גליון 2717 מתאריך 27 בספטמבר 1989

איש ה שוה
אריה דרנני

ילדים הס הבייבי^ ״שלנו

• כי יש לנו יותר רופאים ואחיות מכל קופת חולים אחרת בישראל, כי השרות הרפואי שלנו מקיף יותר • כי יש לנו 7יחידות
להפריית מבחנה משלנו כי כל רופאי הילדים והמשפחה עומדים לרשותכם בבחירה חפשית • כי פתחנו מרכזים מיוחדים
לאשפוז יום לילדים ליד הבית • כי מרפאות החוץ בשמונת בתי החולים שלנו הקימו מכונים ברמת על לטיפול בילדים • כי בכל
14 דקות נולד תינוק בקופ״ח 100 ,ביום 37000 ,בשנה והם מטופלים ב 676-טיפות חלב • כי אנחנו מקימים את בית החולים
המיוחד לילדים הגדול והמתקדם בישראל • אין עוד קופת חולים בישראל שיש לה סל שרותים מקיף כל כך ואמין כל כך לילדים.

קופ ת החולים המקיפה •ותר, האחראית יותר והטובה עוד •ותר !

לשכת
המהפכה הבריאה

קופת חולים
של ההסתדרות
_[ הכללית

:29.9.88 בהלת פוליו פושטת. מערכת
הבריאות מואשמת במחדלים חמורים.

:26.10.88 הבחירות לכנסת ה״ 12 בשער.
כל סיקרי דעת־הקהל טועים בחיזוי.

״הצבא בועד על

שקרוי

בלשון הצבאית

לשכות אסח פשוסה

״לוגיססיקח״.

חנועז

הוא הדי ^ילג בי

לעסוד על בסים

ביותר

עיתון.

קרוב

כלוסר:

אססראסגים־של-סרקלי ן

כלכלי

כדי

שעיתוןיסלא את

סיספר

ריבוי

בסצב

סאזשנוחח 50-

קיבלתי,

נדיר בעולם,

בסגב

הנתון,

צורךב הש קעה

בלב

הסקנה

ועובדה

לעיני

הח לפה קשה .

כבד,

עוד

לוקסוס

להרשות לעצסנו
שותפות ושליסתו
מדי שבוע

:12.4.89 דן בן־אמוץ גורם להתרגשות
ב מסיב ת פרידה מהחיים ומידידיו.

פאסצים אלת

לקבוע באופן

השבועון,

מבחינת התוכן

שהיו

קיימים אז,

והצורה כאחד.
כדאי כדי

בעוד שלושה חודשים
בפאבק על

בלי

י גי ־ *33ת ו 3וית 3x1*01
3 :5.7.89 שרי״הליכוד תובעים ״חישו קים״
על ״יוזמת״השלום של שמיר״.

דת ועדה

מורא,

בלי

ניכנס

קיו ם המדינה

וחרותו,

הועפדו

גנגר.

עמודים,

חפוקדשים

ע ל חבר ה

-ניפצא^כמו

:29.3.89 הארץ מזדעזעת כאשר נהרג
הילד ברוך אורן ב״״רולטת״כביש״.

בינתיים בסיבחן.

עצמאות המערכת

ואילוה מש אב ים הכלכליים חח דש י ם

קליסתכוחות חדשים בפ ער כת
לךלהשוות את

וריענון מתכונת העיתון

הגליונות של סוףהשנה

לעפוד על ההבדל.

לאום,

מופעלזהש ישה

סוחלסשכלה חש שותהתבדו .

לג ליונו ת האחרונים,

על כבוד הא דם

והוא

ב מי ב חני ס קלים וקשים,

שינויי ם רבים,

לפנינו.

עורר העולם הזח,

להוציא ארבעה

נח תם בראשית השנה,

ההיקוות והחששות,

הוכיחה את עצפה

שעברה

וקודם כל

לפירסום די עות אחרות.

כיום אפש ר

איפשרו

וכדי

כו חו ח -השלוםהליברליים בישראל

הבסיחה אח העצמאותהפוחלסת של

ההסכם על כר
חודשים.

ז ה. היה

קו דם כל באר?,

לדיעוחהעולםהזח, אחרי שנכשלו

ז ו כשלעצפח פלפדת על פצב

זהו

לשנותולצאתע 7ינוקח דש .

נפצאשותףבדפותה של חברהאפריקאית, שבראשה עופדאריה

עורכיו.

העיתון סחדס ס ב חינ הכלכלית,

חו ד שי םחיפשנו שותף פ ת אי ם .

הבלבדית בכל

:21.12.88 ממשלת״האחדות״הלאומית.
הליכוד שולט בכל המערכת המדינית.

היתחע צם

לעורכי -עיתון את חשליסההפותלסח

לבסס אח

עמודי

בחינם,

יכולנו כדי

הכלכלי

כפנוי•

התאמתו

להקנותלו אח הסש אב יםהדרושיםכדיל חדש ,
בפשר כסה

והולכת

לקיוסו

היההעולםהזחבבעלותהבלקדיח של

ניכרת,

בחוגים הקרובים

תפקידו,

ז ר. דווקא בשעה שחדיעוח ^ אשר

העולםהזההסיףלחן במשך ישניםרבות ,

הופעת השבועון נ ת רנ ח בסכנח•

לוקסוס

חוא צריך

הקוראים לכל עותק.

בקיוסק או

בראשית תשס ״םגברהסכנהכלכלית

בני -אדםקוראיםכלעותק של העולםהזה

נוסףעלהקוראהסקורי שרכש אוחו

:23.11.88 נהגו של השר אברהם שריר
טוען שנשלח להביא מזון לכלב בביתו.

צ בא

לז רם מחסיד

יכול לפעול בלי

צפויה סכנה גוברת

בברההתופעה של

ל 10-

אינו

זקוק

עלולים

איתן.

בשנים האחרונות היתה
של העולםהזח .

נפוליון. בכךסםאתהדגשעל סה

ז ו: חיילים צריכים לאכול,

של אספקה. גםהצבא

קיבתו ״ ,קבע

:9.11.88 ניצחון של הרשימות הדתיות
גורם לשני הגושים לחזר אחריהן.

:23.11.88 המערך מתקפל ומוותר על
ניסיונו להקים ממשלה צרה בהנהגתו.

לעשור חדש.
וביסחונח,

אתגרים חדש ים יעמדו
על ה שלום,

ישראלית צוד קת,

בלי

חם יד ׳ב שור ה הראשונה.

על הד מו קר סיח,
הפליות בש ל

פין,

נעמוד בה בעזרתר ,

גזע

משוא-פנים.

:30.8.89 מתגלה שישראלים אימנו כי־תות״מוות
של אילי־הסמים בקולומביה.

ח 0ח x6מלאכת מחשבת של מסמעז שוויצרית
השואפת לשלמות. חסח&ץ שעון קלאסי בעיצוב ערכו
חסחס ^ ש ^ המרהיב של זהב 18 קארט בגוף פלדה
עם יהלום עדין המשובץ בשעה ה12-
ח 0ח x6מנגנון קוורץ זהב מהמתוחכמים בעולם
שעון ח 0ח x6לגברים ונשים שיודעים להעריך את הטוב ביותר,
להשיג בחנויות השעונים המובחרות וברשת הבורסה לתכשיטים

אורית זרובבד

שי ט רי ת -
שג רי ר בוושינגטון?
כהוגי הליכוד עלה שמו של מועמד אפשרי חדש
לתפקיד שגריר ישראל בארצות־הברית: מאיר שיטרית.
שיטרית

ברור כי השגריר הבא יהיה איש־הליכוד, ושהמערך צריך להסכים
למינויו. שיטרית, המשמש מזה יותר משנה כגיזבר הסוכנות,
ושהוכיח את יכולתו כמסביר בקרב יהודי ארצות־הברית, מקובל
גם בצמרת מיפלגת־העבודה.

סור־סור הצליחו!
ארגון העובדים הליברליים ניהל סשא״ומתן עם כמה מיפלגות, וביניהן מיפלגות־ימיז, לפני
שחתם על הסכם עם המערך בהסתדרות.
במשך השנים האחרונות ניהל אירגון זה משא־ומתן עם מיפלגות רבות בקשר להצטרפותו
לאחת מהם, וביניהן, התחייה וצומת.
המשא־ומתן עם התחייה וצומת לא נוהל רק על בסיס הצטרפות לבחירות להסתדרות, אלא
,הצטרפות למיפלגה כולה. אולם צומת והתחייה דחו את תביעת האיגוד לשיריו] מקומות
עבור אנשיו במוסדותיהן.
בראש האירגון עומדים כמה קשישים, אך יש לו נכסים כלכליים לא־מבוסלים.

618

מרט ״כור״ ה ת פו צ ץ
נראה שהמשא־ומתן בין קריידדהפלדה של ״כור״ לבץ מנדל קפלן, העסקן
היהודי מדרוס-אפתקה, התפוצץ.
מיפעלי׳־הפלדה מוצעים למכירה זה זמן רב. בעבר כבר התנהל משא־ומתן בין כור לבין
קפלן ושותף נוסף, אריק ששון, ביחד עם ד־סקעט השקעות. המשא־ומתן לא הגיע לכלל
מימוש.
מיפעלי הפלדה מצויים בחובות גדולים, וגם על פי תחזיות אופטימיות לא נראה שניתן
יהיה לכסות הפסדים ישנים ושוטפים.

מ׳ יספוג אתהטפה?

איל־ההון ארמנד האמר והחברות המשתתפות
בחיפושי-נסט בישראל ,״ישרמקו״ ו״יואל״ ,מתכננים
לקתה קידוח יבשתי בצסון־מערב הנגב, באיזור נירים.
הוא יתחיל אחרי שיסיימו את הקידוח הימי מול חוף-פלמחים,
שיתחיל ביום החמישי הקרוב ושיסתיים בינואר . 1990

האמר

חצי המיליון ש ל ניר
כמעט שנה אחרי מותו של עמירם ניר בתאונת־מטום מיסתורית
במכסיקו, נשארה התעלומה בעינה.
אחד מסימני־השאלה: ליד גופתו של ניר נמצאה מיזוודה, ובה חצי
מיליון דולר במזומנים, סכום העולה בהרבה על מה שהיה דרוש בעסק-
האבוקדו שלמענו טס. לא ברור למה נועד כסף זה.

אין שפר לסויגודים
נראה שמישהו במישרד״המישפטים שכח לחשוב על התקציב הנוסף עבור סניגורים ממוניג
כאשר הרחיבו את החובה בייצוג על־ידי סניגור למיספר רב של עבירות.

סניגורים רבים, שמונו על-ידי ביודהמישסט לייצג עבריינים, לא קיבלו מזמן
את הססן* המגיע להם. אחד מהם, שסיפר את העניין בבית-המישסט, טען
שהמדינה חייבת לו 20 אלף ש״ח, ונאמר לו שאץ כסף לתשלום.

שי תו ף־ פ עול הפשמאל
בניגוד לעשרות גופי-השמאל המפולגים, החליטו דווקא אירגוני־הנוער השונים של השמא
לשתף ניניהם פעולה.
השיתוף כולל את נוער ר״ץ, מפ״ם, ננק״י(הנוער הקומוניסטי) ,חפרפרת(קבוצות של בניי
נוער ישראליים ופלסטיניים) ,ואחרים.

הפעולה הראשונה של הגוף היתה הפגנה, ביום א׳ האחרון, מול שגרירות
דרום־אסריקה, ביום השנה להירצחו של סטיוון ביקו.

התא רגנו תחדשהב לי כו ד
״חוג 2000״ הוא שמו של חוג רעיוני חדש בליכוד,
בהנהגת ח״ב אברהם שריר ואלי לנדאו, ראש עיריית
הרצליה.
בכינוס הראשון שלו השתתפו ח״כ פסח גרופר, יצחק קעטבי,
לשעבר י רד מועצת המיפלגה הליברלית, רוו נחמן, ראש מועצת
אריאל ויחזקאל פלומין, סגן שר־האוצר לשעבר.
ההתארגנות היא חלק מאסטרטגיית ההתקרבות של השר אריאל
שרון ומחנהו לליברלים, בשעה שצירוף עוד כ־ 600 מהם למרכז
יהפוך אותם לגורם משמעותי.
מטרת ההתארגנות היא גם להריץ את אלי לנדאו לכנסת,
ולבנות מחדש את מעמדו של ח״ כ שריר.

_צייו צלי׳י׳־ .ה עי ל ס הזיז

ביום השישי, דד 22 בספטמבר, מסר דובר צה״ל על 487 הרוגים
פלסטיניים בשטחים הכבושים. המיספר כולל הרוגים מירי חיילי־צה״ל
בלבד.
לפי ספירת ״העולם הזה״ ,עומד מיספר ההרוגים הפלסטיניים, ביום
השני, דד 25 בספטמבר, על .618
לעומת זאת, מוסרים מקורות פלסטיניים על 752 הרוגים, לפי הפירוט
הבא:
• 539 הרוגים מירי חיילי־צה״ל ומתנחלים.
• 81 התגים בתוצאה משאיפת־גאז.
• 52 הרוגים ממכות ומהתחשמלות.
• 80 התגים מסיבות אחרות.

אניו לי מי, העיל ס הי ה

11 !1

האמרמ תכנן
קידו חחדש

ש ריי

יד וגד סירוב
בוועידת הדור הצעיר של מפ״ם, שנערכה בסוף־השבוע האחרון, דחו
משתתפי הוועידה, בהצבעת רוב, ניסיונות לקבלת החלטות בזכות הסירוב
לשרת בשטחים.
יחד עם זאת ,״הדור הצעיר רואה לעצמו חובה להתייצב, ציבורית ומישפטית, לימין
החיילים המסרבים למלא פקודות בלתי-חוקיות בעליל.״

אנטי־שמיות א מי תי ת

בעיקבות האיתעים ב״בנק לאומי״ ,והנזק שנגרם לתדמית הבנק בעיקבות
פרשת ״דרקפל״ ומשה זגכר, צופים שאת האשמה יספוג דווקא הדובר.
יתכן שכתוצאה מכך יהיו בקרוב שינויים במישרדי הדובר או יחסי־הציבור של הבנק.

מו כרת
בניגוד להכחשות קונצרן ״הסנה״ ,החברה הישראלית לביטוה־מישנה, שבה
יש ל״הסנה״ תב, מיועדת למהירה.
בזמנו נוהל משא־ומתן עם משקיעים יהודיים מתו״ל. המשא־ומתן עלה על שירטון, ובתוצאה
מכך הודיעה הסנה שאיו צורך במכירה, משום שלא תהיה לכך השפעה על המאזן.
עתה מנסה הקונצרן לחדש את המגעים למכירת החברה לגורמים ישראליים או זרים.

1ימרוד ל״חד שוח״?
איש־העסקים יעקב נימרודי מנהל משא־ומתן להיכנס
בשותף בעיתון ״חדשות״ ודשודהמקומונים של
״הארץ״.

נימרודי

בשנים האחרונות עבר נימרודי ממיסחר בינלאומי למיגוון
השקעות בנדלץ ובמלונות. הוא גם רכש את השליטה בחברת
הכשרת היישוב.
כבר זמן־מה הוא פועל בכיות השקעה באחד מאמצעי־התיקשורת.

מטיילים ישראליים גילו על הקירות בפירנצה גראפיטי אנטי־שמיים

אמיתיים.
בניגוד לסיסמות המקובלות באיטליה, המגינות על הפלסטינים
והמתקיפות את ישראל, נאמר בכתובות אלה :״ערבים — יהודים
(כולם) חזירים שמיים״.

בנז ר עגז
העם

אש על הכרמל
* מאז ימי הנביא אליה!.
הכרמל חשוף לאש.
זוהי אזהרה.
את סוף שנת תשמ״ט האירו הלהבות של
יערות הכרמל. מה שלא עשתה שנה שלמה
של אינתיפאדה, על קורבנותיה היומיומיים,
עשה מאורע דרמאתי זה. הוא זיעזע.
לפי שר־המישטרה, לא הוכח עדיין שהיתה
זאת הצתה. אמנם, זוהי הנחה סבירה, מפני
שהאש פרצה במוקדים שונים. אך מאחר שהיה
זה אחד הימים היבשים והחמים ביותר של
השנה, יתכן גם הסבר אחר.
בארצות כמו קליפורניה, שריפות־יער ענקיות,
המאיימות על שכונות שלמות, הן כמעט
עניין שבשיגרה.
כבר באגדה הישראלית הקדומה, בתיאור
המאבק בין אליהו הנביא ונביאי הבעל, דובר
על אש שפרצה על הר־הכרמל, .
אש זרה. גם אם יוכח בסוף שהיתה זאת
הצתה, עדיין לא יהיה ברור אם היתה זאת
התפרעות של פירחחים או מעשה פוליטי
מתוכנן, אם נעשה בידי יהודים או ערבים,
בידי ערבים אזרחי־ישראל או תושבי השטחים
הכבושים, בידי אנשים שפעלו מתוך דחף אישי
או שליחים של אירגון כלשהו, ואם כן —
של איזה אירגון, מנאמני־אש״ף או ממתנגדיו.

השאלות לא הטרידו כמעט איש בישראל.
ראשי־המדינה דיברו על מעשה של
אש״ף, הכל דיברו על מעשה של ״ערבים״.
דמגוגים ביקשו להשתמש בלהבות הכרמל
כדי להבעיר אש זרה של שינאה גזענית. הקיצוניים
ביותר אף ייחסו ל״ערבים״ את התשוקה
הזדונית לשרוף את הארץ כולה ולכלות
את כל הצומח בה.
אך השימוש בהשמדת הצומח כאמצעי במאבק
המדיני אינו חדש, ואינו מיוחד לצד
הערבי דווקא. המימשל הצבאי הישראלי משתמש
באמצעי זה באופן שיטתי, ובדרו כלל
על פי דרישת המתנחלים היהודים. מאז רא־
* סלכיס א׳׳״ת \ :ק ב ( ץ אח ה1ביאים אל
הו~הכר 0ל ...ותיפ1ל אש ה

שקיעת החומייניזם היא מאורע
מקומי או מרחבי. שקיעת הקומוניזם
היא מאורע עולמי.
העולם עמד המום מול תופעה זו. בסוף
תשמ״ט רק התחילו המימדים האדירים של
מהפכה־נגדית זו להסתמן. איש לא היה מסוגל
עדיין לתפוס את כל ההיבטים של מיפנה
זה בהיסטוריה האנושית.

שית האינתיפאדה נעקרו ונגדעו אלפי עצי־פרי,
ואולי רבבות, כעונש סביבתי.
ירושת השנה. האסון של שריפת־הכר־מל
— יהיו סיבותיו כאשר יהיו — מאיר את
העומק של תהום־השינאה, הפעורה בין שני
העמים מקץ שנה ותישעה חודשים של האינתיפאדה.
אולי
זהו הלקח העיקרי שמורישה תשמ״ט
לתש״ן: האינתיפאדה אינה מצב סטאטי, כשם
שה״כיבוש הנאור״ ,שקדם לה, לא היה מצב
סטאטי. בהיעדר פיתרון מתעמקת השינאה
ההדדית, ואין לדעת לאן תוביל.
ומכאן התיקווה: ששנת תו־שין־נון תעלה
את שני העמים על דרך הפיתרון.

היה זה כאילו גוף אדיר מן החלל
החיצון פגע בכדור־הארץ ויצר חור
ענקי המשתרע מברלין ועד
ולאדיווסטוק.
נוצר חלל ריק פוליטי ורעיוני, כלכלי וצבאי,
שאין ערוך לו. השלכותיו מהוות אתגר
לדימיון האנושי. רק מעטים בעולם של תש־מ״ט
התחילו להתמודד עם האתגר הזה, אשר
ישנה את פני העולם ב־ 11 השנים הנותרות
של המאה ה־.20

• יוגי פסו לנין

הג מ שר ת

]?שאל־עס?
צריך להכריע, אך
| הממשלה אינה מסוגרת
| להכריע, גם זה פיתרון
בשבוע האחרון של תשמ״ט הציע איש־ה־שנה
אריה דרעי הצעה: למנוע משבר ממשלתי
על״ידי עריכת מישאל־עם על הצעתו של
חוסני מובארכ.
חשבונו של דרעי: איש אינו מעוניין בפירוק
הממשלה, שיביא בהכרח לעריכת בחירות
חדשות. אף אחת משתי המיפלגות הגדולות
אינה מאמינה שבבחירות חדשות תשתנה
התמונה הפוליטית. אולם הצעת מובארכ גרמה
למחלוקת, שלא נראה כיצד ניתן להתגבר
עליה. יצחק שמיר אינו יכול לזוז, גם אילו
רצה בכך, מפחד שרי־החישוקים. יצחק רבין
ושימעון פרס לא יוכלו לוותר על התזוזה,
שהוצעה על־ידי מובארב. לש״ם, המיפלגה
הקובעת במחנה הדתי, אין חשק לבחור בין
שני הגושים ולהשתתף בממשלה צרה עם
אחד מהם.
הרעיון של מישאל־עם מדהים ברגע הראשון.
כמו כל רעיון מסוג זה, הוא מפתה ומעורר
פחדים כאחד.
הצעד! מעשית. מתנגדי הרעיון יכולים
להצביע על התפקיד שמילאו מישאלי־עם
בתולדות הדיקטטורות המודרניות. גם
מנהיג אוטוקראטי כמו שארל דה־גול השת־
(המשך בעמוד )50

^ איית־אללה רוח־אללה חומייני
( \ עלה לשמיים, ונפגש עם קארל מארכס
ועם ישוע, הנגר מנצרת.
אם הם סיכמו שם את המתרחש בעולם,
יכלו להגיע רק למסקנה עצובה אחת :־

בשנה הזאת מתו כל האידיאולוגיות
הגדולות. כך תיכנם תשמ״ט
להיכטוריה.

חוו נחיל
ך* אשר החזיר חומייני את נישמתו
לאללה הרחמן ורב־החסד, מתה עימו המהפכה
האיראנית הגדולה, המהפכה הגדולה
והאותנטית האחרונה עד כה.

אחרי שמונה שנים של מילחמה עקובה־מ־דם
בעיראק השכנה, נאנחה איראן אנחה עמוקה
של הקלה כאשר מת האיש הגדול, שאש
האמונה השיעית בערה בעצמותיו.

במקומו של חומייני באו אנשים
מכוג אחר. הקנאות יצאה מן האופנה
באיראן. היא יצאה מן האופנה
בכל רחבי העולם.

במקום הקנאים הגדולים, אנשי הדם והאש,
באו אנשים מסוג אחר, אנשים שהעולם
הדביק להם את תואר־הכבוד העליון של
תשמ״ט:
פרגמטיסטים מות האידיאולוגיות היה התופעה החשובה
ביותר של השנה בעולם כולו — תופעה החורגת
בהרבה מתחומי תשמ״ט, והעומדת להטביע
את חותמה על כל המחצית השניה של
המאה־ה־.20
האידיאולוגיה של חומייני, איש־השנה
תשל״ט, שלטה באיראן רק במשך 10 שנים,
והקרינה משם את אורה על העולם המוסלמי
כולו. היו אלה 10 שנים של דם ואש, של
מילחמה והרג המוני, של אמונה עיוורת וקנאית.
היא השתלטה בראשית הרבע הרביעי
של המאה, ונראה כי תיעלם לפני סוף המאה.
האידיאולוגיה הקומוניסטית נולדה כבר
באמצע המאה הקודמת. היא השתלטה ברוסיה
הגדולה ברבע הראשון של המאה ה־.20
במשך 80 שנה השפיעה עמוקות על העולם
כולו, על כל מאורעותיו ותהפוכותיו. השנה
היא קרסה תחתיה.

ף וושינגטון ובטוקיו, בלונדון ובירוק
שלים ישבו המדינאים והוגי־הדיעות כקהל
של צופים מול מירקע־הענק ששמו ברית־המועצות.

צפו, השתאו, נדהמו והתקשו לתפוס
את אשר הם רואים.

ואכן, המחזות שרדפו זה את זה
היו כל־כך מדהימים, עד כי לא יכלו
אך לעלות בדימיונם של אנשי-
מציאות פרגמטיים לפני שנתיים•
שלוש.
בחירות בברית־המועצות, שבהן ניצח
אופוזיציונר פופוליסטי מודח בשם בוריס
ילצין את גדולי־המיפלגה, שבהן הביסו סגני־מישנה
גנרלים עטורי־עיטורים. בימי סטא־

לין, היו אלה נעלמים בלילה, מבלי להשאיר
אחריהם עקבות.
ישיבה של הפרלמנט הסובייטי, ששודרה
בשידור חי בטלוויזיה, ושבה קמו צירים והטיחו
האשמות בוטות במנהיג הכל־יכול מיכאיל
גורבאצ׳וב, שעמד מולם נבוך ומחייך. מילה
אחת מן המילים האלה היתה מספיקה, בימים
ההם, ליריד, בעורף.
שורה של גברים ונשים, לאורך שלוש רפובליקות
סובייטיות, מווילנה ועד טאלין,
כשהכל מנופפים בדגלים לאומיים ותובעים
עצמאות מברית־המועצות.
חשיפתם במוסקווה של החוזים החשאיים
מלפני 50 שנה, שבהם מכר הרודן הגרמני
לרודן הסובייטי את ארצות מיזרח־אירופה.
בחירות בפולין, שבאן הוכו מועמדי המיפ־לגה
הקומוניסטית שוק על ירך, עד כי נאלצו
לקבל בדחילו וברחימו מקום זוטר בממשלה
שבראשה עומד עתה תאדיאוש מאזובייצקי,
עסקן קאתולי, לא־קומוניסט, ולמעשה אנטי־קומוניסט.
הפגנה
גדולה בקישינב, לרגלי הפסל הגדול
של לנין, שבה דרשו המפגינים שילטון־
עצמי, ולמעשה עצמאות למולדביה.
הפגנה קטנה בקישינב, לרגלי הפסל של
לנין, שבה דרשו הגאגאוזים — עם קטנטן,
שהעולם לא ידע כלל על קיומו עד אז —
הגנה מפני העריצות של המולדבים.
וכך ברפובליקות סובייטיות אחרות, בזו
אחר זו — גורגיה, ארמניה, אזרבייג׳ן,
קזאחסתאן, ועד לאוקראינה הענקית.

שחיטות הדדיות. פוגרומים. מצוד על ארמנים
באזרבייג׳אן. מצוד על מסחטים בידי
אוזבקים. מצוד על אזבאחים בידי גורגים.
הפגנות של רוסים לאומניים נגד הקומוניזם,
בשם אמא־רוסיה, הגזע הסלאבי, הכני
סיה הפראבוסלאבית והשינאה ליהודים.
עקירת תורכים מבולגריה הקומוניסטית,
עקירת הונגרים מרומניה הקומוניסטית.
מילחמת־דמים בין אזרבייג׳אנים וארמנים
על מובלעת קטנה, ששמה הקשה הפך שם
דבר בעולם: נגורנו-קאראבאך.
עלייתו של לאומן סרבי, דמגוג בשם סלו־בוראן
מילוסביץ, שהופעתו הפופוליסטית
איימה לפרק את המיבנה העדין של הפדרציה
היוגוסלבית.

ובכל המרחב הגדול הזה של
ברית-המועצות ושאר הארצות
הקומוניסטיות — התביעה לפירור!

המשה הסוציאליסטי ולכינון כלכלה
קפיטליסטית חופשית.

#ונג וגמתו

ך* אשר קרא מיכאיל גורבאצ׳וב בשלוש
השנים הקודמות לגלאסנוסט (פתיחות)
ולפך סטר1יין ה (מיבנה חדש) ׳,הוא ידע שהוא
פותחתיבת״פאנדורה.
הוא עשה זאת מפני שלא היתה לו ברירה.
המשק הקומוניסטי התמוטט, ולא היה מסוגל
לשאת עוד במעמסה הכבדה והולכת של
עליית־יוקר־החימוש. המתחים הפנימיים הגיעו
למימדים מסוכנים.

תחת להקים קיר של ברזל מול
התביעה לרפורמה, ולהסתכן בחורבן
המדינה כולה, הוא החליט לערום
מחסום של שקי־חול, שיספוג את
המהלומה וימתן אותה.
היה זה הימור כביר. גורבאצ׳וב קיווה לנהל
קרב־מאסף מתוחכם, לסגת צעד אחרי צעד,
ולגבש תוך כדי־כך דפוסים שיצילו את המי־שטר
הסובייטי בעיקרו. אך הוא הסתכן בכך

שהתהליך יצבור תאוצה כה מוחצת, עד כי
דבר לא יוכל לעמוד בפניו.
במהלך תשמ״ט היה נדמה לא-אחת כי
קיר״החול של גורבאצ׳וב עומד ליפול בכל
רגע. כי היה עליו לעמוד לא רק בפני
המתחים הכלכליים הנוראים, אלא גם בפני
המתחים הלאומיים הרי־האסון.

היו אלה שתי הזרועות של תנועה
אחת. המבנה המשותף שלהן היה
הכמיהה לחופש.
האדם הסובייטי תבע את חרותו הכלכלית
ואת חדותו הלאומית. הוא מאס באידיאולוגיה
הכופה והחונקת, ששללה ממנו את זו ואת זו.
הוא תבע את זכותו לעבור, להרוויח ולצבור
רכוש כאדם חופשי. והוא תבע גם את זכותו
לשייכות לאומית, לדיגלו, לשפתו ולעצמאות
ארצו.
לאטווים בכו מרוב אושר, כאשר דיגלם
הלאומי הגנוז עלה לראש־התורן בריגה. פול־

נים כרעו על ברכיהם, כאשר כנסייתם הלאומית,
הקאתולית, בירכה את מאבקם. רוסים
תבעו לעצמם את הזכות להקים מיפלגות.
וכולם תבעו כלכלה פתוחה וחופשית, שתספק
את צרכיהם.
מכל הבחינות האלה הצטרף האדם
הסובייטי מחדש אל האנושות כולה. לא היה
הבדל בין הגורגי בהרי־הקווקז ובין הבאסקי
בחוף האטלנטי, בין האפגאני, שצהל כאשר
החייל הסובייטי האחרון נטש את אדמת ארצו,
ובין הפלסטיני, שהצית את אש האינתיפאדה.

בכל
רחבי העולם היתה תשמ״ט
שנה רעה לכיבוש זר ולרודנות
מקומית.
ברחבי אמריקה הלאטינית התקדמה הדמוקרטיה,
צעד אחרי צעד. באפריקה הדרומית
התחזק הכוח השחור. בדרום־מיזרח־אסיה נמשכו
המאמצים להבטחת העצמאות של קאנד
פוצ׳יאה, מבלי להטביע אותה מחדש בדם.
ובכל רחבי העולם תבעו בני־אדם רמת־מחייה
גבוהה יותר, וכלכלה חופשית שתשיג זאת.
אחת הדראמות המרגשות ביותר של

תשמ״ט התחוללה בכיכר טיאנאנמן בפקין,
שם התכנסה האינטליגנציה הצעירה של מרי-
נת־הענק הצהובה כדי לתבוע חופש ודמוקרטיה,
מול פני ביורוקרטיה מיפלגתית קשוחה
ואידיאולוגיה מאובנת. כאשר רמס המישטר
של דנג קסיאופינג את המתקוממים בטנקים
וערך מצוד־אדם על שוחרי־החופש, הם החזירו
את סין לחשכת הדיכוי. אך לאיש לא היה
ספק בכך שזוהי נסיגה זמנית, וכי כוחות־החופש,
שהתעוררו בארץ־התרבות העתיקה,
אינם ניתנים לעצירה, אלא לזמן קצר.

שוב אידיאולוגיה לא יכלה לעמוד
עוד מול האידיאלים של חרות האדם
וחרות העם — לא הקומוניזם, לא
האפרטהייד, לא שרידי הפאשיזם,
לא החומייניזם, לא הלאומנות הדתית
של גוש-אמונים ודומיו בישראל.
שנת
תשמ״ט לא צעדה את הצעד האחרון

במיצעד הארוך אל החופש. אך היא צעדה
צעד ענקי קדימה.

9סוף ההיססוו־ה
ס עד גדול קדימה — לאן? מה יהיה טיבו
של העולם החדש?
מאמר אחד של אמריקאי ממוצא יפאני
היכה השנה גלים בקרב הוגי־הדיעות המחפשים
משמעות למה שמתרחש.
פראנסיס פוקויאמה הוא פקיד בכיר במיש־רד־החוץ
האמריקאי, ראש הצוות־לתיכנון־
המדיניות. מאמרו תורגם לשפות רבות, וגם
מוסד אקדמי סובייטי רב־חשיבות ביקש לתרגמו.

התיזה
של פוקויאמה מדהימה
בקיצוניותה. הוא טוען כי מאבק־האיתנים
בין האידיאולוגיות הגיע
לסופו, ופירוש הדבר שהסתיימה
למעשה ההיסטוריה האנושית.
בעיני פוקויאמה, כל ההיסטוריה היא מאבק
בין שיטות רעיוניות.
בתקופה ה״פוסט־היסטורית״ לא תישאר

אלא מיסגרת רעיונית אחת, שתהיה מקובלת
על הכל — הדמוקרטיה הליברלית, שהוכיחה
את עליונותה על כל האידיאולוגיות. היא
תיצור תרבות צרכנית מערבית חובקת־עולם,
ובסופו של התהליך תקום מדינה כלל־עולמית
אחת.
יתכן שפה ושם תיוותרנה במשך זמן־מה
ארצות הדבקות באידיאולוגיות רודניות,
שאבד עליהן הכלח. אבל הן תישארנה בצד,
מחוץ לזרם הכללי של ההיסטוריה והקידמה,
וכך תירלרלנה ותיעלמנה מעצמן.
האדם בעולם הזה יחיה בחוג מישפחתו,
ולא ישאף אלא לחיים פרטיים מספקים יותר,
ברמה חומרית גבוהה יותר. המאמץ העיקרי
של המדינות יהיה מכוון להגברת שיתוף-
הפעולה ביניהן, כמו איחוד־אירופה. הקללה
הגדולה של העולם לא תהיה עוד המילחמה,
אלא בעיות פנימיות כמו מכת־הסמים והפשע.

העולם
כולו יהיה נוח, נעים —
ומשעמם.
יתכן שזוהי תחזית מוגזמת. אבל היא
התאימה למצב־הרוח של תשמ׳׳ט, ועל כן
נקלטה בתשוקה רבה.

זר שהסתכל מבחוץ בישראל של
תשמ״ט, יבול היה להבחין בה
בסימנים רבים להתממשות תחזית
מעין זו.
הנוער חיפש הנאות חומריות. האידיאולוגיות
איבדו את כוחן. הקיבוצים היו
במצוקה כלכלית ורעיונית. רבים שקלו
״ירידה״ למולדת חדשה, שבה יהיה נוח יותר
לחיות. מתחת לפני השטח גברה השאיפה
לפתרון של שלום לסיכסוך הישראלי־פלס־טיני.
בשמאל,
בימין וגם במחנה הדתי והחרדי
היתה מילת־המפתח מילה זרה, שאינה
מופיעה במקורות: פראגמאטיזס .

אין זה פלא שאיש-השנה של
תשמ״ט היה אדם, שהמחיש בכל
מעשיו את התכונה הזאת.
יי 7

איש השש ו1שמ״!10 מי לא

^ כל שנה יש המילים והמושגים שלה
— /מילים שנולדו מתוך צורך הרגע, והמביעות
את רוח השנה.
תשמ״ט ירשה את ה״אינתיסאדד ההתנערות״)
מן השנה הקודמת. נוספו למילון
שלה ״רעולי־הסנים״ ,שעסקו בין השאר
בחיסול ה״משת״פים״ (משתפי־פעולה).
ומנגד :״כרטיסים מגנטיים״ ,אחת מתגובות
שילטונות־הכיבוש.
יאסר ערפאת הכניס מילה זרה נוספת לדיבור
העברי, כאשר השתמש במילה הצרפתית
״האדוק״ — 040 1 1 0״עבר זמנו״ ,״אבד
עליו הכלח״) כדי להגדיר את היחס של אש״ף
לאמנה הפלסטינית.
למילון המדיני הישראלי נוספה המילה
״חישוקים״ ,כתוספת ל״יוזמת־השלום
הישראלית״ .כדי להפריד בין תושבי השטחים
הכבושים, אוהדי אש״ף, ובין הנהגתם,
הומצא המושג אש״ף דתונים, להבדיל

מאש״ף־השטחים.

מכל סיסמות השנה, זו שנחרתה בזיכרון
היתה ״רק הליכוד יכול״.

יש־מאין צץ גנרל מארוני, מישל עאון,
הרפתקן צבאי קנאי וקל״דעת, שהשתלט על
המובלעת המארונית בלבנון. הוא דחף את
ארצו העייפה והשבורה אל תוך סידרה חדשה
של אסונות־דמים.
על אותו הרקע בלטה לשעה קלה צעירה
לבנונית קומוניסטית בשם שוהא ביש־ארה,
שהתנקשה בחייו של הרפתקן צבאי
אחר משורות המארונים. הגנרל אנטואן
לחד, מפקד ״צבא דרום לבנון״ מטעם ישראל,
נפצע קשה, החלים לכאורה, אך חדל למעשה
מלתפקד. הצעירה נעלמה.
גיבור־לרגע מסוג אחר היה הרץ האולימפי
כן ג׳דנסון, שהדהים את העולם בהישגיו
באולימפיאדה שנערכה בסיאול, בירת קוריאה.
הוא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא,
כאשר התגלה שהשתמש בסמים.
מייקל דוקאקים, פוליטיקאי אמריקאי
שצץ בשנה הקודמת, נעלם השנה אחרי שנחל
תבוסה ניצחת בבחירות לנשיאות בארצות-
הברית.
ארבעת חיילי־גיבעתי — סמ״ר יצחק

את הדימיון כאשר נבחר לייצג את ישראל
בתחרות האירוויזיון, ונעלם כלעומת שבא
כאשר נחל כישלון צפוי ומכאיב.
מזעזע יותר היה גורלם של שני ילדים
אחרים: מורן דמיאם הוכתה למוות על־ידי
הגיס של אמה, שהתעלל בה במשך זמן ממושך,
והילד ברוך אורן נספה בעת מישחק
של ״רולטת־כביש״.
השייח׳ עבד־אל־כרים עוביד, מפעילי
חיזב־אללה (״מיפלגת האל״) בדרום־לב־נון,
זכה בפירסום עולמי, שהוא היה בוודאי
מוותר עליו ברצון. הוא נחטף בפעולת קומנדו
של צה״ל, לשם החשת חילופי־שבויים.
פולני בשם יז׳י לאונטייך גרם להיסטריה
קצרה, ולגיחוך לאחר־מכן, כאשר היה
נדמה שהוא מתאבד פלסטיני שביקש לדרדר
אוטובוס. ההיסטריה התחלפה בגיחוך כאשר
התברר כי לא היה אלא תימהוני שיכור, שרצה
לרדת מן האוטובוס כדי להקיא.
הפרשה היתה פארודיה של אחת הפרשות
הטראגיות ביותר של השנה: הפיגוע באוטובוס
בקו 405 שגרם לו קנאי תימהוני, עבד־

אל־מהדי ע׳אנם.

קורבנותיו הצטרפו לשורה ארוכה־ארוכה

רומא העתיקה, לא עשה אדם את אשר עשה
הוא: לערוך מסיבה פומבית לידידיו כדי להודיע
להם על מותו הקרוב, ולהיפרד מהם.
הפסיכו״דראמה המרטיטה הפכה אירוע
חברתי־תרבותי, שהעלה את עיני הישראלים
מעל לאופק הצר של בעיותיהם היומיומיות,
והביא אותם להתמודדות עם הבעייה האנושית
הקיומית, עם המוות. בצל השאלה הקיומית
הזאת שאלו הישראלים את עצמם: מי
אנחנו? מה טיב תרבותנו? ובלשון המקורות:
מאיין אתה בא, לאן אתה הולך ולפני מי אתה
עתיד ליתן ריו־וחשבון.
במסיבה הודיע בן־אמוץ כי על־פי דעת
רופאיו, לאדם במצבו נותרו בממוצע שמונה
חודשים לחיות. בסוף תשמ״ט, כעבור שישה
חודשים, עדיין נאחז בן־אמוץ בחיים.
אדם אחר שגורלו עורר התרגשות היה
ידידו של בן־אמוץ, הפרופסור משה קרוי.
הפילוסוף הצעיר, שהיה בשעתו עילוי באוניברסיטת
תל־אביב, נעלם מן האופק הישראלי
במשך שנים רבות. לפתע חזר, הטיף
לתורה של מילחמת בני־אור בבני־חושך, תוך
שלילת רוב הערכים המקובלים. הוא השמיע
נבואה קודרת על חורבן העולם, הנשלט כיום
הדינה לפולקלור הישראלי נכנס ״הכלם מרקי״
,שהיה או לא היה, והתואר ״פודל״,

אדלר, טוראי אריה לוצאטו, טוראי יצחק
קיבודי ובייחוד טוראי רון הקהל —

שהדביק שר בכיר אחד של מיפלגת־העבודה
לסגנו של שר בכיר אחר של מיפלגת־העבו־דה.
שכיר־חרב
ישראלי החזיר לשימוש את המילה
העברית ״חוואים״ ,בעלת הצליל הארכאי.
גם החברה שלו ,״חוד החנית״ ,הפכה
שם־דבר.
אחד המאורעות הטראגיים של השנה היה
קשור ב״אוטוכום מס׳ 405״.
מתוככי צה״ל באו מושגים שעוררו צמרמורת
:״נוהל עצירת חשודים״ ,ולהבדיל
״קבוצת מנגלה״ ו״מישפט גיב-

זכו בדראון רישמי, כאשר בית־המישפט הצבאי
תיאר אותם כמיפלצות סאדיסטיות. חייל
חמישי, יריב בר״יוסך, התפרסם כאשר
התאבד, אחרי שנחשד בכך שהנחית את בעי־טת־המוות
לגבר הפלסטיני, שמותו גרם
למישפט. שמו של אותו פלסטיני, פועל שהיה
אלמוני עד לרגע מותו, התפרסם בעולם
מלו: האני אל-שאמי.
חייל אחר שהתאבדותו היכתה גלים היה
יוסי הדסי, שזכה קודם לכן בציון־לשבח על
שהרג פועל ערבי בלב פתח־תיקווה.
שמו של עמירם ניר, איש־השנה תשמ״ז,
גיבור פרשת איראן־קונטראס, צץ לרגע מחדש
כאשר נודע כי נפל קורבן לתאונת־מטוס
מיסתורית במכסיקו. לא הכל ראו באירוע
טראגי זה תאונה מיקרית.
שמו של סופר הודי, סלמאן רושדי,
הפך שם־דבר בעולם, כאשר האיית־אללה
רוח״אללה חומייני, הטיל עליו עונש־מוות
בשל סיפרו, שהעליב את זכר הנביא.
בסוף תשמ״ט רושדי עדיין חי, ואילו חומייני
— בין המתים.
ילד בשם גילי נתנאל לכד לשעה קלה

עתי״.

באמצע השנה הזדעזעה הארץ למישמע
הסיפור על ״הרולטה הישראלית״ .בסוף
השנה רב השימוש במילה הלועזית ״פרו
ייקטים״.

המילה
הרוסית פרסטרויקה (״בנייה
מחדש״ ,״עיצוב מחדל)׳ )5לא נולדה בתשמ״ט,
אלא כבר לפני ארבע שנים. אולם השנה קיבלה
משמעות חדשה, מוחשית ומיידית, שריתקה
את העולם כולו.
ואם ניכרת שנה גם בבדיחותיה, הרי תש־מ״ט
תרמה בדיחה שזיעזעה את אמות־הסי־פים,
כאשר השמיע אותה אלוף בצה״ל:
״ג׳ורג׳ בוש, מיכאייל גורבאצ׳ום ויצחק
שמיר נפגשו עם אלוהים, שאמר
להם כי נמאס לו מכדור־הארץ, וכי הוא מתכוון
להשמידו תוך שבועיים. בוש חזר לארצו
והודיע בשידור לאמריקאים: יש לי בשורה
טובה ובשורה רעה. הבשורה הטובה היא שיש
אלוהים, הבשורה הרעה היא שתוך שבועיים
יגיע העולם לסופו. גורבאצ׳וב פנה לעמו ואמר
שיש בפיו שתי בשורות רעות: האחת שיש
אלוהים והאחרת שכדור־הארץ עומד להיחרב.
שמיר חזר לישראל ואמר שיש לו שתי בשורות
טובות: הראשונה שיש אלוהים, והשנייה
שתוך שבועיים תחוסל האינתיפאדה.״

של קורבנות הסיכסוך המתמשך. שמותיהם
של יותר מ־ 335 הערבים — גברים, נשים
ובעיקר ילדים — שנהרגו ב־ 371 ימי תשמ״ט
מידי חיילים ומתנחלים נשכחו בישראל מייד,
אם נודעו בכלל, אך הם נשמרו היטב בתודעה
הפלסטינית. ואילו בתודעה הישראלית נשמר
זיכרם של הקורבנות היהודיים. הילד איתי
חמצני, בן המתנחלים שנהרג כאשר חיילי
צה״ל פתחו בטעות באש על מתנחל, אשר
ירה בהם מפני שחשב שהם ערבים. החייל
אבי סספורטס, שנחטף ונמצא הרוג. החייל
אילן סעדון שנחטף ונעלם. לרגע התפרסמה
גם דמותו יוצאת־הדופן של עולה
חדש מארץ ערבית, שאול שהוד מיש״
ענייה, שנחטף בטולכרם ושהתגלה, בריא
ושלם, בבור יבש. בצאתו משם נישק, בטעות,
את אחד מחוטפיו, שהובא למקום.

• בסינו־דואמה
^ למלא היתה תשמ״ט שנה של אינתי־
\ 1פאדה, שנשלטה כולה על־ידי הסיכסוך,
היה דן בן־אמוץ יכול להיות איש־השנה.
במשך כמה ימים לקח בן־אמוץ בידיו את
ליבה של המדינה, ולש אותו כרצונו. מאז ימי

• גנרל, וקורבנות
^ כל שנה עולים גברים ונשים, השולטים
לשעה קלה בכותרות. רובם נעלמים כלעומת
שבאו. אחדים ממשיכים במשך זמן־מה
לרתק את תשומת־הלב. מעטים מהם משפיעים
על מהלך השנה.

דן בן־אמוץ מקשיב לרימה במסיבת הפרידה מהח•

על־ידי אלוהים הרסני וסאדיסטי. לפתע נדם
קולו: קרוי שם קץ לחייו בדירה תל־אביבית.
אדם מסוג אחר לגמרי הוא קצין מיק־צועי
בשם יאיר קליין. אלומת־האור הבינלאומית
התמקדה בו כמעט במיקרה. כך נודע
לציבור הישראלי והעולמי כי שכירי־חרב
ישראליים, יוצאי יחידות״העילית של צה״ל,
ממלאים תפקידים שחורים משחור ברחבי־העולם.
קליין
הוחשד בהדרכת פלוגות־חיסול של
אילי־הסמים בקולומביה, חלאת המין האנושי.
הוא טען כי אימן רק ״חוואים״ למילחמה
במחתרת השמאלית באותה ארץ רחוקה. על
הפיכת השליחות הצבאית למיקצוע הבזוי של
חרב־להשכיר, אמר :״זה מה שלמדתי לעשות.
לא למדתי משהו אחר״.
קליין היה יכול להיות איש־השנה תשמ״ט,
כסמל שלילי למה שקרה לצה״ל ולחברה
הישראלית כולה בעיקבות הכיבוש המתמשך,
המשחית כל חלקה טובה. אבל היו לתשמ״ט
מועמדים חשובים יותר לתואר.

• *רד האינתיבארה
^ תכן כי איש־השנה האמיתי של תשמ״ט
היה ילד-האינתיפאדה האלמוני.
הוא הטביע את חותמו על כל אירועי השנה
— החל בזירה הבינלאומית, עבור בזירה
המדינית הישראלית וכלה בחדשות ששלטו
מדי יום בכל כלי־התיקשורת הישראליים.
כמו בשנה הקודמת, שלטה האינתיפאדה
בחיי ישראל, מבחינה צבאית ופוליטית, כלכלית
ורוחנית. ילרי״האינתיפארה, שהתעמתו
עם חיילי צה״ל, כשאבנים ובקבוקי־תבערה
בידיהם, תוך סיכון חייהם, היו רק הביטוי
החיצוני של תהליך עמוק הרבה יותר. במאבק
העקשני בין שילטונות־הכיבוש ובין ההנהגה
החשאית של ההתקוממות התגבשה בהדרגה
האומה הפלסטינית, כוננה לעצמה מוסדות
של שילטון עצמי בכל הרמות וניתקה את
עצמה מישראל ומכלכלתה.
אחת התוצאות הפרדוכסליות של האינתיפאדה
היתה שהיא נתנה לאש״ף מרחב-
תימרון הרבה יותר גדול בחתירה להסדר
מדיני. מנהיגים פלסטיניים הירשו לעצמם
לדבר על השלום בצורה שלא היתה אפשרית
כאשר היו הפלסטינים חסרי־אונים ומושפלים.
הביטחון העצמי החדש, זקיפות־הקומה

להיות לאיש־השנה תשמ״ט, כשם שהנרי
קיסינג׳ר היה איש־השנה תשל״ד. אולם
בוש, הססן וחסר־נחישות בכל השטחים, היסס
וגימגם גם בתחום זה. בסוף תשמ״ט עדיין לא
התרומם הדו״שיח מעל לשיחות בדרג נמוך
בין השגריר האמריקאי, רוברט פלטרו
ובין נציג־אש״ף, חבר החזית הדמוקרטית ל-
שיחרור פלסטין, עבד רבו. בסוף השנה ניסה
חוסני מובארב, נשיא מצריים, לקשור
את הקצוות.

רבין התקרב יותר מכל פוליטיקאי אחר
בשתי המיפלגות הגדולות, לתואר איש־השנה
תשמ״ט. במשך השנה הלכה הפופולריות
שלו וגברה, והיא עלתה על זו של
כל שר אחר. הוא איחד את הדרישה ליד קשה
בשטחים הכבושים עם הכמיהה לפיתרון
מדיני. היו שהאמינו כי הוא הולך בדרכו של
שארל דה־גול, אשר הביא את צרפת אל
פיתרון הבעייה האלג׳ירית בשיטות של
עורמה וכחש, ושדחף את הימין הצרפתי, כעל
כורחו, להסכים לנסיגה מהשטחים.
בימים האחרונים של תשמ״ט היה נדמה
שרבין אכן הולך בדרך זו, וקובע את הכיוון
והקצב של המאורעות. אולם הדבר לא היה
עדיין ברור. יתכן שמיבצע זה ינחיל לרבין
את תואר איש־השנה של תש״ן.

רמת־גן ופתח־תיקווה, יבוא המיבחן החשוב
ביותר בבחירות בהסתדרות, בראשית תש״ן.

מ. דניאל, מדי ה

הלאומית והמישקל המדיני הגובר שהעניקה
האינתיפאדה לאש״ף, התבטאו בשורה ארוכה
של צעדים מדיניים.
המועצה הלאומית הפלסטינית איפשרה
ליאסר ערסאת להוביל בכיוון זה. המועצה
הכריזה על הקמתה של מדינה פלסטינית.
ערפאת הכיר בהחלטות מועצת־הביטחון 242
ו־ 338 ובזכות־קיומה של מדינת־ישראל. הוא
הכריז על הפסקת הטרור, במילים שנוסחו
מראש על־ידי ארצות־הברית. התוצאה היתה
פתיחת דו־שיח רישמי בין ממשלת ארצות־הברית
והנהגת אש״ף.
רונלד רגן וג׳ורג׳ שולץ החליטו על
כך בימים האחרונים של כהונתם,כדי לסלול
את הדרך לפני הנשיא החדש ג׳ורג׳ בוש
וג׳יימם בייקר, שר־החוץ שלו. אילו התקדם
בוש בצעדים אמיצים בכיוון זה, היה יכול

נית — ואוי להצלחה זו. יצחק שמיר,
איש־השנה תשמ״ו ,״שיחק אותה״ במידה רבה
של ערמומיות ותיחכום. כדי לחטוף את היוזמה
מידי אש״ף, המציא •תוכנית־שלום״ רב־תכליתית:
להאפיל על היוזמה הפלסטינית,
לפייס ולהעסיק את האמריקאים, לתקוע טריז
בין הנהגת־האינתיפאדה ובין ראשי אש״ף,
כל זה מבלי לזוז אף צעד משמעותי אחד
קדימה.
לצורך זה לקח שמיר מידי איש־השנה
תשל״ה, יצחק רבין, שותפו העיקרי השנה,
את הרעיון של עריכת בחירות בשטחים הכבושים.
היו
שקיוו כי שמיר יילכד במלכודתו שלו
עצמו וייאלץ, על־ידי הדינאמיות של התהליך,
לזוז קדימה בעל״כורחו. זה לא קרה ב־תשמ״ט.
שמיר לא הפך מנחם בגין שני.

כורה תמורת נזיד־העדשים של שותף זוטר
בשילטון. גבול דק מאוד הפריד בין שתי
המיפלגות הגדולות, כשבתפר בין השתיים
נוצרה השותפות שמירבין.
פרס עצמו נדחק כליל מן הזירה המדינית.
הוא נאלץ לקבל על עצמו את הג׳וב כפוי־הטובה
של שר״האוצר בתקופה של פשיטת־רגל
לאומית. הוא קיבל את ״דין התנועה״ כדי
להציל את האימפריה הכושלת של חברת־השבדים,
הקיבוצים והמושבים.
במשך השנה, התגברה בקרב מיפלגת־העבודה
ההכרה שאי־אפשר לנצח בבחירות
בראשות פרס. בהיעדר מועמדים צעירים
בעלי עמדת־מנהיגות, עלו סיכוייו של רבין
לעמוד שוב בראש המיפלגה. אחרי שמגמת־הירידה
נמשכה בבחירות ברשויות המקומיות,
שבהן איבדה מיפלגת־העבודה את באר־שבע,

ערפאת לא היה איש־השנה תשמ״ט מפני
שנתקע באמצע״הדרך. מול קיר־הברזל של
יצחק שמיר ושק־החול האמריקאי, לא הצליח
להשיג הישגים מרשימים. משום־כך לא יכול
היה לשכנע את ההנהגה הפלסטינית לעשות
קפיצה נחשונית קדימה, בנוסח אנוור אל־סאדאת.

