גליון 999 מתאריך 5 בדצמבר 1956

העורך הראשי:
אורי אבנרי
ראש המערכת:
שיום כוזז
עורכי־משגה:
רוב איתן. אורי סלע
עורך כיתוב:
סילבי השח
כתב בכיר :
אלי תבור

עורך תבנית:
אוזרוו*־ור
•ולס המערכת :
אריההרז

רחוב גליקסון ,8תל־אביב, טלפון ,26785
ת. ד .136 .מען למבדקים :״עולמפרס״.
המוציא לאור: הסולם הזה בט״ס.
דפוס משח שהם בע׳ט, ת-א, טל,62239 .
המערבת איננה אחראית עבור תוכו ה•
הצייר הראשי-.
מודעות, כולל מודעות המתפרסם ות תחת
הכותרת, רו״ח לצרכן. ״,רו״ה לנוסע״
שמואל ברתור
וכוי המוכנות ונערכות על־ידי המערבת.
מנהל מעבדה-.
עורר רפוס :
החפצה: דור מוטל ובניו, תל־אביב. נתזרוז רחוב אחד־חעם ,24 מלפוז מם׳ .5673 אריה אריאל

חברי המערכת:
ישראל ביבר, ניצח גבי, שייע נלור.
לילי גלילי, רויד הורוביץ, רוחי ורר, רוני
יוהר, אברהם הרמון, אוסהר מאובר, משה
לשם, אביבה סטן, עמוסהינז, שלמה הרו.

ה ע תוו הנסדא ביו תרבמ די נ ה

זהו גליון מסכר תשע־תשע־תשע.
הגליון הבא הוא גליון ה־סססז, גליון המשלים 20 שנה לקיומו של העולם הזה בגלגוליו
הש נים, החל ב־ 9בערב וכלה במערכת הנוכחית.
בשבילך זה מספר יבש, ותו לא. בשבילנו כאן, במערכת, שהוצאנו 349 מתוך 999
הגליונות, זהו מספר עצום — 999 שבועות של מתיחות 999 ,שבועות של תיכנון מייגע,
אכזבות, משברים, שינויים ברגע האחרון, ויציאת הגליון מתחת למכבש הדפום.
זה היה צריך להיות מאורע משמח. התכוננו לו במשך כמה חודשים. ישיבות ארוכות
הוקדשו לעריכת תכנית גליון ה־סססז. הוא היה צריך לכלול את תמצית כל הגליונות
הקודמים, את המא רעות המרוממים והעצובים שהשתקפו מעל דפיו במשך 20 השנים, את
יצירותיהם של סופרים ידועים — מאלתרמן ועד שלונסקי — שהשתתפו בזמן מן הזמנים
בעתון, ושל צעירים — מדן בן־אמוץ ועד הח״מ — שפירסמו כמה מחיבוריהם הראשונים
מעל עמודיו.
ברגע שפרץ הסיבוב השני, ביטלנו את כל התוכניות האלה. ראשית, לא היתד כל אפשרות
טכנית — בקושי עצום עלה בידי המערכת, המגוייסת ברובה, להוציא את הגליונות השוטפים.
כל שאר התפקידים וההכנות בוטלו.
שנית, בגבור המאורעות ההיסטוריים מסביבנו׳ לא יכול היה איש מאתנו להתלהב לשמחות
פרטיות קטנות 20 .שנים הן תקופה ארוכה בחייו של עתון, ומעטים העתונים בארץ שהגיעו
אליה. אולם היא כאין וכאפס לעומת מרחבי המרחק והזמן שנתגלו שעה שחיילי צה״ל עברו
על פני הר־סיני, פרצו לעבר שארם אל־שייך וחוללו את האפוס של טיראן.

כאשר חזרו חברי המערכת, בזה אחר זה, משרותם, טיכסנו עצה מה לעשות בגליון
ה־סססז. בישיבה זו נזרק על השולחן רעיון שהדליק מיד ניצוץ בלב כולנו. החלטנו להקדיש
את הגליון המורחב, שהיה צריך להיות חגיגי, לזכרם של הנופלים, חללי מלחמת סיני.
על כן יעמוד במרכז הגליון הבא מפעל אותו נגיש לך בחרדת־קודש: המיפקד הטראגי
והמרומם אשר ישא את השם ״נפלו למען תחי המולדת׳.
לא יהיה זך, אוסף של הספדים. מטרתנו היא לתאר כל דמות ודמות כאישיות העומדת
בפני עצמה — אדם שלם, עולם מלא של חוויות ורגשות ושאיפות, שהקריב את עצמו
על מזבח הקרב — למעננו, שנשארנו חיים.
רצינו תחילה להכליל את כל הנופלים בסיבוב השני בגליון גדול אחד. אך ראינו שלא
נוכל לעש ת זאת, ולהקדיש אותה שעה לכל אדם את המקום הראוי לו. לכן יימשך המפקד
כמה שבועות, ,ותינתן לך ההזדמנות לעזור לנו במילוי חובה עצובה זו גם אחרי התחלת
הפירסום, באספקת חומר על ידידיך וחבריך שנפלו.
על דבר אחד נקפיד בכל חומר הדין: על השוויון המוחלט בפני המוות. לא תהיה שום
הפליה בין יליד־הארץ לבין העולה החדש, בין האלוף לבין הטירון. הם נפלו יחד, כחברים.
כך נשתדל להציגם.
כולנו עומדים מול הקרבן העליון דלי־רגש וחסרי־מלים. אני מקווה שבכל זאת יעלה
בידינו לצייר תמונת־אמת של 180 צעירים אלה — נציגיו של דור גדול.
מכתבים הברית הכלתי־קדושה

הקנוניה ביז איזנהאור, האמרשילד ועבר
אל־נאצר (העולם הזה )998 היא סימז דרד
בתולדות המדיניות הבינלאומיות — שהיא
שורה ארוכה של ציניות, רמאות וחוסר-
טצפוז עטופים במלים חלקות. אבל נם פגז
העטור בכפפת משי נשאר פנו ותמיכתה
של ארצות־הברית ברודז המצרי אינה אלא
כנידה בעקרונות החופש והיושר.
כל ההסברים כאילו איזנהאור פעל מתור
דאגה לשלום העולם אינם אלא התחסדות
צבועה. הננראל הדגול עשה את אשר עשה
רק מתור חשש לשלום הנפט האמריקאי
מסעודיה. ובשביל זה, היה מוכז להפקיר את
נורל ישראל בירי רודן אכול אמביציות.
אליהו חנן, תל־אביב
שאמריקה תפקיר אותנו — מילא, אפשר
היה לצפו לכד. אבל שהיא תתקע סכין נם
בנב בנות הברית שלח כביכול — לוה איש
לא ציפה ...
שמואל ברמן, רמת־גן
במקומו של ראג האמרשילד הייתי מסתלק
מיד מהאו״ם, למעז שלום העולם1
פרס חדיד, דלית אל־כרמל

באיזו זכות מוסרית יכול האו״ם להעמיד
פני שופט אובייקטיבי? בהונגריה, שם בוצע
פשע נגד האנושות, אין למר האמרשילד
ולשליחיו דריסת רגל ואילו כאז, כשאומה
קטנה נטלה את נשקה לידה כדי לסכל
מזימת אויביה לכלותה, קם הארגון המכובד
על רגליו האחוריות ומתייצב ליטיז ״הקר-
בז״ המסכז, אשר 24 שעות לפני כז מילא
את האוויר בצריחות מחרידות ובאיומים על
שלום האיזור והעולם!
ד״ר ז. לוין, תל־אביב

הטימטום הגדול

התקפתכם על מנננוז ההסברה (העולם
הזה <998 היתה במקומה. עם כל שורה
שקראתי, עלתה חמתי. אם בשעת הטיבחז
העליוז לא שירת מנננוז זה את ענייז
האומה — מה תפקידו?
התשובה לכד ניתנה לי בשבת, על-ידי
קול ישראל. הוא הודיע כי 35 אלף איש
האזינו לנואמים שונים, בבימות הסברה. וכי
לנו חסרה ההסברה או לאומות העולם? האם
כדי ששר נכבד יקשקש על צרכי השעה,
ועל משב כנפי ההיסטוריה, הוצאו מאוח
אלפי לירות — או כדי שהעולם ידע ויבין
את מצבנו ואת מאבקנו? הרי אנחנו נקנה
איגרות מלווה הבטחון נם בלי נאומים. ו
אילו
הסטודנמים של נידדלהי ימשיכו ל•
האמיז רק לתעמולה המצרית אם איז
מנננוז ההסברה שולח להם חומר ומרצים.
שולמית גרובר, חיפה
אינני מסכים לרעתכם. עם כל הכבוד לדעת
העולם וכו׳ ,איז לתת לעתונאים זרים להסתובב
באופו חופשי ביז כוחותינו בשעת
הקרב. נם כד ספטפטיס ומפרסמים יותר
מדי. האם אנחנו נם צריכים לפתוח במו
ידינו את שערי הסודות בפני סוכני זרים?
אליהו רז, צה״ל
הזרתי מסיני מלא התלהבות והתרוממות.
שירתי בצבא הבריטי ונם בצה״ל במלחמת
העצמאות, אבל אשר ראיתי הפעם לא ראיתי
מעודי: צבא חזק, מאורגן, ממושמע, הומאני•
רציתי לראות את התמונה הזאת ב־עתונים.
לשיא. אף כתב ראוי לשמו לא
הצליח להנציח את הדבר. כאשר קראתי
בעתונים זרים כי מלחמת סיני היתה ענין
של מה בכד, שלא הוכיח ולא כלום על
עליונות צה״ל, כבר לא התפלאתי. ואם
בעוד כמה חודשים תתפשט בין הערבים
האמונה כי הסיבוב השני ננטר בנצחוז
מצרי, תתהיה זו תוצאה של אוחו דבר שהוא
נרוע מפשע — טימטום הטמונים על ההסברה
הישראלית.
משה שור, באר־שבע

העברי אפילו שורה אחחת. אבל כשחיעתי
לעמוד של לילי גלילי, סלחתי לכם. חפארר
דיה. החשמונאים מעדיפים בלונדיוח״ היחה
שווה יותר מעשרה מאמרים ראשיים. כה
לחי לילי!
דויד סיסון, נתניה
עכשיו ברור לי למה הצליח מרד
החשמונאים. כידוע, אין למצוא הרבה ב־לונדיוח
בחלק זה של העולם. אז החשמונאים
כבשו כפר אחרי בפר וממלכתם התפשטה
— והכל כדי למצוא בלונדיות. הפלא
הוא רק שהם לא כבשו את נורווגיה ...
דני קרלינסקי, חיפה
מה דופי מצאתם בתסריט כזה, המראה
את כל מעלות הגבורה של אבותינו? וחוץ
מזה, הוא כשר לגמרי: אין מגישים בו
בשר חזיר, היהודים מנצחים — ואפילו
מריליז היא יהודיה, ואין בל מניעה מטעם
הרבנות להאפי־אנדבינה וביו יהודה המכבי,
כדת משה וסטרו נולדוויז מאיר.
רן שמואלי, בוז־ ים

מי האיש ץ
קראתי בענין רב את סיפורה של חנברת
בופם! (העולם הזה )998 שאתם מכנים
אותה ״פולי אדלר הישראלית״ .אולם מדוע

איש־השנה
כערבית
נם אני מצאתי בעמדה
ערבית ליד רפיח את
העתון המצוייר הערבי
שהכיל תרגום המאמר
של העולם הזה על ״איש־השנה״
נמאל עבד אל-
נאצר. ברגע הראשון כעסתי
עליכם ואמרתי
לעצמי: מה הטעם לספק
לערבים חומר לפולחן
האישיות של הרודן המצרי?
אבל כשהתחלתי
לקרוא את המאמר המתורגם,
שיניתי את דעתי
לגמרי. ראיתי שהם
העתיקו את הכל, ובכלל
זה נם את התיאור הס־דוייק
של מטרות מדינת
ישראל, את ניתוח אפשרויות
השלום ואת הנבואה
שהמלחמה בין ישראל
והערבים תגרום אסון
לשני הצדדים גם
יחד.
אני מתאר לי שלמאות
אלפי הקוראים של אותו
העתון היתה זאת הפעם
הראשונה ששמעו את נ־קודת־ההשקפה
הישראלית
על המלחמה, ובזה
נעשה לבטח שרות טוב
למדינה. התחלתי להאמין
שאתם צודקים ב־טענותיכם
שאפשר לנהל
תעמולה רצופה וטובה
גם מעבר לגבול ...יחזקאל מנצור, חיפה
אחד העמודים של מאמר העולם הזה בשבועון
המצרי אחר סאעה, ראה תמונה בעמוד זה.

שלום, שלום

קראתי את מכתבו של הקורא יוסף רילף
(העולם הזה ,)998 המציע שננהל שיחות-
שלום אפילו עם המלד פארוק. איר אפשר
להעלות הצעה כזו על הדעת? הרי פארוק
אינו אלא נואף מתועב, סמל הרקבוז והשחיתות.
אני, על כל פנים, הייתי מעדיף
לחיות במצב של מלחמה עם הערבים עוד
חמש או עשר שנים, ולא לסמור על שלום
עם פארוקים למיניהם. כי, בסופו של דבר,
יתחלפו התנאים הנוכחיים ויקום משטר מתקדם
בארצות ערב, אשר אתו נבוא לידי
הסכם. ואילו הפארוקים, שעמם מציע הקורא
רילף לכרות ברית, יטואטאו כעלי שלכת -
ואתם בל בני בריתם.
אליעזר פינטו, חולון
אילו השדרות הרחבות של עטי ערב היו
מניעות לדרגת יבולודחשיבה עצמית ובנרות
המחשבה, הרי שהיו מניעות למסקנה כי
לטובת כל עמי המרחב הוא להתאחד
לגוש מלוכד, היכול להדוף כל מזימה אימפריאליסטית
מכל צד שהוא בעולם. אבל
דחילקום, אל נהיה אידיאליסטים ללא
תקנה אל לו להעולם הזה להשתעשע
בסיסמאות הסרוח ערד מעשי.
איתן דניאל, קרית אונו
אני רואה את עצמי חופשי לקבל אה
כתבתכם על ״דאוד אל־נאטור״ ,המשדר
בערבית מקול ישראל (העולם הזה )998
כחלק ממאמריכם על הצורר בהסברה נכונה
בין עמי ערב.,ועל הצורר לתכנן מה שאתם
קוראים התקפת שלום.
בדרר כלל, אני מלא רק שבחים על
רעיון הטט״כל הלבן שלכם. אבל דאור
אל-נאטור אינו יכול לשמש בטט״כל כזה.
כי הוא יותר מדי לועג לחולשות של
הערבי. הוא אומר דברים שאסור לארם זר
לומר. אמנם, הדברים נכונים. אבל אני,
כערבי, לא נעים לי לשמוע אותם מפי אדם
זר שהוא, בסופו של דבר, תועמלן של
מדינה אויבת. מבחינה נפשית, תגובתו הראשונה
של כל ערבי היא. :אז מה איכפת
לו? הוא צוחק מזה ואומר שזה רע? אז
דווקא אמשיד בקו הזה!״
לעומת זאת, הופתעתי לטובה מקריין חדש
של קול ישראל, המשדר בערבית מצרית.
אני חושב שהוא הקריין הטוב ביותר
בערבית כיום — יותר טוב אפילו מה-
קריינים המצריים. והוא מדבר דברים נבונים,
עם הגיון, כמו שמדבר גבר אל גברים. דווקא
הוא עלול להשפיע, לא אדם המעוות פתגמים
ערביים עתיקים כדי לע׳עות צחוק מהערבים.

פ״ נצרת

תנועת המרילין העברית

רגזתי מאד כשקראתי את גליון חנוכה
(העולם הזה .)998 בעצם, אי־אפשר לקרוא
לו בליון חנוכה, כי לא הקדשתם לחג הטרי

אינכם אומרים מי האיש הציבורי המפורסם
שנטש אותה אחרי 48 שעות של נשואין?
ממתי העולם הזה פוחד מלגלות פרטים
עדינים כאלה?
דויד שור, צפת
מאז ומעולם. אין העולם הזה סבור ני
חייהם הפרטיים של אנשי ציבור הם נושא
לויכוח, כל עוד אין הדבר נוגע לתפקידם
הציבורי.

גלגל כתוך גלגל
קראתי את הסיפור על השתפות קואופרטיב
דן במיבצע סיני, ובסוף לא הבנתי מי מדבר
על מי. העם זה דו״ח של העולם הזה ()998
על דן, או רו״ח של דן על עצמו? לטי שייר
גלגל הפרסומת?
ראובן גרמן, תל־אב־ב
לאוסובום, כמובן. המדור ״דו״ח לנוסע־הוא
מדור של מודעות בתשלום, כפי שמצויין
בפירוש בראש עמוד זה בכל בליון.

עלילות הקרב
בימים טרופים אלה וכו׳ ובו׳ ,מצאתי שהות
לעיין בכתבי קרילוב והנה, המשל ״האריה
והיתוש״ ,שעובר על-ידי קרילוב ממשלו
של ממשל אחר, עודר בירעיונות:
אם לקרילוב מותר לעבד משל, מדוע לי
אסור? הנה התוצאה:
אריה, אגב דברי התרברבות,
השמיע פעם זו השמות:
״היתוש אמחה מעל שמים,
כי רב נוחי בכל אפסיים!״
מיהר יתוש לצאת לקרב,
עקץ אויבו בעוצם רב,
עזי נפל אריה בלי כוח
ולסאורתו החל לברוח.
הואנאצר עבדול, הארי רהבו עבר כל גבול.
ויתוש, ישראל סבא
כבש סיני (וגם עזה).
ג. בן־דויד, תל־אביב

נערה לוחמת
סיפורה של העולה הצעירה (העולם הזה
)993 שנמכרה על־ידי אביה לחתנה, במחיר
150 לירות, היה ממש מזעזע. אבל בכל זאת
היה בו דבר חיובי, כי הוא הראה שאותר
צעירה כבר ספגה את רוח הארץ הזאת וידעה
למדוד בכבלים, ששררו מימי הביניים.
והראיה: שהיא המרתה את פי אביה
הנבער והחלטתה נחושה כי לפחות לבנה
היא לא יקרה אותו הדבר.
רות מימון, ירושלים
העולם הזה 999

ך*איתיך הערב הולך ברחוב. אולי
1תמהת על כי לא קיבלתי את פניך
בתרועה, כנאה לקבלת פני לוחם חוזר.
יכולתי לומר שלא ראיתיך. אבל זה לא
יהיה נכון.
ראיתיך, דני׳ והשתדלתי שלא להיפגש
איתך. ידעתי שפגישה זו תכאיב לי, שאפחד
להסתכל בעיניך, שכל מלה מדבריו תזכיר
לי את אשר שמעתי.

אולם בבואי הכיתה, גברה כלבי
ההכרה שנהגתי בפחדן. הדברים
חייבים להיאמר -למען בריאותי
שלי ולמען ב רי אותך שלד, דנת
הרי הם לפניך.

המשתמש לרעה בנשק העברי מזיק למדינה
יותר מאשר בוגד או מרגל. אין ספק שהוא
צדק.
עד כמה שייראה לך הדבר כמוזר, יש כוח
למצפון־העולם. אין הוא מכריע את גורל
המדינות, אולם קשה מאד לשחות נגד זרם
זה. סטאלין שאל פעם בלעג כמה דיביזיות
יש לאפיפיור והוא הספיק להתחרט על
דיעה זו. אין דיביזיות למצפון, אולם מצפון
העולם יכול להקשות מאד על פעולתן של
דיביזיות.

בל זה יכולתי לטעון לעומתך,
דני. אולם לא אעשה זאת. בי
הרי לא זאת הנקודה החשובה.

האינדיאנים היו מעטים ומפגרים, והלבנים
היו רבים ומפותחים. עלה בידם כמעט להכחיד
את הגזע האינדיאני הצפון־אמריקאי.
דיברו כך גם אנשי הקו־קלוקס־קלאן.
הם רצו כי כל כושי יחוויר למראה האיש
הלבן. הם המציאו את משפט־הלעץ׳ .בשנה
אחת 1892 רצחו 231 איש בארצות־הברית.
אולם הם היו הרוב המאורגן, ואילו
הכושים היו מיעוט דל וחסר־אונים.

גם אתה לא תעלה על דעתך
שיש בכוחך להשמיד 65 מליון
ערבים כמרחב 40 -ערבים לעומת
בל אחד מאתנו. הובחנו את עליונו־תנו
בשדה־הקרב, הודות לך

בוא ישר לענין. שמעתי כי עשית
\ * מעשהש7א ייעשה. מעשה המשנה ל־חל!
טין את דמותך בעיני.
אילו עשית זאת בלהט של קרב, הייתי
יכו 7לסלזח7 .א הייתי מצדיק את הדבר, אך
הייתי יכו? 7ומר 7עצמי: זהו מבחן ע7יון
אשר כ 7אדם עומד בו כיכולתו, ורק מי
שמצפונו נקי לח7וטין רשאי לזרוק את
האבן הראשונה על רעו. מצפוני אינו נקי.

לכן מעשך כל כך מעציב, וכל כך מדאיג.
אם יכולת אתה לעשות זאת, משמע
שמשהו אינו בסדר, משהו מהותי המחייב את
הוריך, את מוריך, את כל העם, לחשבון-
נפש עמוק מאד.
כי אומה הנוחלת נצחון ומאבדת את נשמתה,
שכרה יוצא בהפסדה. ואוי לנו אם
נוכל להבטיח את קיומנו הלאומי רק על־ידי
אבדן כל התכונות שעשו את עמנו
יפה, טהור ואצילי.

יכול אתה לטעון לעומתי :״מי שמך?״
יכול אתה לדחות בזעם את טענתו של כל
אדם שלא עבר איתך את אשר אתה עברת.
שלא היה במקומך. לא תצדק. רוב הבאים
אליך עתה בטענות הם אגשים שעברו את
גלגולי הקרב כמו ך, בסיבוב הראשון או
השני.

על כן, דני, אין מנוס מן החשבון.

* כולתי לפתוח ולומר כי הבאת נזק
^ * עצום למדינה ולעם היהודי. תהיה זאת
האמת המרה.
קטנה המדינה, ואין בה סודות. לא זו
בלבד שהיא מוקפת אויבים, אלא שלא
חסרים האויבים גם בתוך גבולותיה. על
כן, כל פרט ופרט, סופו להתגלות ולהגיע
אל אוזני העולם. כמעט לכל מעשה ישנם
עדים, וסופם של עדים אלה לספר את אשר
הם יודעים.
החשבת כי מעשך יכול היה לספק חומר
הסתה בידי שונאי־היהודים בכל מקום, וכי
הוא יכול לזרוע את זרע הפורענות בלבם
של אותם שלא היו עוד שונאי־יהודים את־מול־שלשוסז
ברפיח
נעשה מעשה, שיש לו הצדקה
צבאית, בניגוד למעשה אשר אתה עשית.
האם עלה על דעתך כי אפילו מעשה כזה,
עם כל הכורח הצבאי שהיה בו, הנחית מכה
איומה על סיכוייה של ישראל להחזיק
בחלק זה של ארץ־ישראל, ופלס את הדרך
בפני הקמת בסים זר חדש על אדמת הארץ?
אחרי שאירעה פרשת כפר־קאסם, אמר אחד
מחברי הכנסת — היחיד מבין כל חברי
הכנסת, מלבד הקומוניסטים, שהיה לו או־מץ־הלב
לדבר בבירור על פרשה זו — כי

^ ימי מלחמה, כאשר גורל העם נתון
^ בסכנה, נאלצת המדינה לגייס כל אדם.
אין היא יכולה להעבירו בדיקה פסיכו־אנאליטית,
כדי להישמר מן הפסיכופאת.
היא נותנת נשק בידי כולם. עולים חדשים
מפגרים, שקופחו בגטו של מאראקש ונוטרים
שנאה למישהו. בני משפחות נחשלות,
אשר הוכו בילדותם ביד אב עריץ ומופרע,
ומאד מנקרת בלבם תשוקה תת־הכרתית
להראות את נחת זר! עם לזולתם. בידי
אנשים אכולי תסביך הנחיתות, המאמינים
כי מעשה־התעללות יעלה את קרנם בעיני
חבריהם. בידי סריסים, הסבורים כי אם
יהרגו אדם חסר־אונים יוכיח הדבר שהם
גברים. בידי צעירים, שקיבלו מידי מורות
מטופשות חינוך שוביניסטי חולני.
ישנם כאלה בכל צבא, והם אחת הקללות
של כל מלחמה. איש לא יאשים אותנו אם
ישנם כאלה גם אצלנו.

אולם אתה, דני, אינך נמנה
עליהם. אתה צבר ובן משק. אתה
זכית לחינוך המתקדם כיותר כעולם.
מעולם לא ;רדפת. מעולם
לא הוכית בילדותך.

אולם אתה עשית את אשר עשית מחוץ
ללהט הקרב, בום קר.

אולם גם זח לא חשוב. זפותט
לבוא אליך כטענות אינה ניתנת
לערעור, כי כשמם נשאת את נש
קך. כל אשר עשית, מחייב את
הכריך לנשק, אשר רובם הגדול
מתננר למע שים מסוג זה וסולד
מהם. כל אשר עשית מחייב את
כולנו, כני העם הזה אשר אתה
אחד מכניו ולוחמיו.

מעשך. אני מסתכל אך ורק בך. לך אני
דואג, דני. לך ולעתיד העם הזה.

יה זה דווקא לוחם מקצועי

הייתי מתנגד למעשך גם לולא היה בו
כל נזק למדינה, גם לולא הוסיף טיפה ל־כוס־התרעלה
של יהודי הפזורה.

