גליון 2705 מתאריך 5 ביולי 1989

ב׳ בתמוז תשמ״ט5.7.1989 ,

מיססר 2705

המחיר 6.00 :שקלים(כולל מע״מ< ,באילת 5.20 :שקלים

שנה 53

ר \ 1ר1

956 חברי מרכז הליכוד השתתפו בסקר ״השל הזה׳

תי קוני
ש רון

טמ׳רנה ( 1ע1קבס1ן)

כשחושבים על המטבח האיטלקי-
חושבים על פסטה. זהו שם כולל
למאכלים שונים כמו לזניה, קנלוני,
רביולי ועוד, שהפכו את המעדנים
האיטלקיים לאהובים ברחבי העולם.
עד היום צריך היה לטרוח כדי להכין
פסטה איטלקית אמיתית. עכשיו, זו
הפעם הראשונה שאפשר לאכול בבית
קנלוני ולזניה ברמה של מסעדה
איטלקית טובה בלא כל טרחה
ע״י חימום בלבד!

המעדנים של מר צ׳ לה
אתהמת כוני ם לפסטה איטליאנה
הכינה עבור חברת מעדנות גב׳ מרצ׳לה
מאסטרו, שכשמה כן היא, מאסטרו
בבישול איטלקי. ה תו צאה ־ מ ע דני
פסטה טעימים ומיוחדים: לזניה בשמל
ברוטב עגבניות, לזניה פטריות ברוטב
עגבניות, קנלוני פטריות ברוטב
בשמל, קנלוני תרד ברוטב
בשמל, לזניה תרד ברוטב
עגבניות ולזניהנמילוי
מן הצומח בטעם בשר.

( < 5ו נ 1ל 1ליהנ 1ת )

פסטה איטליאנה. בתאבוניסימו.

13 שנה אחרי אנטבה
מספר עידו נתניהו על
האח הגדול ועל
״היחידה. סיפור
אהבה
(עמוד ) 10
מילחמה אור׳ אבנר׳ וענת
סרגוסט׳ בעזה.
הפלסטיני הולכים
חזק על עצמאות
(עמוד ) 18

ג אול ה וצחי. האמא הז א ת היא א1י.

ג א לא שמעתם,
נגמר שבוע הגאווה
ההומו־סכסואל׳ .אילן
שיינפלד לא מוצא
סיבה למסיבה
(עמוד )28

זיקפה
א את לא רוצי
לחבות ל״מוניטיך
החדש ל כו לקרוא אח
״פוליטיקה ש מה
לראות
(עמוד )46

עשית הפלה. עכשיו אוי מצטערת
שאיו ל׳ ילדי בנוסך על צחי
גאולה הן — חשיפה (עמוד )8

בתוך הגליון
קורא ילך — להיות ״חודי
מיכתבים — המוח והכוח
תעסוקה — ״בוא איש׳ מחלל
תשקיף — גירושין סוריים
ישיבת מרכז — רק הליכוד יכול
גאולה כהן — 24 שעות אשה
במדינה — לחם וקירקס
עידו נתניהו — חולם על יוני בלילות
מה הם אומרים — בני כהן, יהודית אוריין,
הדיר יאירה אמית, עדי הדר, הד״ר שימשו!
שושני, אריק כרמון
כינוס — רוח מיזרחית בטולדו
הנדון — מוסוליד
אנשים — ההצגה חייבת להימשך
עזה — פלאנטה אחרת
יומן אישי — אילו הייתם במקנם׳
תסריט — שעתיים יותר סדי
קולנוע — ספר דניאל ב׳

אורד! — רוני ס1ם ק
לילות ישראל — סינדרלה מקומית בנהריה
הומו־סכסואלים — לא בישראל, לא עכשיו
דף חדש — פרידה מרוסיה
מרדכי יהל — חופשי בטעות
הורוסקום — סרטן, מזל ירח
זה וגם זה — בעניין ארמניה
רחל המרחלת — מונולוג של מילה
שני ערוצים — לברוח מצרות של אחרים
דיעה אחרת — אורי ק • :קואליציה של
אמביציה • סיני קהח: ה־ 6ליולי • מאיר
ליפשיץ: לו הייתי ת • מרדכי הורוביץ: שניים אוחזין
במרכז • החברים של אופירה: חררל
תיקשורת ם ע׳׳מ — טעות בערווה
תשכץ — 250ש־ח? 500ש־חק׳ 750ש״ח? 1000ש״חד
תמרורים — הידר הפקיד
חוג הסילון — לבד בין כל הסינים
ספורט — ריגול תעשייתי

נזיבחבים
המזח והכוח

• ב לי

בשני עמודים רצופים מליון הזה יש
ריעות שונות על נושא אחד: סירטו של מרסל
אופולס, סלון טתוי(1ס.
בעמודים 22־ 23 מותח צבי ינאי ביקורת
על הסרט, ומביע את הריעה שהיה מוסב
לקצרו בהרבה. בעמוד 24 מעניקה עתה
פייגרו לסרט במו שהוא את הציון.מצוייך.
לפני חודשיים כתבתי גם אני כמה דברים
על הסרט הזה, במדור יוסן אישי( ,העולם הזה
,)2697 אחרי שראיתיו בהקרנה מוקדמת ואחרי
ששוחחתי במשך כמה שעות עם אופולס
עצמו. הייתי מוכן לראות את הסרט הזה גם
באורך כפול ומכופל.
שלושה אנשים, שלוש ריעות שונות.
מישהו יכול לשאול: אז למי להאמין? מדוע
אץ העולם הזה מחליט קודם כל מה דעתו,
לפני שהוא מגיש את ביקורתו לקוראים?
אבל לשני אנשים שונים לא יכולה להיות
דיעה אחידה על יצירת־אמגות. בבואו לכתוב
ביקורת על יצירה, מביא כל מבקר עימו את
אמות־המידה שלו, שעוצבו על־ידי עברו,
חינוכו, חוויותיו.
סרס זה עוסק בכיבוש הנאצי באירופה,
ובמיוחד באדם גרמני אחד, קלאוס בארבי,
מראשי הגסטאפו בעיר ליון בצרפת. יש בסרט
רכיב תיעודי, יש בו רכיב קולנועי, יש בו
רכיב רעיוני־פילוסופי.
צבי ינאי חי כילד תחת הכיבוש הנאצי
ובאשליה) ,ובא לארץ אחרי המילחמה. הוא
הוגדדדיעודק עוסק בפילוסופיה וחובב־קול־נוע.
עדנה פייגרו גדלה בארץ, והיא מבקרת־קולנוע
מיקצועית אני עצמי הייתי בימי השואה
בארץ, אך לפני כן היכרתי את הגרמנים
מקרוב. אני מתייחם לקולנוע ככל צופה
רגיל.
שלושה אנשים, שלוש גישות. זה טיבעי,
ובך זה צריך להיות.
על סמר ריעות אלת צריך הקורא להחלים,
קודם כל, אם ללכת לראות סרט זה
בכלל. אני מקווה שהביקורות שלנו ישכנעו
אותו לעשות כן. אחו״כד יוכל להיעזר בביקורות
אלה, בכולן ביחד ובכל אחת מהן לחוד,
כדי לגבש לעצמו ריעה עצמאית.
זהו תפקידו של העולם הזה בכל השטחית

להיות ייהודי

נבחתי השביע בוויכוח של כמה אנשי-
מיקצוע על השלם הזה. אחד מהם אמר :״פעם
היו להשלם הזה ריעות ייחודיות. הוא הטיף
להקמת מדינה פלסטינית ולהידברות עם
אש׳ף. עכשיו התקבלו הריעות האלה על־ידי
חלק גדול של הציבור. כבר אין צורר לקנות
את השלם הזה כרי לקרוא כתבה על הצורך
בהידברות עם אש׳׳ף. זה שהשלם הזה הקדים
כמעט את כולם ב־ 30 שנה בהשמעת דיעות
אלה אינו רלוונטי.״
זה נכון, כמובן.
אבל זה גם מאוד לא־נכון.
השאלה היא: מדוע הקדים השלם הזה

כמעט את כולם ב״ 30 שנה ויותר, בבואו
לנתח את בעיות־היסור של המרינה ולהציע
את הפיתרץ הנכון?
גם אז לא ישבו כמערכת השלם הזה נביאים.
מעולם לא היתר, בשבועון זה מערכת
אידיאולוגית. שהגיעה למסקנותיו{ על־פי
סיפרי־קודש אלה או אחרים.
אם הקדמנו כמעט את כולם ב־ 30 שנה,
הרי זה מפני שראינו את המציאות של אז במו
שהיתה באמת, ולא כפי שהאחרים רצו שתהיה.
ניתחנו את העובדות כפי שהיו, וגילינו
ביניהן עובדה ששום גורם אחר במדינה לא
רצה לראות אותה, קיומו של העם הפלסטיני,
גם אחרי המהפיכה הכבירה של מילחמת־העצמאות.
מכאן
הגענו למסקנה שלא יהיה שלום בלי
הסדר בץ ישראל והעם הפלסטיני, ושהשלום
יתכן רק אם נדבר עם המנהיגות הלאומית
הפלסטינית ונעזור לה להקים מדינה עצמאית
משלה לצד ישראל.
זה נשמע אז כרעיון משוגע באוזני כל מי
שלא היה מסוגל לנתח את המציאות כמו
שהיא, כל מי שהיה שבוי בידי קונספציה זו או
אחרת. זה כלל את כל העיתונים בארץ ואת
כל המיפלגות, מחרות ועד סק״י.
מדוע זה רלוונטי כיום?
רק בגלל סיבה אחת: השלם הזה משתמש
באותם הבלים גם כיש, בבואו לנתח את
הבעיות. אץ הוא מחפש. ייחודיות״ ,אלא
אמת. איננו באים להפתיע ולהדהש, אלא
לעזור לקורא לראות את המציאות כמו שהיא,
ולהסיק ממנה מסקנות נכונות,
הכלים שלנו: ראיית הדברים כמו שהם,
בלי מישקפיים איריאולוגיש; אומץ־הלב להגיד
את הדברים הנכונים גם כשהם בלתי-
פופולריים; הנכונות לחזות את העתיד על פי
נתוני ההווה, גם כשהתחזיות נשמעות יתד
אוודדופן. זוהי הייחודיות שאנחנו שואפים
לקיימה.
כל זה אינו נחוץ לארם שלא איכפת לו מה
קורה ומה יקרה למדינה שלו, לחברה שלו.
אבל זה דרוש לאזרח אחראי, המבקש להיות
שותף אמיתי לבניית חיינו כציבור וכפרטים.
אילו היתה דעת־הקהל בישראל מקבלת
את הניתוח שלנו בעניין הפלסטיני לפני 25
שנים, היתה המדינה כולה עולה כבר אז על
דרך־השלום. העובדה שניתוח זה הופך
לנחלת הרוב רק עכשיו, אחרי מילחמות
ואינתיפאדה, עולה לנו במחיר יקר מאוד בכל
תחומי חיינו.
זה נכון גם לגבי כל בעייה ציבורית,
פנימית וחיצונית, העומדת כיום לפני

המי׳נהי
אימיה צרפתית

אגב, אחת הקוראות שלחה לנו
השבוע אימרה, שהיא מצאה בספר צרפתי.
.אם לא מבינים אותך, אולי זה מפני
שאתה מבין דברש לפני האתרים״.

שיריונאי בן־ארי
קטמון, קדש, קאהיר

הטלאי הירוק
על הציור הבדיוני שהראה ערבים
נושאים טלאי ירוק (״הצי לום
הזה״ ,העולם הזה .)7.6.89
הציור הזה הזכיר לי את הכותרת המפורסמת,
שהופיעה בעיתון הציוני בברלין ביום ה-
4באפריל ,1933 ימים אחדים אחרי שאדולף
היטלר נבחר כראש־הממשלה של הרייך.
בעיתון ״דישה חדנשאו הופיעה אז כותרת,
שנכנסה ישר להיסטוריה של העם היהודי.
:שאוהו בגאון, את הטלאי הצהוב!״
אגב, זה היה שנים לפני שהיהודים אמנם
חוייבו לשאת טלאי צהוב.
חיים רובנברג, רמת-גן

נבואת אריאל
על איור לסיפור בדיוני(״הציור
הזה״ ,העולם הזה .)7.6.89
מותר לו, להשלם הזה, להתקשט בנוצות
שלו ולהראות לנו, שחור על לבן, כיצד נבואה,
ילידת איור שליווה סיפור בדיוני שהופיע
בהעזלם הזה לפני 34 שנה, התגשמה
החודש באריאל, שבה הוחלט לחייב עובדים
ערביים בנשיאת טלאי מזהה.
יפה מאוד (ומצער מאוד) .אבל מדוע אין
השלם הזה מוצא לנכון לפרסם את הנבואות
דב גפן, תדאביב
שלו שלא התגשמו?

עוזי קרן

7י בי ב1

על ביקורת טלוויזיונית מסויימת
(״משדרים חדשות האינתיפאדה״,
״דיעה אחרת״ ,העולם הזה
.)14.6.89
לא פעם שמעתי את השאלה איך זה שאין
סאטירה ימנית טובה?
אז, הנה, השלם הזה, על ארבעת עמודיו
החדשים, דיעה אחרת, מספק את התשובה:
לימור ליבנת.
אבל אנשים פאתטיים לא יכולים לכתוב
סאטירה ובכלל, ההומור שלהם, בדרך כלל,
צולע. קשה מאוד לצחוק על אחר כשהדבר
שמעניין את ליבנת באמת זה לבשר לקהל
קוראיה, כי היא בוגרת־אוניברסיטה.
אז אל דאגה, לימור היקרה, עדיין קוראים
לו(למשורר יצחק לאור) איציק. לפחות החברים
שלו. אבל חברים כמוך אני לא בטוחה
שהוא ירצה.
אבל הבעייה כנראה התחילה כבר אז, כשעוד
היית סטודנטית ולא הבנת בדיחות שסיפרו
לך חברייך ללימודים. כנראה שמאותן
סיבות את מבכה היום עיכוב של רבע שעה
בהקרנת אלקסיס, או, אולי, זה חלק מההומור
שלך?
ובקשר להצעתך לקיצור המיקרופון של
כרמית גיא, או, כפי שאת אומרת, במפורש,
לפיטוריה, זו, כנראה, באמת, האפשרות היחי־ .
דה שיתפנה, אי־פעם, מקום לאנשים כמוך.
.אם לא במוח, אז בכוח?״
ענבל פרלסון, יפו

הוא קופץ״ ,העולם הזה .)14.6.89
לכתוב על תת־אלוף אורי בן־ארי, חבר
צוות הפקת־הלקחים של האלוף משה בר־כוכבא,
שהוא. קצין שהגיע לשיאו במילח־מת־קדש״
,זאת בורות פשוטה, אם לא עזות
מצח.
בן־ארי, מלוחמיה הגדולים של מילחמת־העצמאות(קטמון)
,אמנם היה שיריונאי גדול
במיבצע־סיני של , 1956 אבל שיאי הקאריירה
שלו היו במילחמת ששת־הימים, עת שטף, עם
שיריוניו, מקריית־ענבים מיזרחה וכבש תוך
כמה שעות את רמאללה ויריחו, ויותר מזה
במילחמת יום־הכיפורים, כאשר היה סגנו של
חיים בר־לב, שהוזעק מכם השר שלו בירוש־

עדייה וירידה
על מטבע לשון עברי(״איגרת ה עורך״
,העולם הזה .)14.6.89
זכותו של הקורא פז לחיות באוסטרליה.
אבל אין לו כל זכות לנגח את הלשון העברית.
לכתוב, כפי שהוא כותב, כי מטבע־הל־שון.עולים
לארץ־ישראל״ ,הוא מילה טיפשית,
רק מעיד כי הקורא פז קצת שכח את
העברית שלו.
בעברית מקובל לומר, מימים ימימה, כי
לארץ עולים. בדיוק כמו שמקובל לומר,
למשל, שלמצריים יורדים.
חנן אקרמן, נס־ציזנה

הבלם מן השיריון
על דרכו של קצין צה״ל בביר(״מה

לים ובן־ארי סייע בידו לבלום את
טות בחזית־הדרום וליזום את
שהביאה את צה״ל למרחק 100
יצחק אילוץ,
מקאהיר•
ההתמוטהתפנית קילומטר
תדאביב

מוו1ן־
ידע אישי
על מיספר הטנקים של צה״ל 1948
(״מה הוא קופץ״ ,העולם הזה
.)14.6.89
אין זה נכון שצה״ל נכנס למילחמת־העצ־מאות
עם טנק אחד בלבד. מתוך ידע אישי
אני יכול להעיד כי צה״ל נכנס לאותה מילח־מה
עם שני טנקים לפחות.
היו אלה שני טנקים בריטיים מסוג קרר
מזול, שאותם גנבו חיילים בריטיים מן הצבא
הבריטי ושהוסתרו, עד יום צאת הבריטים מן
הארץ, בשכונת־מגוריי באותם ימים, בית-
משה כהן, ירושלים
הכרם בירושלים.

בכתבת־השער של הגליוץ האחרון
על מחלת־האיידם, הושמט כטעות
שם הכותב: עודד רכטמן.

השבועון של ישראל
העורך הראשי: אור׳ אבנרי
מנהל: אברהם סיטון
מנהלת מחלקת־מודעות:
רינה מיטרני
המערכת והמינהלה:
תל-אביב, רחוב גורדון 3
(ת.ד , 136 .מיקוד )61001
טלפון 232262/3/4 03
פקס)03(*245130 .
המו״ל: העולם הזה בע״מ
הדפסה: הדפוס החדש
הפצה:גד
תל-אביב, יד חרוצים 7
טלפון)03(-377056 :
המנהל הכללי: דויד גדשונוביץ
העולם הזה 2705

סוכנויות למיסחר בבני־אדם. זה בלתי־חוקי. מישרד־הפנים נ/־!גפיצף.
זחוקווזוג בחר
בחשותת

פיליפינית ליגאלית — 500 דולר. לא
ליגאלית — 700 דולר. פולניות רק 500
דולר — הכל לא־ליגאל .,שוק עבדים
— ״בוא מחרל. בהראליה־פיתוח
לא יאהבו את הגילויים האלה

אבטלה! איזו אבטלה, חסרות
ידיים עובדות ובנראה אפילו בכמויות
גדולות. בערי-הפיתוח יבולים
להתלונן, אבל ב״טובנויות
בוח־העזר״ ,כך קוראים למישר-
דים המייבאים עובדים מחו״ל,
הטלפון לא מפסיק לצלצל.
יש פיליפיניות, יש תאי-לנדים,
יש פולנים ופולניות. אין אפילו
חרם על דרום־אפריקה, הבל בדו-
לאדים, אספקה מהיום למחר,
שרות דיסקרטי, והעיקר בלי ביורוקרטיה
במישרדי-הפנים. העסק
במילא בלתי-חוקי.
הלכתי להשיג לי ולשבנתי עו-

זרת פיליפינית. רצינו גם שריתי־מין.
בטלפון אמרו שיש על מה
לדבר.

• 3 : 3 0ע ׳6ב 01181 >.<1)1מ / 1י 3

0. ,מ 0מס.6!>>1ן

;:צג 36

*?ו x1! 1110 גן 1ד31 גי 11611* 4 :

5$10 4

1! 3*611ג

01 0*1113x61

:מ ס.1:1ט>111 ם נ< 0
* . 61 0 1 1 :ע 11ס ס 0

ס£011י62101

0 2ס £13ס 104_111:ו 6ב 1מסס י*ג. 1:0 1מס 6x0ע ,

* 03 31

>?6101ל
סא ס\01ג1

10110;?0;1>;0:פ

- 8ד* 0*0.311)11:61:ס! *פ
- 0*3.111)11;01:ס**(!
*1י!11.0 01-*3־נו
>• ;603

יזו.

י; 3 0 1 1 0 0 1 :

*1 013* 116
3011001

>׳0051610110.1:

__ 0011620:

;000*30

:מ ס !£3.3י

.(6 0 1ן 3

י ^}00(00111

}*ס? 3: )806 *01**04 *0נ-ו;0ז30צ?0ף 3,0,1ז\.ז!):
0ר?:וי.|131
10ב*?1
000*!>*61011

3 13 {4 ׳:1

.ס 6סק 100׳.י?

1:11 חס 7*1111

דרך פתח־תיקווה .44 על תיבת־הדואר
רשום מימשו אנקורי בעינו — שרותי כוח־אדם
בינלאומי.
חדר בקצה המיסדרון. בחוץ מתנודדת
חבורה של גברברים, נאים למראה, כבני .25
כמה בחורות מגיעות גם הן. יפות. חיוכים
מאוזן לאוזן. משוחחים בפולנית. השיחה קולחת.
הם ממתינים. גם אני.
בחדר יושבת בחורה מלאת־גוף. בידה האחת
היא מחזיקה את אפרכסת־הטלפון, בשניה
סיגריה. על השולחן דפי זהב. היא מעלעלת,
מסיימת את השיחה ומדברת באנגלית עילגת
עם שתי בחורות ובחור הישובים מולה. היא
נפנית לעברי. .כן?״ היא שואלת.
אני בקשר למודעה. בעלי דיבר איתר בס־לפון
לפני כחצי שעה.
.כן״ ,היא מחייכת. ,תפני לחדר השני, הוא
מטפל בזה.״
אני נוקשת בדלת החדר השני. גבר שחום־
עור, חמור־סבר, מביט לעברי בחשדנות. גם
שם יושבים למולו שני גברים. גם הוא שואל
.כן?״ ואני חוזרת על הדברים שאמרתי לבחר
רה מהחדר הראשון, ומוסיפה שהבחורה היפ־נתה
אותי אליו.
.רק רגע,״ הוא אומר, קם ואומר לבחורים,
באנגלית לא־בריטית. :סליחה, תיכף אחזור.״
גם הם מהפמיליזדפופולסקה.
אנחנו נכנסים לחדר הראשון. .אני מחפשת
פיליפינית או פיליפיני לעבודות־בית
ולטיפול בילדים עם לינה,״ אני אומרת.
.תלוי מה את רוצה,״ הוא אומר.
אני חוזרת שוב על דרישותי. הוא חשדן.
יש איזה מתח לא־נעים באוויר. מתאמצת
לשבת נינוחה. יש קצת פרפרים בבטן, בגלל
המבט החודר והלא־אוהד שהוא נועץ בי. הוא
קפוא והוא מפליט לקונית. :פיליפינית
ליגאלי — 500 דולר, לא ליגאלי — 700
דולר.״ יום חופש בשבוע לכנסיה, ודמי־נסי־עה
באוטובוס, פלוס סנדוויץ וכום־קפה.
ההיתממות שלי מפשירה אותו קצת. והוא
מסביר לי שאם אני רוצה את הדברים כחוק
עלי למלא טפסים, לשלוח למישרר־העבודה־והרווחה,
לקבל אישור־עבודה, לדאוג לויזה,
לכרטיס־טיסה ולכל הכרוך בביורוקרטיה מר
רטת ומתישה. וגם בסוף לא בטוח אם אצליח.

אני שואלת על פולנים או פולניות.
400.־ 500 דולר. זה לא־ליגאלי. עם
הפולנים אין ליגאלי,״ הוא אומר. .הפולנים
באים כתיירים, עובדים כאן, וכל חצי שנה
מחדשים את הויזה. פולנים זה יותר זול, כי יש
להם בעייה באנגלית, ומישפחות בארץ לא
רוצות אותם, אז זה יותר זול, כי יש פחות
ביקוש.״
הטלפון לא מפסיק לצלצל. .אז למה את
עושה את זה למתאנה. תחליטי, רוצה או לא
רוצה?״ הוא צועק וטורק את הטלפון.
אני מבקשת לראות קטלוגים עם תצלומים
של פיליפינים ופיליפיניות, לאחר שנשתכ־נעתי
שהם עדיפים על הפולנים. בקטלוגים
יש תצלומים וטפסים, שבהם רשומים הפרסים
האישיים של מבקשי־העבודה. זה ליגאלי.
אבל אני מתעקשת על תצלומים של מי שכבר
נמצאים בארץ. הוא לא יכול לתת לי את
התצלומים. כבר עברו עליו, ומישהו צילם לו
קטלוג ופתח סוכנות־ליווי .־
.יש שדותים מעבר לעבודות־ניקיון וטיפול
בילתם, כלומר, שרותים סכסואלייס?״
אני שואלת.
.תראי, זה תלד במישפחה ובכימיה שנוצרת.
אם יש כימיה אז יש, חה עובד. אני יודע
שיש שרותים כאלה. אבל, זה תלוי״.
הוא מתחיל להראות סימני חוסר־סבלנות.
.אם את רצינית, והמישפחות שאני עובד איתן
הן מישפחות רציניות, היכולות להרשות
לעצמן, וזה עובר מאחן לפה, אז אני מביא לך
הביתה מה שאת חצר. ימצא חן בעיניר,
עושים חרזה.״
יש לו סטוק, והוא עובד בשיטת שיווק
מדלת לדלת 115 .שקלים עבור כל ביקור. אם
נחתם חוזה, הוא מקבל 700 דולר, דהיינו,
משכורת חודשית אחת שמתקזז ממנה 120
שק לים כי אנחנו הרי בלא־ליגאלים עסקינן,
למרות שאורי מם־קשר מעדיף לעסוק בלי־גאליבג
אך עיקר פרנסתו באה לו, כפי
שהבנתי, מהלא״ליגאליים.
.ואתה לא מסתכן בכך?״ אני שואלת בהבעה
של תו ע
.תראי, יש סיכונים, אבל גם לך יהיו סיבר
ני ע אם את מעסיקה עובד לא־ליגאלי, יכולה
לכסח אותך הסיירת של עבודה והרווחת וזה
תיק פלילי במישטרה.״ צילצול־טלפון מפסיק
אותו. הוא מדבר עם מישהי על דרום־
אפריקאית שישלח לה. כשאני שואלת על
דרום־אפריקאים הוא מתחמק. .יש, אבל תעד

.אני מעדיף לעבוד עם ליגאליים בלי
בלבולי־ראש. אבל אם את רוצה, תשאירי
מיספר־סלפון. אני מחר אביא לך מה שתירצי,
ואיזה גיל שתירצי. יש לי מ־ 25 עד ״.40
צריך רק להחליט.
והסוכנות הזו היא רק דוגמה. בלוחות־המודעות
בעיתונים לא חסרות דוגמות נוספו

956 חברי־מרכז הליכוד ענו

כמעט חצי

עצור שב ב כש1- 13־סיון
שרותי־הביטחון משתמשים בעצירים ערביים כדי לשפר
את הערבית שבסי סטודנטים באוניברסיטה העברית
וצוערי השב׳׳כ.
בך עולה ממיכתב ששלחה עורכת־הדין לאד צמל ליועץ המישפסי
לממשלה ולנשיא האוניברסיטה העברית.
לפי טענתה, מנצלים חוקרי־השב״ב עצירים ערניים ומביאים אליה!
סטודנטים, בטענה כי ברצונם לשוחח איתם, כדי לשפר את
הערבית שבפיהם.
עורכת־הדץ דיווחה על לפחות שני מיקרים כאלה.

אר 1ס כועס ע ל עוזריו
שר־החוץ משה אינם הביע תרעומת על הפירסומיס, שלפיהם לא הצטרפו אליו
עוזריו למסע לגרמניה מפאת רגישות הנושא.
בשבוע שעבר יצא שר״החוץ לגרמנית ועוזריו, ח נווה וסלאי מרידוד, מיהרו לדווח
לתיקשורת כי ביקשו שלא להצטרף למסע בשל רגישות העניץ, והשר נענה לבקשתם.
מקורבים לשר ארנס אומרים כי השר זעם על כך שעוזריו ניסו להציג את עצמם כיותר
פטריוטים ממנו, וכמי שענייו־השואה חשוב להם יותר.

534

ביום השני, דד 3ביולי, דיווח דוט־־צה״ל על 417 התגים פלסטיניים
בשטחים הכבושים. מיספר זה כתל התגים מירי חיילי צה׳׳ל בלבד.
לפי ספירת ״העולם הזה׳׳ עומד מיספר ההרוגים על .534
לעומת זאת, מוסרים מקותת פלסטיניים על 659 התגים פלסטיניים,
לפי הפיתט הבא:
• 461 התגים מירי חיילי צה׳׳ל ומתנחלים.
• 78 דתגים כתוצאה משאיפת־גאז.
• 47 התגים ממכות ומהתחשמלות.
• 73 התגים מסיבות אחתת.

קולינגבר בדרך
אנדרי קולינגבר״ נשיא הקהילה המרכז־אפריקאית, יגיע לבית־ באת כעוד
שבועיים, וייפגש עם הנשיא, ראש־הממשלה, שר־החוץ ושרים אחרים.
קולינגבה היה אמור להגיע לניקור בארץ לפני חודשיים. הכל כבר היה סוכן לקראת
ביקורו. תואמו פגישות עם אישים בכירים, אולם קולינגבה לא הגיע.
הוא אומנם יצא לדרכו, אך כשעבר מטוסו מעל סודאן, וכשהתברר לסודאנים לאן מועדות
פניו, הם לא איפשרו לו לעבור מעל סודאן, והוא נאלץ לחזור כלעומת שבא.
בעיקבות התקרית ניתקה הקהילה המרכדאפריקאית את יחסיה עם סודאן.
עכשיו הודיע הנשיא על ביקורו. הוא כנראה מצא נתיב־טיסה חלופי.

ל א היה קוגץ־דח מוסדווג,
הסירסומים, שלפיהם דנים בגיוס קצין־דת מוסלמי ל שתת בצדל׳׳ל, אינם נכונים.
הפירסומים החלו בעיקבות שיבושים בהלוויית הגשש הבדווי, חוסיץ מוכתרן מכפר שיבלי.
בהלווייה לא נאסרו תפילות על קיבת.

ביטחון ה 3די 1ה התגר ש
תיק־אישות רגיל שהה זמן רב בכספת של בית־המישפס המחוזי בתל־אביב, בעיקר בשל
טענה של חשש לפגיעה בביטחון־המרינה.
בתיק, שהתנהל בין שני בני־זוג, נזכר שמו של שר בממשלה. למרות שהשר היה שולי
בתיי* קיבל השופט את הטענה של ביטחון*המדינה ואסר כל פירסוס בנושא. על כן גס
אוחסן התיק בכספת.
השבוע הסתיים הדיון בתיי* בלי שהשר הוזכר בו שנית, והצדדים הגיעו לפשרה. איסור־הפירסום
נשאר בתוקפו.

שחל דור ש נאמנות עיוורת
מבקרת־המדינה, מרים בן־פורת, פתחה השבוע בבדיקה כנגד שר־האנרגידד
והתשתית, משה שחל, על דברים שאמר כביכול בכנס של דירקטורים בחברות
ממשלתיות שבאחריות מישרד־האנרגיה, שהתקיים בשבוע שעבר.
על פי פיכתב־תלוגה שהגיע למבקרת מאחד הדירקטורים, תבע שתל מן הדירקטורים שמונו
על ידו, נאמנות כלתי־מסוייגת אליו, דבר העומד בניגוד לחוק החברות הממשלתיות,
האומר שדירקטור חייב בנאמנות קודם כל לחברה.
כמה מן הדירקטורים הביעו תרעומת רבה על כך ששחל תובע מהם נאמנות עיוורת, בטענה
שהוא מינה אותם.

נוב נשאלים סירבו לענות. חלק גדול מהם שייר, מראה, ל-וחית
הסירוב״ .הם לא רצו להיחשף. השאלה הגדולה היא, האם הפחד ימח
אותם גם בקלפי.
ך יצחון ברור ליצחק שמיר מצטייר
^ ממישאל השלם הזה שנערך השבוע.
956 חברי־מרכז הליכוד ענו לעשרות טלפונים
שביררו את עמדותיהם 57.3 .אחוזים
תומכים בעמדת ראש־הממשלה 33.6 .אחוזים
אומרים שיצביעו בעד תוכנית מתוקנת, כפי
שהציעו שלושת המתנגדים, או שיתנגדו לכל
תוכנית־שלום שהיא.
י מישאל העולם הזה מחזק את התחושות
שבאו לביטוי בליכוד, כי שלושת השרים
המורדים לא הצליחו לסחוף איתם אף את
תומכיהם המובהקים. דויד לוי ואריאל שרון,
הטוענים לשליטה על כמחצית מחברי-
המרכז, מצאו עצמם נלחמים על האחוזים
המבדילים בין תבוסה להפסד בכבוד. יצחק
מודעי, בן הברית החדש, לא מתגלה, לפי
המישאל, כספק־קולות משמעותי.
״ ה עול ם הז ה״ שאל את חברי־מרם
הליכוד:
האם אתה בעד תוכנית־שלום המקורית,
האם אתה בעד תוכנית־השלום המתוקנת, או
נגד כל תוכנית־שלום.
לנשאלים, שביקשו הסבר, נאמר כי התוכנית
המקורית היא תוכנית שמיר, ואילו
התוכנית המתוקנת כוללת את הסתייגות
השרים.
57.3אחוזים תמכו בתוכנית המקורית.
24.5אחוזים תמכו בתוכנית המתוקנת.
9.1אחוזים מתנגדים לכל תוכנית״שלום.

״העולם הזה׳׳ שאל שאלודבדיקה
משלימה:
האם אתה בעד קיום בחירות בשטחים, בעד
בחירות עם מגבלות, או נגד בחירות?
49.5אחוזים תמכו בבחירות.
24.8אחוזים תמכו בבחירות עם המיגבלות
שהציבו השרים שרון, לוי ומודעי. רובם
הגדול אמר, שהמיגבלה העיקרית היא התנגדותם
להצבעת ערביי ירושלים.
17.5אחוזים התנגדו לכל רעיון הבחירות.
התשובה לשאלה השנייה מוכיחה את
קיומה של קבוצה אידיאולוגית, המהווה 41
אחוזים מחברי־המרכז, המתנגדים עקרונית
להצלחת תוכנית־השלום של שמיר. קבוצה וו
אומנם תומכת, בחלקה, בהצעת שמיר, אך
אנשיה מצהירים מיד, כי תמיכתם היא תמיכה
על־תנאי. בטווח הארוך יצטרך ראש־הממש־לה
לקחת בחשבון את ההתנגדות המסיבית,
הקיימת לבחירות בשטחים הכבושים.
313 מהנשאלים סירבו לענות. אפשר
להניח כי בקבוצת־המסרבים יש רוב מסוים
לאנשי מחנה שרוו״לוי. אלה המרגישים את
ההפסד באוויר לא רצו להזדהות עם המובסים
ולשלם את המחיר. אם השערה זו נכונה,
תוצאות הצבעת־האמת עשויות לנטות לטובת
מחנה שרון־לוי־מודעי.
הסקר שנערך השבוע משקף את הלו־הרוחות
במרכז. גם אם תושג עד ליום הרביעי
בלילה פשרה שתמנע הצבעה, מבהירים נתוני
סקר השלם הזה כי שמיר, לפחות בשלב זה,
הצליח לרכז סביבו רוב, שיאפשר את קיום
המהלך המדיני. השאלה הגדולה שתישאר

פתוחה, אם יביס שמיר את המורדים, תהיה
באיזה עיתוי ובאיזו דרך יבחר לנקום בהם.
מכיגוס לכינוס
^ ץ דבר שחברי־מרכז הליכוד היו מוב־נים
לו פחות השבוע מקרב שעולה ממנו
ריח פיצוץ, על רקע אידיאולוגי. לניצחונות
בבחירות המוניציפליות ובאוניברסיטות ודתה
השפעה ניכרת על מצב־הרוח המנטלי
והאידיאולוגי בליכוד.
רוח־הקרב הוזרותניקית המפורסמת, שהובילה
את הגייסות השונים לקרבות האדירים
בשנים 1983־ ,1988 דעכה, אולי בלי שוב.
בוועידה המפוצצת של 1986 היו ההמונים
ששים לקרב, לפחות, וכנראה שאף יותר,
ממנהיגיהם במחנות השונים.
הקרב האחרון נכפה מלמעלה. ריזו!
הבחירות להסתדרות, על כל שלל הגלבים:
החדשים שעשויים להתווסף, דוחק הצירה את
ארץ־ישראל השלמה לטובת אחדות השורות
המתחייבת.
השר אריאל שרון הבטיח השבוע להמשיך
(.לא אפסיק ליום אחד׳׳) במילחמתו
בתוכנית־השלום של ממשלת ישראל, שהיא
לרעתו.תוכנית שאין לה שום קשר לשלום,
ושתביא רק לשפיכות־דמים גדולה יותר ״.גם
אחרי ישיבת־המרכז ובלי קשר לתוצאותיו-
תומכיו נראו השבוע פחות נלהבים מבעבר
לצאת לקרב כזה. רבים מהם דילגו ביום
הראשון האחרון בין כנס התמיכה בתוכנית־שמיר,
שערך חבר־הכנסת דויד מגן(.מחנה
עריק בפי שרוניסטים נאמנים) במצודת־זאב,
לביו כנס השר שרון, שנערך באותו
הערב 500 מטרים משם, בבית סוקולוב, שם
תקף שרון את התוכנית ואת שמיר ומשה
ארנם בחריפות כמעט חסרת־תקדים.

רבים מחברי־מרכז הליכוד המתנגדים
לתוכנית סעדו את ליבם בעוגות ובקפה של
אולמי־עצמאוח, בשעה שמגן, על הבימה,
איים בהתפטרות 40 חברי-הכנסת של הליכוד,
אם יצביע המרכז נגד התוכנית. .אני
חבר של מגן — ענה לשאלתי, בדבר המצ־אותו
בכנס תומכי התוכנית, מיליטנס־שרוניסט
טיפוסי. .אבל אתה בעד התוכנית?״
הקשיתי. ,אני בעד דויד מגן. תרשום — אני
בעד דויד מגו״.
שמועות עקשניות גרסו שחלק ממארגני
כנס־מגו לתמיכה בתוכנית־שמיר הם בעצם
ממתנגדי התוכנית. כששאלתי את מגן הוא
טען שלא הוא אירגן את הכנס, והיפנה אותי
לאברהם הירשזון.
את אווירת ה״ביחד״ ,השילטונית והנהנ־תנית,
ללא הבדלי מחנות וריעות, ששררה
במרבית התכנסויות הליכוד השבוע, קילקלו
רק כותרות־העיתונים ומהדורות־החדשות.
.הולכים לפיצוץ, אה?״ שאל חבר־מרכז נדהם
את רעהו, תוך עילעול בהתקפות שרי־הלי־כור,
שנכתבו שחור על גבי לבן בעיתונות.
.מה אתה חושב שזה צחוק?״ ענה לו רעהו
הריאליסט, שבע־הוועידות.
גם בין תומכי התוכנית שרר קונסנזוס של
אי־התלהבות ממנה. הנימוק המרכזי היה.אץ
ברירה״ ,והתיקווה הבוטחת ש״ממילא לא יצא
מהתוכנית כלום.״
בינתיים, היה מוסכם מתחת לפני השטח,
הולך הליכוד ומתרחק מהאידיאל והדימוי של
גירערן סעד ₪
ארץ־ישי־אל השלמד״

למישאל, העולם הזה. רוב גדול תומך בתוכנית שמיר, אבל —

״שכל יש לי כמו לגבר, ל ב כמו

ד פנ הברק ויאיינה את גאולה בהן

סיכסוך לוי־לנדאו
סיכסיד בעניין הגדרת סמכויות התגלע בין מקסים לוי,
יו״ר ההנהלה של מרכז השלטון המקומי לבין אלי לנדאו,
יו״ר המועצה.
השניים רק נכנסו לתפקידיהם באחרונה, בעיקבות ניצחון הליכוד
נכחירות למרכז השילסון המקומי.
יש מי שאומרים שלנדאו אף שוקל לפנות לבית־המישפט ולהגיש
צו־רניעה נגד הרחבת הסמכויות של יו״ר ההנהלה.

קיון — לשח? בחו ל
עמוס קינן עומד לשהות במשך שנה בארצות־הברית. הוא מתלווה לאשתו, נורית גרץ,
מרצה לספרות, שהוצע לה למלא את מקומו של מרצה אחר באוניברסיטת ״ל. הם לוקחים
עימם גם את בתם הצעירה, אחרונה.
במשך השנה ימשיך קינן לכתוב את טורו השבועי בידיעות אחרשח.

מיפעלים עוברי
לפור טוגל
בימים אלה נערכים מגעים להעברת כמה מיפעלים בא,־״ן, הנמצאים בקשיים
בעיקבות המיתון, לפורטוגל.
השוק המשותף מעניק כיום מענקים גבוהים לחברות המבקשות להקים שם מיפעלים,
ומיפעלים רבים מבקשים ליהנות מהמענקים ומפטורים ארוכי־טווח במיסוי.

מ׳ שומר ע ל המוסיאון?
חברת ״השמירה״ ,שעסקה בעבודות שמירה במוסיאון תל־אביב,
הפסיקה את השמירה החל מיום הראשון השבוע.
הסיבה, החברה לא קיבלה תמורה כספית עבור שרותיה. את השמירה
מבצעים עתה העובדים.
במוסיאון נמצאים נכסים במאות מיליוני דולארים.

מזור — מירדנה לזוהר
גברי מזור, שנפרד באחרונה מירדנה ארזי לאחר •טבע שנים של עבודה
משותפת, יצטרך כשותף למועדון בבעלות מיקי פלד ועוד שני שותפים
סמויים.
המועדון ישמש כבית לזמרת ריבקה זוהר, שתופיע שם מדי ערב.
מזור ינהל את הצד האמנותי.

פל ט מן חוזר לספסל
סרקליט־־המדינה לשעבר, יונה בלטמן, שפרש משרות־המדינה ועבר
לאוניברסיטה העברית, יחזור לספסל, כדי להופיע בעירעור על פסק־הדיז של
ג׳ון איוואן דמיאניוק.
הוא יעמוד בראש צוות־התביעה.

שפס בור ח מאחריות
מרק שסם, מנהל מוסיאון תל־אביב, לא טרח להופיע
לעצרת־מהאה של עובדי המוסיאון• ,שהתקיימה ביום
הראשון ב״בית־לסין״ בתל־אביב.
הוא העדיף להיות נוכח בקונצרט בפילהרמונית, ולאחריו השתתף
במסיבה שנערכה במלון הילטון.

דו ב ר חד ש לתיירות
הדובר החדש של מישרד־התיירות הוא בני מרום, ששימש יותר מ־ 10 שנים
כתב תיירות ותעופה ברשות השידוד.
מרום ( )42 עסק בשנה וחצי האחרונות ביחסי״ציבור בתחום התיירות, והוא ישמש גם כיועץ
שריהתיירות לענייני תיקשורת וגם כדובר.
מרום מחליף את דבורה גנני, שיוצאת למיאמי.

מחנה לוי אוסף רסיסים
מחנה לוי מאחד את הרפיסים שנפוצו לכל עבר, לאהד מותו של מיכה רייסר.
בעבודת־נמלים הוחזרו מרבית החברים לפעילות, וביום השני האחרון ערך דויד אפל כנס
רב־משתתפים בביתו למקורבי השר.

111.א שה

1111/0 24

ביממה!״
• במישחק־אסוציאציות, צירוף
המילים ״אשה״ ו״פוליטיקאית״ יוביל
לשם גאולה כהן.
אני מקבלת פיד־בק עצום מנשים ברחוב.
הן אומרות לי :״אנחנו איתר!״ אבל אני לא
יכולה לומר שאני מקבלת תגובות שונות
מגברים ומנשים. זה מצחיק. גברים מסוגלים
ליפול עלי, לחבק אותי סתם כך, הם מרגישים
כל־כך קרובים אלי. הם אומרים לי :״שתהיי
לנו בריאה, כפרה!״ את יודעת, אני חושבת
שנשים הן יצור פוליטי ממדרגה ראשונה!

• מדוע?

יש להן תושיה, חוש דיפלומטי נהדר. יש
להן אכזריות כשזה נדרש. תיזכרי, למשל,

אמיצות. היזכרי איר לביאה שומרת על גוריה,
באיזה עוז, באיזו קנאות!
אנחנו ממש חברה נכה 50$ .מהחברה לא
מודעים לכוח שלהם. אני הייתי ממנה נשים
כראשי־ערים. הרי מה זה להיות ראש־עיר? זה
ממש משק־בית בקנה־מידה גדול. חוץ מזה,
בפוליטיקה כמו שלנו, כשהביטחון תופס
מקום כזה מרכזי, יש לאשה מחוייבות עוד
מהרחם שלה.

• את פמיניסטית?
בכלל לא! אני 24 ,שעות ביממה, אשה!

• באיזה מובן?

לא להאמין — תמימות!
היא יצאה מפתח הבית וניסתה לנתב את מכוניתה אל מחוץ למקום־
החנייה. כל גברברי דיזנמף הזדרזו לעזור לה, להדייד אותה, להראות לה מי
גבר פה. היא נראתה שברירית באותם רגעים, כל־כך חסרת ישע, ממש אשה
קטנה. האשה השברירית היתה גאולה כהן, מי היה מאמין.
איו צייד בתירוץ כדי לראיין את גאולה כהן -אחת הנשים המפורסמות
ביותר בתולדות המדינה. אין שום צורך להמתין עד שתעלה לכותרות. היא
פשוט חלק בלתי־נפרד מהן. הכותרת העכשווית בעניינה היא בדבר
התבט״אויותיה בכתב ובעל־פה על ״מילחמת״אחים״.
ראיתי אותה מרצה בשצף־קצף את דיעותיה הידועות כל״כך בערב״ראיונות.
גאולה הסתערה, כהרגלה על הקהל, ירתה סיסמות, התרגשה, קצרה
טחיאות־כפיים. גם עוררה הערות שוביניסטיות מהולות ברוע־לב -מסוג אותן
הערות השולחות אשה למיטבח/מיטה. הבחנתי בקפידה שבה בחרה גאולה
בשימלתה השחורה העדויה ריקמה, איך התאימה את סנדליה, איך חיכתה
לחיזוקים על הופעתה, נזקקה להיות נאהבת.
הטלוויזיה והצילומים גורמים לה עוול. במציאות היא מלאת חן. כשהיא
מדברת על חייה הפרטיים -היא הופכת לביישנית, יתכן שאף מסמיקה.
מכיוון שגם מי שחוטפים שיתוק מול דיעותיה הפוליטיות מכירים בכישוריה
הפרלמנטריים, נראה שגאולה מנסה להדגיש דווקא את הצד שאותו טרחה
להחביא במשך שנים -האשה שבה. הסך־הכל -הפוליטיקאית־האשה -כולל
עוצמה של רגשות, צורך נואש להיות נאהבת, צורך עוד יותר נואש להיות
צודקת, לנצח! להראות להם מי חכמה יותר! וגם תמימות.
כשמבינים את המורכבות של גאולה, אין מרימים אף גבה לנוכח הצהרה
נאיבית נוסח :״אני מתה־מתה לעבור בדיזנגוף, להסתכל בחלונות ראווה. אבל
מה קורה! האנשים מסתכלים בי במקום שאני אסתכל בנעשה שם. נורא מוזר.
לפי המגע ברחוב, הייתי צריכה לקבל 100 מנדטים. לפחות. אני לא מבינה
מדוע זה לא מתבטא בכנסת. לאן הולכת כל האהדה הזאתן״
איזו אכזריות היתה בשרה אמנו, שהיתה
מוכנה לעקוד את בנה, ובריבקה אמנו, שגירשה
את בנה עשו. את מבינה? אומרים שהאשה
פסיבית. זה לא נכון — אשה דווקא יוזמת.
נכון שהיא עושה זאת בצורה מסויימת.
לפעמים, כשאת רואה פרטים — את מפספסת
את השלם. נשים חרוצות יותר, וחשוב
מכל — הן חכמות יותר! חוץ מזה, שהן

בכל המובנים: אני רוצה ליהנות מהייחוד
הזה. אני יכולה להיות רכה, אני יכולה להיות
חמה. מותר לי לבכות, להתרגש.

•י דו ע לד, בוודאי, שנוצר לך
דימוי — אולי מעוות — שאינו
סמל הנשיות.
למה? היה סקר באחד העיתונים, שבו
נשאלו גברים :״באיזו אשה היית רוצה?״ אני

לכן־אדם, רגש כמו לאשה, אינסטינקטימי כמו לחיה...

כסטודנטית

״אמרו שאני פהפיהר

״כשצריך, אני בוכה...׳

״עשיתי הפלה אחת...״

הגעתי למקום הראשון! לעיתים אני כמו
לביאה — כשצריך להילחם; ולעיתים אני
כמו רחל אמנו — מתחננת לפני הקדוש־ברוך־הוא.
כשצריך — אני בוכה. אני לא
מתביישת לבכות. איך אומרים? אני בוכה
ויורה.
אני מנצלת כל מה שהקדוש־ברוך־הוא נתן
לי כאשה 24 ,שעות ביממה.
פעם אמרו לי :״שכל — יש לך כמו לגבר,
לב — כמו לבן־אדם, רגש — כמו לאשה,
אינסטיקטים — כמו לחיה לנשים יש רגש
ואינטואיציה נשית. כאשה, לעיתים אני
יורעת שאחד פלוס אחד לא מובילים בהכרח
לשניים. כך אומרת לי האינטואיציה הנשית
שלי. את מבינה על מה אני מדברת?

כשפרצה המילחמה, הוא הודה :״גאולה,
צדקת!״
ככה זה תמיד: אני חוזה מראש, אבל כשכולם
פועלים על פי תחזיותי ומתחילה האורגיה,
אני רוצה להיות מיותרת, זזה הצידה.

זה לא שאני נביאה. אני פשוט מכניסה
עצמי לגל של תהליך ונושמת אותו. תביטי
בי. ראי כמה אני קטנה. אבל אני בתוך
שלשלת, חלק משלשלת — אז אני גדולה.

• בהחלט. פחות מובן לי איך את
סובלת קללות וכינויי־גנאי• ,טלא
מקובל להטיחם בפני איטה.

אה, אבל אני כבר מחוסנת. אני לא כמו
אשה — אני מחזירה להם!

• החיסון הזה פועל גם כשמכניס
אותך ״מטורפת״?

יאיר שטרן כתב את השיר ״כנופיות
המטורפים״ .זה היה הכינוי שהודבק לי
ולחברי בימי־המחתרת. ומה הוכיחה המציאות?
שאפשר היה לסלק את הבריטים! אז מי
צדק?
אני לא רוצה להשתחצן, אבל לי יש קבלות!
את התקופה שבה צעקו לעברי מטורפת,
מלמדים כיום בבתי־הספר, ומשננים עד כמה
שהיינו גיבורים. כשזרקתי לפני מילחמת
ששת־הימים :״בואו, נלך למילחמה!״ ענה לי
יוסח לפיד שאני מדברת שטויות. אחר־כר

• אני קולטת בדבריך נימה של
עלבון, של מיותרות.

קשה לי לשכוח איך קראה לי פעם גולדה
מאיר לשיחה בארבע עיניים. השיחה נמשכה
שלוש שעות, ובהן נאמה לי שאני — את
שומעת? אני! — מסכנת את גורלה של כל
יהדות רוסיה, בגלל המערכה שניהלתי בעניינו
של יאשה קוזקוב.
והנה, כמה חודשים אחרי־כן, אחרי שיאשה
קוזקוב שבת מול האדם, הוא הגיע ארצה
מניו־יורק, והוריו הגיעו סוף־סוף מרוסיה.
לא אשכח איך הגעתי אז, נרגשת, לנמל־התעופה.
הרי אני ניהלתי למענו את המערכה.
פתאום ראיתי את שימחה דיניץ רץ עם
זרי־פרחים מראש־הממשלה (דיניץ עבד אז
עם גולדה מאיר) .היתה חגיגה שלמה, ואילו
לי — לא היה מקום. בכלל לא נתנו לי
להיכנס. לולא היה לי כרטיס־עיתונות...
פתאום שאל קוזקוב :״אבל איפה גאולה?״
ואחרי זה, כשהוא התחתן, גולדה רקדה לה
בחתונה...
ב־ ,1973 כשהלכתי עם בני קצובר להקים
התנחלויות, אמרו ״היא מטורפת!״ טענו שאלה
התנחלויות־דמי. והנה, כיום יש 80 אלף
מתנחלים. אני פשוט ראש־החץ, אז הקללות
מופנות לעברי. הם (השמאלנים) תמיד רצים
אחרי ההיסטוריה...

• במה שעות ביום את פוליטיקאית,
ובמה אשה פרטית?
פוליטיקה בשבילי — זוהי לא עסקנות
במובן המקובל של המילה. לגביי, פוליטיקה
זה להילחם!

• מאז ומתמיד רצית להיות פוליטיקאית?

בכלל לא רציתי להיות פוליטיקאית.
רציתי לכתוב, רציתי להיות סופרת. חוץ מזה,

כעסקנית צעירה
״אני מקנאה בושים מחסת־ילדים..

• היה לד חלום שלא הגשמת?
נורא הייתי רוצה לשבת וללמוד עוד.
הייתי גם רוצה לשבת שעות ולשיר. ככה,
לשבת ולשיר עם הגיטרה. אני יושבת במשך
שעות ושרה את כל השירים בעולם.