#האמדט
במדים
ך 0יריביו של ערפאת בצד הישראלי לא
^ יכלו לזכות בתואר.
שום חייל לא הצטיין השנה במאבק באינ
תיפאדה.
איש־השנה תשמ״ח, הרמטכ״ל דן
שומרון, לא העז לחזור על האמירה הפשוטה
שאין פיתרון צבאי לאינתיפאדה. הוא נשאר
מעין האמלט במדים, ובכך סימל אולי את
צה״ל כולו בשנה זו. הוא נאלץ לתת פקודות
מחרידות — כגון הפקודה לירות בכל
רעול־פנים — ונאבק מאבק חסר־תוחלת
במעשי־הזוועה שהפכו שיגרה יומיומית. הוא
ידע שאינו יכול לנצח במילחמה זו, אך לא
העז להניח אמת פשוטה זו על שולחן הממשלה.
כך עמד במילחמה העכורה בנשים ובילדים,
שלא נראה לה סוף, בנפש חצוייה, כשהמטרה
היחידה של צה״ל היא להגביל את ההתקוממות
למימדיה הנוכחיים, ולשמור על
מצב של תיקו צבאי.
גם אלופיו לא זכו בתהילה במילחמה זו.
עמרם מיצנע, דמותו של האביר־בעל-
דמות־היגון, הסיק לבסוף את המסקנה והסתלק
מן הזירה, ללא עלי־דפנה. את מקומו תפס
איציק מרדכי, אלוף בעל חזות נחרצת יותר
אך לא בעל סיכוי רב יותר.
קצת יותר הצליחה המנהיגות בזירה המדי
#כיתרון
עכשיו

^ מאבק האמיתי והמכריע של תשמ״ט
• 1התנהל מתחת לפני השטח, במעמקי
ליבו של הציבור הישראלי.
סיקרי־דעת־הקהל המבולבלים רק רמזו
על חידה, שפוליטיקאים ואנשי־תיאוריה לא
הצליחו לפענחה.
לכאורה היה המצב מלא סתירות. קרוב
ל־ 200 אלף ישראלים כבר עברו את כור־ההיתוך
של השרות בשטחים הכבושים נגד
האינתיפאדה. רובם חזרו הביתה כשבליבם
שתי מגמות סותרות־לכאורה: השינאה ל־פלסטיני
והכמיהה להסדר.
גם שלושת יריביו של שמיר במיפלגתו לא
ככל שתכפו ההתנגשויות והפיגועים, בשהפכו
לאנשי־השנה. אריאל שרון, דויד טחים הכבושים ובתוך ישראל עצמה, כן גבר
לוי ויצחק מודעי יצרו טריאומוויראט הרצון ״להיפטר״ מהערבים. הסיסמה שנישאה
חדש, כשהמטרה העיקרית שלהם היתה לה בפי רחבעם (״גנרי״) זאבי, ושעל גבה
פיל את שמיר. באחת הישיבות הררמאתיות נכנס לכנסת, מצאה הד רב .״טראנספר״ נראה
של תשמ״ט הצליחו להלביש על שמיר ״חי כפיתרון רדיקלי: לגרש את מיליון וחצי
שוקים״ .אולם הסערה שככה במהרה, ובסוף הפלסטינים מהגדה ומהרצועה, או את כל
השנה שלט שמיר ביד אמונה במיפלגתו וב־ שניים וחצי מיליון הפלסטינים החיים כיום
ממשלתו. שרון, איש־השנה תשל״ג, תשמ״א בין הירדן והים.
ותשמ״ב, לא הפך איש־השנה בפעם הרביעית.
אך כמעט כל מי שנתפס לסיסמה זו היה
הקורבן העיקרי של השנה היה איש־השנה מוכן — כאופציה שנייה — גם לפיתרון
תשמ״ה, שימעון פרס. בפעם הרביעית הנ הרדיקלי הנגדי: הקמת מדינה פלסטינית.
היג את מיפלגתו בבחירות, ובפעם הרביעית המטרה בשני המיקרים היתה שווה: לקיים את
הוא נכשל. בבחירות לכנסת ה־ , 12 בראשית מדינת־ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית,
השנה, איבד המערך חמישה מנדאטים. יחד ולהפריד בינה ובין העם הפלסטיני, שלגבי
עם ר״ץ, מפ״ם ושינוי איבד הגוש ה״שמאלי״ קיומו לא נותר עוד ספק. כל חייל סדיר ואיש־כולו
ארבעה מנדאטים חיוניים. הגוש הימני מילואים, ששרת שבוע אחד בגדה או ברצוכולו
שמר על כוחו במדוייק, אף שהליכוד עה, ירע כי העם הפלסטיני חי וקיים. מבחינה
עצמו ירד במנדאט אחד. המנצחים הגדולים זו כבר ניצחה האינתיפאדה.
היו הדתיים, שעלו מ־ 12 מנדאטים בכנסת
הרוב הגדול של הישראלים התבטא בסיהקודמת
ל־ 18 מנדאטים. אף סקר אחד של קרי דעת־הקהל בזכות ההידברות עם אש״ף,
דעת־הקהל לא ניבא זאת מראש, והיום של ומיעוט גדול דיבר על מדינה פלסטינית
מחרת הבחירות היה יום־תענית לכל בעלי־מעבר
לקו הירוק. הדבר לא היה קשור באהבה
הסקרים.
לפלסטינים. להיפך, לעיתים קרובות היו
למחרת יום־הבחירות בא המיבחן הגדול
התבטאויות אלה קשורות בדרישה להנהגת
של פרס. הוא יכול היה להנהיג את מיפלגתו
שיטות אכזריות עוד יותר למילחמה באינתילאופוזיציה,
לפתוח במאבק עקשני על דיעו־פאדה.
אבל כמעט כל ישראלי הבין השנה כי
תיו בשטח המדיני והחברתי, לגרום להתחדאי־אפשר
לנצח את האינתיפאדה, אלא בהשות
מיפלגתו בכור־ההיתוך של המאבק האו סדר מדיני.
בצורה הפשוטה ביותר ביטא זאת אחד הפוזיציוני.
תחת
זאת מכרה מיפלגת־העבודה את הב גיבורים העצובים של השנה: משה אלול,

נהג האוטובוס בקו מס׳ ,405 שדורדר לתהום
על־ידי עבד־אל־מהדי ע׳אנם בהתקף של זעם
וקנאות, כרי לנקום את פציעת חברו. כמה
שבועות אחרי הפיגוע אמר אלול :״אני יודע
שהבעייה הפלסטינית צריכה להיפתר. לא
משנה איך. נמאס מהבלגן ששורר בעם־
ישראל. אני רוצה פיתרון חד־משמעי. פיתרון
עכשיו. אם יחליטו לעשות טראנספר, שיעשו
טראנספר, וכולנו נלך על זה. אם יחליטו
מדינה פלסטינית, שיעשו מדינה פלסטינית.
רק שיעשו. צריכים או לתת להם או לזרוק
אותם״.
קול המון כקול שדי.

0השם־ הסווי־אבויקא
* * ל רהע זה בולט עוד יותר המחדל
} הגדול ביותר של השנה: המחדל של
מחנה״השלום הישראלי.
בראשית האינתיפאדה התעוררו רבים כדי
גנות את שיטות הכיבוש, את שבירת־הע־צמות,
את המדיניות של הליכוד ושל רבין.
אך במהלך תשמ״ט בלט מחנה־השלום בעיקר
בהיעדרו.
לא חסרו אנשי־מצפון. לא חסרו גיבורי־מחאהדובראשם
סרבני־השרות־בשט־חים,
שהלכו לכלא, לעיתים בפעם השנייה
והשלישית. עשרות קבוצות ישראליות פעלו
בשטח, כדי לתעד מעשי־זוועה, להגיש עזרה
רפואית, מישפטית וחומרית לקורבנות, להפגין
ולמחות — החל בקבוצה אמיצה ועקשנית
של ״נשים בשחור״ וכלה באנשי
״יש גבול״ .מפעם לפעם השמיעה גם
תנועת ״שלום עכשיו״ ציוץ קלוש. אך
היא לא היתה אלא צל דהוי של התנועה
הגדולה שפעלה בימי מילחמת־הלבנון.
ככל שהחמיר המצב בגדה וברצועה, ככל
שרבו ההרוגים, ככל שהקצינה האינתיפאדה
והמילחמה בה, ככל שהזדקר הצורך בתנועת־שלום
ישראלית מאוחדת ויעילה למאבק על
דעת־הקהל — כן בלט המחדל הטראגי.
בשעה שיכלה להיות שעתו הגדולה ביותר,
היה מחנה־השלום הישראלי מיואש, רפוי,
מפולג, מרוסק, חסר־אונים וחסר־מוראל. איש
ממנהיגיו לא יכול אף להתקרב למעמד של
איש־השנה תשמ״ט.
אין ספק שהדבר נבע ממהות המחנה עצמו.
הוא צמח בקרב העילית האשכנזית של היישוב
הוותיק — שיכבה עייפה ומפונקת, ששום
דבר לא בער בעצמותיה. מחנה זה מיצה
את עצמו. הוא לא השכיל להכות שורשים
בציבור הישראלי הגדול שמוצאו בארצות־ערב,
בשכבות העממיות של קשי״יום, הטרודים
בבעיות המצוקה והפרנסה, הדבקים
בסמלים לאומיים ומסורתיים.
הבחירות של ראשית תשמ״ט חיזקו את
תדמיתה של החברה הישראלית כנוף מפוצל,
שבאמצעיתו עובר בקע עמוק, דוגמת השבר
הסורי־אפריקאי. בצד האחד של הבקע מצוי
הציבור המבוסס, האשכנזי ברובו המכריע, החילוני,
בעל ההשכלה והאמצעים, המתרכז
סביב מיפלגת״העבודה והפלגים השמאליים.
בצד האחר מצוי הציבור המיזרחי, הדתי והמסורתי,
הסובל מחוסר־השכלה ומחוסר־אמצ־עים,
המוצא את ביתו בליכוד. במחנה הראשון
קיימים כוחות־השלום, הדוגלים בהומאניזם
רציונלי. במחנה השני שולטת הלאומנות
הריגשית והרגשנית.
ברור שאם זוהי התמונה הנכונה של הגוף
הישראלי, טבע בלתי־משתנה, הרי אין סיכוי
לשלום. הציבור המיזרחי והדתי הולך וגדל
מבחינה דמוגראפית, הציבור האשכנזי והחילוני
הולך ומצטמק.

• במעמקי האומה
^ ולם לקראת סוף תשמ״ט קרו דברים,
שעירערו תמונה זו מן היסוד.
עמוק־עמוק מתחת לפני־הקרקע נשמעו
קולות, שיכלו להעיד על שינוי גיאולוגי ההולך
ומתבשל בעומק־האדמה. הוא בישר שינוי
מהותי של הנוף הישראלי, של דמות המדינה
ועתידה.
האיש המסמל את התהליך הזה הוא איש־

השנה תשמ״ט.

אז פגישות פרעה מלך מצריים עם משה ואהרון לא
^ /הי ת ה פגישה כזאת בעמק־היאור.
יורשו של פרעה קיבל את פניהם של שני הישראלים.
הראשון, עטוף בגלימה כחולה־כהה שזורה בזהב, אמר כולו
כבוד והדר. הוא היה יורשו של משה. השני, איש גבה־קומה
בחליפה שחורה, היה בלי ספק יורשו של אהרון. הדבר ניכר
בחיוכו הממזרי, בעיניו המהירות והפיקחיות.

חוסני מובארב קיבל את פניהם של שני מנהיגי
היהדות המיזרחית החרדית בישראל, הרב עובדיה
יוסף והשר אריה דרעי.
בחוץ, תחת כיפת־השמיים, המתינו הנשים. הצטרפותן למסע
היתה בלתי״צפויה, והמצרים לא התכוננו לבואן. הוצבו
להן שלושה כסאות מתחת לעץ, ועליהם ישבו הרבנית מרגלית,
אשתו של עובדיה יוסף, יפה דרעי, אשתו היפהפיה של
השר, ויפה יוסף, בתו של הרב וראש־לישכתו של השר. הן
אכלו אוכל כשר שהביאו עימן מהארץ, מהסוג המוגש במטוסים,
שתו פפסי־קזלה שהביאה יפה יוסף מקיוסק סמוך, במחיר
20 גרושים הבקבוק, והשתמשו בשרותים של המחלקה הבוטא־נית
של אוניברסיטת אלכסנדריה הסמוכה. מסביב הצטופפו
העיתונאים והעיתונאיות, וביניהן אורנה קדוש, שתיארה את
המעמד המוזר.
בתוך הארמון דיבר פרעה עם שני בני־ישראל. לא דובר על
10 המכות, כמו בימי־קדם, אלא על תוכנית 10 הנקודות של
מובארב.
בשיחה זו השמיע הרב עובדיה יוסף הכרזה שעשוייה להיות
לה השפעה עצומה על עתיד המדינה :״שכם וחברון יקרות לי
יותר מתל״אביב וחיפה. אבל התורה אוסרת שפיכות־דמים.
לפעמים חייבים לגדוע יד או רגל כדי להציל את הגוף כולו.״

אריה דרעי הפריך את כל ההנחות האלה. תוך
חמש שנים קצרצרות קפץ מאלמוניות גמורה
למרכז העשייה הפוליטית בישראל. תוך פחות
משנה, במהלך תשמ״ט, הפך השר החדש לאחד
השרים החשובים ביותר בממשלה, השולט ביד
בוטחת באימפריה המסורה כולה בידיו —
מישרד־הפנים.
זה היה מפליא גם אילו דבק דרעי לפחות בקו ניצי בטוח,
המקובל על מרבית הציבור המיזרחי־דתי. אולם דרעי קשר את
גורלו ברב עובדיה יוסף, שעשה השנה, בעזרת דרעי, מעשה
נדיר בישראל: הוא התנהג כמנהיג אמיתי.
תחת לבדוק את סיקרי־דעת־הקהל ולהגיד לציבור את אשר
הוא רוצה לשמוע, כפי שעשו יצחק שמיר ויצחק רבין, שימעון
פרס ושרי־הליכוד, קבע הרב עובדיה יוסף דיעה נחרצת,
הנוגדת את דעת מרבית צאן־מרעיתו. תחת לסגוד לעגל־הזהב
של פופולריות קלה, הוריד מן ההר את הלוחות שעליהם רשם
את פסק־דינו, לפי מצפונו והבנתו כמפרש־ההלכה.

יתכן שבמילים אלה גזר הרב הקשיש פסק־דין
מוות על רעיון ארץ־ישראל השלמה.
מובארב, איש מיזרחי פרגמטי היודע להעריך את כוחה של
הדת, הבין את חשיבות ההכרזה. אף שייעד לפגישה רק 25
דקות, ואף שהאורחים איחרו ברבע שעה, התמסר להם כמשך
שעה ו־ 40 דקות.
לאחר מכן נפגשו שני החרטומים — אוסאמה אל־בז
ואריה דרעי. משני הצדריט היתה זו מעין אהבה ממבט ראשון.
תוך דקות נוצרה בין השניים הבנה אישית, כפי שהיא יכולה
להיווצר בין שני אנשים פוליטיים פיקחיים, פרגמטיים, המבינים
זה את זה מייד. הפגישה נמשכה שעתיים, והיתה
נמשכת עוד כמה שעות אלמלא המתין הרב יוסף לדרעי
בבית־הקברות היהודי. אי־אפשר היה להאריך את השהות בת
48 השעות במצריים, מפני שלמחרת היום חל צום י״ז בתמוז,
לזכר תחילת המצור על ירושלים.
כאשר עזב הזוג את מצריים, הבינו הכל שקרה משהו. הסמכות
הדתית העליונה של היהדות המיזרחית קבעה עמדה מדינית
נחרצת למען החזרת שטחים תמורת שלום. והאיש שאירגן
את המאורע הזה, הכוכב הצעיר בממשלת־ישראל, קיבל ליריו
את משימת־הביצוע.

הכוכב של אריה דרעי — שם שלא היה ידוע
לאיש עוד לפני חמש שנים — דרך בשמי ישראל
והמרחב. בבירות העולם פתחו תיקים על שמו.
בשגרירויות הזרות אמרו יודעי־דבר איש לרעהו:
״לשים עין על האיש הזה!״

#חמש סטיגמאטה
ס ילו לקח מישהו לפני חמש שנים רשימה של 100 אנשי־ציבור,
והיה מדרג אותם לפי הסיכוי לעלות לגדולה
בצמרת המדינית הישראלית, היה אריה דרעי מופיע במקום
ה־ — 100 אילו הופיע ברשימה בכלל.
כי אריה דרעי מאחד בגופו את ארבע הסטיגמאטה העיקריות,
הפוסלות אדם לקאריירה פוליטית בישראל: הוא
צעיר מכל שר שכיהן אי־פעם בישראל. השנה מלאו לו רק
30 שנה — גיל הנחשב בארץ כינקות פוליטית.
הוא עולה חדש, והגיע ארצה לפני 21 שנים בלבד.
הוא יליד מארוקו, בן אחת העדות המושמצות ביותר
במדינה.
הוא דתי חרדי, איש המחנה הנמצא מאז ימי היישוב
העברי מחוץ למעגל השילטון והעשייה.
וכאילו לא די בכל אלה, רובץ צל גם על שרותו הצבאי
הקצרצר. זוהי הסטיגמה החמישית.
אדם כזה, כך היו קובעים המומחים לפני חמש שנים, אינו
יכול להצליח בג׳ונגל הפוליטי הישראלי. ואם כן, הרי רק
בתהליך איטי וממושך, תוך טיפוס סבלני מדרג לדרג.

ברבות הימים שאל דרעי את אמו מניין בא השם מחלוף.
היא סיפרה לו סיפור מארוקאי אופייני:

בזוג צעיר גרו ההורים בדירה שכורה. בעל
הבית היה הרב מחלון! בן־יהודה. הוא נפטר כאשר
היתה האם באמצע ההריון. הרב מחלון! בא
אליה בחלום וגילה לה שיהיה לה בן גדול, גאון. על
בן קראה האם, אסתר, לבנה מהלוף.
מכיוון שקראו לו אריה, נודע לו רק באיחור רב שבכל
התעודות שלו רשום שמו כמחלוף. בתעודת־הזהות הישראלית
ביקש דרעי להוסיף את השם אריה. הוא מקפיד שבעלייה־לתד
רה יקראו לו אריה מחלוף בן אליהו.
אריה־מחלוף, שנולד ב־ , 1959 שלוש שנים אחרי מיבצע־טיני,
היה הבן השני במישפחה. יש לו אח הגדול ממנו בשנתיים,
יהודה, מראשי רשת־החינוך של ש״ס, ואח קטן ממנו
בשנה וחצי, שלמה, שהוא כיום עורך־דיז בירושלים, שותפו
של דויד גלאס, מי שהיה מנכ״ל מישרר־הדתות וידידו האישי
של דרעי. אחריהם נולדו אחות, הנשואה בבני־ברק, ואח צעיר,
שנולד כבר בארץ. ביחד: חמישה ילדים.
מישפחת דרעי לא נגרפה בגל העלייה הגדול של שנות
ה־ 50 הראשונות. היא לא גרה בשכונה היהודית העתיקה אלא
בשכונה הצרפתית. בבית דיברו צרפתית. דרעי הקטן לא ידע
במארוקו את השפה המארוקאית. רק בארץ למד אותה. האב,
אלי, היה חייט אמיד, בעל חנות ובה כמה עובדים. גם בבית היו
משרתים.
־ אריה לא למד בבית־הספר המודרני, אליאנס, וגם לא בבית-
הספר המסורתי, אלא ברשת־חינוך שהיתה באמצע־הדרך: אוצר
החורה. בבוקר למדו שם בצרפתית, אחרי־הצהריים למדו
תורה וסיפרי־קודש בעברית. מאז מבין דרעי יהודית־מארוקאית
אך מתקשה לדבר בה, ואילו את השפה הצרפתית
שכח במידה רבה.
אחרי מילחמת ששת־הימים, כאשר גאו גם במארוקו רגשות
אנטי־יהודיים, נוצר גל חדש של עלייה. הפעם החליט האב
להצטרף. כלפי חוץ נאמר שהמישפחה מהגרת למונטריאול
בקנדה, וכך גם נאמר לילדים.
במשך חודש בילתה המישפחה במרסיי בצרפת, במחנה של
הסוכנות היהודית.

בהגיעה לארץ, עברה המישפחה את הטראומה
הגדולה של ההגירה.
לא היתהיזאת הטראומה המהממת, ההרסנית, שעברה על
עולי־מארוקו בראשית שנות ה־ .50 אין לדרעי זיכרונות של
ריסוס די־די־טי, של מעברות ואוהלים בבוץ, של הריסת כל
דפוסי־החיים. אילו עבר טראומה כזאת, יתכן שלא היה מתאושש
במהירות כה רבה.
אבל גם ב־ 1968 היתה העלייה טראומה קשה לעולי-
מארוקו, כמו לכל עולה. המישפחה נשלחה לראשון־לציון,
לדירה קטנה בשיכון. היו לה קשיי־קליטה. האב עבר משבר
קשה. במארוקו היה עצמאי, אמיד, בעל חנות ומעמד, חבר
במועדונים. בכל שנה היתה המישפחה מבלה חודשיים־שלושה
בעיר־הקיט טאנג׳יר, שם היתה שוכרת דירה על החוף.

דרעי מלביש את הרב יוסף במצריים*
בעיני רבים בארץ זה עורר בעייה קשה. התערבותו של
מנהיג דתי בעניינים פוליטיים, על סמך קביעות המסתמכות
על ההלכה הדתית, היא מעשה הנוגד את התפיסה הדמוקרטית
החילונית״ליברלית. מעמדו הסמכותי של הפוסק, שלא נבחר
על־ידי איש, עורר בעייה נוספת.
לגבי אריה דרעי, בעיות אלה לא היו קיימות. הוא היה מוכן
לקבל את הלפיד מידיו של המנהיג, ולרוץ עימו קדימה.

כל חייו עד אז כאילו הכשירו אותו לתפקיד זה.

#דד בשם מחדור
ך ץ תימתו של שר־הפנים אומרת •א.מ. דרעי״ .מעטים
1 1יודעים את פשר האות השנייה.
כאשר נולד בעיר מכנאס במארוקו, בין ריבאט ופאס, ניתן
לו השם העברי אריה והשם היהודי־המארוקאי מחלוף. רק השם
מחלוף נרשם בתעודות, כי במארוקו, שלא כמו באירופה, לא
היה מקובל לתת לילד שני שמות פרטיים.
* לפר הפרסה לפר שה עם חוס1י סנבארב באלכסנדריה

בארץ השתנה הכל. האב התקשה למצוא עבודה.
לבסוף קיבל עבודה כגוזר בבית-חרושת לבגדים
והתפרנס בקושי רב כשכיר. אריה דרעי נשלח
לבית־הספר המקומי.
תקופה זו היתה מלווה בבעיות קשות. האב דיבר לא־אחת
על ירידה מהארץ, לצרפת. באחד הימים לקח את ילדיו והשאיר
אותם במשך יום שלם במישרדי־הסוכנות. זה היה אז
אמצעי־מחאה מקובל למדי.
אריה לא היה מאושר בבית־הספר הממלכתי־דתי, סיני.
במארוקו היה מקובל להקפיץ ילדים מוכשרים כיתות אחדות.
לפני עלייתו הגיע דרעי בן ה־ 9לכיתה ז׳ .בארץ נשלח, בהתאם
לגילו, לכיתה ג׳ .אחרי כמה ימים חזר הביתה והודיע שאינו
רוצה עוד ללמוד שם. הוא ידע לדבר עברית — אמנם עברית
מיקראית(תלמידים שלמדו איתו זוכרים שאמר ״בוא עימי״,
במקום ״בוא איתי) ,והיה בקי בחשבון הרבה מעבר לרמה של
כיתתו.

הקפיצו אותו לכיתה ה׳ ,אך גס שם לא הסתדר.
אחרי חודש חזר הביתה והפסיק ללמוד.

• חממה רבושעים
ס הרי כמה חודשים עברה המישפחה לבת־ים. לאב היו
\ £שני אחים בחולון הסמוכה, והם עזרו לו להשיג דירה
גדולה יותר בשכונת רמת־הנשיא, ברחוב אלי כהן מס׳ .2
הסתבר כי היתה זאת בחירה רעה. דווקא לבית הזה יצא אז

שם של חממה לפושעים צעירים. דרעי ואחיו ניצלו מגורל זה,
תודות לפנימיות.
בבית שררה אווירה לא־נעימה. האב בן ה־ 35 היה בלתי־מרוצה
מעבודתו, שהיתה בבחינת ירידה במעמד. התנאים
הכלכליים היו קשים. אריה ואחיו הבכור לא הלכו לבית־הספר
וישבו בבית, על המיזוודות.
ואז קרה הדבר ששינה את מהלו־חייו של אריה דרעי.
למישפחה היה קרוב, הרב שוקום, שהיתה לו פנימיה עוד
במארוקו. הוא אירגן גם בארץ ישיבה־פנימיה לילדי־עולים,
מעין חטיבת־ביניים מכיתה ז׳ עד ח׳ .כל התלמידים היו עולים
חדשים ובני עליית־הנוער. הוא שמע על ילדי־דרעי, שישבו
בבית מבלי ללמוד, ובא להפציר בהורים לשלוח אותם לפני־מיה
שלו.
האם סירבה. במארוקו לא היה זה מקובל להיפרד מן הילדים.
אולם הרב הצליח לשכנע אותה שאם ישארו הילדים
בבית, בתנאים כה קשים, הם יעלו על דרך הפשע. לבסוף
נכנעה האם. אריה ואחיו הבכור נשלחו לפנימיה בחדרה.
כך הצטרף למחנה החרדי. כמעט במיקרה. אלמלא המיקרה,
היה עולה על מסלול החינוך הממלכתי־דתי, ומגיע בסופו של
דבר למחנה המפד״ל. זה היה סביר. הוא לא היה מגיע לחינוך
החילוני, מפני שהאב היה מסורתי, אף שלא חבש במארוקו
כיפה.

האח, נשכר אולם העצמאות בבת־ים ונערכת חגיגה, כמקובל
אצל המארוקאים.

מטעמי חיסכון, ומכיוון שאריה למד עם אחיו
באותה הכיתה, הוחלט לערוך באותו המעמד גם
את חגיגת הבר־מיצווה שלו, אה שהיה צעיר
בשנה ותישעה חודשים, בן 11 בלבד.
מכיוון שלא היה ברור אם צריך הילד להניח תפילין בגיל
זה, הלכו אל הרב ברוך טולדנו, מגדולי הרבנים בעדה
המארוקאית, וזה פסק שאמנם עד גיל 13 אין הילד חייב להניח
תפילין, אך אם הוא יודע איך מתפללים ויודע מה ערך
התפילה, מותר לו. כך התחיל אריה דרעי להניח תפילין בגיל
צעיר יותר מכל אדם אחר. אך הוא לא היה כשר למניין עד
שהגיע לגיל . 13
היתה בעייה לגבי דרשת בר־המיצווה של שני הילדים. זה
היה חידוש עולמי. האחים עשו זאת בצורת שאלה ותשובה.
האח הגדול שאל, האח הקטן ענה. כששכח האח הגדול באחד
הקטעים את השאלה שלו, לחש לו האח הקטן את המילים.
עד גיל 12 למד דרעי בחדרה. אז התפרקה הפנימיה. האחים
דרעי עלו לירושלים לישיבת פורת יוסף.

אריה־מחלוף במארוקו
זוהי מעין מיכללת וסט־פוינט חרדית.
שם מצא דרעי את עצמו. הספרדים היו במיעוט קטן, וחיו
בהחבא. הם קיבלו מינהגים אשכנזיים. למשל, אשכנזים
לובשים טלית רק אחרי חתונתם, ואילו אצל הספרדים לובשים
טלית עם הנחת התפילין, מגיל . 13 דרעי, ספרדי בעל־הכרה
כבר אז, סירב לנהוג כמינהג האשכנזים ולבש טלית בישיבה.
הוא גם זיהה את עצמו בשם מחלוף. הדבר התקבל יפה אצל
התלמידים האשכנזיים. הוא הגיע למעמד הבכיר של מסדר־חדרים.
נראה כי בתקופה זו התגבש אופיו של דרעי, ושם,
בפעם הראשונה, הרגיש שהוא בבית.

אין זה מיקרה חריג. בדי להבין מה שמתרחש
ביום במחנה המיזרחי, יש לדעת כי ילדים רבים
מעולי־המיזרח נשלחו לפנימיות החרדיות לא
מטעמים אידיאולוגיים, אלא מפני שהישיבות
האלה הצילו אותם משכונות־הפשע וסיפקו להם
חינוך טוב יותר מאשר בתי־ספר מוזנחים רגילים.
מבחינה כלכלית וחינוכית, היתה זאת האופציה
הטובה ביותר שהיתה מצויה.

בתקופה זו אירע גם המאורע החשוב הבא
בחייו של דרעי: הוא הכיר את הרב עובדיה יוסך
— היכרות שעמדה לשנות את כל מסלול חייו.

כאשר הבנים הלכו לפנימיה חרדית, השתנו בהכרח כל
אורחות־החיים בבית. המישפחה כולה הפכה חרדית. זה היה
מקור התופעה שהולידה ברבות הימים את ש״ס. תנועת־העבודה
כלל לא שמה לב למתרחש. זה לא עניין אותה.
שני האחים דרעי הלכו לפנימיה בחדרה, ולמדו באותה
הכיתה. מאז גיל 9ועד 15 למדו השניים תמיד בכיתה אחת.
אריה הקטן למד בכיתת אחיו, שהיה גדול ממנו בשנה וחצי.
כך למד מגיל צעיר לחיות עם מבוגרים ממנו, להתחרות
איתם במוחו ולפתח את כוחו העצמאי. כשהיה בן 9וחצי, למד
בחברת ילדים בני 12ו־. 13
האחים לא היו מאושרים בפנימיה זו. פעם, אחרי שחטף
מכות ממורה — למעשה היתה זאת צביטה באוזן — החליט
אריה לברוח הביתה. אבל לא היה לו כסף. בגלל העוני בבית,
היו דמי־הכיס שלו מיזעריים. במשך חצי יום הסתובב בחדרה
ואסף בקבוקים זרוקים. את אלה מכר במכולת, ובכסף שקיבל
נסע הביתה. אחרי כמה ימים חזר, כמובן, לישיבה.
המסלול החרדי קבע כי הילד לומד בבית־הספר עד גיל , 13
עובר ל״ישיבה קטנה״ ,המקבילה לבית־ספר תיכון, עד גיל
16־ , 17 ומשם ל״ישיבה גדולה״ ,שם הוא נמצא ער החתונה. את
המסלול הזה עבר אריה דרעי, אך תמיד בכיתה הרבה יותר
גבוהה.
גם את הבר־מיצווה עבר בגיל מוקרם. כאשר הגיע זמנו של

#ליו הסד!1
ך* חורי־הישיבה החרדיים לא אהבו את הרב עובדיה
^ יוסף, בלשון־המעטה. הוא סימל בעיניהם את כל הפסול
במחנה הדתי. הוא היה הרב הראשי הספרדי, לצידו של הרב
האשכנזי שלמה גורן.

בעיני המחנה החרדי, רב ראשי אינו אלא פקיד
של מדינת־ישראל הציונית, אדם שמכר את
נישמתו למנגנון החילוני.

אריה(מימין) ואחיו בס־־המיוגווה
היתה זאת אם הישיבות הספרדיות, מוסד היסטורי. אולם
:שנים ההן כבר היתה בירידה. היא לא היתה פנימיה, אלא
אקסטרנית. לעשרת הילדים שבאו מישיבת־חדרה לא היה
מקום למגורים, ועל כן שכרו להם מיבנה רעוע בסביבה,
והציבו עליהם מדריך כושל. למעשה חיו הילדים לבדם, דאגו
בעצמם לצרכיהם. בשבתות, כאשר הישיבה היתה סגורה וכל
הילדים האחרים היו הולכים לבתיהם, נשארו העשרה במעין
קומונה. אריה דרעי היה צריך להרוויח כסף לצרכיו. הוא מצא
מין פרנסה. כאשר חולה היה זקוק לקריאת חהילים או כאשר
מישהו חיפש עשירי למניין ליד הכותל, היו קוראים לו.
במשך שלוש שנים למד בישיבה הספרדית. חבריו מעידים
עליו שהיה שובב גדול, ולא אחת הוציא אותו הרב עציון מן
הכיתה. אז היה דרעי מכין קפה בשביל הרב וחוזר לכיתה. הוא
היה מעין בן־הזקונים של הרב.
אולם ישיבה זו לא סיפקה את דרעי. שררה בה אווירה
ספרדית חמימה, נאיבית כלשהו, אבל הלימודים לא היו די
חריפים לילד בעל מנת־מישכל כה גבוהה. הרבנים עצמם
הבחינו בכך, ובאחד הימים יעצו לו לעבור לישיבה אשכנזית,
שבה יש קצת יותר פילפל אינטלקטואלי, וגם סוג אחר של
חיים.
במשך השנתיים הבאות, עד גיל , 17 למד ררעי בבית וגן,
בישיבת קול יעקב, בהנהלת הרב הדס, שהיה כוכב עולה
בציבור הספרדי. היה זה שילוב של ישיבה ספרדית וישיבה
אשכנזית.
לבסוף, בגיל , 17 עבר דרעי לישיבת חברון, הידועה
בייחודה. בישיבה זו מנהלים התלמידים עצמם את המוסד.
הבחורים המבוגרים הם המחליטים על כל דבר וקובעים מי
ילמד באיזה חדר. גם ראשי־הישיבה מתייעצים על התלמידים,
לפני קבלת ההחלטה.

אמנם, עובדיה יוסף נחשב קצת יותר מקורב למחנה החרדי
מאשר גורן, אבל גם אליו התייחסו בחורי־הישיבה בזילזול.
בקרב האברכים של ישיבת־חברון שוררת אווירה שחצנית
למדי. הם רואים בעצמם מעין סיירת־מטכ״ל של המחנה הדתי.
גם דרעי נדבק באווירה זו.
כשבא דויד יוסף, בנו של הרב הראשי, ללמוד בישיבת־חברון,
סבל קשות. היה עליו לגונן על אביו מול התקפות
בלתי־פוסקות. הוא ניסה להתקרב לדרעי, אחיו־לעדה, הצעיר
ממנו בשנתיים, אך לא הצליח. עד שהציע לדרעי הצעה שאי־אפשר
היה לסרב לה.
לעובדיה יוסף, כך אמר לדרעי, יש בן נוסף, משה, הלומד
בכיתה ה׳ .האב רוצה שבנו זה יקבל שיעורים פרטיים. דויד
הציע את הג׳וב לדרעי.
כבר אז התגלה דרעי הצעיר כאיש־מיקוח מעולה .״כמה
כסף?״ שאל.
״כסף? מה כסף?״ תמה דויד יוסף ,״זה הבן של עובדיה
יוסף.״
״מה איכפת לי הבן של עובדיה יוסף!״ השיב דרעי ,״אני
צריך כסף!״ ואכן, היה דרוש לו כסף לחליפות. הוא גם העמיד
תנאי חצוף נוסף :״לא אסע באוטובוס!״ הוא דרש שבכל יום
יבואו במכונית לאספו מן הישיבה, ויחזירו אותו במכונית.
וכך היה. במשך ארבע שנים בא הנהג מדי יום, בשעת
ארוחת־הערב, ואסף את דרעי לבית הרב עובדיה יוסף. דרעי
לימד את בן הרב, והשתכר כמה מאות דולארים בחודש — הון
עתק בשביל בחור־הישיבה העני. הוא היה בן 17 כאשר התחיל
בכך, והשיעורים נמשכו עד סמוך לחתונתו, כשהבן משה סיים
כיתה ח׳ ונכנס ל״ישיבה קטנה״.

ביתו של הרב יוסך צנוע. יש בו שני חדרים,
סלון ועוד חדר קטן. הכל מלא בספרים. הרב ישב
כל היום בסלון וכתב, ואילו דרעי לימד את הבן
בחדר הקטן הסמוך, שם שמע כל מילה שנאמרה
על־ידי הרב.
לא היה לו קשר עם הרב, מלבד אמירת שלום. פעם
בשבועיים־שלושה היה הרב קורא לו, שואל כמה שיעורים
נתן, מוציא איזה ספר מן הספריה הענקית, מוציא מתוכו כסף
ומשלם.
הספריה הענקית של הרב משמשת גם כארכיון וככספת.
כל מיכתביו ומיסמכיו של הרב פזורים בתוך הספרים, וכך גם
שטרות הכסף. הרב יודע היכן נמצא כל אחד מ־ 15 אלף ספריו,
ואם מישהו הזיז ולוא כרך אחד, הוא מבחין בכך מייד.
בהדרגה נכנס דרעי לעניינים. כשהיתה לו הזדמנות היה
מוציא ספרים ומעיין בהם, לא כדי לדעת מה כתוב בהם, אלא
כדי לקרוא את המיכתבים המאוחסנים בהם ואת ההערות על
הספר שרשם הרב בכתב־ידו בשוליים(״זה חמור!״)

איש השנה משמ״נו
(המשך מעמוד ) 11
במשך הזמן התקרב דרעי לרב עובדיה יוסף, הרשים אותו
יותר ויותר, ונראה שגם הרב שם לב לאברך הצעיר שהסתובב
בביתו.
היתה זאת תקופת־התמחות לדרעי. בעודו מלמד את משה,
הקשיב למה שמתרחש בסלון — ושם התרחש הרבה. רבנים
ופוליטיקאים באו אל הרב, ישבו בסלון ודנו בכל ענייני
המדינה והציבור הדתי.

בהדרגה התחילו דרעי והבן דויד מתערבים
בענייני הרב, מציעים לו הצעות. כך החלה,
כמעט בלי משים, קאריירה ציבורית.
באותה שעה נוצר גם יחס בין דרעי הצעיר ואשתו של הרב,
הרבנית מרגלית יוסף. הוא קרא לה ״אמא קטנה״ .הוריו שלו
גרו בבת־ים (רק בקרוב יעברו משם לירושלים) .הם היו
רחוקים. דרעי בילה הרבה שבתות בבית הרב יוסף, והתחיל
להיות בן־בית, במשך כמה שנים, עד שהתחתן.

• צעידה בשם1מ
ריה דרעי התחתן בגיל .21 זה היה הגיל הנכון.
בחור־ישיבה שאינו מתחתן עד גיל 21־,22
מתחילים לבדוק מדוע אינו מתחתן.

סחה ארצה, קיבלה דיור בשכונת עיר־גנים ושם
כיהן האב כרב שכונתי.
לזוג הצעיר לא היה היכן לגור. מישפחת הכלה, על 10
ילדיה, קיבלה עם עלייתה שתי דירות קטנות. בינתיים גדלו
הילדים והתחתנו. דירה אחת היתה ריקה, ולשם נכנס הזוג
הצעיר.
זה היה סלאם אמיתי — מין שיכון רכבת, כשלכל בלוק
שבע כניסות, ובכל כניסה שמונה קומות. הדירה היתה ישנה
ומוזנחת .״אבל כשטוב לזוג צעיר״ ,אמר דרעי באחת
ההזדמנויות ,״לא חשוב איפה הוא גר.״
ולזוג דרעי היה טוב ביחד. הבעל והאשה התקינו את הכל
במו ידיהם. לא היו להם רהיטים. הם השיגו מקרר משומש
מכאן, תנור־גז משומש משם.
לא היו דודי־שמש בשכונה, מפני שהם היו יקרים. אחד
השכנים זרק דוד חשמלי ישן. לילה לפני החתונה הלך דרעי
עם חבר מהישיבה, לקחו מיטה ישנה של הסוכנות, ניסרו את
מוטות־הברזל, חיברו אותם לקיר והשכיבו עליהם את הדוד.
אבל דרעי הפעיל את הדוד הזה רק פעם אחת. היו דרושות שש
שעות כדי לחמם בו את המים לאמבט, והחשמל היה יקר מדי.
מאז התרחצו במים שחיממו על כירת־הגאז.
החתן בן ה־ 21 עבר לכולל. יש כוללים המשלמים לאברכים
יותר, ויש המשלמים פחות. דרעי בחר בישיבת־מיר, הגדולה
בירושלים. בישיבה זו הלימודים אינם פורמליים, וכל אחד
קובע לעצמו את סדר־לימודיו.

מכיוון שהיה צורך לטפל בענייני היישוב, ולא היה מי שיעשה
זאת, הפך דרעי למזכיר. הוא התרוצץ בין הסוכנות היהודית
והמועצה האיזורית גוש־עציון. אבל כשהחלו העניינים מסתדרים
התחילו מילחמות־היהודים בין המתנחלים. דרעי הח,

ליט
שאין זה המקום בשבילו.

הזוג השיג דירה ברמות בירושלים וחזר לעיר
ב־ . 1983 אחרי שני הילדים — הבת שימחה והבן
יעקב — היתה יפה דרעי שוב בהריון, בחודש
השמיני. הבת שיפרה כבר נולדה בירושלים. דר־עי
חזר ללמוד בכולל ירושלמי.

באותם הימים הודח הרב עובדיה יוסף מכהונת הרב הראשי,
הראשון־לציון. השר משה ניסים דאג לכך שלא ייבחר מחדש.
בין אביו של השר ניסים, הראשון־לציון הקודם יצחק רחמים
ניסים, ובין יוסף היתה קיימת איבה, מאז שיוסף ירש את ניסים.
ביום שהודח יוסף, עלה משה ניסים על קבר אביו ובישר לו
שנקם את ניקמתו.
לגבי יוסף היתה ההדחה עצמה, והצורה שבה זה נעשה, מכה
קשה מאוד. מה גם שתלמידיו הם שבאו במקומו. הוא ישב
בביתו, זועף ומר־נפש, מקטר ומקנטר. רבים מבאי־ביתו התרחקו
ממנו והתחילו להתקרב לצלחת החדשה.

אריה דרעי בא לביתו ועודד אותו. היחסים
שחושלו אז, ברגעים הקשים ביותר לרב. הביאו
במישרין לשלב המכריע הבא בחייו של דרעי:
הקמת ש״ס.

• אשכנזיה צולעת
^ בחירות שנערכו ב־ 1983 בעיריית ירושלים קרה
משהו מעניין. שתי קבוצות ספרדיות חרדיות מרדו בא־גודת־ישראל
והקימו רשימות עצמאיות. אחת מהן היתה ש״ס.
ש״ס היא צירוף של אותיות־בחירות, שנבחרו בחוכמה: השם
ש״ס כולל את האות המסורתי של הספרדים >״שומ־רי־תורה
ספרדיים״) ,והוא בעל צליל קדוש — ש״ס(״שישה
סדרים״) הוא שם נרדף לתלמוד. הרשימה זכתה בניצחון מהמם:
שלושה מנדטים במועצת־העירייה.

לרב עובדיה יוסח היה רק קשר רומח עם הרשימה.
לאריה דרעי לא היה שום קשר עימה. מכיוון
שהיה רשום כתושב מעלה-עמוס, לא היתה לו
בלל זכות־בחירה בירושלים.

אריה ויפה דרעי: אחות של חבר בפגישה בלובי המלון
בישיבת־חברון אין כיתות, אלא יש ״ועדים״ .מכיוון שדרעי
המילגה היתה בערך בסך 100 דולר לחודש.
למד תמיד עם מבוגרים ממנו, היה ב״ועד״ של בני 24,23
מזה ניתן לחיות רק בצימצום רב, אבל דרעי
ואלה כבר היו בשלב של התחתנות.
הצעיר היה מאושר.

איך מתחתן בחור־ישיבה? כשיוצא שמו של בחור כי בא
זמנו להתחתן, נודע הדבר לחברים, רבנים ומכרים מתחילים
להתעניין. הבחור עצמו מתחיל לשאול ולברר למי יש אחות.
כשמציעים לבחור שידוך והוא נותן תשובה חיובית,
קובעים פגישה. היא נערכת בדרך כלל בטרקלין של בית־מלון,
אלא אם כן הבחורה שמרנית במיוחד. אז נערכת הפגישה
בביתה.
הפגישה במלון, בדרך כלל בשעה 8בערב, על ספל קפה,
יכולה להימשך שלוש־ארבע שעות. הרגעים הראשונים
יכולים להיות מביכים, אך לאחר מכן השיחה קולחת בדרך־
כלל בטיבעיות. כל אחד מהשניים כבר בא מוכן, ויודע הכל
על זולתו. הבחור יודע היכן לומדת הבחורה, מה הציונים שלה,
מי הם אחיותיה וגיסיה. בפגישה עצמה אין קובעים דבר. אם
הבחור רוצה בבחורה, ולהיפך, מודיעים על כך לאיש ששידך.

דרעי הצעיר עבר ארבע־חמש שיחות באלה.
יש בחורים שעברו עשרות.
אחיו הבכור של דרעי, יהודה, התחתן לפניו ולמד בכולל,
אחרי הישיבה. הוא התעניין וגילה כי לחברו יש אחות בגיל
המתאים. הוא הציע אותה לאחיו.
דרעי לא כל־כך רצה. הבחורה לא למדה במיכללה יוקרתית,
כמו בית יעקב. אבל הוא הסכים להיפגש איתה פעם אחת.
הפגישה נערכה בבית אחיו. אחריה באה עוד פגישה ועוד
פגישה, שבע, שמונה, תשע. אחרי חודשיים החליטו להתארס.
הוא הביא אותה אל הוריו וביקר אצל הוריה. הרבנים קבעו
תאריך לחתונה, וגם את התנאים הכלכליים — מי נותן מה.
בתקופת־האירוסין נפגש הזוג הרבה יותר.

הכלה, יפה־איווט, נולדה בצרפת. היא צעירה
בשנה אחת מבעלה. אביה נולד במארוקו אך כיהן
כרב בפאריס, ושם נולדה. ב־ 1969 עלתה המיש־

12י

#ההתנחלות שר אוו זוהו
הרי החתונה

גם סיגנון הרשימה, שהיה עדתי־חריף, לא מצא חן בעיניו.
הוא לא אהב התבטאויות כמו זו של אחד מדוברי הרשימה
בטלוויזיה, שדיבר על קיפוח הספרדים ושהביא כדוגמה את
הטענה ש״אשכנזיות לא מתחתנות איתנו. רק אשכנזיה צולעת
מתחתנת עם ספרדי.״
אבל דרעי היה מאז ומעולם איש מציאותי, וניצחון כזה של
רשימה עדתית ספרדית פתח אופקים חדשים. הוא שמע שאנשי
ש״ס עוברים בארץ ואוספים חתימות לקראת הבחירות
לכנסת ה־ , 11 שהיו עתידות להיערך ב־. 1984
מנהיגי אגודת־ישראל החלו חוששים מפני המהפיכה הספרדית.
הם הבינו שיש לרב יוסף סמכות מכרעת בציבור זה.
על כן באו אליו והציעו לו הצעות מפתות: שייכנס למועצת
גדולי־התורה, שיקימו לו בית־כנסת, שיבטיחו לו מקום שלישי
או רביעי ברשימת האגודה לכנסת. כל מה שהיה מוקצה
מחמת מיאוס בעיני אגודת־ישראל במשך 40 שנה הפך פתאום
קביל.

דרעי, שהיה צמוד לעובדיה יוסח, חידד את אוזניו.
בדעתו עלה רעיון פשוט: אם זה טוב בשבילם,
למה זה לא טוב בשבילנו? הוא הציע לעובדיה
יוסח :״הבה נעשה זאת אנחנו!״

ניתק הקשר עם הרב עובדיה יוסף. החיים

אנשי ש״ס הסכימו לקבל על עצמם את סמכות הרב יוסף.
דרעי פעל כאיש־אמונו של הרב. אך היה ברור לו כי לא די
בעובדיה יוסף, אם רוצים להקים רשימה שלא תהיה עדתית
צרה. כמעט אוטומטית עלה שמו של הרב אליעזר שך.

ואז בא אורי זוהר והציע הצעה מפתה. הוא
החליט להקים התנחלות, מעלה-עמום, כ־ 30 קילומטר
מירושלים, ליד תקוע, מולדתו של הנביא
עמוס. זה היה במקום שכוח־אל במידבר יהודה.

לכאורה, הרבנים יוסח ושך הם כבשר וחלב.
יוסח, רב ראשי לשעבר, רחוק משך, שהוא מראשי
הציבור החרדי המואס ברבנות הראשית. אולם
היו בין השניים כמה מכנים משותפים.

החרדים ובעלי־התשובה, רובם אמריקאים, החליטו לנסות
את כוחם בהתנחלות. הם חיפשו אברכים כרי לפתוח כולל
במקום. הם שילמו 300־ 350 דולארים, פי שלושה ממה שקיבל
דרעי בכולל הירושלמי. חוץ מזה קיבל קרוואן.
ההתנחלות קמה בחגיגה גדולה, בגל של התלהבות. אריאל
שרון נכח בחג העלייה לקרקע. אבל זה היה שיגעון.
אמנם, מבחינתו של דרעי היתה זאת עלייה ניכרת ברמת־המחייה.
אחרי הדירה הישנה בשכונת־העוני, היה הקרוואן
המודרני, המצוייר במיזוג־אוויר, בבחינת לוקסוס. אולם לא
היו מים, לא היה חיבור לרשת החשמל, הגנרטור הקטן
התקלקל לעיתים קרובות, החום הגיע ל־ 40 ואף ל־ 45 מעלות.
המתנחלים התחילו באימונים להגנה עצמית. המפקד המרחבי
היה יהושע בן־שושן, אחד מעצורי המחתרת היהודית,
טיפוס תימהוני שלמד קבלה. הוא היה בעבר חייל אצל אריאל
שרון, וגם נפצע. הוא היה מעיר את דרעי באמצע הלילה כדי
לדבר איתו על מלכות־יהודה.
במעלה־עמוס נולדו לדרעי שני ילדים. הוא חי שם במשך
שלוש שנים, ושם גם התחילה הקאריירה הציבורית שלו.

ראשית כל, שניהם היו ממורמרים. יוסף הודח, והרב שך
היה נתון במצב של מילחמה בחסידים. שנית, לשך היתה גישה
לציבור הספרדי. בעוד שהאדמו״רים וחסידיהם הסתגרו בחצרותיהם,
טיפח שך דור שלם של תלמידים מיזרחיים. שלישית,
מבחינה דתית ולאומית היו להם ריעות דומות.
דרעי החליט ליצור את הקשר בין השניים. הוא לא הכיר
כמעט את הרב שר, ורק ביקר אצלו פעם אחת כדי לקבל ממנו
ברכה לנישואיו. אך הוא הכיר את מזכירו האישי של הרב שך.
הוא טילפן אליו ואמר :״אני אריה דרעי. אני מטפל בעניין
ש״ם. אני רוצה שתסדר לי פגישה אצל הרב שר.״
המזכיר, יחזקאל אסחייק, ספרדי, הסכים, אך ביקש לדבר
איתו תחילה בעצמו. השניים קבעו פגישה על המידרכה, לפני
בית הרב שך בבני־ברק. שם עמדו ושוחחו משעה 2אחרי־הצהריים
עד שעה 11 בלילה. נוצרה ביניהם כימיה.
בשעה 11 עלו השניים לרב. תחילה אמר הרב שך שהשקפותיו
רחוקות מהשקפות הרב עובדיה יוסף כמיזרח ממערב,
אך בהדרגה השתכנע.
ברגע שהסכים, הורה הרב שך לשלושה רבנים ספרדיים,

עשו את שלהם.
אמנם, יפה דרעי עבדה כמה שעות בשבוע בהוראה והרוויחה
מעט כסף, אבל התנאים היו קשים.

מנאמניו, להקים יחד עם הרב עובדיה יוסף את״מועצת חכמי־התורה״
,בניגוד ל״מועצת גדולי־התורה״ של אגודת־ישראל.

כך נוצרה המאסה הקריטית: היוקרה של חכמי•
התורה, המישקל הסגולי של הרב שך וראשי־הי־שיבה
שסרו למרותו, וההמונים של הרב עובדיה
יוסף. קם כוח חדש במדינה.

• אדם נמו הוצר
^ בר בשלב מוקדם זה הוכיח דרעי את יכולתו.
אחרי שיצר את החיבור בין שני הרבנים, ניגש למלאכה
הבאה. הוא סילק מש״ס את כל מקימי הסיעה בירושלים. הוא
לא הכניס איש מהם לרשימת המועמדים לכנסת. הדבר עורר
התמרמרות עצומה כלפי הצעיר בן ה־ ,25 שהתגלה לפתע
כבוס של המיפלגה.

גם דרעי עצמו לא נכנם לרשימה. באותו רגע
לא חלם עדייז על ראריירה פוליטית. שאיפתו
היתה להיות ראש־ישיבה. בחוגים שבהם חי,
העיסוק הפוליטי לא נהנה מיוקרה רבה.
הבעייה הגדולה היתה למצוא אדם שיעמוד בראש הרשימה.
בזה אחר זה פסלו דרעי ועובדיה יוסף את כל האנשים
הבולטים. לבסוף, מתוך יאוש, בהתקרב מועד הגשת הרשימות,
אמר דרעי לרב. :בוא ניקח רשימה של כל רבני הארץ,
ונבחר באחד מהם״.
לעובדיה יוסף היתה רשימה כזאת במגירתו, עוד מהימים
שבהם כיהן כרב ראשי. רבים מן הרבנים עברו אצלו קורסים
של השתלמות. כשעברו השניים על השמות, בזה אחר זה, עצר
דרעי ליד שמו של הרב של רעננה, יצחק פרץ.
דרעי לא הכיר את פרץ היטב. אך הוא ידע שהוא נואם טוב,
בעל נימוסים והופעה אצילית, אדם ייצוגי, בעל דימיון מסו־יים
לבנימין זאב הרצל, שאין לו שום עבר פוליטי, ושעל כן
לא דבק בו רבב.
עובריה יוסף היסס, ולבסוף קיבל את ההצעה. דרעי טילפן
לרב ברעננה וביקש ממנו לבוא מייד. פרץ, שלא ידע מה
רוצים ממנו, ביקש לדעת את הסיבה. .אני לא יודע, בוא
מייד,״ אמר לו ררעי. יתכן מאוד שפרץ.בכלל לא ידע, באותו
רגע, מי זה ררעי.

כשבא לרב יוסף, נאמר לו בפשטות: אתה
תהיה מס׳ 1ברשימה. פרץ לא התלהב, התחנן על
נפשו, אך דבר לא עזר לו. הוראת הרב יוסף דינה
בפקודה.
מכיוון שלא היה לפרץ מושג על ש״ס ועל פוליטיקה, ביקש
מררעי הבטחה שיישאר לצידו לפחות בחודשים הראשונים.
דרעי הבטיח. בין השניים נוצרה כימיה.
פרץ לא הכיר איש מן הנפשות הפועלות, מלבד היכרותו
עם הרב עובדיה יוסף. הוא לא הכיר את חברי מועצת חכמי־התורה,
את הרב שלום כהן, את הפעילים. מאז שנכנס לתפקידו
ברעננה, אחרי נישואיו, ניתק ממרכזי־החיים החרדיים
בירושלים ובבני־ברק.
באופן קדחתני חוברה רשימת־המועמדים לכנסת. פרץ לא
הכיר את הבאים אחריו. המאמץ כולו היה מלווה בבלגאן

שמיר בא להסגיר ברב עובדיה, פליוויית דרע ו סו עק *3
שימה — אוסף של חוברות בלתי־מסודרות של חתימות. הכל
דמה להגשת רשימת ר״ץ 10 ,שנים לפני כן, בנסיבות דומות.

הרשימה ניצלה — אך רק לשעה. בי היועץ
המישפטי של הוועדה גילה בה פגם עיקרי: הרב
פרץ לא התפטר בזמן, כפי שדורש החוק, והוא
פסול במועמד.

