גליון 2653 מתאריך 6 ביולי 1988

מי ב ח בי ם
הביצה והתרנגולת
על פעולות כוחות־הביטחון בשט חים
הכבושים(״הנדון״ ,העולם הזה

אורי אבנרי מנתח את החידושים ברשימת
המועמדים של מיפלגת־העבודה לכנסת הבאה,
לועג בהזדמנות זאת למחדליהם של יוני
מיפלגת־העבודה ומרכיב, תוך כדי כך, רשימה
שחורה של פעולות כוחות־הביטחון ביהודה,
שומרון ועזה :״ההריגות, הפציעות, ריסוק־העצמות,
הרעלות־הגאזים, הריסת־הבתים, עקי־רת־העצים,
הגירושים והמעצרים ההמוניים,
הנעשים כולם בפקודתו של יצחק רבין״.
אפשר לחשוב שיום אחד התעורר שר־הביטחון
בבוקר, כשדעתו טרופה עליו, והחליט להרוג,
לפצוע, לרסק, להרעיל וכו׳ וכד.
אולי קדם לכך משהו בכל זאת, מר אבנרי?
משהו בנוסח הביצה והתרנגולת?
ש. כהן, קר״ת־ארבע

ההיסטוריה ושנת 1948
על ראייתו של סופר ערבי את
אירועי שנת ( 1948״הרהורים ביום
הזיכרון״ ,העולם הזה .)27.4.88
סלמאן נאסור הנכבד: ההיסטוריה קבעה שב־
1948 היו הערבים שייכים לצר התוקפן ובמשך
40 שנה הם הסיבה היחידה לקיומה של הבעייה
הפלסטינית, ולסיבלם של הערבים והיהודים.
ב־ 1948 הסכימו היהודים להקמת מדינה
פלסטינית, והושיטו לערבים יד לשלום, אך נענו
אז בתוקפנות ערבית כוללת, וגם היום מסרב
אש״ף לשנות את האמנה הפלסטינית, הדוגלת
בחיסולה של מדינת ישראל.
לכן אני, שתמיד חשבתי עצמי כיונה פוליטית,
מצטער לקבוע שהערבים תמיד סירבו להיפגש
עם היהודים, לפיתרון הבעיות שביניהם.
ברנרד קובנו, רמת־נן

תשובה פטריוטית
על הסכם־השלום הסימלי בין אנשי-
רוח ישראליים ופלסטינים (״מי לא
היה שם דף חדש״ ,העולם הזה

כתבתו של נתן זך היא תשובה פטריוטית
והולמת לכל אוייבי החופש, הצדק והשלום.
קבלו־נא את הוקרתי העמוקה בעד מאבקכם
הבלתי״מתפשר בכוחות הלאומניים־קנאים בארשמעון
בליצקי, תל־אביב
צנו•

נחרת אבא אב?
על איפיון האישים למשא־ומתן עם
הפלסטינים (אבא אבן, בשיחה עם
דפנה ברק, העולם הזה .)22.6.88
אין לתפוס אדם בצערו, אבל דבריו היומרניים
של אבא אבן יעלו אפשרויות של משא־ומתן
...זה, בעצם, החומר שאני נולדתי בשבילה...
לא כולם יכולים לבוא במגע בלתי־אמצעי,
כמוני, עם כל מנהיגי העולם:״) כמעט מצדיקים
את עיוות״השם שהעניק לאבא אבן איש מכון־
וייצמן, מאיר וייסגל המנוח: פאפא שטיין.
לשם מה באה ההתבטאות הזאת של ״אני
ואפסי עוד״?
תנוח דעתו של ח״כ אבן. הלוואי שכבר נגיע
לשלב של משא־ומתן עם הפלסטינים. אז יתברר,
שאם הם רק ירצו בכך, לא תהיה חשיבות רבה מי
יישב מולם מציינו ובלבד שיישב ויישא וייתן
ונגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
ישראל ארליד, תל־אביב

רושם מוטעה

על ייחודו של אבא אבן (״הם היו
צריכים גם לשריין אותי!״ ,העולם
הזה .)22.6.88
כבודו של אבא אבן במקומו מונח. אבל אם
הוא סבור שמה שהיה צריך לעשות רושם, באביב
, 1988 על חברי מרם מיפלגת־העבודה, הנלחמת
על חייה, זה שהוא גמר את קיימברידג׳ ,שיש לו
20 דוקטוראטים ושהוא מציג את ליאונרד
ברנשטיין בתיזמורת הפילהרמונית, אז שהוא לא
יתפלא על מה שקרה לו בדרך ׳לכנסת ה־.12
עפרה כץ, ירושלים

פגישה עם כלב

על הלשון המשותפת לישראלים
העולם הזה 2653

(המשך נעמוד )4

3ת 3ת השער הקדמי:

עוד נאשלה1
מה היתה מטרת נסיעתו של אבא אבן ללונדון? מה
הקשר בין הפאשלות המודיעיניות האחרונות של המוסד
בבריטניה ובין מעצרו של רוני בושמי? ומה טיב
המעורבות בהברחת משלוח הקוקאין לבריטניה?
כתבת השער האחורי:

ד ף חדש

הרוצח והקורבן הלו במסלול המהיר
בסיפרו המתעד את תגובותיו על מילחמת-
הלבנון ואשר יצא עתה לאור גם בישראל,
מעלה מחמוד דרויש היבט נוסף של השאלה
התנ״כית העתיקה: הרצחת וגם ירשת!!
ישראל, לדבריו, משחקת גם את תפקיד
^ 9 ^.הרוצח וגם את תפקיד הקור־בן.
אפילו את זה האחרון לא
השאירה בידי הפלסטינים.
דמוקרטיה בסימן שאלה
תנועת־החרות נהנתה בשנים האחרונות
מתדמית של המיפלגה הדמוקרטית ביותר
ללא ועדה מסדרת וללא מינויים מוחלטים מראש. אולם גם בחרות למדו את
יתרונות השררה, והדמו־קרטיה
בתנועה היא, לפע־מים,
אחיזת־עיניים בלבד.

הלן תמיר (בתמונה) ,גרושתו של בועז
שרעבי, וחברתו של זוהר ארגוב ז״ל, לא
נחה לרגע. השבוע ברחה ממעצר לאחר
שנעצרה בחשד ששימשה כנערת־ליווי
וסיפקה שרותי־מץ תמורת תשלום.
פרק נוסף בחייה הסוערים,
[ £הכוללים מלוא־החופן סי־פורי
הסתבכויות והונאות.

ח״ה ומותה של
החובות העבוית
החדשה

קובי נגד תמי
פרק ב׳

התרבות העברית החדשה נולדה בשנות
ה״ 30 ומתה בסוף שנות ה־.40
9 9 £מדוע נולדה! במה התבטאה!
מה ייחד אותה! ומה קרה לה!

בתגובה להאשמותיה של תמי בן־עמי
בשבוע שעבר, מעל דפי העולם הזה, פתח
הגינקולוג קובי זר את סגור ליבו וסיפר גיר־סתו
לסיפור ההלוואה שלא
הוחזרה, והבטחת הנישואין

שלא קויימה. המשך יבוא.

מועמד בבדיקה

אתה והשקל

ראש תנועת שינוי, אמנון רובינשטיין,
מקפיד על הדימוי הנקי, ללא רבב של
תנועתו. משום כך מפליא כיצד הסכימו
ראשי שינוי כי למקום השני ברשימתם
לכנסת ייבחר אדם שמת־
? < 7נהלת נגדו בדיקה מקי-
פה של מישרד״המישפטים.
רתר ה מר חר ת
מ רוו ח ת :
מתחתנים -גלית
גיבעתי וטל סידס,
בכירכרה רתומה לסוס
והרבה טכני-
קולור • שלום רוקבן
וסמדר סלע -צמד
בדרנים • נטשה
אספליד ורוברט לוין
כל״כך יפים שבאלבכות • לירון נלסון
וגיודי שיפמן -בטריקו, בטכס צנוע •
הפניקס בלי החוקיות, אבל עם מיספרים •
מה חושבת מלכת-היופי של פאלס״ספרינגס
(בתמונה) על הנשים הישרא-
ליות • ואלי מויאל -החבר

בן מזל דגים של אנבל טמיר.

המדורים הקבועים:
מיכתבים — הביצה זהתתנולת
איגרת העירך — אתה הם!שבע!
הנדון — הריון חלקי
במדינה — משולש ם ס! 1חדש
תשקיף — שסיר לחץ?
דמן אישי — שיבת החנק
אנשים — אליפות מישפטנים
אתה והשקל — הוצאות נונופחזת
תמרורים — הקצין המבחין
מה הם אומרים — מאיר בהן־אביחב,

קונים ומונוים
(בתמונה), בובה חברתו הקטינה של
יובל משולם, החשוד
ברצח רוזי דוזאנס, אינה מאמינה שיובל
קשור לרצח. אילו היתה משתכנעת שאכן
כך הדבר, היתה מתאבדת מבושה. בראיון
להעולם הזה היא מספרת על
יובל, ע ל רוזי רוזאנס, ועל

מעצרה בתחילת החקירה.

פנוכו
היא, הוא, הסדין וכל היתר -אסופה של
פיסלי־חימר מצולמים • שירה בחום יולי־אוגוסט,
כמו שמיכת״פוך על פרוות דוב •
יהודה אטלס ממשיך לטעון בעקשנות שהוא
לא משורר • סוכריות מוסיקליות ויצירה
ניאו״קלאסית בקונצרט של שלמה גרוניך •
יהודית רביץ ונורית גלרון -
באות מאהבה • ובעיני יהו־נתן
גפן, טוב נבוט בעד ארצנו.

ח״ם שפירא. אברהם ברחנו, יעקב

למה מכר מעריב שליש ממניותיו לרוברט
מקסוול, ומדוע מקסוול צריך את זה! • על
הסיבות לחלק מהפסדי כור • האם חוק,
האוסר על עובד מדינה וציבור לקבל מתנות,
אינו חל גם על מס״ההכנטהו • מדוע
הורידו מוניטין ועולם האשה את מחיריהם!
• מה עושים לעורך־דין מושעה הממשיך
להופיע בבתי־מישפט! • ומי
9משלם את ההוצאות המאוד
מנופחות של המגהלים!

שזורץ. פרחי מזשביץ, הד־ר אלי פישר 18 20 קולנוע — בחר בשר

זה וגם זה — שני בנים 22 לילות ישראל — מסיבת סרטנים 24 רחל מרחלת — על כל השלם

דף חדש — רק טרנספר 32 תשכצוסן 33 בסנוכו — טוב נבוט 34 הורוסקופ— האנפק השלה 36 חשבון נפש — אנט הלצ״ן

למרות השמועות, שדיברו
על גירושין
קרובים בבית מיש-
פחת דולצ׳ין, מכחי שה
אנט(בתמונה) את הדברים מכל וכל. גם
לכנסת היא, כנראה, לא מתכוננת לרוץ.
בר איוו ל העולם הזה היא מספרת על חייה
^ ^ 9כ״אשתושל״ ,על הבן הקטן,
ן הבינוני והגדול, ועל התפריט
החדש שסיגל לעצמו בעלה.

מטיבט סד ציירה
מותו של ינון לוי בשוודיה לא גרם לצעירים
הישראליים לשנות את תוכניותיהם. גם
השנה, כמו בכל השנים האחרונות, הם יצאו
בהמוניהם למסעות ארוכים מטיבט ועד
צ׳ילה, מאלאסקה ועד אפרי-
קה. להיכן לנסוע, ואיך לח־סוך
בתחקיר של העולם הזה.

נזי ב ח בי ם

ב ע/׳וו א

• ב לי

סני בז•

מכאן אפשר להגיע לשאלה נרחבת יותר.
למעשה הצענו לך למלא תפקיד שאותו ממלא
בארצות האנגלו־סאכסיות חבר־המושבעים.
חבר־המושבעים הוא קבוצה של אזרחים ואזרחיות
שנבחרה באקראי, ושעליה להחליט אם הנאשם
אשם או זכאי, לאור העדויות שהובאו לפניה.
תודות לאיז־סוף סדרות־טלוויזיה על ענייני פלילים,
נהירה השיטה גם לקהל הישראלי.
השיטה של חבר־המושבעים מושרשת עמוק
במסורת האנגלו־סאכסית. היא מבוססת על כמה
הנחות. בין השאר•
אין צורך בהשכלה מישפטית, אלא רק בשכל
הישר בלבד, כדי להחליט אם העדויות שהובאו
לפני בית־המישפט מוכיחות מעבר לכל ספק
סביר את אשמתו של הנאשם.
•ז כ אי אדם להישפט על־ידי בני־מעמדו
שלו.
מובן שהשיטה כולה היא פרי התקופה הפיאר
דלית, שבה היה שייך כל אדם למעמד מסויים.
מכיוון שהשופטים היו בני המעמר העליון, לא
יכלו בני־עמך לקוות לדין־צדק מידיהם. הנסיכים
ושליחיהם פעלו על פי האינטרסים של המעמד
העליון. אם הנסיך רצה להשיג משהו, או להרתיע
מישהו, הרי השופטים המיקצועיים, שהתמנו על
ידו, עשו זאת.

אחרי שפירסמנו את דבריו של ארז, בנו
של מוטקה קירר, ניעור איסר >״איסר הקטן״)
הראל, מי שהיה הממונה על שרותי־הביטחון בימי
דויד בז־גוריון. הוא אמר כי ״פרשת מוטקה קירר
מזעזעת ומבישה בחוסר־מוסריותה. משובדכך לא
פורסמה עד היום.״
ברגע הראשון חשבתי שכוונתו של איסר היא
שהחזקת אדם במעצר בחשאי, בבידוד מוחלט,
בלי זהות ובלי שם, במשך שנים ארוכות, בל־מישפט
ובלי להודיע לבני־מישפחתו, היא דבר
מחפיר ובלתי־מוסרי. אך איסר, כך מסתבר, התכוון
למעשיו של מוטקה עצמו.
אחרי שעברו 30 שנה ויותר, האם לא הגיע
הזמן להתיר את פירסום הפרשה, כדי שהאזרח
ישפוט? האם יתכן כי במדינה דמוקרטית יישמר
בסוד עניין ששרותי־המדינה אחראים לו, ושהביא
למעצר כזה, המתאים למישטר טוטאליטרי?
מדוע שלא יניחו לך לשפוט גם בפרשה זו?

צייר צלייה, העולם ה>ה
אתה המושבע!

איטר ניעור

המסוק והמציאות
על מיספר המבקרים בתערוכת ה־40
(״תשקיף״ ,העולם הזה )22.6.88
מוזר, אך באותו יום שבו הופיע גליון העולם
הזה. שבו פורסם שאין ביקוש לתערוכת ה־40
ומעידים על כך מיגרשי־החנייה הריקים, הודיע
המסוק של קול ישראל, בשעה , 17:00 את ההיפך
הגמור. וכך מדי יום ביומו.
אלי דסה, העולם הזה

בשבוע שעבר עשינו ניסיון שנראה לט
מעניין.
רצינו להתווכח על פסק דינו של השופט אורי
שטרוזמן, שדן לשישה חודשים של שרות ציבורי,
מתנחל אשר ירה למוות כמפגין ערבי צעיר.
איך מתווכחים על פסק־דין? עמוס קינן נחקר
באשמת ״זילות בית־המישפט״(בעברית נורמלית:
דלזול בבית־המישפט) כאשר הביע את
דעתו על פסק־דין זה, בסימון הבוטה האופייני

כאשר קראתי את פסק־ריגו של שטרוזמן, היה
לי רעיון: מדוע לא להניח לקורא עצמו לשפוט?
תהיה הריעה על מסקנתו
של שטרוזמן כאשר
תהיה, אי-אפשר היה לבכושר־הניתוח זלזל שלו.
הוא ניתח את
הנסיבות העובדתיות של
המיקרה בבהירות הר־אוייה
לציון. עיקר פסק־דינו
היה, למעשה, תיאור:
בויור: של־ נסיבות
אלה.
כשיש כל הנסיבות, שטרדומן וכשיש ניתוח של העדויות
— הרי כל אדם סביר יכול להגיע בעצמו
למסקנה סבירה.
על כן פירסמנו את כל פסק־הדין וגזר-הדין,
והצענו לך ״לשפוט בעצמך״.
חבל שלא ביקשתי ממך להמציא לנו באופן
דחוף את מסקנותיך. כי בינתיים ישב גם בית־המישפט
העליון על המרובה. למחרת פירסום
הגליון שלנו, ובו ההזמנה לשפוט, פירסם בית־המישפט
העליון את תוצאות העירעור. הנאשם
ניסן בן־ירמיהו אישגוייב נידון לשלוש שנות-
מאסר, השופטים העליונים קבעו כי היחס לחיי-
אדם מחייב קנה־מידה שוגה מזה שבו השתמש
השופט המחוזי הנכבד, אורי שטרוזמן.
אס הגעת גם אתה לאותה המסקנה, וגזרת
בליבך גזר־דין דומה, הרי יש לך הסיפוק שכיוונת
לדעת גדולים.

במקורות שלגו בולט מיקרהו של נבות היזרע־אלי(״כרם
היה לנכות שנדון למוות על־ידי
שופטיה של איזבל המלכה, מפני שחמדה בכרם.
לכן היה המאבק לדמוקרטיה, שנערך באירופה
במשך מאות בשנים, כרוך גם במאבק על זכותו
של אדם ״להישפט על־ידי בני מעמדו״ .איכרים
ישפטו איכרים, בורגנים ישפטו בורגנים.
בעיקבות מאבק ממושך זה התגבשה שיטת
חבר־המושבעים. המושבעים הם הקובעים אם הנאשם
אשם, אם לאו, השופט המיקצועי גוזר את
דינו על פי החלטת המושבעים.
אף שהתקופה הפיאודלית חלפה מזמן, נשארה
השיטה על כנה, ובעולם האנגלו־סאכסי רואים בה
גם היום נכס יקר, הלק בלתי־נפרד של אורח־הח־יים
הדמוקרטי.
בארץ לא הנהיגו הבריטים את השיטה הזאת.
היתה לכך סיבה פשוטה: פלשתינה (א״י) היתה
ארץ קולוניאלית, הכפופה לדיקטטורה של הנציב
העליון. הבריטים רצו לשמור בידיהם את הזכות
לשפוט את נתיניהם. הם לא היו מוכנים כי הנתינים
הקולוניאליים ישפטו את עצמם.
עם קום המדינה, לא השתנתה השיטה. המיש־פטנים
הישראליים, שחונכו על ברכי השיטה
שהיתה קיימת בארץ, דגלו בהמשך קיומה. בעיניהם,
שופט מיקצועי, שאינו כפוף לרגשות, עדיף
על סתם־אזרחים, שפרקליט דמגוגי יכול להשפיע
עליהם לכאן ולכאן. נראה לי שזוהי גם כיום
דעתם של כמעט כל המישפטנים בארץ, ובכללם
הכתבת שלנו לענייני־מישפט, עורכת־הדין אילנה
אלון.
לי יש מדי־פעם הירהודי״כפירה. איני בטוח
בנחיתות שימת־המושבעים.
יש הסבורים כי הרמה של השופטים בארץ יורדת,
בייחוד בדרגים הנמוכים, וכי חדרו למיקצוע
אנשים ונשים שאין עוד לסמוך בעיניים עצומות
על אי־תלותם המוחלטת מול פני דעת־הקהל. אם
הבריטים, בעלי המסורת המישפטית המפוארת
והארוכה, מוצאים לנכון להעמיד לצד השופטים
את המושבעים, מדוע נסמוך אנחנו בעיניים עצומות
על חוסנם המיקצועי של כל השופטים, עד
האחרון שבהם? והרי השיטה הקיימת מחייבת חוסן
כזה — לא אצל *׳ 90 של השופטים, וגם לא אצל
** ,99 אלא אצל *׳!100
איני בא להטיף עתה לשינוי השיטה, אלא רק
לעורר מחשבה על כך. ובינתיים נמשיך, מדי
פעם, מעל עמודים אלה, להפוך אותך למושבע,
ולהציג לך מיקרים אמיתיים לשפיטה.

(המשך מעס 1ד )3
ולפלסטינים(״דף חדש״ ,העולם הזה
.)22.6.88
נתן זך מספר על הפגישות שקדמו לחתימת
חוזה־השלום בין משכילים ישראליים ופלסטיניים
ומעיר, כבדרך אגב״,כי לשונם המשותפת
של דוברי העברית (הישראלים) ודוברי הערבית
(הפלסטינים) היתה הלשון האנגלית.
וכאן קבור אחד הכלבים הרבים ביחסים בין
שני העמים. כלב שבו פגשתי כבר בימים
הראשונים של הפגישה המחודשת עם הפלסטינים
בקיץ .1967
אני דובר ערבית רהוטה, אבל כאשר פניתי
לסוחרים ערביים בעיר העתיקה של ירושלים
(בימי בהלת־הקניות הגדולה) הם הקפידו, ללא
יוצא מן הכלל, לענות לי באנגלית.
זאת תופעה מגוחכת ומצערת. לא ייגרע דבר

מוכן להוציא את כל הצירים והברגים מן
הדלתות.
באין ברירה שילמנו ולמחרת בררתי בחנות:
עשרה שקלים היה הרבה יותר מדי, לוא רצינו
לקנות כמות כפולה של ברגים וצירים.
אפן? דקל, פחתיתקהה

פיסלי־תנועה בתערוכת ה־40

מיגרשי־חנ״ה ריקים? ההיפך הגמור!

מכבודם הלאומי של ערבים יודעי עברית אם
ידברו איתנו בלשוננו ולהיפך.
הגיעה השעה שנוותר על מתווכים בינינו, גם
דן בכר, ירושלים
מתווכים לשוניים.

יום־יום מגיעים לתערוכת ה־ 40 בין 28ל־35
אלף איש. וחבל שקוראי העולם הזה, שהיו
בתערוכה וראו במו עיניהם את המוני ישראל,
יחשבו שהעולם הזה מנותק מהמציאות.

שולי לסינג,

ברגים רקובים מאוד
על מחירים מפתיעים לשרותיס
מיותרים (״מישחקי מזל״ ,העולם
הזה .)22.6.88
הסיפור במדור זה וגם זה האחרון, כיצד נזקקה
בעלת המדור לשרותי מנקים לדירתה החדשה,
שמחה עד כמה הצעתם הראשונית זולה וגילתה,
בדיעבד, עד כמה הם יקרים, הוא לא סיפור חדש.
לפחות לא לגבי.
בדיוק אותו הדבר קרה לי בשנה שעברה,
כאשר עברנו לדירתנו החדשה.
יש לנו כמה ארונות־קיר וביקשנו את שרותיו
של אדם המתמחה בפירוק והרכבה של ארונות
כאלה. הוא בא אלינו, לדירה הישנה, כולו
מחמדים, הסתכל, הרהר בינו לבין עצמו כמה
דקות ולבסוף קבע 150 :דולר.
נשמע לנו סביר מאוד.
ביום ההעברה הוא דווקא דייק. וצ׳יק־צ׳אק
פירק את שלושת הארונות(שעה עבודה) ולפנות
ערב הוא שוב הופיע, הפעם כבר בדירתנו
החדשה, שאליה הועברו החלקים המפורקים של
ארונות־הקיר עם יתר הרהיטים, ושוב, צ׳יק־צ׳אק,
הרכיב את הארונות (שעה וחצי עבודה).
אבל לתמהוננו לא הרכיב את הדלתות של
הארונות.
מה קרה?
״הברגים רקובים!״ יש להחליף את כל הברגים
והצירים ובמיקרה יש לו במכוניתו כמה סטים של
צירים וברגים חדשים.
בסיומו של יום־העברת-דירה היינו, אשתי
ואני, די עייפים. כמה יכולים כבר לעלות כמה
צירים וברגים? בסדר. הסכמנו.
רבע שעה של עבודה על החלפת כל הצירים
והברגים ובחיוך אדיב הודיע לנו ה3רכיב, כאשר
עמדנו לשלם לו את 240 השקלים ( 150 דולר,
זוכרים עוד 85 שקל עבור הצירים והברגים״.
85 שקל. בדיוק, לא פחות ולא יותר ולא עזרו
כל הוויכוחים. הוא כבר התחיל לכעוס, כבר היה

דוברת תערוכת ה־ .40 תל אביב
• דברי העולם הזה התייחסו לימים הראשונים
של התערוכה. לאחר־מכן אכן
השתנה המצב לטובה.

הכל עד הקול

על דיעה אחרת (״הקול הבלונדי של
ריקי גל״ ,״בפנוכו״ ,העולם הזה

הרגשתי היא שלמבקרת העולם הזה יש
חשבון עם מתי כספי(ציטוט :״איך אפשר לבטא
אהבה בקולו המרגיז של מתי כספי הפעם דחף
את קולו הרועד־מתבגר לתקליט של ריקי גל״).
אני, למשל, אוהב מאוד את קולו של כספי.
גיל תמיר, ניר־יצחק,

עליית הצבר
על הצלחתו של אמרגן(העולם הזה
.)15.6.88
הריני להודיעכם כי מאז עזב סביון צבר את
מישרדו של שלמה צח ופתח מישרד משלו,
הכולל ייצוג האמנים אילנית, יזהר כהן, אלי לוזון
והפקה של תקליטים וקלטות, חלה עלייה בפעילותי
ובהכנסותיו• משה אהרוני, תל־אביב
• השלם הזה שמח על הצל חת עסקיז של
האמרגן צבר.

כתובת המערכת
קוראים המבקשים לכתוב למערכת
העולם הזה מתבקשים לדייק בכתובת
המערכת: רחוב גורדון ,3תל־אביב,
מיקוד —.63458
בשעת הצורן* ניתן גם לפנות בטלפון
03( 232262 בפקסימיליה —
245242־3־ .972 מנוי ,2009 ובטלקם
— 11 341667 וען ץן עוח.
העולם הזה 2653

הנדוו

ך* אם קיים בישראל חופש־עיתונות?
1 1פעם היינו עונים על כך, ללא שמץ של
היסוס: בוודאי.
כיום איננו מסוגלים עוד לענות כך.

לכל היותר אנחנו יכולים לאמור: זה
תלוי.
יש כיום חופש־עיתונות חלקי. חופש־עיתונות
על־תנאי. חופש־עיתונות התלוי במקום, בזמן, בנסיבות,
בזהות העיתונאי ובחסדי־השילטון.

רנונודו

באמצעות כלים אלה. עיתונאים ישראליים וזרים
מתקשים להגיע למקומות רבים, ולכמה מקומות
אינם מסוגלים להגיע בכלל. מכאן ההיזדקקור.
לכלים הפלסטיניים, שנמצאו — להפתעת רבים
— די מוסמכים ומדוייקים.

שבירת כלים אלה על-ידי השילטונות
נועדה על כן למנוע מידע מן הציבור
הישראלי והעולמי, ולחבל בתיפקוד היעיל
של כלי-התיקשורת הישראליים וה־

מכיוון שזרועות־הביטחון של ישראל הופתעו
לחלוטין מן האינתיפאדה, ולא התכוננו לקראתה
בשום צורה שהיא, הם עמדו תחילה אובדי־עצות
גם מול פעולת התיקשורת. במשך כמה שבועות
יכלה התיקשורת הישראלית והזרה לפעול באופן
כמעט חופשי. הדיווח על מעשי ההתקוממות ותגובות
השילטונות גרם נזק רב ליוקרת ישראל,
דווקא מפני שהיה דיווח אמת.
כאשר התאוששו זרועות־הביטחון, הם התחילו

וחופש־עיתונות חלקי כמוהו כהריון

האינתיפאדה הבליטה עובדה זו. אך
היא היתה קיימת גם קודם לכן.
חופש־עיתונות אינו יכול להתקיים בנפרד מן
החרויות האחרות. במקום שאין בו חרויות אנושיות
וזכויות־אזרח, שבו אפשר לעצור אנשים
בלי מישפט, שבו אין בחירות ואין שילטון דמוקרטי
— חופש־עיתונות כלל לא יתכן.

ואכן, בשטחים הכבושים, תחת הדיקטטורה
של מימשל צבאי ומינהל
״אזרחי״ ,קיומו של חופש־עיתונות כלל
לא־יתואר.

גם לפני האינתיפאדה נעצרו מדי פעם עיתונאים
מקומיים, ונאסרה כליל או לזמנים מסויי־מים
הפצתם של עיתונים ממיזרח ירושלים ומישראל.

היתה בשטחים אלה פעילות עיתונאית,
היא היתה ברשות השילטון ובפיקוחו. כלומר: בלי
חופש.
אותו המצב היה קיים למעשה גם בירושלים
המיזרחית, אף שלהלכה הוחלו עליה החוק, המיש־פט
והשיפוט של מדינת־ישראל. למעשה התייחסו
השילטונות לירושלים המיזרחית תמיד כאל שטח
כבוש, כמו לשכם ולעזה.

על עיתוני מיזרח־ירושלים הוחלו כללי־צנ־זורה
שלא הופעלו בשאר חלקי ישראל. הופעלה
צנזורה פוליטית מובהקת, שמנעה את חופש־הבי־טוי.
עיתונאים נאסרו עיתים לבקרים.

בתקופה של התקוממות, ניזונה העיתונות
הישראלית והעולמית מן הידיעות שהגיעו אליה

* * ד כאן דיברנו על ריעות חריגות, על ביט־אונים
שוליים ועל סיקור הפעולות לדיכוי
ההתקוממות בשטחים הכבושים.

כלומר: זה אפשרי גם במקום אשר
הוא, להלכה, שטח ישראלי לכל־דבר.

סתימת הפה של עיתונאים, עיתונים
וסוכנויות-ידיעות בשטחים הכבושים
מכוונת גם נגד העיתונות הישראלית
והעולמית. ואולי בעיקר נגדן.

אך נאמר כבר פעמים רבות: המיבחן
לדמוקרטיה ולחופש הוא הנכונות לסבול
דווקא את ההטפה לדיעות בלתי־פופולריות,
מרגיזות ושנואות. אין
צורך בדמוקרטיה כדי להגן על הבעת
הדיעות הפופולריות, המקובלות על
השילטון.

זה היה חמור במיוחד, כי לשם כך היה
צורך בהפעלת חוקים ישראליים. המת־בר
בי די גם בחוקים ישראליים כדי לדכא
את חופש־העיתונות.

ן* יתן היה לפטור עובדה זו תוך ציון שזהו מצב
*״טיבעי בשילטון של כיבוש, ובייחוד בתקופה
של דיכוי התקוממות.
אך הדברים אינם פשוטים כל־כך.

הפעלת צה״ל נגד העיתונות — בלומר:
נגד החרות הדמוקרטית — הופכת
אותו לצבא פוליטי מובהק, כלי לביצוע
מדיניות מסויימת השנוייה במחלוקת
פוליטית בעם. זהו צעד גדול לקראת
דיקטטורה.
^ ציבור הישראלי התייחס לתהליך זה
/ 1בשיוויון־נפש, מפני שחשב שזה נוגע רק
לערבים בשטחים הכבושים שאינם שייכים בעצם
לתחום ישראל.
קביעה זו אינה נכונה. לא רק מפני שירושלים
המיזרחית, למשל, שייכת להלכה לישראל. ולא
רק מפני שחיסול הסיקור החופשי בשטחים הכבושים
בא למנוע מידע מאזרחי־ישראל. אלא גם
מפני שהשיטה פושטת בהכרח אל תוך ישראל
עצמה.
כבר נאסרה הופעתו לזמן־מה של ביטאון ישראלי
בשפה הערבית: אל־איתיחאד של המיפלגה
הקומוניסטית. גם מי שאינו מעריך את העיתון
הזה ואת יחסו לאמת הצרופה חייב לקבוע שזהו
תקדים חשוב, תמרור של אזהרה.
פרשת דרך הניצוץ מסובכת יותר, והיא כיום
בבחינת ״סוב יודיצה״ .אך רי לציין כי הפעולה
הממשית היחידה המיוחסת לנאשמים בפרשה זו
היא פירסום ביטאון להפצת מידע וריעות. ביטאון ,
זה נאסר באורח מינהלי.
זה היה ביטאון שולי מאוד, והריעות שהובעו
בו אינן מקובלות על הרוב העצום של אזרחי־ישראל.
אולי היו כרוכים בפירסום זה מעשים
הנוגדים את החוק. על כך יתנהל מישפט.

ף* דו ר כי אין חופש־עיתונות בשטחים הכבר^
שים.

ברור על כן שבשטחים הכבושים,
ובכללם ירושלים המיזרחית — שהיא
להלכה שטח ישראלי — אין חופש־העיתונות,
ולוא אך למראית־עין.

שאינו אלא בורג במכונת־הכיבוש. מטרתו העיקרית
היא הפצת דיברי־כזב (דיס־אינפורמציה).
יש המתברכים בכף ששיטות אלה נשאו פרי.
הסיקור העיתונאי העולמי הוחנק במידה רבה, וגם
בארץ נקטע הסיקור. שום עיתונאי לא הצליח
לצלם אף מיקרה אחד מבין 220 עד 300 מיקרי־המוות
מאז ראשית האינתיפאדה, וכמעט ואין
תצלומים וכתבות־טלוויזיה המראים אחד מאלפי
המיקרים של הכאה וריסוק־עצמות.
אולם עבור ״הישג״ זה שולם מחיר, שרק בעתיד
תובן מלוא חומרתו.

** אז האינתיפאדה הוחמר מצב זה פי כמה

עיתונאים ערביים בשטחים הכבושים ובמיזרח
ירושלים נעצרו בסיטונות. אף שנטען תמיד כי
העצורים חשודים בפעילות פוליטית עויינת, ולא
בפעילות עיתונאית, ברור לכל בר־דעת שזוהי
אמתלה כוזבת.
המעצרים ההמוניים של עיתונאים פלסטיניים
באו בלי כל ספק כדי להחניק את זרם המידע
לציבור הפלסטיני. לשם כך נאסרו עיתונים פלסטיניים
לסירוגין. נסגרו מישרדי־עיתונות וסור
נויות־ידיעות פלסטיניים.

יכול מישהו לחשוב שזה אינו נוגע לו
ולרוב הציבור. הוא טועה.
גם בימי־הזוהר של העיתונות החופשית בארץ,
היה חופש־העיתונות תלוי על בלימה.

זוהי עובדה מדהימה, שאינה ידועה
בעולם: גם בשנת ה־ 40 לקיום ״הדמוקרטיה
היחידה במיזרח התיכון״ אין בה
אף חוק אחד המבטיח את חופש־העי-
תונות.

להשחיר את הראי
עולמיים. זוהי פגיעה קשה בחופש־העי־תונות.
פגיעה
זו קשה שיבעתיים בתקופה של התקוממות.
בתקופה זו פועלים השילטונות וכוחות־הביטחון
של ישראל בצורה העשוייה(או העלולה)
לקבוע את גורל ישראל לדורות. כל אדם בישראל
אחראי לפעולה זו ויישא בתוצאותיה, לטובה או
לרעה. על כן חייב הציבור לדעת מה מתרחש, כדי
שיוכל לשקול, לחשוב ולהחליט. העיתונות צריכה
לספק לו את המידע הזה.

ברור כי אין העיתונות הישראלית
מסוגלת כיום למלא תפקיד זה.

^ התנכלות ליכולתם של כלי-התיקשורת
\ 1למלא את תפקידם הביאה, מאז ראשית
האינתיפאדה, לידי הפעלת שיטות קיצוניות יותר
ויותר.

לנקוט בפעולה שיטתית לדיכוי חופש־העיתונות.
מטרתה הגלוייה היא למנוע סיקור עיתונאי של
כל פעולות ההתקוממות ומעשי השילטונות. הדברים
הגיעו לידי כך שכל קצין בשטח מחזיק
בכיסו טופס ריק, להכרזה על שטח כלשהו כעל
שטח צבאי סגור, ואותו הוא מציג לפני כל עיתונאי
ישראלי או זר הבא לסקר אירוע.

בישראל טרם הובנה מלוא. המשמעות
של שיטה זו. למעשה נוצר מצב
המקובל בדיקטטורות הצבאיות באמריקה
הלאטינית ובדרום־אפריקה.
כל שטח שבו מתרחשים מעשים חשובים נסגר
לפני הסיקור העיתונאי. כלומר: מן האזרח הישראלי
נמנעת הידיעה על מעשים המבוצעים על־ידי
ממשלתו, באמצעות כוחות־הביטחון שלו,
בשמו ועל אחריותו.
לעיתים מתירים לעיתונאים להיכנס לשטח
ב״ליווי״ של קצין המוסד הקרוי ״דובר צה״ל״,

החוק היחידי המסדיר את ענייני העיתונות
הוא חוק מימי הדיקטטורה הקולוניאלית הבריטית,
המאפשר לפקיד קטן לסגור כל עיתון בכל
עת, בלי נימוק של ממש, ולמנוע את הופעתו של
כל עיתון.

לא זה בלבד שאין בישראל חוקה,
אשר יכלה להבטיח את חופש־העי־תונות
יחד עם חרויות האזרח, אלא
שאין בה אף חוק אחד המבטיח את זכות
האזרח לדעת, ואת זכות העיתון למדע.
להיפך:
יש בארץ חוק־דיבה (״החוק לאיסור לשון־
הרע״) שאין לו אח ורע בעולם הדמוקרטי בגישתו
האנטי־עיתונאית. לא־מכבר ראינו דוגמה לכך:
אריאל שרון הפסיד בארצות־הברית מישפט נגד
שבועון אמריקאי. אך באותו העניין ונגד אותו
השבועון נחל שרון הצלחה גרולה בישראל.
ההבדל היחידי היה בחוקים השונים הקיימים
בשתי הארצות.
החוקה האמריקאית (״התיקון מס׳ )״1מעניק
לעיתונות הגנה מרחיקת־לכת, כחלק מחופש(
.המשך בעמ 1ד )42

״א״ אנו־י אבנר׳

בנז ריוגז
•המחוזי בחיפה דן לשנת מאסר בפועל
שני נערים ערביים, שלא יידו אבנים
ביהודים. עוונם: הם ״נכחו במקום״ ,כאשר
הושלכו אבנים באוטובוס של א1ד,
ו״חיזקו את ידיהם של משליכי־האבנים.״

נשמע כמו בדיחה רעה, אבל זוהי
המציאות של ישראל . 1988 שני חברי־הם
בני ה־ 16 של ה״נוכחים״ ,שאכן יידו
אבנים באוטובוס ליד בקה־אל־ע׳רביה
במשולש, נידונו לשנה וחצי של מאסר
בפועל, אף שקצין־המיבחן קבע שלא
פעלו מתוך מניעים לאומיים, ולמרות
שהביעו חרטה.
השופט לא קיבל את קביעת המומחה
.״העבירה נעברה תוך היגררות למעשים
במיסגרת מה שמכונה ,,אינתיפאדה,״
החליט.
השבוע סערו השופטים במדינה בגלל
הצעת־חוק לרפורמה במיבנה האיר־גוני
של מערכת־השיפוט. לא נערך ער
כה דיון בקרב ציבור־השופטים על
המגמות הרעיוניות־מוסריות המסתמנות
במערכת.

העם

עד הטיפה האחרונה הדינזעה האחרונה על
גורלה של הילדה

הבראזילית נשפכה.
אך אי־אפשר להפסיק.
זה מרגיע את המצפון.
הילדה קארולץ־ברונה הוחזרה לב־ראזיל.
העם כולו צפה בפרידה, כשהוא
מזיל דמעות.
אולם הפסטיבל של כלי־התיקשורת
סביב פרשה נוגעת־ללב כמו זאת אינו
יכול להיפסק סתם כך. גם אחרי שה־דימעה
האחרונה כבר נשפכה, נעשה ניסיון
לסחוט עוד כמה טיפות. לכן ליווה
הסיקור העיתונאי את הילדה לבראזיל
הרחוקה, נכנם לצריף הדל של המישפ־חה,
שפך דמעות־תנין נוספות על
תנאי״חייה העלובים.
לא היה לכך קשר עם המציאות. כי
בינתיים התחיל פסטיבל גם בבראזיל.
העם הבראזילי כולו הזיל דמעות, חברות
פרטיות הבטיחו כסף ועזרה. הפוליטיקאים
הבראזיליים מיהרו ללמוד
מעמיתיהם הישראליים — פוליטיקאים
של כל העולם, התאחדו! — והבטיחו
להורי הילדה הרים וגבעות, תמורת
צילום בחברת הילדה.
יפה ודוחה. היה משהו יפה בתגובה
אנושית זו, בשתי הארצות, על טרא־גדיה
אישית, שבמרכזה עמדה ילדה חיננית.
אולם
היה בזה גם משהו דוחה.
כי מדי יום מתים מסביב לכדור־הא־רץ
אלפי תינוקות בגלל הזנחה, חוסר־תזונה
ומחלות מדבקות, שקל להדבירן.
אותם אזרחים — בישראל, בבראזיל,
בעולם כולו — שהתרגשו בגלל ילדה
קטנה אחת, בעלת זהות ידועה, היו
אדישים לגמרי לגורלם של מיליוני ילדים
באיזורי־מצוקה, ילדים בלי זהות.
זהו טבע האדם.
ליד הבית. אפשר, כמובן, למקד
את הבעייה גם ליד הבית.
במרחק של כמה קילומטרים מן הבית
שבו גדלה הילדה קארולין בישר״יל,
כשהיא עטופה באהבה, גדלות ילדות
אחרות באווירה יומיומית(וליל־לילית)
של פחד ומצוקה. בשטחים הכבושים,
מתעוררות ילדות קטנות בלילה כאשר
החיילים הולמים בקתות הרובים על
שערי בתיהן, בבואם לעצור אב ואח,
תוך מכות וגידופים. תינוקות נחנקים
מגאז מדמיע קטלני הנורה לתוך חדריהם.
עשרות ילדים וילדות נהרגו בשיב־עת
חודשי האינתיפאדה, מאות רבות
נפצעו.
השבוע עשתה קבוצה של אזרחי ישראל
במדים, קצינים וחיילים, מעשה
מצפוני. אחרי שראו מחזות רבים כאלה,
פנו אל נשיא־המדינה בקריאה נואשת
לשחרר את החיילים מן הסיזט הזה. הם
הודיעו לנשיא בשיחה בעל־פה שהם

מינרגות
שביעיות הגיעו אל קצה גבול הסבל המצפוני.
נדמה כי גורלה של הילדה קארולין־
ברונה שימש לרבים גם כסם להרגעת
מצפונם. הוא איפשר להם לברוח מן
המציאות העגומה והקשה של המיל־חמה
בשטחים הכבושים, ולחוש תחושה
נעימה של השתתפות בצער של ילדה
מיסכנה ויפה אחת.

יחסי חוץ

מוות באוויר

זה דמה להפלת
המטוס הלובי ולהפלת
המטוס הקוריאי. אך
יש הבדל.

איש לא האמין השבוע ברצינות כי
חיל־הים האמריקאי הפיל במתכוון
מטוס־נוסעים איראני והרג 66 ילדים,
52 נשים ו־ 152 גברים, נוסף על 16
אנשי״צוות. ברור שהיתה זאת טעות.
נראה כי הצוות והפיקוד של המשחתת
האמריקאית וינסן היו במצב של
היסטריה, במהלך קרב ימי עם ספינות
איראניות.
אולם יש טעויות שאין להן כפרה.
ארצות־הברית עצמה קבעה זאת, כאשר
גינתה את ישראל בחריפות, ב־.1973
תירוצים. אז הפיל צה״ל מטוס־נוסעים
לובי, שחדר למרחב האווירי
של סיני, שהיתה אז כבושה בידי ישראל.
הדבר נעשה על־פי הוראת הרמט־כ״ל,
דויד(.דדו״) אלעזר, שטען אחר־כך
כי חשש שמא משמש מטוס־הנוס־עים
הגדול כמטרה צבאית.
ארצות־הברית גם לא הכירה בלגיטימיות
של טעות, כאשר הפיל הצבא
הסובייטי ב־ 1983 מטוס־נוסעים דרום־
קוריאי, שחדר למרחב האווירי הסוביי־

מטוסי הנו כזי עי ס ^

האיפאני הו פ ל.

ח אנ *ריק אי ^ 0ל.

טי, במקום צבאי רגיש 269 .איש ואשה
נהרגו. הסובייטים טענו אז שחשדו במטוס
שהוא עוסק במשימת־ריגול. האמריקאים
לא קיבלו זאת, ובמשך שנים
גרמה תקרית זו להחרפת המילחמה הקרה.

התירוצים האלה באו, בלי ספק,
לחפות על שגיאה פשוטה של מי שלוחץ
על ההדק: טעות־בשיקול תחת לחץ,
היסטריה; אדישות.
רק בדבר אחד נבדלו האמריקאים מן
הישראלים והסובייטים גם יחד: הנשיא
רונלד רגן עצמו מיהר להתנצל באוזני
העולם כולו. תחת לעשות ניסיון מטופש
לחפות על המעשה, הודה בגלוי
בשגיאה, הביע צער וחרטד.
בישראל של ,1973 בימי גולדה
מאיר ומשה דיין, זה לא היה אפשרי.

ההתקוממות

סוכן של
אש״ף
זבולון המר התנהג
כאילו קיבל משכורת
מידי יאסר ערפאת.
אבל זה היה סתם
טירוף.
היתכן?
היתכן כי זבולון המר, שר־הדתות,
פוליטיקאי כושל, הפך לסוכן אש״ף?
השבוע הוא התנהג כך. באמצע האינתיפאדה,
בלב ירושלים המיזרחית
שבין החומות, עשה את המעשה האחד
המסוגל לאחד את כל פלגי העם הפלסטיני,
לעורר את כל הרגשות הלאו־

ה פי סי ת-
כב/ך
ט ב /ד

,צי ב ל ־ טי ׳

ה מ טו סהלוגי
ט עו ר ע
ע ל -י־ ד־יג ר! ובכז /ב
ש הו פ ל
בזיךןי

נטעוח . -בסיני

מיים־פלסטיניים והדתיים־מוסלמיים,
ולהביא להתלקחות חדשה. והוא עשה
זאת בצורה שהיתה מוכרחה לעורר
תהודה מירבית בעולם כולו. כי זה קרה
במקום המקודש גם למאות מיליוני
נוצרים: נתיב־היסורים של ישוע הנצר־תי,
הוויא דולורוזה.
מבלי להודיע על כך לעיריית ירושלים
היהודית־בלעדית, ומבלי להודיע
על כך לוואקף המוסלמי המנהל את
הר־הבית, שלח השכם בבוקר את פועליו,
בליוויית שוטרים, כדי לחפור מיג־הרה
אל הר־הבית. תוך דקות נשמע
בעיר כולה קולו הנרגש של המואזן,
שקרא למאמינים לצאת ולהגן על קודשי
האיסלאם. צעירים וזקנים, נערות
ונשים קפצו מן המיטות, רבים מהם
בפיג׳מות, ונהרו אל המקום.
תוך דקות היתה ירושלים עטופת
עננים של גאז מדמיע, קליעי־גומי נורו
לכל עבר, אבנים התעופפו באוויר בעשרות
מוקדים. תיגבורת של שוטרים
ומישמר־הגבול זרמה מכל עבר.
זבולון המר, שר בסוף דרכו, הצליח
לנעוץ עוד מסמר אחד בארון־המתים
של אחדות ירושלים ,״העיר שחוברה
לה יחדיו״ .הוא נתן דחיפה גדולה חרשה
לאינתיפאדה.
מחלה מדבקת. מובן שזבולון
המר אינו סוכן אש״ף. אין הוא מקבל
הוראות מיאסר ערפאת, גם אם התנהג
כאילו קיבל.
המר הוא רק קורבן נוסף של טירוף־
המערכות, האוחז במנגנון הישראלי
מול ההתקוממות. זוהי מחלה מדבקת
במדינה כובשת, והיא דבקה בכל איבריה,
בזה אחר זה.
מישרד־הדתות הפך מכשיר של כיבוש,
כשהוא מתנהג בשחצנות המטומטמת
של מושל צבאי. נדמה כי בתי־ה־מישפט
הופכים גם הם ברגים במכונת־הכיבוש.
השבוע
התפרסם כי בית־המישפט

שתי אופציות
בתום החודש השביעי
של האינתיפאדה
ברור: או גירוש
הערבים. או מדינה
פלסטינית.
שתי מיפלגות קבעו השבוע את מצי
עיהן לקראת הבחירות. נדמה ששתיהן
הגיעו לאותה המסקנה: לא נותרו לישראל
אלא שתי אופציות. כל אחת מהן
בחרה באופציה אחרת.
שתי האופציות: גירוש הערבים מן
הארץ או הקמת מדינה פלסטינית בשטחים
הכבושים.
שתי המיפלגות הגדולות, התופסות
את מרכז הבימה, אינן מסוגלות להתאים
את עצמן למציאות זו.
הליכוד ממשיך לדבר על ארץ־ישר־אל
השלמה, מבלי להשיב על השאלה
הבסיסית: איך להתגבר על ״הבעייה
הדמוגראפית״ .בארץ־ישראל השלמה
יהיה חיש־מהר רוב ערבי. המדינה לא
תוכל להיות יהודית ו/או דמוקרטית.
ואילו המערך ממשיך לקשקש על
״האופציה הירדנית״ ,שלא היתה ולא
נבראה. גם בעיני ציבור תמים היא הפכה
זה מכבר בדיחה.
אולם מימין לליכוד ומשמאל למערך
קורים דברים.
רסול: טראנססר. בימין הבעייה
פשוטה יותר.
מיפלגתו של רפאל (.רפול״) איתן
היא בעלת מגמות, הדומות מאוד לסיס־מותיו
של ז׳אן־מארי לה־פן בצרפת.
בצרפת קוראים לזה ״ניאו־פאשיזם״.
רפול, דיקטטור־במהדורת־כיס גם
במיפלגתו הקטנה, לא היסס לקבל מצע
קיצוני וברור, שאינו שונה בהרבה מזה
של מאיר כהנא. עיקרו :״חילופי־אוכ־לוסין״
— שתי מילים שפירושן גירוש
כ > ב י 7ן
ץארע 7ל א
ה ז־ ד־ מ כ _ווז _

כ^פל
להיעטר

ש לנו!

העולם הזה 2653

חני בושמי, שנעצו בלונדון בחשו רהבוחת 100 קירו קוקאין מישואר
ררונוון, התבוסם בעבו ב,העולם הזה ,,כמי שקשוו עם המוסד

ף• סוף השבוע שעבר טס אבא אבן
*-ללונדון, לפגישה מיוחדת עם
ראש־ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ׳ר.
אבן לא היה מעולם מבאי־ביתה של
ראש״הממשלה, וכידוע אינו שר״החוץ
הישראלי.
מה ראתה תאצ׳ר להקצות לשיחה
עימו 45 דקות?
אבן נפגש עימה, לבקשתו של שר־החוץ
הישראלי שימעון פרס, באישורו
של ראש־הממשלה, יצחק שמיר. מטרת
הפגישה: מניעת סנקציות בריטיות נגר
ישראל.
לפני שנה התגלתה מיזוודת־עסקים,
שנשכחה בתא־טלפון, ובה כמה עשרות
דרכונים בריטיים מזוייפים, וניירות הקושרים
את המיזוודה למוסד הישראלי.
נעשה אז הכל כדי להצניע את הפרשה.
תקלות קוראות לכל אירגון־מודי־עין,
והבריטים, המתירים פעילות של
אירגוני־מודיעין זרים בארצם, בתנאי
שיהיו מדווחים ,״החליקו״ את הפרשה.
אולם כאשר התברר כי המוסד שכח
להודיע לבריטים על מחסן־תחמושת
וחומרי־נפץ של אירגונים פלסטיניים
בבריטניה, ולא מנע את רציחתו של
צייר־הקריקטורות הפלסטיני עלי אל־ארמי,
זעמו הבריטים באמת.
הפעם הוגש לתאצ׳ר גם התיק על
הדרכונים המזוייפים, וזו זעמה על
פרשת־הדרכוניס יותר מאשר על הרצח
בארצה.
שני דיפלומטים בבריטניה גורשו
למעשה, והאנגלים הודיעו לישראלים
כי יתנהגו באיטיות רבה לפני שיאושר
למחליפים להיכנס לבריטניה.
סנקציה זו עשויה לפגוע חמורות
בישראל, על־פי מקורות זרים, שכן
לונדון הפכה מרכז־המודיעין הכלל־עולמי,
וקשה לאסוף מידע על פעולות
האירגונים הפלסטיניים בלי לונדון.
לכן היתה שליחותו של אבן חשובה
ביותר.
דיווח לתאצ׳ר

בושמי כפי שהתפרסמה בשעתו בכתבה
שלי.

וכך נכתב:

מדי פעם מצלצל הטלפון במישררי
מכון־ההיכרויות1^ 911,\ 8/3.עז, שברחוב
קיי־דודלה־ראפי מס׳ 100 בפאריס,
והפונים מבקשים את ניקוס. לרוב
מתבקש הפונה להזדהות, ורק אם הוא
משביע את רצון העונה, לוחצים על
מתג להעברת השיחה לשלוחת״הטלפון
המגיעה לדירה שמעל למכון־ההי־כרויות,
שם גר בעל המכון.
האיש העונה לטלפון בדירה זו הוא
ניקום, ששמו המלא הוא ניקוס גיאו־גיאדס,
והידוע בשמו ״סאמפסון״.
שיחותיו ופגישותיו של סאמפסון
בימים אלה הן נושא לעיקוב של
שרותי־המודיעין המערביים, הנעזרים
בשרותים הצרפתיים לליקוט מידע.
עניין מיוחד מגלים הבריטים, המחזיקים
סוכנים מיוחדים לצורכי העיקוב
בפאריס אחרי פעילותו של אותו
ניקוס סאמפסון.
הסיבה לכך פשוטה: סאמפסון הוא
האיש שהחזיק בשילטון בקפריסין במי

מהם לא היה כל קשר גלוי או ידוע
לשרותי־המודיעין הישראליים, אולם
כולם היו בעלי עבר פלילי בישראל
ובאירופה. מקום מושבם הקבוע הוא
בלונדון, ונראה כי הם נמצאים בקשרים
עם סאמפסון זה כמה שנים.
מכיוון שלונדון היא מקום־המגורים
של הישראלים הללו, התבקש הסקו־טלנד־יארד
לאסוף חומר עליהם. בדיקה
ראשונה של מטה־המישטרה
העלתה כי רוב המבוקשים קשורים
בסחר בסמים מסוגים שונים.

