גליון 2728 מתאריך 13 בדצמבר 1989

לקראת יריד המטבחים הנערך במרכז הבנייה
ולכבוד חג החנוכה, רגבה מעניקה עם כל קנייה
מתנה מדליקה.
אם החלטת לרטש מטבח בחג החנוכה, כדאי לולהיכנס
לאחד מסניפי רגבה הפזורים בכל רחבי הארץ ולראות
כיצד קורים ניסים ונפלאות.
בן, רק בחג החנונה ניתן לרכוש מטבח יוקרתי של רגבה
ולקבל את אחת המתנות הבאות(בהתאם לגובה הקניה):
מיקרוגל משוכלל או כיריים יפהפיים מתוצרת

ר! 01ז 0 6 0 !61
כיור סיליקרון מפואר או 6תשלומים שווים בלי ריבית.
מטבחי רגבה טאץ׳ החדישים משוחררים מכל המגבלות
שהכרת עד היום. הם מעוצבים ע״׳ טוב׳ המעצבים בארץ
ועשויים מחומרים משובחים העומדים בסטנדרטים
בינלאומיים.
בלעדי לרגבה

6שנות אחריות
כל פריט בכל מטבח תוכנן עד הפרט האחרון, נדי לענות
על צרכיך והגימור המושלם יענה על כל דרישותיך.
כדאי לך להיכנס בחג החנונה לרגבה, לרכוש מטבח
יוקרה ולזנות במתנה מדליקה.
* בהתאם לתקנון המבצע המצוי בסוכנויות רגבה.

סוכנויות המפעל: תל־אביב: כיכר המדינה, רח׳ ה׳ באייר ,60 טל 449601,449648 03 חיפה: בית רגבה, רח׳ ההסתדרות ,44 צומת הצ׳ק־פוסט, טל7 .־415104־ .04 ירושלים: רח׳ שלומציון המלכה , 16
בניין האחים ישראל, טל 226963 02 באר־שבע: פסג׳ רסקו, טל 77988 057 פתח־תקוה: צומת סגולה, רח׳ גזית , 11ט ל9300468 03 בני־ברק: רח׳ הירקון 23א׳ ,טל 702908 03 ראשל־צ: רח׳ אצ׳׳ל
( 31 אזור תעשיה חדש) ,טל8 .־9617097־ .03 רחובות: רח׳ הרצל , 125ט ל451510 08 השרון -רעננה: רוד אחוזה ( 152 מעלבליל) ,טל 441267,441378 052 נתניה: רח׳ קראוזה , 1פינת שטמפר,
טל 342262 053 חדרה: רח׳ גיבורים ( 68 מול הקניון) ,טל 336755 06 אילת: מרכז הבניה, טל5 .־78114־ .059 כתובת המפעל: מושב שיתופי רגבה ,25223 טל 929933 .־.04

אישפוז
יאחד, שמיר אושפז.
בקע. הא זוהי
האבחנה הרפואית
האמיתית והשלמה?
(עמוד )6

גאולה
הא מוסקווה מחכה
לתפוז• יפו?
לקיבוצי ולמושבים
מצלצל׳ פעמוני
גאולה. עוד מוקד
לחגוג
(עמוד )49

לעידו דיסנצ׳יק, הבן
\ של, אין מילחמה ע
נונ• מוזס, הבן של.
זה לא בוער
בעצמותיו
(עמוד ) 18
אריה אורגד אוהב להתחפש. לפני שני התחפש ככומר
(לידו: אשתו) .הא התחפש השבוע כקצין־מישטרה? ואולי מישהו
התחפש דווקא כאורגד
(עמוד ) 10

בתוך הגליון

עקרח־בית היא
שיפחה. מנצלים
אותה. אין לה זכויות.
לא עוד: עומדת
לקו אגודה
מיקצועית בשבילה
(עמוד )46

קורא יקר — ימי יניח
מיכתבים — קונספציה חוזרת
תשקיף — נל״ץ נפלו בפח
במדינה — היום הראשון
יצחק שמיר — בקע מדיני והמחנה להתפטרות
אינתיפאדה — במלאת לה שנתיים
קול בטלפון — או ספיחים לפרשת נינת
דויד גלאם — והרשויות המקומיות
הנדון — פפ־פ מכה ש 1ב
אנשים — הצרות של יהורם
עידו דיסנצ׳יק — לא מנסה להשיג את .׳רישת״
יומן אישי — אין ת־פאדה
קולנוע — נשם משומש
זה ונס — קוראים כותבים
לילות ישראל — שימותו בל הקנאים!

תשבצופן

מיכתבים לרותי — זה לא רק בטן

גולדשטיקר — היהודי של דובציק
דף חדש — תיאטרון ואבסורד
הורוסקופ — קשת והמצב הכלכלי
מה הם אומרים — נורית (לרון, מיכאל פרינץ,
רוני 1ננר. כרמלה מנשה, אמנון אביעד. שושה מרן
חוג הסילון — שמקליץ ושותי
רחל המרחלת — אפשר רק לקנא
הרב פרדס — ״איך זה לשכב עם מיה־דיעה
אחרת — אילנה אדם • אור׳ דן • גיל
סמסומב • דניאלה אשכנזי • יהודה
דרורי • אורי יעקב • רענן לוריא • ליפשיץ והחברים
של אופירה
איגוד מיקצועי — לעקחת־בית
חקלאות — תרנמלת כשרה במוסקווה *
יצחק קלפטר — מצטער

צילומי השער: ציון צפריר, אלי דסה ועופר קרני

בזיבחבים הקונספציה חוזרת

דויד ב״גוריון אדר פעם שאינו מעריך
מומחים, מפני שכל המומחים הם מומחים
למה־שהיה, ולא למה״שיהיה. בשביל מה דרושים
לו מומחים שיסבירו לו מה שהיה?
מבחינה זו, דעתנו כדעת גדגודיון. אנחנו
משתדלים להיות מומחים מסוג אחר. הנה
כמה דוגמות מהעת האחרונה.
בשבוע שעבר התחולל מהפך בהתאחדות־הסטודנטים
הארצית. אחרי שבע שנות שיל־טון
המערך עלה הליכוד לשילסון בקמפוסים.
כותרות העיתונים היומיים בישרי על המהפך
המפתיע. במערך התכנסה ועדת־חקירה
חדשה, לבדיקת הכישלון.
קדם למהפך משא־ומתן קואליציוני אינטנסיבי.
נציגי הליכוד והמערך התחרו בעיקר
על תמיכתם של נציגי המפד׳ל מאוניברסיטת
בר־אילן.
כשנשאל היושב־ראש הקודם של ההתאחדות,
עדי הדר, איש״המערך, שבוע לפני
הבהירות על־ידי כתבנו ״מה יהיה?״ ענה:
״המצב הוא כמו שמתארים שדתי״הרדיו
בתוכנית שירים !שערים: ערבוביה ליד השער,
לא יודעים מי נגד מי ובידי מי בכלל
נמצא הכדור.״
רק עיתון אחד ידע איפה נמצא הכדור.
יומיים לפני הבחירות הופיעה ידיעה במדור
השקיף (השלם הזה 29.11.89 בחירות
הסטודנטים: סגור״ .בידיעה נאמר שבבחירות
ייבחר איקי כהן, נציג הליכוד, בגו של חבר-
הכנסת־לשעבר מאיר כהן־אבידוב.
כבר אז ידענו שיש כבר הסכם חתום בין
אנשי המפד״ל לליכוד. אבל עוד הרבה זמן
לפני כן זיהינו את התהליך.
אחרי ניצחון הליכוד בבחירות באוניברסיטה
העברית בירושלים הערכנו (השלם
הזה 24 5.89 היעד הבא של הליכוד:
התאחדות הסטודנטים הארצית. מהפך כזה
נראה היום ריאלי״ .המערך נאלץ שנה לפני
כן לשתף בראשונה את הליכוד בקואליציה
שבראשותו. הוא נתן לנציגי הליכוד גם
לגיטימציה, וגם את האפשרות להכיר את
המערכת מבפנים. המהפך לא איחר לבוא.
העולם הזה היה העיתון היחידי שצפה זאת
מראש.

^ איפה
השלישי

בחירות אחרות, קצת יותר חשובות,
התקיימו לפני חודש: הבחירות בהסתדרות.
רבים, וביניהם פרשנים פוליטיים מנוסים,
ציפו להישג מרשים של הליכוד, כהמשך
לניצחונותיו בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.

השלם הזה. עוד ב* ,6.9.89 יותר מחודשיים
לפני הבחירות בהסתדרות, תחת
השם :־לנצח? אלוהים ישמור:״ מנינו את
הסיבות לכך שהליכוד ייכשל לא רק בכיבוש
ההסתדרות, אלא גם בהשגת היעד המינימלי
של -שליש חוסם״ :מועמד לא כריזמטיי, מטח־בחירות
חלש, יושב־ראש מטודבחירות שאינו

מתאים: הניכור, שעדיין קיים בקרב בני דת־נועה
הרביזיוניסטית כלפי ההסתדרות, שאינו
מאפשר התגייסות נרחבת למען המטרה: האינטרסים
הנוגדים של אנשי הסחדרות העובדים
הלאומית. האינטרס ם של בעלייההון
בליכוד, והמנהיגות המסוכסכת.
ניבא אז השלם הזה :״כשכל־כך הרבה
גורמים לא יזיעו למען המהפך הנוסף, האחרון,
בהסתדרות — הוא מן הסתם לא יקרה.
הליכוד יעלה בכוחו, שמיר יוכל שוב לשאת
דברים על התחזקות הליכוד, וישראל קיסר
ימשיך ללבוש אה ביגדי־הפלך-ההדשים של
ההסתדרות.״
רך בדיוק(ובכלל זה התנהגותו של שמיר
בליל־הבחירות) קרה.
שבוע לפני הבחירות קבע העולם הזה
( )8.11.89 במדור כמדינה באופן נחרץ שהליכוד
לא יגיע לשליש הנכסף, ואף הערכנו
את התוצאות של שאר המתמודדים ובמים־
פרים, שיטה נדירה(ומסוכנת) ,שפרשנים פוליטיים
לא נוהגים לנקוט בה. ניבאנו שמפ״ם
תקבל>ז(8ואת זה בדיוק היא קיבלה) ,הערכנו
שר״ץ תתנדנד סביב ה 3היא קיבלה כ־
14 שגינו רק בהערכת כוחה של הרשימה
הערבית המאוחדת.

על הסכנה למילחמה (״העם״ ,״ב מדינה״
,העולם הזה )29.11.89
אני מקווה שאמ״ן והמוסד וכל מי שצריך,
עומרים על המישמר, למרות הקונספציה החדשה
מבית־מידרשו של העולם הזה, ש־סכ־נת־מילחמה
אינה קיימת״ ,בהתחשב בכך
שאם אכן תסתיים המילחמה הקרה ימשכו
מעצמות־העל את ידיהן מן המרחב, וללא עזרת
אחת מהן ־אף אחד מן הצדדים במרחב זה
אינו יכול לנהל מילחמה של ממש״.
זאת אומרת: סבירות אפס(אפילו לא סבירות
נמוכה״).
האם שמע העולם הזה, במיקרה, על מילח־מת
עיראק־איראן, שהתנהלה יפה מאוד ללא
עזרת מעצמה כלשהי?
גרשון בן־צור, ירושלים

לא לסמים

על השימוש בסמים (״סמים לכל
דורש״ ,העולם הזה .)22.11.89
השלם הזה פירסם כתבה גדולה, הקוראת
לליגאליזציה של סמים ולמכירתם לכל
דורש.
מבלי להיכנס לדיון מיקצועי בעניין, שבעזרתו
ניתן להפריך את הטענה שאין נזקים
בריאותיים והתמכרותיים בעישון חשיש
כמעט כל ילד יודע שחשיש איננו גורם להתמכרות,
כמו הסמים הקשים אנו מתרעמים
על הטפת השלם הזה לעבור על החוק
ועל העידוד הפומבי למעשים הנוגדים את
החוק.
מדינת ישראל, כיתר מדינות־המערב, מתחילה
להיערך להתמודדות בבעייה החברתית
והבריאותית של השימוש לרעה בסמים וב־מיסגרת
זו אין בכוונתנו להקל על השימוש
בסמים, אלא להגביר את המודעות הציבורית
לסיכון הבריאותי והחברתי הנובע משימוש
בכל סוגי הסמים.

בני ארד,

הרשוח למילחמה בסמים, ירושלים

יגידו קורות מישפחה אחת

אירוע פוליטי חשוב נוסף שהתרחש
השנה: מרכדהחישוקים המפורסם. הבל ציפו
אז להתמודדות המכרעת בץ שרי-החישוקים
ומחנה שמיר־ארגס, וקבעו הערכות שונות
לגבי התוצאות.
חודש וחצי לפגי ישיבת המרכז, כשרק
פרץ המשבר בליכוד, העריך השלם הזה
( )24.5.89 שלא תהיה התמודדות בין הצדדים,
ואף שירטטנו בקווים כלליים את רוח הפשרה
שתושג .־לקראת כינוס המרכז ינסה שמיר
להגיע לנוסחת־הסכמה כלשהי עם האופוזיציה
הפנימית במיפלגתו ...המרכז יתנה את
ביצוע התוכנית המדינית בסעיפים אלה, תה
יהיה הישג סימלי למחנה המתנגדים — אך
צעד כזה עלול להכשיל את התוכנית המדינית
עוד לפני שיצאה לדרך״.
כשהגיע המתח לשיא. והכל ציפו להצבעה
שתתקיים בין הצדדים, והוויכוח התנהל רק
על נוהל ההצבעה, הערכנו, שבועיים לפני
הכינוס :־הוויכוח הסמוי היום הוא על מילות
נוסחת־הפשרה. דויד לוי אינו רוצה להגיע
להצבעה, וגס שמיר לא ירצה בכך אם לא
יהיה בטוח בתוצאות״.
ההמשך ידוע. מרכז־החישוקים התנהג בדיוק
לפני התסריט שטווה השלם הזר.,
צריך להכיר היטב את המערכת הפוליטית,
את הנפשות הפועלות ואת מניעיהן
האמיתיים, לשפוט כל מיקרה לגופו בלי
ריעות קדומות, להיות בשטח ולחוש את האווירה.

כל הפרשנים עושים זאת.

על מוצאו של הקריין העברי של
רדיו מוסקווה (״שבוע בגן־עדו״,
העולם הזה )8.10.89
ולדי סילבר הוא בנה של דיצה סילבר, בת
שכונת־בורוכוב בתל־אביב, חברת בנק-׳

כשהקשר בין ברית־המועצות לישראל נותק,
אחרי מילחמת ששת־הימים) ,עד לראשית
שנות ה־ ,׳80 כשמחלתה הכריעה אותה בקפריסין,
בדרכה חזרה למות במוסקווה.
אלכם מסים, ניריורק

יצחק שמיר, חולון
על התייחסות העיתונות הצרפתית
לביקור יצחק שמיר בצרפת
(״העם״ ,״במדינה״ ,העולם הזה
.)29.11.89
יורם קניוק מדווח כי עיתוני פאריס לא
כתבו דבר על ביקורו האחרון של יצחק שמיר
בצרפת.
גם אני ביקרתי בפאריס, ודווקא מיספר
פעמים רב — כפי שיכולה להעיד החותמת
המלבנית פ1ליס נאסיונל, שארל דה־מל
א״רזפ1רט. השכיחה מאור בין דפי דרכוני —
וגם עלי לא כתבו אפילו מילה אחת בעיתונים

יצחק שמיר(אין קשר) ,חולון

ההיטב חרה לך?
הפרופסור מגיב על דבריו של נתן
זך (דף חדש, העולם הזה )29.11.89
נתן זך מחמיא לי מאוד כשהוא מקשר בדף
חדש את שם־המישפחה שלי עם המלה העברית
המקסימה ״סכס״ .קישור זה מחמיא במיוחד,
מאחר שהוא פרי־רוחו של משורר יחיד־בדורו,
המתיימר לכתוב רק למען ה־נצח״
(כדבריו) של השירה ן
העברית, ולעולם אינו
מכלה לעת־בלות את
כוחותיו על מתן־פורקן
ליצר בלתי־נלאה של
שינאת־חינם,
חנופה,
זדון וחיסול־חשבונות.
אחזיר לו מחמאה: השם

נתן זייטלבאך מזכיר את1 י השם יוהאן סבסטיאן באך.
מצד שני, אני קצת מצר על שזיקנתו של
עורך דף חדש כה מביישת את נעוריו. משו־רר־אמת
אינו מלכלך את השפה גם אחרי שהמוזה
זונחת אותו. לכן חבל שעדיין מדירות
שינה מעיניו הביקורות אשר שמו במקום הראוי
לה את תוצרתו המאוחרת, גם את שירתו
ה״פוליטית״ חסרת־ההשראה, וגם את תרגומי
השירה המפוצלחים שלו. ואני שואל את
ידידי־לשעבר זייסלבאך: ההיטב חרה לך?
אריה זקם, האוניברסיטה, ירושלים

0 * 111:1דו ה
השבושן של ישראל
איש רדיו־מוסקווה סילבר
קריין בן קריינית
(ברית נוער קומוניסטי ישראלי) ,בוגרת תיכון
חדש (ובת כיתתי) ,והוא נולד מנישואיה
לעיתונאי סובייטי, שבו התאהבה באחד
מביקוריה בברית־המועצות.
הסב, אביה של דיצה, היה יליד מאה שערים
בירושלים וחבר מיפלגה, שבא לברית־המועצות
הרבה יותר מאוחר, כשאשתו נפטרה
ודיצה כבר היתה חולה בסרטן.
דיצה, שנשארה ישראלית וגם חברת
המיפלגה הקומוניסטית בישראל, מצאה את
פרנסתה כקריינית בשפה העברית של רדיו
מוסקווה. היא שמרה על קשר אמיץ עם
ישראל וביקרה בארץ לעיתים קרובות (גם

העורך הראשי: אורי א מרי
מנהל: אברהם סימון
מנהלת מחלקת־מודעות:
רינה מיטרני
המערכת והמינהלה:
תל־אביב, רחוב גורדון 3
(ת.ד , 136 .מיקוד )61001
טלסונים,)031*232262/3/4 :
)031*5230662
פקס 245130 03
המו״ל: העולם הזה בע״מ
הדפסה: הדפוס החדש
הפצה: גד
תל־אביב, יד חרוצים 7
טלפון)031*377056 :
המנהל הכללי: דויד גרשונוביץ

דיעוון להתחייה
בקרוב תי תכן ה ת מודדו ת על תפקיד מזב״ל התחייה.
לפי התוכנית אמורים להתפטר מהכנסת במיסנרת ריענון
הסיעה, יו״ר התנועה, הפרוסי יובל נאמן והרב אליעזר ולדמן.
במקומם אמורים להיכנס המזכ״ל הנוכחי גרשון שפט ועורך־הדין
אליקים העצני.
שניים שהצהירו על כוונתם להתמודד על התפקיד ושנחשבים
כבעלי הסיכויים הטובים ביותר הם ירר סניף תל־אביב, דני דיין,

ומנהיג״המתנחליס בחבל־עזה אבי פרתן. שניהם נחשבים העצגי למקורבים לח״ס גאולה כהן.
אולם יש גורמים בהתחייה הסבורים ששינויים אלה לא יתבצעו בקרוב ושהם מהווים מה־שפתיים
של ההנהגה לדרישה לריעגון השורות.

אוריתזו ־ ו ב1

הימר משד בימים שמיר-ארנס למחנה שדי־החישוקיס.
פעילים בליכוד לוחצים עליו לעשות כן, שכן הוא נחשב לפחית
שנוייבמחלוקת בעיני מחנודהחישוקים מאשר יתר שרי מחנה
שמיר״ארנס.

תגובות 11ל
פורשים מה שב״ב הגיבו ה שבוע על סירסים הססר ״ שנ ת השב׳׳ב״ ,מאת דויד
רונן.
רונן עבד במישרד־ראש־הממשלה מ־ 1958 עד לפרישתו, לפני שנתיים. בסיפרו הוא מתאר
את ההיערכות בגדה המערבית נגר פעילות חבלנית בשנה הראשונה אחרי מילחרת ששת־הימים.
פורשים
כענו שמדובר בספר״מטעם, ולא בספר־על. לדינריהם הוא לא מתייחס כלל
לבעיות שעלו בתוך השב״ב עצמו, בקביעת נורמות חדשות להתנהגות בשטחים הכבושים.
הספר, שהוצא על־ידי מישרד־הניטחון, מהווה בעצם התפארות ארוכה של השב״ב. נראה
שעבר שיכתוב רציני מצד גורמים במערכת־הביטחון, שאישרו את כתיבתו ואף איפשרו
לרונן להיחשף, שבן מאוד לא מקובל שאיש־שטה?מערכת חושף את עצמו.

684

ביום השני, ה־ 13 בדצמבר, היום השלישי של השנה השלישית, מסר
דובר־צה״ל על 541 הרוגים פלסטיניים בשטחים הכבושים. מיססר זה
כולל הרוגים מירי חיילי־צה״ל בלבד.
לפי ספירת ״העולם הזה״ עומד מיספר ההרוגים הפלסטיניים על .684
לעומת זאת מוסר,,מרסז־המידע הפלסטיני לזסויות האדם״ על 828
הרוגים פלסטיניים, לפני הפירוט הבא:
• 603 הרוגים מירי חיילי־צה״ל ומתנחלים.
• 56 הרוגים ממכות ומהתחשמלות.
• 82 הרוגים כתוצאה משאיפת־גאז.
• 87 הרוגים מסיבות אחרות.

מד שג־ ס החד שים
לעובדי שרות״בתי־הסוהר יש מדים חדשים, כולם על טהרת כחול־לבן ושמומגו מתקציב
הסגל בלבד. תקציב שכר הסוהרים הוא 114 מיליון ש״ח, ואילו שכר־האסירים מגיע לשני
מיליון ש״ח בלבד.

הז קו רו ת
הבלסטינ״ ם מזד הי ם
ם רכדחנו־רע הפלסטיני לזכו־וח האום, שהיה ידוע עד השבוע סמקורות הפלסטיניים״
נחשף השבוע.
במשך השנתיים האחרונות סיפק המרכז מידע מהימן, שממנו ניזונו העיתונאים גם בארץ
וגם נווו״ל.
בשבוע הקרוב מתכוון המרכז לפרסם סיכומים והערכות משלו, במלאת שנתיים
לאינתיפאדה.
במיסגרת הסיכומים תהיה התייחסות למיספרי ההרוגים, הפצועים, העצורים, הריסת בתים,
עקירת עצים, מיספר ימי־עוצר, מוסדות שנסגרו ומעצר עיתונאים ופעילי זכויות־הארם.

ידי
ד-די•דיו
לי!>• 1
# 14 אפריים לפיד, מפקד נלי־צה״ל נפל, שלא באשמתו, נפח שטמנו
לו בקול־־שראר,
גל״ץ קיבלו בלעדיות לשידור הי של מופע הזמרות הבלקניות.
המופע זכה מהתחנה לקידום ולג׳יגגלים.
בשבוע שעבר התקשרו אל לפיד מקול־־שראל. וביקשו את
הסכמתו להקלטת שיר אהד בשידור חי, לצורך הכנת כתבת*
אווירה,
אולם אנשי קורישראל ציפצפו על התנאים שנקבעו עם לפיד.
ובניגוד להסכם שידרו את כל המופע בשיחר חי.

ב ר תומר
״קות־שחן
שופ ט בי ת־ המי שפ ט העליון, גבריאל בך, ת מך
בצורה חד־מ שמעית ביוזמת־חקיקה של ה שב״ס,
שלפיה עציר או אסיר יחוייבו על־פי חוק ב מ תן
בדיקות־ שתן לגילוי סמים.
ה תנגדו ת, כ שלעצמה, תהווה עבירה, לפי הצעה זו.

• איר להתייחס דוסיר
מהה ואצירלונגקורן, יורש־העצר של תאילנד, עומד להגיע בשבוע הנא ארצה לביקור
ממלכתי.
הוא מייצג את אביו המלך, בומיבול, שכבר 25 שנה לא עזב את גבולות ארצו.
האחראים לטכסים בלי שכת הנ שיא, לי שבת רא ש־הממ שלה, שדי החוץ
והביטחון, מ שנני ם בימים אלה א ת הוד או ת הטכס, שכן ההתייחסות אליו היא
כאל מלך, וזהו מיקרה נדיר מאוד שמלך מבקר בארץ.

תווית ל אינ תיפ אד ה
החל מ ה חוד ש מונפקו ת לעיתונאים, חברי ה איגוד הארצי של עי תונ אי ישראל,
תוויו ת חד שו ת להדבקה על ש מ שו ת ה מכוניו ת.
התווית הכחולה, החד־לשונית, שהיתה שנים רבות, נעלמת, ובמקומה תהיה תווית ירוקה,
שעליה תהיה הכתובת באנגלית רא !:.אץ
את שינוי התווית אפשר לזקוף, כנראה, לזכות האינתיפאדה.

בר שות־ה שידור פו ד קי ם
מבקרת רשות־השידור בודקת את נסיעתו של הכתב לענייני העם היהודי, אברהם נדמלר,
לארצות־הברית על חשבון הסוכנות.
זוהי הפעם השלישית שבן־מלר וטכנאי יוצאים לחדל לתקופה של כמה שבועות.
ה שאלה הנ שמעת: כי צד י תכן שכתב, המסקר גוף מפוייס, יסע מטע מו ועל
ח שבונו לחו״ל.

ה ע בו ד ה — רוצים מהמר
מנ היגי הסטודנטים של מיפלגת־העבודה החליטו לסרב ל הצע תו של יו״ר
ההתאחדות החד ש, איקי בהן מהליכוד, לקואליציה מ שו תפת.
כהן הציע להם את תפקיד סגן יו׳׳ר ההתאחדות אך במערך החליטו ללכת לאופוזיציה,
ולנסות לערער את שילטוגו של כהן, בתיקווה לבצע בקרוב מהפך נגדי.

עזרן —
בחב מדיני?
קיימת מג מ ה למנו תאת חגן עזרן, כתב הטלוויזיה
לענייני מיפלגו ת, לכ תב המדיני.
עזרן נחשב למועמד המיקצועי׳,תפקיד, אך בשתי המיפלגות
החלה התרוצצות, במגמה למצוא מועמדים פוליטיים מטעמן
לתפקיד.

בלא חד ש בתיכנון
ביטאון שרות בתי־הסוהר מגלה כי הכלא החדש. המתוכנן להיבנות
ליד כלא ״השרון״ ,נמצא ״לפחות על הנייר״ בשלבי התקדמות.
נבחרה בבר ועדה לתיכנון בית־הסוהר ופיקוח על בנייתו, ונתקבל

תקציב ראשון בסך 600 אלף ש״ח.
הכלא יכיל 500 מקומות־בליאה, ועלותו תגיע ל־ 25 מיליון ש״ח.
בתיבנון לטווח ארוך קיימת תוכנית לעוד שני בתי־סוהר__ .

אין ניתוחי קטנים. יש רק מנתחי קטנים
¥ה ניתוח פשוט, שיגרתי, בנאלי,״ —
1 / /כך הגריר מנהל המחלקה הכירורגית
בבית־החולים הדסה עין־כרם בירושלים את
ניתוח הבקע־המיפשעתי. המנתח מבטיח גם
״כמעט לחלוטין שהניתוח יעבור ללא בעיות
וסיבוכים.״
״ניתוח קל, ניתוח קטן,״ אומרים המנתחים
ומקורביו של שמיר. אני מאחל לראש־הממ־שלה
יצחק שמיר, הצלחה בניתוח ובכל טיפול
אחר שעליו לעבור, ומאחל לו החלמה מהירה
ובריאות לשנים רבות. אך אינני יכול שלא
להתקומם נגר ההכרזה.
אין ניתוחים בנאליים, שיגרתיים ופשוטים.
אין גם ניתוחים קלים וקטנים.
הריעה הרווחת אצל מנתחים בני כל הזמנים
היא :״אין ניתוחים קטנים, יש מנתחים
קטנים:״ ניתן להמשיך ולומר: אין ניתוחים
בנאליים, יש רק מנתחים בנאליים.
אין גם ניתוחים שיגרתיים. בכל ניתוח
עלולים להיגרם סיבוכים, וידועים לא־מעט
מיקרים שניתוחים שהוגדרו כ״קטנים״ ו״ב־נאליים״
הסתיימו במותם של המנותחים.
לכן, הקביעה שניתוח הוא ״פשוט״ יש בה
ניסיון להרגיע את הציבור לגבי מצב בריאותו
של ראש־הממשלה.
בכלל, במרינת־ישראל, כמו במרינות הגוש
המיזרחי שלפני הפרסטרויקה, נהוג
משום־מה להסתיר את האמת על בריאותם
של אנשי־הציבור, להטעות את הציבור בכוונה
ועל־ידי כך, בעקיפין, גורמים לירירת
המוסריות של החברה כולה ובמיוחד של

קשיש כאשר ארם מתחיל להתלונן על כאבים
בבטן, חולשה, עצירות כרונית והפרעות אחרות
במערכת־העיכול.
מאחורי אבחנת־בקע בגיל זה עלולות
להסתתר מחלות שונות במעי־הדק, במעי־הגס,
בקיבה, בכבד ואף בלב, ולעיתים גם
סתימת כלי־דם פריפריים של הגפיים התחתונות
ומיפרצת של אחד מהעורקים הבט־ניים.
לעיתים
קרובות נופלים הרופאים קורבן

מבקע־מיפשעתי הוא בין אחר לשש ואחד לסו.
בדרך־כלל,
הסיבות הגורמות לבקע הן
מעורבות: המיבנה הפיסי של הארם(השפעה
גנטית) ,עבודה פיסית, מחלות שמקורן באיברים
הבטניים, הזדקנות והיחלשות שרירי
דופן־הבטן, עצירויות כרוניות.
הטיפול המקובל — ניתוח. הניתוח אינו
פשוט. הוכחה לכך היא שבמשך 100 שנים
פיתחו וממשיכים לפתח עשרות שיטות לס־

מ דו עמספ רי ם ל צי בו ר סיפורי
הרגעה? ניתוח לבן 74 אינו אף פעם
עניין של מה־בכך. צריכים להתייחס
אליו ברצינות. גם בעיני הציבור
ד ר •ולי /7ז־7״מ/
לגישה פשטנית, ומייחסים סימנים שונים של
מחלות שונות לבקע, שאותו איבחנו בקלות,
מנתחים את החולה ללא בדיקה מעמיקה של
האפשרויות השונות, הגורמות לתלונות החולה,
ומוליכים שולל את החולה ואף גורמים
לתוצאות קשות.
בגיל מאוחר זה, חייבים להיות מאוד־מאוד
זהירים באבחנת־הבקע, ויש לערוך בדיקות
יסודיות מאוד כדי לוודא שאין מחלות נסתרות,
הגורמות לאבחנה מוטעית.
קיימים סוגים שונים של בקעים. בקע,
בהגדרה כללית, הוא הרחבת הפתח הטבעי

גירת הבטן, מפני שאין אף שיטה בטוחה אחת.
ישנם סיבוכים רבים בזמן הניתוח עצמו
— החל בפגיעה בכלי־דם חשובים, העוברים
בתעלה המיפשעתית, בעצבים. יש מיקרים
שבהם פגיעה בכלי־דם מביאה אף למותו של
המנותח.
לא כל ניתוח־בקע, גם אם הניתוח היה
מוצלח, מסתיים בטוב. עלולים להיווצר סיבוכים
רבים, כמו דלקת־ריאות, התקפי־לב,
קרישי־דם בכלי־הדם הפריפריים וכד.
גם אם שני השלבים האלה — הניתוח
והתקופה שלאחריו — עוברים בהצלחה,
בלא־מעט מיקרים חוזר הבקע(רצידיב).
לפי סטאטיסטיקה בינלאומית, אחוז החזרה
של הבקע הוא בין שמונה ל־סו אחוזים.
בבתי־החולים במדינת־ישראל הוא אף יותר
גבוה. אי־הצלחתו של הניתוח תלוייה בג־מישותם
של השרירים, של הגידים

אחת הסיבות השכיחות לחזרת הבקע היא
בחירת שיטת־ניתוח לא־נכונה, שאינה מתאימה
לצורת הבקע ולאדם הספציפי העומד
לפני הניתוח.

• זכות הציבור לדעת

החברה הרפואית.

• ס1ג הבקע
ף* סופר שהשבר־המיפשעתי אובחן
^/באחרונה אצל ראש־הממשלה על־ידי
רופאו האישי, הפרופסור יחזקאל שטיין, מנהל
המחלקה הפנימית א׳ בהדסה, וההחלטה
לערוך ניתוח נעשתה על־ירי הפרופסור אריה
רורסט, מנהל המחלקה הכירוגית ב׳ באותו
בית־החולים.
כאשר מדובר באבחנה ראשונה של בקע-
מיפשעתי אצל גבר בן ,74 חייבים להיות
מאוד זהירים. בררך־כלל בקע־מיפשעתי, כמו
כל הבקעים, מופיע בראשונה בגיל הרבה
יותר צעיר. הוא יכול להיות מאובחן בגיל

בגופו של אדם, פתח שררכו בדרך־כלל עוברים
כלי הדם, עצבים ואיברים שונים. ישנם
בקעים פנימיים, כמו בקע־סרעפת, שדרכו
נכנסת הקיבה ולפעמים גם פיתול־המעי
לתוך בית־החזה, ובקעים חיצוניים, שדרכם
יוצאים החוצה מחלל־הבטן, המעיים ואף של־פוחית־השתן.
הבקעים הללו שכיחים, ונקראים
בהתאם למקום שבו הם נמצאים —
בקע־מיפשעתי, בקע־טבורי, בקע הקורקבן
ועוד.

• הסכנות שבבקע
ף התאם לסטאטיסטיקה בינלאומית,
\ ^ אחוז האוכלוסיה הסובל מבקעים הוא
גבוה מאור, בין שניים ל־סז אחוזים בין
הגברים. היחס בין נשים לגברים הסובלים

^ י־שביעות רצונס של המנתחים מ־ניתוח
זה, המכונה על־ידי המנתח של
שמיר כ״פשוט״ ,מביא לחיפושים אחרי שיטות
ניתוחיות שונות, ואף גורם לחיפוש
דרכים למניעת הניתוח, בגלל הסיבוכים האפשריים,
במיוחד בגיל מבוגר.
כוחר, באסיני, רו, ג׳רר, ריכטר, קירשנר,
מאייר, פאטל, ווטסון ועוד עשרות — אלה
שמות המנתחים שפיתחו את שיטותיהם המקוריות
לתיקון הבקע. כירורגים אומרים
שריבוי השיטות הוא הוכחה ניצחת לכך שלא
קיימת שיטה טובה אחת.
הניתוחים מתבצעים בהרדמה מקומית,
בהרדמה דרך עמוד־השידרה ובהרדמה כללית.
הררמה מקומית, כמו כל הרדמה אחרת,
דורשת מיומנות רבה מהמרדים, וגם בה
כרוכות סכנות לא־מעטות.
לאור כל אלה תמוהות בעיני ההבטחות
שהניתוח יעבור בקלות ובהצלחה. הציבור
זכאי לדעת פרטים על מחלותיהם של נע־היגי־המדינה.
חובתם של הרופאים היא למסור
מידע מדוייק.

במרי\וז העם היום הראשון
קשה להאמין שזה קורה
עד פני כדור הארץ, בסוף
שנת . 1989 שנה שתיכנס
להיסטוריה כשנת החרות
יום השבת, ה־ 9בדצמבר , 1989 היה היום
ה־ 732 של האינתיפאדה, היום הראשון של
השנה השלישית*.
היה זה יום רגיל. הפגנות. הרוגים. פצועים.
עוצר. רעולי־פנים. מתנחלים. חיילים. סרבנים.
מחאות.
לכבוד המאורע נערכו בישראל כמה סינד
פוסיונים, היו כמה אירועי־מחאה. אך לרוב
הגדול של הציבור היהודי בישראל היה יום־
האינתיפאדה אירוע שולי לגמרי. הבילויים
של ערב־שבת ושל מוצאי־שבת היו הרבה
יותר חשובים. גם החגיגות המישפחתיות.
בלי דם. היה זה כאילו חיה ישראל על
כוכב משלה, מחוץ לכרור־הארץ. במאות
מיליוני מכשירי־הטלוויזיה בכל הארצות
ובכל השפות, שהפכו את העולם לכפר אחד,
נראו על המירקע הפגנות אדירות של שוחרי־חופש
בברלין ובפראג, בבודאפשט ובסופיה,
בריגה ובווילנה. העולם כולו עקב בהשתאות
אחרי הפגנות אלה. גם אזרחי ישראל ראו
ושמחו.
המנהיגים של ברית־המועצות האדירה
הבינו שאין להם היכולת לעכב תהליך זה.
תותחים וטנקים, מטוסים ורובים, לא הופעלו
נגד המורדים בכל רחבי היבשת האדירה,
שהיתה עד לא־מכבר האימפריה הסובייטית.
מוסקווה הבהירה לכל ממשלות הגוש ה־מיזרחי
כי לא תגן עליהן. המיפלגות הקומוניסטיות
נפלו בזו אחר זו, כמו שורה של
כלי־דומינו. בשום מקום לא הופעל אף חייל
סובייטי אחד כדי למנוע את המפולת. שום
מיפלגה קומוניסטית גם לא העזה להפעיל
את חייליה ושוטריה שלה. המנהיגים התפטרו
בבהלה, מתוך תיקווה להציל לפחות את עצמם•
בשום מקום לא נשפכה אף טיפה אחת של
דם — למרות שזוהי אחת המהפכות הגדולות
ביותר, בתולדות האנושות.
פלאנטה אחרת. גם בברית־המועצות
עצמה הבינו השליטים כי אין הם יכולים
למנוע בכוח את התמרדותם של עשרות
הלאומים החוסים בצל מוסקווה. ליטא ביטלה
את השילטון הבלעדי של המיפלגה הקומוניסטית
— צעד ראשון לקראת פרישה.
במדינות הדרום — ארמניה, אזרבייג׳אן,
אוזבקיסתאן והאחרות — תוסס המרד,
העלול לפרוץ בכל עת גם בצורה של שחיטות
הדדיות. אך הצבא הסובייטי לא הופעל, אלא
במקום אחר, כדי להגן על אוכלוסיית־מיעוט.
אין שום הבדל בין המניעים הדוחפים
עמים כה רבים לחתור אל החרות והעצמאות
ובין מניעי העם הפלסטיני המתקומם. אלה
הם אותם המניעים בדיוק — השאיפה
הטיבעית לעצמאות ולחרות. ואם מדינה
אדירה כמו ברית־המועצות אינה מסוגלת
לעמוד בלחץ זה, אבסורד הוא לקוות כי
ישראל הזעירה, התלויה כולה בחסדי־זרים,
מוכת האבטלה והעוני, המבקשת לקלוט
עלייה המונית, היא היחידה בעולם המסוגלת
לקיים שילטון של כיבוש.
אולם ישראל חיה בעולם משלה. היא רואה
את המתרחש על פני כדור־הארץ כאילו זה
קרה על פלאנטה אחרת. וגם אירועי האינתיפאדה
נראים לה כאילו אירעו במרחק
של הרבה שנות־אור.
השנה השלישית של האינתיפאדה החלה.
* ש 1ת 1988 היתה ש1ה משברת 77 בה 366
סיס.
העולם הזה 2728

הוא יביא את הגייסות ע ד לרוביקון. הוא ל א עבור אותו בעצ מו.
^ ל הודעה על אישפוזו של ראש־ממש־
^ ל ה בישראל מעוררת חשד.
מקובל בישראל שאיו אומרים את האמת
על מצב בריאותם של שרים בכירים. מחלתו
של ראש־הממשלה לוי אשכול הועלמה, ומותו
בא לציבור בפתאומיות גמורה. בריאותו
הנפשית המעורערת של ראש־הממשלה מנחם
בגין הועלמה במשך שנים, וכאשר שקע
בדיכאון פסיכוטי בלתי־הפיך והתפטר, בא
הדבר לציבור כהפתעה. מאז ועד היום מנסים
להסתיר את האבחנה האמיתית של מצבו.
אישפוזו הפתאומי של יצחק שמיר עורר
על כן דאגה, חרף ההודעה המרגיעה על
ניתוח־שבר תמים, שנקבע זמן רב מראש. אם
נקבע מראש, מדוע לא נמסר על־כן־ לציבור?
מדוע היה צורך להסתיר זאת, ולבשר את הדבר
לציבור רק אחרי שראש־הממשלה כבר
נכנס לבית־החולים?
כמו אישפוזו של שימעון פרס בבית־החולים
בעפולה, עורר גם אישפוזו של שמיר

כאשר פתח במיצעד לעבר רומא.
עד אז יפעל שמיר כמיטב יכולתו כדי
למנוע בעד שרי־החישוקים כל אפשרות
להשתלט על התנועה אחרי התפטרותו.

מנוי וגמור עם שמיר להעכיר את
השילטון בתנועה למשה ארנם, לפחות
כשילטון־מעבר, עד שהתנועה
תעבור לידי הנסיכים, בראשותו של
דן מרידוד.

#הבדידות

^ אם יש בהתנהגותו של שמיר סימנים
1 1לכך, שאכן הוא מתקרב לסוף תקופת־שילטונו?
קשה
לדעת, מפני שיצחק שמיר הוא אדם
שאינו מגלה כלפי חוץ מה מתרחש בתוכו.
מבחינה מסויימת, נשאר שמיר איש־המח־תרת,
שאינו מגלה את קלפיו לעולם. גם השנים
הארוכות שלו במוסד חיזקו נטייה זו.
ואולי נכון גם ההיפר: שמיר הפך לאיש־מח־תרת
מרכזי ולאיש־מיבצעים של המוסד
מפני שיש לו תכונות כאלה.
ישראל אלדד(שייב) ,עמיתו במרכז־לח״י
בן שלושת־החברים( ,השלישי היה נתן ילין־
מור) האשים אותו לאחר מכן בכך שבגללו
נשאר לח״י אירגון קטנטן, בהשוואה לאצ״ל.

אליו גם כמה מן הנסיכים האחרים
— רוני מילוא, אהוד אולמרט ועוד.
כל האופציות נשארו פתוחות.

התהליך
*^יש זה עומד עכשיו מול האתגר
\ 1הפלסטיני.
מטבע הדברים אין שמיר אדם יוזם. הוא ממתין
לדברים שיבואו אליו. נטייתו הטיבעית
היא שלא לקבל החלטות, אלא כשאין עוד
שום מנוס מהן.
איך הגה איש כזה את ״תוכנית־השלום״
הישראלית?

הוא לא הגה אותה.

שמיר היה אמור לבקר אצל ג׳ורג׳ בוש,

השניים איזושהי כימיה.
רבץ התנגד לבחירות בשטחים ב־, 1976
כאשר נערכו ביוזמת יריבו, שר־הביטחון דאז
שימעון פרס. הוא נהנה אז בגלוי כאשר הסתיימו
הבחירות בפאשלה אדירה: במקום
נאמני המלך חוסיין, שהיו אמורים לנצח לפי
תחזיתו של פרס, ניצחו נאמני אש״ף. מאז אין
בחירות. עכשיו הגה רבין את עניין הבחירות,
מתוך מגמה לנטרל את אש״ף (ראה הנדון).
הוא מכר את הרעיון לשמיר.

יטמיר לא התלהב מהרעיון כשלעצמו.
אבל הוא ראה שזהו רעיון
המתאים לצורך הרגע: להשמיע
אותו באוזני בוש כתוכנית־שלום

שמועות משמועות שונות.
אך בעיקר הוא העלה את השאלה, שנדונה״
עד כה רק בעצלתיים: מהו עתידו של יצחק
שמיר? האם ימשיך בכהונה עד לבחירות הבאות,
בעוד שלוש שנים, או ער לבחירות
שלאחר־מכן, בעוד שבע שנים?

• ההתפטרות

>^יש שהיה מקורב לראש־הממשלה
במשך שנים רבות מסר השבוע הערכה
מעניינת. לדבריו, אין היא מבוססת על מידע
כלשהו, אלא רק על היכרותו הרבה עם שמיר.
וזהו התסריט שלו:

יצחק שמיר יתפטר ביום־הולדתו
ה־ ,75 בעוד פחות משנה.
התאריך המדוייק: י״ד אב, ה־ 5באוגוסט
. 1990
עד אז ינסה שמיר לקדם את תהליך־
השלום בכמה צעדים קטנים, כדי להשאיר
בדפי ההיסטוריה את העובדה שהוא קידם את
השלום.

אולם שמיר לא יעשה עד אז שום
צעד מכריע, שיהיה בו ויתור על
חלק כלשהו של הארץ. מלאכה זאת,
הבלתי-נמנעת, ישאיר ליורשיו.
שמיר אינו סומך על איש, ואינו
מתחלק במחשבותיו עם איש.
אין לו ידידים ואין לו מקורבים אמיתיים.
אין לו ״חצר״ ,כמו שיש לשימעון פרס.

הוא אדם חשדני מטיבעו, שאינו
סומך עד הסוף על איש.

יתכן ששמיר(אז יזרניצקי) היה הטרוריסט
המצליח ביותר של המאה ה־ .20 כראש־המי־בצעים
של לח״י, ביצע פעולות שהדהימו
בשלמות התיכנון שלהן. הדבר נבע, בין השאר,
מכך שהוא תיכנן את כל הפעולות לבדו,
עד לפרט האחרון, ולא סמך על איש. הוא גם
בחר בעצמו את המבצעים, והכינם לפעולה.
״הוא לא יעבור את הרוביקון,״ אמר האיש,
בהתייחסו לנהר הקטן באיטליה שאותו
עבר יוליוס קיסר בשנת 49 לפני־הספירה,

שמיר כל־כך הקפיד על איכות המצטרפים,
עד כי פסל כל אדם שלא נראה לו כמושלם.
הוא לא העביר סמכויות ולא התחלק בתפקיד.
חסידי שמיר טוענים כי דווקא תכונה זו הבטיחה
את ההצלחה.

כל התכונות האלה קיימות אצל
שמיר גם כיום, ואולי אך ביתר
תוקך. הן התחזקו עם הגיל.

ראש־הממשלה שמיר אינו מעביר סמכויות.
אין הוא מניח לאנשיו להגיש לו תמצית
או סיכום של דיווחים פוליטיים או מודיעיניים.
הוא עומד על כך שכל דוח יוגש לו
בשלמותו, והוא קורא אותו בעצמו מתחילתו

פגישתו הראשונה עם הנשיא האמריקאי החדש.
ראש־ממשלה ישראלי שלא נפגש עם
הנשיא האמריקאי אינו ראש־ממשלה.
האמריקאים רמזו בצורה חד־משמעית שהם
מצפים לשמוע משמיר רעיונות חדשים.
אבל לשמיר לא היה שום רעיון חדש.
יתכן ששמיר ראה את עצמו בסיוט־לילה,
כשהוא תופס מקום מול בוש, הנשיא נועץ בו

הוא תפטר ביום־הולדחו ה־,75
ב עוד תישעה חודשים. ע ד אז
יחזיר, נזעמד. גם הבריאות שלו
וער סופו. הוא ממשיך בכך גם בביתו.
הוא גם הנהיג את שיטת הכפילות. לכל
תפקיד יש לו שני אנשים, בעלי תכונות שונות
והשקפות שונות, כך שהוא יכול לקבל
בכל עניין שתי עצות שונות, ולברור לעצמו
את האופציה המתאימה לו. למשל: יש לו שני
דוברים — יוסי אחימאיר, שהוא איש־סיפלגה
בעל ריעות נוקשות, ואבי פזנר, אדם
פתוח יותר, ששרת במישרד־החוץ עוד בימי
יגאל אלון.

כך גם לגבי היורשים.ידוע שהוא
נוטה לעבר דן מרידוד, אך הוא לא
מינה אותו כיורש־העצר. מקורבים

עיניים כחולות ושואל :״נו?״ ואילו שמיר יושב
מולו, בלי יכולת לפתוח את פיו, מפני
שאין לו מה לומר.
כמה ימים לפני הנסיעה, כאשר הבין שמיר
שעליו לגבש מייד, בחיפזון, תוכנית כלשהי
שאותה יוכל להשמיע באוזני בוש, באה הגאולה
בצורה תוכניתו של יצחק רבץ לעריכת
בחירות בשטחים הכבושים.
לשמיר יש אמון מסויים ברבין, יותר מאשר
בפוליטיקאים אחרים. אולי זה מפני שרבץ
הוא אדם סגור כמוהו, אדם סולידי
שאינו עוסק במישחקים פוליטיים, אדם שיש
לו עבר מוצק של עשייה ביטחונית. יש בין

ייטראלית חדשנית ונועזת. יתכן כי
שמיר היה בטוח שבמילא לא ייצא
שום דבר מהעניין, שהערבים לא
יסכימו, שאש״ך לא יתן. ובאותו
הזמן יכולה התוכנית לשפר את
תדמית ישראל בעולם.
עכשיו, באיטיות רבה, מתקדם העניין
מעבר למה שציפה שמיר. אמנם אין לחץ אמריקאי
ממש, אבל כוח־התאוצה של התהליך,
הדחיפה האמריקאית העדינה אך העקשנית,
התיחכום של הציר מצריים־אש״ף, עושים את
שלהם.
השבוע החליטו שמיר ורבץ, בעצה עם
פרס וארנס, להתחיל בהכנות למיפגש
האמריקאי־מצרי־ישראלי. יהיה קשה מאוד
לעצור את התהליך האיטי. בסופו של דבר,
בעזרת דירבון אמריקאי, יגיעו לידי הסכם על
הבחירות. אולי אף תיערכנה הבחירות עצמן.
ואז, ערב הבחירות או למחרת הבחירות,
יתפטר שמיר. הוא יניח ליורשיו — יהיו אשר
יהיו — להתקדם משם, מרצון או מאונס,
בדרך ששרי־החישוקים ניבאו את תחנתה
הסופית: מדינה פלסטינית.
זה כבר לא ייזקף על־חשבון שמיר.

לישראל• ש דיעה ברור העל האינתיפאדה.

הוא ג גיד אותה. ל א

אינתיפאדה. ושתיים. ו שד

ך ץ גינות האינתיפאדה התחילו ביום
1 1החמישי. המרכז למחקרים אסטרטגיים
עדשס יפה, בראשותו של האלוף (מיל),
אהרון יריב, ערך על כך יום־עיון. עם
הרמטכ״ל ועם שר־הביטחון, עם אהוד יערי
ועיתונאי־החוץ, עם שמואל גורן ויורם פרי.
את הצד הערבי ביום־העיון הארוך ייצגו
הד״ר אחמד טיבי, ערבי אזרח־ישראל, שערך
מחקר על השפעת האינתיפאדה על הערבים
בישראל, והאדון ג׳מיל חמאד, כתבו של
השבועון ט״ם שגר בבית־לחם, שסיפר
למאות קציני־צה״ל שגדשו את אולם ב ר
שירה, איך נראית האינתיפאדה בעיני תושבי
השטחים. ערבי ישראלי ועיתונאי מהשטחים,
שמיקצועו והגוף האמריקאי שהוא עובד
עבורו נותנים לו לגיטימציה.
מנהיגים מהשטחים לא נראו בכנס הזה,
אבל גם מנהיגים ישראליים לא היו שם. רק
צבא, ותיקשורת, ופרופסורה רלוונטית. משה
(וחצי) לוי, בג׳ינס קיבוצניקיים, לא הסכים,
כהרגלו מאז השיחרור, לענות לעיתונאים.
אבל הוא היה שם, אולי מפני שהבן שלו עובד
במרכז של יריב, ואולי מפני שסתם רצה
ליהנות מההתפתלויות של דן שומרון,
שהבטיח לנוכחים שצה״ל משקיע רק ארבעה
אחוזים מזמנו באינתיפאדה.
רק בדימיון העיתונאי נראית עוגת יום־
ההולדת של האינתיפאדה כמו צמיג בוער,
שעליו שלושה נרות־נשמה. השבוע שבו חל
יום־השנה גבה מחיר זעום מאוד. שני הרוגים
ביום־השבת, שנורו בידי חיילים, עוד שלושה
שנהרגו ביום הראשון. צעיר עזתי שנורה
למוות על־ידי אזרחים ישראליים, ערבי שמת
מיריות בחברון וערבי עזתי שנמצא תלוי
במעצר. השילטונות מסרו שהעזתי התאבד.
אולי בגלל התקף של יסורי־חרטה על איש־

שברחוב נאצר בעזה.
הקצרניות מלישכת־הרמטכ״ל הקליטו את
הדיונים, וכל המשתתפים יקבלו את תעתיקי
השיחות. הצבא, שהיה ביום־העיון, זה לא רק
אהוד ברק, סגן הרמטכ״ל שהגיע לאוניברסיטה
בלי מדי״האלוף, שנראה נערי כרגיל,
ושגם התנהג בעליזות רבה. הצבא שהיה
ביום־העיון הוא גם סגן־אלוף ז׳ ,מפקד גרוד־סיור
במילואים, שניצל את האירוע כדי
לשבץ את הגדוד שלו בתעסוקה המתוכננת
לשנת־העבודה הצה״לית הקרובה.
אני מכיר את סגן אלוף ז׳ .הוא חתם על
העצומה לשיחרור אייבי נתן מהכלא, והצביע
,עבור ר׳׳ץ. כאן, באולם בר־שירה, הוא מתאם
עם כמה קצינים את השרות שלו באינתיפאדה.
״להתחמק?
להיפך! אני דואג שהגדוד
ישתבץ לתעסוקה בשטחים״.

•למה?

״כי אני מרגיש שאני מוכרח לעבור את

• לשמור על טוהר החיילים?
״לא. זה לא זה. אני פשוט מרגיש שאני
מוכרח להיות שם. זה חלק מהישראליות שלי,
אתה יודע״.
מפקד־גדוד במילואים איננו איש־מילו־אים
רגיל. מינוי כזה מחייב חיים בשני
עולמות מקבילים, לאורך השנה כולה. החיים
באזרחות ובצה״ל. מה שהאינתיפאדה עשתה
לז׳ ,זה די ברור — אולי מפני שהוא באמת
חצי איש־צבא. האזרחים, אלה שמחוץ לטווח־האבן,
הנתונים רק להשפעת התיקשורת,
מגיבים אחרת.

ך עמי שמר מאוד שמחה ששואלים לרעו
ת ה, ויש לה גם דיעה ברורה ונחרצת בעני

יהורם גאון עסוק. נעמי שמו תנתוב
לעיתון -בבוא העת. לשמואל וילודני
יש ויעה, אבל היא סודית. וסגן־אלוו ז,
דוגל בשלום אבל ווצה שהגווו שלו
ייכנס לשטחים. מה קווה לישראלים?
יונתן שם־אור. צילטה: ענת סרקסטי
השב״כ שדרס לפני כמה שבועות.
זהו מחיר שבועי שאינו יוצא־דופן,
והשיחות שנערכו לצורך כתבה זו — שיחות,
לא מישאל — מצביעות על תופעה אחידה:
האינתיפאדה לא נקלטה בתודעה הציבורית
הישראלית. היא נתפסת, בדרך־כלל, כנושא
פוליטי שנוי־במחלוקת, שמוטב שלא להביע
דיעה ברורה לגביו. רק הצבא מתייחס אל
האינתיפאדה. ובעצם, כמו שתמיד קורה, הוא
נשאר לבדו. ולכן הצבא הגיע ליום העיון
באולם בר־שירה.
הצבא, שמילא את מיגרשי־החנייה בקמפוס
במכוניות־הפז־ז הקטנות ובמכוניות
הס״רה של הקצונה הבכירה, גילה התעניינות
שקטה בדיונים. רק פה ושם נתפס איזה אלוף־
מישנה מנמנם, מנסה להחזיר לעצמו את
השעות הארוכות שבהן תיכנן הסתערות של
חיילים מחופשים לערבים על רעולי־הפנים

יין, אבל היא לא תגיד אותה .״אני כתבתי את
מה שאני חושבת לעיתון.״

• מתי? באיזה עיתון?

