גליון 2727 מתאריך 6 בדצמבר 1989

רק עד ה־ו 3בדצמבר תוכל לנצל את ההטבות
שמס הכנסה מעניק למצטרפים
לקופות הגמל ״בר יציב״
קופת הגמל ״בר יציב״ ,המנוהלת על ידי מומחי
ההשקעות של בנק ברקליס דיסקונט, מהווה אפיק
השקעה בטוח וסולידי לחסכון של היחיד או
המשפחה ומיועדת לעצמאים ולשכירים כאחד.
הקופה מבטיחה הצמדה מלאה למדד, צבירת
רווחים, פטור ממס הכנסה, ביטוח חיים, חלוקת
רווחים מיד׳ חודש ולגימלאים -אפשרות להכנסה
חודשית קבועה.
היכנס לאחד מ־ 70 סניפי בנק ברקליס דיסקונט,
הצטרף לקופת הגמל ״בר יציב״ ועתידך מובטח.

מדאיג
שימעון פרס
התמוטט בפולין. פה
גרם לכך? הד״ר
יולי נודלמן מנתח
את הבעיות.
(עמוד *8

ח״ב קל״נר, איש
החישוק, בליכוד,
מוגיע ועידה
בינלאומית! ,סיגה
מהגולן, חלוקת
הארץ. פנים חדשות
לליכוד( .עמוד )8

לפני שנה וחוגי, לפני
שידע שהוא חולה
בסרטן, התלווגץ דן
בן־אמוץ על המוות.
ראיון מרתק.
(עמוד ) 18

ב תוך הגליון

משעשע

השופטים אמרו
ד ב רי בוטים
על הערכי של
ושבי־הפאבים.
״העול הזה״ עבר
בפאבים ושמע את
התשובות לשופטים.

(ע״יי 1*9

קורא יקר — לאן נעלמה ש 1הא?
מיכתבים — נשיקה שכזאת
ת שקי טיסה נעימה
במדינה — קבר קטן של ילד
6רס — חולשה פתאנמית
המיפגש — סחלודים בסאלטה
קליינו* — יזנה או נץ?
תל־אביב — הים האכזר
חשיש — לבריאזת!
הנדון — לבננניזציה ישראלית
אנשים — לעשן נם בשלם הבא
דן בן־אמוץ — לצחנק על המוזת
אייבי נתן — טלם היו שם
קולנוע — לזכרו של טארקנבסק׳
זה וגם — הדבר הזה
לילות ישראל — חגיגות מלכנתיזת
אוייב;אחי -פרקים נבחחם ,

דן? חדש — לחינת עם סינט
מה הם אומרים — נרה נזישט״ן, רם ישי.
דני נור, דניאל פ״מן, חנן מסרך, חדו חתן
שרה אנג׳ל — של מ׳ התיננקתד
תשבץ מיבתבים לרותי — כרטיס ביקנר
הורוסקופ — ילדי הקשת
רחל המרחלת — ציצים כחנל־לבן?
אתה השופט — הסוחט מגנב פטזרד
סטודנטים — בנ 1של,ה מ רט ש־דיעה
אחרת — אור־ דן • רענן לזריא • עיתונות
ערבית • צביקה ליפוביץ • דניאלה אשכנזי • ש שאל
שטרן • עליס בל־טנטל • ענת נטנירסמר׳ • ליפשיץ
והחברים של אופירה
נוער הלילה — שזפטים את השופטים

צילומי השער: ציוו צפריר

1 32

1 36
1 37

1 43
1 44
1 48

בזימזבים
הירהורים

אני עדיי׳ מודאג בקשר לשוהא נשארה,
הצעירה הלבנונית שג־סתה להרוג אה הגנרל
אנטואן לחד.
אחרי שהעולם הזר <17. !0 89( ,הביא את
הגירסה שהיא נרצחה בכלא חיאם בדרום-
לבנון, הכלא הידוע״לשימצה של צר״ל, הודיעה
מערכת־הביטחון שאין אמת בגירסה זו.
שוהא חיה וקיימת בכלא. הובטח שעוד מעט
ראו אותה בטלוויזיה״ וכך יוכח הדבר לעיני-

לפני שבועיים אכן בא סימן־חיים משוד,א.
עיתונאי צרפתי בשם רוויה אוק כתב עליה
רשימה קצרה בשבועון הצרפתי מאץ; בצירוף
תצלום קטן. לפי רשימה זו, הכל בסדר. הוא
ראה את הצעירה, דיבר איתה, צילם אותה.
אבל יש ברשימה זו כמה מחדלים. בתצלום
א־ו שום סימן שיעיד על המועד שבו צולם.
בנסיבות כאלה רגילים לצלם אדם כשהוא

אסירה בשארה
אין הוכחה
מחויק נידו גליון של עיתון שניתן לקבוע את
תאריכו. גם ברשימה עצמה אץ אף פרט אחד
שלא היה ידוע קודם לכן.
אינני מכיר את העיתונאי רוויה אוק, ואין
לי כל סיבה לפקפק ברמתו המיקצועית. אולם
מכיוון שהוא עצמו מוכיר ברשימתו שנפוצו
ידיעות כאילו הצעירה נהרגה — מדוע לא
השתדל להביא לנו הוכחה כלשהי לדבריוי
על אחת כמה וכמה יש להציג את השאלה
למי שמבקש להפריך בעולם את הידיעות על
הריגתה. מה יש לו להסתיר?
אם מערכת־הביטחון של ישראל, כבעלת-
החסות של צד״ל, רוצה להוכיח לכולנו שה*
חששות שלנו מופרכים מן היסוד, הרי הדרך
לעשות זאת פשוטה מאוד. מדוע להעניק
סקופ עולמי כזה לאיזשהו עיתונאי צרפתי,
שהיה שם במיקרה או שלא־במיקר;?:
מדוע לא להזמין קבוצה של עיתונאים
ישראליים — כתבים צבאיים, למשל — ל כלא
חיאם, כדי שיראו את הצעירה וידברו
איתה? מערכת העולם הזה ה־תה מתלווה
ברצון למישלחת כזאת, ומדווחת נאמנה על
הדברים.
מדוע לא להביא לחיאם את הטלוויזיה

הישראלית, ולהציג את הצעירה לעיני הציבור
כולו?
מדוע לא להביא לנו לפחות תצלום של
הצעירה, כשהיא מחזיקה בידה גליון של עיתון
שכותרתו תעיד על התאריך?
בקיצור, מה יש כאן להסתיר? מדוע אנשי
צד״ל וצה״ל יוצאים מגירדם ממש כדי למנוע
כל מגע עם הצעירה, כל שיחה איתה?
האם היא באמת חיה? ואם היא חיה, שמא
יש בפיה כמה דברים שאנשי־לחר לא רוצים
שנדע?
הכתבה של העיתונאי הצרפתי מכילה
בסך־הכל 100 שורות. מובאים בה דברים
שנאמרו על־ידי הצעירה, לפי גירסת העיתונאי,
בעודה יושבת על כיסא בחצר הכלא.
לדבריו לבשה חולצת־טי וגיינס. שערה השחור
היה אסוף בצמה ארוכה. היא חייבה בעדינות,
ונראתה רגועה ואינטליגנטית.
״זה היה לפגי שלוש שנים. הייתי סטודנטית
למאתימטיקה ולתיקשורת בשנה השנייה.
אז היה עלי להפסיק את לימודיי. רציתי
לעשות משהו למען שיחדור ארצי. גדלתי
במישפחה פוליטית מאוד. אבי השתייך
למיפלגה הקומוניסטית, ומובן־מאליו שגם
אני השתייכתי אליה.
״המעורבות האמיתית שלי החלה ב־, 1982
כאשר פלשו הישראלים לארצי. ראיתי אותם
עוצרים והורגים אנשים והורסים את בתינו.״
לפי הדברים שהובאו מפיה על־ידי העיתונאי,
הוטל עליה להביא מידע על לחד, כדי
להרוג אותו. אך שולחיה החליטו כי הדרך
הפשוטה ביותר היא הריגתו על-ירי שוהא
עצמה. היא הציעה לאשתו של לחד להקים
מועדון להתעמלות אירובית, והוא קם בעזרת
הגנרל. היא הפכה -ידידתו האינטימית״ של
לחד, וביקרה באופן קבוע בביתו. היא החזיקה
אקדח בתיק־הספורט שלה. ארבע פעמים
היתה מוכנה להרגו, אך לא ביצעה את זממה
— אם מפני שהגנרל שיחק עם ילדיו, אם
מפני שפחדה.
אז ראתה בטלוויזיה כיצד ילדים פלסטיניים
מיידים אבנים בחיילים הישראליים
בשטחים הכבושים. היא אמרה לעצמה :״אס
להם יש אומץ־לב כזה, אסור לי לפחד״ .בביקור
הבא בביתו ירתה בגנרל שתי יריות.
הראשונה פגעה בזרועו של הגנרל, שניסה
אינסטינקטיבית להתגונן. השנייה פגעה בחזהו,
שלושה סנטימטרים מליבו. כיום משר
תקת זרועו הימנית של הגנרל וידו נתונה
בכפפה שחורה< .
עד כאן דבריו של העיתונאי. זה מעניין,
אבל זה לא חדש. יכולתי לכתוב רשימה דומה.
אני עדיין מצפה לראות את שוהא בשא-
רה בטלוויזיה הישראלית, או בפגישה עם
עיתונאים ישראליים, בנסיבות שיאפשרו לה
לדבר.
מכיוון שישראל אחראית למעשיו של הגנרל,
מן הראוי שמערכת־הביטחון תדאג לכר.
שוהא בשארה צריכה להישפט. אבל היא
זכאית, כמו כל ארם, למישפט הוגן לפגי
בית־מישפט אמיתי.

עוד על דן בן-אמוץ (״הסוף״ ,העו לם
הז ה 15.10.89 והלאה).
כמה הירהורים על דן בן־אמוץ המנוח.
השאלה היא האם אמנם היה ״יפה־נפש״
במובן החיובי של הביטוי.
ראשית, הוא התגורר בבית ערבי, בית שבעליו,
או צאצאיו, עדיין חיים, אם במחנה־פליטים
בתחום שליטת מדינת־ישראל או
באחת מארצות־ערב.
שנית, הוא לא היה אב טוב: הוא זנח את
צאצאיו בחייו, למרות שהוריש להם את רכושו,
בהיעדר אדם קרוב יותר.
ושלישית, התנהגותו, לשונו ואורח־חייו
לא העידו על עדינות־נפש.
מכאן הנני חושד שעמדותיו הפוליטיות,
יותר מנבעו משיכנוע עמוק, נבעו משיקול
״עסקי״ ,היותן אופנתיות בקרב הבוהמה והציבור
הרחב• אריה שטייגר, פתח־תיקחה
• בן-אמו ץ רכש א ת דירתו נגמל־ יפו
מ ה כנ סיי ההמ קו מו ת, נעלת הגכש.

נשיקה שכזאת
על מונח אינתיפאדי (״רעולי״הפ־נים״
,״יומן אישי״ ,העולם הז ה
.)15.11.89
המושג מזלת׳ם, בתרגומו העברי, רעולי־פנים,
עלול להטעות. כפי שאפשר לראות גם
בטלוויזיה, אין הנ״ל מכסים את כל הפנים,
אלא רק את חלקי־הפנים מעל ומתחת לעיניים
או, כלשון המילון ,״מכסים ברעלה את
חלק הפנים התחתון מתחת לעיניים״.
ואגב, כפי שקורה גם בעברית, שבה שורש
מסויים מקבל משמעויות שונות, ואפילו מנו־

ןשקדהןה.ן גיפ).

?פה בן־עלה את חלק
?׳ססת לעיגים
קטע מהמילון

משמשת שונה, ואפילו ממגרת
גדות, בבניינים שונים (לשרש ולהשתרש,
למשל) כך גם בלשון הערבית עם השורש
לתים.
בבניין המקביל לבניין פיעל העברי, פירוש
לתים(עם דגש חזק בתי) הוא לכסות את
הפנים, אך בבניין קל, פירוש לתים הוא לתת
טל בר, הזד־השחן
נשיקה•

קול מקליפורניה
על כתבה בהעולם הז ה (״טרגדיה
נוספת ונוראה״ ,העולם הז ה
.)8.11.89
האם חשבתם שאני אסכים כי תקציבו שני
עמודים לאסירים הביטחוניים? והכותרת! טרגדיה!
איזו טרגדיה? מי הם היושבים שם? רוצחים
עלובים בנשמה ובמצפון, שרצחו נערים,
נשים וחיילים.
איזה ספרים צריך לתת להם? אותם הספרים
שאלי כהן קיבל בדמשק? או הספרים
שקיבלה מישפחת מרזוק במצריים?
הרי מדובר בחלאת־אדם, אפילו לא שבויים.
אלה פושעים, שבארצות־הברית היו נקשרים
לכיסא החשמלי.
דני לחוביץ! ,אן־מיס, קליפורניה

רחל בארץ־ישראל
על החיים במושבות נידחות״כבי־כול
(״רחל המרחלת״ ,העולם הזה
.)29.11.89
רחל, רחל, מה קרה לך? מה ההערה הזאת
(בסיפור על העיתונאית והמהנדס שהכירו זה
את זה בשיחת־טלפון והחיים עכשיו בראש־

פינה) ״כמה כתבות אפשר כבר לעשות ב־ראש־פינה?״
קודם
כל, גם ראש־פינה היא בארץ־ישראל
(וגם מזכרת־בתיה וגם שבי-ציון וגם באר־יע־קב
וגם כפר־אוריה, למי שלא יודע) וחוץ מזה,
האמיני לי, שבכל המקומות האלה יש חומר
לרחל מכאן ועד להודעה חדשה.
ובכלל, האם שכחת את הכתוב :״אבן מאסו
הבונים, היתה לראש־פינה?״
חיים גולדברשט, צפת

סטטיסטיקה סינית
על מיספר הקוראים עותק א חד
של העולם הזה (״איגרת־העורך״,
העולם הזה .)29.11.89
תמיד כדאי להיזהר מעריכת־ממוצעים(מי
לא זוכר את המעשה בסיני שטבע בנהר
מכיוון שהאמין שעומקו הממוצע של הנהר
הוא מטר אחד, וזה אמנם היה נכון, רק שבמקום
שבו ביקש אותו סיני לטבול, היה בור
בעומק של שלושה מטרים).
אז אם אורי אבנרי סבור שבממוצע קוראים
עשרה אנשים עותק אחד של השלם הזה, הוא
לא מכיר את החיים בפלוגה שלנו. כאן נקרא
עותק אחד של השלם הזה על־ידי שמונים
טוראי איתן מוזס, צה״ל
איש.

פרופורציה מי שטרתית
על מחדלי מישטרת״ישראל (״ה חוקר
שבא לסעוד״ ,העולם הז ה
.)29.11.89
כל הכבוד להשלם הזה, על שחשף, סוף־
סוף, את המחדלים הנוראים של מישטרת־ישראל.
לא חשפתם חלילה, שכמה שנים
לאחר שהוכפש לתמיד שמם של 11 אנשים
כראשי הפשע המאורגן מתברר שלא דובים
ולא יער. לא חשפתם ששוטרים מכסחים
ערבים ללא סיבה כלשהי בלב ערי־הארץ,
אלא גיליתם שקצינה אחת נטלה לשימושה,
לימים מיספר, מקרר מיותר מאחת מתחנות
המישסרה ושקצין אחר שתה כוסית וניגב
חומוס על חשבון המארחים, לאחר שאלה
סרבו בכל־תוקף לקבל ממנו תשלום בתמורה.
נכון שדין פרוטה כדין מאה, אבל, רבותיי,
איפה הפרופורציות שלכם?
שמואל בלומברג, חל־אביב

מי מכיר, מי יזדע
אדם בשס ברקוביץ, אשר היה,
בשנת , 1941 שותף בחברת־או־ניות
בשם ״לויד ימי ארצישרא לי״
,שמישרדה בארץ היה בתל-
אביב, שדרות רוטשילד . 19
וילי ולך, יה1ד, טלפון 5365609־03

הווו 05 היה
השבועון של י שר אל
העורך חראשי: אורי א מ רי
מנהל: אברהם סיטון
מנהלת מחלקת־מודעות:
רינה מיטרני
המערבת והמינהלה:
תל־אביב, רחוב גורדה 3
(ת.ד , 136 .מיקוד )61001
טלפונים 232262/3/4 03
5230662־()03
פקס 245130 03
המו״ל: העולם הזה בע״מ
הדפסה: הדפום החדש
הפצה: גד
תל־אביב, יד חרוצים ד
טלפה)03(*377056 :
המנהל הכללי: דויד גרשונוביץ
העולם הזה 2727

מ׳ אחראי לכתובות?
מרצים הנמנים עם חוגי השמאל, טוענים שפעילי ״בנאי״(ברית נאמני הר־הבית
וארץ ישראל) ,תא־סטודנטים ימני־קיצוני, עומדים מאחורי כתובות•
הנאצה על דלתות מרצים והכרוזים הקוראים להרחקתם מהאוניברסיטה.
מנהיג התא, אבישי רביב, איש תנועת.כך״ ,טוען שלאירגונו אין כל קשר עם המעשים.
התא מתכוון להתמודד בחודש הבא בבחירות באגודת־הססודנסים באוניברסיטת תל־אביב.
תאייהשמאל דורשים למנוע זאת.

673

וגי״ו לישראל
שר־הביסחון האמריקאי, ריצ׳ארד צ׳ייני, יביך בישראל בראשית הקיץ,
במיסגרת סיור בארצית המיזרח התיכון.
גם קודמיו, ג׳ון קרלוצ׳י וקספר ויינברגר, ביקרו בישראל והיו אורחיו של יצחק רבץ.

כוכב חדש לצד״ל
בחודשיים האחרונים התבלטה אישיות חדשה בצד״ל.
1 דסה. ה עולס הזו!

עכל אל־האשס 3נמצא כבר שנים ארוכות בצי״ל, אר עד עכשיו
שימש באירגון רק מאחורי הקלעים. במשך שנים היה קצץ במישרד
השני של צבא־לבנון(גוף המקביל לאמץ!.
כשפרש רב־סרן סעד חרד והקים את המיליציה הדרום־לבנונית,
פרש אל-האשם יחד איתו ומונה כאחראי על ביסחון־הפנים של

צר״ל.
הוא היה אחראי למיסוד הקשרים עם הפלאנגות ועם כל שילטון
נוצרי שקם בביירות מאוחר יותר. מאז מונה הגנרל לחד לתפקידו, מפקר אל־האשם על
הגיזרה המערבית בדרום־־לבנוו.

לפני שבועיים, כשעזב לחד לטיפול רפואי בצרפת, מילא אל־האשם את מקומו
כמפקד כללי של צד״ל. אל־האשם הוא מתומכיו המובהקים של הגנרל מישל

עיון.

צירופי למרכז הלי סד
תיתכן האפשרות לצדן־ את כל ראשי העדים והרשויות המקומיות, שנבחרו
בבחירות המוניציפליות האחרונות, למרכז־הליבוד.
בעיקבות המהפך שאירע השבוע בהתאחדות הססותטים דורש ישראל כץ, יו׳ר אגף
הצעירים בליכוד, לצרף גם את מנהיגי הסטודנטים למרכז.

רק מיליון ל״טלחרום״
עד עכשיו נאספו קצת יותר ממיליון שקלים ב״טלתרום״ למען יערות־הכרמל.
מתוך שיבעה מיליון שקלים שכביכול נתרמו בסלתרום, נתרמו שלושה על״ידי הממשלה
ויהדות ארצות־הברית, וארבעה מיליון על־ידי אנשים פרטיים. הכסף שנאסף עד עכשיו הוא
רבע מכלל התרומות הפרטיות.
העיכובים בקבלת הכסף מיהדות ארצות־הברית נובעים מכך שהכסף מועבר באמצעות כמה
גופים ובצורה מפוזרת, כדי להימנע מתשלום מיסים.

3ק גם כקציעות
מסתבר שגם העצירים ב״אנם אר 3״ (מיתקך־הכליאה בקציעות) משתמשים
בשרותי הפקסימיליה.
הם כותבים פיתקות, מגלגלים אותן וזורקים אל מעבר לגדר. משערים שקרובי״מישפתה
ומכרים אוספים את הפיתקות. התהליך כולו נקרא בשם -פקס״.

טיסה נעימה

זה קרה לנוסעי סוויסאייר ב טיסה מיספר 332
מציריך לתל־אביב, ב שבת האחרונה. ה מ טוס כבר עבר
את האי היווני רודוס, כשלפתע פרצה אש בחלקו
התחתון של המטוס ועשן כבד מילא א ת תא״הסייס.
איש לא ידע מה מקור האש, לא הי תר כל דרך לכבותה.
דיילת יצאה אל נוסעי המחלקה הראשונה וסיפרה כי
המטוס נאלץ לחזור לרודוס, נדי לנחות נחיתת־חירום.
נוסעי המחלקות האחרות לא ידעו על הנחיתה הבל-
תי־מתוכננת. עקב קצר במערכת החשמל, או מטעמי־בטיחות,
נו ב ה האור ב מ טוס.
״זה היה פחד אלוהים!״ סיפר אחד הנוסעים,, .זו
הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מה זה חוסר־אונים
מוחלט. זו לא היתה פאניקה במובן המקובל, המת בטאת
בצעקות ובכי, זה היה פחד משתק. עם ניבוי־האורות
נדלקו בקרקע־המסוס נורות ירוקות מיוחדות,
המסמנות את הדרך ליציאות״החירום. אז קל ט תי ש המצב
באמת חמור.
״אני ט ס הרבה מאוד לרגל עסקיי, אני לא פוחד
לטוס, אין לי טכסי ם מיוחדים, עולה, ס ס ונוחת. הפעם
הרגשתי איך הפחד חודר לי למעיים ומ שתק אותי. כל
הסיפור נגמר מהר, בתוך פחות מרבע שעה כבר היינו על
הקרקע המוצקה של רודוס. אז כבר התחיל עבורנו
סיפור אחר״.

ביום ה־ 30 בנובמבר מסר דובר־צה״ל על 530 הרוגים סלסטינייס
בשטחים הכבושים. מיספר זה כולל הרוגים מירי חיילי־צה״ל בלבד.
לפי ספירת ״העולם הזה״ עומד מיספר ההרוגים הפלסטיניים ב־4
בדצמבר על . 673
לעומת זאת, מוסרים מקורות פלסטיניים על 819 הרוגים, לפי הפירוט
הבא:
• 597 הרוגים מירי חיילי־צה״ל ומתנחלים.
• 82 הרוגים כתוצאה משאיפת־גאז.
• 54 הרוגים ממכות ומהתחשמלות.
• 86 הרוגים מסיבות אחרות.

מועדון בקיסדיה: לא
הנהלת ״מועדון הים התיכון״ ,שמושבה בפאריס, החליטה להשהות את רעיון
הקמת המועדון בקיסריה.
בעבר הודיעו ראשי החברה הצרפתית על נכונותם להקים מועדון נוסף בארץ, כרי להיענות
לפניות שר־התיירות. עכשיו מניחים שהנהלת המועדון משהה את ביצוע התוכנית, מפני
שהיא מעדיפה להקים מועדונים בארצות שבהן אין לה ייצוג כלל.

מעצר ש1י לאשת
חוסנייה עבד אל־קאדר ( )38 מבאלאטה היא האשה הראשונה הנשלחת למעצר
מינהלי בפעם השנייה.
היא הוחזקה בבידוד בכלא השרון במשך 40 יום, לפי תקנה שנוצלה על־ידי הנהלת הכלא,
שלפיה נקבע שעצירים מינהליים לא מוחזקים עם אסירים.
ב* 30 בנובמבר היא הגישה עירעור על המעצר. העירעור נדחה, אבל השופטת קבעה שאסור
להחזיק אותה בבידוד.

ל | 1י ר 111א *

אגודת־העיתונאים בתל־אביב חותמת בימים אלה הסכם עם מוטי עמיר, בעליו של קפה
הביסה בתל־אביב. לפי הסכם זה, יקבל עמיר את זכיון־ההפעלה של מיזנון בית אגודת־העיתונאים
שברחוב־קפלז למשך חמש שנים.

זו הפעם השנייה בשנה האחרונה שמיזנון האגודה, הנחשב כמקום יוקרתי
ומכנים מאוד, מחליף בעלים.

דוקאקיס בארץ
קיטי דוקאקים נענתה לבקשת הרשות למילחמה בסמים
ויו״ר הרשות, עובדיה עלי, להרצות על היגמלות מסמים
ומאלכוהול.
רוקאקיס הוזמנה לסיבוב־הרצאות ברחבי־הארץ. היא הבטיחה לסייע
בהקמת כפר־גמילה במלכישוע שבגלבוע, ותפעל לגיוס תרומות
בארצות־הברית עבור הרשות. היא גס ביקשה להופיע בבתי־סוהר.

טיסה 332 נו חתת מדי־ שבת בשעה 19.00 בנמל-
התעופה נן־גוריון. זוהי טיס ה מסור תי ת הנערכת זה
שנים רבות. לעולם לא מפספסים, דיוק שווייצי.
לכן, עבור בני״המישפחה שבאו להקביל את פני
הנוסעים, היה זה מוזר לראות על מסך־הטלוויזיה,
המדווח על נחי תו ת מטוסים, א ת טי ס ת סוויסאייר נו תרת
ללא סימון״נחיתה.
רק אחרי שהגיעו שתי טי סו ת שמועד נחיתתן מאו חר
יותר, התחילו בני־המישפחות להבין בי משהו
קורה. איש מאנשי חנרת״התעופה, הנמצאים דרך־קבע
בנמל, לא הגיע כדי להודיע לממתינים מה מתרחש. רק
יוזמה ישראלית של כמה אנשים פתרה א ת התעלומה.
הם התרוצצו כדי למצוא א ת נציגי החברה. כשנמצאו
הנציגים, נאמר למחפשי הקרובים ה אבודים שהמטוס
נחת נחיתת־חירום באי״רורוס.
שם נפלטו הנוסעים מהמטוס אפוף־העשן. תקופה זו
של השנה היא תקופה מתה באי. רוב המלונות סגורים,
אין תיירים. רודוס הוא אי של קיץ.
כשנמצא בית״מלון מרוחק, שניאות לקבל אליו א ת
200 הנוסעים, התברר שאין סבלים, וכי האנשים צרי כים
לסחוב א ת מיזוודותיהם בעצמם.
רוב הנוסעים התקבצו בלובי המלון וביקשו לטלפן
לארץ ולהודיע על מצבם. הנהלת בית־המלון לא איפ-
שרה זאת. נהגי-המוניות של האי לטשו עיניים בהפתעה

נוכח הפשיטה ה מ אסיבית על מוניותיהם .״טלפון״,
ניתנה הפקודה לכל נהג־מונית.
בך ס בנו להם נוסעי טיסה 332 מציריך לתל״אביב
באי, כשהם מקווים למצוא מכשיר-טלפון.
כשהבינו קרובי הנוסעים כי טובה רבה לא תצמח
להם מנציגי סוויסאייר בנמל-התעופה, הם אירגנו רשי מת
מיספרי־טלפון שנמסרה למקבלי־הפנים. נציג-
החברה התחייב להודיע לכל א חר אישית, בטלפון, על
מועד הנחיתה למחרת היום. היה ברור שהטיסה הבאה
תהיה רק ביום הראשון, פשיישלח לאי מ סוס מיוחד.
איש לא קיבל א ת שיחת-הסלפון. התקלי ט האוטו מטי
המודיע על זמני״הנחיתות ריווח שמועד הנחיתה
יהיה 14.15 בצהריים.
כשנחתו הנוסעים המותשים בלוד, שעה לפני כן, הם
חשבו שמישפחותיהם החליטו שלא כדאי לבוא נפע ם
השנייה.
לקראת השעה 14.00 החלו מגיעים האנשים, ומצאו
את קרוביהם ממתינים. בלוד היו טלפונים כדי להודיע
שהגיעו.
לבנו ניסר, לגירעון המבורגר, איש־הביטוח, לאמיל
מהמיסעדה קסבה, ולשאר הנוסעים היה מה לספר
בבית, לפני שהלכו להתקלח.
סוויסאייר לא הגיבה כשנשאלה על המיקרה. הדוב־שרית

רים המתינו להוראות מציריך•

אחר ניחוח בלוטת־הערמוניוזש המשך. אסור להזניח.
ה קורה לשימעון פרס?
1מצב בריאותו של ממלא״מקום ראש־הממשלה מעסיק אנשים
רבים, ומהווה נושא לשיחה בחברה. מאז שהתמוטט בפולין ואושפז
שם בבית־חולים, גברה הדאגה.
קוראים ביקשו ממני לחוות את דעתי על מצבו הרפואי. מובן
שהדבר אינו אפשרי. לא בדקתי את שימעון פרס, ואי־אפשר לעשות
אבחנה רצינית ממרחקים.
המינהג המקובל בישראל, להסתיר את בעיות־הבריאות של

קווה

הקודם בירושלים, כאשר אושפז לזמן קצר, לבין הבעיה שהיתה
לשימעון פרס בבלוטת הערמונית, ושבגללה אושפז בבית־חולים
העמק בעפולה.
^ בר למחרת היום הזכרתי מעל עמודי השלם הזה
( )24.5.89 את הבעיות הכרוכות בטיפול ניתוחי, העלולות לגרום
לסיבוכים.
אחד הסיבוכים העלולים להיגרם כתוצאה מהניתוח הוא זיהום
כרוני בדרכי״השתן, ואף זיהום כללי. הניתוח המודרני הוא הוצאת
בלוטת־הערמונית דרך האורטרה (צינור־השתן) .ניתוח זה דורש
מהמנתח מיומנות רבה, זהירות מירבית והשגחה מתמדת של צוות־הרופאים
על החולה במשך תקופה מסויימת לאחר הניתוח.
לעיתים, כאשר מחדיר המנתח את המכשיר דרך האורטרה
שבאיבר־המין לכיוון בלוסת־הערמונית, הוא עלול לפגוע בסוגר־השריר
של שלפוחית־השתן. פגיעה זו בסוגר־השריר (ספינקטר)
אינה ניתנת לתיקון, ומהווה סיבה לזיהומים חוזרים ונישנים.
הבעיה השניה, העלולה להיות גורלית, היא אי־היכולת להוציא
דרך האורטרה חלק גדול מבלוטת־הערמונית, מבלי להשאיר
שאריות ממנה. שאריות אלה עלולות לגרום לעצירת־השתן
ולזיהומים חוזרים ונשנים.
המנתח חייב לבחון את גודל הבלוטה, ובשיקול־דעת נכון
להחליט אם בכלל יש צורך בניתוח. אם אכן יש בו צורך, עליו
לשקול מהי הדרך המתאימה לגישה לבלוטה: אם עושים זאת דרך
הבטן, מתמשך הטיפול יותר, אך הבלוטה מוצאת בשלמותה. דרך
האורטרה לא ניתן להוציא את בלוטת־הערמונית בשלמותה,
ובמיקרה זה מתמשכת הפעולה, ואף עלולה לפגוע בספינקטר
ובמצבו הכללי של החולה.
לעיתים קרובות, שאריות בלוטת־הערמונית, הנותרות לאחר
הוצאתה דרך האורטרה, הן מקור לזיהום שקשה מאוד להתגבר עליו.
הדרך היחידה שבה ניתן להוציא שאריות אלה היא בעזרת ניתוח.
במיקרים אלה, בטוח יותר להוציא את השאריות דרך הבטן מאשר
להחדיר מכשיר לאורטרה שלקתה בזיהום.
הסימנים לזיהום בדרכי־השתן ובבלוטת־הערמונית הם כלליים,
ככל זיהום בכל איבר אחר. כדי למצוא את מקורו של הזיהום, יש
ליטול מידגם משאריות בלוטת־הערמונית ולערוך בדיקה.
הטיפול בסיבוכים שלאחר ניתוח בלוטת־הערמונית צריך להיות
ממושך, מכוון ומהימן. הוא כולל טיפול במצב הכללי, התערבות

פרס בבית־הקברות
בוורשה לב],
ההתמוטטות. שלג.
קור. ע״פות. האס זה
קשור בניתוח?
ד ר יולי / 1ד 7״מ/

7פר?0
מנהיגי־ציבור עד שאי־אפשר עוד להסתירן, מקשה גם הוא על
חוות־דעת רצינית.
אפשר להניח, על־פי מה שפורסם, שפרס לקה בחולשה כתוצאה
מהשימוש המתמשך בתרופות אנטי־ביוטיות. לפי אחת הגירסות,
שתה וודקה בשעה שלקח תרופות, וזה גרם להתמוטטות.
כך או כך, ברור כי יש קשר בין התקף זה של חולשה וההתקף

מקומית, בחירת אנטי־ביוטיקה מתאימה, מנוחה ממושכת למטופל
ותהליכים שונים של פיסיו־תראפיה.
הסימנים כוללים חולשה כללית, לעיתים עד כדי התעלפות,
זיעה, צמרמורות, ירידת לחץ־הדם, דופק מהיר, בחילה, חוסר־תיאבון
וחיוורון הפנים.
אנשים הסובלים מזיהומים בדרכי־השתן, כתוצאה מאי־שלמות
ניתוח בלוטת־הערמונית, זקוקים למנוחה רבה ועליהם להיזהר
מהצטננות. בדרך כלל, כושרם התיפקודי יורד גם עקב המצב הכללי
שבו הם נתונים, וגם עקב הצורך להקדיש זמן רב לטיפול.
הדרך הטובה ביותר, כיום, לטיפול.במחלות בלוטת־הערמונית
— היא הדרך השמרנית. ב־ 85 אחוזים מהמיקרים ניתן למנוע את
הניתוח בכלל, או לפחות לדחות אותו, ובכך להקטין את סיכוניו אם
הוא בלתי־נמנע.

ך* אם ניתן לייחס את הבעיות שהתעוררו אצל שימעון !
1 1פרס — אישפוזו בבית־החולים המרכזי בעפולה, וכמעט ן
התעלפותו בעת ביקורו בפולין — לניתוח הפרוסטטה שעבר לפני י
חצי שנה?
הניתוח נערך על־ידי אחד האורולוגים הטובים בארץ. אי־אפשר
להביע דיעה במיקרים ספציפיים, ללא בדיקה מעמיקה של מצב
החולה, וללא התרשמות אישית מתוצאותיהן של הבדיקות שנערכו ;

לכן ההתייחסות לסיבוכים העלולים להיגרם כתוצאה מניתוח ן
בבלוטת־הערמונית היא תיאורטית בלבד.
בבזרעגז העם

שוה שלישית
זהו גם יובל: בפעם
ה־ 50 הובטח ל צי סר
שהאינתיפאדה דועכת
ביום השבת תימלאנה שנתיים להתחלת
האינתיפאדה- .
הליצנים טוענים שזהו גם יובל 50 :פעמים
הודיעו מנהיגי ישראל כי האינתיפאדה עומדת
או־טו־טו להתחסל, שהציבור הפלסטיני
התעייף/מותש/נכנע.
גם השבוע ערכו ראשי המערכת הפוליטית
והצבאית התקפה מרוכזת על הציבור
הישראלי, כדי לשכנע אותו שההתקוממות
״דועכת״ .בטלוויזיה גוייסו שלושה אלופי־מישנה,
שהוכיחו באותות ובמופתים כי
האינתיפאדה נחלשה, שרמת־האלימות יורדת,
שצה״ל שולט במצב.
שלושתם היו אנוסים. נקבע מראש מה
בדיוק עליהם להגיד, ומה אסור להם להגיד.
נאסר עליהם לחזור על הקביעה, הברורה לכל
קצין בכיר בצה״ל: שאין פיתרון צבאי ל־בעייה.
תחת זאת נאלצו השלושה להעמיד
פני כסילים, ולחזור על הבטחות ריקות, שאין
להן כיסוי.
אי־המה. רוב הדיבורים בישראל על
האינתיפאדה נובעים מאי־הבנת התופעה.
האינתיפאדה אינה מאורע, כפי שהיה נדמה
בימיה הראשונים למימסד המופתע
האינתיפאדה היא מצב.
ידוי־האבנים והשלכת בקבוקי־התבערה,
וגם הוצאתם־להורג של מודיעי השב״ב, אינם
אלא הקצף שעל פני המים. ליבה של האינתיפאדה
הוא המרד העממי — אי־ההשלמה
הכללית של הציבור הפלסטיני עם המשך
הכיבוש.
האינתיפאדה היא התארגנות העם הפלס טיני, הקמת המנהיגות הלאומית המאוחדת
בגדה וברצועה, קבלת המרות של אש״ף,
המישמעת הלאומית. ביטוייה הם שביתת־המיסחר,
הנפת הדגל על כל עמוד, כיסוי כל
קיר בסיסמות.
שום צבא בעולם — גם לא הצבא הנאצי
— לא הצליח מעולם להתגבר על התקוממות
כזאת. לא הועילו הוצאתם להורג של
בני־ערובה, מחנות־ריכוז ומרתפי־עינויים.
אכזריותו של הכובש אינה משנה דבר.
קבר של ילד. הסמל של האינתיפאדה
הוא קבר קטן של ילד — אחד הילדים
הנהרגים מדי שבוע. ציבור המוכן להקריב את
ילדיו — אין כוח בעולם המסוגל לכפות
עליו כיבוש ניצחי.
אילו הבין זאת כל אזרח ישראלי, היתה
האינתיפאדה מסתיימת מזמן בהסדר מדיני.
מכיוון שכלי־התיקשורת בישראל עושים יד
אחת עם המערכת הפוליטית כדי להעלים
עובדה זו, האינתיפאדה נמשכת.
היא תימשך, כנראה, עד שתימאס על הציבור
הישראלי — או עד שהמצב הבינלאומי
המשתנה יכפה על ישראל הסדר מדיני.
האינתיפאדה הפנתר השחור
זה היה הישג מודיעיני.
שבא דרצות את הציבור
מה התועלת ב?1
היה זה הישג גדול של זרועות״הביטחון.
כמה ימים לפני כן הציגה הטלוויזיה הישראלית
סרט של כתב אמריקאי על המתרחש
בקסבה של שכם. בעיקר: תהלוכות של
רעולי״פנים המשתייכים לפלגים השונים —
הפנתר השחור של פת״ח, הנמר האדום של
החזית העממית, הירוקים של חמא״ס.
(המשך בעסוד )8
העולם הזה 2727

כמה טוב היה במילחמה הקרה. י ד עו מה לעשות. עכשיו הכל משתבש

! וו לטה
ש חובה מישחקי־מידים. אבר זה רא
מישחק. העולם משתנה במהירות
עצומה, וגם ומנהיגים ש סחוחוות
^ יתה זאת חגיגה למישחקי־מילים.
\ 1כמעט ואי־אפשר היה להימנע מן החרוז
״מיאלטה עד מאלטה״ .בעיר־הקיט יאלטה,
לחוף הים השחור, התכנסו לקראת סוף מילח־מת־העולם
השנייה שלושת הגדולים — יוזף
סטאלין, וינסטון צ׳רצ׳יל ופראנקלין דלאנו
רוזוולס — כדי לגבש הסכם על פניה של
אירופה שלאחר־המילחמה.
לאחר מכן, במשך שנים של מילחמה קרה
וציד־מכשפות, האשימו אנשי־הימין את רוז־וולט
בכך ש״מכר״ את מיזרח־אירופה לסטא־לין.
יאלטה נתפסה כאילו היתה מינכן שנייה,
שבה מסרו מנהיגים דמוקרטיים חלושים ותמימים
את העולם לדיקטטור עריץ.
רוזוולט, כך נאמר, כבר היה חולה(כעבור
כמה ימים מת) .לא היה לו הכוח לעמוד מול
סטאלין הקשוח. לכן מסר לסטאלין את כל
מיזרח־אירופה — פולין, הונגריה, גרמניה
המיזרחית, צ׳כוסלובקיה ועוד ועוד.
כל הטיעון הזה היה שטות. הוא נבע מאי־הבנה
יסודית של יסודות הדיפלומטיה.

הדיפלומטיה אינה יוצרת עובדות.
היא יכולה רק למסד עובדות
קיימות.
העובדה המכרעת, ערב ועידת־יאלטה,
היתה שהצבא הסובייטי הוא שמיגר את גייסו־תיו
של היטלר, וכבש במחיר נורא את כל
אירופה המיזרחית. שום כוח במערב לא היה
מסוגל לערער עובדה זאת. הצבא הסובייטי
היה בשטח, הוא שלט בארצות האלה, והוא
יכול היה לעשות בהן כאוות־נפשו.
על סמך המציאות הזאת ניסו רוזוולט
וצ׳רצ׳יל להשיג הסכם, כדי להציל מה שניתן
היה להציל. אבל הם לא יכלו לשנות את
המציאות.

זאת היתה המציאות של יאלטה
— המציאות ששלטה באירופה
מאז, במשך 44 שנים.
מציאות זו התערערה עכשיו. לא כתוצאה
מדיבורים, אלא בפועל, בשטח.
במיקרה או שלא־במיקרה, ועידת־מאלטה
נערכת במציאות שונה לגמרי. מבחינה זו אין
זה רק חרוז בעל צליל נעים־לאוזן. אפשר
באמת לקרוא לתקופה הזאת ״מיאלטה עד
מאלטה״.

וע ש אומה
ץ^ה השתנה? האימפריה הסובייטית,
^/שנבנתה על־ידי סטאלין, מתמוטטת.

יחסי־הכוחות בין שתי מעצמות־העל
משתנים במהירות עצומה. לא
מפני שארצות־הברית התחזקה לפתע,
אלא מפני שברית-המועצות
עומדת על כרעי-תרנגולת.
כאשר נפגשו סטאלין ורוזוולט ביאלטה,
עמדו שניהם בראש מעצמות גדולות וצבאות

אדירים. הצבא הסובייטי שלט במיזרח־אירו־פה
והצבא האמריקאי במערבה. הם הגיעו
להסכם לחלוקת־העולם בין שתי המעצמות,
מיסוד המצב הקיים.
כאשר נפגשו השבוע ג׳ורג׳ בוש ומיכאיל
גורבאצ׳וב, היה העולם שונה לחלוטין. יש
הבדל עצום בין העולם של מאלטה לבין העולם
של יאלטה.
בעולם של מאלטה, אין עוד שתי מעצי
מות־על אדירות בעולם הרוס. קמו לפחות
שתי מעצמות חדשות — אירופה המתאחדת
ויפאן. עוצמתה של הכלכלה גוברת על עוצמתו
של הנשק.
המעצמה הסובייטית קורסת תחתיה. ה־מישטר
הכלכלי בה מתמוטט. המדינה אינה
מסוגלת לספק את צרכי אזרחיה, ולא־כל־שכן
לשאת באותה העת במעמסה האדירה
של חימוש טכנולוגי מודרני, שמחירו עולה
מיום ליום.
המתחים הלאומיים בתוך ברית־המועצות
עצמה, דרישתם של כמה מחוזות לפרוש ממנה,
הזעזועים במדינות אירופה המיזרחית,
שאיפתן של הגרורות־מאתמול להינתק ולהיות
עצמאיות — כל אלה משמיטים את
הקרקע מתחת לרגליו של המנהיג הסובייטי.
התפתחות זו היא פנימית, ושום כוח חיצוני
לא השפיע עליה. אנשי־הימין באמריקה טוענים
כי רונלד רגן תרם לכך תרומה מכרעת,
כאשר הגביר את מירוץ־החימוש וכך העמיס
על הסובייטים מעמסה נוספת, שלא יכלו
לעמוד בה. זהו נימוק מפוקפק, מפני שגם
ארצות־הברית עצמה נפגעה קשה וירדה
ממעמדה לעומת יפאן ואירופה.

זהו גם נימוק מסוכן. כי ההיקש
ההגיוני הוא שצריכים להמשיך
כדרך זו.
מי שסבור כך יכול לטעון: עכשיו יש
הזדמנות למוטט את ברית־המועצות כליל.
מדוע עלינו לעזור לה בשעת חולשתה?
להיפך, עלינו לנצל את חולשתה, להגביר את
מירוץ־החימוש, להכריח אותה,לקבל על
עצמה מעמסה נוספת, וכך להביא להתמוטטות
כל המערכת הסובייטית.
איש אינו מעז לומר זאת בפה מלא, אך
הדבר נרמז בשפת־סתרים דיפלומטית. מתנגדי
גישה זו, השולטים בוושינגטון, טוענים כי
זוהי דרך מסוכנת מדי. כאשר מעצמה אדירה
מתמוטטת, עלולים לקום כוחות־הרס אדירים.
הכוחות הקיצוניים יכולים להשתלט
בברית־המועצות, הדברים יכולים להוביל
למילחמת־עולם או להרפתקות מסוכנות אחרות.
האסכולה
של בוש, השולטת בוושינגטון,
אומרת את ההיפך: צריכים לעזור לגורבא־צ׳וב.
ככל שתהיה ברית־המועצות מתונה
יותר, כן ייטב לעולם כולו. אסור להניח
לברית־המועצות להתמוטט, פן תבוא שואה.

צריכים לנצל את חולשתה כדי להשיג
עצמאות לארצות מיזרח־אירופה. הנתונים
הכלכליים הם שיקבעו, בסופו של דבר, והם
כולם לטובת המערב.

זוהי המציאות של מאלטה. 1989 ,
איש לא יכול היה לחלום על כך
ביאלטה של . 1945

סעוה נים
ך * כתבים דיווחו ששני המנהיגים סבלו
1 1ממחלת־ים, בגלל הסערה שפקדה את
חופי מאלטה. הם נאלצו להעתיק את הפגישות
מאוניות־המילחמה של שתי המדינות
לאוניית־פאר סובייטית, שנשאה את שמו של
הסופר מקסים גורקי.
אולם הסערה בים היתה כאין וכאפס לעו,

המתרחש בעולם.

כי בעולם החדש של מאלטה, הכל
משתנה במהירות מסחררת.
במשך 40 שנות המילחמה הקרה, הכל היה
קפוא ומסודר. הכל ידעו מי האוייב ומי הידיד.
הגבולות היו ידועים.
במציאות של המילחמה הקרה, כל פוליטיקאי
ידע מה עליו לעשות. כפי שבישראל
נמדד הכל על פי היחס לערבים, נמדד
באמריקה הכל על פי היחס לקומוניסטים.
פוליטיקאים עשו קאריירה אם בנו לעצמם
תדמית של מי שיודעים להילחם ב״איום
האדום״ .ג׳ורג׳ בוש עצמו נבחר לפני שנה
בלבד, אחרי שהציג את עצמו כאיש קשוח,
היודע להתעמת עם הסובייטים. מתחרהו

סבלנותו של העם הסובייטי פגה. אין הוא
מוכן עוד לממן צבא אדיר ותעשיית־נשק
כבירה כאשר אין מיצרכי־מזון בחנות. האחדות
הסובייטית נפרצת, המדינות־הגרורות
מתרחקות, הכלכלה במצב של תוהו״ובוהו. גם
מדינות כמו יוגוסלביה נמצאות במצב של
התפוררות מהירה.
היפאנים מתחזקים במהירות, הגרמנים רוצים
להתאחד במדינה שתהפוך שוב למרכז־הכוח
של אירופה, השוק האירופי הופך ל־מעצמת־על
כלכלית.
זהו עולם אחר. איש אינו יודע מה יילד
יום. הווראויות של המילחמה הקרה מפנות
את מקומן לאי־ודאות גדולה, חובקת־עולם.

גם זוהי המציאות של מאלטה.

• מונוים נרנו
ף• תוך אי״הוודאות הזאת יצטרכו גם
^ מנהיגי ישראל, אש״ף והעולם הערבי
לכלכל את מעשיהם.
האם דובר עליהם במאלטה? אין ספק שכן.
מה אמרו שני המנהיגים על כך זה לזה? איש
אינו יודע, ויתכן שאיש לא יידע בדיוק עוד
זמן רב.
אין ספק שגם במרחב הזה תרצינה שתי
המעצמות הגדולות לרדת מן העץ הגבוה של
העימות, לצמצם התחייבויות ומיטרדים. ה־סיכסוך
הישראלי־פלסטיני אינו משרת עוד
אף אחת מהן. גם ישראל, גם סוריה, גם לבנון,
גם אש״ף הפכו מיטרד בעולם החדש.
אין הם עוד ״נכסים אסטרטגיים״ ,וגם הנכ

סוער
המיסכן, מייקל דוקאקיס, נאלץ להצטלם על
טנק.

עכשיו כל זה נעלם. הסוליטיקה
האמריקאית ת שתנה מן היסוד.
בהיעדר האוייב האדום ,״הממלכה
המרושעת״ ,ייקבעו כללים חדשים
לגמרי למישחק הפוליטי.
גם הכלכלה תשתנה. לפני קרוב ל־ 40 שנה
הכריז הנשיא דווייט אייזנהואר, גנרל בדימוס,
שאמריקה נשלטת על״ידי ״התישלובת
הצבאית־תעשייתית בתי־החרושת לנשק
ומערכת״הביטחון. זה נכון גם בישראל. אך
כאשר אין אוייב, לא ישלם הציבור את
החשבון העצום של החימוש. מיפעלי־הנשק
העצומים יצטרכו לחפש לעצמם סחורה
אחרת.

משהו דומה קורה גס ברוסיה. גם
שם נעלם האוייב, ששלט בכל המחשבות
מאז ימי סטאלין. כאשר האימפריאליזם
הנוראי נעלם, מה
יבוא במקומו?

סים הפוליטיים מאבדים במהירות מערכם.

כל המנהיגים יצטרכו להתאים
את עצמם למצב החדש. אחרת ימצאו
את עצמם במידבר צחיח, פוליטי
וכלכלי.

היק מאיסה
ליצנים מלומדים לא יכלו השבוע
) להתאפק מלהשתעשע במישחק־מלים
נוסף.
ביוון הקדומה היה אתלט, שהתפאר בקפיצה
האדירה שקפץ, כביכול, אי־שם במרחקים,
באי רודוס. מאזיניו לעגו לו ואמרו :״כאן
רודוס, כאן תקפוץ!״ בגירסה הלאטינית אומר
הפסוק ״היק רודוס, היק סאלטהד
אחרי׳ועירת־יאלטה, התלוצצו שסטאלין
אמר לרוזוולט :״היק יאלטה, היק סאלטה!״
השבוע נאמר, כמובן :״היק מאלטה, היק
סאלטה!״

אבל איש אינו יודע בדיוק לאן
לקפוץ.

במירעגז
(המשך מעמיד )6
מן הסרט עלה שהם שולטים בקסבה. הם
עורכים תהלוכות, מניפים דגלים, מכסים את
הקירות בסיסמות ובהוראות, מוציאים להורג
מודיעים, נואמים ברמקולים. ובעיקה העוב־רים־והשבים
מוחאים להם כפיים בהתלהבות.
התמונה היתה שונה מאוד מזו המצטיירת
בטלוויזיה הישראלית, כאשר ויקטור נחמיאס
מתהלך כגביר ברחובות שכם ורמאללה ומראיין
זקנים האומרים לו שהכל בסדר. המצלמה
אינה מראה את כיתת־החיילים הצועדת
מאחוריו והמטילה את מוראה על העוברים־
והשבים.
מכיוון שהסרט הוצג באמצע הראיון עם
שלושת אלופי־המישנה(ראה לעיל) ,שאמרו
את ההיפך, היה הרושם חזק שבעתיים.
נראה כי זה הגדיש את הסאה. הוחלט
לחסל חוליה.
מידע מהימן. העובדה שהחלטה כזאת
יכולה להתקבל ולהתבצע מייד, מוכיחה עד

אפשר להחזיר את הגולן בתנא
הדברים היו מכוונים אל דוברי האינתיפאדה,
שהסתייגו מריבוי מעשי־ההרג של
חוליות־המחתרת. אש״ף חושש שהם פוגמים
בתדמית האינתיפאדה בעולס. לאנשי־המח־תרת
עצמם זהו קרב לחיים ולמוות, והמיל־חמה
במודיעים חשובה להם יותר מכל.
ויכוח זה מוכר מארצות אחרות, שבהן היו
התקוממויות דומות.
שביתת־אבל. אם שמחו בישראל על
ההישג שבלכידת החוליה, הרי הוכיח ההמשך
כי זהו הישג מוגבל מאוד.
למחרת היום נערכה שביתה כללית בגדה,
לאות־אבל על מות חברי־החוליה. כך קבע
הציבור הפלסטיני שהוא רואה ב״רעולי־הם־
נים״ את גיבוריו הלאומיים. זה הפריך את
הרמזים שבאו מצד דוברי מערכת־הביטחון,
כאילו שמחו תושבי הקסבה על לכידת
החוליה.
כשציבור שלם רואה באנשי־המחתרת את
גיבוריו, אין תועלת רבה בחיסול חוליה אחת.
חוליה אחרת תתפוס מקומה באופן אוטומטי.

!7ד״ונה

אלי דסה, העולם הזה

עלייה

ההפתעה הבאה?
הכד מדברים
על קליטת העלייה.
אבל איפה העולים?

קורבן סיעתי
.חצחר
כמה שולטים המודיעים של השב׳ב במצב.
ברור כי בידי השב״ב היה כל המידע על חברי
החוליה ותנועותיה. לכידתה היתה פעולה
טכנית.
בעקיפין, זה הסביר גם את להיטותם של
אנשי המחתרות הפלסטיניות להוציא להורג
את המודיעים, כדי להרתיע את המודיעים
האחרים ולהטיל מורא על כולם. נראה כי בכך
נחלו רק הצלחה חלקית, אם בכלל. פעולת
השב׳׳ב לא יכלה להצליח אלמלא היו לו
מודיעים מהימנים בלב־ליבם של מוקדי
האינתיפאדה.
הביצוע היה מהיר: יחידה מיומנת נתקלה
באנשי החוליה ליד המיספרה שבה הסתפר
מנהיגה. בקרב־אש קצר הוצאו־להורג שלושת
ראשי החוליה, האחרים נלכדו חיים.
תרגום כוזב. עדותו של אחד הנלכדים
מחוליית ״הנשר האדום״ יכלה ללמד הרבה,
אלמלא שודרה בטלוויזיה בצורה מסורסת.
המראיין היה שוב ויקטור נחמיאס, שנראה
יותר כחוקר־שבויים של השב״ב מאשר כעיתונאי.
תשובותיו
של השבוי זוייפו בתרגום.
למשל: כאשר אמר ״הרגתי״ ,הופיע בתרגום
״רצחתי״.
השקפת־העולם של הצעיר היתה ברורה.
הוא ראה את עצמו כחייל של העם הפלסטיני.
מודיעי השב״כ דינם מוות, מפני שהם בוגדים
בעמם .״ויהי מחננו טהור״ .אש״ף הוא המנהיג
הפוליטי, אך אין הוא יכול לקבוע את המהלכים
בשטח, מפני שהוא רחוק מזירת־האירועים.
אנשי המחתרת זכאים להחליט
בעצמם על דרכם, לאור הנסיבות.

