גליון 2722 מתאריך 1 בנובמבר 1989

כשהמשחק נגמר והיציעים
במהירות ופתוח לכל האפשרויות.
ריקים, כשיושבים על הספסל ייי•
מגה ג׳ט - 131 עוד לא אמרתי ג׳ט
ונזכרים בסלים, יש טעם חזלרשל
ניצחון. מגה גיס , 131 נעל הכדורסל והיא הופיעה.
שהופיעה בחיי, הולכת איתי לכל
נעל הכדורסל החדשה של מגה, בעלת מניני קרסול אחוריים, נול מי
זעזועים ורפידת אנטומית, ההופכים אותה לנעל מקצועית ברמה בינלאומית.

ץ/סשוייוו/יגה

גוש עכשיו
ב עי קר דיבורי ם.
שת תנועות־הרחוב
הגדולו ת בי שראל
במשבר. למה
״שלום עכשיו״ ו״גוש־אמונים״

משפיעות יותר
(ע מוד ) 12

גם יוסי ש רי דלא
יכול להשפיע.
השמאל הי שראלי
רואה את השלום
באופק. ש רי ד לא
מאמין שיצחק שמיר
יטר פד את ה תהליך
( ע מוד ) 18

מישפחה שכזו
אחרי ש ש בב עם
גיסתו, אשתו,
ואח״ניתו, נפגעו
שלושתן. המישטרה
מאשימה את פליכ ס
סבאג ברצח
( ע מוד )48

ידידוורו שכזו

מאניה דפר סי ה

ישעיהו ליבוביץ׳ ע ל מי שחק־ הכדורג ל ( ע מוד ) 10

כתוך הגליון

מו ח מד שניר, הרוצח
מיפו, העריץ אח
חבר־הכנסת דוי ד
ליבא׳ .המילים
האחרונות ב מי כתב
הופנו דווקא ל עו ר ך־
ה דין( ע מו ד )41

קורא יקר — פגישה בכלא
מיבתבים — לפי השעון הביולוגי
עימות — אדם קלר ושו־הביטחון
תשקיף — פנל עם כוס־חה
ידיעות אחרונות — נוק־אאוט בסיבוב וד 15
במדינה — פצצת זסן
כדורגל — לפגי ואחרי
גוש אמונים -שתיקה מימין
שלום עכשיו — שיתוק משמאל
הנחץ — מחיר השררה
אנשים — מנב־ל בלי טלפון
יוסי שריד — את פרס ואותי שונאים
בגלל סיבות הפוכות
ח בן־אמוץ — אילו הייתי גרמני
יומן אישי — זנאי לאומני
קולנוע — רק הקמן

זה וגם זה — מעצבן

לילות ישראל — אנדה אמריקאית
חוג הסילון — מסורת יפאנית עתיקת־יומין
דף חדש — על אנטי־שמיות, וימבלדון זהברית־החדשה
מה הם אומרים — תמר פלג, אבשלום וילן,
אהרון בר, מיכאל בר־זוהר, איה קרן, עדי טלמור
ניסן שפירא — אולי הציוני האחרון

תשבצוסן

דדרוסקום — על נחשים ועקרבים
רחל המרחלת — ציצים במקום ציציות
ידידות מתרה — דויד ל־בא׳ ומוחמד שניר
דיעה אחרת — מרדכי הורוביץ • רענן לוריא • אורי דן
• דניאלה אשכנזי • שמואל שטרן • ענת נטנירסמר׳ • 42 עיתונות ערבית • ליפשיץ והחברים של אופירה 48 תמרורום — מן הרולס אל הכלא 48 רצח — משולש רומנטי מעוות

תצלומי השער: רחל אבנרי, ציון צפריר וצבי טל

בזי בגז בי ם
מי לי ם ר פי מי ד ה

תנ דהעדהמחמאה

על מות דן בן־אמוץ (״הפוף״,
העולם הזה .)25.10.89
מיספר מילים, לפי מידותיו של דן בן-
אמוץ המנוח:
המוכשר למצות/את חייו עד תומם/לא
יקשה לחצות/את נתיב הדומם.

על גילה ותפקידה של עובדת-הכג-
סת לשעבר(״אנשים״ ,העולם הזה
)8.10.89
אני מודה להעולם הזה על כך שבמדור
אנשים הוא הצעיר אותי.
תודה על המחמאה.
לידיעתכם: כבר למעלה משלוש שנים חלפו
מאז שהצטרפתי לגימלאי־הכנסת ופרשתי
מעבודתי(שבה מעולם לא הייתי מזכירתו
האישית של מישהו) ,עוד בתקופת כהונתו
של שלמה הילל כיו״ר־הכנסת וזמן רב לפני
בחירתו של היו״ר הנוכחי, רב שילנסקי.
חיה מן, ירושלים

מולה בר־קמא, תר־אביב

בלי פג־/טוא סביבן

האם חיה או מתה שוהא נשארה, הצעירה
הלבנונית שהתנקשה בחייו של הגנרל
אנטואן לחד?
לפני כמה שבועות הטלתי על כתב העולם
הזר, בצפון, רונן בר, לברר שאלה זו. הגיעו
אלינו שמועות עקשניות כאילו האשה נרצחה
בכלא־חיאס, הידוע לשימצה.
מיד אחרי ההתנקשות, הודיע הגנרל לחד
שהוא.ישפוט בעצמו׳ את המתגקשת בחייו.
זוהי כמובן בדיחה גרועה — שקורבן של
מעשה ישפוט את מי שעשה את המעשה.
נשאלת גם השאלה אם לחד בכלל מסוגל
לשפוט מישהו. על פי הדיווחים שהגיעו
אלינו, מצבו הבריאותי של לחד, כתוצאה מן
ההתנקשות, הוא בכי רע. הוא מתקשה בדיבור,
ידו השמאלית משותקת, והוא ישן רוב
הזמן.
לגבי המצב המישפטי במה שקרוי ״רצו־עת־הביסחון׳
שורר ערפל רב. מי הריבון

מתנקשת בשארה
איפה היא?

בחבל־ארץ זה? מי בעל הסמכות השיפוטית?
איזה חוק שורר שם, אם בכלל? מי מוסמך
לשפוט?
יש שם כוח, שאינו אלא צבא־שכירים
מטעם ישראל. כל קיומו על ישראל. לחד
עצמו מונה על-ידי ישראל, וקיים בחסותה.
ישראל מממנת את החזקתו. אולם אץ זה
שטח־שיפוט קל ישראל, ואין החוק הישראלי
חל שם.
למעשה זהו מעין חלל ריק, שבו שולט
דיקטטור צבאי בחסות של ארץ שכנה. על מה
שמתרחש בכלא־חיאם נשמעו לא־אחת שמועות
מחרידות. ואם בכל לבנון שולטים האג־

רוף והאקדח של שליטים מקומיים, הרי
ברצועת״הביסחון על אחת כמה וכמה.
פגישה בפלא
כתב ״העולם הזה׳׳ פתח בחקירה ודיבר
עם אנשים משני עברי הגבול. הריעה של
מלם היתה כי שוהא נהרגה מזמן בכלא. היו
שהוסיפו פרטים מבחילים.
לא היתה כל אפשרות לברר את האמת,
אלא זו: לבקש רשות לבקר בכלא חיאם,
ולראות את שוהא.
הכתב שלנו פנה לשילטונות צה׳׳ל כדי
לקבל רשות לבקר בחיאם. הוא נתקל׳ בסירוב
מוחלט. אנשי־הקשר הישראליים גם סירבו
להעביר שאלה בעניין זה לצר׳ל.
לסירוב כזה יכול היה להיות רק הסבר
סביר אחד: יש מה להסתיר. ומכאן ההנחה
הברורה: שוהא אינה חיה עור. שהרי אילו
היתה חיה, מדוע לא הוצגה לפני עיתונאים?
מדוע לא נמסרה לפחות תמונה עדכנית שלה,
המוכיחה כי היתד, היה בתאריך כלשהו?
על סמך הנתונים האלה פירסמנו, לפני
שבועיים (השלם הזה )17.10.89 את הכתבה
תחת הכותרת. שוהא נרצחה׳ ,שהכילה את
כל הפרסים שהיו ידועים לנו, ובכללם גם
הכחשת דובר־צה׳ל.
השבוע טען נגדי איש מישרד־הביטחון כי
הידיעה על מותה של שוהא אינה אמת. הוא
הודיע לי ששוהא חיה בכלא חיאם. לדבריו,
עיתונאי צרפתי אף השיג מהגנרל לחד רשות
לבקר בכלא, וראה אותה שם. הובטח לי
שהתצלום יוצג גם בטלוויזיה הישראלית.
אם כן, אני שמח. אני שמח ששוהא לא
נרצחה בלי דין ובלי דיץ. אם הכתבה שלנו
הביאה לכך שניתנה למישהו רשות לראות
אותה, ואם תבטיח שגם להבא תישאר בחיים
— מה טוב.
אולם באותה ההזדמנות נתקלתי שוב
בסירוב, באשר ביקשתי לראות אותה במו
עיניי.
הסירוב המתמשך הזה להציג את שוהא
בשארה לעמי עיתונאים ישראליים בכלל,
ולעיני השלם הזה בפרט, אומר דרשני.
אם אץ מה להסתיר, מדוע לא להראות?
ואם אמש שוהא חיזק אך אץ מרשים לה
לדבר עם עיתונאי ישראלי — מה הסיבה
לכה האם יש חשש שמא תגלה דברים על
ההתנהגות כלפיה, ששילטונות־הביסחון הישראליים,
בעלי חסותו של צד״ל וכלא־חיאם,
אינם רוצים שייוודעו?
אני סבור כי פעלנו כאן לפי מיטב כללי
המוסר העיתונאי, ושלא יכולנו לפעול אחרת.
לכל היותר אני מוכן לקבל שמוסב היה לחוסיך
סימך־שאלה לכותרת :״שוהא נרצחה?״

ל פי ה ש עון ה ביו לוגי

עוד על מות דן נן־אמוץ (״הסוף׳/
העולם הזה .)25.10.89 לפי הוא, האדם גיל הפטירה הנורמלי של
ג או להלשדם
מחקר מדעי ולפי עיקרון השעון הביולוגי,
על זהותו של מברך שר־הביטחון
150 שנה לפחות. דן בן־אמוץ היה יכול לחיות
(״מי לא״ ,״איש־השנה תשמ״ט״,
עוד 50 שנה לפחות, חיים של פעילות
העולם הזה .)27.9.89
פורייה, מאבקים למען הדמוקרטיה, הצדק והכבר
אמרו חז״ל: כל המביא דבר בשם אומשלום
וליהנות יפה מחיים אלה, לולא היה
רו, מביא גאולה לעולם. לדעתי, כל שכן מי
קורבן של אורודחיים ההורס את האורגניזם
שמביא את השם של האומר.
לאט־לאט.
אם כן: הרב הנכבד המברך את שר״הביט־לפני
חצי שנה בערך מצאתי לנכון לשלוח
אליו גלוייה, שבה הסברתי לו שהוא יכול *
להיחלץ ממחלתו על־ידי הינתקות מהמדיצי -־£
נה המקובלת, ולעלות על דרך הריפוי הטיב־ ק
עי־העצמי(הצימחוני־טיבעוני).

שלום זמיר1 ,

(המרצה והעונה על שאלזת בנושא הריפז,
הטיבע׳ ,בן 67 המתי ש כבן ,)27 אסירים

דרגהשלא מנו ת
ועוד על מות דן בן־אמוץ(״הסוף״,
העולם הזה .)25.10.89
יורשה לי לחרוג מהשבחים המדהרים לדן
בן־אמוץ מכל במה.
לדעתי כתיבתו היתה כתיבה של בדרן
ממוסחר, שתכונתו הבולטת היתה גסות־רוח
(ובמובן זה השתלב יפה במנטאליות הישראלית,
דבר שכה שאף אליו).
השבח היחיד שאוכל לומר לזכותו: הוא
העלה את גסות״הרוח לדרגה של אמנות.
אלי ענתבי, פחח־תיקווה

הרב בביוך מברך את רבץ

בהסכמהובר צון
על טיב הטראנספר המוצע על-ידי
תנועת מולדת (״לתת להם הצעה
שאי״אפשר לסרב לה״ ,העולם הזה
)6.9.89
ראשית, אני מבקש לאשר כי העולם הזה
עמד בהסכם בינינו ופירסם את דבריי בראיון
כלשונם. אמנם היו השמטות של דברים חשובים,
בגלל קוצר המצע, אבל עיקרי הדברים
הובאו.
מהיכרות רבת־שנים עם אורי אבנרי ידעתי
שכך יהיה ו״ניצחתי׳ בוויכוח על כך עם
חברים.
שנית: בגיליון העולם הזה של ערב ראש־השנה
תש״ן נכתב שאני מציע ״לגרש את
מיליון וחצי הפלסטינים מהגדה והרצועה, או
את כל שניים וחצי מיליון הפלסטינים החיים
כיום בין הירדן והים״.
והרי אבנרי שמע אותי בהרחבה והוא יודע
שאיננו ממליצים על גירוש (טראנספר בכפייה)
,אלא על חילופי־אוכלוסץ (טראנספר
בהסכמה וטראנספר מרצון).
מעולם לא אמרנו ״גירוש״.
לגבי ערביי ישראל לא אמרנו אפילו זאת,
אלא שזכויותיהם יושגו בכך שימלאו את החובות
האזרחיות.
אז מדוע העולם הזה מדביק לי ולתנועת ,
דברים אחרים?
ח׳׳ב רחבעם זאבי, ירושלים

דמויות ידועות

חון(ראה תצלום) הוא אחד ממורי־ההוראה
של ישיבת הרב קוק, הרב אברהם חיים בביוף,
יליד ירושלים ואחת מדמויותיה הידועות, בן
העדה הבוכארית.
יצחק אברהמוך, ירושלים

ד ! ₪םוחה
ה ש בו עון שלישראל
העורך הראשי: זמרי א מ רי
מנהל: אברהם סימון
מנהלת מחלקת־מודעות:
ריינה מיטרני
המערבת וחמינהלה:
תל־אביב, רחוב גורדון 3
(ת.ד , 136 .מיקוד )61001
מלפונים 232262/3/4 03
)03(״5230662
סקס)03(*245130 .
המו׳׳ל: העולם הזה בע״מ
הדפסה: היסוס החדש
ומצה: גד
תל־אביב, יד חרוצים 7
טלסון 377056 :מ)03
המנהל הכללי: דויד גרשונוביץ
העולם הזה 2722

חילופי המיכתבי בין ם ו־בן־העורות אדםקלר ועוו־־הביטחון
חולון 30.9.1989 ,
לכבוד
מר יצחק רבין
שר הביטחון,
הקריה,
תל־אביב.

מ סוג ל

ל ע שו ת

שלום רב!
בשנתיים האחרונות הנני מודאג ונכלם, יותר ויותר, לנוכח
מדיניות־הדיכוי האכזרית שאתה מנהל כנגד האוכלוסיה
הפלסטינית בשטחים הכבושים.

שקר

הזה. לחוק הנכפה בכוח־הזרוע, מבלי שלאנשים הכפופים לו
ניתנה הזכות להביע את דעתם, אין כל תוקף מוסרי. גביית מס
על־ידי ממשלה, שלא נבחרה על־ידי משלמי־המם, היא שוד
מזויין לכל דבר.
צודקים לחלוטין תושבי בית־סאחור, בסירובם לשלם מיסיס
לשילטון־הכיבוש שנכפה עליהם כנגד רצונם, ואני מקווה
בכל ליבי כי צה״ל ייכשל בניסיונותיו ובמאמציו לאכוף
עליהם את גביית המס, וכי פעולתם תהיה דוגמה ומופת ליתר
תושבי השטחים הכבושים. אני מקווה בכל ליבי כי צה״ל
ייכשל בנסיונו לאכוף על תושבי השטחים הכבושים את ״החוק
והסדר״ שנקבעו על־ידי ממשלת־ישראל.

בנ פ שי
שלום רב,
אני מאשר קבלת מיכתבך מיום 30.9.89 אל שר־הביטחון.
צר לנו על דבריו.
ובאשר למילוי חובתך לכשתיקרא לשרות — יהא עליך
למלא אחרי הצו כנדרש בחוק.
בברכה, ,

ח. ישראלי.
חולון 15 ,באוקטובר 1989

לכבוד
מר ח. ישראלי,
לישכת שר־הביטחון,
מישרד־הביטחון,
הקריה,
תל־אביב.

סרבן קלר
,ולשאת בכל תוצאות סירובי.
לאחר החנינה שהוענקה בתמיכתן־ לארבעת חיילי גיבעתי,
אינני מסוגל עוד ללבוש את מדי־צה״ל. חיילים הפורצים
לבית ומתעללים התעללות סדיסטית באב מול עיני־ילדיו הם
קלגסים; צבא המעניק חנינה לקלגסים הופך בכך לצבא־קלגסים,
ובצבא כזה איני יכול ואיני רוצה לשרת.
על כן הנני מודיעו כי אם אקרא לשרות־מילואים בצה״ל
אסרב לפקודה זו, ויהיו מה שיהיו התוצאות הכרוכות בסירובי.
בברכה

אדם קלר
לשעבר טוראי מ.א 2213693 .בצה׳׳ל.
העתקים: אלוף פיקוד הדרום, מתן וילנאי
יחידת ד.צ ,03246 .צה׳׳ל

מישרד הביטחון.
לישכת שר״הביטחון.
הקריה, ז׳ תשרי תש׳׳ן 6 ,אוק׳ 1989
ק11101/

לכבוד
מר אדם קלר,
רח׳ עוזיאל ,7
חולה .58343

ד א ער מג ש
על היועץ המישפטי לממשלה
ועוד(״זילות בית״המישפט דף
חדש״ ,העולם הזה .)4.10.89
יש החולקים על הקביעה שהיועץ המיש־פטי,
יוסף חריש, אינו מצויין. ומהו יועץ מיש־פטי
טוב, מר נתן זך, עורך דף חדשל יועץ
המאפשר לך להתערפד, המגיש לך, על מגש־החוק,
את ליטרת״הבשר שלח.
ללמדך: פסק־דין טוב נמדד ביחס בין הטיעונים
המישפטיים שהועלו בכתב־האישום
לבין לשון־החוק. כל עוד הקריטריונים האלה
מתקיימים בתוכנם של הנימוקים, הם תקפים,
גם אם הם אינם מוצאים חן בעיניך.
בהיסטוריה של פסקי־דין, יותר פסקי־דין
הוכרעו ברוב קולות מאלה שהוכרעו פה אחד.
משמע: עולם־המישפט ומוסר־המישפט סובלים
יותר מהגיון־דיעה אחד.
אילנה אדם, רמת־אפעל

גי לוי חרכי
על מועד ראש־השנה.
העולם הזה 2722

שר־הביטדמץ רבץ

שלום רב!
תודה לו על מיכתבך הקצר מיום 6באוקטובר(ק.)11101/
גם לי צר מאוד על הדברים שכתבתי במיכתבי הקודם, ועוד
יותר צר לי על־כך שמדיניותו של השר הממונה עליך מאלצת
אותי להוסיף ולעמוד מאחורי דברים אלה.
הנני אזרח מדינת־ישראל, אשר הוקמה בידי אנשים שהפרו
באופן שיטתי את חוקי המנדט הבריטי והקימו אירגונים,
שמטרתם היתה לבצע את הפרת־החוק הזאת. השר הממונה
עליך היה חבר באחד האירגונים האלה.
לאחר שקמה, ניהלו מרינת־ישראל וממשלתה מסע ממר
שך, שנועד להביא כמה מיליונים מאזרחי ברית־המועצות
להפר את חוקי ברית־המועצות(כפי שהתקיימו עד באחרונה),
באשר להגירה ובאשר לניהול פעילות לאומית־תרבותית
בתחומי ברית־המועצות. ממשלת״ישראל אירגנה קבלות-
פנים רישמיות לכמה וכמה מן העוברים על החוק הסובייטי,
כאשר הגיעו לישראל, והציגה אותם כגיבורים הראויים להיות
לדוגמה ולמופת;
כאזרח מדינת־ישראל איני יכול, אם כן, לקבל את הטענה
כי שמירת־החוק היא ערך מוחלט, הקיים בכל תנאי ובכל מצב.
ישנם מצבים שבהם אין האדם חייב לציית לחוק. יתר על כן,
ישנם מצבים שבהם חובתו המוסרית של האדם היא להפר את
החוק.
הבסיס הראשון לקיום החוק הוא השתתפותם של הנשלטים
בעיצובו של החוק ובבחירתה של הממשלה האוכפת את החוק

בכל ראש־שנה הדבר מטריד אותי מחדש.
איזה מין תאריך זה לראש־שנה, א׳ בתשרי.
לא קיץ ולא סתיו ובוודאי לא א׳ בינואר,
המקובל בעולם כולו.
בראש־השנה הזה דיפדפתי בתנ״ך ומה
היא המילה הראשונה בו? בראשית, כמובן.
וזאת הוכחה ניצחת שאכן א׳ בתשרי הוא לא
רק ראש־השנה אלא ראש כל השנים. עוברה:
במילה בראשית מצויות כל האותיות של א׳
יונה שוורץ, הוד־השרון
בתשרי•

מ קו ר ה מנגנון
על טטאלין ואנשי־הרוח(״האמ־נים
האמינו להם״ ,״המפולת״,
העולם הזה .)8.10.89
נהניתי מקריאת מאמרו של יגאל תומר־קין.
סוף־סוף מודה איש־שמאל שבוויכוח
הגדול בין ריימון ארון ובין נציגי המארכסיזם
הסאלוני בצרפת, צדק ארון ולא יריביו.
השאלה היא מהו המכניזם הנפשי שהדריך
אמנים כמו פיקאסו, מוראביה, סילונה
(ושלונסקי אצלנו) להעריץ את סטאלין

.יהא עליך למלא אחרי הצו...״
ממשל־ישראל לא נבחרה על־ידי התושבים האלה, ובכל
הנוגע להם ממשלת־ישראל היא שילטון־עריצות בלתי־חוקי,
שההתנגדות לו, היא לגיטימית ומוצדקת, כפי שהיתה התנגדותו
של היישוב העברי לשילטון־הדיכוי הבריטי. יתר־על״כן,
אין אני סבור כי לממשלת״ישראל ישנה זכות לכפות על
אזרחים ישראליים ליטול חלק, ישיר או עקיף, במעשי דיכוי
אכזרי המנוגדים למצפונם.
שוב אין אני מסוגל לעשות שקר בנפשי ולהקדיש מזמני
ומכוחי לשרות בצה״ל, בעוד אני מקווה בכל ליבי שצה״ל
ייכשל במשימה העיקרית המוטלת עליו בשעה זאת, משימת
דיכוי האינתיפאדה. איני יודע מדוע ירצה צה״ל לגייס אותי
לשורותיו במצב זה. אולם חוקי מדינת״ישראל מאפשרים לרשויות
הצבאיות לנסות ולכפות עלי להמשיך ולמלא שרות־מילואים
בצה״ל. אם ייעשה ניסיון כזה, תחייב אותי הכרתי
המוסרית והמצפונית, כפי שציינתי במיכתבי הקודם, לסרב
לשרת במילואים ולשאת בכל תוצאות סירובי.
בברכה,

אדם קלר,
רה׳ עוזיאל ,7
חולון .58343
העתקים: נשיא המדינה, חיים הרצוג.
יחידת ד.צ ,03246 .צה״ל.

ומישטרו. מדובר באנשים שנהנו מחופש־יצירה
בארצם, מהערכה חברתית, מחופש־התבטאות
פוליטי ומרמת־חיים גבוהה. מדוע
הם הביטו בהערצה על רודן שהיה אוייב
ארצם ומישטרה, אשר בתחומי ארצו אף לא
רצו לחיות והעדיפו דווקא את סביבתם
ב״מערב הרקוב״.
מסופקני אם הכמיהה לשלמות ולאוטופיה
הניעה אותם. אולי היתה זאת שינאה עצמית
דווקא?
כנראה שמדובר במנגנון נפשי מורכב
ביותר.
אם תומרקין רוצה להתחקות על מקורותיו
של מנגנון זה, אני מציע שינסה לנתח את
התנהגותו־הוא בעת השתתפות בהפגנות
שלום עכשיו, או בעת ליווי אייבי נתן לבית־איתן
פריד, רמת־אפעל
הכלא•

ח די לני ה חו מו ת
עוד על זהותם של גיבורי שירי
חיים נחמן ביאליק(״תמרורים״,
העולם הזה 6.9.89 והלאה).

אז מופים וחופים, המכים בתופים של
למנצח על המחולות של חיים נחמן ביאליק,
הם במקורם שניים מעשרת בניו של בנימין בן
יעקב. אבל מי הם מילליי וגילליי, שלהם הורה
ביאליק בשירו־פיזמונו :״חליל אל פיכם!״
יעקב לב, ראשוך לציון
• את סילל״ ו׳1לל״ לקח כיאליק סספר
נחמיה, שב 1מחכרים השרים כבד־סהלס,
שה 1פקח על כל^שיר בטכס חתכת ח1נות־יחשליס.

ע רו תנע לו ת
עוד על ראשי־תיבות.
זה זמן רב לא מצאתי במדור המיכתבים
של העולם הזה פנייה של אוייבי(או אוהדי)
ראשי־התיבות ולכן אני מרשה לעצמי לשתף
את הקוראים בראשי־תיבות חדשים שבהם
נתקלתי באחרונה: המדובר בתוכנית לקידום־
נשים — נעל״ה — נערות ללימודי־הנדסה,
שכשמה, כן מטרתה.
שלומית ברקאי, חיפה

סיןמת חו?
מי בגין, יו״ר מטדדהבדדרות של הליכוד בהסתדרות, פעל
במערכוד־הבחירות לא כיו׳׳ר, אלא כמועמד בבחירות, והוא
מרבה להסתובב בסניסים ובשטח.
ההערכות בליכוד הן שכתוצאה מפעילות אינטנסיבית זו יתחזק מאוד
מעמדו של בגין בתנועה, שבן הוא משלים עתה גם צד עממי
לתדמית־הנסיך שדבקה בו.
זהו התפקיד התנועתי הראשון שהוא ממלא.

שמיר סגור חשבון

וו!7־אאוט
ב ס ־ בו ב

מקורבי שמיר רומזים כי ודא מתכוון ״לסגור חשבון״ עם שרי החישוקים,
ובמיוחד עם השר אריאל שחץ, אחרי הבחירות להסתדרות.
הם טוענים כי שמיר למד את הלקח, מכך שלא הכריע את העימות הקדם שלו עם שרי-
החישוקים והלך לפשרודהחישוקים המפורסמת. סיבה גוספת היא החרפת התבטאויותיהם
כלפיו באחרונה, והודעתם על הקמת מחנה אירגוני משותף לשלושתם, שיפעל בליכוד.
הפעם רוצה שמיר להגיע לעימות חדתי עימם ולהכרעה שהוא סובר שינצח בה. יש
אפשרות לפיטורי השר שרון מהממשלה, אם ימשיך לתקוף את שמיר.

ב ס ו שלום (!בשיו״
תנועת שלום עכשיו עומדת לקיים ביום החמישי דיון באוניברסיטת תל־אביב על תפקידה
של מצריים בתהליך השלום, ולארח במיסגרתו את שגריר מצריים בישראל, מוחמר
בסיוני.

הופעתו של בסיוני קשורה לאסטרטגיה •טל נשיא מצריים, חוסכי מובאו־כ,
להתערב בוויכוח הפוליטי הפנימי בישראל.

654

ביום השני, ה־ 30 באוקטובר, מסר דובר־צה״ל על 530 הרוגים פלסטיניים
בשטחים הכבושים. מיספר זה כולל הרוגים 2ן יף י חיילי־צה״ל
בלבד.
לפי ספירת ״העולם הזה״ עומד מיספר ההרוגים על . 654
לעומת זאת, מוסרים מקורות פלסטיניים על 792 הרוגים, לפי
הפירוט הבא:
• 575 הרוגים מירי חיילי־צה״ל ומתנחלים.
• 82 התגים כתוצאה משאיפת־גאז.
• 54 התגים ממכות ומהתחשמלות.
• 81 הרוגים מסיבות אחרות.

פו ל עם כוס־תה
ישראל קיסר, מזב־׳ל ההסתדרות, דחה את השתתפותו בפנל באוניברסיטת תל־אביב בין
ראשי הסיעות המתמודדות בבחירות בהסתדרות, בטענה כי הוא לא מוכן ״לשבת עם
הליצנים האלה״.
אחרי שגם חיים הברפלד סירב לייצג את מיפלגת־העבודה הועלה הרעיון להניח כוס־תה
מול הכסא שנועד לנציג־העבודה, אולם, לבסוף, הוריע עמיר פרץ על הסכמתו להשתתף
בפנל.

איסור ל חו ל ה־ ל ב
שגריתת מצתים בישראל מנסה להשיג אישור־יציאה למצריים לחולה־לב,
תושב־רפיח.
לאיש, שמישפחתו כבר איבדה שני ילדים במהלך האינתיפאדה, הובטח טיפול רפואי
במצריים, אך המינהל האזרחי אינו מאשר את יציאתו.

חרםעלג 1די
עימות, שהיה אמור להתקיים ביום השני האחתן, בין חברי
הכנסת רחבעם(״גנדי״< זאבי ממולדת לעוזי בדעם מהמערך
לפני תלמידי בית־הם םד התיכון עירוני ה׳ בתל־אביב, בוטל.
עוזי ברעם, שאישר קודם את הופעתו, ביטל אותה לאחר מכן, והודיע
שהוא אינו מוכן להופיע ביחד עם גנרי, אחרי התבטאותו האחרונה
בכנסת(״על כל יהודי — אלף ערבים׳) .המערך גם הודיע לבית-
הספר כי לא ישלח מחליף לברעם. בית־הספר, מצירו, הודיע למולדת
כי אינו מוכן שגנרי יופיע לבדו לפני תלמידיו.

מדובר במאה מיליון דולר, אגל הס
לאה עי ק ר. מדוברבא מו ציו ת,
באהבות, נ שואות, ובעיקר ב כ בו ד.
אחרי ארבע שוים עול מאבקי ם,
תככי ם וריווי מישפטייס, ה צלי ח
ארוון (״וווי״) מחםלהשתלטעל
אימפריית ״ידיעות אחרונות״ .ר ב
ודקובסק מוהל את קרב־המאסף,
אבל החיילים כבר זרקו את הושק

פני שבוע וחצי הופיע במוסף לשבת
/של ידיעות אחרונות הספד לנוח מוזס,
במלאת ארבע שנים לפטירתו. לכאורה, עניין
שבשיגרה. מה טיבעי יותר מאשר להספיד את
האיש שבמשך שנים משך קדימה, יחד עם רב
יודקובסקי, את עגלת ידיעות בדרך החתחתים,
עד לפיסגה.
אולם מה שנראה כלפי־חוץ כאקט שיגרתי
ותמים, היכה גלים גבוהים בתוך כותלי
הבניין. רבים בעיתון פירשו את ההספד
כמהלומה חזקה, מכוונת היטב לעבר עורך
העיתון, יודקובסקי. היו אף שקבעו כי זהו
הצעד הסופי במאבק על השליטה בעיתון.
זוהי מהלומה אכזרית מתחת לחגורה דווקא
במה שנחשב כנקודה הרגישה ביותר, אצל
שני הצדדים — הכבוד.
ההספד הופיע במיסגרת, על שליש עמוד,
והוא נחלק לשניים: הספד ארוך־יחסית, שנכתב
על־ידי משה ורדי, ובמיסגרת פנימית,
הספד קצרצר שנכתב על־ידי ארנון מוזס. שילוב
של שני חומרי־נפץ הופך את ההספד
לטיל בעל ראש־נפץ בלתי־קונבנציונאלי,
שהתפוצץ בחצר של יודקובסקי.

הראשון הוא זהותו של האיש, שנבחר על־ידי
המוזסים לכתוב את ההספד: אין בתוך
ירשת איש המנקז כלפיו כל־כך הרבה איבה
וזעם מצירו של יודקובסקי כמו משה ורדי 20 .
שנה הוא טופח על־ידי יודקובסקי באהבה ובהערכה,
ער שבבת אחת התהפך הגלגל, דוד־קובסקי
התחיל לראות בו בוגד וכפוי־טובה.
סירובו העקשני של יודקובסקי למנותו
כמרכז־המערכת, בניגוד לדרישתו של נוני
מוזס, הביא להסלמה במאבק ולפרישתו של
ורדי מהעיתון ביולי . 1986 כשוורדי חזר
לידיעות, באוגוסט אשתקד, היה ברור כי זה
האיש שבעלי־השליטה בעיתון מייעדים אותו
להיות העורך הבא של העיתון.
יודקובסקי נלחם כארי, והצליח למנוע את
צירופו של ורדי למערכת. עד לפני כחודש
היה ברור שכל עוד עורך רב יורקובסקי את
העיתון, משה ורדי לא יכתוב בו מילה אחת.
והנה, ב־ 18 באוקטובר, פתח יודקובסקי את
המחשב בחדרו, ולפלצותו גילה כי המוזסים
בחרו במשה ורדי לכתוב את ההספד לנוח.
היה לו ברור כי אם הוא מונע את פירסום
ההספד, הוא עף מהעיתון עוד באותו היום.

גימץ אל ליבו את היורש? האם חטא מני בקוצר־רוח בריצה אל השליטה?

יודקובסקי החליט שלא לפסול. רבים
בעיתון ראו בפירסום הרשימה של ורדי את
מעמד־ההכתרה של העורך הבא של ידיעות
אחרשת.
חומר־נפץ מסוג שני, הטמון בהספד, הוא
בצד התוכני: הדיוט הקורא את המאמר יכול
להבין כי נוח מוזס, והוא לבדו, הוא האיש
שעשה את ידיעות אחחנזת. שום רמז לפעילותו
רבת־השנים־והתבונה של דב יודקובס־קי,
כאחראי בפועל לצד המערכתי של
העיתון.
כל עיתונאי מתחיל בארץ יודע שנוח מוזס
היה אחראי בעיקר לתחום המינהלתי והעיסקי
של ידיעות, ורב יורקובסקי היה אחראי לצד
המערכתי. זקיפת כל ההישגים לזכותו של
נוח מוזס הרתיחה עיתונאים ותיקים בעיתון.
אחד מהם אמר לי :״המאמר הזה של ורדי
משכתב את ההיסטוריה, כמו שמקובל במיש־טרים
מסויימים. מה שחורה פה זה שרוצים
ליצור את הרושם שנוח היה היחיד.
״העיתון הוא סיפור־הצלחה שלא ייאמן,
ומדובר בחשבון היסטורי: מי בעצם האבא של
ההצלחה. אתה קורא את המאמר של ורדי,
ואתה שואל את עצמך האם בכלל היה רב.
״התופעה של שיכתוב ההיסטוריה היא
בזויה, אבל הכי מרגיז זה האדם שעוסק
בפועל בשיכתוב. אין כמו ורדי שיודע מה היה
תפקידו של יודקובסקי, ומה היה תפקידו של
נוח. ורדי הרי הומצא על־ידי יודקובסקי.׳׳
למרות הפגיעה הכפולה בו, החליט יוד־קובסקי
לבלוע את הצפרדע, ולפרסם את הרשימה.
לשאלתו של אחד ממקורביו, מדוע
החליט לאפשר את הפירסום, השיב :״כיבדתי
את רצונה של המישפחה, שמשה ורדי יכתוב
על נוח דל. רצונם — כבודם. החלטתי לא
לנהל מילחמה על גבם של המתים.״
את המהלומה האחרונה שניחתה בקרב,
אסור לראות במנותק מההיסטוריה של
המאבק.

מסויים, בתחילת שנות ה־ ,80 היה ברור להם
שתקן ה״עורך״ עומד להתפנות. הד׳׳ר הרצל
רוזנבלום התקרב לגיל ,80 ולמען האמת
העיתון כבר לא היה זקוק ל״מכובדות״
שהד״ר העניק לו לאחר הפוטש של עזריאל
קרליבך• .
נוח מוזס לטש את עיניו לתואר הנכסף.
נמאס לו, ככל הנראה, לשאת בתואר ״עורך
אחראי,״ שנראה היה בעיניו כפחות־ערך.
גם יורקובסקי חפץ בתואר. נמאס לו
להתחבא מאחורי התואר ״מרכז המערכת.״
במשך 30 שנה הוא תיפקד כעורך לכל דבר,
ועכשיו הזמן לצאת מהמחתרת.
בשלב מסויים הציע יודקובסקי לנוח כי
שניהם יישאו יחד בתואר עורכים. נוח מוזס
סירב, והציע ליודקובסקי כי במשך שלוש
שנים יכהן הוא עצמו כעורך בלעדי, ולאחר־מכן
יקבל גם רב את התואר הנכסף. רב סירב.
בין השניים התחילה להיווצר מתיחות.
רב יודקובסקי התבטא פעם באוזני אחד
ממקורביו כי כל הסיכסוך בידיעות לא היה בא
לעולם, אילו היה מדובר בעיתון היוצא באנגליה.
שם יש לכל עיתון ״ 81.139£8.ד? 1״
ו״מסזזס ש״ .כך נוח היה נקרא ״מו״ל,״ ודב
היה נקרא ״עורך.״ האנומליה ההיסטורית של
חלוקת התארים בידישת יצרה, בעצם, את
הסיכסוך.
* בראשית 1948 פרש שרך ׳רישת אחרו1ות,
טזריאר קרריבך, טס בר חברי-הסערבת, בן
רירה! ,הקים אח מעריב.

הסיכסוך בענייני־הכבוד הכניס לתמונה
חיכוכים ישנים מהעבר, ונתן ביטוי לאיבה
ישנה שהיתה קיימת בין הנשים של רב ונוח:
פולה, אשתו של נוח, סיפרה בכמה הזדמנויות
כי בשנים הקשות, כשמישפחת מוזס נאלצה
למכור נכסים כדי לממן את הוצאת העיתון,
הם פנו לאשתו של יודקובסקי, לאה, בבקשה
לעזור. ללאה יודקובסקי, לבית מוגרבי,
בעלת בניין הקולנוע המפורסם, היו, כנראה,
הרבה נכסים. לפי גירסתה של פולה, היא לא
נחלצה לעזרה. ללאה, אגב, יש ככל הנראה
השפעה עצומה על מהלכיו העיסקיים של רב.
המתח בין שתי הנשים רק חימם את
האווירה.

סיבוב ש1י
^ שדב נוכח לדעת שנוח בולם אותו
^ מלקבל את תואר העורך, הוא התחיל
לפעול כדי להשיג את מבוקשו בצורה מסודרת.

לתחילת שנות ה־ 80 הוא לא היה דירקטור,
והחברה נוהלה באפיקים בלתי־ריש־מיים
על פי החלטות שלו ושל נוח. באופן
פורמלי, כללה מועצת־המנהלים של החברה
שני חברים, והיתה בשליטת נוח. בפועל, כל
ההחלטות התקבלו בקונסנזוס של רב ונוח,
ושל כל בעלי־המניות בחברה.
לנוכח החיכוכים ביניהם, פנה רב לנוח
והציע לו לשנות את תקנוך החברה, כדי להקים
לה מועצת״מנהלים מסודרת, שתיתן

ייצוג לכל בעלי־המניות. מבחינה עיסקית,
הצעתו של רב נראית מאוד הגיונית, משום
שקונצרן גדול, כמו ידיעות, אי־אפשר לנהל
כמו חנות־מכולת, ובמיבנה הנהלתי שנקבע
בשנות ה־.40
נוח סירב להצעה לשינוי התקנון. רב עמד
על־כך שלפחות הוא יהפוך לדירקטור השני
בחברה. לאחר תרגילי־השהייה של נוח, ובתמיכה
של רוב בעלי-המניות, הצליח רב לקבל
את מבוקשו.
המרחק בין שני הבוסים גדל בהקשר לקידומו
של ארנון(״נוני״) בנו ועטרת־ראשו של
נוח מוזס, בעיתון.
בתחילה התיר רב לנוני לעבוד ככתב־ספורט.
לאחר זמן הפך נוני אחראי על מחל־קת־הספורט,
אולם מבלי לקבל תואר של
עורך. כאן, בעצם, נבלמה התקדמותו על־ידי
דב. יתכן שיודקובסקי פשוט לא העריך את
כישוריו של נוני, כפי שהוא טען בהמשך.
יתכן גם שהוא השתמש בקלף הזה כדי ללחוץ
על נוח לאפשר לו להיות עורך. כך או כך —
דב מנע את קידומו של נוני.
נוח ביקש מרב לאפשר לנוני להשתלב
בעבודת־הדסק, אולם רב לא נענה. דב הורה
למשה ורדי, מרכז־החדשות ויד־ימינו בעיתון
באותה עת, לבלום את ניסיונותיו של נוני
לעבוד בדסק, אם יהיו כאלה. ורדי, בנו של
הד״ר רוזנבלום* ,נחשב כעילוי בעיני רב,
והקשר ביניהם היה מצויץ. באותה עת הוא
נחשב כמועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר
להיות ברבות הימים עורך העיתון.
דב הורה, וורדי ביצע. ידוע לפחות מיקרה
אחד שבו הגיע נוני בשעת־לילה מאוחרת
לרסק, וביקש להתחיל לעבוד. ראש־הדסק
העביר לו דיווחים של כמה כתבים בעניין
מסויים, וביקש ממנו לנסח לו ידיעה וכותרת.
נוני הנרגש ביצע את המוטל עליו. ראש־הדסק
התבונן בתוצר, טען שזה טיפול לא־נכון,
והעביר אותו לזאב גלילי, לניסוח
מחודש. נוני נשך את שפתיו והלך הביתה.

סיבוב ראשון

**ילודהמפתח להבנת מקור הסיכסוך
^/בידיעות אחרזעת היא כבוד.
במשך יותר מ־ 30 שנה היו נוח מוזס ודב
יודקובסקי עסוקים בטיפוח עיתונם. הם עברו
תקופות קשות מאוד, ולאט״לאט החל העיתון
הופך לדיווחי. התפוצה עלתה, וידישת אחרד
נות התחיל להתגלות כתרנגולת המטילה
ביצי־זהב.
נוח ודב ידעו לחיות בשלום זה עם זה,
השלימו זה את זה, וראו לפניהם רק את
האינטרסים של העיתון.
כשלא היה צריך לדאוג עוד לקיום, התחילו
השניים להתעסק בנושא הכיבודים. בשלב

סיבוב שלישי
ך* שלב מכוייס, מתישהו ב־ ,1984 הוד
ליט, כנראה, משה ורדי להמרות את פיו
של פטרונו דב, ולאפשר לנוני לעבוד בדסק.
נראה שנוח מוזס הפעיל עליו לחץ כבד.
ורדי, ששימש מ־ 1973 כראש־הדסק, שאף
לקבל את תואר ״מרכז המערכת״ ,שהיה אמור
להתפנות עם פרישתו של אביו מתואר העורך,
והפיכתו של רב לעורך. בשלב מאוחר

ארנה(״נדני״) מוזם ודב יודקובסקי

שחתם טר

ם1ירת-העצמאות, בשם

האם הם מדברים זה עם זה?

ג אחר שהחזיק ביותר
רונות, והוא הבין שהוא זקוק לתמיכתו של
נוח.
את החלטתו של ורדי להיענות לבקשתו
של נוח ניתן להסביר גם על רקע התחזקות
מעמדו של אדם ברוך בעיתון.
ברוך הגיע לעיתון באפריל ,1983 ומונה
כמנהל הפרוייקטים המיוחדים. כשהוא הגיע
לעיתון ביקש ממנו רב לשמור על יחסים טובים
עם ורדי. הוא אף ייעץ לו, למען שלום־
בית, לצאת ביחד עם ורדי לעיתים ולאכול
במיסעדות סיניות — על חשבון העיתון,
כמובן.

במהלך הזמן התחזק מעמדו של ברוך
בעיני דב. אנשיו של יודקובסקי מספרים בלב
חפץ שוורדי סובל מתיסמונת־הילד־היחיד,
ולכן נלחץ מהתחזקות מעמדו של אדם, והחליט
לבגוד ברב. מנקודת־מבטו של ורדי, לא
היתה, כנראה, שום בגידה. מנקודת־מבטו של
רב — צעדו של ורדי התפרש בנעיצת סכין
בגב. כך או כך — חתול שחור ענקי עבר בין
יודקובסקי לוורדי. רב השתמש מיספר רב של
פעמים בתארים ״בוגד״ ו״כפוי טובה״ בהקשר
של ורדי.
בידיו של ורדי היה אז מיסמך, חתום על-
ידי רב ונוח, שלפיו הוא ימונה לתפקיד מרבד
המערכת עם פרישתו של אביו מהעיתון. את

ציון צסריר, העולם חזה

(המשך מעמ 1ד )7
יותר הוא גם שאף להפוך לעורך ידישת אח
מ־ס/ס

של המניות, לא יכול היה 111 מוז לשלוט

דב יודקובסקי ודידי מנוסי

הקרב על השליטה
השושלת מתחילה ביהודה מוזס ובאשתו מרים. הם
הבעלים הראשונים של אימפריית ״ידיעות אחרונות״.
ב־ 1953 הועברו 50 אחוז מהמניות למיפלגת־העבודה.
ב־ 956ג נפטר יהודה מוזם. את כל רכושו העביד לאשתו
מרים. עוד לפני מותו העביר כשיבעה אחוזים מהמניות
הרגילות בעיתון לגיסו ולידידו מנדל שרצקי 10 .אחוז
מהמניות מטר לבנו נוח.
ב 1959-חילקה מרים מחט את המניות שהיו בידיה בין
ארבעת בניה. בשלב יותר מאוחר רכשה המישפחה בחזרה
את המניות ממיפלגת-העבודה. המניות חולקו לארבעת
הבנים. גם דב יודקובטקי קיבל מניות, בשל תרומתו
לשיקום והצלחת העיתון. הנתח שנפל ברשותו היה קטן,
ועמד על כשיבעה אחוזים בלבד. מכיוון שבאותן שנים
הפטיד העיתון כטף, יודקובטקי לא חשב לערער על
הקיפוח. רק שנים מאוחר יותר הבין את גודל הטעות.
על פי תקנות החברה, שנוטחו לפני כ־ 40 שנה, יש
לחברה מועצת־מנהלים, שבה מכהנים שני דירקטורים.
למעשה, במשך שנים כיהן נוח מוזט כדירקטור יחיד,
כשלצידו פועל עורד״דין, שמילא תפקיד פורמלי בלבד.
ליודקובטקי לא היה אינטרט להיות בדירקטוריון, משום
שהוא ונוח החליטו ביניהם על כל הנושאים. רק בתחילת
העשור הנוכחי, כשהתחילה מתיחות בין נוח מוזט לדב
יודקובטקי, דרש דב להצטרף לדירקטוריון. נוח ניטה
למנוע את הדבר, אולם בתמיכתם של מרבית בעלי-
המניות מונה דב כדירקטור השני.
במשך השנים נפטרו ארבעת האחים לבית יהודה מוזט.
את כל מניות־היטוד של נוח ירש בנו ארנון(״נוני״) .הוא
גם מייצג את חבילת המניות הרגילות שהותיר אביו.
את מניותיו של האח מאיר מייצג הבן זאב (״זאביק״),
המשמש כאחראי על המחשבים בעיתון.
את מניותיו של אלכטנדר מוזט מייצג בנו עודד, שהוא
הבעלים של בית״הדפוט הגדול ״גרפוליט״.
את מניותיו של האח ראובן ירשו האחים יצחק ורוני
נופד״מוזט (שאימצו לעצמם את שם אמם, חמדה נופך־
מוזט, מייטדת ״לאשה״) .אשתו של יצחק (״יצחקלה״),
מרים (המכונה ״מימי״) ,מנהלת את ענייניהם העיטקיים.
מנדל שרצקי, בן ,92 עדיין בחיים, עד ,120 והוא עובד
ב״ידיעות אחרונות״ כפקיד. את מרבית מניותיו (190
מתיר )200 העביר לרשות נכדו, אורי קורת, העובד מזה 12
שנה כמגהל־ייצור בעיתון.
זו היתה תמונת חלוקת המניות בין הגושים לאחר מותו
של נוח, באוקטובר :1985
יוה זי

יו ת זי

יותז׳

מנ דל

מ איו

א לנ סנ דו

ו אונן

יו ד קו ב-

שרצקי
יורשי מוז ס

מוז ס

מוז ס

מוז ס

ס קי

(ע״י או רי

קו ר ת)
מניו ת

567.ממניות״היטוד של החברה, ו־ 487.מהמניות הרגילות.
אז הטתבר להם שהצירוף הזה אינו מספיק כדי לשלוט
בחברה.
נוני וזאביק טענו, באמצעות עורכי־דינם, שאת הנהלת
החברה -קרה הדירקטורים -צריך לקבוע בהצבעה של
בעלי מניות-היטוד.
1־ ,31.1.86 באסיפת בעלי־המניות, בחרו נוני וזאביק
ברוב של 5654 בזאביק כבדירקטוד, ושלחו הודעה על
מינויו לרשם*החברות.
כל שאד בעלי־המניות טענו באותה אטיפה שהנהלת-
החברה צריכה להיקבע בהצבעה של בעלי המניות הרגילות.
הם קיימו הצבעה משלהם, וברוב של 527.מהמניות
הרגילות בחרו בעודד מוזט כבדירקטור, ושלחו הודעה על
מינויו לרשם־החברות.
רשס-החברות סירב תחילה לרשום את ההודעות הסותרות,
אולם לאחר בירורים החליט להסתמך על עמדתו
של הדירקטור הקיים, דב יודקובטקי, ולמנות את עודד
כדירקטור שגי.
קבוצת נוני-זאביק שקלה פנייה לבית-המישפט כדי
שגירטתם תתקבל, אולם לבסוף הוחלט לנטות להגיע לרוב
גם במניות הרגילות של החברה, על-ידי רכישת חבילת
מניות מאחד הגושים האחרים.
נוני וזאביק ניהלו מגעים עם קבוצת־מימי ועם קבוצת־קורת.
על פי תקנון החברה, כל בעל-מניות שרוצה למכור
מניות חייב להציע אותן לכל שאר בעלי־המניות. אם כולם
מעוניינים ברכישה, יקבל כל בעל מניות את החלק היחסי
שלו במניות העומדות למכירה. היה ברור שכל מכירה
תביא לכך שלקבוצת נוני״זאביק יהיה רוב גם במניות
הרגילות. מימי הציעה למכירה את 18 האחוז שהיא
מייצגת תמורת תישעה מיליון דולר, על פ ערך חברה בסך
50 מיליון דולר. קורת הסתפק בערך חברה של ב״ 46 מיליון
דולר, והציע למכירה 6.7אחוזים מהמניות הרגילות
שברשותו תמורת 2.8מיליון דולר. נוני וזאבי לא היטטו
ומיהרו לגמור עיסקה עם קורת.
ב־ 29 באוקטובר 1986 בוצעה המכירה, שטרפה את
הקלפים בחברה, ושהעניקה את השליטה לקבוצת נוני-
זאביק. קורת הציע למכירה 190 מניות רגילות. כל השותפים
הביעו עניין ברכישת החלק היחסי שלהם ממניות
קורת. במניות־היטוד לא חל שינוי, אבל במניות הרגילות
התחולל מהפך:
ק בו צ ת

ק בו צ ת

ק בו צ ת

ק בו צ ת

מנ דל

בוני

ז א בי ק

עו ד ד

נו פן ־

יו ד קו ב־

שרצקי

מוז ס

ס קי

(ע׳יאווי
קו ר ת)

מניו ת
רגילות

31.055

20.45

20.45

20.45

6.455

0.35

(נ א חוזי ם)

י סו ד
( מ תון
) 100
מניו ת
רגילות

295

195

195

ב א חוזי ם
(מתור
)2800

אחרי מותו של נוח, באוקטובר ,1985 ביקש נוגי לתפוט
את מקומו של אביו בדירקטוריון החברה. לצורך זה נזקק
\ לתמיכת בעלי״המניות. בתהליך הדרגתי נוצרה קואליציה
1של קבוצת גוני מוזט וקבוצת זאביק מוזט. יחד היו להם

בעיקבות מכירת-המניות של קורת זכתה קבוצת גוני-
זאביק לרוב גם במניות הרגילות (כ־ ,<5254 ומאז היא
שולטת בחברה ללא עוררין.
קבוצת נוני״זאביק לא מיהרה לממש את היתרון שלה
באסיפת בעלי״הטניות, ורק בטוף 1987 מינתה את נוני
כדירקטור, במקומו של עודד מוזט.
בתחילת אוקטובר השנה, כשנוני וזאביק היו בטוחים
שדב איבד במידה רבה את תמיכתם של העיתונאים, הם
הפעילו את הרוב שלהם באסיפת בעלי-המניות, הדיחו את
דב מהדירקטוריון והכניסו במקומו את זאביק.
אם רק ירצו, הם יכולים להדיח מחר את דב מתפקיד
עורך העיתון, ולמנות תחתיו את ורדי. נוני, כנראה, רוצה
לעשות בן. השאלה הגדולה היא במה רוצה זאביק.

