסקירת סיפרי־הילדים במדור
עושה לה חיים קלים והיא מבקשת המשך. אילן מתל״אביב שואל לאן נעלמו המתכונים הקלים שפעם
הייתי מפזרת במדור ומדוע זה נפסק.
בשיחות בעל־פה שמעתי תלונות רבות על כי ״פינת בן־יהודה״ נעלמה לפתע ואילנה מתל״אביב
כתבה שסיפורי הבעל והילדים גורמים לה שימחה גדולה, כי בדיוק ככה זה אצלה, ובו׳ ובו׳ ובו׳ של
תלונות, בקשות, הצעות ורעיונות.
רשמתי את כל הרעיונות על דף־נייר, הצמדתי את הדף במגנט למקרר ומהיום ועד לעוד חודשיים
אין לי בעייה על מה לכתוב. בכל פעם אני אמלא בקשה של קורא אחר ועד אז אולי יגיעו בקשות
חדשות.
במחשבה שניה, אני לא אלך לעורך, ולא אבקש ממנו שיוריד לי את המשכורת. למה הוא צריך
להרוויח מזה שהקוראים שלי משתפים פעולה?

3מ? 1פ ח אן ך קצין 1116 1£1):<:11€ !1מ1

מצוייר׳׳
עיברי־אננל׳
לכל ספר, קורא אבי אתגר. הספר והקלטת —
13.70 שקלים.
ובאותו עניין, אבל לילדים יותר גדולים —
מסע על פני 40ש 1ה שכתבה לבנה מושון ויצא
בהוצאת המחלקה לח־עך של הקרן הקיימת
לישראל.
זוהי סקירה קצרה על מושגים בתקומת־ישראל.
מושגים שבהם אנחנו משתמשים בכל
שיחה וילדינו אינם יודעים כלל על מה אנחנו
מדברים. מה זה יחידה?101 איך נכבשה אום־
רשרש? מהו מרבד הקסמים? אגם החולה? מי זאת
סיניה? מה זה ואדי סאליב? איך הביאו את איכמן
לארץ? איך נתפס אלי כהן? ועוד ועוד.
בכל סיפור עמוד או שניים, והוא ניתן רק
כמתאבן. אחרי שבני קרא את הספר הוא ביקש
עוד 3ספרים — את הספר על לכידת איכמן, את
הספר על אלי כהן ועוד אחד שאינני זוכרת
(בשעת כתיבת שורות אלה הילד כבר ישן ואי
אפשר לשאול אותו).
ספר נוסף הוא מילון מצויר עבר־־אננל׳ לילדים
מאת שרה בורק ואיה שמואלי ובו 900 ציורים.
ליד כל ציור המילה העברית, המילה האנגלית
באותיות לטיניות, והמילה האנגלית באותיות
עבריות. לא מאמינה שמישהו יצליח ללמוד שפה
ממילונים כאלה, אבל האנגלית לא תהיה לו זרה.
טוב לילדים חרוצים שתמיד רוצים ללמוד עוד
משהו, לילדי־שליחים, שנוסעים עם ההורים
לחדל ואולי גם לאלה שמתכננים ירידה. הוצאת
יבנה — מחיר 18 שקלים.
בעיקבות סידרות־הטלוויזיה — ראו אור עוד

נפלא מסידרת רחוב סומסום. הוצאת יבנה —
מחיר 6.70 שקלים.
ועוד — ארבעה ספרים חדשים מהסידרה
הוותיקה מאוד קופיקנ מאת תמר בורנשטיין־לזר.
הפעם זה לא רק הרפתקאות קופיקו, אלא ניסיון
להיות גם חינוכי ומלמד. איך קוראים לקולות?,
מה שמות בעלי־הח״ם? ,איפה צומחים? ואיפה
נרים? מיועדים לילדי הכיתות הנמוכות וגם
לאלו שעדיין לא יודעים לקרוא. לכל שני ספרים
מצורפת קלטת.
למי שאוהב שורות כמו:
לקול שמשמיע הגמל קוראים גילגול.
כי יש לו בדבשת כזה מין בילבול...
...לקול של הצרצר קוראים צירצור.
צירצור? צירצוק? מצחיק ...נכון? איזה בידור.
...לקול של החמור קוראים נעירה.
לה ...לה ...נעירה ...איזה שם מצחיק נורא.
כל זוג ספרים וקלטת — 19.10 שקלים.
למי שפיספס את על־סה בארץ הפלאות
בילדותו, או למי שלא פיספס ורוצה שגם ילדיו
יתמוגגו מהספר, יצאה מהדורה חדשה. הפעם
בתרגומו של אוריאל אופק ועם האיורים המקוריים
של ג׳ון טניאל. הוצאת מחברות לספרות.
מחיר — 25.75 שקלים.
ואחרון אחרון וחביב עלי מאוד הוא סיפרו של
המאייר אמי רובינגר מתנה לקושקוש. רובינגר

גם לאנשי מלון הילטון נודע שהשבוע חל ט׳׳ו
בשבט והם רצו לעשות משהו בנדון. קשה להם
פתאום לשתול עצים בתוך המלון, או סתם לחלק
פירות יבשים לאורחים — זה לא נראה להם
מספיק מעניין. אז הם ישבו וחשבו והגיעו
למסקנה שבמשך שלושה שבועות הם יגישו אוכל
ישראלי המבוסס כולו על תנובת־הארץ,
במיסעדת המלך שלמה.
הם קנו בשר־מולרד ובשר־יעז ודגי־אמנון
מהכינרת ופירות וירקות שמזוהים עם ארצנו,

שמו את כל הטוב הזה על השולחן. הביאו את
אשפי־המיטבח שלהם יוסי רוטמן ואלפרד
יבניציק ואמרו להם :״תרביצו אוכל ישראלי!״
לארוחה הנפלאה הם הזמינו אנשי־תיקשורת,
ומלבד שני קוטרים מיקצועיים כולם נהנו מאוד.
מכל המתכונים בחרתי להעביר לכם מרק
עגבניות עם אבוקדו שמתאים גם לט״ו בשבט, גם
לחורף המעצבן, גם לפאר שמציע מלון הילטון
וגם למיטבחים הפשוטים של כל אחד מאיתנו.

מרק עגבניות מעידן מם אבוקרו
(המיצרכים ד־ 10 מנות):
י מיצרנים
100 גרם גזר.
100 גרם סלרי.
100 גרם בצל.
! 1ק״ג קוביות עגבניות רכות.
2גלדי שום כתוש.
עלי-דפנה, מלח, פלפל לבן.
1ליטר מרק צח.
2אבוקדו רך (מחית) 20 +פרוסות אבוקדו.
50 גרם שמן־זית.
100 גרם רסק עגבניות.
50 גרם קמח.

• או6ן ההכנה
מאדים בשמן את הירקות. אחרי דקות מיספר
מוסיפים עגבניות, רסק עגבניות ולבסוף קמח.
מאדים לצבע זהוב. מוסיפים מרק צח, תבלינים
ומבשלים כשעה. מסננים ומועכים דרך מסננת.
מגישים חם בלווית כף מחית אבוקדו ושתי
פרוסות לעיטור.

״מתנה לקושקוש״

״מתנה לקושקוש׳׳
פ1צקי סלע את הכל

לק מכל הנשמה
המוכר בשנים האחרונות כמאייר, החליט כנראה
שני ספרים מסידרת רחוב סומסום. התרגום
שיש לו סיפורים יפים בראש ומדוע שלא יצייר
העברי של לאה נאור. בנץ, אריק, אוסקר, כרובי,
את הסיפורים של עצמו. אבל, כמו כל המאיירים,
עוגי וחבריהם עושים חגיגות, מסתבכים בצרות
הוא נבהל מהעניין והחליט רק לספר את הסיפור,
ויוצאים מהן. מצחיק את הילדים עד דמעות.
אך לא לכתוב אותו.
הספרים האלה מומלצים, לדעתי, לילדים
הוא סיפר את הסיפור לאייל לוין, לוין כתב,
שלא אוהבים לקרוא. הספרים קלים, הדמויות
רובינגר צייר ואנחנו נהנים. סיפור בלי מוסר־כבר
מוכרות מהטלוויזיה והילד יעשה מאמץ כדי
השכל, בלי מסר חינוכי, בלי עומק בלתי־נראה,
לדעת מה קורה לאלה שהוא כבר מכיר. בכל פעם
בלי ניסיון להרחיב את האופקים. סתם סיפור
שחברה שואלת אותי מה לעשות בילד שמסרב
משגע על זוג מטורף ועל כלבם פוצקי שגומר
לקרוא, אני מציעה לה לקנות כמה ספרים שהוא
להם את החיים. לילדים מגיל 3ועד .76 מתנה
מכיר מהטלוויזיה. העצה תמיד עובדת טוב.
לקושקוש, הוצאת ר. סירקיס — 12 שקלים.
בנץ ואריק אוהבים כלבלבים ואני חושב שזה

״החתול דמוקרטום״
סידרת קרא ושמע

ימי־ההולדת של בני מזל דלי על פירות־השנה 1פיר 1ת
בשים וערוגות במסיבת חג־האילנזת טניס במסיבה של מירי אלוני
מסיבה צרפתית
המסיבה הכי צרפתית בעיר היתה
מסיבת יום־ההולדת של׳השחקן אל
ברט אילוז. חבריו, ידידיו ובני־מיש־פחתו
גדשו את המועחן, רוב השיחות
התנהלו בצרפתית, אך היו גם כאלה
שדיברו עברית במיבטא צרפתי. אילוז
בן ה־ 35 הזמין את החברים ל־ 11 בערב,
אך רובם בחרו לבוא ב־ 1בלילה. בין
הבולטים היה השחקן עמום לביא,
שבא בגפו. את אשתו היפה מארי השאיר
בבית עם בתם.
איש־העסקים דני זיתוני בא בחברת
ידידו התכשיטן אבי סוויד.
השניים פגשו ברות מכנם היפה,
בתה של עדה מבנם, אשת־החברה
ויושבת־ראש אגודת אל־סם. רות
עושה את צעדיה הראשונים בעולם־
הדוגמנות, בעידודה של הדוגמנית
סמדר גנזי. לקראת חצות הגיעו
אולי גלם וחברה לחיים צביקה
רום העוסקים בתיווך־השקעות בארץ,
המסיבה הבי קטנה
בעיר

זקו״האחים לבית בנאי המש־
111 דו ך
1חק בתפקיד אורח במחזה
״מי־תהום״ ,בא לברן את אלברט אילוז (בתצלום

משמאל) ,והשניים עמדו משתאים למראה שלל
הבלונים. המתנה המצחיקה ביותר שקיבל היתה
גלויה, שכשמרטיבים אותה, מופיעה בחורה עירומה.
כשהם מלווים את סם דלוגטש מלך
הקונדומים. יונה לחוביץ באה
בעיקבותיהם בחברת שלמה מיסו,
מבעלי תל־אביב הקטנה. אך השניים
לא התרשמו במיוחד מהאווירה ועזבו
אחרי 10 דקות. לקראת סיום הגיעו
הבלונים בליווית ברכה מיוחדת.

עם צאת התקליט החדש של מירי
אלוני, התקשרה לבנה זמיר יוש־בת־ראש
אגודת הידידות ישראל־מצריים
לזמרת והזמינה אותה לביתו
של שגריר־מצריים בישראל כדי
להעניק לו את התקליט באופן אישי.
לאחר מכן המשיכה אלוני בחברת
בעלה שמואל אומני לפאב סננזה
למסיבת החברים שנערכה במקום.
מירי, שנראתה סכסית ביותר בשחור,
סיפרה שהיא עסוקה בהופעות ברחבי-
הארץ. בעלה אומני, שהיה לבוש
בלבוש ספורטיבי, הביא עמו מחבט־טניס
ובמהלך הערב הדגים חבטות בין
האורחים נראו ניצה ליבאי, יועצת
ראש־הממשלה לשעבר לענייני־נשים
ווילי גפני יושב־ראש המרכז לשלום.

הדוגמנ׳
האילנוו
מה עסיסית. לא מכבר היא סיימה

יהודית ארדיט׳

*1 ^ 1ך ך: ך :ןוץ 1 ך ן סם דלוגטש, נמצא בארץ במסע-פירסום
#11 #1| 711 | 7/1למוצרי חברתו שהיא השלישית בגודלה
בארצות״הברית. הוא נראה עליז והשיק כוסות עם ענת קריבושה.

1\ 1ך ן 1ן ק שחקן־הכדורגל יפה־התואר היה
\ 1 1 1 1 111 מופתע לגמרי. אחותו אתי אוחנה
(לימינו) אמרה לו שהיא מתארסת עם העיתונאי שאול

מירי אלמי

פורחת ומאושרת כפי שלא
היתה זה זמן רב בחברתו של
בעלה שמואל אומני (בתצלום לשמאלה) ובחברת

המעבד גרי אקשטיין שעיבד את הלהיט טיפת-
אהבה. למרות השמועות הרבות שהופצו לאחרונה לא
מתכננת אלוני, שקיצצה את שערה, הגדלת מישפחה.

אייזנברג. כשו
הפתעה. חברו
למטה) קרוליי

ט״ו בשבט דיפלומטי מסיבת חג־האילנות שנערמה במועדון
הרבי סמס שבמלון יסית היתה שמחה
ועליזה מהמצופה. בכניסה לאולם
הונחו סלסלות־קש גדולות שהיו גדושות
בפירות־העונה ובנפרר הוכנו סל־סלות
קטנות עמוסות בפירות יבשים.
הנשים, מטעמי דיאטה, הסתפקו כפירות.
הגברים, ששמעו כי פירות יבשים
טובים לכוח־הגברא, לא הפסיקו לזלול
מהם והאח״מים התבקשו לנטוע שתילים
בתוך ערוגת־החמרה שהיתהבאו־

חני שט״נד

שתיל. ליווה אותה מכס מלכה.

ע חגגה את חג־כשהיא
נוגסת בבי
רומאן עם מהנדסי

המחשבים דורון פוש שהיה מיודד בשנה שעברה עם
הדוגמנית תמי בן־עמי. ארדיטי באה בחברתו של רן
קובלנץ, מנחה-התצוגות הוותיק והשניים פרשו מוקדם.

ך 1ף 1ך 1ל
11 #111 /רירת גואטמלה בישראל,
היתה אורחת־הכבוד.

ג רנ דו סגר סי ה, שג־

11111ק ך 1ך 1ך ן היתה המארחת במסיבה. חברתה נני פוקס
111111-1 1| / 111111 רוגביץ׳ (בתצלום ממושקפת) סיפרה שהיא
רוצה לעסוק ביחסי־ציבור. ענת דאגה להכיר לה את האנשים הנכונים.

בת שבע״;.
מול המראה ונראה שהיא נהנתה.

ניע למקום התברר לו שנערכה לו מסיבת•
רונית בן־בסט נשארה בבלגיה( .בתצלום
לאנגפורד ואביה הבימאי בארי לאנגפורד.

וגיגת דריים

הרבה בני מזל דלי מפורסמים חגגו השבוע את
1הולדתם. שניים מתוכם זכו לפירסומת גדולה
ותר בשבועות האחרונים. אחד מהם הוא שחקו־
:דורגל אלי אוחנה שבא לארץ לארבעה
:ים. אחותו הדוגמנית, אתי אוחנה, הפתיעה
תו במסיבה שערכה לו בפאב השעון.
במסיבה נכחו בני־מישפחה וחבריו של אוחנה
אווירה היתה מישפחתית. הדוגמנית־שחקנית
*וליין לאנגסורד חגגה את יום הולדתה ה־בחוג
מצומצם בני־מישפחה וחברים, הרחק
והמון הסוער, כהגדרתה, אחרי פירסום סידרת־
:תבות שלה. היא סיפרה על תגובות רבות
זיא מקבלת מאנשים הפוגשים בה ברחוב אחרי
!:ראו את הכתבות. כעת היא עסוקה בחזרות
;ירסה החדשה של מחזהו של מולייר הקמצן.

11ך 1111 \ 1הדוגמנית הגבוהה ביותר בארץ, שעושה חיל
\ 11111 1ן במיקצועה, החליטה להישאר בארץ. היא באה 111 בחברת ניצה ואלון הרץ שנחשב לאחד הגברים היפים בתל־אביב.

1\ 1ך 1ך 1 1הזמר בא בחברת חברתו נתי שגיא ופגש בחברתו
הקודמת אנבל טמיר. השלושה חשו שלא בנוח.

מסורי(בתצלום מימין) נטע שתיל והזמר חיים משה מיהר לעזור לו בכך.

כתב: ז הר אוהריאב, ציר ם: אבי ורד מן

עם נ שמה

תדריך
ח 1בה לראות:

עיניים שחורות (מוסיאון, תל־אביב,
איטליה) -הבימאי הסיב־ייסי
גיקיסה מיכאלקוב(אחיו של
אגררי קונצ׳אלובסקי) זוכה סוף-
סוף להכרה בישראל. אחרי שהסיגמשקים הציגו את סרשיו
הקודמים, הגיעה גס הצלחתו הגדולה ביותר, הסרס שנחשב
למעשה ללהיט של פססיבל קאן בשנת ז 98ג.
זהו סיסור־אהבה המתרחש בסוף המאה הקודמת בין אר־ביסקס
איסלקי הולך בסל לביו אשת רוסיה ענוגה ורומאנסית.
השראתו נשאבה מכמה סיפורי צ׳כוב, כשהבולט בהם הוא
הגברת עם הכלבלב והוא עתיד לסחוף כמעט את כל הקהל,
צעירים וזקנים, נשים וגברים. הוא עשוי ברגישות רבה, בחוש
אסתטי מפותח ובהרבה מאוד אהבת אדם, תכונה נדירה
ויקרת־טציאות בימים אלה.
הארכיטקט(מארצילו מאסטרויאני) נשוי לבת של בנקאים
(סילוואנה מאנגאנו) ,מחזיק מן הצד פילגש (מארת קלד)
ומשתעמם כדיבעי בחברה הגבוהה והעשירה שסובבת אותו.
באחת הבריחות מאחריות לחוסריהמעש של עצמו הוא נמלט
למרחצאות, ושם הוא מכיר בת רוסיה נאווה(אלנה סופונובה),
שנשלחה לשם לטיפול רפואי. זו צמודה לכלב לבן, כבבואתה
הצחה כשלג.
צניעותה וביישנותה מושכים אותו, הוא מחזר אחריה במרץ
עד שהיא נכנעת לו. אולם מה ששובר אותו כליל, היא העובדה
שלאחר הלילה הראשון, היא נמלטת חזרה לרוסיה ומשאירה

תל־אביב: הקיסר האחרון, דאן דה פלורט,
מלאכים בשם׳ ברלין, חובטת רחוב, סרט סתוק,
מנדל הדבזרים.
ירושלים: הקיסר האחרון, מלאכים בשמי
ברלין, ראן דה פל1רט.
חיפה: בוקר טוב בבילזנייה, הקיסר האחרון,
החנזת סנגבר לפינה.

תל־אביב
אלנה סופונובה: חוש אסתטי ורגישות רבה
לו מיכתב ובז וידוי-אהבה כאוב המגלה שאינה יכולה להינשא
לו משום שהיא בעצמה אשה נשואה.
מיכאלקוב )גושה נפלאות בדרך שבה הוא מגלגל את
הרומאן הזח. המרחצאות באיטליה יזכירו ודאי לרבים את 8
וחצי של פלמי, ואילו הסצינות ברוסיה נושאות חותם ששום
בימאי זר לא יכול היה להעניק ל ה * תערובת מופלאה של
תמימות, התלהבות, פשטות, ועם זאת, גם ניזון. השחקנים
מצויינים כולם, והסרט עצמו-תדבותי ויוצא דופן בימים אלה.

* תיקווה

ותהילה (דיזננוף, אננליה)

— זיכרונותיו של ג׳ון בורמן כשהיה ילד בימי
הבליץ בלונדון כוללים מעט מילחמה והרבה
רומאנטיקה, נוסטלגיה והומור.
עכבר הבארים (שחף, ארצות־הברית)
— אלכוהוליזם כדרך חיים והיטהרות מן

אריה}תכלת, תל־אביב, בריטניה)

שורת הבימאים מפוארת לא פחות -החל מקן דאסל
הקולנוען המוסיקלי ביותר, דרך רובוט אלטמן שמביים
אופרות לבימת-האופדה בצרפת, ניסיונותיו המטורפים של

מלאכים בשמי ברלץ נלב,
נרמניה־צרפת, מוצג גם בסמדר יחשלי— )0
פיוט קולנועי רב־מלל, אבל מרשים מאוד חזותית
ואסתטית. דם ונדרס חוזר לגרמניה ורואה את
ליבה החצוי של ברלין דרו עיניהם של מלאכים.
הכל מותר בשם האמנות, הכל מותר בשם האהבה.
סרט מתוק (תמה, נזסלביה) —
עותק חדש של אחד הסרטים המדהימים והחד־שניים
גם היום. פוליטיקה והומור, פיוט וטירוף
בידו של דושאן מאקאבייב.

קונ צרט עול
ויד*א 1־7ן ל*פ
זהו סרט שחייב את חייו למפיק דון בויד שהגה את הרעיון כולו.אם וידיאו־קליפ הוא אטנות־ה־קולנוע
בשפתה, סיגנונה ותבניתה בעתיד, מדוע לא לתת דרור
לדימיון באחד משטחי־המוטיקה הפיגורטיביים ביותר -האופרה(
ומה
בעצם מתאים יותר לווידיאו-קליפ מאשר אריה, שלעיתים
מבטאה רעיון קיטשי להפליא בצורה המלודית הקצרה
והקליטה ביותר. זוהי תכונה אופיינית לווידיאו-קליפ -שהוא
רעיון מקושט עד לקצה גבול האפשרות, ומבוטא בתמונות,
לרוב בהקצנה של אמצעים ותעלולים טכניים, עד כדי כיבוש
טוטאלי של המוסיקה או המבצע.
לכן, אסף בויד רשימה ארוכה של בימאים. לשיבחו ייאמר
כי לא חסך במיגוון: המוסיקה לוקטה מוורדי (כוחו של גורל,
נשף המסיכות וריגולטו) ,פוצ׳יני בטורנדוט. אי אפשר להיות
גרנדיוזי בלי טריסטאן ואיזולדה של ריכארד וואגנר. ללא יצוג
צרפתי הולם, או נופך וינאי קליל, ואילו תירוץ להופעתו של ג׳ון
הרט כליצן עצוב (הופעה מיותרת בהחלט) ,נותנת האריה
הניצחית של הליצנים מאת ליאונקאוואלו.

הקיסר האחרון (נח, אנגליה, מוצג
גם באורניל, חשלים וברב־נת, חיפה) — ארבעה
גלובוסים של זהב וכולם חשובים — סרט, בימאי,
תסריט ומוסיקה. ביוגרפיה מרתקת של הקיסר
האחרון של סין שהפך לגנן פשוט, בסרט מרשים
של ברנארדו ברטולוצ׳י שכמותו נדיר לראות
בתקופתנו.

באק הנרי ואניטה מוריס: פופ״ריגולטו
ז׳אן לוק גודאר, הניסיונות של ניקולאס רוג וברוט ברספורד
להתמודד עם מערכונים קצרים לקולנוע מוסיקלי; ועד
לבימאים שהווידיאו-קליפ הוא מומחיותם כג וליאן טמפל
וביל בריידן.
ישנם קטעים טפלים וחסרי-חן וישנם מפתיעים, כזה הוא
הקטע של רובוט אלטמן וג וליאן טמפל -על הכל שורה
תחושה מוזרה של שעטנז; אוהבי-המוסיקה יזעקו -חילול
קודש, ואילו אוהבי־הקולגוע יעדיפו מוסיקה החופפת לתמונה.

טי פ שי

ל טי פשעשרה
אי אפשר לקנות אהבה(רב־חן,

תל־אביב, ארצות־הברית) -לפ עמים
מתקבלת התחושה שיוצרי
הסרטים בהוליווד מעריכים את
קהל-הצופים הפוטנציאלי שלהם כגיל טרום־גמילה. אחרת
קשה להבין את סידרת-הסרטים האחרונה היוצאת בשיטת
הסרט־הנע טארצות״הברית, ושכל כולה סיפורי־סבתא
מצוצים מן האצבע שנושאן עלילות בגרוש ובסיגנון ארכאי,
כאילו לא היה מעולם סטיבן שפילברג.
העלילה של הפעוטון הזה, שקשה לקרוא לו בשם מכובד
יותר, נשענת על בית־הספר התיכון ועל ״יורם״ אחד. החתיכה,
שכדי לעשותה עוד יומר מושכת, נקראת בשס-המישפחה
האיטלקי טנסיני, היא הכי יפה, הכי פופולארית והכי מבוקשת
בקהל מצמיחי׳־החאצ׳קונים, השופטים זה את זה רק לפי
״החברה שיוצאת אתם״.
היא כמובן שבוייה בקיטטו הניצח* של מי שהיה החתיך
התורן של המחזור הקודם. בן השכנים, ילד-טוב-ידושלים
ונודניק לא קטן, מרגיש שהוא דחוי ולא רצוי ושוכר את
החתיכה מנסיני לחודש ימים כחברתו היצוגית, אחרי שנפנף
למול אפה אלף ירוקים מרשרשים שהיתה זקוקה להם נואשות
כדי לקנות חליפת-עור חדשה ששאלה מאמה בלי רשות.
מאוד מתוחכם, מאוד מוסרי, מאוד חינוכי. סטיב ראש
(שעשה את סיפורו של באדי חולי) הבימאי, שבדפי-הפירסום
של הסרט נאמד כי ״הכישרון והיצירתיות שלו הביאו לו ייחוס

בסרט חל־אביב־ברלין
הסיאוב המערבי. המקור — צ׳ארלס בוקובסקי.
בן דמותו: מיקי רורק.
תל־אביב־־ברלין(ריזננוף ,3ישראל,
מוצג גם בחן ׳חשלים) — סירטה של ציפי
טרופה נוגע, אך לא מעמיק ריו. אולי מחוסר-
אמצעים, אולי מחמת דלות־השיחזור, אבל זהו
ניסיון רציני להתמודד עם נושא השואה. יוסף
כרמון בכמה רגעים מרגשים שבאמת כדאי
לראותם.

חיפה:
פטריק דמפסי ואמנדח פטרסון: חברה להשכיר
רב בעולס-הווידיאו״ לא חסך מקהל-הינוקות גם מוסר השכל
אמיתי -החתיכה מנסיני יודעת בעימקי-ליבה שמתחת
לפיצעי-הבגרות של היורם, ששכר את שרותיה החבריים,
מסתתר לב-זהב אמיתי ששום חתיך מיקצועי לא ישווה לו.
אחרי, ככלות הכל, גם היא ילדה מפרוור אמריקאי טוב,
ולא תלך שולל על״ידי הקנקן, אלא אחרי מה שיש בו.
בתפקידים ראשיים פטריק דמפסי ואמנדה פטרסון, שני
צעירים חתיכים, שתכונות אלו הן יתרונם הבולט והיחיד.

בוקר טוב בבילונייה (אורלי,
איטליה) — שני אחים נגרים־אמנים איטלקים
מחפשים מזלם באמריקה ומגיעים לתפאורת אי־סובלנות
של גריפית. הטבע מקפח אחד מהם
והקינאה מחסלת את האידיליה. לא כל הסרט
משכנע, אבל ישנם בו רגעים גדולים וכשהאחים
טאוויאני עושים זאת אסור להחמיץ.
החנות מעבר לפינה (עממי,
ארצות־הבריח) — מצחיקון אינטליגנטי של
ארנסט לוביטש שאפשר לחזור ולראותו אין ספור
פעמים מבלי להתייגע.