7ן 7י י 1ץ *1

מעולם לא דיברו כה רבים כה הרבה על כה
מעט — כך ניתן לומר על הדיונים בישראל
בנושא קליטת־העלייה.
הכל מדברים, אן למעשה אין כמעט הכנות
כלשהן. אם יבואו מחר 100 אלף עולים
מאירופה המיזרחית, הם יפתיעו את המדינה
כמו מילחמת יום־הכיפורים והאינתיפאדה.
מה גורם לכר?
ראשית כל, אי־היכולת הגמורה של המימי
סד הישראלי לתכנן משהו מראש. מסורת
ארוכה של אילתורים פועלת גם בתחום זה.
הביורוקראטיה תמנע כל פעולה, עד שיהיה
מאוחר מדי. כך, מקווים, יתגבר כושר־האיל־תור
על הכל, ובן־לילה תיערך המדינה,
איכשהו, לקליטה.
שנית, קיים ספק לגבי עצם ממשותן של
תחזיות״העלייה. פועל כאן פאראדוכס: אותה
הפתיחות המאפשרת כיום עלייה המונית היא
גם הגורם לחיסול הצורך בעלייה. יותר ויותר
יהודים מאמינים כי החברה הסובייטית עומדת
להשתנות מן היסוד, וכי על־כן אין צורך
להגר.
נעלם נוסף: כמה יהודים מעוניינים באמת
להגר לישראל, ולא לארצות״הברית? ואם
אדמת ברית־המועצות אינה בוערת מתחת
לרגליהם, האם יעדיפו יהודים רבים לחכות
עד שיוכלו להגיע לאמריקה, תחת לצאת
בבהילות לישראל?
איש אינו יודע, ובינתיים יש למנגנונים
הביורוקראטיים השונים בישראל זמן להילחם
זה בזה על סמכויות ותקציבים. מכיוון
שהלוחמים שייכים למוסדות שונים ולמים־
לגות שונות — שר הקליטה יצחק פרץ הוא
מש״ס, ראש־הסוכנות שמחה דיניץ הוא
מהמערך, שר־השיכון דויד לוי הוא מהליכוד,
וכו׳ וכו׳ — אפשר להמשיך בזה הרבה זמן
— בלי עלייה.

תולדות

וריאציות ׳דוח

היא התעלפה כאשר
ראתה בביוז־המישפט את
מאהבה. הנאשם ברצח
בתה ובנסיון דרצוח אותה

בחג־הסוכות, לפני שנה, נרצחה רונית
סיעתי 23 אמה, עמליה, נפצעה קשה
(המשך בעמוד ) 10

זה נמעט רא יאמן. ח״נ מיכאל קר]!־.
איש החישוק, מונו לקבל את חלוקת
האוץ. הוא מנבא שהלינוו הסו
למיפלגה ימנית מתונה, כמו באירופה
•ונתן עוס־אור
^ נחנו צריכים לרענן את החשיבה
1 שלנו. מה שקורה במיזרח־אירופה זו
אולי התופעה החשובה ביותר בהיסטוריה של
העת החדשה, ובוודאי התמורה החשובה ביותר
הקורית ללא מילחמה. ואנחנו עוד לא
מסתגלים לעובדה שהאינטרס הישראלי
המובהק ביותר הוא שיתוף ברית־המועצות
בתהליך־השלום. התהליך, אגב, לא צריך
להתנהל בדרך המסוכנת של בחירות. ישראל
צריכה להתדיין בו־זמנית עם ארצות ה אגה
הערבית ועם נציגות פלסטינית, בחסות שתי
המעצמות הגדולות, כדי להגיע לפיתרון של
קבע•״
מוזר לשמוע את הדברים האלה דווקא
מפיו של חבר־הכנסת מיכאל קליינר. יושב-
ראש ועדת־הקליטה של הכנסת, קמב״ץ חבו־רת־החישוקים
של הליכוד.
קליינר, שבקלות היה יכול להיקרא גם
קליינץ, הצטייר בתיקשורת עד היום כמנהיג-
צעירים השש אל כל קרב אפשרי, בחסות
המטרייה האידיאולוגית המיושנת של חרות.
אנשים המכירים את מיכאל קליינר מקרוב
משוכנעים שחבר־הכנסת הגבוה וגדל־הגוף
פשוט נפל קורבן לתפיסתו שלו את זירת־הק־רב
העיקרית שלו: מרכז תנועת־הליכוד.
ייתכן. מיכאל קליינר תמיד הפגין בשיחות
אישיות רמה גבוהה של אינטליגנציה מקורית
ופתיחות״דעת. שבע השפות, שבהן הוא שולט
(כולל ערבית) ,כמו גם ההשכלה המישפטית,
הוסוו היטב במשך כל העת שבה היה חבר
בכיר במחנהו של דויד לוי. עד עתה.
עכשיו, בראיון ראשון לעיתונות, מתגלה,
אולי, תנועת־הליכוד של העשור הבא. והיא
שונה מאוד ממה שחברי־המרכז של תנועה זו
מעלים כרגע בדעתם. זו לא תנועה שמאלנית.
זו גם לא הכאה־על־חטא. אבל, אחרי
השיחה עם קליינר, השלום נראה הרבה יותר
קרוב מאי־פעם.
קליינר הוא עדיין חבר האגף הניצי של
:הליכוד. הוא אינו שורף את הגשרים שלו,
ואינו מזמין לעצמו מישפט״חברים כמו עמיתו
(לשעבר) ,משה עמירב. אבל כדאי מאוד
לשים לב לדברים שהוא אומר. בשיחה הארד
,כה שניהלנו השבוע הוא לא ירה מהמותן.
בידיו היו ניירות ותזכירים, ומדי פעם חזר על
עמדה מסויימת פעמים אחדות.

״אני לא בטוח שסוריה, גם אם תקבל חזרה
את הגולן, יורדת לגמרי מהחלומות שלה על
סוריה הגדולה, כמו שאני לא משוכנע בכלל
שבוועידה כזו, עם מדינות־ערב והמעצמות
הגדולות, יימצאו כל הערבים יחד עם הפלסטינים
בחזית אחידה מולנו. זה בכלל לא
בטוח״.

**ץ יתוף ברית־המועצות בתהליך,״
כך קליינר ,״הוא פשוט אינט//

בסדר. גם אם אתה מקווה, איכשהו,
להרוויח את יהודה ושומרון
בוועידה הזאת, אתה מוכרח לקחת
בחשבון שהדברים יתגלגלו אחרת.

רס ישראלי עליון. הסרר־שלום, שלא כולל
בשלב הראשון את סוריה, פשוט נוגד את
האינטרס הישראלי, והגורם היחיד שמסוגל
למתן את סוריה ולהוביל אותה לפיתרון
מדיני, הוא ברית־המועצות, הרואה את הסיב־סוך
כיום בעיניים אובייקטיביות. לכן, כל מי
שחושב על המשך התהליך בלי ברית־המוע־צות
פשוט אינו ריאליסטי, וגם פוגע באינטרס
הישראלי.
״כדאי גם לשים לב להיבטים הנוספים של
אווירת ההפשרה העולמית, שלא רק מעמידה
אותנו באור קצת נלעג, אלא עלולה להחיש
את ההתלקחות המילחמתית. יצרניות־הנשק
הענקיות במערב יסתגלו לשינויים באיטיות
גדולה יותר, ובחשק קטן יותר, מאשר המנגנונים
הפוליטיים. כמויות־ענק של נשק, שמחירו
יוזל עוד ועוד בגלל עלייה בהיצע,
יחפשו לעצמן שוק. מצב-המילחמה הקיים
בינינו ובין הערבים ימגנט לכאן את הנשק
הזה, וכמו שאנחנו יודעים, אם אתה רואה
רובה תלוי על הקיר במערכה הראשונה של
המחזה, במערכה השלישית הוא גם יור.
לברית״המועצות יש אינטרס כלכלי ממשי
להוריד את רמת הסיוע למדינות־ערב, וצריך
לנצל זאת.״

תמורת פחות ממה שמצריים
קיבלה. נסיגה ישראלית מוחלטת
לגבולות . 1967 אגב, הם גם אומרים
את זה.
״אני לא הסתרתי מעולם שההתייחסות
שלי לסיני היתה תמיד מנקודת הראות הביטחונית.
ההתייחסות שלי לרמת־הגולן היא כמו
יחסי לסיני, ולא כמו יחסי ליהודה־ושומרון.
אין כאן מימד רגשי, וכל הסדר שיבטיח את
הביטחון הפיסי של ישראל, ייראה בעיני״.

• טוב. גמרנו עם מצריים, גמרנו
עם סוריה, גמרנו עם עיראק — איד
שלא תסובב את זה, נשארנו עם
הבעייה הפלסטינית.

סויימי. אפשר ל חל ק את הארץ לק1טו1ים, ואולי גם ביותר מ מדיוה אחת
״כל תהליך־שלום מכיל בתוכו סיכונים
מסויימים. התהליך שאני מציע פחות מסוכן
מתהליך־הבחירות, מכל היבט שהוא. בבחירות
התמונה ברורה: יתקיימו בחירות, הסיקור
הטלוויזיוני העולמי יוצר מדינה פלסטינית,
והאו״ם מכיר בה. נקודה שנייה: בהנחה של
שלום בין ישראל למדינות־ערב, צריך לנסח
הסכם ניסיוני. אני רואה כמה אופציות, אבל
כולן קשורות בזמן מסויים, שיעמיד את ההסדר
על בסיס של אמון הדדי.
״ואלה האפשרויות הקיימות: אחת — סיפוח.
זה מעמיד את ישראל במיבחן קיומי, אם
היא מסוגלת לשמור על האופי הלאומי שלה.
זה פיתרון מהיר, אבל הוא מעמיד אותנו בסכנה
גדולה. אם הפלסטינים יציעו אותו — ויש

• א ז מה אתה עושה במחנה־החישוקים?

שיו
אני מנתח מהם אותם חלקי־ארץ־ישראל
הבאים בחשבון עבור הריבונות הפלסטינית.
אני מנתח, לא מביע דיעה: רצועת״עזה,
שהיא סיפור נפרד ושונה. אני מניח שלישרא-
לים יהיה קל לעכל ריבונות פלסטינית בעזה
ביתר־קלות מאשר במקומות אחרים. השטח
השני הוא יהודה ושומרון, והשטח השלישי
הוא ירדן. זו ארץ־ישראל המיזרחית, שבה יש
לפלסטינים רוב של שישים אחוז.״

״אני נמצא שם מסיבה אחת ויחידה. זהו
המחנה היחידי בליכוד המנסה למנוע את
היוזמה החפוזה והלא־שקולה, שתביא לכינונה
של מדינה פלסטינית, בשליטת אש״ף,
בלי ביטול האמנה הפלסטינית, והעיקר, בלי
ביטול מצב־המילחמה בינינו ובין העולם
הערבי.״

• בוא נישאר בארץ־ישראל המערבית.

טי רסדת את שמיר. מה עכשיו?
אתה נשאר עם שי ת ולוי?

שצריך לקדם את התהליך המדיני. ישראל
איננה יכולה שלא לקדם אותו. הדרך הבטוחה
ביותר לקרם את התהליך, בין אם יצליח ובין
אם לא יצליח, היא באמצעות משא־ומתן עם
כל מדינות־ערב. כך, אם נגיע להסדר שבו
נשלם מחיר, זה לפחות יהיה הסדר בטוח,
קבוע, עם כל מדינות־ערב, עם הפלסטינים,
ועם הערבות של שתי מעצמות־העל.״

• יש מישהו בצמרת הבכירה של

״קיימות הרבה מאוד שאלות, שרק הזמן
יתן להן פיתרון. אם משאירים את הערבים

הליכוד שקונה את הרעיונות שלד?
״בטווח של זמן — כן.״

רבים, כמו אלה שנפגשתי איתם החודש בלונדון,
הרוצים זאת — ישראל תאלץ לקבל את
זה, ולסכן את קיומה היהודי.
״פיתרון שני — חוזרים לז׳בוטינסקי.
ראש־ממשלה ערבי, סגנו יהודי. אבל זו אפשרות
לא־ריאלית במיוחד.
ויש פיתרון שלישי — פיתרון קנזס-
נברסקה של המאה שעברה. שתי מדינות שכנות,
המחליטות על אופיין במישאל־עם אחרי
10 שנים.״

•ו לז ה היית חותר בוועידת
שלום?
״האפשרות השלישית, שבה מדובר על ריבונות
פלסטינית כלשהי בשטחי ארץ־ישראל
תהיה, ככל הנראה, האפשרות המעשית. ועב־

בישראל, צריו לחשוב על הסימטריה שבהש־ארת
250 אלף היהודים במדינה הערבית. ואם
השפה הערבית היא שפה רישמית כאן, יצטרכו
לתת את הדעת על מעמדה של השפה
העברית שם. ויש עוד הרבה נקודות. ואם
נאמר שיהיה פיתרון שיוציא מאיתנו את יו״ש
ועזה, האם ערביי־ישראל ימשיכו ללמוד ערבית
כשפה ראשונה, ועברית רק כשפה שנייה,
החל בכיתה דלת? האם תהיה — כמו שמזמן
היה צריך להיות — ישראליזציה שלהם?
כלומר, כל פיתרון הנובע מחלוקה מדינית
של ארץ־ישראל המערבית מעלה שאלות
שאף אחד עדיין לא התחיל להתמודד איתן״.

• מה הפיתרון המועדף שלך?
״הפיתרון, לדעתי, צריך להתנסח במחשבה
של חלוקת ארץ־ישראל לקנטונים, והשאלה
אם הקנטונים האלה יבואו לידי ביטוי
כמדינה אחת או יותר, רק הזמן יענה עליה.״

שאלה מעניינת, אבל לא כל־כך חשובה.
אני הצהרתי על ההתנגדות לתוכנית־שמיר
ביום שהציע אותה, וההצטרפות של
שרון ולוי באה יותר מאוחר. זה שמדרך־הטבע
היה לקולם־שלהם מישקל הרבה יותר גדול
מאשר לקולי, זו עוברה. ובקשר לשרון, אני
מניח שכשם שבעבר גילה מקוריות מחשבתית,
יעשה כן גם בעתיד, אם ישתכנע שביט-
חון־המדינה איננו בסכנה.״

• ויתרת על יהודה ושומרון?
״הדבר המאושר ביותר שהייתי יכול להעלות
בדעתי הוא להתעורר מחר בבוקר בידיעה
שיהודה ושומרון הם לנצח חלק ממדינת־ישראל.
יהודה ושומרון הם ליבה של ארץ־
ישראל, והייתי מוכן לעשות הכל כדי שהם
יהיו גם ליבה של מדינת״ישראל. במציאות
היום יש שם פחות מדי יהודים ויותר מדי
ערבים( ,ואגב, צריך לעשות כל מאמץ כדי
שיהיו שם כמה שיותר יהודים) ,וזאת עובדה

״אני מניח שהתשובה לשאלה הזאת נמצאת
במוסקווה. כל התייחסות רמת־דרג אל
מישהו מצמרת התנועה שלי תביא את חבריי
למסקנות דומות״.

• איזה מין ליכוד יהיה באן אחרי
השלום?
״ההכרעה המדינית תיפול, אני מניח ומקווה,
בידי שיכבת־הגיל שמעלינו. שמיר־ארנס־לוי־שרון.
אחר־כך נהפוך להיות מיפל־גה
שמרנית מערבית נורמלית, שתיצור, אגב,
מהפך אלקטוראלי, ותחזיר לליכוד את מצביעי
ד״ש, חלק ממצביעי־המערך השונאים
את ההסתדרות ואת המשביר, ושלנושא המדיני
שיבש את זהותם הפוליטית. זה יחזיר
לליכוד את היאפי׳ס הישראליים, אם יש
משהו כזה. נהיה מיפלגה שמרנית ישראלית,
רפובליקאית־ישראלית, גוליסטית־ישרא־לית,
אם תרצה, מיפלגה יהודו־דמוקרטית, על
מישקל המיפלגות הנוצריות־דמוקרטיות.״

בטדעגז
(המשך מעמוד )8
והובהלה לבית־החולים. אחרי חקירות הגיעה
המישטרה אל הגיס, פליכס סבאג, שהיה נשוי
לעדינה, אחותה של עמליה, שנהרגה כשהוד
פוצץ ריכבה לפני חמש שנים( .השלם הזה
)1.11.89
השבוע באה עמליה לבית־המישפט כדי
להעיד על זיכרונותיה מאותו לילה. האשה
החטובה והנאה לא עמדה בקשיי הפגישה עם
סבאג. היא צעקה לו ״רוצח!״ וכמעט נפלה
ארצה.
בעת שנחקרה על־ידי התובעת, מרים רוזנטל,
שלטה העדה בעצמה ודיברה בביטחון.
אך כאשר התחיל הסניגור, עורך־הדין משה
אלוני, לחקור אותה בחקירה הנגדית התגלו
סתירות בדבריה והיא התרגשה.
עמליה הודתה כי קיימה יחסי־מין עם
גיסה, פליכס, שלוש שנים לפני שנהרגה
אשתו, אך טענה שהוא איים עליה והכריח
אותה לכך. היא אמרה שלפליכס היו וריאציות
מוזרות במין. כאשר רצה הסניגור לחקור
אותה על פרטי חיי־המין שלהם, החליטו
השופטים משה טלגם, יהושע גרוס ועדנה
ארבל לאפשר לה להעיד בדלתיים סגורות.
העומס הרגשי על עמליה היה כבד מאוד,
כי מלבד תיאור יחסי־המין שלה עם גיסה היה
עליה לספר על יחסי־המין שקיימה בתה
המנוחה רונית עם פליכס, ועל ההפלות
שעברה רוללו.

מישטוה

הכל במחשב
ן מי מזין את
1מחשב המישטרה
| במידע פרטי?
צבי כסה, הוגה־דיעות מדיני וכלכלן, בנו
של ח״כ לשעבר, בא למישסרת רמת־גן כדי

הטיילת תיעלם. ג המארינה ב הר צלי ה. מרבי ת

באשו חים
רא. זה רא סיוט החורף עם
היקיצה. זוה תחזית מדעית
מוסמנת: בעוד שנים מעטות יערו
פני־הים בכל העולם. גם בישראל.
** רבית קוראי גיליון זה יראו את התו־
!• 1פעה בעיניהם.
קו החוף, המוכר כל־כך, שנרמה כאילו
מאז ומעולם היה, ולעולם יהיה, ישתנה
במהירות. מי הים־התיכון יעלו ויעלו, כמו
אמבטיה גולשת, ויכבשו לעצמם נתחים
אדירים ממה שנחשב עד עתה לקרקע בטוחה.
זה יקרה. הוויכוח בין מדעני איכות־הסביבה
והמומחים להתחממות האטמוספירה
הוא רק על המועד המדוייק שבו יעלו מי־הים,
ועל גובה ההצפה.
מדינות־העולם מכנסות קונגרסים על
נושא זה, בהשתתפות שרים ומומחים מהשורה
הראשונה, בתדירות של אחת לכמה חודשים,
כדי להיערך לבאות. מדינות השוכנות
לחופי־הימים מכינות תוכניות־פעולה, מגייסות
תקציבים, ומארגנות חלופות לבארות־מים,
לשדות חקלאיים, למיבני־חרושת.
הנושא איננו יורד מהכותרות של עיתוני-
המערב. השואה האקולוגית, בעיני מדעני־

מיליארד מטרים מעוקבים באים מהכינרת.
300 מיליון מטרים מעוקבים נשאבים
מאקוויפר ירקון־תנינים, שהוא מינשא מי־התהום
במורדות המערביים של השומרון.
עוד 300 מיליון מטרים מעוקבים נשאבים
מאקוויפר מישור־החוף. שאר המים מגיעים
ממאגרים קטנים ומבארות.
אקוויפר מישור־החוף הוא מאגר מי״תהום,
המשתרע לאורך עשרות קילומטרים, והוא
נמצא בעומק משתנה של כמה עשרות
מטרים. מצבו, כרגע, חמור למדי. שאיבת־יתר
בזבזנית בשנים קודמות פגעה בו, וגרמה
למליחות. חומרי־הדברה, בני 10ו־ 20 שנה,
מתחילים להגיע אליו, מסיימים את מסעם
התת־קרקעי. מסע זה התחיל מתוך כוונה
חקלאית טובה, שלא לקחה בחשבון, בשנים
ההן, את כל המשמעויות של הריסוס.
זוהי, איפוא, תמונת משק־המים הישראלי
בעוד שניים־שלושה עשורים: הסדר מדיני
יעביר את אקוויפר תנינים־ירקון לריבונות

•ו 1תן ע01־אור

לא עוזב את הארץ
לקבל אישור עבור חברת־הביטוח על גניבת
מכוניתו.
סיפור שיגרתי ופשוט. השוטרת תיקתקה
את המידע הדרוש במסוף המחשב המישטר־תי,
והדף המוזמן נפלט. הכל היה מדוייק
מאוד, חוץ ממידע נוסף שנכתב בשולי הדו״ח:
הנ״ל מתכוון לעזוב את המדינה.
נגד צבי כסה לא עומדת שום תביעה, אף
לא על דוח־חנייה. אם הוא עוזב את המדינה,
זה עניינו שלו. אבל השאלה העולה מסיפור
זה היא: מי הזין את מחשב־המישטרה במידע

הדרו היחידה המתקבלת על הדעת, שבה
יכול היה המידע להגיע למישטרה, היא זו:
כסה ואשתו קיבלו זה עתה אשרת־כניסה
לארצות־הברית, לכל ימי חייהם. אין זו
אשרת־שהייה. לפי חוקי־ההגירה של ארצות־הברית,
השהייה מותרת, גם לבעלי אשרה כזו,
רק במשך שישה חודשים רצופים. מעלתה של
האשרה היא ההימנעות ממיטרד הגשת הבקשות
הנשנות של מי שמרבים לנסוע.
השגרירות האמריקאית מעבירה, ככל
הנראה, את כל הפרטים על מבקשי האשרות
למישרד־הפנים הישראלי, וזה ממהר לעדכן
את מישרד״המישטרה.
כסה אינו מתכוון, כמובן, לעזוב את הארץ.

העולם, היא עובדה שנצטרך להתמודד עימה,
ומי שיתכונן היטב, ייתכן ויוכל למזער את
תוצאות האסון, אשר ישנה למשך דורות את
אקלימו של כדור־הארץ, על כל המשמעויות
המתלוות לזה. וחוץ מהתמורות החקלאיות
והכלכליות, מדובר במאות־מיליוני בני־אדם,
שיישטפו על־ידי הים.
הדוקטור גלנץ, מומחה אמריקאי לנושא,
הגיש לנשיא ארצות״הברית, ג׳ורג׳ בוש, את
מסקנות האקדמיה, האמריקאית למדעים:
״אנחנו,״ סיכם את התזכיר שהוזמן על־ידי
הבית הלבן ,״כבר גרמנו לשינוי גלובלי
בלתי־הפיך לשנים הבאות. הריכוז העולה של
גזי־החממה, שנוצרו בידי האדם, יימשך מאות
שנים, וישנה את אקלימו של כדור־הארץ, גם
אם ננקוט עכשיו צעדים כלשהם.״

חוג שואל
ך* אקלים המשתנה, כך בטוחים המדען
1נים, יעלה את פני־הים בעשור הקרוב
במטר אחד, בשלב הראשון, ואחר־כך יטפסו
המים לגובה של שלושה מטרים. הטיילת של
תל־אביב, למשל, יעילה בהגנה על קו החוף
רק עד לגובה של שניים וחצי מטרים. היא
תישטף ותטבע.
המארינה החדשה שבונה אלי לנדאו
בהרצליה, בהשקעה כספית אדירה, תשקע,
קרוב לוודאי, מתחת למים. זה יהיה גם גורלם
של שאר המעגנים, המיפרצונים, איזורי־השוניות
והיישובים הנמצאים כרגע בגובה
פני הים התיכון. ועוד לא דיברנו כלל על
מי־התהום.
מדינת־ישראל צורכת מדי שנה כשני
מיליארד מטרים מעוקבים של מים. כחצי

אחרת, שתשלוט על חלק גדול ממנו, ותוכל
למנוע החדרת־מים לתוכו. אבל זוהי בעייה
שבוודאי תיפתר אם כל שאר נקודות־המחלוקות
ייעלמו. האקוויפר השני, זה של
מישור־החוף, יתמלא במי־ים. ישראל, על
ששת או שיבעת מיליון תושביה בתחילת
המאה הבאה, תצטרך להסתפק בכמות השווה
ל־ 40 אחוזים מזו שבה היא משתמשת היום.
וזה יקרה.

מה קדה?
ף ולם ברוקר, גיאדכימאי שהעיד לפני
1הסנאט האמריקאי, אמר ש״תושבי כדור־הארץ
מנהלים כיום בשקט, ובאופן בלתי•
מודע, ניסוי סביבתי בקנה־מידה ענקי.
ההשלכות של ניסוי זה הן כל־כך רחבות,
שאילו הובאו לפני גורם אחראי כלשהו• לשם
קבלת אישור, הניסוי היה נדחה על הסף.,
בגלל התוצאות המסוכנות שלו. למרות זאת,
הניסוי נמשך כיום ללא שום הפרעה מצד
רשות או מדינה כלשהי. זהו ניסוי שבו
משחררים פחמן רו־חמצני ( )0 0 2וגזים
אחרים, הקרויים גזי־חממה, לתוך האטמוספירה.״
גזי־חממה:
כרור״הארץ התחמם ומתחמם
בגלל גזי״החממה. העיתונות העולמית הדביקה
להתחממות את התואר ״אפקט החממה״,
למרות שכיום ידוע שכדור־הארץ איננו מתחמם
כמו חממה, המונעת את התערבלות
האוויר החם שבתוכה עם האוויר הקר שבחוץ
באמצעות חיץ־זכוכית, אלא בגלל סיבה
אחרת.
גזים מסויימים, ובתוכם אותו פחמן דר
חמצני המופק ממכוניות וארובות (אבל גם

ממקורות טבעיים, ואפילו מבני־האדם הפולטים
אותו) ,לוכדים באופן מולקולרי חלק
מהקרינה התת־אדומה המשתחררת מהאדמה,
בדרכה אל השכבות הגבוהות של האטמוספירה.
ככל שיש יותר גזים כאלה, יותר קרינה
נלכדת. וככל שיותר קרינה (המתורגמת
לחום) נלכדת, כך מתחמם האוויר יותר ויותר,
ועמו כל כדור״הארץ.
עד לפני שנים מועטות היתה הטמפרטורה
הממוצעת של כדור־הארץ 15 מעלות צלזיוס.
כדי שפני־הים יעלו במטר אחד, כל שנדרש
הוא התחממות בשתיים־שלוש מעלות נוספות.
לא יותר.
בניגוד לסברה הרווחת, פני״הים לא יעלו
מפני שהקרחונים יימסו בחום. שתי מעלות
נוספות לא יגרמו לזה. אבל הן יגרמו למשהו
אחר: התפשטות האוקיאנוסים.

• מה עושים?
ים, כמו כל חומר אחר, מתפשטים ב־
^ /חו ם( .מים מתפשטים גם בקור, אבל זה
צריך להיות ,.כמובן, קור של אפס עד ארבע

מי־התהו של המדינה ושחתו. כלה עול מודאג ומתכו1ן. לא י שראל

יציף ת תנאבי

מעלות) .מקדם־ההתפשטות של המים גדול
ממקדם־ההתפשטות של האדמה, שבתוכה הם
נתונים, ולכן, בשל סיבה זו, יעלו פני־הים
בכל החופים, ובכללם חוף תל־אביב.
בעיריית תל־אביב לא שמעו על הנושא.
בני כהן, דובר־העירייה, מתגבר על התדהמה,
ומשיב במהירות לשאלה איך תל־אביב
נערכת לעליית מי־הים.
״מה שקורה ער היום,״ אומר כהן ,״זה
שחוף תל־אביב גרל כל הזמן, בגלל ייבוש־הים
המתבצע בעזרת הדוקרנים שבנינו. אף
אחד בעיריית תל־אביב לא חי בתחושה הפורה׳
שיש איזה מצב חדש שצריר להאבק בו״.

מי שאמור לטפל בנושא בישראל הוא

המישרד־לאיכות־הסביבה. ובאמת, השר החדש,
רוני מילוא, מינה את הפרופסור אריאל
כהן לעמוד בראש ״הוועדה לחקר עליית
טמפרטורת האטמוספירה.״ הפרופסור נמצא
עכשיו בחוץ־לארץ, אבל מרכז הוועדה, הד״ר
מיכאל גרבר, נמצא כאן.
גרבר עשה את עבורת־הדוקטורט שלו על
האטמוספירה, והוא מומחה לנושא. בגליון

האחרון של העיתון מדע, היוצא מטעם נו 1סד
1״צם ן לפירסומים, מופיע מאמר גדול שכתב
על נושא זה ממש: התחממות האטמוספירה
והתכוננות העולם לתופעה.
העולם, מסתבר, מתכונן. תומאס קרטיס,
יושב״ראש קבוצת המשאבים הלאומיים
בארצות־הברית, אמר לכתב ניריורק ט״מס:
״לא דיברתי עם אף מדינת־חוף אחת שאינה
משקיעה מחשבה רצינית כדי לפתור את
הבעייה״.
״מדינות־החוף״ שעליהן מדבר קרטיס הן
מדינות 74.7£$בארצות־הברית, הנמצאות
בעיקר לחופי מיפרץ־מכסיקו. גם מדינת
ניו־יורק בסכנה. גם מדינות־השפלה שבאירופה
הצפונית. הולנד, למשל, מתכוננת
להשקיע בעשורים הקרובים 15 מיליארד
דולר, נוסף על 10 מיליארד שכבר השקיעה
בהגנת החופים שלה, שנוצרו, כידוע, על״ידי
ייבוש הים. בלונדון בנו מיתקנים מיוחדים,
כדי למנוע את הצפת העיר. השאלה שהצגתי
לד״ר גרבר היא: מה עושים כאן?
״אנחנו כל״כך עסוקים באירגון המישרד,
ובמאבקים על הדברים האלמנטריים כמו
זיהום־האוויר בחיפה ומסנני־פליטה לרכב,

עד שבקושי נשאר לנו זמן לנושאים חשובים.
טולבה מנסה לעשות עכשיו משהו.״
טולבה?
״הד״ר מוצטפה טולבה. מדען מצרי,
העומד בראש אירגון האו״ם לאיכות־הסביבה.
הוא מארגן כינוס נוסף, כדי להביא את
המדינות להחלטות ממשיות.״
מה יקרה לחופי־ישראל?
״איזורי״החוף, הקרובים לים, ייעלמו. חלקים
מהטיילת בתל־אביב, חלק מהמצוקים
לאורן־־החוף, וכל המקומות שיהיו נמוכים
מפני־הים. כל זה ייעלם״.
מה עם מי־התהום שבמישור החוף?
״בגלל הרס החופים, כל מלאי״המים הנמצא
באקוויפר־החוף יעמוד בסכנה.״
היתה איזו ישיבה ממשלתית על הנושא?
״לא,״ משיב גרבר בעצב ,״ככל שידוע לי,
הממשלה מעולם לא דנה בתוצאות האפשריות
של התחממות האטמוספירה והשפעתה
על מדינת־ישראל״.
הד״ר מיכאל גרבר הוא מרכז הוועדה
שהקים השר־לאיכות־הסביבה, רוני מילוא.
במאמר המדעי שלו בעיתון נודע, הוא הרבה
יותר החלטי מכפי שאפשר היה לצפות מפקיד

ממשלתו, במישרד המאוייש על־ידי שר
מתנועת־הליכוד. ואולי לא.
וכך כותב גרבר במאמר שלו :״בהצהרת־הסיכום
שפורסמה בסיומה של ועידה זו(ועידה
בהשתתפות נציגים בכירים מ־ 48 מדינות,
שהתכנסה השנה בטורונטו) ,העריכו המשתתפים
כי אף מדינה אחת אינה מסוגלת
לטפל לבדה במשבר הצפוי בכדור־הארץ
כתוצאה מפליטת המזהמים לאטמוספירה.
משתתפי הוועידה ציינו את סכומי־העתק
שמדינות־העולם מוציאות על רכישת נשק
וחימוש, והעריכו כי האנושות לא תוכל
להתמודד גם עם תוצאות זיהום האטמוספירה
וגם להמשיך במירוץ־החימוש בקצב הנוכחי.״
חד וחלק. אלא שמסתבר כי המדינות
המתועשות, שגרמו לאסון האקולוגי, אינן
מתכוונות, לפחות בשלב זה, להקצות
משאבים כלשהם לשם פינוי או הצלת עשרת
מיליוני המצרים, שמי־הים־התיכון יציפו את
כפריהם ועריהם, כשם שאינן עושות דבר
עבור 15 מיליון תושבי בנגלה־דש, הצפויים
לגורל דומה. המדינות העשירות מתארגנות
להצלת עצמן, וזו, כרגע, הבשורה העצובה: מי
שלא יתכונן — ישקע. ממש כך.

1אפס יהודי: יש לו השפעות היפנוטיות, ב מיו חד בהפחת

..העולם הזה׳ ממשיו להאיר את סול ח הלגיטימיות שר השימוש בחשיש סריחואנח
בשני חנוקים הקודמים נסידוה, חחח ה ס חו ת.נ אנ ס יהוד״ ,הד>( ₪אח מידו׳ התופעה,
הנאנו מונולוגים של מעשנים, ושוחחנו עם אישי־אינוו, הקוראים ללגיטימציה שד הסמים
חונים. למדענים נחונ׳ הנזק מאלכוהול ומעי₪ן־סיגויו1ז גוול מהנזק שבשימוש בסמים
חונים, שרא ודנו על נ ו שהם גס ממנוים נחות. העונוע -הינסיס נוספים וחדשים

אנירו נגו
נשיות שיער
^ קנאביס היה אחד הצמחים הראשונים
1 1שהאדם עשה בהם שימוש למטרות תזונה,
רפואה, וחומר־עזר בטכסים דתיים שונים.
רבים חקרו במהלך השנים את ההיסטוריה
של צמח הקנאביס, שממנו מפיקים את סם
החשיש והמריחואנה. מחקרים רבים נכתבו
על כך, ובהם עדויות מן ההיסטוריה הקדומה
במאות של לפני־הספירה ועד ימינו אלה.
הד״ר רפאל משולם מן האוניברסיטה העברית
בירושלים כתב פרק ארוך באנגלית, שכותרתו
:״הקנאביס בשימוש רפואי״ ,ובו הוא
מסתמך על מאמרים רבים שנכתבו ברחבי
העולם.
העולם הזה מביא את עיקרי המאמר.

• א שו ר
באשור היו לקנאביס כמה שמות, רובם
קשורים למונח ״אזאלו״ (לערבב) .השומרים
השתמשו במושג ״אזאלה״ ,שמקורו עתיק
מאוד. לקראת סוף המאה ה־ 8לפני־הספירה
אפשר היה למצוא בפעם הראשונה את השימוש
במילה ״קונאבו״ .הצמח היה ידוע כ״סם
שלוקח את המחשבה הרחק״ .נודע לו שימוש
רפואי באופנים שונים. אחד מהם היה בשימוש
חיצוני — כתחבושת על חבורות
ופצעים.
הזרעים שימשו כקמע נגד עין־הרע.
אזאלו הוזכר גם בהקשר למושג ״יד
הרוח״ ,כשהכוונה היתה למחלה בלתי־ידועה.
את החומר האפוי נהוג היה להוסיף למי־האמבט,
ולטבול בו לשם ריפוי מחלות וכאבי-
רגליים.
באדי צמח הקנאביס השתמשו לריפוי
טרשת־העורקים.
לריפוי דיכאון השתמשו בזרעים מרוסקים

בתערובות שונות והוסיפו אותם לאמבטיות
רפואיות.
הוסיפו את התערובת לעיתים למשקה או
למאכל והיא היתה טובה גם לריפוי דיכאון,
אין־אונות(אימפוטנציה) ,אבנים בכליות, וכן
שימשה גם לכישוף.
מעניין לציין, שהמילה ״חרמום״ מופיעה
בהקשר לקנאביס. שורש המילה נמצא במונח
השמי חרם, ויתכן שבכך יש רמז לכך שהשימוש
בצמח הורשה רק למנהיגים דתיים ולרופאים
והיה אסור על האחרים, אבל להשערה
זו אין הוכחות.

• מצריים העתיקה
במצריים העתיקה נעשה בקנאביס שימוש
על־ידי הוספתו או בליעתו כתרופה שנועדה
ל״אמהות ולילדים״ ,ביחוד כדי למנוע שטפי־דם
בעת הלידה. ביחד עם צמחים אחרים
השתמשו בו כתרופה למחלות עיניים וכתח־בושות
לפצעים חיצוניים. הקנאביס היה.
קרוב לוודאי, ידוע מאוד והשימוש בו היה
נפוץ ביותר. גם כאן נעשה בו שימוש בטכסים
דתיים.

•י הו ד ה
אין הוכחה ברורה לשימוש בקנאביס בצורה
כלשהי ביהודה הקדומה, למרות שיש
חוקרים הטוענים שהצמח קנה־הבושם, המוזכר
בתנ״ך, היה בעצם קנאבים. בקנה־בושם
השתמשו באופן קבוע כקטורת למיקדש.
יש חוקרים הסוברים כי רבים מסיפורי
התנ״ך — כמו יונתן השובר טאבו, או שאול
המשנה את אישיותו — קרו בעיקבות שימוש
בחשיש.
להשערות אלה אין הוכחות חותכות,
למרות שקשה להאמין שהיהודים הקדומים

מקו כ בו ד
אם מישהו מצרבצי-החשיש חושב שיזכה בבית-
המישפט בהתח שבות, מפני שהחשיש הוא ס ם רך, הרי הוא
טועה מאוד. החוק הפלילי אינו מבחין כלל בין חשיש
לסמים קשים. להיפך, אולי בגלל זמינותו, ותיקותו ומחירו
הנוח של החשיש, הוא זכה במקום־כבוד׳,והוא פותח א ת
רשימת הסמי ם האסורים.
וכך נאמר ב תוספת הראשונה ל״פקודת ה ס מי ם תשל״ג
(נוסח חדש)״:
״קנבוס הודי
קנ אביס ס א טיב ה ל.״שרף של קנאבי ט סאטיבה, הידוע גם בשם חשיש״.
אחריו ברשימה מופיעים כל יתר הסמים האסורים על פי
החוק.
באחרונה הוגדל העונש על ה חזק ת סמים, הכנתם,
הפקתם, ושימוש בהם שלא לצריכה עצמית, מ 15-ל־20
שנות־מאסר. החשיש אינו שונה מן השאר.

נתוני המישטדיה
544ח שודים בעבירות״סמים נע צרו
על-ידי המישסרה במהלך חודש
נובמבר. י
בפעילות המישסרה, במהלך חודש
נובמבר, תפסה המישסרה כ־11
ק״ג הרואין, כ־ 79ק״ג חשיש וכ 27-
בקבוקי מתאדון.
בחוד שים יולי־אוקטובר שנה זו
לכדו יחידות-המישטרה ברחבי־ה־ארץ
כ״ 35ק״גטם מסוג הרואין, כ־3
ק״גסםמפת קוקאין, כ־ 60ג ק״ג
חשיש וכ 207-בקבוקי״מתאדון.
2489ח שודים נעצרו במהלך ה ת קופה
יולי־אוקטובר בח שד לעבירת-
סמים.
לא היו מודעים לשימוש הרפואי והאחר של
הקנאביס. היו אז קשרים עמוקים בין מצריים
ליהודה, וגם בין האשורים לתושבי יהודה.
בכל המקומות האלה היה שימוש נפוץ
בקנאביס.
אחת ההנחות לחוסר איזכורו של הקנאביס
בתנ״ך הוא הקשר בינו לבין התרבות האשורית
והנסיון להינתק ממנה ומסמלי־פגאניות
אחרים.

• יוון ורומא הקדומות
לקנאביס היה שימוש בייצור טכסטיל,
וביוון היה לו שימוש גם ברפואה: תערובת
של קנאביס, אפר ודבש לריפוי הגב התחתון.
למרבה ההפתעה לא היו היוונים והרומים
מודעים להשפעתו של הקנאביס על הנפש
ולשימוש הפסיכולוגי שלו. אולם קיימים תיאורים
של הקנאביס המשמש בתערובת לטיפול
בכאבי-אוזניים, בכוויות־קור ואף בכאבי-
שיניים.

• אי רו פ ה מימי הביניים ועד
המאה ה־19
יש עדויות שנעשה בקנאביס שימוש לריפוי
תחלואי־קיבה, להקלת כאבים, לריפוי
פצעים ולטיפול בכאבי־ראש.

• החברה הערבית בימי הביניים
אין כמעט כל איזכור לקנאביס בספרים
הערביים. גם ההתייחסות אליו כתרופה היא
בערבון מוגבל.

אותו החוק גם העלה א ת תי קרת -ה קנס פי 25 מהקנס
המכסימלי, שהוא ביום 67 אלף ש״ח. על פי אותו התיקון
ניתן לחלש רכוש של סוחרי־סמים.
ברור שלא כל משתמש-בחשיש הנתפס בפעם הראשונה
יזכה בעונש המכסימלי. יש לו סיכוי סוב לצאת בעונש קל,
אבל זוהי ה תיי ח סו ת פרסית, לכל מיקרה לגופו. בפרקלי טות
ובמישסרה אין כל הוראות מיוחדות לנהוג אחרת
בצרכני-חשיש מאשר בסוחרים, והם עומדים לדין ככל
היתר, ונענשים לפי חומרת מעשיהם.
ההבדל היחיד הוא בחזקה המי שפסית, האומרת כי
כמות מעל ל־ 15 גרם חשיש אינה לשימוש עצמי, ועל
הנאשם להוכיח כי אמנם היתה לשימושו שלו בלבד. בעוד
שבסמים ק שים, במו הרואין וקוקאין, כמות הסם שאינה
לשימוש עצמי פחותה מגרם א חד. עם זאת, נהוג להגיש
תביעות על החזקת-ח שי ש בכמו ת ש מת חת לקילוגרם אחד
לבית־מישפט השלום, שם צפוי הנא שם לעונש קל יותר.
בפרקליטות ובמישסרה אין בל ס ס סי ס סי ק ה על עונשים
שניתנו בגין ס מים.

כתב־יד מ־ 1464 מספר על המשורר עלי
בן־מאכי, שביקר בבגדאד את זאהיר אל־דין
מוחמר שהיה חולה במחלת־הנפילה, ונתן לו
חשיש כתרופה. זה ריפא אותו לחלוטין, אבל
הוא לא יכול היה להפסיק עוד את השימוש
בתרופה מאז.
השימוש בחשיש בחברה הערבית, כאז כן
עתה, נפוץ ביותר למרות האיסור עליו.

• הו דו
בכתבים ההודיים העתיקים מוזכר צמח
הקנאביס בהקשר עם האלים ההודיים הקדומים.
האל שיווא הוא שכביכול הביא את
הצמח, המתואר כעשב (,גראס׳ באנגלית
מתאר מריחואנה) קדוש, ואת הבאנג
(כינוי־עגה לצורת עישון) ,משקה מצמח
הקנאביס. השימוש בצמח התחיל בטכסים
דתיים שונים בחלק קטן של הודו( .הצמח
והשימוש בו הובאו להודו על־ידי בני שבט
עתיק, ולאט־לאט נפוץ השימוש בו בכל רחבי
הודו).
השתמשו בתערובת המבוססת על צמח ה־קנאביס
כתוספת למשקה, כדי להרחיק השפעות
רעות.
בין המוסלמים בהודו היה לצמח שימוש
כמרפא למחלת האסטמה.
בהודו רווח מאוד השימוש בקנאביס כמעורר
תיאבון, וכתרופה למחלות שונות הקשורות
במערכת־העצבים. לעיתים השתמשו
בקנאביס בשימוש חיצוני או בבליעה גם כתרופה
לעוויתות, לכאבי ראש, להיסטריה,
לכולירה ולדיזנטריה וגם לקדחת־השחת,
לברונכיט, לשיעול, לכאבי־שיניים, אבל
בעיקר להקלת־כאבים בעת לידה וניתוחים.

•פרס
בפרס השתמשו בצמח הקנאביס בעיקר
בטכסים דתיים. השימוש הרפואי בקנאביס
לא היה רווח בפרס.

• סין
הקנאביס היה מומלץ, ביחד עם עשבים
אחרים, לטיפול בכאבים ראומטיים, בהפרעות
במערכת הרבייה הנשית, בפיזור־נפש, במלריה,
למרות שיש עדויות ששימוש־יתר
״עלול לגרום לראיית השטן״.
היו מי שהשתמשו בהרכב מסויים של
הקנאביס כחומר־הרדמה לניתוחים.
הסינים היו מודעים להשפעתו הכפולה של
הקנאביס — על הגוף ועל הנפש. בספר מן
המאה העשירית נאמר :״בקנאביס משתמשים
למחלות ולפציעות. הוא מנקה את הדם, מוריד
את החום, פותר בעיות ראומטיזם. אם
נלקח בכמויות גדולות, יכול לגרום להזיות.
יכול לגרום למשתמש מגע עם רוחות״.
נעשה בקנאביס שימוש כפיתרון לבעיות
עיכול, לריפוי פצעים, לטיפול בבעיות עור,
נגר נשירת שיער ובטיפול בדימום־יתר של
נשים בעיקבות לידה.
ההשפעות המעוררות של צמח הקנאביס
לא התאימו לאופי הסיני, לפילוסופיה הסינית,
למסורת ולדרכי־המחשבה. השימוש ב־קנאביס
יכול היה לבייש את המשתמש
ומישפחתו, עקב תופעות־הלוואי שלו. למרות
שהכירו בסגולותיו הרפואיות לא נטו הסינים
להשתמש בקנאביס ובתוצריו.

• מערב אירופה וצפון אמריקה
במאה ה־ 19 ותחילת המאה ה־. 20
בעשור הראשון של המאה ה־ 19 לא היה
לקנאביס שימוש כסם באירופה. חיילי
נפוליון הביאו ממצריים סיפורים על ״גן־הע־דן
של החשיש״ ,שהושג בקלות, ושהתקבל
על־ידי עישון באמצעות נרגילה, או על־ירי
אכילתו בתוך מאכלים מתוקים. הסיפורים

הכ אב של צירי־ליד ה

״להדביר
ף* ערבאחד בחודש יוני , 1971 פרצו
שוטרי מישטרת תל־אביב לתוך צריף
עלוב בחוף גטרתון, ליר נמל תל־אביב הישן.
הם עצרו שיבעה איש, ביניהם הזמר אריק
איינשטיין, אשתו(אז) אלונה, שהיתה באותה
עת בחורש הרביעי להריונה, אורי זוהר, צבי
שיסל ושלושה אנשים נוספים.
מעצרם של השיבעה גרם זעזוע חמור
ברחוב דיזנגוף. הכל ירעו שהיתה זו הכרזת
מילחמת־חורמה מצד המישטרה על הבוהמה
התל־אביבית.
במהלך החקירה התברר כי הצריף היה
תחת מעקב במשך זמן רב, אחרי שמחלק־הס־מים
גילה שהוא משמש מקום־מיפגש למעש־ני
סמים.
אנשי־המישטרה טענו שראשי הבוהמה
הפכו לגורם המעודד את הפצת הסמים והשימוש
בהם, בייחוד בקרב קטינים. המישטרה
— כך נכתב בעיתונים של אותם הימים —
חיפשה את הבוהמה מזה זמן.
באותו הזמן יצא לאור תקליט של אריק
איינשטיין, שנקרא אצל אביגדור על הדשא.
נטען אז שבמילה ״דשא״ הכוונה לעשב־גראס־מריחואנה.
אולם
גם לפני מעצרם וגם אחריו לא טען
איש שאנשי־הבוהמה סחרו בסמים. גם אז היה
ברור שהסמים היו לצורך שימוש אישי בלבד.
כבר אז נטען רבות בעיתונים נגד המעצרים
הראוותניים של אנשי־הבוהמה, נגד הקצאת
כוח־אדם ואמצעים רבים למעצרם של
מי שנחשדו אז דק בשימוש בסמים רכים, ולא
בסחר בהם. נטען שמעצרם של אלילי־הגוער
לא רק שלא יפחית את ה״בעייה״ ,אלא
להיפך: יגרום להם להפוך לקדושים־מעונים,
וכך יגביר את הפופולאריות שלהם.
מצד המישטרה נטען בעד המעצרים, מתוך
מחשבה שאלילי־הנוער משמשים רוגמה
רעה.
הופעתם של העצורים בבית־המישפט
להארכת מעצרם גרמה למהומה באולם. העצורים
ישבו בחדר־המעצר שמתחת לאולם־
המישפט ופצחו בשירה אדירה, שנשמעה על־ידי
היושבים באולם. כשנכנסו פנימה שלחו
קללות רמות לכל עבר.
בהמשך נשאו אורי זוהר ואריק איינשטיין
נאום מרגש באוזני השופט, והוא החליט לשחרר
את החבורה בערבות.
מייר עם קבלת ההחלטה פנה זוהר לתובע
המישטרתי ואמר :״אתה רואה, חביבי, צריך
לדעת לעשות הצגה!״
האלה נפוצו בקרב מעגל הסופרים הפריס־איים
והובילו באמצע המאה ה־ 19 למיסור
״מועדון החשישניקים״ .אחד מחבריו הבולטים
היה המשורר שארל בודלייר. כבר ב־
1845 נטען שחשיש גורסאי״שפיות זמניה.
במאה ה־ 19 גם החלו המחקרים הרציניים
על צמח הקנאביס. אחת מדמויות המפתח
במחקר על הקנאבים הוא המדען והרופא
האנגלי או׳שונסי, שברק את השפעותיו של
הצמח על בעלי־חיים ואנשים. בניסוי על
כלבים הוא ריווח על מימצאים כמו :״תגובות
טיפשיות ומנומנמות״ ,״מבטים של שיכור״.

אמירה זו גרמה לכך שהוא וחבריו הוחזרו
למעצר. היהירה ששוחררה באותו היום היתה
אלונה איינשטיין.
כך הבינו העצורים שהעניין אינו עוד
חגיגה בוהמית, וכי המישטרה מתכוונת לנהוג
בהם בקשיחות. ראשי־המישטרה האמינו אז
שקיצוץ כנפיהם של ראשי עולם־הבירור
יגרום לחיסול נגע־הסמים במדינה.
וכך המשיכה המישטרה את פעילותה גם
תוך כרי הריונים בבית־המישפט, בזמן הריון
במעצרה של החבורה.
כאחת מישיבות בית־המישפט פשטו בלשי
מחלק־הסמים בחשאי על אחדים מהאורחים
שישבו בספסלי־הקהל, ואספו אותם לחקירה.
הם חיפשו אצלם סמים.

מובן שמעצרם של זוהר ואיינשטיין היה
רק חוליה בסידרת מעצרים של אנשי־הבוה־מה.
באותה השנה 1971 בראשיתה,
נעצר הזמן והמלחין שמוליק קראוס, ביחד עם
עיינה אלון, אז שהרית בגלי־צה״ל. השניים
נעצרו בכפר נבי־סמואל שליד ירושלים.
בבית שבו התגורר קראום בכפר מצאו השוטרים
כמות מסויימת של חשיש.
גם מעצרם של אלה עורר סערה גדולה
בחוגי הבוהמה הישראלית.
בחודש מרס באותה השנה, שוב היתה סערה
הקשורה לחשיש. בלשי מישטרת תל־אביב
פלשו לדירה בצפון העיר, שבה התגוררה
קבוצת בני־טובים שחיה חיי־קומונה.
בדירה נמצאו חשיש, כלי עישון וכדורי אל־

בניסוי על ילדים :״כבדות, חוסר אפשרות
לנוע״ .הוא לא הבחין בתגובות שהצביעו על
כאב. ניסויים אלה הביאו אותו למסקנה כי
אין כל סכנה בצמח.
נעשו גם ניסויים בחולים, וכמויות של
קנאביס ניתנו לחולים בראומטיזם, בצפדת,
בכלבת, בעוויתות־חום ובכולירה. התוצאות
לא היו חד״משמעיות, למעט כולירה, שלגביה
הובחנה השפעה מיידית לטובה. במיסגרת
ניסוייו אלה גילה או׳שונסקי כי בצמח
הקנאביס יש מרכיב נגד הקאות. לא ניתן לו
קרריט על גילוייו.

הפלא לא נבדקו טענות אלה באחרונה.
ב־ 1845 גילה דונובן כי הקנאביס טוב גם בידיים לטיפול בכאבי עצבים, בייחוד
לא מעטים החוקרים שדיברו בשיבחו של
ובאצבעות, זיהומים בברך, וכאבי גידים בירך
הקנאביס כתרופת־הרגעה לכאבי־ראש ולמי־ובברך.
הוא הבחין גם בהרגשת־הרעב
גרנות. אך למרות שדובר רבות בשיבחו, לא אותו המתלווה לשימוש בקנאביס והציע
עשו באירופה בצמח הקנאביס כמעט כל
כתרופה לאנורקסיה נרבוזה.
שימוש.
מחקר מעמיק על סגולות הקנאביס כצמח־הסיבות:
המרכיב הפעיל בקנאביס מעולם
מרפא נעשה באמצע המאה וד 19 על־ידי
לא הופרד. במדינות רבות הוכרז הקנאביס
כריסטיאן. לפי מחקר זה יכול הצמח לעזור
כלא־חוקי ולכן השגתו והשימוש בו נעשו
בטיפול בכאבים ראומטיים, כאבי גידים, וכא•
מסובכים. העניין בצמח התחדש בשנות ה־׳30
בי־שיניים ויש לו השפעות היפנוטיות, במיווה־40׳
עת התגלה כיעיל בגמילה מאלכוהול.
חד בהפחתת הכאב של צירי־לידה. למרבה

אס־די.
מאז נשאף עשן־חשיש רב לריאות רבות.
כמעט 20 שנה עברו. מה שנראה אז כמו
תפיסה רבת־חשיבות, נראה היום כמו אפיזו־דה
משעשעת, הלקוחה מאחד מסרטיו של
אורי זוהר.
נסיונותיה של המישטרה לחסל את נגע־הסמים
לא נשאו פירות רבים. להיפך, השימוש
בסמים התרחב לאין־שיעור, והיום גדול
מיספרם של המשתמשים בסמים עשרת־מונים.
גם סוגי הסמים התרחבו הרבה מעבר
לחשיש, שהיה מקובל אז בחוגים מסויימים.
היום לא קיים סם שאי־אפשר להשיגו בישראל,
לא קיים סם שאין לו ביקוש כאן.
החשיש הפך זה מכבר לעניין קל־ערך.