הנאמנים חאנים לפרנסה

המיכתב יזם בזמנו דב, אולם לאחר מה שהוא
ראה כ״בגידה״ של ורדי, הוא לא ראה עצמו
כמחוייב למיכתב.
יותר מאוחר הוא הסביר למקורביו :״אם
התארסתי לבחורה, ולפני הנישואין אני מגלה
שהיא בוגדת בי — האם עלי להתחתן
איתה?״ הדימוי שבו השתמש יודקובסקי יכול
ללמד משהו על עוצמת־הרגש המעורבת
בעניין.
האווירה בבית ידיעות הלכה ונעכרה. מתחת
לפני השטח החלה התמודדות בין מחנה
נוח וורדי למחנה דב וברוך.

סיבוב רביע
^ אוקטובר 1985 נהרג נוח מוזס בת*—
אונת־דרכים מחרידה בפתח המערכת.
החדר שלו, הנמצא מול מישרדו של יורקו־בסקי,
נותר ריק.
אנשים שזוהו קודם לכן כמקורבים לנוח,
החלו לעמוד בתור לחדר של דב.
אחת ה״עריקות״ שהרגיזו את מישפחת
מוזס היתה זו של מירה אברך. נוני סיפר פעם,
שלפני שאביו נהרג נהגה אברך, שלא היתה
לה מכונית, לצאת לכל מקום עם הוריו. אחרי
התאונה, היא ניתקה מגע עם פולה, והתחילה
לצאת לכל מקום עם רב ולאה. נוני סיפר על
העריקה בכאב ובכעס. בשלב זה, העיתונאים
כולם(למעט ורדי ומיספר קטן של תומכים,
במיוחד מלאשה) התקבצו סביב יודקובסקי.
הם דאגו לפרנסתם.
במבט לאחור, נראה שבנקודת־זמן זו עשה
רב טעות אסטראטגית עצומה: תיאורטית,
יכול היה לפנות לנוני, לאמץ אותו אל חזהו
ואמר לו: מעכשיו אני אביך, בוא שב לידי,
תלמד את המלאכה, ובבוא היום תקבל את
ההגה. נוני היה אז בן .33 במהלך כזה היה רב
מבטיח לעצמו לפחות 10 שנים של מונופול
מוחלט בשליטה, ולאחריהן שותפות בהנהגה
ובכבוד עם אדם אסיר־תודה וידידותי. הוא
היה יכול ליהנות מכל הכיבודים האפשריים.
תחת כל זאת, רב בחר במילחמות.
הוא שב והעלה את הדרישה לשנות את
תקנון־החברה, כדי להקים מועצת־מנהלים
מסודרת שתיתן ייצוג לכל בעלי־המניות.
כדי לשנות את התקנון נדרש רוב מיוחס של
75 אחוז. מכיוון שקבוצת נוני התנגדה למחלה
והיה לה. בלוק חוסם׳ באסיפת בעלי-
המניות, נפלה יוזמת דב. הוא כעס.
נוני ביקש ממנו רשות להיכנס לחדר של
אביו, ודב סירב. הוא היתנה את הכניסה
בקבלת השינויים בתקנון. הקרע עם נוני הלך
והחריף.
ב״ 31 בינואר ,1986 באסיפת בעלי־הם־
ניות, עלה על סדר־היום עניין מינוי דירקטור
שני לחברה במקום נוח (ראה מיסנרת) .כאן
התגבש לראשונה הציר נוני־זאביק, שהתעמת
עם שאר בעלי־המניות שהתייצבו מאחורי
יודקובסקי.
עורכי־הדין נכנסו לתמונה. אמנון גולדנברג
ייצג את נוני. יעקב נאמן את יודקובסקי.
אלי זוהר ייצג את עודד מוזס. יהודה רסלר
ייצג את מישפחת נופך־מוזס, ועמי אסנת את
זאביק. את אורי קורת ייצגה עורכת־דין אלמונית
יחסית בשם אורלי זלצמן. יותר מאוחר

בעיתון. העובדים נשארו עדב
התברר שהיא לא נפלה ברמתה מהאריות
שהתייצבו מולה.
הקרב בין שתי הקבוצות היה קשה, ובסופו
של דבר יצאה קבוצת יודקובסקי כשידה על
העליונה, ועודד מוזס מונה כדירקטור.

סיבוב חמישי
כיוון שהיד! ברור שימיו של ד״ר רוד
!*/נבלום עומדים להסתיים, החל רב להוביל
מהלך שנועד להבטיח לו את קבלת תואר
העורך.
מכיוון שהיה חשש מאוד מוחשי שנוני וזא־ביק
יפנו לבית־המישפט כדי לערער על בחירתו
של עודד כדירקטור, הושג לקראת חודש
מרס 1986״דיל״ בין בעלי־המניות בידיעות.
הם החליטו כי יוקם ועד־פועל, הניתן לביטול
בכל עת על־ידי דרישה של כל אחד מבעלי־המניות,
שינהל את ענייני העיתון. בגוף ישבו
שיבעה חברים: נציג אחד לכל בית אב( ,רב,
נוני, זאביק, עודד, מימי נופך־מוזס, אורי
קורת) ואליהם הצטרפה פולה מוזס, אלמנתו
של נוח.
במיסגרת ה״דיל״ סוכם כי הד״ר רוזנבלום
פורש מהעריכה ביום השישי, ה־ 10 באפריל,
ובאותו היום ימונה רב יודקובסקי כעורך.

סוכם בינם לבין יודקובסקי כי הנושא של
איוש תפקיד מרכז־המערכת יטופל בתוך
שבועות אחדים, וכי ורדי ימונה לתפקיד.
ברבות הימים זכה הצעד של השבתת
העיתון לכינוי ״ליל הברווזים ״.רב יצא גם
מהסיבוב הזה וידו על העליונה. נוני וזאביק
הבינו כי העיתונאים איתו, וכי ביכולתו
להשבית את העיתון בכל עת שיחפוץ.

סיבוב שישי
^ ודשיים אחרי ״ליל הברווזים״ ביצע
1 1רב יודקובסקי צעד נוסף במאבק נגד
הציר נוני״זאביק.
כשהוא מחוזק מהעובדה שהוא הפך לעורך
העיתון, וזכה בתמיכה בלתי־מסוייגת של
העיתונאים, החליט ליישב את החשבון עם
משה ורדי.
הוא לקח את התפקיד של ״מרכז המערכת,״
שהתפנה עם המעבר שלו לתפקיד
העורך, והחליט לפצל אותו לחמש: למשה
ורדי הציע לשמש כמרכז החדשות, למרות
שידע שאין סיכוי כי ורדי יקבל את ההצעה.
את צבי קסלר מינה כמרכז מערכת־ירושלים.
את אדם ברוך מינה כמרכז מערכת־השבת.
חסינות פפו־ ש ת גינת
חברת ״אודיטדוך, המעורבת בחשד למתן שוחד לרפי
גינת, קיבלה הבטחה מהמישטרה כי לא תועמד לדין
בפרשה. ההבטחה ניתנה בעל־פה לפרקליט החברה, עודך־
הדין נתן קנת.

מחפשי סוחר
פניך של ״כל־בו שלום״ שהיה אמור להיפתח בקניון החדש בנם־יציזנה, מעכב
את פתיחת הקניון.
בל־ס שלום היה אמור לפתוח סניף חדש בקניון בנס־ציונה שיפתח באיחור, בפברואר
. 1990
בעיקבות נפילת בל־מ של 01 לא יכול הכל־בו לממש את התחייבויותיו ובקניון מחפשים
סוחר גדול אחר לשטח הגדול שהתפנה.
אלינר הושעה מהתחייה
הד״ר ישראל אלינר מהתחייה הושעה מחברותו כתנועה.
השעייתו באה בעיקבות הצטרפותו, בראשות קבוצה מפעילי התחייה, למיפלגת־העבודה
בהסתדרות.
בכך הפר החלטה של מזכירות התנועה, שלא להצטרף לרשימות המתמודדות בבחירות
בהסתדרות.
השעייתו של אלינר תהיה בתוקף עד אשר יקבע בית־זזדין התנועתי מה יהיה בגורלו.
היוזמה להשעייתו באה ממזסדות התנועה.

האמת מאחורי ה״טלתרום״
נוני מוזם ומשה ורדי
מיריבי לבעלי־בריח

סיבוב שביעי
ך וני מהם, לא ויתר. הכישלון בסיבובים
^הראשונים לא ריפה את ידיו, והוא המתין
להזדמנות.
זו הגיעה באוקטובר ,1986 במהלך של
אורי קורת( .ראה מיסגרח) .קבוצת נוני־זאביק
רכשה את המניות והפכה לקבוצת־הרוב בחברה.
מבחינה פורמלית, הנויכולים היו לעשות
(המשך בעם 1ד )46

קפריסין
לעזרת חיפה
קפריסין הסבה באחרונה יעד־תיירות ראשון במעלה, והדבר גרם לעליידז
במאות אחוזים בתיירות דרך נמל־חיפה.
בעשרת הימים הראשונים בחודש אוקטובר עברו בנמל 7000 נוסעים.
בחברות״התיירות טוענים כי תיירים רבים מאירופה משלבים טיול בקפריסץ והפלגה
לישראל, מה שגרם לעלייה בתיירות דרך חיפה, בעונה שהיא שוממה בדרך־כלל.

עבר״נו ח נועד פפר מי א ל
עלייה ניכרת בעבריינות־נוער בכרמיאל.
למחצית מבין 75 נערים מי ל 14־ , 18 הנמצאים בטיפול היחידה לקידום נוער בכרמיאל, יש
תיקים במישטרד-
זוהי עלייה של 400 אחודם תוך שנתיים. היחידה לקידום נוער תולה את הסיבות לעלייה
במצב הכלכלי ובמדיניות צה״ל לפטור נערים אלה משרות צבאי.
כרגע מתלוננים בכרמיאל על מחסור במדריכים ובמטפליס בבני־נוער.

שמעיה ל א 1ח? ר

אלי יסה, ה עולם ה<ה

הוחלט גם למנות את נוני ועודד כמנכ״לים
של העיתון.
באופן רישמי, הוועד הפועל ממשיך לפעול
עד היום ולנהל את ענייני־העיתון. אך
מחר בבוקר יכול כל אחד מבעלי המניות לבטל
באופן חד־צדדי את קיומו של הוועד־הפועל,
ואז ישוב הדירקטוריון של החברה
לנהל את ענייניה.
ביום החמישי, ה״ 9באפריל, פנו נוני וזא־ביק
מוזס לדב, ודרשו ממנו לקיים את ההבטחה
בכתב שלו ושל נוח למנות את ורדי כמר־כדמערכת
למחרת. הם הודיעו לו, כי אם לא
יעשה כן, הם ינצלו את סמכותם, וידיחו אותו
מתפקיד העורך. השניים החזיקו בחוות־דעת
של עורר־הדין אמנון גולדנברג, שלפיה
מניות־היסוד של העיתון קובעות את ההנהלה
של החברה. מכיוון שהיה להם רוב 5696 הם
איימו להדיח את דב ועודד מתפקידיהם, למנות
את עצמם כדירקטורים, ולהחליט על הדחתו
של דב.
רב הגיב מיד. הוא כינס את נאמניו מקרב
העיתונאים, רב עצמון וסמי גרינשפן, ותיכנן
איתם מהלך של השבתת העיתון עוד באותו
ערב. דב עצמון, ששימש כיו״ר ועד־העי-
תונאים, ניצל את מעמדו כדי להודיע את
דבר ההשבתה, למרות שהוועד לא התכנס
באופן פורמלי ולא קיבל שום החלטה על כך.
בלילה שבין החמישי לשישי הגיעו כ״50
עיתונאים למערכת, והודיעו על השבתת
העיתון. נוני וזאביק נבהלו, והודיעו כי הם
מבטלים את איומם להדיח את דב מהעיתון.

את זאב גלילי מינה כמרכז־הכתבים, ואת רמי
אורן מינה כמרכז 24 שעות. כל הרכזים שרב
מינה — נחשבו בזמנו כנאמניו במישור
האישי.
הבשורה על התרגיל התנפצה בפניו של
משה ורדי, שקיווה לקבל סוף־סוף את התואר
הנכסף. נוני האביק רתחו, אבל לא יכלו
לעשות דבר כדי להושיע את ורדי. ורדי סירב
להתבזות ולקבל על עצמו את התפקיד המצומק
ומשולל התוכן, וב־ 6ביוני 1986 הודיע
על פרישתו מהעיתון.
אורי פורת, חבר של ורדי מהעיתון, מי
שהיה אז מנכ״ל רשות־השידור, הציע לו
להיות מנהל מחלקת־החדשות בטלוויזיה,
אולם המעבר לא התאפשר נוכח התנגדות של
ועד־העובדים ברשות־השידור. ורדי התקבל
לעבודה כסגן־עורך בעתון הארץ, ועשה שם
חיל כאחראי על החדשות. יודקובסקי סבר מן
הסתם שצפויה לו תקופה שקטה.

ב״טלתרום״ למען יערות הכרמל, שנערך בקול תרועה רמח, נאספו
עדיין רק 300 אלך שקל, מתוך שיבעה מיליון שקלים שנתרמו.
מצפים שמתוך שיבעת המיליונים יאספו, בסופו של דבר, ארבעה
מילית. נראה ששלושה מילית נתרמו על־ידי רמאים ומתחזים.

חברתו של אחד הנאשמים מיסי ת למלכד את מכוניתה של שרה
אנג׳ל, ביקרה את שמעיה אנג׳ל בכלא, יום לפני המילכוד. בכל זאת
לא חקרה המישטרה את שמעיה כלל על השיחה, ואם דובר בה על
גרושתו.

ההשערה היא כי המישטרה אינה מעוניינת בהגשת כתב*
אישום נוסך נגד •טמעיה אנג׳ל, השפוט כבר למאסר־עולם,
מכיוון שהובלתו לבית־המישפט כרוכה בקשיים ובהוצאות
גדולות.

אנג׳ל

במר עגז
העם
פ?נ?נת הזמגן
זדפתע: התפוצצות. הכד
ידש ושתקו. מדוע זה הפך
פתאזם סק1פ?
במשך שנים תיקתקה הפצצה הזאת, אישם
בשולי הזירה המדינית הישראלית. השבוע
היא התפוצצה, ברגע מאוד לא־טוב.
היחסים בין ישראל ודרום־אפריקה הם סוד
גלוי לכל בר־דעת בארץ ובעולם. אולם אין
מדברים עליהם. באופן רישמי תקפות ההחל־

טות החסודות הרישמיות של ממשלת־ישר־אל,
שנועדו לייצוא, כי ישראל, לא תחדש
הסכמים״ עם המדינה הגזענית.
השבוע פירסמה רשת־טלוויזיה אמריקאית
גילויים מרעישים לגבי המעורבות הישראלית
בדרום היבשת השחורה: פיתוח משותף
של נשק גרעיני, פיתוח של טילים בליסטיים,
מכירת נשק.
ממשלת־ישראל הכחישה בכל כוחה. אולם
מעטים היו בעולם שהאמינו להכחשות אלה.
המוסד ידע. היו שראו בגילויים התקפה
יזומה של ממשלת ארצות־הברית, באמצעות
המוסד המרכזי לביון(סי־איי־אי).
ברור כי המוסד האמריקאי יודע כל דבר
שראוי לדעתו. מערכת לווייני־הריגול יכולה
לתפוס בנקל תכונות מסוג זה, והריגול האמריקאי
בדרום־אפריקה ובישראל משוכלל
ביותר.
אם כן, מדוע באו הגילויים דווקא עכשיו?
מדוע לא לפני שנה או שנתיים?
מיטב המומחים ניסו לפענח תעלומה זו.
בין התשובות שהועלו:
• כוונה להפעיל לחץ על ישראל, בקשר
לחמש הנקודות של שר־החוץ ג׳יימס בייקר.
• כוונה להכשיר את הקרקע למכירת
נשק אמריקאי לסעודיה.
• כוונה לערער את האחיזה של ישראל
בקונגרס האמריקאי •,לקראת ניסיון לקצץ
בסיוע לישראל.
נזק מצטבר. כל ההסברים האלה אינם
משכנעים. הלחץ האמריקאי על ישראל בעניין
יוזמת־בייקר נשאר חלשלוש1,הצטמצם
באי־קביעת מועד פגישת יצחק שמיר עם
הנשיא ג׳ורג׳ בוש.
בעניין מכירת הנשק לערבים, ישראל כבר

נכנעה, תמורת פיצוי נאות.
קיצוץ הסיוע לישראל הוא עדיין מגמה
;רחוקה, ואין להניח שרעיון זה ימצא תומכים
בקונגרס, המכור לישראל.
הפיתרון הסביר ביותר לתעלומה הוא ש־וזהו
עיתוי מיקרי לגמרי. עיתונאים עבדו והשיגו
סקופ. זה תפקידם.
יתכן שמישהו במערכת־השילטון האמריקאית
עזר לסקופ הזה. זוהי מערכת ענקית,
ומתרוצצות בה מגמות רבות. אולי מישהו
בסי־איי־אי סבר כי זהו זמן טוב להנחית
מהלומה על ממשלת־ישראל.
יתכן כי ניתן לצמצם את הנזק המיידי. אך
לטווח הארוך יביאו גילויים אלה לנזק חמור.
כי היחס לישראל בדעת־הקהל האמריקאית

מבוסס על רצון טוב. והרצון הזה נשחק מדי
יום.
כאשר ידיעות על שיתוף־פעולה הדוק עם
דרום־אפריקה מצטרפות לתמונות ולדיווחים
על האינתיפאדה, הרושם המצטבר עלול
להיות הרסני.
שואה? מה פתאום? כאילו לא רי בכל
אלה, באה הפרשה המוזרה של יום־השואה
הארמני.
ישראל רצתה לעשות טובה לתורכיה.
התורכים מכחישים את הטבח הנורא, שהם
ערכו בבני העם הארמני במילחמת־העולם
הראשונה — שואה שהסתכמה במיליון וחצי
.קורבנות.
הארמנים מבקשים להכניס את השואה
שלהם לתודעת העולם. הם העלו הצעה להכריז
על שנת־השואה הארמנית בארצות־הברית.
נגד
החלטה זו התגייס המימסד היהודי
האמריקאי, על פי הנחיות מירושלים.
זהו כמעט מחזה מיפלצתי: היהודים, הלוחמים
במי שרוצה להכחיש את השואה שלהם,
פועלים כדי להשכיח את השואה של עם אחר.
היהודים, המאשימים את כל העולם בכך ששתק
מתוך חישובים ציניים, עושים כעת את
אותו הדבר מתוך חישובים ציניים מן הסוג
העלוב ביותר.
אחד המיסמכים המזעזעים ביותר על השואה
הארמנית יצא מתחת ידיו של סופר יהודי,
פראנץ ורפל, שכתב את 40 הימים של מזסה
דאג. דור שלם התחנך על ספר זה, שביטא את
ההזדהות העמוקה של העם היהודי עם סיבלו
של עם אחר.
מימי פראץ ורפל עד ימי יצחק שמיר —
העם היהודי עבר דרך ארוכה.

משאל טלפוני לפני ואחרי מישחק־הכדור־גל.
המישחק שהצליח לגרום למדינה שלמה
להיכנס למאניה מטורפת לפני, ושהביא מדינה
שלמה לדפרסיה אחרי. היום כבר עורפים
ראשים, ומדינה שלמה תעמוד ותשמח לאיד.
יש גם הצעה להקים ועדת־חקירה ממלכתית.
רובנו נתייחס להפסד במידת הרחמים, כי הרי
בארץ יש כל התנאים, חוץ מתוצאות.

הפסלת ציונה שמש:,
ש חו ״ ה
• לפני: אני מוכרחה לומר שעברתי חוו־ייה
יוצאת־דופן. הייתי במקום מסויים ליד
האיצטדיון. בשעה 3.30 נסעתי לכיוון ביתי,
פגשתי את יציאת־מצריים בכיוון ההפוך. זה
היה מדהים. הסתכלתי במכוניות החולפות
ובאנשים היושבים במכוניות. גיליתי מדינה
של גברים. אולי היו במכוניות מניין של בחורות.
אנשים בסביבת האיצטדיון פתחו חצרות
פרטיות, לשימוש כחנייה בתשלום. לא חשוב
מי ינצח, בעלי החניות הרוויחו כסף. הם בטוח
ניצחו היום. אני תמיד נגדנו, אז עכשיו אני
הולכת להסתכל במבט מגבוה. איזה כיף
לשבת למעלה, ולמטה מתרוצצים להם.
• אחרי: הפסדנו. אני רק יכולה להגיד
שהטלוויזיה היא ההמצאה הכי נפלאה בעולם.
הנה, אני בוחרת מתי להסתכל. באמצע הלכתי
לישון. כשחזרתי גיליתי שלכל שחקן יש
שישה צללים. אז אני חושבת, אולי אילו היו
לכל שחקן פחות צללים, היינו מנצחים?

אבאא 3ן: פו ר ש 3א מ?ג ע
• לפני: סוזי אבן עונה לטלפון, מופתעת
:״איך אפשר לדבר איתו עכשיו? הרי יש
מישחק כדורגל נגד קולומביה! אני אנסה להפריע
לו לרגע. אפשר להתקשר מאוחר יותר.

• אחרי: אבא אבן עצמו: לצערי, אני
נאלץ להשאיר את הנבחרת לבד. למרות שנותרו
20 דקות, עלי ללכת. כעת אני מנסה
להתרכז ולהבין איך ניתן להבקיע שני שערים
ב־ 20 דקות. בעיקר כשהמאפיין את הנבחרת
במישחק הוא ליצור הזדמנויות על־מנת
להחמיצן. ער שמתקרבים לשער, יש הרבה
הברקות. אבל אין צורך להפגין אלגנטיות,
אלא להבקיע שערים. אי־אפשר לומר שהמי־שחק
מלהיב. אני עדיין מחכה לאקשן.

ה פ רו ם׳ י שעיה! לי 3ו 3י ץ:
ה 3ר אזי ל אי ם
• לפני: אינני צופה במישחקי כדורגל.
אין לי כל עניין ב־ ו 1חוליגנים שלנו, המשחקים
כנגד 11 חוליגנים בראזילאים. לא עניין
אותי ולא מעניין אותי כעת מי ינצח ומי
יפסיד.

ה ר 3ש מו אלא 3ידוו־ ה 3הן:
אופורי ה
• לפני: אני בדיוק מגיש פיצוחים לאשתי.
אשתי, בשלב הזה, היא הצופה היחידה,
ואני משרת אותה. כעת אגש גם אני להסתכל.
• א ח רי: מישחק משעמם למדי. מי
שהיתה מוצלחת במיוחד היא הקורה בשער
הנבחרת שלנו. אלמלא היא, היינו מקבלים
כמה גולים. בפעם הבאה אני מציע למסור את
המישחק לאגודת־ישראל, היא כבר תרע להוציא
מזה משהו. אם לא שני גולים אז לפחות
שני סגנים.
כל העניין לא רציני, אבל ניצחונות כאלה
מסוכנים מאוד לישראל. אילו היינו מנצחים,
הישראלים היו נכנסים לאופוריה, ולא רואים
מה יש מסביב. החימום של אוחנה נתפס בעיני

כסמל למישחק. והחנופה לקהל היקר הזה,
קהל טיפשי המולך באף, ולא רק בתחום הכדורגל.
יוצרים פה היסטריות כאילו אין בעיות
אחרות.
אילו היינו מנצחים, היינו טופחים לעצמנו
על השכם ושוכחים את האינתיפאדה ואת
שערוריית דרום־אפריקה. היינו שוכחים שהחברה
מתמוטטת — אל־אל־ישראל, ניצחנו!
הפרשנות בטלוויזיה היתה מעוררת חמלה.

פ סי כו לוג פ רו פ הו ס
ק ריינול ר: פ סי כו לוגי ה
• לפני: כל המישפחה הולכת לטייל ברחובות
תל־אביב. לראות מה קורה בחוץ.
• א ח רי: אינני חובב־כדורגל, ואינני
פסיכולוג של כישלון. גם אילו הייתי מסתכל,
לא הייתי מבין דבר. אילו היינו מנצחים אז
אולי ...אינני פסיכולוג של ספורט ולא של
אוהדי־כדורגל או ספורט בכלל. בזמן המי־שחק
הופתענו, מישפחתי ואני, לגלות שלא
היתה ריקנות מבהילה, אנשים הסתובבו ברחובות
כמעט כמו ביום רגיל.

דוג מני ת ת פי 3ן־עמי:
לאמ עו ד כו ת
• אחרי: כרגע נכנסתי. לא מעניין אותי
כדורגל. לדעתי המישחק לא יפה. רק היום
שמעתי שיש מישחק. רק היום התברר לי
ש־ 50 אלף איש ילכו לראות אותו, וכי חברי״
הכנסת רבים על הנושא. חזרתי לפני יומיים
מחדל ואני לא מעודכנת. אני מאחלת להם
מכל הלב לנצח. הם הפסידו? טוב, אני עצובה
בשבילם. כדורגל אינו מדבר אלי.

שרית רו ם, צילם: ציון צבר • ר ₪

גוש אמונים ...גוש אמונים ...גוש אמונים ...גוש אמונים ...גוש אמונים ...גוש
כול יודעי שהמיבחן מתקרב. כמה אנשי
יבואו לשכב לפני גלגלי מכוניתו של שר־החוץ
האמריקאי, כ שז ה יביא את תוכנית המשא־והמתן
עאש״ף? בגו ש אמוני מז כי רי
בנוסטלגיה את הימי היפים, ומנסי לה תגבר
עלי רי בויו ת. תנו ע ת־ ר חו ב ב גי להמעבר

^ נחנו נכה אותך,׳ אמר אחד מראשי
גוש־אמונים לאבי פרחן, מראשי המתנחלים
בחבל־עזה. ,אם עוד פעם תעז
להשתמש בביטוי הזה!׳ הביטוי הנורא שהשמיע
פרחן, גלוי-הראש, כשהתחיל להקים את
ההתנחלות אלי״סיני ב־ ,1982 היה. אנחנו
גוש־אמונים החילוני׳.
מזכ׳ל אמנה, מוני בן־ארי, חסר־כיפה גם
הוא, עף כמו טיל מתפקידו, לאחר שהעז
להציע תוכנית־שלום פרטית משלו, ובה
אוטונומיה לערבים.
הרב מנחם פחמן מוחרם. הרב יואל בד־נון
פרש מהגוש, והודיע שהוא מסרב להיות
במיסגרת אחת עם הרב משה לוינגר.
דניאלה וייס. :כשמתעוררות ריעות חריגות
בגוש־אמונים אנחנו נוקטים בשיטות

ליד ירושלים ואורנית במערב־השומרון הגיעו
מרבית למתיישבים מסיבות של. איכות
חיים׳ .כתוצאה מהתרחבות ההתיישבות היא
גם התמסדה. קמו המועצות המקומיות,
המאגדות את הישובים היהודיים. מייסדי־הגוש
המרדניים, פינחס ולרשטיין, בני קצו־בד,
שילה גל וינון אחימן, הפכו ראשי מועצות
מקומיות המגלגלות סכומים גדולים, והן
מימסו־ לכל דבר.
גם הציבור שהתרחב הוא כיום מגוון מאוד:
יש ישובים של גופים הקשורים בתנועת־החרות(בית״ר
ומישקי חרות־הצה״ח. יש גם
ישובים חרדיים, כמו עמנואל והעיר החרדית

נוימן

יישבים הוא מעורב, ומנהיגי־הגוש אינם׳
מייצגים את כולו. המנהיגים הזדקנו. ומצד
שני: אין שום תהליך דמוקרטי, אין בחירות,
ולכן אין יורשים והתחדשות. ללא תהליך
דמוקרטי לא תיתכן התחדשות. המזכירות
המנהלת את ענייני־הגוש בחרה בעצמה. אף
אחד לא בחר בה׳.
במזכירות הפעילה של הגוש יושבים היום
10 אנשים, כולם דתיים: הרב משה לוינגר,
חנן פורת, בגי קצובר, נועם ארנון (דובר
הגוש) ,דניאלה וייס, אורי אריאל, זאב(,זכר
ביש״) חבה מזכ״ל אמנה־תנועת ההתישבות,
יעקב (.קצל׳ה״) כץ, יצחק ערמוני, מזכ״ל
הגוש, ויהודה חזני.
אבי פרחן מתלונן על הסתגרנות הדתית
שקיימת בגוש־אמונים. :בהתיישבות יש
יותר ויותר חילוניים, שיכלו להשתלב טוב
מאוד בהנהגה. מה שחסר להם זה שאינם
יוצאי מרכז הרב. אני לא מרגיש את עצמי
נחות מהם בעשייה ובאידיאולוגיה. רבים
שכמותי גם לא ׳מסודרים׳ כמו מנהיגי גוש-

*ידעון סער (סרצ ץ סק),
דרסטיות כדי שלא תהיה להן תקומה. אנחנו
דוקטרינריים, לא פלורליסטים!•
מה קורה היום בגוש־אמונים 15 ,שנים
לאחר שפתח בהסתערות על גבעות־השומ־רון?

הרבה. הגופים החזקים היום של ציבור-
המתנחלים הם מועצת־יש׳ע, המועצות המקר
נדות ואמנה. המנהיגים הם מנהיגים מימי
סבסטיה: חנן פורת, בני קצובר, דניאלה וייס,
ובעיקר — הרב משה לוינגר.
החילוניים, שניסו להתברג להנהגת הגוש,
נותח בצד, וגורל דומה ציפה ומצפה לכל מי
שיסטה מהקו האידיאולוגי של הגוש שהוא
קו־לוינגר. עיין ערך הרבנים מנחם פרומן
ויואל ברנון.
המהפכה התמסדה. תמונת מצב.
בחוגים לסוציולוגיה ומדעי-המדינה באוניברסיטות
כבר לומדים הסטודנטים על גוש-
אמונים. .הגוש׳ הוא אחת מתנועות־המחאה
הפוליטיות המעטות בארץ שניתן לומר
עליהן שהצליחו גם להשפיע ולשנות את
המציאות בישראל, ובגדול. קשה לחזות לא
רק איך ודתה ניראית מפת ארץ־ישראל, אלא
גם המערכת הפוליטית, ללא גוש־אמונים.
* הגוש קם אחרי מילחמת יום־הכיפורים,
ולא — כפי שרבים חושבים בטעות — לאחר
מילחמת ששת־הימים. מנהיגיו באו בעיקר
מקרב בוגרי ישיבת מרכז הרב ותנועת־הנוער
הדתית־ציונית בני־עקיבא.
מאז שקם, התנסה הגוש במאבקים רבים
וקשים: עופרה ואילון־מורה, סבסטיה, ההתנחלויות
הבלתי־חוקיות שחלקן הפכו חוקיות
לאחר״מעשה תחת ממשלת המערך, בראשותו
של יצחק רבין, לאחר מכן: התנועה לעצירת
הנסיגה בסיני, ועוד. הוא הקים יותר מ־40
ישובים בשיטחי״יש״ע, והיווה את הקטליזטור
המכריע להקמת האחחם.
כיום, כשהמדינה נמצאת לפני אחת משעותיה
המכחעות מבחינה מדינית, לא נראה

פינוי ההתנחלות הבלתי-
חוקית בסבסטיה
שגוש־אמונים יכול, כבעבר, להוציא המונים
לרחובות או להתנחלויות בלתי־חוקיות. הוא
גם אינו מצליח לאכוף העלאת שמונת הישובים,
שעליהם הוסכם בין הליכוד והמערך
בהסכם הקואליציוני. הוא גם לא מצליח
להיות גורם בעל מישקל מכריע בוויכוח הציבורי.
מדוע?
ההתנחלות היא כיום הרבה פחות הומר
גנית מבעבר. כיום גרים בשטחים קצת יותר
מ־ 80 אלף יהוחם. הגרעין הקשה של גוש־אמונים
יושב בישובים הוותיקים, בעלי
האוריינטציה האידיאולוגית יותר, הממוקמים
גם בדרן־ כלל.בעומק השטח״ ,קדומים
(דניאלה וייס, צביקה סלונים) ,אילון־מורה
(בני קצובר, מנחם פליקס) ,עופרה (ישראל
הראל, עורך נקודה; הפורש הרב יואל בדנון).
לישובים כמו גיבעת־זאב ומעלה־אחמים

הדר־ביתר. יש גם ישובים ללא כל זיקה אידיאולוגית.
בקריית־ארבע
ובחברון גדל הענף הרדי־

אמונים, הממלאים תפקידים ציבוריים של
ראשי־מועצות וכר. גוש־אמונים מצטייר
בעיני הציבור ככת ששומרת על מיסגרותיה,

את שמיר ווו אמו!׳ כברלא מווו״ן.
הפוליטיקאי ל א מתרגשים משת•
קלי של ציבור־המתנחלים, הנוהה בחלקו אחר
הרב מאיר כהנא. ציבור מעורב כזה לא הולך
כולו אחרי הנהגת הגוש.
בכיר בגוש-אמונים. :הגוש כבר לא יודה
אקטיביסטי, כפי שהיה בימי סבסטיה. הימים
האלה אינם עוד. יש כמה סיבות: ציבור המת־

לא מרחיבה אותן, לא משתפת חבחם — לא
חדשים ולא מדור ההמשך, ובמיוחד לא כאלה
שאינם חובשי־כיפות.
,כשהתחלתי להקים את אלי־סיני ב־1982
אמרתי, :אנחנו גוש־אמונים החילוני׳ ,פנה
(המשך בעסוד )40

שלו עכשיו ...שלו עכשיו ...שלו עכשיו ...שלו עכשיו ...שלו עכשיו...
ך* אינתיפאדה, כמובן, השפיעה על
1 1שלום עכשיו. המיכתבים שאוהדי־התנועה,
תורמיה הפוטנציאליים, מוצאים
בזמן האחרון בתיבות־הדואר שלהם נושאים
עימם את חותם ההתקוממות הפלסטינית. כל
עלון כזה, המתאר את הפעילויות והקשיים,
עם תקציר התוכן באנגלית, מעל ספח־ההתפקדות
עם מישבצת הסימון לתרומה
המיוחלת, נפתח, ברוח התקופה, במיספור
שוטף. עלון קשר מס׳ 6הוא ההוראה האחרונה
שהוציאה מיפקדת שלום עכשיו לנאמניה.
אלא שלשלזם עכשיו אין מיפקדה. אין,
וגם לא היתה לה מעולם מנהיגות נבחרת,
והפעם האחרונה שאוהדיה גדשו את כיכר־מלכי״ישראל
היתה לפני שבע שנים, כאשר
הנוצרים של מישפחת ג׳ומייל טבחו בפליטי
צברה ושאתילה, וצה״ל ישב מסביב.
מאז, באותן שנים סוערות שעברו על
המקום הזה, שלום עכשיו הפכה מתנועה למושג.
רק החודש החליטה המנהיגות הוותיקה
לפתוח מישרד בתל־אביב, ברחוב בן יהודה
,177 לשים שלט על תיבת־הדואר, ולהעסיק

אולי תהיינה בחירות. אולי תהיה ממשלה
צרה. אולי המשא־ומתן לשלום יהפך לאפשרות
ריאלית, כמו שזה היה אז, לפני 11
שנים, אחרי שאנוור אל״סאדאת הגיע, ושלום
עכשיו נוסדה מהרחוב, לדאוג לכך שמנחם
בגין לא יחמיץ את ההזדמנות. משהו, בעליל,
עומד לקרות, ושלום עכשיו שוב תצא אל
הכיכרות, כמו בימים היפים ההם, ימי ה־400
אלף, שבאו לכיכר ודרשו את ראשו של
אריאל שרון, שר-הביטחון של מילחמת־הלבנון.
בינתיים,
עד שהימים היפים האלה יחזרו,
יושבים פעיליה החדשים של התנועה במיש־

שלושה אנשים במישרה מלאה.
יכול להיות שחוש״הריח הפוליטי של צלי
רשף, עמירם גולדבלום וז׳נט אביעד, המני

רדים של חברת״השקעות שפשטה את הרגל,
מחכים להוראות מירושלים, ושוברים לעצמם
את הראש בניסיון למצוא את הנוסחה

כולם יודעים שהטיבחן מתקרב. כמה אנשים
יבואו לד חו ף את רבין לצאת לנזשא־ומתן עם
אש״ף? ב, שלו ם עכשיו״ נזכרים בנוסטלגיה
בימי ההפגנות הגדולות אחרי ביקור סאדאת
ב ארץ ואחרי הטבח בלבנון, ומנסים להפעיל
פ עי לי םבשכר. תנו ע ת־ מחאהמזדקנת
מי שותף?

שמתגייס למילואים

הוא

״אני לא מוכנה בשום אופן שאנשים לא
יצייתו. אנחנו, אחרי הכל, מגינים על הבית
שלנו. מה זה שאנשים לא יצייתו? מרי
מילואים?״
אני מזכיר לה שבאמריקה, תנועת ההתנגדות
למילחמת־ויאט״נאם, על מאות אלפי
סרבני הגיוס ונמלטיו, הביאה לסיום המיל־חמה
ההיא. אבל, כצפוי, תמי רפאלי, המנהלת
כעת את הסניף התל־אביבי של שלום עכשיו,
הראשון שקם בתנועת־השלום הישראלית
שאיננו משוכן בדירה פרטית של אחר החברים,
אומרת שכאן זה לא אמריקה, והמיל־חמה,
בכל זאת, היא על הבית, ולידו.

מי משלם להם את המשכורת?
אמיר, בעל המבט הגלוי והישיר, רוצה

•תתן שס־אור
לענות, אבל מביט בתמי, הבכירה ממנו, כך
נראה, בהירארכיית הפעילים מקבלי־המש־כורת.
גם היא היתה רוצה לענות, אבל אחרי
חודש אחד בפעילות תנועתית היא קצת
חוששת מהדברים המותרים או האסורים.
״אני לא יכולה לענות,״ היא משפילה את
העיניים ,״בלי לדבר עם צלי רשף.״

״מה, בעצם, אתם עושים כאן כל
היום?״

אחרי רצח אמיל גרינצווייג

לרבץ, שלום עכשיו בברלא מזיז.
י תנועות־המחאה החזקות בי שראל
היגים המשופשפים של התנועה, מאותת להם
משהו. התנועה, כמו שאומר לי אמיר ל ינ־צ׳בסקי,
פעיל חרש בשלום עכשיו, שהצטרף
אל תמי רפאלי בפעילות אירגונית ויוזמנית,
אבל לא נטש את מיפלגת־העבודה שממנה
הגיע ,״קמה בזמן משברים״.

החדשה, שתפיח חיים במושג התיקשורתי,
תהפוך אותו לתנועת המונים החורגת
ממשולש שיינקין־צוותא־בית ליסין, תגיע אל
השכונות ואל היונים הלטנטיות המקננות
בארון של מיפלגות־הימין, תיצור עובדות
בשטח, ותהפוד את השלום לגורם פוליטי

אותנטי. בינתיים עושים ערב למען שלום
עכשיו בקולנוע לב , 1בריזננוף סנטר. האחים
ברבש יקיימו דיון נלווה להקרנה מיוחדת של
הסרט אחד משלנו.
אמיר :״היד שהלכה לי בלבנון, מכריחה
אותי להיות פטריוט.״ תמי רפאלי, שהגיעה
לתנועה הזאת מפני שהיא חיפשה איזושהי
עבודה, ומפני שהבעל שלה מכיר את צלי
רשף, לא עסקה מעולם בדברים כאלה, אבל
״הייתי בכל ההפגנות.״ היא לא מתחילה
אפילו לחלום על איזושהי פעילות שתסתור
את החוק, או תקרין, חלילה, מימדים כאלה או
אחרים של אנרכיה. למרות זאת היא אומרת
ש״כל מה שקורה פה היום זה ממש נורא, ואני
לא רוצה להיות שותף״.

קורה איפה? בשטחים, למשל?

״מארגנים את רשימות האוהדים, מרצים,
פעילות בבתי־ספר, ואוספים קצת תרומות״.
אמיר ותמי מחליפים מבטים מהורהרים
ונחרצים, ומסכימים לקביעה זו. הקונסנזוס
הפטריוטי, הנשען על הגדרות מסומלות של
יהדות, מדינה וערכים של הגשמה אישית,
מהווה עבור שלום עכשיו, כמו עבור היפוך
הראי שלו, גוש־אמונים, את כן־השילוח,
שממנו משגרים את המסר אל התודעה
הציבורית.
הקליטה הרפוייה של המסרים האלה, למרות
רצף הפעולות שמעולם לא נפסק אצל
פעילי תנועת־השלום הישראלית, ולמרות
אירועי האינתיפאדה, העולים בחומרתם פי־כמה
על זוועות צברה ושאתילה(שבהן צה״ל
באמת לא היה) ,מעלה השערה חדשה. תמי
ואמיר, נלהבים ורעננים, אינם, למרות הכל,
האנשים היכולים לענות על השאלה.
אני שואל את צלי רשף אם אפשר לראות
הצלחות בפעילות שלום עכשיו רק בזמנים
שמיפלגות ״השמאל״ היו באופוזיציה. האם,
אני מנסה לחדד לו את התמיהה, שלום עכשיו
לא היתה אלא פיקציה של מיפלגות.
״יש משהו,״ צלי רשף מסכים ,״בזה
שעכשיו, כאשר כולם בשילטון, זו קונסטלציה
פחות נוחה לפעולות מהסוג הזה.
אבל זו רק ראייה חלקית של המצב. אני לא
חושב ששירתנו מיפלגות. להיפך. אני חושב
שגררנו את המערך. לפחות, ככה זה היה
(המשך בעמוד )40

פתחן לאומי לבעיית הדור:

סוף סוף אתה יכול לקנו ת דירה משלך
גם א ם אין לך כסף משלך !
הלוואה ל־ 25 שנה ב־ 5.50/0ריבית.
אתם עומדים לקנות דירה
הראש מתפוצץ ממחשבות :׳מאיפה להשיג א ת הכסף
החסר?׳
וה הרגע שהבנק שלכם מתייצב לצירכס ומציע ל כס
משכנתא אחת גדולה המאפשרת ל כס לקנו ת דירה
במקום שאתם רוצים לגור בו גס אס כרגע אין לכס א ת
הכסף הנדרש לכן ובתנאי החזר הנוחים ביותר.

חצי/חצי: גם הווים שאין להם כסף
יכולים לעזור
הלוואה בשווי של חצי מערך הדירה,ללא כל הגבלת
סכום, תינתן לכס כנגד מישבון התרה עצמה.
את החצי השני תוכלו לקבל כנגד מישכון תרת ההורים
למשל, או כל ת שכון מקובל אחר
ובתוספת ערבים כמקובל.

החזר 5:5
הריבית ל־ 5השנים הקרונות עומדת על 5.596 בלבד. זוהי
הריבית הנמוכה ביותר על משכנתא כלשהי!
כל חמש שנים יקבעו שעורי הרבית מחדש לפי חבית
ממוצעת ומשוקללת של הבנקים למ שכנתאות כפי
שתתפרסם עי׳ בנק ישראל ובהפחתה של ,0.2596 או
לפי הריבית הנהוגה באותו זמן בבנק ללאומי
למשכנתאות.

בכל מקרה תהיה זאת הריבית
הנסוכה מבין השתים!
כל חמש שנים תוכלו לפרוש מ התכני ת
ללא תשלום קנ סו ת כלשהם.

דירה שניה,
מגרש או שפוץ
כן. תכנית המשכנתאות
המהפכנית של בנק לאוס׳
למשכנתאות מתאימה מאוד
גם לרוכשים חר ה שניה
כהשקעה, מגרש לכל מטרה או למעוני׳ נים נשפוץ ביתם.
תוכלו להשיג א ת מלוא המימון עי׳ מישבון הדירה הנוכחית
שלכם והנכס החדש ובתוספת ערבים כמקובל .

הטבות לזכאים
לזוגות צעירים שנישאו החל מה־ 31.5.89 ולעולים חושים
זכאי משרד השיכון מציע בנק לאוס׳ למ שכנתאות גם א ת המשכנתא הרגילה
והת שלום החודשי הראשון בה על חשבון ה בנק!

החישוב פ שוט,לדוגמ א:

סכום ההלוואה
בשקלים חדשים

תקופת ההחזר

10,000ש״ח
20,000ש״ח
50,000ש״ ח
100,000ש״ח
200,000ש״ח

25 שנה
25 שנה
25 שנה
25 שנה
25 שנה

החזר חודש• בשקלים
לפי ריבית של 5.50/0
61ש״ח
123ש״ח
307ש״ח
614ש״ח
1228ש״ח

פ ר טי ם ב סני פי בנק לאו מי למש כנ ת או ת:
תל־אביב -ו חי חונ טי פיו ח ,37 - 31 טלפון 03-202444 :חיפה -ו חי הרצליה , 24 טלפון 04-521673 :

נ תני ה ־ ד 77 סמילנסק• , 7ט ל פון 053-611577 :ובכל סני פי בנקל או מי.

היום קונים דיור, עם משכנתא אחת אדירה!

בנק לאונו למשכנתאות

117־11
מ שרוומק ל שלוט בוניבור, חשוף לוגיכור־

שדו השווה

^ דבר כמעט לא־ייאמן. אבל זוהי עובדה: במדינת
\ 1ישראל הדמוקרטית לא קיים אף חוק אחד המבטיח את
חופש־העיתונות.
קיים חוק־עיתונות מימי הבריטים. חוק זה נותן לדיקטטור
הקולוניאלי הבריטי — ״הנציב העליון״ — את הסמכות
הבלתי־מוגבלת לסגור כל עיתון בכל עת. הוא אוסר על הוצאת
עיתון בלי רישיון מטעם מושל־המחוז הבריטי.
חוק זה קיים עדיין במלוא תוקפו. במקום מושל־המחוז
הבריטי בא הממונה על המחוז מטעם מישרד־הפנים.

התפקיד החברתי המרכזי במישטר הדמוקרטי
— התפקיד למסור לקוראים ולצופים את המידע
הדרוש להם כדי לפעול כאזרחים אחראיים —
תלוי אצלנו על בלימה.

בינתיים פרש השופט ברנסון מבית־המישפט. שמגר נשאר
יחיד מול ארבעת השופטים האחרים, בהנהגת השופט לנדוי,
שהתנגדו לדעתו.
הרכב זה ביטל את פסק־הדין הקודם, וקבע כי הארץ הוציא
דיבה, מפני שכמה מן העובדות בכתבה לא היו נכונות, אף
שהעובדות העיקריות היו נכונות.

פסק דין זה בלל כמה קביעות נוראות מבחינת
חופש־העיתונות במישטר דמוקרטי. הוא קבע כי
לחופש־העיתונות אין מעמד כפי שנקבע לו בחוקה
של ארצות-הברית. הוא גם קבע כי אין הבדל
בין עיתון ובין רכלן בקרן־רחוב.

ף י ־ 1965 בא המחוקק הישראלי והוסיף חטא על פשע.
^ החטא הזה קרוי ״חוק לשון הרע״ .אחר־כן־ שינו את שמו
ל״חוק לאיסור לשון־הרע״.

השם הראשון היה מתאים יותר. כי הוא הוציא
לשון־הרע על מדינת־ישראל כולה. אנחנו קראנו
לחוק הזה, על־פי ראשי־התיבות שלו, חולירע.

בחיבורה של תועבה חקיקתית זו חברו כמה אנשים. ההשראה
המקורית באה מדויד בן־גוריון, שהיה אז שליט־יחיד
כל־יכול. הוא רצה לסתום את פי העיתונות בכלל, ובפרט את
פי העולם הזה(הוא לא הזכיר את שמו המפורש מעולם, וקרא
לו ״השבועון המסויים״).
העולם הזה תרם תרומה נכבדה לתהליך שהביא בסופו של
דבר, אחרי מאבק־איתנים, להדחת בן־גוריון. אבל המלאכה
נמשכה בלעדיו. בין הנפשות הפועלות היה רב יוסף, יליד
קנדה, שר־המישפטים, איש הגון שהתייחס אל כולנו כאל
נייטיבס, בבוז תהומי של מושל־מחוז בריטי. המוציא־לפועל
היה משה אונו, איש המפד״ל, גם הוא איש הגון(כולם־כולם
היו הגונים) ,שרגז על גילויי־השחיתות שגילה העולם הזה
במחנה הדתי.
חולירע — חוק לשון הרע — שלל מעיתון את ההגנה
הבלבדית של ״אמת דיברתי״ .הוא תבע מן הנאשם /הנתבע
להוכיח שפירסום־האמת היה בעל עניין ציבורי. הוא שלל
מאמצעי־התיקשורת כל מעמד ציבורי כמשרת המישטר
הדמוקרטי. הוא שלל מהם גם הרבה דרכי־הגנה מקובלות
במישפטים אחרים. הוא כבל את ידיהם ורגליהם בעמדם לפני
כס השופט.
בעיקבות המערכה שניהלנו, התעורר חלק מן הציבור לסכנה
שבחקיקה זו. היתה מעין התקוממות ציבורית. אחת התוצאות
היתה בחירתי לכנסת, בראש רשימת העולם הזה — כוח
חדש, כשאחת המטרות המוצהרות שלי היתה להילחם בחוק

ואכן, אחרי שנכנסתי לכנסת, תוקן החוק בכמה
נקודות חשובות. כמה משיני-הרעל שלו נעקרו.
אך הוא נשאר חוק דראקוני. זהו גם כיום החוק
החמור ביותר מסוג זה הקיים באיזשהו מישטר
דמוקרטי בעולם.

הוא מתיימר להגן על האזרח החלש מפני העיתון החזק. אך
האמת הפוכה: הוא מגן על אנשי־שילטון אדירי־כוח מפני
ביקורת המגינה על האזרח החלש.

^ תמרור הבא בדרכו של חופש־העיתונות היה פסק־דין
1 1של השופט משה לנדוי(גם הוא איש הגון מאוד, כולם
אגשים הגונים מאוד) באוגוסט .1978
נושא המישפט היה מאמר של הארץ על מנהל חברת״
החשמל, שכלל טענות רבות נגדו. העניין הגיע לבית־המיש־פט
העליון. ניתן פסק־דין ברוב־דיעות של שניים נגד אחד
לטובת העיתון.

שני מגיני חופש־הביטוי היו השופטים מאיר
שמגר וצבי ברנסון. התנגדה להם השופטת מרים
בן־פורת.
ואז קרה דבר חמור. חברת־החשמל עירערה על פסק־הדין
של שלושת שופטי בית־המישפט העליון לפני הרכב של חמישה
שופטים של בית־המישפט העליון — הערכאה הגבוהה
ביותר במדינה.

רסם ספר כזה באין מפריע, תוך הסתכנות
בתביעת־פיצויים על פי החוק לאיסור לשון הרע?
אחרי גילגולים מישפטיים שונים הצליח זיכרוני להשיג
מבית־המישפט איסור על הפצת הספר, מפני שהמחבר סירב
להראות אותו מראש למי שמתואר בו.
על כך הוגש עירעור לפני שלושה שופטים של בית־המישפט
העליון, בראשות השופט אהרון ברק. איש מבריק זה
— כשמו כן הוא — ידוע כמצדד ב״חקיקה מישפטית״ .כלומר׳
הוא מוכן לקבוע הלכה מישפטית במקום שה״מחוקק״
(קרי: רוב מיקרי של כמה חברי־כנסת) התרשל בתפקידו.
פסק־דינו של ברק, שאליו הצטרפו שני השופטים העליונים
האחרים, הוא תמרור נוסף במאבק על חופש־העיתונות
בארץ.

אם לומר זאת בשפה גסה: ברק לקח את פסק-
דינו של השופט לנדוי וזרק אותו לסל-הניירות.
הוא קבע כי חופש־העיתונות הוא עמוד־התווד של המישטר
הדמוקרטי, ועל כן יש לו מישקל־יתר. אין הוא מקנה לעיתונות
את הזכות לשקר ולהשמיץ במזיד, אבל הוא מעניק לעיתון
אחראי את החופש המירבי, גם אם פוגע הדבר לעיתים
בזכותו של איש־ציבור לשמו הטוב.
ברק שלל מכל וכל צנזורה מוקדמת. כלומר: הוא ביטל
לחלוטין את ררישת בית־המישפט שהמחבר יגיש את סיפרו
לעיון מוקדם של בית־המישפט ו/או של גיבור־הספר. הוא גם
דחה לחלוטין את התביעה שבית־המישפט יאסור מראש על
הפצת הספר, לפני שהוכיח בכלל שיש בו ריבה. אחרי פירסום
הספר, פתוחה הדרך להגשת מישפט על הוצאת דיבה ולקבלת
פיצויים.

מבחינת העיתונות, זוהי החלטה חשובה ביותר.
כי אחת הדרכים של אישי־שילטון מסויימים
להטיל טרור על אמצעי-התיקשורת היא האיום
בצו־מניעה, שיאסור את הופעת העיתון המכיל
חומר נגדם. לא-אחת התפתו שופטים, לעיתים
בקלות-דעת שלא־תיאמן, להיענות לבקשה כ־זאת׳

הכובד!
למעשה ביטל פסק־הדין את הבסיס שעליו עומדת העיתונות
במישטר הדמוקרטי המודרני: תפקידה כעמוד-התווך של
הדמוקרטיה, המפקחת על השילטון, העומדת על מישמר
זכויות־האדם, המגינה על האזרח מפני שרירות ושררה, המאפשרת
לאזרח לגבש לעצמו דיעה משלו תוך שמיעת כל הריעות
וההשקפות.
מול ארבעת השופטים, שקבעו הלכה חמורה זו, עמד לבדו
מאיר שמגר, בפסק־דין שהפך סימן־דרך אף שהיה פסק־דין
של מיעוט, ללא תוקף.

שמגר קבע כי חופש־הביטוי הוא שיקול־על
לגבי איש־ציבור, ובי מתן האפשרות להשמעת
ביקורת על פעלו של השילטון הוא עיקר שאין
בלעדיו קיום למימשל דמוקרטי תקין.