משוכנעים כי בושמי קשור באיזושהי
צורה במוסד הישראלי, ומהווה חוליית־חיבור
בין המוסד לעבריינים ישראליים,
המופעלים על־ידו לצורכי המודיעין
של ישראל- .
הם הצביעו על כמה עובדות לחיזוק
דעתם. ב־ 1972 נעצר ישראלי על־ידי
המישטרה הבריטית בלונדון, בעיקבות
ניסיון־פריצה לשגרירות ערבית. בחקירה
התברר כי הישראלי גר בדירתו
של רוני בושמי. עוד לפני שהגיעו
השוטרים לדירה, כשבידיהם צו־חיפוש,
התקבלה הוראה משר־הפנים הבריטי
לשחרר את הישראלי מיד ולהעלותו
למטוס שיובילו לישראל.

הוראה כזו באה רק כאשר
מדובר באיש־מודיעין פעיל שנתפס,
וראשי הסקוטלנד־יארד
רשמו לפניהם כיבושמי קשור
כפעילות מודיעינית-.

שנים לאחר מכן היה בושמי מעניק
תמיכה כספית לעבריינים ישראליים
שגרו בלונדון ומממן עבורם את שיח־רורם
בערבות. עבריינים אלה היו
פורצים מדי פעם לדירות־מגורים בלונדון,
לצורכי גניבה ושוד, אולם כמה

קשרים סתרים

אבא אבן

מרגרט תאצ׳ר

שליח 1ת ס1דית

חנז שלישי

שך חמישה ימים ביולי ,1974 אחרי
שניצח על הפיכה צבאית שהריחה את
הנשיא מאקאריוס*.
לאחרונה הגיעו לשרותי המודיעין
המערביים ידיעות כי סאפמסון מתכנן
שוב הפיכה צבאית בקפריסין, והוא
מארגן אותה מבסיסו בפאריס.
המעקבים אחרי המתרחש בדירת־הפגישות
של סאמפסון הביאו למירע
מעניין נוסף: בין הבאים בקביעות
לדירה זו היו כמה ישראלים.
מאחר וגם בהפיכת־הנפל של סאנד
פסון לפני שש שנים נקשר שמה של
ישראל בפרשה, כשותפה וכמסייעת
להפיכה, החלו שרותי־המודיעין לבדוק
את טיבם של הישראלים, המבקרים
אצל סאמפסון.
התוצאות היו מפתיעות שוב. לאיש

וכמה פריצות היו לדירות של אישים
ערביים ומוסלמיים חשובים. בעת
הפריצות היה תמיד נלקח ציוד יקר,
שהיה בו כדי לטשטש את העובדה
שהפורץ יכול היה לצלם כראות עיניו,
או לשתול מכשירי־האזנה.
אנשי המודיעין של הסקוטלנד-
יארד הראו לי יותר מעשרה תיקים
מסוג זה, של פריצות לבתים פרטיים
של אישים ערביים, שהשלל שנלקח
במהלכן לא הצדיק את הפריצה, כמו
מכשירי סטריאו או מקלטי טלוויזיה.
נפגשתי בלונדון עם רוני בושמי,
והצגתי לפניו את העובדות הללו. הוא
אישר כי הוא מכיר אישית את סאמ־פסון,
וכי נפגש עימו בעבר לצורכי
עסקים. אולם הוא טען כי בזמן האחרון
אין לו מגע עימו. הוא אישר כי סייע
בעבר לעבריינים ישראליים שונים,
מתוך רחמים, וכי נתן להם את הסכומים
הדרושים לשיחרורם בערבות.

ן* יום ראשון, לפני שהיה בידו ל־
^ דווח לשר־החוץ אם נענתה תאצ׳ר
לפניה ותתיר מחדש פעילות מודיעינית
ישראלית, סיפרו העיתונים על
פרשיה חדשה. לכאורה, הכותרות היו
על ישראלי ושני אנגלים, שנעצרו על
חשד של הברחת 100 קילו קוקאין
מישראל לבריטניה.
שם הישראלי, אהרון בוסמי מפתח־תיקווה,
לא אמר הרבה לקוראי העיתונים.
אולם כל מי שיקרא מחדש
את כתבת השלם הזה ( )12.3.80 על
בושמי, יבין כי אין ספק שלתאצ׳ר יוגש
מיקרה זה כהוכחה נוספת לפאשלה
ישראלית.
שכן רוני בושמי, בעיני המודיעין
הבריטי, קשור הדוקות לישראל. לפרשת
זיוף־דרכונים ולאי־מניעת רצח
נוספת עתה גם מעורבות ישראלית
ממלכתית בהברחת קוקאין לאנגליה.
בגלל עדינות הנושא אני מעתיק
כאן מילה במילה את הכתבה על רוני

* הפיכה זו נרמה לפר שת התורכים
לקפריסין, לתילחסה אסרת ולחלוקת
הא, הנמשכת ער היום.

^ ציני־המודיעין של הסקוטלנד
\ /יארד, שעימם שוחחתי, היו

הוא סירב להתייחס כלל ל

הערבים מן הארץ. הוא לא הסביר כיצד
הוא מתכוון לבצע את הטראנספר, ומה
תהיינה התוצאות.
ר״ץ: אש״ך. בצד השמאלי של
הבימה קיבלה תנועת ר״ץ מצע, שבא
להציג את ״האופציה הפלסטינית״.
היו ימים כאשר ר״ץ נזהרה מכל הג
דרה
העלולה להחשיד אותה בנכונות
לשאת ולתת עם אש״ף ולהסכים להקמת
מדינה פלסטינית. נראה כי ימים
אלה חלפו.
ר״ץ, שהחרימה במשך ארבע שנים
כל מגע עם הרשימה המתקדמת לשלום,
קיבלה למעשה את המצע שלה.

המצע החדש קובע שאין תחליף
לאופציה הפלסטינית. יש להכיר בז־כות־ההגדרה־העצמית
של הפלסטינים,
ולתבוע מאש״ף להכיר בזכות קיומה
הריבוני של ישראל. אז יוכל ״גם״
אש״ף להשתתף במשא־ומתן לשלום.
לא נדרש ממנו לוותר מראש על המא

המזויין.
המצע לא ריבר בפירוש על מדינה
פלסטינית, אך מובן שזה תוכנו. מכיוון
שאין ספק כי אש״ף מוכן להכיר
בישראל תמורת הכרה בו, ברור כי
הכוונה היא למשא־ומתן עם אש״ף.
הניסוחים הם עדיין זהירים, אך הב־

פושעים ישראליים

עלה גם שמו של ישראלי,
הידוע כאחד השליטים בעיסקי
המזון והתיווך בלונדון, רוני
בושמי, שלפי המידע נפגש
כעצמו לעתים קרובות עם
ק שי

באמפסון.

חשוד

בושמי גר בלונדון מזה שנים רבות,
ושני אחיו פעילים בעסקים בישראל.
לפני כשמונה שנים סייע לגדול
הנוכלים הישראליים בעולם, אריה
פרום.
פרום ביצע הונאה בגודל של 70
מיליון מרק בגרמניה, כאשר מכר
לגרמנים בעלי כספים שחורים מניות
גנובות של חברות אמריקאיות ואיג־רות־חוב
ממשלתיות אמריקאיות
מזוייפות. התרמית התגלתה כאשר
רואה־החשבון של פרום, שהיה שותף
להונאה, החליט להודות מרצונו בכל.
רואה־החשבון נידון ל־ 15 שנות־מאסר.
פרום נידון לשלוש שנים בלבד. כשבידו
חלק מן הכסף עבר לאמריקה, שם
הוא פעיל עד עתה (כיום הוא בעל
ומנהל מיפעל בלוס־אנג׳לס).
פרום נעזר ברוני בושמי, וכישראלי
נוסף הקרוב לבושמי, שימעון יפת,
אשר אף הוא גר בלונדון. ידידה קרובה
נוספת של החבורה היתה הדוגמנית
שולי חנני, שקיבלה מפרום מתנות
יקרות־ערך, וביניהן שעון שעלה 12
אלף דולר.

ף* עזרת הכספים שעשה בעזרת
*— פרום, החל בושמי בעסקים של
תיווך־דירות לערבים בלונדון, והרוויח
כסף רב. באותה שעה רכש והפעיל את
המיסעדה תל־אביב בלונדון. הוא הגיע
לרכוש של כמיליון לירות אנגליות
לפני שנתיים, והיה יכול לסייע לישראלים
רבים.

מיליונר בושמי

שער ״העולם הזה״ ()12.3.80

שאלה כדבר איש־המודיעין
הישראלי שהתגורר אצלו, וש־נתפס
בפריצה לשגרירות
ערבית. הוא הוסיך כי במה
מחבריו קשורים אך הם עם
סאמפסון כקשרים שונים.

טיב קשריו עם סאמפסון
בעבר אינו כדור, אולם אין ספק
כי פעילותו בין הערבים העשירים
וראשי מדינות־הנפט, שבאו
ללונדון, והיותו מהימן!
עליהם בעסקים של רכישתן
בתים, יכלה להועיל למישהו.

אגב, בושמי הוכיח את יושרו האישין
לפני שנתיים, כאשר פרום היה זקוק
בדחיפות למיליון דולר שהפסיד בהי־!
מורים בלאס־וגאס, והמאפיה הודיעהו
לו שאם לא ישלם את הכסף — ישלם1
בחייו. בושמי מכר מיד, ובמחירי הפסד,
שני בתים יקרים שהיו לו, ומסר את
התמורה לפרום, שהבטיח להחזירה,
אולם עד היום החזיר פרום רק 120 אלף
דולר מתוך המיליון שלקח.
הוצאת־כספים זו השאירה את בושמי
במצב כספי מתוח. תרמה לכך גם
התנגשות אלימה, שהיתה לו בחודשים
האחרונים עם העבריין גד פלוס
(״שץ״) ,שפעל בלונדון ושסחט מבושמי
כמה אלפי לירות אנגליות. בושמי
נאלץ לעזוב את לונדון מפחד שץ,
והסתובב בפאריס, בדיסלדורף, בתל
אביב ובלוס־אנג׳לס. עתה נעצר שץ
בגרמניה ובושמי חזר ללונדון.

— —יגאל לביב

העולם הזה 2653

וונה ברורה. רק בנקודה אחת נותר הבדל
אמיתי בין מצע ר״ץ ומצע המתקדמת:
ר״ץ ממשיכה לדגול בסיפוח ירושלים
כולה למדיגת־ישראל. אך גם
בזה יש רמז של שינוי: זכויות הערבים
בירושלים יסודרו במשא־ומתן.
(המשך בעמוד )35

*;414י* 4444 4 * 14
11.111
>•י4יז*י 1;4י
•״• ייי
*י י0י4י*י*״* י* י 4י י

.* #4,474

4.4,4/44; 4 #

זה 1ראה כמו דמוקרטיה. אבל זה משהו אחר לגמרי:

ועדת־חסינו״סחגזוכח
*\ ח ד ממועמדי תנועת-החרות
\ £לכנסת הבאה עמד לפני חבריו,
באחד מסניפי התנועה בארץ, ונאם. זה
היה אחד מנאומים רבים שבהם ביקש
האיש, כמו רבים אחרים בתנועה (,)104
לקבל את תמיכת מרכדהמיפלגה ולהיכלל
ברשימת־המועמדים לכנסת.
האיש צעיר־יחסית, וזו לו הפעם
הראשונה שבה ביקש את אמון חבריו.
בין שאר יתרונותיו, שאותם פירט, והעבר
המיפלגתי שלו, התהדר בכך שבמהלך
החודשים האחרונים הצליח למנות
70 מחברי המרכז למישרות ציבוריות
בשרות־המדינה. לא היה ספק שלאיש
כזה היתה מובטחת מראש תמיכה של
לפחות 70 חברים בעלי זכות־הצבעה.
מאוחר יותר, כאשר הגיע יום ההצבעה
לפאנל — רשימת 35 המועמדים
— ניגש האיש אל אחדים מעמיתיו
המתמודדים והציע סחר־חליפין. הוא
הבטיח תמיכה של 70 איש, ושאל כמה מי יוכל לקבל בתמורה.

משלם!
ף ן נועת־החרות הצליחה, במהלך
114 1השנים האחרונות, לקבל תדמית
של המיפלגה הדמוקרטית ביותר,
שבה אין ועדה מסדרת, שבה אין מינויים
כתובים־מראש, שבה, כביכול, הכל
פתוח להחלטתו הבלעדית של מרכז־המיפלגה.
המריבות
והאיומים של הימים האחרונים
הראו רק ברמז עד כמה יש מעט
מאוד דמוקרטיה בבחירות הפנימיות
של תנועת״החרות.
כאשר עברה זכות־המינוי מוועדת־מינויים
מצומצמת למרכז גדול, לא
השתנה העיקרון, אלא רק המימדים.
תחת להשפיע על קומץ של אנשים, יש
עכשיו צורך לרכוש את ליבם של
מאות. הדבר נעשה בשיטה הפשוטה
ביותר: חלוקת טובות־הנאה, מישרות
ממשלתיות, מישרות של דירקטורים
בחברות ממשלתיות, וכן הלאה. החברות
במרכז התנועה יכולה עכשיו לה
מודעה
של עמוד באווירת־הקרנבל
יש עיר, אין זוהר
וות פרנסה, ורבים מחברי המרכז אינם
אלא שכיריו של מנהיג מיפלגתי זה או
אחר.
זה עולה הרבה כסף למדינת־ישראל.

לא רק במישרין, אלא גם בעקיפין —
כשאנשים חסרי־כישורים מתמנים ל־מישרות
כלכליות בכירות במדינה, כדי
לשרת את השר שלהם בבוא יום ההצ
בעה
במרכז.
שלושת המחנות הגדולים של התנועה
הבינו עוד ביום הרביעי שעבר, בשעות
הלילה המאוחרות מאוד, מה גודלו

של כל מחנה.
הבחירות לפאנל, שנערכו בשבוע
שעבר, היו שיא נוסף במיסגרת מאבקי-
הכוח הקשים בין המחנות, הנמשכים זה
שנים אחדות בחרות, בעצם מאז הסתלקותו
של מנחם בגין מכס ראש־הממש־ -י!
לה ומהנהגת התנועה.
מאבק ירושה ארוך, מייגע, שעדיין
לא תם.
מרכז־התנועה, המונה 2084 איש,
מתחלק כרגע ובחלוקה גסה בין שלושת
המחנות. מחנה שמיר־ארנס, שהוא
הגדול מכולם, מונה 900 איש, מחנה
לוי מונה 700 איש, ומחנה שרון .400
מחנה ארנס הצליח להכניס לתוך
הפאנל בן 35 המועמדים 17 איש, מהם !>.
11ב־ 21 המקומות הראשונים.
עם היוודע תוצאות אלה, אמר אחד

מאת

ענת סרגוסט׳

שמיר מברך את צחי הנגבי(באמצע: בני בגין)
עמדת מפתח: לישכוז ראש־הכומשלה

המועמדים שנבחר כי ברור לפי הרשימה
וסדר־המקומות שההצבעה היתה
כוחנית.
כל אחד מהמחנות, וכמעט כל אחד
מהמועמדים באופן אישי, עשה כמיטב
יכולתו והשתמש כמעט בכל האמצעים
שברשותו כדי לשכנע את חברי־המרכז
לתמוך במועמדותו או במועמדות אנשיו.
העובדה
שאותו מועמד הצליח במשך
זמן קצר מאור לסדר עבודה ל־70
חברי־מרכז היא רק דוגמה אחת של שי־טות־העבורה
הדמוקרטיות.
לתנועת־החרות יש כמה עמותות,
מהן לענייני־תרבות, מהן לנושאים רעיוניים.
לכל אחת מן העמותות האלה
יש מאגר של כספים, וכל אחת מהן
יכולה להיות מקור לחלוקת טובות־הנ־

אה לחברי־המרכז, שהצבעתם בימים
אלה היא מכרעת.
כך, למשל, עומד ח״כ חיים קופמן
בראש עמותת הלאום להשרשת היהדות.
ח״כ יהושע מצא עומד בראש עמותת
סק 1פ, שהיא מועדון־תרבות בירושלים.
ח״כ מיכה רייסר עומד בראש
עמותת היקב, שהיא מועדון תרבות
בתל־אביב. ח״כ יגאל כהן עומד בראש
עמותה נוספת.
חוץ מאלה יש בין המתמודדים עוד

כמה בעלי־תפקידים:
מיכאל קליינר הוא מנכ״ל עמידר.
דויד מנע הוא מנכ״ל שרות־התעסוקה.
ח״כ גירעון גדות הוא אשר על מיפעל־הפיס.
ישראל כץ הוא עוזר של שר
התעשייה והמיסחר, וגם חבר דירקטוריון
כימיקלים לישראל. צחי הנגבי הוא
ראש לישכת ראש־הממשלה, וכן הלאה.
חוץ מאנשים אלה ישנם שרי חרות
עצמם — משה ארנס, אריאל שרון,
דויד לוי ומשה קצב — שלכל אחד
מהם מישרד ומישרות.
חוץ מהשר ארנס, שאינו עומד בראש
מישרד, גרמו לא פעם מינויי השרים
לסערה ציבורית הן בתנועה עצמה
והן מחוצה לה. אבל אף לא אחד מן
המנויים המיפלגתיים האלה בוטל
בעיקבות הסערה הציבורית .־

^ דמוקרטיה
^4 3במרפאות

ך * שר משה קצב, הנחשב כאיש
1 1מחנה־ארנס, הצליח לרכוש לעצמו
שם של איש־צמרת ניטרלי בוועידת־התנועה
שנערכה לפני שנתיים, ושלוותה
גם היא במריבות קולניות בין הגושים
ובמאבקי־כוח שהיו כמעט לחיים
ולמוות.
קצב נבחר אז כיו״ר נשיאות הוועידה,
והצליח להוביל אותה בסוף אל
שביתת־נשק זמנית, לפחות.
בגלל מריבות המחנות באותה הוועידה
לא היה אפשר לבחור ב־סססז חברי
מרכז מבין 2084 הצירים, ובהצבעת־
״׳׳״פשרה של פה אחד, למען שקט תנועתי,
הוחלט להפוך את כל חברי־הוועידה
לחברי־מרכז. לכן מונה היום מרכז תנו־עת־החרות
יותר מאלפיים חברים.
יש הטוענים היום שבמרכז כל־כך
גדול ומרובה־חברים קשה מאוד לשלוט,
וקשה מאוד לכוון את הצבעתם
של החברים. אך תוצאות הבחירות הפנימיות
מוכיחות את ההיפך.
חברי המרכז הצביעו באופן ברור
לפי מפתח סיעתי, ואף אחד מן המחנות
ומכוחות־המישנה לא בחל כמעט בשום
אמצעי כרי להשיג את מטרתו.

שרון בין מגן ולילי להפשיל שיטת המינויים המיפלגתיים הפכה
לנורמה גם בתנועת־החרות, והיא הושרשה
בה במהלך 11 השנים שבהן נמצאת
חרות בשילטון.
שני חברי כנסת — דן מרידור ועוזי
לנדאו — שהעזו לצאת בפומבי נגד
המינויים המיפלגתיים, זכו לא־אחת
בכעס וברוגז מצד חבריהם־למיפלגה,
ובעיקר מצד חברי־המרכז.
ח״כ עוזי לנדאו, שהכנסת הנוכחית
היא לו הכנסת הראשונה שבה הוא חבר,
היה ב־ 1977 בין מפתחי שיטת הבחירות
הפנימיות במיפלגה.
בוועדה מורחבת, שפיתחה את השיטה,
ישבו אז 15 חברי־חרות, וביניהם דן
מרידור, מאיר שיטרית, מיכאל דקל,
דויד לוי, חיים קורפו, יצחק שמיר ולנדאו.
הוועדה
מונתה על־ידי מרכז־התנו־עה
כדי להמציא שיטת״בחירות דמוקרטית.
עד אז היתה נהוגה בחרות ועדת־מינויים,
כמו בשאר המיפלגות.

במשך חודש וחצי ישבו חברי הוועדה
באופן אינטנסיבי ודנו רק בנושא
זה. הם בחרו צוות מצומצם מתוך הוועדה
המורחבת, שפיתח את השיטה
הסופית הנהוגה גם כיום.
״הכוונה היתה,״ סיפר לנדאו ,״להמציא
שיטה דמוקרטית חדשה בזמן קצר,
שגם אחרי הבחירות לא יגלו פתאום
שהיו טעויות.
״לכן החלטנו על שני מסלולים.
הסיבוב הראשון מסנן 35 איש מבין כל
המועמדים. הגענו למיספר הזה על־ידי
הכפלה של חברי־הכנסת שהיו אז לחרות.
אחר־כך מדרגים את המועמדים
בשלושה סיבובים, כדי שתהיה אפשרות
לתקן טעויות.
״לדעתי השיטה מאפשרת למרכז
לדרג את המועמדים, וכל חבר־מרכז
יכול לבטא באופן אישי את סדר העדיפויות
שלו״.
בבחירות לכנסת ב־ 1977 היו רק
שתי מיפלגות שדירגו את מועמדיהן
שחולים באופן ״דמוקרטי״ :חרות וד״ש.
מיפלגת־העבודה הנהיגה השנה, זו
הפעם הראשונה, שיטת־בחירות דמוקרטית
הדומה לזו הנהוגה בחרות.
אך במהלך השנים, ומאז שהגיעה
לשילטון, למדה גם חרות את היתרונות
שבשדרה והדמוקרטיה היא, לפעמים,
אחיזת־עיניים בלבד. ההצבעות נערכות
על־פי מפתח המחנות, והמחנות
בנויים בעיקר על מינויים וכיבודים
אחרים.

בלי דיעות

^ יום אין שום הבדל אידיאולוגי
^ משמעותי בין המחנות השונים
בתנועת־החרות. כבר שנים רבות שלא
נערך דיון אידיאולוגי מעמיק בתנועה,
ואף לאחד מן המחנות אין תוכנית
מדינית מגובשת, מעשית ובת־ביצוע,
וגם לא בנושאים אחרים.

בנימין נתניהו, דן מרידוד, בני בגין

צחי הנגבי רוכב על אוהדיו

ברק תיקשורת׳ למעטים

טן סת־הנאה לכל

הצלחתו המסחררת של בנימין(״ביבי״)
נתניהו, וקפיצתו המטאורית אל
המקום הראשון בפאנל, מוכיחה רק
חלק מהמחסור הזה בתנועה.
נתניהו, חדש־יחסית בתנועה, ומי
שכיהן כשגריר ישראל באו״ס, נהנה
מהצלחה תיקשורתית חסרת־תקדים
בארצות־הברית, שהדיה הגיעו גם לארץ.
לפני
חודשים אחדים הכריז כי הוא
פורש מתפקידו כשגריר, כדי שיוכל
להתמודד על מקום ברשימת־הליכוד
לכנסת.
הוא השכיל למלא בתנועת־החרות
חלל, לספק כמיהה לכוכבים חדשים
שירעננו את השורות. הוא ממלא באופן
מלאכותי מישבצת של מנהיג־התנועה
לעתיד. מאחורי נתניהו לא עומד עבר
תנועתי מפואר, או עבר תנועתי כלשהו.
מעטים בתנועה יודעים מה הן
דיעותיו בנושאים שונים וחשובים —
אם יש כאלה — ואולי בגלל זה הוא
זוכה בתמיכה כה רחבה.
האיש השני שדילג למעלה במהירות
מסחררת, בלא לעבור מסלול־חת־חתים
דרך סניפים ומישרות זוטרות,
הוא בנימין בגין, בנו של מנחם בגין.
בגין הצעיר שהה בשנת־שבתון ב־ארצות־הברית,
הגיע ארצה ״בלחץ החברים״
,כדבריו, זמן קצר מאוד לפני סי־בוב־הבחירות
הראשון, גרף את הקופה
וזינק אל המקום השלישי בפאנל, לפני
שלושת השרים העומדים בראש שלושת
המחנות.
גם מאחורי בגין אין עבר תנועתי
עשיר, והוא נהנה מתמיכת כל המחנות
הן בשל היותו בנו של מנהיג־התנועה
לשעבר (חברות־מרכז רבות, שגילן
מעל ,50 ושפגשו אותו על הדשא ביום־
הבחירות, ניסו ״להזכיר״ לו כיצד נהג
לשבת על ברכיהן בהיותו ילד) ,הן
משום שהוא ממלא את תיקוות חברי־המרכז
לריענון השורות.
דיעותיהם של שניים אלה אינן מוכרות
וכך גם פעילותם. הם גם לא נחשבים
ככוח צעיר. יש צעירים מהם.
לעומתם יש מועמדים חדשים אחרים
ברשימת ה־ 35 המביאים איתם,
לפחות בפוטנציה, קהל־בוחרים גדול.
כך שאול עמור, ראש עיריית מיגדל־העמק,
שיש מאחוריו עיר, ואלי לנדאו,
ראש־עיריית הרצליה, כנ״ל.
חרות, בקלחת של בחירות, ובעיקר
בקלחת של מחנות, שוכחת, אולי, את
הדמוקרטיה. ההצגה החיצונית, הכוללת
תיזמורות, ריקודים, מרבקיות ובובות
קטנות, מחפה על היעדר חופש־בחירה
אמיתי של חברי־המרכז, המחו־ייבים
מראש.

הבנייה התבצעה בעיקר על־ירי חברות־בת של חברות
ממשלתיות, ולא מכספי מישרד הבינוי־והשיכון.

בהארץ מחפשים גם מחליף למשה ורדי, שהיה ראש התכנה
(אחראי על עורכי עמודי״החדשות) .ורדי עזב את הארץ
וחזר לידיעות אחחנוח.

הפ ר קלי טו ת א״וה מוכנה

גוגר בו ד ק אפשרויות

הפרקליטות אינה מוכנה, כנראה, להגיע להסכם
עם יונתן זובוביצקי, חתנו של שאול אייזנברג,
המבקש לחזור לארץ.

איש-העסקים, אריה גנגר, עומד לבוא לארץ
כדי לבדוק תוסניות, יוזמות והשקעות בארץ,
באמצעות הלח שמנהל בנימין ג׳יבלי.
בין השאר ייבדקו פרוייקטים בתחומי נדלץ, תעשייה
ואלקטרוניקה.

ומי לאכא? כהוא!
כעיקבות התקפות בידיוניות של אנשי ״כך״ על נשות
מישמרת־המחאה של. נשים בשחור״ בירושלים ובחיפה,
גייסה המישמרת תיגבורת, כדי למנוע פיצוץ.

מלונות הופכים
למעונות־זקנים

בסופו של דבר, למרות ההכנות, לא הגיעו
אנשי ״כך׳ למקום.

שמיר?*חץ?
שמועות במיסדרונות תנועת־החרות טוענות
בי פרישתו של נמצה ארנם מהמקום הראשון
בשביעיה נבעה מלחצו של ראש־הממשלה,
יצחק שמיד.
גם בבחירות הקדמות נאלץ ארנס לוותר, מפני ששמיר
חשש מפיצוץ.

נאיג המערך
בוו עדת־ הכ חירו ת

בתי־־המלון בחוף בת־ים, ששימשו בעבר את
המומחים הסקוטיים והבריטייס שעבדו
בפרוייקט ה״לביא״ ,עוברים ושבה והופכים
למעונות-זקנים, בחלקם מעונות גריאטריים
פרטיים.

מית מוד דעס *׳ץ?,
מועצת המחוז של מיפלגת״העבודה תכריע בסוף החודש מי
יהיה המועמד בבחירות לראשות־עיריית תל־אביב.

המחירים הנגבים במעונות אלה נעים בץ 2000ל־2600
שקלים בחודש.

כרגע מסתמנת אפשרות לשני מועמדים: סגן
ראש־העיד, נתן וולוך, חבר הקואליציה, ועורך*
הדין חיים בצמן.

צרטר של
״שלו עכשיו

מועמד שלישי אפשרי, ח״כ אליהו שפייזר, מזכ״ל המחוז
של מיפלגת־העבודה, שלא נבחר ברשימת־המערך לכנסת
הבאה, החליט לוותר על מועמדותו.

אנשי ״שלום־עכשיו״ בארצות־הברית
שוקלים לארגן טיסות־שכר לישראלים, ה-
מעוניינים להשתתף בבחירות הקרובות
לכנסת.
הרעיון עלה כפגישה של ״שלום־עכ-
שיו״ שנערכה באחרונה בניו-יורק.

מאבקים במיפלנת־העבורה לגבי מינוי נציג המיפלגה
לוועדת־הבחיחת המרכזית.

רפי אדרי מעוניין במינוי לעצמו. אך הנטייה
בצמרת־המיפלגה היא לבחור דווקא בחיים
רמון.
הנושא עריק לא הוכרע.

רו ח־ הקרב של עז ר
בניגוד לשמועות שהופצו בימים האחרונים, משתלב עזר
וייצמן היסב בתפקיד ממלא־מקוס יושב־ראש מטה־הבחירות
של מיפלגת־העמדד״

במיסדרונות המיפלגה מופתעים מרוח־הקרב
שהבנים וייצמן בפעילים.

מ ס־ ה ה כנ ס ה חקור
מם־ההכנסה יחקור מועמדים במיפל
גות, שהוציאו כספים רבים על תעמולת-
בחירות.
מם־ההכנסה נשען, כנראה, על מער-
כת־הלשנה הדדית של אנשי הליכוד והמערך,
שמטרתם היא למנוע מתן תרומות
של אנשי כספים וכלכלה למיפלגה היריבה.

ס *שראדי־פדסטינ
באראוח־־הבריח
כנם של אישים ישראליים ופלסטיניים עומד
להיערך בנובמבר בארצות-הברית.
בין הישראלים ישתתפו אישי-ציבור וח״בים
ממיפלגת־העבודה, ר״ץ, מפ״ם, והרשימה
המתקדמת לשלום.
בפגישת־הכנה לכנס, שהתקיימה בארצות־הברית בסוף־
השבוע, עוצבה מתכונת המיפגש, שיעשה במיסגרת החוק.
בפגישות־ההכנה לכנס השתתפו ישראלים ופלסטינים.

לפי דובר צה״ל נהרגו השבוע שלושה
פלסטינים. בכך עולה מיספרם ל־ 163 הרוגים
מירי חיילי צה״ל. מיספר זה אינו כולל
הרוגים מירי מתנחלים ומסיבות אחרות.
לפי ספירה ישראלית מוסמכת עומד
מיספר ההרוגים הפלסטינים מתחילת האינתיפאדה
ועד יום השני, ה 4-ביולי, על
222

חברת־ תי ק שו רתחדשה
ח פתיר, מי שהיה יועץ ראש־הממשלה לענייני תיקשורת,
העיתונאי־לשעבר חזי כרמל, ודויד קימחי, מי שהיה מנכ״ל
מישרד״החוץ, הקימו חברה חדשה להשקעות בתיקשורת.

לעומת זאת, מוסרים מקורות פלסטינים
על 292 הרוגים פלסטיניים, לפי הפירוט
הבא:
• 195 הרוגים מירי חיילי צה״ל ומתנחלים.

57 הרוגים כתוצאה משאיפת גאז.
• 18 הרוגים ממכות ומהתחשמלות.
• 22 הרוגים מנסיבות בלתי־ברורות.

קיבוצים מ חליפי ם
ב רי כו ת
קיבוצים ברחבי הארץ החליטו בשנה האחרונה
לעבור לבריבותרשחייה טרומיות מובנות,
המייובאות מחו׳׳ל. הבריכות יחליפו את
הבריכות הרגילות.
חברה הנדסית תייבא את הבריכות בגדלים שונים, במחירים
החל נד 5000 דולר.

״כני־ברית״ כמוסקווה
אירגץ ״בני-ברית״ החליט לפתוח סניף
ונציגות בקהילה היהודית במוסקווה.

ב ק רוב: מועדון פיר סו ם

החלטה על־כך התקבלה בוועידה השנתית של האירגון,
במלאת 100 שנה להקמת האירגון בישראל.
בני־בריח הוא האירגון היהודי הגדול בעולם, והיחמה
לפתיחת הנציגות במוסקווה באה מישראל.

בקרוב יוקם בארץ מועדון הפירסום הישראלי.
כוונת המועדון לקיים מיפגשים, אחת לשישה שבועות,
שיעסקו בנושאים מרכזיים בתחום הפירסובנ לכל מיפגש
יוזמנו מומחים מיקצועיים שיערכו הרצאות בנושאי כלכלה
וחברה.

האירגונים מאשימי
א ת הסוכנות

המי שטרה
עדיין מחפשת

האירגונים היהודיים בארצות־הברית מאשימים את
הסוכנות, ובעיקר את השליחים, שלא עשו די מאמץ כדי
לשכנע צעירים יהודיים לבוא לארץ, במיסגרת מחנות־קיץ.

המישטרה עדיין בודקת מי מצמרת
המישטרה הדליף לעיתונות את הדו״ח
הפנימי של מבקר-המישטרה.
במה קצינים בכירים כבר נבדקו בפולי
גראף, ובגלל תוצאות בלתי-מספקות שוקל
מפכ״ל המישטרה, רב־ניצב דויד קראום,
לזמן כמה קצינים לבדיקה נוספת
במכונת־האמת.

השנה ירד באופן ניכר מיספר הצעירים
המגיעים מדי שנה למחנות־קיץ בישראל,
כנראה בגלל האינתיפאדה.

יחזירו פינקסי־חבר?
בכנס של חברי־המערך במועצת־העובדים של
התעשייה האווירית, שיתקיים בשבוע הבא,
מתכוונים לדון באפשרות לתמוך בליכוד
בבחירות הי ח סי ת. חברים קיצוניים אף מעלים
את האפשרות להחזיר את פינקסי־החבר של
מיפלגת־העבודת
הסיבה לכה היחס של מנהיגי סיפלגת־העבודה לפרוייקט
הלביא.

מבקר המדינה
׳ כ דו ק ח שדו ת

מי כסת־ החלבשל הורביץ

ראשי ״כור״ מנסים לגייס אשראי בהיקף של
40 מיליון דולר, כדי לממן פרעון הלוואות,
שמועד פרעונן יחב.

האחים יואב ויונתן הורביץ קיבלו מיכם ת-חלב, י
כדי להקים רפת בכפר־ורבורג, במיפגרת
השיקום שלהם. עד היום לא הוקמה הרפת,
והמיכסה לא נוצלה.

לשם כר יצא לחו״ל ראש אגף־הכספים של כור, הד״ר
שימעון רביד, בסוף השבוע שעבר.

צפאי: ל הד״ ם

מבקר־המדינה התבקש לבדוק חשדות לביזבוז
כספים בבניית הבניין המפואר של מישרד-
הבינוי־והשיכון.

״כור מנסה
לגייס אשראי

במיסגרת ריענון השורות בצמרת ״הארץ״,
ייכנס דויד מרגלית לתפקיד בביר במערכת-
החדשות של העיתץ.

בידיעה שפורסמה בשבוע שעבר על התקרית של שימעון
(.ציפאי״) קרם באל־על, נפלו טעויות.
מובן שלא נמנע מצ׳פאי לטוס בחברה, אלא יימנעו ממנו
שרותים, כגון שרות־שלום.
צ׳פאי עדיין מתעקש: להד״ם.

מרגלית, שהיה ראש מערכת תל־אביב של קור־ישראל,
פורש מהרדיו.

אוריד! זדובבל

בסוף שנות ה־ 50 נסעתי לגרמניה, בפעם הראשונה מאז
שעזבתיה כילד.
היתה לי אז הרגשה קשה. כל גבר קשיש שנתקלתי בו עורר
בי את השאלה האוטומטית: היכן היה בימי השואה? לא התיידדתי
אלא עם מי שהייתי בטוח לגמרי שהיה אנטי־נאצי, ואלה היו
מעטים.
גם הגרמנים הטובים לא חשו בנוח בהיתקלם בישראלי. אני
זוכר שפעם נכנסתי למישרד ממשלתי, ומשהצגתי את עצמי
כישראלי שלף הפקיד הקשיש תיבה קטנה של תפוזי־יפו, כאילו
כדי להוכיח :״אני בסדר. אני אוהב את הישראליס/היהודים״.
זה היה מביך. כל מגע בין גרמני וישראלי היה מביך.
בינתיים גדל דור שני, וגם היחסים עימו לא היו חסרי־מבוכה.
הילדים שמעו על השואה, והם הלכו אל אבא/אמא ושאלו :״איפה
הייתם? איך זה יכול היה לקרות?״ המורים שתקו והעלימו, ההורים
הסיטו את המבט, רבים מהצעירים הפכו שונאי־הוריהם ופרו־ישראלים
קיצוניים, ומגע ישיר ופשוט לא היה אפשרי.
עכשיו גדל דור שלישי, ובפעם הראשונה יש אפשרות של
יחסים נורמליים(כמעט) .אין הרגשת־האשמה של הדור הראשון,
ולא ההרגשה של אשמת־ההורים של הדור השני. אך אין גם
התעלמות. יש עניין רב בשואה ובתולדות הרייך השלישי,
ושאיפה חזקה להבין.
כשאני מזדמן לגרמניה אני מרבה להתווכח עם גרמנים
צעירים על עליית הנאצים, על חוויותי כילד שראה את הדברים
בהתהוותם, על התהליך שהוביל לשואה. אפשר לעשות זאת בלי
מבוכה הדדית, אלא תוך השלמה עם העובדה שאנחנו בני עם־
הקורבנות, ושהם בני עם־המבצעים.
המבוכה מתחילה כאשר גרמנים צעירים, אידיאליסטיים,
רוצים למתוח ביקורת על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. הם
תוהים, בכנות: האם מותר לנו בכלל לבקר? האם זה לא יחזק את
האנטי־שמים? האם זה לא יביא להכחשת הייחוד של פשעי
הנאצים (״הנה, גם היהודים עושים את זה או להתחמקות מן
האחריות המיוחדת (״כולם אותו הדבר או לאנאלוגיות
פשטניות (״הפלסטינים הם הקורבנות של הקורבנות!״)?
ומאידך: מי שהסיק מסקנות ומגנה את פישעי הנאצים, האם
אינו חייב להרים את קולו נגד כל עוול, כל דיכוי, כל פגיעה
בזכויות־האדם, גם כאשר המדינה העושה זאת היא מדינת־היהודים?
אין
תשובה קלה על התלבטות זו. בייחוד כשהיא כנה. עצתי
לידידים גרמניים צעירים היא: מותר לכם למתוח ביקורת. אבל
הביקורת צריכה להיעשות מתוך אהדה, ומתוך חיוב מוחלט של
קיום ישראל. והיא צריכה להימנע מכל השוואה פסולה עם הפשע
האחד״במינו של השואה, שאין דומה לו בהיסטוריק.
אך ביקורת הנובעת מאהבה, תתקבל באהבה. הרי גם מחנה־השלום
הישראלי הוא ישראל, ואולי החלק האמיתי ביותר שלה.

נחירי! שד הגיבור
היה יום קריר, גשם דקיק ירד מדי פעם, ועמדתי לפני הפסל
הענקי•
אני נוהג להזכיר את הפסל הזה לעיתים קרובות בהרצאות
שלי, כהוכחה למשהו. וזה הסיפור: כשהייתי בכיתה ג׳ או ד׳
בגרמניה, בסוף ימי הרפובליקה הוויימארית, במדינת־פרוסיה
שהיתה אז סוציאל־דמוקרטית, נתנה המורה שיעור בהיסטוריה.
היא דיברה על הקרב ביער
הטבטונים, בשנת 9לספירה.
היא הזכירה שבמקום זה עומד
עתה פסל־הענק של הגיבור,
הרמן בן שבט הכרוסקים,
וסיכמה :״הרמן הגיבור עומד
כשפניו אל האדיב התורשתי,
ילדים, מיהו האדיב התורשתי?״״
כל הילדים בכיתה הרימו את
אצבעותיהם, וקראו כמעט במקהלה
:״צרפת! צרפת!״
כיום שורר שלום גמור בין צרפת
וגרמניה, לא יעלה כלל על
הדעת שתפרוץ ביניהן אי־פעם
מילחמה נוספת. הן חיות בשכנות טובה. הגבולות ביניהן פתוחים,
והן שותפות ביחד בשוק־האירופי־המשותף ובברית־נאט״ו*.
ואם זה קרה בין גרמניה וצרפת, אחרי מילחמה שנמשכה מאות
רבות בשנים, זה יקרה גם בינינו ובין הפלסטינים!
עד כאן הסיפור. לפני שבועיים סיפרתי אותו לקהל גרמני,
וידיד שאל אותי :״אולי אתה רוצה שאקח אותך לשם?״
הסתכלתי בפסל. גובהו כ־ 20 מטרים, והוא עומד על כן שגובהו
כגובה שבע או שמונה קומות של בניין. רואים אותו ממרחק של
עשרות קילומטרים.
הייתי שם פעם כשהייתי ילד קטן. אז סיפר לי אבי שהפסל הוא
כל־כך גדול עד שהאנשים שביקרו בתוכו נפלו מבעד לנחיריו
ונהרגו. היה צורך לסתום את הנחיריים.
צר לי להגיר שאבי בילף. הפסל גדול, אך לא עד כדי כך.
אי־אפשר ליפול מבעד לנחיריים.
הרבה מחשבות עברו בראשי. הרמן, שהרומאים קראו לו
ארמיניוס, היה בן־ערובה ברומא, וגדל כאציל רומאי. בבוא היום
בגד במיטיביו .״הדם סמיך ממים,״ אומרים הגרמנים. הוא משך
את הצבא הרומאי אל תוך מלכודת. כשעברו הרומאים בגיא בין
שני הרים, לא הרחק ממקום הפסל, התנפלו עליהם הגרמנים מכל
עבר ושחטו אותם.
שונאי־גרמניה טוענים שמעשה־בגידה זה גרם לכך שמאז
מחשיבים הגרמנים את הנאמנות מעל לכל ערך אחר. בבחינת: כל
עם מעריך ביותר מה שאין בו.
המצביא הרומאי שהתאבד בתום הקרב(הוא הפיל את עצמו על

חרבו) היה קווינקטיליוס וארוס, שהיה קודם לכן נציב עליון
בארצנו. פלסטינה וגרמניה הדרומית היו שייכות אז לאותה
האימפריה.
הקיסר הרומאי באותה תקופה היה אוגוסטוס. עם קבלת
הבשורה המרה קרא :״וארוס, וארוס, החזר לי את הלגיונות שלי!״

<זוד אבנר׳

לדעתי, אין כל רע בהנהגת לבוש חגיגי קיצי אחיד לגברים כמו
לנשים. כותונת לבנה, מיכנסיים וחצאית שחורים. בלי עניבה. בלי
מיקטורן. בלי גלימה. בחורף אפשר להקפיד על לבוש אחר.
הוא הדין, אגב, לגבי מסיבות דיפלומטיות.
מי שמזמין אותי למסיבה דיפלומטית בקיץ צריך לדעת שאני
מסרב בהחלט לסבול תמורת הכבוד. אני מופיע בלי מיקטורן ובלי
עניבה, גם כשאני היחיד בין מאות גברים מיסכנים, הסובלים בחום
מחניק, כשם ענובים וממוקטרנים .3 0 מי שהדבר מפריע
לו, בל יזמין אותי.
אני ישראלי. אקלים ארצי הוא אקלימי. מי שרוצה שאתלבש
בקיץ כמו בצפון־נורווגיה, יואיל־נא לספק לי אקלים של צפון־
נורווגיה.

סיפור מוזר

כעבור 61 שנים עלה יורשו על ארצנו ושרף את בית־המיקדש.
גם עכשיו עומד הרמן הגיבור כשפניו אל האוייב. בדיוק מול
פניו, על הרכס ממול, ניצבת אנטנה ענקית של הטלוויזיה.

עניבת החנק
בעוונותי הרבים ביליתי השבוע כמה שעות בבית־המישפט.
ראיתי עורכי־דין קשישים וצעירים מתרוצצים כשהם לבושים
במיקטורנים שחורים וענובים עניבות, כפי שמחייב הנוהל.
זה היה ביום־חמסין.
הפרקליטות, לעומת זאת, לבשו כותנות לבנות בלבד, וחצאיות
שחורות.
בכניסה לאולמות לבשו הפרקליטים והפרקליטות גלימות
שחורות.
במיסדרונות היה חם. באולמות פעל מיזוג־אוויר לקוי, ולא היה
פחות חם.
זה נראה לי מגוחך.
אנחנו חיים בארץ־ישראל, השוכנת באיזור סוב־טרופי. בקיץ
חם עד לוהט.
הביגוד המישפטי המקובל אצלנו הומצא באקלים קר. בבית-
המישפט הבריטי אין איש סובל בשל בגדיו. גם הפיאה הנוכריה
אינה מפריעה בקור האיים הצפוניים.
אינני דוגל בלבוש מרושל בבית־המישפט. אני מודע בהחלט
לצורך לשמור על מידה סבירה של ״דקורום״ — צורה של התנהגות
ולבוש שתרים את קרן המערכת המישפטית גם מבחינה
חזותית, בייחוד לאור הירידה המדאיגה של הרמה האנושית
במיקצוע זה, כמו בהרבה מיקצועות אחרים בארץ.
אולם מי אומר שלבוש מהוגן וחגיגי בארץ זו צריך להיות חיקוי
של המקובל בארץ אחרת, בעלת אקלים שונה לחלוטין?

בראשית שנות ה־ 50 בא ארצה יהודי עיראקי, ובפיו סיפור מוזר.
בבגדאד, כך סיפר, קמה קבוצה מחתרתית, שביקשה לחולל
מהפכה לאומית בעיראק. מטרתה היא לגרש מעיראק את הבריטים
וסוכניהם, ראש־הממשלה נורי סעיד והמלך הצעיר(שהיה דודנו
של המלך חוסיין).
בחפשה בעל־ברית שיעזור לה לחולל את המהפכה, עלה על
דעתה של הקבוצה כי הכתובת הנכונה היא ישראל. האם לא גירשו
היהודים את הבריטים מארץ־ישראל במילחמת־מחתרת?
כדי ליצור את המגע הדרוש, שלחו את היהודי הצעיר לארץ. זה
הסתובב כאן וחיפש קשר להעברת המסר. הוא מצא, במיקרה, אדם
בשם קלמן כץ, איש־אצ״ל ותיק.
כץ התלהב ומצא את הדרך אל דויד בן־גוריון, ראש־הממשלה
ושר־הביטחון. בן־גוריון הקשיב לדבריו ושלח אותו לראובן שילוח,
שהיה אז ראש קהילת־המודיעין.
כך התחילה פרשה מתסכלת. שילוח דחה את כץ בלך ושוב.
הצבר המנוסה חש כי משהו אינו כשורה. לבסוף לחץ על שילוח,
וזה אמר לו, בערך, כך :״אתה משוגע? הבריטים הם בעלי־הברית
שלנו! אנחנו זקוקים לתמיכה של מדינה מערבית! לא נלך לסכן
את הקשר הזה בשביל איזושהי מהפכה בעיראק!״
בעיניו של כץ, לוחם ותיק בבריטים, נראתה גישה זו פסולה
מעיקרה. הוא החליט לפרסם את הפרשה. מכיוון שאחיו, האדריכל
אביאל כץ, היה פעם מפקד־הפלוגה
שלי באצ״ל, מצא את
הדרך אלי. העולם הזה פירסם
את הדברים, והגדיר את גישתו
של שילוח כמוטעית מיסודה.
כתבנו: אנחנו חיים במרחב
ערבי. הבריטים הם מעצמה קולוניאלית
זרה. במוקדם או במאוחר
יסתלקו. הערבים יישארו. איתם
אנחנו נצטרך לחיות. האם לא
כדאי יותר ליצור קשרים איתם
בעודם לוחמים לחרותם וזקוקים
לבעלי־ברית, תחת להשליך את
יהבנו על אימפריה קולוניאלית שילוח גוועת?
נקטנו עמדה זו באופן עיקב, כלפי כל התנועות הלאומיות
הערביות דאז. יזמנו את הקמת ״הוועד הישראלי למען אלג׳יריה
חופשית״ ,תמכנו במהפכה המצרית נגד המלך פארוק ומאבקה
לסילוק הבריטים מאיזור תעלת־סואץ, תמכנו במהפכה העיראקית
(כאשר זו פרצה בסוף, בלעדנו ונגדנו).
האיש שייצג את הגישה ההפוכה היה בן־גוריון. והאיש שהיה
עוזרו הנאמן ביותר של בן־גוריון ביישום גישתו היה ראובן שילוח,
מקים קהילת־המודיעין הישראלית בכלל וה״מוסד״ בפרט. הוא צץ
בכל מקום שבו היתה קיימת הסכנה שתיווצר ברית ישראלית־ערבית
נגד המעצמות המערביות.
לשיא הגיעו הדברים בסוף שנות ה־ ,50 כאשר יזם ראש־עיריית
פירנצה, ג׳ורג׳ לה״פירה, כנס ״ים תיכוני״ ,שנועד לשמש כמיס־גרת
לדו־שיח ישראלי־ערבי ראשון. שרת־החוץ, גולדה מאיר,
התעקשה לשלוח אליו מישלחת בראשות שילוח, תחת להסכים
לשיגור מישלחת של אקדמאים ואישים בלתי־תלויים אחרים.
כשראו הערבים שבשם ישראל הגיע איש־מודיעין מובהק, שיצא
לו שם של שונא הלאומיות הערבית, הם נטשו את המקום, או שלא
באו כלל( .כתוצאה מכך הזמין לה־פירה אותי לוועידה הבאה,
ולכל הוועידות שלאחר־מכן. שגרירות ישראל ברומא מחתה על
כך רישמית).
עכשיו כתב חגי אשד, מעריצו של בן־גוריון ואחרון אנשי רפ״י,
ספר על שילוח. שמו: מוסד של איש אחד. חבל שלא הזכיר פרשה

האלה, איזה בלגאן!

ליד פסל הרמן הגיבור

המכונית עצרה בקירבתי. ישבו בה שתי נשים, כנראה אם ובת,
שתיהן בעלות חזות ייקית בולטת.
הבת יצאה וקראה לאמה :״יאללה, ראוס!״
המילה ״יאללה״ (בעצם: יא אללה, הוי אלוהים!) השתרשה
בשפה העברית. בין השאר היא מקבילה למילה הגרמנית ״ראוס״
(החוצה!).
הרבה מילים ערביות השתרשו בעגה העברית. למשל :״חנטריש״
(בעצם: קנטר ריש, מישקל נוצות) .או ״כאסח״(בערבית:
מכה) .או ״תפרן״(בערבית: עני).
יש מילה אחת, שאיני מצליח לאתר את מקורה :״בלגאן״.
בעברית החדשה אין לה תחליף. היא חיונית. היא מצלצלת כמו
מילה ערבית. אבל אין היא מילה ערבית כלל. הערבים, המרבים
להשתמש בה(למשל :״לא יכולתי לבוא אתמול לעבודה. בכפר
שלנו החיילים עשו בלגאן״) מאמינים שזוהי מילה עברית.
אולי מישהו יכול לעזור לי? מה מקור המילה הזאת?

״חבל שתל־אביב לא נמצאת בירושלים ר
ועל שופטים שאינם יודעי לספר בדיחות
חבר־הכנסת אהרון א*
בר־חצירא היה עסוק במשך
כמה ימים בחגיגת בר־המיצווה

שערך לשניים מבניו, יעקב
ויצחק. אחרי ההילולה שערך
ברמלה, עלו השניים לתורה
באשרור. משהסתיימו כל הטכסים
והחגיגות, נשמו השניים לרווחה
ואמרו לו :״אבא, טוב שגמרנו
עם זה!״ אבו־חצירא נוסע
לחדל, לאסוף כספים למיפלג־תו,
הליכוד. יסעו איתו: מי מין
(״ביבי״) נתניהו והשר משה

ארנס.
יריב בן־אליעזר —

זהו לא רק שמו של הנכד של
דויד בן־גוריון, אלא גם שם

ליום־ההולדת של המלך חסן.
ליליאן התעקשה לחזות
במו עיניה בבחירות לפאנל
בליכוד. בעלה קבע פגישה עם
ידידים לשעה 8בערב. ב־ 6יצאה
ליליאן עם חברתה לכיוון ההפנינג
בליכוד, בקאונטרי־קלאב
בהרצליה. בעלה החליט לנסוע
בעיקבות שתי הנשים. השעה הי־תה
שעת־פקקים. בעור שליליאן
וחברתה נהנות מהחיים, הזיע
בעלה במכונית וניסה לדחות את
הפגישה המיועדת. לבסוף —
אחרי שעה וחצי של נסיעה איטית,
הגיעו שתי המכוניות מתל-
אביב להרצליה. אחרי שבע דקות
בדיוק של נשיקות וחיבוקים עם

רר, צילצל אליו ואמר שהוא
חייב לראותו מיד, כדי להתייעץ
איתו בעניין חשוב ודחוף. השניים
ישבו ודיברו, ופתאום נזכר
שורר שהוא בעצם רעב. כאשר
נכנסו השניים למיסעדת הסיפ־ריה,
חיכו שם כבר כל החברים,
רובם חברים־למיקצוע.
אחרי הרמת כוס חגיגית,
אמר שורה ״יש לי הצעה, כבוד
השופט — מוטב שתימנע מלספר
בדיחות בבית־המישפט. מניסיוני
מעולם לא זכיתי לשמוע
מפי שופט בדיחה טובה.
שאלתי את עצמי איך זה שאנשים
אינטליגנטים מגלים חוש-
הומור לקוי, והגעתי למסקנה
שזה מפני שמהיום הראשון שלהם
על כס־המישפט הם מספרים
בדיחות, ועורכי־הדין החנפנים
תמיד צוחקים, כאילו שמעו את
הבדיחה הכי טובה בעולם. כך
קורה שבמשך שנים מקבלים השופטים
היזון־חוזר מוטעה בנושא
הזה.״
אליפות המישפטנים הארצית
בטניס התחילה השבוע ב־מיגרשי
הפועל בצפון תל־אביב,
ותימשך 10 ימים. לתחרות נרשמו
כ־ 30 עורכי־דין ושופט אחד:
שופט־השלום צבי הרטל מכ־פר־סבא,
שהוא משתתף קבוע
בטורניר, והנמנה עם יוזמיו. בעלי
סיכוי סוב לזכיה הם עורכי־ה־דין
אהוד דגן ודב לוין. משתתף
קבוע אחר, עורך־דין דב
ארבל, שהגיע תמיד לחצי־הג־מר,
נרשם השנה, אולם נאלץ
לפרוש כבר בשלב הראשון, בגלל
כאבים בגב, בעיקבות תאו־נת־דרכים
לפני חודשים אחדים.
זוכה קבוע בתחרות, עורן״
דין יוסף שטבהולץ, טניסאי
מעולה, לא נרשם השנה. הוא
העדיף לנסוע לאנגליה, לחזות
במישחקי וימבלדון.
בעניין נשים בתחרות: ער
רכת-הדין ג׳אנין שטראום,
ילידת דרום־אפריקה ולשעבר
אלופת־ישראל בטניס(שמה היה
אז ג׳אנין שממן) ביקשה להירשם
לתחרות לפני כמה שנים. סירבו
לה, אבל היא התעקשה, ואז שונה
התקנון, הוסיפו תחרות בין
נשים וקבעו שאם יהיו פחות משלוש
משתתפות, הן ישחקו עם

הגברים. השנה תתמודד שטראוס
עם עורכת־דין אחרת, והמנצחת
תתמודד עם הגברים.
באירוע גדול שאירגן בשבוע
שעבר בית־החוליס תל־השו-
מר לילדי העובדים, במלאות 40
שנה לבית־החולים, עלו ילדים
רבים על הבימה בהפסקה בין

שני מופעים, השתוללו ורקדו.
אנשי־הביטחון במקום מיהרו
להוריד אותם, אבל לפני שהצליחו
בכך, נפל ילד אחד מן הבימה,
מגובה של מטר בערך,
ונשברה ידו. היה זה בנו בן ה־8
של הפרופ׳ בוליסלאב גולד־מן,
סמנכ״ל בית־החולים. מנהל

ך ן 1ףןך?1שחקן הכדורגל של מכבי תל-אביב, התראיין
באולפן הצייד של ״קול ישראל״ ,כשלפתע התפרץ

מתון הקהל ילד נרגש בן ,11 שלומי נחום, והתנפל בנשיקות על
השחקן. הוא גם דרש חתימה אישית מהשחקן ואמר לו :״אני מעריץ
אותך כבר שש שנים, למרות שאבא שלי אוהד את הפועל ת״א״.