קוים

החורף מגיע ואיתו כל הח מי מו ת האירופית הנודעת. לחיים ס מו קו ת במסלולי ההחלקה, אש בוערת באח,
משקאות מהבילים בבתי הקפה ובירה שופעת בפונדקים. באוסטריה -אופרה שאין כמוה בעולם,
קונצרטים עשירים, שכיות ח מדה מן העבר המפואר, מלונות עם אוירה ח מי מ ה וארץ תיירות
שכל היופי של אירופה התאסף בה -בדיוק במידה הראויה.
סוכני הנסיעות והמקצוענים של נתיבי אויר אוסטריי ם -נציגי משרד התיירות האוסטרי,
מצוידים במלוא הפרטים על מה שמצפה לך עכשיו באוסטריה.
בקש א ת חוברת החורף. תימצא בה מיבחר מגוון של הצעות לחבילות ס קי ולשהיה ברחבי אוסטריה.

אינטרמצו נ דנ ה

חבילת נופש באינסברוק

חוות בריאות דופי

4ימים 3 -לילות כולל הסעה
מנמל התעופה, סיור בעיר,
ערב אוסטרי אופיני עם
ארוחה טיפוסית, כניסה
לקזינו, ארוחה וינאית
נוספת, נסיעה חופשית
בתחבורה הציבורית במשך
3ימים.

4ימים 3 -לילות, חצי פנסיון.

שבועיים, פנסיון מלא, כולל טיפולים.

שבוע של סקי
קיצביהל: מ 1 4 5
באדנסטיץ מ 1 4 8 -
באד קליינקירכהיים: מ 1 4 0 -

כל המחירים לאדם בחדר זוגי,
לינה וארוחת בוקר,
אלא א ם צוין אחרת.

תל אביב, בן יהודה ,17 טלפון 652244:חיפה, דרך הים ,8טלפון . 370670:

1111־! 1
ברוך־ השם שאזחוו לא כ אל ה.

לבנ1ני!1ניה
^ דראמה הלבנונית דומה לטראגדיה
( \ יוונית.
על כל הנפשות נגזר לפעול כפי שהן פועלות••
לרצוח זו את זו, לרמוס כל סיכוי לשלום,
להבעיר איש את בית אחיו.
שני צבאות זרים חונים על אדמת לבנון.
חצי־תריסר מדינות אחרות מפעילות בה גייסות
בעקיפין. תריסר מיליציות פועלות בשטח.
שום
סוף אינו נראה לעין. כל הסכם פנימי
מופר עוד בטרם יבשה הדיו על הנייר.

אנו, הישראלים, מביטים בטרא-
גדיה זו — מי באדישות, מי(כמוני)
בלב דואב.
לבנון כישפה אותי. התאהבתי בה, גם כשראיתי
מקרוב את הטירוף הרצחני, המתהלך
בה כקוצר בשדה־חיטה. כך קרה לישראלים
רבים ששירתו בלבנון.
למראה המתרחש שם אומרים כל הישראלים
לעצמם :״ברוך־השם שאנחנו לא כאלה!״

וזו נגד זו על אדמת־לבנון.
זוהי כל התורה הלבנונית על רגל אחת.

יהודים הם גוף מיוחד במינו, שאין הם דומים
לשום אומה. שהם חריג היסטורי, ועל כן משהו
מוזר ומפחיד, מאיים ומסוכן.

זוהי שטות גמורה.

* * ד כאן הכל ידוע ומובן. אבל כדאי
^ לבחון מה טיבו של יצור לבנוני זה —
״העדה״ — מפני שזה יזכיר לנו משהו.
העדה הלבנונית הטיפוסית (ומבחינה זו
אין הבדל בין העדה המארונית והעדה הדרוזית,
למשל) היא מיסגרת אתנית־דתית־תרבותית־מסורתית־היסטורית.

מזבן
שהיהודים אינם דומים לאומות האירופיות,
שצמחו בעת החדשה. באירופה הופרדה
הדת מן האומה. האומה צמודה למולדת.
לכל אומה יש שאיפה טיבעית לחיות במיסג־רת
של מדינה אחת, המבטאת את הישות
הלאומית. עיין ערך גרמניה, השואפת עכשיו
לאחדות־מחדש, .

מיסגרת זו אינה מוגבלת לאדמת לבנון.
דרוזי מחצבייה שבביקעת־הלבנון חש בשיי-

היהדות(ולא חשוב אם קוראים לה
״עם״ או ״עדה״) נולדה בקרקע שונה
לגמרי — במציאות אחרת, בתקופה
אחרת, במיסגרת תרבותית אחרת.

בלומר,
לבני־העדה יש מוצא
משותף, היסטוריה משותפת, מסורת
משותפת, אמונה דתית משותפת.

זוהי
הסיבה לטראגדיה הלבנונית ה
מתמ שכת.

^ אשר קמה לבנון המודרנית, דחתה
* ₪העדה המארונית את האפשרות להקים
לבנון ״קטנה״ ,מדינה של העדה המארונית
בלבד.

מתוך חמדנות, או מתוך היענות
גיאוגראפיים־כלכליים, לצרכים סיפחו חמארונים ל״לבנון השלמה״
איזורים נרחבים שבהם ישבו עדות
אחרות. יתכן שזאת היתה טעות.
עם הקמת לבנון העצמאית, כרתו העדות
מעין ״אמנה״ ,שקבעה כי כל החיים הציבוריים
בלבנון יתחלקו על־פי מפתח עדתי
קפדני. הנשיא מוכרח להיות מארוני, וגם
מפקד־הצבא. ראש־הממשלה מוכרח להיות
מוסלמי״סוני, וכן הלאה. למארונים ניתן,
כמובן, מישקל־עודף גדול.
מכיוון שהיחס המיספרי בין העדות השתנה
מזמן, וכל הנוצרים ביחד מהווים כיום מיעוט,
הגיעו הדברים לידי משבר. העדות האחרות
תבעו חלוקה חדשה של העוגה. הנוצרים
התנגדו בכוח, ופתחו ב־ 1975 במילחמת־האזרחים,
הנמשכת עד היום.
הסכם־טאיף, שהושג לפני כמה שבועות,
ושהוליד את הסיבוב הנוכחי במילחמה, בא
לשנות במקצת — ולא בהרבה — את המפתח
העדתי.

אך האס אנחנו באמת לא כאלה?

כמעט איש בלבנון לא הציע את
האלטרנטיבה המתבקשת: לבטל
בכלל את המפתח העדתי.

האם טעה השופט, שהזהיר השבוע מפני
״לבנוניזציה״ של ישראל, כששפט יהודי שזרק
בקבוק־תבערה במכונית ערבית (ושפגע
ביהודים)?

כלומר: להפריד בין המדינה והדת, ובין
האומה והעדה. להקים מדינה מודרנית, דמוקרטית
וחילונית, שבה יהיו הכל שווים, בלי
קשר להשתייכותם הדתית. מדינה שבה יוכל
כל אדם להגיע לכל מישרה על פי כישוריו,
ולא על־פי מוצאו.
הצעה כזאת לא עלתה כלל על הדעת,
מחוץ לחוגים מצומצמים של השמאל הקיצוני
והימין הקיצוני.

ללץ ורש הטראגדיה הלבנונית הוא
שאין אומה לבנונית.

יש מדינה לבנונית. יש דרכון לבנוני.
יש גם דגל לבנוני. אומה לבנונית
אין.
אומה היא התאגדות מדינית־חברתית של
בני־אדם, המחליטים לקשור את גורלם באומה
זו, להזדהות עימה, לקיים אותה, להגן
עליה.
אומה דמוקרטית מודרנית אינה דורשת
מבניה נאמנות יחידה. הדרישה לנאמנות יחידה
ובלעדית היא סימן־ההיכר של המדינה
הטוטאליטרית, הפאשיסטית.
אולם גם אומה דמוקרטית רורשת מבניה
את הנאמנות הראשונה — נאמנות הקודמת
לנאמנות למיסגרות עדתיות, דתיות,
מעמדיות.

אומה לבנונית כזאת אינה קיימת.
אמנם,
לכל לבנוני יש זיקה כלשהי
למיסגרת הלבנונית. אם יישאל בפאריס או
במוסקווה מה מוצאו, יגיד ״אני לבנוני״.

אבל לכל לבנוני יש נאמנות
קודמת לזיקתו ללבנון. הנאמנות
לעדתו.

^ ש בלבנון שלוש עדות נוצריות גדולות
— המארונים, האורתודוכסים והקא־תולים
— חוץ מכמה עדות נוצריות קטנות
יותר.
יש בלבנון שלוש עדות מוסלמיות גדולות
— השיעים, הסונים והדרוזים. בצפון יש גם
עלאווים שהם כת שיעית קיצונית (ואפשר
להתווכח על השאלה אם הדרוזים, שגם הם
שיעים קיצוניים, הם מוסלמים אם לאו).
כל לבנוני מעמיד את הנאמנות שלו
לעדתו מעל לנאמנותו למיסגרת הלבנונית
הכוללת.

לכן אין אומה לבנונית אמיתית.
יש מיקבץ של עדות, החיות זו לצד

מדוע? מפני שאין אומה לבנונית.
אומרים שאין פיתרון לבעייה הלבנונית.
זה לא נכון. יש פיתרון: ביטול המיסגרת העדתית
והקמת מיסגרת לאומית. אך לכך אין
הלבנונים מוכנים.

^ אם זה מזכיר את המצב בישראל?
\ 1לכאורה: לגמרי לא. כך יגיב, באופן
ספונטאני, כל ישראלי.

ומה אצלך!

אך זוהי אשליה.
כות רבה יותר לבני־עדתו בהר-הדרוזים בסוריה
או בעוספיה בישראל מאשר לבני הכפר
הסמוך, שהם שיעים. מבחינתה של מארוני
בג׳וניה, התחושה של ״אנחנו״ כוללת את
עקורי בירעם בגליל, אך לא את הסונים בביירות
הסמוכה.
מאות״אלפי מארונים היגרו אל מעבר לים
— למערב־אפריקה, לארגנטינה, לצרפת.
כולם שייכים עדיין לאותה מיסגרת מארונית,
אשר בניה טובחים ונטבחים בהר־הלבנון.
האם זוהי תופעה לבנונית בלעדית?

לאו דווקא. כי יש עוד עדות כאלה
בעולם. המפורסמת ביותר היא היהודית.

לעם היהודי כל אותם הסממנים שיש
לעדה לבנונית טיפוסית. הוא מהווה מיסגרת
אתנית־דתית־תרבותית־מסורתית היסטורית.
מיסגרת עולמית בעלת תחושה חזקה מאוד
של ״אנחנו״.

האס זהו דמיון מיקרי?
* וודאי שלא. היהודים צמחו באותה
> קרקע היסטורית.
האנטי־שמים באירופה טוענים תמיד שה־

התקופה היא תקופת עזרא ונחמיה, תקופת
הממלכה הפרסית, התקופה היוונית,
האימפריה הרומאית והביזנטית, הח׳ליפאת
המוסלמית.
בתקופה ההיא לא היתה המולדת הטריטוריאלית
הגורם הקובע לגיבוש ה״אנחנו״.
קבעה האחדות הדתית־תרבותית .״יווני״
באלכסנדריה היה קרוב יותר ל״יווני׳
באנטיוכיה מאשר ליהודי בבית השכן. בתו
של היהודי באלכסנדריה יכלה להינשא לבנו
של יהודי בפאס, אך לא לבנו של הנוצרי
ברחוב הסמוך.

קיים אצלנו חוק האומר כי ישראל היא
״מדינת העם היהודי״ .מי שאינו מכיר בעיקרון
זה, אסור לו להשתתף בבחירות לכנסת.
״העם היהודי״ ,שעליו מדובר, כולל את כל
היהודים בעולם — אזרחי כל המדינות, חיילי
כל הצבאות.
מהו ״העם היהודי״ הזה: עדה דתית? שותפות
היסטורית? מוצא אתני? הדוברים המוסמכים
אומרים: הכל ביחד. אצל היהודים אי־אפשר
להפריד בין עם ודת, מסורת ומוצא. זהו
ייחודם.

אך מבחינה זו אין שום הבדל בין
״העם היהודי״ ובין העדה הלבנונית
היהדות לא היתה חריגה כלל וכלל. להי־ * המצוייה.

פך, היא היתה תופעה נורמלית לגמרי במציאות
ההיא. הדבר היחיד שלא היה ״נורמלי״
בה היה כושרה לשמור על מיסגרת זו גם
בארצות רחוקות ובתקופה אחרת, כעבור
2000 שנה, באירופה של האומות. יתכן שזאת
היתה הסיבה שהובילה, בסופו של דבר,
לשואה.

המארונים, השיעים, הדרוזים ושאר
העדות בלבנון צמחו גם הן, בתקופות
שונות, באותה המציאות. הן
דומות ליהדות. גס הן לא השתנו.

ףךף

111X 1.

אם המדינה שייכת לעם היהודי העולמי,
ברור שאינה שייכת לאזרחיה הערבים, למשל.
אלה מהווים עדה אחרת — וכך הם מוגדרים
בכל תעודת־זהות ומיסמך ממלכתי
אחר.
לכאורה קיים בישראל שיוויון כל האזרחים
לפני החוק, מלבד חוק־השבות וחוק־האז־רחות,
המקנות ל״יהודי״ (מיהו יהודי?) זכויות
מיוחדות.
אבל במציאות אין שיוויון זה קיים כלל.
קיים הבדל ברור בין ״יהודי״ ו״ערבי״ בכל
(המשך בעמוד )50

1 —111X 5

פח־זבל ומסיכת אב״כ במתנה לרוני מילוא ניצה

בן־אלישר רוצה לגור בעול הבא במחלקת־המעשנים
של איכות־הסביבה, שתהיה הנד
סיכה הזאת. מה שבטוח. איש־העסקים
סימון מרבד הביא
לשר פח־זבל מיניאטורי, עם שוקולדים
בתוכו, ואמה וכיתתו את

שבוע בבית אביה מיקי שטר־אום
בנהריה. בנה שון, אז בן
שנתיים, מצא ״סוכריות קטנות
אדומות״ ובלע אותן. זה היה,
בעצם, רעל־עכברים. הילד הוכ
כשבעלה
דויד עזורי ייכנס לתפקיד במקום עובדיה סופר, השגריר הנוכחי,
11/1.1עווו
המסיים את כהונתו. הגברת עזורי נפגשה עם ג׳קלין פיירה(משמאל) ,אשת שגריר צרפת בישראל.
אלן פיירה(למטה מימין) ,השגריר, נפגש באותו אירוע עם ג׳ואן אדרי(למטה משמאל) גרושתו של
השר רפי אדרי. השניים, שלא התראו זמן רב, עמדו כשידיהם נוגעות זו בזו, כמו בתפילה.

אתי ליבב

1עורכת־הדין, אשתו של יצחק ליבני, החלי טה
ללכת בדרכי בעלה ולעשן מיקטרת
במקום סיגריות. כשישבה השבוע בקפה ״כסית״ והעלתה תימ־רות״עשן
ממיקטרתה, משכה את תשומת״לב העוברים והשביס.
פחיהם לחפיסות־שוקולד.

בבוקר־ראיונות בתיאטחן
הקאמרי שאל הסופר יצחק בן־
נר את העיתונאית־סופרת
תמר אבידר מה קורה כאשר
עוברת עליה חוויה פרטית. האם
היא מייד חושבת איך ׳הסיפור
הזה ישתקף בעיתון? תשובתה
של אבידר :״ישבתי באולם והסתכלתי
עליר, ועל הכובע השחור
שאתה חובש, ובא לי הרעיון
לעשות כתבה על גברים שאינם
דתיים, אבל המסתובבים כל
הזמן עם כובע על הראש״.

לפני שנה התארחה עירית
קופלר, אשתו של ליאון
( 1שפר־פארם) קופלר, לסוף־
לדן מרגלית, השדרן
והעיתונאי, היו טענות כלפי
העיתונות, ובמיוחד כלפי העיתון
דבר. לתימהונו קרא שם שהוא
הסכים לצאת לגבול הצפון רק
בתנאי שהצבא יספק לו מסוק,
ושהצבא אכן נענה לתנאי זה.
תימהונו של מרגלית נבע מן
העובדה שכלל לא היה בגבול
הצפון.

הדוגמנית שרי חן נמצאת
במתח לקראת . 1990 לפני
תשע שנים היא פנתה לאסטרולוג
הרצל ליפשיץ.
ושמעה ממנו שילדה הראשון
ייוולד בשנת , 1988 השני ב־
1990 והשלישי ב־ . 1993 שרי,
שאז עדיין לא הכירה את בעלה,
צביקה זמלר, אכן ילדה לפני
שנה את בנה הבכור. ועכשיו היא
סקרנית — האם הילד השני אכן
יוולד בשנה הבאה? אשר לילד
שלישי, הרגשתה היא כרגע
ש״למי, בעצם, יש כוח...״
להפסיק לעשן — זוהי

משימה קשה ביותר. ניצה בן־
אלישר, אשתו של חבר־הכנסת,
הפסיקה לעשן לפני חמישה
חודשים, וזה כל־כך קשה לה עד
שלפני ימים אחדים אמרה לחברים
שבעולם הבא היא מבקשת
לגור במחלקת־המעשנים.

הסיפורים על תוכניותיו
של רוברט מקסוול, המיליונר
הבריטי־היהודי ממוצא צ׳כי, כבר
הפכו חלק מן הפולקלור הישראלי.
השבוע הופיעו על מכוניות
מדבקות בנוסח ״מקסוול, קנה
אותי!״
במסיבת יום־ההולדת של
השר רוני מילוא 40 שהתקיימה
בשבוע שעבר בבית ידידו
של מילוא, שאול ביטרמן,
בלטו שתי מתנות מקוריות:
היהלומן שימחה פרומר
הביא מסיכת־אב״ב, ואמר: עד ש־הביורוקרטיה
תאשר את החוקים

הל לכית־החולים המקומי. והוא
ניצל. מאז נמנית קופלר עם ידידי
בית־החולים. כאשר פנו אליה
באחרונה ואמרו לה שחסר מכשיר
חיוני במחלקת־הלב, החליטה
עירית לארגן תצוגת־אופנה.
מיקי שטראוס תרם עוגות־גבינה
ועוגת־שוקולד. נאספו 15 אלף
ש״ח, המספיקים לרכישת המכשיר.

המלונאי
אליהו פפוש־דו
ואשתו, אשת־החברה שיט־עונה
שוורץ, נכנעו ללחצי

מקס אולאוצ׳יק

אחותו טס ה ואביהם הצעיר״הגצחי אלון אולארצ׳יק היו בין ה אורחים
בבוקר״בישול לילדים, אשר התקיי ם בבית״הספר לבי שול
של פיליס גלזר. הקטנים הנלהבים הכינו דברי״מאפה, פיצות ועוגיות, וההורים הגאים שמרו
עליהם שלא יתלכלכו יותר מדי, וכמובן טעמו בסוף את התוצאות הטעימות, פרי״עמלם.

חבריהם והחליטו לערון־ קבלת־פנים
לרגל נישואיהם. את המסיבה
ערכו בשבת, בשעה 7בערב
לפי שעון אנגליה, במלון ק ר
רידג׳ היוקרתי. בין המוזמנים היו
גם ישראלים, חבריהם של בני-
הזוג, המתגוררים בלונדון.
ה עו ל ם הז ה 2727

השחקן יהודה ברקן ישב
במיסעדה בחברת בת־זוגו, דורית
כסיר, וכלבתם החדשה,
נוקי, מגזע זאב בלגי שחור.
לפתע עברו בסביבה כמה כלבים,
והכלבה הצעירה יצאה בדהרה
מהמיסעדה לעברם. יהודה ודר
רית דלקו אחריה, כשהם קוראים
לה בשמה בקולי־קולות. כששמעו
זאת בעלי המיסעדה והעובדים
במקום הם פרצו בצחוק, כי
אחת המלצריות במיסעדה היא
סטודנטית בשם נוקי גוטסמן,
אחותו של הרקה שי גוטסמן,
שלא כל־כן־ שמחה על העובדה
שלכלבה של יהודה יש אותו
השם.

ברוריה

אשת-החברה
ציורן חזרה לביתה בשעת־לילה
מאוחרת, והופתעה לגלות
שדירתה בקומה הרביעית, באחד
הרחובות המסתעפים מרחוב
איבן־גבירול בתל-אביב, נפרצה
על־ידי פורצים שחדרו דרו הסורגים
של המירפסת. צוורן טיל״
פנה למישטרה וביקשה שיבואו
מייד. אך השוטר שענה לה ביקש
ממנה לעשות חיפוש בדירה כדי
לוודא שהפורצים כבר עזבו או־

שמואר נוסבווגו

(משמאל) ,מי שהיה מועמד

בבחירות האחרונות, והמכהן כחבר מועצת-העיר, הוא אורח במ סיבו
ת רבות בעירו. באחת מהן פגש א ת אלפרד רג׳ואן(מימין) אחיו
של המיליונר מוריס רג׳ואן, אף הוא חבר מועצת-העיר. במסיבה

אחרו ! נראהמפסידןאחר. ו 1ו 1א 7ו ך ; מ \ 7 7רמיד ור 7ן 7מניגרג

מונה משמאל) ,שהפסיד בקרב על ראשות עיריית-חיפה. א ן דותן
לא אמר נואש -בימים אלה הוא מכר א ת ביתו בעתלית, והוא עובר
להתגורר בחיפה, שם הוא כבר מתכונן לקר את הבחירות הבאות.
במסיבה הוא פגש בגוראל, ראש העירייה. השניים התעלמו זה מזה.

סיפרו של העיתונאי אריה
אבנרי על חבר־הכנסת לשעבר
אברהם שפירא, מראשי אגר
דת־ישראל. השר שחל התראיין
אחר־כך במקומון לעניין בנושא
זה, ולטענתו רק עבר במקום,
ואילו במסיבה עצמה שהה רק
חמש דקות. את הספר לא קרא
כלל, וגם אינו מתכונן לקרוא.
כשאבנרי קרא את הדברים הוא
זעם. לדבריו התייעץ עם השר
שחל לגבי הספר עשרות פעמים.
השר אמר לו, לדבריו, שהוא קרא
את הספר ונהנה ממנו, ואף עודד
אותו במילחמתו להוצאתו לאור.

וטךןץךךןף | 0מלך הפיצריות והמועדונים, פתח פאב חד ש בשם ״סיסי רוק״ ,במקום שבו
1 1ן היתה לפני-כן המיסעדה הסינית המפורסמת שלו. לצורך האירוע הוא רכש
מקשורן־עור מטולא, בסי מון מודרני. אשתו, סיל בי ה( ב ת מונ ה לצידו) ,התנגדה וטענה שז׳קס כזה
מתאים לאופנוענים. אך היא נכנעה ובאה גם היא בלבוש ה תו אםאת רוח המקום -ג׳ינס ועור.
תה. צוורן היתה המומה וטענה
שהיא פוחדת להיתקל בהם. היא
הזמינה חברים שחיכו איתה עד
השעה 5בבוקר, כשהגיעו השוטרים.

המראיין
איתן דנציג
הזמין את שני הגיזברים החשובים
במדינה לראיון רדיופוני.
השניים הם מאיר שטרית,
1גיז ב ר הסוכנות היהודית ואר־תור
ישראלוביץ,גיזבר ההסתדרות.
לדנציג היתה בעייה: את
מי לראיין ראשון. תחילה חשב
על הטלת מטבע, ואז הוא מצא
פיתרון לבעייה. הוא הציע לשני
המרואיינים להתחרות על גודל
הקופה שלהם, כך שהמרואיין

ששולט בכספים רבים יותר יהיה
הראשון בתור להתראיין. השניים
הסכימו, וארתור ישראלוביץ
זכה.

נעמי מן דזדדד אזהליאב

פסוקי השסע
• דוג ר רון, עיתונאי
אמריקאי, לסיכום פר-
שת-פולאדד :״חדיכר ה ראשון
של רעות ביצלאו-
מית הוא , -לא תדפוק
א ת רעיך!,״
• אלממי, על מעמדו
כיום של מי שהיה ״מג-
כ״ל-המדינה״ ,ח״כ אגו-
דת־ישראל לשעבר אבר-
הם (״שטיחי כרמל״)
שפירא :״החוטים היחי די
ם שבהם הוא מושך הם
החוטים של השטיחים
שלו!״
• ״העיר״ :״צבוע הוא
אדם הכותב ספר-כפירה
ומתפלל להצלחתו!״

שר-הבריאות יעקב צור
נשאל השבוע כיצד הוא מסביר
את העובדה שבתקופת קודמיו־לתפקיד,
השרים מוטה גור
ושושנה ארבלי־אלמוזלי•
נו, היו הרבה שביתות, ואילו
הקדנציה שלו מצטיינת בשקט
תעשייתי. השר לא כל כך אהב
את המחמאה העקיפה, והשיב
בשאלה: האם השביתות כל־כו
חסרות לציבור? בהמשך נשאל
מי, לדעתו, ינהיג את המיפלגה
בבחירות הבאות. צור, אחד מראשי
מחנה־רבין, הפתיע כשהשיב
תשובה מתחמקת, ואמר שדרוש
שינוי בהנהגה, אך סירב לפרט.

דן מוגרת

מצולם כל הזמן. הופיע בטלוויזיה. כל הארץ
מכירה אותו. הוא גם נהנה מזה. אך כשניג־שהיאליו
צלמת, הרים ידו בבהלה היתולית, בפוזה של ״לא לצלם!״
ה עו לםהזה 2727

מלבד השר משה שחל
לא היה נוכח אף שר אחד בקב־לת־הפנים
שנערכה לרגל הוצאת

אחיה שימחה

(מימין) ,יועצת ראש־הממשלה למ עמד
האשה, הגיעה באיחור לאירוע
בבירה. בעלה, השופט־בדימוס אהרון שימחה, שמר לה מקום״
ישיבה. כ שאחד העיתונאים ניסה לשבת על הכיס א השמור לה, לא
הסכי ם לכך השופט. כשהעיתונאי הציג עצמו בשמו, ה תב ד ח השו פט
ואמר שגם הוא עיתונאי. כשנשאל לזהותו, הוא השיב שהוא
לא כל-כך מפורסם, אך אשתו, לעומת־זאת, מפורסמת מאוד.

ביש היסב לפטירתו של דן בן־אמוץ שיררה רשת ב׳ של..קול
ר ישראל״ ראיון עם רן בן־אמוץ, שנעיר עור במארס ,1980 זמן
1רב לפני שבן־אמוץ ידו! שלקה בסרטן. בראיון זה דיבר באונו
חופשי על המוות -מבלי שהעלה על רעתו שהוא נדבר קרוב.
בגלל אימתו של הראיון, שנעיר ערירי ח״ס קינן, מצא ״השלם
הזה־ לנבון לפרסם אותו כלהלן, בקיצוריס לא־מהות״ם
בוקר טוב ושבת שלום, כאן חיים קינן.
בשנה שעברה 1988 במיסגרת סידרת־תוכניות
ליום העצמאות ה־ ,40 ריאיינתי את
דן בן־אמוץ. במהלך השיחה השמעתי לו את
הקלטת ההספד המפורסם והישן שלו.
בן־אמוץ, שהודה שלא שמע את ההקלטה
הזאת זמן רב, ציין, כי היה שמח מאוד אילו,
לאחר מותו, היה הרדיו משמיע את ההספד
המצחיק הזה. ברוודההומור ששרר אז באולפן
הבטחתי לו, שאם אהיה עדיין ברדיו אעשה
זאת. אני מקיים כאן את הבטחתי.

במלאת 30 למותו של דן בן־אמוץ, אנו
מביאים בשידור שני את הראיון עימו ששודר
לראשונה בחודש מרס בשנה שעברה. מראיין
ועורך חיים קינן.

חיים קינן: דן בן־אמוץ, בוקר טוב.
דן ם ן־אמוץ: בוקר טוב.
חיים קינן: אם לא היית סופר, ולא היית
עיתונאי, ולא היית תסריטאי ומראיין וצייר
ופסל ושחקן ומפיק וטבח ומדפיס־דולארים
— מה היית?
דן בן־אמוץ: אני חושב שארכיטקט.
חיים קינן: מדוע?
דן כן־אמוץ: אני לא יודע, זה תמיד ככה
ליווה אותי. קודם כל, כשאני עובר ואני רואה
בניינים, נדמה לי שזה יצירות שהן טיפה יותר
בנות־קיימא מאשר כתיבה, או אפילו תערוכה.
אתה
עושה תערוכה והדברים שלך, תערוכה
של עבודות־אמנות, נאמר, הולכים
לאיבוד באוספים פרטיים, זאת אומרת בבית
פרטי, עד שבן־אדם מגיע ורואה את מה
שעשית. או שמציגים את זה פעם אחת
בתערוכה, הקהל ראה את זה וזה נעלם.
אבל בניין — זה כמו שריטה על גבי סלע.
זאת אומרת, שריטה משמעותית על גבי סלע,
שנשאר לדורות.
אני לא יודע למה בעצם זה צריך להעסיק
אותי, מה שיישאר או לא יישאר. אני חושב
שכבר השתחררתי קצת מהדאגה הזאת בשנים
האחרונות. אבל בכל זאת, בניינים נראים לי
כבבואה הנאמנה ביותר של תרבות הארם, של

דן בן־אמוץ: כן, נכון.
חיים קינן: ופעם שניה כמובן בביתך,
שגם אותו קיבצת מתוך כל מיני — איך
נקרא לזה? — אוספים ומקומות אחרים שהרהיטים
היו בהם.
דן בן־אמוץ: ובעוד שני מקומות שאני
בעצם יותר גאה בהם מאשר בכל עבודות־האמנות
האחרות שעשיתי בתחום הזה.
אחד — זה מיסעדה באילת, בסוזסטה. יש
שם מיסעדה ששמה מרחבא, ששמה עשיתי
את הכל, זאת אומרת את הריהוט בפנים ואת
החלונות שפונים לים ולקטעי־נוף שונים.
ושני קירות פה במלון דן פנורמה. אז זה דבר

.אני ו א מחזיק
מהמוות, אני מזלזל
בו, אני עושח למוות
את המוות .״

המוות לא

חברה מסויימת. גם הבניין הגרוע ביותר,
המכוער ביותר — מייצג את המציאות. את
המציאות שלנו, את הערכים האסתטיים
שלנו, התרבותיים, ואני אף פעם לא בא
בטענות אל ארכיטקטים. מפני שהם, בעצם,
כל הזמן מגישים לי עדויות — הנה, תראה,
זה אנחנו. אם יש לי טענות, אז יש לי טענות
למציאות שאותה הם משקפים אפילו
בחוסר־טעם. מפני שאם בן־אדם מסדר לעצמו
סלון מגעיל, וזה בדיוק תואם את החיים שלו
והוא אוהב והוא מרגיש נוח בזה — זה יופי.
זה בסדר גמור. אז הוא לא מוצא חן בעיני, לא
המראה. אותו הדבר לגבי בניין.
חיים קינן: עולה בדעתי שבעצם בחייך
עשית פעמיים שני דברים, שתואמים את מה
שאמרת עכשיו. זאת אומרת, היית כאילו
ארכיטקט בחייך פעמיים. פעם אחת בתערוכות
שלך, שבהן אתה מקבץ כל מיני דברים
ובונה בעצם דבר חדש.

קבוע, זאת אומרת, אנשים חשופים לזה ולא
באים להסתכל על זה.
זה בדיוק מה שמוצא־חן בעיני. הם יושבים
ואוכלים ושותים, ואיכשהו זה מקרין עליהם.
הם לא באו כמו לתערוכה ועשו סיבוב, נעצרו
ואמרו: טוב, לא טוב. זהו.

חיים קינן: בכל זאת, אנשים ברחוב, אם
אני אעצור מישהו ואני אשאל אותו — מכל
הדברים שאני ציינתי פה שאתה עשית בחייך,
ובוודאי יש עוד כמה דברים שאני לא יודע
עליהם, מה הדבר הכי מאפיין...
די בן־אמוץ: אתה גם רוצה לדעת עליהם.
חיים
קינן: אולי. מה הדבר שהכי מאפיין
אותך? יגידו לי — כתיבה.
מתי התחלת לכתוב?
דן בן־אמוץ: אני חושב ש ...לפרסם או
לכתוב?

שמיעו את זה,

אמר דן בן־אמוץ, לפני שנודע לו שחלה בסרטן

חיים קינן: לכתוב, בשביל עצמך.
דן בן־אמו־ץ: לא, לכתוב בשביל עצמי,
ככה בגיל , 18 אני חושב. 18 ,
חיים קינן: מה כתבת בתחילה?
דן בן־אמוץ: עוד בבית־הספר, בעצם
אפילו . 16 סתם חיבורים, סיפורים קטנים.
והיתה תקופה שהייתי כותב שני סיפורים ביום,
וזה היה חרא ממדרגה ראשונה. ואני הייתי
בטוח שזה נפלא, מפני שהמישפטים הצטרפו,
כל מישפט הוביל למישפט. אבל זה היה
בלונים ריקים, וכתיבה עמוסה, וספרותיזמים
ריקים כאלה. ולמי שהראיתי את זה, גם לפי
הדממה והשקט...
אני אז באותם הימים, כשהייתי בן 19 אולי
או ,20 לא היה לי איפה לגור בתל־אביב, אז
הייתי מתארח אצל אנדה אמיר, אנדה פינקר־פלד.
ישן שם על איזה מיטה. המישפחה שלה
היתה כמעט מישפחה־אומנת שלי.
אז קראתי לה פעם את הסיפורים, ולפי
התנועת־ראש שלה, לפי זה שהיא לא אמרה
שום דבר אחרי זה — היא אמרה כן, כן— ,
אמרתי, זה אבוד, זה אבוד ממש.
וסיפור ראשון, לא סיפור אפילו, נדמה לי
שאני גם כתבתי על זה פעם, אבל זה כל־כן־
יפה ונכון. אני כתבתי פעם איזשהו סיפור,
ומישהו הציע לי לשלוח את זה לעיתון. אז
הייתי בדגניה נדמה לי, דגניה ב׳ .אז שלחתי
את זה לכמה עיתונים, וזה חזר. ושלחתי את
זה בסוף ל 9בערב, שעורכו היה אורי קיסרי.
חיים קינן: מה זה 9בערב? זה איזה מדור
כזה בעיתון?
דן בן־אמוץ: לא, לא 9 ,בערב היה השלם
הזה הראשון — המקורי. והוא הפך
להשלם הזה. אורי קיסרי היה העורך. והוא
הזמין אותי לפגישה אחרי שהוא קרא.
באתי אליו בלב פועם ובהתרגשות, זה היה
שם בשדרות־רוטשילד בדרום־העיר. והוא
אמר תשמע, הסיפור רע מאוד, אבל אני מרגיש
שאולי-אולי יש משהו בכתיבה שלך,
אולי אתה יכול לעשות משהו. לך עכשיו הביתה,
תחזור הביתה ותשלח לי סיפור של 12
שורות. בכל שורה, הוא אומר, בערך 10
מילים. לא יותר מזה.
זה הדהים אותי, רבר כזה. אבל יצאתי,
ישבתי בקפה עטרה, כתבתי 18 שורות, מחקתי
מחקתי עד שהגיע ל־ 12 שורות, בכל שורה
היו 10 מילים בערך, עליתי למעלה מייד,
אחרי זה הנחתי את זה על השולחן, הוא קרא,
אמה בסרר, אני מדפיס את זה.
חיים קינן: וזה פורסם?
דן כן־אמוץ: כן. שמו היה מגפיים, זה
היה הדבר הראשון, ויותר מאשר הסיפור
ריגש אותי, ריגש אותי שראיתי את שמי
בפעם הראשונה באותיות שמנות. זאת אומרת,
זה כאילו הצהרה — הנה, אני קיים, אני

ישנו•
חיים קינן: בראיונות שנתת, אמרת לא

עם חיים, אנחנו הראינו תקופה מסויימת, ובכל
אלמנט שהופיע בתקופה ההיא, היתה
השלכה למה שאנחנו היום.
חיים קינן: כשאני ביקשתי אותך להכין
קטעים שאתה אוהב אותם ומעוניין לשמוע,
אתה אמרת: אתה יודע מה? תוריד אותי מזה.
אותי לא מעניין להכין קטעים, תכין אתה
קטעים, אם יהיה איזה קטע שאני לא אוהב,
אני אגיד לך אותו. אני הכנתי פה כמה קטעים,
א־פרופו מה שאתה אומר עכשיו, אני
רוצה להשמיע לך את אחד מהם, מתוך היה
היו 1ם נים.
דן בן־אמוץ: בבקשה.
(מזשמע השיר בשדסות ביחירתס)
חיים קינן: רוחל׳ה אטאס ויונה עטרי בקטע
מתוך היה היו זם1ים. שהוקלט לפני 28
שנים, כמעט. ודן בן־אמוץ היה אז בין אורחי
התוכנית הזאת. אני מבין שאתם מחדשים אותה
עכשיו, את התוכנית, בשביל הטלוויזיה?
דן בן־אמוץ: כן, עושים את זה ביום־
העצמאות )1988( ,את התוכנית הזאת, וכמובן
שזה ביצוע אחרי לגמרי, מפני שאז ביצעו את
זה, ברוב המיקרים, האנשים שביצעו את
השירים.
חיים קינן: במקור.
דן בן־אמוץ: במקור. ועכשיו, זה כאילו

,.לפני שאני הולך א1י
רוצה לקווא את
ההספדים עלי. לי יהיו
הערות לכל הספד.״

תחילת ההתיישבות בארץ־ישראל.
אתה יכול לשיר היום ״בשדמות בית־לחם״?
חיים
קינן: בטח שלא, אבל לדעתי אתה
נוסטלגי.
דן כן־אמוץ: טוב.
חיים קינן: מצאת בפולין — א־פרופו
נוסטלגיה — מה שחיפשת?
דן בן־אמוץ: אני קודם כל לא נסעתי
לחפש. אני לא חושב שהיה לי ברור בדיוק
מה, היה לי ברור שאני לא נוסע לחפש שום
דבר. נסעתי להיתקל, לראות אם זה בכלל
יעשה לי משהו. וזה עשה לי משהו.
קודם כל, במובן הזה של מלודיה, של שפה
שחזרה אלי. השפה של ילדותי ששמעתי
אותה סביבי. ומראות, וריחות, וטעמים. טעם
של כרוב אדום, ריח חריף מאוד של אורנים,
של עצי־אשוח, נניח, ביער.
זה היה בבית־הקברות שם בוורשה. אז יש
שם הרבה עצים, שממש זה עשה עלי רושם
לא פחות, המכה הזאת של הריח, העצים
בגשם, החזיר אותי, זאת אומרת זה הטביע בי
רושם די שווה כמעט למה שראיתי. אחר, אבל
זה עשה לי משהו.
חיים קינן: דיברת פולנית?
דן כן־אמוץ: אחרי שבוע ימים התחלתי
לדבר פולנית. פולנית של ילד בן , 13 כמובן.
להבין הבנתי הרבה יותר ממה שהייתי מסוגל
לדבר. אבל כן, הסתדרתי.
חיים קינן: תספר לי, אם אתה יכול, על
בית הוריך.
דן בן־אמוץ: אוי, אני לא יכול, חיים.
מפני שהמעט שכן סיפרתי, היה לי קשה לספר
את מה שנראה היה לי כמשמעותי, ועשיתי
את זה. עשיתי את זה בלזכור ולשכוח —
לא באופן ישיר, וגם בזיונים זה לא הכל. בזית־יוני
הדרך. היו שם פרקים, היו קטעים מתוך
בית הורי. ותאמין לי שלעבוד על קטע כזה...
לפעמים עבדתי חודש, עבדתי שבוע כדי למחוק
את המיותר, ממה ש ...ועד שזה יצא, אז
זהו זה, עכשיו לבוא ולדווח על זה אני לא
יכול. זה לא יהיה נכון שאנסה לחזור על זה.
חיים קינן: תומאס וולף אמר פעם שכל
כתיבה היא אוטוביוגרפית.
דן בן־אמוץ: ללא ספק.
חיים קינן: שלו?
דן בן־אמוץ: וכל הגיבורים הם הכותב.
ודאי, איך אפשר אחרת?
חיים קינן: נכון.
דן בן־אמוץ: זאת אומרת, מתוך מה אני
יכול להסתכל על העולם, חוץ מאשר מתוך
עצמי? בוודאי.
חיים קינן: זאת אומרת, כל הדמויות
שאתה כותב עליהן זה חלק ממך?

אני זוכר כשעסקתי קצת באמנות, בתערוכות,
אז ראיתי את העולם דרך צורות ושטחים
וחומר, וצבע, וצל, ועומק.
בעיתונות אני עוסק, בטור שלי בחדשות,
אני רואה את כל העולם דרך הטור, דרך מה
שאני כותב. אפילו עכשיו, כשאנחנו מדברים,
באיזשהו מקום בראש שלי קיים, אילו הייתי
צריך לתאר את השיחה הזאת בין שנינו, מה
הייתי אומר עליך, איך הייתי מתאר את היד
שלך שאתה משעין עליה את הסנטר, את כל
הדברים האלה אני רואה.
ואותו הדבר גם בכתיבה, בספרות. זאת
אומרת, ספרות — סליחה על הביטוי הגדול
הזה — אבל כשאני עובד על ספר אני לעיתים
קרובות מאור מפסיק את הכתיבה ויוצא
סתם לטייל, ללכת. תוך כדי ההליכה אני
אומר, רגע, אולי זה מתאים באיזשהו מקום,
מילה מסויימת, אדם, תנועה. בוודאי.
חיים קינן: זה אנשים אחרים. ומה זה
עושה לך כשאתה גם מוצא את עצמך, שם את
עצמך על המיקרוסקופ שלך?
דן בן־אמוץ: אני תמיד מספיק מוסווה,
אני חושב. זאת אומרת, זה לא צבע אחד. אני
לא מוצא את עצמי אחד לאחד בדברים
שכתבתי. גם כאשר הכתיבה היא בגוף ראשון
כמובן. כמו בלזמר ול שמח.

,.אתה בא דבו,
ואתה וצא מהסיבוך
הזה דנו. אני ח
בשלום עם המוות.״

אוהב שעושים ממנו צחוקר
פעם, שאתה לא מתגעגע בעצם לשום דבר.
אבל עם זאת, הכתיבה שלך מרבה לדבר על
העבר. איך אתה מיישב את זה?
דן בן־אמוץ: אני, אני מתכוון שאני לא
מתגעגע, זאת אומרת, לא הייתי רוצה להיות
באף אחת מהתקופות שאותן חייתי כבר. אבל
בפרספקטיבה, במרחק־מה מהחיים שאותם
חייתי, והמקומות שבהם הייתי, הן נראות לי
קצת יותר צלולות. אני לא ראיתי אותן באור
מלוטש כזה או בהיר כזה, כאשר הייתי בתוכן,
זה מובן מאליו.
חיים קינן: אבל ההסתכלות הרטרואקטיבית
היא לא נוסטלגיה?
דן בן־אמוץ: לא, בעיני לא. אני חושב
שמתי שכתבתי על העבר, לי נראה שזה היה
נטול־נוסטלגיה. מפני שלי נראה שזה היה
מעין מראה, שבה השתקפה התקופה שלנו. גם
וזל־אביב הקטנה, וגם היה הי 1זמנים. והיו
זמנים. זאת אומרת, זה נכון שאני הראיתי יחד

הדור הצעיר, הזמרים הצעירים עושים הומאז׳
(מחווה) לתקופה הזאת.
חיים קינן: רן, אתה יכול להגיד שאתה
לא מתגעגע ואתה לא מסתכל על העבר
בנוסטלגיה, אבל אני ראיתי שאתה — מה
המילה שאני מחפש — היית רך קצת כשהש־מעתי
את השיר הזה.
דן בן־אמוץ: זה שיר יפה, תשמע, הוא
לא רק שיר יפה, יש זמרות יותר טובות מהשתיים
האלה, וזאת היתה יונה עטרי נדמה לי,
ורחל אטאס. אבל הן שרו את זה נהדר. ואני
מייד, עכשיו, נזכרתי שהן שרו את זה על רקע
של צילום־ענק של שתי עלמות־הן כאלה,
בשמלות לבנות בשיער אסוף, והיה איזה
מישחק־גומלין בין הצילום הזה ובין שתי
הבנות האלה שעמדו באלומת־אור. והשיר
הזה הוא יפה מפני שהוא גם מחזיר, אני חושב
שהוא איזושהי טעימה או איזושהי דוגמה
קטנה של התקופה התמימה כל־כך של

ת כן־אמוץ: תמיר חלק ממני, תמיד
חלק׳ממני, וללא ספק חלק מהאנשים שהיו
קרובים אלי. זאת אומרת, אתה ממש בכתיבה
משתמש באנשים ובמציאות כמו שהצייר
משתמש בפאלטה של צבעי״יסוד. אתה לוקח
מעט כחול מהאיש הזה, ומעט אדום מאשה
אחרת, ואתה מקווה מאוד שבצירוף בין שניהם
אולי״אולי יצא לך סגול. וסגול שקיים
אצלך בראש, ושהוא לא תמיד יוצא. זה יוצא
סגול, אבל זה לא בריוק הסגול שרצית.
חיים קינן: ויוצא לך, לפעמים, שאתה,
בתור אדם, מחמיץ חוויה אנושית, משום
שאתה חושב בתור סופר, איך אתה תשתמש
בדבר הזה?
דן ם ן־אמוץ: אני לא מפסיק לחשוב, אני
לא יכול בכלל אחרת. זה נורא מעניין,
השאלה הזאת. אני, קודם כל, מה שאני עושה
אני עושה רק את זה ולא דבר אחר. כשאני
עוסק ב...

חיים קינן: אתה כותב קל?
דן בן־אמוץ: לגמרי לא קל. לגמרי לא
קל! ממש קשה! ממש קשה. ככל שהכתיבה
בסופו של דבר יוצאת כאילו קלה, ככה אני
עובד עליה יותר. לכתוב לא פשוט, זה הכי
קל. לכתוב פשוט זה הכי קשה.
חיים קינן: זאת אומרת, בעיתון הכי
קשה?
דן בן־אמוץ: בעיתון קשה מאוד, כן.
קשה מאוד. לכתוב את זה נכון. כשאני כותב
מישפט אני מוכרח להגיד אותו בקול רם, כדי
לשמוע אותו, האם אפשר בכלל להגיד מיש־פט
כזה. האם אני לא נעצר, נתקע, באיזה
מקום.
חיים קינן: אבל חלק גדול מהמישפטים
זה מישפטים שאתה המצאת אותם?

..אחבר זה מישהו שאתה כול לסמוך עליו בעת ערה 0££0 ,או סאשוח
(המשך מעמוד ) 19
זאת אומרת, אני אסור לי להיתקע בחשיבה
אפילו במישפט הזה. לפעמים נורא חשוב לי
למחוק את ו׳־החיבור, זה נראה לי אבסורד
איך פיתאום הגיע הו׳־חיבור הזה, זה מקלקל
את כל הקצב של המישפט. כן.
חיים קינן: א־פרופו כתיבה, מה דעתך
על הכתיבה החדשה בעיתונות היום?
דן בן־אמוץ: אני לא יודע בדיוק למה
אתה קורא כתיבה חדשה.
חיים קינן: מה שנקרא ״ניו ג׳ורנאליזם״.
דן בן־אמוץ: אני מאוד בעד. ה״ניו
ג׳ורנאליזם״ הזה הוא לא דבר חדש היום, אני
חושב שהוא התחיל מזמן, גם אפילו בעיתונות
העברית.
חיים קינן: כן, אצלנו הוא קיים כמה?
חמש־שמונה שנים, לא יותר מזה.
דן בן־אמוץ: מה שקרוי ״ניו ג׳ורנאלי־זם״.
חיים
קינן: כן.
דן בן־אמוץ: אני לא רואה מדוע המדור
שלי, למשל, מה נשמע בדבר השבוע, היה
״ניו ג׳ורנאליזם״ .זאת אומרת, יש בו כל האלמנטים,
זה כתיבה מתוך זווית אישית. דיווחתי
על אירועים, דיווחתי על אנשים,
שוחחתי עם אנשים, אבל תמיד מתוך זווית
אישית, והיה ברור מאוד לקורא איפה אני
עומד.
חיים קינן: אבל אתה לא היית
כאסחיסט?
דן בן־אמוץ: לא הייתי. יותר עניין
אותי אז, בהתחלה, נימה של אירוניה, של
ליגלוג יותר דק. נראה היה לי פשוט מדי, ולא
מעט הושפעתי גם, ללא ספק, כשהתחלתי
לכתוב את מה נשמע. מהמחר? 1/11^ 0
7 ^ £של הניריורקר.

חיים קינן: אני רוצה לקרוא קטע מתוך
מה נשמע. דרו אגב, אני גדלתי על החומר
הזה, הייתי קורא אותו בדבר ה שמע, שהורי
חתמו עליו, הייתי קורא אותו מדי שבוע.
דן בן־אמוץ: זהו, אני רואה בן כמה
אתה, עכשיו.
חיים קינן: כן. זהו .״ילדה איומה״
קוראים לקטע.
״לאם אחת בשם רחל יש בת אחת בשם
רותי. כשרותי למדה לרקום, היא החליטה
לתת לאמא מתנה צנועה מפרי־ידיה. האם
הופתעה לא מעט כאשר רותי הגישה לה
מיטפחת קטנה, ועליה רקום בחוט שחור,קבר

דן כן־אמוץ( :צנחק) .כן.
חיים קינן: אתה לא זכרת את זה?
דן בן־אמוץ: בקושי. אני לא חוזר
לקרוא בררו כלל את הדברים שכתבתי.

חיים קינן: אתה רואה? אז אפשר לבדר
אותך עם החומר שלך.
דן כן־אמוץ: כן. כן.
חיים קינן: אני רוצה להשמיע לך עוד
קטע אחד, משום שאתה הרי לא בחרת בקטעים,
ואני בחרתי בהם בשבילו. קטע שהוא
מאד פופולרי ואהוב על הנוער ועל מבוגרים
כאחד, ושאתה כתבת אותו:
וקטע מתוך ד׳פעדס;, ,ספרם, רמתי,

ספרם׳ של הגששים)
חיים קינן: למה לסגור, נמאס לך לשמוע
את זה?
דן בן־אמוץ: לא, בסדר, אני יודע, אתה
צריך.
חיים קינן: אתה מביע את עצמך כבר
שנים בכל המדיה בארץ בעצם. אם אפשר,
אני יודע, לקרוא לך מלך־התיקשורת — נדמה
לי שזה לא יהיה מוגזם. עם יד על הלב, דן
בן־אמוץ, אתה לא מרגיש לפעמים לא־נוח
עם העובדה שאתה מנצל את הכתיבה העיתונאית
שלך לעשיית חשבונות אישיים?
דן בן־אמוץ: לא, לא, להיפר. אני מאז,
מההתחלה, טענתי: כן, אני עושה חשבונות
אישיים, אני חושב שזה בסדר גמור לעשות
חשבונות אישיים. בכלל, המילחמה שלי

למען צדק ונגד עוול היא גם כן מילחמה
אישית. יש לי חשבון אישי, שלא יעשו לי
אי־צדק ועוול. כשאני נלחם לזכותו של מישהו
אחר, אני בעצם נלחם בשביל עצמי.
אבל חוץ מזה, כבעל־טור — נדמה לי שזה
חשוב מאור שהקורא שלך, שמלווה אותך,
ואני כותב 35 שנה כבר טור שבועי...
חיים קינן: אז עכשיו אני יודע בן כמה
אתה.
דן כן־אמוץ: כן. זה חשוב מאוד שהוא
יידע שיש לך איזו גלריה של גיבורים. אנשים
שאתה בעד, אנשים שאתה נגד. וזה כמו רומן
כזה בהמשכים, זאת אומרת אם אני נטפל
למישהו אז הקורא, כשאני חוזר אליו כעבור
חודשיים, משפשף את הידיים, יש המשך, יש

חיים קינן: בכלל, כשדיברת על אם אתה
כותב על מישהו דברים רעים, ואתה נטפל
לאנשים, איך אנשים משפשפים את הידיים
ונהנים.
דן בן־אמוץ: אה, כן, כן, כן, יש בזה
אמת, ברור. השימחה־לאיד היא גם כן שימחה
שאסור לזלזל בה.
חיים קינן: למה אין לנו, לדעתך, סאטירה
הגונה בארץ?
דן בן־אמוץ: אני חושב שיש סאטירה.
מה זאת אומרת, אין סאטירה? מה זה נקרא,
סאטירה ממש — ודאי שיש סאטיריקנים,
חנוך לוין הוא סאטיריקן ממדרגה ראשונה,

אוטומטי, בגדל שהבאתי אותם לעולם.״
עוד פרק. והוא מלווה את זה.
אותו הדבר לגבי אנשים שאני אוהב אותם.
זאת אומרת, לאט־לאט הם מתרגלים. מספיק
שאני אגיד עמום קינן, ועוד לפני שהקורא
ממשיך לקרוא, הוא חושב שהוא כבר יודע מה
אני אגיד עליו. וזה לא נכון. השבוע קראתי
למשל ביריעות אחרונות קטעים אחדים מתוך
הספר החדש שלו, והכתיבה טובה מאוד.
חיים קינן: מה אתה אומר?
דן בן־אמוץ: אני, על כתיבתו? אם יש
משהו שאני מכבד בעמוס קינן, זה את כתיבתו.
נקודה.
חיים קינן: אתה נהנה להיטפל לאנשים,
תכל׳ס? .
דן בן־אמוץ: לא, לא. מה זאת אומרת?
הנאה לא, זה שעשוע כזה. זה שעשוע.
חיים קינן: אני ראיתי איך אתה שיפש־פת
את הידיים כשאמרת את מה שאמרת
קודם.
דן בן־אמוץ: את מה? על קינן?
חיים קינן: לא, לא על קינן.

דן בן־אמוץ: אלא?