• היכן זה קורה?

אני שרה עם החבר׳ה שלי מהימים של
לח״י, עם החברים של צחי(הנגבי) ,הבן שלי.
אני שרה בקולי־קולות, כשאני נוהגת בדרך.
מובן שאף־אחר לא שומע ...אני מתה לשיר!
כיום יש המון זיופים בשירה. אני נורא רגישה
לזיופים. רק תארי לעצמך, מה היה קורה אילו
בכנסת היו עומדים ושרים. מיד היינו עומדים

• ואת מקדימה אותה?

בעין הסערה
גאולה כהן היא תמיד בכותרות. הפעם בזבות -או יש באלה שיאמרו:
״בגנות״ -פירסומיה בעיתונות על מילחמת־אחים.
בכל אקט או התבטאות של גאולה, זה גדר אחריו ריקושטים, וכמעט פולמוס
ציבורי.
גאולה, כאשה הרגילה להיות בעיו״הסערה(ומקפידה שלא לצאת ממנה, כך
שהסערה שעוררה תחוג סביבה) אמרה בשלווה יחסית :״אני באמת רוצה לנצל
את הבימה ולומר לכל אלה המאיימים במילחמת־אחים, אלה האומרים לי:
יאת מתירה את דמו של זה וזה אז אני אומרת בבירור, שכל ניסיון לתרגם
דברים מילוליים -ולו הקשים ביותר -לאלימות פיסית, עלול להביא עלינו
את האסון הגדול ביותר.
״אני אמרתי את שלי. בעת אני מצפה להצהרות דומות מהצד השני. אין זה
אומר שאפסיק לבנותם בהגדרות המגיעות להם, כמו :״גייס חמישי״ ,אבל
אסור -בשום פנים ואופן -אסור! -שזה יביא לאלימות פיסית״.
גאולה לא שכחה לנצל את הבימה עד תומה :״כיום אני באמת מודאגת.
הרצל אמנם שם את המנוע ואמר ׳אם תרצו -אין זו אגדה׳ ,אבל הדגש היה
על ,׳אם תרצו! ואם לא נרצה!
״חל כיום בירסום ברצון הזה. על מה אני מבססת זאת! עובדה, תנועות במו
׳שלום עכשיו. דווקא בימי מפא׳׳י ההיסטורית -שערי בנפשך, אני מדברת
בגעגועים על מפא׳׳י ההיסטורית! -אמרנו: אין ברירה! הערבים לא רוצים
להכיר בקיומנו, אז לא נוותר, לא ניכנע.
״מה קורה עכשיו! מה השתנה מאז ( 1977 עליית הליכוד לשילטון)! התחלנו
לומר :׳טוב, אז אין ברירה. אז לא נמשיך בהתנחלויות, נוותר. הם עוד ידברו
עם אש״ף!״

רציתי ללמוד, ללמור, ללמוד ...אני, באופן
טיבעי, רואה עצמי יושבת ליד שולחן ולומדת,
לומדת בלי סוף. הייתי רוצה לדעת עוד
ועוד ועוד.
אחרי מילחמת־השיחרור — או, זה היה אז
דור נהדר! עם המון־המון שאלות — רצתי
ללמוד פילוסופיה. אז לא היו בחוג לפילוסופיה
נשים רבות. קיבלתי אז ציונים כאלה
גבוהים. תשאלי מדוע? מפני שהתשובות לא
היו סתם אקדמאיות לגביי. פשוט הייתי
חייבת לספק לעצמי את התשובות.

על הזיופים. למשל, יצחק שמיר היה עומד
ושר ״אף שעל!״ אוהו, איזה זיוף היה יוצא...

• יש המשמיצים אותך — בנימה
שוביניסטית, כמובן — שאילו
היו לד חיים פרטיים מאושרים, חיי־מין
מספקים, אז...
אוהו! אמרו עלי כל זאת עוד כשבעלי
(עימנואל הנגבי) היה חי. זה הרי קישקוש
(המשך בעסזד )46

13 שנה אחרי אנטבה

בצזרע\ז

עידו נתניהו

^ ני מו כן לדבר על יוני, אבל אני לא
\ * מו כן לדבר על היחסים שלי עם יוני,
ובכלל, אני לא מעוניין לדבר על עצמי. למה?
כי זה מורכב מדי, ובטח בשביל שיחה. אני
אוהב את המישפחה שלי: את אבא שלי, את
ביבי, אהבתי את יוני, ובטח, גם את אמא שלי,
אבל אין לי שום כוונות לדבר על המישפחה,
ובכלל על דברים אישיים. נכון, כמו שאתה
אומר, שאפשר לשרטט דמות בשני מישס־טים,
אבל את זה אני עושה במיסגרת שלי.
כאשר יש לי שליטה על התוצאה. אני חושף
את מה שאני רוצה בסיפורים שלי, ותו לא.

מישנה: היה כוח של הצנחנים שהשתלטו על
הטרמינאל החדש, ובערך שני קילומטרים
משם היה הטרמינאל הישן, שבתוכו היו
המחבלים, החטופים, והחיילים האוגנדים. במרחק
היה גם כוח של גולני, אבל הפעולה
המרכזית היתה נגד המחבלים, לשיחרור
החטופים. זו היתה הפעולה. וכל ההשתלטות
על הטרמינאל הישן, הלחימה במחבלים,
פיצוץ המינים, וכמובן, שיחרור החטופים —
כל זה היה באחריות בלעדית של היחידה.
התיכנון לכל הפעולה הזאת נעשה אך ורק
ביחידה, בלי התערבות של שום גורם נוסף.
והתיכנון נעשה בלישכתו של יוני.

מאיפה אתה יודע? אולי יש לי סחורה סנסציונית,
ואני לא מגלה אותה? אני לא אחראי
למה שאחרים מספרים. מבחינתי, בתור אח
של יוני, ולמען האמת ההיסטורית, צריך
שיהיה ברור שהתיכנון, אימון הכוח, ושיחרור
החטופים היו באחריות בלעדית של היחידה,
והתיכנון נעשה ביחידה, כמעט ללא שום
התערבות מבחוץ. וזה נעשה בראשותו של
יוני.
התיכנון התחיל 48 שעות לפני המבצע,
והפרטים נוספו תוך כדי האימונים. המיבצע
היה בפיקודו של דן שומרון, ואף אחד לא
יכול לקחת את זה ממנו. היו כמה כוחות־

אז מה לא פורסם, אתה שואל? הרבה דברים
שפורסמו אינם נכונים. בכל העיתונות,
מאז ועד היום, הופיע שהיו ארבעה כוחות:
הכוח של יוני, כוח הצנחנים, כוח גולני, וכוח
רביעי, מיסתורי, שנקרא. כוח מופז״ .אבל
״כוח מופז״ הוא כוח של שיריוניות מהיחידה,
בפיקודו של קצין מהיחידה שהשם שלו היה
מופז. זה הכוח שחיסל את המינים, והוא היה
אחראי לאבטחה ההיקפית. זהו. חשוב שהנקודה
הזאת תאמר.
בטח. היום אם אדבר עם חיילים מהיחידה
הם אולי יגידו,כן, זה היה מבצע בסדר, אבל
עשינו מיבצעים יותר מורכבים, וכל העניין
של המיבצע ההוא שזה התרחש רחוק,

מטאטא ותמר העם לחם
וקירקס

אבטלה מול עליה,
התנחלויות מול
עיירות־פיתוח, אך
ההצגה צריכה להימשך

זר שהסתכל השבוע במתרחש בישראל,
עלול היה להגיע למסקנה ששולט בה טירוף
של מערכות.
המדינה התכוננה כביכול, לקליטה מיידית
של המוני עולים — 50 אלף לפחות —
בעוד שנערכות בה הפגנות סוערות של המוני
מובטלים, והמוני יורדים־בכוח יושבים על
המיזוודות. איש לא טרח להסביר ברצינות
איך יימצאו רבבות מקומות־עבודה חדשים
לעולים החדשים, בשעה שהמשק אינו מסוגל
לספק מקומות־עבודה לחיילים משוחררים
ולוותיקים.
אם אכן יגיעו העולים — עלול להיווצר
עימות חמור בין ותיקים וחדשים, והדבר יביא
לאסון.
ראשי עיירות־הפיתוח כבלו את עצמם בשלשלאות
לגדר מישרד ראש־הממשלה, בעוד
שהמתנחלים בשטחים הכבושים ערכו
מיצעדי־ראווה בעידוד צה״ל ושרי־הממשלה
(ראה הנדון).
ברור לגמרי כי מצוקת העיירות נובעת
מהשקעת המשאבים בהתנחלויות. מיפעל
מודרני מתוחכם יכול לקום באופקים או
באריאל. אין הוא יכול לקום בשני המקומות
בעת ובעונה אחת.
עיירות־הפיתוח מתחרות באופן ישיר
בהתנחלויות — בהקמת מיפעלים, בסלילת
כבישים, ב״איכות החיים״ .אולם זהו חלק מן
הטירוף: המתנחלים ורוב ראשי עיירות־הפי־תוח
שייכים לאותה המיפלגה, וסוגדים

לאותה האידיאולוגיה. לכן הם מתקיפים
ביחד את שר־האוצר האומלל, שימעון פרס,
שאשמתו היחידה היא שהקים בשעתו, כשהיה
שר־הביטחון, את ההתנחלות הראשונה בשומרון:
קדום.
אך מכל הצרות האלה ניתן לברוח אל ה־איצטדיון:
פתיחת המכביה ה־ 13 הסיחה את
הדעת מן האבטלה, העלייה, הירידה, ההתנחלויות,
האינתיפאדה. כשיש בלונים ציב־עוניים,
אפשר לשכוח את השאר.
מדיניות עלי
פני המים
לא סרכז־הלימד יקבע,
1אלא הבית הלבן. הוא
| חותר לפשרה עם אש״ף
המהומה סביב כינוס מרכדהליכוד היכתה
גלים במדינה. היא שלטה בכותרות הראשיות
של כלי־התיקשורת.
אולם סערה זו לא היתה אלא כקצף על פני
המים. כי שום החלטה של המרכז אינה יכולה
לשנות את מהלך ההיסטוריה.
המרכז יכול לעכב את המהלך זמן־מה,
לעוות אותו במיקצת, להסיט אותו לשעה
קלה הצידה, ימינה או שמאלה. אך התהליך
יימשך.
משא ־ו מ תן ע|5ין ז. השבוע נודע כי
השגריר האמריקאי בתוניס, רוברט פלטרו.
נפגש פעמיים עם יאמר ערפאת, ועם כל שאר
אנשי־הצמרת באש״ף.
זה היה בלתי־נמנע.
כי הדיפלומטיה האמריקאית פועלת עתה
באופן שיטתי להשגת הסדר, שיתקבל על־ידי
שני הצדדים בסיכסוך. בעיני הנשיא ג׳ורג׳
(המשך בעמוד ) 14

סיפור מאת טיד 11 תניה1
ן ת| זרתי הביתה מבית״הספד. חיה יום־קיץ חם, ונשאתי על גגי את ילקו!
1שי. הייתי אז ילד קטן, בבן שש. במקום להתקדם במעלה הרחוב שהוליך
לביתי, גהרתי לפסוע בתוך שדח-קתנים שמוך, רחב־ממדים. במקל מחוספס,
שבו נעזרתי בטיפוס, פשפשתי בפינות נסתרות מתחת לסלעים. התכופפתי
לדקה ארוכה כדי לבדוק מקרוב קו נמלים, ושקעתי במחזה החרקים
המתרוצצים מעלה-משה. כשהתרוממתי, כדי להמשיך בדרכי, ראיתי אותה,
בקצה השני של השדה. נשימתי נעתקה. היה לה שיער לבן וגו כפוף, ועל אף
המרחק הרב יכולתי להבחין, שביד ימינה, אחזה במטאטא, ובידה השנייה- ,
לא היה כל ספק -בתנור.
מכשפה!
ננעצתי במקומי בלי יכולת לזוז. לבי פעם במהירות פני החווירו. למרות
גילה, פשעה בקצב אחיד, והתקדמה בכיוון בו רציתי ללכת אני, בכיוון לביתנו,
שנמצא במעלה השדה. מילאה אותי חרדה איומה שכמותה לא חשתי עד אז.
הפניתי את ראשי מצד לצד והמגרש ריק! דאיתי את עצמי נבלע בעודי בחיים,
מומת ברעל, מבושל בתנור, ואין מי שיעצור בעדה, והיא ממשיכה ומתקדמת,
מוסיפה ומתקרבת. לפת* את המקל בכוח רב כל׳־כך עד שידי כאבה, אך ידעתי
המקל לבדו לא יוכל לה.אותו רגע, בפינת הרחוב הסמוך, הופיעה קבוצת נערים, משוחחים בקול רם,
וביניהם שמעתי א ת קולו של אחי הבכור. אנחת רווחה מלטה טסי, ורצתי בכל
כוחי במדרון כדי להדביק א ת החבורה, שכבר התחילה מתרחקת מעבר
לצומת. הגעתי אליהם, ומשכתי בחולצתו של אח* כדי להסב אלי את תשומת-
לבו. קצב נשימתי היה מהיר מכדי שאובל לקרוא לו בשמו. הוא נעצר, ועמו כל
החבורה.
עיניו החומות אורו כשהבחין בי, והוא הגיף אותי רגע למעלה באוויר. הוא
היה ודאי בן שלוש־עשדה, לצל היותר. כששם לב לדאגה שהיתה נסוכה על פני,
מיהר להוריד איתי ארצה.
.מה קרהד שאל אותי.
.יש שם מכשפה!״ הכרזתי, בעודי מתנשף, והצבעתי על הכיוון. עתה, מן
המרחק של הכביש, קשה היה להבחין בפרטי הדמות המהלכת.
חבודת-הנערים פרצה בצחוק, ואף אחי לא יכול היה שלא לחייך.
.אני נשבע לכם! באמת!״ קראתי, מופתע. .יש לה מטאטא ותנור! תסתכלו!״
דברי רק הגבירו את הצחוק, והמלים. מטאטא״ ו.תנור״ ,שיצאו מפי
הנערים, הדהדו באוויר והלמו באוזני המאדימות מזעם ובושה.
.היא תחסום לי את הדרך הביתה!״ הצטעקתי.
החבורה צחקה עתה בקול רם כל-בך, שחששתי שאחי אינו שומע את דברי.
.עזוב את התינוק הזה,״ אמר לו מישהו מתוך צחוק מתגלגל .״בוא נמשיך.״
.צריך לזוז. אנחנו מאחרים,״ הפציר אחד.
עוד רגע, ידעתי, ימשיכו בדרכם השאירו אותי לבדי. ומה יהיה עלי אז!
הפחד, שרק לפה רגע כמעט נעלם, חזר להשתלט עלי. מצחי נתכסה בזיעה.
אחי עמד שם, במרכז החבורה הצוהלת והלועגת, והביט בי, באחיו הקטן.
פניו עטו ארשת רצינית, מבוגרת.
״שקט!,״ קרא לפתע בקול. דומייה נשתררה.
״מה א תכ סד המשיך . .את ם לא ת אי ם שיש לה מטאטא ותנורז אני הולך.
תמשיכו בלעדי.״
המקל נשמט מידי ופגע בכביש בקול נקישה חד. על אצבעותי המושטות
סגרה ידו של אחי, שאחז בהן עד דלת ביתנו.

על וני
באוגנדה׳ ,אבל אם היית מדבר איתם אז, הם
היו מדברים אחרת. אני לא מומחה למיבצע,
ואני לא יכול להגיד סי היה האבא של הרעיון,
אבל אני יכול לדעת מה היה החלק של
׳היחידה. את זה היא עשתה, ובראשותו של
יוני. לגבי מי היה הראשון שאמר ביום חמישי
שצריך לנחות באוגנדה עם הרקולסים —
לזה יש הרבה גירסאות, ואני לא חושב
שהאמת תיוודע אי־פעם. מה שכן, אני רוצה
שידעו שהיתי ביחידה עם יוני, כדי שהדברים
יקבלו אמינות. שזה לא ישמע כמו רבדים
סתם של איזה אח, שמאיפה הוא מדבר את
הדברים האלה על המיבצע.

קיים. אני אומר לך את זה כעובדה. הוא היה
האדם היחיד שהיכרתי שהיה חסר־פחד בכלל.

לא חשבתי על זה. זה לא מעשי, ואין מה
להצטער. בזמן המיבצע כבר הייתי מילואימניק.
אחים ביחידה? זה דווקא די מקובל. נכון,
שתופעה של שלושה אחים המשרתים יחד,

בדילותאו חולם עליו והאח הקטן עידו. ל א רוצה פירסזם.
רק שיזכרוו את יוני ואת ה״יחידה״
ש בי צעה את 7ה באנטבה. יונת!
ש ם ־אור שמעעלההתבג רו ת
עם אח שלאמפחדמאיש
באותו זמן, זה די נדיר ביחידד, אבל אח
שמביא אח — זה מקובל. ככה זה הולך. כן.
אני מניח שהיו לו חששות. שאני לא אצליח,
והוא קצין שם. בושות. אבל גם לי היו
חששות, ובכל מיקרה, לא דיברנו על זה. זה
היה כמעט מער מאליו שכשאנימתגיים, אני
בא ליחידה, והוא קיבל״ את זה בשימחד, אני
ועשב.
זה קשה להתראיין, באמת. לא פשוט.
בסדר, מה אתה רוצה לדעת? אנחנו מדברים
על אנטבה, רק על אנטבה ועל יוני. בסדר,
גמרנו. תראה, אני חושש שאני אגיד רבדים
שלא עבנו כראוי. אני בשום פנים ואופן לא
רוצה שהכתבה תהיה עלי. זה 13 שנה
לאנטבה, ואני רוצה שזה יהיה ברור. לא על
הספר, ולא להזכיר את זה. שלא יגידו שאני!

עושה פירסומת לספר. אני ממש לא רוצה
להיתפס בצורה כזאת. אתה יודע מה? אני
מוכן לדבר על איר יוני היה בתור מפקד. הוא
הרי היה ביחידה באותו זמן שגם אני הייתי

הוא היה אדם חושב. תמיד חשב לפני
שדיבר, ואני חושב שאנשים שבאו איתו במגע
הרגישו שיש רובד נוסף מאחורי הדברים שלו.
רובד של אדם משכיל, אדם חושב, וזה בא
לידי ביטוי גם בפעולה ההיא באנטבה.
כשהגיע הרגע הגורלי, היה לו ברור שמדובר
בדבר הרבה יותר רחב וחשוב מסתם מיבצע.
הוא הרגיש שכל עם ישראל — אולי לא,
אולי לא העתיד של עם ישראל, אבל זה
מיבצע שישקף את המדינה והעם.

מה זה זהות? זהות. הוא הסתכל על עצמו
כעל חלק מהעם היהודי. הוא לא ברח מזה. אם
אתה מחליט שאתה לא בורח מהזהות שלך,
שנולדת להורים יהודים, ואתה יהודי. אולי
אם הוא היה נולד בתקופה אחרת, שבה הקיום
לא נתון בסכנה, הוא לא היה עושה את
הדברים האלה. אני לא חושב שהוא היה
הרפתקן מטיבעו, אבל מכיוון שהוא נולד
בתקופה כזו שבה חצי עם הושמד, והשאר
נמצא בסכנת השמדה, הוא החליט לחיות כפי
שחי. אם אתה מכיר את המציאות מסביב,
אתה צריך לפעול בצורה מסויימת. וזה היה
תהליך מודע, לא אקראי. זה משהו שהוא ידע.
לא רצה, אבל ידע. והוא לא פחד מזה.
אני חושב שרוב האנשים פוחדים מהמוות,
ואני אומר לך שאצל יוני הפחד הזה לא היה

הריעות שלי? לא השתנו. אני עושה הע־רכת־מצב.
אני יודע מה הן הסכנות, ואני יודע
מה צריכה להיות הגישה. אבל להגיד מה
צריך לעשות באופן אופרטיבי — זה לא. יש
לי אח אחד פוליטיקאי במישפחה, ואני לא
רוצה להיכנס לתחום הזה. אמרנו שמדברים
על יוני.
אנחנו שונים? אולי, כן, שונים מאוד. כל
אחד מאיתנו שונה. זה לא מפתיע. ,למשל,
שיוני הלך ללמוד פילוסופיה. אני למשל, לא
קורא שירה, ויוני לא רק שאהב מאוד שירה,
הוא גם כתב שירים, אבל הפסיק עם זה
כשהתגייס. והיה לו כישרון. באמת, הוא כתב
שירים יפים מאוד. מה אני קורא? פרוזה.
הרבה מאוד פרוזה. זהו? לא, כי ממש אין לי
הרבה זמן, ואני צריך ללכת להחזיר את
הילדה מהקייטנה, ומחר אני נוסע.
לבדי, לניו־יורק. אני נוסע לעבוד שם
בקייץ, כרופא, רריולוג. זה נכון, בשני חודשי
עבודת קייץ אני מרוויח מה שהייתי מרוויח
כאן אולי בשנה. בשביל זה אני נוסע לקייץ,
כדי שאוכל לחזור, ושיהיה לי זמן לשבת
ולכתוב. עכשיו? עכשיו אני עובד על שני
דברים בו־זמנית, כמו שאומרים בארץ. על
סיפורים, ועל משהו יותר ארוך. ונכון, אתה
מוכרח להקדיש לכתיבה הרבה מאוד זמן, כי
אם אתה לא עושה את זה, אתה לא תגיע
להישגים גדולים. אולי תגיע להישגים מתקבלים
על הדעת, אבל לא להישגים גדולים.
פעם אחת יצא לי להיות בפעולה משותפת
יחד עם יוני. לא ממש לגמרי, כי אני הייתי
בכוח־החסימה. זו היתה פעולת חטיפת הקצינים
הסורים, וכשאני הגעתי כל הקצינים כבר
היו ארוזים למישלוח, וכל מה שנשאר לנו
לעשות זה לסרוק את השטח. אבל אחר כך,
שירו עלינו, זו היתה הפעם הראשונה שהייתי
תחת אש אפקטיבית, ויוני היה רגוע לגמרי.
הוא אמר בקול שקט, ענייני מאוד, מה צריך
לעשות, ואתה מייד נרגע. בסך הכל, אפילו
ביחידה שלנו, קצין שרגוע לגמרי תחת אש זה
דבר נדיר מאוד.
שאלה קשה. אם הוא היה נשאר בחיים,
יכול להיות שהוא היה נשאר בצבא. כנראה
שכן, אולי אתה צודק, כי אם הוא היה הסגן
של אהוד (ברק) ביחידה, ואהוד היה אלוף־
מישנה כשיוני היה סגן־אלוף, הוא בטח היה
היום אלוף. עזוב, אני לא יודע באיזה תפקיד
אלוף היו משבצים אותו, אם זה בפיקוד־המרכז
או לא, אבל אני רק יודע שכל מי
שהיה איתו העריך אותו מאוד. חשבו שהוא
עילוי מעל ומעבר.

אני מתגעגע ליוני. בוודאי. היה לנו חבר
מהמחזור, שנהרג ביום־הכיפורים, והפסיכר
לוג אמר לאמא שלו שאחרי עשר שנים היא
כבר לא צריכה לבכות. הה, לפי הנתונים שלהם
יש שלבים: אחרי שנה מרגישים ככה,
ואחרי חמש ככה, ואחרי עשר שנים צריך
להרגיש ככה. אז בטח שאמרתי לה שזה שטויות.
ככל
שאתה מתבגר, המשמעות מקבלת
מישנה תוקף. חוץ מזה שאיבדתי אח, אז גם
באופן אובייקטיבי זו אבירה גדולה. ברור
שיגידו שיש כאן הערצה של אח צעיר לאח
מבוגר, אבל באמת, זה שהייתי אח שלו זה
עניין כמעט מיקרי.
יוני תמיד מבוגר ממני. בצורה הוא נשאר
בדיוק כמו אז, אבל הוא מתבגר מבחינה
מנטלית, והוא כל הזמן מבוגר ממני. אני היום
בן ,37 והוא נהרג כשהיה בן ,30 אבל בעיני
רוחי הוא כל הזמן המבוגר. אולי גם מפני
שהיתה לו אישיות כל כך מבוגרת. זה אלמנט
אובייקטיבי, וזה לא מיקרה שהוא עמד בראש
הפעולה הזאת. זה היה המשך ישיר של
האישיות שלו, של מה שהוא היה מסוגל
לעשות, ושל מה שהוא רצה לעשות. ואני
חולם עליו בלילות.

ה הם אומרים...מה הן או מרו ת ...מ ה הם אומרים...מה הן אומרות...
אלי דס ה, ה עו ל ם הז ה

שימשו! שושו:
א רי ק כהמון:
.הנשית ביעוואר ותו ,.ואחתנותן
דמוקרטיות מאשר הגברים!״ הנחה לתלמיד שטעה!״
סקר שבוצע על״ידי סגי פרופסורים עבור המכון
לתיכנון מדיניות ביחסי״ישראל והתפוצות, ואשר
יתפרסם בקרוב בריבעון בשפה׳האנגלית ״הדמוק רטיה
בישראל״ ,קובע כי הנשיסבישראל דמוקרטיות
מהגברים. פניתי אל יו׳ר המכון, הד׳ר אריק כרמון,
ושאלתי אותו מה זה בדיוק ״הגשים דמוקרטיות מן
הגבריס״ז
בין השאר נשאלו שלוש שאלות )1( :האם ישראל
דמוקרטית מדיי ( )2האם ישראל דמוקרטית במידה מתאימה?
( )3האם ישראל פחות סדי דמוקרטית?
על השאלה הזאת ענו 4291.מהנשים ו־* 52 מהגברים
שישראל דמוקרטית מדי.

•ואתם הבנתם מזה שהנשים יותר דמוי!•
רטיותף אני הייתי מבינה מזה שהרבה מאוד
נשים וגברים בישראל רוצים בדיקטטורה.
לא צריך להיסחף.

לא עובד שבוע ללא פרשה חדשה במישרד־החינוך
והתרבות. אחרי מסע לטוהר הבחינות, שערך המיש-
רד נעיקבות פרשת הפתקים בבית-הספר ״הריאלי״,
החליפו תלמידים רבים את המושגים ״טוהר הב חירות״
ו״טוהר הבחינות״ בבחינת״בגדות באזרחות
שנערכה בשבוע שעבר.
מישרד־החינוך־והתרבות הורה למורים הבודקים
את המיבחצים שלא לפסול את תשובות התלמידים
שטעו.
שאלתי את הד״ד שימשו! שושני, המגכ״ל־לשעבי
של מישרד-החינוך-והתרבות, האם זכור לו מיקרה
דומה.

גם אם זה נכון, אז הנשים פחות מהגברים רוצות בסמכותיות
הזאת.

• מ ה עוד בדקתם בקשר לנשים?
רצינו לבדוק באיזו מידה ניתן להתייחס לנשים בישראל
כאל קטגוריה פוליטית. האם לנשים, באשר הן נשים, יש
דיעה אוטונומית? המסקנה שלנו היא שבסן־ הכל נשים
בישראל מתנהגות מבחינה פוליטית כפי שהבעלים שלהן
מתנהגים מלבר הבדלים קטנים כמו בעניין הדמוקרטיה.

•האם בסקרים מן הסוג הזה אתם לא מפחדים
שהאנשים לא יהיו כנים, אלא יענו מה שנחשב
היום כ״בון טוף׳?
לא שואלים את הבן־אדם אם הוא דמוקרטי או לא.
התשובה מגיעה אלינו באמצעות שאלות רבות ותשובות
רבות, שאותן מעבד המחשב לתשובה שאנו מחפשים.

• למה כל זה חשוב, בעצם?
זה חשוב כדי לדעת מגמות בתוך החברה. כבר עכשיו
ברור שבעיקבות האינתיפאדה יש מגמות המאיימות על
(דניאלה שמי)
הדמוקרטיה, ואולי צריך לדעת את זה.

התאחדות הסטודנטים של נורווגיה הודיעה הש בוע
על ניתוק יחסיה עם התאחדות-הסטודנטים
בישראל. את הניתוק נימקה ב״יחס ישראל לפלסטינים״
וב״סגירת בתי-הספר והאוניברסיטות
בשטחים הכבושים״ .הסטודנטים הנורווגיים הודיעו
גם שהם אוספים מיסמכים לצורך המאבק בישראל,
אבל ״יהיו מוכנים לשקול מחדש את ניתוק־היחסים,
אם תגנה התאחדות״הסטודנסים הישראלית את
ממשלת ישראל״.
עדי הדר (מערך) ,יושב-ראש התאחדות-הסטו-
דנטים, וקלודין קורל (ליכוד) ,המזכירה הביג-
לאומית, ניסחו מיד מיכתב-תשובה.

• מה כתבתם לנורווגים?
במיכתב שלנו יש שני עקרונות מרכזיים ( )1חייבים
להפריד בין ממשלה לבין התאחדות־סטודנטים, לדוגמה,
אנחנו קיבלנו לפני חודש החלטה לנתק את היחסים עם
פנמה, אבל החרם הוא על המימסד, ולא על התאחדות-

סטודנטים

דיעות
• אז אולי הם רוצים משהו בחצי הדרך לדיקטטורה?

..נבון
שאנו מייצגים
את עמוות המימסד!״

אני לא הייתי מעורב בזה במישרד, שהדי כבר פרשתי,
אבל כאדם פרטי אני יכול להגיב.
התלמידים הניגשים לבחינוודהבגדות צריכים לדעת
לקרוא מה שכתוב בטופנדהבחינה, ומן הראוי שלא יחליפו
ביו ״טוהר הבחירות׳ ל״טוהר הבחינות״ .נראה שהסעות נבעה
מהמסע האינטנסיבי של המישרד והפעולות שלו מושא.
א לו היה העני? תלוי בי, לא הייתי נותן הנחה לתלמיד
שסעד״

• האם זכור לך מיקרה דומה כעבד?
יש מיקרים רבים של תלמידים שאינם קוראים מה שכתוב
בבחינה ועונים לא לעניץ. טעויות כאלה מתרחשות
בכלבחינד-

• האם זכור לך מיקרה שסו הורה מישרד*
החיטך־והתרבות שלא לפסול את הטעות?
לא ידוע לי.

• אני מבינה שהשאלה הופיעה בסעיף שהתייחס
למישטר הפוליטי בישראל. איך אפשר
להצדיק בילבול כזה?
דעתי חד־משמעית. הגורמים המיקצועיים שהחליטו
(אורית ורנבבל)
לתת הנחה טועים בשיקול־הדעת•

סטודנטים )2( .נתנו להם תמונת־מצב יותר מאוזנת לגבי מה
שקורה בארץ, וכתבנו להם שאם רצונם לקדם את השלום,
הם צריכים ליזום דרשיח בין הצדדים, ולא חרם חד־צררי.

• מה ההבדל ביניכם לבין המימסד אם בהת־אחדות־הסטודנטים
יש קואליציה של שתי
מיפלגות השילטון — המערך והליכוד —ואתם
גם מדברים בלשון טיעוניו?
אירגוו־סטודנטים אינו מימסד. אירגון־סטודנטים הוא
עצמאי. נכון שאנו מייצגים את העמדות הפוליטיות של
המימסד.

• ה רי גם מועצת אגודת־הסטודנטים של
אוניברסיטת תר אביב גינתה את סגירת
האוניברסיטות בשטחים — מה לכם כי תלינו
על אחרים?
אני חושב שצריך לעשות אבחנה ברורה בין הוויכוח
הפוליטי כלפי פנים לבץ החדת כלפי חוץ. כלפי חוץ צריך
להגן על הקונסנזוס הלאומי. כלפי פנים צריכים להיות יותר
ביקורתיים. פרט לכך, ההתאחדות הארצית היא גוף שבו יש
קואליציית מערך־ליכוד, שבנויה על הקונסנזוס הלאומי,
ובאגודה בתל־אביב יש שליטה מוחלטת של השמאל.
(גדעון סעתסרצנסק׳)

ה הם אומרים...מה הן או מרו ת ...מ ה הם אומרים ...מה הן אומרות..

יאירה אמית:

יהודית אוריין:

סי כהן:

..אסור לנו לה י ות ״קהו חכסטיבלים הוא ״דק נינו משלמ ים
העכברששאג קהל גרגרן וזללן!״ אגרח־מעבר בכביש!,׳
ההיסטוריה היהודית חוזרת, כנראה, על עצמה.
הפילוג בין ממלכת־יהודה וממלכת״ישראל, שהת קיימו
זו לצד זו, חוזר כיום במציאות של מדינת־יש־ראל
וממלכת״המתנחלים. הסיבות לכפילות שונות,
אמנם, אבל מי שמחפש יכול למצוא הקבלות.
שאלתי את הד״ר יאירה אמית, מהחוג למיקרא
באוניברסיטת תל־אביב, אם יש כאן תבנית החוזרת
על עצמה!
המציאות הפלגנית מאפיינת יותר את ימי הבית השני,
מאשר את הבית הראשון. בימי הבית הראשון, המציאות
היתה של שתי חברות, שהפכו לממלכות שונות זו מזו.
האחדות שלהן היתה אפיזודה בלבד, שנמשכה פחות מ־ססז
שנה. וגם בתקופה זו המתחים הביאו לניסיונות־פילוג.
מה שקורה כיום זה כיוונים אידיאולוגיים שונים באותה
החברה עצמה. הנכונות להיאבק עד כדי מילחמת״אחים
הנובעת ממציאות שנטבעה בימי הבית השני.

• על סמך מה החליט הגוף, המכנה את עצמו
״מדינת יהודה החופשית״ ,לכנות את עצמו
בשם זה?

כמו שאמרה המשוררת ,״אף לא רגע דל -או
סקנדל או פסטיבל״ .והיום לא ברור מי מנצח
בתחרות -הסקנדלים או הפסטיבלים.
בעניין פסטיבלי הקולנוע, שמתי לב שיש
אינפלציה של ממש. פסטיבל־הקולנוע של חיפה,
פסטיבל־הקולנוע של טבריה, פסטיבל-הקולנוע של
ירושלים, ובוודאי שכחתי כמה.
שאלתי את העתונאית ומבקרת-הקולנוע יהודית
אוריין, המכסה את פסטיבלי־הקולנוע, למה בעצם
צריכים אותם.
קודם כל, הם מקובלים בכל העולם. הם מרכדס מתחת
לקורודגג אחת מיגוון של סרסים שאינם מיסחריים, ושאינם
מגיעים לכתי-הקולנוע.

• כ מו שאני מבינה, בדיוק למטרה הזאת
הוקמו הסינמטקים.
כן, זה נכון, אכל יש סוג של סרטים שאפילו לא מגיעים

ביום השישי האחרון הסעתי את בני הצעיר לחב רו,
הגר ביפו העתיקה. כשהגעתי למקום, נדרשתי
לשלם חמישה שקלים עבור המעבר בכביש. שילמתי,
כמובן, ולמחרת טילפנתי לדובר עיריית תל-אביב,
בני כהן, כדי לשאול אותו אם הצטרפנו גם אנחנו
בתל״אביב לרשת כבישי-האגרה, שהיא די מקובלת
בארצות״הברית, למשל.
קולנוע ההחלטה של הגוף היא החלטה שרירותית, הם יכולים
לקרוא לעצמם גם באותה מידה משיחי בית־דויד. כל אחד
יכול להמציא לעצמו שורשים.
שאלה אחרת היא מדוע מדינת ישראל החליטה לקרוא
לעצמה ישראל, ולא יהודה. אנחנו, בעצם, המשך של שבי־ציון,
שהוגלו על־ידי הבבלים. כולנו המשך של היהודאים.

ביחס לתבנית החוזרת על עצמה, התופעה של הצגת
הרשות המדינית, ככפופה לאידיאולוגיה דתית, זו תבנית
שנבנתה כבר בימי בית ראשון. אנחנו חברה מסורתית,
המשתדלת לעצב מודלים בתבניות. אנחנו רוצים להציג את
עצמנו כממשיכים, וקוראים גם ליישובים בשמות, כמו שביצית,
אבל השאלה כאן היא אם זוהי חזרה על אותו המודל,
או שהיא רק מייצגת רצון להמשך.

• האם אפשר להסיק מחורבן בית ראשון למציאות
של ימינו?
אפשר, אבל לא מבחינת המציאות הפנימית בתוך החברה
היהודית. אפשר להסיק מכך שאסור לנו להיות העכבר
ששאג. אסור לחשוב שנעמוד על שתי רגליים מול ארצות־הברית.
צריך לדעת לנווט בצורה נכונה בין שתי המעצמות,
כי להם יש הכוח להשאיר אותנו או להשמיד אותנו.
(אורית זרזבבל)

לסינמטקים. וחוץ מזה הפסטיבל הוא מקום טוב למנהלי-
הסינמטקים לראות את מה שהם רוצים להציג. זה נכת
שהסיגמטקים מקרינים לקהל שלהם סרטים שמעניינים
מיעוט, אבל הם לא ערוכים לרכז יצירות מכל מיני
תעשיות־קולגוע נידחות — ממרכדאמריקד, למשל. יחמי
הפסטיבלים לקולנוע הם פריקים אמיתיים של קולנוע,
ונדמה לי שגם הצופים.

• השבתי שככה זה גם בסינמטקים?
אני אסביר לך. יש קהל שאוהב סרטים והולד לקולנוע.
יש קהל אניז־טעם, שהולך לסינמטק. ויש קהל גרגרן חללן,
שמוכן לראות ארבעה־חמישה סרטים ביום, והוא הולך
לפסטיבל סרטים.

• ולכן דרוש פסטיבל סרטים בכל עיר?
ומה עם הכבוד? כל עיר רוצה לראות את עצמה על מפת
התרבות של ישראל.

• א ת תאה איזה הבדלים בין פסטיבלי כל
שנה?
הפעם, בפסטיבל ירושלים, הורגשה החומה העבה והגדולה
בין שני חלקי־העיר. בעבר אפשר היה לפגוש קבוצות
(דניאלה שמי)
של רוברי-ערבית. השנה הם נעלמו•

תל־אבע
לא, לא הצטרפנו. מדובר רק בכביש הזה בתוך יפו העתיקה,
שהוא למעשה שטח פרטי של חברת יפ 1העתיקה.

• אבל ״חברת יפו העתיקה״ שייכת לעיריית
תל־אביב, אז למה שם משלמים, ובמקומות
אחרים בעיר לא?
הסתבר לנו שכאשר הכביש הזה היה פתוח לנסיעה
ולחנייה, הגענו למצב שבו השטח נעשה כביש עוקף וחניון
גדול, כך שכמעט לא נשאר מקום להולכי־רגל, הרוצים
לטייל להנאתם ביפו העתיקה. מאז שהוחלט על תשלום,
צומצמה התנועה באיזור.

• האם זאת סנונית ראשונה? למה בעצם
שלא יקהו כסף, לפחות מהאנשים הגרים מחוץ
לתל־אביב?
ניסו לעשות את זה בסינגפור, וגם שם זה לא כל״כך
הצליח, ולכן הרעיון כאן הורד מהפרק. מדיניות העירייה
היא להקשות על החנייה של תושבים מחוץ לעיר במקומות־חנייה.
כסף לא יפתור את הבעיה.

•זאת אומרת, יפו תישאר המקום היחידי
שבו משלמים כסף כדי לעבור?

(דניאלה שמי)

עות סר טסט׳ מדווחת מספרד:

בסרעגז
(המשך מענו 1ד ) 10

בוש ושר־החוץ שלו, ג:ימס בייקר, מחייב
האינטרס הלאומי האמריקאי הסדר כזה.
ברור לחלוטין מהו היעד הסופי, הבלתי-
נמנע: הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל,
תור הבטחת האינטרסים של ישראל והפלסטינים
גם יחד.

.נ טול ת
אליים — הרב משה סוויסה מבית־שמש והרב
מרדכי מלכא ממושב חצב —.לנהל תפילה
לכל המשתתפים היהודים.

שקור(יושב) ואבו־מאזן
חוק• לנמר׳
^ בוקר היום השני, כאשר נאספו באי-
^ הכינוס בחדר״האוכל המהודר של המלון,
קשה היה להבחין מי יהודי ומי ערבי. מי
ישראלי ומי פלסטיני.
לא משום שכל הגברים היו חנוטים בחליפות
ובעניבות־משי, ולא משום שכל הנשים
היו עטופות בשמלות מהודרות. ההיפן הוא
הנכון: הכל היו לבושים בבגדי־קיץ נוחים,
בחולצות קצרות־שרוולים, בסנדלים ובנעלי־בד
— ודומים איש לרעהו.
כולם היו מיזרחים.
יתכן שמה שייחד, לפחות למראית־עין,
את הכינוס הזה, והבדילו מכינוסים דומים
אחרים, הוא החום ששרר בין האנשים.
אולי היתה זו רוח המיזרח — חמימות,
נינוחות, סובלנות וסבלנות — ששברה את
המחיצות בין היהודים והערבים, הישראלים
והפלסטינים. הכל חיבקו אלה את אלה, והיר־בו
בנשיקות על שתי הלחיים — לפי מיטב
מסורת המיזרח.
במהרה נעלמה השפה האנגלית, כמקשרת
בין הצדדים, ואת מקומה תפסו הערבית

יתכן שמיפגשים מסוג זה אינם חידוש, אך
עיון ברשימת המשתתפים הישראליים מגלה
מייד שרובם נולדו בארצות־ערב — מרוקו,
עיראק, מצריים. די היה בעובדה זו לגרום
לקירוב הלבבות.
למשל: למרות שבני שני העמים — הישראלים
והפלסטינים —ישבו בשולחנות נפרדים
בארוחות, הם חיפשו, אלה וגם אלה, את
התבלין החריף לאוכל. הם העבירו ביניהם את
הטבסקו, בניסיון לתת לאוכל נופר מיזרחי.
הרוב המכריע של המשתתפים הישראליים
הם אינטלקטואלים, אקדמאים. ביניהם: הסר
ציאולוג מאיר עמור, עוזר־מחקר באוניברסיטת
תל־אביב: הד״ר שימעון בלס, סופר
ומרצה לספרות ערבית באוניברסיטת־חיפה;
הד״ר גבריאל בן־שימחון, מחזאי ומרצה לקולנוע;
עורד־הדין אברהם ברדוגו; המשורר
ארז ביטון;׳ הד״ר יוסי דהאן, מרצה לפילוסופיה;
הפרופסור דניאל אלעזר, מרצה למי
דעי־המדינה; הד״ר שלמה אלבז, מרצה לספרות
צרפתית; המחזאי והסופר יצחק גורמזנו;
הסוציאולוג דויד חמו; חיים הנגבי; המרצה
ציון חיון; הד״ר ניסים קלדרון, מרצה לספרות
עברית ולקולנוע; תיקווה לוי, סטודנטית
לספרות, הרב מרדכי מלכא; זהבה מהגר,
הקולנוען ימין מסיקה; הסופר סמי מיכאל;
המיסעדן כוכבי שמש; השחקן יוסי שילוח;

הגבוהות, מלאים עדיין בתחושות עמוקות
של קיפוח ואפלייה. וכל אחד מהם, שעלה על
הבימה לדבר, טרח להזכיר שוב ושוב את מוצאו,
את הקיפוח ואת הדיר הארוכה שעשה.
הפלסטינים שלחו לכינוס מישלחת מכובדת.
בראשה עומד מחמוד עבאס, המכונה
אבו־מאזן, חבר הוועד־הפועל של אש״ף;
המשורר מחמוד דרוויש, גם הוא חבר הוועד-
הפועל; אילן הלוי, נציג אש״ף באינטרנצ־יונאל
הסוציאליסטי; הישאם מוצטפה, מהמחלקה
ליחסים בינלאומיים; ורה נופל, מאותה
המחלקה! הד״ר אליאס סנבר, עורר הריבשן
לעיש פלסטיניים; העיתונאית לילה שהיד;
עימאד שקיר, יועץ ליאסר ערפאת והסופר
עבאס שיבלאק.
אבו־מאזן היה הנואם הפלסטיני הראשון.
הוא בילד בתחילת דבריו את הישראלים
שבאו לכינוס, אר הוסיף :״השלום לא יושג רק
במילים יפות ובפגישות, אלא גם במאבק
שנמשל כבר 19 חודשים, ושתובע אלפי קורבנות.
אף אחד לא יכול היום לומר לא ידעתי,
לא ראיתי...
״הפיתרון צריר להיות פוליטי, ונדרש לו
יתר־מאמץ מתור החברה הישראלית. אם לא
ננצל היום את ההזדמנות שהעניקה לנו האינתיפאדה,
יהיה אסון.
״מאז שהתחילה האינתיפאדה, אי־אפשר
עוד לחשוב כמו שחשבו לפני האינתיפאדה.
משהו קורה, משהו שמאחד את הפלסטינים
בתור השטחים הכבושים ומחוצה להם״.

הם אבליו בשולחנות ופרדים, אך השתמשו אותם
התבל 500 שנה אחר שגורשו מספרד, היהודים
והערבי ביחד, ה ופגשו השבוע ע ל אדמת ספרד
המרוקאית, העיראקית והפלסטינית. גם העברית
שימשה לדו־שיח חופשי בין הצדדים,
שביניהם היו אנשי־אש״ף שגדלו בישראל.
המארגנים — המכון האקדמי הספרדי,
קבוצת פרספקטיב נ־ודארערב וקבוצת דיא־לזג
— בחרו את ספרד ואת טולדו שבספרד
כמקום לכינוס, שכותרתו ״דיאלוג בין יהודי-
המיזרח לפלסטינים — למען שלום ישראלי-
ערבי״.
כדי לתת יתר־מישקל לסימליות של
מקום־המיפגש, נערר ביום הראשון סיור בן־
שעתיים בעיר העתיקה של טולדו. עיר שבכל
בניין שלה, מכל קתדרלה, מכל גדר, מכל
שער, מכל דלת ואפילו מכל אבן־רחוב אפשר
לשמוע בבירור את משק כנפי ההיסטוריה.
עיר המסמלת, אולי יותר מכל, את החיים
המשותפים בין היהודים והמוסלמים.
למרבה הצער, היה אחד מבתי־הכנסת
בעיר סגור, וכר נמנעה משני הרבנים הישר־

ייייי —^

הד״ר אלה שוחט, מרצה לקולנוע
באוניברסיטת ניו־יורק; הד״ר מרדכי שושן;
אילנה סוגבקר, מורה בבית־הספר לשלום;
הרב משה סוויסה; מנהיג האוהלים ימין
סוויסה; הד״ר שלמה סבירסקי, סוציאולוג;
הפרופסור דויד צמח, מרצה לספרות ערבית;
הסוציאולוגית עדנה טולדנו־זרצקי; הד״ר
יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה; ולטיף דורי.
מכיוון שהכינוס נערד בחסותו של מוסד
אקדמי, הוא לא היווה עבירה על החוק
הישראלי.

אבו־מאזן התעכב בנאומו על ההבדל בין
דיאלוג, הנערד בימים אלה בטולדו, לבין
משא־ומתן .״הישראלים שבאים הנה,״ אמר,
״הם בעלי רצון טוב, אבל הם אינם יכולים
לנהל משא־ומתן רישמי. אנחנו יודעים שהם
אינם נציגים רישמיים של מיפלגות־השילטון
בישראל.
״משא־ומתן נעיר בין ממשלות, ואנחנו
מלאי תיקווה שכוחות־השלום בישראל ילחצו
על ממשלת-ישראל לעשות צעד בכיוון זה.״

״יתכן,״ אמר עורר־הדין ברדוגו — ספק
בצחוק ספק ברצינות ,״שמי שחוקק את החוק,
ואת היוצאים־מן־הכלל לחוק זה, לא העלה
בדעתו שיהיו די ישראלים מיזרחיים שיוכלו
להיכנס לקטגוריה האקדמית.״

את היהודים המיזרחיים מן הגולה ייצגו,
בין השאר, סרג׳ ברדוגו, ראש הקהילה
היהודית המרוקאנית, הסופר נעים קטן, הבנקאי
אנדרה אזולאי, מקבוצת דיאלוג, הקול־נוענית
סימון ביטון ואיש־העסקים ריימונד
בן־חיים מפרספקטיב.

מישפט זה מסמל, אולי, את ליבו של
הכינוס הזה. המיזרחים ש״עשו זאת״ ,שהצליחו
לטפס ולהגיע אפילו לדרגות האקדמיות

יום הדיונים הראשון הסתיים בקבלת־פנים
במירפסת רחבת־הידיים של המלון, במזג־אוויר
חם ויבש.

אילו היו הדברים מתנהלים בצורה סבירה,
היה מתקיים עתה משא-ומתן ישיר בין
ממשלת״ישראל ואש״ף. אולם המצב הפוליטי
בישראל אינו מאפשר זאת. הפחדנות של
הפוליטיקאים הישראליים, והזרמים הריג־שיים
העמוקים שהם עצמם סיפחו, מחייבים
דיר עקלקלה.
עכשיו מתנהל המשא־והמתן העקיף: אמ־ריקאי־ישראלי
ואמריקאי״פלסטיני. לאמריקאים
זה מתאים מאור, מפני שזה מוסר בידיהם
את כל המפתחות. כד הם יכולים להבטיח
שכל פיתרון ישרת קודם כל את האינטרסים
שלהם.
לקשור את הקצוות. המצב היום הוא
שממשלת־ישראל הציעה תוכנית של בחירות,
ומתנה אותה בתנאים שונים. יריביו של
שמיר בליכוד, המבקשים את הדחתו, מנמקים
זאת בצורר לקבוע תנאים חמורים עוד יותר,
שיסכלו את התוכנית מראש.
מהצד השני מתנה אש״ף את קבלת רעיון־
הבחירות בתנאים משלו. תנאים אלה סותרים,
כמובן, את התנאים הישראליים.
במצב זה מוטל על האמריקאים ״לקשור
את הקצוות״ — ללחוץ על כל אחד משני
הצדדים למתן את התנאים שלו, עד שניתן
יהיה לגבש ניסוח שיתקבל על־ידי שניהם. כר
נעשה בקמפ-דיוויד, כשהפעיל ג׳ימי קארטר
מכבש אדיר על מנחם בגין ואנוור אל־סא-
דאת.
עקרונות הסשרה. יתכן כי הפשרה
כבר מסתמנת בקווים כלליים. למשל•
ירושלים. תושבי מיזרח ירושלים ישתתפו
בבחירות כבוחרים וכנבחרים. ממשלת
ארצות־הברית תפקיד בידי ממשלודישראל
מיכתב שבו תבטיח כי הדבר לא ישפיע על
עתיד מיזרודהעיר, שייקבע במשא־ומתן.
• שיחות הכנה: ממשלת־ישראל תדון
על סידרי הבחירות עם ועדה של אישים פלסטיניים,
תושבי הגדה והרצועה. חברי הוועדה
ימונו על־ידי אש״ף, אד אש״ף לא יכריז על
כר. לעומת זאת תכריז הנהגת האינתיפאדה
על השתייכות הוועדה לאש״ף.
•הסדר־קבע: ארצות־הברית תאשר
לאש״ף כי הבחירות אינן אלא שלב בדיד
להסדר־קבע, שייקבע במשא־ומתן בהשתתפות
אש׳׳ף. ייאמר שכל צד יוכל להציע
במשא־ומתו כל פיתרון־קבע שירצה.
• סיקוח זר: תימצא צורה של פיקוח
מבחוץ על הבחירות, באמצעות מפקחים
שיתקבלו על״ידי שני הצדדים. למשל: הנשי־אים־לשעבר
של ארצות־הברית.
הבעייה הקשה ביותר תהיה שאלת ההמשר
של האינתיפאדה, בתקופת ההכנה לבחירות.
בעניין זה יצטרכו האמריקאים עוד לעמול
קשה, אם ירצו להגיע לידי פשרה כלשהי. הוא
הדין לגבי נסיגת כוחות צה״ל מן הערים
בתקופת־הבחירות.
יתכן שזאת תהיה הפשרה. כוחות־צה״ל
ייסוגו בימי הבחירות מן הכפרים והערים,
והנהגת האינתיפאדה תורה על הפסקת הפעולות
האלימות באותה תקופה.
לגבי כל הנושאים האלה, מה שייאמר
במרכז הליכוד חשוב אד במעט. כל ממשלה
— ויעמוד בראשה מי שיעמוד — תצטרד
להתחשב בלהצים הבינלאומיים, ובייחוד
האמריקאיים. הלחצים האלה מובילים להסדר
עם אש״ף.
העולם הז ה 2705

411 ₪י

ד?געוו־ אירוס דח״ן־ דהס. לה תרועע איתם.
*ץ ולמית אלוני הישוותה השבוע את
* /יצחק רבין עם בניטו מוסוליני.

האם יש מקום להשוואה זו?

בשנת ,1922 כאשר היתה איטליה שרויה
במצב של תוהרובוהו, עלו הפאשיסטים על
עיר־הבירה.
הפאשיסטים, לובשי־החולצות־השחורות,
התקבצו מכל רחבי איטליה וערכו״מיצעד
אל רומא״.

