גליון 2640 מתאריך 6 באפריל 1988

חניכיים
האם יש לך די מו מי ם ב חניכיי ם
ברמן־ צחצוח השיניים?
האם החניכיים שינו צבעם
לוו רו ד כהה ברמן האחרון?
האם יש לך רגי שו תלכאב
ב חניכיי ם ברמן צחצוח ה שיניים?
האם יש לך ריח רע מהפה?
האם יש ל ך נפי חו ת ב חני כיי ם
ברמן האחרון?
.6האם יש לך שיניים מ תנ דנ דו ת ־ז־

כך לא

כן לא

כן־ לא

כן לא

אס עני ת ב חיו ב על אחת ה שאלות

^ תחצ רי ך ^ רונ ל -ומיד.
וכד אי שתבדק אצל רופא ה שיניים שלך.
0 0 3 1־31

75 גרם

מחזקת חניכיים עדינים מנקה ומרעננ ת

גזיבחבעז
אור בחשיבה
על דברי עורך העולם הז ה.
לפעמים, ובמיוחד בימים הקשים ביותר
לעמנו, קמים יחידי־סגולה הרואים את הנולד
ומתריעים בקול גדול. כך גם דברי אורי אבנרי,
כאור בחשיבה. אבל, לדאבוני, חוששני שתרומתו
המוסרית והרוחנית לא תשנה את פני הדברים
ואת מהלך ההיסטוריה.
...הרי אפילו נביאינו הגדולים לא הצליחו
לשנות את גורל עמנו לטובה. כפי שנאמר:
עיניים להם ולא יראו, אוזניים ולא ישמעו.
ח ברוט, לוס אנג־לס

שיטת הצימר
על יתרונות מטויימים בטיפולו של
שמעון פרס בצינור־הנפט העיראקי
(״האם ייחקר פרס על יחסיו עם

רפפורטד העולם הז ה 16.3.88
והלאה).
בטיפולו בצינור־הנפט העיראקי יצר שמעון
פרס שיטה העשוייה, ואולי הצריכה, להשפיע
באורח מרחיק״לכת על דרך ניהול המדינה.
פרס הוכיח שלטיפול בבעיות כלכליות,
ביטחוניות ומדיניות (וכל אלה שזורות בפרשת
הצינור) ,אץ צורך כשגרירים, בשליחים, ביועצים
ובמוסדות ביטחוניים, על מנגנוניהם היקרים
והכבדים.
בסן־ הכל צריך לשבת בבית, לשרבט באנגלית
של בית־ספר תיכון פתקים על־גבי נייר־מיכתבים
זול ולשגר אותם בידי יורדים עשירים לשועי-
י. שגב, תל־אביב
מדינות והכל מסתדר.

סצינת־פתיחה בירושלים
על אירוע יוצא״דופן שיקדם את
השלום בינינו לפלסטינים.
השלום עם מצריים לא בא בגלל שהסברנו את
עמדותינו סוב יותר, אלא מפני שסאדאת בא
לירושלים. לכן, נוכח המצב העגום שנוצר בשטיחים,
יהיה קשה מאוד לשנות את פני הדברים ללא
אירוע יוצא־דופן.
הצעתי היא: העברת מושב ארגון האומות
המאוחדות לירושלים, ומה עוד שרעיון האו״ם
בניו־יורק אינו אהוב במיוחד על הרוסים וגם
לאמריקאים נמאס.
וחתימת חוזה־השלום בין הפלסטינים לישראל
תהיה סצינת־הפתיחה ליישוב ארגון האומות
המאוחדות בירושלים. יהודה הד, לוס אננ׳לס

העט העברי
על שגיאה נפוצה (״איגרת העורך״,
העולם הז ה .)23.3.88
כבודו של עורו־הדין החיפאי, הקורא עמירם
חרלף, במקומו מונח וכנ״ל כבוד עורכי השלם
הזה. אבל אם אכן כתב חרלף, במיכתב־ההגנה
שלו על שמעון פרם ועל ״עטו השנונה״ של כתב
העולם הזה(שהכפיש, לדעתו של חרלף, את פרס)
או שעורכי השלם הזה החליטו להשאיר שגיאה
לשונית גסה זאת במקומה, מתוך בורות או מתוך
כוונה לבייש בכך קורא המצדד בפרס, הרי זה
מעשה שלא ייעשה.
העט העברי הוא ממין זכר. ואם העט של כתב
השלם הזה הוא עט שנון, הוא עט שנון. בשום
יורם בר־נתן, חל־אביב
אופן לא שנונה.

אם בבר, אז בבר
על הגירסה הערבית של ממלאי תפ קידים
תנ״כיים (״הנדון״ ,העולם
הז ה .)23.3.88
אם אורי אבנרי מבקש לשחק בתיאטרון האבסורד,
בו יצחק רבץ הוא פרעה החדש והפלסטינים
הם בני־ישראל החדשים, אז מן הראוי שיקפיד גם
על הפרטים הקטנים.
למה לכנות את הערבים ממלאי תפקידי משה
ואהרון, מוסא ואהרון? הלא הצוות הזה נקרא
בערבית מוסא והארון(ראה בנוסח הערבי של ספר
אשר כהן, פתח־חקווה
שמות).

הרקדן בתפקיד הפגר
על רב״גוניותו של רקדן־הבאלט
נוראייב (״תמרורים״ ,העולם הז ה
.)23.3.88
אני חייב להתוודות על בורותי. עד שקראתי
בהשלם הזה את הקטע על יום־הולדתו ה״ 50 של
(המשך בעמוד )4

העולם הזה 2640

אחת
מי יודע

כתבת השנור ההדמי:

קווהשפע של מיקי

״העולם הזה״ חושף את רשימת 150 הגהנים
ממתגות*החיגם שמיקי אלבין המנוח העניק
להם ביד רחבה (מ־ 5000 למפקד חיל״האוויר
לשעבר, מומי הוד עד ל־ 100 אלף לאיש
הטלוויזיה ישראל יזגל) .המישטרה חקרה ולא
מצאה פגם, היועץ המישפטי טגר עניין. מה היו ההמגיעים מגיעים ההאמיתיים מאחורי קרן־השפע של
מיקי אלבין! מה היו הקריטריונים
של אלבין לניפוח חשבונות הבנ קים
של 150 העשירים החדשים!

מי מבין המועמדות המוכשרות,
החרוצות וזד
אינטליגנטיות תזכה ב־מישרת
פרקליטת מחוז-
המרכז, אחרי שעדנה
ארבל פינתה את המקום
לטובתו של כס בבית-
המישפט המחוד? האם תהיה זאת נורית שניט
הרצינית, הלנה ביילץ (בתצלום) הצעירה
והזוהרת, קלרה רג׳יניאנו האד־מונית
או, אולי, פנינה רבורין
הנמרצת, ובעלת אופי־הברזל?
ס כתבת השער האחורי:
הטרגדיה שר מונה

מונה (או בשמה המלא: הרמינה) זילברשטיין,
,40 נערת״זוהר תל־אביבית של שנות ה*,60
הלכה בשבוע שעבר לעולמה. גופתה נמצאה
במצב ריקבון בדירתה וסיבת מותה לא
ברורה. נטילת מנת־סמים אחת יותר מדי!
התאבדות בשעת ייאוש סופית! נעמי אדווה
מספרת על היכרותה בת 20 השנים עם מונה,
על עליותיה ועל נפילותיה, על ה־גברים
בחייה ועל הסמים, שמהם
לא הצליחה מעולם להיגמל.

,שמחת
נשבושתיר

מגלה בחשבון״נפש ברונו קרייסקי, האיש
החזק של אוסטריה לדפנה ברק בווינה. הוא
גם סיפר לה על בריאותו(עיוור בעין אח ת,
לחץ ד ם גבוה, בעיות בכליות) ,על יורשו
הנוכחי, הקאנצלר פרנץ וראניצקי (״הוא
קצת פלייבוי!״) ועל פגישתו
המאכזבת עם גולדה מאיר
(״היא נהגה בחוסר־נימוס!״).

והמנצח הוא: רחזוו אד
יצחק שמיו ם.7ו מטו
ג׳ורג׳ שולץ הוא רוכל ללא סחורה. אין לו מה
למכור ולכן אין לו גם קונים. אבל תוצאה אחת
כבר היתה ליוזמתו: יצחק שמיר יכול לזקוף
לזכותו ג1111* ,
/ועוונו
ניצחון *גדול. הוא נראה בעיני חסידיו כמי
שהעז לקום מול הענק האמריקאי
כדויד מול גוליית,
ולהגיד לו ללכת לעזאזל.

כנף־הבגד
שר ההיסטוריה

יואל שרון, מ״מ צנחנים, מספר, ב ר איון השבוע,
על פציעתו הק שה ב מילח מ ת יום-
הכיפורים, בקרב על סואץ, על הרגשתו בעת
הפציעה, שה שאירה או תו מ שותק מ ה מו תניים
ומטה, על הסרט, הלם קרב. או תו ביים
ו או תו הקדי ש לחיילים שרובם נפלו בקרב
וה דרך שב ה שיקם עצמו , :הי ה לי ברור שאני
צריך לחזור ל־ 1.70 מטר, ל-
^ הסתכל לאנ שים בגובה עי־ניה
םולא בגובה הביצים!״

רינוני חן

רסנה ברק פגשה בווינה לא רק את קורט
ולדהייס ואת ברונו קרייסקי. היא פגשה שם,
בין היתר, גם שני ישראלים בחו׳׳ל, דגם :1988
את גירעון זינגר, שחקן הבימה שהלך לחפש
פרנסה בחו״ל ולא נשמע כל בך מאושר ואת
אתיה שימחה, יועצת ראש־הממשלה למעמד־האשד״
בעלת מצבורי־מרץ
בלתי־נדלים, המוקדשים לא
תמיד למטרות חשובות ביותר.

רחל ה מרחר ח
מרמחת:
האייטם החם ביותר נ־גוש־דן:
הזמרת אסתר
שמיר (בתצלזם) והשדרן
גבי גזית • הרכילויות
הכשרות לפסח:
הריונות בצמרת • ה־בעייה
עם נ שות חברי־כנסת
הרוצות לרוץ
לכנסת הבאה • וההפי־עם
ההוא,
שהפעם הוא היה סתם מישהו,
אבל עכשיו הוא כבר מישהו.

עליונים ותחתונים

מחצית הטראגדיות של הספרות האנגלית סובבות
סביב משיכת ה״עוגיות׳ ל״שיכר״ .על ספרו של
סומרסט מוהם ״עוגיות ושיכר״ שהופיע בימים אלה
בתרגום לעברית. סלמאן נאטור מגלה כאילו תל־אביב
שבה הוא עצמו כאילו אזרח
1 7אבל תושבי מחנה פליטים בעזה
— אפילו לא כאילו בני־אדם.

האבן והבע״ה
הדמוגואנית

אורי אבנרי חוזר ומונה א ת ההזדמנויות ש־הוחמצו,
אך הוא סבור שגם נוכח ההתקוממות
בשטחים הכבושים עדיין לא
מאוחר מדיי. עדיין ניתן לתפוש בננף־הבגד
של ההיסטוריה. אולם בדי לא להחמיץ א ת
שעת־הכושר האחרונה אולי, א ת ההזדמנות
ההיסטורית, לכונן שלום בין
ישראל לפלסטינים, דרוש
מנהיג גדול ובעל דימיון.

שוארים בחו״ ר
דגם ]388

דף חדש

מי מקבלת 6000 שקל לחודש דמי־מזונות? • מי
התאוששה מן הפרידה מאיש־העסקים כבד־הגוף?
(התשובה: סוניה רדד, בתצלש) • גרון עמוק
חושף את פרנסתה הלא־זוהרת של אורנה גאון •
נתן דטנר ואבי קושניר כבר מתכננים דחי-
^ ^ פת עגלות־ילדים, לכשתלדנה

נשותיהן ההרות, העומדות
ללרת, פחות אד יותר, ברזמנית.

שירו של מחמוד דרוויש, המשורר בהנהגת
אש״ף, עורר סערה, כאילו הנחית כביבול
מכה אנושה לרודפי־השלום בישראל.
דרוויש מכחיש זאת בתגובתו מכל וכל וח״כ
מתי פלד, שהוא גם מרצה לספרות ערבית
חדישה באוניברסיטה, מנתח את השיר על
ארבעת תרגומיו העבריים השונים ו מסיק
שהשיר הוא בעיקרו ביטוי כן וחזק לזעם
אדיר על ההתעללות בפלסטינים והוא איננו
מאניפסט פוליטי. פלד גם מגלה כיצד
הצליח דרוויש, במישחק-
מילים מבריק, לקשר ביו
האבן והבעייה הדמוגראפית.

גווע הם מתאבדים* כדורסל כחודלבן

מהן הטיבות למיקרי ההתאבדות הרבים שהיו
באחרונה בקרב עולי אתיופיה! האם הן קשו רות
לבעיות הקליטה הקשות! לשפה חדשה!
להבדלי מנטליות! או האם טבעים התיס־בולים
מכישלונות בלימודים
ו > או מריגשי-אשמה על שעזבו
את מישפהותיהס באתיופיה!

המדורים הקסעים:
מיבתבים — טין ב־ 200 אלף חלד
איגרת העי־רד — סיפורי אלף לירה
ודל ה
הנדון -איר!״.
המדינה — (טר־הפתזיס ונעוח־האלה
תשקיף — רמקול בעם
יומן אישי — אסוסיאציוח עראוח
אנשים — שמות ססורסיס
ראיון השבוע -יואל שחן.
צנחן!בימאי
מה דיס אומרים — געעעיס לישראלים

״פני 12 שנה ה ם זכו בגביע־המדינה; העונה
ז ם אלופי הליגה הארצית; בשנה הבאה יעלו
לליגה הל או מי ת ו אז אולי ת בי א הפועל־איתן־
.בת, קבוצת כדורסלני ה קיבוצניקי ם נוהצ־פון,
קץ לאמ רי ק איז צי ה שפש־תה
בכדורסל הי שראלי ו־נזכה,
לכדורסל כחול־לבן.

גם זה וגם זו! — אתקזן־דל!! תדתאיס 21 22 לילות ישראל — צפוף בדסקזטק
רחל המרחלת — הסכסולשת כארמ 1ה 24
רינוני דדן — כסף סשריטוח ברהיטים 25

דן! חדש — האדם הח!פשי היחיד
תמרורים — •החוות הדיבר הרביעי 28
תשבצוסן — מ׳ מצליח לפסל

את הכינרת ( 3אותיות)
מיכתבים לרותי — פרס הנוסחלוגית 32
הורוסקום — היצר הפזב והיצר הרע 33 34 קולנוע — טראומה קשה 36 חשג.יך נם ש -ברונו קרייסק־

המערכת הנוכחית של השלם הזה
הוקמה לפני 38 שנים ושבוע על־ידי צעירים
שהשתחררו לא־מבבר משרות קרבי נצה׳׳ל. משש
כך היה לנו מהרגע הראשון כלפי צה״ל יחם שוגה
מזה של כל שאד העיתונים דאז.
כל העיתונים דאז התייחסו אל צה׳־ל כאל פרה
ירו שת כשצה״ל דיבר, עמדו ת ם והצדיעו. אך
כשצה־־ל דינר אלינו, הקשבנו והתייחסנו א ה
כאל דברם של אנשים שהפקדנו בידיהם את אחר
הנכסים החשובים של המדינה. לא קדושים לא
אגשים שהם מעבר לכל ביקורם אלא להיפר —
אנשים השעונים ביקורת יותר מכל קבוצה אתית
במדינה, בגלל חשיבות תפקידם.

אנחנו התייחסנו אל צה״ל כאל כשר מבשרנו,
דבר השייך לנו, דבר שעלינו לפקח עליו ועל
מפקדיו בכל עת.

אלף לילה
ולילה

מאז ראשית ההתקוממות, מזכירות ההודעות
של צה׳׳ל את סיפורי אלף לילה ולילה.
העובדות מעידות על עצמן:
מיספר ההרוגים הפלסטיניים עבר על , 120
ואף תי ל אהד לא נהרג בהתקוממות והחייל
נבית״לחם נהרג בפיגוע״הבלגי-עויץ, מחוץ
למיסגרת האינתיפאדה).
אלפי פלסטינים נפצעו קשה ובינונית, אם
מיריות, אם מריסוק־עצמות מ תו מן. מיספר
החיילים שנפצעו קשה או בינונית אינו מגיע אף
לתריסר.
אילו היתח אמת בסיפורים היומיים על המת*
פרעיס המתנפלים על חיילים בגרזנים ובסכינים,
על הצעירש המסתערש על תילי ם במוטות־ברזל
ובבקבוקי־תבערה, כי אז היו צריכים להיות
לנו וחלילה!) מאות פצועים קשה. פשוט לא שכן
אחרת.
אילו היה נבון שהחיילים פותחש באש רק
כאשר חישם נתונ ש בסכנה ממש, כי אז לא שבן
שהמאזן ת א כפי שהוא.
אין מנוס מן המסקנה העגומה: ח ב ההודעות
האלה הן שיקדיש. אלה הן ממאות שפוברקו ליד
שולחן־כתיבה, כדי להצדיק בדיעבד דברש שקרו
בשסת אלה הם שקרש שכל המטפל בהם —
המחברים, הקריינים בכלי-הודקשורת, ה ע שוד

באותו היום נהרגו בשטחים אלה חמישה
נני־אדם שיא עד לאותו יש. והקורבן החמישי
נבצע ומת מפצעיו כעבור שלושה ימים).
מאז שהוטלו ההגבלות על הסיקור התילך
שודתי, הלד וגדל סיספר ההרוגים כמעט מדי יום.
הוא כנר הגיע לשיא של שישה הרוגים ביש אחד.
ביוס־השבת האחרון.
מה פית ש הדנרז
טענו: כלי״התקשורת גורמש להתפרעות כעצם
נוכחותם. ונאמר גם שהם גורמים א ה במזיד,
כדי שתהיינה לחם תמונות).
ראשי צה׳׳ל ושר־ביטחונם טוענים: המצב הולך
ונרגע. עוצמת ההתפרעויות פוחתת כהתמרד״
והנח באותו הזמן עצמו: מיספר ההרוגים גדל
בהתמדד״
סד. נובע מזה?
נובע מזה שמשת אינו בסדר. מי שת משקר.
אם יש הרגעת מתע גהרגש יותר? אם סילוק
הסיקור התיקשורתי מאפשר רגיעה, מדוע נהרגים
יותר כאשר אץ כלי־תיקשורת?
חוששני שאין לתעמולה זו פיתרון אלא זוב
כשיש כא״תיקשורת, אץ הורגים ואין פוצעים.
ולראיית בתקופה שבה נהרגו 20ז איש דותר,
לא צולם אף מעשודהרג אחד!
אים המפרסמים ! ,ט אינם מסומסמים לגמרי
בתנופה שבה נפצעו ורוסקו עצמותיהם של
יודעים שהם שקדש.
בץ 3000 עד 5000 איש — לא צולם אף מיקרה
זה נורא.