גם קינן כתב כמה דברים טובים בתחום הסאטירה,
היו כמה, אבל אוייב־הסאטירה זה...
חיים קינן: המציאות?
דן בן־אמוץ: המישטר הדמוקרטי, קודם
כל. מישטר דמוקרטי שמאפשר לך להגיד כל
מה שאתה רוצה, ברור שאין בו מישקל לדברים
הנוראים שאותם אתה אומר. אני רק פעם
הגדרתי את זה, שזו ארץ שבה אתה יכול להגיד
את מה שאתה רוצה אל הקיר. אתה יכול
לדבר אל הקיר כמה שאתה רוצה.
זה בדיוק ככה, זה קיר של גומי. אתה יכול
להיכנס אליו בכל הזעם שלך, והוא קולט
אותך. הראשונים שמוחאים לך כפיים זה
אנשים שאתה חושב שאתה מפוצץ אותם,
שאתה קורע אותם לחתיכות. והם מוחאים לך
כף, והם מוחאים לך כף ואומרים: איזה לץ.
בטח.
אז אילו היה כאן מישטר רודני, ללא ספק
שההערה והבדיחה הכי קטנה נגד השילטון
היתה עוברת מפה לאוזן, כמו אש בשדה של
קוצים.
זה לא אומר שאני מציע מישטר רודני כדי

להוסיף מישקל לכתיבה הסאטירית. אבל זאת
עובדה, זה ככה.
חיים קינן: א־פרופו סאטירה ומציאות
ישראלית, יש לי שאלה קצת גדולה ומפוצצת.
מה המשמעות, לדעתך, של להיות ישראלי
היום?
דן כן־־אמוץ: אני לא יודע. לא יודע את
התשובה הזאת. ממש לא יודע את התשובה.
אני גם לא יודע בדיוק את התשובה לשאלה
מה משמעות המילה להיות יהודי. אני לא
יודע איך להגדיר.
ישראלי בעיני — אילו זו היתה ארץ נורמלית,
הייתי מגדיר כישראלי כל אדם אשר
החליט לחיות בארץ הזו ולחלק את גורלו עם
גורל האנשים שחיים הכאן, וליטול חלק בתרבות
ובהתהוות וביצירה של הארץ הזאת ותושביה.
חיים
קינן: זה דורש היום הגדרה חדשה?
דן כן־אמוץ: כן, זה נורא קשה, מפני
שאתה מייד יכול לשאול אותי באיזה גבולות.
איפה.
חיים קינן: ועם איזה אנשים.
דן כן־אמוץ ועם איזה אנשים. יש פה
אנשים שבעיני הם בוודאי לא האחים שלי,
יהודים. לא הדתיים ולא אנשי ארץ־ישראל
השלמה, וכך הלאה. אין לי כל קשר אליהם.
חיים קינן: אתה חושב לפעמים איפה
פיספסנו?
דן בן־אמוץ: כן. בבאזל.
חיים קינן: לא נכון.
דן בן־אמוץ: בפירוש כן. במבט לאחור
מרחוק מאוד, בעוד 30־ 20 שנה, אני לא חושב
שהקמת המדינה היתה הכרח היסטורי נכון.
הוא מובן, זאת אומרת אני יכול להבין, וכל
אחד יכול להבין, מדוע קמה המדינה. אבל
הדבר הגדול ביותר לגבי העם היהודי, את מי
שתרומתו של העם היהודי מעסיקה, היא ללא
ספק העובדה שהוא היה מפוזר בעולם כולו.
מי אמר את זה — קסלר, או מישהו —
שמעט מלח בארוחה זה טוב מאוד, אבל צלחת
שלמה של מלח?
אנחנו פה, עם־ישראל בארץ־ישראל זה
צלחת שלמה של מלח. היינו קטליזטור בכל
תרבות, ושילמנו מחיר, זה נכון. שילמנו מחיר
כבד, של פוגרומים, של התעללויות, של אפי
לייה, וכך הלאה.
גם מי שדואג לקיומו של העם היהודי חייב
היה, בעצם, להסכים. נדמה לי שזו דעתו של
הרבי מלובאביץ׳ ,שאומר שם, שצריך לפזר
את הביצים בסלים רבים ככל האפשר. יהודי
אחד בעיירה ושניים בעיר. ואז אולי העם הזה
ימשיך להתקיים יותר לנצח מאשר לרכז
אותו באיזושהי טריטוריה שאפשר להשמיד
אותה בלחיצת־כפתור אחת. אם לא היום,
מחר. כבר היום אני חושב, במרחק לא גדול
מדמשק, בעיראק — עוד מעט אפשר יהיה
ללחוץ על כפתור שיגמור את האקספרימנט
או את החלום הציוני הזה.
כמו־כן, עם החלום הציוני הזה יתעופפו
באוויר כל שאר החלומות בסביבה. אבל איזה
מין נחמה היא זו? היום, כיהודי, אתה יכול
לחיות הרבה יותר טוב בניו־יורק מאשר בארץ
— כיהודי, אפילו כיהודי דתי, כיהודי
שמדבר עברית והכל. בשום מקום בעולם לא
צפוייה סכנה לחייך — כיהודי — היום.
בוודאי לא בארץ דמוקרטית. רק פה. רק פה
קיימת סכנה לחייך.
חיים קינן: אירופה של שנות ה־ 40 היתה
כבר אחרי באזל.
דן בן־אמוץ: כן, כן, זה מובן, זה ברור,
חשוב שזה הפיתרון. שאם סוף־סוף יהיה לנו
בית משלנו ...אני לא צריך לחזור על רגל
אחת על הנימוקים.
חיים קינן: זאת אומרת, לדעתך, אין
דברים שאנחנו טעינו בעשייתם או באי־עשייתם
כאן בארץ? אנחנו — לא אבות־אבו־תינו
שחשבו בבאזל מה הם רוצים שזה יהיה.
דן בן־אמוץ: כן, כן, אבל אני חושב
שהיה לנו סיכוי הרבה יותר טוב אילו היתה

£0 £ 13אאו סא1£חק ,4בוודאי ש ל׳ כמה כאלה
נוצרת כאן מדינה, תרבות משותפת של
תושבי־המקום. של מי שנא הנה. כמו שלאט־לאט
קמה תרבות אמריקאית, שהיא בכל זאת
שונה מאשר התרבות האנגלית, נאמר. היתה
תערובת של אינדיאנים ושל אנגלים ושל
צרפתים, וכך הלאה.
היה סיכוי להקים כאן מדינה אחרת — לא
מדינה יהודית, אבל את ארץ־ישראל, או את
ארץ־ישמעאל, או את פלשתינה, או מה
שתקרא לזה, שבה יש תערובת של תרבויות
שונות. מי שרוצה לחיות פה, שיחיה
ושיתערבב אחד בשני, ובמשך הדורות, במשך
הזמן, אנחנו נדע מי חי פה. לא כהחלטה
מראש, אלא שהחיים יקבעו, מיהם האנשים
שחיים כאן.

חיים קינן: אני רוצה לעשות אתנחתא
במלל, להשמיע לך קטע שאני חושב שאתה
תאהב. בעצם, אני קצת יודע שאתה אוהב
אותו. זה בשבילך.
(מ 1שמ? ד,שיד, הסיס•!׳ תחת כנפך״,
בניצזעד, של דיטד),
דן בן־אמוץ: יפה, יפה מאוד, תודה רבה.
חיים קינן: אתה אוהב את זה, אה?
דן בן־אמוץ: מאוד. אני מאוד־מאוד
אוהב את ריטה. זמרת אדירה, ופרפורמר
אדירה.
חיים קינן: דן בן־אמוץ, אתה חיברת, אם
חשבוני נכון, לפחות שלושה מילונים. לסלנג
או לעברית מדוברת, או אני יודע, לדיבור־רחוב
נקרא לו. מילון עולמי לעברית, המילון
האחול־מניוקי לעברית מדוברת חלק ב׳,
וכליל תפארת המליצה — מילון היתולי
למילים לועזיות.
דן כן־אמוץ: לא, זה שניים לעברית
מדוברת, שני הכרכים הם ביחד עם נתיבה
בן־יהודה, כמובן. השלישי זה לא עברית
מדוברת, זה עברית של שפת־ההשכלה, של
המאה ה־. 19
חיים קינן: איך התחיל הרומן שלך עם
שפה, עם סלנג?
דן בן־אמוץ: אני לא יודע, אני חושב
שהרומן הזה מלווה כל בן־אדם מקטנות, לא?
חיים קינן: כן, אבל לא כל אחד שם את
האצבע עליו.
דן כן־אמוץ: אני לא יודע, אבל יתכן
מאוד, שדווקא הזרות שלי כאן, כשבאתי הנה
בגיל , 13 דווקא כמסתכל ...דיברתי עברית,
אני למדתי מכיתה א׳ עברית עור בחוץ־
לארץ. אבל כשהגעתי הנה, היו מיספר מילים
שאמרתי אותן באופן חופשי, אבל הן לא היו
מילים מדוברות: כשאמרתי ״חי־נפשי״ ,הילדים
צחקו.
חיים קינן: ואתה אמרת ״חי־נפשי״?
דן בן־אמוץ: בטח, אמרתי ״חי־נפשי״
כשרציתי להישבע, אמרתי ״חי־נפשי״ ואמרתי
״כיצד״ ולא איך. כמה מילים כאלה, ראיתי:
רגע, מה פה לא בסדר? הלא זאת מילה.
היה לי גם, למשל, חבר שלי ליליק שץ, בנו
של פרופסור שץ, נעדר מהארץ איזה 10
שנים. הוא עזב בתחילת שנות ה־ ,30 נסע
לאמריקה. כשהוא חזר — הוא יליד ירושלים,
ילד ירושלמי, מדבר עברית שוטפת מאד —
ובאותו זרם שוטף הוא היה אומר ,״מה
הדרסיה של הזה?״ כן, הוא אמר ,״רגע, אתה
לא יודע איפה זה? זה מול בניין הפוסטה.״ וזה
טבעי לגמרי.
אז אתה מייד שם לב, שכל מילה מייצגת
תקופה, מייצגת התפתחות, ויש לה מנגינה
ומלודיה.
ומילה שאתה כותב אותה, אחר־כך תלוי
באיזה נגינה אתה אומר אותה, ואז היא
מקבלת משמעות אחרת.
קח מילה כמו ״נו״ — דבר פשוט מאוד.
אתה יכול בפירוש להגיד את זה לפחות ב־20
צורות שונות. נו, נו־נו, כל אחד וכל אחת זה
משמעות אחרת לגמרי.
ומעניין, המילים האלה לא מופיעות
במילון בכלל. במילון של עברית תיקנית
אתה לא מוצא ״אוף״ ,אתה לא מוצא ״איכס״,
אתה לא מוצא ״אחח״ ,אתה לא מוצא ״הופ״.

כל המילים האלה שהן, בעצם, קולות של
שפה, לא מופיעות, וצריך באישזהו מקום
לתעד את זה, לרשום. בוודאי שצריך לרשום
דברים שמייצגים התפתחות תקופתית. מפני
שאם מישהו בעוד 50 שנה יקרא בספר
״טיילנו בבולוואר״ — אני יודע, סתם עלה
על דעתי — הוא לא ידע על מה מדובר אם
הוא לא יודע צרפתית. אבל היום, אם אתה
תשמע שמישהו יגיד ״ישבנו על ספסל
בבולוואר״ ,אתה תדע שזה תחילת המאה,
אתה תדע שזה מושבות־הברון, אתה תחשוב
שזה ראשון, או רחובות, או מטולה.
אלה חומרים כמו אצל בלש, שכל שערה,
כל קרע של נייר, כל רבע מילה, פותחת

קופסה, עם סרטים. והוא צובר, והוא מלא התלהבות
מהאמיתות האלה שהוא צובר. בסוף
הידיים שלו מלאות בערימה ענקית של מתנות,
של אמיתות גדולות כאלה, והוא רואה
את המתנה, את האמת הגדולה ביותר, והוא
לא יכול להרים אותה מבלי שהוא יפיל את
כל הדברים שהוא אגר וצבר בתוכו. זה אלף.
לאנשים צעירים, יש גם סיכוי טיפה יותר
גדול לחולל שינוי, או לפחות להעמיד סימן־
שאלה ליד סימני־הקריאה.
חיים קינן: עם רגש על המילה להעמיד?
דן ם ן־אמוץ: כן, הבעיה הזאת מתחילה
להעסיק אותי בזמן האחרון. כן. לא כל
הצעירים. יש צעירים שהם זקנים כבר מזמן,

,.יש ל׳ שניים וחצי חבוים, נמו ונו אום
אחו. בקושי שניים וחצי חברים.״
לפניך המון סימנים. אתה מפענח בעזרתם
תקופה שלמה.

חיים קינן: מישהו אמר פעם, דן בן־
אמוץ: כל החיים אנחנו צוברים ניסיון וחכמה,
ואז כשאנחנו כבר חכמים ויודעים הכל, אנחנו
צונחים ומתים.
דן בן־אמוץ: דבר בשימך( .צוחק).
חיים קינן: אמרתי מישהו אמר פעם.
דיברתי בשמו. מה הקסם שמהלכים עליך
דווקא אנשים צעירים?
דן בן־אמוץ: הסיכוי. התיקווה. קודם
כל, מפני שסביבי אתה רואה את ההתאבנות,
את ההתאבנות של אנשים שלאט־לאט
צוברים את האמיתות שלהם, ומתעקשים
להחזיק בהן, ולא רוצים לנסות.
אני פעם רציתי לכתוב בשביל מרסל מרסו
קטע־פנטומימה, שהיה בנוי על הרעיון הזה.
(הוא היה ידיד שלי, מזמן ).היה בנוי בדיוק על
הרעיון הזה, שאדם הולך על הבימה, והוא
צובר אמיתות. תכשיטים של אמיתות. אמיתות
גדולות. וכל אמת כזאת עטופה בתוך

והם לא יודעים, יש צעירים שהם מתים והם
עוד לא הרגישו בזה, הם עוד לא קיבלו את
ההודעה שהם מתים. אבל הם מתים. כמו שיש
גם אנשים צעירים, אבל באמת מועטים יותר,
בין האנשים המבוגרים. מעט מאוד יש. אתה
רואה אותם, קוראים להם המוזרים האלה,
המשונים. כן? הם אחרים.
חיים קינן: אתה אב לארבעה וסבא לנכד
או לנכדה?
דן בן־אמוץ: אני לא סבא, לילדים שלי
יש ילדים. זה עדיין לא עשה ממני סבא.
חיים קינן: איך זה?
דן כן־אמוץ: מה זה סבא? אני צריך
להגדיר את עצמי, אני אדון להגדרות .,כדי
שאני אגדיר את עצמי כסבא, אני מייד צריך
שלייקעס, אני צריך מקל, אני צריך חליפה
לבנה, מיגבעת־קש, אני צריך להתחיל
להשתעל טיפה. זה לא זה, זה לא זה.
חיים קינן: זה לא תיאור ביולוגי, סבא?

דן כן־אמוץ: לא.

חיים קינן: זה תיאור שבהרגשה נפשית?
דן ם ן־אמוץ: בעיני. אני לא מקבל את
התיאור. בדיוק כמו שאתה תגיד: אתה יהודי.
אז אני לא יהודי. אני לא יהודי. אתה מחליט
שאני יהודי רק בגלל זה שאמא שלי היתה
יהודיה. אבל אם יהודי פירושו זה וזה וזה וזה,
אני לא מקבל את זה, אז אני לא מגדיר את
עצמי כיהודי.
חיים קינן: ומה זה סבא, אם לא אבא של
אבא?
דן כן־אמוץ: אמרתי לך, זה יותר מזה.
זה דמות, זה הרגשה, זה יחס אל הבנים. אל
הבנים שלהם. ומבחינה זאת אני לא רואה את
עצמי כנכד. יש להם ילדים, בסדר, יופי.
חיים קינן: זה מעניין שאמרת ״נכד״ ולא

דן כן־אמוץ: מה?
חיים קינן: אמרת ״אני לא רואה את
עצמי כנכד״.
דן כן־אמוץ: אה, כן, אני גם לא רואה
את עצמי כנכד של אף אחד. בכל אופן, כל
אלה שהייתי אמור להיות נכדם, כבר מזמן
אינם.
חיים קינן: מבין ילדיך, ארבעת ילדיך,
יש לך איזה קשר מיוחד לאחד הילדים?
דן בן־אמוץ: אל כולם פחות או יותר,
אותו סוג קשר, אבל למען האמת, הקשרים
שלי עם אנשים שהם אינם הבנים שלי הם
הרבה יותר אינטנסיביים מאשר עם הילדים.
זאת אומרת, כל אחד כראוי לו.
אני לא חושב שהילדים שלי חייבים לי את
אהבתם באופן אוטומטי, רק בגלל זה שאני
הבאתי אותם, תרמתי להבאתם לעולם. אני
רואה את עצמי בסך־הכל כדוור, כשליח,
שהעביר חבילה של גנים ממקום אחד,
ממישפחה אחת למישפחה שנייה, ונוצר
משהו חדש. אבל רק בגלל זה לא מגיע לי
שום דבר.
זאת אומרת, אני צריך להיות ראוי
לאהבתם, בדיוק כמו שהם צריכים להיות
ראויים לאהבתי. אבל, רק משום שהם הילדים
שלי לא מגיע להם שום דבר באופן אוטומטי.
חיים קינן: זאת אומרת, אין משמעות
נוספת על העובדה שזה עוד בן־אדם?
דן בן־אמוץ: לא, אין. אין, בפירוש אין.
חיים קינן: לא לילדים ולילדות שלך
ולא לנכדים?
דן בף אמוץ: לא. אין. במיקרה, נראה
לי, שהילדים שלי הם מספיק סימפאטיים
וראויים לשיחה באמת. אבל כמו חברים
אחרים שיש לי, צעירים.
חיים קינן: הבן המבוגר שלך, אם אני לא
טועה, בן 33 היום?
דן בן־אמוץ: משהו כזה, כן. הוא
פיסיקאי. אז במה שהוא עוסק אין לנו על מה
לדבר, אבל יש לנו הרבה דברים אחרים
שאפשר לדבר עליהם. הוא עוסק במהירויות
כימיות. נו, זה אומר לך משהו? לא יודע מה זה
בכלל.
חיים קינן: יוצא לך לדבר עם הילדים
של הילדים שלך?
דן כן־אמוץ: לא, הם עוד לא מדברים.
הם עוד לא מדברים, הם קטנים.
חיים קינן: בני כמה הם?
דן בן־אמוץ: הנכד שאתה קורא לו
הנכד הגדול ביותר הוא בן שלוש־ארבע.
חיים קינן: זה הבן של נועה?
דן בן־אמוץ: הבן של נועה, כן. שמו
כלב. כיילב.
חיים קינן: כמה כאלה יש בסך־הכל?
דן בן־אמוץ: ארבעה.
חיים קינן: כולם שלה?
דן בן־אמוץ: לא, שניים שלה, ולדור יש
בן או בת.
חיים קינן: זה הבכור?
דן בן־אמוץ: ולפיקו יש בן או בת.
חיים קינן: יש לך הרבה מאוד חברים או
מכרים. אתה מוצא זמן להיות בודד?
דן בן־אמוץ: רוב הזמן. בוודאי. מה זה
חברים? יש לי שניים־וחצי חברים, כמו שיש
(המשך בעמוד )22

— 21י

..המוות ל א או ה ב שעוש• ממנו צחוד.ד
(המשך מענו 1ד ז)2
לכל אדם אחר. בקושי, לפעמים, שניים־וחצי
חברים.
אני גם לא יודע בדיוק מה זה חבר. אני לא
יודע בדיוק מה זה חבר. מכרים? הרבה מאוד,
וחברים־לשולחן, חברים־לשתייה, חברים
לשיחה ולהתלוצצות, להליכה לתיאטרון או
לפאב, זה לא חסר לי. מכרים — הרבה. אבל
חברים — הלוואי והייתי מבין בדיוק את
ההגדרה של חברים.
אם חבר זה כזה שאתה יכול לסמוך עליו
בעת צרה 15 ,ס £ £א א 1ם א 1£מ
״ 0 0א 1ם א ,£1££בוודאי שיש כמה
חברים כאלה, בודאי שאני גם חבר טוב של
כמה מאותם חברים שלי. אנשים שמעשירים
את העולם שלי ועושים אותו מורכב יותר
ויפה יותר. בעצם קיומם, בעצם זה, בעצם מה
שהם עושים הם מעשירים את עולמי. בוודאי
שלמענם אני מוכן לעשות הרבה יותר מאשר
לאנשים שלא מוסיפים שום דבר לוויי. שאני
אדיש לקיומם. זאת אומרת, הם כלום, הם
כאילו לא קיימים. מבחינתי האישית. זכותם
לחיות את החיים הכי יפים שלהם, אבל אין לי
שום דבר משותף עם הרבה אנשים.
חיים קינן: איך אתה מסתדר עם
הבדידות?
דן כן־אמוץ: אני חושב שטוב מאור. זה
לקח לי הרבה זמן. זאת אומרת, לקח לי הרבה
שנים ללמוד לחיות חיים ריבוניים, נקרא לזה.
בלתי־תלויים. ואז, כשאתה לבד, זו חגיגה
גדולה מאוד כשאתה שובר את ה״לבד״ הזה,
עם מישהו שטוב לך איתו, לשעה קלה, ליום,
ליומיים, לשבוע.
אבל לחיות בפחד מתמיד מפני הבדידות
— זה דבר נורא. זאת אומרת, מיסכנים אותם
אנשים שלא יכולים לחיות לבד. אתה בא
לבד, ואתה יוצא מהסיפור הזה לבד. אז אתה
צריך ללמוד גם לחיות לבד. ויש מספיק
פיתויים. יש ספרים, יש טלוויזיה, יש סרטים,
מוסיקה. קל מאוד להימלט, בעיקר אל ספרים
קל להימלט מעצמך או מהכל.
חיים קינן: ואתה קורא הרבה?
דן בן־אמוץ: אני קורא.
חיים קינן: יוסל ברגנר צוטט פעם כמי
שאמר ״אני לא מחזיק מהמוות״ .ואתה?
דן בן־אמוץ: אני מזלזל בו, אני עושה
לו את המוות. אני עושה למוות את המוות.
בהנחה פולקלוריסטית שהמוות, מלאו־המוות,
לא אוהב שעושים צחוק ממנו. הוא
נורא רגיש לעניין הזה, הוא לא ייכנס לבית
שבו מזלזלים בו ועושים ממנו צחוק. אבל
בבית שמפחדים ממנו — זאת ההנאה
הגדולה שלו. להיכנס ולעשות את המוות
לאנשים. יש מין משהו, סיפור פולקלוריסטי
כזה, נדמה לי. אבל לא, אני חי בשלום עם
המוות.

ומושמע קטע מהמערכון של רן בך אמרן
המספיד את עצמו, בביצוע רן בן-אמוץ עצמו)
״אוח דן! דן! דן! דן! איך הלך מאיתנו בלי
אזהרה מוקדמת? איך? איך הלך מאיתנו דן
בלי אזהרה מוקדמת? נפלה כותרת ראשנו,
נפלה. מת זה, מת באופן דחוף. איך, יא אללה,
נפלו גיבורים באמצע הסעודה? רק אתמול,
וואללה, רק אתמול אכלתי איתו ליד שולחן
אחד. אני פה הוא שם — ועכשיו תראו, אני
פה והוא שם.
״וואלס, יא ערס, באמצע האוכל הולכים?
ואל תחשבו, דווקא אכל יפה. אכל אכל נפל,
נפל הלך, הלך לא שילם. אין דבר שילמתי
אני, שיהיה לו לבריאות. מסכין, בחיי, נפל
בשעת מילוי תפקידו. ולא היתה לו אף פעם
מחלת הנפילה בתפקיד. פעם ראשונה נפל
באמת.
״אוח, יה דן! דן! דן! דן! ינעם לך עפרך,
חביבי. אתה מסוגל לאכול הכל, אתה.״
חיים קינן: יש לך עוד כוח לשמוע את
זה, ח?
דן בן־אמוץ: תשמע, אני לא שומע את
זה אף־פעם. עכשיו אתה מעמיד אותי במצב
שאני שומע את זה, ואני נהנה מאוד. זה נחמד,
זה יופי. אני באמת מקווה שביום ה־ 30 למותי
ישמיעו את זה. זה יופי, אין דבר יותר יפה

מאשר אנשים שנזכרים במישהו בחיוך, בצחוק,
במקום לעשות פוזות, אומרים — אחה!
מיסכן איננו.
חיים קינן: אני מבטיח לך, שאם אני עוד
אהיה ברדיו, ואם אני עוד אהיה...
דן בן־אמוץ: כן. תזכור!
חיים קינן: ואם אני עוד אהיה ביום ה־30
שלך, אני אשמיע את זה.
דן בן־אמוץ: מאה אחוז, עלא־כייפק.
בעצם, חיים, אני כבר זמן־מה משתעשע
ברעיון להזמין איזה 10 חברים שאני גם אוהב
וגם מעריך את כתיבתם, להזמין אצלם
הספדים, שיכתבו לי עכשיו הספד. אני רוצה
לשמוע עכשיו את האמת עלי. מה ייצא לי
מזה שהם יכתבו בעיתון או באיזשהו מקום
כמה דברים עלי כשאני אלו? אני רוצה, לפני
שאני הולך, אני רוצה לקרוא את ההספדים.
ואז בא לי רעיון יוצא״מו־הכלל: מדוע לא
להוציא ספר של ההספדים האלה, ועם
איורים, וכך הלאה. ולי יהיו הערות מתחת
לכל הספד, יהיה לי מה להגיד. נמכור את
הספר הזה, והתמלוגים מהספר ילכו לסעודות
מפוארות של המספידים. זה דבר יוצא־מן־
הכלל.
ובדרך הנה, עברתי פה אצלכם בחצר, עבר
טומי לפיד. אז סיפרתי לו את זה ואמרתי,
טומי, נראה מה אתה היית אומר, לוא הייתי
נפטר מחר, הולך מחר, מה היית אומר עלי?
וסחבתי אותו הנה.
יש לי שאלה נורא פשוטה, טומי, זה
מעסיק אותי בזמן האחרון. אילו הייתי נעלם
מחר, זאת אומרת הולך לעולמי, מצטרף,
הופך לדל, מה היית, מה היה לך להגיד עלי?
ועכשיו נדמה לי, אתה יכול להרשות לעצמך
להגיד את האמת. אחרי שאני לא אהיה פה,
אתה בטח תעשה את הפויילע־שטיק שכולם
יעשו, ותגיד לא בדיוק מה שאתה חושב.
טומי לפיד: יש תיקווה לדאגה, או
שאתה סתם מדבר?
דן בן־אמוץ: זה בטוח, כל הזמן יש
תיקווה לדאגה.
טומי לפיד: אז אם יש תיקווה לדאגה, אז
אני לא מבזבז מילים לריק.
הספדו, אם יבקשו מאיש כמוני להספיד
אותך, יתחיל בכך, שדן בן־אמוץ ייצג את כל
מה שאני לא אוהב בחיים. מלבד את דן בן־
אמוץ, שאותו אני אוהב בחיים.
אבל מעבר לאימרה שנונה זו, אני גם אוכל
להתייחס אליך ברצינות.
אני, קודם כל, חושב, שאתה, בהתנהגותך
הפרועה והאנפן־טריבלית והאנרכיסטית,
מטשטש את העובדה שאתה סופר מצויץ.
בתחום שבו אני מתעניין, של כתיבה
הומוריסטית־סאטירית, אתה ודאי אחד
הטובים בתולדות המדינה. אתה גם...
דן כן־אמוץ: אתה שם לב שאני לא
מפריע לך?
טומי לפיד: לא, לא, אתה גם צבע בחיי
החברה הישראלית, הדמות הפרסונלית, האישיות
שבלעדיה...
ועכשיו זה ההספד — ואתה יודע שבהספד
מגזימים קצת, אבל אומרים איזו אמת גם. אני
חושב שבלעדיך החיים בארץ הזו היו פחות
מעניינים, ופחות ציבעוניים, ופחות משעשעים.
ובלי ־לקוט־המבים, הפולקלור
הישראלי לא היה משהו. ומכל הסיבות הללו,
אני נורא מצטער, דן, שהלכת לעולמך.
דן כן־אמוץ: איי, זה יוצא מן הכלל, טומי,
עכשיו עוד הפעם, את כל זה, ולאט־לאט.
תודה רבה טומי, באמת. בקרוב אצלך.
טומי לפיד: הוא מוכרח! גם מן הקבר
הוא רוצה את המילה האחרונה!
דן כן־אמוץ: כן, להתראות טומי, תודה.

המוני התומכים שהתכנסו מול השע

ודןןןןףןך 1ך 1ל | על ג׳ודי ניר־מוזס, מבעלות ידיעות אחרונות, נא שר
ניגשה בפעס השלישית אל הגדר כדי לנופף ולהסריח

נשיקות באוויר לאייבי, שישב על ס פ סל ב חבר ת ארבעה מנ ק רי ם שהורשו להינגס:
הפסיכיאטר ריצ׳רד קורנהאוזר, קובי אושרת וחברתו והפירסומאי ראובן וימר.

11ש11י11

] 11ידיי 11*1117 1באו בשבת להפגנת־אהדה, הגדולה ביותר
\ 1#1 11 - 1 / 1״ 11\ 1 1 /ן עד כה. בלטו בין הבאים שלושה אוטובוסים
מנגבה ורכבים מקיבוצים אחרים של השומר־הצעיר. הכוונה היתה להקיף א ת הכלא
בשרשרת של אנשים המחזיקים איש בידי רעהו׳ א ן שילטונות הכלא אסרו זאת.

והמשך מערבון ההסבר, המבוצע על-ירי
רן בן-אמוץ עצמו)
״שלום חביבי, שלום, תנוח בשלום. להוריד
את הארון, לסגור את המגירה. לכסות, לכסות.
תעבוד שם, יא יענקל, זה לא בית־קברות
של הסתדרות. תכסה, תכסה אינען דינתק,
אוך אוו אוו אוך אוו, השם נתן השם לקח,
ברוך השם אני גמרתי.״
חיים קינן: גם אני גמרתי. דן בן־אמוץ,
תורה רבה מאוד לך.
וראיין וערך: חייס קינן. הסיקה: רחל
הרמתי).

ך ך ] ך א חד מכלבי-הנלא, המקיפים א ת המקום כולו כשהם רצים
1 1 1 .1 1 - 1 1 1 1 1בין שתי גדרות, נסוג בשקט למלונתו כשניגשה גילה אלמגור
לגדר. בדרד־נלל מקימים הכלבים האלה המולה נוראה כאשר מתקרב אדם לגדר.
״הם כנראה קיבלו הוראה לשתוק הפעם ״,התלוצץ א חד הבאים הקבועים.

ספרו ב קול ר מ־ 1ע ד ,60 כמניין הימי שאייבי כבר ריאה בכלא

1. 4א 1.

א״ אם א״ב 1תן־ אמרו המדבקות,
שחולקו לאלפי האוהדים ששרו לא״ב
בשפר׳ כלא. אייל־ בהפגנת אהבה
ך• כל שבוע מגיע אל אייבי נתן, בכלא
א״ל, נהג־מונית המביא שזירת־פרחים
ענקית מחנות־פרחים בכפר־סבא, בצירוף
כרטיס־ברכה החתומ״חברים מקיבוץ שריד״.
השבת, כאשר נהרו המונים לכלא, וביניהם
חברי־קיבוצים רבים, פוענחה התעלומה.

ישראל בתל־אביב, בדרישה לנסיגה מלבנון.
אז ניגש אליו שוטר ממוצא מארוקאי ושאל
אותו אם גם הוא מארוקאי. כאשר הנרי אישר
זאת, אמר לו השוטר :״ינעל דיו־דינכ, אתה
לא מתבייש?״
התוכנית המקורית היתה להקיף את הכלא

צפירה יונתן סיפרה שבקיבוץ שריד יש קרן:
כל חבר משלם שלושה שקלים לשבוע, ובכסף
זה שולחים את המישלוח לאייבי.
כשהיה אייבי השבוע בטיפול נמרץ בבית־החולים
מאיר, הכניסה האחות הראשית
לחדרו שזירת פרחי־גן־העדן, בצירוף אותה
הברכה.
האירוע בשבת זו היה הגדול ביותר עד

כולו במיצעד, ולהסתדר לאחר־מכן בשרשרת
חיה של אוהדים ואוהדות המחזיקים איש בידי
רעהו. אולם כאשר ראו השוטרים את הקהל
הרב הזורם מהמכוניות, הם ביטלו את הסכמתם.
הם הזהירו א^ המארגנים שאם יפרו
את החוק, יתקרבו לגדר או יערכו הפגנה
בלתי־חוקית, לא יתירו לאייבי לשבת על
הספסל שבקירבת הגדר, בטווח־הראייה של

בימה מאולתרת

מורכבת מארגזים, שימשה א ת הזמרים והמדב־
! רים. עמיקם גורביץ, מראשי המארגנים, שר בכל
הלב ״אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם״ .לידו קובי אושרת, ששר אחר־כך שיר משלו;
ששי ק שת וגילה אלמגור. אייבי ביקש לשיר לו שנית את ״שלא ייגמר לעולם״.

י השחקנית יונה אליאן והזמרת ריקי גל מנופפות
לאייבי לפרידה מעבר לגדר, יחד עם כל האלפים.
אליאן לא היתה היחידה שהביאה עימה את בנה. האירוע כולו היה מעין הפנינג
מישפחתי, ומאות ילדים השתתפו בהפגנה, מהם רבים בחברת הסבי ם והסב תו ת.

1ביחד:

כתבהו צי רי הרחרא בנ ר ,
היום. שיאו היה כאשר ספרה השחקנית גילה
אלמגור בקול רם, מעל בימה מאולתרת, יחד
עם כל הקהל, מאחת עד — 60 כמיספר
הימים שאייבי כבר בילה בכלא. נותרו לו עוד
חודשיים, עד ה־ 9בפברואר.
בין המארגנים בולט הנרי אלקסלסי, חבר
הקיבוץ בית־זרע. בשעתו היה המארגן של
המיצעד הגדול מגבול הלבנון לכיכר־מלכי־

התומכים. הצדדים הסכימו להסתפק באירוע
מול השער.
הביקור ההמוני ליד השער כבר הפך
למסורת שבועית, כשהחברים המרכזיים של
,ועדת־הפעולה של חברים למען אייבי״
מתחלפים מרי שבת. הוא נועד לתמוך לא רק
באייבי אישית, אלא גם בדרישה לבטל את
החוק האוסר מיפגשי־שלום עם ראשי אש״ף.

| ) 11111ל ך 11 הנרי אלקסלסי מבית״זרע הביא מהקיבוץ ארגז של יונים
^ 111 # 11ש לבנות, שהופרחו בסוף האירוע. הנרי הוא האחראי
ל הדבק ת הכרזות בקיבוצים, שקראו לאירוע, ולהדפס ת ה מדבקות והגלויות שחולקו
לקהל בחינם, הקוראות לכתוב מיכתבים לאייבי כדי לעודד א ת רוחו בכלא.

- 23י

פ אנ טו ם
ה בי מזגו ל
שדה החלומות (דקל,
ארצות־הב־תל־אביב,
רית)
-עוד סר ט ב סי דרת
ההתברגנות המופלאה של הקולנוע האמריקאי.
אם ס טיג מרטץ האומלל בהורים במישרה
מל א ה חייב לשחק בייסבול עם בנו המופרע כדי
לחלץ אותו מטיפול מיוחד, הרי קוויו קוסטנר
מייצג את הפן השני של ת ס בי ך זה: בילדותו
סירב לשחק עם אביו בייסבול והאב החמיץ
קריירה של מקצועו כ שעסק בפרנסת״המשפחה.
היום, כשקוויו קוס טנר הח תיך הפך בעצמו ל אב,
הוא רוצה להשלים עם אביו המת.
המשיח שיביא את הגאולה, את הפיוס, את
התגשמות רוח האחווה הא מריקאית הנשגבת -
הוא.,ג׳ו היחף״ ,שחקן־בייסבול אמריקאי שנפ טר
לפני שלושים שנה והיה בשעתו אלילו של
האב המת, אבל הורחק מן המגרש עם עוד שמו נה
אלילים בגלל מכירת מישחק.
וכך חורש קוויו קוסטנר את שדה ה תירס
שלו ומפסיד א ת מכנסיו החקל איים בעידודו
תדריך חובה לראות
תל־אביב: סיפור קצר על
אהבה, לילות כביריה, סכס, שק־

סירטי קולנוע בטלוויזיה
קווין קוסטנר: רוחו של האב
של הג׳יגג׳ית הנמרצת הפרטית שלו, אשתו
איימי מאדיגן וילדתו היחידה. ה שתיים ניחנו
בכשרון הנדיר לדבר עם ה מ תי ם כי הן בעלות־אמונה.
קדו שת המשפחה, כמובן.
וכך מבינים ילדי הפרחים שהתבגרו סוף סוף
שאין חרות אישית בלי בייסבול ואין איחוד״
נפשות אלא במיסגרת המישפחה. הסופר המופ לא,
בדמותו של גייימס ארל ג׳ונס, מתגייס
למען הפיוס, לתיפארת החלום האמריקאי.

ווד> א לן
ל עניי ם
הורים במישרה מל אה
(בן־יהודה, תל-אביב,
ארצות־הברית) -אמרי קה
עסוקה בתיקון נשמותיהם של שרידי שנות־השישים
המטורפות, שעברו עתה א ת משבר-
גיל-הארבעים והם צריכים להת מודד עם הצא צאים
שהגיעו לגיל הבעייתי שבו היו הם באותן
שנים סוערות.
זה המוטו העובר כחוט־השני בסי דרת קומ דיות
משפחתיות, כשעניין ההורות ומשבר ה יחסים
בין אב לבנו, לאביו, לגיסתו ולבעלה של
הדודנית השמינית -נשאב בלי בושה מחנה
ואחיותיה פלוס ימי הרדיו של וודי אלן.
אלא שאם אלן עוסק כאינטלקטואל היהודי
ובבעיות זהותו, בזיקתו להוריו ולתרבות החי צונית
המבלבלת א ת קשריו עם מקורותיו הרא שונים
-הרי אי-אפשר להאשים א ת רון
הווארד או אתס טיב מרטין במשבר-זהות הק שור
למשבר־תרבות.
במישפחתו של ס טיב מרטין המעצבן, הנשוי

* שתי א הבו ת (יו ם רביעי 6 ,בדצמבר, בשעה - )22:05
שירלי מקליין בניו״זילנד, נקרעת בין שני גברים, לורנס
הארווי וג׳ק הוקיצס. בהחלט מ ת אי ם ל חסידי הרומאן הרו מנטי.
הבימאי הוא צ׳רלס ואלטרס המנוח.
** כל שנה באותה השעה (יום שישי 8 ,בדצמבר,
בשעה - )22:30 אלן אלדה ואלן בורססין בגירסה מוסר ט ת
למחזה שגרף מיליונים בבל העולם, כולל ישראל. גבר ואשה
נפגשים יום אחד בשנה, ב חדר של בית־מלון, לליל״אהבים
בודד, ו א חר-נך ממשיכים א ת אורח-חייהם השיגרתי עד
לשנה הבאה. מסוג הסרטים שהגיעו בטעות לבתי הקולנוע
יעודם האמיתי הוא ממילא ה מסך הקטן קי לארגו (יום שני 11 ,בדצמבר, בשעה - )23:30
ג׳ון יוסטון הצעיר מביים ביד בו ט חת מחזה לפי רוחו, על
גנגסטר הנתקע במלון־נופש וממתין לשוך סערה כדי
שיישלף משם, והמתעמת עם דייריו הקבועים של המקום.
צוות־שחקנים משובח של הוליווד בשיאה: אדוארד ג׳יי
רובינסון, האמפרי בוגארט, לורן באקול, ליונל בארימור.
* * תל׳אביב־ברלין (יום רביעי 13 ,בדצמבר, בשעה
- )22:05 סירסה של ציפי טרופה על ניצול מחנות-הריכוז
המתקשה לשקם א ת חייו בארץ ישראל, ועל פגישתו הדר-
מ אתית עם קאפו לשעבר. הנושא מרתק יותר מן הביצוע,
ושמואל וילוז׳ני, ב תפקיד הראשי, מרגיש פחות נוח מאשר
בישיבות העירייה. עם זאת, זבה הסרט לארבעה פרסי-
איכות מטעם מרכז־הסרט״הישראלי.
ריס חידיארט״פ, בגלל המילחמה
ההיא, הלזאפופין, אשה אחרת.
חיפה: קפה בנדל, סכס. שקרים
ו1ידיארט״פ.

תל־ אב*ב
מרטץ ורובארדס: בנים מופרעים
למרי סטינברגן הצדקנית, יש שלישה ילדי ם
מופרעים. לדיאן ייס ט ששרדה מסרטיו של וודי
אלן יש תפקיד מעורר-רחמים של גרושה, א ם
לשני ילדים. האחת הבשילה ב טר ס -ע ת( מדתה
פלימטון) והשני אוטיסט-למחצה בגלל אביו
שנטש אותו. יש גם א חו ת שנישאה לריק
מורניס, המתעק ש לגדל ילדת״מחשב, ואח
צעיר, שאבא ג׳ייסון רובארדס מ תפ ת ה להאמין
בחלומותיו. התפכחותו מייגעת ולא-משכנעת.

7על
ה מו סי ק ה
המאסטרו הגדול ומק סים,
תל־אביב, בלגיה) -
אכן בן, זה היה המועמד
לאוסקר הסרט הזר מטעם בלגיה, שדהר אל
הגמר והפסיד לטובת פלה הכובש. לא פלא.
אמנם גיבורו של המיוסיקל הכבד הזה הוא
אחד מזמרי הבאריטון הגדולים בדורנו, אבל
אנחנו לא על בימת״הקונצרטים אלא באולם
הקולנוע.
הרעיון הבסיסי לא היה גרוע כלל ועיקר:
ז׳ראר קורביו, פרח־בימאים בלגי, בחר לטוות
עלילה סביב אישיותו הכריזמטית וקולו החד*
פעמי של בן ארצו, גיוזה ואן־דאם. זמר מחליט
לפרוש בשיא הקריירה שלו כדי לטפח פרימ דונה
לעתיד, בעלת פני מדונה ונתונים מבטי חים
של זמיר וירטואוזי.
ההתייחדות המזהרת בטירה הכפרית הופכת
לאובססיה אישית וא מנותית וכ שהמאסטרו
מרגיש שעליו לשלח א ת יונתו מעל פניו כדי
לאפשר לה לעוף בכוח כנפיה בלבד, הוא מכין

הצעיר מצייר תמונה מאלפת של
מוסר שנות התשעים.
באטמן (רב־חן, א ר
צות־הבריח, מוצג נם ביחשלים ער
חיפה זבבתי־קן לנזע נוספים ברחבי
הארץ) — אי״אפשר להחמיץ את

סיפור קצר על
אהבה (לב, שלין) — הדיבר השישי
מתוך עשרת הדיברות לפי
קז׳ישטוף קישלובסקי הוא סיפור
על מוסר ואהבה, חסד והקרבה. טו־מק
בן ה־ 9ו מאוהב נואשות במגרה,
שכנתו שבעת־החיים־והנסיונות.
הוא עוקב אחריה בעזרת מישקפת,
נוסח החלון האח1רי של היצ׳קוק,
ומשהוא חושף את עצמו, הוא זוכה
ללענה של האשה האהובה. עליו.
לאט־לאט היא לומדת להכיר את
משמעותה האמיתית של האהבה.
סרט הממעיט במילים ומשתמש
בתמונה בעוצמה רבה. השחקנים
גראצינה שאפולובסקה ואולף לא־פושנקו
עוזרים לקישלובסקי ונעזרים
במוסיקה הנפלאה, המדגישה
את אווירת העגמומיות המלווה את
עשרת סיפורי-המוסר של הכימאי
הפולני החשוב ביותר בין הבימאים
הפועלים היום באירופה.

השעשוע הקולנועי האופנתי בעולם.
ג׳ק ניקולסון שטן עליון
ומייקל קיטון האביר בדמות העטלף.
עיצוב אמנותי המצליח להמחיש
את האווירה הקודרת של העולם
הזקוק לבאטמן.

עדגד, סייגת

נבואתו
של משורר
הסינמטקים (חדאביב• .רד
שדם זחיפה) עורכים מהווה
רטרוספקטיבית לאחד הבימאים
המחוננים והמקוריים של
שני העשורים האחרונים, אנדרה
סארקונסקי, משורר בעל
ביטוי קולנועי חזותי עז במיו־

לילה של אהבה(ם-

גיוזה ואן־דאם: קונצרט בתמונות
לה בן זוג, זמר יחפן בעל נתונים טבעיים הזקוק
לאילוף ולעידון. הקונפליקט האמנותי המזכיר
לא-במעט אתמאדאם סוז אצקה, של מזרה
המפתח רגש אבהי כלפי תלמידו, של קינ א ת
פרימדוגות לילדי טיפוחיהן ושל הערגה העזה
להותיר חו ת ם אמנותי על העולם -אינה מת פ
תחת לעימות מעניין בשל ה תסרי ט המסורבל.
ה מוסיקה הנהדרת והנופים היפים אינם
מחפים כלל על חוסר״הכישרון של ה שחקנים.

לח, י 111 סלביה) — סאטירה פולי־טית־מינית
על מהפכות וחדרי־מי־טות
במדינה דימיונית במרכז אירופה.
העלילה מתרחשת אמנם
בשנת , 1920 אבל קל לזהות את
החיצים המופנים לכל הקנאים של
היום. אמנם הבימאי דושאן מאקא-
בייב כבר אמר את הדברים הללו
קודם לכן, אבל הפעם רוחו מבודחת
עליו במיוחד והוא עוטף את
הכל בצבעי גלידה מלטפים.

סכם, שקרים ורידי

או־טייפ (צפון, ארצות־הברית,
מוצג גם בחיפה 1ביחשלים) —
תרגיל מבריק בשיחות מלוכלכות
בין פרקליט מיוחם, אשתו הצוננת,
גיסתו המתירנית וידידו האימפוטנט,
שמראיין נשים על חוויותיהן
המיניות. הכימאי סטיבן סודרברג
גיאדקובסקי הצחאה
חד שנפטר טרם־ זמנו ממחלת
הסרטן, ושסירטו האחרון, הק*
רבן, הוא הקרוב ביותר לצוואה
אמנותית.
סרטיו אנדרה וובל״ב, הראי,
סטוקר, גוסטלניה, והקרבן
— נוגעים במהות האמנות,
מהות הדת, היצירה, הפיוט והמוסיקה.
הסרטים
עמוסים בסמלים
וכדימויים מיסטיים, אכל כדאי
לנסות ולהתמודד עמם. גם אם
לא בולם יובנו, די נחלקם כדי
להתרשם ולהתעשר.
העולם הזה 2727

דיכאון זה ילד־קטן ליד מה שאני מרגישה עכשיו. גשם וקור ורוחות־פרא ושלוליזת־ענק
ונעליים שנרטבו ותיסרוקת שהלכה קיבינימאט, והסוודר מצמר, שאמנם מחמם קצת, אבל,
לעומת זאת, מגרד הרבה.
הילדים חוזרים הביתה רטובים לגמרי ומלאי בוץ(איפה הם תופסים בוץ בתל־אביב?) ישר
על השטיח שהיה פעם ורוד ועכשיו הוא אפור־מגעיל. החלונות לא נסגרים כמו שצריך, כי בנו
אותם קבלן יהודי ופועל ערבי, והתריסים נתקעים כל יומיים. האופניים של הילד שהושמו
במירפסת ונשכחו שם לחצי־יום, עברו מבול והחלידו במהירות מסחררת.
שלושה תנורים לא מספיקים כדי לחמם את הדירה שלי וארבעה תנורים מעיפים את כל
פקקי־החשמל. הכביסה שעל החבל לא תתייבש לנצח, וכבר מחר אני אקבל פתק מבית־הספר
שהילד הגיע בלי החולצה הכחולה.
והכי נורא שזאת היא רק ההתחלה. יש עוד דצמבר כזה וינואר ופברואר ואפילו חתיכת מרס.
אז נכון שזה לא בא בהפתעה, ויכולנו לחשוב על זה קודם, אבל למי יש חשק לחשוב על החורף
בקיץ ולקלקל את הכיף.
רגע, רגע. ועוד לא דיברנו על האבטלה ועל פקקי־המשכנתאות ועל האינתיפאדה ועל
מצבנו בעולם, ועל חמשת הנקודות של בייקר. לא דיברנו על חוסר מקומות־החנייה בתל־אביב,
על מכשירי־הטלפון שמתקלקלים כשהם מריחים גשם, על ארבע המטריות שכבר איבדתי, ועל
האף שלי, שבמשך כל החורף נראה כמו אף של אלכוהוליסט.

מנהלת נמל התעופה

בקיצור, כמו שאמרתי כבר, דיכאון זה ילד קטן.
אבל דיכאון הרי מותר להרגיש מקסימום שלוש דקות, אחרת זה כבר מקבל שמות לטיניים
ומצריך טיפול פסיכיאטרי, הוצאות כספיות, ליחשושים מצר קרובים וידידים וכו׳ וכו׳ .אז
בן־אדם שפוי, פחות או יותר, פשוט מחפש לו שמחות. אולי כוס־שוקו חם, מעיל־פרווה, מרק
רותח או ...לצחוק. הצחוק הוא מעביר צרות גדול וחשוב והוא משנה את החיים, בדרך כלל
לטובה.
אבל איך אפשר פתאום להזמין מנת־צחוק, ביום השלישי, למשל בשעה?12.10 אי־אפשר!
לעומת זאת, אם פתאום בא לך לצחוק ביום הרביעי, זה הרבה יותר פשוט. אתה עובר על
רשימת הקיוסקים שמוכרים עיתונים, מטלפן אליהם ושואל אם הם מוכרים את עיתון־הבוקר
דבר. ב־ 20 קיוסקים אומרים לך שהם לא מחזיקים דבר. בעוד 18 אומרים שהיה להם דבר, אבל
כבר נגמר, ובחמישה אחרים אומרים: דבר? אין לנו. אבל יש מעריב, וכך, במקום לצחוק, אתה
נכנס לדיכאון יותר עמוק.
או, אז מהר־מהר אתה מנסה להיזכר למי מהחברים שלך יש מנוי על דבר. אתה מטלפן לחבר
הזה, מבקש לקבל את דבר אחר, המוסף של דבר. מכין לך כוס־שוקו חם או מרק רותח ומתחיל
לקרוא.
הנה מה שהוצאתי במיוחד בשבילכם מדבר אחר של השבועיים האחרונים. בז׳רגון המיקצועי
זה נקרא ״סאטירה״ ,אצלנו זה נקרא דוחה־דיכאונות.
מקווה שתהנו כמוני.
שלכם, דניאלה.

רשות שדות התעופה

חנועת העולים והיוודים

ב מ טר הלה עלו ת את נ 7פ ל
הכנרת תו ע בר הכנרת עו ד
השבוע לר ח׳ העליה בתא

בנמל ה ת שנ ה בן גוריון ערלים מברה״מ 400 לא סופי
מאתיופיה 3לא סופיה
מארה׳ב 1000 לא בא כחשבון
מבריה׳׳מ עור 500 לא סופי
מיפן ( 9000 מכוניות) סופי

יי*43*.י

! הודעה

:כל הילדים שנאסר
:עליהם להשתתף
:בסדנאות של 1.1*1.
יתארחו בשבת
:הקרובה בבפר חב״ד.

נרגע האוזרזז

מוח שר אדם הושתל בעיתון ערב
דל הנוצה

ן הכל בגלל שמקסוול רוצה
• להכניס קצת צבע ל״מעריב״
יורדים לארה״ב 500 סופי
לדימונה 2סופי
לקנדה 150 סופי(המשפחות בדרך)
לארה״ב עוד 500 סופי
לצרפת נ(שמיר) לא סופי

צה ל אימץ תפיסה אסטרטגית חד שה
לאחר שצה״ל ניסה בעבר להתאבד בלבנון ו הדבר לא
עלה בידו, מנסי בעת את השיטה החדשה של אחד אחד

חי ד ה

חנונה חדשה למצפה ומון

דן שומרון: תושבי ה ש טחים
בקרוב ייפתח בעיירה המשגשגת גדילדים חדש אשר ימשוך ללא ספק מאות זוגות
שיפעילו כוח -י סבלו
צעירים אל פנינת החמד של המכתש.
בגן ילמדו שנתיים. בשנה הראשונה ניאוראליזם בקולנוע האיטלקי ובשנה השניה
הפתרון במהופד
ס<בוג<*<<12 סון< 1£1.נ׳יגמות גאו־אימפרסיוניסטיות בציור הגרמני׳.

אעיר ערבי הוכה על־יד׳ שוטר מג״ב
שבד ק את תעודתו וגילה כ׳ שוב
קיבל שלילי במתמטיקה ובהיסטוריה
לחומת ברלין הקורסת מכו ציוו של פיקאסו ב30
ברכות לבביות מיליון דולו ומוכן לחח 20 מיליון
הגדר ה טו ב ה למישישיג לו אח הוניוו הזה
ד 1יאלהעו 71י

המלכה הבלתי־מן בתרת שד ירושלים חגגה את הבר־מיצחה
בנה בתר־אביב לא באז החתיכות למסיבה, בגדל הדחייה
בחיפ ה, חגג ההמלכהי 1ם־ה 1לדתלעצמה וז כתה בנ שי קו ת

יחשרם: בד־סיזמ/ד״ סלמתית

11ך ץ | 1דךך 1זלמה אנגלנדר(משמאל) ,אחת הח תיכות
ן 1 1 1 1 1 1 1הזוהרות והידועות של שנות השבעים, 111 עקרה לחיפה עם נישואיה ליו״ר הנהלת קבוצת הפועל״חיפה,
איציק אנגלנדר. יהודית מילר(למטה משמאל) ב חבר ת בתהג׳ולי.

^ ״ 1 1 1 1 1 1אבי פזנר (משמאל) דובר מיש־
11 111 רד־ראש״הממשלה, מרים יד ל־צלם
ומבקש לא לצלמו כשהוא אוכל. השר משה

ניטים(במרכז) ורעייתו רות(מימיו) מהמחוזרים
שבאורחים, משועשעים מהמעמד. נראה כאילו
השר ניטים בדיאטה, כי הוא הס ת פק במועט.
הרבה בדיחות והלצות כבר
סופרו על הירושלמים, אך דבר
אחד אי־אפשר לקחת מהם: את
האיכות והאלגנטיות של המסיבות
שלהם.
אשת החברה שרה דוידו־ביץ,
שערכה את מסיבת הבר־מיצווה
של בנה אורי במלון היאט
רימס׳ בירושלים הוכיחה לכולם
שהיא עדיין מקורבת לרבים וטובים
בחברה הירושלמית, הכוללת
אנשי מימשל, חוק ומשפט וכמובן
האצולה הספרדית של העיר.
האירוע האלגנטי הזה היה
מקום־מיפגש לכל המי־ומי של

| | 1ך 1שרה דוידוביץ (מ ימין)
בחייך ושיח עם
נגווה בטיוני האלגנטית, אשתו
של שגריר מצריים בישראל.

ש 11

הבירה 500 .המוזמנים סעדו ושו
חחו
לצלילי תזמורתו של מתי,
בעלה. לא היו ריקודים כי מתי
דוידוביץ לא סיים עדיין את שנת־האבל
הראשונה על מות אמו. לעומת
זאת, היה שפע של מזון ומשקאות
ומכובדים כמו חברי־הכנסת

שאול עמור וצחי הנגבי,
השרים משה ניסים ורוני מילוא,
בני משפחות פרומצ׳נקו
ורג׳ואן וגם כמה נציגים של
וווי 1ד ך ך | קארץ בת ה״ 15 היא בתם הבכורה של
11.111111 #11 הדוידוביצ׳ים. היא מתנ שאת לגובה של
176 סנטימטרים. לצידה אחיה, חתן השמחה, הדומה לאביו מתי.