צבי פרידמן, ס טו דיו 23

למסובים בביתו של עובדיה יוסף היה נרמה שהכל אבוד.
דרעי נטל לידיו את חוק־הבחירות, קרא אותו במהירות והרים
את שפופרת הטלפון. הוא חייג לביתו של יו״ר הוועדה השופט
גבריאל בך. .הוא יקה ובוודאי ישן בשעה זו,״ אמר למסובים.
אך השעה היתה שעת־חירום.
באוזניו של שופט בית־המישפט העליון השמיע דרעי טיעון,
שיכול היה לעלות רק במוח תלמודי מפולפל. בחוק כתוב
ש״רב בשכר״ חייב להתפטר במועד מסויים. לגבי הנשיא,
הפקידים ושאר בעלי־התפקידים המוזכרים באותו הסעיף לא
נאמר שהם מכהנים.בשכר״ .מכאן, אמר דרעי לשופט בניגון
תלמודי, שאם רב יוצא לחופשה־ללא־תשלום, הוא פטור מחובת
ההתפטרות במועד.
בך נהנה. .עורך־דין דרעי, זוהי טענה טובה,״ חייך. היו
דרושות חוות־רעת מישפטיות, ובסוף שוגר מיכתב ל״עורך־
דין אריה דרעי״ ובו אישור הרשימה. לפני כן עוד היה צורך
לסלק תקלות אחרות, כגון חתימות בלתי־כשרות שנאספו
בחיפזון, ועוד.

״אולי אתה לא אוהב את זה, אבל בזסותך קיימת
ש״ס!״ אמר דרעי בעבור שנים לשופט בך.
יתכן מאוד שבלעדי יחסו הליברלי של השופט
יוצא־גרמניה, לא היתה קמה הרשימה הספרדית.

#דוע או ורעו
ערכת־הבחירות של ש״ס היתה מבולגנת אף היא,
^ /אבל היא נישאה על גלי ההתלהבות של ציבור חדש.
במוצאי יום־הבחירות הסתבר כי זכתה בארבעה מנדאטים.
״היינו בהלם,״ אמר אחר מראשיה .״ישבנו המומים. איש לא
האמין שזה יקרה ״.ש״ס זכתה ב־ 63,605 קולות ובארבעה
מנדאטים — כמו המפד״ל הוותיקה, ופי שניים מאגודת־יש־ראל.

באותו
הרגע השתנה הכל. תוך דקות טילסנו
שימעון פרם ויצחק שמיר, והחל החיזור הגדול
אחרי המיפלגה החרדית, שהפכה בן־לילה לכוכבת
הפוליטיהה הישראלית.

דרע מ1שק אח יוגחק פרץ
ישראלי אופייני, בעיות ואילתורים. לא היה כסף לפיקדון
שבעלי רשימה חדשה חייבים להפקידו על־פי חוק. מניין לוקחים
2500 דולר? דרעי הסתובב, לקח 200 דולר מזה ו־300
מזה, והתחייב לפני כולם להחזיר אישית את הכסף. לאברך
המשתכר 300 דולר בחודש זה לא היה קל.
שתי דקות לפני השעה 11 בלילה, מועד סגירת הדלתות,
הופיע דרעי בלישכת ועדת־הבחירות בכנסת והגיש את הר־

התחיל מישחק־הקואליציה. הוא נמשך חודשים. בממשלת״
אחדות־לאומית יכלו ש״ס והמפד״ל לקבל רק תיק אחד כל
אחת. אבל המפד״ל לא יכלה לוותר על מישרד־הדתות ועל
מישרד־הפנים.
במשא־ומתן הממושך כיכב דרעי. באחד הימים קרא איש־המפד״ל,
רפאל בן־נתן, בייאוש :״שמך לא צריך להיות דרעי,
הוא צריך להיות דריער(מסובב, תככן)!״
ש״ס היתה מעוניינת, כמובן, רק בתיק־הדתות. המפד״ל
ידעה זאת, והציעה לה את תיק־הפנים, מתוך ביטחון שש״ס
תסרב. ואז, ברגע המכריע, הדהימה ש״ס את המפד״ל ולקחה
את תיק־הפנים, שהיה בידי המפר״ל במשך שנים כה ארוכות.
למפד״ל לא היתה ברירה. תיק־הדתות היה חשוב לה יותר.
תלויים בו הג׳ובים של אלפי חבריה. היא מסרה את תיק-הפנים
לש״ס.

לפתע עמדו ראשי ש״ם כשבידיהם תיק שהם

לא חלמו עליו, ושלא ידעו מה לעשות בו — תיק
מינהלי ומיקצועי מובהק.
דרעי טען לאחר־מכן לא־אחת שהוא רצה^אז לחזור לכולל.
כשחגג פרץ את כניסתו לתפקיד שר־הפניסיבמסיבה, לא הופיע
בה דרעי. הוא לא רצה שיקחו אותו בחשבון לתפקיד יועץ
לשר או לתפקיד דומה .״לא רציתי להיות פקיד,״ טען כאשר
נשאל על-ידי עיתונאים.
פרץ טילפן לדרעי ושאל מה קרה. דרעי השיב שהכל בא
על מקומו, הסיעה נמצאת בכנסת, פרץ הפך שר, והוא יכול
לחזור לכולל.

אבל זה לא קרה, במובן. עובדיה יוסף ופרץ
לחצו עליו להתמסר למיפלגה. היה צורך להקים
מיפלגה מסודרת, ודרעי הפך למזכ״ל שלה. כעבור
זמן־מה גם נדרש להצטרף למישרד־הפנים.

ואז פרצה השערוריה. היא נוגעת לאחת הנקודות הרגישות
ביותר בציבור הישראלי. היא רודפת אחרי דרעי עד היום.
כשהיה בן , 18 לא הלך דרעי לצבא. שרותו נדחה אוטומטית,
כמי ש״תורתו אומנותו״ .כשחדל ללמוד והתמסר לפעילות
ש״ס, היה עליו להתגייס. כאיש־מישפחה, אב לשני
ילדים לפחות (היו לו אז שלושה) היה עליו לשרת שרות
מקוצר. אבל בלהט הפעילות דחה את השרות שוב ושוב, עד
שעמד להיות פקיד במישרד־הפנים ולא היה מנוס. כפי שהודה
לאחר מכן :״דחיתי ודחיתי, והיה בזה טעם לפגם. אני מצטער
על הדחייה שלי. טעיתי.״ הדחייה עד מעבר לגיל 25 היא
שאיפשרה את השרות המקוצר.

באחד העיתונים צוטט כמי שאמר :״במילא
אני אשרת בסוך רק ארבעה חודשים, כדי לצאת
ידי חובה. לא צריך לעשות מזה עניין. לא אני
האיש שיציל את המולדת.״
יריביו של דרעי טענו לאחר מכן בפירסומים ובמיכתבים
אנונימיים כי דחה את הגיוס במתכוון, כדי לקצר אותו. בסוף
היה צריך לשרת רק ארבעה חודשים. נטען כי שרת בסך־הכל
חודשיים, וכי גם אותם לא שרת בהנדסה קרבית, שאליה
הוצב כבעל כושר גופני גבוה, אלא סידר לעצמו העברה לרבנות
הראשית.
דרעי הכחיש את כל הטענות. הוא הודה שכאשר קיבל את
תפקיד מזכ״ל ש״ס, טילפן לחיים ישראלי, אז מנכ״ל מישרד־הביטחון,
וביקש ממנו דחייה בחצי שנה. המנכ״ל אמר לו :״אין
בעיות, עושים את זה לכולם ״.לאחר מכן, לפני שהתמנה
כמנכ״ל מישרד־הפנים, התגייס. לדבריו שירת ארבעה חודשים,
בדיוק כנדרש. הוא עשה את הטירונות בבסיס של חיל־התותחנים
בשומרון, והתנדב לשמור גם בשבתות. לאחר מכן
הועבר כמש״ק לרבנות הצבאית, כמו כל טירון שיש לו הסמכה
לרבנות, גם בעלי פרופיל .97 לדרעי היה פרופיל . 72
את הסמיכות לרבנות קיבל עוד לפני חתונתו, מידי הרב
עובדיה יוסף.
לעיתון חדשות הגיעה שמועה כאילו חוזר דרעי בכל ערב
מהבסיס הביתה. הם הציבו צלם ליד ביתו, כדי לתפסו. האיש
ישב שם לילה־לילה עד שיפה דרעי ריחמה עליו והציעה לו
אוכל. דרעי לא בא.
לעומת זאת צולם פעם כשבא במדים לנהל משא־ומתן על
הכספים הייחודיים של ש״ס.

—| איש ^ שתש

(המשך נוע 10ד ) 13
חברי־הכנסת רפאל איתן ורן כהן הגישו הצעת־חוק האוסרת
למנות כמנכ׳׳ל למישרד בממשלה איש שלא שרת שרות

מלא בצה״ל. הצעת־החוק נעלמה בשקט.

הטירוו בו דד .26 שהכל ידעו שהוא עומד להיות
המנכ״ל של מישרד-הפנים, היה קוריוז בצה״ל.
וכך, אולי, השרות שלו כולו. נותר טעם־לפגם, אך
הדבר לא הפריע להמשך דרכו.

•1מ ראי מילוא!
^ תקופה הראשונה של שרותו של יצחק פרץ כשר־
^ הפנים המשיך המנכ״ל חיים קוברסקי בתפקידו. קוב־רסקי,
איש המפד״ל, נהנה מיוקרה רבה, נחשב כפקיד בכיר
לדוגמה, ואף קיבל עליו משימות דיפלומטיות.
אחרי זמן־מה זה נמאס לש״ס. המיפלגה התרגלה לשילטון,
קיבלה ביטחון עצמי. היא רצתה כפירות: מישרות לחבריה,
תקציבים למוסדותיה. בקיצור: מנכ״ל משלה. עובדיה יוסף
נתן את הפקודה, ואחרי שדרעי מילא להלכה את חובתו כלפי
צה״ל, הוא נכנס לתפקיד.
מקורביו טוענים שהוא קיבל את התפקיד בעל כורחו, ושלא
השתוקק אליו כלל. יריביו טוענים כי חשק בתפקיד והפעיל
לחץ כדי להשיגו.

כך או כך, חיש־מהר קרה מה שקורה כמעט

מילוא היה סגן־שר במישרד ראש־הממשלה, מומחה בתככים
פוליטיים, פוליטיקאי משופשף, שליחו האישי של ראש־הממשלה.
בעיניו, דרעי היה ילד פוליטי, מן הסוג שאוכלים
אותו בארוחת־הבוקר. כשנוכח לדעת שטעה, זה כבר היה מאוחר
מדי.
דרעי לא נתן למילוא דריסת־רגל במישרד. מישרד־הפנים,
קבע, שייך לש״ס, והתפטרות פרץ לא שינתה זאת. הוא לא נתן
למילוא לישכה במישרד. אך מילוא, מומחה לפירסום, הופיע
בציבור כבוס האמיתי של מישרד־הפנים, מעין שר־בפועל.
הקרב התחולל על רקע ילדי״בראזיל. בארץ התפרסם שדר־עי
החרדי דאג לסמן את תעודות־הזהות של ילדי בראזיל
כקידומת מיוחדת — .02 בעיתונים דובר על ״טלאי צהוב״.
מילוא, שהריח הזדמנות טובה לפירסום חיובי, הופיע בכלי־התיקשורת
והודיע כי הורה לדרעי לבטל את הרישום.
דרעי פעל במהירות ובנחישות. הוא הוכיח כי הקידומת 02
מסמנת את כל הילדים הישראליים הנולדים בחו״ל, אלפים
רבים. אחר־כך הודיע כי אינו מקבל הוראות מסגן־השר מילוא,
וכי הוא המחליט הבילעדי במישרד־הפנים. בסוף הלך לשמיר
בליוויית יצחק פרץ, והעמיד אותו על עוברות־החיים: השתתפות
ש״ס בקואליציה מותנית בשליטתה במישרד־הפנים.

שמיר הבין את הרמז. מילוא הוצא מן המישרד,
מוכה ומובס. מאז לא חזר עדיין לאיתנו. דרעי
נשאר כשליט בילעדי — שר לכל דבר, מלבד
התואר.
מילוא המוכה :״דרעי הוא האדם המסוכן ביותר במדינה!״
במהלך קרב זה קרה לדרעי עוד משהו: הוא עבר את

לוא, והופך לנחלת הליכוד. ש״ס היתה נשארת בלי כלום,
מלבד נוכחותו של יצחק פרץ בממשלה כשר־בלי־תיק(מישרה
שאליה חזר זמן־מה אחרי שהתפטר מהממשלה ומתפקיד שר־הפנים).
החשבון
הנגדי: אם לא יתפטר ולא ייכנס לכנסת, יסתכן
בכך שיישאר בכלל בחוץ, אם ש״ס לא תיכנס לקואליציה
הבאה.

השיקול האישי עמד מול השיקול המיפלגתי.
לפני־כן נכשל ניסיון להעביר חוק, שיקצר את תקופת•
ההתפטרות ל־ 40 יום. חוק זה נתפר לצרכיהם של שלושה:
דרעי עצמו, צחי הנגבי(אז ראש לישכת שמיר) ויוסי ביילין
(אז מנכ״ל מישרד־החוץ) .אולם הצעת״החוק טורפדה על־ידי
הליכוד.
ברגע האחרון מצא דרעי פיתרון: הוא יתפטר ויעביר את
תפקיד המנכ״ל לאיש־מיקצוע בלתי־מיפלגתי, רב קהת, שישמור
עליו כפיקדון ושיקבל הנחיות ממנו.
לשם כך היה צורך בהסכמת שמיר. ואז למד דרעי להכיר
פן אחר של ראש״הממשלה.
שמיר נעלם. אי״אפשר היה להשיג אותו. כשביקש דרעי
פגישה דחופה עימו, ולוא לכמה דקות, הודיעו אנשיו שהוא
עסוק. לבסוף, ממש באונס, הצליח דרעי לתפוס אותו ליד ביתו
ברחוב בלפור לחמש דקות. הוא הביע את מישאלתו. שמיר
פטר אותו בלא־כלום. הוא הבטיח לחשוב על הנושא. מכיוון
שההחלטה היתה צריכה להתקבל תוך דקות ממש, היתה
הדחייה בבחינת סירוב.

״לא צריך! עוד ניפגש!״ אמר דרעי, בהתם-
רצות-זעם בלתי־אופיינית.

יצח ק אלוזרר ,״סקופ 80״

שני הרבנים — יוסף ושך — לחצו על דרעי שלא להתפטר•
בעיניהם היה חשוב יותר להחזיק במישרד״הפנים. אחרי
שדיבר עם יוסף, החליט דרעי לנסוע לרב שר כדי לשכנעו
להניח לו להתפטר.
במכונית, בדרך לרב שך, הקשיב ררעי לרדיו, ונדהם. הרדיו
גילה שהרב פרץ מודיע על התפטרותו מש״ס, ועל כוונתו
להקים מיפלגה משלו. הוא האשים את דרעי בתככים נגרו
וכילה בו את זעמו.
ההודעה זיעזעה את הרב שך, שנפגע קשה, מכיוון שפרץ
לא אמר לו מילה לפני כן. גם הרב יוסף נעלב עד למעמקי
נפשו. שניהם החליטו להדיח את פרץ מייד.
פרץ טען שהידיעה הודלפה נגד רצונו. בירור של דרעי
העלה כי ההודעה באה מלישכת השר עצמו. אחד מעוזריו של
דרעי התחזה כעיתונאי והקליט שיחה עם עוזרו של פרץ.
האיש השמיץ את דרעי בחריפות ואישר שפרץ מסר את ההודעה
על התפטרותו. כשהכחיש זאת פרץ, הושמעה ההקלטה
באוזניו, והוא החוויר.
אותו יום שבת היה תישעה־באב אמיתי בבית הרב עובדיה
יוסף. נראה היה כאילו עצם קיומה של ש״ס נתון בסכנה. ביום
השישי כבר התפטר דרעי מתפקיד המנכ״ל, וגם עתידו שלו
היה תלוי באוויר.
לבסוף חזר בו פרץ מאיומיו וביקש סליחה. דרעי שיכנע את
הרב יוסף לסלוח לו. פרץ התמנה כיו״ר מטה־הבחירות של
ש״ס, ודרעי נשאר במישרד־הפנים.

#האוגדות שר הוב
דרע והרב עובדיה •וסף ליד קבר הרב אבו־חצירא במצר•
תמיד במיקרים כאלה: בין השר ובין המנכ״ל החדש
החלו להיווצר מתחים אישיים. אחד העיתונים
פירסם כתבה, שבה תואר דרעי כמי שהקים לבדו
את ש״ם, וכמי שבחר ברב פרץ.
פרץ לא הגיב, אך הכל שמו לב לכך שיחסו לדרעי לא היה
עוד כתמול־שילשום.
דרעי נכנס לתפקיד באוקטובר . 1986 כעבור שלושה חודשים
התפטר יצחק פרץ, על רקע סירובו לרשום את הגיורת
סוזי מילר כיהודיה, כמיצוות בית״המישפט.
זאת היתה טעות. במיפלגה לחשו ששני הרבנים — יוסף
ושר — יעצו לו להישאר בממשלה כשר־בלי־תיק. אבל פרץ
לא רצה להיות שר־בלי־תיק. הוא האמין שאם יתפטר על
קידוש השם, יחזור לתפקידו כעבור כמה שבועות על שטיח
אדום.
דרעי, מפוכח כתמיד, אמר לו שזהו סיכון גדול מדי. אם
יתפטר על רקע עקרוני, לא יוכל לחזור אלא אחרי שעקרונו
יבוא על סיפוקו על־ידי שינוי החוק. לכך, לפי הערכת דרעי,
לא היה סיכוי סביר.
אבל פרץ לא אבה לשמוע. הוא התפטר, ואריה דרעי נותר
כשליס״יחיד במישרד־הפנים. אמנם מצבו היה לא־כל-כך
נעים, כי נשאר בתפקיד למרות פרשת סוזי מילר, שבגללה
התפטר השר, אך השר עצמו ביקש אותו להישאר, מתוך אמונה
שיחזור תור זמן קצר.
במיקרה כזה, עובר התיק אוטומטית לידי ראש־הממשלה.
יצחק שמיר הפך שר־הפנים, ואז הופיע במישרד רוני מילוא.

הקרב בין דרעי ומילוא היה קצר ואכזרי. מבחינה
מסויימת, היתה זאת טבילת האש של אריה
דרעי.

טבילת־האש בתיקשורת. רפיק חלבי קרא לו בפלאפון באמצע
סיור ותבע ממנו להתייצב בטלוויזיה לעימות עם דדי צוקר.
המנחה היה מנשה רז. דרעי, שפחד מפני כלי־התיקשורת,
היתנה שני תנאים: שיתייחסו אליו ברחמנות, בגלל חוסר־ה־ניסיון
שלו, ושלא יצטרך להתווכח עם איש־ציבור שהוא חבר־כנסת.
כלומר, שצוקר יגיד את שלו, ואז יינתן לדרעי להשיב.
השידור עשה היסטוריה. צוקר תקף במשך שש דקות את
דרעי. כשסיים, השיב דרעי במשך תשע דקות. היה ברור שהוא
שולט בחומר, והוא דיבר בביטחון עצמי רב. צוקר רתח ורצה
לפרוץ לדבריו. מנשה רז לא איפשר זאת, בהסתמכו על מה
שהוסכם מראש.

בשידור קצר זה למדו המוני ישראל להכיר בם־
עם הראשונה את אריה דרעי ם נים־אל־סנים. בתום
השידור היה ברור כי הוא נחל ניצחון מושלם.
דרעי עלה על הבימה.
היתה לכך תוצאה אישית אחת: רז הרגיז באותו ערב את
מילוא, וכתוצאה מכך נלקחה ממנו התוכנית.

• תישעה באב -
^ משבר הבא בחייו של אריה דרעי בא בתישעה באב
1 1תשמ״ח. היה זה משבר כפול.
ערב תישעה באב היה היום ה* 101 לפני הבחירות לכנסת
ה־ . 12 דרעי רצה להתקדם, להיבחר לכנסת. אולם כדי להיות
מועמד לכנסת חייב פקיד ממשלתי להתפטר לפחות 100 ימים
לפני יום־הקלפי. היום ה־ 100 חל בשבת.

דרעי התלבט כסי שלא התלבט מעולם בחייו.

אילו התפטר, היה המישרד כולו חוזר לשליטת שמיר ומי

מערכת הבחירות

של 1988 נכנסה ש״ס כשכל הקל
/פים
היו נגדה.
הרב שך החליט להקים מיפלגה חרדית אשכנזית, כדי להתחרות
באגודת־ישראל. האשכנזים של ש״ס עברו לרשימה זו,
.דגל התורה׳ ,אם כי שך נשאר גם פטרון של ש״ס.
המפד״ל העמידה בראשה את אבנר שאקי, בגלל מוצאו
המיזרחי, כדי למשוך קולות מש״ס. התימנים הקימו רשימה
עצמאית משלהם, ובראשה פורש מש״ס. הסקרים העניקו ל־ש״ס
שניים־שלושה מנדאטים, וקבעו שהיתה אפיזודה חולפת.
המוראל בש״ם צנח. במטה שרר ריפיון־ידיים. הכל היה
מוכן לתבוסה.
אז לקח דרעי את העניינים בידיו. מכיוון שבקושי דיבר עם
פרץ, הקים מטה משלו. בן־לילה השתנה הכל.

דרעי האמין כי הכל תלוי ברב עובדיה יומך.
״הוא עצמו שווה שישה מנדאטים נטו,״ אמר
לאנשי מטהו.
מכאן בא לו הרעיון לשכור מטוס ולהעביר את יוסף
בשמיים ממקום למקום. אורי זוהר הוזעק להכניס חיים חדשים
לשידורי״הטלוויזיה. המדינה כולה שמעה את תקיעת־השופר
שפתחה את השידורים, וחזתה ברב עובדיה יוסף כשהוא מתיר
נדרים בטכס דתי.

בעיני הציבור החילוני זה היה מחזה של ימי־הביניים,
משהו פרימיטיבי, דוחה, סגאני. אולם
בעיני הבוחרים של ש״ס זה נראה אחרת. השופרות
היו בתותחים, והטפסים היו בהסתערות על
יעד מבוצר.
לפני כן הצליחה אגודת־ישראל לגייס את הרבי
מלובאביץ׳ ,אויבו של הרב שך, ואת חסידי חב״ד. החסידים
עברו בארץ ואספו נדרים מפי הבוחרים, שהתחייבו להצביע
בעד האגודה. הרב עובריה יוסף פטר אותם מנדרים אלה.
התוצאה של מערכה מוזרה זו העידה על עצמה. ש״ס השיגה

ניצחון כביר: היא אספה 107,709 קולות ושישה מנדאטים, וכך
הפכה למיפלגה הדתית הגדולה ביותר. על כך נוספה האחות
האשכנזית שלה, דגל־התורה, עם 34,279 קולות ושני
מנדאטים. ביחד הכפיל המחנה את כוחו.
אגודת־ישראל, למרות הרבי מלובאביץ׳(.משיח השקר!״
בפי הרב שך) הגיעה רק למקום השני. היא זכתה ב־102,714
קולות ובחמישה מנדאטים. המפד״ל זכתה ב־ 89,720 קולות
בלבד, שהיו שווים חמישה מנדאטים.

כך גם ביום שבו שקל דרעי את התפטרותו מהמישרד, ערב
הבחירות לכנסת. הוא הורה להכין את הכל לעזיבתו, להביא
לפניו לחתימה את כל העניינים שנשארו פתוחים. דויד קאפח,
סגן־המנהל לענייני־תקציבים, הכין במשך יומיים ערימה אדירה
של ניירות. דרעי עבר עליהם בשתי דקות. הוא עצר כשהגיע
למיסמך שנגע לביוב במיגדל־העמק .״את זה כבר נתנו,״
אמר. הוא זכר פגישה שהיתה שנה לפני כן.

שוס דבר מכל זה אף לא נרמז בסיקרי־דעת־ה-
קהל, שהוכיחו את עצמם בפעם המי-יודע-כמה
ככלתי־מהימנים לחלוטין. המדינה היתה המומה.

כעבור חמישה חודשים, כשהופיע בכנסת כשר־הפנים
החדש, אמרה לו ח״כ עדנה סולודר. :אני מקווה שתצליח
להיכנס לנעליים הגדולות של קודמך.״

בפרק הבא — פרק הרכבת הקואליציה — מילאה ש״ס
תפקיד חשוב. במשך חודשיים נערכה התגוששות מורטת־עצבים.
אריאל שרון, שידע כי רק בממשלה ימנית צרה יזכה
בתפקיד המיוחל של שר־הביטחון, התרוצץ אצל הרבנים של
אגודת־ישראל והמפד״ל. הרב עובריה יוסף ואריה ררעי דגלו
בממשלה צרה עם המערך.
ביום המכריע היתה ש״ם צריכה להופיע אצל נשיא־המדינה
ולמסור לו את החלטתה. היא עשתה דבר שלא ייעשה: היא
נתנה לנשיא לחכות, כי בינתיים ביקש יצחק שמיר פגישה עם
הרב יוסף. הוא בא כמבקש, ויתכן כי היה זה רגע מתוק של
נקמה בשביל דרעי.
שמיר הגיע לבית הרב בשעה 6בערב. השיחה התנהלה
כולה במישור המדיני. שמיר הבטיח חגיגית שהליכוד לא
יפריע למהלכי־שלום. הוא קבע שהמערך אינו מסוגל לעשות
שלום בלי הליכוד, וחזר על הסיסמה: רק הליכוד יכול.
עובדיה יוסף השתכנע מהנימוק הזה. בשעה 8.30 הלכה
מישלחת ש״ס לנשיא והודיעה על תמיכתה בהקמת ממשלת־אחדות־לאומית.

השיב
השר החדש, במידה מסויימת של חוסר־צניעות
:״הרגליים שלי גדולות יותר.״

0חיוך ממזר
ך ילו הצעיר של השר ואופיו הטביעו על לישכת שר־
^ הפנים חותם מיוחד.
מעל לכל, דרעי הוא סוס־עבודה. כמנכ״ל הוא עבד מדי יום
מ־ 8בבוקר עד 1או 2בלילה. עכשיו הוא מכריח את עצמו
לסיים בחצות. בערב־שבת הוא מגיע הביתה דקה או שתיים
לפני כניסת השבת. את אשתו יפה וארבעת ילדיו(שימחה בת
ה־ ,8יעקב בן וד ,6שיפרה בת ה־ 4ואסנת בת וד )2הוא רואה
רק מעט.
אין הוא מסוגל לבזבז זמן. אין אצלו שיחת־חולין
אין הוא הולך למסיבות. השנה בא למסיבת יום־

השתלטות דו-מישפחתית — מישפחת יוסף
ומישפחת דרעי.
בתו של הרב עובדיה יוסף, יפה יוסף, היא מנהלת לישכת
שר־הפנים. דויד יוסף, בנו של הרב, מונה כחבר הנהלת אל
המעיין — המכשיר הכלכלי״חינוכי המרכזי של ש״ס( .בן אחר
של הרב, יעקב יוסף, שהיה ח״כ בכנסת הקודמת, הפסיק
להופיע שם אחרי שתי ישיבות, וחזר ללמוד תורה).
יהודה דרעי, אחיו הבכור של השר, מונה אף הוא כחבר אל
המעיין, והוא משמש גם כמלווה הרב יוסף בסיוריו בארץ.
שלמה דרעי, אח אחר, הוא שותף במישרדו של דויד גלאס,
לשעבר מנכ״ל מישרד־הדתות מטעם המפד״ל, שהוא היועץ
המישפטי של ש״ס, ושליווה את יוסף ודרעי בביקור במצריים.
שלמה דרעי הוא גם חבר הוועדה המחוזית לבניין ערים
בירושלים.
יחסו של דרעי לתיפקוד הממשלה והכנסת דומה לזה של
בני־גילו. באווירת־הדיבורים בכנסת אין הוא מרגיש בנוח.
כשהוא צריך להשיב על הצעה לסדר־היום ומחכה חצי״שעה
או שעה לסיום הדיבורים של הנואמים הקודמים, ניכר חוסר־הסבלנות
שלו היטב.
כשנשאל על־ידי המראיין גירעון לוי מהארץ איך הוא
מרגיש בממשלה, השיב :״תראה, בתפקידי כשר־הפנים אני
מרגיש טוב מאוד. זה הרי מישרד שאני מכיר מצויץ. בממשלה
אני מרגיש קצת ...שזה לא זה. כל־כך הרבה אנשים נאבקים
להיכנס לממשלה, ולמעשה הישיבות מאוד קצרות, הנושאים
האמיתיים והבעיות האמיתיות של המדינה לא נידונות

היה זה אות לבאות. בשיחה מכרעת — וחשאית
— זו הופיעה ש״ם בדבקה בעניין השלום.
אחרי מה שקרה ערב הבחירות, לא נותר ספק כי דרעי הוא
האיש מס׳ 1במיפלגה. הרב פרץ נאלץ להסתפק במקום השני,
כשר זוטר, במישרר הפחות־מושך מכולם: המישרד לקליטת
העלייה.
אריה דרעי הפך שר בכיר. שנתיים ורבע אחרי שהתמנה
כמנכ״ל מישרד־הפנים, קיבל לידיו את תפקיד שר־הפנים.

הוא קבע כמה שיאים. כבן ,29 היה השר הצעיר
ביותר בממשלה זו, ובכל ממשלות ישראל מאז
קום המדינה. הוא היה גם האדם היחידי שעבר
בן־לילה מלישכת־המנכ״ל ללישכת־השר באותו
המישרד.
את תפקיד המנכ״ל העביר למי שהוא רצה בו מלכתחילה:
רב קהת, איש־מיקצוע שאינו איש ש״ס.

• וגר״ם גדורות
^ תכן שקפיצה זו לא היתה כל־כך קלה, אלמלא הוכיח
דרעי את עצמו כאיש־מינהל מזהיר.
כשבא לראשונה למישרד־הפנים, שפכו עליו כלי־התיקשו־רת
קיתונות של בוז. נכתב עליו שהוא אדם חסר־השכלה,
שאינו יודע אנגלית, שאין לו שום ניסיון מינהלי. גם הפקידים
במישרד ציפו לו בזילזול כמעט־גלוי. היה ברור להם
שבא עסקן מיפלגתי, בחור־ישיבה, שיעסוק בענייני מיפלגה
ודת ויניח להם לנהל את המישרד.
הספקנות היתה גדולה שיבעתיים מפני שדרעי בא אחרי
קוברסקי עתיר־היוקרה, מיקצוען ואיש־תרבות שניהל את ה־מישרד
במשך שנים רבות. דרעי, אגב, לא גירש את קודמו,
אלא נתן לו מינוי מכובד ולישכה במישרד, שם יושב קוברסקי
עד היום מדי יום.

המנכ״יל החדש הפתיע את העובדים. הוא היה
שונה מאוד מן האדם שציפו לו. לא זה בלבד שהתלבש
יפה ודיבר עברית עכשווית, אלא שהתגלה
כאיש־מינהל מובהק, מהיר-תפיסה עד להדהים,
בעל זיכרון פנומנלי לעובדות ולמיספריס.
כישרון זה פוטר את דרעי מן הצורך להתכונן לישיבות.
כאשר באים פקידים ואישי־ציבור ומרצים באוזניו הרצאות
ארוכות, גדושות במיספרים, מקשיב דרעי, ושואל אחר־כך
שאלה אחת או שתיים הממוטטות את הטיעון של הדוברים.
איש כזה יכול להרגיז. אולם אין זה קורה לדרעי. מכיוון
שהוא ארם בלתי־פורמלי מאוד, שאינו נראה כמתנשא והמחייך
חיוך ממזרי, אין הוא רוכש אוייבים. לבעלי־שיחו הסתבר
שאין אצלו חוכמות, שבתפיסתו המהירה הוא מאתר את
הבעיות האמיתיות, וניגש לפיתרונן המעשי.
תוך זמן קצר הביא דרעי לקונסולידציה של חובות 150
רשויות. רחבעם(,גנרי״) זאבי, שריעותיו הפוליטיות רחוקות
מאוד מדיעותיו, הביא לפניו את בעיות המוסיאון שלו, ואחר־כך
העיר. :נבון וצ׳יץ׳ לא פתרו את הבעיות במשך שלוש
שנים. דרעי פתר אותן בבוקר אחד.״
סיפור לדוגמה: ררעי בא לביקור כבאר־יעקב. במשך
שבועות הכינו במועצה המקומית ניירות. הגיזבר הכין את
ההרצאה שלו במשך שבוע. הוא פירט באוזני דרעי את כל
עשרות הסכומים של תקציב המועצה.

דרעי הקשיב מבלי לרשום דבר. כשגמר הגיז־בר
אמר דרעי פסוק אחד :״בחשבון שלך חסר חצי
מיליון.״

המהפכה המצרית כמחווה לרגל ביקורו במצריים, אך זה היה
חריג.
פעם עישן שלוש חפיסות־סיגריות ביום. באחד הימים
הפסיק בבת אחת. עכשיו הוא מעשן מיקטרת .׳

נדמה שעם כניסתו לתפקיד חל במנגנון הממשלתי
הבכיר גם שינוי של דורות. אין ספק שהוא
הביא עימו סיגנון חדש, צברי, למרות שנולד
במארוקו ולמרות הרקע החרדי.
כך, למשל, מסוגל השר להודות פומבית בטעויות —
תכונה נדירה בזירה הפוליטית הישראלית. הוא הודה שטעה
כאשר דחה את גיוסו. הוא הודה גם בטעויות אחרות.
למשל, כאשר נודע למחרת הבחירות כי התנועה האיסלא־מית
כבשה את עיריית אום־אל־פחם, אמר דרעי.עוד נתגעגע
לרק״ח!״ הוא הגדיר את הפעילים המוסלמיים כאויבי־המדינה,
אף שלא הכיר אותם כלל.
כעבור כמה חודשים החליט לבקר באום־אל־פחם. בינו ובין
ראש־העירייה המוסלמי נוצרה שפה משותפת. יתכן שהיה
להם בסיס אידיאולוגי משותף בזיקתם לדת. הוא דיבר איתו
בצורה עניינית. אחרי דברי־הברכה של המארחים, ביקש דרעי
פומבית סליחה על התבטאותו הבלתי־שקולה, והבטיח לעירייה
יחם ענייני וחיובי, כל עוד לא תעסוק בפוליטיקה.

מעולם לא דיבר שר ישראלי בצורה בזאת אל
קהל ערבי.
היחס לנשים במישרד־הפנים אינו שונה מזה השורר במיש־ודים
חילוניים. בסביבת השר עובדות נשים רבות, ואץ הן
מקפידות דווקא על לבוש. צנוע״ .אבל ררעי לעולם אינו
מושיט יד לאשה.

אחת ההאשמות המוטחת בפני דרעי היא

בממשלה. אני לא מרגיש שיש עבודה משותפת, או איזו

עבודת־מטה.
.אני לא יודע מה היה בממשלות קודמות. אני חשבתי
שישיבת ממשלה צריכה להיות ישיבה שתופסת איזה נושא
ויושבת עליו עד הסוף ומקבלת החלטות, כמו שמקבלים אצלי
במישרד.
.בוועדות־השרים אני מרגיש הרבה יותר טוב. בוועדה ל־ענייני־חקיקה,
למשל, אני ממש נהנה. אני לא מפספס אף
ישיבה. היתה ישיבה ביום תענית־אסתר, ב״ 5אחרי־הצהריים,
סוף הצום, לא ויתרתי ואפילו איחרתי לקריאת־המגילה. דן
מרידור מנהל את זה יוצא־מהכלל.״
נטייה זו למעשיות ולעבודה היא הקובעת, כך נדמה, גם את
מערכת יחסיו. שוררים יחסים הדוקים בינו ובין דן מרידור. אין
צורך במילים ביניהם. בישיבות של ועדת־השרים הם מסתדרים
ביניהם במבטים ובניענוע־ראש.

גם שאר ידידיו של דרעי במישור הפוליטי הם
ביצועיסטים, אנשים כמו משה שחל, אהוד אול־מרט,
רפי אדרי וחיים רמון( .רמון :״זה הדתי
הראשון ששינה את ראשי!״)
עם דויד לוי התקררו היחסים, כשנוכח לוי לדעת שדרעי
מתחרה עימו על מיגרש־הבית שלו.
לעומת זאת השתפרו יחסיו של דרעי עם יצחק שמיר.
כרבים לפניו, גילה דרעי כי בשיחות נינוחות פנים־אל־פנים
שמיר הוא אדם אחר. ואילו שמיר אמר עליו :״אני אוהב אנשים
חכמים.״

היחסים המעניינים ביותר שוררים בץ דרעי
ושימעון פרם. כשפרס היה ״על הפנים״ ,בתקופה

איש השנה תש1ר0
(המשך מעמ 1ד ) 15

של דיכידוך, גילה בדרעי ידיד נאמן. יש בין
השניים שיחות-נפש עמוקות.
היה זה דרעי שהמציא את רעיון ״אוטובוס המנכ״לים״ .הוא
אמר לפרס :״אתה במילא בחוץ בענייני־השלום. תתרכז במיל־חמה
באבטלה. היית שנתיים ראש־הממשלה, עסקת בענייני־כלכלה
והיית פופולרי. אחר־כך היית שנתיים שר־החוץ. אולי
הגברת תאצ׳ר בחרה בך, אבל לא הציבור הישראלי.״

ניתוחים מסוג זה הסבו כמעט סמל מיסחרי של
דרעי. שמו יצא לפניו במי שמנתח בעיות בצורה
עניינית, בלי חוכמות, במוח אנליטי קר.
ביל בראון, השגריר האמריקאי, היה אצלו לפני נסיעת
שמיר לארצות־הברית. השר ניתח באוזניו את המצב. אחרי
ששמיר חזר ארצה, ביקש בראון פגישה נוספת עם דרעי כדי
להביע את התפעלותו על־כך
שכל הנבואות שלו התגשמו.
הוא ביקש ממנו נבואות נוספות.

נגד
או נמנעו, הרימו דרעי ופרץ את ידיהם למען
היוזמה.
יתכן שעמדתו של דרעי עצמו מושפעת גם מזיכרונות־הילדות
שלו. הוא זוכר את מארוקו לטובה, כארץ שבה שררו
תמיד יחסים טובים בין יהודים ומוסלמים. ערב התמנותו כמג־כ״ל
חזר למארוקו, יחד עם אהרון אבו־חצירא ורפאל אדרי.
(אררי ודרעי הם בעלי אותו שם־מישפחה, שהוא אל־דרעי
במקורו. מכיוון שאין הערבים מבטאים את הלמד לפני הדלת,
מצלצל השם בערבית כמו אד־דרעי).
הביקור צפן בחובו אכזבה, כמו ביקור של כל ישראלי
יליד־חו״ל המבקר בארץ שנטש בילדותו. הכל נראה לו קטן
יותר מכפי שזכר. מכנאס נראתה לו עלובה יותר מכפי שזכר
אותה.
פעם פגש בשווייץ מלצר מארוקאי, שאמר לו. :מאז שעזבו
היהודים, הכל השתנה לרעה!״

אולם בניגוד ליוצאי-מארוקו שנולדו בארץ, יו*ו•

ניבא דרעי: אין מה
לדאוג מפני החישוקים
של שרון וחבריו. אחרי
שבוע הכל יירד.

• חזרה למאווקו
^ פני שנתיים הפתיע ה/שר
יצחק פרץ את הציבור,
כאשר אמר בראיון עיתונאי
שאינו מתנגד למשא־ומתן עם
אש״ף.
היה זה, אולי, הרמז הראשון
ל כן שש״ס מייצגת מהות
חדשה בתחום המדיני. עד אז
הצטיירה המיפלגה כגוף לאומני
שחור, ומשכה לא מעט קולות
גם מחסידי מאיר כהנא.

רק מי שהכיר את המחנה
החרדי מבפנים יכול
היה לנחש כי המציאות
שונה מהתדמית.
כל עוד היה עובדיה יוסף
הרב הראשי, היה עצור בהבעת
ריעות פוליטיות. השחצנות
הלאומנית של עמיתו, שלמה
גורן, דחתה אותו, אך כבעל
מישרה רמה במדינה לא מצא
לנכון לבטא ריעות שונות.
אולם יוסף כיהן בשעתו כעוזר
לרב הראשי של יהודי
מצריים במשך שלוש שנים
חשובות ( 1947 עד .)1950 הוא
דובר ערבית מושלמת ומכיר
את ההווי הערבי. השנה החליט
כי עליו לגלות את דעתו ברבים,
ודרעי עודד אותו בכך.
עובדיה יוסף הוא אדם חסר־פשרות.
יהיה פסק־הדין ההיל־כתי
שלויכאשר יהיה — לקולא
או לחומרה — הוא הולך
בו עד הסוף.

גם כשהרב עובדיה
יום!? מחליט שיש צורך
להתפשר, הוא דוגל גדי־עה
זו בלי פשרות.
בעיני הרב יוסף, עניין השלום
אינו שאלה מדינית אלא
הילכתית. כפוסק־הלכה הוא
קובע כי קדושת־החיים קודמת
לקדושת־הארץ. זוהי גישה יהודית
מסורתית, עתיקת־יומין.
על כך אמר הנשיא מובארכ. :בעיני זה פן חדש של ישראל.
זה לא סקודומימכר דיפלומטי רגיל.״

גישתו של הרב שך תמה מאוד. כבר לפני
שנים אסר על אנשיו להתנחל בשטחים הכבו-
שים.״מתאבדים קונים תרות בעימנואל,״ קבע,
וניבא זמן רב מראש את האינתיפאדה.
בממשלה נוקטת ש״ס קו יוני עיקבי. כשהעלה שמיר את
״יוזמת־השלום״ שלו בממשלה, בא דן מרידוד בשעה 8בבוקר
— שעה לפני כינוס הממשלה — לביתו של עובדיה יוסף.
שני שרי ש״ס נכחו במקום. מרידור הסביר את היוזמה, והרב
יוסף פסק: ש״ס מצביעה בעדה.

בעוד שבמה משרי הליכוד והדתיים הצביעו

__ י כי הסיפור על מיבלות היהודים במארוקו
אינו אלא אגדה. אין לו דיעות קדומות כלפי העולם
הערבי.
לעמדת ש״ס לגבי הנושא הישראלי״ערבי יש חשיבות גוברת.
בסוף תשמ״ט שוב עלתה באופק, בפעם המי־יודע־כמה,
האפשרות של משבר ממשלתי.
ואלה עובדות החיים: לגוש הימני יש בכנסת ה־ 12 בסו־הכל
47 מנדאטים. לגוש השמאלי, יחד עם הסיעות הערביות,
יש 55 מנדאטים.
־כדי להקים קואליציה צרה, חייב הליכוד להביא עימו את
כל סיעות הימין הקיצוני ואת כל הסיעות הדתיות.

בלי ש״ס לא תיתכן קואליציה ימנית.
לעומת זאת זקוק הגוש השמאלי רק לשישה קולות נוספים

כר, להקים קואליציה צרה. די לו בהצטרפות ש״ס — עם או
בלי דגל־התורה — כדי להקים קואליציה צרה. אם יצטרפו
לכך גם אנשי אגודת־ישראל, יכול המערך להקים קואליציה
גם מבלי להזדקק לקולות הסיעות הערביות.

• נשיקת יד
ך * רעי אינו דוגל כיום בקואליציה צרה. הוא הכריז
( פומבית שטעה — עוד הודאה בטעות — כאשר הציע
זאת למחרת הבחירות. הוא מאמין כיום כי במיסגרת של
ממשלת־אחדות קל יותר להשיג רוב לשלום, והנא בטוח
שאפשר למשוך את הנהגת הליכוד בדרך הנכונה.

אך אם הממשלה תתפרק על רקע התנגדות
הליכוד לכל מהלך של שלום, תהיה ש״ס מועמדת
טבעית לממשלה צרה. עצם הידיעה הזאת חשובה
לקראת ההכרעות של תש״ן.
בסוף תשמ״ט היה לדרעי
מעמד מרכזי בחיים הפוליטיים
בישראל.
שני הרבנים רבי־היוקרה
— עובדיה יוסף ואליעזר שך
— עמדו בנחישות מאחוריו.
היחסים עם יוסף הדוקים,
ודומים ליחסים בין אב ובן. עד
היום מנשק דרעי את ידו של
הרב כשהוא נפרד ממנו. ואילו
הרב שך אמר עליו :״מה שלא
עשו עסקני אגודת־ישראל
ב־ 40 שנה עשה דרעי בשלוש
שנים!״ והרעיף עליו את המחמאה
הגדולה ביותר שרב בישראל
יכול להעניק :״הבחור הזה
מקדש שם־שמיים!״
במחנה החילוני יש הרואים
את עלייתו של דרעי בחרדה,
דווקא בשל הופעתו הצברית,
חיוכו הממזרי וכישרונו לעורר
אמון ואהדה.
״האיש הזה מסוכן הרבה
יותר מאשר הטיפוס החרדי המסורתי,״
אמר עסקן חילוני.
״עד כה עוררו החרדים התנגדות
וסלידה, ולא היה להם
סיכוי להגיע להשפעה מעבר
לתחום הצר שלהם. איש כמו
דרעי יכול להביא להשתלטות
חרדית בדרכי־נועם, ולהשליט
במדינה את השילטון החשוך
של ההלכה.״
על כך השיב ררעי בראיון
שנתן לגירעון לוי :״מה פירוש
מדינת־הלכה? בחיי האישיים
ההלכה קובעת. גם כשאני שר
בממשלה, כל חיי האישיים
מתנהלים על־פי ההלכה. עכשיו,
אם בחזוני או בתיקוותי,
הייתי רוצה שמדינת־ישראל
תהיה פעם מדינת־הלכה ...הרי
מתי יכולה להיות מדינת־הלכה?
רק ברגע שיהודים ירצו
לקבל על עצמם את עול ההלכה.
אין מושג כזה שמדי־נת־הלכה
תהיה בכפייה. הלכה
וכפייה זה מרחק שמיים וארץ.
״אתה יכול לקבל את כל
החוקים בכנסת, להעתיק את
כל התורה, את כל המיצוות
להפוך לחוקים, ולא עשית שום
דבר. אולי עשית צער הצהרתי.
רוב העסקנים׳הדתיים יגידו
,עשינו קידוש־השם גדול,
ניצחנו, ההלכה ניצחה.׳ אבל
כל זה לא שווה כהוא זה. למחרת
בבוקר אתה בבעייה — השנאת את עצמך על האנשים.
אם היתה לך תיקווה להסביר, איבדת אותה.
.כל היופי של התורה זו הפתיחות שלה. ברור שאני שואף
לכך שרוב אזרחי־המדינה ירצו במדינת־הלכה. אבל מדינה
שהדתיים יהיו בה במיעוט, ורק בגלל נסיבות פוליטיות הם
ישלטו, ואז הם ישליטו את ההלכה — אני מעדיף את המצב
של היום.״

הדכרים נראים כנים, מפני שהם הגיוניים. ואריה
דרעי הוא קודם־כל אדם הגיוני.
גם מבחינה זו, כמו מבחינת הגישה הדתית לשלום, מסמל
אריה דרעי מהות חדשה, ביטוי לשינוי המתחולל בישראל
מתחת לפני השטח.

על כן היה איש־השנה תשמ׳׳ט.

גילית• הלוואה מעו שרת
777־/״/2י 2ריבית ל שנה

ח &בון מ עו׳ ע ד
ערש עם זכויותיוצאו ת מהכלל

נבעל ״ח שב וןמעושר זהב״
חשב וןמעושר מיו עדלל קו חו ת
ריבית זנות -בבינלאומי תקבל ריבית
בבינלאומי, ש לי זנות להלוואה
המקב לי םמש כו רתםבחש בו נ ם
על יתרות זכות יומיות של עד 1,000ש״ח.
ב בינל או מי, או ל קו חו ת שלזכו ת ם
צמודת מדד לתקופה של 25 חודש,
הנחות -בבינלאומי הנחות על כרטיסי
השק עו ת של 10,000ש״ח ומעלה.
בריבית קבועה של /20/0י 2לשנה
א שראי ודמי שימו ש ב״טלריפון״
בלבד!
חשבון מעושר זהב מיועד ללקוחות
שלזכותם השקעות של 50,000ש״ח
גם אתה יכול ליהנות מיתרונות השיטה
ב״חשבון מעושר זהב״ הטבות
ה חד שנית לניהול חשבון עובר ושב
ומעלה.
״חודיות נוספות:
פרטים נוספים בסניפים.
בבינלאומ׳ -״חשבון מעושר״ ו״חשבון
גם פטור מדמי ניהול חשבון(למעט

מעושר זהב״.

משינת יתר ־ בבינלאומ׳ משיכת יתר
1גדולה במיוחד בריבית ״פריים״ +ס0.750/
^ לשנה בלבד!
^ עד 10,000ש״ח ב״חשבון מעושר זהבי
^ ועד 6,000ש״ח ב״חשבון מעושר״.

משיכת שיקים) וגם ״שיק זהב״ -פנקס
שיקים מיוחד המכיל שיקים אמינים
שלא יוחזרו מ סי ב ת חוסר כיסוי

מ שינת היתר, ההלוואה ופנקס ״טיק זהב־ ׳נתנו נננד
בטחונות, כנהוג בבנק.
ההטבות תינתנה בחשבון שנו מופקדות ההשקעות.
הבנק יהיה רשאי לשנות מפעם לפעם את התנאים דלעיל,
בולם או מקצתם.

הננההנעלאום׳ הראשן(1.וצאמהכלל

ל1י\\1י>בש \1ס\די שלשסיתעז, ל\זיד\ש
\זמ \>0ז \\ז ^ ע של כל \0גי \זשנ\י\זע\ ל\־.ב\\7
שנשזיבז&וסירלסיד. מ\גזלץ^גזי\\\ך לשטיחעז
רגישיםל &ו עז.

סנו, בשיתוף פעולה עם חברה מובילה
מאירופה, גאה להציג את המילה
האחרונה בניקוי שטיחים ביתי: אבקת
סנו שטיחים.
אבקת סבו שטיחים יעילה וקלה לניקוי
יבש ויסודי של השטיחים ללא מים
בשיטת עשו זאת בעצמכם.
טיפול שוטף באבקת סנו שטיחים מרענן
״ את צבעי השטיח ומעניק לכל שטיח
מראה נקי ומטופח.

אין מנקים ב״סנו שטיחים״

ראשית מנקים היטב את
השטיח בשואב אבק.

מפזרים את האבקה על
השטיח, באופן אחיד,
ומחדרים בעזרת מברשת.

מניחים לאבקה להתייבש
לגמרי במשך 20ו קו תעד
שעתיים בהתאם לעובי
השטיח וללחותבאויר.

מוודאים שהאבקה יבשה
לחלוטין ושואבים היטב
בשואב-אבק.

כיצד פועלת ״סנו שטיחים״
כמו כן ניתן להשיג בסידרתסנו
שטיחים :
סנו שמפו נוזלי

לניקוי יסודי של מרבדים,
שטיחים מקיר לקיר ושטיחי
לבד. מתאים גם לשימוש
במכונות לניקוי שטיחים.
סנו תרסיס שטיחים

האבקה חודרת לבין
סיבי השטיח.

ממיס׳ הלכלוך הפעילים
שבאבקה מפרקים את
הלכלוך המצטבר ואת
הכת מי םהשומנ ״ ם
ומפרידים אותם מסיב׳
השטיח.

בתהליך היבוש נצמד
הלכלוך לאבקה ונהפך
לאבקה יבשה הנ שאבת
בקלות וביסודיות מ תוך
השטיח.

לרענון ומניעת הצטברות
לכלוך במרבדים ושטיחים מקיר
לקיר טבעיים וסינט ת״ ם.
מתאים גם לניקוי בד-ריפוד.
סנו קצף מסיר כתמים

להסרת כתמי לכלוך ונוזלים
מכל סוגי מרבדים ושטיחים
ומבד׳ ריפוד.

מה הבעיה? לחידוש ולרענון השטיח

שבר חי ג ז

סדרה חדשנית לניקוי ורענון שטיחים ובד׳ ריפוד.

איש חשש משמ״ס
ך* יפות של איש״השנה תשמ״ט הוא הר־
* \ בה יותר מאשר סיפור־הצלחה אישי,
מדהים ככל שיהיה. הוא מייצג סיפור־הצלחה
קולקטיבי, חלק מתהליך התהוותה של החברה
הישראלית.

האומה העברית החדשה רחוקה
מלהיות מגובשת, ורחוקה מצורה
.קבועה. זהו חלק מקיסמה של המציאות
הישראלית וסוד הדינאמיות
שלה: נוצרת בה יצירה לאומית
חדשה, המשתנה בלי הרף. איש אינו
יכול אף לנחש מה תהיה צורתה
בעוד 50 שנה.

בהיסטוריה הקצרה שלה, מאז ראשית ימי
היישוב העברי החדש בארץ, לבשה אומה זו
צורה ופשטה צורה כמה פעמים. תחילה היתה
תרבות היישוב, תרבות ארץ־ישראל העובדת,
ההתיישבות וגדוד־העבודה. אחר־כך באה התרבות
העברית החדשה, הצברית• ,הפל־מ׳׳חית״
.היה נדמה שזוהי הצורה הסופית, ואז
באה העלייה ההמונית מארצות־המיזרח ושינתה
כליל את דמות החברה ותרבותה. תהליד
העיכול של כל ההשפעות המנוגדות האלה
רחוק מסיומו, ובינתיים באות השפעות חדשות.

פגת
לתוכה את המחנה החרדי, וכד
בייתת אותו במדינה.
אין לדעת איך יתפתח העימות־מיזוג של
הרוב החילוני והמיעוט החרדי במדינה. הת־הליד
עדיין בראשיתו. הדבר תלוי במידה רבה
גם במהות המחנה החרדי עצמו, שאינה
קבועה. יתכן מאוד שהגישה הדתית־מיזרחית
תשנה את מהות המחנה, שלקה עד כה בקיצוניות
האופיינית לקנאים החרדיים ממיזרח־אירופה.
בארצות־האיסלאם
הדת היתה חלק מן החיים,
עממית ומיידית, ספוגה בפולקלור ובמסורת,
יותר סובלנית ופחות קנאית מאשר
האינקוויזיציה האירופית.

הדתיות של יהודי המיזרח אף היא

סובלנית יותר, פחות כופה ונד
פייתית. רבים מן הדתיים המיזר־חיים
למדו רק בישראל לחבוש ביפה.
במארוקו הלכו גם הרבנים
גלויי-ראש.
בנימין זאב הרצל לא חלם על חדירת החרדים
להנהגתה של מדינת־היהודים. הוא
הציע לכלוא את הרבנים בבתי־הכנסת ואת
הקצינים בקסרקטינים. זאב ז׳בוטינסקי הזהיר
מפני מתן ציביון. מיזרחי״ למדינה, מפני
שיהרות־המיזרח, והמיזרח כולו, אינם מכירים
בהפרדה בין הדת והמדינה.

שניהם לא חלמו על תופעה כמו
הבאבא ברוך.
אולם החיים עושים את שלהם. הציבור

עלייתו של אריה דרעי מסמלת
את הצטרפותם של שני ציבורים
חדשים לזרם המרכזי של ההתהוות
הלאומית: הציבור החרדי והציבור
המיזרחי.
במשך שנים היו שני הציבורים האלה
,בחוץ״ — או שכך היה נרמה להם עצמם
ולזולתם. הפיכתו של דרעי לשר מרכזי בממשלה
קובעת לעיני כל: שני הציבורים האלה
הם עכשיו.בפנים״ .הם משתתפים בהנהגת
החברה הישראלית. הם שייכים ל״אנחנו״.
אמנם, קדם לדרעי השר יצחק פרץ, גם הוא
חרדי, גם הוא יוצא־מארוקו. אבל פרץ לא
התקבל מעולם כאיש השייך באמת. הוא היה
בבחינת קוריוז, כשגריר של מדינה זרה בצמרת
המדינה. ואילו דרעי, שייך״ ,על דעת
הכל. הוא השתלב. הופעתו החיצונית, סיגנון

החרדי קיים בישראל, והוא חלק ממנה. אין
הוא יכול להישאר לאורך ימים מחוץ למיס־גרת.
קליטתו במדינת־ישראל תעמיד במיבחן
עליון ערכים דמוקרטיים כמו הפרדת הדת מן
המדינה.