אחד של ריסוק עצמת! (המיס המפורסם של מ ב אס היה ודיג).
משמע: נוכחותם של צלמים ועיתונאים הוא
בשבוע *מעבר קרה מעשה שחשף את
גורס מרסן. החיילים פשוט מתנהגים אתית,
השיטה כולד״ אוטובוס של אנשי־רוח אמריקאיים,
ביודעם שרואים ומצלמים אותם.
אורחי אוניברסיטת ביד־זית, נכנס לכפר סלפית.
מניעת הסיידר גורמת לתוצאה ההפוכה. היא
האמריקאים התמנו לכפר, והתקבלו שם בזחעות
גורמת לריבוי מיקרי ההרג והפציעה.
פתוחות בדוד לשם עוכבו במשך שעה וחצי ע א
המסקנה מי שמסלק את התיקשורת תצר.
ידי מחסום צבאי, שחקר וברק בקפדנות.
לעודד מעשי הרג ופציעה. הסיכה היחידה
באוטובוס חיה גם ידידי הרברס קלסן, אישלסילוק
התיקשורת ת א הרצון להפחיד.
תה מפורסם פרופסור לאתיקה חברתית באוניברסיטת
הארווארד וירד הסמינר לענייני המיזדח
התיסז במרכז הארוואדד לעניינים בינלאומיים.
?רימן, יתרי, דוגל בפיתחן־שלום המבוסס על
ישלע ניין השט, שאסור להתעלם ממנו, כי
בנפשנו הדבר.
החוק־ ערס פרי פידסם לא־מכבר מחקר על
התנהגותם של צנאש־כיבוש. בץ השאר: הצבא
הצרפתי באלג׳יריד״ הצבא הבריטי נקנית.
פרי טוען כי צבא־תבוש, המנהל מאבק נגד
התקוממות לאומית, עובר בהכרח תהליך של
פוליטיזציד״ הוא מקים מ שר ש פוליטיים, מנהל
מאבק פוליטי, הופך למעשה למיפלגה פוליטית,
ובסופו של דבר עלול להידרדר נמידרון של
הפיכה צבאית.
מה שעובר עכשיו על צה״ל, דומה מאוד.
מי שמונע בכש בעד התיקשורת הישראלית
לסקר אירועים בשסתם הנשלטים בי ת ישראל
מכריז למעשה מילחמה על הצשור תשראלי.
התיקשורת היא העץ והאוזן של האזרחים. סי
שמסלק את התיקשה־ש מונע מן האזרחש לדעת
את האמת הוא חושף את האזרחש לשקרים
מפוברקים, ומסתיר מפניהם את האמת וולא
חשוב אם האזרתם רוצים לדעת את האנש, אם

כלומר, בעצם הפעולה הזאת תפך הצבא
לגורם פוליטי, המקדם מדיניות מסויימת, שחוסם
מדיניות אחרת זוהי פעולה פוליטית, הצעד
הראשון לקראת הפיכת הצבא למיפלגה, ולאעם
צבאי על השילטון הדמוקרטי.
הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. דיע שיו
העובדה שבראש המערכת הפוליטית הממונה
קרונות מאוד לתעותיי.
על צה״ל עומד גנרל משומש, המחפה על התהליך
בע ת שגוסעי האוטובוסים מחליפים ברכות
עם אנשי-הכפר, הופיע לפתע כוודצה־׳ל במקום, הזה והסקדם אותו, אינה משנה את העוברש.
זוהי התחלה של תהליך מסוכן מאץ כמוהו —
גוש למהומה, פתח באש והדג את אחד מ מי•
הכפר. קלמן וחבריו מעיד ש שלא השה במקום מסשן למרעה, מסוכן לצה׳ל, מסוכן לכולנו. הוא
שום מהומה עד שכאו אנשי־צה״ל, וכי לא היה צריך לקומם כל אדם אשר צוי׳ל שר לו.
המאה ה־ 20 ראתה נסיונש־הפיכה ת ש של
שום צורך לפתוח באש.
גגרלש וקולונלש, שהתחילו בצורה תמה.
ההתעה הרשמש של צה״ל אמרה כי אוטובוס
תחם לתיקשורת הוא המיבחן העליון לכל
של תיירים ה ש עי בכפר, וכי צה״ל חש למקום
כדי להציל את התיירים. בהתפרעות נהרג איש־ מוסד, ובייחוד לצבא. הגבלת התששורת ת א
הצעד הראשון לגיהינום. והדרך לגי תנ ש רצופה
המקום, אחרי שחיי החיילש היו בסכנת
שתה שקר ג ת אך בניגוד לשקרים מזרים, בכוונות טובות, פטריוטיות ואיראליססיות
המשצים מדי יום — שקר זה הופרד מ קל, מפגי
שתו במקום עדי־ראיש בעלי שם ומעמר נ ע־לאומי.
כתוצאה
מכך נבוכו מנסוזי-השקר לשעה קלה.
ב שטע שעבר חבעתי את תדהמתי על השיאחר־כך
המציאו תירוץ: מתגתלש התיעו לצה׳׳ל מוש במונח ״ילידש״ בכתבה של הארץ על
שאוטונום של תיירש נחטף והוסע לכפר סלפיוב
פרקליט שנעצר בעש.
כוודצה״ל בא למקים בתום-לב, כדי להציל *ז
בינתיש סילפו אלי משה ודת, מעורכי הארץ.
התייוש, ואז השקף, וכדי להציל את חייהם
שסביר שזעסי ת ה לשווא. הארץ לא דשכוץ
נאלצו החיילש לפת ש באש, ואז״
מעולם להתיר את השימוש במילה קולוניאלש
גם תפור ש מופרך מעיקרו, מכיוון שהאר זו.
טונוס עוכב קודם לכן על־ירי מחסום של צודל
השה סעש־דפוס. הנוסח הנכון ת ה צריך
במשך זמן רב מאוד, ועל כן ירע צה״ל היטב מה
לתות :״אחד מעורכי־הדץ היחידים בע ש״״
טי ט של האוטובוס, מי נוסעיו ולאן מועדות פניו. המחשב החליף את הח׳ בל׳.
מחשב סטומטם. ואולי דווקא חכם.
שקר שהופדך
צבא פוליטי
היליד היחיד
הומים בלי מצלמות

ביום־האדמה נסגרו הגדה והרצועה מ לן
לפגי כלי־התיקשורת הישראליים שעולמיש.

בזימזבים
(המשך מעמזד )3
רודולף נוראייב הייתי סבור שנוראייב הוא שחקו־קולנוע.
עכשיו
סיפרו לי החברה על שלל התפקידים
שלו בבאלט וחבר טוב שלי נזכר בהתפעלות
מיוחדת מהתפקיד של הבורגני מעמיד־הפנים
שביצע נוראייב באיזה באלט לפי סיפור של
מולייר, אבל אני ראיתי אותו רק בסרטים, ואני
זוכר אותו משם לטובה, לפחות משני סרטים. פעם
כוולנטינו בסרט שנשא את אותו השם ופעם
בתפקיד של כנר, בסרט הצרפתי חשוף.
דפי דגני, פאריס

ערכאת הטעם הרע
על פן לא נעים של חופש־הבישוי
(״איגרת העורך״ ,העולם הזה ) 16.3.88
חופששביטוי, חופש־הבשוי, אבל לוא השה
התביעה על הפארודיה הנלוש של השבועון ״1
האמריקאי, שבה מקיים כומר יחסי־מין עם אימו ן
בבית־השימוש, מגיעה לא לביתשמישפט העליון
אלא לבית־המישפט של הטעם הטוב, לא היה
השבועון יוצא זכאי, אלא ת ה יוצא, ללא כל ספק,
אי לנה פישר, חי פ ה
חייב ו עיי איר•

ויטמינים לפנמה
על כישוריו המיניים של ת דן מרכז״
אמריקאי (״תשקיף׳ /העולם הז ה
.)16.3.88
באמת שלמנואל אנטוניו נורייגה מגיעה
המשכורת של 200 אלף הדולר שאותה הוא גובה
מסוכנות המודיעץ המרכזית של ארצש־הברית.
ולוא בזכות ביצועיו המיני ש בלבד.
אם בנוסף לשליטתו בשני מיליון תושבי פנמה
הוא גם מסוגל להביא, כדברי מדור תשקיף.
״מטוסים מלאים בזונות לשימושו הפרטי,״ וזה
בנוסף לקיום יחסי־מץ עם נערים ונערות, הרי
הוא גברא רבא, שבאמת זקש ל־ 200 אלף הדולר
לשנה ולוא רק לרכישת ויטמינים לאישוש
ח פג ל, חולון
כוחותיו•

שבעת הסרטים המצליחים
על פעילותו הקולנועית של מנחם
גולן (״אתה והשקל״ ,העולם הז ה
10. 2. 88

בשם חברת קנון פילסס איוק ומר מנחם גולן
לציין מיספר נושאים אשר
אנו מתכבדים לציץ
פירסומם במדור אתה והשקל סותרים את
המציאות:
• הסרט כזח דלתא צולם והופק בישראל1 ,
על־ידי צוותשפקה ישראלי ואף השתתפו בו
שחקנים ישראליים.
• הסרט רמס 3אינו של חברת קוון ואינו של
חברת־בת של קען.
• הסרט ושר הבחל אינו של חברת קוון
ואינו של חברת־בת של קען.
• הסרט סילחמח חנה הופק בהונגריה בחלקו
וקטעים גדולים שלו צולמו והופקו בישראל והוא * .
בויים על־שי מנחם גולן וכמו כן כל צוותשהפקה י והשחקנים (להוציא ארבעה) היו ישראליים.
• מנחם גולן הינו ידר מועצת המנהלים של
חברת קנון ואץ שום קבוצת הרפתקנים, לא

איטלקש ולא אחרש, אשר השתלטו עליה.
• מנחם גולן ביים שיבעה מתוך 20 הסרטים
הישראליים המצליחים בישר בשגש 1960 עד
( 1980 לפי די חג שהתפרסם בשבועון המוביל
והמוסמך ביותר לענייני קולנוע, החאר״א־ם׳).
• למנחם גולן הוענק פרס מיוחד, במיסגרת
מחוש שערכו מרכז הסרט הישראלי והמועצה•*
הציבורית לתרבות ואמנות במלאות חצי יובל
לפעילותו הקולנועית של מנחם גולן ובימוי
והפקת 50 סרטש בישראל.
שאול שרצר, עורך־דין, תל־אביב

כתובת המערכת
קוראים המבקשים לכתוב למערכת
העולם הזה מתבקשים לדייק בכתובת
המערכת: רחוב גורדון ,3תל־אביב,
מיקוד —.63458
בשעת הצורך ניתן גם לפנות בטלפון
03( 232262 בסקפימיליה —
245242־3־ .972 מנוי ,2009 ובטלקם
— 1¥1¥1¥1 11. 341667ח.
העולם הזה 2639

הנדוו

השלו של היו גרוע מהשלום של אתמול. והשלו של מחר.

מה נשתנה

ך נידו לרגע שב־ 15 במאי 1967 לא היה גמאל עבד־אל־נאצר
^ מ ר כז את צבאו במידבר סיני, אלא היה מציע לישראל שלום.
נניח שהיה מכריז: העולם הערבי מוכן להכיר בישראל ולחתום
עימה על חוזה־שלום. ישראל תשמור על הגבולות הקיימים. בגדה
וברצועה תקום מרינה פלסטינית, ובירתה תהיה ירושלים המיז־רחית.
ירושלים תאוחד מבחינה עירונית. החומות בין שני חלקיה
יופלו. כל מדינות־ערב יקימו שגרירויות בישראל, וישראל תקים
׳שגרירויות בכל מדינת־ערב, מרבאט עד בגדאד.

אילו באה בשורה כזאת, היו אזרחי־ישראל מאמינים
כי הגיעו ימי-המשיח. הם היו רוקדים ברחובות,
כמו ב 29-בנובמבר ,1947 באשר האו״ם הציע
להם מדינה קטנטונת.

אילו נערך אז מישאל־עם על הצעה זו, היו*,׳ 95 מן האזרחים
״מצביעים בעד. מסביב למנחם בגין, ראש מחנה־הנגד, היו נותרים
רק השרידים האחרונים של אצ״ל וחרות.
אבל נשיא־מצריים לא הציע הצעה כזאת, אלא ריכז את צבאו
בסיני. ישראל התקיפה וכבשה את הגדה, הרצועה, סיני והגולן.

הצבאות הערביים היו הרוסים. העולם הערבי כולו נתפס לייאוש.

העם
הפלסטיני בגדה, ברצועה ובפזורה, שהאמץ
כמה ימים לפני כן שהגיעה שעת-הגאולה, היה שרוי
בהלם גמור.
יום לפני כן, ב־ 9ביוני, פירסמתי ברבים פנייה דחופה לראש־הממשלה,
לוי אשכול. טענתי בה שזהו הרגע ליוזמה דראמתית.
שכדאי מיד, עוד בשדה־הקרב, להציע לפלסטינים מדינה משלהם
לצד ישראל, ולקרוא להם להכריע על כך תוך שלושה חודשים
במישאל־עם.
ביקשתי פגישה דחופה עם אשכול. הוא הזמין אותי לשיחה
בבניין הכנסת, וחזרתי באוזניו על ההצעה.

הוא דחה אותה בידידות, באדיבות, ומכל וכל.
בחודשים שלאחר־מכן חזרתי על עניין זה שוב ושוב מעל דוכן
הכנסת. הודעתי שנפגשתי עם כל המנהיגים הידועים בגדה הנד

אילו נערך ב־ 15 ביוני 1967 מישאל-עם על השאלה
אם להחזיק בשטחים הכבושים, רובם ככולם,
היה רוב מוחץ מצביע בעד.

גולדה מאיר דחתה את ההצעה בבוז.

¥ה קרה לנו.
( מה שדדה אפשרי אתמול, אינו אפשרי היום. וגם
להיפך.

מכאן הכלל, שמדינאים רבים חזרו עליו בצורה זו או אחרת:
בפוליטיקה, הכל תלוי בעיתוי.
המדינאי הגדול הוא זה היודע להכיר באפשרויות הטמונות
ברגע החולף, בשעת־כושר העוברת ביעף.

או, בשפה שירית יותר: לתפוס בכנף הבגד של
ההיסטוריה.

ן * התקוממות בשטחים הכבושים היא מהפכה במלוא מובן
( 1המילה, אחת המהפכות הגדולות של המאה ה־.20
כמו כל מהפכה, היא שינתה את המציאות מן הקצה אל הקצה.

השילטון בשטחים הכבושים עבר לידי ההנהגה המקומית, הנאמנה
לאש״ף. העם עומד כולו מאחוריה. ה״אוטונומיה״ כבר קמה
— אך בצורה שונה מאוד מזו שאנשי קמפ״דייוויד חשבו עליה.
צה״ל שולט בשטח בכוח הנשק — הריגה, פציעה, הריסה, סגירה,
מעצר, גירוש. אבל זהו שילטון התלוי על בלימה, ככל שילטון
הנשען על כוח גס בלבד.
כל זה שינה לחלוטין את התודעה של הציבור בשטחים הכבושים.
הוא הוכיח לעצמו שהוא יכול לעמוד, להילחם, להחזיק
מעמד. שבניו ובנותיו מוכנים למות. שילדיו מוכנים לחשוף את
החזה שלהם מול חיילים הלוחצים בשימחה על ההדק. שהסוחרים
מוכנים לסגור את חנויותיהם במשך חודשים ולהתרושש. שאבות
מוכנים לוותר על השכר הדרוש לכלכלת ילדיהם.

מיפלגת־העבודה החליטה רשמית להקים את העיר ימית, על
אדמת סיני, לפי הצעת ישראל גלילי. משה דיין הכריז עוד קודם
לכן שהוא מעדיף את שארם־אל־שייח׳ בלי שלום על פני שלום
בלי שארם־אל־שייח׳.
ביום־הכיפורים 1973 חצו המצרים את התעלה. כאשר הסתיימו
הקרבות הנוראים, שבהם נפלו אלפים משני הצדדים, נשארה אר־מיה
מצרית ממיזרח לתעלה.

זה קרה לעמים אחרים. זה קרה לעם הפלסטיני.

ואז פרצה האינתיפאדה.

קליפת הביצה של הכיבוש נשברה, ואלף התגים,
רבבת עצורים ומאה אלף אלות לא יחזית אותה
לקדמותה( .זוהי תכונה של אלה: היא יכולה לשבור,
לא לחבר).

1בפברואר 1971 הציע יורשו של עבד־אל־נאצר, הנשיא החדש
־ אנוור אל־סאדאת, הצעת־שלום. הוא העביר אותה לישראל באמצעות
גונאר יארינג, שליח האו״ם. הוא תבע בחזרה את חצי־האי
סיני, תמורת הכרה בישראל.

מדוע? המציאות השתנתה. יחסי-הכוחות השתנו.
ועל כן: התודעה של הציבור השתנתה.

שום דבר לא. כולם חזרו כמו תוכים על הסיסמות הישנות: לא
מדינה פלסטינית, לא שיבה לגבולות , 1967 לא משא־ומתן עם
אש״ף, לא שינוי מעמדה של מיזרח־ירושלים. קונסנזוס לאומי.
באותה השעה עוד היה כוחה של ישראל רב. היוקרה של צה״ל
נפגעה במילחמת יום־כיפורים ובמילחמת־הלבנון, אך לא נשברה.
תמיכת ארצות־הברית היתה בלתי־מסוייגת. בשטחים הכבושים
שרר שקט צייתני ומוחלט. הפיגועים היו מיטרד שולי.
שעת־הכושר עברה וחלפה. הסכם ערפאת־חוסיין התפוצץ. א־ש״ף
התאחד מחדש תחת הנהגתו של ערפאת.

המלך חוסיין נעלם למעשה מן השטח. יש בקיעים בולטים
בתמיכת ארצות־הברית בישראל, וביחס העולם כולו לישראל.
ובעיקר: חל שינוי גמור בשטחים הכבושים. האוכלוסיה שם,
שהיתה במשך 20 שנה אובייקט חסר־אונים, כדורגל לכל בועט,
התנערה והפכה לפתע צד לוחם, ובמילא צד לכל הסדר בעתיד.
יכולים פוליטיקאים וקצינים לקשקש עד מחר בבוקר על ״רגיעה״
,״החזרת הסדר על כנו״ ,״הם יתעייפו קודם״ .העובדה הפשוטה
היא כי כבר נוצרה מציאות חדשה לגמרי, שאינה ניתנת עוד
לביטול.

מה שהיה באמצע מאי המקסימום שבמקסימום,
נראה באמצע יוני פחות מאשר המינימום שבמי•

נימים
ן דוגמא הפוכה:

מה השתנה?
אפשר לטעון: גודלה מאיר היתה סתומה, ובגין היה חכם. לבגין
היה קל יותר להחזיר שטחים מאשר למנהיגזה) של מיפלגת־הע־בודה.
אבל אין בכך תשובה אמיתית.
בין יוזמת־סאדאת א׳ ובין יוזמת־סאדאת ב׳ אירעה מילחמת
יום־הכיפורים, ששינתה את המציאות ואת יחסי־הכוחות. ישראל
כבר לא ראתה את עצמה כל־יכולה, מדינה המסוגלת לכבוש את
העולם הערבי כולו בכמה ימים.
עם.ישראל תמך בגולדה מאיר ברוב עצום, כאשר זו רחתה את
כל הצעות־השלום. סקרי־הפופולריות העניקו לה 80<£ויותר.
עם ישראל תמך ברוב עצום במנחם בגין, כאשר החזיר את כל
סיני תמורת שלום.

מה עשתה ישראל? מה עשה ראש־הממשלה שיכד
עדן פרס? מה עשתה ממשלת-האחדות-הלאומית?

היא שינתה לחלוטין את יחסי־הכוחות בשטח, את
מעמדה של ישראל בעולם, את מעמדו של אש״ף —
ואת התודעה של העם הפלסטיני.

האם עם־ישראל השתנה מן הקצה אל הקצה תוך חודש אחד?
העם לא השתנה במהותו. אבל הנסיבות השתנו. יחסי־הכוחות
השתנו. וכאשר אלה משתנים, גם עמדות הציבור משתנות.
מה שנראה באמצע מאי כפיסגת כל החלומות, לאור יחסי־הכו־חות
כפי שנתפסו אז, נראה באמצע יוני בוותרנות בלתי־נסבלת,
כפשרנות הגובלת בבגידה.

כעבור ארבע שנים הסכים מנחם בגין להצעת־ש•
לום של סאדאת, שחזרה על הצעתו המקורית.

נתמקד בשנת . 1985 בינתיים היתה מילחמת־הלבנון. כוחות
אש״ף והנהגתו פונו מביירות, ואחר־כך מטריפולי. יאסר ערפאת
כרת ברית עם חוסני מובארכ, ששמר על השלום עם ישראל,
ואחר־כך עם המלך חוסיין. הסכם ערפאת־חוסיין דיבר על קונפדרציה
פלסטינית-ירדנית, ואיפשר מישלחת משותפת.
זאת היתה שעת־כושר גדולה. אש״ף של ערפאת הגיע לקצה
גבול הוויתורים. כוחות־הסירוב הפלסטיניים נותרו מחוץ למוסדות
האירגון. הקו של עיצאם אל־סרטאווי ניצח אחרי מותו.

הזמן פועל לטובתנו
ערבית, ושכולם כאחד הביעו את תמיכתם ברעיון המדינה הפלסטינית
בגדה וברצועה. אשכול שלח אלי שליח כדי לבדוק את
המידע הזה, והשליח(משה ששון) אישר בכתב כי המידע נכון.
רק אנשים מעטים העלו אז הצעה זו. הייתי הח״כ היחידי שדגל
בכך( .רק״ח דגלה אז בהחזרת השטחים הכבושים לירדן ולמצריים,
בהתאם לעמדת ברית־המועצות ).השלם הזה היה כלי־התיקשורת
היחידי בארץ שהטיף לכך (וכמוהו עיתון־הערב שפירסמנו אז,
רף ).בארץ קם גוף קטן שתמך ברעיון זה, ובראשו נתן ילין־מור,
עמוס קינן ואחרים.

כיום אין עוד בר-דעת המכחיש שהוחמצה אז הזדמנות
היסטורית.

אש״ף היה אז כוח קטן, כמעט שולי. המנהיגות בשטחים הכבושים
היתה מוכנה למשא־ומתן מיידי עם ישראל. האוכלוסיה
בגדה וברצועה היתה רואה בהצעה להקמת מדינתם לצד ישראל
סימן שבאו ימי המשיח.