החברה התל־אביבית. כמה ידידים
שנעדרו מן המסיבה הזדרזו לשלוח
מברקי־ברכה: ביניהם, סגן־שר־החוץ
ביבי נתניהו, וראש-
הממשלה יצחק שמיר.

חיפה:
•0 /־77777/7
רמרבה המקומית
גם לחיפה יש מלכה. זוהי, כמובן,
העיתונאית הוותיקה ציפי
רום, ששוב הוכיחה שהיא חשובה
ומפורסמת יותר מאלה שהיא כותבת
עליהם, לפחות בעירה. ציפי,
נערת־שעשועים שעברה את ה־,50
אן כוחה ומירצה יכולים לעורר
קינאה אצל בנות ה־ ,20 חגגה את
יום הולדתה בדיסקוטק החיפאי הוותיק
פאלאדיום, אי־שם בסביבות
הצ׳ק־פוסט המפורסם.
למעלה מ־סססז אורחים הגיעו
למסיבת־הריקודים השמחה ונישקו
וחיבקו את ציפי, שקיבלה את פניהם
בג׳ינס וחולצת־טריקו.

1\ 1ך ך ! 1ך 1| | 1פינצ׳י מור (משמאל) שהדהימה א ת החי״
\ | 111 11 111 פאים בבגד קטיפה צמוד וחושפני, בשיחה
עם איש־הרדיו־והטלוויזיה גידעון רייכר (מימין) ,ידיד של ציפי.

ציפי רום (מימין) וסימון בריג׳יט, נערת־פנטהאוז.
השתיים הכירו במהלך היום שלפני המסיבה. סימון
ונדית והסכ סי ת התג את ה ב תיסרוק ת שעיצב עבורה הספר ינקה בן־שושן.

:רות מנועו:

.ריאביב: החתיכות רא באו
לוי היא חיילת חמודה וכחולת־עיניים בת ,19 תל־אביבית מדופלמת מבחינת
זה ואורח־חייה. אן בנוסף לכך היא גם הבת של אושיק לוי ועירית רזילי, שאמנם
שו לפני הרבה שנים אך שומרים עדיין על קישרייידידות.
•ני שבוע מלאו לדנה תשעה־עשר חורפים והיא או החברים שלה החליטו לחגוג לה
ום־ההולדת בגדול, זאת אומרת לערוך לה מסיבה באחד הדיסקוטקים. ואכן, ביום
ס ובשעה מסויימת הגיעו בני־המישפחה, כלומר אושיק לוי בלי האשה עדנה אבר־יץ,
והאם עירית חי לי בלי הבעל יורם לייבוביץ.
וברים, גברי בנאי, חסיה ויאלו שביט ועוד מאות צעירים הגיעו לדיסקוטק
לגו לשתי קבוצות: הרקדנים לרחבת־הריקודים והמבוגרים לפואיה, אולם־הכניסה של
קוטק. דנה, בשמלת־מיני מקטיפה שחורה החליפד נישוקים וחיבוקים עם האורחים
המטירו עליה מתנות, ובנוסף לכך גם התפנתה לרקוד עם אבא.
•י־העין או ליתר דיוק מחפשי־החתיכות שנכנסו לאולם־הריקודים, לא כל־כן הבינו
.עלמו כל החברות היפות והחטובות של דנה. באויים הגדול היתה נוכחות מאסיבית
ברים ומיעוט מצער של נשים. חקירה בנושא גילתה סיפור טראגי: ממש באותו היום
:ה הלווייתה של אמה של הדוגמנית שלי גפני חברתה הטובה של דנה, ורבות
־ותיהן המשותפות שהיו בהלווייה העדיפו להישאר עם שלי. הבנים, לעומתן, לא ויתרו
;מסיבה ובאו בהמוניהם.
היתה מסיבה נחמדה, אך סמיכות־העיתוי לאירוע מצער פגמה מעט באווירה העליזה.

עמוס מגסדורף אלוף־הטניס ב חבר תבת זוגו מזה שנה, יפעת מור,
נכד ת היהלומן שלמה יובל. מתחת לבובה של מוקיון המחזיק
גביע של יין: אושיק לוי (בצילום מימין) ובתו החיילת דנה לוי.

למרות ה תד מית העיי פה
והפועלית שנוטים
הסנובי ם התל־אביביים לייחס לעיר, יש גם

חינה אחות

נציגות רבות של חיפה האחרת: רות שיטרית,
כ תב ת מקומון ומורה־לספורט באחד המלונות,
שומרת גם על כושר וגם על הופעה יחודית.

כתב: זוהר אזהליאב. צירם: אלי דסה - 27 - 1

| ~ ה שבוע הופיע ספרו ווול אור א ס רי- ,ארבי. אח״ .הנה כמה קטעי אופייניים

אמני, אחי בין כל שני פרקים בספר, הכני ס אגנ רי
קטע קצר הנותן תמונת־רגע, אנ ק דו ט ה,
תיאור של מצב־רוח. הנה א ח די ם מהם:

חוצים את הקווים
ך פתע פתאום, הכל נעשה כל כך מפחיד.
) אנחנו תקועים באמצע פקק־תנועה ענקי, בין שני חלקיה
של ביירות שסועת־המלחמה. חצינו את קוויהם של שלושה
צבאות — צה״ל, הפלנגות והצבא הלבנוני הסדיר. איש לא
שאל אותנו שאלות, אולי משום שהסתפחנו למכוניתו של
צוות־טלוויזיה גרמני שראשו מנופף עתה באישוריו הלבנוניים.
עיני הכחולות והופעתי הצפון־אירופית שיכנעו מן
הסתם את הלבנונים שגם אנחנו שייכים לקבוצה.
אנחנו שרויים בים־מכוניות, המזדחל לאיטו קדימה, בקצב
השבלול. רבים הם הלבנונים שמצאו מיפלט מן המילחמה
בחלקה המיזרחי, הנוצרי של העיר, אבל עדיין יש להם מישפ־חות
בחלק המערבי־המוסלמי, והם מנצלים כל הפוגה בקרבות
כדי לקפוץ במהירות לשם ובחזרה. היום, מאז השעות המוקרמות,
לא היו הפגזות, רק אש־מיקלעים פזורה.
חם היום, חם מאוד.
שלושתנו — הכתבת שרית ישי, הצלמת ענת סרגוסטי,
שתיהן עובדות העולם הזה, ואנוכי — יושבים במונית לבנונית
ששכרנו לצורך האירוע, משום שלא העזנו לנסוע במכוניתנו
בעלת לוחיות־הרישוי הישראליות. פתאום אנו מבינים
שאין ררן חזרה. אנחנו מכותרים מכל עבר בגושי המכוניות
הזוחלים קדימה.
לימיננו ניצב בניין הפרלמנט הלבנוני, מיספר ז׳נדארמים
לבנוניים שומרים עליו, ולשמאלנו מתנשא המוסיאון המפורסם.
בשאננותנו, איננו יודעים שבתוך הבניין הזה נמצאת
עמדה מוסתרת של כוחות־אש״ף.
והנה, מולנו 50 ,מטר מלפנים, חוסמת את הכביש סוללה
גדולה של עפר. מעליה — מיספר דמויות פרועות־למראה
בלבוש חאקי, מנופפות ברובי־סער קלאשניקוב.

על וג ר אחח
¥הו מפגש אי־שם. אולי באמסטרדאם, אולי בקופנהאגן.
( כמה מאות פרצופים מלאי־סקרנות נשואים אלי.
הגיע זמן השאלות והתשובות .״איך היית מגדיר את הפילוסופיה
שלך?״ שואל מישהו. היושב־ראש רומז לי שעלינו לסיים.
כבר מאוחר.
רעיון צץ במוחי .״אחד מגדולי החכמים היהודים בכל
הזמנים, רבי הלל הזקן, התבקש לפני אלפיים שנה להגדיר את
היהדות על רגל אחת. הוא ענה, :דעלך סני לחברך לא תעבד׳.
מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך.״
אני מרים רגל אחת .״אני מאמין שלעם הפלסטיני יש אותן
הזכויות שיש לי. לי יש זכות לחיות במדינה משלי, תחת רגל
משלי, להחזיק בדרכון משלי, לבחור לי ממשלה משלי, טובה,
רעה או גרועה. לפלסטינים צריכה להיות הזכות לחיות במדינה
משלהם, תחת דגל משלהם, להחזיק בדרכונים משלהם,
לבחור ממשלה משלהם — ויש לקוות שהיא תהיה טובה״.
אני מציג את רגלי על הריצפה.

אווחת־צהו״ם עם נאצו
^ אם פגשת פעם את גמאל עבד־אל־נאצר?״ שואל
1 1/ /אותי פלסטיני.
״כן ודאי!״ אני עונה .״אכלנו צהריים ביחד!״
למראה מבט־התמיהה בפניו, אני מספר לו בדיחה.
״אתה מכיר את פדרו?״ שואל מישהו את פלוני חואן. וחואן
עונה :״כן ודאי, אכלנו צהריים ביחד!״
״איך זה? אתה ופדרו?״
״זה היה ככה: אני רכבתי על הסוס שלי בפמפאס, ופתאום
מופיע פדרו מאחורי שיח. הוא מכוון אלי את האקדח שלו

ואומר :״חואן, רד מהסוס ״.לו יש אקדח, לי אין אקדח, אז אני
יורד מהסוס. פדרו אומר :״חואן, תאכל את החרא של הסוס״.
לו יש אקדח, לי אין אקדח, אז אני אוכל את החרא של הסוס.
פתאום אני רואה שפדרו לא מסתכל, אז אני נותן לו בעיטה
גדולה וחוטף ממנו את האקדח. אני אומר :״פדרו, תאכל את
החרא של הסוס.״ לי יש אקדח, לו אין אקדח, אז הוא אוכל את
החרא של הסוס. ככה קרה שאכלנו צהריים ביחד״.
במשך ששה חודשים, לחמנו גמאל עבד־אל־נאצר ואני
באותה החזית. כשקראתי את זיכרונותיו, התברר לי ששנינו
השתתפנו בעשרות פעולות ביחד. הוא נפצע בקרב שבו זכתה
הפלוגה שלי בציון־לשבח קיבוצי. הוא קיבל עיטור על קרב
שבו נפצעתי אני. כמעט כל הקרבות האלה התחוללו בלילה,
כך שהיינו בוודאי קרובים מאוד זה לזה, עד כדי מטרים
ספורים.
אבל מעולם לא נערכה בינינו היכרות של ממש.

לשגות את המנה
ני מרצה בקיבוץ בדרום־הארץ. אני מדבר על שלום,
על ישראל המשולבת במיזרח התיכון המשגשג, המקדישה
את משאביה לפיתוח תעשיה טכנולוגית מתקדמת ולא
למילחמה.
הקיבוצניקים מקשיבים בנימוס, בקשב רב, בספקנות. בעיניהם,
כל זה הוא מדע בדיוני. הם אינם יודעים מהו שלום, אינם
יכולים אפילו לדמיין אותו לעצמם. בשבילם, המילחמה היא
מצב־העניינים הרגיל; הם יודעים מה לעשות במילחמה, כיצד
להתמודד עימה, היא איננה מפחידה אותם. אבל השלום הוא
משהו אחר לגמרי, משהו שנשגב מבינתם, משהו מבלבל, אולי
אף מטיל־אימה, כמו כל נעלם.
בפרק השאלות, קם קיבוצניק צעיר, הנראה כמו מפקד־טנק
במילואים, ושואל שאלה קשה :״אתה רוצה לוותר על
המון שטח, על אוצרות־הנפט של סיני, על עומק אסטרטגי
ועל המון דברים אחרים. מה נקבל בתמורה? חתיכת־נייר?״
אני מחפש בקדחתנות תשובה שתתקבל על דעתו של
האיש המעשי הזה שאינו יודע חוכמות. איך מתארים את
השלום במונחים מוחשיים?
״שמע,״ אני אומר .״ברגע זה, במאות אלפי כיתות בית־ספר
בכל רחבי העולם הערבי, מקזבלנקה במארוקו עד מוצול
בעיראק, תלויות מפות של המרחב שלנו. בכל המפות האלה,
שיטחה של ישראל ריק, או מסומן פלסטין אל־מוחטלה, פלסטין
הכבושה. כל מה שאנחנו רוצים בתמורה לדברים שציינת
הוא דבר אחד קטן: שבכל המפות האלה, השטח יסומן בתור
ישראל״.

לא נול להיות!
ני יושב בדירתי ומשוחח עם טליק.
\ 1ט לי ק הוא האלוף ישראל טל, מפקד השריון האגדי,
הנחשב למוח האסטרטגי הטוב ביותר בצה״ל. הוא עסוק בפי־

תוח טנק המרכבה. הנחשב בעיניו כעולה על כל טנק אחר
בעולם.
אנו משוחחים על לקחי מילחמת יום־כיפור. פתאום מצלצל
הטלפון.
אני עורך שיחה ממושכת באנגלית. לא, אין שום סיכוי
שאבא אבן יחזור לממשלה. כן, יצחק רבין אמר כך או אחרת.
וכן הלאה.
״מי זה היה?״ שואל האלוף כשאני מניח את השפופרת
לבסוף.
״זה היה סעיד חמאמי, נציג אש״ף בלונדון,״ אני עונה.
האלוף נדהם .״לא יכול להיות!״ הוא קורא.
בדיוק כך.

היכרות
^ ני אובל ארוחת בוקר בבית־מלון בתוניס, בתיקווה ל־סיים
אותה לבדי, כשמופיע מישהו ושואל אותי אס אני
אורי אבנרי, ומציג את עצמו. הוא זיהה את פני, וכשהציג את
עצמו, הכרתי אני את שמו. מוחמר אבו־תרבוש, פלסטיני ובנקאי,
הכותב לפעמים מאמרים באיוטונ״שנל הראלר טריביזן.
כדרכי במיפגשים מעין אלה, אני שואל על מוצאו. הוא היה
ילד קטן כשעזבה מישפחתו את בית־נטיף, כפר ערבי מדרום
לירושלים, בשטח שכבשה ישראל במילחמת . 1948 ליד הכפר
נפל כוח של ההגנה למארב והושמד. אחרי שנמחה הכפר
הערבי מעל פני האדמה, הוקם במקומו קיבוץ שנקרא על שם
35 הלוחמים שנפלו, נתיב הל״ה.
אנחנו משוחחים על המצב והוא אומר :״אתם הישראלים
ואנחנו הפלסטינים, אנו שני העמים הנבונים והדינמיים ביותר
במיזרח התיכון. אנחנו משוגעים כשאנחנו נלחמים זה בזה. אם
רק נמזג את כישרונותינו, נהיה למעצמה איזורית!״

ויכוח
¥דדעתה חזרתי מביירות,״ אומר חמאמי .״הייתי שם
1 / /כמה שבועות, וכל הזמן רק התווכחתי עליך. אחדים
אומרים שאתה בן־זונה, אחרים אומרים שאתה ידיד אמיתי של
הפלסטינים. בסופו של דבר נמאס לי עד כדי כך שאמרתי
להם: בשם אלוהים, בואו נהרוג את האיש הזה וגמרנו!״

הנריט
ן* יום שאני עומד לעזוב את לונדון, אנחנו — סעיד
חמאמי ואני — נוסעים במונית ביחד. אני מוריד אותו
ליד מישרדו במייפר.
זהו יום לונדוני׳טיפוסי, גשם דק, אפרורית, קור.
״אתה חוזר הביתה, אני נשאר כאן.״ הוא אומר.
זהו מישפט פשוט, עובדתי. אבל בקולו אני שומע את קוב־לנתו
מלאת־הערגה, הגעגועים, של הפליט.

נניתהחוריס
^ ני שוכב בבית־חולים. ב־ 18 בדצמבר 1975 נעשה ניס-
יון להתנקש בחיי. צעיר שארב לי ליד פתח דירתי דקר
אותי בסכין פעמים אחדות והחטיא את ליבי כחוט־השערה.
היה זה 27 שנה, כמעט בדיוק, מאז נפצעתי במילחמה. אני
משוחח עם ראש עיריית תל־אביב שבא לבקרני. זה ימים
אחדים שחברי־כנסת, פעילי מחנה־השלום ובחיי, אפילו אלוף
במדים בצבא־ההגנה־לישראל, שהיה ידוע בדיעותיו האנטי־ערביות,
באים לבקר אותי ליד מיטתי. האחיות, שבשבילן זה
מיצעד של אנשים מהטלוויזיה, מכריזות על כל מבקר בהתרגשות
גדולה.
אחות תימניה נחמדה נכנסת, במצב ההתרגשות הרגיל :״יש
בשבילך טלפון מלונדון, מישהו בשם סם. אתה צריך לקבל את
השיחה במישרד האחות הראשית״.
אני קם מהמיטה כמיטב יכולתי. אני מרים את השפופרת.
הקול המוכר אומר ,״הראגת אותנו, ממזר שכמוך״.
אנחנו מתלוצצים קצת. הוא אומר :״הזקן מאחל לך החלמה
מהירה״.
עוד קצת דיבורים, ואני מניח את השפופרת .״מי זה היה?״
שואלת האחות התימניה החמודה בסקרנות.
״אה, סתם חבר,״ אני עונה.
אילו סיפרתי לה מיהו החבר, ומיהו הזקן הדורש בשלומי
— רב־המרצחים הנודע בכבודו ובעצמו — היתה מתעלפת
בוודאי.

מותו שר לוחם
ך* תאריך הוא 4בינואר . 1978
\ 1סעיד חמאמי יושב מאחורי שולחנו במרתף מישרד הליגה
הערבית, ברובע יוקרתי במרכז־לונדון.
מודיעים על בוא אורח. חמאמי מכיר אותו היטב ומבקש
להכניסו אליו.
הדלת נפתחת. חמאמי קם בחיוך ממקומו ומושיט את ידו.

הסבר
יריות מהדהדות בחדר. התוקף נמלט, מבלי שאיש יצליח
לזהותו.
סעיד חמאמי, גיבור השלום, מפקד פדאין לשעבר, הלך
לעולמו.

תיק גי״מס בונד
ך* רטאווי ואני יושבים במיסעדה קטנה בבולוואר סך
ז׳רמן.
אחרי המנה העיקרית, הוא מבקש את סליחתי .״אני צריך
לגשת לשרותים. אנא שים עין על התיק שלי.״
תיק ״ג׳יימס בונד״ שלו עומד תחת השולחן.
הוא חוזר כעבור כמה דקות, מתיישב ופורץ בצחוק .״אילו
סיפרתי למישהו מהחברים שלי שהשארתי תיק מלא סודות
של אש״ף בהשגחת ציוני, הם לא היו מאמינים לי,״ הוא אומר.
״אילו סיפרתי אני למישהו מהחברים שלי שמחבל מאש״ף
השאיר תיק ״ג׳יימס בונד״ תחת השולחן שלי והסתלק, ויצאתי
מזה חי, הם היו חושבים שהשתגעתי,״ אני עונה.
אנחנו צוחקים ומזמינים קינוח.

ס מו א ל
^ תקיפו אותי באחת הישיבות שלנו כשחזרתי הבי־
1 1/ /תה,״ אומר עיצאם (סרטאווי) .״אחדים האשימו אותי
שאני מיודד מדי עם יהודים. אמרתי להם, :אתם יכולים לתאר
לעצמכם את התרבות שלנו בלי היהודים? אתם יכולים לתאר
לעצמכם את המורשת שלנו בלי סמואל?׳״
סמואל הוא דמות אגדית בהיסטוריה הערבית. הוא היה
יהודי, מנהיג שבט בדואי בחצי־האי ערב לפני הופעת האיסלאם.
יום אחד בא אליו ראש־שבט בדואי אחר, שנמלט מפני
אויביו, והפקיד בידיו חליפת שריון יקרה. כעבור זמן קצר
הופיעו אויביו במירדף. הם חטפו את בנו של סמואל, שרעה
את הצאן בשדה, ואיימו להרוג אותו אם לא יתן להם סמואל
את השריון.
״מוטב שתהרגו את בני מאשר שאפר את שבועתי!״ אמר
סמואל, והאויבים הרגו את בנו.
מאז ואילך ,״נאמן יותר מסמואל״ הוא השבח הגדול ביותר
שיכול ערבי לחלוק לחברו.
״זה השתיק את הממזרים!״ אומר עיצאם בשימחה־לאיד.

שנה טובה!
¥הו ערב ראש־השנה האזרחית. אני בבית עם רחל. החלטנו
( לקדם את פני השנה החדשה , 1977 ,בגפנו.
שעת חצות. אני פותח בקבוק שמפניה שהבאתי מצרפת.
הטלפון מצלצל.
אני מרים את השפופרת. קול שאינני מצליח לזהות אומר:
״שנה טובה.״ ברקע אני שומע נגינה וצחוק.
״שנה טובה לך — ומי מדבר?״ אני שואל.
״בחייך. זה החבר שלך מפאריס!״ אומר עיצאם סרטאווי.

סידוו, ישיבה
¥¥יצאם ואני נכנסים למיסעדה ליד רי חדל ה סן. אני
מתיישב אוטומטית בכסא הפונה אל הדלת.
זה הרגל אצלי. אני מרגיש אי־נוחות גופנית כשאני יושב
בגבי לדלת. אולי זה הרגל של חייל ותיק, ואולי תוצאה של
ניסיונות־ההתנקשות בחיי, או אולי גילוי של סקרנות עיתונאית.
״איכפת
לך לתת לי לשבת כאן?״ שואל עיצאם.
איכפת לי, אבל אני מוותר על הכסא. השולחנות במיסע־רות
צרפתיות מסודרים כך שאני נאלץ לשבת בגבי לדלת.
״זו שאלה של כבוד ערבי,״ מסביר עיצאם .״אינני רוצה
להיירות בגבי. אני רוצה לראות את המתנקש בחיי ולהחזיר

כעבור רגע הוא מוסיף ״כמובן, זה טיפשי לגמרי. אם יבואו
הנה לירות בי, אין לי סיכוי.״
אני יודע שהוא נושא בכיסו אקדח קטן. אם יקרה משהו,
באמת לא יהיה לו שום סיכוי.

נשיקה ובעיטה

יפרתי את הבדיחה שלך לכולם בביירות. עכשיו
קוראים לה הבדיחה של אמרי,״ אומר עיצאם.
סיפרתי לו את הבדיחה פעמים אחדות. שמעתי אותה בראשונה
מעזר וייצמן, שר־הביטחון, שבוודאי שמע אותה, כפי
שמעידה השפה שבה השתמש, כשהיה טייס״קרב בחיל־האוויר
המלכותי. וייצמן השתמש בה כדי לתאר את יחסה של ממשלת
בגין ליוזמת סאדאת. אני השתמשתי בה לתיאור הטקטיקה
של אש״ף.
בגירסתה המצונזרת, זוהי הבדיחה:
גברת בריטית נכבדה מגיעה לתחנת־רכבת ומגלה שנותרו
לה עשר דקות עד לצאת הרכבת שלה. היא מבחינה במאזניים

,המופעלים במטבעות ומחליטה לבדוק את מישקלה בעודה
ממתינה לרכבת. היא משלשלת את המטבע, והמכונה פולטת
כרטיס שעליו כתוב: מישקלך 70 קילוגרם ובעוד חמש דקות
תקבלי נשיקה.
איזו חוצפה! חושבת הגברת ופונה בזעם לחפש את מנהל־התחנה
כדי להתלונן בפניו. בדרך היא פוגשת ידיד ותיק שלא
ראתה זה שנים רבות, והוא מושך אותה לפינה חשוכה בתחנה
ומנשק אותה בלהט.
מוזר, חושבת הגברת. כיצד יכלה המכונה לדעת? עוד יש
לה זמן עד לבוא הרכבת, והיא עולה על המאזניים ומשלשלת
עוד מטבע. על הכרטיס שיוצא הפעם כתוב לאמור: מישקלך
70 קילוגרם ובעוד חמש רקות תקבלי בעיטה.

היטב, שאיש זולתו לא ההין לשבת בה. אני במקומי הרגיל, על
הספה.
אני מוציא מיקטרת וכיס־טבק ומתחיל במלאכת הצתת
המיקטרת. פתאום אני נזכר שעיצאם סיפר לי כי החליט
להפסיק לעשן, לאחר שהיה מעשן־בשרשרת כפייתי.
״סליחה,״ אני אומר .״אני לא רוצה לעשן בנוכחות אדם
שמנסה להתנער מההרגל!״
״להפך,״ הוא עונה .״אני אוהב את הריח, בייחוד כשאני לא
יכול לעשן בעצמי.״
אני לוקח פינקס לכתיבה ומוציא את הרשמקול הקטן שלי,
וכשאני מוכן ומזומן לפתוח בראיון, אני פונה אליו בעליצות.

עיצאם נרדם.

מאוחר מר

אורי אבנר׳

1 1וווי1

בעיטה! חמתה בוערת להשחית. הפעם היא מחפשת
ברצינות את מנהל־התחנה. מכיוון שלא מצאה אותו במישרדו,
היא משוחחת תחת זאת עם אחד הסבלים. אין מה לעשות
בקשר למכונה, מודיע לה הסבל בעזות־פנים, וכשהוא מפנה
אליה את גבו הוא בועט בה בלי־משים בשוקה. המילים
נעתקות מפיה, והיא רצה בחזרה למאזניים, בסקרנות שאי־אפשר
לעמוד בפניה.
כיצד יכלה המכונה לדעת?
הפעם כתוב על הכרטיס שלה: מישקלך עדיין 70 קילוגרם,
אבל בין נשיקה לבעיטה החמצת את הרכבת שלך.

הואיון
נו יושבים במישרדו של עיצאם בפאריס, הנשקף אל
הנהר סיץ.
הגענו לכלל הסכמה שהגיעה השעה לפירסום ראיון רישמי
איתו בהעולם הזה. שבו יוכל לדבר על עברו, על אמונותיו,
על דיעותיו אודות ישראל והישראלים.
בשעה מוקדמת יותר באותו יום שב עיצאם מביקור קצר
בלונדון. אכלנו ארוחת־צהריים קטנה במישרדו, שתינו קפה
ערבי טעים והתיישבנו בנוחות. הוא יושב בכורסתו המרופדת

ע ל הסבר
הוצאת ״ביתך, שהוציאה א ת הספר לאור,
תיארה אותו על העטיפה בך:
בשיא המצור של צה״ל על מערב״ביירות וזצח
אורי אבנרי א ת הקווים של חמישה צבאות ונפגש
עם י א סי ערפאת, מנהיג אש״ף. הפגישה גרמה
לסנסציה בארץ ובעולם, שלושה חברי־ממשלה
תבעו להעמידו לדין על בגידה, שוחרי״שלום רבים
בירבו על המעשה הנועז.
פגישה זו הית ה השיא של מיבצע ארוך, סודי
בעיקרו, שהתחיל עם פגישתו של אבנרי עם סעיד
חמאמי, נציג אש״ף בלונדון, למחרת מלח מת יום־
הכיפורים. בספר מ ת אר אבנרי בפעם הראשונה א ת
הסיפור המלא של מיבצע מיוחד במינו זה, שבו היו
מעורבים מלכים, נשיאים ומדינאים מארצות
רבות, וביניהם יצחק רבין ו מנחם בגין, המלך ח סן
ממארוקו והנשיא בורגיבה מתוניסיה, ראש־הממשלה
לשעבר פייר מנדס״פראנס, הקאנצלר
ב תנו קרייסקי ושר־החוץ הגרי קיסינג׳ר.
במרכז הסיפור עומדים כמה מראשי אש״ן׳ -
ס עיד חמאמי ועיצאם סרסאווי, שחירפו א ת נפשם
ונרצחו בגלל פגישות אלה, יאסר ערפאת עצמו,
שעימו נפגש אבנרי פעמים רבות; אבו־איאד, אגו־מאזן
ורבים אחרים.
אורי אבנרי פותו? לפני הקורא הישראלי חלון
לעולם נס ת ר ומסקרן. זהו סיפור־הרפתקאות, ובו
רגעים של סכנ ה והומור, הישגים וכישלונות. בעודו
מספר סיפור אישי ח ם, מטיל א בניי אור חד ש על
המתרחש בתוככי אש״ך, על שורשי הבעיה
הפלסטינית ועל ה סיכ סוך הארוך בין שני העמים.

מדתי להם,״ רותח עיצאם ,״יש לכם ברירה בין גג־
רל(מתי) פלד לגנרל(אריאל) שרון. או שגנרל פלד
וחבריו יבואו הנה בשליחות־שלום, או שגנרל שרון יבוא הנה
עם הטנקים שלו. הם לא הבינו מה אני אומר. עכשיו הם מבינים.״
אנחנו
יושבים במישרדו הנשקף אל נהר הסיין השליו. התאריך
הוא 15 ביוני . 1982

עגיוים יחסים
^ אם יש בסביבה חנות שאפשר לקנות בה עגילים?״
1 אני שואל את עיצאם.
״בשביל מה אתה צריך עגילים? מי המאושרת?״
״אשתי, רחל. הספר שלה קיצר את שערותיה יותר מדי,
הבטחתי להביא לה זוג עגילים ירוקים בתור פיצוי״.
בשעה מאוחרת יותר לוקח אותי עיצאם למלון־פאר סמוך,
שם היו מיספר חנויות יקרות־למראה המיועדות לתיירים
עשירים.
בהיכנסו לאחת החנויות, פונה אלינו זבן בקריאה בעברית:
״אורי אבנרי! מה אתה עושה פה?״ מסתבר שהוא יהודי מארד
קאי שהתגורר בישראל וירד לפאריס.
״אתה מכיר את האדון הזה?״ שואל אותו עיצאם.
״כולם מכירים אותו!״ אומר המרוקאי.
״הוא מלך היהודים,״ מכריז עיצאם.
אין עגילים בחנות הזאת. בעוד אני עובר על קולב מלא
עניבות, נעלם עיצאם. חולפות עשר דקות והוא אינו חוזר,
ואני מתחיל לדאוג. אולי עקבו אחרינו.
כעבור עוד עשר דקות, מופיע עיצאם שוב. יש בידו חפיסה
קטנה ואליה צמוד כרטיס זעיר :״לרחל מעיצאם״.
כשפותחת רחל את החפיסה בבית, היא מוצאת זוג יפהפה
של עגילים ירוקים.

מישהו צוין רעשוח זאח
^ ובה אליאב, שהיה חייל בצבא הבריטי במילחמת־העו-
< לם השנייה, סיפר לנו סיפור שנגע למלאכתנו.
בצבא הבריטי, אמר, מצאו שיטה להתגבר עלגדרות־התיל
של האוייב בהתקפת חי״ר על עמדותיו. חייל אחד צריך לרוץ
קדימה ולהשתטח מלוא אורכו על גדר־התיל, והשאר עוברים
בריצה על גבו ומתקיפים את העמדה.
״תפקיד לא־נעים, אבל מישהו צריך לעשות אותו!״

סעם שר הניח
^ נחנו בהאג. עיצאם הגיע באיחור לוועידה ששנינו
משתתפים בה. רק בתום המיפגש עלה בידי לתת לו את
החבילה שהבאתי בשבילו: פיתה ביתית וגבינה שכמית. רחל
ארזה את הגבינה כמיטב יכולתה, אבל משום־מה, יש לכל
הדברים שהיו במיזוודה שלי ריח גבינתי נוקב.
ברגע שאני מוסר לו את החבילה בחדרי במלון, הוא תולש
את העטיפה ומתחיל לזלול נתחים גדולים של פיתה וגבינה.
״אני לא יודע למה זה כל־כך נפלא,״ הוא אומר .״בשבילי,
זהו טעם הבית.״

איש }!שחישוו
^ ני יושב מול יאסר ערפאת. הוא לובש, כמו תמיד, מב־נסי
חאקי, אפודת חאקי ונעליים גבוהות חומות. ראשו
גלוי. סביב צווארו חגור קולר אלסטי.
״מה הבעייה?״ אני שואל.
״אתה יודע שהיו לי פעם בעיות־דיסקוס,״ הוא עונה .״בזמן
האחרון נסעתי כל־כך הרבה וביליתי זמן כה רב במטוסים,
שאני צריך את זה״.
״למה? אתה צעיר מדי בשביל זה. עד כמה שזכור לי, אתה
צעיר ממני,״ אני עוקץ אותו.
״כן, אבל אתה לא עברת את מה שעבר הוא ״,אומר אבר
מאזן, היושב לידו.

בלוחמי עצמאות אלג׳יריה בשנות ה־50׳.
זה לא ייתכן? אבל זה בדיוק כך. משום
שגיבור הסיפור חולם שנשמתו שפרחה ממנו
״תהפוך לנקודת אור קטנה בתוך הלפיד
הגדול שיאיר לעולמי עולמים לאנושות את
דרכה״(עמי .)22 ואם כך, כבר לא חשוב אם
נלחם בשורות הלח״י בחוצות ירושלים, הבריגדה
הבינלאומית בספרה או בין פרשי הצבא
האדום.
הוא עצמו אומר:
״הו, ארצות רחוקות, מילחמות
אבודות.״
וכך אנחנו מאמינים, מאמינים לו שלחם
בשורות הצבא האדום ושמפקהו היה פאנ־פילוב
הזכור לטוב. ומייד משתנה גם העברית,
והופכת להיות העברית של התרגומים
הקלאסיים מרוסית, תרגומי שלונסקי או לאה
גולדברג:
״וחרב, תוכל להניף ד
״אוכל גם אוכל, אמרתי״.
ובעמוד הבא — ״פאנפילוב קפץ אל תוך
הבור, שלף חרבו ותוך כרי קפיצה ביתק את
ראש הדוב מצווארו. אז פנה אל הגראף וכרת

ר עי ה הרני ק:

עמוס קינן
צנעונים אחינו
הוצאת כתר ,״צד התפר״
צבעונים אחינו הוא לכאורה ספר קצר 89 .
עמודים בסך הכל. שלושה סיפורים שעל פני
השטח אין ביניהם קשר. קריא מאוד. צבעונים
אחינו הוא גם ספר מסובך ורב־שיכבתי, שקריאה
אחת בו לא תעשה עימו צדק, וסיפוריו
המתרחשים במקומות ובזמנים שונים ארוגים
שתי־וערב זה בזה.
יותר מזה: קשה לי להאמין שמי שלא קרא
את ספריו הקודמים של קינן — שנאה . ,11
הדרך לעין־חרזר וגם את נהב בסנפה יצליח
לפענח את המשכיות הייאוש העמוק, ההולך
וגובר מספר לספר. עריין אני חושבת שלא זו
בלבד שקינן מבלבל בכל אחד מספריו ומי
סיפוריו את סדר־הזמנים, אלא שגם הזמן הכרונולוגי
של הוצאת הספרים הוא, אם אפשר
לומר כך, שגוי, ושואה , 11 שהוא הראשון
שיצא לאור, אמור מבחינת תוכנו להיות המשך
לצבשוים אחינו
המשותף לכל הספרים הוא העירוב הנורא
שבין המציאות המדוקדקת מאוד, הנוקבת
בתאריכים מדוייקים, ובשמות מקומות (דבר
הבולט בהדרך לעין־חחד) או בתיאור אנשים
— אנשים שקל לזהותם (אח והב בסופה)
לבין סממני מדע בידיוני המשתולל בחדר־מילחמה
עתידני הנמצא בדרך לעין־חרור, או
בסידני בסיפור ״מחול צ׳רקסי בסידני״.
״אתה יודע שכאן לא סידני,
אמרה לי בעצב.
ואני לא אלבנית, המשיכה. אבל
אני מוכנה למות למען אלבניה
החופשית.
אם כאן לא סידני, שאלתי, מה
כאן.
אני קוראת למקום הזה גיא צל מוות,
אמרה, אבל זאת בדיחה פר טית
שלי. למקום הזה קוראים סן
פרנסיסקו״.
מרע בידיוני, שבו מקום הוא לא מקום,
ועבר מקרים את ההווה, עשוי להיות מרתק,
מפתיע, פרוע. אבל הוא אינו מפחיד, כל זמן
שאנו יודעים ש״זה־לא־יכול־להיות״ .אלא
שאצל עמוס קינן הכל יכול להיות. ומכיוון
שחלק מתחזיותיו כבר התאמת בצורה נוראה
כל־כך, כמו ב״סיפור מינכן״׳ ,שבו מתערבים
אנשי־צבא ישראליים בהפיכות הכרוכות בסמים
בדרום־אמריקה; סיפור שנכתב שנתיים
לפני שהתפוצצה פרשת יאיר קליין וקולומביה
— הרי גם שאר האימים שבהן עוסק
הסיפור, אפשר שכבר היו — ואם לא, סביר
להניח שעוד יבואו לנו בעתיד.
כך, בג׳ונגל בפרו(טעות ועירה במיקום),
במחנה צבאי שבו מאמנים קצינים ישראלים
את ״חוואי הבקר״ ,מגדלי האופיום — או
מתכנני ההפיכה הצבאית הבאה, מתנהל הדיאלוג
הבא:
״מה נשמע, שאלתי.
מקצועית או נפשית, שאל.
נפשית, אמרתי.
אני לא מחדש את החוזה, אמר.
מה תעשה, שאלתי.
אין לי מקצוע אחר, אמר.
לכולנו אין מקצוע אחר, אמרתי,
מה נעשה כולנו״.
ושימו לב לעברית. אין מילה אחת מיותרת.
עברית מדוייקת וערכנית, עניינית ומפחידה
מאוד.
הרובד הנוסף, לב ליבו של הספר, הוא הצופן
המיסתורי והאינטימי הקושר את הקורא
למספר. נדמה שעמוס קינן כותב מתחת לאו־

תיות הדפוס, הקריאות והמוכנות לכל, סיפורים
בדיו בלתי־נראית המתפענחת רק לבני
שבט אחד(וזאת הגדרה של חיים גורי) החיים
בארץ. שבט שהולך ומתמעט בחברה הישראלית.
את פיענוח הצופן הזה הוא מפקיד
בידינו כבר עם בחירת שמות הספרים: הדרך
לעין־חחד. ומייד עולה בזיכרון המנגינה ששרנו
לפני כל־כך הרבה שנים ״לילה, דממה
...הררך אל הקבוצה, אינה קצרה וגם לא
ארוכה״.
בצבעונים אחינו מקדים עמוס קינן ומצטט
את השיר המוזר הזה ששרנו בתנועת הנוער:
צבעונים, אחינו צבעונים,
בכל אשמה החברה.
איבדנו כל אשר יקר היה,
ולא ישוב עוד לעולם
והרי השיר התמים הזה היה תמיד חידה
גדולה, מעוררת פליאה גרולה. שכן מה זה

תערוכות

גרשון קניספל:

לחיות עם סיוט
לתערוכתו הרטרוספקטיבית של נפ תלי
בזם בגלריה פארק, תל״אביב.
הרטרוספקטיבה של נפתלי בזם — יצירות
מ־ 40 שנות המדינה 1949 1989
עשויה היתה להעמיר לפני המימסד המו־סיאלי
שלנו אתגר גדול בהרבה ממה שנטל
על עצמו מוסיאון תל־אביב בתערוכתו התיעודית
״לחיות עם חלום״.
פעם נוספת החמיצו עסקני המוסיאונים
המכונים אוצרים ומנהלים, שידם כה רבה
להם בתככים ובמילחמות־הישררות, הזדמנות
להאיר את מורכבותה ורב־גונותה של
ההתפתחות המכונה אמנות ישראלית מקורית.
שהרי
מי להם טוב ואופייני וחשוב ושנוי־במחלוקת
מנפתלי בזם זה, שיצירותיו מלוות
את המדינה למיום הקמתה וער היום הזה.
ראשון בין שווים, מנהיג ומורה־דרר מכוח
סמכותו המוסרית, אינטלקטואל מובהק, צייר
אידיאי, אמן מגיב, יוצר שביצירתו משתקפת
ההיסטוריה בת 40 השנים האלה: מאז שביתת
הימאים ועד עליית גוש אמונים — וההת־פכחות
ממנו.
אבל איפה המוסיאונים ואיפה משימה
ממין זה!
באה חבורה קטנה. של ירידים והפרה את
המזימה. תודות להצלחתם לשכנע את בעלי
גלריה פארק רבת־הקומות, זכה בזם סוף־סוף
גם ברטרוספקטיבה שלו, וגם בהדים שלהם
היא ראויה.
ואילו אנחנו זכינו בהוכחה נוספת לכך
שניתן לגבור על מימסד מפוחלץ, קופא על
שמריו, חד־צדדי, חסר חוש היסטורי, תככני,
מתחשבן, ביזנטיני.
די בכמה אנשים נחושי־החלטה ובעלי־תושייה.

נושאים
יפים...

״איבדנו א ת כל אשר יקר היה״:
חדר האוכל בקיבוץ נגבה( 1949 ,רוברט קאפה)
בכלל ״אחינו צבעונים״ ובמה ״אשמה החברה״?
אבל באחת, מתפענחת ריו־הסתרים, וכל
מי שגדל בארץ והוא בן דורו של עמוס קינן
משולח מייד לעולם רימויים, שקשה לי להאמין
שנער תל־אביבי שגדל בשיכון בבלי
בעשור האחרון אף יחשוד בקיומו. כיצד יפענח
צעיר כזה את הצופן שמאחורי סיפור
בעל שם משונה כל־כך, כגון ״אודסה מאמה״.
״אודסה מאמה״ הוא כל מה שעשוי היה
להיות ובינתיים אבד לעולמים. בראש ובראשונה,
הוא סיפורו של הבלתי־אפשרי. אם
הגיבור רוצה להתגייס לחיל הפרשים הארום
— הוא נמצא אי־שם בשנת . 1918 אבל עור
לפני שהוא מבצע חלום זה הוא חי עם גרמניה
שלחמה במיסגרת הבריגדה הבינלאומית בספרד
בשנת , 1939 בריגרה שאליה הגיעה
באמצעות קבוצה שתמכה ב־פ־ל־ן — כלומר,

את ראשו. את הכומר ואת ראש העיר דקר
בחזה״.
וכבר עולה מול עיני הקורא, יודע־הסוד,
שירו של אלתרמן ״אל תתנו להם רובים״:
״לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושניים קטנים
דקרתי בחזה אולי זו אסוציאציה
מיקרית בלבה. אבל המיקריות חרלה להיות
מיקריות מיספר עמורים אחר־כך, וב״סיפור
מינכן״ היא נהפכת על פניה בצורה אירונית.
״תן להם רובים, אמר, ותתעשר״(עמי .)64
ירק מי שאהב כל־כך, רק מי שהאמין כל־כך
ורצה להיות החייל בצילום של רוברט קאפה,
ושר ״זה יהיה קרב אחרון,״ וירה בסרג׳נט
בריטי ברחוב הנביאים — רק הוא מסוגל
לצבור כל־כך הרבה כאב, ולהאמין שאכן
״איבדנו כל אשר יקר היה, ולא ישוב עוד
לעולם״...

יימצא מי שיאמר, כי בזם שילם את המחיר
המלא על נאמנותו המופלגת לדגל. ויוסיפו
ויאמרו כי זהו בדיוק המחיר שכל ה״מגייס״
את מיכחולו להשקפותיו חייב לשלם.
לא מניה ולא מקצתיה.
אמנם, בראייה שיטחית, דומה שנפתלי
בזם הרים שוב ושוב דגל כלשהו ואף החליף
דגלים, לא מעט. אך לזכותו ייאמר כי את
הדגלים השונים הרים מתוך הכרה עמוקה
ואמון ללא סייג, אמון שהתערער ונשבר שוב
ושוב אל סלע המציאות. כסיזיפוס, הוטל גם
על בזם לגלגל את האבן עד ראש ההר ואחר
לראותה מתגלגלת שוב ושוב אל תוך התהום.
גם זו ררך־חיים — אף כי לא היינו מאחלים
אותה לאיש.
כך חי את חייו כאמן. ניעור לתוך חלום
ומתעורר בתוך סיוט.
אולי כך נגזר על מי שהגיע ארצה, ב־
, 1939 עם עליית הנוער: נער בן 14 שהותיר
את הוריו ואת כל בני־מישפחתו מאחוריו,
להיות למאכולת אש, והוא נרדף כל חייו על־ידי
הפחד המתמיד להישאר לבר. אולי זה מה
שגורם לו לאדם לקבל על עצמו שוב ושוב
עולו של רעיון, עולה של אמונה, להשתעבד
לה בכל רמ״ח, לבקש בלהט כזה להיות שותף
בתהליכים חברתיים ואף לתת להם ביטוי
ישיר, בוטה.
שוב ושוב הוא מוצא עצמו לבד, נעזב
לנפשו, בלא ך יעים־לדרך. מבקש אמונה
חדשה, נושאים׳חרשים. כמה פאתטי אך גם
כמה אופייני היה זה לשמוע את נפתלי בזם
מבקש, בסרט־הטלוויזיה הנאה מאוד שערכה
שרי רז עם התערוכה :״תנו לי נושאים יפים
ואצייר לכם ציורים יפים ״.כלומר, כאלה
שאינם בני ממלכת הסיוט.

40 שנה לא הספיקו לו כדי להשתחרר
מתלותו בתימטיקה שלא איפשרה לו לקרוא
דרור מלא לצורה ולצבע. למעשה, כמוהו
כצייר הרנסאנס האיטלקי הקשור בטבורו
במימסד הכנסייתי וממתין ל״הזמנה סוציאלית״
.קשר זה מכתיב את מיגבלותיו של כזם
כמו גם את כללי־המישחק שבהם הוא נוקט
בפריצות הדרו הנחשוניות שלו.
אבל קשר זה הוא גם סוד העניין שלנו
בבזם, סוד העניין שלנו בהרפתקה הרוחנית
והאמנותית ששמה יצירת בזם.

לבד עם הדגל
בפגישתנו הראשונה, מייד לאחר שובו ארצה
מסיור־לימודים שערך באיטליה בשנת
, 1954 דיווח :״לולא היה במציאות רנאטו
ג1טרזו — פסל וצייר איטלקי קומוניסטי בן
זמננו — צרייך היה להמציא אותו. גוטוזו הוא

האמן הישראלי האותנטי ביותר המוכר לי...
הבתים האיטלקיים והסיציליאניים הכפריים
שלו — האם אין אלה בתי הכפרים הערבים
שבגליל? ושיחי הצבר ועצי הזית והשמיים
הכחולים והאור הבוהק״.
וכך הפכה דמות האב המזוקן, עטור הטלית,
המחזיק באת החפירה כשהוא רכון מעל
לקבר האחים — ,לדמות המזכירה פועל
איטלקי מחזיק במכוש שכמו יצאה מציוריו
הפרולטאריים של גוטוזו.
ההתפכחות לא איחרה לבוא.
כאשר החליט משה סנה ב־ 1955 להצטרף
עם נאמניו למיפלגה הקומוניסטית הישראלית,
השיב לי נפתלי בזם בלשונו השנונה
והסרקסטית :״להצטרף עם סנה לקומוניסטים
עכשיו, פירושו להישאר בסוף עם הדגל האדום
לבד״.
והוא אינו מצטרף ואף נוטש, באותו זמן,
את הריאליזם האקספרסיבי שהניב יצירות
שהן בבחינת תמרורי־דרך בתולדות הציור
הישראלי, כמו לעזרת הימאים או מיצעד
השל1ם בפאריס, שבו דוחפות נשים בגאווה
ובעוז אופטימי את עגלות ילדיהן קדימה:
ציורים שלא סתרו כלל את על המת רמת
רחל הפטריוטי והלאומי מאוד שלו.
באותם ימים של אמצע שנות ה־ 50׳ גוברת
ידם של ציירי אופקים חדשים, על נטיותיהם
להפשטה נוסח פאריס. נפתלי בזם שוב משלם
את המחיר. ציורו על המת רמת רחל אינו
מתקבל לתערוכה הכללית. טוענים כלפיו
שהוא איורי מדי, שהבלטתו היתירה של הרישום
מגבירה את ״סיפרותיותו״ של הציור
ודוחקת את הצבע אל השוליים.
והיה משהו בטענות. ככל הציירים חניכי
בצלאל, חשש גם נפתלי בזם מן הצבע, נזקק
ל״פיגומים״ של הרישום. הרבה בית־אולפנה
עושה וקצת גם מנטיית הלב.

אבל נפתלי משנה כיוון. הנחת הצבע הרזה
והשטוחה, ה״אילוסטראטיבית״ ,מפנה מקום
לתשתית המשוחה בצבע סמיר החרוש בקווי־מיכחול
שרירותיים — רקע אידיאלי לציור
מונוכתמי(חד־ציבעי) שרק הדגשים ציבעו־ניים
מיזעריים וקלים מבליטים את הנושאים
העיקריים שלו.
השראתו של יאנקל אדלר, היהודי הפולני
שהתערה בנקל בקרב האקספרסיוניסטים הגרמניים,
תופסת את מקום זו של גוטוזו,
ונראה שהיא גם הולמת יותר את מיזגו של
בזם עצמו. בציורים מופיעים ״דוממים״ השאולים
מן האינוונטאר היהודי הטיפוסי: גביעי
יין לקידוש, אריות בית־הכנסת, ארון־הקודש
והפרוכת, פמוטים ובהם נרות דולקים וכבויים
— סימלי חיים אל מול סימלי מוות — וכן
סידרה ארוכה של דגים. בעזרת כל אלה
״מייהד״ בזם את הקומפוזיציות הגדושות

שלו. האדם אינו מפסיק לשמש נושא עיקרי
ביצירתו, אך מעתה הוא נרקם היטב בחללו
של הציור. זירת ההתרחשות הציורית, שהיתה
גדושה גיבורים, מפנה את מקומה לדמויות
נטולות בסיס, מרחפות וערטילאיות. מופיע
טישטוש צורני מכוון העומד בסתירה גמורה
לאופי הקווי השקול והשכלתני ששלט עד

מירשם לבדידות
בעבודות הבולטות מתקופה זו, כגון בשלים
1961 מגיע בזם לשיא יצירתו. קבוצת
דמויות מכונפות צמודות לסולם ממוקמת
בחלקו העליון של הבד: עיגול גדול בגלובוס
ענק, במרכז הציור, מאוכלס בבדוני־מעברות
המתמוטטים כמיבנה־קלפים קורס. בכל שולטת
תחושת האינאונים. אין כאן שום מידרן־
בטוח לכף־הרגל. כאן אין גם השראתו של
אדלר ניכרת. לעומת זאת, יש כאן שוב מיר־שם
לבדידות. ואכן, זו אינה מאחרת להכתיב
שוב שינויים מרחיקי־לכת.
בציורים נפלאים במיזגם הציבעוני האינטגראלי,
מאמץ בזם צורות חד״משמעיות,
כמעט שטוחות, הצבועות בציבעוניות זוהרת.
תוך הסתמכות על הסכימה של פרנאנד לז׳ה
הצרפתי, אמן ״מעורב״ אף הוא, הוא קורא
דרור ללוח״הצבעים שלו הנשלט על־ידי הקו
הווירטואוזי שתמיד עמד לרשותו. הביטוי החריף
מעניק לתמונות אלה חזות דראמתית
והוא אשר ישמש גם קו מנחה לציור תיקרת
הפסדה שבמישכן נשיאי׳ישראל בירושלים.

שוב בחוץ
אבל דרן־-הייסורים האיובית מוסיפה לתבוע
את קורבנותיה מן האיש שהקריב יותר
מכל. מחלתה המתמשכת של הרעייה חנה

מתגלה כחשוכת־מרפא וב־ 1975 שוכל בזם
את בנו־בכורו בפיצוץ המקרר בכיכר ציון
שבירושלים. בגבורה שאין דומה לה, הוא
חוזר לעבודה, מקפיד על רישומי־הכנה מדוקדקים
ועל תהליכים הניתנים לשליטה כפייתית.
לאחר שהוא גוזר על עצמו התנזרות מן
הקו ומעמיק חקר לעומק, מגיע תורו של
המהפך המשמעותי ביותר ביצירתו עד כאן.
השטחים הנקיים מפנים את מקומם לעבודת
פיליגראן ציבעונית רבת־שכבות, אינספור
גוונים ובני־גוונים. הציור הופך להילולת
צבע מסנוורת, כמו זיקוקין די־נור.
ואכן, במשך שנים הוא עוסק במחקרים
המפיקים רבדים על רבדים ועומק הנוקב עד
מצולות. מבחינת הנושא, הוא מצייר יישובי
מתנחלים בפסגות הרים משמימים וריקים,
סלעי בזלת למרגלות הריס חרושי פסים —
זכר לכתונת־הפסים המיקראית אבל גם למך
הכלואים במחנות־הריכוז הנאציים, אסוציאציה
שרישומה עמוק בנפשו.
ייתכן שאובססיה ייחודית זו והשתקעות זו
בהילולת מתנחלים היא שהכריעה את הכף
בשיקוליו של מוסיאון תל־אביב לפתוח סוף־
סוף פתח זעיר לנפתלי בזם ולכלול את יצירותיו
בתערוכת ״אמן חברה אמן״ ,שהתיימרה
לסכם 30 שנות אמנות במדינה 1978 אבל
הכוונה היא להציג אך ורק את יצירות בזם
משנות ה־ 50 והאמן אינו נופל בפח המוסווה
היטב. הוא וידידו אברהם אופק מסרבים להשתתף
בתערוכה, בטיעון הצודק כי הצגת ציוריהם
המוקדמים בלבד כמוה כהטלת דופי
במיכלול יצירתם. התוצאה: נפתלי, מחלוצי
המודעים לזיקת הגומלין שבין אמנות לחברה,
מוצא עצמו שוב בחוץ.
אבל בזם אינו נרתע ואינו ניתן לעצירה.
כבעבר, בעיקבות החלום — מופיע שיברו,
שיברונו. האניות שבציוריו עולות על שירטון,
להבות פורצות מן היערות ועל פסגות
ההרים, אריה הפרוכת עולה באש ודמותו ה־סימלית
של העולה נדחקת לפיתחה של
מערת־קבר שבה ייעלם כמו לא היה מעולם.
הליקופטרים מאיימים על השלווה הפסטו־ראלית
לכאורה. ושוב — בדידות ונכר וסף
ייאוש.
ובראיון הטלוויזיוני יאמר האיש הנאמן
להשקפותיו עד כאב, כי ״עבורי סיימה הציונות
את תפקידה ברגע שבו העלתה את
היהודים ארצה. אנחנו מתפקדים כעת כמדינה
נורמאלית לכל דביר. כמו פורטו־ריקו,
למשל. ואינני אומר זאת לגנאי. זה תהליך
נורמאלי, כך צריך היה כנראה להיות — וכך
גם קרה״.
ולא אמר שלא לזה ציפה/ציפינו במשך
אותן 40 שנים של קורבנות בלתי־פוסקים.
אבל אי־אפשר היה שלא לשמוע את הכאב
העצום מאחורי הדברים המיתממים על נורמאליות
פורטוריקנית...
ולאמן כזה, ולהרפתקה אמנותית כזאת,
בת 40 שנה, אין אצלנו מקום במוסיאון.

