גליון 2300 מתאריך 30 בספטמבר 1981

קפה טהור טעם טהור.10070 ,
עלית לקחה את הטעם הטוב שבקפה ונצרה אותו בכל גרגר
ס פ לנ די ד

החרוש הטכנולוגי הנפלא
״קפה נמס המיוצר בשיטת האגלומרציה״ הגיע לישראל.
ס פ לנ די ד!

עתה בא אל שולחנך וטעמו על לשונך...
ס פ לנ די ד!

קנו אותו, כל גרגר...
ס פ לנ די ד !

קפהנמס 1 0 0 •.טהיי

: 8.10.80 פרשת אבו־חצירא מגיעה
לשיא, השר המואשם נדרש להתפטר.

: 5.11.80 רונלד רגן נוחל ניצחון מד־הים
בבחירות לנשיאות בארצות״הברית.

: 7.1.81 השר גורג מפטר את מפכ״ל
המישטרה, עם גילוי תיק ״אפרסק״.

: 14.1.81 ממשלת״הליכוד מגיעה לנקודת־השפל,
בגין שוקל פיזור הכנסת במוקדם.

״אני חוזרת לטאר ה! ״ הי תה אומר ת סקארלם איו׳הארה. הגיבורה של חלף עם

הרוח, כ ל אימ ת טהיתה מצו יי ר. בסטבר. טארה הי ה המסק הכפ רי טל מי ספחתה .

בחיי שלי ממלא ה עול ם הז התפ קי רדומה, כשאני ממלא זמניתתפ קי דנוסף ,

אנייודע שאח-זור ב מוק ד ם או ב מ או חר ל מ קו ם שבו אוכללה שקי ע, ב שימח ה, את כ ל
מרצי, ה שנה, כשהחלטתי להתפטר מן הכנסת, הי ה לי הדבר ק ל. ידע תי ששוב לא
אצטרך לחלק את כוחי

וזמניבין שנ יי ס -שלושהתפקידים, וכיאוכללהתר כז

בתפקידיכעורךהשבועון, בעיניזההיהת מי דתפקידיהעיקרי, וגם היות ר־־ ח שוב.
מ עול ם לא הי ה לי ספק בכך שהעיתונות ממלאת במדינהתפ קי ד חשוב יותר מאשר
הכנסת -הן כמפקחת על השילטון, הן כטוסרת על זכויות -האדם, הן כסדנהליצירת
מחשבה חדשה. והעולם הז ה נ ראה לית מיד -יסולח לי חוסר -הצניעות -כחוד =
החנית של העיתונותהלוחמת .

בעיניהוכח הדבר בעלילכעבור ארבעה חודשים, ביוםהבחירותלכנסת .

״לבז קטן, שהטמיע בזירההציבורית מחשבה צלולהוביקורתנוקבת ,
״ליטיז
הס חנה ה פיו

: 25.3.81 ביקור סודי של שימעון פרס
במארוקו מודלף לעיתונות בצורה תמוהה.

הוכה שוק על ירך. ס חנ ה -ה ש לו ם כי מ עט חוסל. כוחותפוליטייםחטוביםנעלמו

: 8.4.81 הבחירות בהסתדרות מראות
שבניגוד לחזוי לא הפסיד הליכוד מכוחו.

מן המפה הפרלמנטרית, או שספגו מ ה לומ ה ששוב לא תותיר להם ת פ קי דרציני .

כאשר נסוגוהגליםהסוערים, נט ארהעולם הז הכצוקאיתןבמים, מוכן

למלא את תפקידוכסותמיד, להטמיע את דברו -ב לי מורא, ב לי מטוא -פגים -
ס ב לי להחניףלדיעותקדומותולהיכנעלשטיפת -מוח .

מאז יוס -הבחירות לא חלף עדיי ^ זהלם בק רב הכוחותהמנכים, וה םממ שי כי ם
ואילוהס דנה המחשבתית של

לעמודחס רי ^ -צהמולה תופעה שהתגלתה באותויום .

העולםהזה לא שו תק ה. בכתבת-ה ש״ר על איש-ה שנה תטס״אנעשה. בגליוזזההנסיון

הראשון להתמודד עם ה מ צי או ת ההדטה, לתארה כמות שהיא, להסיקמסקנות .

מילויתפ קי דזה קל יותרלשבועוןזה מאשר לכלגורם אחר ב אר ץ, ספני

שחזינו את עיקרי ההתפתחות הזאת מראש, מזה שני םרבות .

אס אתה קוראותיק סל ה עול םהזה, תיזכר -אגבקריאתה דב רי םבגליוןזה

בכמה וכמ ה מאמ רים קודמים על בוט אי םאלה, טבהם הזהירה עול ם הז ה את המדיבהמ פניהע תי ד להתרחש, החל מן הימיםהראשונים של מערכת זולפני 31שנים. ע תי ד
זההפך, בינתיים, עבר, ודיברי -הנבואה של אז משמשים ב סי סלהבנת המצב כיום .
ה עול ם ה^האינוכתב -נבואה, למרותש עי תון לוחםכמוזה ממלא,

בי מינו,

בסידת -מ ה, תפקידדומהלזה של הנביאביסי -קדם, שישב בסער ב ת -רבים, ה טיף
והזהיר, גילה את האמת ולא חשש לסכן את עצמו בעימות עם השילטון 0 * .אך

:13.5.81 ישראל מתערבת בלבנון ומפילה
מסוקים, סוריה מחדירה טילים ללבנון.

דיבריה עול ם הז ה לא נבעו מהשראה עליונה, אלא מניתוחה מג מו תהפועלוו ^ מציאות

מ דו עיכולהעולם הז ה לע שות זאת, בעוד שפרשנים אחרים, שבווד אי אינם

: 10.6.81 בגין מפציץ כור אטומי
בבגדאד, הפופולריות של הליכוד מרקיעה.

^ חו ת חכ מים, נ ר אי םכמוכי -סנוורים?
יתכן שפועלת כאןתכונה שהיא אופיינית, לדעתי, להעולםהזה, ו המ שניא האותו
על רבים: היכולתלהינתקולראות את הדבריםכאילו ״ מבחוץ״ ,גםבזסן טהוא
האק טו א לי בכ ל הל 0 $ורוח -הקרב. שילוב זה טל ״ ניכור ״

מעורב במאבק

ומעורבות, של גיטהאובייקטיבית וה שתתפות סובייקטיבית בעת ובעונה אחת, הן א
לדעתי, רוח. העולם הזה .

גםזהמזכיר, איכשהו, את מ סו רתנביאינובימי -קדם .

״הכל זורם אמר הפילוסוףהיווניהראקליסום, הכל זורם, הכל ז ז, הכל

מ תקדם. הנכונותלהתקדם, לתאר את המתרחש, תוךגסיון מהדע להשפיע עליו -

1*1151

111111
!8*88* *8₪!*888

זהו העולם הזה.

כשנוסדהשבועוןלפני 44 שני םוחצי, העניקלואוריקיסריז ״ ל את

הסיסמ ה ״ ריתמוסהחיים, דופקהזמן ״ .כ שקיבל תי לידי את ת פ קי דהעורך, לפגי 34
שני םוחצי, שמתי ב מ קו מ ה את הסי סמה ״בלי מורא, בלימשוא -פנים ״ .שתי הסיס מו ת
ממ שי כו תלהנחותאותנו .

: 24.8.81 מערכת־הבחירות לכנסת ה״10
מגיעה לשיא של אלימות ומתח עדתי.

: 8.7.81 בגין המנצח נכנע לכל תביעות
המיפלגות הדתיות כדי להרכיב ממשלה.

מבצע 2

הי ת רונו ת

הגרמנית הצבעונית

הצבעונית הטובה בכל הזמנים מציעה לך עכשיו, לתקופה מוגבלת :
— פוליסת ביטוח צמודה חינם של הפניקס הישראלי למשך שנה,
המבטיחה שתקבל מקלט טלויזיה פיילוט חדש במקרה של
גניבת המקלט שלך.
— 5שנות אחריות חינם על מנורת המסך מותנה בחידוש
שירות אחזקה למקלט מידי שנה, בהתאם לתנאי תעודת
אחזקה של פיילוט.
להשיג בדג מי :
מסך ״( 22 ללא שלט רחוק) 81101 2291 -
מסך ״( 26 ללא שלט רחוק) — 811.01 2691
מסך ״( 22 כולל שלט רחוק) _0 1 1^ 0 2291 -ווק
מסך ״( 26 כולל שלט רחוק) — 811.01180 2691
בכל ה חנויו ת ה מו ב ח רו ת.
מקבוצת החבר ה לה שקעות
של בנ ק דיסקוצט בע״מ.

תז0זו^00.ו)61־1

הכנה ל־ זד&ז

פיי לו ט 7ןנהו תי הנה

3ם םם ש

אולמות תצוגה: ת ל־ א בי ב, רח׳ הצפיר ה 336235 , 19
חי פ ה, ק רי ת אליעזר, ככר מ איר הוף, טל 04-537268/9 :

מכחבים

מי אמר מה ולמי

למסת או ל 3ת 1ק 9

שור טו 3ה
קוראים מאחלים
...ולוו אי שתהיה השנה הזאת
טובה כמו קודמתה: לא יותר מ-
126 אחוזי אינפלציה, לא יותר הרוגים
בתאונות דרכים, לא יותר ערי
רפאים נטושות, לא יותר קטיושות
ולא יותר הצהרות על לא יותר
קטיושות.
ח ר מן דרדידדן ש, ירושלים
שנה טובה לכל בית ישר אל
ולמערכת העולם הזה: לאיש מ מאדים:
שלא ינחת על כוכב אחר.

בחודשים האחרונים הזינו
אותנו קברניטי הליכוד
בכמה אימרות ומעשים
מדהימים, טוען הקורא
מי שחושב שהמצאת האנרגיה
הגאונית של מרידוד תהפוך ממיס-
תורית לגלויה — שיקום.
מי שחושב כי תחת שילטון ה ליכוד
נעלמה הפרוטקציה כליל —
שיקום.
מי שחושב ששר־חקלאות אשר
ראה עגבניות רק בסלט יכול לתפקד
היטב — שיקום.
מי שחושב שאדם אחד יכול
לנהל היטב, בעת ובעונה אחת, את
ענייני הדתות, את עיסקי מישרד־הפנים,
את פרשיות המישטרה ואת
צרות האוטונומיה — שיקום.
משה כהן, תל־אביב

בלע 111
קשה להאמין, אבל עוב־

שנת ישרים
לעולם קטן: שלא יגדל. לחשבון
עובר ושב: שלא יכנס לאובר־דראפט.
לנמר של נייר: שלא ייגמר
הנייר. לנדון: שלא יוצא גזר״
הדין אל הפועל.
אהובה קפלן, תל-אביב

למנחם בגין: שנת פרי שה.
לשימחה ארליך: שנת צמיחה.
ליצחק מודעי: שגה בלי תיק.
לאריאל שרון: שנה, בלי טיק. ל אריה
נאור: שנה רעננה• לשמעון
פרם: שנת תיקווה. לטדי קולק :
שנת ישרים. לישראל קיסר: שנת
הכתרה. ליוסף בורג: שנה משול שת.
לדודו טופז: אצבע משולשת.
הכיב כהן, ירושלים
למאה ועשרים חברי־כנסת /בכל
גיל ובכל צבעי הקשת /שתמשיכו
לזכות /בשנים הבאות /במשכו רת
חינם, לחם חסד.
אס, תל־אביב

בווי ושיו וזהב
״סופר מיומן לא היה מסתבן
ומתאר ילד שאינו
יודע מה הם קנדונים,
אך יודע על סבונים ושיני
זהב״ ,כותב דן עומר
בביקורתו של סיפרו של
הבדרן דודו טופז (נמר
של נייר ,״העולם הזה״
)2295
אני חולק על דעתו. נראה לי
שבמציאות של ישראל, ילד ממוצא
אשכנזי, שיתכן אף שחוריו או
קרובי מישפחתו הם ניצולי השו אה,
ידע על השואה פרטים רבים,
לפני שידע מהם קנדונים.
שלמה שחר, מוח

משלו. נוסיף לכך את האמור ב הסכמי
קמפידייוויד על הזיקה ש בין
העם הפלסטיני לגדה המערבית
ולרצועת עזה, והמסקנה ברו רה:
מדינה פלסטינית בחבלים
אלה.
כלומר: התביעה לסיפוח ״יהודה,
שומרון וחבל עזה״ למדינת ישראל,
סותרת את מגילת העצמאות.
מגחם צוקרמן, בת־ים

דוזד״ם

ראש־ עיר קולק

האיחול המתאים ביותר שאני
יכול להעניק לעיתון התבוסתני,
הצהוב, עוכר ישראל — העולם
הזה, הוא שבשנת תשמ״ב יעבור
לעולם ד,בא.
קדיש ארליך, תל־אביב

חזון־איש לרב גורן:
עשה לך מינהג קבוע, שערורייה
כל שבוע.
<• פרס לרבין:
לשנינו אותה מטרה.
רבין לפרס:
ההבדל בינינו שאני עומד על ה מטרה
ואתה כבר יושב עליה.
#תמרי לשרון :
הובטח לי שאהיה אלוף.
שרון לתמרי:
מה הברן?
אנו הלב של המדינה.
• 1הבנקים ליהלומנים :
היהלומנים לבנקאים:
ואנו השבץ של הלב.
!• הפער לעוני:
בוא לגדול איתי בבנק העמלים.
• עולה חדש מבריה״ט: מגיעות לי שתי דירות!

פקיד הסוכנות:
כי קודם הייתי אסיר ציון ברוסיה
העולה :
ואחר־כך באוסטריה•
• 1הגעפילטע־פיש לקוסקוס: נשבר לי, אני יורד מן הארץ.
שטויות ! שים קצת טחינה מסביב
הקוסקוס לגעפילטע־פיש :
ושנה את התפריט — ממולאים
״א־לה גאון״.
!• משקיף מדיני :
בעניין עיר־דויד צפויה גואליציה
חדשה בין ליכוד ב׳ (מערך) לבין
מערך ג( ,ליברלים).
המר לארידור:
לא אסבול פעמיים ביום מיכתב
סירוב.
ארידור להמר:
קורה שהדוור מצלצל פעמיים.
צבי מרום, רמת־השרון

שר מודעי
שנה בלי תיק
דה: כמגילת העצמאות
של מדינת״ישראל יש הברה
בזכותו של העם ה פלסטיני
למדינה משלו
המדובר בפיסקה :״זוהי זכותו
הטיבעית של העם היהודי להיות
ככל עם ועם עומד ברשות
עצמו במדינתו הריבונית״ .מכאן
נובע שלכל עם ועם, כולל העם
הפלסטיני (אלה העמלים להוכיח
שלא קיים עם כזה טורחים לשווא),
יש זכות לחיות במדינה ריבונית

גמיכתבו סיפר הקורא יצחק
סובול על ״בירכת
הגומל״ שברך הח״ב מ-
מפ״ם ליד הכותל, על״פי
עצת יעקב חזן, לאחר שניצל
בנס מהפגזה ב-
(״העולם
קריית״שמונה
הזה״ )2296
ובכן: כפתור ופרח ! ממש אליה
של סקופ! אלא שקוץ קטן יש בה
— פשוט לא היו דברים מעולם,
חזן לא הציע ואני לא הלכתי
לכותל וכל העניין כולו אינו אלא
בדיחה תפלה שכותב המיכתב המ ציא
או קנה חוששני שלא בתום-

בקיצור: מידת החוכמה שבמס־קנתו
של מר סובול חיפפת את
מידת האמת שבסיפורו.
ח׳׳ר אלעזר גרנות, ירושלים

פינריום, במילחמת דול-
צ׳ין באנוסי ציון מווינה, הפוליטיות בשחיתויות
והפרטיות העולות על גדותיהן,
בפינוי ימית, בהנפקה
החדשה של מניות
בל״ל ובנק הפועלים וב-
מילחמת הספרדים באשכנזים.
רק ידיעה אחת,
ההולכת ונשנית בהתמדה
ובעיקביות אינה טורדת
את שנתנו
לאחרונה קבע מישרד־החוץ ה אמריקאי
רישמית: ישראל היא
בעלת־ברית אסטרטגית לארצות־הברית.
פגישת בגיך רגן באה בין
השאר כדי לקדם נושא זה.
מסופקני אם ניקלטה ידיעה זו
בקרב ההמונים שקראו בהתלהבות

זעקה או תובע הבהרה כלשהי ב כנסת
ובאמצעי התיקשורת?
הרגילו את אזרחי ישראל לר אות
את ארצות־הברית כ״עולם
חופשי״ .מתקבלת אצלנו התמונה
כאילו יושבים בבית־הלבן ל״ו
צדיקים שכל מעיינם לדאוג לעו לם
חופשי עבור האנושות. אולי
חופשי עולם זה של ארצות־הברית
בביתה ובארצה. מחוץ לבית ידועה
משמעות ״חופש״ זה ברחבי אמ ריקה
הלטינית, באסיה, באפריקה
ובמיזרח־התיכון. בתמיכתה בכל
מישטר מפגר אפשרי, ובעיסקות
הנשק המאסיביות שלה. תחת מאבקם
ל״עולם חופשי״ מסתתרים
מאבקים לזיכיונות נפט, מחצבים,
שווקים מיסחריים ובסיסים אסטרא־טגיים.
ברית
צבאית פירושה שצה״ל,
צבא העם (עדיין) ,ככל שיקבל,
ישלם הרבה יותר. צה״ל יתחייב
בהגנה על אינטרסים זרים ואולי
אף עויינים את האינטרסים הריא ליים
של המיזרח־ה תיכון .״חופשית״
ככל שתהיה בת הברית,
עלולים בנינו ונכדינו בבוא העת,
לשמש בשר תותחים לאינטרסים
אלה. אין זה מסמכותה המוסרית
של ממשלה כלשהי להביא לידי
ברית צבאית ללא הבהרה ודיון
פתוח בכנסת ובעם.
לפגי שתקבענה עובדות מעשיות,
חשוב ודחוף להעלות נושא זה
בכל במה אפשרית, כדי שידע העם
לקראת מה מוליכים אותו.
יצחק חפון, תל-אביב

חסל והחן
על צימצום הופעותיה של
השדרנית כרמית גיא
משפע ההחלטות המקוממות ודד
מרגיזות בטלוויזיה הישראלית,
זאת עולה על כולן: ההחלטה הנואלת,
האבסורדית, שלא לאפשר ל

רי ח צסא־וז
אנו מאוד טרודים בחפי רות
ארכיאולוגיות, בדול-

לשפר
אחה שי ח
שוק הכרמל בתל־אביב
אינו ידוע בניקיונו
לדידי, לבצע קניות בשוק
התל־אביבי הוא סיוט, על־אף
המחירים הנמוכים והסחורה
הטובה (בדרך־כלל) .עיריית
תל־אביב הבטיחה בעבר ש תעשה
לשיפור המצב, אולם לא
עשתה הרבה.
ניתן, לדעתי, לשנות ללא
הכר וללא תקציב גדול את
פניו של שוק הכרמל על־ידי
הפעולות הבאות:
התקנת דוכנים צבעוניים
אחידים, עשויים מנירוסטה או
חומר דומה, במקום דוכנים
עשויים מקרשים ומברזל חלוד.
לחייב את בעלי־הדוכנים ו

קריינית
גיא
שקר היופי
החנויות לשפר את סביבת ה דוכנים
ואת חזותם, על־ידי
הצבת עציצים, צביעה וכדומה.
להקפיד יותר על אכיפת ה חוק
בנושא תברואה ורישוי
עסקים, ולא להירתע מבעלי
דוכנים אלימים.
אלי איין, תל־אביב

״בגין־בגיך ואם הבינו את מש מעותה.
האם גם האופוזיציה של
המערך לא היטתה אוזן ולא הת ייחסה
לקולות ״הנכם האסטרטגי״ י
או שמא מגשים הליכוד את מאוויי
המערך? מדוע נאלמו הנאורים ה ליברליים,
הסוציאליסטים וההומו־ניסטים
(לפי הגדרתם)? האומנם
נושא זה הוא שולי או מוסכם מא ליו,
משום־מה, עד כי אין מקים

כרמית גיא לקריין חדשות יותר
מפעם בשבוע.
מיומנות, אינטליגנציה והומור,
הופעה אנושית ולא בובתית, של
בת־אדם שמבטה מעניין וחי, אך
(אבוי!) יש רווח בין שיניה הקיר־מיות
— כל אלה הם כאין וכאפס
לעומת ״שקר היופי והבל החך.
אסתר תירוש, מושב מסלול

״פנדה״ -הבטיחות של
הגדולים

״פנדה״ — המקום של
הגדולים

״פיאט פנדה״ היא יותר מאשר
עוד מכונית חדשה. זוהי מכונית
צעירה המבשרת עידן חדש. עידן
של מכוניות פרקטיות. מכוניות
קומפקטיות וחסכוניות
המתאימות לתקופה של מחירי
דלק עולים וצפיפות בכבישים.
״פיאט פנדה״ כוללת יתרונות
ושכלולים, הנמצאים בדרך כלל
במכוניות גדולות ויקרות יותר;

לאחר שתיכנס ל״פנדה״ תבין עד
כמה הקטנה הזאת גדולה
מבפנים 5 .נוסעים מבוגרים
נהנים ב׳׳פנדה״ משפע מקום;
נפח תא המטען׳ — 1מטר
מעוקב .״פנדה״ מובילה בקלות
נהג ועוד 330ק״ג של מטען
מגוון. את המושב האחורי ניתן
לנצל ב־ 7מצבים שונים ואף
להוציאו וכך — ,הופכת ״פנדה״
למכונית ״סטיישן״ לכל דבר.

״פנדה״ — הפרקטיות
של הגדולים
ב״פנדה״ 5מושבים.המושבים
מרופדים ונוחים. חידוש בלעדי
ל״פנדה״— א ת הריפוד ניתן
להסיר בקלות ולכבס׳ 3הדלתות

של ״פנדה״ מבטיחות.
כניסה ויציאה והטענת מטען
בנוחות מירבית -גודל הדלת
האחורית 0.8מ״ר! בחלונות
הקדמיים משולשים נפרדים
לכיוון זרימת האויר — וגם
חלונות הצד האחוריים ניתנים
לפתיחה, דבר המבטיח זרימת
אויר מתמדת. ההגה ולוח
השעונים והמתגים של ״פנדה״
מודרניים במיוחד ומאפשרים
קליטה מהירה של מידע ונהיגה
קלה ונוחה.

״פנדה״ — הכח של הגדולים
ל״פנדה״ מנוע חזק בנפח 903
סמ״ק, ממוקם לרוחב — עם
הינע קדמי. מנוע ה׳יפנדה״ זהה
לזה של הפיאט 127
אשר כבר מותקן בלמעלה
מ־ 5מיליון מכוניות מסוג זה.
המנוע החזק, מערכת הקפיצים
והמתלים מסוג מק פרסון
ובולמי הזעזועים הטלסקופיים,
מבטיחים ל״פנדה״ נסיעה ללא
תקלות בכל דרך ובכל מזג אויר
— בעיר ומחוץ לעיר ובדרכים
משובשות.

ל״פנדה״ 2מערכות בלמים
נפרדות, עם מגבר בלם. המווסת
את עוצמת הבלימה ומונע
״נעילת״ הגלגלים האחוריים,
ל״פנדהז׳ בלמי תוף בגלגלים
האחוריים ובלמי דיסק
בקדמיים.
תא הנוסעים בנוי ממסגרת פלדה
מחוזקת. מבנה המרכב. סופג
זעזועים ונסוג בעת תאונה
ומעניק הגנה משופרת לנוסעים.
ב״פנדה״ פגושים פלסטיים
מחוזקים ורחבים מסוג חדיש
המקטינים את עוצמת העברת
הפגיעה אל מרכב הרכב.

״פנדה״ — החיסכון של...
הק טני ם
רק דבר אחד לא לקחה ״פנדה״
מהגדולים: את הוצאת האחזקה
הגדולות. צריכת הדלק שלה
מזערית. היא מסתפקת בליטר
אחד דלק ל־ 19.6ק״מ במהירות
של 90 קמ״ש (לפי תנאי הניסוי
של בית החרושת) .ל־״פנדה״
הוצאות אחזקה נמוכות במיוחד.
אלה דברים שהגדולים היו
רוצים ללמוד ממנה. המחיר שלה
הוא נמוך ביותר בהשוואה
למכוניות אחרות מסוגה.

המחיר —

בוא לראות את ״פנדה״ עוד
היום. אחרי שתיכנס לתוכה
תבין למה היא יוצאת מהכלל

!?181; ? 811)18

אחריות נגד חלודה עד 6שנים

״הקטנה הזאת-גדונ!ה!״
המחיר לסי מחירון החברה מס 4/82

האחריות כפופה לתנאים בפנקס האחריות.

השנה
ת שת״א מאת אורי א בנ ר•

הדוחות
ה חו ר ח אנוו 11
ך וף מתכתי קטן טס בשלהי תשמ״א בחלל האינסופי. זה עתה עבר על פני כוכב^*
הלכת שבתאי, חצה את הטבעות המקיפות אותו וצילם את ירחיו. אחרי שעבר
את מרחק 886,100,000 הקילומטרים בארבע שנים וחמישה ימים, המשיך בדרכו אל
הכוכב הבא, אוראנוס, הנמצא במרחק של 1,783,000,000 קילומטרים מכוכב־הלכת
ארץ. הוא יגיע אליו בעוד חמש שנים.
החללית היא פרי מוחו המיוחד-במינו של בעל-חיים הקרוי אדם, שגדל על
כוכב־לכת קטן זה. לפי האגדה היהודית •,נוצר יצור זה על-ידי אקט אלוהי, לפני
5741 שנים בדיוק. לפי תורות המדע, אין האדם אלא קוף המהלך על שתיים, חיה

ככל החיות, בן אחד ממיני הקופים שאצלו אירעה התפתחות בלתי-רגילה של האיבר
הקרוי מוח.
הפריצה אל החלל החיצון, שהחלה לפני דור, נמשכה השנה במלוא עוזה. מעבדת-
חלל סובייטית הסתובבה מסביב לכדור־הארץ, כשחללנים בני אומות שונות מתאכ סנים
בה לסרוגין. מעבורת־החלל האמריקאית הראשונה השתחררה מכוח־המשיכה של
כדור־הארץ וחזרה •לבסיסה, כמו מטוס רגיל, כשהיא מוכנה לטיסה הבאה בשנת תשמ״ב.

אילו הסתכלו עצורים כבונים כוכב אחר כמיכצעים אלה, יבלו
להניח כי החיה האנושית, כעלת המוח המגודל, היודעת להשתחרר
מכוח-המשיכה הפיסי של כוכבה
הקטן, משכילה כוודאי להשתחרר
גם מן הכוחות הפרימיטיביים ה,
שולטים
כה עצמה.
אין טעות גדולה מזו.

כשנת תשמ״א שלט ככד היבשות
שד כדור־הארץ אחד הכוחות
העתיקים כיותר המסעיר את נפשו
שד הקוף האנושי: הלאומנות.

#התוו ווצזוח
וקרובו תאנוש
לאומנות אינה תופעה אנושית
י י בילעדית. מקורותיה מגיעים הרחק
אל העבר הביולוגי של בעלי־החיים.
הטבע אינו כופה על החיות למיניהן
דפוסי־חיים נוקשים ואחידים. הוא נותן
פרס לכל צורת־התנהגות, תהיה אשר
תהיה, המבטיחה את קיום הגזע. מין של
בעלי־חיים שלא עמד במיבחן פשוט ו אכזרי
זה בא על עונשו האוטומטי: הוא
נכחד מאליו.

לי דתהאדםל פי האגדה היהודית: צ־נר ש ל מי כאל -אנג ל!

בקאפלה הם־סטיניח ב רנ מ א

כמיסגרת זו של מילחמת־הקיום,
מצא כד מין שד כעלי־חיים את
לבעיות הקי
שלו--נ
--בהת*קיום
1114 ,פיתרונו
אם לתכונותיו וכישוריו המיוחדים

;ים _ 1

האדם הקדמון וה אר הראשון ע ל היד ח: הואט הלא! מנוח היא ד 1עוה ביולוגי תהח חו־ חאח שורש׳ החי, על (אדומות?
(המשך מעמוד )7
יש בעלי־חיים המתקיימים בבדידות מזהירה, כל פרט בפני עצמו. הנמר, אחד
הציידים המוכשרים ביותר בתבל, חי לבדו. חייו החברתיים מצומצמים למיזער —
הצורל בהזדווגות לשם המשכת השלשלת.
יש בעלי־חיים החיים במישפחות מצומצמות, כמו האריה .״מלך החיות״ חי כזכר
בודד, כשהוא מוקף בכמה נקבות ובצאצאיו הצעירים. קבוצה זו פועלת כיחידה
מישפחתית ומיבצעית.
ויש בעלי־חיים — ביבשה, בים ובאוויר — המתקיימים בשבטים. יש שבטים
הנעים והנדים על פני מרחבים, ויש דבקים במרחב מצומצם אחד, שאליו הם קשורים,
שבו הם מתפרנסים ושעליו הם מגינים.
זוהי האומה המקורית.
ה״לאומנות״ של בעלי־החיים האלה היא מיסגרת קיומית חיונית לבעליה. היא
דרושה להגנה עצמית, כשרק השבט כולו מסוגל להבטיח את שלומה של החיה
היחידה• כך מאורגנים הבאבונים, קרובי־המישפחה של הקוף האנושי, במערכת־הגנה
שיבטיח אוטומטית, בהנהגת רודן כלי-יכול. לולא כן לא יכלו הבאבונים החלשים להח זיק
מעמד מול טורפים חזקים יותר, כמו הנמרים.
הלאומנות היא גם אמצעי להגנה על הטריטוריה, כשבעל־החיים הבודד אינו
מסוגל לחלוש לבדו על שטודמחייה הדרוש לפרנסתו. לולא התארגנו כך, היה המין
כולו מוכחד על-ידי הרעב, גם אם היה מצליח להינצל מידי טורפים חזקים ממנו.

אך מיסגרת־החיים הלאומית אינה רק צויד קיומי חומרי. אצל
מינים רכים של בעלי־חייס, היא נם צורך קיומי נפשי, המספק תוכן
לחיי השכט והמקיים את אחדותו.

״הקוף הצורח״ — קרונדמישפחה אחר של האדם — זכה בכינוי זה בשל
התכונה הבולטת ביותר שלו. בעל־חיים זה חי בשבט, המחזיק בטריטוריה מסויימת.
בן השבט מבלה את מרבית יומו בכך שהוא רץ מגבול לגבול — פעם בצפון ופעם
בדרום, פעם בממרח ופעם במערב — כשהוא צורח בקולי-קולות לעבר בני השבטים
השכנים, ומתגרה בהם עד שהם מתרכזים מעברו השני של הגבול וצורחים לעומתו.

יש אומות אנושיות אשר ה תנהגו תן דומה מאוד לזו של שבט של
קופים צורחים.

יש רק הבדל אחד: הקוף הצורח מסתפק בתוקפנות קולנית. אין הוא עובר
את הגבול בהמוניו, כדי להרוג את בני-מינו מן העבר השני. לכך מסוגל רק הקוף
האנושי, בעל המוח המגודל, הממציא וההרסני, שלא למד מעולם לכפוף את יצריו
התוקפניים שלוחי־הרסן לכללי־ברזל של התנהגות תרבותית — כפי שלמד הקוף הצורח.

0החז! הדרוזית
^ חיה האנושית אימצה לעצמה את צורת־החיים השיבטית משחר התפתחותה.
י י בשנת תשמ״א פורסם בבריטניה ספר פרובוקטיבי של ביולוג שטען כי האדם
לא התפתח מן המין המשובח ביותר של הקופים, כפי שמקובל היה להניח מאז ימי
צ׳ארלם דארווין, אלא דווקא ממין בלתי־מוצלח של קופים, שלא הצליח להסתדר עם
סביבתו הטיבעית. לפי תיאוריה בלתי־שיגרתית זו, הקוף האנושי אינו אלא טעות
טראגית של הטבע, התפתחות סרטנית בעולם בעלי־החיים, המאיים עתה להשמיד
את כל החי והצומח על פני כדוד־הארץ.

כך או אחרת — דמן הרגע שכו התרומם אחד ממיני הקופים —
מוצלח או כלתי־מוצלח — על רגליו האחוריות והחל כהתפתחותו
לקראת ההווייה האנושית, חי מין זה כשכטיס.

האדם הקדמון, שלא חלם עדיין על מטרופולין של מיליונים, חי בשבטים קטנים
שתרו אחרי מזון, ושהיו מוכנים בכל עת לרצוח — ואולי אף לאכול — בני שבטים
אנושיים זרים שניקרו על דרכם.
מאז ועד היום, במשך מיליוני שנים, לבשה ההתפתחות השיבטית, ה״לאומית״,
של הקוף האנושי צורות שונות ומשונות, בתשובה על אתגרים משתנים, חיצוניים ופנימיים.
אין אומה אנושית הדומה לגמרי לרעותה.
היו אומות ניידות ואומות נייחות -אומות של אלפים ואומות של מיליונים, אומות
המאוחדות סביב דגל של אמונה ואומות המאוחדות סביב דגל של בית-מלוכה• במאות־השנים
האחרונות, בהתגבר התרבות ה״מערבית״ ,האירופית, על כל התרבויות האח רות,
התגבשה האומה המודרנית, שהיא בראש וראשונה שותפות של מולדת.

אומה מודרנית זו היא מיכנה רוחני ופונקציונלי כאחד. היא
תאמה את התפתחות הטכניקה האנושית, את דפוסי הייצור והמיסחר,
את צורכי־הכיטחון. היא תאמה גם תהליכים רעיוניים.

המשק המודרני של התקופה התעשייתית חייב את השליטה ביחידה כלכלית
גדולה, המבטיחה חומרי־גלם ושוק בטוח. כלי־הנשק החדישים — הרובה, התותח, ואחר

המיקלע — חייבו מערכת־הגנה שרק אומה בעלת־ממדים יכלה לשאת בה. ובאותה
שעה נחלשה הדת ככוח המניע ציבורים גדולים, ועלתה קרנה של היחידה התרבותית
הלאומית, שהיתה לה (לרוב) שפה משותפת, מסורת תרבותית משותפת, לכן גם
״תרבות לאומית״ משותפת.

#תכבו 0ע11(1ד
ף* מאה העשרים התיישנו רבים מן המושגים האלה. התפתחות הטכניקה הכלכלית
והצבאית רוקנה את המיסגרת של מ^ינת־האומה מתוכנה המעשי.
שום אומה לא יכלה עוד להסתגר בדל״ת אמותיה הכלכליות, מפני שנזקקה לחונד
רי־גלם מכל העולם ולשווקים הרבה יותר גדולים כדי להחזיק מעמד בהתחרות. שום
מדינר, לא יכלה עוד להגן על עצמה לבדה, מול פני כלי־הנשק אדירי־העוצמה שנולדו
במאה זו — תחילה המטוס והטאנק, ולאחר־מכן הפצצה הגרעינית והטיל חובק־העולם.
גם מבחינה תרבותית פרץ הקולנוע, ואחריו הטלוויזיה, את המיסגרת הלאומית
הצרה, ונוצרו אופנות תרבותיות עולמיות אחידות.

על כן ניבאו מיטם המוחות, כשליש הראשון שר המאה ה־0צ, כי
ימיה של האומה ספורים.
המיסגרת הלאומית, שקמה מתוך צורך חומרי ונפשי בן־זמנו, הפכה עתה מיכשול
בדרך להתקדמות, ואחד דינה — להיכחד. סוף־סוף, אחרי דרך ארוכה-ארוכה של יסורים
ותלאות, יגיע המין האנושי אל מחוז־חפצו הסביר — חברה כלל-אנושית מאוחדת, תחת
מימשל כלל-עולמי, דמוקרטי וליברלי, המונחה על-ידי ההגיון הצלול.
תיקווה זו התערערה במיקצת בפרוס השליש השני של המאה, כאשר תנועות
חשוכות ופראיות, לאומניוודקיצוניות, השתלטו על ערש התרבות המערבית. הפאשיזם
של בניטו מוסוליני, הנאציונל־סוציאליזם של אדולף היטלר, ושלל תנועות קטנות יותר
שחיקו את הגדולות, האפילו על שמש הקידמה הליברלית האוניברסלית. המישטר
הסובייטי של יוסף ויסריונוביץ׳ דדוגאשווילי־סטאלין, שגם הוא הניף בסוף את דגל
הלאומנות לצד דגל הקומוניזם, לא היה שונה מהן בשיטותיו.
אולם הגל הפאשיסטי נשבר במילחמה, ושוב הונף הדגל הליברלי, שהתיימר להיות
בלתי-לאומני וכלל־עולמי. האינטרמצו המחריד של הפאשיזם נראה כתאונה היסטורית,
חריגה וחד־פעמית, והמיצעד אל החברה הכלל-אנושית נמשך. סיסמות כמו ״הכפר
העולמי״ ו״עולפ אחד״ פשטו בעולם בשלהי מילחמת־העולם השנייה, באותה עת
שבה התפוצצה פיצצת־האטום הראשונה במרכז הירושימה.

היו שסברו כי הדרך אד החכרה הכדד־אנושית מובילה דרך שדג־ביניים:
הקמתן של הכרות מרחביות על־לאומיות, שכה תאבד הלאומנות
כהדרגה את שארית בוהה.

כדוגמה לכך נראתה ברית־המועצות, ולאחר מכן הגוש הקומוניסטי האדיר, המש תרע
מברלין ועד ולאדיווסטוק, שבו נפתרה — כך היה נראה — הבעייה הלאומית
תחת דגל של אידיאל על־לאומי מאחד• ״לפועלים אין מולדת,״ אמרו הנביאים
הרישמיים של גוש זה, קארל מארכס ופרידריך אנגלס, במינשר המיפלגה הקומוניסטית,
עוד בפברואר .1848
אמנם, כאשר נולד, בעיקבות מילחמת־העולם השנייה, הצורך הדחוף לכונן כלכלה
אירופית משותפת, יחד עם שותפות מדינית וצבאית, השמיע שארל דה־גול מילה של
אזהרה. הגנרל הצרפתי גבה־הקומה, בעל אחד המוחות המדיניים הבהירים ביותר
בדורו, הזהיר מפני הנסיון לבטל את האומות, וקרא לכינון ״אירופה של מולדות״ ,שבה
תשמור כל אומה על מדינתה הריבונית, לפחות להלכה. אך אידיאליסטים רבים ראו
גם בכך רק שלב־ביניים, תחנה בדרך לכינון אומה מערב־אירופית מאוחדת.
בארצוודהברית החל עוד לפני 200 שנה הנסיון השאפתני לכונן ״אומה״ סינ תטית
של מהגרים, בני ארצות ותרבויות רבות, במדינת־ענק חובקת־יבשת. גם זה נראה
כשיטה להתגברות על הלאומנות הצרה, ההרסנית, המיושנת, של ״העולם הישן״ ,שאין
לה תקומה ב״עולם החדש״ הרציונלי והמשוחרר.

1 1־נ3ץ נ מו

^ מהלך תשמ״א נראה כאילו כל התיקוות והחזונות האלה נמוגו זה מכבר.
כרחכי כדור־הארץ הרימה הלאומנות את ראשה. כוורשה ובסך 1 סלוואדור, כקאבוד וככלפאסט, בנתניה ובשכם, חגגה הלאומנות הצרופה.
כאשר התפוצצה בימים האחרונים של תשמ״א פצצה במלון גדול בפאריס, משכה
המישטרה הצרפתית בכתפיה והשמיעה השערה לגבי זהות המתנקשים :״פלסטינים
הלוחמים בישראל, באסקים הלוחמים בספרד, ארמנים הלוחמים בתורכיה, או קרואטים
הלוחמים ביוגוסלביה

איש חשש תשמ״א 1
טרוריסטים לאומניים בני תריסר אומות מדוכאות רדפו אחרי רודפיהם מסביב
לכדור־הארץ, כדי לפגוע בהם ולהשמיע את קולם בשפה האחת המעוררת תשומת־לב
בעולם־התיקשורת של שנות ה־ : 80 שפת האלימות. צרורות של מיקלעים, רעם של
פצצות, יריות של אקדחים הרעידו את השלווה בבירות רגועות, ששכחו מזמן את
חוסר־הנפץ הטמון בדחף הלאומני.

כמקומות רכים היה חומר־הנפץ, הלאומני מהול כחומר־נפץ דתי.
המזיגה יצרה תרכוכת של קנאות בעלת כוח־נפץ ככיר.

במרכז אירועי העולם עמד המשבר המתמשך בפולין. בהנהגת לך ואלנסה, איש־העולם
של תש״ם, התעורר העם הפולני נגד המישטר הקומוניסטי הכושל בארצו. אך
איש לא האמין כי אכן היה זה מרדי פנימי וחברתי בעיקרו. האומה הפולנית הת מרדה
נגד אויבה המסורתי, האומה הרוסית, השולטת בה שוב תחת דגל הקומוניזם.
והתעוררות לאומית זו — חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של מרידות פולניות נגד
הרוסים — היתה צמודה לסמלים דתיים, כאשר הכנסיה הקאתולית של פולין, כנסיית־הבית
של האפיפיור, מוסיפה את תפילותיה לקריאת־התיגר של האגודות המיקצועיות
החופשיות, נגד ההגמוניה של רוסיה הקומוניסטית־אורתודוכסית.
בספר אחר של האימפריה הסובייטית, אפגניסתאן, למדה ברית־המועצות את הלקח
שלמדו האמריקאים בוויאט־נאם: שקל לפלוש לארץ קטנה וחלשה, אך קשה מאוד
להישאר בה או אף לצאת ממנה. במשך כל השנה לחמו מורדים אפגניים, תחת הדגל
הכפול של הלאומנות והאיסלאם, נגד הדוב הרוסי, שלא ידע כיצד להיחלץ מן הבוץ.

לקח דומה מאוד למדו האמריקאים מחדש כאל־סלוואדור.

בודד, כשמאחורי כל גזע יכול היה להתחבא אוייב יפאני או בעל־חיים טורפני. בעולם
נורא זה של בדידות ופחד, רק החייל הדתי לא היה בודד. הוא ידע כי אלוהים עימו
ושומר על צעדיו. בכל רגע שהיחידה עצרה בהתקדמותה, כרעו החיילים ושילחו את
תפילותיהם הלוהטות אל על.

האדם המודרני, האוכד כג׳ונגד שד כוחות טורפים וכלתי־מוכנים,
כשהוא תלדט וכודד, חסר־אונים וחסר־ישע, נכסה למישהו, דמישהו,
שיעניק לו כיטחון עצמי.
התורות הרציונליות של הליברליזם האוניברסלי, הרואות באדם ערך עליון, הופכות
אותו גם ללוחם בודד. רק אנשים חזקים מסוגלים לכך. החלשים, האבודים, זקוקים
לאב רחום. ואם אינו קיים בחיים, בדמותו של אב אמיתי או רודן כל־יכול, הוא ישנו
בשמיים. האיש מתגעגע אל הרחם של האם, שם ידע חמימות וביטחון מוחלט. הכנסיה
מספקת צורך זה, אחרי שהכזיב גן־העדן המלאכותי של הסמים.

אלוהים הוא אכיר והכנסיה היא אמו של האדם הכודד כג׳ונגל־האספלט.
הדת — אחת ההמצאות העתיקות כיותר של הקוף האנושי,
אשר ימיה כימי הדחף השיכטי־הלאומי — שיגשגה כסדה המאה ה־ט2
כמטורופולין האודטרה־־מודרני ובכפר הנידח.

• חזרה מוי ולאללה
ן* שראליס חדי׳עין, שביקרו השנה במצריים, שמו לב למיספר הגובר והולד של
נשים מצריות החוזרות מן הלבוש האירופי אל הלבוש המוסלמי המסורתי, כשהן
עוטפות את עצמן גם בימי־הקיץ הלוהטים בגלימות עבות, בכובעי־צמר ובצעיפים.

הממשלה החדשה של הנשיא רונלד רגן בחרה בקהיליית־בננות קטנה זו כדי
להפגין את החלטתה הנחושה לשמור על ההגמוניה שלה בכל היבשת האמריקאית.
העילה היתה מרידה פנימית של יסודות שמאליים ודמוקרטיים. אך המהות האמיתית
של המאבק האכזרי, שכיסה את הארץ בגוויות כרותות־ראש, היתד, התמרדות סלוואדו-
רית לאומית נגד ההגמוניה של ארצות־הברית, כפי שקרה קודם לכן בניקאראגואה הסמוכה.
וגם כאן עמדה הכנסיה הקאתולית לצד ההתמרדות.

כולטת הרמז יותר היתה האדרת הדתית של הקנאות הלאומנית
כקצה הצפוני של האי האירי.

שם נמשכה המילחמה העקובה־מדם של האירים הקאתוליים בצאצאי המתנחלים
הפרוטסטנטיים, למען שיחדור החבל מידי הבריטים השנואים וצירופו למולדת האירית.
תשמ״א הכירה דמות חדשה של לוחם־שיחרור: שובת־הרעב השבוי, הצם עד מוות —
הפגנה עילאית של התאבדות לאומניודדתית. צמי־המוות, יותר מכל זורקי־הפצצות,
קיעקעו את יסודות השילטון הבריטי בשארית אירלנד, והראו עד לאילו שיאים של
קנאות יכולים להגיע גם אנשים אירופיים ברבע האחרון של המאה ה־ ,20 כאשר
אוחזת בהם הלהבה הכפולה של לאומנות ודת.
באיראן נמשך מרחץ־הדמים, כאשר השילטון הלאומני-דתי, שלא היה דומה לו בקיצוניותו
בעולם של תשמ״א, ממשיך בטבח ההמוני באמצעות כיתות־יורים, ואילו המח תרת
הלוחמת, שגם היא נשאה בפיה את הלאום והדת, מבצעת פיגועים רבי־יכולת.
המאבק הרצחני בין נושאי האיסלאם השיעי, המהווה באיראן ביטוי עליון של
הלאומנות הפרסית, העלים רק זמנית את הבקיעים הלאומיים העמוקים בחומות המדינה.
שורה של מיעוטים לאומיים ממתינים באי־סבלנות גוברת לרגע שבו יוכלו להתקומם
ולהשתחרר מן הדיכוי הפרסי — כורדים במערב, בלוצ׳ים במיזרח, אזרבייג׳אנים בצפון.

• שווש״ם ראום תחש
^ לאומנות המחודשת, השואפת חזרה אל מדינות קטנות בעלות זהות אתן
1נית־לאומית־תרבותית־לשונית הומוגנית, סותרת את התפחות הטכניקה, השואפת
קדימה אל יחידות יותר ויותר גדולות, מרחביות והטרוגניות.
בתקופה שבה הפכה אירופה המערבית, מבחינה כלכלית, מדינית וצבאית כאחת,
כימעט למדינה אחת — מה הטעם בכינון מיני־מדינה באסקית, בהעברת חבל-ארץ
מבריטניה לאירלנד, בהיפרדות קורסיקה מצרפת, בכינון עצמאות סקוטית או וולשיתז

אולם הסתירה היא רק למראית עין. שני התהליכים
כנפרד, כשני מישורים שונים.

קיימים

המדינה הלאומית המודרנית איחדה שתי פונקציות שונות — ביטוי האישיות
הלאומית הקולקטיבית, על תרבותה ומורשתה, וכינון מיסגרת יעילה לפיתרון הבעיות
הכלכליות והצבאיות. אחדותה של צרפת בשלב מוקדם העניקה לה יתרון על פני
רוב הארצות האירופיות האחרות. איחוד גרמניה ב־ 1871 הפך אותה למעצמה כלכלית
וצבאית. השילטון המרכזי של פאריס וברלין לא השאיר מקום לנטיות בדלניות של
חבלים נפרדים, כמו חבל־הברטונים בצרפת או באוואריה בגרמניה.
אולם כאשר רוב התפקידים המעשיים, בשטח הצבאי והכלכלי, עוברים מן המדינה
הלאומית למיסגרות מרחביות על־לאומיות, מתעוררת באופן הגיוני שאלתן של הקבד
צות האתניות הקטנות: מדוע עלינו להמשיך ולסבול את ההגמוניה של עם־הרובן
מדוע שלא לחיות במדינה אתנית משלנו, שבה נבטא את יישותנו הלאומית, הלשונית,
התרבותית הנפרדת? מדוע שלא להגיע לעצמאות במיסגרת היחידה העל-מדינתית 1

הכמיהה לזהות עצמאית הולכת ומתחזקת כעולם המודרני, ככד
שמשתלטים כה כוחות אלמוניים, על־אנושיים ועל־־לאומיים, אשר
הפרט המודרני מופקר כידיהם לשכט ולחסד, מכלי להכירם ולהכינם.

כאשר האדם מטולטל על גלים של ים סוער, הוא משתוקק לשורשים. כאשר מיל-
חמה בפינה אחת של העולם, או אמבארגו של נפט בפינה אחרת, עלולים לגזור עליו
אבטלה או השמדה גרעינית, הוא נכסף לבית בטוח במכורתו הקטנה והמוכרת.
מכאן הכוח המחודש של תנועות שנראו עוד לפני כמה שנים כגידולים תימהו־ניים.
דוברי־הצרפתית בקנדה ושואפי־העצמאות הסקוטיים לא התקדמו השנה אל
היעד, אך הארמנים התנקשו בחייהם של נציגים תורכיים ברחבי העולם כדי לשחרר
את מולדתם הכבושה, וכמוהם עשו קרואטים שביקשו לפרק את המדינה היוגוסלבית
ולהגיע לעצמאות נפרדת. לוחמי-מחתרת באסקיים התחרו בחמת־רצח בעמיתיהם בצפון־
אירלנד. קאטאלאנים ביקשו להיבדל מספרד. יהודים וגרמנים ביקשו להגר מרוסיה,
שבה ישבו מדורי־דורות. כורדים ובלוצ׳ים חלמו על מדינות חדשות, בשטחים המחו לקים
כיום בין כמה וכמה ממדינות קיימות.

אמריקאים וסוכייטים עמדו חסרי־הבנה וחסרי־אונים מול
פתחות זו.
הת האמריקאים
חיפשו יד זדונית, נעלמת וכל-יכולה, המארגנת את ״הטרור הבינ לאומי״
,כאילו יכול היה איש ילדותי כמו מועמד קדאפי או מרגל־גאון בקרמלין להוליד
תופעה חובקת־עולם כזאת, בעזרתו של יאסר ערפאת, שסימל בעצמו את רצונם של
הפלסטינים שלא להיטמע בקרב עמים ערביים אחרים.
הרוסים ראו מזימה ״אימפריאליסטית־ציונית״ בשאיפת־ההגירה של היהודים, בהת עוררות.
הפולנים, ברחשושים התת־קרקעיים הנקלטים בסייסמוגראפים של הקג״ב ברחבי
המדינה הסובייטית וגרורותיה.

• ובד בגעגז האכזר

ם המיני־לאומנות של חבלים קטנים נראית כאנאכרוניזם בעולם של טילים
ביניבשתיים וחלליות, הרי הלהט הדתי המלווה אותה נראית כאנאכרוניזם כפול.

אך גם היא יונקת ממקורות עמוקים וסמויים כנפשו ישד האדם.

המפקד של יחידת־קומנדו אמריקאית בבורמה, במילחמת״העולם השנייה, סיפר כי
הרכיב פלוגת־חוד למילחמה בג׳ונגל על טהרת החיילים יראי-השמיים. בג׳ונגל היתה
המילחמה אכזרית מאין כמוה. בסבך הצימחיה, בעולם של חשיכה ומחנק, היה כל חייל

ל או מנו תודת -ה מזיג ה המ סו כנ ת: נערה איראנית בן דב!11ש ד חי
היה זה רק סימפטום אחד לתהליך־ הלובש במצריים ממדים מדאיגים
יותר ויותר: השיכה ההמונית אד הדת הקנאית, המלווה בנימה
לאומנית־ערכית ואנטי־ישראדית חזקה.
בחג של סיום חודש־הראמאדאן הצטופפו 100 אלף מאמינים בחזית ארמון־עבדין
בלב קאהיר, מעוז המימשל, והניפו סיסמות דתיות ופסוקים מן הקוראן, ובמרכזם
סיסמה שאמרה :״מאמינים אינם מתיידדים עם יהודים ונוצרים !״
בקרב הנוער, ובעיקר בקרב תלמידי האוניברסיטות, פשטה החזרה־בתשובה כמו
אש בשדה־קוצים יבש. קנאים דתיים גינו את המישטר של אנוור אל־סאדאת, על
שהוא מעשיר שיכבה דקה של נצלנים, ועל שכרת ברית עם ישראל. בערי מצריים
התלקחו קטטות בין מוסלמים וקופטים• .בהתלקחות אחת בלבד בפרבר קאהירי ניספו
יותר מ־ 70 איש. בכמה ערים מצריות נכנע השילטון המקומי לרוח החדשה, ואסר את
מכירת המשקאות האלכוהוליים, האסורים על מאמיני־האיסלאם. לבסוף נאלץ אנוור אל־סאדאת
לנקוט אמצעים חמורים שפגעו בתדמית שביקש ליצור לעצמו. הוא אסר
מאות מבין הקנאים הדתיים, הוציא את אגודותיהם אל מחוץ לחוק.
באוניברסיטה של קאהיר קרה דבר המקביל בדיוק למאורעות באוניברסיטת תל-אביב:
בבחירות לאירגון־ד,סטודנטים ניצחו הקנאים הלאומניים־הדתיים, והבחירות נפסלו על-
ידי שילטונות־האוניברסיטה בטענות טכניות.

אכן, הדמיון כין המתרחש במצריים וכישראל היה מדהים.
הנשים המצריות, שכיסו את גופן בלבוש דתי, מצאו להן אחיות־בנפש דווקא
בישראל השנואדדעיליהן — החהרות־בתשובה, ביניהן מפורסמות, שנטשו את עולם
הבידור והאופנה כדי למצוא נחמה ועידוד בחיק הדת, שלבשה גם בישראל אופי לאו־מני־שיבטי
קיצוני. נציגם האופייני ביותר היה הבדרן־לשעבר וחובב־הסמים־לשענר
אורי זוהר, שחזר־בתשובה מזמן, ושהודיע השנה על התנחלותו בשטחים הכבושים.

גם כתשמ״א לא היה כעולם סיכסוך לאומי עמוק ומסובן כסיכסוך
הישראדי־פלסטיגי, המאיים להעביר את השלום הישראלי־מצרי, עם
החזרת שארית־סיני כשנה הקרובה, ושהביא את המרחב לעכרי־פי-פחת
של מילחמה כלבנון.
הבעייה הלאומית של הפלסטינים, שנחישות״דעתם הלאומנית היתה בתשמ״א לעובדה
שאיש לא יכול היה להתכחש לה, הטילה את צילה על כל מאורעות המרחב, והעסיקה
פעמים רבות השנה את העולם כולו. כאשר התלקחה תיגרת־ידיים במינהרה תת־קר־קעית
במקום המקודש לשלוש דתות — הר־הבית בירושלים — היה זה סמל עליון
לחומר־הנפץ הדתי הטמון בהתנגשות שבין שני הלאומים, הרואים בארץ את מולדתם.

הסיכסוד הלאומי וההתעוררות הלאומנית הטילו את צילם על חיי
ישראל כשנת תשמ״א, והם יצילו את צילם גם על השנה הכאה. משום
כך היה ברור בי איש־השנה תשמ״א מוכרח להיות האיש — או
האשה — המסמל אותו יותר מכל אדם אחר.

איש השש תשנרא

גיבורים והוחיתיס
^ ש שנים שהן עשירות במאורעות מסעירים מסו גים
שונים, המצטרפים אך בקושי לתמונה ברורה.
יש שנים הנראות כמישור שטוח, שבו מזדקר מאורע
אחד כהר שגיא.

תשמ״א היתה רבת־מאורעות, ובולם הסתדרו
סביב מאורע מרכזי אחד ותאריך אחד :
ה 30-ביוני ,1081 יום הבחירות לכנסת העשירית.
מערכת־הבחירות,
שקדמה לתאריך זה, לא היתה ככל

ומעל לכל: ראש־הממשלה, מנחם בגין, נראה כאיש
שהתייאש סופית. הניחושים על מצב־בריאותו תפסו את
מקום הפרשנות המדינית. המדינה כולה ראתה את
בגין יושב בכנסת בלא־נוע, חיוור וחלוש, כשעיניו בו הות
בחלל, וכולו אומר אדישות.
במצב זה לא היתד, קיימת עוד השאלה אם המערך ינצח בבחירות וירכיב את הממשלה החדשה. השאלה
היתה רק אם הרוב שלו יהיה מוחלט או יחסי, אם יהיה
זקוק בכלל לשותפים לקואליציה או לאו, ומי יהיו השרים
בממשלת־המערך.

אהד הביטויים האופייניים שצצו
תשמ״א היה :״תופרים חליפות״.

כשנת

בסוף שנת תשמ״א היה שימעון פרם מנהיג של מים־
לגה מובסת, אף שהחזירה לעצמה את הכוח שאיבדה לד״ש
בבחירות של .1977 במיפלגה שררה דוודנכאים, ורבים
האמינו כי על פרם ללכת•
היו הרבה סיבות לכישלון המערך — ביניהן סיבות
אשר יסודותיהן במעמקי ההווייה הלאומית של ישראל.

3ראע*1ת ה שז ה ! :פרס 1בטוות סי צווונו

ראש הגבעה, כשהאבן נשמטת בכל פעם ומידרדרת
במדרון.

איש־השנה המיועד של תשמ״א היה דחוק
מאוד מלהיות בזה.

• ובין: התאום הסאמי
ר* שלמו של פרס לא היה לניצחונו של אויבו
~ המסורתי, יצחק רבץ. איש־השנה תשל״ה היה אף
הוא רחוק מלהיות איש־השנה תשמ״א.
חסידיו של רבין טענו כי היה פופולרי יותר מפרס,
וכי בהנהגתו היתה המיפלגה עשוייה לזכות בכמה מנדא־טים
נוספים, שהיו מכריעים את הכף.

אולם בתודעת הציבור של תשמ״א החל
רכין להיראות יותר ויותר באחיו־התאום של
פרס — כשהשניים הם תאומים סיאמיים.

או, בדימוי אחר: השניים דמו לזוג של מתגו ששים,
החבוקים תוך כדי מאבק עד כי אי-אפשר עוד
להפריד או אף להבדיל ביניהם, והם נראים כגוש אחד.
השינאה העזה בין השניים קישרה אותם לא פחות מאשר
האהבה העזה ביותר•
דבין היה פופולארי יותר בציבור — אך במידה
רבה תודות לעמדות שנקט, שהיו קרובות יותר לעמדות
הליכוד, ושהפכוהו פופולארי יותר בעיני מי שהצביעו
בעד יריבי המערך. לא היה זה נכס פוליטי של ממש.
בסוף תשמ״א היתה מיפלגת־העבודה שקועה בסבך
של אינטריגות עלובות בין עסקנים עלובים, ובכולן בלט
״מחנה רביך, שגם הוא התפורר בינתיים לכמה גור מים,
כאחת האגודות המתבוססות בבוץ.
מי שסבר כי על פרס ללכת, לא סבר כך משום
שרצה בבואו של דבין• ההרגשה שהמיפלגה איבדה כל
מגע עם המציאות הישראלית, שהיא בלתי-רלוונטית
לבעיות האמיתיות, שהיא אנאכרוניזם משווע, שאין
בפיה דבר שיש לו חשיבות לגבי מישהו — הרגשה
זו פנתה נגד רבין ממש כשם שפנתה נגד פרס.

התאומים הסיאמיים, בך היה נדמה, יצטרפו
להישאר יחדיו או ללכת יחדיו.

מערכת־בחירות אחרת אשר ידעה ישראל. היא דמתה
למחזה של ויליאם שקספיר. היו בה עליות וירידות, נקודות
שיא ושפל, גיבורים ומוקיונים, סערות ריגשיות והפסקות
של רגיעה. המחזאי הדגול מסטראפורד־על-נהר־איוון
לא יכול היה לבנות את העלילה בצורה גאונית
יותר.
כאשר נגמר הכל, היתד, המדינה סחוטה מבחינה
ריגשית ומעשית, כאילו עברה קאתארזיס יווני. היא לא
זכתה רק בכנסת חדשה ובממשלה חדשה. היא ראתה את
עצמה בראי, כפי שלא ראתה את עצמה מעולם.

• ובון: הסוסים השחורים

>>׳ ווירת הנכאים ששררה, בצדק, ברחבי מיפלגת־
\ 1העבודה אחדי הבחירות הולידה תיקוות להצלה 1
ולישועה מכיוונים שונים.
התיקווה החזקה ביותר נתלתה באיש מיפלגת־העבו-
(המשך בעמוד )13

והדיוקן שנשקה מז הראי היה, כסוף
תשמ״א, שונה לחלוטין מזה שנשקה — או
שנדמה כאילו נשקף — כראשית תשמ״א.

• סוסי ראש־ממשלה לדקה אתת
ילו נשאלו אזרחי ישראל בראש־השנה תשמ״א
י * למי יש הסיכויים הרבים ביותר לזכות בתואר איש
השנה הקרובה, היו רובם המכריע מעלים, ברצון או באי-
רצון, שם אחד: שימעץ פרם.

