גליון 1000 מתאריך 12 בדצמבר 1956

נער ושמו דני

פנייתו של העורר לחייל דמיוני דני
(חעולם חוח ,)900 אשר באילו לא ירע
לשסור על שוחר חנשק העברי, חיתח
חריפח סאר. כחייל שהשתתף לא פעם
בפעולות, נוכחתי לראות מעשים לא יפים,
המבוצעים בלהט הקרב. אבל מי זח אומר
שמלחמה היא בכלל דבר יפה? לעומת
זאת, ראיתי נם איר שחיילינו, דקות
ספורות לאחר שנפסקה האש, שוב חפכו
להיות בני אדם נעלי רנש אנושי חם,
שעזרו לפצועי חאויב או חנישו את
מיטיותיחם לשבויים. דנים באלה לא
יכתימו מעולם את נשקם.
היד כהן, הרצליח
שלא קראתי עוד חנונה
נדמה לי
ברורה וחד־משטעית בוא* באי)ה שהוא
עחון אחר. אם אינני טועה, נושא זח
אף לא חוזבר שם ...תצפית: משפט מטעם
חיים כחן על חוצאח דיבה ננד דני,
בזה שגיליתם טפח מהידוע לנל אהר,
חוץ מאשר לאותה יענה חטוטנח את
ראשה בחול.
צדוק זילבר, תל־אביב
שערו לעצטבם שאתם הולכים ברחוב
ופתאום מתנפל עליכם אדם לא מוכר,
וטוזמיף לבם סטירודלחי. אינני סאטיו כי
חדבר הראשון שהייתם עושים בסקרה זח
היה לגשת אל שוטר ולבקש שיטפל בצורה
הנאותה באותו אדם שחיבה אתכם.
חיו פועלים קודם כל האינסטינקטים הטבעיים
שלבם, ורק לאחר סנן ••חייתם יכולים
לחשוב בצלילות על חוק, על משפט
ועל צדק. זאת הייתם עושים אתם,
ואת הייתי עושר, אני וזאת עושה גם
כל חייל בחזית ...אינני מאמיז שישנו
חייל בצה״ל שחרג שבוי מצרי, כשחיוך
של עונג נסור על שפתיוז
עזריאל מיץ, חיפה

המיחמח ער השקום

אותו נוף נראה בצורה שונה לאנשים שוגים. הצייר רואה בו שיסה של קודם וצבעים.
המייל ריאד. בו ניערך של מוצבים וקווי־אש וצירי־התקדמות. החקלאי רואה בו שדוח
ומטעים המתכנן ראה בו את עיר״העתיד, את קווי־הטלסון והכבישים. הנערה הרומנטית
מאה בו את המקום בו היתה רוצה לטייל עם אהוב־נסשה.
גם המלחמה נראית בצורה שונה במקומות שונים.
החייל הקרבי רואה אותה כשרשרת של מאורעות מקריי* בלתי־קשורים זה בזה, מסעות
מפרכים, צפייה משעממת, סכנות פתאומיות ושניות גורליות בין חיים ומוות.
איש־המטה רואה אותה כתנועות על המפה, שורד, של מהלכים ומהלביידנגדיים, קרב בץ
מוחות ורצונות וכשתנות.
הדימגוג רואה אותה כנושא לסיסמות מפוצצות, לנאומים מלהיבים על הוד והדר ומלכות
דעוד הדור.
אולם אותה המלחמה נראית לגמרי אחרת במקום שאנו נפגשנו בה בשבועיים האחרונים:
בביתה של האם השכולה.

כולנו, שקיבלנו על עצמנו תפקיד זה. פחתו מפניו.
כל אחד מאתנו, בסתר לבו, חיפש תירוץ לדחות אותו לעוד יומי׳* לעוד יו * לעוד
כמה שעות וכאשר צילצלנו בפעמון ליד הדלת הראשונה, פעם לבנו כמו לפני קרב ראשון.
אולם עתה, אחרי שעברנו עשרות של בתים אלה, שוב אץ בלבני פחד, רק הכנעה עצמית
עמוקה והערצה שאין לה מלי*
למדנו משהו בימים אל* משהו שאין לו תחליף.
ראינו לא רק את מעמקי הסבל, אלא גם את פסגות הגדולה האנושי*
ראינו את הגיבורות האמיתיות של מלחמה זו׳ ושל כל מלחמה: האמהות.
ראינו את האם השכול* העשירה, שירדה׳ לחברתה השכולה העני* ומצאה עמה שותפות
אצילית בעולם ששום איש מן החוץ לא יוכל לחדור לתוכו, .
ראינו את האם חסרת־הדמעות, שישבה וסיפרה בקול שקט על בנה באוזני ידידים
שישבו ושפכו דמעות כילדים קטנים.
דאינו את הבית האמיד, שנשאר לפתע מיות* כקליפה ריק* אחרי מותו של הבן היחיד,
אשר היה מרכז חיי ההורים מזה שנים על שני*
ראינו את האש* אם לכמה תינוקות, שנשארה לפתע גלמודה וחסרת־ישע מול עולם
של דאגות, אחרי מות האב והמפרנס.
וראינו נם את האם שלא השלימה בלבה, שהתמודד, נגד גורלה, שקיוותה עדיין שכל זה
היה טעות, כי הנד. בעוד דקות מספר יישמע קול צעדים׳ מוכרים ברחוב — ויהיה זה הוא,
זה שהחיים לא יתוארו בלעדיו.
ראינו את כל אלה, ומצאנו את עצמנו דלים נרגש ועדים בביטוי, בלי יכולת להביע את
אשר ראינו ושמענו.
שמענו על חיי הבנים, כפי שרק האמהות יכולות לספר עליה* אמהות שעמדו ליד
העריסה, שהיו מאושרות למראה הצעדים הראשוני* שצחקו למשמע המלים המגומגמות
הראשונות, שעמדו במשך לילות אכולי־דאגד. ליד מיסת־החולי וקרנו מאושר בחגיגת הגן,
אמהות הזוכרות את הכל ושלא תשכחנה לעולם.
ידענו: כל אחד מן הנערים האלה היה עולם ומלואו, עולם שלם של חוויות ושאיפות
ותקוות ודאגות — נושא לספר גדול של סופר גאון. והנה אנו באנו לכתוב עליהם רשימות
קצרו* שהיו צריכות לשקף את המיוחד שבכל אחד ואחד. ולא פעם זרקנו את העט
בדכאון ושאלנו את עצמנו: רבונו־של־עול* איך אפשר?

כבגי־אד* בכינו בלבנו, ולפעמים גם בעינינו.
כעתונאי* יצאנו מן הבתים כשד,חלטה אחת בלבנו: להקדיש את בל מרצנו למען יקום
עולם אחר, בו שוב לא תהיינה המלחמות אפשדיז*
בהחלטה זו אנו חותמים אח הגליון הזד — ,גליון וד 1000 של חפולס הזה.
מכתבים 1000 שבמן ות
אמני יודע אם ישנו משפחות. בארז
שקראו את עתונכם בדבקות כזו, מאז
חופיע לראשונה, לפני 20 שנח. אז ;>{רא
..תשע בערבי׳ ואבי חיה אחד מקוראיו
המושבעים של אורי קיסרי. נמעט טחיום
חראשוז שאני זוכר, חיה איזה גליוז מונח
על שולחז הקריאה בבית. עחח אנו סט-

שיכים מצווח ראשונים — אתם, חדור
השני של המערכתי — בהוצאת עתון מעד
״ז, שקול וטרחק, כל שבעה יטים, ואנו,
חקוראי* בקריאת העחוז שנס אבותינו
אהבו וכיבדו. אני מאחל לבני — שעוד
לא נולד — שיטשיר באותה מסורת,
.ויכתוב לכם דנתב־ברכה לגליו! *.2000
ישעיה גליקמן, תד־אביד

חודשיים בלבד לאחר היותי בצבא, הוצאתי
לקרב. פלוגתנו ישבה על טשלט
בביש, זרוע פגרי* רוב עמדותיו פקר
עות ונחוצות. כל החוויות חללו, שבאו
בפתאומיות, העירו בי סלידה לבל עסק
ועניו זה, ששטו טלחטה. אר נעתונים
שקראתי לא חיה כל זכר לזה. בחצוצרות
הריעו כל העחונים על, צבאנו
חטפואר, הנלחם נגנורח״ ,ושאר פראוות
כנוז אלו.
הגליוז שבו הולפתע
חחנלגל לידי
פיע חמאטר על הטטב׳׳ל חלבו (וזזולם
חוה .)994 מעולם לא הזדהיתי עם סא־מר
או ספר בסו שהזדהיתי עם מאטד
זה. כל פסוק חיה נכון כנכוז היו* והנושא
בולו — אל תניחו לו. מאמר יחיד
לא יספיק. דרושה פעולה מחסרת להפסקת
הקרב ולקידוש חשלום.
טוראי ש. כ ,.צה״ל
חנה, חאו־׳ם הקים טטב״ל לבו, לפקד
על צנא השלום. ום ה קרח? האם נתקף
העולם מוסר גליות, וכיתת חרבותיו לאתים!
לא ולאו נם , 7ו לא •ע,.ר ש,ם
סטנ״ל נננפי סלאנים. בל עוד לא יבינו
הערבים ני לא בראי להם — מסיבות
פיסיות פשוטות — ללחום בנו, לא ינון
ח״>71ם.
מרגלית שוורץ, חדרח

גדוע מפשע
הסאסר ו,״.ויין על ליקויי ההסברה הישראלית
גהעולם חוה )998ו!,א בתנ
איש!ס חטור סאד, נגר בל מי שהוטל
עליו התפקיד להביא את נקודת חראות
הישראלית בפני העולם. או ער חיום, לא
שטעתי על איש א״ר שפ.טר סעבורווו או
על ועדח־חקירה בלתי־תלוייה שטונתה לברר
את הנשלח הסהפיר. דבר וה טד־אינ
יותר סוושגיאיח שנעשו ער בה, כי
הוא מרטו על נשלונות נוספים שייעשו
גם בעתיד — נשלונוח שאנו נעטרך אולי
לשלם עבורם נרם.
אלחנן לוינשטין, גדרה
כל מת שיכולתי לוטו בקוראי את המאסר
חיה: אוי, אוי...
יוסף אלמוג, א י־נסם
אחרי שקראתי את כתבתכם על הביקור
נטחנה השבויים המצויים (העולם הווו
)1*19 לא יכולתי להביו מה ההתפארות
חואת טצד השלטונות, שהם מצייתים בדיוק
לאסנת ג׳נבח, ואיו נותנים לטטפלים הישראליים
לביא נטנע ישיר עם השבויים׳
אלא באטצעוח ספקריחם הם, שרם בוודאי
חדורי שנאה לישראל.
מדוע לא תופעל מערבת הסברה רצופה
בקרב השבויים? מדוע, לטשל, לא
נלמד אותם קרוא ובחוב, כדי להמחיש
להם נצורה וו מי הוא הנורם הטניא
באמת קידמה והתפתחות למרחב? מרוע
לא נשמיע להם הרצאות על צרכי ארצם.
על העוול שעשה עבד אל־נאצר נ ב חנ ה
כספי מצרים על מנקים במקום לבנות דונאם בהם נתי־ספרולהשקות מיליונים
אדמה? פליטי כאז, לא פחות מאשר בקרב
עז* ניחנת למדינה זו הזדמנות יחידה

לחדור עמוק אל תור חכרת העולם חער
ני כגורם חינוכי, הומאני ומשחרר. אם
לא ננצל אותה, יהיה זה גרוע מפשע. זה
יחיה טטטום.
ד״ר ז. לוץ, תל-אביב
לפני יטים מספר ראיתי באוטובוס יר
שב קשיש אחד, בספסל הראשון. נבנם ברנש,
יורד על רגלו של הישיש ואוטר:
,,סליחה.״ קם הוקז, דורו על רגלי הברנש
ואוסר, :סליחה״.
צווח הברנש, :אבל אסרתי סליחה:״
חזקו, :נם אני אסרתי סליחתו״
הברנש :״אבל לא עשיתי נכוונה״.
הזקן :״לא בכוונה עשית, אלא נזיל•
זול. וזח יותר גרוע״.
זחו יחסם של המוסדות האחראים שלנו
אל חחסנרח.
גיורג מטי* גדרון
חצעתי פעמים אחרות לשתף בפעולת
חהסנרה הישראלית בארץ ובח!ץ־לארץ אד
רהטים נאט,ים, טבבי המיעוטים בטרינה.
ח*ע 1ת אלו ובו להסכמה עקרונית, אר לא
לטיפול טעשי. רק לאחסנה חוטל עלי
לערוד תוכנית מדינית שבועית, נטסגרת
השידורים הערניים בקול ישראל. לפי
עניות דעתי, תעטה תועלת רבה טאר פ־שיתופם
של ישראליים לא יהודים בפער
לות ההסברה הישראלית.
כמאל קאס* חיסוז

דאוד חשומד

השומרים נחנו למקרא הכתבה על דאוד
אל־נאטור (העולם חוח , 11,08 אחר השבאב
הצעירים שצטחו מחור שירות הארגון,
ושקולו ברדיו הפו שם־רבר( .אבל)
אנו מתפלאים עליכם, יא נ׳טאעה, שר,ח־לפתם
את שמנו נ״אגודת שומרי חשדות״.
דא 1ד אל־נאטור גד? בארגון חשומרים העברים
הכללי בישראל, בראשותו של זקן
השיסרי* ר׳ אברהם שפירא. ארגוננו הכשיר
צעירים רבים והררינס במסורת ערב
ויחסי שכנים, ודאוד אל־נאטור הוא אחד
מהם.
א. דרוין, מרכז ארגון שומרים
...אגב, תנה משהו מעניו על דאוד
אל-נאטור. פעם נערכה תחרות משודרת ברדיו
חלב הסורי. בתחרות וו, נתבקשו כל
מיני אנשים לתאר טח היו רוצים לעשות,
אילו ניתנה לחם האפשרות להגשים
את חלוסם היקר ביותר. אחת הטשתת־פות
בתחרות, בחורה צעירה, ענתה, :חיי•
חתי רוצה לחרוג את דאור אל־נאטור, זח
המשדר ברדיו ישראל.״
עטאללה מנצור, ג״ש

שטי אנטי־־שטי
חיסולה של יהדות מצרים (העולם הזה
1999ח!א סיט! דרר ביחסי העמים של
האזור חזה. אבל אל לנו להיגרר אחרי
דו נטה פאשיסטית זו, זהבה נראה לעולם
כולו אח עליונותו של נצח ישראל, על־ידי
גישה הומאנית וצודקת לנל ערבי
היושב בארצנו.
מרים גור, נתניה
שיא הטיפשות ההיסטורי* הער-
בים, שחם חלק מבני שם, הפכו עתה.אנטי־שט״ס.
הרי זח נטו אח הדוקר אח אחיו
בפגיון 1
שלום ברזי, באר־ שבט

כל אשר ידכנו לכו

קראנו ני פסה, עברה, רוח ההתנדבות
והחלוציות בקרב הנוער ולא־ -כן הוא הדבר:
חנה קמנו אנו, חבורת 80 בנות ובנים,
והכרזנו על עצטנו גרעין. אין אנו
קשורים למפלגה כ? שהיא ולא נהא קשורים
נם להבא. אנו רואים כסשיטת הדור
הראשונה א׳ז ייש!ב הספר וחסראת הנגב.
הננו תלסירי שטיניות ובחופש האחרון
חיינו יחד בסוונה עבודה בשרח־בוקר
אנו קוראים א? כ? נער ונערה אשר מסיים
השנה את לימודיו או אשר חייב להתגייס
השנה ובל אשר לבו ירננו, ואשר לא נכנע
לתעתועי הנ׳ז ולא נקשר בעבוחזח בל־חנותקנה
א? אורות בתי־הקולנוע ...להצטרף
אלינו. לא רבים הננו אולם אם יחדרו
דברים אלת ללבות מעטים ולג נרכוש
לחברתנו עוד ארם אחד בלבד — דיינו.
אפשר לפגשנו בערבי רביעי, ששי ושבת,
בשעות 9עד ) 1בערב, בצריף חצופים ריזג־גוף,
חל־אביב, רחוב אבו־גבירול פינת
רחוב בלוד. או בנתב — גרעין צורים,
חל־אביב, חיבח־דואר .4129
גרעין צורי* תל־אביב

פרשת פלץ -חממת
בגליו ן העולם הזר ( )936 נתפרסמה כתלאחר

בשם. תעלולייניש הגדול״.
חקירה נוספת מצד המערכת, נוכחנו לדעת
שכתבה זו מכילה פרטים שאינם
נכונים ובלתי״מבוססי* ושגכשלנו בפרסומם.
הגנו
לכן רואים כחובה מצדנו לאשר
עובדה זו והננו מבקשים את סליחתו
של מר יוחנן פלץ, במידה שהוא נפגע
על ידי פרסום הדברים במאמר הנ״ל.

נפלולמ * 1ןתת ׳ המודדה
בגליון זה נעשה נסיון לתרום תרומה דלה להנצחת זכרם של יקירי העם, הללי
הסיבוב השני. ארבעים הנופלים נבחרו במקרה, ללא הפליה או קיפוח. עתה סונה
אליך העולם הזה בבקשה: עזור בהמשכת מילוי. תפקיד זה, בהנצחת זכר שאר
הנופלים.
שלח לנו מייד את תמונת חברך או בן־משם חתך, שמסר את חייו בשדה־הקרב,
ואת תולדותיו. אם אתה יכול: התקשר נא עם המערכת כדי לאפשר שיחה אישי*
בם־וחד מופנית קריאה זו לאנשי המשקי* ששיכלו את חבריהם במלחמה: אנא,
בקשו את נציגיכם, המזדמנים העירה, להתקשר עמנו.

ר,עולנו

באי המזהיר לא רק את העולם, אלא גם
את העם הישראלי עצמו. עם זה לא היה
בטוח בכוחו. הוא חשש כי הנשק המצרי
יתן לעם היריב עליונות צבאית, וכי מאיימת
סכנת כדייר, על המדינר״

מיכצע סיני הוכיח שעצת הפחד
היתה עצה כוזבת. העליוגות הצבאית
שד ישראל על עמי ערב -
כד אהד מחם לחור וכולם י חד-
מובטחת לא לש״ה אחת או שנתיים,
אלא לשנים רכות,
**תון בריטי חשוב יעץ השמע
(>* למרשלים ולגנרלים של הצבא הבריטי
ללמוד מצבא־ההגנד,־לישראל. הוא
סבר בכל הרצינות כי מנהיגיו, של צבא,
הקיים זד, עשרות דורות, יכולים ללמוד
לקח מצבא שאינו קיים אפילו דור אחד.
זד, יכול חיה להיות מצחיק, לולא היה
זה כל כך נכון. צד,״ל כבש את כל סיד
בשעה שהבריטים לא כבשו אפילו את
כל פווט־סעיד. ישראל גייסה עם שלם׳
על אנשיו ורכבו, בשעה שהבריטים לא
הספיקו אף להעביר את יחידותיהם הסדירות
ממלטה לתעלה.

טיכו של צבא אינו תלוי בגודלו.
צה״ל הוא אחד הצבאות הקטנים
ביותר כעולם. יתכן מאד
שהוא גם הצבא חטוב ביותר.

*\י־אפ שר להסביר את אימתו של

דים הרבי. מכושרם כאשר הם עוברים
מן הצבא לשטח הפוליטי ולכל שטח
אחר.

שרוצח, יכול להסביר את ההד
ן* ז פעה הנפשית הזאת בתנאים חיצוניים.
הניח האופייני של צד,״ל, בן ,27 היה בן
ד כשפרצו מאורעות .36 מאז שחר ילדותו
־היתה בעית הבטחון נקודת־התור־פד,
של חיי האומה. אביו היה בצבא
הבריטי או בהגנה, אחיו במחתרת, הוא
עצמו בצבא תש״ח. שידורי החדשות תמיד
דיברו על קרבות והרוגים. אומה הנתונה
בסכנה צבאית מתמדת׳ טבעי שכשרון
צעיריה מופנה לאפיק צבאי.
היו עמים רבים כאלה בהיסטוריה. אפילו
הגרמנים השנואים, סמל המיליטריזם
בעולם, היו תחילה עם ככל העמים,
שמצא את עצמו בלב אירופה, בארץ חס
נות
של אופי לאומי חדש. בזאת הוא
דומה לכל עם שנולד בארץ של הגירה
והתישבות. הוא שונה מהיהודים כפי שהאמריקאים
והאוסטרלים שונים מן הבריטים.

הדור
הראשץ של עם־מתישבים
חדש הוא מטבעו חירואי, דור
כעל כשרון גדול לאילתור ולביצוע,
דור שכוחו רב בפתרון געיות
מעשיות, וחלש בשטחי הרוח
והתיאוריה המופשטת. הדור
שגדל כארץ הוא בדיוק כזה.
לכן יש לנו חיילים טובים ומדינאים
גרועים, חקלאים מצויינים וסופרים אפסיים,
שפע של ארכיאולוגים ביולוגים ומהנדסים
טובים, וחוסר מוחלט של כוחות מקוריים
בפילוסופיה ובדת ובתיאוריה המדינית. בכל
זד, יש דמיון רב מאד פין העם הישרא
צה״ל
בחישוביו של מות גאוני. צה״ל
לא נוצר בידי גאונים. הוא נוצר על־ידי
רבבות חיילים אלמ נים. המפקדים המצליחים,
מיגאל אלון עד משה דיין, לא
היו אנשים יוצאים מן הכלל, אלא להיפר,
אנשים שהיו אופייניים לכלל.
היו אנשים שסברו כי מפקדי תש״ח
היו יחידים במינם. עתה הוכיח מיבצע
סיני כי קם דור שלם חדש של מפקדים,
שלא נפלו מקודמיהם.

יש״ה בדיחה צברית אופינית
על אודות האיש שנשאל ״כיצד
אתה משקיף על הכעיח הערכית?״
וש^ח ״מבעד לכוונת העליונה
מסוכן מאד להשקיף
על חעולם מבעד לאתנח וללהב.
אדם המצטיין בשמיעה מוסיקאית ומפגר
בכושר הספורטאי, טבעי דו דר,ימצא בחברה
המעריכה את המוסיקה, ולהתרחק מחברה
המעריכה את הספורט. כד אחד אוהב
דסעול באותו שסח בו הוא מצטיין.
עם המצטיין בכושר הצבאי, אך המפגר
מאד בס שר המדיני, צפוייה דו הסכנה
שינסה דפתור את כל הבעיות באמצעים
צבאיים. אולם מעטות מאד הבעיות המדיניות
שד,תותח והסאנק מסוגלים לפתרן
פתרון שד אמת.
מיבצע סיני מגלה נטיח כזאת ..בתיב־נונו
היתר, צפונה האמונה שאפשר להתחכם
עם תנועות היסטוריות, שאפשר להתחבא
מפני גורמים מדיניים ולהפוך את
הקערה על פיה במיבצע צבאי מזהיר אחד.
התוצאות הוכיחו שהיתר, זאת טעות: בלי
פתרון פוליטי לא יכול היה המיבצע הצבאי
לקצור את קצירו. תחת דחץ הגורמים
הפוליטיים, נאלץ גם המנצח להיסוג.

כמלחמת־חעצמאות אפשר חיה
לטעון כי טיב הצבא נבע מן
המצב. לא היתה ברירה. כל אחד
להם על פיתו ועל משפחתו. אד
לם מיבצע סיני נערך רחוק מן
הכית, והוא לא היה מלהמת-
הגנה. וגם הפעם השיג הצכא
הישגים שעוררו את התפעלות
העולם.

*צ*ישהו אמר פעם שצה״ל הוא סוב
^) מ פני שהזקנים אינם יכולים להתערב
בעניניו ממש. בשום מק ם אחר אין
מניחים לאנשים צעירים להוכיח את יכולתם.
בצבא א ן ברירה: בני העליה השניה
פשוט אינם יכולים להנהיג התקפת־לילה
או לנצח על פלוגת־טאנקים.
יש בזה גרעין של אמת. צה״ל הוא המוסד
היחיד בארץ אשר כלי מנהליו הם
צברים או כמעם־צברים.
אולם זה רק חצי האמת. אי־אפשר
להבינו בלי החצי השני:
צה״ל הוא היצירה היחידה של הדור
הזה. הוא לא יצר ספרות של ממש, ולא
אומנות של ממש. הוא לא הוליך מתר
כו פילוסוף גדול או מדינאי גדול.

הגניוס של דורנו מתגלם כצ
כא. לדור כולו יש בשרון טבעי
לכך. מיטב כניו נמשכים לצבא.
וגם אותם שאינם נשארים בצ•
כא־הקכע, חם כמלוא מובנו הרוחני
של המושג ״חיילים כחופשה
של 11 חודש״ .גם כאנשי•
מילואים הם חיילים מוכים יותר
מרום חיילי-חקכע של העולם.
אין זה מקרה שהדור הזה לא הקים
מתוכו שום תנועה פוליטית, שום תנועת•
נוער ארצישראלית מקורית, חוץ מהפלמ״ח.
ואין זה מקרה שהפלמ״ח, תנועת־הנוער
שהטביעה את חותמה על סגנונו של וור
שלם, היה דווקא תנועה צבאית.
אין זד, מקרה שרק בשטח אחד העמיד
הדור הזה עד כה צמרת של מנהיגים:
בשטח הצבאי. מאלופי הפלמ״ח
ועד אלופי סיני, הם מסמלים את הכשרון
של הדור. וטבעי שאותם המנהיגים מאב־

אוייב מצוייד יפר, ומזויין היטב יכול
להפיל בגו קרבנות יקרים יותר, אולם
הוא לא יוכל דר,בחיר את האומה הזאת —
דא בעוד חמש שנים ודא בעוד עשר
ערג יצטרכו דעבור עוד
שנים. עמי
מרחק רב לפני שרמתם הצבאית של חיי־דיר,ם
חשתווה עם רמתו הצבאית —
הר, חנית והטכנית — שד החייד העברי.
חשוב מאד דדעת זאת. שום עם איבו
מדיניות של שדום לטווח
מסוגד לנהל
ארוך כשאינו בטוח בחייו. תחושה מופרזת
שד כוח יכודה דד,וביד דהרפתקות
מסוכנות, אבד כשהיא מצ,יה במידה בריאה
היא יכודה דתת דעם את אותו בטחון
עצמי הדרוש דו כדי דהתאפק מול ההתגרויות,
דבחון את בעיות־היסור של קיומו,
ולחשוב על פתרונות שלא יתגשמו
ת! ך שנה־שנתיים.
זוהי החרוטה שחללי הסיבוב השני הגישו
אותר, דעם עד מגש הכסף.

* הו 1דהחיובי של היעילות ה!
צבאית — שהיא. יבודד, לשמש בסיס
דשדום. אולם ישנו גט צד שלידי של אותה
יעידות, ועדיו יש לחש,ב היטב.

רת הגנה טבעית, שהותקפה כל כמה שנים
על־ידי פולשים זרים. רק אחרי דורות
רבים של הגנה עצמית נכנס. ההרגל המלחמתי
לדם הגרמנים, והם הפכו לעם
תוקפני.

התהליך המדיני-רוחני של עם
המוצא את עצמו בנקודת־תורפח
גיאוגראפית הוא תמיד אחיד :
כשאין העם יכול להתקיים ללא
הגנתו המתמדת של החייל, הופך
החייל לדמות מרכזית כתודעה
הלאומית. מעשיו של החייל חשד
כים. מיטב-הכשרון הצעיר זורם
למקצוע הנושא תעודה לאומית
כה מרכזית. הסיסמה ״כל הארץ
חזית, כל העם צבא״ הופכת
מציאות.

^ ולם התנאים החיצוניים לאחיו
יכולים לעצב את דמותו של דור בצורה
כה• מכרעת, אלמלא היתר, מהותו
הפנימית מתאימה לכך.
הדור שגדל בארץ אינו המשך ישר
של העם היהודי. ריוא נושא בלבו תכר

לי החדש לבין האמריק&ים והאוסטרלים
בשלב המקביל.
אלה. הם ׳שני הצדדים של אותו מטבע:
ולכשרון י הטבעי של הדור למקצוע
הצבאי, והמצב החיצוני וזשם את הדגש
על חשיבותו של מקצוע זה.
יש משהו טראגי בהתפתחות זו. דק
הדמיון יכול לתאר מה היה קורה אילו
חיינו במצב אחר, אילו ידעה המדינאות
העברית להבטיח לעם שלום של קבע
והשתלבות במרחב, אילו ניתן להפעיל את
הכשרון המעשי האדיר הזה של הדור
בשטחים של שלום, לכתת את חרבותנו
לאתים ואת קצינינו למהנדסים. תוך שנים
מעטות היו מהנדסי־מים ישראליים הופכים
את היאור והפרת למקור־חיים למאות
מיליוני דונמים, והכשרון הטכני של
דור זה היה נותן את הדחיפה המכרעת
להפיכת המרחב לארץ תעשייה וחשמל,

ם חיילים הוא עם חזק. איש אינו
שש להתקיף מדינה כאשר יש כבוד
לצבאה .,בעולם של היום ;,זהו עדיין גורם
חשוב. מאד בכל חשבון לאומי. .
יתכן שמיבצע סיני הפתיע בביצועו ד,צ־ ׳

עד האנגלים אמרו שהם מפסידים
את כל הקרבות ומנצחים
ככל המלחמות. לעם בעל כשרון
צבאי מובהק, צפוייה תמיד הסכנה
ההפוכה: שהוא ינצח ככד
הקרבות, אבד יפסיד כד מדחמח.

ךדאחדמאתנו אוהב לעסוק בער
יני צבא. אמנם, איש אינו אוהב סקטים
צבאיים ריקים, איש אינו אוהב הצרעות
ושוטרים צבאיים, איש אינו מילי־טריסט,
וכל אחד מקדל את היום בו הוא
משרת בעתודות. אודם כל אחד מאתנו אוהב
לנתח מיבצעים צבאיים, וכל שיחה
נעשית מעניינת יותר כאשר מדברים על
פעולת הצנחה ותימרון כ! ח שריון. החייל
חבוי בלב כולנו.

אץ כזה כל אסון. להיפך, במצב
בו אנו נתונים, זוהי מעלה
לאומית ממדרגה ראשונה. היא
נושאת כחובה מגרעת רק כשאנו
שוכחים את כל השאר, וכאשר
נדמה לנו שהלק אחד של
היצירה הלאומית יכול לבואי במקום
כל שאר החלקים של יצירה

במדינה העם המע׳ין המתגבר

גודל הפרסי ם 0־ 500ל״׳ ^

5 0.0 0 0

והקרן צמודה לדול ר
רכוש אגרות נושאות פרס• של. מלוה הבסחון׳
בכל אחד ם <6סניפיגו.

מבצע להפצת ספרי יסוד :

״הספרים החיצונים״ לקוראי
ביום א׳

ה א רז

23.1256 תתחיל חלוקת הכרך הראשון לתותמי המהדורההראשונה. הכרך השני יחולק בסוף חודש ינואר .1957

מאחר ורבים לא הספיקו למרשם מסיבות שהזמן גרמן — החלטנו לפתוח בהרשמה

למהדורה חדשה.
ההרשמה תתחיל ביום א׳ 16.12.56 ותסתיים ביום א׳ <20.1.1957

המעונינים לרכוש את ״הספרים החיצונים״ מתבקשים להזדרז ולהרשם מיד,
בסניפי ״הארץ״ בערים, הסוכנויות במושבות, בתחנות ההרשמה בכל חלקי הארץ
ואצל הגובים.
אין צורך בתלושים.

פשיטה נועזה מאחורי קוי האויב
דירק כוגרד

אקים טמיחץ־נ

קולנוע ״מוכרי, ת״א

ממוצאי־שבת
15,12

ההס תד רו ת

על־יד התחנה המרכזית

פורום פילם

מ־צעד הפרופסורים

בקרוב :״ציוך ירושלים ״פאר״ חיפה

לפתע, כמעט חודש וחצי אחרי המאורע,
התעורר המצפון הלאומי. כמעיין של מים
טהורים, פרץ מסלע האדישות.
במשך שבועות ארוכים שררה דממה
דקה מסביב לפרשת־הזוועה של כפר־קא־סם.
איפול חמור מנע את האמת מן ההמונים.
המחאה היתד, מוגבלת לאנשים מחוץ
למחנה, כמו ח״כ מק״י ת־סיק טובי,
ולאנשים מבודדים אך אמיצים, כמו ד״ו
מרדכי שטיין, שהפיץ ברחובות כרוזים
בלתי חוקיים, בהם הודיע את הפרטים.
היה נדמה כאילו יקרה דבר נורא אף
מן המעשה עצמו: שלא יימצא שום גוף
רשמי ואחראי במדינה שיתן ביטוי לרגש
הסלידה ממעשים שהכתימו את טוהר ה־מיבצע
אשר מיטב הצעירים הקריבו אח
נפשם על מזבחו.
נכלה כישראל. השבוע, באופן ספוט-
סאני לגמרי, השתנה הכל. האנשים לא נדברו
ביניהם, אולם התגובה היתד, כמעט
אחידה, הקיפה אנשים כל כך שונים כמו
דן בן־אמוץ, מנציח כזבי הפלמ״ח שהקדיש
למאורע רשימה מזעזעת במעריב,
וגרשום שוקן, עורך הארץ, שהשתדל לארגן
בכנסת חזית כל־מפלגתית במאבק
על פומביות משפטם של הנאשמים.
את הפסוק האחרון אמר, כפי שאפשר
היה לדרוש, נתן אלתרמן. המשורר, שהקדיש
בעבר שירים כה רבים למעשי־הזוועה
של הגרמנים והבריטים, לא היסס הפעם
לדבר באותה חריפות על מעשה שבוצע
על־ידי כמה מלובשי המדים של ישראל.
קרא המשורר :״אין לכתוב על כל נושא
אחר. לא מאמר ולא סיפור ושיר. כי
מסרבת העברית /לדלוג על נבלה שנעשתה
בישראל. כך אופי הלשון הזאת!״
״לא זו בלבד שאין לשמור על הדברים
בסוד,״ קבע אלתרמן ,״לא זו בלבד שאין
לנעול דלתי־משפט על זה הפשע, ולדון
בו במלוחש ובמכוסה / ,כי הדיון צריך
לחרוג ממסגרתו, כי יש לדון על כל באור
מלא, מני גורמי עראי ועד גורמי יסוד/ ,
כי רק?דרך זו יוגד וייקבע כי אין לעם
הזה יו באשם הזד-״
תנ״ף בלי צנזורה. היה זה מוזר כי
רק קול אחד נישא השבוע כדי לדרוש
בגלוי את טישטוש הפרשה ואת עריכתו
של משפט סגור וסודי. היה זה קולו של
דובר דתי: עורך הצופה שבתי דניאל (,)49
שהשתמש באמתלה הנדושה של בטחון־
המדינה, אמתלה שהופעלה פעמים כה רבות
לטישטוש רדיפות היהודים בהיסטוריה.
היה זה סימן נוסף להידרדרות המוסרית
של העסקנות הדתית במדינה. כבר
קודם לכן מצאה את ביטויה בעובדה הפשוטה
כי אף אחד מן הרבנים הראשיים
לא מצא לנכון לעשות את הג׳סטה הפשוטה
ביותר, הנאה לאדם המייצג את המולנחם

הנפגע,
סד הדתי: לבקר בכפר
בני המשפחות של קרבנות הרצח הסיטוני.
למזלה
של האנושות, לא תמיד היו נציגיה
של דת ישראל כאלה. מעולם לא היה
נודע לעולם על מעשה־הזוועה של שמעון
ולוי בשכם * או על מעשיו של עכן
בן־יצחק אויהוביריחו,
לו פקדו יעקוב
שע בן־נון להעמיד את האשמים בפני
ביודדין צבאי סודי ולהטיל צנזורה על

מעשיהם.
יורשיו של מוסר זה היו האנשים שהציעו
השבוע, לערוך את התגובה הנכונה
לרצח כפר קאסם: ביקור המוני של יהודים
בכפר הנפגע, כדי לנחם את האבלים ולהם־
גץ לעיני המדינה והעולם את דמותה האמיתית
של האומה.

* זיו

עד כה ישבו על במת ההסתדרות שני
סוגי אנשים: הנואמים הסנטימנטליים, מסוגם
של שלמה לביא ושמואל דיין,
שדיברו על ציפור הנפש ורוח המשפחה
העובדת, והפעילים, מסוגם של עקיבא גוב־רין
ואהרן בקר, שנאומיהם היו רצופים
* בראשית ל״ד! ״ויקחו שני בני יעקוב,
שמעון ולוי אחי דינר״ איש חרבו ויבואו
עד העיר בטח ויהרגו כל זבו־.״

כלאם (ימין) ובקר (שמאל)
לא פועלי ביוב, לא עובדי נוחם
פסוקים כמו ״אז שואל אני.״״ ו״אז אומר

במועצת ההסתדרות, שהתקיימה השבוע,
בלט סוג חדש של נואמים: הפרופסורים
והדוקטורים, שהתפלמסו על הגיונות פילוסופיים
ועל עתיד הטכניקה האנושית.
הפער יצר פער. המפנה בא לפני
כמה חודשים, כאשר נזכרו מנהיגי ההסתדרות
בצורה בלתי־נעימה שישנם בארץ
15 אלף אקדמאים וכי מספרם הולך וגדל.
תחילה ניסו לטשטש את העובדה הבל־תי־נעימה,
להתיחס אל האקדמאים כאל
פועלי־הביוב או עובדי־המחט. האקדמאי
היה אחד הבנים הקטנים במשפחת האיגוד
המקצועי, שהאבא שלה היה אהרן
בקר. בקר ואנשיו לא ראו שום צורך
בהעלאת רמת־המחיה של האקדמאי מעל
לרמת שאר העובדים, .
אולם האקדמאים לא הסכימו, משום־מה,
לדעה זו. פרצו שביתה אחרי שביתה,
כהן נולדה שכבה חדשה של מנהיגים,
ברובם אנטי־הסתדרותיים. ככל שקטן הפער
בין המשכורות, גדל הפער הנפשי
בין האקדמאים לבין עסקני ההסתדרות.
לחסל או לכרוע. תחילה ניסו מנהיגי
ההסתדרות לשבור את מרד האינטליגנציה
בכוח. אולם משנוכחו לדעת כי
אין הדבר אפשרי, נזכרו בכלל מדיני
עתיק ונבון :״אם אינך יכול לחסל, בלע!״
ההסתדרות ניגשה לבלוע את מורדי האקדמאים,
על כל דרישותיהם וטענותיהם.
כדי לבצע מיבצע זה, היה צורך במנהיג.
פנחס לבון העיף מבט מסביב, מצא
את המועמד האידיאלי בקירבת־מקום: שמחה
בלאס, איש המים, שהתפטר זה עתה
משרות ממשלתי, כמחאה על איחוד תה״ל
עם מקורות. בלאם, דמות ססגונית שלמו
הנדסה בברלין. היה האיש הנכון לשימו
בראש המחלקה החדשה לאינטליגנציה העובדת.
הוא קיבל מעמד שווה לזה של
בקר, כך שהאקדמאים יצאו מתחת לכנפי
האיגוד המקצועי של הפועלים והפכו לגורם
עצמאי ובעל־השפעה בהסתדרות.
הבטיח בלאם :״חוו שנתיים יוכפל, ואולי
יושלש, מספר האקדמאים במדינה!״
מעתה היה מובטח כי גם בכינוסים הבאים
של מוסדות ההסתדרות לא יחסת הפרד
פסורים.

רוויו! גאוני
ביך צורות־הכפיה של הפיאודליזם המפלגתי
בארץ, תופסת חלוקת־העבודה
מקום נכבד. השולט על מקורות העבודה
שולט גם על נפש העובד. לכן השתלטו
המפלגות עוד בימי המנדט על שטח חשוב
זה. בכל קונגרס ציוני היו נשמעות צעקות
על הפליה וקיפוח, על הרעבת פועלים
של מפלגה אחת בידי מחלקי־העבודה
של המפלגה היריבה.
באחד הימים הבינו מנהיגי כל המפלגות
שלא כדאי להתחרות ביניהם, ושתחת
זאת מוטב להקים מעין טרסט של המפלגות
בשטח העבודה. לפי הסכם בין
ההסתדרות הכללית, ההסתדרות הלאומית, ת־פועל־המזרחי
ופועלי־אגודת־ישראל, הוקמה
לשכת עבודה כללית, בה חולקו כל המשס0ר
להסתדרות
רות לפי מפתח מסודר: ס/
הכללי,6 ,ס 30 לשאר שלרש ההסתדרויות.
היה זה טוב והגיוני. שום פועל לא
•כול היח למרוד בפאלגומ, והמפלגות לא
העוזם •הזה • 10 0

התישו את מרצן במלחמות קטנות. המזכירים
מונו לפי המפתח, וכל מזכיר
שלט על הפועלים שלו. היה זה הבסיס
להקמת משטרים מסוג המשטר המפורסם
בקרית־שמונה.
היפה והיעיל. מפלגה אחת בלבד
הרגישה עצמה יותר ויותר מקופחת. ל־מפא״י
היו רק ארבעה נציגים מבין 12
חברי הבהלת מרכז הלשכות. שאר שלושת
נציגי ההסתדרות (מפ״ם, אחדות־העבו־דה
והעובד־הציוני) הצביעו דרך קבע עם
חמשת נציגי ההסתדרויות הקטנות. כך
נוצר מצב שמרכז הלשכות הפך כמעט
מוסד יחיד במדינה בו אין למפא״י רוב
מוחלט.
לרוע המזל, אי־אפשר היה גם לשנות
את ההרכב. לפי חוקת הלשכות אפשרי
הדבר רק כתוצאה מבחירות כלליות של
דבר שאינו ניתן
״הנזקקים ללשכות״
בכלל לביצוע.
לכן נולד במוח מפא״י רעיון גאוניו
להלאים את לשבות־העבודה. זה היד,
יפה: אין אדם נאור המתנגד להוצאת
חלנקת־העבודה מתחום המפלגות. וזה היה
גם יעיל: כי במשרד־העבודה שולט השר
מרדכי נמיר, שהוא איש־מפא״י נאמן. אפשר
היה לסמוך על כך שההלאמה תתן
למפא״י סוף־סוף שלטון מוחלט בשוק העבודה.
הלב
הנוקשה. מפלגות המיעוט בהסתדרות
הבינו כי עתה הונפה החרב
על אחת מעמדותיהן החשובות. אמנם לא
היה נעים לשום מפלגה לרמוז שהיא
זקוקה לשלטון בשוק־העבודה כדי להחזיק
בחבריה, אולם לא היתד, ברירה: בהצבעה
שנערכה השבוע במועצת ההסתדרות,
הצביע השמאל נגד הלאמת הלשכות.
ההצעה נתקבלה בקולות מפא״י וזד
עובד־ד,ציוני.
עתה היתד, הדרך פנויה להבאת חוק
מתאים לכנסת. אולם הדבר לא היה פשוט.
כדי להעבירו היה צורך בחזית ימנית
מפא״י־חרות־הציונים־ו־,כלליים, נגד מפלגות־פועלים
כמו מפ״ם ואחדות־העבודה. מפא״י
היססה מפני צעד כזה.
המסקנה ההגיונית: משא־ומתן חשאי בין
מפא״י ונציגי השמאל, כדי להבטיח הצבעה
מאוחדת למען ההלאמה. מנהיגי
מפא״י* האמינו כי פיצוי מתאים, והבטחת
כמד, עמדות לאנשיהן תרכך את ליבן
הנוקשה של מפלגות השמאל.