ספרים

לא רק יונים...
ישעיהו קורן
יונים לא עפות בלילה
סימן קריאה
קובץ ובו 12 סיפורים, שעל שם האחד מהם
נקרא הקובץ כולו.
לא רק יונים לא עפות בלילה. עוד הרבה
עופות־יום אחרים. ביניהם, העוף המוזר
ביותר, הקיים עלי אדמות, השואף לעוף כל
ימיו: האדם. הוא אינו מצליח לעוף, לא ביום
ולא בלילה. אם כי, כמה מבני מינו מצליחים
בכל זאת לעוף מדי פעם ולוא על כנפי
דימיונם בלבד. גיבוריו שלי ישעיהו קורן,
שהם מן האנטי־גיבוריים ביותר שפגשתי
בעולם הספרות, אינם מצליחים להתרומם,
אפילו מילימטר, מעל פני הארמה. לא ביום
ולא בלילה. לא במציאות חייהם ולא בעולם
דימיונם. עצם מושג התרוממות הרוח, זר

ש. שלום
שמחה אשיר לשמחה, קזמחת ההי1ת,
שמדות העינים עדין רואות,
שמחת הקולות עוז־ני שומע,
בטרף המכאוב את הגו הגווע.
גילה וו־יצה וחתה ותנה,
כל עוד אני כאן, כל עוד לא פנה
יומי האחרון הנראה כבר לעין״,
משוש אין ם בה8!/,כרון לא מיין.
העוברת כל הגדות, שמחה זוזו

הלל ושבח, טוב להודות.
קומי, נפשי, צהלי ודיני
משכול, ממחנק, מכשל, מעיני.
סחרחר הולך סביב לי הכיל,
בואי, שמחה, אל לבי למחול.
נ תינה נכאי נאנחים נאנקים,
נרקיע שחקים, נבריקה ברקים.
הו הו והה הה, הידד והידד,
הך הקדקיד, מחא ;ד אל יד.
הצצתי לתהום ונותרתי מתום,
עברתי באש ובי אור התרחש,
השיר על שפתי אני מת אני חי —
אחרי. והשמחה עמדי
והשמחה

להם. אלה הם אנשים דהויים, החיים חיים
דהויים. נסחפים בזרם הרלוח של שולי הקיום.
כל שייגעו בו, יתפורר. הבנתם מוגבלת
לקורה אותם ברגע זה או אחר. גשר שצריך
לעבור, כביש הדורש חצייה. ואם קורה דבר־מה,
תוך כדי ...אז קרה. זהו. אנשים, שצי־פיותיהם
מן החיים מצטמצמות להמשך קיומם
הדל, ומרחב ראייתם והבנתם את הקורה
אותם מוגבל ביותר.
האבק, אורח של קבע הוא בחייהן של
הדמויות שבכאן. אבק, המקשה על הנשימה,
סותם את נקבוביות העור ואת נקבוביות
האור. מקשה על הראייה, עד כדי איפוסה
הגמור כמעט.
בכל שורה תחושה עלובה של החמצה.
חמיצותה של זיעה, חמיצותו של ריח שתן
החמור נושא כדי החלב, חמיצותו של החלב
וחמיצותם של החיים עצמם.
חלק מהסיפורים עוסק בדגי הרקק (ועוד
פחות מזה) של העולם התחתון. אנשים שאף
הם חיים שיירים של חיים.
יש סיפורים שבהם יתר חיוניות, אך גם
באלה אין ה״גיבורים״ מצליחים להשתחרר
מקורי העכביש הלוכדים, מגבילים את מרחב
קיומם ואת כושר חשיבתם.
אין גם בתים של ממש בסיפורים. יש אוהלים,
חורבות, צריפים רעועים, מיני מיבנים
מטים לנפול, רפויים, שרפיסות עמידתם
מעידה על רפיסות כוחם של יושביהם.
בכל שולט אקלימה של הארץ. חם. לח.
דביק. יבש. בוצי. מאובק. טוטו. כדורגל.
מילחמה. חול. זה מה שיש.

אורה טובאי

תיקון ט עו ת
השירים שפורסמו ב״דף חדש״
מיום 22.11.89תחת שמו של הרצל
חקק הם למעשה שיריו של אחיו
התאום, בלפור חקק.
מה לעשות, לפעמים אין מבחינים
בין תאומים, מה גם ששניהם
משוררים.
עם בלפור חקק הסליחה.

זה ה ם אז מ רי ם ...מ ה הן או מ רז ת ...מההם אז מ רי ם ...מ ה הן או מ רו ת...
אלי דסה, העול הזה

ורה וו, שט״ן:

ר ם יעו•:

ד 1גור:

, .אורי 1השוב ״שהרופאים 1ימסה ״טוב שהעיתונאים הארה
אב יב בלי קיץ?׳״ מידע על המשיאים!״ בתה לעסוק בעיתונות!״
ב״ 1968 הגיעה ארצה לביקור קצר ס טודנ טי ת צעירה
מצ׳כוסלובקיה. שבוע אחרי בואה נכנסו לשם הרוסים
ומחצו את התיקווה של העם הצ׳כי לחופש. התיירת
הצעירה נשארת בארץ. היום 21 ,שנה אחרי הביקור
ההוא, ורה נשואה, אם לשני ילדים, עובדת כמ הנדסת.
פגשתי אותה ושאלתי האם נשארה כאן מפני שפחדה
לחזור.
לא בדיוק פחדתי, אלא שלא רציתי לחזור עד שהדברים
יירגעו. קיבלתי מיכתבים מחבריי־ללימודים באוניברסיטה.
הם כתבו לי שבחוץ מסתובבים טנקים, שהכל נראה שחור,
שטובי־המרצים שלנו פשוט ברחו מהמדינה.

• ובכל זאת, הד לד שם הורים.
נכון, ובעצם הם שהכריעו את הכף. ההורים שלי מאוד פחדו
שאם אחזור, אנסה ללכת עם שאר הצעירים מול הטנקים
הרוסיים. הם שלחו לי מיברקים וביקשו שאמתין, שלא אחזור
מייד.

• והחלטת להמתין?
בפירוש רק להמתין. ביקשתי אשרת־תושב־ארעי לשנה,
בתיקווה שבצ׳כיה הכל יסתדר ואני אוכל לחזור. זה היה קשה
מאוד בשבילי. זו היתה התמוטטות של משהו שהאמנתי בו.

• ואחרי שנה?

אחרי שנה שום דבר לא השתפר בצ׳כיה, ולעומת זאת
הקליטה שלי כאן היתה פשוט נהדרת. התחלתי להרגיש שזה
המקום שבו אני רוצה לחיות. ההחלטה התגבשה לא בגלל
צ׳כיה, אלא בגלל ישראל.

• איך את מרגישה בשבועיים האחרונים, כשהדברים
הטובים קורים שם?
אני מאושרת. ממש בעננים. אני קוראת כל מילה שנכתבת
על זה. אבל עם השימחה יש גם פחד — מפני שאני מכירה את
הגורמים המשחקים שם — שאולי זה שוב אביב, שלא יביא
קיץ

היית בצ׳כיה מאז שעזבת?
לא. כל־עוד היה המישטר הישן לא הייתי מעזה לחזור לשם
לביקור. הרי אני בעצם ערקתי. לא בדיוק מתגעגעת, כי את
מקום המולדת תפסה ישראל. אבל אם תהיה שם דמוקרטיה,
אני אסע, פשוט כדי לשמוח עם הצ׳כים. בוודאי שאסע.
(רדאלה שנוי)

לפני חודש היה שד״האוצר שימעון פרס מאושפז
בבית״חולים. בשבוע שעבר התעלף בפולין. בסלוניס
של יום שישי מתנהלים ויכוחים א ם פרס חולה מאוד,
ומתוך זה כמובן מתעוררת שוב השאלה: האם צריך
להסתיר מהעם את מצב בריאותם של מנהיגיו,
היכולים לקבוע גורלות. פניתי אל הד״ר רם ישי, יו״ר
החברה הישראלית ל אתיקה רפואית, וביקשתי לשמוע
את דעתו על הנושא.
זו נקודה מאוד־מאוד רגישה, שרבים מתלבטים בה, והתשובה
אינה חד׳משמעית. אגב, במדינות שונות הנוהגים
בעניין זה שונים. בארצות־הברית, למשל, נהוג לפרסם ידיעות
יומיות על מצב־הבריאות של הדמויות הקובעות בפוליטיקה.

• אבל בארץ בפירוש לא. בדיד כלל מנסים
להסתיר.
הבעיה העיקרית, מבחינה אתית, היא ה מו ת ומניעת אי-
הבהירות. אתן לן־ דוגמה: באשר תולה פונה אלי, נוצר בינינו

בעיתון ״חדשות״ נימק השבוע הפרופסור דני גור את
נסיעתה של דליה רבין־פילוסוף לניתוח בחו״ל. הידיעה
שובשה. גור גם הגיב על דברי הד״ר דן מיכאלי, מנהל
בית״החולים ״איכילוב״ ,שתקף אותו בעיתון ״הארץ״.
גם תגובה זאת שובשה, לדבריו.
בעיקבות דברים אלה אמר גור:
כאשר אתה רואה כיצד עיתונאים מטפלים ברברים, אין
מניעה מההרגשה שמוטב כך. טוב שהם בחרו במיקצוע העיתונות,
שכן אילו בחרו במיקצועות קריטיים, כמו הנדסה, או
מדעים, היו גורמים לנזקים הרבה יותר כבדים. כל דבר שאמרתי
יצא מעוות. כל ידיעה שמסרתי היתה הפוכה מזו שנמסרה,
כאילו לא יצאה מפי.

• ומה עוות בתיקשורת, לטענתך?
בידיעה הראשונה, בחדשות, לצורך יצירת סנסציה, נוספה
כותרת, כאילו יצחק רבץ ביקש ממני לקבל אחריות לניתוח
— דבר שלא היה ולא נברא. מסרתי את המידע שאני
שהצעתי לדליה רבין־פילוסוף שתי אופציות: לעבור ניתוח
בארץ או בחו״ל. איכשהו השתרבב לזה שרבין ביקש ממני
לבצע אותו.
בשיבוש השני, בעיתון הארץ, לצורך סנסציה, הוסיף העו־

רפואה

רפואה

אמון הדדי ואסור לי למסור שום מידע רפואי עליו. מצד שני
אם רופא תעשייתי, המשרת את החברה, בודק את אחד
העובדים בחברה, הוא יודע מראש שהמידע הרפואי יעבור
למעסיקים, מפגי שהחוק מאפשר מעין נאמנות כפולה. כלומר,
אם תפקידו של הרופא מוגדר מראש, איו בעיה למסור את
המידע. כדי לפתור את הבעיה הזאת לא יהיה מנוס מלחוקק
חוק שיתיר לרופאים למסור מידע על מצב הבריאות של
אנשים בתפקידים רגישים, לוועדות או למי שייקבע.

רך כותרת־מישנה, שלפיה נשלחו לחו״ל על־ידי ( 40 במקום
שלושה) חולי־שסתומים. מסרתי תיקון לידיעה שהופיעה בה־ארץ,
על כך שמיכאלי טוען שבתל־השומר לא מבצעים
ניתוחי־שסתומים, בשעה שלמעשה מתבצעים בו פי שניים
וחצי יותר ניתוחים כאלה מאשר באיכילזב. במקום זה הופיעה
ידיעה ששלחתי 40 חולים לניתוחי־שסתומים בחו״ל, דבר
שלא היה ולא נברא. האמת היא שהצגתי אפשרות כזאת לפני
חמישה אנשים — מיקרים מיוחדים — ומתוכם שלושה בחרו
באפשרות לעבור ניתוח בחו״ל.

• אבל עכשיו, כשעדיין אין חוק כזה, אם מחר
בבוקר מגיע אליך ראש־הממשלה ואתה מוצא
שהוא חולה מאוד, או אפילו בלתי-שפוי — האם
תמסור את המידע הזה?

במהלך שש־שבע השנים האחרונות אכן נשלחו 40 איש
לניתוח־לב בחו״ל, אך אצל 37 מהם לא היו כל בעיות־שס־תומים.

במצב
של היום, לא אמסור. אני אגן על החולה שלי.

• ומעבר לשיבושים, אתה מוכן להתייחס לניתוח
ולסיכונים?

שהמדינה תחוקק חוק ברור בעניין זה, ולא תטיל עלי את
(דניאלה שמי)
כל האחריות.

אני אשמח להתייחס לנושאים אלה, אבל רק אחרי שאקבל
(אורית זחבבל)
את אישור מישרד-הבריאות.

• ושהמדינה תלך לעזאזל.

מההם או מ רי ם ...מ ה הן או מ רו ת ״ מההם או מ רי ם ...מ ה הן או מ רו ת..
ניקי לוי

דו דו דוחן:

דני א ל 3״מן:

,.עוזבים ומפיצים בחו״ל ״לו1דם -היה החומוס ״עשיתי לדיאטה גגה
שהסוכנות שקונית!״ עכשיו זה הפלאפל!״ ששפרה עשתה לפופ!״
דניאל פייטן 27ס טודנ ט למדע-המדינה וסוציו לוגיה
עלה לארץ לפני ארבע שנים מארגנטינה. למרות
שהגיע לכאן לבדו, הצליח להשתלב די יפה. היום הוא
משמש ב תפקיד המזכיר הבינלאומי של התאח דו ת-
הס טודנ טי ם הארצית. הוא גם מטפל ב ה תנדבו ת בענ ייני
סטודנטים־עולים, כדי להקל עליהם את תקופת
ההתערות.
האם הוא חש בסימני גל־העליה, שעליה מדברים!
אנו מצויים כבר בתוך ״הגל״ הזה, כבר בשנה שעברה הע־ י:
לייה עלתה ב־ .52*.מרבית העולים הם מברית־המועצות1 ,
ומארצות אמריקה הלטינית, בעיקר ארגטינה: ,
כפועל־יוצא של השינויים הפוקדים מדינות אלה: פתיחת השהמשבר

ערים בברית־המועצות,
הכלכלי החריף בארגנטינה ותחושת היהודים שם שתהיה
עלייה בגילויי האנטישמיות, עקב בחירת הנשיא וניצחון
הפרוניסטים. חידוש היחסים עם אתיופיה עשוי גם הוא
להביא לעליה מארץ זו.

במשך בל השבוע אני רואה א ת תמונותיו הענקיות
של דודו דותן תלויות בכל פינה, ובהן הוא נראה מחזיק
את מכנסיו, הגדולים עליו, אחרי שרזה מאוד. דודו,
שקיבל כנראה א ת התואר ״המרזה של המדינה״,
מפרסם מוצרים דלי״שומן. ופתאום אני פוגשת אותו
זולל עוגיות בפרהסיה.

רונן מ מ רד, בעל דוכן־פלאפל ג תל -אביב, לא מתר גש.
הוא עבר א ת מכת הקוליפורמים בחומוס. הוא
התגבר על הירידה הד ראס טי ת בצריכת הפלאפל
בשנים האחרונות. בכל זאת לא נעים לבוא בבוקר
לדוכן-הפלאפל, ותוך כדי קציצת הירקות דק־דק, לש מוע
את הערות הקהל. עברנו א ת הקוליפורמים, נעבור
גם א ת זה. בכל זאת, יש לרונן מבורך הרגשה לא-
טובה

אחרי שאתה מרוויח כפן! מם ירסומת בתור
מרזה, אתה מעז לזלול?

אני לא מאמץ שמקומות רציניים עושים דבר כזה. אם כן,
זה מאוד לא-בסדר. האמת, שכששמעתי על זה בפעם הראשונה,
אחרי התדהמה, חשבתי שאולי לא יכול להיגרם נז ק
למרות שזה פסול בעיני. אחר־כך התברר על-ידי רופאים
שהשמן הזה יבול לגרום לבעיות־בריאות חמורות ביותר, כמו
פגיעה במוח ופגיעה בלב.
אני מחליף כל יום שמן בישול, כל יום טרי.

עבור סטודנטים יהודיים שבאים לארץ ללמוד, זו החלטה
מראש להיות בארץ לפחות שלוש־ארבע שנים. זו תקופת־המיבחן.
בגלל הקושי ללמוד ולעבוד, הקיים אצל כל סטודנט,
וקושי להסתגל לשפה ולמנטאליות חדשה, עוזבים רובם את
הארץ, או שמפסיקים ללמוד והולכים לעבוד. מדובר באנשים

זה בדיוק מה שאני לא עושה, זולל. רבים לא זוכרים אבל
אני, דודו דותן, שקלתי ב־ 2ז 19 איזה 137ק״ג. מובן שניסיתי
את כל הדיאטות בעולם. אני חושב שאני עשיתי בתחום
הדיאטות מה שעופרה חזה עשתה בתחום הפופ. אחרי כל
הנסיונות לרזות, שבהם הורדתי קילוגרמים והעליתי אותם
שוב, הבנתי שמה שצריך לעשות כדי ששמן יהיה רזה זה פשוט
לשנות הרגלי־אכילה.
וכאן אני מגיע לשאלה שלך בעניין זלילה. אני לא זולל.
לפעמים אני מרשה לעצמי לאכול עוגה, כי אני אוהב את זה,
אבל אני לא זולל. אני כל הזמן בשמירה. תראי איזה פרדוכס.
כשהייתי עני מאוד הייתי שמן. עכשיו, כשאני קצת עשיר, אני
כל הזמן שומר. יש צדק בעולם?

הלקוחות שלי פחות או יותר קבועים. אם הם אכלו פעם
אחת ולא קרה להם כלום, והם אוכלים פה הרבה יותר מפעם
אתת, אז כנראה הכל בסדר.

• אין לי מושג, לא בדקתי. אגב, כשאתה חותם
על חוזה כזה לסירסומת, יש דברים שאתה חיים
לעשות, או דברים שאתה חייב להימנע מהם?

עלייה

מזון

• מה הן בעיות העולים החדשים, ובעיקר הצעירים,
בבואם להשתלב כאן?

שבאים ממישפחות משב־לות. הם עובדים מיספר שנים
בעבודות שחורות, למשל במלצרים, ולא מצליחים לרכוש
השכלה ולהתקדם. רובם חוזרים אחר־כך לארצות־מוצאם.
לחלק יש טינה לישראל, והם עושים תעמולה נגדית בין
הצעירים שם. אומרים שבארץ אין סיכוי ושכדאי ללכת
לארצות אחרות מפני שקשה להתחרות עם הישראלים,
שהסוכנות שקרנית, וכדומה.
מבין אלה שהתחילו ללמוד איתי במכינה לפני ארבע שנים
רק * 10־ 15$מסיימים עתה את לימודיהם.
לעולים שאינם סטודנטים יש תקופה ראשונית קשה של
חצי שנה, אבל אם הם מוצאים עבודה, הם מסודרים. אבל למי
שצריר גם ללמוד בשפה חדשה, וגם להתקיים בארץ חדשה, זה
כמעט בלתי־אפשרי בלי עזרה. וכשאין השכלה — נחסמים
רוב מסלולי המוביליות.
אם המדינה רוצה לקלוט בארץ גם אנשים צעירים, בעלי
רמה, היא צריכה להשקיע הרבה יותר ממה שהיא עושה כיום.
(גידשן סער — סרצ׳נסק),

• אז מה, מוהלים שמך־מכונות בשמן פל אפ א

• לקוחות התעניינו אצלך האם אתה מוהל את
השמן?

לרוב, הקליינטים שלי מתבדחים על העניין. באים לפה

אין שום דבר כזה. הם ממש לא נכנסים לחיי.

ומבקשים ממני לבדוק שמן במנוע, או מבקשים מנה עם הרבה
• זה נחמד לעשות הרבה בסך מאכילת גבינות
שמן. הכל בהומור.
; רזות?
• אתה מרגיש שיש ירידה במיססר הקונים § מה אגיד לך. מהנטו שנשאר לי מהברוטו שהחברה משלמת
מאז הפירסום?
| לי, אני יכול להרשות לעצמי לאכול אפילו קצת קוויאר. אבל
כרגע אץ ירידה מיוחדת. היתה ירידה גדולה לפני כמה ו האמת היא שאני פשוט אוהב גבינות רזות. זה נורא טעים. לא
שנים, כשהפלאפל הפסיק להיות מלך האוכל הקל. היום יש: הייתי מפרסם משהו שאני לא מאמין בו.
פיצות והמבורגרים כמעט באותו המחיר. ילדים מעדיפים
פעם ביקשו ממני להגיד ברדיו ״אני מעדיף חופשה בישלאכול
אותם ולא פלאפל. לטווח הרחוק, הפירסום בהחלט
ראל״ .אמרתי את זה, ואחרי חודש נסעתי לחופשה בקפריסין.
יכול להזיק למכירות, שהן במילא נמוכות מאוד. באמת, נהיה 1אל תשאלי מה שעשו לי .״יא חנטריש, מעדיף חופשה בישמזה
ממש סיפור, סיפור. אני מרגיש בחברה טובה. לפני ׳ ראל, אבל נוסע לחדל״ ,צעקו לי אנשים ברחוב.
שנתיים זה היה החומוס, עכשיו הפלאפל. בסוף באמת יישאר
• לא משונה לד לנסוע בכבישים ולראות את
לאכול רק אוכל סיני ואיטלקי.

עצמך מביט מכל פינה?

• אתה אוכל פל אפ א
לא. זה כאילו מישהו אחר מסתכל עלי. אבל אחר־כך כשיום
בטח שאני אוכל. אנ יודע בדיוק מה אני מכניס פנימה. הנה ״ אחד יורידו את כל הפוסטרים שלי, אני בטח אהיה קצת עצוב.
(דניאלה שמי)
(שרת חס< | הנה היה דודו דותן, ופתאום הורידו אותו•
אני אוכל לכבודו עוד.

—^ייי

ל שרה אנגיל יש בת. היא אומרת שהאב הלא־מאושר הוא !גבי דולינגר.

שרה אוגיל מבקשת פסק־דין למזונות. בשביל
וגב דוליוגו־ זה עלול להיות גזר־דין מוות. איר
הסתבר פרוון־הצמרת ע השל התחתון?
א •לו ה אלון
^ ני עבריין. עשר שנים ישבתי ב־
בית־סוהר. אילו היא באמת היתה בוגדת
בי, הייתי הורג אותה!״ אמר שימעיה אנג ל לדיינים בבית־הדין הרבני, בינואר , 1982
כאשר ביקש היתר לשאת שנית את שרה
לאשה, אחרי שהם התגרשו בחופזה זמן קצר
קודם לכן. לצורך הגט טענו השניים כי בגרו
בבן־זוגם, ושמעיה הסביר לדיינים שאם שרה
תבגוד בו — יהרוג אותה.
לפני חצי שנה התגלה רימון־יד מתחת למכוניתה
של שרה אנג׳ל, המתגוררת בבת־ים
עם בתה, שאיננה בתו של שמעיה. הנאשמים
במעשה הם צעירים, דגי־רקק בעולם־התח־תון,
שאינם מכירים כלל את שרה. אבל הם

מכירים את בעלה, שמעיה, מכיוון שישבו
איתו בכלא.
למרות שהמניע למילכוד־המכונית רובץ
לפיתחו של הבעל, הוא לא נחקר במישטרה,
והוא אינו עומד לדין בפרשה. עד־המדינה טוען
שהרימונים נמסרו לו על־ירי מאיר צדיק,
שביקר יחד עם חברתו, רינה מיימון, אצל
שמעיה בכלא בשבת בבוקר. המילכוד נעשה
באותה שבת בערב.

ץ ץאז שנולדה בתה של שרה, לפני
^ /שנה, היו לחישות ששמעיה כועס מאוד,
ורוצה לנקום בשרה ובילדה. ברור שהוא היה

דולינגר

חנותו של דולינגר
מאוד לא בריא!

מאוד מעונין להניח את ידיו על הברנש
ששכב עם שרה ועשה לה ילד. שרה, מצידה,
שמרה בקנאות על זהותו של הגבר. היא
סיפרה למתעניינים שאבי־בתה הוא צרפתי,
שאותו פגשה בחו״ל.
היתה זו, על כן, הפתעה גדולה כאשר
החליטה שרה השבוע להגיש תביעת־מזונות
נגד הפרוון צבי דולינגר, ולזהותו כאבי־בתה.
״אולי היא רצתה להוציא עליו חוזה,״ אמר
להשלם־הזה אדם המכיר היטב את שמעיה
ואת היחסים שבינו לבין שרה.
גם עורכת־הדין אסתר דורון, שהגישה את
תביעתה של שרה, ידעה על הסכנה. דורון,
אחת מעורכות־הדין החריפות בישראל, חככה
בדעתה זמן רב, ואף ניסתה להתקשר עם
דולינגר כדי להגיע איתו להסדר ולמנוע את
התביעה. ישיבות אחדות איתו ועם עורך־
דינו, אהוד גוטמן, לא נשאו תוצאות ועל כן
הוגשה התביעה.
על פי כתב־התביעה הכירו שרה ודולינגר
זה את זה לפני חמש שנים, מייד לאחר ששרה
זוכתה מאשמת הרצח הכפול, שבו הורשע
שמעיה, ועבדה ככתבת בחדשזת. התפתחה
ביניהם ידידות עמוקה.
בנובמבר 1984 נכנסה שרה לכלא, באשמת
החזקת סמים ונשק, לשלוש שנים. באחת
החופשות מהכלא פגשה בדולינגר במיקרה,
והקשר חודש.
כאשר שוחררה ב־ 1987 בא הפרוון לחופשה
בבית־אמה בבת־ים. הידידות הפכה לרומן,
ושרה הרתה. כאשר היתה בחודש השישי
להריונה, ביוני , 1988 לקח אותה מאהבה
לחופשה ביוון. ההריון היה קשה, ושרה
אושפזה פעמים־מיספר ודאגה מאוד לשלום
היילוד. דולינגר לא זנח אותה במהלך ההריון,
בא לבקרה מדי־יום והיה נוכח בבית־החולים
בזמן הלידה.
כדי לעזור לה להתפרנס, פתח לה דולינגר
בוטיק לבגדים ברעננה.
בינואר השנה נפרץ הבוטיק, וסחורה רבה
נגנבה. חברת־הביטוח שילמה לשרה 13 אלף

ש״ח תמורת הנזק. היא כיסתה את חובותיה,
אלא שמאז אין לה מקור״פרנסה. שרה מתגוררת
עם הילדה אצל אמה. האם עובדת ואינה
יכולה לטפל בתינוקת, הדירה קטנה, וחייהן
של שלוש הנשים יחדיו אינם נוחים.

ך• פני חודשים אחדים הפסיקה שרה
/את יחסיה עם דולינגר, מכיוון שראתה
שאין להם תכלית. הפרוון הוא נשוי ואב לשני
ילדים קטנים, ושרה לא ראתה שליחסיהם יש
עתיד. מאז הפסיק דולינגר לפרנס אותה,
והיא נשארה חסרת־כל .,אחרי הרבה התלבטויות
החליטה סוף־סוף להגיש את התביעה.
מאחר שבית־המישפט עובד לאט, טרם
הגיעה תביעת־המזונות לדולינגר. עורך־דינו
אמר להעולם הזה כי הפרוון מחכה לראות
את כתב־התביעה לפני שיגיב.
בכלא, בתא בודד, יושב שמעיה אנג׳ל, שנידון
למאסר־עולם, ואוכל את עצמו. אהבתו
הגדולה לשרה היפהפיה היתה ידועה לכל. הם
כונו בעיתונות ״הזוג המלכותי של העולם־
התחתון״ .הירבו לכתוב עליהם ולצלם אותם.
הם נישאו אחרי היכרות קצרה, שהחלה
במועדון פיקוקס בכיכר־האתרים, שם עבדה
שרה כבארמנית.
זמן קצר אחרי הנישואין הסתכסכו, פנו
לרבנות, השמיצו איש את רעותו וזכו לגט
מיידי.
״למעשה לא רצינו להתגרש, לא רצינו
ללכת עד הסוף. אבל בשעת רוגז ועצבים,
ובעזרת גורמים חיצוניים, התגרשנו במהירות
והתחרטנו ישר. המעשה נעשה מתוך ילדותיות
וטיפשות, ואנו שנינו מצטערים מעומק־הלב
ורוצים להתחתן שנית. אנו אוהבים אחד
את השני ורוצים גושפנקה לזה. אני מבקשת
להתחתן בדחיפות,״ כתבה אז שרה בבקשתה
להיתר״נישואין, אחרי הגירושין החפוזים.
הרבנים התחשבו באהבתם של השניים. הם
קיבלו את גירסתם שלא בגדו זה בזה, שהיתה
זו רק אמתלה כדי להשיג במהרה את הגט.

זה יכול להרגיז את שמעיה בכלא

״לו היתה בוגדת בי באמת, הייתי הורג
אותה,״ כתב אז שמעיה לרבנים. הותר להם
להינשא מחדש, ומכיוון שהם המשיכו לחיות
ביחד אחרי הגט הורו הרבנים שגם אם לא
יינשאו, הם חייבים בגט זה מזה, כדי להינשא
לאחרים.
שרה ושמעיה לא נישאו שוב, מכיוון ש־סמור
לכר נאשמו ברצח הכפול, שבו נרצחו

לם. שושן נרצח בכלא על־ידי שמעיה וחבריו.
ב־ 1984 יצאה שרה פתאום לחופשי אחרי
שנתיים במעצר, כשהיא מטוהרת, מפורסמת
ובעלה בכלא, נידון למאסר־עולם.

^ מהלך המישסט הסתבר כי שמעיה,
6שהיה נרקומן כבד, רצה מאוד בילד. הוא

לפניו את שרה.
״לפני חודשיים, בערך, היכרתי במועדון
ליקוזיד את שרה. היא באה עם גיל דה־פז,
שאני מאוד אוהב ומעריך. היה קשר, מבחינתי,
של סקרנות מהתדמית שלה. בדיבור אי-
תה נודע לי ששמעיה הוא בעלה. המשכנו
להיפגש במועדון. בהמשך היתה שרה עוברת
מדי פעם בחנות אצלי( ,חנות הפרוות המפוא־

שמעיה אנג׳ל
סה יש לאסיר־עולם להפסיד?
שולמית שלי ומישל נחמיאס על רקע סחר־בסמים
שבו עסק שמעיה.
״מישפט הרצח הכפול ״,כפי שכונה על־ידי
העיתונות, נפתח ברעש גדול. שרה,
שמעיה וחיים שושן, חברם מחיפה, הפכו
לכוכבי־תיקשורת. שרה היפה היתה חביבה
במיוחד על צלמי־העיתונות. תמונותיה, כששערה
הארוך והשחור מתנפנף, עשוי בצמות
קטנות או מתולתל בתלתלים ארוכים, מילאו
את העיתונים. היא משכה את תשומת־הלב
הציבורית גם בגלל התדמית הרומנטית של
ילדה טובה, שלמדה באוניברסיטה ושהסת־בכה
בגלל אהבתה לעבריין.
אחרי שנתיים הסתיים המישפט בזיכויה
של שרה. שמעיה הורשע ונידון למאסר־עו־

יצא עם שרה לחופשה בסיני כדי להתנקות
מהסמים ולעשות ילד, אבל לא הצליח.
שרה, אפופת־הפירסומת, התחילה לכתוב
מדי שבוע סיפורים בחרשות. היא התפרנסה
יפה, קנתה לעצמה מכונית קטנה, התגוררה
בדירתו של יוסי היימן, עיתונאי בחדשות גם
הוא, ובילתה במועדונים.
אחד מחבריה מילדות היה גיל דה־פז,
שאהב אותה בעבר ושהמשיך להיות ידידה.
הוא לקח אותה למועדון ליקחיד, שם עבד
באותה תקופה. מועדון זה היה שייך לגיסיו
של הפרוון דולינגר, והוא נהג לבקר שם.
דולינגר הכיר את גיל דה־פז, מפני שאמו
של גיל עבדה בעבר במשכית יחד עם חמותו
של דולינגר. כאשר נפגשו בליקוויד הציג גיל

רת של דולינגר נמצאת ברחוב פרישמן פינת
בן־יהודה, ליד בית־הקפה מרסנד, ומשרתת
את שמנה וסלתה של החברה הישראלית).
״ידעתי שהיא עובדת כחדשות. היינו יושבים
ושותים קפה ליד החנות, בערך פעמיים־
שלוש בשבוע. בדירה של שרה הייתי פעמיים
או שלוש, פעם אחת עם שרה לבד.
״בערבים אני יוצא לבד ואשתי לבד, כי
אין לנו בייבי־סיטר. לפעמים הייתי מזמין את
שרה איתי. אני אף פעם לא הלוויתי לה

כך העיד דולינגר במישטרה באוקטובר
, 1984 כאשר נעצר יחד עם שרה וחברתה,
תיקווה ארביב, באשמת החזקת־סמים. בבית־המישפט
ביקש נציג־המישטרה את הארכת

מעצרם של השלושה ב־ 15 יום. הנשים נחשדו
בהשגת הסמים, ייבואם לתל־אביב ומכירתם
שם. דולינגר נחשד בכך שמימן חלק מהסמים.
השופט עצר את כל השלושה ל־ 15 יום. רולי-
נגר שוחרר, ומאז לא נראה בדת־המישפט.
שרה הואשמה גם בהחזקת /שק ובנסיון
להחדיר אקרה לכלא, וגם בסחר בסמים. היא
הסבירה כי עשתה זאת מכיוון שהיתה זקוקה
לכסף כדי לממן את העירעור שהגישה המדינה
על־כך שיצאה זכאית מאשמת־הרצח.
בסופו של דבר זיכה גם בית־המישפט העליון
את שרה מהרצח הכפול, אבל היא הורשעה
במישפט־הסמים ונידונה לשלוש שנות

^ ניגודם הקבוע של שרה ושל שמעיה
במשך כל השנים הקשות היה עורך־הדין
הצעיר והמוכשר דויד יפתח. הוא טיפל בכל
צרכיהם של בני־הזוג, ואף הגיש את בקשת־הגירושין
האחרונה של שרה לבית־הדין הרבני.
בינואר
1986 פנתה שרה וביקשה לקבל
גט משמעיה מכיוון שהם הגיעו להסכמה
שאין כל טעם בהמשך חייהם ביחד, כאשר
שמעיה נידון למאסר־עולם. שרה היתה אז
בכלא נווה־תירצה, והיא ציינה שייגרם לה
נזק רב אם בית־הדין לא ייענה לבקשתה,
מכיוון שהחליטה לנתק עצמה סופית משמעיה
אנג׳ל ומהעולם העברייני. היא קיוותה
להשתחרר ולפתוח דף חדש בחייה.
על פי מה שמתברר כעת, ידעה אז שרה כי
דולינגר הוא העומד להיכתב בדף החדש בס־פר־חייה.
היא פגשה אותו בחופשתה מהכלא.
המיפגש היה גורלי. הם נקשרו בעבותות־אהבה
ושרה רצתה להיות פנויה לאהבתה
החדשה.
אחרי גט נרגש ברבנות, כאשר בני־הזוג
מתנהגים יותר כחתן־וכלה מאשר כזוג מתגרש,
פנתה שרה לדרכה, מלווה בבירכתו של
שמעיה. היא המשיכה לבקרו בכלא, אולם
לאט־לאט התרופפו הקשרים.
מספטמבר , 1988 כאשר נולדה בתה, הסתובבו
שמועות ששמעיה כועס. בחודש יוני,
בטרם מלאה לילדה שנה, מולכדה מכוניתה
של שרה. מקורבים לעולם־התחתון אמרו
ששם אין גירושין וכי שמעיה יחשוב על שרה
תמיד כעל אשתו, ולא יראה בעין יפה קשר
שלה עם גברים אחרים.
אבל שמעיה טילפן לשרה מהכלא ומיהר
להכחיש כל קשר לעניין. היתה מעין התפייסות
בין השניים, אבל מקורבים לא האמינו
בכר•
מישפטם של הנאשמים במילכוד מכוניתה
של שרה טרם התחיל. במפתיע, מייצג מיש־רדו
של עורך-הדין דויד יפתח את אחד הנאשמים
במילכוד מכוניתה של שרה. יפתח הסביר
לשרה שהוא עצמו לא ייצג את הנאשם,
וכי מי שייצגו הוא עורר־הדין אבי עמירם,
העובד במישרדו.
בינתיים מחכה דולינגר לכתב־התביעה
ולצרות שיבואו בעיקבותיו. הפירסום יגרום
לו בוודאי צרות עם מישפחתו וצרות גדולות
מצד שמעיה אנג׳ל, שאין לו מה להפסיד.
עורך־הדין אהוד גוטמן, נציגו של צבי
דולינגר, הגיב:
אחרי שקיבל את כתב־התביעה, התייעץ
עימי דולינגר וזוהי גירסתו: לא היו לו שום
יחסים אינטימיים עם שרה אנג׳ל. הוא כופר
באבהות על בתה, וטוען ״לא דובים ולא יער.״
דולינגר מודה בהיכרות אתה לפני ארבע
שנים, אך לא בשום דבר מעבר לזה. מכיוון
שהיתה נשואה באותו זמן לשמעיה אנג׳ל,
הרי שלפי החזקה המישפטית הוא האב.

א׳ עממ׳ ה /

לרות•
אביגילנא מאוזן:
)1ארוך מאוד, גדל־מידות; )5
תחבושת לחה על המכה; )10 אל
היערות; )11 בתוכם; )13 אביזר
במישחק ספורט; )14 מכסה הבית
מעל התיקרה; )15 שחקנית
הוליוודית ,״מוכת ירח״; )16
צעקת החמור; )18 אבקת צמח
בושם; )20 ביקעה; )21 דג הבקלה
( )22 ;)2.3שליח ציבור; )24 עץ
נשיר נאה וגדול בגליל העליון;
)25 ציץ פרח; )26 פרפרת בתום
הסעודה; )28 מין תבואה הגדלה
בשדה מושקה; )30 לבוש־נשים
הודי; )31 תעלה המקצרת את
הדרך בין הים הצפוני והים
הבאלטי; )32 חלק קטן של דבר;
)34 חור; )35 החלק הרחב של
העלה; )38 רעש; )39 סוד; )41
מחפש; )42 נחל אכזב; )43
מיפתן; )45 פיזר, זרה; )47 קליפת
הענבים; )48 מייסד בית־הספר
.מיקווה ישראל״ (ש״מ); )50
מישקל העטיפה; )51 עגלגל, לא
חד; )52 פינת חימום בבית; )54
האבן התחתונה בריחיים; )57
האצבע העבה ביד וברגל)61 :
אמונה; )62 ריתמוס; )64 שניים;
)65 שלילה מוחלטת; )66 מילת
זרוז; )67 סמל למידה קטנה; )69
אבי הנביא אלישע; )70 כישלון,
נפילה; )72 אגם; )74 סמכות
לביטול החלטה; )75 רתוק־ברזל
בפי בהמה; )77 דיאמטר; )78
סופר יהודי אמריקאי(ש״מ); )81
כינוי לאדם פחדן; )83 נהר
בררום אפריקה; )85 כינוי לקרבן
שמקריבים ביום מועד; )86
תכשיט לאף; )88 בהמה נושאת
משאות בטיבט; )89 הראשון
בדרך רבת־עקלקלות; )91 כחוש,
רזה; )93 בן אדם; )95 מידבק; )96
כף היד; )98 תשלום־חובה
לשילטון; )100 רקב; )102 מילת
שלילה; )103 אלוהים; )104 שטר
בית־דין הנותן לבעל־חוב כוח
לרדת לנכסי הלווה; )105 רגע

מאוגד:
)1אחד משיבעת־המינים
שהארץ נתברכה בהם; )2דגן
השמיים; )3מלחין גרמני; )4ישן
את שנתו; )6אדמת טיט; )7שחקן
הוליוודי — ״האזרח קייך; )8
העושה־בקסמים; )9שיפחת אברהם;
)12 בהשאלה — תיקווה,
תוחלת; )15 רופא דגול, על שמו
בית־חולים במרכז הארץ; )16

להביא ילד
כבר מזמן לא קיבלתי מיכתב
מבית־הסוהר. הנה אחד, שהגיע השבוע:
אסיר פנוי, בלי ילדים, בן
,46 יליד רומניה 1.86 ,מטר, רגיש,
לא מעשן, אוהב ספורט, מוסיקה
קלאסית, אופרות, טיולים, ריקודים,
בידור. יוצא לחופשות אחת
לחורש. יושב, בפעם הראשונה בחייו,
בגלל מיקרה טראגי. הוא
מעוניין להכיר מתאימה, ומסיים ב־
״יש אפשרות להביא ילד לעולם,
עם התחייבות למזונות.״ אפשר
לכתוב לת״ד ,36661 תל־אביב, או
לשאול אותי על (.)1/2727

ממישפחה טובה
משה פרסקי כבר התארח פעם
במדור זה, ועכשיו הוא מנסה שנית.
״אירופאי בן ,40 גובה 1.85 מטר,
חתיך, עוסק בעיתונות, ממישפחה
טובה,״ הוא כותב ,״בעל דירה ואמצעים.
אוהב טבע וספרים. לא הת־

בזה, גרף; )17 גיבור קיפלינגי;
)19 לא ראשון בחשיבותו; )20
מעיין נובע; )21 מדינה באפריקה
המיזרחית; )23 פקודה; )24 שמח;
)26 הנשיא ה־ 39 של ארה״ב; )27
הקו הניצב היורד מאמצע הקשת
אל היתר (בהנדסה); )29 מי־אפסיים;
)30 הוגה־דיעות צרפתי
— ״הבחילה״; )33 שביל בשיער
(ח); )34 חוקר־ארצות נורווגי
(ש״מז; )36 יצירה מוסיקלית
שמצטרפים בה קולות אחדים
לאותו נושא עצמו; )37 מלך
מואב; )40 נוזל; )41 המיספר 500
בגימטריה המקובל כמיספר
גוזמה; )44 מצב הנחשב כתיקו
בשח־מת; )46 סר מהדרך הטובה;
)47 נוכרי; )49 האבן העליונה
בריחיים; )50 לחות; )53 צאצא
להורים שאחד מהם הוא בן הגזע

הלבן, והשני כושי; )54 פילוח
ריגבי־אדמה; )55 חבורת אנשים
בני דיעה אחת; )56 מישטרה
צבאית; )58 בת־קול; )59 בעל־חוב;
)60 צעיר, קטן; )62 דרו; )63
נכבד מוסלמי; )66 חלקיק־יסוד
נטול מיטען חשמלי; )68 שמה
הקדום של העיר בת־ים; )71
פתיל דק; )73 מתוך(ארמית); )76
תולעת הנכנסת באריג; )77
מחול צרפתי; )79 שובב, ערום;
)80 מילה הבאה לרבות; )82
שיעור ההשתתפות — חלק, מנה
(במתימטיקה); )84 דחיקה נפשית
או גופנית; )85 קו־האופק; )87
שביב־אש; )90 מתייחס לבני־שם;
)92 קנה־סוף; )94 מין דג; )96
פנה; )97 הכרע, השפל; )99 כלי־עינויים;
)101 ידית; )102 פיתחו
של הר־געש; )103 מילת אזהרה.

האמת ער מדינת יסראל וער כסלון הציונות
מאת דרי יולי נודרמז
ספריו:
״קטל
יימאפי ה 1־פר אי ת
( ייב>די־

נברפה*
במדד כה

מרשחתת״

החרמה״<

יוצאים ראור בחודשים הקרובים בשפה הרוסית בסוסקוה ב 200,000-עותקים.

ניתן לרכוש את הספרים בעברית בבאר־שבע ת.ד 5349 .או להזמין־ בטרפון
32245־.057
-הנחות מיוחדות -

משה מרפקי
אירופאי בן 40
חתנתי בגלל לימודים ותמיכת ,
בהורים. מעונין ביפה, משכילה והגונה.״
כתבי
אליו לרחוב פתח־תיקווה
27׳ נתניה•

מחפ שת אביר

ממוצא אירופאי, מחפשת אביר
(אפשר גם בלי הסוס הלבן, היא
אומרת) ממוצא אירופאי, משכיל,
חברותי, סימפטי, נאה, להיכרות
רצינית. כתוב אליה לתיבת־דואר
, 10017 רמת־גן .52001

נטיות אמנותיות
היא בת ,27 נאה, מרשימה,
ספורטיבית, גבוהה במיוחד —
1.78 מטר, בעלת נטיות אמנותיות,
חובבת צילום, טיולים, ארכיאולוגיה,
בעלי־חיים. יש לה גם חוש־הומור.
היא
תישמח להכיר בחור בן־גי־לה,
עד ,35 שגובהו 1.80 מטר
ויותר, רצוי שאינו מעשן, ובהחלט
אפשרי מושבניק. שאל אותי על

יש גברים, שכאשר הם בני
8ג, הם רוצים נשים בנות ,40
וכאשר הם בני ,40 הם רוצים
נשים בנות . 18

פנויים בטלוויזיה
חברת־הפקות פרטית מכינה
בימים אלה כתבת־תחקיר בנושא
הפנויים והפנויות בארץ, המיועדת
לשידור בערוץ .2לצורך התוכנית
דרושים מרואייניס/ות שאינם
נשואים, כדי שיספרו על עצמם
מול מצלמת־הטלוויזיה.
המפיק עזרא שואקה והכימאי
מיכאל יוחאי, שניהם בני ,30 סיימו
לפני שנתיים את לימודיהם בחוג
לקולנוע באוניברסיטת תל״אביב.
התוכנית, לדבריהם, תתמקד
בהיבט הסוציולוגי־פסיכולוגי של
הלא־נשואים, ותנסה למצוא אם יש
לפנויים הישראלים מאפיינים
מיוחדים לעומת הפנויים בארצות
אחרות.
אפשר להתקשר לעזרא, בטלפון

301976־.03

רודני בטלפון עדיין בטל פון
221017־ ,03 מקבלת
מינתבים ומעבירה מידע.

היא צברית רווקה בת ,38 בעלת
השכלה גבוהה 1.70 ,מטר, נחמדה,

ס־־טיס ביקיר סיגל צארוס (המיט-
עדנים הידועים הם קרובי־מישפחה)
ב ת , 21 לומדת הו ראה
בסמינר לווינסקי, גובה
1.67 מטר, חטובה.
צבא: פקידה בלישכתו
של האלוף בר-כוכבא, תקופה
סי־גל צארום
הזכורה לטוב (״סיפור של
מפונקת שהפכה עצמאית
בחורה מפונקת, הקשורה ל סינר
של אמא, שהפכה עצמאית).
אוהבת: לבלות.
ב עו ד 10 שנים: מקווה להיות בעלת השכלה אקד מ אית,
נשואה ואם לשניים, לפחות.
בן־זוג: משכיל, שאוכל ללמוד ממנו, מושך, יודע להעניק
ולאהוב.

הורוסהוס

סדים בנים,] ,

מזר החודש:
קשת וחנו ולגדר
רד בו קשת
יושר, תמימות, אמונה ואופטימיות,
אלה הן חלק מהתכונות המאפיינות א ת
ילדי מזל קשת. ילד בזה הוא נוח ומ עניין.
אולם לחנך אותו, ולהחזיק אותו
במשמעת כפייתית -זה בלתי אפשרי.
״חנוך לנער על פי דרכו״ היא הסיס מ ה
המתאימה לילדים אלה.
הורים של ילד כזה חייבים לכבד א ת
רצונותיו ולהתייחס אליו כשווה בין
שווים. מיום היוולדו, בטרם למד לדבר,
הוא מעביר את דעותיו בסימנים אח רים.
צריך רק סבלנו ת ואמונה בכוונותיו
הטובות.
הורים המבינים את אופיו ואישיותו
ימצאו שקל לגדלו וקשה לחוש בדידו ת
לצידו. בגיל שלוש או 13 אפשר לדבר
איתו בגילוי־לב ולשוחח עימו על כל
בעיה המתעוררת. ילד קשת הוא טוב-

בעיות הקשורות במעבר דירה או ברכי שת
דירה עשויות למצוא את פיתרונן
בזמן הקרוב. צריך
לגלות התמדה ולא קשרים להתייאש.
חברתיים יגרמו הנאה.
תוכלו לסמוך על
ידידים ולהתייעץ עי מם
על צעדים חשו בים
שאתם עומדים
לבצע בקרוב. קשרים
רומנטיים עולים סוףסוף
על דרך המלך.
אי-הבנות ומריבות אפשר ליישב באופן
בוגד שתוצאותיו תהיינה נוחות לכם.

התקופה המנחית ר׳ קשה, המצב הבריאותי
אינו בתיל. טיפול 1כון בבעיות המת שרחת
עשו־ לעמר. ש״ניס כספ״ם
ממשיכים לגרוס
דאגה. הוצאות בלתיצפויות
מרמזת לדילזל
התקציב ומוסיפות ללוד
צים שבהם אתם נתונים.
בגי הזוג אמם שבוים
לבוא לקראתכם והבדח
ת שבה אתם גתמים
מדכאה. בני־מישפחה
מבוגרים יסברו מבעיות
בריאות ויבקשו את עזרתכם ואתם תצטרכו
למתר על זמן יקר בשבוע הזה למשם.

הפתעות בתחום הרומנטי צפויות
השבוע. כדאי להתכונן לבלתי־צפוי,
במקום ובזמן המוזרים
ביותר. שימו לב
לרמזים הניתנים לכם
על*ידי בני המין השני.
בתחום הכספי
אתם עלולים להיתקל
בקשיים, לכן נסו לדתות
קניות גדולות ול מהשקעות. הימנע קיימת
אפשרות לאב זבה.
כן מומלץ להי-
מנע מלחתום על טיסמכים בימים רביעי
וחמישי. במקום העבודה ייווצר לחץ.

לב ומתייחס אל כולם כאל חבריו
וידידיו, אינו חש צורך לחלק א ת העולם
למעמדות או שכבות-גיל. כולם בני-
אדם בעיניו.
הוא אוהב טבע ומתקשר לכל בעלי-
החיים, גדולים כקטנים. יחסו לחיות
אינו שונה מיחסו לבני-אדם -כולם
שווים בעיניו וראויים לי חס הוגן. הוא
מבין א ת החיה ומזדהה עם מח שבותיה
ורצונותיה. חשוב מאוד לאפשר לילד
כזה לגדל כמה בעלי-חיים בביתו.
ילד קשת הוא יצירתי מאוד ומלא
שימחת חיים. הוא מתעורר בבוקר מלא־מרץ,
ומצפה למה שהיום החדש עומד
להביא לו. הוא סקרן מאוד ומוכן להת נסו
ת בכל דבר.
הקשרים שהוא יוצר עם זרים ברחוב
מוסיפים לו. כל אדם מלמד אותו משהו,
הוא אוסף לו אינפורמציה על כל נושא
שבעולם, עד שהוא הופך כמעט לאנצי קלופדיה
מהלכת.
העצמאות והחופש חשובים לו: הוא
לא מוכן להשלים עם הגבלות ואיסורים.
אם אוסרים עליו דבר״מה, הוא דורש
הסבר משכנע והגיוני. אם אין בנמצא
הסבר כזה, מוטב שלא להיכנס עימו
לעימות.
ילד ק שת חייב להיות בתנועה. הוא
נמשך לספורט על כל סוגיו -שחיה,
ריצה, מי שחקים קבוצתיים. בכל שיטחי
האמנות הוא מגלה כישרון, אן יותר
מכל הוא מגלה א ת יכולתו בציור.
ילד ק שת הוא ילדותי ומבוגר בעת
ובעונה אח ת. אמהות של ילדים כאלה
חרדות לעתים קרובות. לעולם אינן
יכולות לנחש או לצפות מראש איזה
רעיון או תעלול עולה בראשו. אמא אחת
עייפות עלולה לפקור אתכם בתחילת
השבוע. גס! לעוז כמה שיותר ולא לאמץ אח
עצמכם יותר מרי, כ׳
העומס י מל לפגוע
בבריאות. החיים החבר
תיים ד׳ סאבזב־ם כעת,
ובאמח עדיף להתרחק
לכמה ימים ולהתמסר
לכעיזח שהחנחו. אל
תתפלאו אס בתקיפה זו
תהיו קצת ייתר שבחגים.
שיסו לב לכך, ואל
תמהר! להחליט על
דרכים חדשות. בשטח הרומנטי אתם שמדים
ב קחב להיפגש עם א1ש־ם מוזרים ומשונים.

השבוע תורגש מ תי חו ת רבה ביניכם ובין
בגי״המישפחה. עדיף להרבות בבילויים
ובביקורים מחוץ ל בית,
ולמנוע בכך
סיכסוכי ם ואי-הבנות
שיוסיפו רוגז ועצב נות.
רצוי לחד ש קש רים
רומנטיים שנפס קו,
ובן תהיה לכם
הזדמנות להכיר אנ שים
חד שים, האמו רים
להוסיף עליזות
ושימחה לתקופה זו.
בענייני בספים יתכנו מיכשולים פתאו מיים,
שעימם תצטרכו ללמוד להסתדר.

בתקופה האחרונה אתם סוראנים יותר סוד
מיד. בריא 1חם א 1עבודתם של בגי־מישפחה
קרובים איגה מתנהלת
בצורה מניחה את הדעת,
ואתם איגכם יכולים לעשות
דבר. ביחסים חסד
ט״ס צפוייה התקרבות.
יש יותר נטיה להרמוניה
ביחסים. ואתם נעשים
פחות ביקורתיים כלפי
בני הזוג. נסיעה שאתם
שמדים לבצע עלולה
להיתקל בעיכובים 1מיכ־שולים.
לכן תבננז אותה בזהירות כ׳
האפשרויות שתהיינה כרוכות בה — רמת.

סיפרה, שבעת מסע קניות בשעות הבו קר
נעלם בנה בן ה־ 3מהחנות. רק בש עות
הערב הוא נמצא על-ידי המישטרה.
המישפט הראשון שאמר לה היה :״לאן
נעלמת! א ת לא חושבת שאת צריכה
להשגיח על ילד קטן כמוניד
ילד ק שת וגם מבוגר קשת אינם יכו לים
להשלים עם כד שהם אשמים. ברגע
שהם מבצעים מעשה שאינו בסדר הם
חייבים להאשים א ת הזולת. יופיטר,
השולט במזלם, דורש צדק, יושר וטוהר-

מידות, לכן אינם מסוגלים להעלות
בדעתם שהם לא היו בסדר, ביחוד מפני
שהם בא מ ת אינם מתכוונים לכן.
יכולתו של ילד ק שת להיות אובייק טיבי
וכאילו לא להשתייך מקשה עליו
לעתים, כי בשעה כזו הוא חש עצמו
מאוד בודד. חרף הרגשה זו אם אחד
מהוריו יחגוג יום־הולדת הוא יוציא את
כל חסכונותיו ויקנה א ת המתנה היקרה
ביותר שיוכל להרשות לעצמו. אם אמו
תהיה בעלת־השמחה, היא בהחלט יכו בעיות
כספיות עדיין ממשיכות להט ריד,
אולם התייעצות עם מומחים־לדבר
עשויה לעזור. יש
לבנות תוכנית חדשה
שתוכל לתת ביטחון
לטוות ארוך. הצעות
עבודה חד שות כדאי
לבדוק היטב. לא כל
מה שמלהיב ברגע
הראשון ניתן לביצוע
ללא בעיות. אחד
מבני־המישפחה עלול
לגרום לדאגה השבוע.
כדאי להקדי ש לו יותר ת שומת־לב והש גחה.
בשטח הרומנטי מתפתחת פרשיה.