פרם •טלט במיפלגת־העכודה ובמערך. ניצחונו
של המערך בבחירות לכנסת העשירית
היה בטוח לחלוטץ.

ואכן, ברגע־השיא של השנה כולה, אור ליום האחד
ביולי, התמקדה מצלמודהטלוויזיד, על פניו׳הצוהלות של
פרס, ואחד משמשיו הציג אותו לפני קהל דחוס של
עיתונאים דרוכים :״רבותי, ראש־הממשלה הבא של
ישראל !״

זה יבול היה להיות השיא הדרמאתי. אבל
זה היה רק אינטרמצו היתולי, נוסח שקם־
פיר. כי כאותו רגע עצמו ככר הודיע ניבור
היתולי אחר של השנה, הפטאטיסטיקן חנוך
סמית, כי טעה, ובי הליכוד עלה על המערך
כמיספר הקולות.
בפרום תשמ״א היתר. פשיטת־הרגל של הליכוד ברורה
לכל. הממשלה לא תיפקדזי, וחבריה התקוטטו ביניהם
בגלוי, השמיצו איש את רעהו במילים גסות, הדליפו
בלא־בושה. הדיווח השבועי על ישיבות הממשלה היה
הבידור העיקרי של המדינה. שעה קלה אחרי נעילת כל
ישיבה כבר ידעו כלי־התיקשורת לספר לציבור המשועשע
והמזועזע כאחד, מי אמר על מי שהוא פסיכופאט, מי
הבטיח להראות את מי במערומיו, מי אמר על מי שהוא
שארלאטאן, שקרן ודמאי.

הכלכלה היתה כתהליך של התמוטטות
מהירה. האינפלציה דהרה כסום משתולל. כ-
ענייני־החוץ רדפה כשורת-איוב אחת את השנייה.

באמצע העונה: מו ד אג ערב ובבחירות
אולם בחיים המדיניים, אי־אפשר להפריד בין המאורע
והאיש, בין התהליך והמנהיג.

תשמ״א בולה היתה רצופה ככישלונות אישיים
של שימעון פרס.
הוא היה מסוגל לתפור טלאים על הבגד הקרוע של
מיפלגתו, לפשר בין קבוצות־לחץ, לפייס עסקנים. אך הוא
לא היה מסוגל לגבש מנהיגות מיפלגתית מאוחדת, מגובשת
ונחושת־החלטה, שתקסום להמוני־הבוחרים ושתעורר
בהם אמון והזדהות. הוא לא היה מסוגל להעלות לעיני
הבוחר מסכת של פתרונות נועזים ואמינים, שתשכנע
אותו כי יש הבדל של ממש בין המערך והליכוד —
הבדל לטובת המערך.
ובעיקר: בהתמודדות האישית עם מנחם בגין, שקם
לפתע לתחייה, נחל פרס כישלון חרוץ. ההמון, שיש לו
חוש רגיש מאוד למנהיגות, פשוט לא ראה את השניים
כמתחרים באותה הליגה.

כרגע המכריע, כאשר היתה אישותו של
שימעדן פרם מונחת עד בף־המאזניים, הכף קפצה
למעלה.
זאת היתד, הטרגדיה של פרם בתשמ״א, ובכך נחרץ
גורלו — גם אם לא היה מוכן להכיר בכך. לא לחינם
הושווה השנה לגיבור הטראגי של המיתולוגיה היוונית,
סיסיפוס, שהאלים גזרו עליו לגלגל לנצח אבן כבדה אל

סוף העונה ! :פרס ב הלוויי ת רי בקה גו מ ר

וז ה גיוו
ש פיו פי

תכ שירי טי פו ח היו פי

וימר יע קבסון טמיר

הדרן שלן ליופי
לא לרינה להיות
כל כן יערה
את יכולה וזכאית להיות יפה,
אבל אין שום סיבה בעולם
שתשלמי על־כך מחיר מופרז.
תכשירי היופי
אינם בחזקת מותרות, הם ממש
חיוניים לעורך,
בתנאי האקלים של ישראל.
כשאת קונה תכשירי יופי
אל תקני את האריזה,
אלא את מה שיש בה.
כדאי לך להיות הגיונית,
לערוך קודם מחקר שווקים קטן
בעצמך ולהשוות את המחירים.
עכשיו, עם תכשירי היופי ,18+
הדרך שלך ליופי אינה יקרה.
תכשירי יו פי ^ &וסיספיס :
•דיאודורנט
•מי פנים
•מייק־אפ •תחליב גוף
•קרם ידיים
•סומק
• צמד צלליות • שמפו קונדישיונר
• שמפו לשיער
• בושם
__בלונדיני

ולשיקום• כמה מן הצבאות המפוארים ביותר בתולדות
העמים נולדו מתוך מפלה מזככת כזאת.
(המשך מעמוד )10
דה, בעל המישרה הייצוגית הבכירה ביותר במדינה: נשיא־המדינה,
יצחק נבון.
לנבון היו הרבה מעלות. הוא לא היה מעורב באינ-
טריגות שהעכירו את הרוחות במיפלגה. בתפקידו הנעלה
זכה אך בהערכה, ולא היה מעורב במחלוקות. כמי
שהיה מזכירו של דויד בן־גוריון, היה לו קשר בולט
לעבר המפואר של המיפלגה. בביקורו במצריים, ברא שית
השנה, נחל הנשיא הדובר־ערבית הצלחה מרשימה.
ובעיקר: כאיש עדות־המיזרח יכול היה — כך קיוו
רבים — להקים גשר מעל לתהום שנוצרה בין מיפלגת־
״העבודה״ ובין העובדים האמיתיים במדינה: בני עדות-
המיזרח והערבים.

יתכן כי השכונות אלה היו יותר תוצאה
של מישאלות־־לב מאשר של שיקול קר.

נבון שייך לאריסטוקרטיה הספרדית הוותיקה בארץ,
וספק אם המוני העולים ובני־העולים ממארוקו ומעיראק

נדמה שהמצב הגרוע כיותר הוא השלישי :
מפלה הנראית כניצחון. אין היא מנחילה לבעליה
הישגים כלשהם, וגם אין היא מעניקה
לה מוטיבציה להתנערות ולשיקום.

כזה היה מצבה של מיפלגת־העבודה אחרי הבחירות
לכנסת העשירית. המערך עלה מ־ 33 מנדאטים ב־
1977ל־ 47ב־ — 1981 עלייה מרשימה, שכימעט החזירה
אותו ל־ 51 המנדאטים שבהם זכה ב־. 1973

הדכר לא הכיא לו את השילטון — אך היה
די כו כדי למנוע אווירה של שיפלות־רוח,
העשוייה להוליד חשבון־נפש ובדק־בית.

• דיין: ההרס העצמי
^>|נייפ שלא התקרבו אף הם השנה לתואר זה היו
״יי איש־השנה תשי״ז ותשכ״ז, משה דיין, ואיש*
השנה תשל״ת. עזר וייצמן.

הפוליטית, עד אשר הצליח להנחיל לעצמו את כס שר־החוץ,
במעשה־בגידה מדהים בציניותו, בסערת המהפך
של . 1977
בתפקיד זה היה לו חלק בהשגת השלום הישראלי־מצרי.
אך הוא התפטר מתפקידו בהתקפה מוזרה של
מורת־רוח ועייפות, בעיקבות החלטתו של מנחם בגין
להפקיד את יוסף בורג על ענייני האוטונומיה.
אחרי חיים עתירי־תאונות, שבכולן היה אשם בעצמו,
חלה גם במחלת־הסרטן, שיש המייחסם לה סיבות פסי כו
סומאטיות, כמו למחלת־האולקום הישנה שלו.

כמהלך תשמ״א ניסה דיין לשקם את
עצמו — וסיפור כישלונו היה אחת הדראמות
של השנה.
הוא המציא לעצמו תיאוריה מפוקפקת ורדודה —
״אוטונומיה חד־צדדית״ ,שלא שיכנעה איש, ושהיא מופ רכת
בעליל. אחר־כך ניגש להקמת מיפלגה פרטית משלו.
ראשי המכונים לסיקרי דעת־הקהל, שהצטרפו אל
להקת המוקיונים של תשמ״א, ניבאו לדיין 15 ואף 17
מנדאטים בטוחים. כמו בתרגיל ד״ש של , 1977 קפצו על

•צחק רבץ לוח ץאת ידו ש ל שמעון פרם בוועירה אחר נצחונו שלפרםבהת מו דז־ 1ת ביני ה ם (מ־מ־ן) ועם שחקו בהצגה
העגלה הפליטים הפוליטיים מכל המחנות, יחד עם סתג־לנים
מחפשי-הזדמנויות, שביקשו לתפוס טרמפ נוח
ובטוח לכנסת ולממשלה.
אחד מאלה היה אדם, שנמנה עם אותם גיבורים-
לשעה הצצים בכל שנה, העולים כלהבה וכבים כמוה. היה
זה הרצל שפיר, מפכ״ל המישטרה, שהובא על־ידי יוסף
בורג מבחוץ כדי ״לעשות סדר״ בשרות, שקפא על
שמריו. אולם שפיר, בעל הביטחון העצמי המופת,
הסתבך במהרה בשורה של פרשות, שבהן נקט שיטות
שעל גבול החוקיות. הוא התנגש עם יוסף בורג. אז שלף
את המיסמך ששם־הצופן שלו הפך אחד מסיסמות תשמ״א :
״אפרסק״.
שפיר חיפש את מזלו במחנהו של דיין, לצד אנשים
כמו ישראל כ״ץ, שר־הרווחה מפליטי ד״ש, שדבק
בכיסאו עד הרגע האחרון. הצטרפו אליהם סוגדי-דיין
הוותיקים, עובדי־ד,אלילים שחלמו על חידוש ימי־הזוהר
שמלפני יום־הכיפורים•
עלה על כולם שר־האוצר ייגאל הורכיץ, אף הוא
אחד מגיבוריו־ ,הטראגי-קומיים של תשמ״א — אחרי
שהיפנט את המדינה בסיסמתו הכל-יכולה — ״אין לי!״
— נחל כישלון מהדהד בריסון האינפלציה. כאשר עלה
האינדכס בחודש אחד ב ,110/0-התמוטטה האגדה. זה
היה יום־כיפור פרטי משלו.
אך בזריזות האופיינית לו ערך הורביץ תרגיל שנראה
כמזהיר. הוא התפטר מן הממשלה על רקע ״עקרוני״
כלשהו (בעיות התקציב) ,והכין את המקפצה שממנה
יוכל גיבורו, דיין, לקפוץ בבוא העת. דיין קיבל את
ההצעה האדיבה באי־רצון בולט, ודירג את הורביץ רק
במקום השלישי ברשימתו.

מוכנים להזדהות עימו ולראות בו את נציגם. כפוליטי קאי
הוכשל פעמים רבות בתוך מיפלגתו, ובתפקידו הרם
זכה רק תודות לנסיבות מיוחדות מאוד, שהביאו לתמיכת
הליכוד בו, בלית ברירה.
נבון עקב אחרי המישאלות בעניין, אך, לא עשה
דבר לעידודן — לא בגלוי וגם לא בסתר. יתכן שהיה
נענה אילו היתד, המישאלה מופנית אליו, פה אחד, על־ידי
מיפלגתו, כאל גואל ומושיע. אך כאשר נמשכו הקנוני
יות במיפלגה ביתר־שאת, נזהר נבון מלהכניס את ראשו
למיטה חולה זו.

יתכן כי צפוי עתיד מעניין ליצחק נכון,
וכי עוד יהיה איש־השנה כאחת השנים הכאות.
הוא לא היה איש־השנה של תשמ״א.
אדם שהיסס פחות, ושבחן את סיכוייו בצורה פעילה,
היה מרדכי (״מוטה״) גור, הרמטכ״ל־לשעבר. האיש
שהופיע במקום ה־ 12 ברשימת־המועמדים של המערך, התגלה
במהרה כיורש סביר. אם יודחו פרס ורבין, ועימם
חיים בר־לב ו אכ א אכן השייכים לאותה קבוצת-
התייחסות ם לא ייתפס המקום על־ידי יצחק נבון,
יכול גור להיראות לרבים במיפלגה כמנהיג היחידי הבא
בחשבון.
גור עצמו הריח את ההזדמנות המתקרבת. עד כה
היתה לו רק תדמית פוליטית סתמית כנץ מן המניין.
בסוף תשמ״א הפתיע את מיפלגתו בהכרזה שעל ישראל
יהיה להידבר עם יאסר ערפאת, אם אש״ף יכיר בישראל.

היה נדמה שהוא מנסה להכשיר את הקרקע
לגיבוש קואליציה חדשה במיפלגת־העבודה.

האיש,
אשר היה יכול להתחרות בו, שתק, כדרכו.
יעקוב לווינסון, איש-המיסתורין, הגיח לשעה קלה
מאלמוניותו ד,כפייתית, הוצג כמועמד לתפקיד שר־האו־צר
בממשלת־המערך, אך נחפז לחזור אל פינתו כאשר
לא קיבל שימעון פרס — באחת מטעויותיו הרבות השנה
— את תביעתו להתמנות כמעין דיקטטור כלכלי.
כל האנשים האלה היו ידועים גם בשנים קודמות,
בהקשר זה או אחר. דמות אותנטית של תשמ״א היתד,
אליהו שפייזו/שצץ במפתיע והתגלה כמושך־החוטים
במיפלגת־העבודה. דמותו המטושטשת של איש זה, עס קן
אפור, אך שאפתני, בלא השקפות מקוריות ודרך מגובשת,
שנזון באופן בילעדי מקנוניות בדרג של עסקנים
מליגה ב׳ ד ג /והמנותק מכל הבעיות הרלוונטיות של
החברה הישראלית, סימלה יותר מכל את מצבה של מים־
לגת־העבודה, ואת סיבות כישלונה.

איש מאנשי מיפלגת־העכודה לא יכול היה
להיות איש־השנה תשמ״א.

מצבה של המיפלגה כולה היה בסוף השנה עגום
ביותר. במילחמה יש יתרונות גם לניצחון וגם למפלה.
הניצחון מקנה לבעליו כיבושים, שלל ויוקרה. המפלה
היא אמנם מכאיבה, אך דווקא בשל כך היא מנחילה
^יי-ת *מ דיר^דז-זייר? *״יייי __לרדזדריח —להתחדשות

•צחק נבון ודד אלהעםסחגיגה עד ח־ ח

הסיום היה כ־ 30 כיוני. כוחרי
קו לאל־הכיטחון־לשעכר, האיש
חותמו על גורל המדינה כמשך
30,600 קולות, שהספיקו כדוחק
דאטים.

ישראל הענישהטביע

דור שלם,
רכ לשני מד

דיין המיטיך כמלאכת ההרס־העצמי, שכה
הצטיין כזמן האחרון — ואולי כמשך כל חייו.
הרמטכ״ל עטור־הנצחון של תשי״ז, האליל
התורני של תשכ״ז, היה כסוף תשמ״א חורבה
פוליטית ואישית.

בכך הצטרפה רשימתו של דיין לרשימות אישיות קוד מות
— רשימת העוילם־הזה־כוח־חדש בבחירות של 1969
( 2מנדאטים) ,רשימת שולמית אלוני ב־ 3( 1973 מנדאטים),
רשימת שלומציון של אריק שרון בבחירות 2( 1977
מנדאטים) ,רשימתו של שמואל פלאטדשרון בבחירות
( 1977 מנדאט אחד, אך הקולות הספיקו לשני מנדאטים).

עולמו של דיין חרב עליו במילחמת יום־הכיפורים,
כאשר נתפס להיסטריה ולפאניקה, ובכך הוכיח לרבים את
אשר אמרו עד אז רק מעטים: שדיין לא היה מעולם
חייל אמיתי ואיש־צבא אמיתי.
אחרי שאשת־השנה תשל״ב, גולדה מאיר, איבדה
בגללו את השילטוז. נמס דייו במשד שלוש שנים בגלות

היה זה אולי העלבון הצורב כיותר: דיין,
האליל־לשעכר, זבה כ־ ±981ב 4449-קולות
פחות מאשר פלאטו, הנובל הבינלאומי, כ־
.1977
שקיעתו של פלאטו־שרון, שלא עבר את אחוז-החסימה
בבחירות תשמ״א, היתד, בעיני רבים אחת מנקודות־האור

\.ואיש השנה תשמ״א

(המשך מעמוד )13
של השנה, אחרי שכבר הורשע במישפט ונדון למאסר
על עבירות שביצע בחירות הקודמות.

9ו״צמן: שני בתי־תמסת
^ זר וייצמן נמלט מגודל אכזרי דומה, כאשר סירב
< להקים בתשמ״א מיפלגה משלו. אך מצבו לא היה
הרבה יותר טוב.
אחרי שפרש מן הממשלה בשנה הקודמת, המשיך
איש״השנה תשל״ח, גיבור השלום עם מצריים, לפסוח
על כל הסעיפים,

קהל שמנה בין 100 אלף ל־ 200 אלף איש הריע ועלז,
לעיני המצלמות שהנציחו את המעמד.

ריח שד אבק־שריפה פשט במערכת־הכחי•
רות כארץ כולה — ריח הפעייה העדתית,
המונחת מזה 30 שנים כפיצצת־זמן מתחת
לשטיח המדינה.
היו שהתייחסו אל הבעייה הזאת כאל אותו גיבור
מעופף שחור, שהטיל השנה את חיתיתו על רבים —
העורב שתקף תושב ביפו, רדף אותו בשיטתיות ובאכ זריות,
הפחידו במשך שבועות ארוכים עד שנעלם, באורח
מיסתורי, מבלי שאיש ידע מה היו כוונותיו ומה
גרם לו להתנהג כפי שהתנהג.
אחד הגירויים המתמידים לציבור י של עדות־המיזרח
היה, בלי ספק, השחצנות האשכנזית של העילית, שהכל
״מגיע לד .5,היא התבטאה השנה יותר מכל בדמותו של אדם
שמשך אליו השנה את שינאת הרבים: גד נרייכר,
האיש שבנה לעצמו וילת־פאר בגדרה, בלי רישיון,
ושהתגרה בכל מוסדות־המדינה. רק אחרי סערת־רוחות

אולם אהרון אבו־חצירא לא הפך איש־השנה של
תשמ״א. ביום־הדין זכתה רשימתו ב 44,466-קולות, שהנחילו
לו בקושי רב שלושה מנדאטים.

איש לא ראה ככך את שכירת הגל ה עדתי.
אך היה כרור כי גל זה פנה לכיוון אחר
לגמרי.

• ידיו 0310 :שד סנאי ו₪וד
ף ץ יקוות רכות התנפצו ביום־הבחירות. כאשר הת-
1פזר העשן, היה השטח זרוע בהרוגים ובפצועים
פוליטיים.
שמואל תמיר ספג מכת־מוות פוליטית עוד לפני
כן, כאשד נחסמה דרך הזיג־זאגים הארוכה שלו בצורה
מבישה. מנחם בגין נקם בו נקמה אכזרית, כאשר התדפק
תמיר על דלת חרות. ברגע האחרון ממש נטרקה
חדלת בפניו.
האיש שעל גבו תפס תמיר את הטרמפ האחרון
שלו, ייגאל ידין, חימם את כסאו של סגן־ראש־הממ-
שלה בכנסת עד הרגע האחרון ממש — עד אשר הושז
בעו שרי הממשלה החדשה בכנסת, שבה שוב לא היה
ידין חבר• האיש, שזכה בפי העם בתואר ״פופאי״ ,התעקש
לגחך את עצמו עד תום, לפני שחזר לארכיאולוגיה
ולעיסוקים רציניים יותר.
שתי הנשים הנוראיות משני הקצוות — גאולה
כהן, אשת־השנה תש״ם, ושולמית אלוני ציפו שתי הן
לגדולות. כהן׳ בצמרת תנועת־התחייה, קיוותה כי
הגל הלאומני הגואה ינחיל לתנועתה שישה, שמונה ואף
עשרה מנדאטים, כך שתוכל לשתק את המערך הפוליטי.
אלוני היתד. כה בטוחה בחמשת המנדאטים שלה, עד כי
הכריזה על עצמה כעל שרת־הפנים בממשלת־המערך
העומדת לקום.

שתיהן נטחנו על־ידי אכני־הריחיים.

תנועת־התחייה זכתה ב־ 44,700 קולות, שהעניקו לה

ח״באברהםש פי ר א ביומו הרא שון בכנסת, כרא שון ב ר שי מתאג 1ד ת־־ שראל
הוא לא החליט לפרוש סופית מתנועת־החרות ולוותר
על כל סיכוי לחזור אליה. אי־שם במעמקי ליבו עדיין
לא מתה התיקווה שעם פרישתו של בגין יוכל לתפוס את
מקום המנהיג — תיקווה שנראתה בסוף תשמ״א כחלום
באספמיא.

כניגוד לדיין, תפס וייצמד שתשמ״א היא
שנה •טל שתי מיפלגות, וכי כל גורם אחר
יישחק כין שתי אכני־הריחיים. יתר על כן,
האיש שככר התנסה בפיקוד על אוגדה פוליטית
לא רצה לעמוד כראש מחלקה או פלוגה,
כשותף זוטר מאוד •טל שימעון פרס בקואליציה
אפשרית.

בגלל סיבות אלה החליט וייצמן לבצע_ נסיגה מן
הזירה הפוליטית, להסתגר בביתו החדש בקיסריה, להמתין
שם לקריאת־האומה, כפי שעשה שארל דה־גול,
כאשר הסתגר בביתו בכפר בשם קולומביי־של-שתי-
הכנסיות.

הליצנים החלו
שני־כתי־הכנסת״.

מדברים עד ״קיסריה־של*

וייצמן היה משוכנע כי המערך ינצח בבחירות, וכי
ראש־הממשלה פרס ינחל בשנה הקרובה כישלונות נוראים:
המשבר של פינוי־סיני, התמוטטות הכלכלה, מש ברים
חברתיים ופוליטיים. אז, כך קיווה, יזעק העם
מתהומות יאושו לאיש חדש, לבשורה חדשה. כשם שהמוני
צרפת זעקו לדה־גול, בצר להם, כאשר התמוטטה
הרפובליקה והשאגה המתקרבת של מילחמת-האזרחים
הרעידה את הלבבות, כך יקראו המוני ישראל, בבוא העת,
לעזר וייצמן, המצביא האווירי לשעבר, ידידו של אנוור
אל־סאדאת, ויבקשוהו לקבל לידיו האמונות את ההגה.

כסוף תשמ״א נראה חלום זה רחוק מאוד.
ניצחון הליכוד עמד על כסיס צר, אך יציב.
אנשים חדשים מילאו את החללים, גם בצמרת
הביטחון וגם כיחסים עם אל-סאדאת. הפוליטיקה
הישראלית, כמו הטבע, אינה סובלת
חלל ריק.

היתה לניצחון הליכוד עוד השלכה על סיכוייו של
וייצמן. כאשר אירע המהפך המדהים ב־ ,1977 עמד וייצ־מן
בראש מסע־הבחירות של הליכוד. רבים קיבלו את
הטענה כי הוא האיש שהביא את הניצחון, תודות לאים־
טראטגיה הנבונה שכפה על עמיתיו, ובניגוד לגישתו
של בגין. ואילו ניצחון הליכוד של 1981 היה פל-כולו
ניצחונו האישי של מנחם בגין.

בדיעבד הטיל הדבר ספק גם בבעלותו של
וייצמן על הניצחון של .1077

ממושכת הרהיבו מוסדות־החוק עוז בנפשם והרסו את
הבניין.
הבעייה העדתית החריפה, הגיעה השנה לשיא. רבים
הרגישו בכך, וניסו להשתמש בחומר־הנפץ הזד. לפריצת
דרך פרטית לעצמם.
החלה בכך עדה של מוקיונים, שהפכה השנה מקור
לבידור לא־אכזב: ראשי הרשימות הקיקיוניות, שהעלו
עד 31 את מיספר הרשימות שהתחרו בבחירות .1981 אח דים
נכנסו לכנסת הקודמת כטרמפיסטים של רשימות
אחרות, כמו מרדכי אלגרבלי של ד״ש, סעדיה
סרציאנו של של״י ויצחק יצחקי של שלומציון. הם
ניצלו את המעמד, שניתן להם בחינם, כדי לעורר רעש,
להתחזות כמנהיגים דגולים, לשעשע את הציבור בטל וויזיה
וברדיו. בסוף תשמ״א כבר נשכחו שמותיהם• אלגר־בלי
ומרציאנו זכו ביחד ב־ 1293 קולות, יצחקי הגיע
ל־ ,3726 בעוד שהפנתרים של ויקטור תייר צברו
460 קולות, והאוהלים של ימין סוויסה .545
כל זה לא הפתיע איש. היה ברור כי בועת־הסבון
השחורה של הפנתרים, שהרשימה את ישראל במסכת
של אלימות וסקנדלים בראשית שנות ה־ ,70 גוועה מזמן,
וכי כמה עסקנים שניסו לנצל את שם הפנתרים לשם
עשיית קאריירה אישית יכלו להצליח רק כל עוד
מצאו בקרב המיפלגות האשכנזיות תמימים שהיו מוכנים
לקנות את הסחורה הכוזבת.
לא כן התייחסו ה״מומחים״ לנסיונו של אהרון אבו״

חצירא.
עלילותיו של שר־הדתות היו אף הן אהד
מפירקי הטראגי־קומדיה של תשמ״א.

שערוריית השר, שהואשם בלקיחת שוחד מכספי
מישרד־הדתות ומקרנות אחדות, החלה עוד בשנת תש״ם,
כאשר פנה היועץ המישפטי לממשלה אל הכנסת ותבע
את הסרת חסינותו — הפעם הראשונה בתולדות המדינה
שבה הוצגה דרישה כזאת לגבי חבר־הממשלה.
במשך כל השנה משך אבדחצירא את ענייניו. הוא
נאבק ביועץ המישפטי על כל צעד ושעל והתנגד להסרת
חסינותו• הוא משך את כל התהליכים. כאשר זוכה
במישפטו הראשון, בצורה שהשאירה ספק רב לגבי חלק
מן ההאשמות, הפך את הזיכוי לנכס פוליטי, והכריז
על הקמת רשימתו הנפרדת לבחירות.
כך, בפעם הראשונה מזה שלושים שנה, עמדה לפני
הבוחר רשימה מובהקת של בני עדות־המיזרח, בהנהגת
איש מפורסם, בן לאחת המישפחות המיוחסות ביותר של
יהדות מארוקו. היא מומנה בידי קבוצה של מיליונרים
ספרדיים בחו״ל, שראו ברשימה מנוף להשגת יעדיהם.

• אבדחציוא: ציחצייחים

היא יכלה לנצל עד תום את ריגשי התיס־כול,
המרירות והזעם שפרצו לפתע החוצה,
לתדהמת רכים.

^ חת המילים שהטביעו את חותמם על תשמ״א נל־קחה
ישר מן הסלאנג של הרחוב: צ׳חצ׳חים.
היא נפלטה מפיו של בדרן בעצרת־ר,מונים מרכזית

כאשר החל המערך, המנותק מן המציאות, לדבר לא רק
על ״צ׳חצ׳חים״ אלא גם על ״שתי תרבויות״ ,היה
נראה שהכל מוכן לניצחון מרשים של הצעיר המארו־קאי,
וכי ייכנס לכנסת העשירית בראש מחנה מרשים

ה שר א בו־ ח צי ר א אחר הזיכוי
בקושי שלושה מנדאטים. תנועתה של אלוני נאלצה להסתפק
ב־ 27,921 קולות, שהספיקו למנדאט יחידי, תוך
העברת עודף למנדאט השני של תנועת שינוי של אמ נון
רוכינשטיין, שנחלה תבוסה דומה. מעבר לכך
נמחקה כליל מן המפה הפרלמנטרית רשימת של״י,
בראשות מאיר פעיל, שזכתה ב־ 8691 קולות בלבד,
בעוד שקבוצתו הרעשנית של !מאיר כהנא השיגה
5128 קולות ולא הגיעה אף היא לכנסת.

השעה לא האירה למאירים, מימין ומשמאל.

• *ורן1 :וא״ת־אדלה היסו׳
ף ן רק מיוחד מאוד נרשם על־ידי המחנה הדתי
-בבחירות אלה• בניגוד לכל חוקי הפיסיקה, הוכיחו
הדתיים כי בפוליטיקה פחות יכול להיות
יותר.
המפד״ל של יוסף בורג וזבולון המר איבדה את
מחצית כוחה, אולם רק חצי הנכם האבוד הגיע לידיו
של אהרון אבדחצירא הפורש. פועלי־אגודודישראל נמ חקו
מן המפה הפרלמנטרית, מבלי שאגודת־ישראל זכתה
מן השלל.

כפעם הראשונה מאז קום המדינה הוכה
המחנה הדתי כולו מכה ניצחת. תהליד גידולו,
שנראה כלתי־נמנע, לא זה כלבד שנעצר,
אלא אף הוסג אחור.
הסיבות היו רבות — החל מן הנהירה הדתית אל
הלאומנות הטהורה, נוסח גוש־אמונים, וכלה בתיק
״אפרמה״.

ידי בדרנים ואנשי־בוהימה מתוסכלים כתחליף לסמים,
התפוצץ אף הוא.

אך הקדוש־כרוך־הוא, כרוב חוכמתו, סירס
את המחנה המצומק כמפה הפוליטית כך.
שיכלו להפעיל את כוחם המוקטן כיעילות
מוגדלת.

אחרי שהתגלתה פיצצת־הזמן העדתית לפני הבחי רות׳
נחשפה פצצת־הזמן הדתית אחריהן, כאשר החל
המשא־והמתן הקואליציוני, באווירה של ״מכירת סוף-
העונה״.
היה לפרשה זו זנב שהזדקר בסוף תשמ״א. במשא-
ומתן הקואליציוני הופנו כל הזרקורים אל המהדורה
הישראלית של זיקני־ציון, הגוף המיסתורי הקרוי מועצת־גדולי־התורה.
הם הפכו האפוטרופסים הבילעדיים על
הכפייה הדתית במדינה.
הדבר חרה היטב לרב הראשי הממוסד, של מ ה גורן.
לפתע נעור מריבצו. האיש שבנה לעצמו קאריירה
בעזרת תדמית של בית־הילל, כאיש המוכן לטהר כל
שרץ המפריע לשילטון באמצעות חוות־דעת ופיסקי-
הלכה, הפך בדלילה איש בית־שמאי. בסצנות שהז כירו
את האיית־אללה האיראני, רוח־אללה חומייני, איש-
השנה תשל״ט, החל גורן משתולל, אוסף עצמות בחוצות,
מפגיז את אנשי המפד״ל בפסקי־הלכה ובאיומים של
נידוי, תוך שיתוף־פעולה הדוק עם נטורי-קרתא, שוללי-
המדינה. וכל זה בגלל קברות מדומים וחפירות מדעיות.

זה נראה כמחזה־אכסורד, אך זה העסיק את
המדינה, הממשלה, הכנסת, כתי־המישפט וכל
סי שיש לו יד ורגל כחיים הציכוריים.

אינטרמצו זה בוודאי יחלוף בשנה הקרובה. אך האזרח
הישראלי שוב לא יכול היה להתעלם מן העובדה כי
הבעייה הדתית, כמו הבעייה העדתית, מטילה את צילה
על חייו ועל המדינה כולה.

#עדנאת: האיווע שדא היח
^ ק שלוש פעמים ב־ 30 השנים שחלפו זכו
׳ אר איש־השנה מדינאים זרים: נשיא מצריים,
עבד־אל־נאצר, בתשט״ז ! שר־החוץ האמריקאי,
קיסינג׳ר, בתשל״ד ! רוח־אללה חומייני, הרודן
האיראני, בתשל״ט.
במשך זסן־מה בתשמ״א היתה קיימת האפשרות שאיש־השנה
תשמ״א יהיה יאסר ערפאת.
זה היה קורה, אילו עשה יו״ר אש״ף את הצעד
המכריע לפריצת הדרך לשלום ישראלי-פלסטיגי.
בתוגמאל הנרי
הדתי

כמשך
כמה שכועות התגלגלו כשקט רעיונות,
שהגשמתם היתה מחשמלת את העולם
ומשנה את האווירה כישראל מן הקצה אל
הקצה, כפי שעשה אנוור אל־סאדאת כ־77ע.1

בתחילת השנה נפגש ערפאת פומבית עם מישלחת קומוניסטית
ישראלית, ובה גם חבר־כנסת יהודי שאינו
מסווג רישמית כקומוניסט — צ׳ארלי כיטון. לאחר
מכן באו, בזה אחר זה, שורה של איתותים בעלי אופי
מהפכני: מקורבו של ערפאת, הד״ר עיצאם אל־סר־

מנ חם בגין חלו סל!!! שלח״כ אגו ד ח־־ שראלשלמה לורנץ (קאו־־קטזרנז ש ל !ק)

יגאל דין ביומו ה א חרון כשר
טאווי, פירסם בביטאון הרישמי של אש״ף, בערבית,
מאמר שקבע כי יש עתה זרם חיובי ״בתנועה הציונית״,
ערפאת עצמו הכריז בשבועון ערבי חשוב שהוא מקיים
דו־שיח עם של״י, אל־סרטאווי מסר הודעה רשמית שבד,
דיבר על שלום בין ״מדינת ישראל והמדינה הפלסטי נית
שתקום״ ,ערפאת דיבר בטלוויזיה הסעודית על מגעיו
עם כוחות־שלום ישראליים.

היה נדמה שכאן מתקדם כמהירות תהליך,
העשוי להניכ ערכ-הכחירות פרי כצורת אירוע
כעל משמעות בינלאומית, שישפיע כמי־שרין
על תוצאות הבחירות כישראל __

המועצה הלאומית הפלסטינית, הפרלמנט של המדינה-
בדרך, גינתה את המגעים שערפאת התפאר בהם, זה
עתה. אל־סרטאווי התפטר באופן הפגנתי מן המועצה.
טרוריסטים קיצוניים, שליחי סוריה, פתחו במצוד בינ לאומי
אחרי המנהיגים הגלויים של מחנה־השלום באש״ף,
רצחו כמה מאגשי־אש״ף המתונים, התנקשו גם ביהודים.
תחת לצעוד קדימה, לקראת הכרה הדדית ישראלית־פלס־טינית,
צעד ערפאת צעד טאקטי אחורה, ואף הכריז
כי הוא מקדם בברכה ניצחון של מנחם בגין בישראל.
הסיבות להתפתחות זו היו נעוצות בשורה של הת פתחויות:
הערכת אש״ף כי ישראל עומדת לפלוש
ללבנון כדי לחסל את הנוכחות הפלסטינית בה, ההז דקקות
הגוברת של אש״ף להגנה צבאית סורית וסוביי־טית,
התגובה על התגברות הקו הלאומני בישראל, ההת נחלויות
בשטחים הכבושים והחמרת מישטר־הכיבוש בהם.
התוצאה היתה השמטת הבסיס מתחת למחנה־השלום
הישראלי. של״י גורשה מן הכנסת, תנועת שלום עכשיו
התפרקה למעשה לכמה רסיסים מיפלגתיים, היונים במערך
בודדו והרכינו ראש כדי לד,ישרה

מאשר הניצחון הראשון של הליכוד לפני ארבע שנים,
שהפך את מנחם כגין לאיש־השנה תשל״ז.
תוצאות הבחירות של 1977 זיעזעו את הארץ. ותרמו
לשפה העברית את המושג ״המהפך״ .אך היו גור מים
שריככו את הזעזוע.
קודם כל, היה זה זעזוע פיתאומי. עד לרגע שבו
הכריז חיים יבין, עם סגירת הקלפיות, כי על פי המידגם
הטלוויזיוני ניצח הליכוד, האמינו רק מעטים באפשרות
זו. בגלל פיתאומיות זו לא עוכלה המשמעות במלואה.
רוב הישראלים, וביניהם אנשי־הליכוד עצמם, לא
האמינו כי אכן היחה זאת הצבעה בעד הליכוד, ולא
כל שכן עבוד מנחם בגין. הם האמינו כי ההצבעה לא
היתד, אלא הצבעת־מחאה, ביטוי לרצון הציבור להעניש
את המערך הרקוב, המושחת, שהיה בשילטון זמן רב
מדי, ושממשלתו טבעה בים של תככים פנימיים.

שדם אשלייה כזאת לא היתה יכולה להתקיים
כתשמ״א.

לא השלום הישראדי־פלסטיני העניק ל-
תשמ״א את איש־־השנה שדה, אלא להיפך.

הפעם היה זה המערך שמשך אליו קולות־מחאה,
שהניף בשלב הסופי של המאבק את הסיסמה ״רק לא
ליכוד!״ ושרבים ממתנגדיו הצביעו בעדו, כדי ״לעצור
את בגין״.

• בגין: בשוטים ובעקרבים

ואילו ההצכעה כעד הליכוד היתה, כלי שום
ספק, הצכעה כעד מנחם כגין, כעד הממשלה
שכיהנה כאדכע השנים האחרונות, כעד הגוף
שמנחם כגין הוא מנהיגו ואלילו.

ך * מאורע המרכזי
י • היה ניצחון הליכוד.

של תשמ״א, שאירע ב־ 30 ביוני,

הדבר היה מדהים לאור התהפוכות שקדמו לכך.
עזר וייצמן, משה דיין וייגאל הורביץ התפטרו מממשלת-

ישלישגיילדים ופידלת

יכולתי לקנות דלת בטחון זולה.

שלישית: רק לפלדלת של רב־בריח מנ עו ל
בטחון רב־בריחל המיוצר ב ה שג ח ת מכון ה ת קני ם
-עובדה בעלת ח שיבות מכרעת.

יכולתי למצוא דלתות במחיר נמוך ב־־, 50/
־ 50/ו ועד /0ס 25 ממחיר הדלת שקניתי.
אבל, כשמדובר בבטחון בני משפחתי, אני לא
מוכנה לשום פשרות. בדקתי דלתות בטחון של
מספר יצרנים וגילי תי דברים מדהימים:
קודם כל, דלתות הבסחון המיוצרות כיום בארץ
הן חיקוי של דלת אחת: פלדלת של רב־בריח.
שנית: התברר לי כי מיליוני אנ שים, בישראל
ובעשרות מדינו ת בעולם משתמשים יום יום
במוצרי רב־בריח.
ואין זה פלא. לרב־בריח, היצרן הראשון ו הו תיק
ביותר של דלתות בטחון, מחלקת תכנון ופיתוח
מתקדמת, השומרת על העדיפו ת ה טכנולוגי ת
של מוצרי רב־בריח על פני כל האחרים.

דבר נוסף ש ה תגלה לי הוא כי לרב־בריח 200
טכנ אי םמק צו עיי ם עם מ כוניו ת שירות אשר
בכל אח ת קשר אלחוטי, אל כל א חד מ13 -
מוקדי שירות והת קנ ה בכל רחבי הארץ.
דלה ב ט חון קוני ם רק פעם בחיים. דו ק א משום
כך, ח שוב להק פיד ל קנו ת אותה מהחברה
האחראית, ה מנו סהוהא מינ ה ביותר.
אינני מספיק עשירה כדי לרכוש חיקויים זולים.

קניתי פלדלת. כי פלדלת יש רק אחת.

9לדלת

עוד פריצת דרך בטכנולוגיה.

) אתה ביד״ טובות

ת״א283166 :־ 3( 03 קווים)
ר״ג7221 11 :־ 3( 03 קווים)
חולון 844145 :־ 3 ( 03 קווים)
רחובות , 73198 :ו ו 2 ( 05^:731 קווים)
חיפה 725114 :־ 3( 04 קווים)
קריות 7251 1 1 :־ 3 ( 04 קווים)

טבריה 20024 :־067
נ ת ני ה ־ חדרה 34688 :־053
כ״ס־השרון 32490 :־053
פ״ת919383 :־03
ירושלים:ו 53326־ 3( 02 קווים)
באר שבע 76840,79516 :־057
אילת 72750 :־059

(המשך מעמוד )15
צות־הברית הגיעו לנקודת־משבר, וכך גם היחסים עם
מצריים, שהפסיקה את השיחות על האוטונומיה.
שום פרט לא סימל את המצב בראשית השנה כמו
העובדה, שכימעט נשכחה בסופה: שממשלת־הליכוד לא
סיימה כלל את תקופת־כהונתה. אף שלא הופלה בהצ בעת
אי־אמון, ואף שהיתה בעלת רוב פרלמנטרי עד
הסוף, היא החליטה להקדים את הבחירות ולפזר את
עצמה.

כסד־הכל מהווה הצמרת של הליכוד חבורה
כלתי־מרשימה. אך שניים תרמו תרומה
ממשית לניצחון. שניהם הפתיעו.
יורם ארידור הגשים השנה את הפסוק התנ״כי

״אבן מאסו הבונים היתה לראש־פינה.״
העסקן ארוך־הקומה, בעל הכישרון הבלתי-רגיל להק רין
תדמית שחצנית ולעורר אליו התנגדות אינסטינקטי־

ארידור נקט שורה של צעדים פשוטיפ-ילכאורה,
שנגדו כליל את הדרך האורתודוכסית של הכלכלנים
המיקצועיים, אך שהתאימו מאוד לצרכים של מיפלגה
הרוצה לנצח בחירות.
התוצאה היתה אחת ההפתעות הגדולות של תשמ״א.

הוא הצליח מעבר לכל המיוחל: מצב־הרוח
בארץ השתנה כליל. גם בשכבות דלות־אכד

היה..זה סימן של התעייפות, של התמוטטות פנימית
של אובדן כוודהחיים.

ואז, כמו עוף־החול האגדתי, קם הליכוד
מעפרו. מנחם כגין קם לתחייה.
בסוף תשמ״א עוד
תופעה פסיכו־סומאטית
איבד את החיות שלו׳
נתון במצב של נתק
להשתובב בממשלה —

התווכחוו רבים על הסיבות של
מוזרה זו. האיש שנראה כאילו
ואולי אף את עשתונותיו, שהיה
אישי וחברתי, שהניח לאנשיו
הפך לפתע אדם אחר.

״בגין הישן״ ,״מין במיטבו״ התעורר ועוטה
שמות ביריביו מחוץ ומכית. מנהיג־חרות,
שכאילו היה עצור כין סורגיייהזהב של ראש
הממשלה, השתחרר. הדמגוג העילאי, ששתק
כסשך שלוש שנים וחצי, פתח את פיו והפיק
מרגליות.
הוא היכר. את מנהיגי העולם בשוטים ובעקרבים.
הלמוט שמידט הגרמני, ברונו קרייסקי האוסטרי, בוטרום
בוטרום־ע׳אלי המצרי, כספר ויינברגר האמריקאי —
כולם הרגישו את נחת זרועו המילולית, בסידרת נאומים
שגרמו לתקריות בינלאומיות.
בעזרת הנוצרים בצפון־לבנון, גרורי ישראל, הרתיח
בגין את המצב בלבנון, הפיל שני מסוקים סוריים
וגרם למשבר־הטילים. הוא הפציץ את הכור הגרעיני
העיראקי ליד בגדאד, ולאחר מכן את ״מיפקדות המחבלים״
בלב ביירות. מעשים אלה, ובייחוד הריגת יותר
מ־ 300 אזרחים של ביירות — גברים, נשים וילדים —
זיעזעו את העולם, גרמו במאמרי העיתונות המכובדת
לפיקפוק פומבי בשפיות־דעתו של בגין. אד בתוך ישראל
הם הנחילו לו את אהדת ההמונים, ובייחוד בשני ציבו-
רים בעלי חשיבות מכרעת: בני עדות־המיזרח והנוער.
בבחירות לוועידת ההסתדרות, שנערכו בחודש אפ ריל׳
כבר היה ברור כי הליכוד מתאושש. ביום הבחי-

משה דיין כ שו ד ד־י ם בטל יה, אחר• שגי ל ה שנסע ב ־ 1977 למאר<ד,ובתח פו ש ת
צעים החל מירוץ אחרי מבשירי־טרוויזיה הקולטים
בצבעים ושאר האביזרים הביתיים שמהם
מורכבים חלומותיהם של הישראליים המצויים.
דהירת האינפלציה הואטה.
הצלחה זו הכשירה את הקרקע לעלייה המחודשת של
בגין, ואולי אף השפיעה עליו אישית.
ההפתעה השנייה באה מצד דויד לוי. בראשית הכהונה
של הממשלה הפך האיש מבית־שאן מוקד למאות
בדיחות מרושעות, בעלות נימה גיזענית מובהקת (״דויד
לוי התחיל ללמוד מישפטים• מדוע 7הוא כבר גמר
ללמוד מילים!״).

בתשמ״א נעלמו הבדיחות. דויד לוי התגלה
כמנהיג אותנטי של הציבור, שהתדפק על
דלתות השילטון: הציבור של כני עדות־המיזרח.

שנאמנותו הראשונה של ציבור זה היתד, נתונה
למנחם בגין אישית, לא היה ספק בכך שדויד לוי עזר
לבצר נאמנות זו.
לצידם של שני אלה בלטה דמות, שהוסיפה תרומה

אותנטית לפולקלור ההיתולי של השנה: יעקוב מרידוד,
קודמו של בגין בפיקוד על האירגון הצבאי הלאומי,
האיש שבגין משתדל מזה זמן רב למנות כיורשו גם
בהנהגת הליכוד והמדינה.
בשיא מערכת־הבחירות הודיע. מרידוד כי תורת איינ-
שטיין הופרכה על־ידי אנשיו האלמוניים, וכי מצא שי טה
להפקת אנרגיה יש מאין, לפיתרון של בעיות-האנר-
גיה של העולם ולשיחרורו מעול התלות בנפט הערבי.

מפסלהרצלש פיר לפני הדח תו מתפ קי דו על־־־די השר וסף בו ר ג
רות לכנסת הפכה התאוששות זו העובדה המרכזית
של השנה.

שילטון הליכוד חדל מלהיות אינטרמצו,
אפיזודה חולפת, תאונת־דרבים כנתיב המדי:
נה. הוא הפך עובדה פוליטית מרכזית, עובדת־קבע,
ביטוי למציאות פוליטית חדשה.

• אוידוו 08) :ימאסו 1ונ 11 ים
^ ניצחון היה ניצחון של בגין, אך סייעו בידו
י י כמה מעוזריו__ .

בית הגובלת בשינאה, לא נחשב בתנועתו כחומר שממנו
קורצו שרים. כאשר הוקמה ממשלת־הליכוד הראשונה לא
עלה על דעת איש למנוות כשר. הוא נאלץ להסתפק
בתואר של סגן־שר, ורק מעטים ידעו כי במשך תקופה
מסויימת, כאשד מילא את מקומם של שישה שרים,
הצליח במשימה.
כאשר התפטר הורביץ מתפקיד שר־האוצר, נערך חי פוש
נואש אחרי מחליף. איש לא היה מוכן להכניס את
עצמו למלכודת, שבה כימעט וחוסלו שימחה ארליך
וייגאל הורביץ, שנחשבו כמומחים כלכליים. בלית ברי רה,
פשוט מחוסר מועמד מתאים כלשהו, הופקד ארידור
על התפקיד כפוי־הטובה, מתוך הנחה שבחודשים המעטים
שנותרו עד לבחירות לא יספיח לסלסל הרבה __

כשבוע האחרון של תשמ״א עדיין נשארה
המצאה מהפכנית זו כבחינת סוד כמוס —
מקור לא־אכזב לבדיחות.
ויליאם שקספיד אהב להעלות מוקיון כזה בשיאה של
עלילה דרמאתית, כדי ליצור הפסקה במתיחות ולגרום
להתפרקות של רגע, לפני התחדשות העלילה ביתר־שאת.

• איש 111111
^ עלילה היתה ניצחון הליכוד — סיבותיו ד-עמו־י
י קות בנבכי האומה, השלכותיו לגבי המציאות החדשה,
ובעיקר: התוצאות הצפויות בעתיד הקרוב והרחוק.

היה ברור בי ניתוח הסיכות, ההשלכות
והתוצאות האלה הוא שצריך להביא לאיתור
איש־השנח תשמ״א__ .

קודם תגידי
שאת אוהבת אותי.

רגעים של הנאה שצריך לחטוף.

ט ל ־ א רויו

אוהדי פרס מניפים אתברזותהמ עי דבא סי פהבפחת ־ תיקווה, אוהדי בגין מניפים א ת רזו ת ה לי כו דבכיכו מדכ -׳ שראל

•ייייי

יות של מנהיגי המערך עם הקהל הזה. שימ
עון פרם והכרחי עמדו מולו כחוסר־אונים, מכלי
להכין מה מקורם של גלי-השינאה, שאיימו
להציפם.

נחם בגין היה ״במיטבו״ .המוני־אדם הצטופפו
י׳ לפניו בכיכר מלכי־ישראל בתל־אביב. הוא ניגן
עליהם כשם שסולן־וירטואוז מנגן על קלידי פסנתרו,
הלבנים והשחורים.
היה זה הערב האחרון של תעמולת־הבחירות לכנסת
העשירית. ערב לפני כן, באותו המקום עצמו, דיברו
מנהיגי המערך אל המון אחר. הם דיברו בשפתם, אמרו
את אשר בפיהם, מי בעברית פשוטה ומשובשת, כמו
שימעון פרם ויצחק רבין, מי בעברית עשירה וספרותית,
כמו עמוס עוז. אך איש מהם לא הסעיר את רגשות
הציבור שלפניו, לא הפך את רבבות הגברים והנשים
למיפלצת אחת, המגיבה בקול אחד. איש מהם לא
היה מסוגל להגיע אל הלא־מודע הקולקטיבי, ההופך
המונים להמון.

כמו מיסיונרים שתעו בארץ זרה, ושנתקלו בשבטים
זרים ועויינים מבלי להבין את שפתם, הם ניסו את
הכל: לפייס, להתרגז, להחניף, לאיים, לשבח, לקלל.
״חומייניסטים !״ צעק פרם בפתח-תיקווה .״נדפוק אתכם
כמו שדפקנו את הערבים!״ קרא מוטה גור בירושלים.

לא רק הנואמים בשני הערבים היו שונים, אלא גם
שומעי־הנאומים. בערב של המערך מלאה הכיכר אנשי־קיבוצים
ובני השכבות העליונות של הערים. צבע־העור
היה בהיר, ורבו העיניים הכחולות. הקהל היה שייך
לשכבות המכונות בסיקרי־דעת־הקהל, בעדינות רבה,
״יוצאי אירופה ואמריקה, משכילים ובעלי־הכנסה גבו הה.״
ובפי עצמם :״ארץ־ישראל היפה״.
בערב של הליכוד שלטו בכיכר צבע־העור השחום
והעיניים החומות. בלשון הסקרים :״יוצאי אפריקה
ואסיה, בעלי השכלה נמוכה ומעוטי־הכנסה.״

הקשר המאגי הזה בין בגין ובין עדות־המיזרח, שהם
לא יכלו להבינו, מילא אותם ברגשות של זעם, קינאה
ובוז.
כל אלה מצאו את ביטויים כאשר השמיע הבדרן דודו
טופז, בתחילת העצרת, את האימרה המפורסמת על
ה״צ׳חצ׳חים״ ,התומכים בליכוד, ושהיו רק שין־גימלים
בצבא — בעוד שכאן, בעצרת המערך, נמצאת כל ישראל
היפה, גיבורי-המילחמה, אנשי היחידות המובחרות.
הקהל הריע מתוך הזדהות גמורה. טופז ביטא בדיוק
את אשר הצטבר בליבם.

זאת עשה בגין.

העודו/ד

כמהלך מערכת־הכחירות היו כמה ׳היתקלו
כאן,
בתל־אכיכ, כין המוני ״ישראל היפה״,
הרגישו ראשי־המערך סוף־פוף שהם ככית. הם
דיכרו על ״שתי תרכויות״ — זו שלהם וזו
של האספסוף. ההסבר היחידי שמצאו לתעלומה
המטרידה היה ש״האספסוף״ הוסת על־ידי
הדמגוגיה שלוחת־הרסן של מנחם כגין.

הוא גם נתן למנחם כגין את

הרפליקה

שחיכה לה — את הפתיחה
לנאום־התשוכה שלו למחרת היום.

האידיאלית

• דמון בין שוי ובבוז!
ן * כריו של כגין היו תרגיל קלאסי באמנות הדמגוג־י
יה — שיעור ללימוד בביודספר לתורת־הנאום. אך
הם היו הרבה יותר מזה. הסרט שצולם באותם רגעים
ראוי לעיון חוזר בכל מוסד המבקש להבין את ישראל
החדשה.
תחילה העמיד בגין פנים כאילו לא שמע מעולם את
המילה ״צ׳חצ׳חים״ .בתנועה הפגנתית שלף פיסת־נייר,
וכאילו קרא את המילה ממנה, כשכל פניו אומרות סלידה.
אחר־כך גינה את הטענה היומרנית, כאילו כל
הגבורה היא נחלת חברי־המערך (קרי: האשכנזים).
ושלכל אנשי הליכוד (קרי: בני עדות־המיזרח) אין חלק

הקהל הריע כאשר בגין היה זקוק לתרועה, צעק
״בוז !״ כשדבריו של בגין התייחסו למערך. תגובות
אלה, אחרי כל מישפט שיצא מפי הנואם, הפכו את
הקהל והנואם לגוף אחד.
בגין שתק במשך כמה שניות. הקהל ידע כי הנה
יבוא העיקר. הוא עצר את נשימתו הקולקטיבית.
בגין סיפר על שני אנשי המחתרת, מאיר פיינשטיין

איש השנה תשנרא
תיסכורו, מרירות־ריכו, שאיפותיו, כישוריו,
תפיסותיו של הדור הזה הם שגרמו לשינוי־הערכים
של .1981
(המשך מעמוד )19
ומשה ברזני, איש אצ״ל ואיש לח״י. שעה קלה לפני
שנלקחו להוצאתם להורג בכלא ירושלים, באפריל ,1947
הם הצמידו חזה לחזה והחזיקו רימון־יד ביניהם. כך,
כשהם דבוקים איש ברעהו, פוצצו את עצמם.
אין שם אשכנזי יותר מאשר פיינשטיין (אבן טובה,
בגרמנית) ,ואין שם מיזרחי יותר מאשר ברזני (על־שם
העיירה הכורדית ברזאן בעיראק) .התמונה של שני
הגיבורים, האשכנזי והספרדי, החבוקים יחדיו בחיבוק
המוות, הסעירה את הדמיון יותר מאלף מילים.
בגין לא הסתפק בכך. הוא סיפר מדוע פוצצו את
עצמם השניים כשהם לבדם, בתא־הנדונים־למוות, תחת
לעשות זאת בחדר־התלייה ממש, שם יכלו לקחת עימם
את התליינים הבריטיים. אך שם היה נוכח גם רב יהודי.
הם לא רצו לסכנו.

פרשנים מלומדים ניסו, בחודשים האחרונים של
השנה, להבין את התופעה שהתפוצצה בפניהם. הם
חיפשו לה שורשים כלכליים, חברתיים, חינוכיים. הס
עמדו על הפער החברתי, על ההכנסות הנמוכות, על
ההשכלה הירודה, על מצוקת הדיור,

סיכותת נכונות. אך לא כהן
כל אלה היו

היה העיקר.
הבעייה אינה תקציבית, למרות שיש חשיבות רבה

בעייה, עם כל חשיבותו, מבטאת לא־פעם התחמקות
מן ההתמודדות עם הבעייה כולה — התחמקות הנו בעת
מחוסר־הרצון לראות את מלוא ממדיה המפחידים.

מהד ליכו של הפיל ץ

,מה לנו חוק בדוידי.
ן* כעייה העדתית בישראל היא, בלב ליבה, בע י
1ייה של זהות, של שייכות.

כסיפור קטן ומרגש זה, שהזכיר — כאילו
כדרך אגב — את עכרו המפואר של כגין
כמנהיג המחתרת, פנה כגין אל שלוש המגמות
העיקריות שהטביעו את חותמן על הבחירות,
ועל ישראל כולה: המגמה הלאומנית, המגמה
העדתית והמגמה הדתית.

היו אלה שלוש הצלעות של משולש — ואת כולן
סימל הליכוד. המערך לא ייצג אף אחת מהן. הוא כלל
לא ראה אותו.

לכן הוכה המערך שיק על יי ד — לא רק•
— לא רק
נציגיו,

על־ידי מנהיג שגימד את
יי^ו

--— דוברי

— —היו
אליו
על־ידי נואם שבהשוואה
המערך גמגמנים חסרי־תוחלת, אלא — וכעיקר
— על־ידי תנועה שחשה את רחשי־הלב
של רוב הציבור כישראל החדשה — מפני שהי
תה שותפה להם, כעוד שהמערך היה זר
ומנוכר.
זהו הסיפור האמיתי של. תשמ״א. מי שאינו מבין
את המגמה המשולשת, שהחזירה את הליכוד לשילטון,
אינו מבין את מהות ניצחונו — ואת הבשורה הטמונה
בו לגבי עתידה של ישראל.

הדגל השחור
ץ מרד העדתי הוא שהטביע את חותמו על הבחירות
י ועל השנה. הוא היה הבסיס של המשולש, הצלע
העיקרית.
גם בשנים קודמות התפרצה, מדי פעם, מרידה עדתית,
בתדירות של אחת לעשר עד תריסר שנים. הבחירות
לכנסת הרביעית, ב־ ,1959 עמדו בסימן המרד בוואדי־סאליב
בחיפה, כאשר הניף המון נזעם את הדגל השחור.
מנהיגו, דויד בן־הרוש, הציג רשימה בבחירות ולא עבר
את אחוז־החסימה. הבחירות לכנסת השמינית, ב״.1973
נערכו שנתיים אחרי התפרצות הפנתרים בירושלים.
שום רשימה שהיתה קשורה בהם לא עברה את אחוז־החסימה.

אלה היו התפוצצויות שדמו לרימוני־הפחדה —

א׳ ש־לח״י משר. ברז1י וא׳ ש־אצי ל מאיר פ״ו שט״ן לפני מ עצר ! שפיטת למוות
לכסף. אך כמו שהורה, אשר הזניח את ילדיו, אינו
יכול לקנות את אהבתם בכסף, כן אין המימסד האשכנזי
הוותיק של המדינה יכול לשחד, במאוחר, את בני
עדות־המיזרח בהקצאת תקציבים.
הבעייה העדתית, שהרימה את ראשה, דומה לפיל
בסיפור היווני העתיק, אשר כמה עיוורים מנסים לעמוד
על מהותו. עיוור אחד ממשש את החדק ואומר :״הפיל
דומה לצינור גמיש.״ העיוור השני נוגע בשן ומכריז :

על כן היו דרושות שנות־דור כדי שתתגלה
כמלוא עוצמתה. לא הדור הראשון, אלא דווקא
הדור השני הוא שהרים את דיגלה.
יש לכך סיבה פשוטה. אנשים רעבים, אנשים ה נאבקים
על עצם קיומן ופרנסתן של מישפחותיהם, אץ
דעתם פנוייה למילחמות חברתיות. הם מקדישים את
כל מרצם להבאת הלחם.
הדור הראשון של העולים מארצות־המיזרח, שהובאו
מן האוניות למעברות של אוהלים, או — מאוחר יותר
— לעיירות־פיתוח נידחות, היו עסוקים מאוד. לה שיג
דיור מינימלי לעצמם ולילדיהם המרובים, להת פרנס,
להכניס לבית את האביזרים שהישראלי המצוי
רואה אותם כחיוניים, להתבסם — זה כילה את מירצו
של הדור.
הדור השני צמח בתוך ההווי הזה. בישראל של
תעסוקה מלאה ושל חינוך מינימלי, השתחררו רבים
מן הבעיות המכאיבות ביותר של פרנסה. רבים נכנסו
לשיכונים שאינם נופלים, למראית עין, מן השיכונים
של. בני הוותיקים. בתי־הספר החדשים בשכונותיהם עולים
לא פעם, מבחינת המיבנים, על בתי־הספר היש נים
בשכונות הוותיקות. רוכלים בשוק התעשרו וקנו
וילוודפאר, לא מעט תודות לסלחנותם של׳ שילטות
מם־ההכנסה. נוצרה שיכבה של בני-עולים שמצבם ה כלכלי
אינו רע כלל וכלל.

אולם כני הדור השני הזה צמחו כאווירה
•טל הרגשת־קיפוח חריפה, כיטהם פגועים משחר
נעוריהם מן הריעות הקדומות הרווחות כמדינה.
כמו כני־ישראל, שהטיחו כפני רחכעם
המלך את האשמתם :״מה לנו חלק כדויד, ולא
עדות־המיזרח
נחלה ככן־ישי 1״ — כן חשו כני

כי אין להם חלק כישראל הרישמית ונחלה
כמימסד שלה.