התופעה ששמה אריה דרעי יכולה
לרמוז על בך שהעימות יהיה
פחות קטסטרופלי מכפי שציפו רו-
אי-השחורות ורואי-השחורים.

• אגדת הגיהינום
^ תבן שחשוב עוד יותר, בטווח הארוך,
התהליך השני המתבטא בעליית דרעי:
הצטרפות הציבור היהודי המיזרחי לזרם המרכזי
במדינה.
בממשלה שקמה בתשמ״ט יש תישעה יהודים
מיזרחייס, לעומת 17 אשכנזים. בין
התישעה, ארבעה הם מארוקאים(דרעי, פרץ,
רפי אדרי ודויד לוי) ,שניים הם עיראקים
(משה ניסים ומשה שחל) ,אחד פרסי(משה
קצב) ושני בני היישוב הוותיק (אריה נבון
ואבנר שאקי).
נוכחותם המאסיבית של יוצאי־מארוקו
בממשלה זו היא תמרור בסיומה של דרך
ארוכה. העדה המארוקאית, שהיתה פעם
המושמצת והמקופחת ביותר במדינה. ,הגיעה״
.הופעתו של דרעי כשר־הפנים, בראש
סיעה מיזרחית דינאמית וגדולה, מעלה ייצוג
זה לרמה חדשה. יתכן כי אין זה מקרה כי איש
צעיר זה, המייצג את תחושת־הכוח והביטחון
העצמי החדש של הציבור המארוקאי בארץ,
לא בא עם גל העלייה ההמונית של השנים
הראשונות, אלא בגל הקטן הרבה יותר
שאחרי מילחמת ששת־הימים.

הלם־העלייה של גל זה היה הרבה
יותר חלש. נחסכה לו הטראומה הקשה
של העלייה המארוקאית בשנות
ה־ 50 הראשונות. אין הוא שייך
לדור-המעברות, לדור של ״מארוקו*
סכין״ וקזבלן.
הבאבא כרוך: הראל לא חלם עליו

כשם שעליית כוחו של הציבור החרדי בא־

דיבורו, דרך פעולתו, דרך מחשבתו, גילו
הצעיר — כל אלה מהווים סימני־היכר של
,אחד משלנו״.

#ובנים ברי כיבה
ן * צטרפות המחנה החרדי להנהגת
\ 1המדינה היא עובדה חשובה כשלעצמה.
היו תקופות קצרות, שבהן היתה אגודת־ישראל
חברה בקואליציה הממשלתית. אבל
אז לא היה ספק שזהו גוף זר — אנטי־לאומי,
אנטי־ציוני, ובעצם אנטי־ישראלי — שהתארח
בהיכל השילטון.

לא עוד.

כאשר נחלו החרדים את ניצחונם המדהים
בבחירות לכנסת ה־ , 12 ועלו מארבעת המנדאטים
הרגילים שלהם ל־ , 13 פשטה הבהלה
בציבור החילוני. היה נדמה לרבים שהחברה
הישראלית החילונית עומדת לטבוע בגל
שחור של דתיות חרדית. היו שסברו כי עומדת
להתגשם נבואתו המבהילה של בנימין
תמוז, שהלך השנה לעולמו. בספר פונדק! של
ירמיהו חזה תמוז דיקטטורה אימתנית של
החרדים, המפעילים מישטרה חשאית
ומחנות־ריכוז כדי לדכא כל שמץ של הווי
חילוני.

דמויותיהם של עובדיה יוסף ואריה
דרעי לא איששו חששות אלה.
היה נדמה בי התהליך הוא דווקא
הפוך: החברה הישראלית היא הסו-

ה ר סי והשלו

( )1הנימוק שמשום פיקוח״נפש שערגים הורגים יהודים יש לסגת מיו״ש
הוא הנימוק, שבזמנו, בשנת תש״ח, התנגדו רבנים מסויימים להקמת המדינה
...הרבנות הראשית, ואיתה רוב רבני הארץ פסקו, שמכיוון שזו מיצווה
מהתורה לכבוש את ארץ־ישראל ...אין להסתלק מזה בגלל שפיכות־דמים של
רוצחים ערבים ...דין יו״ש כדין הגליל והשרון במילחמת־השיחרור )2( .כמעט
כל הפוסקים, שדנו בזה בספרים, פסקו בפירוש שלא קיים נימוק של פיקוח
נפש כדי להעביר שטחים של ארץ־ישראל משילטון ישראל לשילטון נוכרים...
( )3קיים גם נימוק, שמיצוות פיקוח-נפש מחייבת אדרבא לא לסגת מהגבולות
שאנו מחזיקים כיום, כי רק במקום שצה״ל מחזיק בו יש ביטחון שיתמעטו
המיקרים של הריגת נפשות, ונסיגת צה״ל תגדיל את הסכנה של פגיעה מהשטח
המפונה( .ערב שבת).
(החלטות מועצת הרבנות הראשית).
״אם יתברר למעלה מכל ספק, שיהיה שלום־אמת בינינו לבין שכנינו הערבים
אם יוחזרו להם השטחים, ולעומת זאת קיימת סכנת מילחמה מיידית אם
לא יוחזרו להם השטחים, יש להחזיר להם השטחים, משום שאין לך דבר
העומד בפני פיקוח״נפש״.
(הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, מתוך דיון מקיף בסוגייה ״על מסירת
שטחים מארץ־ישראל במקום פיקוח־נפש״ ,יתד נאמן.)18.8.89 ,
״אלו האומרים שאין להחזיר שטחים, במה הם בוטחים! הרי מדינות״ערב
יכולות לנהל מילחמות במשך שנים, יש להם מיליוני־אדם, וגם אם ייהרגו מאה
ערבים על כל יהודי, שחלילה ייפגע, לא נוכל לעמוד במילחמה לאורך״שנים.
לכן, מה נלעג הוא זה שאומר כי עלינו לבטוח בכוח עצמנו. אין זה אלא, דל
גאה פנינו לשלום! אנחנו לא מתכוונים למחלוקת ...צריך לחפש את האופנים
לשלום...״
(הרב אליעזר שך, בישיבת פוניבז, בבני־ברק. יתד נאמו.)14.8.89 ,

רץ עוררה פחדים מפני ״החזרת ימי־הביניים״,
כן היתה עליית כוחו של הציבור המארוקאי
מלווה פחד מפני התגברות הלאומנות הרגשנית,
החשוכה והקנאית.

הצמד עובדיה יוסף ואריה דרעי
יכול להפיג חששות אלה, המתעלמים
מן הדינאמיות של ההתפתחות.
מה מקורה של שינאת־הערבים,
שקנתה לה אחיזה בציבור המיזרחי
בכלל, והמארוקאי בפרט? מדוע נהר
ציבור זה בהמוניו אל תנועת-הח-
רות והליכוד? מדוע הוא תומך שם
בפלגים האנטי־ערביים הקיצוניים
ביותר?

התשובה השיגרתית היא: היהודים המא־רוקאיים
זוכרים את הרדיפות שמהן סבלו
במארוקו. הם ״מכירים את הערבים״ .מכאן
שינאתם.

אין שחר לגירסה זו, שהומצאה
על־ידי אשכנזים.
במארוקו לא היו מעולם רדיפות של יהודים.
העולם המוסלמי כולו לא ידע מעולם
את תופעות האינקוויזיציה והפוגרומים, הרדיפות
והשואה, שהיו מנת־חלקם של היהודים
באירופה הנוצרית, האנטי־שמית בדם. לא זה
בלבד שדת מוחמר מצווה על סובלנות כלפי
״עמי הספר״(יהודים ונוצרים) ,אלא שמלבד
חריגים מעטים ובלתי־תכופים, היו יהודי
(המשך בעמוד )21

והשקעות גע״מ, טל 454203 ,03*452194 03 פקס 03*5468787 .

לקוח נכבד!
המתן עם קנייתך כדי שתוכל לזכות

71* :ע 7משע 7לטמ./
רשיסת בעלי־טסק, שיפרקו לך את

וויך ווך ך 11ו₪ 0ן,
תפורסם ביסים הקדובים.
><ץ יק והשקעות בע״מ, טל ;03*454203,03 *452194 .פקס 5468787 .־03

המשניינים לקדם את מכירותיהם באמצעות

ש1נרי₪¥
של חברת פירסום ושיווק יתקשח למשרדינו
בתל־אביב ונציגינו יעמדו לרשותכם בהקדם.
״יץ י 9והשקעות נע״מ, סל 454203,03 *452194 03 פקס 03*5468787 .

דרושים מקדמי־מכירות

לשונריאירוח ננ׳/1י0ל1ן.
פרנסה מובטחת. פרטים נוספים בטלפון
454 203־;03

452194־5468 787 ;03־.03
העולם הו ה 2717

המהפך הבא י — —יי —
(המשך מעמוד ) 19
מארוקו ותוניס, לוב ומצריים, סוריה ועיראק,
חלק מן החברה והתרבות של ארצות־מגו-
ריהם. רק עליית הציונות, הסיכסוך הלאומי
והמילחמות בארץ־ישראל, ששילהבו את הרגשות
משני הצדדים, יצרו עימותים.
דווקא מארוקו, אולי יותר מכל ארץ ערבית
מלבד מצריים ותוניסיה, היתה סובלנית
כלפי יהודיה. מארוקו קלטה את המוני היהודים,
שגורשו מספרד ביחד עם המוסלמים.
כמה מגדולי־היהדות יצאו מערים כמו פאס
ומכנאס. בית־המלוכה המארוקאי העתיק היה
מגן־היהודים מימים־ימימה. לא זה בלבד שהניח
ליהודים להגר בהמוניהם, אלא שהיהודים
הנותרים נהנים שם עד היום ממעמד שפיר,
וכמעט עדיף.

הבאים לארץ לא הביאו עימם זיכרונות
מרים. רק בארץ השתכנעו,
בדיעבד, שהם באו מהגיהינום. במיוחד
השתכנעו בכך בניהם, שלא
היו במארוקו מעולם.
מניין באה תופעה זו?

#ניצחון בגין
ך* דור הראשון של יהודי מארוקו, שבא
( \ בראשית שנות־המדינה, עבר טראומה
קשה ביותר. השילטון בארץ היה כולו נתון
בידי יהודי־אירופה. כמו כל מעמד שליט, עיצב
מעמד זה גם את המושגים התרבותיים.
למארוקאי שבא לארץ נאמר שהוא פרימיטיבי,
עלוב וחסר־תרבות. יהודי מארוקו בכללם
נתפסו כ״שוכני־מערות בהרי־האטלס״
— גם אם היו סוחרים אמידים בקזבלנקה או
מורי־תיכון בריבאט. כולם ביחד נשלחו למעברות,
ששקעו בבוץ החורף. ניתנו להם טוריות,
ונאמר להם לחפור בורות לעצי הקרן־
הקיימת.

כל זה נעשה בתמימות, בלי מחשבה
יתרה. אולם הצלקות היו עמוקות
ובנות־קיימא.

הדור הראשון של עולי־מארוקו סבל מכל
המחלות של ציבור £01 ס, ציבור
שירד מנכסיו וממעמדו. הוא איבר את
מסורתו ואימץ לעצמו את המושגים של
השליטים. הוא למד לבוז לעצמו, לעדתו,
למסורתו, לתווי־פניו, לצבע־עורו, למיבטאו
וללחניו. המישפחה התרופפה, סמכות האב
נשברה. הציבור כולו נשאר במצב של דיס־אוריינטציה,
על חורבות תרבותו שלו, מבלי
לקבל תרבות אחרת.

במידה מסויימת זה קורה לכל
ציבור של מהגרים בארץ החדשה.
אבל בנסיבות המיוחדות של הארץ,
הטראומה של עולי־המיזרח היתה
קשה פי כמה וכמה.
שום ציבור אינו יכול לחיות לאורך־ימים
בחלל ריק כזה. הדור השני של עולי־מארוקו,
שגדל בארץ, חיפש באופן קדחתני שייכות,
בית. הוא מצא אותו בתנועת־החרות.

מנחם בגין, דמגוג גאוני, נתן לי־הודי-מארוקו
— וליהודי המיזרח
בכלל — בדיוק מה שחיפשו. הוא
הטיח ללאומנות קיצונית, רגשנית
ופשטנית. הוא גם הטיף לשינאת
המימסד האשכנזי השליט, שהיה
מזוהה עם תנועת־העבודה.

שתי הנימות דיברו אל לב הציבור המיז־רחי.
הם שנאו את המימסד האשכנזי, שקיבל
אותם כפי שקיבל, ששלח אותם לשכונות־עוני
ולעיירות־פיתוח שכוחות־אל ונטש אותם
שם. ובעיקר: הלאומנות נתנה להם תחושה
של שייכות, תחושה של כוח. אמנם היו
מקופחים, אמנם התייחסו אליהם כאל אזרחים
ממדרגה שניה (״ישראל השניה״) ,אבל הם
יכלו לשייר את עצמם לעם־אדונים, לאומה
כובשת ומנצחת.
ואם האשכנזים התייחסו אליהם כאל ערבים
(כבדיחה המיוחסת לחיים־נחמן ביאליק:
״אני שונא את הערבים מפני שהם מזכירים לי
את הספרדים הרי שינאתם לערבים
באה להכריז קבל עם ועולם שהם רחוקים מן
הערבים ״הבזויים״ כמרחק מיזרח ממערב.
מצב״רוח קולקטיבי זה הוא שגרם ליהודי־המיזרח
לקבל את האגדה, תוצרת־אשכנז,

כאילו חיו בגיהינום בארצות־ערב, בשעה
שיהודי־אירופה חיו חיי־גן-עדן בגרמניה
ובפולין.

כך נדחפו המוני המיזרחיים לזרועות
חרות, והיוו את הבסיס האלקטורלי
למסע־הניצחונות של הליכוד
מ־ 1977 ואילך.
אי־היכולת של תנועת העבודה להבין את
התהליך הזה, ולא כל שכן להתאים את עצמה
אליו, היא המרחיקה אותה מן היכולת להתאושש
ולחזור. השינאה למיפלגת־העבודה,
ולעומד בראשה, נשארה כפי שהיתה.

• הווו השריש
^ ריד! דרעי מייצג את הדור השלישי
> * של יוצאי־מארוקו, אף שהוא עצמו שייך
לדור השני, בגלל עלייתה המאוחרת של
מישפחתו. הוא זוכר לטובה את החיים במא־רוקו,
ויתכן שזה מקל עליו לקלוט את רחשי-
הלב של הדור השלישי.
כי בינתיים קורה משהו בארץ. הדור השלישי
של יוצאי״מארוקו מתאושש מן הטראומה
של האבות והסבים. הוא מסיים את בית-
הספר התיכון, ומגיע בחלקו לאוניברסיטות.

חינת התוכן והסיגנון כאחר :״הנושא (היחס
לאש״ף) מורכב. אבל לי ברור דבר אחד —
בשביל להגיע לשלום צריך לדבר. ואם כבר
דיברנו עם סאדאת, שהיה אויב למדינת־ישראל,
ובמילחמת יום־הכיפורים אלפי בנים
שלנו נהרגו והוא עשה את זה בדם קר, ואחר-
כך ישבנו איתו והתחבקנו איתו, אז אני לא
מבין למה אי־אפשר לשבת עם אויב אחר —
אם זה ערפאת ואם זה מישהו אחר.״

דברים אלה, כתוספת לפסק־דינו
של עובדיה יוסח בזכות השלום והפשרה
הטריטוריאלית, הם יותר מאשר
רמז לבאות. הם הבאות עצמן.

#חשבו הצמן־אט־יקא׳
ך יי י התהליך הזה כבר התחיל. בהמשכו
^ הוא יביא לשינוי יסודי בנוף הישראלי.

בשנים האחרונות התגבשה במדינה
המפה של השבר הסורי-הצפון־
אפריקאי.
משמאל לשבר: הציבור הוותיק, המבוסס
כלכלית וחברתית, האשכנזי־ברובו, הרציונלי,
ההומאניסטי והחילוני. מימין לשבר:
הציבור של בני העולים החדשים, המיזרחי־

״לכן, לדעתי, הרבה עוד יצטערו על השיטות
הדמוקרטיות האלה. זה לא השילטון שהעם
רוצה. ואל תבין אותי, חלילה, שאני רוצה
דיקטטורה. שילטון רק צריך לדעת מה העם
רוצה ולעשות את זה בגדול, ולא כל חמש
דקות לבדוק מה אומר פלוני ומה יגיד עיתונאי
זה או אחר. זה לא שולט. זו בובה בתיאטרון
שמושכים אותה בחוטים, רק שלא רואים
פה את החוטים״.
אין זה סוד שדרעי מאמין כי פסיקת הרב
עובדיה יוסף תחולל מהפך עמוק ביחס היהדות
המיזרחית לשלום — מעין מהפכה
מלמעלה, המבטאת את הרגשות היותר״עמו־קים
בקרב הציבור למטה.

אין הוא מאמין כי רעיון השלום
והפשרה יכול לנצח נגד הדת.
נגד המסורת ונ ג ד הרגשות של
הציבור המיזרחי. הוא מאמין שבתוקף
מנהיגותו הרוחנית של הרב
יוסף, תשתלב שאיפה זו עם הנימות
העמוקות ביותר של דת ומסורת.

• הגר החדש
ף זוהי תיקווה גדולה. היא מתחברת עם
1התיקווה לשינוי כללי בקרב הציבור הישראלי
כולו.

לא היה קל בתשמ״ט להבחין בכך.
כי ציבור זה היה נתון במצב סכיזופרני.
רגשות סותרים התנגשו
בתת־הכרתו, ויחסו למתרחש היה
לא-אחת פאתולוגי.

הרצל

ז׳בוטינסק•

הוא הוציא מתוכו פרופסורים, רופאים ומדענים,
אלופים וראשי״ערים, שרת ביחידות-
עילית בצה״ל ובולט במיגרשי־הכדורגל.
הוא חש בכוחו, והתמלא ביטחון עצמי. הוא
תובע את חלקו במדינה ובהנהגתה.

ציבור זה, ככל ציבור, אינו יכול
להתקיים בלי ״שורשים״ .אין הוא
יכול עוד לקבל את המושגים הכפויים
מאתמול, כאילו השטעטעל
היהודי בגאליציה עלה לאין־שיעור
על השכונה היהודית (ה״מלח״) ב־מארוקו.
אין הוא יכול לקבל שהשורשים
של האשכנזים בתרבות
אירופה מקנים להם ערך סגולי גבוה
יותר מאשר השורשים המיזרחיים
בתרבות המרחב המוסלמי.
החיפוש אחרי השורשים מביא את המיז־רחיים
בהכרח לגישה חדשה אל העולם הערבי.
המוסיקה היהודית־המיזרחית היא חלק
בלתי־נפרד מהמוסיקה הערבית. הגישה למסורת,
לדת, לאורחות־החיים, למישפחה, לנימוסים
— בכל אלה משקפת היהרות המיז־רחית
את התרבות המיזרחית כולה.

וככל שייחשפו מחדש שורשים
אלה, ותתבהר האמת על היחסים בין
יהודים וערבים במרוצת הדורות,
וככל שישתחררו מן הנחיתות החברתית,
כן תימוג השינאה של
יהודי-המיזרח לעולם הערבי, שיג־אה
שהיא תוצרת-הארץ.
ביקוריהם של ראשי הציבור המארוקאי
הישראלי בארץ־מוצאם היו שלב בתהליך
הזה. אנשים כמו רפי אדרי, מאיר שיטרית,
אהרון אבו־חצירא וגם אריה דרעי ביקרו
במארוקו, וחזרו משם כשבפיהם שבחים ורב־רי־הלל
על יחס מארחיהם ליהודים. יתכן
שביקורם של עובדיה יוסף ואריה דרעי —
ביקור רווי־רגשות — היה קטע נוסף בנתיב

יתכן כי בהמשך התהליך יתברר
שדווקא יחסם של האשכנזים לערבים
הוא בלתי־רציונלי, גדוש דיעות
קדומות, פחדים תת־הכרתייס וריג־שי־אשמה.
בעוד שיחסם של המיד
רחיים יכול להיות פשוט והגיוני.
דוגמה לכך ניתן למצוא בדברים שאמר
השנה אריה דרעי לעיתונאי גירעון לוי, מב
בגין

ברובו,
העשירונים הנמוכים בסולם החברתי־הכלכלי,
הלאומני, הדתי והמסורתי.
תמונה זו של הנוף הישראלי, שמצאה את
אישורה בכל ניתוח של תוצאות״הבחירות ובכל
מחקר סוציולוגי־מדעי, הטילה יאוש על
מחנה־השלום*.היא גזרה כלייה לא רק על
תנועת־העבודה, המצטמקת מבחינה דמוג־ראפית,
אלא גם על מחנה־השלום כולו. כי
במפה כזאת, אין לו סיכוי.

אך אם המפה כולה אינה קבועה,
אם הנוף החברתי הישראלי נמצא
עדיין בשלב של שינויים גיאולוגיים
קיצוניים, כי אז כל ההנחות האלה
מופרכות.
הציבור המיזרחי לא יצטרף לתנועת־הע־בודה,
אלא אם יתהוללו בה שינויים שאין
כיום אף להעלותם על הדעת. הוא לא יצטרף
לתנועת״השלום הקיימת, שהיא עיליתנית
ואשכנזית, ועל כן אנמית, חסרת התלהבות,
וחסרת שירים וסמלים. אין הציבור המיזרחי
מעוניין בגיבורי־תיקשורת אשכנזיים, בקו־מוניקאטים
שנונים, בהפגנות־ראווה אחת-
לשנה ובפוזה של ״כמה אנחנו יפים״.

כאשר הציבור הזה כולו ישנה את
יחסו לשלום ולערבים, הוא יעשה
זאת בדרך משלו. תהיה זאת דרך
ריגשית יותר, עמוקה יותר, קרובה
יותר לערכיו ולמסורתו.
כאשר פסק הרב עובדיה יוסף מה שפסק,
והכריע למען השלום על פי סמכותו הדתית
ההילכתית, עורר הדבר לבטים קשים במחנה
החילוני. המגמה היתה רצוייה בעיניו, אך איך
יכול היה להסכים לדרך זו של גיבוש דעת־קהל?
האם זה דמוקרטי?
על כך השיב דרעי עצמו, באותו ראיון
עיתונאי :״ללכת ולהתחנף ל־ 2000 חברי־מרכז,
בר־מיצוות, בריתות, חתונות — זה
יותר דמוקרטי? איזה דמוקרטי!
כשאני מקבל על עצמי פסיקה ומרות
של הרב עובדיה יוסף, שאין לו אינטרסים
פוליטיים, זה לא דמוקרטי? לדעתי, זהו הפי־תרון
היחידי. העם רוצה בשילטון. כל מיבנה־הבריאה,
הוא של שולט ונשלט, אין מה לעשות:
לא כל אדם בנוי לקבל אחריות על
עצמו. אדם רוצה שמי שיקבל אחריות יהיה
באמת שליט, ולא אדם שמגמגם ולא יודע מה
לעשות.

בסוף תשמ״ט הוצג בטלוויזיה תרגיל
רפואי בבית־חולים גדול. ההנחה היתה שאחת
הערים הגדולות הותקפה במילחמה בנשק
כימי. על המירקע נראו עשרות ״פגועים״,
קורבנות של גאז־מרעיל, שהיו אמורים להתפתל
בכאבים נוראים, כשדמויות בחליפות-
מגן עתידניות רחצו אותם וניסו להקל עליהם.
זאת
היתה תמונת המילחמה הבאה — אך
הציבור הישראלי כולו התנהג כאילו אין קשר
בין החלטותיו ומעשיו ובין הסיכוי שמילחמה
זו אכן תפרוץ.

ציבור זה היה מסוגל להתרגש עד
כדי דמעות כאשר נשרפו אלפי דונמים
של חורשות במרומי הכרמל
וניסכו חיות*בר, אך עבר באדישות
גמורה על הריגתם היומיומית של
ילדים וילדות בשטחים הכבושים.
ציבור זה עקב בציניות משועשעת אחרי
הקטטות של שרים, שקיבלו החלטות גורליות
למרינה, כשהמניע העיקרי שלהם הוא קידום
אישי. הציבור התרגש יותר כאשר 22
גברתנים לחמו על כדור במיגרש.
האינתיפאדה, שמילאה מדי יום את העמודים
הראשונים של כל העיתונים, הפכה ל־שיגרה.
הסיכום היומי של הרוגים ופצועים,
התמונות המחרידות של פריצת חיילי צה״ל
לדירות באישון־לילה, הידיעות על המתרחש
במחנה־ההסגר הענקי במידבר הנגב — כל
זה לא גרם להתרגשות אצל רוב רובם של
אזרחי ישראל, אף שהדברים התרחשו במרחק
של קילומטרים מעטים מבתיהם.

אדישות חולנית זו היא סיפטום
של מחלה, המאיימת על כל היצירה
הישראלית בדורות האחרונים: המדינה,
הדמוקרטיה, המוסר הלאומי,
צה״ל, הכלכלה.
אולם זוהי תמונה כוזבת. היא מגלה רק מה
שמתרחש מעל לפני השטח. מתחת לפני השטח
מתרחשים דברים הרבה יותר חשובים,
שתוצאותיהם ישפיעו על עתיר המרינה.
מאות אלפי ישראלים, בני כל השכבות
והעדות, עוברים את בית־הספר של השטחים
הכבושים, בית־הספר של החיים. הם לומדים
שם מציאות, שאינה תואמת את אשר אומרים
להם פוליטיקאים, פרשנים ודוברים רישמיים.
הם נאלצים להתמודד עם מציאות זו, לעכל
אותה ולהסיק מסקנות — למילחמת־נצח או
לשלום.

תהליך זה יקבע את גורל המדינה
בשנים הבאות. יתכן שלבוחריו של
אריה דרעי יהיה בו חלק מכריע.
21ו ו

אנשים ונשים אלה סימלו בשנת תשמ״ט את הישגיהם ובישלונותיהם של ישראל והעולם.
הם נבחרו על־ידי ״העולם הזה״ תון כחינת כל מאורעות השנה.

^ חה־ח^

עולם

ולנסח1 :ס ודגל

דיאוש מסובייצקי.
לעומת זאת דיכא המנהיג הקומוניסטי בסין, דנג קסיאו־סינג,
את מרד הסטודנטים בדם ואש — לפי שעה.

וילם דה־קלרק.

אין ספק כי יצחק רבין היה איש־המדיניות של השנה,
כפי שהיה איש־המדיניות של השנה הקודמת.
אחרי מפלתו של שימעון פרס בבחירות, הפך רבין השר
הבכיר של מיפלגת־העבודה בממשלת־האחדות. בעודו ממשיך
לנצח על המערכה להגבלת האינתיפאדה, באמצעים
ברוטליים שהפכו לנורמה ולשיגרה, כגון כדורים פלסטיים
ואש חיה, גילגל רבין את הכדור לקראת הסדר מדיני.
תחילה המציא את רעיון הבחירות בשטחים הכבושים, ומכר
אותו ליצחק שמיר. זה ראה בו בעיקר טכסיס להרוויח זמן,
להרגיע את האמריקאים ולמנוע כל התקדמות. רבין קיווה כי
הדינאמיות של התהליך תכריח את שמיר לצעוד לפחות צעדים
קטנים קדימה, בעל כורחו.
שמיר לא רצה לזוז .״חישוקים״ ששמו עליו אריאל
שרון, דויד לוי, ויצחק מודעי, כבלו אותו עוד יותר.
שלושה אלה איבדו השנה מכוחם, בשעה שקבוצה חדשה של
מנהיגים צעירים, ובראשם דן מרידוד, הכינו את עצמם
לקבלת הירושה בליכוד. אולם ״שרי־החישוקים״ היו די חזקים
כדי לעצור את שמיר.
רבין תימרן במבוך זה. הוא עדיין סירב להידבר עם אש״ף,
אך מצא לכך תחליף בדמותם של פייצל אל־חוסייני ודומיו,
אנשי אש״ף בגדה וברצועה. הוא האמין כי הציבור הישראלי
יכריע לטובת הסדר־שלום, אם תהיה מונחת לפניו הצעה מעשית
וברורה.
הצעה כזאת העלה בסוף השנה הנשיא חוסני מובארס.
רק בשנת תש״ן יתברר אם יצליח רבץ להזיז את הליכוד בדרך

ביטחון
לא היתה זאת שנה מפוארת לצה״ל.
הוא היה עסוק במילחמה העכורה באינתיפאדה —
מילחמה בלי תיפארת, בלי שירים, בלי גאווה. האלופים
שעסקו בכך לא ייכנסו לספרי־ההיסטוריה. עמרם מיצנע
התחלף באיציק מרדכי, מרדכי התחלף במתן וילנאי —
ושום דבר לא השתנה. לא הם ולא איש־השנה תשמ״ח,
הרמטכ״ל דן שומרון, העזו לדפוק על השולחן ולהגיד את
האמת: שהמילחמה הזאת הורסת את צה״ל מבחינה מיקצועית
ומוסרית, ושיש לשים לה קץ. קצין הדואג לקאריירה שלו לא
יכול היה להגיד את האמת באווירה של תשמ״ט. צה״ל אינו
מחנך יורשים ליצחק שדה.
זאת היתה השנה שבה קבעו שלושה שופטים צבאיים —
עימנואל גרוס, אלון גילון ולוי פוקס — שחיילי
גיבעתי ביצעו מעשי ״אכזריות ושיפלות אשר העבירו בנו
חלחלה.״ למרות זאת הם רנו את ארבעת הנאשמים — יצחק

אדלר, רון הקהל, אריה לוצאטו ויצחק קיבודי —

לעונשים מגוחכים. אחד מהם נחון מייד, ולקראת סוף השנה
הודיע אלוף־הפיקוד החדש, מתן וילנאי, שהוא עומד לחון את
שלושת הנותרים — ביניהם רון הקהל, בן־טובים מרחובות,
שהתפאר אחרי פסק־הדין במעשי־זוועה מחרידים אחרים.
החנינה הוכיחה שצה״ל קיבל למעשה את הטענה כי מעשים
אלה הם עכשיו בבחינת נורמה כללית, ושאין לו חשק לתבוע
לדין את המפקדים, שנתנו פקודות בלתי־חוקיות.
על רקע הידרדרות זו של ערכים צבאיים, לא היה פלא
בגילויים על פעולתם של קציני־מילואים ישראליים, יוצאי
יחידות־העילית של צה״ל, בקולומביה. כשהוקרן על המירקע
סרט־פירסומת של יאיר קליין, שבו הוא נראה מדריך
״חוואים״ — לדברי השילטונות שם: פלוגות־הרצח של אילי־הסמים
— זה עורר חלחלה, אולי אותה חלחלה שתקפה את
שופטי־גיבעתי.

חוב להשכיר
יו סי אלוני, מעריב

מדיניות

וביו: כדור וכדורים

היתה זאת שנתו של יאמר ערפאת. האיש, שישראל
הכריזה פעמים רבות על שקיעתו, הלך השנה מחיל אל חיל.
אחרי שנפגש עם מישלחת יהודית בשטוקהולם נאם בעצרת
האו״ם, שהועברה במיוחד למענו לז׳נווה. שם הכריז על הכרתו
במדינת־ישראל ובהחלטות מועצת־הביטחון 242ו־ ,338 ועל
שלילת הטרור. המועצה הלאומית הפלסטינית אישרה את
צעדיו מראש, וארצות־הברית פתחה בדו״שיח רישמי עם
אש״ף. אחרי פגישתו עם נשיא צרפת, פראנסואה מי
מראן, הכריז ערפאת כי האמנה הפלסטינית היא ״קאדוק״
— בטלה מחמת התיישנות.
בסוף השנה שיתף ערפאת פעולה עם חוסני מובארב,
שחזר לזירה והעלה הצעה מחוכמת להתקדמות, תוך שילוב
יסודות של יוזמת שמיר־רבין ויוזמת־אש״ף. עיקרה: הידברות
עקיפה בין ישראל ואש״ף.
אולם כל זה לא היה אפשרי לולא נער־האינתיפאדה,
שחירף את נפשו מדי־יום בעימות עם חיילים חמושים ומהירי־ירי,
ובכך הבטיח שאש האינתיפאדה לא תדעך. מבין קרוב
ל־ 400 הרוגי־האינתיפאדה בתשמ״ט, כל רביעי היה קטין
שנורה בידי חיילים ומתנחלים, וביניהם עשרות ילדים מתחת
לגיל . 14
מסביב לנערי״האינתיפאדה התגבש העם הפלסטיני. מוסדות
המימשל העצמי התמסדו במחתרת. סחורות ישראליות
הוחרמו כליל, ומיספר העובדים בישראל צומצם באופן מכריע.
עשרות חשודים כמודיעי־השב״ב הוצאו להורג. קמו מוסדות
של עזרה הדדית ופיתוח כלכלה עצמאית, ונשמרה מירח
רבה של אחדות ומישמעת.
האינתיפאדה לא ניצחה בתשמ״ט, אך היא לא מוגרה ולא
הצטמצמה. היא הפכה לעובדת־חיים, ואיפשרה את כל המהלכים
האחרים במרחב.

לעומת אירועים היסטוריים אלה, החווירו הבחירות באר־צות־הברית,
שבהן היכה ג׳ורג׳ בוש הבלתי־מרשים את
מייקל דוקאקים, שהרשים עוד פחות. החווירו גם אירועים,
שבשנה אחרת היו מזכים את בעליהם בתואר איש־העולם:
המילחמה באילי־הסמים שעליה הכריז נשיא קולומביה,
וירגיליו בארקו וארגאם, והרפורמות המפתיעות בדרום־
אפריקה, שעליהן הכריז ראש־הממשלה החדש, פרדריל,

ענת ס רגו ס טי, העולם הזוז __

האדמה רעדה מברלין המיזרחית במרכז אירופה ועד
ולאדיווסטוק בחוף האוקיינוס השקט. היכלי־פאר התנדנדו,
עמודי־תווד הזדעזעו, בניינים קרסו ונפלו בכל רחבי העולם
הקומוניסטי.
בעיקבות הפרסטרויקה של מיבאיל גורבאצ׳וב,
איש־העולם של תשמ״ח, נחשפו לפתע כל הבקיעים בגוש
המיזרחי. בברית־המועצות קם לאום על לאום, רפובליקות
שלמות ביקשו לפרוש, עשרות עמים ועממים תבעו חרות
לאומית. באותה העת נחשפו גם כל המחלות של הכלכלה
הסובייטית. סימן־שאלה ריחף על כל התורה המארקסיסטית
ועל כל תולדות הקומוניזם, מימי לנין והלאה.
המהפכה לא נשארה מוגבלת לגבולות ברית־המועצות. רוחות
חדשות נשבו במדינות שהיו אך אתמול גרורותיה. הונגריה
פתחה את שעריה, וגם כוננה יחסים מלאים עם ישראל.
אך מכל המחזות המדהימים שהתגלו לעיני העולם המשתאה,
לא היה מדהים יותר מאשר המהפך שהתחולל בפולין.
בבחירות חופשיות הוכה המישטר הקומוניסטי שוק על ירך.
בפעם הראשונה קמה בעולם הקומוניסטי ממשלה שבראשה
עומדת מיפלגה אחרת: סולידריות.
איש־העולם של תשמ״ט היה האיש שחולל נס זה והפר
לדיגלו: החשמלאי מגדנסק, לך ולנסה, מנהיג סולידריות,
שנשאר מחוץ למערכת הרישמית, שעליה הופקד חברו תא־

מרחב

נעו האינתיפאדה: אש

כנ ס ת

שילנסקי: ננוו המסת

הכנסת זד , 12 שנבחרה השנה, לא השתנתה לטובה מקודמתה.
גם אחרי שנה של פעילות פרלמנטרית, לא בלט כמעט
איש מבין עשרות הח׳כים החדשים, שהיו אמורים לרענן את
המוסד.
האשמה העיקרית היתה בממשלת־האחדות, שעצם קיומה
מרוקן מתוכנן את הכנסת ואת הדמוקרטיה בכלל. שתי
הסיעות הגדולות יכלו רק לעסוק במישחקים פרלמנטריים
עקרים. האופוזיציה הקטנה משני הצדדים חזרה על עצמה,
ביעילות פוחתת, והיתה עייפה. היה נדמה שגאולה כהן
ושולמית אלוני משעממות גם את עצמן, ולא נותר חידוש
בהודעות של יוסי שריד ורפאל איתן. הכל היה מכני,
אוטומטי, וגרוע מכל: הציבור התייחס אל מצב זה של שותפות
כוללת והיעדר אופוזיציה יעילה כאל מצב נורמלי.
הכנסת התחילה את דרכה בישיבה מוקיונית, שבה הפגינו
אנשי השמאל נגד זקן־חברי־הכנסת, יאיר שפרינצק, איש
הסיעה החדשה של שוחרי־הטרנספר, בהנהגת רחבעם (״גנרי״)
זאבי, שהפך סמן ימני אחרי גירושו של מאיר כהנא
מהבית.
הידר החדש, שנבחר באותה ישיבה שערורייתית, דוב
שילנסקי, עורר הרבה חששות בגלל עמדתו הלאומנית הקיצונית,
אך הפתיע לטובה במילוי תפקידו. הוא היה הוגן ושקול.
אך גם הוא לא יכול היה להעלות את רמת הבית, למרות
שהבטיח. נכשלו הניסיונות להכריח את חברי־הכגסת לבוא
למישכן ולאולם־המליאה. נכשלו גם הניסיונות להנהיג דרכי־ויכוח
תרבותיות. יעילות ההחלטה למנוע מחברי־הכנסת להתעשר
מעסקים פרטיים, תוך ניצול מעמדם, היתה גם היא מוטלת
בספק גובר.
חוץ מזה עסקו חברי־הכנסת, איש־איש לפי מיטב כישרונו,
בפירסומת עצמית. נדמה שזהו המוצר העיקרי של הפרלמנט
הישראלי.

עיתונות

יתכן שהעיתונאית של השנה היתה צריכה להיות מיכל
קדם. הצעירה מבאר״שבע הפיצה בדותה שהזינה את אש
השינאה בארץ: שוועדות־ההלם של האינתיפאדה עורכות
אונס קבוצתי לנשים ערביות, כעונש על כך שבעליהן עובדים
בישראל. כעבור זמן הואשמה בפיברוק סיפור אחר: שמפקד
מישטרת באר־שבע העלים עבירה נגד קרובו של איש־ציבור,
תמורת טובת־הנאה. החקירה העלתה שהמיסמכים מזוייפים.
פרשות אלה הטילו אור על העשבים השוטים שגדלו בגן
העיתונות: סיגנון של כאסח בלי דבקות בשום עיקרון, תחרות
פרועה על סקופים שלא היו ולא נבראו, גימיקים במקום
חקירות רציניות, עיתונות ללא שליחות.
את הדוגמה ההפוכה נתנה אורנה קדוש, בשורה ארוכה
של כתבות. עלתה על כולן כתבה שכתבה אחרי שהלכה
לעבוד כפועלת פשוטה בבית־חרושת בדימונה, שם תיעדה את
גורל הפועלות השייכות לשיכבה הנמוכה ביותר של הסולם
החברתי. קדוש, צעירה בת לאם יוצאת־עיראק ולאב יוצא־מארוקו,
הזדהתה עם המשימה העיתונאית הבסיסית: לחשוף
את האמת ולעורר את דעת־הקהל נגד עוולות. ובמיקרה זה:
נגד האבטלה.
התופעה העיקרית בתחום העיתונות היתה בשטח הכלכלי:
אילי־ההון קונרד בלייק ודייוויד רדלר מקנדה
ומבריטניה רכשו את לרוסלם פוסט. רוברט מק
סוול הבריטי קנה את מחצית מעריב. אריה גנגר קנה את
מחצית מניות העולם הזה. ואילו גליה אלבין הפכה את
הירחון מוניטין לערוותון, תוך קשר הדוק עם פנטהאוז האמריקאי.
עיסקות
אלה הצביעו על הבסיס הכלכלי הרעוע של העיתונות
החופשית, שעמדה בסוף תשמ׳׳ט מול סכנות חדשות
בדמות הטלוויזיה הממוסחרת.

קדוש: נועלת בדימונה

שטיימלץ: ספרים קבורים

היתה זאת פארודיה על פרשת סלמאן רושדי, איש־הספרות
של תשמ״ט, וגם על מעשי האינקוויזיציה הספרדית ושריפת־הספרים
בגרמניה הנאצית. אבל היו לכך אסוציאציות אימתניות
.״במקום ששורפים ספרים, בסופו של דבר ישרפו גם
בני־אדם,״ ניבא הסופר הגרמני-היהודי היינריך היינה. ניתן
לומר זאת גם על מקום שבו קוברים ספרים.
זה קרה השנה לספריו של הרב עדין שטיינזלץ. לא
רפורמי, לא קונסרבטיבי, לא כופר־בעיקר, אלא רב אורתר
דוכסי, שכתב הרבה כדי להסביר את הדת לציבור החילוני.
השנה, באיחור, נפל קורבן לרוח החומייניסטית, הנושבת
בחוגים חרדיים מסויימים. בספריו העלה נקודות, הברורות
לכל קורא תנ״ך. למשל, שאברהם אבינו היה משועבד לאשתו
שרה, המירשעת שגרמה לגירוש הגר וישמעאל. למשל, שדויד
המלך היה לא רק גיבור לאומי, אלא גם בך בליעל. כל זה
נאמר בתנ״ך עצמו, אך הזעם הקדוש פגע ברב. יצאה פקודה

לקבור את ספריו. וגרוע מכל: שטיינזלץ עצמו היכה על חטא,
התנצל פומבית, הסכים לקבורת ספריו והבטיח לתקנם.
מול הקנאות החרדית־אשכנזית, ניכרו השנה סימנים ראשונים
לגישה דתית אחרת, אורתודוכסית אך סובלנית יותר,
שלבשה את הגלימה הספרדית. ייצג אותה הרב עובדיה
יוסף, פטרונו של איש־השנה הרב אריה דרעי. לפחות
בתחום אחד — התחום הלאומי — הצטרף אליו גם הרב
אליעזר שך, איש הזרם הליטאי, שהתקומם נגד התערבותו
הפוליטית המאסיבית של הרבי מלובאביץ׳ בענייני־המדינה.
האירוע
המרכזי במחנה הדתי היה הניצחון הכביר שנחל
בבחירות לכנסת — אך זה היה אירוע פוליטי־חילוני, שתוצאתו
העיקרית היתה הזרמת כספים נוספים למוסדות הדת.

כמעגפגן

פלג: לחיות באגצאר

תמר פלג היתה פסיכולוגית. לפתע, בגיל ,51 החליטה
שהיא יכולה לעזור לבני־אדם יותר כעורכת־דין. זה היה לפני
10 שנים. השנה היתה תמר פלג הרוח החיה של האנודה
לזכויות האזרח, גוף שעמד בחזית הקידמית במאבק על זכו-
יות־האדם של הפלסטינים בימי האינתיפאדה.
פלג בילתה את ימיה במחנה אנצאר(קציעות) ,דאגה להגשת
עתירות לבג״ץ וזכתה בכמה ניצחונות חשובים. היא סימלה
את האמונה שהמישפט חייב לשרת את הצדק ולהגן על
זכויות־האדם — אמונה שכבתה אצל רבים מעורכי־הרין
״החשובים״ בישראל, שדאגתם היחידה היתה נתונה לחשבון־
הבנק שלהם.
לא היו מישפטנים רבים שהצטיינו בתשמ״ט. שר־המיש־פסים
החדש, דן מרידוד, איש הימין, קנה לעצמו כבוד
ואמינות כאשר עמד בפני לחציו של שר־הביטחון, יצחק רבין,
והגן על מערכות־המישפט גם בתקופת־האינתיפאדה. הוא גם
החליט את ההחלטה האמיצה למנות את דורית בייניש
לתפקיד פרקליטת־המדינה.
קרנו של היועץ המישפטי, יוסף חריש, לא עלתה השנה.
תרומתו העיקרית היתה החלטתו להעמיד לדין את הסופר־העיתונאי
עמוס קינן, על שהתבטא בחריפות נגד השופט
יצחק בנאי, שהשמיע אמירה אומללה שממנה ניתן להסיק
שדם יהודי יקר מדם ערבי.
בעולם אחר חי הפרופסור אוריאל רייכמן, שניהל מאבק
דון־קישוטי למען חקיקת חוקה בישראל, ואף נרד בעולם בשליחות

עורך־הדין י שלמח ליבליך השיג החלטה של בג״ץ, ש־צימצמה
בהרבה את זכות הצנזורה לפסול ידיעות על פעולות
המוסד־למודיעין. אביגדור פלדמן עורר בבג״ץ שאלה עקרונית
לגבי זכותו של פרקליט להיפגש עם עצירים שבידי
השב״ב. שירה דונביץ, גם היא מטעם האגודה לזכויות
האזרח, הגנה על זכותו של דייל אדעל, שתבע להכיר בחברו־לחיים
כבבן־זוג. אמנון זיכרוני ניהל מאחורי הקלעים את
מישפטו של שבתאי קלמנוביץ, שהורשע כמרגל סובייטי,
ושלגבי החלפתו הקרובה התפרסמו ידיעות בעיתוני־העולם.

ש>דור

בוקאי: הכל דיבורים

בכלי־התיקשורת הממלכתיים נפלו השבוע כל המסכות.
הם חזרו והיו מה שהיה הרדיו בראשית ימי המדינה: מכשיר
של שטיפת־מוח ממשלתית, המנוהל על-ידי מנכ״ל מישרד
ראש־הממשלה. אז זה היה טדי קולק מטעם ראש־הממשלה של
מפא״י, עכשיו זאת לישכת ראש־הממשלה של הליכוד.
כל זמן ששלט ברשות־השידור אורי פורת, ניתן היה
לזקוף הרבה מן השערוריות על־חשבון אופיו המחוספס של
פורת. כאשר בא במקומו, השנה, אריה מקל האדיב והשקט,
היה ברור שאין זה איש, אלא שיטה. נעלם רגש־הבושה. הכל
נעשה בגלוי ובמופגן.
הטלוויזיה הפכה בגלוי למכשיר של שטיפת־מוח. מחלקת־החדשות,
שהיתה פעם פאר הדמוקרטיה הישראלית, התקפלה
והפכה שיפחה של הממשלה. היא לא התיימרה כלל למסור
מידע אובייקטיבי. פה ושם העז שדר אמיץ להשמיע ציוץ
עצמאי. כל ציוץ כזה טבע בקאקופוניה הממשלתית. גם
״שמאלנים״ מדופלמים כמו מוטי קירשנבוים דאגו לתפור
את כתבותיהם כך שלא יעוררו את זעם המאפיה הימנית.
אותו הדבר קרה ברדיו. מכשיר זה, שהיה פעם חופשי יותר
מאשר הטלוויזיה, הפך לכלי־תעמולה, כמו הרדיו הסובייטי
בימי סטאלין. יומני־החדשות הפכו ביטאונים ממשלתיים,
ללא דיעה אחרת וללא תיאור הצד השני. כל שדר נאמן ירע
שמחכה לו פרס: שליחות בחו״ל, ואולי אף ג׳וב ממשלתי.
במידבר המתפשט, בלט חריג אחד: התוכנית החדשה של
רזי ברהאי, הכל דיבורים. היה זה לא רק רדיו חי, עסיסי
ותוסס, אלא גם רדיו חופשי יחסית, הוכחה לכך ששדרן אמיץ,
בעל אישיות עצמאית, עדיין יכול להגיע לידי ביטוי גם במצב
עגום זה, אם הוא מוכן להסתכן ולהזדקף.

גלמב: האנטי־שמיות חוזות

יהדות

המערכה למען יהדות ברית־המועצות, שאיחדה את
המימסד היהודי העולמי בשנים עברו, איבדה השנה את
תוכנה. בעיקבות הגלאסנוסט והתפוררות הקומוניזם, נפתחו
שערי ברית־המועצות כמעט לרווחה. בהונגריה, בגרמניה
המיזרחית ובמקומות אחרים יכלו הקהילות היהודיות הקטנות
להרים את ראשן.
במקום כל הנושאים האלה בא נושא הקשור בשם, המעורר
חלחלה עד היום, ושייעורר חלחלה גם בעוד מאות בשנים:
אושוויץ.
כמעט לא ייאמן כי יכולה להתלקח מחלוקת סביב האתר
הזה, סמל הרישעות האנושית. אד זה קרה. הכנסיה הקימה
מינזר(״כרמל״) לנזירות בגבול המחנה. הדבר עורר התנגדות
יהודית. נחתם הסכם להעברת המינור. הכנסיה הפולנית התכחשה
להסכם והפרה אותו. קבוצה קיצונית של יהודים הפגינה
במקום. התפתחה תיגרה ביניהם ובין עוברי־אורח פולניים,
שראו בהתקפה על הנזירות ועל הכנסיה הקאתולית
התקפה על כל הקדוש להם.
לפתע פרצו החוצה כל השינאות הישנות: בין יהודים וקא־תולים,
בין יהודים ופולנים.
בשיא המשבר השמיע החשמן הראשי של פולין, יוזן*
גלמם, הצהרה שנדף ממנה ריח אנטי־שמי חריף. היהודים
שולטים בכלי״התיקשורת, והם מנצלים שליטה זו להתקפה
על העם הפולני, קבע גלמפ, במילים שנשמעו כאילו נלקחו
מתקופה אחרת, לפני שאושוויץ הפכה תמרור בהיסטוריה האנושית.
בסוף
תשמ״ט התערב האפיפיור הפולני וציווה להעביר את
המינזר. אבל הפרשה הוכיחה שהאנטי־שמיות חיה וקיימת,
והיא יכולה להתפרץ גם במקום שאין בו יהודים. מחלה כרונית
זו של התרבות המערבית לא מתה.

ננושוו: חוח נקי

כלכלה

חיי־הכלכלה של תשמ״ט בישראל נראו כמו שרשרת בל־תי־פוסקת
של משברים ומפולות. האבטלה הגיעה לשיאים
שלא היו כמותם. מיפעלי חברת־השבדים קרסו בזה אחר זה,
וכך גם מיפעלים פרטיים רבים. הקיבוצים היו במשבר עמוק.
חברי־מושבים התאבדו מפני שלא ראו פיתרון למצוקתם.
כאילו לא די בכך, התפרסמו ברציפות ידיעות מרגיזות על
מנכ״לים למיניהם, ששדדו את המיפעלים שהם מופקדים עליהם,
משכו משכורות אגדתיות ותנאי־פרישה מופלגים, בעודם
מנצחים על פשיטות־רגל גלויות או מוסוות.
המצוקה הכלכלית של מיפעלי־ההסתדרות הכריחה את
שימעון פרס לקבל על עצמו את תיק־האוצר, בניגוד לרצונו.
הוא התמסר לתפקיד במרץ האופייני לו. אבל גם חתירתו
הבלתי־נלאית לצמיחה כלכלית לא נשאה במהלך תשמ״ט
פרי, למרות ניסיונו למכור את רכוש המדינה(״הפרטה״) לכל
מאן דהוא, וחיזוריו אחרי מיליונרים זרים כמו ג׳ק ליברמן

ורזברט מקסוול.

אך ניתן לעשות עסקים גם במציאות זו. זאת הוכיח יזם
ישראלי טיפוסי, אלי פפושדו. בשעתו השיג ממנחם בגין,
באמצעות ידידים וקשרים, את ההיתר להקים מלון־ענק בטאבה,
למרות שהיה ברור כי חבל זה יוחזר בסופו של דבר
למצריים. אחרי שנכשל הניסיון המגוחך להפוך מלון להתנחלות,
ולמנוע את החזרת המקום על־ידי ״קביעת עובדות בשטח״
,זכה ״פפו״ בפיצויים ענקיים.
האיש. שהשקעתו האישית במקום היתה מיזערית, יצא
ברווח עצום. בסוף השנה עוד היה נטוש מאבק בינו ובין
האוצר, בשל אי־הבאת הכסף ארצה.
פפושדו, שהיה מעורב גם בספינות־הקאזינו בים אילת, לא
סמך על מישחקי־מזל. הוא ידע איך לתפוס את אלת־המזל
בשערות־ראשה.

אבו־מסון: לסבול,

צע>ר

הגיבורים של תשמ״ט היו הצעירים ששמרו על צלם־אנוש,
גם כאשר גברה האכזריות של המאבק באינתיפאדה, וגם
כאשר גברה החומרנות בקרב הדור החרש. היו שעשו זאת
על־ידי הסירוב להיגרר אחרי מחוללי־הזוועות בעת השרות
בסדיר ובמילואים, והיו שעשו זאת על־ידי הסירוב המוצהר או
השקט לשרת בכלל בשטחים הכבושים.
אחד שסימל את החוסן האנושי הזה היה אמיר אברמי
סרן, מקורבנות הפיגוע באוטובוס בקו 405 בדרך לירושלים.
האיש הצעיר, מומחה למחשבים באוניברסיטה, נשלף מאלמוניותו
כאשר נפלט בתחתית המידרון מן האוטובוס הבוער,
כשהוא סובל בכל חלקי גופו מכוויות ומשברים, וזחל בכוחות
על־אנושיים מאיזור־הסכנה.
שלושה חודשים אחרי הפיגוע עדיין שוכב אמיר בבית־החו־לים,
בלי יכולת להזיז את איבריו, כשלפניו דרך ארוכה ורבת־כאבים
עד להחלמתו. למרות זאת, לא זה בלבד שלא איבד את

24י

אמונתו בשלום, אלא התחזק בדעתו שרק שלום עם העם
הפלסטיני ימנע הישנות אסונות מסוג זה. מעל מיטת־חוליו
היפנה קריאה לציבור, שבה קרא לפעול למען השלום וההידברות.
בכך שימש דוגמה וסמל לרבים אחרים.