עדנה פיינדד

העולם הזה 2632

6הונו ד₪ו
5הת שווו
^ לילה של ה־ 13 למאי שנה שעב)
רה, נרצח דרור כהן בתאו, בכלא־איילון.
אחרי הרצח ״(יהושע) פז חזר,
התלבש, שם כיפה ואמר קדיש״ העיד
מיכאל סילוביץ, המכונה, אנג׳ל
הרוסי׳ ,בבית־המישפט.
בליל־הרצח היו בתא מיספר 7באגף
ו־ 2בכלא איילון שישה אסירים, שהתגוררו
שם יחדיו יותר מחודש. היה עמרם
אדרי, בן למישפחה ידועה למיש־טרה
בלוד, היו דן גרסטל ויהושע פז,
היושבים בכלא על חלקם בהברחת

מתחמק מתורו להביא אוכל, במקום זה
היה הולך לשחק כדורגל. אבל עמרם
היה מוכן לעשות הכל בשבילו. ממה
שנודע לי הם היו גיסים.״ העיד סילו־ביץ.

טיפול־

שינה

^ יו ם שקדם לרצח יצאו האסירים
1למלאכות הרגילות שלהם.
סילוביץ עבד במיפעל חרון לילד,

האוכל. הלכנו לחדר־אוכל וביקשנו
שש מנות, אבל דרור בא אחרינו ואמר
שלא ניקח עבורו והוא לקח את האוכל
בעצמו. חזרנו לחדר ואכלנו שם.
יותר מאוחר הלכנו לראות וידיאו
בחדר־האוכל. הסרט התחיל בשעה .8
כאשר חזרתי לחדר קיבלתי טיפול־שינה
מהחובש של הכלא שכלל שני
נומבונים וואליום. אני מקבל את זה
כבר שנים. אחר־כך עישנו קצת חשיש
שהשאיר לנו החבר שחזר מהחופש. היה
נחמד. הלכתי לישון. היתה עוד מוסיקה

זעלומת הרצח בתא הנלא. מאשמים לא חיה
מיע. הם מאשימים בדצח אח העד היחיד׳ נגדם
סמים יחד עם המסעדן גזי חקק, והיו גם
מנחם אדרי (לא קרוב־מישפחה של
עמרם) ומיכאל סילוביץ, שהורשעו
בפריצות שביצעו יחדיו.
היחסים בין היושבים בתא היו סבירים
ולא היה ידוע על כל סיכסוך
ביניהם. בתא היו שלוש מיטות כפולות
לגובה, ושישה ארונות־ברזל, שניצבו
ליד המיטות. במרכז החדר היה שולחן.
״היחסים היו נורמליים, לא היו מריבות
ולא קטטות. היתה בעייה קטנה של מי
יביא את האוכל לתא, אבל אלה היו
דברים בלתי חשובים.״ העיד סילוביץ.
דרור כהן היה שפוט לעשר שנות־מאסר
על שוד מזוין .״הוא היה בחור
חזק, בחור טוב. אבל תמיד רצה להראות
שהוא יותר חזק מאחרים. היה

נגריה לרהיטי־ילדים בכלא, גרסטל
עבד במסגריה ויתר האסירים למדו.
כולם חזרו לתא בערד בשעה שתיים
אחרי הצהריים. מנחם אדרי קרא
לחבריו ונתן להם כדורי היפנודרום
(כדורי שינה חזקים המשמשים לנרקומנים
כסם) .אחר־כו הם התקלחו
בחדרון הצמוד לתא והמופח־ ממנו
בדלת שאינה נסגרת הרמטי.
״עמרם הלך לישון, וידיד, שחזר
מחופש, בא לתא והביא לנו קוק (קוק
פרסי — סוג של הרואין) .עישנו בחדר
ואני בלעתי את ההיפנודרום,״ העיד
סילוביץ .״אחרי העישון הגיע האוכל.
לפי התור היו עמרם ודרור צריכים
להביא את האוכל בערך בשעה שש.
אבל עמרם ביקש ממני להביא את

בחדר. אני שוכב במיטה למטה ויש לי
וילון שאילתרתי מסדין שקשרתי בין
שתי הרגליים של המיסה שמעלי. שאר
האסירים עוד היו ערים. כולנו לקחנו
באותו ערב קוק וחשיש, אינני יודע מי
לקח היפנודרום.״
סילוביץ הוא העד היחיד נגד הנאשמים
ברצח דרור כהן — גרסטל,
עמרם, אדרי ופז. הוא נאבק בכל כוחו
במונח ״עד־מדינה״ שהודבק לו על־ידי
הסנגורים של הנאשמים .״אני לא עד־מדינה
כי לא השתתפתי ברצח ואני לא
אשם בכלום,״ טען בקול רם במהלף
עדותו .״נודע לי על גרסטל כי בתיק
הקודם שלו הוא רצה להיות עד־מדינה,
ואנשים נשפטו חפים מפשע.
״זה מה שגרם לי לדבר. וגם מפני

עד סילוביץ(במעיל בעל סם) בץ שוטרים
.אני לא עד־מדינהו
שעמום
אמר לי,הכל בסדר ופתאום
מצאתי את עצמי עצור ברצח. אשתי
היתה בהריון בחודש השביעי ונכנסתי
ללחץ. הגעתי למצב שלא היתה לי
ברירה, כי אחרת ייצא שפתאום יקום
מישהו ויגיד עלי.׳׳ כאשר העיד סי-
לוביץ בבית־המישפט, ואמר את הדברים
הללו, התפרצו הנאשמים וקראו
לעברו :״כל בית־הסוהר יודע שאתה

הרוצח! הרי יומיים לפני הרצח ניסית
לדקור אותו!״
המילים הקפיצו את העד והוא ענה:
״מי שיכול להיות עד״מדינה מסוגל
לכל.״ הנאשמים פרצו בצחוק סוער

אילנה אלד;,
צילם: אבי ולדמן ₪
(המשך בעמוד )42

נאשם גרסטל(מעשן)

ספדת השירה
טל מצבה של השירה העברית בימים אלה
ימים לא־טובים באו לה לשירה העברית. ימים
אין חפץ בה ובהם. שהרי מי רוצה לחיות בעולם
שאין בו שירה (כן, אני יודע, יש גם כאלה).
בהדרגה נתמעט מיספר הקוראים והרוכשים,
הוצאות־הספרים תובעות ״השתתפות״ וקרנות,
או דוד עשיר. על ביקורת במובן הישן(גם אז לא
״מי יודע מה״!) כמעט שאין עוד מה לדבר,
מורגש מחסור חמור אפילו ברצנזיות ראויות,
הגונות והוגנות ובעלות טעם. אם אתה/את חבר/
חברה בכנופיה או ב״מועדון״ כלשהו, תמורת
״דמי־החבר״ המוכרים, עוד יימצאו מי שיתגייסו
— אין מושחת ממבקר מושחת ואין שוטה
מחסיד שוטה — לכתוב עליכם את הרשימות או
המאמרים הצפויים: פראזיולוגיה* מוזמנת,
אופנתית, חסרת שיכנוע־עצמי ולפיכך נטולת
אמת. כך נוצרו אצלנו כמה ״רפוטאציות״
שבעליהן באמת דומים לגמלים הידועים: סוס
שתוכנן בידי כנופיה. אם אינך ״חבר״ או שאתה
מסרב לשלם את דמי־הכניסה המתבקשים,
הכוללים לפעמים חטיבת־עצים ושאיבת־מים
לחברים שכבר נתקבלו או למנהיגי־הכנופיה —
אוי לך ואבוי לפרי־עטך. איש לא ישים לב אליך.
הנה יש כבר מוספים ספרותיים(פתח בהם יהושע
קנז, אם אינני טועה, בתקופת כהונה זמנית) שכל
דבר־שיר לא יבוא בשעריהם. עמדו וכלאו את
השירה בגטו של חגים ומועדים משל היו כל
השירים פיוטים לימים הנוראים. ואף בסקירות
הקצרות של ספרים היוצאים מתחת למכבש־הדפוס
נפ?ן!־ לעיתים קרובות מקומה של השירה
בכלל.
דומה שאפילו היחלצותם של מוסדות, קרנות
ופרסים למיניהם לעזרת משוררים בהוצאת
קובציהם — הכוונה למוסדות ומיפעלים
כמילגת ראש־הממשלה, פרסי אקו״ם, קרן תל־אביב
וכר — אף היא ראייה לירידת קרנה של
השירה: לא רליה רביקוביץ ולא יהודה עמיחי,
לא פנחס שדה ולא החתום מטה, נזקקו אי־פעם
לקרנות להוצאת סיפריהם. סוף־סוף הגיע הזמן
שבו הוכרה השירה אף היא כמיקרה־סעד, אם לא
חולה סיעודי.
נכון שלעומת כל אלה ניתן לצטט גם תופי
עות־שכנגד, כגון במות לשירה המתמקדות
דווקא בה — ואזכיר בראש וראשונה את חדרים
שבעריכת הלית ישורון, משוררת ובת למשורר.
אבל סנונית אחת אינה מביאה את האביב
(האירופי) והלית אחת השוחה כנגד הזרם —
וכמה יפה היא שוחה — חוששני שלא יעמוד לה
כוחה לעצור את הסחף.

דוסטריבסקים־בדרך
וזאת דווקא בימים של עדנה חסרת־תקדים
לפרוזה ולמחזה העברי. הרי לכם רומאנים הנמכרים
באלפים ולפעמים אפילו בעשרות אלפים
של עותקים, לעיתים למרות ביקורות קטלניות.
הוצאות״הספרים שלנו משחרות לפיתחיהם ואף
מתחרות ממש על חסדיהם של הפרוזאיקנים
שלנו. אלה שיש להם מוניטין כדי שליש ורביע
— לעתים בלתי־מוצדק לחלוטין — מתכבדים
במילגות שמנות ועד כרי ״שנות שבתון לכתיבת
רומן״ הגיעו הדברים. מנחם פרי — מישרד־רישוי
ומישרד ליחסי־ציבור בן איש אחד —
מעמיד את כל חילו, והוא אינו מבוטל כלל וכלל,
לרשות הטולסטואים־שלעתיד והדוסטוייבסקים־
בדרך שלו. תחרות או קינאת סופרים, גם אם
אינה מרבה חוכמה, הנה היא מגביהה את הרמה
ואת הקומה. אפילו לסיפורים קצרים — בעבר,
חרדת כל מו״ל הגון — נמצאו פתאום דורשים.
אל תהיה עינינו צרה בהם. רובם ראויים
לתשומת־הלב הפתאומית שבה זכו, ומיקצתם אף
ראויים לכל שבח. זמן רב מדי המתינו אף הם
לתורם. .ומי שאינו רוצה שמראה פניה של הסיפ־רות
העברית יהיה אך ורק מראה פניהם של ה״ה
אהרון מגד וחנוך ברטוב — חזקה עליו שיברך
על כך שנמצאו לנו, בהיסח הדעת ובלא כל
מאמץ מציינו, יהושע קנז וחיים באר ושולמית
לפיד ויורם קניוק ורות אלמוג ודן בגיודסרי
ויצחק אורפז ועמוס קינן ודוד שחר וראובן קריץ
ודן בן־אמוץ ויונת ואלכסנדר סנד ונתן שחם ודוד
גרוסמן ודוד שיץ ויואל הופמן(שרק באחרונה
הצטרף לחבורה) ויותם ראובני ודן צלקה ויצחק
בן־נר ובנימין תמוז ואהרון אפלפלד ויהודית

הנדל ושולמית הר־אבן — ועור מובטח לי
ששכחתי כמה שמות הראויים אף הם להימנות
— שלא לדבר על עמליה כהנא־כרמון, עמוס עוז
וא״ב יהושע, שגם אם אינם ניכסי צאן־ברזל
הריהם כבר, כמדומה, בחזקת ניכסי דלא־ניידי
של תולדות הספרות העברית של הדור האחרון.
ושלא אשכח את יעקב שבתאי, מנוחתו עדן, ואת
רחל איתן הנפלאה.
אכן, איזה נוף מרהיב וססגוני, חיוני, קודח,
אחוז תזזית, או מדוד ונזהר. כמה מהויות ואיכויות
וטעמים, זיקות, אסכולות ומקורות יניקה,
ביוגראפיות שונות, עולמות של טופוגראפיות
הזויות ואנאטומיות של הלב והלבבות.
מתי באמת היה לנו שפע כזה, ומה זכותנו
שזכינו בו? בארץ של חצי מיליון קוראי עיתון
עברי(האם אני מגזים?) ועוד כמיספר הזה דוברי
עברית שאינה עילגת לגמרי.
והנה, דווקא על רקע זה ועל רקע פריחתו
הלא־צפויה של המחזה המקורי — יוסי בר־יוסף
ושמואל הספרי, יהושע סובול ומוטי לרנר, יוסף
מונדי והילל מיטלפונקט, מוטי בהרב וחנוך לוין
ונסים אלוני(כאן בוודאי השמטתי שמות רבים
יותר, שכן אינני מרבה ללכת לתיאטרון בשנים
האחרונות) — דווקא לעומת כל אלה בולטת עוד
יותר עליבותם של קונטרסי השירה הצנומים
פחות או יותר שסיפריות רבות בכל רחבי הארץ
— כך נמסר לי ממקורות מהימנים — אף
מסרבות לקבלם חינם אין־כסף ולהציגם על
מדפיהן(בעיה של מקום וחוסר־התעניינות, הם
אומרים) ,ורק מועצת הספר העברי עומדת וכופה
אותם עליהן הר כגיגית.

מוהיקנים אחרונים
צחוק הגורל. ומוטב, לעג לרש(מי ראה גורל
צוחק?) זו השירה שאצלנו הוליכה תמיד בראש,
או כמעט בראש; זו שסללה כה רבות מהדרכים
והכשירה את הקרקע והכינה את הלבבות ויצרה
את האקלים שבו דרכו אחר־כך עוז הסופרים
והמחזאים, העיתונאים והמבקרים; זו השירה
שהיתה הראשונה לתגובה ולאתראה ולאזהרה,
ערב השואה כבימי העצמאות עד מילחמת
הלבנון; זו השירה שבלעדיה אין ולא היתה
פיזמונאות טובה בישראל — ואינני מתכוון כאן
לפיזמונאות האנאלפביתית הרווחת בימים אלה
של ״רוק כבד״ תרתי משמע; דווקא השירה שהוליכה
את המחנה גם בעת אובדן־עצות וריפיון־
נפש, ועיתים אף נצטרדה מתוך שבחרה להסתפח
לשיירה, שלא בטובתה(ראה ספיח של ביאליק),
דווקא היא נותרה עלובה ומבויישת, אבלה בין
חתנים וכלות.
הוא שאמרנו; ימים אין חפץ בהם. בהם —
ובה.
במקום אחר ניסיתי לתהות על חלקה שלה,
של השירה, בירידה, שלא לומר, בנפילה זו.
האומנם היינו, פשוט, ככל הגויים המערביים
וחדלנו מהיות כגויים המיזרחיים שאצלם השירה
עץ־חיים היא למחזיקים בה. ושמא חברו יחד
אליטיזם חסר־כיסוי והיפוכו, גסות־רוח שאינה
יודעת גבול, חסרון הקול הציבורי אצל מי שגם
קול אישי אין לו, ריבוי האפיגונים, חקיינים בני
חקיינים של מאנייריזמיסיואופנות, פשיית נגע
הליטראטיות המנתקת אדם מקרקע הניסיון שלו
עצמו כאדם בעולם (שאינו מורכב רק מליט-
ראטים, כידוע) ,התבטלות עצמית מחמת מודעות
למיעוט ההישגים והיפוכה או השלמתה —
ביקורתיות מופרזת, חוסר חוש־מידה, היעדר
עריכה ועורכים (לפרוזה יש עדיין עורכים
מצויינים כדי להחיש את התהליך המלווה
דמוראליזציה ותבוסתנות. כל המבקש הערכה
מעמיקה ורצינית יותר של שורשי המפולת מוזמן
ללכת אצל מאמרו של נסים קלדרון ״חמש
רשימות״ ומאמרו של יוסף שרון ״עניינים שאינם
רק שלי״ ,שנתפרסמו בחוברת 15 של כתב־העת
סימן קריאה בחודש ינואר , 1982 חוברת שאף
נערכה בידי אחד הנזכרים, שהוא גם אחד
המוהיקנים האחרונים של תרבות השירה
בישראל.
אולי החיזיון המעציב ביותר בסיפור עלייה
ונפילה זה — סיפור הצלחה והישגים שאין לו
מקבילות רבות בספרות העולם שלאחר מילחמת־העולם
השניה, המגיע בימים אלה, כמדומה,

לקיצו — הוא המראה של פייטנים מתוסכלים,
בהם שנפגעו דווקא בשל עליבותו הציבורית של
כלי־אומנות זה שבידם, ההולכים ומדלדלים עוד
יותר את האוצר החסר והולך בכתיבה נלוזה,
עיתים שיקרית וזולה ועיתים מרושעת ויומרנית,
שסופה שהיא מוזילה עוד יותר את השירה בעיני
הבריות שממילא אין שעתם וליבם פנויים לה
ואליה.
והרי לך פאראדוכס: אנשים שנפלו הם־עצמם
לבור יוצאים ממנו בדי־עמל ומאמצים, מצטיידים
מייד ובבהילות בכלי־חפירה (כלומר: בימות
שבהן יוכלו לפרסם את דיבריהם) ועסוקים במרץ
רב בחפירת בורות חדשים כדי להפיל בהם את
עמיתיהם.
ובאמת, כמה פרוזאיקנים ראיתם הכותבים
רצנזיות על ספרים בעיתונים? ואילו משוררים
ופירחי משוררים ...הוצא אותם מן העיתונים
וחסל סדר רצנזיה על דיברי־שיר בישראל!

שדה־מוקשים
כרי לעבור את שדה־המוקשים המשתרע כיום
לרגליו של משורר בישראל, צריך זה באמת
להיות חסין־אש וחסין־מים וחסין־בוץ ובוודאי
חסין ממון ודאגות פרנסה. אבל דווקא משוררים,
אולי יותר מכל עמיתיהם, אינם ידועים כחסינים
במיוחד.
פעם נהגו אפילו לומר: בדיוק להיפך!
התוצאה או התוצאות: לפעמים פרישה ואלם
(שלמה זמיר, דליה הרץ, ישראל פנקס וניתן
להביא עוד הרבה דוגמאות) .לפעמים בקשת
מיקלט באקסצנטריות (פנחס שדה, מנחם בן,
אהרון שבתאי) .לפעמים ביסוס מעמד ומוניטין
חלופיים או משלימים בארצות חוץ(יהודה עמיחי,
ט. כרמי, גבי דניאל) או פנייה לקאריירה ציבורית
בתחום של מה שמכונה ״קריית ספר״ (החל במע־רכות־העיתונים
ובהוצאות־הספרים וכלה בוועד
אגודת־הסופרים, אירגון פא״ן או אקו״ם) .ורע
מזה, בכל אשר תפנה — שורה ארוכה ארוכה של
חללי מילחמות השירה: נאדות־יין שהחמיץ,
משוררים — בהם מוכשרים ורגישים — שבשעה
שהם נוטלים את העט בידם הם נהפכים לחיות
רעות, צמאי דמים, לנקום את ניקמת דמם שלהם
השפוך.
רק כך ניתן להסביר כיצד חלפה לה על פנינו,
ודווקא בשנים האחרונות, הרעות, חבורה מרשימה
כל־כך של משוררים בעלי כישרון וערך שמרביתם
היו זוכים בעירור כבר בראשית דרכם בארץ
אחרת ובאקלים אחר — מבלי שאיש ייתן דעתו
עליהם. איש — או כמעט איש, כולל אשה.

רק כך ניתן להסביר את העובדה שלא אהרון
אלמוג(כינוס השירים תוך כדי הודעה על פרישה
מהמירוץ: רחוב הרצל) ,לא חזי לסקלי(האצבע),
לא יוסף בן־גל(אופוס אפס, שם המרמז אף הוא
על הכוונה לשוב לאותה שתיקה ממנה הגיח
זמנית) ,לא חיים נגיד, עיתונאי קטן במיקצת מן
המשמעויות שנתקשרו אצלנו באחרונה עם פיז־מונו
של אריק איינשטיין, אבל משורר מוכשר
ובעל״ערך(שירה מקומית) ,לא מנחם בן(שירים
חדשים) ולא יוסף יחזקאל (נהר. במיקרה שלו,
להוציא רשימה אחת של קלררון שכבר נזכרה),
לא חבצלת חיבשוש (שירת החבצלת, לאחר
התאבדותה) ולא יוסף שרון(תמופה בעיר, בעודו
בחייו) ,לא הרולד שימל ואפילו לא שני קבציה
האחרונים של יונה וולד שגם הטלוויזיה שלנו
נכנעה לפני מחלת הסרטן שלה, לא ציפי שחרור
תבל״א (שפה משותפת, הטוב בספריה עד כה),
לא לאה אילון(תגליתה של הלית ישורון, אם
אינני טועה) ,לא גבי דניאל(בנימין הרשב בשמו
הנוכחי, שזכה רק ב״סקנדאל״ אחד קטן ביוזמת
קורבנות הפלמ״ח) ,לא מארי(שנתוני אינרא א׳ —ק
ו־ב׳ ,הוא עדיין לא קיבץ שיריו בספר) ואפילו לא
סיפריהם האחרונים, סן הטובים שבכתוביהם של
גבריאל פרייל, חיים גורי ויעקב אורלנד — כל
אלה וספרים ראויים אחרים שבוודאי נשמטו
מזיכרוני או שלא קראתי לא זכו אף באפס קצה
של תשומת־הלב הנרחבת ובקורטוב מן האינטליגנציה
הביקורתית שבה זכו עמותיהם המספרים
והמחזאים.

במידבר המצוי
מילגות ופרסים — לפעמים, כשיש ידידים
וכשמתמזל המזל. מישרות ותפקידים ב״קריית
ספר״ — פה ושם, ויותר פה מאשר שם. שלמה
טנאי, למשל, זכה גם בפרס ביאליק וגם לכהן
כיו״ר אקו״ם, האגודה הדואגת לזכויות היוצרים
של סופרים ומלחינים. אבל קריאה נבונה, הצגה
אמינה של ה״עולם״ ושל ״כתב־היד״ ,הערכה
שאינה משוחרת יותר מדי(אובייקטיביות גמורה
כמעט שלא תיתכן על־ידי בני־זמנו של אמן),
רגישות לתמורות ולשינויים באקלימה של שירה,
שלא לומר — מודעות לפרספקטיבות, לטווח
האופק. נדיבות? — באמת, צחוק אתם עושים

במצב הקיים דומה כי רק השימושים הבאים
נותרו עוד למשורר: נספחות תרבותית (האחרון
ברשימה, לאחר מאבק לא־קל: משה בן־שאול,
כעת פאריס) ,הזמנה לפגישה עם ראש־הממשלה
(בקי פריישטאט וצחי הנגבי כבר יסדרו, תלוי את

ב11 דוב1ד־ חבו?ה עינאי

ד אגו תיו שלה

פלסט!,
די לי בנהר הדמע הנשפך ללבי,
די לי ביגוני.
המלט!
מי אל גלות ישלחני מיגונין
המלט!
כתר מלוכה עטר לראשי לבל יהרגני דודי אבוא בצל קורתו מפחד נפשי
לו בקעתי את הים הלאני יגוני!

המלט!
תופח עם פריו
מכרסם את עשב מותי
שומר נפשי בפטע הרוח על גדרות התיל.
יסרתני שכחתו,
פוסע בפסיק או נקדה,
צופה בי, ואני שכנתיו
בארץ מתנכרת.
אבוא בצל קורתו מפחד נפשי
ומכעסי. לו בקעו האל לא חדרו מלותי
(11975
כי הים מלא צדפות, לא מלים.
מערבית: ראובן שניר
תחדרנהימלותי בקרבך, הו ים,
הערת המתרגם: השיר לקוח מתוך הקובץ אלם לאם מים(״אלף למד מם״ _ אותיות
המילה אלם בערבית שמשמעה כאס ( )1979 של המשורר הערבי הישראלי מוחמר חמזה
ע׳נאים(נ׳ .)1953 שיר זה, הכתוב בסיגנון סוריאליסטי, הוא סתום ומעורפל בקריאה ראשונה,
אם כי גם בה ניתן לחוש בטראגיות הקיומית של המשורר — האמלט פלסטיני בעיני עצמו.
תחושת היגון, העצב והצווות הקרב שורה על השיר. לכן תוהה המשורר אם מאן רהו יוכל
להגלות אותו מיגונו. התשוצה, כך דומה, חייבת להיות שלילית.
הכותרת מביאה אותנו למקום ולזמן הקונקרטיים :״דאגותיו של האמלט פלסטיני״ מרמזת
שהמשורר הוא הדובר בשיר. שלוש׳ פעמים קורא המשורר להאמלט לבוא לעזרו; יתדה מזו,
הוא מבקש ממנו מחסה מנפשו! משמע, גם נפשו מיסרת אותו. בקשת העזרה מהאמלט היא
אירונית ופרדוקסאלית שהרי האמלט עצמו, כזכור, זקוק היה לעזרה. רוחו של האמלט רודפת
את הכותב; הוא יודע שהוא צופה בו תמיד; האמלט נמצא בכל פסיק או נקודה של כתיבתו.
המשורר נוטל את האמלט מיצירתו של שיקספיר ומשכן אותו בפלסטין, אך ארץ זו
מתנכרת להאמלט, כשם שהיא מתנכרת למשורר עצמו, שהוא בנה. הוא פונה לנסיך דנמארק
ומבקש ממנו שימליך אותו למלך כדי שדודו. לא יהרוג אותו. כזכור, דודו של האמלט,
קלאודיוס, רצח את אביו, ירש את כיסאו ונשא את אמו לאשה. כאן מבקש המשורר מבנו של
הקורבן עצמו, האמלט, להמליך אותו למלך — אמצעי־הגנה מפני כוונת דודו של המשורר
עצמו לרוצחו! כאן, דומני, מתבהרת משמעותו של השיר, קשה ככל שתהא כלפי הצד היהודי
של הסיכסוך. כאן גם בוקעת הוודאות שאין כל תיקווה לגאול את האמלט הפלסטיני
מדאגותיו־חרדותיו.

מי אתה רוצה לראות) ,חיבור רצנזיות וסקירות,
תרגומים וחתימה על עצומות(כולל זכות ההשתתפות
בהפגנות).
תאמרו: לא כל כך מעט ויותר מלא־כלוס.
אשיב לכם: אדרבה, התגלמות הלא״כלום. מכל
מקום, בכל הנוגע למשורר. רצח נפש השירה. ואם
לנקוט את לשונם של מיסטיקנים של ימי־הביניים,
שאינה חביבה עלי בדרך־כלל, אך
קולעת להפליא במיקרה זה, הלילה האפל של
הנשמה.
אני מגזים במיקצת, דרמאטי מדי. אבל רק כדי
שתבינו שאני מדבר ברצינות.