הם לא נתקלו בהתנגדות. הצבא
לא חסם את דרכם. הרפובליקה נפלה
לרגליהם.
אחרי שהמיצעד הצליח, בא בניטו מוסר
ליני בעיקבותיו(ברכבת נוחה) .המלך רקטור
עימנואלה העביר לידיו את השילטון.
מוסוליני, אז בן ,41 סוציאליסט־לשעבר,
חייל קרבי לשעבר, האיש שהמציא את הפא־שיזם,
הפך דיקטטור.

האם יש דימיון?

^ ש דימיון מסויים בין ה״טיולים״ של
המתנחלים ובין המיצעד אל רומא — מפני
שיש דימיון מסויים בין המתנחלים ותומכיהם
בישראל ובין הפאשיסטים באיטליה של

לא במיקרה היה אבא אחימאיר,
גיבורם הנערץ של הסיקריים כיום,
מעריץ גדול של הפאשיסטים אז.

ח101ל*נ

מתבצעת בעזרת הצבא.
טיולי המתנחלים לא זה בלבד שאובטחו
על־ידי המוני חיילים, שנלקחו ממחנות־האי-
מונים ומקומות־העבודה.

קרה משהו הרבה יותר חמור: על
פי פקודה מגבוה, השתתפו קצינים
בכירים בעצמם ב״טיולים״ ,באילו
נמנו עם המתנחלים ואוהדיהם.
אלוף־הפיקוד, מפקדי־גזרות וקצינים בכירים
אחרים צעדו בחבורת הפורעים, התרועעו
עם הנאשמים־ברצח של אתמול ומחר, החליפו
עימם חיוכים ומחמאות.

כאן אנחנו מתקרבים ממש לאיטליה
של . 1922

^ בל בזה גם נגמר הדימיון.
החולצות־השחורות צעדו כדי להפוך את
מוסוליני לדיקטטור. אף אחד מן המתנחלים
אינו מבקש למסור את השילטון לידי יצחק
רבץ.

רביז אינו המוסוליני שלהם. לכל

הסופרת שולמית הר־אבן — שהתפרסם
השבוע בידיעות אחרונות.
הוא ימצא שם ניתוח היורד לשורשי־הד־ברים.
משהו המתאים למוח אנאליטי.

אולי זה יעזור לו לתפוס את התפקיד
הרה־האסון שהוא עצמו ממלא
כיום בדראמה הלאומית.

ך ץ נועת המתנחלים אינה תנועה לאו

4מית, מפני שאינה מכירה כלל בלאום
הישראלי.
לאום הוא ישות פוליטית. זהו ציבור של
בני־אדם, המבקשים לקיים ביחד מדינה. המדינה
היא מיסגרת פוליטית לחיים משותפים.
מדינה דמוקרטית היא מדינה שבה שולט
הרוב, תוך מתן אפשרות למיעוט לפעול
בדרכים לגיטימיות.

כל הכללים האלה סותרים לחלוטין
את השקפת־העולם של גוש-אמו-
נים, המתנחלים ותומכיהם.
הם דוגלים ב״עם ישראל״ ,שהוא גוף
מיסטי, אמורפי, בלתי־מוגדר. ברור מי אינם

המתנחלים כיום, כמו הפאשיסטים אז,
חולמים על תחיית ממלכה עתיקה(הקיסרות
הרומית, מלכות־ישראל) .אלה, כמו ההם,
מדברים על ״גבולות היסטוריים״ .אלה, כמו
ההם, רוצים לכפות את רצונו של מיעוט
״מובחר״ על הרוב. אלה, כמו ההם, רוצים
לשבור את הדמוקרטיה ומאמינים כי יש להם
יעוד העומד מעל לחוק. אלה, כמו ההם,
מבטלים את ערך הפרט ואת זכויות־האדם,
תוך סגידה לערכים מיסטיים, כמו ״מולדת״,
״אומה״ ,״אדמה״ .אלה, כמו ההם, מעריצים
כוח, אלימות, מילחמה, כיבוש, משתמשים
בטרור ועורכים פוגרומים.
מכאן גם הדימיון בין המיצעדים.

מטרתם העליונה היא לסכל את
המגמה הזאת. להחניק אותה באיבה
בעוד מועד, לגרור את הרוב בעל־כורחו
למדיניות של דיכוי, מילחמה
והתפשטות.
^ ש עוד דימיון חשוב בין העליה על
רומא וטיולי המתנחלים.
מוסוליני לא היה נותן את הפקודה למיצי
עד, אלמלא היה בטוח מראש כי הצבא האיטלקי
לא יפעל נגדו, וכי המלך ייכנע לו.
במדינה מודרנית, אין עושים מהפכה נגד
הצבא. כל מהפכה מצליחה רק אם היא

היא מהווה את האנטי-תיזה, את
הניגוד הגמור, למדינת-ישראל שקמה
ב־ 1948 על פי מגילת־־העצכד
אות.

ב־ 14 במאי לא הוקמה מלכות־ישראל, על
פי צו אלוהי ובגבולות ההבטחה האלוהית
(שלא קויימה מעולם) .הוקמה מדינה חילונית,
השייכת לכל אזרחיה, יהודים ולא־יהודים,
בלי הבדל של דת וגזע. היא קראה ליהודים
לעלות למרינה, אך לא הבטיחה ליהודים
הנשארים בחו״ל שום זכויות במדינה.
הוקמה מדינה דמוקרטית, מדינת־חוק שבה
רשאי הרוב לחוקק חוקים, לשנותם ולבטלם,
ושבה ניתן לכל מיעוט להטיף באופן
חופשי לדיעותיו, כדי לשכנע ולהיות קרוב.
בקיצור: מדינה דמוקרטית, חילונית, מודרנית,
בת המאה ה־.20

המתנחלים ותומכיהם מתנגדים
טוטאלית לכל אחד מן הכללים המוסכמים
האלה.

מתנחלים ותומכיהם אינם רוצים
במדינה חילונית, שבה קובע הרוב את
החוקים. הם רוצים במדינה קדושה, שבה
ישלוט חוק־ההלכה — חוק שנקבע על־ידי
הקדוש־ברוך־הוא במקום מסויים ובזמן
מסויים, לפני שלושת אלפים וכמה שנים,
ושאינו ניתן לשינוי בידי אדם.
הם באים לשלול כל זכות שהיא מאזרחים
שאינם יהודים, ולמעשה נושאים כולם בליבם
את חזון הטראגספר — הגירוש המוחלט של
מיליוני פלסטינים מן הארץ.

הם שוללים את זכותה של המדינה
לקבוע לעצמה גבולות, זולת הג•
בולות האלוהיים מנחל מצריים ועד
הנהר הגדול, הנהר פרת (לכל הפחות).

רואים בכל ישראלי, החולק על
דיעותיהם, בוגד ,״מוסר״ .אמנם, הבוגדים הם
הרוב במדינה — אך אין בכך חשיבות, מאחר
שהם שוללים במילא את זכותו של הרוב
לנהל את המדינה כרצונו ועל פי חוקיו,
לבחור בין מילחמה ושלום, קידמה ואפלה.

מיצעדי המתנחלים, כמו המיצעד
ההיסטורי ההוא, הם אקט פוליטי
מובהק.
הצועדים לא באו כדי ליהנות מן השלווה
בחיק הטבע, להעריץ את יפי הנוף או להפיץ
את אהבת האדם באשר הוא אדם.
להיפר. בעלי־החולצות־השחורות הכריזו
בגלוי שמטרתם היא חיסול המישטר הדמוקרטי
הרקוב והאנטי־לאומי. הם באו לכונן
את הדיקטטורה של מנהיגם, ה״דוצ׳ה״ (דוכס,
מנהיג) — מוסוליני הנ״ל.
המתנחלים אינם כה גלויי־לב. הם רוצים
רק לכפות על הממשלה מדיניות הנוגדת את
רצון הרוב. זוהי הריסת הדמוקרטיה באמצעים
אחרים.
המתנחלים פועלים כפי שהם פועלים
מ פ ני שהם מרגישים כי הרוב מתרחק מהם,
נוטה לשלום, מחפש הסדר, מוכן לוותר על
הריבונות הישראלית בגדה וברצועה.

אבל התנועה מסוכנת הרבה יותר מכפי
שכת תימהונית יכולה להיות.

היותר הם רואים בו מהדורה חדשה
של ויקטור עימנואלה, המלך העלוב
והפחדני, שעזר לסלול את הדרך
לפני הדיקטטור.

ינני יודע אם ויקטור עימנואלה הבין

לוודאי שלא. הוא הבין אותו רק כעבור 21
שנה, כאשר איטליה כבר היתה מוכה ומובסת.
אז ניסה המלך המיסכן להדיח את מוסוליני
ולהציע כניעה לבעלות־הברית.

יצחק רבץ אינו מבין את המתנחלים.
נדמה
לו לרבץ שהוא נמצא במקום־טוב־באמצע,
בין ״הימין הקיצוני״ ו״השמאל הקיצוני״
,וכי הוא יוכל לשחק מישחק של איזון
בין נוש־אממים ושלנם עכשי.1

זוהי תמונה כוזבת לחלוטין.

שלום עכשיו שייך לקונסנזוס הישראלי,
הלאומי־הדמוקרטי(( .ש־אמונים אינו שייך
לשום קונסנזוס. אין הוא ישראלי, אין הוא
לאומי ואין הוא דמוקרטי.
כדי להבין זאת, כדאי לו ליצחק רבין
לקרוא את מאמרה של שולמית אחרת —

התנפלותם הפיסית על ראש מנד
שלת-ישראל היא מעשה טיבטי
לגמרי. מכיוון שהם שוללים במילא
את הלגיטימיות של התהליך הדמוקרטי
שעל פיו נבחר כראש-הממש-
לה של מדינה בלתי־לגיטימית.

שייכים אליו: אזרחי־ישראל שלא נולדו לאם
^ אנשים האלה אינם ״ימין קיצוני״ מול
יהודיה. אך מי שייכים אליו? יהודי כל העולם?
מיליוני בני־אדם שאינם חולמים לבוא 1 1״שמאל קיצוני״ ,שני השוליים של הקונאי־פעם
ארצה, וביניהם רבים שאין בליבם
זיקה כלשהי למדינה זה
הם דוגלים ב״ארץ־ישראל״ ,שגם היא
ישות מיסטית, חסרת־גבולות. מדינת־ישר־אל,
שיש לה גבולות חוקיים על פי המישפט
הלאומי והבינלאומי (״הקו הירוק״) ,אינה
קיימת מבחינתם.

סנזוס הלאומי במדינת־ישראל.
אין הם נמצאים בשולי הקונסנזוס, מפני
שאין הם נמצאים בקונסנזוס בכלל. הם נמצאים
הרחק־הרחק מחוץ לקונסנזוס.

אין הם נמצאים בשולי המדינה,
אלא מחוץ לה — לא רק מבחינה
פיסית, גיאוגראפית ופוליטית, אלא
הפולחן האלילי של ״ארץ־ישר־ גם מבחינה רוחנית ועקרונית.
כאשר מדינת־ישראל מוציאה את משאביה
אל״ ,פולחן של קברים קדושים, אבנים
ועצים, חשוב להם לאין־ערוך יו הדלים כדי לסלול להם כבישים, לבנות להם
תר מאשר הנאמנות למדינת-ישר -בתים ולהטיל על רבבות חיילים להגן עליהם
אל, שאת גבולותיה הם פוסלים, יום־יום — הרי היא כורה לעצמה קבר.
ושאת המישטר בה הם מבקשים

להרוס.
^ צחק רבץ מילא בכל התהליך הזה תפ

ש המתייחסים אל המתנחלים ותומכיהם
כאל כת תימהונית, קצת מטורפת,
נוסח ג׳ונסטאון. העובדה שיש בהם ייצוג כה
בולט לעולים תימהוניים מברית־המועצות
ומארצות־הברית(בבחינת :״משוגעי כל העולם,
התאחדו ובואו לקריית־ארבע!״) מחזקת
ראייה זו.

קיד הרה־אסון — תחילה כראש־הממש־לה,
שבחסותו קמה ההתנחלות בלב השומרון,
ועכשיו כשר־הביטחון.

אילו היה שר־הביטחון באיטליה
ב־ ,1922 יתכן שהיה מצווה על
קציניו להילוות אל לובשי-החול-
צות־השחורות, לחייך אליהם ולהגן
עליהם בדרך לרומא.

דנגמו־י חימפית ר פי ג׳קי סבג
זמרי מחפ ש דן ע 11מ ר !1בעזחיץ?

ההצגה חייבת להימשך

דוגמה חינוכית נתן ג׳קי
סבג, ראש עיריית נהריה. הוא
נכנס לכיתה ו׳ באחד מבתי־הספר
היסודיים בעירו, פנה אל
התלמידים ואמר להם שהוא טס
במכוניתו במהירות של 140
קמ״ש, כדי להגיע בזמן.
סקופ השבוע בתיקשורת
שייך לכתב־הספורט גולן חזני
בן ה־ 23 מידיעות אחרשת, שגילה
שאת לפיד המכביה ידליק
השחיין הנכה חנון״ בודין,
שהצטיין באולימפיאדת־הנכים

בורין, ענתה אשתו ואמרה שבעלה
בחו״ל בתחרות־שחייה. הכתב
בירך אותה, כפי שעשה בשיחה
עם כל האחרים, ואז, להפתעתו,
היא הודתה לו אך היתה מופתעת
מזה שהוא יודע על בחירת בעלה.
בתמימותה היא לא חשדה
בתרגיל שעשה לה חזני. אחרי
שפירסם את הידיעה, חשבו
חברי־הוועדה להחליף את הספורטאי,
אך החליטו לבסוף להיצמד
לתוכנית המקורית.
מערכת־היחסים בין גברי

א לי דסה, ה עול הז ה

בערב״תיאטרון מיוחד,
שאירגנה בביתה בהרצליה־פיתוח
אשת השגריר האמ ריקאי,
הלן בדאון, לקהל
מצומצם ביותר של שוחרי-
תיאטרון, הופיעה רוזינה
קמבוס במונולוג״ביס. ה קטע
היה על השואה, והביל סיי תיאורים מזעזעים.

באמצע המונולוג סתמה

אמו דולצ׳ץ, ניצולת־שו־ 1

אה, אשתי של מי שהיה יו״ר ז הטוכנות היהודית, את או ^ 1 8 1 -־ י* 1
אנט דולצ׳ין
זגיה. בשלא יבלה עוד לסביל, מפרפרת קמה אנט בדי לצאת מהחדר.
בדרך התמוטטה, התקשתה
בנשימה והחלה מפרפרפת על הריצפה. במקום השתררה
מבובה, אך השחקנית לא הפסיקה את המונולוג אף לרגע.

מהארץ. אך מאז שנשלחו ועד
היום, עלה מישקלה של שביט
בשישה קילוגרמים. בימאי
המחזמר הודיע לה חד־משמעית
שאם לא תשיל את המישקל־העודף,
הוא יחייב אותה בכל
העלויות של תפירת בגד חדש

סירבה מפני שהתחתוניות, שאותן
היתה אמורה ללבוש מתחת
לשימלה, לא היו מוכנות לחזרה.
ארבעה אנשי־צבא במדים
ישבו בשבוע שעבר על כיסאות
בית־הספר, שהם חלק מהתפאורה
הקבועה של תוכנית־הטלוויזיה

לחנות אינה נראית להם, ואמרו
שמוטב היה לצלם על דשא הפ־נימיה.
אבל המפיקים השיבו
ש״ניסינו כמה צורות, וזו המתכונת
הטובה ביותר, וחוץ מזה, אין
תקציב למשהו שונה.״
על השאלה מה נתן לו ה־

1 ״11ך * ך. ךמך צלם ״ידיעות אחרונות״,פגש במסיבה בשר־הביטחון, יצחק רבין,
/ / 1\ - 1 11ן 1/1 1שעמד בגפו כשכוס־ויסקי בידו. רביו שאל את הצלם בתמימות מדוע
אינו לוקח לעצמו משקה. הצלם השיב לו מיד שבזמן שהוא עובד, אין הוא נוהג לשתות משקאות-
חריפים כלל ובלל. שר־הביטחון ענה לו על-בך בשאלה מדאיגה :״ממתי שתייה מפריעה לעבודה!״
פגישת מחזור, המצולמת באולפני
טלעד בירושלים: ראש אגף
מודיעין, אלוף אמנון שחק,
האלוף החדש של פיקור דרום*
מתן וילנאי, סגן ראש אגף
תיכנון, תת־אלוף יום־טוב
תמיר וסגן מפקד חיל־האוויר,
תת־אלוף גיורא רום 27 .סיימו
את מחזור ח׳ של הפנימיה הצבאית
שליד בית־הספר הריאלי
בחיפה, ב־ . 1962 שישה נפלו ב־מילחמות,
שלושה לא הגיעו מחדל,
שניים סתם לא באו. כמה
חבר׳ה טענו שהישיבה ליד השו־

חינוך הצבאי להמשך הדרך השיב
וילנאי :״לא הרבה. חוץ מל־שדוד
בנקים אני לא יודע לעשות
שום דבר.״
״שמענו שהיית הבדרן הראשי
שם, ועכשיו אתה בתפקיד
רציני ״,אמרו המפיקים לתמיר,
שענה :״מי שלא צוחק, הוא לא
רציני״.
גיורא רום סיפר על יומן
הפנימיה שכתב, ושאותו נהג
״לשכוח״ במקום בולט בחדר,
כדי שהמפקדים יקראו בו ויקלטו

בתו של הפירסומאי דויד אדמון מנישואיו הראשונים, נישאה לבן־זוגה, משה
בבר, בנוכחות בני-המישפחה הקרובים. לאחר-מבן נערבה קבלת-פנים למאות
מוזמנים במיסעדת מוסיאון הארץ. בכר מכהן כיום כמנהל האדמיניסטרטיבי בחברת״הפירסום
של חותנו. את פני האורחים והחברים קיבלו הכלה(מימין) ,אביה(במרכז) ואשתו איה(משמאל).

מיה בנו

בסיאול. שמו של מדליק־המשו־אה
היה ידוע לארבעה אנשים
בלבד, אך מכיוון שנפוצו שמר
עות שספורטאי נכה ידליק את
הלפיד, החליט הכתב הזריז לנקוט
בשיטה מקורית. חזני טילפן
לבתי הספורטאים הנכים שהצטיינו,
ובירך אותם במזל טוב
לרגל הבחירה. כך הוא עבר את
כל הרשימה. כשהגיע לביתו של

מזור, מנהלה האישי לשעבר
של הזמרת ירדנה ארזי, והזמרת
ובעלה נתן תומר, תיגמר
כנראה בבית־המישפט. מזור תובע
כספים המגיעים לו, לטענתו,
בסכומים של רבבות דולארים.
התילבושת של הבדרנית
ציפי שביט, המופיעה במחזמר
החלילן סהסלין, נתפרה
בלונדון, לפי מידות שנשלחו

והטסתו לארץ. שביט קיבלה את
האולטימטום והחלה במישטר
של דיאטה.
שחקנית התיאטרון תחיה
דנוז, המופיעה בקומדיה גם הוא
באצילים, סירבה לבצע את הוראות
הכימאי באחת החזרות. היא
התבקשה על־ידי הבימאי לעשות
תנועה סיבובית, כדי ששימלתה
תתנופף ותגלה את רגליה. היא

ראה את השחקן הוותיק שימעון פינקל
ברחוב דיזנגוף, וביקש ממנו להצטלם איתו.
גברי היה עסוק ב״כסית״ בהצדקת אחיו, השופט יצחק בנאי,
שהותקף קשות בגלל קביעתו שיש הבדל בין יהודי המטיל
בקבוק-תבערה בערבים ובין ערבי המטיל בקבוק־תבערה ביהודים.
לדברי גברי, אחיו הוא בהשקפתו שוחר״שלום מושבע.

גברי בנאי

העולם הז ה 2705

רחל אבנרי, ה עו ל ם הז ה

רחלא בנ ר׳ ,ה עו ל ם הז ה

המכונה בפי כל ״ספסף״ ,בא לבקר את אביו ב־מיסעדה
החדשה שלו ,״החדר של רבי עקיבא״ ,ליד
שוק״הכרמל בתל־אביב. אמדורסקי־האב, שהיה במשך זמן רב בעל המיסעדה ״ה־

אסף אמדווסק׳
את המסרים שלו, והוא יודע שהם
קראו.
בצבא תוהים מה יכולה
להיות הסיבה לביקורו בן חמשת
הימים של הרמטכ״ל דן שומרון
(בחברת אשתו דליה) בשור
ייץ .״מה היה לו לחפש שם?״
שואלים, ומציעים :״אולי כדאי
לאמץ כנשק־העתיד את מה שפותח
בשווייץ: הקשת, החץ. והתפוח״.

סביון
צבר, מפיק ואמרגן
(יזהר כהן, עדנה לב< נסע
במכוניתו בתל־אביב. כאשר הבחין
בגאולה כהן, הנוסעת במכוניתה,
הוא ניפנף לה לשלום,
מכיוון שהוא אוהד שלה. לכהן
היה נדמה שהוא עושה תנועת־יד
מגונה לעברה, וצבר נותר המום
כאשר היא הרימה את ידה, והחזירה
לו בתנועת־יד מגונה.
סוף־סוף, אחרי חיפושים

חצר״ ביפו, רואה במיסעדה החדשה מעין המשך שלה. בערב שביקר שם אסף, נעדר
מדיח״הכלים מהעבודה. אסף, בנו של הזמר וגרושתו מיקי, הדיח את הכלים. ישראל
גוריון, שותפו של אמדורסקי בצמד ״הדודאים״ ,הזדמן גם הוא באותו ערב למקום.

רבים, הצליח הדובר היוצא של

מישרד הבריאות, גד בן־ארי,
למצוא לו מחליף — גבי זוהר,

לשעבר כתב קול ישראל בצפון,
קיבוצניק לשעבר.
הד״ר אילן זמיר, המטפל
בשיטות טיבעוניות, הוציא 12
קלטות לעזרה בבעיות שונות.
בקלטת העוסקת ב״איך לרזות״
נשמע קולו של מרזה ותיק, דודו
( 140 קילו בעבר) דותן. בקלטות
האחרות (נהיגה לא מתח, לידה
ללא כאבים, איך לצאת מדיכאון,
וכן הלאה) נשמע קולו המרגיע
של משה טימור.
משלחת ארצות־הברית ל־מכביה
הגיעה בטיסה מיוחדת
במטוס ג׳מבו. עם הגיעם לארץ
חיכו להם מקבלי פניהם, ביניהם
בובת־הענק גורי, סמל המכביה.
הבובה התקרבה עד לכבש המטוס
ולחצה את ידי הספורטאים
שיצאו מהפתח. בוב ספיבק,
ראש המישלחת, הבחין שבגלל
החום הרב ששרר בנמל־התעופה
מתקשה הבובה בתיפקורה. באופן
ספונטני הסיר את ראש הבובה,
ואז נתגלה שיובל רוזנ*
צוויג, בן ה־ , 14 בנו ש ל אריה
רוזנצוויג, יו״ר הוועדה המארגנת
של המכביה, מפעיל אותה
ולבש את התלבושת החמה. מסתבר
שיובל מצא לעצמו תעסוקה
לימי הקיץ, אך לא תיאר לעצמו
שתנאי־האקלים יכבידו עליו כל־כי
בית החולים הירושלמי
מישנב לדך החליט להעניק את
תואר נשיא־הכבוד שלו לזמר
יהורם גאון. ילדיו של גאון
נולדו בבית־החולים הזה, והוא
מקדיש זמן ותורם ערבי־הופעות
לבית־החולים.
גליה אלבין חגגה את

צחי שנאבל

ישראלי צעיר ונחמד ( )25 שלמד מישפ־שים
ועבר ללימודי קולנוע וטלוויזיה
בלוס־אנג׳לס, מבקר עתה בארץ כדי לברר את האפשרויות לפעול
כאן במיקצוע הטלוויזיה אחרי גמר לימודיו, בניגוד לרוב חבריו.
שנאבל כבר עורר תשומת״לב בסרט המצויין שהפיק על הפסל
מנשה קדישזון ובדרמאתיזציה מקורית על ספר של פראנץ קפקא.
העולם הז ה 2705

באולס זר,

191ח 1 | ¥יךך 11י | הבדרן ובנו דין באו להקרנה של
| #1 1* 1 / 1 1 1 4 /1סרט חדש. במיזנון הקולנוע הם
קנו משקאות ועוגות. זילברמן ובנו נכנסו לאולם, עמדו מתחת
לשלט האוסר על אכילה ושתיה במקום ואכלו ושבעו להנאתם.
מאוחר יותר הודה הבדרן בחיוך שהוא עשה זאת כמחאה אישית.
יום הולדתה ה־ 40 בווילה שלה
בצפון תל־אביב. בין האורחים היו
חברי־כנסת, אנשי־עסקים וג־שות־חברה.
הגימיק של האירוע:
לאורחים חולקו חולצות־טי, ש־מצידן
האחד הופיעה הכתובת
״החיים מתחילים בגיל 40״ ,ובצירה
השני הלוגו של מוניטיך
פנטהאוז, הירחון המתוכנן על־ידי
אלבין.
רבים מלקוחותיו של ה־פירסומאי
יורם ברנע הופתעו
השבוע למצוא אותו במישרדו.

סיבת־ההפתעה — כותרת שהופיעה
בעיתונות: נעצרו הפירסו־מאים
ויצר וברנע, בחשד לעבירות
על החוק במערכת־הבחירות.
רק בגוף הידיעה צויין כי החשוד
הוא יעקב ברגע. יורם ברנע
הפעיל השנה את מסעות־הבחי־רות
של אגודת־ישראל (בסיוע
חב״ד) לכנסת, של עתיד, רשימה
מקומית בבחירות לעיריית אילת
ושל מיכאל >״מיש״< למידות,
שנבחר לראשות עיריית רחובות.
כעמי דד, דזדדד אודליאב ₪

מה קורה ש בלילה? איך מועברות הפקודות? איזה בדיחות מתהלכות שם>
אחרת אור׳ אבנר׳ וענת סר גוסטי

ף* לילה, נקישות בדלת. לא הנקישות
הרועמות של החיילים. נקישה עדינה,
שהכל יודעים את משמעותה.
עקרת־הבית זורקת על עצמה חלוק וממהרת
לפתוח. בחוץ עומדים שני צעירים, החומקים
במהירות פנימה.
.יש עוצר בג׳יבאליה, צריכים אוכל.״
האשה ממהרת למטבח, לוקחת מכל הבא
ליד. כל מה שיש. תה, סוכר, אבקת־חלב.
הצעירים אומרים תודה ונעלמים. האשה
חחרת למיטה. היא יודעת שכל השכנים ינהגו
כמוה, ושתוך כמה שעות, עוד לפני עלות
השחר, כל המזון ימצא את דרכו אל תוך השמנה
הנצורה, למישפחות הנצרכות.
.המהפכה האמיתית היא אצל הפליטים,״
מספר צעיר. ,יש פסיכולוגיה של פליטים. הם
רוצים עוד ועוד. הם התרגלו במשך השנים
לקחת את הכל ולבקש יותר. אף פעם לא היה
להם די.
.עכשיו זה השתנה לגמרי. כשאתה בא אל
מישפחת־פליטים בעוצר ומביא להם אוכל,
אם־המישפחה תגיד לך. :אל תיתן לי. לנו
עוד יש. אבל לפטמה, שם בפינה, אין. יש לה
רק ילדים קטנים בבית. את כל הגברים לקחו.
אז תתנו לה.״

8שחדהקונ
¥והי האינתיפאדה האמיתית. היא מת(
חוללת בנפשם של הפלסטינים — בנפש
היחיד ובנפש הציבור כולו. זהו שדה־הקרב
האמיתי.
בישראל שמים לב ל״תקריות״ — עימותים
בין הצבא וה״שבאב״ ,הורגים, פצועים.
לכך מתכוונים כאשר אומרים ״היה יום חם״
או.שרר שקט בשטחים״.
אבל האבנים ובקבוקי־התבערה הם רק
תוצאות־לוואי. הם מלווים את האינתיפאדה.
אבל לא הם האינתיפאדה. האינתיפאדה היא
דבר הרבה יותר עמוק — תהליך נדיר,
מפליא מבחינות רבות.
מנהיגי ישראל ואלופיה אינם מבינים את
התהליך. כלי־התיקשורת אינם מודעים לו,
ועל כן אינם מסוגלים למסור לציבור הישראלי
תמונה אמיתית. עזה, השוכנת במרחק
של פחות משעת־נסיעה מתל-אביב, היא
פלאנטה אחרת.
המדברים על.דיכוי האינתיפאדה״ ,נוסח
רבץ או שרון, אינם יודעים מה הם שחים. אין
הם רואים, ואץ הם רוצים לראות, מה מתרחש
באמת בשטח.

0צאיח, בן 9
^ ידידנו אחמד יש אחיין בן ,9צאלח.
/אביו של צאלח נסע לזמן־מה לחו״ל.
באחד הימים ביקשה אמו של צאלח את
אחמד לבוא לביתה כדי להשפיע על צאלח.

הילד הולך מהבית, משתתף בהפגנות. מתעמת
עם חיילים, זורק אבנים. יכול לקרות לו
משהו נורא. מכיוון שהאב איננו, רק אחמד
יכול להשפיע עליו.
אחמד דיבר איתו. .מה אתה רוצה?״ התפרץ
הילד. ,שיגידו עלי שאני משתף־פעולה?
שיגידו שאבא שלי משתף־פעולה?״
כעבור כמה ימים טילפנה אמו של צאלח
בהתרגשות רבה לאחמד. .אנא, בוא מיד!״
התחננה.
אחמד מיהר לבית אחותו. היא סיפרה לו
שצאלח היה שוב בהפגנות. .מה אעשה אם
ייהרג או ייעצר? מה אגיד לאבא שלו?״
אחמד לקח את הילד והטיף לו. אבא איננו
בארץ, אמא מודאגת: הוא הדוד אחמד, כבן־
המישפחה הקרוב ביותר, חש באחריות. הוא
אוסר עליו להשתתף בהפגנות.
.אני לא מקבל ממך פקודות,״ אמר הילד.
״אבל אילו היה פה אביך, הוא היה אומר
לך אותו הדבר!״
״בעניין הזה אני לא מקבל פקודות גם מאבא.
רק אברעמאר(יאסר ערפאת) יכול להגיד
לי להפסיק!״
האינתיפאדה שינתה את החברה הפלסטינית
עד ללא־הכר. נשברה הסמכות של האב,
זו שהיתה פעם עמוד־התוור של החברה.
הבנים העומדים בחזית היומיומית, המחרפים
את נפשם, מאשימים את דור ההורים בכך
שמכר את המולדת.
הכל מדברים על. השבאב״ בכבוד ובהערצה
.״שבאב״ פירושו נוער. כיום זהו מושג
הכולל את הכל: את כוחות־האינתיפאדה, את
הפעילים, המוציאים־לפועל, הכוח הטמיר,
הנמצא בכל מקום, הנושא על גבו את עול
המילחמה הזאת. לשום אב ואם אין השפעה
על בניהם. כל אב ואם מתגאים בהם.

הינוו העיקרי: ירדים
^ שבאב נמצא בכל מקום. הוא מוכן
1 1לכל דבר.
נדמה כאילו הדבר היחידי הצומח ברצועה
צחיחה ושכוחת־אל זו הוא ילדים. בכל צומת־שבילים
בג׳יבאליה, בכל רחוב עלוב בחאן־
יוניס, מסתובבים המוני־המוני ילדים. הם יכולים
להתאסף בקלות, להתפזר בקלות. הם
מאומנים .״לא הילדים הזורקים את האבנים
הם הנכנסים לבית־הסוהר״ ,העירה אחת האמהות
.״הזורקים יודעים איך לברוח, ומכינים
להם מראש דרכי־הימלטות״.
כולם, כך נדמה, מגוייסים. אין להם שום
דבר אחר בראש. אין עליהם מרות אלא המרות
המיסתורית של האינתיפאדה.
למורים אין מרות. המורים הפלסטינים
התחנכו במערכת סמכותית. כמו כל המורים
בעולם הערבי, הם פעלו עד כה בבית־הספר
שהעניק להם מרות מוחלטת.

היצירות של גרישא
דזלארים על הקיר
מרות זו נשברה עתה. כל מורה יודע כי
התלמידים שלו נושאים על גבם את המלחמה.
אין הוא יכול לתת להם פקודות. אך אין
הוא מסוגל לפעול ולחנך במיסגרת דמוקרטית,
כי לא הודרך לכך עדיין.
רוב המורים מסתפקים עתה בניסיון לעזור
לתלמידיהם לעבור את הבחינות, אף שראשם
וזמנם לא היה נתון ללימודים. זה נעשה בדרכים
כשרות ולא־כשרות. זהו חלק מהאינתיפאדה.

תיהם
וביקשו את הכרטיסים. הם נשרפו.
(בתל־אביב נשרפו ביום החמישי השבוע,
אחרי חצות, מכוניות של פועלים מעזה, שהיו
חבויות באתר־בנייה ברחוב טרומפלדור. תריסר
פועלים מעזה, שישנו באתר, קפצו מהחלונות
וניצלו. המכוניות והפועלים היו שם
מפני שלא העזו לחזור לעזה כל עוד נמשכת
השביתה. יתכן כי המכוניות נשרפו בידי
קנאים יהודיים. יתכן שנשרפו בידי פעילי
האינתיפאדה).
פעיל בעזה, שנשאל על מפירי־שביתה
אלה, משך בכתפיו .״תמיד יש כאלה,״ אמר,
״השבאב ילמד אותם״.

^ יך זה פיעל? מרוע אין השילטון
הישראלי מסוגל להבין מה מתרחש
בשטח, ולא כל שכן לפעול נגד זה באופן
יעיל?
פרשת הכרטיסים המגנטיים מעידה על
השיטה.
למישהו במימשל היה רעיון גאוני. לערבים
יש מישפחות גדולות. כדי להתפרנס הם
צריכים לעבוד. העבודה היא בישראל. הנה
מכשיר פשוט לשבירת האינתיפאדה.
רישמית נאמר כי יונפקו כרטיסי־עבודה
מגנטיים לערבים שלא ביצעו עבירות ביטחוניות
ופליליות. הם יקבלו כרטיסים, וכך
יוכלו להיכנס לישראל באופן חופשי ולעבוד

אמנם היתה בכך הכרה שרצועת־עזה
(ואחר־כך גם הגדה המערבית) הן חוץ־לארץ.
אבל המטרה קידשה את האמצעי.
למעשה מהווה הכרטיס המגנטי אמצעי
של שליטה וסחיטה. הוא נשלל מכל מי שאינו
מוצא חן בעיני המימשל או השב״ב, מי שאינו
משתף־פעולה, מי שיש חשד לגביו או לגבי
ילדיו. זהו מכשיר אידיאלי לגיוס סוכנים־
מאונס, להפעלת לחץ על כל בני המישפחה.
אם הילד זורק אבן, המישפחה תרעב.
למעשה קרה משהו אחר. השבאב הסתובב
בשטח וראה מי מקבלים את הכרטיסים. בלילה
הקישו על דלתותיהם וביקשו את הכרטיסים.
למחרת היום נערכו בכמה מקומות
מדורות והכרטיסים נשרפו בטכס חגיגי, מין
ל״ג בעומר פלסטיני.
אחר־כך הכריזה הנהגת האינתיפאדה בעזה
על איסור־יציאה מן הרצועה במכוניות,
במשך 10 ימים.
נקודת־המעבר בארז היתה שוממה בכל
שעות היממה. השיירה האינסופית של מכוניות,
שמשתרכת בדרך־כלל מעזה ועד תל־אביב,
נעלמה כלא היתה. כמעט איש לא העז
לצאת.
אחדים העזו. כמה מכוניות חמקו החוצה
לפני עלות השחר. קבוצות של הולכי־רגל
עברו את הגבול, מתוך תיקווה שקבלנים ישראליים
יאספו אותם. השבאב עמד והסתכל.
בלילה, כשחזרו העובדים, הקישו על דלתו
0בית־רין
עממי

8דייג נשמו נדססינ׳

ך* שבאב מלמד הרבה דברים.
1 1בעניין הסמים, למשל.
כמו מילחמת־השיחרור האלג׳ירית בשעתו,
הכריזה האינתיפאדה מילחמה על השימוש
בסמים. המניעים הם לאומיים ודתיים,
ויש גם שיקול מעשי: סחר־הסמים יוצר קשר
עם ישראלים ואפשרות של סחיטה.
מי שידוע כסוחר־סמים, מקישים על דלתו
בלילה ומזהירים אותו. חזר לסורו, מקישים
שוב. בפעם השלישית באה חוליית הוצאה־לפועל,
ומרביצה לאיש. כאשר הצעקות נשמעות
בשכונה, באמצע הלילה, יודעים הכל
את פשר הדבר.
כך גם הטיפול במשתפי־פעולה — מונח
המסמן בעיקר סוכנים של השב״ב. הם מהווים
את המכשיר העיקרי של הכיבוש. בעיני
האינתיפאדה הם בוגדים, המוסרים את בני-
עמם למוות ולמאסר( .לא במיקרה, גט אצל
היהודים אין השמצה נוראה יותר מאשר

כאשר מתגלה סוכן, מזהירים אותו. לא
שעה לאזהרה, מכים אותו. במיקרים קיצוניים
הוא מוצא להורג.
מי מחליט? איך יודעים?
״יש בתי־דין״ ,אמר פעיל ,״פועלים רק
כשיש ביטחון גמור שההאשמה נכונה. אחרי
כל ביצוע של פסק־דין יש על כך הודעה
רישמית על הקירות.״

שנתיים ונותר
ך* קירות של עזה מספרים את כל הסי!
1פור. נדמה שאין מטר מרובע אחד ברצועה
כולה שאינו מכוסה בכתובות.
יש הודעות של האירגונים השונים —
החל בחזית הדמוקרטית השמאלית וכלה
בג׳יהאד המוסלמי. כל אחד בצבע המיוחד
שלו.
יש הודעות של הנהגת האינתיפאדה. יש
מידע על ימי־שביתה, הוראות לפעולות. יש
כתובות החתומות על־ידי ״אל־ג׳ייש אל־שע־ביה״
(״הצבא העממי״) ועל־ידי חמא״ס

איך מאורגנת האינתיפאדה האמיתית, זו שאינה מגיעה לעיתוני?
ענקיות — שלושה על שישה מטרים, ארבעה
על עשרים מטרים. אין שתי יצירות הדומות
זו לזו. כל אחת יצירה מקורית. סמיילי, דו־לארים,
איקסים, ערבסקות, צורות מופשטות.
על אחת מהן חתם, בגאווה.
כיום, כשמשוטטים בעזה במכונית, עוברים
על פני עשרות קירות כאלה. אולי יותר
ממאה.
בעיני העזתים, זוהי עוד צורה של התעללות,
השחתת־רכוש והתגרות. הם חישבו
שאדם אחד לא יכול היה לבצע זאת אלא
במשך ימים ארוכים, ובלי ספק בהסכמת
מפקדיו.
העזתים לא העריכו את האמנות, וזה גם
לא הצחיק אותם.
אבל יש להם הומור משלהם. האינתיפאדה
מצמיחה גם בדיחות.

חוואגיא הומו
ף* דיחה המתהלכת בעזה, אחת מיני
•+רבות:
השבאב מתעמת עם החיילים. הם צועקים
לעברם :״יא מאניאק! יא הומו!״

ציורי־קיר ענקיים ברחובות עזה
הכלבה של בוש בררי!

חייל מתרגז. הוא תופס ילד וגורר אותו
למעצר.
אמו הזקנה של הילד רצה אחרי החייל
ומתחננת :״חוואג׳ה הומו, חוואג׳א הומו, תן לו
ללכת!״

חיסמוח נשוה
ך* מיבחן האמיתי של כוח־העמידה הוא
\ 1החרם.
באנו לעזה ביום חם. לפני שעברנו את
הגבול, קנינו בתחנת־דלק כמה פחיות של
ספר״ט קר. כשבאו לקראתנו מארחינו,
הצענו להם את המשקה.
במכונית ישבו שניים. האחד אמר ״תודה״,
לקח את הפחית ושם אותה בצד. השני אמר
״תודה״ ואמר שאינו צמא. רק כעבור כמה
שעות הבנו שזהו חלק מן החרם — אין
נוגעים בתוצרת ישראלית.
כל מה שניתן לייצר במקום, מיוצר
במקום. על כל מה שאפשר לוותר, ויתרו.
למשל: אבטיחים, בדיחה ישראלית אומרת
שהאבטיח הוא סמל פלסטיני(הירוק בחוץ,
(המשך בעמוד )20

(ראשי־התיבות של ״חרקת אל־מקאומה אל־איסלאמיה״
,תנועת ההתנגדות האיסלאמית).
מנהיגות האינתיפאדה מפרסמת את הוראותיה
באמצעות הכרוזים הממוספרים. אלה
הודפסו, תחילה, בדפוס מרכזי. משם הובאו
לכל רחבי הגדה והרצועה. השב״כ הצליח
לאתר את הדפוס ליד ירושלים ולחסל אותו.
אחר־כך הדפיסה ההנהגה רק עותקים
מעטים של כל כרוז. לכל איזור הוגנב עותק
אחד, והודפס שם באמצעים המקומיים. בהדרגה
הצליח השב״כ לחשוף גם את בתי-הדפוס
הקטנים האלה.
עכשיו זה נעשה באמצעות הקירות. על
קירות רבים בעזה יש כתובות המתחילות
בריבוע שחור, ובו המילים ״ביאן״(הודעה)
מס׳ כך־וכך. הטכסט המלא של הכרוזים
משודר ברדיו מונטה־קארלו, שכל תושבי
השטחים הכבושים מאזינים לו באדיקות.
קול ישראל בערבית, לעומת זאת, הוא
אובייקט ללעג כללי .״אנחנו מתעוררים בבוקר
אחרי יום של הרוגים ופצועים, וק!ד
ישראל מספר לנו על הכלבה של הנשיא
בוש״.
באוזני בני״עזה, קודישראל הוא קול
האוייב, קול הכיבוש. מבחינת ההשפעה על
הערבים, חבל על כל אגורה המושקעת בו.

• צנע הגנה לישראל
^ ין אמצעי נגד הקיר. הקיר מנצח תמיד.
באחד הימים נשמע הרמקול המותקן על
מכונית צבאית. כל בעלי־הבתים בסביבה נקראו
לצאת מיד החוצה ולנקות את הכתובות
מן הקירות אחרת יוטל עליהם עונש .״כמה
בעלי־בתים יצאו. האחרים נשארו בבית. הם
כבר חדלו לפחד,״ אמר לנו ידיד.
אחר־כך בא יום הצבע השחור. למישהו
במימשל היה הרעיון הגאוני לכסות את כל
חזיתות הבתים ברחוב הראשי בעזה בצבע
שחור שמנוני ודביק — קירות, חלונות־רא־ווה,
שלטים, דלתות — הכל.
הדבר התפרסם בעולם כולו, והרחוב
השחור הפך מודעת־ענק אדירה של האינתיפאדה.
הוחלט להסיר אותו. העירייה גייסה
את כל עובדיה, הצבע השחור הוסר בעמל רב,
וחזיתות הבתים ברחוב זה צובעו בצבע צהוב
אופטימי. כך זה נראה עכשיו.

חייל בשם גוישא
ס בל האיש שהטביע את חותמו על העיר
\ ) עזה יותר מכל אדם אחר הוא החייל
גרישא.
באחד משבועות העוצר לקח החייל גרישא
קומפרסור גדול, הרכיב אותו על ג׳יפ ויצא
לעבודה. במשך כמה ימים כיסה עשרות רבות
של קירות גדולים בעזה ביצירות גראפיות

רחוב

ביוב ברחוב, שרידי דגלים על כל חונדחשמל
בכל פינה: ילדים, ילדים, ילדים

מיס תסל
בגורסה לתכשיטים
רינה מור 33 מיס תבל לשעבר, מונתה לנציגת ציבור
הלקוחות בהנהלת הבורסה לתכשיטים.
מור תקיים פגישות עם לקוחות הבורסה ותפקידה יהיה

* עז ה: פ לנ טהאחרת
(המשך מעמוד ) 19
הלבן בקליפה, האדום בפנים, השחור
של הגרעינים ).אבל בעזה, אבטיח
הוא מוצר ישראלי. כאשר הביאו
אבטיחים, בא השבאב, החרים
את הסחורה והשחית אותה.
אחר־כך נמצא שאפשר להביא
אבטיחים מן הגדה המערבית, וזה
כשר.
יש דברים שאין גם בגדה. כמוצא
אחרון, קונים מסוחרים ערביים
בישראל. למשל, סוכר ותה.
אשה עזתית נסעה לישראל, שם
יש לה קרובי־מישפחה, וחזרה. שכניה
ראו שהסתפרה. העירו לה על
כך, האשה מיהרה להסביר כי ביקרה
קרובים בנצרת, וכי הסתפרה
שם אצל ספר ערבי.

דוו שר אירה

נציגת הלקוחות מור
רעישת והמלצות

להביא להנהלת החברה רעיונות והמלצות במגמה לכוון
ולהתאים את מוצרי־החברה לרצון הלקוחות.
מור נבחרה לתפקידה הודות לנסיונה הבין־לאומי בעולם
היופי והאופנה. נסיונה העשיר תואם את מדיניות הבורסה
לתכשיטים לפתח את נושא תכשיטי־היוקרה בארץ ובעולם.
בחיפה שמים לב ללב
אגודת שים לב ללב (חיפה) היא עמותה ציבורית אשר
נוסדה על־מנת להגביר את מודעות הציבור למחלות הלב,
לדרכים למנוע אותן ובמקרה־הצורך לדעת להתמודד עימן.
שים לב ללב יוזמת פעילות ענפה כדי להקנות לאזרחי
חיפה וסביבתה את יסודות ההחייאה והידע הבסיסי בהצלת
חיי־אדם במקרה של ארוע לבבי.
כמו כן יוזמת האגודה קורסי־הדרכה מעשיים, הרצאות

יו׳׳ר דוידם ונשיא גוראל
מורשת 1התמ1דדות

וימי־עיון לציבור הרחב, למוסדות, מיפעלים ובתי־ספר בכל
נושאי מניעת מחלות־הלב.
האגודה, בראשה עומדת הגב׳ רבקה דוידס ושנשיא־הכבוד
שלה הוא ראש העיר, מר אריה גוראל, הציבה לעצמה מטרה
לעזור כמיטב יכולתה ליחידות לטיפול־נמרץ־לב ולמכוני־הלב
בבתי־החולים בחיפה. כל זאת באמצעות רכישת מיכשור
וציוד חיוני לטיפול בחולי־הלב הקשים.

* * זה מלאה בסיפורי־זוועה. ב־כל
איש ברחוב סיפורים
כאלה.
מיקרה: בעת אחר העימותים
המטירו החיילים גאז מדמיע. ערבי
קשיש התמוטט. החיילים התחילו
לבעוט בו ולצעוק :״קום קום!״ האיש
צעק שיש לו אסטמה, שאינו
יכול לנשום. החיילים המשיכו לבעוט
ולצוות עליו לקום. אשתו רצה
הביתה להביא תעודה רפואית. כשחזרה,
כבר היה האיש מת.
מיקרה: בהפגנה תפס חייל איש
בן 70 והיכה אותו. הזקן צעק עליו:
״אין לך אבא?״ החייל תפס פיתאום
מה הוא עושה, והפסיק. אחר־כך
ניגש אל הזקן וביקש סליחה, הזקן
סירב לסלוח.
מיקרה: באחד העימותים בשכונה
של עזה בשעת העוצר נפצע
צעיר בירך. הפצע לא היה קטלני,
אך העורק נפגע. האמבולנס, שבא
לקחתו, לא הורשה להיכנס לאיזור־העוצר.
הצעיר מת מאיבוד־דם. פרשת
ראס־בורקאס במהדורה עזתית.
מאז התחילו התושבים להתארגן
למיקרים כאלה. בכל שכונה עברו
כמה נשים קורסים אלמנטריים
של עזרה ראשונה. השתדלו לחלק
להן חומרים של עזרה ראשונה. יש
מחסור משווע בחומרים כאלה. זה
מסביר את המיקרה שאירע השבוע
בנתב״ג, כאשר גורשו שתי נשים
שהביאו ארגז של תרופות ״לצורכי
האינתיפאדה״ .הכוונה היא למנוע
עזרה רפואית עצמית, ולהפוך את
הדבר למכשיר נוסף למילחמה באינתיפאדה.
הכוונה היא גם להכריח
את הפצועים להגיע לבתי־החולים,
שם הם נאסרים אוטומטית).
בכל
פעם שנהרג אדם, נערך
״ליל אל־תכביר״ .אחד מתחיל לקרוא
בלילה ״אללה אכבד׳(אלוהים
גדול) ,וכל הנשים והגברים בשכונה
מצטרפים אליו. ממאות בתים
בוקעת הקריאה, בכל שעות הלילה:
״אללה אכבה״ ״אללה אכבה״ כך
מביעה השכונה כולה את ההשתתפות
בצער המישפחה, שבנה
הפך ל״שאהיד״(קדוש).

• הח״וים נם
^ אם זה יוצר שינאה הדדית
\ 1שלא יהיה ניתן עוד להתגבר
עליה?
על סדר־היום עומד העימות
היומיומי. השבאב התמחה בהתגרות
בחיילים. הם מקללים את
אמהותיהם ואחיותיהם, צועקים:
״מה אתה עושה פה? לד הביתה!
אשתך מזדיינת שם עם החבר
שלך!״ כל זה בעברית.

החיילים מגיבים בזעם. עולים
על כולם הדרוזים, אנשי־מג״ב,
שכל קללה מוציאה אותם מכליהם.
מספרים שפעם שאל תושב מקומי
את אחד הדרוזים מה אביו חושב על
המצב, וזה הנחית עליו מייד מכות
וצעק :״אל תקלל את האבא שלי!״
יש דוגמות הפוכות. אשה סיפרה
לנו שראתה בשלושה מיקרים נפרדים
חיילים ישראליים בוכים.
אחרי הפוגרום שערכו החיילים
בראשית האינתיפאדה בבית־החו־לים
אל שיפא בעזה, כאשר הרביצו
מכות־רצח לפצועים במיטות ומילאו
את המחלקות בגאז מדמיע,
ראתה האשה במו עיניה חייל שהסתתר
מסביב לפינה ומירר בבכי.
אשה אחרת ראתה חייל בוכה, לקחה
אותו לביתה, הגישה לו תה
וניחמה אותו.
גם סיפורים כאלה מתהלכים בעזה.

שני תהרינים
**ץ ני תהליכים מתרחשים ב*
/עזה, מתחת לפני הקרקע.
לכאורה הם סותרים זה את זה,
למעשה הם משולבים זה בזה.
קם עם. רצועת־עזה היא כיום
מדינה פלסטינית לכל דבר, הנתונה
תחת כיבוש זר, השילטון, השיפוט,
השיטור, המשק, האירגון
— כולם פלסטיניים. כוח צבאי
יכול להשתלט על מקום מסויים

לים להתאסף במיסגדים, ואחרי
התפילה היא מנהלת שם פעולת־תעמולה
ערה. אך לא כל המתפללים
הם אנשי חמא״ס. אנשי השמאל
טוענים שכוחה של חמא״ס
ברצועה אינו עולה על 10־15
אחוזים, אם כי בשכונות מסויימות
כוחה רב יותר — כפי שמעידים
שם הקירות.
הרוב העצום של תושבי עזה
נאמנים ליאסר ערפאת ולאש״ף,
ומקבלים את הקו המדיני, האמור
להוביל לשלום עם ישראל 19 .
חודשי האינתיפאדה, על מאורעות־הדמים
היומיומיים, לא שינו זאת.