רפואה

מוטון: גיוס לעזרה

במרכז החיים הרפואיים עמדו השנה מיבצעי־הראווה
הגדולים, שבהם התחרו בתי־החולים זה בזה, תוך ריתוק
התיקשורת.
סוף־השנה עמד בסימן מאבקה של שרה ברקוהיץ,
שצוות־רופאים, בהנהלת זכי שפירא, השתיל בגופה כבד.
בעודה נאבקת על חייה, אחרי ניתוח שבו הוחלף כבד מושתל
אחד בשני, התלקח מאחורי־הקלעים ויכוח עקרוני על עצם
עריכתם של ניתוחים כאלה בארץ, כשניתן לבצעם במחיר זול
יותר בחוץ־לארץ, שם יש להם סיכויים טובים יותר להצליח.
הוצאת המשאבים על ניתוחי־הראווה צימצמה עוד יותר את
הכספים שעמדו לרשות הרפואה, שקוצצו עוד יותר.
בראשית השנה פשטה בארץ בהלת הפוליו, והסתבר
שהמחלה האימתנית לא הודברה עדיין סופית. היו גם אזהרות
מפני התפרצות של דלקת־קרום־המוח.
כמה רופאים ישראליים, בעלי־מצפון ער במיוחד, הקדישו
את מאמציהם למתרחש בשטחים הכבושים, נוסף על עבודתם
הקבועה בישראל. רופאים אלה יצאו מדי שבוע לבקר בבתי־החולים
הדלים בגדה וברצועה, דיווחו על התעללויות, הגישו
עזרה רפואית במחנות נידחים, פיקחו על הנעשה ועוררו את
דעת״הקהל למען העיקרון הרפואי ההומאני: שאין מבחינים
בין ידיד ואוייב בעת הטיפול בפצועים.
מייסדת הגוף הזה — עמותת רופאים ׳שראל״ם־פלסט׳־
נ״ם לזכויות־האדם — היתה רוחמה מרטון, רופאה פסיכיאטרית,
שלא ידעה ליאות. היא וחבריה מחו כאשר נעצר
אמבולנס בעזה ולא ניתן לו להגיש עזרה לפצוע פלסטיני,
שמת כתוצאה מכך מאובדן־דם. היא וחבריה מחו על מיקרה
אחר, שבו נורה ונהרג נהג־אמבולנס, ועל עשרות מיקרים
מזעזעים אחרים.
על רקע מחאה זו הידהדה עוד יותר השתיקה הרועמת של
הרפואה הישראלית הממוסדת, בראשות הדוקטור רם ישי,
שאף יצא להגנת שילטונות־הכיבוש.
לעומת זאת הצטיינו רופאים ישראליים כאשר חשו לעזרת
נפגעי רעש־האדמה בארמניה.

ספרות

השדי: חיים בגיהינום

תקופה של מיתון, של שפל במכירות ומיעוט שערוריות
ספרותיות היא, לעיתים קרובות, זמנה של השירה. וכך בעוד
מבקרי״עיתונות מקוננים על ירידתה או אף ״בגידתה״ של
השירה הנכתבת בישראל, הגיעה דווקא בשנה זו לידי הבשלה
רגישות פיוטית חדשה המאפיינת, לטוב או לרע, את שנות
ה־.80
קשה לבחור מתוך שפע המשוררים, שכללו השנה ותיקים
עם צעירים שכבר קנו להם מקום וצעירי־צעירים, שאך זה
הופיעו בקריית־ספר. מפינחס שדה, אריה סיוון, אהרון

שבתאי, יצחק לאור, מרדכי גלדמן, חזי לסקלי,
לאה איילון, ישראל אלירז, רוני סומק ועוזי בהר
— ועד לאילן בושם, ניצה קן, צביקה שטרנפלד
(שירי האישיפאדה) ,לאה קדר, עודד פלד, מרדכי
גלילי ואיתן קלינסקי. שירה ברמה ובאיכות כזאת כבר
מזמן לא נתפרסמה בישראל. העובדה שכל זה קרה מבלי
שמבקר כלשהו ישים ליבו לכד אף היא טיפוסית, וביותר
ממובן אחד.
מעבר לרמתם המוסרית והאינטלקטואלית של מבקרי־העיתונות
ורגישותם הנפשית, ראוי להצביע על משבר־האמון
והסובלנות ההדדית בין עיתונות ישראלית, ההופכת ליותר
ויותר מקומונית, לבין השירה — משבר שראשיתו עור בעשור
הקודם. מה שהחזיק מעמד, ובצורה מופלאה כל־כך, במשך
עשרות שנים, הולך בשנים אלה ופוחת ואובד, ולא רק
באשמת צד זה או אחר. מכל המיבחר ניתן לציין במיוחד את
מרדכי גלילי ואת סיפרו שני קולאז״ם, ובסמוך מאוד אליו
את לאה קדר ואת סיפרה שירי מים רבים.

למי שהתאכזב מלדעת אשה של עמוס עוז, נותרה רק
הפרוזה של מתחילים ומכשילים, שכמה מהם עוד יפתיעו
קרוב לוודאי בעתיד־הלא־רחוק. ביניהם: קובץ סיפוריו
הראשון של יצחק בר־יוסף, סיפרתי את זה ,׳חזקאל, קובץ־
סיפוריה הראשון של אורלי קסטל־בלום, סביבה ש״נח.
סיפרו המעורב־הפוליטי של עומר ברטוב, בנו של הסופר
הוותיק, ורב־המכר של בתיה גור, סחת בחוג לספרות.
שגיבורו, רב־פקד מיכאל אוחיון, מזכיר ביותר־ממיקצת את
המפקח ראלגליש בספריה של פ.ד. ג׳יימס. אבל זכות־הבכורה
שמורה, בכל זאת, למי שמצטייר כמעט כוותיק, יואל
הופמן, שבספרו בתהרט נטל על עצמו סיכונים של רב־אמן
הרפתקני ועתיר־ניסיון. ואסור שלא להזכיר את וסרסן של

יורם קניוק, שאיפיונו כספר שנועד לבני־הנעורים היה
מישגה — אחד מספריו הצלולים, המרשימים כיותר של המספר
הוותיק.
אבל סופר־השנה היה בלי ספק — בישראל כבארצות
אחרות — הסופר האנגלי ממוצא הודי, סלמאן רושדי,
שפסוקי השטן שלו עורר מחדש, ובחריפות המאפיינת דווקא
שנים אלה, את השאלות העתיקות בדבר ״חובת האמן״
ומיגבלותיו של חופש־הביטוי האמנותי, ההבדלים שבין
מיבדה ( אסתסד לעובדה, וזכותו של האמן ״לסלף״ את
העובדות ואף לבדות עוברות משלו, את זכות הדת להתערב
בתחומי האמנות והמדע(הקאתוליות עשתה זאת 1000 שנה
לפני האיית־אללה חומייני) ,את הבדלי המנטאליות שבין•
מיזרח למערב והשפעתו ההולכת וגוברת של האיסלאם בעולם.
התנצחות כגון זו שבין חומייני לרושדי לא ניתן היה
להעלות על הדעת בימים היפים והטובים של הקולוניאליזם
והאימפריות. ובכלל, את הלגיטימיות של טענת אדם שיצי-
רת־אמנות זו או אחרת פוגעת ברגשותיו כדרר שמכונית,
העוברת בכביש בני־ברק בשבת, אמורה לפגוע ברגשותיהם
של תושבי המקום, לעומת זונה המציעה את בשרה בחצר בית
שברחוב צפון תל־אביבי, שהיא ״נורמלית וקונבנציונלית״.
תהיה אשר תהיה העמדה לגבי פרשת רושדי־חומייני, זו
הוכיחה שוב את מה שכבר כמעט נשכח: שמקומה של אמנות
חופשית בחברה לא הובטח לה מעולם אחת ולתמיד, שהאמנות
לעולם תיתפס בידי לא־אמנים אחרת מכפי שהיא נראית
בעיני יוצריה, וכי המירשם של אפלטון — לסלק את
המשוררים־האמנים״הנביאים מן המדינה — עוד לא איבד
לגמרי את חינו ואת קיסמו, אף בעיני שליטי־העולם כיום.
כפי שאומר זאת רושדי בפי גיבורו :״תפקידו של משורר
לומר את אשר בל־ייאמר, לקרוא שם לאשר אין לו שם, לגלות
תרמית, לנקוט עמדה, לחוות דיעה, לעורר ויכוחים, לצור
צורה לעולם ולא להניח לו להירדם. ואם נחלי־דם יזרמו בשל
החתכים שיעשו חרוזיו, הם יפיחו בו חיים. הוא המלגלג
והעוקץ...״
בסוף תשמ״ט עדיין התחבא רושדי בגיהינום הפרסי שלו.

אע\ה

לוינחור: נשים בשחוו

במשך כל השנה נראה המחזה הזה בערי ישראל: קבוצה
קטנה של נשים, כולן לבושות בשחור, קיימו בכיכר מרכזית
הפגנה שבועית שקטה נגד פעולות־הדיכוי בשטחים הכבושים.
עוברים־ושבים שנאו אותן. הנשים־בשחור, כפי שנקראו
בפי כל, איפשרו לגברים רבים לבטא בעת ובעונה אחת את
שתי הנימות הגזעניות: שינאת־הערבים ושינאת־הנשים. הם
גידפו את הנשים, המטירו עליהן דיברי־גסות ועלבונות מיניים,
ירקו לעברן, ופה ושם גם היכו אותן. אולם הנשים־בשחור
הופיעו שוב בשבוע הבא, שקטות, סובלות ומחזיקות־מעמד.
את הנשים האלה סימלה אירנד! לוינהוף, עולה מצ׳ילה
שהיתה עצורה שם ועברה יסורים קשים בירי הרודנים
הצבאיים כשמאלנית יהודיה. גם בעלה היה שם במעצר. ואילו
החינוך שנתנו לבנם עמית גרם לו לסרב לשרת בשטחים
הכבושים. הוא הלך שוב ושוב לכלא.
במערכת הפוליטית לא היתה זאת שנה טובה לנשים. ממש־לת־האחדות־הלאומית
החדשה לא כללה אף אשה אחת —
תופעה שאין לה עוד אח ורע בממשלה כלשהי בארצות־התר״
בות הדמוקרטיות. דברי־ההתחסדות של ראשי שתי המיפלגות
הגדולות העידו על עצמם. גם בתוך המיפלגות נעצרה התקדמות
הנשים.
האשה שהגיעה השנה לדרגה הבכירה ביותר היתה פרקלי־טת־המדינה
החדשה, דורית בייניש. מבקרת־המדינה,
מרים בן־פורת, גם היא אשה בכירה, הטילה את מוראה על
המנגנון הציבורי, יותר מקודמיה הגברים.

גבר

בן־אמוץ: מבט ׳שיו

אחד הרגעים הגדולים של השנה היה אישי ביותר. דן
בן־אמוץ, הומוריסט, סופר ועיתונאי, אדם שבמשך דור היה
סמל לרוח הישראלית הצברית, כינס את ידידיו במסיבת־רעים,
שבה הודיע להם על מחלתו האנושה, ונפרד מהם בעודו
במלוא כושרו ויכולתו.
במסיבה זו, שהפכה נחלת המדינה כולה, שבר בן־אמוץ
מוסכמות רבות: שלא לדבר על מחלת־הסרטן, שלא לדבר על
המוות, שלא להתמודד בפרהסיה עם הפחדים הקיומיים.
בן־אמוץ נהג באומץ־לב בלתי־רגיל. הוא רצה לדעת בבירור
את מצבו. אחרי שרופאיו קבעו, באותה מסיבה, שתחזית־החיים
שלו היא שמונה חודשים, לקה בן־אמוץ באירוע מוחי,
שממנו החלים חלקית בכוחות על־אנושיים. המופת האישי
שלו עזר לנשים ולגברים, העומדים מול אימת־הסרטן, להתמודד
עם גורלם ולהישיר מבט אל המוות.

יתכן שבן־אמוץ לא היה מחזיק מעמד בנתיב־הסבל שלו,
לולא עמדה לצידו אשתו־לשעבר, הציירת בתיה אפולו,
שחזרה אליו אחרי מחלתו וסעדה אותו יום ולילה.
הרווח של בן־אמוץ היה בכך שניתן לו לחוש, בשעת המשבר
העליון, כמה אהבה והערכה כלפיו היו חבויות בלב רבים,
ועד כמה מובטח מקומו בתרבות הישראלית החדשה — ידיעה
שנמנעה, למשל, מחברו שייקר אופיר, שרק השנה, זמן רב
אחרי מותו, זכה בהערכה הראויה לו כשחקן גדול.

תיאטרון

פולק: הכי הב

יתכן כי ההצגה האופיינית ביותר לתיאטרון הישראלי
בתשמ״ט היתה קברט. שהיתה כל־כולה העתק וחיקוי
למחזמר האמריקאי, כשהאפקטים החיצוניים בולעים כל תוכן
ומשמעות. קורבן ההצגה היתה מיקי קם, זמרת מוכשרת
שתפקיד זה לא התאים לה.
התיאטרון כולו רדף אחרי גימיקים, תפאורות, תילבושות.
כל זה על חשבון המסר והיצירה התרבותית האמיתית.
המחזות המקוריים, שנועדו להתעמת עם המציאות הלאומית,
נוסח יהושע סרבול, כמעט ונעלמו, יחד עם התיאטרון
החיפאי, שנרצח בידי העסקנים העירוניים. ניתן היה בשקט
לבטל את הצנזורה על המחזות, כי במילא לא היה עוד מה
לצנזר.
בין מחזות־האיכות המעטים בלטה ההצגה שירה לש״י
עגנון בקאמרי, שבה הצטיין אילן דר.
אך ההצגה הטובה ביותר השנה היתה בלי ספק האב לאוגוסט
סטרינדברג בהביסה, שבה הגיע יוסי פולק להישג
אישי גדול, עד כי המבקר־הבלתי־רגשני מיכאל הנדלזלץ
כתב בהתרגשות שזוהי ההצגה הטובה ביותר שראה בימי חייו.

ספורט

גיונסון: סמים וקירקס

ברומא העתיקה הסיחו הקיסרים את דעת נתיניהם
מצרותיהם על״ידי אספקת ״פאנם אל קירקנסיס״ .התירגום
המקובל הוא ״לחם ושעשועים״ ,אך הכוונה היתה לשעשועי
הקירקס הרומאי, שהיה זירת־ספורט.
בישראל של אבטלה ואינתיפאדה, הספורט ממלא תפקיד
דומה. הוא מסיח את דעת ההמונים. הספורט האמיתי שנועד
לספורטאים, הידלדל לעומת ספורט־הראווה, שבו פעילות
הקהל מצטמצמת בפיצוח גרעינים ובשתיית בירה.
באווירה זו הפכו הספורטאים לבדרנים, והם מעוניינים יותר
בכסף מאשר בכדורים. בשוק־הספורט פרחו עיסקי המיליונים.
ספורטאים נקנו, נמכרו ומכרו את עצמם, בארץ ובחו״ל.
החל באלי אוחנה וכלה באורי מלמיליאן, הכל נשקל
בכסף.
לא היתה זאת תופעה ישראלית בלבדית. האולימפיאדה
של סיאול, בראשית תשמ״ט, עמרה בסימן ההישג העל־אנושי
של הרץ הקנדי השחור, בן ג׳ונסון — הישג שהופרך כאשר
התגלה כי ג׳ונסון השתמש בסמים כדי להגביר את כושרו. הוא
נפל בן־רגע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא — קורבן עליון
לתהליך שהפך את הספורטאי לסחורה בשוק.
התרומה היחידה של ישראל לאולימפיאדה היתה השערו־ריה
שקמה מפני ששני שייטים השתתפו במירוץ או באימון
ביום־הכיפורים.

א מנו ת

אביבה אוו :,התאבדות

את גורל האמנות הישראלית בתשמ״ט מסמלת הציירת
והרשמת אביבה אורי. מותה בטרם עת(בת 60 או ,)62 בשל
מצוקתה הנפשית והחומרית, מהווה סמל לעליבותה של האמנות
הישראלית, בשל חוסר ההתייחסות אליה מצד המימסד.
היא התאבדה.
הצברית ילידת צפת הגיעה ברישומיה־ציוריה לדרגה טהורה
של פיוטיות והתעלות רוחנית, כשם שבחייה פרשה מכל
חיי־חברה ומהמירוץ להישגיות. אותה עניינו רק שני דברים:
דויד הנדלר, בעלה ומורה, והציור. לא הטריד אותה שהיא
גרה בדירה עלובה של חדר וחצי. תנאים כלכליים לא הטריחו
אותה לפזז סביב עיתונאים ועסקנים, כדי לקדם את מצבה
הכלכלי.
ליד גופתה זעקו המספידים שהתאבדה בגלל מצבה הטראגי.
מה שמעורר את השאלה: אם ידעו על מצבה, מדוע לא עשו
כלום למענה? האם מותה היה רק סיבה להתנגח עם מנהל
המוסיאון, מארק שפם, שנתון גם הוא בסד התכחשות
המימסר לצורכי האמנות?
אמנות ישראל היתה בתשמ״ט בשפל. לא משום שאין אמ־נים
טובים ורציניים, אלא בגלל התעלמות השילטון מהתחייבותו
לתמוך ולעודד יצירת אמנות פלסטית טובה. הדבר
בולט בחסרונו של חוק שיפטור רוכשי יצירות־אמנות ממס־ההכנסה
— דבר הקיים במדינות מתוקנות. ציירים כבר אינם
סובלים מרעב בעולם.

וה ה ם או מ רי ם ...מ ה הן או מ רו ת ...מההם אומר>ם...מה הן אומרות...
״סקופ 80׳

מנחם פורמן:

אלייקים העוגו:,

אב חפץ:

״המדינה הלאומית בתול־ ״הכותי דתיים המגל־ ״מיפעל הפיס התריע
דות האנושות מסתיימת!״ גלים עיניים לשמיים!״ נגד הגולות העיתונים!״

מיפגש״השבוע היה המיפגש בין מנחם פרומן, רבה
של ההתנחלות תקוע, ובין פייצל אל-חוסייני מנהיג
פלסטיני המזוהה עם אש״ף. בצאתו מן הפגישה טען
אל־חוסייני שרעיון המדינה הדו״לאומית, שהעלה
לפניו הרב פרומן בפגישה, מזכיר לו א ת תוכנית אש״ף
משנות ה־ 60 המאוחרות בדבר מדינה חילונית
דמוקרטית בכל הארץ.
תמיכה ברעיון המדינה הדו״לאומית נדירה כיום
בישראל. אין כיום מיפלגה או איש־ציבור המזוהה עם
רעיון זה. לפני קום המדינה תמכה מפ״ם ברעיון.
שאלתי את הרב פרומן: איך תיראה המדינה הדו־לאומית,
לפי שיטתך!

בהתנחלויות ובין אנשי גוש־אמונים סוערות הרו חות
בעיקבות פגישתו של הרב מנחם פרומן עם פיי־צל״אל־חוסייני.
בין אנשי גוש-אמונים נחשב הרב
פרומן, בדרך כלל, כאדם תימהוני ומבולבל, אבל בכל
מיקרה ההערכה היא שהפגישה גרמה נזק חמור לגוש-
אמונים ולמטרותיו.
כשביקשתי א ת דניאלה וייס, ממגהיגות גוש־אמו־נים
והתחייה, להתייחס לנושא, היא סירבה, בנימוק
שהיא אינה מוכנה להתראיין בכל נושא הקשור לרב
פרומו.
לעומת זאת, אליקים העצני איש קריית-ארבע ומ מנהיגי
התחייה, היה מוכן לומר א ת דעתו על המיפגש
ועל הרב פרומו.

כל הארץ הגרלות. העיתונים היומיים נמצאים
בעיצומו של מיבצע־הגרלות חסר״תקדי ם בהיקפו.
רשתות-השיווק יצאו במיבצעי־הנחות, הכוללים הג רלות
שונות ומגוונות לפני החגים. מרבית הקניונים
בארץ מקיימים הגרלות לקידום־מכירות. רוב החב-
רות המיסחריות מפרסמות עמודי־ענק, המציעים
טיסו ת לחו״ל ומתנות יקרות־ערך. מישהו בוודאי
נפגע מכך.
פניתי לדובר ״מיפעל-הפיס״ ,לברר א ם נפגעו מכי רות
כרטיסי הפיס והלוטו בעיקבות ההגרלות.
כל הנושא נמצא כרגע בבדיקה יסודית ביותר. מעל פני
השטח נראה כי אכן נפגענו. מיפעל הפיס כנראה מוכר
פחות כרטיסי־הגרלה מאז שהחלה מיתקפת ההגרלות.

מאחורי גילגול״חעיניים כלפי שמיים של הרב פחמן —
והיכרתי הרבה דתיים כאלה, עם זקן ובלי זקן, המגלגלים
עיניים כלפי שמיים — עומד מסע של פירסומת עצמית.
הבדאדם רוצה להבריק, רוצה להיות אוריגינלי, ואת זה
אפשר לעשות רק על״ידי הליכה שמאלה וליכלוך המחנה

קשה בשלב הזה לקבוע. היקף ההגרלות בכללותו הוא
חסר־תקדים. בקניון בנתניה מתקיים מיבצע־הגרלות בשם

מיפגשים

מיפגשים

הגרלות

מזמן, גם במיסגרת של רבני גוש־אמונים. אבל זרקתי את
הרעיון כאוטופיה.
היום אין לך דבר מסוכן מלהפוך זאת לתוכנית פוליטית.
פוליטית — זה מה שאני חושב שצריך לעשות. אוטופיה —
זה לקראת מה שאני חותר. התוכנית הפוליטית שהיתה לי
היא: ליצור מגעים בקנה־מידה גדול בין יהודים לערבים.

שלך. היו דורות של רצח וזימה. החטא של דורנו זה הרדיפה
אחרי הכבוד, דרך הפירסום והתיקשורת.

י חיש חג, במתכונת זהה לחיש נד שלנו. קונים בסכום מסויים,
מקבלים כרטיס לגירוד וזוכים במתנות יקרות.

על הרעיון חשבתי כבר לפני הרבה שנים, ודיברתי על זה

• ובבל זאת — איך אתה רואה את הפיתרון
הפוליטי של הסיכסוך?
לא צריך כל דבר לתרגם מייד פוליטית. לפי תפיסתי,
העניין האנושי והתרבותי קודם לעניין הפוליטי. התקופה
של המדינה הלאומית בתולדות האנושות מסתיימת, והייתי
שמח לו היה נוצר כאן בארץ־ישראל דגם חלוצי כזה.

• אתה די בודד בהשקפה זו בגוש־אמונים
ובציבור.
אני לא יודע. יש ריעות שונות. הדברים שאני אומר
מעוגנים בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
(זידעון סש־סרצ׳נסק׳)

• מן הפגישה אנו למדים שהרב פרומן דוגל
ברעיון המדינה הדו־לאומית.
לדעתי, הבן־אדם לא יודע מה הוא רוצה. הוא יותר מדי
מבולבל מלומר אפילו את זד״ לדעתי, מדינה דרלאומית זו
פרשנות של אל־חוסייני לדבריו.
הרב פרומן אמר לו שיהודים וערבים יחיו יחד בארץ־יש־ראל
השלמה, וחוסייני פירש זאת ברוח רעיון המדינה החי־לונית־דמוקרסית
של אש״ף. רעיון המרינה החילונית־דמוקרטית
פירושו ״שם ירווה לו משפע ואושר בדערב,
בדנצרת ומי״( צי טו ט משירו של זאב ז׳בוסינסקי ״שמאל
הידדך< .אבל כשיהיה כאן רוב ערבי והם ישלטו — אפשר
להשאיר לדימיון מה גדול יהיה אז אושרנו ...
צריך להבץ שעבור אש׳׳ף, עצם המגע איתנו וההכרה
ב־ 242 זה ויתור, כי זו נסיגה מעצם החלום של מדינה
חילונית־דמוקרטית, שמשמעותו בעצם היא שילטון ערבי
מידענן סנ1ר־סרצ־נסק־<.
בארץ־־שראל השלמה.״

• ממי נפגעתם בעיקר?

• והעיתונים?
העיתונים עורכים הגרלה לקידום־מכירות בהיקף אדיר.
מיבצעי־השיווק וההגרלות מלווים בפירסום אדיר במדיה,
בהיקפים שלא נודעו עד כה. יש כאן ניצול שיטחי־פירסום
אדירים, כאשר העלות לאותם עיתונים היא אפסית.

• מה בכוונת ״מיפעל הפיס״ לעשות?
מיפעל הפיס פנה לאוצר והתריע על התופעה, התופסת
מימדים מוגזמים. ראוי לאוצר לבחון מחדש את מדיניות
מתן האישורים וההיתרים להגרלות הניתנים לגופים
פרסיים. מתן היתרים בכמות כה גדולה פוגעת במיפעל
הפיס, שהוא גוף הדואג מדי יום לקידום החינוך והבריאות
בישראל. על תרומת מיפעל הפיס, לרווחת תושבי״המדינה,
יעידו כיתות־הלימוד, המועדונים, המרכזים הקהילתיים
ועוד, ש,אותם בנינו מכספי רכישות הכרטיסים.
(שרית חם<

וחנזן קל״מן:

שיסגעונה סופרשט״ן:

ג ד מזור;

,נד החבוות !והגות ״רוקח קליני יכול לחסוך ״אנחנו יוצרים כיתה
לרשום הזמנות יתור ל מ עו כ ת ־ ה בוי או ת מצוינת, שמושנת אחרים!,׳
לפני שבועיים נאלצו תישעה מנוטעי טי ס ת ״אל־על״
מלונדון לתל־אביב להמתין בנמל התעופה היתרו
כמה שעות, עד לטיטה הבאה של ״אל־על״ ,היות ולא
היו להם מקומות במטוט. שאלתי א ת נחמן קליימן,
דובר ״אל־על״ ,איד קורה דבר כזה, והאם מפוצים
הנוטעים באופן כלשהו.
הזמנות־יתר לטיסות הן מינהג קבוע ומקובל על־ידי י ד
תר מ־ 150 חברות־התעופה. החברות ביאט־א (האיגוד העולמי
של חברות־התעופה) .כל חברות־התעופה הטובות נוהגות
לרשום לכל טיסה עד * 40 של הזמנות־יתר. הדבר
נעשה כדי למנוע ממטוסים לטוס בתפוסה חלקית.

• האם לא די ברישום מיסטר נוסעים כמיספר
המקומות במטוס?
מניסיון של שנים, כמעט * 40 ממזמיני מקומות בטיסה
אינם מגיעים אליה, היות ולא מוטל כל קנס על נוסעים
כאלה. יש נוסעים רבים המזמינים טיסות לאותו היום בכמה
חברות־תעופה. כדי שהחברות האחרות לא יפסידו, הוחלט
על נוהל רישום הזמנות־יתר.

• אי ך מטצים נוסע, שלמרות היותו רשום
כדין לטיסה נאלץ מחוסר־מקום להמתץ?
כל מדינה החברה ביאט־א קבעה לעצמה את חוקי־הפיצוי
שלה. חברות־התעופה חייבות לפצות את הנוסעים בהתאם
לחוקי־המדינה שממנה יוצאת הטיסה.

לא מכבר התקיים בארץ כנט לרוקחות קלינית,
שבמיטגרתו הוק ם האירגון לרוקחות קלינית ונחשפו
תוכניות־שיפול חד שות של טיפול ללא אישפוז.
שאלתי א ת הד״ר לרוקחות, שימעונה יוטלטון-
טופרשטיין מה היו מטרותיו.
דיברנו על שימוש בתרופות אנטי־ביוטיות, נוהלי צרי-
כת״תרופות בבתי־חולים, טיפול בתינוקות ובילדים ללא
אישפח. הדגש היה על התרומה של הרוקחות הקלינית לשימוש
בתרופות; השתתפות הרוקחים בקביעת מדיניות או
בבחירת תרופות לשימוש כבתי״חולימ ריכוז ועדות תרד
פות בבתי־חולים ויוזמה וניהול של מעקב ממוחשב על מינ־הגי־הצריכה
של תרופות.
רוקח קליני עוזר בהתאמת מינון אינדיבידואלי לחולה,
שכן לא מתחשבים רק במישקל החולה, אלא גם בתיפקוד
מערכות בגוף, כמו הכלייה והכבד, במחלות כרוניות, בגיל
החולה ובתרופות אחרות שהחולה לוקח.

• מה לגבי מעבר מאישפוז לטיפול־בית?
במשר 17 חודשים טיפלו בבית״חולים שחקה בטיפול
אנטי־ביוטי בזיהומים ב־ 206 ילדים כחולי״חוץ ללא אישפוז.

כר נחסכו 1334 יסי־אישפוז, כשהטיפול הצליח ב־ 98 אחר
זים.

• אפשר ללמוד מזה גם לגבי מביגדים?
בהחלט, ובאותה מידה של הצלחה.

תעופה

רוקחות

בארצות״הברית קבעו פיצוי כספי לכל נוסע כזה, וכן
שוברי־מזון לשימוש במיסעדות נמל־התעופה. בבריטניה
נקבע כי יש לתת לנוסעים שוברי־מזון עד לטיסתם. כל
המדינות קבעו מכסימום מותר לשעות המתנה. מעבר לכך,
על חברת־התעופה לקחת את הנוסעים למלון של חמישה
כוכבים, כולל מזון, ואם יש צורך, רוכשים לנוסעים מיב־רשת־שיניים
ואביזרים דחופים.

• אפשר להסיק מזה מסקנות לגבי טיפול־בית?

מי מממן עלויות אלה?
חברות־התעופה עצמן.

• מ ה קורה בארץ?
רק בשנה האחרונה התקבל בארץ חוק להגנת נוסעים
ש״נתקעים״ .חברת״התעופה צריכה לדאוג להטיסם בטיסה
הקרובה ביותר לארץ־היעד, לדאוג להם למזון, ואם הטיסה
יוצאת אחרי יותר מ־סז שעות, לדאוג לשכנם במלון על
חשבון החברה. זה כולל גם נוסעים ישראליים. אם יש נוסעים
המעדיפים לנסוע הביתה, אנחנו דואגים להסיעם ול(שרית

אוספם לפני הטיסה•

היום, גם חולי־סרסן מקבלים טיפולי־בית. מחבר בהשקעה
בצוות הסיעודי המטפל בחולים בבית. החולה יכול
לקבל בביתו את אותו הטיפול שהוא מקבל בבית־התולים.

• ה תו כני ת הוכיחה את עצמה מבחינה כל־כלית?
אין
ספק. יש חיסכון גדול בימי־אישפח, ואישפוז בבית
אינו עולה כמו אישפוז בבית־חולים.

• נושא הרוקחות הקלינית מפותח בארץ?
רק עכשיו מתחילים להתעורר ולהבץ את חשיבות הנד
שא. צייר להתחיל לחנר דור של רוקחים קליניים ולהעמיק
את הנושא. בארצות־הברית, למשל, רוקח קליני הוא חלק
מהצוות הרפואי בבית־החולים. העסקה של רוקח קליני הוכחה
כחסכונית, כי הוא יכול לחסור בטיפול תרופתי על-ידי
שימוש מבוקר ונכון יותר בתרופות. כן־ החיסכון לבית־
(אורת זחבבס
החולים ולמערכת־הבריאות הוא עצום•

פרוייקט מיוחד־במינו מ ת קיי םמת חיל ת חודש
ספטמבר בבית־הספר ״עירוני ט׳״ בתל־אביב. מ תון
תלמידי 19 כיתות ח׳ מהשנה שעברה נבחרו 31
תלמידים מוכשרים במיוחד, והם יוצרים כיתה ט׳
בבית־הטפר הזה. על לימודי הכיתה הזאת מופקדים
15 צעירות וצעירים, בני 20־ , 30 שאינם מורים מיק־צועיים,
אלא קבוצה של צעירים מוכשרים שהכירו זה
את זה בפרוייקט ייחודי ואיכותי של צה״ל, ושהח-
ליטו לעשות משהו בעניין החינוך.
פגשתי אתאחד ״המורים״ הצעירים האלו, גד
מזור, בן , 24 העושה א ת המ אסטר שלו במ ת מ טיק ה
והעובד ב״מכון וייצמן״ ,ושאלתי אותו איך עלה
הרעיון.
היוזמה היתה של שני חברים, עורך־הדיו רביב לוי ושי
צוקר ששלחו מיכתבים לכמה חבר׳ה והציעו את הצעתם.
היתה היענות מצידנו, גייסנו עוד אנשים במיקצועות שונים,
ואז פנינו לעיריית תל־אביב והצענו להם להשתלב במע־רכת־החינוך
בעיר. להפתעתנו, הם היו מאוד פתוחים להצעות
ולשינויים.

• איד הגיבו במישרד־החינוך?
עזרו לנו ולא שמו רגליים.

חמוד
• ואז התחילה העבודה בשטח. מה עשיתם?
בחרו עבורנו את תיכון עירוני ט׳ ,ושם המורים עשו חלק
מהעבודה. הם בחרו מתוך כל תלמידי 19 כיתות ח׳ 80
תלמידים מוכשרים. מתוך אותם ,80 בחרנו אנחנו ב־,31
והיום הם מהווים כיתה מיוחדת, ואנחנו, כל אחד במיקצוע
שלו, מעבירים להם את החומר הנלמד בכל בתי-הספר,
ונוסף לזה הרבה חומר־העשרה.

• איך קיבלו הורי התלמידים את הרעיון?
ההורים מאוד התלהבו.

• זה מין חינוך־אפור כזה?
זה לא עולה כסף לאף אחד. אנחנו מקבלים שכר רק עבור
שעות ההוראה, בלי שום תנאים סוציאליים, כד שאנחנו
עולים פחות ממורה רגיל.

• עכשיו, כשמישרד־החינוך צועק נגד הגדלת
הפערים, זה לא בדיוק מה שאתם עושים?
הכוונה שלנו היא ליצור כיתה מצויינת, שתמשוך אחריה
(דניאלה שמס
את כל השיכבה•

— 27י

מקסים גילן

ויכוח עד שמאל וימין אצו וטוש
מאחורי הוויכוח על השקפותיו ה״ימניות״
פחות או יותר של ידידי המנוח יונתן רטוש
מפרפרת, כמו מאחורי סורגיו הנסתרים של
כלוב מחשבתי, העובדה ההיסטורית שמאבק־השיחרור
הישראלי, מלפני מילחמת־העצמ־אות
של תש׳׳ח, נוהל בעיקרו על־ידי הימין
היהודי והישראלי; ורק במיעוטו על־ידי השמאל
— השמאל התיאורטי של יצחק שדה
והפלמ׳׳ח של הימים ההם, ובניגוד לרצונו של
השמאל הציוני, ששיתף פעולה עם האימפריה
הבריטית ששיעבדה אז את הארץ.
זאת, בניגוד לרוב מאבקי־השיחרור של
עמי־תבל, במאות השנים שעברו ובמאה ה־
.20 מאז המהפיכה הצרפתית של 1789 נאבקו
העמים לשיחרור בצד השמאלי של המפה
המדינית.
אמרתי ״רוב״ ,להוציא כמה ארצות כגון
הודו, עיראק ומצריים, ארצות שסבלו מתחת
למגף של צורר שלא שיחק, בתקופה ההיסטורית
של שנות ה״ 30 וה־ ,40 את תפקיד ה־
״רשע״ הימני העיקרי — הלא הוא הפאשי-
זם/נאציזם.
בעולם של שנות ה־ 30 וה־ ,40 כשהשמאל
הממוסד היה מיוצג על״ידי ברית־המועצות
בהנהגת סטאלין, והימין — על״ידי היטלר
ומוסוליני, שיחקו ארצות־הברית ובריטניה
את תפקידי ה״טוב״ שבסרט״הקולנוע האירי־אולוגי־הפשטני
אשר הוקרן למוחות ה״עמך״
העולמי( .בעת היות וינסטון צ׳רצ׳יל שר־פנים,
עשרות שנים קודם למילחמת־העולם
השנייה, נתן הוראה לרצח אנרכיסטים שעל
ביתם שמה מצור מישטרת בריטניה בפיקודו).

ניסטים יגורשו לארצו של סטאלין — רובם
למוות ודאי. אל נשכח ששמאל זה שלט בארץ
כפי ששלטו בנורווגיה אנשיו של קוויז־לינג,
היינו — בחסדיה של האימפריה הב־
.ריטית ותוך־כדי שיתוף־פעולה עימה. ויעיד
על כך יואל בראנד, מפרשת קסטנר, אשר
אהוד אבריאל וטדי קולק הביאו לכך שייתפס
על־ידי האיגטליג׳נס הצבאי הבריטי וייכלא
בתא נוח מאוד בקאהיר, כדי שלא יספר, חלילה,
ליישוב על השואה בהונגריה ולא יפריע
לתהליך הגיוס לבריגדה העברית בצבא הבריטי.
כל זה בעוד 5000 יהודים הונגריים
נשלחים יום יום לכיבשנים והד״ר עזריאל
קסטנר ממתין לשווא, במדי האס־אס שלו המ־גוהצים
היטב והחדשים, לאות מבראנד שלא
בא — כי בראנד נשאר כלוא ארבעה חודשים
בעצת נאמניו של דויד בן־גוריון.
אשר לימין היהודי המתון, מה שקוראים
הזעיר״בורגני והבורגני המצוי, הוא פירפר

על־ידי סטאלין מצד אחד ועל־ידי מוסוליני/
היטלר מצד שני ...ואשר נשלטים לרוב לאו
דווקא על־ידי נאצים או פאשיסטים, אלא על־ידי.
סתם״ קולוניאליסטים מן הסוג המצוי
— בריטים, צרפתים, בלגים, ובאמריקה ה־לאטינית
— אמריקאים.
והנה, על רקע שואה זו מחוץ ודיכוי ורדיפות
מבית, קמו באירופה המיזרחית אצ״ל
ואחר־כך לח״י והכריזו מילחמה על השליט
! הזר בארץ. גם יכלו לו, וגם הכריחו את השמאל
הציוני המפא״יי להצטרף למערכה ברגע
האחרון כמעט, ולנטוש את בריתו המזוהמת
עם האימפריה.
ובינתיים מתחילים להתגבש ענני־הגירוש
מעל ראשי הפלסטינים בארץ, אותם פלסטינים
המכנים את מילחמת־ 1948כ״מילחמת
השואה״.
ובשולי-השוליים השמאליות הארצישראליות
— מפ״ם/פלמ״ח המשתפים־פעולה עם
מפא״י־שיפחת־האימפריה, והמיפלגה הקומוניסטית
שבחרה בתמרור־הדרך הסטאליני —
שני גורמים שכמעט שלא השפיעו, מבחינה
גיאו־פוליטית או סתם פוליטית, על מאבק-
השיחרור היהודי בארץ־ישראל.
מה פלא שהמהפכנים היו בימין? עם שמאל
כזה, מי רוצה בו כמופת לשינוי?
עכשיו, הבה נבחן באור זה את יונתן רטוש
ואפילו את שטרן־יאיר: לפנינו שתי דמויות
חסידות הטוטאליטריות, ללא ספק, אך גם
אנשים שניסו להתוות דרך חדשה לעמם —
ונכשלו. דמויות מורכבות, והרבה, הרבה
פחות.שחורות״ ,בלוח־הצבעים שבין שחור־פאשיסטי
ועד לבן דמוקראטי מוחלט; משום

מחרידה. המדובר בניגוד נורא, מלשון נורא
ואיום, אך גם מלשון נורא־הוד. שהרי אפשר
בהחלט לשאול את עצמנו את השאלה האכ־סיסטנציאלית:
איזה מוסר היה צודק אז מבחינה
אובייקטיבית, אם בכלל? ואם לאו —
לאיזה קול חייב אדם לציית, בשעת שואה
אישית או קולקטיבית? לקול מצפונו בלבד,
כמו לוציפר־יאיר או לוציפר־רטוש? לקול
מפקדיו ומנהיגיו כמו דויד חיאל? או לקול
הכדאיות הקולקטיבית המיידית כמו בן־גור־יון
או רומקובסקי?
ועוד: האם התקופה ההיא, על ניגודיה שכנראה
אין כלל אפשרות להבין אותם במלואם
בימינו, צריכה לשמש נר לרגלינו כיום, כשהדרך
ההפוכה לזו של היישוב המאורגן אז
משמשת נר לרגליהם שלהם, של הכהניסטים,
השרונים והפרסים?
האם נינצל — ניוושע — אישית וקולקטיבית
— על־ידי ציות למוסר האישי, האינדיווידואלי
של כל אחד ואחד מאיתנו? או
שמא על־ידי ציות למוסר ״מיוחד״ ,בלתי־קונוונציונאלי
אך שיתופי?
ונדמה לי שדווקא יונתן רטוש ניסה לענות
על השאלה הזאת כדרכו הרומאנטית והמוט־עית
אך תוך־כדי בחירת אמצעים חדשים; מה
שבמיקרה שלו פירושו היה — אמצעים שלא
יובילו לברית בלתי־קדושה בין דת ללאומיות
המאיימת לכלותנו עד עצם היום הזה...
רטוש נכשל. מדוע? יש לשאלה שתי תשובות
אפשריות. אחת — זו שבפיו של יונתן
עצמו, אשר טען באוזניי — בקפה כסיח
דווקא ולא בקפה גדאנסק׳ — שעל־ידי הבאת
מיליון יהודים בשנה הראשונה למדי־

הטובים !הרעים
עולם זה חולק אידיאולוגית ואובייקטיבית,
לשני מחנות — מחנה מי שעתידות היו
ליהפך למעצמות־הברית ה״טובות״ ומחניהן
של המעצמות הטוטאליטריות; גרמניה, איטליה
ויפאן.הרעות״ .ואין דבר שחצץ עוד
בין שני המחנות; אין עוד גוונים של אפור בין
הטוב המוחלט — הלבן, לבין השחור — הרע
האבסולוטי.
בעולם כזה נמצאו אנשים שבדומה ללוציפר
העדיפו להיות מקוללים, ליהפך בעיני
הזולת לשטן — או לכרות ברית עם השטן.
זאת — למען שיחרור הנדכאים של עמיהם.
בין הלוציפרים הזעירים הללו, שנסחפו כסופות
הגדולות בלהט חלומותיהם הרומאנ״
טיים, היו גם אברהם שטרן (יאיר) ויונתן
רטוש.
(אגב, מלבד הלוציפרים המערביים, ניתן
היה למצוא אז גם מיזרחה יותר את מי שפשוט
לא הבינו שמה שנחשב בעולם ה״מפותח״,
המערבי, לטוב ולרע — בייחוד לרע — הוא
באמת כזה. מבחינה היסטורית־גלובאלית.
נמצאו רבים, בארצות העולם הקולוניאלי, שפשוט
נתחברו לאוייב של האוייב שלהם. בין
אלה היו מנהיג תנועת המרד ההודית וכן רא־שד
עלי אל־כילאני העיראקי, שבמאבק נגדו
נהרג דויד רזיאל בשנות ה־ ,40 אחרי שהאימפריה
הבריטית רצחה את יאיר וכלאה את
יצחק שמיר ואת נתן ילין־מור אך שיחררה את
רזיאל למען ישתף פעולה גם הוא עם האימפריה
— נגד הערבים).

שמאל בחסדי האימפריה
בתנועה הציונית של הימים ההם, ובארץ־
ישראל של אותם ימים, שלט מה שהתכנה
״שמאל ציוני״ .היה זה שמאל אשר לא היסס
להלשין על קומוניסטים ושמאלנים אחרים
לשילטון הזר — ולגרום לכך ש־ 3000 קומו

מקסי ם גילן 21 :שנה של גלות פוליטית
בינתיים חסר־מעש בניו־יורק ובלונדון, ונמנע
מלהשפיע על המימשל בארצות שבהן הצליח
להשתקע — בעיקר בריטניה וארצות־הברית.
נמנע מלהשפיע ביחס למה שקורה
בארץ, ונמנע עוד יותר מלהשפיע על הנשיא
רוזבלט, למשל, כדי שהנשיא האמריקאי ילחץ
על הבריטים להתיר כניסת 100 אלף יהודים
אירופיים תמורת 100 אלף משאיות,
שאותן דרש אייכמן ואשר ה״ג׳וינט דיסטרי-
ביושן קומיטי״ היה מוכן לספק.
והרי לכם תמונה של הימים ההם שאינה
כולה בציבעי שחור־לבן ושאת פרטיה שכחו
או טישטשו בינתיים; עולם במהומה, תחת
ענני הכיבשנים: יאוש, שואה, טבח מיליונים
— כ־ 30 מיליונים בעת המילחמה, שישה
מיליון יהודים ואין יורע בדיוק כמה לא־יהו־דים
(כל נרצח רביעי במחנות־ההשמדה היה
צועני, קאתולי, שמאלי, כומר פרוטסטנטי,
הומו־סכסואלי או סתם רוסי או פולני) ועוד.
ובאיזשהו מקום בצר, בצד שלנו אך מאוד
במרכז שלהם, מאות מיליונים נדכאים קולוניאליים
שמתחילים להתעורר לעצמאות ואשר
כל מופתיהם והאידיאולוגיות שלהם, כל
סימני הדרך ה״מערביים״ שלהם מנוסחים

הכרזה האחרונה של לח״י*
שבימים ההם לא רק שאץ מלך, אלא שאין גם
מלכות של טוב; וכל איש הישר בעיניו יעשה.
אולי יש כאן לקח פשוט: סבל אינו מוליד
טוהר־מידות אלא סבל נוסף; אכזריות אינה
מאפשרת לנו להיוושע אלא בהכרח הופכת
את הקורבן לקלגס הרודה בקורבן אחר.

נ 1רא ונח־א־הוד
מה שמפחיד כל־כך בתמונה הזאת הוא
שהיא מתארת תקופה שבה נתקיים מאבק בין
טוב לרע מוחלט, במישור אחד: אבל יחד עם
זאת אי־אפשר שלא לראות שהיו קיימים גם
מישורים אחרים, מאבקים אחרים, בין שחור־במיקצת
אימפריאלי, למשל, לבין לבן־דהוי
פאטריוטי/טרוריסטי הנלחם למען עצמאות
עמו וארצו.
ובעיית הניגוד הפנימי בין המישורים —

נת־יעדאל.גמרו לו את הדמוגראפיה״ .תשובה
שנייה — הנראית לי הגיונית יותר —
היא שרטוש ניסה, בעצם, להילחם באש אחת
בעזרת אש נגדית משלו; בציונות —
באמצעות השקפה טוטאליטארית ומנשלת
לא־פחות.
וזה לא ייתכן, שהרי — כפי שאומר אר־גורן,
אחד מגיבוריו של טולקין ברומאן שר
הטבשת שאינו אלא אלגוריה לעלייתו ולנפילתן
של הנאציזם:
״עד כמה שאני יודע מה שטוב ומה שרע
לא השתנה, מאז אשתקד״.

פאריס, אוגוסט *1989
* תרתן השוור׳ פ 1לקה ברראתט, שליח
הארס לתשנחה ער ביצ 1ע ת שרת התחקה,
1רצח 01ן לא רב לאחר ה 1פעח הכר!ה.

הוויכוח על זיקתם ובכמה מיקרים אף
קישריהם של אנשים כאברהם שטרן(״יאיר״),
אב״א אחימאיר, יונתן רטוש ורבים אחרים
במחנה הרביזיוניסטי או ה״מכסימאליסטי״
עם הנאציזם ועם הפאשיזם של מוסוליני עוד
יימשך, כנראה, שנים רבות. להתלקחות
האחרונה תרמו הופעתם, כמעט בעת ובעונה
אחת, של סיפריהם של הפרופסור יוסף הלר
(לח״ ,)1949—1940 ,הפרופסור יהושע פורת
על רטוש־שלח והד״ר עדה אמיכל־יבין על
״יאיר״.
ניסיונם של מי שהם כיום אנשי שמאל
מובהקים, שהיו בעבר חברים באירגונים שנקראו
אז ״פורשים״ ,לבחון את עברם ואף להצדיק
אותו — מובן, אנושית, אף הוא. ישרים
ופיקחים שבהם, יציעו — כמו בועז עברון
בידיעות אחרשת — נוסחת פשרה: להבין אך
לא לסלוח. אף כי יימצאו מן הסתם גם כאלה
שיתקשו, או אף יסרבו ,״להבין״.
הטענה שהדברים הוצאו מהקשרם —
טענה חוזרת במקומנו בתכיפות כזאת עד כי
איבדה הרבה מכושר־השיכנוע שלה — היא
בכל זאת טענה רלוואנטית לנושא שלפנינו.
אחרי הכל, כל תופעה היסטורית יש לה קיש־רי־קשרים
והקשרי־הקשרים שבלעדיהם קשה
להגיע עד חקר האמת ולראות דברים כהווייתם.
אבל זאת אין גם מקסים גילן עושה, אפילו
לא בשלב מאוחר זה. כך, לומר ש״בעולם
של שנות ה־ 30 וה־40מ!) היה השמאל הממוסד
מיוצג על ידי ברית־המועצות בהנהגת סטא־לין,
והימין — על ידי היטלר ומוסוליני״,
דבר זה חוטא בדיוק באותה ״פשטנות״ המוציאה
דברים מהקשרם, שכנגדה טוען גילן בצדק.
טענה זו היא נכונה בדיוק באותה מידה
שאינה נכונה, ולכן, מן הראוי שלא להשמיעה.
מה שמעניין יותר הוא שאפילו כיום 50 ,
שנה אחרי פרוץ מילחמת־העולם השנייה, אין
גילן מוכן לכתוב את שמותיהן של מעצמות־הברית
ה״טובות״ בלי עזרת המדכאות הכפולות
— אפילו בהקשר זה של מילחמה בנאצים!

לגבי ה״עולם״ כך, מה פלא שבשעה
שהוא מגיע לארץ־ישראל המנדאטורית, הוא
משווה את ״השמאל הציוני״ ששלט בפלשתינה
(א״י< בחסות הבריטים, לדבריו,
ל...קוויזלינגים ששלטו בנורבגיה בחסות
היטלר!!!
הרבה דברים נכוחים ויפים בפי מקסים
גילן. אבל האם נאמנות ל״קולו של לוציפר״
(השטן או בן־דמותו) עשויה, ויהיו התנאים
והנסיבות אשר יהיו, להידמות לנאמנות אדם
״לקול המצפון״ שלוי!
בהקשר זה ראוי לקרוא דווקא פרק בסיפרה
החדש של חוקרת שאינה מעורבת בעניין,
שאינה מנסה ״להביך או לסנגר על אלילי
נעוריה, או להצדיק ריעות והשקפות ונטיות־לב
שהיו מנת־חלקה בעבר (אגב, האם אסור
לאדם לשנות את השקפותיו מבלי שיחוש
ריגשי־אשמה בשל כך?) .הכוונה לפרק
״הוויכוח בתוך מפא על השימוש באלימות
כלפי הרביזיוניסטים, בסיפרה של אניטה
שפירא ההליכה על ק 1הא 1פק. דווקא משום
שלפנינו חוקרת אובייקטיווית, ככל שהדבר
ניתן לבן־תמותה, הנכונה לקבוע בלא היסוס
כי סובלנות כלפי יריבים פוליטיים או מעמדיים,
או מושגי ׳המישחק ההוגן׳ ,״לא היו
מהמושגים שהביאו עימם אנשי העליות
השנייה, השלישית והרביעית ממיזרח־אירו־פה,״
דווקא משום כך חשוב לקרוא את
הדברים על ״הלקחים שהופקו(בתנועת־הע־בודה
הארצישראלית) מגורלן של ברלין ווינה
(והם) — שההמונים בוגדניים הם ונוהים
אחרי בעלי הזרוע; שקבוצות קטנות יחסית,
אך אלימות, עלולות להשתלט על הרחוב
ולהגיע לשילטון ״.היו לקחים אלה ודומיהם,

בתוספת להתנהגותם הציבורית של הרביזיוניסטים
בפולין ובארץ, שגרמו להתנהגות —
המבישה לעיתים — כלפיהם.
מן הראוי לשנן את הניתוח וכן את הלקחים,
שהרי אותה סכנה של המונים ״בוגד״
ניים״ הנוהים אחרי אנשי אגרוף, ואותם סיקריקים
שבעיניהם מקדשת המטרה(שלהם) את
האמצעים (שלהם) עדיין חיים ושלמים גם
בקירבנו כיום, אם גם לא במחנה שאותו
מייצגים כיום אנשים כמקסים גילן, בועז
עברון, אורי אבנרי, עמוס קינן, יבי, שימעון
צבר ושאר חבריהם יוצאי האצ״ל או הלח״י
באותן שנים הרות גורל.
ולמי שעוד מסוגל להזדעזע מן העובדה,
שנתגלתה בימים אלה, כי המוסד והשב״כ
שיתפו פעולה עם קולונל האס.אס ,.אוטו
סקורצני, מומלץ מאוד לקרוא את ״המיסמך
הסודי מס׳ ,״15/41 שנמצא בארכיון מישרד־החוץ
הגרמני, ושבו פונה האצ״ל(ההצעה היא
של אברהם שטרן) אל ״ממשלת הרייך הגרמני״
— בראשית - 1941י -בקביעה כי ״שיתופה
של תנועת השיחרור הישראלית תתאים
(כך!) גם לקו של אחד הנאומים האחרונים
של קנצלר הרייך הגרמני, שבו הדגיש
מר היטלר שהוא ינצל כל קומבינציה וקוא־ליציה
כדי לבודד את אנגליה ולהכותה.״
(ראה סיפרו של הלר, כרך שני, נספחים,

עמודים .)532— 531

ספרים

״הימים היפי״ ההם
אניטה שפירא
ההליכה על קו האופק
ספרית ״אופקים״ ,״עם עובד״
ספר של אניטה שפירא הוא תמיד חגיגה
למי שחייו בארץ, גם היום, נראים כ״הליכה
על קו האופק״ .יש משהו המשרה ביטחון

כי אי־אפשר בלי הפולמוס של זרם זה עם
הקצוות שבשוליים הימניים והשמאליים) מצביעה
שוב ושוב מה גדולה היתה המהפיכה
הציונית. מה רבו המיכשולים, האידיאולוגיים
והמעשיים, ואיך למרות כל אלה הצליחה
מהפיכה זאת.
עכשיו, כאשר יש בינינו החושבים שאנו
הולכים כמעט ״על קו הקץ״ של החלום
הציוני, כדאי לקרוא ספר זה .״הימים היפים״
ההם, כמה היו אפורים, קשים ומלאי־התחב־טויות.
איך אנחנו דשים היום בנושאים שכבר
אז עמדו בסימני־שאלה נוקבים כמו במאמר
״הציונות והכוח — אתוס ומציאות״ שבו
מצויים כל הלבטים שאותם אנו חיים יום־יום.
המאמר המרתק ״לשיברו של חלום אחד
— גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור״
— מי שהשתתף כמוני בקיץ שעבר בשלושת
ימי העיון שערך מכון .׳ד־בן־צב׳ ב״אהלו״
בנושא ״המיפגש בין העלייה השנייה והשלישית״
,ימצא במאמר זה את תמצית כל
הנאומים .״גדוד העבודה״ והאפוס סביבו,
שאותו רואים בעין בבית־הקברות הישן של
עין־חרוד — הניצחון של המשקיסטים בקיבוץ
הפורח והאובדן הטרגי כל־כך של קבוצת
אלקינד בברית״המועצות — סביב כל אלה
נסוב מאמר זה.
רומנטיקן של יום קטנות — הוא ביילינ־סון
— שאלולא נקרא בית־חולים על שמו
בוודאי שהיה משתכח כליל מההוויה העכשווית
שלגו. האיש שניסה בכוח העט לאזן
את החלום הגדול ואת פרוטותיו של היום־יום
האפור.
כל מאמר בספר מעניין וראוי לקריאה.
אבל הספר כולו יוצר משהו שהוא מעבר
לאסופה מיקרית של מאמרים שחלקם כבר
הודפסו קודם. הוא מראה לנו מהיכן באנו,
מאפשר לנו לבדוק היכן אנו נמצאים ומתווה
כיוון של אופטימיות לאן אפשר ורצוי להגיע.