אתם מתקרבים לפרשת־דרכים. כדאי לעצור
!לשקול היטב את צעדיכם הבאים. אותם
המשקיעים את כספם
בבורסה. כדאי שיקטינו
את הסימן שהם לוקחים.
במקוס העבודה
שוב סתעזררות בעיות.
אושים מוסים לחתור
תחתיכם ולהכפיש את
שימכם הטוב. ראנו
להראות לענעיס ברבר
אח טיב עבודתכם ואח
ההישנים שאליהם הנע־חם•
.חסים חסוט״ם חרשים ומא 1ד מעניינים
מתפתחים לאיטם. אל תמהרו להחליט.

לפניכם.
אפשרויות חד שות נפתחות
לפתע הכל משתנה והדבר מביא מבחינה לבילבול.
בריאותית יש להק פיד
במיוחד על כל
מה שקשור בעיניים.
אלה מביניכם ה סוב לים
מבעיות בעיניים
כדאי שלא יתעלמו
מהבעיה ויגשו בהק דם
למומחה. רוח
ו3פ $!2$3ההתלהבות המאפיי נת
א ת התקופה האח רונה
גורמת לכם לרצות להסתכן. הדבר
שבה אתם נוהגים.
מורגש בצורה

לה להתכונן לקבל מתנה שהיא משאת
נפשו של בנה -כמו כדורגל חדש.
בית״הספר הוא סיפור בפני עצמו. מזל
קשת קשור בלימודים, א ן לא לימודים
של בית־ספר. אין דבר יותר שנוא על
הקשת הקטן מאשר מיסגרת של כיתה,
עם הצורך לדייק ולהגיע בזמן לשיעור.
זהו הילד שעליו יאמר המורה ״הוא
יכול אך אינו רוצה״ .זאת טעות באבחנה
הוא אינו יכול. כלומר, לא במיסגרתכזאת. כשיגדל קצת, או אולי בשנתיים
האחרונות של בית-הספר התיכון, אולי
יגלה עניין ויפתיע א ת כל חבריו ומוריו
בציוניו הטובים. רכישת ידע בא מ ת
מעניינת אותו, והוא ירצה להמשיך לל מוד
גם אחרי בית־הספר התיכון.
הילד הזה גורם להוריו דאגה, ביחוד
אם אינם תופסי ם מיהו בנם. כשהוא
חוצה א ת הכביש הוא אינו נזהר, אך
בדרך״כלל לא קורה לו כלום, כי כוכב
יופיטר שומר עליו, וקשת הוא בעל
המזל.
הורים שאינם נותנים לו עצמאות, לא
נותנים לו להביע דיעה בשיחותיהם,
ואינם מ תיי חסי ם אליו כאל א חד מהם,
מגדלים ילד שעתיד להיות מדוכא.
חבל, ק שת כזה, כשיגדל, יעדיף להת בודד.
איש לא יוכל לפתח עימו קשרים
קרובים.
החברותיות, החמימות והאופטימיות
לא יאפיינו טיפוס כזה. נדיבות הלב,
שמאפיינת ק שת בריא, תהפוך לקמצ-
נות, והחיים עם קשת כל־כך מעוות יהיו
כמעט בלתי-נסבלים. ילד קשת זקוק
לאמון. הוא ניחן בחוש־יושר בסיסי,
ואם מחנכים אותו נבון ונותנים לו חופש,
הוא עשוי להגיע לגדולות.
מצב־החח אינו טוב באחרונה. הרגשת *
דיכחך ועייפות מלווה את התקופה. אתם
חשים צורך בשינוי* .
ביתור במקום העבודה* .
התקופה אינה מתאימה *
לשינויים. טוב לתכנן כל 1
דבר בשקט, מאחורי *
מקלעים 1 .לבצעו מאוחר ;
י1תר. אל תשתפו ידידים *
בתוכניותיכם * ומכרים הסודיות. א־־הבנות עם .
בך הזוג אפשר ליישב *
ער־די שיחה שקטה; ,
אך אתם חייבים לשלוט במצב. העמידו אותו *
במקום! בעדנות רבה והפנינו ביטחוך עצסי; .

השבוע תהיו נתונים יותר מ ת מיד
לחילופי מצבי-רוח. האירועים מ שתנים
עתה במהירות עצו מה.
חלק ם מכניס
א תכ םלמ תי חות ו אי׳
שקט, ביחוד בל מה
שקשור לצד הרומנטי.
בעיה ישנה אינה נות נת
לכ ם מנוח ואינכם
מצליחים למצוא לה
20 בינו א ר ־
פיתרון. ב שטח הקא״
$ז ב פב רו א ר
ריירה, אתם מוכיחים
תושיה ורעיונות מקו ריים,
ומקבלים עידוד ו שבחים מידידי ם
לעבודה. מבחינה בריאותית -השטרו!

בשטח ה ע מד ה נפתח 1ת לפניכם דרכים
חדשות זמזשמת. א 1לם ל מחח ההצ שח
המפתות, כדאי לשקול
פעם נזספת אם אינכם
לוקחים על עצמכם תפקיד
שהוא גדול ממידת־כס.
במקום הע מד ה
עשויות להתרחש פגישות
חסנטיות מיסחו־דיות
וסרנשות. כדאי
9ובפב רו א ר
לשים לב לבני המין
20במרס
השני ולהניב על רמזים
עדינים המופנים כלפיכם.
אותם השסדיס לפני נסיעה לחדל• ,קח1
בחשבון שהנסיעה עלולה להידחות.

ו 1 1

קודם. פשוט דממה אלחוטית.
חשבתי שהיא ירדה למחתרת, אך במהרה גיליתי שהיא עובדת
בתצוגות, והיא פשוט הורידה פרופיל. אך אני, המכירה אותה כל־כך
טוב, יודעת שמשהו מסתתר מאחורי השקט הזה.
אז עשיתי כמה בירורים ושאלתי את החברות שלי האם הן יודעות
על הסטוץ החדש של אנבל טמיר. הן השיבו בשלילה, ואני כבר
התייאשתי וגם כעסתי על עצמי שיש בחייה של הגברת טמיר כמה
פינות שעוד לא הגעתי אליהן. אז מובן שעשיתי דרינג״דרינג, וכש־תפסתי
אותה התנפלתי עליה.
״איפה היית כל התקופה האחרונה הזאת?״
״הייתי קצת חולה בשפעת כמעט שלושה שבועות, וגרתי אצל
הורי, וחוץ מזה אני כל הזמן עוברת בתצוגות״.
״ומה עם חיי״האהבה?״
״כלום. אין לי אף אחד. הגברים הישראליים הם לא בשבילי. אני
לא בשביל המנטאליות של כאן״.
״אז מה את עושה בעניין?״
״אני עוזבת את הארץ״.

״בחודש מאי. חושבים שאני לא רצינית בעניין הזה, אבל כבר
התחלתי למכור את הרהיטים שלי. את כל מכשירי־החשמל, כמו
המקרר, הטלוויזיה, המזגן ומכונת־הכביסה אני אמכור ממש לפני
הנסיעה.״
״אני מבינה שאת עוזבת לאמריקה״.
״כן, אנחנו נוסעים לפלורידה, לעיר טמפה, שם יש להורי בית, ואני

.אני שזבח את הארץ־

אנבל -הסוף?

7ל אזאבים שולי השבוע היתה סצינה אדירה בכיכר־המדינה
בתל-אביב. הסתובבו שם מכוניות־ |
מישטרה, אמבולנסים ומאות סקרני!! שעקבו
אחרי הדראמה שהתרחשה בין שולי חנני (
לבין בעלה, איש־העסקים יוסי אמרי.
לגברת חנני, שהיתה מלכת־המים של |
השלם הזה לפני הרבה שנים, יש כבר נסיון
לא־מבוטל עם נציגי־החוק. בת ה־ 34 עברה (

מכות, מישטרה !אמבולנס
בחייה כמה הרפתקות, שעשו בלי עין הרע
כותרות לא־מעטות בעיתונות.
כשהיתה בת , 17 היא הכירה בחור נחמד
שהיה שותף בחברה קבלנית, אך זמן קצר
לפני ההיכרות שלה איתו הוא הספיק לרצות
עונש של שלוש שנות־מאסר בעוון סחר
בסמים קשים. לאחר גמר הרומן עם סוחר־הסמים,
היא הכירה את משהמ לכ ה, קצין־
ביטחון בדואר־חבילות. לא עברו שלושה
שבועות, והבחור הזה נעצר על גניבת־היהלומים
הגדולה ביותר שהיתה בארץ,

לפני חודשיים הגיעה אלי ידיעה שהזמר
אריק סיני ואשתו טלי עומדים להתגרש.
אומנם, השפיון שלי, שהעביר לי את הסיפור
הזה, מקבל אצלי ציון עשר בסולם המהימנות,
אבל זה כמובן לא הספיק לי. התקשרתי עם
טלי החיננית והחברותית, רקדנית במיק־צועה,
ושאלתי אותה מה קרה.
טלי, אשתו השלישית ואם שתי בנותיו של
אריק, הכחישה זאת מכל וכל ואמרה שזה
ממש לא־נכון שהם מתגרשים, ושאין אמת
בכל השמועות האלה. אמרתי לה שאותו
מקור סיפר לי על צעקות וגם על מכות. מה
פתאום! הכל נהדר בינה לבין אריק.
אז גנזתי את היריעה, כי אם אחד מבני־הזוג
אומר לי שזה לא־נכון, מי אני שאסתור
את דבריו?
זאת לא מנעה משולי לבוא לבית־המישפט
ולעודד את בן־זוגה.
ככה זה נמשך עד שבשנת 1978 זכתה
שולי להיעצר בעצמה כשחזרה מאחת מטי־סותיה
חובקות־העולם. היא נתפסה עם כמות
גדולה של דולארים, ובעיקבות מעצרה עשו
לה חיפוש בבית וגילו שם עוד דולארים.
אבל זה לא כלום לעומת ההמשך. שנה
לאחר־מכן, או אולי קצת יותר, התגלה שהיא
משמשת כבלדרית לחבורת־הכרם המפורסמת,
ושתפקידה היה להעביר יהלומים
מלוטשים מדרום־אפריקה לישראל, בשליחותו
של רחמים אחרוני, המרצה מאסר־עולם
על הרצח הכפול.
אז שולי ישבה קצת בכלא, ולאחר־מכן היא
החליטה שבעצם היא ילדה טובה, שנפלה
קורבן לכל מיני גברים ואנשים רעים, שניצלו
את תמימותה וטוב־ליבה. היא החליטה שמה
שהיא רוצה בחיים זה להתחתן ולהקים בית
בישראל, כמו כל בחורה יהודיה. זה לא היה,
קשה, מפני שהיא בחורה נחמדה מאוד. היא
הכירה את יוסי אבנרי, בעל חברה גדולה,
לשיווק מוצרי־חשמל, וגם נולדו להם שני
ילדים.
הכל נראה כמו באגדות של עשירי צפון־
תל־אביב. שולי הפכה לאשת״איש סולידית,
והנה, לפני שבוע היו חילופי־מכות בין׳
השניים. שולי החבולה והכחולה הזמינה!
מישטרה ואמבולנס, ואני עדיין מבררת מה
בדיוק קרה בין בני־הזוג.

עברו חודשיים, והנה אני קוראת בעיתון
מעריב שאריק סיני ואשתו טלי הגישו, באמצעות
עורך־הדין מיכאל גלם, את הסכם־
הגירושין ביניהם לבית־המישפט. בידיעה גם
נאמר שהזמר ישלם 1500 שקל לחודש דמי־מזונות.
ראיתי
את הידיעה ואמרתי לעצמי שזה
מוזר. שני בני״זוג שמתגרשים פונים לבית־המישפט
באמצעות אותו עורך־הדין.
מהנסיון שלי בתחום, הדבר נראה לי יוצא־דופן,
כי בדרך כלל כל אחד מבני־הזוג פונה
לעורך־הדין שלו.
טלפנתי לטלי ומצאתי אותה במצב״רוח
מעולה, עם הרבה שימחת־חיים, לא כמו של
אשה בצרות. שאלתי אותה:
״מה קרה לפני חודשיים? את התחמקת
מלתת לי את התשובה האמיתית. עכשיו זה
היה בעיתון!״
טלי הבטיחה לי שהיא לא התחמקה, ושהיא
לא ניסתה למרוח אותי.
שאלתי אותה אם הידיעה במעריב נכונה.
טלי הירהרה רגע, ואמרה לי משהו שאולי

נראה שאני אף פעם לא אלמד לקח. לפני
חצי שנה, בערך, שמעתי מידידה טובה של
גליה אלבין שגליה עומדת להיות המו״לית
של מעיטין. צילצלתי אליה כדי לברר פרטים,
ושמעתי ממנה קריאות
בנוסח ״שטויות!
קישקוש!״ ועוד כמה
מילים אינטליגנטיות,
בעלות משמעות דומה.
הבנתי
שהגברת
לא רוצה לדבר, מסיבה
כלשהי. אבל לא הבנתי
למה היא צריכה
להגיב בצורה כזאת.
כעבור יומיים היתה אלבין ידיעה רשמית על־כך
בכל העיתונים.
השבוע סיפרו לי שגליה יצרה קשר עם
הרב לאו, והרב נענה לבקשתה, והוא יחתן
אותה עם החבר שלה, הטייס, בעוד חורש
וחצי.
היססתי: להתקשר איתה ולשאול אם
השמועה נכונה, או לא? הרי אם אני רוצה
לשמוע צעקות, אני הולכת לשוק־הכרמל.
אבל החלטתי להסתכן.
גליה לא אמרה אם היא מתחתנת או לא.
בהתחלה היא אמרה שהיא אכן בקשר עם הרב
לאו, אבל זה בעניין היחס החיובי שבו זוכה
ירחון־הערווה שלה מצד הדתיים. אחר־כך
היא שאלה למה שלא אכתוב שהיא מתחתנת
עם ביבי נתניהו, או עם מורים רג׳ואן,
הרי כבר שידכו אותה איתם בעבר מעל דפי
העיתון, היא אמרה. לבסוף, כאשר ניסיתי
לקבל איזו שהיא תשובה לעניין, היא אמרה,
בעדינות הרגילה שלה :״עכשיו יום שישי
בערב, אכלתי שניצל, והוא מתחיל לעלות לי
למעלה. כשהעיתונות מחטטת בחיים
הפרטיים שלי, אני רוצה להקיא. השאלה היא
אם להקיא את השניצל עכשיו או אחר־כך״.

אפשר להביו אותו, עם פירוש רש״י :״הידיעה
הזאת איננה מהימנה. אנחנו לא מתגרשים״.
לא כל־כך הבנתי את המיסתורין שבעניין
ובקשתי הסבר, כי זה נשמע ממש יוצא־דופן
שלשני בני־הזוג עורך־דין משותף. התשובה
המסתורית שקיבלתי ממנה עוד הוסיפה
לעניין. ביקשתי הסבר. הנה הוא :״תאמיני לי,
אני אפילו לא יודעת מי זה עורן־הדין הזה.
אני לא מכירה אותו. גם אריק לא מכיר אותו.
לא דובים ולא זבובים, הידיעה הזאת. יש לנו
שתי בנות מקסימות, לי ( )3ו תו ם 1ובדרך
מתוכנן הריון שלישי. אנחנו חיים באושר, אם
כי לא כל־כך בעושר״.

טלי ואריק סיני עם אחד מילדיהם
הריון שליש־ בדרך

אלי דסה, העולם הזה

התחלתי כבר לדאוג. לא שמעתי זה זמן רב דבר מהדוגמנית אנבל
טמיר. לא סיפרו על רומן חדש, ולא על מריבה או השמצה על רומן

רוצה להתחיל לעבוד שם באירגון תצוגות. תאמיני לי, צברתי נסיון
בתחום הזה רק מלהיות מקורבת למארגנות״.
״ומה עם גברים?״
״תאמיני לי, שם זה הרבה יותר קל. כל אחד עושה מה שבראש שלו,
אין רכילות כמו פה״.

השניצל
של גליה

ואור תוצרת
הארץ?

נראה לי שהמהפר הגדול ביותר, שעבר
#העם היהודי היושב בציון בשנים האחרונות,
זה גילוי הציצים. אין לכם מושג כמה הטרדות
אני מקבלת מגברים שונים, שרוצים שאשדן־
להם את החתיכות חשופות־החזה, שפירסמתי
..בשבועות האחרונים.
אז אני מודיעה לכם מעל דפי העיתון הזה,
שאני לא עוסקת בסרסרות בכל צורה שהיא,
וכל מי שמעוניינים להשיג את החתיכות האלה,
שיפעילו מישרדי־בילוש וחוקרים פרטיים,
כדי לגלות את מיספרי־הטלפון שלהן.
השבוע באה לי הישועה מכיוון אחר. ע ר
לם־הקולנוע הישראלי הגיע למסקנה שבעזרת
ציצים אפשר למכור יותר כרטיסים, והמפיקים
איציק קול וחברתו־לחיים הדסה
דגני עשו סרט־מתיחות חדש, שלא הוקרן
עדיין, בשם על הפנים, ולצורך אחת הסצינות
הם חיפשו מתנדבות שתחשופנה את הציצים
שלהן. מובן שלא מצאו ישראליות. אז הלכו
לחפש כמה שיקסע׳ס, שיצטלמו עבור חופן
קטן של רולארים, ואכן גילו כמה כאלה.
אני ממש גאה להציג שתיים מהן,
הנמצאות כאן איתנו בארץ־הקודש, ומאוד
אוהבות את הארץ ומוכנות לחשוף את
הציצים שלהן כדי לעזור לתעשיית״הקולנוע
בארץ. כל הכבוד.
לראשונה קוראים בטינה סטדנט, והיא
בת ,21 אנגליה כמובן. אני בטוחה שהבחנתם
בעובדה שלבריטיות יש זיקה חזקה לציון
מאז ימי המנדט, שהסתיים אמנם לפני 40
שנה, אך עדיין יש לו נציגות.
השניה היא בחורה שוודית או הולנדית
בשם סמנתה תומס. גם היא בת ,21 והיא
פקידת־קבלה באחת מאכסניות״הנוער הפזו

/הגיר והסרן כבר לפני שנתיים גיליתי לכם שאנשי־התיקשורת,
בעיקר מהטלוויזיה, שהיא כל־כך
דומיננטית בחיינו, עומדים להיות כוכבים
במדורי־הרכילות. ואכן, לא עובר חודש בלי
סקנדל הקשור לדמות זאת או אחרת.
הפעם הגיע תורו של כתב־הטלוויזיה גי ל
סדן. הכתב החרוץ והוותיק הזה הוא בעלה
של סשד! .והנה אני מגלה שאשתו סשה

גיל סדן
מעורבים בסצינות, יוצרים כותרות
תובעת אותו לדין בבית״המישפט המחוזי.
היא רוצה לעקל לו את מכונית האוטוביאנק׳
שלו, את חשבונות־הבנק שלו, את קרנות־ההשתלמות
שלו, את קופות־הגמל, ובעצם
מה לא?
אז אמרתי לעצמי: הרי לא יתכן שהגברת
סשה קמה בוקר אחד והחליטה שהיא רוצה

בטינה סטדנט

סמנתה תומס

לבריטיוח יש זיקה חזקה לצינן מאז ימי המנדט, שהסתיים נער״ יש ל 1נציגות
רות בתל־אביב.
גילו לי שסמנתה היא בכלל לא סמנתה, ושיש תומס. אבל אצל הגויים קשה לדעת.
עשיתי קצת דרינג־דרינג ועוד דרינג
לה שם אחר, ואולי בכלל החליפו בין שני
בכל אופן, מה שחשוב הוא שיש לכם
לכמה שפיונים, והם אמרו לי שבמינה סטדנט
השמות, כי בטינה נשמע לי הרבה יותר שוודי השבוע שני זוגות ציצים. אמנם לא הכי
היא בכלל בחורה ישראלית בשם אורלי
מאשר סמנתה, שלא לרבר על שם המישפחה מושלמים בעולם, אבל בכל זאת שווים מבט
דהרי, והיא מאחת מערי־הפיתוח. אחר־כך
סטדנט, שנשמע הרבה יותר שוודי מאשר אחד נוסף.
כמעט אידיריה

בזמן שהם עוד היו ביחד, נולדו להם
מאוד. אבל רן המשיך בשלו ושם קצוץ על
שלושה ילדים, שרון שהיא כיום בת ,21
כולם (כפי שמתבטאים זהחבר׳ה) ,והתאהב
? בבחורה בשם שרהל׳ה כהן, בת ,35 שהי־י
מ ה בתה־ 17 וטל בן
תה פקידה בכירה במישרדיו של המיליארדר
ה״ , 16 שנ פל לפני שנה
? שאול אייזנברג, בחורה שאפשר להגיד
קורבן לתאונה, ושכב
עליה שהיא נחמדה ונאה ועוד הרבה דברים
בלי הכרה במשך כמה
חיוביים, אך בהחלט אי־אפשר להגיד שהיא
שבועות.
מעשירות ישראל.
. 6לפני שבועיים נודע לי שנולד להם בן. אך
לאחר שבני הזוג
אל תחשבו שבזאת נגמרת הדראמה של
נפרדו, נקשר שמו של
יהודית גוטפריד. יש לה מלווה צמוד מזה
רן גוטפריד באיזו
שנה, בחור צעיר בסביבות ה־ ,35 חתיר
אשה עשירה מאוד,
אמיתי, שהיא מביאה אותו איתה לאירועים
המתגוררת באירופה,
החשובים שהיא מוזמנת אליהם. והחתיך הזה
ואז כמובן החלו כולם
דואג לה ומפנק אותה. ונראה שכולם
לרנן שרן גוטפריד
מסודרים, רן עם שרהל׳ה ויהודית עם החבר. גוטסריד אוהב אותן עשירות

את אימפרית ננטקס מכירים כולם. גם את
לאה גוטליב, האשה המופלאה העומדת
בראש האימפריה, מכירים רבים. הגברת
ההונגרית הזאת, שהקימה את אחד ממיפעלי־הטכסטיל
המובילים בעולם, היא גם אם לבת
בשם יהודית, בשנות ה־ 40 שלה, שלמדה
עיצוב־אופנה בבית־הספר הגבוה לאופנה
בניו־יורק. היא אחראית לעיצוב מחלקת־הבגדים
של גוטקס.
יהודית נמוכת־הקומה, הלבושה תמיד
בשחורים, היתה נשואה במשך שנים לבחור
בשם רן גוטפריד. הנישואין האלה לא כל־
! כך הצ
הצליחו, בלשון המעטה, ובני־הזוג
התגרשו. התגרשו לעקל לבעלה את כל רכושו וכספו. המשכתי
לקרוא. כתוב בכתב״התביעה שהיא טוענת
שהוא מקיים קשר קבוע עם אשה אחרת,
ושהוא שכר דירה שבה הוא נפגש עם אהובתו,
ושהוא גם מוציא עליה כספים(על האהובה,
לא על האשה החוקית) .אי־לכך היא תובעת
שרירתם המשותפת שבגיבעה־הצרפתית
בירושלים תימכר, ושהתמורה תחולק שווה־בשווה
בין שניהם. היא גם דורשת לדעת לאן
הולכים הכספים שהוא מוציא באחרונה,
כלומר מיהי אהובתו.
מה אגיד לכם? מה הפלא שרמת־השידורים
ירדה כל״כך בשנים האחרונות. הרי רוב הכתבים,
העובדים והשדרנים עסוקים כל היום
בבתי־מישפט, בחקירות, בניהול חיים כפולים.
הם מעורבים בסנסציות, יוצרים כותרות.
מאשימים אותם בשוחד, בניאוף ובקבלת דברים
במירמה. פלא שהם מתפרפרים? הם
עלולים עוד להשתגע בקצב הזה!

המיגלית ניוטה, שנעצרה על־ידי שילטונות מצריים באשמה של זיהום מי״הים,
עוררה טערה גדולה בארץ ובחו״ל.
ההיבטים המישפטיים והפוליטיים של הפרשה הזאת לא כל־כך מעסיקים אותי,
אבל מי כמוני יודעת שמאחורי כל סיפור פוליטי מסתתרת לה דראמה רפילותית
מעניינת!
מהכלל הזה לא נמלטה גם הניוטה. השפיון שלי לענייני ים וספנות, שיש לו רשת
שפיונים חובקת־ימים וחברות״ספנות כמו תמנון־ענק, גילה לי שבזמן שהניוטה
נעצרה היו על סיפונה שתי נשים שאינן נמנות עם צי־הסוחר של ישראל, והקשר
היחידי שלהן לים הוא בילוי בחוף שחזון בתל״אביב ושמן־שיזוף, ואולי גם זוג־משקות
לחילוץ העצמות. אך מסתבר ששתי הנשים האמיצות האלה גילו שלמען גבר
הן מוכנות להקריב הרבה. בעיקר כשאחת מהן נשואה לאיש במישרה

ציבורית בבירה.

האשה הזאת, הנשואה לבכיר ברשות״השידור, מנהלת רומן עם ימאי העובד
בצי״הסוחר הישראלי. מאחר ויחסיה עם בעלה נראים במו סערה בלב־ים, היא
החליטה שזה יהיה נחמד אם היא תבוא לשייט עם אהובה. היא לא שיערה בנפשה
לאיזו הרפתקה היא נכנסת. האשה השניה היא אשתו של אחד מאנשי״הצוות.
מספרים לי שהיחסים ביו. הבכיר לאשתו השתפרו מאז המיקרה הזה, וזה העלה
בי רעיון שאולי כל הנשים הנמצאות במצב של לוחמה עם הבעל תצטרפנה להפלגות
של צי־הסוחר, ואולי גם חיל־הים, ובכך תפתורנה את בעיות־הנישואין שלהן. כי אם

המתלופת,. :פתאום הוא התחיל להכו ת אותי, הוציא אקדח וא עלי!״
ב בי ת המי שפס המחוזי

בתל-אביב יפן
בפני:
המא שימה:

ח*פ* 1 5 9 / 8 8

כבודהשופטת שרה סירדסה

הסוחט

מדינת ישראל
-נגד ־־

הנא שמים:

אברהסאדמוני, יליד 1955
שושנהאדמוני, ילידת 1955
דודשלסקי, יליד 1955
ראובןאדמוני, יליד 1965

בשס המדינה: עורבת -הדין שרה רדין
בשס הנאשמים: עורבי -הדין ששי ג ז
,וניצה שע שוע־־ מיי מון

זה קורה. בעל־ה חווח תפס ובנית
בגניבה. הה מ שך אינו רגיל האם
איים האיש ע ל הצעירה באקדח?
האם ניסה לסחוט סכום־עתק מן
הגנבת? האם חששה לחייה?
איר 1ה

א רון

האישום (בתמצית)
^ משך כשנתיים, עד ליום ,2.11.87
עבדה ויקטוריה דרש כזבנית בחנות של
הנאשמים אבי ושושנה אדמוני, שהם זוג
נשוי. החנות נמצאת בקיראון ומכונה נעלי
נזקרעלד.
דויד שלסקי הוא שותפו של אבי ארמוני,
ראובן אדמוני הוא אחיו.
לקראת סוף שנת 1987 חשדו הנאשמים כי
ויקטוריה גנבה 120 אלף דולר מפידיון החנות.
אחרי התייעצות, התקינו בחנות מצלמת־וידיאו
נסתרת, שצילמה מיספר פעמים שויק־טוריה
הכניסה סכומי־כסף לקופה בלי לרושמם,
ואחר־כך הוציאה אותם.
הנאשמים קשרו לזמן בתואנות־שווא את
ויקטוריה לווילה של הזוג אדמוני, להתקין גם

{י;[וזי

שם מצלמת־וידיאו נסתרת, ואבי אדמוני יקרין
בפניה את הסרט שצולם בחנות, וידרוש
ממנה להודות בגניבה, להתחייב להחזיר את
הכסף ולגרום שגם הוריה יגיעו ייחתמו על
התחייבות.
כדי להשיג זאת קשרו הנאשמים להטיל
מורא על ויקטורה, שאבי אדמוני יאיים עליה,
יצעק, יחזיק באקדחו מול ראשה ואף יכה
אותה, אם יהיה צורף בכד.
הוסכם כי גם הוריה של ויקטוריה יובאו
לווילה על־ידי דויד שלסקי וראובן ארמוני,
שיאיימו עליהם ויטילו עליהם מורא.
המצלמה שבבית צילמה לפרקים, לצורף
תיעוד מעמד החתימה של ויקטוריה והוריה,
כדי להקל על השימוש במיסמכים אלה בעתיד,
לצורך תביעה אזרחית.
לאחר בואה של ויקטוריה למקום, עזבה
שושנה את הבית ואבי נותר שם לבדו עם

סידרה חדשה,. .העול הזה׳ מפרס
פרשיות אמיתיות, שנידונו
ית־המישפט
והוכרעו. על־פי העדויות
יוכל כל קורא לשקול ולהגיע לפסק•
דין משלו.. .העולם הזה״ מזמין אתכם
לשלוח פסק־דין מנומק, שיפורסם
באחד הגליונות הקרובים.

הנאשם :״בגלל הגניבות שלה ע מד תי להתא בד!

תמונות הווידיאו בשני ימים: מכניסה כסך לקופה סוכחות לקוחה, מוציאה כסף ומחביאה אותו
ויקטוריה. הוא איים עליה בצעקות, סטר בפניה,
היפנה אקדחו אל ראשה, וכתוצאה מהמכות
נותרו סימנים על פניה של המתלוננת.
הוא גם אמר לה שאם תסרב לחתום, יפנה
למישטרה, והיא לא תזכה להגיע לכלא, כי
הוא ידאג ״שיטפלו בה״ ,והוא שכר אנשים
שיפגעו בה ובהוריה.
כאשר הובאו הוריה של ויקטוריה לווילה,
דרשו מהם התחייבות לסלק את חובה של
הבת בסך 192 אלף ש״ח, ולבוא עימם למחרת
לעורן-הדיו כדי לחתום על ההתחייבויות.
כתוצאה מהפחד נתן האב לנאשמים צ׳ק
על הסך שדרשו, וכן את דרכוני המישפחה.
למחרת פנו ויקטוריה והוריה למישטרה
והתלוננו.
הוראות החיקוק שעל פיהן הם נאשמים:
( ) 1סחיטה בכוח, שהביאה לכלל מעשה,
סעיף ( 427א) לחוק־העונשין.
( )2סחיטה באיומים, שהביאה לכלל מעשה,
סעיף 428 לחוק־העונשין.
( )3תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה
על סעיף 380 לחוק הנ״ל.

עדות המתלוננת
ויקטוריה דרש ,25 ,עולה חדשה
מרוסיה, יפהפיה בלונדית, הלומדת ב אוניברסיטת
בר־אילן לתואר שני במיק־צוע
לימודים קלאסיים. היא בת יחידה
לאב מהנדס ואם עקרת־בית. מייד אחרי
השרות הצבאי התחילה ללמוד באוניברסיטה,
והיא בבת־עינם של הוריה,
מתלוננת ויקטוריה דרש
הנותנים לה את כל צרכה. הם משלמים
מאות שקלים. הודיתי, ודנו אותי לפיקוח רוצה להתגייס לאש״ף.
את שכר־הלימוד שלה ונותנים לה כסף
קצין מיבחן למשך שנה.
פתאום הוא התחיל להכות אותי, הוציא
למחייה ולבגדים.
ביום המיקרה גמרתי את העבודה בחנות אקדח והתחיל לאיים עלי. הוא צעק שהרסתי
בשנתיים האחרונות עבדה ויקטוריה
ויצאתי עם שושי, בעלת־החנות. בעלה חיכה לו את המישפחה ואת הבית, שגנבתי את
במישרה חלקית בחנות של מישפחת
לנו באוטו לקחת אותי הביתה. לפעמים אני הכסף של הדירה שהם מכרו בקיראון 120 ,
אדמוני בקיראון, סמוך למקום מגוריה
הולכת הביתה ברגל, כי זה קרוב ולפעמים היו אלף דולר.
בגיבעת״סביון.
לוקחים אותי הביתה, כי זה בדרכם. פתאום
ראיתי איש חצי לא־שפוי, והחלטתי להתאחרי
העימות בווילה, שם ראתה את
אבי נזכר ששכח לסגור את הגז בבית. הוא נהג בהתאם. אמרתי לו ״תירגע!״ ביקשתי
סרט״הווידיאו שבו היא גונבת מהחנות,
הודתה ויקטוריה בגניבת מאות אחדות * אמר שקודם ניסע אליו, נסגור את הגז ואחר־ שיסביר לי על מה הוא מדבר, כי זה כמו
כך ניסע אלי, ובאותה הזדמנות אראה את להגיד שגנבתי מיליון דולר. אמרתי בסדר,
של שקלים במשך חודשיים ימים. היא
הבית שלהם, שטרם ראיתי כי היה בית חדש. רק תירגע, אל תיגע בי, אני אחתום לך על מה
נשפטה בבית״מישפט השלום בתל״
נכנסתי הביתה. בדרן־־כלל היו שם ארבעת שתרצה.
אביב ונידונה למיבחן.

להלן תמצית עדותה בתיק הסחיטה.

בדתי שנתיים בחנות נעל, מקדתלד.
היה לי מישפט על שגנבתי מהם כמה

הילדים שלהם, אבל הפעם הם לא היו בבית.
שושי הראתה לי את הלירה ואחר־כן עליתי
עם אבי למעלה, לסלון, ושושי נשארה להכין
קפה. כך הבנתי. התיישבתי על הספה, ושאלתי
את אבי, שהחליט אז לגדל זקן, אם הוא

הרגשתי פחד לא־נורמלי. ליד הראש שלי
היה אקדח, וביד השנייה הוא חיכה אותי. אני
בן־אדם כזה שבמצבי־לחץ אני מאוד שקטה.
זה הפתיע אותי, שמתחילים בצורה כזאת
להאשים אותי. ואז הוא הראה לי את הסרט

שהוא צילם בווידיאו. הוא התחיל להסביר לי
שהוא שכר אנשים שיטפלו בי ויחתכו אותי
וגם את הורי. בסוף אני חתמתי על מיסמך
שהוא האמת, שגנבתי כמה מאות שקלים. הוא
אף פעם לא ביקש שאני אישית אחזיר לו את
ה־ 120 אלף דולר, כי הוא יודע שאין לי.
אחרי כל האיומים באו גם דויד שלסקי
וראובן אדמוני ועוד אדם אחד, ובנוכחותם
אבי עשה את עצמו כאילו אני הסכמתי
לחתום מיוזמתי, ולא שהוא חיכה אותי. אבי
היכה אותי קודם ביד ימין שלו על הפנים שלי
ביד פתוחה, סטירות־לחי. בהתחלה צעקתי
״שושי״ אבל אבי אמר שהיא הלכה.
ידעתי שלאבי יש אקדח ברשיון, שושי
סיפרה לי שהוא אפילו ישן איתו. אמרתי לו
שאני מסכימה לחתום על כל מה שהוא רוצה.
אז הוא הרים טלפון אלחוטי ואמר למישהו
שאני מסכימה, ולא צריך לעשות עוד משהו.
אחר־כך הוא קרא לאחיו ולשותף שלו לבוא.
ביקשתי ללכת לשתות מים, והוא הלך
איתי למטה עם האקדח ונתן לי לשתות.
חששתי שאם אעשה משהו פזיז הוא ישתמש
באקדח. עלינו בחזרה וחיכינו עד שהגיעו יתר
השלושה. אני הכרתי אותם, אבל בערב הזה
הם נראו ממש מפחידים. הם רצו שאחתום על
120 אלף דולר, ודויד הראה לי איך אני נראית
בווידיאו פותחת את הקופה, לוחצת על
,00 ומוציאה את הכסף. לחתום על הודאה
כזאת רק בן־אדם מטומטם יכול. ראיתי שהם
לא בדיוק יודעים לנסח את הדבר, אז הטיתי
אותם קצת לכיוון שלי, ובסוף כתבתי מה
שכתבתי מבחינת הסכום ומבחינת הזמן.
כאשר הגיעו יתר שלושת האנשים כבר לא
הייתי כל־כן־ מבוהלת, הרגשתי שמשהו
דראסטי לא יקרה בנוכחות שלושה עדים.
אחר־כן־ ביקשתי להתקשר לאמי, כי היא
דואגת לי אם אני מאחרת הביתה. בהתחלה
הם לא נתנו לי להתקשר, כי אמרו ששושי
כבר התקשרה אליה וסיפרה שהלכתי לקנות
עוגיות ליום־הולדת. אחר־כך הם בעצמם
התקשרו להורי ואמרו שישלחו מכונית להביא
אותם. ראובן ודויד נסעו להביא את הורי
במכונית שלהם, למרות שלאבי יש מכונית.
כשדיברו עם אבא שלי, חירשו לי לדבר
איתו, בתנאי שלא נדבר רוסית בינינו.
עבר כמה זמן והם הביאו את הורי. אמי
אשה חולה ונכנסה ללחץ. אבי אדמוני שוב
פעם התחיל לצעוק שאני גנבתי 120 אלף
דולר. אמרתי לאבא שלי.שיש להם אקדח
והיכו אותי, ושלא יתנגד לשום דבר. אבא

האב ביטל את העיד, השמן בסל, ומיהר למישטרה
(המשך מעמוד )41
שלי נשאר איתם בחדר ואני עם אמי יצאנו
לחדר אחר, כי היא לא הרגישה כל־כן־ טוב.
מדי פעם יצאתי להסתכל, ושמעתי שהם רצו
להביא את העורן־״דין שלהם ואת רואה־החשבון,
כי אבא שלי ביקש הוכחות. אז הם
ערכו מיסמך שאבא שלי חתם עליו וגם נתן
צ׳ק על הסכום הזה בשקלים. זה היה 192 אלף
ש״ח. לצ׳ק לא היה כיסוי, אבל אני לא חושבת
שהם ציפו להוציא כסף מהבנק. הם קבעו איתו
לנסוע למחרת ולהעביר את הדירה שלנו על
שמם. מחיר הדירה שלנו היה אז 120 אלף
דולר.
עבדתי בחנות שנתיים. קודם לכן הייתי
בצבא. עבדתי בחצי מישרה וקיבלתי 400
ש״ח לחודש, אבל בדרן־־כלל לא קיבלתי
כסף, אלא לקחתי סחורה מהחנות. חגורות,
נעליים, ארנקים ואביזרים אחרים.
מהסטירות שקיבלתי קצת התנפחו הפנים
שלי והיתה לי אדמומיות בלחי. למחרת זה
התפתח לכתם כחול, פנס ליד העין, זה מה
שיצא מהמכות.
אחרי שאבא שלי חתם, הם לקחו אותנו
הביתה ודרשו את הדרכונים שלנו. פחדנו
שהם עוקבים אחרינו ומצותתים לטלפון שלנו,
ולא ידענו מה לעשות.
למחרת, מוקדם בבוקר, אבא שלי הלך לטלפון
ציבורי, והתקשר לחבר שלו, וזה המליץ
לו על עורך־דין. אבא לקח את אמא ואותי
לבית של החברים באשרור, ואחר־כך ביטל
את הצ׳ק בבנק והלך לעווץ־־דין להתייעץ.
משם נסע למישטרה והתלונן על המיקרה.
אחר־כך גם אמי ואני הלכנו למישטרה ומי
סרנו עדות. לקחו אותי לבית־חולים לבדיקה,
וכאשר החזירו אותנו הביתה, השוטרים באו
איתנו לדירה וישנו אצלנו בלילה.
זה לא נכון שהסימנים, שהיו לי למחרת על
הפנים, נגרמו ממכות שהורי נתנו לי מפני
שכעסו עלי שגנבתי. הסימן הוא מהמכות
שנתן לי אבי אדמוני. הכתם נראה רק למחרת,
כי זה שטף־דם פנימי.
זה נכון שבסרטים של הקופה הרושמת יש
הרבה ,00 אבל זה מפני ששוש נהגה לבקש
ממני שאוציא עבורה כסף מהקופה בלי לרשום
אותו. היא ביקשה ממני לעשות זאת
מפעם לפעם, כשהיתה זקוקה לכסף לשלם
לספקים. גם מהמוכרות האחרות ביקשה זאת.
כאשר היא עצמה עבדה בחנות, היא הוציאה
כך כסף.
הכרתי את שושי, כי נהגתי לקנות בחנות
שלה הרבה שנים. גם אמי קנתה שם. זה לא
נכון שסיפרתי שאבא שלי מהנדס שמרוויח
10 אלפים דולר לחודש, ושיש לי חבר הנוהג
בנזרצדס. אנחנו לא עניים, אבל אבא שלי לא
מרוויח סכומים כאלה. אבא מרוויח 2000ש״ח
לחודש, ואמי עקרת־בית.
מה שלקחתי לעצמי בחודשים האחרונים
— גם אני לא אוכל להסביר מדוע.
אמי לא ידעה שאני גונבת, אבל היא ידעה
שאני מוציאה כסף מהקופה בשביל שושי.
ביולי נסעתי למועדון הים־התיכון בקור־פו,
אבא נתן לי כסף ושילם עבור הנסיעה. כל
הבגדים שלי היו מהחנות, והתכשיטים, טב־עות־היהלומים
קניתי בתשלומים. אבא שלי
נתן צ׳ק או שילמתי בכספומט.
זה לא נכון שהמצאנו את כל עניין
הסחיטה כדי לבטל את הצ׳ק שאבא שלי נתן.
יש היום תביעה אזרחית בקשר אליו.

עדות אבי המתלוננת
(בתמצית)
^ ש לי רק בת אחת, ובאותו ערב, כאשר
איחרה לבוא, דאגנו לה. בעלת־הבוטיק
הודיעה בטלפון שוויקי הלכה לקנות עוגיות
ליום־הולוית, וקיבלנו זאת די בשקט, אבל בסו
קיבלנו טלפון מגבר, באו לקחת אותנו
במכונית אאוד׳ ,שני גברים שאני לא היכרתי
אותם מקודם. הזהירו אותנו שבעל־הבוטיק
עצבני מאוד, ויכול להיות מסוכן.
נכנסנו לווילה, ראינו את הבת שלנו באמצע
הסלון, לבנה, משהו־משהו. היא אמרה לנו

ברוסית שזה בן־אדם איום וחמוש, וביקשה
שנציית לכל מה שיאמרו. היתה לי תחושה
של פחד פיסיולוגי.
היה נראה לי שזה מיבצע צבאי לכל דבר.
הם איימו שלא נצא עד שנעשה מה שהם
רוצים. ביקשתי שיתנו לפחות לאשתי ולבתי
ללכת, והם סירבו. האכזריות הזאת! אשתי
שכבה בלי כל יכולת לקום!
לא הרגשתי שהבת שלי מתלבשת יותר
מדי יפה. זו בת יחידה, כל מה שאני מרוויח
הולך עבורה. היא יפה, היא אוהבת להתלבש
יפה, היא הנסיכה שלי.
אני לא מקבל את זה שהיא גנבה, אני
אפילו לא יכול להשתמש במילה הזאת. היא
טעתה. זו טעות שהיא הירשתה לעצמה.
הייתי המום, אבל לא כעסתי עליה. אני הרבה
פעמים טעיתי בחיים שלי. אני מבין טעות של
בן־אדם. היא אמרה שהיא באמת לקחה כמות
קטנה של כסף. אני לא מצדיק אפילו לשניה
את הטעות הזאת. לא שאלתי אותה למה
לקחה את הכסף, כי היה לי קשה לשאול
שאלה כזאת.

עדות הנאש אדמתי
(בתמצית)
למרות שהמישפט נמשך יותר משנה,
טרם התחיל שלב עדויות״ההגנה. אולם
גירסתם של הנאשמים עולה מתוך העדויות
שמסרו בחקירתם במישטרה, וא שר
הוגשו כבר לבית־המישפט.
^ פני שנה בערך מכרתי דירה שלי ב/קיראון,
והיו לי תוכניות לקנות שטח־

היא הגנבת, ואז באתי להחלטה לשכור ציוד־צילום
לבלשים. ביום החמישי בלילה התקינו
את הציוד בחנות, ובעזרתו חשפתי את הגניבות
שביצעה ויקי בחנות.
היא היתה דופקת על ,00 פותחת את
הקופה, מכניסה את הכסף פנימה, סוגרת את
הקופה, מציצה החוצה לראות אם לא מסתכלים
עליה, ויושבת נינוחה. אחרי כמה גניבות
כאלה היא שולפת את הכסף מהקופה
ומחביאה באיזה מקום. היא נראתה גונבת
בערך 300־ 400ש״ח ליום.
אחרי שגיליתי את העניין הלכתי לעורר-
דין ושאלתי אותו מה לעשות. הוא אמר שהכי
טוב שאצלם את המיפגש איתה, כדי שלא
יגידו שסחטתי או איימתי. וזה מה שעשיתי.
התקנתי מצלמה בבית, ורציתי להראות לה
את הסרטים, שהיא תקבל שוק, כי היא לא
העלתה על דעתה שהיא מצולמת.
בשעות הערב הגעתי לחנות, אשתי ירעה
שאני מתכוון להראות לוויקי את הסרט.
נסענו, ובדרך אמרתי לאשתי ששכחתי לסגור
את הגז בבית ואני חייב לנסוע לכבות
אותו. הגענו הביתה במהירות, בהסכמת ויקי,
ככה שאין פה חטיפה. רצתי פנימה. ויקי
ואשתי הציצו בדירה.
כאשר ויקי עלתה לחלק העליון של הבית,
שאלתי אותה אם היא רוצה לראות סרט
מעניין. הכנסתי את הקסטה של הגניבות
שלה, ואמרתי לאשתי שתלך להכין קפה.
אשתי נעלמה, היא לא יכלה כנראה לעמור
שוב בלחץ של הסרטים. לקחה את האוטו
ונסעה להורי.
שאלתי את ויקי איך היא לא מתביישת
לאכול מהאוכל שלנו ולגנוב אותנו עד זוב־

מדוע לא הנצחתי את האירוע מרגע
הכניסה לדירה? עניתי לך על זה פעם אחת,
וזהו.
זה לא נכון שאיימתי והיכיתי את ויקטוריה
כאשר הווידיאו לא פעל, זה מצוץ
מהאצבע. אבא שלה הסכים להגיע לפשרה
שאני לא אלך למישטרה, ואחר־כך התחרטו,
אני לא יודע למה.
דרשתי מהם סכום של 120 אלף דולר, כי
הסכום הזה מוכח לי על־פי שיטת הגניבה
שלה, כפול ממוצע של פריט אחד ליום כפול
הדפיקות שלה על הקופה, זה הגניבות שלה.
ועל־פי הכספים שנעלמו לי בחנות על־פי

המלאי.
לא הבחנתי בגניבות הללו משך שנה וחצי,
מפני שנתתי את כל ניהול העסק בידי אשתי,
ואני הייתי עסוק בהקמת מיפעל חדש. בכל
פעם ששאלתי את אשתי מה עם העסק היא
אמרה לי שהכל בסדר בחנות. אשתי הורדמה
על־ידי הנוכלת ויקי. במשך השנה וחצי האחרונה
היא הרגילה את אשתי לפדיון הנמוך.
לא פניתי למישטרה כשהיו לי ראיות, כי
אמרתי שברגע שאפנה למישטרה המישפחה
תעלים את הכסף, ואז אין לי כל צ׳אנס להתדיינויות
איתם.
שלחתי אנשים להביא את הוריה של
ויקטוריה, מפני שהם לא היו מוצאים את
הדרך בשעת־לילה כזו, כי היה חשוך.
למחרת בצהריים קבענו עם אביה של ויקי
ללכת לעורך־דין, להסדיר את החוב. אמרתי
לו ״אל תחתום בלחץ ״,אבל זה הוא שלחץ
לגמור ולא ללכת למישטרה. גם הרואה־חשבון
היה נוכח והסביר לאביה את גודל
הנזקים.
למחרת חיכינו לאביה של ויקי שעה, והוא
לא בא. נסענו לעורך־הדין, ואחר־כך הלכנו
להתלונן במישטרה. בבוקר צילצלתי לבנק
ואמרו לי שהציק בוטל.
אני רוצה להוסיף שכל מה שעשיתי היה
כדי לקבל חזרה את הכספים, שנגנבו ממני
במירמה ובזדון. אני הקפדתי מאור שלא
לאיים ולא לחטוף או לסחוט, כי זה לא סחיטה,
זה הכסף שלי שנגנב ממני.
סיכומי תמונת־וידיאו: ויקטוריה והוריה בבית אדמוני
״מיבצע צבאי לכל דבר״
דם? אמרתי לה שבגלל הגניבות שלה עמדתי
אדמה ולבנות בית. באותה תקופה עסקתי
להתאבד. אחרי זה היא אומרת לי :״אל תראג!
בהקמת מיפעל נעלי־בד, והשארתי את החההורים
שלי ישלמו את כל הגניבות״.
נות לניהולה של אשתי ושל ויקי דרש.
אמרתי לה שאני רוצה ממנה הודאה
אחרי שנה וחצי בערן הלכתי לרואה־שגנבה,
והודעתי לה שאם היא רוצה ללכת,
חשבון, כדי לברר את העניינים של המיפעל,
היא יכולה. היא ביקשה להזמין לה מונית
והוא אמר לי שהחנות בפשיטת־רגל. שאלתי
מה קרה, והוא אמר שהעסק שלי במינוס
ואמרתי לה שאני לא תחנת־מוניות, אם היא
אדיר, וכל הכסף של מכירת הדירה נעלם
רוצה ללכת שתלך, אבל אני הולך למישטרה.
לכיסוי ההפסדים. הוא אמר לי לבדוק כל מיני
הייתי מאוד עצבני, אבל הקפדתי שלא לאיים
דברים, כדי לברר כיצד נעלם הכסף ומדוע
עליה בשום מילה. לא איימתי בנשק!
הפידיון של החנות ירד לפתע ב־ 50 אחוז.
אז היא אמרה לי שארגע, שההורים שלה
הקניות של המלאי נותרו אותו דבר, אבל
יבואו ויסדירו את העניין, והם יחתמו על מה
הרווחים ירדו מאוד. הוא אמר שצריך לבדוק
שארצה, רק שלא אלך למישטרה. היא אמרה
אם אין לנו מלאי מיותר אדיר ויקר, או שמישתחתום
על מה שארצה בנוכחות עדים, רק
שהו גונב אותנו.
שלא אלך למישטרה.
הוא אמר שניסה להסביר לאשתי, אך המיאחר־כך
נוצרה שיחה ביני ובין שותפי
נוס תפח והלך למימדים שהיו חייבים להזרים
דויד שלסקי, אינני יודע מי טילפן למי.
את כספי־הבית לטובת העסק.
אמרתי לו שיביא עוד עד. מהרגע שהם הגיעו
קיבלתי הלם. בהתחלה ממש בכיתי בדאלי,
ועד שההורים שלה הלכו הביתה, אתם
מעות. הלכתי הביתה לאשתי ואמרתי לה איך
יכולים לראות בקלטות. הקלטנו הכל משם.
יכלה להפסיד סכום כזה במשך שנה וחצי.
אני לא חושב שסיכמתי עם אשתי שתעזוב
ראיתי שכל רכושי הלך והחלטתי לתחקר
את הבית. לא רציתי שהילדים שלי יעברו
את אשתי. שאלתי אותה על התנהגותה של
טראומות של צעקות, ולא ידעתי איך ויקי
ויקי, והיא אמרה לי שוויקי מספרת שאבא
תגיב. לכן הם היו אצל אחותה של אשתי.
שלה מרוויח 10 אלפים דולר לחודש, שלחבר
לא איימתי עליה ולא נופפתי באקדח. זה
שלה יש מרצדס, וכל מיני סיפורים שיצרו
הכל היא ממציאה, כדי לצאת מהתיק של
תדמית כאילו היא ממישפחה עשירה מאוד
הגניבות שלה בשקט. היא ממציאה את
ועובדת בחנות רק בשביל ההנאה, ולא עבור
הסיפורים הללו. אני אב לארבעה ילדים, ולא
400 השקלים שהיא מקבלת.
אסתכן בזה.
אשתי סיפרה לי כי מעולם לא היתה
הפעלתי את הווידיאו כאשר באו הערים,
בדירתה של ויקי, והקופה תמיד מתאימה
כי העורך־דין אמר לי שהוא צריך את ההודאה
לפדיון. היא אמרה ״אל תדבר שטויות, זה לא
מצולמת.
ויקי!״
מדוע לא הפעלתי את הווידיאו מייד כשלפני
שבועיים הגעתי לידי מסקנה שוויקי
ישבתי עם ויקי? עניתי לך בשאלה הקודמת.

ך • ית־המישפט ראה את סירטי־הווי־דיאו
שצולמו על־ידי הנאשמים, שמע
את כל ראיות־התביעה ודחה את בקשת הסניגור
לזכות את הנאשמים בשלב זה בטענה
שאין צורך להשיב לאשמה. השופטת קבעה
כי על הנאשמים דויד שלסקי וראובן אדמוני
לתת הסבר לנוכחותם במקום בזמן המיקרה.
לגבי שושנה אדמוני, הרי שעצם העובדה
שעזרה להביא את ויקי הביתה בתואנות־שווא,
התעניינה בפגישה וטילפנה להוריה
של ויקי, מראה מעורבות גבוהה לכאורה
בקשר הפלילי. ועל כן גם עליה להשיב לאשמה.
אחרי
שתסתיים פרשת־ההגנה וסיכומי
הצדדים, יהיה על השופטת להחליט לאיזו
גירסה היא מאמינה — לזו של המתלוננת, כי
איימו עליה, סטרו לה ונופפו בפניה אקדח, או
לגירסת הנאשמים, כי כל מה שרצו היה
להשיג ראיות למישפט אזרחי כדי להשיב
להם את כספם: כי לא נקטו באיומים, כוח או
סטירות; וכי צילמו את כל המעמד מתוך
ביטחון שהם פועלים כשורה.
השאלה הקשה היא הוכחת הקשר הפלילי
שהיה — אם היה — בין כל הנאשמים, לבצע
פעולה בלתי־חוקית של סחיטה ואיומים. האם
היתה כאן פעולה מאורגנת כמיבצע צבאי, או
שמא כל האחרים, מלבד אברהם אדמוני,
נקלעו לעניין במיקרה, ללא תאום מראש
וללא כוונה פלילית.
על השופטת יהיה גם להחליט אם התחרטו
הוריה של ויקטוריה בבוקר על הציק השמן
שנתנו, ואחרי שנועצו בעורך־דין החליטו
כי הדרך היחידה לבטלו היא להתלונן
במישטרה שהוא הוצא מהם בכוח, בסחיטה
ובאיומים, והאם הפנס בעינה של ויקטוריה
נבע מהמכות שחיכה אותה אדמוני, או ממכות
שקיבלה בלילה מהוריה הכועסים.