הוא צ עי ר
ובעל דב׳ויון.
בחועזו הדק
בדגיע ת ב די ד
להחלט־ההנבונה.

י י ^ י י 600־ י
יגי

ג׳וובן נואלי־ר:
נלסוך הו א גי ע עזן י
עסקנים כלנתר מראש הע־ן
החיים הפוליטיים המיוחדים־במינם של ישראל
הולידו טיפוס אנושי חדש: אדם העושה
את עסקנותו הפוליטית קרדום לחפור בו,
והמתפרנס יפה מכך, שהוא עובר ממפלגח
למפלגה, תוך כדי אירגון קנוניות חשאיות
מאחורי גב ידידיו היקרים־מאד לשעבר.
טיפוס כזה היה גם הרב צדוק יצהרי,
ראש הסיעה הגדולה ביותר במעצר, המקומית
ש 7ראש״העין, סיעת תנועת בני־תימן.
בבחירות האחרונות למועצה המקומית, שנערכו
יחד עם הבחירות לכנסת, זכתה
מפא״י לשני מקומות בלבד מתוך תשעה
הכיסאות של המועצה. כל שאר המפלגות

סי ל א בי ב לחיפה .׳רזשריס. נתניה, העסק, הנליל 1חזרר.
1ם יחר ערי ישראל ננסעים בישירים רק בישיבה.
הנוסע! פנה לחח!ח אנד• המקום בישיר פ!1י בשבילך בבל שעות היום

במדינה

רדיו־פטיפוז

למכירה

במצב כמעט חדש
_ לפנות :
בית־מסחר ספרים ״מסרח*
חיפה, רחוב. הרצל .61

לסובדיס גוו
מחלקתנו. לחטוב הגזרה, המצויירת במכונות משוכללות והמופעלות
בשיטות• החדישות ביותר על ידי צוות מומחים ממדרגה ראשונה,
פותרת את בעיות עודפי השומן וחטוב הגזרה שלך.
אנו נותנים אחריות מלאח

להורדת משקל גם לאלה אשר ניסו באמצעים ובשיטות
שונות להוריד ממשקלם וטרם הצליחו עד כה.
נא לבקר במכוננו להתיעצות חינם, ללא כל התחייבות.
פתוח׳ רצוף משעת 8בבוקר.

נאלצו להסתפק במקום אחד לכל אחת, ואילו
יצהרי הצליח לארגן לרשימתו די קולות כדי
לזכות בשלושה מקומות.
אולם סיעתו, שרייתה הגדולה ביותר׳ נשארה
בכל זאת באופוזיציה. כדוגמת הממשלה,
הצליחה מפא״י ראש־העיינית להתלכד
לקואליציה עם הפ על המזרחי, אגודת ישראל
והפרוגרסיבים, ולשלוט ב־ 8000 התושבים
התימניים של היישוב.
דף גמרא ב־ 400ל״י. הכל היה טוב
ויפה, אילמלא התפרצויותיו האופוזיציוניות
של צלאח מתנה בדאני, שנמנה על מפלגתו
הפרוגרסיבית של פנחס רוזן. מפא״י חיפשה
שותף קואליציוני ממושמע אותר, גייסה למטרה
זאת את הח״כ התימני ישראל ישעיהו,
שהחל לבלות בשיחות ממושכות — על
ענייני תורה ומסורת — בחברתו של הרב
צדוק יצהרי.
לבסוף, נפל הפור; יצהרי הודיע כי יסכים
לבטל את סיעתו המיוחדת ולהצטרף למפא״י׳
אם רק ישולם לו הסכום שהוציא על אירגון
הבחירות. לאחר משא־ומתן ממושך בין
ישעיהו ויצהרי נקבע כי הסכום שהוציא
יצהרי על אירגון הבחירות הוא 8000ל״י,
בצירוף משרה מכניסה למארגן הבחירות
לשעבר.
מחוסר כל משרה הגיונית, הוחלט להכריז
על ביתו הפרטי של יצהרי כעל ״ישיבה־•,
ויצהרי עצמו החל מקבל, כראש ישיבה,
משכורת חודשית של 400ל־׳י ממשרד הדתות,
אשר לא ראה ברירה לעצמו אלא
להסכים לסידור זה. תמורת המשכורת, קיבל
יצהרי אל ביתו, לשעה בחס, כמה זקנים,
ששמעו מפיו דף גמרא.
הסכם ועוד חסכס. סעיף קטן נוסף
בהסכם, שבא גם הוא לפצות את יצהרי על
הוצאות הבחירות המרובות, קבע כי בנו
יתחיל לעבוד כסגן־מזכיר המועצה המקומית.
העובדה ששר־הפנים סירב לאשר מינוי זד״
לא הפריעה ליצהרי הצעיר להמשיך בעבודתי
הפוריה.
עתה, לאחר שקיבל פיצויים כה מלאים על
אירגון הבחירות, הגיע חורו של יצהרי לקיים
את חלקו בהסכם׳ להעביר את צירי
סיעתו לרשותה של מפא״י. אולם לא כך
הבין את ההסכם יצהרי עצמו. הוא היה
סבור כי התשלום בא רק כדי להעביר אותו
אישית לסיעת מפא״י, ואילו בעד סיעתו
מגיע לו תשלום נוסף. מאחר שתשלום כור,
לא ניתן, ראו חברי הסיעה את עצמם חופשיים
לחתום על הסכמים דומים עם מפלגות
אחרות, מבלי שראש הסיעה לשעבר יראה
מעשה זה בעין זועמת.
חבר אחר של המועצה המקומית מטעם
סיעת בני תימן, מלחי שמו, עבר, למשל,
לחסות בצל כנפיה של הסיעה הפרוגרסיבית.
יצהרי, המפאי״ניק החדש, נכח בישיבה
בה נחתם ההסכם בין הסיעה הפרוגרסיבית
לבין חברה החדש. הסכם זה כלל
יתרונות חשובים לא רק למלחי, אלא גם
ליצהרי עצמו. נקבע בו כי בקואליציה החדשה
שתקום, אם ירצה השם, במהרה בימי
החותמים, יקבל מלחי תמורת גמישותו הרעיונית
את תפקיד ראש המועצה, ואילו
יצהרי יתמנה לרב הראשי של ראש־העיין.
בנו ימשיך לשבת בטח על כיסא סגן-
המזכיר, שממנו רצה לנשלו שר־הפנים.
למד! ו מ דו ע? מכא״י הרגישה את עצמה
— ובצדק — מרומה. לא זו בלגד ששילמה
כופר־נפש הגון ליצהרי, אלא שבסופו
של דבר יישמט מידיה כליל השלטון במר
עצה המקומית. תגובתו של יושב־הראש ה־מפא״יי
של המועצה, משה זכריה, היתה
פשוטה. הוא נמנע מלכנס את המעצר, המקומית
לישיבה הגורלית, בה היה עתיד
ליפול ולהניח את כסאו ביגון קודר לקואליציה
החדשה.
השבוע פנו כל הסיעות האחרות של ה•
מועצה המקומית ראש־העין אל עורך־הדין
הפתח־תקוואי המזוקן יצחק ברא״ז, כדי להתיר
את הסבך. הפתרון היחיד האפשרי,
לדעת ברא״ז: אם לא תכונס המועצה בעתיד
הקרוב ביותר, כפי שדורש החוק, יתבקש
בית־הדץ העליון להוציא צו־על־תנאי
ולחייב את זכריה, יושב־ראש המועצה, להופיע
ולנמק מדוע לא יכנס את המועצה המק
מית לישיבתה.
באמת, מדוע?

מפלגות

מטכ״ל לבן

שבוע לפני מיבצע סיני הציע העולם הזה
( )993 להקים, בצד מטכ״ל החאקי המנצח
על הצבא, מטכ״ל לבן שירכז ויתכנן את
כל המאמצים להשגת שלום על בסים של
ת 3ול 1ו?8ה 8 8 8ג

איחוד מרחבי. הסיסמה העיקרית: המלחמה
בין שני העמים השמיים פותחת את המרחב
בפני האימפריאליזם הזר מכל הכי־ורניבה
שבוע
הצטרפה באופן מפתיע אישיות
נכבדה לדרישה זו. באסיפת־עם מסעם מפלגתו
ברמת־יצחק, קרא יגאל אלון :״ליד
המיפקדה הצבאית, הדרושה לנו לשם הד
נה על קיומנו וזכויותינו, יש צורך דחוף
גם בהקמת מיפקדודשלגם, שתתווה מדיניות
של שלום לטווח ארוך! עלינו לחזק
את הכלים הקיימים, ולהקים גם כלים
חדשים! הסברתנו צריכה להגיע לכל אוזן
ערבית ולהבהיר את הסכנות הצפויות ממצב
של מלחמה! יהיו חלקים בעמי ערב
שיבינו מה הסכנות! עלינו לחתום ליום
זד, וליזום אופנסיבה של שלום!״
מה צריכה להיות התכנית? גם בשטח
זה קיבל יגאל אלון את הצעת העולם
הזה :״יש לכונן חבר עמים מזרח־תיכוני,
ברית אזורית של עמים ריבוניים לשי־תוף־פעולה
מדיני, כלכלי, תרבותי ומדעי.
כל זמן שקיים מצב מלחמה בין הערבים
וישראל, מהווה הדבר פירצה למעצמות הר
דולות, לתקוע יתד של סכסוכים באזור!״
פגישה עם המרשל. היה זה קו
בלתי־צפוי מצד דובר של מפלגה שתמכה
בכל לבה בקו המדיני של דויד בן־גוריון,
הצביעה בממשלה בהתלהבות למען מיבצע־סיני.
יתכן
שאחד הגורמים שדחפו את יגאל
אלון לחפש לו דרך חדשה היה נעוץ
בחוויה אישית: פגישתו עם המרשל סיטו.
אלון, שלא ידע על מיבצע־סיני מראש,
השתתף במשלחת חברי הכנסת שנפגשה
עם המנהיג היוגוסלבי, שעות מעטות לפני
פתיחת המיבצע, ביקשה לשכנע אותו שישראל
לא תיזום לעולם שום פעולת־התקפה.
אין ספק שאלון נזכר ביזבטחתו
זו כשנודע לו, באותו ערב, על פתיחת
המיבצע.
המרשל השתדל מאד להסביר פנים למשלחת
הישראלית, סיפר לה בגלוי לב על
סכסוכו עם סטאלין (,״רוזבלט וסטאלץ הסכימו,
ביניהם שכל אחד יקבל ס/ס 50 מן השלטון
ביוגוסלביה. עשיתי פשרה ולקחתי
״/״ 100 בשביל יוגוסלביה אי־אפשר היה
לדרוש ממנו שיאמין כי המיניסטר נמיר
והגנרל אלון לא ידעו על מיבצע־סיני יומיים
מראש. אין ספק שהרגיש את עצמו מרומה
בזדון. היה זה מזון למחשבה מצד אלון.
אם יתקבל הקו החדש על־ידי מפלגתו
ברצינות, ולא כסיסמה חולפת של נאום
ספונטאני, הוא עשוי לתרום תרומה גדולה
לקיומה של המפלגה, התועה מזה כמה
חדשים על במה המדינית, מבלי לדעת
מה בדיוק היא רוצה.
הכנסת לכה דוד לקראת כלה
השרים הדתיים לא הבחינו בהזדמנות
ההיסטורית. כאשר הציע שר־התחבורה משה
כרמל לתת לכל בעל מכונית לבחור ביום
שבתון אחד בשבוע, אך לא ביום השבת,
בו שובתות בלאו הכי רוב המכוניות, הם
גיענעו בראשיהם לאות הסכמה ועברו לנקודה
הבאה על סדר־היום.
אך איש אחד שם לב לגודל השעה.
היה זה בנימין מינץ, מנהיג פועלי אגו-
דת־ישראל. הוא הלך לקראת הכלה, פתח
מיד בפעולה נמרצת בכנסת, דרש כי
יינתן לכל אדם לבחור ביום השבת, כיום
שבתון.
ההצעה נראתה הגיונית, נתקבלה ללא
ויכוח רב. בטאונו של מינץ, שערים, חיכה
בתופים הגדולים: הישג דתי חשוב
ומיוחד־במינו הושג על־ידי מנהיגו, גואל
היהדות הדתית הצרופה.
עצלנות מבורכת. זה הרגיז אח
׳שאר הדתיים המקצועיים בכנסת. הם לא
יכלו להשאיר הישג נכבד כזה בידי מינץ.
לכן הזדרזו משה קלמר, איש המפלגה
הדתית־לאומית, ושלמה לורנץ, איוש אגר
דת־ישראל, הכניסו הצעה חדשה, קיצונית
יותר: להפוך את שבתון־השבת לחובה,
כפו בימי דויד צבי פנקס המנוח.
איש לא התיחס לדבר ברצינות. הכל
הבינו את מצוקתם של החברים הדתיים.
אמר משה כרמל, כמעט בהלצה :״אתם
הרי לא נוסעים בשבת. אם יאסרו עליכם
לנסוע בשבת, אז מה החסכון?״ י
אולם הבדיחה האמיתית באה בסוף. מכל
ח״ב המפלגות הדתיות נכחו רק שני חברים
באולם הכנסתי בשעת ההצבעה —
קלמר ולורגץ עצמם. גם שאר הספסלים
אש? 3ווזה >0 0 0

היו כמעט ריקים, ההצעה נדחתה בשלושה
קולות בסרהכל. אילו הטריחו שלושה
חברים דתיים נוספים את עצמם לבנין
הכנסת באותה שעה, היה איסור הנסיעות
בשבת הופך לחוק המדינה.

מ שט ר ה
מוות במטה הארצי
עורד־הדין מאיר דינאי היה עסוק מאד
ביום ששי האחרון. המשטרה הבטיחה
להביא את לקוחו, דוד ושולי, אל בית־משפט
השלום על מנת להוציא נגדו פקר
דת מעצר. הלקוח ישב אותה שעה בחדר
החקירות של הענף הכלכלי במסה הארצי,
האזין בפעם המאה והאחת לשאלה
החוזרת ונישנית בדבר רשת הברחות ארצית
בין ישראל לעיראק, בה היה מעורב
כביכול.
בעשר בבוקר פקעה סבלנותו של וינאי.
הוא צלצל למשטרי״ ביקש לדעת
מתי יובא רסולי אל השופט. הוא נענה
כי המכונית תצא מיד. באחת עשרה וחצי,
היתד, תשובה דומה. בשתים עשרה, היתד,
ההודעה הטלפונית מהמטה שונה וקצרה
ביותר :״דוד רסולי התאבד לפני דקות
אחדות, לאחר שקפץ מחלון הקומה החרישית.
הוא נהרג במקום.״
דינאי מיהר אל המפה הארצי׳ ביקש

וכל חזבויות שסודות)

תצפית

• אחרי השלב חראשון בפינוי סיני על־ידי צח״ל, תגיש
ארצות״חברית, באמצעות או״ם, הצעה להמשך הפעולה. לפי

הצעה י זז, תידרש ישראל לסגת פד לגבולות שביתת-חנשק, ואילו לצבא המצרי
יורשה לחזור לבל בסיסיו הקודמים פרס לשארם אל־שייך ולרצועת עזה.
בשני אזורים אלה, יתרגז צבא האו״ס, וחם יוכרזו נאזוריס מפורזים, תחת
חסות בינלאומית. בצורה זו יבקשו חאטריקאיס להבטיח לישראל כי לא יופרט
מעבר אניותיה בנזיפרץ אילת וני רצועת נחה לא תשמש בסיס להכנות צבאיות
פעילות עדה.

• לעומת זאת, ת$יע קנדה הצעה משלח, העשויה לזכות
בתמיכתן השקטה של ארצות אמריקה הלטיניות לפי הצעה זי,
לא יורשה לצבא המצרי לשוב לסיני, בל עוד לא תתן ממשלת קחיר הבטחה
מפורשת לא לחסום את תעלת סואץ בפני אניות ישראל ולאפשר שייט חופשי
גס בסיפרץ אילת.

#כחוגים דיפלומטיים סובייטיים מתגבשת הדעה הכאה
לגבי המרחב: על שתי המעצמות הגדולות, ארצות־חברית וברית־הסועצות
להימנע מהתערבות פעילה כלשהי בענייני האזור ולהניח, תחת זאת, לשני
מנהיגי הנוש השלישי — טיטו ונהרו — לפעול למען יישוב הסיכסון חישראלי־ערבי.
לדעת הרוסים׳ ,תבן רק פתרון אחד: ארצות מרב יבירו עקרונית בקיומה
של מדינת ישראל-,בתנאי שזו תסכים לחזוו לגבולות החלוקה של 947ו.

• אל תתלה תקוות -רבות בניחושים על מיפנח כעד-ישראלי
כמדיניות החוץ של ארצות״הכרית. מינויי של נריסטיאן הדטי
במקומו של הרברט הובר כסגן שר החוץ, עשוי להיות בעל משמעות רק לגבי
היחסים בין ארצות־הברית לבין צרפת ובריטניה, שהתערערו במידה רצינית במת
העדרו של ג׳ון פוסטר דאלם מתפקידי
ומילוי מקומו על־ידי הובר הבדלני. העובדה
שהרטר פטל בשנים האחרונות
למען הציונות בארצו לא תשנה את
מדיניות הסטייט־דיפרטמנט .,הנקבעת סל־ידי
מנגנון־הקבע האנטי-ישראלי, תחת
פיקוחו הישיר של דאלס.

• וועידת הכרית האטלנטית,
המתכנסת עתה בפאריס,
ואשר מטרתה לתקן את יחסי
אמריקה־אירוסח המערכית, עשויה
להסתיים בתוצאות הפוכות. אם
ארצוודהברית תעמוד בדעתה להגיש
סיוע כלכלי וצבאי למארוקו ולטוניסיה,
על אף התנגדותה של צדפת, ואם היא
לא תפייס את בריטניח בשאלת המואץ
וסיכסוך בגדאד־קהיר, יסמן הדבר התחלת
התפוררות הברית,

• הזעזועים חכלתי-פוסקים
העוברים עתה על הונגריה, עשויים
להביא לחיסול הקהילה

יגאל אלון עם משלחת הכנסת ביוגוסלביה *
מה חשב מיטו 7
לראות את לקוחו המנוח. הגופה כבר לא
היתד, שם: היא הועברה מיד אל תחנת
מגן דוד אדום הקרובה, לאחר שרופא
המשטרה קבע את מותו הוודאי של דוד
רסולי. האבחנה: אבוד לדעת.
ללא סריטות. לאחיו, אשתו ושכניו
של דוד רסולי היתד, דעה שונה לגמרי על
נסיבות מוחו של העצור .״דוד איבד את
עצמו לדעת?״ צעקה אשתו מרסיל,38 ,
כשחמשת ילדיה מגפים להבץ פשר ההתקהלות
בדירתם ,״תמיד, היה לועג למתאבדים,
אומר שזו לא הדרך...״
גם השכנים לא רצו להאמץ שדוד רסי־לי
,40 ,יכול היה לאבד את עצמו לדעת.
״אנחנו כולנו אהבנו אותו. היינו מבקרים
בביתו בערבי שבתות ובלילות השבוע,
והוא אצלנו. קיימנו יחסי שבנים למופת״,
סיפר בעל חנות המכולת בחדת הבית, מאיר
גרוזנם שהורשה לראות את פני דוד, לפני
קבורתו.
י ״אי אפשר היה להאמץ שאלה הם פניו
של אדם שקפץ מן הקומה החמישית. הייתי
בחצר המשסרה. החצר מרוצפת, יש בך
כל מיני גרוטאות. הפנים של רסולי היו
כשל אדם חי. לא היתד, אף סמטה
עליהן,״ העיד.
יחסה של המשטרה למשפחה, השכולה
היה מוזר ביותר. בגדי המנוח לא הוחזרו
לקרוביו, שהורשו רק להסתכל בבית
השימוש שבקומה החמישית של בנין ד,מ*
בשעת הנחת זר פרחים על קבר היהודים,
הרוגי הנאצים. אלון נמצא בין מרדכי
נסיר והרצל ברגר, לפניו ד״ר שמשון יוניצ׳י
מן, ח״ב חרות,

היהודיתשם. מתנהל משא ומתן
בלתי־דשמי בין גופים יהודיים וממשלת
יאנוש קדאר, במטרה לאפשר את עלייתם
המרוכזת של כל יהודי הונגריה לישראל
תון תקופה קצרה.

• מתקרב מיפנח כיחס ההסתדרות
הכללית לאזרחיה ה
ערביים
*טל מדינת ישראל. בת נהגה המצומצמת של ההמתדדות, הש־תרשה
ההכרה ני יש לפתוח מיד בפעולה רחבה לשילוב הערבים בכל שמחי
החיים של ההסתדרות והמדינה. הדבר יתבטא על־ידי הקמת מזזלקה מיוחדת
לשיבוץ ערבים בכל ענפי ההסתדרות, לפיתוח השכלת הערבים הצעירים
ולצירוף פקידים ערביים במידה נאותה, למנגנון חמדיגה
• צפויה התקפת כללית על חברי ואוהדי מק״י, תפעולה תתנהל במקסימום
השקט האפשרי, ותכוון להרחקת קומוניסטים ממקומות עבודה ציבוריים וגס
פרטיים, במידה שהדבר ינתן לביצוע.

• כחזית המפלגתית, יתפסו ריכוזי העולים מקום נכבד
בעתידהק רו ס. לאחד מינויו של אחוד אבדיאל כאחראי למחלקת העולים
הוזדשיס במזכירות הפעילה שד נזפא״י, יוחל במסע מוגבר לגייס פוליס חרשים
לשורות מפא״י. הדבר יביא להתנגשויות חמורות בין פעילי וזפלגח זו לבין
פעילי המפלגות האחרות בריכוזים אלה.

• הנהלות העתונים היומיים יחדשו אתי דרישתן לאשר לחן

העלאה נוספת במחירי חעתונים. יהיה זח אחד הסימנים למשבר החריף,
המקיף למעשה את כל המתונות היומית, המפלגתית והבלת״תלוייח כאחת.

לעומת זאת, לא תירתע מפא״י מביצוע תוכניתה להוציא
עתץ יומי הדש.

חעורן: משה שדת. גיגיי תומן בתוכנית זו, גם מתון

חשש שאם. לא ייפתח שטח פעילות מוגדר לשרת, הוא, עשוי לרכז סביבו.גרעין
אופוזיציוני פעיל בתון (זפא׳-י, ואף לחזור לממשלת.

• עם שוכח של נולדה מאיר לישראל מעצרת או״ם, יוחלט,
כין השאר, על תפקידו החדש של מנהל אל-על לשעבר, אריח
פינ קו ם. פיגקוס, אשר סיבות התפטרותו מהנהלת אל־סל סרס ניתנו לפירסוס,
מועמד עתה לתפקיד דיפלומטי.

• ההצלחה חקופתית הבולטת כעונה התיאטרונית הנוכחית
תחיה, כנראה, הצגת ״יומנה של אננח פראנק״ כהכימח,
בבימויו של ישראל 3קר. המחזה, המבוסס על יומנה האמיתי של נמרה
יהודיה שבילתה כמה משנות מלחמת חטולם השניה, יחד עם משפחתה, במחבזא
בהולנד, זבח להצלחה גידולה בארצות־הברית, בצרפת, בהולנד, בשבדיה ובגרמניה.

מפעל ״ידיעות אזזחשד

שכל אחד ירצה לרכוש

ספר שישאר כנדוכרת
למאבק הגבורה של צה״ל

ספר שיפאר כל ספריה
בכל בי תבישראל

במרינה
פה, משם קפץ רסולי את קפיצחו האוד
רונה, לדברי הודעת המשטרה.
לוח זמנים משובש. לוח הזמנים
בחקירתו של רסולי, היד, מענין למדי.
חוקרי המשטרה שבאו לביתו, הודיעו לאשתו
על מעצרו לשעות אחדות. כבר
בביתו, שבשדרות ח״ן בתל־אביב, הוצגה
לפני השוטרים תעודת רופא חמעידה שדוד
רסולי סובל מלחץ דם גבוה, במידה המסכנת
את חייו. לפעמים היה נפגע במחלתו
והיה מתעלף כשהוא עולה במדרגות,
או מתאמץ למעלה מן המידה.
גם עורך הדין הציג תעודה כוו במטה
המשטרה, אך נענה בשלילה כאשר תבע
את שחרורו המיידי .״הוא עלול להפריע
לחקירה הכללית של רשת ההברחות. הוא
מסרב לספר דבר״ ,ענה הסמל גד בן
מאיר, חוקר המשטרה הכלכלית.
כשפרסמה המשטרה את הודעתה הראשונה
על התאבדותו של רסולי, נאמר
בה כי הוא קפץ מחלון הקומה החמישית,
רגעים אחדים לאחר שהודיעו לו על שחרורו
.״הוא סיפר לנו את הפל והבטיח
להביא אותנו לבית, לתת לנו את המסמכים
שהיו דרושים לנו לגילוי רשת ההברחה״
,אמרו החוקרים לאחר מותו.
העובדה המוזרה בכל הסיפור: באותו
זמן, בו סיפר רסולי כביכול על פרטי רשת
ההברחה ושמע כי הוא, ישוחרר בקרוב,
צלצל דינאי אל חדר החקירות, נענה מדי
פעם כי רסולי יובא מיד אל השופט.
הסמלים בן מאיר ושמש, ששוחחו אתו
בטלפון, לא הזכירו אפילו את האפשרות
שרסולי ישוחרר בעוד רגעים אחדים, יוחזר
לביתו לאחר שחקירתו הושלמה.
לא היתד, זו הפעם הראשונה שחשוד
קופץ מחלון הקומה החמישית, קומת החקירות
הכלכליות במטה הארצי של המש־

חזות נרגשים רבים, המתחוללים בו מפעם
לפעם. הפעם עבר נהר הדמעות, החיבוקים
והנשיקות את כל הנהרות הקודמים,
כאשר באה משפחת עמרם לקבל אל
חיקה את הבת האובדת, אשר כבר תשע
שנים נחשבה בעיניה כמתה.
הרפתקאות כירדן. כשהודיעה שרד,
עמרם לאמה, לפני יותר מתשע שנים,
״אני הרה״ ,נפל הפור. האם זילפה לא
רצתה לה5יר עוד בבתה, אהובתו של
קצין פולני, והיפה בין בנות שכונת בקעה
הירושלמית. הקצין, שריד ממחנות הצבא
הפולני של הגנראל אנדרם, ששהו
בארץ בימי מלחמת העולם השניה, נשא
את שרה לאשר״ עבר יחד אתה לגור
ברובעים הערביים של ירושלים העתיקה.
לאחר חודשים אחדים, נסגר הגבול, פרצה
מלחמת העצמאות.
מאורעותיה של שרה בממלכת ירדן ראויים
לשמש בסיס איתן לכל ספר הרפתאת
בנד״ עזב
קאות הגון. אחת שילדה
ד,קצץ הפולני את ירדן ואת שרה, חזר
למולדתו. שרד, עצמה׳ החליפה את שמח
ליקטרינה אלכסנדרובנה, הצטרפה למנזר
בית הכלא של המשיח, בהעמידה פני
רוסיה, עזבה אותו כדי להיות אחות, פקידה,
עתונאית ומזכירה פרטית של עורך
העתון האופוזיציוני א־צריח. כשנסגר ד,ע־תון,
נאסרה גם שרה, ובנד, איבאן הועבר
לפנימיה נוצרית סגורה בבית לחם.
אופוזיציה למלך. כמזכירתו של האשם
אל־סבע, עורך א־צריח׳ הכירה שרה
עמרם את ראש ממשלתה הנוכחית של
ירדן, סוליימאן נבולסי. עתה, כאשר חזרה
לישראל,־ היו בפיה סיפורים רבים על
פגישותיה עם נבולסי ועל תקופת פעולתה
הפוליטית הקצרה, באופוזיציה למלך,
עד למאסרה לפני כשלוש שנים.

״ ידיעותאחרונות ״ מגיש
לקוראים ולכל אזרחי ישראל

האלבום המפואר
של דוד בן־גוריון
המופיע כהוצאת ״עיינות״
אלבום זח, שכו משתקפת כל חהיסטוריח
של העם המחדש את חייו במולדתו, מימי
העליה, המאבק, הקמת המדינה, מלחמת
השחרור ומערכת סיני, כולל מאות צילומים
מודפסים על :

אחרונות״

טרה בתל־אביב. הפעם, הבין גם המפקח
הכללי של המשטרה, יחזקאל סחר, כי
הסאה הוגדשה. הוא הורה להקים בית
דין חוקר לחקירת תעלומת מותו של
רסולי.
בשדרת חן בתל־אביב חיכו מרסיל רסו-
לי וחמשת ילדיה למסקנות החקירה .״עלינו
מעיראק, כי רצינו לחיות כאן בארץ
היהודים, בארץ הצדק. עכשיו אנחנו מחכים
לצדק,״ אומרים בני משפחת רסולי.
״אנחנו רוצים — וזכאים — לדעת מהקרה
בחדר החקירות שדחף את דוו למות!״

* 3יי >

ד רכי אדם

בחולון, מקום מגוריה החדש של משפחת
עמרם, שיחק השבוע איבאן עמרם
בכדורגל עם ילדי השכונה. שמו של אי־באן
שונה כבר לישראל, הילד השולט
בערבית ואנגלית איננו יודע לדבר עברית.
על תוכניותיה של שרה בעתיד, מאנה
לדבר .״אני רוצה עוד לעשות הרבה, אך
עדיץ אינני בטוחה אם אוכל להגשים
אפילו חלק מכל זר״״ אמרה בנימה מיסתו־תת.

האלבום
יימכר בחנויות במחיר של

10 לי•

במקום שלוש אחיות, ארבע
כשעלה נבולסי לגדולה ׳>גבחר לראש
ממשלת ירדן, תמה תקופת מאסרה, לה
נידונה כמרגלת ציונית. היא שוחררה ונתבקשה
לעזוב את המדינה, לחזור לארץ
מוצאה הרשמית, בהתאם לתעודותיה:
ברית־ד,מועצות. בקשתה אושרה, בעזרת
המלצות ראשי האופוזיציה בעבר, שהפכו
בינתים לראשי השלטון בי תן. מכיוון שאץ
נציג סובייטי ^רדן, הורשתה לעבור
לישראל. במעבר מנד^באן ם, אליו הובאד״
חיכו כבר קרוביי, שקיבלו לפי בקשת
שרה עצמה את הו*עת המשטרה על בואה
הקרוב.

• נייר אילוסטרציה עבה
9פורמאטגדול ()28x21
ס כריכת עורית לבנה מפוארת

לקוראי ״ידיעות

חוזרת לישראל עמרם וכנה ישראל

מעמאן דחורון

דמי הרשמה 1.500ל״י
4תלושים שיתפרסמו ב״ידיעות אחרונות״
כימי שיטי משך חודש דצמבר יקנו את
הזכות לקבל את האלבום כמחיר המוזל.
התלוש הקרוב -כיום ו׳ .14.12.1956

במשך תשע שנים השיבו בני משפחת
עמרם לשאלה :״כמד, ילדים אתם?״ בתשובה
אחת :״שלש אחיות ושני אחים.״
השבוע, חל שינוי בתיאור המשפחתי והתשובה
היתה :״ארבע אחיות ושני אחים.״
כי למשפחת עמרם, בשיכון החדש בחר
לון, נולדה בת חדשה — בת עשרים ושש:
שרה יקטרינה עמרם.
מגבר מס־לבאום בירושלים היה עד לגר

נראה כי הרפתקאותיה של שרודיקטת־נה״אלכסנדרובנח
היו עדייו רחוקות מסיומן.
הטולס חזר1 0 0 0 ,

אדם זזכם תאר יצר את האיוזרה הגרורה הזאת.
הוא ירמ את האוזת:
ארם נפגמ בנז2ן רה בשדה־הם רב,
בגדר צמד ם בון או תתמה נוכרית.
אבר שום ארם איוו נזגימ בוזם רה,
רוז2ן ום בו אפשר ריהרג.
וזיירי וזירואים, וויירי זזובה וזזיירי 2ן במ -
כורם וזתודבים בשרה־הם רב,
כי וזי שוזבם ש בכר כוווו רהשתוזבו וזן הם רב,
איוו וזגימ אר הם רב.
הכרור אינו מיוור, הוא וזוצא את כתובתו.
והוא הרין רגבי הפגז והוזום ש והפצצה.
הם וזוצאים את הנכנם בג׳יפ הראשון רנזארב,
את הראשון הם ופץ וזן התמרה רהם תמרות.
את הראשון הזזודר רשרה־וזום שים כרי רפרם דרך,
את הראשון הנזתרונזם וזן הארוזה בוזבור הכדורים.
ישנה בזזירה בובמית בשדה־הם רב, בזזירה אכזרית:
נופרים הבוובים, הבוהורים, האוזיצים, האציריים.
זהו ם יפורם שר אוזרים נזהם, זזררי הם יבוב השני,
בניו שר דור וזושנזץ, שהואשם כנזתפרם נזמרכים,
נציגיו שר דור שנראה כנזתררדר בוזררון ההתנוונות,
נציגים אשר רם הוזוות הוציאם,
וון השורות הארוכות רמיני המם,
והנה הם צמידים יפים,
זזדורים שאיפות ורבבוים ואידיארים,
שכר אוזר נזהם צמד רבדו בדרך זזייו,
בין דאגות ואכזבות והישגים,
שכר אוזר נזהם היה ארם.

טכליב מדזלכיס ראשזכד.

ל ה בו ת ב די ר ה פרטית ב ע ״ השל
1ווית דאייה

הלל פיכטנבוים

האלוף של
דמת־\ן
באחד מימיו הראשונים בצבא שכב הלל
על מיטתו וקרא בספר, כאשר הזמינוהו לשחק
קלפים. הוא סירב, המשיך לקרוא.
מרוגזים יצאו החברים החוצה, זרקו כלב
נושך על מיטתו. נשיכות הכלב השאירו
סימנים בגופו, הכריחוהו לקבל שמונה זריקות.
במשך
הזמן התרגלו החברים לכך שה־צעיר
הגברי והיפהפה ׳,גבה־הקומר, ותכול״
העיניים, קורא ספרים כשם שאחרים מעשנים
או מפלרטטים. כשבאה אמו לבקרו
במחנה, חיפש, הו בכל מקום, לא מצאוהו.
״אולי תחפשו אותו בחדר־התרבות,״ הציעה
האם. היא צדקה: כעבור דקה יצא לקראתה
בנה׳ מחייך וקורן, כשספר פתוח בידו.
בילדותו היה הלל נער חולני. אם לא נלקח
שבוע לרופא, התלוצץ הלה :״מה, אולי
הוא כבר בריא?״ כשהיה ח,לה בדלקת
ריאות, גער רופא באמו :״מה את מביאה
לי אותו! את לא רואה שהוא מת?״ הכל
הסכימו שיש לו לב חלש.
אך לפתע, בהגיעו לגיל ,10 הסך הצבר
החולני לצעיר חזק ובריא. הוא זנק לפעילות
ספורטאית, הפך אלוף רמת־גן לנערים
בריצת 800 מטרים, השתתף במירוץ־התבור
ובמירוץ־העצמאות. אולם אופיו לא השתנה:
הוא נשאר כקודם צעיר מעודן, ניגן בכינור
ובפסנתר, מילא את הבית בארגזי ספרים.
כשבאו אורחים הביתה, לקח את המפתח
ישל בית אחותו המורה, ישב וקרא שם את
ספריו הטכניים.
בבית־הספר נתבקש הצעיר מהיר־התפיסה
לעדר לחברים מפגרים. המנהל הציע לו לקחת
תשלום מתאים. תמה הלל :״מה פתאום?
אם אני מבין קצת יותר טוב מאחרים,
אז אני צריך לקחת בשביל זה כסף?״
גם אביו היה צריך להכריח אותו לקבל
דמי־כיס: מדי פעם החזיר הלל חלק מהם
בשעת־צורך. אחרי מותו נמצאו 75 לירות
חבויות באחד הספרים. הוא חסך אותן מן
הפרוטות שקיבל.
היה מוזר כיצד דאג הצעיר הגברי להוריו.
כשהלכו הוריו לזירהטרון, סירב להילוות
אליהם :״אני יודע, אמא, שלא תהני מן
ההצגה אם תדעי שאין אף אחד בבית. אני
אשאר.״ כשחזרו ההורים, מצאו כי הלל
הציע את מיטותיהם, הכין את הפיג׳מות
שלהם, הגיש להם בום תה.
הלל חלם ללמוד בטכניון, לחזור ולעזור
לאביו, חולה־העיניים, בעל בית־מלאכה ידוע
למכונאות בתל־אביב. הוא דחה את הלימודים
עד שישרת בצבא; שקע בינתיים בספרי
לימוד. לפני הגיוס גידל זקן, מתוך חשש
ש״אולי לא יהיה לי זמן בצבא להתגלח.״
הוא התגייס לנח״ל עבר קורס מם־כפים
וקורס צניחה. כשביקר בפעם האחרונה בבית,
נפרד בנשיקה מאחותו השניה, שהיא
אחות בבילינסון, ביקש נשיקה שניה ״גם
בשביל אמא.״ כשתמהה האחות החמודה
״מה פתאום?״ השיב, בחיוכו הרגיל :״כך
מתחשק לי!״
רב־טוראי הלל פיכטנבוים נקצר בצרור
של מקלע אי־שם בסיני. האם שלחה מבט
רווי־דמעות בגינת הוילה הקטנה, שעציה
נשתלו על־ידי הלל, התיפחה :״זה לא היה
בן, זה היה מלאך. הלוואי והיה פצוע, בלי
רגל ובלי יד, אבל שהיה חי

״לכולכם שלום! אצלי הכל בסדר. מצב־הרוח מרומם. וכמו שאומרים: להתראות: בשש
אחרי המלחמה. שחר.״ בשעה שפתק זה הגיע למשפחת הקבלן אברהם פינקלשטיין, כבר
לא היה כותבו בחיים: בהסתערות על מערך של מוצבים נפגע הזחלם בו ישב, ממוקש
ומפגזים, שעה קלה אחרי שנפגע הזחלם שלפניו, ארבעה מיושביו נהרגו במקום. כמה
רסיסים פגעו בפניו של הטוראי שחר, הקשר, רסיס אחד חדר ישר ללב. למשפחה הוחזרה
אפודה כחולה חתוכה, פנקס זיהוי נקוב ומכתב־בקשה של בן ה־ 23 לקבלת רשות לגדל
זקן, תוך ציון שחדל להתגלח שלושה ימים לפני הגיוס.
כמו ילדים רבים, שזכו להורים חזקי־אופי, היה שחר נער מתמרד מטבעו. למרדות זו
נוספו הטינה הטבעית של בן־בכור שנולדה לו אחות, וחוסר־הסבלנות של צעיר אינטיליגנטי
ערני. ארבע פעמים נאלצו הוריו האמידים להעבירו לבית־ספר חדש. היה זה רגיל לשחר
לחלוץ את נעליו באמצע השעור, לשים את רגליו היחפות על השולחן ולהכריז :״די, הבנתי
את הכל. עכשיו זה משעמם.״
התרופה נמצאה במקרה. בימי המלחמה נשלח עם אחותו למשק מזרע, כדי להקל על
אמו החולה. האווירה החופשית במשק, החינוך המתקדם במוסד, כבשו את לבו. לפתע החל
להיות תלמיד טוב. כשד,וחזר העירה, ערב ההתקפה על נצרת, מצא שחר את הענין המרכזי
של חייו: הפעילות בתנועת השומר־הצעיר.
ההתלבטויות נמשכו גם אחרי כן. הצרות בבתי־הספר התל־אביביים לא פסקו. אולם את
כל מרצו השקיע עתה בקן אשר ברחוב בוגרשוב פינת רחוב המלך ג׳ורג׳ ,תל־אביב. הוא
עזב את בית־הספר, עבד כמשרטט, חי למעשה בתנועה. עם חברי הגדוד בתנועה התגייס,
עמם הצטרף למשק סאסא, ועם אחדים מהם גם עזב את המשק אחרי משבר חברתי
ובריאותי. שיריו וציוריו נשארו חלק ממסורת המשק.
בניגוד לרוב הפורשים ממשקים, נשאר שחר נאמן לתנועה ופעיל בה, יסד בתל־אביב
חוג חברתי, מורכב כולו מחברי־משקים־לשעבר, קרא לו בשם ״להבות.״ בדירה המרווחת
של הוריו, בין ציורי הדודה וציוריו שלו,
התכנס החוג פעם בשבועיים. השבוע התכנס
שוב, באותו מקום, כדי להזכיר את מייסדו,
קרא לעצמו בשם ״חוג להבות שחר.״
״זה מתאים לאופיו,״ אמרה בשקט אמו,
רוזה, אשה דקת־חושים הכותבת גם היא
שירים, שניהלה יומן על גידול ילדיה מאז
היוולדם .״הוא היה כמו להבה — מתלקחת
ודועכת. הוא יכול היה להיות גס מאין
כמוהו, ועדין ללא שיעור, להשתולל בכבישים
ולעצור לפתע כדי לתת לזקן או לילד
לעבור.״
שחר שנא מלחמות, התלהב למאמרים
שוחרי־שלום, הצדיק את הלאמת תעלת־ס
אץ בידי עבד אל־נאצר. הוא טען שהוא
פחדן, הביא כראיה את פחדו מפני חתולים.
כאשר קיבל את הצו שקרא אותו לשרות,
החוויר, אמר :״אמא, זהו זה. זה הסוף.״
אחריו השאיר ערימה גדולה של מכתבי־אהבה
עדינים, שהזימו לחלוטין את מעטהו
הציני, כסלים, ציורים, תחריטים ושירים,
שאחד רד,ם פתח במלים :״על תחתית הנהר
3ן־שחר פינקלשטיץ
מטייל טבוע...״

אד הקרבבערבשבת
אותו יום ששי, הגיע בנימין קלופשטוק
כרגיל לדואר בחיפה, שם עבד כטכנאי רדיו־טלפון.
הוא טיפל בכמה עבודות בלתי״גמו־רות,
אסף תוכניות של מכשירים שהיו
מונחות במגירתו ומסרן לממונה עליו. רק
אז הודיע כי הוא ייאלץ להפסיק את העבודה,
בי קיבל צו קריאה מהצבא.
למעשה, קבע הצו כי על הטוראי קלונד
שמוק להתייצב במקום המיפגש היחידתי רק
בשבת. אך בנימין, שומר מצוות מילדות ובן
למשפחה אדוקה שעלתה ארצה מברלין כאשר
בנימין היד, בן 10 חודשים, לא רן ה
לחלל את השבת. הוא נפרד מהוריו ומיהר
לנסוע לפני כניסת השבת.
מאוחר יותר, הגיע אליהם מכתב, בו תיאר
בנימין את הימים שלפני הקרב. בין השאר
סיפר גם על יום השבת :״עבדנו כל היום
ולא הרגשתי כלל שזה היה שבת. רק לא
עישנתי.״ כי אותה שעה, כבר ידע בנימין
כי עבודת־שבת זו היתד, לקראת הקרב.
כעבור ארבעה ימים 48 ,שעות אחרי ש־צה״ל
חצה את הגבול הדרומי, נכנס הזחל
בנימין קלופשטוק
שבו ישב בנימין לקרב האחרון. היעד: משלטי
האויב. בנימין ירד עם אנשי כיתתו,
תפס את מקומו בשרשרת הפרושה להסתערות, והתקדם עד לתוך עמדות המצרים.
כדור אויב, שפגע בו מעל לעינו השמאלית, עצר אותו. הוא נהרג במקום.
אילו רצה, היה יבול בנימין להימצא במקום אחר, בטוח הרבה יותר, בפרוץ המלחמה.
הממונים עליו בדואר ביקשו ממנו לעבור ליחידה טכנית, סמוכה למקום מגוריו, שם יוכל
לנצל את ידיעותיו המקצועיות. הוא סירב .״עבודה כזו יכ;ל לעשות גם אדם קשיש,״
השיב .״אם בחורים כמוני לא יהיו ביחידות לוחמות, מי יצא לקרב?״
אותה גישה דחפה אותו לשורות הנח״ל. גדעון, אחיו התאום, הדומה לו במידה שזרים
לא יכלו מעולם להבדיל ביניהם, יצא לצבא. גיוסו של בנימין נדחה לשנה, כי אותו זמן
עבר ניתוח באף. כעבור שלושה חודשים התייצב שוב בלשכת הגיוס: הוא חוייל, דרש
שיצרפו אותו לאחיו התאום. עם סיום חודשי הטירונות, יצא עם אחיו להתיישבות־ספר,
במסגרת הנח״ל, בקבוצת שלהבת.
בנימין. היה אופייני לטיפוס של הצעיר הדתי, שספג את מיטב המסורת הדתית והתכונות
ד,צבריות מילדותו. הוא ראה את מקומו בשורה הראשונה של המחנכים, המדריכים, הלוחמים
בכל שטחי החיים בארץ. בכל מקום שמר על זהותו כאיש דתי. פעם, בצבא,
התנגש בנימין עם מפקדו, על רקע של נוהל דתי ביחידה. הדבר הגיע עד לרב הצבאי
הראשי של צה״ל. בנימין, חייל ממושמע, ובעל חוש נימוסין טבעי, סירב להיכנע והתעקש
עד הסוף.
חבריו לעבודה, שהיו עדים אף הם למקרים בהם עמד בנימין על עקרונותיו, העידו עליו:
״הוא נלחם בעקשנות, אבל כג׳נטלמן. ולא יכולת שלא לכבד אותו על כך. כי עקשנותו
לא ך,יתד, עקשנות של קנאי, אלא עקשנותו של לוחם בלי מורא.״

עיניו החומות קבעו דברים רבים בחייו.
מפני שהיו מלוכסנות מעט, קראו לו כל
חבריו ״סיני,״ ואיש לא הכירו בשום שם
אחר. מפני שזווית־עיניו לא היתר, בסדר,
נפסל לקורס־טייס׳ אחרי שכבר עבר את
הבחינות.
דבר אחד עשה בלי עזרת העיניים: בלילה
חשוך, כשיצא לבקר את השמירה במחנה,
נכנס בשיחה עם חיילת שומרת שאת פניה
לא ראה בח;שך. ההתרשמות באור, למחרת,
לא שינתה את הרושם הראשון: כעבור
שלושת־רבעי־שנד, נישאו. שלושה ימים
מירח־הדבש בילו בבית־מלון חיפאי. ביום
הרביעי הופיע מפקדו של סיני, גייס אותו
לקורס קצר. מן הקורס גויים למיבצע סיני.
גם הוא היה באותו הכוח שנכנס למארב
באחת הדרכים. בראשית קרב״האש, שנמשך
שעות רבות נפצע מצרור כדורים בבטן.
הוא המשיך לתת פקודות, מבלי להרגיש
שזרם חייו שוכך. לפתע הרגיש חולשה.
״סמל, קבל את הפקודה היו מלותיו
האחרונות.
כמה שבועות לפני כן עמדה להסתיים
תק פת־השרות של סיני בצבא הקבע, עליה
חתם עם כניסתו לקורם־קצינים. הוא נרשם
באוניברסיטה, לפיסיקה וכימיה, התכוון להיות
לבימאי. אולם כששנדל על התערערות
המצב המדיני, העיר לסמל, כבדרך אגב:
״זרוק את בקשת־השיחרור שלי לסל.״
היתר, זאת ג׳סטה מובנת מאליה, שלא
הצריכה מחשבה שניה.
את הקליפה הנוקשה סיגל לעצמו בילדות,
שלא היתד, קלה. שני הוריו מנגנים
בתזמורת הפילהרמונית, האב בכינור, האם
ב יולה. לעתים קרובות ניגנו בערבים מחוץ
לבית, כמה פעמים סיירו בחוץ־לארץ. הבן
הבכור נשאר לבדו, עם סבא וסבתא, למד
להיות עצמאי, לחיות ללא פינוקים, לוותר
על הסימנים החיצוניים של חיבת הורים.
מן ההורים ירש את הכשרון המוסיקאלי,
למד משך כמה שנים לנגן בצ׳לו. כשנכנס
לגיל ההתבגרות והצטרף לתנוער,־ד,מאוחדת,
זנח את הנגינה לחלוטין. אולם עד יומו
האחרון ידע לשרוק יצירות־פאר שלמות,
בכשרון שובה־לבבות.
על אף היותו חייל־קבע, הצטיין במזיגה
של כשרון צבאי ורשלנות מופתית. חולצתו
הפרומה של סיני, שהיתר, תלויה מעל למכנסיו,
הכניסה אותו לא פעם בצרות. לפני
כל חופשה, הזהירו מפקדו להישמר מפני
השוטרים הצבאיים.
אכזבתו הגדולה ביותר מצאתו כשהדריך
את יחידת נח״ל־דרום בתחרות הצעידה. קבוצתו
פיגרה ביום הראשון ב־ 7דקות, אמנם
צימצמה את ההפסד לשלוש דקות, אך הפסידה
לבסוף לזכות נח״ל־חוף. כבר ביום
הראשון נפתח פצע ישן ברגלו, הוא צלע
כל הדרך, תמך בחבר כושל. ביום האחרון
כבר לא הרגיש דבר. כמעט ללא הכרה
המשיך לקו הגמר.
כפיצוי על ההפסד, קנה לו אביו מכשיר-
רדיו, שעמד ליד מיטתו במחנה. היד, זה
חלום ישן של סיני. המכשיר הוחזר עתה
למשפחה, עבר לאח הקטן, שקנא תמיד
בגדול. למרות שזה קנה לו בחנות העתקה
של כל דרגה שקיבל ושל אות הצנחן.
עתה הוזמן האב ליחידה, קיבל את דרגת
הסגן שבנו לא הספיק לענוד אותה בחייו.