שנים של עבודה קשה, של התחבטויות ולבטים,
של ספקות וכישלונות, אבל גם של
ניצחונות שכמותם יודעת רק הרוח — רוח
האדם — על אף כל אומללותם, לא בז כותה
או בעזרתה.
לא, אמנות אינה הופכת ל״נכס תרבותי
חשוב רק בדיעבד״ ,כהתבטאותה האווילית
של דליה מנור זו. אמנות של אמת הופכת
לנכס תרבותי חשוב משעה שנוצרה, מרגע
שנוצרה, מאותו רגע עצמו. גם אין היא הופכת
ל״נכס תרבותי חשוב״ מפני שמבקר זה או
אחר קבע זאת. מכוח עצמה היא הופכת
לנכס תרבותי, נכס של הרוח.
אלא שיש בקרב בני דורו של אמן כמה מן
המודעים לערך יצירתו, שבדיוק זו היא הזכות,
זכות־היתר, הפריווילגיה שניתנה להם.
כלומר, העובדה שהם מודעים להיות יצירתם
של אלה ואחרים מבני דורם נכסים חשובים
של תרבות היא זכות־יתר שלהם. זכות־יתר
גם מפני שהיא מוסיפה להם כבוד.
כבוד להם ולרגישותם — כולל רגישותם
כלפי מה שאינו שלהם, כי אם של זולתם
(תכונה נדירה הרבה יותר מרגישות סתם),
להבנה העמוקה שלהם בתחום שבו ניתן להם
לפקוח את עיני בני דורם שאינם חדי-עין
ורגישים לאמנות ולניכסי תרבות כמותם.
במילים אחרות, אנשים שניחנו בכל אותן
תכונות שדליה מנור, לא זו בלבד שאין בה

רעיה הרניר ,
אומללות היא ל א סחורה
״נכון שהחברה הישראלית איכה מרעי פה
כבוד (וכסף) על העוסקים באמנות,
ובעיקר ב ת חו ם האמנות הפלאסטית,
אבל קשה להאמין שניפנוף בדגל האומ ללות
הוא שיגרום לשינוי בי חס ה של ה חברה.
בישראל של שנות ה־ 80 אומללות
היא לא סחורה״.
דליה מנור בהארץ בעיקבות
מותה של הציירת אביבה אורי

אניטה שפירא: ימים יפים ואפורים
באמירות שלה על המיפעל הציוני, על הזרמים
שבו, הרעיונות, התיקוות, הנסיגות וה־התקדמויות,
ובייחוד על הדמויות הפועלות.
באסופת מאמרים זו מתייחסת אניטה
שפירא, כדבריה, ל״אתוס המהפכני של הזרם
המרכזי בתנועה הציונית והשלכותיו״ .ודווקא
העובדה שהיא נצמדת לזרם המרכזי(אם

נכון שבישראל של שנות ה־ 80״אומללות
היא לא סחורה״ — והראייה: רשימת ה־
״תגובה״ שהופיעה במוסף לספרות ולאמנות
(!) של הארץ מיום ו׳ . 15.9.89 אבל, בעצם, על
אותו מישקל, ניתן היה לומר גם בהקשר עם
צייר כואן־גוך כי אומללות לא היתה סחורה
בצרפת של שנות ה־ 80 וה־( 90 למאה שעברה).

שאומר דברים כאלה מתוך הסכמה עם
״אמיתם״ — מעיד רק על עצמו. בראש וראשונה
הוא מעיד על עצמו, שהוא שוטה וגס־רוח
ללא תקנה. אבל כמעט בנשימה אחת עם
עדות זו הוא גם מעיד על עצמו שאין לו מה
לעשות בשום תחום מתחומי האמנות היוצרת
או הביקורת עליהם.
לא אביבה אורי ולא ואן־גור — ככל שידיעתי
מגעת, על כל פנים — לא פנו מעולם
אל הגברת דליה מנור כדי להציע לה את
״סחורתם״ .ולא ואן־גוך ולא אביבה אורי או
בעלה, הצייר דויד הנדלר, לא קנו את מו־ניטיהם
בכך שניפנפו בדגל ״אומללותם״.
הם קנו אותם, את מוניטיהם, בעשרות

אביבה אורי: זכות״יתר
שמץ מהן, אלא שספק גדול אם היא בכלל
חושדת בקיומן.
״בישראל של שנות ה־ 80 אומללות היא
לא סחורה.״
והיא ״לא סחורה״ בדיוק בשל גסי־רוח
וערלי־לב מסוגה של אותה דליה מנור!!
מילא דליה מנור. לרפש המילולי שלה לא
יעזור גם שרברב מנוסה בפתיחת סתימות
ביוב.
אבל בהחלט ניתן לבוא בטענות למימסד
בכך שאינו יודע ואף אינו עייר לבוא לעזרתם
של אמנים יוצרי ״ניכסי תרבות חשובים״
,צעירים ומתחילים בצד בשלים ועטורי
הישגים, בעת מצוקתם.
כדרך שניתן גם להאשים את אלה הנותנים
פיתחון־פה למבקרים מהסוג השפל ביותר,
כאלה שאפילו ישראל מכוערת זו של
שנות ה־ 80 דומה שעוד לא ידעה דוגמתם.
אלה כאלה לא ייהפכו ל״ניכסי תרבות״
— אפילו לא ״בדיעבד״.

נעמי הר־ירוק

הסיכום העגום של השנה הוא 1ה של מי שהיה היו ואינם עוד: יו״ר־הכנסח
ש העדיך אח הממלכתיות ע ל המיפלגה; האשה שהביאה אח מלכח־היופי
לישראל; ה אדריכל שעיצב אח מיגדל־שלום; היהודי הקשיש עלי אדמות

^ שנת תשמ׳׳ט נפטר היהודי הקשיש
עלי אדמות. זה היה יוסף טשופר, כימאי
קנדי בן 113 במותו, שהספיק להעמיד
בימי חייו הארוכים 15 בנים ובנות. בשנת
תשמ״ט גם נפטר, בכפר־גלעדי, בגיל ,96
נחום הורוביץ, אחרון אנשי השומר,

בפוליטיקה, סגן־אלוף בצה״ל (ראש ענף
מישמעת, מישטר ונוהג) ,מנכ״ל רכבת־יש־ראל
ואיש תעשיית פרי־ההדר, נאלץ להסתפק
בידרות לב״׳ ,הקרן לביטחון ישראל.
הקיסר ומלכת״היופי

אלכ סנ ד ר זרחין, המהנדס יליד אוק־ראינה,
שהמציא שיטה חדשה להתפלת־מים(הקפאת
מי־ים, שעם הפשרתם הם מאבדים
את מליחותם) ושנאלץ לנהל מאבק ממושך
עד ששיטתו נוסתה והוכחה בהצלחה
(באילת) ובעיקבות זאת הפכה למוצר־יצוא

• מישפטנית אחרת שנפטרה השנה היתה
חמדה נוסך־מוזם, ילידת תורכיה ונושמת
עיתונות בזכות נישואיה לאחד מארבעת
האחים מוזס, בעלי ידיעות אחרונות. נופו־מוזס
היא שהמציאה את השבועון לאשת והיא
שהביאה לארץ את מוסד מלכת־היופי.

המג״דים
וגשרי־הגלילים
ך* עולם הגדול היה זה מותו, בגיל ,84
^ של סלוודור דאלי, הצייר הספרדי
הסוריאליסטי, שסימלו המיסחרי היה שפמו
הדקיק המשוח בשעווה, שהזכיר לכל את הצהרותיו
המגלומאניות(״אני, ראלי האלוהי!״)
ואת התמורה הנאה שקיבל עבור ציוריו(שני
מיליון ו־ 200 אלף דולר עבור סוג הציורים
שבו נראים שעונים מקופלים על ענפי־עצים).
• הרחק משם, מיזרחה, נפטר בגיל ,89
האיית־אללה (אות־האלוהים) רוח־אללה
חומייני, מיסטיקן, סגפן ומורה־דת מוסלמי
שיעי, אחרי 10 שנות שילטון־יחיד באיראן.
חומייני, אב לשישה (ששניים מהם מתו על
פניו בעודו בחיים) ,התחיל את פעילותו הפו־
ניר אבוקדו במכסיקו
שנהג, עד יומו האחרון, לישון כשאקדח טעון
תחת כרית ראשו.
אלה הם רק שניים מן האישים הרבים, בארץ
ובעולם, שהגיעו השנה, אל מנוחתם האחרונה.
כמה מן הבולטים בין אישים אלה היו:
• עובד־בן־עמי, שנפטר בראשית השנה
בגיל .83 בן־עמי, יליד פתח־תיקווה, הוא
האיש שייסד את העיר נתניה (והביא אליה,
בראשית מילחמת־העולם השנייה, את תע־שיית־היהלומים)
ושימש במשך שנים גם
כראש־העירייה. אד מיפעל־חייו האמיתי של
בן־עמי היה הצהרון מעריב, שאותו איפשר
בן־עמי להקים, כאשר העמיד את האמצעים
הכספיים לרשות קבוצת עיתונאים שפרשה
מידיעות אחרונות, בעיצומה של מילחמת־העצמאות.

באותם ימים נפטר בעזה, יליד הארץ
אחר, שהיקף עסקיו ועיסוקיו לא נפל מאלה
של בן־עמי. היה זה רשאד אל־שאווה, מי
שהיה במשך שנים, ראש עיריית עזה. לאל־שאווה,
פרדסן ואיש־עסקים, שהיה כדורגלן
מצטיין בימי־נעוריו, קצין־מחוז מנדטורי(למחוז
חיפה) בגיל 26 ולימים מפיק סרטים
מצריים, שסירסו הראשון, מישחקה של נב־רת,
היה לאחד מסירטי־הקופה הגדולים של
הקולנוע המצרי בכל הזמנים, היה ייחוד אחד,
שהבדיל אותו מרוב עמיתיו הפלסטיניים:
הוא דבק עד יומו האחרון, באופציה הירדנית.
• אישיות פוליטית מרקע שונה לחלוטין,
היתה מנחם מבידור, הידר השמיני של
הכנסת, שהלך לעול&ו בגיל .70 סבידור,
שהתעלה בתפקידו בכנסת, עת הורה, בשנת
, 1984 למרות התנגדות חבריו מן הליכוד, על
הצבעה גלויייה (במקום חשאית) שהביאה
להקדמת הבחירות לכנסת ה־( 11 ולניצחון
יחסי של המערך) ,בא על עונשו המיידי מידי
חבריו. משלא נבחר לכנסת ה־ 11 הם התעלמו
ממנו במופגן, וסבידור, שהיה לפני שבחר

השיריון וכתב־צבאי מצטיין של הטלוויזיה
הישראלית, עד שפנה לפוליטיקה והיה לאחד
מנערי שימעון פרס ומשהוצב במקום ה־87
ברשימת המערך בבחירות לכנסת ה־11
(וכמובן, לא נבחר) פוצה במינוי כיועץ ראש־הממשלה
שימעון פרס (ולאחר מכן, יצחק
שמיר) למילחמה בטרור, תפקיד שהביא אותו,
בין השאר, למסעותיו המפורסמים בין
וושינגטון, ירושלים וטהראן.
• איש־ביטחון נוסף שהלד השנה בדרר
כל בשר היה תת־אלוף דויד לסקוב, איש
חיל־ההנדסה, שבעת פטירתו, בגיל ,87 היה
קשיש חיילי צה״ל. על לסקוב, ממציא ופד
אלתר בחסד עליון, אמר פעם קצין הנדסה
ראשי :״זה בן־אדם שתבוא אליו עם בעייה.
הוא יתן לך תשובה!״
ולסקוב אכן נתן את התשובה, במילחמת
יום־הכיפורים, בספקו את גשרי־הגלילים,
שעליהם חצה צה״ל את תעלת־סואץ מערבה.
הספגטי והטדגזיסטוי
^ ין ההולכים היו רבים מאנשי ארץ־
^ ישראל היפה: רפי בלומנפלד, האדריכל
המבוקש, שעיצב גם את׳בניין עיריית
תל־אביב וגם את מינדדשלום, וגם ביצע
משימה קטנת־היקף הרבה יותר, אבל מכובדת
לא פחות: זאת של עיצוב אולם־המליאה של
הכנסת בירושלים.
• ומיכאל אבן־ארי, הפרופסור לבוטניקה,
שחקר את חקלאות־המידבר בשתי
החוות שהקים בנגב, בשיבטה ובעבדת.

בן־עמי
׳הלנמים

בנתניה

מבוקש ברחבי עולם, הלך לעולמו, בתל-
אביב, בגיל .91
• אותה עת נפטר בבני־ברק ישראל
נוטלים, ראש העירייה הדתי לשעבר, שעדותו
סייעה, בשעתו, להפליל את השר אהרון
אבו־חצירא.
• ובקצה השני של העולם נפטר בטוקיו,
בגיל ,87 אחרי 62 שנות מלוכה, הירוהיטו,
הקיסר ה־ 124 של יפאן, שנחשב, עד כניעת
ארצו לאמריקאים באוגוסט , 1945 לאל, אם
כי הוא עצמו העדיף עיסוק ארצי יותר: ביולוגיה
ימית.
• בארץ נפטר, בגיל ,70 ראובן אלוני,
בנו של פועל־תברואה תל־אביבי, שנודע,
אחרי קאריירה מגוונת כרועה, חבר־קיבוץ,
חושף אתרים ארכיאולוגיים(מערות־הקברים
בבית־שערים) ,מג״ד במילחמת־העצמאות
ומכשיר הנגב הצפוני לגידול חיטה, כראש
מינהל מרחב־שלמה(שארם אל־שייח׳) ולאחר
מ ת כראש מינהל טאבה עד יומה האחרון
תחת ריבונות ישראלית וכמובן כבעלה של
ח״כ שולמית אלוני ואבי שלושת בניה.
• הי ת ה זאת גם שנתו האחרונה של
יצחק טוניק, מבקר־המדינה לשעבר,
שנפטר בגיל .78 טוניק, התוכ״ל (התובע
הכללי) הראשון של צה״ל, היה מישפטן
מבריק ומצליח, שהודה בערוב ימיו :״כאשר
הייתי צעיר, הפסדתי במישפטים שבהם הייתי
צריך לזכות וכאשר נהייתי זקן, זכיתי במיש־פטים
שבהם הייתי צריך להפסיד!״

אל־שאווה
אופציה ב שה
ליטית כשהעמיד עצמו בראש שביתה מוצלחת
של כוהני־הדת נגד הצעת ממשלת
השאה לבטל את השבועה על הקוראן ושם קץ
לשילטון השאה והשפעת המערב בארצו,
אחרי שנות גלות רבות בתורכיה, עיראק וצרפת
(שבה לא נמנע, למרות התנזרותו הכללית
מתענוגות העולם הזה, מלחזות
בשידורי מישחקי־כדורגל בטלוויזיה המקומית,
נושא שבו התעניין עוד בימי נעוריו, עת
שיחק כדורגל בעצמו).
• היה זה גם סוף הדרך של אישיות אחרת
שהיתה קשורה לאיראן — עמירם ניר,
איש־השנה תשמ״ז, איש המיסתורין הישראלי,
שנהרג בגיל 38 בתאונת־מטוס מיס־תורית
למדי במכסיקו, שממנה ביקש, לפי
הגירסה הרישמית לפחות, לייצא אבוקדו
לאירופה. ניר, אחד הגיבורים הראשיים של
פרשת איראן־קונטראס, היה בנו של רופא־שיניים
רמת־גני, שאיבד עין בתאונת־דרכים,
מה שלא מנע ממנו להיות מפקד־גדוד בחיל־
קול חתימה במנילה
• ומשה קול, האיש הנחבא אל הכלים,
איש עליית־הנוער, אחד מחותמי מגילת־וד
עצמאות, מי שהיה, במשך 12 שנה, שר״ה־תיירות
ושנפטר בגיל 78 משכבר חדלה
מיפלגתו, הליברלים העצמאיים, להוות גורם
פוליטי של ממש.
• ב אי ט לי ה נפטר, בגיל ,60 סרג׳יו
ליאונה, בימאי־הסרטים שהמציא את מער־בוני־הספגטי(הטוב,
הרע והמכוער; בעבור
חופן דולארים).
• בשווייץ נפטר, בגיל ,86ז׳ורז׳
( ה מ שך ב ע מוד ) 40

אם תעשה חשבון תגיע למסקנה שאתה

ז קו ק לבנק

ייחו

הטכנולו\יה לשרותן־ 24 שעות ביממה
כלקוח טל בנק ברקליס דיסקונט, תהנה ממערכות טכנולוגיות מתקדמות
ומטוכללות ביותר המספקות לך מידע מעודכן ומהוות כלי רב חטיבות בתהליכי
הניהול וקבלת ההחלטות.

בנקאות בטלפון מהבית ומהמשרד
טלננק ״הקן הפתיח״ -מטרת כל לקוח טל בנק ברקליס דיסקונט 24 טעות
ביממה לצורך ביצוע פעולות בחטבונותיו, לרבות ביצוע פעולות קניה ומכירה טל
ני״ע(נם במהלך המסחר).
טלבנק ״עסקים״ -מיועד לטרות הסקטור העסקי ומאפטר בנוסף, קבלת מידע
על יתרות ותנועות בחשבונות אשראי וטקים דחויים.
סלננק ״מיזע פיננסי״ -מיועז לשרות לקוחות הפועלים בשוק ההון ומספק
מיזע על שערי ני״ע ושערי מטייח.
סלננק ״מסיפים״ -מתאים במיוחד ללקוחות עסקיים המבקשים להתחבר
למאגרי המידע טל הבנק באמצעות המחשב האישי שברשותם.
״טלננק מקוון״ -טכנולוגיה המקטרת את הלקוח באמצעות הטלפון ישירות
למחשב טלבנק העונה לשאלותיו בקול אנושי נעים.

_ע שיתי חשבון

טכנולוגיית ״המטאור״ -מקטרת את הלקוח אל מאגרי מידע מגוונים ומספקת
מיזע על כל חשבונותיו, מידע כלכלי ופיננסי מהארץ ומהעולם, חזשות, שרזתי
טלקס,פקסימיליה, דואר אלקטרוני ועוד.

טכנולוגיה מתקדמת בפריסה רחבה ביותר בסניפים
70 סניפי הבנק מחוברים ביניהם ברשת אחת מקוונת ״£אט עוס״ המתעדכנת
במהירות ובזמן אמיתי.
לרשותן בסניפים, מערכת ״מטוב״ לקבלת מידע עדכני על חשבונותיו בחתכים
טונים ומגוונים ולביצוע פעולות בנק בשרות עצמי.
בנוסף, עומדים לשרותן :
* 57 סניפי לוויין המופעלים בשרות עצמי לקבלת מידע ולבצוע פעולות בנק.
160 מערכות ״מטוב״ המותקנות בסניפי בנק דיסקונט בכל רחבי הארץ.

500 מכשירי בנק אוטומטיים טל כל הבנקים בישראל.

הכנס אלינו לקבל פרטים כיצד לרתום את טכנולוגית המחר
לקידום עסקיך היום.

בג קבר קליס ד*סק 1מ!;

יותר ויותר אנשים בעולם אומדים:

/0״ 6זה 1000/0בשבילי
בשורה גשטרונומית חדשה
וטעימה לכל שוחרי התזונה
הנכונה שבינינו ־ שמן 60/0
לאחר שנות מחקר רבות הצליחו להפיק מגרעיני צמח הליפתית
שמן מזוכך, איכותי יותר, המתאים לכל השימושים במטבח,
ובמיוחד לאלה המקפידים על תזונה נכונה.
השמן החדש מופק בכבישה קרה בתהליך כתישה וסחיטה יסודי.
כל זאת, בכדי לשמר את ערכו התזונתי של השמן ולהביאו לצרכן
במצב הקרוב ביותר למצבו הטבעי.
חברת עץ הזית -חברת השמנים הגדולה ביותר בישראל, מצטרפת
לחברות השמן המתקדמות בעולם ומוסיפה לסל מוצרי האיכות,
שהיא משווקת לביתך כבר שנים, גם את שמן ס.60/

רק /0״ 6שומן רווי
שמן 60/0מנוטרל כמעט לחלוטין משומן רווי
(מכיל רק 60/0שומן רווי) ,ולעומת זאת הוא מכיל !!!940/0
שומנים בלתי רוויים.
השומנים הבלתי רוויים ידועים כשומנים ״טובים״ הנחוצים מאוד
לבניית מערכות רבות בגוף.
בנוסף לכך, לשמן החדש מספר תכונות ייחודיות שהפכו אותו, מיד
עם יציאתו לשווקים בקנדה, בארה״ב ובאירופה, ללהיט חסר
תקדים בקרב כל שכבות הציבור.
שמן 60/0מכיל חומצות מקבוצת אומגה ,3ואין בו טיפת כולסטרול.

כדאי לבדוק ולדעת
לפניך השוואה שנערכה בין כל סוגי השמנים הקיימים והמציגה
את אחוזי השומן הרווי בכל אחד מהם.

סוג השמן
כותנה סויה תירס זית חריע קנולה 60/0
אחוזי השומן הרווי 60/0 9<>/0 110/0 130/0 150/0 250/0בלבד
כפי שניתן לראות, שמן 60/0מכיל הרבה פחות שומן רווי מאשר כל
שאר השמנים(רק 60/0שומן רווי).

/0־ 6שמן ס/״סס! טעם
עם שמן 60/0ניתן לתבל את האוכל כמו שצריך. בלי לדאוג לכמות
השומן הרווי ובלי לדאוג לרמת הכולסטרול.
לשמן 60/0יש את כל הנתונים להפוך גם בארץ ללהיט קולינארי.
הוא טעים מאוד, זך וצלול, ניחוחו מעודן ונעים, ובשל כך הוא
נהדר לבישול, מצויין לטיגון, נפלא לאפייה ולצליה ומעולה
לתיבול סלטים.
אם גם לך יש טעם מיוחד והתזונה חשובה לך -

60/0הוא 1000/0בשבילך.

נסיאת שמן /0י 6החדש
ולא תחזרי יותר לשמן הרגיל

)11X1^101^

גזג תגגן

תדריו חובה לראות
תל־אביב: עת לחיות ועת ד
מ1ת, א1ר 1ת הכרך, מיכתב סאשה
אלמונית, מלל המילחנוה ההיא,
קפה מדד, פאדרה פארחנה1 ,אז,
נערת קריאה, הלזאפופין.
חיפה: פאדרה פאדחנה, אשה
אחרת, נערת קריאה.
ירושלים: בגלל המילחמה ההיא,
קפה מדד, חלף עם הרוח,
הלזאפזפין, ואז, נערת קריאה.
תל -א ב >ב

עת לחיות ועת
למות (לב, טאי״ן) — איטי, מופנם
ומופלא. סירטו של הו הסיאו
הסיאן משחזר את ילדותו ונעוריו
בשפה קולנועית משובחת וקפדנית
להפליא. קחו נשימה ארוכה ולכו
לראות.
הלזאסוסץ (פריז,
ארצ1ת־הבריח, מ1צנ נם ביחשלים)
— קומדיה ישנה ומטורפת משנת
, 1941 שהכל קורה בה בלי התראה

נוע. אטורה סקולה עוקב אחרי
בית־קולנוע בעיר״שדה, המידרדר
מהיכל־חלומות מבוקש למוסד מוזנח
ונשכח. מארצ׳לו מאסטרויאני
הוא בעל המקום, מאסימו טרואיזי
מקרין את הסרטים ומארינה ולאדי
מחלקת את חיבתה בין שניהם.
* * עיסקי נשים (הקור
נוע. צרפת, מוצג גם בחיפה) —
סיפורה של האשה האחרונה שהוצאה
להורג בצרפת, שאינו מנסה להציג
אותה כצדיקה, אבל מיטיב להצביע
על המוסר המעוות השולט
במדינה תחת לחץ, שבה עורפים
ראשה של מבצעת הפלות ומניחים
לפושעים האמיתיים להלך חופשי.
קלוד שאברול מביים את איזבל הר
פרט באחד מתפקידיה הטובים.
* * שוב לאהום (טיילת,
תדאביב, ארצות־הברית) — זוג
נפרד אחרי 40 שנות נישואין. תמונה
אינטימית ורגישה של הקהילה
היפאנית בקליפורניה, על העימות
בין ערכים ישנים לעולם החדש,
ועל אנשים הרוצים לשמור על
כבודם העצמי, אבל גם מבקשים לעצמם
פיסת אושר. מאקו ונובו

כל מ>נ>

סקס, שקרים ווידי*
או*שייפ (צפון, תל״א־

ביב, ארצות־הברית) -

לשם שיגוי, סרט ששמו מ תאר בדיוק נמרץ א ת
תוכנו. הוא עוסק במין, בשקרים ק טני ם וגדו לים
ובדאיונות חושפניים המונצחים במצל-
מת״וידיאו. ערימת הפרטים שבה זכה כבר, מצ ביעה
על הצלחתו של הבימאי סטיבן טודרברג
( )26 לבשל א ת המרכיבים לתב שיל מפתה ו מצליח.

חדל ה ל תנו ת אהבים עם בעלה וחו שבת
שמין זה לא משהו. ג׳ון, הבעל, דווק א חושב
אחרת, ומגלה הבנה אצל גיסתו הסכ טי ת, סיג־תיה.
גרהם, ידידו של ג׳ון משכבר הימים, חוזר
העירה אחרי תשע שנים, ומייד מודה שהוא
אימפוטנט. זה דווק א מוצא חן בעיניה של אן,
המחפשת קשר ריגשי שאינו כריך בגועל-נפש.
אבל עד מהרה מסתבר לה שבלי גועל״נפש בכ לל
אי־אפשר. גרהם נוהג לראיין נשים ה מבק רות
בביתו ולשאול אותן שאלות אינטימיות על
הריעו לבארימור!

רובה חוליות (יום רביעי 27 ,בספטמבר, בשעה
- )22:05 סירסו של אילן מושנזון משחזר א ת התקופה ש אחרי
מילחמת״העצמאות, עם סראומות השואה ופולחני הג בורה.
רחוק מלהיות מושלם, אבל מלא רגעים מרגשים בא מת,
ועם חזון מפחיד של גיבורים קסני ם המנפנפים ברובי
צעצוע ומשחקים במילחמה שעדיין לא הסתיימה.

הפרש החשמלי (יו ם שישי 29 ,בספטמבר, ערב
ראש השנה, בשעה - )22:30כתבת טלוויזיה יוצאת לצוד
אלוף רודיאו שברח עם סוסו, אחרי שהסתבר לו בי החברה,
שעימה חתם על חוזה״פירסומת, עומדת לנצל אותו לרעה.
הדילמה של ה א תיק ה העיתונאית במיסגרת של דרמה רומנ טית
גדולה מן החיים, כפי שרק נאה לכוכבים כמו ג׳יץ
פונדה ורוברס רדפורד. עם זאת, אסור לזלזל בפולאק. הוא
יודע מה הוא רוצה לומר ומעולם לא נמנה על המגמגמים.

קזבלנקה (יום שבת 30 ,בספטמבר, ראש השנה,
בשעה - )22:30 שיא הרומנטיקה של הוליווד בכל הזמנים.
האמפרי בוגארט כבעל מועדון לילה במארוקו, עוזר לאיג-
גריד ברגמן, שהוא עדיין אוהב, ולבעלה, פול הנריד, להימלט
אל החופש, על אף ה תככים של סידני גרינססריס ופיטר
לורה, ובעזרתו האילמת של מפקד״המישסרה קלוד ריינס.
מייקל קרסיז זכה לתהילת-עולם בזכות בימוי הסרט הזה.

* * רולרבול (יום רביעי 4 ,באוקטובר, בשעה - )22:05

זה קרח בחצות (מקסים,
תל־אביב, ארצות-
הברית) -ק רנ ב ל שנות הסב
נמשך עם עוד סר ט שנכתב על ידי בילי
ויילדו־ וציארלס בר אק ט (כמו אשתו השמינית
של כחול הזקן ונינוצ׳קה) ,בה שתתפות קלודט
קולבר, דון אמיצ׳י (קוקון ודברים משתנים) ,ומ על
הכל, ג׳ון באריטור, שרק בקושי עומד על
הרגליים, אבל כאשר המצלמה רואה אותו, היא
שובחת א ת כל האחרים. בימאי הסר ט הוא
מיצ׳ל לייזן, מומחה לקומדיו ת ודרמות רומנט יות
שמן הראוי היה לאוורר א ח סרטיו מחדש.
רודפת-בצע חביבה זוכה להצעה שאי-אפשר
לסרב לה. בסף, מל תחה מפוארת, חדר בריץ
ותשלום כל ההוצאות, א ם תצליח לפתות רווק
עליז, המפיל בפח נשים נשואות. בעל ההצעה
הוא בעלה של אחת הנשים הללו, המציע ערך-
מוסף לעיסקה: אפשרות ללכוד א ת הרווק, ש הוא
במיקרה גם יורש עשיר, ולהביאו אל מתח
ת לחופה. כל זאת, שעה שנהג־מונית מאוהב

עתיד של שלום, שלווה ושפע הוא עדיין עתיד מאיים בסר ט
זה של נורמן ג׳ואיסון, המתאר עולם הנשלט על־ידי חמש
חברות״ענק, שהכל מתנהל בו על הצד הטוב ביותר, ושרק
מישחק הגלדיאטורים הפרוע, רולרבול, הוא זה שמצביע על
האלימות הטבועה בנפש ה אדם. זה התירוץ הפילוסופי לל היט
קופתי משולח־רסן עם ג׳יימס קאן ב תפקי ד הראשי.
מוקדמת. הגיבורים עוברים מעלילה
לעלילה, שולפים בדיחות מן
המותן ומלגלגים בהנאה על תעשיית
הקולנוע. מוצר יחיד במינו,
שגם הכימאי הייס פוטר לא חזר
עליו מעולם.

אורות

הכיד

(נורחן, ארצות־הברית) — כולם
יגידו שזה סיפור תורכי, אבל אהבת
הנווד הניצחי למוכרת־הפרחים העיוורת
היא אחד השיאים ביצירה
של צ׳ארלי צ׳פלין. נוגע ללב ומצחיק
עד דמעות.
סינמה סרדיסו ( ל ב,
איטליה) — בימאי־קולנוע נזכר בילדותו,
בידידות האמיצה שקשרה
אותו למקרין בקולנוע של כפר סי־ציליאני
קטן ובאהבתו הראשונה.
סרט נוסטאלגי כן ואמיתי, למרות
כל השמאלץ שבו. פיליפ נוארה גונב
את ההצגה בתפקיד המקרין.
ספלנדור(אביבים, איטליה)
— תפילת אשכבה לקול־העולם
הז ה 2717

א ס טו רובא רי מו ר -כי שרון מו פלא
רודף אחרי הגיבורה ו מנסה להחזירה לדרך ה מוטב.
ויילדר
ובראקט זורעים, כדרכם, הערות אר סיו
ת אל עבר הבטלנים העשירים. לייזן מנצל
היטב א ת כל רגעי המבוכה והאבסורד שמעמיד
התסריט לרשותו, ובארימור, ב תפקיד הבעל המרומה,
מושך בחוטים שמאחורי הקלעים בכי-
שרון מופלא. קס מיה של קולבר קצת התיישנו
ואמיצ׳י הוא קצת בוסר, אבל למי זה מפריע!
תרגי בקלאסיקה
סודות בוערים (לימור,
תל״אביב, אנגלירדגרמנ־יה־ארצות־הברית)

מקארתי
מרשימים בתפקידים הראשיים.

אינדיאנה ג׳ונם ו
מסע
הצלב האחרון (תראביב.
ארצזת־הברית, מ!צנ נם בחיפה)
— הריסון פורר כארכיאולוג המחפש הפעם את גביע הגראל הקדוש
ותוך כדי כך מציל את אביו השובב
מכל מיני צרות. שון קונרי בתפקיד
האב, גונב סצינות בקבלנות, ואם
כי הסרט הוא מבדר כשלעצמו, הוא
חסר את מומנט ההפתעה של הפרקים
הקודמים.
** נערת קריאה (צפון,
צרפת) — סרט בתוך סרט על ספר
בתוך ספר. הרפתקותיה של אשה
צעירה שמיקצועה בחיים הוא לקרוא
בקול רם לפני לקוחותיה. תרגיל
משעשע ומבריק לאינטלקטואלים
ושיר־הלל למילה הכתובה.
מיאו מיאו מבריקה בתפקיד הראשי.
בימאי: מישל דוויל.

מקד אוו לוס פיי ד ר -טי ב עיו ת מו של מ ת
חוויותיהן המיניות. אחר בך, הוא צופה שוב
בראיונות המהווים תחליף לסיפוק מיני.
סודרברג מפתח סיפור קאמרי זה בכיוון בל-
תי-צפוי, שבסופו ה מסקנה שפעילות מינית, אין
לה הרבה ערך, א ם אין על מה לדבר לפני
ואחרי. לגיבוריו יש הרבה מה לומר. הם עושים
ז את בחן ובטיבעיות מושלמת, מבלי להיבהל
מן המצלמה ה בו דקת להם א ת כל הנמשים
מקרוב.תמונת״מצב של המוסר בשנות ה.90-

דמנות נוספ ת לנשים להרטיב א ת המיטפחת
שגוהצה ועומלנה ביאות אחרי מיכתב מאשה

אלמונית.
סיפור של סטיפן צוויג, המתרח ש הפעם ב-
1919 ואף הוסרט בראשונה על ידי רוברט סיוד־מק
בגרמניה, ב ,1933-אלא שנאסר להצגה באו ת
ם זמנים בשל י הדו ת ם של המחבר והבימאי.
אנדריו בירקין, שזה לו סירסו הראשון כבימאי
(עד עתה נודע כאחיה של ג׳יין ב ).בחר להתמו ד
ד עם חומר המצריך בראש וראשונה סי מון
תקופתי והוא נעזר בתחקירו של קל או ס מדיה
בראנדוואר.
סיפור אהבה בכבלים של א שת דיפלומט א מריקאי
באוס טריה של ת חיל ת המאה, הלכודה
בנישואים מ תסכלי ם, והיוצאת עם בנ ה החולה
ב אס ט מה לסגטוריום בעיר״מרפא ומת אהב ת
בברון. האשה, פיי דאנווי, בגירסה מ סויי ד ת

אברטוד אנווי -דרך ה בן ל לב האם
ומטוייחת ובפילטרים מחליקי קמטים, נראית
כאילו בכל רגע עומדת המסיבה שעל פניה להת פרק,
אבל מחפה על כך בגיזרה חטובה עטופה
בשמלות יפהפיות. בראגדוואר הוא הברון בעל
מגע הקסם והחיוך השטני. אבל א ת ההצגה גונב
הבן, הנושא עימו אתה סו ד הבוער של אמו. זהו
ילד מוכשר שכדאי לעקוב אחרי הופעתו בקול נוע:
דייוויד אברט. בסיכום: מלודרמה פרו-
יידיאנית שובה ומיושנת ובשל כך אופנתית.

עדנהפיינדז

לע 1ר כי־ די! קשהלהתח תן הר־ מלן־
מחפש מלשין טולדנו לא מ חלק חתימות

אלי דסה, העול ם הז ה

בחודשיים האחרונים נעדרה
לאה רבין ממרבית האירועים
הגדולים שהיא היתה נוהגת
לקשט אותם בנוכחותה. מי שהתעניין
גילה שהיא צמודה לבתה,
דליה פילוסוף, הסובלת ממום
בליבה, והנתונה תחת השגחה
רפואית מתמדת.
עורך־הדין ציון אמיר,
שנישא בשבוע שעבר לגלית
ויינשטיין, בתו של חבר״הכנ־סת
אוריאל ויינשטיין ביקש
מהשופט המחוזי אריה אבן־
ארי שישחרר אותו ביום־נישו־איו
מלבוא לבית־המישפט כדי
לטעון סיכומים במישפטו של
העבריין עובדיה דרוזיה. השופט
סירב לשחרר אותו מהתחייבות
זו, ואמיר בילה את הבוקר
של יום־נישואיו בבית־המישפט
המחוזי.
עורך־הדין שוקי פורר,
נציגו בארץ של המיליונר הד־רום־אפריקאי
נייטי קירש, נגמל,
לדבריו, מפוליטיקה. כאשר
פגש בשבוע שעבר את חבר־הכנ־סת
אברהם שריר, בחתונתו
של עורן־־הדין ציון אמיר,
אמר פורר לשריר :־הלוואי
ויכולתי להיגמל מעישון כמו
שנגמלתי מהפוליטיקה.״ שריר
ענה לו. :אני מקנא בך, אני צריך
שוב להתחיל להתארגן במים־
לגה״.

אבי הכלה, חבר־הכנסת
אוריאל ויינשטיין, הזמין לחתונה
חברי־כנסת ושרים. השרים
משה ניסים ומשה קצב זכו
במחיאות־כפיים מתונות עם כניסתם.
השר אריאל שרון זכה
עם כניסתו למחיאות־כפיים סוערות
יותר.

כבר שלוש פעמים, אבל לפחות
היא משתדלת לא לשלוח אותו
יותר מדי רחוק מן הבית, וגם מתאמת
שהתאריך יתאים לו.

כאשר התברר לחבר־הכנ־סת
ויינשטיין שנהגי-השרים ממתינים
להם בחוץ, ליד המכוניות,
הוא הזמין אותם מייד להיכנס,
לשתות ולאכול, וגם אירגן להם
תמונה משותפת עם החתן והכלה.
יחזקאל
הר־מלד, מני
כ״ל מישרד הכלכלה והתיכנון
וראש עיריית רחובות לשעבר,
הופתע השבוע, כאשר 10 דקות
אחרי תחילת הישיבה במישרדו
נפתחה לפתע הדלת, וכל העובדים
נכנסו פנימה עם שיר יום־
הולדת, עוגה גדולה, זר־פרחים
גדול וכיבוד. הר־מלך ( )56 עדיין
לא מצא את המלשין.
דנה לוי ( )18 בתו של הזמר
אושיק לוי, התגייסה לצי
ה״ל, והיא משרתת ביחידת חינוך
של חיל־האוויר. בין תפקידיה
— לגייס אמנים לשרות מילואים.
היא לא פוטרת את אביה מן
החובה — עד היום היא קראה לו

ןףןזן ־ ןןךן 1* 1 \ 17 חבר״הכנסת, פגה לצלם ואמר לו בהת בד חו ת שהוא הופך לאדם רע
_ 11 \ 1 11 ^ 11 1ולא־אחראי למעשיו, כאשר מצלמים אותו כשהוא אוכל. חבר״הכנסת
בגימין בן־אליעזר (משמאל) ,שישב לצידו, החליט לגסות א ת גנדי וניסה לדחוף לפיו זית, כדי
לראות איך יגיב. אשתו של גנדי, יעל(מימין) ,הזהירה א ת בעלה שלא ייתפס בתמונה כשהוא אוכל.

1ן 4| 11י חבר־הכנסת, נפצע ברגלו לפני שבועיים. הפציעה גרמה לזיהום חמור בכף
111111 #11\ 111 רגלו. אך עובדה מצערת זאת לא מונעת ממנו להגיע לאירועים שונים.
שאול עמוד נועל כעת נעל רחבה, שאותה הוא מסיר כאשר הוא יושב( .לצידו בצילום: אשתו סוזן).

ביום השישי האחרון עמדה
קבוצה של ילדים בסמוך למוע־דון־הספורט
בקריית־בדגוריון
שבחולון. לפתע עצר לידם הזמר

לפני שנים רבות רכש
אלוף־העולם לשעבר בהיאבקות,
רפאל הלפרין, דירה ברחוב
פרוג בתל־אביב. הוא טיפח לא

אבי טולדנו, כשהוא נוהג במכוניתו
המפוארת, ושאל את הילדים
כיצד מגיעים למועדון״הס־פורט,
שבו הוא היה אמור להופיע
באותו הערב. הילדים, שזיהו אותו,
הסבירו לו, ובמקביל ביקשו
ממנו חתימות. טולדנו החמיץ
פנים, סגר את החלונות החשמליים
של מכוניתו ועזב בדהרה
את המקום.
לדוגמנית אנבל טמיר
לא היה מזל גם השבוע. בתחילת
השבוע היא נקעה באחת התצוגות
שתי אצבעות בכף־הרגל.
כמה ימים לאחר־מכן היא החליקה
בביתה, בגלל נזילת מים ממי
כונת־הכביסה, ותוך כדי החלקה
היא נכנסה בדלת זכוכית וחתכה
את ידה באופן שהצריך 27 תפרים.
כעת היא בביתה, מובטלת
מאונס.
אחרי שנים רבות של חברות,
נישאו מרים ביבם, אלמנה
בהירת־שיער, בתו של אחד
הקבלנים הגדולים בירושלים,
ומשה יפת, גרוש, בעל־מיסע־דה.
הטכס נערך בחוג־המישפחה,
ומעט ידידים. כשאיחל להם הרב
שיהיו להם ילדים, פרצו כל הנוכחים
בצחוק מפני שבעוד כמה
ימים עתיד משה יפת להפוך לסב.
במלון
הילטון הירושלמי
נערך ערב־הצדעה ליובל ה־50
לקבוצת הכדורגל בית״ר־ירוש־לים.
היתה זאת שימחה משולשת,
כי ממש באותו היום חל יום־
הולדתו ה־ 50 של חבר־הכנסת
רובי ריבלין, שהוא מראשי
הקבוצה, וכן יום הולדתו ה־47
של אחיו לייזי. בין האורחים
בלט איש־העסקים הישראלי־אמ־ריקאי
גירעון ברנם, שהיה
בעבר הרחוק שחקן הקבוצה, ושבא
לביקור בארץ.

רק את דירתו, אלא גם את חצר
הבית בן שתי הקומות, שהפך עם
השנים לחלק אינטגרלי מדירתו.
לפני שבועות אחדים הוא החליט
למכור את הבית. מעצב־השיער
מריום פרץ נפגש עם הלפרין,
שהסביר לו שהסיבה למחיר הגבוה
שהוא רוצה עבור דירתו היא
הגן הצמוד אליה. הספר השתכנע
ושילם את המחיר הנדרש. אחרי
כמה ימים גילה שהגינה היא רכוש
הבניין כולו. כעת הוא שוקל
הגשת תביעה.
העיתונאית ג׳ודי קר, הכותבת
עבור כמה עיתונים זרים,
והמשמשת ככתבת־המזון של ירחון
לענייני מזון וקייטרינג, ראתה
בבז ח סוקולו הודעה המיועדת
לכתבי־מזון, המזמינה אותם
להיכרות עם המיטבח הצימחוני
של הבשלנית פילים גלזר. קר
הגיע בשעה היעודה, אך כשנפתחה
הדלת ציפתה לה הפתעה לא־נעימה:
בעלת־הבית גלזר הודיעה
לה שמאחר והיא באה ללא
הזמנה, היא לא יכולה להשתתף
בארוחה. העיתונאית הנבוכה חזרה
על עיקבותיה, והאירוע הפך
לשיחת־היום בבית סזקולוב. בעיקר
מפני שבמהלך הארוחה הי־תה
הרצאה על נימוסים והליכות.
מזה שבועיים נעדרת
אשת־החברה התל־אביבית מיכל
בקר ממוקדי־הבילויים השונים.
יקר, שנסעה לחופשת סוף־
שבו ;,בטבריה לפני שבועיים,
ארזה במפתיע את מיזוודותיה וטסה
בבהלה לגרמניה. היא השאירה
בארץ את שני ילדיה לטיפולם
של בני־מישפחה והאומנת
שלהם. לדבריה נסעה לטפל בק־רובת־מישפחה
שחלתה. אך מסתבר
שהיא טסה לטפל בבעלה,
חיים, שחלה באופן פתאומי.
העולם הז ה 2717

הכימאי ההולנדי ראלן ז
עינבר קשור בעבותות לישראל.
לאחר שבעבר כבר התגורר
תקופה קצרה בארץ, הוא החליט
לעלות ארצה. הוא ביקש מידידים
שיחפשו עבורו דירה לקנייה.
האימרה שכסף נדבק לכסף
הוכיחה את עצמה גם באחד מאי־רועי־הצדקה
השבוע. במהלך הערב
נערכה הגרלה של פרסים.
כמה מהעיתונאים, שרכשו כרטיסים,
זכו בספרים, ואילו ויטה
רוזיב, יושבת״ראש אגודת ניצן
ואשתו של איש״העסקים אמי
רוזוב, הנמנה על עשירי״ישר-
אל, זכתה בכרטיס־טיסה לאירופה.

העיר תל־אביב הקימו
66 מישפחות, שרכשו במשותף
שטח־אדמה גדול, במטרה להקים
שכונה יהודית. במלאות 80 שנה

לאירוע איתרה עיריית תל־אביב
את מרבית צאצאי המייסדים, בשיתוף
עם העיתונאי עמית
לוינסון, המתמחה בתולדות
מייסדי העיר. לוינסון גילה עובדות
רבות, וסיפר על כמה מהמייסדים
שצאצאיהם ממשיכים
במסורת פעילות ציבורית, כמו
מרדכי בן־הילל הכהן, שהיה
איש־עסקים וסופר. עם נכדיו נמנים
איה דינשטיץ, יושבת•
ראש ועדת־האירועים של המועצה
לארץ ישראל יפה, אשתו של

צבי דינשטיץ; אסתר נרקיס,
אשתו של עוזי נרקיס,
אלוף(מיל׳) וראש מחלקת־ההס־

ברה של הסוכנות היהודית; עדה
ידלין, אשתו של אהרון ידלין;
רסי רופין, לשעבר שגריר־יש־ראל
בכמה ארצות באפריקה, ואחיה
של איה דינשטיין; כרמלה
ידיו, אשתו ד ל של יגאל ידץ

כמה מ! המסריס עול תשס״ט
1מ סד אחד ל קר א ת נסות תנט״ן

אין דל ת? י ש חלון!1

52 שבועות בשנה הס פסקו
את פסוקיהם וכמה מהם הפכו
לפסוקי אותו שבוע. בדרך כלל
הם היו קצרים, קולעים וקלי־טים;
לעיתים מרושעים; לעיתים
הרבה יותר קרובות פיקחים,
ומסכמים במילים חדות
ונוגעות נושאים העומדים ברומו
של עולם וברמת ההווי היומיומי
גם יחד.
כמה וכמה מפסוקי שנת
תשמ״ט הראויים לאיזכור
חוזר;

• א מנון אברמוביץ ב-
״מעריב״ ,על הנושא המרכזי
של שנת תשמ׳׳ס:
״לו השכילה ישראל להיפ טר
מהשטחים, היתה מפסידה
קצת אדמה, אך מרוויחה הר בה
אוויר!״

• מי שהיה ״מנב׳׳ל המדי נה״
,הח״כ לשעבד ויצרן־הש-
סיחי ם אברהם שפירא, משנחלץ,
לקר את טוף השגה,
מבעיותיו הכטפיות:
״מדינת ישראל היא כסו
קפה -או בוץ או נט!״

•״מעריב״ ,בימי 100ה פרוייקטים
לקיצור תהליכי
הביורוקרטיה, על טיפול״בזק
של חברת ״בזק״ בטלפון מנו תק
של פקיד בכיר:
״מי שיש לו קשרים, לא
צריך פרוטקציה!״

רוזנבלום
״מטאורולוגיה זה קצת לדעת
והרבה להאמין!״
• אי צ׳ ה ממבוש, האמן
ופילוטוף־הכפר מעין־הוד, ב־נימת־הרגעה
לישראלי המצוי:
״למה לטפט על הרים, א ם אפ שר
לעלות על גבעות!״

שפירא
נס, לא בוץ
רנות היורדת לחיינו, נוכח
דרישות־השכר של הרופאים:
״הלב של הרופאים התקרר
והכיט שלהם התחמם!״

• פנינה רוזנבלום,

כמיי
צגת
מצב״הדוח הלאומי:
ז״ל, ואחרון חביב שר־הביטחון
יצחק רבץ, שמרדכי בן־הלל
הכהן היה אחי־סבו. עוד סיפר
העיתונאי שישראל (,לוליק״)
פיינברג, אביו של אבשלום
פיינברג, איש ויל־׳ ,שוכנע לרכוש
מיגרש רק מפני שהחליט
לעבור לאיזור החוף, בגלל החשש
ממחלות כמו מלריה, אך אחרי
תקופה קצרה מכר את המיג־רש.
למרות זאת מופיע שמו במגילה
שעליה חתומים ראשי ה־מישפחות,
שהקימו את העיר.

1\ 1ךין 1ד \ 1ך י הפסלת, עושה חיל גם בטוקיו, בירת יפאן. כרזת־ענק הנושאת א ת דיוקנה
\ 11^ 111 / 1וצילום של א חד מפטלי-הריהוש היפים שלה, הנמכרים כעת ביפאן. א ת
השידוך בין הפטלת המצליחה ליפאנים עשה איש״העטקים רמי אונגר, המייבא מכוניות מיפאן.
העולם הזה 2717

• החזאי אורי בץ, על ה מ שא
המעניין אותנו יום־יום:

עכשיו. לא אחר בך

• יצחק דבין, נוכח הגל
הגואה הרואה בו משיח לאומי:
היא
״ראשות־הממשלה
בשבילי אופציה ולא או בס סיה!״

11111ך 1ך 1נשיא-המדינה, אוחז בידו ששר של 50
111^ 111 11 11 שקל עבור שתי הגרלות, שאותן רכש
בנשף של המועצה לארץ־ישראל יפה, שאירגנה אשתו, אורה.
הנשיא לא זכה, אך בנו, עורך-הדין יצחק הרצוג, זכה פעמיים.

• רוני ת סיטון ,״נערת
ישראל״ ,במישור אישי יותר:
״אין לי נטייה להשמין. יש
לי נטייה לאכול הרבה!״

• חי י ם ברנס, יו״ר ועד
עובדי קופת־חולים, על החומ־

• ה עי תו נ אי אמנון דנק-
נר, בתגובה על השאלה המת בק
שת ״מה יהיה!״:
״יש מומחים למה שהיה, אך
אין מומחים למה שיהיה!״

• אמיר כהן ב״דבר״ ,על
ה״גועל-נפש״ של הרכבת הקו אליציה
בראשית השנה, שבה
העדיפה אגודת-י שראל טג-
נות־שר במישרד״העבודה״וה-
רווחה על חברות מלאה בממ שלה:
״טוב
סגן־שר עם ארנק משר
בלי תיק!״

״אני לא חיה בשביל אחר-
כך. אני חית בשביל עכשיו!״

״מזל שקהל הילדים אינו
קורא את טורי יחסי־הציבור, המופיעים
בעיתונות בארץ,״ כך
הגיב השחקן יוסי גרבר על
המיני־שערוריה שהתלוותה לה־צגת־הילדים
נולכח השלג, שהוא
הפיק ביחד עם התפאורן אריק
סמית. לבכורה של ההצגה הוזמנו
שרים, חברי״כנסת ואישי-
ציבור, שחלקם אישרו את בואם
בחברת ילדיהם או נכדיהם. חב־רי־הכנסת
רן כהן ומיכה
חריש אישרו את בואם. גם מד
כ״ל ההסתדרות ישראל קיסר
נתן את אישורו, ומלישכתו התקשרו
וביקשו כרטיסים נוספים.
אך הם, ואישי־ציבור אחרים, לא
הופיעו. בבירור שנעשה לאחר-
מכן התברר שמקומותיהם של

• אל מוני, בחמש מילים
מבטיחות, שעימן אפשר לפ תו
חאת שנת תש״ן עם קצת
אופטימיות, בכל זאת:
״כשאלוהים טוגר דלת, הוא
פותח חלון!״
כהן, חריש וקיסר נתפסו על־ידי
אנשים אחרים, לא־מזוהים, וכעת
מבררים אם הכרטיסים שנשלחו
אליהם אישית ניתנו על־ידם לאחרים.
נעמי
פולני, ממייסדי
הלהקות הצבאיות, נכחה בהופעה
של להקת התל אביבים. אחרי
ההופעה היא ניגשה אל הזמרים
והוכיחה אותם קשות על הופעתם.
היא טענה שבעבר היתה
הרמה של הלהקות יותר גבוהה
ויותר מיקצועית.
ביד ושם בירושלים נערך
טכס הענקת אות מיוחד לג׳ור
ג׳יו פרלסקה, חסיד־אומות־ה־עולם
המוכר בכינוי ״ראול ואלד
ברג האיטלקי״ ,על פועלו במיל-
חמת־העולם השנייה להצלת יהודים.
פרלסקה קיבל השנה אות
מיוחד מממשלת־הונגריה על
הצלת 6000 יהודים הונגריים
שאותם הוא שיחרר על־ידי הוצאת
תעודות־מעבר ספרדיות.
פרלסקה היה כל־כך החלטי במעשיו,
שבאחת הפעמים, כשלא
התאפשר לו להעניק תעודות
לקבוצה של יהודים, הוא הסתכן
פיסית ועזר להם לחצות את הגבול
באישון־לילה, תחת היריות
של השומרים.