מה גרוע ממה?
לפעמים אני תוהה כיצד באמת היו פני השירה
העברית (והפרוזה, והפרוזה) נראות כיום אילו
החלו יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ, דויד אבירן
ופנחס שדה, בנימין הרושובסקי ומשה דור, אריה
סיון והחתום מטה את כתיבתם באקלים אשר כזה.
במילים אחרות: אני תוהה מה גרוע ממה —
התנגדות, לפעמים עקרונית, לפעמים גסה ופר
עליבה, הבאה מחמת הרושם שאתה עושה על
סביבתן והבהלה שאתה מעורר בה, או מיל־גה,
פרס ואותות־הצטיינות הניתנים דווקא
משום שאינן מפריע לאיש ואיש לא ״שם
קצוץ״ ,כמו שאומרים היום, עלין ועל מה
שאתה כותב.
אכן, כמה חזק צריך משורר צעיר בדימינו
להיות כדי להוסיף ולכתוב בתנאים ובנסיבות
שנשתנו כל־כך במידבר המצוי! אין ספק: חזק
הרבה יותר מבני שני הדורות או הדור וחצי־הדור
שקדמו לו. חזק אפילו יותר מאבות ישורון, הזאב
הבודד, שאף אותו הכניעו הזילזול וההתעלמות
מצד הסביבה במשך יותר מתריסר שנים. עד —
עד שנמצאה לו סביבה אחרת שניאותה לקבלו.
לקבלו ולאהבו.
סביבה, משמעה גם אקלים. זכה אבות ישורון
ומצא בסופו של דבר גם את זה וגם את זו.
והתוצאות ידועות. משורר גדול צמח בארץ
הזרועה שורות מנוקדות — אז עדיין של עופרת.
אמרתי ״כמה חזק״ וצריך הייתי להוסיף ״או
חלש ״.למען הדיוק. שהרי בשירה, בניגוד לטבע,
שורדים לעיתים דווקא בני המינים החלשים.
מחמת חולשתם, הם מסתפחים בדרך־כלל לאחת
הכנופיות הקיימות, גם בהיעדר מכנה משותף
עימה. מסתפחים, לא מתוך התלהבות או זיקת
הלב, לא מתוך ריגשה של נעורים למראה עשייה־בצוותא.
מסתפחים, לא לשעה או לשנה־שנתיים,
״עד יעבור זעם״ ,ופורשים, ממריאים להם מיד עם
צמיחת נוצות הכנף. מסתפחים כדרך שמסתפחים
למאפיה, אחת״ולתמיד, לכל החיים או עד שיופיע
אדון גדול יותר. מסתפחים כדרך שמסתפחים
אלה שאינם מסוגלים להתקיים יום אחד בלא
כנופיה תומכת, חבורת חסידים(לא כולם שוטים!
מרביתם אינטרסנטים, איד אומרים בלשון הבורסה:
בעלי עניין בחברה שאותם מפרנסים
מפעם לפעם באנתולוגיה קטנה, קובץ צנום,
מוסיקה לילה זעירה של שבחים...
כי המשורר אינו נביא ולא כוח אבנים כוחו. לו
אין די בקול הקורא במידבר. אולי די בו בקול הזה
באגדות ובמיתוסים על אחד הלדרלץ ואחד רמבו
ואחד ואן גון־ .אבל מרביתנו דומים יותר לצימוד־נוי
בעציצים מאשר להלדרלין ורמבו: אם ישקו
אותנו במועד — נפרח. אבל אם אך ניחשף ליצינה
רבה מדי — כמו גם לחום מופח —וגווענו
ומתנו בטרם עת.
לפיכך, אם כבר נגזר קול קורא במידבר —
לוא יתלווה אליו לפחות צוות־הסרטד, אחד, או
(לפחות מזה אין אנו מסכימים) צוות־הקלסה. ואת
הקלטת נא לשגר לתריסר מומחים־לדבר שאוד
ניהם עוד כרויות וליבותיהם עוד לא נאטמו(יש
״אוטם־לב״ הפוקד דווקא אנשים צעירים) מחמת
רוע־מזלם שלהם• .
כשמדובר בנביא — קוראים לאותם תריסר
בשם שליחים. ואילו כשמדובר במשורר — הריהם
בחזקת ציבור סתם. אבל אולי גם הם, בבלי
נתן זך
דעת, ממלאים איזו שליחות.

תיאטרון חובה

לא הופתענו -
זה שפעמו
ובכן, נודע הדבר. מועצת־החכמים ישבה על
המדוכה שיבעה ימים ושיבעה לילות עד שתימר
העשן הלבן: ז׳ילברטו כזוסאנו ומיכה לדג־סרן.
המחבר כמובן ביורשם של הצוות סובול־ב
ס ר בהנהלת תיאטרון חיפה. והכוונת כמובן,

רק לאחד מהשניים, אחד שייבחר באורח
בשביל להעלות את סובול ואת מונדי הספיקו
דמוקרטי(כלומר, צפוי מראש) על־ידי מועצת־לנו
סובול ובסר. גורלך אז יהיה עוד גרוע הרבה
המנהלים של התיאטרון. רק אחד, כמובן. די לה 1מגורל •קודמיך. מפני שכלפיד יטענו הכהנא־למועצה
שלנו בחיה דררגלית אחת. היה לה ן בידובים למיניהם: מה הגר האיטלקי הזה בא
ניסיון טראומטי עם שתיים!
ללמדנו, החסרי שמאלנים׳ אנחנו גם כך?
הצדק ההיסטורי, אילו ניתן לו לומר דברו
והכהנאבידובים שלנו, ז׳ילברטו יקירי, זה לא
(לרוב משתיקים אותו במועצות החכמים
הדמוקרטים־הנוצרים של איטליה או הוותיקאן
והדירקטורים) ,היה כמובן מורה אחרת. הוא היה
יש״ו. הכהנאבידובים שלנו קרובים הרבה יותר
בוחר, בלא ספק, ביוסף( 6ם ו) מילוא לתפקיד
ברוחם ל״בריגדות האדומות״ שלכם.
החדש־ישן. כי הצדק ההיסטורי אוהב סימטריה,
אבל אם חלילה תיקח רוורס ותיסוג מכל
ומה לו סימטרי מן ההכרעה שהאיש שהקים את
המגמות הפוליטיות־מעורב1ת אשר נטען שהן
התיאטרון העירוני בחיפה הוא גם שיסתום עליו
מאפיינות את תיאטרון חיפה, ובאמת איפיינו את
את הגולל.
כמה מהצלחותיו הגדולות ביותר מאז ימי נולה
אבל ה״ה דנה יהב ונסים שרם ומרעיהם
צ׳לטון ועודד קוטלר ידידיך — יבואו אליד
כל המבקרים והמבקרונים הצדיקים שלנו, אלה
— אץ להם חוש לצדק היסטורי. ואולי יש להם
שעוד תמול־שלשום סייעו בדבריהם לכהנא־חוש,
אבל אץ להם צדק היסטורי. להם די בהחלט
בידובים למיניהם, ויצעקו: געוואלד, בגידה בערבצדק
מקומי, חיפאי.
וכר, אם האובות והידעונים והמנחשים
כים, ריאקציונר עליר ישראל, ריאקציונר שעד
מד בראש תיאטרון ממוסחר.
בקלפים ובמלח, אינם טועים כולם כאיש אחד,
נפל הפור על טופאנו, ואם עוד לא נפל — ייפול.
כי זאת לרעת, ז׳ילברטו, השמאל שלנו זה לא
״הבריגדות האדומות״ .השמאל שלנו זה הדמר
והבחירה היא, לכאורה ולמראית־עין, בחירה יפה
ומוצלחת. אכן, מה יפה יותר מאשר להפקיד את
קרטים הנוצרים והוותיקאן שלכם!
הנהלתו האמנותית של התיאטרון בידי אדם שבא
אני כבר לא מהין לגלות את אוזנך מה יאמרו
אליו מאהבה, ביחד עם אנשי בימת השחקנים, אם תעז, חלילה, בצר לך, לפנות לסיראנדלו,
שהיא שהכשירה את הקרקע לעיצוב פני
אדוארדו דה סיליסו או מוראביה. השם
התיאטרון בדמותו הנוכחית, זו שעד השבועות
ישמור.
האחרונים. אדם שהכל מסכימים עליו שהוא ישר
ואז מה נשאר לדי! שקססיר, ברכט
ותרבותי, נוח לבריות ויודע להתהלך עימם, חדור והתיאטרון האירי(אולי.המכשפה־ של גולד־אהבת־תיאטרון
ותרבות־תיאטרון, ומוצאו מבית־סאדן
באמת מתאימה לחיפה) .אלא אם כן ה״ה
אמנים — ובנוסף לכל אלה המעלות הוא גם
נוראל, יונה יהב ונסים שרם כבר עסוקים בעצם
איטלקי. איטלקי ממש. אל יהא הדבר קל
ימים אלה בקילמוס מחזות מתאימים לתיאט־רונם.
בעיניכם.
מובן,
תמיד תוכל להציג את מתתיהו שוהם.
כן, גם אני משוחד לפעמים, אני מורה. מה
לעשות, נמאס לי מהפולנים וצאצאיהם.
אתה לא שמעת עליו באיטליה? תאמין לי, יש
לזה סיבה.
אבל דווקא מפני שאני משוחד לטובתו, לא
אז למה לך כל הצרה הזאת? הנח אותה לאיש
הייתי רוצה להיות בנעליו של ז׳ילברטו טופאנו
ביום שבו יבשרו לו הפוליטרוקים נאמני
הראוי לה או זקוק לה יותר ממך. הנה מיכה
התיאטרון על פסק־דינם. לפעמים יש מצבים
לוינסון, איש צעיר, זקוק להדרכה. ואצלנו
לומדים רק בדרך הקשה.
אבל אתה, ידידי ז׳ילברטו, ראוי לדברים
אחרים לגמרי. הלא איש איטלקי אתה ובן־
תרבות. רק ארנולד מרגלית ואריה גוראל חסרים
לך אויף רי פלייצעס (סליחה על האידיש
הפולנית)?
עזוב שטויות. צא ותיהנה מן החורף הכרמלי.
אפילו בפיאצה נאבונה לא יותר יפה עכשיו.
ואם דווקא תרצה תנ״ך, פתח את הספר וקרא
מה שעשה אליהו הכרמלי לנביאי־הבעל (הב־
316י6, 831׳\*
על־בית).
שוחר טופתך,

נ.ז. טלקי

תרבוטק

העשב ונזרכזי־הקניות

ז׳ילברטו טופאנו: מועמד

כאלה בחיים, שמה שלא תעשה בהם — אתה
בצרה. תושיט רגל הססנית קדימה — מוקש־נעל
מחכה לך. תיסוג לאחור -אתה נופל לבור.
תפנה לשמאל — אויביך רק מחכים לזה. לימין
— המקהלה המזמרת תוריד אותך ביגון שאולה,
או מן הבימה. תשב במקומך ללא נוע — לא
תהיה לך תקומה, כלומר, לא ייתנו לך לקום.
ועוד דבר: מנהל־תיאטרון שנבחר על־ידי
פוליטרוקים, ועוד פוליטרוקים מן הסוג החיפאי,
להבדיל מן הזן התל״אביבי או המוסלמי, למשל,
לעולם יזכירו לו — ידידיו ואוייביו כאחד —
את חובו. הוא לעולם לא ייהנה אף משמץ מאותה
עצמאות יחסית שהיתה לשני קודמיו, הפורשים־
המודחים. שהרי בחסדם של הפוליטרוקים הגיע
למקום שהגיע אליו.
ודאי, בתחילה יעשו אלה כל שבידיהם כדי
להמתיק את הגלולה, למעט בגובה הריבית על
החוב, אבל רק בתחילה, ז׳ילברטו. הנח לאיטלקי־למחצה־לשעבר,
שכמותי, ללמד אותך, איטלקי
גמור לכל דבר, מעט מלקחי המציאות שלנו.
אחר־כך תבואנה הבעיות, ובצרורות. כך, אם
חלילה יתחשק לך להעלות עוד מחזה של סובול
או של מונדי או אפילו מישהו בדומה להם,
יאמרו לך: בשביל להעלות את סובול ואת מונדי
ובדומה להם נחוץ היה לנו טופאנו דווקא?

עכשיו, משהוברר כמעט מעל לכל ספק, כי אין
ביכולתם של אמצעי־התיקשורת להשפיע, לעצור
תהליכים ולהזיז דברים במרינה, במיוחד בעניינים
הרי־גורל בשבילנו ובפרט על רקע החורבן
בשטחים: עכשיו, משנדרשת המעצמה התיקשור־תית
לממש את יכולתה, ולהוציא אל הפועל את
פוטנציאל-ההרתעה האדיר שהיה אצור בתודעת
כולם, פוטנציאל שהיווה איום קבוע כמילחמה
קרה זו בין התיקשורת ובין׳ המערכת הפוליטית:
עכשיו, משנסתבר כי נשק גרעיני זה אינו אלא
טונות של מלים מלים מלים — אף שנכתבו
באחרונה מאמרים, נאומים וחיבורים, אשר לבטח
יהיו נלמדים בבתי-הספר לעיתונאות ברחבי הער
לם: עכשיו, משנחשפו האמצעים הללו במלוא
מערומיהם ונתגלו כדחלילי־גינה שנועדו להפחיד
ציפורים בלבד, במיוחד בעידן זה של עורות־הפיל
הפוליטיים: ובכן עכשיו, לנוכח כל אלה,
נדמה(רק נדמה!) כי חל שינוי פנימי אצל אחדים
מאיתנו, ומתחיל להסתמן, אי־פה אי־שם, קצהו
של המיפנה המיוחל: הלוא הוא המעבר מדיבור
למעשה.
אומנם, מדובר באפס קצהו של מיפנה: בגיס־גום,
בחובבנות, בהתחלות חלושות, כמו משאיות
המזץ שנעצרו במחסום ארז, כמו קבוצת האמנים
שנטלה יוזמה ונסעה אל מחנות־הפליטים שבר־צועה
כדי לחוות את המתרחש באופן אישי, כמו
הדיבורים על הצורך במחאה אגרסיבית, כמו הפעילות
האינטנסיבית במחנודהשלום ועוד ועוד.
אך אלו הן יוזמות אקראיות מצד בעלי טמפרמנט
של מוחים. ואולם פעולות אלה, תהיינה חובבניות
ככל שתהיינה, בהצטרפן יחד, עשויות להוליד,
אם מותר לקוות, את כדור־השלג של ההתנגדות

הציבורית בארץ ולהוביל אל ״הפשלת שרוולים׳׳
כללית מצד כל אזרח ואזרח במדינה.
באין אופוזיציה מובילה, באין תיקשורת בעלת
השפעה ובאין תודעת־התנגדות ציבורית, לא
תיבלם ההידרדרות, ועד שהרוב הדומם, האינד
בצילי, לא ייעור מריבצו, הרי שתחת כל רע, יבוא
רע ממנו .״אני לא מכיר עוד מדינה בעולם, שבה
מתרחשים דברים כמו אלה שמתרחשים לאחרונה
אצלנו ולמרות זאת אזרחיה מוסיפים לשבת בבתיהם,
לדאוג כל אחד לאינטרס הצר שלו,
במקוםלצאתולטלטל את המדינה
כולה ׳ (ההדגשה שלי ש.צ ,).מוחה יצחק בן
אהרון בראיון שהעניק לעיתון דבר. אבל אזרחים
אלה אינם ״מוסיפים לשבת בבתיהם״ ,כדבריו,
אלא ממלאים את בתי״הקפה הפזורים ברבי־הנד
כר, בהיפרים ובקו־אופים למיניהם. אזרחים אלה
מצטופפים במרכזי־הקניות של דיזנגוף־סנטר,
של לונדון מיני־סטורס ושל כיכר המדינה, אתרי
הבילוי של שעות היום התל־אביביות הממוקמים
במרחק אלה וגז מדמיע ממחנות־הפליטים בלאטה,
שאטי וג׳באליה.
לפני זמן מה, כשנסעתי בכביש הסרגל ביציאה
מעפולה, התהפכה לפתע משאית עמוסת־כבשים,
שנסעה לפני. מייד נוצרו פאניקה, היסטריה והת־

ציונה שמשי בין מיפלצות: תערוכה בחיפה

קהלות־סביבתית. אבל הדבר שהדהים אותי לא
היה מחזה הכבשים שנהרגו, אף לא הצווחות
המזעזעות של הכבשים שנפצעו(הנהג הוצא ללא
פגע) ,אלא מראה הכבשים השלמות, השלוות,
אלה שלא נפגעו בתאונה ואשר החלו, ובמרץ רב,
לכרסם שיחים, צמחים ועשב סביב גוויות חברו-
תיהן.
אם אכן זוהי הנורמה הפושה והולכת בחלקים
מסויימים של הציבור הישראלי, התנהגות של
״אכול ושתה״ הנובעת משפיות פרימיטיבית, אם
אכן זוהי הרגישות המוסרית הצומחת לאחר
אלפיים שנים, בגניה ההיסטוריים של ארץ הת־נ״ך,
לא נותר אלא להציב, בקפא״פ זה, שפיות
מול שפיות, שפיות אגרסיבית׳,אחרת, שונה ובלבד
שתיראה ושתישמע.
על רקע זה של תחושת אץ־אונים, הקריאות
הנרגשות מצד אנשי־מצפון יחידים כמו יצחק בן
אהרון, יזהר סמילנסקי ואחרים, המופנות אל
הציבור הרחב, תהיינה נאיוויות ככל שתהיינה, הן
מעט מדי, אך לא מאוחר מדי. כי אם בעבר הוזהרנו
מפני התהום, הרי שעתה מתרחשת הנפילה
עצמה, עכשיו, בשנת החגיגות ולא בזמן אחר.
באווירת־חורבן כמו זו, ראוי איפוא, לדחות את
ארועי שנת ה־( 40 לקיימם בעשור אחר) ולכנס
את כל השפויים במדינה להפגנת־המונים כמוה
לא ידעה הארץ. הפגנה שתהייה נעדרת סממנים
של קרנבל ושתהייה נובעת מתענית־שתיקה.
הפגנה שתהייה עצרת־דומיה שתימשך ימים ולילות:
בלי מיקרופונים, בלי רמקולים, בלי פרוג׳ק־טורים,
בלי חברי־כנסת, בלי פלקאטים, בלי סיסמות,
בלי נאומים, בלי שירה, בלי זמרים, בלי
רדיו, בלי תקליטים. כך, עד שתיבקע האטימות
ועד שיתקבלו הכרעות שפויות.

שמעון צמרת

תי קנן ט ענ ת
ברשימה ״שערוריית פרסי ביא־ליק״
(העולם הזה מיום )27.1.1988
נפלה טעות: ניטים אלוני ויהושע בר־יוטף
זכו בפרסי ביאליק בשנים ה אחרונות.

; הם אומרים...מה הן אוהדות...הה הם אוחרימ״-מה הן <זומרות...חה ה

מעזה שחל:

.,מאז שרמדת מישפטים,
השתנו הרבה דברים!״

אחיה שמחה:

״ דאה ״ תמובנה ,,אני בהחלט ממריץ
להשכיר את רחמי!״ עלביצועהמילה ! ״

״חריש הורה לחקור שניים־שלושה שופטים בתל-אביב,
בחשד שהשקיעו כטפיס בשוק האפור זאת היתה
אחת הכותרות בעיתונות טוף־השבוע. בימים כתיקונם,
היתה אולי כותרת כזאת מעוררת סערה, אולם אחרי
מאורעות בתי־המישפט לתעבורה ועלילות פרקליטים
בכירים, אין איש מרים גבה על המתחולל במערכת-
המישפט בארץ.
ביקשתי את תגובותיהם של כמה מבכירי המישפטנים
בארץ. רובם ניסו לברוח מהנושא כמו מאש. יצחק זמיר,
היועץ המישפטי (לשעבר) לממשלה, ממש ביקש ממני
לשחרר אותו מתגובה. מי שגילה אומץ היה השר״מישפטן
משה שחל, שדיבר בכנות מפתיעה על הנושא הבעייתי.

אני נתקל בכר בהזדמנויות שונות. זה מדאיג אותי. מילחמת
יוס״כיפור פגעה במוסד ששמו צה״ל. מוסד הכנסת לא נמצא
בשיא ההערכה הציבורית. מה נותר? גוף אחד שהאמינו בו, ובצדק.
ברגע שגם זה מתחיל להתערער — זה מאוד מדאיג. המערכת

בסוף־השבוע פורטם בהבלטה פיתרון חדש לנשות־ישראל
העקרות: גשים ״פונדקאיות״ (שהופרו על־ידי
הבעלים הפוריים) היולדות בארצות־הברית תמורת 25
אלף דולארים -רק 10 אלף דולארים מסכום זה יגיעו
לכיסו של ״הפונדקאיות״ .הרן הנולד מובא לישראל, ואם
יש צורף -הוא עובר גיור מזורז ובא לציץ גואל.
פיתרון־הפלאים הפך על פי הפירסום לתעשייה ממוסדת.
טלפנתי
מייד לאתיה שמחה, היועצת לענייני נשים

לאחרונה נישמעות בארצות־הברית דיעות שונות בקשר
לצורך למול את התינוק. ההורים האמריקאיים הלא-
יהודים במבוכה, במיוחד לאור התגברות קולותיהם של
הרופאים המסתייגים מביצוע הניתוח הקטן הזה. הם
טוענים שהמילה מיותרת מבחינה רפואית.
הרופאים התומכים טוענים שהניתוח מפחית את הסיכוי
לחלות במחלות זיהומיות, בסרטן איבר״המין ואף
באיידט. מאחר ואצלנו המילה התקבלה כבר מזמן כצורך
רפואי, פניתי אל הפרופסור יעקב רותם, רופא-ילדים נודע
ועורך הדו״שבועון ״הרפואה״ ושאלתי אותו לדעתו הרפואית
-בהתעלמות מוחלטת מההיבט הדתי.
מרגע לידתו של התינוק נוצרת באורח פיזיולוגי הפרשה בין
העורלה לעטרה (קצה איבר־המין) .הפרשה זו מצטברת ועלולה
להוות מיפגע הגייני, ולכן יש למנוע הצטברות זו באמצעות
מילה. אגב, ההפרשה עלולה גם להזדהם ולהוות פתח לזיהומים
חידקיים. לפי הסטטיסטיקה נשים הנשואות ליהודים לוקות פחות
בסרטו צוואר־הרחם, לעומת נשים הנשואות ללא־יהודים שלא

מישפט

נשים

רפואה

במישרד ראש״הממשלה ושאלתי אותה אם הופתעה
במוני.
הרעיון של ״אשה פונדקאית״ הגיע אלי בכל מיני צורות
והזדמנויות. קיימת בעיה מבחינת ההלכה: אם ״הפונדקאית״ היא
יהודיה — אזי אין כל בעיה, אבל אם איננה — אז יש כל מיני
צומת של גיור ועלולות להיווצר בעיות.

נימולו. אולם הדבר לא מוצה עד תום, מכיוון שיש התולים את
הקולר בגורמים של גזע, ולאו דווקא במילה עצמה.

• כמישפטן, אתח חש שכבודך המיקצועי נפגע
ממה שקורה מסביבך?
תמיד קיימת סכנה בהכללה, אבל אני חייב להודות שבתקופה
האחרונה קרו דברים שלא הוסיפו כבוד למיקצוע שלי. מה שחמור
מבחינתי הוא שהציבור מתחיל לגלות סימנים של אי־אמון כלפי
מערכת־המישפט בארץ.

• אתה נתקל בכך, בסיוריך בארץ?

הכי חשובה מתחילה להראות פגמים.

• כשהיית סטודנט למישפטים, ניסו להחדיר
בכם כבוד מיוחד למיקצוע?
רוב המרצים שלי היו שופטים. חיים כהן, למשל, היה מרצה
שלי. הוא היה דוגמה לחיקוי. כולנו רצינו להידמות לו. מאז
השתנו דברים. תופעות כמו שיטחיות, למשל, התבססו. שופטים
חדלו לקרוא סיכומים לעומק, ולכן עורכי־דין צעירים, שגם כך
רצו לדלג על הכנות לעומק, חדלו להשקיע. ניתן ללמוד על
מישרד עורכי־דין, על פי הספריה שלו — אם היא עשירה או לא.

• מה פירוש ״דברים השתנו״? מה השתנה?
ראשית,קיים פער גדול בין ההכנסה של מישפטן בשירות־המדינה
ובין ההכנסה של עורך־דין פרטי. חלומם של מישפטנים
רבים הוא שיהיו להם מישרדים משגשגים כדי שלא יצטרכו
להופיע בבתי־המישפט ויוכלו לעסוק רק בהשקעות. זה לא נוח
להופיע בבתי־מישפט. שנית — ולא נוח לי לדבר על כך —
ישנם שופטים שלא היו צריכים לכהן בתפקיד זה.

• איך ניתן לטפל בבעייה?
הייתי מציע שיאסרו על חברי ועדת־המינויים לשופטים
להיפגש עם מועמדים לשופטים. זה מביר אותי — הטלפונים
(דפנה ברק)
וההמלצות העצמיות.

• להערכתך, בישראל תעשייה שכזאת ׳יבולה
להתפתח?
במדינת־ישראל אני צופה בעיה לתעשייה כזאת. למרות
העובדה שאנחנו פמיניסטיות ומלאות כוונות והצהרות, זוהי ארץ
קטנת כולם מכימם את כולם״ .אני מתקשה להאמץ שנשים
יסכימו להרות עבור אחרים. אני לא אומרת שלא יהיו נשים כאלה
בכלל. בכל זאת, אשה ה״משכירה״ את רחמה תמורת 10 אלף
דולאריש כנראה זקוקה לכסף. נראה לי שאנחנו שמרנים יותר
מדי. אולי.

• באשה, מה מעורר בך הרעיון?
אני באמת לא יודעת. קצת רתיעה. אני, אישית לא הייתי
מוכנה להשכיר את רחמי עבור אשה אחרת. ילדי הוא ילדי, חלק
מגופי! זהו הרגש שלי כאשת לא לחינם קוראים לילד — ״פרי
(דפנה ברק)
בטן*.

• אם מה שהסברת לי כרגע כל־כך פשוט וב תר,
מדוע התפאים בארצות־הברית, למשל, אינם חד־משמעיים
ואינם יוצאים בהכתה כי בתת זה דבר
חשוב לבריאות?
כמו בנושאים רבים גם כאן הריעות חלוקות. נכון שאפשר
להשתלט על מיפגעים הגייניים על־ידי תשומודלב ויישום צווי־ההגיינה
בצורה עיקבית וקבועה, למשל הדאגה לניקיון העורלה.
יחד עם זאת יש מצבים, שלמרות כל ההקפדה, קיים הכרח בביצוע
המילה בגיל מבוגר יותר. לפעמים העורלה לא ניתנת להזזה
ידנית ואז אי אפשר לדאוג לניקיון מושלם.

• אז אתה בעד המילה, מבחינה רפואית גרידא?
אני בהחלט ממליץ על ביצוע המילה.

• ועכשיו שאלה של גבר אל גבר — האם הכאב
של התינוק כדאי?
אין ספק שזה מכאיב לתינוק, ובכיו מעיד על כך. אצטט אמירה
של פאתולוג גרמני מפורסם ברוח הדייקנות הגרמנית. כשנשאל
באם זה מכאיב לתינוקות, ענה :״ככל שזה ידוע לנו — זה אינו
(שדד רכטמן)
| מכאיב להם...״

ם אומר•...מה הן אומרו ת...מהה או מרי מ -מ ה הן אומרות...מה הם:
חגית מור

שרה דורון:

שוש מימון:

יצחק אורפז:

.,אשה מיזוחית אוהבת .,המחסור בסיגריות לא ,.אני ווצה שהאביביוו
היתה מצילה את אסי!״ מטרידאות ׳ יותר רדעלברכיו ! ״
העתונאיות הופכות באחרונה לסופרות״צללים. עליזה
יילד כתבה את סיפרה של לאה רביו. עשי וינשטיין כותבת
את חייה של אופירה נבון. שוש מימון הפכה לסופרת־הצללים
של מישפחת דיין הבעירה. היא התחילה בשלושה
פרקים על חייה של קרוליין לגגפורד והשבוע -תשובתו
של אסי דיין. איך זה התחילו שאלתי את שוש מימון. מי
פנה למיו
קרוליין החליטה שהיא רוצה למכור את הסיפור שלה. מאחר
וכתיבת עברית זה לא הצד החזק שלה, שאלו אותי אם אני מוכנה
להיות סופרת־הצללים שלה. המילה ״סופרת״ מאוד מצאה חן
בעיני והסכמתי• .