כי אז היינו בשיא כוחנו. יוקרתנו הרקיעה שחקים.
צבאנו נראה ככוח בלתי־נציח. כל אחד מאיתנו היה
סופרמן. ואילו מדינות־ערב נראו כשברי־כלי.
הרגע בא וחלף. הוא טבע בערימה של אלבומי־ניצחון, שירי־משיח
וסיסמות של ארץ־ישראל השלמה.

הסבל והמצוקה עדיפים בעיני האוכלוסיה הזאת
על החזרה למצב הקודם. היא רוצה בחרות, ומוכנה

לשלם את מחירה.
ך ¥היה זאת אשלייה גמורה לחשוב כי העם הזה יהיה מוכן
( 4אחרי האינתיפאדה למה שהיה מוכן לפניה. אין שמץ של
ספק כי ההתקוממות שינתה את התודעה.

האם עדיין מוכנה האובלוסיה הזאת לשלום?

הציבור הישראלי, שהמצפון הרע מעיק עליו, שמח על כל גילוי
של קיצוניות פלסטינית, המאפשר לו לטעון כי ״אין ברירה״,
שהפלסטינים אינם מוכנים עוד לשלום, שעכשיו נטוש הקרב על

עצם קיומה של ישראל, על חיפה ויפו.

זהו שקר מפוברק, שאנשי ארץ־ישראל השלמה
דבקים בו כדי לתרץ את המשן* האיוולת.

לפי כל הסימנים, העם הפלסטיני, בהנהגת ערפאת, עדיין מוכן
לשלום. אותה הגישה המפוכחת, שמנעה עד כה את השימוש בנשק
חם בידי הפלסטינים, אומרת להם גם היום שישראל היא עובדה
קיימת, שעל כן צריכים לעשות עימה שלום.

עדיין אפשר לעשות שלום כזה. ברור שאי־אפשר
עוד לחלום על שלום בלי מדינה פלסטינית, בלי משא־ומתן
עם אש״ף. החלומות האלה עלו באש הצמיגים,
ביום הראשון של האינתיפאדה.
עדיין אפשר לעשות שלום עם אש״ף, עם ערפאת, עם הנהגת
ההתקוממות. שלום שיבטיח גם את ביטחון ישראל, ושיש לו סיכוי
סביר להחזיק מעמד.

כפי שעשה דויד בן־גוריון, למשל, ב־ 14 במאי . 1948 זה היה
הרגע, והוא נאחז בו. שנה לפני זה, זה עדיין לא היה אפשרי. יתכן
מאוד ששנה לאחר מכן זה כבר שוב לא היה אפשרי.

¥דלג על כמה שנים, שבהן היו כמה וכמה שעות־כושר.
^ בינ תיי ם גדל אש״ף והתעצם, איחד מאחוריו את מרבית העם
הפלסטיני בארץ ובפזורה, זכה בהכרה עולמית, הקים תשתית של
מדינה־בדרך.

עצם קיומו של אש״ף שינה את המציאות ואת
יחסי־הכוחות.

ולם הדגש הוא על המילה ״ערייך.
גם שעת־כושר זו תחלוף. ומה שאפשרי היום, לא
יהיה אפשרי מחר.

ך* ״ 10 ביוני , 1967 היום השישי של מילחמת ששת־הימים, היו
^ כל שיטחי הארץ בידי צה״ל, נוסף על שטחים גדולים בדרום
ובצפון.

אחרי התלבטויות קשות (האמנה הפלסטינית, רעיון המדינה
החילונית הדמוקרטית בכל הארץ) הגיע הרוב באש״ף לגיבוש
מדיניות של פשרה — כינון מדינה פלסטינית בגדה וברצועה.

אין שום אפשרות שהמצב ישתנה לטובתנו. הוא יכול להשתנות
רק לרעתנו.

לאור כלל זה, מה קרה לנו ביחס לפלסטינים?

זהו הרגע למנהיג גדול.

במירעגז העם

המד^וה
ן גער שאינו אוהב לעבוד.
1נערה בעלת אלה
ומותו של קשה־יום

החיילים ציוו על הצעיר לטפס ולהוריד
מקו המתח הגבוה משהו שהיה
תלוי בו. הם חשדו שזהו דגל פלסטיני
(״דגל אש״ף״ ,כפי שנאמר לחיילים ב־שיעורי־התעמולה
לפני שליחתם לגדה
ולרצועה).
הצעיר חסר־הישע טיפס, ולא הגיע.
החיילים נתנו לו מכשיר־מתכת שאינו
מבודד.
הצעיר הגיע אל הקו, נגע בו, הת־חשמל,
נפל ומת במקום.
זאת היתה הוצאה־להורג.
בישראל של פסח , 1988 גם ידיעה זו
עברה בלי תגובה. הקריינית בטלוויזיה
קראה אותה מבלי לעוות את הפנים.
אחר־כך עברה לתחזית מזג־האוויר.

את פד ה של ישראל בפסח 1988
הראתה הטלוויזיה הישראלית בכמה
תמונות.
תמונה :1נער־הפרחים. צוות־הטלוויזיה
צילם במושב ררומי, ליד
רצועת־עזה, את חייהם של מגדלי־ה־פרחים
בימי ההתקוממות.
הפועלים הערביים אינם באים לעבודה.
על הרצועה היה מוטל עוצר מוחלט.
כשאין עוצר, יש פקודה של הנהגת
ההתקוממות. אי־אפשר לקטוף את רבבות
הפרחים שהיו צריכים להגיע לשוק
האירופי.
המצלמה הראתה מישפחת חקלאים
במושב — אב, אם ושני ילדים. הם
קטפו כמה פרחים במו ידיהם. על המיר־קע
הופיע ילד אחד, כבן . 10
״אבא מכריח אותי לעבוד,״ הכריז

מישאלי דעת־קהל הם חרב־פיפיות.

בתמימות .״אבל אני לא אוהב לעבוד!״
תמונת־מצב, בשנה ה־ 21 של הכיבוש.
תמונה
:2נערת־דאלה. במשך
שנים רבות היתה חיילת צה״ל אחד
הסמלים החביבים ביותר של מדינת־ישראל.
אין
עיתון בעולם שלא הביא תצלומים
כאלה: חיילת מחייכת במדים,
המחזיקה באופן חינני ברובה או בתת־מיקלע.
סמל של ישראל הקטנה והא־מיצה,
וגם סמל שיחרור האשה. כך זה
נראה.
השבוע הופיעה על המירקע כיתה
של שוטרים, בדרכה לביצוע מעצרים
בשכונה ערבית. בין הגברים הקשוחים
היו גם שתי צעירות. הן החזיקו באלות.
לא עוד צעירות חייכניות. לא עוד
סמל של מדינה קטנה ואמיצה. צעירות
המחזיקות באלות כדי להכות. כמו הגברים.
סמל של כיבוש.
אחת הלוחמות לשיוויון האשה, מנהיגת
נענות מאשה לובלסקי, הרימה את
קולה נגד שליחת נשים למשימות־דיכוי
בשטחים הכבושים, כשבידיהן
אלות. זה לא הועיל.
תמונה :3הוצאה להורג. תמונה
זו לא הופיעה בטלוויזיה. איש לא
צילם אותה. דברים כאלה אינם קורים
כאשר יש מצלמה בסביבה(ראה איגרת
העורך, ענונד .)4
בשולי מחנה־פליטים. צעיר קשה־יום
בן 18 דחף עגלת־רוכלים, ועליה
שקדים. פרנסה דחוקה.
הוא נתקל בסיור של צה״ל. הסיור
הפך את העגלה שלו, בלי כל סיבה
נראית־לעין, והחרים את תעודת־הזהות
שלו.
לערבי בשטחים הכבושים, אין חיים
בלי תעודת־זהות. החרמת־התעודה
באה להפקיד אותו לחסדי כל חייל, להכריח
אותו לעשות ככל העולה על
רוחו.

לא פעם הפילו בפח ראשי״ממשלות,
בעולם ובישראל. אלה הסיקו מן המיש־אלים
שיש להם רוב בעם, הפילו את
הממשלה, ערכו בחירות חדשות —
והוכו שוק על ירך.
הסיבה: גם כאשר המישאלים מדויי־קים,
הם מראים בסך־הכל את מצב־הרוח
ברגע שהם נערכים. כבר למחרת
היום יכול מאורע כלשהו לשנות את
מצב־הרוח הלאומי מן הקצה אל הקצה.
כאשר מדובר על שבועות וחודשים, ה־מישאל
אינו אומר דבר.
בישראל המצב מסובך עוד יותר.
חלק מן המישאלים אינם רציניים כלל.
כל המישאלים נערכים בלי קשר לציבור
המהווה * 17 מאזרחי־ישראל: האד
רחים הערביים.
הצבעת הערבים משנה לחלוטין את
התמונה. לא זו בלבד שלפחות שתי
מיפלגות מתבססות במידה רבה על
ציבור זה (רק״ח, הרשימה המתקדמת)
אלא שגם מיפלגת־העבודה השיגה ממנו
בעבר שישה מנדאטים ויותר. בישראל
של היום, די בשינוי של שניים־
שלושה מנדאטים לשנות את המצב
כליל.
עורכי־המישאלים אינם מציינים שהם
מתעלמים מגורם זה. הם רגילים
להכניס לסבלותיהם את רק״ח והמתקדמת
על פי שיעור הישגיהם בבהירות
האחרונות(ביחד 6מנדאטים) ,ולהתעלם
לגמרי מהצבעת הערבים למיפלגת־העבודה.
!־!עירך
להדהים. השבוע הסתבר
כי יש פערים גדולים בין מישאל ל־מישאל.
בעוד שלפחות שניים קבעו כי
בין ״השמאל״ ו״הימיף (ובכללו הדתיים)
עדיין קיים שוויון מוחלט 60 ,
מול ,60 הרי מישאל שלישי העניק ל־
״ימין״ ולדתיים 66 מנדאטים, לעומת
54ל״שמאל״.
התוצאה היתה מיידית. יצחק שמיר
(המשך בעם 1ד )8
מינרגות חרב פיפיות

כד פוליטיקאי שקב
אחרי הסקרים. אך רק
פוליטיקאי טיפש ס1נזן־
עליהם.

שוו 388״ווד0

טי ויעף איבה
ף• ד!? הנילווה לרשימה שהועברה
^ למאיר רוזנפלד, מציינים מנהלי
חברת נשואה, שמואל אבישר ואליעזר
כרמל, כי כל ההקצאות הללו נעשו
ביוזמתם, ועל פי הוראותיהם, של
מיכאל אלבין ויונתן זוכוביצקי. הם
מדייקים ומציינים כי ״האופציות
נמכרו או הועברו לשורה של אנשים״.
מכאן שחלק ממקבלי האופציות לא
שילם עבורן.
הערות אלה הופכות על פיהן את
דברי־ההגנה של כמה ממקבלי האופציות,
שטענו באוזני החוקרים או
העיתונאים כי ניהלו באופן תמים תיק
בחברת נשואה, ולא היה להם מושג
מהמתרחש בו.
אילו היו ההקצאות ניתנות ביוזמתם
ועל פי הוראות מנהלי נשואה, אבישר
וכרמל, היה הסבר זה סביר. אולם למה
יטרחו אלבין־זוכוביצקי לחלק מתנות
בשווי מיליוני שקלים לשורה של
אישים שונים? העובדה כי החלוקה
נעשתה בהוראה חיצונית שלהם מוכיחה
כי היא לא נעשתה בדרך ניהול־תיקים
תקין ורגיל.
מעניין לראות, לפי כמות האופציות
שהוקצו לבעלי השמות הללו, כמה הם
היו שווים בעיני אלבץ.
שם כמו שאול ארלוזורוב, בנו של
חיים ארלוזורוב, שהוא ׳נציב״המים
בישראל, לא היה שווה יותר מ־5000
אופציות (להלן: א׳) .אבל מיקי איתן
שווה 10 אלפים. והדסה שחר, מי
שהיתה חברתו של אלבין, שווה 100
אלף. טדי שאולי שווה רק 15 אלף.
מלכה רוזנשטיין — בושה 5000 :
בלבד. כמו עורכת־הדין דרורה רפ־פורט,
שעבדה במישרד בעלה של
מלכה.

אילן תהילה שווה 100 אלף. ראש־השב״ב
לשעבר, יוסף הרמלין, שווה 20
אלף, אבל יש עוד כמה הרמלינים
ברשימה, שקיבלו כמה אלפים. במה
הוא זכה? האם מכיוון שהוא קרוב־מישפחה
של שמואל אבישר? אבל
אבישר הקצה לעצמו 250 אלף, ולאשתו
סכום דומה. הוא לא היה זקוק
לאלבין כדי לחלק לקרוביו. אז למה
היה חשוב לאלבין לחלק מתנות לראש־השב״כ?
ישראל
פלוקסמן היה שווה 150 אלף
ובצדק, שכן היה יו״ר הבנק לספנות של
קבוצת אייזנברג. ומי זו ניצה עוז,
שהיתה ראויה ל־ 150 אלף? מיקי

נמה היה נר אחו
מהם שווה בעיניו
של אלבין?-
ברקוביץ היה שווה .5000 מכיוון
שאבישר היה שחקן־כדורסל ידוע, זה
טבעי. שלמה בכר, כיום ממנהלי
המשכיר הנ!רמי, היה שווה 10 אלפים.
וראובן אדלר, יועצו ואיש־אמונו של
השר אריאל שרון, וחתנו של אמנון
רוזנשסיין ז״ל, שהיה האיש החזק
במיפלגה הליברלית, היה שווה 20
אלף. שלום מחרובסקי, גם הוא מאנשי
הכדורסל, טבעי שקיבל .5000 מנחם
עצמון, הלא הוא ״מנטה״ ,שותפם של
אלבין וזוכוביצקי, קיבל רק .5000 האם
כבר אז החל הקרע ביניהם?
שרגא גרד קיבל 100 אלף. גרד ברח

מישראל אחרי שהואשם במתן שוחד
לקצין״המישטרה־הצבאית־הראשי, ב־ 1
רוך ארבל. הוא קרובו של שר־ ה
המישפטים־והתיירות אברהם שריר.
בזמנו חקרה המישטרה אפשרות כי
הכספים הללו, שניתנו לגרד, תושב זר,
ועוד כספים שקיבל, היו מיועדים
למעשה לשריר. החקירה הסתיימה בלא
תוצאות.
בני יוחננוף הוא איש־מחשבים ידוע* .
שווה 10 אלפים. יצחק רגב, כשמו של
יועץ שר־וזשיכון, שווה 10 אלפים* .
מרדכי הוד, זה מחיל־האוויר, שווה רק
.5000 ואהרונה דיין שווה פי שניים
ממנו. אבל שווה מכולם אלי לנדאו.
150 אלף.
מעניין לראות כמה היו שווים
שמותיהם של עיתונאים: אברהם שויי־צר
— 20 אלף. חיים נווה — .5000
ישראל סגל — 100 אלף. מרים דנקנר
— . 5000 ניסים מישעל — המיספר-ן,
לא ברור, אך יש חמישה אפסים. נראה
שזה 100 אלף. עופרה ביקל — .5000

כמה מהאישים הגיבו בשיחות
עם ״העולם הזה״:
• מרדכי הוד: אני לא יודע אם הוא
נתן. יתכן שמולי אבישר, המטפל
בתיק״ההשקעות שלי, רכש אופציות
עבורי. אני מקבל פעם בחודש דיווח על
מצב התיק, ואותי מעניינת השורה
התחתונה. את אלבין כמעט ולא הכרתי.

טדי שאולי: הייתי שותפו של
אלבין בכל מיני עסקים, ובמיסגרתו
השותפות שלנו קיבלתי ממנו אופציות.
ידעתי על האופציות שקיבלתי.
הרי עשינו יחד הנפקות משותפות.
• יוסף הרמלין: אני לא מוכן
יגאל לביב
לדבר על זה•

150 המאושר
השמות מובאים בדיוק כפי
שהם מופיעים במיסמך שהעבירה
חבר ת ״כשואה״ ,שהיא חברת ה בורסה
למניות בתל״אביב, למאיר
^רוזנפלד, ח תנו של שאול אייזנברג,
בפברואר . 1986 רוזנפלד צרף את
ה מי ס מן לתלונות שהגיש במישט-
רה נגד המנוח מיכאל אלבין ויונתן
זוכוביצקי, על גניבות מרכוש חב רות
שאול אייזנברג.
מיספר זעום של שמות, ולא כל
השמות הידועים, פורסם באחרו נה.
״העולם
הזה״ מפרסם לראשונה
א ת הרשימה המלאה המופיעה
במיסמך, כפי שהיא. יש להדגיש,
כפי שעולה מדברי ההקדמה של
חברת ״נשואה״ למסמך שהוגש,
שאין אלה שמות כל האנשים
שקיבלו אופציות מידי אלבין-
*זוכוביצקי, אלה שמות האנשים
שקיבלו את האופציות באמצעות
חברת ״נשואה״ .חלק קיבל אופצ יות
ישירות מ״בנק כללי״.
לכן, למשל, נעדרים מרשימה זו
שמותיהם של חברי־הכנסת מיכה
רייסר וגידעון גדות, שלגביהם הח ליט
היועץ המישפטי לממשלה כי
אין מקום להעמדתם לדין על
קבל ת האופציות.
מאירוביץ עוזי
כהן שרה
שרייבר שלמה
מילוא שמחה
אלבין מיכאל
הרמלין אלון
ארלוזורוב שאול
איתן מירי
־שחר ה דס ה
רביו עמיהוד
טלמון יהודה
דוליצקי רחל
שאולי תיאודור
פפו רחל
אדלר מרדכי

10000 500 10000 20000 1000000 10000 5000 10000 100000 150000 5000 5000 15000 5000
5000

הבר מרדכי
קלמן יהושע
רוזנשטיין מלבה
מינצר מרדכי
תהילה אילן
בומץ חיה
זר אהרון
ניר עמירם
אייזנברג עקיבא
שמחה דוד
חגי קרן
ליכמן גבי
פורמן דניאל
הרמלין יוסף
זמני עמירם
פלוקטמן ישראל
סגינר רחל
לוויתן שמעון
אורבך משה
ק. בית״ישראל
בן״פורת עמיהוד
עוז ניצה
שביט יוסף
קרן ״שירה״
סנ ט מייק
רפאלוף רפאל
שוייצר אברהם
פרוינד רחל
הרשקוביץ דבורה
בורשטיין יעקב
אוריון עוזי
קוז׳י חנוך
שבתי תגר
בן־פורת עמיהוד
בן״פורת מרים
צייטלין גד
בדאון דוד
ויכטלבוים יואל
המאירי אהוד
יושע שלמה
נווה חיים
וינברגר ליאורה
הקר דליה
10000 20000 5000 5000 100000 5000 50000 10000 10000 10000 10000 5000 10000 20000 5000 150000 10000 5000 10000 10000 10000 150000 20000 500000 5000 5000 20000 5000 20000 5000 5000 10000
5000
* 10000 5000 5000 10000 5000 5000 5000
5000
)!( 5000
10000

* ם 1פיע ברשיסה פעס״ס.

כמה זה שווה?