״אני לא יכולה להגיד״.

• אבל אמרת שכתבת בעיתון.
״זה עוד לא התפרסם״.
אולי זו לא התחמקות. שמואל וילוז׳ני
מוכן לענות על השאלה הקשה שאני שואל
את כולם. לא רק שהוא מוכן, הוא אפילו
משתוקק. אבל הוא יעשה את זה בעוד חצי
שעה, כי הוא מאוד עסוק כרגע, ואם לא
איכפת לי להתקשר אחר־כך, הוא יודה לי
מאוד.
לא איכפת לי. ידעתי שיקרה מה שבאמת
קרה. טלפון. הוא בחדר אחר. מהחדר האחר
מוסרים שהוא יצא. וככה כולנו יודעים מה
שהאינתיפאדה עשתה לשמואל וילוז׳ני. ועוד
יותר מזה, אנו יודעים איזו שאלה ממוקשת זו.

״אתה יודע,״ אומרת פינצי ,״שיורם מתכוון
לרוץ לראשות עיריית ירושלים? זאת
תהיה רשימה א־פוליטית. אז אני לא בטוחה
שהוא ירצה לדבר״.

פינצי היא מה שקרוי מנהלת אישית.
למעסיק שלה, יהורם גאון, היא קוראת, כמו
כל החברים שלו, יורם.
תנסי, אני אומר לה. ראשות עיריית־

עכשיו. ב עו ד שעה.

ירושלים היא מישרה פוליטית.
אחרי חמש דקות פינצי מתקשרת ,״.זה
בסדר ״,היא אומרת כשימחה. ,דיברתי עם
יורם והוא מחכה לטלפון ממר. זאת אומרת,

בערב. מחר בבוקר. פעם

תתקשר עכשיו, וכאשר תשמע את המענה
האוטומטי, תגיד שאתה מהעיתון, והוא יענה.
בסדר?״
בסדר גמור. איזה זאטוט מתחכם עונה

במכשיר במקום אבא שלו. אני מהעיתון, אני נתון בשטח שנתיים, ולא עושים דבר לפית־מבשר
לציפצוף שמגיע אחרי הילד. שום דבר. רון. צייר להגיע לאיזה שהוא פיתרון, בכל
אחרי חצי שעה, הניסיון חוזר על עצמו.
כיוון שיחליטו עליו״.
יהורם גאון, כמו אנשים רבים נוספים,
• כל כיוון טוב בעיניך?
מתחמק מתשובה על שאלה פשוטה, ביום־
.אני לא רוצה להביע את דעתי, ואני לא
ההולדת השני של האינתיפאדה, המתחילה פוליטיקאי. אבל שנתיים זה הרבה זמן, והם
את השנה השלישית: האינתיפאדה. מה זה חייבים להחליט על דרך.״
עושה ל ח
וזה המכסימום שמיקי ברקוביץ מוכן
להגיר על האינתיפאדה.
אבל לעומת־זאת הוא מוסר שהגירסה
ף* יקי ברקוביץ עונה לעניין. .זה מרגיז
(המשך בעמוד ) 12
אותי ׳,הוא יורה ישירות ,״כשמצב קיים

נוספים.ביח־הקברות בעזה של ה״שהדא״ — הקדושים המען! של ההתקוממות. על כ ל קבר, עדות

א שוו את הטלוויזיה לקן שרצים, יגישו השרצים מישפט
ן * ט לוויזי ה סו ע רו ת שוב הרוחות. גר־
^ מה לכן שיחה עלומה.
לפני חודש, תוך כדי חקירות המישטרה
בפרשת רפי גינת, צילצל אלמוני לארבעה
כתבי־מישטרה של היומונים הגדולים, ומסר
פרטים השייכים כביכול לחקירה, ושהיה בהם
כדי להטיל צל כבד על גינת.
האיש, שסירב להזדהות, אמר שהוא קצין־
מישטרה, חוקר ביח׳׳פ(היחידה לחקירת פשעים)
.הוא דיבר בעברית יפה, מלוטשת, נכונה,
על־פי כל כללי הדיקדוק. דוגמה: כאשר
הוא אמר ״בכרסטק־ זה היה בלי דגש באות
כ׳ .סתם אנשים, בשיחה רגילה, מבטאים
״בכלבזטק״ ב־כ׳ דגושה. האלמוני גם ביטא
את ראשי־התיבות יח״פ במילרע (כשהדגש
הוא על ההברה האחרונה) ,כפי שדורשת העברית
התיקנית, בעוד שאנשי היח״פ עצמם
מבטאים את שם מקום־עבודתם, כשהדגש
הוא על ההברה הראשונה.
ראובן שפירא, כתב הארץ לענייני־מיש־טרה,
היה בטוח שהוא מזהה את בעל הקול
האלמוני בטלפון: אריה אורגד, שדרן־טל־וויזיה
ותיק, שפניו מוכרות היטב. אורגד
החליף את רפי גינת כמגיש כלסטק.
שפירא הקליט את השיחה, שנמשכה כחצי
שעה, ואיתר מומחה לזיהוי־קולות מ־באר־שבע,
שלקח את ההקלטה לזיהוי מעבדתי
במטודהארצי של המישטרה בירושלים.
מחיר הבדיקה 500 :דולר, והתוצאות אמורות
להגיע לשפירא תוך ימים אחדים. במהלך
השיחה אמר שפירא :״אני יודע שאתה אור־גד,״
והקול בטלפון הזדרז לענות :״לא, מה
פתאום!״
הכתב השני, שאליו צילצל ה״קצץ״ ,הוא
בוקי נאה מחדשות. שאמר, בתשובה לשאלה
אם זיהה את הקול :״אני לא יודע מי זה היה,
אבל אני בטוח שזה לא היה חוקר־מישטרה.
הסיגנון, ניסוחי־הדיבור — זו לא שפה של
שוטר״.
המומחה מבאר־שבע קיבל הקלטות מקולו
של השדרן הידוע, החשוד בהתחזות, והוא

עליו בלהט. הוא היה בין הראשונים שחתמו
על מיכתב־התמיכה של עובדי הטלוויזיה
בגינת, ואפילו התרגז על אלה שהיססו לחתום״.
בטלוויזיה
אומרים שסיפור־הקצין־המת־חזה
הוא ״סיפור המאה״ ,סיפור שערורייתי
הרבה יותר מסיפור פרשת־גינת. ממתינים
בקוצר־רוח לבדיקת־הקול המישטרתית. התחזות
(גם בטלפון) כקצין־מישטרה היא עבירה
פלילית, ואם החוקרים יחליטו לחקור את
תעלומת קולו של האלמוני, הם עשויים

שהוא חיבר את הקו, וששוחח שיחות רבות,
בשווי 700 שקל בערך.
אורי פורת, אז מנכ״ל־הטלוויזיה, קרא
לאורגד לבירור, אורגד הודה, והוא שילם את
הסכום, בתשלומים.
אורי פורת :״אינני יכול שלא לאשר את
המיקרה — אריה אורגד אכן עשה שימוש
פרטי בטלפון של רשות־השידור. הוא ניהל
שיחות־טלפון פרטיות. היו אלה מאות שיחות
בענייני עסקיו הפרטיים — חלטורות. מדובר
בסכום גבוה, אני לא זוכר בדיוק מה היה

הוצאת

שעליה חתום גיזבר הרשות, רב ברס, ובקבלה
נאמר, :שולם לרשות תמורת שיחות־טלפון׳.
״באשר לתשלומים — זה לא נכון שביקשתי
לשלם בתשלומים. בעניין המענה
האלקטרוני — זה קישקוש, המצאה. אין לי
מכשיר כזה, גם לא בבית, ואין לי שום חברת-
הפקות. לפעמים אני עושה עבודות־קריינות
פה ושם, כעבודה נוספת, מעט מאוד.״
מהיכן באים הסיפורים האלה?
״אני יודע בדיוק מהיכן — י ש כמה אנשים
לא־סימפאטיים במוסד שבו אני עובד, ומהם

אויביו של אריה אורגד אובר׳ 1 :ה קולו בקלט ת!
אורגד: מישהו רוצה ל ה פיל אוחי! מיהו באמת האלמוני
שהתחזה כקצין־מישטרה? מה, בעצ ם, היתה מטרתו?

1ע •71 רון
אמר שהוא יוכל לקבוע אם אכן מדובר באותו
קול. אבל זו לא תהיה קביעה של 100 אחוז,
מכיוון שלצורך קביעה מוחלטת, מעל לכל
ספק, הוא זקוק לקולו של השדרן, האומר
בדיוק את אותם מישפטים שנאמרו בשיחת־הטלפון.
עשרות
אנשים בטלוויזיה, המכירים היטב
את השדרן, שמעו את הקלטת של ראובן
שפירא, ואמרו שהקול דומה לקולו של אור־גד.
גם רפי גינת, המכיר היטב את האיש,
שמע את הקלטת, ואמר שהוא משוכנע ב־100
אחוז שזה הוא.
מקור מהימן בטלוויזיה אמר השבוע
להשלם הזה :״אורגד אינו היחיד מאנשי
רשות־השידור שצילצל לעיתונות ולמישם־
רה, ושהכפיש את רפי גינת. יש הוכחות גם
לגבי אנשים אחרים. בפרשת גינת עוד
תהיינה כמה הפתעות״.
בין שומעי־הקלטת — כך אומרים — היה
גם אורגד עצמו. הוא האזין, לא נראה מתרגש
במיוחד, ואמר :״זה סתם, לא שווה התייחסות,
בטח איזו מתיחה ״.אורגד עצמו מכחיש ששמע
קלטת כלשהי.
המדליף הטלפוני לא ניסה כלל להסוות
את קולו. נוסף על המידע לגבי חקירות גינת,
הביא עוד פרט :״אנחנו(כלומר, היח״פ< חוקרים
כל מיני חשדות גם נגד גירעון רייכר״.
רייכר, אגב, היה אחד המועמדים להחליף את
רפי גינת כמגיש כלסטק.
חברים־לעבודה, שביקשו להישאר בעי״
לום־שם, אמרו השבוע על אורגד:
״יש לו חזות תרבותית, הגונה, מכובדת,
אבל מאחורי זה מסתתר אדם עם קטעים
מוזרים. למשל, הוא יכול לומר משהו למישהו,
ואחר־כך, כאשר הוא נשאל על דבריו,
הוא מתכחש למה שאמר, כאילו לא היו
דברים מעולם.
״כאשר התפוצצה פרשת גינת, אורגד הגן

אורגד(עם הבימאית ורדינה ארז)
קציך הס־שטרה דיבר בעברית יפה מדי
לבקש מאורגד לומר כמה מן המישפטים
שנאמרו בקלטת של ראובן שפירא.
מלישכת דובר־המישסרה נמסר :״אנחנו
לא מתייחסים לכל שאלה שהיא בנושא זה״.
בטלוויזיה משערים שבקרוב תהיה התייחסות
לעניין, לכאן או לכאן. אולי, כפי שאמר
אורגד, החליט מישהו להפיל אותו בחיקוי
מוצלח שכזה?
^ עיקבות סיפור הקלטת, הנמצא במר•
^ כז העניינים, נשלף מן המגירה סיפור
ישן, שאירע לפני שנתיים, והפתעה־הפתעה
— אריה אורגד מככב גם בו.
הסיפור, בקיצור: בזמן השביתה הגדולה
של עובדי־הטלוויזיה המשיכו חלק מהעובדים
להגיע לבניין־הטלוויזיה. עבודה לא נעשתה
שם, אבל שיחות־טלפון רבות — כן. ההנהלה
חסמה, בעיקבות זאת, את כל קווי־הטלפון.
מאוחר יותר התברר שמקו־טלפון אחד נרשמו,
בכל זאת, שיחות. זה היה קרהטלפון
בחדרו של אריה אורגד.
נאמר אז שלאורגד יש כושר טכני מעולה,

הסכום. מדובר במאות שקלים?700 .אולי,
משהו בסביבות הסכום הזה.
״אורגד הביע חרטה על מעשהו, והחלטתי
לנהוג כלפיו על־פי הכלל של ״מודה ועוזב
ירוחם ״.השתכנעתי שהאיש באמת מצטער,
ריחמתי עליו ושלחתי אותו לדרכו, אבל לא
לפני שחייבתי אותו להחזיר את סכום שיחותיו
הפרטיות לקופת הרשות״ הוא אמר שקשה
לו לשלם את הסכום בבת־אחת, ואיפשרתי לו
לשלם זאת בכמה תשלומים.
״בחיפושים שערך קצין־הביטחון בבניין
הוא מצא במגירה בשולחנו של אורגד, מתחת
למכשיר־הטלפון, מענה אלקטרוני. הקול על
המענה היה קולו של אורגד, שאמר, :כאן
חברת ההפקות ( Xשם לא זכור לי) ,נא
להשאיר שם ומיספר״טלפון, ואנחנו נתקשר
אליכם בהקדם׳ .נראה שאורגד הפך את הדסק
הציבורי שלו למישרד פרטי.״
אורגד :״הסיפור אינו נכון, וגם סכום
השיחות שעשיתי, שהיו בענייני־עבודה, לא
שיחות פרטיות, הגיע ל״ 70 שקל בלבד, או
ליתר דיוק, ל־ 70.30 שקל. בוודאי לא ל־700
שקל. יש לי קבלה רישמית, על 70.30 שקל,

באים הסיפורים. מנסים לחבל, להתסיס. המצב
במערכת כלסטק מעורפל, כרגע, וייתכן
שיש אנשים אשר חושבים שהם ירוויחו
מפעולות מסויימות. לא חשוב לאן יורים, לא
חשוב על מי זורקים אבנים. זו תקופה קשה
לאנשים רבים בטלוויזיה, אבל זה לא אומר
שצריך לאבד את הפרופורציות.
״זה שקר, שחיברתי את הטלפון אחרי
שניתקו את הקווים. אני לא יודע איך מחברים
טלפון. איך עובד יכול להפעיל טלפון, כאשר
המרכזייה מנותקת? והמרכזייה הרי נמצאת
במקום סודי, נעולה על בריח ומפתח, לא
נגישה בכלל. אני לא יודע איך מחברים את
המכשירים המודרניים האלה. זוהי עלילה
מגעילה.
״לא רק אני שוחחתי בטלפון. גם אחרים
שוחחו. צריך היה להזהיר אותנו מראש! לא
הזהירו, לא אמרו שאסור לנו לדבר בטלפון.
לא, אני לא יודע אם גם אחרים התבקשו
לשלם עבור שיחות.
״ומה שהכי חשוב — לאן חייגתי? אורי
פורת בדק את השיחות, על־פי הרישום,
ושוכנע שכולן היו קשורות למאמרים ש־

לשון־הרע
״ 11ל

0זרע\ ז
ל101

מדיניות

131

0ריוז אור גד ( )49 לפגי הפירסוט, על השמועות בקשר לקלטת הטיפ שי*
תווית:
ברור שיש מישהו, המעוניין להזיק בצורה מאוד מבוערת. למישהו קשה
לסבול שמישהו מצליח, או ממשיך להתקיים. א? ממציאים פרשיות־בזב,
עלילות־זבל, דברים מגעילים.
הסיפור כאילו הוקלטתי בשיחה עם ראובן שפירא הינו ליכלוך, שקר. אינני
מכיר את שפירא, מעולם לא דיברתי איתו. עד שהוא התקשר אליי, לפני חודש
בערך, ואמר לי: שיגעת אותי, הה1
לא הבנתי מה הוא ריצה. ליתר ביטחון, כדי לוודא שזה אכן הוא, ביקשתי
ממנו לנתק את השיחה, כדי שאוכל להתקשר אליו. התקשרתי, והוא אמר:
מתחת אותי, עבדת עלי! אמרתי לו שאני לא רוצה לדבר איתו.
העיתונאי היחידי שעימו דיברתי, מאז התחיל הסיפור של נינת, היא
עיתונאית, רונית אנטלר מחדשות. היא טילפנה אליי, שאלה מה דעתי על
הפרשה, מה צוות כלבוטק חושב על גינת, שאלות מסוג זה. פרט לאנטלר, לא
היה לי קשר עם אן׳ עיתונאי אחד.
זה קישקוש -הטענה כאילו הדלפתי פרטים מחקירת גינת. לא ידעתי שוס
פרטים על החקירה, מלבד מה שקראתי בעיתונים. אותי שאלו, במיסגרת
החקירה, אם אני יודע על תחקיר שהגיע לגינת, ושנזרק ללא סיבה.
את אומרת שבטלוויזיה אומרים שהקול בקלטת דומה לשלי. אז מה! יש
הרבה קולות דומים כאן. לא, לא השמיעו לי שום קלטת. ובכלל, מה זאת
אומרת,להדליף פרטים על חקירה׳ ,כאשר בל הפרטים מופיעים בעיתון! מישהו
רוצה לחבל!
זה נורא שעיתונאים משמשים בלי לאינטרסנטים, שרוצים להעביר בדיות
לפירסום. אין לי רצון להתעסק עם פרשיות־כזב ועלילות־שקר. כל סיפור
הקלטת -לא היה ולא נברא. נקודה.

הפיל והשאלה
היהודית

התזצאה החשובה ביותר
עלולה להיות צימצום
מכריע של הסיוע
האמריקאי רישראד

איך ישפיעו המאורעות המסחררים באירופה
המיזרחית על מעמדה של ישראל?
במשך שנים רבות התרגלו הישראלים
לראות בקומוניזם את אוייב הציונות והמדינה.
מאז ראשית המאה, כאשר הבולשביקים
התחרו עם הציונים על נפשו של כל צעיר
יהודי ברוסיה הצארית, קיימת בין שתי התנועות
שינאה תהומית. האינטרמצו הקצר של
1947־ , 1949 כאשר תמך סטאלין בהקמת המדינה
היהודית, לא שינה יחס הדדי זה.
על כן התגובה האינסטינקטיבית של אזר-
חי־ישראל היהודיים מול פני המאורעות המרתקים
היא של שימחה אמיתית, מהולה

העולם, וגם במרחב הערבי״ישראלי, חדלה
ישראל מלהוות ״נכס אסטראטגי״ חיוני. כך
נשמט מירי ישראל אחד הקלפים החשובים
ביותר שהיו בידיה כלפי ארצות־הם ית.
• המטרה הסובייטית העיקרית תהיה
עתה התקרבות אל ארצות־הברית, כרי לזכות
בסיוע כלכלי. כמו ורשה ובודאפשט, מאמינה
מוסקווה שליהודים יש השפעה מכרעת בוושינגטון,
ועל־כן תזדרז לחדש את יחסיה עם
ירושלים. על רקע זה יתחדשו גם היחסים
הכלכליים, וכמה ענפי־כלכלה ישראליים
יכולים לצאת מכך נשכרים.
• לעומת זאת עולה באופק סכנה חמורה
מאין־כמוה. לאור ההזדמנות ההיסטורית, תקדיש
ארצות־הברית את מיטב כוחותיה הכלכליים
למימון הרפורמות בגוש המיזרחי.
כך יעשו גם גרמניה ויפאן. מכיוון שארצות-
הברית סובלת מגרעון אדיר גם בלאו הכי,
יצטרכו המשאבים הדרושים לבוא מתקציב
הסיוע למדינות פחות־חשובות. בראש וראשונה:
משתי המדינות העומדות בראש
התור, והבולעות הון־עתק מדי שנה —
ישראל ומצריים.
מכל התוצאות של המאורעות בגוש
המיזרחי, זו עלולה להיות הקובעת לגבי
ישראל: הקטנה מכאיבה, מדי שנה, של הסיוע
האמריקאי העצום לישראל. המשך האינתי־

• למד דווקא אתד? למד מעלילים דווקא עליך?
יש מי שקשה להם להשלים עם העובדה שכלבוטק ממשיכה להיות משודרת.
נראה שזה טבע הדברים -במקום לפרגן למי שממשיך, ממציאים סיפורים.
כתבתי אז על השביתה. פירסמתי מאמרים מטרה ציבורית חשובה, אבל בזמן השביתה
במעריב, בידיעות ובהארץ, ולא קיבלתי תמו היית צריך לבקש אישור, או לעשות את
רה עבורם. בכתבות האלה לא תקפתי את השיחות מבית־אגודת־העיתונאים.׳׳
ההנהלה, דווקא דיברתי בשיבחה, והצעתי
דרכים לנסות ולסיים את השביתה.
״בדקו ומצאו שדיברתי עם מערכות דוץ־טלודיזיד אחר, שנשאל בעניין
העיתונים, הכתבתי את המאמרים בטלפון,
הקלטת :״הטלוויזיה זה קן־שרצים. הוהיתה
גם שיחה למישהו העוסק בעיבוד־ שרצים, אם ישוו אותם לאנשי־הטלוויזיה,
תמלילים. פורת אמר לי: עשית זאת למען יגישו מישפט־דיבה״.

״מישהו חיקה את קול׳
מחרת הפירסומים בעיתונים אמר אירגד:
/הרגשתי מאוד לא נוחה. יש מי שמסית, רוצה לראות כאן דם, בלאגן. יש מי
החושב שאולי הוא ירוויח מזה.
הגשתי תלונה במישטרת מרתב״ירושלים על התחזות תוך חיקוי קולי, במטרה
לזרוע מדון ולהסב נזק. יש בידי אישור רישמי על בך. לאחר שיקול, אני
מתכוון להגיש תביעת-דיבה נגד העיתון ״הארץ״ .לא נגד האחרים, מכיוון
שהאחרים מצטטים את ״האיץ״ בצורה זהירה וקורקטית. היחיד שהיתה לו
החוצפה לקבוע חד-משמעית שזהו קולי, למרות שזה לא נבדק במעבדה
מוסמכת, היה העיתון ״הארץ״ .הם קבעו שזה אני, על־סמך זיהו* של אנשים,
אשר מראש נאמד להם: האם זה לא קולו של אריה אורגד בקלטת הזאת! יש
כאן מגמתיות, זה כל-כך ברור!
נמישטרה אמרי לי שהם לא בדקו את הקלטת הזאת. ביקשתי שהם יבדקו,
והם אמרו לי שהם זקוקים לקלטת.
איך אפשר לומר שהיה לי מניע לעשות דבר כזה! ראובן שפירא כותב שרצית*
לרשת את גינת בכלבוטק, להשחיר את פניו. אבל שיחת־הטלפון שקיבל שפירא
היתה בחודש אוקטובר, ואילו אני התבקשתי להגיש את כלבוטק בסוף ספטמבר.
אז היכן המניע!
כמה אנשים ששמעו את הקלטת הזאת, ביניהם כמה אנשים מרשות-השידיר
בתל״אביב, אמרו לי: הקול בקלטת לא בדיוק דומה לקולך. הם העלו גלריה של
חקיינים המסוגלים לחקות את קולי. הזכירו את יוסי ברק, חקיין מעולה שאני
מת עליו; את גידעון לב-ארי, שיודע לחקות אותי טוב מאוד; וגם א ת הקריין
אריה גילן. אבל אני לא מעלה על דעתי שאיש משלושתם יתן את ידו למעשה
מבוער כזה.
ברור שהמידע שהודלף לעיתונאים על-ידי המתחזה הגיע אליו מאנשים
הקרובים לכלביטק, מכיוון שהוא הפגין בקיאות בנעשה בתוכנית.

• אז יש סיכויים שתזכד בסכום גדול של בסן! בתביעה שלך?
כן, בהחלט. אבל אני לא חושב על כסף, אלא על איך מישהו הצליח לחבל לי
בעבודה. לא, לא אתבקש לוותר על תפקידי כמגיש כלבוטק. תעלומת הקלטת
מצדיקה בדיקה, לא שינוי בשום דבר, בך נאמר על-ידי ההנהלה למפיק־בפועל
של התוכנית, גידעון דרורי.

• אז ביזנס כרגיל?
זה בנראה המחיר של מי שעושה עבודות מסויימות בטלוויזיה, שהן כביכול
זוהרות. העבודות האלה כנראה כרוכות בתשלום אגרה, חבל שזה כך.

• אני תוהה מד אנשים יכולים עוד לדמציא?
עכשיו אני צופה לטיפול מישטרתי ולפיצוח התעלומה.

בשימחה-לאיד. אחרי שלושה דורות נדמה כאילו
הבולשביזם מתמוטט, בעוד שהציונות
מחזיקה מעמד ומצליחה.
סמר ב־ .1956 בשוליים הימניים של הבימה
הישראלית נלווית לשימחה גם מחשבה
תועלתית. אם נעלם הפחד מפני ברית־המוע־צות,
ואם העולם כולו עסוק באירועי אירופה
המיזרחית, האם אין זאת הזדמנות־פז ״לחסל
את האינתיפאדה״ על־ידי מרחץ־דמים וגירוש
המוני?

פארה, ויחסיה המגונים של ישראל עם דרום-
אפריקה, עשויים להקל על החלטה אמרי

עלייה

פולים
!ורד־ם
עלייה המונית? אולי.
האם מישהו חושב על
הבעיות? לא

זוהי אותה המחשבה הנאיבית שהמריצה
אימרה ישנה אומרת: הישראלים אוהבים
את דויד בן־גוריון לפתוח ב־ 1956 במילחמת-
סיני, כאשר העולם היה עסוק בפלישה הברו את העלייה ושונאים את העולים.
אימרה זו עלולה להתאמת שוב.
טאלית של הצבא הסובייטי להונגריה. הסתהמאורעות
במיזרח־אירופה (ראה לעיל)
בר אז שברית־המועצות אינה די עסוקה, והיא
שלחה אולטימטום אטומי לישראל ולבע־ מחישים את פעימות־הלב של ישראלים רלי־בריתה.
וגם הנשיא האמריקאי, דווייט בים. פוליטיקאים מפריחים מיספרים דימ־אייזנהאור,
היה די פנוי כדי לשלוח לבן־ יוניים. הכל מאמינים כי עומדת לבוא עלייה
גוריון אולטימטום מקביל. בן־גוריון נסוג, המונית מן המיצבור היהודי הגדול בעולם,
שעות מעטות אחרי שהכריז על ״מלכות מחוץ לארצות־הברית: ברית־המועצות.
אולם זהו סיפור בעייתי מאוד.
ישראל השלישית״.
חיים טובים. המוני היהודים, העשויים יותר רציניים אנשים מסרעת. מכה עכשיו לצאת מברית״המועצות, אינם ציונים
התחילו להעריך את התוצאות־לטווח-ארוך ו/או דתיים. מניעיהם אינם לאומיים. הם
של המאורעות על ענייני ישראל.
מחפשים חיים טובים יותר. האחרים כבר באו
בין השאר:
ברובם המכריע בשנים עברו.
• עם היעלם האיום הסובייטי בכל חלקי
(המשך בעסזד )12

ה איז תיכ א דרי ^

בגזרעגז
(המשך מעמוד ) 11
הנטייה הטיבעית של יהודים אלה היא
להצטרף אל אחיהם — בארצות־הברית.
המיתוס האמריקאי חזק מאוד בארץ־הסוביי־טים.
ישראל, לעומת זאת, נראית כארץ קטנה
ואוריינטלית, הנתונה במילחמת־נצח.
אם יוכרחו יהודים אלה לבוא לישראל
בעל כורחם, על־ידי אמצעים מינהליים —
חוסר אשרות־כניסה לארצות־הברית, טיסות
ישירות לישראל — הם עשויים להיות כאן
דיירים ארעיים מאוד.
לא רק דמגוגיה. עלייה זו עלולה
לגרום להחרפה קיצונית ביחסים בין העדות
בישראל.
סימנים ראשונים כבר נראים בשטח.
אפשר לפטור אותם כגילויים של דמגוגיה,
אך אין זה משנה את המצב.
הנתונים על מיספר המישפחות החיות
מתחת לקו־העוני, רובן מיזרחיות, האבטלה
הגוברת ושאר מכות עלולים לקומם נגד
עלייה זו את החיילים המשוחררים ושאר צעירים,
אם יהיה נדמה להם שמפלים אותם
לרעה לעומת הבאים החדשים, האשכנזים.
המוח משותק. האם מישהו נותן את
דעתו על בעיות אלה? נדמה שלא. כאשר
הפוליטיקאים מתמוגגים, המוח משותק. גם
הפעם, כך נדמה, ייעשה הכל בדרך האילתור
— ואת המחיר יהיה צורך לשלם לאחר״מכן.
יהיה זה אבסורד לקלוט עולים חדשים
בדירות שיתפנו על־ידי יורדים, בני־הארץ.

(המשך נוענו 1ד )9
המתפרסמת בעיתוני היום הראשון, שלפיה
הוא עוזב את כל העסקים שלו, איננה נכונה.
״להיפך,״ הוא מסביר ,״אני עובר למישרדים
אחרים, ומרחיב את הפעילות. אני רק משנה
את צורת ההתקשרות שלי בעיסקי־הטכסטיל.
זה הכל: ואני ארוויח מזה יותר.״
שלמה בוחבוט ממעלות אומר בלהט
ש״האינתיפאדה ניצחה, וישראל צריכה
להסיק את המסקנות הנדרשות.״ אבל גם הוא,
פיליטיקאי, לא נכנס לפירוט של אותם
מעשים.
עודד פלדמן, מנכ״ל התיאטרון הקאמרי,
מגן, קודם כל, על הצבא. אולי גם בגלל דרגת
הסגן־אלוף שהיתה לו בשרות הסדיר :״אין
הצדקה שאחרי שנתיים של אינתיפאדה,
היחידים שמתעסקים עם האינתיפאדה, והיחידים
שמתעסקים איתם, זה צה״ל. האינתיפאדה
זה לא מישפט גיבעתי. זו בעייה
מדינית ופוליטית.״

• מ ה היא עשתה לד? באופן
אישי, אני מתכוון.

״זה הביא אותי למחשבות עגומות מאוד
בקשר לעתידה של מדינת־ישראל.״
אחר־כך דיברתי עם עוד אמנים, אנשי־משק
בכירים, אנשי־צבא במילואים. כולם,
מניסיון אישי, שמחים להתבטא בעיתונות.
לא הפעם. על שאלת האינתיפאדה, האנשים
האלה התחמקו כאילו ניסיתי להביא אותם
לדבר על חיי־המין הסודיים שלהם. נדבר, הם
ענו, כאילו סיכמו ביניהם את התשובה, אבל
תתקשר בעוד שעה, בעוד שעתיים. בערב,
מחר בבוקר.
התקשרתי. מעניין כמה אפשר ללמוד על
כר מיקרה מעצר
אופיים של בני־אדם מההקלטה שהם מש1באיקסים
-לדיון מזורז
מיעים למטלפנים. אפשר ללמוד הרבה מאוד,
אבל זה נושא לכתבה אחרת. בכתבה הזו, מה
| בבית־המישפגז
שאפשר ללמוד זה עוצמת ההשפעה של
טרם החל מישפטם של האחים אלפרון האינתיפאדה על התודעה הישראלית, או,
ושותפיהם לכתב־האישום, וכבר הם יוצרים ליתר דיוק, על תודעת הישראלים.
תקדימים מישפטיים.
הם מתחמקים מתגובה, זה ברור. או שהם
נמנעים מתשובה, מפני שהם חוששים להסתבך
בנקיטת עמדה פוליטית העלולה
להפריע לקאריירה, או לדימוי הציבורי, או
לארוחת־הבוקר, אבל מכאן צריך להסיק
שהאינתיפאדה היא בעייה פוליטית. כמו חזק
השבות או חוק נויוזריהח־׳ .משהו שבוודאי
משפיע על החיים הממשיים, אבל אי־אפשר
לחוש את זה בפועל, ולכן זה רק פוליטיקה.
אבל ייתכן שהם אינם עונים בגלל סיבה
שונה לגמרי. האינתיפאדה, הקיימת בעליל
בעולם החיצוני, איננה מצליחה לעבור את
סף־התודעה, והיא נשארת במצב של הדחקה.
מה שלא רוצים לראות, מודחק אל העולם
האפל של התת־מודע, ומשם הוא כבר יפעל
את פעילותו הלא־מודעת.
אולי. הנושא הערבי תמיד הודחק על־ידי
יהודי המקום הזה, ומעולם לא הצליח נושא
ערבי לעורר הזדהות ריגשית אצל היהודים
יעקב אלפרון וידידות
הישראליים, גם לא אצל החותרים מאז
להבא, בראש התור
ומתמיד לפיתרון רציונאלי.
לפני חודש הוכנסו האחים יעקב וניסים
הגיון — כן. רגש — לא.
אלפרון לאיקסים, אגף מבודד וקשה במיוחד
הישראלים, המתייחסים אל האינתיפאדה
בכלא־איילון. הדבר קרה אחרי שהתפרעו,
לדברי הסוהרים, בעת ביקור. הם הוכנסו לבי הבוערת מעבר לדלת כאל נושא פוליטי, כאל
דוד ליומיים, אך מכיוון שתקנות בתי־הסוהר משהו שייעלם אם רק יעצמו את עיני
אינן מרשות כליאה בבידוד ליותר מיומיים, התודעה, כאל בעייה שתיפתר כמו שאר
הבעיות הפוליטיות כאן, במשא של תן־וקח
הועברו משם האחים מייד לאגף־האיקסים.
באמצעות עורך־הדין אורי בר־עוז, הגישו במיסדרון הכנסת על״ידי עסקני־המיפלגות,
האחים עתירת־בג״ץ של אסירים, המתבררת זקוקים למנה נוספת של מציאות בוערת כדי
לפני שופט מחוזי. השופטת רות אליעז, להיווכח שמדובר במציאות, לא בבעייה.
ואחרי שנתיים של אינתיפאדה, ובניגוד
שקיבלה את העתירה, הקציבה לפרקליטות
21 יום כדי להשיב עליה. במשך כל הזמן הזה למה שאמר דן שומרון בכינוס של המרכז
נותרו האחים באיקסים. רק יום אחד בלבד ללימודים איסטרטז״ם, יכול להיות שהערבים
לפני שמיעת התשובה לעתירה הוחזרו האחים בשטחים יגיעו בדיוק למסקנה הזאת, ויבינו
לאגף הרגיל. כאשר הגיע מועד הדיון, לא שכדי לחדור לתודעה הישראלית צריך
נותר לשופטת אלא לקבוע, על פי בקשת להגביר את האש, ואז, אולי מישהו יריח את
הסניגור, כי להבא תישמענה עתירותיהם של השריפה.
אסירים על מאסר באיקסים בראשית תור־דן
שומרון אמר בכנס שהוא לא רואה את
הדיונים. התרשמותה של השופטת היא, כי הערבים עוברים למרי מזויין ,״אולי רק
לעיתים קרובות ניתן להגיע להסדר בעתי בפינות, אבל לא כדרך,״ ודן שומרון הוא
רות כאלה, ללא דיון בבית״המישפט.
הרמטכ״ל, והוא בטח יודע מה שהוא אומר.

תקדים מישפטי

דויד גלס. שוב בעין־הסערה. ארור׳
**!ירך־הדין דויד גלס חזר לככב בטוריה
העיתונים.
אחרי קאריירה פוליטית מעניינת, עבר בשנים
האחרונות לעולם המישפט. שם, כשותף
(אחד מחמישה) במישרד־עורכי־דין ירושלמי,
מצאה אותו הפרשה האחרונה.
במישרד עורכי־הדין, שבו הוא שותף, עובד
כשכיר עורך־הדין הצעיר שלמה דרעי,
אחיו של שר־הפנים, אריה דרעי. גלס עצמו
משמש כיום כיועץ המישפטי של סיעת ש״ס
בכנסת.
על רקע זה טען בשבוע שעבר חבר־הכנסת
מרדכי וירשובסקי כי יש טעם־לפגם בכך
שדווקא מישרד זה קיבל את הטיפול בהכנת
החוזים עבור הסדר פריסת־החובות של הרשויות
המקומיות.

ן * קאריירה הפוליטית של גלס היתה
\ 1במפד״ל.
בין השנים 1974ל־ 1977 היה מנכ״ל
מישרד־הדתות. המפד״ל, כרגיל, היתה מפוצלת
בין סיעות שהתגוששו ביניהן במרץ רב.
גלס נמנה עם סיעת ״ליכוד ותמורה״ ,שבראשה
עמד מנהיג המפד״ל, יצחק רפאל.
ערב הבחירות לכנסת התשיעית, ב־, 1977
קיבל גלס, לטענתו, הבטחה מרפאל שמקומו
ברשימה לכנסת מובטח, ואור ירוק להתפטר
מתפקידו במישרד־הדתות, כפי שמחייב החוק
00 ,ז ימים לפני הבחירות לכנסת.
גלם אכן התפטר, אך אחרי שלושה ימים,
כשכינס רפאל את סיעת ״ליכוד ותמורה״,
נבחרו בתמיכת רפאל מועמדים אחרים.
זו לא היתה הפעם הראשונה שגלס הרגיש
שנדפק על־ידי רפאל. אבל הפעם היתה המשמעות
שהוא מחוץ לכנסת ומחוסר־עבודה.
אז טילפן גלס ליהודה בן־מאיר, ממנהיגי
״סיעת הצעירים״ (בראשות זבולון המר) ,ואמר
לו שהוא מקבל את הצעת הצעירים,
שבאה עוד קודם לכן, ליזום מהלך משותף
להדחת רפאל. הפגישה נערכה בבית־הקפה
אזמלו. ברחוב אבן־גבירול בתל־אביב, ובה
חברו מנהיגי סיעתו של רפאל — אהרון אבו־חצירא
ודויד גלס — ל״סיעת הצעירים״.
רפאל הודח.
כיום מתחרט גלס על ״מהפכת אוסלו״ ומכנה
את התחברותו לצעירים ״טעות פטאלית.
מישגה היסטורי, שאני מודה בו בריש־גלי,

שיש לו חלק בהידרדרות המפד״ל, ובמיוחד
בהידרדרותה ימינה, שהיתה סיבת פרישתי
ממנה.״
דווקא עם רפאל הוא נמצא בקישרי־ידי־רות
עד היום, בניגוד למרבית שותפיו הפוליטיים
בעבר. הוא הספיק להתנצל לפנין
ולהודות בטעותו. הוא גם די כן כדי להודות
כיום שעשה מה שעשה בגלל מניעים אישיים.
בסופו של מהלך הצליח גלס להגיע לכנסת
התשיעית. אז היתה המפד״ל בשיאה,
וזכתה ב־ 12 מנדטים. בקדנציה היחידה שלו
בכנסת הספיק גלס לשמש בתפקיד המכובד
של יושב־ראש ועדודחוקה־חוק־ומישפט. הוא
כרת ברית פוליטית עם אהרון אבו־חצירא,
שהפך מנהיג סיעת ״ליכוד ותמורה״ ושר־הדתות.
גלס הפך מיספר 2בסיעה.
לקראת תום כהונת הכנסת התשיעית
הסתכסכו ביניהם אבו־חצירא וגלס. בגלל
פיטוריו של חברו של גלס, ישראל ליפל,
מתפקיד מנכ״ל מישרד־הדתות. אבו־חצירא
פיטר אותו בשל מאבקי־סמכויות מתמשכים
ביניהם במישרד. הפילוג בסיעת ״ליכוד ותמורה״
הפך קרע מוחלט כאשר התנהל בז
198 מישפטו של אהרון אבו־חצירא, שבו
הופיע גלס, שותפו הפוליטי הוותיק, כעד
מטעם התביעה דווקא.
הפילוג ב״ליכוד ותמורה״ ,ועדותו של
גלס במישפט, ביחד עם דיעותיו היוניות
המובהקות במפד״ל שנעה ימינה, גרמו לכך
שלא נבחר מחדש כמועמד לכנסת העשירית.
הוא נשאר במיפלגה עוד שלוש שנים. ב־
984ז פרש ממנה, אחרי שפנתה ימינה מד׳
וניהלה משא־ומתן לאיחוד עם סיעת מצ״ד
הקיצונית של חיים דרוקמן, חנן פורת ויוסקה
שפירא.
הוא הצטרף למערך, בראשות קבוצה דתיח
קטנה בשם ״תורה ועבורה״ .גם במערך לא
שבע נחת. גלס, יוגה בהשקפותיו המדיניות
אך נץ תקיף בעמדותיו בענייני דת ומדינה,
התאכזב ממה שהוא מכנה ״אווירת ההתנשאות,
הקרירות והעויינות שיש למערך כלפי
הציבור הדתי. הייתי שם חבר־לישכה וחבר־מרכז,
אך הרגשתי כנטע זר. ראיתי שזאת
מיפלגה אנטי־דתית. לא הצלחתי לתקן את
המצע, את החלטות הוועידה. לא היה עם מי
לדבר, ועזבתי בשקט״.
את המערך עזב גלם בראשית .1988 הוא

ח״ב גלם בכנסת התשיעית
לתור אחרי עיתונאים. ללקק לפזנקציזנר דתז־

מהפכת אוסלו״ ,פרשת אבו־חוגירא והמאבקים במפד״ל. שוב אינו מתרגש
נשאר מחוץ למישחק הפוליטי לאורך־זמן.

ף* יום משמש גלם כיועץ המישפטי של
סיעת ש״ס בכנסת, אם כי אינו חבר או
פעיל בה. הוא חבר טוב של השר דרעי, שבו
הוא תולה תיקוות רבות. הוא מקווה שש״ס
תשמש כראש־גשר למהפך בציבור המיזרחי
ביחס לשלום, וכראש־גשר למהפך שילטוני
שבו יחברו המיפלגות החרדיות ל״קואליצ־יית־שלום״
עם המערך ומיפלגות השמאל.
״התהליך הזה יקרה. אינני יכול להעריך
באיזה טווח של זמן, אך הוא יתרחש. זהו
הסיכוי היחידי להתמודד עם השינויים החברתיים
והדמוגרפיים, הפועלים לטובת הימין.
הציבור הספרדי הוא יותר מתון ממה שנהוג
לחשוב: גם מבחינה דתית וגם כלפי הערבים.
בעצמותיהם לא בוערת האש האידיאולוגית
של ארץ־ישראל השלמה״.

גלס חדור תחושה שיש למנוע את ה־מילחמה
הבאה בכל מחיר, גם במחיר קרע
בעם. הוא דוגל בפיתרון של הקמת מדינה
פלסטינית לצד ישראל, ומוכן להסדר כלשהו
גם לגבי מיזרח״ירושלים.
לדעתו של גלס חל שינוי בציבור, ובכללו
הציבור הדתי, עקב האינתיפאדה המתמשכת
והשינויים בעולם ובמיזרח־אירופר (אנשים
שואלים :״לעזאזל, רק אצלנו נגזר שתהיה
חומה ניצחית של קיפאון ואיבה?״)
בנסיכי הליכוד לא תולה גלס תיקוות
מרובות (״אם זה תלוי בהם, נצטרך לחכות
לפריצת״דרך עוד 200 שנה״) .גם לא בשר-
המישפטיס דן מרידור (״אינני מהמתפעלים
ממנו. אני בכלל לא אוהב אנשים מוסכמים.
אני אוהב אנשים שנויים־במחלוקת, כי זה
סימן שהם נלחמים על האמת שלהם״).

ול מרידוד שימש גלס כאחד הבלמים
* /הרציניים לחוק־יסוד: זמיות־הארם. הוא
הופיע לפני סיעת ש״ס והסביר שם את הסכנות
החמורות הטמונות בחוק, מנקודת־המבט
של החקיקה הדתית.
גלס טוען שבעוד שהחוק היה מונע כל
חקיקה דתית עתידית, ואף מפר לרעת הדתיים
את הסטטוס־קוו, הרי שלא תהיה לו
משמעות אמיתית מבחינת זכויות האדם.
״שאף אחד לא יחיה באשליות: גם החוק הכי
יפה על גבי הנייר לא יבטיח את זכויות־האדם
בישראל. חוקה לא מבטיחה שום רבר. מתוך
125 מדינות שיש להן חוקות כתובות, ובהן
פרקים נהדרים על זכויות־האדם, רק 25 מהן
דמוקרטיות. האם היה משתנה משהו ביחסינו
לערבים עם החוק הזה? השמאל רק היה נותן
עלה־תאנה לליכוד, שהיה מופיע כאביר זכו־

יות־האדם״.

ך לם, מ מו שקף, כיפה סרוגה לראשו,
מעשן סיגריות קנט ארוכות בקצב מסחרר,
הוא מדבר בטון אחיד, מתוך מה שנראה
כשלווה פנימית עמוקה וביטחון עז בדיעותיו.
כך גם על הפרשה האחרונה, שקשרה את
מישרד עורכי־הדין שבו הוא שותף עם הרשויות
המקומיות, באמצעות מישרד־הפנים,
שבו שולט חברו אריה דרעי.
הסדר פריסת־החובות, שעליו שוקדת מיני
הלת־ההסדר בראשות מישרד עורכי־הדין
שבו הוא שותף, בהשתתפות מישרד רואי־חשבון
ומישרד כלכלי, הציל למעשה את
הרשויות המקומיות מהתמוטטות מוחלטת,
אחרי ששקעו בחובות שהגיעו ל״ 2.5מיל״

מתחרט על שהפיל את צחק
רפאל. אי1ו מתפעל ממרידור.
תולה תיקווה גדולות בדרע.,
חסם את חוק זכויות האדם.
נגמל מלהיות ח״כ, ברוך השם

יארד שקלים.
את הנוסחה הגואלת, שהתקבלה על דעת
הבנקים, החשב הכללי והרשויות, הציע שותפו
של גלס למישרד, רוני פיינשטיין.
התוכנית עצמה מבוססת על שני עקרונות:
פריסת־חובות וחובת התייעלות מבוקרת של
מערכת השילסון המקומי.
גלס מודה היום כי טעו כשלא העריכו את.
הרגישויות הציבוריות הנובעות מקירבתו
לשר דרעי, וכן מכך שאחיו של דרעי עובד
כשכיר במישרד. אך הוא טוען כי פעלו בתום-

״מדובר באלפי שעות־עבודה, במציאת
נוסחות מסובכות של ריבית והצמדה על חובות
שונים. זוהי עבודה כלכלית, חשבונית
ומישפטית מסובכת. אנו עוסקים בה מאז
חודש מאי, ונמשיך לעסוק בה לפחות עד מאי
בשנה הבאה. מדובר ב־ 200 רשויות, שכל
אחת עובדת בממוצע עם ארבעה בנקים.
״אנו מאפשרים לכל רשות מקומית להצטרף
להסדר באמצעותנו, אך לא מחייבים אותה.
היא יכולה לעשות זאת באמצעות עורן־-
דין אחר.
״למרות שפעלנו בתום־לב, טעינו משלא
הערכנו כראוי את הרגישויות. לגבי שכר־הטירחה
מדובר ב־ 7500ש״ח לכל רשות.
שתקבל כל המינהלת, ושיתחלקו בין שלושת
המישרדים. לפי כללי לישכת עורכי־הדין
מגיע לנו פי 10 ממה שקיבלנו, אך מנכ״ל
מישרד־הפנים התווכח איתנו ויכוח קשה
מאוד. זה הרבה יותר זול מאשר כל רשות
היתה ניגשת למו״מ על השכר בנפרד.״
לגלס ברור שרבים רואים בדימיונם את
המיליונים שזורמים לחשבון־הבנק שלו ושל
שותפיו, והוא מגחך על הסכום שיקבל בסופו
של דבר. חוסר״הפירגון, לדעתו, הוא תכונה
יהודית. מרגיז אותו בכל זאת היחס מצירו של
מי שהיה אצלו חבר־ועדה, כשהוא היה יו״ר
ועדת־חוקה־חוק־ומישפט, ואף קיבל ממנו
סמכויות רבות ואפשרויות להתבלט. כוונתו
למי שעורר את הפרשה, ח״כ וירשובסקי.
״היינו חברים טובים. לדעתי, המינימום שמתבקש
זה להרים טלפון ולשמוע את הצד
השני של המטבע. שום דבר״.
הוא מסתכל היום בצורה מפוכחת על
הזירה הפוליטית :״הייתי ח״כ. ברוך השם
שנגמלתי מזה. מהמירדף של הפוליטיקאים,
דמוי־הסמים, אחרי כותרת. בשביל כותרת
מוכן האדם לשכוח הכל.
״לעיתים, כשאני נקלע לכנסת כשאני
מוכרח, ויושב עם ח״כ, אני רואה איך הוא לא
מצליח להביט לך בעיניים, להקשיב לך
הקשבה אמיתית. אני רואה את המתח הפנימי.
את העיניים התרות אחרי העיתונאים, היריבים
מהמיפלגה, ואולי איזה פונקציונר

דרג ז־ שהוא חבר־מרכז, והוא חייב ללקק לו.״

ך לס נראה רגוע. הפרשה שעלתה ב־שבוע
שעבר תישכח בוודאי במהרה.
הוא יחזור לחיות חיים נורמליים, פחות או
יותר. הרחק מהתככים הבלתי־פוסקים, מהמתח
ומההמולה התיקשורתית של ימי
״מהפכת אוסלו״ ,פרשת אבו־חצירא ומאבקי
הסיעות במפד״ל, שהפכו אותה למיפלגה
בשולי המערכת הפוליטית הישראלית.
״ש״ס מחליפה כיום את המפד״ל ככוח
הדתי המרכזי במפה הפוליטית,״ אומר גלס.
ואם ש״ס במרכז העניינים — אפשר להיות
בטוח שגם גלס לא רחוק משם. הרי אי־אפשר
להיגמל לגמרי.

גירעון סער־סרצ׳נסקי

גילגולו של ישראלי

ארון אוריון

ויסגל

1111־ 11
המוח היהודי ממציא לנו פאטנטים. שוב.

^ תהליך חוזר על עצמו כל כמה שנים.
( \ מישהו בשילטון ממציא נוסחה חדשה, כדי להצדיק
מדיניות מסויימת. חיש מהר עטה כל הלהקה המגוונת של
זרזירי־העט על המציאה. מלחכי־פינכה מכל הסוגים —
פרשנים, פרופסורים, עיתונאים ושאר עטים־להשכיר מגלגלים
את הנוסחה. כלי־התיקשורת מתמלאים בדיברי־פרשנות
מלומדים, המסתובבים כולם סביב נוסחת־הפלא. נכתבים
עליה מחקרים מלומדים. נערכים עליה ימי־עיון.

כעבור זמן משתנה המציאות. השילטון מאמץ
לעצמו נוסחה חדשה. ואז כל הזרזירים עטים על
זו, בתיקווה שאיש לא יזכור מה צייצו אתמול.

מכה 101ב

לאותה נוסחת־פלא היו כמה מקורות, חלקם פסיכולוגיים
ופסיכופאתיים. אבל עמדה מאחוריה גם מגמה הגיונית־כביכול:
הסכם עם חוסיין יהיה יותר זול. לחוסיין יש כבר
עיר־בירה, עמאן, ואין הוא זקוק לירושלים. הוא יוכל לוותר
עליה. הוא יוכל גם לוותר על שטחים נרחבים ממערב לירדן.
מה לו ולעזה? מה לו ולטולכרם? הוא יסתפק בתוכנית-אלון
(זוכרים אותה?).

מה נשאר מכל זה? כלום. האופציה הירדנית
נמוגה כמו החתול ב״עליסה בארץ הפלאות״.
אפילו החיוך(של המלך חוסיין) נעלם.
אבל זה לא מפריע לאיש מבעלי האופציה הירדנית ז״ל

הדוגמה הקלאסית היא פרשת סלאם־צולח. זה היה בראשית
שנות ה־סד. הנשיא המצרי החדש, אנוור אל־סאדאת, הציע
״סלאם״ .גולדה מאיר לא רצתה בשלום, מפני שלא רצתה
להחזיר את סיני. מישהו גילה כי סלאם אינו שלום. סלאם זה
סתם. שלום אמיתי הוא ״צולח״ .ומכיוון שסאדאת לא הציע
״צולח״ ,אלא רק ״סלאם״ ,הרי אין כל ערך לדבריו, וצריכים
להתעלם מהם.

גם זה קישקוש. אין ספק שערפאת וקבוצת
המנהיגים הבכירים יתפסו עמדת-מפתח במדינה
שתקום.
בוודאי יצטרכו להתחלק איכשהו עם ראשי האינתיפאדה.
איש אינו יכול לדעת מראש איר בדיוק יפלו דברים.
יש הדוגמה האלג׳ירית. הצרפתים ניהלו משא־ומתן רישמי
עם קבוצה של נכבדים אלג׳יריים, שלא השתייכו רישמית
לפל״ן(אש״ף האלג׳ירי) .ברגע שהושג הסכם־השלום, נעלמה
קבוצה זו. אח השילטון באלג׳יריה תפסה הממשלה הזמנית,
שהוקמה על־ידי ראשי המרד בחו״ל. אחר־כך בא אחמד בך
בלה, שישב במשך שנים בכלא הצרפתי, והשתלט על המדינה.
אחר־כר בא הוארי בומדיין, מפקד הצבא הסדיר של הפל״ן
שבילה את שנות־המאבק בתוניס השכנה, והדיח את בן־בלה.
החלוקה בין פל״ן־פנים ופל״ן־חוץ לא עמדה בשום מיבחן.
האמת הפשוטה היא שאין שום הבדל רעיוני בין אש״ף־
תוניס ואש״ף־שטחים, כביכול. אותן המיפלגות הפלסטיניות
(פת״ח, החזית העממית, החזית הדמוקרטית, הדתיים וכו׳)
קיימות פה ושם. אש״ף־תוניס אינו נמצא בתוניס מרצון
חופשי, אלא מפני שאנשיו ייהרגו או ייאסרו אם ינסו לחזור
ארצה. כל פלסטיני יודע זאת.

עכשיו קמה לעינינו דוגמה חדשה.

אז זהו. מוות לאש״ף־תוניס. תחי ההנהגה
החדשה בשטחים. פייצל אל־חוסייני כן. יאמר
ערםאתיא•

ץ ץ אחורי הסיסמה מתחבאת. כמובן, כוונה פוליטית.
ב 1עיקרה: להפריד בין מיליון וחצי תושבי הגדה
והרצועה לבץ שני מיליון הפלסטינים החיים
בחוץ(וכמובן 800 אלף הפלסטינים החיים בישראל
עצמה).
אם תקום הנהגה עצמאית בשטחים הכבושים, עצם קיומה
ישמש כאמתלה לשלילת הלגיטימיות של אש״ף, שזכה בהכרה
בעולם כולו. האומה הפלסטינית, אומה של ארבעה וחצי
מיליון נפש, תפורר לחלקים קטנים. עם המנהיגות המקומית
אפשר לדבר על פיתרונות קטנים וזולים — קצת אוטונומיה,
קצת זכויות. אבל לא מדינה, כמובן. לא עצמאות לאומית. לא
מיסגרת לאומית ממלכתית.

אין לנו מילחמה בעם הפלסטיני, חלילה. יש לנו
רק מילחמה באש״ף־תוניס, אותה חבורה רחוקה,
מושחתת, שאין לה שום קשר לאינתיפאדה, למאורעות
בשטח, לבעייה האמיתית.
^ סיפור כולו מזכיר נוסחת־פלאים קודמת, ששלטה במי
\ 1קומותינו במשך שנים רבות: האופציה הירדנית.