איתמר בורוכוב
העולם הזה 1 0:0 0

טפציב הזזוצפפ דאשוכד,

הנוגוקש האחרון
צו הגיוס מצא את אורי מוכן. מזה כמה
ימים כבר גויסו כל השכנים. כשבא סוף־
סוף הצו שלו, יצא מיד ללא ציוד אישי.
״שמור על עצמך,״ קראה אחותו .״האם
לכל חייל מותר למות למען המולדת, ולי
לא?״ צחק אורי. הצעיר שצחק כל ימי
חייו, לא יכול להרצין יתר על המידה. היה
זד, צחוק שנקנה בסבל נדיר.
מעסים החיילים שגדלו בתנאים קשים
יותר: אביו, יליד בוכארה, שהתחתן בשנית
אחרי 18 שנים של חיי אלמן, בבקשו להוליד
בן זכר, נפרד כעבור זמן קצר מאשתו
השניה. אורי הזעיר, פרי הנשואין השניים,
נשאר לבדו עם אביו, שעבד לעתים קרובות
בלילות. בכל זאת לא שנא את אמו,
אסר על אחותו לגנותה. אומרת האחות,
שגדלה משך 13 שנה במשפחה זרה, לפני
שנודע לה בכלל שיש לה משפחה משלה:
״הוא טיפל בי כמו אמא. מעולם לא כעס
על איש.״
בגיל 13 הכיר את רחל, תימניה שחו

ויפה שגרה בשכונה, הלך עמה במשך
4שנים, על אף התנגדות הוריה ואביו, בני
העדות השונות. כשהגיעה שעתה להתגייס,
והיא הועמדה בפני הברירה להתחתן או
להיפרד, נשא בן ה־ 17 את בת ה־ 17 לאשה.
איש לא ידע על הנישואין, האשד, גרה
בצריף קטן עד שהבעל השתחרר מן הצבא.
מאז
עבדו השניים כמטורפים, הוא במסגר
והיא כגננת, חסכו כל פרוטה כדי
להגשים את חלומם: דירה בשיכון. לבסוף,
בעזרת חובות, הגשימו את החלום, בשיכון
העולים של חולון, תיכננו תוכניות אינסופיות
לשיפור הדירה ולרכישת מכונית. קודם
לכן זנח, מחוסר אמצעים, את חלומו
להשתלם בנגינה, אחרי שניגן כמחצצר בתזמורת
הפוע? .העבודה בגינה היתר, עתה
תחביבו העיקרי. שאר הזמן הוקדש כולו
לבת הקטנה, והשחרחורת, ציפורה בת ד,־.3
צה״ל לא שכח אותו. כרבים אחרים׳
עבר קורס אחרי קורם. את קורם המש״קים

הוא סירק אתה חו ב
בבוקר הופיעה בעתון כתבה של כתב
צבאי על ״אב ובנו,״ ששירתו שניהם, במרחק
מה זה מזה, במרחב סיני. כעבור
כמה שעות הרגישה רחל יעקובי שאנשים
זרים מסתודדים מסביב לבית. היא הבינה
מיד. במוחה ניקרה שאלה נוראה אחת: מי
מהם? הבעל או הבן?
היה זה הבן. סגן־משנה בנימין יעקובי,
,19 מפקד יחידת ג׳יפים, נסע בראש אחד
הכוחות שדהרו דרומה. לאורך חמישה קילומטרים
ניתכה אש קטלנית על היחידה מכובים
שנחצבו בסלע.
בנימין נפגע מיד מצרור. פצוע בבטנו,
נטל את ההגה לידיו, דהר חזרה למפקד כדי
לדווח לו על המארב. הוא מת בבית־החולים.
היה זה סופו של צעיר מאושר. פעם,
בטיול ברחוב עם חברתו, עמה הלך ארבע
שנים, קרא :״אנחנו כל כך מאושרים. אין
יותר טוב!״ היתד, זאת התפרצות בלתי־רגילה
מצד נער שקט, צנוע, שחבריו צחקו
מפני שהיה יותר מדי טוב.
בגיל חמש תפס בנימין פיסת נייר מודבנימין
יעקוכי
פסת. הצעיר, שנולד בחדרה בב׳ תמוז ונקרא
על שם הרצל, שקע מאז בקריאה בלתי-
פוסקת, מילא את דירתם הנאה של הוריו, ברחוב רופץ בחולון, בספרים מכל הסוגים
וכל המינים. היה זה מתאים לנער מכונס בעצמו, ששנא להתבלט בכל צורה שהיא, שהסביר
פעם מדוע לא קם לדבר באסיפה :״קודם דיבר אחד, אחר־כך דיבר שני ואמר את אותו
הדבר. יותר טוב לשבת ולשמוע.״
בגיל 16 ראה מודעה של הפנימיה הצבאית. הבטחת האימון הגופני מצאה חן בעיניו,
ואולי נגרר אחרי אהבת־הצבא של אביו, בית״רי ווו^יק, שישב בבית־הסוהר כאסיר־אצ״ל,
יחד עם אסיר־ההגנה משה דיין. בנימין היה חייב לעבור בחינה נוספת במאתימטיקה, כדי
להיכלל במגמה הריאלית שבה היה מעונין. תוך ארבעה שבועות (היה זה התנאי שהציגה
הנהלת בית הספר לקבלתו) הספיק לעבור חומר לימודים של שנה, ולהצליח בבחינה. נתקבל
לפנימיה מבין 100 מועמדים, התגבר על הקשיים שנבעו מרמתו הירודה של בית ספרו הקודם.
כשסיים, היה ברור לו שהוא חייב משהו לצבא׳ .בגלל קילוגרם אחד שחסר לו׳ לא נתקבל
לקורס צניחה. הוא סירב להדריך מחלקת טירונים (״להדריך, זה בשביל מם־כפים היה
מאושר כשד,שיג סוף־סוף את תפקידו כמפקד יחידת סיור. בכל זאת ליגלג על ״פולחן
האישיות,״ כשתלתה האם בגאווה את תעודת הסיום של קורס קציני־חי״ר על הקיר, בצד
תעודת־הגמר של מחזור א׳ של הפנימיה הצבאית, ותמונת הסיום של בית־הספר הריאלי,
עם הסיסמה היפה ״הצנע לכת.״
ההורים הסכימו להישארו בצבא־הקבע רק בתנאי שימשיך ללמוד. הוא חתם על טופס-
הרשמה של המכון הבריטי להנדסה וטכנולוגיה, לקורס הכנה למהנדסות. באחד הימים,
כן קיווה, יעבוד יחד עם אביו, הקבלן — ואולי גם יחד עם חברתו החמודה, השרטטת.

הצעיר שמצא ע בו ד ה
הודעת מיפקדת היחידה היתה קצרה ותמציתית:
״יעקוב
יששכר, בן •23 ילין; הארץ ו־רתק.
התגורר בגבעת־רמב״ם. בעל גובר,
יעקוב היה אחד הילדים האלה. אמו מתה
בינוני׳ צנום, שחרחר ומשופם. .בעל מרץ.
כשהיה עוד בגן. אם חורגת נכנסה לבית
עבד בתנובה, במקום אביו, שיצא לפנסיה
וגידלה אותו, הוסיפה למשפחה שתי אחיות
מחמת מחלה.
״טוראי יששכר נהרג בקרב הקשה בכי -קטנות. יעקוב הפך ליוצר־בעיות. הוא ברח
בוש שני משלטים במדבר סיני. היה תותחן לעתים תכופות מבית־הספר, נשלח על־ידי
טאנק. פגז נגד־טאנק פגע בטאנק בו נמצא העיריה למוסד בתל־מונד. אחרי שעבר את
המנוח. יששכר נכתר, בפניו, הספיק לקפוץ שרותו בצבא, חזר לשכונה, התחבר עם חבהחוצה
ולזחול לעבר חבריו. נשלח לתחנת -רים שלא מצאו חן בעיני האב .״החברים
איסוף פצועים והועבר לבית־חולים. מת מ שלו באו בבוקר, בצהריים ובערב. הוא יצא
איתם כל הזמן. זה לא טוב.״ בינתיים
פצעיו כעבור יומיים.״
החוברת היתה מונחת על השולחן בתוך נאלץ האב לפרוש מעבודתו, כסבל בתנובה.
הבן ישב בבית, טען שלא מצא עבודה. הוא
הבית ברחוב יסמין, בשיכון רמת־ישראל.
בחוץ, על המרפסת, ישב תימני זקן, בן עשה מה שעשו צעירים רבים בשכונה:
בילה בבריכה הגדולה של גבעת־רמב״ם,
,65 נמוך קומה, חבוש כובע־מצחיה, בעל
זקן שיבה, דומם. על חולצת החאקי הס־ הלך להצגות יומיות.
שוטה הדביק, בסיכה, פס שחור. עיניו היו
הדאגה כירסמה בלב האב והאחים המבואדומות
מדמעות של ימים ארוכים. נרחוגד גרים. אך לסתע קרה נס, השתנה הכל. האג
החול שיחקו ילדים בקול עליצות. ממול,
בגן־הילדים הגדול של השכונה, התרוצצו
התינוקות.

חמודה תזח < 6 0 11

סיים בציון טוב. כאיש שעבר רק בית־ספר
עממי (אם כי השתדל להשתלם בגמנסיית־ערב)
,היתד. התקדמותו הצבאית מצויינת.
״אף פעם לא היה רציני,״ היללוהו חבריו
.״תמיד רץ, תמיד היו לו תוכניות למכביר,״
נזכרה אשתו .״מתי יבוא אבא?״
שאלה ציפורה הקטנה, בשמלתה האדומה,
מדי היתקל מבטה בתמונה הגדולה של הגבר
המשופם, התלויה על הקיר.
הילדה לא תפסה עדיין מה קרה לה. אישם
עסק סמל־החבלה אורי רבין, בן ה־,22
בניקוי שדה־מוקשים, כדי לאפשר לטרקטור
ליישר את השטח. אחרי שסיים את המלאכה,
ביקשו המפקד לעבור פעם נוספת על
השטח. אולם מוקש אחד, עשוי מחומר שקשה
לגלותו, נשאר. הוא התפוצץ מתחת
לטרקטור, רסיסיו חדרו ישר למוחו של
החבלן. אחרי יומיים מת.
בדירה הלבנה, בה הספיקה לגור רק 9
חודשים, נשארה האשה, התחבטה איך להשתכר
לפרנסת בתה ולתשלום החובות. האב
הישיש, שנשאר ללא מפרנס, ניסה לומר
קדיש על בנו היחיד, לא יכול להגיע עד

סוף התפילה. הוא ידע שעתה לא נותר אדם
שיאמר קדיש אחריו.

אוריאל רבין

חשבו* חזר מד מ שק
האשה השחרחורת הנאה הבחינד, בהסתו־דדות
המוזרה ברחוב. כשעלו האנשים הזרים
לבית הסמוך, ידעה כי האסון פגע בשכנתה.
היא עלתה לנחם אותה. כעבור רבע שעה
בלבד הגיעה גם אליה הודעה. בנה, הסמל
החסון מאיר יעקובי, בן ,21 נהרג באותו
יום ובאותו מקום בו נהרג שכנו, בנימין
יעקובי׳ שנשא את אותו שם המשפחה, אף
כי לא היתד, ביניהם כל קירבה משפחתית
שהיא.
בשעה שבנימין נהרג בג׳ים אי־שם בחציר,אי,
הסתער מאיר בראש יחידתו על אנשי
המארב. תוך כדי הסתערות פגע כדור בידו,
נשקו נשמט ממנה. אולם כדי לא
להאיט את ההסתערות, הוסיף לרוץ עם
חבריו, פצוע, שותת דם, וללא נשק, עד
שנפגע על־ידי צרור כדורים בכל חלקי גופו.
הסמל אדיר־הממדים מת במקום.
שתי השכנות, נשים שונות ככל שנשים
יכולות להיות שונות, הפכו שותפות באסון,
מאיר יער,ובי
מנחמות זו את זו.
חודשיו האחרונים של מאיר לא היו שמחים.
משך למעלה משנה ישב בשבי הסורי, הצעיר ביותר מבין חמשת אסירי דמשק ה־המפורסמים.
הצעיר ששוטט בכל חלקי הארץ, שידע כל הר וכל סלע ושהיו לו מכרים
בלתי־ספורים בכל פינה, ישב דחוק בתאו הצר. הסורים לא האמינו כי הענק רחב־המידות,
בעל השרירים השופעים, היה רק בן ,19 סברו שהוא לפחות בן .25 מאיר לא נשבר.
אולם למרות שנפצע קל במרפק בשעה שנשבה, לא פסק הספק לכרסם בלבו. גם אחרי
ששוחרר, לא חדל להרהר במקרה, לחשוש שיכולה להיות טענה נגדו. הוא הרגיש שהוא
חייב חוב למדינה, ששפכה דם כדי לשחרר אותו. סימני דכאון עמוק ניכרו בפניו והקדירו
את עיניו.
כל חייו היה מאיר יעקובי צעיר שונה לגמרי. מאז הצטרף לתנועת השומר־הצעיר, בגיל
, 10 התפרסם הנער בעל החולצה הכחולה והשרוכים הלבנים כאדם שבלעדיו לא זז כלום,
כמרכז כל חברה. במוסד החינוכי של בית־אלפא נתקבל בזרועות פתוחות, במשק השתרש
כבן המקום, נשא לאשר, את אחת מבנות הקיבוץ. המשק גמל לו בגילוי חיבה אישית
רבה בימי שבתו בשבי, ובמשלוח חבילות תדירות.
״הוא היה ילד נפלא, אכל טוב, תמיד מרוצה, תמיד במצב־רות טוב,״ נאנחה אמו
הצעירה ( )39 שילדה אותו בגיל ,18 שנתיים אחרי שילדה את אחותו .״היו לו שרירים
עצומים. איפה שהחזקתי בזרועו לא היה נוח, לכן הלכתי עמו תמיד יד ביד. היה נדמה לי
ששום כדור לא יוכל לעבור שרירים כאלה
במשק עבד מאיר כטרקטוריסט, ובחזרו מן השבי׳ נכנס חזרה למסלול של חיי הקיבוץ.
אך כעבור חודש החליט לחזור לצבא. הוא נרשם לקורס קצינים וחיכה שיקראו לו.
ושוב באה הקריאה. הפעם למלחמת סיני. הוא הצטרף ליחידה חדשה: בשורותיה סיים
את חייו בתוך מטר הכדורים.

הצליח להעביר לבנו את עבודתו בתנובה.
הבן רצה לשאת לאשר, צעירה ספרדיה
מהשכונה. לא היתה לו פרוטה. האחים שיכו־נעו
אותו שיעבוד ויתחיל לחסוך. יעקוב
הקפיד לדייק בעבודה, נתגלה כעובד טוב.
בן־הבעיות, שלא היה מימיו בתנועת־נוער,
עלה עתה במפתיע על דרך המלך. אבן נגולה
מלב האב. ואז באה הקריאה: חודשיים אחרי
שהחל לעבוד.
לא היתר, זאת הקריאה הראשונה, מדי
פעם נקרא יעקוב. בבית לא סיפר על מעשיו
בצבא .״הוא הלך בשקט ובא בשקט.
כל פעם שקרה משהו קראו לו.״
אך הפעם היתר, זאת הקריאה האחרונה.
״שמחתי שנכנס לעבודה,״ בכה האב .״אך
השם לא רצה.״
במשפחת יששכר היתד, בעיה שלא היתד,
קיימת בשום משפחה אחרת: אפילו תמונה
של יעקוב כמעט ואי־אפשר היה למצוא.
תחת הזכוכית של השולחן היו מונחות
כמה תמונות כלליות: תמונת כיתה של
האחות, מסיבה של השכונה. יעקוב כמעט
לא הצסלם מעולם לבדו — היה צריך להוציא

תמונתו

מתמונה

גדולה

חתונת
אחיו הבכור, שם נצטלם בשעת ריקוד
חבוק עם אחותו.

יעקב יעשכר

בעק בו ת הפדאיון

אורי ויצברג

שני חלומות
עלהע תי ד
חוק המדינה קובע כי כל אדם במדינה,
בהגיעו לגיל , 18 שהוא גיל הבגרות, חייב
להתייצב לשיחת צבאי. אין החוק מפלה
בין אנשים שהתבגרו קודם זמנם או שאתרו
להתבגר.
רוב הצעירים בני הי׳־ח, המתגייסים לצבא
בהיותם מבוגרים כלפי המדינה, נשארים
בעיני משפחותיהם ילדים רכים שיש
להשגיח על כל צעדיה* לפנקם ולטפל בהם•
כך בכל אופן הביטה משפחת ויצברג
מתל־אביב על בנה אורי, שעה שהתגייס
לצה״ל.
הוא היה בן יחיד להוריו, מלבד אחות
מבוגרת נשואה. האב, נהג זן שעלה לפני
שלושים שנה מפולין, והאם שבאה מרוסיה,
גידלו וחינכו את בנם למופת, סיפקו
לו את כל מבוקשו. הוא סיים את בית-
הספר העממי נם־ציונה, המשיך בלימודים
תיכוניים בגמנסיה שלווה.
כבן תפנוקים שהבית הוא הכל עבורו,
הירבה אורי להסתגר בחדרו, שקע בלימודים,
בקריאת ספרים׳ אהב להאזין למוסיקה
סוב* הרחוב לא משך אותו. לא משחקי
הנערים בשכונה וקא פעולות תנועת הנוער.
הוא היה נער סגור ונחבא אל הכלים.
חלומו, הגדול היה להיות ביום מן הימים
עתונאי. הוא הידבר לרשום רשימות על
נושאים שונים, התענין בבעיות מדיניות.
בשעות שנערים אחרים עסקו בבילוי בחברת
נערות, עסק הוא בניתוח מעמיק של
מאורע! ת פוליטיים.
אולם כל רשימותיו נשארו בגדר רכושו
הפרטי, נכתבו להנאתו. הוא לא פירסם
דבר. חלומו היה ללמוד עתונאות באוניברסיטה•
קשה
להגשים חלומות כמוסים. ביחוד
קשר. הדבר כשהצעיר לומד בכתר. בה מועט
מספר התלמידים, ויום אחד מחליטים
רובם לעזוב את ספסל הלימודים ולהתגייס
לצבא. לאחר שסיימו את הכתה השביעית,
החליטו כתריסר מחבריו לעבור קורס קשר
במסגרת הצבא. גם או ח נסחף בזרם.
הוא ניגש לבחינות קבלה, הצליח בהן
להפליא. אולם הגיל הפריע לו. שלטונות
הבטחון לא היו מוכנים לגייסו בהיותו בן
17׳ ללא הסכמת ההורי* ההורים לא
הסכימו.
או ח לא חזר לספסל הלימודי* חלומו
הפך עתה להיות קשר השולט בכל מב־שיח
הקשר המודרניי* והמסוגל לדבר
בשפת המורם. הוא לא ביזבז את הזמן עד
לגיוסו, נרשם לקורסים מקצועיים שני *
עד שהניע זמנו החוקי להתגייס. הוא
נשלח לחיל השריון, עבר את האימונים המפרכים
והמסוכנים של חיל־רגלים־מוסע־שריון.
ז ;1היה לפני חצי שנה.
במחלקתו היה הצעיר בחיילים׳ צבר יחיד
בין עולים חדשי* כולם התיחסו אליו בהערצה׳
עזרו לו ונעזרו על־ידיו. ואז, אחרי
שסיים את תקופת הטירונות, זפה להגשים
סוף סוף את חלומו האחרון. הוא נשלח
לקורס קשרי*
כאשר פרצה המלחמה, יצא לקרבות סיני
כשהוא מנצל את הידיעות שרכש לו כבר
בקורסים השונים בצבא, עבד בתור קשח
אלחוט.
ביום האחרון של חודש אוקטובר, בשעות
הערב, השתתף אורי בהתקפת זחלים
על אחד המוצבים שחסמו את הגישה לכוון
דרום. פגז של תותח מצח כגע פגיעה
ישירה בזחל שלו. בטרם הספיק להפעיל
את מכשיר הקשר, היה או ח הרוג.

תמונתו של יואב ארד (אדיגר) מופיעה זו
הפעם השניה מעל דפי העולם חזה. בפעם
הראשונה היא הופיעה בדיוק לפני שנד״
שעד. שנערך משאל על דמותה האידיאלית
של הצברית הטיפוסית. בין הנשאלים היה
גם צעיר גבה קומה ורחב כתפיים׳ בעל זקן
שלא הצליח לבגר את פניו הצעירי*
יואב השיב אז כמעט ללא פיקסוק כיצד
הוא רואה את דמות הצברית. אמר הוא:
״האידיאל היא נערה חלוצית, אחת מהחברה.
לא יפה במיוחד, אבל שתהיה חיננית. לא
גאון במיוחד, אבל גם לא שיטחית. בחודה
המסוגלת לחשוב על האנושות וגם על
עצמה. נערות החושבות רק על יופי חיצוני
קשה לכנותן צבריות.״
לא היה צורך לשא ל את יואב כיצד, לדעתו,
צריך להיות הצבר האידיאלי של שנת
56׳ .התשובה היתר. בו עצמו, צבר האופיני
לדור הצברים של מלחמת סיני.
הוא נולד בתל־אביב למשפחה עירונית. האב
מהנדס, ותיק בארץ, האם אחת האחיות

הותיקות בבית־חולים חדסח בחל־אביב. שניהם
עולי רוסי*
האב גדל בבית עמלי* חונך בחח העבודה,
החלוציות וההגשמה האישית, בן
למופת להוחו ותלמיד מצטיין. את תעודת
הבגרות הרשמית שלו רכש בבית החינוך
התיכון החדש, אולם תעודת הבגרות המעשית
ניתנה לו כבר קודם לכן, בעת
שהחליט על דרך חייו: חיי קיבוץ.
כל מה שעבר עליו עד סיימו את לימודיו
בבית הספר התיכון הוא אופייני
לצבר של הדור: פעולות בתנועת הנוער,
ויכוחים סוערים על בעיות העומדות ברומו
של עולם׳ קומזיצים, מסעות ארוכים ומפרכים
לפינות שונות של הארץ, מחנות עבודה
בימות ריח פש, עיסוק בספורט. וכל זד״
מחוץ למסגרת הכללית של לימודים.
כשסיים את לימודיו התיכוניים, התגייס
יואב עם בני מחזורו וחבריו לגרעין נח״ל,
יצא להכשרה בקיבוץ עין חרוד, עבר את
מסגרת האימונים הבסיסיים הרגילי* עמד

1ינ 1ק בר אשהמחלקה
ביום השלישי לקרבות סיני, תפסה יחידה
מצרית גדולה את הגבעות השולטות על
הדרך בה היו יחידות צד.״ל המתקדמות
צריכות לעבור בדרכן דרומה. טור ישראלי
ממונע, שהיה מורכב מזחלים, קומנדקרים
ומשמידי טנקים יצא לפנות את המעבר.
בהיותו בואדי הותקף הטור באש
חזקה של המצרי* שהתבצרו בכוכים ובמערות
שבגבעות הסלעיות.
בעוד שמשמידי הטנקים מחסלים בתותחי־הם
את העמדות המבוצרות, כיתר חיל
הרגלים שעל גבי הזחלים את הגבעות,
הסתער על הכוכים מערפם. סמל שלמה
לווינשטיין קיבל את הפיק ד על מחלקה.
הוא הגיע עד לעמדת ההסתערות, פקד על
כמד. אנשים להטיל רימונים ואחר הורה
לאנשיו: זנק!
ביריות, הסתערו אנשי המחלקה על עמדות
האויב, כשהם שוטפים את הרכס מלמעלה
למטה. סמל לווינשטיין רץ בראש
המחלקה. כדור פגע בצוארו והוא צנח
שלמה לווינשטיין
במקום. החובש שמיהר אליו מישש את
דפקו, חבש אותו. אולם ידע ששלמה לווינשטיין היה כבר מת.
הוא גדל בבית דתי, קיבל חינוך מסורתי. ה דיו, שעלו בשנת 1933 משווייץ, שלחו אותו
ללמוד בבית־הספר מוריה בתל־אביב ולאחר זאת ללמוד חמש שנים בישיבות סתח־תקוד. ובאר
יעקב. אולם כשהגיע זמנו להתגייס, לא היסס, התנדב דוקא ליחידה קרבית. הוא הסביר זאת
בכך שרק בין חברים במסגרת גרעין דתי, יוכל לשמור על מצוות הדת בתנאי השירות
הצבאי.
לפני ישנה עבר את סבילת האש בקרב ניצנה. הוא הביא משם למזכרת מעספת רימון יד
מצרי, ממנה התקין מנורת שולחן לחדרו.
לפני שלושה חדשים סיים שלמה את שירותו הצבאי. הוא רצה להמשיך בלימידי* להשתלם
בהנדסת חשמל, בשלב ראשון החל לעבוד בבית־חרושת למכשירי חשמל בתור פועל פשוט,
נרשם לשעורי ערב באלקטרו־מכניקה. עד אשר נקרא חזרה לשירות כאיש מילואים.
חבריו ופיקודיו הכירו אותו כבחור שקט׳ בעל כושר מנהיגות שקטה אך חזקה. הוא היה
בח ר עליז ואוהב חברה, ישר וטוב־לב. עד למקום הקרב בו מצא את מותו, הגיע בטור
הזחלים שעשה דרך של מאות קילומטרים. פיקודיו מספרים כי לא רך כל הדרך העלה את
מוראל הבחורים, דאג להם כאב הדואג לילדיו, למרות שהייה בן גילם. בטחונו העצמי הכניס
בחייליו הרגשת בטחון לפני שיצאו לקרב.
בעת שירותו בצבא הספיק לעבור קורסים רבים, כולל קורס מדריכי ספורט׳ מאחר שראה
בתרבות הגוף אמצעי יעיל לשמירת הבריאות. חניך צעירי אגוזת ישראל לשעבר, הרבה
לעסוק בכדורגל, שהיה הספורט החביב עליו ביותר.
במותו היה בן 22 שנד״ השאיר אחריו הורים וששה אחים ואחיות.

דם״ פ ב לי מקל
כשבא הרס׳־פ החדש לפלוגת המילואים,
נדהם המם־פא. האיש בן ד,־ 23 היה צעיר מכל
אנשי הפלוגה, עולים מתריסר ארצות. גרוע
מזה: הוא נראה כמו ההיפך הגמור של
רס״פ. צחוק נצחי חשף את החניכיים מתחת
לשפמפם הדק בפנים העגלגלות.
הרושם הראשון לא הטעה. הרס״ס החדש
נתגלה כאדם שאינו מסוגל להרע. אם היה
צורך להגיש תלונות, לשלוח אנשים למשפט,
למטיל ענשים, נשאר הדבר מוטל על
המם־פא. אולם במפתיע נתגלה גם כי שיטתו
של איצ׳ה פועלת: ה א עזר לאנשים
בכל דבר, ידע בעל־פה את קשיי הפרנסה
ואת מספר הילדים של כל איש. בבת־צחוקו
הוציא מן האנשים יותר מאשר רס׳׳ש אחר
בעזרת מקל ושוטרים צבאיים.
נזכר המם־פא :״איש אחד ערק לנו פעם
בליל שמירה. איצ׳ה יצא העירה ותפס אותו.
אמרתי לו שאני רוצה לראות את התלונה
תוך שעתיים. אך כשראה שהכעס שלי קצת
שכך, התחיל לרכך איתי: אולי ניתן לו

שמירה נוספת או ביסול חופשו* למה לעשות
לו צרות? אפשר להבל אותו, הוא
מחוסר עבודה ויש לו הרבה ילדים
שיטתו היעילה של הרס־־פ נתגלתה גם
בשטח אחר: ביעילות ארגון האספקה. אם
ה עמדו לרשות כל פלוגה שלושה אוטובוסים,
הצליח לבצע את הבלתי־אפשרי: לדחוס
את כל האנשי* עם כל ציוד* לתוך
שניים מה* להכניס את כל האספקה, האפסנאות
והמסבח לאוטובוס השלישי. התר
צאה: כאשר שאר הפלוגות ישבו ואכלו
מנות־קרב, אכלה פלוגתו של איצ׳ה ארחה
חמה, שהוכנה על־ידי מטבח מסודר, מוסווה
כראוי.
הדאגה לזולת לא היתד. תכונה צבאית
בלבד. בכל מקום שנמצא, צץ איצ׳ה כעבור
זמן־מה כעסקן הדואג לכלל. כשעבד במוסך
גדול, היה זה ברור שכעבור זמן יהיה
לא רק מנהל־עבודה, אלא גם חבר וער
העובר* הנשאר אחרי העבודה צדי לטפל

יואב ארד
לצאת לקורס חובשי* נטיזז שעברה אליו
בירושה מאמי.
אחרי מספר חדשים של עבודה כפלח, הועבר
עם יחידתו למשק אחד, בגבול רצועת
עזה. כאשר פרצו הקרבות ויח דתו לא נשלחה
דרומה, התמרמר על כך יואב, יחד עם
שאר חבריו. ההתמרמרות כמעט הולידה
מרד .״מדי ע משאירים אותנו בעורף?׳* שאלו
הנחלאי* ״איך אפשר לישון כאן במנוחה
ולראות הצגות קולנוע, כשהחברה שלנו
נהרגים בדרום?״
חוו זמן קצר הפכה גם גזרת משקו לחזית.
יחידות פדאיון התאמצו במבצעים נואשים
לחבל בישובים העבריים שבגבול הרצועד״
ערב גסיסת* בסביבת הקיבוץ פוצצו קוי•
מי* מתקני מים וכבישי* הוטמנו מ קשים
בדרכי* מחלקות שלמות של אנשי פדאיון
הצליחו לעבור את גבול הרצועה, ירו על
ישובי הספר.
ביום החמישי, הראשון לנובמבר, אחר
הצהרים, עבר מנהל מקורות בדרום, ש,.חה
קוריכמן, ליד שדות המשק במכוניתו, הוא
הבחין במחלקה של אנשי פדאיון, בפרדם
הנמצא מזרחית למשק. הוא הזעיק תגבורת
מהסביבה. יואב ארד היה בין האנשים שעלו
על הטנדר ומיהרו בעקבות הפדאיון. כמה
מטרים מהכביש הראשי עלתה המכונית על
מוקש. ששה אנשים נהרגו, יואב בן ה־19
היה אחד מה*

יצחק ברנד
בעניניהם של החברים. בעקרון, אליה בא עם
אמו בגיל ,3אתרי מות אביו, היה בן ה־23
חבר המועצה המקומי*
בגדי ד ידעו כל הקצינים שמאיצ׳ה אפשר
לבקש דבר ששום אדם נורמלי לא היה
מבקשו מאש אחר: שיוותר על פגישה עם
נערה כדי שיחליף חבר אחר בתורנו* סי.-
כס המם־פא את יחס הטוראים לרס״פ המוזר
:״איש לא פחד מפניו, אולם כולם
התיחסו אליו ברצינו*״
יומיים לפני כיבוש עזה יצא הרס״ם׳ יזזד
עם המם־פא, הרץ, הפקיד ועוד שני אנשים
ממטה הפלוגה, כדי לבקר בלילה יחידה
במרחק לא רב. בדרך נתקלה המכונית ב־מעביר־מים
מפוצץ. היא עברה אותו. כעבור
20 דקות ניתך עליה מטר של יריות
מן המארב. שני הצמיגים הקדמיים התפוצצו.
איצ׳ה נפצע בחזה וברגל, המשיך לירות
בעוזי, קפץ לתוך התעלה.
בחושך המוחלט התחוללה הדרם* הפקיד׳
שנפצע בשחי רגליו, זחל כמעט קילר .
מטר על מרפקיו, על פני המארב. הנהג
יצא להביא תגב ר* המם־פא החזיר אש,
פגע בשני פידאיון.
אי* *-הרס״ס המחייך, נהרג מרימון־יד.

כזקליב החזצבים ראשוגה

הדב קר א תהילים
.חובש• חובש! מהר! בוא הנה!״ האנשים
הגיעו אל נקודת איסוף הפצועים חסרי
נשימה, הסבירו בקטעי מלים דבר פשוט:
בשדה מוטל פצוע. זה היד׳ באחד המשלטים
בדרום ביום השני לקרבות.
שני חובשים הורידו אל נקה מעל אתד
האמבולנסים, מיהרו לרוץ לעבר האיש ששכב
לבדו בשדה הפתוח. הם ניגשו אליו׳
חבשו זמנית את פצעו, אחר העמיסוהו על
גבי האלונקה והחלו צועדים לעבר האמבולנס.
הם הספיקו לצעוד מספר צעדים בלבד.
לפתע נשמעה התפוצצות, נושא האלונקה
הראש,ן עלה על מוקש. הפצוע נפגע במספר
רסיסים נוספים. כשהתפזר האבק
התברר כי חובש אחד ניצל, השני נהרג.
שמו היה ששון טרמין.
בתל־אביב, בדירת גג ברחוב כפר גלעדי,
תלתה נערה ח מת־שיער חיתולים על חבל
כביב א. היא נראתה כילדה שטרם הגיעה
לגיל הבגרות. אולם התינוק בן חמשת החו
דשים
שצרח בעריסה היה תינוקה שלה, בנו
של ששון.
רבקה הכירה אותו לפני שנתיים. אז היתד.
בת 16 בסך הכל, נערה שלמטה מגיל הנשואים.
היא התאהבה בגבר בעל הקומה
הבינונית והעינים החומות, הסכימה להצעת
הגשואין שלו.
ששון• בן ה־ 25 עלה לפני שמינה שנים
מת־רכיה, שם השאיר הורים וארבעה אחים.
ומכיון שבאותה תקופה, לפני שנתיים, ביקרה
אמו בארץ, החליט לערוך את טקס
הנשואין מיד. רב פרטי ערך קידושין בסתר,
ללא אישור הרבנות. לפני שנה התחתנו
השניים בשנית, הפעם בטקס רשמי
שנערך ברבנות.
ששון עבד במחסן שק״ם במשמר השבעה.
אחיו היו -בארץ, שירתו בצבא, לא יכלו
להתאקלם, חזרו לאדנה שבתורכיה. ששון
החליט ללכת בדרך קשה יותר, להישאר בארץ.

חדו
ע ל מוסך שנ&ו!
משלטי האויב נפלו בזד, אחר זה. בכמה
כיסים נמשכה עדיין ההתנגדות, א לם הדרך
דרומה ה יתה חופשית. טור השריון החל
לדהור על הדרך, לכיחץ המחנה הצבאי
הגדול. מבעם לפעם היה צריך להיעצר
כדי לחסל תיתח אנטי־טנקי שאנשיו סרבו,
משום מה, להימלט או להיכנע. פעמים אחדות
חסם רכב מצרי שרוף את ר׳דרך,
הטנקים דחסואותו לצד הכביש.
גם המחנה הצבאי נתפס לבסוף. פד׳ ושם
נמשכו ד׳־ריות, אך הקרב כבר הסתיים.
כל השטח היה בידי צה״ל. סמל נחן בבח־גוף׳
מפקד זחל, שרק לפני ימים מספר
הועלה בדרגה מרב־טוראי, נכנס ברכבו
לתוך המחנה. אנשי כיתתו, שישבו בזחל,
עייפים מקרבות היום, היו שמחים. הם
שמחו שהקרב הסתיים כבר ושאיש מהם
לא נפגע — שמחת חיים טבעית.
בקצה המחנה, ליד כסל קרקע, עמד טאנק
מצרי צד׳וב. הוא היה דומה לשאר הסאנקים
שהשאירו המצרים במנוסתם. איש לא התלהב
לוי נתן ככחנון ז
יותר משלל כזה. אולם הטנק הזה היה שונה.
כאשר נע הזחל של סמל בבחנוף בקרבתו,
פלט קנה התותח של הטנק עוד פגז אחד. הפגז פגע בזחל. נתן בבחנוף היה בין החללים
האחרונים בכיבוש המחנה.
נתן בא מירושלים. הוא נולד שם לפני 20 שנה להורים ילידי הארץ, ממוצא בוכרי.
הוא היד׳ בן זכר יחיד. מלבדו גידלו הוריו עוד ארבע בנות.
הוא גדל בשכונת נחלודשבעה, סיים את בית־הספר העממי אליאנס, החל מיד עם סיום
הלימודים לעבוד באופן עצמאי. אביו של נתן היה דמות ידועה בירושלים. הוא היה מותיקי
הנהגים שבה, החזיק בהגה יותר מ־ 25 שנים. נתן רצה ללכת בדרכי אביו, להיות מכונאי ונהג.
תחילה עבד בתור שוליה במוסך חטורים בירושלים. היו לו ידיים זריזות וכשר! ן מימי
רב, וד׳וא התקדם בשלבי העבודה. מלבד זאת עמדה לו זב ת אבות, וכל מכירי אביו היו
מתנדבים ללמד את בבחנוף הצעיר פרק בהלכות מכונאות.
לא היו לנתן שאיפות מרחיקות לכת ביותר. הוא רצה להתקדם במקצועו, לאסוף סכום
בסף ולזכ ת באחד הימים במוסך משלו. אחרי שנים של עבודה כעוזר במוסך הסורים,
•התקבל נתן כמכונן עצמאי במחלקת העבודות הצבוריות של עיריית ירושלים. שם
עבד עד יום גיוסו לצבא.
לפני של! ש שנים מת אביו ונתן נשאר הגבר היחיד בבית, תפקיד שביגר אותו והפך
אח הנער העליז לאב־משסחה מתון וא.וראי יותר. בשכל חבריו התגייסו לצבא, התייצב גם
נתן. הוא נשלח ליחידת זחלים. להפתעתו, היה דוקא מבסוט ומאושר מהתפקיד שניתן ל!.
עם האנשים שהכין לקרב, יצא נתן לקו האש. יחד אתם עבר את. טבילת האש הראשונה
ועמם יחד נפגע מפגז האויב. תחילה היה נתן פצוע קשה, נחבש על־ידי חובש ועמד להיות
מועבר לנקודת איסוף הפצועים, אולם כעבר דקות מספר מת.