כל מניה מונפקת בערך נקוב קבוע, שהוא יכול להיות אגורה או
עשרות שקלים למניה.
כאשר המניה נסחרת, שווייה נקבע לפי ההיצע והביקוש, והוא
עולה בעשרות ומאות אחוזים על ערכה הנקוב.
דוגמה: האופציות היו להנפקת מניות של ״בנק הספנות״.
השווי הנקוב של מניית ספנות הוא חצי שקל. שערה בבורסה
בשבוע שעבר היה מעל .600 מכאן ששוויה הבספי של מניה זו
נ הו א יותר מ־ 300 שקל.
,אופציה היא זכות לרכוש מניות בעת ההנפקה, בתנאים טובים
יותר מאלה שישלם רוכשן בבורסה. ההפרש בין מה שמשלם

רגושלב יהושע 5000 לכמן גבריאל 5000 מדקל זאב 15000 המאירי יוסף 5000 ברקוביץ מיקי 5000 פרי נורית 5000 יובל גאולה 5000 נוימן גדעון 5000 בכר שלמה 10000 סגל ישראל 100000 קרמר אלכס 5000 אדלר ראובן 20000 קרת ארנון 5000 מחרובטקי שלום
(לא ברור)
דנקנר מרים
(לא ברור)
מרקל יואל
(לא ברור)
שבס יאיר
(לא ברור)
ענבר איריס 5000 בלושטיין דוד
(לא ברור)
שובל צבי ־ 5000 אריאב אריאל
(לא ברור)
טרטל יצחק
(לא ברור)
אלוביץ רמי
(לא ברור)
עצמון מנחם
(לא ברור)
בלומנשטיין נחום
(לא ברור)
בורשטיין ישראל
(לא ברור)
מנע יהודית 5000 יורן שלום 5000 לאופר הינדה 5000 גולדברג משה 5000 רוגובטקי אברהם 5000 מאירוביץ רם 5000 גלוזמן לאה 5000 אריאב אבי 5000 דימנט רון 10000 קוזוק בנימין 5000 אלינקי מרים 5000 קאולי משה 5000 המאירי 5000 רפפורט דרורה 5000 ענבר אדיר 10000 בורשטיין קלרה 5000 בורשטיין קלרה, גד 5000
ביקל עופרה 5000 אדרי משה 10000 גרד שרגא
100000

לנגזם חיים
יוחננוף בני
ברק איתן
ברקאי אהוד
חכמי לאה
קוז׳י מיכל
אוריון מלכה
יריב זהבה
רגב יצחק
רוטמנש הנריק
מזרחי נסים
גרשוני יריב
הוד מרדכי
אלדר אלעזר
שפיגל אילנה
ממן ארנון
רובינשטיין מיקה
רובינשטיין בנימין
באומץ יעל
בר יוסף עודד
קלנר אורי
לפידות אברהם
לשם גד
דיין אהרונה
ביתן אחיקם
קאופמן ברוך
אוזנגרט שרה
לנדאו אלי
גולדשטיין אביבה
בדיחי אהרון
יפעת בועז
דימנט דן
רוזנפלד אלון
המאירי אריה
קרב אבנר
גלילי, אפרתי
צוקר אהרון
כרמל שושנה
כרמל אליעזר
אבישר אריאלה
אבישר שמואל
משעל נסי ם
קרן ״אורלי״
לא מזוהים
לא מזוהים
לא מזוהים
5000 10000 15000 10000 5000 5000 10000 10000 10000 5000 10000 5000 5000 5000 15000 5000 5000 5000 5000 25000 10000 5000 5000 10000 5000 5000 5000 150000 5000 100000 25000 10000 10000 5000 50000 20000 30000 250000 250000 250000
250000
)!( 100000 195000 30000 20000 85000

מקבל־האופציה לבין מה שמשלם הקונה הרגיל הוא מתנת־חינם.
מי שמקבל אופציה לרכישת מניה, יכול למוכרה בבורסה, או
לממש את זכותו, לקנות את המניה במחיר מופחת, ולמכרה
לאחר־מכן בשער השוק, ולממש רווחים.
כדי להעריך את השווי הריאלי של האופציות האמורות, צריך
לזכור כי הן חולקו בשנים 1980־ .1981 שער השקל היה באוקטובר
— 1980ז 6.3לדולר, ובספטמבר 12.69 — 1981 לדולר. מסתבר
כי מי שקיבל אופציות בערך נקוב של 5000 שקל, קיבל זכות
לקנות מניות בערך נקוב דולרי ממוצע של 500 דולר. השווי
הריאלי בבורסה היה במאות.ובאלפי אחוזים גדול יותר.
יש לזכור כי בתקופה זו העלה אלבין את שערי מניות ״הספנות״
ליותר מ־ 10 אלפים אחוזים.

האופציות: יוק!

^ ^ למי שחדל להאמין בביאת־המשיח ובמעשי-
ניסים צריו לבדוק מחדש את עצמו, לאור
^׳ ש ת החקירה המישטרתית על כתבי־האופציות
שחולקו על־ידי המנוח מיכאל אלבין ויונתן
זוכוביצקי לכ־ 200 אישים, ביניהם אישי־ציבור
רבים.
שהרי החקירה של היחידה לחקירות הונאה של
המישטרה, שהתנהלה רובה בתקופתו של בנימין
זיגל וסופה בתקופת מחסל־היחידה, יורם גונן, הסתיימה
בלא־כלום.
היועץ המישפטי לממשלה קבע, על סמר החומר
שנמסר לו, כי אישי־הציבור שקיבלו את האופציות
קיבלו אותן בתום־לב, וללא ידיעה מה נעשה בחשבונם.
והרי
מסקנה זו של היועץ המישפטי לממשלה
היא ההוכחה לחזרתם של ימי־הניסים: תארו לכם
שאלבין מחליט להיות הנדיב הידוע, וסתם לחלק
מתנות בשווי מיליונים למאות אנשים, שהוא לא
חייב להם כלום, שמעולם לא ביקש ולא קיבל מהם

־1*525251

דבר. סתם לקח את מירשם התושבים, עבר וסימן
כ־ 200 שמות והורה להעביר לחשבונם כספים הרבה.
שכן איש טוב־לב היה המנוח.
והנם השני, שאלה שגילו בחשבונם פיתאום יתרות
אדירות, לא שאלו מהיכן זה בא, כאילו הניחו
שחלק מתכונות־היסוד של חשבון־בנק של איש־ציבור
הוא קבלת הטבות לא־ברורות ולא־ידועות.
קשה לבוא בטענות אל היועץ המישפטי,
שהחליט על־סמך החומר שקיבל מן המישטרה.
האסון הוא שאין מישטרה, ושאין חקירות־מישטרה.
המישטרה חקרה את נושא האופציות לפי קנה־מידה
אחד: האם ביום קבלת האופציה היה המקבל
איש־ציבור. בכך התעלמה המישטרה משורה של
פסקי־דין של בית־המישפט העליון, שקבע כי שוחד
הוא שוחד גם אם התמורה לו לא ניתנה בצמוד
למתן השוחד. גם אם הנותן מקווה לקבל תמורה
בעתיד, זה שוחד. גם אם הנותן קיבל את התמורה
בעבר הרחוק, זה שוחד. שכן סתם לא מחלקים כספים.

המישטרה
לא ניסתה צלל לבדוק מה היו הקשרים
בין האנשים שמילאו תפקידים ציבוריים, לפני
קבלת האופציות, עם עסקי־אלבין. המישטרה גם
לא לקחה את פרטי מקבל־האופציות, כדי להשוות
במירשם התושבים מי הוא האבא או האמא או האח
של השם הרשום כמקבל־האופציה. אולי איש־הצי־בור
העדיף לקבל את השוחד על שם לא ידוע?

בקיצור, אלף־בית בסיסי של עבודת־מישטרה.
אבל בעצם קשה לבוא בטענות גם למישטרה. גוף
המרחיק מתוכו כל בעל דיעה עצמאית, כל בעל־מיקצוע,
מטפח ז׳נדארמים מושחתים העולים בדרגה
ובמעמד ככל ששמם נקשר ביותר פרשות־שחי-
תות. גוף המדכא כל חוקר המנסה לחקור ולהגיע
לאמת. גוף המסריח מן הראש.
הפיקוד העליון של המישטרה כיום התחיל את
דרכו עוד במישטרה הבריטית. לפי דרכי המישטרה
כיום, נראה כי הוא אימץ את שיטות המישטרה
התורכית.

אהרונה דיץ
10,000

יוסף: הרמלין
20,000

מלכה רוזנשטיין
5000

מיקי ברקוביץ
5000

רו כלב לי סרווו־ר.
^ דרכו של רוכל זריז, בא ג׳ורג׳ שולץ ופרש את
^ מרכולתו לפני הציבור.

למרבה הצער, לא היה בה דבר שיכול היה
למשוך את לב הקונים.
הסחורה לא היתה מעניינת. נאומי־המכירה של הרוכל
לא יכלו לשנות עובדה פשוטה זו.

אין.נו ״

ן* שביל מה בא שולץ בכלל?
^ קשה היה להבץ זאת. כי מאז נסיעתו האחרונה לא
השתנה דבר לטובה.
במשר החודש נמשכה ההתקוממות בגדה וברצועה, נהרגו
עוד כמה עשרות פלסטינים. לא חל שום שינוי פוליטי
בישראל או במקום אחר שעשוי היה לשפר את סיכויי
ה״תוכנית״.
שולץ עצמו טען: איש לא אמר. לא״.
זוהי קביעה מוזרה כשלעצמה. גורלה של תוכנית פוליטית
אינו נקבע על פי מיספר הצדדים שאינם אומרים.לא״.
גורלה נקבע על-ידי מיספר הצדדים האומרים. כן״.

איש לא אמר ״כך׳ לתוכניתו של שולץ.

עצם העובדה שכל הצדדים יכלו להימנע מלהגיד.לא״
מעידה רק על דבר אחד: שהתוכנית אינה רלוונטית. אפשר
היה פשוט להתעלם ממנה — וכך עשו כל הצדדים. המצב
במרחב, לקראת סוף החודש הרביעי של ההתנערות, הוא זה:
• שום גורם ערבי אינו יכול עוד להסכים לתוכנית
שאינה מקובלת על הפלסטינים, ובפרט על אש״ף.
• בישראל קיים קונסנזוס של הליכוד והמערך גם יחד
שאין לנהל משא־ומתן עם אש״ף, ושיש להחזיר את הג׳ין

של ההתקוממות אל תוך הבקבוק.

בין שתי העמדות האלה איו אפשרות של
פשרה. אפשר רק להכריע — לכאן או לכאן.

שהתחשק לו לשוחח עימם, בא שולץ לישראל.
כאן חזר על העמדה הנוקשה ביותר: לא משא־ומתן עם
אש״ף, לא מדינה פלסטינית, לא שיבה לגבולות , 1967 לא
ועידה בינלאומית בהשתתפות אש״ף, לא ועידה בינלאומית
שתהיה יותר מאשר טקס ריק מתוכן.

אחרי מטר זה של לאווים, מה נותר בתוכנית?

#נוק
נ-שושות״

*^ולם שולץ לא ויתר. הוא העמיד פנים כאילו יש
בידיו תוכנית העשוייה להתקבל.
הופעתו היתה כשל נציב עליון, הבא לבקר מדינת־חסות
קטנה. הפעם, כך הודיע מראש, יפנה אל דעת־הקהל הישראלית
במישרין, מעל לראש־הממשלה. הוא הזמין לעצמו
ראיון בטלוויזיה, זימן אל עצמו אנשי־תיקשורת מובחרים,
כדרכו של שליט קולוניאלי הקורא אליו את נתיניו.
כאשר הופיע על המירקע, היפנה את עיניו הקטנות
והפיקחיות אל המצלמה, ודיבר במישרין אל לב הציבור
הישראלי. זה היה הרגע להשמעת הבשורה הגדולה.

למרבה הצער, לא היה לו מה להגיד. במשך
דקות ארוכות, תוך פנייה ישירה אל הציבור
הישראלי, חזר שולץ על מליצות ריקות־מתוכן.
הציבור הישראלי אינו מטומטם. אמנם יש בו מחלוקת
עמוקה בין מחייבי השלום ואויביו, חסידי ההידברות עם
הפלסטינים וחסידי ארץ־ישראל השלמה. אך אלה גם אלה
יודעים כי ב־ 1988 מתה האופציה הירדנית, וכי אין כל ערך
ליוזמת־שלום שאינה מקובלת על הפלסטינים המתקוממים.
שני המחנות בישראל הבינו היטב כי התוכנית שבפי
שולץ היא תערובת של סיסמות מיושנות, שאין להן כל
שייכות למציאות. לכן לא עשה השידור הדראמתי רושם
על איש. הוא לא היה חשוב יותר מאשר פרק בסידרת
שושלת.
אם לא היה לשולץ מה להגיד, מדוע עמד על דרישתו
להשמיע את דברו באוזני הציבור הישראלי?
המקורות אמרו: היתה זאת הצעתו של תומאס פיקרינג,
השגריר האמריקאי.

הרמז: היה זה רעיון מבריק של שימעון פרם.
הוא רצה לגייס את שולץ למערכת־ההסברה
שלו.

9שמיו ניצח

ם כן, היה זה רעיון, רע מאוד•
כי הסיכום הכולל של יוזמת שולץ הוא, עד
כה: הוא לא עזר במאומה לשימעון פרס, אבל
הוא עזר מאוד ליצחק שמיר.
שמיר הוא המנצח הגדול. הוא נראה בעיני חסידיו כמי
שהעז לקום מול הענק האמריקאי, ולהגיד לו ללכת לעזאזל.
הוא עמד בפני רגן, והוא עמד בפני שולץ. דויד מול
גוליית, תרתי משמע.

בבזדעגז
(המשך ם ע 10ד )6
התחיל לדבר על הקדמת הבחירות,
כתשובה לג׳ורג׳ שולץ(ראה משרת).
אולם שמיר עשוי להתבדות, כפי
שקרה בעבר למנהיגים אחרים. במשך
תקופה של שלושה־ארבעה חודשים,
עד לבחירות, יכול לקרות הרבה מאוד
במדינת־ישראל. למשל: המשך ההתקר
ממות הפלסטינית והחמרתה, מעשים
של שילטונות־הכיבוש שיזעזעו את
המצפון, תגובות בינלאומיות חריפות.
כל זה יכול לגרום לתגובה מנוגדת מן
המצופה: פניית עורף לרעיונות ארץ־
ישראל השלמה ונטייה לכיוון השלום.
פחות מכל יש משמעות למישאלים
הנערכים בבתי־הספר. בני־נוער אוהבים
להדהים, ולהצביע על כן למים־
לגות קיצוניות. מנהלים ומחנכים מנסים
להשפיע על תלמידיהם. לעיתים
קרובות הם משיגים דווקא תוצאות
הפוכות. מכיוון שרוב המחנכים שייכים
למערך, התלמידים מצביעים בעד הימין
הקיצוני.
המישאל היחידי הקובע הוא זה המתקיים
ליד הקלפי. לא פעם התבדו
בארץ כל המישאלים שנערכו אף שלו־שה־ארבעה
ימים לפני כן.

מישנט

מגיע לגוף
שדר —
צו מרעה

הדזגמנית ספיר קאופמן
השיגה צז־מרעה
נגד חברת ..תנובה״
בגלל שימוש בשקיות
הנושאות את תמונתה
אילנה אלד; ₪

ספיר קאופמן, מלכת־היופי של

בניגוד לפרס, שנראה נכנע ומתרפס, נראה
דווקא שמיר כמי שגרם לאמריקאים להתקפל.
ולראייה: אחרי שנפגש עם שני הפרופסורים, חזר שולץ
על הלאווים שלו. יתר על כך הוא הבטיח שוב כי למרות
עמדתו הסרבנית של שמיר, ארצות־הברית תתמוך בישראל
ללא־סייג, תמשיך בסיוע ובשיתוף־הפעולה האסטראטגי

ותתנהג כאילו דבר לא קרה.

קשה להעלות על הדעת ניצחון בולט יותר של
שמיר.

יתכן שזה לא היה נראה כך, אילו הציע שולץ באמת
תוכנית-שלום משכנעת, בעלת חזון וכובשודלבבות. אך
כשהיה ברור כי ידיו ריקות, לא יכול היה לתרום דבר לפרס.

מיטוד משנף

אולם ממשלת ארצות־הברית אינה מסוגלת לכך. זוהי
ממשלה העומדת להוציא בקרוב את נישמתה. כוחה הפוליטי
הולך ונמוג מיום ליום. אין הנשיא רונלד רגן יכול
לכפות דבר על הקונגרס. אץ ג׳ורג׳ שולץ יכול לכפות דבר
על מדינה כלשהי בעולם, מפני שמציאות זו ידועה לכל.
אם כן, מדוע הוא בא? מה הוא רצה להשיג בסיבוב נוסף
של הקירקס הנודד?

עוד בלוף

^ תמימים היה נרמה שבכל זאת, ברגע האחרון, תר/היב
ממשלת־רגן עוז בנפשה ותשנה את עמדתה.
זה היה כאשר קיבל שולץ לשיחה את שני הפרופסורים
הפלסטיניים, אדוארד סעיד ואיבראהים אבו־לוע׳וד, שהם
חברי המועצה הלאומית הפלסטינית, המוסד העליון של
אש״ף.
המשמעות יכלה להיות: שבירת החרם על אש״ף, התחלה
של משא־ומתן עם האירגון הפלסטיני, שינוי התוכנית בצורה
שתוכל להתקבל על הפלסטינים והעולם הערבי.

אולם כמו כל דבר בתוכניתו של שולץ, גם
צעד זה לא היה אלא גימיק. גרוע מזה: בלוף.
אחרי שהצטדק וקבע שוב ושוב שהוא לא הכיר באש״ף,
וכי שני הפרופסורים אינם אלא אזרחים אמריקאיים טובים

^ הרי כישלונו המוחלט בישראל, המשיך שולץ בטי-
סות שלו בשמי המרחב.
בכל מקום התקבל באדיבות. ובכל מקום נאמר לו, בגלוי
או בשקט, שאין על מה לדבר איתו. אחרי הלאווים שלו,
הפכה יוזמתו בלתי־קבילה בעולם הערבי. שום מישטר
ערבי אינו יכול עוד להסתכן במתן תשובה חיובית לתוכנית
המתייחסת אל ההתקוממות הפלסטינית כאילו לא היתה.
ממשלות ערב התייחסו אל שולץ כמו שמיר: כאל מיטרד
מעופף הגורם לבילבול־מוח, אך שיש להתייחס אליו
באדיבות, לפי כל כללי הטקס.
אף צד אחד לא רצה להגיד ״לא״ .לשם מה? זה היה
מנחיל לצד השני יתרון במאבק על דעת־הקהל האמריקאית.
כל צד רצה שהצד השני יגיד את ה״לא״ הראשון.
שולץ העמיד פנים כאילו יש בכך ניצחון גדול. הנה:
איש לא אמר, לא״.

אך מה טיבה של יוזמה, אשר ניצחונה טמון
ככך שאיש אינו אומר לה ״לא״ ,אף שאיש אינו
מקבל אותה?
יתכן שזה מגלה את מניעיו האמיתיים של שולץ. כאשר
איש אינו אומר ״לא״ ,ניתן להעמיד פנים כאילו היוזמה
נמשכת. משמע: ממשלת־רגן פושטת־הרגל, עתירת־השע־רוריות,
שהיא במצב של ערב־גסיסה, עדיין פעילה ומפתחת
יוזמות.
ובעיקר: כאשר ייפגשו רגן ומיכאיל גורבאצ׳וב, בחודש
הבא, יוכל הנשיא האמריקאי להעמיד פנים כאילו הוא
מנצח על יוזמה חשובה במרחב.

אולם כמו שאמר נשיא אמריקאי קודם,
ומוצלח יותר :״אי־אפשר לשטות בכל האנשים
במשך כל הזמן.״

תובעת קאופמן בביית־המישפט
לא בשקית־נ״לון
ישראל לשנת 1984 ודוגמנית־צמרת
כיום, לא אהבה את תמונתה על שקיות-
ניילון, המחולקות חינם בהיפרשוק של
תנובה. היפהפיה הבחינה הבחנה מוחלטת
בין פירסום תמונתה על גבי מודעות
מוארות ברחוב ובדפי עיתונים
לבין חלוקתה ברבבות עותקים לכל
דיכפין בהיפרשוק.
על כן פנתה לעורך־הדין צבי ליד-
סקי, שפנה, יחד עם עורך־הדין אלי

פישר ממישרדו, לבית־המישפט וביקש
צדמניעה זמני נגד חברת תנובה, שתפסיק
את הפצת השקיות הללו.
לפני שנה חתמה הדוגמנית על הם־
כם־עבודה עם תנובה, ובו התחייבה
להצטלם לשיקופית, שתהפוך למוד-
עת־פירסומת ולכרזת־פירסום בחוצות,
למוצר החדש פרי־כיף. חברת־הפיר־סום,
שאיתה עובדת הדוגמנית, החתי־מה
את הצדדים על ההסכם, וקבעה את ״*ה
תנאי־הפירסום ותנאי־התשלום. ספיר
צולמה במכונית, כשהיא אומרת,לגוף
שלך מגיע פרי־כיף.־ מאז פורסמה התמונה
על כרזות ועל עמודי העיתונות. .
אולם החל במרס השנה ראתה לפתע
הדוגמנית כי חברת תנובה עושה שימוש
נוסף בתמונה המקורית: היא הודפסה
על שקיות־ניילון שחולקו חינם
לקוני ההיפרשוק של תנובה. ספיר
ראתה בכך הפרת הסכם ועוול.
עורכי־הדין פנו לבית״המישפם
וביקשו צו־מניעה זמני נגד תנובה, לבל
תמשיך להפיץ את השקיות הללו. צו !
זמני כזה ניתן כמבוקש, במעמד צד ן
אחד, על־ירי השופט אליהו וינוגרר.
הוגשה גם בקשה לעשות את הצו הזמני *־
לצו קבוע, ותוגש תביעה כספית, שמטרתה
לפצות את הדוגמנית על השקיות
שכבר הופצו בניגוד להסכם.
ביום הראשון לחול־המועד־פסח הופיעה
הדוגמנית היפה, יחד עם אמה,
בבית־המישפט, ושמחה לשמוע כי חברת
תנובה, באמצעות עורך־דינה, זלמן
רוזובסקי, אינה מתנגדת להארכת הצו
הזמני. האם חתמה על כתב־ערבות בסך י
15 אלף ש״ח, לכסות את הפסדיה של
תנזבה בגלל הצו, אם יהיו כאלה ,״1 י1 והשתיים חזרו הביתה מרוצות.