• היא סיפרה את הסיפור שלה בעברית?
היא מדברת בצורה מאוד מצחיקה — באנגלית המטובלת
בסלנג עברי.

• הפרק על הבן הקטן שלה, איך שהיא לא סבלה
אותו ואיך העבירו אותו לקיבוץ לאנשים זרים, זיעזע
אנשים רבים. איך הגבת לסיפור, כאם צעירה?
הייתי בהלם מוחלט. אחר־כו עשיתי מאמץ להבין אותה. אשה
לא בשלה שנקלעה לאמהות מבלי להיות מודעת במה זה כרוך.

• מישפחת דיץ הוזכרה בכמה שורות קצרות.
מדוע?

עיתונות

בעיקבות חפירסומים על המחסור בסיגריות נזכרתי
במי שנחשבה ל״מעשנת כבדה״ עד שקולה הצרוד
מסיגריות הפך לסמל המיסחרי שלה -חבדת־הכנסת שרה
דורון. הח״כית מהליכוד הודיעה לאומה, לפני כמה

אופתע אם זה יקרה, אבל אני מצפה שיעשה מה שכתבתי,

סיגריות

ספרים

משתי סיבות. קודם כל מישפחת דיין בשבילה זה לא מה שהיא
בשבילנו. היא לא גדלה פה. ודבר שני, אחרי פירסום הפרק
הראשון התקשרה אליה רות ריין ונזפה בה, ולכן קרוליין לא
דיברה יותר על המישפחה. גם דברים שאמרה קודם לכן ביקשה
שלא לפרסם.

חודשים, שהיא הפסיקה לעשן. חזרתי אליה השבוע -
כשהסיגריות אינן יורדות מסדר־היום הלאומי -
והתעניינתי לשלומה.
אינני מעשנת כבר יותר משנה — שנה ומשהו. לכן המחסור
בסיגריות איננו מטריד אותי.

כמו העובדה שאסי ביקש לתלות תמונה של משה בחדרו של
הילד אחרי הגירושין.

• את יבולה לשתן? את הצימר בסוד ההצלחה
שלד? נדמה לי שזהו הזמן האידאלי ע מר האזרח
הישראלי להפסיק לעשן.

• כמו מה למשל?
• השמע ראיינת את אמי. ישבת גם איתו כמה
שעות. שמעת את הסיפור שלו. האם תפסת צד?

האמת היא שלא הקדשתי מחשבה לכך. המודעות שלי לעישון
ולתהליך־הגמילה ממנו, היא אפסית כיום. מראה שהדחקתי את
הכל. מרגע שהחלטתי לא היו לי שום משברים. אין לי שום פטנט
מיוחד להציע. צריך פשוט להחליט וזהרזה!

לא. אולי מפני ששניהם סיפרו את אותו הסיפור. כל אחד
מהזווית שלו. נכון שיש לי הזדהות עם הגיבור הטראגי של
הסיפור שהוא אסי. הוא בפירוש לא פראייר, אלא גיבור טראגי
עדין־נפש. מה שהוא צריך זו אשה מיזרחית אוהבת ונטולת־ג׳וקים
בראש. אשה כזאת אולי תציל אותו.

• את מדברת בנימה כל־פד סופית...
נכון! אני מחזיקה סיגריות בבית עבור אורחים שלא יכולים
להתאפק לא עולה אפילו על דעתי לגעת בהן.

• למה לא קיבלת קרדיט על שני הפרקים
הראשונים של סיפור קרוליץ?
היה מי שחשב שהקוראים יחשבו כי קרוליין כתבה את זה לבד, י
אבל אז חזר אדם ברוך מחו״ל והוא עורך אינטליגנטי שיודע כי
מי שמתעניין בקרדיטים יודע גם שקרוליין לא יודעת עברית. אז
(דניאלה שם1 ),
הוא נתן לי קרדיט.

ן ןן ון וווווווווווווווווווווווווווווווו

11111111111

ו וי

״קבל נא מחווה צנועה זו לזיכרם של כל אפיפיורי־השנאה,
החל בפיוס ה־ 12 וכלה בפאולוס הראשון, מאת בן
העם היהודי, המצפה לראות את ממלא״המקום לובש שק
וחוגר חבל ויורד על ברכיו לבקש מחילה מהעם היהודי
הנרצח ומצאצאיו המסרבים למות.״
טכסט זה הוא הקדשה אישית, המופיעה בסיפרו החדש
של הסופר יצחק אוורבוד־אורפז ״הכלה הנצחית״ שנשלח
בימים אלה לאפיפיור יוחנן פאולוס השני. אתה השתגעת
שאלתי את הסופר -אתה לא מפחד מתקריתדיפלומטית עם הוותיקן י
תקרית דיפלומטית בין מי למי? בין הוותיקן לביני כאיש
פרטי? את שואלת אם השתגעתי? אם קראת את הספר את בוודאי
מבינה את המהלך.

• לאור מה שקורה בשוק הסיגריות בארץ, לא
הרגשת איזה שביב של שימחה על ש״הפסקתי
בזמן״?
אני שמחה על שהפסקתי לעשן, אבל איני חצה להישמע כמי
(דפנה ברק)
שמטיפה מוסר. מי שחצה — שיעשה

• האם אתה מצפה שהאפיפיור יענה לך?

שירד על ברכיו ויבקש מחילה.

• ואתה מאמין שיש סיכוי שזה יקרה?
אני לא מאמין שזה יקרה. קל יותר להשחיל פיל בקוף המחט,
מאשר לצפות שהאפיפיור ירד על ברכיו בפני יהודי שלא נטבל.
מאז שכפו את הנצרות על יהודי אחד מנצרת (לאחר מותו) ,הם
נהנים לראות את היהודי מוקע על צלב ומתייסר. הלא עצם הקיום
היהודי הוא כפירה ב״גאולה״ הנוצרית. בכל מקום שבו מתפוצצת
מורסת האנטי־שמיות — גם בימינו אלה — אפשר למצוא את
עיקבות ״דת האהבה״.

• סיפרת לי פעם שבביקוריך בחו״ל אתה מרבה
לבקר בקתדרלות. איד זה מתיישב עם הרגשתך?
אני אכן מבקר בקתדרלות. ביום אני מתפעל מיופיין, אבל
בלילה, בחלומותי, אני מעלה אותן באש, פחות או יותר, כפי שזה
מתואר בספר.

• לפי דבריך, אד סיכוי להוריד את האפיפיור על
ברביו, וכנראה גם לא יענה לך — אז מדוע לטרוח
ולשלוח לו את הספר וההקדשה?
כדי לגרום נחת־רוח לסבתא לבנה, בצינת הבור. הכלה
הנצחית היא, בין השאר, קריאת־תג לכנסיה הנוצרית.
(דניאלה שמי)

חיי־המין שר המנצח ארשה -לא לעיתמאיס
ושד שיטה להרזייה כיפה לא ליד שרצים

הגיע בשלישית הוא התבשר שהנכד
נולד. יום אחרי טקס ברית־המילה
הוא המריא לפרנקפורט-.

הצייר יז־סל׳ה שטרן
הגיע לפתיחת תערוכתו של הצייר
שאול נמרי בירושלים
ודיבר על התערוכה הרטרוספק־טיבית
שהוא עורך לציון 40
שנות פעילותו. הוא סיפר שבאחרונה
קיבל במתנה את סיפרו
האוסו־ביוגרפי של ידידו, המוסיקאי
ליאונרד ברנשטיין,
שעורר סנסציה בגלל הגילויים
הרבים שבו על חיי־המין של
המנצח. אחרי קריאת הספר התקשר
הצייר עם ידידו ואמר לו:

שימחה

אבי-הפצועים
הולצברג ישב בחברת ידידים,
ביניהם אשר בן־נתן, שגריר
ישראל בצרפת לשעבר, במיסע־דת־דגים
ידועה. כשהוגש האוכל,
הוא הסיר את הכיפה שעל
ראשו ושם אותה בכיסו. כששאל
אותו המיסערן, שהוא ידידו,
מדוע הוא עושה זאת, השיב

אביטל וארט דה־לו־

מוצלח שלו. המארחים הסבירו
שמפאת כבוד השר הוא חיכה עד
שהשר יעזוב את המקום, למרות
שבקטע שהוא נתן לא הציג את
השר בצורה שלילית.

גוב, בעלי המועדון זילזי־נ״ט
בניו־יורק, המציאו שיטה יעילה
ביותר להרזייה: המועמד להרז־ייה
מפקיד 1000 דולר בידי צד
אחר ומתחייב להוריד מישקל
מסרים תוך זמן קצוב. אם יעשה
זאת, יקבל את כספו בחזרה. אם
לאו, הכסף יינתן למאיר בדד

כשנשאל שגרירה החדש

של בראזיל בישראל. אשדרד
בל פינטו דה־אוליסאה, אם

אין הוא מרגיש שהוא מחמיץ את
הקרנבל בריו־דה-ז׳נירו, השיב
בשלילה, בעיקר בגלל סיבה כלכלית.
הוא טוען שהמחירים בש־

הצייר עמירם שמיר
אמר כי ברוך רפפורט, מפרשת
הצעת־השוחד לשימעון
פרט, הוא הרפפורט הידוע מהפסוק
אקספזרט־אימפורט־רפ־פ1רט.
ג׳ואן
אדרי, גרושתו של
חבר־הכנסת רפי אדרי, נזכרה
השבוע בחוג חברים, שהתלוצצו
על הצעתו של אדרי בעניין
שירי־מולדת, שבעבר הוא שקל
הצעה מקורית עוד יותר —
היתר לשאת שתי נשים. ג׳ואן
אדרי לא פירטה אם הרעיון
הועלה אז ברצינות או כמהתלה.
״בגיל שבין 12ו־ 18 אין
בעיות! אלה השנים היפות ביותר:״
כך הצהירה בוודאות טלי

אגב, צמח והממונה עליו,
אורי פורת, ייפגשו השבוע
במונטה־קרלו עם מנהל הטלוויזיה
לשעבר טוביה פער.
כל השלושה ישהו שם במיסגרת
פסטיבל־סרטי־הטלוויזיה השנתי.
סער, המייעץ כיום לאחת
החברות המתחרות על הזיכיונות
לטלוויזיה בכבלים, כמעט ויתר
על מונטה־קרלו המפתה. בכל
רחבי הנסיכות לא נמצא עבורו
מקום־לינה. התפוסה במלונות
היתה מלאה. לבסוף התפשר סער
והזמין מקום בעיירה סמוכה.
קרול פולארד, האחות
של ג׳ונתן פולארד, שבה
לארצות־הברית כשהיא מעודדת
מאוד מביקורה הקצרצר בישראל,
עד שנטעה תיקווה מחודשת
במישפחתה. במחשבה שניה, החליטה
מישפחת־פולארד לבטל
את תוכיותיה לעורר רעש בקשר
לזוג הכלוא, ולשוב לפעילות
שקטה.
ביום החמישי האחרון, בז

שיטימעון פרט, ישראל
קיבר ועוזי ברעב ישבו והתדיינו
בחדרו של ברעם במרכז

שופט התעבורה המעורב בפרשת השוחד בבית״המישפט לתעבורה איפשר
לארבעה צלמי״עיתונות לצלמו בלישכתו בבית״המישפט לתעבורה בתל־אביב,
אחרי שלפני כמה ימים התנפלו ביריונים, שהועסקו על״ידו, על צלמי״עיתונות, כשאלה ניסו לצלמו, והיכו
אותם. בתמונה: אבי הזאב, צלם חדשות (משמאל) ,שהוכה בידי הביריונים, מצלם את השופט בר-דיין.

יעקב ברדיין

״מה אתה כותב שעשית את כל
הדברים האלה ב־ 50 שנה? הרי
אתה מסוגל לעשות זאת ביום
אחד:״
מנחם גולן ובני־מישפח־תו
חגגו בתל־אביב את ברית־המילה
של נכדו השלישי, ניר,
בנה של בתו הבכירה רות ובעלה
פרץ קוטר. גולן סיפר כי
במהלך השבוע האחרון הוא הוזעק
שלוש פעמים ארצה, כדי
להיות נוכח בארץ בהולדת נכדו.
אך הלידה איחרה לבוא, ורק כש־

הולצברג, שמאחר וחבריו אינם
אוכלים כשר, אין הוא רוצה
להביך אותם ולגרום להם אי־נוחות
כשהם אוכלים שרצים
בחברת אדם שומר״מסורת. הול־צברג
עצמו הסתפק בסלט-
ירקות.
החקיין־שחקן טוביה צפיר
נתן הופעה במסיבה שבין אורחיה
היה שר-החינוו־והתרבות
יצחק נבון. הוא חיקה אישים
שונים, ודקות ספורות אחרי
צאתו של השר הוא נתן גם חיקוי

בוע־הקרנבל הם מרקיעי שחקים,
ולאדם אוהב־חיים כמותו מוטב
שהוא יהיה רחוק מהקרנבל.
לאה רבץ, אשתו של
שר־הביטחון, הולכת בעיקבות
ננבי רגן. במסיבה לכבוד צאת
ספרה כל הזמן אשת: היא אמרה
את המישפט הבא :״מי שנמצא
לצידו של יצחק רבין יש לו הזכות
להרגיש שותפות ומעורבות
בכל מעשיו״.
האמן יעקב אגב היה
אמור לצייר דיוקן של הזמרים

יהורב גאון וירדנה ארזי

הידיד לא הוזמן
ירחון־הערווה חאמריקאי,
פנטהאוז, מספר על מיקרה
לא־נעים שקרה לנשיא חיי ם
הרצוג בעת ביקורו בארצות-
הברית בנובמבר האחרון.
לארוחת־הערב הממלכתית
לכבודו הוזמנו מכובדים על
פי רשימה קפדנית. לנשיא
עצמו הוקצו 14 מקומות.
אולם כמה תורמים חשובים
למיפלגה הרפובליקאית תב עו
מקומות לעצמם, ועל כן
ביקשו המארגנים מהרצוג
להחזיר להם כמה מקומות.
הרצוג סירב. בכל זאת לא
נהנה: אחד מידידיו הוותי קים
ביותר, הסנאטור פאט־ריק
מויניהאן, לא הוזמו.
״פאט״ מויניהאן היה ראש
המישלחת האמריקאית ב־
״הרצוג״ בפנטהאוז
או״ם, כאשר הרצוג כיהן שם
לא ויתר
כראש המישלחת הישרא-
ליוד לקטע זה של רכילות פוליטית הוסיף ירחון־העתוה
תצלום -לא של הרצוג, אלא של שימעון פרט דווקא.

במיסעדה תל־אביבית ידועה.
כשנודע לארזי שגם עיתונאים
הוזמנו לאירוע, היא הודיעה
שהיא מבטלת את בואה. גאון
החליט להציל את המצב והזמין
את כל החבורה לביתו, לארוחה
משותפת, ללא נציגי הממלכה
השביעית.
נספח העיתונות בניו־יורק
ברוך(״בובי״ו בינה, למד על
בשרו כמה מסוכן לנסות להסביר
את ישראל בימים אלה. הוא יצא
להרצאה בסירקוז, בצפון מדינת
ניו־יורק, וכשחזר למלון החליק
על הקרח ושבר את ידו. אולי
משום־כך, ואולי בגלל המצב
החמור מבחינת ההסברה הישראלית,
גייס מישרד״החוץ את
עזריה רפפורט לעבודה של
חודשיים כנספח־עיתונות מיוחד
להסברת ישראל באמריקה. רפ־פורט
היה בעבר נספח־עיתונות
בניו־יורק, ונחשב כמוצלח ביותר
בשעתו. רפפורט אינו מתכוון
למלא את תפקידו במילחמה
בחומר המתפרסם על ישראל
ממילא, אלא בחדרת חומר אחר,
חיובי יותר, לעיתונות.

1\ 1ךךליך 1אשת נשיא-המדינה, מקבלת פרח־ציפורן
\ 111^ 111 11 111 מדויד ברק, שחגג את טקס בר-המיצווה
שלו בתל״אביב. רחל זרגוג, סבתו של דויד ברק, שימשה במשך 20
שנה כסוכנת-בית בבית־הנשיא בהרצליה, וטיפלה בארבעת ילדיו.
אמו של דויד ברק, פנינה, הנאמנה לשושלת הנשיאותית ולמסורת
המישפחתית, שימשה בימי־נעוריה כשמרטפית בבית־הנשיא.
בן־אליעזר, בת ה־ .14 טלי,
בתם של דולי וחבר־הכנסת
בנימין בן־אליעזר, סיפרה
מדוע אין לה צורך להיעזר במדע
האסטרולוגיה — פשוט מפני שאין
לה כל בעיות. אמה מתעסקת
באסטרולוגיה.
הפירסומאי ראובן דימר,
הנמנה עם הסועדים במיס־עדת
אוליספיה בימי שישי, הגה
רעיון: הוא הכין כרטיסי־חבר,
וחילקם לחברי״הכבוד, המאכלסים
את המיסעדה בימי־שישי.
בגאווה הרבה ביותר קיבל את
כרטיס־החבר דווקא משה פר־נסים,
מבעלי המיסעדה.
בניגוד לשמועות כאילו
מוסכם על הכל שנחמן שי יהיה
מנכ״ל הערוץ השני, אם וכאשר,
הועלה באחרונה שמו של
מועמד נוסף — יופי צמח,
סגן מנהל הערוץ הראשון. צמח,
ששבע קרבות בדרך לכס מנהל־הטלוויזיה־הכללית,
והנחשב שם
כיום כאיש החזק, אינו מוכן
להתאמץ כדי להיכנס למירוץ.
בכל זאת מועלה שמו שוב ושוב.

מיפלגת־העבודה, כדי לברר אם
הוא מתפטר או לא מתפטר, התנהלו
הימורים על כך בחדר הסמוך.
רונית רון, חברה פעילה
במיפלגה, טענה שברעס בוודאי
יממש את איומו ויתפטר, והתערבה
על הזמנה לארוחת־צה־ריים
עם פעילה אחרת, הד״ר
ניצה שפירא־ליבאי. הוד
ערבות אחת לא הספיקה לרונית,
והיא התערבה גם עם אברהב
כץ־עת. עכשיו היא תיאלץ
לממן שתי ארוחות־צהריים.
מודעה שהתפרסמה לא־מכבר
בעיתון, על תוכנית אינדיווידואלית
להפסקת עישון בהתכתבות,
ציינה את מיספר־הטל־פון
של הר״ר טוביה לרר.
אולם במודעה חלה טעות, ותחת
הקידומת של תל־אביב נכתבה
הקידומת של ירושלים. אנשים
רבים התקשרו, ולא הבינו מדוע
הם נענים בבדיחה ובתשובה
שלא־לעניין. כאשר הד״ר לרר
התקשר עם המיספר הירושלמי,
ענה לו הרב עמרב בלוי. הרב,
שענה למרבית הפונים במילים
ה עו ל ם הז ה 2632

״אתה יכול להמשיך לעשן, אבל
העיקר שלא תעשן בשבת״ ,סיפר
ללרר שהוא חשב שמישהו רצה
לסדר אותו, ופירסם את מיספר־הטלפון
שלו כדי שיטרידו אותו,
כפי שקרה לו לא־פעס בעבר.
אחרי ששמע שקרתה טעות, הבטיח
להתייחס להבא לפונים ברצינות,
ולהפנותם לקידומת־ה-
תל־אביבית.
זה קרה לירדנה ארזי
וליהורם גאון במוצאי־השבת
האחרונה, בהופעתם המשותפת,
בקולנוע אסתר באשדוד. לקראת
סוף הערב, כאשר שרו יחד את

פע, מיהר למנהל המוסיקלי ה*
שני, רמי לוין, ונתן לו את הזר
שלו.
המפיקים משה יוסף,

עזריאל אשרוב ואלי מנט-

בר רכשו את הזכויות על
המחזמר המפורסם הקוסם מארץ
עוץ, והם מתכוונים להעלותו
באמצע החודש הבא, בהשקעה
הגדולה הרבה יותר מהצגת־ילדים
רגילה. מדובר בסכום של
60 אלף דולר. לצורך התפקיד
הראשי, של דורותי, הם חיפשו
שחקנית יפה, לא גבוהה מדי,
בעלת מראה צעיר, שיודעת גם

ך 1ך חגגה את יום־הולדתה ה־ 33 במסיבת־ענק שערך לה המלונאי אלי פפושדו
1111 1 #111 באויה סונסטה באילת 120 .חברים וקרובי״מישפחה הגיעו לאירוע, שקדמו לו
הכנות של שבועיים. השימחה החלה ביום החמישי ונמשכה עד היום הראשון בבוקר, בהשתתפות מאות
אנשים. באחד מריגעי-השיא, ניגשו אליה התכשיטן אבי סוויד (בתצלום מימין) ואיש־העסקים דני
זייתוני, ותחת לנשקה, בחרו להיות מקוריים ולהבטיח שלא יישכחו במהרה, ונשכו אותה בתנוכי־אוזניה.

1מי שהיה מנהל בית-הספר למישחק ״בית־צבי״,
1שנבחר לא מזמן כמנהל ״התיאטרון לילדים ול נוער״
,זלל בהתלהבות במסיבת״קוקטייל, שנערכה אחרי פרמיירה.

גוי בילו:

בשבוע שעבר כמה ריגעי מבוכה.
היא לא ידעה שרחל אטאם
וברוך דויד, שניים ממשתתפי
השלאגר הנוכחי של המישרד,
החתונה במיסערה הגדולה, הם
זוג נשוי. שרון צילצלה למיספר
שהיה רשום אצלה, ומסרה לא־טאס
את לוח־ההופעות לחודש
הקרוב. בתום השיחה חייגה שרון
שנית, הפעם לברוך דויד,
ולתדהמתה שמעה את קולה של
אטאס. השחקנית״זמרת זיהתה
את קולה, ואמרה :״מה קרה? הרי
כרגע דיברנו!״ ״לא ״,אמרה
שרון, אני צריכה את ברוך דויד,
אולי התבלבלתי בחיוג
רק בני־מישפחה וידידים
קרובים של האחים־הזמרים או־שיק
לוי ולרליק ידעו שאביהם,
שלמה לוי, נפטר בשבוע שעבר,
בגיל .80 במודעת־האבל בעיתון
נכתב רק שמו של המנוח,
בלי פירוט שמותיהם של אשתו
וילדיו.

רסנה ברק,זוהר אוהליאב
ונעמי רון ש

מטובי הגיטריסטים בארץ, הפתיע את חבריו
כשהופיע בחתונת״חברים כשבידיו מצלמת-
וידיאו משוכללת, והחל מצלם את החוגגים. למופתעים הסביר
שהוא עוסק בצילום כתחביב. חברים שראו את התוצאות אמרו
לו שאם יחליט לעשות הסבה מיקצועית, מובטחת לו הצלחה.

ח״ם יומנו

ך ! 11 *1 \ 111ח 1השתתף בערב״ראיונות בקריית־מלאכי ו \
| 1 1 1בילה את זמן״ההמתנה, עד לראיון, בצורה

מעניינת. כאשר המראיין איתן דנציג ערך הכרה בינו לבין מרואיינת
אחרת באותו ערב, בלהה אמיר, שהיא קוראת בכף־יד, הושיט לה
רפול את ידו, ואמר :״טוב, אז תקראי!״ אמיר, תושבת חולון, נשואה
ואם לחמישה ילדים, היא תגלית של דנציג, המרבה להזמינה
לערבים שלו בזכות יכולתה להדהים אנשים בקהל ב״קריאותיה״.
את הפרטים שראתה אמיר בכף־ידו של רפול היא רשמה על פתק,
והוא הניח אותו בכיסו. היא לא היתה מוכנה לספר מה ראתה לגבי
אופיו, עברו ועתידו (״אלה סודות אישיים שלו״) ,אבל ניאותה
לגלות פרט אחד :״בבחירות הקרובות מצפה לו הפתעה נעימה״.

.החגיגה נגמרת של נעמי שמר,

היתה הפסקת־חשמל. בחשיבה
גמורה, בלי מיקרופונים, הם עמ-
דו על הבימה והמשיכו לשיר.
מישהו מהקהל כיוון לעברם פנס.
גאון אילתר כמה מילים חדשות,
ותחת לשיר ״החגיגה נגמרת״
הוא שר ״החשיכה נמשכת״ ,וכך
שרה גם ירדנה. הקהל הצטרף
אליהם בשירה, ועם תום השיר
הצליחו הטכנאים לסדר את עניין
החשמל. בסוף הערב הזה עלה על
הבימה ראש עיריית־אשדוד,
אריה אזולאי, ובידו שלושה
זרים גדולים של פרחים. אחד נתן
לירדנה, את השני ליהורם. כאשר
גאון הבין שהזר השלישי מיועד
לדוד קריבושה, אחד משני
המנהלים המוסיקלים של המר
ה עול ם הז ה 2632

לשיר. שתי ילדות־שחקניות,

דנה טיילור והדס קלדרון,

נבחרו לתפקיד. אחרי שבוע של
חזרות החליטו המפיקים שיש
צורך כשחקנית בשלה יותר.
סוכנת־השחקנים רודיקה אלקלעי
הציעה את ענת צחור.
זו קראה קטע באוזניהם, ובו
במקום הוחלט שהתפקיד שלה.
את ההחלטה חיזק המנהל המוסיקלי
של המחזה, מישה בלב״
רוביץ, שאישר את כישוריה
של ענת גם כזמרת. מדובר במשימה
לא קלה — ביצוע שירה
הידוע של ג׳ודי גארלנד,
מעבר לקשת בענן.
על מזכירתה של המפיקה
מרים עציוני, שרון, עברו

ירי 71
11-1
מתמיד,
שאותם

1ך ק 1ך 1חזרה השבוע מהופעות באמריקה. באחת ההופעות, במיאמי, מטעם ״ג׳ואיש נשיונל
11 1פאנד״ ,נבחו גם דליה לביא ובעלה צ׳אק גאנץ, שהיו אורחי-כבוד. דליה, הנראית יפה
קיבלה מתנה מיפה: ספר־השירים שלה. אחר״כן הראתה לה ירקוני את אלבום־הצילומים שלה,
צילם סמי בן־גד. לביא החמיאה לזמרת :״את נראית בתמונות במו ג׳ואן קולינס, אלבסיס!״

לילה טוב ל מצונני ם .
לא חלום

מאת •הודית מ או ר

ללכת לישון כשאתה מצונן -סיוט לילה אמיתי.
אף סתום, חום, כאבי ראש ושיעול -נשמע מוכרז
יש מה שמקל על זהז עכשיו יש:״נומצין״ -שיקוי
לילה להקלת תופעות ההצטננות.
היצרן :״טבע״ .לא להתחיל את החורף בלעדיו.
דובים סובלים מנזלתז כנראה שלא. כל מצונן
כרוני יכול להעיד שעם נזלת קשה לישון שנת
חורף ארוכה ורנועה של ממש. בעצם, אפילו
מנוחת לילה אחת בלבד הינה בלתי אפשרית
כשהאף סתום, הנשימה קשה, החום עולה
והשיעול הטורדני לכאבי הראש מוסיפים את

בוסית נומצין לפני השינה
אבל החורף הזה, זה הולך להיות אחרת.
הבשורה שייכת להברת התרופות ״טבע״.
השיטה -כוסית״נומצין״ לפני השינה,והלילה
המצונן ביותר יחלוף לו בשינה נוחה.
איך זה קורהי מפני ש״נומצין״ הילל סירופ
מיוחד לשימוש לפני השינה, המקל על מכלול
תופעות ההצטננות המטרידות את עם
המצוננים, כמו אף סתום, נזלת, חום וכאבי
ראש. לאחר שנת לילה שבה קמים בבוקר עם
פחות נודש באף, עיניים יבשות יותר, והחשוב
מכל, מוכנים ליום הפעילות החדש -למרות
ההצטננות.
שלהם לסבל הכללי. אין פלא שסימני החורף
הראשונים כבר מעוררים בלב המצוננים
נענועים חריפים לקיץ...