• הילודה עודה
^ בים בישראל מאמינים שהו
אינתיפאדה מוכרחה להישבר,
מפני ש״הם לא יוכלו להחזיק מעמד״
בלי עבודה, בלי מזון.
זוהי טעות. כל מצוקה נסבלת,
כאשר היא נחלת הכלל, וכאשר
היא מביאה עימה גאווה לאומית.
האינתיפאדה דואגת לחלוקה צודקת,
פחות או יותר. בעלי־הבתים
הורידו את שכר־הדירה, ובמיקרים
רבים ויתרו עליו כליל, כאשר אבי־המישפחה
או בניה נמצאים בכלא,
המזון המעט שישנו מתחלק מרצון.
במחנה־פליטים, הנתון בעוצר, שורר
מחסור חמור בחלב לתינוקות
ובמזון חיוני. אבל כאשר הכל סובלים
מזה ביחד, זה נסבל. יתכן שתי־

עוד ציור של גרישא
קומפרסור על דיפ

במשך זמן מסויים — אך בצאתו
חוזר הכל לקדמותו.
מעידים על כך הקירות. מעידים
על כר חוטי־החשמל. אין אף מטר
אחד של חוט־חשמל בכל עזה שאין
תלויים ממנו שרידים של דגל לאומי
פלסטיני. אלפים.
ובאותה השעה: עזה דוגלת בהסדר
מדיני, שיביא להקמת מדינה
פלסטינית בגדה וברצועה לצד ישראל.
מעידה
על כך חלוקת־הכוחות.
בעזה מיוצגות כל המיפלגות הפלסטיניות.
הקיצונית
ביותר היא הג׳יהאד
המוסלמי, הדוגלת בחיסול ישראל.
היא מהווה מיעוט מבוטל.
חשובה יותר תנועת חמא״ס, שהיא
קצת פחות קיצונית, היא קמה
בעזרת השילטון הישראלי, ובעזרת
כספים מירדן ומסעודיה. הכוונה
היתה לעודד כוח נגדי לאש״ף.
בשבועות הראשונים של האינתיפאדה
לא תמכה חמא״ס בהתקוממות.
אז הפסידה הרבה מכוחה.
מאז הצטרפו אנשיה למרד, והיא
מייוצגת גם במועצה הלאומית הפלסטינית,
הפרלמנט של אש״ף.
כסף יש לה יותר. וזה ניכר בטיב
ההדפסה של חומר־התעמולה המחתרתי
שלה.
לחמא״ס יש יתרון. אנשיה יכו־

נוקות מתים מתת־תזונה. אבל זה
לא ישבור את כוח האינתיפאדה,
הממלאה ציבור גדול בגאווה שאין
לה גבול.
״חשבנו שהחוליה הכי חלשה
אצלנו זה הסוחרים ״,אמר פעיל
שמאלי .״הם היו תמיד אנוכיים. אך
עכשיו הסוחרים שובתים כבר 19
חודשים, והם לא נשברים!״
מאז ראשית האנתיפאדה עלתה
הילודה בעזה ב־>ול.75

• עוד קדוש
ך • סיפור הטראגי ביותר ש!
1סופר לנו התרחש בגדה.
מעשה במשתף־פעולה ידוע —
מודיע של השב״כ — שנחשף והועמד
לדין מחתרתי. הוא נשבע שמעתה
והלאה יחדל ממעשיו.
הבטיחו למחול לו — בתנאי שיוכיח
את נאמנותו ויצער בהפגנה
הבאה בשורה הראשונה.
האיש קיים את הבטחתו. הוא
צעד בשורה הראשונה בהפגנה, ונורה
למוות על־ידי חיילי צה״ל.
סיפור נכון? אגדה?
זול לא חשוב. הפלסטינים מאמינים
שזה קרה, וזהו הדבר הקובע.
כי סיפורים כאלה מזינים את תהליך
הגיבוש הלאומי, שהוא בלתי־הפיך.
העולם
הז ה 2705

אימ1

הייתכבוק 1ב 1י

אינני מבקר־התיאטרון. לכן(או למרות זאת) לא אכתוב
ביקורת על קברט.
לא אביע דיעה על השאלה הגורלית אם הגברת מיקי קם
היא סכסית או לא(היא בוודאי סימפאטית מאוד, זמרת מעולה
ושחקנית ככה־ככה) .השאלה היא אם המחזמר כולו, בגירסתו
העברית, ממלא את יעודו.
אחרי המערכה הראשונה הייתי מוכן להשיב בשלילה. אחרי
המערכה השנייה שיניתי את דעתי.
קברט איננו מחזמר רגיל. הוא מעלה על הבימה את
האווירה המיוחדת של מקום מסויים בתקופה מסויימת —
שעת גורל בתולדות האנושות. זוהי ברלין בפרוס , 1930
הימים האחרונים של רפובליקת־ויימאר, ערב עליית הנאצים
לשילטון.
הקברט הוא סמל של עולם מטורף. בחוץ מתקבצת הסערה
הגדולה ביותר בתולדות העת החדשה. ברחובות משתולל
האספסוף. מיליוני מובטלים זועקים ללחם ולעבודה. ובאותה
השעה הגיעה גרמניה לשיא של פריחה תרבותית, לשיגשוג
הפרוורסיות מכל הסוגים והמינים, לדגן דנטיות בכל השטחים.
ההומור חגג במועדוני־הלילה של י ברלין, ובחוץ צעדו
תיזמורות־הלכת של נאצים וקומוניסטים, שמרנים
וסוציאליסטים, בדרכן אל קרבות־הרחוב.
המחזמר בא לבטא את האווירה המיוחדת הזאת של ערב־סוף־העולם
— אווירה קדחתנית, מטורפת. משה בקר, מנחה
הקברט, עושה זאת בכישרון רב. כך גם רוזינה קמבוס, הזנזונת
הוולגארית. מיקי קם מלכותית מדי לאווירה זו, אך היא עובדת
קשה.
הוותיקים גונבים את ההצגה מן הצעירים. מוסקו אלקלעי
וריבקה גור מביאים את הקהל לרטט של ממש — גם משום
שהם מייצגים במחזה את הנקודה היהודית.
אשר לי, צפיתי בדריכות לרגע מסויים: להשמעת השיר
הנאצי.
אין זה שיר נאצי אמיתי, אלא שיר חדש, המייצג את
הסיגנון הנאצי בהתגלמותו — מלהיב, תוקפני, מסעיר.
במציאות שרו הנאצים ברחובות שירים בנוסח ״כאשר דם
יהודי יותז מהסכינים/,המצב ישתפר ויילד ו״צעוד נצעד
קדימה /כאשר הכל יתנפץ לרסיסים /כי היום גרמניה היא
שלנו /ומחר העולם כולו השיר במחזמר הוא מעין תמצית
של כל השירים האלה. אהוד מנור תירגם אותו בכישרון(הוא
ראוי לשבח על תירגום כל השירים במחזמר, לא־אחת מצא
תחליף מעניין למקור הגרמני).
נאצי יחיד מתחיל לשיר. בהדרגה מצטרפים אליו כל
האחרים על הבימה — זונות, מלצרים, עוברים־ושבים. השיר
מהדהד באולם. האם נדבק הקהל מן ההתרגשות, או שהוא
נתקף בסלידה? זאת השאלה שסיקרנה אותי. אך איני יודע את
התשובה. לא הסתכלתי, מפני שעבר בי רטט של זוועה. זוהי
תזכורת: זה קרה שם. זה יכול לקרות בכל מקום. גם אצלנו.
אילו זה קרה אצלנו, איך היינו אנחנו מגיבים? הגרמניה
הקשישה במחזמר, פרוייליין שניידר, מנתקת את יחסיה עם
הארוס היהודי שלה. וכאשר מייסרים אותה על פחדנותה, היא
שרה את השאלה האחת המרחפת, בעיניי, על המחזמר כולו:
״מה הייתם אתם עושים אילו הייתם במקומי?״
מה באמת?

שרוניוס ושותפיו
תמונה נהדרת. שלושה גברים, לבושים בטוגות רומיות
לבנות, חותמים על הסכם להקמת טריומוויראט. אריאל קיסר,
דויד פומפיוס ויצחק קראסוס.
הצרה של כל טריומוויראט
היא שאין לו כל סיכוי להחזיק
מעמד. זה טמון בעצם הרכבו.
טריומוויראט (טריום —
שלושה, ויר — איש) הוא
ברית של שלושה אנשים
שווים לשם תפיסת השילטון
ולחלוקתו ביניהם.
הראשון, הטריומוויראט המפורסם ביותר, נוצר בשנת
60 לפני־הספירה. הרכבו מעיר
על טיבו. שני מצביאים
מהוללים
— גאיוס יוליוס קיסר וגניאוס אוגוסטום פומפיוס — היו בעלי כוח
שווה, ולכן היו צריכים להסתדר ביניהם. הם צירפו לבריתם
מדינאי שלישי, ליקיניוס קראסוס, שהיה אדם פחות חשוב, אף
כי גם הוא היה מצביא מצליח, ואדם עשיר מאוד. תפקידו
העיקרי היה לאזן ולתווך בין שני האחרים.
השלושה תפסו את השילטון. קראסוס נהרג במילחמה
במזרח. נותרו שני הגדולים, שלא יכלו להשלים איש עם
רעהו. פרצה ביניהם מילחמת־ אזרחים, קיסר ניצח, פומפיוס
נרצח.

מאז הפך שם־המישפחה של קיסר בשפות רבות לתואר של
שילטון־עליון. קייזר בגרמנית, צאר ברוסית. קיסר אצלנו.
אחרי הירצחו של קיסר (״גם אתה, ברוטוס?״) נוצר
הטריומוויראט השני 17 ,שנים אחרי הראשון. יורשו של קיסר
בחסד עצמו, מארכוס אנטוניוס, מאהבה של הגברת קלי־אופטרה,
כרת ברית עם גאיוס יוליוס קיסר אוקטאוויאנוס, בנו
המאומץ של קיסר. גם הפעם היה צורך באדם שלישי, פחות
חשוב, כדי לאזן ולתווך. שמו כמעט נשכח: אמיליוס לפירוט.
השלושה תפסו את השילטון ביחד, ומייד לאחר־מכן
התחילו לריב ביניהם. לפידוס המיסכן הודח, מארכוס אנ־

*ודי *בורי

טוניוס יצא למילחמה באוקטאוויאנוס, הובס והתאבד. נותר
אוקטאוויאנום, שזכה בתואר אוגוסטוס ומילא תפקיד ראשי
בסידרה המוקרנת עתה בטלוויזיה הישראלית(אני קלאודיוס).
המסקנה? טריומוויראט הוא מירשם לאסון. השלישי(יצחק
מודעי) מועד תמיד להדחה, מפני שאין לו בעצם כוח של ממש.
שני השליטים־בכוח, שרון ולוי, אינם יכולים לדור לאורך־
ימים בכפיפה אחת, מפני שכל אחד מהם שואף לשילטון
העליון. חזקה עליהם שיריבו וייצאו למילחמה זה בזה.
לרוע מזלם, איש מהם אינו קורא סיפרי־היסטוריה. אחרת
היו יודעים שכל העסק אבוד מראש.

ופרופיומו התפטר, היה צורך בשעיר־לעזאזל. זהו המוסר
הבריטי — לאצילים מותר הכל, כי הם בעלי־תרבות. המוסר
דרוש כדי לרסן את בני המעמדות התחתונים, הפראיים. אבל
כאשר פורץ סקנדל בצמרת, דרוש שעיר־לעזאזל. וורד התאים
לתפקיד זה. הוא נזרק לכלבים. הוא הואשם באישום־כזב של
חיים על דיווחי זונות(כריסטין ומנדי) ,התאבד, הורשע לפני
שנפח את נישמתו. כריסטין הורשעה בשבועת־שקר ונכלאה.
רק מנדי יצאה מכל העניין כשידה על העליונה. היא מכרה את
סיפורה לעיתונים בכסף רב ובאה ארצה. הסרט הוא כמעט
תעודי. החידוש היחידי בו(כך נדמה לי) הוא הטענה כי וורד
הביא את כריסטין קילר לנספח הסובייטי על פי בקשת האם־
איי־ ,5השב״כ הבריטי. הכוונה היתה קלאסית: לסחוט אותו
כדי להפכו לסוכן כפול.
כל זה לא יכול היה לקרות בישראל. כאשר חשפנו פרשה
דומה בחייו של משה דיין — ״פרשת־אלישבע״ — זה לא
הפריע לאיש. המוניטין של דיין רק עלו.
ואשר לצד העיתונאי: אחרי חשיפת הפרשה, נערך
בעיתונות הבריטית חשבון־נפש. הסתבר כי עיתונים חשובים
רבים ירעו על הפרשה, אך לא העזו לפרסמה, בגלל אימת
חוקי־הדיבה. החוק הבריטי — שהוא הרבה יותר ליברלי
מאשר החוק הישראלי — הטיל את מוראו על עורכי־העיתונים.
רק עיתון אחד העז, אחרי היסוס רב, לפרסם את
הרמזים הראשונים, שהביאו לפיצוץ. העיכוב איפשר לשר
לשקר לפרלמנט, ואולי הביא למחדל ביטחוני חמור.
לאחר־מעשה טען העיתון הבריטי המכובד ביותר (אז),

החברים של מנדי
מנדי רייס־דייוויס מצאה חן בעיני מהרגע הראשון
שהיכרתי אותה.
ידעתי, כמובן, שהיא היתה זונת־צמרת בגיל , 16 ששכבה
עם מחצית האצולה הבריטית, שהופעתה במישפט של פרשת־פורפיומו
היתה מסמר־האירוע. היא נכנסה להיסטוריה (וגם
לכמה ספרים של ציטוטין) כאשר נשאלה אם שכבה עם הלורד
אסטור. היא ענתה בחיוב .״אבל הוא מכחיש זאת,״ הטיח בפניה
הפרקליט. מבלי להניד עפעף השיבה את התשובה שהפכה
קלאסית :״שזז ־דיאסשע 01 סעס \^ 0ש3נ״
(מצטער, אינני מסוגל לתרגם. זונת־צמרת ישראלית
היתה אומרת ״אלא מה?״ או ״מה חשבת?״ אבל זונת־צמרת
בריטית מדברת אנגלית״צמרת ).גם בסרט סקנדל, המחדש את
פרשת־פרופיומו, מנדי היא כוכבת. בעוד שכריסטין קילר
(בסרט: ג׳ואן וולי־קילמח היא צעירה מסובכת, מורכבת,
מתלבטת, הרי מנדי (בסרט: ברידג׳ט פונדה) היא פשוטה,
פיקחית, חדת־לשון. ובעיקר: צעירה היודעת מה שהיא רוצה
— לעלות ממעמד עלוב של רקדנית־בחצי־עירום במועדון־
לילה, למעמד גבוה יותר. היא הפכה למישהי. כפי שנאמר על
הבד עם סיום הסרט :״מנדי רייס־דייוויס פתחה בישראל שורה
של מועדוני־לילה, הנקראים על שמה, סנד״ס.״
רפי שאולי, אז דייל שאפתני, הביא אותה ארצה. היא הפכה
לליידי הראשונה של חיי־הלילה בתל־אביב, מתחרה רצינית
לפרדריקה סגל ז״ל. היא ערכה ערבי־קריאה. נשות־החברה
הישראליות קינאו בה.
במשך זמן־מה שכן מועדון־הלילה שלה בבית הסמור
לביתי, והרביתי לרדת אליה כדי ללגום כוסית בחברתה.
ולשוחח איתה. היא היתה יפה, צעירה, פיקחית, מחשבנת,
חדת־לשון, קרירה. האנגלית שבפיה היתה מצויינת.
אומרים שבאנגליה אפשר להכיר כל ארם על פי שפתו.
פריחה אנגלית מגלה את עצמה ברגע שהיא פותחת את פיה.
הבעייה של מנדי היתה שהיא דיברה אנגלית נהדרת של בת
המעמד העליון. שום בת אמיתית של המעמד העליון
בבריטניה אינה מדברת אנגלית כל־כך טובה ומדוייקת. אנגלי
אמיתי היה מבחין מיד שזוהי בחורה שהשתדלה מאוד־מאוד
ללמוד לדבר יפה. הלורד אסטור היה, כנראה, מורה טוב.
הסרט מסתובב כולו סביב אישיותו של הדוקטור
ההומיאופאתי סטיוון וורד, האיש שגילה את כריסטין קילר,
שגילתה את מנדי. וורד הוא שהציג את כריסטין לפני שר־המלחמה
הבריטי, ג׳ון פרופיומו (שמו מעיד על מוצאו
האיטלקי) ,פוליטיקאי שמרני עולה ומבטיח. הוא גם הציג
אותה לפני יבגני איוואנוב, הנספח הימי הסובייטי. הקשר בין
משולש זה — שר־המילחמה, המרגל הסובייטי וזונת־הצמרת
— הוא שגרם לסקנדל העסיסי. היה בו הכל: מץ, ריגול,
ביטחון־המדינה, אורגיות. אחרי שהממשלה כמעט נפלה

בריסטין קילר בימי הפרשה
ט״מס, במאמר ראשי, כי העיתונות הבריטית לא עמדה
במיבחן, וכי היה עליה לפרסם את הפרשה מוקדם יותר
ובאומץ־לב רב יותר( .אין ספק שהעולם הזה היה מפרסם את
הדברים מייד, בלי היסוס).
כיום לא ררוש אומץ־לב רב כדי להפיק סרט על הפרשה.
בכל זאת זהו סרט שראוי לראותו. לא רק מתוך נוסטלגיה
למנדי(היכן היא?) אלא גם כתעודה על מצבה של החברה
הבריטית הגבוהה בשנות ה־60׳.

תרופה ומכה
מיקרים כאלה קורים באחרונה בנמל־התעופה בן־גוריון
לעיתים קרובות. נשים זרות סוטרות על פניהם של שוטרים
ושוטרות. תמהני מדוע.
השבוע זה קרה לגרמניה שהגיע ארצה, יחד עם בתה, כדי
לבקר את בני־מישפחתו של בעלה הפלסטיני בבית־לחם. הבת
נקראת פלסטין, וזה כבר הרגיז את השוטרים.
וכך כותב זוהר בלומנקרנץ, כתב הארץ :״השתיים נשאו
איתן ארגז גדול, והתברר כי הכיל כמות גדולה ביותר של
תרופות, שנועדו, ככל הנראה, לצורכי האינתיפאדה״.
האם הבין הכתב־לאנשים־חושבים מה הוא כותב? מה
משמעותן הנוראה של המילים האלה ,״תרופות לצורכי
האינתיפאדה״? האם הבין העורך? האם מובן מאליו שנפגעי
האינתיפאדה אינם זכאים לתרופות?
הכתב לא ציין מה קרה לתרופות. הוחרמו? הוחזרו
לגרמניה?

שעתיים יותר מדי

הוטל טרמינוס. בימאי: מרסל אוטלס
תסריט האירוניה
והסאוקזם
שר אוכלס
אינם לטובתו

ף• ין השנים 1944־ 1942 שיכן קלאוס
בארבי את מטה הגסטפו שלו בליאון
במלון טרמיעס. ממלון טרסזנ1ס (בצרפתית
— תחנה אחרונה) יצאו צווי המאסר והגירוש
שהביאו מוות ועינויים קשים על אלפי
אנשים.
על מעלליו הרצחניים זכה בארבי בכינוי
הנודע לשימצה ״הקצב מליאון״ .אבל בארבי
הוא רק עילה בידי מרסל אופולם לעשות סרט
על אדישותם של בני־אדם נוכח הרשע, על
נטייתם להיתלות בחוסר־טעם ובאין־ברירה,
כדי לתרץ את שתיקתם שבהסכמה לעוול.
זהו סרט על היסתגלותם של בני־אדם
פשוטים לשילטון כיבוש, על נכונותם של
האמריקאים להעדיף שיקולים מדיניים על
פני שיקולים מוסריים, ועל אדישותן המוסרית
של המדינות שלא היו מעורבות במישרין
במילחמה בגרמניה.
אופולם רואה במוסר היחסי — ולא את
בארבי ושכמותו — את אוייבו הגדול ביותר.
המוסר היחסי הוא זה שמביא את העולם
כעבור 40 שנה לטשטש את הייחוד המים־
לצתי של השואה, ולראות בנאצים אנשים
הנרדפים בידי חבורת נוקמים ונוטרים יהודים
או תמהוניים, כמו בני הזוג קלרספלד, הנת־

פורסמים, אימצו האמריקאים את הקו של לא
ראינו, לא שמענו, לא דיברנו, בכל הקשור
לקופת־השרצים של בארבי.
עובדה, הקצינים הצרפתים, שקיימו איתם
קשר רציף, לא ביקשו מהם להסגירו לידיהם.
עובדה, המישפט שהגישו הצרפתים נגד באר־בי,
שלא בנוכחותו, לא הגיע לאזניהם. שום
ידיעה על כך לא התפרסמה בעיתונים שהם
נהגו לקרוא: הרלד טריביזן ומכבים זפסים.
וכשהקרקע תחת רגליו של בארבי בערה ב־
,1951 הם עזרו לו להימלט דרך ״קו העכברוש״
,שנוהל על־ידי כומר יוגוסלבי שזכה
לבירכתו האילמת של הוואתיקן.
ואמנם, קצין ס־ס זה, שדרגתו מקבילה
בסן־״הכל לסרן, קונה לעצמו אחרי המילחמה
מעמד ומשקל שלא היו לו כאשר כיהן
ככובש.
הצרפתים חששו שהבאת בארבי למישפט
תחשוף בקיעים במחתרת הצרפתית ותפגע
בדימויה ההרואי, שהתעלה אחרי המילחמה
לדרגת מיתוס. האמריקאים, מצידם, שחשדו
בשרותי־המודיעין הצרפתיים שהם נגועים
בקומוניסטים, חששו שהצרפתים יחקרו את
בארבי על עבודתו בשרות־המודיעין האמריקאי.
ואילו ראש החונטה הצבאית של מלי־

המקורית, להאיר את קרקע הצמיחה של חיה
סאדיסטית זו, אשר 20 שנה מתום המילחמה
הוא מסוגל להאדים מזעם, כאשר מישהו
מחבריו מאשים את היטלר שבגד באידיאלים
של הנוער הגרמני, הרי שהוא מצליח להפיק
תוצאות קלושות ביותר.
אופולס אף לא מתקרב לשאלות, אשר
בראיון איתו הוא מגדירן כקריטיות: האם
שירות בגסטאפו דיו כדי לעשות מבארבי
תליין, או די בעובדה שארם חי וגדל
בגרמניה.
אופלס לא מנסה לבחון את התפתחות
הבנליות של הרשע אצל מי שהכל מעידים
עליו שהיה חבר נאמן, חביב ואוהב חיות, נוסח
רודולף הס — מפקד מחנה־ההשמדה אוש־אופולם
לא מנסה לבחון את התפתחות
״הבנליות של הרשע״ אצל מי שהכל מעידים
עליו שהיה חבר נאמן, חביב ואוהב חיות, נוסח
רודולף הס — מפקד מחנה־ההשמדה אוש־וויץ
— והיטלר, שלא יכול היה לעצור את
זעמו כאשר העלו בפניו את מינהגם הברברי
של הבריטים לצאת לציד שועלים.
אופולס לא מנסה גם לעמת את בני כפרו
של בארבי עם מעשי הזוועה שעשה. הוא לא
מנסה לבחון איך אותו ידיד״נעורים, אשר
אמר על בארבי שהוא היה איש טוב, כיוון
שכלבים חיבבוהו היה מגיב אילו השמיע
באזניו את עדותה המזעזעת של ליז לסבר,
חברת־מחתרת שבארבי דחס מים לריאותיה
במשך 19 ימים רצופים, או כיצד קילף את
עורו של אסיר־מחתרת וטבל את ראשו באמבטיה
מלאה באמוניאק.
אם אופולס אכן התכוון, כפי שהעיד על
עצמו, לעמת בסרט זה את כל הזוועות ש־בארבי
עשה, עם הדרך שבה אנשים מרחיקים
עצמם מהן, מדוע לא מימש את כוונתו? אילו
עשה זאת, יש להניח שהיה מוציא ממרואייניו
הגרמנים תגובות מעניינות וחשובות יותר
מאשר דיברי״גינוי על הרדיפה הנקמנית
אחרי ״אנשים זקנים ומסכנים אלה״.

בארב בבוליביה

קלאום באיבי ומישסחתו
שלעה מישפחתית עם חצח
מכים בידי התיקשורת. אופולם יוצא גם נגד
התפיסה המטופשת שכל דיעה צריכה ליהנות
מהכבוד הראוי לה, כיוון שכל הערכים ממילא
סובייקטיביים.
וכך, תחת הדגל המתועב של מוסר יחסי,
מפגיש אותנו אופולס עם מי ששרתו ביחידת־המודיעין
האמריקאי בגרמניה, כדי לשמוע
את הסבריהם המגומגמים על גיוסו של
בארבי לשורותיהם מיד אחרי סיום המילחמה,
במסגרת המאבק הגלובלי בברית־המועצות
ובקומוניזם בכלל וכמו שלושת הקופים המ~

ביה אימץ את בארבי כיועצו הצבאי, ואיפשר
לו לעסוק בסחר כימיקלים, נשק וסמים.

אוהב• חיות
>\ בל, אם המוסר היחסי הוא עניינו
העיקרי של אופולס ולא בארבי, לשם מה
טורח אופולס לבקר במרבורג, כפר מולדתו
של בארבי, ולראיין שם את בני המקום על
הוריו, על ילדותו, ועל זיכרונותיהם ממנו?
ואם בכל זאת החליט, למרות כוונתו

* עם זאת, הפרק הגרמני הוא החטאה
1נסלחת, בהשוואה לסטיה החריפה והארוכה
לאין ערוך שעושה אופולס בפרק
האמריקאי והבוליבי.
בראיון שמעניק אופולס לח 03ר 61 חז^
תז)1ץ, הוא מספר שבית־המישפט הצרפתי לא
התיר לו לצלם את מהלך מישפטו של בארבי
ב־ז ,198 דבר שאילץ אותו לשנות את תפיסת
הסרט, ולהעביר את הדגש על יחסם
האמביוולנטי של השילטונות הצרפתיים
להעמדת בארבי לדין. אבל אם זאת היתה
מטרתו של אופולס, קרי — לבחון את יחסם
האמביוולנטי של שילטונות צרפת, מצד
אחד, ולהוקיע את המוסר היחסי של הבריות,
מצד שני, למה הוא מקדיש שעה תמימה
למעקב אחר שהותו של בארבי בבוליביה?
אופולס מראיין ארוכות את שומר ראשו
של בארבי, ואת נציג לישכת־המסחר
הגרמנית, המספר באריכות אין־קץ איך
בארבי הונה אותו בחצי מיליון מארק, ואיך
איבד, כתוצאה מכך, את אמונו בו. בהמשך
הוא מראיין פועלים בחווילתו של בארבי
בלימה, והם כמובן אומרים על בארבי שהיה
איש טוב ונדיב.
אם אופולס היה מבקש להראות איך
סאדיזם וזוועה יכולים לחיות בכפיפה אחת
עם חביבות ונורמליות, היה טעם בראיון
טריוויאלי זה, אבל מה תורמת התרשמותם
של פועלים פרואים, שאולי אף לא שמעו על
מילחמת־העולם השנייה, להמחשת המוסר
היחסי?
אופולם לא מסתפק בכך. הוא חוקר
בחריצות ובפירוט מייגע את נתיבי״הבריחה

של בארבי מבוליביה לפרו ובחזרה, את קשריו
עם ראש החונטה הצבאית ועם סוחרי־הסמים
בבוליביה ועוד ועוד.
לשם מה? לאיזו מטרה? מה מוסיף רקע
פעולתו של בארבי בדרום־אמריקה להצגת
האדישות והמוסר היחסי של. החברה האנושית?
הלא בוליביה איננה צרפת ולבטח לא
גרמניה. בוליביה אינה חשה שום מעורבות
ושום אחריות למה שהתרחש באירופה. באותה
מידה אין שום ערך בראיונות שהוא מקיים
עם נאצים ואוהדיהם שם, שהרי אין להניח
שאופולס מחפש הוכחות למוסר יחסי בקרב
הנאצים.
את כל הפרק הדרום־אמריקאי אפשר היה
להשלים באפקטיביות רבה יותר ב־ 10 דקות
דוקומנטריות במתכונת 60 דקזת של סי־ב,־

טחינת מ
^ השוואה לפרי, הבוליבי, חקירת יוצאי
שרות הריגול הנגדי האמריקאי קרובה
יותר לתיזה של אופולס. אמריקה היא לא
בוליביה ולא פרו. האמריקאים היו מודעים
היטב למעשי האכזריות של הנאצים, ולכן
התמקדותו של אופולס בתמרוני־ההתחמקות
שלהם בכל הקשור לבארבי היא במקום. אך
גם כאן מאריך אופולס שלא לצורך.
שוב ושוב הוא שואל אותם למעשיהם,
חושף סתירות בדבריהם, ומוקיע את אותו
מוסר יחסי, המוכן להכשיר את השרץ על מנת
לשרת אינטרסים מדיניים.
אולם, קו־החקירה האירוני שנוקט אופולס
כורך את הגרמנים, את הצרפתים, את הבו־ליביים
ואת האמריקאים בחבילה אחת. ככלות
הכל, קופת־השרצים האמריקאית לא
מכילה חשד של שיתוף־פעולה עם הגרמנים,
כמו במיקרה של הצרפתים, ובוודאי לא השמדת
עם — כאצל הגרמנים.
את האמריקאים אפשר להאשים לכל היותר
באטימות־לב, ואת הנקודה הזאת אפשר
היה למצות ב־סז דקות. ביתרת הזמן יכול
היה אופולס לנסות לעמוד על קונפליקט
שצץ במהלך הראיונות עם סוכני־המודיעין
לשעבר.
תשובותיהם המיידיות משקפות את עמדתם
מתקופת שרותם: מילחמה בקומוניזם.
אבל בהשפעת שאלותיו של אופולם הם
נעשים מודעים לרושם הרע שעושה התעלמותם
מהנקודה המוסרית על צופי הסרט,
ולכן הם נעצרים לפתע באמצע דיבורם
ותופסים בראשם, כאשר אופולס תמה על
התרשמותם מבארבי כאיש הגון ואידיאליסט.
הקונפליקט בין הזיכרון האותנטי והדימוי
העצמי העכשווי פתח לפני אופולס הזדמנות
נדירה לעמוד על התהליך הנפשי המפותל
של העברת העבר דרך המסננת של ההווה.
אולם אופולס היה שבוי מדי בהיבט היותר־טריוויאלי
של הוקעת האדישות המוסרית של
שילטונות הכיבוש האמריקאים.
נראה אפוא, שהפרק הבוליבי — ברובו
המכריע, והפרק האמריקאי — בחלקו הגדול,
הם טחינת מים הצורכת כמעט שעתיים מתוך
4.5השעות של הסרט. אופולס, ועימו צופי
הסרט, היו יוצאים נשכרים אם היה מקצץ את
סירטו בשעתיים. כמו לנצמן, טועה אופולס
לחשוב שסרט בעל אורך מרתוני הוא טוב
יותר, איכותי יותר, משכנע ואותנטי יותר
מסרט בן שעתיים וחצי.

הפרק היצרפוזי
^ ם הסדקים הדנים בגרמניה, בבוליביה
ובמודיעין האמריקאי הם מיותרים
מעיקרם, הפרק הצרפתי, העוסק במחתרת
ובשיתוף־הפעולה של הצרפתים עם הכובש
הגרמני, הוא לב־ליבו של הסרט. הבעיה היא
שחומריו של פרק זה עמדו גם ביסוד סירטו
הקודם של אופולס: הצער והחמלה, שזיכה
אותו, ובצדק, בתהילה. ומכיוון שאופולס
רוצה להימנע מהפיכת סלון טרסינוס המשך
לצער וחמלה, הוא מטפל בפרק הצרפתי
בריפרוף ובלב חצוי.
לא רק מיתוס המחתרת מדאיג את

הצרפתים. הם חוששים פן מישפט בארבי
יחשוף את עומק שיתוף־הפעולה של בני העם
הצרפתי עם הכובש הגרמני. רבים יודעים
שהחלוקה לצרפתים רעים, שתמכו בממשלת
וישי, ולצרפתים טובים, שתמכו במחתרת,
היא פשטנית ורחוקה מלשקף את המציאות.
התביעה נמנעת לזמן את ז׳אן פבה לדוכן־
העדים. פבה, תושב הכפר איזייה, היה עד
למאסרם של ילדים יהודים שהסתתרו כמוסד
בכפר. הוא זיהה את בארבי, אבל גם את
בורדון — איש המיליציה הצרפתית. עדותו
של פבה עלולה לתת בידי הסניגור המיליטנטי
ורג׳ם הזדמנות להראות שבארבי לא
פעל לבד.
ואמנם, ורג׳ס הוא טיפוס שיש להיזהר
ממנו. הוא עושה לצרפתים מה ששמואל
תמיר המנוח עשה למפא״י במישפט קסטנר:
כתב־אישום נגד ההנהגה כולה וגזירת גזירה
שווה בין מעשיו של בארבי לבין מעשי הצרפתים
באלג׳יר.
אופולס לא משאיר מקום לספק. העם
הצרפתי רוצה לשכוח את העבר, ואין לך
דוגמה סימלית יותר מאשר הזמנתו של ראש
הכפר איזייה, שכיהן מטעם שילטונות וישי,
להסיר את הלוט מהמצבה לזיכרם של ילדי
המוסד שגורשו לאושוויץ.
אם כן, צרפת היא הקרקע הטיבעית
לסירסו של אופולס, אבל זוהי גם הקרקע
שהצמיחה את הצער והחמלה, ועל כן אופולס
מנוע מלהעמיק את חדירתו לקרקע זו, פן
יימצא חוזר על עצמו. על כך יש להצטער, כי
אופולס מחמיץ הזדמנות־פז לברר איך קרה
שכעבור 40 שנה הפכו הנאצים בעיני רבים

טוען, שהוא לא רוצה להיות אובייקטיבי,
שהוא חש תסכול, מרירות ותיעוב נוכח
המוסר היחסי של הבריות. ולכן הוא לא מנסה
להסתיר את יחסו למרואיינים המתחבאים
מאחורי שיקולים מדיניים. הוא רוצה לגנות
את התופעה, ולפיכך הוא מרשה לעצמו
להיות אירוני, סארקסטי ואף מוקיון.
כך, כאשר הוא מביים שיחת־טלפון דיס־יונית
עם נציג ממשלת בוואריה, או כאשר
הוא מחפש מתחת לכיסויי־הזכוכית של ערר
גת־שתילים את עוזריו לשעבר של בארבי.
מצד שני, אופולס מעיד על עצמו שמיבנה
הסרט הושפע מהסידרה הבלשית קולוסבו.

הצערוה דו מלה
מרסל אופולס נולד בפרנקפורט, עבר עם מישפחתו לפאריס ונמלט מצרפת
מפני הנאצים בשנת 41׳ .קשה להגדיר אותו כיהודי פליט. אביו, מקט אופולס,
היה בימאי סרטים ידוע, ולכן התקבל בהוליווד בזרועות פתוחות, כמו רבים
אחרים. מקס אופולס היטיב להתאקלם בסביבתו הוזדשה ויצר שם סרטים
מעוצבים, מדוייקים ובהשתתפות גדולי הכוכבים של הזמן, כמו מיכתב מאשה
אלמונית, בהשתתפות ג׳ון פונטיין, המוקרן עכשיו בארץ, מ אד ם דה ...ואחרים.
עד היום יש המונים את הצער והחמלה, סירטו של אופולס, כדבר הגדול
ביותר שקרה לקולנוע הדקומנטרי. אלמלא הצער והחמלה לא תיו נוצרים
שואה והוטל טרמינוס כפי שנוצרו. הצער והחמלה, גם הוא סרט ארוך מאוד,
בן ארבע וחצי שעות, התווה למעשה את דרכו של הקולנוע הדקוטנטרי מאז.
הוא מטפל בנושא השואה בדרך הפוכה מזו שבחר בה אלן רנה בסירטו לילה
וערפל. הוא מציג עימותים נוקבים, האשמות קשות, חקירה כמו״מישפטית
והתמודדות אמיתית ללא הריכוך של שירה, ללא הבריחה שמאפשר המדיום
הקולנועי.
בצער והחמלה המציא אופולס את הסרט התעודי האפי, שבו הכימאי
מעורב, ואף רשאי להעביר ביקורת. לא פלא שהצער והחמלה עורר סקנדל
בצרפת. על־ידי בחינה מדוקדקת של ההתנהגות הצרפתית בעיירה קלמוגט*
פרנד זיעזע אופולס את מיתוס ההתנגדות הצרפתית לכיבוש בזמן המילחטה.
עד כדי כך השאיר הסרט את חותמו, שכל סרט שנעשה בנושא השואה מאז,
כולל הוטל טרמינוס כמובן, מושווה אליו. אופולס עצמו מספר שכאשר סיפר
לידידו לנצמן על כוונתו להסריט את הוטל טרמינוס אמר לו לנצמן :״אהה! אז
עכשיו תעשה לליון מה שעשית לקלרמונט־פרנד.״
על הצער והחמלה, הוא יודע, לא יסלחו לו לעולם .״האנשים קיבלו את
המסר של הסרט, כי לא היתה להם ברירה, אבל איש לא יכול לחייב אותם
לקבל אותי. משום כך נדמה לי לפעמים שאני מבין אותם, אבל הם אינם
מבינים אותי.״

אומד, לזדאי ₪

בימאי אופולם
חבל קצר מד,
ל״אנדר־דוג״ הראויים לרחמים, ולמה אנשים
כמו שמעון ויזנטל ובני הזוג קלרספלד
נתפסים אצל רבים וטובים כאחוזי־דיבוק,
ולמה סוהרו של בארבי, המשמש באותו בית־סוהר
נודע לשימצה, אשר במרתפיו עינה
בארבי אנשים למוות, אומר לאופולס, כי 40
שנה הם פרק זמן ארוך לאסור אדם.
אולי הסיבה היא שקשה לאנשים לקשור
את בארבי של ,1987 איש זקן וחולה, עם
דמות הסאדיסט מ־ .1942 אפשר שדבר דומה
קרה לנו במישפט דמיאניוק.

חבל ק!גר מדי
אין זאת שהאילוצים שכפה אופולס על
עצמו, מחשש לחזור על עצמו, מביאים אותו
לנקוט שיטת ראיון תוקפנית, אירונית
ומעורבת מאוד, שהיא לא לטובתו. אופולס

דהיינו, כחמש הרקות הראשונות יורע הצופה
מי האשם. בשאר הזמן הוא צופה כיצד
קולומבו חושף את שקריהם של המעורבים
בפשע. הבעיה היא שאופולס חסר את אורו־הרוח
של קולומבו, הנותן בידי המרואיינים
חבל לתלות את עצמם.
התוצאה היא שברוב המיקרים נשאר
אופולס עם חבל קצר מדי בירו. הקול המספר
האובייקטיבי, המלווה בדרך־כלל סרטים
תיעודיים, שאופולס מסרב להשתמש בו, נוטה
להעצים את השקר, האימה והצביעות של
המרואיינים, הרבה יותר מאשר האירוניה וה־סרקאזם
המשמשים את אופולס. אולם כדי
להשיג תוצאה זו צריך להשקיע מאמץ גדול
יותר מכפי שהשקיע אופולס, ואולי גם כי־שרון
גדול יותר.
העוצמה הזאת, הנובעת מעמרתו הנייטרלית
לכאורה של הכימאי, באה לביטוי בקטע
המרגש ביותר בסרט, שבו מלווה אופולס
את סימון(קדוש) לגראנז׳ לבית הוריה. בשעה
שסימון מתארת באוזני אופולס את קורות
היום שבו נאסרו היא והוריה בעיקבות הלשנתו
של שוער הבית, מציצה אליהם אחת
מדיירות הבית מחלון דירתה. סימון מזהה את
עצמה לפניה כבת הקטנה של מישפחת קדוש,
והדיירת הזקנה מנידה ראשה ברחמים לזכר
אותו יום מר. לאחר שהיא נעלמת מאחורי
תריסי החלון, מגלה סימון, שכאשר נגררו
היא והוריה במיסדרון על־ידי הגסטאפו, ניסתה
אחת מדיירות הבית למשוך אותה לדירתה
מאחורי גבם של הגרמנים, בעוד הזקנה
הרחמנית שדיברה איתם קודם לכן, הגיפה
את דלת דירתה לפניה.
ביטוי קטן וסימלי זה של חוסר־מעורבות
ושל קהות מוסרית, הוא הוא הפואנטה של
אותו מוסר יחסי שאופולס חיפש והחמיץ
בשלוש מתוך ארבע השעות של סירטו.

סימון לגואגז׳ -
ניטו קטן וסימל
שר קהות מוסרת

המצפון
האנו שי
מלון טרמיגוס (סינמטק,
תל־אביב, ארצות־הברית{
-סרס חובה.
תעודה הנמשכת ארבע וחצי טינות ומהווה את
אחד הלקחים המוסדיים המופלאים שמספק
הקולנוע. נוטא ה סי ס, פרטת קלאוס בארבי,
הנאצי טהיה מפקד הגסטאפו בליון ואחראי
למותם טל עטרות אלפי אנשים. אחרי המילח־מה,
הוא נעלם כביכול, אך למעטה חי באמריקה
הלאטינית, ברווחה ובנחת, במטך טניס
רבות, בחסותו טל דודן בוליביה, הוגו באנצר,
שדחה את כל בקשות ההסגרה טהופנו אליו.
רק אחרי שסולק באנצר מן השלטון, הצליחו
הצרפתים להביא א ת פוטע־הטילחמה לדין.
טארסל אופולס, האיש שהעניק לסרס הת־עודי
מימדים חדשים ב סי סי ם כמו הצער
והחמלה וזיכרונות הצדק, פורט יריעה רחבה
שבה בארבי עצמו הוא רק פרט אחד. בסידרה
טל פגישות, שהוא עורך בגרמניה, בצרפת,
בצפון־אמריקה ובדרומה, מתקבלת תמונה ט־

ב אר בי(ב מ רכז) ו חברי ם ()1970
בה מוסר העולם הוא בדיחה עצובה.
אופולס, שנאלץ רוב הזמן לסחוט עדויות
מאנשים טמיקצועם להסתיר את האמת -
סוכנים חשאיים, פרקליטים, פקידי ממשלה -
מכלה בלי בושה את זעמו בלפי התמונה הנחשפת
לפניו וכלפי האנשים שמאחוריה. הוא סאר-
קסטי, ובעיקר מריר, אבל נחוש בהחלטתו ללכת
עד הסוף, ואכן מעטים הם אלה היוצאים
בשן ועין מן הסרט הזה. לא להחמיץ.

עוו*ת תאציר תיקוות גדולות (לב,
תל״אביב, בריטניה) -
לכאורה, זו סאטירה אג־טי-מיטסדית.
למעשה, זו תמונה עגומה של החברה
הבריטית בת-זמגנו, עשויה בהומור, אבל
גם בכעס גדול. ואם נשאר פתח קטן לתיקווה
בסצינה האחרונה, נדמה שזה רק כדי לא
להזמין את הצופים להתאבדות קולקטיבית.
העלילה בנויה סביב שלושה זוגות ועוד נספחים.
זוג אחד, הוא נער שליח, היא גננת, שניהם
צאצאים של עידן ההיפיס. הם שמספקים א ת
המימד האנושי לסרט.
אחזתו של הגבר מן הזוג הראשון, שנשואה
לסוחד-טכוניות, היא קאריקטורה אכזרית של
פרולטריון מתעשר, בדיחה אומללה על אשה
שהגיעה למנוחה ולנחלה, ומשהגיעה לשם,
אינה יודעת מה לעשות עם עצמה. לאח ואחות
יש אם, הגרה עדיין בשכונה שבה נולדו, אשר
הפכה מפרבר עתי למישכן מבוקש ומשופץ
למתעשרים. ושכניה של האם הם זוג כזה.

ח 1בה לראות:

אשתו השמינית

תל־אביב: ם־כתב מאשה א ד
מ1גית, סלל המילחסה ההיא, ם׳
הפליל את חלל רביט? אשה תחת
השפעה, הרפתקות הבחן מיגכה־אוזן,
אשה אחרת, י1ם ךד1יד פרלוב.
חיפה: מ־ הפליל את רולר
רביט? מ־כתב מאשה אלמתית.
פלה הכובש, הרפתקות הבחן
מינכהאוזן, אשה אחרת.
ירושלים: אשה אחרת, מיד
תב מאשה אלמתית. מ׳ הפליל אח
רולר וביט?

של כחול הזקן(דיזנמף, ארצות־הברית)
— נישואין לצורר
גירושין לצורך נישואין — הכל
התחיל בחצי פיז׳מה וייגמר
כניראה בלי. דיאלוגים שנונים
ומגע הקסם של ארנסט לוביטש.

עבריינית צעירה

ת ל ־ א בי ב:

מיכתב מאשה
אלמונית (תכלת. ארצות־הברית,
מ1צנ גם בחיפה וירושלים)
— סרט שחור־לבן של מאנס
אופולס. משנת ,1938 שיכול
להביס בקלות את הסרטים שנעשו
50 שנה אתריו. סיפור אהבה טד
טאלי על נערה שהתאהבה כפסנתרן
פוחח, ולמרות שבילתה עמו
בלילה אחד של אהבה וילדה את
ילדו בכוחות עצמה, שמרה לו
אמונים במסירות והקריבה את
חייה למענו. לואי ז׳ורוץ וג׳ון

(דיזוגזף, צרפת) — תסריט של
פרנסואה טריפו הובא לבד על־ידי
מי שהיה פעם עוזרו, קלוד מילר.
גירסה נשית ל־ 400 המלקות, על
נערה סרבנית ועקשנית, המבקשת
לקבוע את גורלה בחיים. שארלוט
גנסבורג נולדה לתפקיד הראשי.
* * יומן (מוסיאון ת ד
אביב, ישראל) — מסע קולנועי
אישי וחשיפה מתועדת סלקטיבית
ומהפנטת לצופה המוכן להתמסר
לדויד פרלוב, יוצר שאינו מתבייש
לחזר אחרי הקולנוע. תמצית של
15 שנות מסירות.
אשה אחרת(טיילת,
ארצות־הברית, מוצג גם בחיפה
וביחשלים) — גירסתו של וודי
אלן לתותי בר של אינגמר ברגמן.
מרצה באוניברסיטה עושה חשבון־
נפש בגיל .50ג׳ינה ראולנדס, מיה

סירט• קולנוע בטלוויזיה

שין, דיוויס ודורה -ייאוש תאצ׳רי
ומלבדם, יורם אחד, שאינו מוצא את ידיו
ורגליו בכרך הגדול, ופעילה פוליטית ניצחית.
הבימאי מייק לי מארגן מיפגשים ועימותים
בין כל הדמויות הללו, שבהם הוא מיטיב
לחשוף את האידיאלים הנבובים של עידן
מרגרט תאצ׳ר, ואת חוסר־הישע המשווע של
המתנגדים להם. בעזרת צוות־שחקנים מעולה
ומצלמה מופלאה, הוא מגיש את הטוב בסרטים
הבריטיים של .1988

ס פי
דניאל בי
אהגה במלבודת (בן־
יהודה, תל־אביב, ארצות־הברית)
-השם העברי
הסתמי עשוי לבלבל, שכן מדובר כאן בניסיון
לבדוק את דברי הנביא עמוס על ״אבות אכלו
בוסר ושיני בנים תקהנה׳׳ ,במושגים של סוף
המאה ה״.20
ארתור ואני פופ הם שני ראדיקלים מן העידן
הגועש של שטת ה-ס^ שגרמו בשמה לעיוורונו
של שומר, ומאז הם נרדפים על־ידי החוק.
לזוג פופ יש שני בנים, אחד בן ,17 השני בן
,10 ואם ההורים יכולים להסתגל לחיי מנוסה
ניצחיים, לילדים קשה סתר. בעיקר למבוגר
יותר. אולם מי שחי כמו מישפחת פופ אינו יכול
להרשות לעצמו השתלבות בשום מערכת מימ-
סדית, כל עוד הם ברשימת המבוקשים.
והשאלה נשאלת, איזו זכות יש להודים לכפות
על צאצאיהם גורל כזה.
הצלחתו העיקרית של הבימאי סידני לומט
היא דווקא בטיפול שהוא נותן לדמויות בנפרד,

תדריו

דרך בתולדות הקולנוע. ואיפה
תמצאו עוד מישהו שידמה לויויאן
לי ולקלארק גייבל?

* * בלש בגרוש (יום רביעי 5 ,ביולי - )22:05 ,מחווה
סאטירית של המחזאי גיל סיימון לעידן הבלש הפרטי
בקולנוע האמריקאי. פיטר פולק הוא מעין האמפרי בוגארט
ואסופה של כוכבים מפורסמים מגלמת תפקידי-אורח,
בעלילה המחקה את דאשיאל האמט, ריימונד צ׳אנדלר וכל
הקלאסיקגים האחרים של הספרות הבלשית. בימאי: רוברט
מור.
צ׳ארלי ואריק (יום ששי 7 ,ביולי - )22:30 ,סרט
משעשע ומבריק של הבימאי דון ( ה א רי המזוהם) סיגל, על
עבריין בעל תושיה, המצליח לסדר את אנשי-החוק ואת
ליגיונות המאפיה גם יחד. מעין תרועת אשכבה סארקסטית
ליוזמה הפרטית האמריקאית, ההולכת ונבלעת בתוך
מימסדים מגושמים ומחניקים. ואלתר מתיאו יוצא מן
הכלל.
לה מארסאייז (יום רביעי 12 ,ביולי- )22:05 ,
סירטו הקלאסי של ז׳אן רנואר מוצג לכבוד יובל ה־200
למהפיכה הצרפתית ומשחזר במישורים שונים את האי רועים
שהובילו אליה. זהו סרט יוצא־דופן שבו העם הוא
הגיבור, מלא תנופה ואהבת-אדם, אפוס נדיר המשרת
באמת את המטרה למענה הופק, האדרת האידיאלים של
המהפיכה, בלא התחשבות בצווים מסחריים וכניעה לתב-
תיבי השוק__ .
פונטיין נהנים משרביטו הקסום של
אופולס.

מי הסליל את רו־ג׳ר
רביט? (חן, ארצות־הברית,

פליפמטון ופנייקס -צאצ אי החיפיס
בעיקר לאם (בריסטין לאהטי) ולבן הבכור
(דיוור פניכס) .לעומת זאת, התסריט שבידיו
מחליק על פני הרקע האידיאולוגי, שהוא חיוני
כאן, ומציג את החיים מחוץ לחוק כמעט
באידיליה. חוץ מזה, למוט נכנע שוב לנטייתו
וגולש מן הדרמה אל המלודרמה, המובילה
לפיתרון השרירותי שהוא ממציא בסוף. יש כאן
דימיון לסרטו על פרשת רוזנברג, אבל שם היה
רקע משכנע יותר.

מוצג גם בחיפה זבירושל כל
יצורי הוליווד המצוירים הוחרדו
משלוותם, כדי לשרת את המותחן
המדגים את החלום האמריקאי
הקולנועי בשלמותו. אין חיץ בין
אמת לדימיון ויצור מצוייר אינו
ממשי פחות מיצור חי. בוב הוס־קינס
אדיר, בהתחשב בעובדה שהצטלם
בדיאלוגים עם.מסך כחול״.
בוב זמקיס נהנה מגיבוי מלא של
שפילברג וממיקצוענות עילאית
של צוות־מאיירים מופלא שזכאי
גם זכאי לאוסקר שקיבל.

חלף עם הרוח
(א1רלי. ארצהדהברית) — אם
במיקרה לא ראיתם, זה סרט חובה.
לא חשוב מה איכותו האבסולוטית
של המוצר, הסיפור על בת הדרום
העצמאית והעקשנית ואהבותיה
הגדולות מן החיים, ועל מילחמת
הצפון נגד הדרום ברקע, הם אבך

פארו, ג׳ין הקמן ויאן הולם מעולים
בתפקידים המרכזיים.

חיפה
פלה הכובש (סיד
מה קפה מוריה, דנמרק) — בילי
אוגוסט מספר על סנקדינביה
שאיש לא מכיר, פועלים נורווגים
באים למצוא לחם בשוודיה בתחילת
המאה, ונאלצים לסבול השפלות
ומרורים, כדי להתקיים בלחץ.
סיפור פשוט, מוגש באסתטיקה
קולנועית מדהימה ומשחק מעולה
של מאכס פון־סידוב.

ירושלים
* * נישואים פיקטיביים
(תיאטרון יחשל׳ ,ישראל) — הסרט
הישראלי היותר־מענין שיצא
לאור אשתקד. הירושלמי המצוי
מול בעיית היחסים עם הערבים,
הפיתוי לרדת מן הארץ ועוד כמה
בעיות אקטואליות. צוחקים וחור־קים
שיניים. שלמה בר־אבא בתפקיד
הראשי. ער:ה פיינדו ₪
העולם הזה 2705

עמור אורח

רתי סומק

מדי שבוע מציע ״העולם הזה״ עמוד אורח. המילה, התמונה, הגרפיקה -כולן על אחריותו, בינזוי למה שהוא רוצה להעביר לקורא
רזנטבנע: ו ־ 1נ י

1 0ב 1ק ,

בונ ט ח ר־

בבקר שאחרי הקונץ ךס הגדול של תהו ובהו התרוקנו הפנים
כבקבוק בידה.
מי שהפנה ראש ראה שבשפתי הנשים רועד תפוח
ובתפוח את סימן הנגיסה.
לתחתונים:

האהבה השחלה: במו גומי
והאהבה
:יד -־י
מה שמחזיק אותה הוא
מה שלוחץ אותה.

תצלום3 :׳ 1.£¥ו* .0 * ¥10 8השיר ״סימן הנגיסה־ מתוך ״ברדלס״.
העולם הז ה 2705

סינ דרלהמ קו מי ת
בנהריה עוד מועדון־
ביליארד והפתעה שלא הצליחה

1גם הפסקותיחשמל
55 אויבות לשעבר 22־ 3־
מין) וברי סימון (במרכז) היו יריבות ותיקות,

המילחמה ביניהן עשתה כותרות. היום לאחר הפיוס,
הן שומרות על יחסים קורקטיים. יפה
הרוש (משמאל) הרוח החיה בכל המסיבות.
חצי מיליון דולר או מיליון
דולר? זאת השאלה שהטרידה רבים
מהחוגגים שהגיעו לפתיחה של
מועדון־הביליארד ס 1פר ג״ם.
מועדון ענק, שיש, שולחנות־ביליארד
ותפאורה נכונה, וכמובן,
כמו בכל הפתיחות גם חברי חוג
הבליינים התל״אביבי, כמו רוני
מאנה וחברתו ניקול הלפרין,
אשת־החברה אנט פלאטו־שרון,
הזמרים חופני כהן ואחיו
יזהר כהן, הזמרת אילנה אביטל
ובעלה הטרי שי טובמאייר,
השחקן צחי נוי, ששיחק ביליארד
עם הדוגמנית אניטה פלאלי.
למעט כמה הפסקות־חשמל היה
משעשע למדי.