״גולד ה, ל מ די אנ ת ח אידיש!״ :הפג 1השלה פו ת רי םהש חורי ם בי רו שלי ם 3־1971
רועשות אך לא קטלניות. הן יכלו לשמש אות־אזהרה,
אילו רצה מישהו לשעות לאזהרות.
ב־ 1981 קרה משהו שונה, משהו עמוק ויסודי יותר.
העיתוי אינו מיקרי 30 :שנה אחרי העלייה ההמונית
מארצות־האיסלאם 22 ,שנים אחרי ואדי־סאליב 10 ,
שנים אחרי הפגנות־הפנתרים. בארץ גדל דור חדש
של בני עדות-המיזרח,

״הפיל הוא. חלק וחד.״ שלישי מלטף רגל וקובע:
״הפיל דומה לגזע-עץ מחוספס.״ וכן הלאה.
כל אלה הן קביעות נכונות — אך אין בהן תיאור
אמיתי של הפיל. אף אחת מן ההשלכות החברתיות,
הכלכליות והחינוכיות אינה מהווה אלא איבר אחי
מגופה של הבעייה העדתית.
__יתר על מ. העמידה על צד זה או אחר של ה-

בניגוד לאגדה, לא מזי־הרעב הם המחוללים מהפכות.
בראש המהפכה הצרפתית הגדולה עמדו הבורג נים,
שהתבססו ושהתעשרו, אך שלא הצליחו לחדור אל
המימסד השילטוני של האצולה. בראש המהפכה הרו סית
עמדו בני האינטליגנציה המקופחת, ששלחה את ידה
אל השילטון. מילחמות־השיחרור הלאומיות בכל רחבי
העולם התחוללו כאשר צמח בקרב העם המדוכא מעמד
משכיל, שלא השלים עוד עם מצבו הנחות בארצו, שבה
זרים מחזיקים בעמדות־השילטון.
העולים מתימן, ממארוקו, מעיראק, קיבלו את הדין
בימי דויד בן־גוריץ ויורשיו, אף שלא היה להם חלק
בשילטונו של דויד זה, ולא נחלה במימסד של בניו.
הם היו עדיין זרים במולדתם החדשה. אך בניהם, ש נולדו
ושגדלו בארץ, שלמדו •בבתי־הספר, ששירתו
בצבא, ושחלק מהם סיימו את לימודיהם באוניברסיטות
והגיעו להישגים בשטחים השונים — אלה שוב לא
הסתפקו. הם רצו בחלק ובנחלה. וכאשר התייאשו מכך,
הסיקו את המסקנה של אבותיהם בימים ההם :״וילך
ישראל לאוהליו.״ זרע הפילוג נזרע.
לשווא הזכירו ראשי־המערך הנבוכים לקהל המפריע
__(הנזשד בעמוד )23

אין החליט מר י.יונגרייט מניו־יורק
בי אל על היא הקשר הישיר
הטוב ביותר בין תל־אביב לניו־יורקז
אל על — החברה שהגיעה ל מ קו ם הראשון בעולם בדיו ק
בהתחלה, כאשר קרא על כך בסקר מיו חד של
מבצעי 940/0( ,מ טי סו תי הממ רי או ת בדיו ק בזמן)
ה״דיילי מייל״ שהעניק לחברת התעופה ה ל או מי ת של ישראל
החברה שמחלקת העס קי ם שלה, מ חל ק ת המלך שלמה,
ונתיב הי צו א האוירי שלה,את ה מ קו ם הרא שון
דורגה בין שבעת ה מ קו מו ת הראשונים מ תוך
בטיב השירות מעל לאטלנטיק.
עשרות חברות תעופה בינל או מיו ת ב מחקר של
לאחר מכן — כאשר ט ס לתל־אביב בעצמו,
עתון ה תיירו ת היו ק ר תי 8£ט 8פ_ו סו\וג 1_ /מז \/£ו1ו1ס.0 <£
ומר יונגרייס כבר טסכמה וכמ ה פעמים מניו־יורק,
טו ס אל על ו ת סכי ם גם אתה עם מר יונגרייס שכתב:
בכמה וכ מ ה חברות תעופה. רק באל על יכול הי ה לטו ס

לתל־אביב ללא חניית ביניים וללא החלפת מ טו סי ם, ועל ידי כך
נהניתי מ טי סו ת אל על ניו־יורק— תל־אביב
לחסוך ז מן טי ס ה ניכר.
ללא חניית ביניי ם, א טו ס באל על ב מ קו ם בחברות אחרות ^
יותר ויותר נוסעים כמר יונגרייס וכמוך נהנים ל טו ס
(הכתובת המלאה שמורה בחברה)

ז א דון\\

העטים והצבעים של ״ארטליין״ מאפשרים לך
לכתוב, לשרטט, לצייר ולעטר באיכו ת גבוהה
ובדיוק רב.
הם מצטייני ם ״באורך חיים״ רב לעומת כל
המתחרים. ת מצ א בהם ריכוז גבוה במיוחד של
טוש. תכונות אלה ו אחרות עשו את מוצרי
״ארטליין״ לאמיני ם ביותר מסוג ם ב־ 20 השנים
האחרונות.
לבחירתך עטים וצבעים של ״ארטלייף׳ במבחר
גדול של גוונים ועוביים.
הקפד לקנות א ת מוצרי ״ארטליין״ המ קוריי ם.
הם היחידי ם העונים על הדרישות ה מ קצו עיו ת
שלך.

מוצרי ״ארטלייף׳— למפעלים, למשרדים,
לבתי־ספר, לגני ילדים ולבית.
להשיג בחנויות המובחרות למכשירי כתיבה.

יבואנים בלעדיים:

ע טר ובניו בע׳׳מ
ררז׳ פרץ 17ת״א טל 03-611833 :

זה היה בלתי־אפשרי.
אדם שגדל בביתו באווירה של לחנים מיזרחיים,
אינו הופך חובב של באך ובטהובן מפני שהוא מורד
בעבד־אל־ואהב ובאום־כולתום. לכל היותר הוא יכול
לעבור למוסיקת־הפופ האוניברסלית.
המארוקאית הצובעת את שיערה אינה הופכת מארי-
לין מונרו אנגלו־סאכסית. היא רק זוכה בתואר־הזילזול
״פריחה״ ,מאחורי גבה או אף בפניה.
אובדן התרבות המיזרחית הותיר אחריו ציבור גדול,
שנותר ללא מיסגרת משלו. כי תרבות אינה סרח־עורף.
היא מערכת של כללי־התנהגות, מוסכמות חברתיות,
סיגנון והשקפות משותפות, המאפשרת להמוני־אדם לח יות
בצוותא, ללא חיכוך מתמיד ומתיש. היא מכניסה
סדר לג׳ונגל האנושי. היא מאפשרת לשבט לתפקד ב יחד.

(המשך
מעמוד )20
והמשתולל באסיפותיהם כי תנועת־העבודה היא שהביאה
את העולים מארצות־ערב ארצה, שבנתה להם את עיי־רות־הפיתוח.
לשווא הציגה להם את העבר המפואר של
תנועה זו, ואת פאר־יצירתה: הקיבוצים. לשווא הצ ביעה
על ״עסקני העדות״ שתפסו מקום בולט ברשימת־המערך.

התוצאה
היתה הפוכה מן המקווה.

המאזינים ראו בעיירות־הפיתוח גטאות, שבהן נכלאו
העולים מעדות־המיזרח, בעוד שהאשכנזים בנו לעצמם
שכונות־וילות. הקיבוצים נראו להם כמיבצרי האצולה
האשכנזית, שהתבצרה שם מאחורי חומות וחפיר, לבלי
תת בהם דריסת־רגל לבני־העולים. עסקני־העדות נראו
להם כסוכנים שמכרו את נישמתם לשטן המימסד ה אשכנזי.

כאשד
ציכור גדול מאכד לפתע, כן לילה,
תרכות ומסורת שצמחו כמשך מאות כשנים
אין הוא יכול ליצור תרבות חדשה יש מאין.
ואין הוא יכול לאמץ לעצמו תרכות שצמחה
כהכרה אחרת.

תגובתם שד ראשי־המערך עד הבמה עוררה
רחמים. הם דא הכינו כלל עד מה הצעקה.
במשך 32 שנים טואטאה הבעייה אל מתחת לשטיח
עבה, בעזרת המילחמות והמשברים החיצוניים. בתי־הספר
של הקיבוצים היו נעולים לפני ילדיהן של עיי־רות־הפיתוח
הסמוכות, וגם בבתי־הספר בערים הגדו לות
פעלה, למעשה, שיטה מחוכמת וסמוייה של הפרדה
עדתית. הקיבוצניק, עסקן תנועת־העבודה, מנהיג
ההסתדרות — אלה היו בעיני ילדי־העיירות מעבידים,
מנהלי־עבודה, בוסים, ממש כמו מפקד־המישטרה הלבן,
השופט הלבן, הפרופסור הלבן באוניברסיטה, השר ה לבן
בממשלה.
האצילים הצרפתיים, אנשי ״המישטר הישן״ ,היו
ברובם אנשים נאורים, משכילים, ליברליים. כאשר הסתערו
״חסרי־המכנסיים״ * על הבסטיליה, לא הבינו מהו
מקור זעמם. גם כאשר עברו בעגלות מבעד לאספסוף
הצוהל, בדרכם אל הגילוטינה, נשארו נבוכים וחסרי-
הבנה עד לרגע שבו ירדה הסכין על צווארם. הם לא
הבינו את עומק התיסכול והזעם של ״חסרי־המכנסיים״,
שלא היו להם חלק ונחלה בצרפת היפה.
אנשי הקיבוצים והמושבים הוותיקים, חלוצי ״ארץ־
ישראל העובדת״ ,היו בוני היישוב -ומייסדי המדינה.
הם היוו אריסטוקרטיה אמיתית, במובן המקורי של
המילה היוונית: שילטון ה״אריסטוס״ ,הטובים ביותר.
כמו כל אצולה, החלה גם זו את דרכה בשירות לכלל,
בייבוש הביצות ובהפרחת השממה. וכמו כל אצולה
התעייפה, התאבנה, וסיימה את דרכה בהגנה על זכו־יות־יתר
ובתחושה של התנשאות.

החלל התרבותי, שנכפה על־ידי הנסיבות (או על-
ידי האשכנזים) על בני עדות־המיזרח נתן את אותו תיו
השליליים בכל שיטחי החיים. בקרב שיכבה רחבה
נוצרה תרבוודמישנה של פריקת־עול, של השחתת רכוש-
הציבור, של הפרת הכללים והחוקים, של ״חברה פוש־ענית״.
במיבנים
היפים של אוסף של תיקים פליליים. השוטר
והשופט נראו כסוכני האוייב. ההמונים שלא הר גישו
שיש להם חלק בדויד ונחלה בבית־ישי, כפרו גם
בחוקים של דויד ובנורמות שיג בית־ישי.

כך צמחו התופעות •טהוגדרו על־ידו המימי
סד האשכנזי ובלי־התיקשורת שלו כ״כיריו־נות״
,כהתנהגות של ״אספסוף״ — מכלי
שהמימסד טרח לשאול את עצמו מה מקורן
של תופעות אלה, ומהי מידת אשמתו שלו
כיצירתן.
ראשי ״חבורת הכרם״ ,שבלטו בשנת תשמ״א בפרשת
״הרצח הכפול״ ,היו פושעים בעיני ציבור אחד,
גיבורים בעיני ציבור אחר. כאשר תוארו — במידה
רבה של הגזמה אופנתית — כ״ראשי הפשע המאור גן״
,מלא ליבם של רבים בעדות־המיזרח גאווה.

סוף־סוף הגיעו כני כרם־,התימנים למשהו,
לדרגה של פיקוד ושל מנהיגות שנשללה מהם
כמערכות הרישמיות.

״האריסטוקראטים אד עץ־התלייה:״ שרו
הסרי־המיכנסיים כמהפכה הצרפתית .״אשכנזים
כני־זונות:״ צעקו בני־העיירות לעכר
הכרי־הקיכוצים הנדהמים, שהתגייפו ביום־
הכחירות כדי דגייס את הכוחרם כעיירות
למען המערך.

• הלאומנות של החלד הריק

• הכבוד האנוו של בני זזמיזוח
הרגשת אי־ השייכות של בני עדות-המיזרח -
• כימעט מחצית האוכלוסיה הבוגרת של המדינה —
היו סיבות עמוקות יותר אף מאלה.
אדם יכול לחיות בתנאים דחוקים, להסתפק במועט
ולהיות מאושר. אך אין אדם יכול לחיות בלי גאווה,
בלי זהות, בלי הרגשה של ״אני״ ו״אנחנו״.

כני עדות־המיזרח הרגישו שלקחו מהם
משהו, שאין לו תחליף ותמורה. הם לא ידעו
מהו ״משהד׳ זה. ורוכם גם לא רצו לדעת.

בארצות מולדתם היו יהודי מארוקו, לוב, מצריים,
תימן, סוריה, עיראק ואיראן שייכים לחברות יציבות,
בעלות תרבות מוצקה ומסורת מושרשת. כמו בכל ארצות
הפזורה היהודית, היתה התרבות המקומית בכל
ארץ קשורה קשר הדוק בתרבותה של אותה ארץ. תרבותם
של היהודים בארצות־ערב היתד, מסונפת לתרבות
הערבית, מושפעת ממנה ומשפיעה עליה.
כאשר באו יהודים אלה ארצה הם מצאו כאן חברה
בעלת התנשאות אירופית חזקה, שהיתה (ונשארה) חדורה
בבוז לתרבות הערבית. רוב העולים האירופיים,
שירדו בסירות בנמל יפו במשך שני דורות, חשו סלי דה
מן הדיבור הערבי, הריחות הערביים, אורחות־החיים
הערביים. יכאשר באו העולים מארצות־ערב ארצה,
גילו כי צורת־ד,דיבור שלהם, הלחנים האהוב־ם
עליהם ואורחות־חייהם מעוררים זילזול, בוז ואף שינאה
כמוסה — מפני שהיו ערביים.

כניהם של העולים חשו ככך כיתר־שאת.
הם -התכיישו כתרכות הוריהם, ואף כהוריהם
עצמם.

הם נדבקו במושגיה של החברה השלטת, כפי שקירה
בכל חברה שיש בה שולטים ונשלטים. וכדרכם של
;נשלטים, הם הגיעו לקיצוניות, והחריפו את הדיעווז
הקדומות של האדונים. שינאתם לערבים ולכל דבר
ערבי עלתה אף על זו של האשכנזים. כי בני עדות״
הממרח רצו להוכיח, בעצם שינאתם זו, שהם רחו קים
מן הערבים הבזויים ומתרבותם הנלוזה.

כך נוצר מעגל־קסטים: ה״אשכנזים״ כזו
ל״ספרדים״ ,מפני שדמו לערכים (או להיפך,
ככדיחה המיוחסת לחיים נחמן כיאליק :״איני
יכול לסכול את הערכים מפני שהם דומים
לספרדים ואילו הספרדים שנאו את

* שנקראו כך מפני שלא לבשו מכנסי־ברך, כמיצ־וות
האופנה של הדור, אלא את המכנסיים הארוכים
של פשוטי־העם.

ההתחלה: ההפ גנ השדן־חרו שבחיפה
הערכים מפני שקירכתם התרבותית אליהם
גזרה עליהם, לדעתם, מעמד נחות.
התוצאה העיקרית של תהליך זה היתד, גוויעתה של
התרבות היהודית-מיזרחית בארץ. היא זכתה, במיקרה
הטוב ביותר, בתווית הזלזלנית של ״פולקלור״ ,טופחה
בחגיגות דוגמת המימונה, שעוררו לעג בלב הזולה,
ובאגפים מייוחדים של המוזיאונים, לשם ״הנצחה״.
אך חשובה הרבה יותר היתד, התוצאה לגבי בני-
האדם. הם נחפזו להשיר מעליהם כל זכר לתרבות אבו תיהם.
הם השתדלו לדבר עברית בלי ההיגוי ה״ערבי״
— שהוא ההיגוי העיברי הנכון. עוזרת־הבית העירא קית,
שדיברה עברית עשירה ונכונה, השתדלה לדבר
עברית משובשבת ועילגת, כמו הגברת ד,פולניה. קריי־ניודהרדיו
התימניה ראומד, אלדר התחילה מדברת בלי
עי״ן וחי״ת, דבר שהביא עליה נזיפה מפי דויד בן־
גוריון בכבודו ובעצמו.

לא רק הסימנים החיצוניים של התרבות
המיזרחית נגנזו. יחד עימם אכדו כל הסממנים
של התרבות חמיזרחית־ערכית: נועם־ההלי־כות,
היחסים ההוגנים כין אדם ורעהו, ביכוד
ההורים, נימוסים, סולם הערבים שהעמיד אופי
נעים מעל להישג תחרותי.

• ה״פרחור הבלונדית
ף ני עדות הממרח רצו להיות, בן לילה, ליש־ראלים
״אמיתיים״ ,ל״צברים״ .והטיפוס האידיאלי
הצברי היה תמיד צפון־אירופי, חיקוי של האידיאל
ה״ארי״ :גבה־קומה, בלונדי, תכול-עיניים, תקיף, תח רותי,
הישגי.

^ ציכור, שהתגלה בצורה כה דרמתית בסירטי־י
י הטלוויזיה שסיקרו את הבחירות לכנסת העשירית,
נולד על רקע זה.
על המירקע הופיעו ה״צ׳חצ׳חים״ ,ששלחו את ידיהם
כלפי שימעון פרס ב״תנועה מיזרחית״ (הגדרה גיז־ענית
כשלעצמה) ,שהטיחו בפניו מילות של זעם ועל בון,
וגם עגבניות. הפגיעות הגופניות היו מעטות, אך
תהומות השינאה שנפערו לפתע הרעידו את הלבבות.
היה זה ציבור שנתלש מקרקע־הצמיחה התרבותית
שלו, ושנשתל מחדש באדמה צחיחה. ציבור שבניו
חיו משחר ילדותם באווירה של תיסכול וקיפוח, הפלייה
והשפלה, שינאה וקינאה. ציבור שאיבד כל זהות
משלו, ושלמד לבוז לזהות שהיתה לו. ציבור שאינו
״שייך״ ,שאין לו חלק ונחלה במימסד. ציבור שהוא
עתה כמחצית האוכלוסיה ל,יהודית הבוגרת, אך המהווה
מיעוט מבוטל בממשלה, בכנסת, בצמרת הכלכלית וה־פקידותית,
בין אלופי צה״ל והפרופסורים של האו ניברסיטות.

ציכור
זה הוא דאומני קיצוני, מפני שרק
הלאומנות הקיצונית מנחילה דו הרגשה כלשהי
של ״שייכות״ לעם העליון, היהודי־ישרא־לי,
שכו הוא חש את עצמו מנוכר ומקופה מכל
הכחינות האחרות. הוא אנטי־ערכי גם מפני
שכדרך זו הוא מתרחק, עד פי הרגשתו, מן
התרכות הערכית שד אכותיו, שהוא למד דכוז
לה, ומתקרב לתרכות ה״עדיונה״ •טל האשכנזים.
הלאומנות
הקיצונית של המקופחים והמנוכרים אינה
תופעה ישראלית ייחודית. היא קיימת במדיגות רבות
בעולם. המקופחים והמנוכרים זקוקים יותר מכל חלק
אחר בחברה להרגשת החמימות של הרחם הלאומי.
לאומנות מסוג זה היא פשוטה, פרימיטיבית, חדורה
בשינאה עזה ל״זר״ ,ל״אוייב״ .יש לשנוא את ה״הם״,
כי שינאה זו מגבירה את תחושת ה״אנחנו״ .בהתלהבות
של מילחמה, בסערה של קרב, בזעם על מעשה־זוועה
של ר,״ד,ם״ ,נשכחים ריגשי הקיפוח, נעלם העלבון, גובר
השיכרון של הרגשת ה״אנחנו״.
״החלאה הלבנה״ ,הלבנים העניים בארצות־הברית,
שונאים את הכושים יותר מכל שיכבה אחרת בחברה
הלבנה. בני הפרולטריון הבריטי מתעללים במהגרים
הזרים בבריטניה, וגרמו השנה לההמרדותם הלוהטת
של אלה, תרתי משמע. כל התנועות הגיזעניות והלאו-
מניות בעולם ינקו את כוחם דווקא מקרב השיכבה
המקופחת ביותר של העם השליט.

כעידן שבו מפנה הלאומנות החילונית,
האתיאיסטית והפאשיסטית, נוסח אירופה, את
מקומה ללאומנות הדתית, נוסח המיזרח, עלולה
ההתעוררות בולה ללכוש ציביון דתי או
דתי־דמחצה.
התרבות היהודית בארצות־המיזרח היתר, תמיד דתית.

איש השגה תשנרא
(המשך מעמוד )23
בניגוד לקנאות הדתית של כמה קבוצות אשכנזיות,
היתד, הדת היהודית הספרדית בלתי־תוקפנית וחסרת״
קנאות. אולם גם זה השתנה בארץ. בני עדות־המיזרח,
יותר מבני־גילם האשכנזיים, באו או הובאו אל בתי־הספר
הדתיים, שבהם עומד החינוך כולו בסימן של
דת שיבטית־לאומנית — הדת של ספר יהושע, ולא
הדת של ספר איוב.

כד נוצר המשולש הריגשי שד זעם עדתי,
להט לאומני וקנאות דתית — המשולש שהפך
סמל תשמ״א.
אין זאת אופנה חולפת, כי אין זאת תופעה שיטחית.
שורשיה העמוקים בציבור, בתנאי חייו וצמיחתו, בחווייתו
הקולקטיבית, בבעיותיו ובתיסכוליו, הפכוה, תופעת־קבע.

מתל״ם
ועד ר״ץ, משינוי ועד של״י, שלא לדבר כלל
על רק״ח. הם הפכו בלתי־רלוונטיים.

ראשי המערך חשים במצוקה, מכלי להבינה
על בורייה. הם נקרעים כין התשוקה ״להפלה;
עם הרוח׳׳ ,לזרוק מן הספינה את היונים
והחילוניים החלושים ששרדו כה, להתחרות עם
הליכוד בסיסמות דאומניות־דתיות ולהיות ל־
״ליכוד כ וכין הרצון להוות אלטרנטיבה
של ממש ולהשמיע כשורה אחרת, מבלי שתהיה
להם כשורה כלשהי.

9הדינור: קווס הנרקיס
וגה לגמרי היה מצבו של הליכוד
י שחולל השנה את המהפך השני שלו,
על גלי ההתעוררות של בני עדות־המיזרח.
שונאי־מפא״י ביישוב הוותיק ויחד עם המחנות
זה הספיק לו כדי לבצר את שילטונו מחדש.

— גוף ושנישא יחד עם
הדתיים,

• המסוך: עו א׳ מצטמק

כד שלוש המגמות שד עדות־המיזרח מצאו
בליכוד הד אוהד. הוא היה השנה המכשיר
היחידי שהיה מסוגל לקלוט אנרגיה זו.

ך ין וסר־האונים של המערך מול תופעה זו היה בל!
י תי-נמנע. כי המערך הוא מיפלגת המימסד האש כנזי
הוותיק, בר,״א הידיעה. הוא היה בשילטון בשעה

הלאומנות הפרימיטיבית, השורשית, של הליכוד
נולדה אמנם בפולין ובליטא, ויש לה צביון מיזרח־אירופי
מובהק. אך לאומנות תוקפנית, גלויה וחסרת־מעצורים
זו דיברה תמיד אל לב בני עדות־המיזרח.

כהעדר הליכוד — איך היו מתבטאים רגשי
הזעם העדתי, הלהט הלאומני, והנטייה הדתית?
הם לא היו מביאים אח בעליהם למערך השנוא.
הם היו גורמים, בשנה זו או בשנה הבאה, במוקדם
או במאוחר, להתפרצות מסוג אחר — למרד עדתי
גלוי ומובהק, לתנועה פאשיסטית לאומנית־דתית.

אחד הפאראדוכסיס הטמונים בבחירות
1981 הוא שהליכוד שימש, כמידה רכה, כקו־לט־כרק,
כבלם, כמכשיר להשתלטות המימסד
הלבן על המרד השחור.
כי הליכוד אינו עומד, לאמיתו של דבר, מחוץ
למימסד האשכנזי־הלבן. הוא מהווה חלק ממנו. במשך
שנים נמצא בשוליו, ועל כן היה קל לו יותר לקלוט
זרמים מבחוץ. אך הוא עצמו בפנים.
זהו הצד השני של מטבע הניצחון של הליכוד.
אין בפי הליכוד תשובה אמיתית לתחושת חום ר־ר,שיי כות
וחוסר־הזהות של בני עדות־המיזרח, זולת פיתרון-
הסרק החיצוני והשיטתי של השיכרון הלאומני. אין לו
בשורה חברתית וכלכלית, המביאה פיתרון למצוקות
של בני עדות־המיזרח. ואין לו בשורה תרבותית, שבה
יכולים בני עדות־המיזרח למצוא נושא להזדהות אמי תית,
בטווח הארוך.

ציניקן יכול היה להגיד כי הליכוד הוא
המצאה של המימסד הלבן, כדי להמשיך כשיל־טונו
וכזכויות־היתר שלו, כהתנשאותו האשכנזית
ובשליטתו כעמדות־המפתח, כאמצעים
אחרים וכסיגנון אחר.
אך בתשמ״א חיפתה על כל הבעיות האלה האיש יות
שופעת־הכאריזמה של מנחם בגין, בעל לשון־הזהב.
הדמגוגיה אינה סותרת בעיות ואינה יוצרת נכסים —
אך היא יכולה להשיג ניצחונות פוליטיים ולרתום המו נים
למאמץ קולקטיבי.
זה היה הישגו הגדול של בגין בשנה זו.
הישג זה לא היה בכך שהוא כפה את רצונו על
הרבים, שהוא יצר יש מאץ, שהוא גיבש השקפת־עולם
וגרם להמונים לקבלה, כדרכם של הנביאים ה גדולים
— משה בן־עמרם, ישוע הנוצרי, מוחמד.

בגין הוא מעל לכל נואם, דמגוג. ובניגוד
למראה השיטחי, הדמגוגיה אינה תהליך חד-
סיטרי. הקהל המשולהב משפיע על הנואם
לא פחות מכפי שמשפיע הנואם על הקהל. זהו
מגע של אהבה, שבו זורמים הרגשות כשני
הכיוונים.
הנואם צמא לתשואות הקהל. הוא חש, באופן אינ טואיטיבי,
מהם הדברים המנגנים על מיתרי ליבם של
שומעיו, וכיצד הוא יכול להפיק מהם את המנגינה ה ערבה
לאוזניו: קריאות ההידד והבוז.
ממילא הוא נגרר אחרי הקהל, משמיע לו את אשר
הוא רוצה לשמוע, הולך שבי אחרי הדיעות הקדומות וה אינסטינקטים
הפרימיטיביים של ההמונים, בשעה שנד מה
שהם הולכים שבויים אחריו. הנואם אינו עומד
מול המיפלצת, ההמון שהפך לישות אחת. הוא הפך
בעצמו חלק מן המיפלצת, ראשו של הגוף.

בגין הנואם הוא קולט־הכרקים המושלם —
האיש המבטא את רחשי־ליכם הכמוסים כיותר
של המוני ישראל החדשה.

• המנצח הזגוגית
ילו היתה השנה היהודית מסתיימת למחרת הי
בחירות לכנסת העשירית, היה מנחם בגין נותר
המועמד הסביר היחידי לתואר איש־השנה, כפי שהיה
איש־השנה תשל״ז, בעיקבות המהפך המקורי.

חורף :1948ילדה מיוצאי־ע׳ראק סכה בבז ץבמעבדה לי ד חי פ ה
שקמה המדינה, וב־ 29 שנותיה הראשונות. הוא נשאר
השליט בהסתדרות, המסמלת את המימסד אף יותר
מאשר הממשלה. הוא המייצג את הקיבוצים. הוא ה מייצג
חלק גדול מאוד של המימסד הכלכלי, ומעורה
במימסד הביטחוני.
גרוע מזה: עברו אינו מאפשר לו להבין את מקו-
רות־היניקה של הזרמים החדשים. הוא דבק בסיסמות
מאתמול, שהפכו מליצות נבובות ; בתפיסות מאתמול,
שהתאבנו מזמן ! בדפוסים מאתמול, המבטיחים לו ול אנשיו
את זכויות־היתר שלהם בחברה.
לכן היתד, המפלה דמויית־ההישג של המערך בבחירות
1981 חמורה בהרבה אף מן הנגלה לעין. המערך
מיצה את מלוא היכולת הדמוגראפית שלו. הוא ״ניקה
את השטח״ ואסף אל עצמו את כל הציבורים והתת־ציבורים
שהזדהו עם ״התרבות״ שלו, מול ״התרבות״
השניה.

מכאן הוא יכול רק לרדת. הציבור שד כני
עדות־המיזרח הולך וגדל משנה לשנה, ככוח
הריבוי הטבעי, העודף. המערך נמצא על
אי מצטמק.
הוא חדל מלהיות אלטרנטיבה של ממש. לא זה
בילבד שהפסיד בבחירות — קרה לו הדבר הנורא ביו תר
העלול לקרות לגוף פוליטי כלשהו: הוא חדל מ להיות
רלוונטי. הוא המשיך לנאום על ״תנועת העבודה״
,על ״ארץ־ישראל העובדת״ ,על ״סוציאליזם״ —
מבלי להבת כי מילות-קסם אלה חדלו מלעורר הד
כלשהו דווקא בציבור המהווה עתה את הפרולטריון
האמיתי במדינה, ציבור־העובדים, מחנה פועלי־החרושת.
כאשר התכנסה בסוף השנה ועידת־ההסתדרות, התפוצץ
ניגוד זה בערב של אלימות.
גורל דומה נפל בחלקם של הגופים הקטנים יותר,
שצמחו בקרקע הדמוגראפית של ״ישראל הראשונה״ —
214

בניגוד לכל תנועות־הנוער של ״ארץ־ישראל העו בדת״
,ניזונה בית״ר בארץ מראשיתה משכונות־העוני
של הישוב הוותיק: כרם־התימנים ושכונת־התיקווה ב-
תל-אביב, והשכונות הדומות ברחבי הארץ. כך הגיעה
לבית״ר גאולה כהן, אשת־השנה של תש״ם. בני עדות־המיזרח
מלאו תפקידים חשובים באירגון־הצבאי־הלאומי.
השנים הארוכות שבילתה תנועת־החרות באופוזיציה
איפשרו לה לקלוט את רגשות התיסכול והקיפוח של
בני עדות־המיזרח. כאשר החלו צומחים המנהיגים ה־טיבעיים
של בני העולים מארצות־המיזרח, פנו כולם
תחילה אל מפא״י והמערך. שם הופרד המוץ מן התבן.
הסתגלנים, הנכנעים, אומרי ההן, המתבוללים, נשארו
במיסגרת זו, עלו בדרגות העסקנות, הפכו ״נציגי עדות-
המיזרח״ ,קישוטים בכל רשימת־מועמדים ובכל מוסד.
ואילו המרדנים, שדבקו בציבור שלהם, ושביטאו את
ריגשי־הזעם וד,הפלייה, נפלטו באופן טיבעי והלכו אל
הלכו את תנועת־החרות.

רקע זה צמחו אנשים במו דויד לוי,
מאיר שיטרית, משה קצב ודויד מגן, שבלטו
כל־כך בבחירות .1981 לא ״צח׳צח׳ים״ הביאו
את ההמונים אל הליכוד, ולא סקנדלים
טים ונוער־שוליים, מן הסוג שיצא להפגנות
הפנתרים, אלא מנהיגים שהוכיחו את עצמם,
צמרת עדתית חדשה.
יחסו של מנחם בגין לדת היהודית התאים אף הוא
לרוחם של בני עדות־המיזרח, הקרובים לסיגנון דתי-
לאומני זה יותר מאשר לקנאות האשכנזית, הדתית-
גרידא, של אגודת-ישראל.
רבים שזעמו על הדמגוגיה שלוחת־הרסן של בגין,
ושהאשימוהו ב״הסתת האספסוף״ וב״יצירת אקלים של
אלימות״ ,היו צריכים לשאול את עצמם מה יכלה
להיות האלטרנטיבה.

אולם הבחירות חלפו, החיים נמשכו ובהדרגה
התגבשה דמותו של השילטון החדש.
היו בו רק שינויים מעטים. הקואליציה הקודמת
נשארה על כנה, על שני חלקיה של המפד״ל שהתפלגה.
כמה עסקנים אפורים התחלפו בתפקידיהם עם עסקנים
אפורים. אחרים.
אך חל שינוי אחד — שינוי שהגשים את הכלל כי
בנקודה מסויימת הופכת הכמות לאיכות חדשה.

כתפקיד המרכזי כיותר כמדינה, מלכד תפקידו
של ראש־הממשלה עצמו, נמצא אדם
החורג כהרבה מעבר לתכונות ולאפשרויות של
העסקן הישראלי המצוי, אדם ששמו מעורר
תיקוות ופחדים ששום אדם אחר כזירה הישראלית
אינו מסוגל לעוררם.
אחרי הבחירות הקרינה הטלוויזיה הישראלית סידרת-
כתבות על מהלכן. בניצוחו של חיים יבין האירה הסידרה
פינות חשובות רבות של החיים הציבוריים, כפי שהתגלו
לזרקורי הטלוויזיה במהלך המאבק הממושך.
הפרק האחרון של הסידרה הסתיים בתצלום הבמה
בתום אותה עצרת־ד,מונים, שבה נאם מנחם בגיו את
נאומו הגדול על אחוות־הרימון של פיינשטיין וברזני.
המצלמה נחה על קבוצת המנהיגים של הליכוד, כשהם
שרים את ההימנון הלאומי. במרכזה עמד, כמובן, מנחם
בגין, כשהוא מסומם עדיין מן הסם המשכו של האכסטאזה
הריטורית שלו. משני עבריו עמדו העסקנים.
המצלמה לא זזה במשך שעה ארוכה, אך עינו של
הצופה החלה זזה, בעל כורחה. היא נטשה את דמותו
של בגין, שנבלעה בין עסקניו. היא חלפה על פני
העסקנים, כאילו לא היו. היא נחה על דמותו המאסיווית
של אדם גדול־מידות, היחיד שלא שר. הוא עמד דומם,
מבלי לזוז, כמו בודד בתוך ההמון.
הוא לא בלט במערכת־הבחירות. אך כאשר התנדף
עשן המערכה, הסתבר כי הוא המנצח האמיתי שלה,
הדמות הדומיננטית בממשלה שקמה בעיקבותיה.

היה זה אריאל שרון, שר־הכיטחון החדש,
איש־השכה של תשמ״א.

אדיה מגד יועדאג
ך* דישכת שר־הביטחון, בבניין־הענק שבקריה
התל־אביבית, נשמעה הלמות הפטישים. בנאים תג רים
עמלו ברעש, כדי להרחיב את הלישכה ולהכשיר
חדרים לעוזרים חדשים.
פקידים ופקידות, חיילים ואזרחים, מיהרו אנה ואנה,
נשאו תיקים ומפות. במקום שררה האווירה המיוחדת,
שאינה ניתנת להגדרה, המבשרת באופן מיסתורי: יש
בום חדש.

אחרי שנה שכה כיהן מנחם בגין כתפקיד
זה, כשהוא כא ללישכה ככל יום חמישי
כשכוע, אמרה התכונה כצורה חד־משמעית:
יש כוס.

מבעד לדלתות — וכאילו מבעד לקירות — נשמע
קול שכל אדם במדינה מכיר אותו. אין הוא דומה לשום
קול אחר. קול גבוה, מאנפף כלשהו, שאינו מתרומם אף
פעם אחת לצעקה, השופע החלטיות וביטחון עצמי, של עולם
אינו מהסס, הרגיל לחרוץ דברים ולתת פקודות.
לפחות במשבר אחד בחיי המדינה מילא הקול הזה
תפקיד מכריע. היה זה במילחמת יום־הכיפורים. זה עתה
ספג צה״ל את המפלה הראשונה בתולדותיו, מפלה
מהממת בעוצמתה ובפיתאומיותה. המצרים עברו את
התעלה, וכבשו את קו בר־לב המהולל. קומץ של תיילי
צד,״ל עמדו באש־תופת, הפכו בטאנקים שלהם ״לפידים
חיים״ .בפעם הראשונה נשבר המוראל בצה״ל, החלו
החיילים מפקפקים במפקדיהם.
ואז, לפתע, כאש בשדה־קוצים, עברה השמועה באוג־דות
הפזורות במידבר: הגענו שוב אל התעלה! עברנו
את התעלה!
כל מי שלא היה נתון באותו רגע בקרב ממש מיהר
אל מכשיר־הקשר הקרוב ביותר. לאורך מאית קילומטרים
הסתודדו החיילים, בקבוצות קטנות, מסביב למכשירים,
והקשיבו — בניגוד לפקודות — לתדר שלא היה שייך
להם.
מאלפי מכשירי־קשר בקע אותו הקול האופייני,
הגבוה והמאנפף. הוא לא דמה לקול הנחשב בצה״ל
כקול הנכון של מפקד: נמוך, איטי מאוד, מחושב,
קולם של יצחק רבין, חיים בר־לב, דויד אלעזר. אבל
הוא חדר ישר לליבו של כל חייל. כי. לא היה כל ספק :
זהו קול של אלוף הנמצא בקו האש, השולט במצב,
האומר כולו ביטחון עצמי, המאיץ בחייליו למהר אל
התעלה ואל מעבר לתעלה, ללב מצריים.

קולו שד מפקד-אוגדה שהכיא למאזינים
כחולות־המידכר את הכשורה שהם נכספו אליה
כמו גווע־כצמא למים: ניצחון.

אז, באופן ספונטאני, צצה סיסמה אחת לאורך הצירים
הדחוסים שהובילו לתעלה. היא נרשמה בידי חיילים
על הטאנקים, המשאיות, קירות הבתים:

״אריק מלך ישראל.״

מעולם לא הודבק תואר זה, לפני כן, לאדם כלשהו
בישראל. גם לא למשה דיין בשיא תהילתו הכוזבת.
הוא ביטא את הצורך הפרימיטיבי של חיילים, ההולכים
אל הקרב אחרי המפולת, להאמין באדם המחזיק בידיו
את חייהם.

מילים דומות רשמו ׳הלגיונרים של יוליום
קיסר על מגיניהם, לפני שעכרו מחסום־מים
אחר שנרשם כהיסטוריה: נהר הרוכיקון.

במשך שנים לאחר מכן סער בישראל הוויכוח על
מה שהתרחש באותם הימים, משני עברי התעלה. הוא
לא הסתיים גם השנה. אך על דבר אחד לא יכול היה
להיות ויכוח: באותם ימים גורליים, בין חיים ומוות,
בין יאוש קודר וצהלת־ניצחון, הפך בעל הקול הזה
גיבור בעיני מאות אלפי חיילים, ואחת הדמויות השנויות
ביותר במחלוקת במדינה.

• נטריון שר הזניונות
^ ין אדם כישראל המעורר שנאה רבה יותר מאשר
אריאל שרון. ואין בה אדם, מילבד מנחם בגין,
המעורר הערצה רבה יותר;
״אם אריק יהיה שר־ביטחון, הוא ישלח את הטאנקים
שלו להקיף את מישרד ראש־הממשלה !״ אמר עליו
בגין עצמו לפני שנה. ספק ברצינות ורק ספק בהלצה.
כאשר סירב למסור לו את מישרד־הביטחון
״הוא יקים מחנות-ריכוז, ואני אהיה הראשון שיישלח
לשם,״ אמר אז סגן ראש־ד,ממשלה, שימחה ארליך הלי ברלי
— שלא התלוצץ כלל.

״של נעליך כאשר אתה מדבר על לוחם כזה !״ רעב
מנחם בגין לעומת ח״כ צעיר של מיפלגת־העבודד,
שתקף את שרון.
״הוא פושע־מילחמה, פשוטו כמשמעו,״ טען פרשן־
צבאי אחד, שהצביע על כמה מפעולותיו .״אנשים
כמוהו נתלו בנירנברג!״
״הוא גדול המפקדים שידע צה״ל בכל מילחמותיו,״
קבע פרשן צבאי אחר.

״אם הוא ישתלט כישראל, הוא יקים דיקטטורה,״
סכורים, כימעט פה אחד, ראשי המעיד•
״הוא
פחדן!״ ריננו מאחורי גבו — וגם לא מאחורי
גבו — כמה מעמיתיו־לשעבר בצמרת צה״ל.
״הוא המפקד הבכיר היחידי שפיקד על חייליו כשהוא
עצמו נמצא תחת אש !״ השיב בזעם אחד האנשים
ששהו בנגמ״ש שלו במילחמת יום־הכיפורים, בשעה
שאריק נפצע.
״הוא בעל מחשבה פשטנית להחריד. הוא לא קרא
ספר מימיו. תמונת־העולם שלו היא פרימיטיבית במידה
מסוכנת,״ מזהיר פרשן מדיני ידוע.
״הוא האיש החכם ביותר בצמרת המדינה, בעל אינ טואיציה.
נהדרת,״ מתלהב אחד מעוזריו.
האיש המעורר רגשות והערכות כה סותרות ישב
בסוף תשמ״א במוקד־הכוח החשוב ביותר במדינה,
מילבד כס ראש־הממשלה. מישרד־הביטחון חולש על
מחציתו של תקציב־המדינה העצום, מילבד הכספים
המיוחדים לכיסוי חובות. מעשיו ומחדליו קובעים את
גורל המדינה לשנים, ואולי לדורות. כל גבר בוגר רביעי
במדינה מועסק על־ידו, כחייל או כאזרח, בכל עת.
בכל תקופה שבה לא כיהן ראש־ד,ממשלה עצמו כשר־הביטחון
— כמו דויד בן־גוריון, לוי אשכול ובמשך
שנה גם מנחם בגין — היה שר־הביטחון האיש מס׳ 2
בממשלה — הרבה מעל לכל עמיתיו.
זהו כוח אדיר, גם כשהוא נתון בידי איש רגיל.
כשהוא נתון בידי אדם כמו אריאל שרון, זהו כוח כביר.

כי דגכי כמה תכוגות של אריק שרון קיימת
תמימות-דעים גמורה כין אוהכיו ושונאיו
כאחד — המהווים כיחד את כל אוכלוסיית
המדינה: שרון הוא אדם שאפתן מאין כמוהו,
איש שהוא כל-כולו שואף לכוח ושופע כוח.
הוא איש־הכוח כה״א הידיעה.
מעטים פיקפקו בכך שאם ייאלץ מנחם בגין מטעמי
בריאות להניח מידיו את רסן־השילטון, ישים עליהם
אריק שרון את ידיו.
הדימוי המקובל בישראל לגביו הוא של דחפור —
אחד מאותם כלים ענקיים שהוא הפעיל אותם, בארבע
השנים האחרונות, לאורכה ולרוחבה של הארץ, כדי
לשנות את דמותה כרצונו .״שום דבר אינו יכול לעמוד
בפניו,״ אמר שר שהתייאש מן המאבק בו.
יתכן שדימוי מתאים יותר הוא של נהר רחב, המפלס
לו את דרכו אל הים. כאשר הוא נתקל במחסום טיבעי,
הוא מנסה לעקוף אותו מימין או משמאל, וממשיך
בדרכו העגלגלה. כאשר אי-אפשר לעקפו, הוא מצטבר
מאחורי המחסום, עד שהמאסר, של המים היא כה אדירה
שהם פורצים את המחסום וממוטטים אותו, או שהם
עוברים מעליו. בסופו של דבר מגיע הנהר אל הים.

הכל ידעו מהו הים שאליו שואף הנהר הזה,
כהחלטה שאינה יודעת מנוח: השילטון העליון
כמדינה.
״אריק מלך ישראל״ הזכיר השנה לאחד המשקיפים
את הקיסר הצרפתי, שגם הוא התחיל את דרכו כקצין
זוטר, ושעלה לגדולה בעזרת ניצחונותיו הצבאיים.

״אריק שרון הוא נפוליון כונפארט של המהפכה
הציונית,״ אמר איש זה .״אין הוא מעדיף
את האינטרס האישי שלו עד פני אינטרס
המדינה, או את האינטרס של המדינה על פני
האינטרס האישי שלו. לגכיו פשוט אין הכדל.
הוא משוכנע שהוא האדם היחידי המסוגל
להנהיג את המדינה, ועל כן כד דכר המועיל
דו, מועיל אוטומטית למדינה להשיג את המנהיגות
שהיא ראוייה וזקוקה לה. דגכיו, גורלו
האישי וגורל המדינה הם אחד — כמו אצל
נפוליון.״

״הוא ענק כין כל הגמדים כצמרת המדינה!״
התריסו לעומת זאת חסידיו, המסורים
לו כדכ וכנפש, והמוכנים ללכת אחריו כאש
וכמים, פשוטו כמשמעו.

יף נוצר אדם כזה? מה גיבש את אופיו? באילו
\ 1תנאים גדל בילדותו י מי היו הוריו, וכיצד השפיעו
עליו?

״כשהוא מסתכל עלי, יש לי ההרגשה שמביט בי
נחש־קוברה ענקי, העומד לחנוק אותי בעוד רגע,״ אמר
בחלחלה אדם שפגש אותו במסיבה.
״בכל רגע של חייו הוא דואג לטובת המדינה,״ קובע
בלהט אחד מעוזריו.
״פרימיטיב! אינפנטיל!״ צעקו נגדו, במקהלה, חברי-
כגסת מן האופוזיציה, אחרי שהאשים אותם מעל הדוכן
שהם ״גיס חמישי״.

התנאים שבהם גדל מתמצים בסיפור אחד מחייו
של אריק שרון, החרות בזיכרונו לפרטי-פרטים.
זה היה כאשר היה עדיין ילד קטן בכפר־מל״ל,
מושב שבין מגדיאל וכפר־סבא. באותם הימים סללו את

ילדותו וריקעו שד אריק שרון הם ספר
פתוח. הם נראים כאילו תוכננו מראש. כידי
פסיכולוג מומחה, כדי ליצור את דמותו של
״אייל! מלך־ ישראל״.

איש הששתשמ״א

(המשך מעמוד )25
הכביש העובר במרכז המושב, שהפך לאחר מכן לשדרת
עצי הקוזארינות, המהווה סימן־דרך בארץ.
אריק הקטן רכב על חמור ונפל על ערימת אבנים.
הוא נפצע פצע עמוק ושותת־דם בסנטרו.
אמו הרימה אותו. המרפאה של כפר־מל״ל היתד,
במרחק של 200 מטרים ממקום־התאונה. אך אמו של
אריק החרימה את קופת־חולים, ביגלל סיכסוך בין
המישפחה ובין המושב. היא לא לקחה את הילד הפצוע
למירפאה, וגם לא התעכבה כדי לרתום עגלה. היא לקחה
אותו בזרועותיה, ורצה לאורך קילומטרים אל בית בודד
בפרדס ליד כפר־סבא. שם גרה הד״ר פוגל, רופאה
שנישאה לגר רוסי, ושהיתד, אף היא מסוכסכת עם
השכנים בכפר שלה. בינתיים ירדה החשיכה.
האם דפקה בשער־הברזל. הרופאה ובעלה יצאו החו צה,
כשבידיהם מנורה. לאורה ראה הילד שאמו מכוסה
כולה בדם — דמו שלו.
הרופאה ניקתה את הפצע ותפרה אותו, בלי הרדמה.
האם נטלה את בנה שוב בזרועותיה, ורצה עימו כל
הדרך בחזרה, הביתה.

הגדולות ואני, שלא ראיתי אף פעם ערבי, לא •דעתי
מה הוא רוצה. הוא נראה לי כמו גוש-שומן גדול. רק
כעבור זמן הבנתי שהוא רוצה להוריד אותנו אל הסירה.
אמרתי שיקח קודם את סמואיל. אחר־כך הוריד את
כל החברים. אני הייתי האחרונה שירדתי. נורא פחדתי
ממנו.״

הפחד האינסטינקטיבי הזה מפני הערכים,
כאילו היו כני־אדם מסוג אחר שאי־אפשר לב-
טוה כהם, והשייכים לכוכב אחר, לא נטש את
ורה •טנרמן עד היום, כשם שלא נטש את כן־
גוריון עד יומו האחרון.

לא מכבר ביקרה ורה שנרמן את בנה בחווה שלו.
היא שמה לב לחורים במעקה־האבן, המקיף את גינת-
הבית .״טוב מאוד,״ העירה בשביעות־רצון ,״כשיהיה
צורך אפשר לירות מכאן!״ היא סברה כי חורי המרזב
הם חרכי־ירי.
הזוג שנרמן הגיע לארץ בלי פרוטה. הוא הביא

יתסן שיש משום סמליות — ואולי יותר
מזה — ככך שאריק שרון, האיש שסילק את
הבדואים מפיתחת־רפיח ושהפקיע אדמות
רכות כשטחים הכבושים למען מתנחלים יהודיים,
הוא כעצמו כנם של מתיישבים אשר
החלו את דרכם כגירוש בדואים מן האדמה
שכה הקימו את ביתם.

כזאת היתה — ונשארה עד היום — דבורה
(״ורה״ ).שנרמן, אשה קשוחה ככרזל, כלתי־מתפשרת
ובלתי־-נכנעת, לוחמת, סורדת ובל־תי־משתלכת
כהכרה. היא היתה הדמות הדומיננטית
כחייו של אריאל שנרמן הצעיר.

• הסרנים לא תסנו

יתכן כי אופייה של ורה חושל כתוצאה מן האכזבה
הגדולה בחייה. ורה שניאורוב, ילידת מוהילב שברוסיה
הלבנה, שלמדה רפואה בטיפליס, ושלא היתה ציונית כלל,
הכירה את שמואל (״סמואיל״) שנרמן באוניברסיטה, התחתנה
עימו ובאה ארצה, מתוך אמונה תמימה שהיא
באה אל ארץ תרבותית שבה תוכל להמשיך בלימודיה.
כאן נמוג החלום חיש־מהר. במשך עשר שנים עוד קיוותה
שאי־פעם תוכל להמשיך בלימודיה באוניברסיטה של
ביירות, אך חייה החדשים הפכו זאת לאוטופיה גמורה.
חווייה כזאת הרעילה את נשמותיהן של נשים רבות
בנות־דורה בעולם, ששאפו לחיים אינטלקטואליים ושנגזר
עליהן לחיות חיים קשים ומפרכים בעולם של יום־יום,
ללא יכולת לפתח ולהוכיח את כשרונותיהן.

׳ך* מוסדות נתנו לאנשי עין־חי תקציב להקמת צרי-
י 1פים. המתיישבים האחרים במקום היו בעלי־מלאכה
בעבר, וידעו לבנות אותם לעצמם. סמואיל לא היה נגר,
ולא ידע להקים או לתקן צריף. עד 1946 גרה המישפחה
בצריף רעוע, פרוץ לרוחות. רק אז הקימה לראשונה
את בית־האבן שלה_ .
החיים. היו קשים׳*.במשך שמונה שנים לא היו מים
במקום. היו צריכים לשאוב מים מהירקון, בעזרת פרדה.
חבית אחת של מים, אחת ליומיים, היתד, צריכה להספיק
לשתייה, לרחיצה ולהשקייה. מי־הרחצה שימשו גם ל־השקייה.

כעכור שמונה שנים חפרו כאר כאדמתם
ומצאו סיס.

אם כן, לא נילתה זאת ורה שנרמן לאיש.
היא רק הפכה נוקשה, בודדה ועקשנית ללא־־
גכול, כעלת עקרונות־ברזל שלא השתנו עד
היום, כשהיא כת צ.8

לעומת ורה, שבאה מבית יהודי־רוסי מתבולל, בא
בעלה מרקע מישפחתי יהודי־ציוני. אביו, סבו של אריק,
מורה ציוני בעיר ברסט־ליטובסק, עלה בראשית המאה
לארץ־ישראל. הוא היה אחד המורים הראשונים לעיברית
במושבה רחובות. אך הוא לא עמד בתנאים הקשים, חזר
עם אשתו וארבעת בניו לעיר־מולדתו. שם הספיקה
הסבתא ב־ 1913 ליילד תינוק בשם מנחם בגין — מיקרה
מוזר, שהתגלה רק אחרי שדרכיהם של שרון ובגין
הצטלבו כעבור 60 שנה. הסב גם היה ציר בקונגרס
ציוני בשווייץ, וקנה שם שעון שהיה פאר המישפחה 1 במשך זמן רב.
במילחמת־העולם הראשונה ברח סמואיל שנרמן
(״איש יפה״ ,בגרמנית) מברסט־ליטובסק, שהיתה באיזור־הקרבות
בין גרמניה ורוסיה, לטיפליס בגרוזיה הרחוקה.
שם למד אגרונומיה, כדי להכשיר את עצמו לחיים
בארץ־ישראל. היה זה מיקצוע-לימוד בלתי־רגיל מאוד
לצעיר יהודי כמוהו.
הסטודנט הציוני לאגרונומיה וד,סטודנטית המתבוללת
לרפואה הכירו זה את זה, התאהבו ונישאו. השאלה
אם יישארו ברוסיה או יעלו לארץ נפתרה מאליה.
אנשי־המהפכה הקיפו באחד הימים את הבית שבו
עמדה להתכנס קבוצה של צעירים יהודיים, סטודנטים
שהשתייכו לפועלי־ציון. כל הנוכחים הוגלו לסיביר.

ה אס: כ ס טו דנ טי תובחברת מו שב ( 7 3י<

ראש־האירגון, פמואיל שנרמז, שעמד לתת
שם שיעדר כעיכרית, איחר לפגישה, וכך
ניצל. הוא כרה עם אשתו לעיר־הנמל כטומי,
כחוף! הים השחור, ושם עלו לאוניה לארץ-
ישראל.

* בראיון שנתנה לאלי תבור לצורך הרשימה הביוגרפית
שנכללה בכתבה על איש־השנה תשל״ג, אריק
שרון.

ב־ ,1938 כשאריק כבר היה בן ,10 הוסיפו לצריף שלהם
חדר־אבן. הקימו אותו בשביל הילדים, כדי שיוכלו
להכין שיעורים באץ־מפריע. סיפרה על כך ורה:
באחד הימים נסע מישהו מהמושב לדמשק להביא
כמד, עגלות. היתד, הגרלה ואנחנו קיבלנו עגלה אחת.
סמואיל קרה לה תיקווה. מדוע? כי היא היתד, ר,תיקווה
היחידה שנוכל לתת פעם לילדים כוס חלב.
גידלנו אותה והיא המליטה עגלה. אני אהבתי כל־כך
אץ העגלה שנולדה, כפי שאיני מאמינה שאנשים מסוגלים
לאהוב חיות. החזקתי אותה כל היום על הידיים,
האכלתי אותה וליטפתי אותה.
לא הפסקתי לפנק אותה. היא החליפה עבורי את .
כל הגעגועים למשפחה שלי ולרוסיה.
פעם אחת נכנסתי לרפת אחרי שהחלפתי שימלה.
העגלה התנפלה עלי וניסתה לנגוח אותי בבטן. אחר־כך
ניסתה לנגוח גם את סמואיל. ראינו שהיא נעשתה
תוקפנית והחלטנו למכור אותה. סבלתי מכך נורא. כל-
כך אהבתי אותה. אבל לא היתד, ברירה. היינו מוכרחים
למכור.
זאת היתד, בשבילי מכה נפשית קשה. מכרנו אותה
לאחד החברים בתנאי שיחזיק אותה ויגדל אותה ויתן
לי לבקר אותה מתי שארצה.
יום אחד ראיתי את האיש ואמרתי לו, :אני רוצה
לראות את העגלה שלי.׳ הוא צחק לי ואמר :־,אתמול
אכלת את הבשר שלד ׳.,זה היד, הקצב. ואני חשבתי

שהוא מומחה לגידול פרות.
זה היד, מאורע שגרם לי סבל נורא. חדלתי מלדבר
עם האיש. שנים רבות לא נתתי לו להיכנס לחצר שלנו.
אחר־כך הפרה שלנו המליטה עוד שתי עגלות. אחת
מכרנו ובכסף בנינו את החדר לאריק ודיטה.

המצוקה היתד, סלווה גס כסכנות.

• ״נמו גושישוגן גדול
נכי ורה *טנרמן היתה הפגישה הראשונה עם
• הארץ הלם נורא. שום דבר לא הכין אותה למציאות
של ארץ צחיחה, מפגרת, ובעיקר — מיזרחית.
יש דמיון מוזר בין התרשמות ראשונה זו של האשה
מטיפלים, בפברואר ,1922 ובין התרשמותו של צעיר
יהודי מפלונסק בשם דויד גרץ, שירד כמוה בחוף יפו
17 שנים לפני כן.
גרץ, שינה את שמו לבן־גוריון, תיאר את החווייה
כך :״הירידה בחוף יפו, בסירות הערבים הסוחבים
ומטלטלין וזורקים אנשים וחפצים בקולי־קולות, בשפה
זרה ומוזרה ובתנועות־ידיים מיזרחיות — לא היתד, מן
הדברים הקלים והנעימים ביותר והוא הוסיף לתאר
את ״סימטאות-יפו הצרות והמלוכלכות...״
בצורה דומה עד להפליא תיארה ורה שנרמן את
חווייתה שלה* :בסירת־המשוטים הגדולה שהתקרבה אל
האוניה, כדי להעביר את העולים אל החוף, עמד ערבי
גדול־מידות, לבוש מכנסיים משתלשלים. ורה נחרדה
למראהו .״נורא פחדתי. הוא הושיט אלינו את שתי ידיו

הוצע לו לעלות להתיישבות בקיבוץ או במושב. הזוג
בחר במושב והצטרף לקבוצה שעמדה לעלות להתיישבות
בעין־חי, מצפון לפתח־תיקווה, בעיקר מפני שזה היה
המקום הקרוב ביותר לתל־אביב .״לא תיארתי לעצמי
שאני יכולה לחיות במקום קטן,״ סיפרה ורה.
עין־חי, שנקרא לאחר מכן כפר מל״ל (על שם משה-
לייב ליליינבלום, שעל שמו נקרא גם הרחוב המפורסם
בתל-אביב) לא היתד, אף מקום קטן. השניים קיבלו אוהל
בשדה, שהעשב התנשא בו לגובה קומת־אדם. במילחמת-
העולם הראשונה נערכו כאן קרבות בן התורכים והברי טים׳
וסימני־המאבק עוד ניכרו במקום. ורה אספה
את עצמוודהאדם שמצאה בעת הכשרת הקרקע, והיא
שומרת עד היום בביתה גולגולת זו, שאליה מחוברת
הלסת של אדם אחר.
על הקרקע ישבו בדואים. המתיישבים החדשים לא
יכלו לדבר עימם, ותבעו מן המוסדות לפעול לסילוקם.
הדבר נעשה בכוח, בעזרת שילטונות־המנדאט, כמו
במקומות רבים בארץ שבהם קנתה הקרן הקיימת אדמה
מאפנדים ערביים, ונאלצה לסלק ממנה את האריסים
והבדואים אשר ישבו עליה.

עימו שני חפצים אישיים יקרים לליבו של סמואיל:
כינור וסכין קוזאקית.
סמואיל קיבל עבודה בתחנה הנסיונית החקלאית בבי-
שמן, אך נוכח לדעת כי מה שלמד ברוסיה אינו מתאים
כל־כך לגידולי הארץ. הוא עבר למיקווה־ישראל ולמד
שם במשך שנה שלמה, שבה התקיימו השניים בעיקר
על שעועית.
סמואיל למד, ואשתו בישלה שעועית, קראה ספרים
ובכתה. במשך שנתיים בכתה מרוב געגועים למישפחתה,
לרוסיה, לתרבות, לאוניברסיטה .״מיסכן סמואיל,״ הודתה
כעבור שנים רבות .״איזה חיים קשים עשיתי לו אז!״

אכל ורה שנרמן קורצה, כפי שהסתבר,
מחומר נוקשה מאוד. כרגע שהתגברה על אס-
זכתה והשלימה עם.חייה החדשים, היא הפכה
אשה מן הסוג שיכול היה להופיע ברומאן של
טולסטוי.
אחרי שבעלה סיים את לימודיו במיקווד,־ישראל

ב״מאורעות״ 1929 פשטו שמועות כי אלפי ערבים
מאיזור קלקיליה עומדים לעלות על מושבי השרון.
תושבי כפר־סבא פינו את מושבתם. חברי המושב עין-
חי סירבו לזוז. ורה נטלה את אריק ואחותו והסתתרה
ברפת, מאחרי קיר של בטון מזויין, שיכול היה לשמש
כקיר־מגן. אולם ההתקפה לא באה. מנהיגי הערבים
שוכנעו שלא לתקוף את היישוב, וחזרו לקלקיליה. כעבור
27 שנים פיקד אריק שרון על ״פעולת־תגמול״ נגד
קלקיליה.

התדמית של הערכי באוייב, הזומם להשמידם,
לא משה מכית מישפחת שנרמן מעולם,
כבל השנים שכהן עוצכה תמונת-עולמו של
אריק. העולים שכאו מרוסיה כוודאי לא יבלו
לתאר לעצמם את המחשבות והרגשות של
האוכלוסיה המקומית, שראתה כהם מנשלים
הזוממים לגרשם מארצם.

עד היום קשה לאריק שרון לדמיין לעצמו את עולמם
הרוחני של הפלסטינים, כשהוא מדבר על ״טרוריסטים״,
״מחבלים״ ו״מתפרעים״.

• מירחמה בשכנים

אילו לא הספיקו כל הצרות האלה, יצרו לעצמם
ורה וסמואיל שנרמן צרה מיוחדת נוספת, כולה

משלהם. לא היתה כדוגמתה בשום מקום בארץ־ישראל
של אז.
המושב הוא מיסגרת של מישמעת קולקטיבית, המת־נוזלת
על-ידי מוסדותיה הנבחרים. למעשה היתה ־פופה
אז במישמעת־ברזל למוסדות הלאומיים.