מתח כזה בין הלוחמים והמנהיגים הפוליטיים
קיים בכל מילחמת-שיחרור, וגם בכל מילחמה
רגלה. זה טיבעי לגמרי, ואץ לזה השלכות פד
ליטיות חשובות.
^ ומרים שאש״ף־תונים אינו מעוניין בפיתרון, מפני
שלא הוא ישלוט במדינה הפלסטינית שתקום.

באה מילחמת יום־הכיפורים. אלפים נהרגו.
כנופיית־השלושה — גולדה מאיר, משה דיץ
וישראל גלילי — סולקה. מלחכי־הפינכה נשארו.

^ צחק רבין המציא נוסחה: יש אש׳׳ף־תוניס ויש אש״ף־
שטחים.
עם אש״ף־שטחים אפשר לדבר. הם אנשים רציניים. עם
אש״ף־תוניס אסור לדבר.
אש״ף־תוניס זה חבורה מושחתת. אנשיו חיים בווילות
מפוארות ובסוויטות מלכותיות בבתי־מלון יקדים. הם לא
רוצים בשלום, נוח להם ככה.
תושבי השטחים הכבושים — סליחה, יש״ע — מואסים
באש״ף־תוניס. הם יודעים שאש״ף־תוניס זה חבורה של
נהנתנים, החיים על חשבונם. הם הקימו מתוכם מנהיגות
חדשה. עם זו כדאי לנו לדבר.
תמונה נוחה, ומאוד משכנעת. אין כמעט מיזרחן, ערביסט,
פרשן, שאינו חוזר עליה עד בוש. היא מנומקת בהרצאות
מלומדות בימי־עיון מלומדים. מי שאינו חוזר עליה, אינו א.1
לא יכירנו מקומו בחברה הפוליטית־אקדמאית־תיקשורתית.

אביב ושהקימו לעצמם לשכות מפוארות.
אילו ערך פרופסור אנגלי מחקר על מצב־הרוח אז, היה
בהחלט יכול לקבוע שיש פער גדול בין ישראל״נגבה לבין
ישראל־תל־אביב( .עיין ערך פירוק הפלמ״ח).
לפני כן, כשהייתי חבר באצ״ל, היו העיתונים המחתרתיים
שלנו מלאים בגידופים על המנהיגים הציוניים השמנים, כמו
חיים וייצמן ונחום גולדמן, המטיילים בין מלונות־פאר בעולם,
בעוד שמיטב הנוער לוחם בשילטון הזר בארץ.

לדגול כיום בפאטנט של אש״ף־תוניס־מול־אש״ף־שטחים, ובאותה
הבעה של ידענות מלומדת.
ך תחיל בסיפור על הנהנתנים בארמונות המפוארים בתו־
* ניס ובסוויטות המלכותיות בעולם.

כתעלול של לוחמה פסיכולוגית, זה מוצלח.
בתמונה של מציאות, זה קישקוש.
ליאסר ערפאת אין ארמון ואין וילה. הוא חי במטוסים, נע
ונד כמו היהודי הנודד. חצי תריסר מוסדות־ביון מבקשים את
נפשו. איש אינו יודע איפה יישן בלילה הבא. גם הוא עצמו
מחליט על כך רק ברגע האחרון.
החברים שערכו ביקור אצל אבו״ג׳יהאד, כדי למלא את
גופו בכמה עשרות כדורים, לא מצאו אותו בווילה מפוארת.
סתם בית קטן, שבו גר עם אשתו יילדיו.
כל ראשי אש״ף מהווים יעדים לכמה מוסדות־ביון ואיר
גוני־טרור. חייהם אינם חיים נהנתניים, כשם שמנחם בגין
ויצחק שמיר לא חיו בנוחיות במחתרת. איש מהם אינו חי
ברמה של שר ישראלי מצוי. כל אחד מהם היה לוקח ברצון את
ביתו של אריאל שרון או את הווילה של עזר וייצמן.
נציגי אש״ף ברחבי העולם חיים ככל הנציגים הדיפלומטיים.
בשום עיר אין הדיור שלהם עולה על זה של שגריר
ישראלי במקום( .ביקרתי בכמה ערי״בירה בבתיהם של שני
הנציגים היריבים, ואני יכול להשוות ).גם כל אחד מהם הוא
יעד להתנקשות בכל עת.

לסיפור כולו אין אחיזה במציאות.

מי שיבתק היטב ימצא שכל אותם פוליטי־קאיפ-סרופסוריס-פרשניס(פפ׳׳ם,
בקיצור) ,המגלים
עכשיו את ההבדל התהומי בין אש״ף־תונים
ואש״ף־שטחים, דגלו אמש באופציה הירדנית.

ין פירוש הדבר שלא יתכן מתח מסויים בין הלוחמים
בקסבה, המחרפים את נפשם יום־יום בעימות עם חיילי
צה״ל, ובין ההנהגה הרחוקה.

אין עם פלסטיני נפרד. כך שיננו. יש עם ירדגי״פלסטיני.
ההנהגה הפלסטינית האמיתית היא ממשלת־ירדן. איתה צריכים
להסתדר, והכל יבוא על מקומו בשלום.

כאשר שרתתי בחטיבת גיבעתי במילחמת תש״ח, היה
ליבנו מר מאוד על האדונים החדשים שעשו להם חיים בתל-

בוודאי שיש. תמיד יש.

אחמד אבו־אחמד, המנהל כיום את המאבק
ברמאללי* מטעם פת״ח, הוא אש״ף־שטחים. אם
יחליט השב״כ לגרשו מהארץ, הוא יהיה אש״ף ד
תוניס.
^ אם יש הבדל עקרוני בגישה בין המנהיגים בתוניס לבין
1 1הלוחמים בעזה?

בהחלט לא. אלה גם אלה רוצים באותו הפיתרון
עצמו: הקמת מדינה פלסטינית בגדה וברצועה,
שבירתה ירושלים המיזרחית, תוך הסכם והסדר
עם ישראל.

יש קיצוניים יותר, שאינם מסתפקים בזה. יסודנים איס־לאמיים,
אנשי אבו־נידאל ודומיהם. הם מיעוט בשטחים הכבושים,
והם מיעוט בציבור הפלסטיני בנכר. גם מבחינה זו אין
הבדל בין פנים וחוץ.
אם כן, היכן ההבדל? בהרגשת הדחיפות? אולי. בזווית־הראייה?
אולי. אבל אלה הם הבדלים בלתי־משמעותיים.

קשה לי לתאר שרעולי-הפנים בשכם, שמיטב
חבריהם הוצאו להורג על-ידי צה״ל, יהיו גמישים
יותר מאשר הדיפלומטים המנוסים בתוניס.

^ ל פלסטיני מבין שהנהגה מאוחדת היא נכס לאומי,
^ שאין שני לו בחשיבותו. כל פלסטיני מבין שמעמדו
הבינלאומי של אש״ף, שנקנה במאמץ של שנים, הוא אוצר
יקר.
הניסיון להקים ״הנהגה חלופית״ בשטחים ייכשל לחלוטין,
מפני שהוא נוגד את חוכמת־החיים של העם. לא נצליח בזה
לגביהם, כשם שהאנגלים לא הצליחו בזה לגבינו.

הקישקוש על ״אש״ף־תוניס־אש״ף־שטחים״
ייעלם ויישכח, כמו הפיטפוט על סלאם־צולח, כמו
האופציה הירדנית. הוא ישכנע רק את
הישראלים.

אורי1י

ן ןן
1 ^ 111ז

השתתפותם.
נשפי הצדקה וההתרמה,
הנערכים כמה פעמים בחודש,
התחילו לשעמם את אנשי־החב־רה.
בכל זאת מצפים הכל לנשף
של אגודת יד ביד, הקרן להצלת
חיי־אדם, שייערך בינואר. הסיבה:
הופעתה של הזמרת היש־ראלית־צרפתית
ריקה זראי,
שתגיע ארצה למען האירוע הזה.
המארגנים מנסים לשמור זאת
בסוד, ועד כה לא הגיע הדבר
לאמצעי־התיקשורת.
הציירת מיכל בורג,
אחותו של שר־הקליטה יצחק
פרץ, מפורסמת במכסיקו, שם
התגוררה שנים רבות. כעת היא
זוכה בהצלחה גם בארץ. בורג,
שתערוכתה נערכת בימים אלה,
סיפרה שהיא התחילה ללמוד
ציור במכסיקו עוד בשנה הראשונה
לנישואיה. כשצברה ניסיון
ניסתה להתקבל להתחרות ל־כישרונות
צעירים, אך דרכה
נחסמה בטענה שהיא עברה כבר
את הגיל. אך היא לא ויתרה

א לי דסה, ה עו ל ם הז ה

בגליון הראשון של כתב־העת
הפטיש, המייצג את בעיות
שכונות־המצוקה של גוש דן, הופיעה
מודעה גדולה, הקוראת
לאזרחים להגיב על דברי יוסי
ביילין, סגן שר־האוצר, שטען
שאין בעיית־עוני בארץ, ולטלפן
ליוסי ביילין בלישכת ראש־ה־ממשלה.
מיספרי־הטלפון הופיעו
במודעה. ביילין גילה לחברים
שרק שני אזרחים טילפנו לו,
למרות שגם מיספר־הטלפון הפרטי
שלו הופיע במודעה.
הזמר נתי לוי, אליל־הנו־ער,
המעורר מהומות בכל מקום
שבו הוא מופיע, ושאף זכה במקום
הראשון בפסטיבל הזמר
המיזרחי, קובל על־כן־ שאינו
מוזמן כזמר־אורח בתוכנית הפו!
פולרית זהו זה, לדבריו, התקשר
אמרגנו עם אנשי התוכנית, וביקש
לשבץ בה את לוי. לטענתו
נענה שהזמר שהוא מייצג אינו
מוכר די הצורך. הוא הגיב על־כך
וטען שרק אם זמר לובש שחורים,
מתגורר בשיינקין ונמנה עם ה־

יי*^ אזרחים רא מצלצלים דבייריז סיפ 1ר קורותיו
של צ ק עורכי ״מוצ״ ש״ ניצלו מ פ אש לה

ןךןך 1ך ך1
^ 11 1 1 1
״מאמי״ בשיר על
נראה כבעל״שפם

(מימין) הזמר המצליח ביותר בשנה האחרונה, השתעשע במסיבה בשיערה שר
הזמרת היפה והמוכשרת מזי כהן, שהתפרסמה באופרת״הרוק המחאתית
הפלסטינים. הוא לקח בידו קווצת״שיער והצמיד אותה לשפתו העליונה, וכך
כמו הצייר המנוח סלוואדור דאלי. הזמרת שופעת״השיער לא חשה בדבר.
ובירך אותה על התערוכה המוצלחת
שלה. הוא אף הוסיף שסיפרו
לו שהציורים שלה מאוד יפים.
עם סיום דבריו הבהירה לו רוזג־שטיין
שהיא עוסקת בפיסול ולא
בציור. בן־סירא היה נבוך, אך
יצא מהעניין בבדיחה.

הרקדנית ז׳נט אורדמן,
מלהקת המחול בת־ד1ר, נסעה
עם הלהקה לרוסיה, לסידרה של
הופעות. בכל ההופעות ישבה בשורה
הראשונה אשה קשישה,
כשהיא עטופה בפרוות״מינק שכיסתה
את כל גופה. היתה זאת
הברונית בת־שבע דה־רוט־שילד,
הפטרונית שמפאת מחלתה
רתוקה לכיסא־גלגלים,
עובדה שלא מונעת ממנה ללוות
את הלהקה במסעותיה החשובים.
עורך־הדין שימחה זד,
מי שהיה אחד הבולטים שבאנשי

שמאל הוא נכנס לטלוויזיה.
במשך חודשים דיברו ב־תל־אביב
על הטיול שמארגן
איש־החברה אילן לוי למצריים,
במלאות 10 שנים לחתימת חוזה־השלום.
לוי היה עסוק בפגישות
עם אנשי מישרדי־החוץ במצריים
ובישראל, ואף ערך כמה גיחות
לקאהיר, וחזר כשבידיו עלוני־פירסום
מרשימים לצורך הטיול.
כל חוג־הבליינים התל־אביבי
היה מעורב בנסיעה, ובעיתונים
הופיעו ידיעות על הטיול הגרנדיוזי
שתוכנן ל־ 7בדצמבר. אך
כשהגיע המועד התברר שהנסיעה
בוטלה בגלל מיעוט משתתפים.
לדברי לוי, הפכה מצריים
ליעד לא־פופולרי, מאז פרשת
המיכלית ני1טה, ורבים ביטלו את

ושלחה את הציור שלה על שם
בתה, איריס, וזכתה במקום הראשון.
כשהיא באה לקבל את
הפרס, אות־כבוד וציון־לשבח,
נדהמו המארגנים לגלות שמדובר
באשה נשואה ואם לילדה.
תחילה סירבו לאשר את זכייתה.
היא טענה שמכיוון שמדובר ב־פרס״כבוד
בלבד, ולא בכסף, היא
זכאית לקבלו.
ליוסי קרייס, עורך פרוזה,
מלאו השבוע .50
לפני חודש סעד העיתונאי
אמיר פלג, איש חדשות, באחד
מבתי־הקפה בתל־אביב ושילם
15 שקל בצ׳ק. לפני שבוע קיבל
דף־חשבון מהבנק, ולהפתעתו הרבה
גילה שהצ׳ק הוסב לסכום

של 150 שקל. הוא ערך בירור
קצר, ואחרי שקיבל מהבנק צילום
של הצ׳ק, הוא גילה שהוא זוייף
ונפדה בבנק ערבי בעזה. כעת
הוא שוקל לתבוע את בעל בית־הקפה
לדין.
שחקני קבוצת־הכדורגל
בית״ר־ירושלים עברו תהפוכות
רבות בשנה האחרונה. השחקן
אלי בן־אמו היה מסובך בחובות
כספיים שהעיקו עליו, וש־פגעו
במידת־מה בתיפקודו. בימים
אלה ניתן לראותו מחייך.
הוא הגיע להסדר עם נושיו,
וישלם להם 400 שקלים בחודש,
עד לפרעון החוב.
השחקן הוותיק יעגקל׳ה
בן־סירא ניגש לפסלת ואשת־החברה
מלכה רוזנשטיין,

השפעת האשה במיגרש־הכדורגל
היא נושא למחקר. שחקן
מכבי־תל־אביב, מוטי איוו־ניר,
נפצע בברכו במהלך מיש־חק.
עם שריקת השופט, ניגש
אליו איווניר והתפרץ כלפיו בצעקות.
השחקן היה כל״כך נסער,
שארבעה משחקני קבוצתו אחזו
בו כדי להרגיעו. במהלך המהומה
הזאת ניגשה אליו אשתו, עום־
רה. תוך פחות מדקה נרגע באופן
שהדהים את כל הנוכחים.
בהקלטות לתוכנית־הטל־וויזיה
מוצ״ש, בהנחיית אבי
אתגר, היה פריט שעורר עניין
רחל אבגרי, ה עול הי ה

11ןןו * ן 4וןךן רי ן11ך (מימין) הסופרת, ובעלה העיתונאי יוסף(״טומי״) לפיד (עומד מימין)
1 ^ 1 1 1 / 1 11 הם הורים למירב בת ה־ . 23 בחגיגת הבר־מיצווה של רמי, בנם של
יצחק ואתי ליבני -נפגשו השבוע עם המחותנים שלהם, עמיקם גורביץ (עומד משמאל) ואשתו
טובה (לידו) ,שבנם, איתי, בן ה־ ,24 ישא לאשה את מירב. החתונה תתקיים כנראה בחודש יוני.

הבוהמה התל־אביבית בשנות
ה־ 70 המאוחרות, התחיל באחרונה
לגלות עניין בתחומי־תיקשורת
שונים. בינתיים עבר
קורס יסודי בעריכת סירטי־וי־דיאו.

וןווקךך 1ך | 1מי שהיתה התובעת בפרקליטות״המ־
| 11^ 1 111 -1-1דינה, שהיא כיום עורכת״דין פרטית,
קיצצה את שיערה בראשונה זה 10 שנים. היא קיבלה מחמאות על
השינוי, אך הבהירה שהיא מתכוננת לחזור לתיסרוקתה הקודמת
כששיערה יתארך. היא הופיעה לצד בעלה זוהר דבורין(מימין).

!גרוד
ש מו אלטל בין, המג-
כ״ל החדש של מישרד״ה-
עבודה־והרווחה, סובל מ צו ידות חזקה. ולוא לא
סתם צרוד, הוא בקושי
מדבר. בישיבת ועדת-
הסייס של הכגסת הקדים
חבר״הכיסת י הו שעמצא
את דבריו של סלבין במילים
:״הטו אוזן> ,ם מביתן
שיש לו מה להגיד וגם
מביתן שהוא צרוד.״
בתום דבריו אמר מצא:
״אולי מצאתי פיתרון ל*
בעייה איך לקבל הקשבה
מוחלטת בישיבות -להיות
צרוד.״

הבעיה התחילה לסני
שגה, בעת משא־ומתן
קואליציוגי. בהתחלה חשב
סלבין שהצרידות היא
תוצאה של עייפות או מתח
נפשי, אולם התברר שהוא
נדבק בווירוס כלשהו. לפגי
חצי שנה הוא עבר ניתוח,
אבל הבעייה לא נפתרה.
הוא גם ביקר אצל רופא״ה-
זמרים הידוע, הד״ר י שר א
לגג רי ס. במה פרופסורים
מדברים על אפשרות
לניתוח נוסף.

ע. הלל

המשורר( ,בתמונה מימין, בעל״מישקפיים, בחב רת
השחקן עזרא דגן) חגג באיחור של שלושה
חודשים את יום־הולדתו. המשורר הוא אב לשלוש בנות -טלי
רב. קצין־מישטרה צולם בתוכנית
כשהוא מדבר בסלנג של
עבריינים. עם סיום ההקלטות׳
התברר לאתגר שהוא עבר בשבע
דקות את הזמן המוקצב. בלית
ברירה החליט להסיר את הקטע
הזה, ולשמרו לתוכנית אחרת.
בליל־שבת שמח מאוד על ההחלטה
הזאת, כי בתוכנית־הבידור
ס 1פס 1ף של גבי גזית הופיע
עורר־דין שדיבר עם לקוחו, אסיר
משוחרר, בסלנג המקובל של
אנשי העולם התחתון. עורכי
מ1צ־ש הרגישו שניצלו מפאשלה.
איך היו נראים אילו
הופיעו כעבור 24 שעות בפריט
דומה?

חבר הכנסת מיכאל
קליינר מהליכוד בא השבוע
למצזדת זאב כדי לשמוע
תגובות על הראיון עימו,
שהופיע בגליון האחרון של
העולם הזה, שבו הביע ריעות
יוניות. הוא נתקל בפעילי־התנועה,
שחלקם הביעו מורת־רוח
על הדברים שאמר. קליינר

עומר (השמאלית) בימאית הצגות, נולי עומר (האמצעית) שחק נית,
ולולו(הימנית) ,תלמידת-תיכון. הלל הוא גם אדריכל״גנים
ותיננן את ״גן צ׳רלס קלור״ בתל-אביב ואת ״גן-הפיסגה״ ביפו.

ה צרו ת של הוד
הזמר יהורם גאון, כוכב ומפיק
המחזמר ״קזבלך, עלול למצוא
את עצמו במצב מאוד לא־געים, אם
עובדי מישרדו וצוות-המחזמר לא
יקבלו את שכרם.
לרברי מקורביו של גאון, צבר
מישרד־ההפקות שלו ״חמש־חמש״
גרעונות כספיים של מאות־אלפי
דולארים. גאון ושותפו לעסקים,
יוסי מתים, הימרו על ״קזבלך
והשקיעו הון־עתק. בתחילה עוד
נראה שהמחזמר הזה, בגירסתו המחודשת,
יהפוך ללהיט־ענק -אך
הסתבר שלא כך פני-הדבדים.
מדברים על סגירת המישרד, ה
והתדמות
במלונות־פאר בנוכחות
אנשי המאיון העליון, שאיישו
את המקום בהמוניהם. עתה
הגיע המודעות גם לגורמים אחרים.
אחד מהם הוא איש חיי״
הלילה, שוני גבריאלי, בעל
מועדון־הלילה לשעבר אריאזה,
שהוסב לאולם־חתונות. הוא תרם

גאון השבוע
20ק״ו פחות
רבבות שקלים באירוח מאות
מוזמנים מבת־ים, שכונת־התיק-
ווה וחולון, שהתחייבו תמורת
האירוח לרכוש כרסיסי־הגרלה
למימון ניתוח השתלת־לב־ריאה
לאשה תושבת אחת השכונות.

נעמי דד; וזזדד אזזליאב
אלי דסה, ה עו ל ם הז ה

ניסה להבהיר להם שהוא לא
מתכוון לתמוך בוויתור על
״יהודה ושומרון״ ,למרות שכך
השתמע מדבריו.
חבר־הכנסת חיים דמון,
יושב־ראש סיעת־המערך בכנסת,
הוכיח השבוע שהוא בבחינת נאה
דורש אך לא נאה מקיים. רמון
הוזמן להרצות במיסגרת המועדון
הפוליטי של בית־הספר־התי־כון
המקיף בהרצליה. למרות
הגשם העז, שירד באותו יום, הגיעו
לבית־הספר 100 תלמידים
ומוריהם, כשהם רטובים עד לשד
עצמותיהם. התלמידים המתינו
והמתינו. כשעברה שעה וחצי ו־חבר־הכנסת
לא הראה סימן־
חיים, הם חזרו לבתיהם מאוכזבים
וכעוסים. חמישה ימים לאחר
מועד ההרצאה שלא התקיימה,
לא קיבלו התלמידים הסבר
לאי־בואו של רמון.
עד באחרונה התרגלו נציגי
התיקשורת הכתובה והאלקטרונית
לסקר אירועי צדקה

עובדים וצוות־השחקנים מאיימים
כבר השבוע לפעול לקבלת שכרע
ואחד האמצעים שינקטו יהיה להשבית
את ההצגות המועלות באולם
״סינרמה״ בתל־אביב.
מקורביו של הזמר מוסיפים שאם
המישרד ייכנס לקשיים, לא
ייפגע מכך הזמר עצמו, בגלל העובדה
שאלה הם חובות עיסקיים
בלבד, ואין להם קשר לרכושו הפרסי.
עוד טוענים המקורות שהזמר
רזה בקרוב ל־ 20ק־׳ג באחרונה,
בגלל המתחים הרבים שבהם הוא
מצוי, ולא בגלל התפקיד שאותו
הוא ממלא במחזמר.

פסוקי השסע

בת ה־( 40 בתמונה באמצע) משוחחת עם
ישראל פוליאקוב מה״גששים״(משמאל)
ובמקביל משעינה את ידה על כתפו של בעלה״לעתיד קובי בן
ה ,36-שהסתגל חיש מהר לאורח־חייה, הכולל בילוי בהרבה מסי בות
נוצצות שאליהן היא מוזמנת. גליה אלבין, שהתאלמנה
לפני ארבע שנים, הצ הירה שקובי הוא הגבר האידיאלי לגביה.

גליה אלבין

• הזמרת נו רי תגל׳
רון, על איסור השמעת
שירי-מחאה בטלוויזיה וברדיו
:״בהתחלה ניסו
לעצום לנו את העיניים.
עכשיו מנסים לסתום לנו
את הפה!״
• א מי ר או רן ב-
״דבר״ ,על יצחק שמיות
״קשיש, אם גם לא ישיש,
ובעליל לא תשיש!״
• א ל מוני :״לעשירים
אין מספיק חודש בשביל
לגמור את הכסף!״

מדהים לאמה, לא רק בחזות אלא גם בשפת־הגוף. לתמר בישתו־רי^וע^ובאחת^המסיבוו^רלן
דר^ע^שת^חברוו^ שימחו^זהוריע

1אור אסר
שוחח עם

עידו דיסנא י

כאופן עקרוו׳ ל א הייתי מוכן ל של
לקבל הכרעות מהסוג הזה.
ניקח את הדוגמה הכי פשוטה. אף אחד
יש דוגמות פחות בולטות, כמו הימנעות
מפירסומים הקשורים לעלייה. השילטונות

• ב שני ם האחרונות יש תופעה
שאתה התחלת בה. הבנים של המייסדים
באים במקום אבותיהם.
אתה באת במקום אריה דיסנצ׳יק,
ממייסדי ״מעריב״ .עכשיו בא נוני
מוזס במקום נוח מוזם, מבעלי
״ידיעות אחרונות״ .האם חילופי־הדורות
יביאו לחילופי סיגנונות
בעיתונות?

שיש צורך בצנזורה הצבאית. זו הדוגמה הכי
בולטת.
יש דוגמות פחות בולטות, כמו הימנעות
מפירסומים הקשורים לעלייה. השילטונות
לפעמים פונים: אל תכתבו שיש טיפטוף של
עולים מארץ מסויימת. למה? זה יפסיק את
הטיפטוף, זה ירגיז את ההוא, ירגיז את ההם.
בנושא זה יש לעיתים מצבים, שמדינת־ישראל
נוקטת איזו שהיא עמדה מאוד לא־פופולרית,
שאנחנו ביקרנו אותה גם במעריב
ומבקרים אותה בהרבה מקומות: אבל
מאחוריה מסתתר עניין כזה, שיש איזה נתיב
שבו יצאו יהודים, ומדינת־ישראל נאלצה
לנקוט באיזו שהיא עמדה לפחות של שב־.
ואל־תעשה, או אפילו של תעשה־דבר־לא־טוב,
כדי לשמור את הנתיב הזה פתוח.

•ה שאלה היא: איפה הגבול?
האם הגבול זז? היכן הגבול של הדברים
שאתה מרשה לעצמך שלא לפרסם,
מפני שאתה חושב שדד
פירסום יזיק למדינה, או לאינטרסים
מסויימים של המדינה. האם הוא זז,
כחמש השנים האחרונות? אם נחזור
לפרשת-השב״ם ב , 1984-האם היום
קני-המידה שלך הם כפי שהיו אז?

כן, אני חושב שהם כבר הביאו. אני לא
יכול להעיד על מקומות אחרים, אני יכול
להעיד רק עלן ועל אבי. אני חושב שהתפיסה
העיתונאית שלו היתה מלווה בהרבה יותר
עכבות מאשר התפיסה העיתונאית שלי.

• מבחינת מה לפרסם ומה לא?

מה לפרסם ומה לא, ומה בדיוק העיתון
נועד לשרת, כי אדם ש ניקח
את אבי, יהודי שבגיל 16 היה בין
מייסדי בית״ר בריגה, וכל המסלול שלו עד
שהוא הגיע ארצה ב־ 1934 ונקלט בעבודה
עיתונאית שוטפת ב־ 1936 היה בכלל מסלול
של שליחות ציבורית למען הקמת מדינת־ישראל,
או ישות ציונית. זה הטביע בו
חותמות מיקצועיים לעתיד. הוא ראה בעבודה
העיתונאית, בין השאר, גם שליחות שבאה
לעזור בהקמת המדינה, ואחר־כך לשמור
עליה וכר וכר.
אבי היה יכול בקלות — באותה המידה
שהוא נהיה עורך סעריב — להיות גם חבר־כנסת,
או פעיל פוליטי מסוג אחר, כי המסלול
היה מוגדר, מה צריך לעשות בחיים: להקים
מדינה יהודית.
אני כבר גדלתי אצלו — נולדתי לפני
קום המדינה, אבל עמדתי על דעתי רק אחרי
קומה — כאשר כל מה שהוא מנסה להגיד לי
זה שאמנם הנה יש לנו מדינה, והמשימה
הזאת הושלמה, ואתה צריך לדאוג שהמדינה
הזאת תהיה מדינה נורמלית ככל המדינות.

ראשית, הגבול הזה מותנה במצפונו ה־מיקצועי
של כל אחד ואחד.

• אתה מתכוון אליך?
כן. ושנית, הגבול הזה באופן כללי זז. אני
מניח שהוא זז גם אצלי. אני פשוט לא יכול
לתת לך תשובה בעניין פרשת־השב״ב, כי אז
אנחנו גרסנו שצריך לנסות לספל בפרשה
בצורה לא־פומבית; מתן הפומביות לפרשה
היה, אם אפשר להשתמש במילה הזאת, השוט
שהנפנו מעל לראש־הממשלה, בניסיון
לשכנע אותו לטפל בפרשה בצורה שהיתה
צריכה להיות מטופלת, בלי הפומביות.
בסופו של דבר את הפומביות קבע גורם
תיקשורתי אחר, לא אנחנו. הטלוויזיה. אולי
משום שלא הצלחנו לשכנע את ראש־הממשלה
לעשות את מה שחשבנו שהוא צריך
לעשות. ואולי זה היה יוצא במילא.

• האם עיתון אמריקאי מכובד,

1 47ש 1 1.ע1נח!תי

מזה גם יוצא שאתה צריך להיות עיתונאי
נורמלי ככל העיתונאים, במדינות שאנחנו
רוצים להידמות להן, זאת אומרת דמוקרטיות
מערביות, באופן כללי.

• אפשר לומר שהעיתונות בתקופת
אביך היתה עיתונות מגוייסת
במאבק של היישוב, ואחר־כך המדינה,
ושהעיתונות של דורך היא
עיתונות מגוייסת לשמור על ערכים
דמוקרטיים ועל חופש־הביטוי?
אפשר באופן כללי להגיד את זה. אפשר
אפילו להגיד עוד רבר אחד: שלמרות
שהעיתונות היום הרבה פחות מגוייסת
למטרות ההן, היא הרבה יותר מגוייסת
למטרות שאתה ציינת. אבל עדיין אני חושב
שהיא יותר מגוייסת מרוב מערכות־העיתונות
שאני מכיר במדינות־המערב, גם למטרות
האלה.

• זה טום או לא-טוב?
אני לא בטוח בכלל שיש פה איזה מין
אמת־מידה אבסולוטית, שאפשר להגיד שזה
טוב או לא טוב. זה מצב עובדתי נתון. אפשר
לשנות אותו, אם רוב העיתונאים יחשבו שזה
צריך להיות אחרת. אבל מכיוון שהוא
מתקיים, אני מניח שרובם חושבים שזה צריך
להיות ככה. ואם הם חושבים שצריך להיות

מה ה״ת עושה אילו נודע לו שחמלו חוס״!
הוא שנן המוסד? היית מפרסם?..זה טיווו
מוחלט!״ אומו עורו העיתון ..מעריב״ ,ומדבר
על יחסיו עם אביו ועם .,ידיעות אחרונות״
ככה, אז הם גם חושבים שזה טוב.

• והדבר מתבטא במחוייבות לגנוז
דברים היכולים להיראות כפוגעים
באינטרסים של המדינה? או
לפרסם דברים היכולים להיראות
במשרתים אינטרסים של המדינה?

גם זה וגם זה. אבל שני הדברים הם הצגה
קצת בוטה של הדברים. זאת אומרת, חריפה.
זה לא בדיוק ככה. זאת אומרת, לא כל בוקר
קם עיתונאי ישראלי, מהסוג שאני מדבר
עליו, ואומר: מה אני יכול היום לא לפרסם
כדי לשמור על המדינה, או מה היום אני יכול
לפרסם, כדי לסייע לה.
אני מדבר על אותם מיקרים, שהם לא
רבים במשך העבודה השוטפת. כשצריר

לפעמים פונים: אל תכתבו שיש טיפטוף של
עולים מארץ מסויימת. למה? זה יפסיק את
הטיפטוף, זה ירגיז את ההוא, ירגיז את ההם.
מאיתנו — כולל אתה — לא יצא למילחמת־חורמה
נגד הצנזורה הצבאית. אנחנו נלחמים
בה מילחמת־תקריות, אבל לא בחזית רחבה,
ולא אומרים בוא ניפטר מזה ונפסיק את זה
לגמרי־לגמרי לחלוטין, כי אין לזה מקום
בחברה דמוקרטית. אני חושב שכולנו — לא
רוצה לעשות הכללה מסוכנת מדי — אבל
ודאי הרוב המכריע של עיתונאי ישראל
(כשאני מדבר על עיתונאי אני מדבר על
המיקצוענים, אני לא מדבר על המקומו־ניסטים
האלה, שקוראים לעצמם עיתונאים,
ואין שום קשר בינם לבין המיקצוע) ,מאמינים

למשל ״ניו-יורק טיימם״ או ״וושינג־טון־פוסט״
,היו נוהגים בסיטואציה
דומה לפי שיקולים דומים?

בשום פנים ואופן לא. אני יכול להגיר לך,
זה היה אחד הדברים שהכי הפליאו אותי,
כשגרתי בוושינגטון. יום אחד פתחתי את
1ושינגט1ן פ1סט, והכותרת הראשית שלו היתה
— והיה חמום על זה בוב וודוורד הידוע
מפרשת 11 טרנ״ט, וזה היה אחרי 1זטת״ט —
הכותרת הכי בולטת בעמוד הראשון היתה
שהמלך חוסיין נמצא ברשימת־התשלומים
של הסי־איי־אי. אני שואל את עצמי, מה היה
עושה עיתון ישראלי(בהנחה שהסיפור נכון),
אילו היה נודע לו שהמלך חוסיין נמצא
ברשימת־התשלומים של המוסד? אני חושב
שזה היה טירוף מוחלט מבחינתו של עיתון
ישראלי, לחשוף את הסוכן הכי טוב בירדן
שיכול להיות לך.
אני גם שאלתי את אנשי העיתון
האמריקאי: תגידו, איך זה? אז התשובה היתה
נורא פשוטה: אם ה־סי־איי־אי לא יכולים
לשמור על הסודות שלהם, אני לא צריך
לשמור על הסודות האלה בשבילם. התפקיד
שלי זה לפרסם מה שאני יודע, והתפקיד
שלהם זה להפעיל סוכנים, ולדאוג לזה
שהסוכנים לא ייחשפו. אם אני הקטן,

בסף ל איד ה יודל. היא היחה חייבת אח זה לעם־י שראל״
העיתונאי של וושינגטון פ 1סט, הצלחתי
למצוא ולגלות את העובדה הזאת, סימן שגם
הגורמים העויינים לארצות־הברית יכולים
לחשוף ולמצוא את העובדה הזאת, ואנחנו
תפקידנו לא לשמור.

ורבע. היו שלוש הזדמנויות קודמות שבהן
ניסו לחולל אותה.

אותו הדבר כאן. העיקרון המקודש הוא לנתץ
כל דבר קיים, ולזלזל בכל ערך ותפיסה
ועיקרון קיימים. זה מצד אחד.

אני לא פוסל את הגישה הזאת בשביל
אמריקה. אני פוסל את הגישה הזאת בשבילי
ובשביל מדינת־ישראל. אילו הייתי אמריקאי
— ואני לא יכול לשים את עצמי בסיטואציה
הזאת — יכול להיות שהייתי חושב כך.
יש פרופסור מפורסם למישפס אמריקאי
שקוראים לו פלוייד אברמס, מומחה למישפט
קונסטיטוציוני, בעיקר למה שנקרא •התיקון
הראשון״ לחוקה האמריקאית העוסקת בחו־פש־הביטוי.
פעם נתן הרצאה באוניברסיטת
תל־אביב — הוא נשוי לישראלית — ואחר־כך
התנהל ויכוח. הוא מזוהה עם ישראל, והוא
בא הנה הרבה.
הוא אמר שמבחינתו, חופש־הביטוי הוא
ערך יותר חשוב מביטחון־המדינה, ב־99.999
מיקרים מתוך . 100 הוא לא יכול להעלות
בדעתו מצב שבו ביטחון־המדינה יותר חשוב
מחופש־הביטוי, למעט אם יש מה שנקרא
ודאות — לא ודאות סבירה, אלא ודאות
ודאית, שהתוצאה של הפירסום תהיה אובדן
חיי־אדם. למעט זה, אין ולא צריכה להיות
שום מיגבלה על חופש־הביטוי. זאת עמדתו.
הוא חושב שזה גם משקף את רוח הדברים
שעומדים מאחורי התיקון הראשון לחוקה
האמריקאית.
אני לא התווכחתי איתו על עמדתו. כל מה
שניסיתי לטעון לפניו, ואת זה אני טוען כרגע
גם פה, זה שזה לא חל על מדינת־ישראל.

נכון, אני גם חושב ככה, אבל אם
האמריקאים חושבים שהערך ההוא של חרות־הביטוי
יותר חשוב מהערך של ביטחון־
המדינה, ושהם מספיק גדולים וחזקים
ועשירים ושמנים כדי לספוג דבר כזה, ויש
להם פיתרון מיידי לגילוי כזה; אם הם
מסוגלים להזיז את המחסן הזה במהירות
הדרושה, כדי למנוע מהאוייב לנצל אותו —
אז אולי הם צודקים. אני לא רוצה להתווכח
על זה.
אני יכול להגיד לך, שלפי הערכתי,
במדינת ישראל חטאנו חטאים כבדים מאוד
לנושא של ביטחון־המדינה עד ,1973
ושילמנו את המחיר ב־ .1973 כי כולנו קיבלנו
על עצמנו את המיגבלות האלה, אולי כשימחה
יותר מדי גדולה. אני חושב שמאז
1973 הדברים השתנו בצורה קיצונית.
מילחמת־הלבנון היתה הדוגמה הקלאסית
של העניין הזה. ארבע פעמים הצליחה
התיקשורת לדחות את המילחמה הזאת, כי
בכל פעם שהעריכה שמישהו הולך לארגן את
המילחמה הזאת, היא יצאה במקהלה כל־כך
צעקנית, שמקבלי־ההחלטות נאלצו לדחות
אותה. לא הצלחנו למנוע אותה לגמרי, אבל
הצלחנו להכניס זעזועים למערכת, שה־מילחמה
הזאת נדחתה לפחות בשנה, או שנה

• מדאיגה אותך השאלה לאן הולכת
העיתונות?
מדאיגה אותי כבר הרבה זמן. אבל
העיתונות הולכת לאן שהקהל מוכן לסבול
שהיא תלך. והיות ואנחנו חיים בתוך קהל
מאוד־מאוד מיוחד־במינו, המוכן כנראה
לסבול כל דבר — לא רק בתחום העיתונות,
הוא סובל כל מיני תופעות חריגות, בכל
התחומים שעוסקים בהם — וממשיך להיות
בסך־הכל קהל די מצפוני באופן כללי, הי
מוכן להקרבה ודי מוכן לשרת, ודי מוכן
להאמין באידיאלים ובאידיאולוגיות, למרות
כל העיוותים המדהימים האלה שמתגלגלים
פה, אז אני לא יכול לבוא בטענה ספציפית
לעיתונות ולעיתונאים. בתוך עמנו אנחנו
יושבים. זה מין מטבע שחוק ובנאלי כזה, אבל
זה נכון.

• זהו מישטר הבנוי על כך שכל
אחד יש לו תפקיד משלו, וכל אחד
אחראי למילוי תפקידו שלו בלבד.

• לא חל מבחינה אובייקטיבית,
או מבחינה סובייקטיבית? אמריקאי
יכול היה לטעון שמי שמגלה את מיקומם
של מחסני הפצצות הגרעיניות
האמריקאיות מעניק לאוייב
יתרון היכול להסתיים בהשמדת
ארצות-הברית.

הזה מודעה, ובשבוע הבא תקבל מאמר.
דברים בכלל בלתי־אפשריים מיקצועית.

• אם זאת הגישה של הקוראים
הצעירים, ואתה מייצג את הגישה
של קוראים יותר קשישים, אפשר
להגיע למסקנה פסימית. דהיינו:
שהרמה של העיתונות תרד כהכרח,
גם מכחינה מיקצועית, גם מכחינת
המחוייבות ההכרתית.
כן. זאת אפשרות שבהחלט צריך לקחת
אותה בחשבון, שזה המצב שעשוי להיות.

• ואז איש כמוך, עורך עיתון
השום, צריך לשאול את עצמו: האם
אני אלד עם הזרם הזה או נגדו?
הרי עיתון גם צריך להתקיים. אם תפיסת־עולמו
של העורך היא כזאת שהיא מחבלת
בסיכויי־הקיום של העיתון, אני חושב שהוא
לא צריך להיות עורך.

• זאת אומרת, שעורך חיים להתאים
את עצמו.

הטחת הנלהז אינה מנת־חלקס עול העיתונאים
הוזושיס בלבד. נל הווו מצטיין בטווח מפליגה

• דיברנו על המעבר מהדור של
אביד לדור שלך. למעשה, יש ככר
היום דור אחריך. והוא קיים במקומונים,
אולי בעיתון כמו ״חדשות״,
המביע רוח של חוסר־מחוייבות
גמורה. אולי הוא מביע את הרוח של
דור, שכבר אינו רואה את עצמו
מחוייב לשום דבר.
כן, אני הייתי מכבד את כל האנשים האלה,
אילו הייתי מאמין שיש מאחורי זה שני
יסודות חשובים. אחד — שזאת תפיסה עקרונית.
ושניים — שהיא מתבצעת בדרך ה־מיקצועית
הנאותה. כיום שני היסודות האלה
חסרים לגמרי. לפי דעתי זאת לא תפיסה
עקרונית, אלא פשוט מין הפקרות מרדנית
של •בוא נעשה אחרת מקודמינו, וכל דבר
וכל מיסגרת וכל דפוס המקובל עליהם, אנחנו
נשבור אותו״.
במידה מסויימת, זה מזכיר לי את הגישה
הזאת של הליכוד, שאחרי שהוא עלה ל־שילטון,
הוא החליט לנתץ כל דבר שעמד פה
קודם לכן. אחת המטרות הראשונות היתה
התנועה הקיבוצית. יש לי הרבה ביקורת על
התנועה הקיבוצית, אבל זה לא דבר שצריך
לנתץ אותו, זה דבר שצריך לשפר אותו, לשנות
אותו, אבל זה אחד מהדברים.

מצד שני — הרמה המיקצועית היא ממש
בדיחה, כמעט מכל היבט שהוא. זאת אומרת,
יכול להיות שפה ושם יש ברק סיגנוני, ויכול
להיות שפה ושם יש איזה שהוא חידוש גראפי
או.חזותי מעניין, אבל הסך־הכל מבוסס על
בורות מיקצועית ממדרגה ראשונה, ועל
בורות כללית גם כן. אבל בורות כללית היא
לא מנת־חלקם של העיתונאים החדשים
בלבד, כל הדור החדש הצומח במדינת־ישראל,
וגם בעולם הרחב, מצטיין בבורות
מפליגה כמעט בכל תחום שהוא.
אני עושה פה הכללה מאור מסוכנת —
לא מסוכנת אלא גורפנית — אבל אני חושב
שיש בזה הרבה אמת.
אני לא יכול להבין איך עיתון מעסיק
כתב, המואשם בהאשמות חמורות ביותר של
זיוף מיסמכים כדי להפליל קצין־מישטרה.
אני לא יכול להבין איך עיתון מעסיק כתב
כלכלי שהוכרז פושט־רגל בבית־מישפט. זה
פשוט בלתי־אפשרי. יש־פה א - 1ז1£ז_81
£8£878ז א? 1סזססזאסס (ניגוד־אינטרסים
מהותי) שאסור בכלל לתת לו
להתרחש.
אני כבר לא מדבר על ההסכמים בתחומי
המקומונים, שאתה מקבל שטח מערכתי
תמורת מודעות בשבוע הבא. או קודם בשבוע

חייב להתאים את עצמו במידה סבירה לרצונות
הקוראים. אני רק לא חושב שהקוראים
מעדיפים במיוחד חוסר־מיקצוענות
על מיקצוענות.
יש לי גם בעייה עם תכניס, שאנשים היום
מעדיפים להתעסק איתם, לעומת תכנים שהם

העדיפו להתעסק איתם בעבר. אבל בזה אין
לי ביקורת על הצרכנים.

• אבל אתה מודע לטענה שהמי־פנה
ביחסי-הכוחות בין ״ידיעות
אחרונות״ ו״מעריב״ נבע בעיקר
מזה .״ידיעות״ התאים את עצמו
בשלב די־מוקדם לרחשי-הרוח של
הקהל, בעוד ש״מעריב״ דבק בתפיסות
יותר מסורתיות.
כן, אני מודע לטענה הזאת. אני חושב שיש
בה מידה של אמת. זה בטח לא מספר את כל
הסיפור. אני לא בטוח שאני יודע לספר את
כל הסיפור. אני לא בטוח שיש מישהו שיכול
לספר את כל הסיפור ולהסביר למה זה קרה.
אבל זה קרה, בין השאר, גם בגלל זה.

•ואתה חוללת ב״מעריב״ לפני
שנה שינוי יסודי, שהלך דווקא
בכיוון ההפוך.
אני לא בטוח שהוא הלך בכיוון ההפוך.
התכוונו להדגיש את היתרונות שיש לנו בצד
ההפוך הזה שאנחנו מדברים עליו, אבל
התכוונו בהחלט שלא לזנוח את הטיפול,
ואפילו להגביר את הטיפול, בצד האחר.
הכנסנו כל מיני מרכיבים שלא היו קודם לכן
בעיתון, כמו מוסף־פנאי מיוחד, ומוסף
ציבעוני ביום השני, שניסינו לשוות לו טעם

אוח1ו רוצים להפוך אח הצעיר לגיא 1קיס של מדור־הספורט, כד לגדל
(המשך מעמוד )19
הרבה יותר צעיר והרבה יותר חריג ממה שהיה
קודם. הוספנו מדורים סאטיריים, הוספנו כל
מיני דברים שחשבנו שאותן קבוצות־צעירים,
שאנחנו מעוניינים בהן, ייתפסו אליהם.
אני עוד לא יכול להגיד שזה מה שקרה,
אבל גם לא יכול להגיד שזה מה שלא יקרה.
כי התהליך שמעריב עובר בארבע השנים
ומשהו, שאני משמש בו עורך, הוא תהליך
שיש בו תנודות מעניינות, שהן לא במיוחד
ניתנות להסבר פשטני, הקשור לתאריך של
שינוי כזה או אחר, לדבר ספציפי שקרה או לא
קרה.

• בינתיים ברור, וזה ניתן למדידה,
שהעיתונים נעשים יותר ויותר
גדולים בנפח. האם זה תהליך בריא,
שהעיתונים תופחים ותופחים? כל
עיתון הולך ותופח, וגם מיספר העיתונים
הולך ותופח. האם העיתונות
אינה הרבה יותר מדי גדולה למדינה
הקטנה הזאת?

• באמת נראה שהעיתונות מקדישה
לספורט שטח שהוא מעבר
לכל פרופורציה.
נכון, כי ההתעניינות של קוראי־הספורט
היא כל־כך אינטנסיבית, שצריך לתת להם
את זה. זה הדבר הראשון. והדבר השני —
קוראי-הספורט הם בדרך כלל אנשים צעירים,
ואתה מקווה לבנות מתוכם, בסופו־של־דבר,
את התפוצה שלך בעתיד, על״ידי זה שתהפוך
אותו לג׳נקי של מדור־הספורט שלך. בזמן
שהספורט זה הדבר הכי־חשוב לו בחיים, תהפוך
אותו לג׳נקי של העיתון שלך, ובהמשך
הדרך, ימשיך להיות נאמן לעיתון, כאשר
ההתעניינות שלו בספורט תלך ותצטמצם.

• אתה בעצמך מתעניין בספורט?

אוו ת ״מעריב״ היתה תמיד
דווקא על היכולת החדשותית שלו.
עד היום גאוותנו על היכולת החדשותית
שלנו. אני חושב שהיא הלכה וירדה בחשיבותה,
אבל אי־אפשר בלעדיה: גם בעיתונות
יש נטיות אטוויסטיות* ,הרי פעם כל העניין
הזה של הסקופ והסיפור הבלעדי, המקבל הבלטה
גם מבחינת המיקום בעמוד וגם מבחינת
גודל הכותרת, באמת שייך לימים שבהם
מקור־המידע היחיד לאנשים היה העיתון.
אם סטאנלי״ נסע, אם העיתון החליט
שסטאנלי ילך לחפש את ליווינגסטון
באפריקה, וסטאנלי מצא את ליווינגסטון, לא
היה סיפור לאף אחד, חוץ מאשר לעיתון
ששלח את סטאנלי. אבל כמו שאתה אומר,
כיום אין דבר כזה, כיום אין אפילו ראיון

אני לא יודע אם הייתי אומר שהעיתונות
גדולה מדי בשביל המדינה הזאת. אבל זה
שכל עיתון הוא אולי גדול מדי בשביל
הקוראים שלו, או לפחות בשביל קורא
ספציפי זה או אחר — אני חושב שהטענה
הזאת נכונה.
אבל העיתון צריך להתמודד היום עם
דרישות שבעבר הוא לא התמודד איתן. בעבר
לא ררשו מהעיתון להיות גורם בידורי, הוא
היה בעיקר גורם של מידע. בעבר לא דרשו
מהעיתון — כשאני אומר דרשו, אני מתכוון
שהקוראים רוצים בזה, זה נקרא דרשו. לא
דרשו מהעיתון לכלול בתוכו כל־כך הרבה,
מיגוון כל־כך גדול של מדריכים שרותיים.
את כל הצגות הקולנוע, עם כל השעות, ואת
כל התוכניות בטלוויזיה, בכל התחנות, ואת
כל זה, ואת כל זה.

• כאשר הנפח גדל, גדל הצורך
באנשים במיקצוע וכבל שמיספר
האנשים גדל, בהכרח הרמה יורדת.
זה מחוייב המציאות. אם אתה זקוק
ל־ 10 אנשים, אתה יכול לבחור ב10-
המוכשרים ביותר. אם אתה זקוק ל•
30 איש, אתה כבר צריך לעשות
פשרות. האם הגידול הזה בנפח אינו
מ בי א אי תו בהכרח הורדה של הרמה
המיקצועית של העיתונאים בארץ?
בטח. מצד אחד. מצד שני — הוא גם מביא
למערכת של התמחות וחידוד ושיפור הרמה
המיקצועית. זה גם נובע מהצרכים של
הקוראים. היום רמת־ההתמחות של אנשים
בשטח שלהם הולכת וגדלה, אבל השטח הולך
ומצטמצם. זאת אומרת, היום אדם אחד לא רק
שהוא לא יכול להיות מומחה לספרות, אולי
הוא אפילו לא יכול להיות מומחה לסופר
אחד. אולי הוא יכול להיות מומחה לאיזה
שלוש שנים ביצירתו של הסופר. זה מתבטא
גם בדברים יותר פשוטים. אני חושב שיש
דבר מוזר כזה. אדם, המתעסק בשטח מסויים
וקורא עיתון, רוצה לרפרף בחומר שאינו
קשור ישירות לשטח שלו, לשטח־העניין
המרכזי שלו. אבל בתחום שהוא מתעניין בו
הוא רוצה פירוט מלא. הוא מצפה שהעיתון
יתן לו בתחום שלו את השרות שפעם נתן לו
כתב־העת המיקצועי. כי המידע נע הרבה
יותר מהר, וכתב־העת המיקצועי, המופיע
אחת לשלושה חודשים, זה לא סיפור בשבילו.
הדוגמא הכי בולטת היא בספורט. זו דוגמה
שקיימת כבר הרבה זמן, ההתעניינות הממשית
בספורט. על פי כל הסקרים, פחות
מ־&׳סג מכלל הקוראים של עיתון מתעניינים
בספורט באופן רציני. אבל אלה דורשים ממך
את כל הספורט. הם הקוראים הכי־אינטנסי־ביים.
הם קוראים את מדור־הספורט מהמילה
הראשונה עד המילה האחרונה, והם גם מומחים
גדולים בתחום שלהם. ואז אתה נתקל
במצב, שהספורט באופן יחסי תופס בעיתונים
פופולריים שטח שהוא בכלל בלי כל פרופורציה
לחשיבות הכללית שאתה מייחס
לדבר כזה.

יש דברים שאני חושב שמותר לקנות, ויש
דברים שאני חושב שאסור לקנות. אני אתן
לך דוגמה( .היא תכעס עלי, כי בכל פעם
שאני מזכיר את זה היא כועסת עלי ).כשאירה
נודל באה לארץ, היתה פה שביתת-טלוויזיה,
שביתה ארוכה, וכל העניין שודר בערוץ
השני, באיכות מאוד ירודה. מובן שכולם רצו
לראיין את אידה נודל, כי זה סיפור גדול.
והיא ביקשה כסף.
אמרתי לה שאני בעד סיפורה, בעד סיפרה,
מוכן לשלם כסף. אבל את הראיון הראשון
שלה, את הדיבורים הראשונים שלה על
אדמת־הקודש, אני חושב שהיא חייבת לעם־
ישראל. כי עם־ישראל נלחם בשבילה, ולכולם
יש זכות לדעת את העניין הזה. אז אילו
הטלוויזיה והרדיו היו עובדים, היא היתה פותרת
לעצמה את הבעיה על״ידי ראיון בטלוויזיה.
מכיוון שזה איננו, לפי דעתי היא היתה
צריכה לקיים מסיבת־עיתונאים, או לשבת
לשיחה ממושכת עם נציגים של חמישה,
שישה עיתונים, שכולם ישאלו שאלות וכולם
יפרסמו אותו הדבר, או שלא יפרסמו.
בסופו של דבר היא מכרה את זה לעיתון
אחר בשביל לא־יודע־כמה־כסף. אבל אני
באופן עקרוני לא הייתי מוכן לשלם כסף,
בשם עם־ישראל, לא בשם מעריב.
כל העניין הזה של מה שקרוי צ׳ק־בוק
ג׳ורנליזם— הוא דבר מאוד מסוכן, שצריך
לדעת איך להתנהג איתו.
אני חושב שאם אן־בי־ס׳ משלם כסף כדי
לראיין את האנשים שחטפו את המטוס של
לביירות, אני לא זוכר בדיוק את
הקטע שהיה שם, זה לא רק מעשודפשע
מבחינה עיתונאית, זה מעשה־פשע מכל
בחינה אפשרית, כי לאנשים כאלה אסור לתת
שעות־מסך, צריך לתפוס אותם ולהרוג אותם.
ואם מטלפנים אליך ומציעים לך ראיון
בלעדי, ואתה עוד אומר כן, ואתה עוד מוכן
לשלם בשביל זה רבע מיליון דולר, או איזה
סכום, זה פשוט פשע שאין לו תקנה.

• אחרת, אתה פשוט אומר שכדאי
לחטוף מטום.
עידו דיסנצ׳יק עס מני מיזס, העורך האחראי של ..ידיעות אחרונות״

פוליטיקאי אמד לי :״בערוץ השניהיו אותם החודרות
מהערוץ הראשון, הם דק •קבלו יותר נסו. אז לפחות
שלא יהיה להם טוב בנית״
אני מאוד מתעניין, כן, אבל אני חושב
שאני חריג לבני־גילי. אני אפילו הולך
למישחקים בשבת, כי אני אוהב את זה.

בלעדי.

• אם העורך מתעניין, גם העיתון
מתעניין, זה אוטומטי. העיתונים
בדרך כלל אינם טובים בתחומים שאינם
מעניינים את העורכים שלהם.

• א ם סטאנלי ימצא כיום את
ליווינגסטון, זה יהיה ברדיו עוד לפני
שהעיתון ששלח אותו יוכל לפרסם
את זה.