**כ שיו עומדים כל הערכים האלה למיבחן חדש. גרם
(/לכ ך ספר שלא הופץ עדיין, הגביר. שבו מותח העיתונאי
אריה אבנרי ביקורת על התעשיין והח״ב לשעבר אברהם
שפירא.
העניין עומד מעל לאנשים המעורבים. אין לי סימפאטיה
מיוחדת לאריה אבנרי (שאינו קרוב־מישפחה שלי, תודה),
ודווקא יש לי סימפאטיה מסויימת לאברהם שפירא, דמות
ססגונית ומעניינת. פרקליטו של שפירא הוא ידידי אמנון
זיכרוני, שהוא גם פרקליטי שלי. מנגד הופיע שלמה ליבליר,
פרקליט ותיק במאבקים על חופש־העיתונות.
לעניין שלפנינו, לא חשוב מה כתוב בספר. עיקר טענתו
של אבנרי, כפי שנאמר בבית־המישפט, היא ששפירא ניצל את
מעמדו הציבורי (פעם קראו לו ״מנכ״ל המדינה״ ,בשל
השפעתו המכרעת על עניינים רבים, וגם ענייגי־כלכלה)
לטובת עסקיו הפרטיים.

השאלה היא: האם מותר לעיתונאי־חוקר לפ

7 3נ 1־ 1

^ מיוחד חשובה קביעתו של ברק כי ״אנשים הנושאים
במישרות ציבוריות, או בתפקידים שלציבור עניין בהם,
נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים
בהתנכלות לשמם הטוב״.
בכך מצטרף ברק לעיקרון המקובל בארצות־הברית, האומר
שמותר להגיד כל דבר על נושא מישרה ציבורית, גם אם
מסתבר בדיעבד שאינו נכון, אלא אם כן נעשה הדבר בזדון.
(על פי עיקרון זה הפסיד אריאל שרון במישפטו נגד השבועון
האמריקאי ט״ם, מאחר שלא הוכח שהיה זדון).
כלל זה מבוסס על הגיון פשוט. ארם המקבל על עצמו לנהל
את ענייני המדינה, השולט על כספים השייכים לציבור, היכול
בהרמת־יד לשלוח חיילים למוות — אדם כזה חייב להיות
חשוף לחלוטין, כך שכל פרט באופיו, במעשיו ואף במצבו
הגופני והנפשי יהיה נתון לביקורת מתמדת.

כפי שאומרת האימרה הגסה :״ככל שהקוך
מגביה בטפסו על העץ, כן חשוך עכוזו האדום
למבט.״
מי שמסוגל לשלוח אותי למותי, להטיל מס על פרי־עמלי
ולחוקק חוק שיביא אותי לכלא — מוטב שיהיה מוכן להיחשף
לביקורת נוקבת ביותר. זוהי הגנה על החלשים מפני החזקים.

זהו עיקרון חיוני לבריאות המישטר הדמוקרטי,
וטוב שהשופט ברק התייצב לימינו.

^ ש בפסק־דינו של ברק קביעה אחת, שיש בה סכנה
לא־קטנה.

הוא אומר שיש להחיש את מישפטי־הדיבה,
כדי שלא יחלוך זמן רב מדי בין הפירסום ובין פסק־הדין.
לכך אני מצטרך בכל לב. יש צורך ביצירת
הליך מזורז למישפטיס כאלה.
אבל הוא רומז גם שצריכים לשנות את גובה הפיצויים,
במיקרה שעיתון מפסיד במישפט דיבה. זוהי קביעה מסוכנת,
מפני ששופט בעל דיעה קדומה נגד עיתון(וכבר נתקלתי
בכאלה) יכול להביא לסגירתו על־ידי הטלת פיצויים גבוהים
שהעיתון אינו יכול לעמוד בהם.
אני בטוח שברק עצמו אינו מתכוון לכך. אך זה יכול להיות
מכשיר לצנזורה מסוכנת מכל צנזורה אחרת.

אולם פסק־דינו של ברק הוא מיגדלור, המביא
את חופש-העיתונות לחוך-מיבטחים. אינני יודע
מה טיב סיפרו של אריה אבנרי, אך אין לי ספק
שפסק-הדין ח שוב אך מן הספר עצמו.

ראש־העיר שלמה להט
(״צ׳יץ״) ציטט השבוע פסוק של
שמריהו לוין :״העם היהודי
הוא עם חכם ונבון. אילו היה לו
גם קצת שכל״...
אבי־הפצועים, שימחה
הולצברג, התוודה :״אני מתחיל
להיות זקן. עובדה, אני מתחיל
ליהנות מהמיצוות שלי
כמעט כמו שאני נהנה מהעבירות
שלי.״
לא ייאמן כי יסופר, אך לדני
דרך, המנכ״ל החדש של
משרד־התעשייה והמיסחר, המתגורר
ברמת־השרון, אין טלפון
בביתו. דרו, שהיה עד למינויו זה
המישנה למנכ״ל המק לפיתוח
החעשיה. לא הפעיל מעולם קשרים
כדי להשיג קו־טלפון בביתו,
1גם בתקופה שבה היה השר יעקבי
משתמש בחדרו כשהיה מגיע לדיונים
בתל־אביב.
במשך שנים סבל חבר־הכנסת־לשעבר
סעדיה מרצי
אנו, ממנהיגי הפנתרים השחורים,
מבעיות חמורות של שיניים
וחניכיים, שאותם הזניח במשך
זמן רב. כעת החליט לטפל בדל־קת־החניכיים,
אולי כאות־פתיחה
להצהרתו שהוא רוצה לחזור לכנסת.
המופתע
של השבוע הוא
דובר־המישטרה רפי לוי, שקי

הודעה מאשתו להגיע למיס־עדת
לה ורנדה שבבעלותה, כדי
לפגוש כמה ידידים. לוי הגיע למקום
והופתע לגלות עשרות חברים
ובני־מישפחה, שהתקבצו שם
כדי לחגוג את יום הולדתו ה־.35
היה גם הבוס שלו, שר־המישטרה
חיים בר־לב, שהביא לו מכו־נת־גילוח
כמתנת יום־הולדת.
ילדיו של הדובר קנו לו תיק־צד,
במקום התיק שנגנב ממנו לפני
כמה שבועות.
נראה שמינויו של אריה
מקל כמנכ״ל רשות־השידור
יביא לביטולן של תוכניות סטי״
ריות. הבדרן שלמה ניצן קיבל
הודעה לא־רישמית מרשות־השי־דור
שהוא לא יוכל להשתתף עוד
בתוכנית סיבה למסיבה בהנחייתה
של ריסקה מיכאלי. לניצן
לא ניתנו הסברים ברורים, אך
נרמז לו שאין מעוניינים בירידות
שלו על הממשלה.
כבר בדיון הראשון של וע־דת־הכספים
של הכנסת על תקציב
רשות־השידור נשמעו טענות
נגד אי־הדיוקים בדבריו של
אריה מקל על הדיווח על שעות־השידור
של הטלוויזיה. אברהם
שוחט, יושב־ראש הוועדה, פנה
לחבר־הכנסת מיקי איתן ואמר
לו ״מה אתה צועק? תשאיר
אנרגיה לשמיר!״ איתן השיב לו:
״אל דאגה, יישאר לי. אני מתאמן

מנכ״ל בלי טלפון סעדיה מרציאנו מטפל בחניכיים
ואיך מטפלים במעריצות חסרות־תיאבון
עליך.״ בהמשך היו חילופי־דברים
בין מקל לחברי־הכנסת.
אחדים מהם טענו שהוא לא
בדיוק מבין את טענותיהם. מקל
השיב להם שכעת הוא מתחיל
לקלוט את העניין. חבר־הכנסת
חיים רמון עקץ אותו ואמר
שכעת מקימים עוד אנטנות לקליטה.
שוק־המציאות
החדש, הפועל
מדי יום שישי ליד בית רזמנו
בתל־אביב, מושך תל־אביבים
רבים, המשלבים בילוי וקניות
תחת קורת־גג אחת. ביום השישי
האחרון נראתה במקום דניאלה
דינור, בתו של הסופר ק. צט־ניק,
בעלת הוצאת־ספרים, כשהיא
מוכרת צלחות שהביאה מביתה
והחליטה להיפטר מהן.
ביום החמישי בלילה נראה
איש־האבטחה בני טל, כשהוא
יוצא בחברת זוג־ידידים, הפסיכיאטר
יוסי צימרמן ואשתו
חנה אורדן ממיגרש־חנייה ברחוב
הירקון, סמוך למיסעדת
תדאביב הקטזה. כשחזר כעבור
כמה שעות, הוא נכנס למכוניתו,
התניע אותה וכעבור כמה מטרים
הוא גילה שיש תקר באחד הגלגלים.
טל ירד ממכוניתו, חזר לחניון
והאשים את שני הבחורים
שעבדו שם באחריות לתקר, שלדבריו
נגרם במזיד. טל הזמין
שוטרים, ולמרות טיעוניהם של
השניים ושל העובדים בסביבה,
המכירים את שני הבחורים,
נלקחו השניים לחקירה. העיתונאית
אירית רותם, שנכחה
במקום, שאלה את השוטר אם גם
היא היתה נלקחת לתחנה, אילו
היה טל חושד בה. השוטר השיב
בחיוב.
מי שהתפרסמה כאחת הבחורות
היפות בארץ, ושניהלה
רומאן ממושך עם איש חיי־ה־לילה
רפי שאולי, עברה לעסוק
ביחצנות. ירדן לוינסוז,

מוני מושונוב

ווווך | 11י( | 1משמאל) ,האח הפחות־מפורסם של סגן־השר
1 | 11 יומי ביילין, מוכר בצנוע בהשוואה לאחיו.
ביילין, מנהל השרות הבולאי, הפתיע את שר־התיקשורת גד
יעקבי, כשהביא למסיבה של השרות הבולאי את הגלופות של
בול־הדואר העברי הראשון, בערך נקוב של אלף פרוסה. ביילין
טוען שכל הניסיונות לעשות העתק של הגלופה עלו בתוהו.
שנישאה והיא אם לילדה בת שנתיים,
עוסקת כעת במיזם חדש
של יצירת קשר בין נשים חשו־

כות״ילדים לנשים פונדקאיות,
המוכנות להרות עבורן ולמסור
להן את הילד עם לידתו.

(ימין) ,השחקן, בוחן את פיטמתו, לאחר שנמתח כהוגן על״ידי איש
הרדיו אלכס אנסקי(למעלה) .אנסקי אמר למושונוב שהוא נראה חיוור
מהרגיל, והוסיף שכדאי שיצבוט את פיטמותיו כדי לבדוק את העניין. מושונוב השתכנע, ניגש
לאחת הפינות של האולם שבו הופיעו השניים, וצבט את הפיטמה. ליד אנסקי ריבקה מיכאלי.
העוכם הזה 2722

המתופף מאיר ישראל
מאושפז בבית־החולים איכיל1ב
בתל־אביב לאחר שאיבחנו מים
בריאותיו. המתופף, שהיה אמור
להופיע ביחד עם הזמרת נורית
גלרון בבכורה של המופע החרש
שלה, לא נכנע והגיע להיכל
התרבות, שם התקיימה ההופעה,
ובשני השירים האחרונים הוא
החליף את המתופף איקי לוי.
אבי צור, סמנכ״ל
רשות־הנמלים, חגג בשבוע שעבר
את בר־המיצווה של בנו רועי
בבית דמטינסק׳ בתל־אביב.
צור, מפרשת־הקרקעות בשומרון
לפני ארבע שנים, כאשר היה עוזר
לענייני־התיישבות של שר־ה־חקלאות,
ציפה לנוכחות מלאה
של כל המוזמנים שלו, ובכללם
ידידיו מקרב חברי־הכנסת והשרים.
לרוע מזלו, זה היה בערב
שבו הוגשו שש הצעות־אי־אימון
בממשלה, וכמה מהחשובים שהזמין
היו עסוקים. יצחק שמיר
צילצל באמצע החגיגה והתנצל
שלא יוכל להגיע, דן מרידוד
הגיע למשך 20 דקות בדיוק וחזר
לירושלים, וכך גם השר משה
קצב, שצור משמש כעוזרו. את
העוגה הענקית, בצורת מיגרש
כדורסל, נתן הבן, שהוא חובב
כדורסל, לשימחה הולצב
רג, עבור פצועי הצנחנים.
גילי (ד רך המלך) נ תנאל
ובני־מישפחתו רגילים כבר
למתנות שמקבל הילד־הזמר ממעריצים
צעירים, מאז תחרות ה־אירוויזיון.
אבל המתנה האחרונה
הדהימה אותם: גילי מצא בחדר*
המדרגות בביתו בראשון־לציון
זוג־אופניים מהודר, עם מהלכים,
ואליהם היתה צמודה מעטפה,
שנשאה את שמו של גילי. בתוכה
היה מפתח, לפתיחת מנעול האופניים.
הוריו, המבקשים להחזיר
את המתנה היקרה למעריץ/ה
האלמוני/ת, דיווחו על כך למי־שטרה.
נער־זמר
אחר, רון שובל
( ,)16 שזוכה באחרונה בהצלחה
רבה, נאלץ להתמודד עם בעייה,
שאינה קשורה לשירה. אמא של
מעריצה שלו מפתח״תיקווה התקשרה
לאמרגנו, אהוד שמר,

ןוךןךך 1 ¥ך )1( 1 | 1הדוגמנית לשעבר וחברתו לחיים
111 11\ / 1 1111 1111 של הבנקאי אודי רקנטי, היתה אחת
מ״ 20 הנשים היפות המייצגות 20 שנות יופי בישראל, שקיבצה
חניתה צנטנר לרגל פתיחת בית־ספר ליופי )2( .לימור שריר״פורת,
מלכת־יופי בעבר ורופאה כיום )3( .מעצבת־העילית אביבה פיבקו.
( )4ליאורה לפידות, דוגטנית״לשעבר ומנחת־תצוגות כיום)5( .
ירדנה גורביץ, נערת־זוהר בעבר, העובדת במישרדו של עורך־
הדין יגאל ארנון, נחשבה כאשה היפה ביותר בארץ בשנות ה״.70
וסיפרה שמרוב הערצה, מסרבת
הנערה בת ה־ 16 לאכול מזה
שלושה ימים .״היא כבר העריצה
זמרים בעבר ״,סיפרה האם ,״אבל
זאת הפעם הראשונה שהיא הגיעה
למצב כזה — לא רוצה לאכול,
לא רוצה ללמוד ״.שובל
פגש את המעריצה, ולדבריו היא
כמעט התעלפה לו בידיים .״את
מוכרחה לאכול,״ הוא אמר לה,
״חבל שאני לא יכול לקחת ממך

( )6רותי ירון, דוגמנית״לשעבר )8( .דורית ירינק, מרבת־יופי
לשעבר, דוגמנית בהווה )9( .חווה חכמי, אשתו יוסי חכמי, מבעלי
״הפניקס״ )10( .מלי לנגוצקי, מעצבת״פנים )11( .אילנה אס, אשת•
חברה )12( .נלה יעקבי, נשיאת אגודת ״גיצן״ ,אשת השר גד
יעקבי )13( .אשת״החברה רותי יעקובסון )14( .עמליה דיין, בת
ה ,17-בתם של אסי ואהרונה דיין, שנבחרה כמייצגת היופי של
שנות ה״ )15( .90 רינה מור, לשעבר מיס־עולם, כיום בתחום
התיקשורת )16( .חווה לוי, לשעבר מלכת״היופי, ביום אופנאית.

את חוסר־התיאבון שלך, אני
רוצה לרזות״...
במשך שלוש שנים התנהלה
השותפות בין הדוגמניות
פינצ׳י מור וחני פרי על מי־מנוחות.
השתיים אירגנו תצוגות
ואף הופיעו במרביתן. לפני שבוע
החליטו השתיים לסיים ברוח
ידידותית את השותפות הזאת,
וכל אחת פנתה לדרכה. פינצ׳י
לקחה לה כשותף את הדוגמן־

\ 1ה ך | 1הזמרת, הזוכה השנה בהצלחה גדולה בתחום המוסיקלי, הופתעה
\ ו | 1 111 לקבל מתנה מהמיסעדן בועז דרור (מימין) ,שצייר את דיוקנה על
מפת־השולחן והעניק לה אותה במתנה. נראה כי כישוריו הקולינריים עולים על כישוריו בצייר.
שלומית היא אשתו של הגיטריסט יובל דור ושניהם חברים בלהקה המצליחה ״הכל עובר חביבי״.
העולם הזה 2722

לשעבר מוטי ריין ז, ואילו חני
מתכוננת לעבוד ללא שותפים.
רקדנית-הבטן כוכב פרי
רכשה מכונית חרישה מדגם ב־אם־
,11 מודל .1990 באחת מנסי־עותיה
האחרונות התהפך הרכב.
פרי, שנדהמה מביצועי הרכב, הזמינה
מומחה לבדיקה. לדבריה
גילה שבגלגלי־המכונית היה
יתר-לחץ־אוויר, דבר שגרם לאי־יציבותה
על הכביש. פרי שוקלת
לתבוע את החברה על הנזק
שנגרם לה.
מה קורה כששני אופנאי-
צמרת רוכשים את אותו הבד
לאותה התצוגה? בדרך כלל האחד
מוותר. אך האופנאים קובי
רביץ ויובל רביד, שרכשו בד
אצל אותו היבואן, החליטו שאף
אחד מהם לא יוותר על השימוש
בו. כעת מחכים לראות את השימוש
שיעשו השניים באותו הבד.
היצירות תוצגנה בתצוגה קרובה.

זזמד אומ 5י אכ ונעמי דדן

פסוקי השסע
• ליאון קופלר, מב עלי
דשת בתי־המירקחת
״סופר־פארס״* :הסוציאליזם
בנה א ת מדינת-יש-
ראל, אבל הקפיטליזם
הוא עתידה!״
• מנהיג ״סולידאר יות״
,לן ולכמה :״אני
מתפלל רק להיות בריא,
כי בגילי מאוחר מדי ל התפלל
להיות חכם!״

• שפמן אל־הוזייל,
הכדורגלן הבדווי (מכבי
פתח־תיקווה) ,שנפגע קשות
בתאונת-דרכים, על
התעלמות חבריו לקבוצה
שלו לשעבר ממנה ״חב רים
יש רק בשני מקומות:
באגד ובדן!״

אור׳ א ס רי
שוחח עם
1 1 -1 1

ווו

ר ו 1־

א 1שואל את עצמי ל א פעם: ל מה או
קודם כל, אם אתה רומז בדברים שלך על
הפיצול, שגם זו שאלה שצריך להידרש
אליה...

אני לא בטוח שאני מסכים שמדובר בסיוע
הומניטרי. זאת אומרת, יש סיוע הומניטרי,
ואנחנו מקדישים לזה הרבה זמן. אבל זה לא
העיסוק היחיד שלנו, והייתי אומר שזה אפילו
לא העיסוק העיקרי שלנו. כלומר, אני חושב
שהמאבק של מחנה־השלום, בתור שכזה, הוא
מאבק פוליטי מובהק.
מהי המטרה של המאבק הזה? הזמן מלמד
שאפשר לחיות עם האינתיפאדה, כאילו היא
מתנהלת באיזשהו מקום רחוק, מעבר להרי־ה־חושך.
אנחנו לא נותנים לאינתיפאדה להשתכח,
אנחנו קושרים את החברה הישראלית בחוט
מאוד הדוק ואמיץ אל מה שקורה שם,
כדי שאף אחד לא יעלה על דעתו שזה מתרחש
בפלנטה אחרת, ושאין לזה השפעות והשלכות
ישירות על מה שקורה כאן.
אבל שאלת הפיצול — אני לא מאלה
שמייסרים את עצמנו, מעבר למה שמגיע לנו.
ודאי חלק מגיע לנו. אז אני לא רואה בפיצול
טרגדיה, ואני לא רואה באיחוד־הכוחות איזו
שהיא משאת־נפש בפני עצמה, אם כי באופן
אישי, ואולי באופן אידיאולוגי, אולי הייתי
רוצה לראות את המחנה מאוחד. אבל להגיע
למסקנה שמפני שהמחנה לא מאוחד עשינו
פחות מכפי שהיינו אולי יכולים לעשות —
למסקנה הזאת אני לא מגיע.

• 22 חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה
— האם אתה חושב ש תנ ד
עודהשלום בכללותה ממלאת את
תפקידה?
סוב, זו שאלה קשה. למלא את התפקיד זה
כמו בתפילה — זה מן הדברים שאין להם
שיעור. תמיד אפשר היה למלא את התפקיד
יותר טוב. לפעמים אני מתהלך במחשבות
שמטרידות אותי, לפעמים אפילו משגעות
אותי, שאולי היינו צריכים לעשות יותר. את
מה שעשינו, אולי היינו צריכים לעשות באופן
יותר נחרץ ונמרץ.
אבל בסך־הכל אני לא משתייך לאלה שמי
סגפים כל הזמן את עצמנו וחושבים שלא
עשינו מספיק ושלא עשינו בכלל. אני חושב
שמחנה־השלום בסך־הכל, בתנאים המאוד-
קשים שהוא נמצא בהם, מילא את תפקידו
באופן ראוי־לשמו.
קודם כל, אני חושב שהיה לנו ניתוח נכון
של המצב, וגם זה לא עניין של מה־בכך, מול
הראייה המעוותת, חוסר־הראייה בעצם, של
כל מי שניסו לומר לנו במה מדובר, כאשר _
היה מדובר באינתיפאדה. אז אני חושב |
שאבחנת־המצב שלנו היתה מאוד מתייקת ,״
ואבחנת־המצב זה דבר מאוד חשוב, אם רוצים 6
לדעת איך חיים עם זה, איך מתמודדים עם זה.
למימסד הפוליטי בארץ היו טעויות אינסופיות.

לי תיזה האומרת שבכל פעם שמדינת־ישראל
היתה צריכה לערוך את הערכת־המצב
הלאומית שלה, האסטרטגית שלה, בכל
פעם היא טעתה. ב־&׳ססז של המיקרים.
זו אגב הצלחה עצומה, משום שאפילו
בסבירות אלמנטרית של כן או לא, ב־£׳50
אפשר היה להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות,
וזה נכון לגבי כל המיקרים. אבל זה נכון
במיוחד לגבי האינתיפאדה, משום שהאינתיפאדה
הרי היתה ההפתעה המרעישה ביותר
מכל ההפתעות המרעישות שנפלו על ראשו
של עם־ישראל. מה שקרה ב־ 9בדצמבר
. 1987
ודאי גם אתה ואני היינו מופתעים, אבל

היינו מופתעים במובן לגמרי אחר. אף פעם
לא הבנו איך זה קרה רק לאחר 20 שנה. אלא
אם־כן מישהו העלה על רעתו, שהעם הערבי
הפלסטיני קיבל על עצמו, מתוך הכרה ומרצון
חופשי, להדיח לנו את הכלים ולשטוף לנו
את המירצפות ולנקות לנו את המחראות. מי
שלא חשב כך, לא היה צריך להיות מופתע
ב־ 9בדצמבר.

• אתה, בכנסת ומחוץ לכנסת,
מועל בהרבה עניינים — גירוש
נשים וילדים מן הגדה, העברת אנשים
לבתי-חולים, אלף ואחד דברים
הנובעים מהאינתיפאדה. יש עוד
אנשים המטפלים בזה, יש מיסטר
גדול של קבוצות קטנות, וכל אחת
מוץ עוסקת במסירות רבה בהיבט
אחד של המצוקה. השאלה היא אם
בסך הכל זוהי תגובה מספקת של
כוחות־השלום הישראליים במצב הזה?

אני מוכן לחדד את זה: אילו כל
המאמצים האלה היו מרוכזים ב תנועה
אחת, האם אפשר היה לייעל א ד
תם בצורה הרבה יותר טובה, וגם
ליצור בוח פוליטי במקום הסיוע ההומניטרי?

י ש פה שני מישורים שאינם
לגמרי חופפים. מישור אחד: איד הציבור
של שוחרי-השלום פועל ב תקופה
של אינתיפאדה, כדי להחליש
את עוצמת הדיכוי. והמישור האחר:
איך מנהלים מאבק לשינוי השילטון.
כשפועלות הרבה קבוצות קטנות
ומסורות, האם אץ זה משחרר המון
אנשים מפעילות, שאולי היו נרתמים
לפעולה אילו היתה קיימת תנועה
גדולה ומחייבת? האם תנועה
גדולה היתה יכולה להגיע למקומות,
שהתנועות הקטנות אינן מגיעות
אליהם, כמו נתיבות, שדרות, שלד

זו אפשרות, אבל, בכנות, אני לא חושב
ככה. אני לא חושב שהמחסום שעומד בינינו

אופטימיות היא מילח־המכתח 01 .
שריד איוו מיואש 01,שריד אפילו נותן
ל שמאל טפיחה על השכם,. .עד
עכשיו ,,הוא אומר ,״ובדקנו ג רו ב
התחזיות שלוו *.אחרי 22 חודשי
אינתיפאדה, שיולטון בלחי־מעורער ש ל
הליכוד, ועצירת ותהלין־־השלום, ג
לשמאל הישראלי יש נחמות קטנות

לבין שכבות מסויימות קשור באיזשהו אופן
לריכוזיות של המאמץ ולגודל היחסי של ה־מיסגרת.
אני חושב שהמחסום הזה נובע מסיבות
אחרות לגמרי. חוץ מזה, מכיוון שאמרתי
בהתחלה — וזו נקודת־המוצא שלי —
שאני לא מן המייסרי־עצמנו, גם בעניין זה
יש, לדעתי, מידה של הגזמה. יש לנו כמובן
בעיות של חדירה, של הבקעה למקומות
שאחיזתנו בהם היא לא מספיק עמוקה. אבל
לומר שאנחנו לא שם, זה פשוט באופן עובדתי
לא נכת.
אני יכול לומר לך מניסיוננו — אני לא
מדבר עכשיו על מי ציבור־הבוחרים שלנו, זו
שאלה נכבדה בפני עצמה — אנחנו את
המאבק שלנו מנהלים בעיקר במקומות הכי׳
קשים. אם מותר לומר משהו שיש בו יומרה,
אני חושב שבמובן מסויים זו הייחודיות שלנו
על המפה הפוליטית הישראלית. וגם את הייחודיות
הזאת צריך לשמור, כי אפשר בקלות
לאבד אותה.

עו להלכל ־ כךהרבה אנ שי ב ב רי או ת? ״
• מה זאת אומרת כמקומות הכי
קשים?
אני מדבר על ר׳ץ. אולי אני מדבר גם על
מפ״ם. על הייחודיות הזו צריו לשמור, משום
שאני חושב שבעניין זה, ובעניץ זה בלבד,
באופן אובייקטיבי לגמרי, בגלל דברים שהד
מן גרם אותם, אין לנו מתחרים.
למה? אני יכול להעיד על עצמי, אבל אני
בטוח שזו עדות נאמנה לגבי כל החברים שלי.
כמה שנים אני לא הולד לקיבוצים, לא משום
שחלילה אני מזלזל בקיבוצים, אבל משום
שבשלב מסויים הגעתי למסקנה: אני מופיע
שם, ואני מדבר בדם ליבי, ואני אחר־כך יוצא
גם בהרגשה טובה, כי שיכנעתי את כולם חוץ
משניים, שהכירו את גלילי, ונורא התרגזו.
ואני בטוח שנחלתי הצלחה אדירה, ואני חוזר
הביתה לא כל־כן־ עייף, אבל מאוד מרוצה.
אני כבר שנים לא עושה את זה, אם אץ לי
איזה קרוב־מישפחה בקיבוץ. אני גם לא
מופיע בצפון תל־אביב. גם כשאני מופיע שם,
זה ממש בעל כורחי. אני לא מופיע בצוותא,
המקום הזה עושה לי דיפרסיה — אנשים
נהדרים, עצם מעצמי, בשר מבשרי, אני בשר
מבשרם. אני לא אוהב להיכנס למקום הזה
ולשכנע את המשוכנעים.
אני הולד לנתיבות — אגב, כדי ללכת
לשם אתה צריך להיות מוזמן, וברוך השם
אנחנו מוזמנים. זה לא מה שהיה פעם. היום זה
הרבה יותר קל, גם זו, אגב, אינדיקציה לגבי
שינויים שקורים בחברה הישראלית.
אז אנחנו מוזמנים לכל מקום, אפילו לנתיבות,
שאני תמיד קורא לה.קום• הישראלית״.
זה פשוט אי־אפשר להאמץ. אילו הייתי מצניח
אותך שם, ולא היית יודע בדיוק איפה
אתה צונח, לא היית אומר שזה כאן בארץ.
הייתי בנתיבות, והיה אולם מלא. הייתי
באופקים, והייתי בשדרות, והייתי בכל מקום
במדינת־ישראל. קודם כל אני הולך לשם,
ואחר־כך אני הולך לצבא. ואנחנו מופיעים
המון בצבא. הלוואי שהייתי יכול להופיע עלפי
מיספר ההזמנות שאנחנו מוזמנים. ואני
מופיע באוניברסיטות, ואני מופיע בצבא,
ואני מופיע בערי־פיתוח, ואני מופיע בבתי-
ספר. בבתי־ספר בכל המקומות בארץ, אני
הולך גם לבתי־ספר בצפון תל־אביב. מי שחר
שב ששם המצב זה. שישו בני מעיי״ הוא
טועה. גם שם זה מאבק גדול. ואנחנו באים
לשם, ושם אנחנו מתמודדים.
אני שואל — גם אתה מכיר את זה מנים־

יונך — אני למשל שואל את עצמי לא־פעם,
למה אנחנו עולים לכל-כך הרבה אנשים בבריאות?

שאלה שמאוד מעסיקה אותי: יש אנשים
שהיו צריכים, על־פי כל מיני מדדים, מדדי
השיגאה, לשנוא אותם יותר. למה אנחנו עולים
לכל־כך הרבה אנשים בבריאות? ואני
אומר: אנחנו עולים לאנשים האלה בבריאות
בגלל הרלוונטיות שלנו, בגלל ההשתייכות
שלנו, בגלל זה שאנחנו שייכים, בגלל זה
שאנחנו ב פני ם.
על ה״בפנים״ הזה אסור בשום פנים ואופן
לוותר. אולי בגלל זה שאני בא. מהמקום שאני
בא ממנו — מה לעשות — לא היתה לי אף
פעם האמביציה להסתגר בתוך תא־הטלפון
המכווץ שלנו ולהתבשם בבושם של עצמנו.
אף פעם לא היתה לי אמביציה כזו. מאוד
שעשיתי

חשוב לי לשמור — ואני לא חושב
* ק:01 עיר באיראן, סרס דתי שיעי,סקום־
סושבו של הא״ס־אללס 010״]׳ ער .1010

איזה שהם ויתורים מצפוניים, הכרתיים, חס
וחלילה וחס — ,אבל חשוב לי מאוד לשמור
על הרלוונטיות שלנו בחברה הישראלית, ועל

אני פשוט הגעתי למצב שלא יכולתי לסבול
אותם יותר. אני לא הבנתי מה הם
מדברים, אני לא הבנתי מה הם רוצים. תאמין

מצליח להגיע להכרעה את מי אני מאשים
יותר, את המערך או את הליכוד? היום, מכיוון
שהיום אנחנו משוחחים, היום אני חושב שאני
יודע. יכול להיות שמחר זה יתהפך.
אני בכל זאת מאשים יותר את המערך.
למה? חשבתי על זה היום: כי הליכוד אומר
מה שהוא רוצה. המערך עשה עוול כפול. המערך
הרי משקר, משקר פשוט במצח נחושה,
מוליך שולל. הנה עכשיו, בסיטואציה הנוכחית,
מי אומר אמת? שמיר, שהוא מכעיס
אותי לפעמים עד שיגעון, ואני לא יכול ממש
לשאת אותו, הוא אומר אמת. הוא אומר: תראו,
רוצים להושיב אותנו עם אש״ף. זה נכון,
זה בדיוק הרי מה שרוצים עכשיו. מה רוצים
שיישבו שם במצריים? לא רוצים שיישבו עם
אש״ף?
עכשיו רבץ אומר: מה פתאום? לא רוצים
להושיב אותנו עם אש״ף! להיפר, אנחנו רוצים
לשבת שם כדי לנתק את כל המהלך
מאש״ף.
אני מביא לך את הדוגמה האחרונה, אבל
הדוגמה האחרונה היא רוגמה המאפיינת את
כל הדוגמות. ולמה אני אבל אומר את זה...

• מישהו יכול לטעון, שצביעות
היא מעלה, מפני שצביעות לפחות
מוכיחה שיש איזו הרגשה של בושה,
איזו הבחנה בין טוב ורע. ואילו
מי שאינם צבועים, האומרים בגלוי
שהם לא רוצים בשלום, גס בושה
כבר אין להם.

*את שימשן פרס שונאים מפני שמרגישים
שהוא לא אומר את האמת. אותי שונאים מפני
שמרגישים שאני אומר את האמת. רבץ אומר
את אותם הדברים כמו שימעון, ובכל זאת
חושבים שהוא אומר אמת.״

הקשרים המאוד־אמיצים שיש לנו איתה.
יש לנו בעיות, בוודאי, יש לנו בעיות עצומות.
אבל הן לא נובעות מזה שאנחנו לא יותר
גדולים מכפי שאנחנו במושגים שאנחנו מדברים
עליהם עכשיו. אילו היינו 50 ,40 בכנסת,
אז כל המצב היה שונה.

• אתה לא חושב, לפעמים, שאילו
היית נשאר במיפלגת-העבודה
היית משפיע היום יותר?
תיכף אגיע לזה. אבל למה אני אומר שאני
לא יודע את מי אני מאשים יותר, על מי יש
לי בטן יותר מלאה? משום שהרי מיפלגת־הע־בודה
— וזה גם היה חלקי בתקופה מסויימת
— עד שאמרתי שאני לא יכול יותר.
אגב, ההחלטה שלי, זה כבר קצת בהקשר
לשאלה שלך, ההחלטה שלי לעזוב את מיפל־גת־העבודה
— תאמץ לי, זה אולי בושה להגיד,
אבל היא לא היתה החלטה פוליטית, היא
היתה הרבה יותר. היא היתה גם החלטה
פוליטית, אבל היא היתה הרבה יותר החלטה
במישור הנפשי, פסיכולוגי.

לי, זה בושה להודות בזה, כי צריך להגיד
משמע זו היתה החלטה פוליטית.

• זה מזכיר את עזר וייצמן, כשהוא
מסביר את פרישתו מהליכוד.
כן? אני לא יודע.

• ג ם הוא אומר שלא היתה לו
סיבה מסויימת. פשוט נמאס לו.
כן, פשוט אי־אפשר היה לסבול. אני לא
הבנתי מה הם מדברים, מה הם רוצים, הם כל
הזמן רצו גם לאכול את העוגה וגם להשאיר
אותה שלמה. הם גם רצו לוותר על השטחים
וגם להחזיק אותם, הם גם היו נגד מילחמת־לבנון
וגם בעדה, באופן התקיף ביותר.
אז לא הבנתי מה הם רוצים, וביום אחד
פשוט נשבר לי. עזבתי כשהקימו את ממש־לת־האחדות־הלאומית.
זה באמת הקש ששבר
את הגב. זה לא הדבר הכי נורא שהיה, פשוט
לא יכולתי לסבול את זה יותר. חשבתי: אם
אני אצטרך עכשיו להמשיך ולשבת איתם,
אני פשוט לא מסוגל.
למה אני בכל זאת שוקל כל הזמן, ואני לא

אצל רבץ אני לא מגלה בכלל גילויים של
בושה, בדרך כלל. הרי הוא לא פנים חדשות,
אנחנו מכירים את הפרסונה הזו, והיא בדרך
כלל לא מצטיינת בבושה. היא גם לא מצטיינת
בהרבה חשבון־גפש.
אילו הייתי חושב שזה אמנם לא יפה לזייף,
ושזה אמנם לא יפה להוליך שולל את הציבור,
אבל שזה יעיל — אז הייתי אומר בסרר,
שלא־לשמו יביא לשמו. אז הם יבלבלו את
הציבור, והציבור לא יבין במה מדובר, ועכשיו
אנחנו נלך לבחירות בגלל הדבר הזה שיעמוד
על חוד־התער, והמערך יזכה בהישג מסחרר.
הרי בדיוק ההיפר קורה כל הזמן! הם עד־כדי־כך
נפחדים, שהם מהססים אפילו מללכת
לבחירות. הדבר הכי גרוע שיכול לקרות עכשיו
למערך — ככה זה מצטייר — זה ללכת
לבחירות. אז אני אומר: גם להוליך שולל, וגם
ללכת מדחי אל דחי, בשביל מה כל העניין
הזה?

אילו הם היו מנסים פעם ללכת בדרך
השניה. הרי את הדרך הזאת הם כבר ניסו כל
הזמן, להיות בעד ונגד אותו העניין, ליהנות
מכל העולמות, לאכול את העוגה ולהשאיר
אותה שלמה, את זה הם כבר ניסו, וראינו לאן
זה הוביל. אז יכול להיות שצריך פעם אחח
לנסות את הדרך ההפוכה. אולי באופן פילא׳
זה יכול להביא אפילו לאיזה הישג ניכר וראוי
לשמו. יכול מאוד להיות, שאילו הם היו אומרים
את האמת הפשוטה עכשיו — ואני חושב
שעכשיו זה בדיוק הזמן להגיד את זה, משום
שהלבבות מוכשרים והקרקע מוכשרת, וכל
אחד מאיתנו היה לו איזה שהוא תפקיד קטן
בהכשרת הקרקע והלבבות, גם זה תפקיד לא־מבוטל,
וזה אגב התפקיד שהועדנו לעצמנו,
בשלב מסויים בחיינו, זה התפקיד שהועדנו
לעצמנו, אילו היינו רוצים בתפקידים אחרים,
ודאי היינו...

• אי לו כל אנשי ר״ץ ומפ״ם
ו״שלום־עכשיו״ וכו׳ היו נמצאים ב־תרד
מיפלגת־העבודה והיו משתת־

,,כשהסקר קבע ששונאים את שימעון פרס ותר ממני, הבעתי מחאה
(המשך מעמוד ) 19

סיס בהכרעה בה, האם זה לא היה
נראה לך כהשקעה יותר יעילה של
המאמץ?
קשה להשיב על השאלה הזו באופן מוחלט,
משוס שזו מן השאלות המעניינות, אבל ההיפותטיות.
אבל אני אגיר לך, הרי כולנו היינו
בתוך המערך, הרי היינו שם ויצאנו. למה?
אז אפשר להגיד: אולי עכשיו המצב השתנה.
אבל אם המצב עכשיו השתנה, אז אני לא
חושב שאנחנו איבדנו את היכולת להשפיע
על המערך, גם באותה נקודה שאנחנו נמצאים
עכשיו. אבל אני אחזור לזה תיכף...

תבונה. שדווקא איש בלתי־סביר
כזה מבחינת השאיפה לשלום ומבחינה
הומנית, יכול להעביר דברים,
שאיש כמו פרם לעולם לא יהיה
מסוגל להעביר.
הרי זה מה שמוליד את הטענות הצ׳רצ׳יל־יות
וכו׳.
אני כל הזמן פתוח לאכזבות נעימות ולה־

עליך. בסדר, תסדר לנו שלום עם האופציה
הירדנית, אין לי אידיאה פיקס. אתה חושב
שאפשר בלי אש״ף, תסדר את זה בלי אש״ף.
אנחנו היחידים בעולם הפוליטי הישראלי
שאין לנו שום אידיאה פיקס. אני מוכן ללכת
בכל דרך, ובלבד ליישב את הסיכסוך. אתה
אומר לי שיש לי קצה־חוט באיזה שהוא מקום
בקצה העולם, שאני צריך ללכת לקצה־העו־

בדיוק. זה הוויכוח הניצחי, האינסופי,
שהוא תמיד איכשהו נשאר בתיקו, וקשה
מאוד ליישב אותו. אני זוכר ב־ , 1981 כבר היו
לי הירהורי־עבירה, כי כבר אז הייתי קצת
עייף מתעתועיהם, ואני זוכר ש...

• מתי פרשת ממיפלגת־העבו

• רק אם יש מאבק בצמרת, נגיד
בץ פרם לרבץ.
כן, אבל קודם כל, זה נכון

והאם לדעתך יש הבדל בץ פרם
לרבץ?
יש אנשים שאני יודע שאני לעולם לא
אוכל לתמוך בהם, אם כי זו אולי אמירה קצת
נאיבית ולא־פוליטית. אני באמת חושב שלעולם
לא אוכל לתמוך באיש מסויים, בגלל
מה שהיה, ובגלל מה שהווה ובגלל מה שקורה,
ובגלל זה שבסופו של דבר, האדם הוא
תבנית נוף מעשיו.

• אתה מתכוץ לרבץ?
לרבץ. כדי שאוכל לתמוך בו הוא ממש
צריך להיות בגדר של חוזר־בתשובה במידה
כזאת, שלא נוכל לעמוד כבר ממש במחיצתו,
מרוב צדיקות שלו, ואז זה עשוי לבוא בחשבון.
אבל אני לא חושב שדבר כזה יכול לקרות.

יש תיאוריה של העורמה של ה־

• אם המערך הוא כמו שהוא, ואם
הליכוד הוא כמו שהוא, ואם הכוח
של מחנה־השלום הוא כמו שהוא —
איך אתה רואה את הדרך לפיתרון?
אנחנו עכשיו הכי קרובים להבקעה. אני
אומר דבר מרגיע, אבל אני אומר גם דבר
מאוד־מאוד מדאיג. כי באופן דיאלקטי, אני
יכול לומר, שאם אף פעם זה לא היה יותר
קרוב להבקעה, לאיזו שהיא פריצת־דרך, באותה
הנשימה אני אומר שיכול מאוד להיות
שאנחנו גם קרובים מאוד לאסון, משום ששני
הדברים האלה משמשים בעירבוביה.
אם אתה מאוד קרוב, וזה בכל זאת לא
מתממש, האכזבות אחר־כך הן מסוכנות ביותר,
משום שאז הרבה מאוד גורמים מגיעים
למסקנה: אם היינו כל־כך קרובים ולא קרה
שום דבר, אז כנראה אין ברירה אלא להניע
את התהליך בדרכים אחרות.

• זו היא באמת השאלה: השפעה
מבחוץ כנגד השפעה מבפנים.

ב־ .׳84 ואני זוכר זה כבר חמש־שש שנים,
המון זמן, חשבתי על זה. אני זוכר שיהודי טוב
בא לשדל את שולמית אלוני ואותי ב־,׳81
ארבע שנים קודם לכן, שאנחנו נלך ביחד. אז
הגענו למסקנה שבעצם מצבנו הרבה יותר
רומה מכפי ששיערנו לפני שנפגשנו. שולמית
אלוני בחוץ ושוקלת כל הזמן אם להיות
בפנים, ואני בפנים ושוקל כל הזמן אם להיות
בחוץ. זה בדיוק מה שהיה.
הרי כולנו היינו במערך, שולמית אלוני
היתה במערך, ואני הייתי במערך, ושל1ם עכ־שין
היה במערך, וחלק ממנו עדיין במערך.
יכול להיות שהגענו למסקנה מוטעית, אני
לא בטוח, אני לא חושב. הגענו למסקנה שהמאבק
מבפנים איננו יעיל, ושצריך לנסות
בדיוק אותו המאבק פעם אחת מבחוץ, כי
ראינו שזה פשוט לא עוזר, זה לא מקדם שום
דבר, בעצם עומדים על המקום.
השאלה היא אם הפרישה שלנו ניתקה אותנו
במידה כזאת, והעמידה אותנו במצב שהיכולת
שלנו להשפיע על המערך פחתה, או
שהיא בכלל לא קיימת. אני כופר בזה לחלוטין.
אני
חושב שעל החלק הזה במערך, שהוא
רלוונטי מבחינתנו, יש לנו השפעה. יש כאלה
שבכלל לא שינו את דעתם. על שלמה הילל
אין לנו השפעה. אבל גם לא היתה לנו כשהיינו
בפנים.
זוהי גישה די טכנית לחשוב, שאם אתה
בתוך המערך הדברים האלה כאילו נופלים
ברוב ומיעוט. הם מעולם לא נפלו ברוב ומיעוט.
כי בסופו של דבר, אם שימעון פרס ויצחק
רבין, הנפשות העיקריות, באות והן מאוחדות
בדעתן, אז ההכרעה ברורה מראש. עד אז
הדברים בכלל לא באים להכרעה.
אני לא זוכר הכרעה במיפלגת־העבודה
שהיתה על חודו של חוט־השערה והיו חסרים
כמה קולות. זה אף פעם לא היה המצב. אני
חושב שאנחנו משפיעים
חשוב
בכלל מה שמישהו חושב?
אבל אני אומר: אני חושב כך, ואנו בדרך
כלל גם לא טעינו בהערכות שלנו, אני חושב
שההערכות היו מאוד־מאוד מדוייקות.

• מי יביא לם ריצת־הדרך?

״הגעתי למצב שפשוט לא יכולתי לסבול את
ההשתייכות למיפלגת־העבודה. לא הבנתי מה
הם מדברים, מה הם רוצים. ההחלטה לעזוב לא
היתה פוליטית, אלא דיגשית. הבנתי שאני לא
סובל ״אותם יותר.״
פתעות טובות, האמן לי, אורי. אני בכלל
הגעתי למסקנה, תסלח לי שאני אומר את זה,
שאנשים כמונו הם האנשים היחידים במדי-
נת־ישראל שאין לנו אידיאה פיקס. הרי
אנחנו, כביכול, קיצוניים, ראדיקליים. אז
לאנשים קיצוניים, ראדיקליים, צריכה שתהיה
להם איזה אידיאה פיקס שהופכת אותם
לקיצוניים. לי אין, ומעולם לא היתה לי, שום
אידיאה פיקס, אין לי גם אידיאה פיקס בקשר
לרבץ.
אז אני אומר, יש לי דיעה עליו. אם הוא
יפתיע לטובה, אדרבא ואדרבא.
למה אני אומר שאין לנו אידיאה פיקס?
הרי אני אף פעם לא אמרתי שמוכרחה לקום
מדינה פלסטינית. תמיד אמרתי: רבותי, אני
לא רואה איך זה נגמר מבלי שתקום מדינה
פלסטינית. אתם טוענים טענה אחרת. אתה,
שימעון פרס, אלף פעמים אני זוכר את הדיאלוגים
בינינו, אתה שימעון פרס אומר שיש
לך אופציה ירדנית. אני לא מאמין באופציה
הירדנית הזאת בכלל, אני חושב שהיא לא
היתה ולא נבראה, אבל חובת־הראייה היא

לם להחזיק בקצה החוט — אני הולך לקצה
העולם להחזיק בקצה החוט.
עכשיו, אגב, העניין הרבה יותר פשוט. לא
חשוב מה התוכנית המדינית שלך, לא חשוב
מה אתה חושב שיקרה או לא יקרה — עכשיו
צריך להגיע למיפגש הישראלי־פלסטיני. זה
הכל. אני מאמץ שברגע שיהיה כבר שולחן
ומשא־ומתן ויישבו ביחד, משהו מוכרח להתפתח
מהעניין.

• לכן דואג מי שדואג שלא יהיה
מיפגש כזה.
זה בדיוק העניין. וזו דאגתי העיקרית,
שיהיה מיפגש כזה.
אני חושב שזה לא יהיה. בלי שתהיה נסיגה
לגבולות ,׳67 ומבלי שתקום מדינה פלסטינית.
אבל מה זה חשוב מה אני חושב? מה זה
חשוב מה מישהו חושב עכשיו?
כל כך הרבה הרי חשבו! אם אני צריך
עכשיו לחזור אל כל המחשבות של מי שחשב,
אנשים מורמים מעם — הרי לא נשאר זכר מן
המחשבות שלהם! מה נשאר ממה שחשבה
גולדה? ומה נשאר ממה שחשב דיין? מה זה

המיפגש הזה — שמיר מתאר אותו נכון,
זה המיפגש של ישראל עם אש״ף — זה הרגע
ההיסטורי. הנציגים הרישמיים של ישראל
נפגשים עם הנציגים הרישמיים הפלסטיניים.
זה יותר קרוב מכפי שהיה אי־פעם, בגלל
הסיבות הבאות:
ראשית, סיבה פנימית וסיבה חיצונית. המערך,
גם אם הוא לא מודה בזה במפורש, אומר
שאי־אפשר בלי המיפגש הזה, שחייבים ללכת
למיפגש הזה. וזה בכל זאת תוספת. אם אנחנו
כבר מסתכלים ממעוף־הציפור ורואים את
חלוקת המפה הפוליטית, זה כבר אולי יותר
מ״£י 50 מהתבנית הפוליטית של מדינת־ישראל.
זה שינוי אחד.
שנית, אמנם הרבה מאוד שנים מדברים על
זה, וזה לא קרה, זה שדבר לא קרה הרבה שנים
עדיין לא אומר שום דבר, חוץ מאשר דבר
אחד פשוט — שזה לא קרה הרבה שנים. זה
לא אומר שזה לא יכול לקרות מחר.
האינתיפאדה לא פרצה 20 שנה, ואני מניח
שאתה הרבה מאוד פעמים הזהרת שמין דבר
כזה יכול לקרות. אמת? אז אמרו לך: מה אתה
מבלבל את המוח 20 ,שנה זה לא פרץ. אז מה?
אז מה אפשר היה להגיד? אפשר היה להגיד:
כן 20 ,שנה זה לא פרץ, זו עוברה, אבל זה
עדיין לא מלמד שזה לא יכול לקרות ב־20
שנה ויום, או ב־ 20 שנה ויומיים.
במשך 20 שנה ארצות־הברית לא דיברה
עם אש״ף, ואני מניח שכתבת הרבה פעמים
שארצות־הברית תדבר עם אש״ף. נכון? אז
אמרו: מה אתה מבלבל את המוח, זה הרי לא
יכול לקרות, ו״ 20 שנה היא לא ריברה עם
אש״ף.
ההתפתחות היא עצומה. זה לא שאנחנו
מדברים באיזה שהוא מצב ״ממעמקים קראתיך
יה״ ,זה לא ככה. אנחנו עברנו דרך ארוכה
מאוד.
זה לא שאני אומר שאנחנו עכשיו כפסע,
רק משום שהדבר המסויים הזה, השולחן המשותף
הזה, הוא עכשיו בהישג־יד. אלא שבשולחן
הזה לא זכינו מן ההפקר. זה היה כרוך
בהתקדמות עצומה. נעשו כבר צעדים גדולים
מאוד, שהביאו אותנו עד השולחן הזה, כמעט
עד השולחן. חלק מהדברים אמרתי עכשיו,
אני יכול להביא עוד חמישה־שישה דברים.

• ה תי קוו ה להתערבות אמריקאית
התבדתה הרבה פעמים. האם
בהיעדר כוחות פוליטיים בישראל
עצמה, שיהיו די חזקים כדי להביא
למיפגש, התיקווה להתערבות אמריקאית
אינה התחמקות מהאחריות?

בדיוק הסיבה שבגללה פתחתי בחזית
הפנימית. לצורך העניין המסויים הזה, קצה־החוט,
ראשית־ההבקעה, המחנה הפנימי הוא
הרבה הרבה יותר גדול.

• בתנאי שאתה מאמץ שהמערך
יפעל כפי שאתה רוצה שיפעל.

ותרעומת. שלחתי מיכתב ממש של הוקעה. ל א ״עשה כדבר הזה!״
הוא כבר פועל, זה כבר לא יעזור לו, הוא
כבר מחוייב לעניין. זאת אומרת, אם בודקים
מה המצב הפוליטי בישראל, אי־אפשר להגיד
שרק איזה קבוצה קטנה בישראל חושבת שזה
הדבר שמן־הראוי לעשותו.
מה יהיו המסקנות שלהם, האם הם ייצאו
מהממשלה כתוצאה מזה, או שלא ייצאו מהממשלה
כתוצאה מזה, זה כבר סיפור אחר.
סקרי דעת״הקהל מראים שרוב גדול בעם —
זה כבר אפילו לא ה״פיפטי־פיפטי״ המפורסם
— רוב גדול בעם חושב שצריך שיהיה
מיפגש כזה. זה מצב חדש.
יכול להיות שלא ייצא משהו מן המצב
החדש הזה, ואז אני יכול לשער כל מיני
השערות. מה יקרה אם המצב החדש הזה לא
יקבל באמת את המימושים שלו, את התרגומים
המעשיים שלו, זו שאלה, אבל...

מעשיה של ישראל מקרבים אותה ומעשיה
של ישראל מרחיקים אותה. זה דבר אחד.
דבר שני: מכיוון שהעימות הגלובלי הבין־
מעצמתי הוא היום אחר לגמרי מכפי שהוא
היה אי־פעם בעבר, גם החשיבות של ישראל,
כנושאת־מטוסים אמריקאית באיזור, פוחתת
בהרבה. זה עולם אחר.
אין כבר צורך כל־כך בנושאת־המטוסים

לא כל־כך חשובה לנו עכשיו. יש לנו בעיות
עצומות אחרות.
לברית־המועצות לא נוח להוריד כאן את
הדגל בכלל, או לחצי התורן, לבדה, כי אז זה
באמת התקפלות. ולכן לברית־המועצות יש
אינטרס העולה בקנה אחד גם עם האינטרס
האמריקאי, להוריד כאן דגלים ביחד. זה
מאפשר לשתי המעצמות — שבלאוו הכי

• מי ינהיג את המהלך הזה כמעיד?