הי סער בעורקיו

מאיר מוו?י)י
העולם חזר! ? 0 0 0

לפני חצי שנה, גויס מאיר מורחי לחיל
השריון. מאיר לא אהב את השריון. הוא לא
רצה להיות בחיל השריון. הוא לא רצה
לנהוג בזחל או להתאמן בקפיצות וגלגולים
ת ך כדי נסיעה. הוא לא אהב מכוניות, הוא
לא אהב טאנקים. רק דבר אחד אהב: את
הים. הוא שאף לדבר אחד בלבד: לחוות
מלח על סיפון אניה של חיל הים.
מאיר לא נולד במשפחת אנשי ים. הוריו
לא היו דייגים או סגנים. האב, משד׳ מורחי
לוי, יליד הארץ ממוצא תימני, הוא פקיד
בנק צנוע. אפילו בית המשפחה הצנוע
בתל־אביב אינו ניצב מול חוף הים, אלא
בסימטה• באחת העתיקות שבשכונות העיר,
נוה שלום.
דבר זר, לא הפריע למאיר להתאהב בים,
ממש כשם שהתאהבו בו אחיו הגדולים.
לגביו, לא היתר, אהבה זו מצוות אנשים
מלומדה, הנקנית באמצעות תנועת נוער
ימית, על החוף. מאיר פשוט הלך אל הים.
הוא היד׳ עוד ילד. חבריו לשכונה היו גם
הם ילדים. בשעות הסנאי הלכו אל חוף הים,

הוריו הכינו
לו קו ש אן

ששון טרמין
לפני חמישה חודשים נולד כנם יוסף.
רבקה התקשתה בעת הלידה, שיתוק חלקי
תקף את רגליה למשך 10 ימים. ששון
לקח חופשה מעבודתו, שלח את אשתו לבית
הבראה והוא עצמו ניהל את הבית
במשך חודש ימים. י
בשני לנ במבר, קיבלה רבקה מכתב מבעלה
שיצא לחזית. היתד, זו מעין צואה :״תשמרי
עליך ועל יוסף, אל תדאגי בשבילי.
כל דאגתי את ויוסף. תכתבי לי איך עברה
השבת בלעדי, בטח היה משעמם לך.״
רק כעבור חמישה ימים נודע לרבקה על
היפגעו של בעלה. תחילה אמרו לה כי
נפצע קל ברגליו, ,אחר נמסר לה כי פצעיו
קשים יותר. אחר כך ראתה רב בבית הוריה
קורא פרקי תהילים .״אף פעם לא ראיתי
מוות. חשבתי שהחכם בא לקרוא בספרים
כדי שבעלי יהיה בריא,״ התוודתה.
רק כעבור זמן מד׳ א!.זו בה נשים וסיפרו
לה כי בעלה נד,רם רבקה טרמין, האם בת
ד,־ ,18 בעלת הפנים הילדותיים, רק אחזה
בתינוקה ומיללה :״מסכן, לא יהיה לו יותר

מדדו את החוף מיפו ועד תחנת רידינג,
כשעיניהם מתגעגעות אל האניות העוגנות
בנמלים.
הילדים למדו לשחות. מאיר היה שחיין
מצויין. אחד התענ גות הגדולים בחייו היה
להפליג הרחק מהחוף, כשזרועותיו הן
המשוטים לגופו הצנום והנמוך. בכל שעת
פנאי היה רץ לים. בקיץ׳ בחורף, בבוקר או
לעת ערב. מי שרצה לחפש אותו היד, ממהר
לחוף הים.
הוא למד בבית־הספר העממי תחכנזוני,
החל מיד לאחר סיום הלימודים לעבוד. הוא
רכש שני מקצועות: צבע ונגר. הוא אהב
לעבוד.
לבד מזאת, גיחון בק־ל ערב ושמיעה
טובה, היה מרבה בשירה. כל השלאגרים
האחרונים של העונד׳ הושרו בפיו. די היה
לו לבקר בהצגת קולנוע אחת כדי לדעת
כבר לפזם ולשיר את כל הפיזמונים שבד״
ביחוד אהב לשיר את שירי הסרטים ההודיים.
הוא היד. בחור עליז, אוהב חברה,
אהב לעשות שמ.ו ולכייף.
אך גלי הים לא חדלו מלסעור בעורקיו.
בהגיעו לגיל 17 רצה להתגייס לחיל הים.
ואז נפלה מהלומד, איומה על ראשו: הס
סרבו לקבלו, מאחר שלא היד. בתנועה ימית
או בגדנ״ע ים. הוא ניסה להתקבל לפחות
לגדנ״ע ים, כדי שיוכל בהגיעו לגיל 18
להתגייס לחיל הים. מאוחר מדי. ה א כבר
היה מבוגר. מאותו יום, לא הצליח איש
לנחמו.
כעבור שנד׳ גדים לצבא. שוב השתדל
להתקבל לחיל הים. שוב נכשל. ועדת הגיוס
החליטה שהוא חומר טוב ליחידת שריון.
עבר עליו משבר קשה. מספר פעמים ברח
מיחידת, במחשבה שלבסוף ימלאו את מבוקשו.
במחנה האימונים ניסה להיות ארטיסט.
אולם צד,״ל אינו יכול להתחשב
בחלומות של נערים רכים מנוה שלום. הוא
נשאר בחיל השריון. נדמה היה שהיא השלים
עם גורלו.
בפעם האחרונה היה מאיר מורחי בחופשה
בחג הס כות. הוא הירבה להרעיש
בבית, אסף את ארבעת אחיו הגדולים
ואחותו, תופף בתוף, ניהל שירה.
האם, שלא יכלה לשאת את הרעש, שאלה:
מה הרעש הזה?״
ענה מאיר :״מד, יש אמא, אולי לא
אחזור עוד פעם להרעיש בבית?״
לפני שחזר לצבא, אמר לאם בטרם ירד
מהמדרגות :״תברכי אותי אמא, יש לי
הרגשה שיותר לא אעלה במדרגות אלה.״
האם בירכה אותו. אבל זה לא עזר! י מאיר לא חזר,

כמנהגם מדי שנה, קיבלו גם השנה נשיא
המדינה ורעיתו את חיילי צה״ל ד,מצ־טיינים,
ביום העצמאות בביתם. בין 200
החיילים, נציגי כל היחידות והחילות, בלט
חייל מיחידה קרבית, גבוה, חסון וזקוף,
טוראי מצטיין אפרים (פרויקה) גרוס. נשיא
המדינה לחץ את ידו, שאל אותו למוצאו
ולמקום מגוריו׳ שלח לאחר מכן מכתב
הוקרה ״לחייל אפרים גרום.״
פרויקד, גרוס בא מישוב שאין מרבים
להזכיר את שמו. הוא נולד אמנם בחיפה
ב־ , 1937 אלם בן פחות משנתיים ימים היה
כאשר יסדו הוריו, יעקב ושפרינצה גרוס,
יחד עם קומץ צעירים אחרים, את הנקודה
הבית״רית הראשונה בארץ — תל־צור, מצפון
לאבן־יהודה בשרון.
שלבי ההיאחזות בנקודה חדשה, תנאי
החיים הבלתי נ. חים, השפיעו בעקיפין גם
על התינוק בן השנתיים. כשהוא גדל להיות
לילד, פקדו חיפושים ומעצרים תכופים
את הנקודה׳ שהיתר, בזמנו בית־ספר
למדריכי הארגון הצבאי הלאומי. באחד החיפושים
נאסר אביו של הילד והוגלה ל־אריתריאה.
בגיל
רך מאוד הצטרף פרויקה לבית״ר.
בסתר למד את דרכי הטיפול בנשק. עסק
בהדבקת כרוזים במחתרת.
המשפחה עזבה את תל־צור, הקימה לה
משק בנחלת ז׳בוטינסקי, אף היא מושב
בית״רי בצפון השרון, ליד בנימינה. שם
קיבל פרויקה לידיו את ריכוז קן בית״ר,
ניהל את פעולות הקן, לא נמנע מלהשתתף
באופן פעיל במסיבות, כשהוא קורא פיליטונים,
נוטל בכל מסיבה את התפקיד העיקרי.
חניכיו העריצוהו.

אפרים גרוס
בשנת 1954 התמנה למפקד מעוז בית״ר
במושבה בנימינה, כשהוא בן 17 בלבד.
הוא מילא את התפקיד במסירות ונאמנות,
למרות היותו על סף סיום לימודיו התיכוניים
ולפני בחינות הבגרות. הוא הגביר
את הפעילות בסניף, חדר לשיכונים ומעבדות
שבשכנות למושבה, גייס שם נוער
לאירגונו.
הוריו רצו שילמד חקלאות או מדעי הרוח
באוניברסיטה העברית, אולם יותר מכל
שאפו כי בנם היחיד ״היד׳ כמוהם,
עובד אדמה החי מיגיע כפיו. כשסיים סרוי־קר,
את לימודיו התיכוניים, התגייס —
למרות שטרם מלאו לו 18 שנים — לאחר
שהוריו נתנו את הסכמתם. ה! א שובץ ביחידה
קרבית של חיל רגלים.
ואז נתגלה כי למרות שמימי ילדותו
חונך אפרים על ברכי תורת הצבאיות ה־בית״רית
וספג לתוך דמו את תורת המרי
והתגר שהיתר, מסביבו משחר ילדותו,
לא ראה טרויקה בצבא את מטרת
חייו. הוא רצה לתת את מלוא חלקו למדינה
ולצבא, אולם כשיגיע זמן השחרור,
רצה לחזור לעבודה במשק הוריו.
את קורס המ״מכפים סיים כחניך מצטיין.
כשחזר לגדוד קיבל להדרכה כיתת
חיילים. דא עבר זמן רב והוא נשלח
לקרב בראש אנשיו.
ליום הולדתו ד,־ 19 שעמד לחול בשלישי
לנובמבר, הכינו לו הוריו מתנת יום הולדת
כהפתעה: תעודת רישום (קושאן) על חלקת
אדמה שנקנתה בשבילו. פרויקה לא
הספיק לקבל את מתנת יום ההולדת. יומיים
קודם לכן חשתתף בקרב על משלטי
האויב, בראש כיתתו הסתער על אחד המוצבים,
כאשר כדור אויב פגע בראשו. הוא
נהרג במקום.

שלושה ב ט אנ קאחד
באחת הנקודות המבוצרות ביותר בחציר,אי
סיני, נערכו המצרים להגנה עיקשת,
מול כוחות צה״ל שהתקדמו לקראתם. הם
ישבו בחפירותיהם, ליד תותחיהם׳ מאחורי
מכונות־היריה וחיכו למסתערים. לפני שחיל
הרגלים יכול היה להשתלט על המוצבים,
נכנס השריון של צה״ל לפעולה. טנקים
ישראליים הלמו בטנקים מצריים. הקרב נמשך
שעות, באפלה, בענני אבק.

אשר דרומי

ה די ר
ב חז ר ה
אחרי הקרב הנורא של אישדוד, ביוני
,1948 בכה המם־פא האגדתי של גבעתי,
אריה קוצר, כילד. הוא שוחרר מתפקידו.
שרידי פלוגתו המרוסקת נמסרו לצעיר שקט
ומכונס בעצמו, מוותיקי הגדנ״ע וחי״ש תל-
אביב. כעבור ארבעה שבועות שוב עמדה
הפלוגה בקרב. פעמיים ירדה על המצרים
בכפר בית־עפא, ליד נגבה, נסיגה תוך אבירות
נוראות. בפעם השניה, בלילה בו חדר
אריה קוצר עם ג׳יפים לאותו כפר ונהרג,
נפצע שם גס יורשו.
פצוע בזרועו, המשיך אשר דרומי לנהל
את הקרב, עד שהוציא את אחרוני חייליו.
כשחזר הביתה, בבוא ההפיגה, הבחינו בני
משפחתו שאינו משתקש בידו .״זה כלום,
רק פורונקל,״ חייך אשר. רק כאשר גילה
אביי כי קובע־הפלדה שלו התעקם, פרץ אשר
בצחוק :״ובכן, זה הפורונקל.״
אפשר היה לסמור על אשר שיעשה עבודה
יסודית, שישתדל ברצינות לבצע את
הטעון ביצוע. אם היה צורך להכין קורס,
נשלח אשר שבועיים מראש כדי להכין את
השטח, להדריך את הסגל.
קשה היה להכיר את אשר דרומי. הוא
היה הצעיר מבין ארבעה אחים ואחות, שאחד
מהם שירת בצבא הבריטי, השני היה
נופר, כולם יחד שרתו בהגנה ובצה״ל.
הרצון להידמות אל אחיו הגדולים, והתנאים
הדחוקים של המשפחה, עשוהו רציני
לפני זמנו. נזכר איש הנוער־העובד :״הוא
בא מן הפרבר, שצריפיו תלויים כאילו על
בלימה וסדקים פתוחים לרוחות הים. הוא
בא לנוער־העובד לבקש עבודה ולמצוא לו
חברה, ואת שניהם מצא שם.״
משם אל שורות ההגנה היתד, הדרך קצרה
אביו לא שאל למעשיו, אך ידע שריש־תתף
בליל וינגייט ובהתקפה על שרונה.
פעם הובהלה המשפחה באמצע הלילה על־ידי
האנגלים, שבאו לערוך חיפיש. כשנס־תיימה
המלחמה כבר היה מפקד־פלוגה וותיק,
מדריך בקורס מם־כפים. בכל מקום בלט
כשתקן, מכונס בעצמו ומשתדל בכל כוחותיו
לעשות את הדבר הנכון.
לפני תש״ח היה מנהל־חשבונות בסולל־בונה,
אולם אחרי המלחמה שוב לא היה לו
ספק, שעליו להישאר בצבא־הקבע. הוא עלה
לדרגת סגן־אלוף, התמחה בתפקידי מטה,
נשא לאשר, חיילת בדרגת רב־סרן. למרות
הפצרת אביו בן ה־ ,67 פקיד שעלה מפולין,
סירב לציין בהזמנות לחתונה את דרגתו
ודרגת אשתו .״זה לא בשביל פרסומת,״
קבע•
המלחמה הוציאה אותו מבית־הספר לפיקוד
ומטה, החזירה אותו לתפקיד במטה
פיקוד הדרום. בתפקיד זה בא סופו: כשטס
עם אמף הפיקוד, אסף שמחוני, בדרך
חזרה מן המיסדר החגיגי בשארם אל־שייך,
סטה הפ״פר הקטן מדרכו, נפל או הופל
על אדמת ירדן. לעולם לא יוודע מה בדיוק
קרה. האיש שקרא לעצמו על שם הדרוס,
נשאר בדרום.
בדירתו בצהלה נשארו אשתו ובנו היחיד,
אלון בן ה־ ,3שככל הילדים בגילו מפין־
ואינו־מבין את אשר קרה. השבוע קרא
הילד לפתע בלילה לסבו, שישן בדירה.
״אתה שמעת אותי?״ שאל את הסב .״איזו
שאלה!?״ השיב הסב ,״בטח שמעתי, לכן
באתי.״
״אז אולי אצעק גם לאבא שלי. כשהוא
ישמע, הוא יבוא!״ אמר אלון דרומי.

משנגמר הקרב, עמד טנק שר מן ישראלי,
תיתחו שמוט הצידה, דפנותיו נקובות
פגזים. בפנים ישבו שלושת אנשי הצתת —
הרוגים. עמם לקחו לקבר את סוד מותם.
איש מחבריהם לא ידע לספר מה קרה בדיוק
לטנק זה, כיצד נפגע ומתי. הם רק
ידעו כי אירי פרסר, אלישע אלופי ויצחק
פנחס נהרגו.
השלושה היו חברים. לא סתם חברים לנשק,
שחיו עוברים במשותף את חוויות
השרות הצבאי ופונים איש איש לביתו האזרחי,
עד לקריאה הבאה לשרת במילואים
— כי אם חברים גם מחוץ למדי החאקי.
שלושתם חיו בחיפה. כאשר תיכננו טיולים׳
ונשפים היו אלה תמיד תוכניות משותפות.
אפילו כאשר נולדו, נולדו שלושתם בינואר
.1932
אלישע אלופי היה המקלען .״המקלען ה
מתוק״
היו קוראים לו חבריו לטנק, אורי
הנהג ויצחק האלחיטאי. בעוד ששני חבריו
היו נשואים, היה הוא רתק .״אתם נפלתם
לפח,״ היה אומר להם לפעמים, כששאלו
אותו אם הוא רוצה למות רתק זקן .״עכשיו
אני מחפש לי גם כן פח כמו שלכם.״
אלישע, גבוה, שחרחר, רזה ויפה, נולד
באבן־יהודה. אביו היה מנהל בית־הספר העממי
שם ואלישע גדל והתחנך במושבה
התתיקה. לפני 10 שנים נתמנה האב, פרץ,
כמנהל בית־הספר של זכרון־יעקב. הוא עבר
לגור שם עם משפחתו.
את אורי ואת יצחק הכיר אלישע לראשונה
בזמן שירותם המשותף במלחמת העצמאות;
כאשר השתחרר, היה כבר חברם ה־בלתי־נפרד.
הוא עבר לעבוד בחיפה, בחנות
הספרים מסדה, השייכת לדודו.
אהבתו הגדולה היתה המוסיקה הקלאסית.
לפני כמה חודשים, ניגש לחנות למכשירי
חשמל, הניח 600 לירות על השולחן ויצא
משם ״אם לא האדם המאושר ביותר בחיפה,
אז לפחות המאושר ביותר ברחוב
הרצל.״ הוא כבר היה בעל רכוש מוסיקלי
יסודי: רדיו־פטיפון גדול ומשוכלל, ואוסף
שלם של תקליטי מוסיקה קלאסית.
לא עבר זמן רב, והאסון פקד את בית
אלופי בזכרון יעקב. אחיו הצעיר של אלישע,
עמירם, עמד להשתחרר תוך חודשיים

מברק מקצין העיר
אורי פרסר היה נשוי. לפני שלוש שנים,
בנשף פורים שנערך בבית אחד החברה בחיפה,
פגש את מרים: נערה חיננית, צעירה
ממנו בשנתיים, בת לה רים שעלו מטראג־סילבאניה
לפני 18 שנה והשתקעו בחיפה.
אורי ומרים החליטו להתראות לעתים קרובות.
כעבור שנה, כבר היו בעל ואשה.
הצעיר הבלונדי, בעל עיני התכלת והשפם
הכהה, עבר לגור עם אשתו, בבית הוריה.
״מאותו רגע,״ נזכרה השבוע גיסתו ,״היה
כמו בן לאבי ולאמי. הוא התנהג אליהם
בכבוד שקשה לראות אפילו בין אב לבן.״
הוא עבד כצבע שמן, היה תמיד מרוצה.
במשך השנתיים מאז התחתן, לא דיבר
מעולם על מלחמה. כאשר קראו לו לשירות
במילואים, היה מתייחס אל השרות כאל
טיול. הרי סוף־סוף חבריו לטנק, אלישע
ויצחק, היו גם חבריו הקרובים ביותר בחיי
היומיום. כך שגם בנקודה המרוחקת ביותר
הרגיש את עצמו כמעט בבית.
פעם, כאשר נקרא לשירות של תשעה
ימים, בדרום, נסעה אשתו לרחובות. מדי
ערב היה מופיע, רכוב על אופנוע של חבר
ומבלה עם אשתו — ״ממש כמו בירח דבש
שני!״ היה אומר.
ביום החמישי, לפני פרוץ הקרבות, הגיעו
לבית פרסר שני צווי גיוס: אחד לאורי,
אחד למרים אשתו .״בוודאי רוצים לבדוק
את מצב הכוננות של יחידות המילואים,״

אורי פרפר
הם־״הרגיעו זה את זו .״רוצים לראות כמד,
זמן יקח לגייס את הצבא.״
״לא חלמנו על מלחמה,״ נזכרת אשתו.
״מצב הרוח היה בכי טוב. אנחנו אפילו
ערכנו מסיבה אצלנו בדירה בליל שבת,
לפני שהתייצבנו ביחידותינו, לכבוד יובל

״ 711 יי\מד חת־־־שת׳!״
על איציק פנחס, יושבו השלישי של הטנק,
יכולים לספר כמה מאות מחבריו לעבודה,
במיפעלי דשנים כינויים, במיפרץ
חיפה. בביתן־משרדים באותו בית־חרושת,
עובדת צעירה שחרחורת, קטנה, בעלת עיניים

יצחק

פנחס

מלאות חיים. זוהי מלכה פנחס, אלמנתו בת
ר,־ 18 של יצחק. שם, בין המשרדים והכבשנים
הגדולים, נפגשו השניים לראשונה.
״הוא עבד על מנוף גדול,״ היא נזכרת.
״הוא היה בחור גבוה, בריא, יפה — ממש
גבר. וכל הזמן חשף את שיניו הלבנות
בצחוק גדול. אני חושבת שהתאהבתי בו
מן הרגע הראשון.״
היתד, זו הרגשה הדדית. מלכה ויצחק
החלו רואים זה את זו לעתים קרובות והולכות.
בתחום המיפעל ומחוצה לו. לפעמים
היתד, מלכד, מרימה את ראשה ורואה את
יצחק עומד מחוץ לחלון, מאותת לה ומחייך
מאוזן לאוזן. לפעמים היה הטלפון מצלצל
וקול רשמי מבקש את הגברת מלכה. היד,
זה קולו של יצחק, שטילפן לה מהמחסן
או מהמשרד הסמוך. לפעמים גם היתד,
מופיעה מחלקת התה, כשהיא נושאת על טס
מיוחד עוגה טעימה — מתנה מיצחק.
הוא סיפר לנערה, ילידת חיפה, על ילדותו
בדמשק, אותר, עזב בהיותו בן עשר
שנים, על ימיו המאושרים כחניך עליית הנוער
בגבעת בתר, שם עבד כרפתן.
ערב מלחמת העצמאות, עלתה גם אמו
ארצה. יצחק עזב את המשק שאהב כל כך,
עבר לחיפה, עבד יומם ולילה, עד שסידר
לה דירה קטנה, בת חדר אחד. הוא קיווה

אלישע אלופי
מהצבא. הוא נהרג בתאונת דרכים, בגיל .19
דודו ניסה לשכנעו שיבקש העברה ליחידה
לא קרבית .״מספיק שהוריו שיכלו בן
אחד,״ אמר לו .״אתה עכשיו בן יחיד. התנדבת
לצבא לפני שהגעת לגיל הגיוס. עכשיו
מותר לך לעבור לתפקיד פחות מסוכן*.
אלישע ניענע בראשו בשלילה :״איך אוכל
לעזוב את חברי? מי יתפוס את מקומי בטנק?״

29 לנשואי הורי. היו שם שאר החברה.
גם הם קיבלו צווי קריאה. גם הם היו
עליזים ובטוחים.״
למחרת בבוקר, בשעה חמש, קמה מרים.
צוו הגיוס שלה קראה לשירות שעה אחת
לפני בעלה. הוא היה צריך לצאת רק בשש.
היא הכינה לו כריכים, הוציאה את דיסקיות
הזיהוי ואת סימני הרב־טוראי שלו מהארון,
ארזה את מזוודתו ונפרדה ממנו. את המעיל
החדש שקנתה לו יומיים לפני כן החליטה
לשמור להפתעה, לכשיחזור.
במשך שבוע, המשיכו להגיע ממנו מכתבים
.״אני במקום מיבטחים,״ כתב ,״אל
תדאגו לי.״ היא לא ידעה כי כאשר הגיעו
המכתבים כבר לא היה בעלה בחיים.
שמונה ימים לאחר שהתייצבה, נקראה
מרים למפקד יחידתה במילואים. הוא הודיע
לה כי נסתיים גיוסה .״הגיע מיברק עבורך
מקצין העיר,״ אמר לה .״את יודעת איך
שזה, מלחמה...״
מרים מיהרה בשמחה הביתה. לפני שנפרדה
מאורי, קבעה כי אם יצליח להשתחרר,
ולו לשעה קלה, ישלח לה מיברק דרך
קצין העיר. היא כבר תבץ כי הוא מחכה
לה בבית. על כן האיצה בנהג למהר, למהר.
אולם כאשר הגיעה לביתה, ברחוב הרצל,
והחלה עולה במדרגות אל הקומה השלישית
של הבית הישן, וראתה את מבטי החמלה
של השכנים, את ניענוע ראשיהם, הבינה.
באותו רגע ידעה כי בעלה לא ישוב עוד
לביתו.
שיוכל לחזור לחיי הקיבוץ האהובים. ואז
פרצו המאורעות. יצחק, בן ה־ ,17 התייצב
בלשכת הגיוס.
שנה אחרי שנפגשו, התחתנו מלכה ויצחק.
הם המשיכו לעבוד במיפעל, גרו בבית־הוריה
של מלכה, עד שיוכלו לרכוש דירה משלחם.
חלפו שמונה חודשים על הזוג המאושר.
שמונה חודשים של אושר עמוק. לפעמים,
בשבתות, היה יצחק לוקח את אשתו לחזות
במישחק כדורגל .״פעם,״ נזכרת מלכה ,״נערך
מישחק בין המיפעל שלנו לבין קבוצה
של חברת החשמל. יצחק נכלל בקבוצה.
הוא שיחק בהתלהבות כזו, שיומיים אחרי
זה לא יכול היה להזיז אבר.״
שלושה ימים לפני שנקרא למלחמה, עברו
יצחק ואשתו סוף־סוף לדירה חדשה: שני
חדרים בשיכון העממי, בשכונת זיו. בערב־השבת
הראשון והאחרון שלו בדירה החדשה,
הגיע צי הגיוס. יצחק קיבל אותו בצחוק
ובעליזות .״זה ייגמר חת־שתיים,״
הכריז בצאתו.
למחרת, יצאד גם מלכה לחזית סיני. בכל
מקום שהגיעה אליו יחידתה, שאלה טנקיסטים
אם ראו את בעלה. אף אחד מהם לא
ראה אותו. לבסוף הגיעה למפקד יחידתו.
הוא קיבל אותה }משרד, הגיש לה סיגריה.
״לא, תודה,״ השיבה מלכה .״בעלי אינו
אוהב בתורות מעגנות.״
״אני מצטער. מאד על הבשורה,״ הודיע
אז המפקד, כמעגל בלחש :״בעלך נהרג.״

גזפציב ההוצפב ד#שוכה

תצדומים מן הטרקטור
שדמות שיזף, היא היאחזות נח״ל בלב
השממה, בסביבות ניצנה. חלק מחברי הקיבוץ
הם יוצאי השומר־הצעיר בחורה, חניכיו
של מדריך בן ,28 חבר קיבוץ משמר
העמק. שמו מנחם רותם.
לפני חודשיים ביקר המדריך את חניכיו.
הוא בא בלוויית משלחת נורבגית, שהת־פעלה
מאוד מתנאי ההיאחזות במקום ומעבודת
האדמה שם. מנחם דאג להסביר להם
הכל. הוא גחן אל האדמה, פורר גוש עפר
בין אצבעותיו ואמר :״ככלות הכל האדמה
היא טובה.״
החודש חזר מנחם רותם (רוטבאום) לאותה
סביבה. הוא נקבר באותה אדמה טובה, בבית
הקברות הצבאי שבשלח. סגן משנה
רותם נפל בקרבות.
לא היתר, זו הפעם הראשונה בה הגיע
מנחם לאזור סיני. בשנת , 1948 לאחר שהקרבות
בגזרת משמר העמק, שם נלחמו בני
המשק בכנופיות קאוקג׳י, נסתיימו, נשאר
במשק רק מספר קטן של גברים. יתרם

גויסו ונשלחו עם יחידות הצבא ורומה,
להכות בפולש המצרי. מנחם היה בין המעטים
שנותרו במשק. ואז, חטאו כמה בחורים
חטא קטן: למרות שהיה עליהם להישאר
במשק, ברחו שבעה מהם באישון לילה
והצטרפו לאחד מגדודי הפלמ״ח שלחמו בנגב.
מנחם היה אחד מהם.
הוא קיבל פיקוד על מחלקת סיור של
ג׳יפים, לחם במצרים, רדף אחריהם עד אבו־עגילה
ושאר המקומות שצה״ל כבש בשעתו
בסיני ונסוג מהם. אולם מנחם לא היה
איש צבא, כי אם איש העבודה. לאחר הקרבות
חזר אל משקו ועבודתו.
אל משמר העמק הגיע מנחם לאחר שסיים
את לימודיו בבית־הספר העממי נס־ציונה
בתל־אביב. בהיותו בן 10 עלה עם
הוריו, להם היה בן יחיד, מפולין. את לימודיו
התיכוניים המשיך במוסד החינוכי
של הש מר־הצעיר במשמר העמק, וכשסיימם
הצטרף למשק בתור חבר. הוריו האמידים
ניסו בכל הדרכים להשפיע עליו שיחזור

״גבר ע ד

יחידת השריון התקדמה לעבר היעד.
לפתע נתקבלה הידיעה: שריוני האוייב
מתקדמים. החליט המפקד: להיסוג אל
מעבר לתעלה.
בזה אחר זה ירדו הטאנקים לתוך התעלה,
טיפסו בעליה שממול. יואל, נהג טאנק בן
,19 גבר שחום, רחב־כתפיים, בעל עיניים
ירקרקות־אפורות צוחקניות, דהר אחריהם.
אולם עוצמת הירידה היתד, גדולה מדי:
הטאנק נתקל בדופן הוואדי, ראש הנהג נחבט
בחוזקה בהגה ובקיר הטאנק חליפות. הוא
איבד את הכרתו, הוצא מן הטאנק על־ידי
התיתחן, מת כעבור כמה שע־ת משטף-
דם פנימי. אותה שעה פנתה היחידה לעבר
המוצב המצרי, כבשה אותו ללא אבידות.
כל איתם שאד,בור,ו, קראו לו יוליק.
חבריו ביחידה קראו לו ״גבר עם דם״
הוא זכה לתואר זה בדרך הקשה: פעם׳
בתמרון, ביושבו בתא הצר של נהג ה־טאנק,
הרגיש באור מוזר על זכוכית השעונים.
הוא פנה אחורה, ראה כי תחתית
יואל כידרמן
הטאנק בוערת. משך כמה שניות נערך קרב
דרמתי וערירי בבטן הטאנק בין יוליק ו־ י
האש — האש החלד, חורכת את שערותיו
החומות הקצרות של הצביר הצעיר, שהפעיל
את מכשיר־הכיבוי הקטן וחבט בצוהר הצריח,
מבלי שאיש בצריח ירגיש בכך.
רב־טוראי יהושע כהן היה בחופשת החרק
אחרי שהתותחן למעלה הרגיש בחום
למה• כתוצאה מפעולה מסויימת, סבל מפמתחת
׳לרגליו, פתח את הצוהר, נתן לנהג
צעים בכל גופו? עור התוף של אוזן אחת
החנוק־למחצה לצאת, להמשיך בכיבוי מלנקרע.
כאשר פרצו הקרבות בסיני, היה במעלה.
בעד הצלת הטאנק זכה בציון יחידתי
ביתו.
לשבח .־האיגרת של ציון זה היתה בפתאום,
ואתה אותו אמו אורז את חפארנקו,
שהוחזר למשפחתו.
ציו .״לאן זה, שוקיי״ שאלה.
״החברים שלי נלחמים שם,״ ענה הבחור
לא במקרה הגיע יוליק אל הטאנק. הוא
הגבוה, בעל ממדי הענק .״הם ילכו ליהרג
היה אחד מאותם הצעירים המצויירים תמיד
ואני אשאר כאן? אז אני אהיה חירש על
בסידרד, של מברגים, בני כל הגדלים׳ כדי
שתי האזניים
לפרק כל מכשיר שנזדמן בדרכו — החל
התקיפות היתה אופיינית לצבר בן הצבר
מפנס של אופניים, שסילק מחבר, וכלה
החיפאי׳ בן ד,־ .20 לפעמים היה רואה את
במנורות מתוצרת עצמית. גם חובבותו האמו
בוכה .״מה את בוכה?״ היה שואל.
שניה היתד, קשורה בשאיפה לפרק דברים
״כאן זה לא פולין. אחיך ואחיותיך ישבו
ולראות מה נעשה בתוכם: כביולוג חובב
שם ובכו ונהרגו. כאן לא בוכים. ילדת
היה יוצא לשדות כדי לצוד ראשנים, מגדל
בן צבר, והוא יגן עליך. אל תבכי!״
אותם בביתו בצנצנת, מנתח אותם אחרי
שהגיעו לפרקם. כי שאיפתו היתד, להיות
לכאורה, היה יהושע צריך להיות צעיר
רופא, אחרי גמר שתתו בצבא.
שקט, מתון, אפילו רך. הוא גדל בבית רווי
ההומור של יוליק היה מפורסם, התבטא אווירה תרבותית, גר בסביבה אמידה, למד
לא רק באוסף עצום של בדיחות (כולל
גסות) אלא בעיקר בתשובות קולעות, אותן
זרק בהיסח הדעת, ברצינות איומה, לעבר
בני שיחו. כאשר החליט לסדר את המורה
להיסטוריה בבית־הספר התיכון עירוני ד׳ —
הפריע בלי חשך בשעורים, לא הקשיב לחלוטין
לדבריו. אך כשקרא אותו המורה
למחרת לספר מה היה בשיעור, כשהוא
בטוח שעתה צד אותו ברשתו, נדהם כשהרצה
יוליק באופן שוטף ומעמיק את חומר הלימוד•
מסתבר שישב שעות ארוכות בבית,
למד את החומר על בוריו — רק על מנת
לסדר את המורה.
החברים, שהכירו את יוליק כגבר עצמאי,
שולט בחברה, לא ידעו כי בבית נשאר
הילד של אמא — לה סיפר את כל הרפתקו־תיו
עם הבנות, נסתייע בעצותיה בטיפול
במין השני. סיפרה השבוע אסתר בידרמן,
בעלת פנים צעירות יפות ושערות שיבה:
״שכבתי בלילה במיטה. פתאום היה נדמה
לי שנעלי חייל עולות במדרגות. רצתי לפיהושע
כהן
תוח את הדלת. לא היה אי ש

לחיי הכרך, ימשיך בלימודים. אך מנחם העדיף
את העבודה בקיבוץ.
הוא היה מכונן, שנהג בכל הסוגים של
כלי רכב. במיוחד התמחה בשליטה בטרקטו־רים
לסוגיהם, ובמכשירים כבדים אחרים.
לפני תקופה קצרה נשלח לאירופה במסגרת
חילופי נוער חקלאי, השתתף כנציג ישראל
בכינוס נוער חקלאי בבריטניה.
כשחזר, הביא עמו למשק דחפור ענק חדיש
ומסובך, עמו ביצע עבור המשק עבודות
חוץ. במשך שלושת החדשים בהם שהה
באנגליה, למד מנחם בבית החרושת שייצר
את הדחפור, את כללי השימ ש בו. עתה׳
לא נותר איש שיחליף אותו על המכשיר.
הוא היד, רווק. אהבתו הגדולה היתד, המצלמה.
את מלאכת הצילום למד בעצמו,
הגיע לרמה אמנותית כה גבוהה בצילומיו
שקשה להאמין שהיו אלה צילומי חובב בלבד.
מסיורו הקצר באירופה הביא סדרה
ארוכה של צילומים, חלקם צילומים צבעוניים,
שהוצגו בתערוכה מיוחדת במשק. המצלמה
היתד, כלי הביטוי הברור ביותר לנפשו
ולדעותיו.
אור ליום חמישי, הראשון לנובמבר ,1956
יומיים בלבד לאחר שמלאו לו 29 שנים,

מנחם רותם

פ ר חי םעל גב בודי
על השולחן מונח אלבום בולים. הוא מיוחד
במינו. יש רק מכנה משותף אהד ל־בוליו:
על גבי כולם מצויירים פרחים. פרחים
מכל הצבעים והמינים — ממוזאמביק
ומאיי פאלקלאנד, מירדן ומישראל. כל בול
עטוף בניר שקוף.
האיש שאהב את הפרחים עד כדי כך היה
צעיר בן .28 ילדי השכונה בגבעתיים הכירו
יפה את עמום פיין. הם חיכו לו לפנות
ערב׳ עת חזר מעבודתו, כמדריך חקלאי
ביד־הרמב״ם, רכוב על אופנועו. כי האיש
שאהב את הפרחים אהב גם ילדים: הוא
היה מעלה אותם על אופנועו, מסתובב אתם
בשכונה.

עמוס פיין

״בנר הצבר יגן עליך!״

העו?ם הזח 1 8 0 6

נפל סגן־משנה אריה רותם, מול אחד המוצבים
בסיני. בתל־אביב, בבית בו גדל,
נשארה רק אמו.

בבתי־ספר טובים. אולם בתוכו היה גרעין
נוקשה של ברזל.
פעם, למשל, בהיותו תלמיד בבית־הספר
הריאלי, שאל שאלה שלא מצאה חן בעיני
המורה. המורה אמר לו לשבת בשקט ולא
לפצות פה .״אני לא יכול לשתוק!״ ענה
הנער בעל השיער החום והעינים הירוקות.
״יש דברים שאני מוכרח לומר אותם!״
פעם אחרת, היתד, זו הכרזת עוצר ברחובות
חיפה על־ידי האנגלים שהוציאה אותו
מכליו .״מה?״ התרעם הילד בן ד,־,11
״אסור לנו לצאת לרחוב? לנו, במולדת
שלנו?״ והוא הטרה את פי אמו וירד בצעדים
הסגנתיים מול המכונית הבריטית. אמו
נאלצה לרוץ אחריו ולבקש מהקצין האנגלי
לשחררו, כי סויף־סוף רק ילד היה.
כאשר סירבו הוריו להרשות לו לצאת להכשרה,
יחד עם בני כיתתו בבית־הספר
התיכון הדתי, נטל שוקי רק סוודר ומבלי
לומר מלה להוריו, הצטרף לישיבה בכפר
הרואה. הוא למד ועבד שם משך שנה. כאשר
שב לחיפה, להמשיך את לימודיו, התנדב
מיד להדריך נערי פרברים. שלחו אותו למועדון
בוואדי ניסנם: רוב הנערים היו מא־רוקאים
חסרי־משמעת .״לפני שאני מתחיל
בפעולה,״ הכריז בבואו ,״אני. רוצה שכולכם
תניחו את הסכינים על השולחן!״ הנערים
ד,מ פתעים, צייתו.
בבוא זמנו להתגייס, התנדב ליחידה קרבית.
פעם, כאשר חזר הביתה לחופשה,
מצאה אמו בין חפציו זוג תחתונים ארוכים
— גדולים! עליו בכמה מספרים .״מה
קרה לששת הזוגות שקניתי לך?״ שאלה.
״אצלנו ביחידה יש בחורים שאין להם
מי שיקנה עבורם תחתוני־צמר,״ הסביר.
״נתתי להם את שלי.״
כאשר התייצב לפעולה האחרונה, אמר
לו מפקדו כי אינו חייב לצאת להסתערות.
שוקי התחנן :״דחילק, אל תבייש אותי.
אני לא קאליקע!״
הוא נהרג מצרור של מכונת־יריה אלפא,
כשהסתער בראש כיתתו.