ך* ייתי יכול לטעון כי חטאת בלפי
( !עתידו של העם, כלפי עתידך שלך ועתיד
בניך. גם זאת אמת.
שמעתיך אומר, פעם, שחייבים אנחנו להטיל
את חתתנו על הערבים באשר הם.
חייבים אנחנו ליצור מצב בו ירעד הערבי
לעצם מראהו של אדם עברי, שיאחז בו
הפחד לעצם משמע שמו של חייל עברי
וצבא עברי. רק אז יובטח השלום, והשקט
יחזור על כנו.
יתכן שקורצת מחומר נוקשה יותר ממני.
פעם קראתי לילד ערבי, באחד מכבישי הגליל,
כדי לשאלו לכיוון הדרך. נדהמתי לראות
כי נתקף בכל גופו התקפה של רעדה.
לפתע הבנתי כי כאן עומד לפני יצור אנושי
הפוחד ממני, מפני שאני עברי. בשבילי
היתד. זאת חוויה נוראה. לא הייתי רוצה
להיות שייך לעם ששמו מעורר חלחלה
בלב ילדים.
אבל אל נערבב רגשות עם הגיון. הרי
אתה, דני, איש ההגיון הנוקשה, האיש הבז
לרגשות. האם חשבת עד הסוף? ההבאת את
הגיון דבריך עד לקצה האכזרי ז
פעם דיברו המתישבים הלבנים באמריקה
הצפונית כמוך. הם אמרו :״יש רק איניאני
טוב אחד, והוא האינדיאני המת״ .הם השמידו
כל אדום־עור שנזדמן לדרכם. אולם

ולחבריך. אולם רכים ניצחו את
הערכים בהיסטוריה, ואיש מהם
לא הצליח להשמידם.
אתה מתקרב לגיל ,20 דני. לפניך 50
שנה של חיים. את כל חייך אלה תצטרך
לחיות בלבו של העולם הערבי הגדול
הזה, אתה ובניך ובני־בניך אחריך. אינך
רשאי לחשוב על שנה־שנתיים בלבד. חייב
אתה לחשוב מה יהיה המצב בעוד ,20 בעוד
50 שנה. חייב אתה לחשוב על היום בו
יצטרכו שני העמים להושיט את ידיהם זה
לזה — אם יהיה יום זה קרוב או רחוק.
כל מעשה הדוחה יום זה, ולו גם בשניה אחת
בלבד, הוא פשע כלפי המדינה.
תבוסות ומפלות נשכחות. עמים שלחמו זה
בזה חברו לא פעם יחד במלחמה הבאה.
רק לפני חודשיים ביקרו קצינים וטוראים
בריטיים בכנס של וותיקי הקורפוס האפריקאי
הגרמני, אשר נגדם לחמו, ואשר מב־דודיהם
נפלו חבריהם באל־עלאמיין.
אולם אנחנו לא סלחנו לגרמנים. כ• זכרם
של מעשי זוועה אינו פג במהרה- .ז^א עובר
מאח לאח, ומאב לבן. זהו זרע הרוח
המצמיח את קציר הסופה. מעשים קטנים,
לכאורה — מעשים שלך ושלי ושל כל אחד
אחר — יכולים לתרום תרומה נוראה לקציר

בל זה יכולתי לטעון, דני. לא
אעשה זאת. כי לא זאת הנקודה
המכרעת.
איני פוזל לעבר הערבים כשאני דוחה את

( | שהבין לראשונה כי זרע קטן של רקבון
עלול להשחית צבא שלם, עם שלם. יתכן
כי עכן היה לוחם לדוגמה, אולם יהושע
בן־נון דן אותו למיתה בעוון מעשה שוד
קטן. הוא עשה זאת כדי להגן על צבאו
מפני התפרקות מוסרית, שסופה הרס פנימי.
יתכן שפשענו שלא הקמנו סייג למוסר,
כדי לשמור על הבריאות הנפשית של האומה
הלוחמת. היינו צריכים לכלול בשבועת־האמונים
של כל כוחותינו המזויינים את
הפסקה :״אני נשבע לשמור על מוהר הנשק
אשר המדינה מפקידה אותו בידי״.
היינו צריכים לדאוג כי החוק הצבאי
יכלול חובה של שיפוט־שדה מזורז על
כל פגיעה באוכלוסיה בלתי־לוחמת, וכל
פגיעה אחרת בטוהר הנשק, חוץ מלקיחת
מזכרות אישיות חסרות־ערך, עם עונשים
עד מאסר־עולם. היינו צריכים לדאוג כי
יוטלו אחריות אישית ועונש חמור ביותר
על המפקד שאינו מביא לדין את פקודיו
העוברים על חוק זה.

אולם ההכרעה האמיתית אינה
פורמלית, אינה קולקטיבית, אינה
חוקית. ההכרעה האמיתית היא
אישית, היא מצפונית, היא שלך
ושל חבריך במשפחה הלוחמת.
בלילה, כשאתה לבדרך עם עצמך׳ בחן את
עצמך. אם תגיע למסקנה שטוב עשית,
הרי אתה אחת מאבירות המלחמה, אבידה
טראגית יותר מחבריך שנפלו ונפצעו. אם
תגיע למסקנה שתעית בדרך, אתה, דני,
המנצח של המלחמה הזאת.
יתכן מאד שלא אתה ולא חבריך תודו
לי על מכתבי זוז. יתכן שתשנאו אותי. אך,
כפי שאמר אותו נזיר גרמני :״כאן אני
עומד. איני יכול אחרת״.

ת צ פי ת

במדינה

(כ? הזכויות בטורות)

העמדה האמריקאית לגבי המרחב הולכת ומתגבשת

העם

מחדש. הנקודות העיקריות המאשרות תצפית קודמת של מדור זה: הבטחת
המעבר הישראלי בסואץ, העברת רציעת עזה לשלטון האו״ם, החזרת האי
טיראן ושארם אל־שייך למצריים כאזור מפורז, בינאום המקומות הקדושים
בירושלים (אן לא את ירושלים עצמה) ,נסיון חדש של תיווך (אולי הודי) להשגת
הסכם־שלום, מתן ערובה לגבולות אם יוסכם עליהם סופית בשני הצדדים,
דרישה כי ישראל תחזיר מספר של פליטים תוך סיוע כספי בינלאומי.
עמוד־התווך של הגישה החדשה: שיתוף־פעולה בין אמריקה ועבד אל־נאצר,
תוך הצעת יתרונות מרחיקי־לכת, אולי גס מימון הסכר הגבוה באסואן.

חו ע 1ךמצ ריי ם
בעיניים מודאגות הסתכלו החקלאים בשמיים
האפורים, שרב כבד, כמעט קיצי,
העיק על הר ושפלה. החקלאים שזרעו את
שטחי הפלחה לפני הגשם הראשון, כבר
ידעו כי המטר הספיק להנביט, אך לא להצמיח
שום יבול, וכי יצטרכו לחרוש את
אדמתם ולזרוע שנית.
השד הקטלני של הבצורת החל מהלך
אימים ברחבי הארץ.
היה זה מזג־אוויר שהתאים יפה למצב״
הרוח של המדינה. ההתלהבות הגדולה למרחבי
סיני החלה לפוג, יחד עם התכונה של
הטיולים ההמוניים באזור הכבוש.
ממצריים עצמה באו הידיעות הראשונות
על מדיניות חדשה של גירוש וקיפוח יהודים(
.ראה להלן) .אף שידיעות אלה הוגזמו

• חוסר יכולתה של ממשלת ישראל לקלוט את פליטי

רצועת עזה, יהווה גורם מכריע לארח הרצועה. ליי סיכומיהם
של מומחי הממשלה, אין אפשרות לשקם את הפליטים קבועות בתוך שמח
הרצועה, ואילו בתחומי מדינת ישראל, לדעת אותם מומחים, אין די אדמות
פנויות ליישוב חקלאי צפוף חדש. פרט נוסף באותה הערכה רשמית: הפליטים
שוב אינם מסוגלים לחזור לעבודה יצרנית, לאחר שנות הישיבה המנוונת במחנות
הסעד, ואילו ריבוים הטבעי מגיע לממדים המבהילים את מומחי הממשלה.
תעמולת השנאה שהופנתה במשך שנים אל הפליטים תצריך, נוסף לזאת,
טיפול אינטנסיבי ומסור למשך שנים רבות, דבר שאין הממשלה מסוגלת או
מוכנה לבצע. ואילו ההגיון הפנקסני של
המדיניות הישראלית מחייב שלא לעשות
דססות מהפכניות, ללא קבלת תמורה
מצד מדינות ערב — במקרה זה: הסדר
כלשהו של שלום קבע.

כתוצאה מכף, אין לצפות כי
ישראל תתנגד בתוקף להצעה
להעכיר את הרצועה לשלטון
בינלאומי. במקרה זה, תנסה ישראל
רק להשיג ערובות מתאימות כי כוחות
האו״ם ברצועה ימנעו פעילות עוינת
מתונה, אל מעבר לגבול ישראל.

* חשיבותם של מיצרי טיראן
תעלה שוב. בעת הדיונים על
פינוי הסיני; תעמוד ישראל על חיוניות
המעבר לאניותיה במיפרץ אילת, ותנקוט
בכל האמצעים שביכולתה להבטיח כי
חופש זה לא יופרע שוב.
כתוצאה, עשוי להדחות פינוי כוחות
צה״ל משארס אל־שייך.

אוניה טובעת
(ראה עמודים 5־)7
״הורידו את כל הסירות! -צעקה כרזת־הפרסומת
של הקולנוע מוגרבי. מתחת לכרזה
זו, התאספו כמה מאות גברים ונשים,
שנשאו כרזות אחרות. אולם גם הן נגעו
לטביעתה של אוניה — הטרגדיה של יהדות
מצריים, אחת העתיקות ביותר בעולם כולו.
הידיעות שבאו ממצריים היו מקוטעות,
הזכירו מדי פעם מספרים אחרים. אולם
בדבר אחד לא היה ספק: רכושם של יהודים
רבים הוחרם, יהודים רבים אחרים הועמדו
בפני הברירה האכזרית: גירוש או מאסר.
דרך חלקלקה. קשה להבין מדוע נקט
גמאל עבד אל־נאצר בצעד נואש זה, המעלה
בלב כל אדם בעולם זכרונות מימי השלטון
הנאצי. הוא לא נענה לגל של שנאה המונית,
אלא להיפך, ביקש ליצור בעצמו שנאה
זו. שום דבר חדש לא קרה בחודש האחרון
שיצדיק את הגדרת יהדות מצריים כגייס
חמישי פרו־ישראלי בעיני המצרים — בסיבוב
השני, כמו בסיבוב הראשון ובשנות־הביניים,
השתדלו יהודי מצריים לשמור על
קשריהם עם שכניהם, מבלי להתכחש ליהדותם.
לפי
כל הסימנים, היה צעדו של עבד אל-
נאצר צעד של דמאגוג, המבקש להיאחז
במעשה דרמתי כל־שהוא כדי להסיח את דעת
ההמונים מכשלונות צבאיים. זוהי הדרך החלקלקה
בה הלכו רודנים רבים לפניו, ושמעולם
לא השתלמה לאיש מהם. חיסול
יהדות מצריים, התופסת כ״4ל 40 ממערך
הכלכלה המצרית, יגרום לשיבוש המשק
המצרי, ויטיל אימה גם בלב שאר המעוטים
הלאומיים — היוונים והארמנים — שהם
חיוניים לקיום הכלכלה המצרית.
בסוף השבוע ביקש נציגו האישי של השליט
המצרי, עלי צברי, להשמיע דברי הרגעה.
הוא טען כי רק חלק קטן מיהודי
מצריים נפגע על־ידי הצווים החדשים. קשה
היה לתת אמון בהודעה זו. דבר אחד ברור:
זו הפעם הראשונה מאז למעלה מאלף שנה
מרחפת סכנה ממשית של כליה על יהדות
מצריים.

• המאורעות הפוליטיים הקיצוניים
בזירה הערבית יתרכזו
בעתיד הקרוב סביב ממלכת
הירדן. למרות שנראה כי התדירה
הסובייטית לסוריה עומדת • בראש
דאגות המדינות המוסלמיות של ברית
בגדאד, עשויה עיראק לפעול תחילה ל־כיבוש
השלטון בירדן. צעד ראטון: פיזור
הפרלמנט הירדני האנטי־מערבי, הפלתו
של ראש הממשלה סוליימאן אל־נאבולסי.

הפזורה

הפגנת
עולי׳מצרים כתל־אביב

סן הקיסר עד לרודן. סימן של התנוונות מוסרית

• ייעשה נסיון ככנסת לארגן פעולת־מחאה גדולה בענין
כפר״קאסם. בראש הפעולה׳ עומד ח׳־כ גרשום שוקן, עורן הארץ, המנסה

לארגן ועזה של כל המפלגות בענין זה. הוא מצא תמיכה רחבה מצד ח׳׳כים
החוששים כי השארת התגובה בידי סופיק טובי בלבד תעלה את קרנה של מק״י
ברחוב הערבי ותפסול את ערך כל שאר המפלגות שס. התביעה המוחשית של

שוקן וחבריו: עריכת המשפט נגד מפקד גדוד משמר־הנבול ושאר הנאשמים
בפומבי.
וינוח מקביל ייערך בממשלה עצמה, שם עומדים שרי מפ״ם ואחדות־העבוזה
על עריכת משפט פומבי, בעוד שביגיי מתנגד לכן וטוען שיש להסתפק בעצם
עריכת המשפט.
• דנים בהקלת ההגבלות על השימוש כחשמל. התברר כי
הקו״שים שהוקצו לשימוש ביתי אינם עומדים בשום מיבחן מציאותי. מצד
שני, התברר כי המחסור בדלק גלמי לא יהיה כל כך חמור וני חששותיה
של הממשלה בענין זה היו מוגזמים במידת מת.

• צפוי משבר חריף כיותר בין ראש הנהלת הסוכנות
היהודית, ד״ר נחום גולדמן, לבין צמרת מפא״י. מפא ,-שלא
השלימה עם הצלחתו של גולדמן לבטל את הנוהג של בחירת שני יושבי ראש
להנהלת הסוכנות, תנסה לגרום להתפטרותו של גולדמן ולא תהסס גם להפיץ
השמצות. המניע העיקרי: מתגבש רצון בתוך מפא״י למסור את תפקידו של
גולדמן למשה שרת.

ס עובד כן־עמי עומד להתפטר מראשות העיר נתניה.
לאחר למעלה משנה של סיכסוכים בין שותפי הקואליציה העירונית, לא הצליח
בן־עמי להשתלם סל המצב.

9לפחות שני עתונים יומיים עומדים כפני משכר חמור.
השניים :״ג׳רוסלם פוסט״ ו״הבוקר״ .עתונים מפלגתיים אחרים עומדים בפני
מצוקה כלכלית קשה.

תחילה, ואף נוצלו לצרכים מפלגתיים׳ היו
חמורות כשלעצמן במידה מספקת כדי להשרות
אווירה של דכאון בלב הכלל.
אוירה בלתי־מחושמלת. אולם הצביון
האמיתי ניתן לרוח השבוע על־ידי
שפע הידיעות על המשבר הכלכלי הגובר
והולך, שהוא הצד השני של מטבע הנצחון
הצבאי. יותר מכל הורגשו הגבלות החשמל
בבתים, שהיו כל כך דמיוניות עד שבתים
רבים לא ניסו אפילו להגשים אותן, מתוך
הרגשה כי גזירה אשר אין הציבור מסוגל
לעמוד בה לא תתמיד. עקרות־הבית, שרדפו
אחרי פח נפט ברחוב, הבינו בצורה חדשה
את שמחת המכבים על מציאת כד השמן,
אף כי שבוע החנוכה כמעט נשכח מלב המבוגרים
בדירות המוארות־למחצה.
הקהל קיבל את הצרות הכלכליות, עם
סיכויי המסים המוגדלים וההגבלות המחמירות,
כשם שקיבל בשעתו את בשורות-
הנצחון: ללא קריאות־הידד וללא סימני
דכאון. קלע למטרה העורך הכלכלי של
הארץ, שהעיר בהגיון רב כי מי שתמך בממשלה
בשעה שיצאה לקרב, חייב לתמוך
בה גם בשעה שהיא משלמת את מחיר ה־מיבצע.
במקביל
לחוסר־האשליות בקרב ההמונים,
התפשט גם בחוגים הצרים של הצמרת הרוחנית
מצב־רוח של חשבון־הנפש. יותר
מאשר בכל תקופה אחרת מאז תש״ח, גברה
בחוגים אלה הנכונות לבחון מחדש את דרכה
העקרונית של המדינה מיום היווסדה.
אם ינביט מצב־רוח זד. נבטים של מחשבה
חדשה, יהיה זה אולי הפרי החיובי החשוב
ביותר של הסיבוב השני, פ ת שעשוי להביא
שלום ורווחה למרחב כולו.

חרב פיפיות. בשטח אחד ניצח גמאל
עבד אל־נאצר במעשיו אלה: מצפון־העולם
לא נתעורר להגן על יהודי מצריים.
היתד, זאת תוצאה מן התגובה השלילית
של העולם על הסיבוב השני. דיפלומטים
ואישי־ציבור, אשר במצב אחר היו מרימים
את קולם במחאה, לא הסתירו עתה כי לדעתם
מוצדק הרודן המצת בגירוש מיעוט,
הקשור בלבו עם מדינה שהתקיפה את מצריים.
האמריקאים, שגייסו את כל כוח קס־מיהם
כדי לרכוש את אהדת מצריים נגד
הבריטים, הצרפתים והרוסים, כמעט ולא
הגיבו על הגירוש בכלל.
עובדה זו מצביעה על אחת הסכנות הכרוכות
במצע האידיאולוגי של מדינת־ישראל.
המדינה הכריזה על עצמה במגילת העצמאות
כעל ״מדינת היהודים״ ,מצהירה בלי הפסק
שזו מדינר, השייכת לכל היהודים. היא נתנה
ביטוי לכך בחוק־השבות, המקנה לכל יהודי
בעולם זכויות אוטומטיות במדינת ישראל.
בעיני חוגים רבים, זוהי חרב פיפיות, העלולה
לסכן את מעמדם של מליוני יהודים
בפזורה !,כי היא משתפת למעשה את יהודי
העולם באחריות למעשיה של המדינה, מאפשרת
לאויבי היהודים בכל מקום להפוך את
פעולות המדינה לאמתלה להשמדת היהדות
המקומית.
כך מסכנת ההתנגשות ההיסטורית הטראגית
בין תנועת״השיחרור העברית לבין
התנועה הלאומית הערבית את חיי היהודים
בארצות האיסלם, וההתנגשות בין הציונות
והעולם הקומוניסטי עלולה לסכן במידה
שווה את קיומם של יהודי אירופה המזרחית.
חטא ועונשו. שום דבר בעולם אינו
יכול להצדיק התעללות במיעוט לאומי או
דתי, יהיה אשר יהיה — יהודי או מוסלמי,
כושי או סיני. ההתעללות במיעוט היא פשע
נגד האנושות, אשר לעולם אין למצוא לו
צידוק או כפרה.
רק בדבר אחד אפשר למצוא נחמה: ההתעללות
במיעוט היא חטא הנושא בתוך
עצמו את זרע עונשו. זהו לקח ההיסטוריה,
העובר כחוט השני בדברי ימי כל העמים.
(המשך בעמוד )9
חעולס הזח 999

לילה ירד על פורט סעיד. רוכעים שלמים של העיר הושמדו בהפצצות הריכוך־ של הפריטים
והצרפתים. יללות צופרי האמבולנסים עלו וירדו בהתמדה. מתוף מקלטי הרדיו בקעו קולותיהם
של קרייני רדיו קהיר. ברחובות חילקו נשק לעוברים ושבים, ביניהם בני 14ד ,12 כדי שיילחמו
נגד האנגלים שעמדו לפלוש לעיר. על רקע זה התרחשה עלילת סיפורו של יהודי בן ,48 היושב
כיוס, עם בני משפחתו. פישראל.
(ראה שער)
ן* מהלומה הראשונה נפלה עלינו כשהתפשטו בעיר
ן ן שמועות כי פרצה מלחמה עם ישראל. זה היה ביום
שלישי בבוקר. אותו יום יצאתי לעבודתי ולא הספקתי לקנות
עתון בוקר.
כשהגעתי למקום עבודתי — חברת ייבוא, שרוב פקידיה
יהודים, אזרחי ארצות שונות — כבר דיברו כולם על
המלחמה. המשרתים והשליחים של המשרד — הערביים —
התהלכו בהבעה נוקשה והתנהגו כאילו לא היינו אנחנו,
היהודים, קיימים כלל. השתדלנו לנהל את העבודה כרגיל,
כאילו לא קרה שום דבר. אבל הרגשנו כולנו הרגשה מוזרה
מאד.
איך שהוא, החזקתי מעמד עד הצהרים. למעשה, לא היתה
כמעט כל עבודה. בדרך כלל׳ היו נכנסים אלינו כל מיני
סוחרים וסוכני אניות ערביים או אירופיים. אבל היו*
איש לא בא. ואלה שבאו היו מעוניינים יותר בניחושים
ובניתוח ההודעות הקצרות והנלהבות של רדיו קהיר על
המלחמה בסיני.
בצהרים, מיהרתי הביתה. מכל בית־קפה בקעו צלילי
מארשים ערביים, שהופסקו מדי פעם על־ידי קריאה פאט-
ריוטית נרגשת. המרחק מהמשרד לביתי קצר מאד; אבל
הרגשתי כאילו אין לו סוף. כשהגעתי הביתה מצאתי את
אשתי בוכיה. הסתבר שכשירדה לשוק בבוקר, העליב אותר,
מוכר הירקות שממנו קנתה משך שנים .״אני לא מוכר
ליהודים!״ אמר לה. אפילו בימי מלחמת העולם, כשהנאצים
והאיטלקים היו משדרים כל הזמן נגד היהודים בערבית, לא
קרה לה דבר כזה. היא חזרה הביתה מבלי לקנות דבר.
גם לבן הקטן שלי, ד,־ ,12 קרה אותו דבר. בבית־הספר שלו
יש כמה ילדים יהודיים אבל הרוב ערבים, ממשפחות
טובות. אותו בוקר, בהפסקות, שיחקו הילדים. מלחמה
ביהודים״ .כל פעם נוצחו. היהודים״ .המורים עמדו מהצד.

לעצמו שהם באמת יעזבו את תעלת סואץ? מילא, לא היה
איכפת לי במיוחד. העיקר שיבואו מהר ולא יהיו תקלות,
כדי שאנחנו נצא שלמים מהעסק.
אבל האולטימטום חלף והאנגלים הודיעו שהם יתחילו
להפציץ את הבסיסים של הצבא המצרי. זה היה נורא. בהלה
איומה תקפה את התושבים. הצבא חילק נשק, שקי חול
התחילו להיערם ברחובות. קיימתי קשר טלפוני עם כמה
ידידים, בעיקר יהודים ואירופיים. דיברתי גם עם אחד
ממנהלי המשרד שלי, ערבי .״אין לך מה לדאוג,״ הרגיע
אותי .״אתה מצרי ואיש לא יפגע בך.״ נאחזתי בדבריו
כבקש הצלה. אבל בכל זאת לא נרגעתי.

ך* לילה באה ההפצצה. ההודעה של האנגלים, שהם
^ רק יפציצו מטרות צבאיות, היתד, צחוק. הפצצות שלהם
נפלו בתוך העיר. ישבנו בדירה והתפללנו. אנחנו גרים

נולדו בפורט־סעיד והיו להם בנים מבוגרים. קולה היה
מבוהל וחנוק .״לקחו את מורים! הם לקחו את מורים!״
צעקה.
״מי לקח אותו? מה את מתרגשת?״
״הם לקחו אותו. הם באו ולקחו אותו. נתנו לי לחתום
על נייר ולקחו אותו!״
תקפה אותי בהלה קרה .״אשה״ ,קראתי אל הטלפון.
״דברי בבירור. מי לקח את מי? מתי, לאן?״
״באו מהמשטרה. אמרו שהם עוצרים את מורים. לא נתנו
לו זמן אפילו להתלבש. לקחו אותו בפיג׳מה ועל זה מעיל.
הם לא אמרו שום דבר. הם יהרגו או תו...״
לא יכולתי אפילו לנחם אותה. הנחתי את השפופרת על
מקומה בשקט.

ך* בו קרשררה דממת־מוות ברחוב שלנו. העיר התכוננה
לפלישה. אנחנו היגפנו את כל החלונות והתריסים,
נעלנו את הדלת על בריח, הורדנו את השפופרת מהטלפון
כדי שלא יישמע צלצול. אחר־כך הוריתי לכל המשפחה
להיכנס למיטות ולא לעשות כל רעש. זה הציל את חיי.
בשעה תשע בערך, שמענו נקישות של נעלים מסומרות
עולות במדרגות. הן נעצרו מעבר לדלת הדירה שלנו. מישהו
צלצל בפעמון. שני צלצולים רגילים. עצרנו את נשימתנו.
שוב צלצלו. הפעם שלושה צלצולים חדי* קצובים. בדירה
שררה דממת מוות. התחילו לצלצל ולהלום באגרופים על
הדלת. זה נמשך אלפי שנים. אחר־כך נשמעו קולות מבחוץ.
היו אלה שכנינו, שאמרו לשוטרים כי עזבנו את הבית.
אלוהים יזכור להם את חסדם לטובה.
משך 36 השעות שעברו אחר כך, לא אכלנו כמעט. במידה
שהלכנו בתוך הדירה, הלכנו ברגלים יחפות, כדי לא לעשות
כל רעש. מדי פעם היתד, העיר נרעדת מפיצוצים. גם צרורות
ארוכים. לא העזנו לפתוח את הרדיו. מכוניות חלפו במהירות
ברחובות. שמשות הדירה התנפצו.
לבסוף נסתיים חלום הבלהות. בני הקטן הציץ מבעד
לחלון הנשקף על הרחוב הראשי וקרא :״אבא! אנגלי*
חיילים אנגלים הולכים ברחוב.״ אשתי בכתה. גם אני.
נשארנו בדירה עוד 24 שעות. אחר כך הרשיתי לבני
הבכור לרדת לרחוב. הוא חזר עם קצין צרפתי. סיפרתי לו
מה שעבר עלינו ושאלתי אותו אם הוא יודע משהו על
מורים כהן* .הוא ענה שלא יודע כלום ושהוא נלקח, מן
הסת* יחד עם עוד ראשי־משפחה יהודיים, כבני ערובה
בידי המצרים. הוא סיפר גם על דירות יהודים שנפרצו
ונשדדו. הזדעזעתי.

^ חלטתי לא לחזור אחר־הצהרים לעבודה. טילפנתי
( | למשרד אבל לא קיבלתי כל תשובה. המשרד היה סגור.
משך כל הזמן לא עזבנו את הרדיו. הקשבנו לשידורי קהיר
בשלוש שפות: ערבית, צרפתית ואנגלית. מדי פעם הייתי
עובר לשידור החדשות מקול ישראל. אני ובני הבכור,
בן ד,־ 19׳ יודעים עברית. אבי לימד אותי בזמנו לקרוא
ולכתוב עברית וגם אני הקפדתי שבני הבכור ילמד עברית,
לפני הבר־מצווה שלו.
בדרך כלל, היינו מאזינים באופן די חופשי לשידורים
של קול ישראל בעברית, או בשפות: אחרות. אבל עכשיו
לא העזנו. שמענו את החדשות: בשקט. קשה לתאר מה׳
הרגשנו כששמענו כי צבא ישראל מתקדם במהירות כזאת
לתוך מצרים. במיוחד כששמענו כי לישראל יש כוח של
צנחנים, שכבשו עמדות ליד התעלה. התעלה היא קרובה
מאד אלינו.
לא שמחנו. מצד אחד, הייתה מין גאווה כזאת, לא מתוך
הגיון. רק שני בני היו מלאים התלהבות. זה מובן מאליו.
סוף־סוף הוכח כי יהודים הם חיילים יותר טובים מהמצרים.
אבל אני ואשתי לא היינו שמחים. פחדנו שהמצרים יתנקמו
בנו בשביל הנצחונות של הצבא הישראלי. אנחנו תמיד
קיווינו שאיך שהוא יושג הסכם בין ישראל והערבים.
נשארנו בתוך הבית שלנו משך יומיים. רק לפעמים היה
הבן הקטן יוצא לרחוב, כדי לקנות סיגריות או לחם או
דברים כאלה. הוא היה מקור האינפורמציה היחידי למה
שנעשה ברחוב. הוא והחריצים שבתוך התריסים של החלונות.
עמדנו כל שעות היום וראינו חיילים, המונים ושוטרים
עוברים ברחובות. בכל מקום היה נשק.
כי בינתיים, שמענו ברדיו כי בריטניה וצרפת נתנו אולטימטום
למצרים ולישראל, להפסיק את המלחמה ולהיסוג
משני צדי התעלה. אני זוכר שצחקתי .״האנגלים האלה,״
אמרתי לעצמי ונזכרתי בפתגם ערבי ,״כמו נחש. אתה
חותך להם זנב אחד, צומח להם אחר.״ וכי מישהו תיאר

בקומה שלישית, אבל פחדנו לתת לקומת הקרקע. שם גרו
ערבים. לא היה נעים לנו להיות ביניהם בשעה זו. ביחוד
שרדיו קהיר כל הזמן התקיף את ישראל, שהיא משתפת
פעולה עם האנגלים והצרפתי*
עבר עלינו לילה נורא. ידענו שזה לא הכל. כי האנגלים
והצרפתים הודיעו שהם גם יפלשו לאזור התעלה. ופורט
סעיד היא המטרה הראשונה לכל פלישה כזו. היא בדיוק
בפתח התעלה.
פתאום, באמצע הלילה, צלצל הטלפון. היתד. זו אלווירה
כהן. ידידת משפחה שלנו. בעלה הוא סוכן ביטוח. שניהם

למחרת, שלח הקצין הצרפתי מכונית שתקח אותנו לנמל.
אספנו מעט חפצים ונסענו למקום בו רוכזו עוד כמה
משפחות יהודיות (ראה תמונה) ,שלא יכלו יותר להמשיך
ולחיות במצרים. בנמל חיכתה לנו אוניה שתקח אותנו
משם. המראה האחרון שאני זוכר הוא עיר מולדתי, על
רחובותיה ובתיה ההרוסים, וו־,סיפונים והתרנים של מאניות
הטבועות, בפתח התעלה.
* כל השמות בסיפור זה בדויים, כדי לא לפגוע בבני
המשפחות שנשארו עדיין במצרים.