_ א ן שני_כני־הזוג שנרמן לא קיבלו מעורם

הצרות עם השכנים, חברי המושב, החלו כימעט
מיום עלייתם של השנרמנים לקרקע. היתה זאת, כנראה,
אנטיפאתיה הדדית ממבט ראשון. הם היו אינסלקטואליס,
אקדמאים, קוראי־ספרים. בעיני החברים האחרים, שראו
את עצמם ב״חלוצים״ ,הם היו — בצדק או שלא בצדק —
כמתנשאים.
הדבר מצא את ביטויו בצורות שונות, בחיי יום־יום.
סמואיל, האגרונום, היה בעל דיעות משלו על מה
שכדאי לגדל ומה לא, בניגוד לכל שאר החברים. כאשר
בנו את ביתם, פנו כל בתי המושב אל הכביש, החוצה
את המושבה, ואילו השנרמנים החליטו שכדאי לבנות
את ביתם מאחורי מטע, כדי שהעצים יגנו עליו מפני
אבק הכביש. השכנים ראו בכך, כמובן, סימן מובהק
להתנכרות.
הבית נבנה באיחור רב, כי מישפחת שנרמן השקיעה
את כל הכנסותיה הדלות בפיתוח מישקה.

לכסון? היה לה המשק הגדול כיותר כמושב׳
אך לא היה לה עדיין בית, וגם לא חשמל.
במשך השנים הפכה הבדלנות של המישפחה כמעט
לאיבה. היא היתה באופוזיציה — אופוזיציה של מיש-
פחה אחת.

״אמא לא פחדה אן? פעם משום דכר,׳׳ קבע
אריק שרון ,״היא היתה מורדת, לוחמת.״

ול ה שזרמו ב מי רפסחב־ ח־ ה מי שפחהבבפר ־ מ די׳ ל

ברבות הימים סירבו השניים למכור את תוצרתם
בדרכים שנקבעו על־ידי המוסדות. הם מכרו אותה
כרצונם. הם הביאו את הסחורה אל הכביש — ושם שמרו
עליה עד שבאו לקחתה, פן ישחיתו אותה השכנים.

לא באותה דרך שבאתי. לא היה לי כוח לרוץ. הלכתי
לאט־לאט. כשחזרתי ׳ הביתה הייתי מאושרות כשראיתי
שהילדים ישנים ושלא קרה להם שום דבר.״
משגילו תושבי רמות־השבים וכפר מל״ל כי דידלי
בגדר שלהם והפילו אותה, הזעיקו את המישטרה המנ־

כמשך זמן־מה היו היחסים בה מתוחים,
עד שכני הזוג עמדו כפתח חצרם ושמרו עליה
כקילשון, בתורנות — יום אחד האב, יום
אחד האם.

דטורית. התלוננו כי ערבים התנפלו על השדות והפילו
את הגדר. המישטרה חשדה באנשי שבט אבדקישק
הסמוך. עצרו ערבי אחד והאשימו אותו. כל תחנוניו
והסבריו לא הועילו.

מילחמה אחרת נגעה לאדמה עצמה. כשעלו על
הקרקע, הובטחו לכל מישפחה 75 דונם. במשך הזמן,
עם גבור העלייה וההתיישבות, נדרשו לוותר על חלק
מהאדמה למען ישובים חדשים — תחילה גיבעת־חן,
ולבסוף רמות־השבים, המושב של עולי גרמניה. מישפחת
שנרמן הצביעה בכל פעם נגד, כשכל שאר חברי־המושב
מקבלים, כדבר מובן־מאליו, את תביעות המוסדות ומצ ביעים
בעדן.
כאשר הקימו אנשי רמות־השבים את הגדר סביב
נחלתם החדשה, שנלקחה מכפר־מל״ל, החליטה ורה
שנרמן להתנגד בכוח. זהו סיפור שאין דומה לו בהווי
של ארץ־ישראל.
״באותו לילה,״ סיפרה ורה ,״היה סמואיל בעיר ולא
בא לישון בבית. זה היה המזל שלי. הוא לא היה מעז
לעשות דברים כאלה.
״אני הייתי יותר מעזה ממנו. הוא בא ממישפחה
מיוחסת והיה נפש עדינה ופחד מן המחשבה שיכניסו
אותו לבית־סוהר. אני לא.
״ביום הלכתי לראות את הכרם שלנו וראיתי שהקימו
שם גדר כדי לתת אותו לאנשי רמות־השבים העשירים.
הם הקימו גדר לתפארת. נעשה לי לא טוב כשראיתי
אותה. הסתכלתי בגדר וראיתי שהיא כמו מיהר של
כינור. מספיק לחתוך אותה בכמה מקומות, כדי שהיא
תיפול כולה. לא היתה לי דרך אחרת.״
בשעת־לילה מאוחרת קמה ורה, נטלה בידיה רובה
ומזמרה, השאירה את שני ילדיה.בצריף ויצאה אל הכרם,
מהלך של שני קילומטרים.
״רצתי כמו מטורפת. למה רצתי? לא מפני שמיהרתי,
אלא מפני שפחדתי. פחדתי מרוב אהבה לילדים שהש ארתי
אותם לבד. רצתי במגפיים עם רובה, באתי לכרם
וחתכתי את הגדר בשלושה מקומות. כל הגדר, באורך
של שני קילומטרים, נפלה מייד. הייתי צריכה להימלט

״המצפון שלי,״ אומרת ורה ,״נורא סבל
מזה כל השנים שבגללי אסרו ערכי מיסכן. עד
היום אני סובלת מכד.״

נתון בסכנה. רק אחרי שנפצע במילחמת־העצמאות הזדקק
בפעם הראשונה בחייו לשרותה של המירפאה בכפר־מל״ל.
הוא היה סקרן לראות איך הבניין הזה, שבו
ביקרו כל שאר חברי המושב וילדיהם, נראה מבפנים.

את שלא נולד על רקע פוליטי, לכש המרד
של מישפחת שנרמן כהדרגה ציכיון פוליטי
— במו בל דבר כיישוב של אז.
ב־ ,1933 כאשר הגיעה השינאה בין תנועת־העבודה
ובין הרוויזיוניסטים לשיא, בעיקבות רצח חיים ארלו-
זורוב, אירעה בכפר־מל״ל שערוריה חסרת־תקדים: בבחי רות
הצביעו שני חברי־מושב בעד ברית־הצוה״ר (הציו-
נים־הרוויזיוניסטים) של זאב דבוטינסקי. היו אלה,
כמובן, ורה וסמואיל.
בימי הסיזון לא הסתיר סמואיל שנרמן את התנגדותו
המוחלטת להחלטת הסוכנות היהודית להסגיר את אנשי
אצ״ל ולח״י בידי השילטונות הבריטיים.

כאשר התגייס אריק הצעיר להגנה, השביע
אותו אביו שלעולם לא ישתתף בהסגרת יהודים
לגויים. אריק קיים את הנדר — ובתוצאה
מגף לא הצטרף מעולם לפלמ״ח.

#״^דיק נהיה מזה קטן?״
ך* איבה כין המישפחה ובין שכניה נמשכה עד אחרי
י י מילחמת־העצמאות. אך גם אז לא שככה לגמרי.
כאשר נפטר סמואיל, בדצמבר ,1956 חודשיים אחרי מיבצע-
קדש שבו התבלט אריק כמפקד־חטיבה, וזמן קצר אחדי
לידת בנו הבכור של אריק, גור ז״ל, השאיר האב אחריו
צוואה מיוחדת־במינה.
במיסמך זה, שעליו חתם שנה קודם לכך, ציווה
סמואיל כי גופתו לא תעבור בכפר במכונית של המושב,
אלא במכוניתו שלו. הוא אסר על חברי־המושב להספיד
אותו. בצוואה הרחיב את הדיבור על העוול שהמושב
גרם לו ולמישפחתו.

חלקת-הקבר תוכננה על־ידי ורה כך שהיא

כאשר שמע סמואיל מה עוללה אישתו, הוא נחרד
חרדה גדולה .״את מתארת לעצמך מה עשית?״ אמר,
״איזה פשע עשית? הרי יכניסו אותך לבית-הסוהר!״
אבל ורה לא נבהלה .״אין דבר,״ אמרה לו ,״אבקש
שיכניסו את הילדים איתי לכלא.״
מצפונם לא הניח להם לשמור את הסוד. הם הזמינו
את האיש שהקים את הגדר, סיפרו לו, בסודי־סודות,
אחרי שהשביעו אותו כי לא יגלה לאיש, כי הרס הגדר
היה מעשה ידיה להתפאר של ורה. הם השביעו אותו
שאם יקים את הגדר מחדש, יקים אותה רק עד.קצה
החלקה של מישפחת שנרמן, שהיתה החלקה האחרונה
בקרקע שהוקצבה לרמות־השבים .״אני חתכתי את הגדר!״
אמרה לו ורה ,״ואם תקים-אותה עוד פעם, אני אחתוך
אותה שוב!״
האיש לא שמר את הבטחתו וגילה את הסוד לוועד
הכפר. אנשי הכפר היו הגונים מכדי להלשין על ורה
באוזני הבריטים.

אכל מרגע זה הוכרזו ורה וסמואיל כאויי־כים
ובכוגדים.

חלקתם נשארה מחוץ לקרקע שנמסרה לרמות־השבים,
מחוץ לגדר. עד היום מחזיקה ורה שרון בחלקת הקרקע
הגדולה ביותר בכפר מל״ל.
גם קופת־החולים החרימה אח מישפחת־שנרמן. הדבר
בא, לדיברי ורה, בעיקבות תאונה שבה נפגע חבר
קופת־החולים ותבע פיצויים. סמואיל שנרמן העלה על
עצמו את זעמם של מנהלי הקופה, כאשר העיד לטובת
הפועל שנפגע. כתוצאה מכך הוצא מן הקופה.
על רקע זה באה התנהגותה של ורה באותו ערב,
כשסירבה להעזר בקופוז־הדזוליס גם כשהילד שלה היה

ש מו אל שנרמן ( בחליפה ) במטע בננו ת

1איש השנה תשמ״א

על אף אחד לא נאמרו דברים כאלה ! אבל יכולתי
לעמוד בזה, כי ראיתי איך הורי עמדו בזה.

״הקשיים והעבודה נתנו לי תהומה בלתי
רגילה. הורי דיברו על העבודה כלי הרן? ,שזה
חשוב בערך. זאת היתה תרומה כלתי־רגילה:״
(המשך מעמוד )27

תשבב כין סמואיל ובין שבניו, בדי להפריד
ביניהם.

אף כי ברור כי לאמו, המורדת הקשוחה,
השפעה דומיננטית׳ על ילדותו, מקפיד אריק
להזכיר גם את השפעת אביו. אלא שהאב היה
רוב הזמן רחוק מהבית, והנוכחות היומיומית
היתד עצמו במשך היתה

־ל כדרכו שדו היה סמואיד שונה מאוד מ אשתו.
אך היו לשניים תבונות משותפות.
כמו ורה, היה סמואיל בלתי־מתפשר בייחוד בכל
הנוגע למיקצועו, אך בצורה משלו. באגרונום מרד
סמואיל בשיטות המקובלות ביישוב, כשם שוורד, מרדה
בשיטות המקובלות במושב.
״לאבא היה חזון, לאמא היה כוח,״ אמר פעם, ברמזו
כי ירש תכונות אלה מהם.
בשנות ד,־30׳ טען שנרמן־האב שהאבוקדו הוא פרי״
העתיד. הכל צחקו, כי פרי זה לא היד, כימעט ידוע
בארץ. האב נטע מטע של אבוקדו במשק שלו עוד
ב־ .1938 לפני כן, ב־ ,1934 נטע את אחד ממטעי־ד,קלמנטינות
הראשונים בארץ.
הרבה לפני כן נטע האב, במשק המישפחתי, בוטנים
ובטטות. אריק ואחותו דיטה, הגדולה ממנו בשנתיים,
ניזונו במשך שנים רבות משני מאכלים אלה.

״ככוטנים יש חלבון,״ סיפרה ורה ,״בבטטות
יש עמילן. למדתי איך להבין מהם קציצות.
מזה, ומירקות, היינו חיים. מה יש ץ אריק
נהיה מזה קטן או רע ז״

בראשית שנות ה־ ׳30 הגיעו מים עד נפש, וורה
התגברה על גאוותה הטיבעית. בכל השנים הקשות לא
פנתה אל מישפחתה לקבלת עזרה. הפעם כתבה לאחד
מאחיה, שהשתקע בתורכיה, וביקשה ממנו לסדר עבודה
לבעלה שם. סמואיל עבד במשך שנתיים בתורכיה
באגרונום. בזמן הזה ניהלה ורה את המשק לבדה —
כפי שעשתה בתקופות רבות בחייה, ובייחוד מאז מות
בעלה. גם כיום, בגיל ,82 היא עדיין עוסקת בכך.
כשחזר לארץ. היו בראשו של סמואיל תוכניות
מלהיבות. בתורכיה למד את סוד גידול הכותנה, והוא
רצה לפתח ענף זה בארץ. איש לא הקשיב לו. המוסדות
האחראיים קבעו כי אדמת הארץ אינה מתאימה לכך.
רק כעבור שנים רבות התפתח הענף, והחווה של
אריאל שרון היא אחד המגדלים הגדולים.
לאחר־מכן קיבל סמואיל תפקיד כמנהל־עבודה בנס־ציונה.
בינתיים נטע את פרדם־ד,קלמנטינות ליד ביתו.
״הפרדס הזה הציל אותנו מרעב, ואיפשר לנו לשלוח
את הילדים ללמוד.״ הכוונה היתד, ללימוד בגימנסיה
בתל־אביב — דבר שהרעיש את השכנים עוד יותר.
בשעה שהילדים למדו, הוסיפה ורה ללכת כשלרגליה
פיסות־עור הקשורות ברצועות. היא לא ביזבזה כסף
על סנדלים.
האב, שהיה לאחר מכן מזכיר אגודת האגרונומים
בארץ, היה רך יותר מאשתו. היתד, לו נטייה לאמנות
ולמוסיקה. בילדותו למד גם אריק לנגן בכינור. עד
היום הוא אוהב מוסיקה קלאסית.
״אבי היה האדם המשכיל ביותר שהכרתי,״ אמר
פעם אריק״ לאטינית היתד, אצלו שפה שניה .״הוא דיבר

• נוס גזוז ופלאפל
ריק ואחותו דיטה — מעצבת־פנים הנשואה לרופא
\ * בארצות־הברית, והחיה שם — למדו בבית־הספר
היסודי של המושב. ביגלל מיעוט הילדים, למדו אז
שתי כיתות בחדר אחד.
במושב לא היה מקובל לשלוח ילדים לגימגסיה,
שהרי זה היה כמו הכשרה לנטישת הקרקע. אך אריק
ודיטה נשלחו ללמוד בגימנסיה גאולה בתל־אביב.
זאת היתד״ אולי, התקופה הקשה ביותר בחיי הנער.
במשך ארבע שנים התעורר עם שחר, עבד שעתיים
בפרדס ובמשק. אחר־כך נסע באוטובוס לתל־אביב,
בימים ההם נסיעה של שעה. הוא הגיע לתחנה המרכזית
והלך ברגל משם לגימנסיה, בקירבת קולנוע נזוגרבי,
מרחק של קילומטר וחצי, כדי לחסוך את דמי־הנסיעה
באוטובוס. בכסף זה קנה כוס גזוז ומנת־פלאפל. בתום
הלימודים חזר באוטובוס למשק, לעבודה ולד,כנת־ד,שיעו רים,
עד שעה מאוחרת בלילה.

זהו אחד ההבדלים בין אריק שרון, הצבר מכפר־מל״ל,
ובין צברים אחרים, בני־גילו, שהגיעו לצמרת המדינה.
עזר וייצמן, איש־השנה תשל״ח, היה בן־עשירים חיפאי,
מבני האצולה של הישוב. אביו יכול היה להרשות
לעצמו לקחת את בנו בשבתות לטיולים במכונית הפרטית
לביירות ולגליל. משה דיין, איש־השנה תשי״ז
ותשכ״ז, אמנם גדל כמו אריק במושב עני, נהלל,
וגם אמו היתד, דמות דומיננטית בחייו. אך מישפחת

ארי ק ( משמאל) ע ם אחות!ו די ט ה ואימו
היה רב־סרן צעיר כשם אריק שרון. שם המיב-
צע היה ״חץ שחור״.

דיין נמנתה כבר אז עם האריסטוקרטיה של ״ארץ־ישראל
העובדת״ ,והיתד, מקובלת על הכל.

אריק שרון לא גדל כ״ילד־תנוכה״ ,מאותם
ש״אמא רצה אחריהם עם בננה״ .הוא חושל
ככית-הספר הקשה של החיים, שנטע בו את
בל התבונות — החיוביות והשליליות —
שמעריציו-לשונאיו רואים אותן כיום.

רוסית, אנגלית, צרפתית ותורכית. הלוואי וידעתי עברית
כמוהו.״

״כל אחד מביא עימו תבונות מן המיש־פחה,״
הירהר אריק שרון לאחרונה ,״גנים
וזיברונות־ילדות. המישפחה שלי עמדה בלחצים
ולא התקפלה אן! פעם. הם ידעו ללחום,
אכל גם לעבוד. למדתי מגיל צעיר לעמול ולעבוד
ולשאת כעול.״
פעם, כאשר היה צריך להסביר לקצינים שלו במיל-
חמת יום־הכיפורים איך להתגבר על משבר מסויים,
תיאר להם מה עשה כאשר פרצו המים בשעה שהישקה
פעם, בילדותו, את מטע המישפחה.
״בחיי עברתי את הכל,״ הירהר אריק לאהיונה,
״מהניצחונות הכי גדולים ועד למפלות הכי גרועות,
מד,שמחות הכי גדולות ועד לאסונות הכי גדילים,
מהרגשת־הביטחון הכי גדולה ועד לפחדים הכי גדולים.
עברתי התקפות, וליגלוג, וידוי־אבנים, ודיברי־נאצה,
ורעל, ופגיעות, ושקר וכזב — מה לא נאמר עליי

האיש שפיקד על גדוד־הצנחנים באותו לילה

כתנאים אלה נאלץ להתמודד עם בני־העשי־רים
המפונקים כתל-אכיב. יתכן כי רצונו החזק
ודבקותו כמשימה התפתחו אז.

א רי א ל שנרמז כתל מי ד גימוסיה ״גאורוה״

אריק (ראשון משמאל) 0919־^948 ,0 *1

צנחנים ישראליים פשטו ברצועת־עזה, שהיתר, אז תחת
שילטון מצרי. הם תקפו את החיילים המצריים באוהליהם
והרגו אותם בשנתם. מיספר ההרוגים הגיע ל־ ,37 וגרם
לזעזוע עמוק.
עד אז היתה מצריים שייכת למחנה המערבי, תוך
פזילה לעבר העולם השלישי. באותו לילה, בעיקבות
ההשפלה הנוראה שספג, החליט לדבריו, השליט הצעיר
והחדש של מצריים, גמאל עבד־אל־נאצר, להושיט יד
לברית־ד,מועצות, כדי להצטייד בנשק חדיש נגד ישראל
התוקפנית.
כך נולדה עיסקת־הנשק הגדולה של מצריים עם הגוש
המיזרחי — והסובייטים קנו בפעם הראשונה דר־סת־רגל
במרחב. במשך 18 השנים הבאות היתד, מצריים בת-
חסות של מוסקווה, דבר ששינה את מאזן־ד,כוחות בעולם
כולו.

כשעזב את הבית, בגיל ,17 כבר היו בו התכונות
האלה. הוא נשלח לקורס מם־כפים של ההגנה ברוחרה —
באותו המקום שבו שוכנת כיום חוותו. כאיש חי״ש
(חיל-שדה) במחוז השרון עבר במשך שנתיים כמה
קורסים, גוייס כנוטר במישטרת־היישובים (שד,יתד, הזרוע
הליגאלית של ההגנה) ,גויים עם פרוץ מילחמת־העצמאות
לשרות מלא. זה היה ב־ 12 בדצמבר . 1947

עוד לפני שהספיק לעכור קורס־קצינים
נפצע — וכך קדה ששר־הביטחון, האלוף גצה
״ל שפיקד על גייסות כבל המילחמות, לא
עכר מעולם קורם־קצינים. יתכן שזהו אחד
הגורמים שאיפשרו לו לגבש דוקטרינות כלתי־שיגרתיות.
הוא
היה מוכן לפגישתו עם הגורל.

• החץ השחור משתוו
צורה מוזרה היה אריק שרון, עוד מאז היותו
י קצין צוער, במרכז כל האירועים הגורליים שהיוו
נקודות־תפנית בתולדות המדינה.
מיפנה כזה אירע בלילה האחרון של פברואר .1955

ראש־ד,ממשלה דאז, משה שרת, השתולל מזעם ביומנו
הסודי, שהתפרסם בשנים האחרונות. לא היתה שום
עילה לפעולה מוחצת של צד,״ל. דויד בן־גוריון, שחזר״
רק שבועיים לפני כן מגלותו-מרצון בשדה־בוקר, ושקיבל
שוב לידיו את מישרד-ד,ביטחון, ביקש רק רשות לפעולה
קטנה, שנועדה כביכול להגיב על פעולות קטנות של
פידאיון מרצועת־עזה בישראל. בן־גוריון הבטיח לשרת
שלא ייהרגו אלא שמונה־תישעה מצריים, לכל היותר.
כאשר נוכח שרת לדעת, למחרת־היום, כי בפעולה נהרגו
פי ארבעה יותר, היה בטוח כי בן־גוריון והרמטכ״ל שלו,
משה דיין, רימו אותו במזיד. זעמו הופנה גם לעבר
רב־סרן שרון, שעליו כעם עוד קודם לכן.
את מרי־ליבו שפך שרת ביומנו הסודי .״איפשרנו
לגדוד הצנחנים להעלות את עניין הנקמה לדרגה של
עיקרון ...הוא הגיע לידי גיבוש ואפילו קידוש בגדוד
הזה, שהפך מכשיר־הנקם הקיבוצי של המדינה. רוחו
חינוכו של גדוד זה הפכו כשלעצמם גורם מגרה וממריץ
למעשי־תגובה. לעומת זה, בכל מיקרה שהצעת מיבצע-
תגמול נדחית על־ידי ראשיך־,ממשלה (שרת עצמו) משתרר
בגדוד הלך־רוח של דיכאון וזעם, והוא הופך כולו
מרחשת הסתה ובלע נגד השילטון האזרחי.״
שרון משך בכתפיו. איך אפשר לדעת מראש כמה
אנשים ייהרגו בפעולה י רוב הקורבנות לא נפלו בהתקפה
עצמה, אלא בשעה שמשאית, שהובילה תגבורת מצרית,
עלתה על מארב שנועד להבטיח את איזור־הפעולה.

יתכן שהיה זה מיקרה, אך יתכן שהיתה
זאת פעולה מכוונת של בן־גוריון, דיין או שרון,
ואולי שלושתם ביחד, בדי לדחוף את שרת
ככיוון שלא רצה בו. אך התוצאה היא נחלת
ההיסטוריה: כאותו לילה הבריזה מדינת־יש־ראל
מילחמה על גמאל עבד־אל־נאצר, ונפתחה
הדלת לפני החדירה המאסיווית של ברית
המועצות למרחב הערבי. היתה זאת נקודת
מיפנה היסטורית.
בחוגים מצומצמים נודע שמו של הקצין הצעיר
וד,תוקפני עוד קודם לכן. אמנם, במילחמת־העצמאות,
עדיין לא בלט במיוחד. כאיש חי״ש־השרון גויים לחטיבת
אלכסנדרוני ושירת כמם־כף, ולאחר מכן כמם־מם, בגדוד
— 32 גדוד ביש־מזל בחטיבה שלא הצטיינה במילחמה.
בקרב הכושל על לטרון נפצע וכימעט הושאר בשטח,
אך ניצל כמעט בנס על־ידי חבר. הוא השתתף גם בקרב
על כים־פלוג׳ה, לא הרחק מן המקום שבו נמצאת עתה
החווה החקלאית שלו — וגם שם נחל אלכסנדרוני
מפלה עקובה־מדם.

אמר אריק, כעבור שנים, על חלקו כמיל
חמה הראשונה :״ידעתי אז מה זאת הרגשה
של תבוסה. לא הרגשתי כמילחמה זו אף פעם
אחת תחושה של ניצחון.״

את הקאריירה הצבאית הייחודית שלו התחיל אריק
כשנקרא, אחרי מילחמת־העצמאות, להקים יחידה שנועדה
להוות קומנדו לפעולה בשטח אוייב. כתגובה על חדירות
לישראל. צה״ל לא הודה בקיומה, והיא נקראה בשם
״יחידה 101״ .למעשה היתה יחידה של טרור־נגד־טרור,
שהרגה בפשיטות מעבר לגבול חיילים ואזרחים, לפעמים
בשיטות שלא נבדלו מאלה של הפידאיון שחדרו לישראל,
אלא ביעילותם.
אחת הדמויות הבולטות ביחידה זו, ואיש־טיפוחם
של אריק שרון ומשה דיין, היה בן־קיבוץ בשם מאיר
הר־ציון. באחד הלילות חדר צעיר זה לשטח הירדני,
חטף ארבעה בדואים, ואחרי שעות ארוחות של הליכה
חתך את גרונותיהם במו ידיו — כתגמול על רצח אחותו,
שעברה בטעות את הגבול לירדן. שרת השתולל מכעס,
אך הר־ציון לא הועמד מעולם למישפט על פשע זה.
הכל היו בטוחים כי מפקדו, אריק שרון, עזר לו לבצע
פעולה פרטית זו וחיפה עליו לאחר מכן.
שרת המזועזע רשם ביומנו :״תהיתי על מהותו
וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות־נפש כה דקה,
לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה
ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער
שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש, בדעה צלולה
ובדם קר, על־ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים
צעירים, חסרי־מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות
בין דפי התנ״ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?״
בפעם הראשונה שמעו יודעי־סוד את השם אריק
שרון בקשר לפעולה צבאית, שנכנסה להיסטוריה כאחד
משלושת פישעי־המילחמה החמורים ביותר מאז ראשית
,1948 לצד הטבח של דיר־יאסין ושל כפר־קאסם.

כסוף 1053 תרפה היחידה 101 את הכפר
הערכי קיכיה, כדרר לרמאללה, כשטח הירדני.
העולם נחרד למחרת־היום, כאשר נודע כי 70
נכרים, נשים וילדים נקכרו כפעולה זו מתחת
לכתים שפוצצו על־ידי חיילי היחידה.

בן־גוריון שיקר בכנסת שלא צה״ל ביצע פעולה זו,
אלא יושבי־ספר זועמים.
אריק שרון, שהשתתף אישית בהנחת המיטענים ליד
כמה מן הבתים הגדולים, טען לאחר מכן כי החבלנים
לא ידעו שבבתים הסתתרו בני־אדם.

מאותו יום יצא לאריק שם של חייל כרו־טאלי,
שאינו חס על חיי־אדם, ושהמושג ה

ה ח פנו קי ם שוד בן ־ ג1ריון

אריק שרון עם שר־ הבי ט חון ערב מי׳ בצע ־ קדש

חוד־החנית של המיכצע, היה חלק ככישלון.
בניגוד לפקודה התקדמו כוחותיו אל תוך מיצר־המיתלה,
המהווה מארב טיבעי, ושם הוכו קשות. באותן
שעות קשות נוצרו יחסים מתוחים בין אריק ובין סגנו,
יצחק (״חקה״) חופי, ושלושת מפקדי־גדודיו: רפאל
(״רפול״) איתן, דני מט ומוטה גור. כל אלה בלטו
בתשמ״א ביחסיהם המורכבים עם אריק.
אריק הואשם על־ידי גור ואחרים בכך שפיקד על
הקרב מאחור, מן המיתחם המוגן, תחת להיות עב אנשיו
בקרב. הוא גם הואשם באילתור, בחוסר־תיכנון ובאובדן
השליטה על כוחותיו — תופעה שהיתה אופיינית אז
לצה ״ל.

כעכור שנים הוכיח שרון כי למד את
הלקח מכל הפגמים האלה. איש ממפקדי צה״ל
לא תיכנן את קרכותיו כצורה קפדנית יותר,
והוא פיקד על אנשיו מקו־האש.

אך אחרי מילחמת־סיני ריחף ענן על הקאריירה
הצבאית של שרון. יחסיו עם דיין היו מתוחים. עד אז
טיפח אותו דיין, שהפך אותו אלוף־מישנה ומפקד־חט־בה
בגיל ,29 אף שיחסיו המיוחדים של שרון עם דויד בן־
גוריון, הפטרון של דיין, החלו בהדרגה להרגיז את דיין.
בן־גוריון גילה לשרון בפומבי יחס מועדף, ולא פעם
משך אותו הצידה בכנסי־קצינים לשיחה פרטית, תוך
התעלמות מקצינים בכירים ממנו. בן־גוריון הוא שהעניק
לאריק שנרמן את השם ״שרון״ ,כשתבע ממנו — כמו
מכל קציני צה״ל — לאמץ לעצמו שם עברי. אך גם
בן־גוריון התרחק ממנו אחרי הפאשלה של המיתלה.
היה נדמה — לא בפעם הראשונה, וגם לא בפעם
האחרונה — שהקאריירה של אריק שרון נעצרה.

היה זה קרב לדוגמא של מפקד מיכצעי
כעל אינטואיציה, דמיון, יכולת־תיכנון, כושר־ביצוע
ומנהיגות.
״בין מיבצע-קדש ומילחמת ששת־הימים גדל אריק
פי עשרה!״ טען אורי דן, דוברו הנאמן המלווה את
אריק מאז ״פעולות התגמול״.
אך בתמונת המילחמה היה זה מאמץ מישני. הפריצה
המכרעת בוצעה בצפון, לאורך כביש החוף, על־ידי
״אוגדת הפלדה״ של האלוף ישראל (״טליק״) טל, והיא
שהגיעה ראשונה אל התעלה.

• גינו של שגנצה
ללל מו של כוכש אום־כתף הלך לפניו .״אריק״
י ו״טליק״ נחשבו כשני כוכבי־השביט של צה״ל,
ושניהם יכלו לשים את עיניהם ביעד המיוחל של כל
קאריירה צבאית: תפקיד הדמטכ״ל.
יש הבדל גדול בין השניים. אריק, גדול־הממדים,
שהחל מגדל את הכרס המאסיווית שהפכה סימן־ההיכר
שלו, הוא מפקד פרגמטי, אינטואיטיבי. טליק, בעל הגוף
הקטן והרזה, הוא דמות נדירה מאוד בצה״ל: הקצין־
האינטלקטואל. אריק. הצנחן, יצר את הדוקטרינה הקרבית
של החי״ר על סמך האינטואיציה והנסיון. טליק, הטנ קיסט,
יצר את הדוקטרינה של השריון בתהליך של
מחשבה הגיונית.
אך שניהם מצאו את עצמם, לא פעם, בחזית אחת.

״רק מילחמה תוציא אותך מן הקיפאון,״
אמר לו משה דיין כ*.1062

אריק ב ה לווי תאחד מם־קזדיו *
צה״לי של ״טוהר הנשק״ זר לו. הוא עצמו
מכחיש דימוי זה מכל וכל.
פעולת קיביה יצרה את האווירה, ופעולת־עזה יצרה
את הנסיבות הפוליטיות שהובילו, תוך הסלמה גוברת
והולכת, לקראת היעד שאליו חתר הרמטכ״ל משה דיין:
מיבצע־קדש של . 1956

• פאשלה ויו המודה
ד* ־)1צ באוקטובר ><16ז 1צנח גדוד של צנחנים
ישראליים ליד מיצר־המיתלה, סמוך לתעלת־סואץ,
ידע צה״ל עד
ביותר אשר
במיבצע הנועז במילחמה הראשונה
הפעולה זו היתה

שתואמה מראש בין ישראל, צרפת ובריטניה. מילחמה
זו היוותה אף היא נקודת־מיפנה היסטורית. ישראל
הצטרפה בעיני הערבים לעולם הקולוניאלי. העולם
השלישי שוכנע שישראל היא חלק מן הגוש האימפריאליסטי.
צרפת ובריטניה גורשו מן העולם הערבי לצמיתות.
מיבצע־סיני הדהים את העולם ונחשב אז כניצחון
כביר של צה״ל, אחד המיבצעים המזהירים בתולדות
המילחמות. משה דיין הפך אליל לאומי ועולמי. אך
למעשה היה זה מיבצע צבאי כושל, שגילה את כל
חולשותיו של צה״ל דאז.

דאריק, מפקד חטיכת־הצנחנים שהיוותה

אך המילחמה פרצה רק ב־ ,1967 ולא במעט ביגלל
התפתחות שלאריק שרון. היה לו חלק רב בה. כי
בינתיים הופשרה הקאריירה שלו על־ידי אדם שבא
לו כגואל: יצחק רבין, אלוף פיקוד־הצפון. הוא מינה את
אריק, הקצין השנוי־במחלוקת כראש־המטה שלו.
הגבול הסורי היה בעייתי. בין ישראל וסוריה חפר דו
שטחים מפורזים, אשר שני הצדדים התייחסו אליהם
בצורה שונה. ישראל טענה שזהו שטח ריבוני שלה.
הסורים ראו בו שטח־הפקר, שאדמותיו שייכות לבעליהן
הערביים. לשני הצדדים היו אסמכתות מישפטיות.
אריק קבע מדיניות אופיינית: לחרוש שטח זה עד
המטר האחרון. הסורים הגיבו בכל פעם באש על מה
שנראה להם כגזילת אדמות ערביות. מפקחי האו״ם
נטו, בדרך כלל, לצד הטיעון הסורי — אך בישראל
נוצרה התדמית של הסורים המשתוללים, הגורמים בלי
הרף לתקריות, והמרעישים את הקיבוצים הישראליים
השלווים בעמק ממרומי הגולן. דימוי כוזב זה מובא
עד היום כהצדקה לסיפוח רמת־הגולן לישראל.
מעטים ידעו כי אנשי־הקיבוצים השלווים קיבלו,
לפני פתיחת כל תקרית, הודעה ממטהו של אריק שרון
כדי להתכונן ולרדת למיקלטים.
ההסלמה בגבול הסורי הלכה והחריפה. רבין, שהפך
בינתיים רמטכ״ל, איים פומבית בפלישה לסוריה, כדי
להפיל בה את המישטר האנטי־ישראלי הקיצוני. בשיא
המתח הזהירה ברית־המועצות את מצריים שישראל
עומדת לפלוש לסוריה. גמאל עבד־אל־נאצר ריכז את
כוחותיו בסיני לשם הרתעה והפגנה — וכך החלו
הדברים להידרדר לקראת מילחמת ששת־הימים.
במילחמה זו הסתבר כי מפקד־החטיבה הכושל של
1956 הפך מפקד־אוגדה מעולה ב־ .1967 הקרב על אום־
כתף, שבו פתח שרון את הציר המרכזי לתעלה, היה
מתוכנן לכל פרטיו, והיו בו הברקות נועזות. שרון
הנחית כוח, בפקודת דני מט, במסוקים על התותחים
המצריים, בעורף האוייב. את תותחיו שלו, שהטווח שלהם
היה קצר בהרבה מן הטווח של הקנים המצריים, הקדים
אל תוך שטח האש.

אריק ומא׳ר בן־ציון (באומצע: אודי ד*)3
שניהם התנגדו להקמתו של קו בר־לב, דרשו להגן
על מערב־סיני בטאקטיקה ניידת. שניהם נשארו במיעוט
במטכ״ל, שבו שלט עתה חיים בר־לב, איש בעל דיעות
נחרצות שאינו סובל ויכוח והתנגדו* .לשניהם יצא שם
של ״עושי־צרות״ ,ודרכם של שניהם אל הכהונה העליונה
נחסמה. בר־לב הכין את הירושה לידידו, דויד (״דדו״)
אלעזר, שעלה כמוהו מזאגרב שביוגוסלביה (אף שבר־לב
עצמו נולד באוסטריה).

אריק גודע באדם ש״אי־אפשר להסתדר
איתר,״ שאינו מתייחם כצורה הכרית אד עמי־

(המשך מעמוד )29

במרכז מחשבתו עמד הצורך לצלוח במיקרה זה את
התעלה ולפרוץ אל תוך מצריים. הוא הכין לכך את
הכל, שקל דרכי־גישה שונות. במוחו הצטיירה הצליחה —
וכעבור שנים, בנסיבות שונות לגמרי, פעל על כי
תמונה זו.

תיו, המפר פקודות או ״מפרש״ אותן כצורה
הגובלת כהפרה. שום גון* קולקגיאלי אינו אוהב
איש כזה, וצמרת צה״ל לא יצאה מכלל זה.
היחס אליו כצה״ל דמה ליחס המושב של אמו.

בינתיים ניהל קרב אהר — קרב שהוסיף
לתדמיתו כחייל אכזרי, חסר־מעצורים וברוטאלי.
הוטל עליו לשים קץ לפיגועים, שהתרבו
אז ברצועת־עזה הכבושה.

את דעתם של רבים מעמיתיו ביטא פעם עזר וייצמן,
שגם יחסיו שלו עם אריק הם דדערכיים, בעלי עליות
וירידות רבות .״הוא דומה למיכל של חומצת־גופרית,״
אמר ,״איפה שלא תשים אותו — החומצה תאכל תחילה
את המיכל, ואחר כד את כל מה שמסביב.״

הזיכרונות מימי הקרב הזה תרמו הרבה לפחדים
של יהודים ובעיקר של ערבים, שליוו השנה את כניסתו
של שרון למישרד־הביטחון, החולש על כל השטחים
הכבושים.
אריק ניהל את המאבק כמיבצע צבאי לכל דבר.
במשך שיבעה חודשים השליט ברצועה את מרותי.
לאחרונה ציין בגאווה כי מנע בימים ההם כל פגיעה
בציבור האזרחי. הוא לא עצר אזרחים שלווים, לא
הטיל עונשים קולקטיביים, לא שלח את החיילים לפרוץ
לבתי־הטפר — כל שקרה בשנים האחרונות בגדה המע רבית.
הצבא הגן על הפועלים שיצאו בכל בוקר בהמוניהם
לעבוד במשק הישראלי בצפון. הערבים לא עוכבו
במשך שעות ארוכות ליד מחסומים, שנועדו להטריד
ולהשפיל.
אולם זה היה רק חצי הסיפור. החצי השני היה
מירדף חסר־רחמים אחרי נושאי־הנשק, חברי האירגונים
הלוחמים — ה״מחבלים״ .אלה נרדפו עד צוואר, נמצאו
במחבואים תת־קרקעיים או כשהם מוסתרים בבתים.

כעיני אריק עצמו נראו הערכות מסוג זה
עוול משווע, תגובה זדונית של כני־אדם קטנים
המקנאים כאיש גדול מהם, קנוניה של הבינוניים
החוששים מפני עלייתו של המנהיג
הטבעי.

בשנות ה־ ׳60 עברו על אריק שורה של אסונות, שהיו
יכולים לשבור אדם אחר.
עד אז נפגע אריק רק באופן גופני. אחרי שנפצע
במילחמת־העצמאות, נפצע שוב ב־ .1955 הוא פיקד על
הצנחנים בהסתערות על המוצבים המצריים בסבחח, ליד
ניצנה, בגבול הדרומי. בתום הקרב נקרא צפונה, לפקד
על פעולה לחטיפת קצין בסוריה. ליד באר־שבע התהפך
הג׳יפ שבו נסע, ואריק נפצע. מכיוון שחשש שמא
יטושטשו חושיו, סירב לקבל הרדמה, וכך נתפרו הפצעים
בלי הרדמה, כמו שקרה לו בילדותו. הוא המשיך בדרכו
צפונה, לפקד על החטיפה. שתי צלקות בפניו, בשפתו
העליונה וליד עינו השמאלית, מזכירות עדיין פציעה זו.

רבה על עתיד המדינה, בשני מישורים שונים.

האלוף שרון פרש מצה״ל 83 ,ימים דפני
מילחמת יום־הכיפורים, והקים למחרת היום
את הליכוד.

הגירסה המקובלת היא שאריק השתכנע סופית שאין
לו סיכוי להגיע לכס הרמטכ״ל, וכי על כן החליט
לעבור לקאריירה פוליטית. הוא עצמו מכחיש זאת
נמרצות. לדבריו ביקש להמשיך בשרותו לפחות במשך
שנח נוספת — אולי מתוך תיקווה כי בדרך זו או
אחרת יגיע בכל זאת אל היעד הצבאי העליון. אולם
הרמטכ״ל, דדו, ושר־הביטחון, דיין, החליטו לשים קץ
לקאריירה הצבאית שלו.
כאשר נודע לאריק כי יורשו בפיקוד־הדרום יהיה
שמואל (״גורודיש״) גונן, מפקד החטיבה המשוריינת
שהגיעה ראשונה אל התעלה במילחמת ששת־הימים,
הזהיר את דייו מפני מינוי זה.

דיין הרגיע אותו :״אולי זה לא טוב, אך
השנה לא תהיה מילחמה.״

האם היתה מילחמת יום־הכיפורים מתנהלת בצורה
אחרת, או שלא היתה פורצת כלל, אילו נשאר אריק
בתפקיד? הוא עצמו משוכנע בכך. הוא הזכיר כי במאי
1973 אובחנו סימני־כוננות מצריים למילחמה. צה״ל נקט
מייד אמצעי־זהירות. אריק עצמו עשה שלושה שבועות
רצופים בחפ״ק שלו בבלוזה. כשהבחינו המצרים בכוננות
של צה״ל, דחו את המיבצע.
אילו כיהן אריק באוקטובר 1973 בתפקיד אלוף-
הפיקוד, יתכן שהיה חוזר על כך, ויתכן שהמילחמה

כ־ 1061 קרה לו אסון הרכה יותר חמור.
אשתו, מרגלית, אחות פסיכיאטרית ככירה,
•טאותה הכיר ב-צ ,105 כעת שהיה סטודנט
כירושלים, ערב קריאתו ליחידה ,101 נהרגה
כתאונה כדרר לירושלים, בהשאירה לו בן
פעוט, גור.
כעבור שנה נשא אריק לאשה את אחותה של מרגלית,
לילי, שילדה לו שני בנים נוספים — עמדי (כיום בן )17
וגילעד ( 14 וחצי) .עומרי עומד להתגייס בשנה הבאה
לצבא, שעליו ממונה עתה אביו.

ערב ראש־השנה 1060 אירע אסון שני. גור
שיחק כרובה־ציד ונהרג מכדור שנפלט ממנו.

לילי היא דמות מרכזית מאוד בחייו של אריק. היא
צמודה אליו, בדרך כלל, בכל שעות היום, כשאינו

אריק 11 ליל וגילעז־ פ חוו ה א!חר* שיחרורו. לפו מי לתמי ח יו ם־ הכיפורי ם
ורובם הגדול נהרגו בו במקום .״לא הרגנו שבויים,״
ציין פעם אריק בסיגנונו היבש ,״לא לקחנו שבויים.״

בתודעת הפלסטינים נרשמו שיכעה חודשים
אלה כפרק עקוב־מדם מאין כמוהו.

ואריק חו ל ה מדיו בינם שיחרורו ו׳נצה׳יל
בתפקיד המונע זאת. גם אז הוא מטלפן לה כמה פעמ-ם
ביום. רק לאחרונה, משנכנסה להריון, חדלה זמנית
מללוות אותו לכל מקום.
לילי שרון היא ההיפך מפמיניסטית. היא חיה עם
בעלה ולמענו, עומדת לצידו בכל, דוחפת אותו קדימה,
עוזרת לו בדרכיה הנשיות, מזדהה לחלוטין עם כל
מחשבותיו ומעשיו .״אני רוצה להיות רק אשתו של
אריק, וכל מה שאהיה חוץ מזה יהיה שולי,״ אמרה פעם.
אריק, איש בודד שאין לו ידידים אמיתיים, זקוק
בדיוק לאשה כזאת. אין בזירה הציבורית בני-זוג רבים
הדבוקים איש ברעהו במידה רבה רבה. הם מהווים
צמד מושלם.

#מסל שו בעזה
ך* ינתיים הוא הפך אלוף פיקוד־הדרום — אחת מעמד
^ דות־המפתח למי שמבקש להיות רמטכ״ל. הוא
שלט במרחב שלו, הכין את הפיקוד למילחמה הבאה.

אריק לא הסתפק במיבצע הצבאי. היו לו דיעות
ברורות מאוד על אופן הפיתרון לזמן ארוך. בעוד שדיין
ואחרים רצו לפזר את 200 אלף הפליטים שברצועה
במחנות קטנים, על פי ההנחה שאז יהיה קל יותר
לפקח עליהם, היתה לאריק הצעה נגדית: להקים ברצועה
מערכת של התנחלויות יהודיות, אשר ימחישו את
הנוכחות הישראלית.
ביולי 1971 באה לעזה מישלחת של שרים, בראשות
ישראל גלילי, איש־אמונה של גולדה. אריק קיבל את
פניהם בעמידה, בראש גיבעה של חול, ושם, בעמידה,
פרס לפניהם מפות שבאו להוכיח את טענותיו. היו
מסומנות בהן ההתנחלויות היהודיות שצריכות לקום
ברצועה. הוא הציע להעביר חלק מן הפליטים מרצועת־עזה
לגדה המערבית, לקלוט מיספר מסויים בישראל
עצמה, ולשפר את תנאי־המחייה במחנות שיישארו
ברצועת־עזה.
השרים לא קיבלו את הצעתו, אולי מפני שרצה
לקלוט מיספר של פליטים בישראל. תחת זאת הוחלט,
בניגוד לדעתו של אריק, לסלול כבישים רחבים בתוך
מחנות הפליטים. לשם כך נהרסו מיבנים רבים, ותושבי הם
הועברו למחנות־פליטים אחרים. כעבור שנים, כשר-
החקלאות, הקים אריק את ההתנחלויות שרצה לההים אז.

אחרי שבעה חודשים שד מירדפים כלתי
פוסקים, שברכים מהם השתתף אריק עצמו,
שקטה הרצועה. הפיגועים פסקו כליל. עכרו
כימעט עשר שנים לפני שהאירגונים הפלס
טנייים הצליחו שוב להקים תשתית לפעולה.

אריק רואה בשיטה זו לקח להווה. עם כניסתו לתפקיד
שר־הביטחון החליט להפריד בשטחים המוחזקים בין
הטיפול האזרחי והטיפול הצבאי, שהיו עד כה מאוחדים
בידי מנגנון אחד של מימשל צבאי. למנגנון האזרחי
ניתנו הוראות לפייס את הערבים, להסביר להם פנים.
לשים קץ להשפלה היומיומית, אשר לה הורגלו בידי
שילטונות־הכיבוש. ואילו לזרוע הצבאית ניתנה הוראה
לפעול נגד המחתרת הלוחמת ללא־רחם.

שיטת המקל והגזר.

• ״כולו דח! ..1111(0״
ף* ־ 15 ביולי 1073 אירעה תפנית בחייו של אריק
שרון — והסתבר תוך זמן קצר שהיתה לכך השפעה

היתד. נדחית שוב. אך גורודיש, שהיה חדש לגמרי
בתפקידו, לא היה רגיל לעמדת־פיקוד כה גבוהה. הוא
לא שין!! בשטח כמו אריק. על כן קיבל את הערכת
המטכ״ל שהמצרים עוסקים רק בתימרון. כאשר בוטלה
גם הכוננות המוגבלת, נסע צפונה לחופשה. כאשר
הלמו המצרים, היה הקו הדליל בלתי־מוכן לחלוטין.

בינתיים היה אריק שרון עסוק כקרב שונה
לגמרי.
כשפרש מן הצבא, בעל כורחו, סירב להשתתף בכל
מסיבת־פרידה שהיא, מן הסוג הנערך בצה״ל תמיד
כשמפקד בדרגה כזו פורש. הוא לא היה מוכן לשמוע
שבחים מפיהם של דדו ודיין, אשר להם רחש טינה
עמוקה. לדבריו השתתף בשעתו במסיבת־פרידה כזאת
למרדכי (״מוטי״) הוד, מפקד חיל־האוויר. כשנקרא הוד
לקום ולקבל את השעון המסורתי, הניתן כשי לפורש,
הוא הלך לקראת הרמטכ״ל ״ברגליים כושלות, כמו
נידון למוות אל הגרדום.״
אריק לא רצה לעבור חווייה זו. לא היו מסיבות-
פרידה, ואת השעון קיבל הביתה. הוא תלוי עתה על
קיר בווילה שלו בחווה.
כבר למחרת היום ביצע את התוכנית הפוליטית
שהכין לעצמו, כנראה, מראש. הוא כינם מסיבת־עיתו־נאים,
וקרא להקמת ליכוד של תנועת־החרות והמיסלגה
הליברלית (שבבר היו מאוחדות במיסגרת גח״ל) ושתי
מיפלגות קטנות אחרות. כשנשאל כיצד מימן את מסיבת־העיתונאים,
אמר :״מכרתי כמה ערימות־קש!״
היתד. זאת דוגמה ראשונה לשיטודהפעולה הפוליטית *
של הכוכב החדש. הכל לעגו ל״תינוק הפוליטי״ ,אך הוא
כפה את יוזמתו על הכל. הפוליטיקאים המיקצועיים
היססו, כרגיל, העמידו תנאים, התפתלו. הלחץ הציבורי
ששוחרר על־ידי אריק, כאשר פנה אל דעת־הקהל מעל
לראשי המיפלגות, לא השאיר לאיש מהם מנוס. הליכוד
קם, ובזכות הצלחה זו נבחר אריאל שרון, ערב ראש-
השנה ,1973 לאיש־השנה תשל״ג של העולם הזה.

כמעשה זה הוחל כתהליך שחולל כעבור
ארבע שנים את המהפך, ושהעמיק אותו כעבור
שמונה שנים.
היו סיבות רבות לעליית הימין לשילטון בישראל.
אך התדמית של הליכוד החדש, המודרני, שופע־הכוח,
כהתגלמות הימין החדש, מילא תפקיד חשוב בהכשרת
הקרקע לכך.
אריק עצמו הצטרף יחד עם אשתו, לילי, למיפלגה
הליברלית. מכיוון שלא היו בה כבר אז מנהיגים בולטים,
קיווה, כנראה, ליטול לידו באופן אוטומטי את המנהיגות.
(המשך בעמוד )33

אל תתן ללקוח שלך לוו ס ת

מערכת 0נ<^ מאתרת במהירות
אח השלוהה הפודה במ שרד
מ ע רכ ת 1( £ 0וו 0וזט 8ו 5 7 8ו 0 0 £ 1 1 0ו\/1£1ו 0ז ט פי תו ח חד שני במר כז תהטל פוני החדשה.
תדקס ):א 6 0מ אפ שרמ ענ האוטומטי מו קלטומוסיקתרקעלל קו חהממ תין,
כא שר כל ה ש לו חו ת ת פו סו ת, ה שי חההממ תי נ ה תנו ת ב מי דכא שר ת ת פנ ההש לו חההרא שונ ה.
פי תו חזה מיו עדב עי קרלחב רו ת הנו תנו ת ש רו ת כ מו :
מ שרדי נ סי עו ת, ח ב רו ת גז, ח ב רו ת תעופ ה, סני פי בנ קי ם,
מחל קו ת ניי רו ת ערך ומחל קו ת של תי קוני ם ו שירו ת.

ניתן להוסיף מערכת סס^ /ושאר תכונות ז x
לכל מרכזיית תדקס .60
תדיראן חטיבת תקשורת רח׳ ה סיבים ,18 אזור התעשיה, פיית טל 03-926641 ,928585 .
״סברלופון״ בע״מ, רה׳ צה״ל 10 קרית אליעזר חיפה; טל 04-539227 .
״רמ־טל״ בע״מ -מערכות תקשורת, רח׳ תפוצות ישראל 3גבעתיים, טל 03-770141/2 .
שמרד אלקטרוניק ה ( )1977 בע״מ רח׳ השומר 72 בני ברק; טל 03-772171 .
״איילת תקשורת״ — רה׳ ינאי 3ירושלים טל 02-224697 ,240404 .
״אורטלקו״ בע״מ — רח׳ לוינסקי 56 תל־אביב, טל 824882 ,823731 .
״טל־גל״ -רח׳ ביאליק 137 רמת גן טל 03-732094 .

ת ע שיו תישראללאלקט רוני קהבעמ
חטיבת התק שו ר ת

• בנק הפועלים בע״מ • בנק המזרחי המאוחד בע״מ • הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע״מ
• בנק קונטיננטל לישראל בע״מ • בנק מסד בע״מ • בנק הבניה לישראל בע״מ
• בנק יהב לעובדי המדינה בע״מ י בנק אמריקאי ישראלי בע״מ • בנק אוצר החייל בע״מ
• בנק פועלי אגודת ישראל בע״מ • בנק צפון אמריקה בע״מ
• בנק למימון ולסחר בע״מ • בנק עין חי בע״מ

ססתלס לעול ב-

ישראכרם

\ ז איש השנה תשמ״א
(המשך מעמוד )30
איש לא חלם, באותה שעה, כי עוד יהיה המשך
לקאריירה הצבאית שלו.

אולם הפרק המזהיר כיותר כאותה קאריירה
עוד עמד לפניו. לאריק שרון זומנה עוד פגישה
עם הגורל.

.זאת גילחגה!•
יים פרישתו טצוז״י זכר *ריק שרון במינוי-זזירים
? כמפקד־אוגדה, בניגוד לרצונו של דדו, ורק אהרי
התערבות אישית של משה דיין, שר־הביטחון. בינתיים
המשיך עדיין לגור בבאר־שבע.
ערב יום־הכיפוריס עבד עד מאוחר אחרי־הצהריים
במצודת־זאב, שם עסק במערכת־הבחירות שהיתה אז
בעיצומה. עם רדת החשיכה נמסר לו שיש כוננות בצה״ל.

הוא מיהר הכיתה, עכר כדרך כמטה פי•
קוד־הדרום. שם העיף מכט אחד בתצלומי־האוויר
שצולמו במה שעות לפני כן, והפליט
:״זה לא תרגיל! זאת מילחמה :״

שבוע לפני כן, בשבת, לקח אריק את אשתו ובנו
לטיול מישפחתי לתעלה. בצהריים אכל על שפת התעלה
בקנטרה. מסביבו התקבצו, כרגיל, חיילים. אריק לא
חלם על מילחמה, אך הוא הבחין בתכונה בלתי־רגילה
בגדה שממול .״חבר׳ה,״ הזהיר את החיילים בטוב־לב,
״תפקחו עין. במקום הזה יכול הכל להשתנות בן־רגע!״
ביום־כיפור בצהריים פרצה המילחמה. עוד באותו
ערב הציע אריק לגורודיש לצאת עימו לשטח, כדי

ג׳יפים, כדי לגלות את המסוק, שמא נחת במקום אחר;
אך הוא לא הגיע מעולם, ואריק משוכנע שהדבר נעשה
בכוונה.
באותן שעות חוסלו כ־ 200 טנקים של צה״ל, שנעו
לעבר המעוזים. אותם שהגיעו למעוזים, לא ידעו מה
לעשות שם. הם לא קיבלו פקודה לחלץ את אנשי-
המעוזים. אלה התחננו באוזני הטנקיסטים על חייהם
ממש — אד לא היתה פקודה לקחתם.

אחרי המילחמה הגיש אחד מחיילי־המעו
זים לאריק הקלטה של שיחותיו עם המעוז
שלו — שיחות מזעזעות ומרגשות.
באותו יום פגש אריק את דדו ואת יצחק רבין,
שלא מילא אז תפקיד רישמי בצה״ל, בחפ״ק הפיקוד
באום־חשיבה. אז אמר להם אריק פסוק, שכבר הכיל
את הלקח העיקרי של המילחמה, ושנותח עד בוש
בחודשים שלאחר מכן :״המילחמה היא כזאת שרק
בריכוז על־אוגדתי אפשר לנצח בה.״ הוא חשב במושגים
של ארמיה. הפיקוד עדיין חשב על אוגדות .״הם
ניהלו ב־ 1973 את המילחמה של ,1967״ אמר אריק
לאחר מכן.

אך רכין לחץ את ידו של אריק :״מה
שיקרה תלוי כך!׳׳
אם קיווה אריק כי יקבל לידיו את הפיקוד על כל
האוגדות בדרום, אוכזב מייד. ממשלת״המערך חשדה
באלוף־המילואים, שהיה בעת ובעונה אחת מועמד בכיר
של הליכוד לכנסת. הרמטכ״ל ועוזריו, רובם אנשי-
פלמ״ח ותיקים, שנאו את אריק מאז ומעולם, בשל
אופיו המנוכר והמתנכר. מפקד־החזית, אשר ירש את
מקומו לפני פחות משלושה חודשים, ושרצה להוכיח
את עצמו, חשד בפקוד זה, שהיה בכיר ממנו. כל
המתחים הקיימים במילחמה בדרך־הטבע בין גנרלים
בעלי אופי חזק ובעלי נטייה אגו־מאנית, התחדדו בימים
נואשים אלה.

להדוף את ההתקפה הסורית, ורק אז לעבור להתקפת-נגד
בדרום. זה ארך שבוע שלם, שבו המתין אריק בחוסר־סבלנות
גובר.

• ״המפקד נגמר !״
ך אשר ניתן האות לאריק, היה מוכן. בניגוד לתד-
^ מיתו, אריק הוא איש־תיכנון קפדני. שבועיים לפני
מילחמת יום־הכיפורים כשאיש לא חלם על מילחמה,
אמר בראיון להעולם הזה :״אם אתה מתכנן בבית,
אתה יכול לצאת עם מינימום של נפגעים. אתה יכול
לבצע כימעט עד הסוף מה שתיכננת. אתה יכול לכסות
כימעט את כל האפשרויות. התיכנון צריך להתבסס על
גישה מפתיעה, בלתי־שיגרתית. לסמוך פחות על הכוח,
יותר על המחשבה ! ״
זוהי גישה כימעט־גרמנית, שאינה מקובלת בצה״ל,
אשר מפקדיו מתפארים ב״כושר־האילתור״ שלהם. כפי
שכתב מי שהיה הפרשן הצבאי של העולם הזה, בנימין
עמידרור :״כושר־האילתור של צה״ל אינו אלא חוסר־הכושר
לתכנן מראש.״
כאשר באה לבסוף הפקודה, היה אריק מובן. הוא
פעל כפי שתיכנן מראש — לא רק במשך הימים האח רונים,
אלא במשך חודשים ושנים. את מקום הצליחה
הכין, הכשיר וסימן עוד בהיותו אלוף־הפיקוד.

מיבצע־הצלידוה גלילה שבין ה־ 15 וה־16
באוקטובר היה קרב אוגדתי לדוגמה, מלאכת־מחשכת
של תיבנון מדוקדק וביצוע דייקני.
בבוקר, בטאסה, תידרך אריק את מפקדיו בחפ״ק,
תחת כיפת השמיים. עם רדת החשיכה דהרו הטנקים
בחולות, בדיוק לאורך ה״תפר״ שבין שתי הארמיות
המצריות, והגיעו אל כביש־התעלה, ליד האגם המר.

: 15.10.73א רי ק ( מ חדרך אחראע1׳ ה כו חו תבסקר !פצל׳ ח ח ־ החעלה, ומפקחעל פר׳־צת הרמפהבתעלתלמחרתנסער
לצפות במו עיניו במתרחש. כך נולד אחד ממוקדי-
הסיכסוך שלאחר מכן: טענתו של אריק כי פיקוד
החזית והרמטכ״ל אינם בקיאים במתרחש בשטח ומקבלים
החלטות מבלי לדעת על המציאות לאשורה.
אריק עצמו ירד בלילה בטנדר מגויים של חברת
מיוומית והגיע לאיזור התעלה ב־ 7בבוקר. לפני כן נתן
הוראה בלתי־שיגרתית לכוחותיו: לא להמתין למובילי-
הטנקים, אלא לנוע על השרשרות. הטנקים הגיעו ב והגיעו
לחזית בצהריים.
שעטה

כאותו יום נולד הסיבסוף החמור הראשון.
כאופן אופייני, הוא פרץ כיגלל החיילים.
במעוזי קו בר־לב, שאריק התנגד להקמתו מלכתחילה,
היו לכודים החיילים שאיישו באותה עת את הקו :
אנשי־מילואים מירושלים, רבים מהם בעלי־מישפחות.
הם היו אבודים — אלא אם כן ננקטה פעולה לחילוצם.
בימי הכוננות של חודש מאי, כאשר היה חשש
מפני צליחה מצרית, נדונה שאלה זו. ביוזמתו של אריק,
אז אלוף פיקוד־הדרום, התקבלה החלטה שהחיילים יפונו
מן הקו בלילה הראשון של המילחמה.