אסף רובין, העסוק בימים אלה בעריכת
שני ספרים חדשים, זוכה לחי בוק
אוהב מהזמרת המצליחה מרגלית צנעני. רובין משמש כמו-כן,
כאיש-סודם של שמואל פלאטו־שרון ואיש״הביטוח יוסי חכמי.

המוציא לאוו

מדהימה בהופעתה במסיבה ה־יתה
השחקנית-זמרת מיכל נוי, ה נשואה
לזמר דודו זר. נוי משכה תשומת־לב בהופעתה הפשוטה.

סוט של פליני

בלי
הפתעה חיים סינוניץ הזמר, שמנבאים לו עתיד
״ 1 ^1ח ד111
\ 111 111 11 מבטיח כאליל־נוער לפחות בדרגתו של
אדם, בחברת חברתו החמודה יעל גזית, סולנית להקת פרפר. היא
הופיעה בהופעת־בכורה עם הזמרת רומי הלחמי בקדם־אירוויזיון.

2 6י

הפעם ההפתעה לא הצליחה.
במשך כמה שבועות תיכננו החברים
ובני־המישפחה את מסיבת
יום־ההולדת של הבדרן־חקיין יוסי
ברק. כולם קיוו שההפתעה תהיה
מושלמת, אך תמיד יש כמה נשמות
טובות שהורסות הכל, ואכן, כמה
ימים לפני המסיבה כבר גונב
לאוזנו של ברק משהו בנושא. ביום
האירוע ביקשה ממנו אשתו ללבוש
בגדים חגיגיים, מפני שהם מוזמנים

לאירוע חברתי. ברק עשה אחד
ועוד אחד, והגיע למסקנה הפשוטה
שזאת אמורה להיות המסיבה שלו
עצמו.
אבל גם בלי ההפתעה היתה זאת
מסיבה מרגשת. בני־המישפחה
והידידים הקרובים התאספו במו־עדון־הבאולינג
סטר״ק של השחקן
נתן דטנר, כדי להינות מתוכנית
קצרה בנוסח ח״ם שכאלה.

על כולם ניצחה שרי ברק,
אשתו של יוסי. החקיין, שחגג את
יום־הולדתו ה־ ,38 הצהיר בפומבי
על אהבתו הרבה לאשתו, הצהרה
שריגשה את הנוכחים, בעיקר לאור
העובדה שבימים אלה כולם
עסוקים רק בכסף, סכס ופוליטיקה.

1*111 *111 דוגמנית־העירום הסכסית, נאה לאירוע המהודר
\ #1בלבוש מינימלי, שכלל בגד־גוף ומעליו חזיית עור
ת. פלאלי אימצה לעצמה גור־כלבים חמוד של אחד החוגגים, וכשנמאס
נו ניסתה את כוחה נמישחק, כשהשחקן צחי נוי משמש לה כפרטנר.

שמח בנהריה
זאת היתה ללא ספק אחת החתו
נות
היותר שמחות של השנה. רוני
משכית 26 יורש־העצר לאימפריה
הבשר והנקניקים זונלובק,

נשא לאשה את חברתו איילת
עדן בחתונה רבת משתתפים בחצר
בית הוריו בנהריה 1000 .אורחים
מהארץ ומחו״ל, תזמורת גדולה
וכמויות בלתי־נגמרות של מאכלים
ומשקאות.

הנסיך ו ה סינ דו ל ה ^

הנהריינית המצליחה ״זוגלובק״ ,רוני משכית, מ

1ן ד של נהריה ג׳קי סבג (ב !
\ 1 1111 1111 מרכז) בחברת ידידים.
משה דיין(בצילום מימין) ,מבעלי מועדון הריקו
חבק
את אשתו איילת, תימניה גזעית מהקריות.
אמה של איילת ידועה בפעילותה ההתנדבותית,
ואף זנתה בפרס על פעילותה המסורה.

דים הפופולרי ״ספיראל״ באילת, מחבק את ה זמרת
פטרישיה האריס. מעצבת־האופנה מיכל
יטינזון נשימלה שחורה וסכסית פרי עיצובה.

כתב: זוהר אוהריאב, צירם: ארי דסה

לבלו ת הולכים ב,,מטרו. לתפוס הולכים לגן־העצמאות. חוץ מזה פוחדים
ץ וגות־זוגות הם יושבים באולם הריקו־
( דים של מועדון ם טר 1התל־אביבי. יום
השישי — כמעט שיאן של חגיגות שבוע
הגאווה ההומו־סכסואלי והלסבי בארץ.
זוגות של גברים, זוגות של נשים ישובים
להם בחושן־ וצופים בדממה בסרטים בעלי
זיקה הומו־סכסואלית. על המסך קטעים
מסידרה בריטית העוסקת בנושא העליזים.
מימין לוחש מישהו. :אח, תראה איזה חתיך
שהוא, אולי נסדר לו כרטיס שיבוא קצת
אלינו, לארץ הקודש?״ צחוק משותף. .אני
מוכן גם לממן לשחקן כרטיס במחלקה
ראשונה, שרק יבוא.״
לונדון, פאריס, ניו־יורק וסן־פרנסיסקו
חגגו השבוע. לרחובות יצאו תהלוכות רבות־משתתפים.
הטלוויזיה צילמה. העיתונים
פירסמו, ובתל־אביב אין זיקוקים, גם תהלוכה
אין. רבים מבין החברה — המינוח הנפוץ בין
חברי הקהיליה ההומו־סכסואלית להגדרת
עצמם — לא שמעו על קיום החגיגות ועל
שבוע הגאווה.
יוסי ואלדד ניסו לברר עבורי במשך כמה
שעות את השעה והמיקום המדויק של חלק
מהאירועים. יוסי ואלדד הם מהחברה. כבר
הרבה שנים הם הומו־סכסואלים מוצהרים.
.על איזה אירועים את מדברת?״ שאל יוסי,
מופתע. .מי מארגן את זה. בכלל, ומי את
חושבת ישתתף? אנחנו, החבר׳ה בארץ, לא
חוגגים. אין לנו שום סיבה לחגוג.״
גם אלדד, עסקן למחצה, שכתב כמה

ברי שהוגשתם
נגמר וו שבוע הגאווה ההומו־סנסואל׳ החברה היו כרבו
גאים עד שאף
אחו לא הסבים
להצטלם. גם לא
להתראיין בגלוי..
נתראה בשנה הבאה מאמרים בעיתון־ההומו־סכסואלים מגעים לא
יודע על׳ מה אני מדברת. .כן, שמעתי
במעורפל על משהו שהולך להתרחש. לא
קיבלתי הזמנה. לא הודיעו לי דבר. אולי כי
יודעים שאני כבר התעייפתי מלנסות ולארגן
את החברה לפעילות משותפת״.
התחושה שהם מעבירים היא שאין סיבה
לחגיגות. ביום השבת האחרון הגיעו 50
חברה לכינוס על חוף הים, צפונית לחוף
הילסון. מיפגש חברים והאזנה למוסיקה
קלאסית. יוסי ואלדד לא היו שם. לא שמעו
על הקונצרט. צלם העולם הזה, שהגיע לצלם,
גורש בזעם. אין גאווה ולא רוצים תמונות. מה
יגידו במישפחה?

י — 28

*911111

שרית רום
בעיתונים דווחו אירועי השבוע כקוריוז
משעשע. גם הנשיא היה בסוד העניין. הוא
התבקש לתת, בצורה זהירה כמובן, את
בירכתו לפעילות האגודה לשמירת זכויות
הפרט. חברי האגודה דווקא השתדלו לעורר
יחסי־ציבור לאירועים. הם דאגו לחזור
ולאזכר את הכנס האחרון שנערך בצגגתא
בתל־אביב בהשתתפות פוליטיקאים.
הכנס נרשם בתולדות ההומו־סכסואלים
בישראל כאחת ההצלחות הגדולות ביותר.
ולוא בגלל נוכחות אנשי הליכוד באירוע.
אולם למרות יחסי״הציבור המאומצים נסגרו
כל האירועים של הקהיליה לתיקשורת. עדי,

בישראל,

עכשיו אילן שיינפלד, משורר, סופר
ועיתונאי, מונולוג:
אני מתייחס אל ההומו־סכסואליות
כאל תבנית מחשבה חברתית. זוהי
תווית נוחה, שבאמצעותה החברה
מתייקת אנשים שאורח־חייהם ודרד
אהבתם שונים מן הנורמה המקובלת. בל
התוויות האלה הן חסרות״ערן. תפיסות
אלה נובעות מתוך נוחות, שנועדה
לשמור על המירקם החברתי הקיים, ולא
מתוך אמת. כל אדם יכול להימשך לבל
בני־האדם. אלא שיש בידיו את יכולת־הבחירה
לממש נסיה מסויימת. זוהי
בחירה הנעשית על ידי האדם במודע או
שלא במודע.
לכן, יש הבדל בין נטייה הומו־סכסואלית
לבין אורח־חיים הומו״
סכסואלי. יכול להיות אדם, הנמשך
בשלב מסויים בחייו לבני שני המינים,
,אך מטעמים שונים כגון חינוך, פחדים
מפעילי האגודה לשמירה על זכויות הפרט,
ערכה התייעצות טלפונית רבת־משתתפים
עם הקולגות לפני שאישרה את השתתפותי
רק תנאים מוקדמים, של צופה בלבד, ללא
אפשרות לראיין את המשתתפים, איפשרו,
בסופו של דבר, את ההשתתפות.

^ ;,מה יש לי
״ להתגאות ד
ך* ותי, לסגית מוצהרת זה שנים,
1אומרת.:אני לא יודעת מה האינטרסים
של פעילי־האגודה, בבסיסם של הרעיונות,

מ הכל — מישפחה, מחלות, עיתונות...
הכל נכון וצודק, אבל מאחורי הקלעים
עסוקים פעילי־האגודה, שמיספרם אינו עולה
על כמה עשרות, באינטריגות ובתככים״.
ובכלל, לא כל־כך מתחשק לחברה שיארגנו
אותם וישכנעו אותם לנפנף בדגלים.
.אני אישית׳ ,אומר שי ״לא סובל את
פעי לי־האנודר -הניסיונות שלהם להרים
דגלים ולערוך מיצעז־ים ולעשות יחסי־ציבור
לא נראים לי. אני מחפש את הפיתרונות שלי,
את בני־הזוג שלי. כל השאר אינו מעניין
אותי, ובכלל, מה יש לי להתגאות בזה שאני
הומת*
בשנים האחרונות, החל מתחילת שנות ה־
,80 חלה הסבה ניכרת בהתייחסותה של
החברה הישראלית אל הקהיליה ההומו־סכסואלית.
ככל שהדרך לטיולים בחו״ל
נעשתה קלה ומקובלת יותר, ככל שראה
הישראלי יותר ויותר עולם, כך הבינו
הנייסיבס כי מה שטוב לחו״ל טוב גם לנו. ואם
להומר־סכסואלים וללסביות יש מועדונים
משלהם ברחבי העולם, ואם כל־כך חשוב לנו
להיות בעניינים, הרי שתל״אביב הפכה להיות
המרכז הארצי למקומות־בילוי לחבר׳ה.
״החברה צמאים למקום משלהם. מקום
שבו יוכלו להיות עם עצמם, בלי לחוש מאו־אומר
זאב, המנהל את מועדון מטח התל־אביבי.
.כיום הססח הוא כמעט מקום־הבילוי
היחידי אחרי שמועדון התיאטח! חזר להיות
מקום־מיפגש ססרייטי .״אנו, במועדון, מנסים
לענות לצרכים של קהל־היעד. יש ערבים
וכדומה ל א יממש צד מסייים של
נטיותיי. יכול להיות אדם אחר, המגלה
מוייה רבת־סגים זו, וגסיבות־חייו
ונסיבות ריגשיות אחרות גורמות לו
להתנסות. לפי השקפת־עולמי, כל אדם,
שמחק בתוך עצמו מחצית מהאנושות,
נשים או גברינו, הוא אדם המחמיץ חלק
חשוב בהוויה האנושית.
הקיום העילאי, בעיני, מבחינה
מוסדית ואנושירב הוא הקיום הסתוח
לחלוטין, שבעטיו מממש האדם את
המירב. כתוצאה מהשקפה זו, שבוע
הגאות? ההומז ־ס כ סו אלי והלסבי הוא,
דבר מיותר, כביכול. האירוע הופך א ת
הקהילה ההומו״סכסואלית והלסבית
לקהילה נפרדת, הנאלצת להסתגר בתוך
גטו תרבותי, בעוד שלמעשה, מבקשת
הקהילה שיוויון״זכויות והתערות בחב-
דה הרגילה.
אבל לא ת מיד מה שנכון ברמה
הפילוסופית נכון גם מהבחינה המעשית.
הבעייה המעשית מתחילה במירקם
החברתי בישראל, הטפלה הומו־סכסו־אלים
ולסביות. נוצר מצב שבו נאלצת
הקהילה לבנות לעצמה מערכת־ערכים
ייחודית לה וסט שלם של נורמות, כדי
לשמור על מיבנה הקהילה ועל הכוח
שיש לה, כגוף השומר ומגן על הפרטים
החברים בו.
עבורנו, התאגדותה של הקהילה
מאפשרת א ת קבלת הכוח לחיות. הח ברה
הישראלית היא חברה שקשה מאוד
לחיות בה, למרות זרמי הפרטניות
שעברנו בארץ מאז קום המדינה. כוחו
נפרדים לנשים, וערבים נפרדים לגברים. אנו
מארגנים מופעים המתאימים לקהל המגיע
באותו ע רג בערבים של גברים נדאג לחשפן
מחדל ולהופעות על טהרת המיניות הגברית.
בערבי נ שיג לעומת זאת, נקפיד שההופעות
יהיו של נשים בלבד. לערבי נשים אנו
מגייסים מלצריות מיוחדות.
״מהניסיון למדתי שנשים, הבאות לבלות
כאן, אינן מוכנות לקבל כל שרות שהוא
מידיו של גבר. לפחות כאן, במועדון, חשוב לי
שהחברה ירגישו שלמים עם זהותם המינית,
ולא נחותים, כפי שהם מרגישים בחברה
רגילה׳
ערב יום השישי במטח. ערב מעורב. הגב־

רים מסוגננים, מטופחים וריחניים. רק
להחזיק בשתי הידיים. לא יעזור שום דבר,
אני כמעט כמו אוויר בעיניהם.
הבחור שיושב מימיני על הבר מספר בחופשיות
רבה — ובעילום שם, כמובן — כי זה
ברור שהומו־סכסואלים עסוקים כל־כך בהופעתם
החיצונית.

^ סימון
״ מיוחד
^ נ ח נו בעצם כמו בחורות. אנחנו
מדברים בשפת הגוף. האסתטיקה
חשובה לנו. עובדה שרוב מעצבי־האופנה
הגדולים בעולם הם הומואים. מאחר וחשוב
לנו להיות מחוזרים, והמיפגש הראשון בינינו
הוא על בסיס של חושניות, הרי שאנחנו
מקפידים יותר על הופעתנו החיצונית.
״יש אופנות המיוחדות רק לחברה. לפני
כמה שנים זה היה שפם דק. יש לנו סיגנון די
מיוחד בתכשיטים. אני חושב שברגע שהומו
יוצא מהארון, חשוב לו להראות חיצונית כמו
חבריו.״ וכמו בחברה הרגילה, יש גם מי
שמקפידים פחות על הופעתם החיצונית, אבל
כולם תמימי־דעים כי האסטטיקה חשובה
מאוד.
מהמועדון ממשיכים לגן, הרי הוא גן־
העצמאות. באים במטרה ברורה לתפוס זיוך
כולם מקווים שבעיקבות המגע המיני תתפתח

אילן שי־ינסלד
לא לוזסח־ר

של הקולקטיב עדיין חזק מאוד, ועל כן
יש המפחדים לממש את הוויתם הפר טית,
אם היא נוגדת את הקונסנזוס
הציבורי. עבור אלה, חבר* וידידי, שבוע
הגאווה חשוב מאוד.
מתחילת שנות ה־ 80 חל שיפור ניכר
בהתייחסותה של החברה הישראלית
להומו״סכסואליזם. פתאום צצו מועדונים
רבים, נעשו סרטים ישראליים
סביב הנושא. החלה להתהוות תחושה
של תרבות הומו״סכסואלית. התחושה
נקטעה ב ,1985-כאשר הגיע האיידס
לארץ. האיידס סתם גולל על הפעילויות
גם האהבה.
״אני הולך לגן כמעט מדי ערב. תמיד
נדמה לי כי בדיוק באותו ערב אמצא את
אהבת חיי״ מספר יהודה .״העירייה אמנם
ניסתה להפוך את הגן לאיצטדיון־ספורט
וגרשה אותו בתאורה של אלפי וואטים. אבל
אנחנו על הגנים לא נוותר. מישמר־הגבול
מתנכל לנו. מביישים אותנו. אבל בגנים
כללי־המישחק ידועים. לשם באים כדי
לתפוס.
״בגנים נמצאים כל סוגי הגברים
האפשריים — צעירים, נשואים, ערבים. כל
הסוגים, מכל רבדי החברה. עם ערבים העניין
הרבה יותר פשוט. הם באים מהכפר לעבוד

בתל־אביב. מאחר וחיי־המין שלהט אינם
חופשיים גם עם בחורות, הם בעצם באים לגן
להתפרק. לרבים מהם קשה לקשור קשרים עם
בחורה יהודיה, אם היא לא זונה, אז איתנו זה
קל להם ונוח.
״לא כל הערבים הבאים לגנים הם
הומואים, אבל להומואים אין חיים קלים. אם
הדבר נודע למישפחה הם מנודים, לא לפני
שיקבלו מכות הגונות. לגן הגיעה פעם חמולה
שלמה מאיזה כפר ופשוט כיסחה את הבחור
ממכות. הומו ערבי לא נרצח על חילול כבוד
המישפחה, אבל הוא חוטף מכות, ולאחריהן
הוא מנודה לגמרי.״
רגישותם של הומו־סכסואלים לקבוצות־מיעוט
אחרות היא גבוהה במיוחד, בעיקר
בגלל היותם קבוצת־מיעוט חריגה ודי מנורה
עדיין. אפשר להבחין בהשתייכות פוליטית
די שמאלית. אצל רבים מהחברה.

^ לא מוכנים
* להצטלם
ך ץ נו עתר״ ץ תרמה לכך לא במעט.
( 4״אנחנו הרבה יותר רגישים לזכויות
הפרט, לגישה משוחררת ומתקדמת למיעד
טים, ולכל המוגדר כ״חוסר שמרנות״ .חשובה
לנו מאוד הפתיחות וכיבוד האדם באשר הוא
אדם, לכן אנחנו מזדהים יותר מקבוצות
בבת״אחת, והוא מאיים למוטט את כל
ההישגים שאליהם הגיעה הקהיליה עד

מעצם היות האיידס מגיפה, הר* הוא
מופץ דרך קשרים חברתיים. ככל של אדם
יש יותר קשרים חברתיים, כך הוא
מסכן יותר את זולתו. על כן, טיבה של
מגיפה למוטט קהילות שלמות, לפעמים
אף עמים שלטים. ביהדות מושרשת
מאוד התפיסה, שבזמן מגיפה צריך
להפריד בין החולים לבריאים ,״וייעטוד
בין המתים ובין החיים ותעצר המגיפה״.
ולפיכך, למרות שהאיידס הוא מגיפה
כלל-אנושית, הקהילה ההומו־סכסוא-
לית היא הנפגעת העיקרית ממנו, חבר תית.
זו קהילה חריגה במילא, שקל
לחברה להתייחס אליה כאל שעיר
לעזאזל.
דוגמות להפלייהז בבקשה. במדינת
ישראל הצבא הוא המידגם האנושי
המייצג את החברה הישראלית. כיוון
שבחברה הישראלית כ״ 10 אחוזים הם
הומו־סכסואלים, הרי שגם כ־סג אחוזים
מחיילי צבא ההגנה לישראל, בדרגים
הנמוכים ביותר וגם בדרגים הגבוהים,
הם הומו״סכסואלים. זה טיבעי. אין לרדוף
אף חייל על היותו הומו־סכסואל.
למרות זאת, הצבא מוריד סיווג
ביטחוני על סעיף חומו-סכסואלי, לא די
בכך, אלא שהצבא מעביר מידע זה לכל
הגופים הקשורים למערכת״הביטחון,
לרבות חברת־התעופה אל על. אם כן,
מערכת־הביטחון נוהגת בצביעות רבה
כאשר היא משתמשת בהומו״סכסואלים
אחרות עם מאבק הפלסטינים.״ אמר לי מרצה
באוניברסיטה בפקולטה למישפטים.
אם יש זהות פוליטית ויש מקומות־בילוי,
ואפילו עסקנים המארגנים אירועים, להיכן
נעלמה הגאווה? מדוע איש אינו מוכן
להצטלם? מדוע איש אינו מוכן להתראיין
בשמו האמיתי?
אין גאווה. יש פחד, תיסכול עמוק ורצון עז
להימלט מהתווית ההומו־סכסואלית. כל אחד
רוצה לחיות לעצמו. מוותר על החשיפה.
מוותר על החגיגות. ומעל הכל מרחף לו
האיום האחרון — האיידס.
״האיידס תקף אותנו בבטן הרכה ״,מספר
הומו תל־אביבי .״לא הלינו מוכנים לכך, לא

ידענו איך לאכול את זה. בתחילה שמענו רק
על מיקרים בחו׳ל, והתייחסנו למחלה כאל
מחלה של גויים. היה זה עידן גפן, אמן
הבובות, הקורבן הראשון, שהבהיר לאנשים
בארץ כי האיידס פוגע גם בציונים, גם
בכאלה ששרתו שרות קרבי בצה׳ל.
״אני מרגיש שדווקא היום, אם אצא
לרחובות ואקרא בקול גדול — אני הומו,
אתפס כאיום. האיידם גרם לי גם לשנות את
דפוסי־ההתנהגות המיניים שלי. גמרתי
להשתולל. בלי קונדום אני לא עושה את זה
יותר. ועד שאגיע לאקס, אבקש תולדות־חיים.
מפורטות. חברים שלי אפילו מבקשים אישור
רפואי של בדיקות־דם. היום נראה לי מסוכן
לצעוק על זהותי המינית, למרות שהאיידס
כבר מזמן נחלת כולם׳.

^ ״אין סובלנות
למיעוטים״

לו טי ס טיי ה, מנהל הוועד למלחמה
באיידס בארץ, חושב אחרת :״אנשים
שלא אהבו הומואים לא היו צריכים את
האיידס, אך דווקא אנשים נאורים ופתוחים
גילו את ההומו־סכסואלים בעיקבות האיידס.
הקהילה עלתה לתודעה הציבורית, וגרמה
להרבה אנשים לשנות את דעתם מן הקצה
לקצה׳
קבוצת ההתייחסות המשמעותית ביותר
לאדם היא מישפחתו הקרובה. לכן, בודדים
לשרות צבאי, ובד בד היא מסמנת
אותם.
מכל אשר נאמד עד כה, ברור מדוע
מתקבל הרושם כי ההומו-סכסואלים
בישראל חיים בהסתר. לך צעד ברחוב
ותאמר שאתה גא על היותך הומו-
סכסואל, בחברה המסמנת אותך כסו טה,
כחולה או במיטרד ביטחוני. ולכן,
בסופו של דבר, אני שמח על קיומו של
שבוע הגאווה, וחושב שבנסיבות
הקיימות הוא חשוב מאח*.
עד כמה שזה ישמע מפתיע, אני שונא
את הצירוף ״הומו־סכסואל מוצהר״.
בימים כתיקונם, בחברה מסודרת ופתוחה
באמוק אין צורך להצהיר על חייך
הריגשיים לכאן או לכאן. אתה פשוט חי
אותם. אבל, בנסיבות הקיימות, לפעמים
אתה חש צורך עז לקום ולהכריז על
חייך. כדי שיידעו פעם אחת ולתמיד
ושיעזבו אותך במנוחה. למרבה האירוניה
לעיתים זה משיג את התוצאה
ההפוכה.
למרות זאת טוב לחיות גלוי. נכון
לחיות גלוי. ברגע שאתה חי גלוי, אתה
נפטר מהכאב הפנימי שלך. אתה מגלה
הרבה אנשים כמוך. אתה זוכה רק
בכאבים חיצוניים, השונים מהכאב
הנורא מכל -הסתרת המהות שלך.
אני מצטער עבור כל אדם המסתיר
את זהותו האמיתית. הוא עושה עוול
לעצמו ולסובביו. במקביל אני מאושר
עם כל אדם שעבר כבר את צעד הגילוי
והשלים עם מהותו, עד כדי כך שהוא
יכול להיות פתוח עם כל העולם כולו.
הם המוכנים ללכת עם זהותם המינית. עד
הסוף. ולוא רק כדי לא לפגוע במישפחה.
כולם תמימי דעים — הכל כן. להתלבש
כמו, לבלות כמו, אפילו לגור עם החבר
הנבחר. אבל לצעוד במיצעד של הומר
סכסואלים ולסביות ברחוב דיזנגוף, זה לא.
עד כאן.
הקהילה בארץ מהווה תבנית נוף מולדת
של החברה שבה היא חיה. ואם החברה
הישראלית אינה סובלנית למיעוטים, היא
תוקפנית ומאצו׳איסטית וחסרת״מודעות עצ־
׳מית לזכויות־הפרט של אנשיה, הרי שלא
ניתן לצפות מהקהילה ההומרסכסואלית והלסבית
לצאת ולחגוג. אין מה לחגוג.

הנראה לפעמים חכם ולפעמים טיפש עד בלי
גבול: אוהב, אוהב, אוהב״.

1ם ב! כ

פרידה מ חסי ה
אפילוג
18 יום, יותר מ־ 6,000 קילומסרים. מוס־קווה
של אביב חדש, רחוב ארבט, הצגת באלם
נפלאה באולם־התרבות של הקרמלין, קונגרס
צירי־העם, דיסידנטים ליטאים תיירים רד
סיים, בבתיהם ובאטלייה שלהם, וח־קה ובל-
לייקה, סטודנטים ומשוררים פלסטינים עם
עסקנים ואישי־ציבור רוסיים וסובייטיים, ר
שיחות, שיחות, שיחות אל תוך הלילה, אל
תור השחר.
ובין זה לזה ארץ שמעולם לא היית בה
ומעטים הסיכויים שתחזור אליה אי־פעם.
ארץ אדירה המשנה שמות: תורכמניה, אוד
בקיסתאן, תג׳יקיסטתאן, קאזאכסתאן, קידגי־זים.
ערבות ומידבחות גחלים הרבה משיט־חה
של כל מדינת ישראל. ערים שצמחו מתאנים
ופונרקי־דרכים ונאות־מידבר. מהן שנותרו
על תילן עד היום, מהו שבלעו המידבר. או
ג׳ינג׳ים חאן או טרמליין או הסלג׳וקים והא־חמנידים.
דרכי משי שמהן נותר היום רק השם
הרומנטי שהיה בשכבר הימים מציאות כלכלית
— וחורבות, חורבות, תורמת מתוך
חולות מידבר אידקץ.
ארץ בדידות והיסטוריה, היסטוריה ובדידות
— והשניים כמו משלימים כאן זה את
זה. וסרט שנעשה על בדידותו הקשה, חסרת-
התיקווה של מהנדס חסי שנשלח בימי
סטאלין, ואולי היה זה בימי בר׳זנייב, לעבוד
במידבריות נוכריים אלה — נגנז ולא הותר
מעולם להצגה.
עכשיו יותר, מן הסתם, ונראה אותו, כמו
שראינו כאן בטלוויזיה את חרסה הגרחיני
על ימי סטאלין — אחד הסרטים המופלאים
שבהם צפיתי בימי חיי. ונתפלא. כיצד באמת
יכול בן־תרבות להחדק מעמד במקומות נידחים
כאלה, במרחק 1000 קילומטר מכל באלט
מודרני, מתערוכת־ציור, מודרניזם או
פוסט־מודרניזם, ממכונית אירופית, מפותחך
קופסות חשמלי, ממפסק אוטומטי, ממזגן
יעיל, מסבון־רחצה ריחני, מקצף־קילווז, מסרט
צרפתי.

ההדפסים העיתונאיים הנפלאים של דומיה
הצרפתי — חשבו׳הללו שאני מתלוצץ, או,
חלילה, בז להם. גם נפשם שלהם יוצאת כבר
לנייר כרומו ולצילומי־צבע_ מרוחים בזיגוג
פוליאורי או פוליטני או פולי־משהו מתוצרת
ארצות־הברית: האופנה האחרונה של הקיטש,
להוציא הג׳יאוגרפיקל מגזין, כמובן. לפחות
— אם אין כרומו — הם מייחלים למיקצת
מן הליכליר הציבעוני המתקרא בישראל
עמודי־צבע.
גם הם היו רוצים להיפטר, ומהר ככל האפשר,
מדפוס הבלט שעוד מפיק כאן רפים
שחורים למהדרץ. סדר־צילום אפור, זו כנראה
הסיסמה החדשה המאחדת את פועלי כל

סוד הכוח
מה אומר ומה אדבר לר ארץ שהערת בי
לפתע שפע תמונות כאלה כעבור שבועיים,
כשאני יושב אצל שולחן־הכתיבה שלי ליד
חלוני הנשקף אל מיפרץ ולילה וים בחיפה?!
מי ייתן ולא יהיה לטובף קץ לעולם. ולכל
השאר: קץ־קצים, ועוד בדורנו. כבר סבלת
די״והותר במהלד ההיסטוריה העקובה־מרם
שלר, כבר נרמסת והודברת והוחרבת יותר
משרמסת והידברת והחרבת.
ויש בר אירופה ויש בר אסיה והזיווג הוא
החשוב מכל. ויש בר 100 עממים, שהיום או
מחר הם מתקוטטים והורגים וקוטלים זה את
זה, אבל מחרתיים יבינו אולי את סוד כוחם.
כוח שאין לא באנגליה ולא בצרפת ולא
בגרמניה ולא בספרד ולא בפורטוגל ולא
באיטליה ולא בהולנד: כולן ארצות שכבר

הבקבוק והאיש
לעומת זאת, הושט ידן־ וגע בה בבקבוק
הוודקה. אולי בגלל זה פתח גורבאצ׳וב במיל־חמה
נחרצת כל־כן־ על המשקה והמחלה. פתח
— ואחר־כן־ נטש. האם נכנע? ושמא מעיד
הדבר על אופיו של האיש: מאבק בלתי־מתפשר
עד לסף־הניצחון ואחר־כן־ נטישת המערכה
לטובת אחרת, יותר בוערת. ואמנם
כר טען בפניו, בשמץ ליגלוג וברוח של
ביקורת, אחד הצירים בקונגרס ההוא, שלא
יישכח עוד לעולם מליבה של הארץ האדירה
הזאת: מה קרה למערכה שלד נגד הוודקה,
מיכאיל סרגייביץ?,האם כן־ אתה מתכוון
לעשות לנו, בעלי בריתך, גם במערכות העתידות?!
ימים
יגידו ויגיד, כמובן, גם סיכאיל סר־גייביץ׳
עצמו. ואחר־כן־ יבואו ההיסטוריונים
ויגידו, והמשוררים והסופרים יגידו, ובעיק־בותיהם
יגידו בימאי הקולנוע והמחזאים, ואז
יגידו גם העיתונים שכאן אינם תלויים, למזלם,
כמודעות, ואמצעי־ההפקה שלהם זולים
להפליא ובלתי־מתוחכמים, והצבעים זולים
ורעננים. ורק כר ניתן, כנראה, להסביר את
הציבעוניות הנפלאה של שבועון כקחקזדיל.
כשאמרתי לרוסים שהקריקטוחת הציב־עוניות
של קחק1דיל מזכירות לי את המאות
ה־ 18 ווד ,19 המאות של האמנות והאומנות
השימושית, שבהן עוד השתמשו בליתו־גראפיות(הדפסי־אבן)
,בתחריטים ובחיתוכי-
עץ מלוחות (בלוקים) מקוריים — וראה

פרידה ממוסקווה -רחוג ארבט ושוטרים, כרגיל
הארצות, כולל הפועלים המתקראים היום
אמרו את דברן בהיסטוריה — דבר גדול
.מעמד בינוני* .בתמימותם אף אין להם מושג
ונשגב, גדול ונשגב כמידת האדם — ועכשיו
מה הם עתידים לאבד. רק תנו להם פנטהאוז
הגיעה השעה שיפנו את המקום בקידמת
וג׳ינם וט״ם מאנאזין ו״שושלת״ ו״דאלאס״
הבמה התרבותית וידאגו לסאונד, לווליום,
והכדורסל המיקצועני האווילי שלאחר חצות
למכוניות זולות וטובות, לתאורה ולאש״ל.
(בישראל) וכל שאר הסדרות והתוכניות המוכי
רק רוסיה, או, ועכשיו במדוייק: ברית־ציאות
שם רע לטימטום — והכל יבוא על
המועצות, מסוגלת להצמיח גם את סטאלין
מקומו בשלום.
אבל גם את הבימאי, בן ארצו, שיצר את
ומחזה זוועה נגלה לעיני: מידבר, בכל
חרטה.
אשר יפנו עיניו־ מידבר, וכמה אוהלים, ותבון
ואתה זוכר את רוסיה שלר, כמובן: מפוש־
(לאפיית לחם, ראינו הרבה מהם בתורכמניה)
קין ולרמונטוב וגוגול ועד לסקוב וגונצ׳ארוב
וגמלים מעלים גירה, ובאוהל יושב לו איש
וצ׳כוב — ובולגאקוב ומנדלשטאם. וה־שיבה
ועימו אשתו, ששערותיה מכוסות בטרויקה
ההיא שתמיד רתומה לסוסים ומוכנה
צעיף ציבעוני וילדים ובידיהם רובוטריקים
לצאת לדרר.
וכולם — עיניהם מרותקות למקלט־טלוויזיה
ועם שחר, עם תום הבקבוק, משמיע בציבעוני,
שבו שואלת אנדריאה או כריסטה או
אוזניי יורי דראזדוב, פיכח ומפוכח כשרת של
קריסטל — סליחה שאינני זוכר את השם
כנסיה, שורות שהוא זוכר בעל־פה מבולגא־המפורש
— מ.שושלת* את דיויד או בוב או
קוב, תדהאנון ומתר־טה. והספר אינו לנגד
ג׳ולך אתה בטוח שאתה באמת אוהב אותי?
עיני גם עכשיו ואפילו איני בטוח שאני
ובחוץ מניד הגמל את ראשו הקדמוני,
מצטט מתיר הרומאן הנכון, והציטוט הוא

פאראפרזה על פי הזיכרון. :השמש שקעה
ובתור נגוהות הדם האחרונים טבעה ירושלים
בצעיף החשיכה.״ או משהו כזה.
והוא אומר לי, יורי דראזדוב זה: האם שמעת
פעם שורות כאלה בחייד, אדרבה, תאמר
לי, אפילו שאינד שומע רוסית! ומתערב
בשיחה בורים מאקארנקו, הממונה על מחלקת
המיזרח התיכון בוועד השלום הבינלאומי,
והוא מנסה למכור לי את אהבתו שלו:
דודינצב.
ואני קראתי מכל דודינצב רק את לא על
הלחם לבח, בתרגום עברי. ואני מספר לו על
כל, כלומר, שיש תרגום עברי, והוא מופתע.
והשיחה מתגלגלת איכשהו לטאשקנט עיר
הלחם. ובמקום שאנו מדברים בו על הספר
אנו מצויים במרחק שעת טיסה מטאשקנט
עיר הלחם. וכאשר אנחנו נושאים את עינינו,
בחום המתיש, ניצבת מולן חומת ההרים
האימתנית המפרידה בין ארץ זו לבין איראן.

פרידה ותודה
ולא פגשתי אנשים, אוהבי ספרות כאלה
מימי. בוודאי לא בין פקידי־מימשל, ארמי־ניסטרטורים
ואנשי ביצוע. אוהבי ספרות באמת.
לא כאלה שאהבתם מכוונת לעדשת
מצלמת־הטלוויזיה.
ואני יודע, והספיקו לי 18 ימים לדעת
זאת, שכאשר תחזור ארץ אדירה זו לחוג החירות,
מתיר חוג הסרטן שבו שהתה כבר
יותר מדי דורות — מעסות בעולם תדמינה
ותשווינה לה.
חזק ואמץ איפוא, מיכאיל סרגייביץ׳! הרי
כבר אמרתי שאני את כספי שלי שם עליר
ועל קרניר. ואפילו אם יתגלה שטעיתי, והימים
יגידו זאת, ומשוררים טועים תמיד —
הם הרבה יותר מרי אופטימיסטים — גם אז
אני מקבל עלי את הדין. כי במה אני טוב
מייבטושנקו שתלה את כל חייו, פשוטו כמשמעו
בהצלחתו של האיש בעל הצלקת?!
רק בלי סנטימנטים, רק בריאליזם מפוכח
וצונן. גם המילחמה הקרה היתה קרה. אולי רק
איש קר יכול להפשיר את הקרח שהקפיא את
ליבה של הארץ הזאת דורות רבים כל כד.
וכשייחם לה סוף־סוף, יבואו אחרים.
ובינתיים אני מאחל לה ג׳ינס ונעליים
טובות יותר וקצף־גילוח ומכונות־כביסה ומנגו
ותפוזים ולימונים(אין במוסקווה!) .בקיצור:
כל מה שהלב חפץ.
ורק שלא ישכחו את ירושלים הטובעת
באפילה של בולגאקוב.
ואני נפרד ממנה באי־רצון. כי שם —
תיקווה. ובארצי שלי, בכל אשר תפנה העין,
רק רקב וחידלון וייאוש. שם — ראשית
חדשה, וכאן — גסות שוק וזוהמת בית־המיטבחיים
וצחנת ביבים וטימטום מוחין של
עקורים ובעלי שררה — וחוכמת השוטים
ובערותם. ורק תיקווה אין.
ולפרידה, תודה: ליורי ולבורים וליורה
המתרגם ולליאון זהבי הטוב ולעימאד —
תמיד חכם, תמיד ערני, תמיד מצוי כשנזקקים
לו, ולאמיל על הסבלנות והסובלנות — ול־גלינה
המתרגמת, רוסיה בת רוסים, שאיתרע
מזלה והיא תחיה את כל חייה הרחק מארצה,
בארצם של התורכמנים שאת שפתם אינה
מבינה, והיא נדונה להתגעגע למוסקווה כאותן
שלוש אחיות של צ׳כוב, ואני כבר מגזים
ואני יודע שאני מגזים, ולכן גם ברכה למאדאם
פרופסור חברה באזארובה, ראש־ממשלתה
של הארץ הדרומית הנידחת, האשה בעלת
העינים העצובות, תחזק ותאמץ גם היא.
תודה על הכנסת־האורחים, ארץ גדולה
ונדיבה. ועל חלב הגמלים והלבן והזיבדה
והפיתות המשונות. מי ייתן ועתייר צופן לר
גדולות ונצורות. את הגולאגים ואת ה״שואה
העצמית* (ביטויו של ייבטושנקו) ואת. ה־מילחמה
הגדולה״ ואת זו האחרת, הקטנה
והטיפשית והמתעתעת, כבר עברת. הגיעה
עת שלום. האם מצאת סוף־סוף את המנהיגים
שינחו אותר לארץ המובטחת.
ושלום לר בולגאקוב, אחי־לא־אחי בגלות

תורכמניה: השמש שלחה את קרניה האחרונות,
וירושלים טבעה בים של זהב שהלך
והקריר, הלך והחשיך.
הנה אני כבר משנה את מילותיך, אבל
בעברית. וגם פונטיוס פילאטוס מופיע באותו
מישפט שאינני זוכר במדוייק,׳ אבל זוכר.

הקשת״ הוא שם הפרק שהוא מזכה אותנו בו
באפירי1ן)ד
— מדוע, מדוע ,״מדוע הגעגוע״? באמת
צחוק אתה עושה לנו בשאלותיו הנאיביות.
— מטעמים מדעיים טהורים, כמובן. ועל
אובייקטיביות צרופה ועל טלית שכולה

איזה זרזיר ואיזה עורב. מחשכים, ידידי,
מחשכים.

ש. שופרא

ספרים

ילדי ארבט

פרידה מאשחאבד: אמיל חביבי צופה ברוקדים
והגה גם הטרויקה מוכנה ויוצאת לדרך
ורק שמה שונה במקצת ל§1111£ז *\1ת 13 זז.<\11$
חיפה• .וני 1989

מנגד

לנזצט״נ 1בלבד
דבר מוזר קרה באפיריון האחרון. מחר,
אבל לא לגמרי בלתי־צפוי. בתנאים הים־תי־כוניים
שלנו, כמובן. נראה כי מיודענו אילן
שיינפלד או שדה־נאה בלשון עבר, שופרא
דסופרא ואקדמיקון אפוי־למחצה כבר, כתב
מה שמתקרא עבודת־גמר בחוג לספרות עברית
באוניברסיטת תל־אביב, בהנחיית הפרופסור
נורית גוברין, אקרמיקונית אפויה לכל
דבר. עכשיו אץ הכותב להודיענו כי חיבורו
זכה במה שמתקרא ״הצטיינות יתירה״ ,ואף
הוכתר במה שמתקרא פרס מטעם קרן רב סדן.
עד כאן הכל סביר ומסתבר — וגם ה
תרועה
מובנת. מכל מקום, למי שמכיר שופרי
דסופרי ממין זה. האם שכחנו כבר, בעוונותינו
הרבים, את סירטי טרזן?!
אבל מכאן ואילך מסתבכים הדברים.
מתברר שהחיבור דנן עוסק בכתב־העת יזכני
שאותו מכנה המחבר, ברוב תושיה ורוב מזימה״
,במת־ארעי מעוררת ומצליפה בין כית־בי־העת
הספרותיים של שנות ה־ ״.60 אבל
כשהוא מפרסם פרק מתוך הני מחקרצ׳יק ר־שופרא
הוא מפרסם דווקא ...ריאיון שערך עם
אהרון אמיר, עורך קשת, אף היא מנוחתה
עדן.
כל כך למה? מכיוון שבמרוצת מחקרו
(מרוצה היא מלה מתאימה בהקשרים ממין זה)
על י 1מי גילה הבר־אוריין המצטיין שלנו, לדבריו,
כי ״כתב־העת המרכזי באותן שנים לא
היה י 1סי, אלא כתב־העת קשת.־
הגיוני, לא כן, ווטסון קשישא?! מתבקשת
רק השאלה, אם גילה מה שגילה שגילה, מדוע
זה לא הניח לאותה בימת ארעי מעוררת
ומצליפה והלך אצל בימת־הקבע המרכזית
שאליה הוא חש געגוע כה עז(״הגעגוע אל

תכלת מחקרית עוד לא שמעת מימיך?!
ואילו אני בשלי. למה הרבר דומה? לזואו־לוג
שכתב עבודת־מחקר על הפיל ותוך כדי
כך גילה, להפתעתו, כי היתוש הוא היצור
המעורר ביותר (אכן, מקיץ נרדמים ממש!)
בטבע.
תאמר: ועל מחקר ממין זה ומסקנות ברוח
זו — שהאובייקטיביות המדעית ומניעי
החוקר הצרופים נודפים מהם למרחקים —
מקבלים ״הצטיינות יתירה״ ופרס במקומותינו?!
אשיב
לך: כן, בוודאי. כאשר המנחה היא
כבוד הפרופסור גוברין לבית ישראל כהן, העורך,
המבקר והעסקן הזכור לטוב מן השנים
הרחוקות ההן, שנות הרווח וההפסד. הלא גם
מניעיה שלה לוטים באפילה. מה זאת אפילה!
חשכת ימי־הביניים ממש!!
ובכל זאת חבל.
— על מה?
על זה שפעם היו חיים שירמן וגרשום
שלום ויצחק בר והוגו ברגמן ואריה לודוויג
שטראוס ויעקב טלמון ומרטין בובר וחירם
פרי ורב סדן(כן, זה שעל שמו קרוי הפרס) ודן
פטנקין ודומיהם פרופסורים בישראל.
ותלמידיהם, אלה המצטיינים היתירים,
נקראו בשמות כגון מנחם ברינקר וחיים גורי
ועדי צמח ובנימין הרושובסקי ומתי מגד ודן
הורוביץ ואהרו כירן ז״ל וירמיהו יובל וכו׳
וכוי.
— אז מה אתה מתכוון לחדש לנו, שהדור
הולך ופוחת?!
פוחת? הבט סביבך: הוא כבר פחוס לגמרי.
מרוב ״מצטיינים״ ממין זה החדש, למשל.
וכיצד היית מגדיר מצטיינים חדשים אלה.
הרי הצטיינות היא הצטיינות.
ובכן, ידידי, את זאת כבר אמרתי בדברים
שדלעיל וגם הוא לוט בהם באפילה. לוט
לגמרי.
ואם גם עכשיו אינך מבין, אציע לך לקרוא
את פירקו השני של המחקר שבו מדובר,
שיתפרסם בוודאי — מה תאמר על נביא שכמותי?
— בעגלא בזמן קריב במאזניים החדשים
של עוד אקדמיקון מצטיין מן הסוג שבו
אנו עוסקים.
— אז מה, הלך זרזיר אצל העורב?

ילדי ארגש
אנאטולי ריבקוב
מרוסית: צבי ארד
הוצאת זמורה, ביתן
מי שהתבגר בארץ בשנות מילחמת־העולם
השנייה ומעט אחריה, גדל על, תפריט׳ של
ספרים רוסיים כמו השרדיה הצעירה, כיצד
נתחשלה הפלדה וכמובן אנשי פאנפילנב:
— אלה היו ספרים לא־טובים מבחינה ספרותית,
אבל מצויינים לנוער מתבגר שוחר הר־פתקות
ואידיאלים. במבט לאחור, הם אפילו
לא היו שיקריים — במובן של אידיאליזציה
של תנאים שבהם התרחשו באמת דברים
איומים. הם פשוט הראו רק חלק מהמציאות.
וזה היה החלק שעליו היה ״קונסנזוס״ לאומי,
ואפילו בינלאומי. הפלת מישטר עריץ ורקוב.
ניסיון להצעיד אומה מפגרת קדימה למאה
ה־(20 חשמל־חשמל־חשמל!) ,וכמובן המילוד
מה בנאצים. סטאלינגראד היתה יותר מקוני
סנזוס. היא היתה מיתוס.
ואכן, בשנת , 1944 בחזית מינסק, מסתיים
הספר ילדי ארבט באחוות לוחמים של צעירים
שטיהורי סטאלין הפרידו ביניהם. האחד הפך
להיות אפאראטצ׳יק (איש מנגנון) פעיל ב־צ׳קא
הידוע לשימצה (קודמו של הקג״ב).
ואילו השני, האידיאליסט־הקומוניסט התמים,
הוגלה לסיביר בגלל מעשה שטות ותככים
שהתנהלו הרחק מעל לראשו ובלי ידיעתו.

— ״סיביר־ארץ־פלאות״ .אפילו אחרי
הימים האפלים, אפילו אחרי כל המידע על
הגולאגים והמחנות, אין ריבקוב מסוגל לתאר
את מסע האסיר — עימו הוא מזדהה —
לסיביר, אלא כמסע אל ארץ קסומה. הנוף,
האנשים, הגולים־המתישבים, כלא זה מחזיר
אותנו לסיפרי הילדות על ארץ הציוקצ״ם,
אל מיפרש מ דד מלבין באופק של קאטאייב.
אפילו נוכח הטירוף, אפילו מתוך הייאוש וחד
סר־היכולת להבין כיצד עשוי אדם, ומסוגלת
אומה שלמה להיקלע לזוועה כזאת — אין
הסופר הרוסי יכול שלא לתאר באהבה רבה
את נופיה הפראיים והמפחידים של מולדתו,
כמו היו הדבר היפה ביותר בעולם.
זה אינו ספר טוב. הפרקים על סטאלין,
שנראה כי הם שהפכו אותו לרב־מכר בברית־המועצות
אחרי 30 שנות איסור על הדפסתם,
הס הגרועים בספר ונראים כשתולים באופן
מלאכותי בעלילה. ילדי ארבט הוא גם ספר
נאיבי מאוד. ספק אם היה זוכה להדים כאלה
בישראל וברחבי העולם לולא סימל בעיני
רבים את רוח הגלאסנוסט.
אבל מי שרוצה לחזור, ולוא לרגע, ולוא
במחיר קריאת ספר בינוני, לחוויות גיל־נעו־רים
נשכח ונבגד, בוודאי ייהנה ממנו. כמוני.

ספר לימות החורף
אהרון אפלפלד קאטרינה הוצאת כתר
אהרן אפלפלד סוגר מעגל. הוא חוזר
לנופים של ספריו הראשונים, הגיא השרה,
עשן — נופים שנראו אז בעיניו של ילד
יהודי נרדף — ״הסתיו כאן ממצה את הכליה
האיטית המחלחלת כדלף במרזבים ——״
קאטרינה מתרחש באותו נוף עצמו. איכרה
רותנית חוזרת אל כפרה אחרי 60 שנה :״עכשיו
אני יודעת, האור הוא שמשך אותי חזרה.
איזו צחות, אלוהים.״
אותה איכרה פשוטה עשתה דרך מקבילה

לדרכם של גיבורי אפלפלד היהודים. היא
עזבה את כפרה לפני המילחמה, עבדה אצל
יהודים, התקשרה אליהם, נקרעת תדיר בין
השיכרות והפראות הרותנית, לבין המשיכה
לרכות ולשקט שמצאה בקרב מישפחות היהודים•
היא נוכחת בפוגרומים ה״לא־מתוכנ־נים״
,היא יולדת בן לגבר יהודי ומלה אותו.
הילד נרצח בידי שיכור מבני עמה והיא רוצחת
את הגבר.
מילחמת־העולם עוברת עליה בבית־הכ־לא
40 .שנה בכלא ובינתיים נוסעות הרכבות
בלילה סמוך לכילאה, והיהודים נעלמים מן
העולם. כשהיא חוזרת לכפרה, אישה זקנה
ותימהונית, רק הנוף שאפף את אפלפלד
הילד באדים אפלים שעלו מן הביצות, מנחם
אותה.
האם נטש אפלפלד את מיכחת הא1ר ואף
את ההתפייסות המסויימת עם עברו שבסיפרו
ת1ר הפלאית ובספריו האחרונים, והוא חוזר
עם קאטרינה אל מחוזות ילדותו?! האם הוא
מנסה לפייס בין עולם הקסם הבורגני שממנו
נקרע בתור ילד לבין הכפר הרותני שהוציאו
מתור הפלאות אל חיי חיה נרדפת ביערות?!
ככל ספריו של אפלפלד, זהו ספר קשה
ומריר. אפילו מעט הנחמה שמוצאת קאטרינה
בדת ובטבע אינה שלמה. זה אינו ספר לחודשי
הקייץ החמים ליד בריכות־השחייה. שימרו
אותו לימות הסתיו והחורף. אפילו האור
שקאטרינה נוגעת בו הוא אור כואב. מיכוות
אור.

רעיה הרניק

ערבי בתר־אביב

אות אזהרה ארוך היכן היו המשוררים התל־אביביים, כולם
יחדיו וכל אחד לחוד, בערב־הקריאה שנערך
השבוע לכבוד ובנוכחות ואלריו מאגו־לי, המשורר
האיטלקי הצעיר, המבקר כאן בימים
אלה.
אפשר לומר בביטחה, שאחת הסיבות שהניעוהו
לבקר בישראל קשורה בהשתתפותו
בערב־הקריאה שנערך לכבודו — ולכבודנו
— ביוזמתו ובסיועו של מכון־התרבות האיטלקי
בתל־אביב.
והנה מתברר כי אין עניין ואין נוכחות,
ולוא ייצוגית בלבד, מצד האינטליגנציה המקומית
ואין גם אחד ממשוררינו, ששירת
איטליה אינה משה מדל שפתיהם או משפתותיהם
הדלות כל היום...
ניתן להעלות ניחושים שונים בקשר
להיעדרות זו. האמנם עסוקים משוררינו,
לפחות אלה מהם שהם בני גילו של האורח,
בנבירה ברחבי הביצות שיצרו לעצמם? האם
אין משורר בסדר גודל של מאגרלי הולם את
שיעור־קומתם או הישג־ידם שלהם? ואולי לא
הגיע שימעו ושימעה של תרבות איטליה
לאוזנם האנינה והסלקטיבית?!
כך או כך, ההיעדרות המאסיבית הותירה
מישקעים קשים. אני אישית חשתי בבושה
בישיבתי שם אל מול פניו של אחד מנציגי
המיטב שבשירת איטליה הצעירה. מסביב לא
הבחנתי אלא בפניהם הקשובות למחצה של
בני ה־ 50 פלוס שאיכלסו את האולם הריק
למדי.
תופעות ממין אלה מעוררות בי שוב ושוב
את השאלה: היכן בעצם אני חיה? מהו המקום
הזה שבו אני מעבירה את מיטב שנותי, ומיהם
אנשים אלה סביבי?
אם כך ימשיך דור צעירי המשוררים ״לשכון
לבדד״ בכנופיותיו ובמריבותיו הטרח־ניות,
כיצד יעלה בידיהם ״לצרוף את דמות
דיוקני השבט״? שהרי משוררים אמורים לצייר
את פניה של ההווייה שבה הם חיים.
בפולחן ציפורניהם הוורודות או אחוריהם
האדמדמים הפרטיים — אין די.