נעמי דק מודד אזדליאב

משה לוי, מזרי ק הנפט, לקח את ד רו ר תחת חסותו. לאעבר זמן ונ 7ו ר סו ת

פה. אקדמאית ובעלת מיקצוע מבוקש, החליטה לקשור את ח״ה דווקא
בדרור לוי, רוצוז, אסיר־עולם, שכמעט מח בכלא אחרי שהתיידד
עם משה לו י 1 ,מזריק־הנפט המפורסם .1סיפור של סמים ואהבה
ני רוצה לפגוש את דרור,״ אמרתי
למירה(שם בדוי) .״אני סקרנית להבין
מדוע התאהבת בו ״.היא חייכה בנימוס:
״למה את חושבת שתביני? הרי אני בעצמי
אינני מבינה!״
לא קל להבין מדוע קושרת צעירה בת ,34
נאה מאוד, מנתחת מערכות ומומחית־למ־חשבים,
את חייה לדרור לוי 31 שהורשע
לפני שמונה שנים ברצח קשישה בתל־אביב,
ומאז הוא מרצה את עונשו בכלא. דרור, על פי
תמונותיו, אינו גבר־חלומות. אין כל תיקווה
שמפיק הוליוודי יבחר בו לככב בסרט בשל
צורתו. את בחינות״הבגרות השלים בכלא, אין
לו מיקצוע ולא כסף, ועליו לרצות עוד שנים
רבות בכלא.
לפני תשע שנים היה דרור חייל משוחרר,
שלמד מלונאות במלון תדמור וחיפש עבודה.
לא היה לו עבר פלילי, אך לפי גירסתו היה לו
המזל הרע להיתקל בשניים ממכריו בשכונה,
שהיו בדרכם לפרוץ לדירתה של קשישה.
השניים היו משוכנעים שהקשישה איננה בדירה
ושהיא בעלת רכוש רב, וחשבו שלפניהם
מיבצע קל וריווחי. הבחור השלישי, שהיה
אמור להצטרף אליהם, התחרט ברגע האחרון,
והם חיפשו שותף במקומו. דרור נקלע במיק־רה
בדרכם, והם שיכנעו אותו.
למרות שלא היה לו עבר פלילי, והוא לא
התעסק בפריצות, התפתה דרור והצטרף אליהם.
הם חדרו לדירתה של הזקנה מבעד
לחלון, וכאשר חיטטו בין חפציה התברר להם
לפתע שהיא נמצאת בדירה. היא התעוררה
לשמע הרעש שעשו.
שני חבריו של דרור קשרו את ידיה ומילאו
את פיה בסמרטוטים. הם עזבו את הרירה

אילוה אלון
כאשר דרור מציץ אחורה וחוזר כדי לשחרר
מעט את הסמרטוט שבפיה. גם כאשר יצא
כבר לרחוב נקף אותו מצפונו, הוא חרד
לגורלה של הזקנה וטילפן לם נך ד1יד־אר1ם,
כדי להזמינם לדירתה. מאחר שסירב להזדהות
בשמו, לא התייחסו אנשי מגן־חיד לקריאה,
ולא הגיעו למקום. הקשישה מתה
מחנק.
דרור ושני חבריו נתפסו ונידונו למאסר־עולם
באשמת רצח. תחילה ריצה דרור את
עונשו בכלא באר־שבע, שם השלים את
לימודי־הבגרות והשיג בבחינות ציונים מעל
ל־ .90 אחרי מות אביו הועבר לכלא א״לן ן,
כדי שיהיה יותר קרוב לאמו האלמנה.
91י*

הומוו

ף• כלא יש הטוענים כי ררור היה מכור
^ לסמים קשים, וקיים יחסים הומו־סכסו־אליים.
הוא עצמו מכחיש זאת, ומירה טוענת
שחבריו הטובים מהכלא סיפרו לה שהוא לא
נגע בסמים קשים.
משה לוי, מזריק־הנפט, שהיה חברו הטוב
ביותר של דרור בשנתיים האחרונות, טוען
אחרת.
במיכתב ששלח הוא מספר על דרור :״כש־היכרתי
אותו, לפני שנתיים וחצי, ראיתי
בחור צנום, שנדבק לאנשים מסוממים. עד
היום אני לא יודע איר זה שפניתי אליו, ותוך
כדי דיבור סיפר לי דרור על המיקרה שלו
ועל תקופת־המאסר שהוא יושב, וגם סיפר לי

על זה שהוא מכור לסמים, בעיקר קשים.
סיפרתי לו את מה שעבר עלי ומה אני השארתי
בחוץ.
״אחרי שישבנו ודיברנו בערך שבועיים,
ימים כלילות, הבנתי שדרור זקוק לחום ולהדרכה.
התניתי את קירבתי אליו בכך שיתרחק
מהאנשים שנגרר אחריהם ויפסיק את
הסמים. אמרתי לו, :שב לך בתא שישי־שבת,
ואם תחליט שאתה מוכן להיכנס למישטר של
אנטי־סמים, אני מוכן לקבל אותך בזרועות
פתוחות. ומאותו רגע תרגיש בהבדל.׳
״דרור באמת ישב וחשב, ועשה לעצמו חש-
בון־נפש, ובמוצאי־שבת קרא לי לתאו, ביקש
ממני לשבת על מיטתו ואמר לי, :משה, מרגע
זה אני רוצה את קירבתך.׳ דרור בכה, חיבקתי
אותו ואמרתי לו, :הרווחת את חייך׳״.
אחרי זמן מה עבר דרור לגור בתאו של
משה לוי, והשניים לא נפרדו זה מזה. בכלא
ריכלו שהם זוג הומו־סכסואלי, אבל גם דרור
וגם משה לוי מכחישים זאת.
כתב משה לוי :״האנשים כאן בכלא לא
קיבלו את זה שאני ודרור כל־כך קשורים חזק,
ויש לנו שיחות ממושכות ותמיד נראים ביחד
ואוכלים יחד, משחקים וצוחקים יחד. בקיצור
— משה ודרור נשמה אחת. הקינאה של
האנשים הלכה וגברה מיום ליום, במיוחד
שאני מקבל מהנהלה את כל מה שנחוץ לי,
ויש לי גם גישה חופשית לכל המקומות בכלא,
למרות שלאחרים יש מיגבלות. לכן נשמעו
רינונים שאנחנו זוג הומו.״
בכתב־האישום טוענת הפרקליטה, שלו
מית
אריאל, כי משה לוי היה מקיים יחסי־מין
עם דרור אחרי שהיה מסמם אותו ומרדימו.
דרור אינו יודע על־כך מאומה, ועד היום קשה
לו להאמין בכך.
אין ספק שמשה לוי אהב את דרור אהבה
חזקה, ודרור החזיר לו אהבה. משה, המבוגר
מדרור בתריסר שנים, זקוק כנראה מילדותו
י לאדם שיאהב אותו ויהיה תלוי בו בכל. כאשר
אשתו של משה, אילנה, רצתה להתגרש ממנו,
ניסה לקשור אותה אליו על־ידי כך שהיה
מרדים אותה ומזריק לה נפט מתנור־החימום
שבדירה. כאשר חלתה אילנה ונזקקה לאיש־פוז,
טיפל בה בעלה במסירות למופת.
אחרי שמתה ביסורים קשים ממורסות בכל
גופה ובריאותיה, מצא משה לוי את סוזאן
אמויאל, צעירה יפה, כדי שתטפל בבנותיו.
גם ממנה ציפה לאהבה ולתלות, אך היא לא
רצתה בו. הוא סימם אותה והזריק לגופה
חומרים שונים, שגרמו גם לה למורסות. בניתוח
להסרת מורסה מעמוד־השידרה נפגעה
סוזאן ושותקה בפלג־גופה התחתון. על עבירותיו
אלה נידון משה לוי ל־ 46 שנות־מאסר
בפועל.
כאשר פגש בדרור בכלא, ניסה משה לוי
ליצור אצלו תלות חזקה ולנתק אותו מכל
אדם אחר. הוא היה משיג לדרור מנות־אוכל
משופרות, מספק לו אסימונים לטלפון ואת
כל צרכיו. הוא סירב לתת לאיש להתקרב
לדרור. כדי לקשור אליו את דרור עוד יותר
סיפר לו על קרובת־מישפחה בשם אוולין,
צעירה נאה ובעלת לב־טוב, שאותה ייעד לו
לאשה.
הכלה התחילה לשלוח לדרור מיכתבים,
שהפכו לאט־לאט למיכתבי־אהבה לוהטים.

הופיעו עלפל גופו. בג!פו נמיצאה ג סיכ ת־ביטחון

׳ /יי ץ

י י או ן יי/״ו^

עו 3ן*//ן

אל 1

יז ״ןסתף ־

ג> זיי>ד

^ /ד 6י

ייי׳>-יי•

מיכתבה של אוולין, שקיימת או לא, ובתוכו הלח ש של הסבתא הדימיונית

היא סיפרה לו על מישפחתה ועל סבתה הייד־עוגית,
והיתה שולחת לררור וגם לבני־מיש־פחתו
קמיעות של הסבתא, ברכות ממנה
וקללות לשונאיהם.
מדי פעם נדחו הפגישות עם אוולין, בגלל
סיבות שונות. הסבתא חלתה, אוולין נסעה
לספרד בגלל ענייני מישפחה. אוולין נפצעה
בספרד בתאונת־דרכים ונשלחה על־ידי ה־מישפחה
לניו־יורק, כדי להחלים שם. אבל
בכל תלאותיה לא שכחה אוולין את דרור.
מיכתביה הגיעו מדי שבוע, היא טילפנה, שלחה
תמונתה וגם קלטת מלאה דיברי אהבה
לדרור. הם קבעו כבר את מועד חתונתם לפורים
. 1988
בינתיים לקה דרור בדלקת בדרכי־השתן,
והוא אושפז בבית־חולים. בצילום רנטגן מצאו
הרופאים סיכת־ביטחון חסרת־ראש, שהושתלה
דיר השופכה לאיבר־מינו של דרור.
רק בנס הצליחו לחלץ את הסיכה מבלי לפגוע
בכושרו המיני של הצעיר.
״כשחזר מבית־חולים, ביקש ממני לבוא
לגור איתו בתא,״ כותב משה לוי .״מאותו זמן
אנחנו יחד יום־יום, שעה שעה. מובן שהיחסים
בינינו התהדקו, ואני היכרתי לו את חברתו
אוולין, וכן קירבתי אותו לבנות .,״
אז התגלו אצל דרור מורסות. במקומות
שונים בגופו הצטברו כמויות גדולות של
מוגלה. הרופאים היו חסרי־אונים, והוא הועבר
לטיפול בבית־חולים אסף־החפא .״כאשר
אושפז לתקופה כל־כן־ ארוכה במצב קשה,
הבנתי עד כמה הוא חשוב לי ויקר,״ כותב
משה לוי .״לכן, כשהצעתי לו לאמץ אותו
כבן, שמח מאוד. מאז הוא בני המאומץ באופן
חוקי לכל דבר, ואף קורא לבנותי אחיות.״

ב צח

עריו

^ דיוק בתקופה זו, בין מחלה למחלה,
הכירה מירח את דרור.
מירה, ילידת־הארץ, היגרה עם הוריה לקנדה
בגיל .3אחותה, הגדולה ממנה ב־ 17 שנה,
נותרה אז בישראל, משום ששרתה בצה״ל.
מירה גדלה בקנדה, חזרה לישראל לשלוש
שנים ולמדה כאן בבית־ספר־תיכון בקיבוץ,
אך חזרה שוב לקנדה. היא למדה שם ניתוח-
מערכות, נישאה לצעיר קנדי וילדה לו בת.
לפני שלוש שנים התגרשה והחליטה לחזור
לישראל. מאז היא גרה בהרצליה, ועובדת
במישרד ממשלתי בתל־אביב.
אמה של מירה נותרה בקנדה. למירה אין
כל קשר עם בעלה־לשעבר, וגם קשריה עם
אחותה הישראלית רופפים. לכן התקשרה
מירה בחום ובידידות לצעירה שחרחורת,
שעבדה איתה במישרד .״היינו חברות־בנפש״,
היא אומרת. לחברתה היה בן־דוד בכלא, דרור

לוי. דרור היה מטלפן לבת־דודו לעבודה מדי
פעם, וכאשר לא היתה, היו מעבירים את השיחה
למירה .״יצא לנו לדבר כמה פעמים, והוא
נשמע לי חמוד.״ כאשר הפצירה בה חברתה
לבקר את דרור בכלא, הסכימה מירה.
את הפגישה הראשונה עוד חילקו השתיים
בין דרור לוי לבין משה לוי. הן פגשו בהם
לחצי שעה כל אחד .״אבל כבר אז הרגשתי
שמשהו לא בסדר עם משה לוי,״ אומרת מירה.
״אני ודרור התחלנו לדבר בטלפון בכל יום,
ונוצר מין קליק כזה שלא היה לי אף פעם
בחיי״.
אחרי זמן קצר קיבל דרור חופשה ראשונה.
״דרור עוד חשב שהוא קשור לאוולין, והיה לו
קשה להתמודד עם זה, כי הוא הרגיש הרבה
כלפיי. זה הפריע לנו. הוא אמר לי שהוא מוכן
שנהיה ידידים, עד שיתברר לו מה קורה עם
אוולין, אבל מובן שאני לא הסכמתי״.
מירה אינה מתפלאה על הקשר שנוצר בין
דרור למשה לוי. דרור נכנס לכלא בגיל
צעיר, ונפרד ממישפחה מאוד חמה ואוהבת.
הוא היה זקוק מאוד לקשר ריגשי, וכאשר
מצא אותו אצל משה לוי, קיבל אותו
בשימחה. הוא האמין לכל מילה של הגבר
הבוגר ממנו, סמך עליו והעריך את חוכמת־החיים
שלו. הוא לא יכול היה להאמין בשום
אופן שידידו הטוב ביותר מסוגל להרע לו.
אחת התוכניות שרקם דרור עם ידידו
היתה שדרור יתחתן עם אוולין, ויאמץ את
בנותיו של משה לוי. כאשר שמעה מירה על
התוכנית הזאת, הסבירה לדרור ששום בית־מישפט
לא יתן לאסיר־עולם, שהורשע ברצח,
לאמץ את הבנות.
את החופשה הראשונה בילו מירה ודרור
בבית אמו, מכיוון שאסור לו לעזוב את תל־אביב
ולצאת מהבית אחרי חשיכה .״מצאתי בו
עדינות וטוב־לב. איכפת לו ממני, והוא דואג
לי מאוד.״
למירה לא קשה להסביר מה קרה לה.
״פשוט התאהבתי בבחור.״ היא אומרת.
מחזרים לא חסרו לה כל הזמן, בחורים טובים
ועשירים ומלומדים, כאלה שכל אמא
יהודיה היתה מתברכת בהם .״אבל כסף זה לא
הכל, ובאף אחר מהם לא התאהבתי,״ היא
אומרת.
אמה של מירה איננה יודעת מאומה על
הסיפור ,״וברוך־השם שהיא לא יודעת, כי
היא לא מסוגלת לקבל את זה.״ אבל אחותה
של מירה, שהיא במיקצועה עובדת סוציאלית,
הפתיעה את מירה .״היא סיפרה לי שכל
השנים טיפלה בזונות ובגנבים. היתה קמה עם
שחר כדי לשחרר אותם בערבות, ומארחת אותם
בביתה, אבל היא לא היתה רוצה שבנה
יתחתן עם אחת הזונות, או שאני אפגש עם
דרור.״
אבל גם זה לא הרתיע את מירה .״אני שו
מעת
את אחותי ומבינה אותה, אבל מצד שני
אני מסתכלת בעתיד שלי ויודעת שיהיה לי
כל־כך טוב עם דרור, ואני לא רוצה לוותר על

האהבה בין השניים כל־כך גדולה,
שכאשר הם צריכים להיפרד אחרי ביקור
בכלא מאיצים בהם הסוהרים :״די כבר, מספיק
להתנשק!״ הם משוחחים בטלפון מדי יום,

וכותבים מיכתבים יום־יום. הם נפגשים כל
שבוע בכלא, ופעם בחודש מקבל דרור חופשה
קצרה .״אני יודעת שזה מצחיק, אבל בחופשות
שלו אנחנו לא ישנים בלילות, יש לנו
כל־כך הרבה מה לדבר, שחבל לנו לישון.״
גם אחרי ששילטונות־הכלא הפרידו בין
דרור ומשה לוי, הם נשארו בקשר, ודרור לא
(המשך בעמוד )60

גדולה שהסוהרים צועקים בסוף
הפגישה :״די, מספיק להתנשק!

הם לא הגיעו לחש־־ן

ל חברי ההסתד רו ת ובני ביתם
ולכל בית י שר אל
תהא שנת תש״!

שנת שלום. בטחו! ואחוות עמים;
שנת עבורה ותעסוקה מלאה:
שנת ביצור ערכי ההסתדרות ומעמדה במדינה ובחברה:
שנת יציבות כלכלית, צמיחה והתעצמות משקית:
שנת הגברת העליה והקליטה מתפוצות ישראל:
שנת הרחבת השיוויוניות וצמצום הפערים החברתיים:
שנת העלאת פריון הייצור והגברת הייצוא:
וצריבה כחול־לבן
לשנה טובה תכתבו ותחתמו!

ההס תד רו תהניייתשי העובדים בארץישראל
הועד הפועל

ישראל קיסר ח״כ
המזכיר הכללי של ההסתדרות

ר ח׳ א ר לו זורוב , 49ת ל -אביב

ט ל פוני ם03 *243055 , 236043 :

( ה מ שך מע מוד ) 30

סימנדן, הבלגי שעשה מיליונים
עם 425 הספרים שכתב בימי חייו
(גיבור רבים מהם היה מפקח־המישטרה
קר־הרוח ומעשן־המיק־טרת
ז׳יל מגרה) ,שתורגמו ל־45
לשונות ושנמכרו ביותר מ־500
מיליון עותקים.
• בצרפת מת, בגלות, בגיל ,79
מישל עפלאק הסורי, מייסד
מיפלגת הבעתי(התחייה) ,ששלו־חותיה
שולטות כיום גם בסוריה
וגם בעיראק, אם כי תחת מצעים
שונים וכמעט נוגדים.
• בארצות־הברית נפטר, גם כן
בגיל ,79 ויליאם שוקלי, מדען
שזיקנתו ביישה את נעוריו. שוקלי,
הפיסיקאי שהמציא את הטרנזיסטור
(ושזכה, בגין המצאה זאת,
בפרס־נובל) היה לימים לגזען
עלוב, שפיתח תיאוריות משונות,
שעל פיהן השחורים נחותים מעצם
טיבעם, בגלל מרכיביהם הגנטיים
הפגומים כביכול.
• יותר מצער היה מותו של מדען
אמריקאי אחר: האורניתולוג (חר
קר־הציפורים) ג׳יימם בונד, שאת
שמו שאל, בשעתו, הסופר יאן
פלמינג, כאשר יצר את גיבור סיפר,
ג׳יימס בונד שלו, הסוכן החשאי
,007 והפר בכך את השם בונד למטבע
עובר לסוחר בעולם (כולל
תיקי ג׳יימס בונד).

• שחקן אחר, על בימת־החיים,
שהלך לעולמו השנה, בגיל ,79 היה
האנק גרינשפאן, המדל היהודי
מלאס־וגאס, שיחד עם טדי
קולק ואל שווימר, מייסד התעשייה
האווירית, הבריח, במילחמת־העצמאות,
כמויות אדירות של
אמצעי־לחימה ארצה, כולל שלושה
מיבצרים ס שפפיס (מפציצי
בי־ ,)17 שבדרכם ארצה ממכסיקו,
שאליה הוברחו מארצות־הברית
שאסרה יצוא נשק למיזרח התיכון,
הטילו מיספר פצצות על דמשק
וקאהיר.
• לא הגיע לתש״ן גם אריה
דולצ׳ין, האיש שעשה חיל במכסיקו
(כיצרן־צינורות וכיו״ר ההסתדרות
הציונית במקום בגיל צעיר
מאוד) ומשעלה ארצה היה לשר ול־יו״ר
הסוכנות היהודית.
• ושניים שנפטרו בימים האחרונים
של תשמ״ט היו אירווינג
ברלין, מי שהיה, פחות או יותר,
המלחין הלאומי של אמריקה, שנפטר
בניו־יורק, בשנתו, בגיל . 101
ברלין, יליד רוסיה ואחד משמונת
ילדיו של חזן שחיפש חיים חדשים
מעבר לים, הוא המלחין של
אלוהים, ברך את אמריקה, הכמ־עט־הימנון
מס׳ 2של אמריקה ולמרות
שבקושי קרא או כתב תווים
הלחין ברלין, משך חייו הארוכים,
1,500 שירים, פיזמונים ומנגינות,
המפציציס והגלש
ך ם עולם האמנות, התיאטרון
^*והמוסיקה איבד בתשמ״ט רבים
וטובים: בגיל 81 נפטר הרברט
פון־קאראייאן האוסטרי, המנצח

כל אדוד יכול לרזות
הרבה מאוד אנשים המופיעים במדורים השונים של העול הזה, הפחיתו
מישקל אצלנו. הם, ורבים אחרים שאנחנו מנועים מלהזכיר את שמותיהם.
מפני שאנחנו מאוד דיסקרטיים.
אצלנו תופרים תפריט הרזייה — ״לפי מידה״ ,למנהל־עסקים, שחקן,
מורה או בעל־מיסעדה — לכל אחר תפריט־הרזייה שונה, בהתאם לסיגנון־
החיים שלו, לעדיפויות שהוא נותן לאוכל, לשעות־האכילה וכו׳.
השרות שלנו הוא אישי ודיסקרטי, ומעבר למתן תפריט־הרזייה מנסים
גם לפתור בעיות מסויימות הקשורות בעקיפין לאכילת־יתר.
אנו סבורים שכל אחד יכול לרזות, מבלי לרעוב, אם מתאימים לו תפריט
אישי.
מייד אחרי החגים אנו שוב פותחים קבוצות הרזייה וחיזוקים, קבוצות
קטנות בנות 10־ 12 איש, בהן, מלבד דיאטה עוסקים־ בדינמיקה קבוצתית
הנוצרת בקבוצה אינטימית זו.
אם נראה לך שייעוץ אישי מתאים לך, או אולי קבוצה תעזור לך, כל
שעליך לעשות הוא להרים אלינו טלפון. זהו. אנחנו לשירותך.
דליה ניר
״משקל קל״
236043־243055 ;03־03

לפרסים נוספים התק שו:
תל־אביב 373244־ 2 9 5 7 5 2 ,0 3־ 03 ירושלים 249001־ . 02 חיפה 674688־ 04
או לסניף אוויס ה קווג אליך.

>11/1 5
אנחנו משתדלים ׳ותו

תדהר
בלש במי שטר תיחשל׳
רודנסקי טוביה על הגג
בעל שם־עולם, שהוחרם בארץ
בגלל עברו הנאצי, ובגיל 82 נפטר
סר לורנם אוליבייה, גדול
שחקני בריטניה.
• בארץ הלכו לעולמם, המשורר
יאיר הורביץ, אחר מחלה
ממושכת; הסופר־פסל בנימין
תמוז והציירת אביבה אורי.
•ב תל־ אביב נפטר, בגיל ,84
שמואל רודנבקי, שתפקיד חייו
היה זה של טוביה החולב בכנר על
הגג ובגיל כמעט זהה ( )85 נפטרה
פאני לוביץ׳ ,שהופיעה על
הבימה גם בשנת חייה האחרונה
(בתפקיד האם בבית ברנדה אלבה)
ושהקאריירה הבימתית שלה החלה
משנשכרה,
מיקרית: בצורה בראשית המאה, לשמש ככתבנית
תיאטרון הבימה בתחילת דרכו
במוסקווה, התברר עד מהרה כי
בשטח זה כישוריה של לוביץ׳
מוגבלים (היא ידעה להדפיס רק
באצבע אחת) ואז היא ביקשה
לנסות את מזלה על הבימה
•ונשארה עליה.

כולל את אלה של 19 מחזמרים ו־
18 סרטים (ביניהם: אנז׳ אוקלי.
אשודלפידות) שרובם היו ללהיטי־קופה.

השני היה מוותיקי הארץ:
שלמה בן־ישראל, יליד פולין
שעלה ארצה בגיל , 18 סלל
כבישים, ייבש ביצות, חצב אבנים
ובגיל 22 ייסד את ספריית הבלש,
סידרת חוברות־מתח שגיבורן הראשי
היה הבלש (האמיתי) דויד
תידהר, קצין־מישטרה ירושלמי
של שנות המנדט הראשונות.
בן־ישראל, שדיו״הדפוס זרמה
בעורקיו לא הסתפק בסידרת
הבלש, והיה בין מייסדי העיתון
המיוחד, עיתון החשיפות, התחקירים
והרכילויות של ארץ־ישראל
הקטנה ואף חיבר מחזה מצליח
(הנפיר האמיץ יחיא) ומשנתקע,
בראשית מילחמת־העולם, בעת
מסע־השתלמות, בארצות־הברית
והחליט לנסות שם את כוחו
בתיקשורת, היה בן־ישראל עד
מהרה לפרשן לעינייני המיזרח
התיכון ביומון בוסטון 1ל 1ב
היוקרתי.
ומשנפטר בן־ישראל, שבועיים
לפני ראש השגה תש״ן, בגיל ,81
ביקש להעלות את עצמותיו ארצה
ולהקבר בישראל.
בקשתו האחרונה קויימה בשבוע
האחרון של תשמ״ט.

העולם הזה 2717

הורוסהוס
ס רי ס
מי סי ד

מה צנו׳ לכם נתעדן

תחזית שנתית לבני 3ל המזלות
ברומנטיקה זאת תהיה שנה מעניינת. לנשים
יש סי מי רב להריזנזת. הפנז״ם מביניכם תחילי
ב ק שרי ם חד שים. בכספים: שנה טיבה, אך
יש להיזהר מהסתבכות עם שילטונוח־המס.

גם השנה הקרובה לא תפנק אותם. הנ קודו
ת הבעייתיות יותר השנה יהיו ב הקשורים נושאים לבריאות
ולעבודה.
תהיה הרבה עבודה,
ולא יהיה קל להתק דם
ולעלות לעמדה
יותר ס מכו תי ת. א ת
התוכניות הם יצטרכו
111• 1י — לשמור בסוד. בכלל,
* 3331218 בשנה הקרובה, הם
יצטרכו להקפיד ולש מור
על סו דיו ת בשט חי
ם רבים. בי חסי ם עם המין השני ה מ צב
אינו פשוט. יהיה קשה למצוא קשרים

השיעיים יפתיעו א 1תם לטובה. כספית, מצ
יהיה
קל ביחסים עם הסביבה. הם יוכלו

פה להם שנה ק שה. ההוצאות יהיו נבוהות,

לע שות הרבה ולעסוק בתחומים המעניינים

ד בו־ מ ה,

אותם. יעבהקשה. אבל התוצאות יביאו לקי
לעצמם
כמו תמיד. הם י עז ח לבני־מישפחה.

דום. מבחינה כספיח. זוהי שנה ש ל הישנים.

ולא

מפני

ש הם

עצמם

יצטרכו

גם השנה אי-אפשר לבשר להם על שינוי
דרסטי. שנת תש״ן לא תהיה מן השנים
הקלות. חלק יצטרכו
לבצע שינויים, כמו
פרידה או שינוי ה-
מיסגרת. הורים מבו גרים,
שאינם חשים
טוב, יפלו למעמסה
ויוסיפו דאגה. בכמה
שטחים אפשר יהיה
ליהנות משינוי לטו בה.
התחו ם המיקצו-
עי יהווה מקור נחמה.
חלק יוכלו למסד קשרים ולהינשא. לק ראת
האביב הם יזכו לשבחים על עבו־

התחו ם הבעייתי ביותר השנה -הוא
ה ת חו ם הכלכלי, אבל גם בו אפשר יהיה
למצוא דרכים לשי פור.
הק שתים יהיו
עסוקים בתיכנון עתי ד
ם המיקצועי. זוהי
שנה יצירתית ודברים 3 ייעשו בשקט. לקר את
הקיץ אפשר יהיה לי הנות
מהתוצאות. אז
> 2ננו במבר -
גם יזכו ליהנות מקי 20
בד צמבר
דום בעבודה. ברו מנטיקה
יעברו עליהם
תקופות שונות. אבל, רבים מביניהם
יוכלו למצוא לעצמם קשר עמוק יותר. זו
שנה מעניינת מבחינת קשרים, אבל לא
נראית כשנה המבטיחה יציבות ושיגרה.

שנת תש״ן לא תהיה מן השנים המפנ־קות,
כשמדובר במזל שלה. היא לא ת ה יה
בדיוק כקודמתה,
אך מבחינ ת הקשיים,
השינוי לא יהיה גדול. העיקריות הבעיות
קשורות לעול שיטילו
עליכם הורים מבוג רים
או בני־מישפחה
( 0ו3
אחרים שיהיו זקוקי ם

ו 2במר
לטיפול ועזרה ושיגל-
20 באפריל
מו לכם לשנות תוכ ניות.
ה ת חזי ת החיו בית
השנה קשורה במעבר דירה. רבים
יעברו דירה, ישפצו או יטיבו א ת תנאי
המגורים. בכספים, זוהי שנה טובה.
תזכו בהפרשים, במענקים, ובירושות.

מה שמעיק, מפריע ומק
שנה
די טובה מצפה להם. כדאי שינצלו א 1־

שה. לא י 1כלל הי מ שך

תה כמיטב יכ 1לתם. באופק נראות נסישוז

באותה צורה, והם אכן
יניעו למסקנה זו. מצפה

אלא בתוך הארץ. אין 11
השוה המומלצח לנסי־

להם שנה לא־קלה. בת

כוכב סטורן. הנמצא ב מז ל נדי מאז פברואר
. 1988מ מ שיך ל שהו ת ב מז ל נדי. ה מ שמעו ת
היא ה מ שך הקשיים. כ ל

רבות. אולם לא לחרל.

חום שבינו לבינה צפויות

שח רחוקות. לא בראי

הרבה

להתחיל ב חבי ש ת מיש־

צפויים פרידות וניתוק׳,

פט־זת. אם החלטתם ל
אבל
נם קשחם חד שי ם.

הביא ש ״ןכלש הו לער
בעניין
זה צפויות להם
הפתעות נעימות. אם יסכימו קצת לוותר על

ח ש מן שהסיכוי שהעניין
יטופל קטן. והסיכוי ש

ה ם יוכלו אף להינשא. הבריאות

לא תהיה כ ל כך טובה והם יצטרכו לה קפיד

שאולי כדאי לעתר מראש. בעמדה צפ!״ה

ביותר לא להזניח כל תופעה ׳ו צ אודדופן.

כאות 0ישפםי 1ת. ק ח 1ב־

מוסכמות

תזכו קטן שרי 1תר, כך
התקדמות. בחמנטיקה.

כדאי

ל ש מו ר על

הקיים. לפע״ם תיעצרנה הזד מו1י 1ח להכיר
אנשים חד שי םלש רי. בכספים אי! שיעי.

התרחשויות.

במקום־העבודה יהיה להם הרבה יותו*
נוח. הם יבצעו עבודה מעולה וכתוצאה
מ כן יפצו אותם בתפ קיד
מעניין או ביותר
סמכות ואחריות. גם
השנה יהיו מי שינסו
להפריע, ולכן הם יצ טרכו
לשים לב ולהי זהר.
בתחו ם הכספי
יהיה לחם יותר קל.
ממרס הם יבצעו שי נויים
חשובים בחיי הם,
יתכנו שינויים ב מגורים,
במעבר לסביבה אחרת או אף
לעיר אחרת. ב ת חו ם הרומנטי הם קצת
ישתנו. לפתע יעדיפו להתרכז בקשר
אחד ולהשקיע זמן ביצירת קשר קרוב.

השנה תהיה טובה יחסי ת. הקושי העי קרי
הצפוי, כבר מוכר מדי, למרבה הצ ער.
זה קשור למצבכם
הכספי. גם בשנה ה קרובה
תסבלו ממח סור
בכספים. כספים
יתחילו להגיע בסבי בות
חודש מאי או
יוני. הורים מבוגרים
יכבידו עליכם. חלק
מבני המזל יאלצו ל ה
תמודד עם דברים
לא־קלים ובשורות ק שות
בסביבו ת דצמבר וינואר. בעבודה
מעמדכם יתחזק. ברומנטיקה, אתם
מקבלים את בני-הזוג כמובן מאליו.
השנה תצטרכו להקדיש להם יותר זמן.

חדשים ומשמעותיים. הגב, העצמות, ה ברכיים,
והעור יהוו בעייה רפואית.

ע !־ני

לסבור ולבתולות יחיה דווקא מעניין. מה
הוא כרצונה האמיתי שד ש ש תעדן?
דתם ויתגלו כמוכשרים ב ת חו ם המיק-
צועי. מבחינה כספית מצבם ישתפר.

לבני דנים מבטיחה תעדן הרבה דברים טר
בים. הם יהיו מאוד יצירתיים, וזה יתבטא בעבוד
ה וגם בתחומים אח רים.

האמנים

שביניהם

שנה
לא־קלה. נם השנה תמ שיכו לח 1ש ב אד

מבין כל ה ש לי ח זהו המזל שצ פוי ה ל 1שנה

העקרבים יובלו ליהנות השנה ב ש טחים ר

ע שו חיל ׳,׳הנו

חם הקשיים שהציק 1לכם בשנה החילפת.

מעניינת ואף טובה. הצד החזק במפה ק שו ר

בים. ובכלל השנה הקרובה אסורה להיות

חה. מפירסום ומהכרה.

אך. בכל זאת, יהיה קל

לחי׳ החברה. בני בחולה

שנה טובה. ת ש מיוחד

הורים לילדים הנו מהצ

ה חבר ה

יהיה על נסיעות לחדל

לחה ש ל הילדים. מי ש

כךח שנבה לכס, א

שרים עם ארצות אח

יותר.

כ ב יופיטר בא

לעזרתכם. בעמדה תזכד

אינם

מאלה

מהצד

אינם הורים עשויים

לו להתקדם. אולם לא

ב ל השנה הם יהי! מוק
רות.
הם יוכלו להש תל ם

בלי ק ש״ ס. יתכן שחצ־

פים בחברים. רומנים ית
טרכ
1ל ח שו ב על שזת־

פתחו מת 1ך סתם ׳ ד רו ת.
בתחום המיקצוע׳ הם

בתחומי לימודים המוש בים
והמעניינים אותם. ל־

כאלה עד חלוף השנה.
זו היא שנה שב ה בני

שמח זאת לילדים ב מזל
עקרב •היה דווקא ק שה

דגים יהיו פוריים ב מיוחד.
בתחום הכספי נם השנה לא יהיה להם נוח

השנה בתחום זה. בגלל

— כסף לא יהיה. אך י ש סיכוי לזכיות בהנר־

פים חד שי ם ולב צ ע כמה
שי שי ם, אך המנמה היא

יצליחו להנשים בקלוח

עלייה והתקדמות. לי מד
דים, נסיעות 1מנע עם החזק
ישא! פיח ת חיוביים.

עלולים

— להיות

שאיפות מיקצועיזח. ית כן
שהם ״ אלצו לבצ ע

היחסים עם הסביבה. נם

לוח. צפויות נסיעות ל חדל. הרבה בילויים

שינויים פחאומ״ם אבל

לעקרבים המבערים לא

הנאות וכיף. הרבה אהבות מצפות השנה.

תיקשורת נפרדת מנחמן שי
טיקה שמחה בשימחת מישפחת
״אדרי דונמניזת במיגדלים במסיבה דספר

ראח רק חשבון
המכוניות הרבות שעברו ברחוב
בן־יהודה באחד הערבים בשבוע

שחלף האטו ממהירותן בגלל הת־קהלות.
והסיבה — פתיחת הסלון

ן ך 1ך 1מעצב־השיער יגקה
ש ^ 111 11 בן־שושן, ששערות
ראשו הן אגטי״תיזה למיקצוע שלו. הוא נשען על

סמרו

| | 1רןך | 1ל הזמרת ריטה(מימין) ,בבגד־תחרה שקוף למחצה,
1מחייכת לזמרת האכזוטית רחלי חיים וגם שמה יד
על חולצתו של בעלה של רחלי, המתופף אלון הלל (במרכז).

המפקר היוצא
והרובה הנכנס
נחמן שי, המפקד היוצא של נל׳ צה־ל והדובר
החדש של צה״ל, עמד בכניסה לרחבה של מיסעדת
מוס־און הארץ וקיבל את אורחיו, החל מקשישים
למחצה וכלה בצעירות המשרתות כיום בתחנה, שבאו
בגלים־גלים ומילאו את המקום.
שרים, ח״כים ואנשי־תיקשורת התייצבו בהמוניהם,
כשעל כולם מנצחת מפיקת התחנה, בתיה שושני־

החדש של מעצב־השיער ינקה בן
שושן, חביבן של נשות־בוהמה
רבות, ביניהן כמה זמרות מהשורה
הראשונה.
מי שמכיר את ינקה יודע שמעבר
לענייני עבודה הוא גם חבר,
וזאת הסיבה שהאירוע נראה והת
שלוש
מהמטופלות שלו, שזכו לתיסרוקות
גבוהות. לצייד האירוע הן גם הולבשו בגדים
תואמים, א ן לא נוחים, ועמדו בגבורה במעמסה.

נהל כמו מסיבה. ינקה שונה בתדמיתו
ממרבית מעצבי־השיער בעיר.
בעוד
שרבים אחרים מתלבשים
בהידור מופגן, ינקה הוא טיפוס
בוהמי זרוק שלא זורק שום חשבון.
בימים שהוא לא עובד, הוא מבלה

באילת אצל חברים.
באירוע הסתובבו נערות צעירות
כשמיגדלים מתנוססים לתפארת
על ראשן, ובמקביל כמה בחורים
נאים בתיספורות גבריות. ולי
למדנו שלנשים עדיין מותר להשתולל,
לפחות מהכתפיים ומעלה.

אגסי.
עד לשעה 11 התנהל האירוע כמסיבה תל־אביבית
טיפוסית, שבה כולם פוגשים בכולם, זוללים, שותים
ומקטרים. פה ושם היו גם כמה נשיקות וחיבוקים, לזכר
ימים טובים יותר, אך גולת הכותרת היתה הפקה
מיוחדת, בנוסח מבט לחדשות, כשקריין־הטלוויזיה
יעקב אחימאיר משדר מישדר־חדשות מיוחד, שהוקרן
על מסך ענק שהוצב במקום מרכזי.
המישדר, שהופק ברוח הומוריסטית, עקץ את
המפקד היוצא ואת התחנה עצמה, על אופן פעולתה,
אבל לא שכח גם טפיחה על השכם על ההישגים.
לקינוח הופיע דני רובם וזמר נוסף, ששירתו נבלעה
בקולות האכילה והשתיה.

כפילים

איש הרדיו והמוסיקה, אלי ישראלי, יחצן המועדון
״זמן אמיתי״ ,ב חב ר ת הכפיל שלו, איש״הקולנוע
גידי אורשר, שלא הוריד א ת מישקפיו כדי שלא לבלבל, ח ס
וחלילה, א ת הנוכחים. נורית גלרון(בצילום למטה) וגידעון רייכר.

הרנה היפה

הלא היא עורכת״הדין
הלגה ביילין, אשתו של
יוסי ביילין, יועצו של שימעון פרס. כהרגלה,

בתילבושת אלגנטית ובאיפור מלא, היא מביטה
במגש המונח לפניה. לצידה, איש־הטלוויזיה
חיים יבין, שהסתכל ולא אכל מטעמי דיאטה.

ד׳ לאשה וצותת

אן־קלוד אדרי, אשת השר רפי אדרי (מימין
מאחור) ,בעלה השר (שני מימין) ,החתן דניאל
פורשנו, הפלה אורית אדרי והאם ג׳יאן. אן קלוד וג׳ואן שמרו על קורקטיות, וניס
יונות
הצלמים לצלם א ת השתיים עלו בתוהו, למעט עיתונאי א חד, שצילם אותן יחד.
העיתונאי, שהוא ידיד משותף של שתי הנשים, התבק ש על-ידי אחת מהן שלא
לפרסם בעיתונו א ת התמונה, כדי לא להביך אותה. הוא נעתר לבק שתה.

מי ל א

היה שם?

חיבוק גורלי

השר רפי אדרי מ חבק את סגן שר-
האוצר יוסי ביילין (משמאל) ,שניהם
ממקורבי שר״האוצר שימעון פרס. הלנה ביילין, אשתו של יוסי,
כיכבה באותו הערב גם במסיבת־הפרידה שנערכה לנחמן שי.

שרים, חברי־כנסת, אישי־ציבור,
בני־מישפחה וחברים בילו 4שעות
בגך אותים בחתונתם של אורית
אדרי, בתם של השר רפי אדרי
ואשתו לשעבר, ג׳ואן אדרי ובעלה
הסטודנט, דניאל פורטנו.
ג׳ואן, בשימלת־ערב שחורה ונוצצת,
קרנה מאושר, בעוד אן־קלוד
אדרי, הנוכחית, השתדלה לשמור
על פרופיל נמוך.
האורחים הרבים, המכירים את
אן־קלוד באשה אלגנטית, הופתעו
לראותה בבגד שלא כל־כך הלם
את גופה ואת סיגנון לבושה.
העיתונאית מירד! אברך, המקורבת
לשר ולאשתו, היתה צמודה
לאן־קלוד, שנראתה כזקוקה לתמיכה,
ואילו ג׳ואן היתה מוקפת
בידידים ובאורחים רבים.
בשולחן סמוך לשולחן שבו ישבה
ג׳ואן ישב ידידה הקרוב, גוויין
מורגן, שגריר ארצות השוק המשותף,
שבאנגליותו הרבה נראה
מנותק מהסובב אותו. לצידו ישבו
שגריר צרפת, אלן פיירה ורעייתו
ג׳קלין, שכבר מאוד מעורים
בחיי החברה בארץ ומרגישים בני־בית
בכל מקום שאליו הם מוזמנים.
בשולחן אחר ישבה ניצה לי־באי־שפירא,
אשתו בנפרד של
חבר־הכנסת דויד ליבאי, שישבה
בחברת בנה החייל, דני.

1יךווןץךו וך מזכ״ל-ההסתדרות, ישראל קיסר(מ שמאל),
1 1 1 .4 11 /לא אהב את הרעיון שיצלמו אותו עם קודמו
בתפקיד, ירוחם משל, אך אחרי הפצרות העיתונאים הוא הסכים.

כתב: זוהר אוהליאב. צילמו: אלי דסה וציון צפריר

האינתיפדה צריכה ל הי משך עו ד 500 שנים, כ די שהמיוסיקה תו כ ל
^ נערה שלעסה את המסטיק לא הרגי)
1שה בקבוצת האנשים שלחצה אותה מאחור,
והדביקה אותה אל הבטון, ליד הרמקול
הגדול. היא לעסה את המסטיק יחד עם מילות
השירים, ממלמלת אותן מוכנית, כמו יהודי
זקן בתפילת המיליון שלו, והביטה בחמשת
האנשים שהוציאו בשבילה, כמו בשביל אלף
הנוספים שהיו שם, אה המיץ. להקת סשינה.
לא רע, מה שהיה השבוע באמפי 11 אהאל
בפארק הירקון. לא רע. כל האמרגנים של
שוק הבידור הסתובבו בין הקהל, סופרים
למשינוז את הכסף, ובודקים במו גופם את

ברמות משתנות מאוד .״רכבת לילה לקהיר״
של אהוד בנאי, בן דודו הכישרוני של סולן
הלהקה, יובל בנאי, הוא טכסט בעל איכות
שירית, ו״ברחובות שלנו״ ,של יובל בנאי, הוא
גניבה פשוטה, אולי לא־מודעת, מ״אנשים הם
שונים״ של ג׳ים מוריסון מהדלתות. גניבה
של רעיון, ורק המוסיקה הטובה ויכולת
ההופעה של בנאי נותנים לו עוצמה של
להיט( .קצת סדר עם הבנאים: יובל ממשינה
הוא הבן של יוסי בנאי. אהוד הוא הבן של
יעקב בנאי, ומאיר הוא הבן של השופט מבאר־שבע).

מרפקים.
יש לנו הרגשה טובה שיש לנו מה
להציע.״

• אתם יוצאים לחו״ל? יש לכם
חומר כאנגלית?

״יש לנו כמה גישושים בכיוון. ומי אמר
שאם יוצאים לחו״ל מוכרחים לשיר באנגלית?
אפשר לשיר בערבית, או בארמית מדוברת.״
״עופרה
חזה,״ אבנר מסביר מהפינה שלו,
״שרה בתימנית, ותראה מה קרה לה.״
עופרה חזה היא, עכשיו, המודל הגדול של
כל הישראלים. היא באמת ״עשתה את זה.״

שלומי משתתק .״אני לא חושב הרבה על
מה שאני מחפש. כשאני תופס גיטרה, אני
מביע את מה שאני מרגיש. זורק החוצה
דברים״.

• וכטכסטים שלך?
״בטכסטים אני מביע את עצמי. זה יותר
מסובך. אני חושב שהמילים מדברות בעד
עצמן. הנה, המילים של,בדרך אל הים׳ זה על
מה שעובר על בן־אדם.״
אני מביט במילים של השיר הזה. אתם
מכירים את השיר. זה עם השורה ״ורק אני
ואנוכי נורמלי מכולם, בתחבורה הציבורית

בבונות או אחד רא תבין את ההתשווות
הזאת. אחו׳ (1וועד גמה את ההספדים,
תתחילה בתאום להקת ,.משינה,׳ לסגוד קן ופות.
״השלם הזה״1הלו להופעה. לא מדובר
בדהקת־ווק, שתביא רמהניכת חבותית. אבר
מ׳ צוין מתניכוח, כשיש מוסיקה טובה?
׳ ;/ת /שם־אור, צירם ארי דסה
תופעת הפלא של הבידור הישראלי בסוף
הקיץ, להקת רוק ש״פותחת קופה״ ,ממלאה
את המקום, ומשאירה מחוץ לגדר אנשים
המוכנים לשלם כל מחיר עבור כרטיס.
לא שקורה שם משהו מיוחד, בתוך השטח
המגודר. גם אמהות מבני־ברק יכולות לשלוח
את הבנות שלהן להופעה של משינה. קהל
צעיר, בדרך כלל, רוב נשי, שאוכל נקניקיות,
שותה מים מינרליים ורוקד קצת, בעיקר עם
הרגליים שמתחת לכסא. אין נפאס. אין בירות.
אין התערטלויות. ככה, ערב של מוסיקה
מוכרת, בביצוע חי, נקי מאוד ומיקצועי מאוד,
של הלהקה הישראלית הפופולרית ביותר

השנה

^ייי^ לפתוח
קופה

^ ני רובם, שהיה פעם מלווה של שלמה
( ארצי והיום הוא זמר הפורץ באופן עצמאי,
הביא למקום כמה אנשים, שיחלקו כרו־זונים
להופעת ה־ 50 שלו, שתיערך כאן, בעוד
יומיים. אלף איש, שהכניסו לקופות־הכרטי־סים
35 אלף שקלים כדי לראות את משינה,
אולי יחזרו על ההוצאה הזאת, מקווה רובס,
אבל גם הוא יודע שבמציאות הקשודמאוד
של שוק הבידור, זה יהיה כמעט נס.
השנה לא היה כמעט זמר אחד, ובוודאי
שלא להקה, שהעזו לפתוח קופות 20 פעם
במשך חודש, כמו שעושה משינה. לפתוח
קופה, בעגה המיקצועית, זה לשכור מקום,
אולם גדול או אמפי־תיאטרון, לפרסם שיש
הופעה, ולחכות לקהל שיבוא לקופה ויקנה
כרטיס. זה כמעט ולא קורה, וגם הכוכבים
הגדולים, אלה המוכרים מהרדיו והטלוויזיה,
מופיעים, בדרך כלל, רק כאשר גוף חיצוני
מזמין את ההופעה מראש, וקונה אותה במחיר
קבוע.
אדם לא עושה את זה. ירדנה ארזי לא
עשתה זאת מעולם. פה ושם, בגלל צוק העיתים,
מזווגים שניים־שלושה זמרים או זמרות,
ומקווים שהקהל יתפתה. השנה היתה שנה
רעה מאוד לבידור הישראלי, אבל למשינה,
חמש שנים אחרי שיצאה לשוק והתקבלה
בהתלהבות גדולה, שדעכה מאוד בשנתיים
האחרונות, זו היתה שנה נפלאה של חזרה.
הקהל, ולא רק שדרי־הרדיו, אוהב את משינה
של קיץ .89
הופעה נחמדה מאוד, ההופעה של משינה.
מוסיקה קיצבית, מתנגנת, טעונת אנרגיה.
מין פופ״רוק כזה, מתובל בתבלין מיזרחי והומור
מקומי. הטכסטים, שלא כמו המוסיקה,

מהבימה רואים חברי משינה את הקהל
שלהם. קרוב״קרוב, הם רואים את הקבועות,
הדבוקות לבימה, לועסות מסטיק ושותות
קינל; המביטות עליהם לא כמו קהל, אלא
כמו שותפות. מאחוריהן נמצא הגוש המפזז.
כמה עשרות רוקדים, אבל בלהט מתון של
ריקוד דיסקוטקים. וכל השאר, ששילמו את
35 השקלים, ומקבלים בדיוק את מה שביקשו.
הם רואים את יובל בנאי מסתער עליהם
כל פעם עם אצבע שלופה, ודוהר בין פינות
הבימה. הם רואים אותו מתנועע בתנועות
לולב, מתקשר כל ההופעה עם שלומי ברכה,
הגיטריסט המוכשר, שהקהל אולי לא מודע
לכך שהוא האיש האחראי למרבית להיטי
משינה, אבל יובל יודע־גם־יודע. הם לבושים
בפשטות רבה, כישראליות שכבר לא קיימת,
אבל במקום סנדלים כמעט מתבקשים הם
נועלים מין נעלי עבודה כבדות, בעלות סוליות
קרפ, הבולעות את רעש הקפיצות. זו
משינה, זה הקהל, וזו ישראל .89 והקהל נהנה.
בצדק .״שיר המכונה״ ,קטע אינסטרומנטלי
ברמה בינלאומית, יכול להיות נעימת
שיר הנושא בסרט ״חבורת מונטי פייטון
בשוד יהלומי הסולטן.״ זה הקטע הפותח את
ההופעה, והוא זה שיפתח עבורם, כנראה, גם
את השוק הבינלאומי, לשם הם רוצים להגיע.
כמו כולם, כמו הקהל שבא ליהנות יחד איתם,
לשמוע את המוסיקה, ולהקשיב למילים שלא
יפוצצו לו שום פיוז במוח, כי מה כבר מילים
ומוסיקה יכולים לעשות, כאן, בישראל .89
מה שהצליח ב מנחז מצליח גם כאן. מוסיקה
טובה וקליטה, ישראליות, והומור. לא בשורות,
לא מיניות מאיימת, לא מכות בביצים.
אמא שלכם תאהב אותם. גם היא.
״הארץ,״ אומר שלומי ברכה, שיושב על
הכורסה בסלון של אבנר חודורוב, הקלידן של
הלהקה ,״לא קטנה עלינו, אבל אולי אנחנו
גדולים עליה.״

• זאת אומרת?
שלומי, שהלחין וכתב את ״היא התווכחה
איתו שעות״ ,את ״בלדה לסוכן כפול״ ,את
״רני בפאריס״ את ״בדרך אל הים״ ,ואת
נעימת ״שיר המכונה״ ,מביט באיגי המתופף
המתעקש על תיסרוקת ג׳יימס דין, פיאות
לחיים ארוכות ובלורית, מחייך אל אבנר
חודורוב, שמארח אותנו בדירה שלו, ששייכת
בעצם ליובל בנאי, אבל אבנר שכר אותה
ממנו, כי יובל עבר לדירה אחרת, גדולה יותר,
אחרי שנולד הבן אלישע, ומחזיר את המבט
אלי .״גם פה טוב לנו ואנחנו מסתדרים,
ובכיף, אבל מעניין אותנו להיכנס לעניין של

שלומי אומר ש״עברית זו שפה מספיק
מוזרה כדי לעשות ממנה קטע מעניין.״

• על מה אתם חושכים? אירופה?
אמריקה?
התשובה באה בקולות מתואמים :״אמריקה.
אמריקה.״

• מה אתה מחפש כמוסיקה
שלד?

נוסע אל הים.״ את שאר השורות לא זוכרים
כל כך, אבל כתוב שם ״כולם אומרים מחר
יבוא שלום /אבל עלינו כבר הקיץ הקץ 7
ועד שיפתחו את השסתום /אני יורד לים כדי
להתרחץ.״

• פוליטיקה מעניינת אתכם?
אבנר .״בכלל לא.״
איגי: שותק.

להש פי עעלהמצב. אנחנו ל א רו צי פוליטיקה. מוסיקה ז ה התחום שלנו!
שלומי. :היא מעניינת אותנו, אבל אנחנו
לא מתעסקים עם הדבר הזה. אני מתעניין
בפוליטיקה, אבל לא בצורה עמוקה. אני לא
כותב על פוליטיקה. אני לא חושב שאני
מספיק פוליטיקאי בשביל להעביר לאנשים
אחרים.״

• יש לך תחושות.

.תחושות? כולם אומרים מחר יבוא שלום,
אבל עלינו כבר הקיץ הקץ. זה התחושות שלי.
זו הפוליטיקה שלי. לא יותר מזה.״

• זה לברוח.
.אץ לי פיתרון. פעם חשבתי שיש פיתרון.

• באיזה מחנה היית?
.הייתי בהתחלה במחנה הימני, ואחרי זה
עברתי למחנה השמאלי. אבל באיזה שהוא
שלב גם זה לא נראה לי פיתרון, למרות
שהדרך הזאת נראית לי יותר הגיונית, לפי
ההיסטוריה של דברים שקרו בעולם, וניסיון
של עמים אחרים במצבים כאלה.״

• מה זה מחנה ימני?
.הייתי ליכוד, בהתחלה.״

• מהבית?
.כן, מהבית.״

• ומה הצבעת?

ולהקים משהו אחד על הכיפאק ״,ויש קצת
התרגשות בדירה שאבנר שכר מיובל ביום
השישי בצהריים, קצת לפני שהלהקה לוקחת
את עצמה ונוסעת, במכונית הפרטית, אל
הים, חוף בוגרשוב, ושלומי מסביר. :רציתי
להגיד למה אנחנו לא נוקטים עמדה במוסיקה
שלנו. דבר ראשון, אני חושב שהפוליטיקה
היא דבר שכל כך לוחץ על האזרח, ואני חושב
שמוסיקה צריכה לעשות טוב לאנשים. לבדר
אותם. לא להכניס להם מה שיש בחדשות,
בטלווידה, בלגן. וחוץ מזה, כמו שאתה רואה,
לכל אחד בלהקה שלגו יש דיעה אחרת, אז

• מ ה, הפוליטיקאי הוא איזה
גאון?
.אני לא יודע, אבל הוא מתעסק עם זה כל
הזמן.״

• הוא מבין מה שאתה לא?
.זה לא זה, אבל זה המיקצוע שלו, והמר
סיקה היא המיקצוע שלי. זה לא מספיק
מעניין אותי.״
המוסיקה האמריקאית של שנות ה־ 60 הוציאה
את אמריקה מוויאט־נאם. המוסיקה, והתרבות
שהיא ביטאה ויצרה.
.האינתיפאדה צריכה להימשך עוד 500
שנים, בשביל שהמוסיקה תוכל להשפיע על
המצב.״

• לא בטוח. למה אתה לא שר על
המצב?
.הייתי שר, אבל מייקל לא היה מסכים
אתי. ובכלל, הנושאים האלה לא נותנים לי
השראה.״

• אולי אתה לא כועס מספיק. אין
שיגאה.
.יכול להיות. יכול להיות שאני לא מספיק
כועס״.

• אתה לא מרגיש שדופקים
אותך?
.אני כן מרגיש. אבל אני לא מרגיש שאני
מספיק לידר בשביל להביע מה שאני חושב.״

•לידר? צריך רק להביע את
הרגשות.
.לא נכון. זה בדיוק כמו ששמיר אומר את
הדברים שלו, אותו דבר יובל עומד מול
מיקרופון ומעביר את הדברים שלו. אני רואה
את זה בדיוק אותו דבר״.

• סי היימן, עם ״יורים ובוכים״,
היא מנהיגה?
.זהו בדיוק, מפני שהיא לא, זה עוד יותר
שיכנע אותי לא להתעסק עם הנושאים האלה.
תראה, קשה לי קצת להסביר לך. מוסיקה
בשבילי זה קסם. זה הולך רק עם דברים
שבאים בכיף. ולא בא לי על הנושאים האלה,
אז זה סימן מספיק טוב בשבילי לא להתעסק
עם זה. אני לא מגביל את עצמי לשום דבר,
ויכול להיות שיום אחד זה ייצא. בינתיים,
הנושאים שלנו היו דברים קטנים, של האדם
הקטן. אהבה, אכזבה, תיסכולים, וזה מה
שאנחנו יודעים לעשות״.

• אתה עושה מילואים?
.בטח. הייתי גם בלבנון. בתור לוחם, לא
בתור נהג״.

• איך זה היה?

.זה די ריגש אותי. חוץ מזה שרעדו לי
הביצים. אפילו כתבתי שיר ,׳התותח מצלצל
פעמיים׳ .זה על אחד שנפגע במילחמה, והחברה
דרכה עליו. זה דבר שהרגשתי אותו, אז
כתבתי. אני עובד על רגשות״.

• מאיפה ההשפעות שלכם? מבחינה
מוסיקלית, אני מתכוון.
.אנחנו עושים את המוסיקה שלנו, אבל
בטח שזה בא מאיזה מקום. כל מה שעבר
דרכנו, בחיים שלנו כאן, מוכרח להשפיע.
בתור ילד שמעתי את התרננודם. את כהרת.
כל מיני. וגם מוסיקה מבחוץ. הקיור. וגם
חזרות לשנות ה־ ,60 וד . 70 היו שם דברים
יפים שלא הצליחו לשחזר עד היום״.

• למה לא ללכת קדימה?