החלטה זו היתה שרירה וקיימת, אך כלי לה
הראשון אחרי הצליחה, כמוצאי יום־הבי־פורים,
לא ניתנה לחיילים הפקודה להתפנות.
עם הגיעו לטאסה, דרש אריק לפנותם.
הוא לא קיבל תשובה שלילית. נאמר לו להכין את
הטאנקים למיבצע. אריק היה משוכנע שזה אפשרי, ונתן
את ההוראות. הוא המתין לפקודת־הביצוע, ומשזו בוששה
לבוא, הטריד את הפיקוד. התשובה היתד, שיש לדון
בעניין בפגישה פנים־אל־פנים. נאמר לאריק כי יישלח
מסוק לקחתו לפיקוד, ונקבע המקום והמועד לנחיתתו
של הכלי.
השעות עברו. מן המעוזים הגיעו קריאות נואשות
להצלה. צוותות־הטנקים העייפים היו מוכנים.
המסוק לא הגיע. אריק ועוזריו נדדו בחולות, בשני

למחרת היום, ה־ 8באוקטובר, נערכה התקפת־הנגד
הגדולה של צה״ל על ראש־הגשר המצרי. היא הוטלה
על אוגדתו של איש־פלמ״ח ותיק, אברהם (״ברן״) אדן.
אריק ראה בחריקת־שיניים, במו עיניו, כיצד נכשלת
ההתקפה, אולם בשיא הקרב הוטל עליו להזיז את כל
אוגדתו דרומה. הרחק מזירת־הקרב. הפיקוד בעורף ניזין
ממידע כוזב, סבר כי ההתקפה של ברן הצליחה. כאשר
נוכח לדעת כי היתד, זאת טעות, קיבל אריק הוראה
לעצור ולחזור צפונה, כדי לעזור לברן. כך בילתה
האוגדה — הכוח העיקרי בחזית שלא היד, מעורב בקרב
— את היום בדהירה הלוך וחזור, ללא תכלית.

כאותו יום נולדה כלב אריק שינאה עמוקה
לדדו, לגורודיש ולעמיתיהם. הצטרפה אליה
השינאה לחיים כר־לב, שעימו הסתבך עוד
קודם לכן, בשכר־לב היה הרמטב״ל וטיפח
את ״קו בר־לב״ בניגוד לעצותיהם התקיפות
של שרון, טל ואחרים, שהציעו להגן על התעלה
כמסך דקיק של טאנקים, ולהשאיר את הכוח
העיקרי של צה״ל כמרחק־מה כצפון, לשם
התקפת־נגד מוחצת אם המצרים ינסו לעבור
את התעלה. עתה נפל קו בר-לכ כמכה הראשונה.
בר-לב
עצמו, שהיה שר בממשלה הוחזר לשרות
ונשלח תחילה לצפון, לבלימת ההתקפה הסורית, ואחר־כך
הפך בפועל למפקד חזית הדרום, לצידו של גורודיש.
המצב הזה הוליד מתחים קטלניים וגלים של האשמות
והאשמוודנגדיות, שהרעילו את האווירה של צד,״ל במשך
חודשים ושנים. כל צד פיקפק בכנות הטענות של הצד
השני, הטיח בו עלבונות אישיים, שהגיעו לידי השמצות
פרועות.
אריק רצה לתקוף מייד את המצרים ולחצות את
התעלה. אך אחרי הטראומה של כישלון ברן החליט
הפיקוד על איסטראטגיה הפוכה: להכות תחילה בצפון,

משם נעו בכביש צפונה, כשהאגם מאבטח את אגפם
השמאלי.
שם התפצלו הכוחות. כוח אחד דהר אל התעלה,
תפס את ״החצר״ שהוכנה מראש כאתר־הצליחה, דצה
את התעלה בסירות־גוסי וכבש ראש־גשר, ברוחב של
ארבעה קילומטרים מבלי למתקל בהתנגדות רצינית.
כוח שני המשיך צפונה לאורך כביש־התעלה אל ״ההווה
הסינית״ ,והדף משם את המצרים בקרב קשה מאין
כמוהו, טנק מול טנק ואדם מול אדם. ישראלים ומצרים
קפצו מן הטנקים הבוערים שלהם ומתו ביחד, מעורבים
אלה באלה. הטנקים השרופים של שני הצדדים עמדו
במרחק של מטרים מעטים זד, מזה.
כוח אחר תפס את כביש ״עכביש״ ,התחבר עם
הצנחנים שירדו באותו ציר מערבה, ועימם סירית-הגומי.
כוח נוסף ניסה לטהר את הציר השני, כביש ״טרטור״,
שהיה דרוש להורדת הדוברות הכבדות, אך נתקל שם
בהתנגדות.
האבידות היו קשות — כ־ 300 הרוגים לאוגדה.
אך המיבצע כולו הצליח בדיוק כפי שתוכנן, מילבד
אי־ההצלחה בטיהור ציר ״טרטור״.

כעיני העולם בולו, הצטייר מיכצע זה בנקו
דת־המיפנה של זזמילחמה. אריק שרון הפך כד
לילה המצביא המפורסם כיותר כעולם.

הוסיפה לתדמית זו תקרית קטנה, בלתי־חשובה כשל עצמה,
שהוסיפה לו הילה רבה. הוא נפצע.
זד, היה יום אחרי הצליחה. אריק שהה אז בנגמ״ש
הפיקוד שלו בצד המיזרחי של התעלה. בניגוד לכוח
שלו ממערב לתעלה, הופגז קטע זה קשות. אחרי שלושים
השעות הראשונות של המיבצע, שהיו שקטות יחסית,
פתחו המצרים בהפגזודתופת.
אריק ישב בנגמ״ש, כשראשו בולט החוצה, וא־לו
מלוויו — אנשי מטהו ואורי דן, העיתונאי שהיה צמוד
אליו, ישבו לרגליו בנגמ״ש. לפתע הרגישו שקרה
משהו לאריק. ראשו זב דם. הוא לא זז.

איש השנה תשמ״א
(המשך מעמוד )33
״המפקד נגמר ! המילחמה אבודה !״ קרא אברהם
(״אברשה״) טמיר בבעתה.

כעבור במה שניות דיבר אריק :״למי יש
תחבושת אישית?״

כך נולדה הדמות של המפקד הקרבי, בעל התחבושת
הלבנה — דמות שהפכה את המפקד המצליח, צולח־התעלה,
לגיבור. יתכן כי האגדה של ״אריק מלך ישראל״
נולדה ברגע זה.
יריביו של אריק טענו מייד, וממשיכים לטעון, כי
כל זה היה תרגיל גאוני של יחסי־ציבור. לדעתם, נחבט
ראשו של אריק בדופן הנגמ״ש, כאשר ירד אל תוכו
ביגלל עוצמת ההפגזה. אורי דן נשבע כי אריק נפצע
מרסיס.
כעבור שלוש שעות נערכה, על גיבעת־חול בעורף,
התנגשות מסוג אחר.

• ..אריק, זוהי פקודה!״
ך יי צליחה יצרה

מצב צבאי עתיר־סיכויים — אך גם

י 1עתיר־סכנות.

אריק הפצוע. שעה קלה אחר• שנ פג ע ונחב ש. פנג מ״ ש ה מי קו ד לי דהתעלה *

אריק ע ד דו פשעתה פגי ש ה בדיונות

הכל הבינו כי יש להעביר כוח גדול למערב־התעלה.
כדי לכתר את הארמיות המצריות שנמצאו בצד המיזרחי
של נתיב־המים. אך הדרך אל אתר־הצליחה היתה צוואר־בקבוק
צר ביותר, שהיה נתון בחלקו בהפגזה מצרית
כברה. משני צדדיו של צוואר־בקבוק זה היו שתי
הארמיות המצריות הבלתי־מנוצחות, שהיו עלולות לנתקו
ולכתר את כוח־הצליחה הישראלי.
מצב זה עורר שאלות גורליות:
האם להמשיך בצליחה ולחדור לעומק הגדה המערבית.
או להיעצר כדי לטהר ולהרחיב תחילה את דרך־הגישה
אל התעלה?
אם לצלוח, האם להתקדם בגדה המערבית צפונה,
לשם כיתור הארמית המצרית השניה, או דרומה, לכיתור
הארמיה השלישית?
על מי להטיל את המשימה הזוהרת בגדה המערבית,
ועל מי להטיל את המשימה האפורה בגדה המיזרחית?
גם במצב רגיל, יכלו להיות תשובות שונות, כולן
לגיטימיות, על שאלות אלה.

אך באווירה המורעלת ששרדה כצה״ל
בחזית הדרומית, לבשו בל השאלות האלה צביון
ארסי, רווי שינאה אישית.
לאריק שרון היתה תשובה, שהיתה בעיניו מיבנת
מאליה: צריכים לדהור קדימה, להעביר כוחות אל
המערב. טיהור הציר אל ראש־הגשר אינו משימה דחופה
וחשובה. כאשר האוייב ירגיש שהעודף שלו בסכנה,
הוא לא יתפנה להתקפה על הציר הישראלי.

על נקודה זו התלקח מייד ויכוח לוהט.

אריק עם דיין לי דהתעלה אחר ה פגי ש ה

ויכוח שני, שהיה קשור בראשון, היה ז$ל השאלה מ י
יפעל מעבר לתעלה מערבה, ומי יטהר את השטח ויבטיח
•׳את הציר בגדה המיזרחית.
בעיני אריק היה מובן מאליו כי האוגדה שלו, אשר
יצרה את ראש־הגשר, תדהר ממנו קדימה, אל עומק
הגדה המערבית, ואילו האוגדה שמאחוריו, זו של ברן,
תטהר בעורפו את השטח. הפיקוד החליט להיפך: שאריק
יטהר את הציר, במיזרח, ואילו האוגדה של ברן תעבור
אל הגדה המערבית.
החלטה זו שנוייה עד היום במחלוקת חמורה ביותר.
מצדיקי אריק בטוחים שהיתה זאת החלטה פוליטית,
שממשלת־המערו וקציניה לא רצו להנחיל לגנרל של
הליכוד את התהילה של כובש הגדה המערבית. גם
פרשנים צבאיים אובייקטיביים תמהים על החלטה, שבאה
להעביר אוגדה שלמה — זו של ברן — דרך האוגדה
של אריק, וכל זה בציר סתום, שבו שרר תוהו־ובוהו,
כאשר אלפי כלי־רכב — החל בטנקים וכלה בגשרי־הצליחה
הענקיים — משתדלים באופן נואש לפלס בו
את דרכם.
היה לוויכוח עוד צד, שגרם למחלוקת אינסופית:
אריק היה בקדהאש, וראה את המציאות שם במו עיניו.
הפיקוד ישב בעורף, וניזון מדיווחים ברשתות־הקשר.

התעוררה שאלה עקרונית: האם יכולים
מפקדים בכירים כעורף לתת פקודות למפקד
כמקום — מכלי לבוא בעצמם לאיזור־הקרב
כדי לעמוד על המציאות כמו עיניהם?

אריק עצמו היה משוכנע שאילו באו המפקדים בעצמם
לזירת־הקרב, היו נוכחים לדעת כי פחדיהם היו בלתי־מבוססים.
ולראיה: הוא קיבל את הדלק והאספקה שלו,
ופינה את הפצועים שלו. הדוברות הגיעו אליו. כוחותיו
שלטו בכביש־התעלה ברוחב של שמונה קילומטרים,
ולמרות ההפגזות המצריות, התנהל הכל כשורה.
״כאשר קראו לי, נסעתי אליהם בציר זה, ובדרך
בחזרה לקחתי עימי את דיין אל התעלה. איך אפשר
לאמר שהציר היה חסום?״

אריק ע

כ ר־־ ל ב

פשלה

המלחמה

אך הפיקוד הגיע לאיזור־הקרב כפעם הראשונה
רק כ־ 19 בחודש — כיום הרביעי אחרי
הצליחה.

לפני כן, בשיא הוויכוח נערכה בין דדו ואריק שיחה
אלחוטית, שהוקלטה -,ככל השיחות. היא נשמעת כאילו
בויימה בידי בימאי־רדיו מעולה.
היתה זאת שיחה בין שני קולות, שהיו שונים כמו
בעליהם עצמם: קולו הנמוך, האיטי, השקט, שופע־הביטהון
של דדו — וקולו הגבוה, החוטמני, מלא־הלהט, של אריק
שרון. השיחה היתה, בערך, כך:
דדי: לפי הידיעות שלנו הציר (אל ראש־הגשר)
אינו בטוח. עליך לנקות אותו.
אריק: שמע, דדו, אני נמצא במקום ואני יודע
שהציר בטוח. צריכים לרוץ קדימה !
דדו: אריק, שמעת אותי, אתה נשאר ומנקה את
הציר.
אריק: אני אומר לך שהציר בטוח ! אני מציע
שתיתן לי לנצל את המצב ולהעביר את הכוחות מערבה!
דדו: אריק, זוהי פקודה! אתה מנקה את הציר.
וכן הלאה, לאורך דקות ארוכות.

• גבעת הססיוה
לוש שעות אחרי פציעתו, אחרי שהחליף את
התחבושת המגואלת בדם בתחבושת לבנה חדשה,
נקרא אריק לבוא להתייעצות עם אנשי הפיקוד. לא פעם
הזכיר לאחר מכן בזעם את העובדה שהמפקדים לא
ירדו אליו אל איזור־הקרב, אלא קראו לו לנטוש את
איזור־הקרב כדי לבוא אל העורף.
הפגישה נערכה על גיבעה של חול, במרחק של
כעשרה קילומטרים מן התעלה, שעליה היו שרועים
המפקדים. כאשר אריק הגיע בזחל״ם, מצא מולו סוללה
של אלופים שהמתינה לו. במרכזה היה אויבו־משכבר,
בר־לב. הרמטכ״ל בא במסוק.
בכבדות עייפה עלה אריק בעל־הגוף במעלה גיבעת־החול.

כר־לב
הוציא את הסיגאר מפיו ופתח
כהתקפה :״דבר ישר לעניין — כל דמיון כין
מה שתיכננת ומה שביצעת הוא מיקרי
בהחלט:׳׳

אחרי שנים התוודה אריק :״ברגע זה התאפקתי בקושי
מלתת לו סטירת־לחי!״ .
באווירה זו התנהל הקרב־בתוו־הקרב. אריק חש באיבה
הנושבת אליו. דיין, חסר־מנוחה, שתק ולא התערב. רק
אחרי שהסתיים העימות ערך דיין מעין־הפגנה: הוא
הצטרף אל שרון ונסע בנגמ״ש שלו לחזית .״דיין, שהיה
בימים ההם כמו מת, חזר לחיים,״ אמר עד־ראייה.

השניים — האחד כעל הרטייה השחורה
והשני כעל התחבושת הלבנה — יצרו ביניהם
כרית זמנית.

ההחלטה שהתקבלה היתד, פשרה. על אריק הוטל לטהר
ולהרחיב את איזור־הגישה אל התעלה, אך הותר לו גם
להעביר כוח אל מעבר לתעלה ולעלות שם צפונה. על
האוגדה של ברן הוטל לעבור כולה מערבה, ולרדת
דרומה, כדי להגיע לעיר סואץ ולכתר את הארמיה
השלישית. זה היה המאמץ העיקרי.
התוצאות לא היו מזהירות. הציר נשאר פתוח, אף
כי היה נתון מדי פעם להפגזות. ההתקפה על המוצב
המצרי בעל שם הצופן ״מיסורי״ ,שאריק התנגד לה,
אך שהפיקוד התעקש לבצעה כדי להרחיב ולאבטח את
הגישה לתעלה, עלתה בקורבנות נוראים. דיין, בעל־בריתו
החדש של אריק, נעתר להפצרותיו ותבע מהרמטכ״ל
לצוות על הפסקת ההתקפה.
* התצלומים בעמוד זה צולמו על־ידי אורי דן.

אריק עצמו עבר עם חלק מכוחו למערב, עלה צפוינוז
למבואות איסמאעיליה, אך לא השיג הישגים ניכרים,
ביגלל כוחו הקטן־יחסית והתנגדות המצרים.

כהיותו שם, בקו האש, חש כי היה עליו
להימצא כמיזרח, כמוקד הפעילות שד אוגדתו.
אך הוא לא העז לנטוש את איזור־הקרכ כמע־רב,
מחשש פן יחשכו אנשיו שהוא נוטש אותם
כמצכס הקשה .״זאת היתה טעות מצידי:״
אמר לאח^סכו• —
האוגדה של׳ ברן, שהועברה דרך האוגדה של אריק
בציר הצר, הגיעה למבואות סואץ, ספגה מכה מכאיבה,
וכבשה חלק מן העיר, אחרי שישראל הפרה את הפסקת־האש
הראשונה. הארמיה המצרית השניה היתר. מכותרת.
כאשר נכפתה הפסקת־האש, היה המצב הצבאי מורכב :
לצה״ל היה ראש־גשר חזק בצד המערבי, שהגיע עד
ל־ 101 קילומטרים מקאהיר, והארמיה המצרית השניה
היתד. מכותרת. אך שתי הארמיות המצריות בצד המיזרחי
של התעלה איימו לחנוק את צוואר־ד,בקבוק הישראלי
הצר, שהוביל אל התעלה.
זה היה רקע מתאים. ל״מילחמות־ר,יהודים״ .אין ספק
שפתח בה אריק שרון, שהיה מלווה בעיתונאים בכל
ימי המערכה, ושדאג עוד במהלך המילחמה לפרסם את
גירסתו בהרחבה בארץ ובעולם. אך איש לא טמן את
ידו בצלחת.

הכל האשימו את הכל.
בחזית דעודהקהל היכר, אריק את יריביו שוק על
ירך. בתודעת חייליו, ובתודעת הציבור בארץ ובעולם,
נשאר הוא המנצח האמיתי, צולח־התעלה, האיש שהפך
את המפלה הממאירה לניצחון. בעיני החיילים, היה המפקד
היחידי שהכריע את הקרב בעצם נוכחותו. בשאר האוגדות

אך למעשה היה בהם הגיון פשוט: ההגיון של חוק-
הכבידה. אריק פעל כאותו נהר, החותר אל הים והמתפתל
ימינה ושמאלה כדי לעקוף מחסומים, אם אינו יכול
לפרוץ אותם.

אורי דן הנאמן הכתיר את אחד ממאמריו
עליו כמילים :״מי שלא מקבל אותו כרמטכ״ל,
יקבלו כשר־כיטחון. מי שלא מקבל אותו כשר־ביטחון
—יקבלו כראש־הממשלה.״ לילי, אשתו
של אריק שרון, הגדילה כותרת זו ומים־
גרה אותה.
בדרך ארוכה זו בלטה תכונה המאפיינת את אריק
שרון, והמסבירה. את רוב מהלכיו. יתכן שזוהי תכונה
מובהקת של גנרל קרבי: הוא קובע לעצמו את היעד
הבא, ומאותו רגע משועבדים כל שיקוליו ומהלכיו למאמץ
המרוכז להשגת יעד זה, תוך התעלמות מכל גורם אחר.
כשהוא מגיע אל היעד הזה, הוא קובע לעצמו את היעד
הבא — וכך הלאה.

עד לפרישתו מצה״ל היה היעד: תפקיד
הרמטכ״ל. אחרי מילחמת יום־הכיפורים, הוא
חזר אל היעד הזה.
בבחירות שנערכו ביום האחרון של , 1973 כשהוא
עדיין נמצא עם אוגדתו ממערב לתעלה, נבחר לכנסת.
הוא לא היה מאושר בה. לאיש־ביצוע כמו אריק נראתה
הכנסת כאסיפה של בטלנים, המדברים עד בוש על דברים
שאינם מבינים בהם. אין לאריק הכישורים הדרושים
לח״כ מצליח, היוזם חוקים והמעורר ויכוח ציבורי. אין
הוא רגיל לחילופי־דברים מהירים, ואין הוא אוהב קריאות־ביניים,
המפריעות לו בהרצאה מסודרת של דבריו. כשם
שאינו מאלתר בקרב, כך אינו מאלתר בדיבור.
לא היה לו מה לעשות כח״כ בסיעה אופוזיציונית,
מובטלת־ממעש ובלתי־יעילה, אף כי הצליח למרר את
חייהם של אנשי מישרד־הביטחון והמנכ״ל שבאו לטעון
לסעיפי תקציב־ד,ביטחון. בפעם הראשונה בתולדות הכנסת
הם פגשו בוועדה באיש שידע על מה הם מדברים,
שמתח ביקורת קטלנית על טיעונים כוזבים ואחיזת־עיניים,
שדי היה בהם כדי להרשים את הפוליטיקאים.
גם בשנים שלאחר מכן, כשכבר הופיע בכנסת מ6ר,
לא הסתדר בה, הסתבר בסערות מילוליות מיותרות,
העליב ועורר התנגדות כללית. גם בכך דמה לנפוליון
בונפרט, שנאלץ לבצע את ההפיכה שלו בכוח הזרוע,
בניגוד לרצונו, אחרי שנכשל בצורה אומללה ביותר
בהופעותיו לפני הפרלמנט.
בראשית 1974 היה אריק עסוק בקרב שנראה לו יותר
חשוב. הרמטכ״ל שלל ממנו את מינוי־ד,חירום שלו בצד,״ל,
ביגלל היותו חבר־כנסת. אריק הרעיד שמיים וארץ,
ולבסוף התפטר מן הכנסת.

תחת פקודת הרמטכ״ל — ובאותה שעה להשתתף בפורומים
פוליטיים הממונים על הרמטכ״ל.

תוך פהות משנה, כאשר נוכח לדעת כי אינו
יכול להשיג דבר כמישרה זו שנשארה ריקה
מתוכן, התפטר אריק ״כאופן ג׳נטלמני״ ,מכלי
לעשות רעש.
באותה תקופה ישב ׳בחווה שלו והירהר בתוכנית חדשה.
נפשו נקעה מן המערך ומן הליכוד גם יחד. הוא
הגיע למסקנה שאין הבדל ביניהם. מן המיפלגה הליברלית
פרש מזמן .״לא רבין ולא בגין, לא רבינוביץ ולא אר ליך
יצילו את המדינה,״ אמר אז.
הוא חיפש דרך חדשה׳ גם מבחינה רעיונית וגם מב חינה
פוליטית. הוא בא במגע עם חוגים ואישים ממחנות
שונים. אחד מראשי מחנה־השלום, שביקר באותם הימים
בביתו, נדהם באחד הערבים, בהיותו אורח בביתו של
אריק, כאשר נוכח לדעת כי בחדר הסמוך יושבים חנן
פורת וראשי גוש־אמונים. אריק עבר מדי פעם מחדר
לחדר, ולבסוף ערך היכרות בין אורחיו.
אז נפגש עם משה קול, יוסי שריד ואחרים מבין
היונים, ועם ראשי האגף הלאומני. הוא חלם על הקמת
כוח מסוג חדש.

כאותה שעה גם השמיע פומבית את הדיעה
שיש להידבר עם יאסר עראפאת ועם אש״ה,
כדי להציע להם הצעה לפיתרון: שצה״ל יעזור
להם להפיל את המלן־ חוסיין, ולהשתלט
על ירדן, תמורת ויתורם על הקמת מדינתם
בגדה המערבית.
הוא ביקש מאיש ישראלי, המקיים מגעים עם אנשי
אש״ף * ,להעביר לערפאת הצעה לפגישה. אנשי אש״ף
לא נענו.

לרמטב״ל הנדהם, מוטה גור, לא היתה
ברירה אלא להעניק לו את מינוי־החירום כמפקד
עוצבה על־אוגדתית (״גייס״).

ב חי רו ת 1973 אריק קלב׳ צ ב אי ת

הציבור, שנדהם גם הוא, לא יכול היה להבין את
מניעיו של אריק. אך אלה היו פשוטים: הוא האמין
שאחרי המילחמה זקוק צה״ל למנהיגות חדשה, ולאירגון
מחדש של מיבנהו והדוקטרינות שלו. הוא היה בטוח
שרק הוא מסוגל לעשות זאת — ושם את עינו בתפקיד
הרמטכ״ל.
רבים סברו אז כי יש רק שני מועמדים סבירים
לתפקיד זה, באותו רגע גורלי לבניית צה״ל מחדש:
אריק או טליק. אולם מולו עמד צמד, שהיה מנוי וגמור
עימו לבלום את דרכו: שר־הביטחון החדש, שימעון
פרם, והרמטכ״ל, מוטה גור, אויבו המושבע עוד מאז
הקרב במיתלד, ב־ . 1956 הם דחו את כל ההצעות שהגיש
להם לרפורמה בצה״ל, הפעם בלי לתת להן פירסום
ולעורר רעש. גם זה לא עזר.

אז עשה אריק את הצעד המדהים הבא
שלו.

היתד, נוכחותו הפיסית של מפקד־ד,אוגדה כימעט בלתי-
רלוונטית.

אריק לא נרתע מאבידות. עוד מימי היחידה 101
היתד, סיסמתו ״לא חוזרים עד שלא מבצעים יהיה
מיספר האבידות הדרושות כאשר יהיה. אך חייליו שמעו
כיצד כימעט בכה בטלפון כשתבע להפסיק את ההתקפה
ר,עקובה,־מדם על המוצב ״מיסורי״ ,שהיתר, לדעתו חסרת-
סיכוי, והם ראוהו כמפקד החרד לשלום אנשיו. הם שמעו
כיצד התחנן לאפשר לו להציל את לכודי המעוזים בקו
בר־לב.
כמפקד עבר אריק שרון דרך ארוכה מאז ימי 101
והמיבצע הכושל במיתלה. טובי המומחים רואים בו עתה
גנרל מיבצעי ממדרגה ראשונה, מפקד של גייסות בכל
סדר־גודל — אדם שיכול היה להיות לא רק ״ג׳ורג׳
פאטון הישראלי״ ,כפי שנאמר לא פעם, אלא גם דוייט
אייזנהואר ישראלי.
התשובה על השאלה אם כישוריו ואופיו מאפשרים
לו גם להיות ג׳ורג׳ מארשאל ישראלי — גנרל בעל
אופקים מדיניים, בונד,־כוחות ויוצר תורות־לחימה —
היתד, בסוף תשמ״א שנוייה במחלוקת.
אמר גנרלים הדומים המשלב

עליו אחד הפרשנים, המצדד כו :״יש
הדומים למהנדסי־כניין, ויש גנרלים
לאדריכלים. אריק הוא אדריכל, אדם
את הידע הטכני עם אמנות־המילחמה.״

• דוך הזיג־זאגים
*9רכו של אריק אחרי מילחמת יום־הכיפורים נראית
1כסבך של זיג־זאגים, שינויים ותהפוכות, שאין בהם
הגיון או שיטה.

שיתה נפונוו הצימו׳
לאפריל 1974 נפלה ממשלתה של גולדה מאיר ומשה
— דיין, ביגלל המחדלים של יום־הכיפורים. מיפלגת־העבודה
בחרה ביצחק רבין לתפקיד ראש־הממשלה.
ערב כניסתו של רבין לתפקיד, הנחית עליו עזר
וייצמן מכה נוראה. הוא הודיע כי רבין התמוטט לפני
מילחמת־ששת־הימים, כשהיה רמטכ״ל. מסקנתו: איש
כזה, שאינו מסוגל לעמוד במצבי־לחץ, אסור לו להיות
ראש־ממשלה.
כמו לאוויר לנשימה היה רבין זקוק לקצין בעל-
סמכות, שיפריך את דיברי וייצמן. אריק, שזכר כיצד
הצילו רבין ב־ 1963 כאשר הוא היה נתון בהקפאה
עמוקה, חש לעזרתו. מן הלובי של מלון הילטון בתל-
אביב, בעזרת אסימונים, טילפן בערב בטלפון הציבורי
למערכות־ד,עיתונים, הביע את אמונו בכושרו של רבין.
המשבר חלף.

בקיץ 1975 גמל לו רכין. הוא מינה אותו
כיועץ ראש־הממשלה לענייני-כיטחון. הציבור
נדהם שוב.
קמה זעקה. אריק הואשם באופורטוניזם ציני. איך
זה התגייס מייסד־ד,ליכוד לעזרת ראש־ד,ממשלה של
המערך?
אריק רצה לאגוף בדרך זו את הצמד פרם־גור, להביא
לסילוקם ובכך לפנות לעצמו את הדרך אל הרמטכ״לות.
אך דבין חסר־ההחלטה איכזב אותו במהרה. כבר בניסוח
כתב־המינוי ובהגדרת־הסמכויות התעוררו בעיות. נשאלה
השאלה אם יכול אדם להיות בעל מינוי־חירום בצה״ל,

ב חי רו ת :1977ע 1רבאדש 13ע ארו אר־ק
לא היה זד, רעיון חדש לאריק. עוד

ב״ספטמבר

השחור״ של , 1970

הוא הציע
להפיל את חוסיין.

לעזור

לאש״ף

אמר אז שרון :״אני מעדיף מדינה פרו־סובייטית
ממיזרח לירדן על התקדרות העננה הפלסטינית בשמינו.
הסכנה הפלסטינית תהיה יותר גדולה לאורך זמן.״
בקיץ , 1976 כאשר פלשו הסורים ללבנון, בחסות
האמריקאים ובהסכמת ממשלת־רבין, התנגד לכך אריק,
למרות שהסורים באו כדי למנוע בעד אש״ף מלהשתלט
על לבנון כולה. אריק תבע אז שישראל תציע את שרותיה
לכל אחד משני הצדדים, ותתמוך במי שיתן לה
אח התמורה הגבוהה ביותר. הוא לא הסתיר שהיה
מעדיף לעזור לאש״ף נגד הסורים — ושוב תמורת
הסכמת הפלסטינים לכונן את מדינתם הלאומית בירדן,
תוך ויתור על הריבונות בגדה.

ססוה אותה שנה, בהתקרב עונת הבחירות.
ירד עזר וייצמן לחווה שד אריק .״בוא,
נעבוד ביחד ונהפוך את בגין לראש־המנד
שלה :״ הציע. שרון סירב.

תחת זאת הקים מיפלגה משלו, שאת שמה קיבל
מעמוס קינן. היא נקראה על שם בתו של קינן —
שלומציון.
אריק היד, משוכנע כי תהילתו, כמנצח מילחמת יום-
הכיפורים, תנחיל לו הישג גדול בבחירות, כך שייכנס
לכנסת הבאה כמנצח ויוכל לשאת ולתת על מערכת״
הביטחון מעמדה של כוח. בפעם הראשונה התנסה במיל *
בעל מאמר זה.

\ [ איש השנה תשמ״א

המפר. המדינית שד אריק שרון
מעריציו אומרים עליו: די לו לשלוח מבט אחד בצוף, כדי לתפוס מייד, באופן
אינטואיטיבי, את בל האפשרויות הגלומות בו כבשדה־קרב. זוהי תכונתם של מצביאים
גדולים. אחרים רואים המון פרטים. המצביא הגדול מבחין בשניים־שלושה
הדברים העיקריים, אשר יקבעו את מיילד הקרב.
לאריק שרון, בניגוד לרוב עמיתיו, יש מפה פוליטית ברורה בראש• היא תקבע
את מהלכיו בענייני חוץ וביטחון.
אלה הם עיקריה :

1תו״ :0ניצ . 1>1ודק
שרון הוא חסיד נאמן של חוזה״חשלום עם מצריים. אין לו ספק שהחוזה יבוצע
במלואו וכלשונו. במידה שהדבר תלוי בו, מנוי וגמו ר עימו לדאוג לביצוע מושלם.
הנסיגה תבוצע במלואה ובעיתה.
חבל ימית יפונה. אריק אינו צופה להתנגדות מאסיווית, והוא סומן על
כישרונו לצמצם את ההתנגדות למינימום, ולחסלה בלי בעיות.
מנהיגי גוש״אמונים, מסוגו של חנן בן־פורת, המיודד עם אריק מזה שנים, היו
יכולים להפריע לפינוי על־ידי גיוס המונים• אריק מאמין כי לא יעשו כן• יהיה
מיעוט קיצוני אשר ינסה להפריע, אן למיעוט זה אין הכלים והידע, הדרושים כדי
להגשים את מטרתו. לא היה בכוחו לגיס המונים. משוס״כך יבוצע הפינוי במועד.
בעייה זו, שהיתה מטרידה כל שר־ביטחון אחר, אינה מטרידה את אריק שרון.
הפרות של הסעיפים הביטחוניים בחוזה״השלום מטרידות אותו יותר, לא
מבחינה אקטואלית אלא מבחינה פוטנציאלית.
אריק סבור שיש להתייחס בחומרה גם להפרה הקטנה ביותר מצד המצרים,
כדי ליצור תקדים חד־משמעי לכן שישראל לא תסבול כל הפרה, גדולה כקטנה,
הדבר מתייחס בעיקר לנוכחותן של יחידות מצריים במקום שאינן צריכות להימצא.
הדבר אינו נוגע רק לגודל הכוחות המצריים, אלא גם לזהותם .
סידורי־הביטחון נועדו להבטיח לישראל את זמן־ההתראה הדרוש לה, בשעת־חירום,
כדי לגייס את כוחות־חמילואים שלה לפני שהאוייב הפוטנציאלי יצליח לחצות
את מידבר״סיני ולהגיע אל גבול ישראל. הדבר יהיה הרבה יותר קל לצבא המצרי
אם לפני כן כבר יחיו מצויים בשטח גרעינים של מטות העוצבות שעליהן לנוע
קדימה. לכן יש להבטיח כי שום גרעינים כאלה לא יהיו באיזורים המפוזרים.
כמו תמיד, מבוססת תפיסתו הצבאית של אריק על התקפת״מנע ישראלית
בשעת הצורן. המצב בדרום עלול להעמיד את ישראל בדילמה קשה: אחרי השלמת
הנסיגה, אם תהיינה הפרות תוכל תגובה ישראלית ללבוש רק צורה של התקפת־מחץ
של צה״ל בסיני. אם יבצעו המצרים הפרות חמורות, אן לא די חמורות כדי
להצדיק התקפת־מחץ כזאת — לא תהיה לישראל כל דרן־תגובה אחרת.
משום־כן סבור אריק כי יש למנוע כבר כיום כל חפרה, אפילו קטנה, כדי שלא
תחיה הידרדרות חמורה בעתיד. הוא ישתדל לשים קץ להפרות בדרן של הידברות.
בפועל אין אריק רואה סכנות לשלום. הוא מאמין כי חשלום עם מצריים
יחזיק מעמד גם אם לא תיפתר הבעייה הפלסטינית. הוא אופטימי גם לגבי
התקדמות הנורמליזציה בדרכים טיבעיות, וסבור ש״אסור לכפות אותה״ .אין הוא
דוגל בהפעלת לחץ כלשהו על מצריים בכוון זה.

• תאשונומיה: יצירת מישנות

אריק שרון סבור כי ניתן להגיע להסכם עם המצרים על האוטונומיה, והוא
משוכנע כי יצליח בכן, אם זה יהיה תלוי בו•
לדעתו, יש להגיע להסכם על שש־שבע הנקודות העיקריות, שאותן יש לפתור
במיסגרת של הסכם ישראלי״מצרי. את הנקודות האחרות יש להשאיר למועד מאוחר
יותר, כאשר יהיה משא־ומתן עם ירדן והפלסטינים בבוא היום.
אריק מחלק את הנושאים לשלושה ראשי״פרקים:
• עניינים שבהם תחיה לתושבי הגדה ורצועת־עזה כימעט עצמאות מלאה,
• עניינים שיחיו כפופים לאחריות משותפת של ישראל והפלסטינים,
• עניינים אשר יישארו בידי ישראל.
העניינים אשר לגביהם תהיה לתושבים כימעט-עצמאות יכללו, בין השאר,
אתהח ינון, ה ב רי או ת, החקל או ת, ה ד תו ת, המיסחרוהע בו ד ה.

בעניינים אלה תהיה לתושבים ״כימעט״ עצמאות, ולא עצמאות מלאה, מפני
שיש גם להם נגיעה לאינטרסים של ישראל. למשל: אם תפרוץ בגדה המערבית
מחלת הפח והטלפיים, יטילו מדינות אירופה איסור על כל הייבוא החקלאי מישראל,
והדבר ינחית מכת־מוות על החקלאות הישראלית.
גם הסחר לא יוכל להיות לגמרי חופשי, כי הגבול יהיה פתוח והארץ תהווה

יחידה כלכלית אחת. הדבר מחייב סידורים לגבי מכסים ותיאום בשטחים שונים.
העניינים שלגביהם תהיה אחריות משותפת של ממשלת־ישראל ותושבי הגדח
והרצועה יכללו את הקרקע והמים.
צריכת המים של ישראל מגיעה כיום ל״ 1.6מיליארד מטרים מעוקבים. שליש
בא ממקורות ברמת״הגולן ולבנון, שליש ממקורות ישראליים, ושליש מן הגדה
המערבית, ובעיקר מאיזור השומרון.
לפי הצעת אריק תחיח על כמות זו אחריות משותפת. לפי תפיסתו, אי־אפשר
לקחת את חמים לישראל, מבלי לתת לתושבים את חלקם.
לגבי הקרקע: אריק אינו מציע לפגוע בקרקע ערבית פרטית, וחוץ ממיקרים
מיוחדים גם לא בקרקע ״ממשלתית״ המעובדת על־ידי ערבים.
מתון שישה מיליון הדונמים בגדה המערבית, שני מיליון דונם הם קרקע
״ממשלתית״• מאלה, מיליון וחצי דונם הם קרקע ממשלתית בלתי־מעובדת.
משטח זה הוקצו 200 אלף דונם להתנחלויות יהודיות. השאר צרין לעמוד
לרשות האוכלוסיה הפלסטינית.
הקרקע שהוקצתה ליהודים ולשילטונות הצבאיים צריכה לעמוד תחת שילטון
יהודי. שאר הקרקע צריכה להיות נתונה לשילטון ערבי, תון הסכמה הדדית.
הנושאים שיישארו באופן בילעדי בידי ישראל יכללו את הנוכחות הצבאית,
וגם את ביטחון־הפנים, כל עוד לא הוקמה ״המישטרה המקומית החזקה״ שעליה
דובר בהסכם קמפ-דייוויד, ו״כל עוד יש טרור״.
נושאים אחרים, שיש עדיין להסדירם, כוללים את זכווג־הבחירה של
הערבים במיזרח-ירושלים וענייני חוק ומישפט (למשל: היכן יישפטו
יהודים שעברו עבירה בגדה).
על כל העניינים האלה יש להגיע עם מצריים לידי הסכמה ולנסח מעין הסכם״
מיסגרת• החתימה על הסכם זה לא תהיה סוף־פסוק, אלא להיפן: התחלתו של
תהלין. תפקידם של המצרים בשטח זה יסתיים עם חתימת ההסכם, אשר יצטרך
להתמלא בחמשן בתוכן הזמן באמצעות הסכם עם הפלסטינים והירדנים.
אריק שרון אינו דוגל בהתנחלות יהודית בערים הערביות, מילבד
בשני מקומות: חרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים והרובע היהודי בחברון.
11 אלה דרושים, לדעתו, ביגלל שני המקומות הקדושים, שבהם יש תנועה יהודית
1מתמדת הכותל המערבי ומערת־המכפלה .״לא יתכן שכל הליכה למקומות אלה
תהיה ם רב־הבסעה

לעומת זאת מתנגד אריק שרון לכל התנחלות יהודית בערים כמו שכם ובית־ג׳אללה,
למרות שבשכם, למשל, יש קרקע ממשלתית בשפע,
בינתיים מתכוון אריק שרון להפריד בין המינהל האזרחי ובין הרשויות
הצבאיות בגדה וברצועה. הביטחון יועבר לאנשי״הצבא, ואילו התפקידים במינהל
האזרחי יהיו פתוחים לערבים. ירצו לקבלם — יוכלו.
את המפה הדמוגראפית״צבאית של ארץ־ישראל המערבית רואה אריק
שרון בחמישה פסים מאונכים: רצועה יהודית צפופה לאורן החוף ; רצועה ערבית
רצופה, הכוללת את המשולש הקטן ; רצועה של התנחלויות יהודיות על רכס־הגבעות
השולט על רצועת-החוף ן רצועה ערבית צפופה הכוללת את שכם, ג׳נין
ורמאללה; רצועה יהודית בביקעת־חירדן. כמה קווי־רוחב של התנחלות יהודית
יעברו ממערב למיזרח.
בעיני אריק יש למפה זו משמעות צבאית. הוא דוגל בחשיבות ההגנה
המרחבית, בייחוד בביקעת״הירדן, כבסיס להסתערות של צה״ל מיזרחה, במיקרה
הצורן.

וונע״ה הנוססינית: גיורן
אבן־הפינה לכל תפיסתו המדינית־צבאית של אריק שרון הוא הרעיון שיש להקים

מדינה פלסטינית בעבר״הירדן מיזרחה.

בשנים קודמות, אחרי 1973 ולפני כניסתו לממשלה ב״ , 1977 דיבר אריק על
הצורן להידבר עם יאסר ערפאת ועם אש״ף על פיתרון זה. מאז כניסתו לממשלה
ולתנועת־החרות חדל מלדבר על כן בפומבי, ביגלל ההתנגדות הקיצונית של מנחם
בגין לכל איזכור של אש״ף, קל וחומר לכל פיתרון הכולל את אש״ף.
אריק סבור כי זהו הפיתרון אשר יפתור את בעיית הזהות הלאומית
של הפלסטינים. תהיה להם מדינה בשם פלסטינין, דגל פלסטיני וממשלה פלסטינית.
לדעת אריק הדבר אל יפתור את הבעיות שבין ישראל והפלסטינים, אן ישנה את
מהותן. לא תהייה עוד בעייה כוללת של ישות, אלא בעיות מעשיות של גבולות,
הסכמי-ביטחון, גישה לנמלים חופשיים, המעמד המדיני של התושבים בגדה וברצועה.
אף שאריק לא פיתח מעולם רעיון זה עד סופו, הוא עשוי להוביל, באופן הגיוני,
לתפיסה של הפיכת הגדה המערבית ורצועת־עזה למעין קונדומיניון ישראלי-
פלסטיני, כהתפתחות טיבעית של האוטונומיה, כאשר הערבים החיים בהן יהיו
אזרחים פלסטיניים והיהודים אזרחי״ישראל.
לדעת אריק, המחסום היחידי בדרכה של התפתחות זו היא קיומו של בית־המלוכה
ההאשמי. אריק אמר לא פעם בעבר שלדעתו צריכה ישראל לעזור לסילוק
ההאשמים מירדן, ולמסירת המדינה בידי הפלסטינים, בתנאי שיושג הסדר ישראלי־פלסטיני
על כן.

:1101 #ניתזו! סלל
אריק שרון מודע לעובדה כי חבעייח הלבנונית היא מורכבת מאין כמוה. בעיניו
זוהי הבעייה המסובכת ביותר העומדת לפני ישראל, אן אין זו בעייה דוחקת,
המחייבת פיתרון מיידי.
בעיניו, יש בלבנון ארבע בעיות, תקשורות זו בזו קשר עז:
• בעיית הטרור.
• בעיית הטילים הסוריים,
• עתידה של לבנון כמדינה,
• החדירה הסובייטית.
על פי אופנת החודש ים האחרונים, מאז כינון ממשלתו של רונלד רגן בארצות־הברית,
שם אריק שרון את הדגש״ על״׳הפיכתם של ״מחנות־אש״ף בלבנון~למרכזים של
הטרור הבינלאומי. לדבריו, יש הוכחות לכן שהתאבנו בהם אנשי״גרילה מכל
העולם, וביכללם ממוזאמביק, מיפאן, מאיטליה ומגרמניה.
הטילים הסוריים מסכנים אינטרסים ביטחוניים חיוניים של ישראל, בעיקר
בשטח המודיעין וההתראה המוקדמת. עניין ההתראה, בכל המיגזרים, הוא גורם
מרכזי בתפיסתו של אריק.
אריק שרון מתנגד לפיתרונות חלקיים, למילחמות קטנות ולפעולות אח״הוק.
לדעתו, יש לפתור את כל הבעיות האלה ביחד, בבוא העת. השעה אינה דוחקת. אין
צורך לקפוץ.
אמנם, עלולה להתבקש פעולה מצומצמת, בניגוד לתפיסתו, אם יבוצע
בישראל (או כלפי יהודים או ישראלים בעולם) פיגוע בעל ממדים או תוצאות כה
חמורים, עד כי ממשלת-ישראל לא תוכל לשבת בשקט, מבחינת פוליטית״פסיכולוגית.
אן יש להגיח כי אריק יתנגד לתגובה כזאת, אלא אם כן יחשוב שהדבר הוא בלתי־נמנע
לאור מצב־הרוח הציבורי.
בינתיים דיבר שרון, מייד עם כניסתו לתפקיד, עם סאעד חדאד, המפקד מטעם
ישראל במובלעת הנוצרית ליד גבול ישראל. כתוצאה מכן שמר גם חדאד על השקט.
פיתרון בעיית לבנון צרין לכלול, לדעת אריק, את סילוק הסורים משיטחה.
הוא שואף ללבנון מאוחדת, שתחיה תחת שילטונם של פיאר ג׳מייל ואנשי הפאלאנ-

גות הנוצריות.

אין לדעת אין מתכוון שרון להגשים תפיסה זו הלכה למעשה. אן החגייון אומר
שניתן להשיג זאת רק במילחמה — לא פעולה קטנה להשגת יעד זה או אחר, אלא
מילחמה ממש, שנועדה לפתור את כל בעיות לבנון, אליבא דשרון: גירוש
ההשפעה הסובייטית, סילוק הסורים, חיסול מחנות אש״ף וכינון לבנון מאוחדת,
תחת שילטון הנוצרים הקשורים בישראל.
הנימוק שמילחמה כזאת לא תפתור את הבעייה הפלסטינית, מפני שרק תזיז
את המימסד של אש״ף ואת כוחותיו הצבאיים מלבנון לסוריה, אינו יכול להרתיע
איש הדוגל בתפיסתו של אריק. כי לפי תפיסה זו, מוטב שכוחות״אש״ף יישבו
בסוריה הדרומית, על גבול ירדן, מאשר בלבנון, על גבול ישראל.

• הסימס (1 .יוחמה!שילוס
באופן כולל נראה כי בתקופת־שילטונו של אריק במערכת־הביטחון, ואולי לאחר
מכן במדינה כולה, הוא יחתור למצבים הבאים:
• שלום בדרום, תון העמקת יחסי השלום והנורמליזציה -עם מצריים,
מניעת הפרות בדרן ידידותית, החזרת צפון־סיני וחתימה על הסכם־מיסגרת בענייני
האוטונומיה, אשר יאפשר לאנוור אל־סאדאת לטעון כי מילא את חובתו ופתח
את הדלת לפני הפלסטינים, שיצטרכו למלא בעצמם את המיסגרת בתוכן ממשי.
• הרגעה במיזרח, תון הנהגת מישטר נוח יותר בגדה וברצועה והחרפת
המילחמה במבצעי־פיגועים, ונסיון לשלב את ראשי״הציבור באוטונומיה נוסח־אריק.
• המתנה בצפון, תון אפשרות של מילחמה גדולה בלבנון ובסוריה —

(המשך מעמוד )35
חמת־בחירות ולמד להכיר את ציבור־נגחרים. אד התוצאה
היתד, אכזבה קשה ביותר: הוא זכה בשני מנדא-
טים בילבד. האלוף שרון זכה בפחות קולות מאשר
הנוכל שרון, שמואל פלאטו( .שלומציון זכתה ב״33,947
קולות• כעבור ארבע שנים זכתה רשימתו של משה דיין,
שהשתמשה באותן אותיות־בחירות — כן — ב־30,600
קולות).

במהירות האופיינית לו כשעות־מיבחן,
הסיק אריק את המסקנה. עוד לפני שנדמה
המולת יום־הכחירות הצטרף עם מיפלגתו החדשה
לתנועת-החרות, והציג את מועמדותו
לתפקיד שר־הביטחון.

.. $נאשר אתם צועקים״.״
^ תכן שבגין היה מעניק כבר אז לאריק את המיש-
רה המייוחלת. אך אי־אפשר היה לשלול אותה מידי
עזר וייצמן, שניצח זה עתה על מסע־הבחירות עטור־ההצלחה
של הליכוד. בגין העלה רעיון אלטרנטיבי:
למנות את אריק לתפקיד חדש של מעין שר־ביטחון־ב/
שיהיה אחראי על שרותי־הביטחון, על המילחמה בטרור
ועל המועצה לביטחון לאומי. גם על כך הוטל וטו של
וייצמן ושל שימחה ארליך, השונא את אריק עוד מאז
שזה היה חבר במיפלגה הליברלית.
בשיא המאבק צילצל אריק לבגין והציע לקבל את
תפקיד שר־ד,חקלאות.

לכולם רווח. אך היתה זאת טעות. כדרכו.
פשוט עקף שרון את המחסום והשיג מה שרצה.
מישרד־־החקלאות הפך מישרד־ביטחון־כ׳.

כאשר ניצח הליכוד כחירות, לא היה כוח
כעולם שיכול היה למנוע מאריק את מישרד־הביטחון.
הוא הגיע אל היעד שלקראתו חתר
כמשך שנים.

• התאו יצא 17 וו 3עוה
^ וד לפני בן, כשר־החקלאות, נקט פעולה נמרצת
? כדי לקשור קשרים עם גורם שהיה חשוב לדרכו
בעתיד: השילטון המצרי.
כאשר החל שר־החקלאות הישראלי מופיע באופק
המצרי, החלו ראשי השילטון שם להתעניין באופן דיסקרטי
באופיו של האיש. מפי ידידים ישראליים שמעו
חוות-דעת: זהו איש חזק. אם לא ישותף בתהליך-
השלום, ישתדל לפוצץ אותו. אם ישותף, יקדם אותו.

לפי מסורתם הלאומית עתיקת־היומין הסיקו
המצרים את המסקנה. הם יצאו מגידרם כדי
לפייס ולרכוש את ליבו של האיש שצלח את
התעלה ב־ .1973 מילכד בגין ווייצמן, לא זבה
איש במצריים כטיפול מחניף כמוהו.
לשיא הגיע אנוור אל־סאדאת, ברוב חוכמתו, כאשר
טילפן בלילה לביתו של אריק ושאל אותו אם הוא
יכול להתקין בשקט מערכת־השקייה בחוותו בכפר־מר
לדתו, בשטח המשתרע על 100 דונם, תוך עשרה ימים.

תשובתו של אריק, בו כמקום :״בן.״
ההמשך היה מיבצע שלא בייש את מיבצע צליחת-
התעלה. הוא נקרא ״מיבצע גומא״ .בבוקר קרא אריק
למומחה, ששירת אצלו פעם ביחידה, והטיל עליו את
התפקיד. למחרת היום יצא המומחה למקום, בכפר מיט

כשר־החקלאות לקח אריק לידיו את עניין ההתנח לויות
היהודיות בשטחים הכבושים, והפך אותו במשך
ארבע שנים מרכז החיים הציבוריים. הוא קשר בו את
כל יוקרתו, הפכו סימלו המיסחרי.

במשך ארבע שנותיו בתפקיד זה עבר ברחבי הארץ
לאורך 400 אלף קילומטרים. כימעט מדי יום ביקר
בהתנחלות. הקמת כל התנחלות הצריכה כ־ 50 ישיבות
של ועדות וועדות-מישנה. לכל אחת מהן בא שרון
כשהוא מצוייד בניירות ובמפות, כשטענותיו רשומות
על פתקים בכיסו, והכל מוכן לפרטי־ד,פרטים, להפרכת
כל התנגדות אפשרית — שיטה שבה הוא נוהג בכל

נושא.
כך, למשל, כאשר רצה לסלול את הכביש חוצה־השומרון,
נאמר לו שאין תקציב .״כמה כסף יש?״ —
שאל את המומחה. הוזכר סכום זעיר .״ובכן, קחו את
הסכום הזה והתחילו לסלול קילומטר אחד,״ פסק.
״מתי?״ נשאל.
״מייד!״ היתד, התשובה.
היתד, זאת התקופה הסוערת ביותר של אריק בכנסת.
הוא הגדיר כל מתנגד כ״אנטי־ציוני״ וכ״גיס חמישי״,
והאופוזיציה צעקה לעומתו ״אינפנטיל פאשיסט !״
בשיא אחת הסערות האלה, בעומדו על דוכן־הנואמים,
כשחברי-ד,אופוזיציה סערו נגדו, פשט חיוך קר על פניו.
״אני אגיד לכם מדוע אני צוחק,״ אמד, מבלי להרים את
קולו ,״ברגע זה, כאשר אתם עומדים כאן וצועקים, קם
עוד בית בהתנחלות, נסלל עוד קילומטר של כביש
בשומרון!״

היעד הבא נשאר מישרד־הביטחון. ההזדמנות באד,
כאשר התפטר עזר וייצמן מן התפקיד, למעשה ביגלל אי-
נכונותו של בגין להתקדם לקראת המצרים ברוח הס כמי
קמפ-דייוויד, ולהלכה ביגלל אי־הסכמת וייצמן לקי צוץ
תקציב־הביטחון. אריק הטיף מזה שנים לקיצוץ
דראסטי בתקציב זה, בטענה שצה״ל חסכוני וקטן יהיה
יותר גם יעיל יותר.
אולם בגין החל פוחד מאריק, ולא נתן לא את
מישרד-הביטחון. הוא אף העלה את הרעיון למסור את
התיק בידי יצחק שמיר, איש לח״י והמוסד, שאין לו
מושג בשטח זה. אריק זעם, פתח בהתקפת־מצח על בגין.
הוא זיעזע מדי שבוע את ישיבות הממשלה, שהפכה קן-
צרעות. הוא אמר פומבית כי זוהי ״שארלטאניות״ לנהל
את ענייני־הביטחון במשך יום אחד בשבוע, כפי שעשה
בגין, וכי אין בארץ מועמד טוב יותר לתפקיד שר-
הביטחון מאשר הוא עצמו.
אד אריק הבין בעוד מועד, כי היתד, זאת טעות טאק-
טית לתקוף את בגין, ובלם את עצמו. הוא ישב בשקט.
הוא ידע כי לא יהיה לבגין מנוס — מישרד-הביטחון יפול
לידיו כפרי בשל.
במערכת־הבחירות לכנסת העשירית ניצח אריק. על
מיפעל כביר. הוא הביא מאות אלפי בוחרים, במסע
מאורגן, אל ההתנחלויות, הראה להם בעצמו את ההי שגים
של ממשלת״הליכוד — שהיו הישגיו האישיים שלו.

• דה־גול או מצדה
^ שבועות האחרונים למדו גם האמריקאים להכיר
י ״ את האיש החדש. כמו המצרים, הסיקו את המסקנה
שזהו האיש שכדאי לטפל בו, אחרי בגין.
שרון בא לארצות־הברית כשהוא מצוייד בתזכירים
מפורטים ובשלל של מפות, המכוסות בגליונות־פלאסטיק
שקופים ובהם השירטוטים הבאים לחזק את טיעוניו. כדר כו,
היה הכל מתוכנן מראש בפרטי־פרטים. אין אילתור.
אם סברו האמריקאים תחילה כי הדיבורים על ״שי-
תוף־פעולה איסטראטגי״ הם בועות ציבעוניות, מסך טכסיסי
חדש שמאחריו מתחבאות הדרישות הישראליות
המקובלות לכסף ולנשק, נוכחו חיש מהר לדעת כי טעו.

הם גם שמו לב לעובדה שבתפיסתו של השר יש
זיהוי כימעט־מוחלט של האינטרס הישראלי עם האינטרס
האמריקאי. בכך לא נבדל משימעון פרם, יצחק רבין
ומנחם בגין. אך אצל אריק היו הדברים מחושבים ומפורטים,
תוך איזון של סיכונים וסיכויים.

תורתו: הבל תלוי ככל. כאשר נשיג יתרון
כנושא אחד, נובל לקבל על עצמנו סיכון
כנושא אחר. האפשרות של פלישה סובייטית
לאיראן קשורה כצורך כפלישה ישראלית
ללבנון.
אך היעד של דחיקת הסובייטים מן המרחב והפיכת
ישראל למעצמה מרחבית, שתהווה את מוקד המערכת
האמריקאית באסיה המערבית, אינו מסיח את דעתו של
אריק מן היעד האישי שלו — אלא להיפך, הוא בא לסלול
את הדרך אליו.

לאיש לא היה ספק שהיעד הבא הוא ראשות
הממשלה.

אמר אחד הח״כים :״ידעתי שהוא צודק.
התחלחלתי״.

״יש לי בושר-ספיגה גבוה,״ אמר לאחרונה.
אין הוא מתרגש מהסערות והעלבונות, ואין
הוא מניח להם לרגע להסיח את דעתו מן
העיקר . :היעד הבא שלו.

ס ^ ע תו ה ס תייג ה הממשלה רשמית משיטותיו,
הגדירה אותן כ״חריגים״ .עתה יתנסו
המתנחלים כמלוא מיגוון הכישורים של אריק,
אשר ינסה להזיזם ממקומם כשקט, כיעילות,
כתיחבום, תוך הבלטת הגזר — אך כשהכל
יודעים כי איישם נמצא המקל.

שר־הכיטחון הישראלי המגושם, כעל החזות
הפרימיטיבית, בא להציע להם תפיסה
איסטראטגית מרחבית חדשה, כימעט גלובלית,
המתורגמת מראש לנתונים לוגיסטיים
וטאקטיים. הדברים היו הרכה יותר רציניים
מכפי שנדמה היה להם ברגע הראשון.

רוב הציבור ראה אז כפעם הראשונה איך
פועל הבולדוזר, תרתי-משמע: הבולדוזר ששמו
אריק שרון והכולדוזר כמכשיר מרכזי ל״הג־שמה
ציונית״ — מעין טנק של ימי־שלום.

באותן שנים הותקף קשות ביותר בשל העובדה שהמשיך
להיות בעל החווה החקלאית הפרטית הגדולה ביותר
בארץ, בעודו מכהן כשר הממונה על החקלאות. הדבר
נמשך זמן רב, ולאחר מכן הוחלף בסידור פיקטיבי,
שאיש לא התייחס אליו ברצינות. הדבר הוגדר כשחיתות
בלתי־נסבלת.
אריק, שחזר בכל ערב לארמון הקטן שבנה בשטח
החווה, בעל מיגדל ובריכת־שחייה, לא התרגש.

של אריק, הטלפון האדום, המחבר אותו עם מישרד-
הביטחון המצרי. למרות שהתואר של יו״ר -הוועדה לשי חות
האוטונומיה שמור עדיין לבורג, יודעים הכל כי
אריק הפך האיש הקובע, כי הוא ינהל למעשה את השי חות,
וכי הרעיונות שלו הם שיהיו מונחים על השולחן
יחד עם מפותיו.
התפקיד החשוב הראשון שלו יהיה, כמובן, פינוי
פיתחת־רפיח. אין ספק שיעשה זאת באותה היעילות
שבה גירש משם בשעתו את הבדואים והקים את ההת נחלויות,
שהיו במידה רבה פרי יוזמתו ומאמציו הבלתי-
נלאים, כשהיה אלוף פיקוד־הדרום.

היעד: עזר־הב־טחון ב הי כנ סו לזמישדז־ו
טבו־אל־כום, לבדיקת השטח. הוא נטל משם, בשקיות,
דגמים של העפר, כעבור 48 שעות חזר לארץ. במשך
שלושה ימים נוספים הוכן הציוד, עד לפריטיו האח רונים.
וביכללם כל החלפים שיהיו דרושים בעתיד.
במשך יום הועבר הציוד למקום בשתי משאיות עמו סות
— הראשונות שעברו את הגבול והגיעו ליעדן
במצריים• .במשך שלושת הימים הבאים עבדו האנשים,
יומם ולילה, כדי להתקין את הציוד.
ביום התשיעי בערב הושלם המיבצע .״התאו יצא
לחופשה, וד,משאבות פועלות,״ דיווח אריק.
ג׳יהאן אל־סאדאת באה, ראתה והתפעלה.
אריק שמר על המיבצע בסוד כמום, אך הנשיא
המצרי גילה את הדבר בעצמו. הוא הזמין את עורכי
העיתונים המצריים למקום והראה להם את המיפעל.
לאחר מכן שאל לדעת אריק לגבי אפשרויות־הפיתוח
במידבר המערבי. השניים כרעו על המפה, ולבסוף אמר
אל-סאדאת לעוזריו :״מה שהאיש הזה אומר לכם —
עשו! הוא עשה אצלי בשלושה ימים מה שלא נעשה
בשלוש שנים!״
אריק שלח מדי פעם איש למקום, כדי לוודא
שהמערכת פועלת כהלכה. בינתיים ניטעו שם גם כרם
ומטע.
עזר וייצמן ליגלג על נסיעותיו של אריק למצריים,
קרא לו ״וזיר אל-בנדורות״ (שר העגבניות) .אך אריק
בנה מערכת של קשרים. המצרים כיבדו את האיש שהב קיע
את החזית שלהם בשלוש מילחמות, ועל כל צעד
ושעל נפגש אריק עם המפקדים המצריים שעמדו מולו.

אל-סאדאת אוהב לשאת ולתת עם אנשים
הנראים לו בחזקים .״יכולתי לעשות שלום רק
עם שלושה ישראלים,״ אמר פעם לשרון ,״כך
גוריון, גולדה ובגין.״ הרמז: הרביעי הוא
אריק עצמו.
בלישכתו במישרד־הביטחון עומד, ליד ידו השמאלית

אריק, האיש שמעולם לא כתב זיכרונות, ושמעולם
אינו מסתכל אחורה, מרוכז כל-כולו בהיערכות לקראת
יעד זה.
הוא לא ישלח את הטנקים כדי להקיף את בניין ראש־הממשלה,
כפי שהתלוצץ־לא־התלוצץ בגין. הוא לא ית קוף
את בגין. כלל, ביודעו כי התקפה כזאת תתנקם
בו. הוא יניח לזמן לעשות את שלו, יבנה את כוחו,
ובינתיים ישתדל לחסל, בשקט, את האנשים העשויים
להתחרות עימו על הירושה.
אין ספק ששרון בז מעומק ליבו לחבריו בממשלה —
להוציא את בגין, שהוא רוחש לו כבוד. זהו אוסף של
עסקנים מן השורה, כולם חובבים בשטחים המסורים
בידיהם, בעלי מוחות שיגרתיים וכישורים בינוניים.