עמוס לא היה צבר. הוריו היו עסקנים
ציוניים ברומניה, מייסדי חצי תריסר ארג ־ניס
ציוניים. באמצע מלחמת־העולם הוצאו משם.
כשבאו לארץ שאפו רק לדבר אחד: להתיישב
על הקרקע. אולם הם היו קשישים
מדי. תחת זאת העבירו את השאיפה לבנם.
אחרי חמש כיתות של גמנסיה, עבר לבית־ספר
חקלאי, סיים את לימודיו בחוות
״עיינות״ שעל־יד נס־ציונה.
מעולם לא פיקפק לרגע שהמקצוע היחיד
עבורו הוא המקצוע החקלאי.
כאיש מעשי׳ שלא גילה נטיה לענינים
מופשטים, אלא לבעיות מעשיות של ביצוע
והוצאה־לפועל, היתד, דרכו אל ההגנה כמעט
מובנת מאליה. הוא הוריד עולים ליד גבעת־אולגה,
הסתכן בשעת החיפוש הבריטי הגדול
בגבעת־חיים, עלה עם השיירה הראשונה
לירושלים הנצורה, נפצע בלטרון. כל
זה היה פשוט, טבעי.
לעומת אהבתו לפרחים, לאדמה, לחיות
ולילדים, היתד, לו רק שנאה אחת, שהכבידה
עליו מאד: הוא שנא מפלגות .״הן כולן
הורסות׳ את הארץ,״ טען, סירב להצטרף
אף לאחת מהן. בכל זאת הצליח כמדריך
חקלאי: איש לא יכול היה לוותר על הצעיר
הממושקף הרציני, שהיתר, לו לשון משותפת
טבעית עם העולים החדשים, ושהדביק
א תם איך שהוא באהבת־האדמה שהיתה
תוכן חייו.
בבית ישב אב חולני׳ שפרש מעבודתו
בעסקי־ייבוא. כדבר מובן מאליו קיבל עמוס,
הבן היחיד, על עצמו את הדאגה להורים.
הוא טיפל בבית. כשד,עירה לו האם כי
השנים עוברות והגיעה שעתו להתחתן, ענה
בן העשרים ושמונה בפשטות ובתקיפות:
״אני לא אעזוב אתכם.״ ואף על פי כן
עזב. הטלפון צילצל בבית בשעה מוקדמת
לפנות בוקר, מספרת האם, לבושת
השחורים, שעיניה אדומות כמו גם עיניו
של האב :״שאלתי אותו מה אמרו. הוא
אמר שאמרו שהמצב חמור. ברגע זה כבר
חדל לבי לדפוק. זה כבר היה פסק־דין
מוות. כך אני מרגישה.״
עמוס לא הרגיש בכך. תוך כמה דקות
עזב את הבית, התחיל במילוי תפקידו.
ביום הראשון של המלחמה ישב הקשר
עמוס פיין בג׳יס שיצא דרומה לעבר המוצבים
המצריים בחצי־האי. הג׳יפ עלה על
מוקש. יושביו נפצעו.: .הקשר נהרג. זה היה
ב־ 4.30 אחרי״הצהריים, במדבר שלא גדל בו
אף פרח אחד,

מפליס ההזלכיב ראשזכה
נער ביש־מץ ל
ישנם אנשים מילדים במזל רע. לאיוש
נוילנדר, בן יחיד שהוריו קראו לו ״לילו״,
היה אחד מהם. כשהיה בן 17 חדרו הנאצים
לטראנסילבניה, גייסו אוחו לעבודת־פרך.
ההורים הושמדו בינתיים באושוויץ. לולו
נשאר איך שהוא, בחיים — נער עדין, רגשני,
חולמני.
אחרי המלחמה גר לולו אצל דודה, סיים
את סמינר המורים בבודפשט, הוסמך להוראה.
אולם הוא נכסף לארץ: יחד עם חבר
ברח אל מעבר לגבול האוסטרי׳,נאסר שם,
ברח מבית־הסוהר, עבר לגרמניה, משם ל־איטליה
האנגלים תפסוהו בדרך לארץ, כלאוהו
בקפריסין. משם הגיע היתום הגלמ ד
לארץ רק אחרי מלחמת־תש״ח, אשר בר לא
הספיק לשרת בצה״ל.
דודתו הרמת־גנית, חסרת הילדים׳ קיבלה
אותו כבן בדירתה הנאה. לולו־יוסף לא ידע
עברית, לא יכול היה להיות מורה. הדוד,
בעל בית־חרושת למוצרי חשמל, לימד אותו
חשמלא ת, סידר אותו בעבודה במפעלו. באותה
שעה דאג שהצעיר ילמד גם לנהוג
במכונית .״תמיד סוב לדעת לנה •גד אמר.
היה זה פרט גורלי בחייו של לולו.
כשעבר יום הולדתו ה־ ,30 הזכירה לו
הדודה שעליו לשאת אשה. אולם לולו דחה

כשרואים א ת הפנים...
צלילים של מוסיקה קאמרית שלווה היו
בוקעים תכופות מדירתו הצנועה של המהנדס
גל־עד (גולדברג) ,בשכונת תל־ארזה
בירושלים. היו אלד, צלילים שהופקו בידי
תזמורת משפחתית מצומצמת מא ד. האב
ניגן בויאולה, הבן הקטן חילל בחליל ואילו
הבן הגדול, יוסף, ניגן בקלרינם.
תחילה, כשיוסף למד עדיין בירושלים,
בבית־הספר העממי במפלח ואחר כך בבית
החינוך התיכון, היו הצלילים נשמעים לעיתים
תכיפות מאוד. אז גם היו משתפכים
מתוך הדירה צליליו הערבים של ד,קלרינט
בקטעי סולו. אולם יוסף לא נשאר זמן רב
בבית.
לאחר שסיים שתי כיתות של בית־הספר
התיכון, יצא כחניך התנועה המאוחדת להכשרה
במעין ברוך, כשעתידו ברור בעיניו:
להיות קיבוצניק.
עם גרעינו התגייס יוסף לצבא, שירת בתקופה
הראשונה במסגרת הנח״ל בקבוצה.
שם אירע מקרה פעוט, האופייני כל כך ליוסף
גר־עד
דמותו של יוסף. מלה קטן הסתנן בטעות
מעבר הגבול הקרוב, לתוך ישראל. הוא
נאחז בענף של שיח, מבלי יכולת לזוז. יוסף, שנקלע למקום ושמע את פעיית הכבשה
מעבר לגבול, לא שם לבו לחוקי המדינה והזהירות, החזיר את הטלה לרועיו הערביים
שמעבר לגבול.
היתד, לו חיבה מיוחדת לבעלי חיים, שניטעה בו מילדותו. משום כך היד. מאושר תמיד
כשיכול היה להימצא בחברת בעלי חיים, לעבוד בדיר או לפחות לצאת למרעה בקר.
אח הקלרינם שלו נשא לכל מקום. בשע ת הפנאי בין האימונים, היה מנגן! כשהיה
בא הביתה לחופשה, היה מביא עמו את כלי הנגינה כדי לנגן בטריו המשפחתי. כמוסיקאי
מחונן, יכול היה להצטרף לתזמורת צה׳׳ל. אולם הוא סרב לעזוב את חבריו בגדוד הקרבי.
פעם, תוך כדי אימונים, חלה בדלקת קרום־הם ח ושכב תקופה ארוכה בבתי חולית הוא
לא ראה בכך סיבר, לשיחרור משאר החוב׳ ת שהיו מוטלות על חבריו ליחידת
מאוחר יותר היווה גרעינו השלמה למשק אורית שם היה יוסי ממונה על הדיר,
ואופוזיציונר כמעט קב ע באסיפות המשק.
הוא השתתף בכמה פשיטות של צד,״ל על מבצרי האויב מעבר לגבול, ראה חברים וידידים
שנפלו לידו. אחר כך כתב להוריו :״בפעולה האחרונה נפל עוד מכר. זה כבר החמישי
בחדשיים האחרונים שאגי מכיר באופן אישי, וזד, מחייב אותי להישאר בגדוד הקרבי בו
אני נמצא׳.
יוסי התמרד נגד הספדים שהיו מלווים תמונות. אמר הוא :״כשקוראים על אדם שנפל,
זה רק שם שאינו אומר מאומה, אבל כשרואים את הפנים, זה צובט את הלב׳׳.
ב־ ,31.10 בעת שהיה מקלען במקלע בינוני על גבי זחל שהתקדם בדרום הרחוק, נהרג
טוראי ראשון יוסף גל־עד מכדור שפגע בראשו, היה בן .20
״כשרואים את הפנית זה צובט את הלב

גיחת מטוס׳ האויב
יוסף גוילנדר
את המועד. מדי פעם התחבר עם צעירה, אך
לא התקשר עמה. הוא הרגיש כי עדיין לא
מצא את מקומו, לא הסתדר. שק ע בספרים
חלם על היום בו יעסוק שוב במקצוע משכיל.
על אף קשיי השפה נרשם שוב לבחינות
הוראה, עבר אותן סוף־סוף לפני שלושה
חדשים.
מעולם לא שרת בצבא. כשנקרא למיון
במילואים, הזכיר כי הוא יודע לנהוג. הוא
שובץ כנהג, אך נקרא רק פעם לשרת כמה
ימים.
כשבאה הפעם הקריאה, יום אחרי הקרבות
בסיני, היה תפקידו ברוד. הדודה לא
דאגה לו׳ כי ידעה שלא יישלח לאזור מסוכן
מן השרות שלח לדודו, האוסף בולים,
מעטפה עם חותמת־ד אר מצרית. כעבור יום
שלח לדודה מכתב קצר, כתוב כמו תמיד
בהונגרית, בו הודיע שהוא נמצא ״לא יותר
מעשרה קילומטרים מעיר־שמשון* ואוכל
טוב. הדודה קיוותה כי יחזור הביתה לשעה־שעתיים,
כשאר החיילים, ניקתה את הדירה
לכבודו.
אך כשהגיע המכתב כבר לא היה הטוראי
יוסף גוילנדר בחיים. איש אינו יודע
בדיוק מה קרה. בלילה היד, בשמירה בכפר
אויב. לפתע נשמעה יריד, יחידה. החברים
קפצו החוצה, מצאו את יוסף מוסל מת,
כדור בראשו. זה היה בשעה ,4.25 כחצי
שעה לפני עלות השחר.
יומיים לפני יציאתו הזמין חבר־צלם הביתה׳
הצטלם בחדר־האורחים של דודתו.
״באילו הרגיש שיקרה משהו״ ,בכתה הדודה•
״הוא היה כל כך עדין, אץ בחור
יותר עדין. אבל לא היה לו מזל. שום דבר
לא הלך לו
עד היום לא הודיע עדיין משרד־החיגוך
אם הנבחן יוסף נוילנדר הצליח בבחינות
להוראה, ואם מותר לו עתר. להגשים את
שאיפתו מזה שבע שנים: להיות ם. רה
בבית־ספר ישראלי.

ילדים אוהבים לשחק בחיילים. בעמיד,ת
חייל הוא התגלמות הגבורה והכוח. ילדים
רוצים להיות גיבורית
גם רפי לוי רצה להיות גיבור. בחצר
הרחבה של בית הוריו, בפרברי חדרה, ניתנה
לו ההזדמנות לכך. עוד בהיותו בגיל שילדים
אחרים לא מבינים עדיין מה ההבדל
בין חייל לאזרח, כבר ניהל רפי לוי קרבות
גבורה רבים, במשק העזר הקטן שליד הבית
ילדים אוהבים להחליף משחקית פעם
הם רוצים להיות חיילים ובפעם אחרת הם
רוצים להיות רופאים, נהגים או נגרית לא
כן רפי לוי. הוא תמיד רצה להיות רק
דבר אחד: חייל. הוא נולד בפרץ מלחמת
העולם השניה׳ היה בן טיפוסי לדורו,
דור של מלחמות וחיילית
הוא היד, מסתכל בהערצה בחיילים העוברים
ברחוב, מנסה להיות בקרבתת בבית־הספר
העממי בחדרה, חיבב במיוחד את
השעורים בהם היו לומדים על גיבורים ומצביאים
מפורסמית
רסאל לוי
מיד כשניתנה לו ההזדמנות נהיה רפי
לחצי חייל. האב, יוסף לוי, עסק תקופה
מסויימת בדייג בים חדרה, רפי נכנם בגיל צעיר לעזור לאביו במלאכת הדייג ובטיפול במשק־העזר
של המשפחה הענפה. אולם עם זאת מצא גם זמן להצטרף לגדנ״ע, עבר קורסים
שונית טייל בארץ לארכה ולרחבה.
ישנם הרוצים להיות חיילים כדי שיוכלו להרוס, לפרוק יצרים במלאכת התבלה וההרג.
רפי לא היה מאלה. הוא ידע כי עתידו הוא בעבודה ובבנין, הצטרף כבר בהיותו בן 16
להכשרת למרחב, שהתארגנה בקיבוץ הנושרים לקראת צאתה להשלמה למשק יראון, קיבוץ
הצופים בגליל העליון.
כשהגיע רפי ליראון נכנס מיד לעבודה בתור רפתן. הרפת היתד, הענף הקבוע שלו. אולם
רפי לא הספיק לטפל בפרותיו זמן ממושך. חברי הכשרתו, שהיו מבוגרים ממנו בשנים,
הגיעו לגיל גיות רפי לא רצה להישאר לבדו, התגייס גם הוא, כשהוא בן 16 וחצי בלבד.
הוא הוצב עם חבריו לנח׳׳ל, היד, מאושר ללבוש מדי צבא, לראות בהתגשמות חלום
ילדותו הנכסף ביותר. הוא לא היה יכול להסתיר את שמחתו על גיוסו, גם בבואו לבקר
בבית הוריו, בקשתו הראשונה בהגיעו לחופשה: לערך לו צילומים מיוחדים במדית
מספר חדשים שהר, רפי בבסיס הטירונים ולאחר שסיימו חזר למשק, לעבודת הרפת.
אולם גם עתר, לא ניתן לו זמן רב לשהות עם פרותיו. הגרעץ היה חייב לשלוח מספר
אנשים לקורס מ׳׳כים. רפי, שהיה חייל למופת, מם שמע ובעל כוח־רצון מפותח׳ למרות
גילו הצעיר, נשלח לקורס. בטרם הסתיים הקורס, החלה מערכת סיני. יחידתו של רפי
הוכנסה לפעולה.
בעת הקרב שנערך בראשון לנובמבר, נפגע רפי בשעת גיחת פתע של מטוסי האויב.
בן שבע עשרה וחצי היד, בנפלו, הצעיר בחללי סיני.

מאיר צורף

לבי שראל
השנייה
,מן הכביש הראשי רואים רק את מעברת
סאקיה אל׳׳ף: שורות של בתי־אבן, קולנוע
גדול, בית־קפה. כמעט איש אינו רואה את
סאקיה בי׳׳ת: היא מוסתרת מן הכביש,
דרך־עפר זרועת שלוליות מובילה אליה בץ
הפרדסים. שורות־שורות של צריפונים מוד
נחים מתנשאות בשטח. ילדים מרוחים בבוץ
משחקים בין השלוליות. גברים מחוכרי
עבודה י. שבים בחדרים באפס־מעשר״ ללא
תקווה רבד. לשינוי לטובה.
כאן נראה הכל אחרת — גם המלחמה.
בצריף מספר 387 יושבות שלוש נשים לפשות
שחורים. אחת מהן היא בת־דודתו
ואשתו של מאיר צורף. השניה והשלישית
חן דודתו ובת־דודתו. כמה ילדים משחקים
בץ רגליהם.
מאיר צורף הלך, ולא חזר. אשד, אחת
ממשרד־הבטחון באד, והודיעה שהוא מת.
מכתב רשמי המציא כמה הזמנות לאזכרה
בבית־ד,קברות. זה חיה הכל. שום מפקד,
שום חבר, לא הופיעו. שום ציוד לא הוחזר.
שום פרטים לא סופקו.
בני הצריף מם׳ 387 מתיחסים לכל דבר
בחשד, למבקרים וגם להודעות רשמיות.
הם אינם מאמינים. איש לא אמר להם כיצד
מת מאיר, באיזה מקום ומטה. שליחים נשלחו
לכמה מחבריו בגדוד, בני א תה מעברה.
הם חזרו איש איש עם סיפור אחר.
אחד סיפר שנפגע ברגל, השני שנפגע בבטן
ממוקש. כולם טענו שלא ראו את זה בעצמם.
משפחת
צורף רגילה למכות־גורל. גם
באיר עצמו היד, רגיל לכך. רק לפני חמש
שנים בא מעיראק. במוסול החזיקה משפחתו
חנות לתכשיטי זהב. כל בני המש־פת,־״
מזה ששד,־עשר דורות, היו צורפי־זהב.
גם מאיר, ששמו היה אז פאדל צאיג,
למד את המקצוע מאביו. אחרי שלוש כיתות
של בית־ספר תיכון הוציא אותו אביו
בכוח מבית־הספר, הכריח אותו לעבוד. האב
עצמו היה חולה.
במוסול היה מצב המשפחה טוב לכדי.
בארץ השתנה הכל. מאיר, שנשא בעיראק
לאשד. את בת־דודתו לטיפה, ישב שלוש
שנים ללא עבודה, עבד מאז עבודות מקריות
בפרדסים ובבית־חרושת. כשילדה אשתו
תאומים׳ נוסף על בנו ובתו, היה הצריף
בעל החדר היחיד, צר מלהכיל את שש הנפשות.
פאדל־מאיר ביקש ללמוד חובשות.
אך המוסדות סירבו לקבל אדם בעל משפחה
כה גדולה.
לפני ארבעה חודשים ידדה מכת־הגורל
על משפחת צורף. בן־דודו של מאיר, חבלן
בן ,19 נהרג על־ידי מזקש בגבול רצועת
עזה. מיטב התקוות של המשפחה היו תלויות
בצעיר המשופם, שעבד כמנתל־חש־בונות.
כשנקרא
מאיר לשרות פעיל, לא רצתה
המשפחה להאמין בכך. מעולם לא שרת
מאיר בצבא׳ רק במילואים. כאשר חזרו
שאר בני המעברה, גברה הדאגה. ההודעה
הסתמית על מותו, ללא פרטים, רק הגבירה
אותה. המשפחה מקווה עדיין שחלה כאן
טעות, שבעצם לא היה זה מאיר, שאולי רק
נפצע ושוכב אי־שם בבית־חלים ואולי
נלקח בשבי או נחטף.
טענה בת־דודתו, בעברית־ערבית :״שיפלו
שניים ממשפחה אחת, זד, לא נכנם למוח,
זה יותר פדי, אין כוח בשביל ז ה
חעינם חזה 10 0 0

או של־ הדב־סדן

בכל מוסד ישנו אדם הנחשב למשוגע-
לעבודה, ואשר עליו בנוי ד,מ סד כולו.
רב־סרן שמעון ליבר. היה אחד האנשים האלה.
עם ש ור יצא מביתו לעבודה. בד,פ־סקת־הצהריים
חזר לכסאו בעודו לועס, ואף
בערבים הסגורים במחנה, שהיו מוקדשים
להווי ובידור, ישב מר תק לכסא עד השעות
המאוחרות של הלילה.
המפקד דרש הרבה, אף ידע גם לתת
כפליים. קשה היה להשתמט מעבודה, כי
את אשר ״רב־סרן ליבר אמר״ קיבלו כהחלטה
נחושה כל הפקידות שעבדו עמו.
כאשר פנה הגבר בן ה־ 27 לעבר בנות
בית־הספר, ביקש להעסיקן גם בערב שהיה
מוקדש להווי ובידור, הציע :״אם אינכן
יכולות, אל תעבודנה. אבל אם יש באפ־שה
תכן, עבודנה.״ כולן באו.
מעטים ידעו כי עבודתו של ליבר נמשכה
גם בבית, בחזרו. בשעה 7או 8
בערב, פרש את חבילת הניירות על השולחן,
המשיך את עבודתו.
אחת לשבוע, ביום השבת, לא נסע, לרוב,
לעבודה. אז קם בחמש בבוקר, יצא לעבוד
בגינת הבית בן שלושה החדרים בשיכון
צבא־הקבע, אותו רכש אחרי שנים ארוכות
של עבודתו ועבודת אשתו. כעבור שעתיים-
שלוש, נכנם הביתה, הכין קפה, העיר את
אשתו והגיש לה ארוחת־בוקר למיטה.
אחרי הארוחה שוב בא תור הניירות:
שעות ארוב ת של עבודה למען בית־הספר,
שהוא עצמו סיים אותו כחניך מצטיין.
לפעמים, בלילה, יצא שוב עם אשתו לגינה,
שתל דשא לאור מנורת־שולחן.
היתה ואת אהבה ראשונה גם לשמעון
וגם לאשתו, אסתר. הצעיר, שנולד בבלגיה
ושנתייתם מאביו בגיל שלושה חדשים, הכיר
את הנערה השחומה, בת עדן, בבית״ר. משך
ארבע שנים הלכו יחד, פעלו יחד בבית״ר
ובאצ״ל .״הכרתיו כחבר, כבעל וכאב,״ אוסרת
אסתר .״הוא היה׳ מושלם בכל דבר.״
במלחמת־העצמאות היה סמל, עד שבא המפנה.
בקרב על תל־עזיזיאת בצפון נפל
המם־מם ופרצה בהלה בין החיילים. שמעון
הסמל פנה אל חבריו, איים לירות בכל
חייל בורח. בראש חייליו עלה על המוצב
הסורי. כעבור כמה חדשים סיים קורם קציני
חי״ר. מאז עלה והשתלם בקורסים שונים
ושכח את מקצועו בעבר — עבודת
יהלומים. הצבא הפך להיות ביתו.
כשהתקרבה פעולת סיני, היה בין ראשוני
הי צאים. הוא הסביר לאשתו :״איך אוכל
להדריך אחרי המלחמה אנשים שעברו קרבות
טנקים, אם לא עברתי את זה בעצמי?״
ביום החמישי פנתה לפתע נורית הקטנה,
בת ה־ <4אל אמא ואמרה :״אבא יצא למלחמה,
ולא יחזור.״ כעבור 24 שעות נפל
רב־סרן ליבר בקרב טנקים.
כשהגיעה הידיעה על נפלו, לבית־הספר
לשריון בו שרת שנתיים, מיהרו הבנות להוציא
את כסאו מחדר־עבודת׳ .״פשוט לא
יכולנו לחשוב שמישהו אחר ישב על אותו
כסא שרב־סרן ליבר ישב עליו!״
נורית הקטנה, שאביה לימד אותה את ה־חר
ז :״נורית ליבר, איזה קאליבר!״ פוחדת
לדבר עליו בגלוי. השבוע אמרה לפתע:
״חסר לי משהו!״ שאלה אמה :״הגידי לי
מה. אני אביא לך.״ השיבה נורית :״את זה
אי אפשר להביא. זה צריך לבוא בעצמו.״

שמעון ליכד

׳׳קנ• מ ה נעליי לילדה!״
יעקב וזהבה היו אח ואחות. זהבה היתד,
קשישה מיעקב בשלוש שנים. היא היתה
יפה ועליזה. יעקוב אהב אותה, למד ממנה
והעריץ אותה. אז אירע האסון. זה היה
לפני שבע שנים. יעקב היה בן 12׳ תלמיד
בית־הספר העממי ביאליק בתל־אביב.
זהבה סיימה את כתה ח׳ באותו בית-
ספר.
לקראת הסיום ערכה המחלקה טיול גמר
לגליל. ההורים לא רצו שזהבה תצא לטיול.
אולם זהבה היתד, חניכת הצופים
ולא הירשתה לעצמה לוותר על הטיול. המחלקה
הגיעה לראש פינה, חנתה לנוח
ליד בית המכס במקום. קרוב לשם עמדה
מכונית צבאית. אחד החיילים נהג במכונית
המקולקלת׳ ללא מעצורים, ובעלת
שמשות מטושטשות. הוא לא יכול היה
להשתלט עליה. הקרבן היתה זהבה.
קרבן שני לתאונה היה יעקב נזרוב עצמו.
מותה של אחותו פגע בו קשות.
תוצאות האסון ניכרו בו בשנים מאוחרות

החזיח אה ל עו ד ף
כ רג ע אני עושה חיים. אולם הייתי
מעדיף להיות במקום אחר, אולי פחות נעים.
איני יכול לסבול את ההרגשה שחברי
נמצאים ש ם ...שהם ע שים, מבצעים, נלחמים
ונפצעים ואני יושב לי בנחת, רק
משחק בצבא. ביקשתי שיעבירו אותי. הרגשה
מחורבנת כהוגן. אני לבוש בדיוק
כמוהם, אותו כבוד מחולק לכולנו כשאנו
מגיעים הע רה. אפילו מצביעים עלינו. אולם
רק אנחנו יודעים מה הם עושים ומה אני.
״לא אגיד שאני כל כך רוצה למות. זאת
איש אינו רוצה. אולם איני רוצה לשכב
במיטה׳ בוטח ושליו, בשעה שחברי שם.
ההרגשה הגרועה ביותר היא, שאני שומע
על חברים שנ־פלים בשעה שאני ישן בשלוה,
למרות ששם מ קו מי
שורות פש!טות.,ל/א הצטעצעות של מלים
והשתפכות של רגשות. הן אומרות את הכל.
כתב אותן צעיר בן עשרים, לחברתו, באחד
ממכתביו האחרונים. נחום קפלן לא
רצה כל כך למי ת. אולם הוא היה במשק

בגבול הצפוני של הרצועה. חבריו היו בדרום
הרחוק, והוא הרגיש הרגשה של משתמט
— למרות שבתוקף צו צבאי היה
חייב למלא את חובתו כחייל במקום אחר.
ביום החמישי, הראשון בנובמבר, עוד כתב
מכתב אחרון לאמו שבירושלים, ציין בד:
״אני נמצא רחוק רחוק מכל השמחות (לדאבוני
הרב!) .אתם יכולים לישון ב שקט...״
כמה שע ת לאחר שנשלח המכתב, יצא
סמל קפלן נז1ום בראש כיתת חיילים לרדיפה
אחר מחלקת פידאיון, שנראתה בפרדס
מזרחית למשק. המכונית בה נסעו עלתה
על מוקש׳ שהטמינו אנשי הפידאיון. ששה
אנשים נהרגו. שני אזרחים וארבעה חיילים.
נחום היה בין הנופלים. וכך, ללא התראה,
באה החזית אליו.
סיפרה אמו של נחום :״הוא נולד בירושלים,
במא רעות ה־ 19 במאי .1936 שרר
אז עוצר בירושלים. אביו היה בשמירה באחת
מנקודות העיר הרחוק ית. כשמסרו לאביו
שנולד לו בן, הוא שתה עם חבריו
לחיי הבן, וכולם איחלו לו שבנו יהיה
גיב ר ומ״ן לארצו ולעמו.״
נחום ה יה כשם שאיחלו לו. כבר בבית
החינוך הירושלמי, בהיותו ילד, היה יוצא
תמיד להגנת החלשים. בא.זד השיעורים פגע
תלמיד חלש־אופי במורה. כששאל המורה
מי עשה זאת והתלמיד לא קם, קם נחום
ונטל על עצמו את העונש.
כילד, אהב לסכל בבעלי חיים, כלכל א תם
וטיפל בהם. רוב שנותיו היה צמחוני
ואף דבר זה נבע מאהבתו לבעלי החיים.
כשהיה עוד ילד, נפגע אביו בתאונה קשה
והילד שהיה זקוק ע ד לטיפול בעצמו, החל
מטפל באביו במשך תקופה אמכר״
במסגרת תנועת הנוער, ועם חבריו, הרבה
בטיולים, הכיר כמעט כל שביל בכל. פינה
של הארץ. את כל הטיולים היה עורך ברגל.
לפני למעלה משנה התגייס לנח״ל,
עבר קורסים רבים, הגיע לדרגת במל. לחבריו
ופיקודיו הכירו א תו כבחור שמח, מלא
הומור בריא, היודע להשרות משמחתו על
הסביבה, אמיץ ומוכן לכל פעולה.

שלו ש פגישגתע מצרי

עם תום הקרבות, גשאר סוסו בצד,״ל.
הוא רצה לתרום מידיעותיו לצבא שזה
עתה התחיל מתארגן. הצבא ניצל את ידי־עותיו
הרחבות בענף הדפום, מינה אותו
למנהל בית הדפום של חיל האויר. בתפקיד
זה שירת שלוש שנים בצבא הקבע.
אותה תקופה התידד עם סופרים, הירבה
לקרוא, החליט להקים הוצאת ספרים -פרטית.
קודם לכן נשא אשד, והוליד את בנו
הבכור מישר״ כיום בן שבע. אחת השחרור
הקים סוסו שתי הוצאות ספרים, ספריה
ישראלית ולמקור׳ הוציא בהן בעיקר
ספרים מקוריים של סופרים ישראליים צעי־תם.
הפגישה
השלישית והאחרונה של רב־סמל
כד,ן עם המצרים נערכה בחודש שעבר.
הוא נקרא לשירות מילואים, הוצב ביחידת
זחלים בחיל השריון, יצא למסע הר,ימאי
לסיני, שמגמתו היתר, פריצת המצור לאילת
מכל הקרבות בשעת המסע יצא בשלום.
אולם ברביעי לנובמבר, בשוך הקרבות, כאשר
יחידתו הגיעה לסוף דרך מסעה, עלד,
הזחל בו שימש יוסף מקלען׳ על מוקש.

בחייו הקצרים נפגש יוסף (״סוסו״) כהן
עם המצרים בשלוש הזדמנויות. בפעם הראשונה
היה זה לפני שלושים ושלוש
שנים, כאשר יצא לאויר העולם, באלכסנדריה.
רופאים מצריים היו מילדיו, ילדים
מצריים היו חבריו למשחק ברחוב ובבית,
נערים מצתים למדו עמו בכתה אחת. אז
לא הרגיש סוסו כל הבדל בינו לבין המצרים.
הם לא שנאו אותו בגלל היותו בן
לדת אחרת, הם לא דלפו אותו. הוא היה
כאחד מהם.
יחד עם משפחתו עזב יוסף את מצרים,
בהיותו בר־מצוה. עם הוריו ואחיו התגורר
בתל־אביב, למד בבית־הספר תחכנזוני, גדל
וחונך ככל צבר אתר, כשרק זכרונות החיים
במצתם צפים מדי פעם לעיני רוחו.
כאשר הגיעה שעתו לבחור את מקצועו
בחיים, בחר להיות פועל דפוס. היד, זה
בעיקר משום שאחיו הגדול עבד בדפוס,
עזר לו ללמוד את סודות המקצוע. הוא
התחיל מהתחלה׳ עבד בבתי דפוס שונים,
העולם הזה ססס !

נחום קפלן

עלה במהירות בשלבי המקצוע, היה בגיל
צעיר ביותר פועל דפוס מומחה.
בבית קיבל יוסף חינוך לאומי מסורתי.
משום כך, כאשר החלה תנועת ההתנגדות
לשלטון הבריטי בארץ, לא יכול היה לעמוד
מן הצד. בטקס סודי הצטרף ללח״י,
טיפס בשלבי סולם הדרגות במחתרת. תחילה
היה רק קשר ומדביק כרוזים ברחובות
הערים! מאוחר יותר הפך למומחה לנשק
ולסקטיקה, נמנה בין המדריכים של מחנה
ההדרכה של לח״י.
בפרוץ מלחמת העצמאות, הצטרף עם
יחידות הלח״י לגדוד השריון המפורסם, ב־חטיבתו
של יצחק שדה. הוא לחם בגזרת
המרכז, השתתף בקרבות על לוד ורמלה.
מאוחר יותר נערכה הפגישה השניה עם
מכריו הנושנים — המצרים. הפעם לא היו
היחסים ביניהם חברותיים כל כך. סוסו
השתתף במספר רב של פשיטות והתקפות
על מוצבי המצרים בדרום, הגיע עם יחידתו
עד לאבו־עגילר״

יותר. יעקב, שהיה נער שובב ועליז, הפך
להיות מסוגר ומכונס בעצמו, כשהוא שואף
לנקום באדם שהרג את אחותו האהובה.
לאחר
שסיים את בית־הספר העממי, למד
שנה נוספת בבית־הספר המקצועי על שם
מכס פיין בתל־אביב. אך המצב בבית היה
קשה מכדי לאפשר לו המשכת הלימודים.
האב, יליד הארץ, פועל בעירית תל־אביב,
והאם שעלתה לפני 25 שנים מאיטליה, היו
שניהם חולניים. מלבדו היתד. בבית עוד
אח״ת קטנה והמצב היה דחוק. יעקב נאלץ
להתחיל לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
הוא
התחיל להתעסק באתלטיקה קלה במכבי,
נאלץ להפסיק בלחץ ההורים. בפעם
אחרת רצה להתחיל ללמוד איגרוף,
אולם דודו, מתאגרף ידוע בארץ, מנע זאת
ממנו בגלל חולשת גופו. המצב בבית לא
היה אף פעם סוב, יעקב התבגר באוירה
קודרת, תמיד תחת צל האסון.
רק מחבריו ליחידה, שגרו, בשכנותם,
שמעו ההורים על עלילות בנם בצבא, על
הקרבות שהשתתף בהם ועל היותו חייל
ממושמע ומצטיין. גם בעת שרותו לא פסק
מלדאוג לבית. הוא ידע ש־אד, שהיה ב
יעקב
נזרוב
שעתו חייל בצבא הבריטי, נפל בשבי הגרמנים
ביוון וחלה בארבע שנות שה תו
בשבי׳ אינו יכול לשאת לבדו בע!ל. משום
כך היה ממהר בכל חופשה לפש, ט את
המדים ולנצל כל שעה לעבודה.
גם בחופשתו האחרונה עבד בבית המלאכה
שבו עבד לפני גיוסו, הביא את משכורתו
לאמו, באמרו :״קני בזה נעליים
לילדה.״
כאשר התחילו הקרבות, נעלם, שלח הביתה
רק פתק קטן בו כתב :״כנראה שהתחילה
מלחמה. לא יודע מתי אבוא הביתה.
אל תצטערו.״
כעבור יומיים נקראו ההורים לבקר את
בנם. הפצוע, ששכב בבית־חולים בדרום. כשהגיעו
לשם, מצאו את בנם מ טל במיטה
ללא הכרה, פצוע בבטנו ובחזהו. הוא
לא פקח את עיניו בבואם.
הוא נפצע בעת צליפה של מטוסי האויב.
כעבור ארבעה ימים מת בבית החולים.
בבית
השאיר אחריו אלמנה ושלושה ילדים.

יוסף
כהן

נזפציב ההזצכיפ ראשונה

הגו רל היכה עמי׳
בשנת 1942 אירע אסון כבד לאריה ורבקה
פומרנץ, עולים מפולין, תושבי תל־אביב.
בן האם הבכור, שנתקע בפולין ערב המלחמה,
בדיוק בעת שעמד לעלות ארצה ללימודים
באוניברסיטה העברית בירושלים, נהרג בגטו
תרשה. הוא היה בן 20 בדיוק.
נחמתם היחידה של זוג העמלים היה בנם
הצעיר דניאל, יליד ,1936 תלמיד ביודהספר
בלפור והגמנסיה העירונית בתל־אביב. ב־
31.10.56 חל יום הולדתו של דניאל. הוא
חגג אותו בלב מדבר סיני 200 ,קילומטר
מקו שביתת הנשק. הוא דהר בטור זחלים
שנע בין ענני אבק דרומה, למפרץ סואץ.
בדרך היו אנשי הטור עדים לקרב אוירי
בין מטוסים ישראליים ומצריים, בדיוק מעל
ראשיהם. בתום הקרב האוירי, צנחו שלושה
ואמפיירים מצריים לקרקע.
אנשי הזחלים יצאו מכליהם מרוב התלהבות.
בזחל של דניאל הג׳ינג׳י היה גם
כן שמח. דניאל שאג :״חיל האויר נתן לי
שלושה מטוסים כמתנת יום הולדת!״
כל אנשי הזחל הריעי :״יחי חיל האדיר!
יחי דניאל!״
באותו יום, בעת ההסתערות על כוכי הצבא
המצרי שחסמו את הדרך לצה״ל, נהרג
דניאל מכדור. זה היה ביום הולדתו העשרים.
טוראי דניאל פומרנץ היה רגם, חבלן וסייר.
מיד לאחר לימודיו יצא במסגרת ה־נח״ל
להכשרה בקיבוץ. פעם, תוך כדי
אימונים, נקע את רגלו וסוג הבריאות שלו
הורד. הוא הגיש מיד ערעור, זכה שוב
בסוג בריאות קרבי. לאחר מכן עבר עם
הכשרתו לקיבוץ אחר של הקיבוץ המאוחד,
היה לחבר משק.
״לא מספיק להגן על גבולות המדינה,״
היה נוהג לומר ,״צריך להגן על הישובים
גם מבפנים״.
הצעיר ׳הגבוה ויפה־התואר, שבכיתה ה׳
חיבר מחזה על הרצל, ובגימנסיה הכין כבר
ספר מחקר עבה, כמעט מדעי, על החולה,
היה בעל כוח רצון אדיר. למרות שבילדותו
סבל מאסטמה, וסחרחורת־הגובה היתד, אצלו
תופעה תמידית, לא היסס לעבור קורס צניחה,
היה בכל פעם ראשון הקופצים מהמטוס.
במסגרת
שירותו בצבא, השתתף דניאל
בפעולות רבות. אולם מפקדו מנע ממנו
להצטרף לחבריו שיצאו לאחת מהן. היה
זה עונש על שדניאל איחר לחזור מחופשתו
בשעתיים. דניאל לא השלים עם הגזירה.
הוא הסתנן לשורות הלוחמים, יצא עמם לקרב.
למחרת בבוקר קראו אזרחי המדינה
על הזחל המפורסם שנתקע בלב המוצב
המבוצר של האויב, ושהיה צורך לחלצו.
דני היה החייל היחידי שנשאר חי באותו
זחל. כשבאה החליצה ואחד ממפקדי הזחלים
נפגע, קיבל דני את הפיקוד, חזר שלם
• 11.י*
יבריא•
הוא היה חסון וגבוה, גכהו היה מטי
שמונים וחמש. כשהאם היתה מבקשת
ממנו לנשקה לפרידה, היה מעיר בחיוך:
״עלי על הכסא.״
בחופשתו הבאה, אמרה לו האם :״דני,
אל תסתכן. אתה בן יחיד.״
״המדינה אצלי היא גם כן בת יחידה,״
השיב.

טוראי ועקנין משה היה טירון בצה״ל. הוא התגייס לפני שלושה חדשים בלבד, הוצב
ליחידת חיל רגלים. הוא היה חייל ככל החיילים. וככל הטירונים, עבר עליו משבר
נפשי חמור במעבר מחיי האזרח החפשי לחיי איש הצבא הממושמע.
ישנם המתגברים על משבר זה בנקל, והוא שוקע באישיותם כאילו לא היה. ישנם
אחרים שהמשבר משפיע עליהם בצורות שונות. לטוראי משה ועקנין היו צרות עם האוכל
הצבאי. רגיל למאכלי אם שפינקה אותו כבן זקונים, לא יכול היה להסתגל לתבשילי טבח
המחנה. הוא לא היה אוכל. עד אשר לא הרגיש אפיסת כוחות, או קיבל חבילת מזון
מהבית, לא יכול היה לטעום את האוכל הצבאי. הוא היה טירון.
מצד שני רצה טוראי ועקנין חופש. הרבה חופש. רחוק מביתו, ללא חברים ורעים
קרובים, התגעגע לחברה הירושלמית, לשכונתו ולבני ביתו.
כשבא לחופשה קצרה, היה מטריד את האם שתסדר לו חופשות אצל קצין העיר
באמתלות שונות. ילידת הארץ, בת למשפחה מעולי מרוקו שעלו לארץ עם העליה השניה
והתיישבו בעיר העתיקה בירושלים, ראתה כיצד נקרע לב בנה מגעגועים. אולם נפשה
נקרעה יותר, מדאגה. נזכרה השבוע :״כשהיה משה באימונים, לא הייתי דואגת לו. ידעתי
שחיילים לא נהרגים באימינים. אבל כשהיה בדרכים, דאגתי לו. כשהיה בא לחופש או
נוסע למחנה, התפללתי לשלומו. לא רציתי שיצא הרבה לחופש.״
בחנוכה מלאו למשה 18 שנה. בפעם האחרונה היה בחופשה רשמית בחג הסוכות. זמן
קצר לאחר מכן, כשאחותו נישאה לאזרח אמריקאי ונסעה לאמריקה, לא התאפק משה,
ברח מסידרת אימונים כדי להיפרד מאחותו.
הוא נולד בחיפה, שם גדל ולמד עד שנתיים, לפני פרוץ מלחמת העצמאות. ואז עבר, עם
משפחתו, לעיר העתיקה בירושלים, שם החזיק סבו חנות ברחוב היהודים. אחרי שנה עבר
דניאל פומרנץ
עם אמו לדירה ברחוב ממלא. גם אותה
נאלצו לנטוש, כשפרצו הקרבות.
הוא היה ילד שקדן ומסוגר. בבית החינוך
בו למד הצטיין בלימודים, קיבל סטיפנדיה
להמשכת ׳לימודיו בבית־ספר מקצועי. מאחר
״לאבא, אמא וכוכבה היקרים שלום! מרגישים אנחנו מצוין ונמצאים אי־שם. את החדשידיו
היו מוכשרות לעבודות עדינות, למד
שות יודעים אתם לפי השידורים ברדיו, אותם שומעים גם אנו מדי יום ביומו. החברה
בבית־הספר למכניקה עדינה על־שם ברנדים
שלי ממש נפלאים ותענוג להיות במחיצתם. אני חייב להפסיק כיוון שהרבה זמן לכתוב
אין לי. שלום ולהשתמע. שלכם אריה.״
המכתב היה כתוב בדיו ירוקה על גבי פיסת נייר קטנה. כתב אותו סגן־משנה אריה
אלוני (שיטרית) בן ה־ 24 מפקד יחידת טנקים. הוא נכתב בין קרב לקרב, והיה מיועד
למשפחתו בתל־אביב. המשפחה קיבלה את המכתב בשלישי בנובמבר. האם עוד הספיקה
להכין חבילת מצרכים ולשלוח אותה כשי לבנה. היא לא ידעה כי בנה אריה נהרג יום
קודם לכן בקרבות השריון, בתוך הטאנק ממנו פיקד על יחידתו.
יחסי הריעות בין המפקד ובין הטנק התחילו מוקדם מאוד, בשלהי .1948 שיירה שניסתה
להגיע ליחיעם שבגליל המערבי, הושמדה כמעט כולה. בין ההרוגים היה מספר רב של
בני קרית חיים. רבים מהם היו חבריו של אריה. הוא לא היה אז בגיל הגיוס; בסן הכל
בן שש עשרה וחצי היה. אולם הוא לא יכול היה לחכות ולהישאר בבית. הוא הפסיק את
לימודיו בבית־הספר המקצועי ליד הטכניון, התגייס לצבא בהיתר מיוחד של הוריו.
מיד עם גיוסו נשלח אריה לחיל השריון. הוא היה בוגר אחד המחזורים בקורס הטנקיסטים
של צה״ל, ומאז היה קשור קשר עמוק לפלדה הלוחמת. בזמן שירותו הסדיר הגיע
עד לדרגת סמל, ובדרגה זו נשאר בצבא הקבע. כמפקד טנק, היה משתתף כמעט בכל
מצעד צבאי בו השתתפו טנקים.
נזכר אביו, שמעון שיטרית, יליד הארץ :״ביום העצמאות תשט״ז, בחיפה, חיכיתי לראות
את בני באחד הטנקים. הטנקים התגלגלו ברעש והנה אני רואה את השרנזן שלו מתקרב,
כשהוא ניצב זקוף בצריח. אני צועק, אריה׳ ,מנפנף ביד והוא אפילו אינו מפנה מבטו אלי.
למחרת, כשנפגשתי איתו, התפלאתי לפשר
התנהגותו. ענה לי אריה,* :נתתי פקודה לפיקוד,
שאף: זחד מהם לא יחייך ולא ינפמשה
ועקנין
נף בידו, אלא שכולם יסתכלו קדימה. מה
הטעם שאני עצמי אפר את פקודתי׳?״
בירושלים. במשך שלוש שנים שקד על לימודיו׳
לא הירבה לבלות או לצאת בחברה.
כשהשתחרר אריה מהצבא ועבר לעבוד
תקופה קצרה היה חניך השומר הצעיר, אך
כמכונאי דיזלים בחברת החשמל בחיפה, לא
לאחר מכן הקדיש את כל שעות יומו ללינותק
הקשר בינו לבין הטנק. הוא היה
מודים.
נקרא תכופות ׳לשירות מילואים, עבר לפני
שנתיים קורס קציני מילואים.
נותרה לו עוד שנת לימודים אחת. אולם
חבריו המעטים התגיסו כולם לצבא׳ ואז,
בשעות הערב החופשיות, היה מדריך ללמרות
הפצרות ההורים, החליט גם משה
רקוד, עם בלהקת הפועל חיפה, ומנגן בכלי
להתגייס. הוא עזב את בית־הספר בהבטחה
נשיפה בתזמורת חברת החשמל. היה לו
שימשיך ללמוד לכשיחזור.
תחביב נוסף: רוקע ציורי מלחמות־שוורים
הוא לא חזר. באחד הקרבות היה משה
נפלאים בנחושת. בימים אלה עמד
לצאת עם י ידתו שנערכה להתקפה על אחד הלפסטיבאל
של אכסניות הנוער באדינבורג,
יעדים. אחת המכוניות עלתה על מוקש וסקוטלאנד.
הוא הכין את כל התעודות והיה
החלה לבעור. השטח הואר כולו. האויב
מוכן לנסיעה.
החל להפגיז במרגמות את הכוח ׳שנערך
להתקפה. משה ועקנין נהרג בהפגזה.
המדינה קראה לו לתפקיד אחר.
אליה אלוני״שטריך;

91 דחמות־שוורי בנחושת

האיש שנ שבע דנקו

סעדיה קירח

מכוני תבערהבלילה

לפני שנה ושמונה חודשים, בפשיטה של
יחידת צה״ל על מחנות הצבא המצרי בעזה,
היה בין הנופלים סרן סעדיה (סופפו) אל-
קיים. בני משפחתו הענפה מאנו להשלים
עם האבידה׳ עלו בכל הזדמנות על קברו,
הספידוהו והעלו את זכרו. ביניהם בלט צעיר
ירושלמי גבוה וחסון, שגם הוא נקרא בשם
סעדיה, כמו בן דודו סופפו, על שם סבם
המשותף.
על קבר בן הדוד, נשבע סעדיה קירה לא
פעם :״אני נושא שמך. אני אנקום את
נקמתך!״ לא היו לו הזדמנויות לבצע את
שבועתו, כי סעדיה, בן להורים ילידי הארץ,
יליד שנתון ,1935 סיים כבר מזמן
את שרותו הצבאי. בטרם מלאו לו 16 שנה,
הפסיק סעדיה את לימודיו בבית החינוך
הירושלמי, התנדב לצבא בהסכמת הוריו. אמרה
האם :״הוא רצה להיות נהג, מהגן
התחיל כבר להתעסק בגלגלים.״
הצבא נתן לסעדיה את האפשרות להתעסק
בגלגלים. הוא שירת כנהג. אולם לא

היה זה שירותו הצבאי הראשון. כבר בתדרומה
עם הכוחות הלוחמים. ביום השבת,
קופת מלחמת העצמאות, כשסעדיה היה בן השני בנובמבר, נמצא סעדיה גם הוא עם
13 בלבד, תושב השכונה הירושלמית נחלת
הלוחמים בחזית, והוא שמח על כי ניתנה
לו ההזדמנות לנקום את נקמת בן דודו,
אחים, התנדב פעמים רבות לתפקידי קשר
בלחמו באותו אויב בו לחם סופפו.
מסוכנים בין העמדות היהודיות בשכונה
לבין העמדות בתלפיות.
כשוך הקרבות, לפנות ערב, פנה המפקד
לפני שלושה חודשים, בעת הרצח ברמת-
לנהגים :״מי מתנדב להוביל פצוע?״
רחל, שוב הוכיח סעדיה את מידת הקרבתו.
סעדיה קפץ ראשון. אחריו התנדבו עוד
אל תחנות הטקסי הירושלמיות באו אנשים
אחדים. בן דודו של סעדיה שהיה במקום,
מבוהלים :״מהר, מהר,״ קראו לנהגים ,״סעו
הזהירו :״למה לך להתנדב, ניצלת עד עכשיו,
לרמת רחל, יורים שם, העבירו פצועים!״
שב בשקט״ .אחרים שהתנדבו התחרטו. סעדהנהגים,
ברובם, לא רצו להסתכן, התחמקו
יה עלה על האמבולנס ויחד עם חובש ושני
אחד אחד. סעדיה היה נהג טקסי שכיר.
פצועים יצא לדרך .״זאת מכונית מצוינת״,
הוא לא היסס, קפץ למכונית והתנדב להוהספיק
עוד לקרוא לבן דודו.
ביל את הפצועים.
באחת ההצטלבויות עצר אותם אלמוני
חניך התנועה המאוחדת, ספורטאי שמח
דובר ערבית בצעקות, הראה לעבר סמטה
ועליז בכל עת, משתתף קבוע במקהלות
חשוכה שדרך עפר חצתה אותה :״יש שם
ובלהקות לריקודי עם, הצטרף סעדיה לפני
פצוע, סעו לקחת אותו״.
שנתיים לקיבוץ אלומות. אולם לאחר שבני
החובש לא רצה לגשת לתוך הסמטא אולם
גרעינו עזבו, עזב י גם הוא׳ חזר לעזור
סעדיה לא היסס: מוכרחים לקחת אותו. הוא
לאביו, הרצל, יליד יבניאל ועובד צרכניה
סובב את ההגה ונהג את האמבולנס בזהירות
בגבעת שאול, לפרנס את המשפחה. עד אשר
לתוך הסמטא. הוא הספיק לנסוע רק מטרים
נקרא להתייצב למילואים.
ספורים. האמבולנס עלה על מוקש. סעדיה
הוא היה נהג ביחידת הובלה, שהתקדמה
נהרג במקום.
חצולם הזח 10 0 9

גופציב ההזצביב ראשובה

״א דא נצא
יהיה מאוחד״

לימד א ת אחיו לשיר
סגן־משנה גדליה שניאור נכנם לבית הוריו,
ברחוב ארלוזורוב בחיפה .״גידי בא!
גידי בא!״ צעקו שני אחיו הצעירים, עמיחי
בן התשע, ויפה בת השבע. ביקוריו של
האח הגדול, שחילק את זמנו בין הצבא,
משקו בעין חרוד ומשפחתו בחיפה, היו
מאורע גדול. הקטנים ידעו כי לעת ערב
יושיב אותם ליד השולחן ושלושתם יוציאו
את כלי הנגינה שלהם וילמדו שירים חדשים
מפי גידי.
גידי היה גם מנצל את קצינותו כדי
לצוות על עמיחי להיכנס בלי שובבות מיותרת
לאמבטיה. הוא עצמו היה טובל אותו
במים ומשגיח עליו עד שיצא. מהם נקי
וזוהר.
אמו יונה, ובעלה דב, אהבו אותו בגאווה
עצומה. גם בהיותו מרוחק מהבית, היווה
ציר בחיי המשפחה, שהכל סובב סביבו, ועדיין
שמורים בדירת הוריו הבולים שאסף׳
תמונות ילדותו, תעודות גמר הקורסים שעבר
והמכתבים שקיבל מאנשים כמו דב
לוין׳ מנהל חברת הקניות הישראלית בניו־יורק.
בהיותו
עוד נער, החליט גידי כי יחיה בקיבוץ.
הוא התייעץ עם אמו והיא נתנה
את הסכמתה. לפני כמה חודשים, הכיר בצבא
בחורה ממשמר השרון. הם עמדו להתחתן
החודש. אך בינתיים יצא גידי לקרב.
באחת הפעולות, התקדם הטנק שלו, בהסתערות
שהכניעה את האויב. לפתע ניתק הקשר.
גידי, שפקד על הטנק הראשון והיה
צריך לשמש חלוץ לכוח כולו, פתח את
הצריח, טיפס למעלה וניצב בכל קומתו על
מכונת הפלדה, גלוי ליחידה כולה — ולאויב.
צרור פלח את בטנו. חבריו חשבו
שהוא נהרג, ורק למחרת נלקח לטיפול רפואי.
בליל שבת, הדליקה יונה שני נרות בבית.
לא היו לה עדיין כל ידיעות מבנה והיא
נשאה תפילה חרישית. לפתע כבה נר אחד.
פחד נורא צבט את לבה .״גידי,״ לחשה,
״משהו קרה לגידי...״
הנר עומד עדיין במקומו, כבוי.
כעבור חצי שעה נשמעו נעליים מסומרות
מתקרבות לדלת. מישהו דפק .״גידי נפצע,״

הודיע .״הוא נותח ושוכב בבית־החולים.
מחכה לך טקסי למטה.״
יונה שמרה על קור רוחה, אף כי נדמה
היה לה כי דעתה נטרפה עליה. יחד עם דב
נכנסה למונית ונחפזה אל בנה. היא מצאה
אותו חיוור׳ חלש, אחרי ניתוח קשה, בו
הוציאו לו כליה וחלק גדול ממעיו. כשהתעורר,
חייך :״אמא, הייתי בקרב
בעוד יומיים אבריא, אחזור אליו.״
תשעה ימים ישבו הוריו ליד מטתו. מצבו
הוטב והלך. ואז הציע הרופא ליונה ש־תסע
לחיפה, לנוח ולחזור. היא הסכימה.
אך בהיותה בתחנת האוטובוסים בתל־אביב,
הופיע לפתע שוטר צבאי, רכוב על אופנוע.
הוא דהר אל התור לחיפה וקרא :״אמא של
גידי! אמא של גידי!״ לפני שמסר לה כי
נתבקש לחפשה ולהודיע לה לחזור לבית־החולים,
ידעה את הבשורה: גידי איננו.