חוק

השע״ה לל א
שיג

לישכת עורכי־הדין
יכולה להשעות חבר,
אבל אין דה פיקוח
על כ•1

העונש החמור ביותר שיכולה ליש־כת
עורכי״הדין להטיל על חבר שסרח
הוא השעייה. עונש זה פוגע במטה־לחמו
של עורך־הדין וגם בשמו הטוב[ .
אלא שבדרך כלל אין הלישכה מוסיפה *1
על עונש ההשעייה את עונש פירסום
שמו של המושעה. ועל ת, רק חבר־אנשים
מצומצם ביותר יודע על־כך.
כבר היו מיקרים שבהם המשיכו <,
עורכי־דין מושעים לעסוק במיקצועם
בשקט, מבלי שאיש ידע על כד. הליש־כה
אינה שולחת בודקים למישרדם כדי ״
לברר אם אמנם הפסיק עורך-הדין את
פעולתו, ולעיתים הוא ממשיך אף ״
להופיע בבתי־המישפט.
הדרך היחידה שבה מנסה לישכת
עורכי״הדין להתגבר על הפרת השעייה
היא על״ידי רשימה הנשלחת לכל
השופטים במדינה, ובה מופיעים שמותיהם
של עורכי״הדין המושעים. לרשימה
זו יש ערך רק אם השופט זוכר
את שמות המושעים ופועל בהתאם.
שופטת־שלום תל־אביבית, בעלת ^
זיכרון טוב, התפלאה כאשר הו נ
לפניה באחד הימים עורר־ייז ^׳#מו ׳
נזכר ברשימת המושעים. מכיוון שהרשימה
לא היתה לפניה, רק שאלה את
עורר־הדין אם אין איזו בעייה בהזע־עתו,
אך הוא ענה בעזות־מצח בשלילה| .
אז שלחה השופטת את המתמחה להציץ
ברשימה ו״הזכירה״ לעורך־הדין כי הוא
מושעה, ואינו יכול להופיע. המיקרה
התגלגל ללישכת עורכי־הדין וגם
למישטרה, ובימים אלה הגישה הפרקליטות
כתב־אישום נגד עורר־הדיו.
באחד המיקרים האחרונים של הש־עייה,
במיקרה של עורך־הדץ מאיר
שפצירר, נהג בית־המישפס העליון ביד
חזקה, והתיר את פירסום שמו של
עורך־הדין. בכך נסגרה, כמובן, הדרך
להפרת ההשעייה.

העולם הזה 2640

מ׳ יחליף את פוקליטת־המחוז 1

שהנכה לשונטח? לנחות שלוש *
נשים, אולי ארבע, מתחרות ׳

ארבל
,תמיד שאפתי להיות שופטת!׳
ץ ו תהיה החלטה קשה מאוד לח(
ברי ועדת־המיכרזים. הם יצטרכו
לבחור מבין המועמדות המוכשרות,
החרוצות והאינטליגגטיות את הראויה
ביותר לרשת את מקומה של עדנה
ארבל, פרקליטת מחוז־המרכז, שמונתה
י השבוע כשופטת מחוזית. במיסדרונות
כבר מדברים על מילחמת דיאדוכים
ועל ציחצוח־חרבות.
״המינוי של עדנה ארבל כשופטת
הוא, כשלעצמו, מינוי טוב מאוד. אבל
הוא ממסד את השיטה שכל פרקליט־מחוז
הופר בהכרח לשופט מחוזי,״ אמר
עורך־דין, אחרי ששמע על המינוי. גם
קודמותיה של ארבל בתפקיד, ויקטוריה
אוסטרובסקי־כהן ושרה סירוטה,
עברו ישר מכס־הפרקליטות לבית־ה־מישפט
המחוזי בתל־אביב. אבל להן זה
לקח הרבה יותר זמן. אוסטרובסקי־כהן
חיכתה 17 שנה למינוי, וסירוטה היתה
בתפקידה, כפרקליטת־מחוז, במשך 10

שנים, עד שמונתה כשופטת. עדנה ארבל
טרם השלימה ארבע שנים בתפקיד,
ומונתה השבוע במפתיע לבית־המיש״
פט המחוזי.
איש אינו מטיל ספק בכישוריה של
ארבל למינוי החדש. הכל מעריכים
אותה. אבל רבים חוששים כי מינויה
המוקדם, בטרם טיפחה לעצמה יורש
ראוי בפרקליטות, יגרום לזעזוע חמור
במערכת כולה.

אז כבר שלוש שנים לפני גיל הפרישה.
אמרו שאין טעם למנות פרקלים־מחוז
לתקופה כל־כר קצרה, ולזעזע אחרי
שלוש שנים שוב את המערכת. והנה,
עדנה ארבל כיהנה בתפקיד זה רק
שלוש וחצי שנים.
שנות כהונתה של ארבל בפרקליטות
היו סוערות ומעניינות במיוחד.
היא התחילה את כהונתה כאשר הופיעה
במישפט רצח הילדה בשכם, שבו
נאשמו יוסי הרנוי ואפריים סיגל. ארבל
היתה התובעת בתיק של הרנוי, ועוזר־תה
הבכירה, נורית שניט, היתה התר
בעת נגד סיגל.
לפני שלושה חדשים, כאשר נשמע
העירעור על פסק־הדין הזה בבית־וד
מישפט העליון, הופיעה שוב ארבל

מישפטית באיזור־המרכז. היא הכינה.
את כתבי־האישום נגד השופטים המעו־רבים
בפרשה, והלנה ביילין הכינה יחד
איתה את כתבי־האישום נגד מזכירי
בתי-המישפט.
״במיקרה נוצרה קונסטלציה מיוחדת
כעת, שחסרים כל־כך הרבה שופטים
בבית־המישפט המחוזי בתל־אביב,
ועדנה ארבל היתה המועמדת הטובה
ביותר. לכן מינו אותה כל־כך מוקדם,״
אמר מישפטן.
אחרים טוענים כי הצלחתה הגדולה
בוועדת החקירה של השב״ב הקפיצה
את ארבל לראש רשימת המועמדים
לשפיטה.
ארבל עצמה אומרת כי מאז ומתמיד
שאפה להיות שופטת .״בחו״ל יש

״מה בוער לה?״
ברור כי ועדת־המיכרזים תשאל
לדעתה, ותיתן לה מישקל רב בבחירת
היורש. ארבל היתה מעדיפה להביא
לפני הוועדה את תיאורן של המועמדות
האפשריות, ולהצביע על
כישוריהן וכישרונותיהן. אבל היא

יש שתיים,

ך* אשר מונתה סירוטה כשופטת
מחוזית, לפני ארבע שנים, היה
ברור כי עדנה ארבל היא היורשת
הבלתי־מעורערת. לא היו לה מתחרים
בפרקליטות. רק לודוויג פלס, פרקליט
ותיק וחביב על כולם, חשב את עצמו
כמתאים להתחרות בה. אבל פלס היה

רג׳יניאנו

שניט

סויסה במתנה

קלמעביץ בירושה

בעצמה, וטענה שם במשך שלושה
ימים. זו היתה כמעט הופעת־הסיום
שלה בתפקיד.
התיק האחרון שהתחילה להופיע בו
כתובעת הוא תיקו של שבתאי קל־מנוביץ,
הנאשם בריגול. את התיק הזה
כבר לא תספיק ארבל לסיים, והיא העבירה
את הטיפול בו לנורית שניט.
בשנות כהונתה היתה ארבל עסוקה
מאוד בעניינים שונים וחשובים, שהסעירו
את המדינה. בתחילת דרכה עסקה
בפרשת הקרקעות, שניבאו כי תהפוך
לפרשה פוליטית. אחר״כר עסקה בוועדה
שחיברה דו״ח על סוכנים סמויים
במישטרה, ושהמליצה המלצות שונות.
כאשר התפוצצה פרשת האוטובוס בקו
,300 מונתה ארבל לוועדה שעסקה
בחקירת השב״ב, ואחר־כך נכנסה רובה
ככולה לפרשת־השחיתות במערכת ה
מסלול
מיוחד לשפיטה בצד המסלול
לעריכת־דין ולפרקליטות. אילו היה
מסלול כזה בארץ, אין ספק שהייתי
בוחרת בו.״ יותר מעשר שנים היתה
ארבל מועמדת לתפקיד שופטת־שלום,
ואז מונתה לפרקליטת־מחוז.
ארבל מודעת לכך כי המינוי המהיר
הוא מחמאה גדולה לכישוריה. היא
טוענת שיש יתרון גדול בהחלפת
פרקליט־מחוז לעיתים קרובות, כדי
לאפשר ליתר האנשים בתוך המערכת
קידום מהיר.
ארבל אומרת שהיא בטוחה שמינויה
לא יגרום לזעזוע בפרקליטות, ומבטיחה
להישאר בתפקיד זה עד שתכשיר
את מחליפתה ותסיים עניינים תלויים
ועומדים .״יש לפחות שתי מועמדות
טובות ומוכשרות, היכולות להחליף
אותי,״ אמרה ארבל להעזלם הזה.

יודעת שלא יתנו לה להתחמק מהצבעה
על המועמדת שלה .״יש לפחות שתיים
טובות מאוד, אבל אם ילחצו אותי אומר
מי המועמדת שאני מעדיפה,״ אמרה ל־השלם
הזה.

;,מרידה/ ,
״מצחיקה״

ין זה סוד כי שלוש המועמדות
הראשיות הן נורית שניט, הלנה
ביילין וקלרה רג׳יניאנו.
שניט, אשה רצינית והגונה מאוד,
מישפטנית מוכשרת ובעלת ניסיון רב
בהופעות בבתי־מישפס, נחשבת כיורשת
טבעית של ארבל. אבל אחרים
מצביעים על הלנה ביילין, פרקליטה

אילנה אלון •

להעריך משקים
בלישכת השמאים מתלוננים שאין שום דרך
להעריך את שווייס של משקים חקלאיים, כל
עוד לא הוסכם על הסדר פריפת-החובות של
החקלאים.
הדבר נובע מן האחריות המשותפת שיש לאגודות
החקלאים השונות על נכסי החברים בהן.

למרות הביקורת שמתחה חנה אבנור, נשיאת
בירדהמישפט המחוזי בתל-אביב, על החלטתו
של השופט אורי שטרוזמן, ייערך חיקור-הדין
בבלגיה מזיק הסמים.

בין יגאל ל*\אל
הדוחף העיקרי למימיו של אל׳מ יגאל כרמת לתפקיד
יועץ ראשיהמסשלה לענייני־טרור, כמחליפו של עמירס
ניד ׳שפרש. חרא יוסי בו־אהחן, מגכ״ל מישרד ראש־הממשלה.
כרמת הוא חכרו ומדעי ישל בו־אהרון.

כעבר, לפני שנח וחציי, נייסד! בן־אהרון לדאוג
למינויו של כדמון לתפקיד היועץ הצבאי של
ראש־חממשלה, במקומו של עזריאל נבו, אך
נבשל.
בצמרת הצבא, וגם בצמרת-השילטון, דכים
התומביב דווקא במועמדותו של אל״מ יגאל
פרסלר לתפקיד. סרסלר, איש־־מודיעץ בעבר,
שימש בסגנו של ניר בתפקיד, מאז מותו של
עוזי מחניימי, שהיה ם גז*יועץ ראש-הממשלה
לענייני-מרור.

עתירה פמרפזח 18
באגודה לזכויות האדם עובדים בימים אלה בדי
לרבץ עתירה, שתוגש לבג״ץ, על ניתוקם
השרירותי של תושבי השטהייב הבבושיס מן
הקשר הטלפוני לחו״ל.
העתירה תוגש. מראת נרגע •שיפנו לאגודה עותרים סן
השסחים הכבושים. שיהיו מומי ם לקהת חלק בהליך
המישפטי.
תושבי הישטודם הכבושים נותקו מן הקשר הטלפוני
לחדל בהוראה של שריהביטחת. ומרכזני 8ו התבקשו
שלא לתת להם קשר יוצא או נכנס. אהדת יפוטרו
סתפקירט.

מיכחב שני
של השמיניסטים
קבוצת תלמידי השמיניות עומדת לשלוח
לשר־הביטחון מיכתב שני, ובו יותר
מ־ 40 חתימות של צעירים המסרבים לשרת
בשטחים הכבושים, בגלל האירועים
האחרונים.

הליכוד רואה אח *אנוש
בתנועת־החרות לוחצים על האלוף >מיל׳)
אביגדור(״יאנוש״) בן־גל להציג את מועמדותו
לתפקיד ראש-עיריית היפה מטעם הליכוד.
יאנוש טרם השיב סופית על ההצעה, המיוחמת
לח׳׳ב משה אינם.
אם יסרב יאנוש, צפויה התמודדות על ראשות הליכוד
בחיפה בין מנכ׳ל רשות״הנמליע שאול תיאל, לנין
הפירסומאי יעקב כרשאיל. ברגע האחריז תיתכן הצגת
מועמדותו של ח״כ מאיר כהן־אנידוב.

קיסר ידיה אח רוז1ל*ו
מזכיר ההסתדרות, ישראל קיסר, החליש להדיח
מתפקידו את מזכיר חברת-העובדים, דני
רוזוליו, בגלל הפוטש שניסה לארגן נגדו.
רוזוליו בינם ביום החמישי. היום שבו איישר קיסר את
התפטרות ישעיהו גביש מתפקיד מנב׳׳ל סר, את ראשי
הקונצרנים ההסתדרותיים, ודרש מהם להגיש התפטרות
קולקטיבית, כמחאה על הדחת גביש ואלפרד גולץ, מנכ׳׳ל
הסוה. איש מהמנהלים לא הסבים להצעה.
באשר נודע הדבר לקיסר, אמר בליגלוג כי אינו רואה
שמישהו מהגיבורים המתכנסים מאחורי גבו מעז לבוא
אליו ולומר לו את הדברים בפנים.

פסק-רין כלאם כסוף מאי
ישיבת בית-המישפט, שבה יינתז פסלדדינו של

שסרחמן החליט על כד לפני שבועות אחרים, ואבנור

מתו&ז ביקורת על החלטתו.

חיקור-הדין ייערך לפי הנוהל הישראלי, אך
במיסגדתו תתקיים, שלא לפי הנוהל, גם חקירה
נגדית. השופט החוקר יקבל את השאלות והוא
שיערוך את החקירה הנגדית לעד בבלגיה״

133

מיספר ההרוגים הפלסטיניים בשטחים
הכבושים מאז תחילת ההתקוממות אינו
קבוע, והוא משתנה לפי המקור.
צה״ל מכנה את הפלסטיניים ״מלך
מיים׳׳ ,ועד היום הראשון בערב נרשמו
113 הרוגים, שנורו כולם על-ידי חיילים.
נוסף לזה יש 20 הרוגים, שנסיבות מותם
אינן ברורות ומתנהלת לגביהן חקירה.
צה״ל אינו כולל במניין זה פלסטינים
שנהרגו מירי של אזרחים ישראליים(מתנחלים)
ומיקרים אלה אמורים להיות בבדיקת
מצ׳׳ח(מישטרה צבאית חוקרת).
מקורות פלסטיניים מסווגים את ההרוגים
לפי סוג הפגיעה ומיספרם הכולל הגיע
ביום הראשון בערב ל־ 185 איש, לפי הפירוט
הבא:
130 איש שנהרגו מירי חיילים ומתנחלים.

איש שמתו מגאז.
11 איש שמתו ממכות ומשריפה.
10 שמתו בנסיבות לא ברורות(בתוכם
הארבעה שנהרגו בתאונת־הדרכים ב־ 8בדצמבר
וארבעה נוספים שנהרגו בתאונת־דרכים
לפני 10 ימים).

חמיסגד מפריע משמשת טוענים
שמנוחת תושבי-העיר מופרעת בשל עוצמתם
החזקה.
הנושא אף נדון באחרונה במועצת עיריית עבו,
ואחד מחברי מדעצת-העירייה תבע לפנות
בדרישה למואזין להנמיך את עוצמת*
הרמקולים.

מבקרים 113
ל מב קר המדינה
בכינוס פנימי של לישבת המבקרים הפנימיים
של מישרדי-הממשלה, גופים והברות
ציבוריים, סיפר יעקב מלין, מבקו־־־המדינה
הפורש, כי מאז שנבנם לתפקידו קיבל פניות
פנימיים במישרדי-ממשלה,י מפני הגופים

אוקווור יופיע
בפסק־״הדין
למתת שעורך־הדין מרק אוקונור פוטר
על-ידי ג׳ון דמיאניוק כבר בחודש יולי שעבר,
יופיע שמו בפסק-הדץ, ביחד עם
שמותיהם של שלושת הסניגורים של הנאשם.

קבעו השופטים, שביקשו לדעת באיזה
סדר תצים הסניגותם ששמותיהם
יופיעו בססק-הדין.

אין ד׳ אקדמאים
המכון להסבת אקדמאים, השייך למישרד*העבודה*וחרחחה,
הודיע על פתיחת קורס למנהלים בכירים במלונאות,
שייערך במשותף עם רשודמלוגות דן.
פתיחת הקורם מתעכבת, מפני שמתוך עשרות הפונים
התקבלו לקורס רק 25 איש, ומישרד־הענודה היתנה את
פתיחת הקורס בנוכחות של 30 איש, לפחות.

למרבה הפלא אין לישכת-העבודה מנ מיך
ז לפונים, ובימים אלה
י 1אנ שים
י המיבסה, ב ת לזרז את פתיחתו.

חקירת הרשות ומשפת
הרשות לניירות ערך ממשיכה בחקירה של
חסרת ״קריסטל״ הנסחרת בבורסה״ בעיקבות
הודעת הנהלת ״כלל״ בי ביטלה את העיסקה עם
החברה, בעיקבות אי-התאמות כספיות.
ביום החמישי, כשפירסמה בלל את המאונים השנתיים
שלוק חזר המנכ״ל, אהרון חברת, על גירסתו, שבעלי
קריסטל מסרו מידע לא מדוייק על מצב החברה בעת
הרכישה וזו היתה הסיבה לביטול העיסקה.

״פלילי״ לא תיכנס לעיסקה
בחוגים כלכליים צופים בישלון למשא ומתן
המתנהל בין קונצרן ״כלל״ לבין ס־ח-המשימה
הישראלי-אמריקאי, להקמת חברה לשיווק
תוכגות-מחשבים.
הרעיון נולד עוד לפני חודשים *זרים, אבל נראה שאחרי
בחינת העניין כלל לא תיכנס לעיסקה.

בחוגים מיפחריים ותעשייתיים בארץ מובעת
הדעה בי בוח-המשימה פשט את הרגל.
עוזר לקיום־מיאווה
ליאון זילברמן, עיוור מהעיירה מיגדל־העמק,
סולק מבית-הבנסת האשכנזי במקום,
אחרי שכמה מתפללים התנגדו לכניסתו
יחד עם בלב-ההנחייה שלו .
המקומון ״ידיעות הגליל״ ,החושף את
הפרשה, מציץ בי הרב של מיגדל־העמק,
דויד יצחק גח־סמן, קבע שמדובר במיקרה
חמור ביותר, וכי הכלב מסייע לעיוור לקיים
מיצווה של עלייה לתורה.

קופח־חולים
מג״סת צעירי

מי פלגור הע פור ה
מארגנת אמנים

קופת-ההולים של ההסתדרות הכללית תפתח
בשנה הבאה מידפאות בלתפוס של
אוניברסיטת תל-אביב.

בקי פריישטט, ראש מחלקת האמנים, הסופרים
ואנשי-הרוח במיפלגת־העבודה, אספה קבוצה
של עשרות יוצרים ואמנים ממושבים
ומעיירות-פיתוח.

הסנט על״כך נחתם בין מועצת פועלי תל״אביב לבין
האוניברסיטה.
בדרך זו מקווה ההסתדרות להעביד לשורותיה קהל צעיר,
בתגובה על המיתקפוז הנמרצת שערבה מ מן האחרון
קופת־תולים טכבי להשגת מגויים חדשים.

מדובר באנשים שלא היו מזוהים עד כה עם שום גוף
פוליטי. הם מתארגנים לקבוצה שתיקרא -אמניס למען
השלש״ ,ושתתמוך במועמדותו של שימעון פרס לראשות•
הממשלה.
1111־ 1

ס ר ־גנ ס מי

מ הל 1מ 1תבדלתב די ל ה
אני מקנא באנשים שאין להם דמיון. כמו יצחק רבץ, למשל. הם
פחות אנושיים (הדמיון הוא תכונה אנושית מובהקת!) אך יתכן
מאוד שהם מיטיבים לישון בלילות.
לי קשה יותר.
אני רואה בטלוויזיה סרט (מצויץ) על עלילת־הדם הגדולה
בקייב. הסרט נפתח בפוגרום. אנשי המאה השחורה הורגים יהודים
ברחוב, פורצים לבתים בגטו. ילדים נפחדים בורחים. נשים
נמלטות על נפשן. הקוזקים אוספים את היהודים המבוהלים בכיכר
ועורכים מיסדר־זיהוי. בודקים ניירות. הפצועים מושלכים בסימ־סאות.