האחים המוסומים שוו שיו הפלמ״ח רננוו האסירים
ש לו ם כ הן

מאת

ך פני עשר ש;ים ראיתי בפעם האחרונה את מצרים. היתד, זו מצרים שלפני מלחמת
/תש״ח, מצרים שלפני סילוק פארוק, מצרים שלפני הרודנות של עבד אל־נאצר. במצרים
זו חיו 80 אלף יהודים. הם חיו שם מדורי דורות. כשעלה אלכסנדר מוקדון על מצרים
לכבשה, כבר היו שם יהודים שקיבלו את פניו כמשחרר. הרומאים, הביזגטים, הממלוכים,
התורכים, האנגלים באו והלכו — והיהודים נשארו במצרים.
עתה מונח לפני אלבום תמונות. על דפיו מודבקים צילומים מהשנים שביליתי שם, בין
יהדות זו. הנה, למשל, תמונה גדולה: שורה של צעירים ברקע׳ מצדיעים, שעה שבחורה
מעלה דגל אל ראש התורן. הצעירים הם חברי תנועת השומר הצעיר; הדגל הוא דגל
תנועת השומר הצעיר. המקום: חוף מנדרה, בין ארמון מונטזה של פארוק לבין חופי הרחצה
האקסקלוסיביים ביותר של אלכסנדריה. הזמן: אפריל.1946 ,

ככל שהתקרבה שעת התזוזה, עלה המתח. צעקות, קריאות, בדיחות׳ שירים. השירים
המקוטעים מצטרפים לשירה אחת, הצעירים, הזקנים, הבחורות משלבים זרועות, מתחילים
לרקוד ריקוד משונה, במעגל רחב. ובתוך המעגל עוד מעגל. היהודים רוקדים הורה.
ומה עושים הערבים? מה עושים השוטרים, מוכרי העתונים, הסקרנים? הם עומדים מן הצד
ומוחאים כף. סוף־סוף הקצב די נעים והשיר ״יא ליל יא ליל״ יש בו משהו מהמזרח.
הקטר משמיע שריקה חדה. ההורה נמשכת. מבקר הכרטיסים קורא לרוקדים :״יאללה
יא גמאעה, אטלעו!״ והגמאעה עוזבים את המעגל אחד־אחד. הרכבת מתחילה לזוז, המחול
נמשך, הנוסע האחרון עוזב את המעגל וקופץ אל מדרגות הקרון האחרון .״שלום!״
הוא קורא בעברית.
״שלום! שלום!״ עונים הקרובים והידידים.
״מה אל־סלאמה!״ מוסיפים הערבים.

יום השנעון הכיול
*ץ מונה מטושטשת מאי. תמונה של חובב׳ שצולמה באור קלוש, בתוך בית. על
ן 1גבה, הכתובת: בית־כנסת אסמעיליה, קהיר.2.11.45 ,
השני בנובמבר 28 .1945 ,שנים למתן הצהרת באלפור. בית־הכנסת הגדול של יהודי
קהיר שרוף, שדוד, מבוזה. סיבה ותוצאה.
השני בנובמבר. בבוקר, מתנהלים העסקים כרגיל. היהירים יודעים כי האחים המוסלמים
ועוד כמה ארגונים קבעו את היום הזה לעריכת הפגנה אנטי־ציונית. ההפגנה האנטי־ציונית
הגדולה הראשונה בתולדות מצרים המודרנית. יהודים רבים לא יחסו לה חשיבות.
ואז, בפתאומיות של נחשול אדיר, גואה הקריאה ברחובות ״בוז ליהודים! המוות לציונים!
המתת לאימפריאליזם! יחי העם הערבי!״
אם המצרים יודעים לעשות משהו, הרי זה לארגן הפגנות־רחוב. אלפים־אלפים צועדים
המפגינים. בראשם: סטודנטים, תלמידי גימנסיות, עסקנים מקצועיים׳ כמה פקידים. הם ראש
החץ. מישהו נישא על כתפם — צעיר בן 19 או 20׳ ראשו גלוי, מעילו פתוח, עניבתו
מתנופפת ברוח ופניו סמוקים ונפוחים מרוב התאמצות .״פל יסקט אל־יהוד!״ הוא צורח.
ואחריו עונים יתר המפגינים, באותו קצב חתוך, חד, משכר :״יפלו היהודים!״
אחרי ראש החץ, נע המתנה הגדול: מוכרי כרטיסי־הגרלות, אוספי זנבות־סיגריות, פועלים,
משרתים יחפים שניצלו את ההזדמנות לגתן את חיי השיעמום והניוון שלהם, רוכלים
ומוכרי־משקאות נודדים שזנחו את עסקיהם ליום זה, פה ושם שייך מזוקן, חבוש טורבאן
לבן. למחרת בבוקר, קראו להם העתונים ״אספסוף״.
בצהרים, כבר רתחו שמועות זוועה: יהודי נתפס ברחוב, הוכה עד זוב דם ונלקח במצב
אנוש לבית־החולים. משרת סעידי הוביל מפגינים אל תוך דירת אדוניו ההיודי; הם שדדו
ושרפו את הבית; לא יודעים מה קרה ליושביו. המון פרוע תקף בית מגורים גדול׳ בו חיו
כמה משפחות יהודיות; הם לא הצליחו לפרוץ את הכניסה; דייר יתני של אותו בית
פתח עליהם באש מכונת־יריה.

שייט?{ל הנילוס. צעירים וצעירות יהודיים, טל סיפון ספינת־מיפרשים, בקהיר.
לפני הנזירות האחרונות, היו יהודי מצרים חופשיים לחלוטין לטייל ברחבי המדינה.

בארץ התנהל אותה שעה המאבק נגד המנדט הבריטי במלוא תנופתו; אניות מעפילים
ניסו לפרוץ את ההסגר אל חופי הארץ; מנהיגי פלסטין הערביים הכריזו בפני אומות
העולם כי לא יסכימו מעולם להקמת מדינה יהודית, או לכניסת יהודים נוספים למוקדת
הערבית. ובאלכסנדריה, הניפו צעירים יהודים את דגל השומר הצעיר, במרכז מחנה השומריה
המקומית.
לא בהסתר, לא במחתרת, כי אם לעיני שוטרי משמר החופים, לעיני מחנה הצבא המצרי
הסמוך, לעיני האופה שהביא מדי בוקר פית! ת למחנה — וכפי שהתברר מאוחר יותר: לעיני
המשטרה הפוליטית. כל המעוניין, יכול. היה לדעת כי באלכסנדריה ובקהיר החזיק השומר
הצעיר חמשה קנים: תנועת החלוץ, שלושה מועדונים. כל אדם יכול היה להיכנס לכל אחד
מהמקומות האלה ולראות את תמונותיו של הרצל מתנוססות על הקירות׳ בצד סיסמאות
מתוך דברי בורוכוב, ביאליק, וויצמן וקארל מארקס. ולאיש במצרים לא היה איכפת.
לא היה איכפת להם גם כשיהודים היו מניפים על בתיהם ועל מוסדותיהם את הדגל
התכול־לבן. אלה מבין המצרים שחשבו על כך, היו מ! כנים ברוב המקרים לראות בכך
דבר מובן מאליו: ארץ־ישראל היא מולדתו של העם היהודי. אם יהודי מצרים רוצים להישאר
במצרים — אהלן וטהלאן. אבל מובן מאליו שמולדתם האמיתית היא פלסטין.

סקרנות דחפה אותי למרכז העיר אלכסנדריה. רציתי לראות איך נראה פוגרום
ן | מקרוב. ליתר בטחון, לקחתי אתי מקל־שוטרים קצר, מאלה שהיינו פעם מתאמנים
בהם בקפא״פ, עטוף בעתון ערבי. האוטובוסים שבתו, החשמליות ניטשו באמצע הרחובות.
מן הסתם הצטרפו יושביהם ונהגיהם למפגינים.
ברחובות הצדדיים, שרר שקט של יום ראשון או של שבת. לא היתד, חנות אחת פתוחה.
העוברים המעטים מיהרו, כשעל פניהם סימני דאגה או סימני צהלה — אלה שהתרחקו
ממקומות ההתפרעויות ואלה שנחפזו להצטרף לפורעים.

יאל

ך סו ףשנה , 1944 הגיעה קבוצה של בחורים ובחורות לאחד הפרדסים הגדולים,
הגרעין הראשון של השומר הצעיר, שיצא
1לרגלי הפיראמידות, ליד קהיר. היו אלה
להכשרה חקלאית. כיום הם נקראים קיבוץ נחשונים ויושבים על גבול המשולש.
הם חיו בקומונה, בבית גדול בתוך הפרדס, ומדי בוקר יצאו לעבודת האדמה, זו הפעם
הראשונה בחייהם. מכל פינות מצרים באו יהודים לראות אותם ולא היה כמעט בית יהודי
בו לא דיברו על קבוצה זו. גם המשטרה ידעה כי באותו בית מתכוננים בחורים יהודיים
בחורים התאמנובשימוש בנשק וכי בבואם
לקרז(ת העליה לארץ־ישראל. הם ידעו כי אותם
שהוכרז כאויבהעם הערבי על־ידי מנהיגי
ארצה, יצטרפו לשורות ההגנה — אותו ארגון
פלסטין.
.אולם שלטונות מצרים לא הכריזו מלחמה בציונות. דובריה לא הופיעו באסיפות ציוניות
בדי לשאת נאומי ברכה: הם עצמו את שתי עינייהם. הצעירים והמשכילים יותר אמרו כי
התנועה הציונית היא תנועה לשיחרור לאומי, דומה לוופד, למשל.
לסוכנות ד,להודית ולקרן־הקיימת־לישראל היו משרדים רשמיים בקהיר ובאלכסנדריה.
מדי חג, היו פושטים ברחובות הערים נערים ונערות נושאי קופות הקק״ל, אוספים תרומות
בבתי היהודים. בכ׳ תמוז היו אותם הנערים מוכרים בולים שנשאו את דיוקנם של הרצל
ושל ביאליק, ואשר תמורתם היתר, קודש לרכישת אדמה מהערבים צארץ־ישראל. את הכסף
היו מעבירים, דרך באנק מוסמך, לחשבון הדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל, בירוש/ים
כאשר הגיע תורם של חברי ההכשרה לעלות ארצה, אירע מחזה מוזר בבאב אל־חדיד,
תחנת הרכבת המרכזית של קהיר. על רציף הרכבת היוצאת לאיסמעיליה, קנטרה, לוד וחיפה
הצטופפו מאות אגשים. במרכז עמדו יהודים: הורים שבאו להיפרד מבניהם, חברים שבאו
לומר מלה אחסנה ליוצאים לדרך. לא היה כל סוד: קבוצה של צעירים יהודים התכוננה
לנסוע לארץ־ישראל.

דגל ציוני כמצרים. זוהי תמונה של נזיפקד השונזר הצעיר, על חוף אלכסנדריה.
המחנה נערך בגלוי, בקירבת מחנה צבאי מצרי, כשהציונות היתה עדיין מותרת במצרים,

כיכר מוחמד עלי, הרחבה המרכזית של העיר. כאן נפגשים שני עולמות: המבעים
הערביים, על שוקיהם ההומים׳ והרובעים האירופיים, בעלי הרחובות הרחבים והנקיים,
בתי הפאר והחנויות הנוצצות. בקצה האחד, עומד בנין הבורסה: בית רחב׳ בעל שתי ק!מות
וחזית של עמודי שיש. כאן הקים גמאל עבד אל־נאצר את מועדון תנועת ד,שיחדור שלו.
כאן, על מרפסת הבית הזה, עמד בנובמבר 1954 ונשא נאום לפני 100 אלף מבני
אלכסנדריה — אותו נאום שהופרע על־ידי נסיון האחים המוסלמים להתנקש בחייו.
אותו יום של השני בנובמבר ,1945 היה כל זה שייך עדיין לעתיד. כיכר מוחמד עלי
טרם נקראה כיכר ההפיכה, ומאה אלף בני אלכסנדריה שמילאו אותו לא באו לשמוע את
גמאל עבד אל־נאצר, כי אם להפגין נגד הצהרת באלפור.
הצטרפתי לאחד הנחשולים שהצליח איכשהו להתקדם בים האנושי הגועש, לכיוון רחוב

הצי 1נ״מ במחנור! הדיס!
צרפת, רחוב סוחרי הבדים — ברובם יהודיים — שעל סף המבעים הערביים״ איש לא
שם לב אלי במיוחד; ואם מישהו ראה את מקלי הקטן, חשב בוודאי כי נועד להכות ביהודים.
אי־שם, בראש התהלוכה שלי, השמיעו בני האינטליגנציה קריאות וסיסמאות; כאן, קרוב
לקצה, שרר תוהו ובוהו, כשכל אחד מנופף בידיו וקורא את האיום הראשון העולה על דעתו.
בחלק זה של התהלוכה, מהווה האספסוף רוב מכריע. רק פה ושם נראים כמה אפנדים,
כמה פקידים חבושי״טרבוש ולבושי חליפות אירופיות, שנותקו מראש־החץ או נדחקו הנה
עם גבור הלחץ של השורות האחרונות על השרות הקדמיות.
אני יודע בדיוק מה עומד לקרות בשעה הקרובה. כבר ראיתי לא פעם את התהליך
בהתהוותו, בהפגנות נגד האנגלים. עכשיו, שולטים עדיין היסודות המאורגנים יותר, המשכילים
יותר מבין המפגינים. הם הנותנים את הטון. אבל מאז שעות הבוקר, מתפוררת שליטתם
באיטיות; לחץ האספסוף גבר ובין שורות הסטודנטים צועדים עתה מאות יחפנים. בעוד
שעה קלה, יפרצו היחפנים את חזית האינטליגנציה ויובילו הם את ההפגנה. ואז — כל דבר
יכול לקרות.

ך• תקדמנו באיטיות. עזבנו את הכיכר הענקית, המאורכת, ונכנסנו אל תוך רחוב
| 1צרפת. אני כבר נמצא עתה בשורות הראשונות של המפגינים, ומן ההכרח, נעשית
השתתפותי פעילה יותר. אני כמעט צרוד. מאחורינו עולה רעש נורא של שמשות מתנפצות,
של נקישות ומהלומות כבדות. פורצים חנוית של יהודים.
אנו מתקרבים לתחנת משטרה. זוהי תחנת אל־מנשיה, אחת הגדולות בעיר. כבר עשרים
מטרים לפני התחנה, משני צדי הרחוב, עומדים שוטרים חבושי כובעי פלדה׳ מקלות תלויים
לחגורתם ומגיני קש־קלוע על זרועם. ליד בנין המשטרה, הם מרוכזים בעשרות. הם נראים
מתוחים, אולם הם לא מפריעים להפגנה. כל עוד לא יפגעו בהם, לא יתערבו.
אנחנו עוברים על פניהם. ברגעים הראשונים, לנוכח שומרי החוק והסדר, השתררה דממה
דקה. אך מיד החלו הקריאות ביתר שאת :״פל יסקט אל־יהוד!״ וכדי להבהיר את מהימנותם,
קוראים מנהיגי ההפגנה :״יחי המלך פארוק, מלך מצרים ור,סודאן!״
השוטרים נשארים מאחורינו. מכאן ואילך, אין כל מעצור. והבאים אחרינו יודעים זאת
היטב; הם לוחצים קדימה. אני מסתנן מחוץ לשורות וניגש לאחד הבתים. כאן גרה משפחתו
של אחד מידידי היהודים. שער הכניסה נעול. אני דופק בחפזון על השער וקורא בשמו
של השוער .״באתי לראות את משפחת ארדיטי,״ אני קורא. המפגינים ממשיכים בינתיים
בדרכם; בבתים אלה גרים יהודים וערבים ביחד וממילא מעיניינים הם רק בחנויות הנושאות
שמות יהודיים. הדלת נפתחת מעט; אני נחפז פנימה והשוער נועל אותה מאחורי .״איזה יום״
יא ח׳ואגה!״ הוא נאנח ,״איזה יום!״
בדירתה של משפחת ארדיטי שוררת אימת מוות. האם, אלמנה המתפרנסת מעבודות
תפירה, אספה את שתי בנותיה הקטנות ומציצה בעינים פעורות מבעד לתריסים המוגפים,
בנעשה ברחוב. בנה אלי, העובד כפקיד במחנה של הצבא הבריטי, יצא בשעות הבוקר
המוקדמות לעבודה ואין היא יודעת אם חי הוא או מת. שתי שכנות מוסלמיות מנסות
להרגיעה, אך הדי ההתפרצויות המגיעים עתה גם מן הקצה השני של הרחוב מתגברים
על דברי ההרגעה.
״נולדתי כאן ואבי נולד כאן,״ מתייפחת האם ,״אבל יום שחור כזה לא עבר עוד על
היהודים! מה קרה לערבים? תמיד חיינו אתם כמו אחים ...מה קרה?״
״זה יעבור,״ מרגיעה אותה אחת השכנות .״האספסוף ה שתגע...״

השתגע: הכליף השתגע!״ לא היה כמעט מקום אחד במצרים בו לא עברה
השמיעה המדהימה: הכליף אל־חכים, השישי לשושלת הפאטמים והשלישי משושלת
זו שמלך על מצרים — השתגע.

להתאסלם, היתד, כה דחוסה מאנשים, עד כי עשרות מתו בדוחק. אלפי יהודים ברחו
ממצרים ועברו לגור בתימן, שם לפחות לא פגעו בנפש וברכוש היהודים, למרות שנהגו
בהם כאזרחים מדרגה שניה או שלישית.
עוד שמונה שנים המשיך אל־חכים המשוגע את שלטונו. הוא הכריז על עצמו כעל
התגלמות האלוהות עלי אדמות, ואפילו בני עדתו התנכרו לו.
אחרי מותו שוב זכו היהודים ביחס של סובלנות. בתי הכנסת שוקמו, ניתן פיצוי על
נזקיהם. אלה מביניהם שהתאסלמו מאונם, הורשו לשוב ׳,דתם המקורית — דבר שלא היה
לו תקדים בתולדות האיסלאם. השליטים המצריים החדשים עשו את הכל כדי להשכיח מלב
נתיניהם היהודים את זוועות ימי אל־חכים.
הדורות חלפו, היהודים שכחו.

גגי ברית גגד בריטגיה

* 11 וד מזכרת של ימים טובים. הפעם, זאת תמונה של חבורת צעירים, שטים בסירת
מיפרשים על הנילוס, בקהיר.
אין דבר קל יותר מאשר לארגן טיול כזה. אפשר גם לנסוע לפיראמידות, למוזיאונים,
לגן החיות — אין מקום סגור בפני היהודים. לעדה היהודית במצרים יש מועדונים משלה,
מיגרשי ספורט משלה, להקות תיאטרון ומקהלות משלה. קבוצת הכדורגל של מכבי קהיר
החזיקה משך שנים רבות את גביע האליפות המצרית. אם הם רוצים׳ יכולים יהודי מצרים
לנהל חיי חברה, ספורט ותרבות ענפים מאד בתוך קהילתם.
אך יהודי מצרים אינם בדלנים. אפשר לפגוש בהם בכל חברה: בין עשירי הכותנה
המוסלמיים׳ בין פעילי התנועות הפוליטיות למיניהן, במועדוני הסנובים האנגליים ובבתי־הקפה
הערביים הקטנים, ברובעי המסחר. תנועות הצופים היהודיות עורכות מיפגשים
ומזמינית כיתות צופים ארמנים, סודאנים, קוכטים, מוסלמים, יוונים ואנגלים. וכשתנועה
אחרת עורכת יום שדה, תופסים דגלוני התכלת־לבן מקום נכבד בשורות המאהלים.
המלה ״יאהודי״ אינה מלת גנאי. נושאת אותה אחת הקהילות הגדולות והוותיקות של
מצרים. בית־הכנסת הגדול של אלכסנדריה הוא הבנין המפואר ביותר בעיר. בחגים מתמלאת
חצר הענק שלו במכוניות ועשרות שוטרים רכובים מופקדים סביבו. לא כדי להגן על
המתפללים מפני התפרעויות, אלא כמשמר כבוד.
ה״סיניור״ או ה״חכאם־באשי״ הוא דמות לאומית. לא פעם ראיתי סוחרים ונכבדים ערביים
קמים על רגליהם, בעבור רב על פניהם. וכאשר חיבר רבה הראשי של אלכסנדריה, היושב
ביום בבאר־שבע, ספר ללימוד הדת, הקדיש את הספר למלך פארוק ולכל אלה שנתנו
ליהודי מצרים זכות לכבוד עצמי ולקיום ללא פחד. הוא לא עשה זאת מתוך חנופה; באותם
הימים, לא היה כמעט יהודי אחד במצרים שלא חשב כמוהו.
שמאל, ימי חברי תנועת נוער ציונית במצרים. באחד מטיוליהם המאורגנים.
צעירים אלה עברו אחר־כך הכשרה בחווה ליד קהיר, עלו ארצה בגלוי, בידיעת השלטונות.

השנה היתר .1013 ,משך 15 שנים שלט אל־חכים על מצרים ביושר ובתבונה. הוא יסד את
הספריה הגדולה של קהיר, הקים מיסגדים מפוארים והנהיג יחד של כבוד וצדק ליהודים
ולנוצרים שבממלכתו האדירה. מגילה כתובה עברית, שחוברה בא תם הימים על־ידי ראשה,קהילה
היהודית במצרים ונשתמרה עד היום, מספרת על חסדיו של הכליף כלפי נתיניו
היהודיים במצרים׳ בארץ־ישראל ובסוריה; כיצד הציל אישית 200 שבויי מלחמה יהודיים
מטבח, על־ידי תשלום כופר מכיסו הפרטי.
ואז, ללא כל סיבה מובנת, התהפכו היוצרות. חוקים ישנים, שיצאו מכלל שימוש, הוכנסו
מחדש, ולפיהם נאלצו יהודים ללבוש בגדים מיוחדים, עם טלאי צהוב על הגב, בתי הכנסת
בכל ערי האימפריה נהרסו; בליל הפסח, הורה הכליף להרוס את הרובע היהודי בקהיר,
על יושביו. לשכה מיוחדת, שהוקמה כדי לקבל הצהרות מפי נוצרים ויהודים המבקשים

**< אפעס הזדמן לי לנהל וויכוחים עם צעירים ערביים על היחסים שבין העמים השמיים.
/לא היה כמעט מקרה אחד שבו לא ידעו אותם הבחורים את שמו של מוסד, איבן
מאימין — הרמב״ם. בתולדות הכאליפים, תופס אותו גאון יהודי שברח מהקנאות המוסלמית
שפשתה אותה שעה בספרד מולדתו, ועבר לשרת בחצר הכאליף בקהיר, מקום נכבד.
״דווקא אותו איש נבון שלכם,״ אמר לי פעם אחד מידידי הערביים ,״מוכיח עד היום
כמה קרובים שני עמינו. בהיותו רופא יהודי, העמיד אח כשרונותיו לשרות המלך
המוסלמי — דבר שאיננו מקובל ביותר בעיני הקוראן, ואפילו כאשר כתב על ענייני
חוכמה יהודיים, לא היסס לכתוב בערבית.״
אילם לא רק התפיסה ההיסטורית עניינה את אותם הצעירים. הם חיו תחת השפעת החלום
הגדול של שיחרור העם המצרי מהכיבוש האנגלי. לגביהם, לא היה אויב גדול מהאנגלים.
אני זוכר באיזו שמחה היו קוראים על מעשי החבלה של האצ״ל בארץ־ישראל .״כמה שאתם
תהרגו יותר אנגלים אצלכם,״ שמעתי לא פעם, מחברי לבית־הספר (האנגלי זה יותר
טוב בשבילנו.״

השומרים הבריחו צלחות נול לשובתים
כאשר׳ בתחילת ,1945 נרצח הלורד מוין בקהיר, לא היה כל ספק
למי נתונה אהדת האיש ברחוב המצרי .״לו האנגלים לא היו
השולטים האמיתיים בארץ שלנו,״ אמר לי צעיר ערבי, תומכו
הנלהב של אחמד חוסיין, ראש תנועת מצריים הצעירה ,״היינו מזכים
את שני הבחורים שלכם.״
יומיים אחרי הרצח, ביקרו שני קציני בולשת בחוות ההכשרה
של השומר הצעיר בקהיר. הם ביקשו מכל הבחורים הנוכחים
להילוות אליהם אל מטה המשטרה. שם נתקבלו על־ידי מפקד
הבולשת .״מה הבאתם לי כאן?״ התרעם המפקד .״אלה אנשי השומר
הצעיר. אני יודע שהם רוצים ללכת לפלסטין. מה זה עניין שלנו?
שהאנגלים ישברו להם את הראש!״ והוא שיחרר את הבחורים מיד.
כאשר נערך משפטם של אליהו חכים ואליהו בית־צורי, בפני
בית המשפט העליון בקהיר, הצלחתי להשיג כרטיס כניסה לאחת
הישיבות המאוחרות יותר. בהפסקה ניגש אלי בנו של קצין מצרי
גבוה, שהיה באותם הימים אחד מאנשי אמונו של המלך פארוק.
״הבחורים שלכם הם גיבורים גדולים,״ אמר לי בהתלהבות .״הלוואי
שלנו יהיו כאלה. אז לא היו האנגלים נשארים הרבה זמן במזרח
התיכון. אבל אין דבר,״ הוסיף ,״בסוף נסלק אותם ונדע איך לחיות
כידידים.״

מהעצורים המבוהלים. היו אלה מנהיגי התאים החשאיים של האחים
המוסלמים והקומוניסטים בתוך המחנה. הם הוגלו לא־טור.
שביתת הרעב של היהודים נמשכה. הם ישבו בצריסיהם וסירבו
לגעת באוכל שהוכן במטבח המחנה. קרוביהם דאגו לכך שהשומרים
יבריחו להם, תמורת בקשיש צנוע, מנות של פול -מן החוץ. אך
מפקדת המחנה לא ידעה זאת. היא נכנעה ל״שובתים״ והסכימה
למסור להם את המנות לבישול לפי טעמם.
בליל ראש השנה העברית, ערכו העצורים היהודיים סעודה חגיגית
באחד הצריפים. מפקדת המחנה חילקה להם מנות מיוחדות והקרובים
הוסיפו אף הם חבילות שי. ואז, למרות שלא היה כל קשר רשמי
בין המכלאות השונות, הובא למקום הסעודה שי מהמכלאה
הקומוניסטית: סל פרחים וחבילת ממתקים. אליהם היתה מצורפת
גם ברכה, כתובה בערבית :״לאחינו לצרה, שנה טובה. אנו מקווים
כי בשנה הבאה תוכלו לחוג את חגכם בארצכם וכי שתי מדינותינו
יושיטו יד לשיתוף פעולה בשלום.״
לא היה זה גילוי הידידות הראשון בין היהודים לבין הכלואים
הערביים. גם האחים המוסלמים וגם הקומוניסטים התייחסו במידה
רבה של אהדה אל היהודים, קיימו אתם מיפגשי ספורט, העבירו

החיים במחגה ההסגר

נ ח תו?
כ ך, אבל...
נגמור את
העיסק רי
על כ ו סי ת

ברנ די
אקסטרה פיין

ו א עוו! לציון וז ט ־ מי עקב

קורס מ 11ר1

פקידות

]]רכז ]]ווים ]]וסגנים
הם ,12ת״א, טל 5061 .
דיפלומה מקצועית מובטחה

הו פרדף. את הצילום הזר, קיבלתי אחרי שעזבתי את
מצרים. זהו צילום של תעודה. בעצם, קשה לקרוא לזה תעודה,
כי איש אינו מעיד בה על שום דבר. זהו תצלום של ציור, ילדותי
במקצת: גדר תיל איתנה, מלבנית. רק במקום אחד פתוחה הגדר.
באמצע, על השטח הלבן, מתנוססות חתימות. עשרות חתימות
בצרפתית, וגם בעברית. ליד הפתח בגדר — חתימה ערבית והדבר
הרשמי היחידי בכל התעודה: חותמת גומי הקובעת, בערבית:
״ 28 ביולי .1949 ,מחוז אלכסנדריה. מחנה המעצר אבו קיר.״
יומיים לפני שהחלו להשתחרר, ריכזו כל העצורים היהודיים
שבמחנה אבו קיר את חתימותיהם על השטח הלבן, שבתוך ציור
גדר התיל של המחנה, למזכרת. מפקד המחנה המצרי הניח את
חתימתו בשער, כאות ידידות.