נעמי הר־ירולן

אם אתה לא שם, איך תדע

מה קורה

..החכויט שמרם אוהבים)6 סרטים וינס
בשרם ער האש דגים ממת אחחנות
ביוה ומצנ־ווח

״בקרית״ -דיווח ישיר ומיידי אל
ה״איתורית״שלך-
למניעת נזקים לחסכון רב בהוצאות
ולשיפור הייצור והשרות.
* בקרה ממוחשבת ואטומטית, ללא תיווך
אנושי, מדווחת ומתריעה על כל אירוע חריג,
ישירות אל ה״איתוריור שלך.
* אפשרות לחיבור מספר ״בקריות״ מאתרים
שונים אל ״איתורית״ אחת או אל מספר
״איתוריות״ ־ ההודעות מופיעות בכתב!
בקריתשי איתורית

״איתורית חוגגת עשור
במבצע מיוחד לחודש בלבד!

חינם, ללא הגרלה

עכשיו אתה יודע!

סופשבוע זוגי במלון הילטון ירושלים

טלפון 5460435 :

קבוצת אי תו רי ת #־

אי תו רי ת בע״מ

שרותי ת ק שו ר ת שרות כל
ארצי ל אי תו ראל חו טי,
מערכות רדיו־טלפון ל מ כוני ת.

הגז דולף? פרצה שריפה? המקרר התקלקל?
הפסקת חשמל? תקלה בייצור כשיש לך
׳איתורית״ אתה יודע מיד ובדיוק מה קורה,
כל הזמן, בכל מקום כי עם החידוש הטכנולוגי
האחרון של ״איתורית״ -ה״בקרית״ ,יש לך
ביד מערכת דיווח ואזעקה 24 -שעות בי ממה-
בנוסף לשירותי ההודעות הרגילים.

מכונת המילוי נתקעה!

תר־אביב,
יחדה המכב4 ,
(ככר מידנו)

דליפת גז בתנייי•

להיות בכל מקום, בלי לזוז מהמקום...

רו ט קו סמרט

שיווק ושירות
ק שר א ל חו טי
רר תדר
ובונווו\ועזהו\ו 1נטב

רמת־גן 7549177-־03
י רו ש לי ם224341-־02
חיפה 380541-־04

החונזל׳.

׳ מעץ
ו-״יז וי״״-י-

אשדוד 561061-־08
באר־ שבע 79765 -־057
נ ת ני ה 344615-־053

העולם הז ה 2705

איך שוחרר, לגמרי־לגמרי בטעות, גיזבר הליכוד ממעצר שנועד לאפשר חקירה

״בטעות,
ס ני ממהרת לראות את אגי קלאר
דיוס בטלוויזיה,״ אמרה עורכת־הדין
עדנה קפלן ביום השישי שעבר, ומיהרה לביתה.
היא יצאה מאולם־המעצרים בבית־המיש־פט
בתל־אביב, אחרי שהסכימה למעצרו של
לקוחה, מרדכי יהל, גיזבר וחשב־הליכוד, עד
ליום הרביעי השבוע.
עוד בטרם הסתיים הפרק של קלא 1וי 1ס
בטלוויזיה, צילצל הטלפון בביתה .״אני מטלפן
מהבית,״ הודיע לה יהל.
הסניגורית הוותיקה לא זכרה מיקרה, שבו
הסכימה למעצרו של חשוד, והוא שוחרר מיד
באותו היום. יהל סיפר לה כי השוטרים אמרו
לו :״מה, אתה לא רוצה ללכת הביתה לשבת?״
ושיחררו אותו ממעצרו.
לשיחרור זה היו יכולים להיות כמה הסברים.
ניתן היה לחשוב כי המישטרה שיחררה
את החשוד כדי לעקוב אחרי תנועותיו בבית,
וללכוד אותו כאשר יעשה צעדים בלתי־

אילנה אלון
זהירים. אלא שזהו תיחכום בלתי־רגיל למיש־טרה.
אפשרות
אחרת היתה שקרתה טעות בתום־
לב, ומישהו התבלבל בין פקודת־מעצר לבין
צו־שיחרור. דברים כאלה קורים, אמנם, אבל
לעיתים כל־כך רחוקות, עד שגם עורכי־דין
ותיקים לא הצליחו השבוע לזכור את המיקרה
האחרון.
יתכן, כמובן, שהשיחרור נעשה בזדון.
שמישהו רצה לחבל בחקירה ,״טעה״ בין
פקודת״מעצר לצרשיחרור, וגרם לשליחתו
של העציר הביתה. בגלל אפשרות אחרונה זו
נפתחה חקירה בעניין.
אילו היה מדובר בגנב, או בעבריין פלילי
רגיל אחר, היו מחפשים את מי ששיחד פקיד
או שוטר. אבל כאשר מדובר בגיזבר הליכוד,

העומד במרכזה של פרשה פוליטית שזרועו־תיה
עלולות לחבוק פוליטיקאים מהדרגה
הגבוהה ביותר, יש לטעות משחררת כזו
משמעות עמוקה ומסוכנת.

לרמות
את החוק

^ הל נעצר בסוף שבוע שעבר ובבוקר
היום השישי התאחדו כל זרועות־החוק כדי
להביא להמשך מעצרו של יהל לעשרה ימים
נוספים. היה שם נציג המישטרה, שצוות
מטעמה, בראשות נורית פרנקל, חוקר בפרשה
זו יותר משבועיים. היו שם נציגי מס־ההכנסה
ומע״מ, שהיו הראשונים שהתחילו בחקירה.
כל זרוע חקרה את הנוגע אליה, ויחד ביקשו
את המשך המעצר, כדי שיוכלו להמשיך
בחקירה המסובכת והעדינה, ללא הפרעה.
בבקשת־המעצר טענו חוקרי היחידה־האר־צית־לחקירות־הונאה
במישטרה שיש לעצור
את החשוד עקב חשדות לשימוש בחשבוניות
פיקטיביות והוצאת כספים במירמה מקופת
הליכוד, בבחירות העירוניות האחרונות.
החקירות העלו כי לפני הבחירות הקים
יהל, יחד עם אשתו ברוריה, שתי חברות:
הילת המפרסם בם״׳ ,שחר תיקשורוד(בס-
הם ראשי־התיבות של ברוריה מרדכי יהל).
החברות הללו נתנו לכאורה ייעוץ לפיר־סום
סמוי למיספר תאגידים, קיבלו כספים
עבור שרותים אלה, ונתנו לחברות חשבוניות
רישמיות. מאחר שלמעשה לא ניתן כל ייעוץ
לפירסום או פירסום סמוי, היה בעצם כל
העניין פיקטיבי מתחילתו, וכל כוונתו היתה
להתגבר על המחסום שמעמיד חוק מימון
המיפלעת. חוק זה אוסר על מיפלגות לקבל
תרומות מתאגידים. מסרת החוק היתה למנוע
מתאגידים לשלם שוחד סמוי לפני הבחירות,
ולקבל תמורה מהשילטון אחרי הבחירות.
חשדם של החוקרים היה כי החברות הללו

ברוריה יהל
למיפלנה, ואולי נם לא

האם זה היה קורה לחשוד אחרד
הן חברות־קש, שהוקמו אך ורק לגיוס תרומות
מתאגידים לליכוד. היה גם חשד שמא,
במהלך מעבר הכספים השחורים לליכוד, היו
מי שדאגו לקחת מעשר לעצמם. הסכום של
160 אלף דולר, שנמצא בכספת הפרטית של
יהל, נחשב על־ידי החוקרים כחלק מכסף זה.

שיחה במיזגון

^ קשת המעצר ל־ 10 ימים נוספים
היתה אמורה לתת לחוקרים אפשרות
להתחקות אחרי חשבונות־בנקים ואחרי הרישום
אצל רשם־החברות, כדי לבדוק אם היו
חברות נוספות שעסקו בעסקים הללו. לשם-
כך ביקשו החוקרים גם את הסרת החסיון על
החומר הנמצא אצל עורך־הדין של יהל.
ביום השישי היה תור ארוך של מעצרים,
בגלל מעצרם של החשודים בגניבות מהשגרירות
האמריקנית. על כן היה לחוקרים זמן
לנהל משא־ומתן עם הסניגורית במיזנון של
בית־המישפט. גם ברוריה יהל ישבה ושתתה
קפה במיזנון, והאזינה לוויכוחים ולדיונים.
כסניגורית מנוסה ראתה עורכת־הדין קפלן
שכאשר כל זרועות־החוק התאחדו נגד
הלקוח, קשה יהיה לשכנע את שופטת־המע־צרים
לשחרר את יהל ״על אתר״ .לכן, אחרי
שיקול־דעת מרובה, הגיעה לידי הסכמה עם

החוקרים להאריך את מעצרו של יהל עד היום
הרביעי השבוע. ביום הרביעי היה העציר
אמור להשתחרר על פי התנאים שנקבעו כבר
ביום השישי. יהל גם הסכים, על פי עצת
הסניגורית, להסרת החסיון מעל המיסמכים
המישפטיים אצל עורך־דינו.
במפתיע, שלוש שעות אחרי סיום הדיון
במעצרו, כבר היה יהל בביתו. עורכת־הדץ
קפלן, שניסתה לטלפן לחוקרי-המישטרה
וחוקרי־המכס עוד ביום השישי אחר הצהריים,
לא מצאה איש מהם במישרדו בשעה מאוחרת
זו. יהל נותר בביתו עד היום הראשון בבוקר.
מחול שדים
ך* אשר נודע למישטרה ביום הראשון
^ בבוקר שיהל אינו במעצר, החל מחול
שדים. יהל, שהתכוון ללכת לעבודה, מצא את
עצמו בחזרה בבית־המעצר.
המישטרה התחילה מיד בחקירה כיצד
קרתה התקלה.
חוקרי-המישטרה, שנשאלו על־ידי העולם
הזה אם שיחרורו של יהל במשך 48 שעות לא
סיכל את החקירה, אמרו שהחקירה לא נפגעה.
אך אם אמנם לא נפגעה החקירה — לשם מה
היה דרוש מעצרו של יהל מלכתחילה? הרי
אפשר היה לשחררו ביום השישי בלי כל
ההצגה הגדולה בבית־המישפט.
מאחר שחקירת החשבוניות הפיקטיביות
בליכוד נולדה במזל חששות, ברור שגם כאן
חוששים הכל לקחת את האחריות על עצמם.
בינתיים אין חוקרים מי נתן ליהל הוראות
להקים את החברות ולגייס כספים לליכוד
באמצעות חברות־הקש. קשה להאמין כי יהל
עשה את הכל באופן עצמאי, ללא הוראות
מגבוה וללא ידיעת ״מפקדיו״ במצודה. אם
רצה יהל לתאם עמדות וגירסות עם אחרים,
הרי שהיה לו די זמן בסוף השבוע הארוך
והמשוחרר לעשות זאת. מה גם שהוא כבר
נחקר במישטרה וירע את כיוון החקירה ואת
המידע שנמצא בידי המישטרה והמכס.
מתחילת החקירה היו טענות כי אברהם
צרפתי, המישנה־לנציב מס־הכנסה, ניסה
לעכב את החקירה. צרפתי הכחיש זאת עוד
לפני חודש באוזני השלם הזה, אלא שנראה
כי מאז נתקלת החקירה בתקלה אחרי תקלה.
לדברי דוברת מישרד־המישפטים, שוחרר
יהל בתום־לב, והתקלה נגרמה על־ידי לחץ
העבודה.
אחרי שיחרורו ״בתום לב״ של יהל, קשה
להניח שאפשר יהיה עוד לתפוס את ״מפקדיו״
בדרג המיפלגתי, או שייעשה בכלל ניסיון
לתפוס אותם. השמועות אומרות כי יש
גישושים לסגור את כל הפרשה בתשלום של
כופר למדינה.

הורוסהוס סריס בניס,] ,

מזר תחודש:
סרטן מזר הירח

שית את החום המינימלי הדרוש לכל
אחד.
מיקום הירח, כלומר המזל שבו נמצא
הירח ביום הלידה מלמד על עולמו הפני מי
ועל נטיותיו, צרכיו וציפיותיו מקשר
ריגשי.
מי שלא קיבל חום בילדותו יתקשה
מאוד לבנות חיים בריאים ולהעניק ל-
מישפחתו יחס נכון. מי שגדל בבית סוב,
שבו שררה הרמוניה ימצא לו את בן־הזוג
המתאים ויבנה את חייו ועולמו הפנימי
בצורה שקולה ונכונה.
מיקומו של הירח חשוב׳ אף לא פחות
מכד חשובים ההיבטים שהוא יוצר עם
כוכבים אחרים. ירח במזל זה או אחר
יכול להיות חיובי או שלילי לפי מצבו,
כלומר, לפי ההיבטים שייווצרו. מכאן ש האהבה
היא הדבר החשוב ביותר בדרך
לאושר.
מי שיודע היכן היה הירח ביום הולדתו,
כדאי שיבדוק מיהו ומהם דרישו תיו
מבן־הזוג ומהחיים בכלל, כדי להגיע
לאושר יומיומי. לא מדובר על חוויות
יוצאות״דופן, שכן הירח מתייחס לחיי
היומיום.
אם כן מה אומר הירח כשהוא נמצא
בכל מזל ומזל.
מה היחס של כל אחד מאיתנו
לאהבה!

הירח הוא השולט במזל סרטן. הירח
קשור לעולם הרגשות, עולם המתייחס
למה שהאדם קיבל מאמו ומילדותו
המוקדמת והמאוחרת. הירח קשור לעברו
המוקדם של האדם ולעבר של מיש-
פחתו.
אנשים נושאים עימם את העבר, לעי תים
אף מבלי להיות מודעים לכן. זה
מתבטא לעיתים במועקה, בעומס, בחר דות
או בכל רגש אחר, המלווה את ה-
מישפחה מזה דורות. לא מדובר רק ב-
חיניד, אלא גם במורשת המישפחה,
העוברת כאילו בדם.
מה שהאדם קיבל או לא קיבל מאמו
בילדותו ישפיע על חייו ועל יחסיו עם
שותפו לחיים. מדובר ביכולת לחיות
בהרמוניה ריגשית עם הזולת או להיפך.
אי״היכולת לחלק את החיים עם עוד
מישהו בצורה בריאה, בגלל ילדות אומללה,
שבה האדם לא קיבל מבחינה ריג-

מי שהירח נמצא במפת־הלידה שלו
במזל סרטן, הוא חם, לבבי, טוב־לב
ונאמן. הוא מאוד מישפחתי ורגיש. הוא
דאגן ונוטה לפתח חרדות, שלא תמיד
מוכיחות את עצמן במציאות. יש לו די־

ה* 5וה 6-בחודש ידרשו מכם להשקיע
המון זמן ומחשבה, כדי להתגבר על מה
שלקחתם על עצמכם.
יתכן שמדובר על תא-
ייד שבו התחייבתם
לסיים עבודה או שאתם
חייבים להוכיח
את כישוריכם, לא קל
להתרכז ויש נטייה,
שאינה אופיינית לכם,
21 בכזרס -
להתעכב על פרשים
20באפ רי ל
לא-חשובים. נסו לפ עול
לפי ההרגשה, ולא
להסתמך על שיטות של אחרים. הפמיים
שביניכם יוכלו ליהנות מרומאן חדש.

אתם ם תלבמים בין שח• אפשרויות, וקשה
מאוד להחליט. יתק שמדובר בנסיעה לחו־ל.
בתחום החמנם׳ אתם
חשים קצת מאומבים.
חוסר העזה והחלטות
מוטעות גרמו לשינוי בקשרים
שנוצרו. תצטרכו
לקבוע זמן לשיחה ולברר
בצורה נלזיה מה! המצב.
אינכם בנויים למצ21
ביוני -
בים לא־ברורים. כספים
20 ביו לי
עומד* להגיע ולהקל מעליכם
את הלחץ. נכון
שנס ההוצאות גדלות, אך מתנות וסכום י־כסף
מפצים על כך. שיש׳ עד ראשון מדכאים.

• ירח במזל סרטן

מיון מפותח, שמתנתב לעיתים בצורה
לא-בריאה וזאת, כשהירח נמצא בהיבטים
קשים לכוכבים אחרים. אז תופיע
הדאגה לרכוש לכסף. האדם יפחד לאב דם
או ידאג שמא יקרה משהו למיש-
פחתו, ולא יהיה די לקיומם. זה מכניס
אותו ללחץ.
ירח במזל סרטן מצביע על אדם בעל
רגשות עמוקים והזדהות עם סבל הזו לת.
אדם כזה תמיד יגיש עזרה לכל סו

לעתים הרגישות שלו מוגזמת.הוא
אוכל את עצמו אם עשה או אמר משהו
לא נכון. מישהו אחר עובר על נ ד לסדר
היום׳ אך לא בעל הירח בסרטן. הוא
ישאל את עצמו למה עשה מה שעשה ולא
יוכל לתפקד, אלא אם כן יתקן את השגיאה.
הוא
מאוד זקוק לביטחון ריגשי. אם
בן־הזוג לא יתן לו את הביטחון ותשו-
מת״הלב, שלהם הוא זקוק, הוא יהיה
אומלל, מדוכא ויוכל להגיע למצבי־יאוש

ולמעשים קיצוניים. הוא ידאג ויפנק את
כל מי שבא עימו במגע -בן-זוג, ילדים,
הורים, חברים ועמיתים לעבודה. בקי צור,
כדאי להיות עימו בקשר.

• ירח במזל אריה
נדיבות, חמימות והרבה קטם. מעמדו
בחברה חשוב לו מאוד, אד הוא לא יד גיש
את הדבר, אלא ידאג לכבודו ויתנ הג
באיפוק ובצניעות, למרות שכל-כך
חשוב לו להיות מקובל.
הקאריירה חשובה לו, הוא מעדיף
תפקידים שבהם הוא יוכל להתבלט,
לעבוד במקום שבו ישמעו עליו ועל
עבודתו.
את עבודתו יעשה היטב ובשלמות.
הוא אחראי, מארגן טוב ואוהב לפעול
בגדול. הוא מפנק את קרוביו וידידיו
במתנות, וכשצריד עזרה אפשר לפנות
אליו. הוא אינו סובל שמגבילים אותו.
הוא זקוק לחופש ולשינויים. אוהב
אמנות, וחשוב לו לצאת לבילויים ולנצל
את כל מה שהחיים מציעים.

• ירח במזל בתודה
דייקן, פרפקציוניסט, אחראי וחרוץ.
אפשר לסמוך עליו. בעבודה הוא יקפיד
על קלה כחמורה, ידאג לכל פרטי״הפר-
טים עד שלאחרים הוא יצטייר לעיתים
כמנדנד. מי שהירח שלו נמצא בבתולה
לא מכיר דרך אמצעית. הוא שונא רשלנות.
מגלה מיד את מי שמנסה להתעלם
מלמלא את חובתו. הוא מכיר בני-אדם
ודורש מאחרים מה שהוא דורש מעצמו.
(המשך בענו 1ד )48

עניני מנורים ממשיכים להעסיק אתכם. עלי־בם
להתארנן בצורה יותר נמנה, ולהתייעץ
עם ידידי המסונרם
לעזור. הבריאות עלולה
להציק שוב בין וד 7ל־9
בחודש. וז־סו יפגיש
אתכם מחדש עם מי שר
אלצתס להיפרד מהם
לזמך מה. הרגשות יהי!
חזקים והיחסים יעמיקו,
יתחזקו ויוסיפו ביטחון.
שיני כספים מחייבים
התייחסות יותר רצינית.
נסיעה צפויה ה שמע, אך קחו בחשבון שאתם
עלולים להיפנע ממשהו והיו זהירים.

הורים או קרובים עלולים לא להרגיש
טוב. יתכן שתצטרכו לשנות את התכניות
ברגע האחרון. אל
תתעלמו מבקשת עז רה.
הפתעה משמחת
ב 5-או ב־ 6בחודש.
יתכן שעוד השבוע
תוצע לכם הצעה מו שכת
לקבל על עצמכם
תפקיד או עבודה שיש
בה אתגר לכם ול-
כישוריכם. אל תסרבו.
גם אם מבחינה
גיאוגרפית זה נראה קשה לביצוע. עכשיו
תשוב שתקדמו את עצמכם וזה אפשרי.

הידידים שלכם עומדים השבוע במיב-
חן. עכשיו הם צריכים להוכיח את עצ מם.
יהיה להם מאד
לא נוח והם יצטרכו
לבצע שינוי בתכניות
כדי להתפנות אליכם,
אבל הפעם תדעו מי
הם אלה שלא מאכז בים.
בעבודה תוכלו
עכשיו לבצע בזהירות
מיילד איטי, שמאוד
יקדם אתכם בהמשך.
לאחר משברים, מצב כם
מתחיל לחיות טוב יותר. היכרות
חדשה תביא להגשמת שאיפות ישנות.

נטייה להיפגע בתאונות בולטת ה ש סע, בעי־קר
בין וד 7ל־? בחודש. כדאי להימנע מנסיעות
שאינן הכרחיות. מצפה
לבם שינו־ במקום־
העבודה. נ אם זה לא
נראה לכם ברנע הראשון,
אל תסרס. כרגע
אינכם יכול־מ לראות את
היתרונות בהצעות שמציעים
לכם. ודסו וה־וו
מצביעים על חיכוך או
21בדצמבר -
19 בינ 1א ר
אף על מריבה עם ידידים.
נסו למנוע אח הדבר.
ענייני כספים מציקים ומדאינים. המתינו
כמה שבועות. מצבכם הכלכלי ישתפר.

בתקופה זו תהנו ממיפגשים חברתיים.
לא תשארו לבד. גם בתוך הבית תופתעו
מאורחים שיגיעו פת אום.
למרות שזה דורש
עבודה, תהנו מ פגישות
מחודשות, ו בעיקר
מהיכרויות באמצעות
ידידים מ שותפים.
נסיעות צפו יות
השבוע, בעיקר ב 21ב
מ אי -
ז וב 8-בחודש. מופעי
20 ביו ני
בידוד וספורט יגרמו
לכם להנאה רבה.
בעבודה אתם משיגים שליטה. תכננו
בזהירות את עתידכם המיקצועי.

ענייני קאר״רה הופכים להיות חשובים מתמיד.
אם לא תעמדו על זכותכם לשינוי לא
יקרה דבר. פשוט מנצלם
את רנש האחריות
שלכם ומחזיקים אתכם
על אש קטנה. אם תהיו
תקיפים ותא״ם ו בעזיבה
תוכלו לגרום לשינוי נד
התייחסות ולחיזוק סע־מרבם.
ה־ 7עד וד 9בחודש
מאד מעייפים ומדכאים.
יש פיתרון לבעיה
המדכאת אתכם.
חישבו על נסיעה לחדל. זה לא בלתי־אפ
שד. קצת יתמה והעזה, ובקרוב תיסש.

אינכם בריאים. בכל פעם אתם סובלים מבעי ה בריאותית אחרת. יתכן שתצטרכו רגשת
לבדיקות ׳ותר״סודיות.
חלק מכם אף יצטרך ל־עבור
ניתוח או טיפול
מכאיב. אבל לא נשקפת
סכנה. וככר שתקדיסו
כך תסבלו פחות. מאמצע
חודש יולי ישתפר
11 1
מצבכם הבריאותי ללא
22ב או גו ס ט -הכר. ילדים נורמים לכם
22בספטמבר
לצרות. כדאי שתהיו
קצת יותר תקיפים והחלטיים.
ענייני כספים מדאיניס אתכם. אל
תבצעו עיסקות דרך עיתוני סוף־השבוע.

אתם מאוד עייפים ועובדים קשה. יתכן
שאתם ממלאים מקום או נאלצים לתת
שרות שלו אינכם יכו לים
לסרב. התוצאה
היא חוסר־זמן ומעט
אפשרות למנוחה. כדי
שבריאותכם לא תיפ גע
השתדלו לנוח בכל
רגע שבו אינכם עסוקים.
אתם ממהרים
להתרגז ואינכם מוכ נים
לשתוק על אי-
צדק שנעשה בסבי׳
בתכם. בני הזוג באים בתביעות מעצבנות.
תסבירו להם מבלי לצעוק ולריב.

אתם חשים קצת כלואים. לפתע נאלצים
להתעכב, בגלל בעיות של בני״מישפחה.
בכל זאת לא נראה שתוותרו
על נסיעה ל־חו״ל.
ו״^ן עדיין לא
יודע על כך, אבל זה
יבוא פתאום, ותהנו
מנסיעה מרעננת. נר אה
שאין מהיכן לשלם,
אבל מקוד כלשהו

} 2בנו במבר ־ יאפשר לבם לבצע

ב 20 נסיעה לחו׳׳ל. הבעיות
הכספיות ממשיכות
להציק גם השבוע. ידיעה עצובה תגיע,
אד תתגברו על כך ב־ 12 בחודש.

בעיות בריאות עלולות להציק לכם בין וד7
ר 9בחודש. כדאי לטפל בעצמכם. פנישה
מרנשת תפתיע ב־ 5או
ב־ 6בחודש, עם מישהו.
שע־מו היה לכם קשר
חזק בעבר. אין טעם
לחדש ק שרם. חוך זמן
קצר תתאכזבו. קשרים
חדשי יסלים להתחיל
ב־סו או ב־וו. זה קשור
ססיעה או במישהו שמניע
מרחוק. בעבודה
עלול לפרוץ סיכסוך על
רקע של סמסת ואחריות. שימו לב ואל
תמהרו לתת אמון בם׳ שמעמידים פני ידידים.

נו וו

חאזנייס

עקת

העול ם הז ה 2705

ע רץ איש׳
לביתך אולמשרדך!
מהיום ״העולם הזה״ יגיע אליך עם רץ אישי לביתך או למשרדך !
חדש, טרי, לוהט, עסיסי, ישר מהדפוס לביתך או למשרדך !

מוגבל ל־סססן מנויים באזורי ההפצה עד ליום 31.8.89

חיי*

״ המסעדה לפי בחירתך מתוך רשימת המסעדות במחלקת המנויים.

ועשהמסי!

חתו על מנוי שנתי ותקבל:
(וו) השבועון יניע רביתן־/ם ישרו־ר ביום הופעתו ע־• שריח מיוחד•
(ב) מחיר הם־בצע 290 :ש־ח בורר מע־מ אשר ישולמו
ב־ 5תשלומים שווים ללא הצמדה. באמצעות כל אחד מכרטיסי
האשראי

ביקור

סיפור של
אוירה

ב״המירפסת״

ארוחה זוגית ח׳ 0 7עד 40ש־ח באחת ם הסיסעדות
המובחרות המשתתפות במיבצע
חייג 232262־ 03מחלקתה סנניי ם

באזורי ההפצה בלבד

מפגש אגיב

תפריט

לא מדוייק לקרוא ל״המיר־פטת״
ברחוב הירקון מיטעדה.
נכון יותר לקרוא לה ״מקום״.
מסעדתה מוזי און
המקום היחיד בתל־אביב העומד

רח־ האוניברסיטה 2
על גבעה קטנה מול הים וכל אחד
מבין מה זה לתפוס גבעה מול
רמת־ א בי ב.
דרך חיפה 301 תחנת דלק סונול (לפני צומת תל ברוך)
הים בחודשי הקיץ -זה אומר
טלפון6 :־5414135
טל ,413480 .פתוח יום יום עד 24.00
רוח מלטפת בל הזמן, ופחות חם
ובאילו פחות לח, למרות שזה לא
יפול להיות מבחינה מדעית.
ומעתה גם א רו חהב תפריט קבוע:
אל גאוצ׳ו -לונדון מיניסטור
אז התישבנו ב״המירפטת״
מנה ראשונה: מרק או סלטחסה, אל פטריותטריותעםחמאה רשום
ולפני שהזמנו אוכל הרגנו עשר
מנה עי ק רי ת: פירו שקי ל סו גיו
דקות במבט אל האופק הכחול,
או שניצל ערף עםרוטבפטריות
בהתלטפות עם הרוח ובשיכנוע
אירועים עד 80 איש
מנה א חרונ ה: פרפה לי מון
הדדי שהחיים זה בבל זאת דבר
או מר קיז שוקולד
קייטרינג עד 1000 איש לנו הביאו
אחר״כך
רע. לא לגמרי
או שטרודל ע ם גלידה וקצפת
פתוח 12.00.24.00 :
צלחת של סלטים וגם פיתות
בוס יין לבן
חמות ומרוחות בזעתר ושום.
26.75ש״ח
ל ח מניו ת תו צרתה בי תוחמאה
לקחנו חתיכת פיתה, קצת סלט־ירמיהו
( 30 פינת דיזנגוף)
חצילים טעים, טיפה מסלט־שאול
המלך ,4טל׳ 250079־03
טל׳ 457599
פתוח מ־ 12.00 עד 01.00
הכרובית החמצמץ ומבט ארון
אל הים. ככה עשינו עד שהצלחת
היתה ריקה והפיתות נעלמו.
חדש בתר־אביב!
קפה -פאב -מסעדה
בתפריט יש בל מיני דברים
עוד סניף של
רגילים, כמו שיפודים וטטיקים
שירה וריקודים 1511 וקבאבים ושניצלים, אבל מול
יום ד׳ :ערב סמבה ברזילאי
נועל הים בת״א
הים התחשק לנו משהו מאוד
ימים ה׳ ,ו׳ ,שבת: ארץ ישראל
מיוחד ושאלנו אם יש משהו
פתוח רצוף יום־יום משעה 9.00 בבוקר
מאכלים מזרחיים
מיוחד. אמרו שהמיוחד שלהם
הזמנות לאירועים
זה דג פורל עטוף ברוטב־שום
רח׳ הירקון ,109 טל׳ 5237426
וצלוי על גחלים. אמרו גם שהא־רח׳
בן יהודה ,163 טל׳ 227813־03
נטריקוט שלהם מעולה. הסכמנו.
מי יש לו פוח להתווכח בשעת
הטתלבטות של צהריים מול
הים.
^ 1ך 7 1 0
ה ! 1* 0תבד * 7
הפורל היה באמת מעולה, רן
ועסיסי בפנים ופריך ועושה רעש
בשיניים מבחוץ. בן־זוגי אכל את
האנטריקוט ברוטב פילפל חריף
ומלוח. לאנטריקוט היה טעם
כאילו עישנו אותו קודם, אבל
נאמר לנו שזה לא עישון אלא
רחוב דיזנגוף סוממול קפה חול) תל־ אביב.
צליה על גחלים ממש, בלי רשת.
טלפון 03-247066 :
מהירקות הרבים שקישטו כל
רח׳ אלנבי 12ת״א (פינת הירקון ,)50 טל׳ 5101634־03
צלחת עשינו סלט טעים על־ידי
הוספת שמן־זית וחומץ, ובתנועות
עייפות ושבעות אפילו אכלנו
כמה צ׳יפסים, אבל צ׳יפס
לרעתנו הוא לא מאכל הראוי
לתגובה.
בן־זוגי ביקש בווריה, קיבל הבירה הכי זולה בעיר
מסעד ת דגים מובחרת
ואכל ואמר שזה טוב. אני ביק 4שתי
קפה, ני רק קפה חריף יכול
פתוח 7ימים בשבוע 24.00 :־12.00
להעיר אותך מהמנוחה הזאת על
מומלצת לי שראלים ולאורחים מחדל
גבעה מול הים.
רח׳ הירקון , 108 תל״אביב
אפשר לומר שמ״המירפטת״,
טלפון:
230577״
פון 7 7 :ל 0 ט7 רואה .
אתה תאה
אכילה, אתה
כדי אבילה׳
תוך כ די
ן תון
דיזנגוף 189ת״א, טל׳ 232425

10 8

--ארץ־ישראל יפה 1

כל מה שלא ציפית
מפונדק דרכי ם

״מטעדת יונט״

החימניה הכי חמה בעיר

דולפין שטרן

הבית הלבן

ם זט^

01... 0*101 0*101 0*101 0*101 0*101 0*101 0*101 0*101 0*101 0*101
בעניין ארמניה
אני חושבת שזה נורא נחמד מציתו שבכל
פעם שיש צרות באיזה ארץ, במיוחד אם לארץ
הזאת קוראים ברית־המועצות, אנחנו מייד
קופצים על המטוסים, ונוסעים אלפי קילומטרים
כדי לעזור.
לא אמרתי את זה בציניות. להיפר. מאוד
מוצא חן בעיני שישראל, שיש לה ניסיון אדיר
בקטועי־גפיים ובשאר נכים, מושיטה עזרה
לזקוקים, בלי הבדל דת, גזע ולאום. התמלאתי
גאווה כשראיתי בטלוויזיה את הפצועים

שכנים

שכנים, כידוע, זה עניין של מזל. בדרד
כלל מזל לא כל־כו טוב. אבל יש גם יוצאים
מן הכלל.
בשדרות נורדאו בתל־אביב גרה אשה נח
מדה
עם בנה הקטן, בבניין־דירות ובו שכנים
מכל מין וסוג.
לפני שבוע שיחק הילד הקטן של האשה
הנחמדה עם כוס־פלסטיק, ותוך כדי המישחק
דחף את הכוס לתוך איזה צינור גדול שיש לו
קשר לביוב׳של הבית. עוד באותו ערב התחיל

ספרות אישית
6פר הוא מתנה יפה. אבל גם במתנה יפה
צריך איזו התייחסות אישית. את לדעת אשה
אפשר לתת לכל אחד, לזה שיאהב את הספר,
לזה שלא יאהב וגם לזה שצריר פשוט אינפורמציה
לשיחת יום־השישי אצל החברים.
אפשר לקנות גם ספר שהמקבל יודע שחשבו
במיוחד עליו — הנה, כמה דוגמאות
לספרים שראו אור באחרונה.

להולדת תינוק/ת — ומיומן, ספר
שבו ממלאים ההורים פרטים על התינוק החדש.
פרטים שנראים מאוד רציניים כשהתינוק
בן חודשיים־שלושה, ונראים מאוד מצחיקים
כשהתינוק מגיע לגיל 18 ומקבל את הספר
המלא במתנה מהוריו. מקום לצילומים, ל־שירבוטים
ראשונים, לשמות הבייבי־סיטר
הראשונה, ולתולדות המישפחה.
מאת טלילה בן־זכאי, איורים ציפי אלסטר
ודגנית סלנט, הוצאת מעריב.

להולדת תינוק וגם אחרי זה — המדריך
למחלזת ילדים, המדריך לא בא ללמד

..011

הארמנים נישאים על ידיים לתוך מטוס אד
על שיביא אותם ארצה, וכאן יעשו את כל
המאמצים — ואני מאמינה שיצליחו — להעמיד
אותם על הרגליים.
יש לי אפילו הרגשה שבעניין הזה יש קונסנזוס
לאומי.
אבל ...אבל אני לא יכולה בשום אופן להפסיק
לחשוב על השכן שלי בן ה־ ,81 שזקוק
לניתוח, ובחודש מאי אמרו לו שיחזור
בדצמבר. הוא לגמרי לא בטוח שבדצמבר הוא
עוד יצטרך את הניתוח והוא מאוד״מאוד מתוסכל
מהעניין הזה עם ארמניה.
ועוד דבר קטן באותו עניין. בהארץ היה
כתוב שהגיעו 61 פצועים מארמניה. בידישח
אחרונות היה כתוב שהגיעו ,63 ולפי חרשזת
הגיעו .65 את דבר ומעריב לא קראתי באותו
יום, ואני מתה מסקרנות כמה פצועים הם הביאו.
הביוב
של הבית לגאות, ובכמה דירות הוא
אפילו יצא מתוך האמבטיה ומתוך הכיורים
ועשה שמות לדירות. מיד קמה מהומה בבית,
כי אף אחד לא ידע מה בדיוק קרה, והילד
הקטן עוד לא יודע לדבר.
למחרת הזמינו שרברב. בדק השרברב את
כל הצינורות, ואמר שכנראה מישהו זרק כוס
פלסטיק שסתמה את הביוב, ומאחר והכוס
הגיעה למקום מאוד לא־נוח, צריך לחתוך
צינורות ולחבר צינורות חדשים, והתיקון הזה
יעלה 630 שקלים.
בסוף התיקון הראה השרברב את כוס הפלסטיק,
והאשה הנחמדה הבינה מייד שכל הצרות
הן בגלל הבן הקטן שלה. היא מיד הסבירה
לשכנים מה קרה, וכמובן אמרה שהיא
תשלם את כל הנזק.
הוציאה פינקס־צ׳קים, כתבה עליו 630
שקלים, מסרה אותו לשרברב וכולם היו מאוד
מרוצים מלבד האשה, שידעה שהסכום הזה
הוא פחות או יותר חצי מהמשכורת שלה.
אבל ...למחרת בבוקר, התאספו השכנות
אצל אחת מהן לשתות קפה, וכמובן הן דיברו
על הביוב ועל התיקון ועל כוס הפלסטיק ועל
השכנה הנחמדה. תוך כדי שתיית הקפה הן
החליטו שהילד הקטן הרי לא עשה את מה
שעשה בכוונה, ולכן אי־אפשר להאשים את
אמא שלו. השכנות החליטו שהן תאסופנה
כסף מכל הדיירים ותיתנה אותו לשכנה שכבר
שילמה.
השכנה הנחמדה ניסתה להתווכח. אמרה
שהכל בגלל הילד שלה, ושאר הדיירים לא
אשמים, אבל שום דבר לא עזר. חלק מהכסף
היא כבר קיבלה בחזרה, את השאר הבטיחו לה
עד סוף השבוע.
בית־דירות בשדרות נורדאו בתל״אביב.
שנת .1989

את הצילום הזה הביא לי ידיד מארצות־הברית, כדי לעדכן אותי באופנת בגדי־הים
שם. הוא הוסיף שהבדים של בגדי־הים הם מבריקים והצבע השולט העונה הוא
צהוב. הגזרה, שהיא משהו בין שני״חלקים לחלק אחד, מחמיאה במיוחד לגופה של
האשה האמריקאית.

תשדיר־שחת
כן, החופש הגדול התחיל.
לא להיכנס להיסטריה! לא להתמוטט
מייד! לא להשתעשע במחשבות התאבדות!
בקשו מהרופא 60 כדורי״הרגעה. הוא יבין.
גם לרופאים יש ילדים. במשך כל אחד מימי
החופש, עוד לפני שמכינים להם את השוקו
— בולעים כדור אחד עם כוס־מים.

שיחה א׳

את ההורה לרפא את ילדו, אלא לאבחן ולדעת
למי פונים, ואם צריך לפנות לרופא או
שאפשר לחכות. תיאור קצר של כל מחלות־הילדות,
הדרכה והסברים באשר לטיפול בילד
החולה, וכמובן גם פרק לטיפול בשעת
הרום.
מאת הד״ר מרים סטופארד, עריכה מדעית
של הד״ר יגאל שביל, הוצאת כתר.

למודאגים ממחלות־לג ס1ד החיים
מן הים, אינפורמציה רב־גונית על הקשר
שבין בעיות שומנים בדם לבין הסיכון
למחלות־לב וכלי־דם. סקירה על שמן דגי מי
מעמקים ותפקידם החיוני בשמירת הבריאות
והגנה מפני מחלות־לב.
מאת אילן בומפלד והד״ר ארדון רובינשטיין.

לפוחדים
מזיקנה — לשפר את הבריאות,
לדחות את הזיקנה, ספר שמתקבל תמיד
בחיוך ובצחוקים (מי חושב את עצמו בדרך
לזיקנהי) ,אבל נקרא על ידי כל אחד מעבר
לגיל ה־ .30 הספר עוסק ברפואה מונעת ודחיית
תהליכי ההזדקנות, מידע על ויטמינים,
תזונה נכונה, פעילות מינית בגיל מבוגר,
שיחות טלפון

במשך היום, כשהשפעת הכדור מתחילה
לפוג, אפשר לנסות את תרגיל הנשימות העמוקות.
לקראת
ערב כדאי להצטייד בכוס יין או
שתיים, ושוב הכל נראה יותר טוב.
ככה, בחצי־הכרה, נעבור את הקיץ בשלום.
מניעת עיוורון, מניעת קמטי עור ועוד ועוד.
מאת הפרופ׳ דויד נלקן, הוצאת עקד,

לנשים מעל גיל — 30 עתיר סידן
הוא ספר־בישול חדש, השם דגש על סידן
בגופנו, שבאחרונה הסתבר שיש לו נטיה
לברוח 100 .מתכונים עתירי־סידן, כשליד כל
מתכון מצויינים כמות הסידן, הכולסטרול
ומיספר הקלוריות.
מאת טובה ארן, הוצאת ם1דן.

אני: הלו.״
קול: מי זה?
אני: את מי את רוצה?
קול: מה המיספר שלך?
אני: גבירתי, את טילפנת אלי, איזה מספר
את צריכה?
קול: זו ...שמי? דניאלה שמי.
אני: כן, מי את?
קול: את לא מכירה אותי. קיבלתי את
הטלפון מחברה שלך.
אני: מאיזה חברה?
קול: לא חשוב כרגע. אני רוצה לדבר
איתר״.
אני( :כאן אמרתי משהו שלא נהוג לכתוב
בעיתון).

שיחה ב׳
אני: הלו״.
קול: שלום. האם זאת דניאלה שמי?
אני: כן.
קול: שמי יגאל.״ מה — האם נוח לך
לדבר עכשיו או שאצלצל יותר מאוחר?
אני: אם אתה כל כך מתחשב, באמת יעזור
לי אם תסלפן בעוד 10 דקות.
קול( :בשימחה) תודה ולהשתמע.
(אגב, בדיוק אחרי 10 דקות הוא טילפן).

1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1

0 1 1 1 1 1 1 1 1

שתי עיתונאיות נחמדות והרוצות נפגשו
באחד הבקרים בבית־קפה אופנתי, ושוחחו על
בעיות החיים והמיקצוע.
פיתאום סיפרה האחת שהיא קיבלה מיכתב
מעיתונאי ירושלמי ירוע, ובמיכתב הזה הוא
משבח אותה על רמת־הכתיבה שלה על
הסיגנון, ועוד ועוד.
העיתונאית האחרת סיפרה שגם היא
קיבלה מיכתב דומה מעיתונאי ירושלמי,
שכמובן הזדהה בשמו המלא. במיכתב שכתב

השתיים ערכו השוואות בין המיכתבים,
וגילו ששתיהן קיבלו מיכתב כמעט זהה
מהעיתונאי הירושלמי הנשוי, גירעון
עשת, המשמש ככתב ידישח אחרונות
בבירה.
נרעשות מהתגלית המשיכו השתיים
לשוחח, וגילו זו לזו שמעבר למיכתב היתה
גם פגישה יזומה של העיתונאי עימן. מובן
שכל אחת מהן נפגשה עימו, ובפגישה גילה

צ מו דצמ1ז־הלוואי
על כולנו סבא וסבתא כאלה -זאת היתה המסקנה
של החוגגים שבאו למסיבת הולדת איתמר, הנכד של איש־חיל״האוויר״לשעבר
יאלו שביט ואשתו חסיה.
אמנם, הנכד -בנה של בתם טלי, נולד כבר לפני כמה
חודשים, אן רק כעת הם התפנו לעריכת המסיבה הגדולה
בכפר־האמנים בעין־הוד.
יאלו, איש״עסקים בהווה, ואשתו הנמרצת והסכסית,
אוהבים לבלות ולעשות חיים, ואכן, במסיבת״הענק שלהם
נכחו מאות רבות של חברים וידידים מתקופות שונות

אילנה רובינא ויהודה אלבוים
הבדלי נילים

חסיה ויאלו שביט
מסיבה גדולה. באיחור
הרוס מאהבה
הדברים לא באים לו בקלות, לרמי ברזל,
זמר בתחילת הדרך, בעל קול בלוזי חזק —

בחייהם, החל בתקופת הצבא וכלה כחברים העכשוויים
שלהם.
אד את ההצגה גנבה הזמרת אילצה רובמא, בתה של
חצה רוביצא, שרקדה צמוד־צמוד ונראתה מאוד מאוהבת
בבן־זוגה, איש־העסקים יהודה אלבוים. השניים נראו
מאוהבים, כאילו העולם שייך להם. להזכירכם: אלבוים הזה
היה החבר של שדרנית־הטלוויזיה אורלי יציב, והם חיו יחד
כזוג נשוי במשך תשע שנים. ואילו רובינא היתה החברה של
המפיק איציק קול.
מובן שהם משכו את כל האש אליהם גם בגלל הבדלי
הגילים וגם קצת בגלל החידוש שבעניין.
לא בקאריירה ולא באהבה. הוא הקליט שירים
שכתב, והתאכזב כאשר אנשי״הרדיו לא נתנו
להם די תשומת־לב.

עניין אישי
עשת התעניינות רבה לא רק בסיגנון־הכתיבה
והנושאים שהן מסקרות, אלא גם בהן באופן
אישי.
אני יודעת רק על השתיים שהן חברות
שלי. אולי יש יותר. אבל התפעלתי מהפש־טות
של השיטה. מי אמר שהרומנטיקה
נעלמה מן העולם?

ב ת אחרי שני בנים
זוג יפה, אירינה ורמי שלמור. היא יחצנית, הנראית שיגעון. חטובה ודקה למדי, גם
בימים אלה, כשהיא בחודש השישי להריון. הוא פירסומאי, שנראה לא פחות טוב ממנה. נראה
טוב עד כדי כך שמדי פעם, כאשר חסר דוגמן אלגנטי, גוררים אותו לעמוד מול המצלמה.
גם היא, פעם אחת לפחות, נכנעה להפצרות והסכימה להצטלם לפירסומה של חברת־תמרוקים.
השלמורים מבסוטים מהתינוק השלישי שייוולד בקרוב, בתוספת לשני הבנים, בני 6ו־,4
והם נעשו עוד יותר מבסוטים כאשר התבשרו שהשלישית תהיה בת. אפילו שם כבר יש לה,
שלושה חודשים לפני: רונה.
אבי ולדמן, ה עו ל ם הז ה

אז ככה זה בעולם־הבידור — לא שומעים
אותך ברדיו, לא רואים אותך בטלוויזיה, אין
לן הופעות, וצריך לחפש פרנסה. אז רמי
עובד כצבעי, או מנקה־בתים — העיקר
שיהיה ממה לחיות. קרה לו כבר שבעלת־בית
אמרה לו באמצע הספונג׳ה: היי, מנגנים אותך
עכשיו ברדיו!

גדעון עשת

לפחות בשטח האהבה הלך לו יותר, אם כי
גם שם הוא היה צריך להתאמץ חזק־חזק.
ברזל ( )26 שחי אחרי השרות הצבאי שלו
בקיבוץ עמיעד, במיסגרת גרעין־נח״ל, היה
מאוהב נואשות בבת־המשק הדר, שהיתה אז
חיילת. היא, מצידה בקושי ידעה שהוא קיים,
אבל זה לא הפריע לו לחלום עליה בלילות,
ולעשות לה מארבים בשבילי המשק. אחת
לכמה זמן הוא היה מנסה ליצור איתה קשר,
אבל זה לא הלך.
עבר זמן, והבחור היה ממש הרוס מאהבה.
הוא החליט ללכת על כל הקופה: בליל־שבת
אחד הוא נכנס לפאב של המשק, ראה אותה
יושבת ליד הבר, סובב את ראשה אליו, אמר
לה ״אני אוהב אותך,״ והדביק לה נשיקה על
השפתיים. היא היתה המומה, והוא חיכה
לסטירת־לחי, שלא באה.

רמי ברזל והדר
סטירת־הלוז׳ לא באה

אני לא חושבת שהשיטה הזאת מומלצת
לכל אחד עם כל אחת(או להיפך) .אבל אצל
ברזל זה עבד. מאז הם ביחר, ועכשיו הם בתל־אביב.
הדר לומדת הפרעות־בתיקשורת
באוניברסיטה, ורמי מחכה שהתיקשורת
תתחיל לפרגן למוסיקה שלו.

אירינה ורמי שלמור
מבסוטים סהתוספת

חבל

על הסיפור ( צרו ת
זה היה אחד הסיפורים הכי חמים בעולם־
האופנה הישראלי.
יבואן־האופנה מישל אלדד בן ה־40־
פלוס, נשוי לשרה ואב לילדים, עזב את
הבית לטובת בחורה טבריינית בשם אורלי,
שעבדה במישרד שלו.
הסיפור הזה היה עצוב, כי מישל ושרה
הקימו במו ידיהם אימפריה ענקית של אופנה
בשם מישל פיאג׳׳ ,והכל קינאו בהם, כי הם
היו מודל לאהבה ולהצלחה, עד שפתאום באה
ההפתעה הגדולה ומישל הודיע לאשתו שיש
מישהי אחרת בחייו.
הם נפרדו, ומישל עבר להתגורר עם
אורלי. אך לפקידה הזאת יש — או היה —
גם בעל, ופתאום, ביום בהיר אחד, קרה צירוף־
מיקרים מדהים: הבעל של אורלי קיבל שיחת־טלפון
מצד ידידה משותפת, וקבע איתה
פגישה מבלי לדעת שזאת גרושתו של החבר
של אשתו. מובן שהם נפגשו כמה פעמים,
והיה להם הרבה חוויות להחליף ביניהם.
אבל יותר מזה לא קרה שם, והם נותרו
ידידים בלבד. חבל.
איזה סיפור טוב זה יכול היה להיות!
אלמוני בטלפון
״אילנה אביטל, הזמרת, אינה מתחתנת
עם שי טוכמייר, ואני מבקש מכם לפרסם
הכחשה בנושא!״
.מי אתי״ שאלתי אותה. והיא הזדהתה
כבת דודתה של הזמרת המפורסמת.
מובן שעשיתי כמה דרינג־דרינג לזמרת,
ושאלתי אותה לפשר העניין.
.אילנה, שלום, זאת המרחלת. מישהי,
הטוענת שהיא בת־דודתר, התקשרה איתי

מי שלא קרא בחודש האחרון בעי תונים
על המריבות האלימות בין דן
כני ואשתו דפנה, ידים יד, אה, אני לא
רואה אף יד אחת. בולם קראו על
השימושים החדשים שהמציאו בני״הזוג
כגר לדיאודורנט.
השבוע טיילתי לי בשקם באבן־
גבירול, ואת מי אני רואה, מתבונן בקל־טות-ילדים,
אם לא את דן, מחייך, כמו
תמיד, את חיוכו המתוק.
אמרתי שאני שמחה לראות אותו מחייך,
למרות הצרות.
״על מה את מדברת!״ הוא שאל אותי
בתימהון אדיר ,״למה תמיד, בשאת
פוגשת אותי, את שואלת אותי על צרותן
איזה צרות! יש לך צרות!״
כאן התהילה השיחה להידרדר,
באשמתי, ואיתכם הטליחה. החיוך
המתוק הזה בילבל אותי לגמרי.
״לי איו צרות, לך יש עניתי.
דן :״לי איו צרות!״
״טוב לשמוע,״ אמרתי ,״אבל זה לא
מה שכתוב בעיתונים.״

.כן, אבל אני מעדיפה שלא לדבר על כך!״
,אז בכל אופן, שיהיה לר במזל טוב,
ונתראה במסיבה שלכם בשבוע הבא!״
.כן, להתראות, ותודה על האינפורמציה.״
מובן שלא הרפיתי מהעניין, ואז הגעתי
לצלם סמי טהרני, ידידה של הזמרת,
שסיפר לי ששותפו לשעבר בעסקים מנסה
להתנכל לו כבר זמן רב, וכל הזמן מחבל
בעבודה שלו. לפני חודש, כשהוא אירגן
פתיחה למועדון חדש ביפו, התקשר השותף
לשעבר עם כל העיתונאים והודיע להם על
ביטול האירוע, דבר שלא היה ולא נברא. ורק
בגלל חשדו של אחד העיתונאים התגלה
העניין בעוד מועד. ועכשיו הוא עושה זאת

דפנה חץ כנר
.אני לא יודע איזה עיתונים את קוראת...״

כנר (ממהר לטייס את השיחה
המרגיזה ולברוח ממני) :״אני לא יודע

איזה עיתונים את קוראת. אני לא
קראתי!״

מ תו לו ^ ע ל ^ילה אחת

חברים או לא חברים? זאת השאלה!
שירלי בן־מרדכי, מלכת־היופי של
ישראל לשנת ,1988 היא אחת מהמלכות

המקסימות ביותר שהיו לנו, שקטה, עדינה,
אחת שכולם אוהבים, לא נכנסת למריבות
ולליכלוכים המאפיינים כל־כר את עולם־

שירלי בן־מרדכי ויהודה אליאם
התרנשוח ביום־ההולדת

בלי שבל ם
בבק שה

ושי טוכמייר
ביטול אירועים כנקמה

בטענה שאת לא מתחתנת, וביקשה ממני
לפרסם בשמד הכחשה על סיפור־הנישואץ
שלו ושל שי.״
.אני ממש המומה. אין לי מושג מי זאת,
ולא היו דברים מעולם. אנחנו נישאנו בטכס
דתי בנוכחות המישפחה!״
,כן, אני יודעת, פשוט לא רציתי לפגוע
בשימחתכם. יש לד אולי השערות מי עשה
זאת?״

שוב על־ידי זה שהוא מנסה למנוע פירסום
לזמרת אביטל, בגלל קשריה עם הצלם.
הזוג נישא, השניים מאושרים ביחד. ואשר
לצלם ולשותפו־לעסקים־לשעבר — אני
מקווה שהם ימצאו דרכים יותר הוגנות
למילחמה ביניהם.
אך במחשבה שניה, מה איכפת לי? הם
מספקים לי סיפורים טובים במילחמות ביניהם!