שמנהיג היום את המערך — פרס
ורבין. הם אפילו לא כל־כך מנהיגים אותו. זה
לא שהם החלוץ העובר לפני המחנה, והם
מושכים את המחנה. הדברים נעשים כמעט
מתוך כוח האינרציה. הזרימה של המציאות
הקיימת, היא כבר כל־כך סוחפת, שהם כבר
בתוך הזרימה הזו, והם כבר מגיעים, הם
מגיעים מכוח־הזרם.

• החלוץ ההולך אחרי המחנה?
החלוץ ההולך אחרי המחנה, החלוץ ההולך
אחרי הזמן, החלוץ ההולך אחרי ההתפתחויות
ההיסטוריות. אפשר להגיד, במובן הזה, זה
מאוד נכון, שהליכוד הולך היום נגד הזרם,
זרם במלוא המובן ההיסטוריוסופי, בכל מובן
שהוא, אפילו אולי במובן של דעת־הקהל. הוא
הולך נגד הזרם. המערך בסך־הכל נסחף
עכשיו עם הזרם, זה• הזרם עכשיו.
מה עשתה האינתיפאדה לעם ישראל? היא
הגבירה, בעוונותינו, אתה שינאה לערבים,
ובעת ובעונה אחת היא הגבירה את ההכרה
שמוכרחים לדבר איתם, לעזאזל. אף אחד לא
יכול לכפור בהנחה הזו. זה מה שאתה שומע
בכל מקום. זה גם בא לידי ביטוי בכל בדיקה
שעושים. כן, ימח שמם וצריך להרוג אותם,
אבל כנראה שאי־אפשר להרוג אותם, אז
צריך לדבר איתם.

• קו ד ם לדבר איתס ואחר־כך
להרוג אותם, או להיפך, קודם להרוג
אותם ואחר-כך לדבר איתס?
אבל אני רוצה להכניס אלמנט חרש בעניין
הזה, בעניין האמריקאי, כי לפי דעתי, גם
זה כבר לא מה שהיה פעם. קודם כל, מה אתה
בא בטענות לאמריקאים? זוהי כאילו טענה
— 20 שנה אנחנו רוצים שתתערבו, ולא
התערבתם. אני נגד פיתרון כפוי, אבל אני
בעד שולחן משא־ומתן כפוי, שיכפו עלינו.
על העניין האמריקאי שברנו עטים, ואמרנו:
למה הם לא באים? ואנחנו מכירים את
החובבנות שלהם, ואנחנו מכירים את האופורטוניזם
שלהם, ואנחנו מכירים את הכל. אבל
בסך־הכל, במחשבה שניה, אני אומר שהם היו
קצת יותר בסדר מכפי שחשבנו. זה לוקח להם
המון זמן, וזה כל־כך מייגע, אבל בסך־הכל כל
הזמן הם מסכימים איתנו, וכל הזמן הם
נותנים לממשלת ישראל גיבוי, ורק ברגע
אחד זה מתקלקל, אבל הרגע הזה הוא הרגע
המכריע.
לדבר עם אש״ף הם כבר התחילו. זה היה
דבר שחשבנו שהוא בלתי־אפשרי, שהוא
בלתי־אפשרי מבחינה של האדמיניסטרציה
האמריקאית בכלל, וידידותית כזאת, כפי
שהיתה בסוף הקדנציה של רגן בפרט. אבל הם
עשו את זה.
יש שני גורמים שלפי דעתי יוצרים מצב
חדש. גורם אחד זה גורם פנימי אמריקאי.
גורם שני זה גורם גלובלי. המפה העולמית,
כפי שהיא נראית.
הפנימי האמריקאי זה מימשל חדש,
שבמיקרה הטוב אפשר לומר עליו שהוא מוכן
לקיים עם ישראל את היחסים הקורקטיים,
אבל לא את היחסים המיוחדים־במינם, כפי
שהיה כל השנים. זה מימשל די קר לישראל.

היבשתית הזו.
אבל הדבר השלישי הוא הדבר שלפי דעתי
הוא הכי בעל״משמעות. כל העולם משתנה,
ורק פה זה כאילו פלנטה אחרת, רק פה עוד
חוגגים על הטיטניק. היו המון חגיגות על ה־טיטניק
בכל מיני מקומות בעולם, והפסיקו
לחגוג. בדרום־אפריקה הפסיקו כבר לחגוג,
הם ראו שהקרחון מתקרב. ובמיזרח־אירופה
כבר לא חוגגים על הטיטויק. אפילו במיזרח־גרמניה
כבר אין חגיגה. רק פה עוד חוגגים על
הטיטניק.
אני אומר: ברית־המועצות רוצה לצאת
מכאן, היא רוצה לצאת מכל מקום, היא רוצה
לצאת גם מכאן. למה? זה לא מספיק חשוב
לה? כשכל העימות הגלובלי משתנה, אז גם
לא כל־כך חשוב לה להיות פה, באותו פרופיל
שהיא היתה. בוודאי ובוודאי אין לה מה
להשקיע פה, כדי להמשיך את הנוכחות שלה
באותו היקף. אני יודע שהרבה אנשים שדיברו
עם הרוסים, שמעו מהם: אין לנו עניין, זה לא
ברור לנו למה אנחנו צריכים להשקיע פה
הון־עתק, כדי לקבוע את הנוכחות שלנו. היא

ההידברות ביניהן היא הרבה יותר קלה מכפי
שהיתה אי־פעם, והן מגיעות להסכמות אדירות,
דרמאתיות, שבכלל אי-אפשר היה לתאר
לפני כמה זמן — להגיע להסכמה גם
בעניין המיזרודהתיכון.

• האם הניתוח הזה אינו משמש
כנחמה על חוסר־יכולת פוליטית
להביא אצלנו להכרעה בפנים? האם
התיקווה החוזרת הזאת, שהאמריקאים
יעשו את העבודה בשבילנו,
לא תביא לאותה האכזבה במו בפעמים
הקודמות? הרי העובדה שהאמריקאים
מסוגלים היום לעשות דברים,
ושהרוסים מסוגלים היום לעשות
דברים שהם לא היו מסוגלים
לעשותם בעבר, אינה מובילה בהכרח
למסקנה שהם אכן יעשו את זה.
כל הדברים האלה אינם נאמרים כהוא זה
כדי לשחרר אותנו מאיזו שהיא חובה, מאיזו
שהיא אחריות. למרות שזו תיזה שאני מאמין
בה באמונה שלמה — על בסיס התיזה הזו
עוד לא לקחתי אף שעה של חופשה. לא

התרשלתי בתפקידי אפילו רגע אחד בגלל זה
שאני חושב שזה מה שצפוי שיקרה.

• בסופו של דבר יש צורך ב־61
קולות בכנסת כדי להביא להכרעה.
אנחנו מאוד קרובים לזה, לאור מה שאמרנו
על מיפלגת־העבודה. ואני לא יכול
להיות עיוור גם לגבי איזו שהיא תסיסה
ושינויים במחנה הדתי. קודם היתד, אך ורק
תופעה של הקצנה לעבר הימני, רק זה מה
שראינו, רק זה מה ששמענו, וידענו את נחת־זרועם.
זה לא נכון היום לגבי המחנה הדתי.
יש הגילוי הזה של ש״ס, ואנחנו יודעים בדיוק
מה הם חושבים. אנחנו יודעים שגם הם הגיעו
לאותן המסקנות, וגם הם יודעים שזה מה
שעכשיו מתחולל.
הבעיה היא שנניח ה׳ — קרי: הרב עובדיה
יוסף — כאשר הלך לנאום את נאומו
המפורסם, שצריך לוותר על שטחים תמורת
שלום, הוא לא הגיע. זאת אומרת הוא הגיע,
אבל הוא נאם נאום אחר.
למה? משום שגם ה׳ הבין אחרי כמה ימים,
שה׳ הוא ה׳ רק אם הוא אומר לצאן־מרעיתו
את מה שצאן־המרעית רוצה לשמוע. אבל אם
צאן־המרעית לא ישמע את מה שהוא רוצה
לשמוע, אז יכול להיות שגם ה׳ כבר לא יהיה
ה׳ ,ומזה הוא פחד. במילים אחרות: מה הרווח
בין המקום שבו אתה עומד לבין המחנה
שאתה מוביל, ויש שם בעיות.
אבל אי־אפשר לומר שלא חל שם זעזוע.
כל אחד ידע, לא איזה שרביט הוא נושא, אבל
איזה נאום הוא נושא, וכל אחד יודע ששם גם
כן חל מהפך גדול.
אני לא שותף להתייסרות העצמית וכר.
אני גם לא שותף לראייה הקדורנית. כי אני
חושב שעכשיו זה הכי קרוב מכפי שהיה אי־פעם.

לא מצב פתאומי. אילמלא ראיתי את
הדרך הארוכה שאותה עברנו ועברנו אותה
לא בגלל האמריקאים, אלא משום המציאות
והדברים שקרו, והמאמץ הבלתי־פוסק שלנו.
אני חושב שזה היה מאמץ אמיץ במידה מסו־יימת.
למה אני אומר ״במידה מסויימת״? כי
אני תמיד לוקח את הדברים האלה בגרגיר
של מלח, כל זמן שאין במדינה מרתפים.
כשאין במדינה מרתפים, אז כשאומרים אמיץ,
צריך לומר את זה קצת במרכאות. אף אחד
עוד לא הולך במדינה הזו לבית־הסוהר בגלל
זה, וגם לפי שעה לא מתנקשים בחייו. לפי
שעה.
אז אני אומר, עברנו דרך ארוכה מאוד,
בגלל מה שקרה, בגלל המציאות שהלכה
והשתנתה, ובגלל העובדה שאנחנו עשינו
נפשות. אנחנו לא השארנו את המדינה הזאת,
ואת דעת־הקהל, באיזה מצב של אי־שפיות.
דעת־הקהל ברובה אמרה: לעזאזל, באמת
קשה מאוד לשמוע את מה שהאנשים האלה
אומרים, אבל יכול להיות שיש משהו במה
שהם אומרים. המנוולים האלה כבר כמה פעמים
ראו די נכון את מה ש תראה
נגד איזה כוחות עמדנו 22 ,שנה מול
שטיפת־מוח של שני המחנות הפוליטיים העיקריים.
אני חושב שזו הצלחה אדירה.

• יש אומרים שזה מושך לשיני
אה יתרה. כאשר מוכח שאנשים
צודקים, שונאים אותם פי כמה וכמה.

נכון, אבל עכשיו אני הרי לא מדבר
במושגים של שינאה ואהבה. אני מדבר על
הזרע הזה שאנחנו זרענו במשך כל השנים.
מה היתה הבעייה של הזרע הזה? מי כמוך
יודע את זה, אתה יודע את זה יותר טוב
מאחרים. הבעייה היתה שהדברים תמיר נשמעו
דברים היפותטיים.
אתה מדבר באיזה שהוא מקום, נניח
בנתיבות, ואומר שתהיה התקוממות, והם לא
יודעים על מה אתה מדבר בכלל, על מה אתה
סח. מה פתאום? אתה רק רוצה להפחיד אותנו.
אתה איזה מין נביא־זעם כזה. מה אתה מדבר?
איפה אתה רואה את זה? הרי 20 שנה הכל
שקט•

(המשך בעמוד )34

ב אפריל 1968 גילה דן בן־אמוץ לראשונה את מוצאו האמיתי. מדוע?

איד! הייתי גרמני
גם ההתעניינות שלי בארץ ובשפה. לא
יכולתי להמציא לי דוד בירושלים, בלי לדעת
איך דוד זה מדבר. לצורך זה הייתי צריך
לדעת על הפולקלור של תושבי הארץ
הוותיקים. וכך, במשך הזמן, נוצרה גם אמונה
בין הידידים הכי קרובים שלי שאין ספק שאני
יליד־הארץ.
אגב, ידעתי כבר עברית כשהגעתי ארצה.
בפולין למדתי חמש שנים בבית־ספר עברי,
לפני שבאתי ארצה.

הגירוי הראשון שדן בן־אמוץ, חצבו בהא־הידיעה, אינו
צבו נדל, אלא ייד־טת בא בוא !!,שהעניק דן לאוו
אבנו׳ באבויל ,1358 לקואת הופעת סיפח ,,לזמר
ולשמח.״ הוא פורסם ב,העולם הזה 24.4.68
דן, עד עכשיו היית בעיני הציבור
סמל הצבריות. עכשיו עתה עומד
לסרסם סטר שבו אתה מתגלה כיליד
אירופה, שבא ארצה כימי השואה.
מה הניע אותך לגלות, לפתע, את
ע בי ה
קודם כל, באתי ארצה לפני השואה, בשנת
.1938 ההורים שלי גרו בפולין, בעיר ששמה
רובנו, ליד הגבול הרוסי. הם שלחו אותי
ארצה, ללמוד שנתיים בבן־שמן, מתוך כוונה
שאחר־כך אחזור הביתה, זה התברר לי לאחר
מכן, מפי קרובים.

בן כמה היית כשבאת?
בן 13 וחצי.

מדוע לא היית נוהג לספר זאת, עד

אני חושב שזה תהליך טיבעי ביותר לגבי

שהתהליך הוא תוצאה של הספר?
הספר הוא תוצאת התהליך. התהליך עצמו
קרה לי כבר לפני שנים מיספר.

זאת אומרת, שאתה הפכת להיות
כאז הצבר כהא־הידיעה דווקא מפני
שלא הייתי צכר?

זה תהליך ממושך ואיטי מאוד. זה לא קרה
ביום אחד, שפתאום אמרתי: זהו זה. הגיע
הרגע שחשבתי שאני מספיק מבוגר, ומספיק
חזק, כדי להפסיק להעמיד פנים.

אני מתאר לעצמי שכן. זה קורה גם
בעיתונות ובספרות, שאנשים מן הצד רגישים
הרבה יותר לדברים הטיפוסיים. האוזן שלהם
רגישה יותר לדברים המיוחדים, הספציפיים,
שבשפה ובמינהגים, לביטויים, לתנועות.

איד?

#המצאת, ל דו די ם ו רו דו ת

• מ שבחת נערמה

האם אתה סבלת מזה ש״העמדת
פנים,״ כפי שאתה קורא לזה?

אחו׳ פ93ו

לא, להיפך, זה היה נוח מאוד. העמדת־הפנים
הזאת, שאני יליד הארץ, מנעה שאלות
בלתי נעימות, שמהן ניסיתי להימלט מאז
שהגעתי ארצה.

אמרת קודם שרצית לכרוח משאלות
על מישפחתך. היום אתה ככר
לא רוצה לברוח?

היום זה כבר לא נתון בכלל לרצוני. היום
יש בי מספיק אומץ כדי לפגוש את בנימישפחתי
— שאין לי כל סיכויים לפגוש
אותם.

מתי שמעת עליהם באחרונה?
את המיכתב האחרון קיבלתי מהם בזמן
שהרוסים פלשו לפולין, ב־ .1939 מישהו,
שהכיר את הורי, סיפר לי שאחותי, שהיתה
גדולה ממני בשנתיים, התחתנה עם קצין
בצבא האדום ופונתה לפנים ברית־המועצות
בזמן שהגרמנים פלשו, אבל לא שמעתי
ממנה.

מה מכל זה משתקף כספר?
שום דבר, למעשה. שום אינפורמציה
אישית לא מופיעה בספר. כל הדמויות
המופיעות בספר הן פרי הדימיון, חוץ מסופם
של הורי, אחי ואחותי, שאותו לא יכולתי
להמציא, והמצב עצמו, של ילד המגיע בלי
בני־מישפחתו, וכעבור שנים רבות מאוד, כדי
לקבור אחת ולתמיד את העבר, נוסע לעיר־מולדתו,
ולתדהמתו נפתח לפניו העבר
מחדש.

לך זה לא קרה?
כן־אמוץ עם סורמללו
״לא רציתי להי 1ת שונה!״

כל הילדים שהגיעו ארצה בגיל כזה.
היה תהליך ברור מאוד של התבוללות
בקרב צברים. כמו כל הילדים האחרים, אני
לא רציתי להיות שונה. ואי־אפשר היה להיות
כמו כולם כשנולרת במקום אחר, וההורים
שלך היו במקום אחר.
נדמה לי שהתהליך הזה קרה גם לך, וגם
להרבה אנשים אחרים שאנחנו מכירים, לדור
שלם של אנשים שמקובל לראות אותם היום
כילידי הארץ, או כמייצגים את ילידי הארץ.
בגיל צעיר היה תהליך מתמיד של קבורת

העבר.

ואתה חושב שזה לא בריא?
לגבי הגיל ההוא זה ניראה לי כטיבעי
ביותר. אבל אני חושב שצריך להגיע הרגע,
כמו שהגיע רגע זה אצלי, שאתה אוזר מספיק
אומץ לראות את עצמך ואת העבר שלך. זה
תהליך בריא לרצות להתבולל, בשלב
מסויים, וזה גם תהליך בריא לראות את
עצמך, בשלב אחר.

מתי זה בא לד? האם הספר שלך
הוא תוצאת התהליד הזה, או

זה דבר טיבעי ביותר שאנשים, כשנודע
להם שאתה לא יליד־הארץ, ישאלו שאלות
על המישפחה. ואת השאלות האלה לא רציתי
לשמוע.
מהרגע שאני הפכתי ליליד הארץ, בממד
אות כפולות, פסקו כל השאלות. ברגע
שאמרתי שאני יליד תל־אביב, אף אחד לא
העלה על דעתו לשאול: מה עם ההורים שלך?
היתה תשובה. אני זוכר שהמצאתי לעצמי
מישפחה.
זאת היתה תקופה משעשעת מאוד. בשיחות
עם חברים אני תיארתי להם את ההורים
שלי, ואת הקרובים שלי, דודים בטבריה
ודודים בירושלים ודודים בתל־אביב, מיש־פחה
ענפה, שכל יום הייתי מגלה בה קרוב
נוסף. חלק מאותם בני־המישפחה — היה זמן
שאני ממש אימצתי אותם לעצמי — הכרתי
אותם טוב, והתפלאתי שלא כתבו לי
מיכתבים.

זה היה כתקופת בן־שמן?
כן, בתוך התקופה הזאת. אני מתאר לעצמי
שבגלל התהליך הזה של ההתבוללות גברה

זה מצב היפותטי בלבד.

אמרת שגיבור הספר חוזר אל
עברו כדי לקבור אותו. זהו מה
שאתה מרגיש?
אני כבר מזמן קברתי את עברי, ופתחתי
את הקברים מחדש. אצלי התהליך מזמן נגמר.
גיבור הסיפור נמצא באמצע התהליך.
24 #ש עו ת
ב בי ת ־ ה ק בוו ת

אבל אני רואה שהשואה מעסיקה
אותך באחרונה. למה?
כמו השם של הרומאן, הבעייה העיקרית
המעסיקה אותי היא הרצון לשכוח וחוסר־אפשרות
לשכוח. זאת אומרת, אני חושב
שהיה בריא מאוד אילו כולנו, לא רק אני,
היינו מסוגלים לשכוח. מפני שקשה לחיות
חיים נורמאליים ולזכור את כל הדברים
האלה. זאת אומרת לחיות בבית־קברות פתוח
24 שעות ביממה.
אם אתה רוצה, כל דבר מזכיר לך. מספיק
לראות פזלקסזזאנן, לראות שגרירות גרמנית,
לשמוע מילה גרמנית ברחוב. אדם נורמאלי

ובריא, באופן טיבעי קובר בתוכו דברים
שנוכחותם מפריעה לחיות חיים תקינים.
אבל אני הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה
שלשכוח אפשר רק דברים שאנחנו לא
מסרבים לזכור. התהליך הראשון צריך להיות
לזכור — לא להנציח, אלא לזכור, להיות
6ז3׳* ,3ורק אחר־כך יש אולי, סיכוי, לשכוח.
דברים שאנחנו מטמינים בפינת־השולחן,
ומתעלמים מקיומם, קיימים בנו בצורה הרבה
יותר חזקה, מאשר דברים שאנחנו מביאים
אותם לתודעה ונותנים להם לאט־לאט
להתרחק מאיתנו.

זאת אומרת, שהגישה היסודית
שלך כלפי השואה היא שצריכים
להתגבר עליה?
בהחלט, חייבים להתגבר עליה. ואני מקנא
בכל בן־אדם שיכול לשכוח אותה.

יחד עם זאת, אני שם לב שאתה
כעצמך מזכיר אותה ברגעים מסויי־מים.
למשל, אני זוכר שאחרי פרשת
כפר־קאסם כ תב ת מאמר שהזכיר
לנו את השואה.
טוב, אז אני חושב ש...אלה הם הסימנים
הראשונים של ההתעוררות שלי כלפי העבר.
זה היה ניסיון — והבעייה הזאת עדיין
מעסיקה אותי — הניסיון להבין את
הגרמנים.
איך קורה שאדם נורמאלי, אזרח טוב,
האיש הממוצע, האדם הפשוט, כל שמות־התואר
שהחברה מעניקה לאזרחים הממושמעים
שלה — איך קורה שאדם כזה הופך
למיפלצת, לרוצח?
ואני חושב שלא רק הגרמנים מסוגלים
לזה, אלא כל אדם אחר בעולם, כולל הישראלים.
באווירה מסויימת מסוגלים להפוך
לחיות־טרף, הייתי משתמש במונח של קוני
ראד לורנץ :״התלהבות מיליטאנטית.״•
ממש אפשר לפתוח את הפרק שבו מספר
לורנץ איך אדם נורמאלי, ברגע שהוא נקלע
לתוך ציבור תקוף התלהבות מיליטאנטית,
מאבד את כל קני-המידה הרגילים שלו, את
כל הערכים שעליהם הוא חונך, והוא נסחף
בזרם, מסוגל לעשות דברים שהוא עצמו לא
היה מאמין שהוא יעשה אותם.
• אי לו היי תי גרמני
אני לגמרי לא בטוח איך אני הייתי מתנהג
לוא הייתי גרמני בן 18 בשנת . 1938 אני
מקווה שהיה בי הכוח הנפשי לעמוד מנגד,
אבל את זה אני אומר היום, מקצה סולם־
הערכים הפרטי שלי, שאותו רכשתי לא שם,
אלא פה, אבל אני לא יודע אם המרים
השחורים והיפים, והנערות הצעירות שהסתכלו
בהערצה על לובשי המדים האלה, או
כל מיני שטויות מסוג זה, לא היו משפיעים
עלי.
אם אני הייתי מסוגל באותו גיל, בארץ,
להצטרף למיפלגה בגלל צמה ארוכה של
ילדה שהיתה באה לצריף שלי, אז מי יודע מה
היה קורה לי בגרמניה?

אמרת קודם שהמאמר ההוא שלך
על כפר־קאסם היה למעשה התחלתו
של תהליך חזרתך אל העכר שלך.
לא, אבל זה היה באותה תקופה. זה היה
ניסיון למצוא קווים מקבילים בין טענותיהם
של גרמנים, לבין טענותיהם של ישראלים.
כשהגרמנים טענו שהם לא ידעו על השואה,
כל אחד התייחס לזה באי־אימון. ובאותו זמן
עצמו היו אנשים בארץ שטענו — וזו היתד,
גם אמת, אולי — שלא ידעו על כפר־קאסם.
(המשך בעמוד )36

* הכוונה לסיפרו של לוחץ, ,על החוק-
פ1ותי.

= 1ב 1 1 1 1־נ

צבי טל, העולם הזה

ויכוח ישן שהשתרבב בפרשת מחלתו של דן בן־אמוץ:
הרופא שטיפל בדן בביתו סיפר שדן האמין בניצחון של הרוח
על החומר. כלומר: בכוחה של הנפש להתגבר על מחלת הגוף.
בקרב הזה נחלה רוחו תבוסה מול פני המחלה. אמנם, רוחו
החזיקה מעמד כמעט ער הסוף. יתכן מאוד שרוחו הצליחה
לעכב את המחלה בכמה
שבועות או חודשים. אך בסופו
של דבר הוכרע.
אין ספק שלרוח האדם
השפעה רבה על מצב גופו. גם
ההיפר נכון. דעתי כדעת
הסבורים כי עצם ההפרדה בין
גוף ונפש היא פירכה הגיונית.
נפש האדם אינה יכולה
להתקיים אלא בגוף, ואילו
גוף־האדם בלי נפש אינו אלא
צמח.
איך הם משפיעים זה על זה?
נדמה לי שזה עדיין בגדר
בז־ א מ״י
תעלומה, אם כי המדע בוודאי
מ מו י
יגלה במרוצת הימים יותר על מהות הקשר הזה.
גם בלי מחקר ניתן לקבוע, על סמך ניסיון־החיים, שאדם
בעל רוח נכאה נוטה לחלות יותר מאשר אדם בעל חדוות־חיים.
אדם יכול להתאבד, מבלי להיות מודע לכך, על־ידי
פתיחת שערי גופו למחלה. לפני שני דורות כתב תומאס מאן
בהר הקסמים על ״שימחת הקליטה״ של הגוף, הקורא למחלה.
וכבר ציטטתי לא־מכבר את הפסוק של ספר משלי(י״ח) :״רוח
אדם יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה.״
יש מחלות פסיכו־סומאטיות (פסיכה — נפש, סומה —
גוף) ידועות, כמו סוגים של אסטמה ואולקוס, המהוות תגובות
גופניות על מצב נפשי. אני מאמין כי סרטן־המעיים מושפע
גם הוא ממתח נפשי. הקשר בין מצב־הרוח ודרכי־העיכול ידוע
לכולנו.
אם המחלה נובעת ממצב נפשי רעוע, או שהמצב הנפשי
הרעוע לפחות מקדם אותה, הרי סביר להניח כי מצב נפשי
איתן יכול לפחות להגביל ולעכב אותה. נראה כי דן בן־אמוץ
האמין בכך בכל לבו. לדעתי צדק — אבל רק חלקית.
ניתן להשוות את המילחמה במחלה לכל מילחמה אחרת.
נפוליון אמר כי במילחמה, הנתונים המוראליים (הרוחניים)
קובעים בשלושה רבעים, ואילו מאזן הכוחות הממשי קובע רק
לגבי הרבע הנותר. נראה לי שזה קצת מוגזם. הסיפורים על
״מעטים מול רבים״ ו״רויד מול גוליית״ היו תמיד מפוקפקים
בעיניי. בניגוד לאגרה, גם במילחמת־העצמאות שלנו היה לנו
יתחן־כוחות בכל גיזרה ברגע המכריע. ודויד ניצח את גוליית
מפני שהיה ל 1כלי־נשק מתקדם ומתוחכם יותר.
כל מי שהיה במילחמה יודע כי רוח הלוחם קובעת הרבה.
אן אין היא כל״יכולה. מעוז שיש בו מפקד טוב וחיילים
נחושים יכול לעמוד מול כמה טנקים. אבל כאשר עולים עליו
100 טנקים, גם גדולי הגיבורים לא יעמדו בפניהם בידיים
ריקות.
כך לגבי המחלה. רוח האדם יכולה לנצח, כל עוד אין
למחלה כוח מוחץ מדי. בשלב מסויים, אין לרוח סיכוי.
מול הגייסות הרצחניים של מחלת־הסרטן, שפשטו בכבד
שלו, גם רוחו של דן לא יכלה לעמוד. הוא נסוג באיטיות, לחם
על כל שעל, עיכב, ניהל קרב־מאסף. אך הוא לא יכול היה

דן סיפר לי שבמשך שנה, לפני שאובחנה מחלת־הסרסן
בגופו, היו לו הפרשות רמיות.
רן לא שם אליהן לב, מפני שסבל בעבר ממחלת־האולקוס.
הוא היה בטוח כי זוהי תופעת־לוואי של מחלה זו. כך גם אמר
לו רופא.
אילו הבין דן בעוד מועד את המשמעות של סימנים אלה,
היו הרופאים מבחינים בסרטן שנה לפני כן, כאשר תקפה
המחלה רק את המעי הגס, ולפני שהחלה בנדודיה לעבר הכבד.
בשלב זה יכול היה ניתוח קטן להציל את חייו, או לפחות
לדחות את הסרטן בשנים רבות.
דן סיפר לי על כך כששכב בבית־החולים הדסה, אחרי
הניתוח הראשון. הוא דיבר בצער, כעל דבר שלא ניתן עוד
לשנות.
אבל זה צריך לשמש לקח לאחרים.

דן בן־אמוץ נקבר בטכס שהיה כל־כולו חילוני, בלי פשרות.
שום תפילה לא הושמעה מעל לארונו, אלא מנגינה של
תומאסיו אלבינוני.
ובעיקר: היה ארון.
כמה שבועות לפני כן הלכתי אחרי גופתו של ידיד אחר,
הסופר בנימין תמוז, מראשוני הכנענים. נערכה לו הלווייה
דתית שיגרתית, אם כי בטכס מקוצר.
זאת היתה חווייה מזעזעת למדי. גופו הצנום של תמוז —
גם הוא נפטר מסרטן דומה, בלבלב — שכבה על האלונקה,

עטופה כך שניתן היה להבחין בכל איבר. תוך כדי טילטולים
התנדנד הראש שלו, כאילו רצה להגיד לנו: לא! לא!
כאשר אדם נקבר בארון־מתים, החווייה מבעיתה פחות.
כאשר הארון מורד לקבר, וכאשר נזרקים אליו רגבי־האדמה,
יש אותה תחושה של סופיות. אך אין אותה חווייה בארבארית
של זריקת רגבים ואבנים על גופתו של אדם אהוב.
אני מקווה שקבורתו של דן תשמש תקדים לרבים. אפשר
לחמוק מידי החברה קדישא. אפשר להימלט מן הטכס הדתי,
שכולו שקר לגבי אדם חילוני. אם אין כוח לחוגים החילוניים
להקים חברה חילונית מוכרת, בעלת בתי־קברות משלה, הרי

אור׳ אסרי

ומן

המוצא הנכון הוא קבורה בבתי־קברות של קיבוצים, בתנאי
שניתן לעשות זאת במיסגרת כלכלית סבירה.
מכיוון שלא כל אחד הוא משורר או סופר, אולי כדאי
שכמה אנשים חילוניים יישבו ויחברו כמה מערכי־טכסים
חילוניים למיבחר.
למרות הטכס החילוני, עלה על דעתי באותו מעמד עצמו
שאי־אפשר לנצח את הדת. היא תתקיים לעולם. מפני שרק
אנשים מעטים מאוד יכולים להשלים עם הסופיות של המוות,
עם הידיעה המוחלטת שזהו זה, זהו הסוף, ואין אחריו דבר.
הדתות השונות מבטיחות בצורה זו או אחרת חיים אחר
המוות, גילגול נשמות, גן־עדן ושאר נחמות מיסכנות. בזה
כוחו. מרבית האנשים זקוקים לנחמה מיסכנה כזאת ברגע
הקשה ביותר, ליד הקבר הפתוח. אחרת לא יוכלו לסבול את

החיים•
אמר לי יהודי דתי:
דן בן־אמוץ נפטר ערב שימחת־תורה, שעה קלה לפני
כניסת החג.
חג שימחת־תורה הוא חג מתן־תורה. בשעה זו פתוחים
שערי־שמיים, וכל העולה אליהם נכנס בנקל. זה מעין יום-
כיפור שני.
קל יותר לדתיים.

זנאי לאומני
ערבי מהשטחים קיים יחסים עם זונה יהודיה. המישטרה
מניחה שיש למעשה רקע לאומני.
ערבי פרץ אתמול כספת בסניף הבנק בטייבה. המישטרה
חוקרת בכל הכיוונים, כולל הכיוון הלאומני.
ידיעות אלה מוגזמות רק במיקצת. המילים ״רקע לאומני״
או ״מניעים לאומניים״ איברו כל משמעות אמיתית. פירושן
היחידי כיום: זהו פשע נגד יהודי שחשוד בו ערבי. מיבחן גזעני
״טהור״.
בכלל, יש לנו מישטרה פטפטנית. אין מה לעשות. כלומר,
יש מה לעשות. לסתום לה את הפה. אבל אין מי שיעשה זאת.
כאשר קורה משהו — נניח, פורצת דליקה בשדה־קוצים
— אין המישטרה אומרת :״אנחנו חוקרים.״ עדיין לא ידוע אם
היה בכלל פשע, או רק מעשה של רשלנות. ואם היה פשע —
עדיין לא ידוע אם הפושע הוא יהודי או ערבי, גבר או אשה,
ילד או זקן, מארוקאי או פולני.
אבל המישטרה אינה יכולה לשתוק. היא רוצה להיכנס
לכלי־התיקשורת, בכל מחיר. ואז באה ידיעה כזאת :״המיש־טרה
חושדת שהיה מעשה של הצתה. נבדקת האפשרות
שהמניע היה לאומני.״
כאשר העניין מפוענח — אם הוא מפוענח בכלל — אין
איש מתעניין בתוצאת החקירה. אין מי שיפרסם ידיעה בנוסח
״בקשר לשריפת־הקוצים שאירעה לפני ארבעה חודשים ליד
חירבת מוש־בערף מודיעה המישטרה שהוברר כי נער יהודי
ממוצא פולני זרק בטעות בדל של סיגריה...״
בינתיים הוכנס לתודעת הציבור כעובדה שהיתה הצתה
בזדון, ושאחראים לה ערבים. עוד טיפה של רעל, המצטרפת
להרבה טיפות קודמות.
ועוד: השבוע שידרה המישטרה באמצעי־התיקשורת שנמשכים
החיפושים אחרי ״רוצח־השיבעה, מחמוד חלבי.״(גם
ועדות־ההלם חיפשו אחריו, כדי להוציאו להורג כסוכן
השב״כ).
באותה שעה לא היה חלבי במעצר, לא הודה בדבר, ואין הוא

אלא חשוד. על פי הנורמה הקבועה בכל מדינת־חוק, חשוד הוא
בחזקת חף־מפשע עד שהורשע כדין.
זה נכון גם בישראל — אם החשוד הוא יהודי. אם הוא
ערבי, הרי חל הכלל ההפוך: הוא בחזקת אשם אלא אם כן זוכה
כדין.
כאשר נאשם יהודי מורה בחקירה בעבירה, אסור לפרסם
זאת. העיתון ידיעות אחרונות הורשע בשעתו בעבירה חמורה,
מפני שפירסם הודאה של נאשם לפני שהורשע. שהרי הנאשם
יכול לחזור בו בבית־המישפט מהודאתו, ואז הוא שוב חף
מפשע עד שיורשע בדין.
אם הוא יהודי, זאת אומרת.
אם הוא ערבי, כל זה אינו חל עליו. כי ישראל היא
מדינת־חוק ליהודים.
חגיגה לעשירים
ישבו להם כמה נובו־רישים, התפארו בכסף שצברו(מי
בדרכים כשרות, מי בדרכים אחרות) לעיני כל עם־ישראל,
בשעת השיא של הצפייה, והתמקחו על חפצי־אמנות. חגיגה
אמיתית של גבירים מהעיירה. וכל זה בשם העצים השרופים
על הכרמל.
זאת היתה הצגה די דוחה. קוראים לזה טלתחם.
חוץ מזה, כבר אמרו מומחים כי ככל שיטפלו בחורשות
השרופות פחות, כן ייטב להן. היער משקם את עצמו. האפר
הוא דשן טיבעי מצויץ. יעברו כמה שנים, והיער יעמוד שוב
בכל תפארתו. בתנאי שהנשמות הטובות לא יתערבו, לא יטעו
עצים שאינם שייכים למקום ולא יעשו את כל המעשים
הטובים שבהם הרסו יהודים טובים את הנוף של ארץ־ישראל.
הפולחן סביב השריפה דוחה אותי מאוד. הוא הגיע לשיאו
בסיסמה של אנשי־הימין ״מי ששורף עצים סופו שישרוף בני־אדם.״
זוהי גניבה מפסוקו הנבואי של היינריך היינה :״מי
ששורף ספרים, סופו שישרוף בני־אדם ״.מי שאינו מבין את
ההבדל בין עץ לספר מעיד על עצמו.
היינה ידע מה הוא אומר. הספר הוא פרי המחשבה האנושית.
מי שמתחיל בחיסול חופש־המחשבה, סופו שישרוף את
האיש החושב. עיין ערך אינקוויזיציה. מה לזה ולעצים?
מי שמשווה שריפת־עץ להריגת־אדם, הורג בני־אדם. וזה
הרי מה שקורה בארצנו.
איני יודע אם יער־הכרמל הוצת בכלל ביד אדם, ואם הוצת
— על־ידי מי. איש לא הועמד לדין ולא הורשע. איש גם לא
נתפס. אם יתגלה מצית, ערבי או יהודי, ישראלי או תושב־השטחים,
יועמד לדין וייענש כחוק. כך צריך להיות.
כל השאר אינו אלא התפרצות נוספת של ההיסטריה
המתמדת, השולטת במקומותינו.

סיפור מל 1ח
בשעה שחקרתי את תולדות מישפחת דרעי במכנאס (זהו
הכתיב הנכון של העיר) התחבטתי בשאלה: מה מקור המילה
״מלח״ ,כפי שנקרא הגטו היהודי במארוקו?
עזר לי ידידי צבי פלג, ערביסט ותיק ובעל הספר על
המופתי הירושלמי. גם הוא
התקשה למצוא בכתובים הסבר

לשם. לבסוף, גילה אותו במי5
לון
ערבי־אנגלי, שבו נאמר:

״מלאח — ימאי. ובמארוק־

אית: גטו בערי מארוקו.״ ברס
בים:
מלאחין. 1 המילה הערבית ״מלאח״
מקבילה בדיוק למילה העברית
״מלח״ ,שפירושה ימאי המפליג
בים שמימיו מלוחים( .אין
מלח בים־כינרת).
איך קיבלה מילה זו בניב ה־ערבי־המארוקאי
את המשמעות
של גטו? אין לי מושג. גם דרעי יואל קרמר, מומחה לאיסלאם
ואלכס בורג, בלשן, לא מצאו תשובה בטוחה. אולי מישהו
מהקוראים יודע את התשובה. יתכן שהיא מיקרית לגמרי. הרי
גם המילה ״גטו״ עצמה היא מיקרית. פירושה באיטלקית בית-
יציקה, ומקור המושג בעובדה שהשכונה היהודית הראשונה
בוונציה קמה במקום שבו עמד לפני כן בית יציקה. אולי קם
הגטו הראשון במארוקו במקום שבו התאכסנו מלחים, או שהיה
שם שוק של מלח. לפי גירסה אחת, היה מוטל על היהודים
להמליח את ראשיהם של פושעים שהוצאו להורג בעריפה,
ועל כן נקראו ״ממליחים״.
בתוניסיה וכלוב נקראו הגטאות היהודיים ״חארה״.

-י - 23

תדריך

א רגנגוינ ה
סור (גורדון, תל־אביב,
ארגנטיגה) -השלמה
פיוטית עם עבר מחריד
ורצון לטאטא סופית את השיירים ולהתחיל
מחדש. זה בפירוש לא סרט לכל טעם, אנל מי
שנהנה מטאנגוס. סירטו הקודם של פרצאנדו
סולאנאס, יבוא על סיפוקו גם כאן .־
מדובר בתיאור לירי של לילה אחד בחייו של
אסיר ביטחוני המשתחרר מן הכלא הארגנטיני,
אחרי הבחירות שהחזירו לשם את הדמוקרטיה
ב־983ג. תחת ללכת ישר הביתה, נודד האיש
ברחובות העיר, בחברת רוחו של ידיד שנרצח
על״ידי מישטרת הדודנים חמש שנים לפני־כן.
זה מסע אל תיד העבר, אל תוך התודעה
העצמית של אדם שנאלץ לנקוט עמדה, למרות
שהסתייג מפעילות פוליטית, בעצם מבט אל בל
מה שהתרחש בארגנטינה בכל השנים שבהן
רודנות אחת התחלפה באחרת. המסע מסתיים
עם הנץ השחר, כאשר הרוח נעלמת לעולם־
הרפאים, והאיש מגיע סוף כל סוף לביתו, סולח

חו בהלראות

מיגואל אנחל סולה -לחזור הביתה
לעבר ומוכן לפנות אל העתיד.
ערפילי לילה, מוסיקת טאנגו שמשקפת,
לדעת סולאנאס, את הנשמה הארגטינית טוב
יותר מאלף נאומים, עלילה שנעה ללא הרף
בתוך הזמן, קדימה ואחורה, הזיות קפקאיות
ופיוטים לאטיניים משתלבים זה בזה. אין ספק
שסולאנאס שולט שליטה מלאה במדיום, אבל
כל מי שמצפה כי דברים ייאמרו במפורש וב צורה
חד משמעית, עשוי להיחרד ולהירתע.

היצע החבילה(בן־יוזודה, תל־אביב
ארצות־הברית) -
עוד פרק בסידרת סרטי
הפאראנויה ההוליוודיים, המתעסקים בתסרי טים
אפשריים לחבלה בשלום העולם. כמה
מהם, בעבר, היו קרובים עד אימה למציאות,
לראייה השליח ממנציוריה. החוכמה בסרטים
כאלה היא לתת קרדיט מינימלי גם לנבלים,
שאם לא כן, מדוע יחשוש אדם נבון מפניהסי
בסרט הזה אין קרדיט. מדובר בו בגנרלים
מן המיזרח והמערב שזוממים יחד לטרפד הס-
בם־שלום גלובאלי, אשר כתוצאה ממנו ייוותרו
מובטלים. תוכניתם היא להתנקש בחייו של
מנהיג ברית-המועצות תוך כדי ביקורו באד-
צות״הברית. הכוונה היא שרוצח שכיר יירה בו
מגג של בית שעה שהוא מסייר בשיקאגו. הכל
היה מתנהל למישרין, אילמלא הגיבור, סתם
סמל בצבא האמריקאי, שמוצא עצמו מעורב
בעניין ומתעקש לחקור בכל מחיר, למרות הס כנה
הנשקפת לחייו. הקושרים חסרי־אוניס

ביל פקסטון ובוב פק -בדיוני לחלוטין
לעומת נחישותו, על אף מנמון־הסתרים האדיר
העומד לרשותם.
התסריט מתאמץ להכניס מידה של אמינות
לכל המזימה הזאת, שואל פרטים רבים מפרשת
רצח קנדי, ורומז שגם לי אוסוואלד היה שליח
של מנגנון־חושך כלשהו. אפילו האמינות ה-
טיבעית של ג׳ין הקמן אינה מושיעה במיקרה
הזה, שלא לדבר על יתר השחקנים, העובדים
כצללים שקופים לידו. תיסבוכת מיותרת.

המירדף בנהר הרוח

מל־אביב
סיטור קצר על
אדזכד! (לב, פולין) — הדיבר השישי
מתוך עשרת הדיברות לפי
קזי׳שסוף קישלובסקי הוא סיפור
על מוסר ואהבה, חסד והקרבה.
סומק בן ה־ 19 מאוהב נואשות במגרה
שכנתו, שבעת החיים והניסיר
נות. הוא עוקב אחריה בעזרת מיש־קפת,
נוסח החלון האחורי של אל־פרד
היצ׳קוק וכאשר הוא חושף את
עצמו הוא זוכה ללעגה של האשה
האהובה עליו. לאט־לאט היא לר
מדת להכיר את משמעותה האמיתית
של האהבה. סרס הממעים במילים
ומשתמש בתמונה בעוצמה
רבה. השחקנים גראצינה שאפולוב־סקה
ואולף לאפושנקו עוזרים ל
סירטי
קולנוע בטלוויזיה

אנ ד רו אי ד
עם נ שמה
(הוד, תל־אביב, ארצות־הברית)
־ -משהו שבין
מילחמת הכוכבים ובלייד ראנר לבין מאכס
הזועם, ללא הדימיון העשיר והאמצעים ההפ-
קתיים של שצי הראשונים ובלי האימה הזועמת
של השני.
שואה הפכה את רוב כדור-הארץ למידבר
ציה. שני שוטרים, גבר ואשה, רודפים אחדי
חשוד ברצח, אבל בדרך הביתה הוא נחטף
מידיהם על-ידי הרפתקן המבקש לזכות בפרס
תמורתו. מכאן והלאה, הסרט כולו הוא מירדף
של השוטרים אחרי החוטף והחשוד, הנמלטים
בדרך נהר הרוח, מעין קניון אינסופי שרק לגדותיו
עוד נותרו חיים עלי אדמות.
החיקוי למילחמת הכוכבים הוא שקוף.
מארק האמיל הוא אחד השוטרים, שלושת הד מויות
הראשיות מזכירות את גיבורי הסרטים
של גיורג׳ לוקאס. גם המיסבאה שבה הם נפג שים,
שייכת לאותה אופרה. אשר לדמות חרבי-

תל־אביב: סיפור קצר על
אהבה, לילות כביריה, הבהלה לזהב.
סכס, שקרים חידיארט״פ, בגלל
הסילחסה ההיא, הלזאפופין,
היפהפיה והיחפן, קפה בנדר, מ׳
הפליל את חנ׳ר רביטד
חיטה: קפה בנדר, סכס, שקרים
חידיאן־ט״פ.
ירושלים: בגלל המילחסה ההיא,
סכס, שקרים חידיארט״פ, ם׳
הפל־ל את רזג־ר רביט?

על קצה צוק, ומחול הלחמניות המפורסם.
סרט חובה בכל הזמנים.
הלזאסוס ץ (פריז,
ארצוודהבריח) — קומדיה ישנה
ומטורפת משנת ,19* 1שהכל קורה
בה בלי התראה מוקדמת. הגיבורים
עוברים מעלילה לעלילה, שולפים
בדיחות מן המותן ומלגלגלים בהנאה
על תעשיית הקולנוע. מוצר
יחיד במינו, שגם הכימאי הייס פר
טר לא חזר עליו מעולם.
** סכם, שקרים ווידי*
או־טיים (צפון, ארצות־הברית.
ם1צנ גם בחיפה ובירושלים) —
תרגיל מבריק בשיחות מלוכלכות
בץ פרקליט מיוחם, אשתו הצוננת,
גיסתו המתירנית וידידו האימפר
טנט, המראיץ נשים על חוויותיהן
המיניות. הכימאי סטיבן סודרברג
הצעיר מצייר תמונה מאלפת של
מוסר שנות ה־.90
* * באטמן(רב־חן, או־צות־הבחת,
ם1צנ גם בירושלים
ובחיפה ובבתי־קולנוע נוספים ברחבי
הארץ) —אי־אפשר להחמיץ
את השעשוע הקולנועי האופנתי
ביותר בעולם. ג׳ק ניקולסון שטן
עליץ ומייקל קיטון האביר בדמות
העטלף. קים באסינג׳ר היא קישוט
משכנע. העיצוב האמנותי מצליח
להמחיש את האווירה הקודרת של
העולם הזקוק לבאטמן.
אחד מ שלנו(לב, ישראל,
מוצג גם בחיפה ובירושלים)

טומי לי ג־ונס וג׳ין הקמן -איזה ביזבוז
עית, מסתבר שהוא אנדרואיד, מן הסוג שפגשנו
בבלייד ראנר. המירדף, המתבצע במטוסים
קלים, מוביל את הצמדים דרך יישובים המסמ לים
שכונות-עוני שורצות פושעים, עולם שלישי
פרימיטיבי, הנשלט בידי אמונות תפלות.
הבימאי, סטיב ליסברגר, מתקשה לחבר את
המרכיבים לסיפור סביר. מוטב להפקיד את
עתיד העולם בידי אנדרואידיס. הם הרבה יותר
אנושיים ושפויים מבני האדם. לפחות בסרט.

גנבים כמונו (יו ם רביעי 1 ,בנובמבר, בשעה )22:50
סרט של רוברט אלטמן שלא הופץ בארץ. גירסה חדשהוציבעונית לסרט קלאסי של ניקולאס ריי, הם חיים בלילה,
על מעגל-הקסמים של הפשע שאין ממנו מוצא, על עבריינים
שהם בעצם קורבנות ועל החברה האחראית למצבם. חביביו
של אלטמן -שלי דובאל וקית קאראדין -בתפקידים
הראשיים.
זהו בידור (יום שישי 3 ,בנובמבר, בשעה )22:30
סרט חובה לכל מי שיודע להעריך את אמנות הקולנועהמוסיקלי. אוסף מזהיר של הקטעים המוצלחים ביותר אשר
העלתה חברת מ-ג-מ, המלכה הבלתי-מעורערת של הגיאנר
הזה, על בדי-הקולנוע, שכולל בין היתר את שיר אשיר בגשם,
אמריקאי בפריז, קרון הלהקה, וכוכבים כמו פרד אסטר, גיין
קלי, ג ודי גרלנד, אלינור פאואל ועוד. אולי זה לא באופנה,
אבל זה עדיין אחד משיאי הוליווד.
סרג׳נט יורק (יו ם רביעי 8 ,בנובמבר, בשעה )22:05
גרי קופד זכה לפרס אוסקר על גילום דמותו של בן-איכרים המסרב להרוג מטעמי דת, שהופך לגיבור במילח-
מת״העולם הראשונה, כשהוא משתלט לבדו על מוצב גרמני.
הסרט, שנועד לעודד את רוח האמריקאים במילחמת־העו-
לם השניה, עשוי לעורר חילוקי־דיעות במחנה הפאציפיסטי,
אבל הוא עדיין מופת למושגי אמונה וגבורה אמריקאיים.
הוארד הוקס הוא בימאי שלא קמו לו יורשים ראויים לשמם
עד עצם היום הזה. הופק ב.1942-
קישלובסקי ונעזרים במוסיקה הנפלאה,
המדגישה את אווירת העג־מימות
המלווה את עשרת סיפורי
המוסר של הכימאי הפולני החשוב
ביותר בין הבימאים הפועלים היו
באירופה.
לילות בכירי ה
(לב, איטליה) — ג׳ולייטה מסינה
מופלאה בסיפור על יצאנית קטנה
שהחיים הולמים בה ללא הרף והיא
מסרבת לוותר על האופטימיזם, ה־תיקווה
והחיוך למראה החיים בעצמם.
לא מתיישן.
חכחלה לזהב(קול-
נוע ,2ארצות־הברית) — צ׳ארלי
צ׳פלין מחפש זהב בצפון הרחוק.
אולי המבריק בכל סרטיו, עם האל־מריות
שלו על רעב, בית מתנדנד

— עוד סרס רלוונטי על היחסים
המוסריים המסובכים של הישראלי
עם עצמו. עבודה יפה ביותר של
הצלם אמנון סלומון, בימוי קולח
של אורי ברבש, מישחק סוב של
כולם, הישג נדיר ביותר.
עיסקי נ שי ם( ה קו ד
נוע, צרפת, ם וצנ נם בירושלים) —
סיפורה של האשה האחרונה שהוצאה
להורג בצרפת, אינו מנסה להציג
אותה כצדיקה, אבל מיטיב להצביע
על המוסר המעוות השולט
בסדינד״ שבה עודפים ראשה של
מבצעת־הפלות ומגיחים לפושעים
האמיתיים להלך חופשי. קלוד שאטול
מביים את איזבל הופרס באחו מתפקידיה הסובין
עדנה פיינדז ₪
העולם הזה 2722

זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה...0*1
קטנים אני מוכרחה להגיד שהשיר הזה, שיצרו
במיוחד לשבוע הילד המוכה ,״אנחנו שקי
האיגרוף של אבא ואמא״ הוא שיר מעצבן
לגמרי, וביקשתי מהילדים שלי שלא לשיר
אותו בבית.
אבל ידידי, יחיאל ספרא, הגדיל לעשות.
הוא אמר לילד שלו שאם עוד פעם אחת הוא
שר את השיר הזה, אז האבא — זה יחיאל —
יכניס לו שני בוקסים, שידע מה זה שקי־איגרוף.

גיא,
בני הצעיר, שאל אותי אם אני יודעת
מרוע החסירה מגיעה פעמיים בכל פעם.
לא ידעתי.
פעם אחת היא באה כדי להביא את הילד
למישפחה ובפעם השניה היא באה כדי לבקש
סליחה מההורים.

ההגרלות הללו הן, כנראה, מחלה מדבקת
מאוד. מעריב התחיל לחלק מכוניות. ידיעות
אחרונות הזדרזו והתחילו לחלק כסף לקוראים.
גם חדשות מחלק משהו, שעוד לא הצלחתי
להבין מה הוא. בטח הארץ נותן במתנה
לקוראיו את חדשות, ואולי דבר נותנים כוס
תה לקוראים שלהם.
אבל זה לא רק בעיתונות.
הנה, תראו בעצמכם מה מצאתי השבוע
בעיתון.

כמה, בכלל, עולה החלפת אגזוז? אולי
כדאי לי לקלקל את האגזוז באוטו המיש־פחתי.

נכנסתי
לסניף־הדואר בשכונה שלי. סניף־
הדואר, ששופץ באחרונה, נראה מהודר,
מצוחצח ונקי. שילוט מסודר, תורים מסומנים.
עמדתי בתור כמה דקות, שלחתי חומר דחוף
לירושלים והלכתי הביתה. למחרת בבוקר

טילפנו לי מירושלים והודו על קבלת החומר.
פתאום נזכרתי שפעם, לפני כמה שנים, היה
משהו שנקרא מישרד־הדואר, וזה היה דבר
מסובך ומסורבל שטיפל בדואר ובטלפונים.
אחר כך הפרידו בין השניים. בזק שיטפל
בטלפונים ורשות הדואר שתטפל בדואר.