גדליה שניאור

תל מי ד ישיבה ב חזי ת
לפי חוק שירות הבטחון בישראל, משוחררים תלמידי הישיבות משירות צבאי בצה״ל.
שמואל שפרמן היה בחור ישיבה. הוא גדל בשכונת זכרון משה בירושלים, למשפחה דתית
אדוקה, בסביבה דתית שמרנית. את חינוכו היסודי קיבל בבית־ספר מזרחי ומיד המשיך
בלימודיו בישיבת כפר הרואה ובישיבת זכרון יעקב, שעברה בתקופה מאוחרת יותר לכפר

חסידים.
שמואל שפרמן היה בחור ישיבה עילוי. את כל זמנו הקדיש ללימודים. אולם כשהגיעה
שעתו להתייצב לצבא, לא ניצל את עובדת היותו בחור ישיבה. הוא התגייס. כעבור
תקופת שירות קצרה בתפקיד לא קרבי, החליט שאם כבר להיות חייל, אז חייל באמת. הוא
התנדב ליחידה קרבית.
לא היתר, סתירה בנפשו בין האדם הדתי־המאמין שבו, ובין החייל הקרבי המשתתף
בפעולות. שמואל קיבל על עצמו את תפקיד סמל הדת ביחידתו, בדרגת רב־טוראי.
קראו לו שמיל ואיש לא העז ללעוג לו ולמסירותו לדת. סיפרו עליו סיפורים מופלאים.
פעם, כשהיחידה כולה יצאה ביחד להצגה בזירהטרון ברמת־גן, הרגישו החיילים כי שמיל
אינו נמצא עמם. רק לאחר ההצגה התברר כי בשעה שהחיילים ישבו בזירהטרון, קפץ שמיל,
שגם בכיסו היה כרטיס כניסה, לישיבה הקרובה והקדיש את השעתיים לעיון בספרים.
בפעם אחרת, נסעו החיילים בערב שבת. ליד רמלה ירדה השבת. שמואל שפרמן
עצר את המכונית :״אני לא נוסע יותר.״ מכיון שהיה זה בחג השבועות, חיפש ישיבה
קרובה בה יוכל ללמוד.
אמרו לו כי בכפר שפריר, כפר חסידי חב״ד, ישנה ישיבה. הוא הלך ברגל עד הכפר,
מסר שם את הכסף שהיה בכיסו לשמשית של בית־הכנסת וחזר והלך עד ללוד, שם
למדו אנשי חב״ד בישיבה המקומית. את כל הלילה בילה בלימודים בספרי הקודש.
כאשר בא שמואל לישיבת כפר הרואה, בהיותו ילד עדיין, היה נער צנום וביישן.
חמש שנים ישב ליד הגמרא ולמד, חמש
שנים היה ראשו ורובו שקוע בעולם רוחני
טהור. אף על פי כן, כשהתבגר, היה בחור
עליז ושמח, בעל גוף חסון, וספורטאי בשעות
הצורך. בבית לא הירבה לספר על

ראשוני תמיד אנחנו

האב עלה מתימן בשנת תרע״ג. האם היתד, ילידת טבריה. וסגן משנה יוסף עוזרי היה
אחד משבעת בניהם — חמשה בנים ושתי בנות.
עשרות עשרות של מחזורים בבית״הספר העממי לדוגמא, ובסמינר למורות ולגננות על
שם לוינסקי בתל״אביב, מכירים את המשפחה. כי זה למעלה מעשרים שנה שהאב הוא
שמש בסמינר.
בין הכתלים של בית־הספר מצד אחד, והסמינר מצד שני, גדל יוסף. תחילה סיים אח
בית־הספר העממי שבבנינו היה גר, היה חבר בקן הימי של התנועה המאוחדת׳ ,שצריפו
ניצב בשכנות. כל ותיקי הימיה של הפועל זוכרים מעשה שאירע באחד הימים, בעת תחרות
סירות מפרש מחיפה לתל־אביב.
כחצי תריסר סירות התקדמו במרחק קצר זו מזו, לעבר תל־אביב. הרוח לא היתר, חזקה
במיוחד והסירות ניסו להשיג אחת את השנייה בעזרת תימרונים עם הרוח. באחת הסירות
קם המפקד, ציווה על אנשיו להוריד את חולצותיהם, מכנסיהם וגופיותיהם, אסף את כולם
וחיברם למפרשים. הודות לתוספת זו לשטח המיפרשים הגיעה סירה זו ראשונה,
ורק כשאנשיד, כבר העלו אותה אל החוף והתלבשו, החלו להגיע שאר הסירות. מפקד הסירה
היה צעיר תימני צנום, יוסף עוזרי.
הוא היה תמיד ראשון. אם היו צריכים לצאת להגשמה בקיבוץ, היה יוסף בין הראשונים,
הצטרף לקיבוץ מזרע שבעמק. אם היה צורך לתרום שנת שירות לאומי, היה יוסף בין
הראשונים ממחזורו שהתגייסו למשטרת הישובים העבריים. וכשהיה צורך להתגייס לצבא,
במלחמת העצמאות, עוד לפני צווי הגיוס, שוב היה יוסף בין הראשונים.
הוא לחם בקרבות השרון והגליל, יצא בשלום מכולם. מיד לאחר המלחמה הוקם חיל
חדש, משטר הגבול. צעירים ישראליים נקראו להתנדב לשמירה על הגבול, בתנאים קשים.
יוסף עוזרי, שהספיק לעבור קורס קצינים באחד המחזורים של בית־הספר לקצינים,
התגייס למשמר הגבול מיד, בדרגת סמל שני.
אחרי שפרש, מסיבות אישיות, ממשמר
הגבול, עסק במקצועות שונים. תחילה היה
פועל בנין, טפסן סוג א׳ .בתקופה אחרת
משכו אותו המטוסים, והוא הצטרף כאיש
צוות־קרקע לחברת כים־אוויר, שעסקה בריסוס
שדות באוירונים. חקלאים בשדות היו
נבהלים לא פעם כשראו מטוס מנמיך טוס,
ובו יושב טייס הנושא על כתפיו אדם צנום.
היה זה יוסף.
כשהיה צריך לבנות את הנגב, שוב היה
יוסף הראשון. הוא ירד לעבוד בפוספטים,
גר בבאר־שבע. שם הכיר שוטרת צבאית,
נשא אותה לאשה. יחד יצאו השניים לבנות
עיר חדשה בנגב — דימונה. האשה עבדה
כגננת והבעל כפועל בנין וכמדריך. לפני
שמונה חודשים נולד להם בביתם החדש
בנם הראשון, יעקב.
כאשר נקראו גדודי המילואים, שוב היה
יוסף עוזרי בין הראשונים. הוא עזב את
אשתו הצעירה ובנו בדימונה, יצא להוביל
מחלקה לקרב. הוא נהרג בהפגזה שלפני
הקרב׳ בשנתו ה־.29
יום ן 6עוזרי

מעשיו. אולם בעקיפין נודע להוריו על
קרבות בהם השתתף. באחד מהם נקלע לביתור,
והצליח, יחד עם חבריו ליחידה,
להחלץ ממנו לבסוף, לאחר שמצבם היה
כמעט נואש.
ביום הכיפורים האחרון נסע לכפר חסידים,
לישיבה בה למד, הופיע בפני בני
כתתו, שהמשיכו בלימודים. רב הישיבה׳ הרב
לפין, קיבלו בכבוד גדול, הזמינו לביתו
לארוחה של מוצאי יום כיפור ואף נשא
נאום באזני בני הישיבה בו העלה על נס
את שמואל שפרמן, כאדם שידע למזג את הדת
עם צרכי המדינה.
בעוד תשעה חודשים עמד להשתחרר,
חשב להמשיך בלימודים בישיבה ולהשתלם
במשפטים.
הוא נהרג בשני בנובמבר, בהיותו בן .20
באחד הקרבות בסיני פגע בו רסיס רימון
והרגו. בין חפציו האישיים שנשא עמו כל
הדרך, בילקוט הגב הקטן, היו סידור, טלית
ותפילין.

אילו רצה מישהו לבחור בצעיר העירוני
הממוצע, היה יכול לקחת את צבי אורבוך
לדוגמה. הוא אהב לחיות, לבלות, לעבוד —
ולא ניסה להשתמט מחובה כלשהי. הוא
לא דיבר יותר מדי, לא השוויץ בלבושו, לא
ניסה להתעשר תוך חודשיים ולא חשב להפוך
את העולם בן לילה.
יחד עם הוריו ואחיו הצעיר, בן ה־,14
חי בדירה נאה אך צנועה, בקומה הרביעית
של הבית מספר ,61 ברחוב ארלוזורוב.
קודם לכן, גרה המשפחה בבית מספר ,65
באותו רחוב. בבית מספר 63 גר גדליה
שניאור. צביקה וגידי היו חברים.
כאשר היה צבי בן ארבע שנים, עלו
הוריו מרומניה. מאז עברו 20 שנה. צבי
נכנס ללמוד בבית־ספר גאולה, עבר משם
לבית־ספר מקצועי: בילדותו היה בצופים,
עבר באופן אוטומטי לשורות הגדנ״ע. כל
חבריו בשכונה ובבית־הספר היו בגדנ״ע!

צכי אורכוף
צבי, הנער הממוצע הטיפוסי, לא רצה להישאר
בחוץ.
בין גמר שירות החובה שלו לבין תקופות
השירות במילואים, עבד כנהג, כמכונן
וכעוזר לאביו שמואל, בזיפות גגות. את
הערבים היה מבלה בחברה, בריקודים, ב־בתי־קפה,
בקולנוע או בטיולים מחוץ לעיר
עם אחת מחברותיו הזמניות.
כאשר היו הוריו שואלים אותו על שרותו
בצבא, היה תמיד עונה תשובה מתחמקת.
מעולם לא שמעו אותו מתפאר במעשה גבורה
מיוחד, בתעלול מוצלח או בהרפתקה.
רק במקרה נודע להוריו, למשל, כי הוא
עבר קורם מפקדי כיתות בהצטיינות וקיבל
לידיו פיקוד קרבי .״אילו היה חוזר עכשיו
מהמלחמה,״ נזכרה אמו, בקול חנוק ,״היה
: 1וודאי עונה על כל השאלות :״מה יש
!להגיד?״ העיקר שחזרתי הביתה.״
ז אביו, גבר צנום, נמוך קומה, אשר שנות
העמל חרותות בכל תו מתווי פניו, העיר:
״יתכן שזה יישמע נדוש, אבל צבי באמת
חשב במושגים של ״ציונות״ ,של הקרבה
ושל נכונות לסבל למען המולדת.״
לפני קרוב לשנה׳ כאשר הגיעו הידיעות
הראשונות על עיסקת הנשק המצרית, נראה
צבי רציני מאד .״אנחנו מוכרחים לעשות
משהו מיד. אם לא נצא עכשיו, לפני שילמדו
להשתמש בנשק החדש שלהם, יהיה
מאוחר מדי!״
״מה יהיה עם כל הקרבנות?״ שאלה אותו
אמו .״האם אינך חושב על הבחורים שיפלו?״
״מה אפשר לעשות? כשחיי המדינה בסכנה
אי־אפשר לעשות חשבון של קרבנות וסבל,״
השיב.
אז לא העלו השניים על דעתם כי דווקא
להם צפויים הקרבנות והסבל.
יום לפני צאתו לקרב האחרון, הופיעה
בדירתו אמו של גדליה שניאור .״אם תראה
את, בני בחזית,״ ביקשה ,״מסור לו דרישת
שלום.״
״אל תדאגי,״ השיב ,״אם היה משהו, הצבא
היה מודיע לך. גידי עוד יחזור לפני
הביתה.״
כעבור שבוע בדיוק, חזרה אמו של צבי
לביתה מקניות. ברחוב שמעה אנשים מדברים
על יהושע כהן׳ בן השכנים שזה עתה
הודיעו על מותו בקרב. היא עלתה הביתה,
כולה דואבת. כעבור חמש דקות בלבד,
צלצל הפעמון: חייל הודיע לה כי צבי נפל
בקרב על אבו־עגילה, כאשר פגז פגע בזחל
שלו.

דו״ח ל קו ר א

המקצוע: עיתונות

היה ברור למדי כי דוד טופל, בן
משפחת רבנים ונין חש״ך (חרב בעל
הספר התורני ״שפתי כהן״) ,לא יתמיד
במקצוע הבנאות בו בחר בעלותו ארצה
ב־ .1934 אם כי הספיק להעלות ימים
רבים 125 דליי טיט ליום לקומ,ת העליונות
של רוב בתי צפון תל־אביב
שעמדו אז בבניינם, החליט דוד טופל
לבחור במקצוע חלוצי לא פחות לתל-
אביב של א, תם ימים: מכירת עיתונים.
עד מהרד. הפכו ה ד טופל ובניו (ש הצעיר
בהם, מרדכי. נפל ביום הראשון
למדינת ישראל, בהגנה על שדה התעופה
בתל־אביב) למפיצי עיתונים ארציים
וידועי שם. הם סיפקו ל־ 50הקיוסקים
בתל־אביב (שמספרם כיום גדל
ל־ )240 את היומנים ״הירדן״ ״המשקיף״
ואת השבועון המצוייר ״תשע בערב״ (ש־
״העולם הזה״ הוא המשכ.),
משך עשרים השנים הבאות הפכו דוד
טופל ובניו למפיצי ״העולם הזה״,
״מעריב״ ,ורוב שבועוני הארץ. כיום שוב
א ן הם עובדים בקיוסק א/א במרכז
הפצה מרווח ברחוב אחד־העם 24 וחלוקת
העיתונים מ, ן ועד אילת לא נעשית ב רגל
ובאופניים, אלא במכ,נית ובמטוס
,לאילת).
ה ד טופל, המפיץ של ״העולם הזה״
(משמאל) ,איננו מסתפק בהפצת עיתונים.
הוא גם יזם את ה, צאת ספרי הכיס הראשונים
בארץ (שכמה מהם הגיעו לתפוצה
של 20 אלף טפסים^ וכנצר של שלת
רבנים גם לא נטש את העסקנות
הציבורית, משמש עד היום עסקן דתי.

ייייי מ מ

ההשקעה של 200 רובלים (כאלף ל״י
ככסף של היום) אותה השקיע יונה
רינדזונסקי לפני 38 שנים בעתידו חיתה
כדאית מאד. תמורת דמי לימוד אלה
למד את תורת הציגקוגרפיה (הכנת
הגלופות המשמשות להדפסת תמונות) על
ענפיה, עד שהפך היום לאזזד הצינקוג־רפים
המעולים בארץ.
כאשר עלה רינדזונסקי ארצה מרוסיה,
פנה לחקלאות, אך התקפת קדחת בה זכה
בעת עבודה בסביבות המושבה חדרה
ומסע החלמה לאירופה שכנעו אותו לח זור
למקצועו הראשון: הצינקוגרפיה. כך
פתח ב־ 1930 יונה רינד>וגם קי את ה־צינקוגרפיה
הראשונה בתל־אביב, בצריף
עץ קטן בפינת שדרות רוטשילד־הרצל.
הרבה גלופות עברו מאז תחת ידיו של
רינדזונסקי (ההזמנה הראשונה היתה ל־תויות
לרפואות, השניה לשיערי ספרי
הבלשים של דוד תדהר) אך בכל גלגולי
הצינקוגרפיה שלו, עד שהגיעה למשכנה
בבית דו־קומתי ברחוב פרץ ,12 המעסיק
עשרות פועלים והמכיל את המכונות
המשוכללות ביותר, לא נפרד יונה ריגד־זונסקי
מ״העולם הזה״ .היה זה הוא ש־גילף
את גלופת השער הראשונה לגליון
״העולם הזה״ מספר ( 1אז :״תשע בערב״)
והיה זה הוא שגילף השבוע במו ידיו
את שער ״העולם הזה״ מספר 1000
(מימין)׳

אמנות ציוד שירים ב ש הוד־לבן
שלושה מתוך חמשת אולמות התערוכה
של העיר תל־אביב• תפושים השבוע ב־תערוכות־יחיד
של שלושה ציירים צעירים.
המשותף ביניהם: הצבת קשר הסמלי! בין
האמן ויצירתו, לבין האדם והחברה האנושית.
שבוע
אחרי פתיחת תערוכתו של נפתלי
בזם( .העולם הזה )999 בגלריה לאמנות צ׳מרי•
נסלוי, פתח גרש ן קניספל את תערוכתו
בגלריה כ״ץ-״קניספל, בעל תואר של מוסמך
לאמנות שניתן לו לפני שנים אחדות בבית
הספר בצלאל בירושלים מציג בתערוכת
היחיד השניה שלו 22 רישומים בשחור־לבן.
לכל עשרים ושניים הרישומים, נ שא מאחד:
שיריו של המשורר אלכסנדר פן.
את הרישומים, הכין קניספל לכרך שיריו
של פן, לאורן הדרן, העתיד לצאת לאור
בהוצאת מדע וחיים בימים הקרובים.

השירה, שהיא עדיין אינה־מקובלת ואינה
עממית דייה׳ ולהפכה לפום לארית יותר״.
אך תוכניותיו של האמן הצעיר — שלא עזב
עדיין את ישראל לאחר שהגיע אליה בשנת
,1935 בגיל שלש, מגרמניה — רחוקות
יותר. קניספל מאמין, ככל חבריו לציור
הריאליסטי, בציורי קיר .״ציור הקיר ה •פך
את הצייר ויצירתו לרכוש העם כולו*,
מאמין קניספל, שכבר קיבל קיר משלו בביתן
סולל בונה בתערוכת התעשיה, ש־התקימה
בקיץ שעבר בחיפה.

אמהות ו׳לדיס
רבים מילדי בתי־הספר העממיים, וילדי
הקיבוצים בעיקר, הכירו היסב את רוח
שלום, כשרישומיה המחייכים עיסרו כמה
וכמה ספרי ילדים בהוצאת ספרית פועלים
ואת דפי השב־עון משמר לילדיס. לאחרונה,
חדלה רות לצייר לילדים, או, ליתר דיוק,
היא מקדישה לעים ק זה זמן מועם יותר.
את מרבית זמנה -,הפנוי מטיפול בביתה
הקטן בכפר שמריהו וכרעיה בת החמש,
היא מקדישה לבדים גדולים
וצבעוניים ולציורי
שחור־לבן, שחלק קטן
מהם הציגה השבוע במקרא
סטודיו בתל־אביב.
*בשמן התחלתי לצייר
עשר שנים כמעט
אחרי שהתחלתי בשחור־לבן,״
סינורה .״אני צריכה
להשיג עכשיו את
עשר השנים הללו* .ציון
הדרך הראשין בדרכה
של רות שלוס באמנות
הוא בנירנברג, עיר הולדתה
בגרמניה. את שעות
הפנאי מן הלימודים
בביודהספר והפעולות
בוזרק־לוימח, שהפר
אחר כד להשוסר־הצעיר,
הקדישה הנערה
לציור. מש ם כך, היה
זה אך טבעי ו טי ח
מאליו שאחד הדברים הראשונים
שמשפחת שלום
עשתה בעלותה לישראל
היה לשלוח את רות
הצעירה לירישלים, שם
זכתה בסטיפנדיה ללימודים
בבצלאל.

פקק מצייר כקיבוץ.
גם בירושלים חילקה
רות את זמנה בץ
הלימודים בבצלאל וקן
השזמר־וזצמיר. כשסיימה
את הלימודים, מצאה את
עצמה בקיב ץ להבות
אילוסטרציה של קניספל לשייר של פן
הבשן, בו היתה חברה
הקדם מסבירים מלים המסבירות קוים
עד לפני שנים אחדות.
רות עשתה בקיבוץ ה-
אסור לעשן בשבת. הרישומים ל־ הכל: היא בישלה במטבח, טיפלה בילדים,
לאורן הדרן אינם מהווים את תחילת דרכו
עבדה בגן הירק, במכבסה ובש־רותים. לאחר
של גרשון קניספל בעבודה משותפת עם תשע שעות עבודה חזרה לחדר, נחה מעם
השירה ומשורריה .״הרגשתי שיש משהו
והחלה לצייר .״זה לא היה נורא כלל. ההבדל
משותף בין זרעות האמנות, השירה וההיום
הוא רק בזה שכאן, בכפר שמריהו, אני
ציור,־ סיפר, כשהוא מציג להוכחה את
חופשית יותר. אם ארצה מחר רק לצייר
רישומיו. לספר השירים שירי דור, בהוצאת
ומחרתיים רק לעשות את עבודות הבית —
ספרית־פועליס .״אני קורא את השיר, מבין לא יהיה מי שיאסור זאת עלי״.
אותו ומתחיל להסביר אותו גם לאחרים,
באחד הדמים החליט הקיבוץ להוציא את
באמצעות הרישום*
רות לשליחות בעיר. כשליחה היא עיטרה
תפישתו ד,אמנ תיודחברתית של גרשון את משמר לילדים, כמה ספרי ילדים בחרוזים
קניספל ניכרת מיד ברישומיו ובשירים להם
ובלעדיהם י הציגה את תערוכת היחיד ההוא
מכין את הרישומים. מרבית השירים ראשונה שלה בתל־אביב. הצעד הבא היו
הם שידים פוליסיים, כשהנושאים המצויים שנתים של השתלמות בפאריס. על חשבונה י
ברישומים הם פועלים, שכירי יום׳ אמהות היא. הקיבוץ תרם 33ל״י לכרטיס הנסיעה
וילדים, פלתים ותושבי מעברה.
חזרה, ושנתיים חופש. את כל השאר אספה
את דרכו בציור מתחילתה ועד ללאורן רות מהכנסות עיטורי הספרים ומכמה מכיהדרן,
התחיל גרשון קניספל בבצלאל בירד רות מוצלחות של עבודותיה בתערוכה.
שלים. לאחר שנת לימודים, פרצה מלחמת
פאריס, כך שענת רות, עזרה לה להבין
השחרור והצייר הצע־ר מצא עצמו בנח״ל, מה היא רוצה ואיך היא רוצה לצייר.
שם עסק לאחר הקרבות בהדרכת חוגים כשחזרה מפאריס, שבד. לקיבוץ, המשיכה
לקישוט׳ ובעבודות גראפיות שונות, החל לבשל במטבח ולצייר אחרי הארוח־ת. אך
מציור שלסים *אסור לעשן בשבת — ב לאחר שנים אחדות עזבה וחזרה לכפר שפקודה!״
ועד לציורי קיר ענקיים בחדרי מריהו הירוק והשקם.
האוכל של הגרעינים המגויסים.
כצפיה לספונג׳ה. רות שלום מציירת
כששוחרר מן הצבא, חזר גרשון ללימר הרבה אמהות והרבה ילדות. היא מציירת
דים, השלים שתי שנות לימוד נוספות, אותן בשחור־לבן, כשהן יושבות במרכז
כשה א מתמסר בעיקר לציור בשחור־לבן. המעברה הסמוכה לביתה, היא מציירת אותן
שירים על קיר. בעזרת ריש מיו ל בצבעים, כשהן ממתינות ;שעה של ספונג׳ה
שירים, רוצה קניספל, לדבריו ,״לקרב את בכיכר מגן דוד אדוס בתל־א״ביב .״זהו נושא
הקריב ללבי כמובן, אך אין זה הנושא
• מוזיאון תל־אביב, בית האמניס, גלריח הי דד״ ,מסבירה רות את הקשר המחויב
נ״ץ, גלריה לאמסת צ׳מרינסקי, מקרא לדעתה, בץ האמן לבין המציאות הסובבת
אותו,

סטודיו.
_צ!זבד*1ל1.ץ זרזה ת

׳כ* עד ר כי יור־נ־ 9ב ג.ר־ וין ״החיים חזרו למסלולם מבוטח שאינו שביר
קבלת או תקבל בימים אלה
הודעה על חובך לביטוח
הלאומי. פרעון חובך במועד
יבטיח לך את כל זכויותיך

בביטוח הלאומי.

קורס מזור?
לפקידות מתחיל ב־ 10.12.56ב־ 6בערב

כתות שנתיות ״ערג״

פיגור בתשלום עלול לגרום
אבדן הזכויות ולהגדלת חובך

]]רכז 11 וריס 1)1וסמני0

המוסד לביטוח חלאומי

רה׳ הם 12ת״א, טלפון 5061

החי

אל תנסי להכריח
את ילדך בכו ח
ילדך אינו רוצה לשתות
שמן־דגים? פסיכולוגים ידועים
מדברים על הנזק הנג רם
על ידי שימוש בכוח ב זמן
האוכל.
אבל, הרי הוא זקוק לוי״
טמין ״א״ הנמצא בשמן־
הדגים — לגידול הגוף׳ ל־חיסונו
בפני מחלות, ביהוד
בתקופת החורף!
נכון מאד! אבל האם ידוע
לך שאת ויטמין ״א״ שאת
נותנת לילדך בשמן־הדגים
שאינו אהוב עליו, תוכלי ל הגיש
לו במנה טעימה ומגרה
את התיאבון של דגי־ים
מטוגנים, למשל, או אפרים,
או עשויים באחד ממאות האופנים
האחרים י לא זו בל בד
שהוא יאכל הכל בתיאבון,
אלא (כדי להזהיר אותך
מראש שלא תעמדי בפני
הפתעה!) הוא יבקש אפילו
עוד.
תני לו יום־יום מגה של
דגי־ים לבריאות ולחיסון
בפני מחלות!

״ברשקב״ בונה

מקלחת קרה
למכירה כמקום הגבוה והנאה כיותר
כצפון העיר תל־אביב על-יד
הועד הפועל של ההסתדרות
שורת

בניני

ן* כאר־שכע, החליטו התושבים להטיל
1חרם על אישה שגבתה מחייל, אשר
נכנס לביתה וביקש להתקלח, סכום של
שתי לירות בעד התענוג.

מספר חזק
מגור

דירות מפוארות
בנות 3 — 2!/2 — 2 — 1!/2חדרים
כל הקודםזוכה ! !
לפגות במשרד, רחוב אבן־גבירול ( 158ע״י מלון ״קסטל״)
בשעות .4—7 ,8—12

ן* כלטימור, פירסם כתב הבלטינזור
1סאן מאמר סטאסיסטי ארוך, בתום
סיורו מסביב לכדור העולם, בו הוכיח כי
הנערות האנגליות עולות על כל בנות מינן
בעולם, בגישתן החופשית, ביכולתן
להשתעשע, ובנכונותן להתעלם באהבים.

יד ימץ ויד שמזול
וי תל־אכיכ, בשבוע בו נכנסו לתוקפן
^ הגבלות החשמל, הוציאה העיריה כרזה
לכבוד חג החנוכה ועליה הסיסמה :״הבו
אור!״

—י־אולפו ל אנ\לי ת* =
נפתח בביה״ס לשסות ״קדימה,״ בן־יהודה ,74ת״א ללימוד מרוכז
ומהיר למתחילים ולמתקדמים וכן נפתחים )1 :קורסים בעברית,
אנגלית וצרפתית מכל דרגות הידיעות; )2קבוצות מיוחדות
באנגלית לתלמידי בתי־ספר (מתחילים ומתקדמים).
ההרשמה ( :פרט ליום ו׳) :מ־ 12—9לפנה״צ, מ־ 9— 4בערב.

עלילהכה

ך ! לונדון, התכנסו פקידי מיניסטריון ה־
^ דלק לדון בבקשה המוזרה ביותר שהוגשה
למשרדם, ובה ביקשה נערה בת
14 הקצבה מיוחדת של חצי פח נפט ליום,
כדי לקיים את הצגתה. בקירקס, בה היא
מופיעה כיורקת להבות.

על חקו
ך* חיפה, ניסה חייל לתפוס טרמם בש־
^ עות הלילה, כדי לבלות חופשה קצרה
בביתו, לא הצליח לעצור מכונית, ניגש
לתחנת האוטובוסים הסמוכה, גנב אוטובוס
ריק, הצליח לנסוע בו עד בנימינה,
לפני שנעצר על־ידי המשטרה.

ך* פראנקפורט, גרמניה, הודה צעיר
^ מדוע חתך בסכין צמיגיהן של 50
מכוניות, תוך שבעה שבועות. :״לא יכולתי
לסבול יותר לראות מכוניות נוסעות
בכבישים, שעה שאני עצמי הייתי צריך
;ללכת ברגל.״

המלח האחרונה

ף י רני ד ך סי טי, ארצו ודד,ברית, רבעה
^ סוכנת־בית אחד מדיירי הבית לדין, על
שהשתמש בביטויים מעליבים בשעת וויכוח,
זכתה במשפט נאשר קם הדייר להגן על
עצמו והכריז :״אני אף פעם לא משתמש
בכיסויים מעליבים. האשד, הזאת היא סתם
שקרנית מסונפת!״

הגפש הטוכה
ך* ת ל ־ א כי ב, הסביר עולה תימן בפני
1בית־הדין הרבני מדוע לא סיפר לאשתו
כי נשא אשד, שניה, תושבת פתח־תקווה
:״חשבתי שזר, עלול להעליב אותה,
ואני שומר מצוות ונימוסים.״

אכיריהדרכים

ציין בשעתה קניה

להכפלה

לר נמול עץ ל כ תי ב ה
סר נט 1ל עץ אינדקס
ניר ס כי ל עץ
ני ר נ מול עץ
ני ר א 01ס ס
ניר הכפלהל חו ב רו ת
ניר הכפלהלסס סי ם

דרוש מספקך את סוג הניר המיוצר
באופן מיוחד לדרישותיך

ניר אמריקאיים

ך* ליכרטי, ארצות־הברית, נעצרה מכו!
נית שיטור ליד נהג שמכוניתו נתקלקלה,
השוטרים עזרו לתקנה ולד,תניעה בד־חיפה,
גילו בשובם לתחנתם כי האיש שקיבל
את עזרתם האדיבה לא היד, אלא
ג׳יימס תוף, פושע מועד, ששלו אותו
בוקר חנות כל־בו והסתלק במכונית גנובה.

קול המצפץ
ך • ליכדפול, אנגליה, הגיש לני בית!
תלונה לאיגוד עורכי־הדץ, נגד פרקליטו,
על כי סירב לקבל על עצמו להגיש
עירעור על פסק־דין׳ בהטעימו כי, לדעתו,
היד. פסק הדין צודק והוא, כעורך דץ
המכבד את החוק, לא יערער עליו.

חוק על ירך
י ווינה, כאשר הגישה תביעה נגד
! התופרת, שתפרה לד, שני בגדי־ים
ביקיני שלא התאימו לה, דרש השופט
מהתובעת הצעירה ללבוש את בגדי הים
כעדות, היה נאלץ להעביר את המשך המשפט
לאולם רחב יותר, בשל התקהלות
הסקרנים שבאו לחזות ביפר,פיה המעורטלת.
הטורח חזה חסת ,

קולנוע סרטים נאמנות למקוו־מ
וכי רי ק (אדיסון, ירושלים; ארצות
הברית) הוא הלויתן הלבן, העגק שבלוי־תנים
והנורא שבהם׳ אשר גדלו כאי וסילון
המים מנחיריו כמוהו כהר געש.
על לויתן זה מכריז רב החובל אחאב,
מפקדה של אנית התנינים פיקווד, מלחמת
נקם כדי לנקום את נקמת רגלו הקטועה
ופניו המצולקים. סיפור העלילה הוא סיפורם
של אנשי פיקוח /המפליגים לימי
העולם כדי למצוא את הלויתן הלבן. עד
אשר הם מוצאים אותו ונופלים אחד אחד
במלחמה נגדו.
מובי דיק נכתב בידי הסופר האמריקאי
הרמן מלוויל בשנת , 1850 ונשאר בלתי ידוע
במשך שבעים שנה, עד שהתגלה מחדש.
כיום נחשבת היצירה כאחת מיצירות המו־

נראה מיותר וקוצץ על־ידי מפיצי הסרטים
בארץ, מצליח הסרט לתת לצופה תחושה
כמעט ריאלית של הרגשת הצפיה בעת
החתירה לקראת הלויתן, הרגשת המתיחות
בעת שהוא צף על פני המים ובעיקר את
התחושה של בני האדם ההופכים למפלצות,
כשהם באים להרוג את המפלצת.
צוות של שחקנים מעולים מכל העולם
עזר לג׳ון הסטון להעלות על הבד את
היצירה הגדולה. ריצ׳ארד בשרט, בתפקיד
ישמעאל, מספר הסיפור והשריד היחיד
מכל הלוחמים בלויתן הלבן, מגלם בדיוק
את הדמות שכל קורא מעלה בדמיונו שעה
שהוא קורא את הספר.
פרידריך לידבור האוסטרי, בתפקיד הפרא
קויקווג; אורסון וולם׳ בתפקיד הכומר
הנושא דרשת מעל חרטום ספינה בכנסיה,
לפני ההפלגה, לאו גן, בתפקיד סטר־בק
סמל המצפון וההגיון הזומם מרד נגד

אל תתיאש -עשן ״כנסת

את ספורן של צפורי ישראל על משפחותיהן וסוגיהן, בצירוף
מבואות ומאות תמונות תמצאו בספרו המעניין, המאלף והמדעי של

אליעזר שמאלי

צפרים בישראל
(מודפס על ניר כרומו משובח)

שיצא לאור השכוע כ־

הוצאת ״פו ס דה״ בע״פל
מותו של קפיטן אד!אכ (פק)
הטוב מול הרע, רע
פת בספרות העולם, עלילת ים קלאסית,
והיצירה האמריקאית הטובה ביותר שנכתבה
במאה ה־.19
בשפה שקספירית־תנכית מגולל מלוויל
אפוס של ציידי לוויתנים׳ גדוש רעיונות
פילוסופיים וסמלים, המציצים מכל
שורה והופכים את הספר לקשה לקריאה.
פירושים רבים ניתנו עד כה לסמלים ולרעיונות
המועלים ביצירה.
ג׳ון הסטון, במאי הסרט, בחר בפירוש
המקובל ביותר. עד כה ניסו להעלות את
היצירה על הבד פעמיים, בתיקונים והוספות.
אולם הסטון השתדל הפעם להישאר
נאמן למקור ולרעיונותיו המקוריים של
המחבר, אותם הוא מסביר בסרט.
מובי דיק הוא רק מסכה. מאחוריה מסתתרים
כל כוחות הרשע הזוממים להתגרות
באדם ולהשמידו. מלחמתו המטורפת
של קפיטן אחאב במובי דיק היא מלחמת
הטוב ברע, האור בחושך. הלויתן
מגלם בקרבו את כל כוחות הטבע, שהאדם
מנסה להתגבר עליהם.
על רעיון כללי זה שם הסטון את הדגש
בסרטו, השאיר בצל רעיונות אחרים עליהם
בנויה העלילה, כגון החתירה לגילוי
הגזע האנושי המקורי, שהסטון השתמש
אמנם בסמליה, בני שבטים פראיים, אך לא
טרח להסביר את מובנה.
מפלצות מול מפלצת. קשה להעלות
יצירה פילוסופית, בלתי מומחזת,
על הבד, ולשמור על חיוניותה ומקוריותה.
על סרטו של הסטון אפשר לומר שהוא
השתדל מאוד להמחיש אח היצירה הכתובה,
במיטב יכולתו.
בראש וראשונה הצליח הסטון לתת לצופה
את אוירתה המיוחדת של היצירה.
בעזרת טכניקת צילום חדישה, המערבבת
צילום בצבעים עם צילום בשחור לבן, מכניס
הסטון את הצופה לאוירת מיסתורין
קדושה־למחצה, האופינית כל כך לעלילה.
ואילו בצילומי ציד הלוויתנים, שחלקם
העולם הזה 10 0 0

אחאב, כולם ממלאים תפקידים בלתי נשכחים.
אולם
התפקיד הקשה ביותר, תפקיד רב
החובל אחאב, המטורף והאכול שנאה ונקם,
מבוצע בידי שחקן שנראה כפחות
מתאים למילוי תפקיד זה — גרגורי פק.
הוא אמנם משתדל ומצליח למלא תפקידו
באמונה, אולם איך שהוא אין דמותו
משכנעת בזעמה וקנאותה החשוכה.
אך פרט זה אין בו כדי לגרוע במאום
מהעובדה שטובי דיק היא יצירה קולנועית
מעולה וכמעט מושלמת.

מוצג ורא 1י
אלה הסרטים המוצגים בשבוע זה בערי
הארץ, אשר העולם הזה ממליץ לראותם:
• מוכי דיק (אדיסון ירושלים) רב־החובל
אחאב מוביל את אניתו לציד הלויתן
הלבן ולאבדון (ראה לעיל).

אבלא חו! נ׳וז מכיוג.
והבניה ^ ויהק חפ ^ל
ג ב\3 7קלג\י הרדיו חנ(י!ן
א 1ל 21ל א חר האזנה לונמיו!
באנ(צ>\1וג ר ד יו שגיזריר ־
בנ\ל ה׳צליל הנץ י\ולהיאח^ר
לך ל הב חין ביתדויטתח
ובק\יבו.