ן-מעצרים התחילו בליל ה־ 15 למאי .1948 ,ליל הכרזת
| ן העצמאות של מדינת ישראל. ליל פלישת הצבא המצרי לארץ־
ישראל.
בקהיר, באלכסנדריה וביתר הערים המצריות, ביקרו שוטרי־חרש
בבתים יהודיים. בידיהם היו רשימות מוכנות מראש: עסקנים
ציוניים ידועים, עשירים שרחשו להם איבה במשרד ממשלתי כלשהו,
וסתם יהודים שלא מצאו חן בעיני המשטרה הפוליטית.
באותו לילה נעצרו גם חברי ארגון האחים המוסלמים ועשרות
פעילים קומוניסטיים. את אנשי קהיר והסביבה הכניסו למחנה
האקסטפ, שדה התעופה הגדול של הצבא האמריקאי, במדבר הסובב
את עיר הבירה. את בני אלכסנדריה ריכזו במחנה ענקי, ששימש
קודם לכן את חיל האוויר הבריטי, ליד אבו קיר. אותה אבו קיר
אשר במיפרץ הגדול שלה הטביע נלסון את צי נאפוליון ב־.1798
ביום הראשון. לא הקפידו השומרים על חלוקה ארגונית. ציונים,
קומוניסטים ואחים מוסלמים הוכנסו לתוך שני האנגארים גדולים.
אחר־כך חולקו למכלאות נפרדות. במכלאה הציונית, ישבו למעלה
ממאה יהודים, בחלקם מתנגדים מושבעים של התנועה הציונית.
אך הרוב היו חניכי, מדריכי ויוצאי תנועות הנוער הציוניות, שפעלו
עד כה בגלוי במצרים.
מיד החלו החיים מתארגנים. העצורים הציונים בילו את זמנם
בלימוד שירים עבריים, במישחקי ספורט, בקריאת עתונים מוברחים
ובצפיה לביקורי קרובים. פעם בשבועיים, היה מותר לכל עציר לקבל
ביקור מאדם אחד, למשך רבע שעה, תחת השגחת קצין הבולשת
התורן. היו קצינים שעצמו עין ולא הסתכלו על השעון. היו
שומרים שקיבלו כמה גרושים ליד ולא ראו כיצד מתקרבים המבקרים,
בימים שאין בהם ביקור, עד לשלושה מטרים מגדר המחנה, בניגוד
להוראות הקבע.
היו גם קצינים שקיבלו ברצינות את המלחמה בציונים ובאלמנטים
ההרסניים האחרים. היו אלה בעיקר קצינים צעירים, חניכי האסכולה
הלאומנית המצרית, שונאת־הזרים. מאותה אסכולה יצאו הקצינים
החופשיים של עבד אל־נאצר. היה שם, למשל, סגן סמיר דרוויש,
קצין בבולשת הפוליטית. הוא הטיל את מוראו על כל יושבי
המחנה. מאוחר יותר, הופיע שמו במשפט הריגול, שנערך בקהיר
לפני שנתיים. הוא היה עד התביעה הראשי שעל סמך עדויותיו
נשלחו שנים מהנאשמים לגרדום והשאר לכלא.

ך* עם ע ר כו העצורים היהודיים שביתת־רעב. הם כתבו פטיציה,
^ בה ביקשו כי מנות האוכל תימסרנה להם בלתי־מבושלות, על
מנת שיבשלו אותן לפי טעמם הם וכדי שיהיו בטוחים כי המזון
ראוי למאכל. על הפטיציה חתמו כמעט כולם בעברית.
אותו לילה עברה שמועה במחנה כי הם יוגלו לא־טור, כעונש
על השביתה. אותו מחנה א־טור, הנמצא עתה בידי צה״ל, היה
כעם שם מחריד במצרים. אנשים הזכירו אותו רק בלחש. כי,
לגבי תושבי מצרים, מילא מחנה המעצר בא־טור את מקום סיביר
של הרוסים.
ואמנם, בלילה, נפתחו שערי המחנה. חיילים חמושים, מבושי
כובעי פלדה, ירדו משתי משאיות, נילוו לקציני הבולשת אל תוך
הצריפים. כעבור כמה דקות חזרו, כשהם מובילים אתם כמה

להם עתונים וספרים. מצידם׳ לימדו היהודים את חבריהם הערביים
את השפה העברית ושירים עבריים. השלאגר היה שיר הפלמ״ח.
מאוחר יותר, כאשר עזבו היהודים את המחנה, ניצבו הערבים
במכלאותיהם ושרו את שיר הפלמ״ח, על מילותיו העבריות׳ לכבוד
היהודים ששוחררו בתנאי שיעלו מיד על אוניות ויצאו למדינת
ישראל.
באותו ערב חג, שלחו הערבים שי ופתק דומה גם לבחורות
היהודיות, שהוחזקו במכלאה נפרדת. הפתק הגיע לידיו של ממיר
דרוויש• ״אני אלמד את הבוגדים האלה משהו על שיתוף פעולה
בשלום!״ הכריז ברתיחה. למחרת, הוגלו ארבעה קומוניסטים
לא־טור. היהודים עמדו לאורך הגדר, שרו וקראו קריאות עידוד
לארבעה שהוגלו על כי בירכו אותנו לשנה טובה. באותו יום, הכריז
מפקד המחנה על ביטול קבלת ביקורים למשך חודש וחצי, לכל
מי ששר.

!*שעת ביקורת שיגרתית, נתקל אחד מקציני הבולשת
4במחברת של אחד העצורים. הוא נטל את המחברת, קרא בה
בקול רם, בצרפתית רהוטה. היה זה תיאור דמיוני, תחת הכותרת
״יהדות מצרים.1960 ,״
מחבר הסיפור תיאר בשפע מליצות את הקמתה של מדינת ישראל,
את השתלטותו של רודן פאשיסטי על מצרים, את התפשטות השנאה
ליהודים ברחבי מצרים, הכל בצורת יומן פוטוריסטי:
״היום הוציאה הממשלה צו החרמת כל הרכוש היהודי במצרים
מעתה חייב כל יהודי לשאת תעודת זיהוי מיוחדת. אזרחותנו נשללה.
אסור לנו לעבוד בכל עבודה שהיא. כל בתי הספר והמוסדות
הציבוריים של העדה היהודית מוחרמים, ועל היהודים לפנות את
דירותיהם תוך 12 שעות ולהתרכז מיד בבתי־הספר והמוסדות
המוחרמים, ההופכים מעתה למחנות רי כוז...
...המצב הולך ומחמיר. אפילו העשירים אינם יכולים לשלם
שוחד ולברוח, כי כספם הוקפא. יש רק סיכוי אחד: שמדינת ישראל
תשלח צנחנים שיצילו או תנו...״
המצרי קרא את התיאור עד הסוף. אחר־כך פנה אל בעל המחברת:
״אתה איש פיקח. אתה רואה את העתיד,״ אמר.

במדינה
(המשך מעמוד )4
מן המשטר הקיסרי הרומאי ועד לעריצות
הנאצית, זהו לקח אחיד: הפגיעה במעוטים
היא תמיד סימן של התנוונות מוסרית, הקוברת
תחתיה את בעליה.
אם ימשיך גמאל עבד אל־נאצר בדרן שהחל
צועד בה ברגע של תבוסתו הצבאית,
עתיד גם הוא ללמוד לקח זה.

מדיניות
פעולתפט רו לים
התותחים שתקו ברחבי המרחב. אולם
בכל הגזרות ניכרה פעולה מוגברת של פטרולים
פוליטיים. מגמת כל הצדדים: להכין
לעצמם עמדות נוחות לקרב־ההכרעה המדיני
המתקרב.
סיור הודי. הפטרול המפתיע ביותר
בוצע על־ידי השגריר ההודי באו״ם, קרישנה
מנון. השגריר, הדומה לצייר או לקומפוזי־טור,
הכריז לפתע כי הודו הכירה מאז ומעולם
בישראל, וכי היא מסתייגת בפירוש
מעמדת הערבים, המסרבים להכיר בה.
הסיבה המתקבלת ביותר על הדעת להצהרה
פתאומית זו: רצונה של הודו להכשיר
את הקרקע להופעה כמתווכת בין ישראל
והערבים, בעידוד האמריקאים. מועמד
אחר לאותו תפקיד: יוסף סיטו, שעוד הפגין
את אהדתו למשלחת ישראלית שעות מעטות
לפני מיבצע סיני, טען כי לא היה לו
מושג על איסור המעבר לאוניות ישראליות
בתעלת־סואץ.
גרילה בעזה. מסביב לעזה נמשכה מל•
חמה־זעירה פוליטית. המצרים לא גילו חשק
רב ליטול את המעמסה חזרה על שכמם,
נראו שמחים לאפשרות זריקת ערימת הפליטים
לחיק האו״ם, בתנאי שהרצועה לא
תישאר בידי ישראל.
חוסר תכנית ישראלית גדולה לשיקום
הפליטים או של רעיון רציני כל שהוא למתל
מעמד אוטונומי לרצועה, מנע גם בעד
ישראל את התוקף המוסרי לדרוש את הרצועה
לעצמה.
הפתרון הסביר ביותר, השבוע: הפיכת
הרצועה לבסיס של או״ם, דבר שלא ימנע
את חידוש פעולות הפידאיין ממנה.
מפצחי אגוזים. הקרב העיקרי במרחב
התנהל השבוע בצפון. היה זה מאבק ההכרעה
בין שני דורות ערביים: דורו של נורי
אל־סעיד, הרודן הישיש של עיראק, וגמאל
עבד אל־נאצר, הרודן הצעיר של מצריים.
עיראק ביקשה לנצל את חולשתה הצבאית
של מצריים אחרי תבוסת סיני כדי לחסל את
סוריה, בת־בריתה הצפונית של מצריים, בה
התבססה בינתיים דיקטטורה צבאית מוסווית,
בהנהגת רווק צעיר וחינני, מוקדם
(סגן־אלוף) עבד אל־חמיד סראג׳ ,ראש אגף
המודיעין של המטכ״ל הסורי. סגן־האלוף
מייצג את הקצונה הסורית, שהיא ברובה המכריע
פרו־סובייטית. אחת הסיבות: בניגוד
לארצות־ערב האחרות, הסגל של הצבא הסורי
מגויים משכבות נמוכות, אינו קשור
למעמד הפיאודלי השליט.
היה נדמה כי טוריה תימחץ בין לסתות
מפצח־האגוזים התורכי־עיראקי. אולם באותו
רגע הופעל מפצח־אגוזים שני על עיראק עצ

שליחיו של עבד אל־נאצר, בשיתוף
עם שליחיו של בולגאנין, עוררו מהומות
בצפון עיראק, שם מרוכזת האוכלוסיה השיעית*
.עיראק, מדינה רופפת, בעלת מיעוט
כורדי גדול, לא יכלה להתפנות לפלישה
כל עוד החזית הפנימית שלה היתה פרוצה
ומעורערת.
המחנה של נורי זכה לכמה הישגים, אחרי
שהתקרבו אליו המלך סעוד, הדואג להכנסות
הנפט שלו, וממשלת לבנון החדשה, שהיא
פרו־אמריקאית. אולם בהימורים בשדה־המי־רוץ
של המנהיגות הערבית, הסום הצעיר
יותר נחשב לבעל הסיכויים הרבים יותר.

שחיתות
1י חו { 7מג ע
כל חייל יודע כי ניתוק המגע עם האוייב
הוא אחד המיבצעים הצבאיים הקשים ביותר.
השבוע למדו זאת שני אנשים הרחוקים מאד
מן ההווי הצבאי: ד״ר ישעיהו לייבוביץ ו־ח״כ
יצחק רפאל.
לייבוביץ, לוחם־בשחיתות בשעות־הפנאי,
טען בשעתו כי יחזקאל סהר, המפקח־הכללי
קל־הלשון של המשטרה, סיפר שפתח תיק
נגד רפאל על הברחה, סגר את התיק לפי
הוראות דויד בן־גוריון. אחרי שגם ביג׳י
וגם סהר הכחישו את הדבר, הגיש רפאל
משפט נגד לייבוביץ על הוצאת־דיבה.
המערך המשפטי של לייבוביץ היה פרוץ
לכל הצדדים. היה מובן מאליו כי סהר
יישבע ללא היסוס שמעולם לא אמר את הדברים׳
ואילו שלושת האנשים ששמעו כביכול
את הדברים׳ — עורך של כתב־עת,
פרופסור באוניברסיטה ופקיד גבוה — לא
התלהבו כלל להופיע ולהעיד נגד צמרת המדינה.
יתכן
שרפאל לא היה חושש מפני המשפט׳
לולא קרה אסון: כעבור ימים מעטים
פירסם העולם הזה ( )982 דו״ח ארוך ומפורט
על עלילות רפאל, ובו מאות פרטים על
עיסקותיו המפוקפקות ועל אורח חייו. כאשר
הכין פרקליטו של לייבוביץ, עורך־הדין שמואל
תמיר 900 ,שאלות לרפאל, הבין רפאל
כי כל הענינים האלה יצופו במשפט. את
זאת ביקש למנוע בכל מחיר.
מריחה של מליצות. בדרך כלל, קל
מאד לחסל משפם כאשר שני הצדדים מעוג־יינים
לבטלו. כך היה נדמה גם הפעם. הושגה
פשרה, שהשביעה את רפאל הזאב מבלי
לפגוע בלייבוביץ הכבש. הצורה: הודעה
מעורפלת, בה לא חזר בו לייבוביץ מהאש־מותיו,
אך לא התנגד לביטול המשפט (תוך
ויתור על הוצאותיו) .על הכל נמרחה שכבה
עבה של מליצות על המצב המדיני והבטחוני.
אולם ניתוק המגע היה קשה יותר מכפי
ששני הצדדים תיארו לעצמם. בעתון הארץ
פורסמה שורה ארוכה של מכתבים, ביניהם
מכתבו של הפרופסור אברהם הלוי פרנקל,
שדרש כי הפרשה תבורר עד תומה׳ או ש*
השיעים הם נאמניו של הכליף פלי,
חתנו של הנביא מוחמר, אינם מכירים בשושלת
הכליפים של ערת־הרוב, חסונים,
אליה נזשתייכים נם ערביי פלסטין. חשיעה
(.הכת״) אדוקה יותר מעדת הסונים, משקפת
במידה מסויימת את המסורת הפרסית.

רפאל יתפטר מן הכנסת ויפסיק לנאום על
חללי צה״ל.
היה צורך למצוא מוצא חדש. הוא נמצא
בהסכמה להעביר את הענין לבוררות של
אהרון בארט, מנהל הבנק הלאומי, או של
בנימין מזר, נגיד האוניברסיטה.
שיפוט פנימי בהחלט. עתה נוצר מצב
אבסורדי לחלוטין. לייבוביץ היה מאז ומעולם
אחד הלוחמים הקולניים ביותר נגד ״שיפוט
פנימי״ ,המוציא מידי המדינה את השיפוט
על עבירות פליליות. עתה הסכים להוציא
מבית־המשפט פרשת־שחיתות ראשונה
במעלה, ולמסרה לבוררות פרטית.
כדי להציל את כבודו, תבע לייבוביץ כי
הבוררות תהיה פומבית. אולם זה היה עוד
יותר אבסורדי: אם הבירור ייערך בפומבי
ויגרום לפרסום כל הפרשה — מה היה בכי
לל הטעם לבטל את המשפט?
יכול היה רק להיות טעם אחד לכך: בעוד
שהשופט של המדינה חייב לגלות את האמת,
אין בורר פרטי חייב לעשות זאת. לפי המסורת
הנהוגה בארץ, תפקידו של בורר הוא
לפשר בין הצדדים ולהחליק סכסוכים.
המקופחת היחידה: האמת.

ההסתדרות
הלב הנ מהר
כמעט באותו יום בו נבחר למזכיר הכללי
של ההסתדרות, נפל פנחס (״פינייה״) לבון
קרבן להתקפת־לב. היה נדמה שהאיש, שנפל
כבר כמה פעמים קרבן לתהפוכות הגורל,
יצטרך שוב לפרוש מן הפעילות, אחרי
שבילה זמן רב בין כותלי ביתו, כמחאה על
סילוקו מתפקיד שר־הבטחון בתום קנוניה
מפוקפקת.
אולם השבוע נסתבר כי שלושת החדשים
של חופש־מאונם בבתי־חולים ובבתי־הבראה,
הועילו ללבון. מזכיר־ההסתדרות הוא אדם
בעל השפעה רבה מאד במדינה, אולי מפני
שכל בעלי התפקיד הזה בעבר• היו אנשים
חזקים, שלא הסתפקו בתפקידי־ייצוג. אילו
קפץ לבון מייד, וללא הכנה, לתוך זרם
המאורעות, היה מתבזבז מן הסתם בעניני
שיגרה. אולם בימי שוכבו במיטה ובכסא־נוח
הספיק להגות בתפקידו החדש, לארגן
את מחשבותיו בכמה הצעות מעשיות ומרחיקות
לכת.
לאר פו ר מ טו ר. הצעותיו החדשות של
לבון לא יהיו פופולריות בחוגי השמאל של
ההסתדרות. הן מעידות כי לבון מוכן ללחום
מלחמה קשה כדי להגשים את דעותיו.
בין השאר:
!• הצעה מהפכנית להלאים בכלל את
לשכות־העבודה, להפכן לשרות של המדינה,
דבר שגם הצ״כ לא קיוו לו, ושרוב הנזקקים
לעבודה יקבלו אותו באהדה.
!• הקמתה של מחלקה חדשה למען האינטליגנציה
העובדת, אשר מזכירה, שמחה
בלאס, יהיה שווה למעשה במעמדו לאהרון
בקר, ראש האיגודים המקצועיים. היתר, זאת
מסקנה הגיונית ממשברי השנה האחרונה,
בהם ברחה האינטליגנציה במספרים גדלים
והולכים ממפלגות ההסתדרות ימינה.
• ההחלטה להפסיק מיד את בנייתם של
בנינים חדשים מטעם ההסתדרות. התקציב
הגדול שהוקדש בעבר למטרה זו, ושהרגיז
את הציבור יותר מכל דבר אחר בהסתדרות,
יוהדש לתמיכה בחינוכם האישי של בנים
מוכשרים של חברי ההסתדרות.
• רפורמה של מערכת השכר על־ידי
עריכת כל חוזי־העבודה לשנתיים (במקום
שנה) ,שינוי תוספת היוקר רק פעם בששה
חדשים (במקום שלושה חדשים) ורק במקרה
של שינוי בגובה, של /0״ 3מן השכר (במקום
3נקודות־מדד, שהן בערך 1של השכר).
היתה זאת גישה חדשה לגמרי לבעיות
ההסתדרות. אולם לבון עצמו היה צנוע:
״אינני רפורמטור. אני רוצה רק למנוע תהליך
של ניוון והסתאבות...״

מפלגות
אחר• הסערה
מיבצע־סיני עבר על המערך המפלגתי
ישראל כסערת־חול מדברית, שטישטשה
הראייה והפכה את כל העצמים בשטח
(המשך בענזוד

ח״ב יצחק רפאל (מרכז)
בשעות הפנאי, מלחמה בשחיתות

* דויד בן־גוריון, דויד רמז, גולדה מאיר,
פנחס לבון בפעם קודמת, מרדכי נמיר.

ה מנגו
עאדל מחזנזד נזתואל׳ ,בן
, 18 הוא כבר בעל וותק
של ארבע שנים בצבא
המצרי, אליו התגייס כתלמיד
בתזמורת צבאית. לפני
שנה הגיע לסיני, כנגן כלי־נשיפה
בתזמורת חטיבתית.
״כשהתחילה ההתקפה,״ סיפר
,״הייתי באבו עגילה. לא
גלחסתי, כי לא היח לי נשק.
בלילה השני של ההתקפה
התחילה הבריחה. הלכתי ברגל
לאורן הכביש לאל־ע־ריש.
כשהייתי שומע מכונית
מתקרבת, הייתי מתחבא.
אחרי ארבעה ימים הגעתי
לאל־טריש. ניגשתי עד
לעמדות. רק אז גיליתי׳כי
המקום תפוס ־בידי ־היש־ראליס.
הרמתי את הידיים.״

זריקת־חיסון. אח 1השבויים מקבל זריקה נגד טיפוס. נותן הזריקה: קצין רפואה ישראל
עוזרו, שמחטא את הזרוע בצמר־גפן: חובש מצרי, שנתפס בעזה ועובד במחנה השבויי

ך ין מ ש פלוגות, בנות 100 איש כל אחת, עמדו דום. זה מאחורי זה. התייצבו במיסדר
1 1חמישה גושים לבושי חאקי. בראשם עמד הרס״ר. הוא שלח מבטים תכופים אל פינת מיגרש־המיסדרים,
משם היה צריך להופיע המפקד שיקבל את המיסדר. לבסוף הופיע המפקד. הרס״ר
העביר את המיסדר לדום בשאגה מקצועית, צעד בקצב צבאי קפדני לקראת המפקד, הצדיע
והודיע באנגלית :״המיסדר לפקודתך.״
סרן דויד אלמוג השיב להצדעת הרס״ר עלי חאפיז, לשעבר איש הצבא המצרי ועתה בעל
הדרגה הגבוהה ביותר במכלאה מסבר שש של מחנה השבויים. המפקד הישראלי ניגש לערוך
את מיפקד הספירה.
מיפקד הספירה הוא אחד המאורעות העיקריים בחיי מחנה השבויים. שלוש פעמים ביום,
לפני הארוחות, נערכים השבויים במכלאותיהם, לפי יחידות קבועות. אנשי המשמר הישראלי
ע ברים ביניהם, סופרים אותם. הופעתו של המכקד המחנה עצמו היא בגדר מאורע חגיגי מיוחד.

>י התחלה, היו רק שרידיו הלבנים של מחנה צבאי בריטי: ביתני־לבנים חסרי דלתות,
^ חלונות או גגות, שעל קירותיהם התנוססו כתובות וציורים שהושארו למזכרת על־ידי
] חיילי אנדרם הפולניים, חיילי היד מלכותו הבריטי והוד מלכותו פארוק, ואשר לא נמצאו
ראויים אפילו לשמש כמעברה לקליטת עולים. כאן, בערב בהיר אחד, ה קם מחנה המעבר
! המרכזי לשבויים שנאספו בין חולות מדבר סיני.
הם הגיעו בזרם אדיר: עשרות משאיות ואוטובוסים פלטו א־תם בין החורבות והסתלקו.
,שעה אחת בלבד לפניהם הגיעו השומרים. בלי מיגדלי־שמירה, בלי גדרות תיל ובלי תאורה,
שמר קומץ השומרים על השבויים שעלו עליו פי עשרה במספרם. אך איש מבין המצרים לא
חשב להימלט: לגביהם׳ נסתיימה המלחמה.
למחרת, הוקמו המכלאות והמאהלים, המופתעים ביותר היו הטוראים השבויים; הם אורגנו
ביחידות, קיבלו היראות מפי מפקדים מצריים — נוהל קבוע במחנות שבויים בעולם. אך הנוהל
לא מצא חן בעיני שבויים רבים .״אני כבר לא חייל נ״ צעק טוראי לעבר סמל שפקד עליו

0 9 x 1 1 :1

הוה

הרופא
ד״ר יוסף עטאללה בולוס,
,26 הוא בן למשפחה נוצרית
אמידה, ממצרים העילית.
אביו שלח אותו ללמוד
רפואה באוניברסיטת
קהיר ובעת פתיחת המערכה
בסיני שירת כרופא גדודי,
באבו עגילה. הוא הקצין היחידי
שנשאר במחנה המעבר
לשבויים, ובתוקף דרגתו
משמש דובר המחנה כלפי
שלטונות צה״ל .״הייתי בא־בו
עגילה כשהתחילה ההתקפה
הישראלית. הקרב היה
קשה וחיו נפגעים בין אנשי
היחידה שלי. טיפלתי
בהם. אחר־כך ניתנה פקודת
הנסיגה. הלכתי עם קבוצת
חיילים 4ימים עד שהנעתי
לאל־עריש והתמסרתי״.

מבקו במחנה שבויים ושומע סיפוו׳ יושביו:

״ איד נפלתבשבי ״

ה ש יסדר פוקר השבויים שבאחת המכלאות נערכים למיסדר
ספירה. הם מסודרים פלוגות־פלוגות, כשבראשם עומד רס״ר

שבוי. כדי לשמור על הסדר בתוך המכלאה /מינה הרס״־ר
שוטרים צבאיים ומפקדי יחידות־המשנה, מבין בעלי־הדרגות

השבויים. כל מגע בין השבויים למיפקדת המחנה מתנהל אן
אך ורק באמצעות נציג המיכלאה, שהוא, במקרה זה, הרס״ר.
העו*ם זוזד•

999

מתמלא האוהל מתפללים, הכורמים לתפילה, על שמיכות. בראשם
אדלהאככר. בכל מכלאה, הקצתה מפקדת המחנה אוהל
דול טיוח}11 ,-משמש מקום תפילה לשבויים. חמש פעמים ביום יושב איש אדוק שזכה לעלות למכה ולזכות בתואר הנכבד —

ה פ קי ד
נזשך 15 יוס הסתתר אחי
מד מוחמד רשואן, בן ה־
,39 בין הכרמים והחולות
של רצועת עזה. כאשר
החלה ההתקפה הישראלית,
ישב הסמל רשואן, פקיד
גדודי, בדיר אל־בלח. יחד
עם קבוצה בת 16 איש, ברח
מפני הכובשים, מחשש שירצחו
אותו אם ייתפס. משך
השבועיים שלאחר מכן, המשיכו
חבריו לספר כי היהודים
הורגים כל שבוי.
לבסוף, משנוכחו לדעת כי
הצבא המצרי התמוטט, החליטו
לחצות את ישראל ולעבור
לחברון. כוחותיו של
רש ואן אפסו; חבריו עזבו
אותו ונמלטו. הוא התמסר
לגייפ הראשון שעבר בכביש.