חידוש נוסף של״נומצין״ הילה כוסית המדידה
השקופה המצורפת לכל בקבוק. כוסית זו
הופכת את נטילת השיקוי לנוחה ביותר. לא

עוד כף יד רועדת המגישה לפה את כף
הסירופ ...מעתה ניתן למזוג לכוסית בדיוק א ת
כמותהנומצין הדרושה, ולשתות אותו בנוחיות
המירבית. מוזגים ...שותים ...והולכים לישון.
המשקה הבא, יש לקוות, יהיה הקפה או התה
של הבוקר...

נעבור את החורף בשלום...
חברת ״טבע״ ,כאמור, היא העומדת מאחורי
בשורת שיקוי הלילה ״נומצין״ .איך אומרים י
נקווה כי ״יחד -נעבור א ת החורף בשלום״.
את״נומצין״ ניתן להשיג בכל בתי המרקחת
ברחבי הארץ ללא צורך במירשם רופא רק לעיין
בעלון לצרכן הנמצא בכל אריזת נומצין, עליפי
אישור משרד־הבריאות.
תדמית

הורוסהוס כזרים
בנימיני

מזל החודש:

פברואר, בעיקר ממחציתו השניה. נראה
שהתופעה תתפשט למימדים גדולים הרבה
יותר והכל יקרה בצורה קיצונית. לאף צד לא
תהיה שליטה על המתרחש. פברואר ייזכר
זמן רב אחרי שיחלוף בגלל השינוי שיקרה
בו. לא ניתן יהיה יותר להמשיף ולהתעלם
מהמצב שבו אנו נתונים.
מבחינה כלכלית דברים עומדים להש־

מבטא מחסור וכבר בימים אלה ניתן לחוש
לקראת מה אנו הולכים.
הבורסה, הבנקים וכל גוף אחר שקשור
לכספים יהיו במצב קשה. לא הבל יקרה
בחודש פברואר, אבל חודש זה יש לבורסה
סיכוי רב להידרדר ולא רק בארץ. מחירי
הדירות, שהיו גבוהים, יתחילו לרדת.
אנשים יקנו פחות מכוניות ופחות מכשירים

נאשו נו ע
מרקור נמצא
בנסיגה, קשה
להיות רגועים
עם תחילתו של חודש פברואר, כדאי
להיזכר בתחזיות שהתייחסו לחודש זה.
בפברואר משתנה מפת״הבוכבים. המעבר
של הכוכבים אוראנוס סטורן ומרס ממזל
קשת למזל גדי משאיר את רישומו על כל
אסטרולוג. אם נוסיף לבן את כוכב מרקורי,
שנמצא בנסיגה כמעט בל החודש, קשה
להישאר רגועים ושקטים.
גם מי שאינו עוסק באסטרולוגיה מודאג
בימים אלה מהתרחשויות במדינה, במיג״
זרים חיוניים של המשק, בעיות בבורסה וב עיקר
אי-השקט והאלימות בשטחים הכבו שים.
כל זה התחיל, אומנם, בחודש דצמבר,
אבל אז התייחסו לאירועים כאילו היו חד
פעמיים וחולפים. עם הזמן נוכחנו שהעניין
רציני הרבה יותר ועתיד לשנות את
הפוליטיקה הישראלית.
לא ברור אין זה יקרה, אן במפה האסטרולוגית
בולשת התגברות האלימות בחודש

גות שתשפיע לרעה על ציבור גדול. במיוחד
אם ציבור זה קשור לכספים, לביטחון או
לבל נושא חשוב אחר. כל רבע שנה נמצא
כוכב מרקורי בנסיגה לתקופה של שלושה
שבועות. על פי רוב זה משפיע על תיקשורת,
תחבורה ועל שאר השטחים שאליהם
משויין מרקורי.
בתקופה זו אנשים מאבדים חפצים חשו בים,
תעודות, מיסמבים וכספים. יותר מתמיד
יש בעיות במכונית, גניבות, תקלות או
אף תאונות. כאשר מרקורי בנסיגה רצוי
שלא להתחיל בקשרים. לקשרים מסוג זה
אין סיכוי רב להאריף ימים, כיוון שהם נבנים
על בסיס לא יציב. לא מומלץ לקבוע
תאריף לנישואין או להתחיל בעסק או בכל

נו ע מרעור מערער
את הביטחון והיציבות
וגורם לבילבול
לאיבוד שליטה,
לתקלות ולאובדן

תנות, אומנם בקצב אישי, אך כבר עכשיו
אפשר לחוש בשינויים הצפויים. חודש
נובמבר 1988 ידגיש בצורה ברורה יותר את
הכיוון שאליו אנו פונים, וכיוון זה אינו
מעודד. סטורן ואוראנוס וכוכב מרס
שעוברים למזל גדי בימים אלה מסמלים את
התקופה שלקראתה אנחנו פונים. הגדי

יקרים. למזלנו ריכוז כוכבים בגדי, שהוא
מזל חורפי וקר, מצביע על גשמים וקור.
ומכאן שלפחות מים לא יחסרו לנו בשנה זו,
ולפי המפות גם החורף הבא יהיה גשום.
כוכב מרקורי(תיקשורת) ,הנימצא בנסיגה,
מערער את הביטחון והיציבות. הבילבול
גובר ואיבוד השליטה עלול להביא להתנה
פרוייקט
חדש. עדיף לחכות עד שמרקורי
יימצא במהלף ישיר.
תופעה נוספת הבולשת בתקופה זו היא
ריבוי הדברים שמתקלקלים בבית. אביז רים
חיוניים במו טלפון, מכשירים חשמליים
או אינסטלציה יוצאים מכלל פעולה בתקו פה
זו. בהתייחסות לכלל -הקונסטלציה של
הכוכבים אינה נוחה והיא יוצרת מצבים
שישפיעו על ציבור גדול. נפילת הבורסה
(עוד לפני נפילת המניות הבנקאיות) התרחשה
כשמרקורי היה בנסיגה. מכאן אפשר
להסיק שהנסיגה של מרקורי מסמלת התחלה
של תקופה לא קלה ולא קצרה, ואולי
אף המשך למה שקרה בחודש נובמבר 1987
בעולם הכלכלי. בטווח המיידי מרקורי נמצא
רק שלושה שבועות בנסיגה, אף למה
שיקרה עכשיו תהיה השפעה לטווח ארון.

יש מי שחותר תחתיכם בעבודה. הדבר גודם
לבעיות. קצת קשה להתגבר על הקשיים.
בעיות יתכנו גם במס גרת
המישפחתית וזה
יוסיף להרגשה הלא נו חה
שלכם בימים אלה.
זהו שבוע מסוכן בדר כים.
הכל נוטים להתפרץ
ולנהוג בחוסר זהי רות.
אתם פועלים ב21ב
מרס -
השפעת דחפים ולכן
20באפריל
עליכם להיזהר שיבע-
תיים. ברומאנטיקה -
שקעתם בתיסבובוג פגישות שתתקיימנה
ב 10-או ב 11-בחודש תהיינה מאכזבות.

מצב־ווחח !ההת שה אינם טובים. הבריאות מע־סיקר.
אחכם ובדאי לגשת לבדיקה !לטיפול.
למחת זאת אין מ׳ שיחליף
אתכם בעבודה ואתם לוקחים
על עצמכם נושיסוח
נוספזת שבקזש׳ יש בכו־חכם
לעמוד בהן. וסיעה
שמתוכעת ל־ 12א! ל־ 3ו
בחודש עלולה להתבטל.
הטלפ1ן א 1מכשיר חשמל־
21 ביוני
חיוני על!לים להתקלקל.
20 ביו׳
בולל הצורך להשקיע ב־תיקונים
ינדל 1נם הה!צא!ת
הכספיות. כספים שאינם שייכים לכם ישירות
עלולים לנחם למריבות קשות בץ בד־הסישפחה.

תחושו בעייפות ובלאות. לאחר מכן שוב
יהיה קל יותר. בימים אלה שולטת הרומאנ טיקה
בחייכם, אף את
מי שבהם אתם מעוני נים
אינכם מצליחים
להשיג. היכרות חדשה
יכולה להיות חשובה
לעתיד, אלא שאי-הב-
נה וציפיות מופרזות
יביאו אתכם להחלטה
> 2בספסמבר
22באוקטובר
מהירה ומוטעית. זה
הזמן לנתק קשרים ש אינם
יציבים, כדי לפ נות
מקום לקשר בריא יותר. הוצאות
כספיות פתאומיות בין ה 10-ל 11-בחודש.

המצב הכספי, שהשתפר לאחרונה, הופך שוב
להוות בע״ה. השבוע חצטרכז להיות זהירים
בהוצאותיכם. מכונית עלו לה
להתקלקל אז שתאלצו
להוציא כספים באופן
לא צפוי. מבחינה זז יהיה
זה שבוע מאח־ לא נוח.
בתחום. הרומאנטי המצב
אינו פ ש1ט. היכרויות שהיו
לכם באחרונה מאכזבות
21בדצמבר
סו בינואר
וקשר ישן וממושך. שנפסק
למשך זמן מה, חתר
עכשיו ומעסיק אתכם, אין
זה הזמן המתאים לחידושו. בני מזל דנים מעלימים
מכם מידע תשוב. עמדו על ז מחכ ס לדעת.

הקאר״רה מאוד חשובה לכם עכשיו. תהיה לכם
הזדמנות להתקדם. אך תצטרכו לעבוד קשה
ולהצדיק את הציפיות ששליט
בכם. ענ״נים א ש״
מפריעים לכם לתפקד.
ההתלבטויות אינן
פשוטות. אך אין זה הזמן
לנתק, לחדש. להתחיל אז
לסיים קשרים. עכשיו
כדאי לשמור על ׳הקיים.
בל צעד דרסטי יבול להראות
באור אחר בעוד שלושה
שבועות. בכספים
עד״ן המצב לא טוב. חשבונות סנופחים אינם
נכונים. טעויות במק דורשות בדיקה מדוקדקת.

הבריאות אינה טובה. אתם נושים לסבול
מבעיות באיזור הבטן או הגב וכדאי שתנסו
למצוא דרד לטפל בב-
עייה. היא לא תחלוף
ללא טיפול. שיחות עם
בני-הזוג או עם אנשים
שדעתם חשובה לכם,
יתבססו על אי-הבגה
בסיסית. אם חשוב
לכם שיקבלו את הצעותיכם,
כדאי שתסכימו
לוויתורים, אף אם נד מה
לכם שזה עניין של
כבוד. בעיות בריאות במישפחה בעיקר של
הורים מבוגרים בין ה־ 10ל 11-בחודש.

שינו• במקום־הם נורים עולה עכשיו על הפרק.
חודש פברואר א־ע מתאים לחתימה על חוזה או
להתחייבות מכל סוג. לכן
לא מומלץ לרכוש דירה
טסים הקרובים. מומלץ
לדחות כל קנייה משמעותית.
עבודה חדשה מוצעת
לכם אך נדרש מכם
לבדוק היטב אם לא ק״ם
פרם שמעל־מיס מכם וש־ינחם
בשלב מאוחר יותר .!׳1. ^ 0וווו! ^1
לבע״ה. בת שם הרומאנטי * 323511 * 1
בדאי שלא תמהרו לבצע
שינויים. היכרות חדשה תהיה מאכזבת. בתחום
הבריאות עלולות להיווצר בעיות. אל תזניחו.

תתכן הצעה מעניינת בעבודה. אל תמהרו
לענות. יש לשקול היטב ולהמתין שבועות
מיספר, כדי שתוכלו
לראות את התמונה בי תד
בהירות. ידידים,
שעזרתם דרושה לבם,
יאכזבו. כדאי לומר
להם בגלוי את דעתכם.
בכל הקשור לכספים
מצבכם לא קל. נדמה
20בינואר -
שאיבדתם שליטה. לא
18בפברואר
כדאי לקחת סיכונים,
אן בקרוב שוב יהיה קל
יותר. בתחום הרומאנטי אתם מסתבכים
בגלל מסר כפול שמשדר לכם בן־הזוג.

שסס־העסדה כמעט ססומט אתכם. מצב הבריאות
נס הוא איע טוב. אתם זקוקים למנוחה. אול־כדאי
לצאת לחופשה.
אבל לא להרמת בנסיעות.
כדאי שתשה! במקום אחד
ש ט תוכח ל־הנוח מחברתם
ועידודם של ידידים א1
קרובים. סמם־כסף עשוי
להניע ב־ 17 או ב־ 18 בחודש,
אך נראה שקשה לכס
ליהנות מכך מבלי לתת
1ווו 11ת 0
חלק לנזקקים במישפחה.
53561213
אך הדבר לא בדאי. משום
שיתכן ולא תקבלו את כספיכם בחזרה. בתחום
הרומאנטי צפויים לכם ניתוק או פרידה זמנית.

בעיות כספיות ממשיכות להציק לבם.
השבוע עומד בסימן של הוצאות לא
מתוכננות ורוגז על כף
שקיפחו אתכם בכל מה
שנוגע לכספים. ענייני
מגורים דורשים הש קעת
כספים וזמן, כדי
לשפר את התנאים ש בהם
אתם גרים. חפצים
יעלמו בתחום הבית.
סיכוי קלוש למצוא אותם
בימים הקרובים.
עייפות והרגשה ל<ז טו בה
מה״ 10 בחודש. יתכן שכדאי לקחת
פסק-זמן לכמה ימים, ולהתרחק מהבל.

מתיחות ביניכם לבין בני*הז1נ. קשה למצוא
פתרון. קשר שהופסק זקוק לחידוש. לא תוכלו
ל ס מל זמן רב את הפרידה
שמקשה ומעיקה עליכם.
הבריאות אינה טובה,
בעיקר ב־ 7וב־ 8בחודש.
יתכן שהבעיה אינה פיסית
בלבד וחשוב שתמצאו
מישהו שיוכל להקשיב
ולייעץ לבם. ידיעה משמחת
מארץ אחרת תשפר

! 02983ן
את מצב־החח. כדאי לשקול
נסיעה. אך לא כדאי
לתכנן עכשיו, אלא מאוחר יותר. אתם סובלים
מבעיות בעמדה. מישהו מנסה לעכב אתכם.

יחסים עם בני-המישפחה מכבידים ב10-
עד ה 11-בחודש. אתם שרויים במתיחות
רבה בגלל בעיות בעבודה.
סיבסוך שהיה
מוסתר הופך להיות
גלוי. עליכם לעמוד על
כך שהממונים או הע מיתים
יביעו עמדה
גלויה. במאבק תהיו
אתם המנצחים. חופשה
קצרה דרושה לבם.
כדאי לחשוב ולתכנן
נסיעה לחו׳׳ל, אן לא
לפני תחילת החודש הבא. אתם ממהרים
לכעוס על בני-הזוג וזה יכול להביא לניתוק.

וואומיט

סוע1

חאזניים

את האמא

חים ק עם נונוס־טיסה חינם
תגידו לי אתם, למה בחורה יפהפיה בת ,24
הנמצאת עכשיו בשיא הקאריירה שלה כדוגמנית
מצליחה בפאריס, צריכה פיתאום תינוק?

חמאן יפה

חשבתי וחשבתי וחשבתי, והגעתי למסקנה
שממש אין סיבה לדבר כזה, מלבד, אולי, קינאה.
מה זאת אומרת? זאת אומרת שלפני כמה שנים
התגרשו חווה לוי וגי סולום. חווה נשארה
בארץ, וגי נסע לטיפול־גמילה בקנדה, ואחר־כו
הגיע לאיטליה, ושם פתח, ביחד עם אביו, מיפעל
לבגדי־עור. הוא גם הכיר שם דוגמנית צעירה,
תוצרת הארץ כמובן, בשם דנה סטיניה.
פולופ הצעיר, שכבר יורע מזמן שהנשים הכי
נחמדות בעולם הן הנשים הישראליות, התאהב
בדנה. עבר קצת זמן, וגם דנה התאהבה בו.
ומאותו הרגע ממש, כי שמרוויח מהרומאן הזה זה
חברות־התעופה המטיסות בתוך אירופה. היא
טסה אליו, והוא טס אליה, וחוזר חלילה.
הרומאן בין השניים היה יפה, וסיפק את שני
הצדדים. אבל — כמו תמיר יש ״אבל״ —
באיזשהו מקום התעניינו שניהם, גם דנה וגם גי,
במה שקורה לגרושתו של גי, חווה לוי. ומה
עושים כשמתעניינים בחו״ל במה שקורה בארץ?
קוראים את השלם הזה. ושם הם קראו לא־מזמן
שחווה לוי היא בהריון, והיא נורא מאושרת.
אני לא יודעת איר החדשות הללו השפיעו על
דנה ועל גי,׳ אבל עובדה היא שדנה היא בהריון,
בחודש השלישי. היא ממשיכה לטוס לאיטליה,
וגי ממשיך לטוס לצרפת. אני לא יודעת כמה זמן
היא תוכל להמשיך לטוס, אבל אם היא תטוס עד
הלידה, יכול להיות שלתינוק או לתינוקת יהיה
כרטיס־טיסה חופשי לכל החיים. כדאי לחשוב על

ת ה סטיניה
הריון בחודש ה שד ש׳

...לא לרחם כלל

לא מזמן סיפרתי לכם סיפור רי עצוב על
ריטד! ואילן שובם, שהיו זוג נודע במסיבות,
ואיך באחד הימים אילן חזר הביתה והודיע לריטה
שהוא מצטער, אבל הוא פשוט מאוהב בקצינת־צה״ל
צעירה ויפה בשם אוריאל זרביב.
אחרי שבועיים הוא שכר לעצמו דירה במלון
יסיח בתל־אביב, והביא לדירה את אוריאל. מאז

זה סיפור־פצצה. אס אכתוב אותו, כל הארץ
תרחש ותעלה עשן. אבל אני לא יכולה.
לאיש הזה, המאוד מפורסם, יש אשה וילדים
וקרובי־מישפחה ושכנים, ואני פשוט לא יכולה
לעשות לו את זה. אני צריכה שהאשה החוקית
שלו תקבל שבץ־לב, או שהילדים שלו יתביישו
לצאת מהבית בגללי?
בקיצור, אין סיפור מלא. לעומת זאת חלק אחד
תקבלו ממני.
החלק האחד היא הזמרת היפה והנחמדה גלי
עטרי. כבר הרבה חודשים ששמה של גלי לא
נקשר לשמו של שום גבר, בענייני אהבה, לפחות.
זה הדאיג אותי קצת, והתחלתי לשאול שאלות.
רמזו לי שמכיוון הדרום אפשר לקבל מידע.
שלחתי לשם איש מקומי, והוא הלך ביום השישי
וחזר עם הסיפור.
איש אחד, בכיר מאוד, התאהב בגלי עטרי
לפני כמה חודשים. גם גלי התאהבה בו, למרות

גלי עטרי
הבדל מיל ובמצב המישפחת׳
הבדל הגילים ביניהם, ולמרות ההבדל במצב
המישפחתי.
מאז שהם התאהבו, הם נפגשים. אבל גם זה לא

סיפור פשוט. האיש גר במקום אחד, עובד במקום
אחר, וגלי גרה במקום שלישי. גו? אז הם החליטו
שמקום־המיפגש ביניהם, איזה פעם או פעמיים
בשבוע יהיה ...אתם מנחשים מקום רביעי.
אומנם, פעם בשבוע לפחות הוא מגיע לביתה
של גלי, אבל בשאר הימים פשוט אין לו זמן מפני
שהוא במשך חצי מחייו בדרכים. אז גלי, כדי
להבין אותו, לוקחת את המכונית שלה ונוסעת
לראות אותו, והם יושבים שעה־שעתיים ואומרים
אחד לשני מילים של אהבה.
במקום הכל יודעים כבר שיש איזה סיפור בין
השניים הללו, וגם כמה אנשים בתל־אביב
ובחיפה ובירושלים.

בלי אשה, בלי בית נבלי מחשב
לסיפורים מירושלים לוקח, כנראה, הרבה זמן עד שהם מגיעים לתל־אביב,
אבל כשהם כבר מגיעים...
הסיפור הזה קרה לעיתונאי ירושלמי די ותיק. האיש עובד בעיתון
מכובד, שבו יש לו מישרה מכובדת. היתה לו גם מישפחה מכובדת, בית
מכובד, אשד! מכובדת ושתי בנות נחמדות.
החיים התנהלו על מי״מנוחות, כשהעיתוגאי חוטא מפעם לפעם במהלך
עבודתו עם נשים אחרות. אבל שום דבר רציני, תמיד היה חוזר הביתה
לחוקית שלו ולשתי בנותיו הקטנות. החוקית, כרגיל בסיפורים האלה, לא
חשדה בכלום, והאהבה שרתה בבית.
עד שיום אחד, וזה קרה די מזמן, התאהב לו העיתונאי בירושלמית אחרת,
גרושה. הפעם הוא ממש נפל, וכמו רוב הבעלים במיקרים דומים, התחיל
גם העיתונאי להמציא תירוצים מתירוצים שונים כרי להסביר לאשתו מדוע
אינו שב הביתה בשעות המקובלות.
לימים התארך הרומאן והעמיק, והעיתונאי היה זקוק לתירוץ מאוד־מאוד
רציני, משום שהוא פשוט חדל לבוא הביתה במשך לילות שלמים. דימיונו
עבד שעות נוספות, והוא המציא את הסיפור הכי מוצלח בעולם. הוא הסביר
לאשתו שהוא עובד על פרשה ביטחונית מאוד גדולה, המאלצת אותו לגדוד
ברחבי־הארץ, ולכן להיעדר מהבית לעיתים קרובות. האשה לא חשדה
בהתחלה, ובכל פעם שהבעל־העיתוגאי היה בא הביתה, היתה היא מקבלת
אותו בשימחה ובששון ומפנקת אותו בתמורה על הזמן הקשה שעבר עליו
בעבודה המפרכת.
כך עברו ימים רבים, שבמהלכם העמיק הרומאן הסודי בין העיתונאי
לגרושה.
וככל שעברו הימים התחילה החוקית פחות ופחות להבין ואף שאלה

גליה ישי ואריאלה רובינוביץ, שתי
שחקניות ג׳ינג׳יות, משתתפות עכשיו בהצגה,
בכל ערב הן נוסעות הביתה אחרי ההצגה, זאת
אומרת כל אחת לבית שלה, אבל בדרך הן
מדברות על זה שלשתיהן אין רומאן טוב כבר
חודשים רבים.
ככה לילה אחד הן נסעו להן, גליה ישי נהגה
במכונית ואריאלה המשיכה לספר לה שאין כל־כך
הרבה גברים המוצאים חן בעיניה, ואז
פיתאום, ממש לידן, נעצרה ברמזור מכונית מסוג
משובח ובתוכה שני חברה, שמבעד לזכוכית־החלון
נראו שווים התייחסות. כפי שקורה
לפעמים, התחילה שיחה ממכונית למכונית. היא
הסתכלה טוב־טוב בשני הבחורים, ומייד ראתה
שאומנם הם חתיכים ועושים רושם נחמד, אבל
מה — צעירים מדי בשבילה. לעומת זאת הם היו
בדיוק בגיל המתאים לאריאלה. שני החברה
שאלו את גליה במה היא מסתכלת והיא, שאומנם
קצת נעלבה מזה שלא מזהים אותה, נכנסה
לתפקיד והרביצה את מישחק־חייה .״אני אמא
של הבחורה הצעירה והיפה הזאת, שיושבת לידי
במכונית. היא כל־כך צעירה, שאני תמיד מלווה
אותה הביתה, וכשראיתי אתכם חשבתי איזה
בחורים נחמדים וכמה נחמד יהיה שתכירו את
הבת שלי.״
שני החברה מאוד התרגשו מהאמא הדואגת
לבתה, יצאו מהמכונית וראו את אריאלה היפה.
הם לקחו את מיספר־הטלפון שלה, ואחד משניהם,
אבי, טילפן כבר למחרת לאריאלה. עכשיו הם
חברים.
גליה ישי עסוקה בהצגה, אבל כשתתפנה, היא
תהיה מוכנה לקבל הצעות לשחק אמא מודאגת
ולמצוא חתנים לבחורות צעירות ויפות. לא, היא
עוד לא יודעת מה יהיה המחיר של ההצגה הזאת.
הם חיים להם בקומה גבוהה מול הים, אוהבים
ומאושרים.
החברים של בני־הזוג שובם — ויש רבים
כאלה — אינם מאושרים מזה. פשוט לא נעים
להם כל הסיפור, שאילן מבסוט וריטה נשארה עם
שני הילדים, בלי איש, כשבליבה מועקה גדולה
ועלבון. אז, אשת בשורות אני לכם היום. תפסיקו
לדאוג, ריטה בסדר גמור.
כבר לפני שבועיים ראיתי אותה במיסעדה עם
רוני שטן, תעשיין גרוש בן .40 הם ישבו במשך
שעות, ואני הסתכלתי בהם וניסיתי למצוא איזה
סימן שזו לא סתם ידידות, אלא יותר מזה, אבל
אני מוכרחה להודות שלא ראיתי סימנים כאלה.
אבל ממש אתמול, כשהייתי באילת, הסתכלתי
סביב לראות אם יש איזו אהבה חדשה, ואז

רוני שטן
בלי חיבוקים 1נשיק 1ת

שאלות. בין השאר תמהה מדוע הסיפור אינו מתפרסם. הבעל, שהתחיל
כנראה להאמין בסיפורים של עצמו, הסביר שיש בעיות קשות עם הצנזורה,
אבל השקיט אותה ואמר שהעניין נמצא בטיפול המערכת.
והחיים המשיכו להתנהל במערכות כפולות, עד שיום אחד זה קרה.
זה היה בצהריים, בפתיחה של מיסערה ירושלמית, שאליה הגיעו
עיתונאים רבים כדי לחגוג, ואיתם בא גם העיתונאי שלנו, צמוד מאוד־מאוד
לחברתו. בעודו יושב שם ומבלה, עברו בסמוך אשתו ושתי בנותיו. האשה
הבחינה במכוניתו של הבעל שחנתה ליד המיסערה, שמחה שהוא בעיר,
והחליטה להפתיע אותו. היא רק לא ידעה עד כמה.
כשצעדה לעבר המיסעדה, הבחינו בה עמיתיו של העיתונאי וניסו,למנוע
ממנה להיכנס פנימה. אך היא, שלא חשדה במאום, התעקשה ונכנסה. היא
ניגשה אל בעלה במאור פנים, חייכה אליו, ,בירכה אותו לשלום, ואז הציעה
שילכו ביחד הביתה.
כאן התערבה חברתו של העיתונאי, קמה ממקומה ואמרה לאשה :״הוא
לא אוהב אותך יותר, הוא איתי עכשיו!״
האשה הנדהמת עוד לא הספיקה לסגור את פיה הפעור, ובעלה קפץ גם
הוא ממקומו ואמר :״זה נכון, אני לא אוהב אותך יותר, אני לא רוצה לחיות
איתך יותר!״ מובן שברגעים אלה עמדו סביבם כל באי־המקום.
הבעל לא שב הביתה ונאלץ לשכור לעצמו דירה אחרת למגורים. אך
בינתיים נשאר קירח מכאן ומכאן. הגרושה הבלתי־חוקית שלו עזבה אותו,
אשתו החוקית לא היתה מוכנה לתת לו כמעט שום דבר מהבית, ואף לא את י
המחשב, כלי־העבודה שלו, סירבה להוציא מהבית וטענה שהבנות כבר1
התרגלו אליו, ושכדאי שירכוש לעצמו מחשב חדש.