אני יכול לעשות — מייד אני חושב על המתנחלים הפורצים
לכפר ערבי בגדה, יורים לכל עבר, הורגים פה ושם נער או
נערה, הורסים דירות. והצבא בא לכנס את כל הגברים בכיכר
הכפר כדי לערוך מיסרר זיהוי, לוקח כמה אבות ובנים ומשאיר
אחריו כמה פצועים...
דמיון חולני.
וכשאני רואה בטלוויזיה הישראלית כיצד פושטים בחורינו
בחשכת־לילה על כפר נידח, הולמים בקתות־הרובים על שערי־הברזל
וצועקים ״איפתח!״ עולות בדמיוני אסוסיאציות נוראות.
בטלוויזיה הכל נקי. החיילים יודעים שמצלמים אותם. אין
מכות. אין שוברים רהיטים ומכשירי־טלוויזיה, כפי שקרה
במקומות רבים אחרים, כשלא היו מצלמות (המצלמות באו
באיחור, והנציחו רק את התוצאות ).אבל על המירקע רואים אנשים
ישנים הקופצים מן המיטה בבעתה, מבטים מוכי־אימה של זקנים
וזקנות, דמות של ילד הבורח לפרדס, צעירים כבולים, כשעיניהם
מכוסות(מדוע בעצם? רק כדי ליטול מהם צלם אנוש?) והמובלים
ל״מיתקני־כליאה״ שבהם מופעל ״לחץ גופני מתוך.
ואז מתחיל הדמיון לפעול. מקומות אחרים, חיילים אחרים. אבל
אותן המהלומות על הדלת בחשכת־לילה, ואותם מבטים מבוהלים
של הקופצים מן המיטות, וילד המנסה לברוח(ואולי מוסתר במחבוא
שהוכן זמן רב מראש) ,ואנשים כבולים המובלים למעצר כצאן
לטבח״
הוא שאמרתי. דמיון חולני. קללה ממש.
ובכל זאת, לא הייתי רוצה להיות רבץ.

עלילת הדם
אגב אותו הסרט(עלילת הדם) ,שהוצג בליל־הסדר:
אחרי שצפיתי בו, חשתי בצורך לדעת מה אירע באמת באותה
פרשה, ואיך היא הסתיימה. זכרתי אותה רק במעורפל. בדקתי את
המקורות.
ברנארד מלמוד כתב את הספר על פרשת מנחם מנדל בייליס,
יהודי שנאסר ב־ 1911 בעיקבות עלילת־דם. גופתו של נער נוצרי
בן 12 נמצאה לפני הפסח במערה בפאתי קייב, והדבר גרם מייד
לעלילה שנרצח בידי יהודים כדי להשתמש בדמו למטרות־פולחן.
בייליס בן ה־ 37 נעצר כעבור ארבעה חודשים, על סמך עדויות
מבויימות. הוא היה במעצר במשך שנתיים, עד שהובא למישפט.
בכל העולם מחו גדולי אנשי־הרוח על מעצרו, אך לשווא.
כאשר נפתח המישפט, ב־ , 1913 היו הראיות שבידי התביעה כה
קלושות, עד שחבר־המושבעים פסק שאינו אשם.
בייליס היגר מרוסיה. במשך זמן־מה חי בארץ־ישראל, וב־1920
ירד לארצות־הברית. שם מת ב־ 1934 בסאראטוגה־ספרינגס כמדינת
ניו־יורק, והוא בן .60

דרכו של מארטיר
הסרט האוסטרלי על מרדכי וענונו היה מעניין. הוא צירף בקפדנות
פרט לפרט. הוא לא חידש הרבה, אך הוא עזר לנו שוב לעמוד
על התעלומה הגדולה ששמה וענונו.
מדוע עשה זאת? האם הוא אידאליסט או לא? למה התנהג כפי
שהתנהג?
מתוך הסרט ברור לגמרי כי
אחד מחבריו באוסטרליה הלשין
עליו לשב״כ האוסטרלי ושהש־ב״כ
האוסטרלי הלשין עליו לש־ב״כ
הבריטי, ושהשב״ב הבריטי
הלשין עליו לשב׳־כ (או למוסד)
הישראלי.
שב״כי כל העולם התאחדו.
קיים ביניהם שיתוף־פעולה אמיץ,
על׳בסי ס של ״שמור לי
ואשמור לד״.
מול מיקצוענות זו של הש־ב״כים,
בולטת הנאיביות המד־הימה
של וענונו עצמו ושל העיממונו
תונאים
הבריטיים.

היתה זאת תמימות גמורה לחשוב שווענונו יוכל להגיע לבריטניה
מבלי שכל השב״כים האלה יהיו בעיקבותיו. או שניתן
־1החביא אותו באיזשהו מלון ליד לונדון, כאשר הכל השב״כים
״ל 3עוקבים אחריו. או שווענונו יוכל ״להיעלם בתוך ההמון״ .או
שניתן להכין בשקט כתבה על שוק־הגרעינים הישראלי מבלי
שבכל העולם יידלקו נורות אדומות.
מדוע נערכה החטיפה באיחור כה רב, אחרי שווענונו כבר מסר
את כל החומה עוד.מחדל מודיעיני״? כן ולא. נראה כי השרותים
הישראליים שמו לב לווענונו רק כאשר קיבלו את ההודעה מן
העמיתים הבריטיים. מאותו הרגע הכינו את החטיפה. אבל אי־אפשר
לארגן מיבצע כזה תוך יום. יש לעבד תוכנית, להכין דרך
להברחת הגופה החיה, לשלוח אנשים למקום. כל זה דורש זמן.
ואחר־כך היה צורך לארגן את המיפגש בין וענונו והסוכנת

(״סינדי״< ,מבלי לעורר את חשדו של וענונו המבוהל. אין כאן
תעלומה.
התעלומה האמיתית נוגעת, כמובן, לווענונו עצמו. הוא היה
ונשאר חידה.
מדוע עשה זאת? מה היה המניע שלו? אם היה אידאליסט, מדוע
דרש כסף? אם פעל למען הכסף, מדוע לא נזהר יותר? מדוע סחב
עימו במשך חודשים ארוכים סרטי־צילום בלתי־מפותחים? מי
שמריח כסף רץ למעבדה הקרובה ביותר ומפתח, כדי לראות מה
טיב הסחורה שבידיו.
דעתי היא שווענונו היה בחור מבולבל מאוד, וכי התרוצצו בו
מניעים שונים ומשונים. מרד בעולמם הסגור של ההורים. תחושה
עזה של קיפוח עדתי. התלבטות קשה על רקע של בעיות איני

אוד׳ *בנדי

טימיות. חיפוש דרך דתית ואידאולוגית. חברים מפוקפקים.
תאוות־כסף. אידאליזם. הכל.
במהלך הפרשה עבר וענונו את כור״ההיתוך של סבל וחשבון־
נפש, והרבה מן הגורמים האלה נשרו ממנו. בתהליך של זיקוק
נשאר בסופו של דבר האידאליזם. עכשיו הוא אכן הופך לקדוש,
וכך יראה אותו העולם.
האם זוהי התפתחות מיוחדת, או שכל הקדושים בהיסטוריה
עברו תהליך כזה, עד שהזדקקו והתעלו והפכו למה שהפכו? אולי
זה קרה גם לדמויות כמו ז׳אן ד׳ארק, ירמיהו הנביא, המארטירים
הנוצריים, ישוע עצמו?

7ה השוטה שלגו
ועוד על הכנסת:
בשבוע שעבר הוצג שם מחזה היתולי. קומדיה מן החיים.
וכמו שנאמר בבדיחה היהודית: הייתי צוחק, אלמלא היה זה
השוטה שלי.
העלילה, שכבר סופרה הרבה: ח״כ הליכוד אריאל ויינשטיין,
ממלא״מקום יו״ר ועדת־הכספים, כינס ישיבה של הוועדה. אף חבר
אחד של הוועדה מלבדו לא הגיע. הוא העלה לדיון. סעיף־חוק
האוסר על קופת־החולים להעלות את שכר עובדיה. הוא ערך
הצבעה, הצביע לבדו בעד ההצעה וקיבל אותה פה אחד.
בזה.לא נגמר העניין. הצעת־חוק שהתקבלה בוועדה צריכה
להתקבל גם במליאת־הכנסת. לפני־כן יש להניח אותה על שולחנו
של כל ח״כ,
כך נעשה. ההצעה היתה מונחת על שולחנו של כל ח״כ. אף ח״כ
אחד לא טרח לקרוא מה כתוב בהצעה שהונחה לפניו. בבוא עת
ההצבעה נהרו הח״כים מן המיזנון, וכדרכם הרימו ידיים על פי
הוראת סיעותיהם, מבלי לדעת בעד מה הם מצביעים.
כך התקבל גם אותו סעיף. הוא הפך לחוק־המדינה.
אחר־כך ראו הח״כים של המערך בעד מה הצביעו, וזעקו חמס.
הערימו עליהם! שר״האוצר רימה אותם! זוהי מעילה באמון!
כלומר: לא זו בלבד שאף אחד מח״כי המערך לא טרח לבוא
לישיבת הוועדה החשובה ביותר של הכנסת, שבה נדון גורלם של
מיליארדים: ולא זו בלבד שאף אחד מהם לא טרח לקרוא את
הסעיפים שהונחו על שולחנו במליאה: ולא זו בלבד שהם הצביעו
בעד הסעיף מבלי להתעניין בעד מה הם מצביעים — אחרי כל
אלה עוד יש להם החוצפה התהומית לבוא בטענות!
ועדת״הכספים היתה פעם הוועדה הרצינית ביותר(ואולי הוועדה
הרצינית היחידה) בכנסת. היא אחראית לגביית מיליארדים
מכיסיהם של משלמי־המיסים, ולחלוקת המיליארדים האלה. היום
היא בדיחה, כמו הכנסת ה־ 11 כולה.
אפשר להגיד לזכותה רק דבר אחד: לפי כל הסימנים, תהיה
הכנסת ה־ 12 בדיחה גרועה עור יותר.

שני פרופסורים
את איבראהים אבו־לוע׳וד היכרתי בשיקאגו לפני כמעט 20
שנה.
סיירתי אז בארצות־הברית כדי להציג את סיפרי שיצא אז
לאור, מילחמת הי1ם השביעי(״ישראל בלי ציונות׳) .נאמתי באחת
האוניברסיטות של שיקאגו, ואז נלקחתי לתחנת־טלוויזיה מקומית,
לתוכנית־ראיונות.

כדרכם של אנשי־טלוויזיה בכל העולם, הוזמן מישהו לשם
״איזון״ כדי ליצור חזות של עימות ספורטיבי. הפעם הביאו פרופסור
פלסטיני מקומי. תוך כדי המתנה להתחלת התוכנית, שוחחנו.
כמו
כל שיחה בין ישראלי ופלסטיני בגולה הדווייה, גם זו
התחילה בשאלה הכאובה: מניין בא הפלסטיני? היכן שורשיו?
אבו־לוע׳וד סיפר לי שהוא נולד ב־ 1929 ביפו. החלפנו זיכרונות
על יפו כפי שהיתה לפני . 1948 כנער עבדתי במישרד של
עורכי־דין. ביקרתי הרבה ביפו, כי כמה ממישרדי הטאבו, מושל-
המחוז ובית־המישפט המחוזי שכנו אז בעיר זו. לכן היכרתי את
העיר היטב. היו לי בה מכרים ערביים. אהבתי אותה כפי שהיתה:
עיר ערבית בעלת ציביון קולוניאלי.
כשנכנסנו לבסוף לאולפן, כבר היינו ידידים. היתה זאת תוכנית
במתכונת המקובלת בתחנות אמריקאיות רבות. אנשים הוזמנו
כדי להתראיין על נושאים שונים. אך הראיונות לא היו פורמאליים,
אלא כל המרואיינים נכנסו איש לדברי רעהו, העירו זה
לזה הערות.
כששוחח המראיין עם אבו״לוע׳ור ואיתי, נכנס לדברינו עסקן
מקומי, לא־יהודי, בעל פרצוף אדום של שיכור כרוני, שהיה מועמד
למשהו בעיר. היה ברור שהוא רוצה לרכוש קולות יהודיים,
ועל כן אמר שאסור לישראל להחזיר אף מילימטר אחד, שהערבים
רוצים להשמיד את ישראל, שכולם טרוריסטים, ושאר שטויות
מסוג זה.
חיש מהר נוצר מצב מוזר: אבו״לוע׳וד ואני מצאנו את עצמנו
ביחד בצד אחד של המיתרם, העסקן המקומי בצד השני. אנחנו
דיברנו על הצורך בשלום, על פשרה, על חלוקת הארץ בינינו,
ואילו ההוא דיבר על ישראל הגדולה.
כשיצאנו מן האולפן, חשנו כשני לוחמים שעמדו בקרב ביחד.
מאז לא ראיתיו.
עם אדוארד סעיד נפגשתי לא־אחת בכינוסים בינלאומיים על
ענייני־השלום. הוא אחד האנשים הנעימים ביותר שהיכרתי בחיי.
איש״רוח מבריק, בעל־שיחה ידידותי. בספריו הוא מתבטא באנגלית
מצויינת, מתוחכמת להפליא, ברמה של אבא אבן.
סעיד נולד בירושלים ב־ , 1936 וכפי שכתב פעם, התכוונו הוריו
להפכו לג׳נטלמן אנגלי מושלם. הוא איש הפזורה הפלסטינית,
אזרח אמריקאי. במידה רבה הוא מזכיר איש־רוח יהודי בפזורה,
בעל אנטנות רגישות ואופי מורכב.
ישבנו פעם זה לצד זה בארוחת־ערב חגיגית, בוועידה מטעם
האו״ם על השאלה הפלסטינית, שאליה הוזמנו שנינו אישית
כ״אנשים בולטים״(הגדרה של האו״ם, לא שלי) .תוך כדי שיחה
איתו עלה על דעתי: אם הפזורה הפלסטינית יוצרת איש כזה,
הדומה כל־כך למוצר הטוב ביותר של הפזורה היהודית, זה מוכיח
כי עצם הקיום בפזורה הוא שיוצר הרבה מן התכונות שאנחנו
רגילים לייחס אותן לעם היהודי דווקא.
כאינטלקטואל אמיתי, מתח סעיד ביקורת חופשית גם על הצד
שלו, הפלסטיני. הוא היה קרוב מאוד בדיעותיו לעיצאם אל־סרטאווי.
בשיחה איתי מתח ביקורת על הנהגת אש״ף, באומרו
שהיא מייצגת קו נכון(שלום עם ישראל על בסיס דו־קיום בשתי
מדינות) אך שאין היא טורחת להסביר אותו להמונים הפלסטיניים,
ועל כן היא מתקשה להביע את הדברים בצורה ברורה וחד־מש־

אבו־לוע׳וד וסעיד
מעית( .אפשר להגיד את אותו הדבר על שימעון פרס, כמובן).
אדוארד סעיד משגע בעטו המושחז את מנגנון־התעמולה
הישראלי בארצות־הברית. הוא אדם נבון ושוחר־שלום, אך בהחלט
אינו מנסח את דבריו כפי שהיה רצוי לעמוס עוז וליוסי שריד.
אדרבה, אנשים כמוהם משמשים מטרה לחיציו החדים ביותר.
כר כתב, לא מכבר :״לא זה בלבד שכל פלסטיני חש שהגלות
היא פצע שלא״יירפא, אלא שיש גם עינוי נוסף. הפלסטיני רואה
כיצד יוצרים שיוויון בין המצוקה הפלסטינית ובין ההתלבטות
הישראלית, המוצאת את ביטוייה בהכרזות בנוסח, הכיבוש מזיק
לנפש הישראלית׳.
״בשעה שישראל מכחישה את ההיסטוריה שלנו ואת עצם
המציאות שלנו, אנחנו נדרשים להאזין לשירי־הלל על הדמוקרטיה
הישראלית״...
וכן :״זהו מיקרה נדיר שבו אומה נישלה אומה אחרת וממשיכה
להתעלל בה, ורוצה באותה השעה גם ליהנות מהמעמד המוסרי
של קורבן״.
סעיד תמך גם במאמר זה בפיתרון־שלום ובפשרה היסטורית,
אך דרש שישראל תביע בפומבי חרטה על העוול שעשתה לפלסטינים,
ותבקש מהם סליחה.
במאמר זה, שפורסם כמה שבועות לפני ההתקוממות, תמה
סעיד אם די כיום גם במחווה כזאת, וניבא :״יש סיכוי רב לכך
שהקיטוב יגבר ויילד — אחרי הכל, דור שלם חרש של פלסטינים
נרדפים גדל בישראל, בשטחים הכבושים ובלבנון״...

הכיפה על הרא ש היא הכיסוי היחידי לצ׳ק של
המזכ״ל ומי שיכול ל ד פו ק גם יכול לעוף
הבנקאי־לשעבר ארנסט
יפת, המתגורר בניריורק, שוחח
עם חבר, המתגורר בשווייץ, ואמר
לו שהוא מתכונן לבלות את
חג־הפסח בארץ. הידיעה עוררה
סקרנות וציפיה בקרב רבים בארץ,
אר הסתבר כי יפת לא מימש
את רצונו, ובילה את החג אי־שם
בארצות־הברית.
לאחר הופעה של אחד מ־

.אבנר אין־לי״ .הוא הפיץ חוזר
בין חברי־המיפלגה, שבו כתב
ברוח זאת — אין לי כסף, אץ לי
יועצי־תדמית, אין לי מטה. אם
כן, מה יש לו? על פי רגב. :הבנה
וריעות נכונות כיצד לפתור את
המצב!״
מורין רגן, בתו של רד
נלד רגן, נשיא ארצות״הברית,
עמדה בראש משלחת־הנשים מ־

קנ ב ל, מנהל אל־על, מלאו לא
מכבר 60 שנים, מספרים שם על
אדם שמלאו לו .60 החבר׳ה החליטו
להכין לו הפתעה. הם הזמינו
חדר מפואר במלון יוקרתי, בקומה
ה־ . 17 משנכנס לחדר, המתינה
לו זונה. במהלך מעשה־הא־הבים,
לקה לפתע חתן־השימחה
בדום־לב. הזונה המבוהלת פיש־פשה
בכיסיו, בתעודותיו, עד ש־

מופעי״הבידור, ניגש מזכ׳׳ל ההסתדרות,
ישראל קיסר, אל
השחקנים, שהתלבשו מאחורי הקלעים,
ובירך אותם על הופעתם.
אחד השחקנים פנה אליו ושאל
אותו אם ההסתדרות מוכנה
לממן חלק מההצגות, כחלק ממ־סע־הבחירות
הצפוי. קיסר השיב
בחיוב, והוציא מכיסו פינקס־המחאות
וכיפה. את הכיפה שם
על ראשו, והחל ממלא את פרטי
ההמחאה בידו השניה. כשנשאל
מדוע הוא שם כיסוי־ראש, השיב
בהומור שזה הכיסוי היחידי שיש
להמחאה הזאת.

טעם ארצה בוועידה בינלאומית
שנערכה בווינה. רגן עוררה התעניינות
רבה, בגלל ייחוסה ה־מישפחתי,
אולם רבים נמנעו מלהתקרב
אליה, בגלל מצבי־ה־רוח
המתחלפים שפקדו אותה.
השמועות התעקשו לספר שקיים
נתק בין מורין לבין אביה המפורסם
בגלל ננסי, אשתו השניה.
מורין היא בתם של רונלד
רגן והשחקנית ג׳ין ויימן, אשתו
הראשונה של הנשיא.

מצאה את כתובתו ומיספר־הטל־פוי
שלו. היא סילפנה אל אשתו
והודיעה לה בבהלה. :בעלך נמצא
בחדר במלון, בקומה ה־, 17
והוא בלי רוח חיים!״ האשה התחילה
לחקור כיצד התגלגל בעלה
לשם. לבסוף נשברה הזונה
וסיפרה לאשה את האמת המביכה.
.מה לעשות איתו?״ נועצה
באשה. .זרקי אותו מהחלון ״.הפטירה
האשד, בנימה עניינית. .מה
זאת אומרת? הרי אנחנו בקומה
וד ״!17 לא הבינה הזונה. .ראי,״
השיבה האשה. ,אם את מספרת
לי שהוא יכול לדפוק — אז הוא
יכול גם לעוף!״

דת ה־ 60 שערכה תחיה קנבל
לבעלה אוסקר, היא הצמידה
לחג־פורים ודאגה שילדיה יגיעו
מישראל לווינה. המסיבה גם
קיבלה סיקור בעיתונות המקומית
בווינה.
לפני שנה וחצי הכיר איש־הקולנוע
שיש קולר את אס־טריד
פרנק, אשת־חברה תוס־

הרע הוא נפגע על־ידי אחד מ־כלי־הרכב
שעברו בכביש, ואושפז
במשך חודשים אחדים בבית־חולים
מקומי.