0האניות לקרב (מוגרבי, תל-אביב)
רב־החובל הוקס מוביל את ספינת המשא
שלו לנחיתות באיי האוקינוס השקט ולנ־צחון.
סרט מלחמה ימי, נטוק ציונות ורגשות
זולים. ג׳ף צ׳נדלר.
0אינטרמצו מסוכן (פאר, חיפה)
משחק האהבה החם בין סוכן חשאי אמריקאי,
לבת ׳שגריר קומוניסטי בלונדון, על
רקע מלחמת המעצמות הקרה. דוד נייט,
אודיל ורסוא.
0 ,כנות נידלתי (ארמון דוד, תל־אביב)
צ׳ארלס לוד,טון מבריק בקומדיה
אנגלית טיפוסית, אודות חיי משפחה בתקופה
הויקטוריאנית.
• החוט פי ם (אוריון׳ ירושלים) חי״
אודור ביקל, איש התיאטרון הקאמרי,
לשעבר, בתפקיד רופא, בסרט בו מסבירים
ילדים מדוע הם זקוקים לכלב.

דדי!

עו ני ד ר

סוס^צלי רדיו תליסר.בו0׳1י

מ׳ רא היה שם? עתח באו הדמויות
בים של גברים לבושי החאקי, מכוסי השיזפון והאבק, עטורי
הזקנים ורמי הקו> ,אשר ביקרו לפני שבוע במנזר קטרינה
הקדושה שלרגלי הד־סיני, בלטה קבוצת אנשים מוזרה במקצת.
הם היו לבושים אזרחית, מגולחים למשעי. חולצותיהם היו לבנות
ומעומלנות. עניבותיהם הותאמו לצבע החליפות. הס לא השתתפו
בסיורים מאורגנים בבנסיוח המנזר, לא הצטופפו סביב פאפא
קריסטופורום המוכר חוברות וטבעות, לא כיסו כל סנטימטר פנוי

סאת עמנואל פרת

ך י 1דר האורחים המרווח של המנזר — עברו בני ישראל על פני הלשון היו1
1היה פלא וגדוש קצינים מטיילים, הם
צרת לגונת ענק, מיד ממערב לקטנרה. לחיכו
להופעת הפרופסור בנימץ מזר, שהבעתים
הלשון גלויה ויש אפשרות לעבור
טיח להרצות בפניהם הערב. שקט. כמה מאותה
ברגל. אך לעתים, בזמן סערות, מהקצינים
סקרו את התמונות התלויות על
כסים אותה הגלים. גם הציפורים, אשר מהקיר.
התמונות, כמובן, נבחרו לפי סגנון
בשרן התכלכלו בני ישראל, לא הגיעו להמקום:
משה מרסק את לוחות הברית (ב דרום סיני. הן תגיעו באביבים לצפון סיני,
רקע: הורה סביב עגל הזהב); משה מוליך ושם נפלו עייפות ארצה. גם כעת אוכלים
את עם ישראל, ולשני צדיו גלי ענק של
א תן הבדואים, הרואים בהן מתת שמים.
הים (כדי שלא יהיו שום ספיקות לגבי
והעיקר: מושג מעמד סיני קשור קשר
זהות הים, צבע הגלים ורוד); משה כורע
הדוק במקרא עם מושג קדש־ברנע, בו בד
ברך בפני הסנה הבוער; משה מחזיק את
מן שאין ולא יכול לחיות שום קשר בין
שני לוחות הברית גבוה מעל ראשו, מג׳בל
מוסד, וקדש.
סביב — סערה, עננים כבדים, ברקים. שתי

התמונות הנותרות הן בסגנון שונה במקהסעודה
האחרונה
צת: דיוקנם של מלך ומלכת יתן, במדי
שרד.
ך י מאזינים לא התאכזבו. גם י.ם
מופיע פרופסור מזר ועמו מספר חבריו.
כמה קצינים מפנים את מקומותיהם על ה | 1לא האמינו באמונה שלימה כי ד, קא
ספות הארוכות, מתישבים על רצפת־העץ,
ג׳בל מוסד, הוא הר סיני. מרוע לא ג׳בל
המכוסה שטיח ישן ושחוק.
קטרינה, המתנשא לגובה של 2546 מטר
המדענים היו אחרי יום עבודה מייגעת — 361 מטר יותר מג׳בל מוסד?,מדוע לא
הר סרבל (צור בעל) ,שהוא גבוה מכולם
בואדי מוקטר״ במרחק 25 קילומטרים של
ויפה מכולם ומגיע ל־ 2770 מטרים? מדוע,
דרך־לא־דרך מן המנזר. אך נראה כי הסר
פוגרפיה הקפיצית של סיני היתד, להם ל בעצם, לא כל הר אחר? אפילו הדתיים שבין
המאזינים לא נפגעו, כי אין כל מסורת
תועלת: הם נראו שזופים יותר, צעירים
יהודית הקובעת בפירוש את מקומו של
יותר מאשר זכרו אותם תלמידיהם בירוהר־האלהים.
שלים.
משקפיו של מזר הבהיקו בהתלהאולם
בסיכום, חבל. אם כבר באו עד
בות עליזה.
כאן, היו רוצים להאמין שהגיעו להר ה*אנחנו
עובדים במלוא הקיטור וכבר עלה
פרי עבודתנו על כל המצופה,׳׳ הכריז נשיא קדוש.
בשעה 6.30 למחרת, ארוחת בוקר. אחד
האוניברסיטה* .גם בשדה וגם בספריה מצאחד,
מופיעים המדענים בחדר האוכל האנו
אוצרות מדעיים.׳׳
מרווח. הם משפשפים את ידיהם ופניהם
כ אך האוצרות. הם הוא
לא פירש מה
אדומות מהרחצה במים הצוננים. מים צר
עבור יומיים, בהרצאה אחרת, גילה מדען
אחר בפני קבוצת מאזינים אחרת כי בואדי
מוקהה נמצאות כתובות נבאטיות עתיקות
וגם כתובות מתקופה ישראלית קדומה;
וחשיבותן הארכיאולוגית היא ממדרגה ראשונה.
אחד
הקצינים ביקש לדעת* :האם מצאתם
סימן כל שהוא לגבי זהותו האמיתית של
הר סיני?״
גם על שאלה זו לא השיב מזר במפורש
— כשארכיאולוג מריח בסביבה עתונאי
הוא הופך דיפלומט.
*אינני יכול לגלות אם מצאנו הוכחה
בכתב על כך, אך מימי לא הייתי סבור
ובטוח כל כך שאין ג׳בל מוסד, הר סיני
המקראי.״ ולפני שהרגיש בכו, צלל מזר
לתוך ההרצאה. בלשונו המליצית הוביל את
מאזיניו למסע מופלא, בחברת משה בן־
עמרם, מארץ נושן אל ארץ זבת חלב
ודבלו.
גירסתי של מזר ידועה: הוא שולל את
האפשרות שבני ישראל נעו בכיוון לדרום
סיגי .״כיצד יכלו להתפרנס בארץ ללא מים,
במשך דור שלם?״ לדעתו, נדדו בני ישראל
בסיני הצפוני, משפך נילוס אל קדש״
ברגע אשר בסביבות ניצנה. הר סיני, לדבריו׳
,אינו אלא ג׳בל הילל. הענק, העומד
בודד ונורא באמצע המישור הצפוני.
גם חציית ים סוף מתקבלת על הדעת. התייעצות קצרה ביו פרזפס־ר אביונה
יותר בסביבית אל עריש. לפי ג׳רוויס. ופרופסור. פולוצק׳ ,בספריה של חנזנזר.
נויסיז: נזיר על רקע חר נישה השגיא,
מושל סיני האנגלי — ומזר תומך בדעה זו

חמוזוות מנר חיתו: מדענים
בחתימותיהם. לא נראה גם כי הם נהנו משלל התענוגות הפתוחים
בפני כל תייר במנזר קטרינה הקדושה. להיפך: הם התעלמו
לחלוטין מן המתרחש סביבם, שוחחו ביניהם בקול שקט. היו אלה
ההיסטוריונים, המזרחנים, הגיאולוגים, הארכיאולוגים והגיאוגרפים
של האוניברסיטה העברית בירושלים. הם עלו הנה כדי לשאול
את ההר כמה שאלות חשובות. שמונה ימים ושמונה לילות שהו
המדענים לרגליו. אחר חזרו ירושלימה לפענח את תשובותיו.

ה פ רו פ סו רי ם יו צ אי םלע בו ד ה. בנימין מזר ומרדני שסנר עוזבים את שער הכיינזר
בדרכם לוואדי פיראן, בססנית צבאית. מדי בוקר, במשך שבועיים, התפזרו 15 מדעני
האוניברסיטה העברית בוואדיות ועל ההרים שמסביב למנזר וחיפשו תשובות לבעיותיהם.
הסברות, הם שרידי עבדיו של הקיסר
יוססיניאנוס, אשר בנו את המנזר במאה
הששית.
כינויו של ג׳בליה הצעיר, עוזרו של
ניקופורוס, הוא, כמובן גבעת עליה, כיאה
לחוקי ועדת השמות. הוא יחף אך מדבר
אנגלית. הוא גם מתחיל להבין את השפה
החדשה.

לחר, פעמיים ביום

כין כ ר כי ה הי ס טו רי ה. שלושה פרופסורים, פולוצקי, בן־חורין
ואבי־יונה שוקדים על כתבי־יד עתיקים, מתון האוסף של ספריית
קטרינה הקדושה. הס התרכזו בעיקר על ספרים יווניים, מתון

בליל של למעלה מתריסר שפות. לצדו של פרופסור אביונה, ברקס,
עומד הנזיר הספרן תיאקראטוס, מוכן להדריך את אורחיו בין
מסתורי המדפים, התופסים מאות מטרים מרובעים של קירות.

דתו פו לי טי ק ה. ליד צריח חכנסיה האורתודוכסית (במרכז) ,עליה מתנוסס צלב זהב
מחור, מזדקר מינדלו של מיסגד מוסלמי (שמאל) עטור סחר. שני חמיבנים כלולים בתחום
חמינזר, זבאו להפגין את רצונם חטוב של הנזירים אל שבנר הבדואים חשולטים באזור.

ננים כאלה לא מצאתי אף בירושלים או
כצפת.
המדענים מתישבים ליד השולחן, נושמים
ריח צ׳יפס וקפה. מעל השולחן — שלט
באנגלית וערבית ״ברוכים הבאים,״ והעתק
גרוע של תמונתו המפורסמת של ליאונרדו
דה־וינצ׳י הסעודה האחרונה. משך שלושת
ימי שהותי במנזר, התלבטחי אם התמונה
נתלתה כדי לתת אופי לחדר האוכל, או
בתור רמז דק, הסותר את תוכן השלם
המלבב.
אחרי ארוחת הבוקר — תדריך. מזר וששה
אנשים יוצאים שוב לואדי מוקטה
וואדי פיראן. ד״ר דויד עמירן, הארכיאולוג,
ושני מלומדים אחרים, עולים להר משה.
ארבעה אנשים יישארו בספריה ואילו הגיאולוג
ד״ר שטנר ישוסט באופן עצמאי
בסביבות המנזר,
המדענים יורדים למכוניותיהם. לשעה קצרה
משתרר שקם. כעת אפשר להבחין בתושבים
הקבועים של המנזר — הנזירים.
הפעיל ביניהם, בלי ספק, הוא פאפא ניקי-
פורום הממושקף. קוראים לו גם מיקרופו־קוס
או אפילו אוס־כפורם. הוא אץ ורץ,
כולו צילצול מפתחות. אחריו, משתרך הפועל
הבדואי ג׳בליה.
בסביבות המנזר יושב שבט בדואי ג׳ב־ליה
(הרריים) .ברובם הם אנשים יפי־תואר,
גבוהים וצנומים. יש ביניהם אנשים בעלי
שיער בלונדי ועינים כחולות. לסי אחת

ך ם פאפא כריפטדפדרוס הדור ח־
\*זקן מופיע מתוך חדרו. הוא עולה לחדר
המזכרות, תופס את עמדתו הקבועה
מאחורי דלפק מלא מרכולת קדושה] :זוכרות,
גלויות ותמונות של המנזר ושל כל
נקודה חשובה בקוטר של 200 קילומטר.
יש גם טבעיות המקושטות באותיות ס.ק,.
ראשי התיבות של סנטה קטרינה. גודל הטבעות
מתחיל מאצבע של תינוק וגומר
באצבע של נפיל.
מחיר הטבעות משתנה לפי גודל קבוצת
הלקוחות. קבוצה גדולה יותר, ביקוש גדול
יותר, מחיר גבוה יותר. פאפא כריסטופו־רוס
הספיק כבר להתרגל למטבע ישראלי
וקשה היה לרמות אותו — אף לו היו
מנסים.
נזיר אחר, פאפא כריסטוס אנג׳לוס, מר
ביל את המבקרים דרך הכנסיות והאולמות
של המנזר. הוא מצביע על הדמויות הענקיות
המצוירות בתיקרה ואומר :״יזום,
מוסה, יעקב, אליהו, פטרום — כולם יהר
דים. כולם ישראלים.״ ומחייך. אחד מהחברה.
באחת
הכנסיות עלינו לנשול את הנעליים,
בשל קדושת המק; ם. אינני יודע
אם חליצת הנעליים, אחרי מספר ימים של
נסיעות ללא מים מוקצבים לרחיצת רגלים,
היתד, כל כך לכבוד המקום. אך מנהג הוא
מנד,מ
המטיילים עזבו את המנזר, והחלו מטפסים
להר משה. נשארתי למטה. להר משד.
צריך לעלות לבד, או עם רע, לא בקבר
צה של 70 איש. כי עליה להר סיני —
נם אם איננו ההר המדויק עליו עלה משה
— שונה מעליה להר תבור, להר עצמון,
*?יל ו למצדה.
כך גם הרגישה, כנראה, קבוצה של ארמ
ה צעירים, שזה עתה הגיעו מחיפה ב־ג׳יס
ירוק, חסר מתנע ומעצורים. אגב, לא
היתד, זו המכונית המוזרה ביותר אותה
ראיתי ליד החומות האפורות של המנזר.
הגיע לשם טנדר של כפר עזה, ללא הנעה
קדמית. סיפרו הבחורים :״שקענו עשרות
פעמים. אז מה ישז וחפו אותנו. נסענו
הלאה.״
אחד הבחורים בג׳ים נזכר בי מאחת ה־רפורטאז׳ות.
החלטנו לעלות להר יחד, לאחר
שעדת ה־ 70 תתרחק. על העליה לבדי
נאלצתי לוותר, כי ניתנה הוראה מפורשת
שלא לעלות לבד.
ובכל זאת, כעבור שעות מספר, באותו
יום, עליתי על ההר שנית — לגמרי לבד.
יתכן והייתי האדם הראשון מאז משה רבנו
שעלה ההוזה בפעם השניה באותו יום.
לא ניפצתי לוחות הברית ולא חזרתי
כדי לחרות אותם מחדש. לא היה זה גם
מעשר, התערבות. הסיבה היתד, מביישת
למדי: רק לאחר שירדנו מההר, הבחנתי

בי עזבתי על הפסגה את העוזי שלי. וכך
זכיתי, למרות הכל, לעלות להר לבדי.
כבר כתבו לפני על העליד, להר האלהים.
אני לא אכתוב עליה. מי שעלה לשם —
הרגיש את אשר הרגיש! אין הוא זקוק לי.
מי שלא עלה — חבל! אינני יכול לעזוד

ספרהאור חי ם

החי המת והמת החי^״״יי״;:

שם מונחות גולגל ת ועצמות הנזירים שמתו במנזר במשך דורות, יושב
שלדו של סמפנוס הקדוש (תמונה משמאל) .בימי חייו, היה סטפנום
שוער הכניסה לתר משה, וביום מותו, בשנת ,580 הביע את
תקוותו כי יורשה לשמור על המנזר לנצח. הנזירים נענו לבקשתו,
תלבישו את גוויתו גלימת שרד והושיבוה בכניסה לחדר הגולגלות.
פסיעות מספר מסטפנוס הקדוש, בא תו גן, גר גומעות בדואי עיוור

(תמונה מימין) ,הוא עיוור מלידה ואומ׳ן על־ידי הנזירים מילדותו,
אך נשאר מוסלמי. איש אינו יודע בן כמה גומעה, אף לא גומעת
עצמו. הוא זוכר אגדות ושירים של דורות המדבר, ובערב הוא
שר אותם בקול רופף לבדואים הנדחקים סביב מדורתו הקטנה בנן.
הוא מאמין כי ביום מותו יפקחו עיניו, וליום אחד הוא יראה את
העולם הגדול והיפה. אמונה ההולמת את מסורתם של שבסי
הבדואים בסיני. גומעת מתפלל כל יום שהיום חנורא יבוא במחרח.
ומדוע לא? — דומה שאין איש בעולם שאינו מצפה ליום א חד...

*** וב חדר האורחים. ליד ׳הדלת
מזדנב תור ארוך. זהו השלב האחרון,
החגיגי, של ביקור במנזר קסרינה הקדושה:
האורחים חותמים בספר האורחים,
מוסיפים הערת התרשמותם. יש שמוסיפים
גם שמותיהם של קרוביהם וידידיהם, שלא
זכו להיות כאן.
ספר האורחים העבד, כמעט ומלא חתימות.
כעת בודאי התחילו כבר בספר חדש.
רק הדפים הראשונים שייכים לתקופה ה־סרום־ישראלית.
מילאו אותם כמה עשרוה
אנשים, במשך שנה וחצי או יותר. על
יתר הדפים התלבשו החברה.
בצדנזר יש גנרטור גדול. בלילה, מעל
למנזר, הודלק בעזרתו צלב עץ, משובץ
נורות־זזשמל צבעוניות. אחת מהן כבתה
ושוב נדלקה מדי שגיד — ,כמו בשלט
מיסחרי הגון. לפעמים, נשמע בדממת הלילה
צילצול פעמוני הכנסיות.
אם תבקר שם פעם ולא תר,יד, עייף
מדי, גש בלילה למסית המנזר, עמוד בשקט
והתבונן סביבך. נזיר או שניים כורעים
על ברכיהם ומתפללים לאלוהיהם. בחלל,
ריח מתקתק של קטורת. ומהתקרה
מביטים עליך יזום, מוסה, יעקב, אליהו
ופטרום — כולם יהודים, כולם ישראלים.
לא ראיתי נזירים רבים במנזר. אולי
עשרה. היו זמנים שהיו בו פחות מחמישה.
פעם חיו בו יותר מ־ .300 כי בימים ההם
היד, צורך גם בלוחמים, שיגנו על נקודת־הספר
המנותקת ביותר של הנצדות.
אלפי נזירים חיו ומתו כאן מאז נבנה
המנזר. גולגולותיהם ועצמותיהם מסודרות
בערימות גבוהות, בהדר המתים המרתה
שבגן, ליד המנזר. על כל גולגולת — מספר
סידורי. כל מספד רשום בספר עבה,
דומה לספר אורחים.

מעשח כמלומד גרמני

פני העבר ופני העתיד.

מכוסים איקונים יווניים ורוסיים עתיקים, כמו האיקון של ישו (תמונה
מימין) .מכל עבר וצד מביטות פנים חמורות של קדושים וצדיקים,
ששכחו כיצד לחייך. אולם מחוץ לחומות העבות של המנזר מתאספים
מדי בוקר, בשעה עשר׳ בדיוק, מאות פנים צעירים, מחייכים ועליזים:
ילדי הבדואים הבאים לקבל ככר לחם קשה כאבן מידי הנזירים,
כמנהג אבותיהם מזה מאות טניס. בין הילדים לאיתי את סלחה

הקטנה (משמאל, מכוסה כפיה) .סלחה היא בת חמש, תנועותיה
והליכתה חינניות כשל אילה קטנת. צילמתי אותה בלי הרף, אולם
היא כיסתת את פניה בבישנות. השגתי בשבילה ביסקוויסים
וסוכריות, וכל סיני ממתקים אחרים, ן?א ידעתי מה עוד לעשות כדי
לרכוש את אמונה. היא קיבלה את המתנות ונעשתה בישנית פחות.
לבסוף, כשהלחם חולק לכולם והילדים החלו עוזבים את המנזר, באח
לקראתי ואמרה משהו בערבית. לא הבינותי ואז נזיר תירגם
לי *היא אוסרת שצילמת אותה. כעת היא מבקשת בקשיש.״

ךכלמ קו ם במנזר יכול תייר להגיע
/ללא כל פיקוח מיותר — אפילו אל
ארונה של קטרינד, הקדושה עצמה, העשוי
זהב וכסף טהור והעומד לפני מזבח ד,כנסיה.
רק על דלת אתת בכל המינזר תלוי מנעול
כבד ומעליו שלט באנגלית וערבית :״הכניסה
אסורה בהחלט.״ זוהי הדלת המפרידה בין
חדר המזכרות לבין הספריה. מפקד הכוה
הישראלי תלה שלט נוסף, בעל אותו תוכן,
בעברית.
כי?נזירי סנטה קטרינה יש נסיון מר
עם מבקרי ר,ספריה. עוד בשנת 1859 שקד החוקר
הגרמני קונסטנטין טישנדודף, שפעל
בשרות הרוסים, על תרגום יתני של תנ״ך;
היד! ע בשם קודכס סינאיטיקוס ושהוא התרגום
העתיק ביותר של התנ״ך, שנשתמר.
לשוא ניסה טישנדורף להשפיע על הנזירים
האורתודוכסים לחת את כתב היד כשי לצאר
האורתודוכסי, אלכסנדר השני של רוסיה.
הנזירים סרבו: לאלוהים אשר לאלוהים
ולקיסר אשר לקיסר.
טישנדורף לא חתיאש. הוא המשיך לשקוד
על כתב היד יקר־הערך וכל ערב הוציא ממנו
מספר דפים. כשיצא מן המנזר בדרכו
לסנט־פטרבורג, השאיר אחריו כריכה ריקד*
בעת נמצא כתב היד במוזיון הבריסי בלונדון,
שרכש אותו מהממשלה הסובייטית
עבור סכום עגול של חצי מיליון דולר. ואילו
בספריית המנזר מונחים העתקים מצולמים
של הדפים הגנובים בתוך הכריכה
המקורית. לכן תלויים כיום המנעול הכבד
והשלמים תלת־ד,לשוניים.
בספריה מתחת לחלונות גבוהים, ליד
שולחנות קטנים, ישבו הפרופסורים פלוצ־קי,
בן־חורץ, אביונה ומאיר, הם היו
שקועים בקריאת ספרים יווניים. רק מדי פעם
היו שואלים משהו בלחש נימוסי מפאפא
תיוקריטוס המזוקן. הנזיר היפהפה היד, מתכופף
מעל השואל, מסביר לו באותו לחש.
נראה כי העבודה עם הפרופסורים מצאה חן
בעיניו: מזמן לא היתד. לו אפשרות להחליף
מלה עם איש מדע ואין זה חשוב אם
זה איש מדע ממצרים, אמריקה, רוסיה ישראל
או סין. העיקר שהוא יוכל להעריך את
הספר שבידו.
מאחורי המחיצה המפרידה בין הספריר,
לבין חדר המזכרות נשמע שאון קולות:
קבוצה חדשה של מטיילים הצטופפו סביב
פאפא כריסטופורוס, כדי לרכוש ספרונים,
גלויות וטבעות של כל הגדלים. נמה מהם

על פי סגתהרמשה. אהוד ודוד טיפסו שעה וחצי בשביל צר, עלו 734 מדרגות אל
ראש ההר, כדי להגיע לפסגה הקדושה. הם באו מחיפה עם שני חברים בג׳יפ ירוק מרופט,

אחרי ארבעה ימי נסיעה מלאה הרפתקאות. עתה הם נחים על הפסגה, מתכוננים לירידה
ומשם לנסיעה הלאה — לשרס אל־שייך שעל חופו המזרחי של חצי האי סיני.
הביאו מעטפות עם בולים ופאפא כריסטו־פורום
מחתים א תן בחותמת של המנזר.
אלה שלא הביאו בולים מצטערים בקול רם.
אחדים מציצים מעבר המחצה, אל ת •ך
הספריה. אחד מצביע על כרך הענק של קודקס
סיניתיקוס וצועק :״חברה! הכתבלו על ספר
הכיס של ימי הכינים!״ אחרים מתבוננים
בתעודות יקרות־הערך, התלויות ע׳ הקיר ת
במסגרות זכוכית: כתב־חסינות ארוך, שניתן
למנזר על־ידי מוחמר הנביא. כתב־חסינות
התופס חצי קיר, כתוב בצבעים רבגוניים,
הוא ניתן על־ידי צלאח א־דין, משמיד ממלכת
הצלבנים. גם כתב־חסינות כתוב על
ט פס מכתבים של הריפובליקה הצרפתית,
נמצא באוסף. חתום עליו גנרל בשם בונא־פרט.
באמצע מערכתו המצרית, תוך התקדמותו
לעבר יפו, התפנה המצביא הצרפתי
כדי לבקר במנזר שלרגלי הר משה. הוא
שהה כאן יומיים.
בערב, לאור מנורות לוקס, מצלם הצלם
השמנמן וחייכני, יצחק שוויג, דף אחרי דף
של הספרים. במשך היום, היה עסוק עם
חברי המשלחת האחרים, בשדה.

רוח האלוהים

* •-פרופסורים

״הסעודה הא!,רונה ״.תמונתו של ליאונרדו דה־ווינצ׳י מביטה
על קבוצת מדענים ישראליים, בראשותו של פרופסור בנימי! מזר.

נסעו -־ ג פ /מטייליםי! ד

1 1זרו הביתה. איש מהם לא ישכח את
חומות הגרנית של המנזר, את הסלעים האדומים
מסביבו, את הברוש הבודד מול
סלע הענק. ואת ההר.
כל א־׳ד יספר על המקום. המטייל מירושלים
יספר בבית על האלוהים השוכן עדיין
במרומי הר הקודש. ד״ר שטנר הגיאולוג
יספר על האבנים, מישהו יספר על הנוף
המשתרע מפסגת ההר עד להרי סעודיה מצד
אחד ועד להרי היבשת השחורה מצד שני.
כל אחד יספר על משהו.
והגשם הראשון. ישטוף את השמות הכתובים
בגיר לבן על גבי הסלעים האדומים.
הוא ישטוף גם את קופסאות הבשר הזרוקות
לרגלי הר האלוהים ויפזר אותן במדבר
הגדול.
ושוב יהיה שקט. ובלילות, יצלצלו פעמונים.
ולמעלה, בראש ההר, תרחף כתמיד רוח
מ ע רו תעתיקות. בואדי פירא! ומוקטה, שם נערך עיקר המחקר, צוננת. וקצת יותר למעלה ינצנצו כתמיד
נתגלו מערות עתיקות בסלע-י אב!־סיד, וכתבות בשפות טונות סביבן.
כוכבים — הגדולים והנקיים ביותר בעולם־

רשות הדיבור, הפעם׳ ניתנת כמעט
כולה לכותבים. הרשוני להביא בפניכם
את דבריו ־ של אברהם שרון, ממושב
שזור:
״ראשית, הנני מודה לך על פרסום
מכתבי (פנסו של דיוגנס ,)990/943
ועל המכתבים ששלחת לי, שבאו מכל
חלקי הארץ.
אלא שבקשר לחלק גדול מן המכתבים
יש לי טענות, אותן הייתי
רוצה שתפרסמי במדורך.
שבע מן הכותבות אלי, מתפעלות
מן העובדה שהלכתי להדריך ישוב
עולים — ואגב אין זה לכל החיים,
התנדבתי רק לשנתיים. חמש מהן סר
ענות שאיני דומה ליתר התל־אביבים,
היודעים רק לשבת בבתי־קסה ולבלות
את הזמן. לכל הרוחות! טענה
זו מרגיזה יותר מהתפעלות־העגל נד
הליכתי לספר! וכי יושבי הקרנות
ונוער הזהב הם הנוער התל־אביבי?
הנוער נמצא בשירות, יושב על ספסל
הלימודים, עובד בסדנא, בבית החרד
שת, במלאכה ובפקידות. האם יש לו
לנוער זה זמן וכסף לשחץ בבתי
קפה?
*חברות נכבדות! צאנה לרחוב ו-
הכתה את הנוער התל־אביבי, כי
הוא אינו נמצא בסביבות שאתן מסתובבות
בהן!
״ואשר למתפעלות: בשום פנים ואופן
לא אגיד שחיי גן־עדן הם. אולם
איני מקריב כל קורבן על מזבח
המולדת! תמורת עבודתי אני מקבל
משכורת ככל עובד, וגם תמורת אי-
הנוחיות שבנתוק מכל אשר אהבתי
אני מקבל תמורה: כי יותר ממה שאני
נותן — אני מקבל. יותר ממה שאני
מלמד — אני לומד.
״ובסיום, אני מודה לאלה שמב־תביהן
הינו אותי. הן הביאו לי משב
רוח רעננה של עולם שעזבתיו באופן
זמני, אך אשר אני אוהבו בכל
לבי ! ״

טובח ופשומח, כחיים
בחרתי להביא את מכתבו של
( )1000/1104 כלשונו, כיוון שכל נסיון
לעבדו, היה פוגם באופיו המיוחד
וברצינותו.
״מבלי לחלק לך מחמאות־סרק, נדמה
לי כי עכשיו את היחידה שאליה אוכל
לפנות בלי תסביכים וענינים, ולקוות לתוצאות
חיוביות איכשהו. המטרה, כמובן,
היא חברה לעט. ייתכן אבל שהנתונים
יהיו מעט בלתי רגילים, עד כמד, שיכולתי
לעקוב אחרי מדורך. אך כיד
ההבנה הטובה עליך, ודאי תדעי כיצד
לסכם בכמה מלים את הבעייה שאני עומד
לפניה: אני אחד מאותם שוכני בית
ריבראה שלאחר המלחמה. עכשיו נתונה
רגלי בגבס כבד ומכוער׳ אך אני גם
יודע את אשר מתחת לגבם: זהו כנראה
לכל החיים, ואם לא, הרי לשנים רבות.
מום רציני למדי שפירושי להתחיל מחדש
— ללמוד ללכת.
״אני בן ,23 ולומד במכללה בירושלים.
אינני מצטיין בשום דבר מיוחד במינו.
הייתי תמיד אחד מהחברה הרגילים וחסרי
היומרות, ולא חסרו לי מעולם
ידידים, או כך, לפחות, חשבתי. והנה מה
שמתברר עכשיו: מלבד המשפחה ומספר
מכרים סתם, רובם אנשים מבוגרים, אין
לי ידיד ולא רע. כמובן שהפציעה בקרב
מעמידה אותי בפני בעיות חדשות רבות.
חשבתי עליהן וחשבתי כיצד אוכל להתגבר,
לעבור לסדר היום הישן.
״סוף סוף לא נורא אם אדם פוסע
בחוסר בטחון על רגלו השמאלית, לא
כן, רותי? אך הפצע הקשה יותר מזה
שברגל הוא אי־שם, אולי קוראים לזה
נשמה. כי הנה: היתה לי חברה, נערה
פשוטה, והאמנתי בה כפי שרק בכנות
ובתום אפשר להאמין. ברגעים הקשים ביותר
שעברו עלי, כשהיה לי בכלל כוח
ללחוש דבר מד״ לחשתי את שמה, ו

קיוויתי
כי היא בראש וראשונה תעמוד
לימיני, ותעזור לי להתגבר על המשבר.
והנה היא נטשה את המערכה.
״אינני מאשים אותה, האמיני לי. יותר
משיש בלבי מרירות, יש בי תמיהה
גדולה. ואנא, רותי, אל נא תלעיטי
אותה במילות גנאי. גם אני אינני עושה
זאת. אבל עכשיו אני זקוק למשהו אחר.
לא להחליף, כי אם למקור חדש, לנערה
רגילה, שאוכל למצוא במכתביה עניץ
אמיתי, ואולי לפסוע על פני גשר שכזה,
גשר של נייר מכתבים, לקראת ריעות
אמיתית, שאינה נכנעת בפני המשבר
הראשון, ואז תוכל לו לקושי.
״קשה קצת להתעלם מן העובדה שאדם
צולע, נכון? אבל כלום יתכן ויהיה
הדבר שאמצא לי ידידה אשר לא תתיחס
אלי כאחת ממתנדבות ד,תעד למען החייל
בבואן לחלק סוכריות?
״האם אוכל לדרוש ממנה פשטות רגילה,
כנות, חמימות והבנה מבלי להתבסס
על מה שאינני רואה כזכות יתר
כלשהי: עובדת היותי פצוע מלחמה?
״אנא, רותי, סלחי לי על הטון הבכייני
והצורה הפילוסופית שבהעמדת השאלות,
והשתדלי לנסח את כל הערבוביה
המטופשת הזאת כך שאי אילו סיכויים
יהיו לי לקבל הנד, איגרת קטנה, טובה
ופשוטה כחיים*...

בצוותא, לעשות חייס
הוא הדבר אשר אמרתי: תותחים,
מוזות, חיילות וחרוזים, הולכים, כנראה,
יחד (:)1000/1105
נערות חמודות אנו שתיים,
סמינר למדנו שנתיים
ועכשיו כחיילות
את חובותינו למולדת ממלאות.
ידוע לכל פעוט
כי חופשה בצבא אינה דבר פשוט
וכשכבר העירה באים
רוצים את הזמן לבלוון בנעימים.
לאותה מטרה עצמה
נשמח לקבל תשובה
משניים עלמים נאים
בעלי השכלה וסבר פנים
ואם גם הם משתעממים
נוכל בצורה קלה
לפתור את הבעייה
ובצוזתא, לעשות חיים.

הסיפוס(11 לי

״כשישבנו ביום ששי כל החברח מל
ספל קחווח, צלי כבש והעולם הזה, ו־סיכמנו
את מערכת סיני, התפתח ויכוח
ער על העולם הזה, ובפרס על מכתבים
לרותי, ומכס אמר שכל המדור זה רק
בלוף, והעיקר שם, זה איד לתפוס את
הבחורים. מיד שלפה שוש תמונח ו־הכז־יזה
שאם כבר לתפוס יש לה שיטות
יותר אוריגינליות — מה דעתן?*
חחברח מגעת י1
רדיו מינהלה
מה עדיף*
קול ישראל עשה בשבוע שעבר מעשה
נועז וחסר־תקדים: הוא הירשה לערוך
בפני המיקרופון וויכוח על זכות־קיומו.
משני צדדיו של האולפן ישבו העיתונאי
אריה גלבלום, חבר מערכת מעריב,
והנה זמר, הסופרת המדינית של דבר.
השאלה שהיתר, שנוייה במחלוקת: מה
עדיף, תחנות שידור מסחריות פרטיות,
או תחנות שידור ממשלתיות־ציבוריות השר
אבות את תקציבן בדרך זו או אחרת מ־משלמי
המסים?
בעולם הרדיו׳ זהו וויכוח ישן נושן.
בישראל החל הוויכוח, למעשה, רק אחרי
שבקשותיהם של בעלי־הון לקבל רשיון
להקמת תחנת־שידור מסחרית נדחו
על״ידי הממשלה כמה פעמים, מתוך החשש
הטבעי כי תחנה זו תשמיט מידי
הממשלה את השליטה הבלעדית על מכשיר
הסברה כה עצום בהיקפו וחשיבר

המבנה המשותף הנמוך. אלה התומכים
בלעדית רבעלות הממשלתית על תחנת־השידור,
מסתמכים בעיקר על הדוגמה המפוארת
של שירות השידור הבריטי. טענותיהם,
שהועלו גם על־ידי חנה זמר בוויכוח, הן:
׳ 9הרדיו הוא מכשיר בעל השפעה
כה רחבה, שאסור באיסור חמור להניח
כי יפול לידיים אחראיות פחות מאשר
ידי הממשלה עצמה. מאזיניו הם גם
ילדים ונוער, בגיל הנוטה לקבל השפעות
שליליות. גם המצב הבטחוני מחייב
לשמור על הרדיו מפני שימוש לא־אחראי.
9עיקר שאיפתן של החברות המסחריות,
המממנות את תוכניותיה של תח־נת־שידור
מסחרית, הוא להגיע לקהל מאזינים
רחב ככל האפשר. לצורך זה, הן
מסתייעות בתוכניות נמוכות־רמה־תרבותית,
המבוססות על המכנה המשותף הנמוך
ביותר של אזרחי המדינה. תוכניות תרבותיות
גבוהות־רמה, המיועדות מטבען
לקהל־מאזינים מצומצם יותר, אינן מוצאות
להן מממנים, וסופן להיעלם.
9כל הוויכוח אינו אקטואלי כלל בישראל,
בגלל תקצעי הפירסומת המצומצמים
של ההברות המסחריות, אפילו הגדולות
שבהן. תוכנית פירסומת ברדיו היא
כד, יקרד״ עד כי לא יימצאו מפרסמים די
הצורך לקיים את התחנה המסחרית, אם
תקום.
הצד השני של המיקרופון. על
כך משיבים חסידי התחנה המסחרית, המתבססים
על הדוגמה האמריקאית, ואשר
אותם ייצג בוויכוח אריה גלבלום :
ס טרם הוכח כי בידיים ממשלתיות
אין הרדיו עלול לבצע משגים חמורים
פחות מאשר בכל יד׳ אחרת. כמו כן,
ממשלה איננה בהכרח מופת לטעם הטוב
ולשיקול נכון בענייני הסברה. מקרים רבים
בישראל הוכיחו כי המצב הוא כמעט
ד,פוך, למעשה. למניעת פירסומים בלתי־רצויים
מבחינה בטחונית דואגת ממילא הצנזורה.
9לעומת
זאת, תחנת־שידור בלתי
ממשלתית, אפילו תהיה מסחרית, תגביר
את מידת חופש־הביטוי מעל גלי האתר.
תחנה כזאת עשויה למלא תפקיד מקביל
לתפקידם של עיתונים בלתי־תלויים, המעוררים
את דעת־הקהל על עניינים חשובים,
שהשלטונות אינם מעוניינים בצאתם־
לאור.
• הנימוק כי אין לסמוך על טעמו של
הקהל, ויש לחשוש כי תחנה מסחרית
תשאף ״לרדת אל ההמונים* — פסול מעיקרו.
כשם שאסור להכתיב לציבור אילו ספרים
ועתונים יקרא, כך אין זכות לממשלה
להכריח את הציבור להאזין דווקא לאותן
תוכניות רדיו, הנחשבות בעיני הממונים
כבעלות־רמה, ולמעשה רמתן עומדת בסי־מן־שאלה
גדול מאד. אין כל צידוק להנחה
כי תוכניות בעלות רמה אמיתית לא ימצאו
לעצמן קופצים מסחריים. עובדה היא,
כי בתחנות המסחריות של ארצות-הברית,
מתקיימים שידורי קונצרטים סימפוניים ואופרות
שלימות, יחד עם תוכניות של
פרשנות מדינית ברמה הגבוהה ביותר.
• נוסף על כך, נהוג בכל המדינות
בהן קיימות תחנות מסחריות, כי חברות
השידור מקציבות זמן־שידור, שלא על
מנת לקבל פרס, למישדרים בעלי חשיבות
לאומית. אפשר גם לחייב את התחנות
המסחריות לעשות זאת על־ידי חקיקה מתאימה.

תחנה מסחרית מסוגלת לממן תוכניות
בידור ואינפורמציה העולות בכסף
רב, שאותו אין שירות השידור הקיים יכול
להפריש מתוך תקציבו הממשלתי הזעום.
9בין עורכי התוכניות בתחנה המסחרית
קיימת תחרות מתמדת על רכישת
מאזינים נוספים, המעלה את איכות התוכניות
ושומרת על מתח מתמיד. בשירות
השידור הממשלתי, לעומת זאת, נדמה
לפעמים כי לא רק המאזינים, אלא גם
הקריין עצמו מפהק מרוב שיעמום. בבריטניה,
מקם בו קיימות זו בצד זו טלוויזיה
ממשלתית וטלוויזיה מסחרית, הוכח
כי ההתחרות העלתה לרמה גבוהה מאד
גם את הטלוויזיה הממשלתית, שהצליחה
להכות את יריבתה המסחרית שוק על ירך.
חצי״חצי. מכל טענותיהם של מתנגדי
המיסחור, היתד, רק אחת בעלת משקל
אמיתי: ספק רב, אם הכלכלה הישראלית
יכולה להקציב לצורכי פירסומת את
הסכומים העצומים הדרושים למימונה השוטף
של תחנת שידור. מתוך התחשבות
במיגבלה זאת, הציע אחד המומחים
העולמיים לענייני שידור, ששהה בארץ לפני
שנים אחדות, הצעת־ביניים מקיפה, שהיתר,
יכולה להיות פתרון אידיאלי לצורכי
השידור בישראל. הצעתו:
9קול ישראל יוצא מידי הממשלה ויועבר
להנהלתה ופיקוחה של רשות ציבורית
בלתי־תלוייה בממשלה, כדוגמת שירות
השידור הבריטי. שלב זה, שהממשלה
מסרבת בעקשנות להגשימו מטעמים מובנים
מאד, הוא הכרחי לדברי כל המומחים,
שהוזמנו לסקור את קול ישראל ובעיותיו.
9מאחר
שתקציב מצומצם זה אינו
מספיק למימון תוכניות בידור ואינפורמציה
על רמה מספקת, תהיה הרשות הציבורית
רשאית למכור לחברות מסחריות
חלק מן התוכניות, תמורת תשלום מתאים.
רק חלק זה של המישדרים ימומן מכספי
הפירסומת.
9לחברות המפרסמות לא תהיה שליטה
על תוכן המישדרים הממומנים בבס־פן.
הן תזכינה רק בחלק קטן מן הזמן,
שבו תוכלנה להשמיע אה דברי הפירסר
מת. שאר התוכנית ייערך בידי אנשים
מוכשרים, שיקבלו את שכרם (הנאות) מידי
הרשות הציבורית. מובן, שהחברות
יסכימו לממן רק את התוכניות הטובות
ביותר, רבות־המאזינים, ועובדה זו תוליד
תחרוה רצוייה בין עורכי התוכניות.
היתר, זו תוכנית יעילה מאד לסיתרון
בעיותיו של שירות השידור הישראלי.
משום כך לא הוגשמה.

מה נ ש מע
תוכניות אלח, מתוך שידורי השנוע ח־בא׳
עשויות להיות סעניינות. שינויים אפשריים.
9פכים
קטנים (יום ד; 0ג ; 9.קול
ישראל) — הקלטות מתוך פסטיבאל הגי־טארות
שהתקיים בשעתו בבת־ים, ביוזמת
מועדון סוף השבוע האבוד, מוגשות
בעריכת אפריים ודייל ויורם רונן. כוכבי
התוכנית הם אדי ורנה, זוג הגיטאריססיס
המלווים אח עצמם בשירה צרפתית וספרדית.
9זרקור
(יום ח; ;8גלי צח״ל) —
הזדמנות להאזין להדי חייו של אחד החילות
המעניינים ביותר בצה״ל, העושה את המלאכה
האצילה ביותר וזוכה בתהילה הפחותה
ביותר: חיל הרפואה. התוכנית כוללת
ראיון עם מפקד החיל ד״ר ברוך
פדה.