זת לעבודה .״די׳ נגמרו כל הסדרים של הצבא המצרי. לא אקבל ממך פקודות! שיבואו
סראלים ויגידו לי מה לעשות אני עכשיו שייך להם!״

<תוף המכל או ת, המוקפות גדרות תיל בגובה של שני מטרים, נהנים השבויים ממידה
,רבה של חופש. מפקדת המחנה קובעת את המסגרת הכללית: השכמה, יציאה לעבודה,
!דרים, שעות הארוחות, כיבוי אורות. את שאר הפרטים קובעים השבויים עצמם. הם מחלקים
שעות הפנאי שלהם לפי טעמם. במכלאה אחת, למשל, הפכו את מיגרש המיסדרים למגרש
רגל ובכל שע־ת הפנאי, אפשר לראות קבוצות של המחלקות השונות מתחרות ביניהן. את
ור סיפק מפקד המחנה.
|ל כל מכלאה, אחראי לסדר הפנימי בעל הדרגה הגבוהה ביותר מבין השבויים. שבוי הרוצה
ש משהו ממפקדת המחנה חייב להעביר את בקשתו דרך האחראי. אותו אחראי מעביר
ן את הוראות המפקדה לפיקודיו. הוא ממנה את התורנים לעבודות הנקיון בתוך המכלאה,
!את מנוח המזון היומיות מהמחסן המרכזי ולעבודה במטבח המכלאה.

! תענוגהמ בו ק ש ביותר במתנה היא עבודת־החוץ, אליה נשלחים מדי בוקר כמה עשרות
! שבויים. בימים הראשונים, היתד, מתהווה מהומה בפתח המכלאות, כשכל שבוי מנסה
יחף לראש התור של היוצאים לעבודה .״תור בלשכת העבודה הוא כלב לעומת מה שנעשה
,״ לדברי אחד השומרים. המניע העיקרי ללהיטות: רוצים לראות קצת את ישראל. הסביר
אן שריף, תושב בנהא לשעבר, בן : 24״מאז שעזבתי את מצרים, הייתי בין חברי החיילים
נריים. כשהייתי יורד לבלות כמה שעות בעזה, זה היה כאילו שהייתי מבלה בבנהא, רק
עזה לא היו לי מכרים. הייתי בארץ זרה ולא זרה. השבויים שיצאו לעבוד חזרו וסיפרו
מיני דברים על כבישים יפים, בוסתנ־ם גדולים ונוף נהדר — לא כמו החולות של המדבר.״
מיוחד התרשם שריף מסיפורי חבריו על הבחורות הישראליות .״זה נכון שיש לכם חיילות
מחנה, יחד עם החיילים?״ שאל.
תעו׳וס הזה

999

כיום מחולקת העבודה לפי
מכתבים וגלויות־דאר, שהצלב
כתובים שמו, כתובתו ומספרו
רוצה. עד כה, הסתפקו יושבי
זה העיקר.

חג׳ .הוא מוביל את קהל המתפללים בתפילתם 2600 .

השבויים במחנה המעבר כולם מוסלמינו, מלבד 150 קופטים .־־
תור, על־ידי מפקדת המחנה. היא גם מחלקת לשבויים טפסי
האדום הבינלאומי יעביר להוריהם. על צד אחד של הטופס
האישי של השבוי; על הצד השני הוא חופשי לכתוב מה שהוא
המחנה במיסרת הודעה קצרה כי הם חיים ובריאים. ברגע זה,

ך מחנה זה, מובאים השבויים מיד לאחר תפיסתם. גם כיום נתקלים משמרות צד,״ל
/במצרים המסתתרים בין החולות עד שאינם יכולים לשאת יותר את קור הלילה והצמאון.
כאן עוברים השבויים מיון ראשון, נרשמים, מקבלים השלמה למדי החורף שעל גופם, שמיכות,
כלי אוכל, סבון, סכיני גיל ח ומברשת שיניים. למעשה, כל עור לא הגיע החייל המצרי למחנה
זה, אינו שבוי כלל ואין חוקי אמנת ג׳נבד, חלים עליו. בדרך כלל, מקובל בעולם כי חולפים
שבועות וחודשים עד שהשבוי מגיע למחנה כלשהו, שם מוענק לו מעמד של שבוי. בישראל,
ארך תהליך זה ימים ספורים בלבד.
ד״ר אלכסים גאיון, רופא שוויצי שמונה כנציג הצלב האדום בישראל, הופתע מאד מהמהירות
שבר, הוקמו וה־סדרו מחנות השבויים .״הישראלים ריכזו את כל יכולתם כדי לחסל את הצבא
המצרי ועכשיו הם מרכזים את אותה יכולת לסידור השבויים המצריים,״ אמר בשיחה פרטית*
לעומת זאת לא הגיעה ממצרים כ 7ידיעה על שבויים ישראליים. והמצרים סירבו עד כה
לגלות אם לקחו שבויים או לא.
ממחנה המעבר מ עברים השבויים למחנה קבוע. בתחילת מיבצע סיני, היו במחנה
כמה עשרות שבויים מצריים, שנתפס־ בכונתילה ואל־סבחא. עתה מתנהלת שם עבודה קדחתנית
להרחבת המחנה ולהקמת ביתני קבע לאיכסון אורחיו הבלתי־קרואים של צה״ל — בסך־הכל
שתי חטיבות מצריות מוגברות, שעל גב מדי אנשיהן הוסף הטלאי הלבן של שבויי מלחמד״

ה מ סג ד
״אני רב־טוראי, מפקד כיתה״
,סיפר מחמוד מזז־גוב
, 23 ,״המשלט שלי היה
ברפיח. כשהתחילה ההתקפה;
הייתי בחפירה, יחד
עם כמה מאנשי כיתתי. קשת
לי עדיין לדעת מה קרח בדיוק.
ראיתי אורות וברקים.
בקושי חספקתי לירות. לא
ידעתי גס לאן לירות. פתאום
הרגשתי כאב איום. התעוררתי
רק כעבור חמשה יסים,
בבית־חולים ישראלי. אמרו
לי שניתחו אותי והוציאו לי
את העין. עכשיו אני רק
רוצה לחזור לביתי במיניה.
אחרי שנה וחצי של אימונים
ושרות נאמן בצבא, אני מקווה
שיניחו לי לחזור לביתי,
להיות מסגר ולחיות בשקט״

במדינה
(וזסשן מעמוד )9

בתי האופנה
הראו״ לאמווד

*זי ־ו ־ני ־ די
חל־ אב * ,רחי ארנב 31
רחי דיזנגו ףפנתד חי גודדון

להשיגבכלבת מסחר לכל• *ח

קורסים דשנות

בבית הספר לשפות ״קדימה״,

בן־יהודה ,74 תל־אביב טל.20314 .

אגו פותחים :
)1קורסים בעברית, אנגלית וצרפתית מכל דרגות הידיעות.
(שפה שימושית, דקדוק, שיחה׳ שיפור הסגנון והכתיב, קריאה
בעיתונות ובו׳)
)2אולפן לאנגלית ללימוד מרוכז ומהיר למתחילים ולמתקדמים.
)3קבוצות מיוחדות באנגלית לתלמידי בתי־ספר (מתחילים,
מתקדמים והכנה לבחינות).
פרטים והרשמה: מ־ 12—9לפנה״ג 9—4 ,בערב (פרט ליום ר).

מים זה לזה. הכנסת התרגלה לאחדות מקיר־אל־קיר,
ורק פורצי־הגדר של מק״י הצילו
את המוסד משיגרה של הצבעות־פה־אחד מן
הסוג הקרוי באנגלית ״פרלמנם־של־חותמת־גומי*.
בפעם
האלף ואחת הוכה כי בכל הנקודות
המכריעות באמת יש רק הבדלים קסנים בין
כל המפלגות הציוניות, מחרות ועד מפ״ם,
המהוות למעשה משפחה גדולה אחת. מלבד
מק״י, המקבלת את השראתה מן החוץ, אין
על הבמה הפוליטית של ישראל אופוזיציה
אמיתית, עם השקפות־עולם ומצע אלטרנטיבי
לזה של מפלגת בן־גוריון.
בכל זאת הטביעו מאורעות הימים את
חותמם בצורה שונה על המפלגות השונות,
מחייבים הערכה חדשה של מצבן. השינויים
העיקריים:
הציונים הכלליים הפגינו שוב את
אפסותם בשטח הפוליטי והבטחוני, קושרים
עתה את תקוותם בהחמרת המצב הכלכלי,
שטח בו הם מתמצאים הרבה יותר.
אולם מנחם בגין, שהחלטת־הנסיגה של בן־
גוריון מסיני עשוייה לחזקו שוב, משתדל
בכל כוחו להבטיח לעצמו גם אגף זד״ לבסס
את מעמדה של תגועת־החרות בעניני המשק.
מצוקת־הסיסמות של הצ״כ בשטח הפוליטי
הופגנה השבוע במודעות שהכריזו על אסיפה
מטעם המפלגה בקשר עם ״זעקת יהודי מצריים״
,במועדון פנימי קטן. הנואמים: פרץ
ברנשטיין, יליד גרמניה וחניך הולנד, וברוך
ויינשטין, יליד רוסיה.
מפא ״ י נתקלה במשבר מיוחד במינו:
אי־נכונות מוחלטת של אנשי המפלגה להירתם
לעבודה מפלגתית מעשית. מאחר שכל הענ־ינים
הפוליטיים עברו למשרדו של ביג׳י
ולקבוצת־המנהלים שלו, יכולה המפלגה לפעול
רק בעניני כלכלה, שאינם מלהיבים
את המועמדים־לפעילות. מצד שני מתנגדים
אנשים כמו אבא חושי, אליעזר שכטר ויוסף
אלמוגי לפעולת המפלגה בשטח זד״ שהם
רואים בו.שסח פרטי משלהם.
ארבעה חדשים אחרי היבחרו של גיורא
יוספטל למזכיר המפלגה נשאר מרכז המפלגה,
ברחוב הירקון 110 בתל״אביב, שומם
יותר ממדבר סיני. עמלו של יוספסל, איש
דינאמי ואהוד, שיכול היה להביא תועלת
רבה בכל שסח אחר, נשאר מבוזבז לגמרי.
מ פ ״ ם סבלה מזעזוע רעיוני יותר מכל
מפלגה אחרת. ערב המיבצע היו נציגיה בממשלה
נתונים במיצר. הם חששו להצביע
נגד המיבצע, בפחדם שבמקרה של הצלחה
יזכו בבוז כללי, ובמקרה של כשלון יאשימו
אותם בנעיצת סכין בגבו של ביג׳י. הימנעותם
מהצבעה היתר. פתרון שלא הלהיב
איש מחבריה.
בעוד שמאורעות הונגריה גרמו לזעזוע
רעיוני בץ החברים היהודיים של מפ״ם,
זועזעו החברים הערביים על״ידי אי־הרמת
קולה של המפלגה במחאה ציבורית גדולה
בענין כפר־קאסם. ערבים אלה, אחד הנכסים
היקרים ביותר של מפ״ם, שנאספו בעמל
של שנים ארוכות, מתקשים לתמוך במפלגה
הנושאת באחריות הקולקטיבית להתקפה על
מצריים.
המפלגה הדתית הלאומית היא
היחידה הנתונה בצרה בלי כל קשר עם
מיבצע סיני. היא סובלת מחוסר כסף. אנשי
הפועל־המזרחי הסכימו בשעתו לאיחוד עם
המזרחי, מתוך הנחה שהם מתחתנים עם
כלה מכוערת אך עשירה. אולם מאחר שאיחוד
זה הוגשם רק בארץ, ולא באמריקה,
מסרבים מנהיגי המזרחי שם להזרים את
כספם למפלגה הישראלית.
בלום, המכונה ״נחום גולדמן של המי
בשל נסיתו לטבעות־זהב, סיגארים
ועניבות צבעוניות. קירשבלום, גבר
פנים דשנות ושפם ג׳ינג׳י, אך בלתי״ו
בהחלט, מעכב את הכסף כדי להכנין
קבוצת הרבנים הצעירים והמתקדמים,
הלים את הפועל־המורחי באמריקר״ וו

בים בתוקף לקבל את מרותו.
כדי לרכך את המצב העוין, היה
לשלוח השבוע לאמריקה את התותח
ביותר של היהדות הדתית: משה ש
אולם שפירא הוא גם שר־דתות, ולא
היה לבוא לאמריקה לשיחות פנימיות 1
כדי להופיע על במות דתיות פומביות,
לו צורך להביא הישגים ממשיים. על כן
דאגה מפלגתו, בימים החמורים ביותר של
המאבק הפוליטי, לחקיקתו הסופית של חוק
ההסמכה,
המרשה לרשויות מקומיות לאסור
את מכירתו של בשר־חזיר.
למעשה אץ חוק זה פותר שום דבר,
פותח רק פתח לקנוניות אינסופיות בין
הדתיים והלא־דתיים בעיריות. אולם הוא מספיק
כדי להציג ליהודים הדתיים באמריקה
״הישג דתי* .יהודים אלה, חניכי המפלגות
הדתיות מזה דור, אינם מעוניינים בשום
הישגים מסוג אחר.
סיכום ביניים של מצב המפלגות: במערך
אין כל חדש.

תחבורה
שבתללא טיולי
התורים הארוכים של בעלי המכוניות בערי
ישראל, שבחרו ביום אחד בשבוע ל־השבתת־מכוניתם,
יכלו להתנחם רק בעובדה
אחת: בארצות רבות הוטלו הגבלות חמורות
עוד יותר על הנהגים. אחרי המלחמה
על גדות הסואץ, שגרמה לסתימת התעלה
לכמה שבועות, ואולי חודשים, הוטלו בארצות
השונות הגבלות דרסטיות:
• צרפת: סגירת תחנות־הבנזץ בסופי
השבוע, חיסול קוי־הרכבת הפועלים בבנזין,
הגבלה על הרדיוס של מכוניות פרטיות,
דרישה מן הנהגים לצמצם ״מרצון״ את תצרוכתם
ב־ס /ס 30 ההשתמטות מהוראות אלה
היא עתה תופעה כללית.
• כ ל גי ה: איסור על טיולי שבת, צמצום
האספקה לתחנות־הבנזין ב־״/ס ,10 לתע־שיה
ב־״/״סז, להסקה מרכזית ב־ס /ס.20
• הולנד: איסור על טיולי שבת, צמצום
האספקה לתחנות ב 157 דרישה כי
הנהגים יקצצו את תצרוכתם מרצון ב־־.157
• איטליה: צמצום אספקת הבנזין

• דנמרקג דרישה כי הנהגים יקצצו
את תצרוכתם מרצון ב־4ל ,25 קיצוב האספקה
מטעם חברחדהנפם 3־.2070
• נורבגיה: צמצום הדלק להסקה
מרכזית ס ל.10
• שכדיה: איסור טיולי־שבת ל־30
שבועות, קיצוץ האספקה להסקה מרכזית
ביס.207

• גרמניה: לא הוטלו הגבלות, אך
המשלוחים צומצמו ב־ס. 207
• שווייץ: איסור טיולי שבת.
• תורכיה: קיצוב הבנזץ, איסור
טיולי שבת.
• יוון: כל המכוניות בעלות מספרים
זוגיים הושבתו בימים זוגיים של לוח החודש,
פל המכוניות בעלות מספרים בלתי־זוגיים
הושבתו בימים בלתי־זוגיים.
• בריטניה: קיצוב כללי יונהג תוך
שבוע.
אזרחי ישראל לא היו צריכים, לפחות,
לדאוג להסקה מרכזית. ריבון העולמים סתר
את הבעיה בעזרת השרב.

משטרה
ח סינו ת
בשעות לפני הצהריים של יום שבת האחרון,
יצאה הגברת שרה רוטשסיין לטיול
של שבת עם בנה חיים, הם טיילו בשדרות
רוטשילד בתל־אביב, הסמוכות לדירתם, הלוך
ושוב, עמדו לחזור הביתה בשעת הצהרים.
השעה
היתד, קרוב ל־ 12 ומספר העוברים
ברחוב היה מועט. ואז התרחש לנגד עיני
האם ובנה מחזה מחריד. סיפר חיים רוט־שטיין
7,5תלמיד כתה ב׳ בבית־הססר
הכרמל :״היינו בשדרות רוטשילד, פינת חשמונאים.
ראיתי שני אנשים באים מכיוון
רחוב חשמונאים וילד קטן בא מאחוריהם.
היתד. לו תחבושת על הראש. הוא החזיק
ביד אקדח נוצץ. הוא הרים קצת את האקדח
וירה.
״ראיתי איך שאחד האנשים נופל והאיש
שהלך על ידו מנסה להרימו. אבל אחר כך
האיש נפל שוב על הגדר. רצתי תיכף לשם
וראיתי בבטן שלו כתם של דם, כמו אגרוף.
אף פעם לא שמעתי קודם אקדח יורד״ חשבתי
שזה אקדח של פורים.״
מה שראתה האם לא היה שונה בהרבה.
סיפרה היא :״אני לא רואה כל כך טוב מרחוק•
ברגע ששמעתי יריה, התחיל הילד
שלי לרוץ. התחלתי לרוץ אחריו. ראיתי בן
אדם נופל ושני אנשים מחזיקים בו. ראיתי
ילד קטן עומד על ידם ובחור אחד ניגש

במרינה
אליו תפס אותו ביד והראה לו על האיש
שנפל :׳תראה מת שע שית כל השמים
הביטו מלמעלה. אמרתי לבני תראה את הדם
על הבטן של האיש, זה לא אקדח של פורים.
באותו רגע עברה מכונית של אל־על.
עצרתי אותה והכנסנו את האיש הפצוע
לפנים. לקחו אותו להדסה. מישהו ירד מהבית
והכנים את הילד הקטן לפנים.׳*
האיש לא טילפן למשטרה. בחדר
מקרי האסון של בית־החולים הדסה, התברר
כי האיש שנפגע מכדור אקדח, שחדר למעיו
וכליתו, הוא מנחם רוסינוב, בן ,52 מרחוב
אחד העם .84 רוסינוב הוא מנהל מטוויות,
אב לשתי בנות מבוגרות והמפרנס היחיד
של משפחה בת ארבע נפשות.
בדרך כלל, נהג לטייל מוי שבת לכיוון
שפת הים של תל־אביב ואילו הפעם הלך

קרבן־האסון רוסנוב
של מי האוטו, של מי הילד של מי האקדח?

לכיוון הפוך, לישיבה עם בעל בית־חרושת
גדול בעניני עבודה. לאחר שהרופא קבע
אבחנה בקשר למצבו, הובל הפצוע מיד
לשולחן הניתוחים, במצב כמעט נואש.
אותה שעה נאסף קהל רב סביב המקום
בו צנח רוסינוב על המדרכה, מול הבית
בשדרות רוטשילד .125 סיפרה הגברת רוט־שטיין
:״מלבדי ומלבד בני היו עוד כמה
עדי ראיה לאסון. הם ברחו מיד. ביקשתי
מהשכנים שיטלפנו למשטרה, אבל אף אחד
לא עשה זאת. שכן אחד יצא וביקש ממני
להסתלק והוא כבר׳ יקרא למשטרה. לא
רציתי ללכת, עד שתבוא המשטרה. אחרי
ארבעים דקות באה המשטרה. התברר כי
אותו איש לא טילפן. המשטרה הגיעה לפי
קריאה מבית החולים.״
חקירת המשטרה העלתה תוצאות מידיות.
התברר כי אחד מילדי הבית מס׳ 125 הוציא
אקדח ממכונית, שחנתה ליד הבית. הילד
היה בן .6האקדח היה טעון. הכדור שנורה
מהאקדח פגע ברוסינוב ממרחק של מטר
וחצי.
היה זה מקרה אסון נדיר, אך בלתי מסובך•
היה ברור כי הילד בן ה־ 6אינו אחראי
למעשיו. אשם האיש שהשאיר אקדח
טעון במכונית פתוחה. אדם זה היה חייב
לבוא על ענשו, בעוון רשלנות פושעת.
המשטרה מתחמקת. הפקרה נראה
פשוט רק שעות מספר. עד לערב הוא הספיק
להסתבך. בשעות הלילה ניסתה סוכנות
עתים להתקשר עם מטה המשטרה, כדי
לקבל פרטים על האסון. למרבית התמהון
סרב דובר המשטרה למסור כל פרטים. לאחר
לחץ נוסף, נמסרה הידיעה כאילו ילד•׳ הוציא
אקדח שהיה מונח על כסא של מכונית פרטית
בלתי־נעולה, שיחק בו והפליט כדור.
דובר המשטרה סרב בתוקף למסור כל פרטים
על זהות הילד, זהות בעל המכונית
או זהות בעל האקדח. ה א ביקש גם לא
להקדיש לידיעה מקום נרחב.
למחרת הופיע הסיפור בעתונות היומית,
בצורה מעורפלת ובלתי ברורה. בלטה ממנו
העובדה, שנעשה ניסיון לחפות על מישהו.
מעתוני הערב הסתבר כי בענין היה מעו רב
פקיד אמריקאי גבוה, ד״ר כלורנוי קולם.
ד״ר קולס הוא כושי גבה קימה ויפה תואר,
המשמש בתפקיד סגן מנהל משלחת פעולות
הסיוע האמריקאיות בישראל. ביום השבת
בא ד״ר קולס להתארח אצל ידידו הישראלי,

אליעזר ממלון. לדבריו, ביקש ממלון מנינו
את מכוניתו, לשם ביקור קצר. אליעזר
מטלון נסע וחזר, השאיר את דלת המכונית
פתוחה.
ד״ר קולם הודה כי החזיק — בתא הכפפות
במכוניתו — אקדח טעון ונכון לבעולה,
הסביר זאת בזה שהוא מרבה בנסיעות
בינעירוניות. שוב נראה הענין פשוט
למדי.
עתה אפשר היה להבין כי ד״ר קולס, שאינו
נהנה מחסינות דיפלומטית, בניגוד
להודעת המשטרה, הוא האחראי בעקיפין לאסון.
הוא גם הביע את הסכמתו במשטרה
לשלם פיצויים למשפחת הנפגע. היה ברור
גם מדוע ניסתר, המשטרה תחילה לא לסבכו
בפירסום סביב הענין.
ידידו ש ל המפקח הכללי. אף על
פי כן, נשאר חלק מהפרשה בלתי ברור. היה
זה חלקו של אליעזר ממלון, איש עסקים
ובעל תעשיה עשיר ומיוחם.
אליעזר מטלון מנהל עתה את עסקי אביו
המנוח, משה יצחק מטלון, הכוללים פרדסים
רבים ובתים בתל־אביב. רכושו נאמד במאות
אלפי לירות. נוסף לזאת הוא גם קרוב
משפחה של יחזקאל סהר, המפקח הכללי
של משטרת ישראל, וידידו של סגנו, עמום
בן־גוריון.
כחצי שעה לאחר שהובא רוסינוב הפצוע
לבית החולים, הופיע לשם גם אליעזר
מטלון, בפיז׳מה, כשכולו נרגש וחיור* .הילד
שלי לקח את האקדח וירה,״ אמר
מטלון לנאספים. ,אני אעשה את הכל שיהיה
בסדר. אפצה את כולם ואשלם פיצויים״.
אולם
כשהחלה המשטרה לגבות עדויות,
היה בפי משפחת מטלון סיפור שונה לגמרי•
הם כבר הספיקו להתיעץ עם עורכי
דינם.
בנו של מטלון, ילד בעל שיער בלונדי מתולתל
שעדי הראיה העידו כי הוא ירה
ברוסינוב, הכחיש בכלל כי האקדח היה בידיי•
הוא סיפר :״ילד אחר ירה, אני הוצאתי
ממנו את האקדח.״
לא היה ערך רב לדבריו של הילד, לוא
גם היו מתקבלים על הדעת. כי ילד בגיל
זה אינו אחראי למעשיו בפני החוק. אחראי
במקרה זה האיש שאיפשר לו להגיע אל
האקדח הטעון ולהשתמש בו. היה זה אליעזר
מטלון, האיש ששמו לא הוזכר בהודעות
המשטרה אפילו ברמז דק.

דרכי חיים

האד העשיר

קומץ הישישים המתפללים בבית־הכנסת
הקטן, ברח ב הגולן בחיפה, היו אובדי עצות.
המתפלל העשירי בושש לבוא. היה חסר אדם
אחד להשלמת המנץ׳ לתפילת שמונה־עשרה
של מוצאי שבת.
לאחר שחיכו שעה ארוכה לשוא, עצרו
את אחד העוברים ברחוב, התחננו לפניו
להיכנס למספר דקות לבית־הכנסת לצורך
התפילה. הזר מילמל מספר מלים בלתי־ברורות,
והזקנים דחפו לידיו סידור תפילה
ומיהרו בשמחה למלא את מצות התפילה.
רבה היתר. הפתעתם של המתפללים בתום
התפילה, כאשר הפסיק הזר את שתיקתו
לפתע, תבע מהזקנים תשלום שכר מירחה
בסך שתי לירות, עביר השתתפותו בתפילה.
ההפתעה הפכה לרוגז, מיד החלו הזקנים
לשפוך על הזר מחלל קדושת־ר,תפילה מסר
קלל! ת וגידופים. אך הזר לא נרתע.
ואז נפלה ההפתעה. המתפלל העשירי
לא היה יהודי בכלל .״מה אתם רוצים
ממני?״ שאל ,״אני ערבי ואתם כמש סחבתם
אותי מהרחוב. זה לא איכפת לי. אבל בגלל
זה, איחרתי לקולנוע והכרטיס שקניתי כבר
לא שווה כלום.״
אך המתפללים לא נרגעו. בעיקר העיקה
על מצפונם השאלה העקרונית: האם אפשר
לשלם עבור תפילה?
הערבי הוא שמצא את הפתרון המחיכס:
״כל פעם, קוראים לי יהודים דתיים בשב־ודת
כדי להדליק להם אש במטבח. לפתות
את הרדיו וכל מיני דברים כאלה. אני
לא יודע מה זה בדיוק שייך, אבל זה גם כן
משהו דתי. ומכיוון שהב כשלמים לי בשביל
שירותים כאלה, למה לא תשלמו לי
אתם בשביל השרות שעשיתי?״
הישישים ערכו מגבית חירום, אספו לירה
אחת. הערבי הסכים לקבל את הסכום כפיצוי
נא ת׳ הסתלק,
אחריו השאיר תשעה יהודים אדוקים מתווכחים
אם תפילתם נשמעה בשמים או לא
ואם דינו של גוי חול כדינו של גוי שבת.

בורבך מאליר•.
נ ל סו ך תי אני ע עזנ ת.י
׳^112

נרכן! ומודנן לזיוווטוון וללהקת הקרת
״ידיד טוב מכירים בעת צרה ומצוקה ואתם הוכחתם זאת כאשר נשארתם
בארצנו למרות סכנת המלחמה והקרבות שהתחוללו כאן.״ במלים אלה פנה
ראש עיריית רמת־גן, אברהם קריניצי, לאמני להקת ״רביו על הקרח״
במסיבת חנוכה חגיגית שהתקיימה בלשכת ראש העיר בא׳ דחנוכה 38 .
האמנים הביעו את התפעלותם מעיר הגנים והודו לראש העיר ולסגנו, שלום
זיסמן. הם הבטיחו לחזור עוד השנה. בשם הזירהטרון הודה יוסף שפרן
עבור העזרה המוסרית והממשית הגדולה שראשי רמת־גן הגישו בקשר
לבוא הלהקה. שפרן הביע את תקוותו שראש העיר רמת־גן ,״האבא״ של
הזירהטרון ימשיך עוד שנים רבות בפעולתו הברוכה למען רמת־גן ואזרחיה.
באותו מעמד ענד ראש העיר את סמל עיריית רמת־גן לאדווין לופט,
מנהל הברת דאקא בחיפה. עבור מאמציו המרובים בהבאת הלהקה שהיתר,
לתפארת רמת־גן. כן קיבלו כל האמנים את ספרו של ראש העיר ,״בכוח
המעשה״ ,וחתמו את שמותיהם בספר האורחים. בתצלום עומדים מימין
ראש העיר: ה״ה יוסף שפרן ואהרון ברמן מנהלי הזירהטרון וה״ה פטר
לנדסמן ואדווין לופט, מנהלי דאקא ואמפרסרי להקת הקרח.

