גליון 2542 מתאריך 21 במאי 1986

ע ו ־ נ ו ־ ייו !

הרמטכ״ל

מה הסוד שלי?...יוגורט דנונה שטראוס!
זה שהפסקתי לשחק כדורסל לא אומר
שהפסקתי לשמור על עצמי. נכון, היום אין
כבר ״התקפה מתפרצת ״,אבל יש משהו אחר
דנונה שטראוס -זה הסוד שלי.
אין כמו דנונה שטראוס לשמירה
על כושר גופני והרגשה צעירה.
לדעתי מי שלא אוכל דנונה שטראוס
זה ה״ פאול״ שלו!״.

דנובה שטראוס 1001:ברי או ת

מכוונים
אין דרך חזרה
אחרי צ׳רנוביל (העולם הזה .)7.5.86
ההתנגדות לאנרגיה גרעינית היא תופעה
מובנת על רקע היחס לכל ההמצאות החדשניות
בהיסטוריה האנושית. כזכור, היו מתנגדים
למכונת־הקיטור, לרכבת, למכונית, למטוס,
לרדיו ולטלוויזיה. חלק מהתנגדויות אלה
נמשכות עד ימינו — למשל בכפרי האיימיש
בפנסילווניה ובמאה שערים בירושלים.
למרות ההתנגדויות מלמדת ההיסטוריה שמרגע
שהאנושות עברה לשלב טכנולוגי חדש, אין
דרך חזרה, גם אם החידוש מביא בעיקבותיו סבל.
עובדה: מאז המצאת המכונית נהרגו מיליונים
בתאונות־דרכים ולא עלה בדעת איש לחזור
לעגלה ולסוס.
כנראה שדין דומה יחול על אנרגיה גרעינית.
שלמה ויין, כפר מעש

יש בעיה
על הפיתרון לתופעת הטרור (העולם
הזה .)13.5.86
אורי אבנרי עושה לעצמו חיים קלים. בקטע
ביומן האישי שלו, בו הוא כותב על כך כי אנשי
טרור המשתחררים מן הכלא, אינם מודים ואינם
עוזבים, הוא מסביר, מה שבאמת נכון מאוד, כי
אפשר לחסל טרור, בסופו של דבר, רק במיסגרת
פיתרון פוליטי למצב שהוליד את הטרור.
אבל זאת, בכל זאת, עדיין לא סיבה שלא להעניש
טרוריסטים המבצעים מעשי־רצח, למשל.
וגם זה רק אפס קצהו של העניין. לא תמיד
ניתן, גם ברצון הכי טוב, למצוא פיתרון פוליטי
לכל מצב המצמיח טרור. וגם אם יש פיתרון כזה,
.־ לא תמיר מן הראוי ליישם אותו. למשל: הטרור
היהודי בשטחים הכבושים. אם יגרשו את התושבים
הערביים מן האיזור ויספחו אותו למדינת
ישראל — ייפסק, יש להניח, הטרור היהודי.
האם זה פיתרון שאורי אבנרי ממליץ עליו?
דויד יעקובוב, ראשון־לציון

ואש גדול

עניין שר מינון
עוד על נושא השתיקה (העולם הזה
29.4.86 ואילך).
עם כל היתרונות הברורים שיש לשתיקה, אני
מציע לא להגזים בעניין. אחרי הכל, אותו משה
איבן־גבירול שאמר ״אם תתחרט פעם על
שתיקה, תתחרט על הדיבור פעמים רבות!״ גם
קבע, באותו אוסף אמרות (מיבחר הפנינים):
״דיבור בשכל, כמלח בתבשיל: רוב — קשה,
כתיקונו — יפה!״
בלשון פשוטה: הכל עניין של מינון.
בני שטיין, תל־אביב

.איר
אירו־חיזיון
על הצלחות וכישלונות באירוויזיון
(העולם הזה .)7.5.86
אם העולם הזה הכתיר את הכישלון בברגן
יקום 19 מבין 20 מקומות) כאירו־ביזיון, אז למה
״,לזן הי** בשעתו, את המקום הראשון של
א־ב־נ־בי והללויה כאירו־חיזיון?
עמליה ארביב, נתניה

תיק המעשים המכוערים
על שוד העתיקות של משה דיין
(העולם הזה .)13.5.86
הארכיאולוגים באמת שתקו. העיתונאים גם
כן שתקו והמחוקקים לא כל שכן.
אבל אני, שהייתי באותן שנים קוראה צעירה
מאוד של העולם הזה (אותו התחלתי לקרוא
אחרי מילחמת ששת־הימים, בהיותי בת )15
(המשך בעמוד )4
עשיתי משהו בנידון.
העולם הזה 2542

שלוש מישרות עומדות להתפנות: היועץ
המישפטי לממשלה. נגיד בנק־ישראל
ומבקר־המדינה. האם׳
גם סביב המינויים החדשים
ייערך מקח ומימכר מיפלגתיי

אלוף מישנה אלמוני החריט לחבר דוח
אמיתי על מחדלי הצבא -לא דוח בפי
שציפו סמנו מפקדיו. הוא עשה גלים במי
עמדי וטילטל את כר בעלי הראשים
הקטנים. מדוע הרמטב״ל. משה
לוי, אינו מוכן לגלות ראש גדול?

״הורי בלסטינ,,
׳שואל• ושעבר׳

כתבתהש ער האחורי0 :

האנס והשיטה

משה שבתאי(בתצלום) ,שחקן־סססל
של מכבי תל־אביב, החשוד כי הוא
״האנס האתלטי״ מרמת־אביב, הודה
ברוב האישומים נגדו. מה שהסגיר
אותו הוא השיטה: כמו רוצחים מיק־צועיים,
כד גם אנסים מועדים מבצעים
את פישעם לפי שיטה המיו־חדת
רק להם, וצעדיהם הבאים
ניתנים לחיזוי על־ידי החוקרים.

סמוך לחבל

מלבד שופטי בית־המישפט המחוזי, מרק
אוקונור הוא האדם היחיד הניצב עדיין בין חבל
התליה לבין צווארו של האמריקאי האוקראיני
ג׳ון דמיאניוק. הפרקליט האמריקאי התימהוני
עדיין מקווה להציל את לקוחו ממוות, משוכנע

ברי משוא פנים
על המונולוג של ח״כ אברהם שפירא
(העולם הזה .)7.5.86
אין אני חסיד של העולם הזה. אבל אני מודה
כי העיתון הזה מקיים את סיסמתו — בלי משוא
פנים.
המונולוג של כבוד הרב אברהם שפירא הוכיח
לי זאת מחדש. כאשר הוא ערך חתונת פאר
לילדיו, התרעתם על כך; כאשר הוא פנה
לדיאטה, לעגתם על כך, וכאשר הוא ביקש
להביע את דעתו על חלקו בפרשת ויסות מניות־הבנקים,
הקציתם לו מקום בעיתון ואיפשרתם לו
לומר את דברו, המוכיח כי כבוד הרב היה בנושא
יוסף שוורץ, בני־ברק
זה בסדר גמור•

מביית חיסול

כתבתהש ער הקידמי:

דף חדש
שיט של תרנגולת שחוטה ושיטה של
מבקר תיאטרון אלים • פאריס, לונדון,
פורטוגל, דרום־אמריקה ואפילו אי יווני
ביצירות עבריות -מה באמת פישרה
של ההתחמקו ת מהחוויה הישראלית,
מה גרם לפשיטת״הרגל של ההווה ו •
הצייר שעוד יגיע למו־
\ ן? 7סיאונים -אחרי מותו •
מקבת חיפאי בהיגוי פגום.

חיים של כאלה

עמוס אטינגר א ח רי 50 תוכניות חיים
שכאלה. על משה דיין הו אלא הצליח
להפיק תוכנית ״כי לדיין ל א היו חברים״.
באנגליה, בתוכנית דומה בשידור חי, הי ה

כישלון יותר חמור: ה או ר ח
המופתע קםקרא -פאק־אוף׳
והסתלק במהירות!

הרח
יורם לנד סב תר
הסתבר ש,1

אילן הלוי, ישראלי לשעבר שהצטרף לעם
הפלסטיני ולשרות־החוץ של אש״ף, מספר על
עצמו ועל המציאות בפת״ח, באש״ף ובעם
הפלסטיני.. .אלי גבע הוא גיבור גדול בקרב
הפלסטינים. אין פלסטיני שלא שמע עליו!״
^ ^ 0 0 9אילו נשאר בארץ, היה הלוי
[ * בוודאי מראשי ההתעוררות
של הישראלים המיזרחיים.

״׳ס מיניסטר!
השר הכי טמבל בממ שלה ה ברי טי ת הופך
להיות פי ת או ם ראש־ממשלה -כי כך
ה ח לי ט ה הפקידו ת הבכירה. האם זה
מהפוליטי למישהו משהו מזכיר

אי ם בארץ יאבא אבן, משה שחל,
משה קצב אברהם שריר. יצ חק נבוו
ויצחק מודעי מתאמ צי ם
להיזכר. העולם הזה הק־

שיב להם במ אמציהם.

אריה חזו אליה

אנט דולצין מרוצה מהקמת המיפלגה
החדשה, המרכז הליברלי. היא גאה
בבעלה, אריה דולצין ,״שחן

לדיעותיו האמיתיות וליורם
לנדסברגר נמלט ממצוד מישטרתי של !
דיעותיי, ובעצם חזר אליי!״
סקוטלנד יארד החושד נו כי חנק למוות י
אשה איראנית. גירסתו של יורם,
| ן ממקום מחבואו :״לא הכרתי
אותה ולא היה לי כל מניע!״

סכי־נאיות
חולי שלפה ס כין וגרמה לקלרה צלקת
גדולה בפנים -הכל מפני שסירבה
לשלם 200 דולר לחביבה, שהורשעה
בגניבה. מהווי העולם התח־תון
של הל ס ביו ת בשולי 1
חיי הלילה של תל־אביב.

ב ר קי ]!
הסופרת רחל איתן
(ברקיע החמישי וגם
שידה ושידות) נשואה
למדען אמריקאי וחיה
זה 15 שנה בניו־יורק. היא לא בדיוק שייכת
לשם, אבל בעלה יכול סוף־
סוף לקרוא את סיפרה הרא־שון,
שתורגם כעת לאנגלית.

בין שתי מסיבות
שתי מסיבות: אנשי הבימה, מוסד לאומי
מכופתר, חוגגים כמו בתיאטרון לזקנים,
ולעומתם פנינה גרי מתיאטרון
לילדים ונוער, היודעת כיצד יש
לשמוח ולחוג חגיגה אמיתית.

רחר המרחרת
מרחת ת:
אמא אורנה ואבא יהורם
ערכו מסיבת יום־הולדת
למשדדדויד (בן • )9
אבי נשר וליאנה ברוך
(בתצלום) שוב ביחד.
ייצא מזה עוד סרט? •
האהבה הרוסית החדשה
של עמום קולק •
עורכי־הדין נחמה וזלמן
סגל התגרשו בגלל שוטר • אריס סאן שוחרר
מהכלא. אנתוני קווין ערב לו • יוני פריור
הזעיקה תיגבורת מאוסטרליה • רומאן וחתונה
בקול הדממה • אילנה שישן
לא רוצה לשמוע על אורי ליב־ 0 * 1 1
^ 0 0 0
רנט. יש לה אהבה צרפתית.