הקומה ( 1.58 מטר) ופתח עימה בשיחה. כשנוכחה היחצנית
שהתיקשורת בניהם לקויה בגלל הפרשי-הגובה, היא עלתה בעליצות
על כיטא, וכשהשתוו השניים בגובהם נמשכה השיחה ביתר״נוחות.

בנם של דולי וחגר־הכנסת בנימין
(״פואר׳) בן־אליעזר.
יריב סיים קורס מפקדי־טנקים
בשבוע שעבר וזכה בדרגת סמל.
הוריו נסעו לבקרו בבסיסו —
מרחק ארבע שעות נסיעה מביתם.
הביקור האחרון אצל הילד
הסתיים בתאונת־דרכים. הפעם
הם שבו בשלום.
זוג המיליונרים ליליאן
וסטיב שלום, ששהו באחרונה
בירושלים, עזבו את הארץ לטובת
מארוקו: השניים הוזמנו

המועמדים השונים, שבו המכוניות
בדרך הפקוקה והארוכה
לתל־אביב.
עורך־הדין הרן פיינש־טיין
התמנה בימים אלה כשופט
בבית־המישפט ברחובות. השופט
החדש, המתגורר בתל־אביב, הוא
יליד רחובות, ועומד לעבור לגור
בעיר זו.
אשתו שולה, מישפסנית
גם היא, אירגנה לו בשבוע שעבר
מסיבת־הפתעה. ידידו של פיע-
שטיין, עורך־הדין מרדכי שו

1ן 1ךיןי \ יושב״ראש תא כתבי־הספורט (מימין) הגיע למסיבת עיתונאים שאורח-
11 1^ 11 11 / 11\ 111 הכבוד שלה היה המיליארדר המעופף, שאול אייזנברג(משמאל) .כשסיפרו
לאיש״העסקים שיש באולם עיתונאי בעל שם זהה לשלו, הוא ביקש להכירו. כשהפגישו ביניהם, שאל
המיליאדר את איש הספורט היכן נולדו הוריו ומה מקור שמו, אן לא נמצא כל קשר מישפחתי ביניהם.
העולם הזה 2653

בית־החולים, הפרופ׳ מרדכי
שני, שהיה במקום, נשא את הילד
בזרועותיו לחדר־המיון, שם
נקבע שהוא סובל משבר רציני.
הילד הועבר לחדר־ניתוח, וטופל
בהרדמה.

בימי־החגיגות של תל־ה־שומר
יוחדו חדרים אחדים לתערוכה
שהציגה תחביבים ואוספים
של אנשי בית־החולים. הפרופ׳
— יאיר ליברמן הביא רהיטים
שהוא בנה, מעוטרים בחריטה
מרהיבה על עץ; הד״ר ערן דו־לב,
שהיה בעבר קציו״רפואה
ראשי, הציג את אוסף־החלילים
שלו, שחלק מהם הוא עשה בעצמו.
תוך כדי עבודות־ההכנה חילל
דולב באוזני צוות המארגנים.
הד״ר רפי אדר, כירורג המתמחה
בכלי־דם, הציג עבודות קו־לאז׳
יפהפיות, שכללו לבבות,
עיניים, תרשים של אק״ג וכן

הלאה, ואת המילים
.^ 1.1.הד״ר טדי
קומן, רופא־מיילד, הציג אוסף
של אקדחים מכל הסוגים.
מאז הופעתם החד־פעמית
בפארק־הירקון, לפני ארבע ש ־* נים, היו פניות רבות לכל אחד
מחברי להקת כ11 רת להופיע
שוב. לכן, כאשר לא־מזמן ביקר
מאיר >.פוגי״< פניגשטיין
בארץ, נפגשו אצלו דני סנדר־

פון, גידי גוב, אפריים שמיר,
יצחק קלפטר, אלון
אוליארצ׳יק ויוני רכטר,
והחליטו(החלטה כמעט סופית)

והוא מסיע את אשתו להופעה
.תיה. אך כשהיא נזקקת לאביז־ריה,
היא נוסעת במכונית המיש־פחתית.
בתוכנית־הרדיו
האסטרולוגית
לכל אדם כוכב, שהועברה
בשידור ישיר מהק1סק!ם בחיפה,
התארחו כמה אמנים. כשהבחין
המראיין, מנחם פרי, שהקהל
מתחיל להשתעמם, הוא קרא
לעיתונאית ציפי רום לבוא
ולהתראיין, כדי להוסיף קצת
פילפל לתוכנית. האסטרולוג
אילן פקר הסתכל במפת־הלירה
שלה, ואמר לה שהיא עומדת
להינשא בעוד 10 חודשים.
רום הגרושה, שהיא חברתו־לח־יים
של סגן־עורך המקומון העיר,
שמוליק שם־טוב, החליטה
למתוח את האסטרולוג והנוכחים
ואמרה בשידור חי שיש לה שני
מאהבים, האחד גבר נשוי והשני
קטין, והיא לא יכולה להתחתן
— לא עם הנשוי בגלל מצבו
המישפחתי, ולא עם הקטין בגלל
גילו. אך פקר המשיך להתעקש
שהוא רואה נישואין בעוד 10 חודשים.
כשירדה מהבימה ניגש
אליה צעיר, חיבק אותה ואמר
לה :״היית נהדרת!״ המנחה פרי
שאל אותה אם זה המאהב שלה,
והיא השיבה שזה בנה ברק,
ושהיא חברה של אחד מחבריו.
הנוכחים לא הבינו את ההומור
הצברי שלה.
הקרנת־הבכורה של הסרט
הינשוף, העוסק במאבקי־הכוח

בחסות החשיכה

נשיא־המדינה חיים הרצוג ורעייתו אורה, סוניה ושיט*
עון פרס. כולם הניעו להקרנת סירטו של דן שילון גסינרמה,
במוצאי שבת. משתמה ההקרנה הממושכת (כמעט שלוש
שעות) ,זינקו זה אחר זה על הבימה: זוגין מהסה, שכיכב
ברוב הסצינות בטרט; ססיב מרקוס, אחד שהכל שיבחו
אותו בשלל שפות (משם בא הכסף!) ,גם הנשיא ודן שילון,
כמיבן.
בתום התודות והברכות, התבקש הקהל שלא לעזוב את
האולם לפגי שיעזבו בבוד־הנשיא ופמלייתו.
מבט חטוף על פני האולם הבהיר שחלק גדול מהמוזמנים
ברחו הרבה-הרבה לפני שהנשיא עשה את דרכו החוצה.
למעשה -הרבה־הרבה לפני תום ההקרנה.
ומי ומי לא החזיקו מעמד, וויתרו על פאר-היצירה של חברת
רשתי אז ככה: מיד בהתחלה נמלטו על נפשם איציק קול,
רחל (אשתו של מנחם) גולן, אליעזר ז׳ורבין עם מינה
צמח, עמוס (הארץ, חדשות) שוקן. הגל הבא לכיוון דלתות
הסינרמה (בכיוון החוצה!) כלל את עידו (מעריב) דיסנצ׳יק
ואשתו בתיה, אפריים קישון, רוני (ידיעות אחרונות)
מוזס, עודד־הדין שימעון (״מכבי שלנו מיזרחי, ועוד
רבים וטובים -הכל בחטות החשיכה, לצלילי התיזמורת
הפילהרמונית, בניצוחו של הזובין מהטה.
לערוך עד סוף הקיץ הופעה אחת
או שתיים באחד הפארקים הגדולים
— הירקון, צמח או ראשון־
לציון. לא ידוע עדיין מי יהיה
מפיק המופע.

התאונה שאירעה ברחוב
בן־יהודה בתל־אביב נראתה כלקוחה
מסרט־מתח הוליבודי. צלם
רשת אן־בי־ס, בארץ, יוסי
גרינברג, יצא ממכוניתו כשלפתע
עבר רכב של.השגרירות
האמריקאית ופגע בו. ידו של
הצלם נתפסה במראה של המכונית
החולפת, והוא נגרר לאורך
50 מטר עד שהרכב נעצר. הצלם
הובהל לבית־החולים איכילוב,
ושם עמלו רופאים כירורגיים
בחיבור העצבים וכלי־הדם שנקטעו.
המוזר בכל העניין הוא
•יי שגרינברג היה בשליחות אן־ב׳־
ס׳ בארץ כדי לצלם את הזמר
דודו פישר, היוצא להופעה
בארצות־הברית.
הזמרת־השחקנית נירה
רבינוביץ נראית לעיתים קרובות
כשהיא רכובה על אופנוע
סחוקי. מסתבר שבעלה, הטייס
אפן? בך נון, רכש לו אופנוע,
העולם הזה 2653

בין השב״ב למוסד, היתה רצופה
אירועים משעשעים. ההפתעה
הראשונה היתה שקהל המוזמנים
לא ידע מהי הרשימה המלאה של
השחקנים, וכשהופיעה על המסך
דמותו של ירון לונדון כמנהל־הרדיו,
עבר רחש בקהל. בסיומו
של קטע, שבו השחקן אסי דיין
מתנה אהבים עם פילים גאר,
מחא אחד הצופים כפיים, ואז
הצטרפו אליו כמה צופים נוספים.
כותב התסריט, העיתונאי
טוביה מנדלסון, ירושלמי
ותיק, לא הפסיק להתלונן על
הלחות והחום התל־אביביים, ואמר
:״חבל שתל־אביב לא נמצאת
בירושלים!״ לעומתו דווקא שמח
אסי דיין להיות בתל־אביב, אך
מאחר והיה עצבני ונרגש העדיף
שלא להיות נוכח בהקרנת־הב־כורה,
אלא לחכות לקהל־האור־חים
במיסעדה סמוכה.
* להקרנת הבכורה של הסרט
ספר הנ׳זננל, שהכנסותיה נועדו
לקרן הילדים של ואר״ט׳,
הוזמנו שחקנים ואמנים. גילה
־ אלמגור הגיעה עם כמה ילדים
חולי־סרטן מבית־החולים כיליד

פנינה דבוריו

|| היתה במסיבת הנישואין של הפסיכיאטר הד״ר ריצ׳ארד קורנהאוזר ואשתו
ורדה. אחד האורחים האחרים הביא כמתנה אלבום גדול של גופות גברים, פרי
יצירתו של מר־עולם ארנולד שוורצנגר,, .הם מוצאים חן בעיניך ן״ שאל המארח, והצביע על הגופות.
הפרקליטה השיבה :״הם מגעילים אותי!״ מימין: עורך־הדין אסף כספי, ממישפחת-הפרקליטים הידועה.

סון, ויטה רחוב מאגודת ניצן
הגיעה עם ילדים, חברי האגודה.
הזמר ג׳קי מקייטן, נכה הרתוק
לכסא־גלגלים, עשה מאמץ והגיע
להקרנה למרות שלא חש
בטוב. הפתיעו בהיעדרם הבדר־נית
ציפי שביט ובעלה אבישי
דקל, שחסרונם איכזב ילדים
רבים, והזמרת מירי אלוני,
שהגיעה בטעות לקולנוע
לא־נכון.
איש־הרדיו הוותיק יעקב
בן־הרצל חגג כמה אירועים
משמחים בערב אחד. ראשית, את
סיום המכירה הפומבית, שהכנסותיה
הן קודש לאנודה לם יל־חמה
בסרטן. סחי אבן, אשתו,
של אבא אבן, נשיאת האגודה,
אף נתנה דוגמה לאחרים, כשרכשה
יצירה של הצייר נחום
גוטמן ופוסטר של תלמידי
בצלאל. בן־הרצל הצליח למכור
מתנות רבות שקיבלו ראשי־המדינה,
כמו קופסת־נחושת שניתנה
על־ידי ראש־הממשלה.
סוס־העץ של הרמטכ״ל־לשעבר,
רפאל איתן, לא נמכר, וכן
המתנות שקיבל יושב־ראש הכנסת,
שלמה הילל. אחרי שנגמרה
המכירה אמרה לו אשתו, הזמרת
נירה גל, שהיא רוצה לאכול,
והיא מעדיפה שזה יהיה ליד
שכונת־מגוריהם בנווה־צדק. היא
הביאה אותו לפאב הרצל שבשכונה.
כשהגיעו למקום קידם את
פניו בחור מחופש כבנימין זאב
הרצל, ומסביב חברים רבים של
בני־הזוג. הסתבר שכולם באו
כדי לחגוג עימו את יום הולדתו
ה־.58
עיתונאי צעיר ביקש לראיין
את אשת־העסקים פנינה
רחנבלום. הוא התקשר עם ביתה
והשאיר לה הודעה במענה
האלקטרוני. רוזנבלום, בעלת
חוש־אחריות מפותח, טילפנה לביתו.
העיתונאי, המתגורר בבית
הוריו, לא היה באותה שעה בביתו,
העוזרת שענתה לטלפון
ביקשה מהדוברת להשאיר הודעה
ושאלה לשמה. כשאמרה
רוזנבלום את שמה, צחקה העוזרת
וטרקה את הטלפון. בערב,
כשחזר העיתונאי, סיפרה לו
העוזרת שמישהי, שהתחזתה כפנינה
רוזנבלום, ניסתה לעבוד
עליה.

רסנה ברק, זזדד
אודליאב ונעמי דק ₪

1111י 11 ךיך 1 1 ״1נולדה, כך נראה, לדוגמנות ולפוזות לפ־
\ ו 11 1 111 /ני המצלמה של אביה, צלם־האופנה
סמי בן־גד. היפהפיה הקטנה, בת ה־ 3וחצי, נוהגת להגיע לביקורים
בסטודיו, ולהתבונן במשך שעות בדוגמניות המצטלמות. אחר-כך
היא מתפשטת, לובשת כל מה שנמצא שם (במיקרה הזה, טול-כלה
לבן ושקוף) ,מתקשטת בעגילים ארוכים ומבקשת שייאפרו אותה.
סמי מצלם, ואמה של אלי, גילה, בעבר עיתונאית וכיום עובדת עם
סמי בסטודיו, נהנית מן הצד. בני־הזוג, אגב, שהם הורים לשתיים
(אלי היא הבכורה) ,אינם ממהרים למסד את יחסיהם ברבנות.

אור אסר

המאמר הבא נכתב לפי בקשת עמוס קמו עבור ספר שפירסם בהוצאת
המוסיאון הפתוח, תפן. הספר ,״אמנות הפיסול בישראל: חיפוש זהות׳ /כלל גם
מאמרים של קינן עצמו, בנימין תמוז, שלמה שבא, נתן זך, יגאל תומרקיו
ואחרים. הוא הופיע לכבוד תערוכת פיסול, והיה מוקדש לפסל המפורסם של

יצחק דנציגר ,״נימרוד״.
פסל זה נבחר כסמל ל״פסטיבל ישראל״ בשנת ה״ 40 למדינה. מאמר זה טוען
שהיה זה עיוות גרוטסקי של משמעותו, מפני שהמדינה קמה על חורבות התר־בות
אשר פסל זה היה אחד מיצירותיה ומסמליה הבולטים ביותר.

ך* תרבות העברית החדשה נולדה בשנות ה־ ,30 ומתה בסוף
1 1שנות ה־ .40 בעידן קצרצר זה היכתה שורשים, פרחה ומתה.

אי־אנשו לקמץ
^ ולי יש צורך להגדיר תחילה למה מתכוונת התיבה
\ .£תר בו ת׳ ,למה מתכוונת התיבה -עברית״ ,ולמה מתכוונת
התיבה ״חדשה״.
אני מתייחס כאן אל המושג ״תרבות״ בהיקף הרחב ביותר שלו,
בדומה למילה ״קולטור״ בגרמנית ו״ציוויליזציה״ באנגלית.
משמע: מכלול היצירה הקיבוצית של ציבור לאומי או רב־לאומי.
לא רק שפה ומוסיקה, שירה וספרות, אמנות ואדריכלות,
הגות ודת; אלא גם היצירה הממלכתית, המדינית, הצבאית,
הכלכלית.
תרבות כזאת, לפי תפיסתם של אוסוולד שפנגלר (שקיעת
המערב) וארנולד טוינבי(עיון בהיסטוריה) ,היא ישות חיה —
ישות הנולדת והמתבגרת, המזדקנת והנפטרת בשיבה טובה, אלא
אם כן היא מתאבדת או נרצחת לפני כן. יכולה תרבות לחיות אף
שנה, כמשך־חייה הטיבעי על פי שפנגלר. יכולה היא לחיות מאות
בשנים. יכולה היא למות עוד בילדותה, כפי שקרה, לדעתי,
לתרבות עברית זו.
מדוע ״עברית״?
קודם כל, מפני שהיא עצמה קראה לעצמה כך.
בשנות ה־ 30 וה־ 40 נולדה בפי העם, בצורה בלתי־מודעת
ובלתי־מכוונת, הבחנה בין המילה ״יהודי״ והמילה ״עברי״ .דובר
על העם היהודי בגולה, הדת היהודית, העליה היהודית. דובר על
צבא עברי, מדינה עברית, שילטון עברי, ואף על ״צי עברי״
שעדיין לא היה קיים.
בהפגנות צעקנו בקצב :״עליה חופשית! מדינה עברית!״
באוטובוסים היו מודבקים שלטים :״עברי, דבר עברית!״
ההבחנה נולדה באופן טיבעי כדי להבדיל בין שתי מהויות:
הפזורה היהודית העולמית מכאן, הישות הלאומית החדשה בארץ
מכאן. היה ברור לכל שיש הבדל כזה בפועל, ורק אחר־כך נולדו
תיאוריות תרבותיות־מדיניות שביקשו לתת לתהליר זה ביסוס
אידיאולוגי, כגון הכנענים, קבוצת במאבק ועוד.
השימוש בתיבה ״עברי״ היה טיבעי, מפני שהשפה העברית
המתחדשת היתה היצירה המובהקת ביותר של התרבות החדשה,
״סימן־ההיכר שלה והגורם המלכד אותה. המושג ״ישראלי״ נולד
רק ב־ ,1948 כאשר המציאות השתנתה באופן דראסטי.
ומדוע ״חדשה״?
היו זרמים שניסו לקשור את התרבות העברית החדשה אל
תרבות עברית עתיקה, כאילו היה קיים ״רצף היסטורי״ .משמע:
לא תרבות חדשה, אלא חידוש של תרבות קודמת.
ניסיונות כאלה ידועים בהיסטוריה. ה״רנסנס״ — כפי שמעיד
שמו — התיימר להיות ״לידה מחדש״ של תרבות עתיקה. אר
מובן שזאת היתה פיקציה. תרבות הנולדת במאה ה־ 15 אינה
יכולה ״להמשיך״ בתרבות שפרחה 2000 שנה קודם לכן, והוא
הדין לגבי התרבות העברית. היא לא יכלה ״לקפוץ״ על פני 1800
שנים חזרה לימי בר־כוכבא, או אף 2500 שנה לימי בית ראשון,
כפי שביקשו הכנענים.
שום תרבות מודרנית אינה יכולה אף לדמיין לעצמה את
מהותה של תרבות שהתקיימה בעידן אחר. אם היא משליכה את
יהבה על תרבות קודמת, הרי היא יוצרת את התרבות הקודמת
בדימיונה, בצלמה שלה. כדברי פאוסט של גתה(בתרגום חופשי):
״מה שנקרא בפיכם רוח־הזמניס אינו אלא רוח־האדונים של ימינו
שבה משתקפים זמנים עברו״.

• אננו־שמיות צ]1,יח
*ץ דוע נולדה התרבות העברית החדשה בשנות ה־ ?30 מדוע
נולדה בכלל?
כל ארץ מהגרים יוצרת תרבות חדשה משלה. כך היה בארצות־הברית,
בבראזיל, באוסטרליה, בארגנטינה — אם להזכיר רק
כמה דוגמות בולטות.
.הדבר בלתי־נמנע. לארץ כזאת באים מהגרים ממקומות שונים,
המביאים עימם נכסי־תרבות שנולדו בתנאים שונים, באקלים
שונה. המהגרים דבקים בנכסים אלה. אולם בניהם זקוקים
להתבטאות חדשה. התרבות המיובאת אינה מכה שורשים באדמה
החדשה. זו מצמיחה צימחיה תרבותית חדשה.
יש גיאוגרפיה חדשה, יש אקלים חדש. מעט מדי מדובר בספרי־ההיסטוריה
על השפעת האקלים והגיאוגרפיה על עיצובן של
אומה ותרבות. אולי מפני שהדבר נראה כמובן מאליו. ברור לגמרי
שההבדל בין איטלקים ושוודים, למשל, נובע לא במעט מתנאי־האקלים
השונים־לחלוטין בשתי הארצות. ואילו נפוליון אמר
שכדי להבין את ההיסטוריה של ארץ, די להסתכל במפה.
מהגרים באו מפולין ומרוסיה, מגרמניה ומהונגריה לנופים
שטופי־שמש וצחיחים, מוכרח היה לחול שינוי במירקם חייהם,

פסל דנציגר
(סיבים מפתקים. דמו״ האמלט

החדשה. יש רצף ויש ניגוד, וכל אומה חדשה בארץ־הגירה מוצאת
את האיזון בין השניים על פי דרכה. ידועה האימרה :״לאנגליה
ולאמריקה יש הרבה מן המשותף, מלבד השפה״.
אותה הבעייה נוצרה בעיקבות ההגירה הציונית. החלק
הדומיננטי של המהגרים הביא עימו אידיאולוגיה חזקה, תערובת
של סמלים יהודיים דתיים (ציון, מגן־דויד, התנ״ך) ולאומיות
אירופית חילונית.
בארץ נוצר קיטוב שלא היה מודע בעיקרו. דחיית ״הגולה״
הביאה לגימות שגבלו באנטי־שמיות. החינוך בבית־הספר העברי
בארץ התייחס אל ההווייה היהודית במיזרח־אירופה בבוז .
ובתיעוב, בצורה שלא היתה שונה בהרבה מזו של האנטישמים.
הדור החדש אימץ לעצמו הרבה מן המושגים של הדגם ה״ארי״
באירופה. די לזכור את המיתוס של הצבר התמיר, הבלונדי,
תכול״העיניים, שפרח בארץ באותם ימים.
הדחייה מצאה את ביטוייה בהעמדת העבר הישראלי הרחוק,
ההירואי והיפה, כביכול, מול ״הגולה״ ,המנוונת והבזויה. התנ״ך
דיבר אל לב הדור הזה יותר מאשר הדת היהודית של ״הגלות״,
מפני שעלילותיו התרחשו בנוף המוכר של הארץ: מפני
שההיסטוריה הממלכתית של מלכויות יהודה וישראל קרובה יותר
למחשבה הממלכתית החדשה מאשר דבריהם של הרמב״ם והגאון
מווילנה: ובעיקר — מפני שהשפה העברית החדשה איפשרה
לתנ״ך — היצירה המופלאה ביותר בשפה העברית — לדבר
הישר אל העברי המודרני.
הכנענים העמיקו אף מן הרובד התנ״כי, והגיעו להיסטוריה
הכנענית העתיקה. חלק גדול מן הצעירים זנח את ההיסטוריה
בכלל, ומצא את שורשיו בארכיאולוגיה, שנהפכה לאופנה
המונית.
אך באותה השעה פעלה גם המסורת היהודית, באלף ואחת
צורות גלויות וסמויות, כדי לקנות לעצמה השפעה על האומה
החדשה. אי־אפשר היה להתעלם מרפוסים נפשיים ומתמונות
היסטוריות שהתגבשו במשך דורות רבים, שעמדו לרשותם
מכשירי־השפעה בדוקים כגון חגי־ישראל על טכסיהם, הספרות
והשירה.
שפנגלר דיבר על ״פסבדו־מורפוזה״ .הוא הביא כמשל את
זרימתה של לבה לוהטת מהר״געש, הנשפכת אל הנוף והמכסה
אותו. מכיוון שהיא באה על גבי התבניות הקודמות, היא נאלצת
להתאים את עצמה אליהן. משמע: אין השיכבה החדשה חופשית
ליצור את הצורות המתאימות לה, אלא שהיא מושפעת מן
השיכבה הקודמת.
יתכן שזוהי דוגמה טובה לתיאור היחס בין התרבות העברית
החדשה ובין דפוסי היהדות.

מדוע אן?
דנציגר: העליה הבלתי־ליגאלית*
כניעה בלי קרב
באמנותם, בשירתם, ואף בדתם. וזה אכן קרה, בייחוד בדור השני,
שנולד כבר בארץ.
לא רק מקור־ההשראה וצורכי־החיים בארץ־הגירה שונים מכפי
שהיו במולדת הקודמת, אלא שנולד גם צורך בגורם מלכד,
שיבטא את המשותף לציבור הלאומי החדש, וגם את המבדיל בינו
ובין זולתו.
ומעל לכל, כאשר נולד ציבור לאומי חדש — הבה ונאמר זאת:
אומה חדשה — מוכרח הדבר להתבטא בחדוות־יצירה,
בהתפרצות של תשוקת־חיים בכל התחומים, אם כי לא בכל
התחומים באותו עוז.
כל תרבות מתרכזת בתחומים מסויימים יותר מאשר בתחומים
אחרים — אם מפני שהדבר נדרש על־ידי צרכים אובייקטיביים,
אם מפני שהאופי הלאומי מתפתח ברוח זו בגלל דחפים פנימיים.
ההגירה הציונית, כמו ההגירה האמריקאית, אספה אנשים
מעשרות ארצות ולשונות, הביאה אותם לנוף חדש, למציאות
גיאוגרפית ואקלימית חדשה, לחברה חדשה. כל המהגרים
הציוניים, וגם חלק מן המהגרים האמריקאיים באו לשפה חדשה.
מצבם הכלכלי והחברתי של רוב המהגרים השתנה מן הקצה אל
הקצה.
כאשר ציבור חדש נדרש להתמודד עם מציאות גיאו־פוליטית
חרשה בארץ חדשה — איר זה לא יחפש גם ביטוי תרבותי חדש?
אצל האמריקאים והאוסטרלים נוצר דו־שיח טיבעי בין
המסורת האנגלו־סקסית, שהביאו עימם חלק מן המהגרים —
החלק הדומיננטי — ובין ניצני התרבות המקורית שנולדה בארץ
בסוסיאוןשלח׳ל־ד/יס.

דמן נולדה התרבות העברית החדשה בשנות ה־?30
] )₪עצם הקביעה היא שרירותית למדי. אני קובע עיתוי זה על
פי התרשמותי.
יתכן שדרושה הצטברות מסויימת של כוח, כדי לאפשר את
לידתה של תרבות. היא לא יכלה להיוולד בישובים פזורים. היה
צורך בתשתית מדינית־כלכלית מסויימת, שתוכל לשאת את
המיבנה התרבותי החדש.
לשון אחר: כאשר חברה חדשה מגיעה לתחושת־כוח מסויימת,
כאשר היא מתחילה לראות את עצמה כסובייקט היסטורי, נולד
הצורך בביטוי תרבותי עצמי, וגם היכולת לכך.
גם התפתחות השפה העברית תרמה את תרומתה. התרבות
העברית היתד — ,עברית. כלומר: השפה החדשה היתה הרוח
החיה שלה. שפה זו אמנם נוצרה בימי אליעזר בן־יהודה, אך היה
צורך בדור צעיר חדש, דובר עברית בלבד, שיפיח בה רוח־חיים
ויהפוך אותה ביטוי להווייה היומיומית.
התהוות השפה היתה תלויה בהתהוות האומה החדשה, ולהיפך.
למעשה היה זה תהליך אחד ויחיד. צירוף השתיים יצר את
התרבות החדשה. כאשר היישובים הפכו ליישוב, והיישוב ליישות
לאומית, נולדה המדינה — תחילה כמדינה־בדרך, ואחר־כך
כמדינה־בפועל. התרבות העברית היתה פרי המאמץ הקולקטיבי
של היישות הזאת.
מכאן העיתוי.

וו־סוד ולרבו
* * ה הי ת ה התרבות העברית החדשה? במה היא התבטאה?
אפשר לדבר על התחלות צורניות בספרות, בשירה, באמנות.
יש הרואים בפיסלו של יצחק דנציגר 1מחד, את סמל התרבות
הזאת, אף שהפסל הושפע גם על־ידי סיגנונות זרים.
אחד הביטויים המובהקים ביותר של התרבות היה פריחתו של
ריקוד־העם, צורת־אמנות המונית ועממית. כשאני מנסה לתאר

לעצמי מעמד שהביע את הרוח של התקופה יותר מכל אחר, אני
חושב על כנס ריקודי־העם בקיבוץ דליה, ערב מילחמת־העצמאות•
,שאליו זרמו רבבות צעירים וצעירות מכל רחבי הארץ
— אותם צעירים שיצאו כעבור כמה חודשים לשדות־הקרב.
אך אם לא נראה בתרבות רק יצירות מסויימות בתחומים
שונים, אלא את כלל היצירה הקולקטיבית, יש לראות את הביטוי
העיקרי בתקופה ההירואית עצמה.
בתקופה ההיא נוצר הפלמ״ח, אחת היצירות הגדולות של
התרבות העברית החדשה. כי הפלמ״ח לא היה רק אירגון צבאי
במובן הטכני, אלא תנועת־נוער, בית־אולפנה ליצירת סיגנון־
חיים, סיגנון־דיבור, ערכי־התנהגות, השקפת־עולם. וכמוהו —
הקיבוצים החדשים של הדור הזה. וכמוהו — אירגוני־המחתרת
״הפורשת״ ,ובייחוד לח״י, אירגון שנולד כזלו בארץ.
תרבות היא גם מחשבה פוליטית. מעולם לא היתה תקופה
בארץ — לא לפני כן, ובוודאי לא אחרי־כן, שבה נוצרו כל־כך
הרבה תיאוריות פוליטיות ואידיאולוגיות חדשות ונועזות — החל
בכנעני וכלה במיסטיקה הדתית־לאומנית של ישראל אלדד־שייב,
וביניהן עשרות תיאוריות דתיות, גיאו־פוליטיות, לאומניות
וסוציאליסטיות, שרובן כבר נשכחו.

אם מביאים בחשבון כי היישוב העברי (איש לא קרא לו
״היישוב היהודי״) לא מנה בשיאו אלא 635 אלף איש — פחות
מאשר מיספר האזרחים הערביים בישראל כיום — מעוררת
פריחה זו התפעלות.
עלתה על כל היצירות התופעה המיוחדת במינה, שאין לה אח
ורע בהיסטוריה: יצירת השפה העברית החדשה. אמנם, היא קדמה
ליצירת התרבות העברית החדשה, ואף היתה תנאי־מוקדם לעצם
יצירתה — אך בתוך התרבות הזאת הגיעה השפה העברית
לפריחתה החדשה, כשפה חיה, העונה על כל הצרכים של אדם
מודרני, מתרחבת ומתפשטת מדי יום.

סרחו צני׳
** ה היה תוכנה של תרבות זו? מה מייחד אותה?
גרמני כמו שפנגלר, בעל הנטייה של עמו ליצירת סכמות,
נתן לכל תרבות גדולה סימן־היכר, מין תווית של מלה אחת:
התרבות השמית ה״מאגית״ ,התרבות המערבית ה״פאוסטית״,
וכר. אני נזהר מפני פשטנות זו.
היו תכונות שציינו את התרבות הזאת. בדרך השלילה אפשר

לאמר שהיתה אנטי־אינטלקטואלית, הירואית, מעשית. בגליון
הראשון של במאבק, ב־ ,1946 ניסיתי לתמצת אותה בשלוש
מילים :״פשטות, טיבעיות, מעשיות״ .אך גם מושגים אלה רחוקים
מלמצות את ה״יש״ של תרבות זו, ובוודאי את הפוטנציאל שהיה .
חבוי בה. והרי אנחנו מרבריס על התחלות תרבותיות בלבד,
ניצנים ראשונים. איש לא ידע לעולם לאן היתה תרבות זו מגיעה,
אלמלא מתה בטרם עת.
מעולם לא ניתנו לדבריהם הגדרות מודעות, מפני שכל
התהליך היה סמוי, וכמעט בלתי־לגיטימי. הוא היה בבחינת מרד
באבות, אנשי העליה השניה והשלישית, ששמרו על הפיקציה
הציונית כאילו היישוב העברי אינו אלא אחר מחלקי ״העם
היהודי״ ,בלא ייחוד רוחני משלו, חלוץ ההולך אמנם לפני המחנה,
אך שהמחנה עומר לבוא אחריו. בעיני מנהיגים מסויימים,
הציונות לא היתה כמעט אלא בעייה של תחבורה.
חלק מן התכונות העבריות החדשות הוסוו, על כן, כתכונות
״צבריות״ .הפולחן של יליד־הארץ בא במקום ההכרה בהתהוות
האומה החדשה. היתה זאת בנליזציה, כמעט ביולוגיזציה, שמציאה
לה מקום גם בתורתו של יונתן רטוש.
אך גם בלי הגדרת התכנים התרבותיים החדשים, המתהווים,
היה ברור לכל, באופן אמפירי, בדרך של הרגשה, מהו הדבר
החדש. היו דברים שהם ״משלנו״ ,והיו דברים ש״אינם משלנו״.
בדיבור, בלבוש, בנורמות של התנהגות, ביצירה האמנותית
והספרותית, במוסרות, בכל דבר.

מרוע נווק הנומיח?
ף* ה קרה לתרבות הזאת?
//היא מתה באיבה. אולי נרצחה. אולי קרתה לה תאונה. אולי
היתה חלושה מרי מכדי לגדול ולהתפתח. ואולי נכונות כל
הגדרות האלה גם יחד.
בסוף שנות ה־ 40 ובראשית שנות ה־ 50 קרו כמה מאורעות,
שחברו יחד לשנות לחלוטין את ההתפתחות בארץ.
כאשר התחיל היישוב העברי לעכל את מלוא המשמעות
הנוראה של השואה, החלה ריאקציה יהודית. הדעות האנטי־יהודיות
שרווחו עד אז, במסווה של ״שלילת הגלותיות״ ,ושלא
נעדרה מהם נימה אנטי־שמית, גרמו עתה להתקף של ״מצפון
רע״ .מתוך ההזדהות עם הקורבנות החל הגטו היהודי להופיע
לפתע באור הירואי, יפהפה. זיכרונות מבית אבא או סבא לבשו
ציביון נוסטלגי מתקתק. היהדות חזרה לאופנה, על חשבון
המודעות העברית.
במקום המדינה העברית קמה המדינה היהודית.
מילחמת־העצמאות תבעה מחיר נורא בדם. נפלו קרוב ל־8000
צעירים. אלפים נוספים נפצעו קשה, היו לנכים. שנתון שלם של
היישוב דאז לא מנה אלא 10 אלפים נפש. כמה משוררים,
מלחינים, אדריכלים, ציירים, הוגי־דיעות ניספו במילחמה ההיא?
כל אחד מאיתנו הכיר אחדים מהם.
אחרי הקזת־דם זו באה העליה ההמונית. תוך זמן קצר נוספו
מיליונים ליישוב הקטן. היישוב לא היה מוכן לכך. הכל חייבו את
העליה, כמובן, אך איש לא נתן את דעתו על הבעיות האמיתיות
הכרוכות בה — לא לפני כן, וגם לא לאחר־מכן.
היישוב לא קלט את העליה. אולי ממילא לא היה הדבר אפשרי,
בגלל היחס המיספרי. מכיוון שהתרבות העברית החדשה היתה
במידה מכרעת ״אשכנזית״ (לא במיקרה היה הצבר המיתולוגי
בלונדי ותכול־עיניים כמו המיפלצת של פרידריק ניטשה) ,ואילו
העליה ההמונית היתה במידה רבה ״מיזרחית״ ,היתה הקליטה
התרבותית בעייתית ממילא.
מאז 1948 נוצרה בארץ תרבות אחרת, לא עוד ״עברית״ כי אם
״ישראלית״ .לא נדון בה כאן. רי אם נזכיר שהיא ספגה כמה מן
התכונות של התרבות ״העברית״ הקודמת, תוך כדי ריקונן
מתוכנן האמיתי, עד שהפכו לקריקטורות. הפשטות והטיבעיות
של צעירי היישוב, שהיו בהן הרבה תום וחן, נהפכו לגסות
ולחוסר־נימוס. הדינמיות נשארה, אך לבשה ציביון תוקפני,
הלאומיות נהפכה ללאומנות. ההשפעה התנ״כית יצרה את התורה
הניאו־אלילית של גוש״אמונים.
ניתן לטעון כי כל התהליכים האלה לא היו מדבירים את
התרבות העברית החדשה, אילו זו היתה רי חסונה, מושרשת,
ובעלת הכרה עצמית. זה נכון. אבל התרבות העברית החדשה
היתה עדיין בחיתוליה. היא היתה תרבותה של אומה בהתהוותה,
של מדינה בדרך. היא לא הספיקה להגיע לידי הגדרה עצמית.
מנהיגיה הפוליטיים, הצבאיים והתרבותיים היו חלושים, ללא
כושר תיאורטי, ללא יכולת לגבש את הדברים במיסגרות
חברתיות ותרבותיות בעלות כושר־מאבק. הפלמ״ח נכנע לדויד
בן־גוריון בלי קרב. גיבוריה של תרבות זו, אנשים כמו יגאל אלון
ויצחק רבין, היו דמויי־המלט, נסיכים מפונקים שלא יכלו לעמוד
בפני דור־האבות, וגם לא בפני המציאות החדשה שנוצרה בארץ.
משה ריין, הנסיך השחור, התנדנד כל ימיו ובסופו של רבר מת
כשבר״כלי, מבלי להותיר אחריו אף יצירה אחת של הגות
עצמאית בעלת־ערך.
מכיוון שהפלמ״ח היה אחת היצירות המובהקות של תרבות זו,
הפך פירוקו למיתוס. השאלה ״מדוע פורק הפלמ״ח?״ שהירהדה
במשך שנות־דור ושהפכה מין בדיחה עממית, מקפלת בתוכה
הרבה יותר מכפי שנראה.

נוי נוססלג־ה

נימרוד של דנציגר
היא מתה באיבה. אולי נרצחה. אולי קרתה לה תאעה

^ יני בא להטיף לנוסטלגיה, ובוודאי לא לשלול את המתהווה
\ £עתה לנגד עינינו. אפשר למתוח ביקורת קטלנית על תכניה,
מגרעותיה וחולשותיה של התרבות העברית שמתה. הרבה מן
הנוסטלגיה שדבקה בזכרה אינה אלא שקר מוסכם, גלוריפיקציה
מזוייפת.
זהו פרק בהיסטוריה. יש להעריכו על פי תוכנו, על הטוב והרע
שבו. אך מותר גם להתאבל עליו.
לפני קרוב ל־ 40 שנה התחיל פרק חדש. יש לחייב אותו, כפי
שיש לחייב כל תרבות חיה, המתהווה ומתפתחת. אולם יש להבין
כי אין הוא המשך למה שהיה קודם לכן. מה שהיה מת, ולא הותיר
אחריו אלא כמה יצירות בדפוס ובאבן.
אחת מהן היא ]׳מחד של דנציגר. סמל טראגי.

והשחל ממה חיים המנהלים?
נציב־ המס קונה ומחלק
חאו /יגאלל בי ב

סנוים של חנותולחיים
רואי־חשבון ישראל שטראוס
ורויטל אבירם כתבו ספר, הקרוי
מס־הכנסה לשנת , 1985 היוצא מדי
שנה, והמעודכן לשנה הנוכחית. הספר
זכה בהצלחה אדירה, ובכל שנה הוא
אוזל מיד עם צאתו.
המו״ל של הספר היא חברה בשם
טא״א שחתי־מיסים נחשסנאנת, שבע־

העיתונות ממשיכה לעסוק במשגורות של מנהלים, ומפרסמת מדי
פעם ידיעות מרעישות על מנהל פלוני המשתכר 15 עד 30 אלף שקל
לחודש. פירסומים מסוג זה יש גהם נ די להסעות, והעיתונות למעשה
משתפת פעולה עם המנהלים, כדי להסתיר את הכנסתם האמיתית.
למשל: מנכ״ל חברת דלק, אברהם אגמון, שמשכורתו, כפי שפורס מה,
היא בסביבות 30 אלף שקל לחודש.
אגמון ורעייתו טסו עתה לחופשה קערה, מלווה בעסקים, לניו־יורק.

שנים חברתו־לחיים של נציב־מס־ההב־
.נסה, ושאף ילדה לו בן, במזל טוב.
הנושא מעלה שאלות טורדניות. יש
עוד רואי־חשבון וחשבונאים, שכתבו
ספרים. העובדה שמס־ההכנסה מחלק
לעובדיו ספר מסויים מעלה מיד את
ערכו והשפעתו של כותב הספר בעיני
פקיד״השומה. היא גם מעלה את ערכו
מאוורר ליה ומנהליה הם רואי־החשבון ישראל
שטראוס ומיכאל לזר, שהם גם השותפים
במישרד רואי־החשבון שטראוס־לזר־ענבה.
לפני
שנה חילקה נציבות מס־ההכנ־סה
מאות עותקים של הספר לכל
פקידי־השומה.
דובר־האוצר מסר בתגובה כי הנציבות
רכשה 40 ספרים, במחיר 50 שקל
כל אחד, וקיבלה במתנה עוד 500 ספירים.

הנה העובדות שאינן שנויות
במחלוקת: עובדות נוספות, המוסכמות
על הכל, הן שנציב מס־ההכנסה יאיר
רבינוביץ היה, עד מינויו, שותף
במישרד עם שטראוס ולזר, ועד היום
מתפרסם במרריך־הטלפונים שם ה־מישרד
שטראזס־רבשביץ־לזר.
כן מוסכם כי רויטל אבירם, שכתבה
את הספר עם שטראוס, היא מזה שלוש

נו מנע גביש
השקעה ב״כור״
לפני שנה וחצי הקדיש איל־ההון

היהודי ממארוקו וצרפת, דויד עמר,
שבתו נשואה עתה לח״כ רפאל
אדרי, זמן וכסף לרכישת מיפעלים
בישראל. הוא ניהל משא ומתן מתקדם
עם קבוצת״המזון בסר.
עמר הציע לרכוש מחצית ממיפעלי
השימורים של מר (פרי־וזגליל, יפו־

איל־הון עמר

שקל ביחס מעליב
מור, נולדפחסט, יונה) במחיר הולם,
וכן להתחייב לרכוש בכל שנה עבור
רשתות־השיווק שלו בצרפת מוצרים
ב־ 10 מיליון דולר לפחות. למקורביו
סיפר כי נתקל ביחס מתנשא ומעליב
מצד מנכ״ל סר דאז, ישעיהו
גביש, והורה להפסיק את המגעים.
במהלך חמש השנים האחרונות ניסו
כמה חברות־אלקטרוניקה גדולות לרכוש
חלק מתדיראן. זה היה בשיא
הצלחתה, והקונים השונים הסכימו
לשלם מחיר כבד תמורת חלקם, וכן
לתרום ידע שיש להם בתחומים דומים.

עמדת גביש היתה שלא להיכנס אף
למגעים כי תדיראן אינה זקוקה לשותפים
לרווחים.
בגלל עמדה זו לא מנע גביש מחב־רת־הענק
האמריקאית תראל טלפון
לצאת מבעלותה ( )50*.בתדיראן. הוא
טען כי חבל לשלם להם בכל שנה את
מחצית הרווחים. מאז יצאה מתדיראן,
לא זכתה זו אף במיכרז אחד באמריקה.
כור למדה בדרך הקשה כי לא ניתן
לקבל מיכרזים באמריקה ללא שותף
מקומי.
המיכרז שבו זכתה תדיראן עכשיו
הוא בשותפות עם חברת לנראל דיר
מיקס, וגם סולתם קיוותה לזכות במיכ־רז
המרגמות יחד עם חברה אמריקאית,
מרטין מר״טה.
העמדה האווילית של גביש, שמנע
שותפים אמריקאיים מחדיראן ואחרים
ממר מזון עלתה לכור במחיר יקר: חלק
ניכר מהפסדיה הכבדים ועירעור מעמדה.

חושות
בעיתונות:
מבוית מניוות
ירידה חדה במכירת המגזינים למיניהם.
הדוכנים טוענים שיש ירידה של
שליש לפחות במכירות.
אולי כתוצאה מכך הוריד בשבוע
שעבר המגזין עולם האשה את המחיר
מ־ 10ל־ 8.7שקל הגליון. עולם האשה
היה, מאז צאתו, הצלחה מסחררת,
והורדת המחיר היכתה בתדהמה את
הדוכנים.
גם הירחון מוניטין, שלקח עד כה 10
שקלים תמורת מגזין בתוספת 0פר־חינם,
הפסיק לחלק את הספר והוריד
את המחיר ל־ 8שקלים.

נולדה בניו-יורק, לקארולייז
שלוסברג 31 בתו הבכורה של מי
שהיה נשיא ארצות־הברית ה־ ,35ג׳ון
קנדי המנוח, ולבעלה, איש־עסקים יהודי,
בת, רוז. בכך היתה לסבתא אלמנתו
של קנדי, ז׳קלין לי בובייה קנדי
( ,)59 שנישאה אחרי הירצחו לאיל־הספנות
היווני אריסטוטלס אונאסיס,
והנחשבת עדיין לאחת הנשים הזוהרות
בארצות־הברית.

הביצה הגדולה

הקצין המבחין

ן שראל שטראוס, ה״רו
רויטל א בי ר ם, רו ח
לכל פקיד
ושכר־טירחתו אצל לקוחותיו, הרואים
שהספר של רואה־החשבון שלהם הוא
המדריך של פקיד־השומה הכל־יכול.
דובר־האוצר לא ידע להסביר מדוע
נבחר דווקא ספר זה, ולפי איזה קריטריונים.
שאלה
עקרונית אחרת: האם מותר
לעובדי מס־ההכנסה לקבל מתנות?
שווי־הספריס שניתנו במתנה הוא
לפחות 25 אלף שקל. אם יחליט יצרן
מאווררים לתת כמתנה מאוורר לכל
עובד־מס־ההכנסה כדי ששמו יתנוסס
בכל מקום במישרדי מם־ההכנסה, האם
זה בסדר?
האם החוק, האוסר על עובד מדינה
וציבור לקבל כל מתנה, אינו חל על
מס־ההכנסה?
רואה־החשבון לזר לא ידע לאמר
מדוע היה כדאי לו ולשטראוס לתת
מתנה בשווי 25 אלף שקל.

הסבתא הזוהרת

הוטלה בקיבוץ האון שממיזרח
לכינרת, על־ידי אחת מ־ 500 היענים
בחוות־היענים הג,קומית, הביצה הגדולה
והכבדה שעל קיומה ידוע עד כה,
במישקל של 2קילו ו־ 300 גרם• ובנפח
השווה לנפחן של 31 ביצי תרנגולת.

סס הכנסה לשנת 1985

הספר של ״המכון לשרותי מדע״

\ז בז\־ג רי ם

מנב״ל אגמון
30 אלף שקל לחודש

נתמנה לקציו־צנחנים וחיל-
רגלים ראשי, תת־אלוף דויד אג־

הם בחרו לגור באחד המלונות היקרים בניו־יורק 400 ,דולר לחדר ליום.
התשלום תמורת החדר, וגם עבור יתר ההוצאות, ייעשה באמצעות
נרטיס־האשראי של אגמון, המשולם על-ידי דלק.
אגמון, וכמוהו מרבית המנהלים, מחזיקים בכרטיסי״אשדאי המשולמים
במלואם על־ידי החברות שהם מנהלים. כאשר הוצאות לא-מוג-
בלות משולמות על-ידי החברה, הם זקוקים למשכורת רק לצורכי
הפנסיה.
תרגיל אחר של המנהלים הוא לקחת הלוואה מן החברה. מנכי׳ל כלל,
אהרון דוברת, קיבל מכלל מיליון דולר בשקלים ל״ 10 שנים, בריבית
נמוכה ביותר. הוא מפקיד כסף זה בכל בנק, ותוך 10 שנים עושה מיליון
דולר לעצמו מהפרשי-הריבית.
אז מי צריך משכורת, כשיש כרטיס־אשראי והלוואות באלה!

למה מקסוול צריו את זה?
למה מכר טעריב שליש ממניותיו
לרוברט מקסוול, איל־התיקשורת
הבריטי, זה מובן. נועריב רכש לפני
שנה מעובד בן־עמי את מניותיו
במעריב 24 הוא קיבל ארבעה
מיליון דולר, שאותם לווה מעריב
בבנק, כנגד הפקדת המניות וביטחונות
נוספים. הדבר העיק חמורות על מעריב
ולא איפשר לו הלוואות נוספות לרכישת
ציוד.
בכסף שמשלם מקסוול יחזיר מעריב
לבנק את החוב עם הריבית, כ־4.5
מיליון דולר, ישלם לחלק מבעלי־מניותיו,
שהסכימו למכור חלק ממניו־

מה ששים
לשורדין מושעה,
הממשיך וחטוא?
לישכת עורכי־הדין עמדה באחרונה
לפני בעייה מעניינת. היא הישעתה את
עורך־הדין אברהם ברקת למשך
הנדון:

תיהם, כדי להשלים את הפער בין מה
שהיה לבן־עמי לבין השליש שמקסוול
רכש.
בהפרש קונה מעריב ציוד רוטציוני
חדיש בצבע, שיאפשר לו להתחרות
בידיעות אחרונות. כיום מופיע מעריב
ללא צבע, להוציא המגזינים.
מקסוול השקיע את הסכום בעיקר
מתוך שיקולי־כבוד. בשלוש השנים.
האחרונות הוא הוציא כספים רבים על
רכישת מעמד מכובד בציבור היהודי
והלא־יהודי, אחרי שמיספר ניכר של
ספרים על חייו הציגו אותו באור
שלילי למדי. הוא החל תורם סכומים
גדולים למגביות, והפך חיש־מהר נשיא
המגבית באנגליה.
השקעה בתיקשורת בישראל תייפה
אותו עוד יותר בציבור היהודי באנגליה,
וכן תבטיח לו יחסי־ציבור טובים
בישראל.
האם זה שווה תישעה מיליון דולר?
ובכן, קניית שליש ממעריב במחיר זה,
כולל נכסים טובים כמו בית־מעריב
במרכז העיר ודפוס לנין אפשטיין בבתים
על 20 דונם אדמה — הרי זה עסק
לא־רע.

א בר ה ס בד ק מ

תת־אלוף! אגמון
מקזבלנקה לראשון־לציון
מון 41 שסיים את תפקידו כמפקד
היק״ל (יחידת־הקישור לדרום־לבנון).
אגמון, שנולד כדויד אמזיג במארוקו,
הוא אחר משיבעת ילדיו של סוכר
צמיגים עשיר בקזבלנקה, שהיה, לימים,
לגיזבר עיריית ראשון־לצינן.
בצה״ל עבר אגמון, שביקש עם גיוסו
להיות טייס, מסלול תפקידים מגוון,
שכלל הדרכת צנחנים בזאיר האפריקאית,
פיקוד בסיירת אגוז ופיקוד על
אוגדה. אגמון, שהגדולה בשלוש בנותיו,
עדי, היא רקדנית בלהקת בח־חר,
גם גאה על כישרונו להבחין בטיבם של
יינות, ידע שאותו רכש בעת השתלמות
בבית־ספר צבאי גבוה בצרפת ובתח־ביבו:
פריטה על גיטארה.

הצבר העברי
נתמנה לידר הבריח העברית
העולמית, ניסן הרפז 57 מזכיר
מועצת פועלי ירושלים זה 11 שנה.
הרפז, יליד ירושלים, איש פלמ״ח(חטיבת
הראל) במילחמת־העצמאות ומורה
לפי השכלתו, הוא יליד הארץ הראשון
שנבחר ליו״ר הברית (שנוסדה בשנת
הולדתו של הרפז) ,העוסקת בהפצת
הלשון העברית בעולם ושיו״רה הראשון
היה חיים נחמן ביאליק(יו״ר אחר
של הברית: זלמן שזר, לימים נשיאה
השלישי של מדינת ישראל).