בנוף הזה בולט אריק כמו הר מתוך עמק.
הוא יפעל במו שפעל תמיד: יפתיע, ולפעמים
ידהים את הציבור כיוזמותיו, ידרוס או יתיש
בל מי שינסה לעצור כעדו, יכפה את דיעותיו
על אנשים ומוסדות במכבש •טל תזכירים
ומפות. ובמשך כל הזמן הזה, כשקט ובהתמדה,
הוא יצבור כוח ויחתור אל מטרתו.
כאשר יבוא יומו של בגין לפרוש מן הזירה הפוליטית,
עשוי — או עלול — אריק שרון להיות המועמד היחידי
שיהיה מסוגל לתפוס את מקומו, כאשר מעמדו יהיה
•כה חזק עד ששום קואליציה של עסקנים וביורוקרטים
שוב לא תוכל לעצור בעדו. כי בקרב המוני ישראל,
ובעיקר בקרב ההמונים של בני־עדות-המיזרח, אריק
שרון הוא התגלמות האידיאלים שלהם — הלאומן בה״א
הידיעה, איש־המילחמות המנצח, הידיד של גוש-אמונים,
המוכן גם לשים כיפה על ראשו ולחבק בזרועותיו ספר-
תורה.
בבירות העולם מתעניינים בגנרל הפוליטי, המצטייר
כמנהיג הבא של ישראל. יש המקווים כי יהיה דה־גול
ישראלי, מצביא לאומני שעם הגיעו לשילטון יתגלה
כמדינאי פרגמטי ומביא־שלום. שרון עצמו עשה את
הכל כדי לעודד תדמית זו. אחרים, לא רק בעולם אלא
גם בארץ. ראו בו אסון למדינה — האיש שיוביל את
המדינה למצדה חדשה.

כך או כך — אריק מלך ישראל, כנם של
ורה וסמואיל שנרמן מכפל־מל״ל, הגיע אל סף
השילטון העליון כמדינה.

\ | איש השנה תשמ״א

לא 3לוח *ותחול
התמזגות האוכלוסיה הקודמת, הכנענית, עם הכובשים
העבריים שבאו מן המידבר. העם המאוחד הזה הקים
ממלכה, וזו התפלגה לשתיים. אחת, הצפונית, נהרסה
בידי האשודים, השניה בידי הבבלים, אחרי שהשליכה
את יהבה, תוך קוצר־ראייה טראגי, על מצריים המתנוונת.
באותה תקופה התפתחה בקרב העם הזה יצירה דתית
מופלאה. אל מקומי, שלא היה שונה מן האלים המקומיים
של העממים השכנים, התפתח בהדרגה והפך אלוהים.
מה שהיה תחילה אליל פגני, שיבטי־לאומי, הפך אל*
יחיד חובק־עולם, סמל של עקרונות־מוסר אוניברסליים.
עם השמדת הממלכה וחורבן ירושלים, הוגלתה הצמרת
התרבותית של העם לבבל. בהשפעת שואה זו, התפתחה
שם הדת היהודית תוך שני דורות ולבשה את דמותה
החדשה.

הגוליס לבבל היו בני חכל־יהודה והחבליס
הסמוכים. החוזרים מכבל היו ״יהודים״ —
חברי עדה דתית שהתפשטה במהירות על פני
המרחב כולו, ושאמונתה היתה חשובה לה מכל
פיסת־אדמה.

משום כך חזר לארץ־יהודה דק חלק קטן מן ה״יהודים״.
אחיהם הקימו מרכזים מפוארים במקומות רבים, מפרס
ועד מצריים.

תהליך זה הטביע את חותמו על כל ימי
״הבית השני״ .הטרגדיה שהסתיימה במצדה
של אלעזר כן־יאיר, ובביתר (או בית־הר) של

בספר יהושע, לא אירע מעולם. הוא הוכנס לתנ״ך
על־ידי חכמי־דת יהודיים בתקופה מאוחרת, כדי לטפח
את אמונת־הכזב כאילו קיבלו כל בני־ישראל את התורה
בסיני ובאו רק לאחר־מכן לארץ, וכאילו רובצת תהום
בינם ובין שאר תושבי הארץ.

האמת ההיסטורית היא שתושביו של בפר
בהרי־השומרון לא השתנו מעולם. הילידים ה-
״מקוריים״ התמזגו עם הכנענים וקיבלו את
תרבותם המתקדמת. לאחר מכן הפכו ישראלים,
בפי שהם מתוארים כתנ״ך. כאשר חזרו
שכי־ציון, נפערה תהום כין אוכלוסיה זו, שלא
הפכה ״יהודית״ ,וכין ה״יהודים״ שהתגבשו
כגולה.
המאבק בין היהודים ובין יתר תושבי־הארץ נמשך
במשך כל ימי ״הבית השני״ .תחת לקלוט את תושבי-
הארץ ולהתמזג עימם, תוך התפתחות תרבותית משותפת,
התבדלו היהודים מבני־הארץ, סירבו לבוא עימם בכל
מגע, ובעיקר במגע של נשואין. הם חיו בירושלים ובס ביבה
ככת מתבדלת.
היהודים בארצות האחרות, שהיו רוב מניינו ובניינו
של ״העם היהודי״ החדש, תמכו ביישוב זה, ביקרוהו כעד
לי־רגל ותרמו לו תרומות נכבדות באמצעות בית-
המיקדש.
בכל זאת התחילו היהודים בארץ־ישראל להסתגל לרוחות
הזמן, תחילה בתקופת האימפריה הפרסית, ולאחר
מכן בתקופת השילטון ההלניסטי, כאשר פשטה התרבות
היוונית בכל המרחב.

נגד התבוללות זו קמו החשמונאים. מיל־חמתם
היתה רק כחלקה מילחמת־שיחרור נגד
שילטון מדיני־תרבותי־דתי זר. בעיקרה היתה
מילחמת־אזרחים, אכזרית מאין כמוה, נגד
היהודים המודרניים, החילוניים, שאימצו לעצמם
את התרבות היוונית, או שניסו לחיות
בדת היהודית ובתרבות היוונית גם יחד.

ך* אם היה שימעון בר־כוכבא רודן מטורף, שהביא
י י על עמו שואה היסטורית, שעלתה אף על השואה
היהודית בימי הרייך הנאצי?
בתשמ״א התפרסם מחקר היסטורי, שבא להוכיח דיעה
זו באופן מדעי.

בעצם הטענה לא היה חידוש רב. היא הובעה
לראשונה מעל עמודי העולם הזה, בסידרת־כתבות שטענה
כי מאז ימי הורדוס נכנס היישוב היהודי בארץ לסיחרור
של התאבדות, אשר הגיע לשיאו במרד־הקנאים הגדול,
ושהסתיים במרד יבר־כוכבא *.
אד היה חידוש בזהותו של בעל־המחקר: הפרופסור
יהושפט הרכבי, אלוף במילואים, לשעבר ראש אגף־
המודיעין של צה׳׳ל. הרכבי, דמות מימסדית מובהקת,
היה במשך שנים רבות נץ מדופלם, האידיאולוג הראשי
של התקופה שקדמה למילחמת יום־הכיפורים.

באשר איש כזה משמיע דיעה בזאת, יש
כבך משמעות רכה.

• תסביר מצרה: ההתחלה והסוף
^ אז המהפך, שהביא את הליכוד לשילטון ב־, 1977
*> התחילו אנשים רבים בארץ ובעולם מדברים על ״תסביך
מצדה״ — הפרעה נפשית קולקטיבית המביאה את
המדינה לקראת מצב של התאבדות לאומית. במצדה
הסתיים המרד הגדול של הקנאים, אחרי חורבן בית־המיקדש
השני.

הדמיון כין שתי התקופות עמול, הרכה
יותר מבפי שניתן היה להסיק מכיכמה שיט־חית
במו ״תסביך מצדה״ .הוא משתרע לכל
אורך התקופה המכונה, כלשון העממית ,״תקופת
הבית השני״ .יש ככך לקח חיוני.

עד לחורבן ירושלים בידי הבבלים לא היה עם־ישראל
שונה משאר העמים במרחב. הוא צמח בהדרגה, תוך
* העולם הזה ,1953 פברואר , 1975 תחת הכותרת :
״איך משתגע עס״ ,ובכתבה על איש השנה תשל״ו,
העולם הזה ,2038 תחת הכותרת ״נושיזזי־השקר״.

פטל (ד1מ׳ווי< ושקלע!ל ב ר ־ כוכבא
כר־כובבא, כבר החלה עם שוב הגולים הראשונים.
הפוף היה כימעט בלתי־נמנע.
כי שבי־ציון, שהיו כחולמים, הקימו חומות ביניהם
ובין שאר אוכלוסי ארץ־ישראל .״יהודי״ שנשאר בבבל
היה קרוב להם לאין־שיעור יותר מאשר ״שומרוני״ שגר
בכפר הסמוך. כדי להדגיש זאת, ציווה עזרא הסופר
לגרש מן העם את כל הנשים ה״נוכריות״ — בנות
הארץ, שלא נולדו להורים ״יהודיים״ .השכן היה טמא.
מי היו שכנים אלה, עם הארץ? הכובשים האשורים,
ואחריהם הכובשים הבבלים, לא גירשו מעולם את המד
ני האוכלוסיה הכפרית, שהיו רוב רובם של בני-
הארץ. הוגלתה רק הצמרת המדינית והצבאית, הסופרים
והאמנים. החיים בכפר נמשכו. תושבים חדשים, שהובאו
מן החוץ, התמזגו במהרה באוכלוסיה המקומית.
שבי־ציון מצאו בארץ את בני האוכלוסיה הישראלית
המקורית, שהחזיקו בדת הישראלית מימי הממלכה, ושלא
עברו את המהפכה הדתית שהתחוללה בגלות־בבל. כאלה
היו ה״שומרונים״ — תושבי השומרון, וגם צאצאי הצי דונים,
האדומים, הפלשתים ושאר העממים, שהתמזגו
והפכו אוכלוסיה אחת.
ביקורת־המיקרא המדעית הוכיחה כי רצח־העם, המתואר

החשמונאים ניצחו, הקימו ממלכה וכבשו את שאר
חלקי הארץ. הם ניסו לייהד את האדומים, ואילו השינאה
בין היהודים והשומרונים נשארה בעינה.
בהדרגה נחלש הלהט הדתי. הרוח המודרנית חדרה
שוב פנימה. בימי הורדוס הגדול, האדומי הערמומי אשר
ירש את ירושת החשמונאים, נוצר מעין דדקיום בין
הרוח המודרנית׳ החילונית, היוונית, ובין הדת היהודית,
שגם היא פרחה בתקופה זו והגיעה לרמה גבוהה של
מוסר אוניברסלי.
ואז החל האסון. הדחף הקנאי של החשמונאים הרא שונים,
שנראה כאילו תורבת ורוסן, התפרץ מחדש
בחימה שפוכה. מיעוט זעיר של קנאים החל משתלט על
היישוב היהודי בארץ, בעזרת טרור פנימי שלוח־רסן
ואמונה לוהטת בישועה אלוהית. היהדות החדשה, האוני ברסלית
בהשקפתה, נפסלה על-ידם, יחד עם התרבות
החילונית היוונית. ראשי הציבור, בני האצולה התרבו תית
והמדינית, נרצחו בראש־חוצות. הקיצוניים נרצחו
בידי קיצוניים־יותר.
התהליך כולו, כפי שתואר בידי עד־הראייה יוסף בן-
מתתיהו (הוא יוספוס פלאוויוס) מזעזע גם אחרי 1900
שנים.
הקנאים גררו עימם את היישוב כולו, לשווא
הזהירו מדינאים מרחיקי-ראות בקרב היישוב היהו די,
כמו המלך אגריפם. הם הבריזו מילחמה
על האימפריה הרומאית הכבירה — מילחמה
שיחסי־הכוחות בא היו כה גרוטסקיים, עד כי רק נם מן
השמיים יכול היה להנחיל ניצחון למורדים. הקנאים היו
בטוחים בנם זה — עד כדי כך שהם שרפו את מחסני-
המזון בירושלים הנצורה, מוכת־הרעב, בהיותם משוכ נעים
שככל שהמצב יהיה נואש יותר, כן ייחפז אלוהים
לחוש לעזרתם.

התוצאה של הרפתקה מטורפת זו היתה
הורכן ירושלים ושריפת כית־המיקדש בידי
חיילים של טיטום, והתאבדות אחרוגי המורדים
במרומי המצדה.

בכך לא הסתיים הסיחרור. כאילו לא די בהרס
הנורא, ברצח ההמוני, במכירת רבבות כעבדים ובשפחות,
אירע כעבור שני דורות המרד של בר-כוכבא. אף
שתוכנן ביתר הקפדה, היה מטורף לא-פחות מאשר קוד מו.
רומא שלטה עדיין בעולם, וצבאה היה כל־יכול.

המרד דוכא, והפעם הושמד היישוב היהודי בארץ כימעט
כליל. אף שיש ויכוח על ממדיה של השמדה זו, אין
ספק כי השואה היתה נוראה.

היה זה סוף פסוק להרפתקה לאומית כת
600 שנים.

• יורשי בר מנב א
^ שוואה כין תולדות ״הבית השני״ ובין התפתחות
י י היישוב הציוני החדש מעוררת כימעט מאליה כמה
שאלות נוקבות, כימעט מיסטיות.
המדע המודרני נוטה יותר ויותר למחשבה שהתכונות
הגופניות והנפשיות של האדם נקבעות במידה רבה על־ידי
התורשה. דמותו נקבעת עוד לפני שנולד.
האם זה נכון גם לגבי עמים ו האם יש להם
״גנים״ ,הקובעים מראש את דפוסי־התנהגותם ז

האם קיים מעין ״תיכנות״ מראש של עם,

שני״ ,הוא מודרני וחילוני, ומתבולל בתרבות השלטת
בעולם. כמו אבותיהם בימי הורדום, מעדיפים הישראלים
בשבת את האיצטדיון (מילה הגזורה מן המושג היווני
״סטאדיוך, שהיד. במקורו מסלול באורך של כ־200
מטרים) על בית־הכנסת, ופילוסופיה (מן היוונית ״חובב-
חוכמה״) על פני הפילפול הדתי.
כמו בימי החשמונאים הראשונים, התלקחה גם ביישוב
החדש מדי פעם שלהבת דתית.

אך רק כשנים האחרונות. התגלו כו סי-
מגיס המזכירים יותר ויותר את הרוה שהולידה
את מרד הקנאים — לאומנות קיצונית
הלוכשת צורה של דתיות קיצונית, הינתקות
מודעת מן העולם, התנשאות של ״אתה כהר
תנו״ ו״עם־סגולה״ ,האמונה שכל העמים מכק־שים
להשמיד את היהודים (״העולם כולו נג•
דנו:״( ושינאה עזה לעמים השכנים, לתושכי־הארץ
שאינם יהודים וליהודים החילוניים.

בימי ״הבית השני״ היה זה מיעוט קטן שדגל בלאומנות
קנאית־דתית זו — והוא הדין ביישוב החדש. אך
המיעוט הפך לרוב באופן הדרגתי, מפני שרוחו הת קבלה
על-ידי ההמונים בתהליך מוזר, בלתי־רציונלי,
שקשה לעמוד על מניעיו ושלביו במבט לאחור של
אלפיים שנים. העד היחידי, יוסף בן־מתתיהו (הוא יוספום
פלאוויוס) ,לא ניתח את הסיבות לכך.
כל התופעות האלה קיימות עתה בחברה הישראלית.
האם פועל ה״תיכנות״ הלאומי? האם זהו תהליך שאין
שליטה עליו? ואם כן — איך פועלת ״תורשה״ הרת־אסון
זו? האם באמצעות החינוך הדתי הגלוי או ה מוסווה?
או באמצעות הזיקה לתמונה כוזבת של ההיס טוריה?

כמיקרה העלתה הציונות — גם החילונית
— על נס את יהודי המקכי, הקנאים,
כר־גיורא וכר־כוככא, והפכה אותם נושא ל
האם
זה מוכרח לקרות שוב? האם זה
תהליך כלתי־נמנע, גזירת־אל, תיכנות מכונה ץ
שום דבר בהיסטוריה אינו קבוע מראש. אנאלוגיות
היסטוריות הן חשובות, מפני שהן מספקות מזון למח שבה
ומשמשות תמרורים של ״עשה״ ו״אל תעשה״ .אולם
הן מסוכנות כאשר הן מובילות להשקפה של החל-
מניות היסטורית.

מי שסכור כי כך מוכרח לקרות, מפני
שכך זה ככר קרה פעם כהיסטוריה היהודית,
מתפטר למעשה מן המאכק האמיתי.
ההרפתקה ההיסטורית עתירת־התיפארת של המיפעל
הציוני אינה חייבת לעלות בעשן הרדיו־אקטיבי של
מצדה ,2או ליפול לפני לגיונות־הטאנקים בביתר חדשה.

המאכק האמיתי על דמות ישראל רק הת חיל.
וכאשר יש מאכק, הכל פתוח ואפשרי.

השרידים המוכים של המימסד הישן, האחראי להת פתחות
הרת־אסון, אינם מסוגלים לנהל מאבק זה. לשם-
כך דרושים כוחות חדשים, בעלי חזון חדש ומקורות־יניקה
חדשים. הם יכולים לקום בתוך המערך או מחוצה לו,
להתעטף באיצטלה של המשך למשהו ישן׳ או להכריז
על עצמם בגלוי כחלוצים של משהו חדש. האיצטלה
אינה חשובה.
חשוב שמבטם לא יהיה מרותק אל עבר, בנוסטלגיה
מזוייפת למיתוס של ארץ־ישראל העובדת, שהיתה כולה
טובה. רק מי שמוכן למתוח קו מתחת לעבר, על הגדו־תיו
ואגדותיו, ולהתאים את עצמו למציאות החדשה כפי
שהיא, מסוגל לעמוד במאבק זה•

דשם כך צריכים להכיר
ולהכיר כמציאות.

המציאות

גדול המצביאים אינו מסוגל להצליח אם אין בידו מפה
מדוייקת. מצייר־המפה, המתאר נאמנה ימים ויבשות,
הרים ועמקים, קודם למפקד, העורך את כוחותיו בנוף
על פי שירטוט זה.

׳וספוס פלאוויוס: תיאור א ק טו א לי מ או ד
הגוזר עליו לחזור שוכ ושוב על אותם המעשים

המיתוס הלאומי היהודי, כפי שהוא מתואר בספר
בראשית, מתחיל בסיפורו של אברהם בן־תרח, אשר גירש
אל המידבר את בנו, ישמעאל, כדי לפנות מקום לבנו
יצחק. האם סיפור טראגי זה, המתואר בתנ״ך ברגישות
אנושית כה רבה, לא חזר על עצמו בחמישים השנים
האחרונות, כאשר המוני פלסטינים נדחקו מאדמתם
בעיקבות ההתנחלות הציונית?
האבות הראשונים היגלו את עצמם כמה פעמים מן
הארץ, ולבסוף חזרו בניהם ארצה ככובשים. מאז גלו
בני־ישראל כמה פעמים, ושבו אליה כמה פעמים —
סיפור החוזר על עצמו מזה כימעט 4000 שנים — ושלא
קרה בשום מקום אחר ולשום עם אחר.

מרתק עוד יותר הדימיון כין היישום הציו־־
גי החדש וכין ״הכית השני״ — שתי קהילות
שמפרידות כיניהן שמונים דורות, שכהם השתנה
העולם עד ללא־הכר, אך הדומות זו לזו 1
להפליא.
תורבן בי ת־ ה מ -קדש: המגורד. ני שאת ע״׳ שבויים הודיים
הציונים, כמו שבי־ציון בימי עזרא ונחמיה, חזרו
ארצה כחלק מעם יהודי המפוזר בעולם. הם נכנסו מייד
לעימות עם עם־הארץ, שהתנגד להם בכל כוחו, אחרי
שנדחה על־ידי החוזרים. שני הנסיונות עמדו מלכתחילה
בסיסן של מאבק בין החוזרים ובין התושבים המקומיים,
מבלי שהחוזרים השתדלו או אף חפצו להתמזג עם האוב־לוסיה
המקומית.
מיהו עם־הארץ? תושבי אוחו כפר בהדי־השומרון,
שבנותיו גורשו על־ידי בעליהן היהודיים בפקודת עזרא
הסופר, לא השתנו גם מאז. אחרי שהיו כנענים, יש ראלים
ושומרונים, התבוללו בתרבות הביזנטית הנוצ רית.
עם כיבוש הארץ בידי הערבים, עבר הכפר בהד רגה
לשפה הערבית ולדת האיסלאם. יתכן שעשה זאת
עוד לפני בוא הצלבנים, וייתכן שעשה זאת רק אחרי
שהרפתקה נוצרית כבירה זו התמוטטה, והאיסלאם המחודש
גרם למרבית הנוצרים בארץ להתאסלם. רוב הפלס טינים
של היום, שהגדרתם הלאומית באה להם משמה
של ארץ־פלשת הקדמונית, אינם אלא האוכלוסיה שחיה
ושנשארה בארץ, שפשטה צורה ולבשה צורה, שהסתגלה
לתרבויות חדשות ולדתות חדשות, מבלי להשתנות. הם
צאצאי הישראלים הקדמונים לא פחות מאשר היהודים
המודרניים, שבאו ארצה עם הגל הציוני.
בעודם נאבקים עם עם־הארץ ומשתדלים לרישתו,
שומרים שבי־ציון המודרניים — כמו שבי-ציון בימי
״בית שני״ — על קשר הדוק עם הפזורה היהודית
ברחבי העולם, התורמים להם מכספם והעולים־ברגל
לארץ, אך שאינם חולמים לבוא הנה בעצמם. כשם
שהתלמוד העיקרי נולד בבבל, כך פורחת עתה תרבות
יהודית בארצות־הברית ובצרפת. כשם שיהודים בבליים
היגרו למצריים, ומשם לרומא ולמארוקו, כך נודדים עתה
יהודים סובייטיים לארצות־הברית.
היישוב היהודי החדש, כמו קודמו בימי ״הבית ה
פולחן,
כדוגמה ו מופ ת לנוער.
לא במיקרה הופק השנה בארץ סרט-קיטש טלוויז יוני
על מצדה — למען יהודי־אמריקה•
לא במיקרה מקדישים טובי הבנים של היישוב החדש
מרץ כה רב דווקא לחפירות שנועדו לחשוף תקופה זו.
ולא במיקרה רגילים מנהיגי ישראל לקרוא למדינה בשם
״הבית השלישי״ ,אף שלא הקימו את בית־המיקדש ממש.
כאשר התלקח בתשמ״א מאבק — חמור ומגוחך
כאחד — על מחילה תת־קרקעית בהר־הבית, וכאשר
היו צעירים מוכנים לשפוך דם על קדושת האתר הזה,
שבגללו פרצו מרידות החשמונאים, הקנאים ובר־כוכבא,
היה הדימיון כימעט שלם.

וזנה 1ודשה
ך* אם פירוש הדכר הוא כי ההיסטוריה חייבת לח י
* זור על עצמה, וכי ה״תיכנות״ הלאומי מימי-קדם
גוזר על ישראל ללכת עד הסוף המר באותה הדרך —
עד מצדה, עד ביתר?
רואי-שחורות סבורים כך, ויש להם על מה להסתמך.
המזיגה המסוכנת של לאומנות קיצונית וקנאות דתית,
שגרמה לתוצאות כה נוראות בימי ״בית שני״ ,היא כיום
מקור העוצמה של מכונת־הליכוד של מנחם בגין ושל
אריק שרון. היא גוררת אחריה גם את המערך ואת
שאר הכוחות המדיניים.
ההתקוממות העדתית, שהרימה בתשמ״א את ראשה
בצורה כה בולטת, מספקת לתהליך זה כוח-דחף כביר.
משולש זה — לאומנות, קנאות דתית וזעם עדתי —
הוא מירשם לאותו תהליך הסיחרור, שסתם את הגולל
על הקהיליה היהודית מלפני 1800 שנים.

בתבליטבשערט״טוס

בשלהי תשמ״א זקוקה ישראל לציירי־מפות יותר
מאשר למצביאים פוליטיים. הטראומה הגדולה של בחי רות
81׳ הוכיחה כי הנוף הישן, המוכר, נעלם מזמן,
ושוב אינו קיים עוד.

יש נוף חדש, שונה לגמרי. כנוף הזה ייעד־כו
למאבקי העתיד.
מי שפונה* עורף לנוף הזה, מתוך רגשות של שינאה
או בחילה, או מפני שזהו נוף שונה מזה שהיה אהוב
עליו — גוזר על עצמו כישלון או עריקה. מי שמואס
במציאות אינו מסוגל לפעול בה. לא נותר לו אלא
להגר — גופנית או נפשית, הגירה לחו״ל או ״הגירה
פנימית״ ,שפירושה ההסתגרות וההינתקות מתוך תחושה
של אין־אונים.

הלוחם האמיתי נכחן, כין השאר, בכושרו
להסתגל כמהירות דכיעילות לתנאים חדשים,
כמציאות המשתנה כלי־הרף. כישראל של
תשמ״כ והלאה תהיה דרושה תכונה זו יותר
מאשר אי-פעם.
מילות־השיר שהפעימו פעם את ליבו של דור שלם,
כאשר ארץ־ישראל העובדת היתה עדיין מציאות חיה
ונושמת, אקטואלית עכשיו יותר מתמיד :״לא כלום
אתמול /מחר הכל !״

• הובס הומש־אפ
ף* מפה החדשה, אחרי רעש־האדמה הגדול של בחי ״
רות 81׳ ,הנתון הטופוגראפי הבולט ביותר הוא רכס
עדות־המיזרח.

איש השנה תשמ״א
(המשך מעמוד )39

החידוש הגדול אינו רק בכמות, אלא כעיקר
כאיכות.
מבחינה כמותית יש התפתחות מתמדת, צפוייה מראש.
בקרב בעלי זכות־הבחירה בתשמ״א התקרבו בני עדות־המיזרח
לקו־המחצית, אך לא הגיעו אליו עדיין. בגלל
הריבוי הטיבעי שלהם, העולה בהרבה על זה של בני
״עדות המערב״ ,מובטח להם הרוב באוכלוסיה היהודית
הבוגרת תוך זמן קצר. הם כבר הגיעו מזמן למעמד
של רוב באוכלוסיה היהודית הכללית*.
המהפכה העיקרית היתד. איכותית. בני עדות־המיזדח
הפכו גורם פוליטי־חברתי מודע, פעיל ודינאמי.

שורים רבים,
אך*שווים.

לקראת רעיון של שונים*

יש בה הבדל בין גברים ונשים, אך היא מתנגדת
להגמוניה של הגבר ולדיכוי האשה. היא מכירה בתרומה
.הייחודית של האשה, כשם שהיא מכירה בתרומה הייחו דית
של הגבר. היא מכירה בצורך ליצור ביניהם
שיוויון, שאינו רק העמדת־פנים.
החברה המודרנית המתקדמת מכירה בשוני שבין
דתיים ואתיאיסטים, בין שחורים ולבנים, בין תושבי
חבלים שונים שהם בעלי גוונים תרבותיים שונים.
חברה כזאת יכולה לתפקד, לשגשג ולפרוח רק כאשר
הגורמים המפרידים במישור אחד אינם חופפים את הגור מים
המפרידים במישור השני. כך יכול אדם בבריטניה
להשתייך למיעוט הוולשי, לעשירון הכלכלי העל יון,
לרוב האתיאיסטי, למיעוט ההומו־סכסואלי וכר —
כשהוא שייך בכל מישור לקבוצת־התייחסות אחרת.

אין כל טעם בקינות ובבכי, כדיבורים נוסטלגיים
על הימים הטובים ההם, כאשר כימעט
ולא היו תופעות של אלימות כיישוב העברי
כארץ, באשר הדלתות היו פתוחות כלי

וכו׳ וכו׳.

בעולם כולו מתרופפים החישוקים החברתיים, גוברים
האלימות והפשע — ודווקא בעולם המערבי יותר מאשר
בעולם המיזרחי, שבו מתמוטטות המסורות הנושנות ב איטיות
רבה יותר.
כאשר עומדת מורה מול כיתה מתפרעת, ובה כמה
ילדים בעלי התנהגות אנטי־חברתית חריפה, היא חוקרת
את הרקע המישפחתי שלהם• היא יודעת כי בני מיש-
פחות הרוסות, למשל, נוטים לאלימות כדי להתנקם בחב רה
ולחפות על הרגשת אי־הביטחון שלהם. המורה תנסה
להעניק לילדים אלה תחושה של ביטחון וערך־עצמי.
האלימות בארץ באה בעיקר משכבות אשר איבדו את
שורשיהם התרבותיים ב״כור־ההיתוך״ הישראלי, החיות
בחלל ריק מערכים תרבותיים מוסכמים ויציבים.

תופעות האלימות(המילולית בעיקר) כמסע
הבחירות, שנמשכו גם לאחר סבן בוועידת־ההסתדרות
— אמנם ביטאו את התהליך, אף
גם סילפו אותו.
האלימות פרצה מקרב שיכבה מדוכאת וזועמת, מנר
כרת ותלושה — ״טעוני הטיפוח״ שנותקו משורשיהם
התרבותיים ושלא זכו בשום תרבות אחרת. אלה הם
ה״צ׳חצ׳חים״ שעליהם דובר בנאומי־המערך, בעלי ״התרבות
האחרת״ ,״האספסוף״.
אולם שיכבה זו, הבולטת ביותר והרועשת ביותר,
אינה אלא חלק מן הציבור הגדול של עולי ארצות־המיזרח
ובניהם. הם לבדם לא יכלו להעניק לליכוד את
ניצחונו, אם כי סיפקו לו הרבה מן הרעש והתרועה של
המערכה.

משום כך תלוייה ההבראה ההכרתית בישראל
בהבראה התרבותית. ללא החזרת הביטחון
העצמי לציכורים שלמים אשר עם הכאתם
ארצה הושפלו והופשטו מכל מסורת תרבותית
— לא תיווצר הרגשת השייכות, ההרגשה
שיש להם ״חלק ונחלה״ כמדינה וכחברה.

הניצחון בא לליכוד מידי ״הרוב הדומם״
של כני עדות-המיזרח, שהסתדר מבחינה כלכלית,
אך שזעמו השקט והעמוק מהווה גורם
פוליטי-סוציאלי חשוב כיותר.

ו אגנר: אידי אל עול צבר חכול־ ע״ו״ס

מה תהיה דמות המדינה מבחינת יכולתה
להגיע לשלום עם העולם הערבי, אשר כילעדיו
אין לה עתיד וקיום כעידן שבו יחזיקו שני
הצדדים כנשק גרעיני ז י

המדיניות הכלכלית הקיימת, שנוצרה על־ידי המערך
והנמשכת בימי הליכוד, מעניקה את הפירות העסיסיים
ביותר לשיכבה דקה למדי בצמרת — המעמד החדש
של עשירים־חדשים, פונקציונרים פוליטיים, ראשי המשק
הפרטי, הממלכתי וההסתדרותי, אלופי ההון הפיננסי,
ספסרים מסוגים שונים, משתמטים ממם בדרך חוקית
ובלתי-חוקית — כל אותה שיכבה של פרוטקציונרים
שצמחה בתוך המימסד והמקיימת אותו כיום.
בעוד שרמת־המחייה והעושר של שיכבה זו הולכת
וגדלה משנה לשנה, גדל הפער בינה ובין רמת־המחייה
של השכבות התחתונות. פער זה אינו נמדד בנתונים
סטאטיסטיים, כפי שרגילים לעשות הכלכלנים, המוכים
בעיוורון סוציאלי. לסטאטיסטיקה אין משמעות.

^ בחינה תרבותית, צפוייה בארץ מהפכה.
— י הדמות האידיאלית. של הצבר זקוף־הקומה, הבלונדי
ותכול־העיניים, האיש ש״הלך בשדות״ ,הפלמ״חניק ה שזוף
בעל הכופייה — דמות זו הפכה אנאכרוניזם.

אידיאל זה, שהיה העתק כלתי־מודע שד
האידיאל ה״ארי״ שד האנטי־שמים באירופה,
נוסח ריכארד ואגנר, מין זיגפריד ששינה את
שמו הלועזי, מסמל בעיני ״הספרדים״ את ה הגמוניה
שד ״האשכנזים״.
יחד עם אידיאל זה מתה התפיסה הלאומית־חברתית
של אומה הומוגנית, בעלת תרבות שהיא לא רק מאו חדת
אלא גם אחידה.

מן הפח אל הפחת.

האידיאל הסביר, המתאים לחברה הישראלית החדשה,
הוא פלורליסטי — מתכונת של חברה רבת־פנים ושל
תרבות רבת-גוונים, ללא התנשאות של דפוס אחד על
מישנהו, ללא הפלייה, תוך חיוב הדדי והפרייה הדדית.

החכרה המודרנית כעולם מתקדמת, כמי־

י בסוף 1979 היוו בני אסיה ואפריקה (בתוספת בני
יוון ותורכיה) ,בני כל הגילינד, יחד נוס בניהס שנולדו
בארץ 1525.8 ,נפש, ובני אירופה ואמריקה (בלי עולי
יוון ותורכיה) ובניהם 1267.8נפש 424.7 .נפש היו ילידי
הארץ בני הדור השלישי.

רק במיסגרת זו יש ערך לשאר אמצעי־ההבראה.
אחד מהם: שיפור מהפכני ברמת החינוך בבית-
הספר הישראלי, אשר ירד פלאים בדור האחרון, יחד
עם רמת המורים והמערכת כולה, שלא ידעה מנהיגות
חינוכית של ממש מאז קום המדינה.
אמצעי שני: שינוי רמת־המגורים, כדי להבטיח מי נימום
של מחייה מהוגנת, השומרת על כבודם־העצמי
של בעליה.
אמצעי שלישי: מדיניות חברתית לצימצום הפער
הכלכלי.

סביב נושא זה נשפכו מיליוני מילים כשנים
האחרונות, עד כי עצם המושג ״סתימת הפער״
הפך מס־שפתיים המעורר כחילה. אך הצורך
הוא ממשי ומעשי.

לא ואגנו, לא חחדנ׳

רעיון זה נבע מלכתחילה מחוסר-מחשבה, כי כור-
היתוך פועל בצורה שלילית בלבד. הוא מתיך את כל
כלי־המתכת הנזרקים לתוכו, ופולט מטילי-מתכת אחי דים,
חסרי־צורה. אין הוא יוצר דפוסים חדשים.
וזה אכן אירע בישראל: התרבויות שהביאו העולים
מחוגי־תרבות שונים, ובעיקר התרבות של העולם מאר־צות־האיסלאם,
הותכו בכור הזה עד כי איבדו כל צורה
וסימון. נשאר משהו גולמי, גם ובלתי-מסוגנן.
מיליטנטים שיטתיים יכולים להטיף להפיכת הקערה
על פיה, להקמת הגמוניה של בני־עדות־המיזרח, תוך
שבירת כל הדפוסים התרבותיים המערביים. במקומו של
הצבר הבלונדי, ה״ארי״ ,יבוא הצבר השחור. במקום
האידיאלים של ריכארד ואמר יבואו האידיאלים של
רוח-אללה חומייני.

האדמות של התלושים

הם שהנחילו את הניצחון לבגין השנה, ועליהם בונה
אריק שרון את תוכניותיו לקראת השנים הבאות. ובעי*
קר: הם שהיבו את המערך מכה ניצחת, שממנה אולי
לא יחלים לעולם.
הם לא עשו זאת לבדם. לא חסרו גם במחנה האשכנזי
לאומנים קיצוניים וקנאים דתיים, ושינאתם של
אלה למערך השלימה את מפלתו. אך לא הם שהכריעו.

מת הרעיה שד ״כור ההיתוך״ — אותו כור
ששרידי כל הגלויות נזרקים אד תוכו, והפולט
משהו הקרוי ״מיזוג גלויות״.

יש לכך דוגמות לרוב ככל שיטחי־החיים,
אך אלה אינן אופייניות למצב הכללי כהכרה

הישראלית. שינוי דראסטי בכיוון
ככיוון זה הוא חיו•
שראלית.
ני לבניית ישראל חדשה.

יך* וא הדין לגבי התופעות החברתיות אשר המימסד
י האשכנזי רגיל לייחסן לשכבות התחתונות של הצי בור
הספרדי: הביריונות הגוברת, הזילזול בחוק ובסדר,
האלימות. החברתית וההתפרעות הפוליטית.

הם חדלו מלהיות אובייקט של הפוליטיקה
הישראלית, והפכו סובייקט.

השאלה הרלוונטית היא: מה תהיה דמות המדינה
שבה תהווה שיכבה זו את הרוב, ושבה יגדל רוב זה
משנה לשנה?
מה תהיה דמות המדינה מבחינה תרבותית?
מה תהיה דמות המדינה מבחינת המירקם החברתי,
היכולת לקיים מישטר של חוק וסדר, שבלעדיו לא תי תכן
דמוקרטיה?

הרעיון של שווים־אך־שונים אינו זר לישראל. איש
לא התייחס אל יצחק נבון מעולם כאל ספרדי מיק־צועי.
הוא כיהן בכל תפקידיו כשווה בערכו לעמיתיו
האשכנזיים, אך שמר על גישתו וסיגנונו, האופייניים
לתרבות היהודית־ספרדית. שחקן כמו יוסי בנאי עלה
לגדולה תודות לכישוריו ואינו נופל משום שחקן אש כנזי׳
אך הוא מטפח ביודעין ערכים ספרדיים מובהקים,
מבלי להעזר בסממנים ההמוניים של הגשש החיוור.

לא הפער המיספרי הוא הקובע, אלא הפער
הדיגשי, פער הציפיות, התיסכול והזעם.

רו ח־ אללד. חומ״ני: אי די אל 11/ל קנא
חברה נתונה בסכנה כאשר כל המישורים חופפים.
למשל: כאשר כושי בארצות־הבדית (או מארוקאי ביש ראל)
שייך גם למיעוט אתני־עדתי, גם לעשירון התח תון
ברמת־ההכנסה, גם למיעוטי־ההשכלד, וגם לסימון
תרבותי מושפל.
קיטוב מוחלט ואחיד כזה הוא הרדדאסון. עליו יש
להתגבר בכל מחיר — כדי שיהיה עתיד לחברה היש ראלית.

לבן
לא די כפיתרון מצוקת-הדיור, בפינוי
שכונות-העוני, בשיפור רמת־ההשבלה, כציכד
צום הפער הכלכלי. להיפך: ככל שבעיות בוערות
אלה תיפתרנה, כן תחריף דווקא בעיית
הניכור התרבותי.
בעייה זו תיפתר רק כאשר ייווצר איזון תרבותי
והכרה כללית בחיוב אשר ברבגווניות. לשון אחרת:
כאשר האשכנזים יוותרו על התנשאותם התרבותית, ויכי רו
גם בערכים תרבותיים אחרים ושונים.
אפשר למצוא לכך הקבלה עולמית: לא יהיה שלום
בעולם כל עוד התרבות המערבית תראה את עצמה
כתרבות הבילעדית, תוך זילזול בתרבותם של עמי העו לם
השלישי — מסין ועד מכסיקו, מהודו ועד מארוקו,
מיפאן ועד ניגריה. הטכנולוגיה המודרנית, פרי תרבות
המערב, אינה הערך היחידי. פצצה גרעינית ותר בות
אינם היינו הך.

פועל כאן מעגל-קסמים: הזעם והניכור של בני
השכבות התחתונות מולידים אלימות ופשע. אלה מצידם
מגבירים את הדיעות הקדומות ומעודדים את הדיבורים
על ״צ׳חצ׳חים״ ו״אספסוף׳ .,שיכבת־העילית מרגישה שהיא
נתונה בסכנה, שגובר המרחק בינה ובין החברה האחרת.
כתוצאה מכך היא מסתגרת עוד יותר בשכונות בילעדיות
ונתפסת להירהורי-הגירה.

התרופה היא כשינוי סולם־העדיפויות של
ההכנסה הלאומית,

החברה, כחלוקה אחרת של
מתוך הבנה בי המצב הנוכחי יביא כהכרח
לפיצוץ, שקורכנותיו יהיו הפרוטקציונרים של
המימסד הישן. הדבר לא יתכן כלי מאבק
מדיני והכרתי.

הומב״סטמ׳אח־אל־וין
ך מכל הסכנות הטמונות במצב הנוכחי, החמורה
> * ביותר היא סכנת הסיחרור הלאומני. היא נוגעת
לעצם קיום במדינה.
הפצצת הכור הגרעיני ליד בגדאד בידי מנחם בגין
חיסלה סכנה בטווח הקצר, אך הגבירה את סכנת
ההזדיינות הגרעינית של העולם הערבי בטווח הארוך.
המוני ישראל הריעו לבגין•
ישראל הלאומנית גורמת לדה־סטאביליזציה במרחב,
לעירעור היציבות של כל המישטרים השמרניים בעולם
(המשך בעמוד )80

בלי
כמו כולן, גם אני קצת
נבהלתי כשקבלתי את המחזור
בפעם הראשונה. אבל אמא
שלי הרגיעה אותי.
היא משתמשת שנים
בטמפקס, ולכן גם המליצה
על הטמפון של טמפקס.
אני אישית מעדיפה
טמפקס בלי מוליך,
יותר קל לי להחביא
אותו בארנק. אבל חוץ
מזה יש לו
את כל היתרונות שיש רק
בטמפון
של טמפקס. כושר ספיגה
מעולה, התאמה למבנה
האנטומי של האשה ובטחון
כפול. אני לא יודעת למה
עושים ענין גדול מהמחזור.
עם טמפקס זה עובר
בקלי קלות.

כשקבלתי את המחזור ;
הראשון קצת נבהלתי,
(וזה טבעי, לא?) ן
התיעצתי עם אחותי
הגדולה(בת 1 )19
היא המליצה לי על
מיני טמפקס. טמפון קטן
עם מוליך החדרה. כבר
בפעמים הראשונות
השתמשתי במיני טמפקס.
אחותי טענה שהטמפון של
טמפקס הוא הטוב ביותר
בגלל כושר הספיגה המעולה
שלו, בגלל התאמתו למבנה
האנטומי של האשה ובגלל
החוט שלו שתפור בתפר
כפול, ואני מאשרת שזה נכון.
כשאני משתמשת בטמפקס
עם מוליך הטמפון מגיע
בדיוק למקום הנכון שלו.
ולכן אני לא מרגישה בו כלל.
אני לא יודעת איך הסתדרו
הנשים לפני שהמציאו
את טמפקס.

ו גי לי

חדש!

לכבוד אינווסט אימפקס בע׳׳מ
(יבואני טמפקס)
ת. ד 6080 .תל־אביב
מיקוד 61060

כתובת

נא לשלוח לי
חומר הסברה על השימוש
בטמפוני טמפקס
ודוגמאות חינם^ 1 .

גיל

סימן מסחרירשש

אנ שי םאלהסימלוב שנ תתשמ ״ אאת הי ש גי הםוכיש לו נו תי ה ם של ישראלוה עו ל ם.
הםנבח רו על־ידי ,/ה עו לםהזה ״ תו ךבחינתכלמ או ר עו ת ה שנ ה

ה עו ל ם

רגן: אמריקה, אמריקה

שני האנשים שנפגשו לקראת סוף־השנה על הדשא של
הבית הלבן היו שונים איש מרעהו יותר מכל שני
מדינאים אחרים בעולם — ובכל זאת היו ביניהם
קווי־דמיון מוזרים.
מנחם בגין, בן הלבלר מברסט־ליטובסק, ראש־המח־תרת,
הפוליטיקאי הוותיק, נפגש עם רונלד דגן,
שבילה את מרבית חייו כשחקן מסוג ב׳ בהוליווד,
שמעולם לא עסק בפוליטיקה, שמעולם לא השתתף
בשום מילחמה.
בגין הקודר, בעל חוש־ההומור המאולץ, המדבר עד־בוש
על השואה, נתקל באדם פתוח, אופטימי, שופע-
חיוכים, המתייחס אל הדברים בקלילות.
אך יש דמיון פוליטי מסרים בין השניים. לא זה
בילבד ששניהם הם שונאים מושבעים של הקומוניזם, אלא
ששניהם נראו בראשית תשמ״א כמועמדים חסרי־סי־כויים
למישרות הרמות ביותר של מדינותיהם — ושניהם
הדהימו את הציבור בניצחונות מרשימים בקלפיות.
מדוע העניק העם האמריקאי סמכות כה אדירה לאיש
מסוג זה, בעל ההשכלה המדינית האפסית? ואיך הצ ליח
רגן, אחרי היבחרו, לנחול ניצחונות כה מהדהדים
במאבקיו עם הקונגרס האמריקאי, ולזכות בפופו לריות
גוברת והולכת?
קרה לאמריקאי המצוי מה שקרה לישראלי המצוי:
הוא היה זקוק לפורקן לאומני. אחרי תקופתו של ג׳י מי
קארטר, שבה ירדה היוקרה האמריקאית בגלל לכידת
בני־הערובה האמריקאיים באיראן ואירועים אחרים, ואח רי
המשבר הלאומי הכפול של המפלה בוויאט־נאם ופר-
שת־ווטרגייט שקדמו לכך, התמסרו ההמונים למישהו
שהבטיח יוקרה, כוח, זקיפות־קומה לאומית — והכל
בזול ובקלות. הם רצו לחזור אל החלום האמריקאי הישן
והפשוט, שנגוז במציאות.
בתקופת קארטר נעשה נסיון רציני להתאים את אר-
צות־הברית למציאות החדשה בעולם, על־ידי בניית
גשרים חדשים בינה ובין העולם השלישי. בראש סולם-
העדיפות עמדה בעיית היחסים בין הצפון והדרום —
בין הארצות המתועשות העשירות ובין המדינות העניות
של אמריקה הלאטינית, אפריקה ואסיה. רגן שינה זאת
מייד. הוא החזיר את התמונה הישנה. העדיפות ניתנה
למאבק שבין המערב והמיזרח — בין ארצות־הברית וברית־המועצות.
הדבר
התאים לתפיסה הפשטנית של האיש ברחוב
האמריקאי. הוא גם התאים לאינטרסים של תעשיית־הנשק
הכבדה, שמילאה תפקיד חשוב בבחירת רגן.
התוכניות הסוציאליות בארצות־הברית צומצמו ודולדלו,
והמשאבים הופנו בזרם כביר לתעשיית־הנשק ולשאר
חברות־הענק של ההון הגדול.
תחילה ציפה העולם בלב כבד לבואו של רגן,
שנראה כצלבן מטורף השוחר למילחמה• אך חיש מהר
התברר כי רגן האמיתי שונה לגמרי. הוא נהג בזהי רות
רבה. מאחרי מסך הרטוריקה החדשה נמשך, למע שה,
הקו הישן, תוך שינויים קלים — בעיקר ביחס ל מ דנים
המגואלים־בדם בעולם המערבי, מיוהנסבורג עד אל-
סלוואדור, שזכו מחדש בחסותה של וושינגטון.
מהפך מסוג הפוך חולל בצרפת פראנסואה מיט־ראן,
מנהיג המיפלגה הסוציאליסטית. הוא הפיל את
שילטון הימין בארצו, אחרי כימעט שנות־דור. בניגוד
למיפלגת־האחות בישראל, למדה מיפלגת־העבודה הצר פתית
לקח מתבוסותיה, חידשה את עצמה, הגישה תוכנית
רצינית למהפכה בשטחים רבים — החל בביטול
עונש־המוות וכלה בהלאמת מיפעלים מונופוליסטיים —
ובסוף תשמ״א עסקה במרץ בהגשמת תוכנית זו הלכה
למעשה.
מעצמת־העל השנייה היתר, עסוקה בענייניה. המנהיג
המזדקן, ליאוניד כרדנייב שמר על מעמדו, הגיב
בזהירות מירבית על מעשיו של איש־העולם של תש״ם,
לך ואלנסה, שהוסיף לעמוד במרכז האירועים העולמיים
גם בתשמ״א. המהפכה הסולנית עשוייה להתגלות כאחד
המאורעות הגדולים של המחצית השנייה של המאה
ה־ : 20 היווצרות של בקע במישטר הקומוניסטי, העשוי
להתרחב ולהתפשט בכל רחבי *גוש המיזרחי. למרות
הסכנה הקטלנית הצפונה בכך למיבגוז המונוליטי של
המדינה הקומוניסטית, התאפקו הסובייטים מלהתערב.

הם קיוו, כנראה, שפולין תתמוטט מסיבות כלכליות,
ושבכך יקיץ הקץ גם על ואלנסה וחבריו.
המאורע העולמי השלישי שריתק השנה את הציבור
היה מסוג אחר לגמרי: נשואיו של הנסיך צ׳ארלם
בבריטניה גרמו לפסטיבל מלכותי, שלא היה כדוגמתו
מזה זמן רב. על הרקע של בריטניה העולה בלהבות
בסערה של התפרעויות אלימות בשכונות־העוני, בעיק-
בות המדיניות הימגית־קיצונית הכושלת של ראש־המנד
שלה מרגרט תאצ׳ר, התנהל הטקס כאילו נערך בעו לם
אחר. מאות מיליונים עקבו אחריו בשידור חי בטל וויזיה
— יותר בני־אדם מכפי שסרו אי־שם למרותו של
מלך או קיסר על פני כדור־הארץ.
יתכן שהאנושות היתד, זקוקה לזריקת־עידוד אופטי מית
כזאת מעולם־האגדות בשנה שבה גברה החשיכה
בפינות רבות בעולם. מישטרי-רודנות מכל הסוגים התחזקו
בפינות רבות. בעוד שבפולין ובסין פשטה רוח
ליברלית חדשה, התהדקו ברגי־הדיכוי בדרום־אפריקה,
שלא נטשה גם את נאמיביה הכבושה, והתחזקו המיש־טרים
הרודניים בארגנטינה ובצ׳ילה. בכלא בריטי בצפון־
אירלנד קם בתשמ״א טיפוס חדש של לוחם פוליטי: האסיר
הצם עד מוות, ושמקומו נתפס מייד על־ידי מתאבד־ברעב
שני. באל־סלוודוד כוסתה האדמה בסאות רבות
של גוויות כרותות־ראש, קורבנות הטרור מימין ומשמאל.
באפגניסתאן נמשכה מילחמת־הגרילה בין צבא־המיש־לוח
הסובייטי, שהתנסה שם במעין ויאט־נאם מס׳ ,2
ובין שבטים מוסלמיים חמושים.
המאזן העולמי של תשמ״א לא היה מעודד. העולם
לא צעד צעדים גדולים קדימה, לקראת חרות רבה יותר
לעמים ולאדם• אך גם לא היו בה מילחמות גדולות,
מנהיגי־העולם נהגו בזהירות, ובפולין התגשמה מחדש
אימרתו של הסופר היהודי־רוסי המנוח, איליה ארנבורג :
״גם אם העולם כולו יכוסה באספלט — גיבעול ירוק אחד
יצמח ויבקיע את האספלט.״

ו^ז>ו 1ו 0

סוטאווי: גי סו השלום

הגיבור האמיתי של תשמ״א במרחב השמי לא היה
איש־מילחמה, אלא דווקא איש־שלום שנהג באומץ־לב
נדיר.
עיצאם אד־סרטאווי, פליט פלסטיני שגדל ב עיראק
ושהפך מנתוד׳לב מצליח בארצות־הברית, חזר
למרחב אחרי מילחמת ששת־הימים, הקים אירגון־פידאיון
משלו, ביצע פיגועים (שבאחד מהם נפצעה השחקנית חנה
מרון ברגלה) והתאחד לאחר מכן עם אירגון פת״ח של
יאפו* ערפאת. בדרך ארוכה של מחשבה ולימוד הגיע
למסקנה כי האינטרס הלאומי העליון של העם הפלסטיני
מחייב את הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית
וברצועת־עזה, ושיש להשיג זאת במערכה מדינית, ב-
שיתוף־פעולה עם שוחרי־השלום הישראליים.
סרטאווי אינו היחיד בצמרת אש״ף הדוגל ברעיון זה.
אך מילבד ידידו ס?ן יד חמאמי, שנרצח בידי קיצוניים
בשל מגעיו עם ישראלים, היה סרטאווי היחיד שהעז
לעשות את מעשיו בגלוי ולהצהיר על דיעותיו בפה מלא
— בעוד שאחרים בצמרת אש״ף, שחשבו ושפעלו כמוהו,
שמרו על סודיות עמוקה, ולא סיכנו את עצמם.
בראשית השנה היה נדמה כי הקו של סרטאווי ניצח
לבסוף בצמרת אש״ף ופת״ח. צעד אחרי צעד נעשו
לקראת התפנית הגלוייה הדרמתית. הביטאון הרישמי
של פת״ח, פלסטין ׳אל־תורוז, פירסם מאמר עקרוני של
סרטאווי, בלי ספק באישורו של ערפאת עצמו, ובו
קבע כי קיים עתה בתנועה הציונית גורם חיובי, המוכן
לשלום עם העם הפלסטיני. מייד לאחר מכן הודיע
ערפאת עצמו, אף הוא בביטאון ערבי חשוב, כי הוא
מקיים דו־שיח עם של״י וגורמים ישראליים אחרים,
הידועים כציוניים. לאחר מכן שיגר סרטאווי הודעת״ברכה
בכתב־ידו למועצה הישראלית למען שלום ישראלי־פלסטיני,
שבה ניבא כי בקרוב יכונן השלום בין ״המדינה
הפלסטינית שתקום ומדינודישראל״ — הפעם הראשונה
שבה נאמר הדבר בפירוש במיסמך רשמי של אש״ף.
ואז באה המכה הנגדית. תחת האיום של ממשלת־בגין
על בסיסי אש״ף בדרום־לבנון נאלץ ערפאת להזדקק
להגנה סורית וסובייטית, ודמשק צימצמה באופן מכריע
את חופש־פעולתו המדיני של אש״ף. הדבר בא לידי
ביטוי בכנס המועצה הלאומית הפלסטינית, הפרלמנט

(המשך מעמוד )43
של המדינה־בדרך, שנערך — לא במיקוד — ,בדמשק,
בירת הקיצוניות. אז הוכיח סרטאווי את שיעור־קומתו:
הוא העז לבוא בעצמו לדמשק, מרכז הזוממים להרגו,
ותבע במועצה דיון פומבי על מגעיו עם כוחות ישראליים.
כאשר נמנע הדבר, התפטר מן המועצה באקט הפגנתי,
שגרם לתהודה בינלאומית. אך הדבר לא עזר. אש״ף נסוג,
סרטאווי נשאר חשוף, ומאותו רגע הוא הפך יעד
לחוליות־מרצחים שנשלחו בעיקבותיו לאירופה וללבנון,
על־ידי אירגוני־הסירוב הקטלניים שבחסות סוריה.
בין אש״ף וישראל התפתחה מילחמה של ממש. בשיאו
של משבר, שפרץ בעיקבות פרובוקציה של כוחות
הפאלאנגות בצפון־לבנון, הסתערו על מדינת־הזוטא הנוצרית
שם. ישראל חשה לעזרת הנוצרים והפילה מסוקים
סוריים. הסורים החדירו טילים ללבנון — והיה נדמה
שישראל תפלוש ללבנון, ותחסל בהזדמנות זו גם את
מדינת־הזוטא של אש״ף שם. הדבר נמנע על־ידי ארצות-
הברית, תחת לחץ סעודי. כוחות אש״ף הפגיזו את
קריית־שמונה, נהריה וישובי־הצפון. צד,״ל הפציץ מישר-
דים של אש״ף במרכז ביירות, גרם למאות הרוגים ול זעזוע
בינלאומי.
כאשר כפו האמריקאים לבסוף שביתת־נשק על ישראל,
יצא ממנה אש״ף כמנצח: הוא מוכר בעקיפין ככוח
לוחם בעל מעמד בינלאומי. הידיעות על בריחה המונית
של ישראלים מקריית־שמונה הוסיפו ליוקדתו. הקיצוניים
באש״ף יכלו לטעון כי בעוד שיוזמת־השלום של סרטאווי
לא השיגה דבר למען הפלסטינים, הרי פעולות־הקרב
הנחילו להם הישגים חשובים. כמו תמיד, עזרו הקיצוניים
משני הצדדים איש לרעהו.
תוך כדי כך דרך בעולם כוכבו של ״אכו־נידאל״,
עורך־דין צעיר ששמו האמיתי הוא מאזם צברי אל־באנא,
פורש מפת״ח שהיה בעבר סוכן עיראקי, ושהפך השנה
סוכן סורי. הוא רצח את הנציג המתון של אש״ף בבריסל
וכמה מעמיתיו בעולם, תקף את בית־הכנסת בווינה כדי
לחבל במאמצים המדיניים של ערפאת וסרטאווי באירופה,
איים לרצוח את ברונו קרייסקי האוסטרי ואת אכוור
אד־סאדאת המצרי.
בעל־חסותו הנוכחי של איש זה, נשיא סוריה חאפט׳
אל־אפר שיחק מישחק לולייני ויצא כמנצח. בסוף
השנה נשארו טיליו בלבנון, הוא חלש על אש״ף ונהנה
מתמיכה סובייטית.
לעומת אל-אסד, המהמר הזהיר והמחושב, ירה
מועמד קד׳אפי הלובי לכל עבר, כדרכו. הוא שיגר
שני מטוסים מייושנים נגד המטוסים המשוכללים של
הצי האמריקאי, שתימרן מול חופיו, וכאשר אלה הופלו,
הכריז על הידוק יחסיו עם ברית־המועצות. תוך כדי
כך כרת ברית עם אתיופיה ודרום־תימן, שתי מדינות
פרו־סובייטיות אחרות. הוא החזיק בצ׳אד השכנה, שאליה
פלש, ואיים על סודאן.
אך בסך־הכל לא עשו הסובייטים חיל במרחב. הכוח
המרכזי היה פרו־אמריקאי: ברית של סעודיה, ירדן,
עיראק והצמדת המתונה של אש״ף, עד כמה שזו יכלה
לפעול מבלי להתנגש עם סוריה. כאשר פירסם האיש
החזק של סעודיה, הנסיך פאהד, ב־ 7באוגוסט, תוכנית־שלום
מקיפה, ובה הכרה בישראל (בלי להזכיר את שמה
בפירוש) תמורת הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה
וברצועה, זכה באהדה רבה בארצות־הברית, שהתכוננה
למכור לו מטוסי־ביון חדישים ביותר (מדגם אייווקס)
וציוד צבאי חשוב אחר. ממשלת־ישראל, שהתעלמה
מתוכנית־השלום, השלימה למעשה עם עיסקת־נשק זו.
הנשיא אל־סאדאת לא היה שותף לתרגילים אלה.
הוא היה מוחרם על־ידי הקיצוניים והמתונים כאחד.
בעיקביות עקשנית המשיך בדרכו, בבדידות מזהירה,
כשהיעד הבא והסופי הוא קבלת צפון־סיני בחזרה מידי
ישראל באביב תשמ״ב. לשם כך דיכא ביד קשה את
האופוזיציה הפנימית — השמאלית, הנאצריסטית, ובעיקר
הדתית — ובכך פגע בתדמיתו בעולם המערבי, שם
חילקו לו אף יהודי ארצות־הברית ציונים גבוהים יותר
מאשר לבגין.
הגל הדתי־הקנאי, שגרם צדות לנשיאים היריבים
של מצריים וסוריה כאחד, המשיך גם השנה למצוא את
ביטויו העליון באיראן, שם המשיך מישטרו של האיית־אללה
רוח־ אדלה חומייני לעשות שמות ולקטול
בסיטונות. אך השנה החל מישטר־האימים סופג מהלומות
מכאיבות מידי מחתרת מוסלמית־שמאלית, שמיבצעיה
המדהימים הזכירו את פעולות אצ״ל ולח״י בימי המנדאט
הבריטי בארץ.