המדורים הקבועים:

שהנה!
מרילין מונרו לא
היתה זונ ה היום
להתקבל לעבודה ב הוליווד,
כי היתה
שמנה מדי: נירה שמיר מדווחת מניו־יורק
על היטטריית ההרזיה
- • 7 ^4המאיימת להרוס א ת
גופן ונפשן של הנשים.
3 מיבתבים -התד״ל על הגמל
מחמאה מסויימת 4
איג ר ת -ה עי ס *
ת ש קי ף -שעשועיו היווניים

של בלאס 6 במדינה -הכידון מן השריון
הנול* כל סביון ערבים זה לזה 9
יומן אייטי -סרט ישן כמו יין ישן 11 12 אניטים -האלוף שנדרש להתפשט
ח*טבוך נפש עם מרק אוקונור 14 פרקליטו של גון דמיאניוק
ראיון -עם אילן הלוי. ישראלי־ 16 לשעבר בשירות־החוץ של אש־ף

גב זה וגם זה י -שעת הזיקוקים

לילות ישראל -היפות
של הפירסומאי
הווי -סגן־אלוף משתכר יותר
מסגן־שר
מה הם אומרים , -עם ישראל
אוהב להשתתף במופעי סקס!״
דף חדיט -הירהוריס בשולי כמה
סיפרי־שירה
הורוסקופ -חיי־האהבה הסוערים
של בן־הבקר
תיטבץ -רוקע נחושת ( 3אותיות)
*טידור -זבוב במוקד
רחל המרחלת -עורכת־דיו ושוטר

113

מכחכים
(המשך מעמוד )3
מכיוון• שמאז ומתמיד היה נושא הארכיאולוגיה
ועתיקות ארץ־ישראל קרוב לליבי,
פתחתי ב־ ,1968 עם פירסום הכתבה הראשונה על
שוד העתיקות של משה דיין בהעולם הזה תיק,
בו ריכזתי, מאותה עת והלאה, את כל החומר
שפירסם העיתון על מעשים מכוערים אלה.
אני מצרפת כתזכורת מיספר שערים של
גליונות העולם הזה. בהם נחשפו מעשים אלה.
רבקה פיקד, ירושלים

התד״ל ער הגמל

ג לי

פג ־ שז א

סני בז •

״העולם הזה״ ,שבועון החדשות הישראלי המערבת דהמינהלה: תל־אביב, רחוב
גורדון ,3טל 232262/3/4 03 תא־דואר 136 העורך הראשי: אורי אבנרי
עורך־־מישנה: דוב איתן עורך תבנית: יוסי שנון רכזת מערכת: ענת סתוסטי
עורך כיתוב: גיורא נוימן צלמי מערבת: ציון צפריר, צבי טל עורך דפוס:
יפתח שביט ראש המינהלה: אברהם פיטון מחלקת המודעות: רפי זברוני
המו״ל :״העולם הזוז• בע־מ הדפסה:״הדפוס החדש״ בע״מ, ת״א, רה׳ חומה ומגדל

ך א מכבר טילפנה אליי אשר״ שהזדהתה
/כקוראת ותיקה וכאוהדת של העולם הזה.
בפיה היתה בקשה רגילה למדי: שלא לפרסם
פרשה מסויימת בשבועון, ועל אחת כמה וכמה
שלא לציינה בשער.
הזכרתי לאשה כי אותה פרשה מסעירה את
המדינה כולה, ושהופיעה בהבלטה בעמודים
הראשונים של כל הצהרונים, בתוספת תצלומי
גיבוריה. ופורסמה ברדיו ובטלוויזיה. מה הטעם
בגניזת הפרשה אחרי פירסום אדיר זה?
בפי האשה היה נימוק :״זה לא אותו הדבר.
עיתוני־הערב נקראים ונשכחים למחרת־היום. גם
כל מה שנא&ר ברדיו ובטלוויזיה נשכח. אבל
העולם הזה נקרא במשך כל השבוע. ואחר־כך
מתגלגל הגלית במשך חודשים בכל מיני
מקומות. המון אנשים רואים את השער ברחוב.
הפירסום בהעולם הזה הוא שונה״.
אחרי מחשבה והתייעצות. נאלצתי להודיע
לאותה קוראה כי אין אנחנו יכולים להיענות

סידרת ״העולם הזה״ ב־1983
מי העז לפרסם!
לבקשתה. העניין היה חשוב מדי כשלעצמו.
ואחרי הפירסום בכל כלי־התיקשורת לא יכולנו
להתעלם מן הפרשה.
אבל הנימוקים שבפי הקוראה ממשיכים
לעניין אותי, מפגי שהם מסבירים את הגישה
המיוחדת שיש לאנשים רבים לגבי הפירסוס
בהעולם הזה דווקא.
כבר סיפרתי במדור זה, לפני חמישה שבועות,
על השופט המחוזי עקיבא אריה הגין שהחליט
פעמיים, בזו אחר זו. להוציא צו מניעה שאסור על
העולם הזה לפרסם פרשה מסויימת. אחרי שזו
כבר הופיעה לאורכם ולרוחבם של כל כלי־התיקשורת
במדינה. הצו היה מופנה אר ורק נגר
העולם הזה — לא נגד שום שבועון אחר, ולא
נגד עיתוני הבוקר והצהריים. איני יודע מה
התרחש בראשו של השופט — לא היתה לו
האדיבות להזמין אותנו לשמיעה. לא בפעם
הראשונה וגם לא בפעם השניה, כאשר שום דבר
לא בעד. אך נראה כי הוא התייחס אל העולם

הזה כאל כלי־תיקשורת בעל עוצמה מיוחדת.
לא פעם פונים אליי אנשים. שלא היה עולה
על דעתם לבקש זאת מכל עיתון אחר. ומבקשים
שדווקא העולם הזה לא יפרסם פרשה כלשהי,
גם כאשר כל פרטיה כבר פורסמו בכותרות
הראשיות בעיתונים אהרים.
זה מרגיז ומפריע לגו• אד יש בכך גם מחמאה
מסויימת. כל האנשים האלה מאמינים שיש
להעולם הזה כוח־פירסום מיוחד. ואולי יחיד
במינו, שאינו תלוי לא במיספרי־תפוצה ולא
במיספר הקוראים, אלא באופיו המיוחד של
העולם הזה, באורך ימיו ובתפוצתו של כל גליון,
ובטיב קוראיו.
הלוואי ולכל בעלי הפירסום המיסחרי בארץ
היתה הערכה דומה לשבועון זה.

על הצבא הבריטי במצריים (העולם
הזה .)13.5.86
קל ללגלג על העליבות וחוסר הנחרצות של
יחידות מסויימות בצבא הכיבוש הבריטי במצריים
שלפני יובל שנים. יחידות שמפקדיהן משכו
בשעת מתן פקודה בכתפיהם, יומכין יבצעו,
יומכין לא יבצעו.
אבל האמת האובייקטיבית היא שהצבא
הבריטי ערב מילחמת־העולם השניה היה צבא
עלוב ביותר ובוודאי ובוודאי היו כאלה יחידותיו,
מן השורה השניה והשלישית, שהוצבו במצריים.
ואכן, היסטוריון צבאי בריטי יודע לספר כי
שעה שגדוד חי״ר בריטי ביקש, בסוף שנות ה־,30
לצאת לתמרונים במידבר המערבי, לא היו ברשותו
משאיות להובלת התד״ל (תובלת הדרג
הלוחם) ,והוא נאלץ להסתדר עם 179 גמלים,
אותם שכרו מן הבדווים בשטח.
אלוך־מישנה(מיל) י׳ב׳ ,תל-אביב

מידו! לועזי, במטותא
על השימוש במילים לועזיות (העולם
הזה .)13.5.86
עד לאחרונה הייתי מסתפק במילון עברי כדי

ייהוד הגליל
בגליל

(העולם

הזה

על מושב
.)13.5.86
בכתבה רצח במידרוף סיפרתם כי נוגה דרור
המנוחה שימשה כמורה לציור בבית־הספר הסמוך
למושב ספסופה.
אולי זאת בורות מצירי, אבל נדמה לי כי כאן
נפלה טעות. מושב בשם ספסופה? זה נשמע הרבה
יותר כשמו של כפר ערבי.
יוסי עמרם, רחובות
נא הסברכם.
• המושב ספסופה הוקם בשנת 1949
על חורבות הכפר הערבי ספסף. שניטש על־ידי
תושביו במילחמת־העצמאות.

משקפיים בביבר הדוידקה
מזכרונותיו של לוחם במילחמת-
העצמאות.
בימים אלה. כאשר שומעים הרבה על הקרבות
של אז, נזכרתי איך נפגעתי במאי 48׳ מפגז
שנורה מהעבר המזרחי של ירושלים, ברכבי על
אופניי בנסיעה בתפקיד ברחוב יפו בירושלים,
מול מה שנקרא עכשיו כיכר הדוידקה. ירדתי
איכשהו מאופניי וקראתי לעזרה כשאני שותת
דם רב, עד שנפלה עליי תרדמת (״קומה״).
רגע לפני כן ראיתי את ״השניים״ עם
האלונקה תחת זרועותיהם ואחד אומר לחברו:
עזוב את אלה. כולם מתים. יש שם אחד עם
משקפיים שצועק. שמחתי אז שהיו לי משקפיים
וחשבתי שאולי בזכותם אנצל ממוות.
לאחר כשנתיים של טיפולים וניתוחיס בבתי־חולים
צבאיים חזרתי אל החיים האזרחיים ואל
עיסוקיי בהוראה ובחקר הלשון. ראשית כל
ביקשתי לגלות מי (ומתי) המציא את המילה
משקפיים. יגעתי ומצאתי. ממציא המילה
משקפיים היה המורה והמדקדק חיים אריה חזן.

דוח
על צה״ל

^ פירסומים על דוח אלוף־מישנה עימנואל
( 1ולד שחקר למען צה״ל את מילחמת־הלבנון
(ראה הנדון) בוודאי מעוררים אסוציאציות
רבות אצל קוראים בעלי*זיכרון.
מבחינת המסקנות העיקריות של ולד. אין בהן
דבר וחצי־דבר שלא הופיע לפני שלוש שנים
בסידרת־המאמרים של הפרשן הצבאי שלנו, רוני
שפיגל (העולם הזה 13.7.83 והלאה).
במאמריו טיפל שפיגל בנושאים העיקריים
שבהם מטפל גם דוח ולד. בין השאר: הירידה
של טיב הפיקוד. הפעלת חיל־שריון במיגזרים
שהתאימו להיל־הרגלים. ולהיפך. אי־הצלחתו של
צה״ל להגיע לאף אחד מיעדיו בזמן שהוקצה לכך
(אם בכלל) .ובעיקר: שמעולם לא היתה לצה׳׳ל
עדיפות כה אדירה על האוייב, מבחינה כמותית
וחומרית.
הפרשן הסיק מעובדות אלה מסקנות ראשונות•
דוח ולד מרחיב עליהם את הדיבור. או
הולך בעיקבותיהן.
איני מציין זאת כדי להעלות על נס את כוח-
הנבואה שלנו. אין לנו כזה. העובדות של המיל-
חמה היו גלויות לעין, ודי היה בבדיקה המיק־צועית
הבלתי״משוחדת כדי להגיע למסקנות
האלה.
אבל אני רוצה להעלות על נס את העובדה
שהעולם הזה היה מוכן ומסוגל להגיד את
הדברים האלה עוד במהלך המילחמה. ולמעשה
עוד בראשיתה. פרשנים בכלי־תיקשורת אחרים
העלימו אז את העובדות האלה, או שרמזו עליהן
ברמזים כל־כך דקים. עד כי גם מומחה היה זקוק
לזכוכית־מגדלת כדי לגלותן.
עכשיו פירסם ולד את הדברים. הוא הוחרם
על־ידי צה׳׳ל, ולא נערך שום דיון רציני במסקנותיו.
גם הפוליטיקאים לא התרגשו במיוחד.
זהו המיבחן של כלי־התיקשורת: האם יש להם
אומץ־הלב להיאבק. לפחות עכשיו. להבראת
צה״ל. על״די חשיפת האמת על המילהמה
במלואה, בלי תירוצים ובלי הסוואה?