קולנוע
סרטים
ע ק רו ת קו לנו עי ת
אודות ונכרת לסלי (תכלת, תל־אביב;
ארצסדהברית) מנסה להחזיר את כוכבת ה
במה
האמריקאית המבוגרת, שירלי בות׳על
מבצעה המשחקי המשובח בשובי שבא הקטנה,

הופיעו:

,מופת״
א. ס .פושקין -בודי ם גו דו נו ב
יצירת המופת של גדול משוררי רוסיה.
לספר צירף המתרגם מדור גדול של פירושים והערות מאלפות.

המתרגם־ א. שלונסקי־
,לכול״

מ. פישווין ן שן
ספור שכולו פיוט ואהבה, שיר־השירים לאדם האוהב והיוצר, זיווג
מופלא של דעת האדם ודעת האדמה ויצוריה — ועל כולם —
הבטחון בטוב שביצור האנושי.

המתרגם: א .שלונסקי
,מדע לכל ״
סר ליאונרד רולי -אוד כשדי
סיכומי התגליות הארכיאולוגיות — רקונסטרוקציה של אחת
התרבויות העתיקות ביותר — שחר ההיסטוריה של המזרח התיכון
וגזעיו — אגדה ומדע בחקר אבות העברים.
המתרגם: או רי רם
,שירה״

גיטל מישקובסקי -ביקוד דווי
ספר ראשון למשוררת, שהיסורים והאמונה נאבקים בשירתה
ומצטרפים לביטוי נאמן של רגשי היחיד והכלל.

שזיכה אותה בשעתו בפרס האוסקר. הוא
מעמיד אותה במרכז עלילה ריקנית ורמת־טית,
בתפקיד הדומה במקצת לתפקיד אות!
מילאה בשבא הקטנה.
הפעם, ביצירתו של האל ולים, שירלי
בות היא זמרת־רקדנית מזקינה, במועדון
לילד, מדרגה שלישית, מליאת מרירות ואכזבה
מחייה. עד שהיא נתקלת בגבר מבוגר
(רוברט רייאן) ,טיפ ס מוזר וסגור, המציע
לד, לצאת עמו לחופשה של כמה שבועות.
שירלי הבלונדינית, הרחוקה מלד,יראות
צעירה ויפה גם בעזרת איפור הוליבודי,
אך מלבבת במשחקה והבעות פניה, נענית
לבקשת הגבר הזר לה ללא כל תנאי, מאבדת
את משרתה.
בששת השבועות שהם מבלים יחד מתברר
רק כי ג׳ורג׳ לסלי (רייאן) הוא בעל תעשיה
עייף, הסובל מנדודי שינה ומתעמק מזה
עשרים שנה בתולדות מלחמת האזרחים האמריקאית,
כאילו היתה זו מלחמתו הפרטית.
בעזרתו, רוכשת שירלי חנות בגדים, נשארת
רווקה וגלמודה במשך כל השנה, לבד
מששה שבועות בהם היא מבלה בחברתו.
גם כשמתברר לה שג׳ורג׳ לסלי הוא רק
חלק משמו של ידידה וכי הוא נשוי ואב
לילדים ומשמש כמומחה תעופה נכבד, היא
ממשיכה לארח עמו לחברה בימי חופשתו,
ללא תמורה ומבלי להתעניין בחייו הפרטיים.
כלי דמעות ונשיקות. העלילה היתד,
יכולה להימשך עד עצם היום הזה, לולא
מת לסלי באמצע משבץ לב, הותיר לידידתו
דירה מפוארת, כשהיא מתפרנסת מהשכרת
חדרים בה.
בניגוד לשובי שבא הקטנה, שגם היא היתד,
עלילה ריקנית, אופיינית לעקרות הבמה
האמריקאית׳ לא הניח התפקיד הנוכחי לשחקנית
בות להציג את כל יכולתה ולגלם
אב־טיפוס בלתי נשכח של דמות כפי שעשתה
בקודם.
היא משחקת טוב וגם רוברט רייאן הופך
לאנושי במקצת את התפקיד המטופש שניתן
לו. עם ׳זאת קשה להבין לשם מה נוצרים
סרטים מעין זה. אפילו בקהל רומנטי של
נשים בגיל העמידה, אין הם מצליחים
להזיל דמעות, ומה עוד שאת מספר הנשיקות
אפשר למנות על אצבעות יד אחת.

יומן החדשות
מכתב געגועי
בימים אלה הגיעה דרישת שלום תוססת
לישראל, ממלכת היין הישראלית לשעבר,
זיוה שפיר, שהפכה לכוכבת הוליבודית.
במכתב ששלחה למערכת הארץ כותבת זיוה
שפיר:
.11.16.1956
״זה זמן מה שהינני יושבת לכתוב כמה
מילים וחוסר כשרוני להביעה רגשות ומחשבות
אבסתרקטיות מעל גבי הנייר עיקב
א תי מלשלוח מכתב מושלם.
״לבי כל כך מלא גאוה על שאני ישראלית,
וביחוד בימים אלה שארצנו מוזכרת מעל
גבי עותונות ארצות הברית מדי יום ביומו

״כפי שכבר כתבתי בתחילת מכתבי,
כשרוני בכתיבת מכתבים הוא אפס לכן
הרבה מהמתרחש במחשבותי ולבי לא
אוכל להביע. רוצה הייתי אך למסור שלום
לכל קוראי המכירים אותי ואלד, שלא
ולחזור ולהגיד כי הוליבוד אמנם רחוקה
מחיפה גיאוגרפיקלי אך לאמיתו של דבר הרי
שהארץ שלי תמיד אתי באשר עבודתי תיקח
אותי.
״מסיבות ששיכות אך ורק לתעשית הסרטים
ולעבודתי בתעשיה זו נאלצתי לשנות
את שמי משפיר לרודן. לכן אסיים
הפעם בדרישת שלום חמה חמה
ובכבוד רב
(—) זיוה רודן (שפיר).״

אכזבהמ שו דשת
השישי ביוני (אלנגי, תל־אביב) .סגן
אלוף בריטי (ריצ׳ארד טוד) וסרן אמריקאי
(רוברט טיילור) ,מתחלקים בנושא אהבתם.
בשעת פעולה צבאית נהרג הראשון והשני

בטנאית סמיה גמאל
כוס, סיגריה וחנזוקים

נפצע, והמאהבת האומללה נשארת לבסוף
קרחת מכאן ומכאן.
סרט מלחמה מלודרמטי על רקע לונדון
המוכצצת, עשוי בטעם רע ובמלאכותיות
בולטת.

ה מ ) 1תהמשחרר,
האניותלקרב(נווגרבי, תל־אביב) .קפיטן
הוקם (ג׳ף צ׳נדלר) ,מפקד על ספינת
משא קטנה בקרבות האוקינוס השקט, במטרה
לזכות בפיקוד על משחתת. הוא מטיל
חיתתו על הצוות ומוציאו בשלום מקרבות
רבים עם היפנים. רק מותו מונע ממנו הובלת
משחתת לקרב.
סרט טוב בסוגו, נטול ציונות וסנטימנטליות
זולה. תמונות קרב מצויינות וצילומי
ים מרהיבים.
3וסוסיגריה (עזן, תל־אביב) הסרט
המצרי מושך, זה כמה שבועות, רבבות צופים
— רובם מעולי ארצות דוברות ערבית.
עיקר המשיכה: שרירי בטנה המצויינים וגופה
המרהיב של סמיה גמאל, רקדנית הבטן
שזכתה לפרסום עולמי.

מוצג 1ראוי
אלה הסרטים הסוצגיס בשבוע זה בערי
הארץ ואשר העולם הזה ממליץ לראותם:

טובי די ק (אזיסון, ירושלים) יצירת
המופת הסמלית של הסופר האמריקאי הרמן
מלוויל, על ציד הלויתן הלבן, בגילגול קולנועי
שלישי, נאמן למקור. גריגורי פק.
• קאדילק הזהב (חן, תל-אביב) עולם
העסקים האמריקאי בראי עקום של ג׳ודי
הולידיי ופול דוגלאס.
• בנות גידלתי (ארמון־דוד, תל־אביב)
צ׳ארלס לוד,טון מביא את בנותיו לחופה,
למצוות ולמעשים טובים למדי בקומדיה
אנגלית משעשעת.
• זמנים מודרניים (תמר, תל-אביב)
יצירה אילמת גאונית של צ׳ארלי צ׳אפלין
על האדם בדור המהפכה התעשייתית וד,מיכון.
פאולט גודארד.
העולם הזה 999

התקדמנו לאורך ואדי יעקובוביץ, הגענו להצהלבות אברמוביץ והמשכנו לסנה הבוער

\ז 3ר>ד
** ה שאני שונא זה להיות מחוץ לענינ׳ים. בשעתו,
^ /כאשר שחררנו את אילת, הגעתי לשם אחרי שלא
נשאר אפילו אלמוג אחד בים. אצל כל השכנים וכל
החברים שלי היו אלמוגים על המזנון. רק אצלי לא. הלכתי
לים לחפש אלמוג. קיפוד ים עקץ אותי, מלפפון ים
עקץ אותי, אפילו כריש התקרב אלי׳ אבל אף אלמוג אחד.
עשיתי מה שהסבא היה עושה במקרה כזה וחזרתי הביתה
בלי אלמוג. אבל למדתי לקח לבאות. מהיום, החלטתי,
אהיה הראשון להגיע לכל מקום חדש שננתח בפני קהל
הטיילים, והמזכרות התלויות אצלי על הקיר תהיינה שם
דבר בארץ.
את השנים שעברו בין מבצע אילת ומבצע סיני הקדשתי
לאיסוף חפצים מועילים. שתי חרבות בידואיות תלויות
אצלי על הקיר. על הרצפות פזורים מכתשי־עץ לקפה, תוצרת
בידואית, וכמו כן יש לי שולחנות משושים, פינג׳אנים,
מסבחות, ובכלל הדירה שלי ברכוש הנטוש עושה רושם
מזרחי מאד, על בל תייר. יש לי אפילו כדי שמן מתקופת
האבות ושני עמודי שיש מהתקופה ההלניסטית, ומנורות
שמן מתקופת החשמונאים. כי אני אוהב את הארץ. וזוהי
אהבה שאינה תלויה בדבר, כי מה יש לי מזה?

סאת עמ 1ס >ן נץ
של העתונות היומית. אותתנו להם שני פסוקים מהתנ״ב והם
החזירו לנו בפסוק מההגדה. המשכנו.

חתיכה מהסנה

** וד ממרחק רב אפשר היה להרגיש שאנחנו מתקרבים
! 2להר האלוהים. על כל עשרה מטר היה קיוסק קטן׳
וקהל עולי רגל צמאים שתה טמפו ומי־עמי. רוכלים
עליזים מכרו סיגריות, מסרקים, עטים נובעים, צעצועים
בצורת לוחות הברית ושוקולדה ״סיני״ .צלמים צילמו את
הקהל, גם בודדים או זוגות זוגות, ושוטר תנועה על סוס
לבן שמר על הסדר. הסוס פסע פסיעות מדודות והדורות,

הנזירים קיבלו אותנו במלח ויין, לפי המסורת. מורה הדרך
שלנו נשא באזניהם נאום ברכה, הזכיר את משה, את פינסקר
וליליינבום, ומסר לו שי מועד העובדים שלנו — תיק עור
חדש עם ריץ׳־רץ׳ ועליו באותיות נחושת הקדשה — ״אם
תרצו אין זאת אגדה״ .הנזירים ניצבו בשורה, שרו ״מעוז
צור ישועתי״ ,ואב המנזר ניקופורוס קרא באזנינו את המאמר
הראשי של אחד מעתוני הערב. כמו כן חילק בינינו את
נוסח הכניעה של המנזר בסטנסיל. לאחר טכס חגיגי זה
התפזרנו כולנו במנזר, לראות את אוצרות האמנות.
ילא העט לתאר מה שראינו שם. צריך להשאר במקום
לפחות כמה שעות כדי להספיק לראות משהו. ואנו אנשים
עובדים הננו, וזמננו קודש קדשים הוא. אבל בכל זאת
הספקנו לראות את הצילומים שהשאירו במקום ססיל ב.
דה־מיל ועוזריו, ששהו במקום לצורך הנצחת המאורע
התנ״כי הגדול, וכמו כן ראינו את ספר האורחים ובי
חתימות אנשי שם ואנשי השורה, סופרים, אמנים ומשוררים,

לבד, זה לא קונץ
ף* וף סוף הגיע היום הגדול. כבר מזמן הרגשתי
^ שמשהו מתבשל באוויר. פיניתי חדר מיוחד בשביל
מזכרות חדשות. והנה הודיעו לי שלפי ההסדר בין המוסדות
הגיע תורו של ועד העובדים שלנו לנסוע לסיני. וזה היה
בצדק, כי בענף המתכת ובענף העץ ובענף המכניקה העדינה
כבר נסעו כל ועדי העובדים וחזרו עם מטען חוויות של
טונות. ובמטען כזה אין לזלזל. זהו מטען לאומי.
ועכשיו תרשו לי לומר כמה מלים על המדבר. אני יודע
היטב מה זה מדבר. פעם היתד, כל הארץ הזאת מדבר. מדבר
הוא חומר גלם ולא יותר. אם אתה רוצה, הוא נשאר מדבר.
גמלים, חול, שמש, קוצים, רועי צאן וכל מיני קדחת. אבל
אם אתה ניגש בגישה מודרנית מעשית, אפשר להפוך כל
מדבר למכרה זהב ולגן פורח. צריך רק ארגון. בלי ארגון
כל הלודבר לא שווה פרוטה אחת.
יצאנו בשיירה גדולה, אלף מכוניות. לא קונץ לצאת יחידי
למדבר, ברגל או רכוב על גמל, לחלום תחת שמי הכוכבים
וכר. זאת לא אותה החוויה. הרבה יותר נעים יחד עם כל
החברים מהשיכון וממקום העבודה. יש עם מי לדבר בדרך.
בהתחלה התקדמנו לאורך ואדי יעקובוביץ׳ ,על שם זה שנתן
את הכסף לסלול את הכביש בואדי, שנקרא פעם באיזה שם
משונה. בהצטלבות אברמוביץ׳ פנינו קצת מזרחה, ואחר
המשכנו שוב דרומה לאודך נתיב עשרת הדיברות. בדרכנו
פגשנו שיירה בת מאה מכוניות של כתבים צבאיים מעתונות
הערב, ושתי שיירות בנות מאתים כל אחת, כתבים צבאיים

כמי שיודע את חן המקום עליו הוא דורך. מכוניתנו
עצרה, וכולנו קפצנו לקנות מזכרות. אני קניתי שני לוחות
ברית קטנים, עשויים מאבני המקום, ועליהם עשרת
הדיברות עם הערות ותיקונים׳ וכמו כן גם פסל קטן של
משה, עשוי מחומר פלסטי בלתי שביר. זה חשוב, כי
גם ילדים יכולים לשחק עם זה ללא חשש שבירה.
המשכנו הלאה עד לסנה הקדוש. פה היה קשה מאד
להדחק, אבל היות וקנינו כרטיסי כניסה במאורגן עוד
בתל־אביב (מזכיר הועד שלנו הוא בחור בעל קשרים)
הצלחנו להכנם כמעט כולנו. המקום מסודר יפה ובטוב טעם.
בכניסה יש בית קפה למבקרים, ושם כתב גדול פזמונאי
הדור את הפזמון הידוע על הסנה, עם העקיצה המפורסמת
לד״ר סנה. כולנו זוכרים את המעמד החגיגי בוי נקרא שיר
זה בכנסת.
לאחר הכניסה מתמשכת שורה יפה של עמודי בטון
בטון עד לבנין הראשי, העשוי כולו שיש איטלקי. במעלית
אוטומטית עולים לקומה השמינית, ושם, בתוך עציץ
גדול (שקיבל את הפרס בביינאלר ).שוכן הסנה. כשאף אחד
לא הסתכל קצצתי לי מהר ענף קטן מהעץ הנחמד הזה,
והאזנתי לדברי ההסברה של דובר משרד הדתות. הוא סיפר
לנו באיזה מאמצים הועבר הסנה מהמשתלה ואיך הכניסו
בו צינ רות ניאון כדי שיאיר בלילה. אבל לא רצינו להתעכב
עד הלילה, והמשכנו בדרכנו להר האלוהים.
אולם אין מסע ללא הרפתקאות. מכונית אחת התקלקלה
והיה צורך 7חכות עד שתבוא מכונית גרר מר,גרז׳ של
המנזר. רק אחרי זה יכולנו להמשיך. וכאן אני רוצה להתעכב
קמעה על תיאור הנוף.

הכומר מחלק סטגסי? ויין
** ולנו קראנו את השורות המרטיטות של אותו כתב
^ צבאי שהכניס את המנזר ואת ההר הקדוש תחת עולה
של מדינת ישראל .״נפעמים ומתרוננים מהנוף השגיא״,
כך אמר באותו מנשר בזתי נשכח. ואמנם, אין להכחיש
שהנוף הוא שגיא מאין כמוהו. צוקים תלולים וקודרים
גולשים מתוך שמי בין־הערבים ועל הצוקים באותיות מאירות
עינים שמות כל העתונאים שחירפו את. נפשם לבוא הנה.
בלב עולה זכר עמוד האש ועט,ד הענן, וזכר הפסוקים
נוראי ההוד ״?ייסעו מסוכות ויחנו ברפידים״ ,וכל המקום
מזכיר את המעמד הנשגב, מעמו הר סיני ומתן התורה.

אנשי צבא וילדי בתי הספר, חתך נאמן של האומה. בלטה
מכולם אימרה אחת של אחד מגדולי הדור, כתובה בעט
גלובוס׳ ״מסיני ועד סיני לא קם כסיני״ .קצר וממצה. לא
יכולתי להתאפק, וכתבתי גם אני :״היי הג׳יס, היי הג׳ים,
איזה לילה מסביב!״

חוויות, מזפרות וחפצים מועילים

—,סזו
?1או^זזזזדרז
זה נערכנו כולנו למסדר הסיוע
ך* אחר סיור
/בא־כח אחד המוסדות עמד על קדושת המקום והתעכב
על המשמעות המיוחדת שבחזרה על מעמד עתיק, בי״יבי
אלה. ה ,א סיים בידיעה המשמחת שהר סיני אומץ על־ידי
מועצת עירית ומת־גן. כולנו נשמנו לרווחה, ידענו ששוב
לא יעמוד ההר בשממתו.
בדרכנו חזרה התעכבנו קלות בשיכון החדש למרגלות ההר,
ובכפר האמנים ״לא תנאף״ ,שחבריו עוסקים בציור נוף
לתיירים, ענף המכנים דולרים רבים. קניתי תמונת שמן
קטנה, עירום על רקע מקראי־הירואי. בקולנוע ״אוהל
מועד״ הציגו את ״טרזן מלך הכזבים״ ,אבל לא רצינו
לראות. הדלקנו מדורה ועשינו קומזיץ. מישהו מצא כבש,
מישהו הביא קפה, והיה שמח. בומבה, הבדרן הידוע,
שעשע אותנו בפארודיות על המצרים, וצחקנו כולנו צחוק
לבבי בריא. אשרי העם שאינו מאבד את ח! ש ההומור גם
בימי מבחן.
עייף, מלא רשמים וחוויות, מזכרות וחפצים מועילים,
חזרתי עוד באותו לילה לתל־אביב. לבשתי פיז׳מה,
נכנסתי למיטה, לקחתי ביד ספרתנ״כ, קראתי בו ומיד
נפלה עלי תרדמה. ישנתי שנת ישרים.
בשנתי חלמתי חלום מ! זר. הייתי יחף, בודד בערבה\ .
הלילה היה שחור והצוקים היו לבנים. הלכתי לבדי במדבר.
מעלי נצנצו הכוכבים באור מוזר, מתעתע. מפעם לפעם
החרידה את השלווה יללת תן או כוס החרבות. הלכתי
והלכתי, ימים ולילות, ואין קץ למדבר הגדול והנורא הזה.
התכקכלתי בעשבי בר וישנתי במערות. לעתים הייתי סתם
פורש מתחתי את הגלימה ומניח את המקל למראשותי,
מסתכל למעלה וחושב מחשבות. פעם בחודש הייתי מגיע
לנווה במדבר, קצת דקלים, מים, צל. אחר הייתי ממשיך
הלאה. איזה מדבר. עצמות מלבינות בצידי הדרכים.
התעוררתי בבוקר מכ!סה זעהקרה, ושמחתי שזה היה
רק חלום. מיהרתי למשרד בשמחה עצומה.

אנשים
רדיו גלים קצרים
ה מיקרו הו דרלבית ־ ה ד ׳1
ת ק די ם ה שו ם נקבע השבוע, כאשר הנהלת
בתי המשפט נעתרה לראשונה לבקשת
קול ישראל והרשתה להקליט דיון משפטי.
במדינות רבות בע לם, שידורם של משפטים
בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת הוא אחד
הסוגים המרתקים ביותר של משדרים. א לם
בישראל לא הורשה הדבר עד כה, לכרות
פניות חוזרות ונשנות.
ההקלטה הראשונה נערכה בבית המשפט המחוזי,
שעה שהתבררה בפני השופט אליהו
מני תביעת פיצויים על סך 46 אלף ל״י של
נכה תאונת־דרכים. הקלטה ראשונה זו תשודר
במסגרת סידרה חדשה של כתב־ת רדיו־פוניות,
הערוכה בידי הבמאי פ-טר פריי.
הסידרה תיקרא בשם קול אחד ואחד ותשודר
אחת לחוד ש...
פרם חודשי ליצירה מוסיקלית יינתן
החל מהחודש על־ידי קול ציון לגולה, במטרה
לעודד את יצירתם של שירים עממיים,
קטעי מוסיקה קלה ומוסיקה לריק דים
מכל הסוגים. היצירה, הצריכה להימשך לא
יותר מ־ 4דקות, תזכה בפרס של 50ל״י,
נוסף על זכויות היוצרים המקובלות. בתחרות,
שתיערך באופן קבוע מדי חודש בחודשו,
רשאים להשתתף מלחינים מקצועיים
וחובבים, החופשיים לבהור לעצמם את
אופן־הביצוע הנראה להם, מזמרת סולו ועד
למקהלה ותזמורת.

מה נשמע
הדבר העיקרי שנשאר כיום בקול ישראל
כשריד ממאמץ ימי־החירום הוא אותו דבר
הנקרא בעברית טובה בשם באלאגאן. סיום
הסיבוב השני השאיר את שירות השידור
עם מערכת מישדריס מורחבת, מבלי שנמצאו
אנשים נוספים ותקציב נוסף לביצועה הלכת
למעשה. כתוצאה מכך, אין לדעת מראש
נלקעמים אפילו כדי שעות אחדות) אם טיט״
דר מסויים, שנקבע בלוח המישדריס, יקויים,
יוחלף במישדר אחר, יתבטל לחלוטין או
יידחה לסועד אחר.
בשבוע הבא (ויש להוסיף: אם ירצה השם)
יושמעו, כתוצאה מכך, כמה מישדרים שעליהם
כבר נמסר בטור זה בשבועות הקודמים.
ונוספות עליהם התכניות הבאות העשויות
להיות מענינות:

ס שלושה כם ירח אחת (יום ד׳;

האם ילדך אוכל
את הסיד מעל הקיר?
זו אינה הופעה בלתי־רגילה
לראות ילד בגיל הגידול קולף
שכבת סיד מעל הקיר ואוכל
אותה לתיאבון.
שום ענשים לא יועילו. אש
ילדך קולף קירות, סימן הוא
שגופו אינו מקבל את כמות
הסידן הדרושה לו כל כך לחיזוק
עצמותיו בתקופת הגידול והוא
מרגיש ״רעבון״ מיוחד לסיד.
הידעת שדגי־הים הקטנים, הט חונים
על עצמותיהם, ישביעו
רעבון זה? דגי־היש עשירים
בסידן ומינרלים אחרים הדרו שים
לילד בתקופת הגידול.
תני לו יום־יום דגי־ים לברי אותו
— גופו יקבל את המי נרלים
הדרושים לו וגם הקירות
בביתך ישארו שלמים

; 9.30 קול ישראל) — החיננית שהונחה לפני
שלושה חודשים׳ עם צאתו של שלום
רוזנפלד לארצות־הברית, במקרר — הוצאה
עתה, עם שובו, כשיחד אתו בצוות נמצאים
גם גבריאל צפרוני, אמנון אחי־נעמי, דן בך
אמוץ, שמואל אלמוג ודן אלמגור. מסמר
התוכנית היא הופעתו של פרץ הררי, חבר
קיבוץ אפיקים, שניחן ביכולת הבלתי־רגילה
לשרוק ולשיר בעצמו בכמה קולות בבת־אחת.
הוא השמיע בעת ההקלטה וואריאציות
על מעוז צור, כשהן ממוזגות עם מוסיקת
לילה זעירה, תוך כדי פתירת שאלות חשבוניות
על לוח שחור, לעיני הקהל. פריטים
אחרים בתוכנית החדשה, שרק חלקים ממנה
ישודרו השבוע: הצוות מהבר מצעים למפלגות
דמיוניות, כשרוזנפלד בוחר ב״מפ־לגת
הקונסרבטיבים — אוכלי השימורים״,
אחי־בעמי ב״אירגון אמהות בלתי־עובדות״,
אלמוג ב״מפלגת בעלי־הבתיב״ ,בן־אמוץ ב־
״מפלא״י ־ מפלגת האמנות הישראלית״,
צפרוני ב״חידוש הדת״ ואילו אלמגור קורא
מצע מחורז שעיקרו — ״ילדי־גן־הילוים,
התאחדו!״ כן מתבקש הצוות ;הגיע לשורה
של שיאים (מה זה שיא השקט? צפרוני:
״דן בן־אמוץ!״ דן בן־אמוץ. :החותנת של
צפרוני!״) ולחקות סידרה של הרצאות. רוזנפלד
מרצד. על ״הסקס־אפיל והבע״ה ה-ד,ודיי״1׳
בן־אמוץ על ״החלל והזמן -ואחי-נעמי
נושא, הספד לד״ר קינסיי*.

9מסמכי האוייכ מספרים (-וס
ה 8גלי צה״ל) — תוכנית ראשינה בסדרה
של שלוש תוכניות שבועיות, בהן תגיש
שולמית הראבן מבחר מתוך המבמכים הני-
תנים־לפירסום שנמצאו על־ידי כוחות צה״ל
ברציעת־עזה ובסיני, בתוכם פקודות־יום,
מערכים צבאיים והוראות לחיילים הנופלים
בשבי.
כימות ובדים (שבת; ; 1.30 קול
ישראל) — בין השאר, תכלול התוכנית קטעים
ממחזהו של ג׳ורג׳ גרנארד שו לעולם
אין לדעת, שיוצג בקרוב בתיאטרון הקאמרי,
וכן קטעים מתוך אנח כריסטי מאת יוג׳ין
יו׳ניל, שעל הכנתו שוקד הבמאי היי קילוס
בתיאטרון הבימה.