פעם, לפני הרבה הרבה שנים המציאו
הסינים כלי־בישול נפלא וקראו לו.ווקי.
האוכל שמבשלים בווק מתבשל בצורה
מהירה ביותר, כמעט ללא שומן, ומקבל משום
מה — אולי בגלל ההקפצה בתוך הכלי או
אגירת החום השווה — טעם יוצא מן הכלל.
הסינים בישלו לעצמם בווק במשך שנים
רבות, עד שבאו הזרים וראו כי טוב, ומייד
דאגו לייבא את הווק הסיני לכל ארצות תבל.
אנשים באמריקה מבשלים בווק, ואנשים
באנגליה ובצרפת ובאיטליה ו...גם לישראל
הגיע הווק לפני שנים אחדות, ומאז הוא עובד
עבודת־פרך בבתים הישראליים, לשביעות־רצון
כל הצדדים הנוגעים בדבר.
אבל מה? מה שטוב לכל העולם ולכמה
מאות מיליונים של סינים, לא מספיק טוב
ליהודים. אז קמו כמה יהודים והחליטו להיות
אובר־חוכם. לסינים יש ווק — הם אמרו —

סניף־הדואר המחודש
ריצפת ש״ש, דלפקים באדום־לבן!טלוויזיה במעגל סגור
מאז עשה הדואר קפיצה אדירה לשיפור
השרות. שיפץ את בתי־הדואר, עשה משהו
לקיצור התורים. לא מזמן קיבלה רשות־הדואר
את פרס קפלן, בזכות הישגיה. פרס
קפלן מוענק על־ידי הסבון לפיריון העבודה
על הישגים ייחודיים וחשובים הגורמים
לקידום המשק, ליוזמה ולשיפורים בייצור
ובשרות.
ובזק?
טילפנתי למק כדי לברר אם הם עשו משהו
חשוב בשנים האחרונות, ואני לא שמעתי
על כך.
טילפנתי, אבל הם בשביתה.

יהיה לי נורא קשה בלי דן בו״אמוץ, אמרה
לי חברה שלי, שלא הכירה את בן־אמוץ
באופן אישי. מאז שאני יודעת לקרוא, יש דן
בן־אמוץ, ומאז שאני יודעת להפעיל רדיו,
אני שומעת אותו, ופתאום אני נשארת בלעדיו,
אמרה לי החברה.
כלכלה אמריקאית
לפני תשע שנים גרנו — מישפחתי ואני
— במסצ׳וסטס, בארצות־הברית. מאחר
וזכרנו את האימרה ״ברומא נהג כרומאי״
נהגנו לבקר לפחות פעם אחת בחודש ב״גרז׳־
סייל״ ,שזה מוסד אמריקאי ידוע שבו מוציאים
הקמצנים האמריקאים את כל השמונצס
הישנים והחצי־שבורים (דברים שהישראלי
זורק לזבל בלי להניד עפעף) ואמריקאים אחרים,
חסכנים מטבעם, עוברים מגרז׳־סייל
אחד לאחר וקונים, למשל, צלחת לעוגה קצת
סדוקה בדולר או מיסגרת לתמונה בדולר
וחצי או נעלי בלט שגמרו שעות.
כל חודש היינו עושים את הטיול הזה בין
הגרוטאות ולא מאמינים למראה עינינו, עד
שיום אחד ראינו טוסטר גדול בארבעה דולר,
ומאחר ולא היה לנו טוסטר בבית שלנו באמריקה,
מייד קנינו אותו והרגשנו אמריקאים,
ממש כמו אלה שהגיעו לפנינו, במייפלאור.
השתמשנו בטוסטר כל זמן שהותנו בנכר
ואז כמו ישראלים — ולא כמו אמריקאים —

ובעצם, גם אני מרגישה ככה.

בחורה נחמדה מאוד בשם אריאלה פתחה
ברחוב גורדון חנות לעבודות־יד. חשבה איך
לקרוא לחנות והחליטה על השם. עבודה
עברית״ .ראיתי את השלט ונכנסתי לחנות
להגיד לה מילה טובה על זה שבחרה שם עברי
ולא משהו מסיגנון ה״סטייל״ ,״אריאל׳ס׳ או
״מנהטן׳.
אריאלה אמרה לי שהיא נורא מודה על

מעצב!

נתנו אותו במתנה לאחד הקרובים שלנו שם.
כל זה היה ב־.1980
לפני שבוע הגיע ארצה הקרוב שלנו
מאמריקה, ותיכף אחרי הנשיקות והחיבוקים
והקפה, הוא שלף מכיסו שני דולר ושם על
השולחן. למה שני דולר? שאלנו אותו. כי
לפני חורש עשיתי גרז׳־סייל ומכרתי את
הטוסטר שנתתם לי בשני דולר, ענה לגו הקרוב
ההגון.

שאמרתי מילה טובה, כי היו כבר כמה אנשים
שאמרו לה ששם החנות שלה ממש פאשיסטי.
בשביל מה יש לנו בכלל עיניים, כשכל
אחד רואה רק את מה שבראש שלו?

הרוק הסיני
מעולה 1 .ד 65 שמלים
שמעתי שיחה
נכון שזה לא יפה להקשיב לשיחות־טלפון
של אחרים, ונכון שבעצם צריך פשוט לזוז
הצידה ולתת לבן־אדם המדבר (במיוחד אם
הוא זר) קצת פרטיות. אבל מצד שני, אם
פתאום אתה לא ביום כיבוד הפרטיות של
הזולת, ודווקא בא לך לעמוד על יד הבן־ארם
המטלפן, ואתה בכלל מת לשמוע מה הוא
אומר — אז אם יש לך יום כזה, אתה יכול
להרוויח סיפור, שאתה יכול להשתמש בו
אחר־כך כדי לספר לכל החברים שלך, ובסוף
אפילו לכתוב אותו במדור שלך בעיתון.
זה המיקרה. .
זה קרה לפני כמה זמן, כשנסענו לנופש
עם כל המישפחה. נסענו למקום כזה שבשביל
לטלפן היה צריך לצאת החוצה אל הטלפון
הציבורי ותמיד־תמיד לחכות עד שהשניים
לפניך גמרו לדבר.
הנה השיחה המדוייקת, אותה שמעתי
מקודמי לתור. אני מניחה שהשמות שהזכיר
האיש אינם מדוייקים, אבל כל השאר ציטוט
מדוייק. בבקשה:
הלו! משה? מה נשמע? מה העניינים? הכל
בסדר? תן לי את יעקב.
הלו יעקב. מה נשמע? הכל בסדר? יופי.
חנה בבית? תן לי אותה.
הלו חנה. מה העניינים? הכל בסדר? בטח
בטח, אני מבלה. תני לי את יחזקאל.
אהלן יחזקאל. מה העניינים? הכל בסדר?
מה חדש? תביא לי את יצחק.
הלו יצחק. מה נשמע? הכל בסדר? עלא
כיף־כיפק. יאללה תן לי את אפרת.
אפרת? מה נשמע? כיף? מרגישה בסדר?
יופי. תביאי לי את יוסי.
הלו יוסי...
וכך הלאה וכך הלאה וכך הלאה. הבן שלי
אומר שבטח הוא — המטלפן — דיבר עם
איצטדיון בלומפילד.

הסוסר־ווק הישראלי
התחכמות במחיר כפול

אז לנו יהיה סופר ווק. מה עשו? העתיקו את
הווק על כל מעלותיו, אבל שינו קצת את
הצורה החיצונית. מייד כתבו על זה שזה
פיתוח ישראלי מקורי ואפילו אירגנו מסיבת־עיתונאים,
כדי להראות לעם כמה אנחנו
חכמים גדולים.
וכל זה לא היה מעצבן אותי לגמרי אילו
הסופר־ווק לא היה עולה בדיוק כפול מהווק
הסיני המקורי.
ווק סיני מעולה, תוצרת חוץ, נמכר בחנות
כלי־הבית שלי, ברחוב בן יהודה, ב־ 65 שקלים
והסופר־ווק נמכר ב״ 130 שקלים.
מעצבן או לא?

אותי אישית הסיפור הבא לא מעצבן, אבל
את אריה, החבר שלי הארכיטקט, דווקא כן.
לאריה החבר שלי נגמרה הדיו שבה הוא
משתמש כדי לשרטט כל מיני דברים. קם
אריה מכסאו והלך לקנות דיו. החנות הכי
קרובה היתה המשכיר לצרכן. נכנס, שאל אם
יש דיו, אמרו לו כן, קנה, שילם וחזר למישרד.
שם, היה לו רגע פנאי והוא, כמו כל הארכיטקטים,
התחיל לשחק במחשב שלו. בקבוק
הדיו שהוא קנה הכיל 23מ״ל ועלה 9.70
שקלים. מייד הוא דפק על מקשי המחשב, כדי
לראות כמה היה עולה לו, למשל, ליטר מה״
דיו הזו.
נו כמה? 421.74 שקלים הליטר.
הוא חושב שמדינה אשר מוכרת לאזרחיה
דיו ב־ 421 שקל הליטר היא ...אתם יודעים

דר אל ה שמי

המת כנן

הנכנן

ו מוזי קהמהעבר

ש ל בי ת ־ או פנה?

ל מ סי ב ה:

שרוקנים

דערניד־

מהעשתה פי אטישנהבפ תי
ו אי ך הו פ כי ם פי צהלנפץ?

אנדה אמריקאית והפעם ער פיצה

שנות ה־ם2

סמדר גנזי, אשתו של השחקן דן תורן, נראתה
כלקוחה מ תון סרט על שנות ה־ 20 העליזות.
סמדר לומדת מישחק ומקווה להיות שחקנית, בינתיים היא ממשיכו

דואניס.ילצידה^
איציק ו ח
לבית ז האחיות מין) ,אשתו של עורד־הדין

אחיותיה. הדס ובעלה איציק, שהם נעלי דיסקו טק
יפואי, נעצרו על-ידי שילטונות-המס, בחשד
של העלמות־מס. הם שהו נמה ימים במעצר.
שילוב של כסף, אופנה וקולנוע.
וכל הכבודה הזאת התכבדה בפי-
צות ובשאר המאכלים שהוגשו
להם על־ידי צוות נערות חינניות,
שהיו לבושות בתילבושת שנראתה
כמו פיצה עשויה בר. מי שסובב את
ראשו לכיוונים השונים לא יכול
היה שלא להתעצבן מהשילוט
הבינלאומי במקום, כאילו השפה
העברית נמחקה מתודעתם של בעלי
המקום, הרגילים לקפץ בין יבשות
וארצות, כמו שבאי המקום נוהגים
לנסוע ממקום־העבודה לביתם.
סיפור פחוסי

משותף לתת־אלוף (מיל׳).
פרויק׳ה פורן, דן פתיר, מנהל
מרכז נ׳״ן קירקפטריק בישראל,
ציפורה רם אשתו של אלימלך
רם, המנהל הטרי של מחלקת־החדשות
של הטלוויזיה והדוגמנית

קארין דונסקי?
כולם היו אורחיהם של נאווה
ורוני רכין, שחגגו את פתיחת
בית האופנה שלהם, מינימה, ברחוב
דיזנגוף. הרחוב, בעיקר בחלקו הצפוני,
הפר בשנתיים האחרונות ל-
מרכז־המעצבים הישראלי.
נאווה, בוגרת שנקר. המעצבת

פסיכולוגית

ך ך \ 1 1ןדן 1ן ך 1ך 1שרון הראל (מימין) ,מפיקה, היא בתו
ב 1/1 111 1\ 1 1של איש־העסקים יוסק׳ה הראל, מי
שהיה בזמנו מפקדה של אוניית־המעפילים המפורסמת ״אקסו דוס״
.שרון נשואה לרונלד בהן(משמאל) ,איש״עסקים בינלאומי.

סמדר צדוק ה
מלימודיה האו
לעבוד בתיאטרון. צדוק בת ה״ 24 היא
תל״אביבי ותיק. לצידה תמר דקל>,

המפיקה שרון הראל, בתו של
מפקד אוניית־המעפילים ״אקסודוס,״
הנשואה לאיש־העסקים
הבינלאומי רונלד כהן, החליטה
לפתוח מקום כזה בתל־אביב,
בשותפות עם המיסעדן רימון
בן־יקיר. רק 700 אלף דולר היו
דרושים כדי לפתוח מקום המשלב
בידור ואוכל.
בפתיחה נבחו החברים העשירים
היפים והנוצצים של שרון ואביה.

בגדים בסיגנון איטלקי בקו נקי ונד !
הכירה את בעלה רוני לאחר שכבר עב י
כיברת דרך בתחום העסקים. רוני נסע
בזמנו לגרמניה וניהל שם בתי־אופנה.׳
כשחזר הוא עבד כמנהל הקמין והנלריה
הקטנה בירושלים, או שאולי היה זה לפני
כן, ועוד ברקורד שלו גם ניהול מיסעדה
באילת. לפני שנתיים הם פתחו את בית־האופנה
שלהם ומאז הם נחשבים סיפור־הצלחה
מקומי.
בפתיחה נראו אנשי תיקשורת, פוליטיקה
ואופנה, אך במיוחד בלטו שלוש

האגדה מספרת על בחור אמריקאי
שבמיסגרת לימודיו באנגליה
החליט לפתוח פיצריה, שתזכיר לו
את הג׳אנק־פוד של בית אבא וגם
תזכיר לאנגלים שהסיבה שיש כלבו
הרבה בתי־אוכל בינלאומיים
באנגליה היא בגלל השם הרע שיצא
למיטבח האנגלי. אז כמו בכל
האגרות האמריקאיות הבחור הזה
פתח רשת־פיצריות גדולה באירופה
ומהר מאוד הפר לעשיר גדול.

בת היו״ו

ענת סבידור (משמאל) ,פרקליטה מחוזית,
משוחחת עם יעל אבוקסיס( ,מימין) ,התגלית
האחרונה של עולם האופנה. יעל, סטודנטית באוניברסיטת תל-
אביב, היא הבת של הזמרת המארוקאית המצליחה ריימונד.

מישחק והנקה

איקה זוהר (מי
מין) ,ששיחק ב
פסטיבל עכו בהצגה ״המבשר״ ,וגילה שטרן, שח

שרות וסירטי־פירסומת, שלא כל כך נהגה מהמצלמות, למרות המוניטין
;> שלו ככוכב תיקשורת. ברקע מאחורי סמדר מכונית ״פיאט״ משופצת.
והצלמים שהתחננו בפניו שיעשה
פוזות, אך הוא בשלו, התעלם מב־קשותיהם.
מי שכן שיתפו פעולה
ובאו וגם נהנו היו אמנון ברזילי,
המכהן כיום כנספח־העבודה
של ארצות־הברית בישראל ואולי
הישראלי היחידי הנושא במישרה
דיפלומטית רמה בנציגות של מרינה
זרה בארץ. היו שם גם אירית
כהן׳ מזכירתו של השגריר הא־מריקאי
בארץ ויליאם בדאון,
ענת בבידור בתו של יושב־ראש
הכנסת המנוח, מנחב בבידור,
העובדת כעורכת־דין בפרקליטות
שהיא גם לקוחה ותיקה. בין כל
אלה נראו גם כמה אנשי־אופנה,
כמו המעצבים הצעירים יובל
רביד ויובל כבפין ומארגנות־

ה תצוגו ת בתיה דיסנצ׳יק
חניתה צנטנר.

קנית גם היא, ששיחקה בהצגה ״יעקב השקרן״.
זוהר, בין השחקנים הצעירים והמבטיחים, עשה
הסבה להפקה ולבימוי ואף הקים להקת״מחול.
המתכון הנכון
הקולנוע והתיאטרון הישראלי
חגגו השבוע בשתי חגיגות שמחות
בדיסקוטק יפואי. בתחילת השבוע
התקיימה המסיבה של משתתפי
פסטיבל עכו. אחרי חמישה ימים
צפופים של הופעות, מיצגים והעלאת
מחזות שונים, התאספו השחקנים
והמארגנים, כדי לפרוק את
המיטען הרגשי שצברו.
בית־הספר למישחק בית־צב׳,
חגג את פתיחת עונת הלימודים
במסיבה, שהוגדרה עם סיומה כאחת
המסיבות הטובות של העונה.
גרי בילו, מנהל בית־הספר, הביע
בתחילה את התנגדותו לעריכת
מסיבה באמצע השבוע, דבר שיביא
לביטול יום הלימודים שלאחריה,
אך הוא נעתר להפצרות.

ה, מפיקת הצגות בפועל, עשתה הפסקה
ברסיטאיים (בחוג לפסיכולוגיה) והחלה
:רתו, זה שש שנים, של אילן יצחק, בליין
יא בתם של אבישי דקל וציפי שביט.

- .י יפהפיות, שהיו לבושות בסיגנון שנות ה־20
י ׳־העליזות. הן נשענו בפוזות שונות על פיאט
ישנה, משנת ,1935 שהיתר, בשרות תנו׳
עות־הנוער של בניטו מוסוליני ושהובאה
ארצה על־ידי ישראלי שקנה אותה אחרי
המילחמה ומכר אותה אחרי כמה שנים של
שימוש. כעת היא רכושו של יהלי רותם,
אספן מכוניות עתיקות.
לצידן של היפהפיות כיכב גם הכלב
בער, שהוא כוכב־טלוויזיה, המופיע בתש־דירי־שרות
שונים ולמרות מיומנותו הוא
לא כל־כך רצה לשתף פעולה עם האורחים

חתיכת הפסטיבל

בתנועות סכסיות בחברתו של ערן בניאל (מימין) ,המנהל
האמנותי של פסטיבל עכו, אשר זכה השנה לשבחים רבים.

מחול אירובי

השחקנית דליה שימקו, כוכבת הסרט
״אחד משלנו׳ /הרביצה ריקודים בסיג־נון
אירובי בחברתה של הרקדנית השחקנית ציפור אייזן. שימקו
הופיעה בפסטיבל עכו בהצגה ״אלף נשותיו של נפתלי סימן־טוב״

1-1-1ר .-וו דו טיהדיטר

ט 1ד ח. טדי

חוירי־יבלות. היפופוטם וגוערשומני ומה בינם לבין מסורת
יפאנית עתיקת־יומין? סינית קטנה ומטריפה במחלקת
המיטות הבלונדית המתרוצצת במיגרש הכדורגל

קרב הדלימטיס

טוקיו

תהרגו אותי אם אני מבץ מהו סוד קיסמו המיסתורי של
הספורט המוזר הזה, שמקורו ביפאן: התגוששות הסומו.
יצא לי לראות, יחד עם כל העם, את הסידרה הבריטית על
תורת הסומו, ואפילו היא לא עזרה לי להבין אין אפשר לקרוא
לספורט הזה אמנות. נכון שהסומו הוא חלק מהמסורת
היפאנית המפוארת ועתיקת־היומץ, ושיש בו מיסטיקה וטיב
סיות דתית מרשימה, ושהיפאנים מתייחסים אליה ברצינות
רבה ומעניקים כבור־אלילים לנוטלים בו חלק.
אבל בשטח. מה יש לנו בעצם? קבוצה של אנשים מכוערים
עד זוועה, שכל אחד מהם נראה כמו התאומה הסיאמית
הפחות״מוצלחת של מיס פיגי, עם פריזורה מוזרה של ילדה
מוגבלת מרומניה. אנשים בעלי גופות ענקיים, מחרידים
ורוטטים, שלא מחייכים כלל (הם בטח מחייכים רק כשהם
קוראים מורעות־אבל על הקולגות שלהם).
ואז, על בימת־חימר קטנה ועגולה, עומד חזיר־יבלות אחד
בפוזה מאיימת מול היפופוטם אחר, גם הוא בפוזה מאיימת,
ואחרי כמה שניות, כשהם עומדים גוש־שומנים מול גוש־שומנים,
הם מתנפלים זה על זה ומתחילים להדוף, כשהמטרה
היא להפיל מישהו לחימר, או להדוף אותו מחוץ לזירה

במרכז מיסחרי זה שוכן המוסד הקרוי
חנות־ענק המשתרעת על שני מיפלסים לרהיטים, כלי־בית,
אביזרי אמבט וגן ושאר מתנות.
מאות אנשים פוקדים מדי יום את החנות הזאת, חלקם
לצורך קניות וחלקם לצורך השראה.

ישראל וקולומביה. כדורגל הוא מענפי־הספורט הפחות־אהובים
עלי, ולכן אני מסביר את העובדה שצפיתי במישחק
הדל עד תומו בכך שאולי לא היה לי עם מי לעשות משהו
אחר.
טוב, אז ישבתי, כמו כל העם, מול המירקע, ומה, בעצם,
ראיתי?
ראיתי 20 שחקנים של שתי קבוצות יריבות משחקים יחד
נגד השוער החמוד הזה, בוני גינצבורג 10 .שחקנים קולומביים
מנסים בכל מחיר להבקיע לבוני שער, ו־ 10 אחרים, לבושים
תכלת־לבן, עושים כל מה שרק אפשר לעלות על הדעת כדי
להפריע לו, להסתיר לו, להטעות אותו ולשגע לו את השכל.
ואני סברתי לתומי שחוקי־המישחק הם אחרים וש־ 11 שחקנים
משחקים נגד 11 אחרים. והשופט הצרפתי הזה, שכולם אומרים
שהיה נהדר והגון וכד, לא ראה מה קורה שם?
צפיתי במישחק הזה בפליאה רבה. לא הבנתי, למשל, למה
המיגרש צריך היה להיות כל־כך גדול. בפירוש היה די בחצי

לפני שבועות אחדים טיילתי לי להנאתי בחנות גדולה זו,
וכמובן שהגעתי גם למחלקת־המיטות בקומה השניה. בעוד
אני משוטט בין המיטות, צדה את עיני זאטוטה סינית מקסימה
בעלת כובע מצחיק כזה, שהחלה לטפס על אחת המיטות,
כשהיא משמיעה ציחקוקי־עליזות קולניים.
תוך שניות הצטופפו סביב המיטה עשרות צופים מוקסמים,
שעקבו אחרי תעלולי הזאטוטה, שנראתה כאילו נולדה להיות
באור־הזרקורים.
לא רחוק משם עמדה אמה של הקטנה, שהיתה כולה בגובה
של המיטה וברוחב של כורסא. היא נראתה הרבה פחות
משגעת מהילדה שלה(אני מקווה שהקטנה תהיה רומה לאבא
שלה, ובשום אופן לא לאמה).
מצאתי את עצמי עומד ובוהה במראה המרנין, וכועס על
עצמי שאין לי מצלמה להנציח את הקסם הסיני הזה. פתאום
שמתי לב שלידי עומד תייר יפאני, שנראה כמו באסטה של
מצלמות. היו תלויות עליו לפחות 16 מצלמות, זומים ועוד
שלל אביזרים, והנ׳׳ל עמד כשפיו פעור(רק יפאנים מסוגלים
לפעור פה כך שזה נראה כמו חור שחור בחלל) ,כשהוא המום
מהקטנה.
שמעתי איך הקול שלי יוצא משליטתי, ופונה אל ערימת־המצלמות
הזאת ואומר לה :״אל תעמוד כמו אידיוט, צלם את

זה כנראה החזיר אותו למציאות, והוא החל מצלם ללא

לוחמי הסומר בפעולה
500ק״( ה 1רף את ה־ 600ק״ג וההיפך

העגולה. לא תמיד זה ששוקל 600ק׳ג מצליח להדוף את
הדקיק השני, השוקל 500ק׳ג. לעיתים זה להיפך, והקל יותר
מצליח להדוף את הכבד יותר.
כל מהלומה שגוף כזה חוטף, גם אם אינה מצליחה להזיז
אותו מילימטר, מצליחה להרעיד לו את השומנים למשף דקות
ארוכות, והמראה בהחלט לא מרנידנפש.
נראה שבאמת צריך להיות יותר יפאני מיפאני כדי לראות
בעניין הזה משהו אסתטי או משהו אמנותי.
בכלל, אני גם הרוס מהקטע הזה, כשהם מרימים רגל
ונראים כמו פילים קטנים שנורא רוצים לעשות פיפי.
נראה לי שהאמנות, כמו הפורנוגרפיה, גם היא עניין של
גיאוגרפיה.

סינית קטנה
במיטה נחלה

ניו־יורק

אין מה לעשות. האימרה הידועה, שילדים גונבים את
ההצגה, היא נכונה לחלוטין, ואין זה משנה ממי או ממה הם
גונבים אותה — משחקנים, מרקדנים, מנקניקיות, או מסתם
רהיטים, אפילו.
מעשה שהיה כך היה. בניו־יורק, בשדרות לקסינגטון, בין
רחובות 53ו־ ,54 שוכן בניין?* ,011001 מיבנה מתכתי
מיוחד, המתנשא לגובה רב. הוא נבנה בזמנו על־פי עיקרון
סולארי, כך שאנרגיית־השמש מפעילה את מערכות־החשמל
בבניין, וכל מיני שטיקים סופר־מודרנים.
קומת־הקרקע וקומת״הביניים הם מרכז מיסחרי נעים למדי,
ובו מיסעדות, חנויות ובתי־קפה.

כדורגלן ראלדרמה
הבלונדית בעלת השפם

הסינית הקטנה במיטה הזוגית
שתהיה חמה לאבא

הפסק. הוא צילם אולי 100 תמונות. שמעתי את עצמי מוסיף
חטא על פשע ואומר לו :״אולי תשלח לי כמה תמונות?״ ודוחף
לו פתק עם הכתובת שלי בתל־אביב.
היה לי ברור שהיפאני הזה, אם ישלח לי משהו זה יהיה
מעטפת״נפץ, שהרי העלבתי אותו וכר.
שכחתי מהעניין, אולם לפני ימים אחדים הגיע אלי מיכתב
מיפאן ובו תמונות של הילדה הסינית שגנבה את ההצגה
מהרהיטים של 3א^* 1א 0כ<( .תודה לך ידיד יפאני על התמונות).
חשבתי
לעצמי שחוצפה ישראלית בתוספת מישמעת יפאנית
יכולה להגיע רחוק!

באראנקייה

קולומביה

חצי מערש יותר מדי
אני עדיין המום מהעובדה שצפיתי במישחק־כדורגל שלם,
מתחילתו ועד סופו, וכוונתי כמובן למישחק שבין נבחרות

מיגרש, שהרי המישחק כולו התקיים תמיד בחצי הקרוב לשער
שלנו. אז אולי יקחו את זה ראשי פיפ״א בחשבון, ובמישחקים
שישראל משתתפת בהם יארגנו חצי מיגרש, ויהיו הרבה פחות
הוצאות(אני אהיה מועמד לפרס־ייעול כלשהו).
דבר נוסף שלא הבנתי זה למה לא ראגו המארגנים
לתעסוקה כלשהי לשוער הקולומבי, ובמקום שיגרד שעה וחצי
בביצים, לתת לו לסרוג כמה כובעי־גרב או לעשות משהו
מועיל אחר לאומה. זה די עגום מבחינתו לראות כל הזמן את
הטוסיקים של השחקנים ממרחק 50 מטר, בלי כל סיכוי
שמישהו יתקרב אליו כדי להעיר אותו.
צופים שהם גם עיוורי־צבעים, שלא יכלו להבחין בצבעים
של מדי־הנבחרות, היו בטוחים שהשחקן הזה, סיני, שייך
לקבוצה היריבה, כי כל בעיטה שלו היתה מסירה מדוייקת
לרגליהם של החלוצים מקולומביה, ובשם כל העם שם אנו
מודים לו.
עוד דבר שלא היה כל־כך ברור לי הוא מה בדיוק עשתה שם
הבלונדית בעלת התלתלים מהניבחרת הקולומבית, שהתרוצצה
על המיגרש כאילו הוא שלה, ואיך זה שאף אחד לא אמר
לה שרק גברים משחקים הפעם. גם השפם הזה שהיא צימחה
נורא לא התאים לה.
אני פונה כאן בקריאה נרגשת לשחקני הנבחרת שלנו. אולי
לא חשבתם על זה, אבל אתם מייצגים לא רק את המדינה כולה
ואת הנשיא וכר, אתם בפירוש מייצגים גם אותי! אז בחייכם,
תתחילו לשחק כדורגל!

בנטישת׳ יצחק(נ)5+
אורגיל נסים (0+1
איטח עליזה ()3+1
אלדן יצחק ()4+1
אשר משה ()2+1
נווונמו ח״ם ()4+1
מאי פנחס ()4+1
נוינ קו אויה ()2+1
נידן אללה-חוה ()3+1
דהן ליליאן ()7+1
וויסמן לוציאן ()3+1
זוומן שמואל ()2+1
יחזקאל אברהם ()3+1
כהן נחום ()2+1
כהן אהרון ()3+1
לאופמן שלמה ()4+1
לביא ישראל ()4+1
ליבומץ ליאק ()2+1
סודזגוושויל׳ ראובן ()5+1
מלכה יפה ()4+1
משולם משה ()5+1
נזרי שמעון ()6+1
סיד משה ()5+1
עקיבא שמעון ()4+1
פיומי יעקב ()5+1
פינחסוב פולינה ()5+1
פתקו דוו ()3+1
צמח שושנה ()5+1
שללשחל׳ שלום ()5+1
שמוקלד אלכסנדר ()2+1
אבו, זיאד סועד ()4+1
אברחלאד עבדקדו ()9+1
אברמרסה מחמד ()8+1
אברסיאס ניבו ()6+1
אברציאס חליל ()7+1
אביב איזולדה)4+1(,
איסקובה אמסה ()2+1
איציק סנדל ()4+1
איצוון יעקב ()3+1
אלהוחל עבד ()5+1
אלולו סעיד ()5+1
אלינולשויל׳ דבה ()4+1
אלעיסאו׳ אברהים ()6+1
אלעסאו׳ חסן ()10+1
אלצאנע אחמד ()3+1
אנטלשויל׳ ראובן ()4+1
בוטרשויל׳ שרה ()3+1
בסיאשוילי דבקה ()7+1
בטושויל׳ נאז׳ ()4+1
ביטח אלבוס ()5+1
בן ד1ד וחל ()1+1
בן חודן מד ס ()4+1
בן אודס סודס ()4+1
במן אליהו ()4+1
נדנפלו דוד ()4+1
דחדשחלי רבקה ()5+1
חיטיאשחל דנה ()4+1
חיטשחל׳ וחל ()4+1
ווקרוז אחל ()3+1
חאנאשוילז א חד ()4+1
חאנשויל׳ נטלה ()4+1
דנורקו מזל ()3+1
תינו יצחק ()7+1
דסוק׳ 1מיל ()1+1
דרעי פנחס ()3+1
הוכבת שמואל ()3+1
הוס שושנה ()4+1
הנד עדנאן ()4+1
חנבת ח״ס ()1+1
ודדנו דב ()7+1
זדה ת׳ ()2+1
תו אליס ()6+1
זקן שלמה ()3+1
זקן בוכה ()3+1
תניני עדנה ()1+1
טוונ׳מן בוטה ()5+1
טטראשויל׳ נולנוה ()6+1
סטרשחל׳ נטלה ()2+1

יוסף צבי ()6+1
׳וספשויל׳ נגה ( )2+1׳
דזאנאשוילי אחד ()6+1
חינזיחשוילי יהושע ()6+1
חנשויל׳ ציפורה ()3+1
׳עקובובה סביסה ()6+1
׳שנווב בוויט ()8+1
כהן נוליאט ()2+1
בהן ניסן ()2+1
כהן מולי ()10+1
בהן שלמה ()5+1
כהן סנלוף ()11+1
לגטו׳ חנה ()2+1
לוגסי אילן ()1+1
לוגס׳ מרדכי ()5+1
מגלאשוילי אחד ()2+1
מנדלישויל׳ דוד ()5+1
מגרשלשחל 1טניה ()5+1
מוחנוושחל׳ שמחה ()4+1
מודזגורשחלז וחל ()6+1
מודזנוושחלי יצחק ()1+1
מודגוושחלז אילנה ()4+1
מחס סגולה ()5+1
מושהשחל׳ ס ד ()5+1
מושהשויל׳ דבקה ()4+1
סזון שמואל ()1+1
סינאלוב יעקב ()4+1
מינאל• חוה ()2+1
סיכלשחלי תמרה ()5+1
מיד ננדטה ()4+1
מידלשחלי דבה ()4+1
סידלשחלז נווה ()6+1
מיולשחלז אתו׳ ()5+1
סיולשחלי מקבלה ()4+1
סיולשחל׳ שדה ()5+1
סיולשויל• מ סודן ()4+1
סלאנוב תנה 5+1
,סנשהמב חמה ()5+1
מצסוי סובח׳ ()1+1
משהשמלז שמתה ()5+1
משהשמלי וחל ()3+1
סשהשחל> שדה ()5+1
נחמיאס ניגתס ()6+1
סולטן מאיו ()2+1
ספיאשחל׳ אחד ()6+1
עבד אלישע ()5+1
ימסה יוסף ()7+1
פוני בנימין ()4+1
פצחחה דוד ()4+1
פלגלשמלז חמה ()5+1
פפיאשוילי מרגלית ()5+1
קורדונוב יעקב ()4+1
קטיאשויל׳ נמנה ()5+1
ק דנ ה יוסף ()6+1
וחסנוב שלום ()5+1
שאה״! אחסו ()10+1
שמלשויל׳ דאנה ()4+1
אבו הלאל ותדר ()8+1
אול״ו זאב ()3+1
אוון אליסלף ()2+1
בודס פימה ()2+1
פלדמן אחה ()3+1
אביבי יהודה ()6+1
אבידו אל״חו ()1+1
אבתי פחן ()7+1
אוד שלמה ()6+1
אינוהנו שלמה ()1+1
אלס״ג אהרון ()5+1
אמיד יותאל ()2+1
אמיתי שמעון ()5+1
אפדם אהמן ()2+1
בודק מיכאל
בוכמנדו מרדכי ()5+1
בזן חיים ()2+1
ביבס ד ת ()2+1
ביטון גילה
ביה שמואל ()3+1
בוטלו שמחה ()2+1

בשן יצחק ()2+1
גולדנברג צבי ()4+1
גחן גדעץ ()4+1
1פני דב ()5+1
ה״מן זאב
הס אדק ()3+1
הו ד אהובה ()2+1
וולון ליאורה ()1+1
וייס סובה(נ)
וסומן דק ()3+1
וקנין שלמה ()3+1
חגיאג בנימין ()2+1
חזנוב״ן יוסף ()5+1
חלבי יוסף ()1+1
טובי יהושע ()3+1
טל טוביה )1( -
׳ונתפח יוסף

ששה יוסף
ששח רפאל ()3+1
אמיתי אליעזר
בונבינדו יוסף ()5+1
זספט אסתר
חשאי-א5ויא אסתר
מושקוביץ ווה ()4+1
מלצר אביב ()2+1
שלמון יצחק ()5+1
שסואלביץ סרק ()4+1
אבנעיס ותמך טוב ()6+1
אהרון גיא ()4+1
אוו יצחק ()3+1
אווטנת יצחק ()5+1
אוד דחה ()1+1
אטיאס אליס ()7+1
אטיאס אשר ()1+1

זיזוב שדה ()6+1
חנ׳אג׳ הרצל ()5+1
חובלאשויל׳ מרגלית ()6+1
חורש חנה ()3+1
חחיאשויל׳ תמוה ()3+1
ח״א אברהם ()5+1
ח״א מנן ()1+1
חלבי משה ()4+1
חן חיים ()5+1
ססמאשחלי איסק ()5+1
בילו ברוך ()3+1
בוק נתנאל ()5+1
חידוד מאוד 3+1
יהודה שאול ()3+1
סחווב יעקב ()1+1
קלוש שמואל ()4+1
חקוביץ אפדם ()3+1

מוטח אלישבע ()2+1
מסלון יעקב ()1+1
מיקלשנו״ן שולמית ()2+1
סגל מתות ()4+1
ס תה מתות(נ)3+
עופו יהודית ()3+1
גולדמן עופוה נ
פלנובסק׳ בתד ()4+1
פפו דבורה ()2+1
פדדסן בתיה(נ)
פולשט״ן מחם ()3+1
קליין יובל(נ<2+
ראובן אילנה ()2+1
מתם זאב ()3+1
שאול אלחדף שלמה ()2+1
שולשט״ן שלמה ()3+1
שלו יונתן ()1+1

חבר כנסת נכבד,
בעתיד הקרוב אתה עשוי למצוא עצמך ניצב בפני החלטה על גורלנו ־ גורלם
של מאות פועלי דובק ואלפי בני משפחותיהם.
לפניך תובא הצעת חוק תמיכה לכאורה ועניינה איסור פרסום למוצרי טבק,
אך תוצאותיה הענקת יתרון לסיגריות תוצרת חוץ ובסופו של תהליך ־ סגירת

מפעלנו.
עליך יהיה להחליט אם את מקומנו יתפסו פועלי תעשייה בגרמניה, ארה״ב
וברזיל, שהסיגריות מתוצרתן יכבשו את השוק ואילו אנו נושלו לרחוב ככלי
שאין בו חפץ.
אנחנו רוצים לעבוד ולייצר.
אל תיתן ידך להצעת החוק שבאה לפגוע בנו.

עובד, מפעל הסיגריות של דובק בבני בר
עובד׳ מפעל לעיבוד טבק של חבק בצפת
עובדי מפעל הסיגריות של דובק בלוד
עובדי מחסני דובק בחיפה
עובדי חברת דובק בתל־אביב
עובדי מפעל הפילטרים של דובק נ טי־בד
׳ונתפח אבנו ()5+1
׳קותיאל ווו
מף הילדה ()4+1
לח הילה ()2+1
א ו מטה ()4+1
לחמי אבלח ()3+1
לחדדן סוגיו ()2+1
ל״בישראל
מותקנט בגי ()5+1
מונחו שאול ()5+1
מושקוניץ חנן ()2+1
מלינובסק׳ נל׳ ()3+1
משולם׳(סיני) ניחת ()3+1
נגד דוד ()5+1
סוליסן פואד
סולימן זמיר
סטדק ישראל
סוונת פנחס ()2+1
סוור ירדנה ()3+1
עדקה יוסף ()7+1
עח ישראל ()5+1
עזרא שחו ()3+1
עזרא אחה ()8+1
ענבי שבתאי ()6+1
פלד(זוארץ) טליה ()2+1
פנחס מרדכי
פרדס יצחק
פרידמן יוסף ()4+1
קוסטנוביץ משה ()6+1
קופולוביץ נתבדו ()4+1

שס״נר אוסקר ()2+1
שס טוב יעקב ()4+1
אימי שלומי(נ+ו)
־אלחוף ג׳סילה ()1+1
אלימלך אסתר ()9+1
אלפקוביץ נחמן ()5+1
אשוד יוסף ()6+1
אשטסקר שרה ()6+1
באבא חנן ()1+1
באבא סמיו ()8+1
באזוב חנה ()6+1
באיץ משה ()4+1
בורדאקו סילקה ()7+1
בן גיאט שמעון
ק שלום וסי ()5+1
בנסו אליהו ()4+1
בו ששת חנן ()2+1
בודה מקטוו ()5+1
בונל יוסף ()4+1
בולינסק׳ טובה ()1+1
בדף הנמך ()4+1
מאלי זוהיוה ()1+1
גוהח אפדם ()5+1
גווטק בחך ()5+1
גורנתק נתרה ()1+1
גלס ג׳והן ()1+1
גושח מנחם ()5+1
!׳באלי סוהילה ()1+1
דאלל כונבה ()9+1
דבש מימין ()2+1

דדשחל׳ אסתר ()6+1
דודו סולימן ()6+1
חופמן בדון ()5+1
וודהווקו גד ()1+1
אנסו אופירה ()2+1
אילן יעקב ()1
אליעזר אותה ()1+1
אמיתי תמו ()4+1
אמסלס יצחק(ג)2+
בוק פנינה ()2+1
בודקו מניה ()2+1
בינדנגו נפתלי ()1+1 בליוליוס בלטסן ותה
ק ניני אלבוט ()1+1
בך שחו חנה 4+1
בגאיש עתה
מ צו ליתקה )1+11
נבע ח״ס ()3+1
הושקוביץ אויה ()3+1
חצמן א״ל ()2+1
זאבי יצחק ()3+1
תדנבת מיסץ ()1+1
תלבושנתין שרגא(נ)
חדד מ ד ()3+1
טדסנך אליהו ()2+1
טולדו קוחן ()2+1
טלמוו מחם ()4+1
׳קותיאל בת־שבע ()3+1
לב מוסל(א)4+

לח וחמים ()3+1
לח נאוה ()2+1
לח טובה ()4+1
לוי־שינה צהלה(נ)
לומה קלוה(א+ו)
ליפשיץ שדת ()1+1
לח דבקה ()6+1
לח שמואל ()1+1
לי אלברט ()10+1
לס שמואל ()4+1
מטת מדת ()1+1
מודגבוישחל׳ מנול• ()4+1
סוכתו שמעון ()1+1
סושיאשויל׳ נאת ()4+1
סססוב מזל ()8+1
סיכלשחל׳ אסתר ()4+1
מידשוילז שדה ()4+1
מלנה אברהם ()4+1
מסאווה צפא ()1+1
מסאווה תמאס ()1+1
מסאמה ססיה (11+1
ססאווה ליהאס ()1+1
ססארוה אקבאל ()1+1
מסאווה הלה ()1+1
ססילקו לאה ()4+1
סצאמה אנשוראח ()1+1
סצאמה סליסה ()1+1
מצאווה אחזיחאס ()1+1
מצאווה חדנ׳ה ()1+1
סצארוה פאותה ()1+1

אבו קיאץ מוחמר ()12+1
משה ׳הודת ()4+1
אבודאק עבד ()10+1
נגד אתח ()3+1
גוגאם גסאל ()4+1
נח אברהם ()4+1
חנתולי אסעד ()6+1
נעים וחסים ()6+1
עואד עבד רחמן ()8+1
נקש אבלין ()3+1
עואד אבוהים ()7+1
סבך קובושה סד ס ()6+1
עיסה בלאל ()1+1
סוסן יוסף ()1+1
עלאונה אימן ()5+1
סופו יעקב ()3+1
ענתד ג׳סאל ()6+1
ססס שלמה ()4+1
אבו עתזה עזיז ()5+1
סנקו תיאל ()4+1
אח שמואל ( -נ)
סמסי קלוה ()6+1
בלחסן ח״ם ()4+1
עבדו יעקב ()4+1
גיג׳ מנחם ()1+1
עותד יוסף ()2+1
זעזע פאהד ()7+1
עליסה סלמן ()8+1
חאביה רפאל ()3+1
פיציחחה נמטל ()4+1
חאלד עומד ()5+1
פיציחחה מולנה ()4+1
חזות יעקב ()3+1
פרס־איזן אברהם ()3+1
חילף עלי ()8+1
ציוני משה ()4+1
בהן מסעוד ()9+1
ציצואשחל׳ א תד ()5+1
כהן שאול ()4+1
קוקושחל׳ תנה ()5+1
לב סודק• ()4+1
קמו ססיו ()6+1
לחסן מזל ()4+1
קצב שאול ()4+1
עבדאללה מחסד(א)9+
ראובן מומס ()5+1
עבוד חוסיין ()6+1
וביאה אברהם ()7+1
עטאללה יוסף ()5+1
וביאה סלסן ()5+1
פוץ עמרם ()5+1
רביע צבי ()6+1
קום גמיל ()4+1
חזנבאוס פסח ()3+1
במס עליזה ()2+1
רוזנפלד אליהו ()1+1
החמי משה ()3+1
שאשא סלים ()10+1
טשבס דניאל ()3+1
שיסשילשחל׳ נינה ()4+1
נסואלדן חסן ()6+1
שלו אלי ()3+1
סחדאן היאס(ו)1+
שלום שמואל ()8+1
עובד ניהאד ()1+1
שללאשחל׳ נאתקו ()6+1
ארסי שושזה ()1+1
שנדסוב זיחפין ()8+1
בן אדבה יצחק ()5+1
שמדהו אספיוונס ()5+1
גבעוני יוסף(נ)
שעו חנוך ()1+1
דהן שמעון ()1+1
שדקאר דנה ()3+1
גחמאס גמיל(נ)
אבו דא ק ()3+1
שס־טוב אלבום ()1+1
אבו חבלה צאלח ()7+1
אטדג׳ עליה
אבו עלי ()2+1
אילוש סיסי ()1+1
אבו עלי משדי ()2+1
אפנגיר חיים(נ)
אבו קיאץ פאיז ()16+1
בן זקן ניסים ()2+1
אבו קיאץ עמאד ()3+1
במאני מד ם
אבו קיאץ חוסאם ()1+1
הלאל יהודה ()5+1
אבו קיאץ מאד ()4+1
חאג׳ סעיד ()3+1
אבועלי מעזח ()3+1
טחזו יהודית(נ+ו)
אבי קיאף השאם ()1+1
כהן שושנה(נ)
אחיוס אבדרזק ()3+1
לח משה(נ+ו)
אחירס סאהו ()4+1
מאיו בנו(א)
בוהוש מחמוד ()9+1
סישא אחמד ()5+1
דגלם פהס׳ ()8+1
מלנה משה ()2+1
דגלם מחמוד ()2+1
מצליח זהבה(ו)
ו תו ק אברהיס ()8+1
סנסורה שולוטה(נ)
תד לטפי ()7+1
קלסוביץ שמעון ()1
חאמד וביה ()4+1
חזנברג לאה(נ)
נופל עתאן ()7+1
שחמד צבי ()4+1
יחסה סואח־ ()1+1
שמואל אהרון ()1
עלי צאלח ()8+1
פלץ סודני ()1
עלי ברנאת ()1+1
ששה דוד ()3+1
עמדה עאיד ()9+1
ב״דה יצחק ()2+1
עתמאן סוסה עסאד ()3+1
בוכה ניסיס ()2+1
צאלח נאג׳וז ()4+1
בוסון דליה ()2+1
צעב׳ נוסעה ()13+1
גובו אהוד ()3+1
שחאדה אחסר ()2+1
נדבו שרק(נ)
תל׳ סאמי ()6+1
חצסן מזל(נ)
זכאים מו ת ()3+1
זלוף מני ()2+1
עיני שאל ()1+1
יצחק וחל ()2+1
צימרמן יצחק ()5+1
בהן ציון ()5+1
שבתאי גוסה ()4+1
כספי שמואל ()3+1
אבו דא ק חלאד ()3+1
נץ וחל(נ)
טייאו יוסף ()7+1
מור ליזה ()1+1
סל שלומי ()4+1
פמדמן יחזקאל ()4+1
סלגאוקו שרה ()7+1
סמסוט תמנה קו ותנה ( )4+1ופפווט מ תני ()5+1
גנאל מחנה ()5+1
יפה שלומי ()2+1
יצחק עוח(ו)
ירמיהו אליהו ()5+1
סלסן אליהו ()5+1
בהן אהחן ()9+1
ענדה יוסף ()4+1
מתנאשוחלי בני ()4+1

צ פ רי ר גו ט לי ב

על אננו־־שמיות. ח!נוו1ו
והנדה החושה: שלוש ושימות
האם יש מיקריות בעובדה שרבים מחשובי
הסופרים בעולם היו, בצורה זו או אחרת, אנטישמים?
זו שאלה הנוגעת בעצב רגיש,
גלוי, שאנו נוטים בדרך כלל לעקוף, אולי
בצדק. היהודי או הישראלי נמצא בסיטואציה
המעלה על הדעת את מצבה של הפמיניסטית,
החייבת להתגבר על הזעם והתיעוב שהיא
חשה כל פי. עו ל ם הגברים״ — האופן
שבו הם תופשים את האשה — אם רצונה
להתפתח, להשתלם בספרות או באמנות. אין
׳— דרך אחרת. כמובן, העובדה שיש כל כך הרבה
תיאוריות על הסיבות לאנטי־שמיות הופכת
אותה למיסתורית ובלתי־מושגת — מרוב
הסברים אין הסבר. דת? גזע? כלכלה? סיבות
סוציולוגיות או היסטוריות? מה ההסבר הנכון,
צירוף הצופן הפותח את הקופה?
מכל המפתחות האלה, מפתחות שבאמצעותם
ניתן לפתוח את הקופה בקלות המעוררת
חשד, אני מעדיף מפתח אחד אשר יש לו
זיקה לתדמית המצטיירת בנצרות. לא, אין
הכוונה לתדמית היהודי, אלא לתדמית היהודים
— ברבים דווקא. היהודים נתפשים
כהמון מתורבת״למחצה, קבוצה בלתי־מובח־נת
(,הם״) הקמה על היחיד, היחיד הקורא
תיגר על החוקים והמוסכמות של הציבור. כך,
אם אינני טועה, תפש קירקגור את היהדות
והיהודים. מכאן אולי גם המשיכה המאגנטית
שיש לאנטי־שמיות לסופרים ולאמנים דווקא,
שהרי הם מוצאים עצמם במצב דומה מאוד
ביחס לחברה גם אם אינם עוד נוצרים מאמינים.
מי שמאזין לפאסיון של באך, מי שיקרא
בברית החדשה, יבין זאת היטב. אתה תופש,
לפתע, את הטירוף האנטי־שמי שאחז בסופר
הצרפתי הבלתי־רגיל סלין — אשר סיפרו
הראשון, המסע הארור שלו אל תוך הלילה,
הוא עדיין בגדר ספר־חובה לכל חייל משוחרר.

כמובן אירוניה שהיהודים נתפשים כמייצגי
החברה, שהרי לפני 100 שנה, ואפילו
היום, לא היתה ועדיין אין להם דריסת־רגל
באגפים מסויימים של החברה המערבית, באירופה
ובארצות־הברית. אך הדפוסים המוטבעים
בדימיון חזקים בהרבה מן המציאות!
לא מכבר, לקראת חג־המולד, ערך המוסף
השבועי של הסאנר״ ט״מס מעין מישאל בין
אנשי רוח ודת על זהותו של ישו. בין כל
המאמרים הקצרים ששובצו בקרב רפרודוקציות
של יצירות־אמנות שונות, לצד ציור
נפלא של רואו(ראש של יש ,)1938,1נתקלתי
ברשימה קצרה של איש אוקספורד, הד״ר
גזה ורמש, בעל הספר הידוע ישו היהזד.,
הד״ר ורמש חוזר שם על טיעוניו המוכרים
והחשובים, החותרים תחת ההנחה המובלעת
של העולם הנוצרי שישו לא היה בעצם יהודי,
הן משום שהיה, לפי אמונתם, בן אל, והן
משום שהוא מייצגה בהא־הידיעה של הנצרות,
להבדיל מן היהדות. הד״ר ורמש מקעקע
את קו התיחום הזה בין היהדות והנצרות ומצביע
על הקרקע המשותפת להן. אולם מייד
לאחר מכן מופיע מישפט שמשך את תשומת
לבי .״במאה הראשונה לספירה״ ,אומר
ורמש :״כל מנהיג פלסטיני עממי(פופולרי)
נתפש כמסוכן בעיני שומרי החוק־והסדר היהודים״.
והרי
לכם שוב, ב״קליפת אגוז״ ,הדפוס
הישן, החביב והמוכר שאותו כופה המלומד
האוקספורדי על האינתיפאדה, כאילו זו חסרה
מירבצים והיסטוריה משלה ויש להוסיף

לתבשיל תבלין נוסף על ידי זיהוי מדינת
ישראל המודרנית עם ״שומרי החוק-והסדר
היהודים״ מהמאה הראשונה לספירה, היינו,
הסנהדרין שדנה את ישו למיתה. זה כוחם,
מסתבר, של דפוסים המקובעים עמוק בתודעה,
או שמא, בתת־ההכרה.
במילא צצה ועולה השאלה: כיצד מגיבים,
כיצד מתמודדים עם הקו הזה שהוא לעיתים
מודגש ולעיתים נסתר, בקלסתרה של תרבות

על ידי בעלי־שררה ,״בכירים״ מסוג זה או
אחר, בעולם האקדמי או מחוצה לו, אלה המתבצרים
מאחורי המכתבה; או הזן המתוחכם
יותר, הזונה את השולחן באופן מופגן ומסב
עמך לכמה דקות של חביבות מחושבת, ודאי
ייהנה כמוני מסיפרו של ריצ׳ארד פינמאן:
אתה מתל1צץ, מר פיננזאן, הלא כן? פינמאן,
פיסיקאי גדול, יהודי אמריקאי מניו־יורק,
היה, ללא ספק, אדם מרתק ומשעשע שהותיר
רושם עצום על כל מי שפגש אותו. כשקוראים
את אוסף האנקדוטות שלו, מצטיירת
תמונה של איש כובש, נדיב, שתעב גינונים
של פורמאליות. חובב אנשים — ובעיקר
נשים. דמות החופפת בעצם את הדימוי
הקלאסי של הגאון הנאיבי כפי שמגדירו
אלכסנדר פושקץ מפי מוצארט(במחזה הקצר
שלו(מוצארט 1סאל״רי גאוניות ורשע
לא הולכים יחד. האין זה כך?״
פינמאן מספר בספר על הרפתקותיו ב־לאס־וגאס,
ובבארים ב״כביש 66״ ,בפרינסטון

פירושו ״אש״ — לא משום שהתעניינו
בטבע, כדבריו, אלא מתוך צייתנות עיוורת
לכתבים עתיקים. לקטע הזה יש אולי
משמעות מיוחדת. האיש הזה, שגאונותו
היתה, מבחינות רבות, יהודית כל־כך, מתקומם
בכל רמ״ח איבריו — גם במוחו — כנגד
מה שהוא תופש כמסורת מאובנת המחניקה
את חירות המחשבה, את הסקרנות הגדולה
שהיא תשתית המדע כפי שהוא רואה אותו.
למרות זאת, בדרך אופיינית לו, הוא מוצא
כמה מילים טובות לומר על התלמוד והרגלי־החשיבה
שהוא מקנה, אף שמבחינת הרקע
האישי שלו לא היתה לו זיקה ישירה לדת
וללימודי קודש.
מי שיקרא את הספר הזה(אשר טרם תורגם
לעברית) לא יעמוד זמן רב בפני קיסמה של
התופעה שנקראה ריצ׳ארר פינמאן. פינמאן,
אשר נפטר לפני כשנה לאחר מאבק ממושך
בסרטן, היה התגלמות של החירות — ולא רק
החירות האינטלקטואלית. לכאורה, התיאוריה
של הסובלימציה(עידון היצר) קורסת תחתיה
כאשר קוראים על פינמאן חובב הסמבה,
המשתתף באופן פעיל בקרנבל ברי — 1אך
גם מפענח את הסיבה להתרסקות חללית
הצ׳לנג׳ר. מאידך גיסא, הסקרנות העצומה
שלו, הניסיון לפתוח כל כספת וכל חידה
(הנשים נתפשו בעיניו כחידות) ,בכלל זה השאלות
הסבוכות ביותר בפיסיקה המודרנית,
מצביעה אולי בכיוון ההפוך. מכל מקום, כך
יטענו בוודאי הפסיכואנליטיקאים, המוצאים
— כמו כמרים קתולים — בכל דבר ראייה
להיפוכו.
למראית״עין, ספר קליל, הכתוב בעגה אמריקאית
טיפוסית של מתבגר נצחי. אולם,
מעבר לכך, מעבר לתדמית או המסכה של
התפשן משדה השיפון, נחשפת אישיות נדירה
הסולדת מכל מנגנון היירארכי, מבעלי יומי
רות מכל סוג שהוא, ממאחזי־עיניים ומתנשאים
מתוקף מעמדם החברתי, הכלכלי או הפוליטי.
זו הזדמנות חד־פעמית לפגוש ולהיות
מושפע מאדם בלתי־רגיל. והרי זו משמעותו
האמיתית של כל ספר בעל ערך.