ריטה שובם
יש חמאן

ראיתי את ריטה ואת רוני. נו, אז אומנם לא היו
חיבוקים ונישוקים, אבל כל אחד מבין ששני
אנשים לא נוסעים למלת לאילת מתוך ידידות
בלבד. אבל כדי להיות בטוחה, התלבשתי על -
אחד השפיונים שלי ושלחתי אותו לרחרח קצת.
חזר אחרי חמש דקות ואמר לי :״את לא יודעת
שיש ביניהם רומאן? אז את היחידה שלא יודעת!״
עכשיו אני יודעת, וגם אתם יודעים, ותפסיקו
את הרחמנות המטומטמת הזאת על נשים שהבעל
עוזב אותן. יש נשים, שאחרי לכתו של הבעל
מתחילות לפרוח.

_ אנשי השוחד

(המשך מעמוד )8
החברה להתפשר עימו, ובספטמבר
אותה שנה קיבל רפפורט 150 מיליון
דולר וויתר על התביעה, שהיתה בסך
1.5מיליארד דולר.
עורך־הדין שייצג את פרטמינה
בבית״המישפט בניו־יורק היה ויליאם
קייסי — שהפך אחר־כך ראש הסי־איי-
אי. קייסי, דמות מרכזית בשערוריית
איראן־קונטראס, מת בינתיים.
רפפורט המשיך מאז בעיסקי־נפט,
ויש לו השקעות בגאבון ובתאילנד. ב־
1982 רכש בית־זיקוק באנטוורפן, וכן
רכש 7.556 ממניות הבנק של ניריורק,
והחל בקידוחי־נפט בטקסאס.

דאש

ך * היכרות של רספורט עם
• 1קייסי הועילה מאוד, כאשר ביקש
מישרד־המישפטים האמריקאי, שבדק
את ההצעה להקמת צינור־הנפט
העיראקי, חומר מן הסי־איי־אי על
רפפורט. רפפורט נפגש לארוחת־צהריים
במיסעדה מפוארת בוושינגטון
עם קייסי. התיק על רפפורט שהעביר
הסי־איי־אי לא כלל את פרשת־השוחר
האינדונסית ועוד פרשות, טוען העיתון.

חברת
״בבטל״ פנתה לרפ־פורט
בתיווך איש־עסקים
יפאני, שהציג אותו כבעל
השפעה רבה בישראל.

בבטל ניסתה מזה שנים לממש את
תוכנית צינור־הנפט העיראקי, ונתקלה
בקיר אטום, מול דרישת עיראק
להתחייבות כספית ישראלית שלא
לפגוע בצינור. בהתאם לנירינרק ט״מס
ולחשינגטון פוסט, ראתה בכטל ב־
1984 כי בלי השגת התחייבות
ישראלית לא תסכים עיראק לגשת
לדיון בתוכנית. מייד אחרי הבחירות
בישראל ומינוי פרס כראש־ממשלה
נחתם החוזה בין בבטל לבין רפפורט,
ואילו רוברט ולך נבחר כעורך־דינו של
רפפורט בוושינגטון. ולך היה כבר
פעיל בישראל, בעיסקי חברת ננאדטאך
האמריקאית, שרכשה מיפעל בכרמיאל(
.בעזרת ארוארד מיז השיגה
חברה זו חוזה גדול לאספקת מנועים
לצבא האמריקאי ושילמה לוולך
ואחרים עמלות של 10 מיליון דולר על
השגת החוזים. אחר־כך רכשה מיפעל
בכרמיאל בשם כרמן, שייצר עבורה את
המנועים. ולך ומיז ביקרו בישראל
ונפגשו עם פרם ואחרים).
ולן נבחר בגלל קשריו עם מיז,
שהיה אמור לטפל בצינור למרות
תפקידו כשר־המישפטים, שכן שר־החוץ
ושר־הביטחון היו שניהם בעבר
מנהלי־בכטל, והדירו עצמם מטיפול
בנושא.

שבועיים אחרי חתימת החוזה
(החתימה היתה ב־ 16 ביולי
)1985 קיבל רפפורט מיכתב
מפרס, ובו הכרזה כי ישראל לא
תפגע בצינור־הנפט. לאחר־מכן
כתב ולך את המיזבר למיז,
ובו קבע כי בין היתר יהיה צורך
בשוחד של מיליון דולר ל״איש־רשות
ישראלי״ ,כשהכוונה
היא לפרס.
יתרון קטן נוסף שיצא לרפפורט
מהכרותו עם שווימר הוא שנכנס לכמה
עסקים עם עדנאן חאשוקג׳י ידידו
ושותפו של אל שווימר בעיסקי־הנשק
הישראלים לאיראן. יש הטוענים כי גם
שווימר, ידידו של פרס, היה קשור
לפרוייקט הצינור העיראקי, אבל לא
הצלחתי למצוא לכך ראייה מוצקת.
שווימר טוען כי פרש מכל עסקיו.
למרות זאת הוא ממשיך לפעול
בחברת־מימון בלונדון, ואף היה במשא־ומתן
עם שבתאי קלמנוביץ (כן־כן)
לרכישת שטרי-הוו של זאיר.

הפרשה כולה דומה לקצה־קצהו
של קרחון הבולט מן הים.
אילו היה מדובר בחקירה
בישראל, לא היו סיכויים כי
נדע מה היה. מכיוון שהחקירה
היא באמריקה ויש בקונגרס
רבים יש להם עניין להפיל את
מיז, הרי שהאמת תצא לאור,
ועימה חלקם של הישראלים
בפרשה.
ה עול ם הז ה 2632

זה עתה חזר מן השבי המצרי, שבו סבל נוראות. סימני״ההיכר שלו ע הזקן, הלבוש הססגוני, שימחת״החיים השופעת -נעלמו. הוא היהקירח, רזה, מבוהל, תשוש לחלוטין.
זה לא היה נלסון האגדתי. זה היה רפי אילון, לשעבר רוזנצווייג, צעיר
שהיתה לו ילדות קשה, שאיבד עין. אדם למוד״סבל.
בכלא המצרי עונה. אחרי שהות מורטת״עצבים שם, וחוויה נוראה
בדרן הביתה, נמסר בידי השב״ב, נחקר בתנאים קשים, ועמד לפני
מישפט ישראלי על כניסה לארץ אוייב. זה היה יותר מדי.
במשך כמה ימים טיפלנו בו, עודדנו אותו, רשמנו מפיו את הזיכרונות
המדכאים, שיחררנו אותו מן הסיוט.
הוא חזר והיה לנלסון, שוויצר, אכסטרוורט, חובב־חיים, סמל החיים
הטובים, איש בעל חוש״הומור שופע, מוכן תמיד לתעלולים. במשן הזמן
הפך אגדה חיה, האיש שסימל את אילת, מר טאבה.
אך גם כאשר ראיתיו בשנים שלאחר״מכן, כאשר שתיתי עימו בירה
ב״סאלון״ שלנו, כאשר שכבתי על החול בכפר שלו -גם אז לא
השתחררתי עוד מן ההרגשה שנלסון זה שלפניי אינו אלא שחקן המשחק
את תפקיד חייו, אדם המסתיר מתחת למעטה של רינה וצהלה את האיש
האמיתי, העצוב, המלנכולי, הפגיע, החושש מפגי הבדידות.
מכל היצירות של גלסון, נדמה לי שהיצירה העיקרית שלו היתה נלסון
עצמו. הוא פשוט המציא אדם ונכנס לתוכו. האדם אשר הציבור הכיר
אותו, שהופיע בטורי־החברה של העיתונות ובכרזות״פירסומת.
מי היה נלסון האמיתי! כאשר אדם ממציא לעצמו דמות חדשה, האם
דמותו זו אמיתית! הרי היא עונה על צרכים פנימיים, משקפת מאוויים
נסתרים. מבחינה זו, היא אמיתית.

^ אשר הכרתיו, היה כתב-מזדמן, מלח־מזדמן. מכיוון שנמשך
לאילת, מינינו אותו ככתב העולם הזה שם. לאחר מכן, כשבאה לו
ההזדמנות לנסוע למיזרח הרחוק, ביקש לכתוב עבורנו כתבות ולדווח על
התרשמויותיו, בחוש״ההומור הצברי-הפלמחניקי הרגיל שלו. בישראל של
אז, של שנות ה־ ,50 הסגורה, הקלאוסטרופוביה, התקבלו דיווחים אלה
יפה.
ואז, ב־ ,1957 בא לו הרעיון להישאר באוניה הדנית בירגיטה טופט,
שהיתה שכורה בידי צים, אך שהניפה דגל דני. היא היתה אוניית״מיבחן
האוניה הראשונה בשרות ישראל שעמדה לעבור את תעלת־סואץ, כדילבדוק את עמדת מצריים אחרי מילחמת״סיני. היתה הבטחה שהאוניה
תעבור בשלום, בדרכה לחיפה. אך ההבנה היתה שזוהי אוניה זרה, תחת
דגל זר, בעלת צוות זר. מלח ישראלי שינה את המצב.
יתכן שנלסון היה עובר הרפתקה זו בשלום, ומוסר לנו את הכתבה שלו
במו ידיו ובתרועת״ניצחון, אלמלא הגדיש את הסאה. בתערובת הרגילה
של שוויץ ואומץ־לב, הרפתקנות ודבקות־במשימה, עלה לסיפון וצילם. כך
משך אל עצמו את תשומת״לב המצרים. הם אסרו אותו. כך התחילה
ההרפתקה הגדולה שלו בחייו.
הוא התגבר על התוצאות, חזר לחיים רגילים -עד כמה שחייו יכלו
להיות רגילים. כבעל כפר״הנופש בטאבה עשה חיל. צמרת המדינה בילתה
אצלו. היה נעים להיות אצלו, מפני שהיה לו טאקט טיבעי. הוא לא ״נכנס
לעצמות״ .הוא לא הפריע לאיש להתבודד, אך היה מוכן לקשקש עם כל
אחד. הוא היה מארח אידאלי, בעל שימחת״חיים מדבקת, חבר שאפשר
היה לסמוך עליו. הוא שתה הרבה, וברציפות, והשתייה אך הוסיפה
לחדוות־החיים שלו.
ומתחת לכל זה -כך ידעתי -מתחבא רפי אילון האחר. לא שכחתי
זאת לרגע.
קשה לי לתאר את אילת בלעדיו. בכל פעם ששהיתי בעיר הדרומית,
ביליתי את כל ימי, מבוקר עד ערב, אצלו. איני מכיר כלל את אילת־של־שעות-היום
מחוץ לחוף נלסון.
יתכן שהשפיע על ההיסטוריה. הניסיון הישראלי לספח את טאבה
הושפע במידה רבה על-ידי הימצאותו שם. הוא חשש מפני החזרת טאבה
למצרים. הוא לא יראה את היום.
שמחתי להכיר אותו. הוא העשיר את חיי בשעות טובות רבות. הוא
הוסיף צבע לנוף.
חוף ים־סוף, וישראל כולה, לא יהיו בלעדיו כפי שהיו בחייו.

ידי נחמיה ארגוב, שלישו של דויד בן־
גוריון ואחד האנשים הקרובים ביותר
למישפחת בן־גוריון. נחמיה אמר לה:
״השלם הזה שלח אותו, אז שהעולם
הזה ישחרר אותו!״
חוששני שבאותו יום, בשמעי פסוק
זה, הפלטתי כמה ביטויים חריפים
מאור. כיום אני מצטער על־כך. אדם
המסוגל לומר מילים כאלה לאם זקנה
ומיואשת, החוששת לחיי בנה, אינו
ראוי למילים חריפות. הוא זקוק לרחמים.
אולם
שיחה זו לימדה אותי דבר
אחד: שאין לסמוך בעניין זה על הטיפול
הרישמי. במדינה, אשר בה אכולים
כמה מאנשי הצמרת בשינאה עיוורת
כזו להשלם הזה. עד שהדבר מעביר
אותם על דעתם, היה צורך דחוף להתמסר
אישית לגורלו של רפי. עשיתי
זאת.

כזכור, געשה המדינה מסביב
למעצרו של רפי ביממה הראשונה.
מישרר־החוץ פירסם מחאה חריפה, כל
עיתוני המדינה חזרו עליה. זה היה
כשדובר על מעצרו של ״ימאי״ —
ועוד לא היה ברור לרבים מיהו הימאי
שנפל קורבן למעשה הבלתי־חוקי.
למחרת היום, כשנסתבר כי המדובר
באיש העולם הזה, וכי הימאי הוא
בראש וראשונה עיתונאי, חל שינוי מוזר
באווירה. ההתלהבות הכללית בצמרת
שככה במהרה.
מישרד־החוץ המשיך בטיפולו. לזכותו
צריכים להגיר כי אנשיו התייחסו
יפה מאוד גם לאמו של רפי. אבל
הטיפול היה פורמלי. הוא היה מכוון
הרבה יותר לנצל טענה נוספת בוויכוח
על עיקרון חופש־השייט, מאשר לדאוג
לשיחרור של רפי עצמו בהקדם האפשרי.
לכן התעקש מישרד־החוץ לדבר
רק על ״ימאי״ ,להשתיק לגמרי את
עובדת היות רפי כתב.
לכל בר־דעת היה ברור כי האינטרס
של רפי דרש את ההיפך. ימאי בת־גלים
הוחזקו בשעתו כמעט שנה שלמה
במעצר. אולם איש לא יתעלל בלב קל
בעיתונאי, אשר עיתונות העולם דואגת
לשלומו, וערה לגורלו.
באותה שעה שידר רדיו קאהיר
הודעות סותרות. מתוך נוסחן היה ברור
כי המצרים עצמם מפקפקים איך
להתייחס לשבוי. פעם אמרו כי הוא
עיתונאי ואיש השלם הזה, וכי יתייחסו
אליו יפה. פעמים אחרות טענו שהוא
מרגל, ונקטו בסיגנון מאיים מאוד.
לבסוף הודיע רדיו קאהיר ששיל־בטיפולו
בפרשת רפי נלסון נהג השלם טונות מצריים חוקרים אם רפי הוא כתב
הזה כפי שצריך היה לנהוג.
או לא. היה ברור לי כי ברגע זה הונחגורלו של רפי על כפות־המאזניים —

לא רק שיחרורו הקרוב, אלא יותר מזה:
זמן קצר אחרי מעצרו של רפי באה גורלו הגופני בשעת המעצר.
אלי אמו, ממררת בבכי. בפיה היה

סיפור שברגע הראשון לא יכולתי
להאמין לו.
ישבתי בשעתו עם ימאי בת־באותו
בוקר ביקרה במישרד ראש־הממשלה,
כדי להתחנן לעזרתו האי גלים ושמעתי את סיפור־הזוועות על
שית לשיחרור בנה. היא נתקבלה על־ העינויים שעברו עליהם בימים הרא
אור״
א ס רי

לפני 30 שנה נתב אוו׳ אבנו׳
את הובוים הבאים על נלסון:
ביושבי לכתוב שורות אלה, אני
רואה את רפי נלסון מכתיב את דבריו
לחברי, בפינה השניה של החדר. הוא
נראה תשוש לגמרי. ההתרגשות של
השיבה, החקירה הממושכת על •אדמת
ישראל, ועתה ההכתבה המייגעת —
כל אלה שאבו מתוכו את שארית
כוחותיו. הוא מדבר — שעה אחרי
שעה 16 ,שעות ביממה, כמעט ללא
הפסקה.
יש רגש טוב בליבי. אני מאמין כי

נלסון ואשתו מריאן: תמונה אחרונה
.השלם הזה שלח אותו. שהעולם הזה ישחרר א1ת 1ר
שונים למעצרם. היה ברור לי שעלי
לנסות למנוע בכל מחיר גורל דומה
מרפי.
שעה קלה אחרי הודעת קאהיר,
פניתי לעיתונות הזרה והמקומית. הסברתי
לעורכים ולכתבים כי כמעט
עניין של חיים או מוות הוא לדאוג לכך
שתוך שעות מעטות תגיע לקאהיר,
באמצעות העיתונות, הודעה מוסמכת
ומעוררת־אמון מטעם השלם הזה, כי
רפי נלסון הוא שליחו המוסמך, וכי יצא
לדרכו בשמנו ועל אחריותנו.
אף לא עיתון ישראלי גדול אחד
פירסם הודעה זו.
אולם מול התנוונות מוסרית זו של
העיתונאים המקומיים, אשר אגורתם
אף לא מצאה לנחוץ לשגר מחאה
פורמלית על מעצר רפי, בלט היחס
הנהדר של עיתונות העולם. שלוש
שעות אחרי קליטת השידור מקאהיר
שלחה סוכנות חיטרס הבריטית לאלפי
עיתונים בעולם, ובכללם עיתוני מצריים,
את הודעתו של עורך השלם
הזה. שהודיע כי רפי אילון, המכונה
נלסון, הוא איש השלם הזה, ופנה אל
נשיא מצרים בבקשה לשחרר את רפי
בשם חופש העיתונות ולמען רעיון
השלום במרחב. הודעות דומות נשלחו
על־ידי סוכנויות אמריקאיות וטאס״ס
הסובייטית.
עתה ברור כבר, מתוך דבריו של
נלסון עצמו, כי המיברק של רויטרס
הוא שגרם לשינוי והפסיק את העינויים
הנוראים. הדוברים המצריים בקאהיר
סיפרו לו על־כך. כל התודה מגיעה על
כך לאריה וולנשטיין, נציג רויטוס
בישראל, שיש לזקוף על חשבונו מעשה
אנושי יפה.

ידעתי שאם נשאר ספק כל שהוא
בלב החוקרים ביחס לקשר בין רפי לבין
השלם הזה, יחפשו השילטונות המצריים
אישור לכך בגליון הבא של
השלם הזה עצמו. ישבתי וכתבתי
במדור זה את המכתב לביכבאשי
(סגן־אלוף) גמאל עבר אל־נאצר, שעורר
ויכוח כה רב בישראל.
נתתי באותו מכתב את מילת־הכבוד
האישית שלי שרפי אינו מרגל, אלא
עיתונאי אמיתי ומוסמך. לא ביקשתי
מעשה־חסד, ואף לא יחס מיוחד לכתב
השלם הזה. אולם אמרתי כי ג׳סטה של
רצון טוב מצד נשיא מצרים, כלפי כתב
עיתון, הדוגל מאז ומעולם בשילוב
התנועות הלאומיות של ישראל ועמי־ערב,
תתקבל בעולם ובארץ כאות לכך
שעוד יש סיכויים להבנה במרחב.
ידעתי, כמובן, שמילים אלה יתנו
אחיזה לכל אויבי השלם הזה בישראל,
שיאשימו אותי בבגידה לאומית. לא
טעיתי. כאילו לפי אות, פתחה כל המקהלה
בצריחת־אימים. לא חסרה הסתה
למעצר ואף לרצח.
אולם לנגד עיני עמד גורלו של רפי.
לא יתכן היום כל ספק כי אותו מכתב
מילא תפקיד בשיחרורו המוקדם, כשם
שהמיברק של רויטרס גרם להפסקת
מכות־התופת.

בעמודים ארה מכרסם העולם היה מחדש קטע, מהוו הדיווח שנתב וני ניסו!
על ההרפתקה הגדולה שלו -ניסיונו לעבוד כישראלי ראשון בתעלת־סואץ

כעבור דקות מיספר ניגש אלי סמל
בלתי־מוכר לי. הוא שאל אותי בערבית
אם יש לי מיטפחת. עניתי בשלילה.
הוא הוציא מכיסו מיטפחת, הסיר את
מישקפי וקשר את עיני.
התחלנו ללכת. לפי הכיוון הבנתי
שאנו צועדים אל מחוץ למחנה. עברנו
את השער הגדול, שכבר יצאתי אותו
פעם בלווית אחמד טאחב, העלו אותי
על מכונית שזיהיתי, לפי קולה,
כטנרר, והושיבו משני צירי שני
שומרים.
המכונית יצאה לדרר. למרות שעיני
היו קשורות, הבחנתי עדיין בכיוון.
שיערתי, בצדק, שאנחנו נוסעים לכיוון
תחנת־הרכבת. ואומנם, אחרי כמה
דקות הגענו לתחנה. שמעתי בבירור
את תנועת הרכבות וצפירות הקטרים.
לא הבנתי מדוע קשרו את עיני.
לפני עשרה ימים נסעתי באותה דרד
וביקרתי באותם מקומות, בעינים
פקוחות.

בעין פקוחה על
גוות־התעדה
ף* תחנה ניגש אלי אדם שדיבר
₪1אנגלית. הוא שאל אותי אם ברצוני
לשתות משהו. עניתי בחיוב. הביאו

יותר ויותר: הסקתי מהם שהשיחה
הטלפונית במחנה נסבה באמת על
שיחרורי. לא היה לי ספק שאם
מובילים אותי לעזה, הפירוש היחיד
הוא שיחדור.
השעה היתה שש וחצי. מלווי ביקשו
אותי להצטרף אליהם. נכנסנו לתור
תא אחת הרכבות שחנתה ליד הרציף.
ישבנו בתא מיוחד לחיילים ולי. דובר־האנגלית
נשאר בחוץ, ליד החלון,
ושוחח עם מלווי. ניצלתי את ההזדמנות
האחרונה וביקשתי ממנו שיאמר
לחיילים המלווים להסיר את המיטפחת
מעיני ברגע הראשון שבו יוכלו לעשות
זאת. הוא הבטיח לעשות זאת מייר
לכשנעזוב את קאהיר.
עכשיו הסבירו לי את מסלול־

ליד קנטרה. בתעלה שרר שקט מוחלט.
לא יכולתי להבחין אף לא באוניה, או
ספינה אחת מתחתינו.
בקנטרה חבשו לי את העינים שוב.
ירדנו מהרכבת ונסחבתי אחרי מלווי
כרבע שעה ברגל. הרגשתי שאנחנו
חוצים את מסילת־הברזל בכמה
מקומות.
אחרי הליכה קצרה נשארתי לבד עם
אחד ממלווי. השניים האחרים הלכו
לסדר משהו אי־שם, אחרי וויכוח ארור,
שבו הבחנתי במילים ״עזה״ ו״ישראל״.
הרגשתי שהמון מתקהל מסביבי.
מרגע לרגע נהיה צפוף יותר. לאט־לאט
התחילה הסביבה להתחמם :״יהוד!
יהוד!״ נשמעו הקריאות מכל צד, כשהן *י
מלוות במבול שוטף של קללות. לא
ארכיון העולם הזה

רפי בשובו
בלי זקן, בלי שיער

עם שובו של רפי(״נלסון״) אילץ מן השבי המצרי, פירסם
״העולם הזה 18.8.57 בליון מיוחד, שהיה כולו מוקדש לסיפור
חוויותיו בכלא. הסיפור השתרע על 15 עמודים מלאים.
על היום האחרון שלו, לפני שנמסר בידי האו״ם במחסום ארז,
מסר נלסון באותו גליון את התיאור הבא.
יש לזכור כי הדברים התרחשו חודשים מעטים אחרי שישראל
החזירה את הרצועה למצריים, בתוצאה מן הלחץ האמריקאי־סובייטי.
התנהגות התושבים, כפי שהיא מתוארת על־ידי נלסץ.
מבטאת את הרגשות שהצטברו אצלם במשך כמה חודשים של
כיבוש. יתכן שיש בכך רמז לריגשותיה של אותה האוכלוסיה
כיום, אחרי 20 שנים שלמות של כיבוש.
^ ל הזמן חשבתי איו יודיעו לי על
השיחרור ועל החזרתי לישראל.
כשעשו זאת, בא הכל במפתיע.
זה קרה ב־ 13 לחודש, ביום השלישי:
העירו אותי שוב בארבע בבוקר, שלא
כרגיל לאחרונה. שמעתי שהסוהר
מסובב את הידית של הדלת. קפצתי
מהמיטה, כדי לקחת כרגיל את דלי־העור
שבפינת החדר, ולהריק אותו
בבית״השימוש.
לחדר נכנס הסמל. הוא פנה אלי
בגסות ואמה ״יאללה, מלבוש!״ הייתי
לבוש במיכנסי־התעמלות, בלי חולצה.
לבשתי את החולצה, ושוב לקחתי את
הסיר מהפינה.
הסמל לא היה שבע־רצון. הוא סימן
לי ביד להניח את הסיר וניסה להסביר
לי יותר טוב :״יאללה, מלבוש וחלאס״.
הרגשתי שהלב מתחיל לקפוץ אצלי
מתחת לחולצה. התרגשתי מאוד. לא
ידעתי מה עומר לקרות. חשבתי על
הכל, רק לא על האפשרות של שיחדור.
פקודה זו פקודה: בשניות ספורות
אירגנתי את הכל, אספתי את החפצים
לתור התיק והתכוננתי לדרר. כל מה
שלקחתי איתי מהבירניטה היה עכשיו
בידי, פרט לשעון ולמצית המשובח,
שנגנבו ממני בדיר מאיסמאעיליה
לקאהיר. סוף כל סוף, חשבתי לעצמי,

אורח זה אורח. צריף להשאיר מזכרות
למארחים.
הסמל הלר קדימה, אני אחריו. הסתכלתי
לאחור ואיחלתי לעצמי שלא
אצטיר לחזור בדיר זו לעולם. הסמל
הוביל אותי אל מחוץ לבית־הסוהר.
מסביב היה שקט מוחלט. אפילו
עבדאללה, שהתעורר ראשון בכל בוקר
והחריד את הבית בשאגותיו, לא
הספיק לצאת לחצר. רק טוסקה וזאקי
הסתובבו בחצר, כשלשונותיהם מזילות
ריר. הם הרגישו כנראה שאני עוזב,
והתייחסו אלי יפה. הפעם אפילו לא
התנפלו עלי.
יצאנו את השער. עברנו את שטח
המחנה. לפני הדר־המיפקדה אמר לי
הסמל :״עמוד! חכה לי כאן.״
עמדתי וחיכיתי. מחדרו של הסרן
הסודאני ביצבץ אור. שמעתי מבפנים
את קולו המוכר. הוא דיבר בטלפון
בקולי־קולות. פעמים אחדות הזכיר את
״ישראל״ ואת ״עזה״.
התחלתי להבין שהיום הגדול הגיע.
מתיר השיחה שנשמעה בבירור, בגלל
השעה המוקדמת, הבנתי שמתכוננים
לשחרר אותי. חשבתי שעוד כמה
רגעים איקרא להתיצבי בפני הסרן
הסודאני, שיסביר לי את צורת השיח־רור
לפרטיה. טעיתי.