מ ד עיו ת

שפירא: ממלין־ המלכים

בראשית תשמ״א היה אסרהם שפירא תעשיין
של שטיחים, חביב על רבים, מקובל על כולם, בן־חסותם
של שרי־האוצר מאז פינחס ספיר המנוח, אחד האנשים
ששיגשגו במדינה הציונית. במרוצת השנה הפך איש
מרכזי בחיים הפוליטיים של ישראל, ממליך־מלכים הנראה
כאילו נלקח ממחזה של שייקספיר.
התפקיד נפל בחלקו כימעט במיקרה. במיפלגת אגודת־-
ישראל שולט מוסד אנונימי, מועצת־גדולי־התורה, שהיא
אוליגארכיה תיאוקראטית מייוחדת־במינה. היא השולחת
את שליחיה לכנסת• לכן מהווה סיעת אגודת־ישראל
בכנסת את הסיעה המיקצועית היחידה בבית. לא הבוחרים
קובעים מי יהיו הח״כים. אין באגודה ראשי-סיעות הרוצים
להכניס את עצמם לכנסת, קובעת רק ההחלטה של
המועצה, המתייחסת אל הכנסת כאל זירת־מאבק. היא
בוחרת בח״כים כשם שמאמן כדורגל מרכיב את הנבחרת
שלו.
האיש החזק במועצה, הרבי מגור, שלף את שפירא
מתחום העסקים — וחיש מהר הסתבר כי החכם היהודי
מביו גם בבחירת פוליטיקאים. כוכבו של שפירא דרך

מייד. במשא־ומתן להקמת הקואליציה, שבו החזיקה
אגודת־ישראל בכל הקלפים, שיחק בהם שפירא ביד־אמן.
הוא סחט ממנחם בגין את כל הישגים האפשריים,
מבלי להגדיש את הסאה, כשהוא ממצה את מידת־האפשר
עד האגורה האחרונה.
התוצאה היא אבסורד ישראלי מובהק: המיפלגה
האנטי־ציונית, שלחמה בעצם הרעיון של הקמת המדינה
היהודית ושראתה בכך חטא בל-יכופר, הפכה עתה
הנהנית העיקרית מקופת המדינה. כל עסקני אגודת-
ישראל, מוריה ומחנכיה, הממשיכים להטיף לתורתם
האנטי־ציונית, חיים עתה על חשבון המדינה, כשמשלם-
המיסים הישראלי החילוני והציוני, מקיים אותם מזיעת-
אפו.
גם בכנסת היה שפירא, רחב-המידות, בעל הסיגנון
ההומוריסטי היהודי, לדמות דומיננטית. בשיא הדיון
על הקמת הממשלה החדשה התפקעה המליאה מצחוק,
כאשר אמר שפירא כי שימעץ פרס היה ברצון משלם
את המחיר ששילם בגין, אילו ניתן לו להקים ממשלה.
שפירא ניחם את פרם בכך שבבוא היום תשתף אגודת־ישראל
פעולה גם עם המערך. הוא ביטא בכך את
חוכמת־הדורות היהודית, שיש להסתדר עם כל פריץ
ולהשיג ממנו מה שניתן. בעיני אגודת־ישראל, המדינה
אינה אלא פריץ חדש, מדינה שבה שולט הגוי הישראלי.
לולא החרימה האגודה את הממשלה הציונית, יכול היד.
שפירא לבחור לעצמו כל מישרד ממשלתי שהיה חפץ בו.
מתחרהו היחידי של שפירא על תואר איש־המדיניות
של תשמ״א היה יוסף בורג. השר הוותיק ביותר בישראל
דמה לח״כ החדש ביותר — בהומור היהודי שלו
ובהחלטתו להשיג כל מה שאפשר. אחרי שמיפלגתו ירדה
בבחירות לחצי, הפך — כמו שפירא — לשון־מאזניים
חיונית.
בורג הוכתם בפרשת ״תיק אפרסק״ ,כאשר התברר כי
העביר סכומי-עתק מכספי המדינה בדרך-לא־דרך למוס דות
דתיים פיקטיביים. רבים סברו כי הקאדיירה שלו
עומדת להסתיים. אך הוא יצא מן המיבחן מחוזק. בסוף
השנה חלש על מישרד־הפנים, שכלל את ממלכת ה-
מישטרה, ועל מישרד־הדתות — מוקדי-כוח אדירים
מבחינת הכספים, המישרות וההשפעה המרוכזים בהם.
הוא גם נשאר מופקד, לפחות להלכה, על שיחות האו טונומיה.
הוא היווה פלא ישראלי.

י ה דו ת

טימומן: בתא העינויים

בשנות ה־ ׳30 הכיר העם היהודי את האומללים
שבבניו: הנציגים הרישמיים של יהודי גרמניה, שהופיעו
בקונגרס הציוני ובמוסדות יהודיים אחרים, ושביקשו
שלא לנהל מאבק נגד גרמניה הנאצית, מפני שהדבר
עלול להזיק ליהודים ששרדו בה.
תשמ״א הכירה יהודים דומים: אנשי ה״יודן־ראט״
של יהודי ארגנטינה, שטיילו בעולם כדי לבקש מן
המוסדות היהודיים שלא לתקוף את הרודנות הניאו-
פאשיסטית של ארגנטינה, מפני שהדבר עלול להזיק
ליהודיה.
האיש שגרם לסערה העולמית היה מעין מהדורה
חדשה של טיפוס יהודי מוכר: לוחם־הצדק המעונה.
יעקובו טימרמן ישב שנים בכלא ארגנטיני מבלי
שהועלו נגדו כל האשמות, שוחרר רק בעיקבות לחץ
בינלאומי כביר, עלה לישראל, שתק — והשנה השמיע
את קולו שהידהד בעולם כולו.
בעדותו לפני הסינאט האמריקאי ובסיפרו גילה טימרמן,
מי שהיה בארגנטינה עורך של עיתון מכובד עד למאסרו,
כי עונה בידי שוביו, אשר השמיעו בשעת העינויים
הערות אנטי־שמיות בנוסח נאצי, ואשר תלו על קירם
את תמונתו של אדולף היטלר. המסר: הרודנים הארגג־טיניים
אינם פועלים רק נגד האופוזיציה השמאלית
והדמוקרטית בארצם, אלא גם נגד היהודים בתור שכאלה.
גילויים אלה הביכו את ממשלת־ישראל, המקיימת
יחסים הדוקים עם העריצים של ארגנטינה. אנשי־צמרת
בעבר ובהווה, כמו יצחק רכין ומוטה גור, התארחו
ברצון אצל קציניה הרצחניים. הדברים הביכו גם את
ממשלת ארצוודהברית, שנאלצה, ביגלל טימרמן, לוותר
על שרותיו של אחד מאנשיה, חובב־רודנים שהיה המועמד
שלה לתפקיד ״הממונה על זכויות האדם״ .המוסדות ה־רישמיים
של יהודי ארגנטינה יצאו במודעות נגד טימרמן,
הצדיקו את השליטים הניאו-נאציים וטענו כי טימרמן
נעצר רק בשל קשריו עם איש־עסקים יהודי, שמימן את
אירגוני־ההתנגדות השמאליים במדינתם. המסר של ידידי
הרומים, מיצחק רבין ועד ראשי־הקהילה: מותר לענות
בני־אדם, וגם יהודים, כל עוד הם שמאליים. אסור לענות
יהודים בשל היותם יהודים.
מול תורה בזוייה זו, סימל טימרמן את הטוב והיפה
שבמסורת היהודית.
גם במקומות אחרים בעולם הוסיפו יהודים לסבול.
פצצה שהונחה בבית־הכנסת ברחוב קופרניק בפאריס
הפילה קורבנות — ביניהם ישראלית שעברה במקום
במיקרה. הפצצה הונחה, כנראה, בידי אנטי־שמים צרפתיים,
השייכים לימין הקיצוני. פיגוע אחר, בבית־הכנסת בווינה,
בא מכיוון אחר. הוא בוצע, כנראה, בידי אירגון פלסטיני
פורש, שרצה לפגוע ביחסים שבין הקאנצלר היהודי,
ברונו קרייסקי, שנוא ממשלת־ישראל, ובין צמרת
אש״ף. היחסים הדו־ערכיים וטעוני־הרגש בין קרייסקי
ובין המימסד הישראלי הוסיפו השנה להכות גלים.
היהודים לא היו רק נפגעים. הם גם היו פוגעים.
בלוס־אנג׳לס נחשפה ״מאפיה ישראלית״ ,במישפט שבו
נאשמו ישראלים ברצח שניים מחבריהם, על רקע של מ מיסחר־סמים.
הם היו הנציגים הפחות־סימפאטיים של תופעה,
שהטביעה את חותמה על חיי העם היהודי: קיומה של
פזורה ישראלית חדשה בתוך הפזורה היהודית הישנה.

יורדים אלה עלולים ליצור את הרושם כאילו הציונות
היא אפיזודה בחיי העם היהודי, שאינה יוצרת דמות
חדשה של יהודי — שהרי אחרי זמן קצר שוב אי־אפשר
להבדיל בין הישראלים־לשעבר ובין היהודים האחרים
בתפוצות.

הסערות בה היו על רקע מיפלגתי טהור. במיזנון ישבה
קבוצה של ח״כים שכל דאגתם היתה להופיע מדי יום
בכותרות העיתונים, ולשם כך עסק כל אחד מהם
בפעילות־סרק יומיומיות, כשהוא ״שולח מיברק״ או ״משגר
!מיכתב״ או ״מוחה נמרצות״ ,כדי לזכות בפירסומת.
המשבר של הפרלמנטריזם הישראלי לא החל השנה,
עם הכנסת העשירית. הוא מכרסם בגוף הדמוקרטיה
הישראלית מזמן. שום תיקון אינו צפוי בכנסת העשירית,
שתבלה את ימיה בהתנצחות בין שני גושים מימסדיים
בעלי כוח שווה, אשר ההבדל ביניהם קרוב לאפס.
דת האם ישראל היא מדינת־חוק או מדינת־הלכה? מה
מקומה של ההלכה היהודית במדינה שהוגדרה רישמית
כ״מדינה יהודית״ ,ושקבעה בחוק־השבות כי יהודי הוא
מי שהנהו יהודי על פי ההלכה?
שאלות אלה התעוררו בסוף השנה, כאשר עמדו זה מול
זה השופט מם׳ 1של מדינה, משה לנתי, והרב מס׳ 1
שלה, שלמה גורן.
גורן הגיע למעמדו הרם, כרב ראשי ״אשכנזי״ ,בעזרת
המפד״ל — כי בישראל, שאין בה הפרדה בין המדינה
והדת, עסקנים פוליטיים הם הבוחרים ברבנים. גורן המזוקן
רכש את חסדי המפד״ל בשורה ארוכה של פיסקי-הלכה,
שבהם הצליח לתרץ כל שרץ שהטריד את אדוניו. הוא
הכשיר ממזרים לנישואין, גייר מי שהרבנים האחרים
סירבו לגייר, ועוד. השנה, לפתע, הפך את עורו, והחל
משתולל בפיסקי־הלכה כאילו היה פארודיה ישראלית
של האיית-אללה רוח־אללה חומייני.
מה גרם לכך?
הציניקאים שיערו כי גורן מבקש לעשות צרות
למימסד המפד״ל, ששוב לא רצה למנות אותו לתקופת־כהונה
נוספת. אחרים טענו כי הרב הראשי רצה ליטול
לידיו את היוזמה, אחרי שמועצת־גדולי־התורה של אגודת-
ישראל, באמצעות איש־המדיניות של השנה אברהם
שפירא, השיגה הישגים מופלגים למען הכפייה הדתית.
בבחינת ״קינאת רבנים תרבה כפייה״.
כך או אחרת: גורן הצליח ליצור משבר המור
ולגרום לעימות ישיר בין העיקרון הדמוקרטי של מדינת־חוק
ובין העיקרון התיאוקרטי של מדינת־הלכה. אחרי
שחומייני הקים ״רפובליקה איסלאמית״ באיראן, ובשעה
ש״האחים המוסלמים״ ודומיהם משתוללים במצריים וב סוריה,
נראה כאילו מבקשים ״האחים היהודיים״ להביא
להקמת ״רפובליקה הלכתית״ בישראל.
השתוללותו של גורן, שגרר אחריו גם את עמיתו-
יריבו ה״ספרדי״ ,עובדיה יוסף, החלה כאשר השניים
התערבו במישפטו של שר־הדתות לשעבר, אהדון אכו־חצירא,
וקבעו כי אסור ליהודי לשמש כעד־מדינה. אבו־חצירא,
שלא הוסיף כבוד לדת־ישראל, נכשל בנסיונו
להקים מיפלגה דתית חשובה חדשה, והמחנה הדתי כולו
הובס בבחירות, בהפסידו רבע מכוחו. אך הנסיבות
הפוליטיות הגבירו את כוח־המיקוח שלו.
כל אותו זמן שבתו החיים הדתיים האמיתיים. לא
נשמע קול דתי בזכות המדוכאים והעשוקים בישראל
ובעולם. תשמ״א הוכיחה שוב כי אי־הפרדת הדת מן
המדינה מנוונת ומשתקת קודם כל את הדח עצמה.

ה כנ ס ת
הכנסת התשיעית סיימה את כהונתה בסידרה של
סקנדלים חסרי־תקדים.
בראשית תשמ״א הזדעזעה הארץ כאשר נרצח בדם
קר חבר־הכנסת הבדואי, חמאד איבו*רביע, שסירב
לפנות את מקומו על פי הסכם־רוטציה. ברצח נאשמו
בניו של הבא אחריו ברשימה, השייח׳ הדרוזי ג׳כר
אלי־ מועדי — שתפס מייד את המקום שהתפנה בכנסת.
היה זה שיא חדש בתולדות בית־המחוקקים.
הצטרף אליו שיא אחר: בפעם הראשונה הרשיע
בית־המישפט חבר־כנסת בכך שהשיג את מקומו בדרכי-
נוכלות. שמואל פדאטו־שרון, שנוכחותו בכנסת
זיעזעה את דעת־הקהל בארץ ובעולם, הורשע, הושעה
על־ידי ועדת־הכנסת, ואיבד את מקומו בבחירות.
באותה שעה הושג גם שיא שלישי: בפעם הראשונה
בתולדות המדינה הואשם שר בלקיחת־שוחד, וזוכה
״מחוסר־הוכחות״ .אהרון אכן־חצירא, שהשיג שיא
עגום זה, הועמד למישפט שני, על רקע חמור עוד יותר.
איש לא ביכה את הכנסת התשיעית, אך למחרת
הבחירות לא עלז איש לקראת הכנסת העשירית. טובי
הכוחות הפרלמנטריים נעלמו מתוכה. את הספסלים תפסו
שני גושים של עסקנים אפורים. הרמה האינטלקטואלית
ירדה כימעט לאפס, הוויכוח הפרלמנטרי נדון להתנוונות.
הדבר בלט מייד כאשר ניגשה הכנסת לאיוש המישרות
הבכירות שבה. הדבר ארך שבועות וחודשים, והתוצאות
היו עגומות.
לתפקיד יו״ר הוועדה החשובה ביותר בכנסת (אולי
מילבד ועדת־הכספים) ,ועדת החוקה־חוק-ומישפט, האח ראית
לרוב החקיקה במדינה, התמנה ח״כ טרי לגמרי,
מישפטן מתחיל שלא זכה עדיין בתואר עורד־דין. ח״כ
אליעזר קוראם, מס׳ 36 ברשימת הליכוד, דמות אלמונית
לחלוטין, זכה במישרה, פשוט מפני שלא נמצא מועמד
אחר מקרב הליכוד.
אך עלה על הכל המינוי המרכזי. תפקיד יו״ר הכנסת
נמסר לאדם שעמיתיו בכנסת התייחסו אליו, עד כה,
בחיוך סלחני: מנחם סבידור, איש הליברלים, שנודע
בעיקר בזכות כישרונו כמנצח על שירה־בציבור וכזמר
בצמד עם אשתו, וגם כמשמיע נאומים לאומניים נבובים
וקריאות־ביניים קיצוניות.
היתה זאת בחירה צודקת לפחות מבחינה אחת:
סבידור אכן מייצג את דמותה של הכנסת העשירית.
היא בלטה כבר מתחילתה בחוסר־הרצינות של עבודתה.

מ שפלו

תוסיה־נהן: הגנה

תשמ״א היתד, שנה קשה למישפט הישראלי. הוא סבל
כמה מכות קשות, שפגעו בתדמיתו.
שני נאשמים שהורשעו ברצח ושנידונו לפני כעשר
שנים למאסר־עולם הצליחו סוף־סוף במילחמתם העיקשת.
מישפטו החוזר של סלומון אבו ייפתח בימים הקרובים
בבית־המישפט המחוזי בתל-אביב, אחרי שסניגוריו החדשים,
זוג עורכי-דין זלמן ונחמה סג״ל, הצליחו
לשכנע את בית־המישפט העליון שיש ראיות חדשות
המצדיקות מישפט חוזר. למרות התנגדות היועץ המישפטי
ציווה נשיא בית־המישפט העליון, השופט משה לנדוי,
להורות על מישפט חוזר, הראשון מסוגו במדינת־ישראל.
חברו לכלא של אבו, עמום כרנס, הנאבק גם הוא
לניקוי שמו מרצח רחל הלר הצליח להביא לדין שניים
מחוקריו במישטרה, עורך־הדין שאול מרקוס והקצין
משה אלבז. אם יורשעו השניים בעדות־שקר, יחליט
היועץ־המישפטי, כנראה, על מישפט חוזר גם לברנם.
בשנה זו גם הצהיר השופט בדימום שלמה לוונברג,
שנפטר בינתיים, כי מחמת לחצים פוליטיים ועדתיים
מתמנים שופטים שאינם ראויים לכהונה. החל במיתקפה
זו נשיא בית־המישפט העליון בדימוס, השופט יואל
זוסמן, שאמר דברים כדורבנות על מינויים ליקויים.
בשנה זו גם הכנים הסניגור הנודע, אליהו קידר,
סיגנון חדש לבית־המישפט. באולם המישפט, בעת דיון
בפני השופט דויד כר־אופיר, כינה הסניגור את אנשי
התביעה ״אידיוטית, מגמגם ומקרטע״ .מילים כאלה טרם
נשמעו בעולם המישפט הישראלי, המבוסס על המישפט
האנגלי האלגנטי והמאופק.
מבית־המישפט העליון יצא לגימלאות אחד מענקי
בית־המישפט העליון, איש־המישפט של תש״ם, השופט

חיים כהן.

שירה בציבור

מול הידרדרות זו עמד כצוק איתן אחד מסמלי ה יציבות
והסיגנון הישן בבית־המישפט, עורך־הדיו הירו שלמי
הוותיק שלמה תוסיה־כהן. הפרקליט, יליד
סוריה ובן למישפחה מרובת־ילדים, הצליח בכישרונו
וחריצותו להגיע כבר בשנות ה־50׳ לכהונת שופט מחוזי
בירושלים. אחר-כך יצא לזירה הפרטית ומאז, מזה יותר
מ־ 20 שנה, אפשר למצוא את שמו כימעט ליד כל מישפט
חשוב בקובץ פיסקי־הדין של המדינה.
הרבה הלכות מישפטיות חדשניות נקשרות לפיסקי״דין
שבהן הופיע הסניגור וטען את טענותיו מאירות־העיניים.
גם השנה היה הוא החוט המקשר בין שני המישפטים
המרכזיים של תשמ״א מבחינה ציבורית. יחד עם עורכי־הדין
יצחק לאלו ואמנץ זיכרוני הופיע במישפט
שבו היה הנאשם הח״כ-לשעבר שמואל פלאטו־שרון,
שהורשע במתן שוחד בחירות. ויחד עם עורך־הדין רם
כספי וסוללה נכבדה של סניגורים נוספים, ייצג את
השר אהרון אבן־חצירא, אשר זוכה השנה במישפט
אחד מאשמת קבלת־שוחד. נגדו עמדו בגבורה פרקליט־מחוז־ירושלים,
מיכאל קירש, במישפט פלאטו, ופרקליט-
המדינה גבריאל כף יחד עם קירש, במישפט אבו־חצירא.
מאפיין
נוסף של תשמ״א היה בית־המישפט־הגבוה-
לצדק, הממשיך להיות כלב־שמירה של הדמוקרטיה,
ואשר אליו פונה כל מי שחושב כי נפגע על-ידי המערכת
השילטונית. בסוף השנה פנה אליו השר אהרון אבו־חצירא,
שטען כי יש להסיר שנית את חסינותו, בטרם
יידון מישפטו הנוסף, העומד להתברר לפני השופטת
ויקטוריה אוסטרוכסקי־בהן בבית־המישפט המחוזי
בתל־אביב. הארכיאולוגים, הטוענים כי נפגעה זכותם
להמשיך בחפירות בעיר־דויד בירושלים, בעיקבות צו
להפסקת־החפירה שהוצא נגדם על-ידי השר זבולון
המר, הלכו באותה דרך. הם זכו בהחלטה מהדהדת
של השופט לנדוי, שקבע כי אין במדינה כל מעמד לפסק-

ההלכה של הרב הראשי.

ב ט חו ן
שתי הפעולות, שבהן הדהים צה״ל בתשמ״א את העו לם,
בוצעו מן האוויר.
הפצצת הכור הגרעיני העיראקי, ליד בגדאד, עוררה
ויכוח מדיני סוער בעולם ובארץ. אך לא היה ויכוח
על הרמה הצבאית של המיבצע. היתד, זאת פעולה
צה״לית אופיינית: מכודמנע מפתיעה, מדוייקת ונועזת,
שבוצעה כמו פעולה כירורגית סטרילית.
שונה לגמרי היה אופי הפעולה השנייה: הפצצת מיש־דדים
של אירגוני־אש״ף בלב ביירות. הפגיעות היו מדויי־קות
גם הפעם, אך הנשק היה רחוק מלהיות סטרילי: בין
300ל־ 600 אזרחים, גברים, נשים וילדים, נהרגו ללא־אב*
חנה. הנזק בעולם היה לאין שיעוד גדול יותר מאשר כל
תועלת שיוזמי המיבצע ביקשו להשיגה.
הטבח בביירות עורר בעיות מוסריות עמוקות — אך
לא נערך על כך שום דיון צבאי נוקב. מחדל זה היה
אחד הסימנים המדאיגים ביותר בצה״ל של תשמ״א —

אחרי 34
חודשי נהיגה
אלפי נהגים
נהנים להתניע
מכוניתם ,
במצברי גולד

המצבר האמין
ביותר בעולם.

* ללא טיפול
*ללא הוספת מים

לרכב פרט•

וודש•^

#מויות
סוכני לישראזו:

סוחיס ([3111£

הפצה תלאביב והמרכז:

* ללא קורוזיה
*מצבר סגור
36 חודשי אחריות
פ רו רטה

סוכנויות• יבוא

בעבז1

תל־אביב,רח׳ לינקולן ,19 טל ,03-284976 .ת.ד 884

חשמל שמשון ,334033 מוסך אורי 337426 861 זיק אור , 253802 היימליך יעקב ,331817 חשמל יעקב ;333465 מגדל שלום , 650984
פולקסווגן מוסד הדרום ,832268 מוסך חושיה פולקטווגן , 336825 פולקטווגן סליקם , 331823 מוסר אריה מגרשי התערוכה .441084
בת ים: עוזי שחמרוב . 862536 חו לוג אזור התעשיה עוזרי משה . 803265 יפח מוטקה , 832859 ברעם , 831654 אלי את אלי .821463
ראשה לציון: המתנמו 941647 רחובות ׳:טבנואור 51484־ .054 פולקסווגו רבב הנגב 51650־ .054 רמלה; מאור 054-25094 גדרה: קרני אוד
בתחנת סונול 91877־ 055 אשקלון: תלמי הנגב 97311־ .051 בני ברק: אור נע ,774236 מיכה במוסך ביג .708096 פתח תקוה: פסח הלר .912977
נפר סבא: הוד השרון רמות השבים-,בן ארי שרת 8־31387־ .052 אזור נתניה: יורם רז, נפר ויתקין 96804־ ,053 טכנואור חשמל אורי 38013־.053

הפצה באר שבע והדרום:

חשמל ״שאול״ אזור התעשיה כביש חברון 35111־ .057 חשמלאים מורשים: מוסר ברעם פולקסווגן 72011־ ,057 איציק חלקי חילוף
74045־ ,057 מוסד הנאמן פולקסווגן 77195־ ,057 פולקטווגן ריטס 71744־ ,057 המניע צומח גילת 83424־ ,057 עוזי צומתקס טינה 81868־.055

הפצה חיפה והצפון :
מצברי גולד חיפה גולדנר, המגינים 533293 100־ ,04 חשמלאים מורשים חיפה והצפת: אור חדש ,728655 אוטואור , 666922 מוסך ארי ,724374
לפשיץ , 524148 מרויץ , 669710 פיקס אור ,720371 רם אור , 643737 מוסר תלפיות , 674977 אלט שולר תל חנן .231127 טנעע: עציון .932062

ענג: זרם הגליל .913306 פרדס חנה: כהן שמיר 79407־ .063 בנימינה: אודי את בני בתחנת פז 61216־ .063 חדרה אלקטרו רכב 26200־063
ברונו גולדשטיין 2268 5־ .063 נצרת: בודג׳נה יוסף 56438־ ,065 מוסד הצפון פולקסווגן 7 2046־ .065ע פולה: קואופרטיב התבור 93506־.065
נפר תנור: מוסד צפת 67702־ .067 צפת: אוטוטטרט 31142־ .067 יסוד המעלה: מוסר יסוד 37200־ .067ק רית שמונה: פולקסווגן רכב הבשן
40939,־ ,067 קואופרטיב גליל עליון 40713־.067
הפצה ירושלים. :גוטמן דוד אזור התעשיה תלפיות 781818־ ,02 לוינסון צבי בתי אונגרים 283110־.02

מ צי פויי קי ר

׳יו ״ .11:1י1 !.

1•:ן 1י׳ן?8ן זו׳ ן ויי|¥

׳• 11-י

,י!1: 1

׳ 1 ׳51

__ מזקורל
צי פוי קי רמר הי ב
ך ״ -עםתח רי ט ב דו גמת עץ ה מו כן ל צ בי ע ה לפי טעמך.

__ אוסלו עץ

1ון ן! 1ן! •1
] 111ן • 11

צי פוי קי רמר הי ב
לבעלי טעםב עי צו ב.
ת״א, רח׳ הפטי ש ( 4פינת הרצל <3 )125

טל 821795 :
פתוח9.30 18.00 יום ו׳ 8.00־13.00

דיזנגוף 190ת״א
מזמין את הקהל הרחב

מרתף

לתערוכתו החדשה של

גד אולמן

״ ספרים 1 /1״
הפתיחה 5 30.9.81 20.30 למש!־־ שבועיים)
טרתוז ״ ליריק ״ פתוח יום יום (כולל מוצ״ש)
עד 11.00 בלילה.

(המשך מעמוד )45
לא פחות ממישפטו הצבאי המתמשך של מי שהיה מפקד
המישטדה הצבאית, תת־אלוף ברוך ארבל, באישום על
שחיתות.
האיש האחראי לשני המיבצעים היה, כמובן, מפקד
חיל־האוויר, האלוף דויד עברי. הוא היה איש־הבי־טחון
של תשמ״א.
איש־הביטחון של השנה הקודמת, רפאל (״רפול״) איתן,
כיהן במשך מרבית השנה כשר־הביטחון־למעשה, ובתקופה
זו חלה החמרה ניכרת בהתנהגותו של צה׳׳ל בשט חים
הכבושים, בניצוחו של האלוף דני מט. רפול ניצח
גם על מילחמת־14־הימים בין ישראל ואש״ף — שהחלה
ביוזמתה של ממשלת־ישראל, ושנמשכה באמצעות הפגזות
והפצצות. למיתקני אש״ף נגרמו נזקים, אך אין
ספק שאש״ף יצא מן המיבחן כמנצח: הוא הניס אלפים
מתושבי היישובים הישראליים בצפון, והוא זכה בשביתת-
נשק אשר הביאה לו, בפעם הראשונה, מעמד בינלאומי
ככוח לוחם מוכר. העמדת־הפנים של ממשלת־בגין, כאילו
שביתת־הנשק נערכה עם הממשלה חסרת־האונים של
לבנון, עוררה רק לעג.
באותה שעה נחלה ישראל מפלה מדינית גם במיל-
חמתה הקצרצרה עם סוריה. אחרי שהנוצרים בצפון־לבנון
פתחו במיתקפה על העמדות הסוריות, בלי ספק בתיאום
עם ישראל, השיבו הסורים בהתקפת-מחץ, שכירסמה עוד
יותר במובלעת הנוצרית המצטמקת. צה״ל חש לעזרת
הנוצרים והפיל שני מסוקים סוריים. כתגובה על כך
הציבו הסורים טילי נ״מ משני עברי הגבול הסורי־לבנוני.
למרות נאומי־הבחירות הלוהטים של מנחם
כנין, נשארו הטילים בסוף השנה במקומם.
שילטונו של רפול הסתיים כאשר נכנס למישרד־הבי־טחון
שר חדש, איש־השנה תשמ״א, שהפך מייד בום.
אך כאשר נסע אריאל שרון לארצות־הברית, הסעיר
רפול את נשיא־מצריים בנאום חסר־תבונה ׳,שבו הטייל
ספק ביציבות המישטר של אנוור אל־סאדאת ובעתיד
השלום עם מצריים. מאחר שמנחם בגין עמד על כך
שרפול יסיים את כהונתו רק בשנה הבאה, נאלץ שרון
להשלים עם תעלול זה של הרמטכ״ל, שאינו אהוב עליו.
נסיעתו של אריק לארצות־הברית היתה קשורה ברע יון
מדיני״צבאי, שעורר תיקוות ודאגות עמוקות — בהתאם
לנטיות המשקיף .״ההסכמה האיסטראטגית״ בין יש ראל
וארצות־הברית, שתוכנה נשאר לוט בערפל, עלולה
לכפות על צה״ל מרות אמריקאית עקיפה, להפכו חלק
במערך שנועד לשרת אינטרסים שאין לישראל קשר
איתם. בצורה מוזרה היתה זאת ישראל שלחצה בכיוון
זה, ואילו ארצות־הברית נענתה רק באי־רצון, כתשלום
עבור הסכמה ישראלית להספקת מטוסי-ביון משוכללים
מסוג אייווקס לערב הסעודית. מטוסים אלה יגבילו ביותר
את כושר־הפעולה של חיל־האוויר הישראלי, שכבר הוגבל
בצפון על-ידי הימצאות הטילים הסוריים בביקעת-
הלבנון.

כלכלה |

עי תונו ת

״חופש״העיתונות הוא עניין חמור מדי מכדי להשאירו
בידי העיתונאים כך ניתן היה לקבוע השנה, תוך
שינוי האימרה הידועה שנאמרה על המילחמה והגנרלים.
ואכן, על העיתונות הישראלית איימו השנה סכנות,
העלולות לסכן את עצם קיומה בשנים הקרובות.
פתח בהתקפה שמואל תמיר, שר״המישפטים, אשר
הספיק להעביר בכנסת, בטרם סולק מהחיים הפוליטיים,
חוק לחיסול חופש-העיתונות, שהתעטף באיצטלה של
חוק ההגנה על הפרטיות. בעזרת שונאי העיתונות וה־חוששים
מפניה, השולטים בכנסת, הועבר חוק זה בחי פזון.
מול הדחפור של תמיר נכנעו עורכי-העיתונים,
שהסתפקו בכמה תיקונים להצעת־החוק המקורית. החוק
שהתקבל הוא חמור מאין כמוהו, ואין כדוגמתו בשום
מדינה דמוקרטית בעולם. בתשמ״א לא הופעל, ויתכן
כי רתיעת הציבור מפני חיקוק דראקוני זה תמנע את
הפעלתו במלוא עוצמתו ההרסנית גם בעתיד, כפי שאכן
קרה בעבר לחוק לאיסור לשון־הרע, שנחקק לפני 16
שנים.

אייזנברג:

הכלכלה הישראלית ידעה השנה טיפוס חדש של
איש־עסקים: מיליארדר יהודי בעל עסקים חובקי-עולם,
המשקיע מכספו כדי לרכוש השפעה פוליטית בישראל,
והמשתלט בעזרת הכסף על חלק מן המערך השילטוני.
כזה היה איש-המיסתורין שאול אייזנברג, יהודי
שפרח ביפאן דווקא, ושעסקיו פזורים ברחבי העולם. הוא
שיגשג גם בישראל, כאחד הפרוטקציונרים הגדולים של
פינחס ספיר המנוח ושילטון מפא״י, שחקקו חוק מייוחד
כדי לשחררו ממס־ההכנסה. בינתיים השתלט אייזנברג
על חלק מן המיפלגה הליברלית בליכוד. אנשי־חסותו
קיבלו לידיהם מישרד ממשלתי שלם (מישרד־התיירות)
במיגזר שבו יש לו עסקים רבים• תוך כדי כך תיכנן
להקים אימפריה תיקשורתית, על-ידי הקמת שבועון ויומון
והשתלטות על הטלוויזיה המיסחרית.
אייזנברג לא היה היחיד מסוגו. ני סי םגאץ, איש-
עסקים ובעל־קאזינו בשווייץ, הלך בדרך דומה, מימן את
מיפלגת תמ״י החדשה, המחזיקה עתה בשני מישרדי-
ממשלה חשובים (מישרד־הרווחה ומישרד-ד•,קליטה) .אחרים,
פחות מפורסמים, אך לא פחות יעילים, פועלים על פי
שיטות דומות.
מעולם לא ידעה המדינה ״ממשלה של מיליונרים,
למען מיליונרים ובאמצעות מיליונרים״ ,כמו זו — כש-
עסקנים אפורים, בעלי רמה ירודה, מכהנים כשרים
וכבאי־כוח אישיים של אילי־הון.
אולם אותה ממשלה (וקודמתה) השיגה הישג ניכר
בנסיונה לרכוש את לב השכבות התחתונות, המקופחות
ביותר בחלוקת ההכנסה הלאומית. שר־האוצר, יורם
ארידור, הפתיע אח המדינה כולה כאשר הפך על פיה
את הקערה של קודמיו, שימחה א ר לי ד וייג אל הור־ביץ,
ושיחד את ההמונים במכשירי-טלוויזיה מוזלים
ובאביזרים דומים. שיטתו, שהחזירה למשק מידה רבד,
של אופטימיות, עזרה להנחיל לליכוד בתשמ״א את
הניצחון בבחירות, אך פירותיה האחרים יעמדו במיבחן
רק בתשמ״ב.
את הבדיחה הכלכלית של השנה סיפק ידידו ואיש־אמונו
של מנחם בגין, יעקוב מרידוד, שפוצץ ערב
הבחירות פצצה משלו: המצאה מיסתורית, שבה ביקש
לפתור את כל בעיות האנרגיה בעולם. הוא גם הכריז
שהפריך את תורתו של אלברט איינשטיין. איש לא
התייחס אל הדברים ברצינות, מילבד הבורים היותר־פרימיטיביים,
אך הבדיחה נשארה בעינה. שלושה חודשים
אחרי ההכרזה המרעישה, עדיין לא גילה מרידוד את
מהות המצאתו — וגם לא את המדענים המיסתוריים,
שעליהם הוא מסתמך.

לוויא: סק!פ על מפית

סכנה חמורה זו מתמגדת לעומת סכנה קטלנית ש הסתמנה
השנה באופק: הקמתה של טלוויזיה מיסחרית,
שתנתק את העיתונות החופשית מצינור־החיים שלה —
הפירסומת, המקיימת אותה מבחינה כלכלית. בכך תאפשר
לממשלה להשיג שלוש מטרות מקבילות: יצירת שופר
שיעמוד לרשותה, העשרת הפרוטוקציונרים שלה אשר
יזכו בזיכיון, והכנעת העיתונות.
מנחם כגץ לא הסתיר את שינאתו לעיתונות החופ שית׳
בסוף השנה הכריז עליה מילחמה בנאום שנשא
בארצות־הברית, שנועד לאסוף כספים להקמת יומון מטעם
הליכוד.
תשמ״א לא הצטיינה בסקופים מרעישי-עולמות. רק
פעם אחת חדר סקופ עיתונאי למרכז החיים הציבוריים
— אך היד, זה סקופ שיקרי, שפורסם בחו״ל• השבועון
הצרפתי ל׳אכספרס פירסם ידיעה, מפי מודיע אלמוני
שנמנה עם מקורבי שימעץ פרם, שלפיו מימן הקבלן
השנוי־במחלוקת, בצלאל מיזרחי, ידידם של ראשי
הפשע בארץ, את הגנתו המישפטית של יצחק רבץ.
הידיעה הופרכה והוכחשה על-ידי השבועון.
מקורבי־פרם הצליחו גם בהדלפות אחרות, כגון הידיעה
על פגישתו הסודית־כביכול של שימעון פרם עם חסן
ה ־ ,2מלך מארוקו. ההדלפה היוותה מעילה באמון.
העולס הזה הוסיף השנה לרשימת־הסקופים שלו. בין
השאר: הודעה מראש על כוונתו של מנחם בגין לערוך
בחירות בטרם־עת ! תשקיף על כוונתו של יוסף בורג
לפטר את מפכ״ל המישטרה, הרצל שפיר; הידיעה
כי מוסדות־המדינה דנים מחדש בסכנה הכרוכה בכור
הגרעיני העיראקי ליד בגדאד, כמה שבועות לפני הפצ-
צתו ! הידיעה על המכה המוחצת אשר ירדה על הבנקים
בעיקבות השיטות הבלתייכשרות בענף היהלומים. גם
עיתונאים אחרים פירסמו סקופים לא־מעטים. אך אף אחד
מהם לא שינה את מהלד־המאורעות של השנה.
תופעה שהתבססה ושהתרחבה השנה בעיתונות היתה
שיטת מדורי־הידיעות האישיים, שבהם מסרו עיתונאים
מחפשי־סקופים ידיעות בילעדיות בצורה פיליטונית. אל
מייסד ג׳אנר זה, דחום בידע בדבר, הצטרפו אמלץ
דדקדר בהארץ ואמנון אברמוביץ במעריב -שהשיג
הישג אישי מיוחז״במינו: פירסום מדור בעל דיעות
שמאלניות-קיצוניות בעיתון שהפך השנה בעריכתו של
שמואל שדיצר ימני־קיצוני-קיצוני.
עיתונאי שגרם לפרשה אחרת היה אורי דן, איש-
מעריב וידידו המסור לחייט-ולמוות של איש-השנה אריק
שרץ. אחרי הפצצת הכור ליד בגדאד פירסם דן פרטים
סודיים על המיבצע, וכך עשו גם אחרים. ראש־המוסד
נקט אז צעד חסר־תקדים, העניק ליומון הארץ
ראיון בילעדי, שבו התלונן על פירסום סודות אלה. דן
הגיב בפירסום הטענה כי ראש־המוסד העניק ראיון בלי
רשות, ושננזף על כך על-ידי מדחם גדיל׳ שראה בהת ערבות
זו, ובמגעיו של ראש־המוסד עם שימעץ פרם,
התערבות במערכת־הבחירות. הדבר הוכחש רשמית, ו מעריב
פירסם התנצלות בלתי־רגילה. יחסיו של דן עם
העיתונות היו, בסוף תשמ״א, נתונים בספק חמור.
בין העיתונאים החוקרים בלט איש ידיעות אחרונות
מרדכי דילת. אחרי שחשף את שערוריית בית־הלוחם
בחיפה, ואת שערוריית בית־היולדות בכפר־יסבא -חשף
בסוף תשמ״א את המניעים לניסיודההתאבדות של שוט רת,
פירסום שגרם לחקירה רישמית ולמהפכה בצמרת
המישטרה בצפון.
אך איש־העיתונות של תשמ״א היה, בלי ספק, אדם
שעיסוקו העיקרי בציור קאריקטורות. רעדן לוריא,
לשעבר העורך הגראפי של העולם הזה, יורד שהגיע
להישגים מרשימים בחו״ל. הוא כתב של כמה עיתונים,
וביניהם היה העיתון הגרמני הימני־הקיצוני די ולנו של
איל־ההון הלאומני אכסל שפרינגר. כאשר סבר מזכיר-
הממשלה, אריה דאור, באמצע תשמ״א, כי ימיה של
ממשלודהליכוד סופרים, ביקש מלוריא לסדר לו עבודה
בעיתון זה. לפי טענת לוריא, נתן לו נאור לשם דוג מה
סקופ, שאותו רשם על מפית של נייר בנמל־התעופה.
היה זה דיווח סודי של מוסדות ישראליים על שיחה של
הקאנצלר הגרמני, הלמוט שמיט, עם הנשיא האמ ריקאי
דאז, ג׳ימי קארטר. כאשר הסתכסך לוריא עם
די ולט וגם עם נאור, הוא פירסם את הסיפור כולו —
ובסוף השנה החליט היועץ המישפטי לממשלה להעמיד
את נאור לדין מישמעתי.

גלהיתרונותהטופסשל״אופל״
והרנה דונהיות*:
אופל קדט ׳82מ אחדת בתוכה חידושים רבים ומפתיעים.
יחד עם זאת תמצא בה את מבחר היתרונות הידועים של ׳׳אופל״:

יותראמינותוחסכיז

יותר נטיחת

״קדט״ מעניקה הגנה מירבית ל־ 5נוסעים מבוגרים. השילדה
שלה כוללת ״אזורי מעיכה״ מיוחדים מלפנים ומאחור אשר
חושבו על ידי מחשב מיוחד. במקרה של תאונה נשאר תא
הנוסעים שלם. שתי מערכות בילום עצמאיות ומגבר בלם —
מבטיחים יציבות ובלימה בטוחה׳ .

ל״קדט״ מנוע חזק עם הנעה קדמית. חלק מהדגמים מצויידים
בגל זיזים עליון עם כיוון שסתומים אוטומטי. יתרונות אלה. ,
יחד עם עיצוב אירודינמי מיוחד מביאים לצריכת דלק
חסכונית .

יותר נוחת

יתו דגמים

ב״קדט״ מושבים אורטופדיים, מרחב פנימי בשפע ומערכת
שעונים ומתגים המאפשרים קליטת אינפורמציה מהירה
ונהיגה קלה.

לבחירתך ״קדט״ ׳82 עם מנוע 1200 או 1300 סמ״ק, עם תיבת
הילוכים רגילה או אוטומטית ועם 4או ׳5דלתות(״סטיישן״).
״קדט״ 82׳— המכונית הנותנת לך יותר ״אופל״.

לבחירתו גם

ליאו גולדברג בעיים

חשרד ראשי: תל-אביב,דרך פתח תחווי 86
טלפון .284111 ויפיס !וברס בבל הארץ

ג\לח>זיה

מסין ויבין: האש

אחרי שלוש שנות בצורת יצירתית, הצליחה הטלוויזיד.
הישראלית להתעלות השנה מעל לתהליך הדיכוי ה פוליטי,
ולהביא לצופיה יצירות-מופת טלוויזיוניות, שאינן
נופלות באיכותן מכל סידרת־טלוויזיה מייובאת.
הסידרה עמוד־וזאש, שערך והפיק יגאל לוסין, במשך
יותר מחמש שנות־עבודה, הצליחה לרתק במשך 19
שבועות רצופים את צופי־ה,טלוויזיה, שעקבו אחרי המאמץ
ההיסטורי שקדם להקמתה של מדינת־ישראל. הסידרה
עוררה כימעט בכל אחת מהאפיזודות שלה ויכוחים
פומביים, ולעיתים אף קולניים. עמוד האש היה תעודת-
בגרות יצירתית של הטלוויזיה הישראלית.
מי שחשש שמא תגיע אחדי השיא הנפילה —
התבדה. טכנולוגיות־צילום אלקטרוניות חדישות הפכו את
תשדירי־הבחירות של המיפלגות השונות במערכת־ד,בחירות
לדראמה, שריתקה אף היא את הצופים למסך הקטן.
אחרי הבחירות, המשיכה הטלוויזיה בתנופתה, כאשר
הקרינה את הנבחרים, סידרתו של חיים יכין, אשר
תיעדה בתישעה פרקים את הדראמה של הבחירות
לכנסת העשירית, ניתחה אותן באמצעים של תיקשורת
המונים -והיוותה ראי מדהים אך אותנטי לחברה ה ישראלית.
תשמ״א
היתה שנה של האטת הסחף, אשר איים על
רשות־השידור והטלוויזיה — סחף של לחצים פוליטיים
מצד הקואליציה, שאיימו על עיקרון־ הממלכתיות, כפי
שבא על ביטויו בחוק רשות השידור. למרבית־הפלא נתן
את ידו לבלימת הלחצים הפוליטיים המנכ״ל הנבחר מטעם
הליכוד, יוסף לפיד. דבקותו בעקרונות־הדיווח הביאה
לסידרה של עימותים חסרי־תקדים בינו ובין הממשלה.
האחרון בהם היה פרשת ארידור-שפיגלמן.
פיטוריו של חיים יכין מתפקידו כמנהל חטיבת-
החדשות, בסוף שנת תש״ם, לא הפחיתו מכוחה של
מחלקה זו. הגיבוי שהעניק לפיד, לכתבי הטלוויזיה, החל
בעמירם ניר, בעל הכתבה המפורסמת על מחדלי
ממשלת הליכוד ובאלישע שפיגלמן, בסיכסוכו עם
השר יורם ארידוו, הפתיע רבים.
הישג נוסף של הטלוויזיה היה בהסדר עם מפיצי
הסרטים ובעלי בתי-הקולנוע, שאיפשר להביא אל המסך
הקטן סרטים שנעשו לפני 10 עד 15 שנה, ולא סירטי
סינמטק, כפי שהובאו בעבר. הישג נוסף היה במימוש
האופציות הציבעוניות של הטלוויזיה. מחצית מהסרטים
שהוקרנו בסוף תשמ״א היו צבעוניים.
נראה כי התהליך בבלימת הסחף והלחץ הממשלתי
על הטלוויזיה יימשך בשנת תשמ״ב, עם שובם למסך של
כמה מהבנים האובדים, ביניהם ירון לונדון, מרדכי
(״מוטי״) קירשנבוים לתוכניות, ודן שילון ורון כן־
ישי למחלקת־החדשות.
אך אין ספק שהמאבק על עצמאותה של רשות-השידור,
ובעיקר הטלוויזיה, יימשך. כמה מד,איתותים ששולח
מישרד-האוצר מעידים על כוונת מישרד זה לשלוט
באמצעי־תקשורת מרכזי זה על-ידי השליטה בהזרמת
הכספים אליו.
תשמ״ב עשוייה להביא לחקיקה חדשה בשטח התיק-
שורת האלקטרונית, אם תמומש התוכנית הרת־הסכנה של
הליכוד להקים ערוץ שני ומיסחרי של טלוויזיה.

א שה

לא בלטו בתשמ״א צעירים רבים שהיו מוכנים לשחות
נגד הזרם, לעמוד על עקרונות בלתי־פופולריים, לסכן
ולהקריב למענם.
היו דרכים קלות יותר להתבלט. בקמפוסים הוסיפה
להשתולל הביריונות הסקנדליסטית של ״מנהיגי־סטודנטים״
מזוייפים, מסוגם של צחי הנגכי וחבריו. הם נתפסו
בזיופים גסים בבחירות, נכנסו לעימות על הנהלות
האוניברסיטות, שהחליטו לבסוף לשים קץ להשתוללות
של מיעוט זעיר בציבור הסטודנטים, שעלה לגדולה
תודות לאדישותו של הרוב.
דרך נוחה אחרת לפירסום היתר״ בסוף תשמ״א,
השיטה האופנתית של צעירים מבני עדות־המיזרח, ש התחרו
ביניהם בהצהרות על מילחמת־האחים הקרובה,
על נכונותם להשתמש בנשק כדי לחסל את האשכנזים,
וסיסמות נבובות דומות. בעיקבות הבחירות לכנסת העשירית
מצאו איומי־סרק זולים אלה אוזן קשבת וכותרת
מוכנה.
מחומר שונה לגמרי קורץ הצעיר שמאבקו עורר
השנה התפעלות רבה: גדי אלגאזי, חייל מצטיין,
שסירב לשרת בשטחים הכבושים, אחרי שחיילי צד,״ל
שם ירו השנה בתלמידים מפגינים ופצעו אחדים מהם,
ואחרי שנודעו פעולות רבות המתאימות יותר לצבא־דיכוי
קולוניאלי מאשר לצד,״ל.
גם בין מתנגדי־ד,כיבוש עורר מעשהו של אלגאזי
ויכוח נוקב, בעוד שבמחנה הלאומני הוא עורר זעם
ושינאה. אך איש לא יכול היה להתכחש לזקיפות־קומתו
של צעיר בעל־עקרונות זה, שנכנס שוב ושוב לכלא
הצבאי, שסבל ושד,תייסר, אך שלא נשבר. לבסוף נשבר
דווקא הרמטכ״ל, שהחליט קודם לכן להוכיח בפרשה זו
את החלטתו הנחושה שלא לסבול סרבנות מסוג מצפוני
זה. גדי אלגאזי שוחרר מצה״ל — אף שרצה להמשיך
ולשרת בו, ביחידה קרבית, בתוך גבולות המדינה.

לוסין

יכין

גוונו: קופיצה אל המוות

האשד, של תשמ״א לא היתה פמיניסטית סוערת.
גם השנה פיגרה ישראל בשטח זה אחרי רוב
המדינות המתקדמות. זכויות־האשה שוב נכבלו על-ידי
הסכמים קואליציוניים, שבעיקבותיהם קמה ממשלה שאין
בה אף אשד, אחת. גם בכנסת נשאר מיספר הנשים
דל ועלוב. שום דמות חדשה של מנהיגה לא בלטה
בחיים הציבוריים.
ישראל עדיין נתונה מבחינת זכויות הנשים,
בימי־הביניים. הדבר בלט בסוף השנה, כאשר שדרן
המופקד על מהדורות־החדשות בטלוויזיה הביע את דעתו
כי לגבי הנשים המגישות חדשות — להבדיל מן הגברים
— קובעת ההופעה החיצונית. מעטות המדינות המתקדמות
בעולם שבה יכול היה אדם בתפקיד ציבורי להביע
בתשמ״א דעה מעין זו.
בעוד שהמאבק על זכויות-הנשים לא העלה השנה
גיבורות חדשות, בלטו כמה דמויות שחיפשו ישועה
בכיוון הפוך — ב״חזרה בתשובה״ .שלוש נשות־בוהימה
בולטות, אורנה כנאי, רינה שני ואלונד! איינש־טיין
התפרסמו כהולכות אחרי אופנה זו.
הנשים פעלו בכל השטחים לצד הגברים. ואף אחת
לא בלטה השנה במייוחד כאשד, דווקא.
אך לקראת סוף תשמ״א ריתקה דמותה של אשה אחת
את תשומת־לבה של המדינה כולה. ריכקה גוכר,
״אם הבנים״ ,ששיכלה שני בניה במילחמת־ד,עצמאות,
ושבעלה הלך אף הוא לעולמו, הוסיפה להקדיש את כל
חייה להתנדבות. גם בגילה המופלג פעלה למען מושבים
הנתונים במצוקה ולמען מטרות חשובות אחרות. העיב
על חייה משבר מישפחתי טראגי. קרוב־המישפהה היחידי
שנותר לה — בתה חיה נוכו* — היתה מנוכרת ממנה,
וכך לא היתה לה כימעט האפשרות להיפגש עם נכדה
היחידי. במר ליבה הפילה את עצמה מחלון חדרה במעון-
הזקנים, ומתה במקום.
עם ריבקה גובר מתה, באופן סימלי, תקופה שלמה
— דרך*חיים, מערכת־אידיאלים וגם ראייה של תפקיד
האשה. אך למעשה מתה תקופה זו זמן רב לפני כן.
כאשר החליטה ריבקה גובר להתאבד, היא אך שמה מתחת
לתקופה זו את אות־הסיום.

צ עיר

אלגאזי: עקרונות ב נ לא

שפרו ת

ו׳ נחמן מבוסלב: הסוד

הספרות העברית היתה גם השנה דינאמית ורבת-
פעלים — אך במיקרה או שלא במיקרה, לא הניבה
השנה שום יצירה מקורית גדולה, אשר יכלה לזכות
את בעליה בתואר איש־הספרות של תשמ״א.
אולי ביגלל מחדל זה בלט דווקא אדם, שהלך לעולמו
לפני 200 שנה, ושאוצר יצירתו, המופלאה בתוכנה וב צורתה,
התפרסם השנה שוב: ר׳ נחמן מכרסלב,
שדבריו, מחשבותיו ויצירתו הספרותית פורסמו השנה
בעריכת פינחס שדה, תחת הכותרת תיקון הלב. למרבה
הפלא התגלתה יצירה זו לקורא של תשמ״א כמודרנית
מבחינת ההבעה ובאקטואליות מבחינת התוכן. רוחה ומו סרה
של אישיות נהדרת ויחידה־במינה זו יכלו לבייש
את רבני תשמ״א. העין הבוחנת גם גילתה ביצירה רמזים
ברורים לסודו של האיש הקדוש: שהיה הומו-סכסואלי.
מותו של יעקב שבתאי השנה, אחרי שדיוקנו
הופקע, בניגוד לרצונו, לצורך כרזודבחירות של תנועת-
התחייה הלאומנית, גרמה במאוחר להערכה מחודשת של
איש זה, שסיפרו זיכרון דברים התפרסם בשנה הקודמת.
לא היה ספק בכך שהוא נמנה עם השורה הראשונה
של הסופרים הישראליים.
להפתעה רבה גרמה העיתונאית-ו־,מבקרת הדה
בושם, בסיפרה ההר השלישי. היא הצליחה לתרגם
ללשון ספרותית מעודנת את תהליך גוויעתה של אחת
מהמושבות הוותיקות. במקביל לכך הצליחה לתאר באופן
תלת־מימדי את מצוקות־החיים של שלושה דורות של
נשים בארץ, סבתא -אם והמספרת. סיפרה נתקבל בקרירות
על-ידי הביקורת, אולי בגלל חשבונות אישיים.
ארץ רחוקה של המספר יצחק בן־נר, הביא בכרוניקה
ספרותית את הזעזועים שעברו על החברה
הישראלית בחמש השנים האחרונות (״המהפך״ ,ה״מומנ-
טום״ של אנוור אל-סאדאת והנטישה הסופית של הערכים)
.עמום קינן התמודד בסיפרו אל ארצך> ,אל
מולדתך בכישרון רב עם מערכת־היחסים שבין האנשים
החיים בישראל ובין הנוף המוחשי שלהם. מפתיע סיפרו
של המשורר חיים גורי מי מכיר את יוסף ג׳י?,
המתבסס על סידרת רשימותיו על הדמות המוזרה, שראתה
אור ביומון למרחב במחצית שנות ה־60׳ .הפתיעה גם
סופרת־ד,ילדים נורית זרחי, שסיפרה הילד והדוב,
הוא אגדה מודרנית לירית.
הכישרון הצעיר והחדש של תשמ״א היה וצחק
לאור, אשר סיפרו מחוץ לגדר הביא סידרה של סיפורים
קצרים ומעולים.
בשירה בלט סיפרו של מאיר ויזלטיר מבוא אל
הים, שהמחיש את תהליך התבגרותו של המשורר, תוך
ראייה שירית צלולה יותר של העולם המקיף אותו.
משוררת מעולה, שפירסמה השנה את קובץ ביכורי-
שירתה, היא המשוררת ד,ערביה ילידת-דמלה סיהאם
דאוד, שקובץ שיריה אני אוהבת בדיו לבנה הוא בוגר
ומגובש מהבחינה השירית, ושיריו מצליחים להביע ב אמצעות
מילים את היגון הפלסטיני, שקיומו נמחק
כימעט לחלוטין מן היצירות בלשון העברית. שני משוררים
צעירים נוספים, שביכורי שיריהם ראו אור השנה, ו-
שהתעלו מעל לכל האחרים, הם איש נצרת־עילית יצחק
וקנין, בסיפרו מה המשל הזה, ודן מינסטר, בסיפרו
תמורת ערב.
ענף ספרותי שבלט השנה היה ענף התרגומים. בלט
תירגום סיפרו של סטנדאל האדום והשחור, בידי יחו״
שוע קנז, שסיפרו מומנט מוסיקלי פורסם בשנה דד

(המשך מעמוד )49
קודמת. מצטרפים אליו תירגומו של חיים איזק לבחירתה
של סופי מאת ויליאם סטיירץ, ותירגומיו של
אריה אחרוני מבית־אלפא לספריו של שלום עליכם
מנחם מנדל, סנדר בלאנק וסטמפניו.
שנת תשמ״א הביאה לסגירתם של שני כתבי־עת:
מחברות בעריכת יהושוע קנז ויורם ברונובפקי, שהיה
כתביעת מעולה, ופרוזה, אשר עורכו יוסף קריים,
הודיע על סגירתו בראשית השנה הבאה.
תשמ״א המחישה את תהליך שקיעתו של דור־המלחינים
השני בישראל, ואת חוסר החיוניות היצירתית של מל חינים
כנועם שריף, בן־ ציץ אורגד ואחרים מבני
דור זה. השנה העלתה לבמה דור חדש של מלחינים,
שהבולטים ביניהם הם יוסי מר־חיים, אריק שפירא,
עידו אכרכייה ורץ קולטץ, שהצליחו להעניק ליצירה
המוסיקלית הישראלית, מימד חדש, מודרני, בעל
נימה אקטואלית, ולעיתים אף פוליטית וחברתית.
אחת היצירות הבולטות שבוצעו בארץ בשנים האח רונות
היתה יצירת המלחין הצעיר אריק שפירא
עילאבי, עילאבי, גירסה מושרת בערבית של השיר שחקי,
שחקי, לשאול טשרניחובסקי. יצירתו של שפירא
היא בעלת אקטואליות פוליטית־חברתית נועזת, והיא
מאחדת בקירבד, אלמנטים של תרבויות המערב והמיזרח.
בתשמ״א התעלה קהל־שוחרי המוסיקה מעל לרמת
עסקני-המוסיקה, כאשר במהלך ההתחרות על־שם אר־תור
רובינשטיין לנגינה בפסנתר, העדיף את הגיבור
של התחרות, הפסנתרן הבריטי כריסטיאן כלקשאו,
על פני החלטת חבר־השופטים, ועורר שערוריה רבתי.
המנצח ממוצא הודי, זוכין מחטח, המשיר זו
השנה ה־ 11 להתייחס לתזמורת ׳הפילהרמונית, שהוא
מנהלה האמנותי, כאל בן־חורג, והעדיף למקד את פעי לותו
המוסיקלית בתזמורות אחרות, בעוד ישראלים
רבים מנהלים תזמורות מעולות בעולם. מנהל אמנותי
אחר, העולזדמרוסיה רודולף ברשאי, נטש את האנסמבל
הקאמרי אחרי סידרה של חיכוכים, תוך שהוא מגשים
את נבואת המסתייגים מפניו, שאמרו, עם הגיעו ארצה:
״האנסמבל הקאמרי הוא לגביו רק תחנת־ביניים״.

ת>אל\רון
בתשמ״א היה התיאטרון הישראלי משול לרוח־רפאים
של עצמו. בלטו בו הצגות ראוותניות של מחזות שיקספיר,
דייסה של קומדיות קלילות מייובאות מברודווי, וניס יונות
מוגבלים להצדיק את הקידום האמנותי של התיאטראות
במחזות בעלי-ערך.
השנה ראתה את שקיעתו המהירה של תיאטרון באר־שבע
לאחרי זריחה קצרה, את הכוונות הטובות של עודד
קוטלד בהקמת להקה במסגרת פרוייקט נווה צדק את
השחיקה של סיגבון נולה צ׳לטץ, ואת הפיכת כל
התיאטראות לתיאטרון אחד שניתן לכנותו ״בימקאמרי״.
המחזאי ניטים אלוני לא תרם השנה מאומה.
יהושוע סוכול נכשל בנסיונו להתמודד עם הנושא של
״מילחמות היהודים״ ,בעוד שחנוך לוין הצליח לשמור
על הזיק האחרון במחזהו יסורי איוב.
למסכת הכשלונות של התיאטרון הישראלי בשנת
תשמ״א מצטרף ניסיון עקר של החוג־לתיאטרון באוני ברסיטת
תל־אביב לגלות את המחזאי האירי סמיואל
בקט, תחת להתמודד עם בעיות רלוונטיות של התיאטרון
הישראלי, אם כי סמכותה היצירתית של עדנה שביט,
במיסגרת האקדמית של התיאטרון, שבה למקום הראוי
לה. ירידתו מן הארץ של הבמאי הוותיק פיטר פריי
היתה סמל נוסף של התהליך הבולט בתיאטרון הישראלי,
המחסל את כישרונותיו ויוצריו.
נקודת־האור הבולטת ביותר היתד, השנה הצגתו של
השחקן אשר צרפתי בעיבוד סיפורו של פרנץ קפקא
מושבת העונשין, במיסגרת תיאטרון המדרגות.
יתכן שאת התרומה הנכבדת ביותר לניוון התיאטרון
הישראלי העניקה המועצה לתרבות ולאמנות, שהפכה את
התיאטראות למלחכי-פינכה, ד,משוללים מניע יצירתי כל שהו.
בריקנותו הזכיר התיאטרון הישראלי תשמ״א את
התיאטראות הממשלתיים במיזרח־אירופה, אלא שחסר בו
החן היצירתי של תיאטראות אלה.