עתיקות דיין בשערי ״העולם הזה״ ()1972,1971,1968
הארכיאולוגים שתקו, העיתונאים שתקו. המחוקקים שתקו
להסתדר עם גליוני השבועי של העולם הזה
(למען האמת, לשם פיתרון התשבץ בעיקר).
אבל לאחרונה הגעתי למסקנה כי צריך לרכוש
גם מיליון לועזי. מה זה צריך להיות, למשל,
בקטע הביקורת על סיפרו של איליה ארנבורג,
חייו הסוערים של לאזיק רויטשוואנייץ, בדף
חדש האחרון :״ההומור המר והסאטירה היבשה
והנשכנית מצילים אותו מליפול במלכודת של
נוסחותיו הפיקארסקיות החוזרות.״
במטותא. מה זה נוסחות פיקארסקיות.
שלום טאובר, רמת־גן
• מן המילה הספרדית פיקארו, פירחח
והכוונה לסיפור־מעשה שבמרכזו עומד הרפתקן
פירחח ופיקח.

גגרדים יהודיים
בצבא מצריים
על ספר של אמיל לודוויג (העולם
הזה .)26.2.86
הסופר היהודי־גרמני אמיל לודוויג אכן כתב
סידרה של ביוגראפיות מרתקות על דמויות
היסטוריות, ואולם אחד. מספריו המפורסמים
והמרתקים ביותר הוא הספר הנילוס -חייו של
נהר (בשני כרכים).
הספר מתאר לא רק את נהר־החיים הזה, הגדול
והיחיד במינו, אלא גם את כל התרבויות שפרחו
לגדותיו לאורך ההיסטוריה האנושית המוכרת.
לודוויג, אגב, גם כתב ספר ביוגראפי על
קליאופרטרה ועל מלכות בית־תלמי, ובספר על
הנילוס, שבו מתוארת בהרחבת תקופת שילטונה
וגדולתה של אלכסנדריה, מסופר גם על כך כי
בצבאה היו כמה גנרלים יהודיים!
משה רוזנפלד, תל-אביב

הוא הסתמך בהמצאתו על השורש העברי
שקף ועל השורש היווני סקופין המקביל לו
(במילים טלסקופ. מיקרוסקופ. קאליידוסקופ
ד״ר ראובן סיוון, ירושלים
וכי)•

מיכתבים למע רכ ת
העולם הזה שומר לעצמו את הזכות
לערוך מיכתבי קוראים מסיבות
לשוניות, מישפטיות או טכניות.

סי ס/
לגבריות אחד המדורים הוותיקים של העולם
הזה. שחגג לפני כמה חודשים את חצי
יובלו, הוא המדור מיכתבים לרותי .
שהמתכונת בה הופיע בגליון העולם הזו
השבוע לפני 25 שנה, לא היתה שונה׳
בהרבה מן המתכונת הנוכחית.
כבר אז קישטו את המדור, בין
גינטלמן מעדיף בלונדית (צעיר בן ,23
אספן בולים נלהב, מעוניין להכיר...
רצויה בלונדית עם עיניים כחולות)
לכותבת שביקשה, במפורש ,״לא
קיבוצניק״ ,אימדות־שפר מן הסוג הבא:
• אומרים שנער מתחיל להיות גבר
כאשר הוא חדל לבקש מאביו כסף־כיס.
ובמקום כסף הו א מבקש הלוואה.

העולם הז ה 2542

בזמנו הוצא הבנק מטיפולו של המבקר. בטענה שהביקורת
עלולה לפגוע בסודיות הבנקאית. באותה תקופה נמצא
בלומנטל מעברו השני של המיתרס, וכבכיר בבנק לחם
לסלק ממנו את הביקורת ההסתדרותית. כיום הוא דורש
את זבות־הביקורת.

דאגות פולניות
הבנקאים הפולניים בתל-אביב מודאגים מן
האפשרות בי פתיחת שגרירות פולנית
בשכנותם תצר את צעדיהם.

להט והרמלך
מאיימים לעזוב
שני ראשי-העיריות שייסדו את מיפלגת המרכז
הליברלי, שלמה להט ויחזקאל הרמלך, מאיימים
לעזוב את מיפלגתם החדשה, אב ישתלטו עליה
קבוצות מאורגנות כמו זו של הח״ב לשעבר
יצחק יצחקי, שאנשיו עוררו מהומה בוועידת*
היסוד של המיפלגה, השבוע.

חקיקה אגטי־מזרמתית
כדי לעקוף את המסקנות החד־משמעיות של המומחים
המישפטיים בענייו האוניברסיטה המורמונית, ינסו הח״כים
הדתיים לסחוט חקיקה רטרואקטיבית להפסקת בניית
האוניברסיטה. האמצעי שבו ישתמשו: איום לשיבוש ביצוע
הרוטציה.

שיף יחליף מיפלגה
המלונאי חיים שיך מאיים לעזוב את
חרות ולעבור למיפלגת העבודה, בגלל אכזבתו
מהדרך שבה נוהגים בו השרים הכלכליים
של הליכוד. שיך ביקש לאחרונה
מענק ממישרד-האוצר, להקלת חובותיו,
אך המשא־ומתן אינו עולה יפה.

המרכז יגדל שד?
גוברים הלחצים על עתי ברעם, מזבי׳ל מיפלגת
העבודה, להגדיל עוד יותר את מרבז-המיפלגה,
אחרי שנוסח כבר בשליש.
בינתיים סוערות הרוחות בבאר־שבע, שם לא ידוע עדיין
מתי ייערכו הבחירות למינו־ 22 נציגי העיר במרכז.
מקומותיהם עדיין פנויים.

מיפקדה דתית עליזנה

״מיפקדה על־מיפלגתית״ של כל המיפלגות והזרמים
החרדיים עומדת לקום בקרוב. מטרתה המוצהרת: להילחם
• בתופעות של חילול שבת בבל רחבי הארץ.

פעילותה העיקרית של המיפקדה תהיה כשדולה
בכנסת, אך בהמשך ייתכן שתקים גם קבוצת-
קומאנדו, להטרדת מחללי השבת.

בלאס -שד פרשות

מאז שנותקו היחסים הדיפלומטיים בין פולין וישראל,
נהנים מנהלי בנק פה־קא־או בתל־אביב מעצמאות רבה
יחסית. אינם כפופים ישירות למרכז הבנק הממלכתי
בוורשה, ופעילים מאוד בעסקות של השוק האפור בארץ.

הסתערות אמריקאית־אתיופית
מישלחת
של הרבנים הרפורמיים בארצות־הברית. בראשותו
של הרב אלכסנדר שינדלר, המגיעה השבוע ארצה. תבדוק
אפשרות לשיתוף־פעולה עם מנהיגי העדה האתיופית,
במאבק לשבירת המונופול האורתודוכסי על חוק־השבות
ועל חוקי־האישות בארץ.

חברי פרלמנטים נגד
חנק־המיפגשים
יריד הכנסת קיבל מיכתב־מחאה משרתך, של
חברי-פרלמנטים משיש ארצות אירופיות,
שהשתתפו בוועידת האירגון הבין־פרלמנטרי,
המביעים.,דאגה המורה״ נוכה כוונת הכנסת
לחוקק חוק האוסר מיפגשים עב אנשי אש״ך.
המיכתב, שעליו התומית ראשי המישלחות הפרלמנטריות
של בריטניה. אירלנד והולנד. והברי המישלהות של צרפת.
גרמניה ופורטוגל. מציין שזה ,.אירוני וטראגי״ שממשלת־ישראל,
שכמה מהבריה כונו בעבר כטרוריסטים. משתמשת
עתה באותה התווית בדי למנוע רו־שיה פוליטי. שמטרתו
היא ליצור הבנה בין יריבים.

חברוני מחפש כסף
הרב משה הברתי. ר׳יב כישיבת־חברון־ שבירושלים. פנה
באהרונה לתורמים דת־־ם וביקש ברהיפות תרומות. הכסף.
כך נאמר. מיועד לבית״יתומים ירושלמי שנקלע לקשיים.

בנו של חברוני מעורב בפרשת הישראלים
העצורים בברמודה, בחשד של גכיון הברחת
נשק לאיראן.

השעשנעים היווניים
של בלאס
משה בלאם, אחיו של איש־העסקים העצור
דויד בלאם, משקיע באחרונה הון־עתק
בהקמת מועדון בסיגנון יווני בדרום רחוב
הרצל בתל־אביב. במועדון המוסיקה והריקודים,
בעל שלוש הקומות, יהיה צוות שכולו
מיוון.
דויד בלאם התחיל את הקריירה הפי־נאנסית
שלו באותה השכונה, כמשכיר
בתים וכמלווה בריבית, ואנשי־עסקים בסביבה
סבורים כי ההשקעה במועדון היא
למעשה מכספו.

הגשת כתב־האישום נגד דויד בלאס, בעניין הוצאת כספים
במירמה מבנק דיסקונט ומאש״ת־כספים. אינה סוף פסוק
בפרשה.

מלאכת כפיים
לבנקאים

היחידה הארצית לחקירות הונאה מתכוונת
לפתוח בחקירה נגדו לגבי שתי פרשות נוספות,
שאינן קשורות לתק״ם, ושגם בהן יש חשד
כביר לעבירות פליליות.

ועד העובדים של בנק״לאומי החליט לעודד את חבריו
לעסוק בעבודת כפיים, ויזם מ־בצע של מכירה מוזלת של
כלי־עבודה; סטים של משור חשמלי. מקדחה רוטטת או
ערכת כלים לתיקונים בבית או במכונית.

בלזמנטל עבר צד

אזכרה כהפגגת־סח

בקרוב תתקיים פגישה מכרעת בין נפתלי
בלומנטל, מבקר־־ההכתדרות החדש, לבין
עמירם כיוון, יו״ר הנהלת בנק־הפועלים.
בפגישה ידונו השניים בהגדרת תחומי
סמכויותיו של המבקר לחקור בתווי הבנה.

אזכרת יום ה־ 40 למותו של סמי מרעי, איש״הרוח מס׳ 1
של הציבור הערבי בישראל. הפכה להפגנת־כוה לרשימה
המתקדמת.