או שהעורכים שלהם לא משכילים להבין
שזה שטח חשוב, ולהפקיד את השטח הזה
בידיים של בן־אדם המתעניין בו ויודע מה
לעשות בו.

כן. ולכן גם לא ישלחו את סטאנלי לחפש
את ליווינגסטון. הרעיון שאפשר לייצר סקופ
מדבר כזה כבר לא עובד. כיום מייצרים
סקופים בכסף, בהרבה מיקרים. רק באחרונה
היה המיקרה הזה עם המישפחה של המרגל.

• אבל אני רוצה לשאול אותך
לגבי תיאוריה האומרת שתחום
החדשות בעיתון, תחום הסקופים,
בכלל מת. אפילו כשיש לעיתון
סקופ, הרדיו משדר את זה תוך שעה,
ותוך שעתיים זה חדל להיות סקופ,
מפני שהרדיו מפיץ את זה בכל
הארץ. מאזין־הרדיו אפילו לא יודע
מאיפה בא הסקופ.
זה גם לא איכפת לו.

• זה גם לא איכפת לו. ובמילא, כל
התחום החדשותי עבר לכלי־התיק-
שורת האלקטרוניים, והעיתון באמת
הופך יותר ויותר למכשיר של
שרותים ושל בידור.
אני מקבל את זה, אני חושב שזה נכון, אני
חושב רק ש...

• מה אתה אומר על זה?
כולם חיזרו אחריה בכספים גדולים. ה־מיסכנים
נשארו קרחים מכל הכיוונים. אני
יורע שהולכים היום לאנשים

אתה מחייב את המגמה הזאת?
לשלם לאנשים בשביל דבר כזה, כמו
סיפור המרגל?
כן, בשביל דבר כזה אני רואה מקום לשלם
לאנשים. אני לא רואה מקום לשלם לאנשים
בשביל חדשות. אבל בשביל סיפור, במיוחד
כשהוא סיפור אישי, אני רואה מקום לשלם
לאנשים. יש להם איזשהו רכוש, שהם רוצים
למכור אותו, ואני רוצה לקנות אותו. אני לא
רואה את זה כשיטה עיתונאית, אני רואה את
זה יותר כמשהו הקשור למו״לות של ספרים.
* אטוויום: הבסיהה לעבר רח 1ק, לאבות
קר 01 ים, .אטאווס׳ בלטינית — אב .0/7,7

כן. ואצל הטלוויזיה האמריקאית התפתחה
הגישה הזאת למימדים גדולים. גיבורי
חטת״ט, נוסף על זה שהם התחרו ביניהם מי
יכתוב ראשון ספר, הם התחרו ביניהם גם כמה
כסף 60 דק 1ת ישלמו להם, וכמה זה וכמה זה.
זאת אומרת, אנשים שפשוט עשו פשע לאומי
ממדרגה ראשונה גם התעשרו ממנו אחר־כך,
מפני שאנחנו לא מסוגלים לעמוד מעל
להתחרות המטומטמת הזאת, שלפעמים
מגלגלת אותנו, את העיתונאים, למקומות
שאסור שנהיה בהם.
בכל פעם שנשבר טאבו אחד, יישבר גם
הטאבו הבא. וזה חמור מאוד, כי אם יתברר
שהצ׳ק־בוק־ג׳ורנליזם מוכר עיתונים, אני לא
רואה איך הרבה אנשים יוכלו לעמוד בפיתוי
להשתמש באמצעי הזה כדי לקדם את מכירת
שלהם.

העיתון

•א־פרופו התחרות, ההתחרות
העיקרית העולה על הדעת היא בין
״מעריב״ ו״ידיעות אחרונות״ .ואנחנו׳
העומדים מהצד, עוקבים
אחרי הסיפור הזה כבר 41 שנים,
כמעט ,42 והוא מתחיל להזכיר
סדרות כמו ״דאלאס״ .איך אתה
רואה את עתיד ההתחרות הזאת?
נולד ״מעריב״ מתוך ״ידיעות אחרונות״
,הוא הפך העיתון העיקרי של
המדינה, ובמאמץ סבלני ״ידיעות
אחרונות״ השיג את ״מעריב״ ועבר
** הנר׳ סטאנל: בחבאסריקא׳ ,נשלח עד
ירי העיתון שלו ב־ 969ו לנלות את עיקמתי!
של הסיסיונר ד״וויד ליוו1נסטון שנעלם. אחרי
בך נילה את סקור הנהר קוננו.
*** עיתונות של פינקסיהסחאות.

דור חד ש של קוראים
על פניו. והסיפור עדיין באמצע.
כל עוד שני העיתונים האלה מתקיימים,
תימשך התחרות הקשה ביניהם.
אני לא יודע לאיזה מצוקות תיכנס העיתונות
הכתובה, כאשר הטלוויזיה, כאשר
התיקשורת האלקטרונית תהיה מיסחרית
אמיתית. כי מה שיש לנו עכשיו זה רק
ההתחלות, ולפי דעתי בשנים הקרובות תגבר
מאוד הנוכחות של התיקשורת האלקטרונית
המיסחרית.
העיתונים הנפוצים של מדינת־ישראל
חיים משני מקורות: גם ממודעות וגם ממכירת
עיתונים.

• מהי
״מעריב״?

הפרופורציה

בעיתון

בערר.3596 — 6596

• ל טו ב ת המודעות?
לטובת המודעות, אולי קצת פחות, אבל
בסידרי־גודל של...

• שליש ושני־שלישים?
כן, אולי זה ,6096 — 4096 אבל זה מסתובב

אני מניח שמה שהתיקשורת האלקטרונית
לקחה מאיתנו בתפוצה, היא כבר לקחה. זאת
אומרת, העובדה שיהיו עוד שישה ערוצים,
עוד 24 ערוצים, כנראה לא תהיה לה השפעה
מכרעת על התפוצה.

המקומון של ניו־יורק. בסדר, אני מקבל את
ההגדרה שלך.
על כל פנים, העיתונות הולכת לתקופה
לא־סימפטית מהבחינה של תזרים־ההכנסות
שלה. ויכול להיות שכתוצאה מזה יצטרכו
עיתונים לאחד מאמצים.

• למה אתה מתכוון?
אתן לך דוגמה. היום מפיצים את ידיעות
לחוד ואת מעריב לחוד ואת חדשות לחוד. כל
אחד נוסע לאותו הקיוסק בכלי־רכב אחר.
אבל אפשר לנסוע לאותו קיוסק בכלי־רכב
אחד. זאת אומרת, יש כל מיני מערכות
מקבילות, שאפשר, לפחות בשוליים, לאחד
אותן ולחסון־ כסף. היום אף אחד לא רוצה
לעשות את זה, כי זה חלק מההתחרות. הסיכוי
שאני אגיע לקיוסק ההוא חמש דקות לפני
ידיעות אחרונות, או להיפך, מונע ממני את
ההחלטה לשתף פעולה ולשלוח לשם אוטו
אחד, למרות שבקיוסק הזה מוכרים רק שמונה
עיתונים. אני נותן לך את הדוגמה הקיצונית,

כן, הקרטלים והפולים למיניהם. אני מודע
לזה שזה קיים. אני אוסר על קיום הדברים
האלה. והעיתונאים של מעריב יודעים שמי
שייתפס בזה, הוא לא יהיה עיתונאי במעריב.

• אפשר להתייחם למצב הכלכלי
• אם כן, נצמצם את השאלה: השל
העיתונים בצורה מאוד פסימית,
ולומר שהסכנות הכלכליות ה אם ההתפתחויות הכלכליות לא יביצפויות
לעיתונות מסכנות את או להתחסלות העיתונות הכתובה?
לפי דעתי הם יביאו להתייעלות פנטסטית
קיומה. עצם קיומה של עיתונות
חופשית כארץ עומד על כרעי בעיתונות הכתובה.
• גם לצימצום מיספרם?
תרנגולת.
לא, אני לא מקבל את זה. כי א׳ — אני לא
חושב שעיתונות חופשית מתבטאת רק בעיתונים.
גם אמצעי־תיקשורת אלקטרונית הם
חלק מהעניין הזה.
אי־אפשר להגיד שאם ירד מיספד העיתונים,
או ייעלמו העיתונים לגמרי, אז באופן
מוחלט והכרחי יש פגיעה או בחופש־הביטוי
או במימדים ובעומק של הדמוקרטיה.

• האם הממשלה לא תשלוט לגמי

• א בי ך אמר פעם שגם התנ״ך
הוא התחרות ל״מעריב״ מפני שכאשר
קוראים את התנ״ך אי־אפשר
לקרוא את ״מעריב״ .כאשר מסתכלים
בטלוויזיה, אי־אפשר לקרוא
עיתון.
אמרתי שאני מניח, אני לא בטוח. אני
חושב שמה שהתיקשורת האלקטרונית יכלה
לקחת מאיתנו בתפוצה, היא כבר לקחה
כשהיא היתה ערוץ אחד, וירדן ולבנון. היא
כבר לקחה את חלק-הארי. יכול להיות
שהנוכחות של עוד 24 ערוצים תיקח עוד.
אבל אני לא חושב שזה יהיה קריטי.
לעומת זה, בנושא של תקציבי־הפירסום
זה יהיה קריטי. זה יהיה קריטי משתי סיבות:
הפירסום בתיקשורת האלקטרונית מאוד יקר,
ובמחיר של מודעה אחת בעיתון אתה לא יכול
לייצר אפילו רבע דקה של פירסום
טלוויזיוני.
זה יהיה מאוד קריטי מעוד בחינה: יקה
הרבה זמן עד שכל המפרסמים ילמדו לדעת
מתי הם צריכים ללכת לתיקשורת האלקטרונית
ומתי הם צריכים ללכת לתיקשורת
המודפסת, כדי להעביר את המסרים שלהם.
בהתחלה כולם יחשבו שהטלוויזיה זה
הפיתרון הגדול ביותר בשביל בעיות השיווק
שלהם, ויהיה קושי גדול מאוד עם העניין הזה.

•נדמה לי שבאמריקה החלוקה
היא, שהפירסומת הארצית מתרכזת
בטלוויזיה, ושהפירסומת המקומית
— חנויות הקיימות במקומות
מסויימים — הולכת לעיתונות,
מכיוון שהעיתונות האמריקאית
היא כולה מקומונית.
כן, נכון.

• פ ה זה לא בדיוק ככה, מפני
שפה כל הארץ היא מקום אחד בסך•
הכל.
נכון, אז זה עוד יותר מקשה עלינו
מהבחינה הזאת. אם כי המקומונים עושים
בתחום זה עבודה די טובה. המקומונים עושים
עבודה די טובה בגיוס הפירסומת המקומית
לטובתם, ובהורדתה מהעיתונים הארציים.
אבל מה שאמרת ביחס לאמריקה, זה נכון
מאוד, זאת אומרת יש שם בעצם שני שווקי־פירסום.
יש השוק הארצי — יצרן שברולט
יכול ללכת לכל המדינה, וקוקה־קולה יכול
ללכת לכל המדינה. אבל הסופר־מארקט
בפינת־הרחוב צליר ללכת לקהל המיידי שלו.
אתה יכול להגיד שהניריזרק ט״מס הוא

גם מפני שהיא לא בנויה לשלוט בעניינים
כאלה, וגם מפני שבסופו של רבר האנשים הם
פרטים די גאים, והם לא רוצים לקבל הכתבות
מלמעלה, מה צריד לעשות במערכות־חדשות,
לא של תיקשורת אלקטרונית ולא
של תיקשורת מודפסת. הקריסה של תפיסת־העולם
הזאת עכשיו רק מחזקת את זה.

של העיתונים?

כמה עיתונים יש כיום מהסוג הזה? לפי
דעתי, במדינת־ישראל, יש כיום ארבעה עיתונים
יומיים שאתה יכול להכניס לקטיגוריה
הזאת. זה הארץ, ידיעות, חדשות ומעריב, ואת
חדש 1ח אני מכניס פה רק בגלל אופי הבעלות
עליו, לא משום שאני חושב שהוא עיתון.
זה מה שיש. כשאני הגעתי לניו־יורק בפעם
הראשונה בימי־חיי, ב־ ,1964 היו שיבעה
עיתונים בערים אמריקאיות גדולות. היום יש
שלושה, ששניים מהם במצב מאוד לא־משכנע,
ושסוחבים איתם הפסדים כבדים בכל
שנה. הבעלים מוכרים אותם מיד ליד, או
מחזיקים אותם, מפני שהעיתונים האלה
יושבים על קרקע ההולכת ואוספת ערך הרבה
יותר ממה שהעיתונים מפסידים בתזרים־
המזומנים שלהם.
יש מקום אדיר להתייעלות, ביחוד לעיתו־ני־הערב
במדינת־ישראל, הסוחבים איתם כל
מיני דברים מטומטמים שלא צריכים להיות
שם, רק בגלל התנאים שהיו בזמנו וההתחרות
שהיתה והכתיבה להם להיכנע לכל מיני שיגעונות
שאין להם מקום. ועד שהם לא יימצאו
בלחץ אמיתי כדי להיפטר מזה, הם לא ייפטרו
מזה.

• אתה חושב ש״מעריב״ ישיג
שוב את ״ידיעות אחרונות״ במי־רוץ?
עידו
עם אשתו הדוגמנית, גתית

,.הממשלה לעולס לא תחול ונסע! והשתלט על
מעונח־החושות, נ• הממשלה מקבלת אח ההחלגעת
הנכונות רק אחרי שניסתה נל דרך אחרת.־
אבל זו הדוגמה שמשקפת את המצב כולו.

• או לי גם בסיקור העיתונאי?
כמו שסוכנות ״עיתים״ נותנת
שרות משותך לכולם?
לא, בסיקור העיתונאי אני לא מאמין שאי־פעם
יהיה איזשהו שיתוף־פעולה, כי זה מגוחך.
אני ראיתי תופעות כאלה בכמה מקומות
בארצות־הברית, וזה הביא לקריסתו של המי־מסד
העיתונאי המקומי. היה דבר כזה במיאמי
שלא עבד טוב, יש דבר מוזר כזה בסן־פרנ־סיסקו,
שהעיתונים מתחרים ביניהם שישה
ימים בשבוע, וביום הראשון הם מופיעים
כעיתון אחד. ויש עוד מקומות עם כל מיני
תופעות כאלה, כשעיתונים שנחלצו ניסו
לאחד פעולות.
אז איחוד של פעולות״הדפסה ופעולות־הפצה
ואפילו פעולות של גיוס מודעות
ופעולות של גבייה, וכל מיני פעולות כאלה,
זה עבר איכשהו בשלום בהרבה מקומות. אבל
ברגע שהתחילו לאחר והפסיקו את ההתחרות
המערכתית, אחד מאלה חדל להתקיים.

• אתה בוודאי יודע שזה קיים גם
בארץ, בצורה לא־רישמית. בהרבה
שטחים. העיתונאים של כל העיתונים
היומיים עושים בחשאי יד אחת,
ולמעשה עושים סיקור משותף!.

רי במערכת־החדשות של כל רש־תות־הטלוויזיה?
הממשלה
אינה מסוגלת לשלוט במערכת־החדשות
של הטלוויזיה הנוכחית, שהיא
בבעלותה — אז אני לא מאמין שהיא מסוגלת
לשלוט במערכות־חדשות אחרות: הממשלה
לעולם לא תחדל לנסות, כי ממשלה,
מטיבעה, מקבלת את ההחלטות הנכונות רק
אחרי שהיא ניסתה כל דרך אחרת.
גם בעניין הזה היא ניסתה את הדרך הזאת
במשך די הרבה שנים, והגיעה למסקנה שזה
לא עובד.
אני יודע שאחד הפוליטיקאים, שבהתחלה
תמך מאוד בערוץ השני, ואחר־כך פתאום
התקרר והחליט להילחם נגד זה, הוא פוליטיקאי
שחושב שלממשלה צריכה להיות
דיעה מכרעת בניהול המידע במדינת־ישראל.
אמרתי לו: מה פתאום אתה מתנגד לערוץ
השני, אחרי שכל־כך חשבת שהערוץ השני
יהיה הכלי שבו תילחם בערוץ הראשון, שהוא
לטענתך לא משקף מספיק? למה שינית את
עורך ועברת? אז הוא אומר: כי הגעתי
למסקנה שבערוץ השני יהיו אותם החולירות
מהערוץ הראשון, הם רק יקבלו יותר כסף. אז
לפחות שלא יהיה להם טוב בכיס.
הממשלה לעולם לא תשלוט בעניין הזה,

תראה, מעריב לא פוסל את הרצון להשיג
שוב את ידיעות אחחסת, אבל הוא לא מגדיר
את מטרתו כלהשיג את ידיעות אחרונות.

• זה לא בוער בעצמותיך, במו
שזה בשעתו בער בעצמותיהם של
נוח נוזס ודב יודקובסקי להשיג את
״מעריב״?
לא. בניגוד לידישת אחרונות, שהמטרה
המוגדרת והמוצהרת והמוחלטת שלו היא
להשיג את מעריב ולעבור אותו, ולהראות
מיספרי־תפוצה גדלים והולכים כל הזמן, כל
הזמן — אני לא אומר שזו מטרה פסולה
בעיני, אבל היא לא המטרה הראשית בעיני.
המטרה הראשית בעיני היא לעשות עיתון
שיהיה נאמן לשליחותו ונאמן לקוראיו, גם
במיסגרת טיפול בדרישותיהם, לא רק
בעמדותיהם. ושהוא יהיה ריווחי, זאת אומרת
שהוא יהיה ריווחי. אם אני יכול להיות ריווחי
בתפוצה נוכחית שלנו 130 ,אלף ביוכדחול
ו־ 240 אלף ביום־שישי, אני לא אצא מדרכי
כדי להגדיל את התפוצה, אם זה אומר לשלם
מחירים מסויימים שאני לא חושב שצריך
לשלם אותם.

• באיכות?
האיכות זה מרכיב אחד, כן. כי כבר שמעתי
באחרונה, מישהו אמר לי שהאיכות זה לא
דבר רלוונטי לדיון הזה. צריך לעשות עיתון
שמוכרים אותו, לא עיתון טוב. שעיתון שמוכרים
אותו הוא גם עיתון טוב.

• אתה אומר, או הוא אמר?
לא, לא. מישהו אמר לי: נקודת־המוצא
היא לא האיכות, נקודת־המוצא היא
המכירות.

• מותר לנחש מי אמר זאת?
אתה יכול לנחש, אני לעולם לא אאשר לך
זאת. הניחוש יהיה טוב, זאת אומרת, אתה
יכול להגיד 10 שמות, ואני אגיד לא מגיב.

משכנתאבלי להתאמץ. כלל
כלל החזקות עסקי ביטוח בע״נז מציעה לכס
היוס את ׳משכונית״ משכנתא נוחה במיוחד,
בשערי ריבית נמוכים וקבועים לכל
תקופת ההחזר.

זקוק לכסף? פנה אלינו ותוכל לקבל ״חשכונית״
לכל סטרה חיונית.
לרובשי דיחת ולבנייה אפשרות לסילוק
מלא של המשכנתא ללא עמלות סילוק.

היום יש כללבעסקים: בדוק את השאר
ו א חר-כן פנה אלינו:
כלל החזקות עסקי ביטוח בע־ס, יחידת
המשכנתאות רוטשילד 60 תל-אביב טלפונים:
.03-627729,03-614768,03-621507
1 חין

כלל החזקות עסקי נימוח נע״נז
נציגת החברות:

ככ ה
חברה כביטוח בעיינז

אינתיפאדה? אין תיפאדה!
יצחק רבץ הופיע במשך חצי שעה בתוכנית מ 1קד בטלוויזיה,
נאם במשך שעה בסימפוסיון מלומד ונתן חצי תריסר
ראיונות, ובכולם הוכיח, בעזרת המוח האנאליטי המהולל,
שהאינתיפאדה דועכת.
ראש־הממשלה הופיע בשלושה כנסים, ולעיני המצלמות
קבע נחרצות קבל עם ועולם שהאינתיפאדה נכשלה לחלוטין.
ראש־המטה הכללי נאם ביום־עיון והבטיח שהערבים לא
השיגו שום דבר באמצעות האינתיפאדה. הם גם עייפים.
152 פרשנים, עיתונאים, מיזרחנים, ערביסטים, מושלים־
בדימוס וגנרלים משומשים ניתחו את אירועי השנתיים האחרונות,
והודיעו כי המסקנה הבלתי־נמנעת היא שהאינתיפאדה
אינה חשובה כלל, ואין טעם להשחית עליה מלים.
הטלוויזיה אספה תגובות וראיונות, שמהם עלה בעליל כי
האינתיפאדה אינה חשובה כלל.
פרשן כלכלי בכיר הודיע שלאינתיפאדה יש בקושי השפעה
שולית על הכלכלה. פרשן צבאי עוד יותר בכיר קבע שזה
לא משפיע לרעה על המוראל של צה״ל וכושרו.
תמהני כמה רבבות נאומים, הכרזות, ניתוחים, מאמרי־פרשנות,
ראיונות, ימי־עיון, סימפוסיונים ודיברי־הגות היו
יורדים עלינו אילו האינתיפאדה היתה מצליחה, חלילה.

אמא של רפ 1ל

פסר בפראג
ראיתי בעיתון תצלום מפראג. פועלים מסירים את אותיות־הענק
של הסיסמה ״תהילת״עולם לקומוניזם״.
זה הזכיר לי בדיחה, שסיפרתי אותה לא־אחת. אבל עד כה
זאת היתה בדיחה בלבד. עכשיו זאת מציאות. יתכן שכל
בדיחה טובה סופה להיות למציאות.
זה היה אחרי נאומו ההיסטורי של ניקיטה כרושצ׳וב המנוח,
שבו חשף את פרצופו האמיתי של שמש־העמים, הרודן הנפשע
יוסף סטאלין.
בכל ארצות הגוש המיזרחי מיהרו אחרי הנאום להסיר את
תצלומי סטאלין מהקירות, לסלק את פסליו, שקישטו את כל
הכיכרות, ולהסיר את שמו ממוסדות ומרחובות.
חוץ מצ׳כוסלובקיה. הצ׳כוסלובקים הם עם זהיר מאוד.
על אי במרכז פראג עמד פסל־ענק של הרודן המנוח. ראשי
המישטר התכנסו כדי להחליט מה לעשות בו.
״אם נשאיר אותו, החברים במוסקווה יתרגזו עלינו. ואז מה
יקרה לנוי׳ אמרו אחדים בחרדה.
,ואם מחר יחזרו הסטאליניסטים לשילטון במוסקווה, מה
יקרה לנו?״ השיבו אחרים בדאגה.

פעם בשנה
בליל־שבת הקרינו בטלוויזיה סרט מלבב על גבר ואשה,
שניהם נשואים, שהיו מתראים פעם בשנה במלון מרוחק
ומבלים סוף־שבוע ביחד. הם היו נפגשים ביום קבוע, מבלים
את סוף־השבוע ביחד, מדברים, מתעלסים בלהט ונפרדים —
כל אחר לביתו, למישפחתו ולילדיו. במשך 26 שנים. סיפור-
אהבה יפה.
אבל זה בכלל לא היה כך. אני יודע מה היה באמת, מפני
שראיתי את זה.
רחל אשתי בילתה כמה ימים בפאריס וגרה בבית־מלון קטן
ליד הנהר. שם נכנסה לשיחה עם אורחת אחרת, אשה הולנדית
צעירה ונעימה. לא יפה, לא זוהרת. פקידה רגילה לגמרי. כך
חשבה רחל. עד ששמעה את סיפורה.
שמה היה האטי קרמר, והיא סיפרה לרחל סיפור מפתיע.
לפני 10 שנים, כך סיפרה, היתה בחופשה בפאריס והכירה
גבר קשיש ממנה. קרה משהו ביניהם, ומבלי שהיתה מוכנה
לכך, הם בילו ליל־אהבה סוער בחדרו בבית־מלון מפואר.
האיש היה פקיד ממשלתי בכיר בדנמארק. פעם בשנה בא
לפאריס לוועידה עם עמיתיו מרחבי העולם. הוא היה נשוי,
כמובן, איש נשוא־פנים, בעל מעמד. האטי היתה רווקה.
השניים התאהבו, בילו כמה ימים משגעים ביחד בעיר-
האורות, ימים שהיו שונים לחלוטין מכל אשר ידעו בחייהם
המסודרים. כאשר נפרדו, נדברו להיפגש שוב בשנה הבאה.
כעבור שנה באה האטי לחופשה בבית־המלון הקטן, ידידה
בא לבית־המלון המפואר, הם נפגשו ובילו שוב סוף־שבוע
מטורף וכך עשו מדי שנה, שנה אחרי שנה.
האטי סיפרה שהיא חולמת במשך כל השנה על סוף־השבוע
האחד הזה. הוא הפך מוקד חייה. היא לא נישאה, לא הסתכלה
כלל בגברים אחרים 51 .שבועות בשנה חיה את חייה האפרוריים,
כפקידה במיפעל כלשהו. החיים האמיתיים התנהלו
בשבוע ה־.52
אחרי שרחל סיפרה לי את הסיפור, הייתי די סקרן לראות
את האשה. בביקורי הבא בהולנד טילפנתי לה ומסרתי לה ד״ש
מאשתי. היא הזמינה אותי לכוס־תה בדירתה.

אוד׳ אבנו־׳

ומן

וןוןןןו

זה היה בית רגיל מאוד, בשכונה שקטה ורגילה מאוד.
עליתי במדרגות הישנות לקומה השנייה. האטי פתחה לי את
הדלת והזמינה אותי פנימה. אמה ישבה וסרגה. שתינו תה.
ראיתי לפניי אשה כבת ,35 מדגניה זעירה, לבושה בח־ליפת־צמר
בלתי־אופנתית, נועלת נעליים,נוחות׳ ,אשה מן
הסוג שאפשר לפגוש במישרד־הדואר המקומי או בסניף־הבנק•
לא הייתי מפנה את ראשי אחריה ברחוב. גם לא שולח בה מבט.
היא היתה אשה מאוד־מאוד רגילה, וכך גם אמה. לא מצאנו
נושא משותף, השיחה התנהלה בכבדות רבה. ניצלתי את
ההזדמנות היחידה שבה יכולתי להיפרד בנימוס מבלי להיראות
נחפז מדי.
בסרט היה הכל אחרת. האשה היתה יפהפיה, הגבר היה
רגיש ומקסים, שניהם שפעו הומור והברקות וחיו חיים שלמים
ומאושרים גם בין הפגישות.
לא כן בחיים. אבל גם בין שניים אלה — הפקידה
ההולנדית והפקיד הדני הבכיר — התנהל רומאן אמיתי, ואני
בטוח שהם גילמו זה בשביל זו את פיסגת המאוויים והאושר.

בן כמה אתה?
בן כמה אתה? בת כמה את?
אינני מתכוון לגיל הביולוגי. אני מתכוון לגיל המשקף את
ההרגשה שלך.
ישבנו מסביב לשולחן בכסיח ושוחחנו על הא ועל דא.
איכשהו הזכיר מישהו קטע שקרא פעם בעיתון: מין מיכתב
שכתבה אשה זקנה לאחות המטפלת בה, .את רואה לפניך
זקנה בלה ומקומטת. אבל בתוכי אני עדיץ אותה נערה בת 18

שרשרת אקולוגית

הורות לטלוויזיה אנחנו יודעים את הכל על השרשרת
האקולוגית. ראינו אותה בסירטי־טבע ציבעוניים: פרפר מעביר
אבקה מפרח לפרח, חרקים אוכלים את הפרח, ציפור
אוכלת את החרקים, וכו׳ וכד.
הכל מתפרנסים זה מזה, ושום
דבר לא הולך לאיבוד.
עכשיו אנחנו רואים את זה
בטלוויזיה עצמה.
לכל דבר בטבע יש תפקיד.
כל יצור מהווה חולייה חיונית
בשרשרת האקולוגית. שלמה
קור, למשל.
לכאורה אפשר לחשוב ששלמה
קור מיותר לגמרי. סתם
סקנדליסט מרגיז. ולא היא.
אפשר להראות את זה בס־רט־טבע
ציבעוני. זה ייראה כך:
!5יי*
ישיבה של הוועד־המנהל.
קור אומר שלא צריכים להשמיע
שני שירים, שהוא שמע במיקרה בדרך לישיבה. היו״ר
אהרון הראל אומר שיפסיק לבלבל את המוח. אם הוא רוצה
משהו, שיעמיד את זה להצבעה. אז קור מעמיד להצבעה. יש
המולה, כולם מדברים בבת אחת, ומתברר שיש רוב להצעה.
אחר־כך כולם שוכחים את זה ועוברים לנושא אחר. בסוף
הישיבה יושבת פקידה ומנסה לנסח הודעה מעניינת על
הישיבה. שום דבר לא קרה. ואז היא נזכרת בהצבעה ההיא,
הנשכחת. היא מכניסה את זה להודעה, והופ, יש סקנדל.
מה הועיל קור החכם בתקנתו? הרבה.
אהרון הראל, לא לוחם גדול, יוצא חוצץ נגד, וזוכה במוניטין
של ליברל. השר יצחק נבון מורה להשעות את ההוראה,
ונראה כגיבור. עורכי־תוכניות ממהרים להשמיע את השירים
שוב ושוב, ומוכיחים שהם עשויים לבלי־חת. שתי הזמרות,
חווה אלברשטיין ונורית גלרון, שתיהן סימפאטיות מאוד,
הופכות עוד יותר סימפאטיות. ושני השירים, שלא כל אחד
שם אליהם לב קודם לכן, מגיעים לכל פינה במדינה.
כל זה בגלל שלמה קור אחד. לא רע.

ציון צפריר, העול הז ה

רפאל איתן סיפר באחד השידורים שאמו לא היתה מרשה
לערבים להתקרב למרחק של שני קילומטרים מהכפר שלהם,
תל־עדשים.
זה מעניין.
היתה פעם תיאוריה שאמרה כי השקפת־העולם של אדם
נקבעת על־פי זיקתו להוריו. מי שגדל במישפחה שבה יש אב
דומיננטי, נוטה לימין. הימין
הוא סמכותי, קשוח, ובז למוסר.
ומי שגדל במישפחה שבה האם
היא הדמות הקובעת, נוטה לשמאל.
השמאל הוא רך יותר,
הומאני, מוסרי.
אצל רפול התמונה אינה
ברורה. אמנם, היה לו אב סמכותי
מאוד. כשרפול כבר היה
קצין צעיר בצבא, התייחס אליו
אביו עדיין כאל נער. רפול לא
היה מעז לשבת ליד השולחן
מבלי שאביו התיר לו זאת.
אבל אם גם אמו היתה זוללת־ערבים,
קשה לדעת מי מההורים
השפיע עליו יותר.
אצל אריאל שרון התמונה ברורה יותר. הדמות הדומיננטית
במישפחה היתה אמו, אשה קשוחה ועצמאית מאוד. כשהיתה
כבר בגיל מופלג, ביקרה בווילה שבנה שרון בחווה שלו, ראתה
את פיתחי־הניקוז במעקה שמסביב לערוגות־הפרחים ואמרה:
,טוב מאוד שבניתם חרכי־ירי, כך אפשר לירות בערבים כאשר
יעלו עליכם׳.
זה נוגד לגמרי את התיאוריה ההיא. אבל בדבר אחד אני
משוכנע: אצל רוב האנשים נובעות הריעות הפוליטיות
ממיבנה האישיות, לא מתהליך כלשהו של מחשבה הגיונית.
אדם הוא ״ימני׳ או, שמאלי׳ מטיבעו. ואם הוא משנה את
דעתו, אין פירוש הדבר אלא שהחזיק תחילה בריעות שלא
נבעו מאופיו, ולאחר״מכן בא הדבר על תיקונו. כך אצל עזר
וייצמן, למשל.

לבסוף הציע אחד החברים פיתרון מושלם: ישאירו את
הפסל על כנו, יצבעו אותו בצבע שחור ויכריזו שזהו פיסלו של
פאטריק לומומבה, משחררה של קונגו.

שהייתי, נערה רומנטית שופעת־חיים, הכמהה לאהבה, הרואה
את היופי סביבה, הרוצה לשיר ולרקוד.״
כך הגענו לשאלת התימית העצמית. בן כמה אתה בתדמית
העצמית שלד? לפי תחושותיך, הרגשותיו, יחסך לדברים?
רוב המסובים היו בשנות ה־ 50 שלהם, וכמעט כולם אמרו
שהם חשים כבני 30 פלוס. אחד אמר שהוא חש כבן .20
ערכנו מישאל במקום. היה קשה מאוד להסביר את השאלה.
כי השאלה אינה בן כמה היית רוצה להיות, אלא בן כמה
אתה באמת בתור־תוכך.
מישהו הציג את השאלה כך: אתה (הגבר) הולך ברחוב,
ובאה לקראתך צעירה יפה. בתגובה האינסטינקטיבית שלך, בן
כמה אתה? האם אתה מגיב כבן , 18 כבן ,25 כבן ,34 כבן ,50
כבן ( ?65 ואותה השאלה, כמובן, גם לגבי אשה המוצאת את
עצמה מול גבר מושך).
אבל זהו רק פן אחד, ואולי לא החשוב ביותר. יש לגיל
הרבה פנים.
נסה/נסי להציג את אותה השאלה לעצמך. אולי תגלו
דברים מעניינים.

הצד השני
יש לי בקשה.
באפריל 1950 הופיעה המהדורה המקורית של סיפרי, הצד
השני של המטבע. הוא הוחרם על״ידי כל ההוצאות הגדולות
(וביניהן ההוצאה שעשתה הון מהוצאת סיפרי הקודם, כשדות
פלשת .)1948 הספר החדש תיאר, בין השאר, מעשים לא־יפים
שקרו במילחמת־העצמאות, וכל הפטריוטים הזדעזעו. עוד יד
תר הזדעזעו מכך שחיילי צה״ל דיברו בספר שלי. על זיונים
וכל מיני דברים נוראים כאלה, שחייל יהודי טוב לא יעלה
אותם על דעתו.
לבסוף נמצאה הוצאה קטנה, שהסכימה להוציא את הספר
לאור. הימים היו ימי־הצנע, והנייר היה בקיצוב. הקצבת־הנייר
לאותה הוצאה בוטלה בעיקבות הוצאת הספר, וכך נמנעה
הוצאת מהדורה שנייה.
המהדורה המקורית הופיעה בכריכה קשה, עטופה בעטיפת־נייר.
העטיפה ההיא עוצבה על־ידי שימעון צבר. נראה בה תיל
דוקרני, ועליו זרועו של חייל הרוג. הרקע הוא אדום.
זה שנים אני משתדל להשיג עטיפה כזאת. לי אין, וגם לא
לאיש ממכריי.
אם יש למישהו מן הקוראים עותק של הספר בעטיפתו
המקורית, אני מבקש ממנו להתקשר איתי. הייתי רוצה לשאול
את העטיפה ליום־יומיים. תודה.

1 1 1 1 1 1 1 1 1 1

• 1 1 1 1

ב ש בי ל

תדריך

קח שמש
זה הדוד שלי (הקולנוע,
תל־אביב, צרפת) -
יותר מ־ 30 שנה חלפו מאז
הוצג בראשונה הסרט הזה של ז׳אק טאטי, והוא
עדיין פנינה יוצאת-דופן, סאטירה חברתית
העוקצת היום לא פחות משעקצה אז.
אם מתייחסים לסרט הזה ברצינות, ואין
שום סיגה שלא לעשות בן, דווקא משוס שמדובר
בקומדיה, מסתבר שזו התגרות אנארכיס-
טית פיוטית חסרת־בושה בכל הקדוש למימסד
הקאפיטליסטי: רכוש, הצלחה, מעמד, ממון.
הוא מפנה את הגב למודרניזציה ולאוטומטים,
לאו דווקא בשל מה שהם, אלא בגלל מה שהם
עוללו לבני״האדם שאותם שיעבדו לחלוטין.
לכאורה, זה בערך מה שאמר צ׳פלין בזמנים
מודרניים. טאטי, שבעיניו הדיאלוגים אינם
אלא סוג נוסף של אפקט קולי, שבו המילה
עצמה היא חסרת-משמעות, בהחלט שייך לעו לם
של צ פלין(בעיקר כשהוא מסתבך עם כל
מיני מכונות) .אבל להבדיל מציפלין, ההומור

חובה לראות

ז׳אק טאטי ואלן בקור: הומור פאסיבי
של טאטי פאסיבי: הוא מתבונן בתופעות מן
הצד ומניח לצופה לתפוס את הגיחוך שבהן.
למשל, מסיבת-גן בווילה מפורכסת, שימוש
מפתיע בספת־ישיבה, דולפין מכאני ועוד.
גיבורו של טאטי, תמהוני חביב בשם הולו,
אינו מבקש אלא לחיות את חייו, ליהנות מקרן-
שמש וממראה של צערה נאה, בעולם שבו
ההישגיות מדרבנת את הבל למידוץ שאים מובן
לו כלל. בסוף הסרט, גם הצופים יבינו לנפשו.

תל אביב

****סיפור קצר על
אהבה (לב, פולין) הדיבר השישי,
מתוך עשרת הדיברות לפי קז׳י־שטוף
קישלובסקי, הוא סיפור על
מוסר ואהבה, חסד והקרבה. טומק
בן ה־ 19 מאוהב נואשות במגרה,
שכנתו שבעת־החיים והניסיונות.
הוא עוקב אחריה בעזרת מישקפת,
נוסח החלון האחורי של אלפרד
היצ׳קוק ומשהוא חושף את עצמו,
הוא זוכה ללעגה של האשה האהובה
עליו. לאט״לאט היא לומדת
להכיר את משמעותה האמיתית
של האהבה. סרט הממעיט במילים
ומשתמש בתמונה בעוצמה רבה.

אהבה

(טיילת, יוגוסלביה) —סאטירה
פוליסית״מינית על מהפכות ד
חדרי־מיסות במדינה דימיונית
במרכז־אירופה. העלילה מתרחשת
אמנם בשנת ,1920 אבל קל לזהות
את החיצים המופנים לכל הקנאים
של היום.
* * רחוב הסטר(!ורדון,
ארצות־הבריח) — הקרנה חוזרת
לסירטה הראשון של ג׳ואן מיקליו
סילבר. מחווה להגירה היהודית
ממיזרח־אירופה לאמריקה של
תחילת המאה ולכוח ההישרדות
של המהגרים, למרות כל הקשיים
והאסונות שעמדו בדרכם.

*** סכם, שקרים ווי־

דיאו־טייס (צפון, ארצוודהב־רית,
מוצג גם בחיפה ובירושלים
— תרגיל מבריק בשיחות מלוכלכות
בין פרקליט מיוחם, אשתי
הצוננת, גיסתו המתירנית וידידו
האימפוטנט, המראיין נשים על
חוויותיהן המיניות. הכימאי, סטיב:
סודרברג הצעיר, מצייר תמונה
מאלפת של מוסר שנות ה־.90

סירט קולנוע בטלוויזיה

מייקל דגלאס ומטסומוטו: פילטרים
אחרי הריסת הירושימה ונגאסאקי.
אבל זה בסך הבל תירוץ אופנתי, המוזכר
בשני מישפטים בלבד לכל אורך הסרט, ומופרך
מעיקרו בסוף, כאשר היחיד שיכול לפשע
המאורגן בארץ השמש העולה הוא לא אחר
מאשר הבלש האמריקאי האלים והמושחת.
הסרט מצולם להפליא ומעוצב באמנות, אבל
בעצם אין זו אלא מנת אימפריאליזם אמריקאי
נוספת בצורה של סוכריה קליפית על מקל.

1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1 1

1 1 1 1 1 1 1 1 1 1

ע ם מניו ת
ל מי ט ה
המגורים לכסף (טיילת,
תל־אביב, אגגליה) -
בדייה שטותית המנסה
להיות וול סטריט לעניים, עם הסיטי של לונדון
במקום הבורסה של ניו-יורק ועם פול מקגאן
במקום צ׳ארלי שין. הסיפור מתחיל בסוכך הש־קעות
אחד שמתאבד אחרי שגרם הפסדים של
מאה מיליון לבנק שבו הוא עובד. ניסיון לאושש
את הבנק, באמצעות ייבוא אמריקאי ממין נקבה
(רבקה דה-מורניי) ,מוציא מייד את הגברב רים
בשטח מן הבלים.
הסיום הוא זיווג משמיים, ברית טראנס-
אטלנטית הנחתמת במיטה, כמובן, אחד
שהגיבור הבריטי והגיבורה האמריקאית
שוברים את כל הנמושות ומחזירים לבנק את
המיליונים בריבית דדיבית, בין מישגל למריבה
ובין מריבה לסיבוב במטוס הפרטי.
הקישקוש השיטחי הזר ערוך בקצב עצבני
של טלוויזיה, מצולם בזוויות שונות ומשונות
ממסוקים ומתחת לפני הקרקע, ומנסה להתק־

* *לילה של

תל־אביב: סיפור קצר על
אהבה. לילוח בביריה, קפה בגדר,
סכס, שקרים ווידיארט״פ, בגלל
המילחמה ההיא. הלזאפופין.
חיפה: קפה בגדר, סכס,
שקרים ווידיארט״פ.
ירושלים: סכס, שקרים ווי־דיארט״פ.

שו מ ש
ו או פנתי
גשם שחור (תל־אביב,
ארצות־וזב־תל־אביב,
רית)
-נראה שרידלי
סקוט היה ונשאר בנפשו בימאי של סירטי-
פירסומת. אף שהיסב עיסוקו לסרטים עליל תיים
הוא עדיין סבור שבכל סרט עליו למכור
מוצר, וכדי למכור היטב, הוא מסתיר אותו
מאחורי מסך שלם של תעתועים, אפקטים מיו חדים,
פילטרים ותאורה עקיפה.
אם מתמזל מזלו והמוצר שהופקד. בידיו הוא
בעל ערך בפני עצמו (ראה ערך בלייד ראנר),
מתקבלת תוצאה מזהירה. אם זה משהו כמו
גשם שחור, התוצאה מביכה. שני שוטרים ניו-
יורקיים מחזירים רוצח יפאני למולדתו. בנמל-
התעופה הוא נמלט מידיהם והסרט כולו מוקדש
למידדף אחריו, ברחבי העיר אוסקה. המשמעות
העמוקה המבקשת להגיח מאחורי
עלילת-המתח המשומשת, היא נקמתה של יפאן
באמריקה על הפצצות הגרעיניות שגרמו לגשם
השחור, הגשם הרדיו״אקטיבי הקטלני שירד

הנאה על תעשיית־הקולנוע. מוצר
יחיד במינו, שגם הכימאי, ה״ס
פוטר, לא חזר עליו מעולם.

* * תל׳אביב ברלין (יו ם רביעי 13 ,בדצמבר, בשעה
- )22:05 סירטה של ציפי טרופה על ניצול מחנות־הריכוז
המתקשה לשקם את חייו בארץ ישראל, ועל פגישתו הדרא-
מתית עם קאפו לשעבר. הנושא מרתק יותר מן הביצוע,
ושמואל וילוז׳ני, בתפקיד הראשי, מרגיש פחות נוח מאשר
בישיבות העירייה. עם זאת, זכה הסרט לארבעה פרסי-
איכות מטעם מרכז הסרט הישראלי.
* .מילחמתו הטודית של בארי פריג (יו ם שישי,
15 בדצמבר, בשעה - )22:30 קומדיית-מילחמה שיגרתית,
שבה מצליח פול ניומן למלט חמישה גנרלים שבויים בידי
האויב. ג׳ק סמייט, שניסה להיות בימאי-קולנוע הסתדר,
בסופו של דבר, הרבה יותר טוב בטלוויזיה. הצוות כולל גם
שחקני״מישנה משופשפים של הוליווד במו טום בוסלי,
ג׳יימס גרגורי, אנדריון דאגן ועוד.
עיר שמנה (יו ם שני 18 ,בדצמבר, בשעה )23:30
אחד הסרטים הטובים, אם לא הטוב ביותר, שנעשה אי-פעם על איגרוף. ג׳ון יוסטון, בעצמו מתאגרף בנעוריו, מצייר
תמונה בלתי־מחמיאה וקודרת של זוהר מזוייף במערכת־ה־יחסים
שבין מתאגרף מידרדר, המטביע תיסכולו בים של
אלכוהול, לבין מתאגרף צעיר, הנקרע בין התיקווה לחרדה.
סטייסי קיץ׳ וג׳ף בריג׳ס בתפקידים הראשיים, וסוזאן טירל
בתפקיד-מישנה וירטואוזי.
*** יום ראשון הארור (יום רביעי 20 ,בדצמבר,
בשעה - )22:05 מעצב צעיר הוא מושא אהבתם של רופא
יהודי ואשת קאריירה. התמודדות גלוייה עם מערכת״יח-
סים הומו״סכסואלית ומישחק משובח של פיטר פינץ׳ וגלג-
דה ג׳קסון, כשני המבוגרים המחזרים אחרי הצעיר האופנ תי.
מסרטיו המוצלחים ביותר של הבימאי הבריטי ג׳ון
שלזינג׳ר.

****לילות

רבקה דה״מורניי ופול מקגאן: קישקוש
שט בכל מיני התחכמויות פינאנסיות חסרות-
פשר, כשברקע מניות עולות יורדות ודיווח על
התל״ג הלאומי.
פול מקגאן ורבקה דה-מורגיי נראים במו זוג
טווסים מיוחמים וגם רמת משחקם בהתאם.
כל שאר הדמויות ברקע, גם אלה שמהן היינו
מצפים להתנהגות קשוחה כיאה לעולם הכספים
על הסיאוב, התחרות הבלתי הוגנת והשחיתות
הפושים בו, מעוררות גיחוך וחמלה בעליבותן.

כביריה

(לב, איטליה, מוצג גם בחיפה)
ג׳ולייטה מסינה בדמות־היסוד שהתפתחה
יותר מאוחר לג׳ולייטה
של הרוחות, אחת מדמויות־המפתח
של פדריקו פליני. שחקנית־רקדנית
מופלאה זו מגלמת את
דמותה של יצאנית קטנה, שפגעי
החיים הנוחתים עליה בקביעות
אינם מצליחים להכניע את האופטימיזם
שלה, ואת עצם האושר
לגלות שאחרי הנפילה היא שוב
בחיים.
הלזאפופץ (פאריז.
ארצות־הבדית) — קומדיה ישנה
ומטורפת משנת ,1941 שהכל קורה
בה בלי התראה מוקדמת. הגיבורים
עוברים מעלילה לעלילה, שולפים
בדיחות מן המותן ומלגלגים ב-

***באטמן(רב־חן.ארצ!ח
הברית, מוצג גם בחיפה ובבתי־קולנוע
גוספים ברחבי הארץ) —
אי־אפשר להחמיץ את השעשוע
הקולנועי האופנתי בעולם. ג׳ק
ניקולסון הוא שטן עליון ומייקל
קיטון הוא האביר בדמות העטלף.
קים באסינג׳ר היא קישוט משכנע
והעיצוב האמנותי מצליח להמחיש
את האווירה הקודרת של העולם
הזקוק לבאטמן.
***אחד משלנו (לב,
ישראל, מוצג גם בחיפה ובירר
שלים) — עוד סרט רלוונטי על
היחסים המוסריים המסובכים של
הישראלי עם עצמו. עבודה יפה של
הצלם אמנון סלומון, בימוי קולח
של אורי ברבש.

עמד, פיינרז ₪

זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה ...0*1זה...0*1זה ..0*1

ב ש סע
האחו־ה
במטוס שטס מניו־יורק לתל־אביב ישב
ידידי ליד אזרח אמריקאי(לא ברור אם היה
יהודי או לא) ,שהחליט לבקר בישראל. הם
שוחחו שיחת־נימוסים וידידי שאל את האמריקאי
איפה הוא יתאכסן בביקורו בארץ. האמריקאי
אמר שהמליצו לו על מלון קרלטון
בתל־אביב וזה מה שהוא הזמין.
אתה מכיר את המלון הזה, שאל האמריקאי
את ידידי. כן, השיב הידיד. זה מלון נחמד
מאוד והוא יושב על שפת־הים ממש. כאן פלט
האמריקאי אנחה גדולה ואמר :״אני כל-כך
אוהב לטייל ברגל על שפת־הים. האם אתה
חושב ששילטונות־הצבא יתנו לי אישור
לכך?״
ידידי הבטיח לו שהעניין יסודר מייד והאמריקאי
היה מאושר לגמרי מהמזל שהאיר
לו פנים והפגיש אותו במטוס בדרך לישראל,
עם אישיות שיכולה לסדר רישיון לטיול על
שפת־הים.
השבוע קיבלתי שתי גלויות מידידים
בחו״ל. אחת נשלחה אלי מלונדון והשניה
מניו־יורק. כל אחת מהן, כנראה, מסמלת
משהו חשוב שיש למדינה הזאת להציע. נראה
אם תנחשו איזו גלויה התקבלה מאיזו מדינה.

אתם זוכרים את הפינה ״לא ייאמן כי
יסופר״ ,שאני משבצת פה ושם במדורי, ובה
אני מספרת דברים, שלפי מיטב ידיעתי לא
קורים לאף בן־אדם נורמאלי, מלבד לי עצמי
ולכמה מחברי.
מייד אחרי שאני מפרסמת קטע במדור זה,
אני מקבלת כמה שיחות־טלפון שבהן אומרים
לי אנשים :״דניאלה, שוב את והשטויות
שלך?״
אם אתם זוכרים היטב, בשתי הפעמים
האחרונות אפילו הבאתי הוכחות חותכות
לעניין הזה של החבר שלי, שבמשך שנה
שלמה הישקה את צמח־הפלסטיק שלו ולא
הנראים כותבים
אנחנו, בעלי המדורים בעיתונות, היינו
?עם סתם אנשים. אחר כך מישהו שם לב שיש
לנו נקודת״מבט אחרת על דברים, או שאנחנו
כותבים בצורה אחרת מכולם, או שיש לנו
הומור, או כושר אסוציאטיבי. נתנו לנו מקום
קבוע בעיתון והתחלנו לכתוב באופן רצוף.
במשך הזמן קיבלנו תגובות. אנשים אמרו
לנו :״איזה יופי כתבת בשבוע שעבר ״,או
״איך חשבת על זה בכלל?״ וגם אמרו לנו
לפעמים :״כל השבוע אני מחכה למדור
שלך,״ וכך, בלי לשים לב, התחלנו לחשוב
— כן, גם הצנועים שבינינו — שאנחנו
עושים משהו שלא כל אחד יכול לעשות. אחר
כך גם משלמים לנו משכורת וזה כבר עושה
מכל העניין מיקצוע.
בגלל כל האמור לעיל, אני לא יודעת אם
לשמוח או להתעצב כשאני פוגשת בחור שיש
קו מיקצוע — הוא פקיד בחברת־תעופה —
וחוץ מהמיקצוע שלו יש לו גם נקודת־מבט
אחרת על החיים ויש לו הומור והוא גם כותב
פה. הבחור המקסים הזה, ששמו בישראל
מנשה דוידי, הלך ברחוב, קרה לו מה שקרה,
בתב על זה קטע ו ...שלח לי.
תקראו ותשפטו בעצמכם, ותגידו לי אם
אני צריכה לשמוח שהבחור כותב כל־כך יפה,
או שאני צריכה לדאוג שהוא או אחרים
;מוהו, פתאום יום אחד יחטפו לי את הפרנסה
שלי.