הדוגמנית קארין דונס־קי
ניגשה למלחין הוותיק סשה
ארגוב, במסיבה לכבוד התערוכה
של שושנה דמארי,
ובירכה אותו לשלום. הוא הסת
הוז
מן לנ או ם לפני עצרת ״ ה מוני ם בנ תני ה

) 1 #1111 1 1המא רגני ם לא ד אגו לדו כן־נו א מי ם שי ת אי ם
לגובהו, וכ תוצ א ה מכך גם אי״אפ שר היה להוריד א ת המיקרופון לגובה
פיו. ה פי תיון שנמצא לבסוף: רא ש״הממ שלה הוע מד על מיזוו ד ת־ מתכת.

אבנר רגב, ה.רץ״ לכנסת,
הסתכן, באחרונה, בכינוי

זוהי הבדיחה הפופולרית
ביותר בקרב הקהילה הישראלית
בווינה: מכיוון שגם לגידעון ׳
ירדן, הממונה על השגרירות
הישראלית שם, וגם לאוסקר

אגב, את מסיבת יום־ההול־

סת ומפיקת־סרטים, בפסטיבל לקולנוע
בניו־יורק; השניים התיידדו
ושמרו על קשר ביניהם.
לפני פחות משנה נפגשו בפסטיבל
קאן, שם הציג קולר את הסרט
שתי אצבשח מצידון. לאחר
הקרנת הסרט הזמינה פרנק את
קולר וכל חברי המישלחת הישראלית
לווילה המפוארת שלה,
שם נערכה מסיבה גדולה. בגבור
השימחה, כשכולם היו שתויים,
החלה המפיקה להתגפף עם הגברים
הישראליים, שהטילו פור מי
יבלה את הלילה בחברתה. הזוכה
היה בחור בשם שאול דיין, המככב
בסרט. בסיום המסיבה עזבו
כולם, והישראלי נשאר בחברתה.
אך למרבה הפתעתם של חבריו,
הוא הופיע במלון זמן קצר
לאחר מכן, כשהוא המום. הוא
סיפר להם שהנהג של המפיקה
מאוהב במעבידה שלו, ובהתקפה
של טירוף התנפל עליו באקדח
שלוף וסילקו מהבית. לפני שבועיים
חזר קולר מפסטיבל־סרטים
באירופה, ושוב פגש באסטריד
פרנק, שסיפרה לו את המשך
הסיפור. לדבריה, נתקף הנהג
באמוק, ורץ על הכביש הסמוך
לווילה, כשהאקדח בידו. למזלו

כל בה ואמר. :אני לא חושב שאני
מכיר אותך, אך אשמח לעשות
זאת!״
הדוגמנית ומלכת־היופי
לשעבר אילנה שושן כעוסה
מאוד על הפירסומים בעיתונות
על הרומנים שהיא מנהלת עם
גברים שונים, שהיא מגדירה
אותם כידידיה, ולא כמאהביה.
כששואלים אותה על מה היא
כועסת, היא משיבה שתדמיתה
נפגעת, אך אין היא מוכנה להבהיר
למה היא מתכוונת. מסתבר [
ששושן מפיקה כעת קלטת־וי ד או ^
על בריאות, תזונה והיגיינה, ט
היא חוששת שתדמיתה כנעול !
שעשועים תפגע בסיכויי המכי־ז

של הקלטת.
הופעה בסרט אינה מוסיפים
תמיד ליוקרת המופיע. ארן
למד על בשרו אי ש ־ ז\
ירון אפשטיין, שהיו
מר־ישראל ואלוף ישראל
הוא מופיע בסרט־המתיחודן
דה בעינ״ם, בקטע שבו הוא מ/
בל מכות מדניאלה דנצל, א־לופת״אירופה
בבוקס תאילנדי.
מאז שהסרט יצא לאקרנים, הוא
לא יכול לעבור את הרחוב מבלי

העולם הזה 2640

זה כתוב בעיתון
• זוכרים את וזילד שנקבר
לפני שבועיים תתת תלולית•
עפר בחולון, וחייו ניצלו ברגע
האחרון? מי שקורא שלושה
יומונים, לא יכול לדעת מהו שמו
של הילד. ידיעות קרא לו יריע
רותם, סער־ב קרא לו יניב
בן־מוחא והרשוח סיפר ששמו
ינים ריחמה. פרט אחד ברור:
אצל כולם הילד בן . 11
• מ ר טין גחל, ממייסדי
חבק. מת בשבוע שעבר בלונדון,
בגיל .84 בנוער־ ב הוא מת,בתום
מחלה ממושכת״ ,אבל בידיעזת
הלי גול הנ ערג
ובחדשות הוא מת.לאחר מולה
!11ו
קצרה״ .פרט אחד בחד: וצא מת.
פרט מסקרן, שאף עיתון אחד לא טרח לכתוב: מה היתד, המחלה?
והאס הוא עישן?
• מי ליון האחרון של עזרם האשד, שמחה דוברת ולי צה־ל.
בתיה שושני, לגלות שהיא התמנתה מדוברת צה״ל״.
• במומי יום השישי של יר ש ת ראיין איציק יושע את טליה
שפירא. טליה, שהיתה מיודדת עם אורי זוהר, הזכירה את
החתונה של בנו של אורי עם בתו של אריק אינשטיין, שאליה
היתה מוזמנת. .בחתונה של יסמין ואפרים ראיתי איזה גב זאת
הקהילה מסביב.״ היא אמרה. אולי. שפירא יודעת סוב מאור שאשתו
של אפרים היא שירי, הבת הגמל ה של אריק, ולא יסמין, הבת
הצעידה, ולא בחר לה אם היא טעתה ואמרה. יסמץ׳ או שזוהי
טעותו של העיתונאי.
• חלי גולדנברג מבקשת להודיע לכל שלא קוראים לה
,גולדברג״ .זה קרה בגיליון האחרון של 110־ 0־ 1ובסעדב לפני
שבועיים.
• במוסף חדשות כתבה אורית שוחט על.המיתוס הנצחי של
מנדל, צביקי ופושקש״ משיר השכונה. ואוזר־בך חזרה והזכירה אותם
במישפס. מנדל, צביקי ופושקש הם הקהל הטבעי של גלרון.״ כך
שנראה שטעות דפוס לא ודתה כאן. עד כמד -שאני זוכרת, זה לא היה
צביקי. זה היה שם בעל צליל מאוד דומה, צבינגי. יפה ירקוני,
אמה של העיתונאית שוחט, לא שיה את שיר השכונה. החתנול׳ם
שרו.
• את הטעות הבאה לא הייתי מגלה, כי לא הייתי קוראת את
הקטע הזד, אבל הפנו אותי אליו. במומי קימץ 88 של נועריב היה
כתוב . :העטה שנתית 1.4 :מיליארד ש״ח (מזה 450ש״ח
נעמי רזן ₪
מחקלאות).״

שיזהו אותו ויתבדחו על חשבונו,
בנוסח.הגבר שמקבל מכות מא־שה.״
בתחילה היה לו עוד הכוח

להסביר ללועגים שזה קטע מנויים,
אך כעת נמאס לו, והוא ממעט
להיראות בפומבי.

רפי פסח, העולם הזה

| ¥י 1יי 1 1ך ך 1ך ״ ך ק | תלמידת־תיכון בת , 18 עושה קאריירה בינלאומית כדוגמנית־צילום. היא
^ #1י \ 1| / 1 ! 11 #1נבר צולמה לירחמים כמו ״ווג״ הצרפתי ו,אל״ האמריקאי, כיכבה בסידרת־צילומים
עבור מלך־האופנה הצרפתית כריסטיאן לה־קרואה, וגם עבור המעצב אזדין אליה. כששואלים
אותה מדוע היא נמנעת מלספר על הצלחתה הגדולה, היא אומרת שהיא מפ חדת מעינם הצרה של הבריות.
בתצלום, הלקוח מהירחון הא מריקאי ״אל״ ,היא לנו שהב מיבגט צבאי משומש וחולצת-תחרה.
בעקבות השיר של המשו
חווה

| | מלכת־היופי לשעבר ואופנאית בהווה, גאה להציג
את ביטנה התופחת. לוי, בחודש השמיני, אמורה
ללדת בן, פרי אהבתה לאי ש חיי־ הליל ה רפי שאולי. בתה,
אלכסנדרה בת ה*( 5בתצלום, לצד אימה) מנישואיה לאופנאי גי
פולופ, הודיעה, בביי שנות, שהיא שמחה מזה שיהיה לה אח.

העולם הזה 2640

כימאי, שהפיק בסידרה זו סרטים

מוד בראש מועצת־המנהלים של
הערוץ השני, סובל מיעודו באורח
יומיומי. מדי יום הוא מקבל
שיחות־טלפון, המתלוננות על
הקורה בשידורי הערוץ. למשל:
.מדוע לא משדרים מה שכתוב
בעיתון?״ הבעיה היא שלגרום
אין כל קשר לשידורים הקיימים.
הזמר בני ברמן הופיע
באחרונה בערב־ראיונות של י ע קוב
אגמון. בין המרואיינים
באותו ערב היתה שרת־הבריאות

רר הפלסטיני מחמוד דרוויש
פנתה בקי פריישטדט, יוע

ברל כצנלסון, פינחס ספיר
ומשח דיין, סיפר שהה

ממלא־מקום ראש־הממשלה
לענייני־תרבות־ואמנות, לכמה
סופרים ערביים וביקשה תגובה.
סמיח אל־קאסם, יושב־ראש
התאחדות הסופרים הערביים בישראל,
שאל אותה למה מותר
לחיים גורי לחתום על עצומה
למען ארץ־ישראל השלמה, ול־מחמוד
דרוויש אסור לדבר על
פלסטין הגדולה. תשובתה של
פריישטדט :״אם אתה לא מבין
את ההבדל, אז אתה מזמין עוד
כמה שירים בסיגנון הזהר היא
לא הסבירה מה ההבדל.
המרכז להפקת סרטים על
אנשי־חזון בעם היהודי, בראשותו
של הבימאי פיטר פריי־שטדט,
סיים את הפקת הסרט
על חייו של לוי אשכול, מי
שהיה ראש ממשלת־ישראל. ה
פקה
על חיי אשכול הסבה לו
הנאה גדולה, בגלל ההומור ש־איפיין
את אשכול. כדוגמה הביא
שיחה בין אשכול ללובה אליא
ב, שבה ביקש אשכול להקים
את העיר ערד. הוא שאל את
לובה על מצבו האישי, וכשענה
לו אליאב שהוא נשוי ואב לשניים,
נאנח אשכול ואמר :״לפרויקט
הזה אני צריך רווק ויתום.״

שושנה ארבלי-אלמוזלינו,

כיצד עורכים מישדר־טל־וויזיה
בשלט־רחוק? על כך יכול
לספר יוסי רונן, עורך ערב חדש.
רונן לקה בתחילת השבוע
שעבר בשפעת, אך החלים להמשיך
ולפקח על המישדר הפופולרי.
כיצד פיקח? על־ידי מתן
הוראות ועיצות מביתו לאולפן.

שאותה פגש ברמן באירועים מסוג
זה לא פחות מחמש פעמים
בחודשים האחרונים. כאשר הם
ניגשו זה אל זה ולחצו ידיים
לשלום, אמרה לו השרה :״אנחנו
נפגשים כל־כך הרבה בזמן האחרון,
עוד יחשבו ש״ש בינינו
מ שהי׳ דפנד, בדק, זומר

יוסי גרום,

המיועד לע
אדד׳ליאב
ונעמי דד; ₪

ואל שרון, בימאי הסוט,.הלם קוב ,,,מסנו על חלומותיו דבנ מיוחמת ום־הנינווים, הווו
שבה חזו מלונדון שו למילחמה, עו בציעת! הקשה נקוב עו סואץ, עו הדגשתו נעת הבציעה,
שהשאיוה אותו משותק מהמותניים ומטה ועל הסוט, שאותו הקויש לחיילים שחבם נבלו בקוב

ה*תה ד׳ תחושה
שא•ן ל דגל!
בסוף הראיון הוא בכה. הוא גמר לספר לי
את סיפורו האישי, ואז ראיתי שמעיניו
זולגות דמעות. גם בעיניי היו דמעות מא חורי
מישקפי־השמש.
קשה לשפוט ולבקר את הסרט של יואל
שרון ,״הלם קרב״ ,רק במונחים קולנועיים-
מיקצועיים. קשה לחשוב עליו רק כעל סיפור
המתאר מה עבר על שני חיילים במילחמה.
כי הסרט הזה הוא הרבה מעבר לזה.
למרות מישפט בסוף הסרט, המבהיר
שאין קשר בין הדמויות שעל המסף לבין
דמויות אמיתיות, קשה שלא לחשוב שעש רות,
מאות ואולי אלפי חיילים עברו באופן
זה או אחר את מה שעוברים שני גיבורי

הסרט, מיכה וגידעון, שני חיילים שלקו
בהלם־קרב.
מייד עם סיום הקרנת־הבכורה של הסרט
בתל־אביב, עלו כל עושיו על הבימה. גם
יואל שרון, הבימאי, הצטרף לשורה. גבר
נאה, ששערותיו ארוכות, עיניו כחולות והוא
נשען על קביים. הוא עמד על הבימה ורעד
בכל גופו. מילות התודה והברכה שאמר
במיקרופון היו מקוטעות. הוא התרגש, ואו לי
מעבר לזה. והוא רצה להודות, ולספר,
ולדבר, אבל היה לו קשה.
יואל שרון ( )38 נפצע קשה במילחמת יום-
הכיפורים בקרב על סואץ. כשפרצה המילח-
מה הוא היה בלונדון, ס טודנ ט בבית־ספר
לצילום, שכל עתידו וחלומותיו לפניו.

כחייל-מילואים, שאת השרות הסדיר שלו
עשה בסיירת״צנחנים, רץ לשגרירות וביחד
עם עוד כמה עשרות חיילי״מילואים התחנן
לחזור לארץ, לקרבות.
הוא חזר, נלחם, נפצע קשה, ומאז השתנו
חייו.
שרון גר היום בבי ת בתל-בריד שבתל-
אביב. הוא נשוי עם דינה, מעצבת־אופנה,
והוא אב לשלושה ילדים: איתי, בן ה, 11-
יניב בן ה־ 3ודניאל ב ת חצי השנה.
מבחוץ נראה הבית כאילו אינו שיין לגוף
התל״אביבי. הוא צבוע כולו בלבן בוהק,
ומשקופי-החלונות צבועים בצבע חזק. הב ית
נראה כאילו נלקח, כמות שהוא, מ א חד
האיים היווניים. בתוך הבית פנימה אכן

תלויות, על אחד הקירות, כמה גלוי!)
עוניות של ב תי ם באיים היווניים.
בנערותו חלם יואל שרון להיוה
כשיהיה גדול. במהלך כל שרותו ה*^
צילם מאות תמונות, גם תיך כדי פעילות
מיבצעית, גם כ שהיחידה שהתה בעזה.
האוסף כולל גם א ת הת מונו ת האחרונות,
שצילם ב מהלן מילחמת יוט״הכיפורים.
והוא צילם לכל איי ך הדרך.
בתמונות האחרונות רואים מרחוק את
הדיונות הבוהקות, שבהגיעו אליהן נפגע
הנגמ״ש של שרון פגיעה ישירה, ו־ 16 מתוך
19 החיילים שהיו בו נהרגו.
שרון משותק ממותניו ומטה בעיקבות
פגיעה בחלק התחתון של עמוד־השידרה.

בניגוד לנכים אחרים, המצויים במצב דומה,
מתעקש שרון שלא לשבת על כיסא־גלגלים.
הוא הולד בעזרת קביים.
הסרט ״הלם־קרב״ ,פירטו הראשון של
שרון באורך מלא, מספר על שני נפגעי הלם-
קרב. האחד, מיכה(דן תורג׳מן) ,הוא בחור
צעיר, צלם־חובב, המצלם את המחלקה שלו,
ואז נפגע הנגמ״ש פגיעה ישירה.
השני הוא גידעון (אשר צרפתי) ,קצין
במילואים, נשוי ואב לשני ילדים, שלקה גם
הוא בהלם־קרב.
השניים נפגשים בבית״החולים, ומנסים
ביחד ולחוד לשקם את עצמם במהלך הס רט.
שני
השחקנים נראים מאוד אמינים על
המסך, ויואל סיפר כי הפגיש אותם עם נפ געי
הלם־קרב ועם רופאים שטיפלו בנפגעים
אלה, וכך יכלו השחקנים לרדת לעומק
הבעייה וללמוד אותה מקרוב.
בעוד הסרט הזה יוצא אל מסכי הקולנוע,
מתכנן יואל שרון את סרטו הבא.

• הלכת ללמוד צילום באוסן מיק־צועי?
נסעתי
ללמוד באילין קולג־ בלונדון. במשך
שנה וחצי, מאז השיחרור מהצבא, חסכתי כסף.
עבדתי קשה, צילמתי חתונות, ונסעתי ללונדון
ללמוד.

• למה לא התחלת ללמוד בארץ?
למה לונדון?
אז לא היה כלום בארץ. במשך השנה וחצי
שהייתי כאן, אחרי השיחרור, התקבלתי ללימודים
בקורס של הטכניון ללימודי־חוץ. זהו קורס של
שלוש שנים, ואני התקבלתי ישר לשנה השניה.
סיימתי אותה ונסעתי ללונדון, וגם שם התקבלתי
לשנה שניה, ולמדתי חודש וחצי.

• מה רצית להיות?

רציתי להיות צלם. היו לי הרבה חלומות. רציתי
לשלב את הטמפרמנט ואת יצר־ההרפתקנות
שלי עם הצד האחר, ההתעסקות באסתטיקה.
צילמתי בעיקר פורטרטים של אנשים, צילמתי
אירועים. ראיתי את עצמי נודד בעולם ושולח
למגאזינים הגדולים כתבות מצולמות שלי.
ראיתי את עצמי כותב ומצלם.
אני לא מתל־אביב. אני מבאר־שבע של סוף
שנות ה־ .60 אז זו היתה הפרובינציה הכי פרובינציאלית
שיכולה להיות. מי דיבר אז על צילום
בבאר־שבע? הייתי מאוד זר בחבורה שלי. כולם

יואל שתן לפני הפגיעה ואחריה
,חשבתי שזו תאמה קטנה ושאתנבר עדה...״
התחילו לחישות שלא היו קשורות לטקס של יום־
הכיפורים. ואז עברה שמועה שקורה משהו בארץ,
למרות שאף אחד לא דיבר על מילחמה. דיברו על
תקרית.
הלכתי לאכול אצל איזו דודה את הארוחה
המסיימת את הצום, ופיתאום שמעתי חדשות.
הבי־בי־ס׳ שידר בערב, ועדיין לא קלטנו שמדובר
במילחמה, כי עדיין היו הכחשות של צה״ל. אבל

הרגיעו ואמרו שזה שום דבר. אז גם עוד לא היו
בכלל טיסות לארץ.

• כבר באותו השלב רצית לחזור
לארץ?
לא. כי הקולות בשגרירות היו שתוך יום־
יומיים הכל ייגמר, ושלא צריך לחזור ושבמילא
אין טיסות. אבל זה לא נגמר, והמון אנשים,
ישראלים, התחילו להתרכז בשגרירות. לקחו

• ומייד גוייסת?
הכל היה מאוד דראמתי. האפילו את המטוס
כשהתקרבנו לארץ, כי אמרו שיש חשש לפעולה
אווירית. ובמטוס היתה אווירה של יחידת-קוסנדו,
שבאה לחלץ את עם־ישראל. היה שם מיטב
הנוער, וכולם כמעט הכירו את כולם. והיה שקט,
וחושך, ומתח.
נחתנו, וישר לקחו אותנו לטרמינל, שהיה גם

בסוף הראיון הוא בכה ...הוא גמר לספר ל׳ את סיפורו הא,שי,
וראיתי שמעיניו וול ת ת דמעו ת ...ג ב עי!״ היו דמעות...
הלכו ללמוד כלכלה ואלקטרוניקה. ואני, במקום
להמשיך בלימודים מסודרים, הלכתי ללמוד
צילום. יצאתי לחו״ל בפעם הראשונה בחיים. זה
היה דבר יוצא דופן.
תיק־העבודות שלקחתי איתי כלל צילומים
שצילמתי בצבא וקצת אחר־כך. אני זוכר שצילמתי
בעזה, כששירתתי שם בשרות הסדיר. הייתי
אז מ״מ צעיר. אז לא היתה טלוויזיה.