חיבוק ראשון לאמא
בלי רחצה במשך 24 יזם
לי בקבוק קוקה קולה. הוא הביע בפני
את צערו על שקשרו את עיני והצטדק:
״פקודה זו פקודה״.
הקול באנגלית רצה לרעת אם אני
קצין .״קראתי בעיתונות (המצרית)
שאתה קצין!״ הסביר.
ניסיתי לברר לאן לוקחים אותי.
באדיבות רבה הסביר שקיבל הוראה
למסור אותי לידי סמל ושני חיילים,
שיקחו אותי לעזה, דבריו עודדו אותי

הנסיעה: קאהיח איסמאעיליה, קנטרה,
אל־עריש, רפיח, עזה.
הקטר צפר. הרכבת יצאה לדרר,
כשאני מחכה בקוצר־רוח לרגע שבו
יורידו מעיני את המיטפחת. מלוד עשו
זאת אחרי איסמאעיליה. שוב ניתנה לי
האפשרות להיות הישראלי הראשון
הרואה, מאז ,1948 את המדינה
המצרית שממערב לסואץ.
עברנו את תעלת״סואץ בגשר־הענק

הצלחתי להבין מניין ידע כל ההמון
הזה שאני יהודי ומישראל. אד איש לא
התנפל עלי.
כשחזרו השניים האחרים, המשכנו
ללכת. עברנו דיר שער ושם עמדנו.
מישהו ניגש אלי ושאל לשמי.
כשעניתי לו, שמעתי שהוא מבקש
מהמלווים שלי דרכון. הבנתי מייד
שאנחנו נמצאים בתחנת ביקורת־הגבולות
שבין מצרים לרצועת־עזה.

נו תיאר

ז!ע! 1היה

רנני 30 שנה את ומותו שר וני נלסון

הסט על הג׳־פ

^ שה קטנה, בעלת שערות־שיבה, התרוצצה בשבוע שעבר
\£במיסדרונות מישרד ראש־הממשלה בירושלים, ביקשה
מהפקירים לזמנה לראיון עם רויד בדגוריון.
אותה שעה היה בן־גוריון עסוק וטרוד בשיחות עם פעילי
מועצת־פועלי־חיפה ועסקני מפא״י .״ראש־הממשלה עסוק, אין לו
זמן עכשיו,״ אמרו הפקידים לאשה, שהתרגשותה גברה מרגע
לרגע.
״מוכרח להיות לו זמן!״ קראה האשה ,״אני אמו של רפי אילון,
הימאי הישראלי שנעצר אתמול בסואץ!״
לבסוף קיבל אחד ממזכיריו של ראש־הממשלה את הגברת
רוזנצוייג לראיון. הוא לא היה אריב ביותר, ניסה לפטרה בכמה
מישפטי־הסברה קצרים על כך ש״משתדלים״ ו״מנסים״
ו״מבררים״ .כשהמשיכה להתעקש, ביקשה הסברים מפורטים יותר
על המאמצים הנעשים לשיחרורו של בנה, הסביר לה המזכיר:
״רפי אילון הוא כתב השלם הזה. שהעולם הזה ישחרר אותו...״
טוסקאכיכי הצעיד
* * ל אף אדישותו של מזכיר ראש ממשלת־ישראל, עסקו
^/אותה שעה כל סוכנויות־הידיעות הגדולות בעולם, וכמה
ממיטב מדינאיו, בגורלו של הצבר, אשר איש מהם לא הכיר את
שמו לפני שבוע. מי האיש שעמד במרכז הסערה הבינלאומית
הזאת?
רפאל רוזנצוייג נולד בתל־אביב, גדל בשנות־חייו הראשונות
ככל צבר אחר בן־גילו, שיחק עם ילדי־השכנים בסימטת־החול של
הפרבר התל־אביבי, ביקר בטיפת־החלב, נכנס בגיל שלוש לגן
הילדים. אולם אז קרה הדבר שנתן כיוון חדש לחייו, הוציאו מכלל
חבריו: הוריו, מרטין וארנה רוזנצוייג, נפרדו.
רפי נשאר אצל האם, שעברה לחיפה. בהיותו בן שש, הוכנס
למוסד אהבה שבקריית־ביאליק, הצטיין בלימודיו, אך לא
בהתנהגותו.
כששואלים את ארנה רוזנצוייג באיזה מיקצוע הצטיין רפי
במיוחד, היא מרבה לספר על כישרונותיו הרראמתיים והמו־סיקאליים
:״היה לו כישרון מיוחד למישחק. הוא השתתף בהרבה
הצגות של החוג הדראמתי בבית־הספר, ניגן על כינור ואהב מאוד
מוסיקה. פעם נכנסתי לחדר וראיתי את רפי כשהוא עומד
כשהכינור בידו, מנגן משהו בלי תווים וצועק :״אני טוסקאניני!״
בכל זאת, למרות כל הכישרונות, ואולי בגללם, לא התמיד רפי
אף לא באחד מהשטחים המרובים שבהם הצטיין. כשחשב שהוא
כבר די עצמאי כדי להחליט בעצמו מה עליו לעשות, הדהים את
אמו בהודעה פתאומית, במחצית שגת הלימודים השביעית
בגימנסיה :״אני יוצא לקיבוץ, להכשרה!״
אי־אפשר היה לשכנע אותו לשגות את החלטתו. רפי יצא
לקבוצת כינרת במיסגרת חברת־נוער של נוער־הקבוצות.

על עינו. חוץ מזה זכה לכינוי חדש: נלסון, על שם הארמיראל
הבריטי שתום־העין.
אחרי בית־החולים באה תקופה קצרה בקיבוץ ראש־הנקרה,
ואחריה תקופת ההרפתקות הארוכה. דודו של רפי, תוש 3ארצות־הברית,
שמע על פציעתו של רפי והסכים לארחו בביתו שבניו־יורק.
רפי החליט לנסוע, לממן את נסיעתו כמלח על אחת
מאוניות־המשא המפליגות בקו חיפה־ניו־יורק.
נישואין וגרושין בשוויץ
ך* רך ההרפתקות על הים הובילה את רפי מחיפה לאיטליה,
1משם לבריטניה וממנה לארצות־הברית. הוא שלח עשרות
גלויות צבעוניות, סייר בכל רחבי היבשת וחזר לאחר שנה תמימה
לישראל.
באחד הימים יצאה הגברת רוזנצוייג למירפסת דירתה,
כששמעה צפירה חדה של מכונית מחוץ לבית. כשהסתכלה
בכביש ראתה את רפי יושב במכונית קר״זלו חדישה, בעלת
מיספר אמריקאי, נוהג בה כבתוך שלו.
מסיפוריו של רפי קשה היה להבין הרבה. מיכתבים שבאו
אחרי־כן מארצות־הברית הסבירו כי המכונית היתה מתנת הדוד,
שרצה בדרך זו לדאוג לשיקומו של רפי.
רפי הפך לנהג־מונית. איגוד־הנכים דאג למיספר ירוק, והנהג
העליז, בעל הזקנקן השחור ומישקפי־השמש הנצחיים, הפך
לדמות ידועה בכבישי הארץ.
כל זה נמשך רק שנתיים. בתום תקופה זו הודיע רפי לאביו כי
מכר את הקרייזלר ב־ 5500ל״י, וכי הוא יוצא ״בשבוע הבא לטיול
באירופה.״
הידיעות מרפי, הגיעו, כרגיל, דרך העיתונות. רפי, שהצטייר
בתל־אביב בתעודות של עיתון־ספורט ושל שבועון קטן, שהפסיק

בעיני המצרים, עזה עודנה חוץ־לארץ,
ובני עזה זקוקים לדרכון כדי לבקר
בקאהיר.
עלינו לרכבת אחרת ויצאנו לכיוון
עזה.

״בן־גוויון מת!
פני שיצאנו לדרך, הרגשתי
/שוב בהתקהלות סביבי. הפעם היה
זה מחוץ לחלון, על הרציף. הייתי רגיל
כבר לקללות ולצעקות שנשמעו מס
למיפעל
הנחושת בתמנע ושימש כנהג הג׳יפ הפרטי של מאיר
בית־אש, מנהל המיפעל.
מתמנע התקדם נלסון אל המטרה השניה. הוא החל מפרסם
רשימות משעשעות קצרות בטור שבועי סשדה מקר ועד אילת
בידיעות אחרועת. הטור של נלסון עסק ברכילות מחיי תושבי
אילת, סיפורים אישיים של פועלי תמנע, הווי מחנות־הצבא
שבמרחב ופרטים בלתי־ידועים עד אז למרבית תושבי הארץ על
זאבים בערבה, עונת ההתייחמות של צבאי־המידבר ושיירות־המבריחים.
בימים
שלפני מיבצע־סיני היו אנשי מרחב אילת מעטים
ביותר. עד מהרה התבלט רפי בין המעטים, הפך לשם־דבר בכל
רחבי הארץ, בדיחותיו ותעלוליו התפרסמו בכזבים לילקוט של
השלם הזה ובמדורים דומים בעיתונים אחרים.
המפורסמת שבהם היתה אודות כלבו, נמרוד, אותו הביא באחת
הפעמים שבהן חזר מהצפון. כשנשאל היכן קיבל את הכלב, שהיה
מאומן להובלת עיוורים, הסביר רפי ברצון :״פשוט מאוד. נכנסתי
למישרד־הבטחון, עצמתי את העיניים, והכלב הוביל אותי

אופל דגים,
שותה קוגיאק
החטוף בפיג׳מה
ך י• הרפתקן רפי רוזנצוייג*אילון נולד באותה תקופה.
! \ בקיבוץ היה רחוק מהאם הדואגת והמשגיחה, היה יכול
לעשות כל מה שעלה בדעתו. הוא עבר מענף לענף, השתלב עד
מהרה בחיי־החברה התוססים של המקום. כשהגיע הצו להתגייס
לפלמ״ח, היה רפי בין הראשונים. הוא הבחין מייד כי זהו עניין
בשבילו.
הקיבוץ היה רק שלב ראשון. התחנה השנה היתה בגדוד־הפלמ״ח,
השלישית היתה בבית־החולים לשם הוכנס אחרי שנפצע
קשה בעינו מרסיס־פגז.
ההורים לא ידעו דבר. המיכתבים שהגיעו אליהם, לעיתים
רחוקות, היו פשטניים מאוד. ההודעה הקצרה שקיבלו לביתם
אמרה רק זאת :״רפי אילון הוכנס לבית־חולים צבאי אי־שם״.
להורים הודיעו שרפי נפצע קל. האמת היתה עגומה יותר: הרסיס
חדר לעינו, השחית אותה, הפך את רפי לנכה בעין אחת.
האם באה לבית־החולים, חיפשה את רפי במחלקות, אי־אפשר
היה למצוא אותו: לא היה זה מקום לאיש כרפי אילון. למרות
פצעיו הקשים רצה רפי לחזור לחטיבה. הוא שיכנע כמה מחבריו
לגדוד, שבאו לבית־החולים בג׳יפ, חטפו את הפצוע בפיג׳מה
וחזרו לחטיבה. רק פקודה מפורשת, ואיום בעונש, החזירו את רפי
לבית־החולים, ממנו יצא כשתעודת־נכה בידו ותחבושת שחורה

רפי כאליל הבנות
שימר חזר לקזפנהאנן

רפי, בעניבה ובילעדיה
כ ל ^ להנחיית עשרים

את קיומו לאחר כמה חודשים, סיפר בכתבות ארוכות על מישחקי־המזל
במונטה קרלו, ועל נשף־ריקודים מפואר בבית הרודן
הספרדי, הגנרליסימו פרנקו.
באחד הימים התבשרה המישפחה על שינוי מישפחתי קטן. רפי
הודיע כי נכנס במזל טוב לברית־הנישואין עם בחורה שוויצית.
אחרי כמה חודשים הודיע שהתגרש ממנה.

כלב-הגהייה
^ ממישרד-הביטוזוו
באותה תקופה נולד רפי נלסון העיתונאי. כשחזר לארץ,
לאחר מסע־ההרפתקות השני, רצה להשיג שתי מטרות: לצאת
למסע השלישי ולהתפרנס מעבודה עיתונאית.
שתי המטרות הושגו, אך לא מייד. לפרנסתו ולמימון המסע
השלישי נאלץ רפי לצאת לעבודה במיפעל ים־המלח. משם עבר

ביב. אפילו התחלתי כבר להבחין מתי
צועקים לי על מיבצע־סיני, ומתי
מקללים סתם.
בתא התיישב לידי מישהו ופנה אלי
בעברית .״אתה מדבר עברית?״
לא יכולתי לראות אותו, אבל
הבחנתי שהעברית שלו טובה מאוד,
יותר טובה מזו שבפי אחמד טאחב.
רציתי לדעת מניין הוא יודע עברית.
״הייתי בארץ ״,הסביר לי הקול ,״אל
תפחד, אל תפחד,״ הוסיף מייד .״הם לא
יעשו לך כלום!״
לא פחדתי. הרגשתי טוב מאוד, חוץ

מהמיטפחת על עיני, שהציקה לי
מאוד. ניצלתי את ההזדמנות שלידי
יושב דובר־עברית, כדי לבקש ממנו
להגיד לסמל להסיר ממני את
המיטפחת לכמה רגעים.
הסמל הסיר את המיטפחת. ראיתי
שלירי יושב שוטר צבאי מצרי, בעל
שפם קטן וארבע שיני־זהב בטור י
השיניים הקידמיות. אז ראיתי גם
שהמתקהלים מסביב לחלון הרכבת הם
שוטרים צבאיים וחיילים. הם התנהגו
בגסות, כשהם מצביעים עלי בידיהם
ומקללים בלא הרף. אחד השוטרים

ף* ינתים החליטה מועצת־אילת לטפל בענף מוזנח: תיירות.
^ ר פי, בעל דרכון מוחתם בעשרות אשרות־כניסה, נראה בעיני
חברי המועצה כמתאים לטפל ברצינות בשטח זה, לעזור לאוסקר
פרידמן, המשוגע לענייני התיירות של אילת, במלאכתו.
התיירים חיבבו את רפי מאוד. הסיפורים על הבחור הצעיר
והעליז החי על שפת־הים, אוכל דגים ושותה קוניאק, עברו מפה
לאוזן בכל בתי־המלון ברחבי הארץ .״היו כאלה שבאו רק בשביל
רפי,״ סיפרו אנשי מחלקת־התיירות הממשלתית.
הג׳וב החדש קרב את רפי אל מסע־ההרפתקות השלישי.
פרנסתו כאיש ענף־התיירות וכתב בכמה עיתונים באילת, ביניהם
העולם הזה הביאה אותו באחד הימים אל דציף־הנמל, מקום שם
עגנה ביתיטה ט 1פט. רב־החובל של הספינה, סיפר לו סיפור
מעניין :״אחד האנשים שלי חוזר היום לקופנהאגן. הוא שיכור, אין
לי צורך בו. אולי אתה מכיר מישהו כאן, שיש לו פינקס־ימאי והוא
רוצה להפליג לראנגון?״
רפי לא היסס אף רגע. הוא התקשר עם מערכת השלם הזה,
הבריק לעיתונים בצפון כי ״מלח ישראלי מפליג לראנגון
בביתיטה ט1פט,״ טס לחיפה, החתים את פינקס־הימאי הישן שלו
בלישכת־הספנים הממשלתית, חזר לאילת ,״הסכים״ שיערכו לו
מסיבת־פרידה ועלה לסיפון הביתיטה.
באילת הרבו להתבדח על חשבון הנסיעה המהירה .״אם רב־החובל
של הביתיטה לא ישמור עליו, הוא יהפוך למלצר של רפי
ולא להיפר,״ צחק דני מצפון, מנהל נמל״אילת ונציג מישרד־הפיתוח
בעיר.
איש מכל המתבדחים לא ידע כי מאחורי הגינונים הססגוניים
של רפי נלסון חבוי עיתונאי ממדרגה ראשונה, שאינו נסוג מכל
סכנה ברדפו אחרי סיפור טוב. השבוע הפך הכתב מאילת
לעיתונאי המפורסם ביותר בעולם.

אמר לי בעברית :״בן־גוריון מת!״ אחד
רצה לדעת :״אתה קצין?״
השוטר שישב לידי החליט לעזור
לי :״תגיד לו שאתה קצין. מה איכפת

מבחוץ המשיכו לשאול :״אתה
קצין?״ החלטתי להתנהג בהתאם
לעיצה שקיבלתי :״איווה (כן)!״ עכשיו
ידעתי כבר מה לענות. כששאלו אותי
שוב, עשיתי סימן שאני סרן והצבעתי
בשלוש אצבעות על הכתף.
התחלתי לשוחח עם שכני בעברית.
שאלתי אותו מניין יודעים אלה שבחוץ

מי אני. הוא הסביר לי שכל עיתוני
קאהיר, וגם תחנת־השידור, הודיעו על
מעצרי, ושאני קצין ישראלי .״זה לא
נורא,״ ניסה השכן להרגיע אותי.
במשך הנסיעה כבר ידעתי יותר על
שכני לנסיעה. הוא סיפר לי שתפקידו
כשוטר צבאי הוא לשמור על הסדר
ברכבת־הנוסעת לעזה. הוא עוסק
בבדיקת הדרכונים והתעודות של כל
מי שיוצא את מצרים ל״פלסטין׳
ביקשתי שיספר לי את קורות־חייו.

הוא נענה ברצון .״לפני מילחמת 1948
הייתי תושב ראשון־לציון. היתה לי

רפי נלסון
(המשך ם עם 1ד )37
חלקת־אדמה, בית ואיטליז. הייתי קצב.
יש לי שם חברים טובים. אני מבקש
ממך למסור להם דרישת־שלום.״
שאלתי מה שמותיהם של אלה
.שהוא רוצה למסור להם ד״ש .״יוסף
סולימאן ואחיו,״ אמר השוטר. את שמו
שלו לא אמר לי.

רהווג תימנים ודרוזים
^ רכבת לעזה שונה בתכלית ה(
\ שינוי מזו שנסעתי בה מקאהיר
לקנטרה. במקום ספסלי״העור המרופדים
היטב, ישבנו על ספסלי־עץ קשים
ומלוכלכים.
בפנים הרכבת שררה מהומה נוראה.
המון נוסעים, בלבוש עני ומרופט,
מישפתות שלמות על טפן ונשותיהן,
עם עשרות חבילות פרועות, מילאו את
הקרונות, כשכל אחד מבני־המישפחה
מדבר אל רעהו בשאגות מחרידות־אוזנים.
קהל־הנוסעים
היה מורכב רובו ככולו
מפליטים פלסטיניים, שחזרו לעזה
ממצרים. פליטים אלה,שברחו מהרצועה
בזמן הכיבוש הישראלי, הוחזרו עכשיו
בידי השילטונות המצריים.
שני המלווים שלי התכוננו לארוחה.
הם הוציאו פיתה גדולה ועגולה מתוך
הצרור שהביאו איתם, מרחו אותה
במרקחת סומסום ובוטנים, והושיטו לי.
השוטר מראשון־לציון התנדב להיות
האפוטרופוס שלי. לפתע הוא פנה
אלי והציע באדיבות :״אני אדבר
איתם,״ הוא הראה לעבר המלווים שלי,

״שלא יהרגו אותך!״ הסברתי לו שעד
כמה שאני יודע, קיבלו המלווים שלי
הוראה מפורשת שלא לגעת בי לרעה.
השוטר פנה למלווים שלי בערבית.
״אמרתי להם שאתה ממישפחה אשכנזית
״,הסביר לי .״מישפחה אשכנזית
היא מישפחה טובה. אילו היית תימני
או ררוזי, היו הורגים אותך וחותכים
אותך לחתיכות.״
ההסבר הרגיע אותי. בפעם
הראשונה הרגשתי טוב מפני שאגי
אשכנזי. עד עכשיו היו לי ריגשי־נחיתות.
״אני
אשאל אותך שאלה ״,אמר
השוטר ,״האם אתם היהודים תסכימו
לשלום כזה: שעבד אל־נאצר יהיה מלך
של כל מדינות־ערב וגם של מדינת־ישראל?״

ידעתי מה לענות. ניסיתי
להיפטר ממנו :״אני אגיד לך. כבר
חמישה חודשים שלא הייתי בישראל.
כשאחזור לארץ, אני אברר״.
בינתיים התקדמנו כיברת־דרך
הגונה. מבעד לחלון התחלתי להבחין
בנוף המוכר של מידבר סיני. מימין
ומשמאל ראיתי עמודי־טלפון עקומים
ושבורים, שחוטים קרועים מתדלדלים
מהם לאדמה. לאורך המסילה אפשר
היה להבחין בקלות בפיצוצים רבים,
בפסים שסועים ובצמתות שיצאו מכלל
פעולה.
מפעם לפעם חלפנו על פני מחנות־עבודה
של פועלים ממשלתיים שעסקו,
כנראה, בתיקון פיגעי־המילחמה. הם
מתחו מחדש את קווי־הטלפונים והחזירו
לפעולה את המסילה המפוצצת.
לא הייתי צריך להתאמץ הרבה על

בקבוק מעל לבר
בהלוויתו של רפי נלסון נכחו כאלף איש. משוס מיוחד הביא את
חבריו ממרכז הארץ, וביניהם: שמוליק קראוס, דידי מנוסי, שולמית
אלוני וג׳ודי ניר״מוזס.
המישפחה והחברים הקרובים המתינו ליד ביתו של נלסון באילת.
מריאן, אישתו של נלסון, ביקשה שארונו יובא תחילה לביתם, ושמשם
יועבר הארון לכפר״הנופש. היא דרשה שהארון יובל במכונית של נלסון,
ולא ברכב של חברה״קדישא. סביב הדרישה הזו התעורר ויכוח בינה

מנת להכיר את סימני מיבצע־סיני.
בכל פעם שחלפנו על פני משהו
שהזכיר את סיני, גברה ההמולה בין
שכני לנסיעה, שהתקהלו סביבי והצביעו
באצבע ובמבטים זועמים על
עמודי־הטלפון המפוצצים והמסילה
השבורה.

ההגגון צמא לוגי
ף* ערך בצהריים הגענו לכפר
קטן בשם מזאר. הרכבת זחלה
לאט, וכל הבדיחות שהיו מופנות פעם
לכתובתה של רכבת־העמק יכלו להתאים
גם לה.
בתא שלידינו ישבה מישפחה גדולה
מפליטי עזה. היה שם אב זקן, אשה
והמון חבילות וילדים. האב הוציא
קופסת גבינה צהובה, הניח אותה על
הריצפה ושלף מאחת מחבילותיו מימיה
פלסטית, מסוג שראיתי בבית״הסוהר.
הוא צירף לגבינה חבילות תמרים,
ביצים וזיתים, וקרא לשני החיילים
המצריים ולי להצטרף לסעודה.
ילדה קטנה, כבת ארבע, הגישה לי
תמרים והציעה לי ללגום מהמימיה. בן
רגע הפכנו לחלק מהמישפחה, שישבה
בשקט וחיסלה לאט, אבל ביסודיות, את
הארוחה.
ממולי ישב סמל שידע קצת אנגלית.
היה עליו לרדת באל־עריש, ואני
ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח עם
מישהו. ראיתי בכיסו עיפרון. מזה
שבוע, כשנגמר המילוי בעט שלי, לא
היה לי במה לכתוב.
הוצאתי את העט מכיסי, שיחקתי עם

הקפיץ והצעתי אותו במתנה לסמל.
הוא הסתכל בעט ולבסוף הסכים לקבלה.
ראיתי שהוא מרוצה מאור. בתמורה
ביקשתי את העיפרון שבלט מכיסו,
והוא הסכים ברצון לחליפין.
באל־עריש, שבה הבחנתי כבר מרחוק
לפי החורשה הגדולה וסירות־הדיג,
התחלפו חלק מהנוסעים. הסמל שקיבל
ממני את העט ירד. את מקומו תפס
בחור בריא־בשר, לבוש בבגדים אזרחיים,
שהיה חגור באקדח. כבר בדרך
לאל־עריש הבחנתי שהוא ידידותי
מאור. הוא הזמין תה לכל יושבי התא,
וחילק סיגריות למעשנים.
כשהבחין בקרחת שלי, יעץ לי
באנגלית רצוצה כיצד לגדל את השערות
במהירות :״מרח את הראש
בוואזלין במשך חמישה ימים. אל תייבש
את הוואזילין, והשערות יצמחו
שוב״.
את המשך השיחה הקדיש הסמל
לעישון חשיש. הוא רצה לדעת אם
עישנתי פעם. שאלתי אותו מה זה
חשיש, והוא עשה מאמצים גדולים
להסביר לי זאת ביסודיות :״זה טוב
בשביל הראש״.
עברנו על״פני רפיח המצרית ורפיח
הפלסטינית, ועל־פני חאן־יונס. הרכבת
נעצרה בכל תחנה, אפילו בכפר הקטן
ביותר שבדרך. בכל תחנה עלה המון
נוסעים: פועלים שחזרו מהעבודה,
תושבים שחזרו לעזה, חיילים ושוטרים.
הנוסעים נכנסו דרך כל פתח אפשרי.
הם לא הבחינו בהבדל שבין דלת לחלון,
קפצו פנימה תוך צעקות ודחיפות.
חלק מהנוסעים נדחף לכיוון התא
שבו ישבתי, אחרי ששמעו מי נמצא בו.

לבין חברה־קדישא, שמיאנה לוותר על הכבוד. אולם לבסוף נעתרה
לדרישה, וארונו של נלסון הובל במכוניתו.
השיירה עשתה דרכה לכפר״הגופש, כשלאורן כל הדרן ניצבו תושבי
אילת. ארונו של נלסון הוצב ליד הבר, שם נהג לבלות את עיקר זמנו.
מריאן הזמינה את הנוכחים להתכבד במים מינראליים. לא בקלות
קיבלו האורחים את המשקה החדש, שאינו תואם את מינהגי־השתייה
של גלסון. שמוליק קראוס דאג להפגין זאת כשהעיף את בקבוקי־השתייה
מעל הבר.
מכפר״הנופש יצאה ההלוויה לבית-הקברות, ובניגוד לדרישתו של
נלסון נישאו הספדים על־ידי ראש העיר רפי הוכמן, שולמית אלוני,
מיקי בר״זוהר, דידי מנוסי ועורן״דינו, אלי פאפקין.

אבי ולדמן, העולם הזה

האלמנה, מריאן
במכונית של הבעל

עד מהרה, גדלה ההתקהלות והפכה
לצפופה יותר ויותר. ראיתי שההמון
המצטופף צמא לדם. היתה זאת הרגשה
איומה. איומה הרבה יותר מזו שהרגשתי
בקאהיר ובקנטרה, כשהתקהלו
סביב; בתחנות־הרכבת.
הרכבת התקרבה לעזה .