האזכרה, שהוחרמה על-ידי רק״ה והמערך,
משיבה יותר מ־ 4000 אורחים מכל רחבי ישראל,

הגדה המערבית ורצועת־עזה, נוסך על תושבי
הכפר ערערה, שם התקיימה. היא התנהלה
בסדר מופתי.

מסקש: קצץ גרוזי
קצין־מ־שטרה ישראלי. ממוצא גרוזי. שביקר לאחרונה
במשימה מישטרתית בארצות־הברית. קיבל ישם הרבה
הצעות־עבודה, כאשר התברר למארחיו כי הוא דובר
גרוזית.

תגים שמיים לשנטרים באגך האפסנאות של המישטרה מכינים
כעת תגים חדשים, שיישאו את שמם
של השוטרים והקצינים.
עד כה נשאו השוטרים תגי-מתכת שבהם
טבוע מיספרם האישי בלבד, והקצינים
הילכו ללא כל סימון מזהה שהוא.

שבי ס גבה כסף,
אך לא שמד בהבטחות
הנהלת כלא נפחה מתחמקת בתירוצים שונים מלהכניס 10
מקלטי טלוויזיה לתאי האסירים הביטחוניים. למרות
הבטחות שונות מזה כמעט שנה.
המקלטים נקנו על־־די.מישפתות האסירים. ששילמו גם
תמורת כל דרישות ההנהלה. כמו הכנסתם של שינויים
טכניים שלא יאפשרו קליטת שידורים מחוץ לישראל.

בין השאר קנו המישפחות את הכבלים
והאנטנות, אך משלא הותר להם להביא טכנאי
שיתקין את המערבת, שיליד לשרות בתי-
הסוהר את המהיר שנקבה ההנהלה תמורת
התקנת הציוד על־ידי אנשי השרות.

פוליסה צמודה לבורסה ממיסמך פנימי של קבוצת־הב־טוח מיגדל עולה. כי בשנים
הקרובות ייאלצו חברות״הביטוח לשנות את אופי פוליסות
ביטוח־ההי־ם. ולהתנתק מן ההצמדה למדד בתוספת ריבית
קבועה. בשל מדיניות הממשלה להפסיק את הנפקת
איגרות־ההוב המתאימות.

תחת זאת יצטרכו ההברות להציע למבוטח
השתתפות בריווחיהן. במצב חדש זה תתרכז
התחרות בין החברות בגובה התשואה שיציעו
ללקוח, ובין השאר הן יפנו משאבים לשוק-ההון
— כלומר, לבורסה.

גם הם במארוקאים
שגי עיתונאים בכירים. שאינם׳וצאי מארוקו — עידו
דיסנצ׳יק ממעריב וגדעון לב־אר־ מקול ישראל —
מתלווים למישלהת הה״כים ועולי־הרגל היוצאת השבוע
למארוקו.

תזבנות להשכרה
הד״ר אברהם מידן מחברת חשבשבת מציע לאהרוגה
ללקוחותיו תוכנות להשכרה. בעיקר תוכנות להנהלת־חשבונות
ולמלאי. עד כה היה נהוג למכור תוכנות.

טבריה במיקבזת אילת
מלונאי טבריה החליטו לעצור את בריחת
הנופשים הישראליים לאילת, ועומדים ליזום
מיבצע מחירים מיוחד: הנחות של כמעט 50
אחוז.

ה עו & ס

מברך את רכזת המערכת
ענ ת ס רגו ס טי
להולדת בנה
בעריבת גיורא טיט;

במדינה העם סטאטוס קח ואריס?
שעוז הקיץ. הצגות קולנוע
בליל־שגת. שידורי בדורנל
בשבת. הסטאטוס
מתחיל לזוז
פעמים רבות הוזהרו העסקנים הדתיים:
לא כדאי לכם לפגוע בסטאטוס
קוו. אם ישתנה בכיוון אחד, הוא עשוי
להשתנות גם לכיוון השני.
במשך השנים התרגלו העסקנים
הדתיים לשינוי החד־סטרי. הכפיה
הדתית גברה. כל ״הישג״ הובטח
באמצעות ״סטאטוס־קוו״ חדש, ולמחרת
היום יצאו להשיג הישג נוסף.
עכשיו מתברר כי היתה זאת טעות.
הסטאטוס קוו משתנה לכיוון ההפוך.
קולנוע וכדורגל. הנהגת שעון-
הקיץ בישראל השבוע היוותה תבוסה
לעסקנים הדתיים. הם התנגדו לכך. אך
ההתמרדות הפעילה של דעת־הקהל
— הראשונה מסוגה בתולדות המדינה
— הכריחה אותם להיכנע חלקית. הם
צימצמו את תקופת שעון־הקיץ. אך לא
יכלו למנוע את הנהגתו כליל.
עכשיו באה הצגת סירטי״הקולנוע
בערבי־שבת בחיפה. אחרי פריצת־הדרך
בפתח־תיקווה, מתפשט נוהג זה
ברחבי הארץ. בעוד שרב אשכנזי
שוחר־פירסומת גורם למהומות בלתי־פוסקות
בפתח־תיקווה. החליטו רבני
חיפה שלא כדאי להתגרות בציבור
החילוני. הציבור הזה רוצה ללכת
בליל־שבת לקולנוע — ושום כוח לא
יעמוד בפני הרצון הזה, שאינו
אידיאולוגי אלא מעשי וממשי.
השלב הבא יהיה, כנראה, שידור
מישחקי־כדורגל בטלוויזיה בשבת.
השער נפרץ בשבת האחרונה (ראה
שידור) ,ואי־אפשר יהיה לסגרו מחדש.
הרוב העצום של הציבור רוצה בכך.

החבורה. הם ישבו בצפיפות, מתחככים
אחד בשני, ללא יכולת לזוז, כשהם
מנסים למצוא מקום נוח לידיים.
מצב זה שיקף את מציאות המיפלגה
החדשה. צפוף שם בצמרת. יש מיספר
גדול של עסקנים ותיקים, אנשים
בעלי עמדה ומעמד. השאלה היא אם
יש גם חיילים.
ב׳׳ל: בוגרי ליברלים. הרושם
הראשון הוא של מיפלגה יהודית,
אשכנזית, לבנה, אמירה, ותיקה —
וגברית(ראה מיסגרת) .אולם הבימה
היה מלא מפה לפה באנשים הנראים
באולם זה לעיתים קרובות. המעמד
הבינוני והעליון. נשים מטופחות
ומפוררות. גברים מעונבים ומחוייטים.
הרבה שערות־שיבה. ל־ 90 אחוז
מהאוכלוסיה החיה בארץ — נשים,
צעירים ומיזרחיים — לא נראה שיש

— 81.בוגרי ליברלים — כפי
שהגדירה זאת אסי, אשתו של דרור
זייגרמן, הח״ב־לשעבר.
קצת מסל דבר. במצע המיפלגה
אפשר למצוא קצת מכל דבר.
המרכז הליברלי ״ייאבק בכל
חקיקה שיש בה משום כפיה דתית״,
אבל ״רואה במורשת ישראל את אחד
היסודות לחיינו הרוחניים והתרבותיים
בארץ״.
המרכז הליברלי קובע ש״לעם
ישראל זכות היסטורית על ארץ־
ישראל״ ו״גבולות־השלום ייקבעו
במשא־ומתן ישיר בין ישראל לשכנותיה״
,אבל המרכז הליברלי ״ימנע
היווצרותה של מדינה נוספת בין
ישראל לירדן״.
לפחות בנושאים הכלכליים אפשר
למצוא דברים ברורים .״רק משק

מקום במרכז הליברלי.
למחרת בבוקר, באולם בני ברית,
נראתה המיפלגה החדשה כמיפלגה
לכל דבר. עסקנים התרוצצו למצוא
מקום לאנשיהם, שנרשמו באיחור ולא
קיבלו כרטיסי־ציר. הסתודדויות בפינות
האולם. קבוצות מאורגנות, המנוסות
בלתפוס טרמפ פוליטי, כבר יצרו
התקשרויות ובריתות.
האיש המבוקש ביותר היה יוסף
(״טומי״) לפיד. אשה מרחובות ביקשה
לברר למה אין ייצוג לנשים על בימת־הנשיאות.
גבר מירושלים ביקש לברר
למה לאנשיו אין כרטיסי־ציר. פעיל
מרחובות התלונן על שלא קיבל זכות־דיבור.
גברת מאשדוד סיפרה על
מקומן של הנשים בשוליים. טומי
השיב, התנצל, כיוון ויצר תחושת־אמינות.
הצירים,
שהגיעו מכל רחבי הארץ,
נראו מנוסים באירועים שכאלה. הרבה

הנשען על יוזמה חופשית ימשוך
השקעות מבפנים ומבחוץ״ .״יוזמה
חופשית, עצמאות כלכלית, הידוק
הקשר שבין התפוקה לשכר ובין
העשייה לתמורה.״
בין הביסאות. בערב פתיחת
הוועידה הוזמנו ראש־הממשלה, שימ־עון
פרס, וממלא־מקומו, יצחק שמיר,
לברך.
פרס נענה מייד והודיע שיגיע. שמיר
התלבט. איך יילך לברך מיפלגה חדשה
שרוב חבריה ברחו מהגוף שהוא עומד
בראשו? התלבט ולא הגיע.
אמנון רובינשטיין, ותיק ומנוסה
בעניינים שכאלה, הקמת מיסגרות
חדשות, בא לברך. אם מתוך סולידריות
לעניין החדש ואם מתוך סקרנות
ועניין, כיצד הוא ישתלב במיפלגה
החדשה. גם יצחק ארצי מל״ע בא
לברך.
לרובינשטיין, לארצי וליגאל הור־

ביץ, שנכח גם הוא בערב הפתיחה,
ברור שהמרכז הליברלי יתמודד על
ליבו של ציבור בוחרים שלהם. אותו
הציבור שקרא לפני 30 שנה ״תנו
לחיות בארץ הזאת״ .ומאז התפלג ונדד
בין המיפלגות השונות.
התחרות על אותו קהל בוחרים
תאלץ את שינוי, ל״ע והורביץ להצטרף
לכוח אחד מרכזי. היכולת של צמרת
המיפלגה לקרוא לכל הכוחות המרכזיים
להתאחד תחת דגל אחד, תוכל
אולי לשנות את המפה הפוליטית
בישראל.
במישאל דעת־קהל שהתפרסם
השבוע העלו הסקרים כי המרכז
הליברלי יקבל אחוז וחצי מקולות
הבוחרים. במרכז הליברלי לא היו
מוכנים השבוע להתנבא על מספר
המנדאטים. רק שלמה להט היה מוכן
להסתכן ולומר ״בין חמישה לשישה
מנדטים״ ,וגם זאת אמר רק בין חברים.
מימין ומשמאל. הקורבנות
העיקריים של המיפלגה החדשה
עלולים להיות יצחק מודעי, גדעון פת,
אברהם שריר ומשה ניסים, המבינים
כבר, כנראה, שהם נפלו בין הכיסאות.
מימין — חרות אינה שואפת לאיחוד.
ואולי צדק דויד לוי שעד עכשיו לא
לחץ לאיחוד הליכוד. בינתיים, יש זמן.
היום, כשחברים מהשורה הראשונה
במיפלגה הליברלית נמצאים במרכז
הליברלי, הוא אינו ממהר. למה לו
לשריין לליברלים שלו 12 מקומות
בכנסת, כשציבור גדול מתומכי
המיפלגה הליברלית עבר למיפלגה
החדשה?
ומשמאל — חברים לדרך, אם
בכלל יש משמעות למושג חברות
בחוגי הליברלים, הקימו מיפלגה
חדשה, שחרטה על דיגלה את
העקרונות הליברליים, שאותם הם כבר
מזמן שכחו.