• זו היתה תקופת שרון בעזה?
כן, ואני הייתי ביחידת־סיור של הצנחנים.
צילמתי שם תוך כדי הפגנות ובלגאנים ופיזור
הפגנות ומירדפים. וכבר אז רואים בתמונות את
החייל בישראלי בעל המגף והקלצ׳ניקוב, מול
האם הערביה הבוכה על הבן שלה שמת. ואז,
כילד, זה כבר עבד עלי ובא לידי ביטוי בצילומים
שלי.
זה היה חלק מתיק־העבודות שהבאתי איתי
ללונדון ומייד התקבלתי ללימודים. זה היה דבר
נדיר, כי בדרו״כלל צריך להירשם לשם שנה
מראש.

היו הרבה פירסומים של מדינות־ערב, שהודיעו
שצבאות־ערב נמצאים בדרך לתל־אביב ולירושלים.
וזה נשמע נורא.

• אז מה עשית, צילצלת הביתה,
להורים?
מה פיתאום! בבית של ההורים בבאר־שבע עוד
לא היה אז טלפון. ולא היו לי חברים בלונדון ולא
היה לי עם מי לדבר. אז למחרת בבוקר הלכתי
לשגרירות הישראלית, ומאותו הרגע, כמובן, לא
חזרתי לבית־הספר. הייתי מחובר לרדיו, לטלוויזיה
ולטלפון עם השגרירות. ושם, בשגרירות,

מאיתנו את הדרכונים והתחילו לאסוף נתונים על
כל אחד — דרגה, יחידה וכר. ואז העלו אותי, עם
עוד קבוצה של קצינים, למטוס הראשון שיצא
בלילה. אנחנו היינו הזוכים המאושרים לעלות
למטוס.

• כך הרגשת, כזוכה מאושר?

בטח, כולם הרגישו כף. והנותרים צעקו וצרחו
ובכו. היו שם אלפי ישראלים שדרשו לחזור.
זהו. אנחנו יצאנו במיצעד של גיבורים. נחתנו
לפנות־בוקר של וד 10 באוקטובר, שהיה בדיוק
יום־ההולדת ה־ 24 שלי.

• זה מאוד סמלי.

במחנה קיבלתי דף לצזחן, מין סטנסיל כזה,
שהוא עדיין אצלי, ושם היה כתוב משהו כמו:
בלמנו את מיתקפת־האוייב, ועוברים לשלב מיג-
ננה, ובמקומות מסויימים כבר עירנו לשלב
מיתקפה. דברים מהסוג הזה.

• רצית ללכת למילחמה?
רציתי ללכת! בשביל מה באתי? אם צריכים, אז
נלך! היו לי חיילים, היתה לי מחלקה, ולא ידעתי
איפה הם.

• היית פייטר?
מצד אחד הייתי פייטר, מצד שני, כמובן, היה
פחד נוראי בפנים, וגם הריחוק משדה־הקרב
השפיע על הפחד הנוראי, כי לא ידעתי מה קורה.

• ובשלב הזה כבר שמעו על הרוגים,
בבר ידעו שיש הרבה הרוגים.
בטח. ובשלב מסרים באו ואמרו לנו שמארגנים
אותנו לחוליות של שלושה קצינים בכל חוליה,
ושאנחנו נהיה חוליות־קומנדו של מתאבדים ונצא
ללחום בטנקים, מצויירים בטילים אמריקאיים
חדשים.

• איך זה קרה?

\.-י־^מי־\דמע^כור־ רמחרי־הצוזרייס, לפני הנעילה,

• מישהו סיפר לכם מה קורה, אמרו
לכם שהמצב חמור?

• דברים של הרגעה.

;ווים למרכז-התרבות, בפעם הראשונה
תי בטריס טוטאלי. הייתי באויפוריה
^ לו ם. פיתאום מצאתי את עצמי במקום
הכי־נכון. התגשמות של חלום.
וזהו. החלום נמשך חורש וחצי.
אני זוכר שביום השני, יומיים אחרי שפרצה
המילחמה, היינו צריכים לצלם סרט דוקומנטרי
ואני פשוט לא חזרתי לבית־הספר.

אני זזכד שהייתי נבית־הכנסת הגדול של

• נתנו לך מדים?
שום דבר. הייתי לבוש בחליפה לונדונית, והיה
לי תיק ג׳יימס״בונד ביד, ושלחו אותנו למאגר־הקצינים
ברמלה. הגענו למחנה לפנות בוקר, ואני
ישר חיפשתי את האפסנאות, הנשקיה, רציתי
לחתום על ציוד ולצאת למילחמה.
אבל איפה! כולם ישנו שם.

כן. ושם, בבסיס ברמלה, היינו די הרבה זמן,
ואמרו לנו שנשב בשקט. לי היתה תחושה שהמיל־חמה
בורחת לי בין הידיים.

• והתחלת ללמוד. נהגית מהלימו־

נהניתי? זה היד, פיצוץ בראש. הנעתי

אחרי הרבה שנים שלא צמתי, החלטתי באותו
יום־כיפור לצום. אני חושב שהשפיעו הריחוק
מהבית, האווירה הזרה שבה חייתי, היתה לי
תחושה של חג.

הוא בהאפלה מלאה. העלו אותנו מיד על משאית
וחשבנו שהנה. שולחים אותנו לחזית.

התצלום האחרון שצילם שרון לפני פציעתו
.ה״וד רץ, ססחער 1ם צלם ר

•התנדבתם למשימה כזאת?

כולנו באנו להתנדב. לקחו קציני־סיירות! .

״היתה לי תחושה שאין לי רגליים!״
(המשך מעסוד ) 15
זוכר אז בפעם הראשונה את הבומבה בראש. כי
פיתאום הצמידו לנו הגדרה של ״זהו זה״ ,מי יודע
מה הולך לקרות. וזה לא היה נעים.
אז יום אחד ישבנו בכוננות־התאבדות, ואחר־

.היה לי ברו־ שאני
וגויו לחזור לגובה 1.7
גטו, להסתכל לאנשים
בעיז״ם בגובה שלהם
ולא בגובה הביצים״
כך ירדו מהרעיון. אחרי כמה ימים נמאס לי
מהמידשאות של הבסיס ברמלה, ורציתי לחפש
את יחידת־האם שלי.
• אי ך?
ביררתי איפה סיירת־חרוב. אמרו לי שהיא
בביקעה. אז לקחתי את הנשק והחגור שחתמתי
עליהם, ונסעתי בטרמפים לביקעה. מצאתי אותם
מחופרים שם בוואדי, מול הירדן. מצאתי את
המג״ד, שבזמני היה מ״פ, והוא קיבל אותי.
קיבלתי מחלקה, וכעבור כמה ימים העבירו אותנו
דרומה, והתחלנו במילחמה.

• מתי זה היה?

שבוע לפני סיום המילחמה.

• לאן לקחו אתכס?

לאזור התעלה. בהתחלה היינו בצד שלנו,
המיזרחי. היו לנו קטעי־לחימה בכוחות קומנדו
מצריים, שחצו את התעלה.
וב־ 22 באוקטובר היתה הפסקת־האש הראשונה.
כל אותו היות היינו בדרכנו לכיבוש פורט־סעיד.
ידעתי שאנחנו הולכים למשימה שספק אם
נחזור ממנה.

• פחדת?
בטח שפחדתי! יותר מזה: ידעתי את האמת, את
המציאות בשטח. ידעתי שאנחנו במצב נחות,
ושהרבה מאיתנו לא יחזרו. אני זוכר שנתתי
קבוצת־פקודות לחיילים, והרגשתי שאני מנסה
לעודד את עצמי ואותם, ודי עובד בעיניים גם
עלי וגם עליהם.
חשבתי אז שבסדיר נפצעתי פעמיים ויצאתי
מזה, ומי יודע מה יהיה עכשיו.

היציאה שלנו, והתחלנו לפרק את הציורים
והתחמושת ואמרתי לעצמי: זהו, יואל, זה נגמר.
מחר אתה מזדכה על הציוד, נפרד מההורים וחוזר
ללונדון. אתה את שלך עשית.
אני חושב שעוד לא הספקנו לפרוק את הציוד,
והגיעה הודעה שממשיכים וחוצים את התעלה.

• לא שאלתם שאלות?
מי שאל שאלות? היום שואלים. אז לא שאלו.
הבנו שהמילחמה לא נגמרה, ושמענו את רעמי־התותחים
ואת המטוסים. ולא הבנו מה המשימה
בדיוק.

• כמה הייתם?

גדוד. בערך 150 איש, שנסעו בזחל״מים.
התחלנו במסע לכיוון השטח החקלאי, והתנועה
היתה דרומה, לכיוון העיר סואץ. במשך
יומיים לחמנו כל הזמן בתוך יעד מצרי, תוך כדי
תנועה, במקביל לסוללה המצרית, כשבצדה
״הישראלי״ ,המיזרחי, היתה הארמיה השלישית
המצרית. והמטרה שלנו היתה לכתר את הארמיה
הזאת. כך שהאוייב היה גם לפנינו וגם מאחורינו.
ובמשך כל המילחמה המשכתי לצלם.

שרון בצילום עצמי בצניחה הראשונה

• מה צילמת?
הכל. את המילחמה, את ההסתערויות, את הפצועים.
הכנתי תיק־עבודות. בשבילי המצלמה
היתה כלי שבאמצעותו התמודדתי עם המציאות
הכל־כך קשה, שאליה התגלגלתי מהלימודים
בלונדון.
היה לי משבר נפשי מאוד קשה. נפלתי
מלונדון ישר למציאות הצבאית, לשפה הצבאית,
פיתאום כולם נראו לי אחרים. המעבר היה מאוד
קשה, והמצלמה, שהיתה לי על הכתף במקביל
לקלצ׳ניקוב, היתה מעין חיץ, ודרך מאוד בלתי־מודעת
להתמודד עם האירועים.
צילמתי. ועד היום אני לא מבין איך תיפעלתי
את שני הכלים ביחד. הייתי רץ, מסתער ומצלם.
פיתאום זו היתה הגשמת החלום של אחרי־הלימודים.
ובראש חשבתי שאני חוזר ללונדון,
ושאת עבודת־הגמר של השנה כבר עשיתי
במילחמה. והתיק שלי היה עמוס בנגטיבים.
זה היה עד הרגע שבו נתקלנו בכוח־שיריון
לפנינו, והתחלנו להיערך כרי לתקוף אותו.
קיבלנו פקודה להזדרז ולהגיע לעיר סואץ, ותוך
כדי התנועה חטפנו פגיעה ישירה מהצד השני,
הישראלי. חטפנו פגיעה ישירה.

• כאיזה מצב הייתם?

אני ישבתי בקידמת הנגמ״ש, למעלה, ועל

.בכיתי 1צחקחי, בכיתי 1צחקחי...־
עבר לי בראש שאין לי רגליים. ומכיוון שלא
יכולתי לזוז, לא יכולתי להרים את הראש או את
הידיים. לא יכולתי לבדוק את הרגליים.

• צעקת?
לא. התעוררתי כשמעלי כבר היה החובש של
הפלוגה. פתחתי את העיניים והוא היה מעלי.
שאלתי אותו אם יש לי רגליים והוא אמר שכן.
לא האמנתי.
הוא אמר שהכל בסדר.
שאלתי אם נפגענו, והוא אמר שכן, אבל שהכל
בסדר, שכולם באיזור. זה היה שעה אחרי הפגיעה.
ואז הגיע המ״פ ושאלתי אותו מה קורה, ואף
אחד לא סיפר לי מה קרה לנגמ״ש. ושוב שאלתי
אם יש לי רגליים, והוא אמר שכן, ואז נרגעתי.
מסביב נמשכה המילחמה. אנחנו נתקלנו
בכוח־קומנדו מצרי, וזה היה קטע קשה.
הניחו אותי על נגמ״ש־רפואה, ושם פיתאום
פגשתי את החיילים שלי. וכשאני אומר פגשתי,
זה לפגוש חלקים. מחזה נוראי.
אתה עם הכאבים הנוראיים שלך והחיילים
מסביב דוממים.
תמונות נוראיות 16 .חבר׳ה מתוך ה־ 19 נהרגו
שם. והתחושה שליוותה אותי היתה של איך
יוצאים מפה. ופיתאום היתה לי תחושה איומה של
חוסר־אונים. הרגשה שאתה לא מסוגל לעשות
כלום. מילא הכאבים והמורפיום, אבל הרגשה
שאץ לך מושג מה קורה, ומסביב יריות וקליעים
וכל הנגמ״ש הוא אימפוטנט ,,כי חוץ מהרופא
והנהג כולם גוויות.
תחושת חוסר־האונים היתה איומה. זה חוסר־יכולת
לתפקד. וזה יצר אצלי זעם, וחשבתי לאן
הגעתי. חשבתי שזה לא הוגן. במצב הזה,
המילחמה אינה הוגנת.

אותי בחיים. ואתה רוצה שיכאב לך יותר, כדי
שלא תלך לאיבוד.

• אלה היו רגעים של פחד?
זה כבר לא פחד, זה מין זהו זה, ככה זה נגמר.
והכל נראה כל־כך פשוט, פיתאום. אף פעם לא
האמנת שזה יקרה, והנה זה קורה. ובכל פעם
שהתעוררתי, אמרתי שניצלתי, שעוד לא גמרתי,
שהפעם אחזיק יותר חזק. וזהו.
בעצם, פה התחיל המאבק שאני לא אתן
לעצמי ליפול, שאני חייב להילחם בשיניים.
בעצם עוד לא קלטתי מה קרה, ומה סוג הפציעה,
אבל היתה לי הרגשה שאותי לא יכריעו, ושאני
אחזור להיות מה שרציתי להיות. שאם יצאתי
מהגיהינום ההוא, עכשיו הכל תלוי בי. ואם זה
תלוי בי, אז אותי לא יכריעו.

• ומתי נודע לד מה יש לך?
לאט־לאט. אני לא יכול להצביע על יום או
שעה שבאה מישלחת־רופאים להגיד לי שמהיום
והלאה אני משותק ב־^ססז, שיותר לא תלך, לא
תזיין, לא תשתין. לא היה דבר כזה.
וגם כשאמרו, אני לא רציתי לשמוע ולהבין.
הייתי משוכנע שהם לא יודעים עם מי יש להם
עסק, שאני מפה קם. הייתי משוכנע שאני חוזר
ללונדון, וממשיך לצלם.
חשבתי שזו תאונה קטנה, ושאני אתגבר עליה.
ואולי בגלל הבלוף ומנגנוני־ההגנה וההתייחסות
שאני אחליט מה שיש לי ומה שאני אעשה, עברתי
שנה מאוד ...זה היה טריפ של לחימה, להוכיח
לעצמך ולכולם.

• מדוע?
כי אם אתה שלם, ומולך בא צבא, אז זה צבא
מול צבא, ומי שיותר חזק ויותר טוב — מנצח.
אבל כשאתה שוכב פצוע, ולא מסוגל להשיב
מילחמה, זה לא הוגן.
אבל איכשהו יצאנו מזה. אחרי הרבה שעות של
טילטולים וכאבים והתעלפויות והתעוררויות,
מצאתי את עצמי בתאג״ד, אחר־כך במסוק, בבית־החולים
ברפידים ואחר־כך במטוס לבית־חולים
בארץ.

• בנגמ״ש היו פצועים ומתים ביחד?
היו מתים, היו שגססו, אני לא כל־כך ראיתי
מסביב. ראיתי איברים פתוחים, שמעתי גניחות,
חירחורים, ואני חלק מזה.

שרון עם בנו, איתי
,חשבתי שככה מחים. כל־כך פשוט!,

• איפה נפצעת בסדיר?
במירדפים בביקעה.

• זאת אומרת שהיתה לך הרגשה
מוחשית לקראת מה אתה הולך?
בטח שידעתי, למרות שבסדיר הכל נראה
אחרת. אתה ילד, לא מבין מה יש להפסיד. והנה
אני, בפעם הראשונה בחיים התחלתי לחיות,
הייתי בתהליך הגשמה עצמית. ראיתי את החלום
מתגשם.
והכל תוך כדי התנועה ליעד, שהיתה קשה
בפני עצמה. היתה אפלולית של דימדומים. זו
היתה תמונה מדהימה בביצות. ופיתאום אמרו לנו
בקשר לעמוד. המתנו שעה, והסתבר שהפסקת־האש
נכנסת לתוקף.
נשמתי לרווחה. ואז אמרו לנו להתקפל.
הצעירים כעסו. היתה תחושה שזהו, הקטע הזה
נגמר. הגענו לאיזו דיקליה באיזור. זה היה בסיס־

הרכב היו 19 חיילים, כולם סדירים, חוץ ממני
ומהנהג. היתה צפיפות נוראית.
השעה היתה 11 בבוקר.
אני לא זוכר את הפגיעה, קי אני לא זוכר
אותה.
אני זוכר את התנועה וזוכר את עצמי מתעורר,
כשאני חבוש בקובע־הפלדה והחגור והכל, מוטל
אי־שם בתוך היעד המצרי, שוכב על האדמה, על
הגב. שמעתי שמסביב גורים, ולא הייתי מסוגל,
לזוז. כלום.
לא הייתי מסוגל להזיז שום איבר.

• היו כאבים?
כאבי־תופת, ובעיקר תחושה מוזרה שאין לי
רגליים. הייתי משוכנע שאין לי רגליים.

• לא היו לד כאבים ברגליים?

• חשבת שתמות?
בשלב הזה, תחושת־המוות היתה קשורה יותר
לחוסר־האונים, ולא לפציעה.
כשהגעתי לרפידים והתעוררתי לכמה דקות,
הבנתי שאני פצוע מאוד קשה. אבל כשהעלו אותי
למטוס לארץ, היתה לי הרגשה טובה. כי בבית־החולים
ברפידים היו המון פצועים, ומישהו עבר
ואמר שאותי צריך לשלוח לארץ, והיתה לי הרגשה
שמטפלים בי, שאני בידיים טובות. תחושה
ביתית.
במטוס פיתאום התחיל מאבק שלי בעייפות
ובתרדמה, ואמרתי לעצמי שככה מתים. כל״כך
פשוט. בא לי לעצום את העיניים וזהו. זה נראה לי
יותר מדי פשוט ומאוד לא־הוגן.

•למה?

כי אמרתי שאני גומר, ומי יודע מה יקרה איתי
אחר־כך, שבסך־הכל זה לא נורא, אבל המישפחה
והחברים שאני משאיר מאחורי יצטרכו להתמודד
עם הכאב, וחשבתי שזה לא פייר, והחלטתי שאני
צריך להחזיק בחיים, שאני נאבק ומנסה ונהנה
מהכאבים, מכיוון שחשבתי שהכאבים יחזיקו

השני.
היום אני לא מבין איך ולמה, אבל ככה זה עבד.
זו היתה שנה קשה של עבודה ובסופה מצאתי את
עצמי עומד על הרגליים, בניגוד לתחזיות, ומרלג
ודוחק את כל הרו״חות הרפואיים.

• היית צריו להיות גזרותק לניסא־

תנסי ותגידי לי!
האמת היא שזה בוודאי יותר נוח_,
מהמאבק שלך עם עצמך ועם הדימוי ח
איך אתה רוצה להיראות, כאומלל, כ )30י>
לי היה ברור שאני צריך לחזור
מטר, להסתכל לאנשים בעיניים בגובה ט/
ולא בגובה הביצים.
זו היתה המטרה, ובכל תחום, עד היום, אני
קובע קודם־כל את המטרה. נקודת־המוצא היא מה
אתה רוצה, ולא הדיאגנוזה הרפואית. אתה תמצא
את הדיר להגיע למטרה.
• במז־׳לז־ על ץ.ד^יד,ים ד־ .י מ איו ,.יי א ס

חשבת מדוע בכלל היית צייד לחזור
מלונדון?
פשוט לא.

• לא היה בד שום כעם?
(המשך בעמ 1ד )20

ראו את
נשיקודדה חברת ״שילוב״ -שירות׳ יעוץ ומחקר, ערכה
סקר חשיפה לנשיקולדה.
הסקר נערך פנים אל פנים, על־פ׳ שאלון
בקרב מדגם שהקיף 1,160 גברים ונשים.
* 640/0השיבו כ׳ ראו את שלטי נשיקולדה (מר).

צלצל:

3113־) 03 ( 922
ונספר לך עוד על הסקר.
* מבצענ שי קולדה כלל פ חו ת מ -ס סו של טי ם!

מספר הפקסימיליה החדש שלנו:

ממוזשקה לי ב§ר*

6 5 1 9־ ) 0 3 ( 9 2 4

מר ־ פרסום בראש חוצות