ס פו ר ט

גדיקשט״ן 34 :בעולם

הטניסאי שלמה גליקשטיין 23 הוא ספורטאי
מם׳ 1בישראל. הספורטאי בעל מיבנה־הגוף הכבד,
המתאמן מאז גיל 10 על מיגרש הטניס ברמת־השרון,
הפתיע בהישגיו המרשימים לא רק בקנה־מידה ישראלי,
אלא בקנה־מידה בינלאומי. לאחרונה דורג במקום ד34-,
בדירוג המחשב העולמי, ובשנתיים האחרונות הוא דמות
מכובדת על מיגרשי-הטניס בעולם.
בתולדות הספורט הישראלי לא היה ספורטאי אחד
שהגיע להישגים עולמיים כמוהו, שהפכוהו גיבור הציבור
היהודי, בייחוד במערב־אירופה ובארצוודהברית. יהודים
מכל רחבי העולם נוסעים כדי לצפות במישחקיו. בין
הישגיו נמנים ניצחונות על טניסאים מהעשיריה הראשונה
והשניה בעולם.
שלמה גליקשטיין הוא הראשון שהעלה את ישראל
על מפת הטניס העולמי, ואין ספק שבזכותו פורח מרכז-
הטניס ברמת-השרון, שבוודאי יעמיד בעתיד טניסאים
נוספים, שיגיעו אף הם להישגים מרשימים. יורשו המייועד
הוא שחר פרקים /בן ,19 שגליקשטיין חוזה לו הישגים
גדולים.
גליקשטיין אינו סובל, כשאר הספורטאים, מחיסרון-

כים למימון עיסוקו הספורטיבי היקר. שתי חברות יש ראליות
מממנות אותו והוא נהנה גם מרווחים במישחקיו
בעולם.
שונה היה מצבם של שימשץ כרוקמן ( )23 ואיתן
פרידלנדר י 22 שהיו בשנה שעברה אלופי העולם
בשיט־מיפרשיות מדגם ,420 ושהפסיקו השנה להתאמן
בגלל חוסר-מימון. את מקומם של הבוגרים בענף ימי זה
תפסו האחים אדיר ואלדד עזרא בני ד,־ ,17 שהגיעו
השנה להישג מכובד כשזכו באוגוסט במקום הראשון
באליפות אירופה לנוער, באגם קומו באיטליה, במיפרשית
.420 אולם הצורך במימון כספי נכבד לאימונים, לציוד
ולנסיעות כדי לתחר בחוץ־לארץ מאיים עליהם, כמו על
קודמיהם בענף זה .״אנחנו מייצגים רק את ספורט-המים,
ולא את הספורט הלבן,״ אמרו חסידיהם, כשהם מביטים
בקינאה בהישגיו של שלמה גליקשטיין.

מ נו ת
בתשמ״א לא היו מהפכות בתחום האמנות, ועיקרה
היה בביסוס הישן והטוב, והיעלמות הדרגתית של הרע
והמכוער. משלושת האל״פים הגדולים בתחום הציור,
שהיקנו לישראל יוקרה בינלאומית — מרדכי ארדץ,
אביגדור א וייבא ויעקב:אגם — בלטו שני הראשונים
בהישגיהם, והעמיקו את יוקרת האמנות הישראלית.
ראש וראשון היה ארדון, האיש שהביא לישראל את
מסורת האמנות של הבאו־וזאוס, כשלימד באקדמיה
בצלאל וניהל אותה בשנים .1952—1940 השנה העניק
חווייה יוצאודדופן לעולם־ד,אמנות הבינלאומי, בתערוכת-
היחיד שלו בגלריה מס׳ 1בעולם, מרלבורו בנידיורק.
ציוריו של ארדון, היונקים ממסורת ישראל, מספר
הזוהר, מילדותו בישיבה ומאהבתו לכל סמלי הדת היהודית
והכתב העברי, המשובץ בכל עבודותיו, האירו את עין
הצופים בנושאים שדיברו ביותר ללב האמן הזה בעשור
האחרון: מיבצע אנטבה ומילחמת יום־הכיפורים. הוא
הנציח כל אחד מהם בטריפטיכון־ענק, שכבש את לבבות
הצופים. בסוף תשמ״א היה עסוק במיפעל־חייו. בבית-
המלאכה של גדול אמני הוויטראז׳ בעולם, במרחק של
שעתיים מפארים, יצר את הוויטראז׳ים הענקיים שיעטרו
את חלונות בית הספרים הלאומי בירושלים. יתכן שהם
לא יהיו פחות מפורסמים מהחלונות שצייר מארק
שאגאל לבית־הכנסת של הדסה בירושלים.
מיפעל-ענק נוסף שעשה ארדון, ושהושלם השנה,
היה ציור 20 שטיחי-קיר ענקיים, שיקשטו בקרוב את
קירות בית־החולים החדש שערי צדק בירושלים. סיפור
השטיחים החל לפני כשנתיים, כשד,וזמן ארדון לביתו
של מיליונר וסיפר לו כי חלומו הגדול הוא לצייר את
בריאת-העולם על-פני האגדה שבספר הזוהר. אגדה זו
מתארת כיצד באו כל האותיות לפני הקדוש-ברוך־הוא,
וביקשו, כל אחת להוד, להיות האות שבשמה ייברא
העולם. אותו סיפור זכה להיות מונצח על גבי עשרים
שטיחי-קיר שהמיליונר מימן את ייצורם, וארדון תרם
את הציורים שלפיהם הוכנו השטיחים. שטיחים אלה
סובבים עתה ברחבי ארצות־הברית, ויגיעו בקרוב ליש ראל,
למקומם הקבוע.
האל״ף השני, שהטביע את חותמו השנה על האמנות
הישראלית, הוא אביגדור אריכא. כמו ארדון, מחלק גם
אריכא את זמנו בין פאריס וירושלים. הוא הצייר הישראלי
היחידי שציוריו תלויים דרך־קבע באוסף המוסיאון החשוב
ביותר בצרפת, מרכז פומפידו בפאריס. אריכא בלט השנה
בשני תחומים: תערוכת־יוקרה במוסיאון העיר דיז׳ון,
וכהונתו כאוצר התערוכה של אחד מגדולי-האמנות של
כל הזמנים, דיאן אוגוסט אנגר, המוצגת במוסיאון
ישראל בירושלים. רק אמן כמו אריכא, הרשם המעולה
ביותר בישראל, יכול היה להתמודד עם משימה זו, לערוך
עבודת-מחקר במשך שנתיים ולהציג את עבודות אחד
מגדולי הציירים והרשמים של המאה ד 19 בתערוכת
״אמנות ישראלית מ 1920-עד 1980״ ,שהוצגה הקיץ
בג׳ואיש מוזיאוס בניו־יורק, היד, אריכא היחיד מכל שאר
האמנים שזכה בחדר נפרד משלו לתצוגת ציוריו.
בין הפסלים בלט יופי בראל בפסלי גבם. הוא
הביע מסר חברתי עמוק, יחד עם ערכים אסתטיים. רי שומיו
היו אכספרסיביים ואנטי־מילחמתיים, בצבע אדום,
ובלטו בהם גדרות־התיל. תערוכת פסלי-השיש שלו הוכיחה,
שמלבד מסר חברתי ובעיות השעה, הוא מסוגל גם ליצור
בסיגנון הישן.
פסל צעיר אחר, שבחר להציג הרחק משאון העיר,
היה יופף אפא, ארכיטקט במקצועו, שלמד בפירנצה.
הוא מיזג אמנות מושגית — פסלים הנמשכים על פני
כמה אולמות, והיוצאים לחצר המוסיאון — עם מסורות
העבר, תרבות יוונית רומית ועוד. הוא תרם לעיצוב
אנדרטות לנופלים בכמה מקומות בארץ. פרוייקטים אלה,
האחד במודיעין והשני לנופלי גומי בצפון, הן יצירות־אמנות
מעולות, ומהוות חלק מתרבות ישראלית מתפתחת
והולכת.
היו גם מאורעות מכוערים. ביגלל רצונם של קיבוצי
הגליל העליון להציג את אמניהם, ולערוך אירוע אמנותי
ברמה של יריד דוקומנטה: בקאסל, הוזמנו אמנים טובים
יותר או פחות, שלהיטותם להציג בכל מחיר לא איפשרה
להם לבדוק בקנקן. מישרד־החינוך לא תמך באירוע,
וכך, באותה עת שקיבוצי הגליל העליון, זועקים לתמיכת
מישרד־ד,חינוך עבור כל פריט קטן, כמו מקרן שיקופיות,
בטענה שאין להם כסף, הם טרחו והוציאו מיליוני לירות
על אירוע שגולת-ד־,כותרת שלו היתד, חשיפת החזה של
אמנית זרה בשם שרלוט מורמן, והטלת־מימיו, לעיני
הציבור והמצלמות, של מוטי מיזרחי. היה זה עלבון
לאמנים רציניים כמו פיגחס כהן או מיכאל גיטלין,
שהתפתו להשתתף בתל־חי .80

האיש שבטיו

בוא לבנק דיסקונט
וויואל את הדיסקונטאים:
* מדוע כדאי לך להיטרף
ל ״חמר״.״ וגם ל ״גפן״?
#מדוע כדאי שיהיה גם
לילדיך חשבון בקופת גמל?
#מה עושה את״תמר״ו״גפן״
לקופות הגמל המובילות
ומהי ״שיטת הערך היומי״?

*1111

היטתא

שנת
ב בו שהקד
והדהבת הנבילות
במדינה העם

לעוגה הבאה

כ ל השג, םהטוסח
?פטישי זזסביבוגי הפזסטיק
גוספו גלויות פרכה
מצועצעות בש 7:7צבעים

גואדוד׳

י שראל.

״המישפחה הלוחמת״ הגיעה לשילטון

״ארץ־ישראל העובדת״

השקדיה פורחת, המכונית חונה,
חציה על הדשא הירקרק. ברקע

טרה׳ ש

״רק קח״ ,לא ״רק כך״

פיצויים בפיתחת רפיח

שנח קלי ח וקבוץ־ גלריות

•בנות החמישים בלי נוסטלגיה
מתיחות עדתית

ישראלים תשמ״ב
מפתח זהב לאושר
יש וילה מעטירה ולידה בריכת
שחיה. הקבלן המשופם והמעונב
מגיש את מפתח הזהב לזוג הלבוש
בקפידה, ששנת תשמ״ב תביא לו,
כפי שאפשר לראות בבירור, אושר
ועושר בצרור אחד.
זוהי האיגרת המאפיינת את כר-
טיסי־הברכה שנמכרו השנה בדו
כנים
שבחוצות הערים. הרבה פחות
איגרות שלום, הרבה פחות איגרות
של צבא וביטחון, הרבה פחות
איגרות שיש בהן איחולים לעם
כולו. הישראלי של תשמ״ב הוא
ישראלי העושה לביתו.
בשנה שבה גבר זרם הירידה
על הזירזוף הדקיק של העליה,

הציוני והדגל
הכמיהה

האסט רו לו ג חוזה: מאבק
בנימי עלד מו תהמ דינ ה
״אם הייתי מועסק על־ידי הממשלה, הייתי
יכול לספק לה הרבה מידע לצורך החלטותיה,״
אומר דני הרמן 24 אסטרולוג ודובר האגודה
הישראלית לאסטרולוגיה, שהכין בימים אלה תח זית
אסטרולוגית רחבה לשנה החדשה.
הרמן, המגדיר את התחזית הפוליטית שלו
כ״עיסוק של שעות פנאי״ ,טוען שישנן מיגבלות
בהכנת מפה אסטרולוגית מדוייקת בעניינים פוליטיים,
בגלל מחסור רציני בפרטים הדרושים
להצלחת התחזית.
לצורך הראיון הכין הרמן שני הורוסקופים,
האחד של הממשלה והשני של המדינה. תאריך
הצגת־הממשלה בכנסת ,׳הוא נקודת־המוצא לבניית
המפה האסטרולוגית של הממשלה. כבסיס להו רוסקופ
של המדינה בחר הרמן בשעת הכרזתה על-
ידי דויד בן־גוריון.
חרמן טוען שכדי להכין תחזית מדוייקת יותר,
היה זקוק לפרטים על כמה עשרות אישים פולי טיים,
לתאריכי הצהרות חשובות ולאינפורמציה
שוטפת של ההתפתחויות הפוליטיות־צבאיות בשנים
האחרונות. גם אם אין בידיו נתונים אלה,
יכול הוא להכין תחזית, אך זו תהיה חלקית
בלבד. הרמן מדגיש שהאינפורמציה שברשותו הס פיקה
בעבר ותחזיותיו התממשו. לדבריו, אין הוא
חוזה אירועים אלא היווצרות מצבים ותהליכים
מורכבים.

מנבא דני, חרמן :

אנו נמצאים היום בשלב האחרון של תהליך
שהיינו עדים לו בחודשים האחרונים, וזהו תה לישה
ועיצוב מחדש של יחסי-החוץ
ליך של
של ישראל• בחודשים אלה גילתה ישראל כושר
מניפולציה רב ביחסי־החוץ שלה, כמו דברי מנחם
מנהיגי אירופה והמעורבות בעיסקת ה-
בגין על
אייוואקס בארצות־הברת.
אנו נכנסים לשנה שבה ישראל תעמוד במוקד
תשומת הלב העולמית. יכולת ההשפעה שלד, תגיע
לשיא המתרחש אחת ל־ 12 שנה. יש להניח שבת יווצרו
קשרים עם מדינות שאין לנו
קופה זו
עימן קשרים כרגע, ויונח בסיס לשיתוף־פעולה עם
מדינות שונות.
כתוצאה מהתפתחויות אלה תתחיל, בסתיו הבא,
תקופה נוספת בת שנה, שבה יועמדו לרשות יש ראל
הרבה משאבים, כספיים ואחרים, והיכולת
לנצל את התקופה הזו תכריע את גורלנו בעתיד.

כבר בחודש הבא, באוקטובר, תתגלה כנראה,
מידת השפעתה של ישראל. עיסקת האייווקס לא
תאושר.
חודש אוקטובר אמור להיות חודש חם בחזית
הצפונית. צפוי עימות צבאי, שיהיה השלישי בסיד-
רת העימותים בצפון. העימות הראשון היה הפלת
המטוסים הסוריים בחורף האחרון. השלב השני
היה העימות שלמחרת הבחירות, שבעקבותיו הושג
הסכם הפסקת־האש עם הפלסטינים בלבנון. השלב
השלישי, האחרון בסידרה זו, צפוי כבר בחודש
הקרוב. מדובר בעימות שלא יוביל למילחמה כוללת,
אך יהיו בו פעולות צבאיות ממש.
הגבלות על אזרחים. מועד סיום הנסיגה
מסיני באפריל , 1982 הוא תאריך עיקרי שעל פיו
ניתן לחזות את המצב הפנימי בארץ. המדינה
תשקע במאבק פנימי על דמותה ודרכה. אנו עדים
לתהליך שיוליך לשינוי באופי המישטר בכיוון
של ריכוזיות בשילטון, כפי שחזיתי אותו לפגי
כשנתיים.
המהומות של ערב הבחירות הן תחילת מהלך
שהמשכו בחורף, בסוף השנה האזרחית הבאה.
לדעתי תהיינה מהומות והתנגשויות אלימות בין
קבוצות אידיאולוגיות שונות בציבור.
באביב תהיה התערבות נוספת במאבק הפני מי.
יהיו סימנים של ממש לשינוי, ששיאו יראה,
כנראה, בסתיו הבא. מדובר בשינוי המיסגרת
השילטונית בארץ, ריכוז עוצמה בידי זרועות ה־שילטון,
והטלת הגבלות קשות על האזרחים בתחילת
תשמ״ג.
הממשלה תיתקל בקשיי־תיפקוד והתפרקות
מבפנים החל מהחודש הבא. אך הזעזועים הקואליציוניים
יהיו ניכרים לעין ובולטים בחורף, במע בר
משנת 1981 יל־ , 1982 ואביב הקרוב ובסתיו הבא.
צפויים מאבקים בין דתיים וחילוניים, ספרדים
ואשכנזים, תומכי הנסיגה מסיני ומתנגדיה.
בחורף הקרוב תגלה הממשלה חוסר־יכולת
לגייס את המשאבים הדרושים לביצוע פרוייקטים
שעליהם הכריזה. באותה תקופה נראה שינויים
בנוהלי־העבודה של הממשלה והנחת יסודות לפעי לות
ארוכת־טווח, שאמורה, בין השאר, להוביל
להגבלות שיטיל השילטון על אזרחי המדינה.
מנובמבר 1981 ואילך יהיו קשיים גוברים והול כים
בשלושה תחומים, שאף בהם מעורבת הממ שלה:
בחינוך, בתיקשורת ובתחבורה.

:ן־גוריון והצנחנים אחרי ״קדש
בשירות הצרפתים, והבריטים

רכין, דייך וחומות ירושלים
המנצחים הובסו
כבר אין מדפיסים איגרות כמו זו
שבה ניצב גבר הדור, מזוקן וחובש
צילינדר, האוחז בדגל מסתלסל —
גלויה האומרת כולה כמיהה, ל ציון.
השינוי בא, אולי, משום
שהרבה מיתוסים נופצו בזמן ה אחרון,
ואנשים אינם אוהבים מיתוסים
מנופצים בערב ראש־השנה.
השנה נחלה ארץ־ישראל־העובדת
מפלה בקלפי, ומה שכונה פעם
בשם ההתיישבות־החלוצית, מצטייר
בעיני הישראלים בדמות משא-
ומתן מביש על פיצויים למתנחלי
פיתחת־רפיח. גלויות תחת הכותרת
כיבוש הקרקע והרחבת הגבולות
אינן מופיעות כבר.
מן העבר השני החליטה תנועת
בית״ר לוותר על ההימנון המזכיר
את שתי גדות הירדן, ומנחם בגין
אינו אוהב להיזכר במפת־הגבו־

לות הישנה ההיא. הסיסמה שי
שר האוצר יורם ארידור, רק קח
מבטאת היום את יורשי דבוטינסק׳
הרבה יותר מרק כך.
מרירים ומוכסים. בשנד
שבה התגברה המתיחות העדתיח
בישראל, כבר אין מדברים על
שנות העלייה ההמונית בנוסטאל־גיר.
מתגעגעת. האופן שבו טיפ?
המימסד בעולים — במיוחד אלד
מארצות המזרח — הולך ונחשף
ואיגרות ברכה הנושאות כותרה
כמו שנת עלייה וקיבוץ־גלויווז
יכולה להעלות רק חיוך מריר.
הישראלי של תשמ״ב חי במציאות
שבה איבדו המילים הגדולות
את משמעותן. במקום עליה
קיבוץ־גלויות, כיבוש־הקרקע, שלוב
וביטחון הוא מאחל לעצמו ולידידיו
וילה ומכונית מפוארת.

או מ רי ם ...מ ה הם אומרים ...נזה הם או מ רי ם ...חה ה אומרים..

יו ס ף בו ר ג:

אליהו בן־אלישור:

טהה ווסל:

נדי פרוטקציה ״תהדר השלום ״משר ״אנ ינגדהקמת
גורן למרות הקשיים!״ מדינה פלסטינית!״
לרב
אני חושבת שגוש־אמונים ותנועת התחייה יכולים
לאמץ את חבר מרכז תנועת הליברלים בליכוד. טהה
עסלי, ולשלוח אותו לסיבוב הופעות יחד עם הרב
לווינגר וחנן פורת. כי עסלי, בן כפר קרע שבמשולש,
הוא הערבי הראשון שפגשתי בו שמתנגד לנסיגה מהשטחים
ומתנגד להקמת מדינה פלסטינית. עסלי, כך
מספרים לי, עומד להתמנות בקרוב כיועצו לענייני
ערבים של השר גדעון פת .״עם ערבים שכאלה,״ אמר
לי מי שאמר ,״הערבים אינם זקוקים לאוייבים״.

• טהה, איד מגיע צעיר ערכי לליכוד ץ

דרך אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת־גן, זיכרונו
לברכה• הוא היה ידיד של אבא שלי. כשלא הצלחתי
בלימודים בנצרת, שלחו אותי אליו לרמת־גן. הוא רשם
אותי לבית־ספר תיכון יהודי דתי. גרתי בביתו וגדלתי
אצלו, וזה היה טיבעי שאצטרף למיפלגה הליברלית, כי
הוא היה מראשיה.

• איך אתה מרגיש כערכי בליכוד ץ

אני קודם כל ישראלי! כשאני צועק שכואב לי,
מוישלה שגר לידי שומע אותי יותר ממוחמד שגר
בסוריה• בעיני מדינת ישראל היא דבר קדוש. בתוך
המיסגרת שלה אני יכול לשחק איך שאני רוצה, הן
כערבי והן כיהודי. כאזרח יש לי נטיות ליברליות ולא
סוציאליסטיות. זה אפילו מתאים לקוראן.

• אני מכינה שאתה מזדהה עם עמדת
המיפלגה הליכרלית כענייני פנים. מה דיעו
תיך כענייני חוץ וכיטחון?

אצי אוהבת את חוש ההומור של שר־הפנים והשר
לענייני־דתות, חד״ר יוסף בורג.
טילפנתי אליו כדי לשאול אותו, מה הוא מאחל
לעצמו ולעם ישראל לכבוד השנה החדשה, קיוויתי
שיגיד לי משהו מצחיק, וזו התשובה שקיבלתי :
אני מאחל לי ולעם ישראל הרבה שלום והרבה
אהבת ישראל. שלום באזור ושלום בעולם.

• אתה מוכן להתייחם לירידה כרמה המוסרית
של העם ץ
אני מקווה שישמרו על דרכי המסורת. המסורת נותנת
בסיס מוצק לאחדות העם במדינה ובתפוצות, וגם
לכל אחד בביתו. המסורת נותנת לנו חוזק פנימי נוכח
האתגרים והמיבחנים שלפנינו, גם במישור הפוליטי וגם
במישור החברתי.

#ומה אתה מאחל לרב גורן ץ
לא יהיה יפה אם אעשה פרוטקציה לרב גורן, אני
הרי מאחל לכל עם ישראל. בקיצור, אגיד לך, אני
מאחל כל טוב לכל יהודי.

אני תומך בשתי ידי בעמדת הליכוד בנושאי חוץ
וביטחון.
שאלתי את ד״ר אליהו בן־אלישר, מי שהיה שגרירה
הראשון של ישראל במצריים, וכיום חבר״בנסת :

+מה אתה מאחל לכבוד השנה החדשה
ליחסים בין מצריים וישראל?
שילכו ויתחזקו, וששני העמים ילכו ויתקרבו זה
לזה למען האינטרס של שניהם ולמען השלום.

• איך אתה צופה את התפתחות היחסים
כין שתי,המדינות ץ
אני מאמין שתהליך השלום יימשך למרות הקשיים
שבדרך.

+כלומר. אתה נגד נסיגה מהשטחים הכבושים
ונגד הקמת מדינה פלס טיני ת...
מעולם לא היתה מדינה פלסטינית! אני גדלתי במדי נת
ישראל. לפני הישראלים היו כאן יהודים וערבים 29 .
שנים היו הפלסטינים תחת שילטון ירדן ולא התעוררו.
פיתאום הם רוצים מדינה פלסטינית? אני נגד הח זרת
השטחים ונגד הקמת מדינה פלסטינית! אני רוצה
שערביי ישראל ישתלבו במדינת ישראל.

• וערכיי השטחים ץ

צריך לעשות מישאל. מי שרוצה, שיהיה אזרח יש ראלי.
אבל מדינה פלסטינית? בשום פנים ואופן!

• מה יחסר להתנחלויות כיהודה ושומרון?

• אתה אומנם חכר־כנסת, אד ככל זאת
נשארת דיפלומט.

אני תומך בהקמת התנחלויות שמטרתן ליצור רצועת-
ביטחון. אך אני מתנגד ׳להקמת התנחלויות בתוך אוב-
לוסיה ערבית.

אמרתי שהתהליך של השלום יימשך ואני מאמין שכך
יהיה• יש הרבה קשיים, הרבה מאוד קשיים, אבל אני
מקווה שנתגבר עליהם.

כשמניחים פצצה בתוך פח־אשפה בתל־אביב ועובר
ערבי, הפצצה לא אומרת: רגע, נחכה שהערבי יעבור
ואז נתפוצץ. היא פוגעת בכולנו.

• אתה יותר יהודי מי הודי...

3ה הם אומרים מה הם אומרים מה הם אומדים חה הם או

הנומרי!צן:

גידעוו או 3רזון:

מחי :303

״האכסקדוביסיות של ״צבעים חמוצים, צבע ״אני מוס יק א י עם
הביטוי7ן דגסים נאצים!״ שרבת וחובה זהב!״ תחושות, אני לא נביא!״

עומרי ניצן הוא רק גן ,31 אך הוא בגר המנהל
האמנותי של ״תיאטרון חיפה״.

+מה לדעתך מושך את הקהל כעידן הטלוויזיה
לכוא לתיאטרון?
הקהל אוהב לבוא לאותו סוג של תיאטרון, הגורם
לו התרגשות ורטט. למשל, תיאטרון המציג מחזה חב רתי
חריף. הקהל רוצה לעבור חוויה שלא תשאיר
אותו אדיש.

• האם קהל התיאטרון של 1982—1981
מעדיף מחזות מודרניים חדשניים על־פני מחזות
תיאטרון קלאסי?
זה לא משנה. התיאטרון יבול להיות חברתי, פוליטי,
קלאסי, או חדשני. הכל תלוי בגישה. אם הגישה היא
חדשנית, הקהל נלהב. יש לי תחושה שלתיאטרון הסטאטי
והמיושן אין יותר קהל.

• יש הסכורים שבעידן הטלוויזיה פשט
התיאטרון את הרגל.
שטויות במיץ עגבניות ! העובדות מדברות בעד עצמן :
לפי סקר שערך האי־טי־אי, אירגון התיאטרון הבינלאומי,
אחוז המבקרים בתיאטרון בארץ הוא הגבוה בעולם. ביש ראל
צופים בתיאטרון ארבעים ושבעה אחוזים מהאוב-
לוסיה לפחות פעם אחת בשנה. לשם השוואה — בלונ דון,
בירת התיאטרון, אחוז הצפייה הוא ארבעה אחוזים
בשנה.

• כשבוע שעבר פסל מנב״ל רשות השידור
יוסף לפיד כתבה על הצגות תיאטרון
העוסקות כצה״ל. אחת ההצגות ,״התשה״.
מועלית כתיאטרון חיפה. מה דעתך על התבטאותו
והתנהגותו של לפיד?
בלשון עדינה אומר שזה היה מיותר. השימוש האינ פלציוני
בביטוי קלגסים נאציים הופך אותו לשחוק מדי,
וממעיט מחריפותו. חבל שהביטוי יהפוך לשם־תואר לכל
מי שחושב קצת אחרת, למי שלא כל־כך מסכים, או
למי שמעז לראות דברים בצורה שונה משלך. צריך
לשמור על האכסקלוסיביות של הביטוי ״קלגסים נאצים״.

גדעון אוגרזון הוא אופנאי מפורשם בישראל, שהצליח
גם בחו״ל.
לרגל השנה החדשה פניתי אליו ושאלתי:

• מה צפוי כאופנה כשנה החדשה?
בתחום האופנה זו תהיה שנה טובה.
השנה נעבור לאופנת לבוש איכותית לשעות היום ולא
רק ללילה. הדגש יהיה על הכתפיים. החלק התחתון יהיה
צר ולא יהיה דגש על המותן.

• והשמלות, האם הן תהיינה מיני, מידי
או מקסי?
לא מיני ולא מיידי. הן תהיינה מתחת לברך.

• מה יקרה למיני, שהיה כל־כך אופנתי
כקיץ זה?
המיני האופנתי של הקיץ יישאר בצורת טוניקה ארוכה
שתהיה מאוד חשובה בחורף.

• והמיבנסיים?
זו תהיה שנת המיכנסיים בכל הסוגים: ניקרם, בלו־מרם
ומיכנסי־רכיבה בקווים קלאסיים לשעות היום.
בשעות הערב הקו יהיה עליז מאוד ומבריק מאוד.
למעשה, הבדים יכתיבו את האופנה ולא האופנה את הבדים.

• אילו צבעים ישלטו במלתחה?
צבעי שלכת: בז׳-חלודה וירוק-זית• לשעות הערב
הרבה צבעים חמוצים, כמו סגול וורוד, והרבה זהב.

מתי כספי, עומד להוציא תקליט חדש שייקרא
״סוף היום״ ,ותקליט של מתי הוא תמיד חגיגה לאוהבי
המוסיקה.
מתי הוא, כידוע, מוסיקאי מצויין וזמר מובשר, אך
אינו מרואיין קל.
שאלתי אותו :

$שנה חדשה עומדת בפתח. איך לדעתך
תתפתח המוסיקה?
לא יודע.

• אין לך תחושות של מוסיקאי?
יש לי תחושות של מוסיקאי, אין לי תחושות של
נביא. אני אף פעם לא יודע מה יהיה. אני יודע מה
היה ומה ישנו.

$אתה מרוצה ממה שישנו?
אני מאחל לעצמי שבשנה החדשה אמשיך לעשות
בדיוק את אותו הדבר שאני עושה עכשיו. זה עונה לך
על השאלה 1

שדית 111

גם בשחור־לבן אפשר להבחין

ןבקס מי ה של יוון, הצבעונית כל־כך.
האנ שים ־ מ ל אי שמחת־חיים,
מכניסי אור חי ם, בעלי לב־חם.
או ה בי ם לארח, מאו שרי ם לשמח,
שופעים עליזות.
הנוף -ציורי כל־כך. איי ם ק טני ם
פזורים על ים כחול, שמים ר חו קי ם
ובהירים, מיפרצים רומנטיי ם, הרי ם
נישאים וערים לבנות. א רכי ט ק טו ר ה
מודרנית שובת־עין לצד ע תי קו ת מן
הנודעות בעולם.
כל זהמ חכ ה לך ביוון. אל כל אלה
תוכל להגיע במחיר סביר.
לשם מ בי א ה או תך אולי מפיק,
חברת התעופה היוונית, אשר אנ שיה
ישמחו לספר לך על נפלאו תיה של
יוון. צריך רק לקפוץ ליוון וכד אי
באולימפיק.
פנה לסוכן הנסיעו ת שלך. הו א יודע!

הוא אוס אותה נימה בעמים בדידיה אחז בחדרי־אשנה
וחדו השינה הו 3ו 0שרה, נשהורה שנים בחרו הסמוך *
העונש שהוטל!עריו מסתכם באובע־עשוה שנות מאסו
1 £שנות מאסר הן העונש המכסימלי
* * על אונם• רונן ששת, בן ,39 נענש
בימים אלה בבית־המישפט המחוזי בתיל־אביב
בעונש מכסימלי זה.
הגבר הצנום והקדח למחצה אינו יושב
לרגע בשקט. באולם בית־המישפט התנהג
בצורה מוזרה. הוא התערב בעדויות, צעק
על סניגורו, ניסה ללמד את השופטים, ולפעמים
הפנה מבטו לקיר ושתק. כמה
וכמה פעמים נאלצו השופטים לסלקו מ האולם
בגלל הפרעות חוזרות ונשנות,
והמשיכו את המישפט בלעדיו. כאשר שומ עים
על עברו וילדותו של ששת, קל
יותר להביו את התנהגותו.
הוא נולד ב־ 1944 בצרפת, בשם ז׳אן

להרגם אם הצעירה תעיר אותם, ולכן
הפכו אותו לאימפוטנט. הוא יכול היה
להגיע לזיקפה, אך שפיכת הזרע השתהתה. המשיכה לשתוק. היא חששה מאוד לחיי
הוריה שהם אנשים קשישים וחולים .״לא
ארוכות.
צעקתי מכיוון שבפעם הראשונה כשתפס
ביולי ,1980 הפסיק ששת ללכת לרופאו,
אותי ברחוב ניסיתי לצעוק, והוא התחיל
ומאז לא נטל את התרופות. בלילה של
לרעוד מזעם והסביר לי בצורה מאוד
הארבעה בפברואר השנה, ביום הולדתו
מפורשת וברורה כי בפעם הבאה שאני
ה־ 37 של הנאשם, הוא הרגיש עצמו
אפתח פה ואצעק הוא פשוט ירצח אותי
אלים, נרגש ומרוגז. הוא יצא לחוצות
העיר הקרה והגשומה, ושוטט לו בסבי על המקום, ויטמין אותי בחולות בודים.
אני לא רציתי לסכן את חיי ׳ואת חיי
בות רחוב אבן־גבירול. בערך בשעה אחת
אחרי חצות ראה צעירה נמוכת קומה, הורי. רציתי רק להיפטר ממנו ולקרוא
למישטרה. אני לא אסכן את חיי ואהפוך
שממהרת לדרכה ברחוב השומם• הוא קרא
לה בקול :״רינה, רינה \״ ותפס אותה. נכה בגלל בן־אדם כזה. יכולתי בהחלט
לצאת מהסיפור הזה גוויה מתה, ועשיתי
הצעירה, בוגרת תיכון, ילידת תל־אביב
הכל כדי שזה לא יקרה לי,״ סיפרה ה בת
,22 אמיצה וקרת־רוח, ניסתה לצעוק
צעירה בבית־המישפט.
בחדרה, על מיטתה, המשיך ששת לא נוס
את הבחורה ודרש ממנה להיענות
לכל דרישותיו. כאשר האיר השחר, שאלה
את ששת אם הוא רוצה קפה׳ והסבירה
לו היכן מונחים כלי הקפה במטבח. ברגע
שיצא מהחדר רצה יחפה וברחה לחדר
המדרגות. היא פגשה שכנה ואמרה לה
כי בדירה נמצא מטורף אלים, והמשיכה
במרוצתה לעבר קונסוליה זרה הנמצאת
ברחוב ושם התקשרה למוקד המשטרה.
עוד בטרם הספיקה לחזור לכיוון ביתה
ראתה ניידת מישטרה, שממנה ירד שוטר
שעצר את רונן בפתח הבית. כאשר ראה
אותה האנס החל קורא לה בשמה וצועק
ומתחנן שתבוא לעזרתו, והיא, מפוחדת
עד מוות ברחה בריצה מהמקום.
בתחילה טען סניגורו של ששת, עורך
הדין יצחק וינוגרד כי הנערה הסכימה,
ובעצם היא שפיתחה את ששת לעלות
לדירתה. אך במהלך הדיון שינה כיוון,
וטען כי מרשו חסר כוח־גברא בגלל ה תרופות
המרגיעות שאותן הוא לוקח, ולכן
לא עשה את כל המיוחס לו.
הסניגור גם תקף את המתלוננת :״כי צד
זה, בחורה צעירה הולכת לה לבדה
ברחובות השוממים אחרי בילוי עם גבר,
ואינה חוששת? הרי זוהי הזמנה לאונס.
וכיצד יתכן שהיא מותקפת שעות רבות
ונאנסת בלי להשמיע אפילו צעקה?״ שאל
הסניגור, וניסה להטיל ׳דופי במתלוננת.

הנאנסת כשיחזור המישטרתי
״חשבתי שהוא פסיכופאת מסוכן

תדהמה אצל
השופטים
ז׳אק ביונטק (יום ששי בפולנית — לכן
תירגם את שמו לששת) .הוריו, יהודים
פולנים, נספו בשואה עוד לפני שמלאו
לו שנה.
עד גיל שבע התגלגל במישפחות אומ נו
תוב מו ס דו ת לי ל די ם ש אי ב דו א ת הו רי ה ם

במילחמת־העולם. ב* 1951 עלה לארץ במים-
גרת עליית־הנוער. מהלך חייו בארץ אינו
ידוע, אך כמה שנים שהה במוסדות סגד
דים בגלל מחלת־נפש. הוא הסתבך עם
החוק בעבירות שונות של אלימות והפך
נרקומן. יש לו הרשעות שונות על עבירות
נגד הרכוש ועבירות מין. הוא נידון ל תקופות
מאסר קצרות על סרסרות לזנות
ועל מעשה מגונה.
הוא הועמד לדין באשמת אונס ונענש
בארבע שנות מאסר. על כך נוספו שנתיים
מאסר על תנאי קודמות. בית־המישפט
העליון שדן בעירעורו, שמע על עברו
וקבע :״עומד לפנינו אדם אומלל, שלא
עמדו לו כוחותיו הנפשיים כדי להתגבר
על ייצרו״ .כדי לעודדו לעלות על דרך
הישר, ובהתחשב במצבו הנפשי הקשה,
החליט בית־המישפט העליון להפוך את
עונש המאסר על תנאי, שהוטל עליו, ל תופף
ליתרת העונש.
בסוף 1977 שוחרר מבית־הסוהר. מאז
הסתובב בתל־אביב, עבד בעבודות מזדמ נות,
ובשנת 1980 עסק במכירת המבורגרים
במיזנון בכיכר־דיזנגוף.
עוד בבית־הסוהר טיפלו בו הרופאים
בעזרת סמי־הרגעה, המשכבים את הדחף
המיני ומרגיעים את האלימות. וגם אחרי
שיחרורו מבית״הסוהר המשיך לבקר אצל
יהודה הם, כדי להמשיך בטיפול. הכדורים
שנטל הרגיעו את היצר המיני, אך לא

לעזרה, אך רונן לחץ בכוח על צווארה
ואמר לה כי ״יגמור עליה״ אם תצעק.
היא ראתה אותו נכנם להתקפת אלימות
היסטרית, והבינה כי לפניה פסיכופאט
חסר מעצורים. מאותו רגע ניסתה בכל
כוחה לסיים ב מ הי רו ת את חלום הבלהות
שנפל עליה בלב העיר (העולם הזה .)2281
ששת גרר אותה לחדר אשפה סמוך,
הצמידה לקיר ומישש את גופה. אחר
כך המשיך והובילה לחדר אשפה אחר,
שם פתח את רוכסן מכנסיה ועשה בה
מעשה סדום•
משם העביר אותה לחצר אחורית של
בנין אחר, וכאשר הסבירה לו כי היא
נמצאת במחזור חודשי, וביקשה שיעזוב
אותה, חיטט באבר מינה, שלף מתוכו
את הטמפון וזרק אותו על הארץ. הוא
המשיך לעשות בה מעשים מגונים ולבסוף
אנס אותה על ריצפת החצר, כשהוא תופס
בכוח בידיה ומאיים לרצחה.
במשך כל אותו זמן התהלל בפניה כי
הוא מסומם ושיכור, כי בילה שנים רבות.
בבתי-סוהר והוא אחד מראשי חבורתי
הכרם הידועה לשימצה. הוא איים להרוג:
אותה ואת הוריה אם לא תעשה כרצונו.
אחרי האונס האחרון היו כבר קרובים
מאוד לביתה של הצעירה. היא ביקשה
ממנו שוב להניח לה ללכת, אך הוא
הסביר כי הוא ג׳נטלמן, ולא יתן לבחורה
ללכת לבדה בלילה. לכן ליווה אותה
עד דלת ביתה. כאשר אמרה להיכנס ה ביתה
ביקש שתביא לו כוס מים. ברגע
שפתחה את דלת הדירה הסתער פנימה
ונכנס לחדרה.
הוריה של הצעירה, בדירתם היא מתגוררת,
ישנו בחדר השני. ששת איים

ף ית־המישפט כינה טענות אלה
״מאוסות ודוחות. הסניגור מנסה לעו רר
רושם שנערה שאינה מפחדת ללכת
לבדה בלילה — כמוה כבהמה מיוחמת ה מחפשת
זכר.״ חוסר התנגדות פיסית מוס בר
על־ידי בית־המישפט בכך, שהצעירה
חשבה כי הנאשם הוא חולה נפש מסוכן
והיא פחדה לחייה וחיי הוריה. השופטים
התייחסו גם לחוות־הדעת של המפקחת
הניה רוטברד, מצוות המישטרה המטפל
במיקרי אונס. המפקחת שהיא בעלת תו אר
בפסיכולוגיה, שוחחה והרגיעה את
המתלוננת, ורשמה דו״ח לאחר המיקרה.
אחרי שמיעת כל הראיות הרשיע בית־המישפט
את הנאשם בכל האשמות ש יוחסו
לו. ואז, בעת הטיעון לעונש, קם
התובע, אברהם לנדשטיין, ממקומו ואמר
לבית״המישפט :״כעת הסתיים החלק ה קשה
ביותר לתובע. עד כה, בגלל חוקי
הפרוצדורה, נאלצתי לשמור בתוכי את
העובדה כי לנאשם עבירה קודמת של
אונס• למרות שידעתי כי יש סיכוי שהוא
ייצא זכאי. אך בשלב זה אני יכול כבר
לגלות זאת לבית־המישפט, כדי שיתחשב
בכך לקביעת העונש.״
אפשר היה לראות על פני השופטים
את תדהמתם הרבה. אונם אכזרי כזה
שנגלה להם מעובדות התיק, היה חמור
דיו ללא תוספות, אך העובדה כי אותו
אדם כבר אנס אשה לפני חמש שנים,
והעונש שהוטל עליו לא הרתיעו ולא
לימדו דבר, חייב אותם להטיל הפעם את
העונש המכסימלי הקבוע בחוק.
כאשר ייצא הנאשם מבית־הסוהר בפעם
הבאה הוא יהיה גבר בגיל חמישים ויותר.
אז, יש לקוות, הוא יוכל להתגבר על
יצרו המיני המפותח, שגרר אותו להרפת קות
פליליות כל חייו. אילנה אלון !

כפתח ביתה עם שוטרת
״אני בשביל טיפוס כזה לא רוצה למות...״

א. מבררים איזה יצרנים מתמחים באמת בייצור רהיטי ילדים ותינוקות!
ב. בודקים מי מיצרנים אלו מסוגל להציע מבחר מיטות, שאחת
מהן לפחות תתאים לחדר הילדים שאתם מתכננים.
ג. בודקים מאיזה עץ עשויה המיטה -חשוב שיהיה זה עץ חזק
וללא ״עיניים״(מומלצים בדר״ב עץ בוק ועץ אורן אמריקאי).
ד. בודקים את חוזק, אמינות ונוחות ההפעלה של
אביזרי הפיתול(מנעולים, מסילות וכד).
ה. בודקים את הגימור הסופי(שלא תהיינה פינות חדות
העלולות לפגוע בראש הילד, שהעץ מוחלק מלוטש
ומהוקצע כהלכה וכד).
ו. מוודאים(במידה והמיטה צבועה) כי הצבע הינו נטול
עופרת ומתאים לשימושם של תינוקות וילדים.

שידת טיפולים ״גולן

אם כל הנתונים הללו באמת חשובים לכם, אין
לנו ספק כי ילדכם(ולא רק הראשון)
יגדלו באחד משמונת דגמי מיטות התינוק
של א.מ.י!
להשיג בחנויות המובחרות!

דים ובוער בע,
יזום ,23 בת-ים
15 , 5 9 0 9 4 4״
זנה בפרס עיצוב המוצר

מיטת גוער ״אביב״

דגם ״עממי״

קולנוע
7ו>פור א*נג\ימ>

סרטים
ש־לגיה נ פג שתע סינ דרלה
בעיירה אנגלית מכובדת ושלווה ושמה
סט׳ מרי מיד, מתרחש מהפך גורלי :
במאי שהקסם נוזל משרווליו, מכין את
רעייתו, הכוכבת סגולת העין, לחזרה
הגדולה שלה אל הבד. התפקיד שיעד לה
הוא של מרי, מלכת הסקוטים. הוא מגיים
את ממונו של מפיק ותיק, שגם לו יש
כוכבת מתוצרת בית, אשתו, שכל־כך
רוצה להיות המלכה אליזבת עד כי היא
מוכנה להיות אילמת — מכיוון שמיבטאה
פשוט בלתי-אפשרי למלכה.
מובן שמאורע מעין זה אינו מתרחש
בסט׳ מרי מיד בכל יום, ואף לא בכל
שנה, וכאשר כוכבים חשובים כל-כך
בהחלט סיפור אינטימי (סינמה ,2
תל-אביב, ישראל) — שמו של
הסרט הולם אותו באופן יוצא
מן הכלל. מדובר בסיפור קטן, אינטימי, המסופר מנקודת
מבט קרובה מאוד, כאשר במרכזו עומדות בעצם שתי דמויות,
וכל היתר נעים ברקע. זוג נשוי בקיבוץ, שמנסה כבר
עשר שנים להביא ילד לעולם, אבל כל ההריונות מסתיימים
בלא הצלחה. כל רגש בין השניים הסתייד כבר מזמן,
ורק הרצון העיקש להוכיח שהם מסוגלים להוליד ילד,
מחזיק אותם יחד, או כך נדמה.
החרדה מפני חיים שבוזבזו מבלי שהזדמן לנצל אותם
עד תום, מעיקה על שניהם• כל אחד לחוד נמשך החוצה,
לניסיון שמחוץ למיסגרת הנישואין, כאשר המרירות המצטברת
של החיים המשותפים, סירובו של הבעל לבחון את
עצמו באותם כלים שבהם הוא בוחן את רעייתו והלחצים
הנוצרים בתוך חברה קיבוצית, מובילים בהכרח לפרידה
סופית•
חווה אלברשטיין, בתפקיד אשה הרוצה בילד יותר
משהיא רוצה בבעל, והרואה בלידה מעין הוכחה לכוח
היצירה ולנשיות שלה׳ ,וצרת דמות אמינה, בשתיקותיה
אף יותר מאשר בדבריה. חיי הקיבוץ מרומזים בסצינות
שמעניקות לסיפור צבע, המתנדבות תורמות לו קורטוב
של מין, וצילומיו של גדי דנציג שובי עין.
אבל, ומה לעשות, בכל סרט ישראלי יש אבל, העלילה

חווה אלברשטיין: דמות אמינה בשתיקותיה
עצמה, המבוססת על סיפור קצר של הבמאי נדב לויתן,
מספיקה לסרט קצר, אך מתיחתה על פני שעה וחצי
מפזרת אותה מדי. הדמויות החד״מימדיות פועלות על
מישור אחד בילבד. הגישה לנושא מבולבלת במיקצת, כאשר
סרקאזם גלוי וכימעט מאקאברי, בסצינת הלווייה של
תינוק, משתרבב לתוך אווירה מילודרמאטית הגובלת
בהגזמה.

הבעל. כי סט׳ מרי מיד היא מקום מגוריה
של מים ג׳יין מארפל (השחקנית אנג׳לה
לאנדסברי) ,הבלשית־החובבת המסוגלת
לפענח כל תעלומה. אם נגזר על מילחמת
הכוכבים שתתרחש במקום משכנה של
הגברת הנ״ל, כבר ברור שיהיה רצח,
ולא אחד בילבד, כי אם שורה נאה של
מיתות מיסתוריות.
כל המאורעות האלה מתרחשים בסירטו
של הבמאי גאי המילטון, סדק במראה,
על־פי סיפרה של אגתה כריסטי.
אין טעם לגלות את העלילה, שהרי
מדובר בסיפור בלשי. אך אפשר לספר
שיש נקודות דמיון רבות בין הדמויות
ובין השחקנים שמגלמים אותו. ליז טיילור,
ששבה אל הבד לאחר 4שנות היעדרות,
זוכה בהערה עוקצנית מקים נובק :״ישרי

אנג׳ילה לאנדסכרי
מציצה ולא ניפגעת

טוני קדטים וקיט נובק כעיירה השלווה
עלילה לקוחה מהזזיים

אליזכת טיילור, רוק האדסון וקיט גוכק ב״סדק כמראה״
מרי נגד אדיזבת
מגיעים לעיירה, ולגברת האגדית יש מז כירה
נירוטית (ג׳רלדין צ׳פלין) ,הולכת
העלילה ומזכירה יותר ויותר את הוליווד
האמיתית. אם נביט ברשימת השחקנים —
רוק האדסון (הבמאי בסרט) ,אליזבת טיי־לור
(אשתו הכוכבת) ,טוני קרטים (המפיק)
וקים נובק (אשת המפיק) — הרי נידמה
שהעלילה לקוחה מן החיים.
אלא שלא רק בהוליווד ובכוכביה ה-
נירוטיים עוסקת העלילה, ולא רק בשינאה
התהומית שבין הכוכבות שפעם חילקו
לא רק את הפירסום כי אם גם את אותו
הווולת הז ה חח1ל

את הסנטר שלך, את שניהם״ .ומי שית בונן
בפניה העגלגלים של הטיילור, יווכח
שאכן, הגברת כבר איננה קליאופטרה.
הגברת טיילור לא נשארת חייבת ועונה
לגברת בעלת פני הבובה המתוחות :״ישנם
שני דברים שאני ממש מתעבת אצלך —
הפנים״.
יש משהו פאתטי בטיילור, המשחקת את
האגדה הרוצה להישאר על כסאה הרם
בכל מחיר. יחד עם זאת, מנצחת טיילור
את הפאתטיות בעצם נכונותה להופיע
בתפקיד שכזה ומיד לאחריו לעלות על

ג׳ררדין צ׳פרין כתפקיד המזכירה
מי רצח?

בימת התיאטרון (במחזה שועלים קטנים),
ולקצור תשואות רמות של קהל והביקורת
גם יחד. לעומתה חוגגת נובק את ניצ חונה
על הגיל — היא אומנם מגזימה
בכוונה במראה בובת השעווה שהיא מס גלת
לעצמה, אך אי־אפשר שלא להעריץ
את הגברת בת ה־ ,49 שציפצפה על הוליווד
שמעולם לא העריכה כראוי את כשרונו תיה,
ונטשה לפני כתריסר שנים את הבד
לטובת בעל וטרינר וחיים שקטים בחווה
שליד סאן־פרנציסקו.
מה שכנע את נובק לחזור? אולי משך
אותה העימות טיילור־נובק. אולי העובדה
שהשתיים משחקות לצד זקנה באמת,
אנג׳לה לאנדסברי, שהיא הוכחה חיה כי
לכישרון אין גיל, וכי עם חוש הומור,
אישיות ושליטה בכלרזי המישחק, אפשר
לנצח את הזיקנה. ואולי הידיעה שגאי
האמילטון, הבמאי, יוציא מתחת לידיו
מוצר בידורי אסתטי להפליא. וכשמדובר
באגתה כריסטי, ובזוג מפיקים (ג׳ון ברבורן
וריצ׳ארד גודווין) שעשו הצלחות כמו
רצח באוריינט אכספרס ורצח על הנילוס
אין כימעט סכנה שיכשלו.

יום ראשון
27. 9

* מולדת: ארץ אהבתי
( — 8.03 שחור־לבן).
שידוד חי בהנחיית מאיר שליו.

ני והסופר האידי יוסל ביר־שטיין.

חדשות: מבט לערב
ראש השנה (.)8.30
• תיעוד: אנשים
טובים באמצע הדרך
( — 8.45 שידור כצבע,
מדבר עברית) .צוות כתבי

כולבוטק העוסקים במשך כל
ימות השנה בעוול ובבעיות ש
+סידרה:
לו גראנט
( — 10.00 שידור בצבע.
מדבר אנגלית) .שם הפרק

( — 0.30 שידור כצבע,
מדבר ומזמר עברית).
בהשתתפות הזמר־בדרן אבי
טולידנו ואורחיו: גילה אל-
מגור, ישראל גוריון, משה וי־לנסקי,
עירית ענבי ולהקת
מחול.

• •טיחזור: מוכיולה
לגרטה גרבו (— 10.20
שידור כצבע, מדבר אנגלית)
.פרק נוסף בסידרה ה
משחזרת
את תולדות הקול נוע,
הפעם תחת הכותרת האוהבים
האילמים. סרט זה מוקדש
לגילוייה של השחקנית הנו דעת
גרטה גרבו, עלייתה, ופרישתה
מעולם־הבד• את תפקיד
הכימאי, מוריץ סטילר, מגלם
השחקן בריאן קית, את מנהל
חברת מ־ג־מ, לואים ב. מאייר,
מגלם הארולד גולד ואת גרבו
מגלמת השחקנית כריסטינה
ודיבורן.

החבורה. גילי ביומן לומדת
להכיר מבפנים את עולם הפוליטיקה.
היא יוצאת לכתוב על
פוליטיקאי חשוב. על-אף ה
יום
רביעי
30. 9

עוה״ש, שעה 9.15

גולן: שיחה כשניים
יום ראשון, שעה 10.50
עזרה שהיא מקבלת מידידה
ותיקה של לו גראנט, פלו
מרדית (איילין האקט) המנוסה,
היא נתקלת בקבלודפנים צו ננת
מצד הכתבים האחרים,
ואפילו לו עצמו מתחיל לפקפק
אם היא מסוגלת לעמוד במשי מה.
בתפקיד הפוליטיקאי השחקן
אד נלסון.

•:דיון: שיחה כ־
•טניים 10.00 שחור־לכן)
.העיתונאי מתי גולן
משוחח עם שר־התיירות לשע בר,
משה קול.

* סידרה: בועות
(פרק אחרון 11.25
שידור כצבע, מדבר אנגלית)
.בפרק 90 של ד,סידרה
(אחרון עד להודעה חדשה,
בשל שביתת שחקני הקולנוע
והטלוויזיה בארצות־הברית) מופיע
במישרדו של ברט מודיע
המספר על עיסקת־קוקאין ענקית,
העומדת להתבצע. אח ריו
מגיע דני, ומספר לברט
שהוא מאוהב בבחורה נחמדה
ומשכילה, שיש לה רק חיסרון
אחד: היא אמו החורגת.
הגנראל סנדיה מטלפן לבית
טייט ומקציב לצ׳סטר 36 שעות
למסירת אל־פוארקו, ואם לא,
תוצא ג׳סיקה להורג. צ׳סטר
תופס את דני ואת אני ביחד
במיטה, ובזעמו הוא שולף אק דח
ומנסה להרוג את שניהם.
בינתיים, במאלגווי, מבלה
ג׳סיקה את לילה האחרון ב כלא,
ומבקשת מאלוהים לש מור
על ילדיה. הגנראל מלווה
אותה אל רחבת ההוצאות־להו־רג.
היא מנסה להרוויח זמן,
אך הגנראל נותן את הפקו דה

יום שג
ערב ואש־השנה
28. 9

פרידה מהקיץ

( — 8.00 שידור בצבע,
מדבר ומזמר עברית).
תוכנית בידור בהשתתפות :
מיקי קם, מזי כוהן, מירי אלו־

בין האזרח למוסדות, התלבשו
לקראת השנה החדשה על אר בעה
סיפורים אישיים של מתנדבים,
העושים יומם ולילה
למען הזולת. בימאי הסיפורים
הם: ירין קימור, דני לבנ־שטיין,
נתן כספי ובני אורי.

#זמר: לשיר כעמק
עם שרהל׳ה
— שידור כצבע, מדבר
ומזמר עברית) .תוכנית זו
שרון ( 0.10

של מועדון הזמן בעמק־הירדן
מוקדשת לשירי תנועות־הנו־ער.
בין השירים: שירים חסי דיים,
שירי־מולדת ושירים ש הובאו
מן הגלות. המופע צולם
בקיבוץ גבע. משתתפים: המשורר
נתן יונתן, הגיבעטרון,
גני תמיר (מנהלל) ,אביבה
ומני (מעין־גדי) ,רונית וצביר.
(מבית־השיטה) ,אמיר (ממיש־מר־העמק)
,יגאל (ממיזרע),
יהודית (מאלונים) ,יענקלה
(מכינרת) .מפיק: חיים מלובן.

+תיעוד: אמנות
כישראל 8.30 שידור
כצבע, מדבר עברית).
סרט בהפקה ממשלתית (שירות
הסרטים) בשם ראשונים ותמימים.
הבמאי הוא דויד פרלוב
והיועץ האמנותי הוא יונה
פישר. הסרט מתייחס לתקופה
שקדמה לבואו ארצה של מיסד
בצלאל, בודים שץ, בסוף המאה
ה־. 19

• חדשות: מבט ל-
ראש־השנה (.)0.00
* סרט טלוויזיה :
( — 0.15 שידור כצבע,
מדבר אנגלית) .ריימונד
באר (איירונסייד) משחק

וינסנט מינלי (אביה של הזמרת
ליזה מינלי) ,המבוסם על
הביוגרפיה שאותה כתב איר-
ווינג סטון על חייו וייסודו של
הצייר וינסנט ואן־גוך. סיפור
תלאותיו של ואן-גוך, החל מ־גסיונו
הכושל לשמש ככומר
ועד אחרית-ימיו במוסד סגור.
הסרט שזור בצילומים של יצי רות
המופת שעשה ואדגוך
אשר הועמדו לרשות ההפקה
על־ידי מוסיאונים רבים ברחבי
העולם. קירק דאגלס מגלם את
ואן־גוך, ואנטוני קווין מגלם
את הצייר פול גוגן, ידידו של
ואן־גוך.

1. 10

#זואולוגיה: חיים
עדי אדמות 5.30 שידור
בצבע, מדבר אנגלית)
.פרק נוסף בסידרה של
דייוויד אטגבורו. נושא ואריאציות
מתאר את המינים השונים
של היונקים ובוחן כסה
מהם הניזונים מאכילת חרקים.
ראול תעודה :

ואלנברג 0.30 שידור
כצבע, מדבר אנגלית).

סרט תיעודי של הבי־בי־סי על
חסיד־אומות־העולם ראול וא-
לנברג, איש שרות־החוץ השוודי,
שפעל להצלת יהדות
הונגריה בשלהי מילחמת העולם
השנייה, ושנעלם בברית־המוע־צות,
בסרט מתוארים הנסיו־נות
לעלות על עיקבותיו במשך
40 שנה.
בין המשתתפים: ראש־הממ־שלה
מנחם בגין, מנכ״ל רשות־השידור
יוסף לפיד, מי שהיה
היועץ־המישפטי, גידעון האת־נר,
צייד הנאצים שימעון ויי־זנטל
ואחרים.

מקליוום• בפגישתם הראשונה

א׳ רה״ש, שעה 8.45

מעמיד הנרי פנים שהוא שליח
של עצמו, ובהיותו שתוי הוא
מנסה לכפות עצמו עליה, אך
היא דוחה אותו בשאט־נפש. בליל
נישואיהם היא מספרת לו
שמדינת הסן פורשת מברית
הנסיכים הפרוטסטניים. הבישוף
גרדינר חותר תחת קרומוול,

יום שלי שי
אי דואשיהשנה
29. 9

* חדשות: מבט ל
ראש־השנה (.)8.30
+תיעוד: חידת ראשי
הציפורים (— 8.45
שידור כצבע, מדבר עברית)
.סירסו של הבימאי דויד
גרינברג על תולדותיו וגיל־גוליו
של מחזור וורמם, מיום
כתיבתו, בשנת ,1272 ועד לר כישתו
על-ידי הסיפריה הלאו מית•

בידור: נמר רחוב

• סרט קולנוע: הסי־נאט
ימליץ ויאשר (0.15
— שחור-לכן, מדבר אנגלית)
.סירטו של הכימאי הנו
שבת

1539
רוצה תומס קרומוול ש-
הנרי השמיני יישאר לאשה נסיכה
גרמנית כדי שאנגליה תה פוך
לבעלת־ברית של גרמניה.
הנרי מחליט לשאת את אן

גרינברג: חידת הציפורים

2 . 10

שידור חוזר של תוכנית מו סיקה
קלה בהשתתפות תיזמורת
צה״ל ותיזמורת רשות־השידור
— ירושלים.

• בידור: מוסיקת
ליל־קיץ 10.45 שידור
בצבע, מדבר אנגלית).

•,סידרה: שש נשותיו
של הנרי השמיני
( — 10.15 שידור כצבע,
אנגלית) .בשנת
מדבר

• סרט קולנוע: התאווה
לחיים (— 10.00
שידור כצבע, מדבר אנגלית)
.סירטו של הבימאי

יום שי שי

דע אוטו פרמינגר המבוסם על
רב־מכר אלן דרורי. העלילה
מתארת יחסים, לחצים ואילוצים
בחיי פוליטיקאים בוושינגטון.
במוקד הסיפור חשד שאחד מ-
הסינאטורים הוא הומו־סכסו-
בתפקידים הראשיים :

צ׳ארלס לוהטון, וולטר פיג׳ון,
פול פורה דון מוריי, ד,נרי
פונדה ועוד הרבה שחקנים נו דעים.

יום
חמישי

נ׳ דואשחן ושגה
שרון: לשיר כעמק

דמותו של קינגסטון, עיתונאי
חוקר ומנהל רשת־עיתונים
ותחנות טלוויזיה. קינגסטון
ועוזרו חוקרים מה גרם לשינוי
בעמדת המערכת של אחד
העיתונים בעניין האנרגיה האטומית.
הם מגלים שעל עורך
העיתון מופעלים אמצעי־סחיטה
על־ידי איורי סטנטון (בדפורד
דילמאן) ,בעליה של חברת
בנייה רב־לאומית, שהצליח
להשתלט על כלכלתן של כמה
מדינות. כן מגלים קינגסטון
ועוזרו שבאמצעות סחיטה
ורצת זוכה סטנטון בשיתוף
פעולה מצד אישי מימשל באר־צות-הברית
עצמה.

ורוצה לבטל נישואין אלה,
וגם אן משכנעת את הנרי
שמוטב יהיה אם ייבטל את
נישואיהם.

טולידנו: נמר רחוב
יום שלישי, שעה 9.30

3 . 10

* סידרה: דאלאס
( — 10.05 שידור כצבע,
מדבר אנגלית) .הפרק המחלה
הסמוייה.

* מותחן: קווינסי
( — 10.00 שידור כצבע,
מדבר אנגלית) .בפרק מלאך
האופל מנסה קווינסקי
לטהר שוטר ותיק׳ המואשם ב הריגת
נער משתולל, שהיה
נחון להשפעת סמים• ביריון
צעיר, המצוי תחת השפעת
סמים, מת בשעת מעצר בידי
שוטר. קווינסי מצליח לגלות
ראיות המסירות מעל לראשו
של השוטר את האיום בהר שאה
פלילית, שעלולה היתד,
לחסל את הקאריירה שלו.

עוי2ו71 זז1זזו
״~4710

* מולדת: ארץ אהבתי
( — 8.03 שידור כצבע,
מדבר עברית) .תוכניתו של
מאיר שליו.

• סידרה: לו גראנט
( — 10.00 שידור בצבע,
מדבר אנגלית).
הפרק בית להשכיר מתמקד
בחייו הפרטיים של העורך
צ׳ארלי יום, המשכיר את ביתו
לזוג מוזר. הוא מקבל מידע
משכניו על דברים מיסתוריים
המתרחשים בביתו.