במענהלמכתבךבנדוןאתכבדלהודיעךביהועדהמחוזי של
למכת עורכי
כעורך דין

הדיןבת ״ א ה גי שנגדותלונהלמשטרהעלעבודתו
בתנופת ה שעייתו.

אג ב, תלונהכזו רשא ילהגישכלאדםולא רק הלשכה בלבד .

מיכתב לישכת עורכי־הדין
׳תלונה למישטרה
חצי שנה, החל בפברואר השנה. לליש־כה
הגיעו תלונות כי ברקת ממשיך
להופיע כעורך־דין בבתי־מישפט אחרי
שהושעה.
כאשר רצתה הלישכה לדון בתלונות,
התברר כי מכיוון שברקת הושעה,

אין לה סמכות להטיל עליו כל סנקציות.
הלישכה
העבירה את התלונות ל־מישטרת־ישראל
וביקשה להעמידו
לדין ככל אזרח, על עבירות מידמה
והתחזות.

הח ב ה־121
נפטר בירושלים, בגיל ,62
יהושוע ביצור, מוותיקי עיתונאי
מעריב, שהתבלט ב־ 31 השנים האחרונות
ככתב העיתון בכנסת, עד שזכה בין
120 הח׳׳כים לכינוי הח״ב ה־ו . 12 ביצור,
יליד וינה האוסטרית, שעלה ארצה
במיסגרת עליית־הנוער, היה נוטר ב־מישטרת
המנדט ומורה בראשית המדינה
לפני שפנה לעיתונאות. הוא החל
את דרכו ככתב מעריב בראשון־לציון.
* ששקלה של ביצזדיע /ס 10צ11ת:
קיה אחד .011 7001
העולם הזה 2653

ף* ת 17 וחצי, קטנטונת, חייכנית.
₪1שערה הארוך, השזור בלונד, אסוף
בסרט.
מזה יותר משנתיים ו־ 8חודשים, יובל
משולם הוא החבר של ״בובה״.
״כשנולדתי, אחי, שהיה בן שנה, היה
דוחף את האצבע שלו לאף ולפה שלי.
אז אמרו לו לעזוב אותי, כי אני בובה.״
השם דבק, והוא מתאים עדיין לילדונת
החמודה, בעלת החיוך הביישני וההתנהגות
של גור־חתולים הרוצה להשתעי

יובל
משולם 20 נעצר בחשד כי
נפגש עם רוזי רוזאנם בלילה שבו
נעלמה, והביא אותה למוסך ביפו, שם
אנסו אותה הוא ושני אחים מיפו. אחר־כך
ירו בראשה וחתכו את גופה לחלקים.
את שרידי הגופה קברו ברצועת־עזה.
לפני
חצי שנה, בתוכנית־הטלוויזיה
בשידור ח1קר, סופר סיפורו של יובל,
כששמו מוזכר רק בראשי התיבות. הוא

לא עבד אז, ולא היה לו מה לעשות.
היינו יחד כל הזמן, וכולם התחילו להגיד
שאנחנו חברים, למרות שלא היינו.
אחרי חצי שנה הוא אמר שהוא רוצה
לצאת איתי. לא הסכמתי, התביישתי.
הייתי ילדה קטנה. אבל אחרי חודש,
כשהוא אמר כל הזמן שהוא אוהב אותי,
התחלתי לסמפט אותו. אני המשכתי
ללמוד, ולפני שנתיים התחלתי לעבוד
במספרה ברמת־אביב. כעת, אולי חודשיים,
בגלל כל הבלגן, הפסקתי
לעבוד, אבל אני אוהבת את המיקצוע
ואני אחזור לעבודה.
יובל לא עבד, ואני לחצתי עליו.
אמרתייילו שלא יצא ממנו כלום אם לא
יעבוד. ובאמת, שלושה חודשים לפני
שנעצר התחיל לעבוד בכריכיה.

עי2

מהצבא

נה היה בצבא, עבר טירונות
* /ואחר־כך היה בחוות־השומר, ליד

שלא כל מה שכתוב בעיתונים זה נכון,
שכל דבר מנפחים.
מההתחלה אמי לא הסכימה שאני
ויובל נהיה חברים. שנה וחצי יצאנו
בסתר, כי היא התנגדה. זה מפני שהוא
היה חבר של אח שלי, ואמי אמרה שלא
מתחברים עם החבר של האח, שאין בו
אמון. אבל אחר־כך ראו בבית שאין
להם ברירה, יובל בא לאמי ואמר שהוא
אוהב אותי, ומאז הוא בא אלינו הביתה.
גם את רוזי רוזאנס היכרתי. חברה
של אחי הביאה אותה אלינו הביתה,
לפני שנתיים בערך. אחר־כך היתה אצלנו
עוד כמה פעמים. את יובל היא לא
הכירה מאצלנו בבית, אלא מבת־ים.
היו לה הרבה חברים בבת־ים, במיוחד
אחד איציק, שהיתה באה אליו הרבה,
וזה היה ליד הבית של יובל. אז היא
היתה מדברת עם יובל וקוראת לו.
חזי היתה בחורה יפה מאור. לפעמים
היינו פוגשים אותה בערב בבת־ים.
היא היתה פעם עם חברה ופעם עם האי־

רוז רוזאנס נעלסגה. נראה כ נאנסה ונרצחה. האחרון שהיה אמור
להיפגש עימה היה יובל משולם. עכשיו הוא חשוד בראת. חברתו
הקטינה, ,בובה, מספרת על המיקרה ועל ההווי שבו ג דל
ציק הזה. רק אמרנו לה שלום שלום,
וזהו.
בלילה שנעלמה היא קבעה עם יובל.
זה היה בדיוק בתקופה שאני ויובל
רבנו. הוא יצא אז עם שתי בנות אחרות,
סיגל ויעל.
זה היה בקיץ, והוא הכיר אותן בים.
אז הוא גם פגש את רוזי, והיא אמרה לו
שיש לה משהו דחוף לדבר איתו וקבעה
איתו לערב.
כשחזרנו להיות חברים, אחרי הפרידה,
ונודע לי על הבחורות האחרות, ירדתי
עליו והעמדתי תנאים. אבל גם אני
יצאתי עם מישהו אחר כדי להתנקם בו.
אחר־כר חזרנו, והכל בסדר.

״דיבור
משותף״

.היא היתה בחורה יפה מא 1דוטעו
כי קבע אמנם פגישה עם הצעירה טבריה. אני לא יודעת מה הוא עשה
היפואית הנאה בלילה וחיכה לה, אך בצבא, היו לו מישפטים בגלל עריקה
היא לא באה. הוא התייאש והלך לדרכו. והוא ישב בכלא. אחר־כך הוא השתחרר.
יובל היה בא אלינו הרבה הביתה, גם
מאז, לדבריו, לא ראה את הנערה. כך
גם טען במישטרה, כאשר נעצר ונחקר. היה ישן אצלי והיה יוצא ממני ישר
לעבודה.
סים רה בובה:
אחרי שנה וחצי שהיינו חברים התהיכרתי
את יובל לפני יותר משלוש
שנים. הוא היה חבר של אחי. הם גידלו חלתי לבוא גם אליו הביתה. קודם הכרביחד
סייחה, במיגרש ריק ביפו.
תי את ההורים שלו, אבל לא נכנסתי
יובל הוא מבת־ים ואני גרה ביפו. אליו הביתה. הם יודעים שאנחנו יוצהייתי
אז ילדונת. יובל היה מטלפן אלי אים כבר הרבה זמן והוא אוהב אותי.
כרי שנלך לטפל בסייחה, וככה יצא
כשכל העניין עם רוזי התפוצץ, אמי
שהיינו יחד הרבה זמן. היה חופש גדול, קיבלה את זה קשה מאוד. היא אמרה:
יובל, שהוא גדול ממני בשנתיים וחצי ,״איזו פאדיחה!״ אבל אני אמרתי לה

^ ובל הוא לא בחור יפה. כשהוא
מטופח, הוא נאה מאור; לא כמו
עכשיו במעצר, כשהוא נראה זוועה.
אני לא התאהבתי בו בגלל היופי,
אלא בגלל האופי. יש לו אופי כזה
שקט, הוא מאוד ביישן.
כשהוא נכנס בפעם הראשונה לביתי
הוא היה שקט, אבל אחר־כך הוא השתלב
טוב. יש לו דיבור משותף עם כל
חברה שהוא נתקל בה. הוא יודע להסתדר
יופי בחברות.
התאהבתי בו, כי הוא קנה אותי כשהייתי
צעירה, הוא פיתה אותי. הוא מתנהג
איתי יפה וקונה לי מתנות, בעיקר
זהב. הוא קנה לי טבעות, ואת התליון
הזה מהזהב שאני עונדת. חרוטים עליו
ראשי התיבות של שמו ושמי.
היו לנו הרבה מריבות, כי בגלל כל
ויכוח קטן אני רבה והולכת הביתה. אז
הוא היה מתקשר איתי, מתחנן, וקונה
אותי במילים שלו. היה אומר לי; ״אני
אעשה ככה לעצמי.״ לא היה אומר בפה
מלא שהוא יתאבד, אבל היה רומז. וזה
השפיע עלי, כי אני אוהבת אותו, אז זה
היה כואב לי מאוד.

כשרוזי נעלמה, הוא לא התרגש במיוחד,
אבל אמר שכואב לו. היה אומר:
״אני זוכר איך דיברה איתי ״,ודברים
כאלה. מובן שהוא לא יכול היה לאמר
לי שהוא חיבב אותה.
במישטרה אמרו שכאשר ראינו את
כשיחר־חוקר בטלוויזיה, הוא הרים אותי
על הידיים ואמר שככה רוזי מתה לו
בידיים. הם אמת כל מיני דברים לא־נכונים,
כשראינו את התוכנית אצל
יואל לוי, או ששלומית אמרה את זה,
וזה הכל שקר. אמרתי במישטרה שאני
מוכנה ללכת לפוליגראף רק שיבדקו
על המילים האלה, אבל הם לא רצו.
לקחו אותי לפוליגראף לשאול אם אני

קשורה לרצח. הלכתי, ויצא שאני לא
קשורה. גם יובל הלך ויצא דובר־אמת.
יובל היה כל־כך בטוח בעצמו, שב•
שידור חוקר היה מוכן לשחק את התפקיד
של עצמו, ורק מפני שאני אמרתי
לו שאני מתנגדת, כי אני לא רוצה
שיראו את הפרצוף שלו כולם, כי אני
מתביישת, הוא השתכנע, ולכן שיחק
את התפקיד שלו שחקן.
בהתחלת החקירה עצרו גם אותי.
שמו אותי באבו־כביר קודם ל־24
שעות, בתא אחד עם בחורה בת , 18
בחורה יותר טובה מאלה שהיו שם.

חשוד משולם(מימין, עם שוטר)
.הוא יצא אז עם בנות אחחת ..י

אילנה *לח ש
(המשך בעמוד )32

י! ה א 8מר=ט...מההן אומרות.;.מה ה ם או מףם ...חו 8תן 1תומר 8ת״.מוי
ענת סרגוסטי, חעולם הזוז

מאיר כהן־ אב־דוב:

רו״ שפירא:

אברהבר דוגו:

..ח 3ת ליום הזה ,.זה לא ב*א לשינו ,.עמוס קינן יכ ול
שלא אבחו לכנסת!׳׳ איכות השדות המישפטי!״ לחכות עד שי ז ד קן !״

אחרי ארבע קדנציות בכנסת לא נבחר חבר״הכנסת
מאיר כהן־אבידוב בחמישית. כהן־אבידוב, שזכה לכינויים
כמו ״מאיר המרטש״ על התבטאויותיו הקיצוניות
כלפי ערבים (״לנקר להם את העיניים, לרטש להם את
הבטן כשל בבחירות לפאנל של חרות. כשטילפנתי
אליו, חשבתי למצוא אדם שבור, מובס. תחת זאת צהל
והתלהב. ממש ״מאיר המאושר!״
מעולם לא הרגשתי טוב יותר! אבן נגולה מעל ליבי! אחריות,
שהיתה מוטלת על כתפי, נעלמה. חיכיתי ליום הזה, בלי האחריות!

• סלח לי, אבל על איזו אחריות בדיוק אתה מדבר?
לחברי־כנסת פונים, כותבים, מבקשים. כיום אני אדם חופשי.

• מדבריך ניתן להבין כאילו הבריחו אותך לרוץ
לכנסת הבאה.
לא הכריחו אותי — התרגלתי. רציתי להיות חבר־כנסת, אבל
באותו הרגע שהמרכז החליט שלא — קיבלתי זאת ברוח סובה.

מיפלגות
• לא נפגעת?
חס־וחלילה! למה להיפגע?

• הערכת מראש שתיכשל?
הבה נאמר שלא רצתי, לא חיזרתי, לא השקעתי כספים, לא
עשיתי ארוחות־צהריים, לא היה לי איש־יחסי־ציבור. הייתי חבר־הכנסת
היחיד שלא השתמש בשרות יחסי־ציבור!

• אינך מרגיש שקיבלת סטירה, חוסר־הערכה על
פועלך? ממלא־מקום יושב־ראש־הכנסת — ואפילו
לא חבר מהמניין?
מה זה ירידה, איזו סטירה? ניסיתי להיבחר, לא? אז אמרתי:
״תודה רבה, כל הכבוד ״.אני לא רוצה להזכיר שמות, אבל אם
(דפנה ברק)
נבחרו כמה אנשים, אז גס לי היה מקום!

שופטי בית־המישפט המחוזי בישראל יצאו למילחמה
בהצעת־החוק לשינוי מערכת בתי-המישפט במדינה. הם
טוענים כי הצעת־החוק החדשה עלולה לפגוע במערכת
הקיימת. ואילו כל שופטי״השלום תומכים בהצעת־החוק
החדשה.
שאלתי את עורך־הדין חיים שפירא, מי שהיה במשך
שנים רבות נשיא בית־מישפט-השלום בתל״אביב:

״ מישפט .
• האם שופטי־השלום רוצים לפגוע במערכת
בתי־־המישפט?
אני לא חושב שאיזה שופט רוצה לפגוע במערכת בתי•,
המישפט, וחזקה עלי שגם מישרד־המישפטים אינו רוצה בכך.

• אם כן, מניין חילוקי־הדיעות?
שני הצדדים רואים את הנושא כל.אחד מנקודת־הראות שלו,
חלקה אובייקטיבית וחלקה סובייקטיבית.

• ומה דעתך שלך?
לדעתי, שינוי במיבנה בתי-המישפט, להבדיל מתוספת־השופ־סים
המובטחת, יצמצם אמנם את כמות העבודה באופן שולי, אבל
לא יביא לשינוי משמעותי באיכות ובמהירות השרות הניתן לאזנאילנה
אלון)

פסק הדין שנתן השופט אורי שטרוזמן נגד מתנחל שהרג
ילד ערבי עורר את העיתונאי עמוס קינן לבקר אותו בעי תון,
ואת היועץ המישפטי חריש לתבוע את עמוס קינן על
זילות בית״המישפט. השבוע, כשבית״המישפט העליון שינה
את ההחלטה של השופט שטרוזמן ופסק למתנחל שלוש
שנות-מאסר, האם לא יהיה הגיוני אם היועץ המישפטי 7
יבטל את התלונה נגד עמוס קינן! את השאלה הארוכה
הזאת שאלתי את עורד־הדין הירושלמי אברהם ברדוגו.
אני מבין שהבעייה של עמוס קינן לא היתה שהוא ביקר את
השופט שטרוזמן, מכיוון שהביקורת עליו היתה מכל הכיוונים, הן
מצד העיתונות, הן בספרות המיקצועית של שתי הפקולטות ל־מישפטים,
אשר תקפו את פסק־הדין וביקרו את הגישה המובילה
לפסק-דין כזה.
הבעייה היא שהיועץ המישפטי חשב שהביקורת של קינן
נכתבה בלשון בוטה. אולי שכח היועץ חריש שעמוס קינן כותב ־־*
טור אישי־סאטירי, ובכל מקום תרבותי בעולם אין נוגעים בכותבים
כאלה. אלה הם המוכיחים בשער, הנותנים לציבור להחליט אם
הם כותבים טוב או לא. אי־אפשר להתייחס לכתוב בטור של קינן
כאילו נעשתה עבירה הראויה לביקורת שיפוטית. אבל הפעם,
מישפט במיקרה זה, היועץ המישפטי החליט שכן.

• אבל עכשיו, לאור הנסיבות החדשות שנוצרו,
האם לא יהיה הגיוני לבטל את האשמה נגד קינן?
אני חושב שלאור הנסיבות ראוי לו ליועץ המישפטי לשוב
ולשקול את החלטתו. אגב, חשוב להוסיף שלא ברור אם היועץ
המישפטי כבר החליט בעניין, כלומר, להגיש את כתב־האישום.

• איך זה נראה לך. בהכירך את הנוגעים בדבר —
האם יואשם קינן או לא?
היועץ המישפטי חריש איננו ממהר להחליט. אני מחכה להחלטה
שלו בעניין אחר, חשוב לא פחות, ובקצב הזה קינן יכול
להזדקן יפה עד שיוחלט. אלא שיש לי חשש שיש שיקולים
פוליטיים המקצרים תורים במיקרים מסויימים. אז אין לי תשובה
(דניאלה שמי)
חותכת בשבילד.

אומר׳...הה הן אומרות...הה הם אוחרים...מה הן אומרות...מה !* 1*1

יעקב שוורץ:

פ ר חי מוש 3יץ:

ד״ר אל פי שר:

..ברחוב הירושלמי גידפו,. ,ופחות הפעם התמונות ״אפשר לצמצם בהרבה
כעסו ואוקרר ! 1י׳ שלי בעיתונות יפות!״ את מגיפת הכינים!״
קבלת־פנים המונית, נלהבת, ערכו האירים לשחקני
נבחרת-הכדורגל שלהם, כאשר חזרו מאליפות אירופה
בכדורגל, והיא איננה עטורה בשום כתר. ההמון האירי
קיבל את שחקני ארצו, הגם שלא העפילו למישחקי חצי-
הגמר. הוא הרעיף עליהם חיבה והוקרה, ורחש להם תודה
עבור הכבוד שהעניקו לאירלנד בעצם ההשתתפות במעמד
יוקרתי זה. הם לא ערפו את ראשו של המאמן, אלא
איפשרו לו לשאת את דבריו לפניהם, הודו לו והחמיאו לו.
האירים הוכיחו, על דרך החיוך הג׳נטלמני, שההפסד לא זו
בלבד שהוא אינו סוף העולם, אלא שהוא, על־פי מה
שראינו, כמעט כמו ניצחון. האם גם אנחנו כאן בישראל,
בירושלים, בחיפה ובכל מקום בארץ נוכל להעתיק התנהגות
זו של אוהדים:
בשאלה זו פניתי ליעקב שוורץ, שחקן בית״ר ירושלים,
שאוהדי קבוצתו ידועים בנאמנותם ואחדותם הרבה לק בוצה.
הלוואי
והיינו יכולים בפשטות שכזו להידמות לקהל־האוהדים
האירי!
לגבי בית״ר, ואני מאמין שכך הוא המצב לגבי שאר הקבוצות,
האוהדים נאמנים מאוד, כל עוד אנו קוצרים הצלחות רבות. הם
אינם מוכנים להשלים ולקבל כישלונות. אפילו במצב שבו אנו
מפסידים במישחק אחד בלבד, מתוך שורה ארוכה של ניצחונות,
הקהל מגיב בבוז, בלעג, ברוגז ובשלילה. זכור לי היטב מיקרה כזה,
כשיום למחרת מישחק שהפסדנו אוהדים ברחוב הירושלמי גידפו,
כעסו ואף קיללו אותי.

• איך יחס האוהדים לנבחרת־ישראל, נבחרת הב־תרגל
הייצוגית של המדינה?
לצערי, היחס דומה למה שתיארתי. קהל־האוהדים הישראלי לא
מוכן לקבל מושגים כמו כישלון, הפסד, שזה חלק טיבעי וברור של
הכדורגל, והספורט בכלל. הקהל הישראלי הוא בלתי־סובלני,
ספורט מעליב, ורחוק מאוד מלהיות אוהד.

• זו התנהגות של התקופה האחרונה?
לא מדובר באירוע מסויים בזמן האחרון, אלא לפחות ב־10
השנים האחרונות. וו מנטליות של החברה ותכונות מושרשות
מאוד של קהל־האוהדים.

• יש אפשרות לשנות את המצב הזה?
זו משימה קשה, וכמעט בלתי־אפשרית.

אני לא יודעת איך אתם, אבל עד היום חשבתי ש״ד״ר
פישר״ זה שם של חברת־קוסמטיקה מארצות־הברית.
הסתבר שד״ר פישר, הוא פשוט ד״ר אלי פישר מרמת-
אביב, דוקטור לפרמציולוגיה, ביו-כימיה ומיקרו-ביולוגיה,
המחזיק בבעלותו מיפעל לפיתוח תרופות.
מלבד עיסוקו זה החליט הד״ר אלי פישר להתלבש על
מכת הכינים של ילדינו^ ומהשבוע הבא יטיילו הוא וצוותו
בין קייטנות-הילדים ויעשו מה שהאמהות לא עשו. האם
עדיין יש מגיפת-כינים כמו לפני שנתיים:
יש. רק שמדברים עליה פחות, כי התרגלו. מישרד־הבריאות
טוען שיש השנה קצת פחות כינים. אני טוען שיש קצת יותר.

• מה הסיפור הזה עם הכינים? באמת אי־אפשר
להדביר אותן?
כינים הם ממש לא בעייה. כמעט כל תכשיר הורג אותן. הבעיה
היא שרוב התכשירים אינם הורגים את הביצים, ואז מתחילה
הפרשה מחדש.

• ותכשיר שהורג ביצים יש?
יש, אבל מי יודע עליו?

• זאת אומרת שלא עשו די פירסומת?

בשבוע שעבר, בשקס-בשקט וכמהירות, התנהל מישפ-
סם של פרחי ודויד מושביץ. השניים הואשמו בשימוש
בקוקאין. הסם המכונה ״סם המיליונרים״ הדליק את
הדימיון הציבורי. מטבע הנפשות הפועלות, התמקדו הכו תרות
בזוג מושביץ, על־חשבון הנאשמים האחרים בפרשה.
בינתיים נולדו כוכבים תיקשורתיים חדשים. פרחי נקנסה
בסכום כספי ובתקופת מאסר על־תנאי. התעניינתי איך
הסתיימה הפרשה לגביה.

סמים
מה שהיה — היה. זה פגע בי, ואני מניחה שזה יפגע בי גם
בעתיד. אבל העיקר — זה מאחורינו.

• אני מבינה שמתן ססק־הדין של בעלך נדחה.
כן, אני סומכת עליו, שהוא יודע מה הוא עושה.

• כלומר: זה נדחה על דעתו?
זה נדחה על דעתו ועל־פי בקשתו. אני מאמינה שהוא יודע מה
הוא עושה.

• במעט?
זכור לי מיקרה מאוד נדיר, אך אולי יש ניצוץ של תיקווה.
בשנה שעברה, בחצי־גמר גביע־המדינה, הפסדנו לקבוצת מכבי
תל־אביב. בדקה ה־ 85 קמו 20 אלף אוהדים ומחאו לנו כפיים,
למרות ההפסד. מה שאצל האירים הוא מקובל, אצלנו זה די נדיר,
(שדד רכטמן)
ולכן שינוי מצריך עבודה די קשה.

דווקא ידידים שלי, מכרים, צילצלו. לפתות התמונות שלי
הפעם בעיתונות יפות.״ פנו אלי מהעיתונות להתראיין, אבל דחיתי,
ואני דוחה וארתה. זה שייר לעבר.
(דשה ברק)
מה שהיה — היה.

פירסומת היא תמיד מיסחרית. אני טוען נגד מישרד־הבריאות
שהוא יודע על קיום התכשירים, אבל ממשיך לגמגם כבר שנים,
ומתוך חישובים בלתי־ברורים לי אינו נוקט עמדה, ולא מסביר. אם
תיפני ל־סז אחיות־לבריאות־הציבור, ותשאלי איך מחסלים כינים,
תקבלי 10 תשובות שונות, שתשע מהן אינן נכונות.

• בלומר, אתה מאשים את מישרד־הבריאות במי
גפת־הכינים שאינה נגמרת?
בפירוש כן.

• תגיד, מה בכלל הנזק שהכינים גורמות?
אין נזק ממש. רק חוסר־נעימות, גירודים, ובעיקבות הגירודים
בריאות לפעמים פצע. אף אחד אינו רוצה שיהיו לו כינים, למרות שהן לא
גורמות לנזק ממשי.

• אז מה אתה מציע?
להתחיל להשתמש בתכשירים ההורגים גם ביצים, לעשות את
זה בקבוצות, טיפול לכיתה שלמה, לקייטנה שלמה, בית־ספר
שלם, ואז סכנת ההדבקה־מחדש מתרחקת.

• ככה פתרו את זה בארצות־המערב?
הקטינו את ממדי המגפה, לא חיסלו אותה לגמרי. כינים זה כמו
טרור, אי־אפשר לגמור אותו לגמרי. אבל לצמצם מאור, אפשר.

• אולי, בהזדמנות זאת, תגיד על איזה תכשיר
אתה ממליץ?

כדי שלא יגידו שאני עושה פירסומת לעצמי, אציין את כל
שלושת התכשירים הנמצאים בארץ: משציד, בענות וחפיף.
(דניאלה שסי)
שלושתם מוצרים טובים ומועילים.

נן\ ד ^

לזזזזו אל
הספד

הנקות

איך ל ה בלי ח
ב פירסום

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום
(שחף, תל־אביב, ארצות־הב־רית)
-בסיפור־אהבה משולש, הבודק
את האופציות של כל אחד
משלושת המשתתפים בו, וחודר לתוכם פנימה, סירטו של פיליפ
קאופמן הוא בהחלט הצלחה. כעיבוד לספר המפורסם של מילן
קתדרה, יש דברים שחסרים בו.
מקורו של הסרט בסיפורם המרתק של תומאש, רודף-הנשים
הכפייתי, שאינו מסוגל להעלות על הדעת קשר מחייב עם אחת
מהן, של סאבינה, ידידתו הציירת המשוחררת, ושל תרזה,
המלצרית הקטנה הרומאנטית, ההופכת לצלמת, ונישאת בסופו
של דבר לתומאש. אלא שקונדרה הוסיף לסיפור רבדים מעצם
מיקומו בפראג של שלהי האביב הדובצ׳קי, הפלישה האלימה
של הרוסים ודיכוי המישטר הציבי, ותקופת גלות של שלושת
הגיבורים, שבסופה שבים שניים מהם הביתה, ולידיעה שמצפה
להם מציאות בלתי־אפשרית.
מה שחסר בסרט של קאופמן הוא ההומור השחור, שבו מצ טיינת
כתיבתו של קתדרה. התחושה של ניגודים אבסורדיים,
שמהם מורכבים חיי האדם, השלמה עם גורל ונסיגה פנימה,
שהיא הדרן היחידה לחיות בנסיבות כמו אלה שמתאר הסרט.
המין הכפייתי הוא בעצם מיפלט מן המצב האנושי שאינו ניתן
לשינוי, בדיוק כמו ההומור. סביר להניח שקונדרה אינו חניך של
פרנץ קאפקה, אבל ודאי שהוא בן ארצו, תוצר של אותו אקלים
ואותה התרבות.
קאופמן והתסריטאי שלו, ז־אן״קלוד קרייר, אינם יורדים

הוכחה נוספת שאין דבר
בטוח יותר בהצלחה -צוות,
שהצליח בעבר, חוזר לעבוד
ביחד ע ל. אי ך להצליח
בפירסום?״

זיולייט בינוש ודניאל דיי־לואיס: מין כפייתי
פ לסוף דעתו של הספר, אולי משום שכל עיבוד לקולנוע דורש
קיצורים, ואולי מפני שרק מי שחי שם, באחת מארצות מרכז-
אירופה הכבושות, יכול להבין לנפש הכותב.
עם זאת, אסור להתעלם מן ההישגים המרשימים של הסרט.
מן הצד החזותי המושלם, שעליו אחראי הצלם סוון ניקוויסט,
המישחק המרשים של לנה אולין(חניכת ברגמן) וזיולייט בינוש,
בשני התפקידים הנשיים המרכזיים, ושל דניאל דיי-לואיס
בתפקיד תומאש. אין ספק שהתוצאה הסופית של מאמציהם
המשותפים מרתקת, גם אם בספר עצמו יש הרבה יותר.

אמנם ויטנ״ל ואני, הקומדיה הבריטית של
הכימאי ברום רובינסון, לא זכתה להצלחה מסחררת
בישראל. אבל, לעומת זאת, בבריטניה
ובארצות־הברית זכתה להרים נלהבים ביותר, וגם
עשתה סבב פסטיבלים, שהביא לה כמה פרסים.
הצוות, חברת־ההפקה, הכימאי והשחקן הראשי
ריצ׳ארר גראנט, שהספיק להסריט בישראל את
גנבי בלילה, ולהיות נוכח בפסטיבל חיפה
בהקרנת סירטו,׳חוזרים עכשיו לעבוד יחד על
תסריטו של הבימאי איך להצליח בפיוס!.

ה אג דו ת
של פעם
הנסיכה הקסומה (לב, תל-אביב,
ארצות־הברית) -אגדת־ילדים ש תגרום
בוודאי הנאה רבה גם למבו גרים,
בזכות הקריצות הרבות שלה
הרפתקות ואגדות רבים מהעבר. ויליאם גולדמן,
רציני שכתב להיטים רבים בעבר (איש המרתון) ,בזז
בכוונה תחילה את כל אוצרות שארל פרו, האחים גרים, וכל
סיפרי האגדות העממיות, כדי להוציא מתחת ידיו צרור שאב-
לונות, שמזמינות את הצופה לזהותן בתור שכאלה.
יש כאן בת־כפר המיועדת להיות נסיכה, ונער-אודווה שנעלם
וחוזר בדמות של זורו אמיץ־לב ואמן־קרבות. יש כאן ענק חביב
וסייף שתוי וגמד מרושע. יש אפילו נסיך מושחת ויועצו הסא-
דיסט, ועוד כל מיני דמויות שוודאי הופיעו כבר בעבר. הבימאי
רוב רייגר, ,ראש כרוב׳ מסידדת הכל נשאר במישפחה, שהפך
להיות אחד הכוחות המבטיחים בהוליווד, מתייחס לחומר ב דיוק
כפי שצריך, בקלילות, בחביבות ובלי לקחת אותו ברצינות
אפילו לרגע אחד. התוצאה היא אחד מאותם סרטים נדירים
שאפשר להגדיר כסירטי קיץ, מבלי להתבייש במימיותם ומבלי
להתנצל על טיפשותם.
ריינר אף גייס אוסף שלם של שחקניס״אורחים שמעניקים
את הפילפל ואת המלח לשני היפהפיים שבתפקידים הראשיים,
קארי אלווס ורובין רייט. בין הצימוקים -ואלאס שון בתפקיד

כדוד

שחקנים וורד וגראנט

רובין רייט: מחכה לנסיך
הגמד הרע, בילי קריסטל וקארול קיין כזוג מכשפים שהוצאו
לפנסיה על אפם ועל חמתם, וכריס סאראנדון בתור הנסיך
המבקש לרמות את בני עמו ולהוציאם למילחמה למרות רצונם.
מן הדין להזכיר גם את פס־קול הסרט, שנכתב על-ידי מארק
קנופפלר. דוגמה לאיפוק ולתפיסה נכונה של רוח התמונה.
בהחלט הפתעה נעימה. למרות השאבלוניות -נהנים בכל זאת.

ב שר
ראמ בו ( 3אסתר, תל־אביב, או־צות־הברית)
-אלמלא זה היה כל״
כך מגוחך, אפשר היה לדבר שוב על
השוביניזם האמריקאי, על תעמולת
מילחמה, על הקולנוע כגורם מסית, וכיוצא בזה. אבל האמת
היא שאחרי הסרט הזה, לא נותר לסטאלונה אלא להיכנס
היישר לתוך הסרטים המצוירים של וולט
המהומות שלו. איו שום הבדל בין אנימציה לבין המיבצעים של
הברנש השרירי הזה, שלוקח את עצמו ברצינות תהומית כל־כך,
עד שמותר לחשוד שאין זו אלא בדיחה אחת גדולה.
הפעם, יוצא ראמבו הנכבד מן הפרישה שלו בממזר בודהיס טי,
כדי להציל את מפקדו לשעבד, שנלכד בשבי הרוסים הפול שים
באפגניסתאן. כמובן שכאשר סטאלונה יוצא לקרב, אין
צורך בשום נשק אחר. דאמבו הוא נשק משוכלל, מכונה משומנת
היטב ששריריה מבהיקים באור הזרקורים. שום צבא לא יכול
לעצור אותו, מסוקים, טילים, טנקים, להביורים ושאר הזוטות
אינם מדגדגים אותו אפילו, ורק מפליא לראות שלא קשר לעצמו
יד אחת מאחורי הגב. פשוט לא הוגן להשתמש בשתי הידיים
נגד הרוסים המיסכנים הללו.
חלק גדול מן הסרט צולם בישראל. מה שאפשר להסיק מן
המוצג על הבד, זה שהטף הישראלי יכול להיות מאוד פוטוגני,
שאין שום בעייה לבצע אפקטים מיוחדים בקבלנות על אדמת
הקודש, ויש אפילו שחקני-מישנה(הבולט ביניהם ששון גבאי)
שמשתלבים היטב בוזינגה הכללית. אילו הכסף שנשאר בארץ
מן השטות הזאת היה הולך להפקת סרטים ישראליים משלנו,

סרט חדש מאוד
זהו סיפור על פירסומאי מצליח וציני, שמתכנן
מסע־פירסום רעשני לקידום קרם למניעת פיצעי
בגרות. מאחר שמאס בצביעות הכרוכה במיקצועו,
הוא מתחיל להגיב בדרכים בלתי־צפויות לחלוטין
על הדחייה שהוא מרגיש כלפי המשימה
המוטלת עליו. לצידו של גראנט, שמשחק את
הפירסומאי, משחקת רחל וורד.

תדריך

חובה לראות:

תל־אביב — הקיסר האפרו! ,קפה בגדל,
אהבנו כל־כך, ליידי איב, הקלות הבלתי!סבלת
של הקי £1עיניים שחורות.
ירושלים — הקלות הבלתי 1סבלת של
הקיום.
היפה — מוכח ׳רחדעינ״ם שחורות, הקיסר
האחרון.

תל אביב
קפה בגדר (ליזננוף, נרמניה) —5
גרמנייה בריאת־בשר מגיעה למוטל מרופט בלב
ידבר •קושרת יחסים מופלאים עם
המקום, הכושית הטרודה, בסרט מרניז״לב ומלא
אהבת־אדם של פרסי ארלון. עם מאריאנה
סגברכט, סי סי פאונדר וג׳ק פאלאנס.
ליידי אים (פריז, ארצוח־הברית)
— הרפתקנית מתאהבת ביורש ביישן ומתקשהלשכנעו שהיא מתכוונת ברצינות. לכן היא גם
צריכה לנסות פעמיים. קומדיה מבריקה של
פרסטון סטרג׳ס מ־ .1941 עדיין לא למדו לעשות
טובות ממנה. עם הנהי פונדה וברברה סטאנוויק.

סילווסטר סטאלונה: האדון הביייון
אז אפשר לא רק להצדיק, אלא גם לעודד את מעלליו הבלתי־אפשריים
של סטאלונה. מאחר שאין זה בדיוק כך, התועלת
שבביקור ובהפקה קצת מוטלת ספק.
מי שמזריק אלימות בקבלנות ודאי לא יוכל להתלונן בנגד
הסרט הזה, שאין בו מאומה מלבד אלימות. אבל עובדה, אחרי
יציאת פגז בשוק האמריקאי, ההכנסות שם החלו לפתע לדעוך,
יחסית לציפיות. האם יכול להיות שהצופים של ראמבו אינם
מסתפקים עוד בשרירי גיבורם בלבד, ורוצים גם עלילה: לאן
עוד נגיע, רחמנא ליצלן, עם דרישות מופרזות שכאלה!

ירושלים
* * החבר של החברה שלי(אוריון.
צרפת) — רומה בודק שוב את האתיקה של
האהבה בסיפור על זוגות מצטלבים, כשברקע
שכונה פריסאית חדשה בעלת מראה עתידני.
חסידי רומה לא ירצו להחמיץ, אחרים יצעקו חמס.

היפה
* * מוכת ירח (עצנזון, ארצות־הברית)
— מנהלת־חשבונות, שהתייאשה מן האהבה,
מתאהבת באחי ארוסה. שר, ניקולאס קייג׳ ,כל
שחקני־המישנה והבימוי של נורמן ג׳ואיסון
הופכים סרט זה לאחת החוויות הנעימות של
הקיץ•
...ו ע דנ ה פיי נ דז ס ס
העולם הזה 2653

שד שסע עבר
הוזמנתי למסיבה קטנה. אמרו לי שההיא, שפעם כתבתי נגדה בלהט,
תהיה שם. גם לה אמרו שאני אהיה שם. כל אחד מאיתנו — לחוד כמובן
— אמרה שלא איכפת לה.
י בדרן־ למסיבה החלטתי שאני אהיה נחמדה לכולם, בלי יוצא מן הכלל.
אבל ...אם היא תעז להגיד לי מילה על מה שכתבתי נגדה אז ...אני אקרע
לה את ה...
וכמו שאני מכירה את הראש המלוכלך שלה, גם היא חשבה אותו דבר.
אז נפגשנו במסיבה. אמרנו שלום לכולם, זאת אומרת, גם אני לה, והיא
לי. אחר־כך כולם דיברו עם כולם ורק היא ואני נמנענו מלהסתכל זו על
זו. אני לא חושבת שהאחרים הרגישו, אבל גם היא וגם אני חיכינו בציפיה
דרוכה לפליטת־פה שתהיה קסדס־בלי לשניה.
אבל כל הערב עבר ואף אחת מאיתנו לא נכשלה בלשונה. רק שתינו
ידענו איזה אירוע יוצא־דופן ומלא בניצוצות־שינאה נגרע מהאורחים
התמימים. הנימוס הביס אותנו, לעזאזל.
בשיחות יום־שישי השבוע דיברו כמובן על עובדי חברת־החשמל
המבזבזים חשמל בכמויות מיסחריות. מבקר־המדינה הגדיל ועשה ומסר
מיספרים, ועם ישראל, שהכי אוהב לשנוא — חגג עד שיצא לו קצף מן
הפה.
בין שני הדברים שאני הכי פחות מבינה בהם בעולם מופיעים הקוט״שים
והמיספרים. ובכל זאת, עם כל הכבוד למבקר־המדינה, המיספרים נראו לי
בלתי־סבירים. אפילו חשבתי לטלפן לאיזה מהנדס־חשמל, שיסביר לי מה
צריך לעשות כדי לבזבז חשמל בכמות של 30 אלף קוט״ש.
אבל שלמה מן מחדשות הקדים אותי(העיתון שלו יוצא ביום ו׳ והעיתון
שלי יוצא רק ביום ג׳ שאחריו) .מהנדס־החשמל אמר שכדי לבזבז 30 אלף
קוט״ש בשנה צריך להפעיל 12 מזגנים במשך 12 שעות ביממה, להאיר
ארבעה חדרים במשך 12 שעות ביממה בנורות של 200 ואט, להפעיל שני
מקררים גדולים ותנור במשך שמונה שעות בכל יום, ועוד ועוד ועוד.
נו, אז מישהו פה טעה, זה ברור. ובינתיים עם ישראל חגג חגיגת שינאה
גדולה.
מה מחכה לנו בשבוע הבא?

עוד נושא שדובר בו השבוע היה בחירתו של בנימין נתניהו למקום
הראשון אצל האלה מהימין.
איך הוא הצליח, שאלו כולם, וכולם ענו להם: הוא כאריזמטי מאוד, יש
לו שם נהדר בעולם, הוא אח של גיבור אנטבה, יש לו טריקים פירסומיים
שהוא הביא מאמריקה, וכר וכר.
רק איש אחד, שישב בצד כל הזמן, אמר פתאום בשקט :״כולם בחרו בו,
כי הוא נמצא בארץ זמן קצר מדי, ועוד לא הספיקו לשנוא אותו.״

יש לי הרגשה שהוא יודע על מה שהוא מדבר, האיש שישב בשקט בפינה.

הוא מאלה מהימין.
פעם היו שולחים לי כרטיסי־הזמנה לכל הקרנת־בכורה של כל סרט חדש.
לא מפני שאני כל־כך יפה או כל־כך מבינה בסרטים, סתם מפני שכולם ידעו
שאם אני אבוא לסרט שלהם, יש סיכוי שאכתוב עליו ואז אולי יבואו עוד
כמה אנשים לסרט. אבל כל ההקרנות האלו נערכות, משום מה, בימי שישי
בשעה 2בצהריים, שהיא שעה מאוד לא־נוחה לאימהות־פולניות כמוני.
איך אני יכולה ללכת לסרט, במקום להיות בבית ולהגיש לילדים שלי
סלט, שניצל ופירה? היישמע רבר כזה? אז לא הלכתי לאף הקרנת־בכורה
וכל היחצנים והמפיקים הבינו שממני לא תצמח להם הישועה, והפסיקו
לשלוח לי הזמנות.
מהסיבה הזאת לא קיבלתי הזמנה להקרנה של תוכניות ל1ל, שחוברו
לסרט ועד לכתיבת שורות אלה איני יודעת איפה יציג הסרט ואלו מן
התוכניות נכנסו לסרט. אבל כל זה לא איכפת לי. מה שאני רוצה להגיד
לכם זה שתלכו ...מה תלכו? תרוצו! תעמדו בתור! תדחפו! תריבו! תקנו
כרטיסים — לכם, לילדים שלכם, למישפחה שלכם, לקרובים, לידידים,
לחברים מחו״ל.
בלי לדעת מה, איפה ואיך אני מוכנה להישבע שתראו אותי בתור
לקולנוע שמקרין את לזל יחד עם מישפחתי כמובן, לפחות ארבע פעמים.
ותזכרו שהוא לא חבשי, אלא זודני, במובן גריבן ולא במובן גפן. הנה, כבר
אני צוחקת בדמעות.

ואפרופו דמעות...
אני לא חושבת ששום דבר(שאינו פרטי מאוד) הוציא ממני כמות כזאת
של נוזלים, כמו הסיפור של הקטנה הזאת, קרולין־ברונה ושני זוגות הוריה.
כמו סאדו־מזוכיסטית אמיתית קראתי כל שורה על הטראגדיה וראיתי כל
צילום בטלוויזיה, וכל פעם בכיתי קצת יותר.
הצילום האחרון של הילדה, הנישאת על כתפי אביה בנמל־התעופה של
לונדון כשהיא קוראת בעברית ״אני לא רוצה פה!״ שבר אותי לגמרי.
אני שמחה שהסיפור נגמר, עבור ההורים, עבור הילדה וגם עבורנו.

שני בנים
בשבוע שעבר יצא בני הבכור ליום עבודתו
הראשון בחיים. המישפחה היתה גאה מאוד. הוא
— פחות.
העבודה היתה לחלק עיתון־נוער לבני־נוער
המתרחצים בים. הילד עבר מחוף לחוף ובכל חוף
חילק עיתון חינם לכל חפץ.
בסוף יום העמל חזר הילד הביתה עייף כמו
כלב, שזוף ומהורהר (אולי לא כך הוא חשב
שנראה יוס־עבודה).
״כמה עיתונים חילקת?״ שאלנו אותו .״המון
עיתונים.״ ״ואיך העיתון, מעניין?״ ״אני לא יודע,
לא הספקתי לקרוא אותו.״ ״אז למה לא הבאת
אחד הביתה?״ שאלנו בתמיהה .״כי החלוקה
בחינם היתה למתרחצים, ולא לעובדים.״
ואני שואלת אתכם — ילד שיש לו ראש כזה,
לאן הוא יגיע בחיים?
חברת מי־עדן, החברה המייצרת מים מינראליים,
הוציאה עכשיו לשוק את מידנית. מין מימיה
עשויה מבד, השומרת על קרירות המים למשך
ארבע שעות ומתלבשת על בקבוקי המים
המינראליים, גם על הבקבוק הקטן וגם על הגדול.

לי באופן אישי אין שום עסקים בחיים. לא מוכרת כלום, לא קונה כלום,
לא מגלגלת כספים. אבל אם אפשר לקבל ארוחת־צהריים זולה יותר מפני
שהיא נחשבת כ״ארוחה עיסקית״ ,אז גם אני אשת־עסקים.
הארוחה העיסקית של השבוע (היתה דווקא עם בני, ודנו בה על כמות
האורחים שנזמין לבר״המיצווה שלו) נערכה בב״נל1אש בלב דיזנגוף. הילד
אכל ארוחה עיסקית שכללה מרק בצל, סלט ענק ובו ירקות, גבינות והמון
אגוזים, וגלידה (שלושתם מצויינים לדעתו) ,והכל ב־ 14.5שקלים. אני,
שאני בן־אדם הרבה יותר צנוע, אבל עם סטייל (זה בהומור) ,הזמנתי רק
בייגל, גבינת שמנת ולקס, שהוגשו בצלחת עץ יפה שעליה ירקות חיים,
ועלו 9.5שקלים.
נורא נחמד להיות בעסקים.
ואחרי זה עוד הספקתי לחלות באנגינה. איזה הספק יש לי, הה?

1ההי החדעחת ...לילדים
חברת שדן ערכה מסיבת־עיתונאים והציגה
מיבחר תיקים, ילקוטים ומיזוודות, שהצליחו
להוציא, ודאו׳ רציני ביותר מפיהן של כל

מלבד לדאוג לקרירות המים, משחררת המיר־נית
את היד האוחזת בבקבוק המים, כי למימית־הבד
יש רצועה שאפשר לתלות על הצוואר או על
הכתף.
רעיון נחמד מאוד. שמתי מיתית כזאת על
צווארו של בני הצעיר, והסברתי לו במה העניין.
״טוב, אז אחרי שאשתה את המים המינראליים,
אני יכול לסדר אותם ולהכניס לבקבוק איזה
משקה שאני רוצה, נכון?״
הילד הזה יגיע רחוק, אין ספק. ואני גם מקווה
שאם אחיו הבכור יצטרך עזרה בעתיד — הקטן
י תוילו.

הביזיון

מישחק־מילים
ילדים זה אוצר, ואוצר זה כסף

הילד והמרציפן
מציאה טעימה
הנוכחות הנוקשות. על הילקוטים היפים נדבר
שוב לפני תחילת שנת הלימודים.
מורן לא רצתה, כנראה, להיות קשורה רק
׳לימודים, ולכן הוציאה לשוק גם עפיפונים
יפהפיים(כנראה משאריות בדי מיזוודות) .העפי־
!ונים נמכרים במחיר שבין 25ל־ 40 שקלים ואני
;בטוחה ששמי הקיץ יהיו מלאים בהם.

אורדע יצאה לשוק עם שני מישחקים חדשים:

מישחק מילים שהוא מעין שבץ 1א משופר,
שאליו מצורף שעון־חול המזרז את החולמים
המעצבנים. גיליתי, תוך כדי מישחק, ששני ילדי
ניחנו בכושר אדיר של המצאת מילים, ואחר־כך
גם בכושר שבועה שיש מילים כאלה. אבל הילדים
שלי הם לא דוגמה.
המישחק השני של א1רדע הוא שביל הזהב,
המתכוון לחנן ילדים לזהירות בדרכים. אבל,
לשימחת הילדים, יוצר המישחק הוא בעל חוש־הומור
וגם יודע את נפש הילד, ולכן הוא פיזר בין
התמרורים וחוקי־התנועה האמיתיים גם הרבה
הוראות מצחיקות ומבררות. הילדים שלי נהנים
משביל הזהב, אבל כמו שאמרתי, הילדים שלי
הם לא דוגמה.

מוצר חדש לילדים הוא מרציפן שמח של
המרשלב שש חתיכות מרציפן בצבעים שונים,

שנראות כמו פלסטלינה, אלא שבמקום להדביק
את המרציפן על הקיר או על השטיח החדש,
אפשר פשוט לאכול אותו.
טוב מאוד גם לאמהות שרוצות מדי פעם
להפתיע בקישוט חגיגי ולא רוצות לקנות רבע
ק״ג מרציפן. שש חתיכות מרציפן ציבעוני ב־2.5
שקלים — מציאה טעימה.

ולבסוף, איך אפשר בלי המצחיקנים, שהם
יורשי חסרת הזבל. סידרה של 16 דפים, כשעל
כל דף מופיעה דמות חסרת־איברים(אף, אוזניים,
עיניים) וחסרת־קישוטים. לכל דף כזה מצורף דף
ועליו מדבקות של האיברים. על הילד לשלוף את
האיברים ולהדביק אותם על הדמות חסרת־האיברים.

ההוראות כתוב שהילד הוא היוצר את
הדמות, אבל זה לא בדיוק נכון, כי הילד מקבל

הביזיון של השבוע שייך לכתב הטלוויזיה
הישראלית, שלמה ארד, כאשר ריאיין את הזוג
תורג׳מן, שכולנו סובלים את סיבלם כבר שבועות.
המסך היה מלא בפניה של האם ועיניה
הרטובות, ואז שאל הכתב האינטליגנטי את
השאלה המבריקה :״כשמסרתם את הילדה בפעם
האחרונה — מה זה עשה לכם?״
רוצה לדעת מה זה עשה לי? לי זה גרם להרבה
הירהורים נוגים על תרבות השאלות וחוסר׳
הרגישות של כתבי הטלוויזיה.
בצד ציור מדוייק של מה צריך לצאת לו. אולי זו
לא בדיוק יצירה, אבל חיקוי ואולי חינוך לדיוק זה

כמה דקות שקט לאמא, כמה רקות שעשוע
לילד ב־ 4שקלים. כמו שאני מכירה את הילדים,
הם ירצו את כל 16 הרפים, כלומר תכינו בבקשה
64 שקלים.
כבר אמר מי שאמר שילדים זה אוצר, ואוצר זה
כסף, לא?

) ^ 3אץ נ1סחה להצלחה
ד1נמני 1ת חדש 1ת מפס־הייצור
וזמר יחני בבת־מיצחה
אולי זאת לא עובדה כל־כך ידועה, אבל בארץ מתפתח כנראה, ענף יצוא חדש
ומכניס — דוגמניות. במקביל לתעשיות הביטחוניות והחקלאיות יש בארץ פס־ייצור
לדוגמניות. שמועות על התעשייה החדשה הגיעו במהרה לאוזני הגויים,
שמאוד התרשמו מנתוניהן של בנות ציון הצנועות, והתחילו להשתמש בשרותיהן,
לשם מכירת מוצרים שונים, החל באופנה וכלה במכוניות ובמוצרי־מזון.
סוכנות הדוגמניות אימאד עורכת מדי שנה תחרות שהזוכה בה נשלחת לתחרות
העולמית בארצות־הברית. בשנה שעברה זכתה בתחרות אלונה פרידמן, שגם
הגיעה למקום השני בתחרות העולמית. בתחרות שנערכה במלון ה־לטון. צעדו על
המסלול דוגמניות הדור הבא. מעניין מי מהן תהיה הנציגה החדשה בחו״ל?

1ך 1ך 11 בתם בת
( | 1\ 1עזילן רי ואריס ס!
(11 \ 1
וביופיה הזוהר. היא עוסקת באי
ססימח 07070<7

1ל 1ך י (משמאל) ורונית אטמוזגין בנות ה־ ,16 לא נכללו בצוות
1| / 111 1ן התחרות. השתיים לא התייאשו, והצהירו שיצטרפו
לתחרות בשנה הבאה. קוך הסכסית תופיע בווידיאו־קליפ באירופה.

ןןןןזך 1ד \ 1ך 1ך (משמאל) שהיתה בין המועמדות לתחרות
( 1 - 11\ 11 1.111 מלכת*היופי לפני שנתיים, ואיריס שר (לצי*
דה) ,היו בין היחידות שידעו כיצד ללכת על המסלול בצורה מיקצועית.

שתי מסיבות לבנות מזל סרטן נערכו
בסוף השבוע. הראשונה היתה מסיבת
יום־ההולדת של הדוגמנית הפרובוקטיבית
רונית ויגלר, שחגגה 19
קייצים. המסיבה, שנערכה בדיסקוטק
מטח, היתה ספונטאנית, מסוג המסיבות
המתרחשות פעם בכמה חודשים
המסיבה השניה נערכה במלון שר־חזן
ובה חגגו את יום־ההולדת של
הדוגמניות דנה וכסלר, שלומית
אמיר ואירים לוה) ודבר לא איפיין
אותה, מלבד השיעמום. בעוד שבמטח

ריוו1ריעם ים
בבתיהנויצ₪

אוחנה מטבריה
(במרכז) ,הזמר א
(מימין) ,ושוני גבריאלי.

גילה פינחס היא לא רק רקדנית־בטן,
אלא גם אשה הידועה באישיותה
התוססת. כל מסיבה שהיא עורכת היא ,
חגיגה גדולה, גם לאוהבי־המזון וגם
לחובבי־המוסיקה. הפעם היא חגגה את
בת־המיצווה של בתה, עידית, באולמי
בון־טון ברמת־גן 300 .אורחים, לבושים
במיטב מחלצותיהם, ועשרות מלצרים
במדים מילאו את האולם. מדי פעם פרצה
חבורת־רקדנים בריקודים בסיגנון
עממי־ישראלי, רוסי ויווני ושיעשעה
את הקהל במחרוזת־ריקודים. אך את
ההצגה גנב הזמר היווני סטרטום
דיוניסיו, הנחשב לאחד מגדולי זמרי
יוון, שהגיע גם הוא למסיבה.