הבין בשום אופן למה הוא לא גדל.
עכשיו יש סיפור חדש.
חברה שלי, בחורה מאוד נחמדה, עיתונאית
ירושלמית, העוסקת בעיקר בפוליטיקה,
החליטה לעבור לגור בתל־אביב. היא שמעה

שבתל־אביב יש איזו דירה זולה למכירה
ושמעה שאני יודעת פרטים על הדירה.
העיתונאית הנחמדה והאינטליגנטית, שאגב
נראית כמו בן־אדם לגמרי יציב, טילפנה אלי
ושאלה אותי לפרטים.
הנה הקטע של מנשה דוידי:
קיץ, צהרים.
השמש כמו עוד רגע נופלת על ראשי.
חם ואני פוסע באלנבי פינת גאולה.
משמאל האבטלה, מימין האינפלציה,
המשאירה לי רק עצם מהסטייק, מא חורי
האינתיפאדה וממולי שברים של
אנשים כאלה, שבינם לבין עצמם יש
להם בעיות של קואליציה, כאלה המספרים
לך במבט אחד את סיפורו של הזמן.
יורד משפת המדרכה לא לפני ש הצצתי
באיש שברמזור הנראה גם צועד
וגם ירוק. ירדתי מהשפה ופעמיי לחצות.
צעד, צעד ועוד צעד טרחח! אדום! ניסה
לדפוק אותי הממזר, רצה לתפוס אותי
מניף רגליים באדום. הא! נכון חם, אבל
החיים פה בעמורה חידדו לי ת׳חושים
ידידי. גם כשאני ישן אני ער, תבדוק!
רמזור אדום, איש עומד ואני איתו,
אפילו באותה הפוזה, חי נפשי .״היי!״
אני שומע מאחור פעם ופעמיים ,״הלו!״
מוסיף הקול. משהו בתוכי אומר לי
שאלי קורא הטון הלא־סימפטי, אבל
אני לא זורק מבט .״היי היי! אתה!״
לועג שוב הקול. רק משרת-ציבור,
חשבתי בליבי, פונה בבוז תהומי כזה אל
ציבורו. הרי חברים שלי מדברים הרבה
יותר יפה.
אני מפנה ראשי. אוי! אשר יגורתי בא
לי. נעשה לי קצת יותר חם כשהוא,
השוטר, מטרים ספורים מאחורי, מצביע
עלי כמו מורה על דרדק .״לכאן!״ פקד,
מבטו מלווה את אצבעו לשפת־המדרכה.
נעלבתי, עשיתי אחורה פנה,
צעד וחצי והגה אני נוגע ברגלי בשפת*
המדרכה. חשבתי שהנה הוד רוממותו

כמה מטרים יש בדירה? באיזו קומה היא?
כמה חדרים? איזה שכנים יש? כשעניתי על
כל השאלות והיה ברור שהדירה דווקא
מתאימה לה, היא פתאום נזכרה ושאלה: מה
מיספר הבית? מס׳ 11 עניתי לה. נשמעה

נהמה של כאב מהצד השני ואני, שהספציאליטה
שלי זה דאגות, שאלתי בפחד:
מה קרה? נפלת? קיבלת מכה? לא! ענתה לי
העיתונאית האינטליגנטית שעוסקת בפוליטיקה•
אני בשום אופן לא יכולה לגור בבית
השוטר יראה בנסיגתי את כבודו האבוד
וזהו. הרגשתי יותר חם, מפני שכעת גם
ראיתי אותה על ידו, נקבה ישראלית
מצוייה ואם שוטר עברי כשלעצמו הוא
מיקרה לא קל, אז שוטר עברי כשעל ידו
נקבה הוא סדום.
״בוא! בוא״ אמר, צעק ,״אמרתי לך
לעלות״ זעם לעומתי מצביע על השפה,
״פה!״ מסמן את הנקודה ברגלו, ככה!
מה אני משאית! פה, שם, כל כן עקרוני!
סנטימטרים זהו כל חטאי! החזרנו את
כל סיני והמפכ״ל הזה מתעקש על כמה
סנטימטרים לא שלו. דחילק, אמרתי,
חם, אחרים מסביבנו מול האף באדום
״אשכרה״ עוברים, היית מאחור אני
אומר לו, קובע, הלא ראית! האיש היה
ירוק -חציתי, הופ נהיה אדום עמדתי,
מה תרשום בדו״ח! שהבן־אדם עמד
באדום!
״תוציא! תוציא!״ אומר הבן של
אלוהים ואני מבין שכוונתו תעודת-
הזהות. פטישים הלמו ברקותיי, דימיתי
לעצמי שהארנק בכיסי הוא לפחות
אקדח, שלפתי-ויריתי לו תעודת-זהות,
״יאללה,״ קנס שיהיה קנס, מה לעשות
אני רק ציבור.
״אהה,״ יצא לו מהמלתעות, תוך
שהוא מביט בפרטיי האישים מאד.
״אהה, וקנין -ועוד גרוש, תגיד -אני
לא עצרתי אותך פעם!״ הציבור עונה
בלאו מוחלט ,״אין לך קרוב-מישפחה
שנעצר על השוד של הצורף!״ אפילו
אפרודיטה שעל ידו כבר מזיעה,
הוורידים לוחצים בי להתפוצץ, אבל -
זוכר את כבוד החוק שמגן על הציבור.
לא, אני משיב ,״אתה לא מסתובב

שמיספרו 11 או ,7כי האסטרולוגית שלי לא
מרשה לי.
מאחר והיה שקט מוחלט מהצד שלי של
הקו, כי עכשיו הגיע תורי להתיישב על הריצ־פה
ולקבל הלם־שתיקה, היא אמרה שהיא
מצטערת שבילבלה לי את המוח, אבל היא
רוצה לשאול עוד שאלה: אולי זה 11א׳ או
משהו כזה, כי אז היא יכולה לדבר עם האסטרולוגית
ולקבל אישור.
אמרתי שלום רפה והלכתי לנוח שעה־שע־תייס.
עכשיו בעצם אני מחכה לפסק״הדין של
האסטרולוגית, אם להמשיך לתת פרטים על
הדירה בתל־אביב.
כן, אני יודעת שאי־אפשר להאמין לסיפור
הזה, אבל זה קרה. שמה של העיתונאית שמור
במערכת, למי שלא יוכל להירדם בלילה בלי

0 0 הוכחות.
נכון שאין טעם לכתוב משהו אחרי הקטע
הזה וכל מה שאתם רוצים לעשות זה ללכת
לנוח? אז זה הכל להיום.
בשכונת״התיקווה! אתה כל כך מוכר לי,
בחייך!״ ״אפילו אם זו מצלמה נסתרת
מספיק! לא עצרת אותי ויש לי רק אמא
ואחות והן לא מסתובבות בשכונת-
התיקווה, אתה יודע מה!״ פתאום
תפסתי את המצב ,״רשום! בבקשה,
רשום דו״ח מה יכול להיות! אני מת
לדו״ח. רשום! קדימה! בעצם ״,הוספתי
לתומי ״בעצם -יכול להיות, אולי אני
איך שהוא, פעם במאה יום אני הולך
לאכול שם בשכונה, אתה יודע, על האש
משהו, אתה יודע, כמו כולם״.
״בסביבות של אווזי!״ שאל ,״בדיוק!״
אני עונה ,״רק שם אני אוהב לאכול.״
עיניו אורו! ״ידעתי שאני מכיר אומך
מאיזה מקום, פרצופים אני לא שוכח!״
תוך כדי כך שם בידי את תעודת-הזהות
מבלי לרשום מילה ,״לך!״ ציווה ,״לך!
בגללך הפסדנו כבר כמה ירוקים!״
אולי תנועותיה חסרות-המנוחה של
הנקבה הן שלחצו עליו לחפש חשוד אחר
ואולי נגמרה לו הטיפשות למר חוק, כך
או כך עבורי כבר לא היה חשוב דבר,
בירוק הבא זינקתי, פניתי לרחוב צדדי,
נכנסתי לחצר מזדמנת, קפצתי שתי
גדרות ונעלמתי. עדיין לא יודע ממי
אבל מה שבטוח נעלמתי.
בינינו אני אומר: לא עצרו אותי, לא
ביישו אותי והרי יכול היה לעשות בי
חיפוש באמצע הרחוב ומה עם המישפט
שיכול היה להיות והדו״ח! ועורך־דין
היה עולה לי! חייב אני להודות שהפעם
אלילת-המזל היתה לצידי, עבור פחות
מזה כבר ירו באנשים, מה שלא הבנתי
זה: אם הציבור שומר על החוק, מי שוטר
על הציבור!

יך חוגגים
יןם ־ ר 1,לדת
למארגנת־תצוגות
ובר־מיצווה לבן של
בררנית מפורסמת?

11ף 1ך י | 7מדומה, לפחות לפי הפוזה, הוא הזמר עופר אקרלינג,
| 1X111 שתמיד צמוד חזק לחברתו הדוגמנית והמורה
לערבית, נגבה פאר, שנראתה כמו פנתרה בבגד שעטף אותה.

שימ 1ת 1כר הקנ אים /
שימותו כל הקנאים — זה
הביטוי השגור בפיה של מארגנת־המופעים־והתצוגות
שלווה בן
גל. לא ידוע בדיוק כמה כאלה יש
לה, אבל 600 ידידים ועמיתים
לעבודה ולבילויים באו למסיבת

במסיבה, שהגיעו אליה גם סלב־ריטיס,
כמו שגרירת גוואטמלה
בישראל סטלה גרם ייה, קונסול
מצריים בישראל ואחרים, היו גם
הזמר יזהר כהן, שהעניק לה

צד׳י-ג הפנינה העסקים פנינה רוזנבלום,
שבאה בבגד אתני מקורי
ופגשה בשחקן יענקל׳ה בן־
סירא, שהחמיא לה באידיש.

מ ל 1ח ה 1 1ך *| 11 היא יפה הרוש (מימין) ,מלכת חבורת
111 71 ! #111 1 1 .7 1 /1הבלייגיס של תל-אביב וכעת ללא מלך.
כאן יפה הרוש לצידה של אני אביטל היפה, שבאה ללא המלך שלה.

דייגת

פטרה קילסטד השבדית
היא גס
דוגמנית, גס דייגת בזמנה החופשי
וגם נשואה לישראלי.

יום־ההולדת, שהיא ערכה לעצמה
ברוב פאר והדר במועדון הרב•
סמס במלון ימית, מסיבה שהותירה
אותה עם ים צילומים ו־300
מתנות.
מה לא היה שם? חלוקי־רחצה,
בשמים, תכשיטים, תכשירי קוסמטיקה
ואיפור, ספרים ובעצם, מה

מתנה בצורת מחרוזת שירים, ארבעה
חברי להקת בת־שבע, שרקדו
למענה, חשפן, שהתפשט לכבודה
ועוד גימיקים שונים. המסיבה,
שהסתיימה בשעת בוקר מוקדמת,
נמשכה במשר יומיים לאחר מכן
במבול של שיחות־טלפון של חברים
שונים, שאיחלו מזל טוב ושל
מי שכעסו שלא הוזמנו.

ך י 1א 1ל ך 1ך 1 | 1ך ן שלומית אמיר(מימין) וביאט־
17.11.1 1 1 /1 #ריס גייר (משמאל) חובשות
כובעים בנוסח שנות ה״30׳ .הדוגמנית אירית אלטמן

(במרכז) ללא
היפה בבנות,
דן. השניים נ

ך 1 | 1ל ך 1ך | 1ך | 1ך 11י 111ך 1עם גביר השימחה החלו הזמרים והשח*
^ | 11 111 11 11 111 קנים להתרכז ברחבת־הריקודים ולצלילי
התיזמורת של אודי שפילמן הם התחילו בהרקדות. הבימאי צדי צרפתי(משמאל)

הרגיש כקטר״רכבת והבדרנית חצה לסלו(במרכז) והזמרת ירדנה ארזי(מימין) ועוד
כמה אמנים היו הקרונות. כל החבורה הצוהלת הזאת קיפצה על הרחבה. אחרי כמה
ריקודים התפרקה הרכבת המוסיקלית הזאת והקרונות פצחו במחולות סוערים.

אסיפ ה שר אמ״י
זה נראה כמעט כמו אסיפה של ־ היתה של ציפי שסיפרה שבזמן
חברי אגודת אמ׳׳י. עשרות אמנים, הלידה היא אמרה לתינוק שברחמה
שחקנים ובדרנים התקבצו באולמי שייצא כבר החוצה, והוסיפה שאותו

11¥1י 7 1 1 1 1 1 1 1 1 1איש־העסקים מיקי שטראוס
1-1 1 1 1^ 1 1 /1במרכז) חיבק את כל ידידותיו
שבאולם. חיבוק ראשון -לעיתונאית שרית ישי״לוי (מימין).
טקסידו לאירוע השמח ביותר שהיה
השנה בעולם הבידור —
מסיבת הבר־מיצווה של אסף
דקל, בנם של ציפי שביט

ואבישי דקל.

זוי ראש. עמליה דיין(בצילום מימץ),
ה בחברת המחזר הכדורסלן מני זול־
!/ו זה על זה לאחר שצה של ידידות.

ךךןדן ך האמרגן חיים סלוצקי(מימין) ,מגיבורי
! 1 1.111ו פרשת רבי גינת, נראה מאושש מה*
תמיכה שלה זכה במסיבה. כאן לצידו של המפיק איציק קול.

צחוק, שימחה וריקודים מילאו
את האולם הגדול בכמויות אדירות.
הבדיחה שהשכיבה את כולם

הדבר היא אמרה לבעלה תישעה
חודשים קודם לכן. גם הבדרן ספי
ריבלין הצחיק את הקהל, כשחזר
מהשרותים וסיפר שהברווז שהוא
אכל כמה דקות קודם לכן רצה לחזור
למים. וכך, מבדיחה לבדיחה
ומהופעה להופעה, הרגישו כולם
שזוהי תוכנית־הבידור הספונטנית
הטובה ביותר שהיתה השנה.

919 0^1119 # 9 ^ 9 4 0 7

לרות׳ נעמי להיות ביחד

הוא בן ,29 רווק, איש אלקטרוניקה
1.70 ,מטר, לא שמן ולא רזה,
נאה מאוד (״זה מה שאומרים, יש
לזה כיסוי, והרי אין טעם לספר סיפורים,
כי כאשר נפגשים רואים את
האמת.״)
הוא אוהב טיולים, מוסיקה של
שנות ה־ 60 ושירי ארץ־ישראל,
לבלות, להיות ביחד. מחפש אותך,
בגיל 22־ ,28 בעלת חזות צעירה, כי
הוא נראה צעיר, אינטליגנטית,
בוגרת בנפשה, פתוחה לקשר, רגישה,
חמה, עצמאית, לא אחת שמחכה
שהדברים יבואו אליה.
לסיום הוא הכתיב לי קטע שהוא
קרא, ואשר מתאים לו :״אני רוצה
לאהוב אותך בלי להיצמד, להוקיר
אותך בלי לשפוט, להתקרב אלייך
בלי לפלוש.״ כתבי לו לת״ד
,31822 תל־אביב. ואם לא בא לך
לכתוב, שאלי אותי על (.)1/2728

עולם משלן

מאח אביגיל ׳1א
מאוזן

משכב מעלים (;)3
שיח צפרים במיזרח־גרמניה

מי בישר לראש־הממשלה
על הצלחת המערן־ בבחירות
בהסתדרות 4
כבושים ומבוישים בצרפת

ניתחו תשבצונן 2727
ם ט0ם מם םם£

)13 השתתף בצערם של מנודים!

)14 עצור באפריקה בדרך
לפולין (;)6
)15 איבדו גובה על פי הצעתו
של יגאל הורביץ (;)4,4
)17 שמענו על ההוראה לנהוג
בחפזה ועל ספיח הספיחים
שלה (;)4
)18 טורף אסור באפגגיסתאן (;)4
)20 לא היה מקום לכשלון אצל
א׳ בן־יהודה (;)4,4
)22 נוגעת בכיף (;)5
)24 זה לא מקום לגור בו מכל
מקום שתסתכל (;)3
)25 דברם של הקסמים (;)4
)26 בנקודה מסויימת כולם
שיקרו (;)4
)28 חם? זו צרת רבים (;)4,3
)29 תרצה מקום טוב באמצע?

מאוגף:
)2לפני היות החשמלית (;)3

ויהי אור

)4תקעו לידו אוסקר (;)4
)5מתנצל שהוא הכי יפה והכי
עשיר 8
)6שכנו בעפר בסוכנות (;)6
)7תרמו לשיר של דילן תומס

)8הצבע שנשאר אחרי שכולם
נגמרו (;)5
)9מרשים לזמר לגורו (;)3,4
)11 רגיל באוניברסיטה (;)2
)12 דז׳ק הקטן ויותם הקסם
הופיעו בבית היתומים של
הנריק גולדשמיט (;)5,4
)16 העולה משושלת מינג
והאחר שנשמע כמוהו קורצו
מאותו חומר (;)8
)19 לא חיכתה לחוה במסיבת גן

)21 בהה בגדה בשעת היקיצה

)22 מותר וצריך להצטדק (;)4
)23 נשיא גס 2
)24 נפש או הישוב (;)3
)27 חם שם על־יד האח (.)3

ייעוץ לתאורה

התקנה על־ידי חשמלאי מוסמך

ביצוע עבודות חשמל ביתיות

לתאורת פנים וחוץ

ויהי אור

רמת־גן, ז׳בוטינסקי 97
(מול ה״מי ומי״)
טלפון; 7524045

חטובה בהירה
היא חתיכית, חטובה 1.60 ,מטר,
״קטנה וקומפקטית״ ,כדבריה, רווקה
בסוף ה־ ,30 בהירה, איכותית,
חכמה, אומרים עליה שהיא יפה,
מתגוררת בירושלים ובאה הרבה ל־תל־אביב.
מעוניינת להכיר גבר
איכותי ומיוחד, בעל הופעה נאה,
בסביבות וד .40 שאל אותי על
(.)3/2728

רותי בטלפון, למידע ול-
הכתבה -טל׳ 221017־ .03

מתי אתחתן
פגשתי השבוע את הכירולוג
(קורא בכף־יד) משה דסה, הושטתי
לו את ידי, ושמחתי לשמוע שיהיו
לי חיים ארוכים ומעניינים, וקשר
הסכסולזגית התחילה להתפשט ורד גולדברג, ב ת ,23 היא
רקדנית׳־בטן. למעשה, היא
מעדיפה לקרוא לעוגמח ״רוק־דת
ריקוד מיזרחי״ ,והטיעון

גופי־תאורה בעיצוב חדשני

היא בת ,38 נראית צעירה מכפי
גילה, בעלת הופעה נאה (באמת!)
אקדמאית, פנויה, עובדת כיועצת
אירגונית, אוהבת קריאה, קולנוע,
אמנות.
( )2/2728 מעוניינת להכיר,
לקשר רציני, גבר החושב שיש לו
מה להציע, הישגי, בעל עולם
משלו, נאה, בסביבות ה־ 1.80 מטר,
בעל אופקים רחבים, הגיל אינו
משנה.

רציני לכל החיים, תוך שנתיים.
אחרי שגמרתי להתפעל מכל
קליעות־ הבול שלו לגבי תכונות־האופי
שלי(״את סקרנית מכאן ועד
להודעה חדשה״) שאלתי אותו אם
הוא יהיה מוכן לטפל גם בכם, והוא
הסכים.
אז הנה הצעתי לכם: כל מי שיכתיב
לי מיכתב (או הכתיב בעבר)
יכול לשלוח למערכת (גורדון ,3
תל־אביב) צילום (במכונת פוטו־קופי)
של כף־ידו. מי שימני — כף־
יד ימין, מי ששמאלי — שמאל.
אל תצלום כף־היר אפשר לצרף
כמה שאלות, שעליהן יענה רסה.
אפילו שאלות קשות, כמו מתי
אתחתן, ואם בכלל, ולמה זה לא
קורה לי.

שלה נשמע הגיתי: הר* רוקדים
בכל הגוף, היא אומרת, זה לא
רק בטן.
יחסית לאחרות בעיסוק זה,
היא דקת־גו. כיום הי פחות
מלאות מאשר פעם, לדבריה,
אפילו במצריים.
היא נולדה בפתח־תיקתה,

ורד גולדברג
הכלה בגופם התבלפה

לא־מזמן הופיעה ורד ב־סרט־המתיתות
התז־ש על
הפנים בתפקיד סכסולוגית
הנושאת הרצאה בבית״אבות.
בהתחל זיא נראית רצינית
!*ועת -מישקפייס, ש*ער
אסוף, בגדים צנועים, אבל תוך
עין־דור, ובצבא היא היתה כדי דיבורים עלסכסהיאנית*
מ״כית. סיפור מהחיים: ורד חילה להתנועע, לתדהמת ה הוזמנה
להופיע בחתונה. הת קשישים, לרקוד, להשיל א ת
ברר שהכלה, שלא ידעה מי י תבוא לרקוד, היתה חניכה. שהיא נשארת נבנד-דיקוד.
שלה בטירונות. הפלה כמעט: החבריה ביקשו ממנה לבוא
שנית.
התעלפה.

פירוש שמנו ..חתיכת זהבי. הוא סירב להחליפו. הוא באמנת כזה
¥ה היה לקראת סוף האביב של פראג,
.1968
לפני שהטנקים הסובייטיים והמיזרודגרנד
נים שעטו אל תוך צ׳כוסלובקיה כדי לדרוס
ולרמוס את פרחי האביב, נסע אלכסנדר דוב־צ׳ק
למוסקווה. בפמליה שלו היה המנהיג
הקומוניסטי הוותיק אדוארד גולדשטיקר.
כאשר עמדה המישלחת לחזור לפראג,
ראה דובצ׳ק שגולדשטיקר נעלם.
הוא פנה אל מארחיו הסובייטיים ושאל
אותם היכן האיש.
״תשכח את היהודי הזה׳״ ציוו עליו אנשי
הקג״ב.
אבל דובצ׳ק לא שכח. הוא סירב לצאת
ממוסקווה. באי־רצון רב החזירו לו הרוסים את
גולדשטיקר, והכל חזרו לפראג.
כאשר באו הטנקים, ברח גולדשטיקר והגיע
לבריטניה. שם הוא חי, מאז, כשהוא אחוז
געגועים לפראג. גם אחרי ששללו ממנו את
האזרחות הצ׳כוסלובקית. גם כאשר דנו את
אשתו לשנת־מאסר ולהחרמת כל רכושה,

הציע לו לקבל לידו את המחלקה לקישרי־חוץ
של המיפלגה הקומוניסטית. גולד־שטיקר,
אינטלקטואל ואיש־רוח, לא רצה
להיות איש־מנגנון. הוא סירב לכל ההפצרות.
אבל הוא נכנע להנהגת־המיפלגה, כאשר זו
החליטה למנות אותו כשגריר הראשון של
צ׳כוסלובקיה בישראל. זה היה ב״.1949
השהות כאן לא הפכה את הקומוניסט
לציוני. לדבריו, היה מודע בכל רגע לכך
שהוא מייצג את מולדתו במדינה זרה.
העובדה שהוא שגריר יהודי במדינה יהודית
נראתה לו רק כקוריוז משעשע :״להסתובב
בהפסקה באופרה ולזכור לפתע שכל האנשים
מסביב הם יהודים! בכל חיי הייתי שייך
למיעוט״.
בתום הכהונה חזר לפראג — ישר אל תוך
הזוועה הגדולה.
זה היה בתקופת השיגעון האנטי־שמי
הגדול של סטאלין. בכל רחבי מיזרח־אירופה
נאסרו הקומוניסטים היהודיים, הורשעו
כמרגלים ציוניים ו/או טרוצקיסטיים ו/או

הטנקים הרגו את האשליה הזאת, וגולד־שטיקר
ברח לבריטניה, שם כיהן כמרצה. שם
ריאיינה אותו לפני שנה הרלינדה קלבל, צל־מת־כתבת
יהודית־גרמנית שצילמה את גדולי
היהדות הדוברת־גרמנית שנותרו בחיים.
גולדשטיקר, יליד , 1913 היה בן ,75 צעיר
ברוחו.
הוא הביע בראיון ריעות מאלפות, שגילו
יהודי בעל השקפה הומאניסטית מובהקת.
למשל: הוא הטיף נגד כל שאיפה של נקמה
בין צ׳כים וגרמנים. כל נקמה, אמר, תביא
למעגל חדש של שינאה. צריכים להפסיק.

מה יקרה לעם היהודי? ״אני מאמין שחלק
מן העם היהודי, החי בישראל, ימשיך
להתקיים כאומה. האחרים יתבוללו בהדרגה
וייעלמו כיחידה נפרדת.״ בניגוד למה שהיה
קיים במשך אלפיים שנה, יש עכשיו כל
הנתונים להתבוללות מלאה. נישואי״תערובת
ופרישה מן הקהילה יביאו לכך.
הגאוניות היהודית באה מן הגטו, עם
השיחרור. היהודים בממלכה האוסטרית זכו
בזכויות אזרחיות רק ב־ . 1849 בדור הראשון
אחרי השיחרור נולדו במרחב הקטן של
בוהמיה ומורביה(צ׳כיה של היום) אנשים כמו
היחודשל דובצ׳ק
ה1אצ*ם השמידו את מישפחתו. הרוס, רצו
לחסלו. הקומתיסטים עמדו להוציאו להורג.
בארץ הרגיש כזר. עכשיו מתגשמות תיקוות!,
מפגי שהתעקשה להצטרף אליו.
עכשיו מוזכר מחדש שמו של גולדשטיקר,
כאחד האבות של האביב של פראג וכאיש
שנעשה לו עוול משווע.

^ יהודים
באופרה

ך* שם אדוארד גולדשטיקר הוא שם
1 1יהודי מובהק. גולד״שטיק פירושו בגרמנית
חתיכת־זהב.
אחרי ההפיכה הקומוניסטית בצ׳כוסלוב־קיה,
תבעה המנהיגות מכל החברים היהודיים
להחליף את שמותיהם ולאמץ לעצמם שמות
צ׳כוסלובקיים, כדי שלא יזוהו על־ידי הציבור
כיהודים.
אדוארד גולדשטיקר, מראשי המיפלגה,
סירב. הוא ראה בכך כניעה לאנטי־שמיות.
מוצאו ממישפחה עניה בעיירה בהונגריה,
שעברה לעיר קאשאו, בקצה המיזרחי של
צ׳כוסלובקיה, כשהיה בן .14 מישפחתו היתה
אדוקה, והוא עצמו זכה בחינוך חרדי עד גיל
.13 למחרת הבר־מיצווה ״נשרה ממנו הדת,״
כפי שאמר. כעבור שנים הצטרף למיפלגה
הקומוניסטית, בעיקר מפני שהיתה המיפלגה
שלחמה בעיקביות בנאצים. אז גם למד גרמנית,
כשנפלו לידיו כרכים של שירי היינריך
היינה.
כאשר פלשו הנאצים לצ׳כוסלובקיה, ברח.
הוא חזר אחרי נפילת הרייך השלישי. כל בני־מישפחתו
הושמדו בשואה.
אם קיווה כי עכשיו יתגשמו כל חלומותיו,
המתינה לו יקיצה מרה. הקומוניסטים עמדו
להוציאו להורג.
הצילה את חייו החלטה נבונה ב־.1946
מזכיר־המיפלגה היהודי, רודולף סלאנסקי,

אימפריאליסטיים, והוצאו להורג.
בצ׳כוסלובקיה נעצרו סלאנסקי וכל
מקורביו. בין השאר נעצר שליח ממדינת־ישראל,
איש־מפ״ם מרדכי אורן, חבר קיבוץ
מיזרע. גם גולדשטיקר נעצר ובילה 18
חודשים נוראים בחקירות ובעינויים, כשהוא
מנותק מכל העולם. את החווייה הזאת תיאר
הבימאי היווני קוסטה גבאראס בסרטו
המפורסם, בכיכובו של איב מונטאן.
גולדשטיקר הואשם ב״לאומנות יהודית
בורגנית״.
נערך מישפט, ובסיומו תבע התובע עונש־מוות.
בית־המישפט הודיע כי יתן את גזר־דינו
למחרת־היום. על גולדשטיקר עבר לילה
״כמו לילה של דוסטוייבסקי,״ כדבריו.
הוא ידע, כמובן, שפסק־הדין מוכן מראש.
הוא גם ידע שאם יידון למוות, ייתלה תוך
שבוע.
אבל, כך סיפר, זה היה לילה קל. הוא לא
פחד מן המוות. אחרי 18 חודשי־הזוועה
במאסר, זה נראה לו כמו גאולה.
למחרת היום שמע את גזר־הדין: מאסר־עולם.
כעבור שנתיים, אחרי מותו של
סטאלין, שוחרר. מרדכי אורן הוחזר ארצה.
סלאנסקי הוצא להורג, יחד עם רוב מקורביו.
מדמה לבנטינית
עתו הגדולה של גולדשטיקר באה
באביב של פראג. היה נרמה שסוף־סוף
הכל בא על מקומו בשלום. העבר היה שגיאה,
ועכשיו יתגלה ״קומוניזם בעל פנים אנושיות״
.הוא היה איש־התיאוריה שעמד מאחורי
דובצ׳ק.

ברוח זו גם התנגד להמשך המישפטים נגד
פושעי־מילחמה נאציים. הם לא יוסיפו דבר,
אמר.
צריכים לחסל את השינאה ,״להחליף עניינים
אתניים בעניינים אתיים״.
הדת היהודית אינה אומרת לו דבר גם
עכשיו. כאשר נשאל אם הוא מאמין באלוהים,
ציטט את דבריו של מדען צרפתי, שנשאל
שאלה זו על־ידי המלך :״הוד מלכותו, אינך
זקוק להיפותיזה זו.״
לתלמידיו בבריטניה הציג שאלה פשוטה:
אם אלוהים התיר את הרע באושוויץ בניגוד
לרצונו, סימן שאינו כל־יכול. ואם התיר בכוונה,
איזה מין אלוהים הוא זה? תשובתו הפשוטה:
אלוהים לא יצר את הרע ולא התיר את
הרע, מפני שאלוהים אינו קיים.
אין לו דיעה הכי סובה גם על ישראל.
המדינה היהודית אינה יכולה להתקיים
כמדינה נורמלית, מפני שהיתה תמיד נתונה
במילחמה. התיקווה שישראל תהיה מדינה
הומאניסטית, דמוקרטית ומתקדמת במיזרח
התיכון — נגוזה .״דחפו אותה למטה, והיא
הפכה מדינה לבנטינית, על כל התכונות
הטובות והרעות שלה׳

זיגמונד פרויד, גוסטאב מאהלר, הסופר קארל
קראוס, הפילוסוף אדמונד הוסרל ועוד —
הכל מעיירות קטנות באיזור שבו חיו אז 8.5
מיליון בני־אדם.

דובצ׳ק
הזר

¥פני שנה לא חלם גולדשטיקר על
/שיבה למולדת. הוא איבד כל תיקווה
לראות שוב את את ילדיו ונכדיו. הגעגועים
אכלו בו בכל פה.
בגלות הראשונה שלו, בימי מילחמת־העולם
השניה, לא ויתר מעולם על התיקווה
לחזור הביתה. הוא היה בטוח שהיסלר ימוגר.
הגלות השניה, אחרי האביב של פראג, גרמה
לו לומר נואש. הוא ראה כיצד חבריו־מנוער,
אידיאליסטים שהיו מוכנים אז להקריב את
חייהם למען גאולת האנושות, הפכו עריצים
ורודנים, אחרי שזכו בשילטון.
גם אדוארד גולדשטיקר לא חלם על מה
שקורה עכשיו במולדתו, כאשר ידידו וחברו
אלכסנדר דובצ׳ק עומד על בימה בפראג
ונואם לפני מאות־אלפים אוהדים מריעים.

אורית אדרת

רו״אטרון ואבסורד
רשמים מביקור במרכז הערבי לתרבות
ואמנות (לשעבר תיאטרון אל־חכוואתי)
ז׳אן
פול סארשר
מתים בלא קבורה
בימוי: מאזן גאטאס
מנהל אמנותי: ג׳ורג׳ איברהים
הביקור במרכז הערבי לתרבות ואמנות
החל בנסיעה בשעת אחר־צהריים אל לב העיר
המיזרחית. הרחובות העמוסים מכוניות והול־כי־רגל
מזכירים ימים נורמליים יותר שידענו
בירושלים, אר ניידות־המישטרה הרבות הנוסעות
על הכביש מחופות סבכות־ברזל צפופות,
משרות את תחושת אי־השקט שהפכה
לחלק בלתי־נפרד מחיי העיר.
אל התיאטרון הגעתי באיחור קל, והופניתי
אל היציע. משהסתגלתי לחשיכה, מצאתי
את עצמי מוקפת קהל רוחש ופעיל.
על הבימה התנהל ויכוח ער בין אשה ושלושה
גברים. למרות שאיני מבינה ערבית,
ואת מחזהו של סארטר לא קראתי במלואו,
ניסיתי למצוא את דרכי בתוף העלילה על־פי
התקציר שבירי. עד מהרה ויתרתי על המעקב
אחרי המחזה, המשמש כעלה־תאנה לתיאטרון
הפוליטי המובהק שעל הבימה, והתמכרתי
לתיאטרון הטוטאלי המקיף אותי, והופך את
האולם ואת הבימה ליחידה אחת. הקהל, המורכב
בעיקר מבחורים צעירים, מעט נשים,
פה ושם מישפחות על ילדיהן וטפן, שקוע
בשיחות ערות, בשיטוטים אל ומתוך האולם,
ונדמה כי איש אינו מקשיב באמת למה שקורה
על הבימה.
המחזה מספר על חברי תא המחתרת הצרפתית
בימי הכיבוש הנאצי שנתפסו, והם נחקרים
על־ידי צרפתים המשתפים פעולה עם
הנאצים. כצפוי אצל סארטר, מתנהלת העלילה
כולה. בדלתיים סגורות״ .התפאורה
מינימליסטית ואינה משתנה: בימה שחורה,
מוקפת משלושת עבריה דמויות קטועות
חבושות קסדות, תלויות על חוטים, פורשות
לצדדים ספק ידיים, ספק גדמים, וכל כניסה
ויציאה מן הבימה מניעה חלק מהן.

פולציות מיניות מנסה — מחד, לשלוט בקצין
ולהכתיב את פעילותו, ומאידך גיסא,
לפתות את השבוי הנחקר, ולקבל ממנו את
המידע הרצוי. חייל שלישי מוצג כחדל־אישים,
רך־לב, שאינו קורא את מצב הדברים
לאשורו. טימטומו מעורר גיחוך, והקהל החם,
המגיב בשינאה גלוייה כלפי הקצין והחיילת,
מגלה אמפתיה והבנה לאותו לא-יוצלח.
אודה על האמת: אין זו חווייה נעימה
לשבת, ישראלית יחידה, בלב קהל רוחש
שינאה למה שקורה על הבימה, ולדעת שעם
כל ההזדהות איתם, ועם כל ההסתייגות

אולי חריף ובוטה יותר במחזה העברי. אך
לראותם באולם צוותא, בחברת קהל אוהד,
שונה כל־כך מראיית הישראלים הכובשים מן
העבר שכנגד, מתוך כאב הרבה יותר מוחשי
ואמיתי.
לאורכו של המחזה מתנהל ויכוח נוקב בין
חברי־המחתרת, אם להמשיך לעמוד בייסורים
ובעינויים הצפויים להם, או להיכנע ולהסגיר
את זהותו של ז׳אן, מנהיגם, צעד שיסכן עשרות
חברי־מחתרת נוספים. פרנסואה, צעיר
השבויים, נוטה להסגיר את ז׳אן, ולנסות להציל
את עורו. שאר החברים, ובראשם לורה,
מנסים להניאו מן המעשה. לבסוף, כשאוזל
כוח־הסבל שלו, והוא נשבר — מחליטים
האחרים להרוג אותו, כדי להציל את עשרות
אנשי־המחתרת שהוא מעמיד בסכנה. בתמונת
הסיום ההרואית, פרנסואה מתאבד —

צפנים מוסכמים
בתחילת ההצגה נמצאים חברי־המחתרת:
לורה, אחיה הצעיר פרנסואה, אנרי וסורבייה,
בחדר־המעצר, דנים במיבצעם האחרון ומנסים
להעריך את מצבם. אחד מהם נלקח לחקירה,
בניסיון לדלות ממנו את זהות מנהיגם.
מחוץ לבימה נשמעות צעקות־כאב, ולורה
פורצת בשירת קינה חרישית מלווה בתיפוף
על הריצפה וברקיעות רגליים. הקהל מצטרף
אליה, כולו, בשירה שקטה ואחידה, כשמילות
השיר נשמעות בבירור. ניכר בהם שזהו חלק
מרפרטואר המוכר להם היטב. מכאן והלאה
עולות תגובות הקהל תכופות, כשהן פורצות
בבת־אחת מכל פינות האולם. לעיתים מחי־אות־כפיים
סוערות, מלוות שריקות וצעקות,
פעמים אחרות צחוק׳רועם; כמו גוף אחד,
המופעל על-ידי צפנים סודיים מוסכמים.
בצאתי, פגשתי מכר, ערבי־ישראלי, שסיפר
כי הוא עצמו לא תמיד הבין את התגובות,
וציין שאין אדם בקהל שאינו מכיר מקרוב את
אימת המעצר — אם מבשרו שלו, ואם מניסיונם
של קרובי־מישפחה.
בניגוד לחברי־המחתרת, שדמויותיהם
מורכבות ומתפתחות לאורך המחזה, ומציגות
גוונים שונים של התייחסות למצבם — היותם
שבויים בידי הכובשים — מוצגים חיילי
הכיבוש, הלבושים מדים המזכירים מאוד את
מדי־צה״ל, כסטריאוטיפים: הקצין רע־הלב,
הנהנה להתאנות לשבויים שאותם הוא חוקר;
החיילת — אשר באמצעות שימוש במאני־

מתים בלא קבורה: הכרזה להצגה
החריפה מן הכיבוש הישראלי, הלעג והסינה
המופנים אל הבימה אינם נפרדים מן העדינות
כלפייך, המתבטאת בבירור במבטים המסתייגים
הנורים מכל עבר בחשכת האולם.
הרבה יותר קל לחכוך ידיים בסיפוק תוך
צפייה במחזה ״משלנו״ ,הדן בנושא, כגון אפריים
חוזר לצבא, מאת יצחק לאור. גם שם,
כמו במחזהו המעובד של סארטר, מופיעים כל
סממני ההשחתה של הכובש; גם אצל לאור
מוצגים החיילים כעלובי־נפש, גסי״רוח וחס״
רי־מוסר. אפילו איפיון הדמויות שלו דומה:
הקצין והחיילת העסוקים בפעילות מינית
אינטנסיבית, תוך גילוי אטימות להרס ולהרג
המתבצעים מעבר לקיר, הנהג התמים — ,כל
אלה מקבילים למה שמוצג כאן, ותיאורם

ובכך מציל את ז׳אן, היוצא לחופש, ואת
האחרים.
תשואות הקהל הנלהב עוד הידהדו באוזני,
שעה שהגעתי לתיאטרון החאן, אל הכינוס
השנתי של ממן שפינזזה בירושלים, שנושאו
״מיהו ישראלי? ישראלים בראי עצמם״ .אך
לאחר החווייה הקשה של ראיית הישראלים
מן העבר האחר — לא עמד בי הכוח לחי-
בוטי־הנפש הפילוסופיים העוסקים בהודיה
הישראלית. החשתי איפוא את צעדי לעבר
מכוניתי, בחניון הנשקף אל חומות העיר העתיקה,
וכאן ציפתה לי הפתעה לא־נעימה.
החנית נחסם! דקות אחדות קודם לכן הוצתה
בידי אלמונים מכונית, כפסע היה בינה ובין
מכוניתי.

ספרים

מבולבל בכוונה
הגווארדיה הלבנה
מיכאיל בולגאקוב
ספרי ״סימן קריאה״ ו״הקיבוץ
המאוחד״
.נאדרה היתה, נאדרה ונוראה השנה ההיא,
1918 להולדת המשיח והשנייה לפרוץ המהפכה״
.במישפט זה פותח הספר המתאר את
חורף 1918 בקייב בירת אוקראינה.
זהו ספר־מפתח. כמו שיש ספרים שבהם
קשה להתמצא אם אינך מכיר באמת את הנפשות
הפועלות המוסוות אמנם בשמות
אחרים או בצורה מסויימת, אבל בעצם מוכרות
לקורא למרות התחפושת, קשה לי להניח
שאדם צעיר שלא גדל על סיפורי המהפכה
הרוסית הגדולה ימצא בספר זה את ידיו או
רגליו. כמו בכל הספרים הרוסיים — החל
בקלאסיקה וגמור בספרות המגוייסת, מסתבר
הקורא המצוי מייד בעניין השמות המרובים
שיש לכל גיבור. כאן, נוסף לשמות, לייחד
סים, למיקום העיר והרחובות, צריף לדעת
היסטוריה.
מי היה פטליורה? ומיהו ומהו ההטמאן?
מה עשה חיל־פרשים גרמני בקייב ב־?1918
לצד מי נלחם? היונקרים? הדגל הכחול־צהוב?
ה״בטקרי החייל המהלר לאורך רכבת משוריינת
בשם ה״פרולטר״? שלא לדבר על הרמזים
המתייחסים׳ לברית החדשה, ולדת
הפרבוסלבית.
זהו ספר מבולבל (בכוונה!) על תקופה
מבולבלת, שבה לא התמצאו אפילו גיבורי
הסיפור. עיר עוברת מיד ליד, נאמנויות ישנות
שמתים עבורן ובשמן ואחרות הנבגדות.
זהו ספר של תקופה. מי שמצוי אצל הצופן של
התקופה, שגדל על ספרים ששמם הגווארדיה
הצעירה (ולא להתבלבל — זאת גווארדיה
אחרת לגמרי. אדומה דווקא) ועל כיצד נח־חשלה
הפלדה, יאהב את הספר ובייחוד את
התרגום של נילי מירסקי. מירסקי היא תמיד
מתרגמת מעולה, אבל כאן נמלטה מהפיתוי
לעבור לעברית חדשנית והתרגום נאמן לרוח
העברית השלונסקאית, הארכאית קצת. :סיל־סלו
בקולותיהם ההיידמאקים עזי הנפש, טו-
פפים והולכים ומטלטלים מצד אל צד את
צמותיהם המשתלשלות להם מקודקודיהם״
— או.אבל איפה פטליורה? אנשים טובים,
איפה פטליורה? תנו להציץ בו, לפחות הצצה
אחת קטנטונת״ .ממש עברית של הרון השקט
או הפואמה הפדנמיח. ורק חסר לספר אותו
ריח נעים של הספרים הישנים שהודפסו על
נייר גרוע אבל נכרכו בכריכת בד אפורה.
אינני מסכימה שזהו אחד הרומאנים הבולטים
של הקלאסיקה הרוסית, כפי שכתוב על
הכריכה. זהו ספר על תקופה מצומצמת המיועד
לקהל־קוראים מסויים מאוד. הפלא והעניין
מופיעים דווקא בסוף־הדבר שאותו כתבה
מאיה קגנסקאיה ובו תיאור של מיכאיל
בולגאקוב החי במוסקווה של , 1925 חיים
מוזרים יותר מכל אחד מגיבורי סיפרו. על
רקע מוסקווה האידיאולוגית האדומה, הרעבה
ללחם, הסתובב בולגאקוב בבגדי־פאר עם
מונוקל בעינו, כולו סמל לעולם ש״עדי יסוד
נחריבה״ .ולא רק הסתובב כך אלא כתב
לעיתונים, פירסם גם את רוב הגווארדיה הלבנה
בירחון סובייטי. את מחזותיו הציגו בתיאטרון,
וכל זאת מבלי שהסתיר את עברו
ה״אנטי־מעמדי״.
כותבת קגנסקאיה :״למה הדבר דומה?
כאילו קם יום אחד החבר מ.א. בולגאקוב
ולבש את מדי הקצונה הישנים שלו, לרבות
הכובע שעליו מתנוסס אותו תג עצמו שגם
גיבורו אלכסיי טורבין לא סילקו בעוד מועד,
וכאילו יצא אל הכיכר האדומה וקרע מעל
חזהו את מיקטורן החאקי וקרא בקול גדול
קבל עם ועדה, :בואו תירו, מנוולים! תראו
איר יודע קצין רוסי למות! יחי הצאר!׳.״

השארדיה הלבנה אינו אוטוביוגרפיה של
בולגאקוב, למרות שהספר מתאר תקופה בחייו,
ובוודאי מייצג את השקפת עולמו.
הביוגראפיה המלאה של בולגאקוב עולה
בדימיונה, בפיראותה ובהעזתה על מה שהעז
לומר בספר זה (ואמר הרבה) .איני מאמינה
בפסוק האחרון של סוף־הדבר. ,שהרומן הנפלא
הזה יישאר לתמיד, שהרי גם הוא,
כ׳פאוסט׳ של גיתה, בן־אלמוות״.
הרומן הזה אינו בן־אלמוות, אבל רוחו

שום זמן לא יוכל למחק
את הפגישה הזו.

רמי די!מי

על הכריכה האחורית של סיפרה הראשון,
מ שת זמן, מצויין כי ר. חמדה זכתה בפרס
לביכורי יצירה סיפרותית על שם רחל ניומן.
השופטים קבעו שהיא ״ניחנה בקול מקורי,״
וכי.עצמיותה מתבטאת לא רק בנושאי שירתה
...אלא בחן המיוחד השפיר על שיריה.״
שמו של הספר השלישי, זה שאני מחזיקה

מתוך סנו בכתובים:

האמבטיה״
מחדר
״שירים

מוטו פותח:
שלא יגמר לעולם,
ההבל הקצף היאור המבשם, הבשר מתמוסס מסמם:
למרות המראה הרעה והתער קורץ והשתן בדם׳.
שיר:

לרגלי המורה

אני מודה על האמת שלא זכרתי.
אבל חיים באר סיפר ב״גלויות״ הנאות
שפירסם ב״דבר השבוע״ ,בעיקבות
ביקורה של מישלחת היוצרים היש ראלים
והפלסטינים בברית־המועצות,
את הסיפור הבא:
״ממחה של קריאת שירים שהיינו
אמורים להשתתף בה באוניברסיטה
של טשקנט לא יצאה משום מה לפועל
ולפתע עמדה לרשותנו שעה״של-
כלום ...ישבנו לנוח בצד פיסלו של לנין
(וכי אפשר אחרת) שגובהו היה פי-
שלושה או יותר מגובהו האמיתי
(כלומר, של לנין).
,אתה עפר לרגליו׳ ,העיר אחד מ-
איתנו לנתן זך שישב לרגליו.
,לא, הוא אבק למכנסי׳ ,צחק המשורר
וניער את בגדיו.״(חיים באר,
נתן זן: עפר או אבק
״גלויות ממוסקווה וטשקנט, דבר,
.)27.10.89
עד כאן סיפורו של באר. כשקראתי, צחקתי לעצמו. מילא. גם אם לא כל־כך
מדוייק, המצאה לא רעה. כמו שאומרים האיטלקים.
השבוע הגיע לידי מיכתב מפאריס, מאת ידידי שמעון בלס, שהשתתף אף
הוא במישלחת ועושה כעת בצרפת את שנת השבתון שלו. למיכתב צירף שמעון
כמה צילומים שצילם בברית״המועצות. וכך הוכחה בראייה חותכת אמיתות
סיפורו של באר(אגב, הוא באמת יושב לידי בתצלום, אוי, מכל מקום, פלג-גופו
וידו המחזיקה במיקטרת נראים בו) .באר רק שכח לספר שנרדמתי לרגלי

המנהיג בשמש הסתווית.

החופשית תמיד של האדם, כמו בולגאקוב,
אכן היא בת-אלמוות• רעיה הרניל!

בו עכשיו, הוא: על הת!אס הנשבר.
.מדוע בחרת דווקא בשם זה?״
״השם הזה, כמו שמות אחרים, בא במפתיע.
אני מייחסת משמעות רבה לשם. שם

111£4ט 0א 1.4 34ט11£6
חשה בשם מי־גלוח ריח ניקוטין בהבל־פה חם —
והקיצה מחיבת בחרחור רף מנמנם.
היה מאחר,
הניחוח התפוגג, אהה ובא הבל הדם,
כבד מאד.
עוד מעט
וקול הנחירה נדם.
מוטו סוגר:
עוד יבואו ימים באמבט הבל חם
יין ורידינו יצבע את הקצף המבסם.

מרכז דברים. היה לי שם אחר. .ציפור מראות״
,כשמו של השיר האחרון בספר המוקדש
לאחותי. פעם הלכנו, אחותי ואני, לראות
תערוכה במוסיאון. שם, בין הרבה יצירות,
ראינו ציפור עשוייה מתכת מלוטשת, מבריקה
מאוד. מאוחר יותר הבנתי שהציפור
מבטאת את האמן. הציפור הזו קלטה את
ציבעי האנשים שחלפו על פניה כאילו הצמיחה
לעצמה נוצות בעברם. תיארתי את זה
כך :״מראות נושבים׳סביבה ואנשים עוברים...״
״והדימיון
שלה אל האמן?״

ראיון
עם משוררת
ר. חמדה
על התואם הנשבר שירים הוצאת אל״ף
ר. חמדה, אישה צעירה למראה, הגישה לי
את ספר שיריה, השלישי במיספר, בחיוך מתנצל.
ישבנו בבית־קפה ברחוב דיזנגוף ושם,
בתוך רעש האוטובוסים והמולת הרחוב, היא
אמרה. :אני לא רגילה לבתי־קפה, זו הפעם
הראשונה שלי אחר־כך כבר שקעתי בשיר,
אחד הראשונים בספר.
האם לא תראה, געגועי
מצירים על שפתיך
ואולי לא מאחר לצאלון
להשיר על ידיך, על שפתיך
כנפי פריחה כתמים
תמיד עיני יצלו על עיניך.
כבר נשמותינו חבוקות.

־ זדי זי

רוברט נדלר: בלי מילים

״באותו שיר אני אומרת, :כי ציפור המראות
/לה משלה אין כלום / .מלבד החומר /
ותבנית דמותה׳ .האדם הוא חומר״.
״חומר בלבד?״
״,הארם הוא חומר, האמן — חומר רגיש.׳
צריך ענווה מוחלטת כמו אדמה, כמו חומר,
כדי להיפתח אל העולם הסובב. צריר לצאת
מתוך עצמך, להקשיב. ציפור המתכת היתה
כזו: כמו מקשיבה. הכל השתקף בה״.
״הדחף לכתוב נובע גם הוא מן ההקשבה
הזו?״
״אני יוצאת מתוך מראות. אך, כמובן, לא
רק אני. המשורר והפילוסוף ההודי רבינדרנת
טאגור אמר, :העולם פונה אלי במראותיו.׳ גם
אני כזו, :על הקו הדק של הרכס /נפשי
מהלכת /חולת מראות.׳״
״אבל החלטת לשנות את השם, מדוע?״
״זה היה אחרי שיחה עם חברה, גם היא
משוררת. היא הזכירה לי שהספרות מלאה
בציפורים. אחרי יומיים כבר ידעתי שהספר
ייקרא על התואם הנשבר. גם זה קשור לדמות
האמן, לחלק האוטופי שלו, לשאיפה שלו
להרמוניה, לשלמות, ולפגישה (המרה) שלו
עם המציאות״.
״את מרבה לכתוב על הטבע, העצים, הציפורים...״
״כמובן,
זה מתקשר להקשבה שדיברתי
עליה קודם, להתבוננות. כתבתי שיר על עץ
האורן וזלדה אמרה לי שהשיר הזה אהוב עליה
במיוחד. רגע כתיבת השיר היה רגע נדיב של
חריגה מן העצמי, כניסה שלמה אל האובייקט.
האובייקט יכול להיות אדם, או עץ, אם ההקשבה
הזו מוחלטת — את במיטבך.״
״מה מעניקה לר הכתיבה?״
״הכתיבה היא דרך לצאת ממצב נתון אל
עולם אחר. מראות קוראים לי, אבל גם בני־אדם,
סיפור ששמעתי, ציור ואז אני פשוט
קמה והולכת לשם. השיר נכתב לאחר מכן
כאילו מעצמו, מגלה לי דברים. הוא מין,אני׳
נוסף המבאר לי את עולמי, :קשב שקולט
מראות / ,ומראות נותנים בו /פשר אין

ם ופי•״׳

שרה

כמעביד אני יודע שעובדים הנהנים מבטחו! בחיים
ומשקט נפשי, מביאים לשקט תעשייתי והצלחה עסקית.
מי שיודע לדרוש צריך לדעת גם לתת.
אני נתתי לעובדי את הטוב ביותר -פנסיה מקיפה של
מבטחים. מבטחים מעניקה לעובד את הכיסוי המושלם:
הכנסה ריאלית בעת הפרישה, הבטחת הכנסה במקרה של
אובדן כושר עבודה, הכנסה ריאלית למשפחה במקרה אסון
שלא נדע. הפנסיה משולמת לכל החיים.
הבחירה היא כמובן בידי העובדים עצמם, אך בתוקף תפקידי
אני מכיר היטב את כל האופציות והמלצתי להם היתה חד
משמעית מבטחים!
מבטחים היא קרן הפנסיה הגדולה והיציבה בישראל, ואיכות
הכיסוי מוכחת. מאות אלפי עובדים באלפי מפעלים מכל
הסקטורים נהנים מיתרונותיה, ביניהם עובדים במפעלי מזון,
תעשיית הטקסטיל, מוסדותאקדמיים, התעשיה האוירית,
התעשיה הצבאית, תחראן ועוד.
אני נתתי לעובדים את הטוב ביותר והם נותנים את
מיטבם בתמורה.
מבטחים משתלמת לכל הצדדים.

שרות מידע ־ לרשותך עומדים 30 סניפים ברחבי הארץ.
כל המעוניין
לקבל מידע
על יתרונות
קרן פנסיה מקיפה מבטחים ועל זכויותיו כחבר
וכמבוטח,
מוזמן לפנות לסניף מבטחים
המקומי.

אני דורש
הרבה מהעובדים
וטתן להם את התנאים
הטובים ביותר.
קרן פנסיה ״ מבטחים״
ההסתדרות הכללית של העובד• באד׳ן ישראל

מרכז מבטחים

ת״א, רח׳
אבן גבירול . 30

המבטח לבטחון בחיים.

הורוסהוס

לנשום לרווחה ולהחזיר לעצמם את מקו מם
הטבעי, כפי שהיה כל השנים.

:מזר החודש:

;קשת. המזלות
1והמצב הכרנו׳

בינתיים אין ברירה אלא להתאזר
בסבלנות ולנצל היטב את התקופות
הקצרות שבהן יקלו עליהם הכוכבים
בכל זאת ויאפשרו להתארגן לקראת
ימים קשים יותר -זאת התמונה לשנה
הקרובה.
באופן יותר מפורט -יש תקופות שב הן
יוכלו ליהנות מהקלה במצבם ותקופות
שבהן כדאי להימנע מהוצאות מיותרות,
עיסקות, הימורים וסיכון כספים
ורכוש בכל צורה שהיא.
אולם מה מצבם של בני שאר המזלות(

זמן רב במזל גדי. זה צירוף מוזר אולם
אינו מלמד על מחסור. אולי על מודעות
גדולה יותר למה שקורה במציאות. בני
דלי לא יסבלו ממחסור בכסף, אלא
יצטרכו להתארגן בצורה הגיונית יותר.
כוכב כירון, הנמצא במזל סרטן ושולט
בבית השמיני שלהם, מלמד על כך שהם
ייעזרו רבות בבני-מישפחתם. אם באמ צעות
ירושות, אם באמצעות עזרה כספית•
המישפחה תעשה מאמץ ותעזור
להם להתבסס.

• הגד, והכסף
השנה הקרובה תהיה אחת השנים הקשות
לבני מזל גדי׳ אן לא במובן
הכלכלי. מבחינה זו הם לא יסבלו. הב עיות
שלהם מתרכזות בתחומים אחרים.
בית ,2בית הכספים, נמצא במזל גדי
וגדי לעולם אינו מסמל שפע. כאן הוא
מסמל שינויים פתאומיים לטוב ולרע,
הישגים כספיים באמצעות עבודה קשה,
העזה, גישה חדשה ונכונות לבצע שי נויים.
מי שיעז -יהיה לו.
אין זו שנה קשה מבחינה כלכלית, אך
היא אינה מפנקת. אלה מבין הגדיים,
שיעזו ויבצעו שינויים או יחליפו עבודה,
יוכלו אף ליהנות מרווחים ומהקלה.

פידו לא לסמוף שם על אגשים קרובים 1
ביותר. קל יותר יהיה בשנת .1991

הטלה והכסף

שנה קשה מכל הבחינות, אך דווקא
מהבחינה הכספית אין הדגשה על מח-
סור בכסף. הצרות שלהם מתרכזות בת-
חומים אחרים. אבל ידועה האימרה
שהצרות דרבן להיערם בערימה אחת.
רבים מבני המזל בכל זאת נאלצים
להתמודד עם בעיות כלכליות שנוצרו
בעקיפין בגלל בעיות בתחומים אחרים.
תקופת החורף, בעיקר ינואר ופברואר,
תהיה מאד לא-נוחה מבחינה כספית.
אבל לאחר מכן נראה שמצבם משתפר
ומבחינה כלכלית יוכלו לבסס את עצמם
ולחזק את מעמדם.

• השוו־ והכסף

זה שנתיים סובלים בני מזל קשת מבעיות
כלכליות. מי שיש להם כסף ורכוש
מתקשים לתפקד. למי שגם קודם לכן
לא היה -קשה שבעתיים. התקופה
עצמה אינה קשה לקשתים, להוציא את
החודש האחרון, שבו הרגישו לא־טוב.
האנרגיות היו חלשות ובעבודה היו מי
שפעלו נגדם, אך תופעה קצרה זו עומדת
לחלוף. הבעייה המרכזית של התקופה
היא מחסור בכסף ואי־יכולת לעשות
משהו כדי לתקן את המצב.
כל זה קרה כשנכנס כוכב סטורן למזל
גדי(בי ת הכספים של מזל קשת) .מאז
מרגישים הקשתים מוגבלים וידיהם
קשורות בכל הנוגע לכספים, לרכוש,
לנכסים וכו׳ .עד צאתו של שבתאי
(סטורן) מבית־הכספים תחלוף עוד שנה.
כלומר, רק בשנת 1991 יוכלו הקשתים

בית הכספים שלהם נמצא במזל
דגים. זה אינו מזל יציב ובטוח וגם
נפטון, הכוכב השולט במזל זה, יימצא

בעבודה משהו מפריע לכם. כדאי להת-
כונן לעימות עם הבוס או עם סמכות
שמעליכם. דורשים
מכם דרישות שאותן
אינכם יכולים למלא.
לא תוכלו עכשיו בחופשיות לפעול
וכדאי לוותר ולהמתין
זמן קצר, שכן זה
ישתנה ותוכלו שוב
21במרס -
לפעול כרצונכם. ב 20ב
א פ רי ל
ימים רביעי או חמישי
תיתכן בבית בעייה
באחד מהמכשירים במיטבח. בתחום
הרומנטי נראה שאתם אוספים ידידים.