נערי־פרס בחוץ
במאוחר מבינים כמה מן העסקנים
הדתיים היותר־מפוכחים שהיתה זאת
טעות לפגוע בסטאטוס״קוו. המצב הזה
הגן דווקא על המיעוט הדתי מפני הרוב
החילוני. שיכרון־ההצלחה של העסקנים
הדתיים העביר אותם על דעתם. אך
בעימות האמיתי יכריע מישקלו המיס־פרי
העדיף של הציבור החילוני. הסטאטוס
יזוז בכיוון שלו.
מפלגות צפוף בצ מר ת
מיפלגה חדשה, לגנה,
איטסגזית, אמידה
ונס גברית
ליד שולחן־הנשיאות שעל בימת
הבימה בתל־אביב ישבה החבורה
המייסדת של מיפלגת המרכז הליברלי.
השולחן הנשיאותי היה צר לכל

סור־סון! יש דמוקרטיה
במיסלגת־העבודה — ובל
אחד הסניס את אנשי-שלומו
מזכ״ל מיפלגת־העבודה, עוזי ברעם,
הצליח לשנות, כדבריו, את פני
המיפלגה. לא עוד ועדות־מינויים. לא
עוד ועדה מסדרת. מעכשיו ייבחרו
חברי־הכנסת של מיפלגת־העבודה
בבחירות חשאיות ודמוקרטיות, במרכז
המיפלגה. המרכז גם יסדר את הרשימה
לכנסת, ושם ייקבע מי יהיה במקום
השישי ומי במקום ה־ 19 ברשימת־העבודה
לכנסת.
ברעם כחול־העיניים היה האיש
המבוקש ביותר במהלך המושב השני
של ועידת״העבודה. אליו הובאו י
רשימות החברים המבקשים להיכנס
־ משמאל: יצחק ברמן, אריה דול-
צץ, יוסף לפיד, שלמה להט, יחזקאל
הרמלך ויחזקאל פלומין.

למרכז, והוא שניהל את המאבק בעזרת
הוועדה המסדרת, שנקבעה להחליט
על הרכב חברי המרכז.
פרם לא התאמץ. במשך השנה
האתרונה נרקמה שותפות חשאית בין
ברעם ובין האיש החזק בסניף תל־אביב,
אליהו שפייזר. תוצאותיה של
שותפות זו ניכרים בהרכב המרכז
החדש.
מלישכת ראש״הממשלה נשלחה
לוועדה המסדרת רשימה של יותר מ־
18 איש — אנשים ששימעון פרס חפץ
ביקרם, ובכניסתם למרכז. ביניהם: בועז
אפלבאום, מנהל לישכת ראש־הממש־לה,
ברוך אסקרוב ואורי סביר,
האחראים לדוברות בלישכתו של פרס,
נמרוד נוביק, המכהן כיועץ מדיני
לראש־הממשלה, יוסי ביילין, מזכיר־הממשלה,
ועוד.
מתוכם נכנס למרכז רק יוסי ביילין.
פרס לא הצליח להכניס כחברי־מרכז
את נעריו. יש להניח שאילו היה יו״ר
מיפלגת־העבודה לוחץ יותר, הם היו
היום חברי־מרכז.
גם השרים, בניגוד לשמועות
שהסתובבו בתקופה שלפני כינוס
המושב השני של הוועידה וגם לאחריה,
לא הצליחו לתרום תרומה ניכרת
להקמת המרכז החרש.
גד יעקובי הצליח להכניס את
מנכ״ל מישרדו, אהוד גרא, ואילו יועצו
לענייני־השקעות, משה דברת, נשאר
בחוץ.
מרדכי(״מוטה״) גור הכניס למרכז
את יועצו־עוזרו, אבנר רגב. ויצחק נבון
הצליח להעביר שניים ממקורביו. גם
שר־התיחמון, משה שחל, לא קצר
שבחים.
הטריק של אדרי. ח״כ רפי אדרי
הצליח יותר. על אדרי הוטלה המשימה
לנהל את המשא־ומתן עם הקבוצות
השונות שהצטרפו למיפלגה, כמו
אמנון לין, יצחק פרץ, אחווה ופלג
הפנתרים השחורים. בתום המשא־ומתן
הודיע אדרי למזכ״ל שהקבוצות הללו
יזכו כולם יחד ב־ 108 מקומות במרכז
החדש.
חברים במיפלגה טענו שאפשר היה
״לגמור״ עם הקבוצות ב־ 70 מקומות
בלבד. ואכן, כך היה. אדרי אומנם
הקציב לקבוצות השונות 108 מקומות
— אך למעשה הוא העניק להם הרבה
פחות מקומות במרכז, והעביר בדלת
אחורית זו מספר רב של אנשיו שלו.
במו בחרות? עירן חדש נפתח
במיפלגת־העבודה. האם יקרה בו מה
שקרה במרכז חרות, שבו הפך התואר
חבר־מרכז למילה נרדפת לטובות־הנאה,
ותשלומים שונים הניתנים
במסווה זה או אחר לחברי־המרכז כדי
לקבל בבוא היום את קולם?
יתכן שהמיבנה המוכתב של מיפל־גת־העבודה,
הכולל אוטומטית 20 אחוז
חברי־מרכז של ההתיישבות העובדת,
ימנע השתוללות של חברי־המרכז,
וישאיר את ההכרעה האמיתית אצל
קבוצת־העילית הפוליטית במיפלגה.
הממשלה שלו שת הגנרלים
שלוש מישרות עומדות
לאיוש — ואולי למיסחר
ולמכירה. אלה הן במיקרה
שלוש המישרות העצמאיות
היחידות בצמרת המדינה
בימי השילטון הבריטי בארץ,
התלוצצו בירושלים על ״שלושת
הגנרלים״ ,המנהלים את הארץ. היו
אלה שלושה פקידים בכירים, שתוארם
כלל את הציון ״ג׳נרל״ — אינספקטור
ג׳נרל (מפכ״ל המישטרה) ,אטורני
ג׳נרל (הפרקליט הכללי) ופוסט־מאסטר
ג׳נרל (המנהל הכללי של
הדואר) .שלושה פקידים אלה נהנו
ממעמד עצמאי בתחום אחריותם.
רק אחד משלושת הגנרלים האלה
שמר על מעמדו העצמאי גם במדינת־ישראל
— היועץ המישפטי לממשלה.
אף שהוכפף רישמית לשר־המישפטים,
הוא נשאר עצמאי בשיקוליו.
במדינת־ישראל, שאין לה חוקה,
העול ם הז ה 2542

אנסז־1ד?: 7*3

.בער• חזו
לעבש וער!
אנט דולצין אשה עצמאית.
בוועידת מיפלגת־העבודה ישבה
לצידו של בעלר. כשראש־הממשלה,
שימעון פרס, דיבר מעל
בימת בנייני האומה נגד יצחק
מודעי, מחאה כפיים בהתלהבות

אנט דולצין לעבר במת״הנשיאות:
״איפה הנשים במיפלגה שלכסד
שוב עוררה תגובות בקהל. פרס
ישב לצידה, מחייך.
ביקשתי לברר עם דולצין האם
היא מצטרפת למיפלגה החדשה,

הוועידה של המרכז הליברלי, הרגשתי
שאני מוכנה לוותר על העיקרון. אני
חושבת שאצטרף למיפלגה החדשה.
היה כדאי לחכות 18 שנים, כדי
לשמוע ממנו דברים ששנינו האמנו
בהם, והוא רק לא רצה להכיר בזה.

דולצין נואם בוועידה
״איפה הנשים במיפלגה שלכם!״

אנט עם רובינשטיין ופרס בוועידת המרכז הליברלי
״שני דולצינים במיפלגה אחת -זה אולי דולצין אחד יותר מדי!״
מופגנת. דולצין עצמו שמר על
איפוק.
השבוע, בכינוס היסוד של ה־מיפלגה
החדשה, המרכז הליברלי,
נאם בעלה מעל הדוכן, ואילו אנט
דולצין ישבה ליד שימעון פרס.
לקראת סוף הנאומים צעקה

או שנשארה נאמנה לפרס.
וכך אמרה:
אף פעם לא הצטרפתי לשום
מיפלגה. היה לי עיקרון, שעליו
שמרתי, לא להיות חברה בשום גוף
מיפלגתי.
אחרי נאומו של בעלי בפתיחת

בתוך ליבו הוא תמיד ידע שמבין שנינו
— לא הוא הצודק.
אני מקווה להצטרף ולהיות פעילה.
זה האופי שלי. אם אני נכנסת לאיזה
שטח, אני פעילה ולוקחת אחריות. אבל
אני צריכה לחשוב על העניין האסתטי.
שני דולצינים במיפלגה אחת — זה

נקבע הרבה על־ידי הנוהג. כיום יש
בצמרת השילטון שני אישים בכירים,
הנהנים מעצמאות: היועץ המישפטי
ומבקר־המדינה. בתיאוריה יש גם
אישיות בלתי־תלויה שלישית: נגיד
בנק ישראל. אך מעמדו של זה לא
הובטח מעולם בפועל, ורוב הנגידים
לא היו אלא חותמות־גומי בידי שרי־האוצר.

שתי
המיפלגות הגדולות, צפוי מקח־ומימכר.
הדבר יכול להסתיים בחלוקת־השלל.
יהיה זה נס מן השמיים אם
יאויישו מישרות אלה באנשים הראויים
להן.
בד בבד — ולא במיקרה — נעשה
נסיון לחסל את העצמאות של בעלי-
התפקידים האלה, או לפחות לצמצמה.
בין השאר:

רה חדשה של תפקיד מבקר־המדינה.
המבקר היוצא, יצהק טוניק, טוען כי
הצעה זו תצמצם את סמכויות המבקר.
שר־המישפטים־לשעבר הכחיש.

גלים עכורים. כיום נתונים כל
שלושת הגנרלים האלה במצב שווה.
רצה המיקרה, שכל שלוש המישרות
עומדות להתפנות, ויש לאיישן מחדש.
היועץ המישפטי ומבקר־המדינה
מסיימים את כהונתם, נגיר הבנק נאלץ
להתפטר.
דווקא בגלל העוצמה העצמאית
הרבה המרוכזת במישרות אלה, נערך
על כל אחת מהן קרב־איתנים. כמו כל
דבר במדינה, זהו קרב מיפלגתי. מכיוון.
שלמעשה לא יתכן לבחור אף באחד
מבעלי־התפקידים האלה בלי הסכמת

• ערך ראש־הממשלה״בדרך, יצחק
שמיר, התקפה חריפה על עצמאותו
ועל עוצמתו של היועץ המישפטי,
ותבע בגלוי לצמצמן. היועץ היוצא,
יצחק זמיר, הרגיז את הליכוד
בהחלטות רבות. בין השאר סירב ליזום
חוק למתן חנינה לאסירי הטרור
היהודי, הכיר בחוקיות המיפגשים
הפוליטיים עם ראשי־אש״ף, התנגד
לחלוקת שלל בין המיפלגות הדתיות
ללא קריטריונים, ועוד.