מיס קיסי מדרום קארדדיי

נד) (יום ו 9.15 גלי צח*ל) — חולדות
חייה של הזמרת הכושית ארתד.
קיט, מוגשים בידי חנה מרון (דיבור) וארתה
קיט (שירה).
9מוסיקה ביפאן (שבת ; 10 בע־רב;
קול ישראל) — בתמורה להקלטות
של מוסיקה ישראלית שנשלחו לשירות
השידור היפאני, קיבל קול ישראל את
הקלטות המוסיקה היפאנית, שישודרו בלוויית
הסברים.
9המסך עולה (יום ב׳; ;5קול
ישראל) — אחת הקומדיות העתיקות ביותר
בעולם, פלוסוס מאת אריסטופנס, השמה
ללעג ולקלס את תאוות הבצע, בעיבוד
חדש המכוון לקרב את הסיגנון העתיק
להבנתו של בן המאה העשרים, ובביטויו
של שמואל במים.
חעולם חזח 10 0 0

ספורט
אולי מפיאדה
שכר לימוד גבוה
האולימפיאדה ה־ 16 הסתיימה. דגלה הרשמי
של האולימפיאדה הופקד למשך ארבע
שנים בידיה של עירית מלבורן, העיר שהוכיחה
את טעותם של כל רואי השחורות,
בארגנה אולימפיאדה אשר לא רק שלא נפלה
מקודמותיה אלא שגם עלתה עליהן,
הפכה להיות האולימפיאדה הגדולה ביותר
בחמישים השנים האחרונות. היא נתנה עדות
ברורה כי הספורט הוא גורם מכריע בקידום
העולם.
רק המשלחת הישראלית לא חורה ממלבורן
עם תקוות ורודות. כותב שליח העולם
הזה למלבורן, גדעון דרור:
המאורע היה גדול והמשלחת הישראלית
לא היתה אלא טיפה קטנטונת בים המאורעות
הגדולים, למרות כל רצונה להתבלט
בהם. דגל ישראל התנופף אמנם בין דגלי
שאר העמים בזירות התחרויות, אולם המשימה
שהוטלה על שכם ספורטאי ישראל
לא היתר, שווה לזו של שאר הספורטאים.
בכל משלחת אחרת ידע ספורטאי כי אם
יכשל בתחרות, יבוא אחר אחריו ויקנה כבוד
למשלחתו. במשלחת הישראלית ידעו שושנה,
דוד ויואב, שעיני כל המדינה מופנות אל
כל אחד מהם לחוד.
יש רק לרחם עליהם על התנאים בהם
נאלצו לייצג את המדינה. ספורטאי כל המדינות
הגיעו לכפר האולימפי והסתגרו בו
עד ליום המבחן בפיקוח מאמניהם. ספורטאי
ישראל לא רק שלא יכלו להסתגר לצורך
אימונים, מאחר שנאלצו מדי פעם ליצג את
המדינה בקבלה־פנים זו או אחרת של עשרות
המוסדות היהודיים באוסטרליה, אלא
שגם בכפר לא זכו למנוחה. עשרות מבקרים,
שהשתמשו אף במכסת הרשיונות של המשלחת
הפאקיססאנית כדי לחדור לכפר האולימפי,
הטרידו אותם כל העת. אץ צורך
להוסיף שלאף אחד מהם לא היה מאמן
והם נזקקו לחסדי מאמנים זרים.
לישון ב־ 10 כלילה. שושנה ריבנר,
יואב רענן ודוד קושניר נתנו את כל אשר
היה ביכולתם לתת, והתיחסו למשימתם בכל
הרצינות. קשה למצוא משלחת ספורטאית
ישראלית שניה, שרמת המשמעת בה היתד.
כה גבוהה. מדי ערב, בשעה ,10 אפשר היה
לראות כל אחד מהם פורש לפינתו כדבר
המובן מאליו.
גם מצבם של חברי הנהלת המשלחת לא
היה קל. מעמד המדינה בזירה העולמית
הכביד עליהם את העבודה. תארו לעצמכם
את מצבם כאשר, בכינוס ספורטאי ארצות
אסיה, כשכל נציג נתקבל במחיאות כפיים
סוערות, רק חמש מתוך 24 המשתתפות
מחאו כף לנציג ישראל.
הטענות היחידות יכולות להיות כלפי מרכיבי
המשלחת. אינני יכול לשכוח את הרגע
בו פגשתי את דוד קושניר הדומע,
עם תום מבחניו בקפיצה לרוחק, כשאמר:
״שילמתי שכר לימוד גבוה למדי. לאולימפיאדה
אין נוסעים ללמוד, צריכים לבוא לשם
מוכנים.״
ספורטאינו לא היו מעורים בחיי החברה
של המחנה, אשר מרכזם היה באולם הנופש
הענקי, ודבר ישראל לא הגיע לשאר
המשלחות. במקרה אחד, למשל, ניגש ספורטאי
יהודי מברית־ד,מועצות אל אחד משלנו,
הצביע על סמל ישראל ואמר רק שתי מלים,
באידיש :״גיס, גיט!״ (טוב, טוב!) והסתלק.
כמעט לא היה קשר עם הספורטאים היהודים
מארצות הדמוקרטיה העממית, שרק
בודדים מהם התקרבו בגלוי לישראלים.
קצין צי ביכשד! .ההישגים הנפלאים
שהושגו באולימפיאדת מלבורן לא נפלו כפרי
בשל מהעץ. הם פרי אימונים מפרכים,
במשך שעות רבות מדי יום ביומו.
אימונים אלה מחייבים תנאי חיים מיוחדים,
וסוד גלוי הוא שחובבותם של ספורטאים
אלה מפוקפקת למדי וגובלת עם מקצוענות.
פרי אוברייאן, למשל, אשר זכה בפעם השניה
ברציפות בהדיפת כדור ברזל, משמש
היום סגן בחיל האויר האמריקאי ותפקידו
לארגן — בעזרת סגל עצום — הצגות
קולנוע לחיילים במחנה בו הוא נמצא. קצין
הצי הסובייטי ולדימיר קוטם, הרץ למרחקים
ארוכים, לא ראה זה שנים רבות את הים,
נמצא כל העת באימונים במוסקבה.
אין לבוא בטענות לספורטאינו, שנאלצו
להתמודד עם ספורטאים אשר אף אחד מהם
אמו איש צוות אויר, חקלאי בקיבוץ, או
חיילת צה״ל. מלבד זאת חייבים ספורטאינו
להיות בפיקוח ולווי מתמידים, כדי שלא
ישנה הדבר שספורטאית ישראלית תצסרך

ללחום על מסלול אימון בבריכת שחיר, וש־אתלים
יעזר בעצות ידידותיות ורחמניות
של חבריו לתחרות.
כשנפרדו המשלחות אחת מרעותה, היתה
הברכה כללית: להתראות בעוד ארבע שנים
ברומא. ספורטאינו לא ברכו ברכה זו בלב
שלם. הם הרגישו שאס לא ישתנו פני הדברים
בספירט הישראלי, ספק אם יוכל דגל
ישראל להתנוס מעל הפורום איטליה בשנת
.1960

הפתשת בהישגי
לפני שלושה שבועות, ערב פתיחת האולימפיאדה
ה־ 16 במלבורן, פירסם הטולם
הזח את טבלת הסיכויים, בה התפרסמו
שמות ספורטאי העולם שרבים סיכוייהם
לתפוס מקומות ראשונים במקצועות האתלטיקה
השונים. סיכויים אלה התממשו רק
ב־ ,550/0כשרק 11 מתוך 20 המועמדים
למקומות ראשונים זכו בהם. בשני מקומות
נוספים זכו ספורטאים שצוינו כבעלי סיכויים
למקום שני בלבד.
בשאר המקצועות זכו ספורטאים ששמם
לא היה ידוע כמעט. מבחינה זו, היתד, האולימפיאדה
ה־ 16 אולימפיאדת ההפתעות וההישגים.
מתוך 33 מקצועות אתלטיקה, נשברו
שיאים עולמיים ב־ 23 מהם, ואילו
בשני מקצועות נוספים הושווה השיא האולימפי.
מתוך 24 מקצועות גבריים זכו
האמריקאיים ב־ ,15 והרוסים בשניים.

?זי׳/ל/ך 77^ / 6

כדו רגל
בזכות ההתמדה
לפני חדשים ספורים בלבד, נמצאה קבוצת
הכדורגל של מכבי יפו בשפל המדרגה. למרות
שהיתר, מאורגנת ארגון למופת, עם
עורף ציבורי שאין כמותו אף לקבוצת
ספורט אחת מלבדה בארץ, היא לא עמדה
על רמה ספורטאית גבוהה.
במשך כל תקופת משחקה בליגה הלאומית,
בעונה שחלפה, נאלצה להסתפק באחד
המקומות האחרונים בטבלה. גיל וצהלה
היו ממלאים את יפו כולה, כשהיתד, קבוצת
מכבי המקומית זוכה לנצח — או לפחות
לצאת בתיקו — מול אחת מקבוצות הצמרת.
בסוף
העונד, נאלצה הקבוצה לשחק משחקי
מבחן חמורים ומסוכנים כדי למנוע
את ירידתה לליגה ב׳ .לרבים, בתוכם עתי־נאי
ספורט ועסקני כדורגל, לא היה ברור
כלל אם יש מקום לקבוצה זו בין קבוצות
הליגה הלאומית, בשל צורת משחקה התוקפני
ועזרתו הפעילה של קהל אוהדיה.
במשך כמה חדשים לא התעניין איש בקבוצות
כדורגל מקומיות. פגרת הקיץ, המשחק
נגד רוסיה, הנסיעה להונג־קונג והאולימפיאדה
המתקרבת, העתיקו את זירת
ההתענינות לנקודות מוקד אחרות. אולם
קבוצת הכדורגל של מכבי יפו לא התענינה
במיוחד בכל הרעש הגדול, סביב המאורעות
הגדולים. אותה ואת עסקניה העסיקה רק
בעיה אחת: כיצד לחזק את הקבוצה ולאפשר
הישארותה בליגה הלאומית.
למטרה זו נרכשו מספר שחקנים מאגודות
אחרות בכסף טוב. יצחק שניאור, בלם הנבחרת
הלאומית ושחקן מכבי תל־אביב, עבר
לאמן את הקבוצה אימונים יסודיים ונמרצים.
הוא אף היה מוכן להפסיק את פעילותו
הכדורגלנית בגלל התנאים שמכבי יפו יכלה
להציע לז.
בפעס הראשונה בהיסטוריה. כתמורה
עבור יציאתו של שניאור, ביקשה הנהגת
מכבי תל־אביב לקבל את חלוצה הנמרץ
של יפו, בוחום ג׳אגוסיאן. היפואים
סרבו! היתד, להם סיבה די ברורה לסירוב.
איש לא האמין כי תוך תקופה קצרה
אפשר לשנות את אופיה ואת רמתה של
קבוצה נחשלת.
אולם כשהחלה העונה ועמה המשחקים בין
קבוצות הליגה הלאומית, נדהמו צופים מושבעים
לראות קבוצה שונה בתכלית, תחת
השם של מכבי יפו. הכדורגלנים היפואים
החלו להדגים משחק צוות קבוצתי, שחוד
המחץ בו היא שורת החלוצים המהירים
וד,תוקפניים, ובראשם בוחוס וברוך כהן.
התוצאות לא אחרו לבוא. אחרי שני משחקים
בליגה הלאומית׳ זכתה מכבי יפו בשני
נצחונות, האחד על מכבי פתח־תקוה
והשני על הפועל חיפה.
בפעם הראשונה בתולדותיה, זכתה הקבר
צה היפואית ששמה יתנוסס בראש טבלת
הליגה. אמנם לא היה בשני משחקים כדי
לקבוע את ערכה של הקבוצה, אולם כבר
היום ברור שמקומה של מכבי יפו בליגה
הלאומית מובטח ללא ערעור.

פרם עשר לירות יוגרל בין פותרי תשבץ ״העולם הזה׳ סססו
מאוזן .1 :חצי
האי המתפנה; .5
כוון; .9יובלו השבוע;
.13 בתוך הפמוט!
.15 בתוכי!
.16 ברז שרפה; .17
אחיתופל התפרסם ב־שכמותה;
.18 הפרי
של הוואי; .20 סופו
לתלייה; .21 אות יוונית;
.22 בלעדיה
אין ערך רב לעס הנובע!
.23 נחום אפנדי;
.25 תחמושת הקשת;
.26 החופר ה־גלמי
לנעליים; .28
תבלין לבשרים; .30
אחד העיסוקים הביר
רוקרטיים החשובים;
.33 אותו רכשו ברכש,
וגם בסיני; 34
זע; .35 תואר! 36
בן זוג המסה של
חיים וייצמן; 38גבול
ישראל; .40שקר;
.41 יוסי ידיו!
.43 עליו פוקד משה
דיין; 44״ ..להם
ולא ידברו 46 נהר התשבצים הצפוך
איטלקי; 38 שום, אבל ללא ראש! .49
ביג׳י; .53 רופא עיניים; 34 טעם המרור.
מאונף .2 :האל; 3מסמר בזעיר־אנפץ!
.4מלת התפעלות מזרחית; .5מלת שאלה;
.6ירק רב־ויטמינים; .7בדיוק כמו השאלה
לפני הקודמת 3 :מנהל השילומים; .10 ראש
עיריית תל־אביב; .11 נושא מעניין; .12
בפתרונו אתה עסוק; .14 חיים גאון הוא
מושלה; .16 ירמיהו! .18 קפריסין או מלטה;
.19 לכל שמלת כלה של ממש; .22 בכוון
לסיני; .24 בן־אדם, בארמית; .27 הבעת
כאב; .29 בקצה החולצה והמעיל; 31 גיבור
מחזה בתיאטחן הקאמרי 32 :יצרני
מקררים; 34 חולה במחלה מסויימת; 37
על נהר .39 :כינויו של שרת בממשלה,
לפחות לפי טייס האמריקאי; 42 חפוש ללא
סוף .45 :קצור של יהוחנן; 47 לא פר:
.49 בית יוסף; .50 ברמת־גן רבים מסוגו; ,51
כינרת, למשל .52 ,אני, אבל גם כן בלי
ראש.

שמות הזוכים כפרסי התשבצים :
תשבץ — 980 משה גוזלי ׳ ,באר־יעקב,
ת. ד ,2 .שקום מלבן, ביתן : 11 תשבץ 981
370270ט. זיוה וימן, צה״ל, ד .צ:2718 .
תשבץ — 982 מנו הורביצי״ ,חיפה: תשבץ
— 983 תקווה לין 3תל־אביב׳ ז׳בוטינסקי
;54 תשבץ — 984 מרדכי דן .,תל־אביב,
המלך ג׳ורג׳ ; 76 תשבץ — 985 רנה יפת,
חולון, שכון עממי, שדרות קוגל ;4תשבץ
ענק — רפאל אשכנזי, להבות הבשן, דאר־נע
הגליל העליון: תשבץ — 987 לבנה
כנרי, בת-ים, בית פרידמן: תשבץ — 988
רבקה זינגר, תל־אביב, אבן גבירול ; 190
תשבץ 373844 — 989ם. א .ברודז׳יצקי,
צה״ל, ד .צ ; 2243 .תשבץ — 990א. סלמון,
ירושלים׳ כובשי קטמון ; 26 תשבץ — 991
אסתר מונבז, צהלה, יואב ;3תשבץ — 992
ש. ברוידא, תל־אביב, יד־אליהו, מרגולין : 13
תשבץ . 993י 369616 סר״ש צ. איצקוביץ,
צה״ל, ד .צ ; 1281 .תשבץ — 994 ירמיהו
בן־אריד״ תל־אביב, הרצל ;25 תשבץ — 995
בנימין שהם, חל־אביב, ברנר !18 תשבץ
— 996ח. פרבמן, קבוצת דרור, קבוץ
מרחביה.

אנשים
השר שלא הוכר

רו קדת?
כן.אבל...
לפני הריקוד
נש תהעוד
כוסית של

אקסטרה פי ץ

כרמל מזרחי
ר א טווורזנ מן חנריזיעסג

כהזדמנות : למכירה כרחובות מגרשים לפנות :
תל־אכיב, טלפון 24749

המצלם נהנה יותר מחייו
זאת היא עובדה, הויות חולפות
נהיות בעזרת הצלומים העצמאיים
שלך למתמידות וחוזרות.
אנשים ודברים שכאלו נשכחו
מלבנו חיים שנית לפנינו על־ידי
הצלומים שלנו, על כן כל
אחד צריך לצלם. את המצלמה
וההדרכה תקבלו אצל

1313

יי3ה1רמוב החליק 31

במשרד־החוץ מתלוצצים, כי ראש הממשלה
ד,־ד ב*,נדריון הורה לזרז את פיי
נוי
חצי־האי סיני, כדי ששר־החוץ לש:
עבר
משה שרת, שחזר השבוע מחוץ
לארץ, לא יספיק לבקר שש לפני י

צאתו של ד״ר יגאל ידין למסע־הסברה י בבריטניה, קרא לו ביג׳י והציע לו להצ!
טרף
למשלחת הישראלית באו״ם. תש.בתו
של ידין :״המגילות הגנוזות מעניינות
אותי יותר ממגילת האו״ם בשער1 ,
שהתחלף לא מכבר פקיד המודיעין בי!
משרד
הפנים, הופיע שר־הפנים ישראל

כר״יהודה צנוע־הלבוש במשרדו. אמר

לו הפקיד :״היי, אדון, לאן אתה רוצה?״

השיב בר־יהודה :״ללישכת השר!״ ״יש

לך הזמנה?״ ה סיף הפקיד לחקור. חייך
בר־יהודה והשיב :״כן, זה בסדר

מינה? ההסברה פנה לנשיא התאחדות בען

התעשייה אריה שנקר בבקשה לנאום
בכנס?מען מילוור, הבטחון. השיב
שנקר :״די שאשב על הבמה. כשיראו
אותי, יתנו יותר כסף מאשר כשישמעו
אחרים נואמים.״ אחר־כך התחרט והוסיף:
״אבל מכ וון שעלולים להיות בקהל כמה
קצרי־ראות, אגיד גם כמד, מלים בנאומו
בוועידת ההסתדרת, סיפר ביג׳י כי
בוועידה הראשונה של פועלי־ציון שנערכה
ברמלה ב־ , 1910 יצאו מן האולם באופן
הפגנתי כל הצירים, שדגלו בשפת האידיש,
כמחאה על כך שהוא דיבר עברית.
באולם נשארו רק שלושה צירים׳ ושניים
מהם היו יצחק כן־צכי ורעיתו רחל
יגאית כף*כי .״אני המשכתי לנאום,״
אמר ביג׳י י. שב־ראש הכנסת נתכבד
לנאום את נאום־הנעילה המסורתי שלו
במועצת ההסתדרות. פתח יוסף שפריג״
צק ואמר :״כדי שיהיה ברור לכל שמו־עצה
זו ננעלת — אני פותח את דברי״
לאחר שאחד העיתונאים ניסה להזהיר
את הרמטכ״ל משה דיין מפני טיסה
במטוס פ״פר, מחה דיין באמרו :״זוהי
מכונה מצויינת. אפשר לנחות בה בכביש
א בשדה, ולחסוך זמן רב על ביקורו
ביוגוסלביה, כחבר המשלחת הפרלמנטרית,
ופגישתו עם המרשל טיטו,
אמר ח״כ חרות ד ״ר שמשון י1גיצ׳״
מן :״הוא האישיות הגדולה ביותר שראי־בחיי,
מלבד חיים וייצמן וזאכ ז׳בו־טינפקי.
הגיב ח״ב הצ״ב זלמן סד
זאייב על א׳־תה פגישה :״אילו הייתי
סוציאליסט הייתי טיטואיסם.״

ב רנ די

פם1נן* העימע

0נ*טיא ישראל יצחק בן־צכי, בשיחה עם הפקידים הממשלתיים הממונים !
על גביית המסים :״על שני דברים ע מדת מדינת ישראל — על המסים ועל הנסים! ״.
0אלוף פיקוד הדרום חיים לסקוב, בנאומו בפני כנס חטיבת שריון 1
בביר־חמד״ בחצי־האי סיני :״עליכם להיות למומחים של מדבר, היי מדבר ולחמת ׳
מדבר.״
0אלוף משנה אברהם יפה, מפקד הטיבה 9וכובש מיצר טיראן, במסיבת י
קציני החטיבה :״לא אחזור כאן על פרשת מעשיה של החטיבה, משתי סיבות י
פשוטות: אתכם זה עלול לשעמם ואילו נשותיכם שמעו על כך פרסי פרטים י

מפיכם, יכל מה שאומר אני עלול לעמוד בסתירה גמורה למד, ששמעו קודם*.
*ח״כ חרות ד״ר שמשץ יוניצ׳מן, בתגובה להתקפותיה של מפ״ם על !
מדיניות הממשלה :״בא ח הזאת יש כפייה בשטחים שונים, אבל אץ כפייה לשבת !
בממשלה.״
9ח ״ כ מק״י ד״ר משה סנה, בהכחישו את השמועות לפיהן הוא עומד ;
בראש ההכנות לירידת מפלגתו למחתרת :״מחתרת? מתי יש לי פנאי להקים אותה?
שלושה ימים רצופים בשבוע אני יושב בכנסת, יומיים אני כותב את מאמרי לק ל |
העם ויומיים אני מסתובב במדינה ונואם. ומתי אקים את המחתרת? ביום השמיני?״ (

• העיתונאי שלום רוזנפלד,

בקו? ישרא? :״מה זהישיא השקט? ההסברה ן

הישראלית בעולם.״

ס עורך ״חרות״ יוסף ווינייצקי, בתגובה על פינוי סיני :״בן־גוריון •

אביר מג־נ השכר
שחקן התיאטרון הקאמרי יו סףי דין
פנה ״ל ק!? ינסואל בבקשה?צרף אות,׳
?רשימת השחקנים הקוראים את פרקי היום
בתנ״ך את המהוה אנה נו־יטטי מאת
יוג׳ין אוניל, שיוצג בקרוב על־ידי הבימה,
עמדה הבימה?הציג גם לפני עשרים ש״ה,
אולם הורד, בה?בסוף. אז חולקו התפקידים
בין א ה רון מ פ קין, אינה גו״
כי גסקה 1י ה ! ש ע מרטובומ, ואילו
בהצגה יופיעו עונה. בתפקידים המקבילים,
נח־ם כו כ מן, מ רי ם זו ה ר וא־
..רון מ פ קין הטופר האמריקאי
ווי 7יי*ם רויאן הציע במכתב להנהלת
תיאטרון הבימה, להציג בישראל
הצגת בב רד, עולמית של מחזהו החדש
טבח הוופים מפשע, שיוצג בארצות־הברית
רק לאחר־מכן. לא ברור עדיין אם הבימה
תוכל לבצע הצעד, זו הלכה למעשה
הגברת הראשונה?שעבר ש? ישר״? ,וו ר ח
וזייצמן, שהופיעה השבוע בנשף מטעם
ידד רי ם וויי פ מן במלון וו אלדו ר ף *
אפטד רי ה בניו־יורק, והוצגה עד־ידי ה־יושב־ראש
כ״אשה שהשפיעה באורח מכריע
ע? מדיניות העם היה! די ב 30 השנים
האתרוג ת, שכן ידוע כי היתד. יד־ימינו של
בעלה בכל ההכרעות המדיניות יצ*
הק גרינכוים טילפן השבוע לבנק לאומי?ישראל,
וביקש לשלוח אליו אחד
מפקידי הבאנק כדי למכור לו איגרת
של מילווה ד,בטחון. גרינבוים הצטדק, כי
בשל מחלתו אינו יכול לבוא בעצמו אל
הבאנק כדי לבצע רכישה חשובה זו
דו־שיח בכנסת — ישראל רוקח (צ״כ):
״אני יכול לדון בחוק הגנת השכר באובייקטיביות,
כי אינני בקבל שכר ואינני
נוהן־עבודה.״ יעקב כץ (פאג״י) :״חברי
הכנסת מקבלים שכר!״ רוקח: לא. זה דמי־כיס.״

כוכבת
לורן
?אט, אב? בטוח

הוא כיום בעל אשראי מצויץ בבאנקים — הוברר בלי צל של ספק, שכל מה שהוא •
לוקח הוא מחזיר.״
המשורר חיים גורי, בתגובה על הידיעות, לפיהן החלו נשי צרפת באגירד| ,
מבוהלת ש? מלח בישו? ?אחר שפשטה שמועד, כי המ/ח יפה?ריפויין של. כוויות ;
אטומיות :״אך מד, יעשו ככל המלח הזה אם 7א תהיה מלחמה אטומית? אפשר יהיה ;
קשים כמויות עצומות של מל,ז בתוך המרק, לסימן של אהבה גד,לד. בתוככי פאריס ! י המשוגעת.״
• פרופסור בנימין מזי, בשובו מסקר מדעי בסיני :״מד, ההבדל בין !
ביקורם ש 7אגשים־-,תם בסיני לבין ביקורם ש? אנשי מזע? אנשים־סתם מצלמים 1
את עצמם, ואנשי המדע צילמו את התג״כיס.״
• המזכיר הכללי של ההסתדרות פנחס לבון :״שיכון הוותיקים ;
הפך להיות משכן המריר,ת ש? החבר כלפי ההסתדרות.״
• העיתונאי ישעיהו ב״פורת, בצטטו בכתבה מפארים בדיחה שנפוצה :
בצרפת :״כיצד אומנו י,וצים המצריים לקראת האולימפיאדה? מישהו היה צועק! :
היהודים באים! ואיש לא היה מסוגל להשיג את המצרים במרוצתם.״
9פרופסור נתן ריטנשטרייך, בדיון על מעמד האינטליגנציה במועצת ן
ההסתדרות :״יש כאלה שחושבים כי איש הרוח יכול לחיות מן הרוח.״
9פרופסור אהרן קציר (קצ׳לסקי) ,בצטטו באותו דיון הגדרה נודעת:
,.מ! ח האדם הוא אבר המתחיל לפעול עם הולדתו וממשיך לפעול עד יום מותו.
הוא מפסיק לפעול רק ברגע שבעליו עולה על דוכן הנואמים.״
• הסופר ג, ץ סטיינבאק :״סובלנות היא היכולת להאזין בשקט כאשר !
מישהו אחר מספר את אחת הבדיחות הטובות ביותר שלך.״
• הכוכבת סופיה לורן :״אינני מעוניינת ליהפך למיליונרית בן־לילה. י
אני רוצה להתרגל לרעיון לאט לאט.״

הדלת נסגרת, המונית נסעה, עוד מוננו יבואו נו 11ד הנקיון לנקות מת שאפשר לנקות

• ש ם על התל׳ על הים, בין הסימטאות.
ף* התל הוא גג אחד גדול, מתחתיו קבורים
בתים בני שלש קומות. דחפורים נשאו
אדמה ושברי בתים וכיסו את הבתים
בתל תחוח — .קוראים לזה חשטח־הגדול
של יפו.
עברו כמה שנים. על התל התחוח למה
עשנם עיריה חסודה הציבה עמוד חשמל
עם ארבעה זרקורים כדי לגרש את האסלה•
האפלה גורשה. בין השיחים משחיר
לפתע בור. המציץ לתוכו יראה מתחתיו
בית עמוק. כמה מצחיק לראות כיפת
מסגד מציצה מעל האדמה, והמסגד בולו
מתחת. כמו אחד שקברו אותו חי ורק
ראשו מציץ. הכניסה אסורה. העבריינים
ייענשו.
מדרגות מטפסות באוויר ללא בית ונפסק
ת לפתע אי שם למעלה ואיזה מין
מדרגות, כל מדרגה חתיכת היסטוריות
אחת היא שיש קררה איטלקי. מישהו
בטח הביא אותה הנה כדי להקבר מתחתיה,
יווני או רומאי או ביזנסיני ואולי אנגלי.
עכשיו אפשר לטפס עליה עד הסוף המר.
האחרות הן כורכר וגיר וכל מיני אבנים
מאד אישיות ופרטיות, כל אתת ופרצופה
ותולדותיה.
מקום קדוש. הכניסה אסורה. מישהו סרח
להדביק ליד השלט מצילה חשמלית. בפנים
אופנים ללא אוויר ומיטת ברזל ללא מזרן.
ילדים במגפי גומי מבוססים בבוץ,
הם לבושים בלו ג׳ינס והגורים באקדחים.
אבל זה בצחוק.
בפתח הקמור עומדת נערה .״מה השער״״
היא שואלת.
״שתים וחצי,״ אנו עונים.
״לא, שלוש״ ,עונה הנערה ללא קריצה.
יורד גשם.
הים סוער. סלע אנדרומדה נעלם בין
המשברים. רק דרקון ענק יכול היה לחולל
גלים שכאלה. הוא זוחל מתחת למים ומתיז
בסנפיריו. אנדרומדה רועדת מפחד.
אל תפחדי, אנדרומדה, אבא יודע כבר.
בקומה שממול יושב אמן וחולם על
סטיפנדיה לפאריס. בינתים הוא שוחה תה.
יורד גשם. בפאריס שותים יין.
הדוגיות נאבקות עם הסערה, במעגן
הקרוי בגאווה גמל. תל אביב רחוקה וער־פילית.
מרחוק היא נראית עתיקה מאד.
אם יהיה שלום, היא תהיה עתיקה. בינתיים,
בבתים חדשים ומבהיקים, יושבים
להם מהנדסים ומפרקים את הבתים העתיקים.
במסעדה
הקטנה אפשר לאכול דג מסוגן.
הדג טוב מאד. וגם חומוסים עם חמו־

סאת עמ 1ס >ן ינ1
צים וקפה תורכי. הכל בלירה ועשרים.
באמת בזול, והאיש א מר תבואו תבקרו.
הוא מדבר ערבית יפה מאד, במין רי

הכנפינב
למטה גיא בן הינום וברכת הסולטן.
בבנין צפר־בעלי־חיים נובחים מאה כלבים.

אלקט מוזר, מזכיר מאד את הדיאלקט הישראלי.
אני שואל אותו מאין הוא. הוא
אומר אני סברה, מיאפר״ לאן הגענו.
ולרחוב של בית הסוהר קוראים רציף העלית
השניה.

הנביחה מהדהדת בשטח ההפקר. בגלל
המצב המתוח לא יורים מעל החומה. שני
תיירים מסתכלים על הנוף ושואלים שאלות.
מה אפשר להשיב להם?
השכונה מתפתלת אל העמק במדרגות.
כל מדרגה היא רחוב. שורות שורות של
בתים משונים, עם מרצפת חלקה של אבן,
כמו במקום אחר, לא כאן. בחצרות תלויים
כבסים צבעוניים, וצועקים לא ניכנע.
והלאה, בין ההר הקדוש החדש והכנסיה
הסקוטית, יש חור בהרים, עד עבר הירדן.
שטח ההפקר מוריק בגשם. חיי הפקר.
ובתנ״ך כתוב: שאלו שלום ירושלים יש־ליו
אוהביך, יהי שלום בחילך שלווה
בארמנותיך.

ימין משה

^ נפי הטחנה נחות על צירן. הדון קי־שוט
שבנה אותה היה משה מונטיפיו־רי.
הוא לא ידע שכאן לא נושבת רוח.

חי8ח

**ימעלחג די ם הפקידים, הסופרים ש/לא
התביישו, והגננות. אבל מעיין החיים
מפכה למטה. שם, מסביב לשער הנמל,
משתפך זרם אפור של עסקים מעסקים
שונים, שעליו צמחה העיר.
עולים במדרגות צרות לקומה השניה.
למטה אין שום שלט. אפילו לא סתם
מין ״האחים חיפאי בע״מ״ .סתם עולים
ונכנסים לחדר. החדר אינו דומה לחנות
ולא למשרד ולא לשום דבר בעולם. אץ
שם אפילו דלפק. אבל יש שם מכל טוב
— מכנסים ומעילים ומכשירי שרטוט.
ובקבוקי ויסקי ומרטיני וצ׳ינזאנו וקיאג־טי.
וסיגרי, ת מכל המינים. הפוקדים את
החדר הם הרוכלים, המתפזרים לאחר מכן
בעיר עם סחורתם.
הם עומדים לאורך הרחוב, במרחק כמה
מסרים זה מזה. פה תקנה בלו־ג״נם אמריקאיים
בחמש עשרה לירות, עם תווית
עור אוריגינלית, אין בלוף. מי שלא מאמין
כרוכלים, יכול להכנס לחנות. גם
שם יש.
מעל לחנויות משרדים. משרדים מעדנים
כלכלי, ליבוא ויצוא׳ ליימאד,
לייעוץ
עוץ ביבוא ויצוא, וסתם חברות ושות׳
בע״נפ שם מדברים בשקט. לא רושמים

רשימות. בטלפון מדברים רק על מזג
האוויר ברמזים. טיפוסים, הנראים כמו
שחקני אופי בקולנוע, יושבים על כורסאות
ועוקבים בסיקחות את שער הנמל.
ואת כל השערים למיניהם, כולל שעד
המטבע. פה יש חיים. אם תאבו ואם

היום יש שם מועדון של שורת המתנדבים,
אבל אפילו הם לא מצליחים לסובב
תמאנו, גם כך בונים את הארץ. יש כל
מיני שיטות.
בערב יורד גשם. עצוב מאד. הכבישים
נ־ צצים. גם בקינגס־באר עצוב מאד.
שני מלחים צרפתים מעשנים גולואז בשתיקה.
ליד שולחן אחר יושבים מלח סיני,
כושי ופיליפיני. זאת יכולה להיות
רק אגיד׳ אמריקאית. אחד גבה־קומה מתנודד
מצד אל צד. מטפלים בו באהבה
והבנה. התזמורת מנגנת בון נ׳ורנו סרים־
צח. כמה זה עצוב. שלושה רוקדים עם
הבנות. הן משתדלות להתבלט, ואינן מצליחות
לא להתבלט.
בחוץ עומר מ״וגע ורוקד מול הירח.
הוא גבוה וצוארו דק וחממו ארוך. הערב
שקט. אנו פוגשים את מלך סרס׳רי החטא
בעיר. יוצא לבלות בחבות אשתו. כל שיניו
עשויות כסף ואחדות מזהב. הוא עייף
מעסקים? .כשיו פתח בית קפד -בלי
משקאות חריס ם. רק לשבת ולשוחח על
עסקים.
למעלה, ממול, בית־קפה. אולם אכוך.
מאה גברים יושבים ושוחקים. מאה בקבוקי
בירה על השולחנות. הדממה מעיקר,
כמו סיוט. כאשר נכנס מישהו בדלת, מתרוממים
לאט לאט מאה זוגות עינים ללא
מבט, ושוקעים לאט לאט שוב בבירה. בהרף
שניה יכל המקום להפוך לשדה קטל
מטורף. צריך רק לקרות משהו. אולי
יקרה.
עוד עשרה מטר, עוד ביתיקפה. אולם
ארוך. מאה גברים על בקבוקי בירד״ כנ״ל.
אנחנו מטפסים בסימטאות. ליד וילה
השוכר, נעצרת מונית. אשה יפה מאד יורדת
ממנה. האשה ממתינה עשר דקות
ליד השער האפל. המינית ממתינה ומאירה
את הכביש. לא מצלצלים בפעמון. כעבור
עשר דקות נפתחת הדלת. המונית נוסעת.
מסך הגשם יורד אחריה.
העיר נמה. המלחים הלכו לישון באניות.
עוד מעט יבואו פועלי הנקיון לנקות
מה שאפשר לנקות.

הערות־עזול״ס
כניסתם של היוגוסלאבים לסיגי מעוררת תמיהה...
מה עגיין שטיטיטו אצל הר־סיני?

האנגלים והצרפתים החליטו לכנות את סיג ו י פורט־סעיו בשם ״ מבצע

זונהבלה

האם יש להבץ מכאן, כי הפלישה לפורט־סעיד
נקראה בשם ״ מבצעבתולה ״ ?

צירים בפרלמנט הבריסי הציעו משבוע, כי האו׳׳ם יקנה מידי מצריים

את חצ׳־־האי סיני בכסף מל א...

...ובאמת: בל העניין החל בעיסקהמסחרית עם
צ׳כוסלוכקיח, אחר־כד הביא את עבד אל-נאצר לפשיט
ת • רגל, מאוחר יותר נערך שם ייצוא של נשק ותחמושת,
וביום הסחורה משומשת, אכל במצבטוב .

ניאטמר. מודגא:ה
כשחזרו החברה מסיני, חס סיפרו בין חיתר ננזיס ונפלאות על חפאסודנוורגאנת.
בסוף התרגזה אחת הבנות ושאלה:
,ריבונו של פולטו האס כולכם פגשתם בסיני את אותה הפרבייחד*
יוסף פרלמוטר, קיבוץ משמר־דוד

נחקר התאבד בקפיצה מחלון הקומה החמישית של מטה המשטרה...

האסונות

במשטרה

מתחילים

מהחלונות

הגבוהים.

החברה שחיכו בקומאנדקאר בחוץ, איבדו
לאט־לאם את הסבלנות והתחילו לצפצף
לאביבי שיצא. יצא אביבי כשפיו מלא
וצעק ברוגז :״מד, יש? מה אתם חושבים
לכם, שאני אוכל כאן להנאתי הפרטית?״

הצהרה

מחווחה גת ־ ע

נבאר אורה

סודיות

חניך אחד, מהמחזור של המיקוזאים,
כתב להוריו מכתב בלשון זו :״אס ר
לי לכתוב איפה שאני נמצא. אם אכתוב
שאגי נמצא בבאר־אורה, הצנזורה תמחק
את זה.״

תכו וד 1הרו ־ה
בשעת ריצת־שדה עם רובים, הפסיק
פעם גדעון את הריצה, ניגש אל יאיר
המדריך ואמר לו :״המפקד! הרובד,
איבד שתיים מתכונותיו. הוא לא קל
ולא נייד.״
ספורט יפה, המדריכה החדשה, נסעה בפעם
הראש נר, לאילת, להתרחץ בים. המרחב
הכחול מצא מאד חן בעיניה היא התמלאה
התפעלות וקראה :״חברה! בואו
נתחיל לשחות רחוק רחוק ונראה מי
יטבע אחרון״
היסטוריה בטיול לתמנע, ביקשו המדריכים את
צייג להסביר כמה פרטים היסטוריים על
עמודי שלמה והסביבה. הסתכל עליהם
צייג בבוז והכריז :״כאן לא תהיה שום
הסברה! לעם: דים האלה אין שום ערך
היסטורי.״

טובת הכלל
לאחר מסע לעין־נטפים, הרגיש אביבי
רעב בלתי־רגיל ונכנס לאכול בתג ונח.

בין הנודניקים המזדמנים לחודה, התבלט
דדים מבית־השיטה. פעם הוא נידנד
בלי הרף שיקחו אותו לסיור. בסוף,
כשלא היתר, ברירה, הסכימו לקחת אותו,
בתנאי שיגש קודם למשרד האפסנאות,
לחתום על החיים שלו. כשבא חיים
לאפסנאות, חיכה לו שם גינגולד עם
הצהר?־ ,מוכנה, בזו הלשון:
.הנני מצהיר שב־ ,11.9.1956 שעה ,900
יצאתי לסיור־לילה בגבול ירדן מרצוני
החופשי, והנני מ כן למות בגבורה בעד
כל חייל ביחידה, ואהיה אחראי אישית
למותי הצפוי. הנני מסיר בזאת כל
אחריות מאנשי באר־אורה, ואם איהרג
בקרב הנועז, יודיע על כך המפקד למשק
בית־השיטה, שיקבל את גווייתי,
במקרה שהיא לא תישאר מאחורי קוזי
האויב. הנני מאשר בטביעת אצבע שהכל
אמת, והנני מבקש בזאת להקים
גל־עד לזכרי, סמל גבורה לדורות הבאים,
בהתאם לפקודת מטכ״ל .73325
לחתימה)*.
חיים חתם על ההצהרה, אבל לא השתתף
בסיור, כי מסיבית בלתי־צפויות
מראש׳ הוא היה צריך לנסוע הביתה
עוד באותו יום.

וויכוח

יעלה, מרכזת המשק, נכנסה פעם למשרד
בכעס נוראי ושאלה את אלכם,
אם זה נכון שהוא אמר שיש לה פה
גדול כמו ג׳ורה.
הסתכל עליה אלכם בפחד ואמר :״מד״
לא ידעת את זה מקודם?״

ל ״ די עו זכס

בכל מחזור, נערך בבאר־אורד, תמרון
אזעקה לילי. בא,זד המחזורים הודיע
אביבי לדוראני שד,תמרון מכוון הלילה
רק לחניכים ולא לסגל. הלך דוראני
לבניין הסגל, העיר כל אחד לחוד והודיע
לו על כך.
יאיר ואלכס, באר־אורח

חמשיר״ס

1!0ות דווו ד צודכת

היה היח דאג מן האו״ם
שחמל על גמאל כעל־מום
הדג כה עמל
לדגת הגמל.
אף גמאל לא גמל לו במאום.
איתן יצחקי, תל־אביב

גבר ישר במו סרגל,
להחזיק בביתו התרגל
שתי סיבות ביטחון
ומסה וירחון.
הוא גתפם לכסון? במרגל,

צינים בריטים מהמזרח התיכון
מתייעצים בקפריסץ( .מפריס
קלמן זלמגוביץ, תל־אביב
חציניקאניס חאחרונים.
פזמונים ומחלות כבקשתך( .חארץ)
מרדכי ח, וזל־אביב
הריפוי בגליס קצרים.
הסם סכל לילה — 50ו פרוטה.
(ידיעות אחרונות)
מירר• בורג, ידושליס
סידורי אלף לירח ולירה.
אניותינו נאצרו בתעלה (.הארץ)
ברכה ד,לפרץ, תל־אביב
בפרבית נכונה צריך לומר עבד
אל־נאצרו.

דן כהן׳

מאגדות התת שנותהעובדת
בניץ הארץ ומסירות־!־,נפש. אעפזרסצית החיפוש המתמיד חזה אחרי ביטויים
זה היד, באתת הוועידות שנערכה באחיו,
על שפת חכנרת. יחיאל דובדבני.
כיום מנהל מקורות, רמז לכמה מהחברה
הצעירים והמבטיחים לבוא אחריו אל
אחורי הבניין, כדי שאף אחד לא ישמע.
אחר־כך אסף אותם סביבו, הניח את
ידיו על כתפיהם ברחבות אבהית ואמר:
״חברה, אני עוסק עכשיו בענייני בטחון,
ונפגש ככה מפעם לפעם עם בך
גוריון. ואני רוצה להגיד לכם משהו,
אבל שישאר בינינו. אל תפיצו את זה.
המצב קשה, אבל יהיה טוב.״

חספר

אחת הבעיות הגדולות בקיבוצים היא
נאומי החתונות וההספדים. כל פעם שמישהו
מתחתן, או להבדיל נפטר, צריכים
נואמי המשק להמציא נאום חדש עם
רעיונות שאף נעם עוד לא נאמרו, כמו

חדשים לא תמיד מסתיים בהצלתה. מאד
לא נעים היה, למשל, כשמשתתפי ה־לווייה
באחד הקיבוצים לא יכלו להתאפק
מחיוך כבוש ליד הקבר הפתוח
של אחת החברות הוותיקות, אתרי שד,נואם
סיים את דבריו כך :״עובדי
המטבח ירגישו תמיד תמיד בחסרונך!״

באחת הוזעידות של גורדזניה, שנערכה
בקבוצת חולדה, עלה על הבמה המשורר
יצחק יצחק ועמד לשאת את דברו. אבל
טרם הספיק לסיים את המליצה הראשונה,
התעורר לפתע חמור שהיה קשור בחוץ,
ולקול צחוקם האדיר של הנאספים השמיע
נעירה ממושכת ורוזיית געגועים.
נתן יצחק יצחק מבט נעלב בקהל, ואמר
בקול תקיף:
״או אני או הוא!״

השאלות

׳ 1 1 1נו )01( 11׳ )0x11 )6׳ 1 0 0 0פ . 1 04 0001.1ס א 8ם.שז שש . 1 41ט 0
־ . 0 0 0 .0טזס ( )4׳ )9( 0 11. 0יפ א 0א ( 1: 11x 11• )5־ ! 1ס 11 +פ 1י 4.. 0 .1פ41