היום אני חושב שאין.״

•למה?
.נראה לי שהמדינה יותר מדי מבולגנת
ומחולקת לשני מחנות, וכרגע הפיתרון נראה
לי רחוק.״

• אתה שייך לאיזה מחנה?
.אני הייתי במחנה, אבל כיום אני לא יודע
לאן אני שייך בדיוק.״

איגי המתופף, שהתפקיד שלו בלהקה הוא
.קשר עם המעריצות,״ עונה: ליכוד.
אבנר חודורוב הצביע ר״ץ. מייקל בנסון,
נגן גיטרת הבס, הצביע ליכוד. יובל בנאי
הצביע ר״ץ, ושלומי ברכה, שהיה ליכוד,
הצביע למערך, ואחרי הפירוט הוא ממלמל
ש״הבחירות הן סודיות, לאי״
איגי היה רוצה.לקחת מכל אחד את הטוב

איך אפשר, כאילו, בפוליטיקה? במוסיקה,
הריעה שלנו מגובשת, אבל בפוליטיקה יש
לכל אחד את הראש שלו.״

• אולי בגלל זה אין לכם אמירה?

.תראה, אני חושב שרוב הזמרים בארץ
שמתעסקים בפוליטיקה, לא מבינים בעצמם
את הנושא בשביל להעביר אותו לציבור הרחב״.

״למה
לא לעשות סקירה יסודית ולראות
מאיפה הדברים באו? מה זה ללכת קדימה?
אני חושב שבמוסיקה באמת מאז הביטלס
והפינק פלויד הגיע איזה שלב של רווייה. וכל
המוסיקה החדשה שעושים זה קומבינציות
חדשות של מוסיקה שהיתה קיימת. אני לא
מאמין שמישהו יכול להמציא משהו חדש,
אבל מי שמביא את הקומבינציה המעניינת,
עושה את זה. והכל יצא בעצם מהמוסיקה
הקלאסית. הכל זה קומבינציות. ואם אני
אעשה רוק־אנד־רול, ואני אשלב בו פראזות
מיזרחיות, ואני אלך עם זה עד הסוף, אז אני
חלוץ בשטח.״ קודם, כשדיברנו על אופנות,
הוא אמר שתמיד יש אחד שמנסה להיות לפני
כולם, אבל הוא מוצא את עצמו בנבדל

• אתם היחידים כמעט שסוגרים
היום קופה?

אפשר לשיר בערבית או בארמית מדוברת, וגם עברית זו שפה מספיק מוזרה

מעריצות: הקבועות, קרוב לבימה, רודפות אחרי הלהקה מעיר לעיר
(המשך מעמוד )45
״למה כמעט?״

בירור.
ועם הפנים לאמריקה, שנותנת תגמול

אמיתי למאמצים, והצלחה שם איננה עניין
של 2000 שקלים חדשים בחודש.

ובסוף ההופעה ההיא, בפארק, הקהל שנכי
נס בשקט, יצא בשקט. ילדים טובים.

• וכמה אתם מרוויחים?

היתה שתיקה בחדר, ואיגי התחיל בשיח־דור
האינפורמציה :״אני יודע? בסדר.״

• מה זה בסדר?

אבנר חודורוב, הממונה מטעם הלהקה על
בדיקת הספרים, ועל כל הדברים האירגוניים
והטכניים, מסביר ש״אי־אפשר להסתכל על
זה באופן חודשי.״ אני מסכים, ומבקש את
האומדן של ההכנסה השנתית מחולקת ב־12
חודשים, מחולקים בחמישה חברי הלהקה,
המקבלים נתח זהה. גם מהתמלוגים׳ ברדיו,
למרות שהחוק נותן את התמלוגים רק ליוצרים,
המלחין והתמלילן, ולא לאמן המבצע.
התוצאה המסוכמת על חברי הלהקה היא
2000־ 2500 שקלים לחורש. אומדן זהיר מראה
שהלהקה מכרה בשנה האחרונה, בארבעת
חורשי ההופעות שלה, כרטיסים ביותר ממיליון
שקלים. אם חברי הלהקה אומרים את
האמת, ואין סיבה לחשוב שהם אומרים משהו
אחר, אז מישהו מרוויח הרבה מאוד כסף, או
שאולי ההוצאות שמסביב הן באמת גדולות.
קבוצת כדורגל מהליגה הלאומית, המחזיקה
קבוצה על תקציב דומה, מעניקה לכו־כביה
סכומים הגדולים פי ארבעה וחמישה.
אבל זהו שוק קשה, וחברי הלהקה ש״נוסעים
לאמריקה באפריל הקרוב, וזה כמעט בטוח
במאה אחוז,״ ונזהרים מבשורות חברתיות,
מסיימים את הדיון על האמנות הישראלית
ושורשיה, ואולי הם לא יודעים שהם מבטאים
את העידן הפוסט־מודרניסטי, השולט בעולם
כולו, ומשינה היא הביטוי הישראלי שלו.
חוסר אמונה ביכולת ההתחדשות האמיתית.

לפעמים יוצא גם עם רמש: במיקרה זה מקל־התיפוף

מחדרים
את היחק
לכרמל!

בנק ייסד,ונס פותח במבצע מיוחד :
לבל מי שפותח חשבון בדיסקונט
(ערש,תוכנית חסכו ן,קופת נמל
או חשבון מס״ח) ,תוענק תעודה
המאשרת ב׳ הבנק תרם בשמו
לשיקום יערות החורש הטבעי
ולחידוש אוכלוסיית החי־בר
בכרמל.
בואו נחזיר את הירוק לכרמל .
בואו לסניף דיסקונט הקרוב.

ן ר שבסק• פריליך דובר

בואו ניתן יחד תשובה לשרפות
שמבלות את נוף ארצנו.

ג ז 32 נשוי* כלו* 3ד י 3י* ?*סלטי בבמדך
״לעניין״ 14 ,באפריל 1989
^ ד ני פלג נמאס. נמאסו עליו שיחותיה/טלפון,
נמאסו עליו המיכתבים. כולם
הכילו הצעות אינטימיות. הומו מחפש הומו.
הצרה היא שדני פלג אינו הומו. הוא סטרייט
לגמרי. הוא גם דובר מפ״ם. הוא בדרך־
המלך לקאריירה פוליטית טובה, בחור לענ־יין.
העניין
הוא במודעה בלענ״ן. לעניין, שהוא

פלג למישטרת מרחב תל־אביב והגיש תלונה.
במקביל פנה לגורמים בכירים במיפלגתו.
העניין עבר לטיפולו של מזכיר מרכז מפ״ם,
חנן ארז, המופקד על כל ענייני המנגנון בבד

מפ״ם שכרה את שרותיה של חברת מ1די־עין
אזרחי, שחקרה פעילים שונים במפ״ם. גם
הדובר עצמו, דני פלג, נחקר, היות ונבדקה גם

וצאת
מ אי ר פרטוש, על

תיבת־הדואר ,1777
המופיעה במודעה
שברא שהע מוד,
היא תיבח־הדואר

של מרבז מפ־ם בתל־אביב. לא, במפים
לא התחילו לעסוק באירגון מיפגשיס הומו־סכסואל״ם
לקראת הבחירות. פשוט
*ידעו! סער (סרצ נסק),

דני פלג: הטרדות ביום ובלילה

מקומון תל־אביבי, בעל אוריינטציה ימנית.
בגיליון של המקומון מיום ה־ 4ו באפריל
1989 התפרסמה במדור האינטימי, קשר
אישי, מודעה בזו הלשון:
״בן ,32 נשוי, בלונדיני, אטלטי(כך במקור!)
בבחור ער .40ת.ד 1777 .עבור דני פ״.
(זו היתד, רק מודעה אחת מאחדות שהתפרסמו
בכמה עיתונים בחודשים מרס ואפריל ושהט־רירו
קשות את הדובר הצעיר).
המודעה נמסרה במדור ללא תשלום, על
ידי מישהו. מי?
בכמה מהמודעות פורסם מיספר־הטלפון
של פלג בביתו, עובדה שגררה הטרדות טלפוניות
מרגיזות. במודעות אחרות צורף
תא־הדואר של המיפלגה.
חלק מהאנשים ששלחו מיכתבים לפלג
נענו בכתב על־ידי מישהו, שהתיימר להיות
ת י פלג.
כשכל העסק הזה הפך בלתי־נסבל, פנה

האופציה שהוא ממציא את כל הפרשה, או
שהוא אחראי בעצמו לפירסומים.
אחד האנשים שנחקרו על־ידי מ1דיעין אזרח•
הוא אבי שיין, משורר ולשעבר ראש אגף־
מינהלה־ומחשבים במפ״ם, חבר המזכירות.
הגבר הממושקף שפרש באחרונה ממפ״ם
״עקב השתלטות האגף השמאלי עליה״ ,היה
ידוע במפ״ם כנץ וכתומך בפלג הימני, בראשות
חבר־הכנסת־לשעבר אימרי רון. לפני כן
היה עם חסידי לובה אליאב.
שיין מתאר את התקופה שבה נחקר על־ידי
מודיעין אזרח• כ״גיהינום״ .לטענתו, במהלך
החקירה ניסו להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי,
כדי שיודה :״החוקר רוני ברהום הסביר לי
שיש מיקרים שלא יודעים מי אשם, אלא שיש
רק הוכחות נסיבתיות לכאורה, ואדם יכול
להיענש על משהו שלא עשה. כך ניסו להם־
(המשך בעמוד )60

הסיפור ש ל כו ל דו מ ה: מישהו

ב בז ר ע גז
(המשך מעמוד )6
מש במכשיר זד, לעיתים קרובות. במיסגרת
כזאת נראה מישאל־העם כמכשיר המועדף
של דמגוגים.
אולם במדינות דמוקרטיות רבות מקובל

הוכיח זאת כשזכה בתמיכה כללית כשהחליט
להחזיר את כל סיני תמורת שלום עם מצריים.
אם ייערך מישאל־עם על הצעתו של
מובארכ, יתכן שהדבר יוכח שוב.

איש־צומת נשלח עד־ידי
ביבי נתניה! לייצג את
ישראל. הוא חזר מודאג
טדעון פער ₪

ךאח רי, ככלות הכל, היא עומדת בפתח.
1שנת תש״ן. כן, גם בתל־מונד מתחלפת
שנה.
שנה חדשה, אולי אף תקופה חדשה. אחרי
עשרת הדיברות של משה, עשרת הדיברות
של מובארכ. אומר על זה פופאי הרמלאי:
.חכם גדול מובארב זה. צועק שלום שלום.
נראה אותו פעם במחוזי.״ אז עוד ברכה,
אחרונה: שנת שלום ולא מחוזי...
מה שמשמח אותי בכך שאני כתב בהשלם
הזה היא העובדה שמי שקונה את העיתון גם
יקרא בו. את יתר העיתונים קונים בשביל
ההגרלות. אפילו כאן אצלנו רבים כל יום על
כל גלגל של ב־אם־וו.
אני שוכב לי על הדשא, מתחרדן בשמש,
שותה כוס מים קרים שקיבלתי מהחברה של

חבר־הכנסת יואש (צ׳אט״ו) צידון מצומת
נחשב כאדם אינטליגנטי, מרצה היודע לשטוח
לפני שומעיו טיעונים רציונליים.
זו, כנראה, גם הסיבה שקיבל בשבוע שעבר,
בהתראה של שעות מעטות בלבד, למרות
שהוא איש־האופוזיציה, בקשה לחוצה מביבי
נתניהו, סגן״שר־החוץ, לטוס לאיסטנבול, כדי
להופיע שם לפני הוועידה השנתית של ״איר־גון
הנשיאים הצעירים״ .זהו אירגון בינלאומי
בעל עוצמה כלכלית, הכולל 6000 אנשי עסקים
וכלכלה 2096 .מהם יהודים 6096 ,מהם
אמריקאים. מחזור־העסקים של החבורה המכובדת
הזאת גדול יותר מזה של מדינת־יש־ראל,
וזו גם הסיבה לכך שכל הדלתות נפתחות
לפניהם. ארבעת ימי הוועידה עלו ארבעה
מיליון דולר.
לדיברי צידון, הוא נתקל שם ב״מכונת־התעמולה
המשומנת של אש״ף,״ שהצליחה
לגרום, בין היתר, לכך שהנושא המרכזי של
הכנס יהיה הבעייה הפלסטינית. מארגן־הכי־נוס
היה השגריר האמריקאי לשעבר בסוריה,
וסגנו — אמריקאי פלסטיני.
הכי טובה. לפני הוועידה הופיעו חאלד
אל־חאסן, מבכירי אש״ף, שהוא עצמו איש־עסקים
גדול(הסוכן של שרפ בכוויית) ,וליד
אל־חלידי, פרופסור פלסטיני רב־יוקרה מאוניברסיטת
האחוארד, ופילים חביב, הדיפלומט
האמריקאי ממוצא לבנוני.
הרצאתו של אל־חסן היתה אמוציונלית
מאוד, בסיגנון ״תנו לי לחזור הביתה״ .חלק
מהיהודים בקהל שאלו אותו שאלות נוקבות,
והדברים אף גלשו לחילופי־דברים בטונים
גבוהים.
הצלחת הרצאתו של צידון, שזכתה בציונים
גבוהים מצד הנוכחים, הרושמים ביקורות
אחרי כל הרצאה, לא שיפרה במיוחד את מצב־רוחו.
בחוזרו ארצה דיווח על ״סחף עמוק במעמדה
של ישראל בעולם.״
לדיברי צידון, טענו המשתתפים, ובמיוחד
היהודים, שישראל מדברת בעשרים קולות.
אחרי נאומו של צידון פנה אליו אחד היהודים
ואמר לו, לדבריו :״דבריך היו משכנעים, אך
אינני בטוח שהם מייצגים את עמדת ממשלת־ישראל
״.כשצידון ענה שהוא בא מטעם ממי
שלת־ישראל שאל פילים חביב באירוניה:
.יש לכם ממשלה?״ שאלה זו הופנתה בוואדי־ציות
שונות, לצידון, כמה פעמים במהלך הוד
עירה. צידון. :למרות שבדרך כלל אני מאמין
שאם מביאים ראיות הגיוניות לפני אנשי־עס־קים
זה עוזר — הפעם אני ספקני. התרשמתי
שלשני דברים יש השפעה מכרעת: הפיצול
בישראל התעמולה הערבית, ובעיקר הפלסטינית,
שהצליחה למקד את הסיכסוך בעניין
הפלסטיני, וליצור תדמית של גוליית הישראלי
מול דויד הפלסטיני, תוך התעלמות מהתמונה
הכוללת של עולם ערבי אדיר המקיף
את ישראל והעויין אותה.
.התיידדתי שם במיוחד עם אוטו פון־הבס־בורג,
יורש־העצר לבית הבסבורג, שהוא גם
ציר בפרלמנט של בוואריה, ואדם משכיל
מאור. אינני שחצן, אך כשהוא אמר לי שהרצאת,
ודתה ההרצאה הטובה ביותר ששמע
מעודו על העניץ הישראלי, שאלתי את עצמי,
מה, לכל הרוחות, עשינו עד היום?

המחתרת. קיר אסבסט קטן מפריד בינינו לבי-
נם. מחתרת, כשמם כן הם״ .שומרים את הסיגריות
והאסימונים שלהם ממש במחתרת. מחתרתיים
החברה האלה. שוכב ומנסה להיזכר
בימים ההם, בשנת תשמ״ח, שהכל היה כה,
מלבר שימחה.
ב־ 10 בבוקר אמרו לי לאסוף את כל הציוד:
.אתה נוסע לאברכביר׳...
אספתי את המעט שהיה לי וחיכיתי. הוציאו
אותי מהתא לחדר־חקירות גדול. הצוות
שבא להעביר אותי עשה לי מסיבת־הפתעה
— אשתי, הילדה וגיסי באו להגיד לי חזק
ואמץ.
פעם ראשונה מאז המעצר שנתנו לי לבלות
שעה שלמה במחיצת אשתי ללא החיי-
שנים של הצפונית. ימים ולילות פינטזתי מה

שליחויות
ש מסושלה?

המישאל כמכשיר סביר ולגיטימי. בשווייץ
הוא אמצעי דמוקרטי שיגרתי. באיטליה שימש
לא־אחת לפיתרון בעיות השנויות במחלוקת
עמוקה(למשל: התרת הגירושין) .באר־צות־הברית
הוא משמש להכרעה בעניינים
מעשיים(למשל: הטלת מיסים).
מישאל־עם יכול להיות מכשיר דמוקרטי
יעיל גם בישראל, בשני תנאים:
• שהוא ייכנס למיסגרת חוקית, שתגדיר
היטב את תהליך ההחלטה על עריכתו, ואת
אופן ביצוע ההכרעה.
• שמול האזרח תועמד שאלה מעשית
ברורה ומוגדרת היטב, ולא שאלה עקרונית
היפותטית( .למשל, :האם אתה בעד או נגר
קבלת הצעתו של הנשיא חוסני מובארב, שישראל
תנהל משא־זמתן עם מישלחת פלסטינית
אשר תורכב על־ידי נשיא מצריים
כראוודעיניו?״)
יצחק רבץ אמר כי לדעתו הציבור הישראלי
הוא קיצוני בוויכוח על עקרונות, אך
מתון בהכרעה על הצעות מעשיות. מנחם בגץ

אגיד לה כשנפגש לבד. המעמד השכיח ממני
את הכל.
.אני אוהב אותך — בואי נתגרש.״
.חכי לי — חבל על הזמן.״
זה שיקף פחות או יותר את המחשבות
שהתרוצצו לי בראש בכל הימים האלה. דבר
והיפוכו.
התחבקנו, נגענו זה בזה, בכינו, ולא דיברנו
כמעט מילה. לא היה לי מה להגיד, התביישתי
ממנה. היא שניבאה לי את התסריט
הזה, ואני המבוגר, המנוסה, ה״חכם״ שצעק,
.לי זה לא יקרה״ .מה יש לי להגיד?
אני לוקח את התינוקת בידיים, סצוז־^
אבל אני מרגיש שאני נאחז בה. היא, הקטנה
הזאת, נותנת לי את האחיזה בחיים.

אזיקים־ידיים, אזיקים־רגליים ובצעדים
מדודים (כגורל השרשרת) אני מדדה לארי־קה.
סנדרה לצירי מנגבת דמעות — .אל
תשבר׳ ואני בכלל קוראים אותי.שבור״ .אני
מנסה לחייך, מנסה לעודד אותה. עוד נשיקה
דרך החלץ. נוסעים.
הרחובות מקושטים, דגלים, מנורות צבעוניות,
או־טרטו יום־העצמאות — חגיגות ה־
.40 כן 40 .חודש. זה מה שפסק לי השופט.
קצת לפני הכניסה לאברכביר, במוסר טר
רינו. שם נהגתי לתקן את המכונית, ראיתי את
הראש של איזק, המכונאי שלי, רוכן מעל
מיכסה־מגוע פתוח, וחשבתי בליבי שיעבור
הרבה זמן עד שזה יראה ממני פרנסה. זה
החבר האחרון שראיתי, שלא מבעד לרשתות.

אות באוונטה. בדרךכללמ דו ברבחברק רו בשבגד
הגענו בצהריים. שער חשמלי גדול נפתח.
הסתכלתי סביב. הכל נראה לי מוכר מאז
ה,ביקור׳ האחרון לפני שלוש שנים.
בלשים מלווים אותך ליומן. מוסרים ליומנאי
את האסמכתה ומפקידים אותן־ למישם־
רת בכספת המחוזית.
חיפוש. הפלא ופלא. כמעט הכל מותר.
גלסנוסט של בר־לב כנראה.
מצטלמים בפוטו רצח( ,כאן יש לו משמעות
כפולה) ומעבירים אותך ל״כלוב״ הגדול,
מין מיכלאת־המתנה, עד שמסווגים אותך
לאגף שנקבע לך. אני הולך לאגף הכללי. אין
לי חשבונות עם אף אחד מלבד המוכר במכולת.
מלווה
בשוטר אני צועד במיסדרון בתיק־ווה
למצוא מקום בחדר , 10 שנחשב בזמנו

קט מאימת ההקלטות. מצחיק, אחרי חודשים
שמקליטים אותי בטלפון, נהייתי פתאום
זהיר. זה כמו להרכיב היום מישקפי־רוח בפורטו
ריקו אחרי ש״הוגו׳ עבר חלף לו.
עוד שני חבר׳ה, כל אחד מקרז בפינה שלו,
אכלסו את החדר.
אנשים. העיקר אנשים. צרת רבים נחמה
לטיפשים, אבל בכל זאת נחמה.
באבו־כביר אוטומטית כולם חפים ...סליחה,
חיים מפשע. כולם ״עודכי־דין״ ,כולם
יודעים במה ומתי להודות. כולם יודעים את
כל הכללים. אבל כולם באבו־כביר.
אבי פתח לי את התיק שלו, תיק עמוס
ממתקים, שלף נורת־חשמל חלולה מאי־שם,
הכין פתיל מנייר־טואלט ומרגרינה, הרתחנו
מים וזה הקפה החם הראשון שבא אל פי מאז

המניאק מעלית. טוב, זה צפוי. מה הוא מבין
בפשע.״ כל אחד נהיה שופט. .זה תיק של
שלישייה״ וכך הלאה.
חדר־האוכל נפתח. איזה יופי, איזה סדר,
כל אחד והמגש שלו, אוכל חם, נקי, מסודר,
לעומת מה שהיה בימים ההם, ימי הקשר
הקולומביאני, הפתעה נעימה.
נגמר האוכל. עוד כמה סיבובים ויסגרו
אותנו בחדרים עד למחרת בבוקר. אני מחפש
איזה פרצוף מוכר, אולי אצליח לגייס לי איזה
בוף כיף (חתיכת חשיש) ללילה. איפה. אין
סיכוי, אומרים לי יודעי דבר. מי מחזיק היום
דבר כזה? כולם גרקוטים. תתעורר יה בן־אדם.
זה לא מה שהיה פעם. היום דור חדש. .דור
הפילטר״ .לפעמים( ,מסבירים לי) אתה יכול
לתפוש איזה מנדטורי שיש לו. כשתגיע להע־

שלא היו גלויים לכוחות האוייב. מצבו של
אבי היה הרבה יותר טוב משלי ומן הצדק גם
שכך יהיה. הוא הבטיח לפרנס את מישפחתי
הקטנה לכשישתחרר. זה אחד החוקים הלא־כתובים
בבואך להתעסק בפשע.
והיה בבוא היום בו נפול תפיל /
יז־אג שותפך למשפחה, פן תבל/ .
בערב החלו הצעקות. זה אחד הקטעים
שבלעדיהם אבו״כביר לא יכול להתקיים,
משהו מסורתי כמעט. כל ההודעות, מכל הסוגים.
עושות דרכם פנימה והחוצה. אני מאמין
שכל שוטר מתחיל לומד את ה״קודים״
של הצעקות, אבל למי זה איכפת. הרי מדובר
במסורת.
הי 1י לה מאוד קשה באבו־כביר. אין דין

ת מיד סרס חני מפ ש ע
א בי ולדמן, העול ם הז ה

ביס שריש בסיבווו
שר וסו(.גיחה״) וירו.
את *0תחוושיס שרו
הוא מתחיר באבר
כביו. נמו במאסר
הקודם, תוא מחבש
קצת חשיש. החבוח
מסבירים רו שעכשיו
עירן הסמים הנדקוט״ם.
איו הורד ופוחת הדור
יוסף וזה ) 7 *77

לחדר של ה.חברה״ ,ובין החדרים הבודדים
שאפשר לצעוק החוצה ובטיפוס על החלון גם
לראות עם מי מדברים. אני מציץ בחדרים
מחפש מקום פנוי. בחדר 9אני רואה את הקרחת
של השותף שלי אבי, עם הגב אלי, שקוע
במחשבות.
,תפתח כאן׳ אמרתי לשוטר. כאן מצאתי
והצעתי את מיטתי לימים וללילות הבאים.
המיפגש בינינו היה מרגש. שנינו לא עיכלנו
שאנחנו שוב יחד. אחרי עשרה ימים של
בידוד מוחלט, כשאתה מדבר לקירות, להתחבר
שוב לציבילזציה, זה הרבה יותר מרגש
ממה שאני יכול לתאר במילים.
התחבקנו והתחלנו להמטיר שאלות אחד
על רעהו. כשהוא מסמן לי באצבע לדבר בש־

ימי החרות.
על כוס קפה ועוגה באבו־כביר סנטר דיברתי
ודיברתי, רק אלוהים יודע כמה זה היה
חסר לי.
צ׳יק צ׳ק הגיעה ארוחת־ערב, חצי שעה
לפני האוכל יורדים כולם לחצר, טיול לתפוש
תיאבון, לתפוש סוטול, רק בחדר אתה תופש
שנתפשת.
כולם׳שם, כל החברה ה־א ,1שהיו פעם
,0111 מטיילים בזוגות, בשלשות, הלוך
ושוב. רשת פרושה על כל החדר מלמעלה.
אנטי־אינתיפאדה.
אנחנו, אבי ואני, כבר הספקנו להתפרסם
בעיתונים. כל אחד שמזהה אותנו, יש לו כמעט
אותו מישפט להגיד, :אה, פתח עליכם

—וו וו

מרה לדין לחבסה שם יש, ברוך השם.
עלינו בחזרה לחדרים. בינתיים התעוררו
השניים האחרים. כמו שניחשתי מראש שניהם
חפים מפשע — מישהו הביאו אותם באוונ־טה.
ה״מישהר הזה, מסתבר ברוב המיקרים,
זה אחד החברים הטובים. נכווים, אבל ממשיכים
לשחק באש — שותף לפשע, לדעתי,
צריך לבחור ביתר קפידה מאשר שותף לכל
עסק אחר, מכיוון שמחיר הבגידה בעסק מתבטא
בכסף, ובפשע — בחופש, ואמר הסיני
הזקן שאין מחיר לחופש.
אחלה ערב העברנו, הערב הראשון בחברת
אנשים, עושה טוב על הנשמה.
החלפנו מידע אבי ואני, שנינו עברנו
חקירות. מסתבר שלא נשארו הרבה סודות

הקריז ביום כדינו בלילה. אין עם מי לדבר
בלילה. שוטר אחד בקצה המיסדרון ועשרות
אנשים בחדרים בשיא המתח, בשיא הקריז, זה
מה שיש. מי שלא רוצה שלא יבוא.
קשתה עלי קצת הכתיבה. לא כל־כך נעים
לצלול לזיכרונות האלה. הדבר היחידי שמעודד
אותי הוא שכבר עברתי את זה. ואם
עברנו את פרעה נעבור גם את זה.
אני חוזר קצת לתל־מונד 9 ,בערב, רואים
מבט:
״שמיר מודה ש...״
אומר אלבז מדימונה, :בו־אדם עוד לא
נעצר וכבר מודה״...
שנה טובה.
ג׳וזם.

תוכנית 10 הנקודות של מאיו ליפשיץ

8 8 לפי דיווחי דובר צה״ל והמשטרה נרצחו בשבוע שחלף 5ערבים ע״י
בני עמם.
ספירת ,,דיעה אחרת״ מראה כי מאז תחילת מאורעות האלימות
הערבית ב־ד 9.12.8קטל הטירור 188 איש ואישה, ערבים ויהודים, לפי
הפירוט הבא:
• 143 ערבים נדקרו, נורו ונשרפו בידי אחיהם.
• 45 יהודים נרצחו.
• 1חייל ישראלי נעדר.

משוגעים תרדו מהגב׳
עם משוגעים א סור להתעסק. גם המלך הפלישתי ה הו א הבין מהר א ת
העניין ושלח לכל הרוחות א ת דוד ששיחק או ת ה משוגע. גם כיום זה עובד ל א
רע. רוצים להינצל מבית הסוהר או להבדיל מהגיליוטינה בצרפת? אין בעיות,
מתחילים להתנהג כמו קוקו מדופלם והעניין מסודר.
יש למשוגעים חסינו ת דיפלומטית כנראה. לעת מצוא ה ם גם משמשים כלי
משחק בידי דיפלומטים הרוצים להציל א ת עורם. יש יריות ופיגועים מתחום
ירדן -מיד באו ת הצהרות מפי שליטי ירדן בדבר אי שפיותם כביכול של
המבצעים.
מה שלא מובן זה הסיוע המא סי בי של התק שורת שלנו ושל שר בטחוננו
לתירוצי שכנתנו ממזרח. כמ ה פיגועים נוספים נחוצים בכדי לשכנע כי יש
שיטה בשגעון? האם ״יופתעו״ מנהיגנו מחדש לנוכח אינ תיפ אד ה של קטיו שות
ופיגועים מ ת חום ירדן, כפי שהופתעו מ ה אינ תיפ אד ה הנוכחית ביש״עי
לפעמים ל א ברור מי כ או המשוגע.
א חד הא מ צעי םהקלא סיי ם לעצירת הטירוף המתוכנן הו א לנקו ט בכללי
המ שחק של האויב. עם קצת מעוף ודמיון יוצר ניתן לצייד כמ ה מיחידות צה״ל
במספר כותנות משוגעים וכן בתעודות המתאי מות. לטעון שמדובר
במשוגעים ״עם קבלות״.
סיפור הכיסוי, שיופץ לא ח ר ״תחקיר״ ,יספר על בריחה של כמ ה
״נפוליאונים״ מקיני ה קו קי ה של ״אברבנאל״ ו״טלביה״ .יתברר כי הגיעו
״לגמרי במקרה״ לגבול ירדן על מנת להוכיח א ת עצמם. אפשר גם ״לפרוץ״
לשם כך כמ המח סני נשק של צה״ל כדי לספק א ת הה ס בר מהיכן ב או הכלים
שבהם הצטיידו ״הגנראלים״.
כך נרמוז למלך שיש שתי גדות לשגעון. ובאמונה, הרמז יובן. איש ל א יוכל
לבוא בטענות לישראל, א ם רק תוכיח שמדובר בסך־הכל בחולי רוח. ובאמת,
שטואל שטרן ₪
הרי ל א חסרים משוגעים אני...

1־ 11 1 1

^ חקי החסידות והשקנאים חלפו עברו
/מעל ארצנו המפויחת בדרכם למדינות
הדרום באפריקה החמה. מטוסי אל־על נוחתים
בנתב״ג בשיטת הסרט הנע, כשכרסיהם
מלאות בישראלים־חוזרים למכורה ולמישפ־הה,
לקראת החגים. כבר עולה ומגיע לאף ריח
התבשילים המסורתיים המבעבעים בסירים,
לקראת הפיטום הגדול של הסעודות מרובות
המשתתפים.
ובאווירה מפויסת זו של אחדות לאומית,
רצון טוב ואחווה בין־אישית, ראינו צורך לתרום
את תרומתנו הצנועה לאומה. לפרוס
לפני המוני בית ישראל, כמו גם עבור אהובינו
בממשלה החביבה, מספר מצומצם של
רעיונות והצעות לשיפור איכות החיים והסביבה
בשנה הבאה עלינו לטובה.
ן־ לשמור מכל משמר על מיסגרת מנד
1שלת האחדות הרחבה. זה עיקר העיקרים,
זו המצווה הקדושה. לא חשוב הביצוע,
אין משמעות למצע. העיקר להמשיך ולקיים
את הדינוזאור הפוליטי בכל מחיר ובכל
תנאי. זה חשוב לשמיר, זה חיוני ליצחק רבץ,
וכך הופך הדבר לאינטרס לאומי עבור כולנו.
ך׳ לצרף את ר״צ ומפ״ם בשנת תש״ן.
£להרחיב את בסיס הכח התבוסתני ולחזק
את יסודות הבגידה ברעיון הציוני. במקביל
רצוי להיפטר מאלמנטים לאומיים המחבלים
בהתקדמות המהירה לעבר הפיתרון
הסופי של בעיית היהודים.

ד -לישון הרבה, כמה שיותר, בשעות
0היום. לא על חשבון תנומת הלילה ההכרחית.
לבלות את החיים מתחת לשמיכה,
או בארוחות צהריים בחברת האישה. להימנע
מעבודה. לנמנם בלישכה. לחרופ במכונית
השרד. לחלום בהקיץ. לאבד את ההכרה.
4לשתות אלכוהול עד־דלא-ירע.
! 4ללגו ם וויסקי כמו משוגע. להוריד את
מיפלס הנוזל בבקבוק הברנדי לרמת המינימום.
להשתכר מידי יום. לצרוך וודקה כמו
מוז׳יק רוסי. לשתות בירה בכמויות שיביישו
קוקני לונדוני. העיקר שיהיה שמח.
£לשיך, לבלף, לכזב, לעבוד על כולם
3בעיניים. להגיד דבר והיפוכו במשפט
אחד. לרמות את העם בשידור חי. לצחוק
בפרצופם של העמיתים למיפלגה, לדרך ול־דיעה.
לעשות קנוניות עם היריבים האידיאולוגיים
והאויבים הזרים. לעשות מניפולציות
על דעת הקהל. להדליף ידיעות לתקשורת,
להשתיל ריס־אינפורמציה.
/לחסל בעקביות את התשתית הכל־
4 0כלית. לזרוק כסף טוב אחרי כסף רע
בחורים שחורים של פירמות מיפלגתיות.
להזרים משאבים ציבוריים לידיים כושלות.
לתת סטרואידים אנאבוליים למיפעלים מתמוטטים.
לשפר את רווחיות הפרזיטים. לסייע
לשרלטנים, לדחוף את המתחזים.
ך• לדסוק בשיטתיות את מעט המצ-
/ליחנים. להמשיך לגבות ^ 50 מהתוצר
הלאומי כמיסים. להעניק הלאה, חצי מסכום
זה, בסובסידיות ומענקים. לגדל דור חדש של
מעוותים. לקשור את הידיים של המוכשרים.
לתת לחוקי דארווין ו״הברירה הטבעית״ לשלוח
מכאן את הטובים. להשאיר בארץ שיכבת
אומללים. לנוון את הצעירים.
ס לקלוט עלייה כפי שהצלחנו עם הס
אתיופים. לעודד את היהודים הרוסים
לבוא הנה בשיטות הסוציאליסטיות המוכרות.
לשכנע את הפזורה באמריקה באמצעות
חזון השיוויון. לשלוח עוד מאות שליחים לרחבי
תבל. להרבות את אנשי מנגנון הסוכנות.
ללכלך את שם ישראל בעמים — זה לבטח
יוסיף עולים.
ך) להעניק תנאים מופלגים, פרסים
/ושפע הנאות חומריות, לשוליות סופרים,
משוררים ועיתונאים. להזניח את המדענים.
לשכוח מקיומם של גאוני הפיזיקה והכימיה
הישראלים. לצמצם בניית מעבדות.
להשקיע כסף בקולנוענים. לדכא מחקר ופיתוח
בתעשיות עתירות־הידע. לטפח מחזאים.
לשכוח מהפקולטות למדעי החיים — להתעסק
עם אנשי הרוח. כך נהיה אור לגויים.
ן 1 /־ לעצום את העיניים נוכח ה-
1 1 /אינתיפאדה. להתעלם מרצח המוני
של ערבים בידי ערבים. להפנות כתף אדישה
להתנכלויות היומיות כלפי היהודים. לא
לספור את המתים, לא למנות את פצועי קציר
הדמים. לשכוח מה היתה המטרה לבואנו לארץ
הזאת. להתעקש על צידקת האויב. לייסר
את עצמנו בשוטים. לתת לשוטים להכתיב
לנו את הטון. להמשיך ולשוט בספינת השוטים.
להשתטות עד אובדן החושים. לאבד את
הראש. לאבד את הכל.

א 1רי דן

** נהיג חדש נולד השבוע לעם ישראל
נשיא מצרים חוסני מובארק. איש
השנה של ממש. אפילו יותר מיצחק רבין
שמפעלי הנייר של העתונות הישראלית הפכו
אותו בהינף קולמוס לצ׳רצ׳יל מודרני.
די לצטט כמה משפטים מן התקשורת כדי
להבין שבאין הנהגה בישראל נמצא לנו מושיע
פרעוני:
״הארץ״ ,בקו הרגיל שלו המתרפס כלפי
הערבים, שיבח את מובארק על שפנה לעם
בישראל מעל לראשה של ממשלתו. העתון

יעקב סער, לי שכת העי תונות ה ממ של תי ת

אין מה לבוא בתלונות אל מובארק. כך
הרגילה אותו ממשלת ישראל, לקבל ויתור
תמורת ביקור. בספטמבר 1986 הואיל סוף
סוף מובארק לקבל את ראש הממשלה דאז
שמעון פרס לביקור לילה באלכסנדריה —
רק לאחר שהובטחו לו תנאי בוררות שיחזירו
לו את טאבה, כפי שאמנם ארע.
ובשבוע שעבר נתרצה סוף סוף מובארק
לקבל לביקור־יום את שר הבטחון יצחק רבין.
אבל רק לאחר שהיה ברור לו מראש, ובעיקר
באמצעות ארה״ב, שרבץ מוכן לדון במינוי
נציגי אש״ף למו׳־מ עם משלחת ישראלית,
תוך עצימת עיניים כאילו היו ״נציגי השטחים״
,או ״נציגי חו״ל״ .כל זאת בניגוד לקווי
היסוד של הממשלה, וללא שצעד מרחיק לכתי
זה יובא לדיון בקאבינט או בממשלה, ולקול
מחיאות הכפיים של אנשי השמאל ותקשור-

אלא לפיסה מארץ־ישראל. לכן אם יש אחראי
בממשלה להתפוררות המדינית הזאת — הוא
בראש וראשונה שמיר.
רבין, בעקבות כשלונו בן ה־ 21 חודש מול
הטרור הפלשתינאי שהתלקח משני עברי הקו
הירוק לשעבר, נשבר עד כדי־כך שהוא רץ
להישען על משענת קנה־רצוץ־מובארק. כאשר
רבין וצמרת מערכת הבטחון שלו נכשלו
כשלון מקצועי־צבאי־בטחוני, הם מיהרו לפלשתינאים,
לאמריקאים ולמצרים, להפגיש
אותם עם נציגי אש״ף. העיקר שלא יזכירו, רק
בינתיים, את שמו במפורש. מרבין ועד שמוא־ל׳יק
גורן וכל מה שבאמצע.
כלומר, על חוסר היכולת הבטחונית רוצה
רבין לחפות בפתרון מדיני. מבחינה זו הוא
דומה למשה דיין באחריתו. דיין היה מהוות־רנים
הגדולים ביותר בצוות המו״ט של מנחם
בגין עם אנואר סאדאת. כאילו ניסה לחפות
את הכשלון הגדול, לו היה אחראי בהפתעת־החורבן
של מלחמת יום״הכיפורים.
ואילו רבין לאור אי יכולתו לעצור בעד
ההרס והרצח של מה שמכונה אינתיפאדה,
מנסה לכסות על כך ב״מהלך מדיני״ .בהבדל
גדול אחד לפחות: דיין החזיר מלחמה שערה,

נשיא מובארק
המוניות. ד לזו ל ובוז לישראל

הציע לישראלים ש״יקשיבו היטב לדברי המנהיג
המצרי ...הערתו הביקורתית בעניין
סיכסוך טאבה היתה בהחלט במקומה וגם אזהרתו
מדיחויים ומאובדנו של זמן יקר, ראויים
לתשומת לבנו״)22.9.89( .
עמנואל בר־קדמא הבלתי נלאה ב״ידיעות
אחרונות״ ,מכתיר בהתלהבות את מובארק
כ״מפ״איניק בקהיר״)21.9.89( .
גם להרה בושס באה עדנה בראותה את
חוסני מובארק, בתוכנית ״מוקד״ בטלוויזיה
הישראלית, והיא מגיעה לאקסטאזה בטורה
ב״הארץ״ מיד בבוקר שלמחרת :״תופעה מדהימה,
בלתי רגילה. אם לא היינו אטומים,
היינו נותרים פעורי פה. מי האמין, שמנהיגה
של האומה הערבית הגדולה ביותר, יישב מול
שני עיתונאים מהטלוויזיה הישראלית —
אהוד יערי ושלמה גנור — ויבקש, ממש כך,
שישראל תסכים לשבת למו״מ עם הפלשתינאים
בתיווכו״.

ביקוו שווה וישו
ף ץ וב שאזרחי ישראל יכלו לראות את
י 1אותה הופעה של מובארק בטלוויזיה,
ללא תיווכו של איזה שהוא בית־בושס, עתון
זה או פרשן אחר.
ראשית — הצורה. רבים מהצופים שעדיין
לא איבדו את חוש השיפוט שלהם יכלו להבחין
בזלזול, בבוז, בהמוניות של מובארק כלפי
ישראל, וכלפי שני מראייניו הישראלים
שישבו מולו משותקים כבולי עץ. כולו נדף
ריח של פאטרונות ואפוטרופסות. מובארק
דיבר אל הישראלים בהתנשאות כאילו היה
עשיר חדש שבא לקנות ירקות בשוק הכרמל.
הטלוויזיה הישראלית עשתה סוף סוף
שירות מצויץ כאשר הראתה את מידת הציניות
והאירוניה בה התייחס הנשיא המצרי אל
בקשותיו החוזרות של ראש ממשלת ישראל
יצחק שמיר להיפגש עמו. מלבד התיאורים
הציוריים(״אחבקנו בזרועותי״) הסביר מובא־רק
שכדי שיואיל בטובו לקבל את שמיר, חייב
האחרון להביא לו מין מתנה — ״משהו
גדול״ ,כדבריו. כי ״העמים שלנו יתאכזבו״
באם שמיר לא יעלה מינחה לפרעון־מקרטון.

סימן״ .אם מובארק אומר שסאדאם העיראקי
הבטיח לו שלא ייצא למלחמה בישראל, האם
אין מקום להניח שבאותה הזדמנות דיברו
דווקא מתי ובאיזה תנאים כן ייצא למלחמה?
האם קיימו מצרים ועיראק שיחות אסטר־טגיות־צבאיות
בנושא זה ודנו כיצד להפתיע
שוב את ישראל? האם דבריו של מובארק
אינם חלק מן ההפתעה? ולצורך מה, אגב,
ביצעו מטוסי עיראק טיסות צילום לאורך
גבול ישראל?

שרום עד מוות
¥ה מה שמסתתר מאחורי האופק. בינו
תיים ניצל מובארק את הבמה שהעניקו לו
שמיר ורביו, לנסות ולהכניס פירוד לא רק
בתוך ממשלת ישראל, בתוך הליכוד, אלא
בתוך העם עצמו. כשהם קשובים להילכי הרוח
הפלגניים בישראל בחרו מובארק ויועצו,
היריב בנפש של ישראל, עוסמה אלבז, שוב
בסיסמאות המתנגנות היטב באזני הישראלים
.״שלום״ ,״לא עוד קורבנות״ ,״אמהות
שכולות״ .סחורה שהם יודעים כי הישראלים
צמאים לקנות אותה.
כך עשה מובארק ב״מוקד״ וכך הגדיל
לעשות אלבז כשישב עם יאסר ערפאת במסיבת
העתונאים לה שיחרו, כמובן, העתונאים
הישראלים.
בלי בושה הם אומרים שברצונם ״לשמח
את העם הישראלי״ מעל לראשה של הממשלה.
מוחמר בסיוני השגריר שופך שמן זית
על מכונת התעמולה הזאת בפגישה עם

עיתונאית בושם
.תופעה מדהימה־ ב ביו דסשס

תם. כל אלה החרדים לדמוקרטיה כשהמדובר
בשערה מראשו של ערבי אך מוכנים לרמוס
אותה, כפי שעשה רבין עצמו, כשמדובר
בגופם של יהודים. כי זה משרת כביכול את
״תהליך השלום״ ,את הקמתה של מדינה
פלשתינאית בלב ארץ ישראל.
ישבו להם רבין ומובארק במשך כשלוש
שעות ובעצם דנו כיצד להביא את אש״ף
לדיונים עם ישראל — מבלי לקרוא לילד
בשמו. עד שיתרגל. כלומר באיזה ניסוחים
ייצאו לציבור — והמדובר בראש וראשונה
בישראלים — כדי להביא אותם למפגש עם
אש״ף שאין ממנו חזרה.
די לצפות בטלוויזיה כיצד מתחמק מד
בארק משאלות ישירות וכיצד הוא מודיע
ש״כולם אש״ף״ ,מיד לאחר מפגשו עם רבץ,
כדי להבין על מה דיבר בארבע עיניים עם שר
הבטחון הישראלי. ודי היה לשמוע מרבין
שהוא נתן בידי מובארק את השרביט ,״להכריז״
על חברי המשלחת הפלשתינאית, כדי
להבין שהיוזמה הועברה לידי מובארק —
ערפאת.
ולמי שהיה עוד ספק בעניין, מספיק היה
לקרוא את המאמרים והתיאורים שיזמה לשכת
רבין בעתונות אשר שיבחה בהתפעלות
את השינוי הגדול שחל ברבין.

מ ידע מה?
ך א ניכנס כאן לתאור ולניתוח מה ידע
/או לא ידע ראש הממשלה יצחק שמיר,
לפני שרבין ירד מצריימה. נסתפק רק בהערכה
שלאור היחסים ההדוקים של רבץ־
שמיר, המסמכים שהועברו ללשכת שמיר,
ודוחות המודיעין המפורטים שהוא מקבל,
ידע שמיר בדיוק נמרץ למה ומדוע הוזמן
רבץ למובארק ואיזה שי אמיתי הביא לו. ולא
לאותו פיסלון הזכוכית המגוחך הכוונה —

נשיא חוסיין
סילחמת הפתעה בי שראל?

צלח נגדית את התעלה. רבין נסוג לתל־אביב.
כמה פאתטי הוא לחזות ברמטכ״ל המפואר
של מלחמת ששת הימים, משחרר ירושלים
ויהודה ושומרון. שהוא הראשון משרי ישראל
שנקט בשבוע שעבר צעד מעשי מסוכן להחזיר
לשם שלטון זר, את אש״ף.

שקו עם סימן
^ א כלא שמובארק התנשא כתרנגול
/מעל למסכי הטלוויזיה מעל אזרחי ישראל.
מי שנחשב לקנה־רצוץ שאינו מסוגל
לטפל בבעיות ארצו המתערערת — זכה בבמה
בינלאומית.
לא רק שיעץ לישראלים מה לאכול ״ולנקות
את ראשם״ וקרא להם ״לא לרמות את
הסעודים״ — אלא מובארק גם הבטיח בשם
רב־הטבחים העיראקי סאדאם חוסיין שאין
הוא מתכוון להילחם בישראל.
נכון, אם מדיניות שמירבין תימשך לא
יזדקקו הערבים אפילו למלחמה אחת נוספת.
אבל דרך אגב, ממתי יכול מובארק להבטיח
מתי ואם תפרוץ מלחמה? האם סאדאם
סיפר לו לפני שיצא למלחמה באיראן, או
לפני ששיגר נשק לנוצרים כדי שיילחמו בסורים?
האם
מובארק יכול בכלל להבטיח שהוא
עצמו ימשיך לכהן במקומו ולא יירצח, כמו
סאדאת, בדמוקרטיה המצרית שלו?
ובכלל, במודיעין יש לכך אימרה באידיש
— ״א ליגאן מיט א־סימעץ שקר עם

שר־ביטחון רבין
פאחט־
״שלום עכשיו״ ,בנסיון גלוי לקעקע את מרי־ניותה
המוצהרת של הממשלה.
תתארו בנפשכם את שמעון שמיר, שגרי־רנו
בקהיר, עורך מפגש דומה עם האחים המוסלמים
ויורשיהם, מתנגדיו של מובארק.
הרי הנשיא המצרי היה מגרש את שגרירנו
מיד. כשם שהטלוויזיה המצרית מעולם לא
העמידה את מסכיה לרשות יצחק שמיר וקוד־מיו
— כמו שעשתה זאת הישראלית לא
אחת, עבור מובארק וערפאת.
הכל בתאום מוחלט בין קהיר לאש״ף כדי
להכניס פירוד, פילוג, סכסכנות בין היהודים
לבין עצמם, לפורר אותם מבפנים, לפי התוכנית
המקורית של סאדאת, כיצד לחבק
את ישראל בשלום־עד־מוות.
כי אין ״יוזמת שלום של שמיר״ ליגלג
וצחק מובארק ״יש רק יוזמת שלום אחת, של
סאדאת״ .זה היה המסמר האחרון שתקע בארון
המתים של ״יוזמת השלום״ הממשלתית
ישראלית.
תיכלה שנה וקללותיה רק בתנאי אחד: אם
היהודים יבינו סוף סוף שהאש שאחזה ביערות
הכרמל, אחזה בכל פינות ביתם. לא בבית

השלישי. בבית האחרון.

דוי אלהא עוכוז׳

איזון חוזר
להיכן נעלמה האמונה? לאחר ביקור
בתערוכה ,.לחיות עם החלום״ קשה שלא
לעשות השוואות בין המסרים אז והיום.
הפלקאטים תלויים זה אחר זה .״עלייה —
בזה נאמר הכל״ ,״גידול מול מצור גאולת
הארץ״ ,״מה יפה כי בני חורין אנחנו״.
מעבר לפשטנות הסיסמאות והדימוי הכל־יכול,
קשה שלא להתרשם עמוקות, ובגעגועים
כנים, מעומק האמונה בצדקת דרכה
של הציונות, בחיוניותה של החברה היהודית
המתהווה ובכוחה של המדינה לתת לנו
להיות שותפים בקביעת גורלה. במבט לאחור,
מקור השבר האמיתי בשמאל הציוני
שהוא חרל להאמין בעצמו. הגוי, הוא, ורק
הוא, קובע את עתידנו. אין מה לעשות אלא
לקבל את הדין. של האוייב, הפעם. כי תהליכם
העוברים על המזה״ת הס צו היסטורי.
כגולים בארצנו אנו דומים לכל קהילת
חסות של יהודים באשר הם: גורלנו
יחרץ ע״י אחרים. בתערוכת ״לחיות עם
החלום״ עצרתי מול ״איש השנה״ של
״העולם הזה״ — 1951 העולה המיליון למדינת
ישראל. רק במבט לאחור, ניתן לה־עייר
את גודל אובדן הדיר וביטול הערך
העצמי שחל בשמאל הציוני מאז.

המאבק עם הפלסטינאים, שהוא על כ ל
פלסטין, מוצא הפעם את ביטויו בצורה האכזרית
והזדונית ביותר בארץ צחיחה בעלת
איזון אקולוגי עדין — קרקע חרוכה.
מאחורי המציתים כתובת אש, והיא הכתובת
שעל הקיר: אם לא לנו הארץ ״השדודה״
כולה, אזי גם ליהודים לא תהיה אף לא
נחלה אחת קטנה בה! המקאברי מכל: המעלים
על גס את סיסמת ה״צימור״ מעלים
על המוקד את האדמות עליהן טוענים בעלות
בלעדית.
ב״מבט שני״ בינואר , 1988 נערים ערבים
בגליל שרו את שירו של מחמוד דרוויש,
יליד חיפה, על הדרך למולדת סלולה
בידי ״נערים, וכל אחד ארון המתים שלו
על כתפיו״ .האם העם הפלסטינאי כה כמה
להיצמד לאדמה שאין בה מקום לאף עץ,
לאף שיח, לאף קו ירוק באופק הנטוע או
השמור כמשמשת בידי יהודים? האם ישנו
רק מקום לקברים — וגם אלה, קברי נערים
ערבים? הרי, על־פי דרוויש, את מתינו עלינו
לקחת איתנו בלכתנו מכאן...
על הפער התהומי בין שירי מולדת, ושירו
של דרוויש לא ניתן לגשר! על הפער
התהומי בין ״עוד דונם ועוד עד, והעלאת
אדמות מולדת על המוקד, לא ניתן לדלג:
בונים מולדת, לא שורפים מולדת.

מגירת האש

אחים!
בימים אלה ביצעו גיבורינו צעד גדול
בהגשמת האמנה הפלשתינאית. סילוק עקבות
התוקפנות הציונית הפך לעובדה —
פארק הכרמל הושמר! מה לנו היחמור, האיל
והנשר? מה לנו שמורות טבע, אנו נתמיד
בסילוק סממנים זרים אלה מארצנו ונחזיר לה
את הוד הקדומים הערבי. עוד תראו את ההרים
החשופים זרועי סלעי בראשית ועליהם
עדרי עיזים שחורות וחמורים. כי זו ארצנו
מאז, ארץ הסלעים הפרוצים לרוח, והביצות.
כך היתה וכך תחזור להיות.
עלינו על הדרך הנכונה, אחים. אחרי שמורות
הטבע יבוא תור גוררי השחקים. אותם
נהרוס ונחזיר את הכבוד לחושה המסורתית.
את מובילי המים ננתץ, ועוד תראו את האשה
הערביה עם כד המים המסורתי על ראשה.
הקומביין יפנה מקומו למחרשת העץ האהובה
והארץ תשקוט איזה ארבעים שנה.
כל זאת בזכותכם, לוחמים, ובזכות ידידינו
המעטים מקרב היהודים, אלה שאהדו את מאבקנו
ותמכו בו באותם הימים השחורים.
הצבע השחור אחים, זה המכסה את מרומי
הכרמל עתה, הוא שישלוט בכיפה בכל מרחבי
הארץ כולה. כשיבוא היום אכן נדע כי מטרתנו
הושגה:
תחי פלסטין השחורה!

ע לי ס

ב לי טו ט ל

מאסו עולם

מי זוכר מה היה התירוץ, שבעטיו הושת
עלינו קנס הנסיעות בסך 250ש״ח? האם הוא
עצר בעד שש מאות וחמישים אלף הנופשים
לצאת לחופשותיהם הקיץ? האם אנשי העסקים,
שבמילא מגלגלים חזרה לאוצר את הוצאותיהם
ימנעו מנסיעות עסקים בעטיו? והאם
המהמרים הכבדים, המקציבים לעצמם אלפי
ועשרות אלפי דולרים לערב ימנעו בגללו
לעבור את הגבול לקאזינו בהילטון טאבה?
לא ולא. רק פועל עברי המטופל בילדים,
שיכול היה במחיר מיזערי להנות מחופשה
שתשכיח ממנו את צרותיו באחד מאיי יוון,
בטורקיה, ביוגוסלביה או הונגריה, לא מסוגל
לעשות זאת, בגלל התוספת של אלף או אלף
חמש מאות ש״ח שיידרש לשלם עבור משפחתו
כמס נסיעות. עבורו — מס הנסיעות
הוא הגדר שחוסמת בפניו את אפשרות היציאה
לנופש ומטילה עליו מאסר עולם.
ואיך יוכל לנפוש בארץ, כשמחירי התיירות
בה גבוהים במידה כה מוגזמת, עד שכל

אזרחות טובה
מחקר שבדק א ת שיטת הפ רסום
בתיבות הדו א ר גילה:
רק ־ 0.85מ ה או כ לו סי ה מעיין
באמת בכתוב .״ 2.65 הופך א ת
המודעה לכדור ומתרגל בעיט ה
לגובה. שאר 196.6התו שבים
מעבירים א ת הפ ת ק בזריזות לשכן.
מתברר כי כולם מכירי םאת
הניירות הצבעוניים שרוח מי ס תו רי ת
מ שאירה בתיבות. אםה תעל מ ת
היום, הנייר חוזר מחר. א ם גם מחר
לא קרא ת, הו א יגיע מחרתיים, בעוד
שבוע, בעוד חודש. אותו מכ תב כל
הזמן.
כששיטה זו הי ת ה בחיתוליה, ה בין
ועד־הבית א ת חומרת העניין והעמיד