1¥1ךךןךי (במרכז) ,מימינה הזמרת מגי
1 /1 1 1 - 1 11 / 11 כהן ומלכה רדעי, אחותו של
הזמר המנוח זוהר ארגוב. משמאלה בתה עידית, כוכי

מוזס ואחותה תמי לוי. בתמונה מימין, הזמר היווני
סטרטוס דיוניסיו אוחז בבוזוקי, ולצידו רקדנית-הב-
טן גילה פינחס, המופיעה זה שנים במועדון ״אריאנה״.

נלי-הזמרים עליזה
מרשימה בנשיותה
ון תצוגות״אופנה,

למרות שרבים ממכריה מנסים לשכנע אותה לעבור לתחום
הדוגמנות. במסיבה היא רקדה עם המפיק הצעיר איציק
הילל (משמאל) ,שגילה וטיפח אותה בשנה האחרונה.

סטיב מרד

חברה של רונית ויגלר בן ה־
,29 איש מחשבים מטקסס,
נושא אל־על את חברתו רונית שלא היתה מוכנה
היה שילוב מוצלח של אנשי בוהמה,
אופנה וספורט, הרי שבשרתון היו בעיקר
בני־מישפחה, דוגמנים או כאלה שרוצים
להיות דוגמנים.
המסיבה של ויגלר היתה ספונטאנית
ועברה מפה לאוזן, ואילו השניה
היתה ממוסדת והוכנה מראש. מסקנה
— אין נוסחה קבועה להצלחת מסיבה.

(במרכז) מעצב״השיער של הדוגמנית הזוהרת חווה לוי
ושלומית אמיר (מימין) ,בא ליום־ההולדת בחברת אדי
אופנה. השניים חנקו את שלומית אמיר באהבה ובנשיקות.

\ *1111ך ך 1ל ך (מימין) ממלכות״היופי של השנה
1 / 111 # 1 9הקודמת, בחברת מיכל חדד (ב מרכז)
ועופרה אביב (משמאל) ,שהיתה איתה בתחרות.

לכן והגיבה בזעקות־שבר. שירלי בן־מרדכי (למטה
מימין) באה בגפה למסיבה, ורקדה מדי פעם
עם חברות, ביניהן סגניתה גלית אהרוני (משמאל).

דנה וכסלו
אמה

(מימין),

הנשואה לאיש־העסקים איציק
ספקטור, באה למסיבה בחברת
ונציגים נבחרים ממישפחת בעלה.
כ ר 1כ: ונהר

או ה לי א פ.

ציל ם:

א לי

דסה

נו0(11111

דברים משותפים

קשה להאמין למה שכלב אחד יכול לגרום,
ממש צער בני־אדם.
לחלוץ המצטיין של הפועל״חיפה, אלי בן־
עמו, יש כלב־ענק, שאותו הוא מאוד אוהב, אף
יותר מאשר את החברה שלו, חגית.
החלוץ החתיך, שכבר הבקיע לבבות רבים
בחיפה, התאהב בחגית. החיפאית, שלהוריה יש
חברה למכירת ציוד מישרדי. אבל החגית הזאת
היא נורא חברותית. מלבד הוריה, הציוד המישרדי
שלהם והחברות שלה, היא אהבה את הכדורגלן
הפרטי שלה, אך מאוד לא אהבה את הכלב שלו.
אז באחד הבקרים, כשהיא התעוררה על צד
שמאל, היא אמרה לחבר שלה: או הכלב או אני.
בן־עמו, שהוא גבר לעניין, והיודע שחתיכות
יש הרבה מאוד בחיפה אבל כלבים יש מעט, אמר
לה: הכלב.
הם נפרדו לתקופה קצרה, וחגית חטובת־הגוף
נוכחה לדעת שהחבר שלה חי נהדר עם הכלב,
בלעדיה. היא נבהלה והודיעה לו שמהיום והלאה
היא תאהב גם את הכלב שלו.
השימחה חזרה לשכון במעונם, ולפני שבוע הם
קבעו תור לחתונה, וגם הכלב מאוד שמח מהעניין.
אבל
זה לא הוליווד, ולסיפור הזה אין האפי־אנד.
הוריה של חגית עשו כמה בירורים על החתן
המיועד, וגילו שהוא אוהב קצת להמר, ושיש לו
קצת חובות. הם החליטו לבטל את החתונה.
עכשיו כולם עצובים מהסיפור הזה, חוץ מהכלב.

כשהשפיונית
שלי לענייני־חתונות חזרה מה
חתונה
של הזמר איתן מסורי וחברתו נתי
שגב, התקשרתי איתה בדחיפות. נחשו מה היתה
השאלה הראשונה.
״איו היתה הכלה?״ לא! עוד ניחוש.
/״איזה שמלות לבשו?״ לא!
ניחוש אחרון :״איזה מפורסמים היו שם?״ לא
ולא! שאלתי אותה :״נו, את אנבל טמיר, שהי־תה
חברתו של מסורי במשו שנתיים, ראית
בחתונה?״ אז היא אמרה לי שלא.
מיד דרינג־דרנגתי לאנבל.
/״אנבל, שלום! למה לא היית בחתונה של
מסורי?״
ן ״הוא פשוט לא הזמין אותי!״ ־י
״ואילו היה מזמין אותר, היית באה?״
ן ״בוודאי! הייתי מביאה מתנה יפה, וגם מאחלת
לו ולאשתו מזל־טוב.״
ן כעבור כמה ימים אמרו לי שראו אותה בראשונה
עם החבר החדש, עורר״הדין אלי מויאל,
ן במסיבה. שוב דרינג־דרנגתי אותה, לברר מה
חדש.
״שמעתי שראו אתכם במסיבה, בראשונה מאז
שאתם ביחד.״
״נכון, אחרי חודשיים שאנחנו ביחד מגיע לנו
גם לפגוש ולראות את החברים שלנו במקומות
אחרים, מלבד הבית.״
״תגידי, שמעתי שיש הרבה דברים משותפים
בין אלי טמיר (בעלה לשעבר) לבין החבר
הנוכחי שלן.״
״כן, זה נכון. אפילו יש קירבה מישפחתית
רחוקה בין החבר הנוכחי שלי לאמו של בעלי־לשעבר״.
״אולי
הם גם בני אותו המזל?״
״כן, שניהם בני מזל דגים.״
״אולי במיקרה הם גם נולדו באותו התאריו?״
אנבל ביררה, ואז שמעתי צעקה בטלפון, ואני

אנבל טמיר ואלי מויאל
החבר החרש !הבעל לשעבר נולד! באות! היום במזל תים
בל צווחה:
״זה לא יתכן! שניהם נולדו ב־ 28 בפברואר! אני
פשוט לא מאמינה! איזה צירוף־מיקרים!״
עכשיו תארו לעצמכם מה יקרה, אם אנבל
טמיר תתחתן עם עורך־הדין אלי מויאל, וחס־

וחלילה הם יתגרשו, והוא יכיר זמרת מפורסמת
ממש, כמו שבעלה, אלי טמיר הכיר את הזמרת
אילנית. ושוב אנבל תכיר עוד גבר, שנולד
באותו התאריך, וואאהה!!!!
ממש פרפטואום מובילה!

חתונת הדמעות
ביום החמישי האחרון, בשעה 7בערב, הצטופפו
כמה אורחים בכפר של רפי נלסון לטכס
נישואיו של לירון נלסון, בנו של רפי המנוח,
וחברתו־לחיים זה חמש שנים, ג׳ודי שיסמן.
בטכס הצנוע נכחו הוריה של ג׳ודי, מירי, אמו
של לירון, האב המאמץ וחגי האח.
את הטכס ערך הרב שחיתן בזמנו את מירי,
אמו של לירון, ובעלה.
לפני החופה הלך לירון לקבר אביו, ולאחר מכן
לקיברו של ליאון רז, חברו הטוב של רפי נלסון,
שרעייתו חילה מנהלת את הכפר ביחד עם לירון׳.
היה זה אירוע עצוב, ומדי פעם נראו חילה
ולירון כשהם מנגבים דימעה. עורך־הדין ברוך
שיסמן העלה קצת את מצב־הרוח.

ג׳ודי ולירון נלסון
אירוע עצוב

חודש יולי הגיע -כולם נוסעים. כל החברים שלי מחליפים
ביניהם כתובות בחו״ל, ממליצים על בתי״מלון ומקומות לעשות
״שופינג״.
בשבוע שעבר ביקרה אצלי חברה אחת שלי, חולת״פרטיות: רק
דולף איזה חלקיק״מידע על החיים הפרטיים שלה, והיא מתחילה
להתפתל מכאבי״בטן, מכאבי־ראש איומים ומחום גבוה. היא
סיפרה לי בהתלהבות שהיא נוסעת ביולי(הסברתי לכם) במיסגרת
עבודתה, אבל לא הסכימה לספר לי לאן, עם מי ולמה -רק הודיעה
לי, קורנת מאושר, שהיא בורחת בפרטיות מזהרת.
לפגי יומיים ביקרה אצלי שוב -הפעם פחות נלהבת -וסיפרה
לי על צירוף־מיקרים שכזה -פוליטיקאי, שפניו מוכרים לכל,
יטוס עימה באותה הטיסה וישהה איתה באותו המקום, באותה
העת. אלא מהי לא נורא, השניים נשבעו זה לזו שלא ידליפו מאומה
על המטע. מרחתי עצמי בשמן־שיזוף, השתרעתי בשמש והתחלתי
לחשוב מיהו הפוליטיקאי שלא יפריע לפרטיות של החברה שלי.
פתאום צילצל הטלפון. לעזאזל השיזוף! מעברו השני של הקו
היתה החברה שלי, הפעם נשמעה מוטרדת. מסתבר שלאיש״סודה
נלווים שני פוליטיקאים נוספים. הפעם גם הוצאתי ממנה שמות
דווקא חמודים. אם אחד מהם נראה טוב כמו שהוא נראה

לירון, במיכנסי־ג׳ינס וחולצת־טריקו הסתובב
כין האורחים, כשכוס־בירה ענקית בידו, וניסה
לחייך לאורחים, כדי שירגישו בנוח. חילה העלתה
זיכרונות, כיצד היא ובעלה ליאון היו
הסנדקים של לירון כשנולד, וכמה שמוזר לה
כעת לראות אותו מתחתן.
בטי בלייכר, ידידתם האילתית של בני־הזוג,
מנתה קרוב ל־ 50 חברים שהוזמנו לאירוע,
ביניהם איש חיל־השריון לשעבר עמוס בנין,
שהיה חבר קרוב של רפי נלסון, שאמר שאילו היה
רפי בחיים הוא היה דואג שהכפר יהיה מלא
בלפידים וזיקוקים־די־נור ומה לא.
ברקע הושמעה מוסיקה קלה, שכללה נעימות
ושירי ארץ־ישראל, וכמה צעירות רקדו ריקודי־עם.
למי שנמאס לרקוד או לשמוע סיפורים על
איך־היה־פעם היתה האפשרות להתרכז במיזנון
או לטעום מעוגת־הכלולות, בצורת לב.
את ירח־הדבש הם יבלו כנראה בכפר.

בתמונות ...בכל אופן, החברה שלי הודיעה לי שהוחלט שאיש
ישמור על הפרטיות של רעהו.
אתמול פגשתי מפורסם מתחום אחר, נשוי, שסיפר לי בסודי־סודות
:״מה שלומה(של החברה שלי)? שמעתי שהיא נוסעת. אגב״,
קרץ לי באורח רב־משמעות ,״גם אני נוסע. לא אהיה בדיוק לבד,
אז אל תספרי לאן ונקב בדיוק במקום ובתאריכים שהחברה שלי
והפוליטיקאים יחשבו שהם לבד וישמרו זה על הפרטיות של זה.
בשעות האחרונות נודע לי על אשתו של אחד הפוליטיקאים,
שסיפרה בסוד, רק לחברה הכי טובה שלה, שהיא מתכוונת להפתיע
״שם״ (בחו״ל) ,את בעלה. סיפרו לי על •עיתונאי אחד, שהסתבך בכל
מיני גירסות לא תואמות בבית ובעבודה, אבל בעצם (גילה לחבר
קרוב) ,הוא מקווה לעלות על עיקבותיה של החברה שלי, ואולי
לשמח אותה. אוי, וכמעט שכחתי את המחזר שלה, שהתייעץ עם
אחד הפוליטיקאים (זה שתבוא לו הפתעה מאשתו) מתי כדאי
להפתיע אותה -לצלצל מהלובי של המלון שבי השהה ולהגיד:
״תנחשי מאיפה אני מצלצל״...
אז אני כבר לא מבינה מי יפתיע את מי. מה שאני מבינה שהכל
יהיה בסודי״סודות ובפרטיות מוחלטת.

המשולש שווה־השוקיים הזה כבר ממש מצחיק
אותי.
הצלעות השוות הם אודי וליאורה אנג׳ל,
בני מישפחת אנג׳ל המפורסמת בחיפה, אנשי־עסקים
וחברה מהבולטים בעיר הזאת. הצלע
השלישית היא ענת עוז, שהיתה לפני יותר
משנה החברה של אודי. הוא עזב את הבית למענה,
ואשתו ליאורה חיכתה לו, כי היא ידעה שזאת
אפיזודה חולפת. ובאמת, הוא עזב את אהובתו,
שהיתה היחצנית של מלון אויה סונסטה בטאבה,
והודיע לאשתו שהיא היחידה בחייו.
לפני שבועיים היתה מסיבה גדולה ומאוד-
חשובה בחיפה, והיו בה גם הרבה תל־אביבים. בין
התל־אביביות היתה ענת עוז, העובדת כיום ב־מישו
ר־פירסום.
כשראתה ליאורה את ענת, היא מאוד כעסה
ואמרה לבעלה שאם תוך כמה דקות הוא לא בא

אודי אנג׳ל
בית השווה מידו!
הביתה, העניין הזה של ההיא ייגמר לא טוב. אז
באמת, חמש דקות אחרי האיום הגרעיני הזה עזב
הזוג אנג׳ל את המקום, וענת עוז המשיכה לאכול
גלידה ולשתות עוד קולה ולפטפט עם עור כמה
חברים שהיא פגשה. אבל כל מי שראה אותה
נשבע שהיא נראתה לא כתמול־שלשום.
אבל הרכילות היותר־מעניינת היא שאודי
ואשתו עברו לבית מפואר, ששוויו כמיליון דולר,
ושזה אחד הבתים היפים בחיפה. כשתהיה חנוכת
הבית, אני מבטיחה לכם פרטים נוספים.
דבר אחד אני יכולה להבטיח לכם: ענת עוז לא
תהיה בין המוזמנות.

מ שהו צפוני כשרואים אותם יוצאים מהמים, חושבים שזאת
פטה־מורגנה או טעות אופטית שמקורה בלחות
הגבוהה.
הוא פשוט מדהים ביופיו, ומקרין נעורים
ואצילות. היא יפהפיה חושנית, בעלת מראה
נורדי. אלה הם הדוגמנים נטשה אספילד,
נורווגית במוצאה, וויוברט לוין, חייל־דוגמן.
השניים הכירו זה את זה לפני שלושה חודשים,
ומאז הם מתנהגים כאילו הם המציאו את האהבה.
הם לא מסתפקים בגילוייה, אלא טוענים להמצאתה.
נטשה
שהיא הדוגמנית היחידה, המסכימה
להצטלם ללבנים, ובגלל זה היא מוצפת בעבודה,
היתה חברתו של טל גילטדי, הבן־החתיך של
המנתח הפלאסטי עמי גילעדי. מאז שטל והיא
הנשים הכי
פות

^ייו

אמרו לי שמסתובבת בעיר איזה יפהפיה
בלונדית מלאת־גוף, המפזרת חיוכים החושפים
טור־שיניים ממש כמו בפירסומות.
אמרו לי שהיא דוברת אנגלית, ושהיא די
מפורסמת בעיר־הולדתה, ושיש לה אבא עשיר,
ושהיא מופיעה בפירסומות ובסרטים.
לא הבנתי בדיוק מה יש לה לחפש פה בארץ
הלחה הזאת. אמרתי לעצמי שבטח יש לה פה
קרובי־מישפחה, או שהיא ציונית.
מסתבר שהקשר הרבה יותר פשוט. היא מאוהבת
בעופר גבריאל, והיא באה איתו להכיר
את ארץ־אבותיו ואת בני־מישפחתו.
עופר בן וד 25 נסע לארצות־הברית כשהיה בן
,16 וחסר לארץ לשרות הצבאי. כשסיים, חזר לאמריקה
וגילה שיש בה אפשרויות כמעט בלתי־מוגבלות.
כעת הוא שותף במכון־הספורט נלודס
דם, ותחת ידיו וטיפולו עברו שחקנים כמו סוזן

סומרם, סילבסטר סטלונה, פילים דילר
ואחרים. לה קוראים לורי־אן דולץ, והיא בתו

של מפיק־סרטים הוליוודי, אחד המממנים של
הסרט על חייו של השחקן ג׳יימס דין. היא
מופיעה בתפקיד מישני בסרט הבלשי עס 1ד האש,
בכיכובו של פרנק סטלונה, אחיו של סילבסטר,
והדבר הכי חשוב: היא זכתה בתואר מלכת־היופי
של פאלם־ספרינגס שבקליפורניה, עיר-
הנופש של עשירי החוף המערבי. היא גם

נטשה אספילד

מצטלמת צילומי־פנים בלבד.
כשדרינג־דרנגתי אותה, רציתי לשאול אותה
איר הגברים בארץ, אך כשסיפרו לי שהעופר שלה
חתיך מהמם, והיא מאוהבת בו חזק חזק, ויתרתי.

שאלתי אותה איך הנשים הישראליות, אז היא
ענתה לי במישפט הבנאלי שהן הכי יפות בעולם.
אז אם מלכת־יופי אמריקאית חושבת ככה,
אנחנו בוודאי יכולות להסכים.

תאריך של בו 1ל

רוברט לוין
מתחתלם צשרים -

לורי־אן דולץ
מפורסמת בעיר־הזלדתה

חתונה כזאת רואים רק בד״נסט׳ — כך הגדיר
כשנגמר הטכס, התבקשו האורחים לגשת
אני מבטיחה לכם שזאת לא תהיה עוד חתונת־המפיק
איציק קול את חתונתם של גלית (לשולחנות. הם מצאו שלכל כסא מחובר בלון
בורקס, רבע־עוף וחתונה. זאת גם לא תהיה חתונה
גיבעתי וטל סידם, במלון דן קיסריה.
׳מלא־גאז, שבקצהו האחד חוט ארוך, שאליו
של כבד־אווז, קוויאר, פילה־בקר ושמפניה.
גלית היא בתם של איציק ולאה גיבעתי, מחובר זיקוק, וכשניתן האות על־ידי התיזמורת
אתם תביאו את המתנות והצ׳קים, והם כבר
סוחרי־מזון מהגדולים בארץ.
הודלקו הזיקוקים, ומאות בלונים הופרחו לשידאגו
לכל השאר.
האירוע אורגן ממש כמו טכס צבאי לכל דבר: מיים.
שחקן־הכדורגל לשעבר שלוס רוקבן, שזכה!
בתואר הלהטוטן של הכדורגל הישראלי, מתחתן( הפקה של ממש, טכניקולור. החתן והכלה הגיעו
ועל ההזמנות המפוארות שקיבלו האורחים,
עם חברתו מזה שלוש שנים, סמדר סלע. רוקבן! ,לחופה בכירכרה רתומה לסוס. תחת החופה הם
בעל רשת חנויות־המין סקסט״ל, הוא בן ,, 32־ עמדו, כשלצידם בני־המישפחה, והרב ישראל
לאו משיא אותם. כששכר החתן את הכוס הודלקו
גרוש מאיריס גולדשטיין ואב לבת בשם
זיקוקים־די־נור, שהאירו את השמיים.
שירן.
אשתו־לעתיד, סמדר בת ה־ ,35 גרושה מא־לוף־מישנה
אסן! סלע, ואם לשתי בנות, מיסל

ואורית.
רבים לפעמים, אבל הם מה שקוראים ״ארץ־! /
לבלות בחברת הזוג — זאת חווייה, כי חוש־ ישראל היפה״.
ההומור של סמדר, בתוספת הסיפורים של שלום,
אז תזכרו: ב־ 8.8.88 הם מתחתנים. לא צריך
עושים חשק לחיות. אילו היה למישהו שכל, הוא לקנות בגדים מיוחדים לאירוע, ולא צריד לשבור
היה מזמן הופך אותם לצמד־בדרנים.
את הראש בקשר למתנות. גם אם לא יהיה לכם
הם עושים טיולים ברחבי הארץ, מארחים מצב־רוח באותו יום, הם כבר ידאגו לכך.

או בכלל לאנפרדו, הוא צמוד למלכת־היופי ולדוגמנית הכי־סכסית,
ספיר קאופמן. רוברט לוין, ל עומת
זאת, לא היה חבר של אף־אחת, כי פשוט לא היה
לו זמן בשביל שטויות כאלה כמו חברות. הוא היה
.עסוק בלהיות חייל ולדגמן.
השבוע שמעתי שהם עומדים להינשא. קצת
! נבהלתי, כי הגיל של שניהם ביחד זה פחות מהגיל
הממוצע של אם לשני ילדים בארץ, כלומר הם
או שמתחתנים בגי
ממש צעירים. אבל
!ז תכינו פינקכי־צ׳הים
צעיר מאוד, או בכל?
מתנות. הם: וים לכל אגורה.

*ירן גיבעתי, גלית וטל סידם
כסו טכס צבא
ואנשים ירדה קבוצה של 12 מנהלים בכירים מחברת
הפניקס לסוף־שבוע ארוך, מיום רב?עי עד יזם
ראשון.
בראש הקבוצה היו בעלי הפניקס, דויד חכמי
ובנו יוסי, זה תשד לחווה הבלונדית.
בקיצור, החברה ירדו כדי לעבור קורס מיוחד,
ועמלו קשה מאוד בימים ובלילות. הם שיננו את
החומר, ובמשך כל היום היו להם בראש מיספרים
וטבלות.
כשהגיע סוף־השבוע, הציע להם מישהו חכם
להוריד את הנשים החוקיות שלהם למלון, כדי

חוה ויוסי חכמי
סיספרים נחישנבים משלם אחר
שיוכלו לעשות חיים. אבל יוסי חכמי, שהוא קצת
יותר חכם, אמר להם: מה פתאום? מוטב ככה.
במצב כזה אתם יכולים לעשות חיים על אמת!
וככה נשארה הקבוצה עד ליום ראשון, בלי
החוקיות שלהם.

ותאמינו לי, הם עשו חיים. מה זה חיים? חיים
משוגעים! כל הזמן הם עסקו במיספרים ונד!
חישובים, אבל מסוג אחר. ומובן שהם חזרו עייפים,
אך בוודאי מאוד מרוצים.
אויש, שוב הרסתי כמה מישפחות.

ועל השי שניתן לכל אחד בכניסה למידשאות של
המלון סיפרתי?
האורחים היו כל־כל מתורבתים והמומים, שהם
אפילו לא התנפלו על האוכל, ולא היה בלגאן,
ולא היה דוחק, ואחרי שגמרו לאכול רקדה הכלה
עם אביה ועם חבריה, והחתן רקד גם עם אם הכלה
וגם עם קרובות־מישפחה, וכולם רקרו עם כולם.
אבל הקוריוז הגדול של הערב היה שממש
באותו הערב מלאו 49 שנה לנישואי הסבא
והסבתא של הכלה, בני מישפחת קרייסברגר, ו־
23 שנה לנישואי הוריה של הכלה, איציק ולאה
גיבעתי. מסתבר שזאת מסורת מישפחתית
להתחתן בתאריך המסדים הזה, וכמו שאני מכירה
את נישואי הזוג לאה ואיציק, זה תאריך טוב עם
הרבה מזל.

אבנים בצבא הכיבוש ומרצים באוניברסיטאות
המסרבים לשרת באותו צבא.

מ ח מו רדרר עו

רק טרנספר

הרוצח והקורבן
לא עלצתי למראה ההשמות בתל
אביב, שהרי הן גזלו מאיתנו את פל
התפקידים: הם(הישראלים — ר.ש).
הרוצחים והם הקורבנות. הם הכואבים
והם הצועקים. הם החרבות והם הורדים.
הם המנצחים והם המובסים. לא
עלצתי למראה הפגנות אלו כי הן ממחישות
את העלמתם של גיבורי ההצגה.
הם(הישראלים — ר.ש ).התרגלו
למילחמות קלות, ולנצחונות׳ קלים.
מערכת-הבחירות בין שתי המיפלגות
הגדולות הקלה על היפתחות רחובות
תל-אביב לעשרות אלפי מפגינים.
קורבנותיהם התסיסו אותם, דבר אשר
הביא קצץ בכיר (אל״מ אלי גבע —
ר.ש ).לידי כך שיתפטר.
האזנתי לרדיו שלהם ולא הבנתי את סוד הבכי. המנצח מובס מבפנים.
המנצח חושש לאבד את זהותו: את זהותו כקורבן. לאיש מהם אץ זכות לניצחון
הזה: להיות הקורבן. כי שלילת ״תפקיד״ זה מבעליו האמיתיים הופכת על פיו
את שעוד־החול של הצדק. במקומנו הם צעקו, ובמקומנו בכו, ובמקום מה שהיו
ראויים לו — ניצחו. היש משהו אכזרי דתו• מחדלון זה שנפל בחלקנו: לא
לבטא את הניצחון, ולא את התבוסה. להיות מחוץ לבימה, ולהופיע עליה רק
כאובייקט, שאחרים מתבטאים במקומו כרצונם.
״אם תרצו אץ זו אגדה.״ כך קבע תיאודור הרצל את סיסמת הצדנות
הקוראת להקמת מדינה לעם שאין לו אדמה על אדמה שאץ לה עם! ובמצור
על בירות, שהעיד על קיומו של עם שאדמתו כבושה בידי פולשים שגזלו ממנו
אדמה זו, תיק נתן זך, אחד ממשוררי המודרניזם העברי, את סיסמתו של הרצל
באירוניה מבריקה:
אס תרצו אץ ז 1אגז-ה: נצח ישראל לא ישקר.
אולי אפלו לא ישאר
כדי לשקר.
עשרות שירים עבריים מנסים לבטא, במקם השירים הערביים, את המצור
על בירות, ולהוות מחאה על הטבח. הם (הישראלים — ר.ש< החוטאים והם
המוחלים. הם הרוצחים והם מזילי הדמעות. הם המבצעים מעשי-טבח והם
(מתוך זכרון לשכחה, עכו ,1987 ,עמ׳ 87־)88
עושי נדשם ט הצדי•1
תירגם: ראובן שניר

ובכל זאת יש נקודת־אור בנקודה חשכה זו
שלנו. שהרי אלמלא אותו ״עיתון יישובים״ לא
היינו יודעים — מכל מקום, לא מפי גבורת יש״ע
בעצמה ובכבודה, או ״מפי הסוס״ ,כפי שנהוג
לומר בלשונות הגויים — כי גוש הסיקריקץ
שלנו אימץ לעצמו את תורתו של מרן הרב כהנא
שליט״א כ״עץ חיים״ זה שהוא מחזיק בו כבצור
יישעו.
וכך כותב משה בן־יוסף(הגר) ,והוא כמדומה
דווקא מאלה ששמועה עמומה על דבר תרבות
ליבראלית אירופית הגיעה אי־פעם לאוזניו בעבר
הרחוק, באותה חוברת ג׳יהאדית עצמה:

רק טרנספר
כאשר אמרנו לפני שנה טרנספר (נקודה
מס׳ ,109 אפריל ,)1987 באו למרוח דבש על
שפתותינו ולהפיקנו לקח שאין בזה צורך;
בקונסטלציה מדינית ״נבונה״ אפשר גם
שישבו ״בן ערב, בן נצרת ובני״ ,איש תחת
גפנו ותחת תאנתו זה ליד זה.
ואנו שבים וטוענים כי זה לא היה אסתטי
ולא מוסרי, ואפילו לא פוליטי, גם לפני 50
ו־ 100 שנה; והיום זה אבסורד גמור. אז -
כשאיש טרם ידע עד לאן תגיע המילחמה
הזאת -כבר היה ברור שאחרת זה לא יילן.
היום רואים את זה בחוש אפילו במפ״ם(א גב,
האמנם! -נ״ז הטרנספר הכרחי לא
רק מפני שאיננו יכולים -נוסף למה שאיננו
רוצים לחיות ביחד; אלא מפני שכל
פעולה הומניטרית למען ערביי ארץ־ישר-
אל ...מחלישה וממוטטת את האמת הציו נית,
את הזכות היהודית על ארץ־ישראל
ומעמידה אותה בספק.
כך. חד וחלק.
לפיכך טוב נעשה אם לא נלך שולל אחרי דרכי
הנועם של אלה שבלשונו הגלויה של בן־יוסף זה
״מורחים דבש על שפתיהם״ ,ואל נתעה ונוטעה
לעולם על־ידי חיוכיו של עורך נקודת־החן שלנו,
ישראל הראל, או על ידי פיו המפיק מרגליות של
חברו חנן פורת ושאר אבירי ביתא וחברון.
כי בדרכי גבלס הם הולכים. ואם עדיין לא
הגיעו למה שעוד לא הגיעו אליו — אין זאת אלא
מפני שאנחנו עוד לא איפשרנו להם זאת.

מנגד

בדרכי גבלס
״זכות היוצרים״ על ״יודיאו־נאצים״ ,בהקשר
עם מילחמת־הלבנון ומה שמתרחש כיום בשטחים
הכבושים, שמורה כמובן לפרופסור ישעיה ליבו־ביץ,
ואין לי שום כוונה לשאול אותה ממנו. לעיתים
גם נוצר הרושם שהוויכוח אם מה שמתרחש
כיום בארץ הכבושה דומה או שאינו דומה למה
שאירע בזמנו תחת שילטונו של הרייך השלישי
מסיט את תשומת־הלב ממקום שהיא חייבת להתמקד
בו אל אזור הדימדומים של התגרויות וזית־גרויות־שכנגד
עקרות, ובכך הוא משיג את ההיפך
ממה שנתכוון אליו.
אבל לא אנשים כאנשי יש״ע שלנו יניחו לנו
לחדד את הוויכוח במקום שאנחנו מבקשים לחדרו.
וכך הם עצמם, במעשיהם אבל גם בהתבטאויותיהם,
מעלים שוב ושוב בזיכרון ובתודעה
את ההשוואה המחרידה עם העבר.
כך, דרך דוגמה, בעת שעמדו ופירסמו בחוברת
האחרונה של נקודה ,״עיתון היישובים ביהודה,
שומרון וחבל עזה״ ,את תצלומי שלי בצד תצלומו
הנאה אף הוא של מנהיג אש״ף שנרצח, אבו־ג׳יהאד.
וזאת במאמר שכותרתו מדברת בעד
עצמה :״עבד חנף לאדון בלתי־מוגדר.״
נכון שרוב קיצפו של הבעל־מחבר שלנו, אחד
הילל וייס, יוצא כנגד ידידי חיים באר, שסיפרו
עת הזסיר הוא הנתקף הראשי כאן. ואולם, שיטת
ה־)10ת6טתת!(הכפשה באמצעות רמז עקיף) המשמשת
את הכותב מעלה מיד בזיכרון את מי
שהתמחה בה בעבר הלא־רחוק. אחרי הכל, מי היה
זה שהעלה למדרגת אמנות מתוחכמת את השיטה
שבה צילומי יהודים זווגו והוסמכו לצילומי עכברושים,
כשהכוונה היא להחדיר לתודעה הבלתי-
אנינה את המסקנה המתבקשת מאליה כביכול:
אלה כאלה נושאי נגיף הדבר ולפיכך ראוי לבערם
מן העולם.
לא במיקרה מדבר אותו וייס(שוורץ היה בכל
זאת מתאים יותר!) ,בהקשר עם עת הזנויר. על
״משהו כמו איידס כמחלת־רוח לאומית״.

המופקרים עליו, שאנחנו מתקרבים באיטיות אך
בביטחה למאה ה־ ,21 וכי רק תריסר שנים מפרידות
בינינו לבין שנת .2000 בין שאר התכונות
הדימיוניות או המיתולוגיות המיוחסות לנו, קיימת
גם האגדה שעל פיה אנחנו עם מוסיקלי; כך
שקיים עוד פחות צידוק להשבית את הנאתו ואת
סקרנותו של חובב־המוסיקה המצוי באמצעות סל
המזונות הבלתי־משתנה של מוסיקה קלאסית מד
פרת עד לזרא. ועל מה מתבסס החשש שמעט
יותר מונטורדי או פרסל 111-0611 או אפילו
שטוקהאוזן יאו פנדרצקי היו גורמים לנו נזק בל־יתקון?!
למרבה׳הפליאה, ב־ז במאי, יום הולדתו
החמישי של קול המוסיקה שלנו, נתבקשו אלה
הקובעים מה נשמע ומה לא נשמע לתת דרור
לטעמם האישי שלהם ולהשמיע לנו את מה שהם
היו רוצים לשמוע, לא את מה שהם חושבים
שאנחנו מבקשים לשמוע. התוצאות היו מפתיעות,
מעניינות ומגוונות כאחד.
אבל אנחנו, בני״תמותה רגילים שכמותנו, נותרים
רק עם שלושת הבית״ים הגדולים: באך,
בטהובן ובראהמס, במינון ובכמויות מרשימות אם
גם לא מתוך הקפדה יתירה על הבחירה. מלבדם
קיימים כמובן אלה שיש להם עדנת־עולם, ירוקי־עד
מסוגם של מנדלסון וצזאר פראנק שיצי־רותיהם
מושמעות כמעט בכל יום. אינני חושבת
ששבוע אחד יוצא מבלי שנשמע את צליליו
המוכרים של הקונצ׳רטו לכינור של מנדלסון, מה
שבהחלט תורם להרגשה של ותק, אך לא תמיד גם
של רעננות וגיוון. אדרבה, המאזין מתרשם שאם
אין כאן תחרות בין שדרנים שהחליטו לגבור זה
על זה בנדושות, כי אז אין ספק שמישהו מקבל
כאן עמלה סודית בעד קביעת שיאים חדשים
במיספר ההשמעות של המלחינים הנכבדים שמנינו
מעל גלי־האתר.
תוכניות קול המזסיקה, לא זה בלבד שהן
מכילות משהו לכל מישהו, משל היו כלבו או
קניון משובח, אלא שהן גסימזווגות לעיתים
קרובות מין בשאינו מינו. כך, בעיקבות קנטטה
של באך, לדוגמה, יש שאנו שומעים קטעים מאו־פרטה
של אופנבך(האם פועל כאן הדימיון בהברה
האחרונה של השם כל זאת, כמובן, בשעות
הבוקר המוקדמות, שעה שכל מה שאדם מבקש
לעצמו הוא להחליק אל תוך יומו בלא לחצים
מיותרים ובלא — כיצד כותב זאת השלם הזה?
— משוא פנים.
אשר למלחיני המאה ה־ 20 הזוכים שיצירו־תיהם
תושמענה ב״קול״ המוסיקלי שלנו, הנה —
כמו להכעיס — אלה נמנים כמעט בלי יוצא
מהכלל עם המתים, מנוחתם עדן. שהרי סטרא־ווינסקי,
פולנק, ראוול, הינדמית, גרשווין — כל
אלה, או שנולדו במאה הי״ט או שהורתם ולידתם
בשנים שלפני מילחמת־העולם הראשונה. ובכן,
מה נתחדש מאז בשדה המוסיקה?
ואם כבר שואלים שאלות, מה נתרחש בעולם
המוסיקלי לפני המאות ה־ 18 וה־ ?17 והיכן הם
בני־דורם המקסימים של שלושת הבית״ים הגדולים
שלנו?
המאה שלנו היתה עדה למהפכות ולמהפכים
גדולים, לא רק בשדה הפוליטיקה, הכוח והמיבנה
המעמדי של החברה. והנה אירועים הרי־גורל,
ועיתים גם רבי־רושם אלה, השתקפו גם באספקלריה
של האמנויות החזותיות, בספרות ובמוסיקה
— ואפילו בזו ה״שקטה״ .האם מותר
לקוות שמישהו שעדיין לא נואש לחלוטין מן
האמנויות יטריח עצמו לבחון נושא זה מקרוב?

עתל ברוידא
ספרות אממן אודנעמי
נתן זן: מ־קוו׳ אוויר״ — לקווי מוות של
הספרות

אבוג׳יהאד: מי, אם לא גאולת הפלשתינים,
תוציא אותנו מהט׳רוף?

,נקודה״ :כשל במנגנון החיסון הלאומי
כדי לשוות להשמצה הנתעבת מראית־עין
״יהודית״(אכן, זוהי וכזאת היא ״יהדותם״ של
אלה!) ,עמד מישהו — מן הסתם העורך — והוסיף
גם את החידוד: עת הזמיר = ״מעשה זמרי״.
גם זה מבקש לעצמו כנראה שכר כפנחס!
המסר שאותו אמורה סמיכות הפרשיות וה־תצלומים
להעביר ברור: מחיים באר עבור דרך זך
ועד אבו־ג׳יהאד עובר נגיף אחד וזהה של איידס
המאיים על גופה ונפשה של החברה בישראל. ומה
אבו־ג׳יהאד הצורר נתחייב בנפשו, אף נתן זך כך.
על הרבה פחות מכן הולכים בארצות התרבות
לבית״הסוהר.
אבל לא אצלנו. אצלנו הולכים לבית־הסוהר
נערים ערביים ש״נכחו במקום״ שבו יידו חבריהם

לתשומת־לבם של כל אלה ה״יונים״ המרננות
שוב: גשר, הידברות.
כיצד אמר הסכיזופרן אל שני פלגי אישיותו:
נתן זד י ראו הוזהרתם!

מוסיקה

קול המוסיקה או
קול המוסכמות?
עכשיו שכבר מלאו חמש שנים לקול הסוס,־
קה. אפשר שהגיעה השעה ללחוש באוזני אלה

סיפורו של מהפכן עמוס קינן
את והב בסופה
הוצאת כתר 134 ,עט׳
באמצע שנות ה״ 80 קרה הדבר: יום אחד חזר
העתונאי והסופר עמום קינן לביתו, כהרגלו, אחרי
העבודה, ומצא שאשתו פתאום לא יודעת מי הוא,
בנותיו אינן מכירות אותו והוא נושא בכיסו
תעודת־זהות על שם יוחנן לוין. לא נעים: הוא
הפך, בדרך כלשהי, למישהו אחר. כך מתחיל ״את
והב בסופה״.
״ קינן־לוין מנסה לא להיתפס לפאניקה ומש־

*68^3

תדל במשך הימים הבאים לגלות מיהו בעצם. יש
לו הרגשה פנימית חזקה שהוא עדיין קינן — אף
כי כל מיני אנשים שהוא אינו זוכר, מכירים אותו
כלוין. הכל הולך ומסתבך ואני לא אספר לכם את
הסוף המפתיע — כדי שתוכלו לנחש בעצמכם.
זהו, אם כן, ספר שבו מחפש ישראלי בן דור
הפלמ״ח (או, במיקרה זה: דור הלח״י) את זהותו
האמיתית. חשבון־נפש. בדור הזה, שהוא גם הדור
שלי, קיימת קבוצה די גדולה של אנשים שיש
להם בעיה קשה מאוד: המדובר באנשים
שהאידיאלים שלהם נתגבשו בשנות ה־ .40 לפגי
קום המדינה היו צעירים והקדישו את כל־כולם
ולעתים גם את חייהם למאבק הקשה להשגת
העצמאות. אחרי מילחמת ,48 בערך במחצית
שנות ה־ ,50 היתה פתאום הרגשה שהכל נגמר.
הפלמ״ח והמחתרות פורקו — כלומר, הן. פורקו
עוד קודם, אבל לקח זמן עד שהמפורקים עצמם
הבינו שהעניין סופי: יש מדינה, יש ממשלה וזה
כל מה שיש. זאת אמנם ״מדינת ישראל״ אלא
שהיא לא מה שהם חלמו עליו .״המהפכה״ שהם
הקדישו לה את נעוריהם ושרבים מחבריהם מתו
בה, הולידה בסך הכל מדינה בינונית, כמעט
נורמאלית, פגומה.
חלקם של הלוחמים ה״מפורקים״ הללו קיבלו
ג׳ובים, קיבלו תחליף למהפכה, קיבלו מוצץ
במקום הפיטמה המשכרת של ״הרעיון״ ,המאבק
האלים שעסקו בו עד כלות הנשימה. הם השתלבו.
אלה שלא קיבלו ג׳1ב מימסדי, מפני שלא רצו בו,
או מפני שנחשבו לפחות רציניים, נשארו ללא
גמילה. חלקם התחילו למצוץ את בקבוק
הקוניאק. בני אותה קבוצה, מיעוט אידיאליסטי,
אינטלקטואלי, נותרו עם הרגשה נוראח של
החמצה — כאילו המאמץ העל־אנושי אשר
נמשך שנים רבות היה לשווא. הם ציפו למדינה
אידיאלית, חדשנית, מיוחדת. כל אחד מהם, אגב,
חלם על סוג אחר של אוטופיה — אבל ודאי שלא
על המדינה הזאת, המרובעת והפרובינציאלית
כפי שהיא במציאות.
אז מה נשאר? נשארו חיי היום־יום האפורים.
אחרי המתח של הקונספירציה והמחתרת: חיים
של זעיר־בורגנות, ללא תואר וללא הדר, מלאים
חובות ומשכנתות ופיקניקים בחיק הטבע. עמוס
קינן אינו היחיד המרגיש מרירות אדירה כזאת:
נתיבה בן־יהודה, למשל, בספריה בין הספירות
ומבער לעבותות, מנסה לבדוק צעד אחר צעד,
שבוע אחרי שבוע, מ־ 1947 ועד היום — איך
וכיצד בדיוק נעשו השגיאות הגורליות שהרסו
את חלומה הגדול.
את והב בסופה הוא, אם כן, סיפור של מאבק
פנימי אדיר של טרוריסט לשעבר, אידיאליסט
מר־נפש בהווה, במציאות. זאת גם שאלה של גיל:
חיי בוהמה, הומור ושירי־מולדת הם תחליף
מאכזב לייחודיות מטאפיזית והגשמתו של רעיון
נועז. במשך הזמן זה מתחיל לשעמם. זה יכול
אפילו ליהפך למשעמם יותר מחייהם האפורים
של המשלימים עם המציאות.
בספר המעניין הזה, שיותר משהוא אוטוביוגרפיה,
הוא מעין וידוי, יש גם עוד מרכיב
חשוב: תכונה נוספת שאת שורשיה יש לחפש
בשנות ה־ ,40 והיא: בוז עמוק לכל החומרנות
והחומרניים ו״הסאלוניים״ המשלימים עם חיי
הרגע ומקבלים את השיגרה שעל גליה הפושרים
הס נישאים מן העבר אל העתיד. כל כמה שחברי
המחתרות השונות שנאו זה את זה, הם שנאו את
ה״אדישים״ עוד יותר.
עמוס קינן דורש הרבה מן הקוראים שלו. הוא
ניפה וקיצר את ספרו עד שהשיג תמצית חריפה
ומרוכזת. אם אתה רוצה להבין אותו — אתה חייב
להתרכז, לחשוב. קינן לא מוכן לרוץ אחריך עם
בננה כלשהי, לפנק אותך בהסברים. תתאמץ, בן־
אדם, אם אתה רוצה להיות ראוי להבין את
הדברים לאשורם.
תקחו את השם :״את והב בסופה״ היא ציטטה
מתוך פרק בספר במדבר, שבו מסופר על כיבוש
הארץ. אתה צריך לעיין שם, ולקרוא את
אולברייט, כדי להבין שהמדובר הוא בגל הכיבוש
הראשון.,הישיר, שבא מן הדרום, בניגוד לגל
השני, שהלך סחור־סחור דרך עבר הירדן המזרחי.
הספר שווה את המאמץ. זה לא רק סיפרו הטוב
ביותר של עמוס קינן. זהו ספר מרשים ביותר, הן
מצד סיגנונו, שעל אף היותו מרוכז ומזוקק עד
תום הוא קריא מאוד, סוחף, מעניין בכל עמוד,
אפילו מותח; המדובר בספר החודר ובודק את
המניעים העמוקים ביותר בעולמו הפנימי של
המהפכן, ומה שקורה לו בשקט שלאחר הסערה.
מבחינה זאת הוא ספר בעל השלכות כלל־אנושיות
ובין־לאומיות חשובות: העולם של שנות
ה־ 80 מלא מהפכנים של שנות ה־ 60 ובעיותיהם
דומות מאוד לאלה. שעמוס קינן פורש כאן
בתיחכום רב. ספר טוב, ספר מעניין, ספר חובה.

דרמה

,,אין דברים כאלה
אפרים חוזר לצבא
יצחק לאור
מחזה ב־ 11 תמונות
הוצאת טימון 76 ,עט׳
אילו היה התיאטרון הישראלי קיים — אנחנו
הרי יודעים שאין דבר כזה, אבל נניח — אין ספק
כי אפרים חוזר לצבא היה מוצא לעצמו מיד מקום
על הקרשים שלו. על הקרשים, כמו שנהגו פעם
לומר, לא בהוראה של היום.
העובדה שמחזהו של יצחק לאור עדיין. לא
הוצג אצלנו ואין עדיין כל סימנים לכך שהוא
עומד להיות מוצג בעתיד הנראה לעץ — היא
הוכחה מצויינת לכך שהתיאטרון הישראלי אינו
קיים ואף אינו עומד להיות קיים בעתיד הנראה
לעין.
ולכן, אפרים חוזר לצבא מוטל בינתיים על
הקו־שים. על הקרשים בהוראה של היום, לא בהוראה
של פעם.
מחזהו של לאור חייב להיות מוצג לא מפני
שהוא, חלילה, אקטואלי, רלוואנטי, פוליטי, סכי
סואלי, מחזה־מחאה, עוסק ב״שטחים״ וכל וכל.
אגב, קחו כל מילה מאלה לעצמה וראו איזה שובל
של תיעוב קל כבר הצליחו, בכוחות משותפים,
להצמיד אליה בשנים האחרונות.
— אלא, פשוט, מפני שמחזהו של לאור קיים.
וכיוון שהוא קיים, בניגוד לכמה תיאטרונים ידועים
בציבור, הוא חייב להיות מוצג. ואחר־כך
להישפט. שהרי כמו בפלילים, גם בעולם התיאטרון
אין מחזה נמצא חייב אלא לאחר שהוכחה
אשמתו. עד אז הוא חף מפשע, כלומר, מעשה־אמנות.
ולמחזהו
של לאור יש מעלה נוספת על פני
מחזות אחרים מסוגו: אפילו בית־הדין קבע שהוא
חף מפשע, כלומר, שהוא מעשה־אמנות. זאת, בניגוד
לקביעתה הספונטאנית, התמימה, של הצנזורה.
באותה
מידה של צדק אפשר היה לומר ״אפרים
חוזר לאור״ ו״יצחק חוזר לצבא״ :איזכור גיבורו
של ס. יזהר החוזר לאספסת, המאזכר את גיבורו
של שמיר החוזר לשדות, כמו שהוא מאזכר את
גיבורו של גנסין החוזר לעיר מולדתו, הוא חלק
מאותו מעשה־אמנות. תיבת הידהודים שבה פסקול
עולה על פסקול עד שנוצרים גם קול גם
בנות־קול. והקול הוא קולה של צרימה גדולה
שהספרות שלנו, התיאטרון שלנו צריכים לשמוע
אותה ואת שכמותה בשביל האינתיפאדה — קו*י:
ההתנערות — שלהם עצמם. כדי שלא יקפאו,
חלילה, על שמרי ה״שטחים״ והמיגרשים.
אמרנו קולות ׳ובאמת מחזהו שיל לאור הוא
מחזה של קולות, לא של עלילה, בניגוד גמור
למחזות בני־השוואה של יהושע סובול או יוסף
מונדי. לאור שאל מברכט את תורת המסיבות,
כדרך ששאל ממנו את המשאלה לדבר על ״חרפתו״
שלו, שהיא כמובן חרפתנו. וברכט שאל את
המסיכות מן התיאטרון היפאני והסיני כדרך שאת
הפרסונות שמאחורי המסיבות שאל מפרויד ומי
יונג. והרי לך עוד תיבת־תהודה.
כי מחזהו של לאור אינו רפורטאז׳י־תיעודי־ריאליסטי
ורק בימאי מתקרב־ומתרחק, מזדהה־ומתנכר,
יוכל להתמודד עמו. הדמויות־המסיכות
לובשות ופושטות צורה, מביעות את עצמן ומ־צנזרות
את עצמן יותר משכל צנזורה עשויה
לצנזר אותן, אנושיות ובהמיות, חיות חיים פוליטיים
וארוטיים.י
החיפוש כאן הוא חיפוש אחר רב־משמעות,
במצב שהוא כמעט חד־משמעי. כלומר, האמנות
כאן מושכת הלאה מן ה״חיים״ ,כדי להגיע אליהם
לבסוף, אבל באמצעות האמנות, שהיא תמיד כלי־קיבול
למשמעויות פוטנציאליות.
רק כך באות לעולם רפליקות שהן בגדר ״אני
מאמין״ ישראלי עם מיסטיקה שאין לה מקום
ושעה, פוליטיקה וארוס בנשימה אחת:
ודאי שאני נשאר כאן. איך אפשר להיות
במקום אחר, שאיננו מרכז. מרכז הכי עמוק.
מכאן אני רואה ושומע הכל: מזיז, מענג,
מפחיד, מעתיר חסד, מכאיב ואני רוצה כל
הזמן לחדור, עמוק יותר.
האם גם אפרים של יזהר סמילנסקי היה מרשה
לעצמו לזווג כך את הרשויות?! מורהו, גנסין,
ודאי שהתיר זאת לעצמו. אבל כאן אנחנו נמצאים
במרחק של שלושה או ארבעה טאבו׳ים שבורים
מגנסין ומיזהר סמילנסקי כאחד. טאבו׳ים שבורים

סי רא קיבר
את הפרס
יהודה גבאי, ממייסדי הא1הל, העשיר את
חייהם של תושבי ישראל במשך יותר מ־40
שנה כשחקן. במשך כל אותן שנים ארוכות
כינס ואסף גבאי בשקדנות, במסירות ובאהבה
תעודות, צילומים וכתובים, כולם חיוניים לחוקר
תולדות התיאטרון בארץ־ישראל.
יום אחד גמלה בליבו החלטה, עמד והעניק
את כל האוצר כולו במתנה לעיריית תל־אביב.
מי שרוצה לראות מה אדם אחד מסוגל להשיג
בעבודת־נמלים של שנים יטריח עצמו למוסי־און
התיאטרון העירוני שבניהולו של יהודה
גבאי, ברחוב מלצ׳ט בתל־אביב. לולא גבאי,
היה חלק ניכר של ההיסטוריה של התיאטרון גבאי בארץ נדון לשיכחה.
במשך כל אותן שנים השיג גבאי וצבר ושמר אלפים — כן, אלפים! — של רישומי ומיתווי
וציורי תפאורה מיצירתם של חשובי ציירי המהפיכה הרוסית והזרמים האוואנגארדייט ברוסיה
של ראשית המאה(אלטמן, לאריונוב, יקולוב, רוברט פאלק) ועד החשובים והנודעים שבציירי
הארץ — ראובן, מוקדי, שמי, גוטמן, אלחנני, שלום סבה, ג׳ניה ברגר, פרנקל, תומרקין, יוסל
ברגנר, ורבים אחרים.
בארץ זו, שאפילו מנהלי המוסיאונים לאמנות שבה לא טרחו להקים אוספי אמנות ישראלית
ראויים לשמם, הקים יהודה גבאי אוסף שכל מרינה היתה מתפארת בו, אוסף המוערך כיום
במיליוני — כן, מיליוני! — דולרים ואשר את כולו תרם למוסיאון לתולדות התיאטרון
שאלמלא הוא לא היה קם.
במוסיאון זה נמצא כמובן גם ארכיון תיאטרון האוהל ובו כל הפרוטוקולים, המיסמכים,
המיכתבים והתוכניות של מייסד האוהל — משה הלוי, גם הוא איש רב־פעלים, יוצר חשוב
שכמעט נשכח בימינו, ואשר שופטים נכבדים פסחו עליו — על מייסד התיאטרון הארץ־ישראלי
— ולא זיכוהו בפרס ישראל.
והנה בימים אלה חולק פרס על שמו של אותו משה הלוי עצמו, פרס לאמנויות התיאטרון.
ואחד הזוכים בו הוא הארכיון הישראלי לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. ואני מעיד שזהו
מוסד בעל־ערך שגם בו ניתן להיעזר בחקר תולדות התיאטרון בארץ.
אבל איש אחד לא קיבל את הפרס שלו היה זכאי כדבר המובן מאליו — הלא הוא יהודה
גבאי. אוצר הזיכרונות של אמנות התיאטרון בישראל — תלמידו של משה הלוי וחברו ושחקן
בתיאטרונו במשך שנים רבות — דווקא ממנו התעלמו.
והייתי סקרן להיכנס פעם לעורם של הפוסחים והמתעלמים, ולוא רק כדי לדעת אם מצפונם
אינו מייסר אותם לעיתים.
והייתי סקרן להיכנס פעם לעורם של שופטי־הפרסים, ולוא רק כדי לדעת מדוע הם פוסחים
במתן הפרסים על האנשים הראויים להם.
ש. שבא
יש לזה לפעמים הרגשה של להכעיס.
על מישקל לוחות שבורים. והרי לך דו־משמעות
נוספת.
ויפה שכמעט לא נדרשת כאן שירה. כך צריך
היה להיות. אבל השירה עיקשת אף היא. מגורשת
בעד הדלת, היא שבה — עירומה, בלי ניקוד —
דרך החלון.
כל שריר בגזע הזה ...פונה לאדמה
עכשיו חופי מארוקו: קצף לבן כמו שפתיים
של סוס ענקי.
וליד פלשתינה -סירה, סירת דייגים
נודדת,
אין בה אנשים ...לא לא. יש בה מישהו
גבר, גבר נח על קרקעית...
כמה שקט הים התיכון, כמה צלולים המים.
והרי ליד פלשתינה תמיד סירה — סירת־מעפילים
וסירת־פליטים, סירת־מחבלים ואותה
דוגית זכורה לטוב מפיזמונו של נתן יונתן.
זכורה לטוב ולרע. שהרי כל מלחיה נרדמו
דומם. ואם לא ייעורו, אם חלילה לא ייעורו —
איכה תגיע הדוגית שלנו לחוף?!
אבל התיאטרון שלנו, הישראלי, ישן לו שנת־ישרים
בחיק עלובי החיים, דודתו של ציארל׳
ויהודי בחצר הדוכס. כיצד באמת לוודא ששנת־הישרים
שלו לא תיהפך לו למנוחת־עולם?
אחת התשובות האפשריות היא להעלות מחזות
כגון אלה של יצחק לאור, ואפילו למרות
דעתם של מנויים וחברי־נאמנים המורכבים לרוב
מאלופי צה״ל בגימלאות; חרף פוליטיקאים,
״משגיחים על הכשרות״ ועיריות כאחד. מכל
מקום, אם אין רצונו של תיאטרוננו להישאר לעד
יהודי בחצר הדוכס — סאלח שבתי, יוד זיס או
איזה יהודי אחר — המרדים בלהטירלוזטוטיו את
יושבי הדוגית העומדת להתרסק אל החוף.