מישפט־לינץ׳ בעזה

אבי ולדמן העולם הזה

ך* שרו לי שוב את העיניים. המ־
1/לווים שלי, שהתנהגו אלי יפה כל
הדרך, ראו צורך להצטדק :״זוהי הוראה.״
האווירה
מסביבי התחממה. מרגע
לרגע הרגשתי שהולך ומחניק מסביב.
שמעתי צעקות היסטריות ולפתע חשתי
באגרוף שניתך בלחיי. היתה זאת
המכה הראשונה מאז שהוכיתי בכלא
איסמאעיליה ובקאהיר.
הפחד בליבי גבר מרגע לרגע. עוד
כמה מכות ניתכו על ראשי והכובע
הופל לריצפה. מישהו הרים אותו והניח
אותו לידי.
הסמל צעק על ההמון. הוא ניסה
לפזר אותו בעזרת שני המלווים, אך
ללא הועיל.
במוחי עלו רעיונות איומים. כבר
חשבתי שזוהי מזימה שטנית של
השילטונות המצריים, לגרום להריגת ,
בלינץ׳ בעזה. הרכבת עצרה, ושאגת
ההמון מסביב גברה והלכה :״יהוד!
יהוד!״
המלווים החזיקו בזרועות, וסחבו
אותי אחריהם. הסמל הלך מאחורי
והחזיק בי היטב. הקללות נשמעו מכל
עבר. שמעתי בבירור קולות נשים
וילדים, שזעקו בקולי־קולות, בהיסטריה
נוראה, תוך התפרצות־בכי המונית,
באוקטאבות הגבוהות ביותר
שקול־האדם יכול להגיע.
היה לי רושם שכל העיר עזה פצחה
בצווחה אחת גדולה. הזעקה ההיסטרית
הקיפה את כל תחנת־הרכבת, והתפשטה
בכל רגע לאיזורים סמוכים
אחרים.
הורידו אותי לרציף. הרגשתי, שלמרות
שלא יכולתי לראות כלום, כיצד
ההמון מתקרב אלי ומנסה לחסום את
דרכם של החיילים המלווים. היד
שאחזה בי נעלמה. הרגשתי שאני
מחוסר הגנה. לא ידעתי מה לעשות.
הרמתי את המיטפחת מעל עיני, וראיתי
כיצד ההמון מסתער עלינו במלוכד
ומתנפל על החיילים.
מכות בודדות נחתו עלי. חלחלה
אחזה בי. גלים־גלים של צמרמורת
עברו בגבי. החייל שלידי סחב אותי
בידי, כשהוא מכוון את הרובה המכודן
לעבר ההמון.
ראיתי שבמרחק 12,10 מסר מפלס
אלי דרך אדם בחולצה לבנה, כשהוא
מלווה בשני שוטרי־תנועה. ער שהספיק
להגיע אלי, ואני אליו, הספקתי
לספוג עוד כמה מכות. נפלתי מלוא
קומתי על האדמה.
ראיתי שהסמל שמלווה אותי נופל
גם הוא. הוא קם וירה יריה באוויר, שלא
הרתיעה את ההמון.
לא האמנתי שאצא מכל זה חי.
לבסוף הגיע אלי הגבר הלבוש אזרחית.
הוא משך אותי ביד ואמר לי באנגלית:
״רוץ, בבקשה!״ במישטרה נודע לי
שהוא קצין־מישטרה שהבחין במתרחש,
וקיבל על עצמו להוציא אותי מיד
ההמון. אני חושב שהציל את חיי.
במרחק 100 מטר ניצבה מכונית־מישטרה.
הקצין העלה אותי למכונית,
כשההמון מסתער עליה במלוכד. המכונית
התחילה לנסוע. הנהג הגביר את
המהירות והצליח להתחמק מהרודפים.
הזיעה נשפכה ממגי. רעדתי בכל
איברי־גופי. מימי לא הייתי כל־כך
קרוב למוות.

,מחו בשמונה
במקו נחויוו...״
מלונאי־שכן פסושדו(עם חיה רז)

הידידה רינה אביב(עם ידיי)

רק מיס מ־נראל״ם

למחת הכל. הספדים

ך* מכונית התחלתי להתאושש.
*4ראיתי שהסמל והמלווים התרגשו
לא פחות ממני. חשבתי לעצמי עד כמה
(המשך בעמוד )40
ה עו ל ם הז ה 2632

וא־ון בלעו שר ובנה בוק עם שמואר ווונסק -
הראשון אחו׳ שהשחקן המהולל לקה בהתקרלב

¥ה קרה ב־ 19 לחודש,״ נזכר
רודנסקי ,״היו לי אז שלוש
הצגות ביום, שלוש הצגות ביום!״
רודנסקי לקה בהתקף־הלב שלו
כשגילם תפקיד בהשדירה.
״זה היה בבימרתף. צריך לעלות שם
20 מדרגות בכל פעם,״ שיחזר בהשלמה,
ללא טרוניה.
סגל, חברו, השלים :״מולה (שם-
החיבה של רודנסקי) הוא פנסיונר. הוא

שכח שהם(הבימה) צריכים אותו, ולא
רק ההיפך!״
רודנסקי סיפר איר חש בעייפות
בעת האחרונה. שאלתי אותו מדוע לא
מחה על עומס־העבודה .״לא התנגדתי,
לא אמרתי כלום. אמרו שהדבר היחידי
המצדיק את עצם ההצגה הזאת הוא
המונולוג שלי. אני זוכר שעשיתי אותו
בשבתרמת בקאמרי. מחיאות־הכפיים
היו כמו...

״אמרו שזה נהדר. זה מה שמחזיק
שחקן, זה מה שנתן לי כוח. גם אחרי
שנים רבות כל־כר. מה זאת אומרת:
המחמאות, הביקורות, גם אחרי כל־כר
הרבה הצגות כמו שאני עשיתי במשר
הקאריירה שלי.״
ניסיתי לברר אם איש מהקרובים
לרודנסקי לא הרים קול, לא קם נגד
עומס־העבודה שלו באחרונה.
״אשתי לא מסוגלת לקום אמר
בשקט רודנסקי. ניורה, האשה שאיתו,
לקתה בשבץ. עד שלקה הוא בהתקף־
לב, הוא טיפל בה במסירות.
בחדר שבקומה החמישית, חרף קירבת
הרופאים, נוכחותו המתמדת של
שמוליק סגל וזר־הפרחים הענק, חסרה
יד אשה.
״זה קרה ב־ 19 לחודש. בררן־־כלל,
אני סובל מאנגינה־פקטוריס. כשאני
מרגיש בלחץ, אני עוצר בדרן־ לאו־

טובוס ונח במשך 10 דקות. אז הלחץ
עובר, אני נרגע וממשיך.
״באותו היום הגעתי הביתה, והלחץ
לא הפסיק כאן(הוא הצביע על ליבו).
הזמנתי מגן־דרד אחם. הלחץ המשיך.
טילפנתי לרופאה הפרטית שלי באי־כילוב.
היא רק שמעה אותי בטלפון,
ושמעתי אותה צועקת: אל תחכה למגן־
דויד אדום! תפוס מונית ותגיע לבית־החולים!״

המפחיד
ביומי
ץ וג הרופאים, שנכח בעת הרי
איון, השלימו את דיברי רודנסקי,
העירו הערות במונחים מיקצועיים. הם

סיפרו שרודנסקי הגיע לבית־החולים
עדיין לפני ההתקף. זה קרה כששהה
כבר בבית־החולים, במחלקה לטיפול
נמרץ.
״הייתי בהכרה כל הזמן,״ נזכר רו־דנסקי,
ואילו סגל הוסיף :״הגעתי לשם
(לבית־החולים) מייד. אני זוכר איך
רצתי ליד האלונקה שלו, סיפרתי לו
כל הזמן בריחות, עד שאחר הרופאים
סימן לי ביד — תירגע, אין טעם
שתתאמץ עכשיו...״
רודנסקי לא זוכר במפורט את אשר
קרה. ניכר בו שהוא מתעייף מהצורך
לשחזר את העבר, או מזריקות־המרץ
שמזריק לו, ללא הרף, חברו סגל,
(המשך בעמוד )40

האם אתה מעדיף בלונדיות*
ש מו אל רו דנ ס קי! ק טו נתימל חוו ת ז״עה אי שי ת עליו. ב מו צ אי״

עם אשתו ניורה, בנעוריהם ולפני ארבע שנים
.אשתי לא מסונלת לקום!״
החתיכה האחרננה
״מה אתם אומרים על רפי
נלסון ן׳׳ אומר פתאום רוז־נ-
סקי על מותו הפיתאומי של
האיש, נמה שעות לפני
שיחתנו .״לא מזמן עברתי
ברחוב. נלסון ישב בבית״
קפה. הוא היה עם אשתו
(מריאן, שעימה התחתן לפני
שנה) וקרא לי, :בוא תכיר את
החתיכה האחרונה שלי!׳
התקרבתי אליו ואמרתי לו:
,אני מוכן להכיר, אם תחתום
לי שזוהי האחרונה

עם שמואל סגל ()1985

שבת קיבלתי שיחת-טלפון, שבו נאמר לי שרודצסקי, המחלים
מהתקף־לב, מוכן לקבל אותי בחדרו שבמלון פלאז׳ה, לראיון.
נעבור כמה דקות התקבלתי על״ידי צמד רופאים צעירים,
שגנחו בעת הראיון, וספק שמרו על רודנסקי, ספק נהנו ממנו.
בחדר נכח אחד מ״שלושת השמוליקים״ -השחקן שמוליק
סגל, שאינו מש מרודנסקי והמשחק נעת את תפקיד-חייו. שם
התפקיד :״חבר׳׳.
רודנסקי ישב על כורסה. הוא נראה רזה בהרבה מתמיד, חלש,
בקושי הפיק קול מגרונו. הקול, הסבירו לי, לא יישאר כך. הוא
ישוב לקדמותו בעוד כמה שבועות. זוהי תוצאה ישירה של הצינור
שחובר לגרונו בבית־החולים איכילוב.
לפני שהספקתי להתמקם, להביס סביבי, סיפר לי רודנסקי:
״פעם, כשעשיתי את כנר על הגג, לא הפסיקו לבקש ראיונות איתי.
באחד הימים נכנס לחדרי מראיין. השאלה הפותחת שלו היתה:
,האם אתה מעדיף בלונדיות או שחורות! זאת היתה גם השאלה
הסוגרת. בזה נגמר הראיון ...לא היה לי עוד על מה לדבר איתו! כן,
מהי השאלה הפותחת שלך!״
אתגר שכזה. השחקן שלמה בר״שביט, ידידו של רודנסקי, ניסה
להיזכר, השבוע ,״האם הוא (רודנסקי) בן ,83 או אולי !85 !84״
פתחתי :״האם שיחקת, במהלד הקאריירה הממושכת שלן,
תפקיד של אדם שלקה בהתקף-לב!״
הראיון לא נגמר. רודנסקי התחיל לדבר, בעזרת חברו הקרוב
סגל :״פעם, לפני 30 שנה, שיחקתי עם שנ ולי׳־! סגל. זה היה בהצגה
סנונית בחוף מיומבה. שיחקתי אז קברנ יו שקיבל התקף־לב. אני
:זמן. זה גם לא דומה
לא זוכר׳ איד עבדתי על התפקיד. זה ה
למה שקרה לי עכשיו. אז זה היה תפקיז: חיק.״

• 3 9יי

וכי נוסון

שכח 1א ת הבן־ אדם (המשך מעמזד )39

(המשך מעמ 1ד )38

מעטה מידת האחריות של השילטונות
המצריים, ששלחו אותי לעזה, ברכבת
זו, בלווית סמל ושני חיילים בלבד.
הגענו למיבצר המישטרה של עזה.
הכרתי אותו אחרי הכיבוש, כשביקרתי
בעיר. הקצין הוריד אותי מהמכונית
והוביל אותי לתוך תא־אסירים ריק.
הוא רצה לקחת ממני את התיק ושלח
סמל דובר עברית להסביר לי שהוא
רוצה לבדוק את חפצי.
פיזרתי את כל החפצים שהיו בתיק
על הריצפה. הקצין פתח את המעטפה
הגדולה עם חוברות התעמולה ולקח
אותה איתו. אחרי שאמר לסמל להביא
לי שמיכה, התכונן ללכת.
״קיבלתי את החוברות מסגן־אלוף
בקאהיר!״ אמרתי. סיפרתי לו על הביקור
בקאהיר. הוא שוכנע והחזיר לי את
המעטפה.
בפעם הראשונה מאז השבוע שעבר
היתד, לי אפשרות לכתוב את כל מה
שהתרחש במשך הזמן שעבר מאז נגמר
המילוי בעט שלי. כשכתבתי את
המישפטים הראשונים, הבחנתי שידי
רועדת, ושעדיין אינני שולט בה היטב,
אחרי ההתרגשות הגדולה שאחזה בי
לפני רגעים אחדים.

רפי עם אמו אחרי שיחרורו
אמא ז 1אמא!

בארבע אחרי־הצהרים, בערך, נכנס
לתא שוטר משופם. הוא הביא לי מגש
עם כוס, קומקום מחרסינה, ספל־סוכר
וכפית. לא הייתי רגיל לתנאים כאלה.
הבנתי שיתייחסו אלי כאן טוב.
בקומקום היה תה. מזגתי תה לספל,
בחשתי סוכר ושתיתי. לא הספקתי
לשתות אלא ספל אחד כשחזר השוטר,
לקח את הקומקום ואת הסוכר ויצא.
שוב חשבתי לעצמי: התנאים השתנו.
הדלת נפתחה. השוטר חזר עם הקומקום
ומזג לי עוד תה. התנאים השתנו
שוב.
סחטתי את החולצה מהזיעה. היום
מלאו 24 יום לרחצה האחרונה שלי.
הרגעים זחלו לאט־לאט, אבל עדיין לא

ידעתי מה עומדים לעשות איתי. חיכיתי
בכל רגע להודעה רישמית על
שיחרורי. קשה לומר שהרגשתי טוב
בכלא עזה, מרחק 20 דקות מגבול
ישראל, מבלי לדעת מה יהיה גורלי
ברגעים הבאים.
בשש נכנס לתא גבר גבוה, בלווית
סמל ושוטר. הוא היה שזוף־פנים, הופעתו
סימפאטית .״האם אתה זקוק
למשהו?״ שאל והוסיף, בנימת התנצלות
:״אני מצטער על התקרית בתחנת־הרכבת!״
ניצלתי
את ההזדמנות ושאלתי
אותו מתי יחזירו אותי לישראל. הגבר
היתמם :״מי אמר לך שאתה חוזר לישראל?״

החלטתי
לשקר :״הסגן־אלוף בקא־היר
אמר לי.״
התכסיס הצליח :״מחר בשמונה בבוקר,
אקרא אותך למישרד ונחזיר אותך
לישראל.״ הוא אמר לי שיעבירו אותי
לקומה השלישית, לחדר נקי יותר.

אעוה עוגות
עו הכביש
ך* דרך לתא החדש הובילה על־פני.
\ 1מיסדרונות ארוכים. הכניסו אותי
לאולם גדול ונקי. צוידתי בארבע
שמיכות וארוחת־ערב טובה.
במשך כל הלילה לא ישנתי אפילו

דקה אחת. מכל עבר שמעתי צעקות־אימים.
היה זה כאילו עבר מישהו בכל
תא לחוד והודיע, לאסירים ולאסירות
על מציאותי. עשרות קולות צעקו
במקהלה, כשהם מנסים לזעזע בידיהם
את סורגי־הכלא :״יהוד! יהוד!״
קולות של נשים וגברים זעקו וקיללו,
כשהם מנסים לעלות זה על זה
בצעקות פראיות. קול אחד בלט במיוחד.
היה זה קולה של אשה, שצעקה
בהיסטריה נוראה ומפחידה :״יהוד!״
השומר, שהופקד על התא שלי
במיוחד, ידע עברית. רציתי שיסביר לי
מדוע האשה צועקת כל״כך .״בנה נהרג
על־ידי היהודים בזמן מילחמת־סיני,״
השיב.
מה מצבם של תושבי עזה לאחר
הפינוי? ״אין מחסור במזון ולא בשום
מיצרן אחר,״ ניסה השומר לשכנע
אותי ,״נשיא־מצרים שולח אוכל ובגדים,
ויש לנו הכל בשפע.״
בגאווה הצביע על בגדיו .״היום לא
מתלבשים כמו בתקופה של פארוק.
היום הבגדים טובים.״ משכורתו של
השומר בעזה שווה לזו של שוטר מצרי:
20 לירות מצריות.
במשך הלילה למדתי פרטים נוספים.
השוטר התפאר בפני שראה במו
עיניו את עבד אל־נאצר בקאהיר יושב
בבית־קפה, ללא ליווי. מדבריו ומהת־פארויותיו
למדתי שהוא מרוצה.
הלילה עבר לאט. סוף־סוף הביאו את
ארוחת־הבוקר. בתשע, אמר לי השומר
להתכונן, להתלבש ולארוז את חפצי.
ירדתי לחצד־שתי מכוניות המתינו
לי. סרן בעל כומתה שחורה פנה אלי
באדיבות באנגלית, ביקש אותי לעלות
למכונית הראשונה .״אני מצטער שעלי
לקשור את עיניך,״ אמר לי ..הוא קשר
את עיני בחולצה שקנו לי בקאהיר.
המכוניות זזו. יצאנו לכיוון הגבול.
כעבור 20 רקות השתתק המנוע. הסרן
פתח את הקשר בחולצה. ראיתי את
המכוניות הלבנות של האו״ם. התחלתי
להאמין שאני חוזר באמת לישראל.
אנשי האו״ם, רבי־סרנים וסגני-
אלופים הודיים ודניים, ניגשו אלי
בפנים צוהלות. חלק מהם לחצו את ידי,
וחלק עסקו בצילום בלתי־פוסק.
קצין־המישטרה אבולעפיה והסרן
המצרי עסקו בסידורים אחרונים. הניירות
נחתמו וקציני האו״ם פנו לשאלות
שיגרתיות :״יש לן משהו לומר? לקחו
לך דבר־מה?״
סיפרתי לקצין האו״ם על השעון ועל
המצית, וסיפרתי בקיצור על מה שקרה
אתמול בעזה בתחנת־הרכבת. הוא רשם
זאת בפינקסו.
נכנסתי למכונית־המישטרה שבה
פעל כל הזמן מכשיר־אלחוט. יצאנו
לדרך :״האמא שלך מחכה לן. אתה
תראה אותה מייד,״ אמר לי אבולעפיה.
אחרי כמה קילומטרים ראיתי מכונית
פרטית הונה על הכביש. בחוץ
ראיתי אשה עומדת ומנפנת לי בידה.
אמא זו אמא.

המדבר באופטימיות מדבקת על העתיד.
הוא היה רוצה לנוח.
בכל זאת לא התאפקתי. מה היה
הרגע המפחיד ביותר? ״זה היה,
כשארבעה רופאים חזקים התנפלו עלי
ופערו את פי בכוח. תפסתי אותם חזק,
ככה באגרופים. האם חשבתי אז על
משהו מיוחד? עשיתי חשבון־נפש?
מאזן־חיים? לא זוכר, לא יודע״.
רודנסקי התקשה להצביע על הרגע
הקשה ביותר עבורו .״היו רגעים קשים.
זה נמשך שבועיים.״
סגל בא לעזרתו כשנזכר ברגע
מצחיק :״כשמולה עוד שכב באיכילזב,
במצב קשה, נחת בארץ בימאי, לא
חשוב כרגע מה שמו. הכימאי הגיע
לאיבילש ישר מנמל־התעופה. הוא רץ
למיטה של מולה...״
הוא הביא לי לקרוא מחזה. זה
היה לו דחוף!״ השתאה רודנסקי.
הוא נראה טרוד יותר בבעיות
היומיום, כאבי־השעה ,״והעיקר —הבריאות!״
בפלאדה
תוכננו עבורו 10 ימי
מנוחה .״אחר־כך אצטרך לנוח עוד
חודש וחצי לפחות. מתי אחזור לבימה?
קודם כל הבריאות, העיקר הבריאות!״
סגל, חדור תיקווה ומרץ, קם וקרא
מכתב המפציר ברודנסקי להבריא כבר,
כדי שיופיע עם סגל בחיפה, בחגיגות
ה־ 40 למדינה .״אני חותם לכם כאן
ועכשיו,״ הצהיר שמוליק ,״ששנינו
נופיע ביחד ביום־העצמאות ה־40
למדינת־ישראל!* יותר אופטימי מ־אופטימי.
הכל חייכו, מלבד רורנסקי,
שספק הסמיק מהמחמאות וההרגשה
להיות כל־כך חיוני, ספק היה עייף
מלהיות נכס לאומי־תרבותי.

צייד לאכול -
^ יך ייראו החיים אחרי כמעט^
המוות? הרופאים עקצו את רוד־נסקי,
על שלל המאכלים שהוא ייאלץ
מעתה להינזר מהם .״אני לא מודאג.
אני סובל במשך שנים ממחלת
הסוכרת. לכן נמנעתי מעוגות ומדברים
מתוקים. בבונבוניירות שהביאו לי
לבית־החולים לא נגעתי. עכשיו
הורדתי גם את הלחם ו כאן הזכירו
לו הרופאים שמעתה ואילך יצטרך
להינזר מסוגי בשר, למשל .״אומנם
תמיד הייתי ידוע כפרסר (גרגרן)
גדול,״ הודה רודנסקי לצחוק הקהל,
״אבל מאז ההתקף, אני לא חש ברעב.
אין לי צורך לאכול״.
כיצד יעביר השחקן, שהפך למוסד,
חודש וחצי, הרחק מהתיאטרון? ״הכנתי
לעצמי ספרים. אני קורא עכשיו את
ספרו של יעקב חזן. איזה איש! והוא
מתקרב לשנות ה־ !90 איזו צלילות! אני
מתפעל במיוחד מיכולתו להודות —
טעיתי פה, שם עשיתי טעות״.
במהלך השיחה חשתי במין מרירות,
אומנם מוסווית, מדבריו של רודנסקי.
ניסיתי לבדוק אם קלטתי נכון.
״ביקר אותי,״ לא איחר רודנסקי
לאשר את תחושותי ,״אחד ממנהלי התיאטרון.
לא חשוב כרגע שמו. אמרתי
לו, :כפנסיונר, אני יכול לצטט את
(חיים) ברנד. כשניסה ברנר לדבר בוועידה
שהתקיימה ב־ , 1920 השתיק
אותו ברל כצנלסון בטענה שאין לבתר
רשות־דיבור. ענה ברנה,אבל יש
לי רשות הצעקה!׳ כך אני מרגיש:
שעוד לא איבדתי את רשות־הצעקה״.
שבנו לנושא הרגיש של עומס-
העבודה המופרז עד כדי אי־התחשבות,
שהוטל באחרונה על כתפיו של השחקן
הקשיש בתיאטרון־הלאומי. שמוליק
סגל נזכר בשורה האחרונה במחזה גן־
החבדבנ׳ם:״שכחו את הבן־אדם!״
״זוהי הרגשתך?״ שאלתי את רוד־נסקי.
השחקן
נע באי״נוחות בכורסה ועשה
מאמצים להתרומם ממנה ,״לא בדיוק
ככה, אבל שלוש הצגות ביום״...
האווירה היתה דחוסה. הירהרתי
בקול שמי שעבר התקף־לב, או היה
פסיעה מהמוות, מספר שהחיים אחריכן
משתנים ללא־היכר. מקבלים מושגים
אחרים לגמרי.
״נראה,״ הירהר רודנסקי ,״חכי, כל
החיים עוד לפניי!״
ה עו ל ם הז ה 2632

נסשר אז
האם פ*ש ת״ס *הל באהובה חרשן 77/777ר ם׳ הסיסאו
ישראלית ושחקן הוליוודי 001011 באיים
ששים

זה היה מזמן, אבל מילוא בדיוק
עכשיו בחדשות, כי הוא הגיע בשבוע
שעבר ׳ מגרמניה, שם הוא חי בחמש
השנים האחרונות, לראיון הסופי עם
תיאטחן חיפה, כאחד המועמדים.
למישרת המנהל האמנותי של התיאטרון.
לפני
יותר מ״ 10 שנים היה לו סיפור

הקול המיסתורי בטלפון, שבגלל
איזושהי סיבה בא לו לפרגן לי סיפורים
בטלפון, חזר אליי השבוע שנית, כפי
שהבטיח. שוב סירב להזדהות, והכינוי
שנתתי לו בשבוע שעבר ,״גרון עמוק״,
נכון גם לשבוע זה.
הפעם שמעתי סיפור ישן. אין לי
שום דבר נגד היסטוריה, אבל לרכל אני
אוהבת על אירועים בני חודש לכל
היותר. כיוון שאני לא יכולה להרשות
לעצמי להיות בררנית עם הגרון,

יוסף (,,פפו״) מילוא
מי היה הקול המיסתור׳?

דפנה מרגולין
רק טיול רומאנטי בחזלות
המספר מה שהוא רוצה לספר, רשמתי
את האנטיקה הזאת, בתיקווה שבשבוע
הבא הסחורה תהיה רעננה יותר.
וככה, בשבוע השני לפעילותו, אמר
הקול:
זה סיפור ישן על הבימאי יוסף
מילוא, הידוע גם בכינוי ״פפו״.

עם צעירה שעמדה להתגייס לצבא.
הוא עזב את הבית וחי איתה בסוויטה
במלון הקאנטרי־קלאב.
אחרי כמה חודשים, בליל־שבת
אחד, צילצל הטלפון, ואלמוני אמר לה
שכדאי לה לארוז מיזוודה ולהסתלק, כי
למילוא יש סיפור עם הציירת דפנה
מרגולין( ,שהיתה פעם נשואה למו־סיקאי
עמום מלס. הקול החמיא
לדפנה, באומרו שהיא נראית כמו
״גרייס קלי הצעירה״.
לשאלתה מי מדבר, אמר הקול שהוא
החבר הנוכחי של דפנה, אלכם, ואם
היא רוצה, היא יכולה לרשום את
מיספר־הטלפון שלו. הצעירה התקשרה,
מצאה את אלכס בטלפון, שמעה
שהוא אכן גר עם דפנה, אבל הוא לא

ידע שום רבר על סיפור בין חברתו
למילוא. הבחור, שעבד כצלם של רשת־טלוויזיה
אמריקאית בישראל, כעס
לשמע הסיפור, והזמין את הצעירה
לבוא להרצליה ,״לספר לנו מה קורה״.
היא לקחה מונית והגיעה. כעבור
חצי שעה התקשר יוסף מילוא ושאל את
דפנה אם הוא יכול לבוא אליה
לארוחת־ערב, כשהוא מוסיף ״תדאגי
שאלכס לא יהיה שם.״
עכשיו היו בדירה שלושה אנשים
נרגזים: דפנה, שלא ידעה שלמילוא יש
חברה, אלכס, שלא אהב את הרעיון
שמישהו מנסה לגזול ממנו את דפנה,
והצעירה הנבוכה. הם החליטו להפתיע
את פפו: הכינו ארוחת־ערב מפוארת,
עם נרות וכל השאר. דפנה לבשה בגד
סקסי, והשניים התחבאו בפינות החדר.
פפו הגיע, דפנה הובילה אותו אל
השולחן, ואז אלכס התנפל עליו
בצעקות ״פרס ישראל! אני אראה לף
מה זה פרס ישראל!״ (מילוא זכה אז
בפרס הזה) .פפו ברח, נכנס למכוניתו
ונסע. השלושה נכנסו למכונית של
אלכס ונסעו אחריו.
כאשר הגיעו למיגרש החניה של
הקאנטרי־קלאב, תפס אלכס החסון את
מילוא, והיכה אותו. לא מכות רציניות
ממש, המצריכות טיפול רפואי, אבל
מכות לא סימפטיות. אלכס ודפנה עזרו
אחר־כך לצעירה לארוז את חפציה,
ואירחו אותה אצלם לסוף־השבוע.
בזה הסתיים הקשר בין פפו לצעירה,
ובין פפו לדפנה. היה גם ריב בין דפנה
לאלכס, כשהיא טוענת שפרט לטיול
הרומאנטי עם פפו בחולות הרצליה, לא
היה ביניהם שום דבר. הוא סלח, או
קיבל בהבנה, והם נשארו יחד עור כמה
שנים.
השלושה שברו לעצמם את הראש,
ניסו לנחש מי היה בעל הקול שהתחזה
כאלכס, ושהציע לצעירה להסתלק.
אולי פפו בעצמו? הוא הכחיש.
אולי הוא שלח מישהו? אולי אפשרות
אחרת? עד היום זו תעלומה.