האב, הגאשם בפציעת
אשתו ובנו שהיה ברחמה,
יובא באזיקים לבדית־המילה

• עומדת לדיון הצעת־חוק להגד
ביום
החמישי ייכנס אלי שרז

העולם הז ה 25+2

• נעשה נסיון לאייש את תפקיד
הנגיד בעסקן מיפלגתי, שיבטיח מראש
את כפיפותו למדיניות מיפלגתו.
שלושת הקרבות הם מיבחן לדמוקרטיה
הישראלית. בתוצאותיהם יהיה
תלוי אם יוצפו גם איים אלה בביצה
המיפלגתית על־ידי הגלים העכורים.
משפט ברית לתינוק הפצוע

יכול להיות דולצין אחד יותר מדי. אבל
זה עניין של אסתטיקה, ולא של
עיקרון. דיעותיי הפוליטיות ידועות,
והיום לא רואים אותי כחלק השני של
אריה דולצין, אלא כאנט דולצין.
אני. גאה בבעלי, במה שאמר.
התרשמתי מאוד מהנאום שלו. כל
הלילה לא יכולתי לישון. שמחתי
בשבילו. הוא עשה דרך ארוכה
בדיעותיו. הוא חזר לעצמו האמיתי.
הוא חזר לריעות של שנינו. הוא חזר
אליי.
אני לא ראיתי אשה בנשיאות, ולכן
התפרצתי. זה הפריע לי. אבל אני
מעדיפה מיפלגה בלי נשים ליברליות,
כשיש נשים כמו שרה דורון. היא לא
ידעה לייצג לא נשים ולא ליברליזם.
וחוץ מזה היא אנטיפאטית. אני חושבת
שהמיפלגה פתוחה לקבל נשים, כי הם
רוצים להצליח. ואני מקווה שנשים
רבות תצטרפנה באופן פעיל.
אני מאוכזבת מהיחס של המערך
לדתיים. במערך חושבים שהם יקנו את
הדתיים במחיר של כל מיני ויתורים.
לסחיטה יש רק התחלה, ואין לה סוף.

אני חושבת שהיחס הזה לא יתרום
למערך דבר.
יותר משמח אותי שעד עכשיו ראינו
בארץ נטיה ימינה, ובפעם ראשונה מאז
1977 יש תהליך הפוך. יש נטיה לחזור.
זה תהליך שמאוד מעודד אותי. היום
המערך זו מיפלגת־מרכז, והיא תצטרך
להתמודד על קולותיה עם המרכז
הליברלי.
כששאלו אותי לפני כמה שבועות
איך אני מרגישה כלפי המיפלגה
החדשה, אמרתי שאני לא מרגישה כמו
אמא שמובילה את בתה לחתונה, אלא
כמו אמא שאומרת: סוף־סוף בתי
מתגרשת מהחתן הנורא שלה! היום אני
מרגישה שהמרכז הליברלי הוא בדרך
לנישואין טובים.
אמרתי לבעלי שהמתנה הטובה
ביותר שקיבלתי ממנו ליום הולדתי,
השבוע, זה הרעיון של המרכז הליברלי,
הנאום המוצלח שלו בפתיחה והחזרה
שלו לדיעותיו, לדיעותיי ולעצמו.
מערב־הפתיחה התחלתי לחשוב
ברצינות על כניסה לחיים פוליטיים
אקטיביים.

לבריתו של אברהם אבינו. עברו 20 יום
מרגע לידתו של התינוק, עד
שהרופאים החליטו כי הוא בריא דיו
כדי לעבור את הטקס ההופך אותו
ליהודי.

עשרה ימים בבית־החולים, אחרי
שהוצאו התפרים מידו של אלי
ומביטנה של אמו, נשלחו השניים
הביתה. אולם ישראל שרז, אביו של
אלי, לא היה שם כדי לקבלם. הוא
נעצר בידי המישטרה והועמד לדין
כחשוד בכך שירה באשתו, בדירתם של
שני קוקסינלים תל־אביביים (העולם
הזה .)7.5.86
השבוע החליט השופט אריה אבן־
ארי לעצור את שרז עד תום ההליכים,
לפי בקשת התובעת שרה רדין.
לסניגורו של האב היתה רק בקשה
אחת מהשופט: שהשופט יורה שהאב
יוכל להיות נוכח בטקס ברית־המילה
של בנו הבכור. התובעת התנגדה לכך,
בטענה, כי האב הוא נרקומן ואימפול־סיבי,
ועלול לפגוע בנוכחים בברית.
אבל השופט, שהבין לליבו של האב,
קבע אחרת. הוא הסכים לבקשת
הסניגור, וקבע כי שרז יובא לטקס
בליווי שוטרים — בתנאי שבטקס לא
יהיו נוכחים יותר מעשרה גברים.

עוד לפני צאתו לאור־העולם, היה
אלי הקטן במרכזה של דראמה אלימה.
בפסח הגיעה ליזי שרז, אמו של אלי,
לבית״החולים וולפסון, כאשר היא
פצועה בביטנה וזועקת מכאבים. בבית־החולים
הסתבר כי גם האם וגם התינוק
נפגעו מכדור־אקדח, שחלף דרך חלל־הבטן.
מחשש
לחיי האם והתינוק, נערך
מייד ניתוח חירום, בו נולד אלי והוצא
הקליע מגופה של אמו. כבר בחדר־הלידה
נתפרה ידו של התינוק וגם
אורטופד הוזמן במיוחד כדי לבדוק את
ידו הזעירה של אלי.
נרקומן ואימפולסיבי. אחרי

חניות ביניים

אינך צריך להגיע לשדה התעופה עם עלות השחר
כדי לטוס לניו־יורק ללא חניות ביניים.
טי ס ת 747 של ט.וו.א ללא חניות ביניים יוצאת
מתל־אביב בכל יום ראשון ב 10.15-בבוקר.
א תה מגיע לניו־יורק בשעה נוחה אחרי הצהריים.
א תה יכול להתמקם במלון שלך, לדאוג לעסקים
או לטייל בעיר.
אםאתה נוסע למקום אחר בארה״ב, תוכל להשיג

טי ס ת המשך נוחה של ט.וו.א ולהגיע ליעדך עוד
באותו היום.
ט.וו.אטסה ליותר מ\ 60 ערים ברחבי ארה״ב.
ט.וו.א מציעה לך אתה טי ס ה הנוחה ביותר
לניו־יורק, ללא־חניות ביניים. נסה אותה.
תראה כמה זמן אתה חוסך.
ז כו ר: ל ח סו ך ז מן פי רו שו -
ל ח סוך כסף.

מובילה לאורך כל הדרך לארה״ב
י ״>9461966/ /

כ שבנק נכשל, מאבדים כסף. כ שצבא נכשל, מאבדים חיים
ציון האחראיים להם, ובלי הסקת מסקנות אישיות
כלשהן.
מנגנון המבקר עוסק גם בצה״ל. אך זהו עיסוק
שיטחי, הנוגע לליקויים הטכניים בדרג הנמוך.
המחסנים אינם בסדר. הרישום לקוי. קצינים
מסויימים לא עברו את הקורסים הדרושים.
וכיוצא באלה פגמים של ״מינהל תקין״.
^ ש ה לתאר את אריאל שרון כשעיר־
\ /לעזאזל. השעיר התנ״כי היה יצור חף־מפשע,
שעליו הועמסו חטאי הציבור כולו. אחר־כך
נישלח למידבר.
שרון רחוק מלהיות איש חף־מפשע, בכל
הנוגע למילחמת־הלבנון. הוא אביה־מולידה.
הוא גם לא נשלח למידבר, כאותו שעיר
המשתלח. הוא נשאר שר בממשלה ומוקד־כוח
במיפלגתו.
אך במידה ששרון אכן נשלח לעזאזל
בעיקבות המילחמה, זה היה נוח לרבים.
זה היה נוח, בראש וראשונה, לאלופי צה״ל. הם
יכלו להעמיס עליו גם את חטאיהם שלהם.
ץ ץ ילחמת־הלבנון לא היתה רק הרפתקה
^/מטורפת, שנבעה מראייה פרימיטיבית של
מציאות מורכבת ומסובכת בארץ שכנה. מבחינת
התיכנון הפוליטי אומנם היה המיבצע בתחום
האחריות של הדרג המדיני.

אך מילחמת־הלבנון היתה גם כישלון
צבאי חרוץ.

מעולם לא היתה לצה״ל עליונות כה אדירה
על האוייב מכל הבחינות: עליונות במיספר
החיילים ובכמות הנשק ואיכותו, יתרון־האפתעה
ויתרון־היוזמה. למרות זאת לא השיג את יעדיו
בגיזרה המיזרחית (להגיע שם אל כביש ביירות־דמשק)
,והשיג רק באיחור רב את יעריו בגיזרה
המערבית. קומץ של לוחמי אש״ף בצידון עצרו
את צה״ל במשך ימים גורליים בציר המערבי,
הצבא הסורי הקדים את צה״ל בציר המרכזי, ואף
הנחיל לו מפלה קלאסית בציר המיזרחי
(סולטאן־יעקוב).

אימפריה אדירה, ויש לה השפעה עצומה על
המערכת המדינית, הכלכלית והתיקשורתית.

גם תוצאות ליקוייה חמורים הרבה
יותר. כאשר כושלים הבנקים, האזרח
מאבד את כספו. כאשר כושל הצבא,
האזרח מאבד את חייו.
ליקויי הבנקים יכולים להביא להתמוטטות
הבורסה. ליקויי הצבא עלולים להביא להתמוטטות
המדינה.

אך מי יכריח את האלופים להפיק
לקחים ולהסיק מסקנות מליקויי המערכת
הצבאית?
^ תשובה המתקבלת על הדעת היא: הדרג
1 1המדיני.

שתי מילות־קסס נהדרות :״הדרג
המדיני״.
כשאדם שומע אותן, הוא רואה בעיני־רוחו
שורה ארוכה של מנהיגים חשובים, כל אחד עם
הפמליה שלו, ראש־לישכתו, מזכירותיו ומכונית־השרד
שלו. ממשלה. כנסת. ועדות־שרים. ועדות־כנסת.
מערכת גרולה ומפוארת.
זוהי תמונה יפה, שאין לה קשר רב עם המצי־

משה־וחצי, איש־מנגנון מיושב ונינוח, שהיה
מועמד״פשרה.
אחרי לבנון היה צה״ל זקוק לזעזוע, לטיהור
יסודי של סגל הקצונה, לבדיקת כל תפיסות־היסוד(כמות
מול איכות) ולחידוש הדוקטרינות.

תחת זאת הסכימו הכל שזה היה
פאנצ׳ר חד־פעמי, ושאריאל שרון אשם
בכל. הוא נשלח למידבר התעשיה-
והמיסחר, והכל בא על מקומו בשלום.
השלווה חזרה למערכת.