עכשיו תצטרכו לנ״ס כוחות. אתם נכנסים
לתק 1פ ה מאמצת של עבודה קשה. נס בבית
ונס עזרה לבני־סישפחה
שאיום ׳סליס להסתדר
בלעדיכם. אכל אחס
עצמכם לא כל־כך בריאים.
יש בכם מעט
אנתיה והכוחות אהלים
נסר,׳רוח. עים 1ת עם בני־הזוג
צפוי ב 13 או ב־!4
;21 ביוני -
בחודש. אל תעשו צעד
נ< 2ביו לי
דרסטי. הוצאות כספיזח
ובוהות מדי ב־ !5או בזו
בחודש. אך צפויה נם הפתעה משמחת.
היכרות מיקרית ומהרה בשני א 1בשלישי.

ה־ 13 וה 14-בחודש יהיו מוקדשים לפי תוח
הקריירה. במקום־העבודה יזדמן
לכם להוכיח את
יכולתכם. אתם תבצ עו
עבודה טובה ותפ-
נינו מיומנות מיקצו-
עית ורעיונות שיעוררו
את הערכת הסביבה.
הצעת־עבודה עשויה
להגיע באותם ימים.
שישי עד ראשון יהיו
הפעם נחמדים. אתם
מתגברים על בעייה
שהכאיבה לכם באחרונה. תהיו מוקפים
בחברים. ותוזמנו למסיבות ולטיולים.

מצב־הרוח ומצנדהבר־אזח עדיין לא כל כך
טובים. חסרה לכם שימחורח״ם וחסר
המרץ. אין חשק להוד
חיל בדבר־מה חד ש
ומעל לכל מטרידות
אתכם בעי 1ת כספיות.
צריך לעשות סדר ולהצטמצם
— אי! ברירה.
נסיעה ב־ 3ו או 1ד 4ו
עלולה להתבטל ובעצם
עדיף שלא תחק״ם. היא
יסרה לאכזב. נסיעות
מאומצות אינן מומלצות
עכשיו. בעיות בריאות שזב יציקו בשישובשבת.
הפתעה משסחת בתחום הרומנטי.

ההרגשה המכבידה שאיפימה את ה חודש
האחרון מתחילה לחלוף. אתם
חוזרים להרגיש יותר
קלים ובעלי נכונות
בפרשיות- לפתוח אהבה חדשות. בל מה
שהתנהל בעצלתיים
וכאילו לא זז יתחיל
לקבל תאוצה מר 16-,
בחודש. לפני כן תרגי שו
עייפות וצורך ל נוח.
אגב, מבחינה * 3 3 5 2 3 0 עדיין בריאותית
אתם בתקופה רגישה. ידיעה משמחת
בענייגי־כספים ב־ 18 או ב־ 19 בחודש.

אתם ובנסים לחודש של הוצאות כספיות
נסר!,ת. כדאי שתדאנו למקזרוודהמסה
נוספים, מכיוון שלא תר
בלו לדחות את התשלומים.
מקור כזה ימצא.
שים! לב למודעות בעיתונים
1כן להצשת של
ידידים ומכרים בין ה־ 5י
ר 7ו בחודש. חובלו
למצוא עבודה נוספת __
שחספק לכם אח הכסף
הדרוש. קשרים עס
ארצות אחרות יסלים
לנחם בתחילה לאכזבה. מא 1חר יותר הדל
ר־ם יצאו לפועל. בבית היחסים משתפרים.

אתם נוטים לשכוח את בל ההתחיי בויות
שלכם לאנשים הקרובים, ויותר
ויותר נעלמים לחברים,
לעבודה או לבי לויים.
עכשיו תמצאו
את עצמכם מבלים
בכל מיני מקימות
ונהנים מחופשה לא־צפוייה
ולא מובנת
שלקחתם לעצמכם.
אתם מושבים מאוד
את המין השני ויש מי
שמתכנן עליכם פר שיה
רומנטית. אלא שמה שיתחיל
עכשיו יסתיים במהירות ובפתאומיות.

קצת פחות מריבות במקום־העבודה.
אתם עומדים לבצע שינוי במקוס-הע-
בודה, אך זה יהיה
לכיוון חיובי. המתח
שליווה את התקופה
האחרונה כבר גרם
לעצבנית בכל תחומי־החיים.
לפחות בעבו דה
יהיה עכשיו יותר
שקט. בבית ובמקו מות
אחרים אתם
מתחילים עכשיו להו ציא
את כל מה שהצטבר.
קשרים חדשים ומחודשים
ימונו את השבוע ויפתיעו לטובה.

פ ח״ ק ט שלקחתם על עצמכם מטריד את
מנוחתכם. החשש שמשהו לא יפעל בדיוק
לפי התנסית מדיר שינה
מעיניכם. ה־סים היותר־קשים
הם ה־ 5ו עד 17
בחודש. תהיו עייפים.
עצבנים !חסרי־סבלנות.
כדאי לחשוב על חופשה
קצרה, או נסיעה
לביקור במקום שבו
תוכלו לנוח. ה־1 !8ה־ 9ו
בחורש יהיו נחמדים
סכל הבחינות. פנישר,
מיקרית תעורר בבס ציפיה אנל• סונזמח, אבל
ימים אלה מזמנים לכם חוויות רומנטיות.

הכוחות מתחילים לחזור אליכם. ה״13
וה־ 4ג עדיין מראים על חולשה מסויימת
ומצב״רוח די מדוכא.
אבל בסך הכל אתם
מחלימים ומתחזקים.
בין שישי לראשון
תחדשו קשרים עם
אנשים בארצות אחרות
או שאתם עצמכם
תיסעו. זה מומלץ
ומאוד דרוש לכם ב 23
בנו במבר ־
סב בד צ מב ר
תקופה זו. זה יכול
להסתכם גם בנסיעות
בתוך הארץ, בפגישות, בשיחות ובעי סוק
בכתיבה, בקריאה ובשיחות-טלפון.

בעיות כספיות ם א!ד מטרידות אתכם. יתכן
שה־ 3ו 1ה־ 14 בחודש •אפשרו לכם לקבל
הלזואה א! למצוא איזה
סיהר־פשרה. שיעזור
לכס לצאת ממצב קשה.
אבל זה מאוד לא סר
סלץ. אל תנסו למצוא
פ־תחן קל. עדיף שתמתינו
זם ך 0ה. עכשיו
אפשר למצוא כיתרונות
בשקט ובסודיות עם
19בפב רו א ר
20במרס
ערס־ם הסוכנים לסייע.
אבל בתנאי שישארו
בעילום שם. הבריאות לא כל־כך טובה בין
ה־ 5ו ל־ 7ו בח 1דש. כדאי לנשת לרנפא.

111 1 0

הדלי והכסף

סוסן

הדגים והכסף
שנה מאוד מעורבת לדגים. יש בה לא
מעט הצלחות, הנאות ובעיקר יצירתיות
בולטת. אבל במה שקשור לכספים זוהי
שנה מאוד בעייתית. גם הם עברו שנתיים
קשות, שבהן לא היה קל להתמודד
עם הבעיות הכלכליות. הם לא נקלעו
לכל קושי אחר, להוציא קשיים כספיים.
גם 1990 לא תהיה קלה. הם יצטרכו
למצוא כל מיני רעיונות אין לעבור את
השנה בצורה מתקבלת על הדעת. בכל
מקום אפשרי מנסים לפגוע בזכויותיהם,
להעלים מהם כספים שמגיעים להם, מה
שיגרום להרבה מאבקים. חשוב שיק
חאזנ״ס

עקע

קשת

בעצם
לא היו צריכים לסבול מבעיות
כספיות, אלא שהם נכנסו להוצאות
גבוהות מדי ולהתחייבויות שהכניסו
אותם למצב לא״נוח. מצבם השנה לא
יהיה קשה במיוחד, אן גם לא הבי נוח.
היתה זו שנה די פושרת מבחינה כספית.
אין כאן בשורות גדולות• אף אם לא
יכנסו להוצאות נוספות ויקפידו לשמור
על סדר בחשבונותיהם, תעבור עליהם
שנה מתקבלת על הדעת מבחינה כס-
פית. כרגע הם בהחלט מסובבים ומוד-
אגים, אבל בקרוב הם ייצאו מזה. דווקא
הם נכנסים למצב קשה יותר ב־,1991
אבל לאו דווקא מהבחינה הכלכלית. שם
אולי ההיפך, יצליחו איכשהו להתבסס.
על התחזיות של ששת המזלות הנו־תרים
-בשבוע הבא.

מתח ביניכם לבין בני־הזע ב־ 3ו וב־ 4ו בחר
דש. אתס ממהרים להאשים א!תם ויתכן
שאתם צודקים. כספים
והצעזודעמדה מעניינות
עשויים להניע במפתיע.
אל תחששו לקחת על
עצמכם עבודה שאין
לכם ניסיון בה. אין ספק
שכל מה שחיקתו על
עצמכם חעשז בכישרון
21בדצמבר •
רב. שישי עד ראשון
19 בינו א ר
קצת מאכזבים. אל תצפן
לשיחות־מלפנן או
לפנישות חמנטיות. אפילו אם תוכננו כאלה
מראש. הבריאות עד״! לא כל כך במדד.

זלי

1ה הם אומרים...מה הן אומרות...מה הם אומרים...מה הן אומרות...
אלי דסה, העול הז ה

ווריוו גלרון:

מיכאל פריוץ:

רו 1וגור:

״צילצלו מהתנחלות בשומרון ..האופקים שונו הם
והודיעו ש״אבקו למעני!״
לשרת בצבא דיכוי!״

הוועד המנהל של רשות״השידור החליט בשבוע
שעבר על פסילתם־לשידור של השירים ״אחרינו המבול״
של נורית גלרון ו״חד גדיא״ של חווה אלברשטיין.

• איך את מסבירה את זה, שאחרי חודשיים
של השמעות. פתאום נזסרו לפסול את השיר,
שאלתי את גלרון.
אני לא מבינה את זה. אין לי הסבר. אני חושבת שזה הצעד
הכי לא־נכון לעשות, אם רוצים להשתיק את השיר.

• יש לך מונות להגיב?
אני מתכוונת להיאבק בכל דרד שהיא, כדי שההחלטה לא
תגיע לכלל ביצוע. מה, איך, מתי — אני עוד לא יודעת.
בינתיים הוגש עירעור, ואני מקווה שההחלטה תיפסל.

• איך התגובות להחלטה?

בכתבה שהתפרסמה לפני חודש ב״העולם הזה״ על
הקמתו של חוג מתון חדש בליכוד, בשם ״אופקים״,
התבטא יוזמו אורי יעקב בזכות הפסקת הקמתן של
התנחלויות חדשות בשטחים. מיכאל פרינץ (,)27
יושב־ראש צעירי הליכוד במרחב תל-אביב, נלחם מאז
בחברי החוג החדש. מה עשה בשבועות האחרונים
במיסגרת מאכקו כחוג החדשו
כינסתי את ראשי צעירי הליכוד מכל הארץ, והתקבלה
החלטה להדיח ולהחרים כל פעיל מקרב צעירי-הליכוד,
התומר ברעיונותיו של החוג החדש. בימים אלה ממש
מסתיימת הכנתה של עתירה שתוגש לבית־הדין התנועתי,
בתביעה להוציא את אורי יעקב משורות הליכוד.

• מדו ע, בעצם?
אורי יעקב הקים גוף חתרני, העוסק בהפצת רעיונות,

צנזורה

חתימות נוספות למיכתב״השמיניסטים, שנכתב
לפני שנתיים, הגיעו בשבוע שעבר ללישכתו של שר-
הביטחון, יצחק רבץ.
שאלתי את רוני ומר, מחותמי המיכתב, מה השתנה
בנוסח המיכתב אחרי שנתיים של אינתיפאדה.
המיכתב הוא אותו המיכתב. כל פעם מתווספות אליו
חתימות חדשות, וזאת היתה הפעם השמינית ששלחנו
חתימות. המיכתב מופנה לרבין, אנחנו מבקשים שלא ישלחו
אותנו לשרת מעבר לקו הירוק. במיקרה שיפקדו עלינו לעסוק
בפעילויות כיבוש ודיכוי, ניאלץ לסרב. הנוסח משאיר טווח
רחב לחותמים. הוא מתאים גס למי שלא רוצה להיכנס
לשטחים, כמוני, וגם למי שמוכן להיכנס לשטחים, אבל לא
לעסוק בפעילות־דיכוי.

• כמה חתימות כבר אספתם עד היום?
280 חתימות.

• ואיפה נמצאת, היום, אחרי שנתיים, הקבוצה
המקורית?

צבא

מיפלגות

הלם מוחלט. קיבלתי תגובות כל־כך בלתי־צפויות. ציל-
צלו לי מהתנחלות בשומרון ואמרו לי שהם לא מחזיקים
בריעותי הפוליטיות, אבל הם ייאבקו ויילחמו על זכותי
להביע את רעתי במדינה הזאת. זה היה אחר הטלפונים
שממש ריגשו אותי. היו הרבה שיחות שהביעו תמיכה.

• ואם העירעור לא מתקבל, מה אז?
זאת כבר בעייה ברמה ציבורית, לא אישית. לי יש שירים.
היו שירים ויהיו שירים, ואני אמשיך לחיות גם אם שיר אחד
פחות יושמע ברדיו. אבל אני חושבת שזאת בעייה ציבורית
עקרונית.

• זה ישפיע על כתיבת שירים בעתיד?
אני מקווה שלא יהיו לי סיבות לכתוב שירים כאלה, ושלא
יהיו לי כאבים, כמו אלה שחוויתי כשכתבתי את השיר הזה.

• באיזה תגובות זכה השיר כאשר יצא?
היה ויכוח. קיבלתי תגובות משני הכיוונים, וכולן באו
מתוך אהבה ואהדה. לא קיבלתי מיכתבי״שיטנה. אולי שניים־
שלושה. היו אלי פניות, כמו ״אולי היית צריכה לכתוב את זה
אחרת״ ,והיו תגובות, כמו ״אנחנו איתך, ואת לא יודעת כמה
שאת צודקת בביקורת שלך.״

• ועכשיו הכל מתעורר מחדש?

אין ויכוח על השיר. יש ויכוח על חופש־הביטוי, על עצם
סתימת הפיות. לא בשיר עצמו נוגעים, אלא בעיקרון.
(אורית זחבבל)

העומדים בסתירה לעקרונות הבסיסיים של התנועה ולחוקתה.
מדהים שתביעה להפסקת הקמתן של התנחלויות חדשות
יוצאת מהליכוד — זו בריוק הדרישה האמריקאית, שמולה
עומדים מנהיגי תנועתנו בתוקף כל השנים האחרונות. אני
בטוח שכפי שנפסלה זכותו של משה עמירב להיות חבר
במוסר כלשהו בתנועה, כך יהיה גם גורלו של אורי יעקב.
נושאי־הדגל מ ד העקרונות הבסיסיים של התנועה הז׳בו־טינסקאית
נשרו ממנה, מכיוון שלא היו אלה מנהיגים והוגי־ריעות
אותנטיים, אלא אנשים שהונעו על״ידי יצר השררה,
הפירסום והאופורטוניזם•

• די ברת עם אורי יעקב?
אין לי מה לדבר איתו. הוא תופעה שולית בקרב וערי-
התנועה. אינני מתייחס אישית לארם אלא לתופעה, שאני
רואה אותה כמסוכנת״ ונלחם נגדר״

• ג ם חבר״הבנסת מיכאל קליינר הפתיע בעמדות
יוניות בראיון ב,,העולם הזה״ בשבוע
שעבר.

אני לא מבץ את השינויים שחלו בעמדותיו, ולא רוצה
להרחיב על נושא זד״

• או לי הליכוד משתנה?
כמי שמכיר לעומק את מרכז הליכוד, אני יכול לומר
בביטחון מלא שאין שוס סיכוי לרעיונות ״אופקים״.
האופקים שלנו הם שתי גדות לירדן.

__תדע!! סער־סרצ׳זסק׳)

רוצה

הקבוצה המקורית גוייסה, ברובה. שלושה ישבו בכלא על
סירוב לשרת בשטחים. עמית לווינהוף ישב שלוש פעמים
רצופות. האחרים הגיעו לכל מיני הסדרים עם הצבא, שלא
ישלחו אותם לשטחים, או שהם פשוט לא נשלחו לשם.

• ומה איתך?
עיכבו את גיוסי מסיבות של בדיקות רפואיות וגם מסיבות
פוליטיות. עשו לי שיחות־מוטיבציה והציעו לי שלא לשרת.

• ואתה סירבת?
כן. אמרתי שאני רוצה לשרת בצבא־ההגנה־לישראל, אבל
לא בצבא־הדיכוי־לישראל. לדעתי זה עדיין לא אותו הדבר.
בסופו של דבר אני מתגייס השבוע.

• במישמרת שקיימתם בשבוע שעבר, טענתם
לקשר שבין ריבוי ההתאבדויות בצה״ל וביל
האינתיפאדה.
אנו חושבים שהשרות בשטחים משפיע במובן של התערערות
הביטחון העצמי והתערערות נפשית באופן כללי. החיילים
לא בדיוק יודעים מה מצפים מהם, וזה לא תמיד מסתדר
עם העקרונות שלהם. זה יוצר לא־מעט משברים, ולפעמים
מביא גם להתאבדויות. הם נמצאים במצב בלתי־אפשרי —
הם נשלחים לבצע עבודה, לא יודעים איך להתמודד איתה
ובסוף נשפטים על מעשיהם. היתה למישמרת גם משמעות
סימלית של מדינה ההולכת לקראת התאבדות, שכן לא נעשה
(אזרית זרובבל)
שום ניסיון רציני למצוא פיתרון.

מה הם אומריס״ מה הן אומרות...מה הם אומרים...מה הן אומו־ות
ציפי מנשה, ה עו ל ם הז ה

כרמלהמ 1שה:
אמנון אביעד:
שושה גור:1
״אות זה ב כו רוא ..גברים נווח־ם וחיים ״שהאוסטוים יידעו ע]1יש
הצחיק. זה מקומם!״ כמו חיות נרדפות!״ גם יהודים מיזוחייו[!״
אין נושאים הפסולים ל״סטנד״אפ קומדי״ ,חושב
שמואל וילוזצי, שחקן, בדרן וחבר מועצת עיריית תל״
אביב. בהופעה פומבית התלוצץ על פרשת־האונס של
יובל מסנר.
כרמלה מנשה, הכתבת הצבאית של ״קול ישראל״ ,נכחה
במקום ומחתה בקול. .

ב־ 8ג בדצמבר ייערך באולם הגדול של הוועד הפועל
כנס, שבו ישתתפו גברים בלבד. הגברים, הקוראים
לעצמם ״אסירי המזונות״ ,מנסים להקים גוף גדול
ולהזיז דברים שנראים להם חשובים.
פגשתי את אמנון אביעד, יו״ר האירגון, ושאלתי
אותו מה בדיוק חורה להם.

• על איזה דברים שאמר בהופעה שלו מחית?

המצב הכלכלי של חלק מאיתנו ממש בכי״רע. יש בינינו
אנשים שהגיעו עד פת־לחם, ובמקום להבין אותנו פשוט
אוסרים אותנו ומושיבים אותנו עם פושעים פליליים.

בתחילת ההופעה הוא העמיד שאלה לקהל :״אנס או לא
אנם אותה? מה אתם אומרים?״ הוא התחכם, סען שבסך־הכל
מדובר בחדירה, ומה בכלל היה לה לחפש בחדר־האמבטיה,
פתאום יש לה דיו על הידיים. הוא הודיע שאיו לו ספק שהיא
לא נהנתה, ולכן התלוננה. הוא גם שאל אם בכלל יש דבר כזה,
שנקרא אונס. זאת טיפשות וקולניות, והשילוב של שתיהן
הקפיץ אותי.

• איך הגבת?
מחיתי. את לא היית מתקוממת? אמרתי לו שאם אץ לו
רפרטואר שלא יופיע, וזה חמור מאוד בעיני שהוא מתבדח

• אתה מתכוון לאלה מביניכם שאינם משלמים
מזונות. למה הם לא משלמים?
קורם כל, רובנו כן משלמים. אבל כשבחור מרוויח 1350
שקל לחודש, והוא נדרש על״ידי השופט לשלם מזונות 1800
שקל

רגע, רגע. השופט הרי לוקח בחשבון כמה
האדם מרוויח.
זה מה שאת חושבת. האמת היא שהשופט לוקח בחשבון את

אונס

מזונות

ומשתמש בבחורה כדי לבדר את הקהל שישב שם, בפירוש
התרגזתי. אי־אפשר היה לשתוק. בית־המישפט קבע שהיה
אונס. מי הוא בכלל שיחליט אחרת?

יכולת ההשתכרות של האיש, ולא את משכורתו בפועל, ואלה
הם שני דברים שונים. אס האיש לא מצליח לנצל את מלוא
כושר־ההשתכרות שלו, פשוט אץ לו ממה לשלם, מבלי
להזכיר בכלל את חייו שלו ואת סיכוייו להתחיל להקים
מישפחה חדשה.

• איך קיבל הקהל את הדברים?
וילוז׳ני בטזז יודע מה עובר את הקהל שלו ומה לא. נכון,
הם צחקו, אבל זה שגברים וגם נשים צחקו רק מוסיף לחומרת
ההתייחסות. זה קהל שהולך להפגנות על זכויות־הפרט וזה
אמן שמציג את עצמו כשליח״הציבור למניעת דיכוי וניצול
של חלשים — וככה אנחנו באמת נראים.

• ואן! אחד מהקהל לא הגיב?

• מ ה בעניין בתי־הסוהר?
אס אני מאחר בתשלום המזונות, או חלילה לא יכול לשלם,
יכולה אשתי ללכת ולבקש פקודת־מאסר נגדי, שניתנת
במעמד צד אחד, ועוד באותו הלילה באים אלי ואוסרים אותי.

• על כמה אנשים כאלה מדובר?

היתה בקהל צלמת, שבעיקבותי מחתה גם היא. חוץ מזה,
הקהל צחק וקיבל את הדברים.

אני מדבר על ממוצע חודשי של 400— 300 איש, וזה נוסף
על אלה שכבר יודעים מה מצפה להם ופשוט בורחים מהבית.
חיים כמו חיות נרדפות.

הוא ניסה להתחכם ולתקוף אותי אישית. שאל אותי כל
מיני שאלות מביכות בנוכחות הקהל. הוא אמר שאין לי הומור.
זה נכון. אין לי הומור בכל הקשור לאונס. אותי זה לא מצחיק.
זה מקומם. לא מדובר רק בבדיחה גרועה, אלא בהתחנפות
לגישה מצ׳ואיסטית, שאץ אונס בלי שיתוף־פעולה. הוא תקף
אותי אישית, וחבל מאוד שהוא לא התייחס עניינית, אלא מצא
לנכון לעסוק בי. אני לא הנושא.
בתקופה ששימשתי ככתבת־מישטרה הייתי עדה להרבה
מיקרי־אונס, כשבחורות פחדו להתלונן, בגלל פחד מחשיפה.
אם ההתייחסות היא כזאת — הפחד שלהן בכלל לא מפליא.

• זה הדבר היחידי שמציק לכם? בגלל זה אתם
מתארגנים?

• איך וילוז׳ני הגיב על דברייד?

(אורית זרזבבל)

לא רק. אנחנו רוצים שבארץ יקומו בתי־מישפס מיוחדים
לענייני־מישפחה. אנחנו רוצים שהמזונות שלנו ייקבעו על־פי
טבלאות, כמו הביטוח הלאומי. ושנושא החזקת״הילדים יהיה
פתוח.

• איד אתם מתכוונים לפעול?
קודם כל רעש גדול. ניסע לכנסת ונקיים שם שביתת־רעב.
שיתחילו להבין שיש כאן בעייה של אלפי גברים.
\!-ן יאדירד !וזיזי/

לא יודעת מה חושבים הישראלים על התיאטרון
העברי, אבל ברור כבר שבעולם התחילו לשמוע עליו,
ואף לשמוע עליו טובות. מחזות ישראליים שהוצגו
בחו״ל זבו בשבחים ובקהל נכבד. רק לפני שבועות
אחדים הוצג ״האב״ בשוודיה, וזכה בתשואות רמות
ובביקורת יוצאת״דופן. שחקנים ישראליים וקבוצות
מסתובבים בעולם ומראים לגויים מה שעושים כאן.
השחקנית המוכשרת שושה גורן מתכוננת עכשיו
לפסטיבל־מספרים, שייערך באוסטריה. הפסטיבל
מוקדש הפעם למיזרח. שושה, שחקנית ישראלית ממו צא
עיראקי, תגיש שם את ״נשים של ממש״ -שיבעה
מונולוגים של נשים מיזרחיות, המגשימות את עצמן.
באיזו שפה תציגי, שאלתי אותה.
יש אפשרות להציג בכל שפה, ולי כמובן הכי קל בעברית.
אבל מהניסיון אני יודעת שהקהל מתנתק מהר כשהוא לא
מבין את הטכסט. לכן אעשה קטע אחד בעברית, רק כדי
שירגישו את טעם השפה, עוד כמה קטעים באנגלית, שלי קל

תיאטרון
בה והם מבינים אותה, ובסוף אתן קטע אחד בגרמנית. עכשיו
אני יושבת ומתרגלת את הקטע הזה, ואני מוכרחה להגיד
שבשביל עיראקית, גרמנית היא שפה קשה מאוד. אני רק
מקווה שזה לא ייצא מצחיק מדי.

•סיפרת שפעם החלטת שלעולם־לעולם לא
תיסעי לגרמניה או לאוסטריה. מה קרה? מי

השתנה?
להחלטה הזאת שלי הגעתי כשהייתי ילדה קטנה, ונודע לי
על השואה. עכשיו פתאום נראה לי חשוב להציג שם ולהראות
שיהודים זה לא רק אלה מהעיירה בפולין, או היהודים של
וינה. נראה לי חשוב שהם יידעו שיש עוד אנשים, שגרים
בישראל, והם יהודים.

• את מתכוונת למיזרחיים?
כן. שיידעו. חשוב שיידעו.

• יש משהו פוליטי בקטעים שאת נותנת?
אין. דווקא ניסו להשפיע עלי כאן לקחת איתי חומר
פוליטי, אבל סירבתי בתוקף. את דיעותי הפוליטיות אשמיע
כאן, ואעשה כאן למענן. לא אתן לאף אחד בחוץ נשק נגדנו.
בזה הם במילא טובים מאוד. בזמן האחרון אנחנו נוטים לשכוח
שיש בארץ הזאת גם דברים יפים ונפלאים, שאפשר להראות
בחוץ. למה לא להתרכז בדברים היפים, לשם שינוי? זה מה
שאני הולכת לעשות שם, ואני מאוד שלמה עם ההחלטה שלי.
אפשר גם בלי פוליטיקה.
(,דזנזגלד ו1ו ח11

ג זנ ז ת רי ם
אצל
בלונדון נחוג יום־הולדתו ה־ 75ש ל שמואל
כץ* ,מי שהיה ח״כ בכנסת הראשונה(מטעם
חרות) ובמשך חצי השנה הראשונה של מנחם
בנץ כראש־ממשלה, יועצו להסברת־חו״ל,
תפקיד שממנו פרש על רקע התנגדותו למה־לכי־השלום
עם מצריים. כץ, יליד דרום־אפ־ריקה,
שעלה ארצה בגיל 22 והיה לחבר הא־צ״ל,
יצא, בראשית מילחמת־העולם, לפי הו*
לא קרוב של שסואל בץ, חבר קיבוץ
ועתו! ש שלי ל המערבי, הצייר בה׳א היריעה
של התוועה הקיבוצית.

ראת זאב ז׳בוטינסקי, ללונדון, על־מנת לנהל
שדולה להקמת צבא עברי ומשהדבר לא עלה
בידיו, חזר ארצה, היה לחבר מיפקדת האצ״ל
ושליחה באירופה, בה היה ממארגני אוניית־הנשק
אלטלינה, שהוטבעה, בסופו של דבר,
לפי הוראת דויד בן־גוריון, מול חופי תל־

אביב.
מוזאיקה בקבר

בירושלים העתיקה) ועיתונאי. אנסקי, אביו
של שדר־הרדיו אלכס אנסקי, נולד בבולגריה,
בה החליט, לאחר תקופה קצרה שבה
שימש כמזכירו של הרב הראשי המקומי,
לפנות לתיאטרון ומשעלה ארצה, ערך עיתון
בולגרי, אך העדיף, שוב, להתרכז בתיאטרון,
תחילה ככימאי תיאטרון־הילדים בימתנ1
ובסוף ימיו, עם תיאטרון־הקשישים תיאטחן
הזמן.

נפטר בגיל ,87 אליעזר אנסקי.
בימאי ושחקן־תיאטרון, שחינו דורות של
שחקנים, אמן־מוזאיקה (שאחת מיצירותיו,
צליבת ישו, מצוייה בכנסיית הקבר הקדוש

הבכיינות
נפטר בניו־יורק, בגיל ,94 סלו בחץ,

מחשובי ההיסטוריונים היהודיים של המאה.
ברון, יליד גליציה ובנו של בנקאי, נחשב לגאון
עוד מילדותו(הוא שיחק שח־מת בגיל
שלוש, חיבר שירים עבריים בגיל 12 ורכש,
במהלך חייו, את השליטה ב־ 20 לשונות).
ברון היה כבר בגיל צעיר(לאחר שגם הוסמך
לרבנות וגם היה לדוקטור למישפטים) פרופסור
באוניברסיטת וינה, ממנה עבר עד־מהרה
לאוניברסיטת קולומביה הניו־יורקית,
ולכתיבת 13 ספריו, שהחשוב בהם הוא
היסטוריה חברתית1דתית של עם ישראל (18
כרכים) ,שבו הבליט ברון את התנגדותו למה
שכינה. התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה
היהודית׳.

( 6ר ה ״ 0ו10)773! 1

החורף החם שלך אצלנו במחירים מיוחדים
במלון דיפלומט במלון מרינה

(אפשרות לחדרים וסוויטות לפרק זמן ארוך)

*** 0סהיזח

.החוח עסקזח במחיויס עווג״ס

ב י 1דיבה 1־ביס
המסעדה הסינית המצויינת זוכת תואר העסק הנבחר
כמסעדה הטובה ביותר. במלון מרינה בכיכר אתרים.
לפרטים: מלון דיפלומט רה׳ הירקון 14$ת׳ א.
טל 294430/1/6 - 294422:

מלון מרינה, כיכר אתרים ודא. טלי 284422 :

מעצב״הסינו־יס ם ע 1מי>ז את כול יו מ ס עירום
עול גבר ע דייו ר א מתפ רסםב חוצו ת העיר
הד י מ!ו 1המ פ תי עביו ציו רי א בו ת ה מוביז ם
תל־אביב

שמקליץ1ש1תי

י שטוען שאין תמורה בעד אגרת־הטלוויזיה, או שאין
* 1מה לקרוא בעיתונים, הוא בפירוש משמיץ. לי מספיקים
רגעים קטנים של חסד שהטלוויזיה, ברוב טובה, מרעיפה עלי
מדי פעם כדי להצדיק את קיומה.
רגע כזה של נחת היה לי כשצפיתי בתוכנית ערב חדש
ביום שישי, ה־ 17 בנובמבר, שבה ריאיינו דן מרגלית ואילנה
דיין את הטיפוס הזה, ג׳רי שמקליץ (או משהו כזה) החוגג
לעצמו 25 שנה של עיצוב סינרים לעוזרות־הבית האריסטוקרטיות
של צפון תל־אביב.
מדהים היה לראות איר בדקות־המסך המעטות שהוקצו לו
הצליח האיש, הרואה עצמו כאוראקל הגדול של האופנה,
להשמיץ כמעט כל דבר הקשור בעולם־האופנה הישראלי,
מלבד עצמו והישגיו האדירים, הנפרשים לאורך חצי־יובל
שנים. נראה היה לי שרק משום שהמראיינים ניחנו במידת־הרחמים
הם לא כיסחו אותו כמו שמן הראוי היה לעשות.
מעצב־הסינרים הזה, אשר במשך 24 שנים — מתוך 25
השנים שהוא בשטח — לא חידש כמעט דבר(למיטב זיכרוני),
מלא טענות נגד המקוריות של המעצבים הצעירים. הוא
מאוכזב ממיכללת שנקר, שבמשך שנים לא הוציאה מתוכה
אף מעצב אחד ראוי לשמו.
כמי שהיה נוכח בתצוגת־הגמר של המיכללה, בקיץ
האחרון, שהיתה לדעתי מהממת ומרגשת, ושעסקה בנושא
אגרות־הילדים, מצאתי את עצמי נעלב עבורם. מידת
הרעננות והמקוריות שהוצגו
על־ידי המעצבים הצעירים של
שנקר בשתי המגמות, אופנה
וטכסטיל, לא היתה מנת־חלקו
של המשמיץ הזה גם כשהיה בן
,9וכנראה גם לא תהיה כשיגיע
לגבורות.
כדי להיות מעצב־אופנה
בעל שיעור־קומה, דרוש קצת
יותר מפה גדול ורע.
לפסטיבל האגו של השמ־קליץ
הזה הצטרפו גם כמה
עיתונאיות, ונראה היה כאילו
הן מתחרות ביניהן על התואר
״התוחס־לקרית של השנה.״
אחת מהן, מעיתון־בוקר סוציאליסטי,
קבעה שנשים שאינן לובשות שמקליץ הן חסרות-
טעם. אחרת, בעיתון־ערב, הוסיפה שהוא שמורת־טבע (בטח
התכוונה לשמורת־החולה ז״ל) .האיש זוכה בעוד שתי תוכניות
בטלוויזיה, פירסומת מיסחרית השווה מאות אלפי ש״ח.
היוצר הדגול רואה את הבגדים שהוא מעצב במונחים של
מוסיקה קלאסית(אולי זה נכון, אבל זה כנראה בתקליטים של
.)1976
אני זוכר שלפני שנים אחדות גררה אותי אמי לתצוגת־אופנה
גדולה, מיצירות של הנ״ל, שנערכה באחד מבתי־המלון
בתל־אביב. הדבר היחידי המרגש הזכור לי מתצוגה זו היה
תמונת־הסיום, וגם זאת רק משום שזו היתה תמונת־הסיום.
היצירות, כבר אז, נראו לי כל־כך ארכאיות ומשעממות, שלא
התפלאתי שבגמר התצוגה נאלצתי לעזור לצוות־המלון
להעיר חלק מהצופות שנרדמו.
רוב הקהל היה מורכב מנשים שהיו בגיל שכבר די קשה להן
להירדם בלילה, אבל התצוגה שהן ראו הצליחה במקום ששני
כדורי־נונוסן לא הצליחו.
אחד הצהרונים הציג, כחלק מראיון עם האיש, תמונה של
דוגמנית הלובשת שימלה, שנסעה לארצות״הברית לאסוף
תרומות בבונדס. למראה השימלה נראה לי שהדוגמנית
הצליחה לאסוף כ־ 200 דולר — וגם זאת כדי שתוכל לקנות
לעצמה משהו הגון.
כדי לחזק את דברי כאן, ולהוכיח שאני לא סתם משמיץ,
הציגו דיין ומרגלית בטלוויזיה קטע מוקלט של תצוגה של
האיש, שבה נראו נשים לובשות בגדים שנראו כמו וילונות־אמבט
מוזרים וכיסויי־מיטה. האיש עוד הוסיף בטלוויזיה ואמר
משהו כמו שהאופנה של היום נראית כמו ספרות
(עיצוב־שיער) .מאחר ובנושא הזה אני לא מבין הרבה, אני
משאיר את העניין לספרים לענות בו.
באחת הכתבות קראתי שהאיש מצטט את ז׳אן קוקטו,
שאמר פעם שהאופנה היא דבר שמת צעיר. אז אין לך מה
לדאוג, האופנה כבר לא תמות אצלך צעירה.

שורו, בנות

אמסטרדאם

ך* משך שנים היו הפמיניסטיות בכל מקום בעולם, כמעט,
^ פוצחות בשאגות־קרב אדירות(וגבריות למדי) בכל פעם
שנדמה היה להן שמישהו או משהו עושה שימוש שלא לצורך

*ג ־ ״נון

בהצגת גופה של האשה. הן לא הבינו, למשל, למה רואה
חברת־מכוניות יפאנית צורך לפרסם תמונה של עלמה
חשופת־דדיס שרועה על גג מכונית, כעניין חיוני לקידום
מכירת מכוניותיה. הרי קונה־המכונית לא מקבל בעיסקת־החבילה,
נוסף על המכונית שרכש, גם את זוג השדיים שעל
הגג.
אז מה עניין מחט לתחת? הן שאלו.
או, למשל, מה צורך ראו פירסומאי חברת מקדחות
חשמליות לפרסם תמונה של המקדחה שלהם בסמוך לאשה
שישבנה חשוף.
במיקרים רבים טענות הפמיניסטיות היו צודקות. אז
לידיעתכן, בנות, לצעקות שהקמתן יש תוצאות, והיום יותר
ויותר רואים גופות גבריים, בשלב זה או אחר של עירום,
במודעות־הפירסומת. נכון שעדיין לא רואים ישבן גברי חשוף
בפירסומת לתחבושות היגייניות. אבל מי יודע, אולי גם זה
יגיע.
בתקופה האחרונה אנו גם עדים לתופעה נוספת, שלדעתי
התחילה באמסטרדם, וכיום היא כבר נפוצה בכל עיר

נחטפות. ואם אני מניח בצד לכמה דקות את הציניות הנוראית
שלי, אז אני מוכרח להודות שאי־אפשר שלא לחייך לנוכח
המראה המרנין הזה.

ניו־יורק

^ מוסיאון לאמנות מודרנית, הנמצא במערב רחוב 53
( \ בניו־יורק, מציג בראשונה תערוכה משולבת של פיקאסו
מול בראק, תחת הכותרת ״חלוציות הקוביזם.״ היא תהיה
מוצגת במוסיאון ער ה־ 16 בינואר .1990
כאשר ביקרתי בניו־יורק באחרונה, שאלתי מכר ניו־יורקי
שלי אם הוא מעוניין לבוא איתי לתערוכה זו. הוא נעץ בי זוג
עיני־פרה ענקיות ושאל :״למה? מה קרה? פיקאסו חידש משהו
בשנתיים האחרונות? והבראק הזה גם הוא לא צייר דבר בשנה
האחרונה!״ הוא הוסיף שאין לו כל עניין לראות את האלטע־זאכן
שלהם, שהוא בטח ראה בהמון הזדמנויות אחרות.
״אתה צודק,״ אמרתי לו ,״בראק נמצא כבר שלושה חודשים
בבית־ההבראה של קופת־חולים בזיכרון יעקב, והוא בוודאי
לא צייר שם דבר, וגם פיקאסו כבר חצי שנה בבית־אבות
בברוקלין, ומרוב חיפושים אחרי השיניים התותבות שלו אין
לו זמן לצייר.״
לקחתי איתי חבר, שהוא גם אינטליגנטי וגם צייר, והלכנו
לתערוכה.
תערוכה מעניינת זו מציגה את שני אמני־הקוביזם הללו,
שנולדו באותה התקופה(בראק ב־ ,1882 ופיקאסו ב־ .)1881 הם

פיקאסוי

גלויית גבר ותינוק
.חנו לגבר...״
באירופה: דוכני הגלויות בשחור־לבן. אמסטרדם מלאה
בדוכנים כאלה, ובהמון חנויות במרכז העיר פשוט הוסיפו
דוכנים ובהם עשרות גלויות, רובן בשחור־לבן. ברבות
מהגלויות אנו רואים גברים עירומים־למחצה משתובבים
בחברת תינוקות.
תמונה כזאת של גבר ענק־ממדים, האוחז בידיו זאטוט או
זאטוטה, כנראה עושה משהו לאנשים, כי הגלויות הללו פשוט

פיקאסו נגד בראק

בראק

,בראק נמצא בבית־ההבראה של קזפת־חולים־
פעלו וציירו באותם הזמנים. ה״קוביזם,״ כפי שאנו מכירים
אותו, לא יכול היה להתפתח, אלמלא הצטלבה אמנותו של זה
עם אמנותו של זה.
התערוכה בניו־יורק מציבה תמונות של השניים, זו מול זו,
והדימיון בין התמונות, לעיתים, מדהים ממש. התמונות צויירו
באותם הזמנים, אך במקומות שונים, ולעיתים קשה לזהות מי
עשה מה (והכוונה כמובן לתמונות הלא־חתומות) .הקושי
באבחנה לא היה רק אצלי — ואני הרי מומחה קטן מאוד
בעניין — אלא גם אצל מומחים גדולים ומבקרי־אמנות
בכירים, המודים בכך.
מעניין מאוד לראות את ההשפעה העצומה שהשפיעו
האמנים הללו איש על רעהו(לי זה נראה כאילו הם פשוט גנבו
רעיונות זה מזה, ולא רק ״השפיעו״) ,במיוחד נוכח הידיעה
שהידידות הקרובה בין השניים לא היתה נטולת יריבויות,
קינאה ותחרותיות.
בתערוכה מסוג זה, בגלל העומס הרב של התמונות, כדאי
לעשות מדי פעם אתנחתא לדקות אחדות ולתת מבט בקהל
המשוטט. תמיד יימצא איזה זוג, שיעמוד מול תמונה ויתפעל
מזה שהצבעים שלה מאוד מתאימים לצבע הווילונות שלהם
בחדר־השינה. תמיד תהיה שם איזו קלרה אחת, שהרישום של
פיקאסו יזכיר לה את ריצפת־השיש שלה באמבטיה, או סתם
יתן לה רעיון לאסלה חדשה. אבל גם זה חלק מהחוויה.
בקצרה, תערוכה זו מיועדת גם למי שסוברים שבעניין של
פיקאסו או בראק פשוט אין מה לחדש להם. אין טעות גדולה
מזו.
מומלץ.

0(11111 17

(011( 111 פנים הרבה אנשים מדברים באחרונה על חיים
אחרי המוות. אני קצת יותר צנועה ויותר מעשית,
ואני פשוט רוצה לדעת האם יש חיים
אחרי גיל ה־.50
אני מודיעה לכם שיש! אם אתם רוצים
הוכחה כמעט־מדעית, אז תמשיכו לקרוא.
לפני שנה וחצי חזרה ארצה מעצבת־הפנים
מלי לנגוצקי, אחרי שהייה בת 12 שנים
באמריקה. שם עבדה כמעצבת״הבית של חברת
ראש סבאה היוקרתית.
מאז שהיא חזרה, היא הספיקה לעצב כמה
מקומות בתל־אביב, כמו מועדון סנונית. מיש־רדי
הפרקליטות ומרכז לריהוט ופוטונים
(שילוב של מיזרון״מיטה יפאני).
מפעם לפעם גם הופיע שמה בעיתונים.
אמרו שראו אותה פה, וגם קצת ראו אותה שם.
אבל יוק! לא קרה דבר מסעיר שיעורר אותי.
והנה, מספרים לי החברים המשותפים
שמלי התחתנה. אמרתי זה לא יכול להיות.
מה, ככה פתאום? בלי להודיע לי? עם מי?
איפה?
מלי, שהיא סבתא זוהרת בת ,54 אם
לדלית, צלמת מצליחה, שעבודותיה התפרסמו
כבר בירחונים בחו״ל, וסבתא לשני
נכדים, היא גרושה כבר שנים רבות.
מחזרים אמנם לא חסרו לה, אבל מפה ועד
חתונת־בזק? לא יתכן, אמרתי לעצמי. עשיתי
כמובן דרינג־דרינג בטלפון״הלחיצים החדש
שלי, והתנפלתי עליה.
״שלום מלי, זאת המרחלת.״
״שלום גם לך.״
״שמעתי שמגיע לך מזל טוב״.

קמו בבוקר,
״נכון. לפני שבוע התחתנתי עם הארכיטקט
גד עידון.״
״ככה סתם? פתאום קמת בבוקר והתחתנת
בצהריים?״
״זה כמעט היה כך. גד ואני היכרנו לפני
16 שנה כשעבדנו ביחד. לפני שלושה שבועות
ניפגשנו והבנו שזהו זה, שאנחנו אוהבים.
לשנינו אותו הראש.״
״שמעתי שהוא גרוש טרי ביותר.״
״כן, זה נכון. הוא קיבל גט לפני שבועיים.״
״והתחתנתם ברבנות בתל־אביב?״
״לא, אצל עורך־דין.״
״מלי, תסלחי לי, אבל אני לא כל-כך מבינה
בארכיטקטורה, פשוט מסקרן אותי לדעת

״הוא יעסוק באדריכלות־חוץ, ואני באד־ריכלות־פנים.״
״ואין
באופק מסיבה לחברים?״
״כן, בסוף החודש הזה אנחנו עושים מסיבה
גדולה במועדון סנונית, שאני עיצבתי את הפנים
שלו. את מוזמנת.״
נו, על זוג כזה נאמר — ״אנו באנו ארצה
לבנות ולהיבנות בה.״

׳ 7בד
בפר חים

היא עברה טיפולים שונים, וכיום ידוע
שכמעט כל אשה עשירית נתקלת בבעיות
כאלה. אך כל הטיפולים בארץ לא עזרו, ויהודית
ובעלה נסעו לחו״ל. זה היה סוד. אף
אחד לא ידע לאן ולאיזו מטרה. אחדים מהחברים
סיפרו שהיא נסעה לררום־אמריקה כדי
להביא תינוק, כפי שעשו ורד צבעון ועוד
אלפי זוגות אחרים. אחרים אמרו שהיא תביא
תינוק מאירופה.
אני שמעתי גם גירסה אחרת. לבעלה סמי
יש בן שלא מזמן מלאו לו 17 שנים. הבן הזה,
מנישואיו לבחורה דנית, נמצא באחרונה בארץ,
וכשפגשתי בו לפני שלושה ימים הוא
סיפר לי שיהודית נסעה לגרמניה כדי לעבור
ניתוח גינקולוגי, שיעזור לה להיכנס להריון.
תאמינו לי, זה לא משנה לאן היא נסעה. אני
רוצה כבר שהיא תחזור לפה. היא חסרה לי.
אני מקווה שהיא תחזור עם חיוך גדול ושימחה
בלב, שפירושו שהיא תהיה אמא בצורה זו
או אחרת.

לאן נעלמה?

התחתנו בצהר״ם
על כמה פרוייקטים שהוא תיכנו.״
״הוא תיכנן את בית הפירמידה המפורסם
ברחובות, את בית־הכנסת האולטרה־מודרני
ברמת־אשכול בירושלים, בית־אבות יוקרתי.״
״ומה ההמשך?״

לא שאלתם את עצמכם לאן נעלמה
יהודית נגר, מלכת־המים והדוגמנית
לשעבר והיחצנית בהווה? מדוע מזה כמה
חודשים לא שומעים עליה, תמונותיה לא מתנוססות
בעיתונים וגם לא שמענו על שום
פתיחה, מסיבה או אירוע שהיא אירגנה?
יהודית, שהיא בחורה משגעת, שכולם אואני
חושבת שעמית נאור, סניסאי, בעל
הבים אותה ומפרגנים לה, די סבלה בשנים
דירוג גבוה למדי בליגה הלאומית, יכול לתת !
האחרונות מהעובדה שהיא לא מצליחה להיכנס
להריון. היא אף התראיינה על זה והביעה י שיעור בחיזורים. הוא רק בן ,22 אבל אני
מכירה כמה בני 30ו־ 40 שהיו יכולים ללמוד !
את צערה על־כך. כולם ידעו שהדבר הכי־חשוב
לתימניה הסכסית הזאת זה להיות אמא 1אצלו. לא טניס, זה כבר כישרון מלידה, אלא
איך לחזר אחרי אשה.
ורעיה טובה לבעלה, איש־העסקים סמי
לפני שנה הוא עשה מסיבה גדולה, ובין כל
ברכה, שהוא הדבר הטוב ביותר שקרה לה
בחיים.

בחודש יוני סיפרה לכם הקולגה שלי בה־שלם
הזה על ישראלית עשירה בשם מרים
דרום־דייווים, שהיתה לפני הרבה שנים
י דוגמנית־צילום, והמתגוררת בלונדון בדירה
מפוארת. חשוב מכל, היא חברתו־לחיים של
.לורנס אואן, חבר־הפרלמנט הבריטי ממים־
לגת הלייבור.
מרים ולורנס, שהכירו זה את זה כאשר הוא
בא להשכיר דירה בבניין השייך לה ברובע
ארלס־קורט, התאהבו וגרו ביחד במשך שש
שנים, שבהן הם אף ביקרו בארץ. לורנס,
שהיה נייטרלי לגבי ישראל, הפך פרד
ישראלי בעיקבות קשריו עם מרים, כמו
אחשוורוש המלך.
אך מרים ידעה כל אותן שנים שחבר־הפרלמנט
השאפתן לא ישא אותה לאשה,
והיא הצהירה אז בראיון שהיא עדיין מחפשת
את הגבר שלה .״אני עדיין מחפשת את הגבר
המתאים לי,״ אמרה ,״אדם חופשי, איש-
עסקים שאפשר לנסוע איתו ביחד. חבר־מיפלגה
הוא איש של מיפלגה, הוא לא אדם
חופשי.״
היא התוודתה :״אני הייתי רוצה לחזור אר־

מלי לנגוצקי ובעלה גד עירון

אמא

יהודית כגר

רמז ד ק

אורלי גבריאלי
לא הספיקו לנמל
החתיכות שהגיעו לשם הוא שם עין על מישהי
בלתי־מוכרת — בלונדית, יפה וחטובה,
אורלי גבריאלי שמה, חיילת ודוגמנית.
היא הגיעה למסיבה עם טניסאי אחר. כאשר
עמית ביקש מחברו פרטים על בת־זוגו לאותו

מרים דרום־דייווים
אולי, סוף־סוף?
צה ולחיות כאן. אבל לא יהיה קל לחסל שם
את הרכוש, ולהתחיל כאן חיים חדשים כעולה
חדשה, אחרי שחייתי יותר מ־ 20 שנה בחו״ל.״
ולסיום :״חלום־חיי הוא שיהיה לי גבר אחד
לכל החיים, כי אני אשה של גבר אחד. זה לא
כל־כך יצא. אולי זה עוד יקרה, אהבה גדולה
עם מישהו מהרקע שלי.״
ואכן זה קרה. היא הכירה את עורך־הדין
יהודה(״טדי״) קמינצקי, הנמצא בהליכי־גירושין
מאשתו עדנה. פרקליט זה נמצא
הרבה על קו תל־אביב־לונדון והוא גם רכש
את השזוארמה הישראלית שבכיכר־פיקדילי
בלונדון בסכום של 800 אלף שטרלינג.
עכשיו מספרים שהם ממש מאוהבים, והוא
מתכונן להביא אותה ארצה בחג״החנוכה, כדי
להציג אותה לבני־מישפחתו.
אתם חושבים שהוא רומז על משהו?
ערב, הודיע לו החבר שאין לו סיכויים אצלה,
מכיוון שיש לה חבר באוסטרליה.
החבר לא ידע שבדיוק אז נגמר הרומן
ההוא, ואורלי היתה למעשה פנויה לאהבה
חדשה. בכל מיקרה, עמית לא נבהל מן
התחרות, ומלבד זאת, הרי אוסטרליה נמצאת
ממש רחוק מכאן. אז הוא פתח במיתקפה.
ביתה של אורלי בחיפה הוצף בפרחים. לפני
שזר אחד נבל, כבר הגיע הזר הבא. זה
הצליח. בעבר היא לא ידעה שום דבר על
טניס, והיום היא כבר יודעת המון, ונהנית
מכל מישחק. השבוע עברו השניים לגור ביחד
בדירה שכורה ברמת־השרון, ויש כבר דיבורים
על חתונה. הם מסכימים גם על המיספר
האידיאלי של ילדים במישפחה: שלושה.

ר ב בו ת מקינאה
כשסיפרתי את הסיפור הזה לחברות שלי,
ויש לי עשרות — הן התחילו לבכות, ואחת
אף אמרה שאם זה אמיתי, אז היא עוזבת את
בעלה האריש. אחרת אמרה לי שהיא רוצה
להכיר את גיבור״הסיפור, למרות שהוא נשוי.
הסיפור התחיל בזה שהבת־דורה של שכנתי
נסעה לאילת עם בעלה והילדים במכונית־המרצדס
החדשה שלהם, וממש כמה קילומטרים
לפני אילת, בכביש הערבה, היא ראתה
שלט־ענק, משהו בגודל של שיבעה מטר על

כל דבר, ובטח אני אגלה לה איזו פירסומת \

זאת.
אבל אני, יש לי יותר ניסיון. ידעתי כבר ־
בהתחלה שמדובר במשהו אחר, והפעלתי את /
השפיונים שלי. אני מודה, זה לקח לי הרבה \
זמן, אבל לא נואשתי, ולבסוף גיליתי שהמע־ >
צב הגראפי רובי שובל, זה שעובד הרבה
עם מישרד־התיירות ועושה להם הרבה פיר־ ׳
סומים לחדל, רצה להפתיע את אשתו דפנה
ליום־הולדתה. הוא הכין את שלט־הענק הזה /

310

רום[ אחרי רומן
המרוחלים שלי, כמעט תמיד, הם אנשים
ידועים. ברוב המיקרים מיותר בכלל לציין
את עיסוקם. הרי כולם יודעים עליהם הכל.
אמרתי ״כמעט״ ,ושלי סער, אדריכלית-
פנים ודוגמנית, שייכת ל״כמעט״.
אז הנה היא: בלונדית, עיני־תכלת חתוליות,
גוף חטוב, גובה 1.70 מטר. שלי — או,
כמו שקראו לה כאשר נולדה לפני 24 שנים,
שלהבת — היא אשה של רומאנים ארוכים.
מהרגע שבחורים וגברים התחילו ללטוש
עיניים לעברה, היא לא נשארה לבד לרגע.
כלומר, רומן רציני וארוך (הראשון נמשך
ארבע שנים) ,סיום, תקופת בדידות בת 10
דקות בערך, שוב רומן ארוך, וכן הלאה.

שלי סער
לא עוזבים

בימים אלה היא אחרי קשר שנמשך שנתיים
עם גבר תל־אביבי גבוה ונאה, בעל אמרה(בבקשה לקבל זאת בהומור) :״שייזהר 1
תחנת־דלק. שאלתי אותה איך היא מסבירה מי שיגיע אליי. גם הוא ייתקע איתי לכמה )
את העניין הזה, של רומן אחרי רומן, והיא שנים. לא אוהבים לעזוב אותי...״

חייבים, נ שים ומאהבות
בדיד לאילת
דפנה עדיין בוכה
שני מטר, ובשלט הזה כתוב ״דפנה, מזל טוב.
אוהב, רובי״.
הבת־דודה הזאת, שקוראים לה מירי, שיש
לה ראש תל־אביבי טיפוסי, חשבה ישר שמדובר
בפירסומת לגבינה או לנעליים או לסרט
חדש שהיא עדיין לא שמעה עליו. היא לקחה
את המצלמה שלה וצילמה כמה תמונות.
כשהיא חזרה מאילת, היא דביאה אותן לשכנה
שלי, שהיא הבת״דודה שלה, כדי שתעביר
את התמונות אלי, כי היא שמעה כבר על
השפיונים שלי הנמצאים בכל מקום והיודעים

בעזרת כמה חברים, שגוייסו למשימה, וכמה
שעות לפני שיצא לדרך, החברים כבר היו
בשטח ותקעו את השלט בצד הכביש.
כשרובי ודפנה נסעו במכוניתם לאילת,
ראתה דפנה את השלט והתחילה לבכות.
מספרים שהיא עדיין לא הפסיקה. אבל היא
לא היחידה, כי כל מי ששומעת את הסיפור
הזה בוכה מקינאה או מהתרגשות.
אתם רואים, הרומנטיקה עדיין לא עברה
מארצנו.
דרו אגב, השלט עדיין מוצב במקומו.