טיו די־ ש רו־מעשה
מופת: מונית נעצרה בשער־הגיא
על מנת להצטייד בדלק. ניגש אל המינית
חייל שירד ממשלט כמ ך, ופנה לנוסעי המכונית
בבקשה לתת לו ולחבריו עיתון יומי,
לאחר שמזה ימים לא זכו לקרוא עתון.
התברר, שעיתון יומי עברי נמצא רק ברשות
של אחת הנוסעות, שמסרה אותי אומנם
לחייל, אך רק לאחר שגבתה את מחירו המלא.
כל העניין לא היד, מע־רר הש־מת־לב
כד. בולטת, אילמלי היה שם הנוסעת צי פו רה
שרת השופט החוקר של הסוכנות
ויושב ראש וועדת החוקה׳ חוק ומש״
פט בכנסת, ה״כ אזדית העבודה נהום
ניר, נשאר ללא חוק. הוא הלה השבוע על
לוח ר,מ דעות של הכנסת מודעה בלש־ן זו:
״מי שלקח בטעות או בזדון את (בפר בקודה)
החוק הפלילי שלי, מתבקש להחזיר לי
אותו, כי לי הוא בטח יביא יותר תועלה״
טיולי הצמרת הישראלית (וקרוביה
ונשיה וידידיה ומכריה ומשרתיה) במרחבי
הדרום ביבשה ובאוויר, על חשבון
משלם־המסים ומלאי־הדלק הזעום של המדינה,
זכו השבוע לכינוי עממי חדש:
״טיולי־שרד״ .אחד הטיולים האלה, של מנהלי
המשרדים הממשלתיים וסגניהם, נערך
השבוע בשני מטוסי־תובלה, אחרי שנציב
המנגנון דוד רהוליו הקציב לכך את הסכום
הדרוש. בשעה שחלפו המטוסים מעל
לשטח, הסתובב במטוס מנהל משרד
הדתות שלמה זנוויל בהנא וחילק לנוסעים
ספרי תהילים זעירים אגב, השבועון
האמריקאי טייס תיאר השבוע את
כהנא חובב־הפירסום כ״שר הדתות של יש
ראל״
ואילו לפרופסור בנימין מ! ר נתן
את התואר ״דקן האוניברסיטה העברית של
תל־אביב
תיאטרון הבימה החל בחזרות על המחזה
יומנה של אנה פראנק, אך עדיין לא ברור
אם הצגתו תהיה אפשרית. הסיבה: עם
פירסום היומן, פנה סופר ישראלי לאביה
על הנערה והצליח לשריין, לעצמו את זכות
ההמחזה בישראל. בינתיים, הומחז המחזה
בארצות־הברית וזכה שם להצלחה גדולה.
הבימה מבקשת להציג את הנוסח האמריקאי,
ובכך רוצה גם אביה של הנערה, אולם הסופר
הנוגע בדבר עומד לפי שעה על שלו.
את התרגום העברי של המחזה האמריקאי
הכין נסים אלוני בשיטת הציטוט
העצמי, שפותחה על־ידי ביג׳י ונתקבלה גם
על דעת שר־האוצר לוי אשכול (בנאומו
בוועידת מפא״י) ,הלך השבוע גם יושב־ראש
וועדת הכספים של הכנסת ישראל גורי.
במאמר שפירסם בשבועון מפא״י הפועל
הצעיר, ושהיה מוקדש ליחסי ישראל־בריטד
יה, הסתמך גורי לרוב על קטעים ממאמרים
ישנים של ישראל גורפינקל קריקטורה
של קריאל (״דוש)״ גרדוש, המתארת את
ברית־המועצות כשהיא בוחשת בקלחת ה־מזרח־התיכון׳
בעוד הסירים בפולין ובהוני
גאריה גולשים על גדותיהם, זכתה להד בינלאומי:
היא הועתקה על ידי העיתון האמריקאי
החשוב ביותר, ביו יורק טיימס
ד״ר נחום גולדמן, ששוחח בטלפון ממלון
הנשיא בירושלים, הופסק פתאום על־ידי
טלפוניסטית שביקשה אותו לסגור ל-
שיחת־חוץ מפתח־תקווה .״גברתי,״ השיב
גולדמן ,״אני משוחח שיחת־חוץ עם וושינגטון.״

פמו>ן
י השסע
ראש הממשלה דוד כן־גוריון, בכנס שהוקדש לפתיחת מכירת איגרות
מילווה הבטחון :״עמנו נקרא בעבר עם־אוויר, ואף על פי כן מפליא כיצד הגענו
במהירות כזאת לעליונות באוויר״.
ח״כ חרות יוחנן כאדר, על ההיטלים החדשים :״הממשלה מצאה לה
פורקן מהמועקה המדינית על־ידי הטלת מסים נוספים.״
שר החינוך זלמן ארן, על התוכנית להפוך את לשכת העבודה ללשכת
עבודה ממלכתית :״נוכח חוסר העבודה המחמיר, תהיה זו לישכד, של מלך אביון.״
הרם יהודה ליים הכהן מיימון :״אני מסוגל לשנוא יהודי החשוד

בעיני שאין בו אהבת ישראל.״
ח״כ מפא״י מאיר ארגוב :״מתברר שהאבן על דרכה של ישראל
!באו״ם היא לא אבא אבן, אלא דאג האמרשילד.״
הסופר שמואל יוסף עגנון :״אני נוהג כמנהג כל הסופרים. כל

הסופרים, כשהם יושבים בחבורה, מדברים בנשים, וגם אני מדבר בנשים. ההבדל
הוא, שאני מדבר באשתי.״
ח״כ מפא״י אכרהם הרצפלד, בנאום בכנסת, בשבוע בו נאסר על
חיילי צה״ל למסור לעיתונות כל חומר שהוא על מבצע סיני :״כל המרבה לספר
במבצע סיני, הרי זה משובח.״
ח״כ מפא״י ככה אידלסון, בדיון בכנסת על חוק בולי הבטחון:

״הלוואי וימי חנוכה אלה יאירו לנו במסים הגדולים האלה, ההולמים את צרכינו.״
מדועלא יסכים להסביר
הרמט ״ כלרב־ א לו ףמשה דין, בהסבירו

; לעיתונאי זר את מערכת סיני :״ביצר היתד. ההתחלה — לא עלי לספר זאת. מה
! יהיה הסוף — טרם ברור ועוד מוקדם להתנבא. ומה המצב באמצע —ידוע לכל,
! ואין צורך להוסיף.״
ס ח״כ מפא״י יוסף אלמוגי :״בשעה שקומוניסטים פולניים כבר התחילו י לדבר פולנית, הונגארים — הונגארית, יוגוסלאבים — סרבית, איטלקים וצרפתיים
— בשפתם הם, הרי המפלגה הקומוניסטית הישראלית ממשיכה לדבר ברוסית עתיקה
של האב הרחום והחנון איבאן האיום.״
ס עורף ״הרות״ ידסיש נ ץ וויניצקי :״מנגנון ההסברה מילא את
תפקידו בצורה הראוייה לשמו: ס /ס 50 הס, ס״ 50 ברע.״
המבקר דם כר מלכי! /בשעת הרצאה :״זכרון סוב מה פירושו? אדם,
הזוכר רק את הטוב, ואת הרע הוא שובה מיו.״
ס העיתונאי שמואל סכיסלוצקי, בצטטו ברשימה על פרשת ריכארד
שטראוס בתזמורתך•הפילדזארמונית הישראגית את דעתו של מבקר רוסי :״אם
ריבארד — מוטנכוואגנר, ואם שטרא ס — מוטב כבר יוהאן.״
הקריין אפרים אבא, בפתיחת שידור הדשות בקול ישראל :״הרי
החדשות וסליחתן תחילה.״
הסופרת פראנסואז סאגאן, מחברת בוקר טוב, עצבות, בתשובה
לשאלת עיתונאי מהיכן רכשה נסיון כה עשיר בע״קי אהבים, שעליהם היא מרבה
לכתוב :״אנשים רבים מתארים את המוות• מבלי למוח.׳*
המבקר הספרותי רוכרט קלורמן, במאמר בניו-יורק טייטס :״לפני
זמן לא רב, היה זה נחשב לשערורייה, אם נתפסו נערות צעירות כשהן קוראות
ספרים מאותו סוג שהן כותב ת כיום.״
מנגן הג׳ אז ארמי שו ו ״כשאשר, לובשת תלבושת ספורטיבית, אין
.,פירושו שהיא מתכוננת להתעמל, וכשהיא לובשת בגד־ים אין בדעתה לשחות כלל.
אך כשהיא. מודדת שמלת־תופה, אבשר להיות בט ח שהיא מתכוונת לכך בכל
הרצינות.״
ראש ממשלת כרית המועצות ניקולאי כולגאנין, על הבחירות
בארצות־הברית :״אייז;הואר היה מנצח בבהירות, אפילו אם מולו היה עומד יריב
כמו מולוטוב.״
ס הכוכבת אודרי הפכורן, על יהסיד, עם בעלה, השחקן מל פראר :״אנו
מתעניינ-ם בשטחים שונים מאד זה מזה. בכלי אוהב ג׳אז, ולי עצמי אין כל עניין
בכך. אך לעומת זאת אני אוהבת את בעלי, וזה מאזן את שיווי־המשקל.״
0השחקן פאול נירמן כ ״כוכב מצליח הוא אדם׳שאת חתימתו מכבדים גם
המעריצים וגם הבאנקים.״

העולם הזח 999

שלושה לפידים נתחו את מחור הטירוף

באוריספיאדה
של מש1געיס
החיידק האולימפי הוא אחד החיידקים הקדומים בתולדות
האנושות. אף על פי כן, טרם נמצאה תרופה נגדו. מדי ארבע
שני ם -א ם העולם אינו מתלקח כ מל חמה -הו א מפה כמגיפה
למעלה ממחצית האנושות. איש אינו מחוסן נגדו, לא אתליטים,
לא שאר מיני ספורטאים, לא שופטים ולא צופים.
כשמתכנסים כל נגועי החיידק האולימפי יחד, כדי לחגוג
את זכר המשחקים האולימפיים הקדומים, והם באים איש
איש עם גאותו הלאומית, טעוני מתח גבוה, נדמה כאילו
נתקפו בולם כשגעון. אז מתרחשים דברים מוזרים מאוד.
ך! אולימפיאדה שהתקיימה באס־
2סטרדם, ב־ ,1928 הגיעה נבחרת הרצים
הצרפתית לשערי האיצטדיון האולימפי כדי
להתאמן לקראת תחרויות הגמר, אך השוער
עצר אותם בתקיפות :״אינכם יכולים להיכנס,
אין לכם רשיון, הסתלקו מכאן.״
האתליטים הצרפתיים הסתערו על השער,
ניענעו אותו כמטורפים — לשוא. עד אשר
הופיע מתוך האיצטדיון המזכיר הכללי של
המשלחת הצרפתית, פול מרישם .״אלה הם
חברי הנבחרת הצרפתית,״ הודיע רישם לשוער
,״השעה הזאת נקבעה להם לאימונים
באיצטדיון, הכנס אותם בבקשה.״
השוער רק הניע בראשו :״אסור!״
רק בשעה מאוחרת בלילה, לאחר שעות
רבות של התנצלויות ובקשות סליחה׳ ד,צ־ליח
הועד האולימפי לשכנע את המשלחת
הצרפתית שלא לעזוב את המשחקים. אולם
למחרת, כאשר צעדה הנבחרת הצרפתית על
דגליה וסמליה, למסדר הפתיחה באיצטדיון,
הבחינו הרצים כי השוער שעצר אותם ניצב
עדיין במקומו הקבוע. הספורטאים התפרצו
בשאגה מתוך שורותיהם, התנפלו על השוער
והחלו להכותו. ברגע האחרון ממש הצילה
אותו המשטרה מידיהם. ברור שהצרפתים,
שגאוותם הלאומית נפגעה סירבו להשתתף
במיצעד הפתיחה. היה צורך בלילה נוסף
של שיכנוע כדי שישתתפו לפתות בתחרויות.
מקרה
דומה אירע גם באולימפיאדה ה־, 15
שנערכה לפני ארבע שנים בהלסינקי, פינלנד.
בהתאם למסורת האולימפית, נישא הלפיד
האולימפי מאתונה להלסינקי בידי 15
אלף רצים. בהלסינקי עצמה עמד הרץ הפיני
המהולל, פבו נורמי, לקבל את הלפיד ולרוץ
עמו לאיצטדיון.
הכל היה מוכן לטקס הפתיחה. המשלחות
כבר ניצבו במיסדר לפני הבמה, עליה ניצב
נשיא פינלנד. כולם חיכו לנורמי שהתמהמה
משום מה. אותה שעה הגיע בדרך מקרה
לתא המכובדים אחד הסדרנים שסיפר סיפור
מצחיק מאוד, שהוא עצמו היה עד ראיה
לו .״אדם זקן לבוש תחתונים,״ כך סיפר,
״עומד ליד השער כשבידו לפיד אלומיניום,
והוא מנסה להתפרץ פנימה. היה צורך להזעיק
משטרה כדי לגרשו.״
המכובדים מיהרו לשער. שם עמד, כמובן,
איש כסוף שיער בבגדי ריצה. הוא החזיק
בידו את הלפיד האולימפי, כשהוא מנפנף
אותו בזעם כלפי השוערים.
״טיפשים!״ צעקו המכובדים,״ לפניכם עומד
הרץ המפורסם ביותר בפינלנד, תנו לו
להיכנס!״ הסדרנים הסתכלו במכובדים כ־בחבר
משוגעים :״איך הזקן הזה יכול להיכנס
אם אין לו כרטיס?״ תמהו.
רק כשהוזעקו חברי הועדה המארגנת
הפינית, הצליחו הם להכניס את נורמי ל־איצטדיון
ללא כרסים.

התנהגות ספורטאית
• י מרכז האולימפיאדה שהתקיימה׳ב-
לונדון, ב־ , 1908 עמד מירוץ המרתון.
אות הזינוק ניתן בטירת וינדזור, במרחק
26 מילין משערי האיצטדיון. הרץ הראשון
שהגיע לשערי האיצסדיון האולימפי היה
דורנדו פיאטרי, האיטלקי נמוך הקומה.
לתמהון כל הצופים, סנה דורנדו לכיוון
הבלתי נכון ואחר צנח על המסלול. לרגע
השתררה דממה בין רבבות הצופים. אחריה
החלו נשמעות קריאות בקהל :״עזרו לו,
עזרו לו שם!״ אחרים הזהירו :״אל תגעו
בו, זה בלתי חוקי *.השופטים הבריטים

המבולבלים לא ידעו מה לעשות, נאספו סביב
האיטלקי המעולף.
לפתע, עבר רחש בקהל. נמסר כי הרץ
הבריטי הפרון מתקרב לאיצטדיון. אותה
שעה היו כמחצית הצופים באיצטדיון תיירים
אמריקאיים, שיחסי מתיחות שררו בינם לבין
מארחיהם האנגלים. האמריקאים צידדו בכל
ספורטאי שיכול היה לגבור על האנגלים.
משום כך פרצו רבבות היאנקים בשאגות
עידוד לשופטים, שיעזרו לרץ האיטלקי או
לפחות שיכוונו אותו לכיוון הנכון לפני שיופיע
הרץ הבריטי.
אז באה ההפתעה הגדולה. התברר כי הרץ
המתקרב למגרש אינו בריטי כלל, אלא
אמריקאי. בן רגע הפכו הצופים האמריקאים
את עורם. אלה שרק דקה קודם לכן צעקו
ותבעו לעזור לאיטלקי, לא התבלבלו, החלו
לשאוג :״עזבו אותו, אל תיגעו בו!״ דוקא
צעקה זו שיכנעה את השופטים האנגלים
לעשות את מה שהיססו לעשות כל הזמן.
הם הרימו את פיאטרי הקטן וכיוונו אותו
למסלול הנכון.
באותה שניה ממש זינק הרץ האמריקאי
ג׳וני היים לתוך האיצטדיון, סובב את המסלול
והגיע לגמר, מבלי שאיש ירגיש בו
בסערה שקמה סביב סיאסרי.
הדגל האיטלקי הונף בחיפזון על התורן,
כשמתחתיו מתנוסס דגל הפסים והכוכבים.
רק לאחר ויכוח של שעות פסלו השופטים
את פיאטרי, העניקו את מדליית הזהב ל־הייס.
מאוחר יותר הפכו שני הרצים לרצים
מקצועיים. במירוץ מרתון שנערך שנה לאחר
מכן בניו־יורק׳ ניצח פיאטרי את הייס בהפרש
של 50 מטר.

שופטים מבולבלים
^ רו ר שבין המון של רבבות, הצורח
4ומריע ללא הפוגה, נוסף לרעש רמקולים
ותזמורות מחרישות אזניים, מסוגל גם
המתון שבשופטים לצאת מדעתו. באולימפיאדה
שהתקיימה בלוס־אנג׳לס, ב־ ,1932 טעה
השופט הראשי במירוץ של 3000 מטרים
מכשולים במנין הסיבובים שסובבו הרצים
את המסלולים, הניף לפני הסיום שלט לפיו
היה על הרצים להקיף את האיצטדיון פעם
אחת יותר מכפי הצורך.
גם לאחר שהעירו לו על טעותו, סירב
השופט להסיר את השלט מידו ועל הרצים
האומללים היה לעבור עוד רבע מיל של
ריצת מכשולים.
בלונדון, ב־ , 1948 הוציא שופט מבולבל
את הדגלון שסימן את מקום הנפילה של
הדיסקוס, שזרק אלוף העולם בוב מתיאם.
מאחר שהיתה זו זריקתו הטובה ביותר,
החלו השופטים לחפש את נקודת הפגיעה
של הדיסקוס בקרקע. החיפוש נמשך שעות,
נערך גם לאור הזרקורים בלילה, עד שנקבע
מרחק השיא.
קבוצת רוגבי אמריקאית הביסה בפאריס
קבוצת רוגבי צרפתית מהוללת. זה לא
מצא חן בעיני הצופים הצרפתיים. הם פתחו
לאחד האמריקאים את ראשו בעזרת קופסת
פח שנזרקה עליו. שחקן אמריקאי אחר,
שאזנו התנפחה לאחר התנגשות עם שחקן
.צרפתי, השיג את יריבו בחדר ההלבשה,
הנחית לו מכה בפניו.
היה זה שופט קר־מוח שמנע מרד המוני
בלוס־אנג׳לס, בשנת .1932 במירוץ הגמר למרחק
חמשת אלפים מטר, נאבקו שני רצים
על המקום הראשון. האחד היה הרץ הפיני
לורי למינן, והשני היה האמריקאי ראלף
היל.

? רבאיתנים. התמונה מראה את הרץ הבריטי המפורסם, גורדון פירי (שמאל) ,כשהוא
נמצא במרחק קטן בלבד מהרץ הרוסי קוטם, בסירוץ המלהיב של סז אלפים סטר,
באולימפיאדת מלבורן. לאחר זאת, הירשה קוטם לפירי לטבור אותו במטרים ספורים
ולהוציא את כוחותיו. אחרי 50 יארד נוספים, חזר קוטם למקום הראשון וזכה במדלית
הזהב. פירי נפל מאפיסת כוחות. לפני הסיום. אמר פירי :״קוטם טמן לי פח וחיסל אותי״.

לפני הסיום פתח היל בפיניש נהדר, ניסה
לחלוף ע׳ל פני לטינן שהוביל בראש. ברור
שלטינן לא הניח לו לעשות זאת בקלות.
הוא הגביר את מהירותו, דחק את הייל
לקצה המסלול. היל הוכרח להחליף מסלול
ולנסות שוב לעבור את לטינן. לטינן דחק
אותו שנית לקצה. כשמאה אלף צופים מריעים
וצועקים, חצו שני הרצים את קו הגמר
כששניהם דוחפים זה את זה במרפקים.
לאחר צפיה של שעה, פסקו השופטים כי
לטינן זכה במקום הראשון. האיצטדיון הזדעזע
משאגות המחאה של הצופים, כשהפיני
תפס את המדרגה העליונה בדוכן, כמנצח.
לטינן פרץ בבכי והתנצל :״לא ידעתי מה
שקרה לי.״ הוא ניסה למשוך את היל אל
מדרגתו אולם היל נשאר במדרגה השניה.
המוני צופים פרצו את הגדרות והחלו לרוץ
לעבר למינן. הם עמדו לקרעו כדג.
אחד השופטים צווח לתוך המיקרופון :״אנא
זכרו, אנשים אלה הם אורחינו.״
כבמטה קסם השתתק ההמון וחזר למקומו.
אותו ערב סעדו לטינן והיל על שולחן
אחד.

שיושח? 1סימם
**קרים פחות חמורים ארעו לעשרות
בכל האולימפיאדות. רבים מהם אף
לא זכו לפירסום. כך, למשל, ירה קלע
אמריקאי באנטוורפן, ב״ , 1920 ביריבו לענף,
בן ארצו. למזלו החטיא.
בלום אנג׳לס עלה מתאגרף לזירה, כ
שהוא
ערום כולו מתחת למעיל הרחצה.
מתאגרף צרפתי נשך באולימפיאדה בפאריס
את יד יריבו האנגלי ואילו בשנת ,1904
התברר כי המנצח במירוץ המרתון בסנט
לואיס עשה חלק ניכר מהדרך במכונית.
גם באולימפיאדת מלבורן, הנערכת טתח,
לא חסרו מקרים של טירוף דעת. על כך
כותב שליח העולם הזה במלבורן, גדעון
דרור:

שלושה ימים לפני טקס הפתיחה, עמד
הלפיד האולימפי להגיע לעיר סידניי 600 .
אלף תושבי העיר ציפו ללפיד ברחובות,
משעות הבוקר המוקדמות. לתמהונם, ראי
כי במקום לפיד אחד הגיעו לעיר שלושה
לפידים.
שניים מהם אפילו זכו להגיע לידי ראש
העיר. ואילו נושא הלפיד השלישי, אחד
מהשניים המזוייפים, נעצר על־ידי המשטרה
במרחק קצר מהעיר. התברר כי הסטודנטים
של האוניברסיטה המקומית חמדו להם לצון.
וכך ארע שהלפיד הקדים כאילו לבוא לבנץ
העיריה, עשרים דקות לפני הזמן שנקבע.
ראש העיר נטל את הלפיד המזוייף בידיו
ובפתיטיות רבה החל לנאום על חשיבות
המאורע, לפתע החל צבע הכסף הטרי נוזל
מהלפיד. אל ידיו. ראש העיר הפסיק מיו
את נאומו והמטיר מטר גידופים על הצעיר
שמסר לו את הלפיד.
רבע שעה לאחר מכן הגיע הלפיד האמיתי
וראש העיר נאלץ היה לחזור על נאומו, כשהוא
מפסיקו מדי פעם בקריאות לקהל
העצום לא להידחק, ולשמור על השקט.

מפעל ״ידיעות אחרונות״
ספר

מפואר

שכל אחד ירצה לרכוש

ספר שישאר כמזכרת
למאבק הגבורה של צה״ל

ספר שיפאר כל ספריה
בכל בי תבישראל

״ ידיעותאחרונות ״ מגיש
לקוראים ולבל אזרחי ישראל

האל בו םהמ פו א ר
ש ל דו ד בן־גוריון !!
המופיע כהוצאת ״עיינות״
אלכום זה, שבו משתקפת בל ההיסטוריה
של העם המחדש את חייו במולדתו, מימי
חעליה, המאבק, הקמת המדינה, מלחמת
השחרור ומערכת פיני, בולל מאות צילומים
מודפסים על :

#נייר אילוסטרציה עבה
#פורמאטגדול ()28x21
#כריכת עורית לבנה מפוארת
האלבום יימכר בחנויות כמחיר של

לקוראי ״ידיעות

אחרונות״

דמי הרשמה 1.500ל״י
4תלושים שיתפרסמו כ״ידיעות אחרונות״
בימי ששי משך חודש דצמבר יקנו את
הזכות לקבל את האלבום במחיר המוזל.
התלוש הראשון -כיום ו׳ .7.12.1956

ספרים תרגום
מיהו ה בו ג ד?־

חושי בהעמדת אלוף המודיעין לדין. לעומת
זאת הוסיף הוא כמה וכמה פרטים דמיוניים,
כגון עדות של איניד ווקר, בה הודתה היא
כי היתה אהובתו של ויק מרמורק משך זמן