דם תמים מאוד יכול לחשוב: יש כנסת.
> 1עליה מוטלת החובה לפקח, לבקר. היא
בוודאי עושה זאת.
משעשע מאוד.
הכנסת בכללותה אינה קיימת כלל לגבי
צה״ל. המליאה אינה מטפלת בצה״ל, בגלל
הביטחון והסודיות. לשם כך קיימות ועדות.
ובראש־וראשונה: ועדת־החוץ־והביטחון, שתפקידה
בכך.

ועדת־החוץ־והביטחון היא הוועדה
היותר־מכובדת והפחות־חשובה בכנסת.

כמעט
בכל הגזרות נעשה שימוש
לא־נכון בכוחות ובציוד. הפיקוד בשדה
היה במקומות רבים עלוב וכושל.
כל זה היה ברור כבר בחודשים הראשונים של
המיבצע, ומי שהיה מוכן לראות את האמת
ולפרסם אותה — כפי שעשה שבועון זה — עשה
זאת כבר אז.
עכשיו בא חוקר צבאי, אל״מ עימנואל ולד,
ונותן למסקנות אלה תימוכין בדוח ארוך ומפורט.
קרה לדוח מה שהיה צפוי שיקרה לו: הוא נגנז
על״ידי ראשי צה״ל, החוקר עצמו הושמץ ואף
נחקר על רקע ביטחוני. הוראת שר־הביטחון
לערוך דיון ממצה על הדו״ח בפורום־מטכ״ל(אם
אכן ניתנה הוראה כזאת) נתקלה בהתעלמות.
הדוח כולו היה כלא היה.

ואין זה פלא. שום גוף אינו שש לחקור
את עצמו ברצינות. שום הנהלה אינה
שמחה לחשוף ברבים את ליקוייה, קל
וחומר כאשר מתבקשות מכד מסקנות
אישיות מכאיבות.
בכל מנגנון ביורוקראטי, הפשע הגדול ביותר
הוא ״לעשות גלים״ .בייחוד כשעומדים במים
עכורים, המגיעים עד הצוואר. זה מאוד לא נעים.
עימנואל ולד עשה גלים.

צה״ל הסיק מכך את המסקנות
המתבקשות: כלפי אל״מ ולד.

ך* אינו זה עתה איך מגיבה מערכת אחרת,
1כאשר נחשפים חטאיה.

המערכת הבנקאית ניסתה להתעלם
עד כמה שאפשר מדוח ועדת בייסקי.
היה צויד בלחצים כבדים ביותר כדי
להביא אף להדחת כמה מן המנהלים,
שחזרו מייד בדלת האחורית.
הליקויים המהותיים של המערכת הבנקאית
לא תוקנו. השיכבה השלטת בה ממשיכה לשלוט
בה. הציבור, שנרעש במשך כמה שעות או ימים,
נרגע מזמן. המערכת הפוליטית, שנאלצה
להעמיד פנים כאילו היא נעתרת ללחץ הציבור,
עברה לסדר־היום וממשיכה לשתף פעולה עם
המערכת הבנקאית, בבחינת יד־רוחצת־יד, שמור־לי־ואשמור־לך.
הרי הבנקאי של היום יכול להיות
הפוליטיקאי של מחר, והפוליטיקאי של היום
יכול מחר לנהל בנק. כל סביון ערבים זה לזה.
בישראל, המערכת הצבאית חזקה פי כמה
וכמה מן המערכת הבנקאית. היא חולשת על

גע = ולד!
אות. הרבה יותר רלוונטית התמונה המצטיירת
בסידרת־הטלוויזיה הבריטית יס, מיניסטר.

האיש הממונה על צה״ל, והאחראי
לתיפקודו, הוא שר-הביטחון. בדיד כלל,
השפעתו על צה״ל שואפת לאפם.
השר מדבר בשם צה״ל. מצטלם במוצבי צה״ל,
כשהוא מוקף אלופים. נואם ומוסר הודעות. רושם
לזכותו את הישגי צה״ל ומשתדל להתחמק מן
האחריות לכישלונות צה״ל. שר אמיתי.
אך השפעתו האמיתית על מה שמתרחש בתוך
המערכת היא קלושה ביותר. המערכת מתלכדת
מול כל נסיון להשפיע עליה מבחוץ. כדי שהשר
יוכל להשפיע עליה באמת, עליו להתפנות מכל
עיסוק אחר. להקדיש ימים ולילות לנושא זה,
לחדור לתוך־תוככי המערכת, לסלק קצינים על
ימין ועל שמאל. שום שר־ביטחון בישראל, מאז
הקמת המדינה, לא עשה זאת.
ב־ 10 השנים האחרונות ידע צה״ל שישה שרי־ביטחון:
שימעון פרס, עזר וייצמן, מנחם בגין,
אריאל שרון, משה ארנס ויצחק רבין. כולם היו
טרודים בעיסקי מיפלגה וקריירה, פירסום עצמי
ומיפלגתי, נאומים וראיונות אינספור, קנוניות
פוליטיות ועניינים מדיניים חובקי־עולם.

אף אחד מהם לא טיפל בליקויים
החמורים, שהתגלו כבר במילחמת יום־
הכיפורים. אף אחד מהם לא כפה על
צה״ל רמטכ״ל חזק המוכן והמסוגל
לחולל בו מהפכה.
עזר וייצמן ירש את מוטה גור ומינה את רפול
— פרימיטיב אמיתי שלא היה מכיר מחשבה
צבאית גם אילו הוגשה לו על צלחת. אחריו מונה

בדרך־כלל נשלחים לוועדה הזאת שני סוגים
של ח״כים:
הסוג הראשון הוא של עוברי־בטל קשישים,
שמגיע להם הכבוד לשבת ולשמוע את השרים
והאלופים החשובים ביותר. מבחינה זו, ועדת־החוץ־והביטחון
היא תחליף לבית־הלורדים. שם
מסיים המנהיג המכובד את הקריירה שלו.
הסוג השני הוא של חברי־הכנסת שואפי־הפירסומת.
כי אין כמו וערה זו מקור לידיעות
ולרכילות. מכיוון שכל דיוניה ״סודיים״ בהחלט,
הרי יש בגילויים סקופ עיתונאי. הכתבים מוכנים
לגמול יפה לחבר־הוועדה המוכן לספר להם בסוד
מה התרחש בה. התגמול בא בצורה כותרות
שמנות, המציגות את המדליף כאישיות פרלמנטרית
חשובה ומבריקה.

קציני־צה״ל מתייחסים אל המוסד
הזה בבדיחות־דעת מוצדקת. אין לוועדה
שום מידע אמיתי, אלא רק ״מידע״
שהוכן בשבילה על-ידי צה״ל עצמו,
ארוז ומסומן יפה.

רינה של ועדת־המישנה, המטפלת בתקציב
צה״ל, אינו שונה בהרבה.

לא נמצא עדיין שר־הביטחון שיעז
לנגוע באמת בתקציב צה״ל. הכסף
זורם, ולשום מוסד פרלמנטרי אין
השפעה כלשהי על המתרחש במנגנון
האדיר, הנזון ממנו.

*¥בקר המדינה? הרי הוא מפרסם פעם
^ /ב שנ ה דו״ח יפה, ובו רשימה מרשימה של
ליקויים, ממויינים ומקוטלגים — כמובן בלי

ואחרי כל אלה בא איזשהו אל״מ
(״שערוריה! אחד משלנו! בטח טיפוס
ממורמר!״) ומפרסם דדה אמיתי!
הוא מעז לטעון כי הצבא לקוי מיסודו,
שהתפקידים האחראיים מחולקים לאנשי־מנגנון
אפורים ובינוניים, כתגמול עבור הליכתם בתלם
במשך זמן רב, תוך אי־קידום אנשים מוכשרים
ויוצאי־דופן. הוא טוען שבמילחמת־הלבנון
התגלו ליקויים מחרידים, המעידים על שיבושים
מהותיים במערכת, וששום דבר לא נעשה כדי
לתקן אותם.

המערכת הזאת אוכלת אל״מ בא-
רוחת־הבוקר, ולא תדע כי בא בקירבה.
הדוח הזה יספק כותרות במשך יום
יומיים, ואחר־כד יישכח.

^ פני שנים הצעתי הצעה מרוזיקת־לכת,
/שהיה בה כדי לשנות מצב זה.

הצעתי לכנסת למנות מבקר־צבא,
בעל מעמד דומה לזה של מבקר-
המדינה, שיהיה אחראי מטעם הכנסת
לפיקוח שיטתי על כל מערכות צה״ל.
איש כזה צריך להיות מומחה, ולהיעזר במנגנון
של מומחים. הוא צריך להיות מוסמך להיכנס
לכל מיתקן צבאי, לשוחח חופשית עם כל חייל,
מהרמטכ״ל ועד אחרון הטוראים, לדרוש כל
מיסמך ולבדוק כל נושא. הביקורת שלו צריכה
להשתרע על הכל — החל מתיפקוד פורום־
המטכ״ל ומינוי הרמטכ״ל עצמו, וכלה באופן
הגיבוש של דוקטרינה צבאית, טיב תורות־לחימה,
סדר־כוחות, הרכש וקידום הקצינים.
וכמובן: כל נושא הנוגע לעלות הביטחון, הקצאת
המשאבים ותהליך קבלת ההחלטות בעניין זה.
הדוח השנתי של איש כזה יכול לשמש מנוף
לפיתוח דיון רציני על טיב הצבא, מיבנהו, עלותו
ותיפקודו — דיון גלוי על סמך נתונים גלויים
(עד כמה שאפשר) ,דיון סודי על סמך נתונים
סודיים בפורומים המתאימים.
שיטה מעין זו. קיימת בגרמניה המערבית, שבה
יש מודעות גבוהה מאוד לצורך לפקח על הצבא
פיקוח יעיל ושיטתי.

אין לי אשליות לגבי ההתנגדות
שהיתה קמה בארץ אילו נעשה נסיון
לכונן כאן שיטה כזאת. ולראיה: הצעתי
לא זכתה בלל בדיון רציני בכנסת,
והמערכת המדינית־צבאית עברה
עליה לסדר־היום.

¥הו עניין שבנפשנו ממש.
( תהיה השקפתנו הפוליטית כאשר תהיה —
כל השקפה לגבי עתיד המדינה ודרכה כוללת
מרכיב צבאי. גם מי שדוגל בשלום אמיתי
ובהחזרת כל השטחים הכבושים (ודווקא הוא!)
יודע שלפחות בעתיד הנראה־לעין זקוקה ישראל
לצבא חזק ויעיל.

מצבו של צודל צריך להטריד כל אדם
בישראל — הן כאזרח המדינה, הן
כאיש־מילואים, הן כאב או אם לחייל, הן
כמי שצריך לשרת בצה״ל כבוא היום.
אני, הנושא במיספר צבאי של חמש ספרות,
מוטרד מאוד.

הדוח של אל״מ ולד אינו לוקה
בהגזמה. להיפך, הוא לוקה בהמעטה.