בל הפגנות והשתוללות ״ מבטיח1׳ ר־הם טודנטים החד ש, איש הימין
ך יפצנו את האגדה על השמאל האינ־
^ //טלק טו א לי ״ ,אומר בגאווה איקי כהן,
( ,)26 היושב־ראש החדש של התאחדות־הסטו־דנטים
הארצית. אחרי שבע שנות־שילטון
רצופות בהתאחדות הסטודנטים, הפסיד המערך
גם את המיבצר הזה. בליכוד גאים במיוחד
על מה שכבר מכנים במיסדרונות מצודת־זאב
בשם, המהפך השלישי״( ,לאחר הניצחונות
בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, והמכה
בבחירות להסתדרות).
מחולל המהפך הזה הוא בנו של חבר־הכנסת־לשעבר
מאיר כהן־אבידוב. הבן בחר
במחנה שונה מזה של אביו, וגם בדרך־הת־בטאות
שונה.
נסיך חדש בליכוד.

ך י• מהפך של השבוע, אחרי שבע
\ 1/ /שנות־שילטון המערך (שבע קדנציות,
כי בכל שנה נערכות בחירות להתאח־דות־הסטודנטים)
מסיים תהליך של מחיקת

ליטי, והיא משמשת כיום כדוברת ורל״שית
לאריה מקל, מנהל רשות־השידור, איש־הימין.
איקי
עצמו, סטודנט השנה השלישית בפקולטה
למדע־המדינה באוניברסיטה העברית,
מתקדם בהתמדה במסלול הפוליטי.
לפני תפקידו החדש הספיק להיות דובר תא־הימין
באוניברסיטה, סגן יו״ר התא, יו״ר התא,
וסגן יושב־ראש ההתאחדות בשנה האחרונה.
לפני ארבעה חודשים התחיל לעבוד גם כעוזר
לשר רוני מילוא.

^ הן הוא סמן של דור חדש בתרבות הפר
^ ליטית בליכוד.
אביו, חבר־הכנסת־לשעבר כהן־אבידוב,
היה ידוע בדיעותיו ובהתבטאויותיו הקיצוניות
ובהשתייכותו למחנה שרון. פעם אמר
שצריכים לרטש את הבטן ולנקר את העיניים
של חשודים ערבים.
איקי, כך נראה, למד ושינן היטב את

אחיו נהרג בטיסת־אימונים, חודש אחרי
שאיקי חגג את בר־המיצווה שלו.
שניים מאחיו של אביו נהרגו במילחמת־העצמאות,
ואח נוסף של אביו, שהיה איש־המוסד,
נהרג בהתנקשות במדריד.
לאיקי שני אחים נוספים, הפעילים בתנו-
עת־החרות: אודי הוא היום נספח כלכלי
במילנו, ושמוליק, סטודנט למינהל־עסקים,
הוא חבר מרכז־התנועה.

^ חידתו של איקי כהן ביום השישי היתה
^ סיומה של התכתשות קואליציונית ממושכת
בין הליכוד למערך.

בראשות עדי הדר, איש־המערך. כהן שימש
כסגנו.
״אני מאוד מקווה בשביל מיפלגת־העבודה
שילמדו להפסיד בכבוד. אני עדיין שומר להם
את תפקיד סגן־היו״ר. אני רוצה שנעבוד
ביחד, כי זה חשוב לציבור הסטודנטים.
״בסך הכל, מטפלים בהתאחדות בעניינים
סטודנטיאליים, ולא בעתיד יהודה ושומרון.
אני מקווה בשבילם שהם ילמדו לעבוד עם
אנשי־ליכוד.
״לפני שנבחרתי, שאל אותי אחד מפעילי־המערך
אם אפעל כמו צחי הנגבי, שעלה לאנדרטה
בימית כשהיה יו״ר ההתאחדות. ההתייחסות
לאיש־ליכוד היתה כל־כך שלילית. היה

1ג \ 101
,גי ג ס ־ ג טנו *
אביו ה צי עלרטשאת בי טו סשל
ח שודי םער בי ם. ה בן מתון הרבה
ותר. המהפךהפך אותו ל מנ היג
צי בורהסטודנטיםבישראל
*׳דעון סער ־ סרצ ] ס ק •
המערך ממפת האוניברסיטות. זהו המשך המהפך
שהתחיל באוניברסיטה העברית בירושלים,
הממחיש את הזדהות מרבית הצעירים
בארץ, ובכללם המשכילים, עם הימין, עם
המחנה הלאומי.״
לגבי איקי כהן יש לניצחון השבוע טעם
מתוק במיוחד. את שרותו הצבאי עשה בנח״ל,
ואת תקופת שהותו בקיבוצים הוא מגדיר
כיום כתקופה של ״דע את היריב״.
,למדתי להכיר את האנשים, את קיצוניותם,
וניסיתי להבין ממה זה נובע. למה הם
מסתכלים על הליכודניקים כעל מצורעים,
ולא מוכנים לקבלם כחלק אינטגרלי
מהמדינה? מדוע, לפי עולם הדימויים שלהם,
לא יכול להיות ליכודניק אינטליגנטי, שירוץ
קדימה ויצליח, אלא הליכודניק חייב להיות
צ׳חצ׳ח עם שרשרת־זהב?״
כולם כאלה?
,בהחלט לא כולם כאלה, אבל יש שם בהחלט
בעיה חמורה, הנובעת מחינוך. הוותיקים
מלמדים את הדור הצעיר להתנשא
ולהמשיך במסורת של חברה שהיא סגורה
לפני גורמים אחרים במדינה הזאת. בית־העמק
ושובל היו הקיבוצים הקיצוניים ביותר.
בקיבוץ שובל היו לנו קרבות על הנפת דגל־המדינה.
הכל עניין של חינוך.״
מתנשאים או לא — אשתו, איילה(איקי
נשוי זה שנתיים וחצי) היא קיבוצניקית־לש־עבר
מקיבוץ חמדיה. הוא הכיר אותה בתקופת
שרותו הצבאי שם. איילה התגברה במהירות
על עברה הקיבוצניקי, לפחות בתחום הפו־

לקחיו הפוליטיים של אביו, שלא נבחר(אחרי
ארבע קדנציות בכנסת) בבחירות הפנימיות
בליכוד בקדנציה האחרונה. הוא זהיר ומתון
בהתבטאויותיו, מתלבש בקפידה, אינו מרבה
בסיסמות ומשתדל להתרכז בעשייה.
מתחת לקליפה הזאת אין חידושים אידיאולוגיים.
:היו ביני לבין אבי הרבה פעמים
חילוקי־דיעות על דרך ההתבטאות, וגם על
דרך ההזדהות(עם מחנה״שרון) .אבל למעשה
הדרכים שלנו לא כל־כך רחוקות זו מזו.
בדברים המהותיים יש זהות: ארץ־ישראל
השלמה, בשום פנים ואופן לא משא־ומתן עם
אש״ף. עם ערביי יהודה ושומרון צריך לשאת
ולתת על אוטונומיה בלבד, ולא יותר, ולספח
את מרבית אזורי יש״ע.״
ומדוע הוא במחנה שמיר־ארנס?
.לדעתי זהו המחנה הריאליסטי ביותר
בתנועה. זהו המחנה היחיד שגם יכול להביא
את השלום ואת האחדות לתנועה. בכלל,
תופעת המחנות היא, בעיני, רעה חולה,
הפוגעת ביכולתה של התנועה להגשים את
האידיאולוגיה שלה.״
האם יש אישיות פוליטית או אחרת
הנערצת עליו?
,מנחם בגין. אפשר להגיד שפוליטית,
גדלתי על ברכיו״.

^ יקי בא ממישפחה בעלת תודעה פולי־טית־חרותניקית
מושרשת, וגט ממיש־פחה
ששילמה מחיר כבר במערכות־ישראל.

יו״ר איקי כהן(בחזה חשוך, במרכז) בחגיגה
הליכוד יהיה מרמי מתון
המחוזרים הראשיים היו נציגי אוניברסיטת
בר־אילן בהתאחדות הארצית, רובם
אנשי־המפד״ל.
בשלב מסויים, כשהיה ברור למדי שכהן
עומד להיבחר, הגו אנשי־המערך תרגיל
מבריק. הם פנו לאנשי־המפד״ל והציעו להם
את ראשות־ההתאחדות. נציגי המפד״ל,
שכבר התחייבו קודם־לכן לתמוך בכהן, הבינו
שזה לא כל־כך ריאלי שסיעה, המהווה 109),
בוועידת־ההתאחדות — תזכה בתפקיד
היו״ר.
איקי כהן, :זו היתה טעות טאקטית נוספת
שלהם. הם ניסו מהלך מטורף של, רק לא
ליכוד׳ ,וכך נפגם עוד יותר האמון בינינו
לבינם, לאחר ששיתפנו פעולה בהתאחדות
במשך השנה שעברה. הם הלכו על כל הקופה,
ולכן הפסידו הכל״.
קודם־לכז היו גישושים בין הצדדים לקואליציה
משותפת גם השנה, אך בראשות הליכוד.
שליח המערך נתן לכהן להבין שהמגעים
אינם רציניים, ושבמערך לעולם לא יסכימו
לקואליציה בראשות הליכוד.
בשנה החולפת היתה קואליציה משותפת

להם כל־כך הרבה זעם ותיסכול בעיניים. הם
לא יכלו לקבל את העובדה שראש־ההתאח־רות
יהיה איש־ליכוד.״

^ יקי בהן הבטיח השבוע תקופה רגועה
לחלוטין בהתאחדות הסטודנטים. בהחלט
לא חזרה לימי ישראל כץ וצחי הנגבי.
״אני לא אעשה מהפכות. אני רוצה לפעול עם
הממשלה ועם האוניברסיטות בשיתוף־פעו־לה,
מתוך אמון ויושר. בלי הפגנות, צעקות
והשתוללות. אני רוצה גם לשקם את האמון
של שר־החינוך במנהיגות־הסטודנטים ואת
האמון של הסטודנטים בשר־החינוך, אמון שנפגע
באירועים שליוו את תחילת שנת־הלימודים
ועליית שכר־הלימוד.״
במה יורגש המהפך הימני בהתאחדות
הסטודנטים?
״ההחלטה הראשונה שקיבלתי היא העברת
מישרדי־ההתאחדות לירושלים, בירת־ישר־אל.
המערך העביר את המישרדים לפני שבע
(המשך בעמוד )50

יש ל׳אחים פרענקים
(כולל הבהר ה והתוצלות)

^ ן, יש לי, למרות שם המשפחה המגלה
^ את מוצאי. ובגלל אותם אחים ניסיתי
כבר בשבוע שעבר להציג במקום זה ממש את
בעיית הפער העדתי על דרר השלילה.
לצערי, התברר כי הדברים שפורסמו כאן
3־. 29.11.89 אין לי אח1ת פרעזקית; ״העולם
הזה״ 2726 הובנו שלא כאשורם. ייתכן
שהפתיחה המקוממת פסלה אפשרות לקריאה
שוטפת עד לסיום. אולי נתפסה האירוניה כ־תיאור־מצב,
ולשון סגי־נהור נחשבה כריעה
המקורית. כך או אחרת, הובאו לידיעתי הערות
נזעמות לגבי אותו מאמר וביקורת שוצפת
כלפי המחבר האומלל.
אז ראשית, חובה לומר ״סליחה״ .נכשלתי
ועלי מוטלת האשמה. הקורא תמיר צודק
והכותב אחראי בלעדית לדבריו. גם אם
הכוונה היתה רצויה, ברור מעצם התגובה כי
הביצוע על הנייר היה עלוב. ושוב מוגשת בזה
התנצלות ללא סייג והיסוס לגבי כל מי שחש
עצמו נפגע מביטוי, פיסקה, או איזו שהיא

# 9 אמירה.
^ י באמת יש לי אחים פרענקים. לא
במובן הביולוגי של המילה, אלא במבחן
המתמשך של המציאות. אחים לנשק ולדם
עוד מתקופת הצבא, ואחים לדיעה ולרעיון
שהולכים ביחד את כל הדרך הארוכה עד
היום.
כולנו כאחד, ללא הבדל מין וערה, שמחנו
שמחה גדולה באותו ליל קיץ 1977 בו עלו;
בגין לשלטון. כי היתה אז תחושה באוויר שמשהו
גדול, היסטורי(כפי שמנחם כל כך אהב
לבטא) עומד להתרחש. שררה ההרגשה כי
מעבר לנצחון האידאולוגיה של ״חרות״ יש
כאן מהפיכה חברתית אמיתית. בא הקץ לקיפוח
הרוב בידי המיעוט. מעתה ועד עולם
תמומש זכות הפרט לתפוש את מקומו על פי
כישוריו וכישרונו ולא לפי צבע עורו. שוויון
הזדמנויות יוענק לכל ילד מראש פינה וקרית
גת. יוסרו מחסומים מלאכותיים המונעים איחוד
מלא וסופי על בסיס לאומי וזהות ישראלית
מקורית.
זו היתה שעתנו היפה ביותר. משך 8שנים
בלבד, ער לממשלת האחדות הראשונה, התרחשה
במרינה רעידת אדמה אדירה. לא רק
חוזה השלום עם מצרים וביסוס ההתיישבות
היהודית ביהודה שומרון ועזה. בעיקר בלטה

התמורה הדרמאתית במעמדם של בני עדות
המזרח. נעלמה אותה מחיצה בת למעלה מ״30
שנה שבלמה את פרץ הכוחות בעלי החזות
השחומה מלהגיע לעמדות השפעה. בחסות
שלטון הליכוד צמחו אישים ומנהיגים בכל

דיונה אחרת

אין לי אחות (פרענקית)
מאיר ליפשיץ
ל א כיעניץ או תנו קו תעיגי יהנס־ג
אי ם מתחתיו, עסיי• בתוך גי צוג
הייאו ש והימיוקזז. איך לנו כל ר צון
׳להתעסק ע ם עלובי ה תיי ם של שולי
החכרת תיקוראלית. מהכ־סת לנו
מ חצי מליון דפוקים שהולכים ביטון
שבעים על ב סן מלאתלתם ומרק• מי
צריך שידפקו לי ברא שאה מצוקות
האו מללי ם מירוחם מ ע לי ת. למה
מוכר חי ם לכלכ לאה תמוה ע ם גתו*
יי םסט טי ק טיי ם מקריים, תעזבו
אוהנו ג׳שסויווי, הגו לנר ש ם איז ה
ס טוקז״ס ל מוו בקבלה פנים הני מ ה.
ת בי או בזשית שיכא ס-ריגל להוריד
את פיו ש ת הגיו׳־ששרמנזף.
אן׳ אחדלאסת בארץ הז א ת
:מתח־הי תה, טוב, או לי ב מה גודרים,
וגס הםרק כהו צא ת ס סי בוכי ם. מ ני
ס עריריי םמקב לי ם טיבול 5מ ב כים
כ ס חל קי ה נרי א סריי ת ובבתי־אנוו
ב ילדי השכונות זוכים ל חינון
;נאור ויי ס לי מודי םאייו בן 4שעית
וזמיסית. מנ ה חי ס כ אן ב ל זב־דם
מפרו שטסח ובל ג ר ענ ק מו צ ה קילה.
י מ אי םפה לפנסיה כגיל תילדומי /,$
ואת׳ כ:נםנ הני ם עד מאה ועשרים
מגיגזלר. אדי ר ה של אחה 400
:שקלים.

אבלהעם היו שב מיון •ודע ר ה
ליילל ולבבית. בל ש פירי שני קיפץ
מ מקו מו ה טבעי ודורש לממ שאת
זכותו להגיע לוולוו ע ם וילה. ד ב בו
תחומי
החיים. תוך זמן קצר השתנה לחלוטין
מיתאר כח״האדם המאייש את תפקידי המפתח
בכלכלה, במסחר, בתעשייה ובמימשל.
לש ך לאורך תקופת ממשלות הליכוד
י 1והלאומי, משנת ,׳85 עומד תהליך מבורך
זה בפני סכנת סיבוב נוסף ופסול של גלגל
ההיסטוריה. לפתע מסתבר כי האשכנזים משני
הצדדים עושים הסכמים על גבם של השחורים.
פרם ורבין, כמו שמיר־ארנס, מרידור
ואולמרט, מחלקים בינם לבין עצמם את עוגת
השררה. לנו הבטחון והאוצר, ולכם משרד
החוץ וראשות הממשלה. אתם תגנבו את
הקופה לטובת החברים מהקיבוצים ואנחנו
נספק את האליבי המדיני. ביחד נשלוט במס־כנים
משמאל ומימין(ביחוד מימין, בשמאל

מנהיגינו שופכים את ליבם בפני המצרים
אמירה חסן מראיינת ב״אלאהראם״,
29 בנובמבר, את שמעון פרס ועזר ויצמן.
פרס
״ש: האם אתה רואה ששמיר רוצה שלום?
ת: אומרים שכן.
ש: מה אומר פרס?
ת: במדיניות נחוץ שנשפוט לפי הדברים,
לפי הפעולות, וזהו המבחן.

עיתונות ערבית
ש: שנתיים לאינתיפאדה ולא נשמע קולך
— היכן אתה?
ת: שר הבטחון בעמדה קשה, ולא קל, ואני
מאמין שהפתרון לאינתיפאדה הוא במו״מ
מדיני ישיר.
ש: מה השפעת האינתיפאדה על שמעון
פרס?

הבורגנים).
דווקאהבורגנים).
מרובים דווקא מרובים תראו מי קובע את הטון במפלגות הגדולות.
שימו לב לזהות היורשים המיועדים לתפוש
את המקום בבוא היום. במערך מדברים
גדולות ונצורות בברעם, חיים רמון ואברום
בורג. בליכוד זה מישה ארנס ואחריו בנימין
זאב בגין ודן מרידוד. לאן נעלמו כל הכש־

ת: לדעתי העם הפלסטיני היה ונשאר עם,
והאינתיפאדה היא אחד הביטויים לסכסוך.
לדעתי לא נחוץ שנשלוט בפלסטינים, בניגוד
לרצונם, עם האינתיפאדה או בלעדיה, ואני
רוצה לראות את הפלסטינים חיים בכבוד
ובפריחה, ככל האדם. לדעתי כל עמי העולם
שווים ואין הברל בצבע, מין ודת. אני אומר
זאת כיהודי, יהודים לא חפצים לשלוט על עם
אחר.״

ויצמן
״ש: כחבר במפלגת העבודה, מה תפקידכם
בקידום תהליך השלום?
ת: מפלגת העבודה מסכימה לעקרון יסוד,
אדמה תמורת שלום, ועל החלטת 242 שהיא
בסיס לפתרון. ולכן אני נשאר במפלגת העבודה.
ואחרי 5שנות המצאותנו עם הליכוד בממשלת
אחדות לא הצלחנו להזיז את תהליך
השלום.
והיום, אחרי עשר שנים של חתימת־

:ני ם שי קאת מול ירד•׳ מה עצי ם תפשו
בט חין וחוצפה; ה שדר חי ז ני ה י הי שן
ו ה טו בכגרלאמת אי םלתם. פר תי ם
! ע ס שרשרות ו צ סידי ס רוצי ם לנ ה ל :

א ח העניינים. ה שווארצ ש שכחו מ הי כן
ב אי ולאי פ ה אנו הולכיס. צ־הצ ־
הי םנע לי דיפלומה אי ב רו ללי רא ת
במד: כלכי ה א דוני ם הלבנבנים.
הולך ו פו ח ת ודיור.
העי קר שכולנו ממס, ב חו ןממ שלת
ת א חוו ת הרחבה: שמאלני ם ב-
כייליו עם לאומים כמרידוד. סו צי
א לי ס טי ם ליעכזובי ע ס קכיטלמז־טי
ס כארנס. ח בור ת היווי־י ת פני ם
של יצ ח ק שמיר. א צו לתאשמז מזל
נחשול האספסנו* ה מז ר חי. נ סי כי
חרות ס חוי רי ם ב ארריו ת המ שותפת
למיסדז גוד שכבר הודיע בביבר
ה עי ״ ״נדבוק אהכס כבש שדפקנו א ת
הערביס־אז
שיקפצו לנו שסינית מהאוב*
לו סי ה היהודית. שישברו אההראש
ל בד אי ד לנמזר אהה שביע עםהתג׳
נסה חיזוי שית. מי הכרי ת אי ת ס לע שות
כ ל כך ה ר בה ילדי ס׳ ל מת הםלא
מ סונ לי ם לתכין בדי חה נ אי די ש ע סיסית!
אפ שר ל ת טו כ שה ק סנז מ דינ
ה ד די לפתור דוו ק א לברענקי סאת
הבעיות. ונכ לל, מ אי מ תי י ש לשין־
גימלים ולסנ הי ס זבות ל בו א כ איזו:
ש הן ת בי עו תי
ל א, זו ל א דריס־אקי-יקה ואסר־ט
הייד, כ אן אין אסלייוד. נ ר שסובשר
מניע. בייחוד א ה יש לי צבע מ סויי ס
המה פכ ה ה הכר תי ת של כ מן 1177 0
מחתי הי ה מו ל ך הא שכנזי רגזחידשז

רונות הצעירים והספרדים כדוגמת קצב ומגן
מהמחנה הלאומי? מה אירע למייצגים האותנטיים
של ההמונים מקרב הנבחרים בתנועת
העבודה?
תחת כנפי הממשלה האימפוטנטית העכשווית
צומח לו פרי הבאושים של הדור הבא.
גם אם נצליח איך שהוא לעבור את משברי
האינתיפאדה והכלכלה, האבטלה וקשיי קליטת
העליה, מצפה לנו תסיסה עדתית נוראה.
יותר ממחצית העם נשארת מאחור ואינה מקבלת
ייצוג פוליטי הולם. הישגי שנות ה־70
וה־ 80 נמחקים אחד אחר השני נוכח הכשל
הנוכחי במתן המעמד הראוי לאנשים שבאים
מהשטח ומשקפים את רצון הציבור.
לקראת שנת 1990 הבאה עלינו לרעה
נמצאת המערכת הלאומית באותו המצב בו
היתה לפני 30־ 20 שנה. שוב שולטת כאן

מאיר ליפשיץ
ההגמוניה מבית־היוצר של פולין ורוסיה.
כאילו לא אירע דבר ולא התחלף סיגנון
המישטר. אותן נפשות פועלות ומפעילות
מנגנונים מסואבים הדואגים שמה שהיה הוא
מה שיהיה. קואליציית אשכנז מתמרנת את
כל העולם לשמירת טובות ההנאה של מעט
המיוחסים על חשבון הרבים.
רק שהפעם מתחברים לצורך העניין
התותחים הכבדים משני הצדדים. למען
הבטחת שילטונם הם מסוגלים להתפשר על
כל מחלוקת רעיונית. מדינה פלשתינאית
מול ארץ ישראל השלמה, אינם מהווים כל
בעיה. העיקר שגם וה וגם ההוא ימשיכו לרכב
על הוולוו הממלכתי. יצחק (שמיר) מרגיש
קרוב הרבה יותר ליצחק(רביו) מאשר לדוד
(לוי) למשל. מרידור וביילין הם בעלי שפה
משותפת ורקע אחיד המאפשר לגשר על
חילוקי־דיעות פעוטים בנושאים בלתי
מהותיים כדוגמת גורל השטחים.

ף דווקא בגלל זהותי האשכנזית מוטלת
1עלי החובה להתבטא בנושא. איש הרי לא
יוכל להאשים לבנבן מבית־היוצר של וותיקי
האצ״ל ובית״ר באובססיה לקיפוח עדתי. לכאורה
אמור הייתי בכלל ליהנות מהמצב.
אך במישור התנועתי והלאומי זו ממש קטסטרופה
נוראה. הנהגת הליכוד מובילה את
המפלגה לעבר מפלה אלקטוראלית על בסיס
דמוגרפי. הורדת קרנם של יוצאי אפריקה ואסיה
ומתן היתרון לנסיכי אשכנז תביא
בהכרח לאובדן השלטון במדינה. המערך בנוי
מלכתחילה על הצבעה מאסיבית של
האשכנזים המבוססים. ממשלה בראשותו
תדאג לאינטרסים של העשירים ותזניח(כפי
שעשתה זאת מפא״י מ־48׳ ועד 77׳) את
השכבות החלשות.
נתוני המוסד לביטוח לאומי קבעו כי כרבע
מיליון מבוגרים חיים מתחת לקו העוני.
נתוני הבחירות האחרונות לכנסת סיפרו על
מספר דומה של בוחרים למפלגות החרדים.
ש״ס ואגו״י הפכו לכתובת הפוליטית עבור
המקופחים — תפקיד שמילא הליכוד עד ששמן
ובעט במיורחיים. מוכרחים לשנות כבר
מאתמול את תהליך ההשתכנזות. צריך לאמץ
מחדש את גישת מנחם בגין לעדות המזרח.
ואולי לזכור את מילות השיר האמריקאי
שהתייחס דווקא לשדות הקטל בוויטנאם:

116 15 111>׳ 11101(161׳(׳׳1 11631ת״ 96 31
,הוא רא כבד, ה1א אח-

243

השבוע נרצח צעיר ערבי ״בטעות״ על־ידי רעולי־הפנים, בני עמו.
עוד שלושה נרצחו בכוונה תחילה.
ספירת ״דיעה אחרת״ מראה כי מאז פרוץ מאורעות האלימות
הערבית לפני שנתיים, קטל הטרור הפלשתינאי 243 ערבים ויהודים,
נשים וגברים, לפי הפירוט הבא:
1 9 1 9ערבים נורו, נדקרו ונשרפו למוות בידי אחיהם.
52 9יהודים, חיילים ואזרחים, נרצחו בפעולות איבה.
ההסכם עם מצרים אנחנו עדיין מדברים על
הדרך לבחירות בשטחים, ותקוות מפלגת
העבודה לקידום הנושא במהירות רבה. אולם
תדמית ישראל כיום קיבלה זעזוע בעולם
לאחר שנהרגו 700 פלסטינים באינתיפאדה
וכל התמונות האחרות שרואים על מסכי״
הטלוויזיה.
ולכן קשה לליכוד היום לוותר על הגדה

והרצועה, והאמת היא שבגין התפטר מהממשלה
לחיי בדידות מדינית, בגלל קמפ״דיויד
ונטישת סיני, ולא בגלל מלחמת לבנון.
אי־לכך קשה לליכוד לחשוב על שלטון
עצמי, או וויתור על שלטון בשטחים ולכן אני
חושב ששמיר משחק על זמן.
ש: עד מתי?
ת: הזמן מדוד וקצר.״

אנרי דן

בין חיסול לכירסו
רחמי ישראלי

^ ם אם תימשך האינתיפאדה עשר
שנים נוכל להמשיך לעמור בכך — התהדר
ראש הממשלה יצחק שמיר בשבוע שעבר,
לאחר שנחת ממסעו האסטרונאוט, ב־חו״ל.
יצחק
רבין שר־הבטחון התגנדר, בהזדמנות
אחרת, שאפילו אם האינתיפאדה תימשך
שלושים שנה נזקיה האנושיים יהיו פחות
חמורים מאלה של מלחמת לבנון.
עולה, אם כן, מדבריהם שמדינת ישראל
יכולה לחיות עם המצב הזה שנים רבות.
כמובן שקשה מאוד להתווכח עם אנשים
הטוענים שהם כל־כך מרחיקי ראות, לטווח
של 10־ 30 שנה. וכבר נאמר למי ניתנה הנבואה
לאחר חורבן הבית.
לכן, כרי לבחון את הערכותיהם לעתיד
של שמיר ורבין, אין דיר אחרת אלא להסתכל
אחורה. לנסות ולנתח כמה מהנזקים שגרמה

הכיפורים על אלופי הצבא. הפעם, בעניין
מחדל הכוננות ב־ , 1987 יש בתיקים הסודיים
של משרד הבטחון ומשרד ראש הממשלה
מספיק מסמכים כדי להבהיר את אחריותם
של שמירבין, בראש ובראשונה.
ההתעלמות מהאזהרות המודיעיניות נבעה
מדרך עבודתם ותפיסת עולמם של השניים.
רבין ושמיר האמינו שדי בהיערכות הצי
באית־בטחונית הרגילה כדי לטפל בהתפתחויות.
שאין צורך לנקוט מיד בסידרת צעדים
לפי תוכנית ברוקה והחלטית — לחיסול האלימות
באיבה.
מבחינה זו, רבין נהג כאיש צבא מרובע.
ואילו שמיר, גם אז — כהיום — פשוט
אינו יוזם שום דבר. מה זה חשוב אם תחת
פיקורו נמצאים המוסד, ובעיקר השב״ב שהוא
חיוני לצורך המלחמה בטרור. העיקר שלא
יביאו לו תוכניות והחלטות. למה להחליט

שפיכות הדמים ההדדית שעלתה בחייהם של
יהודים רבים, בהתאמללותם כנכים, בחיי
מאות פלשתינאים, ובפציעתם של אלפים
מהם. להחזיר את הבטחון על כנו, שהיה גם
מחזיר לישראל את כח ההרתעה, כדי למנוע
את המלחמה ואף לסלול את הדרך למו״ט
מדיני.
אלא ששמיר, בגלל תפיסת עולמו המוגבלת,
ועוד יותר מכך, עקב אחיזתו בשארית
כוחותיו בשלטון, מעדיף לראות את הדברים
כפי שהציגו אותם קצינים, כמו האלוף עמרם

הפכו חותמת־גומי לכל אלה.
הכירסום הפך למפולת בתחום המדיני.
בפעם הראשונה מנהלים שר בטחון במיוחד,
וגם ראש ממשלה, מו״מ עקיף עם אש״ף,
הארגון השואף עד היום להשמיד את ישראל.
בעולם הרחב הפכה ישראל מצורעת כמו
דרום־אפריקה. ואם רבין ושמיר ועמם הר־מטכ״ל
ומצנע מספרים ש״האינתיפאדה כבר
לא מעניינת את התקשורת העולמית״ ,הם
שוב חיים באשליותיהם. כי היא כבר, פשוט,
השיגה את שלה. וההוכחה לכך היא בהש־

ראש־ממשלה שמיר ושר־ביטחון רבין

ראש־ממשלה גולדה מאיר ושר־ביטחון משה דיין
נם אצלם הושלכו הירישח לפח והמילחמה פרצה
ולהסתכן כשאפשר לא לעשות כלום?
האלימות הפלשתינאית, במלאת שנתיים
ובל נשכח שב־ 1987 עדיין חי שמיר עמוק
להשתוללותה חסרת־הרחמים.
בטראומה שכפסע היה בינו לבין הסתבכות,
עם ראש השב״כ המודח אברהם שלום, באחמודיעין
בפח
ריות לחיסול המחבלים באוטובוס .300 רק
עורכי דין ממולחים ומאניפולציות פוליטיות
ך* חודשיים־שלושה לפני שפרצה ה־חילצו
את שמיר מהעניין — אבל זהו כבר
אינתיפאדה, הוזהרו ראש־הממשלה ושר־סיפור
נפרד, מרתק, וגם מבחיל.
הבטחון שהמצב בירושלים, ביהודה ושומרון
ובחבל עזה הולך ומחמיר. גורמי בטחון
מוסמכים הבהירו לשניים, על־ירי נתונים,
שמיר בונה על
שמות, מקומות, מספרים — ש״אנחנו״ —
כלומר מדינת ישראל ״מנהלים קרב מאסף״
המלחמה הבאה!
נגד ארגוני הטרור של אש״ף והאחרים,
כשמרכז פעילותם בבירה עצמה —
גישה הפאסיבית, הגולמנית הזאת,
בירושלים.
/והוסיף שמיר את השקפת עולמו השוראבל
ממש כמו בערב יום הכיפורים 1973
שית, כדי שלא להשתמש במילה בוטה. בין
כר בספטמבר־אוקטובר 1987 הושלכו הידיכה
וכה, לחש למקורביו, בסופו של דבר תהיה
עות המודיעיניות הללו לפח, למרות ששמיר
מלחמה נוספת עם הערבים ועם הפלשתיורבין
שמעו אותן במו־אוזניהם וקראו אותן
נאים. ואז נתחשבן עימם. נגרש אותם.
במו־עיניהם.
זהו הגרעין הקשה של עולמו הפנימי של
לא נאמר שם שהאלימות תפרוץ ביום
שמיר. עוד פסוק־זהב שלו בנוסף לזה שלחש
מסויים או במקומות מסויימים. אבל נאמר
לשמעון שיפר, כתבנו המדיני, ש״למען ארץ
לשניים במפורש שהקרקע בשלה להתפרצות ילזראל אפשר לשקר״ ,כולל ליהודים ובעיקר
פלשתינאית כזאת או אחרת.
להם, כמסתבר.
כמובן שאיש לא תאר לעצמו שהמדובר
תפיסה פסולה־מיסודה זו של שמיר היא
במימדים של מה שידועה כיום האינתיפאדה.
בעצם אבי־אבות הטומאה של שנתיים רצואבל
החשוב הוא שלמרות היריעות החמורות
פות אלימות פלשתינאית. תפיסה הבנוייה
שמירבין לא הורו על נקיטת צעדים.
על הצלה, גאולה כביכול, כתוצאה מקטסממש
כפי שב־ , 1973 לכל המאוחר ב־25
טרופה. מלחמה! שמיר ממתין למלחמה שבינבספטמבר,
אמרו הידיעות מבלי לנקוב בתתיים
לא באה.
אריך, שמצריים עומדת לצאת למלחמה בקבמקומה
באה הקזת דם איטית, שאת מחירוב,
אך הצמרת התעלמה.
רה משלמים וישלמו בראש וראשונה היהואילו
שמיר ורבין היו נשפטים אפילו לפי דים.
הקריטריונים של אגרנט — הם חייבים
מנהיג אמיתי ואחראי קם לעצור בעד מצב
לצאת חייבים, על התעלמות מאזהרות המו־ כזה, למנוע את התהליך המוביל בסופו של
דיעין. ועדיין אני זוכר היטב כיצד מתח רבין
דבר, אפילו לפי תפיסתו (הערכתו?
באזני, בביתו ברמת־אביב, ביקורת חריפה על תקוותו?) למלחמה. לשם כך דרושה יוזמה
שוועדת אגרנט ״ניקתה״ את שר הבטחון משה
בכל התחומים. ראשית — בתחום המבצעי,
דיין והטילה את כל האחריות למחדל יום
לחיסול הטרור והאלימות. להפסיק את

משושי־הסכוה של העם מורדמים, כמו בשואה
וואות החוזרות שעושים בכל מקום ובכל
מצנע והרמטכ״ל רן שומרון באמצעות שר
הזדמנות בין ישראל וגרמניה הנאצית, ובין
הבטחון יצחק רבין.
גישה זו, בפשטנותה האטומה, הובאה כך ארגוני המחתרת היהודיים של טרום־המדינה,
על־ידי שומרון בשיחה עם ראש הממשלה לבין אש״ף.
שמיר, כשהתברר שהמטכ״ל נכשל בהתמומעל
לכל — בכל יום בו ממשיכים שמיר
דדות עם האלימות: אין לנו בעייה לחסל את ורבין למחדל מול הטרור הפלשתינאי, מת־האינתיפאדה,
להשתמש במלוא הכח של כרסם כושר העמידה של הישראלי המצוי,
צה״ל, להפציץ ולהרוס. אבל מכיוון שכולנו נאכלת ונשברת אט־אט רוחו. ואולי זה הנזק
לא יכולים להרשות לעצמנו לנהוג כך, החמור ביותר לטווח ארוך .״אין ברירה, צריך
בשיטה של חיסול והשמדה — הרי צה״ל לוותר״ אומר הישראלי המיואש.
פועל טיפין טיפין ולשיעורין. כך שגם יהרוג
במחבלים, וגם יהיה נסבל מבחינת דעת הקהל
הדינמיקה של השואה
בישראל ובעולם, ואף ״יפחית את נפח הא^״רבים
מאיתני, שנולדנו כאן, קשה
לימות הפלשתינאית״.
1 €היה במשך שנים להבין כיצד זה לא
כלומר, הצמרת הצבאית — אף לאחר
שמצנע נשלח, כפרס על כשלונו, להשתלם נתעוררו יהודי אירופה בזמן: מול הסכנה
בבוסטון — הציגה לרבין ושמיר שתי אפש ההיטלריסטית שעלתה כבר בסוף שנות
רויות: חיסול הטרור, או כירסום בו. כאילו ה־ ,20 ובמיוחד מן הרגע בו עלה ״הפיהרר״
שאין דרך ביניים, של פעולות מיוחדות, לשלטון ב־ . 1933 ברור לחלוטין, כיום לפחות,
ושיטות יוצאות־דופן בהן הצטיין צה״ל בעבר. שההנהגה היהודית הרדימה את הדברים
הנוראים והמתועבים ביותר. תמיד היה
לגבאים היהודים הסבר ותירוץ, בגרמניה
אוגדות צה״ל נשחקות
עצמה, וברחבי הקהילות היהודיות האדירות
ך* כירסום קיים. לא אצל הפלשתינאים, באירופה, מבודאפשט ועד ורשה.
זוהי תזכורת לכך שהאדם, ובמיוחד היהודי
1 1אלא אצל היהודים. מאחר ושמיר, מתוך
נוחות אישית ופוליטית, נשבה בקונספציית המצוי, מוכן להסתגל למצב החמור ביותר,
רבין, שהוא מצירו נפל שבוי בידי מטכ״ל מה עוד שיש מישהו שמסביר לו שיכול להיות
כושל ומכשיל, כורסמו בשנתיים האחרונות הרבה יותר גרוע.
תוך שמירת כל הפרופורציות, ורק לצורך
בזה אחר זה יסודות הבטחון, המדיניות, המוסר,
החברה, הכלכלה וכושר העמידה של המחשת השגעון שבשיטה — זה בדיוק מה
שקורה בארץ־ישראל בשנתיים האחרונות.
ישראל.
מן הרגע שאוגרות שלמות של צה״ל שמיר בראש ובראשונה, וגם רבין בצורה
נשלחו להישחק ביהודה ושומרון וחבל עזה, הרבה יותר משכנעת, אחראים להרדמה
ולא נוסתה אף שיטה וגישה אחרת, אין להכיר איטית ושיטתית של משושי־הסכנה של העם.
את המדינה. הבטחון הפנימי התערער בבירה להרגילו להסתגל מיום ליום לסף־בטחון
בירושלים, התרחק מיערות הכרמל והרי נמוך יותר, כאשר התקשורת ברובה ממלאה
בטרגדיה הזאת תפקיד של מקהלה נאמנה:
הגליל, ומתל־אביב עצמה.
העקרונות המוסריים של צה״ל, ובעקבו ״צריך ללמוד לחיות עם הטרור״.
לכן, אם רבין ושמיר היודעים את האמת
תיהם החברה הישראלית כולה, התערערו,
כאשר חיילים נאלצו לפתוח באש על נשים המרה, מחפים עליה בכך שהם מבטיחים לכם
וילדים, כאשר דיווחי שקר באו לחפות על שניתן שלושים, או עשר שנים ״לחיות עם
״ירי להבטחת מעצר־חוקי״ ,וכאשר חיילים האינתיפאדה״( ,שאחרת הם היו צריכים להתהושלכו
לכלא על שמילאו פקודות ״בלתי פטר) תאמרו להם: זה כבר שנתיים יותר מדי!
ואם הברירה היא בין המשך הכירסום בעם
חוקיות בעליל״ של קצינים בכירים ושר הב־טחון
עצמו. משרד המשפטים של דן מרידור לבין כירסום מיידי בהם ובמשרותיהם, הרי
ודורית בייניש (זוכרים אותה מהאוטובוס?) תעדיפו את האפשרות השנייה

דניאלה אשכנזי

איזון חוזר

להלן הביקורת של שרית פוקס ב־
״מעריב״ אודות הפרק על מנחם אנסבכר
ב״גיבוריס בעל־כורחם״ שהוקרן בטלוויזיה-
:היה זה סרס פורנוגרפי, משום
שכוחו היחיד היה ביצירת גרייה חושית.
הצופה היה בגדר מציצן. לא היה בכוחו
להשתתף בדילמה מוסרית אמיתית, שכן
אינו יכול לחחר בדמיונו אל מצב חוץ־
חיים כמו זה שהוצג בפניו ״.המצב בבונקר
המכותר ברמת הגולן שהוגדר על ידי שרית
פוקס כ״אווירה נקרופילית״ מהווה מיקרוקוסמוס
של מצבה הקיומי של מדינת ישראל:
להבדיל ממדינות אחרות, ישראל
מהווה יעד ל*£ס011 1ק (רצודמדינה),
כשהמטרה היא השמדת הישות הפוליטית
ותושביה, לא כיבושה בלבד. אמר ד״ר
ברונו בטלהיים, פסיכיאטר נודע, ניצול
בוכנוואלד: מול סכנת ההשמדה, לא מעט
יהודים, בסירוב עיקש להכיר בפוטנציאל
הרשע הטמון בארם, ניסו לנרמל את מצבם
(ה״חוץ־חיים״) על־יד־ המשך דפוסי חיים
רגילים בכל מחיר. יתר על כן ,״רבים,
במקום לעשות הערכה בוגרת של המציאות,
אחזו בחשיבה ילדותית של משאלות
לב, כי הם לא היו מסוגלים לדמיין
את חדלת עצמם״ ,כתב בטלהיים.

יחד עם הוויכוח על ״לקיחת סיכונים״,
ישנה מחלוקת תהומית ב-מחנה הציוני״
לגבי מה מסכנים ומחיר הטעות. ישנם
ישראלים שנאחזים באמונה ש״קיומה של
מרעת ישראל מובטח״ ,בהעדר יכולת
לדמיין את הגרוע מכל — את השמדתה.

מהזדהות חברי בית־המחוקקים עם מצוקת
העניים לא תצמח טובה: כבר לפני
עשרה חודשים הנפיקה כנסת ישראל תעודת
עניות לעצמה. או, בהפרש של שעות
ספורות, העבירו נבתרי־העם שתי הצעות
חוק נפרדות: הראשונה העלתה את משכר
רותיהם של הח־כיס והמנכ״לים ב״147
ש״ח: השניה הוסיפה 14ש״ח לאזרחים
החיים מתחת לקו העוני. יעני — ש״ח לי״.

המעלים ספקות לגבי אמיתות התחזית
לעליה המונית ממזרח אירופה אינם מזלזלים
בעומק השינוי המתחולל שם לנגד
עינינו: הם מתייחסים במלוא הרצינות
לתמורות מעבר למסד הברזל. חילוקי
הדעות אצלנו מתמקדים בחיזוי עתיד היהודים
בתו!־ ״התנאים המשופרים״ של הדר
סים, האוקראינים והעמים הבאלטייס. דבקים
באמונה שהיהודים יהנו מן האמני
סיפציה של עמים אחרים, ספקני העליה
ההמונית סבורים שבין שתי הברירות —
לעלות לישראל או להלחם למען החופש
במקום בו נולדו — רוב היהודים יעדיפו
להשאד בבריה״מ. הספקנים נשארו תקועים
בשלב ההתפתחות הטרונדציוני של קדם
משפט דרייפוס, כשאנשי ה״השכלה״
האמינו שלטוב ולרע, גורל עם ישראל
כגורל הגויים שבתוכם הוא יושב. כפי
שאמר, יהודה לייב גורדון מאמצע המאה
זד : 19 היה יהודי בביתך, ואדם בצאתך.

אינני חניכה של ז׳בוטינסקי: כור מחצבתי
בתנועת העבודה, אך לאור מ אמר לעיל
יש לזכור היטב מי קרא ליהודים ב־1936
ל״אווקואציה״ ופינוי) ומי פגה אל יהודי
פולין להישאר בבתיהם ולהלחם על זכויותיהם.

מזל
דגים

מי, כילד, לא העדיף דג חי באקווריום על־פני
אחד מבושל בצלחת.
מי לא נדנד להוריו לקנות את מיכל הזכוכית
עם מנורת הניאון, הצמחיה, משאבת
האוויר, הפילטר, הדגים והמזון.
מהר מאוד הסתבר שגם אצל הדגים אין
אחוות אחים יתרה ופלטים לא אוהבים סקל־רים,
סקלרים שונאים סייפנים, האחרונים
מתעבים סרפות, וכולם ביחד עוסקים ב״עלי־הום״
על הגופים הזהובים בספורט הלאומי.
מכל זה צצו דגים נטולי זנב, אחרים עם
סנפירים מקוצרים, כמה עקורי עיניים שטים
לאורך הדפנות וגופים עם נקודות צבעוניות
ללא תנועה על המים. אחר כך עוד נסיונות
לקנות דגים, אבל שוב חיכוכים, שוב הכחדה
נוסח לבנון וחוזר חלילא וחלילה שיחזור.
נותר רק לחפש פראייר שיקנה את העסק
ויגמור עם הנגיסות התת־מימיות בדגים וה־על־מימיות
בתקציב.
בשבוע האחרון תפס גם בני בכורי את
הפרינציפ. כדברי החכם באדם :״אין כל חדש
תחת הניאון״ .חודשיים הסתפק הנער בהובי
שדילדל את כיסי בכמחצית האלפייה והתחלנו
לחפש קונה.
״מכל העניין תשמחו אם תראו 100 שקל״,
בישר מומחה לעייני מקח וממכר, וגרם לעצב
מיידי. מה גם שמודעה בעתון עולה 150
שקלים, ותמורתה נקבל מאה? ואם בכלל?
נשאר רק לשכפל פתקים עם מספר הטלפון,
וכאלה להצמיד בנעצים על לוחות המודעות
בשכונה כולל כל עץ רענן באיזור. איש לא
צלצל והתברר גם מדוע: שלוש שעות אחר כך
כבר היו הנעצים תקועים במודעות אחרות:
״שמרטפית במחירים זולים,״ ״צרפתית
בשמונה שעורים״ ״מסז׳ים — בריאות בלבה״
״שעורי גיטרה קלסית״ ,ושכאלה .״מדוע
לשמרטפית, לגיטריסט, למסז׳יסט ולצרפת ,,
אין נעצים משלהם?״ קרעתי בכעס את הניירות
והצמדתי שוב את שלי. גם הפעם אף
צלצול. עכשיו לפחות רק מודעה אחת
החליפה את כל אלה שלי ״יורד — מוכר
תכולת ביתר.
טיפוסי לאלה שחושבים רק על עצמם.
שוב החלפת ניירת, אבל הפעם עם תיחכום
מסויים. בצד כל מודעה הצמדתי פתק נוסף
ריק למשעי, בפינה כתבתי בקטן: פנוי לשימושך
הבלעדי!
וזה עבד! כבר למחרת הופיע מתעניין
צעיר.
התווכחנו קצת, התמקחנו קצת והעיקר
שבסוף התפשרנו על מחיר הוגן של 75ש״ח,
עזרתי לו לסחוב את האקווריום למכונית,
שילמתי את הכסף ונשמתי לרווחה.

צביקה ליבוביץ ₪

הרוסים באי
״אני לא מאמין שמדינת ישראל תהיה
קיימת בעוד שלושים שנה״ ,שח לי השבוע
עמית למקצוע וידיד, שאני מוקירה ומעריכה.
״גם אני חוששת שדבר דומה עלול לקרות״
עניתי לו ,״אם ירבו המאמינים ששלום
אפשרי במידה ומדינה פלשתינאית תקום על
אדמה שתקרע מישראל״ .בלהט השיחה
הבהיר לי הידיד, שמה שמפריע לו היא הבעיה
הדמוגרפית.
ואני חושבת, שבעיה זו עומדת, ברוך השם,
להיפתר. כיצד? בעזרת המדינה שהיתה בין
הראשונות שהכירו בישראל והצביעו בעד
הקמתה — ברית המועצות. ברוח הגלסנוסט
העוברת כעת על חלקה המזרחי של אירופה,
וההתפכחות מהחלום הקומוניסטי המביאה
בעקבותיה התפוררות המשטרים הריק־טטורים
— מגיעים אלינו, ויגיעו בקצב גובר
והולך, יהודים רבים מרוסיה, שישנו בתקופה
קצרה את ההרכב הדמוגרפי בישראל. יש

ע,ח>,0־:,ס• -מ שמאל לעוני

״הזעזוע״ שבל בר״דעת אמור לעבור כימים אלו נוכח הדו״ח חושף העמי של
הביטוח הלאומי, הוא רק מכיוון פרצי הצביעות וההיתממות הקשורים לעניין.
במו תגובותיהם הצפויות, כמידי שנה, של חברי הכנסת רודפי הכבוד וחיבת
ההמון. אטומי הלב מכל גווני הקשת הפוליטית עושים יד אחת למען עצמם
ובידם השניה הם מצביעים נגד האינטרסים החיוניים ביותר של אזרחי
המדינה.
העיתונות ממלאה את חלקה במשחק ושולחת כתבים לספר על ג׳ורניט
מבת־ים וסמי הנרקומן מיפו; ההיא שאוכלת לחם עבש ומרגרינה דלת
קלוריות, וההוא שילדיו משחקים בזבל. נבון לשבוע זה, מניחים כתבינו כי
העוני נמצא רק במרחק 5דקות מרחוב דיזנגוף וקשור לסמים קשים. מצב
״השכונות״ המרוחקות מתל־אביב, כדוגמת ירושלים, אשקלון והקריות -
נתפש כשולי עד ידוע. את עיירות״הפיתוח הס מלהזכיר. שם לעוני שלום
וכבודו במקומו מונח. באופקים, דימונה ושלומי אין גם סכנה שתברח
המיסכנות בעוד שבוע״שבועיים...
״הזעזוע״ ,אם כן, בא דווקא מצד חוסר ה״זעזוע״ .ראש וראשון למזועזעים
הוא ראש״הממשלה, שלמי ששכח, מכהן גם כשר העבודה והרווחה. לא זכורה
לי התבטאותו בנושא מאז תחילת כהונתו כמחזיק התיק. גס לא לאורך ״עידן
האבטלה״ לפני כחודשיים, אז התנפלו כתבינו על נושא בוער זה מכל זווית
אפשרית עד שכבה. לזכותו ייאמר שידע להגן על יוסי ביילין. ולא פלא. וספק
רב אס בתום־כלב.
בהתבטאות כנה אם כי כואבת, הפך ביילין לכתובת זעקת הצבועים. אפשר
לחשוב כי ממצאי הדו״ח הינם אשמתו הבלעדית. העיקר שליצחק שמיר יהיה
שקט ומנוחה, שלא יציקו לראש־הממשלה. אך באמת, אשמתו של ביילץ
נעוצה באמירת האמת, בניגוד גמור לטייחים אחרים וגונבי דעת ידועים.
יוסי שריד, שאמר עליו כי אינו מבין מהו עוני -אינו מעורר כבוד. ממרומי
בנין מגוריו ב״תכנית ל״ יכול שריד, בלשון המעטה, לשכנע בכאבו רק אחד כמו
יאיר צבן. האחרון צפוי עד שיעמום, ובנאלי כמו העיתון מאתמול, מתאמץ
ומצליח לא להגיד דבר של ממש. מי לא מכיר את הקביעה ששיחרר מפיו
״לעוני יש אבא ואמא״ז השאלה היא איך ולמי עושים בדיקת רקמות בכדי
לקבוע את זהות ההורים ודמי המזונות.
ממשלתנו, שהעוני נמצא בנשמת חבריה, אמרה השבוע את דברה. למשל,
דוד לוי, שר השיכון והבינוי. אכן מוצאו מבית־שאן והיה פעם פיעל בניין. אך
מה עשה בפועל למניעת אומללותם של בוחריו( זעקת שבר לא נשמעה מפיו,
גם לא זלגה עינו דמעה, בכנס נעשקי המשכנתאות. והוא כאמור שר השיכון
והבינוי.
וגם היו שתי הצבעות אי־אמון, ואפילו נמצאו כמה נמנעים -הדמוקרטים
מ״שינוי״ ,ואנשי צומת ומולדת -ממש קואליציה של שמנמני האופוזיציה. מי
שהפתיע אותי לטובה היה השר לאיכות הסביבה( .זו הפעם השניה. כנראה
שצריך פעם להרחיב עליו את הדיבור, שכן הוא מעורר רושם של אדם הגון)
רוני מילוא אמר באופן שקט וענייני את דברו בנושא העוני. הציע הצעות
אופרטיביות, שגם אם לא יתממשו לפחות מראות על מחשבה למען הציבור־במצוקה.
הוא הגדיל לעשות בשהתריע בכנות מפני הסכנה שהמצב יוחמר
בשנה הבאה.
וכמובן שהכל תלוי במשרד האוצר. הבעיה היא, שטרם הוברר מה ומי מניע
את ראשיו. בהתחשב בעובדה שההוא, האמור לתפקד כשר-האוצר, מזמן
מחשיב עצמו כשר״החוץ ושלושת״רבעי ראש״ממשלה, יש מעט מקום לתקווה.
דרך אגב, הוא כבר חזר מפולניה( יודעים את זה בנתיבות(

לקוות שאזרחי המדינה, הרגילים לקבל כל
דבר כמובן מאליו, ידעו כיצד להתייחס
לעולים החדשים, ויעניקו להם תשומת לב •
ומדוע מלא לבי תקווה כה רבה למשמע
הידיעות על בואם של אחינו מרוסיה? כי ברור
שאוכלוסיה אינטליגנטית ומשכילה של
עולים חדשים אלה, ש״אכלו״ סוציאליזם
מגיל צעיר לארוחת בוקר, ונחרבו מאש
הקומוניזם — להם לא יוכלו למכור בארץ
את ה״לוקשים״ של הסוציאליזם ויפיפות
הנפש שהרביצו באזרחים של פעם. היום כבר
לא ניתן לתעתע באנשים, כמו לפני שלושים,
ארבעים שנה. העיתונות היום לא רק שאינה
מסתירה דבר, כמו שהיה מטבע הדברים לפני
עשרים שנה ויותר, אלא חושפת אפילו ערווה
מכל סוג, פוליטי ואישי, עד שהפכה למקור
הידיעות הטוב ביותר עבור האויב.
העולים החדשים הבאים מרוסיה אינם
דתיים קיצוניים כמו אלה שבזכותם קיימת
התיישבות בכל חלקי ארץ ישראל( .צריך
להודות גם בכר״ ).אלה אנשים בעלי מחשבה
לוגית, והתייחסות רלוונטיות לדברים. הם
מביאים איתם נכס יקר ביותר לישראל —
את האוצר המדעי והתרבותי שלהם. זהו נכס
שלא ניתן לרכשו בכסף. ואנשים כמותם,
בעלי חשיבה רציונלית, וודאי שלא יגדילו
את אחוז דורשי טובת אש״ף...