חר ש
לתיקשורת על פרידה או גירושין, ושעתיים
לאחר־מכן רואים אותם ביחד בכל המקומות.
כבר שמענו על רחל ועמי פדרמן
מרשת־מלונות דן, שהם עומדים להתגרש,
ומאז הם יותר ביחר מאשר קודם לכן.
קשה, כמובן, להתעלם מפרשת הבדרנית
חנה לסלו ובעלה, המפיק אביב גילעדי,
שהסכם־הגירושין ביניהם הודפס בעיתון,
ומאז הם בירח־דבש ביחד.
ואיך אפשר בלי אריק וטלי סיני. באחד
העיתונים דיווחה הכתבת המישפטית שבני-
הזוג חתמו על הסכם־גירושין ומאז מספרים
החברים, המבקרים אצלם בבית, שהם נראים
מאוהבים כזוג גימנזיסטים.

הוא הבר־כנסת של המיפלגה החשובה בכנסת, חבר בוועדה חשובה, גבר
נאה בשנות ה״ 50 המוקדמות לחייו. רוב הזמן הוא בעלה של אשתו, אחת
הנשים היפות, בעלת עסק עצמאי. אמרתי רוב הזמן, כי בחלק האחר של הזמן,
כשהוא לא עם אשתו, יש לו מישהי אחרת. מרננים שלמעשה הוא ואשתו אינם
אלא דיירים באותה הדירה.
לפני שבוע פגשתי את אשתו באחת המסיבות העליזות ביותר שהתקיימו
באחרונה. היא היתה לבד, מוקפת בחבורה של זוגות נשואים, והיא נראתה די
אומללה. מספרים שהיא קצת עלתה במישקלה, דבר הקורה להרבה נשים
המרגישות מוזנחות.
אז מפאת רגישות העניין עשיתי כמה בירורים אצל חבר קרוב של שניהם,
והוא אמר לי שזה לא כל״כך קריטי כמו שמספרים. האמת היא שבני״הזוג
נמצאים כעת במשבר העובר על הרבה זוגות בגילם ובמצבם, ונראה שזה משבר
חולף.
אך לעומת החבר הזה, המנסה לגונן עליהם, מספרת לי חברה שובה (שלי,
כמובן, לא שלהם) שאחת מהנשמות הטובות בעיר כבר דאגה ליידע את הרעיה,
וסיפרה לה מה שיש לספר, או ששלחה לה מיכתב על חיי־האהבה של בעלה.
הלשונות הרעות, היוצאות תמיד לפעולה במיקרים כאלה, טוענות גם
שבעבר הרחוק היתה הרעיה הזאת מאהבת של איש״עפקים עשיר מאוד,
התומך במיפלגה שבעלה חבר בה.
זה מזכיר לי סיפור אחר על איש־עסקים ירושלמי עתיר־נכסים, המעורב
מאוד בחיי־העיר ובפוליטיקה, שהמאהבת שלו היא גם כן אשת חבר־כנסת
מהמיפלגה הזאת. הבעל ידע זאת, אולי מפני שאיש־העסקים תמך בו כל השנים
מבחינה פוליטית, ואף עזר לו להיבחר לכנסת. אך איש־העסקים העניק מתנות
רבות ויקרות־ערך לאהובתו ולבעלה. לפני כמה חודשים הוא הכיר אשה אחרת
ועזב את אהובתו המתאבלת קשות. מספרים שגם בעלה, שהיה אמור להיות
שמח, עצוב מאוד מהפרידה הזאת, העלולה לפגוע בעתידו הפוליטי.

ואחרונים חביבים: ליאון ומירח הקנא־טי.
הוא אצולת־הכסף, והיא אמנית. כל המדינה,
זאת אומרת העשירים שבה, שמעו על
הפרידה, אך כל הזמן רואים אותם ביחד באירועים
שונים.

מידה רקנאטי
הרבה נוי —
בתל״אביב יש תופעה חדשה: זוגות נשואים
מודיעים לבני־המישפחה, לחברים או

אולי זה המישחק החדש אצל אנשי המאיון
העליון וכוכבי הבידור והזמר. אבל למה לנו
לעסוק בפרידות, אם אפשר גם לכתוב על
זיווגים?
לליאון ולמירה יש בת, חיילת בהירת־שיער,
גבוהה, רזה, ששהתה הרבה זמן בפני-
מיה יוקרתית בשווייץ. שם, בין שיעור אחד
למישנהו, היא הכירה בחור בן 26 בשם תום,
חתיך בלונדי, שבא הרבה לארץ ובזמן האחרון

רי יאד _ ,דיאי ץ י
7תו! רקבתט
מ׳אקוז׳ של המישפחה

נמצא בארץ יותר מאשר בחו״ל, וזה אומר
הרבה. מספרים שמירה וליאון מאוד מאושרים
מהשידוך הזה, גם הילדה מאושרת. אך היא
לא רוצה לפרסם את זה, וכאשר היא באה
לאירועים היא מגיעה בנפרד מהחבר, כדי
שאנשי־התיקשורת הרעים לא יתנפלו עליה
ועליו.
אני מהמרת שזה הולך בכיוון של יותר
מסתם קשר רומנטי, כי די לראות את המבטים
בעיניים שלהם כדי להבין מה הם רוצים אחר
מהשני. אך ער שנראה אותם תחת החופה,
עוד יעברו מים רבים בג׳אקוזי של מישפחת
רקנאטי.
בינתיים מתכוננים בני־המישפחה הזאת
לשימחה אחרת. הבן דניאל, הקרוי על שם
סבו המנוח, אחד מארבעת האחים רקנאטי,
יחגוג בקרוב את הבר״מיצווה שלו.

אשה האשימה את ה
ך* וזה (שם בדוי, בגלל היותה עובדת!
ציבור, וכדי לשמור על פרטיותה) איננה
יפהפיה. היא אשה כבדת־גוף בשנות ה־40
לחייה. רוזה איננה נוהגת להתאפר והיא
מתלבשת בצניעות ובפשטות. היא איננה
נראית כנערת־פיתוי או כנערת־חלומותיו
של הרב חיים פרדס. אבל סיפורה, המאומת
על־ידי אנשים שונים, נשמע אמיתי.
רוזה היא ילידת־הארץ, בת לעדה היוונית־נוצרית.
כל חייה גדלה בין יהודים וגם התאהבה
ביהודי. הם נישאו בנישואין אזרחיים. אחרי
שנולד הבן, החליטה רוזה להתגייר .״הילד
שלי נולד בארץ וגדל כאן, רציתי שיהיה לו
איזה צד כאן ״.שנה אחרי לידת הבן, שהוא
כיום בן ,16 התחילה תזה בהליכי־גיור.
משום מה נערמו קשיים בדרכה של רוזה.
הגיור לא התקדם. סירבו לה שוב ושוב בבית־הדין
הרבני, אך היא לא התייאשה.
לפני חמש שנים, שנתיים לפני מועד בר־המיצווה
של בנה, היתה רוזה כמעט נואשת.
״הייתי מאות פעמים ברבנות במשך השנים
האלה, הופעתי לפני כל מיני הרכבים של
רבנים. באחדים מהם ישב גם הרב פרדס, וחיברתי
אותו.
״יום אחד, כאשר ישבתי במיסדרון וחיכיתי,
ראיתי את הרב פרדס יוצא מלישכתו.
ראיתי שהוא הולך הביתה ולכן לא ידונו יותר
בענייני באותו יום.
״פניתי אליו ושאלתי אותו, :הרב פרדס,
מתי אני?׳ הוא אמר לי שהוא הולך הביתה,
ואם אני רוצה, שאפגש איתו מחר. חשבתי
שזה משהו לטובתי, ושאלתי: איפה ניפגש?
הוא אמר לי לבוא לבית־הכנסת שלו, ברחוב
פרישמן .27 הוא אמר לי לא להגיד כלום
,לאיש שלי׳ ,כך הוא כינה את בעלי.
״באחת ההחלטות הרבנים אסרו עלי לקיים
יחסי־אישות עם בעלי עד לגיור, ולא הכירו
בנישואין האזרחיים שלנו, למרות שכבר היה
לי ילד.
״הרב אמר לי לבוא בשעה 6וחצי בערב.
הוא אמר שזה כבר אחרי התפילה, והמתפללים
כבר לא יהיו במקום. בית־הכנסת יהיה
סגור אבל עלי לחכות לו״.
רוזה חשבה שהרב מבקש תרומה לבית־הכנסת
שלו. מובן שסיפרה על הפגישה לבעלה,
והוא סיפר על זה לחיים קשת, ידידו.

פרד ס בדרי שהל שוחד מיוי. עכ שיו

הרב פרדס

מתגלים

חשד שמדובר בשוחד כספי .״לא חשבתי על
שום רבר אחר ״,אמר להשלם הזה. הוא
החליט לבוא לפגישה כשהוא מצוייר ב־מכשיר־הקלטה.
בשעה
היעודה, הגיעה רוזה במכונית בעלה,
יחד עם בנם, לרחוב פרישמן. בעוד שהבעל
מחנה את המכונית, הלכה רוזה לבית־הכנסת.
היא ראתה את מכוניתו של הרב
מגיעה. הוא יצא לבוש יפה וניגש אליה. הוא
אמר לה :״שלום, ערב טוב ״.היה חורף וירד
גשם.
הרב פתח את דלת בית־הכנסת ונעל אותה
אחריהם .״הוא פתח עוד דלת ועוד דלת,
ואחר־כך נכנסנו לחדר שמשמאל. היו שם
נרות־נשמה חשמליים. בחדר היו כסאות, ספה
ושולחן.
״אני לא זוכרת אם ישבתי על כסא או על
הספה. אבל הרב אמר לי לבוא לשבת לידו, כי

^ יים קשת, גימלאי נמרץ, רצה לעזור
1 1לרוזה בגיורה ועקב אחרי ההליכים.
כאשר שמע מהבעל על הפגישה המוזרה,

בית־הבנסת ברחוב פרישמן 27
,הרב אסר ל׳ לסא לשבת לידו...״

״אני חצה
7טעפ /ש
/נם גויה!י
אילנח אלון

הטוען הרסי
אחרי השיחה עם רוזה התקשרתי עם
הטועו הרגני, אברהם אינדורסקי, כדי
לאמת את דגריה. הוא זכר מייד את
המיקרה, מפני שטיפל רק פעם גחייו
בתיק של גיור ,״וגם זה מפני שלחצו
עלי,״ אמר.
״מי לחץ!״ שאלתי, והוא אמר ״אני
חושב שהאשה לחצה.״
שאלתי אותו אם האשה סיפרה לו על
מה שקרה לה עם הרב פרדס והוא ענה:
״לא! אילו היתה מספרת לי סיפור כזה,
לא הייתי נוגע בענייו!״ שאלתי אם יתכן
שאיינהמץ לחץ עליו, והוא ענה שזה
אפשרי.
אינדורסקי סיפר בי תיקי״גיור נמשכים
בדרך כלל כין שנה לשנתיים ומס ין.
גם אם היו מיספר
תיימים בפס
סירובים לגייר אדם מסויים, הוא יכול
לפנות שוב גבית־הדין, אם השתנו הנ סיבות.
לכן יכולה פרשת־גיור להימשך
על פני שנים אחדות.
אברהם אינדורסקי זכר כי עירער על
פסק־הדין והצליח להפכו בבית-הדין
לעירעורים בירושלים, וכך הביא, לבסוף,
לגיורה של רוזה.

טיבורים קודמים. הנה גילוי בלע די נוסף: גיורת ש הלכ ה לאותו בידו־הכנסת
אני רחוקה. כאשר לא זזתי הוא קם, ניגש אלי
ושם ידיים על כתפי. הוא חיבק אותי ונישק
אותי, אבל ידעתי להחזיק את עצמי. הוא שאל
אם אני לא מתגעגעת למיטה, מפני שאסרו
עלי לקיים יחסים עם בעלי. הוא אמר ש״10
שנים הוא אוהב אותי, וכואב לו הלב כאשר
אני בוכה בדיונים.
״לפתע אמר לי שהוא רוצה לשכב איתי,
כי הוא רוצה לשכב עם גויה, ותמיד רצה להר
״בצורה
עדינה השתחררתי ממנו, ויצאנו
החוצה. הוא נעל את בית״הכנסת ואמר לי
לחכות עד שיסע״.
ך * ל אותו מעמד סיפר חיים קשת :״אני
} הגעתי למקום רק אחרי שרוזה כבר נכנסה
לבית־הכנסת, והוא היד נעול. ניגשתי
לבעלה וחיכינו יחד במכונית^עדיין לא חשד־

עם הרב פרדס, והוא אמר לה שבינתיים, כל
זמן שעניין הגיור שלה טרם הסתיים, מוטב
שתחכה. הוא היפנה אותה לטוען הרבני
אברהם אינדורסקי, שמישרדו נמצא מול הרבנות,
ואמר לה להגיש עירעור על החלטת
בית־הדין שבראשו ישב הרב פרדס. רוזה מדגישה,
כי בניגוד לשמועות שהיו באחרונה
בעיתונות על חשד לנטילת שוחד על־ידי
איינהורן, הרי שהוא לא ביקש ממנה מאומה.

אותי ולא ראית אותי.׳ יותר לא טילפן.״
^ וזה פנתה לטוען הרבני. הוא הגיש את
1העירעור, ואחרי זמן קצר מאוד זכתה
רוזה בגיור המיוחל. הרב עובדיה יוסף הפד
את החלטת בית־הדין של הרב פרדס ואישר
את גיורה של תזה.
בעלה של רוזה אמר להעולס הזה כי אחרי
מה שקרה עם הרב פרדס, אמר לרוזה ״מספיק
עם הגיור, לא צייר יותר.״ אבל היא התעקשה
בגלל בנם, והמשיכה.
כאשר פרצה בימים האחרונים פרשת הרב
פרדס בעיתונות, נזכרו רוזה וחיים קשת בסיפור
שלהם. למרות שעברו חמש שנים, חיים
קשת לא שקט .״העניין הוא כאש בעצמותי,״
הוא אומר. בזמנו פנה גם הוא לרב איינהורן
וסיפר לו על המיקרה .״איינהורן נדהם. הוא

סיפווה של ווזה,
גיורת, שחוב פרוס
ביקש לשנב איחה
נד לדעת.,איו זה
רשנב עם גויה״ -
לפני הגיור

אמר לי שאם אני רוצה, שאפגש עם הרב שפירא,
שהיה אז הממונה. הוא קבע לי פגישה
ליום החמישי וביטל אותה. שוב קבע ושוב
ביטל, והבנתי שלא ייצא מזה כלום.
״פניתי אז, לפני חמש שנים, בטלפון לה־עולם
הזה וסיפרתי על המיקרה. הגבר, שאי־תו
דיברתי, אמר שהדבר יטופל אחרי שנגיש
תלונה למישטרה. אבל רוזה סירבה להגיש
תלונה, כי היא רצתה להתגייר. אז הלכתי
לרב נכבד, שאותו הכרתי באופן פרטי.
סיפרתי לו את כל הסיפור, והוא אמר שהוא
מאמין לי. אבל הוא ביקש ממני שאם אפעל,
שלא אעשה שום דבר שיהיה בגדר חילול־השם.
בסוף ירדתי מהעניין.״

הרב פרדס
״הוא חיבק אותי ונישק אותי...״

גיש איר זה עם גויה. הוא גם שאל אם יש לי
רגש אליו.״
רוזה ניסתה להתחמק בעדינות. היא אמרה
לו שחשבה כי הזמין אותה לבית״הכנסת,
מכיוון שהוא רוצה תרומה. הוא ענה שאץ לו
צורך בכסף, כי יש לו שלושה בתי־כנסת והוא
יכול לשלם לה מדי חודש ברולארים.
״לא סילקתי אותו, כי ראיתי שהוא נעל
את הדלתות והוא יכול לחנוק אותי. אבל הוא
לא ניסה בכוח. אמרתי לו שאני לא מוכנה
כרגע, ורק אחרי שאקבל את פסק-הרץ אדבר
איתו.״ הרב הבטיח לתזה כי מחר יחכה לה
פסק־הדין, חתום על־ידיו ועל־יו־י יתר
הרבנים.

תי בשום דבר, חוץ משוחד כספי. פתאום
ראיתי את רוזה באה לקראתנו, נסערת כולה.
היא אמרה, אני לא רוצה להתגייר!׳ ודיברה
עם בעלה בצרפתית, מפני שלא רצתה שהבן
שלהם, שהיה במכונית, יבין. אחר־כר הסבירה
לי שהרב ניסה להתחיל איתה.
״הייתי המום. ביקשתי לרדת ונסעתי הביתה
באוטובוס.״
למחרת באה רוזה לרבנות וקיבלה את
פסק־הדין המובטח. זה היה סירוב נוסף
לגיירה.
היא הראתה את פסק־הדין לרב דויד איינ־הורן,
מזכיר בית־הדין, והוא שמח שסוף־סוף
יש פסק־דין. היא סיפרה לו על מה שקרה לה

״עוד באותו ערב צילצל אלי הביתה הרב
פרדס ושאל אם אני מרוצה שקיבלתי את
פסק־הדין. הוא אמר שאם אזדקק לעזרה,
שאפנה אליו. אחר־כד טילפן עוד פעמים
רבות במשר שבוע וחצי. כאשר בעלי או בני
הרימו את השפופרת, הוא הזדהה כידיד. רק
כאשר העבירו לי את שפופרת־הטלפון, הוא
הזדהה בשמו.״
״התחמקתי ממנו ואמרתי שאינני יכולה
לדבר כי בעלי נמצא. אחרי שבוע וחצי אמר
לי שמישהו טילפן אליו ואמר לו שהקלטתי
אותו. הוא שאל אם זה נכון. הכחשתי. הוא
אמר, אם יבואו וישאלו, תגידי שלא פגשת

כאשר קרא קשת בעיתונות על המיקרה
החדש, שבו נחשד הרב פרדס בבקשת שוחד
מיני, נזכר מיד ברוזה. הוא ניסה להתקשר
איתה, אבל רק אחרי מאמצים הצליח לאתר
את מיספר־הטלפון החדש שלה. הוא שפנה
להשלם הזה.
רוזה איננה נלהבת לדבר על המיקרה.
״אני אדם סלחן מטיבעי, אינני כועסת עליו
יותר. הוא גבר חלש, וזה קרה לו. מה שהרגיז
אותי זה שאז הרגשתי שלא כל־כר מאמינים
לי. אבל היום זה כבר אחרת! אם המישטרה
תיפנה אלי, אני מוכנה להיחשף!״
הרב פרדס הגיב השבוע באמצעי-התיקשו-
רת על כל ההאשמות נגדו ואמר כי ״הכל
עלילה ורצח־אופי״.

שקרי
מאיר ליפשיץ
ברוכים הבאים ליריד ההבלים. קבלו נא
במחיאות כפיים סוערות את אוסף הליצנים
משמאל ומימין. הבה נחגוג בצוותא את יום
ההולדת השני לאינתיפאדה. בואו ונרים כוסית
לחיי ממשלת מדינת הגמדים.
במזרח אירופה מתחוללת מהפכה בסדרי
עולם. מישטרים אבסולוטיים קורסים אחד
אחר השני. ההמונים יוצאים לרחובות
ולכיכרות הערים ודורשים חופש, דמוקרטיה
וביטוי לאומי. בארץ הקודש, לעומת זאת,
הכל הפוך. משלטון נבחרי העם אנו עוברים
לשיטת מימשל טוטאליטרית ויהירה. במשך
פחות משנה בוטלה כאן בפועל הדמוקרטיה
והוכרזה מלכות־יצחק־השניה.
ולא שיש לנו דבר נגד מלכים, נסיכים
וסריסים. זה דווקא נחמד, כל המישחק עם
כתר ושרביט וחוקי ירושה מסובכים. גם
במערב קיימות מדינות לא מעטות המעניקות
למנהיג הנבחר כוח אדיר ביד. נשיא צרפת,
למשל, הוא בעצם קיסר קטן. האזרח הראשון
של ארה״ב מקבל סמכויות מופלגות. הכל
בכפוף לכללי המישחק הדמוקרטי, בהתאם
לחוקה ולמסורת הנהוגים במדינה. כחלק
מרצון האוכלוסיה וההסכמה הלאומית
הרחבה.
אבל אצלנו הרי טרם הוחלט על ביטול
השיטה הפרלמנטרית הישנה וכינון הרפובליקה
הישראלית החדשה. פה עדיין מחויבים
כולם לשמור אמונים למתכונת השילטונית
הקבועה בחוק יסוד הממשלה, ולפעול בצמידות
מלאה אליה.
בתיאוריה אכן כך צריכה היתה לעבוד
המערכת. במציאות הנוכחית הצליחה חבורה
קטנה של פוליטיקאים ופקידים לעשות במדינה
ככל העולה על רוחה. למרבה הצער
מדובר בקומץ מצומצם של אנשים די קטנים
שאינם מצוידים בכלים המתאימים לנצל את
הסיטואציה לשם הגשמת רעיונותיהם הפוליטיים.
אם לפחות היו מצליחים להזיז דבר

גדולי וא 1עוי ק ט ני

מה, להרים איזה פרוייקט לאומי מרשים,
אפשר היה לסלוח להם על השחתת המידות
השילטונית. לו חל שיפור כלשהו באחד מתחומי
חיינו כאן, אולי היה יוצא מתוק מעז.
האסון הוא, שמצד אחד מתחסלות כל
הנורמות של מימשל תקין בחברה דמוקרטית,
ומצד שני נהרסות כל הרקמות החיוניות.
המניה הישראלית נופלת בבורסה העולמית
והמקומית, ואפילו הברוקר לא עושה מזה
רווחים.
ממשלת האחדות עומדת על שתי רגליים
צולעות; השקר — כלפי פנים וחוץ, ואחוות
גונבי הסוסים הממלכתיים. הם משקרים אותנו
כמו משוגעים. הם מרמים את העם בלי
להניד עפעף. הם אפילו כבר לא מתביישים
להיתפס עם היד בתוך הקופה (וכאן לא
מדובר בלא־יוצלחים עלובים, כמו השרים
דרעי וצור, שאינם מסוגלים להעביר כמה
שקלים למקורבים מבלי שייחשפו ברבים).
השקר הפך לכלי עבודה. מי שאומר אמת
נחשב לחריג, למשוגע. פרס מספר סיפורי
סבתא על אחוזי אינפלציה, צימצום האבטלה
וצמיחת הכלכלה. רבץ חיסל בפה את האינתיפאדה
ואח״כ חזר בו, ושוב שינה דעתו,
והפך אותה 180 מעלות; לגבי אש״ף, ומצריים,
ופתרון כזה ואחר. ושמיר, הוא בהחלט
זכאי לאות הצטיינות מיוחד בנושא. .מותר
לשקר למען ארץ ישראל״ הוא צוטט, ולא
טרח להכחיש .״מותר לשקר למען הכסא״
צריכה להיות הכרזה שתעטר את פתח לישכת
ראש־הממשלה.
כי רה״מ פשוט איבד את היכולת להבחין
בין טוב ובין רע. הוא חי לו בעולם צללים
דמיוני בו מככב יצחק שמיר כשומר החומות
האמיתי. במו ידיו יהדוף כל פולש וצר. בגופו
הקטן והשרירי יבלום את האויב הערבי. בו
תלוי הכל, רק הוא יכול. לכן חובה עליו
להישאר בשלטון. בכל מחיר ובכל תנאי.
עכשיו, מחר, ובעשור הבא. החיים הממשיים
מתחילים בגיל שמונים.
ולכן אין פסול בשימוש בכל אמצעי פסול.
אם צריך ללכלך שותפים למפלגה ולדיעה

אילנה אד
בביזנס מתפכחים לאט ובאונס, פוקחים אנשי מוסר
ורגשי אנוש נעלים עיניהם אל מול מציאות
מבעיתה בה החזון של.מרי עם״ מתורגם
למחיר דולרי עבור גוויה, מחיר דולרי עבור
פציעה, מחיר רולרי עבור פיגוע, אותו משלם
אש״ף למבצעים כמו לבני משפחותיהם.
פוקחים עיניים בלב נשבר מול ״קו קלוקס
קלאן״ צבעוני ומטורף המבצע רציחות מטורפות
בחסות האינתיפאדה.
פוקחים עיניים כואבות מול אספסוף פרימיטיבי
ברובו שמשחק אותה ״דמוקטיה״ ברחובות
השמאל הישראלי אך חי אותה על־פי
עקרונות המידבר החומייניסטיים.
אובדן התמימות הוא לבטח תהליך מכאיב
לכנים שבהם אך מעורר שאלה קשה, מה גובה
המחיר שצריך לשלם עם ישראל עד שיחול
תהליך התפכחות שכזה המתחיל בהתקהלות
בכיכר, עובר דרך מסע־צלב עצמי ומבזה
בתקשורת, ונגמר בקומץ פנאטים שהופכים
להיות ערבים דוברי עברית.
צר לי על התמימים, אך חורה לי מאוד

כיצד הפכה האינתיפאדה להיות ביזנס לא
נורמלי וכדאי ביותר, למתוחכמים יהודים
מסוימים מאוד. סיכום השנתיים שחלפו יוכיח
שיש אנשים שזכו למוניטין, פירסום, כותרות,
ראיונות, עבודה וכסף, כצ׳ופר נלווה בקנה
מידה שלא היו זוכים לו לעולם בתחרות
חופשית רגילה, ללא האינתיפאדה.
הענין מתחיל בראיון שנתן בנה של שולמית
אלוני לטד קופל בתכנית היוקרתית
״נייט ליין״ באן.בי.סי. בה הטיף מחוף לחוף
למרי עם. בנה האחר(או אולי אותו אחד?) זכה
להצגת עבודותיו הראשוניות במועדון ר״ץ
בבוגרשוב, ומיד לכיסוי לקקני ומקיף של
כמה מבקרים מגויסים מקצועית לברירת
.אמנינו״ כאמני צמרת.
צלי רשף לבטח נהנה ממוניטין שאסור
באורח מקצועי ע״י לשכת העו״ד, ואבשלום
וילן נהנה מכותרות שלוחמים טובים ממנו
וכמותו לא זכו להן. משפטן בינוני ומטה
כמשה הנגבי זוכה לפרשנויות בערב חרש.
פרופ׳ יער, שטרנהל, ועוד כמה אדונים הצ

יבוצע( .תמיד ממקור אנונימי. :מקורבי
ראש־הממשלה״. ,לשכת ראש־הממשלה״).
אם מוכרחים לעשות קואליציות עם גדולי
התבוסתנים למען דחיקת רגלי מתחריו במחנה
הלאומי — קדימה לעבודה.
.לא נדבר עם אש״ף״ — כשהוא מדבר עם
אנשי אש״ף. .לא ננהל מו״מ עם אש״ף״ —
כשארה״ב ממתינה לתשובת ערפאת להצעה
שישראל כבר קיבלה. .נחסל את האינתיפאדה״
— לפני בחירות נובמבר . .88 אפשר
לעמוד באינתיפאדה עוד 10 שנים״ — שנה

לאחר מכן. .ליחשושים מלוכלכים״ הוא
הצהיר לגבי ההתרעות על בישול ״תכנית
הבחירות״ והוציא את הלכלוך לאוויר העולם.
.לא ננהל מו״מ בטרם מיגור האינתיפאדה״
התחייב בפני מרכז המפלגה — וקיבל לשיחה
את שליחו של אבו־עמאר.
אובססיית שמיר לכסאו, בתוספת האמונה
הלוהטת בייחודו כאחרון הלוחמים על ארץ•
ישראל וירושלים, מביאה אותו לשתף פעולה
דווקא עם מנהיגי השמאלנים. מנקודת מבטו,
ארנס, לוי ושרון מסוכנים הרבה יותר מפרס
ורבין. שלושת החרותניקים יכולים לבוא
במקומו, המערכניקים נמצאים במגרש שונה
לחלוטין. זו הסיבה שאת רבין הוא מקרב ואת
שרון הוא מתעב. לכן פרס מקבל צ׳ק פתוח
לפעול בכלכלה כמו גם במישור יחסי־החוץ,
בעוד שארנס מושפל בסתר ובגלוי, מוערך
בדיוק כפי שלוי נאהב, ומוזמן להתיעצויות
פנימיות רק אחרי שהכל כבר גמור.
אמרנו שקר, וציינו את דבק המגע השיל-
טוני שמחזיק ביחד שמאל וימין, לתועלת
שמיר. תוצאות שני אלה הביאו להתמוטטות
רעיון הדמוקרטיה. אין יותר דיונים מפלגתיים
על בסיס רעיוני. ישיבות הסיעה נראות
כמו תזמורת בצורת — הפה נע אבל המוזיקה
באה מתקליט מוחבא ברקע. הממשלה נמנעת
מלעסוק בבעיות השעה ומסתפקת בשמיעת
סקירות מיד שניה. אפילו הקאבינט נהפך
לבדיחה גרועה כאשר ההחלטות בעצם נקבעות
עוד בלישכה.
בנושאים המהותיים ביותר לקיום המדינה
קובע אדם אחר, או לכל היותר שלושה. אין
ניירות עמדה, דיון והצבעה. הכל מתנקז
לשמיר, שאו לא מחליט, או דוחה הכרעה
לעתיד, או במקרה הגרוע — מכתיב את
דעתו הפרטית.
אז שיהיה בריא ויחלים במהרה מניתוח
השבר אותו עבר. שיחזור הביתה בשלום.
ושישאר שם. אל ראגה, לא אלמן ישראל.
נמצא לו מחליף הולם. אולי מה שהוא ידע
לקלקל יורשו עוד יצליח לתקן.

246

עד ל־ ,9.12.89 יום השנה השני לפרוץ האינתיפאדה, מצאו את
מותם האלים 246 ערבים ויהודים, נשים וגברים לפי הפירוט הבא:
• 194 ערבים נורו, נדקרו ונשרפו למוות בידי אחיהם.
• 52 יהודים, חיילים ואזרחים, נרצחו בפעולות איבה.
ליחו להעביר. קלוז אפ״ תקשורתי ממגדלי
השן האקדמאים.
ללא האינתיפאדה היתה סי בוכה במועדונים
סוג ז׳ וחווה היתה אוכלת גדיים
משופרים או מושחמים בתנור. המסר.הענק״
של נורית היה נשאר משהו בלבבה לטובת
כולנו.
מנשה רז המודיע בהטעמה מודגשת את
אשר מוסרים.מקורות ערבים״ ,במטרה לאזן
את שמיעתו של הישראלי היושב מול המסר
והמאמין במקרה לדובר צה״ל, היה נשאר
באוסף בדיחות גובה אזור החלציים. יעל חן
ורפיק חלבי היו עדיין מתלבטים בקאריירות
חסרות יוקרה. שלא להזכיר את החיסרון
הבולט של מצנע על מסכינו ומסכי הרשתות
הזרות, שמאז לכתו נדמה שצה״ל פשוט אזל,

כי אין מי שימלא את החלל התיקשורתי
שיצר.
ומה היה עושה צוקר־פושקע בלא קציעות?
מי היה שומע עליו? ואיזה -אימרי שפר היה
מעניק לנו יוסי בלעדיה, ועל איזה נושא
אזרחי היתה מסתערת שולמית אלוני ברג־זנותה
הבלתי מנוצחת, וביכולת המדון האינסופית
שלה, בארצות־הברית ובישראל?
כאמור, אינתיפאדה הנה ביזנס לא נורמלי.
ליהודים.
האינתיפאדה סיפקה לאנשים רבים במה
ציבורית, מנוף לקידום קאריירה בינונית(אם
בכלל) ואפילו,פרנוסה׳ .חלק הגיע לתודעה
הציבורית ולסלונים שאליהם לעולם לא היה
מוזמן, בזכות הטרמפ הפוליטי שתפש בזמן
הנכון. הגיע הזמן להיות ריאליים, ולאפשר
להם להתפרנס מן האמת — שלנו.

א 1רי דן

ממאלטה לירושלים
^ א רי ך בי קו רו במוסקווה של שר האון
4צר וממלא מקום ראש־הממשלה שמעון
פרם נדחה לפחות פעמיים. תחילה דובר שיבוא
לשם במחצית השנייה של נובמבר, אחר־כך
נאמר שיבקר שם ב־ 3בדצמבר, ועכשיו
אומרים שהמסע מתוכנן ל־ 16 בחודש, מתוך
תיקווה שהוא לא יידחה שוב.
גם השר עזר וייצמן, אומרים, אורז את
המזוודות למוסקווה.
אלא שבינתיים עסוק מיכאיל גורבאצ׳וב
בכמה עניינים דחופים ובוערים יותר מאשר
לוח הזמנים של ביקורי השרים הישראלים,
אף שפרס שואף לפגוש בו שם, כנראה כדי
לחלץ את ביקורו מאופיו הפרטי־פרטיזני,
ולהעניק לו משמעות מדינית־גלובאלית,
שלא לומר — קוסמית. שיהיה בהצלחה.

בוש משריו
גרגר הצרה רגוובאציוב
מי שעקב בשבוע שעבר בארה״ב אחרי
) הדיווחים הבלתי־פוסקים ממאלטה על
מפגש הפיסגה של גורבאצ׳וב עם הנשיא
האמריקאי ג׳ורג׳ בוש — היה ברור מה באמת
מטריד היום לא רק את המנהיג הסובייטי,
אלא את וואשינגטון.
בוש בא להשליך גלגל הצלה בים הסוער
למנהיג בריה״ט, כאשר האימפריה שלו קורסת,
ומעמדו האישי עלול להיות בסכנה באם
לא יצליח לספק לעמו את הסחורה העטופה
בסיסמת הפרסטרויקה.
בקושי, אם בכלל, דיווחו שידורי הטלוויזיה
האמריקאית הבלתי־פוסקים על המז־רח־התיכון
כנושא שעלה על סדר היום בין
שני המנהיגים.
במקום זאת הרחיבו על הצעדים שיסייעו
לבריה״מ להחלץ ממצוקתה הכלכלית־חב־רתית.
הגבלות הנשק הגרעיני והכימי, וצמצום
הצבאות, שייקלו על בריה״מ להקדיש
אמצעים יקרים לשיקומה הכלכלי, הסכמי
סחר עתידיים, וההתפתחויות המדיניות־כל־כליות
במזרח ובמערב אירופה, כל אלה היו
נושאים שבהם דנו בהרחבה הכתבים והפרשנים
האמריקאים, באין־סוף שעות שידור־ישיר
ממאלטה.
הצלחת הפיסגה, כפי שהיתה צפוייה, ורישומה
כסיום רשמי ל־ 44 שנות עויינות
ויריבות אמריקאית־סובייטית, הסתירו את
השלומיאליות התהומית שליוותה את ארגון
הפיסגה עצמה. עוזריו של בוש בבית הלבן
ובפנטאגון, אשר היו אחראים לצד הלוגיסטי
של הפיסגה, לא השכילו להזהיר את נשיאם
שבמקרה של סערה בים התיכון, עלול סדר
הזמנים ומקום המפגשים להשתבש. כך שהטלוויזיה
האמריקאית חזרה והראתה, בליווי
כמה הערות ציניות וסרקאסטיות, את מנהיג
המעצמה הגדולה בעולם מיטלטל על גבי
סירה, בים הסוער, לעבר אוניית הנוסעים הסובייטית
הגדולה.
הדיווחים המצולמים הללו המחישו יותר
מכל דבר אחר עד כמה רב הפער בין המאורעות
הגדולים, לבין האישים המשתדלים
להראות כאילו הם מנהלים אותם.
הסי.אי.איי. ויתר זרועות הביון האמריקאי
ידעו מזה זמן רב את רוב העובדות על רעידות
האדמה באימפריה הסובייטית, בבירות מזרח
אירופה וברחבי בריה״מ. אבל למיטב ידיעתי
לא סיפקה קהיליית הביון האמריקאי אפילו
הערכת־מצב מוקדמת אחת, על סמך המידע
הזה, כי התוצאה תהיה, שחומת ברית־ורשה
תתמוטט. ממש כפי שערב מלחמת יום הכיפורים
המודיעין הצבאי הישראלי לא

העריך שתפרוץ מלחמה, למרות הידיעות
המעולות שבידיו, כך לא העריך הממשל
האמריקאי שחומת האיבה בין מוסקווה
לוואשינגטון תקרוס במהירות שכזאת
לקראת דו־קיום אמיתי בשלום בין שתיהן.
לכן כנראה היתה ההצתה מאוחרת בווא־שינגטון,
ובוש התמהמה והיסס כה רבות,
לפני שקפץ על גלי השינויים האדירים, כדי
לרכב עליהם לצידו של גורבאצ׳וב ובסיוע לו,
כלאדם טובע.
מכל מקום, סידרת ההבנות אליהן הגיעו
גורבאצ׳וב ובוש במאלטה, לא רק שחיפו
כאמור על הבזיון הלוגיסטי, אלא — וזה
העיקר — מאיצות את שינוי הסדר העולמי.

׳שואל בתחתית
סולם מארטה
^ כן כשקראתי את הכותרות הראשיות
/בעיתוני ישראל, במטוס בדרכי חזרה
מניו־יורק, לפיהן לבנון ו״הגדה המערבית״
הועלו בפיסגה, הן נראו בעיני מגוחכות.

לכן, ככל שהדבר נשמע מעליב, המאבק
הישראלי־פלשתינאי נראה לארה״ב ול־בריה״ס
כקוץ בבשר, הוא מטרד נסבל, ולא
כבערה שיש למהר לכבות אותה.
לאמיתו של דבר יש כיום לישראל, כמו
לעולם כולו, עניין לא עם שתי מעצמות, אלא
עם מעצמה אחת, ארה״ב ועם עצם אחת —
בריה״מ.
נכון שבריה״מ לא תתנגד להיות מעורבת
במזה״ת וארה״ב תשאף להיות משולבת במהלכים
מדיניים באזור. אבל אף אחת משתיהן,
במיוחד בריה״מ ובוודאי ארה״ב — לא תרצה
להרחיק לכת במעורבותה כאן בסכסוכים צב-
איים־מדיניים.
מכאן שאותם שרים ישראלים מהמערך,
כמו פרס, המתאמצים ״לשלב גם את בריה״מ
בתהליך״ ,ויצחק שמיר הממהר לשגר את
נציגיו לוואשינגטון, ממשיכים במלחמה המדינית
שהיתה, ולא בשדה הקרב הפוליטי
העתידי. בכוח האינרציה ומתוך התאבנות
מחשבתית, וכמובן בראש וראשונה מתוך שיקולים
פוליטיים ואישיים פנימיים, דוחפים
שמיר, פרס ואנשיהם, את וואשינגטון ומוס־

תובע(״מעריב״ )10.12.89״להקטין בבר עתה
הוצאות הבטחון עקב ההתפתחויות הגלובא־ליות״.
כלומר,
רוצים פה מייד שהיהודים ישתנו,
בשעה שמהערבים אין תובעים זאת והם לא
מראים סימן לשינוי באף תחום — לרבות
בעויינותם לישראל, כולל הפלשתינאים.
לא רק שבלב ירושלים הוקמה למעשה
החומה מחדש בשעה שבברלין היא נהרסה.
אלא שבמצרים, ירדן, סוריה ועיראק, המשטרים
הם למעשה דיקטאטוריים,
התקציב הצבאי המצרי הוא גדול יותר.
והצבא המצרי בעל כוח־אש רב יותר מאשר
ערב מלחמת יום הכיפורים. על חשבון הפיות
הרעבים של הפלאחים, העלולים בכל יום
לזעזע את כסאו של חוסני מובארכ, כמו
שהפלשתינאים מרעידים כבר את כסאו של
חוסיין.
עיראק בונה טילים עם ראשי נפץ כימיים
המסוגלים להגיע לכל נקודה בישראל.
סעודיה מחמשת את צבאה באמצעי לחימה
מודרניים לא פחות מסוריה.
כל המערך האדיר הזה יכול מהיום למחר,
להפנות את עצמו ביתר קלות ביום אחד נגד
ישראל, כפי שקרה במלחמות קודמות, מתוך
סיבות פנים־ערביות שאין להן אפילו קשר
לסכסוך הישראלי־פלשתינאי. יוזמי מלחמה
כזו לא יצטרכו לשאול את פי מוסקווה או
וואשינגטון — שיעמדו מן הצד.
אבל גם הסיכויים הם גדולים והם תלויים
בראש וראשונה ברצון הישראלים, וכנחי־שותם.
חופש הפעולה שלהם — ולא רק של
מדינות ערב — גדל גם־כן, עם זריחתה של
שמש חדשה במזרח־התיכון, כשהולך ונמוג,
בשלב הזה, ענן המעצמות.

עיקו המאמץ -בנימה

בוש-גורבאצ׳וב
המיזרח התיכון כלל איע מעניין א 1תם

הקורא הישראלי יכול היה לקבל את הרושם
המוטעה, כי בגלל שבוש וגורבאצ׳וב מילמלו
מספר מילים בענייני המזה״ת, כאילו הם
עמדו בשורה הראשונה של סדר היום.
אבל למרבית עוגמת הנפש של כל מי
שקורא בממשלת ישראל ובעיתוניה לארה״ב
ולבריה״מ ללחוץ על ישראל ולוותר לפלשתינאים,
הסכסוך הישראלי־ערבי עמד בתחתית
הסולם של דיוני פיסגת מאלטה.

קווה להתערב במערכה מדינית ששייכת
לסרט הקודם.
לא פלא שוואשינגטון העבירה לירושלים
בזילזול תהומי הודעה לאקונית ש״המצרים
השיבו תשובה חיובית להצעת בייקר״ ,בשעה
ששמיר, כמו האמריקאים, יודעים שזוהי
תשובת אש״ף. כך מתייחסים לא רק לנושא
נחות, אלא לממשלה שאיבדה את שארית
מעמדה בוואשינגטון.

ככל שמתחוור למוסקווה ולוואשינגטון
ששיתוף הפעולה ביניהן בא להחליף את
היסטוריית העימות, הדחיפות של ״הסדר
מדיני״ בין ישראל לפלשתינאים הולכת ונמוגה.
כל כוח הלחץ הבע־מעצמתי כאשר־ובמידודוהיה
קיים על ישראל, נבע תמיד
מחשש סכנת מלחמה עולמית, או התנגשות
בין בריה״מ לארה״ב, אליה עלול הסכסוך
הישראלי־ערבי לגרור את המעצמות.
הסתגרותה של בריה״מ בפתרון בעיות הפנים
מרחיקה מהמזה״ת לפחות בשלב הזה, לא
רק את שרידי מעורבותה הצבאית הישירה,
אלא את עניינה המדיני.

סינו״ם וסימנים
בשרם החוש
ף* עולם החדש המתחיל להתגבש יש
•1לישראל לא רק סיכונים רבים אלא
סיכויים גדולים. יחליטו המדינות השונות על
גורלן שלהן — יצאה בשורת בוש־גורבאצ׳וב
מפיסגת מאלטה.
כרגיל, היהודים באים וממהרים, וקוראים
בירושלים לקחת דוגמה מהשינויים במזרח
אירופה כאילו באו ימות המשיח, וקם ונהיה
חזון ישעיהו. נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו

*ץ נהיגות של אמת יכולה סוף סוף לחסל
^ /א ת האינתיפאדה והטרור הפלשתינאי
תוך כדי הצגת תכנית חד־משמעית לדו־קיום
עימם משני עברי הירדן. במקום לרוץ לסרסור
מובארכ, להתבזות שם, ולגרום רק לכך
שהסכסוך לא ייפתר ומצריים כתגמול על
״שירותיה הטובים״ ,תקבל עוד נשק חדיש
מארה״ב וחופן דולארים נוסף, שלעולם לא
ישביע את הפיות הרעבים בהודו של המזרח־התיכון,
השוכנת על הנילוס.
מנהיגות של אמת אינה עורכת ימי עיון
עקרים ״כיצד הצלחנו מול האינתיפאדה״
במכון אהרון יריב, כאילו היתה זאת קבוצה
מאובנת, שריד משלטון מתמוטט במזרח־ברלין.
אלא
בצד חיסול הטרור, מכינה תכניות
לקליטת עלייה מבריה״ם, ליישובם של עולים
ביהודה ושומרון, ולמאמץ כלכלי פנימי
אדיר, שכמוהו לא ידענו מאז קום המדינה.
אם אין אנו רוצים ליפול בידיהם של
פקידים מוואשינגטון שמסוגלים להשיג עבורנו
שלום, כפי שתיכננו את מקום מפגש
הפיסגה (על סיפון האניות) במאלטה, עלינו
לפנות לכתובת היחידה: אנחנו עצמנו. הסיכויים
שנפתחו הם אדירים, בתנאי שבירושלים
יישבו אנשים המסוגלים לנצל את
ההזדמנויות שתיקרנה. כפי שעשתה זאת
הציונות בהצלחה רבה במשך כמאה שנים,
בהתיישבות, בעלייה ובבטחון.
מנהיגים המסוגלים ליטול יוזמה בתוך
העולם הישן בו אנו עדיין חיים, במותאם
לכללי המשחק של המעטפת החיצונית —
זאת של העולם החדש

דניאלה אוטכנד

איזון חוזר
עולי נריה׳מ יסתדרו היסב בבאלגן הישראלי
כשאיש אינו עדור לקבלם, הם יודעים
להסתדר ש שלטון מרובה הנחיות,
רווי סתירות, לקרוא בין השורות נכרי לא
ליפול כץ הכסאוובדק * 6מ־ססס 170,שהגיעו
בתחילת שנות ה־ 70 ירדו מן הארץ.
המתקשים להסתגל דם דווקא העולים האמריקאים,
בארה״ב מילה זאת מילה. רק
צריך לדעת לדפדף במדריד, לקרוא את
ההוראות. בלי הוראות ברורות, אמרים
וחסרי אונים 50 מעולי ארה׳־ב חוזרים

לגולי״
הדדקיוס הוא הקורבן האמיתי של שנתיים
אינתיפאדה. ב־ 987ו פחות מ־&׳סב
מהיהודים צידדו בסרנספר; ב״41<* 1988
לא שללו אותו. מזה 12 חודשים איש לא
מעז לבדוק תוצאות.

השמאל במילכוד האינתיפאדה
שתי שנות אינתיפאדה הביאו למילכוד
אנשי השמאל. בהיכנסה לשנה השלישית הם
מוצאים עצמם מבולבלי הזדהות וכפולי מחו־ייבות.
כמו
בכל מלחמה — ואירוע הכולל מאות
הרוגים, אלפי פצועים, עשרות אלפי חיילים
מעורבים ואפקט תקשורתי בידל הוא אכן
מלחמה — נדרשים באופן טבעי שמאלנים
כמו לאומיים, לנאמנות מוחלטת למדינתם:
להתגייסות מלאה למאמץ המלחמתי,
לשאיפה עזה לנצחון ארצם. במלחמה הזו כאן,
כמו במלחמות שלנו ושל אחרים, אמורים

בעקבות הסרט ״שם נרדף״ :אמרה פעם
יהודית אוריץ ״אי־אפשר להתייחס לשואה
במונחים אמנותיים. השואה יכולה להיות
רק הדבר בעצמו ״.אכן, נסיון לשקף חוויה
כה טראומאסית עלול להסתיים בבנא-
ליזציה. אני סבורה שהתמודדות עם החומר
היא הכרתית למרות שלא כל הנסיונות הם
מרשימים וחזקים כמו ״שם נרדף״ ,״גטו״,
ו״אפר ועשן״ .כתב הפרופסור לפילוסופיה
מהרווארד, אלפרד וויטהאר המנות• ״אמנות
היא הטבעת מגמתיות על חוויות.״
יצירה אמנותית ישראלית נאמנה לעצמה,
חייבת להתייחס לחוויה האנושית על כל
גווניה, כולל דחף הרשע, יצר ההרס והשנאה
— ולא רק במונחים אוניברסליים. עם
כל הקושי שבדבר, לא לייצג את השואה
כאמנות, מהווה מעין הכחשה לקיומה
כחוויה מרכזית בעלת משמעות לגבינו כיהודים
וכבני אדם. בדרך השלילה, כדאי
לזכור שב־ , 1985 בשובו מביקור בגרמניה,
העיר יורם קניוק שהספרות המערב גרמנית
היא ״יודנריין״ .״סופדים כותבים על מה
שמייסד אותם. יהודים לא בוערים בנשמותיהם
של הסופרים הגרמנים״.

את זכות הצעקה, גם כשהיא מקוממת,
אץ לפסול על ידי החלטה פסולה של רשות
השידור. הציבור בארץ מספיק בוגר להתמודד
עם שידי המחאה, גם אם הם שקריים
ומעוררים שאס״נפש. מי שסבור אחרת
מזלזל באינטליגנציה של הציבור ובחוסנה
של החברה. הבעיה איננה שידור שירים
אלה באן בארץ, כינינו לבץ עצמנו, אלא
שימוש פסול בהם, על ידי בעלי כוונות
טובות ימס זדוניות) :במאי אשתקד, סי
היימן דאגה ללמד את ג׳ון באאז כיצד למדנו
לקבור אנשים חיים (״יורים ובוכים״).
הגברת עם הגיטרה והקול הצלול מוכרת
את הסחורה הזאת בכל רחבי תבל, במקומות
שהקהל לא יודע באיזה הקשר נאמרה
צעקת המתאר, של סי היימן. שם שומעים
שזמרת מחאה ישראלית מקוננת, שבתאריך
לא בתר החלה ישראל לקבור אנשים חיים,
פשוטו כמשמעו. על העוסקים במילה —
סופרים, עתונאים, זמרים, ואתרים, ללא
קשר לדעותיהם, להזהר בשימוש במילים:
אנו חייבים לעמוד מאחורי דברינו. אגו
אחראים להם אבל אץ לנו שליטה עליהם
— לא לאיזה ידיים ולא על איזה אוזניים
הס נופלים. יש לשמור על ״זכות הצעקה״
אבל יש לזכור ש״אף צעקה אחת לא תשוב
לפה ממנו יצא ה/י
* סחוך שיר של יד;,דד, עמית׳

האזרחים לחזק את ידי החיילים והתקשורת
צריכה לעודד את הלוחמים בקו החזית.
מפ״מניקים וליכוד׳ניקים כאחד חייבים לטפוח
על שכמו של בן השכן שחזר משכם,
לשלוח חבילה לפלוגה שבמבואות קלקיליה.
אולם במלחמה הזו מוצא עצמו השמאל
בצד השני. בתמימות או בזדון רוצים אנשי
השמאל בהמשך האינתיפאדה. לא, כמובן ש־צבן
ואלוני אינם מעוניינים בשפיכות הדמים
שנגרמת ליהודים כדוגמת משפחת מוזס
ווייס. אולם הם מוצאים עצמם במצב מטורף
שבו האינתיפאדה הפכה להיות תיקוותם.
אחרי 22 שנה של נסיונות כושלים לשכנע
את הציבור שהשטחים הם נטל, שהכיבוש
משחית, שאש״ף הוא פרטנר, שבנו תלוי
השלום, שנסיגה כוללת תביא לשלום: אחרי
22 שנים בהן הוכח שאפשר להתנחל ואפשר
לעשות שלום עם מצרים: אפשר לשבת בת״א
ועזה והעולם לא רועש, ארה״ב לא לוחצת
והפלשתינאים לא מתקוממים 22 :שנים של
שלטון ימין־המערר ושל הליכוד, הבהירו לשמאל
שאין תיקווה לתיזה שלהם: שאין סיכוי
לנסיגה כוללת, שאין סיכוי למו״מ עם אש״ף,
שאין סיכוי למדינה פלשתינאית ממערב
לירדן.
עד האינתיפאדה לא היתה להם תיקווה.
באה האינתיפאדה והביאה תקווה לאש״פי
תוניס ובית־סאחור, לחמאסי עזה וחאן־יונס.
המדהים מכל הוא שהאינתיפאדה נתנה תיקווה
גם לחלקים פוליטיים בישראל ...לא רק
לקומוניסטים הסטאליניסטים של וילנר וטובי,
לא רק לשליח ערפאת כאן, דראושה.
האינתיפאדה הפכה גם לפתח תיקווה של
השמאל בישראל. הפיחה רוח חיים באידיאל
של שריד ואורון. ח״כ העבודה רמון צוהל
השבוע בכנסת ומכריז בשמחה :״האינתיפאדה
שמה קץ לאשלייה שניתן לשלוט לאורך
זמן לא מפגר אחריו ח״כ שריד, שבאותו
דיון מתקשט בנוצות מנצחים ומוכיח את
המפסידים שמיר ורבין ״כי את האינתיפאדה
הזו אי אפשר להפסיק...״
כן, חברי כנסת ישראליים מאמינים בכל

נפשם שהדרו לשלום עוברת דרו הפסד׳
ישראלי. שהדרך להסדר עוברת דרך המשך
האינתיפאדה. המשך האבנים והקללות ובקבוקי
התבערה והרציחות. באמונה שלמה מאמינים
בקיבוץ גן שמואל שרק המשך האינתיפאדה
ישכנע את הציבור העיקש שאין
סיכוי לדרך הצבאית וצריו לדבר. לדבר עם
האויב. לדבר עם אש״ף. ואם חס ושלום תנוצח
האינתיפאדה? הרי תישבר התיזה הזו!
בחדר של סיעת מפ״ם בכנסת רואים את
הסיכוי שמאחורי המשך האינתיפאדה. מאמינים
שעכשיו הזמן לשבור את הסטטוס־קוו,
להיפטר מהשטחים, מהנטל, לתת לפלשתינאים
חופש. מדינה. ומה יקרה אם תובס
האינתיפאדה? כי הרי אז יאבד הסיכוי!
חלקים בשמאל לא מעזים לומר את האמת
הזו. לא מעזים לומר שהם נקלעו למצב בו רק
הפסד מדינתם יביא להצלחת האידיאולוגיה
שלהם. מפחדים או אולי לא מבינים את
האמת המרה: שהם בצד השני, הם בעד נצחון
אויביהם הם.
חלקים בשמאל כבר עברו את מחסום הפחד.
ישנם המסרבים לשרת ב״שטחיס״ ,ישנם
המפארים סרבנות מעל דפי העיתון. עמיתים
מנציחים בסגירה את ״גבורת הנוער הפלשתינאי״
,או את ״אם האינתיפאדה״ —
אשת הרוצח אבו ג׳יהאד. אחרות שרות על
הדיכוי, בזות לחיילים. לא מעודדות את
הצעירים שיוצאים להגן על נווה אביבים
ורחביה. הנהלת האוניברסיטה העברית מעניקה
לגיטימציה בארץ ובעולם למנהיגי
מחבלים, ע״י אירוח רשמי ומתן בימה
פומבית. אחרים מוציאים את דיבת הארץ
רעה בוואשינגטון ושטוקהולם, מהללים את
האינתיפאדה בפאריס ובניו־יורק. דדי צוקר
עוקב כמרגל אחר חיילינו, מפשפש
במעשיהם וחוקר האם הם נוהגים ב״צלס״
אנוש. צוקר ושריד, אלוני וצבן מוציאים
דיבת הארץ רעה. מחלישים את ישראל,
מרפים את ידי החיילים. מחזקים ידי אויב.
מוסיפים שמן למדורה שלא תיגמר. כי היא
התיקווה.