נתן זד

סינדרום חיפה
מי שחשב שתיאטרון חיפה יתגבר בלא קושי,
תחת מנהלו האמנותי החדש, על משבר האמון

שגרמו לו הפוליטרוקים של עירית חיפה עם
התפטרותס/הדחתם של יהושוע סובול וגדליה
בסר מתפקידיהם כמנהלים אמנותיים — התבדה.
בצעד נדיר של הסכמה על־מיפלגתית יצאו
השבוע עסקני מערך וליכוד בהתקפה מתואמת
היטב על התיאטרון ועל מנהלו נועם סמל, השריד
האחרון מימי ״תור הזהב״.
יושב־ראש סיעת הליכוד במועצת פועלי־חי־פה,
עמרם אדרי, ושניים מחבריו קראו להקמת
ועדת־חקירה ציבורית, בציינם את ״יחסי־העבודה
המעורערים״ בתיאטרון, את המיקרה שבו נטש
שחקן(דורון תבורי) את הבימה לאות־מחאה על
הצופים הקמים ויוצאים מהאולם הריק למחצה
באמצע ההצגה (מר מאני לא״ב יהושע) ,וכן את
״הגירעון התקציבי האדיר.״
חבר מועצת־המנהלים של התיאטרון, נסים
שרם, אחד מ״מוצנחי גוראל״ לאותו גוף, יצא
בהתקפה על החלטת סמל להגיש תלונה למיש־טרה
כנגד מנהל מחלקת־המכירות של התיאטרון.
נוכח כישלונה האמנותי וכנראה גם הכספי של
הצגת־הראווה יהודי בחצר הדוכס, בבימויו של
המנהל האמנותי החדש ז׳ילברטו טופאנו, נראה
כי מתאמתת תחזיתם של רואי־השחורות שניבאו
בעיקבות פרשת סינדרום ירושלים כי ימיו של
התיאטרון העירוני קרבים לקיצם — מכל מקום,
במתכונתו הקודמת.
אבל מה, בעצם, רע במיזרקות?!

האופציה הירדנית
הטלוויזיה האופיציאלית שלנו, שתחת הנהלתו
של הביריון מדישון הגיעה •כמדומה לתחתית
שמתחתיה אין עוד תחתית, אינה צריכה לחשוש
מיריבתה, ערוץ .2
דבר זה הובהר שוב השבוע כאשר שידור של
האופרה הנודעת של ורדי אאידה הופסק בשעה
— 22.16 באמצע הדואט שבראשית התמונה
השניה של המערכה הרביעית. בדיוק באותה שעה
נדמו הקולות הנפלאים ונעלמה התמונה מעל
המסך. שום הודעת התנצלות לא הופיעה. פשוט
האפילו את האופרה בשעה היעודה והלכו הביתה.
לא. בעולם השלישי זה לא יכול היה לקרות.
רק בירדן. אולי.

ז1התובעהשואלית.צעירים וצעיוותגומרים את השוותהצבא ויוצאים למסע
הופתקות של חודשים ושנים בעולם. ב3ל מקום מנירם אותם. הם מהווים ז!
מיוחד של מט״לים מטיבט עד צ״לה, מאלאסקה עד אנויקה. נועובל מווא _

101191311
אף שהסיבות לרצח אינן ידועות,
מעלה המיקרה את השאלה האם נתון
המטייל הישראלי לסכנות מיוחדות,
האם צורת הטיול של הישראלים מחם־
שי־ההרפתקות מזמינה סכנות? האם
המטייל מודע לסכנות הטיול, למחלות
הקיימות באיזור, לפיגעי הטבע, למצב
הפוליטי, והאם פרטים אלה נלקחים
בחשבון בתיכנון הטיול?
חבורת הרפתקנים
^ דיזנגוף סנטר בתל־אביב נמס
צאת חנות מיוחדת במינה, למטייל
שמה. החנות הוקמה לפני חמש שנים,
כדי למכור ציוד מיוחד לטיולים ארו־

יושבים על הארץ ומעיינים בקלסרים,
בוחנים מפות, בודקים אפשרויות עבורה
בחו״ל, משאירים הודעות, מוצאים
שותפים למסע המתוכנן. הם נראים דומים.
חבר׳ה צעירים אחרי צבא, מרושלים
בהופעתם החיצונית, עובדים בעבודות
מזדמנות.
ליאת וספי ( )22 מרמת־גן השתחררה
מהצבא לפני שנתיים, מאז עבדה כקופאית
בבית־מלון, כדי לחסוך כסף לטיול•
רעיון הטיול עלה לפני חמש שנים.
היא מתכננת לטייל בארצות ההינריות,
בצ׳ילה, בארגנטינה ובבראזיל .״החיים
בארץ לוחצים. רוצה לחפש עולם חדש,
פורקן,״ היא אומרת.
ליאת יוצאת לטיול עם חברה, והיא
מודעת לסכנות של טיול באיזורים

לדרום־אמריקה עולה למטייל הישראלי
סכום הנע בין 5000־ 4000 דולר.
כלל ידוע בין המטיילים הוא לנסות ,
ולטייל במינימום ההוצאות, כדי שמשך
הטיול יתארך. במיזרח־הרחוק ההוצאה
הממוצעת לחודש היא 150 דולר. בד־רום־אמריקה
ההוצאה הממוצעת גבוהה
קצת יותר.
קלטות גספדדית
^ ישראלים לא נמנעים מלעבוד
1 1במשך הטיול. חלק מההכנות לקראת
הטיול כולל גם איסוף כתובות של
מקומות שבהם ניתן לעבוד. ההוצאה
הכספית הגדולה היא על כרטיסי־ה־

ינון לוי ז״ל בנורווגיה
לא סוכן הם1סד, לא סוחר־סמים
^ סיסורים על אסונות הקורים
ן ן במהלך טיול בחו״ל לא עושים
לי כלום ולא ישנו את תוכניות־הטיול
שלי. הכל תלוי איך מטיילים, מה
עושים ואיזה סיכונים לוקחים במהלך
הטיול,״ חוזרים ואומרים צעירים העומדים
לצאת בזמן הקרוב לטיול ארוך
בדרום־אמריקה או במיזרח־הרחוק,
טיול שחלמו עליו זמן רב, שכל מעשיהם
מאז שהשתחררו מהצבא היו
לצורך איסוף כסף כדי לממש אותו.

כמה

הבדיחה הנפוצה ביותר בקרב
המטיילים הישראלים
היא זאת:
בעל־מלון בקטמנדו(נפאל)
שואל מטייל ישראלי :״כמה
ישראלים יש בכלל!״
״ארבעה מיליון וחצי.״
״לא!״ אומר בעל־המלון,
,.ארבעה מיליון וחצי היו כאן
במלון, שאלתי במה יש ב כלל!״

הישראלים
הם זן נדיר ומיוחד בקרב
המטיילים בעולם. אפשר למצוא אותם
בכל מקום על הגלובוס. תאוות הטיול,
הרצון להגיע למקומות הנידחים ביר
תר, להתמודד עם סכנות, עם הבלתי־מוכר
והבלתי״שיגרתי, הם רק חלק מההסברים
שיכולים להינתן, כרי להבין
את התופעה המיוחדת הזו לישראלים.
פסיכולוגים יכולים בוודאי להוסיף
להם כמה הסברים נוספים.
באחרונה נרצח בשוודיה ינון לוי
( ,)24 מטייל ישראלי שיצא בתחילת חורש
מאי לטיול בן חודש וחצי בארצות
סקנדינביה. לוי אינו המטייל הישראלי
הטיפוסי, זה המחפש הרפתקות, הלוקח
על עצמו סיכונים, המחפש את הבלתי״
נודע.
הוא יצא לטיול קצר לאיזור שהס־כנות
בו מועטות. מצוייד בכרטיס־טיסה
חזרה לארץ ובכרטיס־רכבות. הוא
נסע לשוודיה, שם מתגוררת בת־דודתה
של אמו. בשבוע שעבר נמצאה גופתו
מוטלת ביער. המניע לרצח עדיין
לא־ברור.
צוות־החקירה בשוודיה העלה השערות
שונות. כבר ברור שהרצח לא היה
למטרות שוד, שכן על גופו נמצא הכסף
שהיה ברשותו, הדרכון, כרטיס־הטיסה
וכרטיס־הרכבות. הועלו השערות שמדובר
ברצח על רקע פלילי, סחר בסמים,
והיו שהרחיקו לכת ושיערו
שנרצח משום שהיה סוכן המוסד.

הילה מנור בטיבט וברמת־חן

ציון צפריר, העולם הזה

.בארץ מסוכן יותרוכים
במקומות נידחים, לתת מידע על
מסלולי־טיול מומלצים, ליצור קשר בין
מטיילים שחזרו לבין אלה המתכננים
לצאת.
שלושה צעירים שחזרו מטיול ארוך
הגו את הרעיון. צוות העובדים מורכב
כולו מצעירים בעלי ״עבר״ של טיולים,
בעלי ניסיון, היכולים לתת יעוץ והדרכה,
וגם להבין את ״הראש׳ של המטיילים.
המקום
הפסיק כבר מזמן להיות
חנות בלבד, הוא הפך כבר למוסד. חב־ר׳ה,
שחוזרים מטיול, כותבים רשמים
והמלצות לבאים אחריהם. כל אלה נאספים
בקלסרים מיוחדים שכל המעוניין
יכול לקרוא בהם.
בשעות הצהריים דומה המקום יותר
לסיפרייה, מאשר לסתם חנות. צעירים

אלה, בעיקר סכנת שוד וגניבות .״התאונות
קורות בגלל רשלנות,״ היא אומרת
ומרגיעה את עצמה. על רצח ינון
לוי בשוודיה בקושי שמעה, יודעת שקרה
משהו. לא יודעת פרטים.
כמוה גם דליה מרקוס 21 אף היא
מרמת־גן. דליה רוצה לגסוע לדרום־
אמריקה, מתכננת לנסוע לפחות לשנה,
הכול פתוח, הלימודים לא יברחו.
לצורך הטיול הן לומדות ספרדית,
רוצות לדעת את שפת התושבים, להבין
אותם טוב יותר, לחוות את השהייה
במחיצתם. ההכנות לטיול נמשכות אר־בעה־חמישה
חודשים וכוללות קריאת
חומר־רקע על האיזור, היסטוריה, גיאוגרפיה
מינהגי האוכלוסייה, מסלולי-
טיול אפשריים, מקומות־לינה וכר.
טיול של שנה למיזרח־הרחוק או

טיסה, אולם גם לזה נמצא פיתרון. כדי
לחסוך את מס־הנסיעות נוסעים רבים
מהמטיילים דרך מצריים ומשם לאתונה.
באתונה עולים על טיסה לבנקוק,
שלא פעם עוברת מעל ארצות ערביות.
על אף הסכנה לישראלי הטס במסלול-
טיסה כזה, לא מעט נוטלים את הסיכון.
יעל אוחיון ( )21 מעכו נוסעת לד־רום־אמריקה
לזמן בלתי־מוגבל. לא מן
הנמנע שתמשיך אחר־כך במסעה למקומות
נוספים. ער יציאתה היא עובדת
כחובשת, מיקצוע שאותו רכשה בצבא.
יעל מתכוונת לצאת למסע עם בחור
ובחורה נוספים. היא עדיין אינה יודעת
מי יהיו שותפיה, אבל היא כבר תלתה
מודעה אחת על לוח־המודעות ואין לה
ספק שרבים יהיו מעוניינים להצטרף.
״אני לא נוסעת לבד רק בגלל הבדי־

רות,״ אומרת יעל. אבל היא מודעת היטב
לסכנת הגניבות בארצות אלו .״ל־מיקרי
הרצח יש סיבה. בדרך־כלל זה
קורה כשרוצים לשדוד אותך ואתה מנסה
להתנגד. אני חושבת שאקח איתי
גאז מדמיע,״ היא מוסיפה.
יעל עושה עבודה יסודית מאוד לקראת
הטיול. נוסף לקלטות בספרדית
ללימוד עצמי שאותן רכשה, היא קוראת
הרבה על התרבות המקומית, האומנות
המקומית וכמובן היסטוריה. זו
בהחלט יכולה להיות שיטה טובה לדרבן
את בני־הנוער העומדים לפני בחי־נות־הבגרות.
כשהיא רכונה על גבי
מפה גדולה היא משרטטת לעצמה מס־לולי־טיול
אפשריים ,״הטיול בשבילי
הוא לא פסק־זמן, הוא צורת־חיים. מושך
אותי לראות צורות חיים נוספות,

נוסעת לטייל בארצות־הברית. .טיול
בדרום־אמריקה ובמיזרח־הרחוק הוא
הרפתקני מדי בשבילי ״,היא אומרת
כמתנצלת ליד החבורה הגדולה שההר־פתקנות
היא לחם חוקה, .רצח הבחור
בשוודיה השפיע יותר על הורי, מאשר
עלי. גם לי זה עושה משהו, אבל לא
מרתיע אותי מלטייל. אין שום סיבה
שיקרה לי משהו, כפי שלא קורה לי
דבר בארץ״.

יוקדי ם
סמבה גרדיגג
^ יום נוסעות הרבה בחורות,
1 1/ /נוסעים חברה שהם אנטי־ תיזה
למטייל הקלאסי,״ אומר אורי כרמל
( ,)24 מנהל החנות. אורי טייל במיזרח־

דליה מרקום וליאת ופסי
,ההימצאות בארץ לזחצת!״
תרבויות אחרות.״ היא אומרת.
דבריה של יעל חוזרים על עצמם
ככל שמדברים עם עוד ועוד צעירים
המתכננים את נסיעתם. מסלול־טיול
נוסף המושך באחרונה ישראלים רבים
הוא המסלול לאוסטרליה. שם ניתן לעבוד
ולהרוויח כסף רב וכך לממן את
המשך הטיול.
אורן יאבו ( )22 מתכנן לעשות זאת.
תחילה הוא נוסע לאנגליה ולאיים הבריטיים
ומשם ימשיך לאוסטרליה. שנתיים
הוא מקציב לטיול. אורן לא
מתכחש לעובדה שהאופנה לטייל
בהחלט משפיעה .״הייתי בגרעין נח״ל
וכל החברה בגרעין נסעו לטייל,
עכשיו הגיע תורי״.
החשש העיקרי המלווה את אורן הוא
לא החשש הביטחוני, אלא החשש לטייל
בארץ זרה .״בעניין הביטחוני אנחנו
מנוסים ויודעים איך להסתדר במיקרה
הצורך. הרצח שהיה בשוודיה רק מוסיף
למודעות, אבל לא מונע מלטייל״.
לא כל המטיילים הישראלים הרפתקנים
כל־כך. רונית רגב ( )21 מחולון

הרחוק במשך שמונה חודשים. אחרי
שחזר התחיל לעבוד במקום .״זה הפך
להיות חלק ממסלול־חיים של הצעירים
אחרי צבא ולפני לימודים באוניברסיטה,״
הוא אומר.
לדבריו נמנים המטיילים הישראלים
בין המטיילים הטובים בעולם. הם מודעים
לסכנות, נמנעים מהסתבכויות
מיותרות, ועוזרים לישראלים אחרים
במיקרה הצורך.
פעמיים בשבוע נערכות בחנות הרצאות
בנושא המיזרח־הרחוק ודרום־
אמריקה. לנוכח הדחיסות בהרצאות
אלה נדמה שכל הצעירים עוזבים את
הארץ. המרצים הם חברה שחזרו מטיול.
הם מספרים סיפורים, מדריכים,
משיאים עצות. בקרב אלה שחזרו מטיול
נוצרת אווירה מיוחדת, ולא במהרה
הם חוזרים למציאות הישראלית.
אחד הדברים שלומדים לאהוב בטיול
הוא המוסיקה הדרום־אמריקאית
הסוחפת. אחת לשבוע ביום החמישי
מגיעים צעירים רבים לצריף המשמש
כפאב ליד רדינג בתל־אביב, שם הם
אומרים ההורים?
הוריהם של המטיילים גס הס
צד בעניין. לא תמיד הם מרוצים
מפטק־הזמן הארוך שנטלו ילדי הם,
מדרך הגדודים, מהטבנה שב-
הרפתקנות, מחוטר-הידיעה מה
בדיוק עושים ילדיהם, והיכן.
בנם של אברהם בנדודי (מנוזל
נבחרת־ישראל בכדורגל) ואשתו,
עדנה, מטייל זה שלוש שנים
ברחבי העולם. תחילה נסע ל־ארצות־הברית,
כדי ללמוד בקורס
לצילום. לא היתה לו תוכנית לטייל
בעולם. אך מכיוון שכל תוכנית
היא בסיס לשינויים, ואחת כמה
וכמה אצל המטיילים, השתנו גם
תוכניותיו.
ערן החליט ללכת בעיקבות
השמש. שלוש שנים הוא לא עבד
חורף .״קיבלתי את רצונו לנסוע
בעולם, אבל לא תיארתי לי שזה
יקח כל-כך הרבה זמן. אני גם לא
חושבת שהוא התכוון לנסוע
לכזאת תקופה,״ אומרת עדנה.
במשך כל התקופה הארוכה נשמר
ביניהם קשר מיכתבים ושיחות-
טלפון.
בזמן שהייתה של נבחרת
ישראל באוסטרליה פגש בנדודי
את בנו, אחרי שנתיים וחצי שלא
התראו .״מצאתי אותו בוגר יותר
ומגודל. בהתחלה היה קשה ליצור
קשר. שתקנו הרבה זמן. המילים
לא יצאו מהפה. זו היתה פגישה
מרגשת וקשה, מלווה בהרבה
סימגי־שאלה.
״הפרידה בינינו היתה קשה
הרבה יותר, כי לא ידעתי לכמה
זמן אנחנו נפרדים. בפגישה גילגלנו
שיחות על מה שעבר עליו ומה הוא
מחפש. אני מקבל את מה שהוא
עושה, אבל לא מסכים. הגיע הזמן
שבגילו ידאה את האור בקצה
המינהרה״.
אף שההורים למדו לחיות עם
העובדה שבנם נודד בעולם, הם
למדו שלא לדאוג, למדו לבטוח
בבנם, ביכולתו להסתדר לבד, הם
עדיין חוששים לו מאוד .״החשש
העיקרי שלי הוא מהסביבה. חשש
שמא ידרדר לסמים, יחלה באיי-
דס או במי יודע מה. הסביבה
יכולה להפיל אותו בפח. אני מאמין
בו אבל בכל״זאת חושש לו,״ אומר
רוקדים לצלילי מוסיקה דרום־אמרי־קאית,
שמפעיל בחור בראזילי, חבר
קיבוץ ברור־חיל.
יש שם אווירה מיוחדת, הכל מכירים
את הכל, מתנועעים בקצב, נכנסים,לראש
אחד, מפליגים בזיכרונות .״מי
שלא היה שם לא יכול להבין,״ הם
אומרים כאילו היו לכת אחת.
כשהם נשאלים לגבי הסכנות העלו־

ערן בנדודי בתאילנד
.אנחנו רוצים שיתיישב במקום קמטו־

איש־־כדורגל אברהם בנדודי יבנו באוסטרליה
.מצאתי אות! סגר יותר״...
אברהם.
בעניין זה עדנה רגועה יותר:
״נפגשתי איתו כשהייתי בארצות-
הברית. פתאום למדתי להכיר
אותו. היינו יחד חודש שלם, במשך
24 שעות ביממה. הצלחנו לשוחח
על כל נושא שבעולם. בארץ לא
היינו יכולים להגיע לקירבה כזו.
אני לא חוששת שיסתבך, אבל
בדימיוני אני רואה תמונה שהוא
בלי מיקצוע, בלי כסף, יושב באיזה
שהוא מקום בעולם ומקבץ נדבות,
וזה מפחיד אותי״.
אברהם ועדנה מתחלקים ביניהם
בחששות. כל אחד מהם חו שש
ממשהו אחר, אולם הם גם
מרגיעים זה את זה. עכשיו כבר לא
חוששים שיקרה לו משהו, סתם
אבל המציאות שונה לגמרי. צריך להימנע
מלהיכנס לסכנות, להימנע מלנסוע
בטרמפים, מלהסתובב במקומות
שידועים כמסוכנים, אסור להיכנס
לג׳ונגל בלי מדריך. למי שיודע לשמור
על עצמו לא יקרה שום דבר רע״.
לפני חודשיים חזרה הילה מנור
אחרי שהות של שלוש וחצי שנים
בחו״ל. שנה היתה בלונדון, שנתיים

דואגים לעתידו;, .הוא כבר בן ,29
עד מתי יטייל! אני מבין את יצר
ההרפתקנות, את הבדיחה מהצבא,
מהמצב הביטחוני, אבל גם לזה יש
סוף. אני רוצה לראות אותו יושב
במקום של קבע, מקים מישפחה,
דואג לעתידו.
״גם אם יחליט לבנות את ביתו
בחו״ל לא אכעס עליו, אבל לפחות
יתחיל לבנות לעצמו משהו ״.אומר
האב.
הם נראים מאוד רגועים, מאוד
מבינים .״אנחנו מדברים בצודה
כזו משום שגם אשתי וגס אני נפגשנו
איתו. אילו לא היינו נפגשים
אני בטוח שהיינו מדברים לגמרי
אחרת, היינו הרבה יותר מודאגים
וחרדים ״.אומר בנדודי.

דון, כדי לעבוד ולחסוך כסף להמשך
הטיול. וההמשך לא איחר לבוא. היא
היתה בהודו, בתאי־לנד ובסין. עשתה
את מסלול־הטיול שאלי היימן ז״ל
עשה״ .חצי שנה טיילה בסין. רק ישראלים
בודדים היו שם עד עתה. במיזרח
היא למדה מדיטציה ויוגה. מהצטרפות
לכתות היא התרחקה, שמרה מרחק, כדי
שלא תתפתה.

ההכנות לטיול לדרום־אמרקיה או למיזרח־הרחוק אורכות
כמה חורשים וכוללות קריא ת רוומד רקע, היסטוריה,
גיאוגרפיה, מינהגים, מסלולי־טיולים ומקומות עבודה נדרו

יעל אוחיון
.הטיול בשבילי הוא א 1רח־ח״ם ר

לות לצוץ במהלך הטיול הס עונים
בתנועה מבטלת :״הטיול בדרום־אמרי-
קה מסוכן פחות מאשר להסתובב היום
בירושלים. כל עוד לא מתערבים בנעשה
שם, אין סיכוי שיקרה משהו. הסכנה
היחידה הקיימת היא שוד וגניבות. קרו
מיקרים של רצח בגלל כסף, אבל הם
מועטים מאוד,״ אומרת מיכל, שחזרה
לארץ לפני שנה ומתכוונת לנסוע שוב.
״שומעים המון סיפורים מפחידים,

וחצי טיילה לבדה במיזרח־הרחוק ועוד
ידה נטויה. שבוע אחרי שסיימה את
השרות הצבאי היא נסעה, הרגישה
לחוצה כאן. חמישה שבועות אחרי
שהתחילה את הטיול נשדדה בפיליפינים
.״זה קרה כתוצאה מחוסר־זהירות
שלי, חגורת־הכסף היתה בתוך התיק,
במקום שתהיה על הגוף,״ היא מסבירה.
למרות המיקרה המשיכה לטייל עוד
שלושה חודשים ואחר־כך חזרה ללונ־

שנתיים וחצי לא הספיקו להילה,
היא מתכוונת לחזור שוב, להמשיך ולהכיר
אנשים, לגור עם מישפחות מקומיות.
כשרואים את הילה, את ביטחונה
העצמי, את שליטתה במיזרח, נראה מוזר
לשאול אותה האם היא מפחדת

מיוחדות.
לפעמים, האם יש שם סכנות

* סח ססתרת נבהים כסהרך טיול

1ההרפתקנים
(המשך מעמזד )29
בשאר המטיילים שחזרו, היא עונה
בביטחון :״בארץ מסוכן יותר״.
עזה ביום שבת
גיוס
ן* ובל גנז ( )24 חושב אחרת. הוא
הפסיק את טיולו במיזרח־הרחוק אחרי
שחלה במחלת טיפוס־הבטן. שלושה
חודשים אחרי שיצא את הארץ הוא חזר
אחרי שמישקלו ירד ב־ 11 קילוגרם.
הוא סבל משילשולים, הקאות, סחרחורות׳
וחום גבוה. במהלך הליכה בטרק,

אילון קלמן בבראזיל ובביתו בתל־אביב(מתבונן למסע באפריקה)
.את אפריקה הישראלים עוד לא ניל...1״ -
יאבו משפיעה בהחלט!־

המוביל למרגלות הר־אוורסט, הוא
חלה.
הטיול הסתיים עבורו כשחולץ
במסוק לקטמנדו ואושפז שם בבית־חולים.
אחיו הוזעק מהארץ כדי

להחזירו .״אני לא חושב שארצה לחזור
אי־פעם ולטייל במיזרח־הרחוק,״ הוא
אומר ,״קטמנדו הצטיירה בדימיוני
כעיר אגדית. מצאתי אותה, עיר
מגעילה. קראנו לה עזה, כי היא נראית

עצות ליוצאים מ 3החוזרים:

והעיקר, העיקר: איך לחסוך !
הקלסרים עמוסי־החוויות, העצות וההנחיות
המצויים לשרות הקהל בחנות למטייל חוברו בידי
צעירים שחזרו מהטיול. עמוסי סיפורי״הרפתקות
וגילויים חדשים על עולם אחר, הם התיישבו לכתוב
למען דור״המטיילים הבא. אפשר למצוא שם סיפו רים
פיקנטיים למכביר, מידע עדכני כיצד לחסוך
כסף. היכן לשכור שירותי סבל. היכן כדאי יותר
להחליף דולארים במטבע מקומי. היכן כדאי ללון
והיכן לאכול. אפשר לספוג שם מלוא החופן אווירת
חו״ל עוד הרבה לפני שמגיעים לשם. היות ונקודה
מרכזית מאוד בעצות הניתנות למטיילים היא כיצד
להוציא כמה שפחות כסף, הרי שמומלץ למהדרין
שבמהדרין בעניין, לקרוא את החומר בעיון רב
ואולי להסתפק בזה, מכלי לצאת כלל לטייל. והרי
כמה קטעים שהועתקו(כלשונם) מהקלסרים עבי-

הכרס:

• נפאל — בעניין סבל בטרק (מסלול־טיפוס
בהרים):

״לכל מי שיוצא לסרק לחלק המערבי, לכיוון
אנקפורנה וחושב לקחת איזה פורטר (סבל) באיזה
שהוא שלב, עדיף לקחת בדרך, מאחד הכפרים ולא
לקחת מפוקרה או מקטמנדו. מפוקרה עולה סבל
100 רופי ליום, מהכפרים אפשר להשיג סבל בין 50
ל־ 70 רופי ליום 25( .רופי זה בערך דולר אחד.״).
״נ.ב. מומלץ מאוד לקחת סבל ואז ...אפשר סוף־
סוף להסתכל וליהנות מהנוף ולא להסתכל רק על
הנעליים(או על השביל
״ואגב, לא להביא סוכריות לילדים בכפרים, זה
מקלקל אותם מאוד, ואחר״כך הם יודעים לבקש
עוד סוכריות״.״

• המלצות כלכליות להודו:

״הדבר הכי חשוב הוא היכולת לחסוך את
השהות שם על־ידי מכירת שעונים ישנים (רצוי
דיגיטליים) ,מחשבי-כיס קטנים ותכשיטים מער ביים.
״להשתדל
להחליף כמה שיותר בשוק השחור
הנותן 20 אחוז יותר. חשוב להביא כמה שיותר
שטרות של 100 דולר שערכם גבוה הרבה יותר.
״רכבות-לילה הן הדרך הנוחה ביותר לנוע. הזמן
עובר מהר יותר. להקפיד לקנות, אם אפשר, מקומות
עם שלושה דרגשים.״

• בורמה:

״הטיסה מקטמנדו בימי שבת עוברת בדקה(בנגלדש)
ונוחתת שם נחיתת-ביניים. אסור, לפי חוקי
השגרירות הישראלית ויכול להיגמר לא-נעים. טיסות
בימי שלישי, לעומת זאת, עוברות דרך כלכותה(
.הודו)״.

כמו עזה ביום שבת, כשהישראלים באו
לערוך בה קניות״.
אילון קלמן הוא מטייל ותיק ומנוסה,
הוא מדריך־טיולים באפריקה מטעם
חברת נאות הכיכר. את הטיול הגדול
שלו התחיל בקניה ,״באפריקה עדיין
אין הרבה מטיילים ישראלים, עוד
לא גילו אותה בצורה המונית כל־כך,
כפי שגילו את המיזרח ודרום־אמריקה.
הטיול באפריקה שונה, קשה יותר.
״האמת היא שאין כל הבדל בין טיול

אליה אילון עוד חמש פעמים. גם הוא
מדבר על ההווי המיוחד שנוצר בקרב
המטיילים, על קשרים חברתיים שנמשכים
אחרי החזרה לארץ .״יש אנשים
שמכורים לזה,״ הוא אומר. באשר לכל־לי־זהירות
הוא אומר שיש להימנע ממגע
עם השילטונות, אסור להתחכם,
להתגרות. המקום המסוכן ביותר מבחינת
גניבות הוא קולומביה.
אף לא מטייל אחד שחזר מצטער על
הטיול שעשה, הכל ממליצים בחום וב

למטייל שלום!
״ובכן אחרי שבוע אני בבנקוק. סך־כל הוצאותי,
כולל טיסה וכלכלה, היו 400 דולר, וזה די זול.
השיטה היא כזאת: שייט עד יוון, וטיסה מיוון
לבנקוק דרך רוסיה עם חברת־התעופה הרוסית.
הערות לשייט: לא לקנות שום דבר על האונייה,
להביא אוכל וקופסות-שימורים מהארץ, להחליף
באונייה רק 10 דולר״.

• הטיסה מאתונה לבנקוק דרד רוסיה:

״ובכן, לישראלים אין בעייה לטוס בטיסה הזו.
לטיסה מיספר יתרונות: הטיסה זולה. הכלכלה
מיום שישי עד יום שני על חשבון הרוסים. לא טסים
מעל מדינות־ערב. לטיסה מיספר חסרונות: שהייה
של שלושה ימים בבית-מלון( .כלא) .צריך להתרגל
לאוכל הרוסי״.

• נסיעה בטרמפים מקיוטו לכיוון הירושימה
או טוקיו:

״מהתחנה המרכזית בקיוטו לוקחים רכבת ארבע
תחנות. משם פונים אחורה לכיוון הכביש הגדול
שמאחורי התחנה (נמצא מתחת לגשר) ,פונים
שמאלה והולכים על הכביש כרבע שעה, עד שמגיעים
למקום שמתחת לגשר. שם יש מקום שמשלמים
בכניסה לכביש המהיר. יש שם רחבה גדולה
שבה אפשר לעמוד לכיוון הירושימה, תופסים
טרמפ בכביש לאוסקה, ולטוקיו איפה שהשלט
לכיוון נגוצ׳ה״.

• בואו תשמעו על משהו שונה ומיוחד
מאוד. זהו הטרק אל האל־פאמיו. האל־פאמיו
(הפירמידה):
״נמצא באיזור הואפז שבפרו. הטיול נמשך 8־6
ימים, מיועד למטיבי-לכת. אין צורך בשום ציוד
מיוחד, מלבד מפה שאותה אפשר להשיג במישרדי־התיירים
שליד הפלצה דה־ארמס בעיר. כמו כן
צריך כמובן מקומי שיוביל אתכם עם הציוד על גבי
חמורים. טוב, תופסים אוטובוס או קולקטיבו
(מונית־שרות) אל הכפר קארז״...

• הודעה חשובה:
״לכל מי שרוצה לנסוע ברכב לדרומ-אמריקה,
לא כדאי כיום להעביר רכב מארצות״הברית
לדרום־אמריקה, כי יצא חוק חדש המחייב אותך
כבעל־רכב המגיע מחוץ למקום להוציא ״קרנה דה־פסג״
(תעודת־מכס) המונפקת על-ידי הטריפל א׳
(אירגון המכוניות האמריקאי) .המיסמך עולה 85
דולר, פלוס ערבות של 2500 דולר, פלוס ערבות
בנקאית של 300 אחוזים ממחיר הרכב. וכל זה
בסך־הכל התאבדות״.

הם מהם ט״לים הטובים בשלם ר
בדרום־אמריקה לבין טיול במידבר־יהודה.
בכולם צריך לדעת לשמור על
כללי ביטחון וזהירות ואז הטיול בטוח
לגמרי ״.הטיול במקומות אלה זול יותר
מהטיול באירופה או בארצות־הברית
וגם זו סיבה טובה לנהירת הישראלים.
מאז הטיול הראשון באפריקה חזר

להט. מרביתם רוצים לחזור ולטייל,
ומצליחים לסחוף בהתלהבותם חברים
נוספים. כשיגמר לישראלים ממסלולי־הטיולים
הקיימים יחפשו בוודאי מסלול
אחר, הרפתקני לא־פחות והעיקר
— ימשיכו לנוע.

ידסי עילדדד ₪

העולם הזה 2652

איו צורר בכרטיס־כניסה. איו צורר בתשלום.
אם אתה נמצא בלונדון, לר לראות את
תחצנה הנתלה
!•ותר
* 1קיץ יתמלאו אולמות־התיאט־
* 1רון בלונדון בתיירים ישראלים
תאבי תרבות. רובם אינם יודעים כי גם
בלא כרטיס־כניסה ובלא תשלום אפשר
לראות בבתי־המישפט של לונדון, מחזות
מן החיים, דראמות גדולות ואמיתיות.
בלונדון מצויים בתי־מישפט
רבים, אבל המפורסם והססגוני שבהם
הוא האנרד־ב״ל׳ ,בית־המישפט הפלילי
שליד כנסיית סנט־פול.
השופטים באנלד־ב״ל׳ עוטים גלי־מות־ארגמן
ויושבים על כיסא מוגבה
שמאחוריו, על הקיר, תלוי סמל ציב־עוני
של האריה והחד־קרן האגדי.
עורכי־הדין לבושים גלימות שחורות
וחובשים פיאות נוכריות לבנות ומסולסלות.
הפיאות מעוצבות על־פי התיס־רוקות
שהיו נהוגות לפני כמה מאות
שנים, והן עשויות משיער־סוס גס.
כל אדם מעל גיל 16 יכול להיכנס
לאנלד ביילי. בתנאי שלא ישא מצלמה
או תיק גדול. בשלוש הקומות של בית־המישפט
יש 12 אולמות־מישפטים
הנשמרים על״ידי סדרנים במדים. על
דלת האולם מצויין, בדרך־כלל, איזה
מישפט מתנהל בו באותו רגע. וכך ניתן
לבחור לפעמים בין רצח, אונס, שוד
ומירמה, בשלבים שונים של הדיון
המישפטי. כדאי לברר בעונת־הקיץ אם

שופטי האנלד־ב״ל׳ אינם בפגרה, כדי
למנוע אכזבה.

ן ילד-טוב-
לוגדין

^ יקרתי סאנלד־ב״ל׳ לפני מיס־
^ פר שבועות, וחזיתי במישפט־רצח
מרתק. הגעתי לאולם אחרי הצהריים.
בית־המישפט בלונדון עובד בדרך־כלל
מ־ 10 בבוקר עד 1בצהריים וממשיך
לשבת בדין אחרי הפסקת־צהריים של
שעה, עד .4
כאשר הגעתי היה אחד הסניגורים
עסוק בטיעון כי אין על לקוחו להשיב
לאשמה. עורך-הדין היה אלגנטי מאוד
בגלימה ובפיאה שלו ודיבר אנגלית
של המעמד העליון. לקוחו, גבר בשנות
ה־ 30 לחייו, היה לבוש מעיל זול וגרביים
אדומים בוהקים.
הסניגור הסביר לבית־המישפט כי
לקוחו אינו שותף לרצח. הוא אמנם יצא
לטייל עם הרוצח בשכונת־הקרטונים,
והיה איתו כאשר ביקש החבר מהקורבן,
זקן ערירי, להתלוות אליהם. אבל לבעל
הגרביים האדומים לא היה כל חשד
כי ידידו מתכוון לפגוע לרעה בזקן.
״האם הלקוח שלך לא ידע שחברו
נושא מוט־ברזל?״ שאל השופט, והסני
גור
הפסיק לרגע את שטף דבריו. אחר־כך
הסביר הסניגור שיתכן שלקוחו ידע
כי הוא יוצא לטייל עם מטורף מסוכן,
אבל הוא יצא לטיול תמים. לתובעת
היתה עבודה קלה. היא השיבה תשובה
קצרה, מבוססת על כמה עובדות שהעלו
עדי־התביעה במישפט, והשופט קבע
מיד כי על הנאשם להשיב לאשמה.
על פי סדר הדין הגיע תורם של הנאשמים
להעיד, ואז קם על רגליו סניגורו
של הנאשם הראשון, זה שנשא את
מוט־הברזל והלם בזקן. הוא אמר לבית־המישפט
כי מאחר שלקוחו הוכה באותו
בוקר בבית־המעצר, ומכיוון שהשעה
כבר מאוחרת(היה כבר 3.30 אחרי הצי
הריים) הוא מבקש שעדותו של הנאשם
תתחיל רק למחרת בבוקר.
הנאשם, שתואר על־ידי חברו כמטורף
מסוכן, נראה ילד־טוב־לונדון. הוא
היה בן ,24 צנום ובעל שיער חום גולש.
אפשר היה לראות פנס כחול בעינו השמאלית,
זכר למכות שספג בבוקר. השופט
הביט בו והסכים לדחות את עדותו
למחרת בבוקר.
מכיוון שרציתי מאוד לראות את
המשך המישפט, הגעתי למחרת עוד
לפני פתיחת האולם. בין הממתינים היו
כמה אנשים שזכרתי מאמש. כולם באו
לראות את ההמשך. לקראת עדותו של
הנאשם חזרו המושבעים למקומותיהם
הרגילים וציפו להתפתחויות. היו אלה
12 גברים ונשים בגילים שונים. שניים
מהם היו כושים, ואחד, בעל־זקן, היה
ראש חבר־המושבעים. לפני כולם היה
מונח חומר מישפטי שקיבלו במהלך
המישפט ובו עדויות ופרוטוקולים.
הנאשם עלה על דוכן־העדים והחל
עונה לשאלות סניגורו .״שמי צ׳רלס
אדוארד בלקוול, בן ,24 התגוררתי בזמן
המיקרה ברחוב ס. לא אדוני, לא
הרגתי את הקורבן. אפילו לא הכרתי
אותו. כמובן שלא היתה לי שום טינה
כלפיו. נהגתי להסתובב בשכונת־הקר־טונים,
כי שם יכולתי לקבל אוכל־חינם.

היה בתקופה שברחתי מהכלא,
התחבאתי מהמישטרה, לא עבדתי ולא
היה לי כסף לאכול, לכן הייתי בא
בלילה, בערך בשעה ,11 לשכונת־הקרטונים,
כי אז היה עובר שם מיטבח־תמחוי
נייד שחילק לנזקקים כריכים
וקפה, ולפעמים גם מרק. התגוררתי
בבניין נטוש בסביבה וביום הסתובבתי.
״סיפח לי שגם הקורבן היה גר בש־כונת־הקרטונים,
ויתכן מאוד שאפילו

פרקליטים מפורסמים בפאב ליד בית־המישפט
רצח מתחת לנשר

״אולד ביילי״
1רב״ם באח ל 1הט
ראיתי אותו שם, אבל אינני זוכר זאת.
מה שבטוח הוא שלא הרגתי אותומלאכי•

הגיהיגום
^ סניגור שלף עדות שמסר
\ 1הנאשם במישטרה וביקש ממנו
לאשר אותה. הנאשם הציץ בדפים
וקרא מתוכם לבית״המישפט. הוא
התקשה מעט בקריאה, אבל באיטיות
מסוימת הצליח להתגבר על הכתוב.
״בפברואר שנה שעברה ברחתי מהכלא
והתגוררתי בשכונת״הקרטונים. נתפסתי
והוחזרתי לכלא, שוחררתי שוב בספטמבר.
״התקיימתי
מביטוח לאומי. כאשר
הכסף נגמר לי חזרתי לשכונת־הקר־טונים
לאכול במיטבח־התמחוי. גרתי
אז בבית עזוב עם עוד כמה אנשים.
החברה שלי היתה לין. היא גרה איתי
בחדר ולא התעסקה עם אף אחד אחר.
ערב אחד, בערך שבועיים לפני המיק־רה
עם הזקן, היתה מריבה בבית שבו
גרנו.
״בחור חדש שבא לגור איתנו, אמריקאי,
זרק גלולות על הריצפה ואמר
ללין שכל מה שהיא צריכה׳ לעשות, אם
אינה רוצה לקחת אותן, זה לזרוק אותן
לאסלה. היא התחילה לצעוק, וצרחה
שרוצים לשגע לה את השכל בסמים.
ניגשתי אליה ונתתי לה מכה ביד על
פניה. דם התחיל לשתות מפיה והיא
בכתה.
״התנצלתי, כי לא התכוונתי להכות
אותה כל־כך חזק. אבל אחר־כף היא
ניגשה אלי וביקשה את בגדיה, ואמרה
שהיא רוצה יומיים כדי לחשוב על עתידנו.
אמרתי לה שאשאיר לה את חפציה
במרכז־היומי, שם היינו נפגשים, כי אין
לנו מקומות אחרים ללכת אליהם. שמעתי
שהיא עברה להתגורר באמבנ־קמנט
(על גדות נהר התיימס) ,על
מידרכה ליד הנהר, שם היתה מושבה
של נוודים.
״שמעתי מכמה אנשים שהיא מלכלכת
עלי ועל חברים נוספים ומספרת
עלינו כל מיני שקרים. היא סיפרה
שכלאנו אותה בחדרה ולא נתנו לה
לצאת במשך שבועיים. זה היה שקר, כי

בכלל לא היה מנעול בדלת החדר
שלנו, וכל אחד יכול היה להיכנס
ולצאת כרצונו.
״יום אחד החלטתי לנסוע אליה
לאמבנקמנט ולדבר איתה. באתי לשם
על האופנוע. אני תמיד לובש בגדי־אופנוען,
בקיץ ובחורף, לא חשוב מה
מזג האוויר. תמיד אני לובש מעיל עור
קצר, קסדה של אופנוע ומיכנסיים
הדוקים. הכינוי שלי,נשר. יש עוד אחד
שמכנים אותו כך, אבל הוא מצפון
לונדון, ולא מגיע לעיתים קרובות כל־כך
למרכז העיר.
״מכיוון שאני תמיד לבוש בבגדי־אופנוען
ונראה כמו אחד ממלאכי־הגי־הינום(חבורה
של רוכבי־אופנוע אמריקאיים
מסוכנים ואלימים) יש לי מוניטין
של איש מסוכן. דווקא שמחתי
במוניטין הללו מכיוון שבגללם כולם
חששו ממני ואיש לא רצה להתחיל
איתי.
״כאשר לין ראתה אותי מתקרב היא
התחילה לצרוח ולברוח וצעקה שאני
רוצה לשבור לה את הרגליים ועוד כל
מיני דברים כאלה. אמרתי לה שאני רק
רוצה לאמר לה שתדבר אמת ואז לא
יקרה לה כלום. היא הראתה על פיה
ואמרה לי, :זאת האמת!׳ היא התכוונה
למכה שחטפה ממני בדירה כאשר
פצעתי אותה.״

עלובי-ההיים
| גקופסות-קדטון
^ אש חבר־המושבעים העביר
1פתק לשופט וזה הפסיק את הדיון.
הוא הודיע־ לצדדים כי המושבעים ביקשו
הפסקה קלה כדי לעבור על חומר־העדות.
המושבעים יצאו להתייעצות
וגם השופט עזב את האולם. הקהל
המרותק חיכה בסבלנות להמשך. גבר
אמריקאי קשיש, שישב לידי, שאל אותי
אם נכחתי במישפט גם אמש וסיפר
כי הוא עוקב אחרי המישפט מתחילתו.
״באולד־ב״ל׳ מציגים את המחזות
הטובים ביותר בעולם ולא צריך לשלם
15 ליש״ט כדי לראות אותם.״ אמר
בחיוך. הוא סיפר לי כי הוא מורה
בגימלאות המתגורר בעיר קטנה ליד

אילנה אל 1ן *
(המשך בעם 1ד )32

סיפורה של בובה — .ההוגגה הגדולה —
(המשך מעמוד ) 17
אחר־כך, בבית־המישפט, ביקשו להאריך
את המעצר שלי ל־ 10 ימים, אבל
עורך־הדין שלי, יוסי זילברברג, שיכנע
את השופט, ונעצרתי רק לחמישה
ימים. אמי הביאה לי למעצר סדינים,
ולא רצו לתת לה להכניס לי את זה.
השוטרות התחילו ללכלך את הפה
שלהם על אמי, ואני עניתי להן והרבצ־נו
מכות.
אחר־כך אני השתחררתי ויובל נשאר
במעצר. רק השבוע הגיש עורך־הדין
דויד יפתח ערר על מעצרו של יובל
בחשד הרצח, והשוטרים שיחררו אותו
מיד. הוא עדיין עצור בתיק שפתחו לו
על גניבת קופים ממכון ביולוגי, איומים
על יעל, ועוד כמה דברים קטנים.
על זה הוא עצור עד תום ההליכים. אבל
אני בטוחה שעורכי־הדין שלנו, יפתח
וזילברברג, יוציאו אותו.

ת שבץ ה
מאוזן:
)1מושבה בגליל )5 :בעבר — מן
הערים החשובות בארץ, היום —
כפר ערבי; )10 תל שממה; )11
שלל, ביזה; )13 ילק שקוצצו
רגליו; )14 ניגש; )15 מכשיר
ענויים; )16 קונה ומוכר; )18
אמתחת; )20 גבול, קצה; )21 צמח
מדברי מר; )22 שם האלוהים
בסגנון פיוטי; )24 מחבר •מלכוד
22״ (ש״מ<; )25 מדף; )26 עשיר
נכבד; )28 מוצא מחל; )30 ספר
הלכות ידוע; )31 קו האופק; )32
משך אליו; )34 משען; )35 מצץ;
)36 רכס הרים בלבנון; )39 ניגש;
)41 חלף עבר; )42 נחיצות; )43
סוד גנוז; )45 סל גדול; )47
שניים; )48 מטפטף; )50 הוציא
מצרה; )51 הוראה, פקודה; )52
חובת עשייה שיש בה קשיים; )54
מתקן המשדר גלי רדיו המחזרים
מעצמים שונים כהד (ח); )57
בירה אירופית; )61 נכבד הולנדי;
)62 עוף השולה דגים; )64 נצח;
)65 צמח ריחני; )66 כנף; )67
תעה כה וכה; )69 נצר, מטע; )70
בכי; )72 עמל; )74 יודע ומכיר
היטב; )75 אבי עתניאל השופט;
)77 מקום חלק ופנוי; )78 עזוב;
)81 עודף המידה; )83 נהר בדרום
אפריקה; )85 תוך; )86 ענף; )88
•אבי״ פיגמליון (ש״מ<; )89
יריעה, וילון; )91 צליל מוסיקלי;
)93 אל היערות; )95 אוכף הסום;
)96 נוגש; )98 חוזה בימי דוד
המלך; )100 קיים; )102 חיל
בצה״ל; )103 אליל בבלי; )104
צמח נותן ריח ניחוח שפריו
כתפוחים קטנים; )105 שלמונים.
נזם יהלום באף

מאונך:
)1המה, רעש; )2כח, גבורה; )3
פגע, אסון; )4עמוד נוזלים; )6
הבעת צער; )7נין; )8אדמת טיט;
)9מבצע בימי מלחמת השחרור
לטיהור מרחב הדרום; )12
משפחה צפתית שרכשה את
אדמות יסוד המעלה מן הברוים
ב־ )15 ;1872 צבע אדום; )16
הרים למעלה; )17 סגר; )19 קמח
גס שאינו מנופה די צרכו(מ); )20
חומה; )21 אמירה מקורית
הנשמעת מוזרה, אך מחזיקה דבר
אמת; )23 קינה; )24 תן; )26
ענבים המאחרים להבשיל; )27
גבעה בירושלים; )29 אבן קשה
מאד )30 :יתד להבקעה; )33 עץ
מחטי; )34 סופר; )36 כרות
(כינוי לסריס); )37 פרסום פומבי;

)40 מילה הבאה למעט; )41 קבוץ
בדרום; )44 רשע מעוול; )46
מילת שלילה; )47 אביון; )49
נתק חשמלי; )50 סכין; )53 מטבע
בארץ שכנה; )54 דיקטטור; )55
שבט בישראל; )56 תבלין; )58
אל מצרי; )59 חיל בצה״ל; )60
עוף מזמר; )62 כמו אשמדאי; )63
בסיס; )66 ענק אגדי; )68 ישוב
אמנים; )71 החלל הראשון; )73
עיר מקראית בארץ שניתנה
כנדוניה לשלמה המלך; )76 יום־

טוב; )77 גלוי; )79 שק הגמל
למשא; )80 כלי מלחמה — איל
ברזל; )82 פריסת שלום (ר״ת);
)84 אל בית רומאי; )85 מלך ארץ
המגוג בחזון יחזקאל; )87 משקה
עלים; )90 אחת הנגינות בספרי
הקדש; )92 לעומת; )94 תנודה;
)96 עצירה, חשך; )97 טפטוף; )99
ראשון באוקטבה; )101 תשורה;
)102 קו ניצב היורד מאמצע
הקשת אל היתר; )103 קול גברי
עמוק.

אביגיל ינאי —1

**ל יובל אמרו בעיתונים כל מיני
דברים, שהוא נרקומן וסוחר־סמים.
אני לא יודעת מאיפה המציאו את זה.
הוא אפילו לא מעשן סיגריות, מה פתאום
סמים? היום, במעצר, גם המישטרה
הצהירה לפרוטוקול שאין לה כל הוכחות
שהוא משתמש בסמים או סוחר בסמים.
ביומן של חזי היא כתבה שהשתמשה
בסמים עם כל מיני אנשים, אבל
לא עם יובל.
יובל בא ממישפחה מאוד גדולה. יש
לי רקלו חמישה אחים וארבע אחיות,
הוא הכי קטן בבית. מוצא הוריו
מתורכיה, והם היום אנשים זקנים
וחולים. הם לא עובדים כבר.
ליובל אין חברים. אני התנגדתי
שהוא יצא עם חברים, כי הם מביאים רק
צרות. לי יש רק חברה אחת טובה, כמו
אחות, שלומית. היא היתה אוהבת את
האח שלי, וכך הכירה אותי והתקשרנו.
אבל יובל מתנגד גם לה. הוא קנאי
מאוד. הוא חושש שהיא תכיר לי בחורים.
היינו רבים בשבילה.
אם הייתי הולכת ברחוב והיו מסתכלים
— אז שיסתכלו. אבל אם היו שורקים
או מתעסקים, אז יובל היה צועק.
אמרתי לו• :מה אתה רוצה, לא כתוב לי
על המצח, יובל׳ ,אז איך הם יכולים
לדעת שיש לי חבר?״ אבל הוא לא
השתכנע, והיה אומר לי להיות צמודה
אליו ולא לזוז מטר ממנו. כשהיינו הולכים
לדיסקוטק או לרקוד, הוא לא היה
רוקד. אבל הוא היה יושב מולי ואני
הייתי רוקדת רק לידו.
את נזם היהלום שיש לי באף הוא לא
אוהב. שמתי את הנזם הזה עוד לפני
שהיכרתי אותו. כבר מהרבה זמן רציתי
נזם, ואז יום אחד דודה שלי עשתה
לעצמה נזם באף. אז באתי לאמי ואמרתי
שגם אני רוצה, ומאז יש לי נזם.
כשיובל התנגר, הורדתי את הנזם לחצי
שנה, אבל הרגשתי ריקנות כזאת והחזרתי
את הנזם. אמרתי ליובל רק לעוד
יום, רק עוד יומיים, וכך הוא התרגל
לזה.

*ויו!! עמיחי

הדברת מזיקים

1ם!\1
בע׳מ

שמחים זיהדבות תיקנים(נ׳ז7ןזם י י

.שועי עץ, חרק׳ ספרים ובנוי 0

עירפול מיוחד לארועים למניעת
יתושים וחרקים מעופפים.
רמת־גן רח׳ מודיעין ,18ת.ד ,2272 .טל 777 .־22־75־03

ובשמירה על בדיאותך ויבוש!״

״הייתי
מתאבדת!