שמואל
שמואלי הוא הבעלים וה עורך
של העיתון הישראלי ישראל שלנו
היוצא-לאור בניו-יורק. הוא נשוי, כמו בן,
ויש לו אשה ומעמד וכל מה שמשתמע
מכך.
לפני שלושה חודשים הוא תפט את
אשתו עם השכן, ומובן שהיה סקנדל
גדול מאוד. האשה ארזה את המטל טלים
ונסעה לבני־ברק עד יעבור זעם.
בעלה נסע בעיקבותיה מפני שכל רכוש-
המישפחה רשום על שמה.
הכל אמרו לו שיקח את אשתו ויילך
איתה לרב שיפסוק. הרב שוחח עם השניים,
ופסק להחזיר שלוס״בית. אך הוא
אמר להם שחובה עליהם לעבור לעיר
אחרת.
ואכן בני-מישפחה שמואלי ארזו שוב
את המיזוודות ועברו ללוס-אנג׳לס, שם
הם הקימו את הסניף המקומי של ישראל
שלנו.
בינתיים מונה אחיו כעורך־אחראי
של העיתון בניו-יורק, ושמואל שמואלי
עבר להתגורר בבית בלי שכנים, כדי
שחס וחלילה לא תבוא אשתו לדבר-
עבירה, רחמנא ליצלן.

האופנה וחוג־הבליינים התל־אביבי. מפרגנים
לה ורוצים לדעת מי החבר שלה, אך שירלי
היא לא רק מלכת״היופי, אלא גם מלכת
הדיסקרטיות. אז כשהיא התחילה להיראות
בפומבי עם הזמר יהודה אליאם, כולם
חשבו שזאת ידידות, עד ששירלי הוכיחה להם
שמדובר כאן בסיפור־אהבה.
במשך תקופה ארוכה היא ניסתה להתחמק
מתשובה ישירה על שאלותי בעניין זה. היא
רק הגיבה בחיוך, אך אני לא ויתרתי.
ואכן, היום הגדול הגיע כששירלי ערכה
מסיבת־הפתעה ליום הולדתו ה־ 24 של בן־
זוגה. הייתם צריכים לראות איך שהיא
התרגשה, וכשהוא נכנס, המום מההפתעה, הם
התנפלו זה על זה בחיבוקים ובנשיקות, ואז
ידעתי: זהו זה, הם ביחד.
את שירלי גילה לפני שלוש שנים הדוגמן
תמיר הקן, שעודד אותה לגשת לתחרות
ואף שימש לה כבן־לווייה במשך כל התקופה
הארוכה הזאת. במשך כמעט שלוש שנים לא
נקשרה לשום דבר, למעט אולי התקופה שבה
היא שימשה כבת־לווייה לתני מאנה
מהסינרמה.
אז, שאלתי אותה כמובן:
.נו, אז אתם חברים?״

נשמתי לרווחה. כי זאת היתה הפעם
הראשונה שהמלכה־לשעבר מאשרת דבר
כזה.
ובשבילה, להגיד כן במיקרה הזה זה כמוו
לאדם אחר לשאת מונולוג בן שעתיים, אז
שיהיה בהצלחה.

ערוץ 1

מווק ד

ח צי 1עור, ן ח צי !11 וגורי י
אריארהרברר
ך* שתקראו את את הכתבה הזו תהיה
^ כבר הדרמה במרכז חירות בעיצומה. ואף
שלא למחנה המתנבאים אני שייכת, לא
אטעה אם אומר כבר עכשיו, שמחנה שמיר-
ארנס ינצח, ובגדול. אבל במוקד האחרון, בהשתתפות
יצחק מודעי ואהוד אולמרט, לא
היו מנצחים, אף לא בנקודות. הדבר הכי טוב
שאפשר לומר עליו הוא שאין מה לומר,
וחבל שהיה.
בשבוע שבו למדנו על רצח הפרופ׳ מנחם
שטרן, התכנסות הקונגרס הציוני בצל האיום
של גלי עלייה צפויים מברית״המועצות ועיר־עור
על זכותם של יהודים לטייל חופשי
במולדתם, בחרו חדשני הטלוויזיה להעלות
לפנינו את ההצגה הכי קבועה בעיר ״שמיר
הקטן ומילחמתו בסריסים״ ,ולא על מהות
הנושא למדנו במוקד, אלא על יכולת
משתתפיו בכיפוף ידיים.
ליבי יצא אל יורם רונן, אביר האדיבות,
שבמהלך התוכנית כולה נראה כמי שמריץ
את תאיו האפורים בחיפוש אחרי דרו לצאת
ממנה שלם.
ולצלילי הסיום של התוכנית, שניסו, ולא
בהצלחה, להתחרות בחילופי הלשון שבין
הידידים, נשמתי לרווחה. מכות לא היו שם,
וגם זה משהו בימים אלה.
אני לא מבינה לאן חותרים אלה, שהופקדו
על ידנו להנהיג אותנו, כשהם נותנים יד למלאכת
השיסוי של יהודי ברעהו, המתנהלת
במלוא המרץ בימים אלה ברחובותינו. איך
אנחנו צריכים להגיב, לדעתם, כשהם מופיעים
לפנינו, כמי שמחפש את הגרון הקרוב
ביותר לשספו.
הופעתם בוויכוח לגיטימי, היתה המשך
לתופעות ההשתלחות ההמונית הפרועה שהגיעה
לשיאה בהלווייתו של פרידריך רוזנפלד
דל באריאל, כשהיא יכלה להיות סוף
פסוק לה. סוף פסוק, שהיה מחזיר את החברה
שלנו לשפיות, על ידי כן־ שיזכיר שהמשותף
בינינו רב מהמפריד, שהרעות, זו שכתרנו לה
כתרים כה רבים, יכולה להתקיים גם בעת
ויכוח פנימי, ולא רק תחת איום חיצוני.
זהו עצם העניין. בתקופה שבה מנהיג אחד
הזרמים הקיקיונים מעז לכנות את יריביו
הפוליטיים ־פלוגות מוות״ ומנהיגה מאותו
הזרם משווה את שר־הביטחון לבניטו מוס״
וליני ואותנו לפאשיסטים האיטלקים, ומנהיג
אחר, בשם קדושת המאבק, מבזה את בית־ה־מישפס
הישראלי ומתיר הרג בערבים, הנהגה
מקיר אל קיר, כזו שיש לנו, יכולה וצריכה
לסגור את הבקע שנוצר. אך היא, מסתבר למראה
ם1קד, בחרה להרחיבו.
שני השרים, זה בלי התיק, על תקן של
מגורש קבוע, וזה עם שני התיקים, של שר
ושגריר בפוטנציה, העדיפו למצוא מיסתור
מאחורי מטח העלבונות האישיים שהטיחו
איש ברעהו, מאשר להתמודד בכנות ובאומץ
עם הנושא הסבוך כל־כך שעליו נקרא להכריע
מרכז חרות, סליחה, מרכז הליכוד.
השר אהוד אולמרס האשים את יצחק מר
דעי כי יציאתו נגד היוזמה המדינית של
ראש־הממשלה אינה לגופו של עניין אלא
לעניינו של הגוף. כי שלמות הארץ וביטחונה
מהווים עבור מודעי וחבריו עילה למטרתם
האמיתית — החלפת ההנהגה בליכוד, מזו
הקיימת לזו שלהם. הכחשותיו הנזעמות של
מודעי רק חיזקו את האשמה ולא הזימו אותה.

אולמרט
לא ת־נזק

והוא, כאדם שאינו משולל אומץ לב אישי
וציבורי, יכול היה לנהוג אחרת.
יכול היה להודות כי הוא שואף להחליף
הנהגה, שלטענתו, יצקה תוכנית, המעלה את
ישראל על הדרך החלקלקה של משא־ומתן
מדיני, שמעידה בה עלולה לדרדר את המדינה
לתהום. ואז גם טיעוניו האחרים היו
מקבלים מישנה תוקף, אך הוא בחר להתחמק.
והשר אולמרט, תחת לנסות וליצוק בתוכנית

ברר7,1/
^ א מזמן נפלתי אצל חברים. ביום שישי
/אחרי־הצהריים. זוג אשכנזים, בלי כתם
שחור קטן. טהורים בלי רבב. יושבים תקועים
מול מכשיר־הטלוויזיה, רואים סרט״בערבית.
שנים התרחקתי מאוהבים וירידים המכורים
לתענוג המפוקפק. הפעם ישבתי, בניסיון
להשתלב( .תפסיק להתנפח ...רד אל העם)
פתאום הבנתי את כל העניין. מה מוצא עם
ישראל בסרטים האלה.
הסרט הערבי בנוי על העיקרון שהכל ברור
ומיד. התרגום העברי כמעט מיותר. כאשר
נכנסת דמות אל מרכז הבימה, ישר קולטים
במי המדובר. עוד לפני שפלט מילה, רואים
מי הבן״אדם. מי שמשחק בתפקיד האיש הרע,
מיד רואים עליו שהוא רע לגמרי. העיניים
שלו רצות לצדדים. הוא הולר כולו כפור.
מציץ באלכסון, מלמטה, עם מי הוא מדבר.
חוכך ידיים בשיא הערמומיות. ענין ברור
ביותר, האיש רע.
השבוע עלה בראשי הרעיון שבימאי
הקולנוע במצריים (משם מגיעים הסרטים
בערבית, לא?) גדלו כולם על דייוויד קופי
רפילד, שהוא סרט ברור לגמרי. אפשר לאמר
שאץ יותר ברור מסרט זה.
הרע — רע לא פחות מזה של הסרט־בערבית;
ואולי יותר. הנאמן — נאמן
לצמיתות. האוהבת — אוהבת ומחכה לשפוך
את סצינת־האהבה, שלה היא מחכה מתחילת
הסרט. והטוב כל־כך טוב, שנשפך ממנו ים
טוב שמטביע את כל הבימה.
מדי יום שלישי בשעה 2.30( 2מאכסימום)
אחרי־הצהריים, נותנת הטלוויזיה הצגה־יו־מית(יעני,מאטינה׳)
.סרט־קולנוע של אחרי-
הצהריים. השבוע שידרה הטלוויזיה את
דייודד קופרפילד. כנראה שנותר בי איזה
עיוות עמוק מילדות (או לפחות צלקת נפשית)
אם הסכמתי לכתוב דווקא על הסרט
הזה. כדי לכתוב הייתי חייב לצפות בסרט. מי
שראה את הסרט מבין הכל ומשוחרר מהמשך

אמיתות שאין בה, יכול היה להתמודד אם
ההשגות עליה, על ידי שהיה מאשר אותן,
ולא מכחישן. וכך היה חולק כבוד גם לחברי
מרכז הליכוד, גם ליוזמה וגם לעצמו. כי
אנשים מבוגרים, בבואם להכריע בשאלות
מדיניות סבוכות, כמו אלה שבהן אנו נתונים,
יודעים, ברובם, שאין תשובות בשחור ולבן.
ולפיכך, אין הם זקוקים לסוכריות־הרגעה
ורדרדות, משוללות כל אחיזה במציאות, אלא
להנהגה, שתוכיח מפוכחות מדינית, בשילוב
של העזה ודימיון, שיוציאו את המדינה מהמבוך
החיצוני והפנימי שאליו נקלעה.
ואם כדיברי אולמרט, ההנהגה הזו באמת
ובתמים מאמינה כי היוזמה המדינית שבה
נקט ראש־הממשלה מבטיחה, ללא כל פיק-
פוק, את השארת יש״ע בידי מדינת ישראל,
את אי הקמת מדינה פלסטינית ממיזרח לישראל
ואת ביטחון המדינה, הרי היא הנהגה
מסוכנת. זוהי הנהגה שאינה רואה מה שאפילו
הילד בסיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן היה
רואה.
לעומת זאת, אם היה מוכיח לנו כי ההנהגה
מכירה בסכנות, אך יש בה את האומץ לקחת
אותן ואת הכוח לדחות אותן, טיעוניו של
אולמרט לטובת היוזמה, היו מקבלים אמינות,
שהוא לא יצק במהלך מוקד.
וכך, גם במוקד זה, נשארו אי־האמון והפחד
מנהיגי הרחוב היחידים.

רק חבל שמטבע־הלשון שטבע דויד בן־
גוריון ־לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה
יעשו היהודים״ שינתה במוקד את פניה וקיבלה
משמעות חדשה :־לא חשוב מה יעשו
היהודים, קובע מה ירצו הגויים״.
העיקרון החשוב בחיים הקריאה.
אדם עובד לא רואה סרטים בצהריים.
לפיתרון בעיות שכאלה הומצא מכשיר-
הווידיאו; הקולט ומקליט את הסרט לפי
תיכנות מוקדם. תיכנות הווידיאו הוא דבר
קל. לראות את החומר המוקלט, עניין מעייף
ביותר. עד כאן לא אמרנו דבר על דייוויד
קופרפילד. לא על הספר, לא על הסרט ולא
על הבן־אדם. והכל נראה בסדר. זה בדיוק
המצב: בסדר. כך לפחות היה עד שדייוויד
קופרפילד׳ התחיל לרוץ בטלוויזיה. קיבלתי
הלם. מי היה מאמין שככה נראה הסרט?
כולו עצבות של קריעה. סרט רצוף
בפרידות. כולם נפרדים מכולם. כל פרידה
יותר קורעת בני מעיים מזו שלפניה: האחת
שוברת לב, והשניה מנתצת את השברים
לרסיסים. כמה שאני מנסה אני לא מצליח
לזכור (אולי עדיף) שבילדותי אהבתי את
הסרט הזה. הספר נשאר בזיכרון משהו־משהו.
ליד זיכרוך הילדות נראה הסרט מסכן לגמרי.
ואולי בכלל לא ראיתי את הסרט. ללכת
לסינימה פעם בחודש היה לוקסוס גדול.
ואחרי טרזן, המערבונים וסירטי השודדים,
איפה היה זמן לראות סירטי־מופת?(זה השם
של הסרטים האיומים האלה? או שאני שוב
טועה?)
לראות בילדות את הסרט הזה זה דבר אחד.
לראות אותו עכשיו זה סיפור אחר לגמרי.
עניין קשה ומעייף ביותר. מתקדם באיטיות
מייאשת. העסק פשוט לא רץ בקלילות, כמו
שצריך. עצב אף פעם לא עובר במהירות. רק
השמחות עפות בשיא הספיד. במצב מצוקה
שכזה קורץ כפתור ההרצה בווידיאו. מה

טלוויזיה: אולי עבר
שבוע אבל אריאלה
רבדל וברדוגו עדין
נסעדיס מההצגה של
אולמדט ומודע׳.
שידור ועזר
במרכז הליכוד

דייהיד
קו פ ר פי ל ד
שמאפשר חיסכון בזמן, פשוט על־ידי הקפצת
כל הקטעים של הבכיות והעצבות. הפעם
הכפתור לא מועיל. לא מתאים לסרט הזה.
תוך הקפצה אחת אפשר להפסיד פרידה אחת
או שתיים. והנה ברח לך כל הסרט.
חוץ מהפרידות העצובות יש בסרט הגיץ
של חיסול שחקנים. כל אחד שגמר את
תפקירו בסרט, משוחרר. אחת־אחת נמחקות
הדמויות ומתות, לאחר שגמרו את תפקידן
על המסך. נשארים רק אלה שלקחו על עצמם
להביא את הסרט להפי-אנד. למשל, אגנס,
חברתו מילדות של קופרפילד, הממתינה
לנצח, ובינתיים סועדת את אביה השבוי בידי
הנוכל אוריה היפ. אגנס, המאוהבת בדייוויד
עוד מילדות, סועדת אותו לאחר מותה של
רעייתו הריקנית. מה שלא מפריע לקר
פרפילר להיות מאוהב בה עד מעל לאוזניו.
(רק בגלל שהוא לא יהודי הבן־אדם, ולא שמע
את המישפט ־שקר החן והבל היופי״) .עתה
היא מוכנה לתפוס את מקום רעייתו המנוחה.
רק לאחר שזו, ברגע גוויעתה מבקשת ממנה
לתפוס את מקומה: ואכן זו קופצת אל תוך
נעליה של הנפטרת.
הבעל המיועד, דייוויד קופרפילד, נופל
בזרועותיה של אהובתו החדשה־ישנה. אך לא
לפני שהוא דורס את הנוכל הרע־מכל־רע,
אוריה היפ. זה שמתחילת הסרט, חיכה לסופו
המר, כשהוא מחכך ידיים בערמומיות ושולח
מבטים חמקניים לכל הכיוונים. רק לאחר
שגורש הנוכל וכספי אביה של אגנס ניצלו,
יש אפשרות להפי־אנד. לאגנס יש מה להביא
כנדוניה, לא?
הסרט נותן לילדים הצעירים להבין כי מי
שטוב, יהיה לו טוב. ומי שרע, סופו רע ומר.
(ראה אוריה הי, כי בינתיים שכחו את כל
הטובים שגמרו את תפקידם ומתו בדרך. וזה
בעצם כל הסיפור של החיים. אחרת איר יחנכו
את הצעירים לעשות רק טוב?

ערוץ 2
^ ידיד *

יום ד י
חדי זעקתי הנואשת של יוליוס קיסר:
\ . 1אה־סו ברוטה״ ,כשראה את ברוטוס
תוקע בז את הסכין, ברור שאין חברים
נ פזליסייקי. מעולם לא היו, ולעולם לא יהיו.
מה שמס ד ק שדווקא השר יצחק מודעי אינו

יינן

לא מתערב

יודע זאת. או לפחות מתנהג כאילו אינו יודע.
כך נוצר מצב שתחילת מישדר מזקד השבוע,
שבו התמודדו השרים מודעי ואהוד אולמרט,
היתה מצחיקה עד דמעות.
הפותח בקומדיה היה אולמרט כשאמר
עם כל הכבוד! חברי יצחק מודעי הוא באמת
ירידי ...אני קצת מצטער שאי־אפשר לשבת
באולפן קצת יותר קרוב ...מישהו עלול
לטעות ולחשוב שהרחיקו אותנו במתכוון...״
הדברים האלה רימזו על שחיטה קרובה.
כיוון שהיה ברור שאולמרט לא בא לפאר
ולרומם את מודעי, אלא דווקא לקבור אותו.
נראה שמודעי לא הבין (ואולי לא קרא
מעולם את שייקספיר) .כך נמצא קופץ מיד
אל המלכודת בפרץ רגשני. :אהוד יקירי, לא
האמנתי שאי־פעם אשב בעימות מדיני עם
חבר שלי מאותה מיפלגה...״
אולמרם קלט את צוואר הכבש, המונח
מוכן לשחיטה, ולא היסס לשלוח ידו אל
המאכלת. .אני באמת מצטער יצחק, שאתה
יצרת את המצב הזה, של עימות ציבורי. לא
רק איתי, אלא בעצם גם עם ראש־הממשלה...״
מכאן ואילך לא החמיצו השניים הזדמנויות
לשלוח חרב איש ברעהו. המנצח
בנקודות היה אולמרט. זה נתגלה כאיש זריז
במלאכת החיתוך, בעל לשון חדה, שרק
חרותה מסתירה את התפצלותה המחשידה.
מודעי ניסה להתגונן, אך אולמרס חזר ודרש
שוב ושוב. ולא סתם. אולמרט היה חייב להר

לברו ח
מערות של
אחרים

ם לינ^ז־ין: מפחידים ילדים
זנם את האשה
לטלוויזיה הלימודית, שהפכה את
1 1שעולזהשידור בץ 2ל־ 4מדי יום שלישי,
לששת קסדזי׳ס בכייני, התעלתה על עצמה
השסע. בין בליל הסרטים על הנער הגידם,
שמד לאאן* בקפיצה לגובה, הנערה חשוכת־ה
מרפא. שבמאבק עם הכאב זכתה בכתר הפריסה
בלדינד, והנער, שבעת המשבר הכלכלי
הנוזל בארצות־הברית, הציל את חיי
הבמבי שלו בעוד אמו גוועת ברעב, הביאה
השסע גיזחסה הוליוודית מוקדמת לסיפרו
של צ־א־ לס דיקנס ד״חיד ק1פרפילד. ואי־אפשר
שלא להסתיר את הגירסה הזו בתואר
•היהלום שבסתר*.
הסיתקפה שעורך הסרט על כיסי־הדמעות
שלנו סתחרה רק עם היכולת המופלאה הזו,
של נעד בשנות העשרה המוקדמות של חייו,
לבכזת במשן־ 130 דקות, כשצריך וכשלא.

איזה תענוג.
אולי התכוון סלזניק בגירסתו של צ׳ארלס
קופרפילד או דייוויד דיקנס לחסל את הצר
פים שהעזו להישאר בחיים לאחר שנות
השפל הכלכלי הגדול שעברו על ארצו. כי
באמת מה מתאים יותר מלתאר ב־ 1935 את
סיבלו של נער המתבגר, תוך כדי הקאתו
מחיקה החמים של אומנת אמו הילדותית אל
מציאות חדשה של עבדות פועלית.
בתקופה שבה מיליונים בארצות־הברית
ניסו לשקם מחדש את מעמדם הכלכלי והחברתי
ובאירופה, בץ האינפלציה לרעב,
מגיח ראש הפתן הרצחני של הלאומנות, מראה
לנו הוליווד נער, שנאלץ לעבוד במיפעל
לייצור משקאות חריפים והוא מצליח, גם
אחרי 14ר 16 שעות עבודה ביום, לשמור על
הופעה מצוחצחת של דנדי אמריקאי ממוצע
בצילינדר, חליפת־מישבצות נקייה מרבב,
צווארון מעומלן, עניבת תחרה ושפה צחה.
כל זה בא כדי להזכיר לנו חזור והזכר
שהסבל אינו נובע מהעובדה שיש ילדים
המבלים את ילדותם משעת בוקר מוקדמת
ועד שעת לילה מאוחרת במרתפים עבשים,
אלא, אללי מה נורא, את הטרגדיה של מי
שנולד לכפית זהב ונאלץ לטעום כף מרורים.
הסרט, החס על שלומם של הצופים הצעירים
והלא כל־כך, משאיר אותם משוללים
כל היכרות קרובה עם ניצול אמיתי, ומותיר
אותם עם הטעם הנהדר של בכי מזכך.
הספר הזה, אולי יותר מכל ספריו האחרים
של דיקנס, מתאר מבעד להווייתו האישית
של ילד, את המסרים הסותרים שמעבירה החברה
המערבית לאשה. היא מתבקשת להת־

או לנז ר ט ־ מו ד עי

ברד? ט

מודעי
לא תמים
כיח לשמיר שאסור לו לשחרר אותו לור
שינגטון, מחמת נחיצותו. כמשסף מומחה,
במילחמות הפנימיות בליכוד. רוני מילוא ודן
מרידור לא סחורה במילחמות האלה.
לאורך כל הקרב נראה מודעי נואש.
אולמרט דיגדג את עצביו, שעליהם פירסומו,
כשהוא דוחק אותו שוב ושוב לפינות. כמו
החזרה על הטענה כי מודעי מוביל לעימות
עם ראש־הממשלה. מודעי, שכבר גורש מממשלה
אחת, בראשותו של פרס, נאבק בכל
כוחו. אך זה לא הספיק יותר מאשר החלצויות

א רי א ר הרברר
נהג ולהראות ילדותית וחסרת־מגן, חפה מכל
יצר מבעד למחשופים נדיבים, ובד בבד בעלת
תעצומות־נפש המאפשרות לה להשאר שקטה
בכל משבר, מנחמת, עמידה לכל תלאות המסע
שמטיל עליה נ חוג ה לחיים, בעלת
כישרון ליצור לו קן חמים, המתפקד ביעילות
ובסדר של מחנה צבאי. האוכל מוגש תמיד
בזמן, הבית נקי ומאוורר, החיוך על שפתיה
וההשכלה נר לרגליה. וגם במצבים המופרכים
ביותר היא נשארת נאמנה ואוהבת. ואם העזה
מי מהן לא לשנן את המסר ולהישאר רק
ילדותית או רק אוהבת או רק יעילה, היא
נידונה למוות או לגורל אכזרי ממנו(יש כזה,
יש כזה?) של כבוד מחולל או נידוי חברתי.
למרות הכל, סלזניק אינו עושה סרט על
סיפרו של דיקנס. זוהי יצירה המספרת על
גבר שראה תיבה יפהפיה שחמד בה, ובשעה
שהוא מרים את המיכסה לגלות את התוכן
הוא מבץ, ובמאוחר, שתיבת־פנדורה פתח.
תיבה המפריחה לאוויר-את כל העוולות והחטאים
שעשו בני מינו ל.עזר כנגדם׳ ,וההכרה
כי לא רק הנשים יוצאות מכך נפסדות,
אלא גם הם, שנולדו בצלם ולא מצלע. ושלא
כמו באגדה, הצליח המפיק לסגור את המיכ־סה
עוד בטרם הצליחו הגילויים לחדור מבעד
למסך־הקולנוע. גילויים שהיו הופכים אותו
למנודה כדודתו של קופרפילד, או חלילה,
חשוב כמת, כאמו.
כך יצר סלזניק סרט שלא גמר ברעתו אם
הוא קומדיה או טרגדיה, סאטירה חברתית או
שיר־הלל לסדר החברתי הקיים. ואנחנו, הצר
פים בו ממרחק של 65 שנה, נשארים בסיומו
רטובים מדמעות, אך יבשים מרגש.
ואולי, כפיצוי או כניסיון לכפר על חטא
הבריחה מהתמודדות עם שאלת מעמד האשה,
יצר סלזניק שלוש שנים אחר־־כך את דמותה
הגדולה מהזמן של סקרלט או־הרה בחלף עם
הרוח הבלתי־נשכח. ועל כך אני שבוייה בידו
לנצח.

בעור שיניו, תוך נשפלות נחרצת.
אולמרט, הנמנה על צעירי שמיר, שיחק
אותה שופר של ראש״הממשלד״ מדבר בשסז
ובמקומו של זה. קטע( :מודעי).מעדעד על
אמינותו של ראש־הממשלה. הוא לא סאסין
לראש־הממשלה ורוצה שכל הציבוד ידע
שהוא לא מאמין א.״
מודעי נחרד כולו ופורץ לתוך דבדי
אולמרט• :לא! לא! אהוד ...אבל עד לגבדל-
אני לא רק שלא מערער על אמינותו, גם לא
על כוונותיו הכנות. אבל אני, רק יש לי,
בעניין זה, ספק אם יוכל לעמוד בכוונות שאי.
לא יותר!״
מודעי יודע את העבודה. כפי שתא גם
יודע שההגנה הטובה ביותר היא החנקפד•
הוא ניסה לתקוף את אולמרס בגילו תצעק־.
•אהוד, אתה כבר ילד גדול.״ אתה לא צדיך
להסתתר תחת סינורו של ראש המם שלד,
שהוא כן יכול לעמוד ...שהוא לא יבול
לעמוד.״ אתה צריך לתת את הערכתך*-
אולמרס לא התגונן. הוא פשוט פתח בסיבוב
חדש.
יורם רונן בתבונתו כי רבה, כפעם שלא
התערב בדיון. במילים ספורות שיסה *1
השניים זה בזה. כמו זוג דוברמנים עצבניים
כאשר ראה, לדוגמה, את אולמרט מאשים *1
מודעי בניסיון־הדחה מתוחכם, מיתר לווז׳ק
חכה בתיקווה לדוג במים העכורים. ואכן
שללו עלה בידו.
רונן• :אולי באמת, יצחק מודעי, אתה
תהיה מרוצה מהמצב שבו ייאלץ ראש־הממשלה
להתפטר. ואז אולי תתפנה ח־דך
למנהיג אחר, כמו אריק שרץ. לחתסודד על
ראשות הממשלה?״
מודעי, המבוהל מהאשמה שהוטס־ .בז,
מתגונן בלי כישרון, כשהוא מטיל האשמות
בדבר פיטוריו הוא, וחבריו מהממשלד, ובזעם
על מקורבי ראש־הממשלה, וכולם יודעים
למה.
הטלוויזיה חייבת תודה לשניים, על
הבידור הנהדר שסיפקו לצופיו־״(אולי ס־אי
לתת להם פינה שבועית) .אין פחד סועקז
שתקום, כאילו אין איזץ פוליסי, כיוון
שפוליטיקה לא היתה בתוכנית הזאת. שני
דברים ברורים עלו מבץ גבב־הדיבוד־שהתעופף
לאורך כל התוכנית. הראשון, וקני
הליכוד של היום אינם זקני מפא׳י של פעם
הטריומוויראט שרון־לוי־מודעי אינו חסה
כלל לזקני מפא״י, אשכול־ספיד־גולז־ד•.
(שהיו מחוזקים גם על ידי זלמן * ח /ת
צעירי הליכוד אינם צעירי מ טרי. עם בל
הכבוד לאולמרס, מרידוד ומילוא ו ם חעקים
שמיים וארץ ממשה ריין ויגאל אלון.
האחרונים באו לשילטץ כמצביאים עוווללמב
אנשים שפירסומם היה נחלתם עור למי
שנכנסו לעולם הפוליטי. ואילו צעידי
הליכוד לא רכשו לעצמם מוניסין, אלא
במיסדרונות השילטון.
הדבר השני, שהיה יותר מדי בדזד, לסיר
ם 1קד הוא, כי אין מי שחושב שחתוכ נית של
שמיר נוגעת באיזו דרך שהיא בשלום ת ע
מהתואר המפוצץ. ,יוזמת השלום* שס־ בתז
לה. איש אינו מתיימר לחשוב כי חסכנית
עשויה להביא את השלום אולמרס שיסו *1
יחסי-הציבור שעשתה התוכנית למדינת
ישראל בעולם. מודעי הגדיר אותה כאחיו ת־עיניים
למען העולם. ואף לא אחד מ די ד את
התוכנית כמיבצע, העשוי לקרב את השלום
וחשוב שיזכרו זאת כל מי שתוקפים את
שמיר. כאילו הוא מתיימר להתחרות בסנחם
בגין, במיבצע־שלום פרסי משלו. חשוב
שיזכרו כולם: שמיר אינו בגץ.

• • מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד

מאיר ליפשיץ
לו הייתי דג, בלופ בלו־פ -שמך
ירקרק, בליפ בליפ, הייתי מראה לכל
נסיך או צפרדע מתומכי היוזמה, מי
כאן מלך הביצה, ומאיפה בדיוק
יוצאות הפרשות הדג. לו הייתי
רוטשילד בידי־בידי־בידי־בום, הייתי
משקיע דווקא היום איזה 100־200
מיליון ביהודה ושומרון. לו הייתי חבר־המרכז
הייתי מרים היום א ת היד
בהצבעה על תוכנית ראש־הממשלה,
רק בתנאי שעל הבימה היו רואים
בצורה מפורשת איך בקצה הזרוע
מונפת האצבע המשולשת.
וזה לא אישי כמובן. את שמיר אוהב
כבן את אביו -בדיוק כפי שנהג יעקב
ביצחק. ארנס נחשב בעיני כשר־חוץ
מחונן, למרות החבטות האיומות
וסטירות־הלחי הפומביות שהוא חטף
בפרצופנו הקולקטיבי, בכל פעם שהעז
להוציא את האף החוצה לארצות-
הברית או לאירופה. ממשה(רבנו) ועד
משה לאקם לנו כארנס, מנהיג אמיץ־
לב, המוכן לקום מול המצרי ואף
לטומנו בחול. ממשה(שרת) ועד מישה
עוד לא היה כאן שר־חוץ ששומע דבר
אחד ומדווח דבר אחר לגמרי.
לא. באמת אסור להכניס אלמנט
אישי לנושא המדיני. אהוד אולמרט
יקר לי כאח, אף־על־פי שכבר החליף
איזה עשר מיפלגות בחייו. אין לדון
אדם בשעת מילחמתו הפוליטית,
והשר־לענייני־המיגזר ידוע בציבור
כנאמן ארץ ישראל השלמה, בזמן
המועט שנותר לו מהחברות עם משה
עמירב.
דן מרידור ובני בגין הם בכלל
חברים מכוכב אחר. כל־כך ישרים, עד
שלפעמים זה פשוט מצחיק. הם היו
החץ בראש המחנה, הם אלה שעשו
קציצות ממיפלגת־העבודה, פרס, רבין
ותוכנית־הבחירות, כשכיכבו ערב־ערב

ליו

היי רוי

או לפ חו תחכרמר כז
בתשדירי־התעמולה. טוב, אז עכשיו
השתנו קצת הזמנים, ויש שותפים
קואליציוניים חמודים, ואפשר לשלוף
את הסכינים ולחסל פעם אחת ולתמיד
את היריב השמנמן המפחיד.
אבל זה ל א אישי. הכל פה נקי,
ואידיאולוגי, ופנים־מיפלגתי. נכון,
שמזה שישה שבועות מאורגו כ או
מסע־צלב יהודי. נכון שמתבצע לינץ׳
ציבורי בהשתתפות הרדיו, הטלוויזיה
והעיתונים, שמרצונם החופשי מתמס רים
לכיסוח שלושת השרים המתנגדים.
גם יש אמת ב״ליחשושים המגונים״
,כי מופעלת מערכת־לחצים ואיומים
אישיים על חברי־מרכז מסויימים.
שלא תהיה לכם טעות אופטית, אסור
לדבוק בעובדות ולהסיק מסקנות חפוזות.
אולי
ההוא באמת מופרע או משוגע,
כפי שאמר לעיתון מקורב מסויים
לראש־הממשלהז אולי באמת השני
מהווה סרטן ממאיר או איבר נגוע
בגוף המיפלגה? ומי לידכם יתקע
שממלא־המקום אינו מטורף על שררה,
בהת אם לדיווחים מפיהם של שרים
אנונימיים? אז נכון שלא מתווכחים
איתם על גופו של עניין, אל א מלכלכים
את גופם ואישיותם. מה לעשות? זה מה
יש, ובמילחמה כמו במילחמה, והחיים
אינם פיקניק, אל א דומים יותר
להלוויה.
ונניח לרגע שהשלישיה הבכירה היא

אכן חולת אמביציה. הבה נחשוב
לשניה אחת ויחידה כי ר ק טובתם
הפרטית עומדת בראש מעיינם. מה זה
בכלל נוגע לעצם צידקת טענתם?
מאימתי שואלים כלה תחת חופתה
מדוע ולמה הגיעה לשם?
וכך מתנהלות החזרות הכלליות
למחזה־האבסורד, המתוכנן במרכז-
הליכוד. תומכי היוזמה כלל ל א טורחים
לנמק את עמדתם, בורחים מוויכוח
ענייני ועסוקים כל הזמן בגידופים
ובהשמצות אישיים. מתנגדי התוכנית
מציגים שאלות נוקבות ומצביעים על
הסכנות החמורות, אך נאלצים
להתגונן כל העת מהסתות מודלפות
ושקרים בוטים.
כי ב ארסנל כלי־הנשק של מחנה
שמיר־ארנס נשארו רק האמצעים
המלוכלכים. פה נזרקת פצצת־סירחון,
שם מושלך רימון־עשן להסוואה. פעם
ראש־הממשלה כלל אינו מעוניין בהצבעה
או בכינוס המרכז, פעם ראש־הממשלה
תובע לדעת מראש על מה
תהיה ההצבעה, ואולי גם את התוצאה.
כבר ל א מדברים על עתיד השומרון או
ייהוד יהודה, אל א מה יהיה מעמדו
העתידי של ראש־הממשלה. ל א חשוב
מה כתוב בתוכנית, חשוב מה ייאמר
בעל־פה במיגרשי־התערוכה. ל א משנה
מה הובטח לבוחרי הליכוד, קובע מה
שהוסכם עם רבין לקיום ממשלת
האחדות.

ה־ 6ליולי 1989 ספורות
הליכוד, עתידים שולחך

!גהר״ם ה־ 5ביול :1989
במיסדרונות אולמי הקונגרסים נעים בעצבנות
כמה אנשי־ביטחון. מיספר פעילים
מיוזעים מאנשי שמיר־ארנס מחליפים הוו־

אות במבשירי־הקשר. בעוד שעות
יתמלאו המיסדרונות בחברי מרכז
ובלחות הדביקה של אמצע הקיץ
לפלס דרכם ראשי המחנות אל
הנשיאות.
חצות. אריאל שרון קורא את תוצאות
הצבעת מרכז הליכוד :״בעד יחמת ראש־הממשלה
1721 קולות איש אינו ממתץ
עוד לשמוע כמה קולות קיבלה הצעת
התיקונים. חני מלוא צוהל לקראת דן
מרידוה ״שלושת ההרים הולידו עכבר׳.
• יצחק מודעי נשען לאחור, כשהוא חש את
גודל התבוסה, תיר לד שומר על רצינות;
וממהר לעזוב את הבימה מבלי להגיב. הפעם

הוא חש חוסר־אונים מוחלט ״גנבו את
התנועה,״ הוא מפטיר.
שמיר סופק כפיו. הוא יודע שהלילה
קיבל״כרטים פתוח׳ לנהל את המרינה
כרצונו .״אף שעל, לא אוותר על אף שעל,״
הוא משנן בתקיפות ונחרצות האופייניים לו
לפני כלי־התיקשורת. אני חדור אמונה
בצדקת דרכי״ .בפירוש אינני פוסל אפשרות
שאתמודד נגד המערך ב 1992 הוא משיב,
קורן מאושר, לשאלה כתב ניו־זילנדי.

{נהריים ה־ 6ביולי:
מטוסו של שר־החוץ האמריקאי נוחת
בנמל־התעופה בך גוריון. בייקר מדלג

ומשמאל יושבים כל מורעלי התבוסתנות
משכבר הימים ומשפשפים את
העיניים כלא־מאמינים. הנה מלאכתם
נעשית בידי אחרים, הנה־הנה תצא לפ ועל
תוכניתם שלהם עצמם. כל הפרש נים
המדיניים, כל בעלי הטורים האי שיים,
כל הכתבים המיפלגתיים -
כולם־כולם מגוייסים. תומכים מוצהרים
של הרשימה המתקדמת ורק״ח,
חברים נלהבים ביש־נבול, די־לכיבוש
ור״ץ, אנשים שקראו לפני הבחירות
לכנסת להצביע עבור מפ״ם. כל אלה
ואחרים, שאך לפני חודש ימים לעגו
לחברי־המרכז וביזו אותם ברבים,
לפתע פתאום גילו א ת חוכמת־החיים
של החרותניקים ואת גדולתו של שמיר.
עכשיו יש הזדמנות לבעלי הבא סטות
והסוחרים הזעירים לשמוח עם
החברים החדשים. כעת יכולים הציח־ציחים
של הליכוד לפתוח שולחן עם
ידידיהם הקרובים מקרב הסופרים
והמשוררים. כדאי להתענג על כל רגע
העניין לא יאריך ימים. תוך דקותמסיום ההצבעה יבוא גם הסוף למסיבה.
וכאן
באמת צריך להכניס את
האלמנט האישי לתמונה. אמור לי מי
חבריך ואומר לך מי אתה. ספר לי
מדוע תומכת של 01 עכשיי בראש־הממשלה,
ו אסביר לך את החובה
הקדושה בהתנגדות ליוזמה. כי עם
ידידים מסויימים ב א מת כבר אין צורך
באויבים. כי א ם שולמית אלוני ויוסי
שריד תומכים בשמיר, אז כבר כלו כל
הקיצין, והכתובת רשומה על הקיר.
בצבע אדום. ל א בגיר.
אז א ם הייתי דג או רוטשילד קרוב
לוודאי שבעיות אחרות היו טורדות את
מוחי. אך א ם הייתי חבר־מרכז הייתי
מרים היום א ת היד להצבעת־מחאה
על תוכנית ראש־הממשלה. כמובן, רק
בתנאי שיראו מעל הבימה בצורה
מפורשת איך בקצה הזרוע מונפת
האצבע המשולשת.
בקלילות לתוך החמסין הישראלי ומתקרב
למיקרופונים. בדרכו הוא מסנן בנחרצות
לאיגלברגר :״שים לב, תוך 24 שעות אני
סוגר את הדיל הזה ׳.שר־החוץ הישראלי
מאחר להגיע והפרקליט האמריקאי מתחיל
לנאום בלעדיו :״נשיא ארצות־הברית הטיל
עלי שליחות היסטורית ...בתוך כמה חודשים
יתחיל תהליר־הבחירות בגדה המערבית
ובעזה.״ אש״ף מיתן את עמדותיו באורח
ניכר, והוא מוכן לתמוך בבחירות בתנאים
מסויימים.״ אץ לי ספק שעם הרבה רצון טוב
ומעט גמישות מכל הצדדים נוכל לקדם את
השלום באזור״ .הבאנו כמה הצעות, שאנו
משוכנעים שהן סבירות והוגנות.״
לבייקר נכונו יומיים מתישים, שבמהלכם
הוא עתיד להיפגש עם ראש־הממשלה
וממלא־מקומו, במאמץ לקדם את הבחירות.
ב־ 18.00 יוצא שר־החוץ האמריקאי את מיש־רד
ראש־הממשלה ואומר לעיתונאים :״השגנו
התקדמות מסויימת. הצגנו לפני ראש־המנד
שלה דרכים אופרטביות ליישום תוכניתו,
ואנו מצפים לאישורן במשך הערב.״ איש אינו
יוצא מלישכת שמיר. שיירת בייקר דוהרת
לתל-אביב למיפגש עם ממלא־מקום ראש־הממשלה.
פרס מחייך לעיתונאים באופן
מאולץ, המסגיר את חששו מהפגישה.״ מה
היה לו רע עם מסמך לונדון?״ הוא לוחש
(המשך בעמוד )44

*— מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד — מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד

מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מרו

״קואליציהשל אמביציה״

הקרב הדרמתי כיותר במרכז הליכוד השבוע
אינו מתנהל על שלמות הארץ, אלא על שלמות
הכסאות. מה שהתחיל כמילחמה אידיאולוגית, הפך בידי
ראש־הממשלה יצחק שמיר, עוזריו, פקידיו ושריו, למאבק על
השילטון. למרבה הצער זה מה שמתרחש גם כשמדובר
במערכה היסטורית על ארץ ישראל.

כדי לשמור על הכסא מוכנים היו שמיר
ושליחיו לכל דבר, לכל מחיר. ליהנות מתמיכתן
הנלהבת של תנועות השמאל האש״פיסטי, שאימצו כמובן
לליבן את תוכנית הבחירות לערביי השטחים, ואף לזכות
בשיתוף־פעולה עקיף של אש״ף בתוניס, אשר הודיע במפורש
שבכוונתו לא ללחוץ על הכתבת תנאיו לקבלת התכנית -עד
לאחר ההכרעה במרכז הליכוד ב־ 5ביולי״.

כדי שלא לשמוט את השילטון מידיו — מוכן
שמיר, למרבית הכאב, ששר־הביטחון, יצחק
רבין, ימשיך במחדל חסר־התקדים בחודש ה־19
לאלימות והטרור הכלכטינים. והעיקר, שישכנע
את שימעון כרם לכייע בהשגת ניצחון ראש־הממשלה
במרכז הליכוד.

אילמלא הכבוד שבו יש להתייחס למנחם בגין, ראוי היה
בני בגין לכמה תיאורים, שלא היו מחמיאים לו כלל. לפחות
אביו לחם, נאבק וזכה להצלחות לאומיות נדירות. ואילו
בנימין זאב עדיין לא עשה דבר אחד ראוי לשמו בחייו. לא
בתחום מיקצועו הגיאולוגי, ולא כל שכן כשליח־ציבור.

לא כלא אם כן שבנימין ז. בגין מצא את
ההגדרה המיוחדת במינה בחדותה ובמשמעותה.
די היה לו להתבונן בכביבתו הקרובה, ליד שמיר,
ולזהות את הדגם המובהק ל״קואליציה של
אמביציה״ הפועלת שם.
מאז קמה מדינת ישראל לא גרם הקזילטון לעיוורונם של
כמה שרים בבואם לחרוץ את גורלם של כה רבים. רק כך ניתן
להסביר את העובדה שהם קמו לכסות על המתרחש. לספר
לכולם ש״ירושלים לא תחולק״ ,בשעה שכבר דנים בלישכת
שמיר על הדרך שבה יצביעו תושביה הערבים על מיזרח־ירושלים:
ושהאלימות הפלסטינית תחוסל לפני הבחירות,
בשעה שכבר השלימו עימה כמחלה חשוכת־מרפא.
מלכתחילה, מעצם הקמתה וטיבעה, נועדה הממשלה הזו

על מנת להישאר ראש־ממשלה, מוכן שמיר לספר סיפורים
לחברי־המרכז ש״לעולם לא אנהל משא־ומתן עם אש״ף,״

כדי להישאר שר ללא־תיק, כן-שיגור גם למי־שרת
השגריר בוושינגטון, מוכן אהוד אולמרט
חכר־המעצורים לאחז עיניים יום ולילה ש״תבנית
שמיר״ תוביל לשלום המיוחל. וכמובן ״לא
אש״ף״ ,״לא מדינה פלסטינית״ ,בל אותם הדברים
שהוא ושותפו לאמביציה, ח מרידוד, הפסיקו
להאמין בהם מזמן.

אפילו ביבי נתניהו הנבוך, שזכה להיות רק שר למחצה
ומצפה ששמיר יספק את החצי השני, גם הוא ברוטוס. גם הוא
מוכן לאחוז ביד הנועצת את הסכין בגב ההר ביו״ש ולתמוך
בתוכנית שמיר, כדי שלא יפגר בירושה אחרי מרידור
ואולמרט. נתניהו, שקשר לראשו בארצות־הברית את כתר
״מיסטר אנטי־טרור״ ,מוכן לתת יד לתוכנית, שאין כמוהו
לדעת שהיא פרי כניעה לטרור הפלסטיני. אחרת לא היתה
באה כלל לעולם.

בשם הבטחת ירושת הכסא של שמיר, מוכן
משה ארנם להכריז, להצהיר ולהודיע שאף פעם
לא תקום מדינה פלסטינית מערבית לירח, למרות
שתיקי מיסמכיו במישרד־החוץ מתמלאים בכל
יום בדיווחים, המספרים על ההיפך הגמור.

מתוך תיקווה שהאמביציה שלו תתמלא וגם הוא, סוף־סוף,
יהיה שר, מוכן היה גם ח״כ דויד מגן להפוך לחמורו של
המשיח שמיר, ולסובב עימו ברחבי הארץ כדי להשמיע את
שבח התוכנית.

אבל הרוב הזעום, לא פחות מהמיעוט הזועם, הוכיחו באותו
הלילה עד כמה חוששים וחשדנים, ובצדק, חברי־המרכז לגבי
הממשלה שקמה. עד כמה הם חשים ששמיר עלה כבר שם על
נתיב לאומי מסוכן, כמעט ללא חזרה.

השילטון עיוור עיני
כמה שרים בבוא
לחרוץ את גורל העם
גס שמיר לא שכח את אותו הלילה. לכן הוא
ניסה למנוע את כינוס המרכז השבוע. לכן הוא מנסה

אין שלוס־אמח בלי אמת
שאותה מסתירים מהציבור
עד לאחר המרכז
בשעה שהוא כבר מתנהל זה חודשיים. המיברקים על שולחנו׳
של ראש־הממשלה מעידים שארצות־הברית דנה עם אש״ף
בתוכניתו של שמיר. זהו משא״ומתן עקיף. את המשא־והמתן
הישיר עם אירגון־הטרור, באמצעות שליחים שונים, מנהל
שר־הביטחון עצמו.
כדי לשמור על מושבו במישרד־המישפטים, וחלקו
המתוכנן ב״ירושת שמיר ׳,מוכן דן מרידור להבטיח ש.הכל
מבוסס על הסכמי קמפ־דייויד ״.בשעה שלמעשה מדובר
בסתירה ובהרס של אותם ההסכמים.

לכן אותם מחברי־המרכז, שהעניקו לשמיר את
הרוב הזעום של 55 אחוז להקמת ממשלתו, באותו
לילה סוער וכה טראומטי לשמיר באיצטדיון יד־אליהו,
נתנו מבלי משים את ידם להקמת
״קואליציית־האמביציה״ האמיתית.
התגמול שולם במקום: הייתם צריכים לראות
את פניו של אולמרט כאשר שמיר מינה אותו
במקום וברוב־עם בשר־ללא־תיק.

להכתיב הצבעה רק על תוכנית אחת־שלו. לכן כבר מפיצים
שליחיו האשמות מראש שיריביו ״יביאו למהומות״ במרכז:
והעיקר ליצור עילה לפיצוץ המרכז ופיזורו, אף ללא החלטה
— כפי שכבר אירע באותו המקום באירוע קודם.

אין כלי־נשק שבו שמיר לא משתמש —
והעיקר מלהתחמק מהוויכוח האמיתי — לאן
בעצם מובילה תוכניתו.

שרים מריתר אולמרט ומילוא
נסיכי האמביציה בקואליציה של שררה

לשמור על אחדות השילטון מאשר על אחדות העם. להבטיח
חלוקת כסאות, אף על חשבון חלוקת הארץ מחדש.
היה זה כאשר מרידוד, אולמרט וחבריהם לאמביציה, סייעו
לבסס את כסאו של שמיר במינוי יצחק רבין כשר־הביטחון.
מאותו הרגע הם הבטיחו קודם כל לעצמם שיהיו מיניסטרים,
כפרם למאמציהם הבלתי־נלאים להונות את הדתיים.
כמובן שבלי שמיר זה לא יכול היה ללכת. הם הניפו את רוח
המפקד והזדרזו לשרתו. הם ידעו מה ששמיר יודע וכולנו
יודעים, שיצחק רבץ נכשל במשימתו הלאומית בדיכוי הטרור
הפלסטיני. אבל מה שחשוב הוא שרבין יסייע להם בדיכוי

חשיפת האמת תערער
את קואליצית האמביציה:
שמיר־ארנס־מרידור־אולמרט־נו
בגין
מתנגדיהם במיפלגה היהודית הגדולה ביותר. הם הבינו מזמן
שיצחק רבין מוכן, לפחות ביושר ובגילוי־לב, להחזיר את כל
השטחים, מלבד תוכנית אלון, שגם ממנה כבר לא נותר הרבה,
אבל יסייע לעלייתם לשילטון של הנסיכים במרכאות
כפולות, שאיבדו כבר מזמן כל מחוייבות אידיאולוגית.

כי האמת היא, לדאבון־לב, שמן הרגע שבו זכה שמיר
בנצחון פירוס הראשון שלו ביד־אליהו בדצמבר שעבר,
הפסידה ארץ ישראל את הסיבוב הראשון במאבק עליה. רבין,
כתוצאה מהכישלון הצבאי־ביטחוני, מיהר להופיע עם תוכנית
הבחירות. שמיר אימץ את התוכנית כאתנן שחייב היה לשלם
לרבץ תמורת קואליציית־האמביציה. בחשכת מוצאי״השבת
בביתו בירושלים, לפני שבעה שבועות, הזעיק שמיר את שרי־הליכוד.
שם הציג את תוכניתו הסוללת את הדרך להקמת
מדינה פלסטינית ביו״ש וברצועת־עזה — כדי שתאושר
למחרת בחטף על־ידי הממשלה.
היו שרים מעטים שהתנגדו לתוכנית כבר באותו מוצאי־השבת.
אבל שמיר מיהר, ופלט כנראה את אחד ממישפטיו
הבלתי־כתובים מראש, ואשר מגלים יותר מכל את צפונות
ליבו :״אילו שימעון פרס היה מציגה, הייתי מתנגד לה
כתוכנית מסוכנת. אבל אני אמנע את סכנותיה״...
החותם האישי האמביציוזי ניתן לתכנית באותו הרגע:
שמיר כהרקולס, הוא ורק הוא, ימנע סכנותיה של תוכנית,
שניתן להימנע מהן פשוט על ידי הצבתה של תוכנית אחרת.
ההבדל הידוע בין פיקח לחכם.