אני חייל גן עשרים
מגן יגל שדר וגגול
כשב״צוותא״ ההבר׳ה שרים
ויזם כנראה בבילבול
אני פעמיים נפגעתי
אשרו להשיב להם אש
למרות שבקבוק אז חשפתי
אינני שרגן כלא שש.
אצלי אין בילבול יש עובדות
בעיני חזיתי דברים
נערה מכישה בכוויות
ושלושים דקירות שכינים
בעזה ראיתי רעולי־פנים
סביב זקן שגשש בשימשה
בועטים בגופו ומכים
כי המשיך למכור בשביתה
אתה חייל בו עשרים
תפסיק לבלבל עם עובדות
על ילדה ומבול פה שרים
בוא איתני בפאב לשתות
אנחנו שונאים את שרון
ואת רבץ פי כמה וכמה
גיבורינו הם אודי אדיב
ערפאת, ג׳יבריל וחויאטמה
ראיתי משפחה שרופה
תינוקת ואשה בהריון
ראיתי תלמיד ישיבה
שחוט ידקור בפגיון
ופלשתינאי ע״י נוה אילן
דירדר לתהום אוטובוס
״במישגד אמרו״ -כך טען
״על נשים וילדים לא לחוש״.
פזמון:
תפסיק לבלבל עם עובדות
ולקלקל לנו את המשקה
אנחנו בפאבים, בצוותא
יודעים באמת מה קורה.
אני רק חייל בן עשרים
עליכם מגן על כל גבול
התעוררו חבורה של טפשים
וצאו מתוך הבילבול.

• הו דהד רו ר •

דדי צוקר
האינתיפאדה היא התיקחה

בתמימות או בזדון מגוייסים כ־£׳ 20מ־ח״כינו
לשירות האויב. במודע או בתת מודע
פועלת חמישית מישראל נגד רצון הרוב. נגד
הרצון הדמוקרטי של ־ 8091 מישראל לנצח את
האינתיפאדה.
הם לא רק פועלים באופן הגובל בבוגדנות.
הם גם טועים. הם טועים מכיוון שהפסד
ישראלי באינתיפאדה לא יביא שלום. מפני
שאף אם האינתיפאדה תביא לוויתורים
ולהקמת מדינה אש״פית, זה לא יהיה שלום

אמיתי. כי שלום שמבוסס על ויתור כפוי, על
ויתור שלאחר הפסד, יהיה שלום שיגרור עוד
דרישות ועור ויתורים. ומי שקיבל בכוח את
שכם יבקש גם את יפו. מי שיצליח באינתיפאדה
לקבל את בית־לחם ירצה באינתיפאדה
חדשה לקבל את לוד. מי שיראה
בנצרת ובאום־אל־פחם שאינתיפאדה הביאה
מדינה פלשתינאית יעשה אינתיפאדה בדרישה
לספח את הגליל אליה. גם בדמשק
ובבגדד, מי שיראה שניתן לקפל את ישראל
באבנים יחליט למחוק את ישראל בטילים.
שריד ורמון חייבים להבין אחת ולתמיד
שרק נצחון ישראלי יכול להביא לשלום. רק
חיזוק ההרתעה הישראלית יקרב את הערבים
לדרך השלום. רק שבירת האבן הפלשתינאית,
ניתוץ הנשק הערבי, ישכנעם לבחור
בעט, בנייר ובצילינרר דיפלומטיים.

,סוף סוף הם מתחילים ל הס תדר גינים, שוורדנזה!״

״לו הייתי שר החוץ!״

״הנה הוא עומד לצאת לפסגת שרי החוץ בוושינגטון. מה
שהיה פסגת שאיפותי, פסגת חלומותי הולך ומתגשם. אבל לא
אני אהיה שם, לא אני איש השלום. למה זה קרה לי? איך זה
קרה לי? עכשיו הכול אבוד, אני יודע, אני מכיר את הדינמיקה
של התהליך. ברגע שזה מתחיל אי אפשר לעצור את זה. לא
ש״ס, לא אגודה, לא פורוש ולא דרעי. אני לא יכול יותר, אני
לא יכול. איפה יוסי?
״הוא יהיה שם ולא אני וכשיצא מחדר הדיונים, מאות נציגי
כלי התקשורת יחכו לו שם. לו ולא לי. ובזמן שעיני כל העולם
יהיו נשואות לוושינגטון, אני אשב לי כאן ואתעסק בקו העוני,
באבטלה, בקיצוצים ובמדד. מה זה בכלל מעניין אותי? למה?
אני לא יכול יותר, תביאו מים...
״מה הייתי צריך את הצרה הזאת? אני יודע שראש ממשלה
הכי מתאים לי, ממש תפור עלי, לא פחות מזה. בסדר זה לא
הלך, אז לפחות משרד החוץ. למה ויתרתי למה? איפה יוסי?
כאן אתה לא יכול לעבוד על אף אחד, אפילו התרגיל של מאה
הפרוייקטים לא הלך. כולם קלטו את העניין. כל החלטה לא
נכונה, כל נתון, כל תרגיל, מיד זוכים לתגובה של פרופסורים,
של פוליטיקאים ושל מקצוענים מהמשרד. זה לא משרד החוץ,
שם הכול חסוי והכול בשליטתך ואתה מדליף מה שאתה רוצה,
ומה שנוח לך. שם אתה שולט בכיוון, בתוכן ובכותרות, ואילו
כאן שולטים בך המדד, קו העוני, האבטלה, הקיצוצים, הקיבוצים,
ההסתדרות, חברי המרכז. למה ויתרתי? כולם עבדו עלי,
כולם הטעו אותי, כולם בגדו בי. אני לא יכול יותר אני לא
יכול ..מים, מים...
״אחות, אחות, איפה האחות. מה איזה אחות? אני לא מבין
איפה יוסי? אחרי פולין אמרתי לו שבמקום המגהצת יביא לי
אחות. בשביל מה אני צריך מגהצת אם אני לא נוסע לוושינגטון.
תגידו לי בשביל מה. במצבי צריך אחות. אחת שלא תעשה
עניין מכל התעלפות קטנה. איפה יוסי הוא מתחיל להרגיז
אותי, נשבר לי ממנו. הכל אבוד.
היה צו רך לעזור לי, להרגיע אותי. הם יודעים שאני לא יכול
להיות מספר שניים. אז במקום לרסן ולהדריך אותי, הם עודדו

אותי :״רק אתה תביא את השלום״ אמרו לי .״אתה גדול״ ,אתה
חרגול, ואני נסחפתי. מה הייתי צריך את כל הטריקים האלה
עם הוועידה הבין לאומית ומסמך לונדון, ושיתוף הפעולה? עם
חוסיין ועם מובארכ ועם שולץ מאחורי גבו של שמיר. מה
הייתי צריך את זה? תגיד שהוא ״רוצח את השלום״ ,האיצו בי.
זה חזק, זה עובד. העם אהב את ממשלת האחדות. איך הם לא
הבינו איך? איזה אסון. עכשיו הכול אבוד. אני לא יכול יותר,

״הם אשמים בכל. הרסו אותי. מה הייתי צריך את הילדים
האלה? ״נערי פרס״ כינו אותם ,״חבורת הבלייזד ם״ ,ואני
התלהבתי כמו אידיוט. איפה הם היום? הדוגמן הזה מאתא
מסתובב לו בעולם. השני מיד אחרי הבחירות ברח לניו־יורק.
והשלישי, הוא כבר מתנהג כשר אוצר. הוא קובע מה זה
כלכלה, עוני, מה זה לתת הכול הוא יודע. בסוף אני צריך
לספוג הכול, האחריות נופלת עלי. למה הוא עושה לי את זה
למה? פעם הוא לא היה מעז לפתוח את הפה בלי לשאול אותי.
״הפודל של פרס״ אמר עליו רבץ. היום הוא חושב שאני הפודל
שלו. הוא בכלל לא מתייחס אלי. אני כמו סמרטוט. בגדו בי.
״גם חוסיין, אחרי כל שיתוף הפעולה שהיה בינינו, הרס לי
את האופציה הירדנית. ומובארכ גם הוא ליכלך. חשבתי שהוא
חבר, אחרי שנתתי לו את טאבה על מגש של כסף. למה הוא
היה צריך לשכנע את אש״ף לקבל את חמש הנקודות של
בייקר. והבייקר הזה ממש אידיוט. הרי בזמן שהנץ ביקר
בארה״ב גם אני הייתי שם. מה סתם נסעתי? למהר עם חמש
הנקודות שלו למה? הם הרי מכירים אותי.
״איתי הם היו עושים הצגה גדולה אבל הכול היה נגמר
בחמש דקות, אז למה? אמא אני לא יכול יותר. איפה יוסי? עוד
מעט ידלקו האורות בוושינגטון, המצלמות יבזיקו, רשתות
הטלוויזיה ישדרו וכל מהדורות החדשות יפתחו ב״שר החוץ
הישראלי״ .זה ישגע אותי. חייבים לעשות משהו. אולי בכל
זאת יש עוד סיכוי, יוסי איפה אתה? מה עם האגודה? דיברת עם
פורוש? תגיד לדרעי שהוא יהיה ראש ממשלה. ראש ממשלה!
אני רוצה להיות רק שר חוץ. רק שר חוץ רק שר חוץ״...

האם זה רק מקרה ששבוע לאחר הודעתו של שמיר שאינו
מוכן לדבר עם אש״ף ״לא משום שהם טרוריסטים אלא משום
שהם תובעים מדינה פלסטינית״ ,הודיע ״האידיאולוג״ של
אש״ף, חאלד חסן ש״חמש דקות לאחר הקמת המדינה
הפלסטינית תוכרז קונפדרציה עם ירדן ובשמאלל,
בין ״חד גדיא״ ל״אחרינו המבול״ כבר מזמזמים את

ברוסיה מסתובבות בדיחות שגורבאצ׳וב הוא בעצם סוכן
אמריקאי. במצודת זאב מתחילות להסתובב אותן בדיחות, רק
ששם זה על ארנס תשאלו את בוש העובדה
שבייקר ובוש צלצלו לארנס מהמטוס שהחזירם ממאלטה,
ושכחו את שמיר, עדיין לא אומר שיש כאן יחסי עובד־מעביד.
ובכלל, החברים לא חושבים שפרופסורים הם נושא
לבדיחות מי אמר שממשלת ישראל שוללת את
רעיון הטרנספר. הנה ברגע זה ממש ״מועברים״ פליטים
ערביים מ״מחנה קנדה״ שבמצריים לתל־סולטן שבישראל.
מוזר רק שפעילי השמאל בישראל אינם ״שוכבים תחת גלגלי
המשאיות״ המעבירות בשיטתיות את הפליטים אל מעבר
לגבול (המצרי) .נראה שמוסר, לפי פירושו השמאלני, תלוי
בכיוונים של הטרנספר ולא בעצם הכוונות. אגב, מעניין כמה
בתים חדשים שנבנים עכשיו בתל־סולטן יפוצצו או ייאטמו
בעקבות גילויים עתידיים של פעילות חבלנית עויינת
בשכונה אפשר להתחיל להמר על מספרים
במקביל לחתימת הסכם שמיטת חובות הקיבוצים, מתכננים
בקיבוץ הארצי הפרה המונית של החוק האוסר מפגשים עם
אש״ף החברים שמשלמים מיסים, מכסים את חובות
הקיבוצים ומממנים בעל כורחם הפרה המונית של החוק,
מקווים שמבין 500 הקיבוצים המאושרים שיזכו לנסיעה חינם
למצריים (ללחוץ ידיים לרוצחים) לא יהיה אף אחד ששמו
יוסי כהן. כן, אותו שם שמייד עם הכנסו למצריים נזרק
לכלא. אחרת עוד יהיה לנו אייבי נתן נוסף, הפעם במצריים
— ואצלם אין אפשרות לחופשות תיקונים ואפשר
להסתכל על כל הענין גם בצורה מתמטית: על כל מחבל
שנשלח בשבוע שעבר ע״י יאסר ערפאת לפיגוע המוני
בישראל שולח הקיבוץ הארצי מאה מאנשיו ללחוץ את
ידיו החברים שאוהבים מתמטיקה שמעו שבצרפת
פיתחו רכבת שנוסעת במהירות 480 קמ״ש. הצרפתים לבטח
לא יודעים שאם ישראל תוותר על חזון ״ישראל הגדולה״
(כפי שבייקר המליץ והשמאל בישראל מדרבן) ,נזדקק
לנסיעה של פחות מדקה וחמישים ושלוש שניות ברכבת
הצרפתית, כדי לחצות את מדינתנו ממזרח למערב
עכשיו אולי מובן מדוע מקפידים ברכבת ישראל שלא לפתח
רכבות מהירות. הפיתוח עוד עלול להשפיע על אופן הצבעת
ה נו סעים במערך כבר לא יודעים מי חרבון יותר
גדול: עזה למדינת ישראל או שימון למפלגת העבודה.
משניהם, כנראה, לא ייפטרו כל־כך מהר בעוד חבר
לשכת מפלגת העבודה, ימין סויסה, שולח מברקים לבוש
וגורבאצ׳וב כדי שימנעו את עליית יהודי רוסיה לישראל,
פוקד ח״כ רמון על אנשי סיעתו שלא להצטרף להחלטת
הכנסת בענין אסירי ציון בתימן. וכל זה מכיון שיוזם ההחלטה
(שהתקבלה) היה רחבעם (גנרי) זאבי לא פלא
שקבוצה במערך החליטה להקים את מפא״ימחדש
על אריה מקל מספרים שהתמנה לתפקידו ב״רשות השידור״
כדי שישמור על ״חובת הציבור לדעת״ נושאים שעורכי מבט
חושבים שראויים להישמר בסוד. מינוי מקל ולא אדם אחר
לתפקיד — זו כנראה הסיבה שהטלוויזיה היתה הכלי
התקשורתי היחידי שהתעלם במופגן מהמהפך בהסתדרות
הסטודנטים הארצית החברים שמעו שבמקביל
לארגון ״הורים נגד שתיקה״ מתארגנת קבוצה של ״בנים נגד
שחיקה״ כי מי יכול לחיו ת עם הורים נודני קי ם
שכאלה

החברים של אופירה ₪

.ערבי שחס אות׳ בנן מאיר״ (סתרת כעיתון) •0 .אסר
שהאיזתיפארה לא זוחלת ל.מצורת זאב״...

אומרים שהנשים הן הכושי של העולם. מכל הנשים, עקרת הבית היא הדפוקה ביותר.

עסחת־הבית!
*ץ יכל ואבי קמים בבוקר. עוד לפני
שמיכל מספיקה לנשום, מתחיל אבי
לחלק לה הוראות :״היום את צריכה לעשות
יסודי את חדר״השינה ואת התריסים בסלון.
לארוחת־הצהריים תבשלי כרוב ממולא ועוף
בגריל.״
אבי הוא מעביד קשה. מיכל יודעת שהוא
יכול לפטר אותה. בהכנעה היא תופסת את
שואב־האבק ומתחילה למלא הוראות, להזיז
את המיטה הכפולה, לגלגל את השטיח.
פתאום היא נזכרת שהמורה של בתם
ביקשה ממנה לבוא לפגישה בבית־הספר
בשעה 10.00 בבוקר. אבי כבר עזב את הבית,
מיכל נאלצת להתחיל לחפש אחריו. עליה
לבקש ממנו רשות מיוחדת לצאת ממקום־

גדוע לא תונו עקוח־

הבית כעובדת?־ מדוע לא
תיהנה מחופשה שנתית,
ביטוח לאומי, פרישה בגיל
סע?• לרות רזניק הבלתי־נלאית
יש פיתחן: הקמת
איגוד מיקצוע׳ ,ומייד.

דום מיקצועי.
״למעשה נמצאת עקרת־הבית במילכוד
כפול — מצד אחד היא לא יוצאת לעבוד,
ולכן אינה יכולה להכניס את ילדיה ל־מעונות־יום.
מעונות־היום הם בינתיים רק
לנשים עובדות. מצד שני, גם אם היה לה
מיקצוע בעבר, הרי שהיא הולכת ושוכחת
אותו, אינה מתפתחת יחד עם ההתפתחות
הטכנולוגית. למשל, אשה שהיתה מזכירה
בכירה חייבת כיום ללמוד להפעיל מחשב
ומעבד־תמלילים. המיומנויות והמיקצועיות
נשחקות.״

זחך דניאל התעוררה. היא רעבה וצייד להכין לה דייסה. עד שירתחו המים,
1 1 1 3אני מפשירה פיתות, כדי להכין, אותן לליאת וליוסי לבית״הספר. יד אחת
מחזיקה בדניאל, השנייה אוחזת בפיתה. השרירים כבר רגילים לעבודה זו.

ך* ות רזניק מעוניינת, במיסגרת האיגוד,
1לאפשר לנשים ללמוד על חשבון האיגוד
את החלקים החסרים במיקצוען, כדי שתוכלנה
להשתלב מחדש בעבודה. לא רק על
עזרה בלימודי־מיקצוע מדובר, זהו למעשה
הפרט הפחות משמעותי. החשוב מכל, לדעת
רזניק, הוא לאפשר דווקא לכל אלפי עקרות־הבית,
שאינן רוצות לצאת לעבודה, לזכות
בתנאים סוציאליים כמו של נשים עובדות.
מיקצוע ככל מיקצוע אחר.
רות רזניק :״אין חובת־ביטוח לעקרת־הבית
מפני תאונות הקורות לה במהלר
העבודה, או בדרר לקניות. אין מי שיטפל
בעקרת־הבית במשף מחלתה. כמה פעמים
נשמעת האימרה הידועה של האשה — אני
אפילו לא מרשה לעצמי להיות חולה? וכמובן,
אין לעקרת־הבית זכאות לחופשת־לידה.
עקרת־הבית החוזרת מבית־החולים חייבת
מייד לחזור ולטפל במשק־ביתה ובילדיה.

שרית רום, צילם: אל• דסה
העבודה לכמה שעות. כשהיא מאתרת אותו
סוף־סוף, מסרב אבי לאפשר לה לעזוב את
הבית .״יש לר היום הרבה עבודה, בדיוק
הזמנתי את החשמלאי ואת צריכה לחכות לו.
את לא יכולה לפגוש היום את המורה ״.בתם
מושעית מבית־הספר.
מצחיק? אם אכן יקום איגוד מיקצועי ל־עקרות־הבית,
הרי שיתקיימו יחסי עובד־מעביד
בין הבעל לאשתו. מיקרים כמו זה יהיו
חלק בלתי־נפרד מחיי־המישפחה.
רות רזניק, מנהלת המעון לנשים נוומת
בהרצליה, מחזיקה בתיקה זה זמן רב את מצע
האיגוד המיקצועי. עכשיו, היא חושבת, הגיע
הזמן להפוף את החלום למציאות.
רזניק :״כ־ 30 אחוז מחברי־ההסתדרות
הם עקרות־בית, שלא לדבר על עוד רבבות
נשים שאינן חברות־ההסתדרות, שגם מיק־צוען
הוא עקרת־בית.
״ההסתדרות מעולם לא עשתה למענן
דבר, ולא דאגה להגן על זכויותיהן. עקרת־בית
הנשאלת למיקצועה עונה ברוב המקרים
— אני סתם עקרת־בית. דימוייה העצמי ירוד
ביותר. גם ההערכה החברתית של עקרת־הבית
היא נמוכה. שלא לדבר על ההערכה
המישפחתית.
״עקרת־הבית עובדת הרבה מאור שעות־עבודה,
לפעמים אפילו שתיים־שלוש מיש־מרות
רצופות, ללא כל פיצוי וללא תנאים
סוציאליים אלמנטריים, ללא שכר וללא קי־

״האיגוד המיקצועי ידאג לאפשר לעקרת־הבית
לקבל עזרה בתקופה זו. האיגוד ידאג
לארגן חופשות שנתיות לנשים.
.לעקרת־הבית אין אפשרות לצאת לחופשה
שנתית. אני מכירה עשרות רבות של
נשים שלא יצאו לחופשה 23 שנים. היות
ואנחנו חיים בחברה שבה הדברים נמדדים
בכסף, הרי שעקרת־הבית צריכה לקבל
הטבות כספיות, כמו פדיון כספי של חופשה
שנתית או חופשה ממשית.
״האיגוד ידאג לאפשר לעקרת־הבית לצבור
זכיון לפנסיה ולקיצבת־זיקנה. גם עקרת־הבית
צריכה להיות מסוגלת להזדקן בכבוד.
יש להעריר את עבודתה בערכים כספיים,
ובהתאם לסכום שיוחלט, לדאוג לפנסיה
משמעותית״.
בעניין הפנסיה יכולה להיווצר בעייה לא־קטנה
בהרבה מאוד בתים בישראל. לדוגמה:
ביום הולדתה ה־ 60 על אסתר להפסיק את
עבודתה ולפרוש לפנסיה• איר יגיב משה,
בעלה, אחרי שתגמור אסתר לכבות את נרות
יום־ההולדת שלה ותכריז :״זהו, בזה הרגע אני
יוצאת לפנסיה. מכאן ואילר יסתדרו הכלים
לבד. האיגוד דואג לי, אני מתחילה לקבל
פנסיה, אתה תצטרף להסתדר בעצמף.״ למשה
לא תהיה ברירה, הוא יצטרף להפשיל
שרוולים ולהתחיל לנקות.״
למשה אפילו לא תהיה האפשרות לפנות
(המשך בעמוד )48

1סוף־סוף נגמרו הוויכוחים בין
3 .1 1 1 1הילדים. אני לבד. ממה להתחיל
קודמו ערימות הכביסה לעולם לא נגמרות.

14.0

ך 1י ח 1גמרתי לגהץ. איזה לחד
! 3 1 1עוד לא הספקתי לבשל.
ניקוי שרותים תמיד דוחה ארוחות.

גמרו לאכול צהריים. יוסי מפריע לליאת להכין שעורים .״אמא, תוציאי
אותו!״ ניגשת לחדר של ליאת לבדוק מה קורה. ליאת מבקשת עזרה.
בחדר השני יוסי מתלונן שמשעמם לו. בינתיים שומעת פרק בוזנ״ד מפי ליאת.

עכשיו מתקרבת שעת הגאולה!
מדוע חדווה
עייפה?
חדווה ברזילי.30 .
אם לשלושה.
עקרת־בית 19 .
שעות עבודה ביום.
שיבער. ימים בשבוע

ח ד | 1ף סוף־סוף רגע מנוחה. עוד מעס אלן לישון. מנסה
£ 1.לראות טלוויזיה. קשה להתרכז מרוב עייפות.
בעוד שעתיים תתעורר דניאל ויתחיל סיבוב חדש של ״אמא

תני לי״ .בשעה חמש בבוקר בוודאי יכנס אחד הילדים למיטה
ויגיד לי שהוא חלם חלום רע. אני ישנה בלילה ברצף שלוש־ארבע
שעות, ובסך־הכל אני מצליחה לישון שש שעות.

ן ן 1ן ד 1ליאת גמרה להתרחץ. גם הריצפה בחדר־האמבטיה התרחצה. יוסי
1 1 .1111 מתעקש :״רק את הפיג׳מה עם באטמן ״.בשלב הזה אני כבר לא יודעת
אפילו מי זה. רק אגמור לנגב ליוסי את הפנים וכבר צריכה לרוקן את המים.

ןןןןחח הילדים כבר במיטות. עכשיו צריך לאסוף את הצעצועים, לסדר את
£ 1 1 .1 1החדר ולהכין בגדים למחר; מלטפת את ליאת, וביחד עם זה שאני
מכסה אותה, מספיקה לאסוף שאריות מהריצפה. קותי מבקש קפה ועיתונים.

עורו, עקרווז־הבי ח! יי׳
(המשך מעמ 1ד )47

לאיגוד המיקצועי של אסתר כדי להתלונן.
היא הגיעה לגיל ,60 היא בפנסיה. רק אם
בהסכם הקיבוצי של איגוד עקרות־הבית
והאיגוד המיקצועי של מעבידיהן — בני־הזוג
— תתאפשר הרחבה מסויימת של גיל־הפנסיה,
יוכל משה לאלץ את אסתר להמשיך
ולקפל כביסה. בפועל, גיל־הפרישה הוא גיל
המעוגן בחוק. למשה לא יעזור כלום.

^ עיית היישום בפועל היא בעייה קשה.
^ לרות רזניק יש הפיתרונות :״המעביד
הוא ללא ספק בן־הזוג המפרנס. זה יכול
להיות הבעל, זו יכולה להיות האשה, אם
מחליטים שהבעל הוא עקר־הבית והאשה
יוצאת לעבוד.
״יש להפריש סכום מסויים, לפי אחוז
שייקבע, באופן קבוע, ממשכורתו של בן־
הזוג המפרנס. סכום זה ילך במישרין לכיסוי
כל הנושאים המטפלים ישירות בעקרת־הבית.
״חלק
מהסכום, שיופרש משכר בן־הזוג
המפרנס, ילך במישרין לידי בן־הזוג השני,
״עקר־ הבית,״ על שמו. זהו למעשה סוג
מסויים של מזונות קבועים, כדי לאפשר לבו־הזוג,
שאינו מתפרנס, להמשיך ולהתקיים
בכבוד, גם במיקרה של פרידה, בעיקר כדי
שהילדים לא ייפגעו. הכסף לילדים חייב
להיות ־! 409 אחוז נטו מגובה השכר. אסור
להגיע לשעת הסיכסוך. אז נעשים מעשים
של נקמנות, הפוגעים באוכלוסיה הפגיעה
ביותר — הילדים.
״אם ההפרשה הקבועה קשה לביצוע בפועל,
ידאג האיגוד לאלץ את המפרנס
להתחיל ולהפריש סכומים אלה מייד עם
פרוץ סיכסוך בין בני־הזוג. האיגוד ינסה
לדאוג לעיגון העניין בחוק.
״אינני אומרת שכל הרעיונות הם בני־ביצוע
כיום. אבל חייבים להתחיל ממשהו,
וכבר היום. התכלית של כל הנושא היא
להכיר בציבור־נשים כל־כך גדול כעובדות
לכל דבר, וכבעלות מעמד שווה לכל עובד
אחר במשק. גם בן־הזוג חייב להכיר בעקרות־הבית
כבעובדות לכל דבר. כל זאת, מבלי
לפגוע במירקם העדין של אותן מישפהות
שבהן בהסכמה הדדית, נקבע שהאשה תשאר
בבית כדי לגדל את הילדים ולעזור בעבודת־הבית״.

ין ספק שזוהי פריצת־דרך עבור ציבור
\ £גדול של נשים. הבעיות הנובעות מה
יוזמת
ויזניק ומועמדות לאיגוד המיקצועי
הסכמים קיבוציים

הצעה להקים איגוד מיקצועי הן קשות ורבות.
יש והן מגיעות לכדי אבסורד.
בבסיסו של האיגוד המיקצועי עומדים
יחסי עובד־מעביד. במיקרה של עקרות־הבית,
המעביד הוא הבעל (למעט מיקרים מעטים),
והאשה מועסקת על־ידו. מתוקף היות הבעל
מעביד האשה, חלים יחסי־מרות ביניהם. אם
יורה לאשתו לבצע עבודות שאינן נראות לה,
תהיה לבעל עילה לפיטוריה. על גובה
הפיצויים יצטרכו להתמקח בבית־הדין לעבודה.
גם אם הסכימה האשה למלא אחר כל
הוראות המעביד, יוכל הוא לקום באחד הימים
ולפטר אותה — ביחסי עובד־מעביד, אי־אפשר
לאכוף על המעביד להעסיק את
העובד. די אם יאמר לאשתו — את מפוטרת.
במיקרה הזה אפילו לא צריך להגיד זאת
שלוש פעמים, פעם אחת מספיקה, הבעל יהיה
חייב בתשלום פיצויים לאשתו, אבל אם עבדה
האשה פחות משנה אצל הבעל, הרי שאפילו
הפיצויים יהיו לא־משמעותיים.
אם ביתם של בני־הזוג הוא מקום־עבודתה
של האשה, שייך כל הרכוש — המיבנה

ותכולתו — למעביד, לבעל. מה יקרה אם
המעביד יאסור על העובדת להשתמש בתנור־האפייה
או לשוחח בטלפון? ולאשה אף לא
תהיה האפשרות להתקומם, גם פנייה שלה
לאיגוד המיקצועי לא תוכל לשנות את
החלטת המעביד. הרכוש שלו, מותר לו.
אחד מתפקידיו של האיגוד המיקצועי הוא
להכריז על שביתות וסיכסוכי־עבודה. מיכל
מבקשת מאבי את הרשות לצאת לחופשה,
אבי מסרב. מיכל אינה מתווכחת, היא פשוט
ניגשת לאיגוד. שם רואים בסירובו הפרה גסה
של החוק, המאפשר לכל עובד כמה ימי־חופשה־שנתית.
מזדרזים ומכריזים על
שביתה.
לא רק אבי יצטרך למצוא פיתרון לבעיית
השביתה של מיכל. כל ציבור־המעסיקים
בארץ ייקלע למצב עגום. גם מי שנותנים
חופשה שנתית, ומצטרפים אף הם לעובדת
לבילוי החופשה ביחד.
אם אכן יקום איגוד שכזה, הוא ישאף
לחתום על הסכם קיבוצי עם המעסיקים. אז
יצטרכו הבעלים להתאגד באיגוד משלהם,
ולחתום ביחד על ההסכם. אולי יוחלט בהסכם

כי על האשה לקיים יחסי־מין עם בעלה,
מעבידה, שלוש פעמים בשבוע. מיכל יכולה
להגיד להבא :״היום לא מתחשק לי, כואב לי
נורא הראש.״ אבי יכול לראות בכך שביתה
לא־חוקית, לבקש נגדה צו־מגיעה, או,
לחילופין, לתבוע אותה בבית־הדין לעבודה.
בתי־המישפט יוצפו בפניות לצווי־מניעה נגד
נשים המסרבות לקיים יחסי־מין בתדירות
שנקבעה בהסכם הקיבוצי בין שני האיגודים,
בתואנה של כאבי־ראש.
זה יכול לקרות אם יוקם איגוד מיקצועי
לעקרות־בית. אולי מוטב להפריד בין הרצון
להיטיב עם עקרת־הבית ולאפשר לה תנאים
סוציאליים לבין הקמה של איגוד מיקצועי.
איגוד מיקצועי עלול דווקא להפוך את ציבור
עקרות־הבית למשרתות, המחוייבות בביצוע
עבודתן בהתאם לשיגעונות המעביד.
יש לתקן את חוק הביטוח הלאומי ולהכיר
בעקרות־הבית כזכאיות להטבות סוציאליות.
כבר היום זכאית עקרת־הבית להפריש סכום
מסויים על שמה לביטוח הלאומי. סביר
לדרוש את הרחבת הביטוח הלאומי. רעיון
הקמתו של איגוד מקצועי סביר פחות.

להיראות צעיר נ תון 5דקות
מ ס? 11181 תינו צבע שיער
חדשני שכבש את הגבר
האמריקאי הודות
ל־ 2יתרונות בולטים:
.1המראה הטבעי
בניגוד לחומרי צבע אחרים, א?08 \1£ז3טב פועל
בעיקר על השיער האפור ואינו משנה את הגוון
המקורי של השיער. המראה שמתקבל הינו טבעי.

.2נוחות השימוש
במינימום מאמץ, בחפיפה פשוטה, בתוך
5דקות נעלם האפור מהשיער ללא זכר.
הטיפול מוסיף נפח לשיער ומעניק לו מגע משיי רך.
ניתן לבחור בין 3גוונים -חום כהה, חום בינוני וחום
בהיר.

האמריקאים כבר יודעים להיראות טוב
הגבר האמריקאי גילה כבר מזמן שהטיפוח אינו
שייך לנשים בלבד. הגבר האמריקאי מודע היטב
ליתרונות המראה הצעיר והמטופח התורם לתדמיתו
ולבטחונו העצמי בעסקים, בבית ובבילויים. ולראיה,
מיליוני אמריקאים משתמשים במוצרי קוסמטיקה
ובצבעי שיער__ .

־/־ 50 מהישראלים מוכנים לנסות
מסתבר שהגבר הישראלי אינו מפגר בהרבה אחרי
האמריקאי.
בסקר טלפוני* נמצא ש־/0ס 50 מבעלי השיער האפור
הביעו נכונות לנסות את א £08\ 1£ז 1$נ על שיערם.
זה לא מפתיע, בעולם השייך יותר ויותר לצעירים,
חש גם הישראלי שאין ברירה, ומה שלא עושה הטבע
יעשה הצבע.
• סקר טלפוני שנערך ע״י מנון בתדמן במאי 89׳.

להשיג בבתי חמוקחת, במשביו לצונן ובחנויות מובחרות
להיגיינה וקוסמטיקה.
יבוא ושיווק: מדיליין נע״מ, ת.ד 2096 .הרצליה.

? 0 8ז $טנ
חופף וצובע בתון 5דקות.
העולם הז ה 2728

עדיין לא אילצלו פעמוני־הגאולה לחקלאות הישראלית. אבל תיקווה יש.
^ א צ רי ך למהר, לא צריך לרוץ לזרוע
€ולשתול, למרות שט״ו בשבט כבר כמעט
בפתח. כמו כל מהפכה גדולה, גם זו, החקלאית,
מתחילה בצעד אחד קטן.
בימים האחרונים יש התרוממות־רוח או־פורית
בקרב החקלאים בישראל — מושבים,
קיבוצים ואחרים. רובם ככולם שקועים
במצוקה כלכלית קשה, וחיים על הסדרים
שונים. התרוממות־הרוח הפתאומית נובעת
מתוצאות נסיעתו של אברהם(״כצ׳לה״) כץ-
עוז, שר־החקלאות, למוסקווה, הוא חתם שם
על חוזים לייצוא תוצרת חקלאית ישראלית
לעיריית מוסקווה.
אילו היו הדברים כל־כך פשוטים, היה
חוזה זה מצריק את השימחה המתפרצת
במיגזר החקלאי. אילו היו הדברים חלקים,
היה נפתח לפני חקלאי־ישראל שוק חדש,
כמעט בלתי״מוגבל במימדיו, שיכול היה
לקלוט את כל הייצור החקלאי הישראלי —
במזון, בציוד ובידע — ועוד יותר מזה.
אבל כרגע מדובר בצעד אחד קטן,
שבעתיד הקרוב לא יגרור אחריו צעדים רבי־משמעות
מבחינתו של החקלאי הקטן ו/או
הגדול.
ישראל ידועה בכל העולם בשני תחומים
עיקריים: הביטחון והחקלאות. במשך שנים
רבות מייצאת ישראל ציוד, תוצרת וירע
בשני תחומים אלה.
ער כניסתו של אברהם כץ־עוז למישרד־החקלאות,
התמצה חלק מהייצוא החקלאי
במכירת ידע לארצות שונות מן העולם הראשון
עד השלישי. כץ־עוז הפסיק את מכירת
הידע, כי ״זו השטות הכי־גדולה בעולם. המדיניות
של המישרד אינה למכור ידע, אלא
למכור ציוד ומוצרים שמושקע בהם ידע״.
ישראל מייצאת תוצרת חקלאית כמעט
במיליארד דולר לשנה. היא נחשבת כאחד
המאגרים החשובים בעולם לידע חקלאי,
לשיטות חדשניות ולציוד חקלאי מתוחכם.
ולמרות כל אלה החקלאות הישראלית היא
״על הפנים,״ אם להשתמש בתיאור בוטה.
קצת נתונים:
• ממשלת יפאן תומכת בחקלאות שלה
ב־*. 150
• ארצות־הברית תומכת בחקלאות שלה

• מ מו צ ע התמיכה באירופה הוא *.40
בארצות מסויימות באירופה יש מוצרים
המקבלים תמיכה של *.75
•י שראל, לעומת כל אלה, תומכת
בחקלאות שלה ב־* 23 בלבד.
• הייצוא החקלאי של ישראל צריך להתמודד
בשווקים העולמיים במחירים הנהוגים
בארצות־המערב. החקלאי הישראלי
סובל מן הפער בין הדולארים לשקלים,
במיוחד בימי אינפלציה דוהרת.
ועוד נתונים 4* :מכלל המפרנסים בישראל
הם חקלאים. אבל נוספים אליהם עוד
* , 14 שחיים מהחקלאות. ביניהם: המובילים,
האורזים, מייצרי״האריזות, מעבדי־הפרי ב־בתי־החרושת,
הפירסומאים, ועוד ועוד.
כלומר: בסך־הכל חיים מחקלאות *18
מהמפרנסים. אלא מה? היחידים שנפגעים מן
המדיניות הממשלתית ומפער שערי־המט־בעות
הם החקלאים עצמם, משום שכל
הסקטורים האחרים מאוגדים ומוגנים על־ידי
ההסתדרות והסכמי־השכר למיניהם.
לעומת מקומה הנמוך של ישראל בליגת
המדינות התומכות בחקלאות שלהן, נמצאת
ישראל במקום גבוה בליגת המדינות הצורכות
תיצרוכת חקלאית.
השוק המרכזי של פאריס מספק תצרוכת
חקלאית ל־ 15 מיליון תושבים. הכמות העוברת
בשוק זה שווה בגודלה לכמות
העוברת בכל שווקי ישראל — מדינה בת 4.5
מיליון נפש. כלומר: השוק הישראלי צורך פי
שלושה מהשוק האירופי.
בישראל התצרוכת היא 150ק״ג ירקות
לנפש לשנה, וכמות רומה של פירות.
מה קורה עכשיו, המסעיר את כל
חקלאי־ישראל ומזין את חלומותיהם
תרנגולת כשרה

הישראליים בארץ, בשקלים. עיסקה סיבובית
מסובכת, התלויה בגורמים רבים, שאינם
בהכרח ישראליים. אלה הקצוות שצריכים
להתקשר לפני שייצא המטוס הסובייטי הראשון
לדרך.

• מ ר כץ־עוז, האם מדובר ב־פריצת־דרך,
חוץ מהעניין המדיני?

בינתיים עשינו צעד ראשון, שבגללו לא
עושים עוד שום שינויים. אם נגיע לייצוא של
200 מיליון רולר לברית־המועצות, נעשה
שינויים. אבל מוכרחים להתחיל באיזשהו
מקום. יש סבירות לייצוא חקלאי לברית־המועצות,
כי זו מדינה שחלק גדול ממנה
מכוסה שלג ממחצית אוקטובר ועד מחצית
אפריל. וזו בדיוק התקופה שבה אנחנו יכולים
לגדל תוצרת חקלאית אצלנו. זה הרעיון
שעומד בבסיס העניין.

• מה יקרה תכל׳ם?
פתחנו שוק חדש. באופן מעשי, לחקלאי
הישראלי, לא יהיה שום שינוי מחר. בסך־הכל
ההסכם שנחתם מדבר על 90 אלף טון ועל 30
מיליון דולר.

• החקלאים יכולים לצאת ביתר
מרץ לשדות?
בינתיים אני לא מציע לשום חקלאי
לעשות שום שינויים. ההסכם שנחתם הוא עד
יולי. עד אז אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו
מסוגלים לספק את הסחורה, שאנחנו שולחים
תוצרת איכותית, שהמחירים שלנו מתאימים
לשוק בברית־המועצות. אם כל התנאים
האלה יתמלאו, ואם לחקלאי ייפרץ שוק של
עוד 200 מיליון דולר, זה טוב. אני מקווה
שנתגבר על כל המיכשולים, ושבתוך שג־תיים־שלוש
נגיע להיקפים סדירים. אם נוכיח
את עצמנו, אני מאמין שאפשר יהיה להגיע
רחוק.

ראבוהם נץ־עוז יש חיום. הוא מט״ר
בוחובות מוסקווה ונר החנויות מראות
בסחורה: תפוזים מיפו, בננות מעמק
היוון, תותישוה מהמשורש. אור׳
ע1ת סר *וסט׳
הירוקים?
קורה ששר־החקלאות הישראלי חתם על
כמה הסכמים בזמן שהותו בברית־המועצות.
ואלה הם:
• הסכם על מכירת תוצרת־חקלאית
ישראלית לעיריית־מוסקווה.
• הסכם בין חברת תה״ל לחברה סובייטית
לתיכנון והשקעות לפיתוח איזורי, לטיפול
במי־ים ולהשבחת־מים.
• הסכם עם סובחוז איסטרה (שנקרא,
אגב, עד 1920״ירושלים החדשה״) על
אספקת מיכון ישראלי חקלאי(למשל מכו־נות־חליבה).

סוכם עם ועדת־חקלאות של הסובייט
העליון על ביקור מישלחת מטעמם בארץ,
בחודש פברואר.
• סוכם על חילופי־מדענים בין האקדמיה
לחקלאות הסובייטית לבין מוסדות אקדמיים
מישראל.
• סוכם על חילופי־נוער.

• סוכם על ביקורו בארץ של ראש ה־כנסיה
הפראבוסלבית של מוסקווה, שהוא גם
חבר הסובייט העליון.
אלה הדברים. ומה מאחוריהם?
אם כל החוטים ייקשרו כמצופה ובמתוכנן,
יתחילו בחודש הבא אוניות ומטוסים
סובייטים למלא את מיכליהם במיטען חקלאי
ישראלי.
אבל עד אותו הרגע, רצופה הדרך
במיכשולים בינלאומיים שונים. ההסכם לאספקת
תוצרת חקלאית נחתם עם עיריית
מוסקווה, המספקת מזון ל־ 16 מיליון תושבים.
אבל קופתה של עיריית מוסקווה ריקה
ממטבע זר, לכן היא אינה יכולה לשלם
תמורת הסחורה בכסף. יתבצע תהליך סיבובי
(בארטר, חילופין) שבו ישראל תספק את
הסחורה החקלאית, חברה בינלאומית תקבל
תמורת הסחורה הישראלית מוצרים סובייטיים
הדרושים במערב (למשל מתכות או
מחצבים אחרים) ,החברה תמכור את המוצרים
במערב ותשלם בפידיון את מחיר המוצרים

ך* קשר המוסקוואי של מישרד־
1 1החקלאות התחיל בו־זמנית בכמה כיוונים.
האחד היה מישלחת של האקדמיה למדעים
הסובייטית, שביקרה בארץ באוגוסט
ושהיתה במשך שבוע אורחת של מישרד-
החקלאות. טרם עוזבה את הארץ הוחלט בין
הצדדים על הקמת חברה משותפת, שתממש
הסכם לאספקת תוצרת חקלאית ישראלית ל־ברית־המועצות.
שם החברה: אגחמיר. אגרו
— חקלאות, מיר — שלום.
המישלחת חזרה לברית־המועצות מלאת־התפעלות
והודיעה לישראלים שיש על מה
לדבר ושיש רצון ונכונות לעשות עסקים.
הכיוון השני היה מישלחת של רבנים
(רובם לא־ישראלים) ,שביקרה בברית־המו־עצות

המישלחת נפגשה עם אנשים מעיריית־מוסקווה
ומן האקדמיה־למדעים. אנשיה עיצבו
תוכניות להקמת רשת־מיסעדות כשרות
במוסקווה. אחרי שסוכמה התבנית, פנו הרבנים
לישראל ושאלו אם אפשר יהיה לקבל
מישראל אספקה של תרנגולות כשרות. מן
התרנגולות התגלגלו העניינים הלאה.
הכיוון השלישי היה אנשי־עסקים יהודיים,
שמעצם מהותו של היהודי הנודד גם ידם
בכל. הם העבירו מסרים לישראל שהסובייטים
מעוניינים בידע חקלאי ישראלי, וכך
נסגר עוד קשר, והדברים התחילו לרוץ.
לפי ההסכם עם הסובייטים, יימכרו
המוצרים הישראליים בתור שכאלה. על
האריזות יהיה כתוב כרמדאנרזמיר, וגם
״ישראל״ .כל זה ברוסית, באותיות קיריליות.
קרוב לוודאי ששום חקלאי ישראלי לא
יתעשר מחר בבוקר. יש להניח שהעיסקה
שנחתמה, גם אם תצא לפועל כמתוכנן, לא
תפתור השבוע את בעיית החובות הכבדים,
הרובצים על הקיבוצים, המושבים והחקלאים
האחרים. יתכן שההסכם שנחתם הוא רק טיפה
קטנה בים גדול. יתכן שחלק חשוב בהסכם
הוא תקיעת עוד יתד ישראלית בברית״
המועצות, שעליה ייקשר בבוא היום חבל
היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. אבל
ההסכם הוא פתח אמיתי לתיקוות גדולות.

צחק קלפטר אוהב את הי לד. א בל הוא לא אוהב אח האמא.
^ יא גרמה לי לתקוף אותה כדי
\ 1/ /שתהיה לה תואנה לסלק אותי.
להפריד ביני לבין אוריה, בני. היות ואני משוחרר
בערבות, הרי׳שהיא יכולה עכשיו
להתלונן במישטרה על כל דבר קטן, ואפילו
להתלונן סתם, ומייד יאסרו אותי ויאסרו עלי
להיפגש עם אוריה״.
יצחק(״צ׳רצ׳יל״) קלפטר היה מעורב בתחילת
החודש בתקרית אלימה עם דורית פלד,
שהיא אם־בנו. לפי דורית: ביום השישי הגיע
יצחק קלפטר למקום־עבודתה, מישרד מקהלת
זמרי קנוראן. בשדרות בן־גוריון בתל־אביב.
הוא המתין לה בחדר־המדרגות וכשהיא
ניסתה להיכנס לבניין, הוא התנפל עליה והי״
כה אותה.

עם הצלם. הוא ביקש ממני להיות נוכחת, אולי
תהיינה לי שאלות. הבעייה לא היתה בשאלות,
הבעיה היתה בתשובות. כשגמר הצלם
לצלם, הוא התבקש על־ידי קלפטר לעזוב את
הדירה. בחדר היה אוריה, בנו בן ה־ 4וחצי.
הצלם הפריע לו, נוכחות הבן לא. כשנותרנו
לבד, הוא ניסה בתקיפות להסביר לי שאם
העולם הזה יכתוב עליו דברים רעים הוא
״יכסח״ אותו, הוא מייד יפנה לעורר־דין
ויתבע את העיתון. הדברים נאמרו בטון
מונוטוני, כשהמבט מופנה הרחק.
קלפטר למוד־ניסיון. כשהיה מאושפז, נכתב
עליו. כשהתמוטט במהלך הופעה, נכתב
עליו. כשאכל באחד הימים גלידה עם הבן,
הבטיח לו צלם כי התצלום יהיה פרטי, וכעבור

״הדבר האחרון שהאמנתי עליו זה שהוא
יעז אי־פעם להרים עלי יד. אני המומה. אין לי
מושג מאיפה הוא הופיע פתאום. הוא הושיט
לעברי אצבע מאיימת ואמר שבא לו להרביץ
לי. לא הבנתי מה קורה והוא התחיל להכות
אותי״.
דורית זעקה לעזרה. שכנים הזמינו אמבולנס.
יצחק קלפטר עזב את המקום. כשהגיע
האמבולנס, היא נלקחה לבית־החולים, נבדקה
וקיבלה טיפול רפואי. עוד באותו היום שוחררה
לביתה.
יצחק קלפטר מתרגז מאוד על ניפוח הטיפול
הרפואי .״יש להבדיל בין טיפול לטיפול.
אני אומר שהאירוע הצריך טיפול רפואי קצר,
של שעה. יש טיפול רפואי שלוקח שבועיים,
ויש טיפול רפואי של שעה. זה מה שהיה פה.
אחרי שעה בבית־החולים, היא חזרה לעיסוקיה,
היא מתפקדת והכל בסדר.״
אירועים רבים קשורים באחרונה ביצחק
קלפטר. יש האירוע האלים ויש האירוע החברי.
בסוף החודש יתקיים במועדון בתל־אביב
ערב הצדעה במיוחד עבורו. מטרת הערב,
המאורגן על־ידי בתיה ואלי ישראלי: לתת לו
את ההכנסות. לצ׳רצ׳יל אין כסף. חברים טובים
רוצים לעזור לו.
לפני חודש וחצי, כשרק הגיעה הידיעה
למערכת, נשאל על־כן־ קלפטר והכחיש קיום
אירוע כזה בכל תוקף. לא נוח לו עם המצב
שחסר לו כסף. הוא מסרב להתייחס לצד
הכספי של האירוע — ״זה ביני לבין
מס־ההכנסה ״.מבחינתו, עד כמה שהוא מוכן
להתייחם לזה, חשיבות הערב היא רק בצד
האמנותי, התיקשורתי.
לקלפטר יש הרבה מאוד נגד רבים מאוד.
בעיקר הוא לא אוהב עיתונאים. עד כמה שהוא
מסתייג מחברתם, נוכחתי בעצמי. קבעתי
איתו פגישה, הוא ביטל. אחר־כך הוא התחרט
על הביטול והתקשר שוב. למחרת התקשר
וביקש להכתיב לי את תגובתו על האירוע
האלים. הוא ביקש כי ארשום את תגובתו
״מילה במילה״ .היות ועד להכתבה לא נאמרו
על־ידו דברים אחרים — רשמתי.
״ביום האחד בדצמבר אירעה תקרית מצערת
ביני לבין דורית פלד, אם־בני. אני מצטער
צער רב ועמוק על המיקרה. הדבר היקר
ביותר שיש לי בחיי הוא בני, ואינני רוצה
לפגוע בו בשום פירסום לא־נכון או לא־מדו־ייק
בתיקשורת״.
כמה שעות לאחר־מכן נקבעה לו פגישה

בלבד, וניתקו קשר עם הילד. אני לא כזה.
דווקא מפני שחשוב לי הקשר הקבוע, ודווקא
מפני שאני אוהב אותו, יכולים להיווצר מתחים
כאלה ביני לבין אמא שלו. דרך הקשר עם
אוריה גיליתי שהקשר לבן שלך, שהוא חלק
ממך, הוא שונה מאשר הקשר עם נשים״.
ך• לפטר מיהר לסיים. הוא היה צריר
\ /להחזיר את אוריה בזמן לבית אמו. כעבור
שעתיים הוא התקשר שוב. הוא נשמע
נסער, פתאום דיבר בשטף, בלי לברור מילים.

אדם הכי־רגוע בעולם היה כבר מזמן נטרף
מהפרובוקציות והדברים שהיא אומרת ועושה.
עכשיו אפילו אסור לי לנשום, אסור לי
להחזיר לבד את הילד. בשלב הבא היא תנסה
לגרום לכך שאני לא אוכל להיפגש איתו
לבד.
״היא לא מוותרת. היא מציגה את עצמה
לפני כולם כאילו היא המיסכנה והמנוצלת.
עכשיו ברור לי שהיא משתמשת בסביבה
למטרותיה, ולא להיפך. היא גם היתה
זו שרצה מייד לעיתונים לספר להם מה קרה
בינינו. אני סירבתי להגיב על דבריה, הכל

שרית רום
כמה ימים מצא קלפטר את תמונת בנו בעיתון
.״אני לא רוצה לערב אותו בשום דבר
שקשור לפירסום שלי, אני רוצה להגן עליו״.
הוא גם רוצה להגן על ביתו. כשביקש בנו
לקחת משהו מהמכונית, התבקשתי לעזוב את
הדירה .״אני לא מכיר אותך ולא יודע מי את,״
אמר.
״זה בסדר, אני מבטיחה לו שלא אקח לך
כלום,״ עניתי בחיוך מלבב.
אותו זה לא הצחיק .״אני לא סומך עליך,
אני לא רוצה שתישארי פה לבד, כבר היו
מיקרים ״.אז יצאתי איתו.
לקח הרבה זמן לשכנע את קלפטר שאני
לא בצד של הרעים. גם כשהוא קצת התרצה
והתחיל לדבר, הוא הפנה את מבטו למרחקים,
התנתק .״אני מרגיש בתקופה האחרונה קצת
מעורפל. אולי קצת הכנסתי את עצמי למצב
של עירפול, כדי להיות רחוק מהאירועים.״
אוריה החליף קלטת, קלפטר התחיל
לספר :״יש פה ילד משותף. מטבע הדברים,
כשההורים לא חברים, יכולים להיות ביניהם
חילוקי־דיעות בכל מיני עניינים.
״הקשר ביני לבין דורית הפך עם השנים
טראגדיה של טעויות. מה שקורה בשטח הוא
שיש בינינו הסדרי־ראייה קבועים, ובמקביל
אני משלם מזונות באופן קבוע. הייתי שותף
עם דורית לכל תהליך ההריון והלידה. בדיקת
הרקמות באה מתוך דרישה שלי. ההריון היה
ללא נישואין, ואז חשבתי שאולי הילד הוא
לא שלי. אולי זה סתם, משהו. מעולם לא
התכחשתי לאבהות שלי. הצד השני זה
הבעייה. היא זו שמנסה ליצור פרובוקציות״.
קלפטר המשיך לדבר, עכשיו היה פחות
מאויים, והוא סיפר על היחס שלו אל בנו:
״מאז שהתברר לי שהוא שלי, אני איתו כל
הזמן. בקשר יומיומי. עד כמה שהיא מאפשרת.
תחושת־האחריות שלי העמיקה, אני מרגיש
מחוייב לגמרי לעוד אדם בעולם שתלוי
בי. אני אוהב אותו באופן מוחלט. אני מאוד
מקווה שאוכל להעניק לו מעצמי כך שכאשר
הוא יגדל, הוא יהיה אדם טוב יותר עם עצמו
ועם החיים.
״ידוע לי על אבות שקיבלו אחריות כספית

״החזרתי את הילד. אמו אוסרת עלי לעלות
לביתה. אז אני תמיד לוקח איתי ידידה, שמעלה
אותו. כשהיינו ליד הבית, ראינו את דורית
צועדת שמחה ומפורכסת לכיווננו. היא לא
צלעה, היא נראתה בריאה ושלמה. היא פנתה
לאוריה ואמרה לו שהבייבי־סיטר מחכה לו
בבית. שהיא תחזור מאוחר יותר.
״תוך כדי ההמתנה לידידה שלי, שתרד,
הבנתי פיתאום שלכל אורך־הדרך דורית עושה
לי פרובוקציות מכוונות, כדי שאני אתקוף
אותה.
״היום אני בידיים שלה. היא יכולה לעשות
לי מה שהיא רוצה. ומה שהיא רוצה זה לנתק
את אוריה ממני. היא רוצה לגרום לכך שלא
אוכל יותר להיפגש איתו.
״לפני שבועיים היא באמת השיגה את מטרתה,
בכר שהיא גרמה לי להרביץ לה. כל

כדי לא להפוך את הריב בינינו לאירוע ציבורי
ולפגוע באוריה.
״אין־סוף פעמים ניסיתי להסביר לה שגם
אם יש לה דברים נגדי, היא חייבת לנסות
ולסדר אותם בינינו, שלא תפגע בילד, שלא
תנהל מאבקים על גבו. אז יופי, כל העניין
נמצא בטיפול של עובדת סוציאלית. אבל
שום עזרה של פעם בשבוע לא יכולה לעזור
ולפתור בעיות מיידיות. עם דורית יש כל
הזמן בעיות מיידיות כאלה״.
אהבה רבה אין קלפטר רוחש לדורית.
מישהו סיפר שבמשך תקופה ארוכה היה נוהג
קלפטר לשבת בפאב בתל־אביב ולספר
לנוכחים כי הוא חולם בלילה חלומות איך
הוא הורג אותה, גורם לה ייסורים. שלא יהיה
לה קל. בחלומות שלו מנסה קלפטר לתת
פורקן לרגשות־השינאה כלפיה, שלפעמים,
לרוע־המזל, באים לידי ביטוי גם במציאות.