** ה אני חושבת על כל הסיפור עם
^/רוזי? אני לא מאמינה שליובל יש
איזה שהוא קשר לכל העניין. זה פשוט
שקר. לי יובל מספר כל מה שקורה לו
בחיים.
למה שיעשה דבר כזה? הוא לא אהב
אותה, רק חיבב אותה. לא הייתי מאמינה
את זה עליו גם אילו היו מוכיחים לי.
אבל אילו הייתי משתכנעת שהוא באמת
עשה את הדבר הזה, הייתי מתאבדת
מבושה שאני יוצאת איתו תקופה
כל־כך ארוכה, וגם מאכזבה.
אני לא יכולה לתאר לעצמי שאני
אצא בכלל עם מישהו אחר. אין לנו עוד
תאריך לחתונה, אבל חשבנו על זה הרבה,
ואני בטוחה שאתחתן איתו. אבל
עכשיו צריך לחכות שייצא, ישתקם ויעבוד.
עד שכבר החליט לעבוד והתחיל,
ואז קרה לו כל זה.
עד כאן סיפורה של בובה. מאחר
שהיה זה יום שישי בבוקר, מיהרה לביתה
כדי לעזור לאמה לשטוף את הבית.
•אמא מבשלת, ואני מנקה את הבית״,
אמרה הקטנה ומיהרה לגורלה.

(המשך מעמוד )31
דטרויט• .שם אני לא הולך לבית־המישפט,
כי זו עיר קטנה וכל אחד
ירצה לדעת מה עשיתי בבית־המישפט
כל היום,״ אמר.
•כאשר אני בא ללונדון אני מתרכז
במישפט אחד ועוקב אחריו ער הסוף.
בשנה שעברה עקבתי אחרי מישפט,
אבל לצערי הוא התארך והייתי צריך
לחזור הביתה לפני שהוא נגמר. כאשר
חזרתי השנה ללונדון שאלתי את
הסדרן איך נגמר המישפט ההוא, אבל
לצערי הסדרן לא זכר אותו כלל״.
קבוצה של סטודנטים צעירים
נכנסה לאולם והשתלטה על המקומות
הפנויים שעוד נותרו. הם שאלו מהו
נושא המישפט ושכני הקשיש סיפר
להם• :שני נוודים צעיריס מחבורת־אופנוענים
באו לשכונת־הקרטונים,
שכונת־עוני בדרום־לונדון, שם מתגוררים
כל מיני עלובי־החיים בתוך קופ־סות־קרטון
גדולות או מבנים ארעיים
שונים. הם מתקיימים מארוחות־חינם
שמוגשות להם על־ידי אירגוני־צדקה.
•לא כולם שם עניים, שאין להם
היכן לגור. יש גם אנשים שבחרו בדרך־
חיים זו ואינם מוכנים לעבור למקום
אחר, גם כאשר מישפחתם או מישרר־הסעד
מציעים להם תחליפים. הלכתי
לראות את המקום וזה די מדכא. לכל
אחד שם יש חבר או שניים המתגוררים
בשכנות והם מבלים יחדיו את כל
שעות היום. בערב הם הולכים לאכול
במיטבחי־התמחוי. רובם גם שותים
לשכרה כאשר מזדמן להם.
•יום אחד בסוף דצמבר באו שני
הצעירים לשכונת־הקרטונים וראו את
הקשיש. הם ביקשו ממנו להצטרף
אליהם והוא הלך איתם מרצון. הם לקחו
אותו מתחת לגשר של רכבת ושם תקף
אותו בלקוול במוט־ברזל שנשא איתו.
הם חשבו שיש לו כסף ורצו לשדוד
אותו, אבל לא היה לו כלום. מכיוון
שהיה חלש וחולה נפטר מפצעיו״.

?הכל מס תדר
בצילצול׳

ך* בר־המושבעים חזר לאולם
| 1והתיישב במקומו. העד חזר לדוכן
וכאשר רצה להמשיך בערותו שלח
ראש המושבעים פתק נוסף לשופט.
השופט החוויר מעט כאשר קרא בו ואמר
לצדדים• :רבותי, אנחנו יוצאים
להפסקה ארוכה. מסתבר כי לחבר־המושבעים
יש מידע על הפרשה ממקורות
בלתי־ברורים. אני מבקש מהם
לכתוב בדיוק את כל פרטי־המידע
שבידם ולהסביר כיצד רכשו אותו. אחר
כך נחליט מה יהיה בהמשך.״
המושבעים והשופט יצאו שוב מהאולם
והיה ברור כי הפעם תהיה זו הפסקה
ארוכה. המורה האמריקאי נאנח; •בתיאטרון
אין הפסקות ארוכות כל־כך,
הכל מסתדר שם בצילצול הפעמון,״
אמר והסביר כי הוא חושש פן גם השנה
לא יספיק לראות את המישפט עד
תומו. הוא הראה לי על מפת לונדון את
מיקומה של שכונת־הקרטונים שבה
ביקר כבר, ואת מקומו של גשר־הרכבת
שמתחתיו נרצח הזקן.
הוא מתכוון לבקר גם במקום הפשע
וגם באמבנקמנט, במקום שבו התגוררו
לין וחבורתה. הוא אמר כי בדרך זו הוא
מצליח ללמוד על העיר ותושביה
בצורה יסודית ושונה מהמקובל. וכך
הוא גם מגיע לרבדי־חברה שאף תייר
אחר לא פוגש בהם.
המושבעים לא חזרו לאולם עד לשעת
הפסקת־הצהריים והצופים המאוכזבים
יצאו לאכול צהריים באחד הפאבים
הסמוכים. כאשר חזרתי בשעה 2
החל כבר הדיון, אלא שהוא נערך
בדלתיים סגורות. כנראה דנו הצדדים
במידע שקיבל חבר־המושבעים בדרך
מיסתורית.
הדלתיים לא נפתחו עד שעה .4
באולמות האחרים היו באותו זמן כמה
מישפטים מענינים למרי, אבל מחשבתי
היתה נתונה לאולם של. מר
בלקוול. היו דברים כה רבים שרציתי
לדעת על הפרשה. אבל לצערי, עזבתו
גם אני את לונדון לפני שהסתיים
המישפט. אני חוששת שכאשר אחזור
ללונדון בפעם הבאה ואנסה לברר את
תוצאותיו לא יזכור אותו הסדרן.

היא, הוא והסדין
.האווירה האינטימית של חדר־השינה,
סערת־חושים וארוטיקה, תמימות
ונועזות, אהבה ואנרגיה. ומנגר —
תחושת הבדידות, העצב והריקנות,
האדם הנכנס אל החיים, ובורח מהם,
מתמלא ומתרוקן, חושף עצמו, ומסתתר
מעין רואה ...הם המייחדים את אסופת
יצירותיה הפיסוליות של מז׳רו־מינץ
— שיחות בחימר — היא, הוא, הסדין
וכל היתר.״ כותב ארט פלוס במבוא
לאלבום המהודר, שבו צולמו וכונסו
פיסלי החימר של מינץ.
נקודת־המוצא לסידרה היא פיסת־בד
הלובשת צורה ופושטת צורה, מתרוממת
וצונחת, מזנקת ומזדקרת כמיב־נה
צורני פאלי, מתנפחת ורובצת בד־מות־רחם.
משתטחת כסדין ועוטפת
כשמיכה, יוצרת חיתולים והופכת לתכריכים.
יצירות אלה, ועוד רבות אחרות,
הן מעשה ידיה האמונות להפליא של
מז׳רו־מינץ, שבשולי הצילומים גם
רשמה בכתב־ידה מהירהוריה במהלך
היצירה.
הגיג לדוגמה. :תכונה נשית היא
לחוש צורה, הנצמדת לצורה אחרת —

טוב נבוט

ארחו קטעים, שירים ומה לא, בהצגת־קברט
חדשה מפרי עטו של יהונתן גפן,
המתייחסת הפעם לאהבה היהודית
לאופרות־סבון, לדיכאון המסיבות,
לאימפריה הבוערת, למדינה הלוטו־מטית,
לחיילים והאלות, לאנשי המנגל

מנע האצבעות בחימר מעניק תענוג חושני
אני אוהבת את המגע בין דברים צמודים.״
ועוד הגיג של מינץ :״הסדין יודע

הכי טוב את העובר עלינו במהלך
חיינו.״

בכורה חד־פעמי של יצירה מיוחדת
שנכתבה להרכב של תיזמורת קאמרית.
היצירה קסנדרה משלבת מוסיקה
ניאו״קלאסית, רוק, ג׳אז ומוסיקה אתנית
מאיזור הים־התיכון. היא נכתבה
בעיקבות פגישה מרגשת בנפאל בין
שלמה גרוניך לבין ילד נפאלי בן 9
ושמו קסנדרה.
מלבד קסנדרה יושמעו בהופעת־בכורה
גם יצירות קצרות, בעלות אופי
קליל, המכונות, סוכריות מוסיקליות׳.
האורחת בתוכניתו של גרוניך תהיה
הזמרת דפנה ארמוני.

,77/70/7 77
37 חסובחת,
77 הח״רם
״כשנגמרות האהבות /מתחילות המחלות
/במקום גלולות/באים הכדורים/
ההורמונים והוורידים/במקום פגישות
חשאיות בשעות משוגעות/מגיעים
בשעות קבועות למעבדות/לבדיקות
שתן וטחורים/פעם היו סערות/עכשיו
רק נשירת שערות/כשנגמרים הליטו-
פיס/מתחילים הטיפולים...״
זהו רק קטע ממחשבות מתומצתות
בסיפרה הראשון של נעמי גרא —
כרטיס ביקור — ויש הרבה כאלה,

נעמיגרא
על אהבות חשאיות
^ המלווים גם אימרות־כנף של הוגי^
ריעות ומחזאים ידועי־שם.
• .כל החפצים שבגללם הילדים בו־
• כים/כל הבובות/כל הסוכריות/כל הח־
4יילים/.״ אני מודה, בדיפדוף ראשוני
״ קצת נרתעתי. רק סיפרי־שירה חסרים
9בקיץ חם ומעיק זה. ועוד פרי־ביכורים
י! במפולת סיפרי־השירה היוצאים לבק־
• רים, כפיטריות לאחר הגשם.
• לשימחתי נתבדו חששותי. שירה
• בחום יולי־אוגוסט, כמו שמיכת־פוך על
• פרוות הדוב.
• כרטיס ביקור של נעמי גרא איננו
• ספר־שירה במובן המקובל. גרא חוש•
בת, מתמצתת, משקיפה ומדווחת, כות־
• בת דברים שלכאורה מובנים מאליהם
• וללא כל יומרנות פיוטית. ועם זאת,
• כאילו נאמרו לראשונה ובפשטות הר־

את לילותיה העשנים של יפו(לילות
יפו) ינעל שלמה גרוניך בקונצרט־

אחרי שרואים את עבודת־החימר של
מינץ, מתחילים להאמין לכל סדין.

שלמה גרוניך
פגישה מרגשת בנפאל

הי ל ד הז ה הו אאטלס
אולי מטעמי־צניעות, ואולי מטעמים
השמורים עימו, ממשיך יהודה אטלס
לטעון בעקשנות שהוא לא משורר,
אבל מי שכתב את הספר הילד הזה הוא
אני, הוא משורר ועוד איך.
ואם אחרי צאת סיפרו הבא — ספר
שירים לילדים (שיראה אור בקרוב),
אויה.
.הקושי בחיי הנישואין/הוא לשמוע
תמיד/אותן בדיחות /אותם סיפורים
ואותן חכמות ולשתוק...״
נעמי גרא כותבת על הרחוב הישראלי,
על אהבות חשאיות, על אהבות
שנגמרות, על סבתות טובות, על בריחתן
של נשים, ולהבדיל אלף אלפי
הבדלות, על אריק שרון ועל לבנון.
אני מאמינה לכל מילה של גרא. אולי
בשל אופן הכתיבה, שהיא על גבול
הדיווח הישיר, הפטור מן ההתחבטות
הקשה שבבחירת המילה המעובדת־המיוסרת
משהו. ובמחשבותיה המתומ־צתות
היא מצליחה אף לדייק ולאשש
מצבים יומיומיים ולהניח עליהם את
האצבע. ונותרת המועקה.
אצל המשורר זה יהפוך עם הזמן
לחומרי שיר, אולי פוליטי, אולי לא,
אבל קשה ונפתל, אצל הפובליציסט
יהפוך לאבן־קלע ואצל הפוליטיקאי...
לא כדאי להיכנס לזה.
נעמי גרא אומרת הכל ללא כחל
ושרק, כאילו היתה זו שיחה אינטימית.
ועדיין נותרת העוצמה :״על הגופות
נשארות הדיסקיות/בלי דרגות/בלי
מדים/עם מיספרים חרוטיס/אשר מא־שרים/הם
חיו״.
צר לי שגרא לא השכילה לברור את
מחשבותיה דמויות השיר ובחרה לכנס
את כולן, אך כיוון שהבר רב הוא מן
המוץ, יסולח לה.

ימשיך אטלס לטעון שהוא לא, אנחנו
בשלנו נמשיך להאמין שהוא כן. ובינתיים,
עד לצאת הספר, נתמוגג על
שורות אטלסיות חדשות. :הילדה שאני
אוהב/אוהבת ילד אחר/ואולי בגלל זה
/אני אהיה משורר...״
יהודה אטלס הוא מחלוצי הכתיבה
המדוברת לילדים, הישירה והיומיומית,
אך הנקיה מכל סלנג חנפני
ואופנתי.
אבל, לפעמים, כשתוקפים אותו
הגעגועים לשפה עצמה, ולאבי הפית־גמים
והמיכתמים — חנניה רייכמן(מי
שליווה את אטלס בילדותו) ,הוא קם
ואוסף מן הזיכרון סיפורים שאהב,
ומכנס אותם בכותרת אחת סיפורים
שאהבתי. בהקדמה ל״ 12 הסיפורים
המענגים שאסף, הוא מזהיר את הקוראים
הצעירים ואומר להם :״אם תפגשו
סיפור מוכר ודאי יהיה שוני בינו לבין
הגירסה שאתם מכירים, וזה בסדר
גמור, דרכם של סיפורי־מעשיות שהם

יהונתן גפן
מדינה לוטומטית
הנפלאים, לילדי־הזבל ולאבולוציה של
דרווין.
במופע טוב נבוט בעד ארצנו משתף
גפן פעולה עם זמרת וקומיקאית צעירה
בשם גני תמיר. המופע מועלה, לדבריו,
בשיתוף עם מטה חגיגות ה־ 41 ובנק
הדם, החוגג את חגיגות ה־ 40 שלו.

נאוח

מתגלגלים ממספר למספר, וכל אחד
מוסיף או גורע כיד טעמו, הבנתו ודינד

הספר אמנם לא יצא אתמול ממכ־בש־הדפוס,
ואת רוב הסיפורים המכונסים
בו כבר שמענו בילדותנו בגירסה
זו או אחרת. גדולתו של אטלס בכך
כשיהודית רביץ ונורית גלרון משתשכינס
את הסיפורים עבור ההורים העפות
פעולה, מתחילה החגיגה. הפעם זה
צלים שאיבדו את הלהט והסבלנות שבקרה
באולם הקאמרי ביום השישי האחסיפור
מעשיות בעל־פה, והצליח לשמר
רון, מ־ז אחרי חצות ועד 4לפנות בוקר;.
בהם את הרעננות והחיות של המעשיה,
שתי הגראציות של הזמר העברי;
כאילו סופרה בפעם הראשונה. והרי זה
שרו ברואט וכל אחת לחוד, ונתנו ממיכוחה
של מעשיה טובה.
טב הלהיטים שלהן — ישנים וחדשים^
תחושת הראשוניות מלווה את כל
12 המעשיות, ובעיקר את המעשיות
המשעשעות במיוחד על האיכר שרצה
להיות עקרת־בית ועל מרק הגרזן.
זחלקן של המעשיות מחורזות, ואי־אפשר
שלא להתקנא בחריזה הוויר־ }1
טואוזית של אטלס, שאף לא תפר אחד
נותר בה גלוי. לזאת אני קוראת מלא )1ף
כת אמן.

טאהנרו

זמרות רביץ וגלרון
שמח ב״קאמר׳־

איור של דני קרמן מתוך
סיפורים מהדכרון

שאהבתי״

אולם הקאמרי היה מאוכלס בעיל
בבני־נוער, שחלקם הגדול עמדו בקיו
מת הבימה, רקדו והדליקו נרות.
אחרי הדואט העצוב של יהודה פ
ליקר ושלמה ארצי, היה הדואט של ג?
רון ורביץ שמח, לשם שינוי.

?ג׳ פי ע /חדוד

מרים בנימין׳

מז ל ה חו ד ש:
01^11

עקרב. כל שצריך לעשות הוא לגדוק אלה
מהקביעות באחד מהמזלות הבאים מת אימות
לכם ביותר.

• אופק שלה במזל אריה
• נהנה להיות במרכז תשומת״הלב ולשעשע
אנשים.
• כועס כשמישהו משקר.

חש לעיתים קרובות שאתה נושא
• אוהב כשמעריצים ומחמיאים לך.
באחריות כבדה.
• אוהב את אור הזרקורים.
• יש לך או היית רוצה שיהיו לך רומאנים •
• מסוגל להבחין בכמה היבטים בכל
רבים.
דיון.
• טיפוס רומאנטי ויצירתי.
• מסודר באופן קיצוני.
• לעיתים אתה חש בחוסר ביטחון.
• אוהב ילדים.
• ביקורתי כלפי עצמך.
• אוהב ללבוש בגדים שמושכים תשו-
מת״לב.
• אוהב שלמות ושונא שגיאות.
• יש לך חוש לעסקים.
• השיער שלך חשוב לך מאוד.
• הערך התזונתי בארוחה מעניין אותך.
• נדיב, שמח, ומלא שימחת״חיים.
• נוטה להתבודד ולהתנזר מהנאות, אך
• אוהב לחגוג וליהנות.
יחד עם זאת אתה חושני.

• אופק שרה במזל בתורה.

על מזו וו שהנ
מווש-ולווצוא
אה האונה העולה

המזלות מייצגים את המסיכות שלנו, את
הדרך שבה אנו מסגלים את עצמנו להתמודד
עם העולם. אסטרולוגים רבים טוענים
שכדאי לאנשים להתוודע למסיכה שבה הם
משתמשים, כדי שיוכלו לעשות בה שימוש
חיובי ומועיל. בצורה זו תהיה להם אפשרות
להיות חופשיים יותר לפתח את האישיות
האמיתית הפנימית שלהם. זהו תהליך לא-
קל של פיתוח עצמי, מכיוון שאנשים חשים
מוגנים, כאשר הם מוסתרים במסיכות.
המפה האסטרולוגית יכולה לעזור בחשיפת
המסיכה, אך לצורך בניית המפה יש
צורך בנתונים מסויימים, כמו תאריך
הלידה, השנה והשעה. מי שאינו יודע את
שעת הלידה שלו יכול להיעזר בשאלון זה,
כדי לזהות את האופק העולה או את
המזלות הנוספים המרכיבים את המפה
האישית, ואשר משפיעים במיוחד על האופי
והגורל.
השאלון הקודם עסק בארבעת המזלות
מטלה ועד סרטן.
שאלון זה מתייחס למזלות אריה עד

4אחריות נוספת מוטלת עליכם עכשיו, והיא
*4קשורה לבעיות מישפחתיות. ה״ 6או ה7-
בחודש יפגישו אתכם

עם אנשים שהיו חשו4 4 בים
בעבר. אלה יבלו 4 איתכם שעות נוסטלג־ 4 יות, אך אל תצפו להת 4 4 פתחות
מחודשת של 4 יחסים שהסתיימו. ידי4

או מיכתב, שיגיעו 4 21במרס ־
במפתיע, יגרמו לאי״ 4 20באפויל
שקט ולדאגה, אך חבל

על העצבים. הדברים 4 4יסתדרו מאליהם. היכרויות חדשות יעודדו
44 אתכם ויביאו להתפתחות של קשר מעניין.

4ב־ 6וב־ 7בחודש ונתישו ח1לשה. גנ״פנת !נטייה 4 4לסבול מכאבי־ראש. רצוי לשים לב לבריאות. קל
4יוחד 0ה־ 8בחודש. אור44
חים ־נינו! לביקוד־פתע
4והביח יחסלא בהתשה
* אופם ימית. אתם מרבים
44 מסישת, אם ס לאן דהקא
4כאלה שתוכנת מראש.
44 היכרויות חדשות דורשות
4מיכם לפנות זמן לצורך
4פרוייקט יוצא־חפן, שבע44
תיד יוכיח את עצמו כבעל
4חשיבות נחלה. בכספים
44 מצבכם הולך ומשתפר, אך הוצאה נחלה נבלתי־
4מחושבת עלולה לנחם לדילדול התקציב.

4ה־ 8וה״ 9בחודש יהיו קשים. בריאותם של
4קרובים או הודים גורמת לדאגה ולשינוי 4 בסדר היום. יתכן ש4
תצטרכו
להיעדר מהע 4 4 בודה
מפני שלא יימצא

מי שיקבל על עצמו את
4 4 האחריות. ב 11-וב״12 4 בחודש יתכנו בעיות
4 4 כספיות. שוב יתברר 4 שהוצאותיכם גדולות 4 מדי, וכדאי לארגן מח4

כל מה שקשור ל 4
כספים.
בעבודה עדיין

44 צפויים מאבקים, אך לקראת סוף השבוע
4הזה נעשית האווירה נעימה ונוחה יותר.

תאוהיס

#אופק עולה במזל מאזניים
• משתדל לשמור על והשקט בכל מחיר.
• מוסיקה מרגיעה אותך, ואתה נזקק לה
לעיתים קרובות.
• מסוגל להקשיב לאחרים מבלי להתערב.

אוהב בגדים, ומרגיש אבוד ללא מראה.

אוהב חברה ושונא להיות לבד.
• מרגיש שיש לך מחויבות כלפי אחרים.
• יש לאנשים אחרים השפעה על חייך.
• חש צורך לשפוט ולנתח מאורעות.
• להוט להשמיע את דעתך.
• סבור שיכולת להיות פוליטיקאי טוב.
• מתעב עבודות שחורות.
• דוחה ומשהה החלטות.
• לא זהיר עם חפצים.

אופק עולה במזל עקרב

• יש לך מטרות נעלות, שאתה שואף להגיע
אליהן.
• אתה נחמד לאנשים שמוצאים חן ב עיניך.
מצב־החח
סתחיל להשחפו. ד׳ד־ם באים לעזרתכם
בנושאים שקשה לכם לטפל בכוחות עצמכם.
נסיעה לחדל באה
עכשיו בחשבון. אך יתכן
שענייני עבודה וקאר״רה
־עכב! אתכם. עכשיו חשוב
לטפל בק־דוסכם ה־ם־קצוע׳
,בקרוב ת0צא1
את עצמכם נלחמים עם
רשויות או עם הממונים
מלל דדשות רא־הניוניות
ומרניזוח שמופנות אליכם.
הורים מבונרים עלולים שלא
להתיש בטוב ולהזדקק לעזרה ב־סו וב־וו
בחודש. כתחום הרומאנטי רחשה שדיות גמורה.

עייפות, חוסר־מרץ ורצון לנוח מעכבים תוכ ניות.
אתם חשים מעין צורך לקחת פסק-זמן
ולהאט את קצב-החיים
והעבודה. בכל מה שקשור
לקאריידה התקד-
מותכם מעוררת התפעלות.
עדיין מוקדם לפ עול
בגדול או לצפות ל-
פירסום של עבודות שביצעתם.
בינתיים המשיכו
בעבודה השיגר-
תית. יש מי שמתעניין
בעבודתכם ובמשך הזמן
אף יביא לקידום. בחיי הרגש -קשר חזק
מתחיל להתרופף והיכרויות חדשות בפתח.

ב־ 6וב־ 7בחודש אתם עלולים לסבול מבעיות
בריאותיות. מה־ 8יהיה קל •ותר. נסיעה לחדל או
קשר עם מי ששוהה בחו ל ׳שדז־ז אתכם. ביחסים
עם הסביבה אתם
מתערבים בעניינים שאינם
נונע־ם לכם, זנעלבים מתנובות
הסובבים. ענייני
כספים עלזלים לנחם ד
סיכסוך. חשוב שתראנו
לזכויות־כם. שאם לא כן
! 9 3 2 1 1 2 2 3אתם עלולים לסבול מהפ־י
סדים. במקום שאתם עובדים
עשוי להתחיל קשר חדש ויזצא־חפן. פער־נילים
יבלוט בקשר זה. אך ההתרגשות תפצה.

• נוטה להיראות אדיש ושקט בכל
הנסיבות.
• מסוגל לנתח פרטים.
• כותב ומדבר בשפה נכונה ומדוייקת.

• יודע לשמור סוד.
• חש דברים בצורה עמוקה ומלאת רגש.
• עלול להשמיע ביקורת נוקבת ופוגעת.
• חושש לתת אמון בבני-אדם.
• ירשת בעבר כסף או נכסים.
• שונא בתי-חולים וחושש להיות חולה.
• טוב בעבודת ידיים.
• סבור שהונו אותך בעבר.
• מודע יותר מהרגיל למניעים של אחרים.

מציג דרישות גבוהות, ומצפה שיכבדו
אותך.
• הרגשת פעם קינאה.
• לעיתים קרובות אתה כועס ומאיים.
• אתה חריף וערמומי.

ה 6-וה־ 7בחודש יפגישו אתכם עם בני המין
השני. פגישות אלה לא יהיו חסרות־חשי-
בות בכל הנוגע לעתיד-
כם. החלטה חד״משמ־עית
חייבת להיעשות.
אחרת תגרמו להרס של
קשר שהיה חשוב במ שך
שנים. עתיד משותף
עומד להיהרס בגלל חו-
סר-זהירות וקיום קשר
שאינו בריא, ואינו מו סיף
דבר. נסיעה למר חקים
צפויה בקרוב, אם
כי לתקופה קצרה בלבד. בתחום המיקצועי
אתם זוכים להערכה. תוכלו לקדם ענייניכם.

ה־ 6וה־ 7בחודש יהיו קשים. לא תתישו טוב
ובכל זאת תהיה לפניכם משימה מאמצת שלא
תוכלו לדחות. ואף לא להטיל
על מישהו אחר. פגישה
מחודשת ב־ 8או ב־9
בחודש תרומם אח מצב־הרוח.
הניע הזמן לדא1נ יותר
לחיים החברתיים. אתם
מבוקשים מאור, אך נשא־חם
מסוגרים ב ד אמות.
מלל החשש שאינכם ר
22ב אוק טו בר
צו״ם. בעבודה אתם שס־
22 בנובמבר
ד־ם לפני שינוי. הדבר נורם
לכס להתלבטות. לימודים אז נסיעה לחדל מעסיקים
אתכם, ואת שניהם תוכלו לבצע בהצלתה.

מצב־הרוח בהחלט לא מעודד. טיפול ב קרובים
או ידידים חולים גוזל מזמנכם ו אתם
שוכחים לדאוג גם
לעצמכם. בעיות כספים
ממשיכות להטריד. כל
מה שאתם עושים אינו
מציל את המצב. יש
אפשרות לצאת מהקש יים,
על־ידי בקשת הלוואה,
אך גם זה יהיה
מלווה בעיכובים וב-
ג 2בנו במבר -
דחיות. למרות הקושי
20בדצמבר
הכלכלי, הסיכויים לזכות
עכשיו בהגרלות הם טובים. בתחום
הרומאנטי -הצלחה מפתיעה ומעודדת.

במקום־העבודה אמנם באים לקראתכם, אך העבודה
קשה ומ״נעת. מאבקים על ס ח וסמכות
נחלים מיכם את השקט הנפשי.
צפויה נם התלבטות
או אפילו מריבה על תוכנית
חש1בה. הזמנה, שאאפשר
לסרב לה, שמדת
בסימן שאלה. בענייני בספים
מצבכם איוו משדד
השבוע. ההוצאות גדולות
מדי וההכנסות קטנות מהמצופה.
השתדלו לחשב
בזהירות כל הוצאת בספים.
בתחום הרומאנטי — אתם מבוקשים מאוד.
בני מזל דנים וסרטן מעונייוים בהידוק הקשר.

הנטייה להיפגע בתאונות היא חזקה השבוע
ועליכם להיות זהירים בין ה״ 6ל־ 8בחודש.
הפופולריות שלכם בעלייה.
ידידים מן העבר
נזכרים בכם ויוצרים
עימכם קשר מחודש.
הצלחה בקרב בני המין
עייי ״ /
השני, בעיקר ב 10-וב ג!
בחודש. השתלמויות מי וקורסים למיניהם מו 20
בינו א ר ־
סיפים לכם הנאה, ומ18
בפברואר
עלים את הביטחון העצמי.
בעבודה מוטלת
עליכם אחריות נוספת, אבל זה מה שיביא
למסקנה שעליכם לעמוד על דעתכם ולפעול.

ענייני כספים חרשים התייחסות מאוד זהירה.
אתם נוטים להוציא יותר מדי, וימלים לסבול מכשות
בלכליוח. בני הזוג
מבלבלים אחכם ביחסם
המשתנה. השבועיים האחרונים
הכבידו ודיכאו
אתכם. אך כדאי שחדש
שאין מעם להיות תלויים
במי שבעצם תלוי בכם.
שימו לב לקורה סביבכם.
כדאי לכם לבחון היטב את
£21ג <@33$£3היחסים עם בני הזוג. המתיחות
עם מי־המישפחה
עדיין לא פנה, מומלץ לשמור בתקופה זו על
איפוק וכדאי שתאמרו מה שפחות בשיק זה.

מאזניים

הורוסהוס

בנזרעגז
(המשך מעמ 1ד )7
רעיון מכובד. תנועת ר״ץ לא
הראתה מעולם כל נטייה לפרוש
מתחומי הקונסנזוס הלאומי, אף שהיא
נמצאת בשוליו. המצע החדש מוכיח כי
הקונסנזוס השתנה. לפחות לדעת שולמית
אלוני, יוסי שריד וחבריהם, רעיון
המשא־ומתן עם אש״ף והקמת המדינה
הפלסטינית לצד ישראל מקובל כיום
על ציבור גדול, באגף השמאלי של
הקונסנזוס. הוא הפך ״מכובד״.

דוכי חיים
מסך ה 3רזל*
משורש מס1ג חדש:
גבר, אשר והשגרירות האמריקאית
׳מדד, ליבובי*;

*ץ נהיג תנועת־המרכז וראש
*/תנועת־שינוי, אמנון רובינשטיין,
מקפיד על הדימוי הנקי, ללא רבב של
תנועתו וראשיה. מועמדי התנועה הם
ברובם עורכי־דין, רואי־חשבון ובעלי
מיקצועות אחרים, שבהם יש חובה
להקפיד על שמירת החוק.
משום־כך מפליא כיצד הסכימו
ראשי שינוי כי למקום השני ברשימתם
לכנסת ייבחר אדם שמתנהלת נגדו
בדיקה של מישרד־המישפטים, ושהוא
עצמו מודה כי עשה שגיאה במילוי
תפקידו הציבורי.

להשתמש במקום כבמישרד־מהנדסים
עבור עצמו ושותפו.

כפי שנקבע בתיקי בית־המישפט,
הוא היטעה את
הוועדה המקומית בכך שלא
דיווח לה כי הוא הוסיף למיבנה,
ששימש מרתף, עוד 50 מטר
בנייה, על חשבון חמישה

הבדיקה של מישרד־המיש־פטיס
תקבע אם אכן היתה זו רק
שגיאה או עבירה של ממש על
החוק הפלילי, שדינה שנה
מאסר.
עברו של אברהם פורז מעורר הש־תמוממות
לגבי השגיאה שעשה. הוא
עורך־רין ידוע זה שנים רבות, חבר
מועצת עיריית תל״אביב ויושב־ראש
ועדת־הביקורת שלה. בעבר עמד בראש
צוות־ההקמה של הערוץ השני והטלוויזיה
בכבלים. פורז הועדף במקום ה־

מסירת ידיעות כוזבות ומתן תצהירי־שקר.״
היועץ
המישפטי לא היה אלא
אברהם פורז, עורך־הרין של חברת חנן
את נלר, המנוהלת על־ידי צבי וינלס.
גרבש לא נרתע מן התשובה, מה גם
שכמה חודשים לאחר־מכן עזב פורז את
תפקיד הייעוץ המישפטי לוועדה, ובמקומו
התמנה עורך־הדין חנן שיקלר.
גרבש פנה שוב בתלונה לוועדה
המחוזית, והפעם היה היחס שונה
לחלוטין.
ב־ 22 במאי 1984 כתב שיקלר
ליועצת המישפטית, שרי אורן, בשם
יושב־ראש הוועדה המחוזית.

או עניין העומדים לדיון במוסד או בוועדה
מוועדותיו — יודיע על־כך ליו־שב־ראש
בכתב או בעל־פה מיד לאחר
שנודע לו כי התוכנית או העניין האמורים
עומדים לדיון ...לא יהיה נוכח
בדיוני המוסד או הוועדה באותה
תוכנית או עניין, ולא יצביע בהחלטה
על כל שאלה בקשר אליהם.״
מי שעבר על החוק — דינו מאסר
של שנה אחת.
גרבש טען כי פורז עבר על החוק.
העתק ממיכתבו נשלח לראש עיריית
תל־אביב, שלמה להט, שהעבירו למ־בקר־העירייה.

הוא
הודיע לה כי לפי ה־מימצאים
לא היה מעולם דיון.

המבקר, הכפוף לפורז, יושב־ראש
ועדת־הביקורת, קבע כי
אלי דסה, העולם הזה

זהו סיפור קשה, מוזר, על התערבותה
של מעצמה גדולה — ודווקא
ארצות־הברית — בחיים הפרטיים של
ניסן שפירא.
שפירא נשוי עם סוזן, יהודיה אמריקאית.
לזוג שתי בנות קטנות. הוא
טכנאי־מטוסים באל־על. היא עקרת־בית.
הם גרו בחולון.
מזה 10 שנים הם נשואים. חיי־ני־שואין
קשים. מריבות אינסופיות. כעסים
גלויים וסמויים. לידת הבנות החריפה
את האיבה.
ומעל לכל: הוריה של סוזן הפצירו
בה לנטוש את הארץ הרחוקה והזרה
ולשוב הביתה, אל מישפחתה וארצה.
ניסן שפירא אינו מוכן לרדת. כאן
נולד, כאן יחיה וכאן ימות, הוא אומר
שוב ושוב.
דבקותו בארץ, כמו גם חיי־נישואיו

נציג פורז
״עשה שגיאה...״

עורך־דין גרבש
להתלונן בנוישטרה

ועדת מטנה לתכנוןול בנ י ה
למרחב תכנוןת קו מי ת ל -אביב -י פו
פרו טו קו ל מסי 124 מי ו ם 1בדצמבר 1987י ׳ ב כ סלו תטמ״ח

אם מוזן שפירא
״.עצה לחטוף...״
הכושלים, גרמו לדראמה שהתרחשה
בלא ידיעתו.
אין אשרה. לפני חצי שנה יצא
שפירא לשרות־מילואים. חופשה קצרה
בבית עברה בשלום, כמעט בשלווה.
שפירא חזר לבסיסו.
ימים אחדים אחר־כך ארזה סוזן את
כל חפציה, נטלה עימה כל דבר שעלול
היה להפוך מזכרת לגעגועיו של בעל, :
וטסה עם ילדותיה לארצות־הברית.
שפירא הופתע. כשביקש לשוחח עי־מה
בטלפון, סירבה. כשביקש לטוס
לארצות־הברית כדי לשדלה לשוב
אליו או ליטול חלק בדיונים המיש־פטיים,
נתקל במסך ביורוקרטי קשה,
אכזרי, של. המעצמה האמריקאית.
״בשנים האחרונות ביקרתי באר־צות־הברית
כ־ 10 פעמים. כשפג תוקפה
של אשרת־הכניסה, חידשו לי אותה
בשגרירות בתל־אביב באופן אוטומטי,
בלי לשאול שאלות.
״סוזן לקחה עימה את הדרכון שלי.
מיד הוצאתי דרכון חדש. בדרכון הישן
עדיין לא פג תוקפה של אשרת־הכני־סה.
כשניגשתי לשגרירות וביקשתי
לחדש את האשרה, הם סירבו. אמרו כי
רק אשתי תוכל למלא למעני את הבקשה
לאשרת־כניסה.
״סיפרתי להם מה קורה. אמרתי להם
כי היא לא תסכים לעשות זאת. הבהרתי
להם כי הם מנתקים אותי מבנותי.
אם לא תניחו לי להיכנס לארצות־הב־רית,
לעולם לא אראה את בנותי,
אמרתי.
״הפקידה סגרה את החלון בכעס.
(המשך בעמוד )38
העולם הזה 2653

החלטות 7784 - 7775

המיבנה הבלתי־חוקי

הטתתפו הייה:

הדלי פליליים

י י כספי -יו ״ ר

סגן ראט העירי ה

מ. מזר

חי המועצה

טורגובניק, פ רו פי

סגן ראט העירי ה

פ. אוניקובסקי

חי ההנהלה

ח. ב סו ק, דר•

ח׳ ההנהלה

א. פו רז

ח׳ המועצה

פרוטוקול ועדת־המישנה1.12.87 ,
השתתף: אי פוח. חבר־המ1עצה
שני על פני הפרופסור יהושע פורת,
זיידאן עטשי וד״ר משה בקר.
כאשר היה פורז בראשית דרכו
הציבורית, היה בעל מישרד עורכי־דין
משלו וגם היועץ המישפטי של הוועדה
המחוזית לבניין־ערים בתל־אביב. אחד
מלקוחותיו של פורז היה חברה קבלנית
בשם חנן־אח־גלר, שבנתה מיבנים
רבים לדירות ולמלאכה. מישרדיה של
החברה שכנו ברחוב ילין 6בתל־אביב.
בעלי החברה ומנהליה היו שמואל גלר
וצבי וינלס. מישררו של פורז עצמו,
ברחוב ז׳בוטינסקי ,85 נמצא במרחק
של 50 מטר ממישרדי החברה ברחוב
ילין•

בתחילת 1981 ביקש צבי וינלס
מוועדת־בניין־הערים של תל־אביב
היתר לשימוש חורג בשטח המיועד
למרתף ברחוב ילין .6הוא ביקש

מקומות־חנייה למכוניות לדיי־רי־הבית,
ושטח שנועד לחדר־גנרטורים.
הוועדה
אישרה את הבקשה והעבירה
אותה לאישור נוסף מטעם הוועדה
המחוזית. הדבר נודע לדיירי הבית,
שהתארגנו בראשות אחד הדיירים,
עורך־הדין יחיאל גרבש, שפנה בתלונה
על ההטעייה לוועדה המחוזית. תלונה
נוספת שלח ליועצת המישפטית של
ועדת״בניין־עיר של תל־אביב, עורכת־הדין
שרי אורן. תחת לבדוק את
התלונה, זו השיבה לו כי עליו להתלונן
במישטרה.
ב־ 16 ביוני קיבל תשובה מהיועץ
המישפסי של הוועדה המחוזית, שבה
הוסבר לו כי עליו לפנות למישטרה,
וכי הוועדה המחוזית אינה ״הגוף
המתאים לבירור תלונות של מירמה,

לכן גם לא ניתן אישור להגדלת
המרתף ב־ 54 מטרים. הוא
ביקש מאירן תשובה על־סמך
מה כתבה מה שכתבה, ומדוע
העירייה סבורה כי ניתן אישור
לבנייה הנוספת.
בעיקבות התערבות הוועדה המחוזית
נאלצה העירייה להתחיל בהליכים
פליליים בבית־המישפט ונקטה צעדים
להריסת המיבנה הלא־חוקי.
מכיוון שהיועץ המישפטי החדש של
הוועדה המחוזית — בניגוד לקודמו
— קבע כי לא ניתן מעולם אישור
לבנייה נוספת, פנה וינלס שוב לוועדה
המקומית, בבקשה לאישור. הדיח
התקיים ב־ 1בדצמבר , 1987 ובו אישרה
הוועדה המקומית את בקשת וינלם
והעבירה את הנושא לדיון בוועדה
המחוזית.

בין חברי הוועדה שהצביעו
בעד בקשת וינלם היה גם חבר־המועצה
אברהם פו ת.
ב־ 24 בדצמבר פנה גרבש בתלונה
לשלמה דורנר, הממונה על המישפט
הציבורי במישרד־המישפטים, וטען כי
בגלל קשריו העיסקיים של פורז עם
וינלס היה עליו לנהוג לפי סעיף 47
לחיק התיכנון 1הבנ״ה הקובע כי:
״חבר במוסד־תיכנון, שיש לו במישרין
או בעקיפין, בעצמו או על־ידי
קרובו, סוכנו, שותפו או על-ידי קרוביהם,
חלק או טובת־הנאה בכל תוכנית

ייצוג החברה שבה מכהן וינלם
כמנהל וכבעל אינו כמו ייצוגו
של וינלם אישית, ומכיוון
שפורז לא ייצג את וינלם,
ומכיוון שהחברה פורקה ביוני
, 1987 ומאז אין פורז מייצג
אותה — הרי בתאריך ישיבת
ועדת־בניין־ערים לא היה לפורז
כל קשר או נגישות גם לחברה.
נדמה כי המבקר נחפז קצת במסקנותיו.
המפרק של החברה הוא חיים
עשהאל, שותפו־למישרד של פורז.
בדין וחשבון שהגיש המפרק לבית־המישפט
על מצב עיסקי החברה ב־23
באוקטובר 1987 נמצאת רשימת נושים
של החברה, ובה מופיע גם עורך־הדין
אברהם פורז, התובע 30 אלף שקל
שכר־טירחה.

מכאן שגם לאחר הפירוק היה
לפורז קשר עיסקי עם החברה,
בהיותו בעל־חוב שלה.
הבעייה של פורז היא שכאשר דחה
את טענות גרבש בתור יועץ מישפטי
של הוועדה המחוזית, היה גם עורו־דיו
של החברה השייכת לוינלס, שנגדו
התלונן גרבש. הבעייה השניה היא
שהשתתף בהצבעה בישיבת הוועדה,
שדנה בבקשת וינלס.
בשיחה עמי הודה פורז כי עשה
שגיאה בהשתתפו באותה ישיבה. כך גם
אמר לשלמה דורנר במהלך הבדיקה
יגאל לביב
שזה עושה.

3 5יי

בו 1נ1כ־1ונ שדאנטדולצ ׳ י ן
ק פי צי ם בעיר שאנחנו מתגר^
/שים? באמת מדברים על כך?
אמרו לי שאם אכנס לפוליטיקה —
יפגעו בי אישית.
אני לא מתגרשת. אולי הפיצו זאת
מפני שנסעתי לבד לתישעה ימים לחדל,
בשאלון (בנם של אנט ואריה)
סיים את הצבא.
אני אף־פעם לא שומעת רכילות, לא
יודעת מה מדברים. אני כמעט לא
יוצאת החוצה, אני לא יודעת. עוד לא
התרגלתי לרכילות פה, בארץ.
זה מאוד מעניין לנתח אופי של בן־

הלה הציונית. רוב הזמן שהוא בבית,
הוא למעלה, בגינה.
מה הוא עושה שם? קורא, מתעסק.
אל תשכחי שהוא עדיין עומד בראש
ביח־התפוצות.
ליאון סיים את תפקידו בחודש פברואר.
האם פחדתי מהשינוי? לא ידעתי
איך הוא יתרגל לזה.
בעלי הוא איש החושב שמה שיש לו,
זה הכי טוב. אני מנסה ללמוד ממנו. יש
לו מין טבע כזה: כשמשהו לא־נעים קורה
לו — הוא מקבל אמניסיה מיידית.
השינוי מתבטא בעיקר בכך שהוא

לא מארחת הרבה בבית — אולי פה
ושם חברה לארוחת־צהריים. אז אם הוא
קורא, מה זה מפריע לי?
מה בעלי אומר על כוונתי לרוץ
לכנסת? קשה לדעת. אמרתי לר — יש
דברים שעליהם אנחנו בקושי מדברים.
הוא תומך בי כאשה, אבל אינו תומך
בעמדותיי הפוליטיות.
אני בעד מדינה פלסטינית, והוא לא.
ליאון לא רואה עצמו כפנסיונר. לכן
אין לו, אני חושבת, הבעייה שאשתו
פעילה ואילו הוא פנסיונר. אני לא הו־

אני הקדמתי את זמני. גם אמא שלי
היתה מאוד מודרנית. אמא שלי היתה
עצמאית, משוחררת. זאת הדוגמה שהי-
תה לנגד עיניי. אמא של בעלי היתה
צל של בעלה. היה לה קשה ללכת
ברחוב בלעדיו. היא היתה תלויה בו
באופן בלתי־רגיל. כך ליאון חונך. הוא
שמרן.
בעיות בגלל הפרש־הגילים בינינו?
אני עוד לא יודעת. מצד שני, לבעלי
יש אופי מאוד צעיר: הוא אוהב לצאת,
לבלות, לרקוד. לא חשבתי על הבעייה
הזאת.

.או לא מתגרשת
ולא רצה לכנסת!״
אדם, אבל לא להתעסק בפרטים קטנטנים
כמו: מה הוא עשה ועם מי, כמה
שמלות היא קונה לחודש, מה היחסים
בינה לבין בעלה.

לא נוסע לחו״ל כמו בעבר. אני לא
חושבת שזה חסר לו, מפני שהוא לא
נהנה מהנסיעות האלה.
אני? אף־פעם לא התלוויתי אליו.

אנט דולצ׳ין
״תמיד חשבתי שאמות בויל ...30־
תמיד נסע לבד.
זה מפני שהוא נסע לוונצואלה
לחוד.

הבעל :״אני לא
! לדבר איש...״
ן ¥בשיו הוא באמת יותר בבית,
׳^ מאז שהוא אינו יושב־ראש ההג־

אולי כמה פעמים, כשנסעתי לצורך
ענייניי.
ליאון הוא לא אדם המתגעגע למשהו.
הוא חי בהווה: לא בעבר ולא
בעתיד.
באמת, מאז סיים את תפקידו,
נסעתי פעמיים לחדל, והוא לא. זה לא
שאני יותר עסוקה ממנו: אני ממשיכה
לחיות כמו שחייתי קודם. הקצב של חיי
לא השתנה.

הקצב שלו? הוא התאים את התיאבון
למה שיש בתפריט, מבסוט ממה שיש.
מה יש עכשיו? מעט שיחות־טלפון!
אמנם, אנשים מחפשים אותו, שיעזור
לזה ויתערב בזה, אבל יש לנו הרבה
פחות שיחות־טלפון.
כשאנחנו יוצאים לאירוע פומבי, יש
פחות תשומת״לב אלינו. לי זה ברור.
הכנתי עצמי שכל הדברים שהיו מסביב
באים והולכים עם התפקיד. אני חושבת
שגם בעלי חושב כך.
מה זאת אומרת ,״חושבת״? אצל
ליאון אי־אפשר לדעת. הוא איש מאוד-
מאוד סגור. אני לא חושבת שהוא בורק
את עצמו, לא נותן לעצמו דין־וחשבון.
למשל, אני תמיד מצטערת: למה
אמרתי ככה? למה לא עשיתי ככה? הוא
— אף־פעם אחת לא:
זה נותן לו כנראה הרבה כוח. לא
פגשתי אדם כמוהו, שיכול ככה להינתק.
זה נורא מפריע לי, שאני לא יכולה
לדבר איתו על דברים רבים. הוא פשוט
לא רואה חלק מהדברים. יש דברים
שאנחנו פשוט לא מדברים עליהם.
פעם חשבתי שהוא נהנה מכל האירועים
שהיו מסביבו, כשהיה בתפקיד.
נכון שזה נראה כך? אבל מסתבר לי
שהוא מבסוט גם היום.
יש בינינו הבדלים נוספים: לו יש
המון ביטחון־עצמי. לא, זאת לא חזות.
אני חושבת שזה אמיתי. אס זאת חזות,
אז הוא שיכנע גם את עצמו. גם אני
השתכנעתי, לפי מה שאני רואה, שזה
מאוד עמוק.
לפעמים אני כותבת מאמר, ונדמה
לי שזה לא די טוב. אני חושבת לעצמי:
״בטח לא יפרסמו את זה הוא פשוט
לא מבין אותי, מאין החששות שלי.
בעבר באמת ראיתי אותו פחות: פעם
היה יוצא ב־ ,7ב־ 7וחצי בבוקר מהבית.
היום הוא יוצא ב־ 8וחצי בבוקר. הוא
נמצא ארבעה ימים בשבוע בבית־הת־פוצות,
ויומיים בסוכנות. יש לו איזה
מישרד שם, נדמה לי. הוא, כנראה, סוגר
עניינים. חוץ מזה, הוא עסוק שלושה
ימים בשבוע עם הדיאליזה — בכל
פעם, חצי יום.
בחודשים האחרונים מצבו הידרדר,
בערך מחודש אוגוסט. עכשיו מצבו
סטאטי. אז יוצא שהוא עסוק.
כשסיים את תפקידו, חשבתי שנספיק
ללכת לסרטים. לא יצא.
הוא אוהב לקרוא הרבה. זה לא נורא
שהבעל נמצא בבית, אם יש דירה די
גדולה. אם מדובר על דירה של הדרשניים
— זה סיפור אחר. מפריע לי,
לפעמים, כשאני מנסה לכתוב והוא
מקשיב לטלווידה.
בעבר לא היה בערבים בבית, אז זה
לא הפריע. אבל הוא לא איזה נודניק
שמבקש, כל הזמן, קפה או תה. אני גם

שבת שאני צריכה לחשוש מזה שהוא
ייפגע.
האם הוא חושש? אני חושבת שהוא
מכיר אותי רי טוב, ויודע שבסופו של
דבר — לא ארוץ...
קשה לי מאוד לרעת, מה הוא חושב.
בהתחלה אמר שהוא יעזור ויצביע
בעדי. יותר לא דיברנו. יותר לא דיברנו
על־כך. דווקא מעניין אותי לרעת מה
הוא חושב, אבל קשה, קשה. אני חושבת
שהוא בטוח שלא אצליח.
אמרתי קודם שהוא אדם אופטימי?
ובכן, אין לו אותה האופטימיות עבורי,
כמו שיש לו עבור עצמו...
גם כשהתחלתי לכתוב ולהופיע,
הוא לא חשב שזה יצליח.
האם הוא מעריך אותי? הוא מעריך
אותי, אבל קשה לו לראות את אשתו
כאדם הרוצה להצליח, שתהיה לה
קאריירה. הוא פשוט לא רואה אותי כך!
הוא ראה אותי תמיד בתפקיד בבית.
תמיד טיפלתי בבן היחיד שלנו. ליאון
התרגל.
הפרש־הגילים בינינו הוא 18 שנים.
אילו היה בגילי, אני חושבת, שגם אז
לא היה מעודד אותי.

תמיד חשבתי שאמות בגיל .30 אני
לא חושבת על העתיד הרחוק. יש לי
כל־כך הרבה מזל שנשארתי בחיים
במילחמה (מילחמת־העולם השניה).
אחר־כך היו לי בעיות בריאות. הכל
עבר. את זה אני מעריכה. אני אומרת
כל בוקר :״תודה!״
אני לא יודעת למי לאמר, מפני
שאני לא אשה דתית. כשבן־אדס רואה
שכל המישפחה הלכה — הסבא הלך
באושוויץ, הדודה, כולם — כולם הל
כו ...אני לא יכולה לחשוב על עתיד
רחוק. אני לא מחפשת יותר סיפוק
בחיים, יותר אושר. אני חושבת שמה
שיש לי בחיים זה יותר ממספיק.

״אשש שד:
״לא ה״ת׳ מתגאה
במק1ם לאה ובי
^ ין זה אומר שאני אשה מאושרת.
\ 1מ י שהיתה לו ילדות קשה, כמו
שלי, קשה לו לשכוח. במשך שנים
חשבתי שאף־פעם לא אוכל ליהנות— .

שגת־גבינה דיאטטית

אנס ואריה דולצ׳ין מתגרשים! זוהי אחת השמועות המסתובבות
בעיר, ועם שמועה אין מתווכחים, נקודה.
לפני כמה חודשים הודיעה אנס, אשתו החריגה־מעט של מי
שהיה יושב״דאש ההנהלה הציונית אריה דולצ׳ין, על כומתה לרוץ
לכנסת ברשימה עצמאית. אנט בבר הפתיעה בעבר בדיעותיה,
המנוגדות לדיעותיו השמרניות של בעלה, והתיקשורת חגגה
מסביבה בשנים האחרונות. הפעם גם השמועות התחילו חוגגות.
התלבטנו היכן לקיים את הראיון. בסוף הודיעה לי :״יש לי עוגת״
גבינה דיאטטית, וכבר אכלתי ממנה שתי חתיכות.״״
כל הגישה שלה בשיחות־הטלפון בינינו, לפני הפגישה, שפעה
ביתיות -רקע די מביך לבירור שמועות שכאלה.
האווירה בפגישה אכן היתה ביתית: רהיטים עתיקים מאנגליה,
כמה רכישות מסין. אלון -בנם היחיד של אנט ואריה -נפרד
מאיתנו, אריה דולצ׳ין לא היה בבית.
אנט דולצ׳ין, אשה דקה, השומרת כל חייה על דיאטה קפדנית,
גבות דקות מצויירות, פני בובה -היא מארחת די קופצנית.
הנינוחות היא ממנה והלאה. היא מקרינה מיצבורים לא־מנוצלים
של אנרגיה.
לא התרשמתי שמעורבותה הפוליטית היא תוצאה של ״חושבים״
יסודי, בי אם תגובה אימפולסיבית על שיעמום, רצון לעשות,
להשתתף. דיעותיה המעניינות ודבריה הנבונים לא חיפו על הרגשה
עמומה של השלמה, אולי קצת עצב.
אנט הבחישה מכל וכל את השמועות כאילו היא ובעלה עומדים
להתגרש. תמונת-המצב שציירה, מאז שסיים בעלה, לפני כמה
חודשים את תפקידו הרם, אינה מנסה להתחסד.
בבל זאת, בכמה קטעים, גלשה לנימה של התרסה. אנט תיארה
את עצמה כאשה המוציאה שפע של אנרגיה במשך במה חודשים,
ואחר־כד מתכרבלת בביתה. אז אחרי ההצהרות הפוליטיות ושלל
הרכילויות: אנט דולצ׳ין לא מתגרשת, לא רצה לכנסת.