מאותו הרגע, נאחז שמיר בתוכנית וכל מי
שמתנגד לה קם בביכול לערער על בסאו —

מנהיגותו, מצביע בו אי־אמון. יום אחד הוא מאיים ללכת
לנשיא אם תכניתו לא תתקבל, ולמחרת הוא חוזר בו ומאיים
לשלוח שר זה או אחר הביתה. ועכשיו הוא מנסה למנוע דיון
אמיתי גורלי באמצעות מיכשולים פרוצדורליים.
וזוהי הטרגדיה האמיתית של שמיר מאותה נקודת־תצפית
היסטורית. האיש, שהחל את הקאריירה שלו, לפי הסיפורים,
כמפקד נועז בלח״י, למען שיחרורה של ארץ ישראל מידי
שילטונות הדיכוי הבריטיים, נכנע לשילטון הטרור הפלסטיני
המשתולל יותר משנה וחצי ברחבי הארץ.
האיש, שהיה מלא אמונה בהיותו נרדף לפני כ־ 50 שנה
כחבר־מחתרת שלא נתנו לה ולרעיונותיה כל סיכוי, מקדם
תוכניות ציניות חסרות־אמונה כשנעשה ראש־ממשלה
בירושלים. מתחמם בקרני הקונסנזוס כביכול, נושא על גלי
״הזרם המרכזי״ בפוליטיקה, שאינו קיים כלל, חש כנראה
עצמו שמיר כמנהיג לאומי מקובל, סוף־סוף. לא עוד לוחם
(המשך בעמוד )44

בדי להשלים את תיאטרון האבסורד מופיע על
הבימה הלחשן, ח״ב בני בגין, וטובע מטבע
בלתי־נשבחת :״קואליציה של אמביציה״ קריאת־תגר
על ראש־הממשלה שמיר.
רכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרו

מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מרכזה לי כו ד
קואליציה של אמביציה!
ה־ 6ליולי 1989

(המשך סעמזד )43
מנודה של מחתרת מפוארת, אך מבוזה על-
ידי דויד־בן־גוריון. לא עוד קולט רעמי־הזעס
של בגין. אלא מקובל בעמו. ואת כל זה, מסבירים
לו, עשתה לו ״התוכנית״ שתוביל
למשאת־הנפש — ל״שלום — אמת״.

אין שלום אמת — בלי אמת. והאמת
היא בדיוק זו שיש המסתירים
בשארית הכוחות מהציבור.
האמת רשומה בדו״חות הרבים המצטברים
למאותיהם מדי חודש בלישכת ראש־הממ־שלה,
מזרועות השילטון השונים. מהמודיעין
הצבאי, מהמוסד, מהשב״ב מהשרות הדיפלומטי.
הדו״חות הללו חוזרים ומצביעים רק
על קו אחד, על אמת אחת — שאש״ף, בתאום
עם ארצות־הברית, עומד לאמץ את תוכנית-
הבחירות לפלסטינים, אחרי שיובטח לה רוב
במרכז הליכוד. שארצות־הברית מבטיחה
לאש״ף שבבחירות ישתתפו גם ערביי מיזרח־ירושלים,
בנוכחות משקיפים זרים, ואש״ף לא
יצטרך להתחייב ולעשות למען חיסול האלימות.
היא תמשך כל זמן שהפלסטינים ירצו
בה, לפני ואחרי הבחירות.

אך אילו היה שמיר מגלה את האמת
הזו לחברי-המרכז הוא היה מרבה
בהצבעה. משום שאז היתה ברורה
למרבית החברים משמעותה האמיתית של
תוכנית שמיר. הדו״חות הללו היו מוכיחים
לא רק שהתוכנית מובילה להקמת מדינה
פלסטינית ולהמשך הטרור והאלימות —
אלא שלא יהיה בכוחו של איש, גם חזק הרבה
יותר משמיר למנוע אותה, אפילו אם עדיין
הוא רוצה בכך, ברגע שבו תהפוך התוכנית
לאופרטיבית. כי מה שמחייב הם הדברים
שבהחלטת הממשלה ולא הנאומים, אף
הקיצוניים ביותר, בסניפי־המיפלגה.

אבל חשיפת האמת הזאת היתה
מערערת את קואליצית-האמבי-
ציה. ואז איפה היו באים לא רק
שמיר, אלא גם מרידוד אולמרט
ושותפיהם לתוכנית?
באים שרים נכבדים וגם חברי־כנסת
ומתריסים :״אנחנו משקרים? ראש־הממשלה
לא אומר את האמת? אנחנו, הרוב בצמרת
המיפלגה, אינם מכירים את העובדות, את
המציאות?״

די לעיין בכותרות העיתונים,
מבלי להזדקק לדו״חות המודיעין
ושאר הניירות הסודיים של מישרד
ראש-הממשלה ומישרד־החוץ, כדי
לדעת שהתוכנית היא הבסיס
וחומר-הדלק המאיץ את הדיונים בין
וושינגטון, לאש״ך. יותר מזה, מאז

הוגשה התחייבות הממשלה לארצות״הברית
העלתה וושינגטון את דרג המגעים עם
אירגון־הטרור, ואף מאיצה באש״ף למנות
מישלחת ברירה לניהול משא־ומתן. כך
שמשה ארנס בירושלים יכול באקט של יאוש
לומר ״אש״ף יוק״ ,כמו שהודיע האדמיראל
התורכי, לגבי האי מאלטה, כשלא הצליח
לכבוש אותו, משום שלא מצא אותו: אש״ף
שם כשותף מלא לתוכנית שמיר. ניתן למצוא
אותו בהודעות הרישמיות של הממשלה
האמריקאית ובהודעות מאותו סוג של אש״ף
עצמו מתונים. ושום הודעת־תמיכה מהנשיא
ג׳ורג׳ בוש, שהוזמנה אף היא, כמובן, לצורך
ההכרעה במרכז, לא תשנה אותו. כמו שגם
ההוראה ממישרד־החוץ לנציגויות בעולם —

שיצאה באיחור של חודשיים — שלא לדווח
על מגעים שמקיים אש״ף ביחס לתכנית —
אינה יכולה כבר להסתיר את המציאות.
כתב זאת בגילוי לב אופייני העיתונאי
הנכבד ישעיהו בן־פורת ביום הראשון השבוע
( )2.7.89 במאמר ראשי בידישת אחרשוז. בן־
פורת בישר בסיפוק ש״אש״ף עולה כיתה״
בכך שארצות־הברית העלתה את רמת
המגעים עם האירגון. בציינו ש״זה היה בלתי-
נמנע,״ קבע המאמר שבכך ״הממשלה
האמריקאית מושיטה כתף ליוזמת שמיר״.
אולם המרצע האמיתי יצא מן השק רק
בסיפא של אותו המאמר. שם גער ונזף בן־
פורת בממשלה האמריקאית:
״רק עיתוי המיפגשיס והדלפת קיומם,
מעוררים תדהמה. אם האמריקאים מאמינים
ביוזמת שמיר ורוצים לסייע לו, איפה החוכמה
שלהם, ומדוע דווקא ערב כינוס מרכז־הליכוד
הם סיפקו תחמושת מסוכנת כזו, מתנה
משמיים למחנה מתנגדיו?״
שורות אלה מבטאות נאמנה את
הפילוסופיה הצינית שמלווה את מכירת
התוכנית: שיש להסתיר את העובדות

מחברי־המרכז ומן העם כולו לגבי
משמעותה האמיתית — עד לאחר
ההצבעה במרכז. שכן, האמת היא

״תחמושת מסוכנת״ .גילוייה עתה על ידי
האמריקאים — ״מעורר תדהמה״ .וכמובן לא
עצם העובדה שהתוכנית מאומצת על־ידי
אש״ף, כשלב נוסף בהסתערותו על ליבה של
ארץ ישראל, לאחר שממשלת ישראל עשתה
את הוויתורים הראשונים, כתוצאה ישירה
האלימות את להדביר מכישלונה הפלסטינית.
יש אנשי שמאל, חסידי הקמת המדינה
הפלסטינית, הרוצים לראות בשמיר שארל
דה־גול חדש. אלה מצדדים בתקדים של דה־גול,
שכביכול הוליך שולל את תומכיו
בפאריס, וכמובן את הצרפתים מתיישבי אל־ג׳יריה,
עד לרגע האחרון, לפני שמסר אותה
לידי האלג׳ירים. אנשי שמאל אלה גורסים,
אם כן, שמיצווה לשקר ליהודים, לאחיהם,
והעיקר, שתקום בלב ארץ־ישראל מדינה
לפלסטינים.
אך יהודה, שומרון וחבל עזה אינם אל־ג׳יריה,
כמובן. דה־גול שייך להסטוריה הצרפתית
בלבד, עם כל הכבוד, ורק לה.
זאת יודעים היטב רבים וטובים מחברי־המרכז.
ולכן מאיימים על ציבור זה שכל
פגיעה חס־וחלילה בתוכנית המקודשת של
שמיר עלולה לסכן את שילטונו. משמע, גם
את הג׳ובים והכיבודים של חברי־המרכז.

אלא מי שמתייחס אל אלפי חברי
המרכז כאל עדר של ג׳ובניקים, אבי־רי־מסדר-הכסא,
עושה כרגיל את
הטעות הגדולה ביותר. מרובים
מאוד הם בין חברי־המרכז, החרדים
כיום בראש ובראשונה, יותר מאשר
אי פעם, לעצם קיום המדינה. והם
כמובן ישקלו את הצבעתם במרכז לא לפי
טובות הנאתם האישית, אלא מתוך חשש
לגורלה של הארץ ועתיד ילדיהם ונכדיהם
בה. הם יודעים היטב מהו ההבדל בין התורה
שבעל־פה של שמיר ואנשיו לבין התוכנית
המחייבת שחתמו באורח עקיף לאש״ף.

כי הם יודעים, אותם חברי־מרבז,
את ההבדל בין הכסא — לנושא. בין לפיכחון השאפתנות עיוורון המציאות.
התנצלות לצערנו לא פורסם ב״דיעה אחרת״ הראיון עם שר החוץ
ארנס, כפי שהונטח. המראיין, מר רענן לוריא, שקל והחליט
כי אין מקום לפירסום דברי הראיון.

(המשך מעמוד )42
לבועז אפלבוים .״הצרה הזאת, ששמיר רקח,
מסוכנת פי כמה מכל ועידה בינלאומית
שהעלינו על דעתינו.״
בייקר מדלג אל המישרדים המאווררים,
וללא כל כללי־טכס הוא מתחיל לשטח
טענותיו ,״הבחירות״ ,הוא מסביר ,״יערכו
בפיקוח אישי־ציבור אמריקאים ״.בייקר שולף
תיקים למשתתפים בישיבה ומסביר :״הכנו
תקנון, הזהה לזה הנהוג בפנסילבניה.
הבחירות יהיו אישיות חשאיות ישירות
ושוות, כל אזרח פלסטיני עצמאי וחופשי
יוכל להיות,בוחר או נבחר ללא הבדל גזע,
מין, דת או מוצא הוא מצטט את תומס
ג׳פרסון, בהסבירו מהי החשיבות במהות
״השילטון העצמי״ והסמכויות שיקבלו הנבחרים.

20.00 בייקר נכנס ללישכת ראש־הממשלה
בירושלים. שמיר מקבל את פניו
כשעל פניו עננת ראגה, במהלך השיחה מנסה
שמיר להסביר :״נשקול, נלמד, ונעריך את
החומר שהבאת. יש דברים שלהם לא נוכל
להסכים ״.בייקר, המתמחה בטיפול בסחבת
השמירית הידועה, מסביר לשמיר שלמחרת
בבוקר מתכנסת ועדת־ההקצבות של הסנאט.
״השקילה והלמידה של לישכת ראש־הממשלה
יכולים לעלות שני מיליארד רולר
לישראל,״ מתרה בייקר. שמיר מתקשח,
מתכנס בתוך עצמו, ופוסק :״עוד הלילה
תקבל תשובה״.

9או ק טו ב ר
ג׳ימי קרטר יושב בבית־העירייה הנטוש
של קלקיליה, הנשמר מכל מישמר על־ידי

מד ד קי הורוביץ

מ ר כז הליכו

ועדות־ההלם, ומתעקש :״רבותי, אני לא
מאשר את הבחירות. חסרות שלוש מעטפות,
ולא יתכן שהיו רק שני נמנעים.״
באותה שעה יושב הסנטור דניאל אינאווי
בראשות ועדת־הבחירות של מיזרח־ירושלים.
הוא פותח מעטפה אחר מעטפה ואינו מאמין
למראה עיניו :״רבותי, אפילו ברוסיה אין
תוצאות כאלה. אין אחד שלא הצביע עבור
פייצל אל־חוסייני. פשוט לא יתכן דבר כזה.״
מטר־אבנים נוסף נוחת על גג הקלפי.
הסנטור מפסיק את ספירת הקולות, וניגש
לטלפן למרכז מטה־הבחירות בבניין משקיפי
האו״ם בארמון הנציב, הנרי קיסינג׳ר, מנהל
הבחירות, מרים את הטלפון ״דני״ ,הוא אומר,
״תפסיק להטריד אותנו.״
״אבל הנרי ״,אומר הסנטור ,״הבטיחו לנו
שתהיה רגיעה בזמן הבחירות. תן הוראה
מיידית לאלוף יצחק מרדכי להוציא את
החיילים שלו מכאן, אחרת לא נוכל לסיים את
הספירה״.

11ב או ק טו ב ר :1989
במסיבת־עיתונאים במיזרח־ירושלים מקריא
קיסינג׳ר את שמות נבחרי הפלסטינים.
״סיימנו מהלך דמוקרטי למופת, שכולו שואף
לשלום ושלווה, הבאנו רגיעה לאיזור, ומעתה
יוכלו הצדדים לסיכסוך הישראלי־פלסטיני
לחיות איש תחת גפנו ותחת תאנתו״.
במהלך הבחירות הוצא צה״ל מאזורי
מתיחות. בתוך ימים מיספר יחל רו־שיח בין
הנבחרים הפלסטינים לממשלת ישראל. המון
פלסטיני מריע ומניף מאות דגלי אש״ף,
כאשר פייצל אל־חוסייני עולה על הבימה
ומכריז :״ביום היסטורי זה נוסדה פלסטין על
חלק מאדמתנו הקדושה האספה המכוננת

שניים

כולם יודעים שהיוזמה ה מדיני ת של רא ש־הממ שלה אינ ה מדיניות שתוכננה עד
הסוף בכובד־רא ש וביישוב־הדעת, אלא הי א אילתור, שהומצא בלחץ בינלאומי
כבד. עם זאתמב טי ח רא ש־הממ שלה שהיוזמה ל א סו תרת אתה תפי סו ת
ה מקובלות של הליכוד. דהיינו: כל שטחי ארץ ישראל המערבי ת יישארו ב שילטון
יהודי, המשך ההתנחלויות, מ שא־ומתן ישיר עם הפלסטינים, התנגדות לוועידה
בינלאומית, ל א תקו ם מדינ ה נו ספ ת ממערב לירדן, אין לנהל מ שא־ומתן עם
אש״ף, ל א ייעשה אף מהלך בתהליך ה מדיני כל עוד נמשכת ה אלי מו ת ביש״ע.
ראש־הממשלה טוען שהיוזמה ה מדיני תלא סו תר ת אף אחתמ תפי סו ת־ היסוד
האלה.
זה אולי המצ ב לפי שעה. אך ה ת מי כ ה הפושרת ביוזמ ה ה מדיני ת מצד הגורמים
העיקריים בזירה העולמית, כרוכה ב תנ אי ם ה סו ת רי םאת תפי סו ת־ היסוד של
הליכוד. ארצות־הברית דורשת מי שראל ״ שטחים תמורת שלום״ ו הפ סקת
ההתנחלויות. א ת המ שא־ומתן עם אש״ף הי א בעצמה מנהל ת עבורנו. ועידת
שרי־החוץ של ה ק הי ל ה האי רופי תשה תקיימ ה במדריד, תובעת מי שראל משא־ומתן
עם אש״ף והכרה בזכות ההגדר ה העצמי ת לפלסטינים. ממדינות ערב
קיבלנו ב א חרונ ה קריא ת־כיוון הגובלת בבדיחה, עם ביקורו של בו טרו ס ריאלי
בישראל לפני שבועות אחדי ם. המושג של שלום עם מצריי ם מוכר לנו. שר מצרי
צריך הר ב ה חוצפה כדי לנסו ת למכור לנו עוד שלום אחדמ הדג ם הזה.
ה ק היל ה ה בינל או מי ת תפעיל לחץ כבד על ישראל. ה תנ אי ם הנלווים ל תמיכה
בתוכנית־ה שלום מעקרי םאתה תוכנית מכל דבר שהליכוד רו א ה בו אינ טרס
ישראלי. כך, למשל, יש התעלמו ת כללית מי סודו ת נוספי ם של התוכנית, כגון שלום
כולל עם מדינו ת ערב או מאמץ בינלאומי לפיתרון בעיית הפליטים. עד כדי כך
שהתוכנית כולה נקראת ״תוכנית הבחירות בשטחים״ ,אף על פי שהבחירות
מהוות רק חלק ממנה. ה מג מ ה של ה ק הי להה בינ ל או מי ת הי א ל אמץ רק א ת חלק
התוכנית שהם בעליל ל טוב ת הפלס טיני ם, כלומר, ה חל קי ם שיובילו להגדרה
עצמית ולמדינה פלסטינית.
בנסיבות אח רו ת הל ח צי ם הצפויים ל א היו מ פ חידי ם אותנו: כוח הע מיד ה של
ראש־הממשלה מוכר לנו, ו ב תנ אי םאח רי ם הו א הי ה משרה עלינו ביטחון. מי
שמפחיד או תנו זו מיפלגת־העבודה -שותפתו העיקרי ת של ראש־הממשלה.

וד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכוד מרכז הליכו

1מ ר כז ה לי כו ד מרכזה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד
הפלסטינית תשב עוד הלילה ותכריז על
הקמת המדינה ...נצרת, חיפה, יפו, לוד,
ורמלה, זועקות לחרות והקהל המשולהב
פותח בשירה אדירה :״בילאדי, בילאדי״

13ב או ק טו ב ר
ישיבת־חרום בלישכת ראש־הממשלה.
באווירת הנכאים פותח אהוד אולמרט ומסביר
שהיציאה ממרכזי־הערים היתה רק צעד
טקטי, ולא נוותר על אף גרם מארץ ישראל.
הרווח התיקשורתי היה עצום, וישראל שוב
הוכיחה לעולם את היותה מדינה נאורה.
כעת, לאחר שהסתיימו הבחירות, נמתין
לראות האם פני הפלסטינים לשלום.
שר־הביטחון מסביר שנבחרי הפלסטינים
הרחיקו לכת, אבל לפי התקנות החדשות
שהוציא מישרד־המשפטים לא ניתן לעצור מי
שלא הוכח נגדו חשד סביר שהוא עומד לבצע
עבירה, ובכלל, במציאות הקיימת בשטח,
בקושי אפשר לשמור על אספקת מזון
למתנחלים.
דן מרידור מבהיר — מעולם לא אהבנו
את קמפ״דיוויד, אך זהו המחיר שנאלץ לשלם
עבור הבטחת קיומנו לאלף השנים הבאות.
שמיר מפזר את הישיבה. בשבוע הבא הוא
נוסע לקמפ־דיויד עם שימעון פרס ויצחק
רבין. מחר הוא מסייר באריאל ובגינות
שומרון, כדי לחזק את ידי המתנחלים,
שלעולם לא יורדו מאדמתם.

הנוער לא
יספיק להציל1ו
מרבית הסקרים בארץ מצביעים על כך
ש״הנוער פונה ימינה״ ,כלומר: פונה לעבר

המציאות.
״ימיך ו״שמאל״ ,כיום, אצלנו בישראל,

חדלו מזמן לבטא חלוקה חברתית, מעמדית.
כיום, ככל שאתה צועד יותר ״ימינה״ —
אתה, יותר נגד נסיגה טריטוריאלית וויתורים
לערבים, שה״שלום״ בפיהם, וחיסול ישראל
בליבם ובמוחם. ככל שאתה צועד יותר
שמאלה — אתה יותר בעד הונאה עצמית,
המאדירה בלבך את האשליה הנוראה, כי אם
רק נמסור שטחים החיוניים לביטחוננו
ולקיומנו — מיד נזכה בשלום.
״אם כן זה מצויץ יאמרו ישראלים
בעלי השקפות ימניות — ״אם הנוער, שהוא
עתיד האומה, פונה ימינה, פוקח עיניים, הרי
שעתידנו מובטח״ .לאט לכם! — אומר אני,
איש ימין, לעמיתי האופטימיסטים — לאט
לכם! התזכרו מה קרה בקרב ווטרלו המפור־

(מתון ת שדירי״הגחירות של הלי כוד)

״ביטחון
אישי״
אבי סספורטס דל, אילן סעדון, הפרום׳
שלינגר דל, הפרופ׳ מנחם שטרן ז״ל, יעקב
פרג דל, בני מייסנר ז״ל, אלברט ג׳רסי דל,
פרידריך רוזנפלד ז״ל, אורן ברהמי ז״ל.
״רק הליכוד יכול״

״שלום אמית-
כמו במיזרח התיכון, כמו בלבנון, כמו
בין עיראק לאיראן, כמו במיפרץ אילת, כמו
שערפאת מבטיח ...ומקיים!
״רק הליכוד יכול״

״משק חופש,,,
מפוטרי כור, מפוטרי אזרק, מפוטרי
סולתם ותריראן, מפוטרי ורד הגריל, מפוטרי
ארגמן.
״רק הליכוד יכול״

בסתר ליבו הוא חש שעדיף היה
שדד 6ליולי 1989 היה נמחק מהיומן
ומסיפרי ההיסטוריה.

״צדק ח בר ת-

הכותב הוא מזכ״ל
חזי ת ארץ-ישראל

אוחזין במרכז

גורמים בינלאומיים, זהות לעמדות
״ שטחים תמורת שלום״ זהה עם ״פשרה
מ שא־ומתן עם אש״ף, הגדרה עצמית
אלה עקרונות מוצהרים של מיפלגת־

העמדות הפרו־פלסטיניות, שמציגים
מוצהרות של מיפלגת־העבודה: עיקרון
טריטוריאלית״ ,הפסקת ההתנחלויות,
לפלסטינים, ועידה בינל או מי ת -כל
העבודה.
יש לנו א מון בראש־הממשלה. אנ חנו פוחדים משותפיו, שעמדותיהם קרובות
ולעיתים זהות עם העמדות של אש״ף ותומכיו. ללחץ ה בינל או מי ה אדי ר יתווסף
הלחץ הפנימי של השותף העיקרי לממשלה. אנו חוששים שבלחץ הכפול הז ה אין
איש שיוכל לעמוד.
כרגע כל הל ח צי םהאלה מושעים עד ל א חר י שיבת־המרכז כדי ״לעזור לשמיר״,
כפי שקורא לזה יצ חק רבין. מנגנון עולמי אדיר ה תגיי ס כדי לגנוב א ת דעתם של
חברי־המרכז. לחברי־המרכז יש כרגע ח שיבות עולמית. העולם כולו מ בי ט בהם.
א ם לא יצביעו נכון הםיאב דו אתח שיבותם סופית -איש לאי בי טבהם לעולם.
א חרי ישיבת המרכז, אםתתק בל התוכנית לל א תנאי, ייפתח ה סכר ויופעלו
הלחצים הפני מיי ם והחיצוניים. הליכוד ייאלץ לנטוש ע מד האח רי עמדה תחת
לחץ שאין לעמוד בו. הו א ידרדר מהפסקת התנחלויות למ שא־ומתן עם אש״ף,
ייגרר לוועידה בינלאומית, י ס כי ם להגדרה עצמית לפלס טיני ם ועלול לגרום,
בסופו של דבר, להקמת מדינ ה פלסטינית. א ם כל זה יתרחש ת חת לחץ של
אינ תיפ אד ה הרי זו סכנ ה קיומית של ממש.
כאשר יחיד חוצה א ת הקווי ם ועובר למיפלגה יריבה, קו ר אי ם לזה ״כאלאנ־י
תאריזם״ ,על שם האי ש הרא שון שעשה א ת המע שה המגונה הזה. כאשר מיפלגה
שלמה חוצה א ת הקווי ם שהציבה לעצמה ו ש הבטי ח ה לבוחריה, ותחת להגשים
א ת המצע שלה הי א מג שימה א ת המצע של יריבתה -האם יקר או לזה
״ליכודיזם״? זו, בסופו של דבר, ה שאלה העו מד ת להכרעה במרכז.
לעיתים רחוקות הוז מן הציבור בארץ למעמד בעל אח ריו ת הי ס טו רי ת כבדה
כמו ישיבת מרכז הליכוד ב־ 5ביולי. לחברי מרכז הליכוד ייאמר: עולם פרו־פלסטיני,
ה מנ ס ה עתה לגנוב א ת דעתכם צופה בכ םומ חכ ה להחלטתכם. מן
העבר הנגדי צופה בכ ם ארץ ישראל וארבעת אלפי שנות הי ס טו רי ה יהודית.

סם? ב־ 1815 פקד נפוליאון בונפרטה, באחרונה
בחייו, על צבא צרפת, בקרב המכריע
שערך סמוך לווטרלו שבבלגיה. מול הסתע־רויותיו
של הצבא הצרפתי, ניצב חיל־הרגלים
הבריטי בפיקודו של וולינגטון, כחומה
בצורה. נפוליאון לא אמר נואש: הוא ציפה
אותה שעה להגעתה המהירה של תיגבורת
צרפתית בפיקודו של המרשל גרושי. אולם זה
לא הגיע וקרב ווטרלו היה למפלתו של המצביא
הקורסיקאי הגאון.
בני־הנוער הישראלי הם לגיונותיו של
גרושי, שהיו אמורים להושיע, אילמלא אחרו
את המועד...
״חדל, צא מהפסימיזם הזה״ ,משיבים לי
אנשי הימין ,״הזמן פועל לטובתנו: ליגיונות
גרושי שלנו יגיעו בזמן!״ מי שיקדים אותם,
אני משיב להם ומוסיף: קודם לכן שכחתי
לספר, כי במקום צבאו של גרושי הצרפתי,
הגיעה תיגבורת אחרת. היה זה הצבא הפרוסי
בפיקודו של הגנרל בלוכר, בעל בריתו של
וולינגטון, אשר סתם את הגולל על תיקוותו
האחרונה של נפוליאון.
מיהו בלוכר הישראלי, שואלם אתם? מיהו
זה שיקדים את בני־הנוער שלנו, פקוח־העיניים,
וימנע מהם להציל אותנו? לא, לא
נחשתם! לא שלום עכשיו ולא השמאלנים
למיניהם! בלוכר שלנו זוהי ממשלת ישראל.
זהו ראש־הממשלה יצחק שמיר, הנשען על
יצחק רבין, על כל שרי המערך, ועל רוב שרי
הליכוד. שמיר ורבין הנושאים על נס את
האוטונומיה והאינתיפאדה כאחד ומתקדמים
בריצה מהירה — הם יקדימו את הנוער שלנו.
כאשר השטן מקטרג — זקנים מהירים
יותר מצעירים.

דוקטור א. מד //

• 4מ ר כז ה ליכו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד

רק המרכז
•כול

מיליארדים — לקיבוצים, לכור, להסתדרות,
לקופת־חולים של ההסתדרות, ול־מיפלגות
הדתיות. כלום — למובטלים,
לשכונות ולעיירות־הפיתוח!
״רק הליכוד יכול״

״קדימה איתך
המחנה הלאומי״
השר יצחק רבין, השר שימעון פרס, יוסי
שריד, שולמית אלוני, דדי צוקר, שלום
עכשיו, פייצל אל־חוסייני, חנא סניורה, פאיז
אבו־רחמה, בסאם אבו־שריף, המלך חוסיין,
חוסני מובארכ, יאסר ערפאת.
״רק הליכוד יכול״

״א1י אתן ל ליכו ד
אח הכל״
ואני אתן לשמיר את הקול — כי ג׳ורג׳
בוש וג׳יימס בייקר — טיפשים, מארגרט
תאצ׳ר ופרנסואה מיטראן — נאיבים, מר
בארב וחוסיין — מטומטמים, ערפאת ואחמד
ג׳יבריל — פתאים, אריק שרון ודויד לוי —
לא מתוחכמים, גנרי ורפול — לא מבינים
ש — אני ושמיר על כל העולם עובדים.

..כ׳ רק הליכוד יכול״
לפנות את סיני, לשמר את האינתיפאדה,
להביא לבחירות ראשונות בעולם הערבי, לתת
לגיטימיות לנציגי אש״ף הנבחרים, לנהל
משא״ומתן על עתיד יש״ע, להקפיא את ההתנחלויות,
לטרנספר את אריאל, לאבד את
יש״ע ולחלק את ירושלים, בירת פלסטין
החדשה...
אגב — רק המרכז יכול לשנות את הכל!

החברים עול אוטירר.

מרכזה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד מ ר כז ה לי כו ד

אני א שה 24 שעות בי ממה!
(המשך מעמזד )9
מוחלט! כל־כך אין בי מרירות, כל־כך אין בי
• יוצא לך להביט במראה, במשך
כלבתיות! איך אפשר לומר עלי דבר כזה? זה
מרגיז אותם, שאין בי רוע״לב, זה מעורר היום?
אני מסתכלת במראה מדי בוקר. הבעיה
קינאה, מעביר על הדעת, מ־פו־צץ או־תם!
מה עוד יכול להיות לאשה כמוני, אשה היא, שאני לא מגיעה לשם עד למחרת. האמיני
לי, לקחתי איתי כמה פעמים מראה
שיש לה כל מה שרצתה בחיים? תגידי לי!
רציתי בנכד. חיכיתי נורא. אז כיום יש לי בתיק. מה קרה? תמיד כשהכנסתי יד לתיק,
יצא לי עט, או עיפרון, או איזה נייר דחוף...
נכד.

זה שאני גרה לבד ונלחמת לבד — זוהי
הבחירה שלי. זה גם לא ״לבד״ .כך אני חיה
• את מקדישה זמן לבילוי עם ידימ...
דות,
סתם פיטפוט?
לא, אבל את חייבת לראות אותי עם הנכד
שלי. אני מתפרקדת איתו, מציירת איתו.
לפעמים אני לוקחת אותו בעגלה ושואלת כל
אחד — אבל כל אחד שעובר היש
״אני מאוד מתגעגעת לאמא, נומישהו
יפה יותר?״
רא מתגעגעת. אין דקה ביום שאינני
חושבת עליה. אני גם עולה
• יש דבר שעליו את מתחרטת?
לקבר שלה.
יש משהו שאותו את מקטלנת
״באיזו תדירותי אני שם כל יום.
כ״כישלון בחיים״?
נפשית, אני עולה לקבר מדי יום.
יש דבר אחד שעליו אני מצטערת —
״אמא כל־בך האמינה בעלייה
שאין לי הרבה ילדים. פשוט, בעלי ואני התלקבר.
זה חסר לי, זה חסר לי. אני
חלנו מאוחר. נולד לנו בן, יאיר, שנפטר לפני
רק מקווה שלא אהיה אם נודני—
12 לא — 15 ,שנים.
קית לצחי, עד שאמאס עליו. אם
ליאיר היתה טראומה בלידה. לא ידוע אם
יש דבר שאגי מתגעגעת אליו״...
היה אוטיסט כתוצאה מכך, או שנפגע בצורה
ניסיתי להפריע לשטף־דיבודה
אחרת. קצת פחדתי ללדת אחרי מה שקרה.
של גאולה ולשאול מתי נפטרה ה אחר־כך
נולד צחי. הייתי אז בת .30 טיפלתי
אם. עשיתי זאת כמה וכמה פעבלי
הפוגה ביאיר. כשצחי היה בן ,6נפרדתי
מים, בכמה גידסות. גאולה התעלכבר
מבעלי מה
מזה, או שלא היתה מסוגלת
• זה באב יומיומי?
לומר בקול :״אמא מתה ב״...
אני לא מקנאה בשום אשה יפה, באמת
שלא. אומרים :״יש יפות ממנה, אבל אין יפה
כמוה!״ אני רק מקנאה בנשים שיש להן ילדים
• בת במה את?
.63 אני בת ,63 וזה נהדר, זה תענוג. לולא רבים. אני משתגעת מקינאה.
אני חושבת שהגוף הכי יפה הוא של אשה
הייתי בת ,63 לא הייתי ממייסדי המדינה.
כבר ישבתי בבית־סוהר, לחמתי במחתרת. בהריון. קשה לי לשכוח את התקופות שבהן
אני תמיד אומרת שיש לי ניסיון של בת , 100 הייתי בהריון. הרגשתי כל־כך מיוחדת. הרגשתי
שאני לא עושה כלום, אבל בעצם
אבל אני מרגישה תמיד־תמיד בת .18
• א־סרוסו המחתרת, צבעת את עושה, כל דקה ודקה מהיום. זוהי הרגשה
שיערך אז לצבע בלונד. זוכרת את נפלאה.
כשאני רואה יפות ברחוב, אינני עוצרת
תקופתו הבלונדית?
אוהו, זה היה נורא! לא ידעתי מה אני רוצה להסתכל. זה לא עושה לי כלום. כיום הן גם
קודם: שהבריטים יעופו כבר מארץ־ישראל, כל־כך דומות זו לזו ...אבל כשאני רואה אשה
או שאוכל לחזור להיות שחורה. עמדתי מול בהריון, אני מתמלאת התפעלות, מש־ת־ג־עת
המיקרופון בלונדינית, אבל דיברתי כמו מקינאה! בזה — נכשלתי! נכשלתי ואני לא
סולחת לעצמי. אני לא יכולה לסלוח לעצמי
שחורה.
על דבר כזה.
• נחשבת אז נערה יפה?
• עשית הפלות?
תמיד־תמיד אמרו :״הקריינית היפהפיה״
פעם אחת, אבל זה לא היה בכוונה. פשוט
או ,״היפהפיה התימניה אביה של גאולה
הוא ממוצא תימני) .כן, ידעתי שאני יפה. זה החלטנו אז, בעלי ואני, שאנחנו לא רוצים
נמשך גם באוניברסיטה. מאניירות של יפה? ילדים נוספים, מבינה? את יכולה להבין
איפה! לא היתה לי מודעות של יופי. ידעתי חוכמה שכזאת? אז השגתי תואר באוניברסיטה,
היה לי מאוד חשוב להשיג אמ״איי! את
שאני יפה, וזהו. למי היה אז זמן ליותר?
שזה יגיע. אבל באמת, אני מקפידה על
הופעה.

אמא!

• וכיום?

אני יודעת — זה נורא מפריע לי — שאני
יוצאת איום ונורא בתמונות. זה פשוט נורא.
תמיד, כשפוגשים אותי, אומרים לי :״את
נראית כל־כך שמנה בטלוויזיה...״
תגידי את: אני שמנה? מה אני יכולה
לעשות? וזה חשוב לי.
אמרתי לך: אני נורא אשה! אני חושבת
שיד של אשה חייבת להיות מאוד רכה, מאוד
עדינה, כדי שגבר יוכל ללטף אותה. היא
יכולה לבחור אם היא רוצה בכך או לא, אבל
היד חייבת להיות רכה.

• את מתעניינת באופנה?
בהחלט, חשוב לי מה אני לובשת. אני
יודעת שמבקרים אותי, אבל אני אוהבת
להתלבש נוח, חייבת שיהיה לי נוח.
אותו הרבר חל בקשר לשיער שלי. אני לא
מסוגלת ללכת עם תיסרוקת שכל שערה
דבוקה לשניה. זה חייב להתאים למצב־הרוח
שלי. הרי השיער נושם מהגוף.
אני הכי נהנית כשפונים אלי בהתפעלות:
״איפה את צובעת את השיער?״ אני צובעת?
איפה אני צובעת? השיער שלי הוא שחור
טיבעי. זה שחור טיבעי.
תראי, תגעי, זה מדהים. ישנם אולי כמה
שורשים לבנים. דווקא לא הייתי מתנגדת
לקצת שיער־שיבה. זה מוסיף הדר. אני מחכה

מבינה?

• את אשה אופטימית?
אני לא מפסיקה להיות אופטימית. למשל,
אני מסוגלת לשאול את עצמי :״מדוע יש לנו
כל הצרות של יהודה ושומרון?״

• מדוע, לדעתך?

עיתונות ס711

לחופש נולדה

^ שבוע שעבר ביקש עלי מוהר, איש
במחנה, משורר והגיגן, עיתונאי מטעמי־פרנסה
למלא את המיכסה השבועית שלו
בכתבת־צבע אודות קיבוץ אחד, שזה עתה
מלאו לו 40 שנה.
החברים במזכירות הקיבוץ שקלו את הבקשה.
הרעיון דווקא נראה להם.
כמעט השיבו בחיוב. נותרה רק הסתייגות
קטנה .״אנחנו מעוניינים, אבל לא בטוח
שאנחנו יכולים לעמוד בזה ״,אמר למוהר
האיש ממזכירות הקיבוץ .״קודם כל נשמע
כמה זה עולה.״

את הסיפור הזה מספרים במיסדרונות
במחנה, שבועון צבא־ההגנה־לישראל, בארשת
מחוייכת, מהולה במידה מסויימת של
השתבחות עצמית. שתי עדויות טמונות בו:
האחת, אודות מצבם העלוב של רוב העיתונים
במדינת ישראל, שאינם יכולים לפנות למוסד
ציבורי, כלכלי או עיסקי בהצעה עיתונאית
מיקצועית, מבלי לציין שזו אינה הצעה
מגונה. השנייה, אודות הזכות שנפלה בחלקו
של במחנה, שלא להמנות עם המחנה הזה.
כי במחנה — מבחינה כלכלית, לפחות
— הוא העיתון החופשי ביותר במדינה.

כאשר אנשי במחנה אומרים ״כתבה״ ,הם
אינם מתכוונים ל״תשקיף״ ,אינם נוקשים על
קלידי מכונת־החישוב ואינם מוציאים חשבונית.
הם פשוט הולכים לעשות עיתונות־חופ־שית.

נפלתי על הראש.
אני מאמין, באמת ובתמים שבמחנה הוא
אחד העיתונים היותר־חופשיים במדינת-
ישראל.
במחנה הוא עיתון חופשי, מפני שגבולות
החופש שלו נקבעו מראש, ולא השתנו במשך
40 שנות קיומו. הוא משחק לפי כללים
ידועים, מוגדרים וברורים, הפוטרים אותו
משני החוליים העיקריים של עיתונים אחרים:
הצביעות והיומרה.

אולי אין הרבה ערך במה שבמחנה כותב
ומדווח במישור הצבאי. העובדה שצה״ל הוא
המו״ל שלו אינה מותירה מקום לספק,
שבענייני ביטחון וצבא, במחנה הוא כלי־תעמולה.
גם אם עורכיו מנסים, לפעמים,
להפגין ניצני־עצמאות, באופי ובאופן הכיסוי
והצילום של אירועים צבאיים — ברור להם

מונ או ת 1

_ 1וח
בערווה
^ וליטיקה, עיתון התנועה לזכויות
האזרח ולשלום, הקדיש את 66 עמודי
גליון חודש יולי שלו לסקירה יסודית, מקיפה,
מיקצועית, ביקורתית ותובענית, שענינה
נשים.
מטבע הדברים נמצאה בין ההגיגים
והמאמרים מאירי־העיניים של פוליטיקה
ביקורת יוקדת על השימוש הנצלני, שעושים
אמצעי־תיקשורת ומפרסמים בגופן העירום
של נשים, כאמצעי לקידום־מכירות.
את הוויכוח שיש לי עם הפמיניזם בכלל,

ועם חלק מכותבי פוליטיקה בפרט, אודות
מגרעותיה של הפטרונות המגוננת, שיש בה
סממנים של שלילת זכויות־הפרט וגזילת
חופש־הבחירה של נשים לעשות בגופן כרצונן,
אני מותיר לעת אחרת.
אבל בכל זאת, הערה משולשת אחת:
(א) אם הפורנוגרפיה היא אם־כל־חטאת,
מה עושה בעמוד 55 של פוליטיקה תצלום
שחור־לבן של צעירה מאוננת?
(ב) מהו בדיוק ההבדל בין התצלום
היצירתי הזה לבין תצלומי ערוות מן השורה,
הרואים אור(או חושך, תלוי בעיני המתבונן)
בירחונים פחות מתוחכמים?
(ג) ואם התצלום הזה אינו פורנוגרפיה,
אלא ביטוי של מחאה — מי יתקע לידיו של
גדעון סאמט, העורך, שערוותה של פוליטיקה
לא סייעה לקידום מכירתם של כמה מאות
גליונות נוספים?

מפני שסוף־סוף הגענו ליהודה ושומרון!
באמת, ברצינות גמורה! קודם לכן נהרגו
יהודים איפה שאבא שלי היה, בתימן. התקדמנו
מאז. אנחנו באמצע המהפיכה. יש לי
אורך־נשימה.

• מלווה אותך איזה פחד?
למשל?

• הפחד להזדקן?
אני לא יודעת לשנוא. אני חושבת שאין
באמת דבר מזקין יותר מהשינאה.

•ו אין דבר שנוא יותר מהזיק־נה?״.
הרבי
נחמן מברצ׳לב אמר :״זה חטא
להזדקן!״ אז יש לי חטאים אחרים גם בלי זה,
כך ש

את חושבת לעיתים על המוות?
פוחדת מכך?
העצים מתים זקופים. ברגע שאעמוד
ממאבקי, אמות ממילא, גם אם לא אמות
באופן פיסי.
קחי, למשל, נר בוער. גם הוא מגיע פעם
לסוף, לא? נכון שזה יפה לסיים בכך?

פוליטיקה, עמוד 55
חינוך מונע

נ17 חם ו/.ל*/

אתיקה 1

ת תי
בלי טובות
לחלוטין שחופש־הביטוי שלהם, בעניין זה,
דומה לחופש השייט של הקרפיון בבריכת־הדגים.
אבל
דווקא המיגבלות הברורות, החד־משמעיות,
הניצבות לפני במחנה כגדר־תייל
בתחום הכיסוי הצבאי, יצרו לו, במרוצת השנים,
הזדמגויות־פעולה ומרחבי־מחייה נדירים
ברוב שיטחי הכיסוי האחרים.
במחנה השכיל, בדדו כלל, לנצל את
העצמאות הכלכלית המוחלטת שלו, את
המאגרים המתחדשים־מאליהם של כוחות
צעירים(חיילי חובה וצבא־קבע) ,ואת כישוריהם
הבלתי־מבוטלים של עיתונאים המשרתים
בו כאזרחים־עובדי־צה״ל, כדי להוכיח
שהוא אינו נופל מעיתונים אחרים, ובמיקרים
רבים עולה עליהם.
במחנה, למשל, הוא אחד משני העיתונים
היחידים במדינת ישראל, שיעזו לחשוף את
שמותיהם של מפעלי־תעשייה, העושים שימוש
בחומרים־משמרים ובצבעי־מאכל כימיים.
הוא אינו חושש מניקמת־האינטשים
שלהם.
במחנה הוא העיתון היחידי במדינת
ישראל, שמחלקת־המודעות שלו ממוקמת
במרחק של 10 קילומטרים מבנייני־המערכת.
ובמחנה הוא השבועון היחידי במדינת
ישראל, שהמנכ״ל אינו מסתובב בין חדרי

העריכה והגראפיקה שלו לפני שהוא יורד
לדפוס.
פשוט מפני שאץ לו מנכ״ל.

מ תי לויאב, העורכת־בפועל החדשה של
במחנה. שהחליפה לא מכבר את בונה תירוש
(מהשבוע שעבר — עורר השבועון ראש ,0
היא הוכחה נוספת לתיאוריה שלי שבמחנה
הוא עיתון חופשי.
לויאב, עיתונאית־עובדת־צה׳׳ל (יש דבר
מה) לא נבחרה לתפקידה החדש בגלל
השכלתה הצבאית המופלגת; תפישת־העולם
הביטחונית שלה, היצוקה כפלדה; השקפותיה
הפוליטיות הלאומיות או קישרי״המשפחה
שלה עם סגן־הרמטכ׳ל.
המקסימום שאפשר לומר על לויאב, בתחום
השיקולים שאינם ממין העניין, הוא
שקסמיה האישיים בוודאי לא היוו גורם
שלילי בהחלטה למנות אותה.
אבל בכל מיקרה, הקסמים האלה יכלו
להוות רק גורם שולי להחלטה. הגורם העיקרי
נעוץ בעובדה שלויאב היא פשוט עורכת
טובה•

יש מעט מאוד עיתונים בישראל שהיו
בוחרים לעצמם עורך חדש לפי מערכת־שיקולים
מאת. מקטרגים ממחנה הכרוב
הלאומי יכולים לטעון, שבחירתה של לויאב
היא עדות לחוסר־העניין, שצה״ל ומישרד־הביטחון
מגלים בעיתון הדגל שלהם. סניגורים
יטענו לעומתם, שצה״ל דווקא נוהג
בתבונה: רק עיתון צה׳׳לי, שתכניו הכלליים
מגוונים, חופשיים, קריאים ומלוטשים, יכול
לשווק בץ עמודיו גם את המסר הצבאי, שהוא
חפץ למכור לקוראיו.
אני מעדיף את האפשרות השנייה.

הקו השחור
** יקי מלץ(העיר, יום ו׳ )30.6.89 מדווחת
//אודות רשמיה מליל־עלטה רב־מעללים
בממלכת הגראפיטי של תל־אביב.
מלץ יצאה למיבצע העיתונאי שלה בחברת
צמד־עבריינים מטורלל למחצה, מצוייר
באוטוביאנק׳ לבן ובתרסיס־ספריי שחור.
המטרד! :ללכלך את העיר.
התירוץ: מחאה.
ה אויי ב: מישטרה.

אילו הסתפקה מלץ בנסיעה לילית עם
כנופיית הדבילים הזאת, המורחת את ביטויי
תיסכולה בכל קו־דו־חוב, הייתי שואל אותה
אם הצטרפותה למסע אינה מהווה עידוד

ותמריץ לדבר־עבירה. מיקי מלץ הייתה
יכולה לענות, שהעיר אינו מוסד חינוכי. הוא
עיתון שצריך לתעד מציאות, הוויות
ועובדות.

אבל מלץ לא הסתפקה בנסיעה־לדבר־עבירה.
היא שיתפה פעולה.
״התפקיד שלי״ ,היא כותבת בהעיר ,״הוא
לעמוד על המישמר, ואם מכונית או הולך־
רגל מתקרבים, לעשות פססססט.״
מלץ מילאה את תפקידה באמונה.
בעלי הספריי השחור ניצלו מלילה ב־תחנת־המישסרה.
והעיר
שוב עבר את הקו האדום.

יהסס₪וו!י0

גס לא יישאר קיו חשוף בתל אביב .״אני אוהב נשים״״ ,אני פרה קדושה״׳ ,אני סתם פרה״
מי צריך אויבים /גסאשוד* ,היש אורגזמה לאהד המוותז׳ ועוד ועוד. אמני הגואפיסי חוו
והמשטרה לא עומדת בקצב. העיר נלווה למבצע חשאי

מו ס ר

יונה בג!
בגץ אבחשמ׳ כמעט הודה
ך* יים שיבי ( 7ימים, מוסף ידז שת
1 1אחחנות )30.6.89 ,הלך לראיין את יונה
אברושמי, מטיל הרימון שרצח את אמיל
גרינצוויג, המרצה מאסר עולם בכלא רמלה.
שיבי הלך לראיין אתונות וכמעט מצא
סיפור־מלוכה.
כמעט, מפני ששיבי החמיץ את הסיפור
האמיתי. הוא חג סביבו במעגלים, נגע־לא־נגע,
אחז והירפה. הנה דוגמה:
שי בי. :אתה שונא את האנשים משלזם
עכשיו?״

אברדשמי. :לא שונא. אין לי שינאה.
במדינה שלנו אנשים מושפעים הרבה
מההנהגה. כמו שאני הושפעתי, גם אחרים
יכולים להיות מושפעים.״
דוגמה מם׳ :2
שיבי זה כל מה שיש לד להגיד?״
אברושמי. :כן. אומרים שהיתה אז
מערכת שלמה, שהשפיעה על האנשים, וזה
נכון. אני הושפעתי. אומרים שהייתי בורג
קטן. אם זה כך, למה אני כאן, וכל האחריות
עליי׳
שתי התשובות של אברושמי זועקות
לשאלות־המשך. שתיהן מבקשות ליבון,
פירוט, הבהרות.
אברושמי רומז, מתפתל, מתקרב לאמת.
הוא רוצה להבהיר איך זה קרה לו. הוא מבקש
לנקוב בשמות המסיתים. הוא אומר.הנהגה״,
והוא אומר.מערכת שלמה״.
אבל שיבי לא עוזר לו להמשיך.
אילו טרח עוד קצת, אברושמי היה מספר
לו איך שמע את המסית מרחוב צמח צווח
בכיכרות הערים. איך דיברי־ההסתה חדרו לו
לתוך הלב.
איך קלגס המילים המתלהם הצית לו את
הפתיל. איך אדם אחד, מסוכן לציבור ולעצמו,
כמעט חיסל בהבל־פה מדינה שלמה.
לא.הנהגה״ .מנחם בגין.
חיים שיבי הוא עיתונאי ותיק, מנוסה, בעל
רקורד בלתי־מבוטל של הישגים מיקצועיים.
הוא לא יכול להחמיץ סיפור כזה בטעות.
וזה משאיר רק שתי אפשרויות.
או ששיבי לא רצה לשמוע יותר — או
שידיעות אחרזנות לא נתן לו לכתוב.

גיוז קיקזליג״ תגוגח מל סי מנו **יי מוג

?י־ת |5ממג
ה תגיע אותן למת וליסם*
ז ,־ אני מאד, את
ל ד דתגוד, אתו? עז&ר מאמוריז, ודה 3מ מפול ס
מ מיז מראממרמ< ?יאתר• ימד
אוו?•3
ז פממידה ־יתר ,״•ציי למס ׳•יי;׳ 1מ ר מי י״י מ מו מ אף
#אילו *ירד מו מז: מז ד מזי. אה מ 4 9 9 9הקרדי שמלללאנמם

ס*נמ?יל ימדי
העיר שותף לדבר עבירה

דמי טלדשטיין,י:צד׳*למט האנמי
עמדד, מהשקפת את ה׳טבדד,ד>.ד>>

הורוסקופ

ונשבץ 0 3 1 1 1 :1גוה

א ביגיל ינאי
)1סיפור אחר מנקודות־מבט שו־טת;
)5אדם ממעמד האצילים
ודסי־היחס ברומי העתיקה; )10
קיבוץ בדרום; )11 סופר אמריקאי
— •הרציחות מורג״; )13 מיכל
לשמה )14 מידה לנוזלים; )15 אחד
ו:שחאיזג )16 בסיס לעמוד או לוח
וכה )18 אחוריים; )20 פרץ, יצא;
)21 כפר ערבי בגליל העליון; )22
זה )24 אכסדרה של עמודים; )25
בדבקה )26 חבל, כבל; )28 אבן
באשה )30 סופר עברי בעל
•היושבת בגנים״; )31 נחיצות; )32
בחפת בית ממישפחת הבקר; )34 בן
כלאיים של חמור וסוסה; )35 זרם;
)38 בעל חיים ממישפחת נבובי
חקרה )39 שם אלוהים במקרא; )41
תלד בכבשים; )42 אבן הריחיים
התחתונה )43 עקץ של אשכול
פידזזה )45 צמח יחיד בתבואות;
)47 עוד רוח באפיו; )48 חרב; )50
ידאד, פחד־מה; )51 אליל בבלי;
)52 נמלס )54 :מלחין ישראלי; )57
מתאים, נחמד; )61 מיקווה טבעי
נדזל למים מלוחים; )62 התפרצות
פתאומית; )64 תואר למקיים
סצוזוז עליה לרגל למכה; )65 אחד
בפוז־מ )66 עומד בשער המחנה;
)67 זעף; )69 שלוה (ח); )70
פנודמת )72 זמרת אורחת בארץ
(ש־ם* )74 שמו של הכלב ב״תמול
שלשו ם־ מאת ש׳י עגנון; )75 סולם
חתרימ )77 תוך; )28 בושם; )81
סיבגע במילחמת־העצמאות לכיבוש
לוד ורמלה )83 מדף)85 :
תשלש חובה; )86 לא בשל; )88
באשפתו של קופידון; )89 אלומות
שיבולים אגודות לערמה; )91
סנעול מסויים; )93 נאיבי; )95
שתה די צרכו; )96 טיפה; )98 עיר
נגב (ר״ת); )100 עדין; )102
אסונה )103 תבלין לקפה; )104
גויאנה ההולנדית; )105 קובץ
רשימות של אפריים קישון;
מארגן•:
)1חס )2בן־אדם; )3יאוש, דאגה;
בהגדרות של התשבץ
האחרון 2704 -נפלו מספר
בהגדרה מס׳ 98 מאוזן
בדיד להיות -״בר״.
חסרות ההגדרות ה־באזת!