• וימברדון ׳89

פיליפ רנצר: מתיך מיצב ״הלאוז הקידמה״ 1988
(תערוכת אמנים צעירים במוסיאון רמת״גן. האוצר: אדם ברון)
המערב. האם יש לחקות, שוב, את הפמיניזם
הקיצוני הדוחה כל דבר שנודף ממנו ריח של
גבריות, של ״שובניזם״(ותוך כדי כך הוא
הופך, אותו פמיניזם, מקורנף ו״גברי״ יותר
מכל גבר) :כלומר לברוח מהעולם לחממה
יהודית אידיאלית, מנופה מסיגים זרים, או
לסמוך על החוסן הפנימי הישראלי, הציבורי
והאינדיווידואלי, אשר מכוחו ניתן לספוג
״השפעות מבחוץ״ — כפי שהתא קולט המרים
חיוניים לקיומו מבעד לקרום חדיר־למח־צה
הקובע את זהותו הנפרדת, את ״אישיותו״,
״זהותו הלאומית״ ,מבלי להתקשח ולהתע־צות.

שחש עצמו אי־פעם מושפל או מונמך

ובלוס־אלאמוס — כשהיה בצוות המצומצם
שעבד שם על פיתוח הפצצה האטומית. בתחילה
סירב כאשר הוזמן לשם. אולם לאחר
הירהור על ההכרח לחסום את ררכו של היט־לר
החליט להצטרף, מבלי שיידע כמובן שהפצצה
תוטל על יפאן. המבקרים במיתקן,
הוא מספר, נדהמו לגלות כי באחד החדרים
שימש מטיל גדול של זהב במעצור לדלת...
בעיני המדענים לא היתה משמעות לזהב,
שנתפש בעיניהם רק כמתכת שעשו בה
ניסויים מסויימים, כבסוגים אחרים של
מתכות שנבדקו על ידיהם.
הוא מספר גם, כלאחר־יד, על טכס הענקת
פרס הנובל, שבו זכה, בשטוקהולם. על תלמידי
הישיבה ששאלו אותו אם החשמל התנ״כי

אינני בקיא בכללים ובוודאי שלא בהיסטוריה
של מישחק הטניס. אני זוכר עד כמה
הופתעתי פעם, בעת טיול בעמק התמזה היפה,
במין אחו ירוק שבו הנהר מתפתל בעיקולים
וברבורים לבנים ושחורים וגם אווזי־בר
מוסיפים לנופך ה״חוצלארצי״ ,האגדי, הבל-
תי־ייאמן של המקום, לפחות בשביל מי שגדל
כמוני על גדות הירקון או ״הסחנה הקטנה״
(מעיין דקיק בעמק) .ובכן באותו טיול, בחודש
יולי, ראיתי לא מעט סירות באותו קטע של
התמזה ולא יכולתי שלא לקנא בבריטים אשר
על הסיפון, שכל היופי הזה שייך להם באופן
טיבעי ופשוט. אולם ככל שהתקרבתי לנהר,
לא יכולתי שלא להתרשם מהעובדה שעל כל
ספינה היה מכשיר־טלוויזיה נייד ומתוכו בקעו
כל מיני זימזומים ומחיאות־כפיים. כאמור,
זה הפתיע אותי קצת. לא ציפיתי לכך, בנוף
הפואטי הזה. אבל איך אומרים בתנובה: עם
עובדות אי־אפשר להתווכח! בכל סירה וסירה,
ללא יוצא מן הכלל, היו הספנים האמיצים
שרועים על הבטן, בקריסה או בכריעה, כולם
צופים במכשיר־הטלוויזיה, פרט לאומלל שהיה
צריך גם לנווט קצת, מדי פעם, וכך היה
מחמיץ מכת־מחבט היסטורית. בסופו של דבר
תפסתי כמובן: וימבלדון! הגמר בטניס, איך
אפשר אחרת! השוטים! ארץ קסומה, חלומית,
והם, בוויק־אנד המהולל שלהם, בקייץ שאורכו,
במיקרה הטוב, שבועות ספורים בלבד,
משחיתים את זמנם בצפיה במישחק הארור
הזה.
הספורט הוא האמנות של ההמונים: והמושג
הזה ״המונים״ אינו מתייחס רק למעמד-
העובדים אלא גם למישפחת המלוכה, האצולה
וכיוצא בזה מיוחסים. הוא ממלא כנראה
איזה צורך עמוק. מי שזוכר כדורגל שכונתי

או אפילו מישחקי ליגה, עוד לפני שהקימו
חומות סביב המיגרשים בערים או במושבות
השרון, מתקשה להבץ את התופעה הזו. מ ערש
הספורט האנגלי המגולח בקפידה, המסר
מן בקווים או בחריצים דקים וישרים, יוצר
מראש תחושה שכאן מדובר במשהו אחר.
במיוחד בטניס. ההקפדה על הכללים והחד
קים, כל הניצבים והשופטים למיניהם, בבליז-
רים ירוקים ובעניבות תואמות והבעה חמר
רת־סבר, כאילו מדובר כאן במישפטי נירנ•
ברג! אתה תופש לפתע, בשעה שאתה מאזין
לקריין הבריטי המאופק, המרסן את התלהבר
תו בכל כוחו, כי המישחק הזר, התחרות הזאת,
שהכל צופים בה בדריכות כה רבה, אינם אלא
סובלימציה, או עידון, של יצר־הרצח׳.ומשום
כך יש לכללים ולחוקים ולסימון הקפדני של
תחומי־המגרש משמעות כה רבה. הספורט
הזה, כמו מילחמת השוורים לספרדי, הוא מחזה
סימלי מטאפיסי, בעל משמעות פולחנית,
דתית באופיה, שבו חברה חוגגת את הישגיה,
ובמקביל הוא נותן פורקן ליצרים הרצחניים
שלה, המרוסנים היטב על ידי מערכת של
חוקים ותקנות. האיזון הוא בין אותם ״חוקים׳,
מחד, והתוקפנות משולחת״הרסן של כל שחקו
המנסה להכניע את זולתו בעורמה, בסוג
זה או אחר של תכססנות, מאידך גיסא. המתח
שבין האיסורים הנוקשים והחופש להונות את
היריב הוא היוצר את. ההנאה האמנותית׳,
סימור־השיער, אצל ההמון המרוסן, גילגולו
של ההמון הרומי שצפה במישחקים מסוג
אחר.
לא הייתי נחפז עכשיו, לאור ההכרה הזו,
להסיר את הכובע לפני אותם קאפיטאנים נר
עזים מעמק התמזה, במין מחווה סוציולוגית,
על השתתפותם הפולחנית בדמוקרטיה הבריטית
הגדולה, אך אולי יש בהבנת התופעה הזו
מעין תשובה או מענה למי שציפיותיו ממה
שמכונה המונים או חברה חורגות ממידתם
של אלה.

• בובויות גושית

אחת לכמה שנים אני נפגש עם ידידי הור
תיק א.ז״׳ נפגשנו בהר־הצופים ובפאריס, בתא
המעצר של מישטרת אשקלון (ב־,74
בעיקבות ההפגנה נגד ההתנחלות הפרועה
הראשונה של גוש אמונים; אז כאשר ניתן היה
עדיין לעצור את הנחשול ...אבל העיתונות
הזועקת עכשיו.פאשיסטים׳ התעלמה מהפג־נתנו
כמעט לחלוטין, אולי בצדי* היינו רק
כמה עשרות באחרונה, לפני שבועיים, נפגשנו
בתערוכת צלמי ויימאן־ שבמכון גתה
בלונדון. בעצם זו תערוכה של אוגוסט זאנדר,
אחד הצלמים הבודדים שהיד אינה רועדת
בשעה שהיא מצמידה לו את התואר •גדול׳.
אחר־כך ישבנו ב״בראסרי״ שבפולהם, אוכלים.
ברושט* — שאינו אלא שישליק; מתבוננים
בשיוויון־נפש מעושה בטיפוסים שניתן
לפגוש במקום כזה: היא דקה ויקרה —
כמו אגרטל של לוסי ריי; הוא, סועד בשקדנות
מאופקת, בתנועות איטיות, מסוגננות,
אשר בנוסף לאופי האפיקורי, הדוחה, ניכר
בהן שמץ של אכזריות מחושבת, פרוורטית,
כשל גמל־שלמה.
ויימאר — ההשוואות הנדושות ...הראשון
שהעלה זאת היה, כמדומני, פרופסור להיסטוריה
שנפטר לפני שנים אחדות. בראיון
שהעניק לכתב הגארדיאן בארץ, בראשית העשור
הזה, טען כי באפו עולה. ניחוח ויי־מאר׳
.על כך הגיב עקיבא ארנסט סימון בהי־נף־יד
נמרץ ובקריאה הייקית. :אך! אבל הרי
בוויימאר היתה תרבות!׳
ובאנגליה? באירופה? במוסיאון על־שם
ויקטוריה ואלברט ביקרנו לאחר מכן בתערוכה
על גוף האשה, השם נראה מבטיח, אולם
למרבה הפלא זו היתה תערוכה פמיניסטית,
תערוכה של בעלי־מודעות. עכשווית׳ ,תערוכה
שמטרתה להחכים את המבקר השובניס־טי־דקדנסי
ולהראות לו בעליל שפיקאסו
ו״פנטהאוס׳ הם היינדהך: שניהם מתבוננים

בגוף האשה כברכוש, כמעץ.מקפצה׳ המשרתת
את הגבר, את תאוותיו ויומרותיו הרוחניות
...האליטיסטיות.
ידידי רתח׳ מזעם ודווקא משום שיומיים
קודם לכן הגיע מן החוף המערבי(של ארצות-
הברית — כיצד אומר ר טוני קרטיס: כשאני
אומר — תני לי את.החוף׳ ,אל תשאלי איזה)
,בראש נקי וחף מכל תרבות, או, להבדיל,
מרימוני גאז ועשן(בשעתו חטף אחד מאלה
ב״כינון ישיר׳ בראשו, בעת הפגנה בגדה) .אם
מויקטוריה ואלברט נפלה שלהבת — מה
יגידו אזובי המערב־התיכון!
הרי זו הברבריות החדשה, המחופשת ומוסווית
כתרבות, כביקורת, כהומאניזם ומאבק
צודק! סכנתה אינה פחותה, ואולי אף עולה
על הסכנה שבמצ׳ואיזמו והמאצ׳יזמו, אשר
בדרך כלל אין לו יומרות אמנותיות, פרט
אולי ל.כיס פאלוג׳ה׳ שבצר בתחום הספרות,
שם יש עדיין לבעלי הפאלוס, אותם פרעונים
שתקנים עשויי גרניט, על שרביטיהם ואנכי-
הם, מישקל לא מבוטל, מ.אדם׳ ו עד.יו אל׳
(עמום עוז) ועד בכלל.
על האינתיפאדה מיעטנו לדבר; פרט אולי
למסקנה המסקנית המתבקשת מאליה; נחוץ
חלץ גדול, רחב־מידות, אשר מבעדו ניתן
יהיה להשליך החוצה את כל הוויכוחים המפורסמים
והמייגעים על בעיית הבחירה, עם
נבחר, עם סגולה, כן ולא, בתנאי ש, וכיוצא
בזה, וגומר. מי שיורה בילדים ובילדות ומקנות
בנות 70 פגע, יירט גם את הבעייה הזו
שהדירה שינה מעיניהם של חכמי ברלץ דרר
שלים.
נפרדנו בסוהו, ליד בר שהמלצרית בו, כך
מספרים, היא צאצאיתו של קרופוטקין. אולי
גם לכך יש משמעות.

מיכתבים ל רף חד ש

על ביקורת
ומבקרי אמנות
בהמשך לרשימתה של נעמי הר־ירוק על
דבריה של דליה מנור בהארץ על הציירת
אביבה אורי(השלם הזה .)27.9.89
מי שרוצה ולא רוצה הוא מבקר־אמנות
(ספרות, מוסיקה, תיאטרון וכו׳) .דליה מנור
אינה היחידה שבזה לאמנים. השאלה הקובעת
היא זו שאותה שאל במוסף לספרות של
מעריב הצייר־הסופר שלמה גרסון (:)11.3.88
למי זכות הביקורת? למי הזכות לתת ציונים
לסופר, צייר, פסל, שחקן וכו׳? ובאמת: למי?
לדליה מנור? ליונה פישר? לאדם בריח
למארק שפם? לשרה ברייטברג־סמל? לגיד־עץ
עפרת? ליגאל צלמונה? מאיפה לקחו את
הזכות?
למשל:
( )1גירעון עפרת סיפר לטלי רפפורט
(מבקרת אמנות?!) בדבר, שרצה להיות צייר
אבל מכיוון שלא הצליח נעשה ...מומחה
לאמנות. השאלה היא אם צייר גרוע, לפי
עדותו של עפרת עצמו, מסוגל להיות מומחה
טוב לאמנות. והאיש הזה לקח לעצמו, מי
יודע מאיפה, את הזכות לתת ציונים לאמנים־
יוצרים.
( )2יגאל תומרקין אומר שמבקר־האמנות
אדם ברוך.ניזון׳ מעיתונים אמריקאיים;
שכל מה שאדם ברוך כתב עד היום על אמנות
ואמנים בישראל מבוסס על ...מאמרים על
אמנות במגאזינים אמריקאיים. מאיפה לקח
אדם ברוך את הזכות לתת ציונים ולדרג
אמנים יוצרים? מהמגאזינים האמריקאיים?
( )3יונה פישר מספר בחוברת מוניטין
מאוגוסט , 1980 שהתחיל את הקאריירה שלו
בשלבים. התחתונים׳ :הוא עסק בסידור
רפרודוקציות במוסיאץ בצלאל. משם עבר
לעיתון למרחב שבו כתב״ .ביקורות על
אמנות! מאיפה לקח זה את הזכות לתת ציונים
לאמנים יוצרים? מסידור רפרודוקציות?! ובסוף
הוא אומר(מילה במילה כשאני נתקל

עודד פלד

שנת התחת העברי
צדק מי שאמר שבחיי שהוא לא׳מבין מה
כל הטררם הזה של שנת הלשון העברית,
שהרי השפה אינה זקוקה לחותמת ממשלתית,
לדרכון, לתעודת־לידה, לתיק נישום במס
ההכנסה, לאישור שהייה ולשאר גווילי־אש
ממלכתיים ב־ 17 העתקים, הממלאים ריצה
ורינה את ידי מזיזי־הניירות הישובים בצורים
ונשואי־פנים מאחורי מכתבות השררה שלהם.
השפה העברית, בלי אוזן הרע, חיה ונושמת,
תוססת ומלטפת, נושכת ומקללת ואפילו
מגרדת בביצים גם בלי אישורים מגבוה; ועל
רקע מהומה זו של טייפון בכוס מי־אפסיים
צצה ועולה מאליה שאלת בית השואבה״.
על מה השימחה? רוצים לקרוא רחובות
חדשים על שם מילות־יחס מופלאות? שיקראו!
שיאלצו אנשים לגור ברחוב. יען כי׳
ולקבוע פגישות בסימטת.יתרה מזאת׳ פינת
.מסופקני׳ .ואולי הולכים להקים אנדרטות
למילים שנפלו, לא עלינו, במערכה הכבדה
על חידוש השפה העברית, כך שאפשר יהיה
לטייל ברחבי הארץ התפוחה והמורחבת ולזון
את עינינו ביופיו של גלעד לזכר מילה כמו
.קרפיף׳ (רצוי בחצר־המטרה או, לפחות, בחצר
של מומו הגדולה) ,או יר־זיכרון ל״פרקנד
טיה׳ ,או תבליט־הנצחה ל״קפנדריה׳ ,שיוקם
בסיבוב רב־תחת על מישקל רב־בריח.
שמא בישבן עסקינן. אולי זה העניין. שהרי
עם תכל׳סאי אנחנו וטיבעה של לשון אצל
עכוז לילך. עכוז חלק, עכוז שעיר — העיקר
שייצא מזה משהו. שיצמח סיפוק מן הליקוק.
אז שיקראו לגלידה בשמה ויכריזו כבר בשנה
הבאה על ״שנת התחת העברי,״ שנים־עשר
ירחים תמימים שיוקדשו להאדרת שמם,
תפארתם וריחם של אחורי האומה הדשנים.
ואפרופו דשן, אין חבורה מדושנת־עונג
יותר ׳מליצני״אקדמיית הלשון המלכותית.
עושה רושם שהחברל׳ך האלה(וכבוד לשונם
במקומו מונח) לא שמעו עדיין על אחת
מקביעות״היסוד של הבלשנות המודרנית ה־היום
בביקורות שכתבתי ח מעוררות בי
חלחלה.״׳ ואיש כזה נעשה מנהל מוסיאון
ישראל והיום הוא אוצר בם וסיאון ישראל...
וממשיך לתת ציונים לאמנים־יוצרים. לכמה
אמגים הרם פישר זה את החיים? אבל זה לא
מעניין איש. לא את שר־החינוך, לא את מנהל
מוסיאון ישראל דהיום, לא את מנהל אגף
האמנות במישרד־החינוך־והתרבות ולא את
אירגון הציירים והפסלים!
והרי ידוע שאין אובייקטיוויות בשיפוט
אמנותי. ועד היום אין הגדרה מקובלת על
הכל למושג. אמנות׳ — וראה האנציקלופדיות.

)4מדבריו של מנהל מוסיאון ישראל,
מרטין וייל, עולה (כל העיר)11.11.89 ,
שעיקר הרע באמנות טמון ב.״אמנים! רק
האמנים מפריעים. המנהלים, ועדות השיפוט
— ואם להמשיך בקו זה של מחשבה —
בעלי הגלריות, מבקרי האמנות הם־הם
החשובים בעולם האמנות. האמנים היוצרים
— אינם מבינים דבר״ .ואיש כזה הוא מנהל
מוסיאון בישראל ונותן ציונים לאמנים.
( )5יורם קניוק (בעבר מבקר-אמנות
בטלוויזיה הישראלית) כתב בחוברת מוניטין
בינואר . :1982 מה זה תומרקין? פסל בינוני.
מי שהיה מלך הקבלנים והגנרלים והתגלה
כעירום׳ במילים אלה. כעבור זמן כתב אותו
קניוק במוסף מעריב. סופשבוע׳ בדיוק את
ההיפר על תומרקין. מה קרה בין זה לזה שגרם
לו שישנה את דעתו בצורה כל כך קיצונית?
ואפשר להוסיף עוד ועוד, כמעט בלי סוף.
במוסף תרבות, ספרות, אמנות של ידיעות
אחרונות ( )25.1.85 פירסם המשורר שימעון
צמרת כתב־האשמה בשם. אין ביודסוהר1

אומרת כי שפה אינה בהכרח מה שאנחנו
אמורים לדבר או צריכים לכתוב. שפה היא
מה שאנחנו מדברים וכותבים. ולא יעזור שום
דבר בעניין. אתה יכול להחליט שטלפון זה
.שח־רחוק׳ בעברית, אבל אפילו היחמורים
בפארק הכרמל המתחדש יודעים שצריך
.טלפון׳ בשביל להזמין. חביתית ׳,סליחה,
.פאנקיי*״ מן המיזללה הקרובה. וחוץ מזה,
בינינו, איזה גבר יעז להגיד לאשה בעונת
החיזור. ,שחי־רחקי לי מחר בשש?׳
טוב, עשור״אנטומי הולך ומתרגש עלינו.
לבני הדודים יש את.שנת העין הפלסטינית׳
ואת. שנת האשך המפוצח ״,כל אחד והאנטומיה
שלו. רק שחכמני העדה לא יכריזו על
.שנת הזנב ׳,אחרת נצטרך כולנו להתנפנף
מכאן כמו זבובים.

ואולי
>עפ־׳ רוחל ה{
ואולי לא היתה אינתיפאדה מעולם, ואולי מעולם לא השכמתי עם שחר לדם,
לרחרחו בלהט-אפין
מעולם, בימים ארכים ויוקדים
של קציר,
במרומי עננה של עיני ילדים
לא הפרחתי בתים באויר!
מעולם לא טהרתי בטלית תכלת שלי,
ובהם
של עורת שלי, הוי אמונה עורת שלי,
ההיית או חלמתי חלוסז
למבקרים.״ שם כתב על, תרבות של רשע״,
חשבונות אישיים של מבקרים וכו׳ וכו׳ .ולא
קם אף מנהל מוסיאון, אף מבקר אמנות או
ספרות, אף איש מימסד אחד לענות.
מדוע? כי אץ להם מה לענות. הכי טוב זה
להשתיק. וקולו של צמרת נשאר כקול קורא
במידבר.
במידבר הזה שולטיס/שולטות הדליות
מנור ואחיודאחיותיה. והאמנים משלמים
ביוקר: אביבה אורי, לריז׳נסקי (שהתאבד)
ואחרים. ויונה פישרים, אדם ברוכים, מנורים
וויילים מצפצפים. וחבל.

ד׳׳ד אביבה קורך לוי
ירושלים

הערת ״דף חדש׳ :מדבריה של הכותבת
עולה כי מכיוון שאין אובייקטי-
וויות בשיפוט אמנותי -הרי שאין לשום
אדם, ולאו דווקא לשמות שאותם מנתה,
זכות לביקורת ספרות, אמנות, ציור
וכו׳ .ואם כך אין שום הבדל בין מנהל
מוסיאון, שקנה את השכלתו האמנותית
בטורבון או במחלקה אוניברסיטאית
למוטיאולוגיה לבין מי שהתמחה תחילה
בסידור רפרודוקציות. אבל זעקת הכאב
והעלבון העולה מן המיכתב -ואנחנו
מקבלים מיכתבים רבים ברוח זאת כל
חודש -מעידה על היחסים הלא-
תקינים והאווירה העכורה בין יוצרי
ישראל, כמעט בכל התחומים, לבין
מבקריהם. השאלה היא מי אשם בדבר
והאם אי־פעם, ובאיזו ארץ, היו פני
הדברים שוניסז יש כאן הרבה חומר
למחשבה -ולוויכוח. וגם, כפי שהניסיון
מורה, להתלהטות יצרים.

אלי דסה, העולם הזה

אבשלום וילן:
אהרון בר:
, ,ה חיי םעצמם הם בגלל השילוט 1ואה ,.מכונו ם םם 3סכרים
הגבלה אחת גדולה! ,,שאנחנו בוא ש חוצות! ,,במשך יום אחד !,,
מיתקן־הכליאה בקציעות אינו יורד מהכותרות.
בשבוע שעבר פורסם כי העצירים פתחו בשביתת-רעב.
שבוע קודם לכן התברר כי גם ג׳.ר.ר. טולקין ועמוס עוז
אסורים לקריאה בקציעות.
מה קורה שם, שאלתי את עורכת״הדין תמר פלג,
מהאגודה לזכויות״האזרח.
לפי גירסת העצורים, בלילה שבין ה־ 14ל־ 15 בחודש
התחילה שירה בגוש ,3שגררה תגובה מאוד חריפה. למקום
הגיע אל״מ דויד צמח, מפקד־המיתקן בראש — כנראה — י
כמה עשרות חיילים. הם הורו לעצורים לצאת מהאוהלים,
והעצורים הושארו בחוץ במשד חמש שעות. לפי גירסתם,
החיילים הרסו את הכל, לקחו את הספרים, התרופות,
הסיגריות, בילגנו בגדים וניפצו חלק מהדרגשים.
עד היום השני, ה־ 23 באוקטובר, לא הוחזרו להם הדברים
שנלקחו מהם. הם לא קיבלו עיתונים וקפה, אסרו עליהם
לשמוע רדיו ואסרו על ביקורים הדדים בין המיכלאות. באותו
לילה נלקחו שיבעה אנשים. עד ה־ 23 הוחזרו כולם מלבד
אחד. ב־ 15 הם שבתו שתי ארוחות, וב־ 19 שוב שבתו שתי
ארוחות, על כר שחלק מהאנשים לא הוחזרו.

הם טענו שאנחנו מכניסים *ז הליכוד לתוך הוויכוח.
הטענה הבסיסית שלנו היא שאנחנו לא מפחדים מאף אחד,
ומימים להתמודד עם הליכוד על כל נושא ובכל מקום.
אנחנו, באופן עקרוני, לא מתעסקים עם תקיפות של הצדדים
האחרים.

• ומה הרעיון מאחורי העימותים?
יש לנו ויכוח משמעותי מאוד עם הליכוד, מה צריכה

בחירות

קציעות
• יש הגבלות חדשות?
אין הגבלות חדשות. אבל ההגבלות שהיו, ישנן. החיים י
עצמם הם הגבלה אחת גדולה.

• אז מה יש?
כל מה שתשאלי — אין. אין שם אביזרים בסיסיים, כמו
חומרי־כתיבה, אין סיפרי־לימוד או ספרים אחרים, אין שולחן
— זה איננו. אפשר בקלות רבה לומר
או כסא. ז1
מה יש — יש דרגש עם מיזרון, יש מסטינג לאכילה, יש
כמות שמיכות, שלעיתים אינה מספקת, יש אוהל שאינו מגן
לא מקור ולא מחום, וישנם שרותים וברזים. יש עיתונים
באופן לא־סדיר, וספרים עם סימן־שאלה מאוד גדול.

• יש מדיניות ברורה לגבי הכנסת ססריס?
הספרים מועברים באופן שרירותי, כפי שהם נפסלים באופן
שרירותי. יש רשימה אחת ידועה של 26 ספרים מותרים.
בינתיים התברר שיש עוד רשימה ואם זה לא כך, אני אשמח
שזה יתפרסם ומישהו יכחיש. אבל התוצאה היא שאין ספרים.
הצנזורה שרירותית, מפני שהיא אינה אומרת לי מהן
אמות־המידה שלה. מי שהחזיר לי את הספרים סירב לספק לי
רשימת ספרים מותרים, והיפנה אותי לצמח.

החלטה של מפ״ם ליזום עימותים של חבריה עם
אנשי ליכוד, במיסגרת מערכת־הבחירות בהסתדרות,
הקימה עליה את חברי המישמרת הצעירה של מיפלגת-
העבודה.
על מה בדיוק תקפה אתכם המישמרת, שאלתי את
אבשלום (״אבו״) וילן, רכז מטה״הבחירות של מפ״ם.

(אורית זחבבל)

להיות ההסתדרות. הליכוד מערער על הכלליות של
ההסתדרות. אנחנו חושבים שעל אף החריקות והבעיות, אין
תחליף לכלליות של ההסתדרות. אפשר לבנות אותה אחרת,
לגסות לרענן אותה, אבל לשמור על הכלליות שלה. הליכוד
מציע לפרק אותה לגורמים ולהוציא אותה לכורסה — לא רק
את המיפעלים, אלא את כל המונח ״הנמרחת״ .קיימת גם
תביעה של הליכוד שלא להצביע בקיבוצים וכמזעצות־הפועלים.
סועצות־הפועליס הן סניפים איזורייס של ההסתדרות.
לכן אנחנו לא מוכנים שיוציאו אותנו אל מחוץ לגרד.

• ההתקפות של המישמרת לא מרתיעות
אתכם?
אני הייתי מציע למישמרת הצעירה עצה ידידותית —
ללכת ולבצע את המילחמה האמיתית של תגועת-העבודה על
רמותה של ההסתדרות, ולא לעסוק בוויכוח מי אומר למי
ואיפה — זה לא רלוונטי.

• נשמעות נגדכם טענות שאתם מוציאים
כספים רבים מדי על פירסום.
בשבועות האחרונים השקענו בשילוס-חוצות. בעיתונות
הכתובה אנחנו מוצאים הרבה פחות משני הגדולים. בגלל
(אורית זחבבל)
השילוט נראה שאנחנו בראש חוצות.

המילחמה המישפטית בין העיתונאי אריה אבנרי
לבין הח״כ״לשעבר אברהם שפירא על הפצת הספר
״הגביר״ הסתיימה. מי שלא עשה כלום, אלא ישב על
ערימת-ספרים גדולה שעלתה לו הרבה מאוד כסף, הוא
המו״ל ובעל הוצאת ״תמוז״ ,אהרון בר. יש מי שריחם
על בר, שהשקיע כסף רב, ויש מי שאמר שהפירסומת
שהספר מקבל עכשיו שווה הרבה אלפי שקלים. מי
צודק, שאלתי את אהרון בר, לפני שבית־המישפט
העליון התיר סופית את הפצת הספר.
כולם צודקים. זה נכון שאני יושב על הרבה ספרים שעלו
לי הרבה כסף, שאותו אני לא רואה מגיע בחזרה. אבל גם נכון
שהיום יודעים על הספר הזה הרבה יותר אנשים מכפי שידעו
עליו כשראה אור בדיוק לפני שנה. אין ספק שאברהם שפירא
״עשה״ את הספר הזה, מבחינת התעניינות הציבור בו.

• כלומר, כשהספר יותר להפצה, אתה תהיה
חייב הרבה לשפירא?
אני לא אהיה חייב לו כלום, אבל ברור שהספר יימכר טוב.
ביום הראשון שעבר, כשבית־המישפט החליט לאפשר את
ספרים ההפצה, הפצנו במשך חצי יום 3000 ספרים, שאף אחד מהם
לא חזר.

• אבל עכשיו שוב אסרו את המכירה שלו.
נכון, ואנחנו מחכים להחלטה הסופית, שתקח, כמו כל דבר
במדינת־ישראל או שבוע או שיבעה חודשים.

• מה הסיפור הזה של ״הגביר׳׳ לימד אותך?
לשמור על סודיות. לא להודיע בראש־חוצות איזה ספר
עומד לצאת לאור.

• ואם יבוא אליך מישהו שיציע לך ספר, ואתה
תחשוב שיש סיכוי שמישהו אחר יתנגד לו,
תחשוב פעמיים אם להסכים?
בשום אופן לא! אני אוציא לאור כל ספר שימצא חן בעיני,
ובעניין הזה אני עקשן.

• אני רואה שאתה די נהנה מהשימחה הזאת.
כן, בעצם, אני נהנה. אלא שכאזרח ישראלי מאוד מרגיז
אותי שבית־המישפט מחשיב את כבודו של איש אחד יותר
מאשר את כבודו של איש אחר, ועדיין כל המדינה הזאת
זוחלת על ארבע כדי לעשות טובות והטבות לשפירא.
(דניאלה שמי)

ה הם אומרים...מה הן אומרות...מה הם אומרים...מה הן אומרות...

מי כאלבר ־ 1והר:

איה קרן:

עד ט ל מו ר:

,.השמעת ביטוי, גסים ״אסוו דהי שאו בגטו, מצבם שר חור׳ הא״דס
הונכת לסכווט ואומי ר של העבודה והבית! ,,בישוארמזעזע ! ״

יושנ״ראש ועדת״החינוך של הכנסת, ח״כ מיכאל
בר־זוהר (המערך) ,קרא למנהל הרדיו, אמנון נדב,
להורות מייד לעובדיו להפסיק להשתמש בביטויים
כמו ״לזיין״ ו״זיוניס״ .בר־זוהר יצא בקריאתו זו, אחרי
שבדיווחים על מותו והלוויתו של דן בן־אמוץ שודרו
ב״קול־ישראל״ ביטויים כאלה.
שאלתי את חבר־הכנסת בר־זוהר מה מפריע לו
בביטויים אלה.
יש מוסכמות ומקובלות לגבי מה שמשמיעים בכלי־רדיו
ממלכתיים. זה לא מקובל בעולם כולו להשמיע את הביטויים
הכי גסים ובוטים.
בספר, בסרט או בהצגה — זה לגיטימי, וכל אחד יבחר לפי
טעמו. אבל בכלי־התיקשורת הממלכתיים — לא. אני חושב
תיקשורת שאנו גם עושים עוול לדן בך אמוץ בכך שכל הנושא של
השמעת ביטויים גסים הופר לספורט לאומי.

• אני לא משוכנע שדן היה מתרעם על כך.
אם דן בן־אמוץ החליט שכך הוא צריך לכנות את ספריו —
זה דבר אחד. אבל לא צריו להפוך זאת לנחלת הרדיו, שהוא
כלי שצריך להיות מאוד מאופק.

• אז מה צריך לעשות שדוץ־רדיו כשהוא
מדבר על מסר כעל שם כזה?
ספרים בעלי שמות כאלה (״לא שם זיף ,״זיונים זה לא
הכל״) לא היו מושמעים ברדיו של צרפת, אנגליה או ארצות־הברית
או כל מדינה האמונה על חיי־תרבות. רדיו ממלכתי לא
חייב לחזור על הביטויים הכי וולגריים. עובדה שבטלוויזיה,
כשסיקרו את הלווייתו של בן־אמוץ, אמרו שקראו קטע מתוך
״אחד מספריו,״ וברדיו, לעומת זאת, ציינו את שם הספר.
ילדים ששומעים ביטויים כאלה ברדיו — זה נותן להם הכשר.

• ביטויים מעין אלה, ואף גרועים מאלה,
הופיעו בתנ״ד•
הכל הופיע בתנ״ך, אז מה? אז צריך להשתמש בהם? כלי־תיקשורת
המוניים פונים לקהל רחב מאוד, הכולל אנשים
יותר רגישים, ילדים, וכיוצא בזה גידעזן סש־סרצינסק׳)

״זה מה יש״ ,תוכנית-השידוכיס הטלוויזיונית החד שה,
אולי לא תצליח לפתור את בעייתם של כל 800
אלף הפנויים והפנויות בישראל, אבל היא בהחלט יכולה
לשמש, לפחות לכמה מהם, כאופציה נוטפת להיכ רויות.
שאלתי
את איה קרן, שדכנית טיקצועית, מה דעתה
על התוכנית.
התוכנית היתה מאוד משעשעת, אבל הייתי רוצה לראות
אותה קצת שונה. הייתי רוצה לראות קבוצות־גילים נוספות.
הייתי רוצה לראות שופטים יותר מיקצועיים כמו, למשל,
פסיכולוג, שדכן וגם בדה, לאווירה.

• מה הסיכויים של זוג שנבחר בתוכנית,
באופן מעשי?
אני לא מאמינה שזה יצליח, אכל לאפשרות, הניתנת לזוג
לצאת ולבלות ביחד, יש יותר סיכויים מאשר לסתם פגישה
עיוורת. יש צורך בהתאמה יותר מיקצועית.

• אז תוכנית כזאת לא תשנה את מצבם של
הפנויים בארץ?

אומרים עלינו העיתונאים, שהעבודה עושה
אותנו קהים לטבל הזולת, שסיפורים אנושיים הם
פרנסה בשבילנו, ושום דבר לא מזיז לנו.
אבל השבוע פגשתי את עדי טלמור, עורך התוכנית
״במצב הנוכחי״ בגל״ץ, כשהוא נסער מאוד. סיפר עדי:
היה איזה שקט בקשר למחלת־האיידס, וחשבתי לראיין
חולה־איידס. נתקלתי בסירוב מוחלט, שנבע מפחד נוראי
מחשיפה, והוסבר לי שארם הנחשף כחולה־איידס, או כנושא־הנגיף,
אבוד לגמרי. בלית ברירה פניתי לאנשי הוועד למילח־מה
באיידס שמטפלים בהתנדבות, בחולים.

• ומה הם סיפרו לך?
הם הציגו תמונה מזעזעת ועגומה על המצב של החולים
ושל נושאי״הנגיפים.

• כלומר?
מסתבר שכל ההסברים לא עזרו, והבורות בנושא זה ממשיכה
לחגוג. ברגע שאדם נחשף כחולה, הוא פשוט נזרק מהעולם.
החברים שלו נעלמים, הפרנסה שלו נפגעת, יש גם התנכרות
איומה מצד הצוותים הרפואיים האמורים לדעת מה מסוכן
ומה לא. הכי נורא זה שבמיקרים רבים מישפחות זורקות את

מחלות

שידוכים
יש בארץ מיספר גדול של פנויים ופנויות ויש להקדיש זמן
ומאמץ לפתור את זה

מהו הפרופיל של הפנוי הישראלי?
הוא כמו כל פנוי בכל מקום אחר בעולם.

• ופרופיל מיוחד למי שפונים לתוכנית?
הם יותר בטוחים בעצמם, יותר פתוחים יותר יפים, יותר
מצליחים אבל העולם בנוי מאנשים רגילים פשוטים ונחמדים
שאולי מתביישים להופיע בתוכנית כזאת.

• ומה באמת לגבי השאר, המתביישים?

בניהן מהבית, ומפסיקות לקיים איתם קשר. כך שנוסף על
המחלה האיומה נמצאים החולים גם במצוקה נפשית נוראה,
ואין מי שיושיע.

•אין איזו רשות ממלכתית הנותנת סיוע לחולים?

במדינת־ישראל אין שום רשות שתגיש סיוע סוציאלי
ונפשי לאנשים האלה.

• על איזה מיספרים אנחנו מדברים?
ההשערה היא שיש עשרות חולי־איידס, אבל יש כבר אלפי
נושאי נגיף־האיידס, שרובם יחלו במשך הזמן.

הדרך היעילה ביותר היא לפנות למישרדי־היכרויות
ולהשתמש במאגרי־המידע שלהם. כך גרוש מתל־אביב יוכל
למצוא פנוייה מירושלים.

• עדי, אתה זועזעת מהראיון הזה. מה אתה
מוכן לעשות כפועל?

• יאיד עוד אפשר להרחיב את מעגל
ההיכרויות?

מה שיבקשו ממני. אני לא מפסיק לדבר על זה, אני מנטה
לארגן עזרה, אני פונה אליך בבקשה לפרסם את מיספר־ה־טלפון
של הוועד כדי לנסות לארגן עוד מתנדבים זה לא יתכן
שאנשים יישבו בשקט, כשקבוצת־חולים משוועת לעזרה, לכל
עזרה.

אסור להישאר בגטו של העבודה והבית. צריך להרחיב את
המעגל על-ידי השקעה. אם האדם באמת מעוניץ בקשר —
הוא יצליח. אם הוא פסיבי ונשאר בבית ומחכה שהקשר יגיע
אליו — הוא, בדרך כלל, לא יצליח. אפשר גם להצטרף
(אורית זחבבל)
לחוגים מתאימים.

• מה מיספר הטלפון?
227018־.03

11111..

(ת־אלה שסי)

.את פרס ואותי שתאים״
(המשך נועמ!ד )21
אז כשאתה אומר הברים שהם לגמרי היפותטיים,
כמה אנשים מסוגלים לתפוס את הפר
טנציאל של הסכנה? אבל עכשיו, כשרואים
את כל הדברים מתרחשים, אז באמת יכול
להיות שהשינאה היא יותר גדולה, אבל אני
לא עוסק עכשיו בשינאה ובאהבה.

• פ ה אני מוכרח לשאול אותך:
איך אתה מרגיש כששימעון סרס
הדיח אותך בשנוא מיספר 1במדינה?
הבעתי
מחאה ותרעומת, ושלחתי מיכתב
ממש של הוקעה. אדם עובד ללא לאות במשך
כל־כן־ הרבה שנים, כדי לתפוס את ההגמוניה,
ובסוף מישהו ברגע האחרון מדיח אותו.
לא ייעשה כדבר הזה.

• איך אתה מסביר את השינאה
הזאת לשימעון סרס?
יש שני סוגים של שינאה. בגלל זה הסקר
הזה היה סקר קצת חובבני, יסלחו לי החברים.
כי הרי שינאה, מה זה שינאה? יש שינאה ויש
שינאה.
את שימעון פרס שונאים בגלל זה, שאולי
מרגישים שהוא לא אומר את האמת. ואותי
שונאים בגלל זה שאני אומר את האמת. לכן
זה סוג לגמרי שונה של שינאה, אתה לא חושב
שזה כך? נניח השינאה שמופנית כלפיך.

• יתכן מאוד.
הרי שונאים אותך לא בגלל זה שאומרים
שאתה לא אומר את האמת, אלא אומרים: ימח
שמו, איזה אמת הוא אומר לנו, מה זו האמת
שאתה מביא לנו, הרי זה איום ונורא.
את שימעון פרס בגלל זה שונאים? הרי
שונאים אותו בדיוק בגלל הסיבה ההפוכה.

• למה אוהבים את יצחק רבין?
יש אצלו איזה פוזה שצריך לנתח אותה,
שחושבים שהוא אומר את האמת. אבל הרי
הוא אומר את אותה האמת כמו שימעון פרס,
אז למה אצל שימעון פרס זה שקר ואצלו
אמת?
אני אספר לך סיפור.
יום אחד — זה הסיפור שפקח את עיניי
יותר מכל סיפור אחר בחיי — יום אחד
נסעתי עם נהג״טקסי לחולון לערב־ראיונות.
בגילי כבר נדרתי נדר שאף אחר לא יגרה
אותי לוויכוחים בטקסי, אני עושה ככה כל
הזמן. גם בנסיבות חברתיות, אגב, אין כוח
בעולם, תאמין לי, אפילו תביא טנק, אני לא
מתווכח, כי זה אחר־כך יוצר הרגשה לא־טו־בה,
אני לא עושה את זה.
אז החזקתי מעמד עד סיבוב חולון, ממש
היית מתגאה בי, הייתי משהו מעורר כבוד
ביותר. הוא ניפח לי את הראש, וזיין לי את
השכל, וסיפר לי כל מיני דברים, ואמר לי כל
מיני דברים, ואני כאילו כלום.

וכל הזמן הנושא המרכזי בדבריו היה
שהוא משמיץ את שימעון פרס, ששימעון
פרס הוא מנוול, והוא נוכל והוא זה וזה, אני
כאילו כלום( .זה היה, אגב, כשהייתי עוד
במיפלגת״העבורה והייתי מתומכי־פרס ).ואני
מחזיק מעמד בכבוד, עד לרגע שבו הוא אומה
ותראה את רבץ, איזה איש הגון זה. זה שבר
אותי, זה שבר אותי.
אמרתי לו :״תגיד לי, אני לא מבין, בסדר,
אתה אומר ששימעון פרס נוכל, ויש עניין
תדיראן* .אבל איך אתה יכול להגיד׳ — אני
לא יודע איזה שד דחף אותי, אבל טוב שדחף
אותי, כי למדתי הרבה — ״איך אתה יכול
להגיד שאדם כמו יצחק רבין ...הרי יצחק רבץ
נתפס בחשבון זר, ושימעון פרס לא נתפס
בשום דבר!״ אז הוא אומר :״זה בדיוק העניין!
את הישרים תופסים, את הערמומיים לא תופסים!״
באותו
רגע נפקחו עיניי. הנחת־היסוד היא
שכולם עבריינים, זה הוא יודע מעצמו, הוא
יודע שהוא עבריין, בטח לא משלם במס־ההכנסה
מה שהוא צריך לשלם וכד, אז כולם
הרי לא בסדר, זה ברור, והפוליטיקאים על
אחת כמה וכמה. את הנאיביים ואת הישרים
תופסים, ואת המנוולים ואת העקרוטים לא
תופסים.
אז אתה שואל מה ההסבר? זה ההסבר! רבץ
הוא מנוול־נוכל ישר.
הרי יצחק רבץ איש לא נאיבי. הוא מאוד
ערמומי.
לשימעון פרס, בין כל הבעיות האמיתיות
שיש לו, ויש לו גם בעיות אמיתיות והשגיאות
שלו הן השגיאות שלו, והפחדים שלו
הם הפחדים שלו, וההיסוסים והגימגומים
והזיגזגים וכל זה — אבל הוא בכל זאת גם
נתן ״פייט״ נגד הליכוד.
יצחק רבץ, כדי לא להיתקף, לא תקף.
במקום שיירו הוא לא היה. את המלאכה
האופוזיציונית, בימים של האופוזיציה, הוא
מעולם לא עשה.
למה? הוא אמר: מה, אני משוגע? אני
אתלכלך, עוד יתקיפו אותי, עוד יגירו עלי
משהו רע, יגידו שנתנו לי זריקה בתחת ב־,׳67
כי לא עמדתי בלחץ ואני לא עומד בלחץ.
על־פי אופיו הוא יודע מה הוא מסוגל ומה
הוא לא מסוגל. ועל־פי זה הזיקית הפוליטית
מחליפה את הצבעים שלה. אני מכיר הרבה
אנשים כאלה, למשל יצחק נבון. הוא ויצחק
רבץ דומים מאוד. הם יודעים שהם לא מסוגלים
לספוג אש. הוא לא מסוגל לספוג אש,
ולכן הוא לא נכנס לשטח־אש. אותו דבר.
על שימעון פרס אפשר להגיד כל מיני
* בשעתו היו שמושת ע ל מש רבות
טית של שינושן פרס בחברת תריראן.

דברים, אבל אי־אפשר להגיד על שימעון פרס
שהוא לא נכנס לשטח־אש, הוא נכנס לשטח־עגבניות,
הוא נכנס. הוא נכנס לא־נכון, הוא
נכנס אולי לא בשביל הדברים שצריך להיכנס
בשבילם, אבל הוא נכנס.
יצחק רבץ פיזז וכירכר סביבם, סביב
הליכוד, סביב הלאומנים שם, כאחד הריקים.
בגלל זה השקפנו מבעד לחלון ובזנו לו, כמו
דויד, שפיזז שם לפני ארון ה׳ ,אבל בארון של
רבץ לא היה שום אלוהים. את יצחק רבין לא
מכירים מהיום.

• במצב כפי שאתה מתאר אותו
— איך אתה רואה את המהלך בטווח
הקצר? השאיפה, כסי שאתה

אבל שמיר באמת קצת מקשה על העניין.
שימעון פרס הוא אדם מאוד שקוף, הוא
כספר הפתוח. יצחק רבץ — לא צריך להגזים,
אי־אפשר לומר שהוא כספר הפתוח, הוא
כעיתון הפתוח. אך יצחק שמיר, אולי בגלל
העבר המחתרתי שלו, כתוב כמו בריו־סתרים.
אי־אפשר לדעת מה כתוב שם, וזה באמת קצת
מקשה.
אבל קשה לי להאמין, שבאלטרנטיבה הזאת
בין עימות עם ארצות־הברית, לבין הצורך
לקבל איזו שהיא נוסחה, יילכו לעימות.
בסופו של דבר תהיה נוסחה שתאפשר ישיבה
ליד שולחן אחד עם נציגים פלסטיניים על
בסיס היוזמה הזאת, כביכול, שהיא הרי כל־כולה
פוזה, זה הרי רק מס־שפתיים.
מכיוון שאני חושב שכולם — ״כולם״ זה
כולל את כל הגורמים הכי־חשובים, וגם את
הגורמים הפחות־חשובים, כמונו — כולם
חיים עכשיו בעידן המציאותיות, כולם יותר
מציאותיים מכפי שהיו בעבר. אמריקה יותר
מציאותית, ברית־המועצות יותר מציאותית,
אש״ף יותר מציאותי, מדינת ישראל יותר
מציאותית. כל אחד מודע יותר למיגבלות
שלו, מה הוא יוכל להשיג, מה הוא לא יוכל
להשיג.
הכי מנותקים בעידן המציאותי הזה, זה מה
שאמרנו קודם על הטיטניק. הכי מנותקים הם
בכל זאת הישראלים. כשכולם כבר בשתי רגליים
על הקרקע, ישראל עדיין רק ברגל אחת.
אבל אני מאמין שיהיה מיפגש.

• הנקודה המכרעת בניתוח שלך
היא בכל זאת העניין האמריקאי. האמריקאים
יצטרכו לתת את הדחיפה.

אפילו לא עניין של דחיפה. אילמלא
החרב המתהפכת האמריקאית, אני מסופק אם
האסיר הזה, ששמו יצחק שמיר, מסוגל להתיר
את עצמו מבית־האסורים. אם אין אמריקאים
— תשמע, אם בכלל אין עולם — אז הוא לא
רוצה לזוז. אם אין אמריקאים, אם אין עולם
ואין בעיות, וכולם שווי־נפש ואפשר להמשיך
במצב הקיים ...כן, שמיר אוהב את המצב הקיים.

אמריקה תכריע בין אריק שרון
ויצחק שמיר?
מגדיר אותה, היא להגיע למיפגש•
ישראלי פלסטיני. איך יגיעו מנקודה
א׳ לנקודה ב׳?
בטווח הקצר אני רואה מיפגש, למרות
הכל, למרות הסרבנות של הליכוד, למרות
הגימגום של המערך, למרות זה ששמיר הוא
נורא קשה לי לפיענוח. זה נורא מעצבן אותי,
העניין של שמיר, בגלל הקושי לפענח אותו.
את כל השאר כל־כך קל לפענח, שהרכבת
תחזית בארץ זה אחד הדברים הקלים ביותר.

כן, נכון. אז אם אין אמריקה, ואם אין עולם,
ואם אין צרכים ואם אין אילוצים, ואם אין
גושים ואם אין סכנות ואם אין שינויים בתוך
העולם הערבי — אז שמיר אוהב את המצב
הקיים. אבל כל אלה קיימים בכל זאת, והעולם
— באמת, במובן הכי רחב וגם במובן
הכי מצומצם — העולם יהיה יותר חזק משרון
וממודעי גם יחד.

• עד כדי כך?

כן, ער כדי כך.

להיראות צעיר בתוך 5דקות
11181 חינו צבע שיער
חדשני שכבש את הגבר
האמריקאי הודות
ל־ 2יתרונות בולטים:
.1המראה הטבעי
בניגוד ל חו מ רי צבע א ח רי ם,

) 101ז 0$נ פו על

ב עי ק ר על ה שיער ה א פו ר ו אינו מ שנ האת הגוון
ה מ קו רי של ה שיער. המראהשמתקבל הינו ט ב עי

.2נוחות השימוש
ב מיני מו םמאמץ, ב ח פי פהפ שו ט ה, ב תו ך
5דקותנ על םהא פו רמה שי ער ללא זכ ר.
ה טי פו ל מו סי ףנפחל שיער ו מ עני ק לו מג ע מ שיי רך.
ניתן ל ב חו ר בין 3גווני ם -חוסכהה, חו ם בינוני ו חו ם
ב הי ר.

האמריקאים כבר יודעים להיראות טוב
הג ברהאמ רי ק אי גי להכבר מז מן ש ה טי פו ח אינו
שייך לנ שי םבלבד. הג ברהאמ רי ק אי מו ד ע הי ט ב
לי ת רונו תהמראההצ עי רוהמ טו פחה תו רםלתד מי תו
ולבט חונו העצ מי בעס קי ם, ב בי תוב בי לויי ם. ולר אי ה,
מי ליוני אמריקאיםמשתמ שי ם ב מו צ רי קוסמטיקה

500/0מהישראלים מוכנים לנסות
מסתבר שהגבר הי שרא לי אינו מ פג רבהרבהאח רי
האמ רי ק אי.
בסקרטל פוני• נמצאש־/0ס 50מבע לי ה שיער ה א פו ר
ה בי עו נ כונו ת לנ סו תאתא8£ו! *ס? ( 081 על שי ער ם.
זהלא מפ תי ע, ב עו לםה שייך יו ת ר ויו תרלצ עי רי ם,
חש ג ם הי שרא לי שאין ב רי ר ה, ומה של א עו שה הטבע
יעשה הצב ע.

י סקר טלפוני שנערך ע״י מנון נתדמן במאי 89׳

להשיג בבתי המרקחת, במשביו לצרכן ובחנויות מובחרות
להיגיינה וקוסמטיקה.
יבוא ושיווק: מדיליין בע״מ, ת.ד 2096 .הרצליה.

) 0081801
חופף וצובע נ תון 5דקות.