הפיתוי האחרון (מאת יוסף פירטל,
הוצאת לדורי 422 ,עמודים) הוא, בעצם, רב
הורוויץ זוכה, כמובן, כעונש סמלי של
פיתוי המכוון לקהל הקוראים. למרות ההקדמה,
האומרת כי לגיגוריה של יצירה זו 24 שעות מאסר. כל אלה שסטו מעל דבורה
חוזרים אלה, מבקשים את סליחתה. העיתואין
כל קשר עם המציאות, מתבררת מגפתו
נאי, ג׳ורג׳ שטרן, מבקש ממנה להינשא לו,
של ספר דינאמי ורב־מתח זה לאחר קריאת
200 העמ.דים הראשונים שלו. המגמה: ל לבוא איתו לארצות־הברית, נתקל בסירוב
מוחלט, זוכה רק להתעלסות קצרה. הקורא
הנציח את פרשת משפטו, המתתו וטיהורו
הנבוך מוסיף לשאול את עצמו: מה כאן?
של דוד טוביאנסקי ואת פרשת האשמתו של
טישטוש מכוון של האמת, או אמריקניזציה
מפקד הש״י, סגן אלוף איטר בארי, בהריגת
שטחית של פרשה ישראלית מזעזעת?
אום, כפי שהן תוארו בגירסה הרשמית.
הדמות העיקרית בספר היא דבורה פראץ׳,
תער 1כ1ת
נערה וינאית קטנה ומעודנת, הנישאת לקרובה
הרחוק, ויקטור מרמורק, טועמת את ל ג דו לים או ל ק טנ יםד
טעמה הראשון של תאוות הבשרים בפראג,
טרזן מלך הקופים רבץ לצידו של שמשון
בווינה.
שעה שהוריה נרצחים על־ידי הנאצים
הגיבור. צלעותיה של דבורה הנביאה התאת
מרבית שנות המלחמה היא מבלה בחככו
באלו ש? הומאס אלווה אדיסון. פו
איטליה, מקום שם עובד ויקטור כמהנדס הד, ב פער את לועו כלפי כרים ט!ף קוחשמל.
ידידו הטוב של ויקטור, אנג׳לו,
לומבוס.
מתאהב בה, מאיים להסגירה לידי הפא־לא,
לא היה זה חלוב הדבר אירע במסשיטטים
באם לא תתמסר לו. היא נענית לו גרת התערוכה הכוללת הראשונה של ספרי
לא בלי רצון, בחדר בו נצבת גם מטתו
ילדים עבריים, שנפתחה השבוע בתל־אביב.
של בנה הקטן, דוד.
1500 הטפרים הצב>ונ׳ים ה״!,צגים בה ה׳נם
לאחר המל!,מה נפטרת דבורה מן הסיוט
פרי עמלם של 32 מו״לים עבריים.
יקר! בה הרחוק, ויקטור מרמורג, טועמת את
מאתרי הכריכות הצבעוניות טמונות שנים
הקרוי אנג׳לו, עולה עם בעלה ובנה של מאבק מר למען טפר־ילדים עברי, ש.לארץ
באוניית מעפילים. ויקטור מיוכל
לשאת את עצמו. מו׳׳לים וותיקים
קבל עבודה במרכזיית הטלפונים הירושל רבים נואשו מנהתחרות בספרות הילדים
מית (סוביאנסקי עבד בחברת ר,חשמל^ מתי -האנגלית, המודפסת על נייר משובח, מעודד
עם הממונה עליו, ראג׳ ווקר, ועם אשתו
טרת בתמונות צבעוניות, מו ״ נטת לארץ
יקרות.
היפהפיה, איניד, מקבל מהם מתנות
לפי שער של לירת־דולאר. מו״לים אחרים
השקפותיו על התנועה הלאומית העברית
צימצמו את פעילותם לספרים המתאימים
הן מוזרות ביותר, מקימות לו כמה וכמה לגיל 0־ — 14 הגיל בו אין הנער שולט
אויבים. כך, למשל, אומר ויק בשמעו ב בשום שפה זרה. הנותרים, המטפלים בפעורדיו
את תוצאות ההצבעה של עצרת או״ם ט! ת (סי ,)4או בנו >ר מתבגר (סו נ )1נ\נל׳
על הקמת מדינה עברית :״אפשר להביא לעו צו להוריד את האיכות.
לם ילד פרי אד,בה. זוהי הצורה המקובלת,
ס שרים פושיצי־נצר&ים. למרות המצב
עליה ממליצים. אך אפשר להולידו גם על־ החמור הוצאו בשנים האחרונות כמר. וכמה
ידי אונס, בדם קר ובזימה. החושבים אתם ספרי־ילדים רבי חשיבות, אחדים מהם אף
שמדינות גם הן נולדות בדרכים אלהז״
זכו בפרטים ישראליים ומקומיים. נושאי הלא
אבק ארם. עם פס ץ מלחמת־העצ־ פרסים העיקריים;
מאות חוזרים ראג׳ ואיניד לבריטניה, מבק9פלאטו
ו ואני, נזאת חואן ראמון חי־שים
לקחת אתם את דוד הקטן. ויק תומך
מנז, הוצאת עם עובד, זכה בפרס גובל לבהם,
מנסה לגרור את בגו בכוח לעבר
ספרות .1950
שיירת המשוריינים הבריטיים העוזבת את
• סינג סונג ואני, מאת גורית אכסל־העיר.
רק התערבותה המהירה של דבורה
רוד, הוצאת גדיש, זכר. בערס למדן.
מאפשרת לדוד להישאר בירושליים המופגזת.
• מדן ועד אילת, מאת אפרים תלמי,
ויקטור מרט, רק יורד להשתתף בסלילת
הוצאת ענויחי, זכה בפרט סוקולוב.
כביש בורמה, אינו חוזר. ימים מספר לאחר
• בימי, מאת מרין ילן שטקליס, הומכן
מוזעקת דבורה למשרדו של מפקד
צאת טברטק׳ ,זכה בפרס ישראל.
הש״י בירושלים אלוף יוליאן הורוויץ, שוראוי
לציון מיוחד ספר־ד,אגדות מצנפת
מעת מסיו בשורת אימים: ויק נתפס בהחונמח,
מאת רוזה וול, סופרת ילדים
בגידה. לגיונר פצוע שנתפס סיפר לחוקריו
אנגלית ש! ,שתקעה בישראל. מארגני ה־כי
בידי המפקדה הירדנית נמצאו מספרי
תעסכה מקווים להציג את תרגומו הסיני
הטלפונים של כל מרכזי ההגנה ובתי ה של ספר זה, אשר יצא לאור לפני ימים
מלאכה שלה בירושליים, רשימה זו, שנמסרה
מספר.
על־ידי ויק לראג׳ ווקר, הכילה גם כתובות
מה זח ץ לא כל הוצאות הספרים נתנו
מדוייקות — דבר שאיפשר לתותחי ה טירוש ממייק למונח ספרי־ילוים. אחוות
לגיון להפגיז את בתי המלאכה בדייקנות
מהן כללו בביתניהן ספרים לא־ילוותיים
מפתיעה. תוצאת הגילוי: ויק הועמד בפני
כלל, כגון הטפר, בו מופיע הקטע הבא:
בית־דין צבאי, נדון למיתה, ה ,מת ביריה.
״אחר כך קם הסבל ופשט בג דיו ...עלה
עם התפרסם הידיעה בעיתונות המקומיתוהטיל עצמו לתוך חיקה של העלמה הסוטים
הכל מעל דבורה מרמורק. דוד מוכה
ראשונה, ותמך זרועותיו בחיק השוערת׳
על־ידי חבריו ללימודים׳ נאלץ לעזוב את
והניח רגליו על שוקיה של עקרת הביב
בית־הספר, רוגם ברוב כעסו את גופת הראה על אבר שלו ואמר, :גבירותי, מהו
אביו באבנים. רק העיתונאי האמריקאי ג׳!רג׳
כינויו של זה?׳ צחקו שלושתן לדבריו עד
שטרן מתעניין באשה המנודה, מבטיח לה
שנפלו על גבן, ואמרה האחת, זוב שלך.
את מלוא עזרתו.
אמר, לא ונשך לכל אחת מהן נשיכה
ג׳ורג׳ יוצא לאנגליה, מגלה כי ראג׳ לא לעונש
התכוון כלל להשתמש לרעה ברשימות שהספר:
אלף לילה ולילה בתרגומו של
נמסרו לו על־ידי ויק מרמורק. הרשימות
י. ריבלין, הוצאת קריית־ספר.
נמסרו לערבים על-ידי סגנו האנטישמי של
ראג׳ ,ג׳והן הוליוול. ראג׳ ואיניד, אשר
חדש 1קריא
נפרדו בינתיים, אף מביעים את נכונותם
• תרבות יוון העתיקה (מאת
לבוא ולהעיד לטובת ויק, כדי לטהר את
פרופסור תדיאוש ז׳לינסקי, הוצאת ראובן
תחילה נכשלים כל מאמציה של דבורה
סם, ספריית דני למדע פ׳פולארי 292 ,עמוד)
לפרוץ את פרשת השתיקה הרשמית, האופפת
את פרשת המתתו של מרמורק. אולם — הכל אודות היוונים הקדומים, החל
לאחר שמנסים הקומוניסטים להפוך אותה
בפולחן זאוס וכלה בפילוסופיה של אריסטו.
לקדושה נכנס למערכה תותח כבד ביותר:
הספר, המכסה את התפתחות התרבות הח׳־כ
מפא״י ב! ריס אהרונוביץ, מי שהיה סנייוונית
מן התקופה הטרום היסטורית ועד
גורו של ויק בפני בית־הדין הצבאי. אחרו־מות
אלכסנדר מוקוון בשנת 323 לפני
נוביץ תובע ממועצת המדינה הזמנית למנות
הספירה, מכיל תצל׳מים רבים של חפצי
וועדת חקירה בפרשת מרמורק. נימוקו :״האמנות
יווניים עתיקים.
אם אנו מעוניינים בהמונים מטושטשים׳ אבק
• צבא השמיים (מאת נזשה בן
אדם, או שיש בתוכנו ערך לחיי אנ,שז״
דוד, ציורים מאת יוסף שמרן, הוצאת ראובן
התוצאות ידועות לכל אלה שעקבו אחרי
סם 122 ,עמודים) — אמנון הג׳ינג׳י וד,ממושפרשת
טוביאנסקי. וועדת החקירה קובעת
קף מגלה מידת השכלה בלתי ג׳ינג׳ית, מספר
כי ויק היה חף מפשע, מטהרת את זיכרו,
לחבריו הנבערים מדעת על מבנה כדור
ממליצה להעמיד את אלוף הורוזיץ לדין בהארץ,
השמש, הירח והכוכבים. הספר מאשמת
הריגת אדם, פירטל, אשר הועיד את
כוון להסביר לנוער הישראלי אחת ולתמיד
ספרו לקהל קוראים אמריקאי טיפוסי, נזהר
פי האסטרונומיה אינה רק תרכובת של
שלא להזכיר אפילו ברמז את חלקו של אבא
תרשימים מסובכים וטורי מספרים מבעיתים.
יינוז ס חזה **>

אמנות
שוי ידידי ם
החי גלגל חוזי

צי 1ר

בין שאר התרומות של קפה נסית לאמנות
הישראלית, היתד. הכרה מקרית אחת בין
צעיר וצעירה, שנזדמנו ליד שולחן אחד
לפני עשר שנים. היתד, זאת ידידות במבט
ראשון של צייר חדש וציירת מתחילה,
שהחליטו לשלב יחד את חייהם, אך לא
את מכחוליהם.
הציבור הישראלי מכיר את שמו של
סיומה ברם (מתחרז עם אדם) פחות מאשר
שלושה מליון קוראי היומון היפאני קורה,
בו מופיע שמו מתחת לטור קבוע על
חיי האמנות בפאריס. ברם ( )40.גבר נמוך
קומה בעל עיניים חומות משכנעות, הוא
יליד בסרביה שבא ארצה באונית־מעפילים,
נעצר על־ידי הבריטים במחנה צריפין, אחרי
שלמד ציור באקדמיה של קישינוב.
מאז נמשכה הביוגראפיה שלו באפיק

ך ע כו, חיכו באי בית־המשפם להופעתו
^ של נהג תל־אביב, שהואשם בנהיגה
רשלנית, נתבשרו כי הנאשם לא יופיע, מאחר
שמכוניתו התהפכה, בדרכו מתל־אביב
לעכו.

כדוד אחד, אש !
ך* וו א שי נגט ון, ארצות־הברית, גילה מש-
^ רד ההגנה כי על כל חייל אויב שנהרג
במלחמת העולם השניה, ירו החיילים האמריקאים
50 אלף כדורי רובה.

מרוב עצים

ן אל״צנטרו, ארצות־הברית, הסביר סטו־
•4דנט לגיאולוגיה כיצד תעה במדבר ולא
יכול היה למצוא את דרכו חזרה :״איבדתי

פרס עשר לירות יוגרל בין פותרי תשבץ ״השלם הזה״ 999

ציירים כריזל וכרם
•צפור ונפש

נורמלי ומקובל: עבודות בנין בתל־אביב,
שרות המחנה השמיני הבריטי, לימוד ציור
בבתי־הספר העממיים, מפקד־כיתה של גח״ל,
ולבסוף — אשרת הכניסה לצרפת, שם הוא
נמצא עם ידידתו מאז .1950
ציוריו של סיומה כמעט ואינם אומרים
דבר למסתכל בהם לראשונה. נושאיו האהובים
ביותר הם ציפורים ומכונות — וגם
הציפורים דומות במקצת למכונות. המבקר
בתערוכת ציוריו, שנפתחה השבוע במוזיאון
בתל־אביב, יתרשם מרמתו המקצועית הגבוהה
של הצייר׳ יתרשם פחות מטיב
הרעיונות שהוא מבקש להביעם.
קודש מארץ הקודש. ציוריה של
בלה בריזל ( )26 שונים מציוריו של חברה,
כפי שהיא עצמה שונה ממנו. בלה, צעירה
שחרחורת, חיננית, היא בת משפחה ירושלמית
עתיקה, דור חמישי בארץ. נעוריה
עברו בטבריה, ממנה עברה לתל־אביב, כשהיא
מצויידת ברצון עז ללמוד ציור ופיסול.
את צעדיה הראשונים בשטח זה
צעדה על שפת הכינרת, כשהיא מסתכלת
מסביבה ומשרטטת את מראה עיניה על פני
דפים לבנים גדולים.
בלה מציירת כמעט אך ורק נושאים קדושים.
בעולם הצמא לציורים דתיים, עשו
יצירותיה מייד רושם ניכר, בייחוד על מבקרים
נוצריים.
״התנ״ך מצא בציירת ישראלית צעירה זו,
כלי ביטוי מלבלב חדש נאמר באחת
מרשימות הביקורת של כתב־העת הפאריסאי
לאמנות אר. ביקורות נלהבות דומות, נתפרסמו
בעתונים צרפתיים בלגיים, שוודיים,
אמריקאיים ויפאניים, לאחר תצוגת עבודותיה.
בלה מרבה לצייר בצבעים כהים, שהבולט
בהם הוא הכחול, המהווה רקע בולט.
כמעט לכל עבודותיה.
שטח נוסף, אותו בלה אינה מציגה בתערוכתה
הנוכחית בתל־אביב, הוא תחריטים
בשחור־לבן, המעטרים את ספר שיריו
של יהודה הלוי, שהופיע בהוצאת פאר
בפאריס. הספר, שתורגם בידי דיו רושיה,
משורר יהודי־צרפתי, הוצא לאור בהוצאת
המוזיאון לאמנויות מודרניות בפאריס .״הוצאנו
150 אקסמפלרים ושנים מהם נקנו
במחיר 400ל״י, על ידי הבארונית רוטשילד
והשגריר הישראלי בפאריס.״ שאר 148
הספרים נמכרו ב־ 150ל״י ונחטפו כולם.
העולם הזה 999

לגמרי את חוש הכיוון שלי, כל כך הייתי
עסוק בשירטוט מפה של האזור.״

חלומות 8ז

ך* ירושלים, עבר מאיר עצי את קו
שביתת הנשק, כשהוא שיכור, נשכב לישון
בשטח ההפקר, לפני עמדות הלגיון,
התעורר למחרת היום בבית־הכלא, לשם הובל
על־ידי המשטרה מבלי שיתעורר.

אש״ל

ך יסנטה־פה, ארצות־הברית, הגיש שו־
- 1מר בית־הסוהר חשבון על הוצאות נסיעה
במכוניתו, קיבל תשובה כי הסכום לא
ישולם לו, מאחר שהנסיעה, שבוצעה לאחר
ששני אסירים ברחו מבית־הסוהר, חטפו את
השומר ואת מכוניתו ונסעו בה 400 קילומטרים,
לא היתד, נסיעה בתפקיד.

שיער הגצחון
^ בית״השימה, זכה אחד החברים ש־
^ נכנס לחדר האוכל, כשהוא מגולח למשעי,
לתשואות סוערות, היות ולפני חצי
שנה החל לגדל זקן, שאותו נדר לגלח אך
ורק עם כיבוש עזה בידי צה״ל.

מאוזן . 1 :האיש
המוסר את פרי נצי
חון צה״ל לנאצר! .6
קצה הרצועה! .9א־ריה!
.10 העולים שסיסמתם
היתד ,״בית
יעקב לכו ונלכה״!
.12 היישובים במדבר!
.14 עזה! .15
בעל קרניים רציניות!
.17 יישוב בעמק! .18
מצוי בצפון עיראק!
.20 מה, בערבית מדוברת!
.21 ראש
מדינה אסיאתית! .22
שפת הים! .23 אותה
מוכרת אבנעד;
.25 שור קונהו
וחמור — אבוס בעליו!״!
.27 הסבתא
של עשיו! .29
על עלייתו כתב שלמה
לביא! .31 תבלין
של שיר השירים;
.33 גדר הע־שוייה
מחומר זה
היא די רצינית; 35
חיל האויר הבריטי!
.38 נושא החוק שנדון לאחרונה בכנסת!
.40 שאלתו של פייארברג! .41 חצי אולר!
.42 לבב, בעברית יותר פשוטה! .44 היפוכו
של שלום! .46 בירת גרמניה המערבית! .47
בקולנע תל־אביבי לשעבר זה ישבה הכנסת
הראשונה! .49 בלעדיו היה השדפון שד!
.50״ אין במגילת אסתר! .51 פועל
מטויד .53 ;,לחן צבאי; .54 בכל ענב! .55
מדינה מרכז־אמריקאית.
מאינן* .1 :אימרה נוג׳ היה כזה! .2
שלטון; .3חציר מיובש! .4אוניברסיטה
אמריקאית! .5הוצאת ספרים; .6ראה ל־

מעלה! ד. גודל! .8הר נישא בצפון הארץ!
.11 הממלכה המתפוררת! .13 גבעתי; .14
ממנה עשויים אות הדפום והכדור! .16 בלעדיו,
אין עשן! .18 חבש! .19 הורגת סיס־רא!
.24 מלך שקספירי! .26 סעוד שולט
עליה! .28 מכונית אנגלית! 30״ מסימניה
המובהקים של הבירוקרטיה! .32 מודל,
בעברית! ,34 אחות רחל! .36 סמל האמנות!
37 שללו .39 לידו עומד הזבן! .43 מין
קול! ,45 מסביב לירושלים העתיקה! .46
היכלמו!! .48 אנרגיה, בעברית! .50 מין
מתכת! .52 הברה היוצרת שמית עצם!
.53 מזון מדברי עתיק.

מקור מהימן
ף* לום*אנג׳לם, ארצות־הברית, הסבירה
4פורטיה אלגרטי מדוע הוציאה כספים
על ביקורים אצל פסיכיאטר :״בעלי קרא לי
תמיד, משוגעת׳ רציתי לראות אם אני באמת
משוגעת או שהוא סתם משמיץ אותי!״

סלט מאית
ךיאל * א כי ב, החליט הסניף הישראלי של
* 1איגוד הטבחים העולמי להוציא מן האיגוד
את נשיא הסניף, ניקו גיאורג, לאחר שהתברר
כי העלים מחברי הסניף את ההזמנה
שקיבל לכינוס הבינלאומי המיוחד, שנערך
בפאריס במלאת 200 שנה להמצאת המאיונז,
והעניק את הנסיעה לעצמו.

1הו אידן נבון
בן המשפחה הצעיר ביותר. אילן חבוב
וחצוף. שויצר גדול ושחקן כדורגל נלהב.
בחודש הבא יהיה אילן לבר־מצווח ונוסף
לי 999 הבקשות שלו לקראת היום הגדול יש
לו עוד בקשה אחת! להכין את חליפת בר־המצווה
שלו אך ודק אצל טלמן ושרת׳,
כי אז, הוא אומר, הוא יהיה גבר אמיתי.
בדיוק כמו אבא. עוזי ושלום.

טלמן ושותי

הערות־עזור״ס
רב־אלוף דורי, שחזר ממסע הסברה בבריטניה, הסביר באסיפת
הסברה, מטעם מינהל ההסברה, את כשלונות ההסברה הישראלית
בעולם

...לאט לאט, כל העניין נהפך יוהסכרבריות .

מ*ד״כמ.

מוז מ ני םמשתתפים, אחד המשתתפים בעמוד זח יזכה מדי שבוע בפרס
של 10ל״י. הזוכה השבזע הוא יחזקאל סהר ,.המסה הארצי של משטרת ישראל.

אהבה

עולה מעיראק, שגתפם בהכאת שוטר, נשאל על־ירי. קצין משטרה :״האם גם
3״׳?חם ״וחלילה״׳ ענה ״העולה? ״,שם, כשהייתי רואה שוטר ברחוב, הייתי עובר
^ מיי אהם ״מ ״1כיצר העזת להכות שוטר בישראל?״ שאל הקצין.
ענה העולה :״אני אוהב את אשתי, ואני מכה אותה. אני אוהב את השוטר,
יחזקאל סהר, תל־אביב
יאנ ׳ מכה איתיי״

...דוגמה

מצויינת:

הספינה.

מקררי

הפרלמנט העיראקי יצא השבוע לחופש

...אולי מפני שממשלת עיראק זקוקה, ערב הכרעות
גורליות, לחופש מהפרלמנט.

המפקח הכללי של משטרת ישראל טען השבוע, כי בגלל מחסור בכוח
אדם אין המשטרה יכולה לטפל במניעת פ שעים...

...אפילו לא בתוך המשטרהעצמה .

עצות מעשיות לחוסך החשמל הועיו־בימים
ק׳׳קים (קצובי־קילוואטים) אלה, כשכולנו חשים בצורך הלאומי לאגור כל
פירור חשמל, הרי כמה שיטות:
• חימום. המגהץ הוא עסק־ביש. צורך קו״ש אחד בשעתיים. בחורף מספיק
לגהץ את הצווארון ואת קצות השרוולים. לנשים כדאי להסתפק בגיהוץ המחשופים.
הפסק כל כביסה. בימים טרופים כאלה לא נורא אם ישארו כמה כתמים על המצפון
הלאומי. במקום לבשל, אכול פלאפל בקיוסק הסמוך.
• רדיו. האזן ערב אחד ברציפות לקול ישראל. תיווכח בעצמך שזה יספיק
לך לכל החודש. אם יש לך י פטיפון, התחל לזרוק את התקליטים על ראש
אשתך במקום הצלחות. בכל זאת, לאכול עוד תצטרך מפעם לפעם.
• תאורה. באמבטיה, בבית־השימוש ובחדר־השינה, אין צורך בנורות.
פעל לפי אינסטינקט בלבד. כשבאים אורחים׳ הושב אותם בחושך ואל תגיש
תה (קומקום חשמלי: קו״ש אחו בשעה וחצי) .זה יקצר את הביקור, וימזג את
המועיל עם הנעים. אתה עצמך תשתה מהיום תה רק במשרד, ושם גם תקרא
את כל העיתונים (במיוחד את עיתוני הערב, הצורכים תאורה מוגברת).
• בסוף, כשכל זה לא יעזור (וזה לא יעזור, כפי שברור מראש) ,גלה
מיד דוד באמריקה ובקש ממנו חבילות של 5קו״ש ו־ 10 קו״ש, הנשלחות
לישראל החל מהשבוע על־ידי החברה קו״ש טו ישראל. אם אין לך דוד
באמריקה, תלה את עצמך על אחת הנברשות בביתך. היזהר, שלא להשתמש
למטרה אחרונה זו בכיסא חשמל ( 25 קו״ש לכל הוצאה לפועל).
משה רושצ׳וק, תל־אביב

אשכול טוען, כי אחרי מבצע סיני, צורך כלכלי חיוני הוא לספוג
את עודפי־הכסף מידי הציבור

מווות רוו •דם !נודבת
מעונין בבחור או אלמנה עד גיל
( .28 ידיעות אחרונות)

מז כרת

דויד שוורץ, נתניה
בלי הבדל דת, גזע או מין.

שמוליק מת להביא הביתה מהרצועה
איזה מזכרת, אבל המם־צדיקים האלה
חיפשו היטב היטב בכל תרמיל. לך
תתעסק אתם.
ביום ששי, כשנסע לחופש, נוכח שמו־ליק
לדעת כי הוא עלול להגיע העירה
בלי שיהיה בידו שום דבר שהוא להשוויץ
בו לפני החתיכות. באין ברירה,
עצר את הקומאנדקאר ברחובות, נכנם
לחנות בצלאל ושאל:
״יש לכם אולי איזו מחרוזת אוריינטאלית?״

מועצת
פועלי חיפה התכנסה לישיבה
שלא מן המין( .מעריב)
ר. ל״ חיפה
כדי לקבוע מצע לקראת הבחורות
הקרובות.

150 פליטים יהודים מהונגריה מגיעים
יום יום להונגריה( .חרות)
שניאור אנצילביץ,מגדיאל
הם התכוונו להגיע להונגריה אך
תעו בדרן.

א ד מן היי שוב

פתח עליו הערבי זוג עיניים ושתק.
אחרי רגע, כשבא שומר אחר, הוא ניגש
אליו, הצביע על יוסקה ואמר בלחש:
״אתם בטוחים שהבחור הזה בסדר? הוא
לא יודע מי זה זלצמן ! ״

אל יופקד, ששמר על השבויים, ניגש
ערבי אחד ואמר בגאווה :״אתה יודע?
לפני עשר שנים, ברחובות, עבדתי אצל
זלצמן.״
שאל יוסקה :״מי זה זלצמן?״

עלון החטיבה, דף שדה

מה זוזוח ־ סיוזח

הורעה ליוסון ה
אילקה ואביבה מספרים:

״שושנה, טעיתי. טעות מרה. לא אנחנו הזמנו אתהברנשטיינים הערב אלינו, אלא הס הזמינו אותנו אליהם״.

הומת. מודעה אחת, למשל, זכתה להצלחה
יוצאת מהכלל. מישהו חיבר לה
מנגינה, ובמשך כמה שנים היא היתה
שיר הלכת הכי חביב בארץ, שהיו
שרים אותו בכל המסעות בהתלהבות
עצומה :

כ ש לון
מוטקד, פרסר נהג־הטאכסי, שלח
את הבן שלו ללמוד, בינוד, אתרי
כמה זמן שאל אותו אזזד מהחברה
איך הבן מתקדם בנגינה.
.לא שווה כלום,״ אמר מוסקה .״למד
חודשיים, הלך לבחינה — לא עבר את
הטסט״.

מאר ש
פעם, כשהלירה היתר. לירה ובגרוש

כל חולה שבר
לא צריך לסבול !
למה זה תסבול כל היום
מלחץ הקפיץ בכרית?
חגורת השבר של ד״ר ברייאר
תציל אותך תמיד!
לך לד״ר ברייאר,
שיינקין ,80
והוא יציל אותך
,מכל המכאובים.
לך לד״ר ברייאר,
שיינקין ,80
והוא יציל אותך
בחגורת פלאים.
השיר איבד את כל טעמו וירד מבמת־ההיסטוריה,
אחרי שד״ר ברייאר עבר

באחת המסיבות, בשעה שלוש בלילה, הרגישו ארבעה חברה שהמסיבה לא
תהיה שלימה, אם לא ישגעו מישהו. היות ובמסיבה עצמה לא היה את מי
לשגע, חיפשו בספר־הסלפונים ומצאו איזה יקה.
רפי צילצל ראשון. בשחיקה קם משנתו והרים את השפופרת, אמר :״אולי
אפשר לדבר עם יוסקה?״ ״לא, אדוני,״ השיב היקה נרגז ,״אין פה שום יוסקה!״
״אם ככה״ ,המשיך רפי ,״אולי אפשר להשאיר לו הודעה?״ ״הרי אמרתי לך,
אדוני, אין פה שום יוסקה,״ אמר היקה בסגרו את הטלפון.
אחרי עשרה רגעים צילצל שמיל לאותו מספר :״אולי אפשר לדבר עם יוסקה?
מה, איננו? אז אולי אפשר להשאיר לו הודעה?״ היקה סגר את הטלפון בזעם
תוסס.
כעבור עשרה רגעים נוספים צילצל ארי :״הלו תן לי בבקשה את יוסקה!
מה זאת אומרת אינני? בשעה כזאת? מעניין לדעת איפה הוא מסתובב! אם ככה,
אני אבקש שתרשום הודעה בשבילו. טוב?״ היקה כבר לא יכול היה להבליג.
למשטרה! אין פה שוס
״אתם תפסיקו את זה,״ צעק ,״או שאני קורא תיכף
׳וסקה!״
לאחר עוד עשר דקות צילצל יוסקה .״הלו!״ אמר ליקה ,״כאן מדבר יזסקה.
אולי השאירו איזו הודעה בשבילי?״

(3 012ך} 1נ

אחוות טסיס
הבדידות המדינית של ישראל איננה משתקפת במפת הארץ. אדרבה, בשמותיהם
של ישובים רבים הונצחו מלכים וראשי ממשלות של מדינות העולם. נסה
להזכר בהיסטוריה הארוכה של יחסי היישוב העברי עם חסידי אומות העולם על־ידי
זיהוי היישובים ששמם ביטא את יחסי —

ישראל ישראל ישראל ישראל
ישראל

ארצות־הברית. בריטניה. צ׳כוסלובקיה. דרוס־אפריקה. צרפת.שבח ווייס, ירושלים

0 8 0 0 0 0 (40
שאס 0 4 -0 ( 0

0 0 1 1 0 4.811 6 4 1 0ג 1נ . 1י81.611 1
0ש 0 0 0 4 0 0 0 1 0 .8 6 0 .4 1 0 0 0 1 1 0 . 1081 0 0 8 0 0 0 ( 0 5 0 0 4 1 0 4

060

41.0

010

׳ 0 0 0 .0 1 0

׳001081