אילו היה לי בעל צעיר יותר —
יכולתי לנסוע איתו, לעשות יותר חיים.
אבל אני לא חושבת על זה.
לולא הייתי ״אשתו של״? היה לי
קשה יותר להיכנס לעניינים.
המאמר הראשון שלי, בספטמבר
, 1978 היה ממש פצצה! אבל זה כמו כל
דבר, כשיש לך שם ידוע: קל מאוד
להיכנס, אבל אחר־כך הרבה יותר קשה
להחזיק מעמד. לא מפרגנים. מנסים
׳־־ להוכיח שהכל, הכל, בגלל השם,
ומפיצים רכילות עליך.
שאר ״הנשים של״? הן לא אהדו
אותי. הן לא אמרו לי זאת בפנים, אבל.
אני צפיתי כל זאת, כולל הרכילות
האחרונה. אני תמיד מתארת לעצמי את
התסריט הגרוע ביותר שיכול להיות,
ואז יש לי רק הפתעות טובות. בעליי
חושב ההיפך — ואחר־כך הוא מתאכזב.
אחר־כך הוא גם שוכח...
אף־פעם לא חיפשתי חשיפה. היה לי
פשוט מזל עם התיקשורת. עכשיו היתה
תשומת־לב, מפני שבאמת חשבתי
לרוץ לכנסת ברשימה עצמאית.
דווקא סירבתי לראיונות בחודשים
האחרונים. אני מבינה את הגימיק הטמון
ב״אשתו העצמאית של״ ,אבל אני
לא אהבתי להיות ״אשתו של״ .היה לי
חשוב להיות בזכות עצמי. מעולם לא
־ עניתי לשאלות כ״אשתו של״.
אני לא הייתי מתגאה לפרסם ספר
כמו סיפרה של לאה רבץ, כל הזמן
אשש!
תמיד הייתי מאור לא־שיגרתית.
בעבר זה בלט אף יותר.
בחברה קונוונציונלית תמיד שיחקתי
את ״אשתו של״ .אבל מעולם לא
הבנתי מדוע עלי לשבת לצד בעלי כמו

שפות: אנגלית, איטלקית, צרפתית
ועברית. יש לי שפה נוספת, פאסיבית
— ספרדית.
אם לא ארוץ לכנסת, אני מתכוונת
לנסוע לספרד, לשפר את הספרדית
שלי.
מדוע לא פיתחתי קאריירה מרשימה
יותר? מפני שחסרה לי אמביציה. יש לי
אנרגיה, אבל זה לכמה חודשיס. אחר־כך
אני צריכה להיות בבית תקופת־מה.
האמת היא שאלון בני היה מרכז חיי.
מכיוון שכעת הוא גדול, חייל משוחרר,
חשבתי שכדאי שאהיה מעורבת בפוליטיקה.
לכן הכרזתי שאני שוקלת לרוץ
לכנסת.
עכשיו? מה התחדש? עוד לא ירדתי
מהעניין הפוליטי. כן, אני יורעת שאנחנו
מתקרבים לתאריך הבחירות.
נתתי לעצמי אולטימטום — ביוני —
והנה, אנחנו כבר ביולי.
אני מתחילה להיות פוליטיקאית
אמיתית: לא מקיימת הבטחות...
יש בעיית הכסף: דיברתי עם כמה
אנשים שאני מאוד מעריכה את החוש
הפוליטי שלהם. הם העריכו שאני יכולה
לקבל 10 אלפים קולות. אבל כדי
לעבור את 10 האלפים ולהיכנס לכנסת,
אני צריכה לעבוד המון־המון ולבזבז
הרבה כספים.
אני לא מסוגלת לבקש כסף! אני
פשוט לא מסוגלת! במחשבה שניה,
חשבתי שזה לא חשוב רק להיבחר —
אני רוצה להיבחר — אבל חשוב לרוץ!
הרבה אנשים מצביעים ליכוד, מפני
שזה ליכוד וזהו־זה. אולי לי היו מקשיבים,
ולבסוף מצביעים מערך או אפילו
ר״ץ. לפחות לא היו מצביעים ליכוד!

עם ארידדליאון: בחתונה ובימי־הזוהר
.זה לא נורא שהבעל נשאר בבית...״
מה בעצם מפריע לי יותר מכל?
מדוע אני מרגישה צורך לקפוץ למים
הקפואים? מפני שהמערך־ מדבר כל
הזמן, למשל, על ״הבעייה הדמוגרפית״
.זאת שפה של פוליטיקאים. אנשים
לא מבינים על מה הם מדברים.
הליכוד מדבר בשפה של העם.
לכן רציתי לרוץ. להסביר את אותם
הדברים בדיוק בשפה של העם. בבחירות
אינך צריכה לעשות רושם טוב,
אלא לשכנע.
נציגי המערך חושבים על עצמם, לא
על הקהל, רק על עצמם. הליכוד מנהל
דיאלוג, ואילו המערך — מונולוג.

שימשו נוס:
,,הוא רא ענה!״
¥¥¥ימעון פרם חוזר כל הזמן על
המונח ״ועידה בינלאומית״ .אני
פשוט לא מבינה למה. הרי יש לו
בעיית ...איך אומרים זאת בעברית?
אמינות.
אסור לו לאמר משהו שהוא לא יכול
להוכיח בתקופה הקרובה. זה לא בטוח.
אין לו בכלל שולחן, אין לו עדיין אורח
מהצר השני של השולחן. שום־רבר עוד
לא מוכן, אז למה לדבר על זה.

אנט בשיחה
מארחת יי קופצנית
קוף קטן ולהגיד, על כל מילה שהוא
אומר :״כן!״

#ירדים.. :לא וציתי
ביותו ירדים!״
ן* ש לי רק בן אחד: הוא הקטן, הוא
הגדול והוא הבינוני. לא רציתי ביותר
ילדים. גם אני בת־יחידה.
אני לא יודעת אם הייתי הופכת אמא
טובה ליותר מילד אחד. הרגשתי שזהו־זה.
במישפחה
שבה האבא איננו בבית,
הילד צריך יותר תשומת־לב. זה היה לי
קשה לתת ליותר מילד אחד.
הוא קשור לאבא שלו, אבל אני זאת
שהייתי צריכה לגדל אותו. על בעלי
לא יכולתי לסמוך, הוא היה עסוק מדי.
לפעמים היתה באה אמא שלי לעזור
לי, אבל זה היה קשה. הילד היה חולה.
ככה זה עם ילדים, צריכים להקדיש
להם את כל הזמן.

• קאו״וה:
,,אני חושבת
שלא אחץ לכנסת!״
ני אוהבת את עבודתי. אני
מתרגמת סימולטנית בארבע

אבל אמרו לי שעיקר תשומת־הלב
תהיה עלי, רכילות, ולא על דיעותי.
והנה, איזו רכילות כבר מספרים עלי
— גירושין.
אני חושבת שלא ארוץ. זאת לא
החלטה סופית. בדרך־כלל, אני מחליטה
וזהו־זה. הפעם אומרים לי שכדאי
לי, אז אני שוב שוקלת ונרתעת, ושוב
אומרים לי...
הפסקת1 לעשן״
זה יותר משנה, אולי
שנתיים, שאיני מעשנת.
יש לי תמיד קופסת״סיגר־יות
לידי: בחדר, במיזוודה,
בארנק, אבל אני לא נוגעת
בסיגריות.
מאז שהפסקתי לעשן,
הפסקתי כמעט לבתוב. קשה
לי לכתוב בלי סיגריה.
מה רציתי לכתוב? לא, לא
אוטו־ביוגראפיה. רציתי לכתוב
ספר־מתח. כתבתי אולי
40־ 50 עמודים. קראתי -וזה
לא היה מעניין. קרעתי את

האם אמרתי לו את כל זה? אני לא
כל־כך ביחסים איתו. הייתי היועצת
שלו לעניין זכויות־האדם. אנשים כמו
יוסי ביילין לא נתנו לי לעשות שום־
דבר. אני נורא מאוכזבת. כן, זה נורא
פגע ביחסים בינינו.
כתבתי לו מיכתב, טילפנתי, כדי
להסביר את המצב. עד היום הזה לא
קיבלתי תשובה.
זה הדבר הכי מעליב שיש, לא
לענות למיכתב או לטלפון. אני לא
יכולה לעבור על זה לסדר־היום. זה סוף
של יחסים!

#עתיד., :מאוד הייתי
רוצה לעשות משהו!״
** ה אעשה עם עצמי, אם אחליט
^ /באמת שלא לרוץ לכנסת? אולי
אנסה לכתוב יותר.
חבל, היתה לי פינה ברדיו, פעם בחודש
בעמדה אישית — זה הסתיים. לא
רבים קוראים את העמודים המערכתיים
בעיתונים, כך שגם אם אני מצליחה
לכתוב — אין לכך הרבה תהודה.
יכול להיות שלקראת הבחירות אשתתף
באיזושהי מיסגרת.
אני נורא חוששת מהבחירות הבאות,
מפני שכוח־השיכנוע של הליכוד עולה
על כוח־השיכנוע של המערך. מאוד
הייתי רוצה לעשות משהו. אילו יכולתי
לראיין בטלוויזיה, משהו באנגלית...
בעלי? קשה לי לדעת אם יש לו
תוכניות, קשה לי לדעת מה הוא חושב.

דיאליזה — שלוש פעמים בשבזע

ענת סרגוסטי, העול הזה

במידעגז

עוו מועמד
דתכקיד נציב
שוות בחי־הסוהו
הסתבן
בפלילים.
הפעם זהו
שלום ווזיליו
(משמאל)
^ שה להיות נציב שרות בתי־הסוהר
ולסיים בשלום את התקופה
הקצובה, קשה גם להיות מועמד לתפקיד
מבלי למעוד. כששימש רפי
סוויסה בתפקיד הנציב הוא עורר
סערות רבות ופרש מתפקידו, אחרי
שהואשם בהדחת עדים, כרי לעזור
לבנו דויד סוויסה, שהואשם בשוד.
אחרי פרישתו מונה דויד מיימון
לתפקיד הנציב, אך הוא פרש אחרי 10
חורשים בלבד בתפקיד. המועמד הבא
לתפקיד היה תת־גונדר שלום רוזיליו,
אולם גם הוא הסתבך בפלילים ונאלץ
לפרוש.
השבוע גזר עליו בית־מישפט השלום
בתל־אביב תישעה חודשי מאסר
על־תנאי, וקנס בסך 6000 שקל.
רוזיליו הורשע על סמן הודאתו,
ובמיסגרת עיסקת־טיעון, בעבירות של
מירמה, הפרת אמונים והטרדת עד.
האישום המקורי על קבלת דירה, כשוחד
מהקבלן שלום גניש, בוטל במים־
גרת עיסקת־הטיעון.
באוגוסט 1985 מונה רוזיליו לדרגת

מעבר למקובל.
עוד עולה מכתב־האישום, שהוגש
על־ידי התובעת, עורכת־הדין רחל
גודשמיט, שבחודש יוני חתם רוזיליו
במישרדו של גניש על חוזה לקניית
דירה בהרצליה. על גב החוזה צויין, כי
מחיר הדירה הוא 90 אלף שקל. נרשם
גם כי התשלום התקבל במזומן עם
חתימת החוזה.
התביעה טענה עוד כי גניש הוא זה
ששילם מכספו הפרטי סכום של 29
אלף שקל, והורה לאנשי מישרדו לציין
שהסכום התקבל מרוזיליו על חשבון
רכישת הדירה. בדצמבר אותה שנה
שילם גניש 60 אלף שקלים נוספים,
ובכך שילם למעשה את מלוא מחיר
הדירה שרכש רוזיליו.
מיד אחרי חשיפת הפרשה פנה ח״כ
מרדכי וירשובסקי, שהיה אז יושב־ראש
ועדת המישנה של הכנסת, לשר־המישטרה
חיים בר־לב, ודרש להעביר
את הפרשה לבדיקת מבקר־המישטרה,
חיים אדן. שבוע אחר־כך הורה בר־לב
לניצב בנימין גילעד, הממונה על

לחקירת פשעים חמורים במטה הארצי
של המישטרה. בראש צוות החקירה
עמד ניצב־מישנה אלכס איש־שלום
שהגיע למסקנה, כי יש להעמיד את
רוזיליו למישפט בחשד שקיבל טובות־הנאה.
התיק
הועבר לניצב יגאל מרכוס, שהיה
ראש אגף־חקירות. מרכוס החליט
להעביר את התיק לפרקליטות־המ־דינה,
כדי שתחליט בעניין העמדתו
לדין של רוזיליו.
המישטרה לא מצאה לנכון להשעות
את רוזיליו מתפקידו, בזמן שהחקירה
נגדו התנהלה. בשרות בתי־הסוהר וב־מישטרה
היתה תרעומת רבה בקרב
קצינים, שראו בזה טעם לפגם. המיש־טרה
הגיבה שהשעייתו אינה דרושה
לחקירה.
נציב שרות בתי־הסוהר באותה תקופה
היה דויד מיימון, שהחליף את
סוויסה, שנאלץ אף הוא לפרוש מתפקידו.
שרות בתי־הסוהר היה כמרקחה.
אחד הקצינים הגיב על אי־השעייתו
של רוזיליו :״במיקרים פחות

תת־גונדר, וקיבל את תפקיד ראש מטה
בתי־הסוהר, תפקיד שהוא למעשה, הראשון
בחשיבותו אחרי הנציב.
רוזיליו, נשוי ואב לחמישה ילדים,
התגייס לשרות בתי־הסוהר לפני 30
שנה. תחילה שימש כזקיף באחד מ־מיגדלי־השמירה
של כלא שאטה.
הוא עלה אט־אט בסולם התפקידים,
והגיע לתפקיד קציו־המודיעין־והביט־חון
של בית־הכלא. הוא היה בין בוגרי
קורס־הקצינים הראשון של שרות בתי־הסוהר,
וסיים אותו בהצטיינות. בתום
הקורם שב לכלא שאטה והיה למנהל
הכלא. כעבור שנים מיספר קיבל את
ניהול כלא דשן. אחר־כך ניהל את בית״
הספר הארצי של שרות בתי״הסוהר.
ב־ 1983 מונה למנהל בית״המעצר
על־שם רוני ניצן שליד כלא רמלה,
המשמש למרכדמיון אסירים לבתי־די
ש רי.
הכלא ה שוני ם^.

תפקידים מיוחדים במישרד־המישטרה,
לחקור את הפרשה.
בשיחה שניהל בר־לב עם רוזיליו,
הודה זה כי חתם על חוזה לרכישת דירה
עם גניש בזמן שהיה אסיר בכלא א״ל.
אולם הסביר כי תנאי רכישת הדירה
סוכמו עוד לפני מאסרו של גניש.
רוזיליו אמר שגניש והוא ידידים שנים
רבות ומשום כך גם רכש את דירתו
מגניש.
באשר לתשלום עבור הדירה, הכחיש
רוזיליו מכל וכל שגניש הוא
ששילם עבור רכישתה. הוא גם הכחיש
כל קשר בין רכישת הדירה לבין תנאי
מאסרו של גניש, וטען כי לא נתן כל
טובות־הנאה או תנאים מיוחדים לידידו.

2באוגוסט 1985 מונה רוזיליו
לתפקיד ממלא־מקום נציב שרות בתי־הסוהר,
ובו ביום חתם על החלטה
לשחרר את גניש בתום שני־שלישים
מתקופת מאסרו.
בסעיף 96 לפקודת בתי־הסוהר,
נוסח חדש, תשל״ב ,1971 נאמר :״לא
יקבל סוהר כל הענקה מאסיר או מידידיו
של אסיר או ממבקריו ולא יהיו
לו ענייני מיסחר איתם ״.בסעיף 131
לאותה פקודה נאמר :״העובר עבירה
על פי פקודה זו או תקנה שהותקנה
מכוחה ולא נקבע לאותה עבירה עונש
— דינו מאסר שנה או קנס.״

חמורים, נגד קצינים בכירים, ננקטו
מיד צעדים חמורים יותר. עושה רושם
שכאן מורחים את העניין.״
ימים אחדים לפני שהוגש נגדו כתב־האישום,
הודיע רוזיליו על פרישתו
מהשרות. ב־ 1באוקטובר הוא יצא
לחופשה של חצי שנה. במיסגרת החופשה
הוא המשיר לקבל משכורת
מלאה ורכב צמוד ללא הגבלת דלה.
נוסף על כך קיבל רוזיליו מענק פרישה
על־פי גובה חצי משכורת לכל אחת
מ־ 30 שנות שרותו.
רוזיליו מסר שפרישתו באה מסיבות
בריאותיות. אולם אילו היה ממשיך
בתפקידו, והיה מועמד לדין, קרוב
לוודאי שהיה מושעה מתפקידו. הש־עייה
כזו היתה פוגעת במשכורתו
החודשית, ובמיקרה של הרשעה עלולה
היתה גם הפנסיה להיפגע. אי לכך בחר
רוזיליו בפרישה מרצון, שרק הטיבה
עימו.
בכתב־האישום טענה התובעת ש•
רוזיליו אמנם החזיר לגניש את 90 אלף
השקלים, אולם רק אחרי חודשים
אחדים, כשהוא שומר את כספו בחסכונות.
כתוצאה מכך צמחה לו טובת־הנאה
שהגיעה ל־ 16 אלף דולר,
וכתוצאה משמירת הכסף בבנק נוסף לו
רווח של 3000 שקל.
סעיף נוסף שהעלתה התביעה היה
הדחת עד. רוזיליו ניסה להניא אחד
מחברי ועדת־השיבוצים של שרות בתי־הסוהר
לא למסור פרטים מסוימים נגדו
במהלך החקירה, ואף דרש ממנו למסור
עדות־שקר.
השבוע הורשע רוזיליו אחרי עיס־קת־טיעון
שהוציאה את העוקץ מכתב־יוסי
עידדדד ₪
האישום•

ידידות
^ אוקטובר 1985 חשף העיתון
מעריב את העובדה שרוזיליו חתם
על חוזה לרכישת דירה מהקבלן שלום
גניש, בעת שגניש היה כלוא בבית־הסוהר.
גניש נשלח אז לרצות תקופת
מאסר בת שישה חודשים. מכתב-
האישום שהוגש נגד רוזיליו בספטמבר
,1987 עולה שגניש הגיע לריצוי
המאסר ב־ 22 באפריל .1985
בהוראת רוזיליו, אושפז גניש במרפאת
בית־המעצר ברמלה. למחרת
היום הועבר, בהוראת רוזיליו, לכלא
א״ל. שהוא הנוח ביותר בין בתי־הכלא,
ובעל תנאי־כליאה משופרים. בכלא
אושרו לגניש חופשות רבות, מעל ד

מורחים
את העניין
^ חרי שסיים ניצב בנימין גילעד
\ £א ת בדיקת החומר שחיה בירו,
החליט להעביר את הפרשה ליחידה

(המשך מעמ 1ד )7
היא נתנה לי להבין שאני מפריע לה.
״הייתי אומלל. לא האמנתי שאכן
דבר כזה קורה לי. הנה אני כאן, מתגעגע
לבנותי הקטנות, שאותן גידלתי
כמעט לבד. סוזן לא אהבה לעבוד קשה.
ולפתע איני יכול לראותן. .
״אחרי כמה ימים התאוששתי ופניתי
לאחד המנהלים במחלקת־האשרות. סיפרתי
לו את סיפורי. תשובתו היתה דומה.
רק אשתי תוכל למלא את הבקשה.״
האשה
צריכה להזמין. אז פנה
שפירא לעורך־הדין מנשה בר־שילטון,
שכתב מיכתב לשגריר ארצות־הברית
תומם פיקרינג.
״מה היתה אומרת דעת־הקהל באר־צות״הברית,
אילו מרשי היה חוטף את
ילדיו (בהנחה שהיו נולדים בארצות־הברית)
ומביאם לישראל, והשגרירות
או הקונסוליה הישראלית היתה מסרבת
להעניק לאמם אשרת־כניסה לישראל
כדי לטפל בהחזרת הילדים ולנהל דיונים
בבית־מישפט ישראלי?״ שאל בר־שילטון.

המיכתב השיב ויין ליינינגר,
הקונסול הכללי .״על־פי סעיף 214
לחוק ההגירה האמריקאי, כל הזרים
הנכנסים לארצות־הברית נחשבים כמ־הגרים־בכוח.
כדי לסתור הנחה זו, חייב
המבקר הזר להביא הוכחות מוצקות
לקשריו עם ארץ מוצאו, קשרים
שיחייבו אותו לשוב הביתה בתום שהות
קצרה בארצות־הברית. שפירא אינו
יכול להביא הוכחות כאלה, שכן שלושה
מבני־מישפחתו, אשתו ושתי
בנותיו, שוהים בארצות״הברית. פקיד
ההגירה פעל נכון כשהציע לו למלא
את בקשת־ההגירה רק אחרי שאשתו
תזמין אותו לבקרה שם״.
תשובה יבשה, עניינית, שאינה פותרת
את בעייתו של שפירא.
פרטי לגמרי. ועוד: בתצהיר

מס ועליה
שמילאה סחו שפירא בבית־מישפט ניו־יורקי,
היא סיפרה כי פקידי השגרירות
האמריקאית בתל־אביב הם שיעצו לה
לברוח מהארץ במפתיע.
״מרשי נדהם לגלות כי שגרירותכם
גילתה מעורבות פעילה בפרשה, כאשר
אתם מסייעים ביר האשה ומייעצים לה
לחטוף את הבנות ולהוציאן מן הארץ,
שלא כדין,״ כתב בר״שילטון במיכתבו
לשגריר.
על כך השיב הקונסול :״אינני יכול
לענות לך, שכן אני כפוף לחוק־הפר־טיות
האמריקאי, האוסר עלי לחשוף
את שיחותינו עם סוזן שפירא״.
בינתיים מתנהלים כאן ושם דיונים
מישפטיים. אל הדיונים בניו־יורק אין
שפירא יכול להגיע, בשל עמדת השגרירות
האמריקאית. סוזן ובנותיה מוזמנות
לבית״המישפט בארץ.
שפירא מאמין כי הן יבואו .״אז
אלחם על בנותי. בכל כוחי אלחם עליהן,
ואיתה לא אחליף מילה. אשה אשר
יכלה לנתק אותי מבנותי, דווקא היא,
היודעת כמה אני קשור אליהן, לא תוכל
לצפות שאשוחח איתה!״
בינתיים קיבל בכל זאת אשרת־כניסה
לארצות־הברית לשנה אחת. הוא
יוכל להילחם שם.

דוכי אדם

״פיצד
התחלת*
לעשן חשיש״

סיפורה שד נטע
פרנמין. הבת של
חברתו־דחיים של נתן
1ונתן, שהסתבכה
במישפט־סמים.
אילנה אלון ₪
בסידרה של מישפטים, שבהם נאשמו
צעירים אחדים בהספקת חשיש לאחרים
ובצריכת הסם המסוכן בעצמם,
היתה מעורבת גם נטע פלומין, בת ,20
רקדנית בלהקת קול !דממה.
היא הודתה בשימוש בחשיש בהזדמנויות
שונות, ביחד עם אחרים. הודאתה
הוגשה לבית־המישפט, והיא מג־ —
לה סיפור של ילרה טובה, בת למיש־פחה
מיוחסת, שיחד עם ידידים הגיעה
לשימוש הראשון שלה בחשיש.
נטע היא בתה של נילי פלומין,
חברתו־לחיים של המשורר נתן יונתן.

וכך סיפרה נטע למישטרה:

אני מעוניינת לספר לך את כל
האמת ורק האמת בעניין שלי עם
השימוש בסמים.
התחלתי לעשן סמים בארצות־הברית
— מריחואנה, וזה בלבד. חייתי
שם מאוגוסט 1984 עד אוגוסט . 1985
גרתי בניו־יורק עם אמי, נילי, והחבר
שלה, נתן יונתן. שם למדתי ריקוד
אצל יגאל פרי ואלווין איילי, על
חשבון מילגה שקיבלתי בארץ ממשה

טסץ 11_0 \?£
אפרתי, שהוא מנהל וכוריאוגרף של
להקת ק 1ל !דממה.
בניו־יורק היכרתי, בין היתר, ישרא־ ^
לים שחיים שם היום וכאלה שחזרו [
לארץ. איתם עישנתי מריחואנה באמריקה,
בבית של מומי. וגם עם חברה
בשם מיכל בת , 17 שהוריה עובדים שם.
מיכל אמורה לחזור לארץ כדי להתגייס.
עישנתי איתה מריחואנה בבית
הוריה בניו־יורק.
חזרתי לארץ באוגוסט , 1985 ואני
גרה עם אמי והחבר שלה בקיראון.
בהתחלה כמעט לא יצאתי לבלות, כי
לא היכרתי את המקומות.
יום אחד החלטתי ללכת לבלות
בקולנוע דן. הלכתי עם חברות מהשכונה,
ושם פגשתי את חנן. הוא היה חבר
שלי לפני כמה שנים, היכרתי אותו לפי־*׳1

ארבע שנים.
כשחזרתי מחו״ל והלכתי לקולנוע
דן, פגשתי את חנן בשנית. המיפגש
הראשון היה לא־מחייב. הוא השאיר לי
את מיספר־הטלפון שלו, ואמר שאם ן
ארצה — אתקשר. ככה התחלנו את |
החברות שלנו. אני היכרתי אנשים
שחנן גר איתם בדירה בבת־ים, ברחוב
בלפור.
עישון מבקבוק שמפו. חנן לא
העולם הזה 2653

השתתף בשכר־הדירה. הוא רק שילם
את חשבון־הטלפון, והשתתף בהוצאות
לקניות־אוכל שבועיות. באותה תקופה
חנן לא עבר, ואני זו שמימנתי אותו.
מהזמן שהיכרתי שוב את חנן וביק־רתי
בדירה שלו, ידעתי שהם מעשנים
__ בדירה כייף, שזה חשיש בסיגריות
׳ -ובנגים( .בנג — כלי לעישון חשיש,
שמאלתרים מפיה של בקבוק או מחפצים
דומים).
כשהצטרפתי לעישונים מרצוני,
כדי לנסות מה זה חשיש, נחנקתי בפעמים
הראשונות, ועישנתי רק בסיגריות,
דבר שלא השפיע עלי בכלל. הם
היו מסטולים מהעישון בבנג. אני רוצה
לציין שלא גרתי בדירה, ולא נכחתי בה
כל יום. אבל הם עישנו בתדירות
גבוהה. היו גם בחורות, מדי פעם.
בתקופה יותר מאוחרת, כעבור כמה
חודשים, הגיע לדירה אדם בשם ברונו,
שם־מישפחה אני לא יודעת. בחור צעיר
בשנות ה־ .20 גם הוא היה מעשן חשיש
בדירה יחד עם החבר׳ה.
מאותה היכרות מחודשת בקולנוע
דן עברו ארבעה וחצי חודשים, ואז
__גמרנו, בגלל סיכסוך בינינו. אז הח־
׳לטתי להכיר את תמר הגדולה, ששם־
החיבה שלה תמי, והיא היתה בזמנו
ידידה טובה של חנן, וגם קיימה איתו
יחסים בתקופה שאני וחנן היינו חברים.
באפריל 1986 נפגשתי עם תמר,
שהתגוררה עם אמא שלה בקריית־שלום.
היא בת 21 בערך. נפגשנו בכיכר,
בבית־קפה, שם שתינו בירות ודיברנו
על הרומאן שלה עם חנן. החלטנו
לשכוח מהמיקרה, ונהיינו חברות.
באותו היום הלכנו יחד לק 1ל1סאזם,
שם פגשתי את חנן יושב עם בחורה
בשם סיגל, ידידה טובה שלו מקליפורניה.
לא דיברנו בינינו. רקדתי,
ואחר־כך נסעתי עם תמי אליה הביתה.
ישנתי אצלה.
__ שבוע אחר־כך הלכתי עם תמי לאביה,
שגר בנפרד מאמה. תמי אמרה
שאביה מעשן חשיש, והיא ידעה היכן
הוא מסתיר אותו.
הגענו לדירה, אביה היה בסלון וראה
טלוויזיה. תמי ניגשה למיטבח, הוציאה
מתוך כוס שהיה כתוב עליה £׳\1 1.0
ט ¥ 0חתיכת חשיש, בלי שאביה ידע
על־כך. אחר־כך לקחה ממנו כסף,
ונסענו לישון אצלי בקיראון.
אילתרנו בנג מבקבוק שמפו, שהיה
באמבטיה שלנו. חיממתי את הבקבוק
כדי שאוכל להכניס לתוכו עט^לאחר
מכן מילאתי את הבקבוק על חציו
במים, ועישנו את החשייש. אני לא
* הרגשתי, כי זה לא השפיע עלי. תמיהיתד, בעננים.
לא בחורה בשבילי. פעם אחת
היא הגיעה אלי עם נערה בת 16 וחצי,
שהיא חברה טובה שלה. היא ראתה
שאנחנו מעשנות חשיש מבנג, והיא
ביקשה להצטרף. אני לא ידעתי אם היא
השתמשה קודם בחשיש. בכל אופן,
הכנו לה סיגריה ממולאת בחשיש עם
טבק. היא עישנה מרצונה. לא הבחנתי
~ בשום שינוי בהתנהגות או בהרגשה
שלה.
הקשר שלי עם תמי הגדולה נמשך
כחודש ימים. אז חנן ואני חזרנו, וחנן
ביקש ממני לנתק את הקשר איתה,
מאחר שלדעתו היא לא בחורה בשבילי.
מאז אני לא בקשר עם תמי.
מאז שחזרנו, היינו מעשנים חשיש
בבנג בימי שישי בלבד, אצלי בבית. את
החשיש הביא חנן מהדירה בבת־ים.
כיום חנן עובד בחנות בתל־אביב
מהבוקר עד הערב, ואני רוקדת מהבוקר
עד הערב. אנחנו נפגשים רק בערבים.
הפסקנו להשתמש בחשיש.
עד כאן דבריה של נטע.
^ ההודאה של נטע הוגשה על־ידי
עורך־הדין שלומי הלברשטאט, סניגורו
של ברונו קנטו, שנאשם בהספקת סמים
לקטינה. ההודאה הוגשה כדי להוכיח
כי הקטינה הזו כבר עישנה חשיש קודם,
וכי כל החבורה היתה מודעת היטב לסם
גם לפני הצטרפותו של ברונו.
ברונו נידון על ידי השופטת אסתר
קובו לקנס בסך 1500ש״ח, ומאסר על־תנאי
לשנה. יתר המישפטים טרם הסתיימו.
העולם
הזה 2653

^ ילד הייתי פותחת במישחק־אסו־
\ 1סיאציות, התואר ״הגינקולוג״ ,ב־הא־הידיעה,
היה נצמד בשבועיים האחרונים
לדוקטור קובי זר ,״החבר־לשעבר
של״ תמי בן־עמי, הדוגמנית בהא־הידיעה.
חודשים
רבים עברו עלי בשלווה,
מבלי שידעתי פרטים מדוייקים אודות
הדוקטור זר וגברת בן־עמי. לפתע הפכו
השניים, בשבוע האחרון, ל״קובי ותמי״,
והחליטו לערבב אותי ואת עם־ישראל
בפרטי־הפרטים של האקס־יחסים ביניהם.
ביום
השלישי בערב, כאשר פורסמו
בהשלם הזה האשמותיה של תמי בן־
עמי נגד חברה־לשעבר קובי זר, צילצל
אלי זר, התנצל על כי אי־אפשר היה
לאתר אותו, והתחיל בכך סידרה של
שיחות מבולבלות ומתלבטות, ששבו
אל אותה הנקודה :״מה עלי (על זר)
לעשות?״
זר, ששב מחו״ל שלושה ימים קודם־
לכן, כינה את הפירסומים של בן־עמי
נגדו ״מעשה נבלה״ ,והשתפך :״היא
(תמי) ,שתמיד הדגישה כמה היא
אוהבת את מישפחתה וכמה היא אשת־בית,
לא חשבה שגם לי יש מישפחה,
כשפירסמה את כל הדברים האלה
נגדי? העיתוי לא היה מיקרי. זה תוכנן
בכוונה לתקופה שבה שהיתי בחו״ל.
היא ידעה שאני נוסע, עשו ממני
עבריין נמלט! אני שוקל לתבוע אותה
לדין על הוצאת־דיבה. אני ממש חושב
על זה! כל הרמזים האלה כאילו אני
זקוק לטיפול פסיכולוגי!״
קובי פירט את תגובתו על האשמותיה
של בן־עמי נגדו, מבלי
שבעצם שאלתי אותו שאלות ספציפיות.
הנה גירסתו, בתגובה על גירסתה

של תמי:

• ההלוואה שלא הוחזרה: לא
ביקשתי מתמי שום הלוואה. מדובר על
טבעת שקניתי לה. הטבעת עלתה 800
דולארים. אמרתי לה שאם זה לא מוצא־חן
בעיניה, היא יכולה להחליף אותה
בפתי(חנות־תכשיטים) .היא החליפה
אותה בתכשיט הרבה יותר יקר, והביאה
לחנות תכשיטים שלה. ההפרש הסתכם
ב־ 600 דולארים. לפי דעתה, אני הייתי
חייב לשלם את זה לפתי. אמרתי לה:
״אני מוכן לרשום לך המחאה על סך
600 דולארים, אבל לא לפד!׳1״ היא
התעצבנה והתחילה לצווח.
אחרי שנפרדנו התחילה להשאיר לי
הודעות במזכירה האלקטרונית (הפותחת
במילים :״כאן דוקטור זר
״עכשיו הסכום עלה ל־ 15 אלף
דולארים. עכשיו הסכום כבר עלה
יותר״.״ זהו בעצם ניסיון סחיטה! זוהי
סחטנות!
• ״עלתה כיתה״(במיכתבו של
קובי לתמי, באמצעות פרקליטו, הוא
הודיע שתמי בעצם עלתה כיתה
ביחסיה עם גברים, כשגמרה אומר
לקשור קשר עימו. תמי נעלבה :״מה,
כשצילצל אלי הוא לא ידע שאני
דוגמנית?״) היא לא הבינה בכלל מה זה
״עלתה כיתה!״ מה, אחרי שהיו לה
יחסים עם סוחר־סמים (אולסי פרי
המרצה עונש־מאסר בארצות־הברית
בעוון מיסחר־בסמים) ,זאת לא עלייה
ברמה, להיות חברתו של רופא מכובד?
להיפך — אני כבר יודע שאותי ישאלו
בעתיד :״מה, אתה זה שהיית החבר של
תמי?״ אני אצטרך לתת הסברים! זה
עלול להרחיק כמה נשים ממני!
• חתונה( :אחד הסעיפים במיב־תבה
של תמי לקובי — באמצעות

פרקליטה, אלא־מה — הוא הפרת
הבטחת־נישואין. תמי סיפרה איך
הבטיח לה קובי שוב ושוב נישואין
וחשב על־כך לראשונה רק כשפגש
אותה ,״כאילו לא נולדו נשים לפני
להד״ם! אין שום אמת בשמועות כאילו
הבטחתי לנשים נוספות נישואין,
ושכחתי לקיים. לא התכוונתי בכלל
להתחתן עם תמי. יש לה תכונות
נחמדות, והתכוונתי להיות איתה...
אבל להתחתן עם תמי? מה פתאום! (מי
שמתמצא במהלכי־הכוכבים הבטיח
לתמי, בנוכחות קובי, שאם היא תתחתן,
זה יקרה בחודש פברואר ).1988
משעבר פברואר, ותמי עדיין היתה
רווקה, הסתבר שהכוכבים שכחו למלא
את הבטחותיהם, או שאולי החוזה־בכוכבים,
או אני, היינו חלק מה״דיל״.
• חיי־זוהר( :״הואי כל הזמן אמר
שהוא שונא להצטלם, שונא ללכת
למסיבות, אבל הצטלם, ומתברר שגם
מאז שנפרדנו — הוא מופיע במסיבות,
בלעדי!״ סיפרה לי, בסרקאזם, תמי ).לא
אהבתי את כל המסיבות האלה. הצילומים
והפירסומים — זה לא עשה לי
טוב, כרופא. אף־פעם לא הבנתי איך
יצא כל פרט מהחיים שלי עם תמי
לעיתונים. עכשיו אני מבין!
תמיד היא סיפרה לי שאין לה מושג
איך זה דלף לעיתונים: היא סיפרה רק
לעיתונאים שהם חברים טובים שלה,
והיא לא יודעת מה קרה ...עכשיו אני
מבין שהכל יצא ממנה!
היא חיה במעין בית־זכוכית. לי
הפירסומים האלה הזיקו. גינקולוג
צריך להיות דיסקרטי. כשלקוחה שלי
מוסרת דרישת־שלום ללקוחה אחרת
שלי, אני עונה :״תמסרי לה אישית מה
שיש לך לאמר לה. אני לא מאשר

שזאת וזאת היא לקוחה שלי!״ הם,
החברה של תמי, ידעו שאני לא סובל
את כל זה, ולכן הם לא אהבו אותי.
בכל־פעם ניסיתי להעיר לה :״תמי,
למה התראיינת פה? למה התראיינת

פעם ריאיינו אותה על תחתוני־גברים
— אותה ואת פנינה דוזנבלום.
ניסיתי להסביר לה שהיא לא צריכה
להתראיין על דברים כאלה, מפני
שאיך זה מוצג? כאילו תמי, שהיו לה
כל־כך הרבה גברים ומבינה בגברים,
מבינה גם בתחתונים שלהם. אז מה היא
ענתה לי? ״אז למה לא אמרת לי לא
להתראיין? אתה החכם בין שנינו!״
• טריקת־טלפון( :כשהצעתי
לתמי, לפני שבוע, להעביר את המחלוקת
העסיסית שבינה לבין קובי
לפורום יותר אינטימי מכלל האומה,
היא חשבה־חשבה, ולבסוף ענתה :״ומה
אם אצלצל אליו והוא יטרוק לי את
הטלפון?״) בטח שאטרוק לה את
הטלפון! ומה? אחרי כל מה שעשתה לי,
את מצפה שאנהג אחרת? היא כבר
צילצלה אלי אתמול (ביום הרביעי)
וטרקתי לה! איך היית נוהגת במקומי?
(הסברתי לו שבכל־זאת כדאי לו להחזיר
את כל העניין לתחום־הפרט).

ף* יום השישי בבוקר טילפן אלי
*קובי, כשהוא נרגש :״אני רוצה
להודות לד! אני חייב לך תודה! אתמול
תמי טילפנה אלי בלילה הפסקה
ארוכה) ,לא טרקתי לה את הטלפון.
דיברנו. היא הבטיחה שתהיה איזו
התנצלות בשמה, או הבהרה, או משהו.
הפי־אנד? אחר־כך קובי שוב נעלם,
ושוב התלבט, ושוב התבלבל. בשלב
הזה, אני החלפתי סרט.

המישטוה עצוה אותה בחשד שר זנות.
היא חוקות שווה אחכה שר מעש
מכרות. הרן בוהה והסגירה את עצמה

7 7כמ/ד 7
קנתה הירואין באשראי, ושלהם אמרה
שהסם הוא עבור זוהר. הם לא האמינו
שזוהר מסוגל לצרוך כמויות כה

גדולות בעצמו. חבריו של זוהר תיעבו
את הלן. הם ידעו שהיא גונבת את כספו
מהופעותיו ורוכשת הרואין בכסף.

הלן עם זוהר ארגוב(מימין)
שיקום נכסף
^ לן תמיר, גרושתו של בועז שר(
1עבי, וחברתו של זוהר ארגוב דל,
נתפסה השבוע על־ידי מישטרת חיפה,
בחשד ששימשה כנערת־ליווי ביחד עם
נערות ונשים אחרות, שהעניקו שרותי־מין
תמורת תשלום.
נשים אלה הופעלו בעזרת ביפרים,
ששידרו להן הודעות היכן ממתינים
הלקוחות. לרוב התקיימו הפגישות בב־תי־מלון.
מחיר כל פגישה הסתכם בסס
1שקלים. המישטרה עלתה על אנשי
שרות הליווי בעיקבות מודעות רבות
בעיתונים, שבהן הוצעו נערות לליווי
ולעיסוי.
במהלך חקירתה של הלן תמיר התברר
שהיא מבוקשת על־ידי המישטרה
בשלושה תיקים של הונאה. שניים מהתיקים
במישטרת תל־אביב ותיק אחד
בחיפה.
באחר משלבי החקירה ביקשה הלן
רשות מהחוקר לצאת לרגע לשרותים.
אחרי שעה קלה הבין השוטר, כי משהו
אינו כשורה, ויצא לחפש את הלן. אז
התברר לו כי הלן נעלמה.

אמרגן סביון צבר
נבייה מאחורי הוב

אמרגן מיקי פלד
הצטרפה למישרד

המישטרה פתחה במצוד ולא גילתה
אותה.
אחרי יומיים היא הסגירה את עצמה
למישטרה. היא הסתתרה בבית ידידים.
כשהגיעה למישטרה, סיפרה כי ברחה
בגלל היחס הבלתי־אנושי והגס של
החוקרים כלפיה.
הלן הכחישה את החשדות המיוחסים
לה, וסיפרה כי הידרדרה לעולם־הסמים
בשנתיים האחרונות. ההמחאות ללא־כיסוי
שפיזרה קשורות בהתמכרותה
לסמים. היא הסבירה כי לא היתה
מודעת למה שהיא עושה.
אנשים רבים, שאותם הונתה ורימתה
במשך שש השנים האחרונות, סברו
כי הלן חיפשה דרך קלה כדי לשכנע
את השופט כי מעשי־הרמאות, שה־מישטרה
מייחסת לה, נעשו בהיותה מ טושטשת
מסמים.
בעבר התראיינה הלן פעמים רבות
בעיתונים, ומעולם לא הזכירה את
עניין שימושה בסמים, אלא להיפך.
בזמנו, כאשר בועז שרעבי, בעלה אז,
טען באחת מתביעותיו נגדה כי הלן
צורכת קוקאין וסמים אחרים, הכחישה
זאת בכל תוקף.
באחד הראיונות סיפרה על חייה עם
זוהר ארגוב, והסבירה כמה עז רצונה
לגמול את זוהר משימושו בסמים, וכמה
היא סולדת מהשימוש בהם. באותם
ימים רדפו אחריה סוחרי־סמים שמהם

הלן עם הבעל בועז שרעבי
הנבות שלא ננסח

במסיבה באריאנה. שם הופיע זוהר
לכבוד הוצאת תקליט של אלי עידן,
התקשה זוהר לעמוד על רגליו. הוא היה
מסומם לגמרי, ולא היה מסוגל לשיר.
בין יתר האורחים היו האחים ראובני
ואמרגנו של שימי תבורי. אחד
מהאורחים ניגש אל הלן, תפס אותה
בחולצה ואמר לה :״הלן, אני אשחוט
אותך אם תמשיכי להרוס את זוהר
ולמלא אותו בסמים: את כבר הרסת
אותו לגמרי:״
במשך השנים האחרונות הסתבכה
הלן עם מיספר רב של אנשים, מהם
לקחה כסף בנסיבות שונות. רובם לא

התגורר בחיפה, שם גרה מישפחתה,
למשך תקופה קצרה.

תמונות בשווי
אלפי דולאריס

זמרת מרגלית צנעני
לכסח במכות

זמר אלי עידן
על החשבון

ך* לן תמיר נולדה בחיפה. בזמן לי)
1מוריה בבית־הספר התיכון יצאה
לבלות בערבים במועדון־לילה בשם
טעו, שנוהל על־ידי אחותה יפית, ביחד
עם בעלה נדב.
הלן היתה קרובה מאוד לאחותה,
ועזרה לה בימים שאחרי גירושיה מבעלה.
אז גם חזרה האחות בתשובה, ועברה
לגור בירושלים. יותר מאוחר התחתנה
האחות באמצעות שידוך, והלן
שמרה איתה על קשר הדוק.
הלן לא רצתה להתגייס לצבא. היא
ראתה בשרות בצה״ל ביזבוז זמן. היא
הצהירה שהיא בחורה שומרת־מיצוות,
דתית ואדוקה וקיבלה פטור מהצבא.
היא החלה לבקר בתל־אביב לעיתים
קרובות, והכירה את בעלה הראשון רפי
מוזס, שהיה בעל מישרד־תיירות. לאחר
נישואיה עברו בני־הזוג לגור בגיב־עתיים.
תפקיד
עקרת־הבית לא היה לרוחה.
היא השתעממה בבית, לא מצאה כל
עניין משותף עם בעלה ולאחר שנתיים
של מריבות, התגרשו.
הלן רצתה להיות אשת־קאריירה.
היא שכרה דירה בתל־אביב ועבדה
כסוכנת־ביטוח. בתל־אביב חידשה את
קשריה עם רן ואמונה לבדי.
רן לבדי היה מנהל בית מנה כץ
בחיפה והיה שותפו של גיסה, נדב ב־בית־יציקה.
לבדי עבר לתל־אביב ויחד
עם אליעזר, חותנו של יוסל ברג־נר
הצייר, פתחו גלריה בשם אסף ברחוב
גורדון בתל־אביב. הלן הציעה לזוג
לבדי כי תמכור ותפיץ תמונות והדפסים
של יוסל ברגנר בגלריות שונות
בארץ, תמורת אחוז מסויים מהמכירה.
באחד מביקוריה הרבים בכפר־האמ־נים,
עין־הוד, הכירה אמן דרוזי בשם
חמוד אל־קארה. אחיו של חמוד עבדא־ללה
(עובדיה) אל־קארה חי בניו־יורק
ומחזיק בית בעין־הוד. שני האחים הגיעו
לעין־הוד מהכפר דליית־אל־כרמל.
גם להם הציעה הלן לארגן תערו־כות־ציורים.
הלן לקחה מחמוד ציורים
בשווי של 12 אלף דולר, כדי למכור
אותם ״לאנשים שהיא מכירה׳׳ .כך
אמרה לו.
הלן מכרה את הציורים בתל־אביב
במחיר של 3000 דולר ולחמוד, ששאל
אותה מה קורה עם התמונות, הודיעה
שהיא נמצאת במשא ומתן עם האנשים
ובינתיים נמצאות התמונות אצלה.
כמה חודשים לא שמע חמוד מהלן,
ואז נודע לו, לגמרי במיקרה, כי תמונותיו
כבר נמכרו על־ידי הלן. הוא ניסה
לאתר אותה, ונודע לו כי בשעות
הבוקר היא נמצאת בגלריה אסף.
חמוד הגיע לגלריה עם כמה קרובי־מישפחה
מהכפר, מצא את הלן ודרש
ממנה את התמונות או סכום של 12
אלף דולר תמורתן. הלן נבהלה מהאיומים,
הבטיחה להחזיר את הכסף ונעלמה.

למחרת
נסעה לארצות־הברית, שם
פגשה את אליעזר ורן לבדי, ששהו שם
לתקופה קצרה, והודיעה להם כי הגיעה
לביקור.
ללא ידיעתם פנתה להנהלת הקולו־סיאום
בניו־יורק, שם התקיים באותו
זמן יריד האמנויות העולמי. ישראל
היתה מיוצגת ביריד על־ידי יעקב אגם
ויוסל ברגנר. הלן הציגה עצמה לאנשי
הנהלת היריד בשליחתו של הצייר יוסל
ברגנר.
לאליעזר ורן לבדי נודע הדבר למחרת.
הם היו במבוכה. הם קנו להלן
כרטיס־טיסה, ועוד באותו יום שלחו
אותה בחזרה לישראל. הלן נסעה לבקר
את אחותה יפית בירושלים לכמה ימים,
וחזרה לתל־אביב.

״ גו עיו

עלי-אדמות״

בועז שרעבי הכירה הלן
> 1אצל חבר של בועז, היהלומן אהוד
שמר. אחרי רומאן קצר שהתנהל ביניהם
סיפרה הלן לבועז שהיא בהריון, והם
התחתנו. הלן הציעה לבועז לרהט את
דירתו, ולקנות חפצים שונים לקראת
הולדת התינוק, ובועז הפקיד את ניהול
הבית בידי הלן.
אחרי חודשים מיספר, כשביטנה של
הלן לא תפחה, ולאחר שקנתה ריהוט
יקר וביזבזה כספים מרובים, הבין בועז
כי הלן סידרה אותו. הוא ביקש להתגרש
ממנה, והגיש נגדה תביעת־גירו־שין,
שבה ביקש להכריז עליה כ״מו־רדת״
ולחייבה לקבל גט וגם לקבוע כי
הלן אינה זכאית למזונות.
במקביל הגישה הלן תביעת־מזונות
נגד בועז על סך מיליון שקל. היא
טענה אז, באמצעות פרקליטה, כי בועז
הבטיח לה ״הרים וגבעות״ ,חיים מלאי
תוכן ועניין, עושר ותפנוקים, וכי חייה
עמו יהיו ״גן־עדן עלי־אדמות״.
לדבריה נמשך ״גן־העדן״ תקופה
קצרה ביותר, ולאחר חודשים מיספר
חדל בועז לפרנסה וזנח אותה. לבקשתה
הטיל בית־המישפט המחוזי בתל-
אביב עיקולים על דירתו של בועז
באפקה, על תכולתה וגם על הכספים
שהגיעו לו בסכום של כ־ 10 מיליון
שקל.
באמצעות בית־הדין הרבני בתל־אביב
היא גם הוציאה נגדו צו־עיכוב־יציאה־מהארץ.
היא טענה כי בועז
מתכונן לברוח לארצות־הברית, שם
שהה במשך שבע שנים, וכי אם לא
ישוב ארצה תישאר הלן עגונה.
בועז הסביר ברבנות שהוא מתכונן
לנסוע להופעות לתקופה קצרה בלבד.
הלן לא היתה מוכנה לקבל את ערבותו
של האמרגן שלמה צח, אך הסבירה
שהיא תהיה מוכנה להתיר לבועז לנסוע
לסיור בארצות־הברית בתנאי שיפקיר
ערבות הולמת, ובמקביל יוצא
צו־עיכוב־יציאה־מהארץ נגד אמרגניו
הערבים.
בית הדין הרבני הוציא צו־עיכוב־יציאה־מהארץ
נגד בועז למשך שנה.
באותם ימים חגגו מדורי-הרכילות בעיתונים.
בכל יום סופר על מריבותיהם
הבלתי־פוסקות של בני־הזוג. המישט־

הלן־אילנה תמיר־מוזם
בריחה מבית־השימוש
רה הוזעקה לא פעם לבית בני־הזוג.
הלן סיפרה כי בועז אלים ושיכור.
בועז סיפר שהלן משתמשת בקוקאין
ומשתכרת משעות הבוקר המוקדמות,
מקללת אותו קללות נמרצות, ומאיימת
כי תרמוס אותו.
הלן זייפה המחאות בחתימתו של
בועז, פיזרה המחאות ללא־כיסוי, והסיתה
את חבריו להגיש נגדו תביעות
פליליות. היא סיפרה לאנשים על גורלה
המר בחברת בועז, ובתקופה שלפני
הגירושין אף הגיעה למישרד א 1ר1ח,
שם עבד סביון צבר כמנהלו האישי של
בועז שרעבי.
סביון סיפר אז כי הלן לחצה על אנשי
המישרד ונהגה לטלפן אליו בכל
שעות היממה, כדי לבקש כספים מהופעותיו
של בועז.

סיפר אז סביון:
הפקתי אז את התקליט של בועז אצלי
הכל בסדר. אירגנתי לבועז הופעות
בכל רחבי הארץ, ונסעתי עימו להופעותיו
כמנהלו האישי.
בועז נסע לארצות־הברית לתקופה
קצרה, כדי לחדש את הגרין־קארד שלו,

ואני ראגתי לו לכרטיס״טיסה. לא שילמתי
במזומן וקבעתי עם אנשי מיש-
רד־הנסיעות שהכרטיס ישולם כעבור
חודש ימים. בועז חזר והמשיך להופיע.
הלן באה אז אלי למישרד, והודיעה
לי שהיא מנהלת את החשבונות של
בועז ולקחה כסף, כדי לשלם את כר־טיס־הטיסה.
כעבור שבועיים פנו אלי
ממישרר־הנסיעות, שם נודע לי שהכרטיס
לא שולם והלן לקחה את הכסף.
הלן הצטרפה אל בועז ואלי לנסיעות
להופעות ומאחור גבי גבתה כספים
מבעלי האולמות והציעה להם להתקשר
ישירות אליה הביתה ולשלם
לה עבור ההופעות. הסברתי לבועז על
מעשיה וניטרלתי אותה. מאז לא נסעה
איתנו יותר.
בועז כתב אז שירים נפלאים וצייר
הרבה, הוא היה אז בשיא פריחתו, והיא
הרסה אותו עד שבקושי יכול היה לתפקד.
לאחר שנפרדו לקח לבועז הרבה
זמן לחזור לפעילות, ואני שמח שעכשיו
הוא שוב מצליח.

נעמי אדזזד₪ ,
(המשך בעמוד )42

זמר רובי חן
ום על החשבון
הצליחו לאתר אותה עד היום.
הופעתה הנאה והמרשימה של הלן
הצליחה להוליד שולל את קורבנותיה
ולעורר אמון בדבריה. הלן הציגה את
עצמה בשמות שונים. אחד השמות היה
אילנה מחם.
ב־ 1982 נעצרה הלן על־ידי מיש־טרת
תל־אביב. כותרת, שהופיעה בעיתון
יומי, סיפרה על צעירה בשם אילנה
מוזס, שנעצרה כחשודה בזנות. סופר
שהצעירה שוחררה מצה״ל כדתית.
בהמשך הידיעה סופר כי אילנה מר
זס, שהיתה סוכנת־ביטוח, ניהלה בית־בושת
ברחוב אבן־שפרוט בתל־אביב.
חלק מלקוחותיה הכירה באמצעות
מישרד־שירוכים, ולקוחות אחרים הגיעו
בעיקבות היכרות אישית שנוצרה
במהלך עבודתה כסוכנת־ביטוח. היא
נהגה לגבות מלקוחותיה סכומים גבוהים,
תמורת קיום יחסי־מין.
בחיפוש בדירתה נמצאו פירורי חשיש.
היא שוחררה בערבות, וחזרה ל־

בעלת־גלריה אמונה לבדי והלן

יועץ גברי מזור וריבקה זוהר

בשם ׳וסל ברחו

1ם בשמ1

האחות יסית
חזרה בחשיבה

1•— 41