ובצב עי שיער

העולם הזה 2722

הא יעצו עובדי השגרירות האמריקאית לאשה לגנוב את דרכון ב על ה?
ך יסן שסירא הוא אולי הציוני האחרון.
^ כל מריבותיו עם אשתו האמריקאית,
סוזאן, היו על רקע עקשנותו להישאר בישראל
ולא לרדת מהארץ.
כאשר הכירו ניסן וסוזאן זה את זה באר־צות־הברית
ב־ , 1973 פרחה האהבה ביניהם.
הבעייה היחידה היתה רצונו של ניסן, עובד
אדעל, לחיות בישראל, ורצונה של סוזאן
להישאר בארצות־הברית.
במשך ארבע שנים התלבטה סוזאן בין
אהבתה לארצות־הברית ואהבתה לניסן, ולבסוף
החליטה. ב־ 1977 עלתה סוזאן לישראל,
השתכנה בדירתו של ניסן וניסתה לחיות כאן.
אחרי שנה נישאו השניים, מתוך הסכמה
להתגורר בישראל ולגדל כאן את ילדיהם.
מכיוון ששפירא הוא טכנאי־מטוסים ב אד
על, הירבו בני־הזוג בנסיעות. החיים בחולון

הוא לארצהלרדת מהארץ. אשתו
האמ רי ק אי תחטפהאח בנותיהם,
גנ בהאתדר מוו וברחה לאראות־ה
ב רי ח. ה שג רי רו תהאמ רי ק אי ת
מונ עתמ מנו ל ה גי עלשם

מתי בדיוק הוא חוזר. למחרת לא היה מענה
לצילצולי־הטלפון בבית. שפירא שלח את
אחיו לבדוק מה קורה, והתברר שהבית ריק.
כשחזר שפירא ממילואים גילה את אשתו
והבנות בבית הוריה בארצות־הברית. היא
הודיעה לו שאיננה חוזרת ארצה.
שפירא מיהר לחפש את דרכונו, כדי לנסוע
אחריה ולהחזיר לפחות את הבנות, אבל
אז גילה שדרכונו, שבו היתה דרו־קבע ויזה
אמריקאית, נעלם. גם כל אלבומי-התמונות
של בני-הזוג נלקחו על־ידי האשה.
מאותו הרגע נוספו על יסוריו של שפירא,
לדבריו, גם התנכלויות מצד עובדי מחלקת־הוויזות
של השגרירות האמריקאית. כעובד
אל־על היתה לשפירא תמיד אשרה אמריקאית,
והוא מעולם לא נתקל בכל קושי
להשיגה. אבל אחרי בריחת אשתו סירבו לתת
לו ויזה, והודיעו לו שמכיוון שכל מישפחתו
הקרובה נמצאת בארצות־הברית, יש חשש
שהוא יישאר שם כמהגר בלתי־חוקי. האירוניה
שבכך הדהימה את שפירא. האיש, שכל
מריבותיו עם אשתו היו על רקע סירובו להגר,
נחשד כעת ברצון לרדת לארצות־הברית
ולהישאר שם באופן בלתי־חוקי.
הוא התחנן, כתב מיכתבים, דיבר עם

סוזאן
,כמעטפרצת׳ ב ב כי ו

היו קשים. לזוג היתה דירה נאה ומכונית.
סוזאן, מורה במיקצועה, לא עבדה בישראל.
היא בילתה את זמנה בקריאת ספרים, בצפייה
בטלוויזיה ובשתיית קפה עם חברות. תחביבה
היה הבישול. .כשהתחתנו, היא לא ידעה
להרתיח כוס־מים. אני בישלתי. אבל אחר־כך
היא נכנסה למיטבח ועשתה ניסויים, קנתה
ספרי־בישול והפכה לטבחית מעולה,״ סיפר
בעלה.
אחרי שנה וחצי התחילה סוזאן להתגעגע
שוב למולדתה. היא התלוננה באוזני בעלה
על התורים לאוטובוס, על הקופאיות החוזר
פניות בסופרמרקט, על אנשים הנדחפים בתור.
האשה נידנדה, והבעל הזעיף פניו .״היו
צעקות, היו ויכוחים, והיא היתה עושה לי
דווקא. לא היתה מנקה את הבית, לא היתה
מבשלת ונעלמה לימים שלמים בלי להגיד לי
לאן.״
ב־ 1980 נסעה סוזאן עם חברה ישראלית
לניו־יורק, לערוך קניות ולבקר את בני־מיש־פחתה.
החברה חזרה לישראל, וסוזאן נשארה.
היא החליטה שלא לחזור ארצה. לבעלה
הודיעה שלא תחזור מכיוון שאיננה מסוגלת
לחיות בישראל.
במשך שנה וחצי נשארה סוזאן אצל הוריה
בשכונת קווינס בניו־יורק וסירבה לכל בקשותיו
של בעלה לחזור .״בסוף היא חזרה בגלל
המכס,״ אומר בעלה. .אז חשבתי שהמכס
עשה לנו טובה, אבל היום אני מצטער על־כ

כאשר עזבה סוזאן את הארץ היא השאירה
בידי בעלה מכונית ללא־מיסים. כאשר נודע
לשילטונות״המס שהאשה אינה בארץ, ושהבעל
משתמש במכוניתה, החרימו אותה.
שפירא טילפן לאשתו ואמר לה שאם היא
רוצה להציל משהו מהרכוש, עליה לחזור.
סוזאן חזרה — ונשארה. אחרי שנה נולדה
הבת הראשונה. ואחרי שנתיים נולדה עוד בת.
.היא היתה מזכירה מפעם לפעם את
ארצות־הברית ואת געגועיה לשם, אבל
כאשר נכנסה להריון היא היתה שקועה בזה.
זה היה אירוע חשוב בחייה.״

אחרי הלירה סירבה סוזאן להיניק, והבעל
היה קם בלילות כדי להאכיל את התינוקות.
.כל הנישואין היו אומללות אחת עבורי,״
סיפר הבעל. ,כל העומס נפל עלי. אני האכלתי
את הילדות והלבשתי אותן וניקיתי את
הבית, מפני שסוזאן לא הסתדרה. היא רק
בישלה. מכיוון שאני עובד במישמרות יכולתי
לטפל בבנות כמעט כל הזמן. השכנים
שלנו חשבו שאני בכלל לא עובד, כי כל הזמן
ראו אותי מסתובב בבית.״
כאם לשתי בנות, היו החיים קשים עוד
יותר לסוזאן. היא חשבה שבארצות־הברית

יהיה לה הרבה יותר קל, והיא דרשה מבעלה
לרדת. .היו מריבות, והיו צעקות. בראש־השנה
היה ריב גדול במיוחד. רציתי לעשות
את החג אצל אמי בטבריה, אבל סוזאן סירבה,
ואז הוחלט להזמין את המישפחה אלינו. סוזאן
נכנסה בערב לחדר בפנים חמוצות. כשלא
אהבה מישהו היא הראתה לו את זה. התרגזתי
עליה וצעקתי עליה לפני כל המישפחה. אבל
מעולם לא הרמתי יד עליה. זה שקר! אני לא
אדם אלים.״
בפברואר 1988 יצא הבעל לשרות־מילד
אים. כאשר טילפן הביתה, לחצה אשתו לדעת

אנשים, אבל מאומה לא עזר.
בינתיים הגיש שפירא תביעה לבית־המי־שפט
המחוזי בתל־אביב, על ידי עורך־הדין
מנשה בר־שילטון, וביקש את זכות החזקה על
בנותיו. מאחר שסוזאן לא השיבה להזמנות
שנשלחו אליה, זכה הבעל בתביעתו.
ימים אחדים אחרי שהוגשה תביעה לבית־המישפט
בתל־אביב, הגישה גם אשתו לבית־המישפט
לענייני־מישפחה בניו־יורק תביעה
להחזקת הבנות. מבחינה מישפטית אין כל
ספק כי סמכות־השיפוט לגבי הבנות, שנולדו
(וזמשך בעמוד )50

י1-35-

/ / 1ו ו ^ 7ג 9 /ן העול דו ה

; — אילו היית גרמניי
(המשך מעמוד )22
אני ניסיתי לנתח מצב שבו מתרחשת
זוועה במקום מסויים, והאינפורמציה
הזאת לא מגיעה לתושבים,
מפני שאסור היה לכתוב
עליה, והדבר הזה מעמיד את האדם
באותו מצב כמו הגרמני שאמר ״לא
ידעתי.״

• הרוו השלישי
הוא מצרן
אתה אחד המומחים הגדולים
בארץ לצכרים. אמרת
בצדק שאתה, מפני
שלא היית בעצם שייך ועמדת
מן הצד, היית מסוגל לראות
יותר ממי שהיה בפנים,
בתוך המחנה. כיום, כשאתה
בן 44 ויום אחד, איך
היית מעריך את ילידי-ה-
ארץ בני דורנו?
אני לא נוטה להיכנס להכללות,
כי כל הכללה לא תהיה מרוייקת.
בוודאי שאני לא רוצה לעסוק בהגדרות.
כתבתי שנים רבות מאוד על
ילידי־הארץ, על אספקטים שונים
של תושבי־הארץ וילידי־הארץ,
ואני חושב שצריכה להתקבל איזו
שהיא תמונה מסך־הכל של הדברים
שכתבתי. זה לא יהיה הוגן
לנסות להגדיר בהגדרה יבשה דור
שלם של כל מיני אנשים.
הנורא הוא שאנחנו, סוף־סוף,
עם ככל העמים. זה מה שרצינו
להיות במשך שנים רבות, ואת זה
השגנו, לצערי הרב.

למה לצערך? מאח מאוזן:

אביגיל ׳1א

)1שגת ישרים 3
)3מחזאי שיצא מאשפתות,
גדול בפולין מהיום והלאה

)9ביום שאבן יספר (:)4

פיתחן תשבצופן

2720

טפמט

^ טםשם0

שטטמסמט

)10 רשעים במוסד (:)4
)13 משה גבור 3
)14 נשק בלה לקבוץ (;)6
)15 החומר טוב, אבל חבוי בגן

)17 שארו של משה (:)4
)18 סניף ויצ״ו אור־יהודה בררו
לחו״ל (;)4
)20 מופיע ברשומות ואצל אורי

)22 ערוד למצרית (;)5
)24 צחי חזר מהלם (:)3
)25 מצא את ההבדלים בכפר
שומי (:)4
)26 הקבוץ סתום (;)4
)28 גם טולסטוי היה סוכן הק־ג־ב
אחרי הנתוח(ר:)5,
)29 סופר בסטטוס־קוו (.)3

מאוגד:
)2לואי וניל ארמסטרונג, כל
אחד וטעמו עמו (:)3
)4סיים מתחת לחופה (;)4

התיקוה שלו להגיע להרצל
פינת וולפסון (:)3,5
בצה״ל על הפנים עם חיה

חלות טריות (;)4
מדליפים בסודי סודות (;)5
מתאימים זה לזה, גם
כישלון במישחק לא יוציא
אותם מהכלים (:)7
מספיק בשל (;)2
המערך בולם אז למה
להיחפז 3,4,2
בקשו שנוי קל ויצאו עם
חתי (;)8
מה אמר יגו לווספוצ׳י 6
חוזרים אל התנ״ך בחנוכה?

יושב קבע עם יתוש בראש

מזון האי הבריטי (:)2
אחרי ידיד עם חשבון (;)3
עולה ויורד וגומר בקצור

למכירה: אום!? נדיר של
גיליונות ר ש 1ם חוה
ל ר צי ני םבלבד:
ט ל פון ) 03 ( 5632473
17:30 עד 18:00

זאת אומרת שיש לנו מנוולים,
אנשים רעים ואנשים טובים, אנשים
בלי שאר־רוח ואנשים שחולמים
מהטוב ביותר עד הגרוע
ביותר. מבחינה זאת אנחנו עם ככל
העמים.
הנה, לעומת כל הדברים השחורים
שאנחנו יכולים לראות, כפי
שהם משתקפים בעיתונות היומית
והשבועית, מופיע לך פתאום גם
דבר ששמו שיח לוחמים, שהוא
לדעתי התעודה המזעזעת המאלפת
ביותר שקראתי על ילידי־הא-
רץ. נדמה לי שאין שום עם שיכול
היה להקים דור של חיילים כאלה.

מאיזו בחינה, חיילים כאלה?
חיילים
מתלבטים וישרים עם
עצמם. הספר, כמובן, לא משקף את
החתך של כל החיילים. זו קהילה
ספציפית מאור של בני־משקים.
אבל זו קרן־אור מעודדת מאוד,
ואין ספק שבני הקיבוצים הם גורם
בעל השפעה מכריעה בצבא. לכן
זה כל־כך מעודד.
מישהו אמר על שיח ל1חם ים
שכמו בתורשה, הדור השלישי,
בדרך כלל, רומה לדור הראשון.
ואני חושב שהדור השני של ילידי־הארץ
היה באמת שונה מהדור
הראשון. גם זה תהליך טיבעי, מפני
שרצו לגדל כאן עם ״בריא,״ במר־כאות,
אנשים חסרי״תסביכים שאין
להם שום בעיות. ניסו עד כמה שאפשר
להתרחק ממה שנקרא יהודי
״גלותי,״ שוב במרכאות, והדור
השני של הצברים הגשימו את
המאוויים הלאומיים האלה.
והנה, בדור השלישי, צצו לנו
שוב, במהדורה מודרנית לחלוטין,
המתחבטים והנבוכים, הגנסינים
והברנרים, וזה יוצא מן הכלל. זה
דבר חשוב מאוד. זה מעודד אותי.
מפני שבשיח לשמים יש אין־
סוף של סימני־שאלה. ונדמה לי

שזה הדבר הטוב ביותר שיכול היה
לקרות. דור שמאמין רק בסימני-
קריאה, שלא שואל שאלות, הוא
דור מסוכן. ברגע שאתה מציב סי־מן־שאלה
ליד סימן־הקריאה, אתה
לפחות נעצר וחושב: האם צריכים
באמת להרוג? האם אין דרך אחרת?
אולי יש דרך אחרת?
אני חושב שהתהליך של הצבת
השאלה חשוב יותר מקביעת התשובה,
בזכות המבוכה, בזכות הספקות.

אני
רואה, דן, שהתהליך
של עשיית השלום עם העבר
שלך, אחרי התהליך של
התבוללות בקרב הצברים,
הוא גם תוצאה של נכונות
להציב סימני־שאלה לגבי
הצברים עצמם. כלומר:
פעם כל מה שהיה צברי היה
טוב, והיום מוכנים להטיל
בזה ספק.
נכון. בדיוק כמו שפעם כל מה
שהיה זקן היה רע, כל מה שהיה
קשור לגולה, לשם, היה רע. אני
חושב שהגיע הזמן לבדוק את הדברים
לגופם. כינוי־הגנאי הזה ,״גלותי״
,מקובל מאוד. אני חושב שהגיע
הזמן לשאול אם באמת כל מה
שהיה קשור לגולה היה רע.

הרומאן הזה הוא גם סימן
דרך בדרכך שלך. במה זמן
לא כ תב ת ספרות?
ב־ 1950 פירסמתי ספר של סיפורים
קצרים, ארבעה וארבעה.
מאז פירסמתי רק שני סיפורים, וגם
זה רק בזמן האחרון, בשנתיים האחרונות.

אני דא ״מתבזבד
אם כן, מה המריץ אותך
לחזור לספרות?
שום דבר. זה תהליך טיבעי. לא
החלטתי עכשיו לחזור לספרות.
היה לי מה לומר, וניסיתי לומר את
זה בצורה של רומאן. אני לא מתייחס
בזילזול לסאטירה ולהומור,
שבהם עסקתי הרבה שנים.

אתה יודע, בוודאי, שיש
דיעה בציבור שאתה מתבזבז.
אני
לא יודע. אבל ספר לי על
זה. מה פירושו של ״מתבזבז״?

פירושו שאתה לא עושה
את המכסימום שאתה יכול
לעשות. למשל, בספרות.
מי שטוען ככה יוצא מתוך ההנחה
שהספרות היא יותר חשובה
מכל דרך־כתיבה אחרת. ואני לא
מסכים.
אני מוכן להסכים לדבר אחד,
שלגבי אדם העוסק בכתיבה —
ואני לא משתמש בכוונה במילה
סופר, מפני שאני חושב שזהו תואר
שהחברה או ההיסטוריה צריכים
להעניק לאדם שמלאכתו כתיבה
— לגבי אדם העוסק בכתיבה,
העיתונות היא אסון.
כתבתי מדור שבועי במשך קרוב
לעשר שנים, ואני חושב שלולא
הייתי כותב מדור שבועי, יכול
מאוד להיות שהיה נכתב במשך
הזמן הזה ספר. החוויות שהצטברו
בי נפרטו למדורים שבועיים. לזה
אני מוכן להסכים.
אבל זוהי דילמה קבועה של
אדם העוסק בכתיבה. להביע את
דעתו באופן שוטף ומיידי על מה
שמתרחש סביבו, ולקוות לתוצאות
מיידיות, או לכתוב ספר מטווח־ראייה
מרוחק יותר, ולהתאזר בסבלנות
ולקוות שיום אחד זה ישפיע
בדרך כלשהי בצורה בלתי־אמצ־עית
על אנשים?
העולם הזה 2722

הורוסהוס
מזל החודש:
עקרב השבעת
השש הסיני
על העקובים
שנת הנחש כוללת את שנת 1989
וחלקה הראשון של .1990 האסטרולוגיה
הסינית מתחלקת בצורה שונה מה אסטרולוגיה
המערבית, אבל יש נס צירוף
של שתי התורות גם יחד. מי שנולד
במזל מאזניים ובשנת הנחש לא יהיה
דומה לשכניו. כל מזל והשנה הסינית
המאפיינת אותו.
איך ייראו התינוקות שיוולדו השנה
במזל עקרב ובשנת הנחש הסינית ואיזה
טיפוסים נולדו בצירוף זהו באיזה שנים
זה קרהו
מי שנולד בשנים ,1941 ,1929 ,1917
ה 1-וה 2-בחודש יוציאו ממצב״הדוח ה ן
כבד שבו אתם שרויים. זח יכול להיות
הצלחה במיבחן מכל

סוג. זו יכולה להיות

גם סיבה הקשורה

לחו׳׳ל. תיתכן גם פגי¥

עם חבר שתמיד

יודע איך לעודד. ב¥
כספים
המצב רגיש.

אל תמהרו להוציא אז

לבצע תובגיות שיש
21במרס -

20באפריל

בהן סיכון. הבריאות
שלכם ושל הקרובים
:לכם אינה טובה ויש צורך להיבדק.
ן ידיעה בקשר לעבודתכם ב־ 4אז ב״.5

* ה־ 1וודג בחודש •מריס להחז־ר לכס את
ן החולשה והתישות שמהן סבלתם באחרונה,
¥אבר אל חדאנו. זה יוד
ן לוף. בסך הכל תפגשו
* אגשיס שעימם וגנים
ן לבם להיפגש. היכרות
* חדשה או מתחדשת ת־י
ביא לשינוי חשוב בחיי־ן
כם ותשפיע מאוד על ה*
תודש״ם הקחביס. המין
ן ז *ז!1רז1ז:
* השני יגלה עכשיו עניין
וייז ח מ & מ
* רב זתצטרכו להחלים
יי עם מ׳ אתם רוצים ליצור
:קשר קרוב. הנטייה של הצד השני היא לק*
חת את השילטון ולהכתיב לכם טה לעשות.

.ו ד 1וה״ 2בחודש יהיו מעודדים. אין
ן ספק שבעבודה מצבכם לא״קל. המתח
גדול. אתם מסתכס*

| ¥י ד ״ ר | י £כים, כועסים ונעלבים
ודי בצדק -מ-ן | י
^ מעשים הנעשים סא *

חורי גבס. אל תמהרו ן מסקנות
! להסיק

ן ולברוח משם. אין זה

הזמן ואין לכם אפש21ב
מאי ־
רות כספית לוותר על
20ביוני
ההכנסה. הבריאות
אינה סובה. גשו לבי *
קורת רפואית והשתדלו לנוח. קשר רון
מנסי, שהחל לא מזמן, עלול להסתיים.

טלה

1989 ,1977,1965,1953 ובמזל עקרב -לט יכולים לשקר אך אינם משקרים נחש. אך הם כל-כך בלתי״מושגים, נפ* -
הכתבה הזאת מתייחסת אליו.
לעצמם. הם קנאים ולפעמים הקנאה לאים ומשחקים אותה ,0001 .שהם *
לבן־עקרב בנחש חיים ללא יופי, ללא מעבירה אותם על דעתם. הם רוצים באמת יכולים למשוך כל אחד. הם *
מותרות, עדינות והתחשבות, הערצה
מאוד בררנים. בדרך כלל הם מתחברים 1
ומוחצנות -אינם חיים כלל. אלה הם
למישהו שהם יכולים לשעבד אותו *
ערכים חיוניים לגביהם. הם רגישים
ולשלוט בו. אם אתה מאוהב בעקרב* -
בצורה קיצונית, וביחס לנחש, קר-מזג
נחש אתה מוזמן להצטרף למועדון* .
באופן יוצא-דופן, זו אישיות חמה ואו תעמוד
בתור. זה אפילו לא באשמתך, כי *
הבת. יש בהם אצילות. הם אנשים חו כולם
נמשכים אליהם בקלות. אין ספק *
שניים ובעלי נטייה לחשדנות ויכולת
שלא יהיה לך קל, שכן העקרב-נחש רץ *
לדעת מה קורה אצל הזולת.

בזיג-זג בין עדרי המעריצים שלו.
הקווים האופייניים לנחש הם חוב-
התאמות
מת-חיים, אינטואיציה, יכולת לראות
מעבר לאנשים ולדברים. כל זה אינו
עקרב-נחש וילידי שנת הדרקון הם
מפחית מהצד הפילוסופי של אופיים של
חברים. תבחר את המתאימים לך בין
העקרבים, שכן הם בעלי יכולת מחשבה
בתולה־דרקון, גדי-דרקון ודגים-דרקון.
עמוקה, עד כדי סבל.
ישנם ארבעה תרנגולים שאוהבים את
העקרב הנחש חש צורן להיות זהיר,
חברתך. סרטן משנת התרנגול, בתו-
ומנסה למשוך תשומת-לב בהופעה יו-
לה-תרנגול ודגיס״תרנגול. אל תסכים
צאת-דופן ובולטת. אף פעם לא יתלבש
לתחליפים. אפשרות אחרת היא סרטן
בצורה פשוטה וסתמית. תמיד ימשוך
שנולד בשנת שור. קשרים פחות שובים
את העיניים לכיוונו. התלבושת והאיפור
יש עם שור-אריה ודלי בשנת הקוף, וגם
מזכירים דמות בימתית או תחפושת
עם שור ואריה בשנת הנמר. אם אתה
מהממת.
נזהר בכבודך העצמי תימנע משור
אישיות זו היא בעלת יכולת לנחש
ותאומים, שנולדו בשנת החזיר.
את הצרכים והשאיפות של הזולת. יש
• מיקצוע
להם אפשרות לצפות איך יעלו המניות,
לראות את העתיד, לנבא דברים, לכן גם
זוהי אישיות מאוד יצירתית. הם ימצפויה
להם הצלחה במניות וכדומה.
שכו לכל פעילות שיש בה המצאה שי מושית.
הם יעבדו היטב לבד, אבל הם
הכל מצליח להם בקלות וכתוצאה
מכך הם קצת שחצנים. הם בעלי מזל לשמור על הכל לעצמם. הם אינם מוכנים יכולים להתאים את עצמם לכל מיס-
להתחלק בזוהר. יחסית לנחש העקרבים גרת, בתנאי שהמיסגרת תכיר בעליו בכספים
ובדרך כלל סובלים רק מהכאב
עצלנים יותר. הכל בא להם בקלות.
נותם ותפצה אותם על כך. מתאים להם
האמוציונלי שהם גורמים לעצמם. האגו
להיות מנהלים. הם יהיו עצמאים. הם
שלהם מאוד חזק, אבל הם לא
נותנים למלו • באהבה
אינם מוכנים לקבל מרות, אך כאשר הם
להשתלט על ההגיון. הם מצליחים
כל אחד רוצה לאהוב את העקרב־ הבוסים, הם יהיו דמוקרטיים ומבינים.
צוא איזון בין מציאות לחלום. הם בהח

אם תתעלמו סודו וה־ג בחודש. שבהם תע ענייני כספים יעסיקו אתכם מאוד השבדו
ק שה ולא תמצאו זם ן לסעחה, שאר בוע. הוצאות גדולות ובלתי-צפויות יכהשבוע
יהיה קל יותר.
ניסו אתכם לדאגה,
אס כי אין לכם מה
בעיות בריאות עדיין י מלוח
להציק בייחוד מן
לדאוג. כספים יכנסו
בסכומים גדולים מ!
57ר־ .7עכשיו תהע
מהצלחה בקרב המין הטה
שציפיתם. יתכן
שני. תצאו הרבה לבילד
שתקבלו הפרשים או
״ם. האווירה תהיה ק ממענקים
או שמישהו
יחזיר לכם הלוואה.
לה יותר ותרגישו למשך
זם ך 0ה שחוזרים אליכם
תיתכן גם הצעת־עבו־שימחת
הוד ם והמרץ
דה מעניינת, שתביא
שדעכו באחרונה. מלהכנסה
נוספת ולחיהזוג
יהיו קצת מחר ס ב־ 4בחודש. הפע״ם סכון בהוצאות שוטפות. ה-ג וח״ 4אינם
יובלו ליהטת מהצלחה בקרב המין השני. מתאימים להחלטות בקשר למגורים.

ענייני מגורים יתפסו עתה מקום חשוב.
מתחיל להקת ברור וקל יותר. בעבודה שוב
בא לכם לעשות שיווי. תרגיעו קצת את
משהו עלול להתקלקל ותצטרכו להוציא
הוצאה בלתי-צפוייה.
ההתלהבות. לא כל הצעה
עומדת בסיבחן המאבל
הבעייה העיקרית
היא ההכרח להיציאות.
צדך לחשוב הימצא
בבית הרבה יוטב
ולבחון את המצישם.
תר מכפי שהייתם רוכספים
יניעו ב־ 1א 1ב־2
צים. אתם נמצאים
בחודש. באותם ימים
עכשיו בתקופת החיהיו
לכם הוצאות לא־למה.
אל תזלזלו בכך.
קטנות. נסיעה עלולה
אם לא תצברו כוחות,
לסכן אחבס ב־ 4נב־,5
תחלו שוב ואין לכם
אתם מתגהגים באימפולסבלנות
להיתקע שוב
סיביות. וממהרס לנר
בבית. בין ה״ 6ל 7-חוויה רומנטית
ענס. ולשמור טינה. נסו להסביר לעצמכם את
מוזרה ומרגשת• גס זה קורה בבית.
הסיבה לכעס המהיר ש ד אתם שפסים.

אתם נהנים עכשיו מתקופה הרבה יותר נוחה. ב־ 1וב 2-בחודש תהנו מהצלחה בקרב
אל תתחילו לעשות לקקן ־סודי בבית ב־ 1חמין השני, מה שיעודד, ירגיע, הנסוך
ביטחון. באחרונה גם
1בד 2בחודש. אחם עלו־מאוד,
התאמצתם

ם להיפגע, ליפול או
נחלשתם וכרגע אתם
להחדק על ם י־ססן.
ממהרים לחלות. יתכן
ם־ס אלה סתאיסים דור
שתצטרכו לטפל ב-
לנסישת, לב־קודם,
בני־מישפחה שאינם
פגישות או לשיחות־חשים
בטוב. קל יותר
עמדה. זה הזמן להתמה־
6בחודש. נסיעות
יישב ולטפל בדברים עד.
} 2גנובטבר ־ 22 בארץ או לחו׳׳ל עולות
22 בבאס זפגסו כסוסב ר־ הזגחתם. יש ם• שנפגע
20בדצב בי־על
הפרק, אבל אל
סבך ששכחחם לטלפן
תמהרו לצאת. חכו
או לכתוב. שיש* ושבח
יפתיעו אתכם. נהיגה עלולה להיות ססוסת לפחות עד יוס״ההולדת שלכם. חיכוכים
ם ה־ 5בחודש. ש כשאתם עומד־ם ברמזור. עם בני״סישפחח. שימרו על זכויותיכם.

חאזנייס

נו 1111ו!

ודו וד 2בחודש 0א 1ד מעייפים ומדכאים4 .
חוסר עירנות יכול לגרום לכם להסתבך בת־ ן
אונות א 1להניב בתוק־ף
פנות, במקומות שבהם 2
חשוב לנהוג בד״פלוסט־ 5
יה ובטקט. בד 3בבוקר ן
צפויה פגישה חסנטיח*
קנבעת וחשובה. הנמייה *
היא לחתוך דברים ו ד *
קבל החלטות שמהן אי־ *
אפשר היה לחזור. מזנ ד;
לץ שתק־חו כל מעשה *
ם ס!נ זה. הזם! אינו מת־ ן
אים לביצוע שינויים דרסט״ם. אתם עמים *
לבצע פ שלה מסוכנת בכספים. שימו לבו ן

הקאריירה עומדת עכשיו בראש סולם *
העדיפויות. תצטרכו לשמת טמינהגכם ן
ולהיות יותר תובעגיס
למען עצמכם. עליכם
לעשות זאת בעדינות,
בטקט רב ובתיחכום.
ידידים ירצו לעזור
לכם וכדאי שתיפגשו
עימם ב 1-או ב2-
בחודש. הם יכולים
20בינואר -
לתת רעיונות וגם לש18ב
פברואר
מש כמליצי״יושר אצל
הממונים. הבריאות
לא תהיח טובה וכדאי שתקפידו על טח ן
שאתם אוכלים. מח 6-יהיה יותר קל* .

סתחידם להרגיש יותר נוח. לאחר חודש של *
קש״ם, אכזבות!עלבונות. תימצא דרך לחזור *
לחיים הרגילים ולהרים 5
שוב את הראש. שיחה *
חשובה בגנג״נ• ע מד ה ן
ב־נ או ב־ 2בחודש. אל *
תמא! בדרישות, תע ל־ 2
צד השני הזדם נות לה־ *
ציע. משם עשויות לה־ *
גיע הצעות מענישת וב־ ;
19בפברואר
דאי לשקול אותן. ידידים *
20במרס
יאכזבו אתכם בשישי או *
בשבח. אל תצפו מהם *
לעזרה. כדאי שטפלו בגנצסבם. בע״ה בד־ *
אותית עלולה להחפתת לסימדם לא־רצנ״ם* .

1 1 1 1

1 1 1 1 1

מה פ ת אום
\ פרופסור?
חשבתי לתומי שרב־סרן שמועתי יצא לפנסיה, אך מסתבר שיש
פנסיונרים שאוהבים לעבוד, והם כל־כן־ חרוצים שזה פשוט מדהים.
סיפרתי לכם לפני שבועיים על הרומאן של הדוגמנית הארץ
דונסקי עם גבר אלמוני, עורן־־דיו אמריקאי המגיע ארצה לענייני־עסקים.
חשבתי שבזה זה נגמר, וההמשך יהיה שאגלה את שמו וגם
אשיג תמונה שלו. אך מייד עם פירסום הידיעה קיבלתי כל מיני
מסרים, תישדורות, פתקים וידיעות טלפוניות, שאין בכלל עורו־דץ
אמריקאי, אלא מדובר בפרופסור דויד סר, גינקולוג מכובד מאוד,
שלפני 13 שנה יילד את נואל, בנה של הדוגמנית, ומאז שמר על
קשרי ידידות הדוקים עם הדוגמנית.
ידיעה אחת סיפרה שהוא מתגרש מאשתו למענה, וידיעה אחרת
דיברה על חידוש הקשר בין הגינקולוג לדוגמנית. אמרתי לעצמי: מה
יותר קל מאשר להתקשר עם הדוגמנית? עשיתי דרינג־דרינג, והיא
ענתה.

״שלום קארין, זאת המרחלת״.
״שלום, מה קרה?״
״את זוכרת שכתבתי על הקשר הרומנטי החדש שלד? כמה אנשים
טוענים שזאת פעולת־הסחה, כדי להסיח את הדעת מן הקשר האמיתי
עם הפרופסור סר״.
״מה פתאום? למה שאני אשקר? איך את חושבת שזה יראה לציבור,
שאני מספרת על רומאן עם עורד־דין אמריקאי, ובסוף יסתבר שזה
שקר ושיש לי רומאן עם מישהו אחר? אין לי צורך לספר סיפורים!״
״אז מה מקור השמועות?״
״הפרופסור דויד סר הוא ידיר קרוב שלי. הוא הסנדק של בני נואל,
ובעבר היה לנו קשר מיוחד ויפה״.
״וכעת?״
״לא ראיתי אותו כבר מאז הבר־מיצווה של בני נואל״.
״אז בכל זאת, מי הגבר המיועד?״
״מה שאני מוכנה לנדב זה את שמו הפרטי. קוראים לו סטיב, והוא
קאריץ דונסקי
מתגורר בלוס־אנג׳לס. הוא יגיע ארצה בעוד 10 ימים״.
״הפחפס!ר ה 1א יריד קחב שלי־
״ומה יקרה אז?״
״יש בינינו מחלוקת לגבי מקום־המגורים, כי הוא רוצה שאני
״אני עושה את התצוגה הגדולה של תגלית השנה, ביחד עם המפיאתגורר
עימו בארצות־הברית, ואני רוצה להישאר בארץ, כי טוב לי פה
קה רינה כרמלי. מלבד זאת, תאמיני לי, את תהיי הראשונה להכיר י
וזה חשוב לי לגבי נואל״.
אותו כשהוא יגיע ארצה בעוד 10 ימים.״
״מה העיסוקים שלך לאחרונה?״
עיתונאים תיירות־ערך

זה אולי יישמע לכם כמו מעשיה תלמו־דית.
בנוסח שניים אוחזיו״בטלית, זה אומר
כולה שלי וזה אומר כולה* שלי. אך לא כך
הדבר.

ביום החמישי שעבר נראה עורר־הדין ז
אריה מנטקביץ, יושב־ראש הרשות־1
לניירות־ערך, כשהוא מבלה או עובד (מחק י
את המיותר) בחברתה של בלונדית סכסית1
ומשכנעת. מנטקביץ, שהיה בעבר מיודד עם ׳
הדסה מונסה, אחת מגיבורות פרשת נ1ק1
צפ1ך אמריקה. היושבת כעת בכלא על עבי־ י
לירושלמים יש איל־קולנוע, ושמו משה
רות הקשורות בבנק, נראה משועשע, ואולי 1דדש, שהוא גם מנהל בית״ר־ירושלים. ג׳וב
גם מופתע מתשומת־הלב שהבלונדה שלצידו[ אחד מביא הרבה כסף, והג׳וב השני מביא הרעוררה.

כבוד וקשרים.
כשהשניים קמו ללכת, שאלו אותו חברים}
הדרש הזה היה נשוי במשך שנים רבות
לאן הם ממהרים. מנטקביץ השיב שנהגו ממי[ לאשה בשם אינגריד, שילדה לו ארבע
תין לו בבניין הרשות, ברחוב מונטיפיורי^ בנות. באחד הימים הכירה אינגריד בחור
(בתל־אביב) ,ושעליו להגיע עוד הלילה לירו־ [
שלים.
עכשיו נקח אתנחתא קלה ממנטקביץ^,
ונעבור לרון בן־ישי, הפרשן הצבאי
דישח אחחנות. רון, גרוש, גבר נאה ומוכשר^,
נראה כמה פעמים כשהוא מגיע למערכת/
הארץ. מחכה בסבלנות במכוניתו, ואז הגיחד^
מהבניין האפור חתיכה בלונדית, נכנס
למכוניתו והשניים דהרו למקומות שוני!
בעיר, מיסעדות, בתי־קפה.
השכנה של רון בבניין שבו הוא גר מוכנה(
להישבע על ספר־התורה שהיא ראתה את רון[
והבלונדית נבלעים בדירתו.
נו, אתם בטח מאוד סקרנים לדעת מי הב־[
לונדית בעלת המעלות המצויינות שגברי:
רבים חפצים בחברתה. ובכן, זוהי העיתונאית[
הגרושה אירית גלילי, בעלת טור חברתץ
בשם ראיתי שמעתי. אני בטוחה שבשבועות^
האחרונים היא ראתה ושמעה הרבה דברים1.
אני ממש מקנאה, וכבר מחר אני רצה ל־מיספרה
לעשות גוונים ופן. אולי גם אני אזכה/
לארוחת־צהריים עם מנטקביץ וכרישי.

פעם, כשבחברת־התעופה הלאומית שלנו
היו המון דיילות יפות וחכמות, היו גם הרבה
סיפורים. אך כיום הפכה אדעל לחברה כמו
כל החברות. זאת אומרת, היא כבר לא מספקת
סיפורים פיקנטיים כבעבר.
אך השבוע הסתבר שדיילות־העבר של
החברה עדיין ממשיכות לייצר חדשות. אחת
מהן היא עדנה כרנר היפה, שנישאה לפני
כמה שנים לבחור בשם שימעון שוורץ,
המוכר יותר בכינוי ״שימעון הדוקטור״ ,מפני
שהוא המומחה הגדול ביותר במיזרח התיכון
למישחקי־קלפים. הוא פשוט דוקטור לנושא
הזה.
החברים מספרים ששמו יצא גם למרחקים,
לארצות־הגויים. כשהיה צעיר יותר היו מזמינים
אותו לסופי־שבוע של קלפים באנגליה,
בגרמניה ובעוד כל מיני מקומות. ולא מדובר
במישחקי־רמי של הדודות הפולניות, אלא
במישחקים רציניים.
שימעון ועדנה נישאו, והוא הבטיח שהוא
יהיה בחור טוב, וגם נולד להם ילד. אך
מסתבר שהדוקטור חזר לסורו והתחילו שם
מריבות וויכוחים. דיברו על פרידה זמנית,
ולאחר־מכן דיברו על פרידה סופית.
בשבוע שעבר התברר לי שהם כבר הגיעו
לעורכי־דין. הגברת ברנר שכרה את שרותיו
של עורך־הדין דב ישראלי, שגם הוציא
בשמה בקשה על תשלום דמי־מזונות, ולאחר
מכן צו על אי־תשלום דמי־מזונות ועוד ידה
נטויה. המערכה האמיתית היא על הדירה.
הבעל רוצה למכור אותה לתשלום חובות
שונים, ואז להתחלק בנותר, ואילו האשה
באמצעות עורך־דינה, תובעת חצי משווי
הדירה, לא כל קשר לחובות של הבעל. השאר
הוא ביד בית־המישפט.
רוסי, והחליטה שהיא רוצה ללמוד את השפה
הרוסית על בוריה. מובן שגם רזי הקומוניזם
סיקרנו אותה. אז היא ארזה את מטלטליה,
התגרשה מבעלה ועברה להתגורר עם הרוסי
שלה.
הבקיאות שלה בקפיטל של קארל מאר־
03 כל־כך גדלה, שהיא אף נכנסה להריון
מהרוסי.
אן־ אל תחשבו שדרש, אחד האנשים הכי־פופולריים
בירושלים, אמר נואש. כאשר התפנה
נתלו על זרועותיו הקולנועיות חתיכות
ירושלמיות למכביר.
האחרונה שבהן היא המזכירה שלו, בלונדית
גבוהה וחטובה. אומרים שמאז שהתחילה
לעבור אצלו הוא נמצא במישרד שעות נוספות,
והוא כל־כך זקוק לשרותיה שהיא מלווה
אותו לכל פגישותיו.

משה דדש, הבנות והחבר־!
חתיכות יר 1שלם י 1ת לסכביר

אתי סל נס ק ׳

רון בן־ישי
מה חיפש בנזערכת ״הארץ ל־
שעות נוספות

כ תו ב
בקרפים?

ציצים

ציציות בשנת 1975 היא נבחרה כסגנית מלכת-
המים של השלם הזה. בשנת 1976 היא נבחרה
כסגנית מלכת־היופי, בשנת 1988 נישאה,
ובשנת 1989 היא חשפה את הציצים במסיבה.
זוהי האחת והיחידה, ויקי זילברמן

פרסטר.
לפני שבועיים ערכו שני חברים טובים,
ארנון אנגלנדר בעל מישרד־נסיעות,
וידידו דויד דיין, מסיבה רבת־משתתפים
בדיסקוטק יפואי. כמו בכל המסיבות מהסוג
הזה, לא קרה דבר מיוחד, מלבד העובדה שבשעת
לילה מאוחרת נערכה במקום תחרות־פרובוקציות,
וויקי זכתה בפרס הראשון: כר־טיס־טיסה
ללונדון.
אני לא יודעת בדיוק מה היו הקריטריונים
לזכייה הזאת, אבל גם אתם חייבים להודות
שלא בכל יום רואים חתיכה חושפת שד במסיבה
תל־אביבית, בעיקר אם החתיכה הזאת
נשואה לבחור אמריקאי בשם דנים סרס־טר,
שהוא יושב־ראש תנועת ״כך״ בניו־יורק.
בשנה שעברה נישאו השניים בטקס
מרשים. את הקידוש ערך — לא פחות ולא
יותר — הרב מאיר כהנא, מנהיג תנועת

כשנשאלה הגברת פרסטר מה היא תעשה
אחרי החתונה, היא השיבה שהיא תעבוד בסניף
המקומי של תנועת ״כר״ .לאחר שראיתי
את החשיפה האחרונה שלה, נורא שמחתי
לגלות שתנועת ״כ ר עוברת מהפכה בטאקטיקה
שלה: ציצים במקום ציציות.
כל עוד הנשים הפעילות מתפשטות, זה
טוב. תארו לכן מה יקרה כשהגברים בתנועה
ילכו בעיקבותיהן!

ר א כו ר ם גזענים השבוע חגג הזמר הטרינידאדי וין קרדינל
את יום־הולדתו ה־\ .אני באמת לא יודעת
כמה, כי הוא לא מגלה, והחברים שלו
בארץ לא זוכרים את ימי־נערותם בשכונה או

ויקי זילברמן־סרסטר עם ארנון אנגלנדר
החשיפה האחרונה של. כ ך

ישראליים. לווין יש חיילת חמודה בשם גיתי
1חזן, העומדת לסיים בקרוב את שרותה הצב־
£אי, ואילו להילרי יש מלר־הטוטו, נעמן
^ שקולניק.
£מלבד העובדה ששני הזוגות האלה מאוד
£מאושרים בבחירה שלהם, יש גם דימיון
£בהפרשי-הגילים. וין הוא בסביבות וד 50לחייו.
חברתו גיתי רק בת .21 הילרי היא בת
20־פלוס. אולי קצת יותר. אבל באמת לא

הרבה יותר• אד נעמן הוא בן 50־פלוס, אולי
קצת יותר. אני לא רוצה להמשיד הלאה
ולחשוב על עוד כמה פרטים דומים.
מספרים בעיר שמאז שנעמן והילרי התאהבו
זה בזה, היא הפסיקה למלא טפסים של
טוטו, כי היא פשוט זכתה בכל הקופה. וגם
אומרים שמאז שווין התאהב בגיתי, הוא מוכן
להתגייס ללהקה צבאית. אז מי אומר שבארץ
כולם גזעניים?

וץ קרדינל וגיתי חזן
מוכן להתגייס ללהקה צבאית
את מסעות־האלונקה שהם ערכו יחדיו בגול־ני.
וין
הוא כמעט־ישראלי, למעט העובדה שהוא
נולד בטרינידאד. הוא חושב שהחיים בארץ
כל־כר משגעים שהוא הצליח לשכנע את
אחייניתו, הזמרת הילרי סרג׳נט ,״לעשות
עליה״ .היא הגיעה ארצה לפני שנתיים, ומאז
היא גילתה פה את אמריקה.
וין והילרי החליטו שהם הולכים על כל
הקופה, ואף הצליחו להשיג לעצמם בני־זוג
ש לכל קוראיי היקרים אני מודיעה שהאדון
אברחם קציר, אביה של הסטודנטית ברקת
קציר. חברתו של המיליונר היהודי־גרמני
יוסל׳ה בובמן, חי עובד ונהנה מהחיים
בחיפה ואני מתנצלת על זה שכתבתי
שהוא כבר נמצא בעולם־האמת.
אמנם, ברקת גדלה שנים רבות בלי אביה,
מפני שהוריה נפרדו, אר אביה קיים והם
.אפילו בקשרים טובים.
ובקשר לרומאן המשגע של מירי רם״
קין־וייסברג, אלמנתו של הארכיטקט ד \

רס רסקין, ועורר־הדידהטייס בני קריי״ )
תי, אני רוצה להוסיף פרטים נוספים, שהחס ן
רתי, אר שהבטחתי שאגלה לכם. דפי /
קרייתי-,גרושתו של בני, עורכת־דין במיק־צועה,
עזבה את השוק האזרחי לטובת ה־מישטרה,
והיא עובדת כיום בפרקליטות מחוז
תל־אביב. בלי קשר, ואולי עם הרבה קשר —
דפי מתגוררת מזה שנה עם קצין־המישטרה
טוביה גולן, מפקד מרחב־לכיש, ולמעשה
הם זוג לכל דבר, מלבד הפתק הקטן מהרבנות.
כולם מאושרים וכולם חברים של
כולם.

זקדלניק זכתה בג

ע כ שיו קמו תדש עו ת־ המשך לגו ש. ממשלתמדמת ־י הו ד ה ואירגונים יו תר מתונים
שיתוק משמאל

שתיקה מימין

(המשך מעמוד ) 13

(המשך ם עם 1ד ) 12

בהפגנת ה־ 400 אלף. אתה יודע ״,הוא מתחמם
,״הייתי מאוד שמח לקבל את ההסבר :
הזה, אבל אני חושש שזה הרבה יותר גרוע.
אני חושש שסף הרגישות הציבורית ירד״.

אלי מישהו מראשי הגוש ואמה,אוי ואבוי לך
אם עוד פעם תשתמש במושג הזה! נכה
אותך ד
להוכחת הקיפוח החילוני בגוש־אמונים
מביא אבי פרחו את המיקרה של מוני בדארי,
שהספיק להיות בשנה שעברה מזכ״ל אמנה
במשך כמה חודשים. הוא הודח על־ידי הנהגת
הגוש כששלף תוכנית־שלום עצמאית, שהציר
המרכזי שלה היא אוטונומיה לפלסטינים•
בן־ארי, חילוני, בנו של המנהיג הרביד
יוניסטי בשנות ה־ ,40 הד״ר אריה אלטמן, הוא
תושב כפר־אדומים. לדעת פרחו שילם על־כך
שלא היה ״אחד מהחברה״ .״תוכנית־השלום
שלו היתה רק התירוץ להרחה. גם לפני
שנבחר נערמו לפניו מיכשולים רביים״.
במקום בך־ארי נבחר לא־מכבר זמביש,
שהיה במחתרת היהודית.
.אין לי נגד זמביש כלום, אלא נגד השיטה
של, שיישאר במישפחה׳ .זמביש הוא אחד

״מה אתם עומדים לעשות?״
״יש שני נושאים. קיימת אפשרות לפרי־צת־דרר
מדינית, וקיימת האינתיפאדה. אלה ,
שני הנושאים שבהם אנחנו עוסקים, ונעסוק :
עוד יותר״.

״איד תעסקו באינתים אדה?״
״מה זה נעסוק באינתיפארה?״ בשורה על
מדיניות חדשה לא תצא כאן .״האינתיפאדה
היא רק סימפטום. זו לא הבעייה. תראה,
אנחנו מטפלים בזה יום־יום. אנחנו מקיימים
מגעים — יותר מכל גוף אחר — עם
המנהיגות בגדה המערבית. אנחנו פותחים
ערוצים למשא־ומתן. אנחנו עושים את כל :
הדברים האלה, ונמשיך לעשות אותם.״

״לא תטיפו לסרבנות.״

באחריות למישגים ולתוצאות. אני מחפש לי
מערכות אחרות למאבק על אמונתי ״.לבדנון
היו גם ויכוחים נוספים עם הנהגת הגוש. הוא
מאמין אמנם בארץ־ישראל השלמה, כמו
לוינגר, אבל אינו שולל פרגמטיזם טאקטי,
כמו תוכנית־שמיר, למשל.
בן־נון! ״אני ער לבעיות כמו האוכלוסיה
הערבית־פלסטינית והמרד שלה, ומה ניתן
להשיג בסיטואציה כזו ומה לא.
״איני רוצה לעמוד בעמדת הקיצוני־הי־מני,
או מביא־הכדורים, ללא עמדת־השפעה.״
אני חושב שגוש־אמונים הגיע לעמדה שכבר
מעבר לסמן הימני. בגלל זה השפעתו על
המערכת הפוליטית היא אפסית״.
בדנון, איש המפד״ל, טוען שהאוריינטציה
של גוש־אמונים לא צריכה להיות מהליכוד
וימינה בלבד, שכן אז ״אנו מונחים בכיסו של
הליכוד, והוא מתחשב בנו מעט מאוד״.
לטענתו הגוש צריך ויכול לתמרן בין המערן־
לליכוד.
לדעתו של בדנון קם דור המשר לגוש־אמונים,
אלא שהוא פועל במיסגרות אחרות.
בן־נון מזכיר את אירגון אל־עמי, שבראשו
עומדים הרב יהושע צוקרמן והרב צבי טאו,
הפועל בעניין שלמות עם־ישראל, ואת
קבוצת במעלה(המרכז לציונות דתית) ,שבה
פועלים חנן פורת, אורי אליצור ומוטי שקלר.
גוש־אמונים, לפי בך נון, משלם על קנאותו
וקיצוניותו הפוליטית במחיר הפיכתו לגוף
קטן והקמת גופים אחרים.
שיטות דדאטטיות

אנשי גועראמונים בפתח מחנה צבאי ()1977
עמדו הריקודים

״לא. יש לנו עמדה מפורשת נגד סרבנות. מהמישפחה. המישפחה הלוחמת, אבל המיש־פחה״.

תנועות שבחרו בדרד של סרבנות, אבל
אנחנו מאמינים שאפשר להגיע לקונסנזוס !
פרחן טוען גם שהישובים הדתיים זוכים
הרבה יותר גדול״.
ביותר תשומת־לב מהיישובים החילוניים.

״מה תעשו?״
הקיצוני הימני

״אנחנו מתעסקים בבית־סאחור. ניסינו
להיכנס לשם, אבל לא הצלחנו. עכשיו אנחנו
מארגנים מישלחת של חברי־כנסת, ונצטרף
אליהם. אחר־כד נחשוף את המימצאים, ונפרך
רב יואל בך נון, ממייסדי גוש־אמונים,
סם אותם בציבור.״
/יש טענות אחרות לגמרי כלפי הנהגת
אני נזכר באסיר מכלא־אייל. תנועת. הגוש.
שלום עכשיו יכולה להיות עזרה אמיתית
לפני ארבעה חודשים הודיע על פרישתו
לספן־השלום שעלה על שירטון החוק. אבל 1מגוש־אמונים. הקש ששבר את הגב של בן־נון
תנועת־השלום הישראלית, די כצפוי, לא
היה ניפנופי־האקדח של לוינגר במישפטו,
תסכן את קיומה בסטייה מהמוסכמה הכללית,
והצהרתו על ש״לא זכיתי להרוג את הערבי
שלפיה על חוק — כל חוק — אסור לעבור.
ההוא״.
בכל זאת, אני מתעניין אצל רשף מה הם
לפני כן היו לבך־נון שתי מחלוקות קשות
מתכוונים לעשות בענייו אייבי נתן.
אחרות עם לוינגר ונאמניו: בפרשת המחתרת
״אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אייבי בחר
היהודית ולאחר ״ליל־הבקבוקים״ של דניאלה
לעשות מעשה,״ צלי רשף מסביר לי ,״וזו
וייס בקלקיליה.
המחאה האישית שלו. אני לא חושב שניתן
בדנון הודיע כי לא יחזור לגוש־אמונים,
לעשות יותר מזה. עם כל ההערכה העצומה,״
כל עוד הרב לוינגר וחבריו נמצאים שם. בך
רשף מסייג את ההתפעלות מהקונקורנט,
נון :״השיטה שהתגלתה בליל־הבקבוקים היא
״אייבי זה רק סמל, וקיימים בשטח דברים
ניסיון להטיל אימה על הציבור בארץ, כדי
אחרים, נוראים ממש״.
לנסות ולזעזע, במגמה שדברים ישפרו את
״לא תיסעו, אלף איש, להפגש
מצב הביטחון. לא יכולתי להשלים עם זה.
עם אש״ף בקאהיר?״
בעבר נקט גוש״אמונים קו אופטימי, חיובי.
.אני לא בטוח שזה נכון ׳,צלי מהרהר,
אבל קו־ההפחדה של הרב לוינגר כלפי
״אני לא בטוח. יש כל מיני דיבורים סביב
הציבור והמערכת הפוליטית, זוהי התנהגות
הנושא הזה, אבל אני ממש לא בטוח אם זה
שמבוססת על הפחדה והרתעה. כעת הגיעה
הדבר שצריך לעשות. אני מאמין שצריך
אותה התנהגות גם לבית־המישפט. כל עוד
לטפל בדבר האמיתי״.
הרב לוינגר שולט במערכת, ולכל שאר
וביום החמישי, בשעה שמונה וחצי בערב,
האנשים אין זבות להביע דיעה שתילקח
הקרינו את הסרט של ברבש. והיה דיון.
בחשבון — אינני מוכן להיות שותף, ולשאת

^ ניאלד! וייס היתה עד יולי 1988
1מזכירת גוש־אמונים. האשה הנאה, בעלת
החושים התיקשורתיים המפותחים, נחשבת
לאחד הקיצוניים שבמנהיגי־הגוש ול־עושת־דברו
של הרב לוינגר.
לאחר ליל־הבקבוקים דרשו חנן פורת, בן־
נון ואליצור להריחה ולבצע ריענון בתנועה.
במשימה הראשונה הם הצליחו, אם כי לאחר
קשיים רבים. בשניה קצת פחות. היום עדיין
פעילה וייס בגוש. היא חברה במזכירות וער
סקת בעיקר בענייני אירגון נוער כדור־המשך
להתיישבות.
לדעת וייס שוררת היום בגוש שביעות־רצון
רבה מכך שלמרות האינתיפאדה נוספו
בשנה שעברה 10 אלפים מתיישבים נוספים
בשטחים.
וייס מצדיקה בכל פה את ההומוגניות
הרעיונית בגוש־אמונים, שהרב מנחם פרומן
(שנפגש באחרונה עם פייצל אל־חוסייני)
טעם את טעמה :״נושא המחלוקת בגוש-
אמונים הוא שולי, כי אנו נוקטים שיטות
דראסטיות כשמתעוררות ריעות חריגות
בגוש, כדי שלא תהיה להן תקומה. לאנשים
כאלה אנחנו לא נותנים להרצות, מרחיקים
אותם ממקומות בעלי חשיבות ציבורית
(קדומים, עופרה, אילון־מורה) ,לא נותנים
להם לצמוח בחברת ההנהגה, לא נותנים להם
להתעמת איתנו, וכיו״ב. אנחנו דוקטרינרים,
לא פלורליסטים!״
מדוע הנהגת הגוש נותרה בדיוק כמו לפני
15 שנה, ולא רואים דור־המשך?
״הרב לוינגר הוא כמו א״ד גורדון שלנו,
מבוגר ב־ 10 שנים משיכבת־הגיל המובילה.
הוא כמו עמוד־האש. אדם כמו בני קצובר,
שלפני 15 שנה היה צוציק, מטופש להזיז
היום. גם אדם כמו זמביש. הם היום בשיא
פריחתם, יש להם גם רעננות וגם חשיבה
וניסיון. יחד עם זה צומחת מנהיגות חדשה,
ואני רואה את זה כל הזמן. למשל — נועם
ארנון(דובר הגוש) הוא אדם ממש משיכמו
ומעלה, וגם ראובן כהן. בישובים כמו יצהר,
ברכה ומעלה־לבונה יש חברה משיכמם ומעלה״.
במזכירות
כולם דתיים .״לפי דעתי זה
תהליך חברתי־מנטלי. החומר המתסיס בגוש-
אמונים הוא, על פי המסורת, מעגלי בני-
עקיבא. בשתי שנות־האינתיפאדה התגלה
יסוד תוסס מאוד במקומות כמו גינות־שומרון
ואריאל.״

ההתיישבות ביהודה ובשומרון מתבססת.
אומנם קמים פחות ישובים חדשים, אך היישובים
הקיימים גדלים ומתחזקים. למרבית
הפליאה גם בשנות האינתיפאדה.
לעומת זאת איבד גוש־אמונים את היכולת
שהיתה לו להשפיע על הפוליטיקה הישראלית
לפחות בשני תחומים מרכזיים: אץ
הוא מהווה כיום גוף שיוכל לעסוק בהסברה
ברחובות הערים הגדולות, בשכונות ובעיי־רות־הפיתוח.
אין לו כמעט לחלוטין יכולת
לארגן הסברה אפקטיבית בקרב מרבית הציבור
בארץ. לגוש אין אירגון ואץ כספים.
מישרדו פועל מתוך מישרדי אמנה בירר
שלים.
כמעט לכל אחד מפעיליו המרכזיים יש
עיסוק ציבורי עדיף. בני קצובר הוא ראש
המועצה האיזורית שומרץ. חנן פורת בכנסת
מטעם המפד״ל. כמעט לכל מנהיגי הגוש
תפקיד חשוב יותר במיפלגה (התחייה או
המפד״ל) או במועצה איזורית.
בתחילת דרכו של הגוש ירעו מנהיגיו
לתמרן היטב בין המיפלגות השונות, בין
מישרדי־הממשלה, ואף לנצל יריבויות בתוך
המיפלגות לקידום האינטרסים שלהם. הצלחות
הגוש במאבקים על סבסטיה ועופרה
נבעו, בץ היתר, מניצול מבריק של הסינה
סוכים בין ראש־הממשלה דאז, יצחק רבץ,
לשר־הביטחון דאז, שימעון פרס, שסייע להם.
בטכניקות דומות השתמש הרב לוינגר כשביקש
לחדש את היישוב היהודי בחברון ב־
,1968 עוד לפני שקם הגוש.
כיום גוש־אמונים כבר אינו מצטייר כת־נועת־מחאה
״כללית״ ,היכולה לתמרן. מנהיגיה
מתחלקים לשניים: פעילי התחייה ופעילי
המפד׳ל, כשהראשונים שולטים יותר. הרטוריקה
של הגוש הפכה, עם השנים, יותר קיצונית
ויותר דתית. פרשת המחתרת, וכעת גם
מישפטו של הרב לוינגר, דחקו את הגוש
לעמדה קשה מאוד, ופגעו בתמיכה הבלתי־מסוייגת
בו אפילו בחוגי הימין.
לראש־הממשלה הנוכחי, יצחק שמיר, אין
יחס סנטימנטלי חם, כמו שהיה למנחם בגין,
לגוש-אמונים.
אין כמעט חברי גוש־אמונים בתוך
הליכוד. יכולת המיקוח שהיתה לו בעבר
אבדה לו. אולי גם קצת ממרץ הנעורים.
המהפכה לא אכלה את בניה, אבל היא מיסדה
אותם.

י ק 250
מישפחות

ך י סי ם זויילי, שהיה עד לא־מזמן ראש
^המחלקה להתיישבות של הסוכנות מטעם
המערך, עקב אחרי גוש־אמונים ויישוביו בשטחים.
״בגוש
טוענים לגידול של 10 אלפים מת־ישבים
בשנה האחרונה, למרות האינתיפאדה.
המיספר עצמו אינו נכון, אך נכון שהאינתיפאדה
לא עצרה את ההתיישבות היהודית
בשטחים. גידול של 10 אלפים אפשרי אם הם
כוללים בחשבון גם את הילודה שלהם.
״הגידול העיקרי היה בערים, כמו גיבעת־זאב,
מעלה־אדומים, כפר־אדומים, עימנואל,
שחלק גדול מהן בסביבות ירושלים. בהתיישבות
הכפרית, יותר ממאה ישובים, נוספו רק
כ־ 250 מישפחות בשנה האחרונה.
״גוש־אמונים עובר משבר הנהגתי ופוליטי,
אך לא מבחינת כוח־האדם שהוא יכול
לגייס. עתודותיהם האנושיות אולי מצומצמות,
אבל הן בכל זאת גדולות יותר מכל מה
שתנועות ההתיישבות האחרות יכולות לגייס״.
האם
הוא מסרי״ להנחתו של מירון בנב־נישתי,
שהעובד!״ ההתיישבותיות שנוצרו
בשטח הן ״בלתי־הפיכות״ ,ולכן אין סיכוי
למהלך מדיני?
״לא. אם מנתחים נכון את פריסת ההתיישבות
בשטחים, רואים שהתיישבות בעייתית
מבחינת פיתרון מדיני. זה 3000 מישפחות.
־ 807מ־ 80 אלף המתיישבים מרוכזים בערים
בסביבות ירושלים. רק 3000 מישפחות פרוסות
במקומות קריטיים.

סזדעגז
דרכי חיים

האהבה שלא
היתה

מדוע ביקש הרואח מיפו אח סליחת חס־־הכוסוז?

ידידות מוזרה

1מקומון המציא רומאן בין
1מישר חדד ואחותה של
| ח11ה יערי
נעמי דון ₪
החוקר הפרטי מישל חדד, קצין־המישטרה
לשעבר, הופתע לקבל בשבוע שעבר קריאות־טלפון
מקרובים ומידידים באיזור הצפון, שסיפרו
לו שמקומון בשם צפון 1פירסם בנד
דור־הרכילות שלו סיפור שגילה כי מישל
חדד לא חי עוד עם אשתו. הוא קנה לה דירה
ביפו, ובעצמו עבר לגור בבת־ים.
הסיבה: הוא חי עם ציפי קביליו, אחותה
של חוה יערי, זו שנשלחה על״ידי חדד למא־סר־עולם.
.ולא תאמינו ״,ממשיכה עורכת המדור,
הקוראת לעצמה.ברברה״ ,״סמרו שערותיה
של ברברה, כי מישל לא רק מאוהב
בציפי, היא גם מאוהבת בו, ורוצה ממנו ילד״.
חדד, שמוצאו מכפר מזרעה שבצפון, היה
המום. נכון, הוא לחץ פעם את ידה של קביליו
הנאה, כאשר פגש אותה במיקרה באירוע תל־אביבי,
אבל מכאן ועד לרומאן?
שיחות־הטלפון הגיעו גם אל אשתו נדיה,
אם שתי בנותיו. לא נעים.
חוגים חרדיים. חקירה קצרה העלתה
ש.ברברה״ היא עובדת המקומון מירית סטרו־מצה,
תושבת עכו, ושהיא קיבלה את הסיפור
מהכתב מוניב פארם, תושב כפר־חורפש.
פארס טען באוזני חדד שהוא שמע את
הסיפור מפי אחיו של מישל, אלכס, אבל האח
הכחיש זאת בכל תוקף. אלכס סיפר שפארס
אמר לו. :אני יודע על מישל יותר ממה שאתם,
בני־מישפחתו, יודעים!״
מישל, השבוע. :בכפר אני נחשב כגיבור.
הם מעריכים אותי מאוד, גאים בי. עכשיו אני
צריך לשכנע כל אחד בנפרד שלא עזבתי את
אשתי לטובת אחותה של חווה יערי. אני צריך
לשכנע שזה רק טירוף של עיתונאי, פרי
דימיון פרוע. לא יתכן שאחי אלכס סיפר
סיפור כזה. הוא לא רק אחי, הוא גם חבר טוב
שלי״.
חדד לא חיכה, הגיש תלונה פלילית ב־מישטרה
ומסר את המשך הטיפול בעניץ
לידידו, עורך־הדין יצחק בן־מנחם. בן־מנחם
שלח לעורכת המקומון, אירית שלף, מיב־תב״התראה,
ובו דרישה להתנצלות ולפיצויים.
לדבריו. :מישל חדד מטפל בתביעות
ובחקירות של גופים חרדיים, ופירסום כפי
שהופיע במקומון יכול לפגוע בעבודתו.״
גועלית, התביישי! ציפי קביליו:
.קיבלתי הלם כאשר שמעתי על זה. אני לא
מבינה איך אפשר להמציא סיפור כזה.״
עורך־הדין של קביליו, בני נהרי, עומד
לפנות למערכת המקומון, ושוקל לנקוט בהליכים
מישפטיים.
נהרי ביקר השבוע את חווה יערי בבית־הכלא,
וסיפר לה על הסיפור בעיתון. יערי,
הרגישה לכל מה שנכתב בעיתונות בקשר
אליה, נדהמה, היתה מתוחה מעט. אבל נהרי
הרגיע אותה באומרו. :הרי ברור לך שזו לא
יכולה להיות ידיעה אמיתית.״
המקומון הזדרז לפרסם התנצלות, בזו הלשון.
:ברברה חייבת התנצלות למישל חדד.
חדד, מסתבר, חי טוב, ואפילו מצויין, עם אשתו,
בדירה שהם רכשו לאחרונה כבודים. כל
השמועה, עליה סיפרה ברברה, היתה שמועה
מרושעת. חדד לא מאוהב בקביליו, והיא לא
רוצה ממנו ילד. רכלנית גועלית שכמותך,
תתביישי!״
העולם הזה 2722

דויד ליבאי

מוחמד שניר

.אני יודע שיהרח את כולנו 1שיקח! לח את האדמה!־
¥ה מרטיט את נישמתי שברגעים
האחרונים שלו הוא ביקש להתנצל לפני.
לא לפני אשתו ולא לפני ילדיו! הוא ביקש
את סליחתי אם לא עמד בציפיות שלי, והסביר
שאלה הם החיים!״ כך אמר הפרופסור
דויד ליבאי, על מיכתב־ההתאבדות שהשאיר
עבורו מוחמר שניר(מתחרז עם שמיר).

איל 1ה אלון
25 שנים נמשך הקשר המיוחד בין עורר־הדין
המכובד, חבר־הכנסת מצפון תל־אביב,
ובין הגבר מיפו, חסר־ההשכלה ובעל הקשרים
הפליליים.
מוחמר העריץ את ליבאי. הוא היה נושא
את תיקיו למישפסים, מלווה את ילדיו לבית־הספר
ומתייעץ בו בכל דבר.
הקשר ביניהם התחיל ב־ .1964 ליבאי היה
אז עורך־דין צעיר, שפרש זה עתה ממישרר־המישפטים
ופתח מישרד פרטי בתל־אביב.
מוחמר ושלושת אחיו — סייף, עלי ויוסף —
נעצרו אז בחשד לרצח מתווך־הקרקעות הערבי
שריף שאנטי. אחותם, ג׳לילה, באה למיש־רדו
של עורך־הדין הצעיר וביקשה את עזרתו.
ליבאי, ביסודיות ובמסירות הרגילה שלו,
בדק כל אבן וכל צל של ראייה. הוא הצליח.
לאחר שטען בבית־המישפט שלשאנטי היו
אוייבים רבים, ואין כל ראייה הקושרת דווקא
את האחים שניר לרצח, שוחררו כולם ולא
הועמדו לדין.
ליבאי נסע אז לארצות־הברית, ועשה את
הדוקטורט שלו. זמן קצר אחרי שחזר ארצה
נעצר שניר שוב, הפעם בחשד לרצח אשת
חברו, פתחי ערירי. הפעם היה מוחמר בצרות
אמיתיות. הוגש נגדו כתב־אישום והוא חיכה
למישפטו. ערירי, שגופת אשתו נמצאה בבור־הביוב
של מיפעל החמוצים שהיה בפרדס־שניר,
סיפר במישטרה על הרצח.
זמן קצר אחר־כך התאבד ערידי בתאו. הראיות
שנותרו נגד שניר היו חסרות־משמעות.
אחרי מעצר של שנתיים זוכה בבית־המישפט
המחוזי מהרצח, והורשע בסיוע לאחר־מעשה,
מכיוון שעזר להסתיר את תכשיטיה.
מוחמר שוחרר ממאסרו, אך ליבאי המשיך
להילחם. הוא עירער על ההרשעה בבית־המישפט
העליון וזיכה את שניר, בתקדים
מישפטי הנלמד ער היום באוניברסיטה, גם
מהעבירה של סיוע לאחר־מעשה. מאז רחש
מוחמר לליבאי הערצה ומסירות כלבית
כמעט•

*ו הי הטרגדיה הפלסטינית בזעיר(
/ /אנפץ,״ אמר ליבאי בבית־המישפט,

באחד הדיונים של שניר.
כל התסבוכות הפליליות של מוחמר שניר
היו בגלל הקרקע המישפחתית ביפו. אבי
המישפחה, עבדאללה, מת כאשר ילדיו היו
צעירים מאוד, והוריש להם את פרדס־שניר
שהשתרע אז מאיצטדיון בלונופילד ועד רחוב
הרצל. המקום היה גן פורח. היתה בו באר־מים
חיים, שממנה הישקו את הצמחים. בפרדס צמחו
דקלים, בננות, תפוזים, רימונים וכמעט כל
פרי אחר. בחלקות־שדה גידלו ירקות, ובני־המישפחה
התפרנסו מחקלאות. .בשנות ה־
,60 כאשר בדקתי את הראיות בתיק־הרצח,
ביקרתי הרבה בפרדס־שניר. זה נראה לי כמו
גדעדן. ללכת בתוך הצמחיה הצפופה, לשמוע
את ציפצוף הציפורים, והכל במרחק של מטרים
ספורים מתל־אביב, זה היה כמו חלום׳,
סיפר ליבאי.
מוחמר היה הבן השני. הבכור היה סייד,
איש אוהב״חיים שהתרחק מבעיות ורצה רק
לחיות את חייו בשקט. אחרי מוחמר היו יוסף,
שאליו לא התייחסו במישפחה ברצינות, ועלי,
צעיר הבנים, שהיה האהוב ביותר על מוחמר.
בזכות אישיותו, כוחו הפיסי וקיסמו האישי
הפך מוחמר לראש ולמנהיג המישפחה. הוא
היה איש אדמה וטבע. בלב הפרדס בנה לעצמו
סוכה בראש עץ התמר, ושם היה מתבודד.
הוא היה אמיץ מאוד, נהג ללכוד נחשים במו
ידיו וגם כוחו הפיסי היה לאגדה. באגרופיו
נהג לפצח אגוזים.
למרות שלא למד באופן סדיר, היתה למו־

חמד אינטליגנציה טיבעית ושכל ישר. היה לו
חוש לאמנות, והוא צייר יפה. כאשר רצה
להסביר לעורך־דינו מה עשו לו במישטרה
וכיצד התנהגו אליו החוקרים, נהג לצייר זאת
על נייר.
בביתו של הפרופסור ליבאי שמורים עדיין
ציורים רבים מאותה תקופה. ליבאי שמר את
כל תיקי שניר מתוך כוונה לכתוב באחד הימים
ספר על המישפחה .״כעת זה כנראה מאוחר
מדי,״ הוא אומר.
כשהיו האחים שניר קטנים מונה להם אפוטרופוס,
מנהיג נכבד ביפו, לוטפנא חנא. הוא
חינך את הנערים לערכים ולמוסר .״מוחמר
היה נעים־הליכות, ג׳נטלמן ואפילו אריסטוקרט
מיזרחי,״ אומר עליו ליבאי.

לבעיות התחילו מייד אחרי הקמת
\ 1המדינה. חצי מהפרדס נלקח מהמישפחה
בטענה שהדוד, שהיה בעל חצי הפרדס, ברח
עם הקמת המדינה לעזה. כאשר התחילה יפו
להתפתח, נגסו כולם באדמות המישפחה. כל
אחד רצה חלק מהן. במישפט ״המפוצצים״
אמר מוחמר לשופט בנימין כהן :״אני יודע
שיהרגו את כולנו, ושיקחו לנו את האדמה.״
השבוע נזכר בכך הפרופסור ליבאי, כאשר
(המשך במסור )47

* הצרק, כרסות קוף, סחדק בסאח״ס וסו

חלק את הצדק לחתולים. עכברים סכרססיס
בגבתתיהצרק.

גילוי אמריקה

מתקבל הרושם שארה״ב עשתה הערכה
מחדש של מדיניותה כלפי ישראל. ה״הערכה
מחדש״ שכל כך הפחידה את הפוליטיקאים
הישראלים בעבר, היא היום עובדה קיימת.
יתר על כן — הערכה מחדש זו גובשה ע״י

(.הישראלים צריכים לשכוח את ישראל
הגדולה״ — דברי ג׳יימס בייקר בכנס פעילי
איפא״ק).
אנו עדים לפתיחתו של עידן חדש ביחסי
ישראל־ארה״ב. במערך החדש שנוצר, ישראל

ג׳יימם בייקר(מימין) עם יצחק שמיר
.הערכה מחדש־ לביטזל הסי 1ע תטישת ישראל

המימשל הנוכחי כאקט חד־צדדי, בלי לשתף
את ישראל, כאשר זו נתבעת בגסות ובברד
סאליות שאין דומה להן ביחסים בין מדינות
ידידות, לקבל ללא עוררין את מדיניותו האנ־טי־ישראלית
החדשה של המימשל. מדיניות
רצופה שעיקרה התקרבות לערבים, היענות
לתביעותיהם וגימודה ההדרגתי של ישראל

1־1111

היא בדרך החוצה ממעגלי החסד של״ידידתנו
הגדולה״ .בזה אין כמעט ספק. אולי מוגזם
לומר שישראל כבר לגמרי לא דרושה לאמריקאים.
עם זאת ברור שאין בה עוד אותו.
צורך חיוני לארה״ב כפי שהיה בעבר. המהפך
לרעה ביחסי ישראל־ארה״ב אינו גחמה של
המימשל הנוכחי. הוא מעוגן בצורה הגיונית

לו רי א

213

בסוף השבוע האחרון שוב ביצע ערבי רצח המוני בדרום ת״א.
במהלך השבוע שחלף הרגו רעולי הפנים עוד 5תושבים בשטחים.
ספירת ״דיעה אחרת״ מראה כי מאז פרוץ מאורעות האלימות הערבית
ב־ 9.12.78 קטל הטרור 213 נשים וגברים, יהודים וערבים, לפי
הפירוט הבא:
• 168 ערבים נורו נדקרו ונשרפו בידי אחיהם.
• 45 יהודים נרצחו.
• 1חייל ישראלי נעדר.
ולגיטימית ביחסים הגלובאליים החדשים
שנוצרו בין המעצמות בעקבות קריסתו האידיאולוגית
והכלכלית של הגוש המזרחי.
פועל פה כלל של יחס הפוך: ככל שהיחסים
בץ המעצמות משתפרים וככל ששיפור זה
הוא יותר עמוק ובסיסי, נוצרים תנאים להרעה
ביחסי ישראל־ארה״ב.
המהפך הגלובאלי הביא לירידת קרנן של
מדינות גרורות ומשרתות־אימפריאליזם כגון
קובה או מדינת ישראל המפאי״ת המוסיפה
להתקיים, במידה רבה, עד היום תחת שלטון
הליכוד. ברית המועצות אינה רוצה עוד
לייצא את המהפכה ולכבוש את העולם. היא
אינה רוצה עוד לכבוש דבר. כל שאיפתה היא
להוסיף ולהתקיים וספק אם גם שאיפה צנועה
זו תוכל להתגשם. אנדריי אמלריק החטיא
בעשר שנים כאשר נתן לספרו את השם הנבואי
ורב ההשראה. :התתקיים ברית המועצות
בשנת?1984״ הוא היה צריך לדבר על שנת
. 1994
תקופה של הרפיית־מתיחות עמוקה בין
מזרח למערב, כפי שאנו עדים לה היום, אינה
שעתם הגדולה של גרורות ומשרתים. מאחר

״כנראה שהרחקנו לכת הפעם, בגוד הנשיא דה־קלרק.
י ! י י

שברית המועצות אינה רוצה עוד לכבוש את
העולם, היא כבר לא זקוקה לקובה. מאחר
שברית המועצות כבר אינה מסכנת באופן
משמעותי את שדות הנפט במזרח התיכון, אין
ארה״ב זקוקה עוד לישראל. גרורות ומשרתים
עולים הרבה כסף. בתקופה של הרפיית־מתיחות
עמוקה אין הם שווים את הכסף שהם
עולים. מה גם שלידידות עם ישראל יש גם
מחיר פוליטי כבד מאחר שהיא מקוממת נגד
ארה״ב את כל מדינות ערב וזאת בתקופה
שבה העולם צפוי שוב לתלות מוחלטת בנפט
הערבי.
אלה הסיבות שבגללן ארה״ב רוצה להתנער
מישראל. פרסום הגילדים בדבר קשרי
ישראל עם דרום אפריקה מצביע בכיוון זה.
לפי החוק האמריקאי מדינה המקיימת קשרים
עם דרום אפריקה אינה זכאית לסיוע. בארץ
מפרשים את הפרסום כרמז לישראל שהסיוע
יופסק אם זו לא תסכים לתוכנית חמש הנקודות
של בייקר. ואולם — אם זו היתה
הכוונה לא היה צורך בפרסום. איום בחדרי
חדרים בדבר הפסקת הסיוע היה יכול להוות
אמצעי לחץ לא פחות אפקטיבי מהפרסום.
לפרסום הגילויים אין שום קשר לתוכנית
בייקר. הפרסום יצר מצב העשוי לחייב את
המימשל להפסיק את הסיוע לישראל בין
אם זו תקבל את תוכנית בייקר ובין אם תדחה
אותה. כבר עכשיו מתחולל מסע ציבורי נזעם
נגד ישראל בבית המחוקקים האמריקאי
ובתקשורת. התוצאה עלולה להיות בלתי
הפיכה, דהיינו — שהממשל לא יוכל להעניק
סיוע לישראל גם אם ירצה בכך כי הוא מנוע
בחוק מלעשות זאת. במקרה כזה, גם אם
ישראל תקבל את חמשת הנקודות של בייקר
לא יהיה בכך כדי להשיב את הסיוע על כנו.
אין מנוס מהמסקנה שארה״ב פרסמה את הגילויים
בדבר קשרי ישראל עם דרום אפריקה
משום שהיא מעוניינת להפסיק את הסיוע
לישראל. קשירת הצעד הזה עם תוכנית ביי־קר
היא תכסיס המאפשר לה להציג את
הפסקת הסיוע כעונש לישראל על עקשנותה.
ארה״ב תוכל לטעון כי ישראל נטלה לעצמה
צרה זו במו ידיה. כאשר זו המדיניות האמריקאית
לא תצמח לישראל כל תועלת מוויתר
רים. יחסה המיוחד של ארה״ב, כפי שהיה
בעבר, יאבד לה גם אם תפליג בוויתורים.
מן התכסיס שהמימשל נקט לאחרונה, מעצבי
מדיניות החוץ של ישראל, אם יש דבר
כזה, יכולים ללמוד משהו על האופן שבו מתכוונת
ארה״ב לבצע את המדיניות של נטישת
ישראל, דהיינו — להפעיל לחץ ללא רחם
על ישראל בעת המו״מ על תוכנית השלום
של ראש הממשלה, תוך ניצול נקודות
השבירה, כאשר ישראל לא תוכל בשום פנים
ואופן לקבל את תביעותיהם של האמריקאים,
כתירוץ לצעדים שיעמיקו את ההתנתקות
והצדקת ההתנתקות בעקשנותה של ישראל.
מדינת ישראל היא עכשיו לבדה בזירה. לו
היתה לה מנהיגות ראוייה לשמה היא היתה
נוהגת מראשית ימיה כאילו היא לבדה בזירה.
לאחר שהתרגלה לסמוך על זרים צפוייה
למדינת ישראל עכשיו תקופה קשה מאוד של
הסתגלות למצבה החדש.

א1רי דן

ך דווחו לממשלה על פגישתו
עם הנשיא בוש סיפר שמעון פרס
על תכניתו לרכוש מטוס תובלה סובייטי,
שיורכב עליו מנוע אמריקני, כדי להוביל
תוצרת טריה מישראל לברית המועצות
ובדרך חזרה -עולים יהודים. שר האוצר
העלה הצעה זו בפני הנשיא בוש, כדי להשיג
את הסכמתו להרכבת המנוע ה א מריקני
למטוס הסובייטי״.
כאשר קראתי את הסיפור הזה בטורו של
אחד מאחרוני העתונאים האמיתיים ב״מע־ריב״
,משה דק, חשבתי לרגע שזוהי עוד
בדיחה עצמית. מן הסוג שהיומון הנפוץ-
ביותר־לשעבר נפל לו קורבן כשאחד מעור-
כיו מיהר להוציא לפני כשלושה שבועות
הוצאה מיוחדת, ובישר בה כיצד המיג 23
הסורי:
״נחת בשלום בבסיס חיל האויר בצפון

ללא

מ טו ס

הידועים כעשירי העולם, כמו ארמנד האמר,
ואולי, לא בטוח, אדגר ברונפמן, ואחרים המוכרים
בפעולתם הביניבשתית. ואולי גם לתעשייה
האווירית שלנו תצמח תועלת מן הענין.

ישראל שבישרו על הפאנטאזיה, כיצד דן פרס
עם ידידו פרנסואה מיטראן( ,עוד לפני שפרש
בפני רב־המרגלים יאסר עראפת שטיח אדום
בצרפת) .על מטוסי ״אייר־פראנס״ ש״יטיסו
מאות אלפי יהודים מברה״מ לפריז בדרכם
לישראל״?

* * יהיה בריא שמעון פרם, עד מאה
ועשרים שנים, ופרוייקטים. רעיונות
גלובאליים אף פעם לא חסרו לו. תמיד עמד
שם ברקע בפינה, ידידו הנאמן אל שווימר.
כשהקים את התעשייה האוירית המפוארת,
יש מאין בשנות ה־ ,50 התחילו בהאנגאר
עלוב. דמיונו של פרס גם הביא לישראל את
הכור הגרעיני בדימונה, אשר לפי דברי בגידתם
של מרדכי וענונו וחבריו, העניק לישראל
את סגך העל, הנשק הגרעיני.
אבל שם נסתיים החזון הגדול ומימושו.

השיטה בשיגעון

מש בביטויו של דן בן אמוץ (הנערץ לאחר
מותו בעבודת אלילים של השמאל) — לגבי
עוזרי פרס. והוא גרם שם להרעלה קשה בלתי
ניתנת לריפוי. אין צורך לכן להביא את
הנושא לקאבינט, לממשלה. אץ צורך לדון
ולבדוק קודם לכן את העניין אצל תעשיית
המטוסים האמריקאית (אם נתייחס לרגע
ל״מיזם״ הזה ברצינות) ואצל המימשל. כי זה
בסך הכל עוד ״תרגיל גאוני״ שיאפשר את
נחיתתו של שימון בקרמלין.

כן־ נולדה אץ־אנג״ט

^ אופייני לבדיחות הללו, כידוע שח!
1לק מהן הסתיימו בדרך עצובה מאד,
ואפילו טראגית, למרבית הבזיון והקצף. עוד
לא יצאנו מים־הכזבים על ״הקשרים האפלים״
בין ישראל לדרום־אפריקה, וכבר מכין לנו
פרס מטוס המורכב מגוף סובייטי ומנוע
אמריקאי. ודרך אגב, כדי שיהיה רשום בפרוטוקול
כנראה, שכבר ״דן עם ארה״ב בנושא״
הוא מספר את הסיפור בפגישתו האחרונה עם
ג׳ורג׳ בוש, כפי שגילה משה ז״ק ב״מעריב״.
״השרים ששמעו מפי פרס א ת הדיווח,
העלו חיוך קל, המשיך העיתונאי בדיווחו,
״אך איש לא שאל את שר האוצר למה
לא נועץ תחילה בממשלה לפני שהעלה
את הנושא באזני בוש״.
התשובה היא פשוטה, מר ז״ק: יש שיסה
בשגעון הזה. לא פרס ואף לא שמיר מכירים
בכך שהם חייבים לקבל למהלכיהם אישור
הקאבינט ו/או הממשלה. הם טייסים זעירים
ללא מטוס. טלז״מ — בראשי תיבות. הדבר
הדומה ביותר לעב״מ — עצמים בלתי
מזוהים. זו ההמצאה הישראלית החדשה לאחר

עפיפון מדיני מנ״ו
^ שיטה הזאת, של הבטחת מתנות
1 1מדומות ואמיתיות, תמורת ביקור בבירה
זרה, דווקא מצאה חן בעיני יריבי ישראל
וידידיה כאחד. חוסני מובארק הסכים לקבל
את פרס לפיסגת־לילה באלכסנדריה,
ספטמבר ,1986 רק לאחר שהובטח לו שתנאי
הבוררות יחזירו לו את טאבה.
הנשיא המצרי הואיל בטובו לקבל את יצחק
רבץ לפגישת־יום בקהיר, רק לאחר שרבץ
הבטיח, באמצעות בייקר, שהוא מסכים לשיתוף
מקיף של אש״ף בהרכב המשלחת.
ואילו הנשיא ג׳ורג׳ בוש ומזכיר המדינה
ג׳ים בייקר, ביחס מחפיר חסר־תקדים, נותנים
ליצחק שמיר להתבזות, והשהו את קביעת
התאריך לפגישה עמו בוואשינגטון, למרות
תחנוני שמיר ולשכתו — עד ששמיר ייכנע
לתביעותיהם לשיתוף אש״ף בהרכב המשלחת
למו״ם לישראל.

שימעון פרס ויצחק רבין
שותפים לטיסה בגלשן החח עד לנחיתה בחצר ערפאת

הארץ כשהוא מלווה במטוסי חיל האויר
...אנשי הבסיס ואנשי בטחון מיהרו
להקיף אותו ...ה טיי ס נלקח מיד אל אחד
החדרים בבסיס, שם הוגש לו כיבוד קל״.
אבל העורך הוותיק משה ז״ק ידעתי, איננו
ברווז־המיג־ 23 יעקב ארז. אמנם התכנית של
פרס כפי שהוצגה בפני בוש, לפי דק במעריב,
נשמעה כבדיחה. אבל העתונאי אינו אחראי
לבדיחות של פרס ובעיקר לא — לפאנטזיות
שלו.
לכן כשבדקתי את הבדיחה בסביבתם הקרובה
של נמרוד נוביק ויוסי ביילין, התברר לי
שהיא רצינית ביותר. אי־שם באגף ההמצאות
של שמעון פרס מתבשלת התכנית הגראנדיו־זית
החדשה, הפרוייקט הסודי ה־ .101 לא או-
טובוס־המנכ״לים, אלא המטוס הבינמעצמתי.
כיצד להביא את שתי מעצמות־העל לשיתוף
פעולה יצרני בתחום מטוסי הנוסעים והתוב־לה.
פרס,
מתברר, בונה את המטוס שצריך
להנחית אותו היישר בככר האדומה במוסקבה,
ובתוך הקרמלין. על שתי מעצמות העל
לפי פרס, להסכים לבנות מטוס נוסעים ותובלה
כשברה״מ בונה את גופי המטוסים וארה״ב
מספקת להם את מנועיה המצויינים. וכך יקצרו
בעולם הצמא למטוסי נוסעים, בעידן ההתפוצצות
של התעבורה האוירית, את מועדי
ההמתנה להזמנות מטוסי נוסעים. את המימון
לפרויקט שמאז חזון אחרית הימים של ישעיהו
לא נשמע כמותו, ישיגו כמה מהיהודים

התחילו החזיונות. הפאנטאזיות. איך להיות
גדול מבלי להתאמץ. כיצד לבלבל את המוח ־
לכל העולם, ובמיוחד לישראלים, והעיקר ש־הפרוייקטים
ן זגלובאליים יוכו בכותרות שמנות
ליום, יומיים.
כך נולדה פרשת ״איראנגייט״ שכולה שמעון
פרס ואל שווימר, ואשר סיבכה את ישראל
עד צוואר, וחיסלה כמעט את הקאריירה של
הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר לישראל
רונאלד רייגן. כך צצה פרשת צינור הנפט
העיראקי דרך ירדן, אשר מליוני דולר מתמי
לוגיו תוכננו להיות מופנים לקופת מפלגת
העבודה, לאחר מערכת שיחודים בינלאומית.
וכך שוגר אל שווימר אל פמליית־חוסיין
מלך ירדן לשטוח בפניהם תכנית גרנדיוזית
משותפת לפיתוח ים המלח, והעיקר שהמלך
יאות להסכים למסמך לונדון המפוקפק והרה־האסון.
האופייני
ל״מייזמים״ הללו, שרובם כלל
לא זכו לדיון רציני, הועלמו מן הממשלה
ובעיקר מהקאבינט, שיטה שבה ממשיך עתה
יורשו של פרס בראשות הממשלה, יצחק
שמיר.
כך נהג פרס גם כשיצא לארה״ב ולעולם,
עם ״תכנית מרשל״ משלו לגייס כספים מהמדינות
התעשייתיות העשירות, למען הקרובים
העניים, מדינות ערב, ובתוכן כמובן,
מדינה כמו סוריה המכינה את עצמה למלחמת
חורמה בישראל.
ומי שכח את כותרות הענק של עתונות

שימעון פרם ויצחק שמיר
עם קברניט ראשי וטייס מישנה שכאלה — נא להדק את החגורות

הפיתוחים המקוריים והגאוניים של המזל״ט
— המטוס־הזעיר־ללא־טייס.
בהבדל גדול לפחות אחד: בידיים המיומנות
של מפעילי המזל״ט — יש לו סיכוי
לחזור לבסיס השיגור אף משדה קרב רווי אש
נגד־מטוסית. בידיהם של פרס־שמיר צפוייה
לנו, לכולנו, נחיתת־גחון כולל סכנת
התרסקות.
כל מה שפרס חולם הוא להיות השר הישראלי
הראשון שיתקבל בקרמלין על ידי
גורבאצ׳וב. לכן בנה את מטוס־הלגו הזה מ־
״גוף סובייטי ומנוע אמריקאי״ .הנה בא להציל
את תעשיית המטוסים והכלכלה של
ברה״מ. לסלול גשר אוירי בין ואשינגטון למוסקבה.
מין אייבי נתן קולוסאלי. לכן בשם
הפאנטאזיה הזאת, יכול היה שליחו ל״טריקים
מלוכלכים״ נמרוד נוביק, להתחנן במוסקבה
שיקבלו את פרס בקרמלין. הנה פרס רוצה
להביא להם מתנה, אילי הון יהודים ידועים,
שידאגו למימון פרוייקט אגדתי שכזה, אז
כיצד זה לא יתקבל על ידי גורבאצ׳וב?
נוזל מסויים עלה להם לראש, אם להשת־

בעניין גורלי זה נוהג שמיר כמו שמתאים
לו להיות טייס־המשנה של פרם, כטלז״מ
אמיתי. בלי הממשלה, בהתעלמות מהקאבי-
נט. כל מה ששמיר מתחנן הוא שוואשינגטון
תבנה לו מין מטוס, עפיפון מנייר, עליו יוכל
/לטוס לשיחות הפלשתינאים אצל מובארק:
איזה ״נוסחה״ ,מין ״מכתב לוואי״ אמריקאי,
שבאמצעותו יוכל לשבת עם שליחי אש״ף
ונציגיו, אבל להמשיך לספר לציבור בארץ
שהם ״פלשתינאים מן השטחים״ — משאת
נפשו.
תסמכו על ארה״ב, שהמציאה גם את המטוס
הבלתי־נראה לרדאר, ה״סטילת״ ,שהיא
תספק לטלז״מ שלנו את הגלשן הראוי.
איך ציטט בטלוויזיה כתבנו המדיני שמעון
שיפר את מיטיבו יצחק שמיר? ״אני שמעתי
את שמיר אומר שבעד ארץ ישראל
אפשר לשקר״.
אבל לא את היהודים מר שמיר. אנא, נוסעים
נכבדים, הדקו היטב את חגורות המושב.
פרס ושמיר ממריאים. הטלזמי״ם בעבודה.

להם, יש תמיד כסא״מפלט.

ו־ויאלה אשכנז•

איזון חוזר
בקצב של אלפיים ביום, גרמנים צעירים
נמלטים למערב, שעה שהגוש הקומוניסטי
כולו צועד מערבה בצעדי ענק. כשהעולם
עדייו עמד על תילו בתום שנת תשמ״ד,
נשמנו לרווחה(מול ירידת קרנו של הנזיר
הקתולי נוסטרדמוס, חביב נביאי החורבן).
במבט שני לעבר דבריו המעורפלים על
.המון, אדומים׳ ,צועד מערבה ואיש אינו
יכול לעצרו״ ,נוססרדמוס עור עשוי לקבל
ריהביליסציה ״.

הספר.מות הלבנה״ מאת ג׳ון ססיינבק
לא נכתב בחלל ריק אלא בעקבות כיבוש
נורווגיה ע״י הנאצים ב־ .1940 ברגישות
רבה דן הספר בפער המנטאלי שבין עם
בעל משטר רודני הכובש עם שלוו בעל
משטר דמוקרטי. סי שקרא אי־פעם את
.מות הלבנה״ לא ישכחהו במהרה, ולכן,
.לא הסתדר׳ לי הקטע מן ההפקה בבית
ליסץ שהוקרן בטלווזיה. חזרתי אל המקור
משנת . 1942 בגין קוי דמיון שטחיים —
שהם ללא פרופורציה לשוני המהותי
בין הכבוש הנאצי וההתקוממות ביש״ע —
קריאה מחדש גורמת לרגעי אי־נוחות ומבוכה
מסויימת. אבל לבני ברבש לא די בכך.
הרי.בהקבלות תעשו מלחמה״ .עד כה הסתפקו
בהלבשת קלגסי.נשות טרויה״ במדי
צה״ל. היו מזייפים במזיד יצירות של גרולי
הספרות כדי ש״ההקבלה המתבקשת״ תתקבל
ללא עוררץ; אין זכר בספר של ג׳ון
ססיינבק לוויכוח אווילי על.צבעי הלאום״
המסתתרים כביכול בתמונת שמן הנושאת
את דיוקן בת ראש העיר(שאץ לו בת) ,אבל
הקטע המפוברק מצביע על זהות הכובש:
ראה, קהל נכבד, כמה אנו דומים להם׳ האס
לבמאי ברכש.שיפוצים״ נוספים בשבילנו?
לך תדע. במשוואה היהודרנאצי, ברור מי
הם צדיקי הדור, בני עם שלוו, סמל הדמוקרטיה.
אגב, יש גם גירסה אמריקאית
מתוך. מות הלבנה״ :לא מזמן פורסם
בעיתון אמריקאי.פיברוק׳ של כומר נוצרי:
צה״ל מפזר בסמוו לישובים ערבים
מלכודות נפץ דמויות חפיסות שוקולד

גארי הארט, המועמד שמער בדרך אל
הבית הלבן בגין משיכת־יתר לנשים, תרם
לרב־מכר. נשות וושינגטון״ את המשפט
־מה שמשפיע במידה מרובה על האירועים
המדיניים זה מי־שוכב-עם־מי״ .למרות זאת,
כתב.חדשות״ בוושינגטון הרגיע אותנו השבחה
לא צפוי ואין סיכוי להתגשמות מה
שהוא הגדיר כ־חלום השמאל הישראלי״
— שארה״ב. תופסת את בת חסותה .״
ואונסת אותה למשכב עם אש״ף.״

לפני שנים ספורות קצץ בכיר (מיל).
אמר בראיון ל״מבט״ ששירותו הממושך
הכשירו להיות רק ׳ א ^ו־ ח ע׳׳ .זה נאמר
באירוניה, לא בציניות; בשום פנים ואופן
לא ראה בזה הכשר או אליבי להיות שכיר
חרב! מי ששש ללמד סניגוריה על. ומד
החנית״ בטיעון של מצוקה כלכלית אישית,
עושה שרות רוב לאלפי קצינים הגונים ובעלי
עקרונות, שהתפשרו עם הצפיות מהשיירה
השניה, הן באתגר המקצועי, הן
בגובה המשכורת. השבוע פורסם שלאור
המיתון, כ־ 1000 קצינים שפרשו מצבא קבע
מתקשים למצוא תעסוקה. יש לחזק את ידם
ורוחם שהם אינם. פריירים של המדינה״.

דבר
אד העצים

ענו! גטוידסמר׳

משמאל ל שמאל

תשדירי השרות של ״ישראל למען שיקום
יערות הכרמל״ ומבצעי.עץ תחת עץ״ ,מעוררים
רחמים על היוזמים. מבצעים אלה הם
המשד לטיפול הישראלי בסימפטומים ולא
בגורמי המגיפה. לחג ט״ו בשבט תהיה משמעות
מיוחדת השנה וניתן להניח שעשרות
אלפי מתנדבים יירתמו למשימת חידוש היערות.
יפה! ומה הלאה? בוודאי ירותקו לאזורי
הנטיעות כוחות רבים של צבא, משטרה, מכבי
אש ואזרחים שאיכפת להם.
הערבים ימשיכו לשחק איתנו בחתול ועכבר,
יסחטו את עצבינו ויבזבזו את זמננו בשמירות
על השתילים הרכים, בריצת אמוק
לאיתור מוקדי שריפה ובמרדפים חסרי תוחלת
אחר חשודים. מבצעי הפשע יישנו בנחת
במקומותיהם ויצחקו על מאמצינו. מדי פעם
יגיח עוד מצית לבצע את זממו ויקפיץ את
כוחותינו.
בחורף הרטוב כנראה תשתנה הטקטיקה
של מחריבינו. אם לא הצתה אז סתם עקירה
של שתילים מהאדמה הרכה. מה שבטוח הוא
שלא ננוס ולא נישן. הקנסות המגוחכים שהוטלו
עד כה על מציתים, בסדר גודל המתאים
לעבירות תנועה, מאותתים להם: חבר׳ה תמשיכו.
גירוש מציתים לא בא בחשבון, יען כי
זה יעורר את זעמו של הנציב העליון ג׳יימס
בייקר.
ואם בכסף לשיקום היערות מדובר, מה בדבר
שיתוף ״ערבינו הנאמנים״ במאמץ? שיתוף
כזה שיבהיר להם שפשוט לא כדאי להם להצית?
אבל עם ישראל והנהגתו בשלהם: עץ
תחת עץ. ובירושלים זה יכול לקבל פראפרא־זה
של פח תחת פח כתגובה על הצתת מכוניות.
התנהגות פאסיבית של צמחים.
מהירות הצתת היערות היא ביחס הפוף
למהירות ההצתה של הנהגתנו. פתרונות?
דבר אל העצים ...מן הסתם יהיו עוד בולי־עץ
שיציעו. הצעות קונסטרוקטיביות״ במקום
לתקוף את שורש הבעייה.

שמ/אל

ע 1ט רן ₪

עומק אסטרטג
למיצר״ם
.בקיום הפגישות במטרוח ובטוברוק, בין
הנשיאים מובארב וקד׳אפי, ומה שלא יהיו
תוצאות הפגישות הללו והחלטותיהן, זה ברור
ששלב חדש של יחסים בין מצרים ולוב, החלו.
וששני הצדדים ביחד הולכים לבנות יחסים
על בסיס מוצק.
וברור שליחסים אלה ישנה חשיבות אסטרטגית
לשתי המדינות, בהתחשב שלכל אחת

עיתונות ע ר בי ת
קיים עומק אסטרטגי ביחס לרעותה, נושא
שכבר נוסה והודגש במאבק הלאומי הלובי
נגד הכובש האיטלקי בתחילת המאה הנוכחית
ועד שהגיעה לוב לעצמאותה בשנות
החמישים. כמו כן נדגיש את הנסיון של מפלת
׳87 והארועים שהיו אחריה, שבה הועברו
יחידות ימיות מצריות אל נמל בנגזי בלוב
כהגנה מפני המטוסים הישראלים. החשיבות
האסטרטגית אינה מתמצה רק מבחינה צב
מישהו
טורח להדליף לעיתונים כי המיתון, כן המיתון, כבר נגמר. שהצמיחה
במשק החלה להרים את ראשה והנה עומדת בפתח הגאולה השלמה. ורק אנו,
משום מה, טרם הבחנו איך כולם, ללא יוצא מהכלל, נושמים לרווחה. כי עכשיו
מלאו אסמינו בר(וחשבון הבנק הפרטי עבר ליתרת זכות) למימוש כל החלומות.
כאילו עלתה רמת חיינו והיא ממשיכה ועולה מבלי שנרגיש בכך.
בפועל הצליחה המדינה לשנורר כמה מיליוני שקלים נוספים מכספי
האזרחים לכבוד יערות הכרמל (יהי זכרם ברוך) ,ולהנציח את מחדל השריפה
על חשבון ההמונים(במהירות הכי אפשרית וביעילות בלתי שיגרתית) .הממשלה
מסתפקת בסיפורי הצמיחה הקרובה מ מ קו ת ת משרד האוצר ומוחקת בהבל
פיה 150 אלף מובטלים (הגזמנו? טוב, אז לפחות מאה שלושים ושמונה אלף),
מאות חברות שפשטו רגל או בדרכן לכך, אלפי חברי המושבים שנקלעו לקשיים
ולחובות לדורות. נמחקו אלו שנפלו למשכב, שנכנסו לדכאון, שהתאבדו.
אך נזכור תמיד, ולא נשכח אפילו לרגע, את ההסדר המיוחד לסידור חיי
החברים מהקיבוצים ולמחיקת חובותיהם לבנקים. א ת שכונות המצוקה לעומת
זאת שכחו, עיירות הפיתוח עדיין מוזנחות
ואין איש שיספר לחם על צמיחה.
מה כבר צומח בבית שמש, בית שאן,
אופקים ודימונה? רק הייאוש והאבטלה,
הסמים, הפשע והעזובה. עתה אמור לצמוח
שם ירחון חדש שיתן פיתחון פה
לטענותיהם כלפי המימסד, שיצעק א ת
זעקת העוול הנורא, המצוקה והקיפוח
(שם העיתון טרם נקבע, העורך: בן־דרור
ימיני).
(עכשיו נותר רק לבדוק מה יצא מחרך
הנולד הזה. שלא יסתפקו עושיו בנסיעות
תכופות ברחבי העולם באיצטלה של
גיוס כספים. שיהיה בו הרבה תוכן מהות
מלבד יחסי ציבור. ושיעשה יחסי ציבור לעניין שלשמו הוקם ולעצמו, אחרת
יהיה גורלו כשל הירחון״עתון אחר״ בעריכת דוד חמו. שם יוצאים כבר שנתיים
נגד המימסד והימין בישראל ועד היום טרם נמצא פרטיזן שמאלני שיתמוך בו
בגדול ודרך קבע, משום יחסי הציבור הגרועים שלו).
ואם מדברים על יחסי ציבור הרי אפשר לתהות מה מקור ההדלפות על
הצמיחה הממשמשת ובאה. האם המקור לעניין הו א מבניין משרד האוצר, שם
קורצים לנו אגב הבחירות להסתדרות? אולי מלשכתו של מר יצחק רבין המוכן
למו״מ עם הפלשתינאים?(דבר שאינו מציאותי, שכן האיש סמוך אל ימעו של
יצחק השני, שמיר) .אכן אפשר שממוחו האנליטי של רביו צמחה הצמיחה כי
הרי האינתיפאדה כבר נגמרה.
ייתכן שהצמיחה החלה מהגידול בהלוואות הממשלתיות לזכאי משרד
השיכון. אלה אכן עלו בחודש יולי בכחמישה אחוזים, וראה זה פלא, דירת שיכון
ביפו שמחירה היה ביולי 45 אלף דולר צמחה למחיר של 68 אלף דולר חדשיים
מאוחר יותר, בספטמבר. בוודאי שאין זו ס תם אינפלציה, אל א צמיחה מופלאה.
בדיוק כפי ששכר הלימוד באוניברסיטאות צמח מ־ 900ל־ 1700 דולר לכבוד
פתיחת שנת הלימודים החדשה.
אגב חינוך, חובה לספר על השר הממונה, אביר ה ה והעי, שנפגש בשבוע שעבר
עם נציגי הסטודנטים. הנבון קצת יצא מגדרו וצרח על האומללים ״מסכנים
הסטודנטים שאלה נציגיהם״ .ואנו מאמינים בלב שלם כי מסכנים התלמידים
שזה השר האחראי לחינוכם. מי שראה פעם קומיניקט היוצא מבית המדרש של
הנשיא החמישי לשעבר, יבין מה פישרה של צמיחה :״שר החינוך והתרבות, וסגן
ראש הממשלה, מר יצחק נבון ...מוסר ש רק תשע מילים בלבד בכדי למסור
לקורא את שם הכותב.
אמרנו צמיחה? כ אן צומחת רק האשליה. כאילו עברה חלפה המצוקה מן
הארץ ביחד עם הידרדרות יחסינו עם ארה״ב, ראש ממשלתנו שמיר,
האינתיפאדה, ויתר הצרות שלא מצאו את מקומן ברשימה חלקית זאת. כדאי
כבר עכשיו לחשוב על הקמת ועדת החקירה הבאה. תיבדק הולכת הציבור שולל,
הרמת מסך העשן, זריית החול בעינינו, וצמיחתנו הכלכלית״חברתית עמוק לתוך
האדמה. לאחר שימצאו האחראי ם למחדל ויועברו מתפקידם לאלתר אולי נוכל
לנשום לרווחה ולתת את הסיכוי הראשון הממשי לצמיחה.
אית, אלא יש לה גם חשיבות במישור הכלל
ערבי, וגם בתנאים הכלכליים הקשים שעומדים
לפתח שני הצדדים. וברור שקובעי מדיניות
החוץ המצרית לא הקדישו תשומת לב
מספקת ללוב בתקופה האחרונה מאחר שהאיום
העיקרי אשר עדיין עומד ומאיים על
הבטחון הלאומי המצרי הוא מצד מזרח״...
ד״ר מחסד סעד אברעאמר בעיתון
״אלאוזראס״ 25א 1קט1בר. 1989 ,

״החלה תקופה חדשה, ונפתח דף חדש ביחסי
לוב־מצרים, ו״המועצה לשיתוף פעולה
ערבי״ הכוללת את מצרים, ובין ״איחוד
המגרב הערבי״ הכולל את לוב, ודבר זה ישרת

את מטרות שני הגושים הכלכליים הערבים
ובכך יהיו יתרונות לפעולה הערבית
המשותפת תחת מטרית הליגה הערבית,
ויביא לשיתוף פעולה למען אינטרסי האומה
הערבית נגד אויבי האומה הערבית״.
סרס׳ עטא־אללה בעיתון ״אלאהראם־ 25
א 1קטובר.

״המציאות היא שישנו סוג של יחסים סותרים,
ביחסים בץ מצרים עם ישראל מחד
גיסא, ועם לוב מאידך גיסא. פירוש הדבר
שיחסי מצרים־לוב משתפרים בעת שמתדרדרים
יחסיה עם ישראל.״
מחמד סיד אחסד ״אלאהל 25 -א 1קט1בר.