הליקויים שנחשפו בו קיימים מזה זמן רב.
טיבעם של ליקויים מסוג זה שהם מחמירים
משנה לשנה, בתאוצה גוברת הנובעת מעצם
מהותם. כאשר רמת הקצינים יורדת, יש לכך
חוקיות אוטומטית: היא תרד עוד ועוד. כאשר
מתרגלים למחשבה שצריכים להשליך מאסות,
מוכרחה האיכות הכללית לרדת בהתמדה. אפשר
לקרוא על כך בסיפרי־ההיסטוריה.

התופעה של ״ראש קטן״ היא רק
תוצאה של תוצאה של התהליך.

הגוף הגדול והמגושם הזה זקוק לטיפול רציני
מאוד. זה לא נעשה אחרי יום־כיפור. זה לא נעשה
אחרי לבנון.

מתי זה ייעשה? מה צריך לקרות עוד
כדי שזה ייעשה? ומי ישלם את המחיר?

ייאיי 111^1״״ אוכגוריי

סקוטלנו יאוו״ מחפש את יורם לנו ס בוגו בקשו עם וצח צעירה
^ ורם לנד ס ב רג ר נמלט מאנגליה,
שם הוא מבוקש מזה שבועיים
על־ידי סקוטלנד־יארד ואינטרפול
על רצח צעירה ממוצא איראני.
לטענת סקוטלנד־יארד היה יורם
האחרון שנראה בחברת הצעירה כאשר
הגיע יחד איתה לדירתה בליל״הרצח,
בין השעות 9ל־ 11 בלילה. הגופה
התגלתה למחרת היום.
כאשר נודע ליורם כי סקוטלנד־יארד
מחפש אחריו, הסתתר במשך כמה
ימים, הצטייד בדרכון מזוייף ועזב את
אנגליה.
לחברים, שאליהם טילפן מארץ
הימצאו, סיפר בהתרגשות רבה כי הוא
חף־מפשע, וכי נקלע לנסיבות המחשידות,
שלא באשמתו.
הוא נאלץ לברוח מאנגליה, כי
שהותו שם היתה בלתי־חוקית. הוא היה
מצוייר במיסמכים מזוייפים וחשש
להיאסר מסיבה זו.

יורם פנתה אליו וביקשה לאמץ אותו.
יורם, ששמח להזדמנות שניתנה לו,
קשר קשרים עם אותה מישפחה. כאשר
שוחרר מן הכלא עבר לגור אצלם.
אלה היו אנשים אמיצים, בעלי-
מיפעל. יורם הועסק במיפעל המיש־פחתי,
אך כעבור זמן מאס במיסגרת
שבה חי, ועזב. הוא הסתבר שוב ושוב,
עד שבשנת 1973 היו עומדים ותלויים
נגדו כמה תיקים. העבירות המיוחסות
לו היו קשירת קשר לחטוף את שגריר
גרמניה בישראל וקבלת כופר תמורת
שיחרורו, ביצוע שוד כנסיית־הקבר
בירושלים, ופרשת יריות ופציעת אדם.

גופה

^ במכונית
ך ^ מי שטרה לא היו ראיות מר/שיעות
של ממש, ואז הסכימה
המישטרה להצעתו של פרקליט,

שאמרו זאת בחקירתם במישטרת
גרמניה. באותה תקופה היו עוד כמה
רציחות של אזרחים ישראלים, כולם
אנשי העולם התחתון, במקומות שונים
באירופה, ועבריינים רבים נתקפו
בפחד וחזרו ארצה.
את גופתו נקובת־הכדורים של
יהודה פיין זיהו חברים ישראליים.
מידע זה ואחר הגיע למישטרת
אמסטרדם, וכאשר הוסגר לנדסברגר
נחקר גם על פרשה זו. ב־ 1979 נעצר
באנגליה, כשברשותו דרכונים מזויי־פים
רבים. הוא הוסגר להולנד. התביעה,
שהתייחסה לשוד־התכשיטים ולפ־ציעת
איש־מישטרה, ביקשה מאסר של
חצי שנה. יורם, שטען כי לא ביצע את
הפשע, עירער על עונשו, ובאופן מפתיע
הוארכה תקופת מאסרו לשמונה
שנים.
לנדסברגר הרגיש שעולמו חרב
עליו. הוא כתב מיכתבים רבים

יורם, לא בדיוק כפי שהתנהלו
במציאות.
בתקופת שהותו של יורם באנגליה,
בין השנים 1976ו־ ,1979 היה מצבו
הכלכלי טוב מתמיד. חבריו אמרו,
בסיגנונם ,״יורם שיחק אותה בגדול״.
השמועה כי יורם רכש את קפה הנגב
ברחוב פינצ׳לי בלונדון עשתה לה
כנפיים. יורם פתח במרתף המיסעדה
מועדון להימורים. שם היו נפגשים כל
המי־ומי בעולם התחתון הישראלי.
כולם באו לבלות אצל יורם.
באותה תקופה רכש יורם מכונית
רולס רויס, ונחשב סיפור־הצלחה.
ישראלים רבים, שהפרוטה לא היתה
מצוייה בכיסם, באו ליורם, שאהב
לעזור ולחלק מכספיו לחברים.
בין החברים שהגיעו להולנד היו גד
(״שץ״< פלום, השפוט היום למאסר-
עולם בגרמניה, ושמעיה אנג׳ל, השפוט
בישראל למאסר״עולם. שני אלה

לתקופת־מאסר ממושכות.
יורם, עדיין נאה מאוד, השתנה.
שערו הפד לאפור, ובפניו נראו כמה
קמטים. שיניו נהרסו בכלא, והוא בילה
שעות ארוכות אצל רופא־שיניים,
שהתקין לו מערכת שיניים חדשה,
שעלתה לו ביותר מ־ 40 אלף דולר.
מצבו הכספי היה גרוע, והוא הצליח
לגבות כמה אלפי דולארים מאנשים
שהיו חייבים לו כסף רב, מאז שהותו
בלונדון.
יורם השתנה גם במובן אחר. בזמנו
אהב להתראיין בעיתונים. עיתונאים
רבים, שרצו לראיין אותו, נדחו על־ידו
עכשיו בעדינות. הוא הסביר כי הוא
מחפש שקט, וכי עוד מעט יעזוב את
הארץ שוב, אין לו מה לעשות בארץ
והוא מחכה לרגע שבו יקבל דרכון
ויוכל לנסוע, כאן לא היתה לו אפשרות
להסתדר, והוא ינסה את מזלו בחו״ל.
אחרי חודשים של שהות בישראל
הכיר יורם במסיבה את העיתונאית
שוש מימון, הוא ניגש אליה והציג את
עצמו. שוש התלהבה והם התיידדו.
שוש ביקשה לראיין אותו, והוא הסכים.
בראיון לידיעות אחרונות סיפר יורם
את הסיפור שלו. כשיורם מספר על
עצמו, אפילו המיקרים המזעזעים
ביותר מקבלים איזה מימד של זוהר.
שוש הישוותה את דמותו לאלן דלון
ורוברט דה־נירו. היא סיפרה לקוראים
כי יורם הוא ״כוכב״.
בין היתר אמר יורם באותו ראיון:
״אני לא ממוסד, וגם אם יחזיקו אותי
50 שנה בכלא לא יוכלו למסד אותי, כי
בהזדמנות הראשונה שתהיה לי לחיות
את החיים כמו שאני רואה ומבין אותם,
אעשה את זה ״.ובמקום אחר :״מה
התוכניות שלי כיום? אני בעניין של
כסף. לעשות הרבה כסף. צריך להתקדם
בחיים, לא? כסף זה כוח, וכוח

שוחררו ממאסר בטרם עת, בתנאי
שיעזבו את הארץ. באירופה לא
הסתדרו כל־כך טוב ,־ועיקר עיסוקם
היה בהיטפלות לעבריינים ישראליים,
שהסתדרו מבחינה כלכלית. הם דרשו
כספים מסרסורים וסוחרי־סמים
ישראליים, שנתנו להם את מבוקשם,
לא מתוך רצון אלא מחשש לחייהם.
על יורם לא איימו, ולא היה צורך
לבוא אליו בדרישות היות ונתן להם
כספים רבים מרצונו הטוב. הוא ראה
בהם חברים. כאשר הוסגר לנדסברגר
ב־ ,1979 השתלטו שני אלה על עסקיו
וחיסלו אותם. בעזרת כספים אלה
המשיכו לגרמניה.

פירושו צדק ״.כמה ימים אחרי אותו
ראיון נסע יורם לחדל. הוא שמר על
קשר עם שוש מימון, וטילפן אליה מדי
פעם מפאריס.

^ יוג ימיי
בפלא

ך ירסת סקוטלנד־יארד אובד
^ רת כי אותה צעירה היתה מיודדת
עם יורם, וכי בלילה שבו אירע הרצח
ליווה אותה לביתה וחנק אותה.
החוקרים טוענים כי שוער הבניין, שבו
התגוררה הצעירה, זיהה את יורם כאדם
האחרון שנראה בחברתה.
בבדיקה שלאחר״המוות נמצאה
קווצת שיערות בידה של הנרצחת,
וחוקרי הרצח הסיקו כי התחולל מאבק
בין הנרצחת לרוצחה, ואלה שערותיו
של הרוצח.
יורם טוען כי לא היה לו כל מניע
לרצוח את אותה אשה. הוא הכיר אותה

באותו ערב. וחבר ביקש אותו ללוותה
הביתה.
הוא לא היה איתה לבד, אלא עם עוד
חבר. הם ליוו אותה עד הבית, ולא עלו
אליה.
מיקרה רצח הצעירה מחזיר את יורם
לנדסברגר למצב שאותו הכיר היטב
בעבר: מצב של בריחה מתמדת
משילטונות־החוק. זוהי עוד חוליה
.בשרשרת חוסר־המזל של לנדסברגר.
אחרי שנים רבות של ישיבה בכלא
הישראלי ובריחה דרמאטית מבית-
המעצר ביפו, יחד עם נחמן פרקש
וניסים ערוסי, הפך יורם לנדסברגר
לשם־דבר, ונחשב כעבריין בצמרת
הפשע הישראלי. הסיפור העצוב של
יורם נגע ללב רבים.
יורם נולד לפני 43 שנים בשכונת
מחלול בתל־אביב. בהיותו ילד התאבד
אביו, ואמו אושפזה. יורם גדל בבתי
יתומים שונים. את ררכו בפשע התחיל
כאשר נתפס בגניבה, בהיותו בן 8
שנים.
כשהתבגר, המשיך באותה הדרו
ושהה בבתי־סוהר במשך רוב ימי־בחרותו.
את חבריו הכיר בבתי־הסוהר
השונים, שבהם ריצה את עונשיו במשך
שנים, ואת החברים נהג לפגוש גם
בתקופות ששוחרר ממאסריו.
יורם היה גבר יפה־תואר, ונשים
רבות נמשכו אליו. הוא ניהל רומאנים
ממושכים עם כמה נשים שניסו
להשפיע עליו לשנות את דרכו, אך
ללא הועיל.
אחד הרומאנים הידועים שלו אז היה
עם מרגלית אנקורי, שרצתה להרחיק
אותו מחבריו ויחד איתו לעזוב את
הארץ.
יורם נעצר, ומרגלית, שלא יכלה
לעמוד בלחצים שאליהם נקלעה, עזבה
.אותו. מישפחה שקראה את סיפורו של

שייצג את לנדסברגר, שהציע פשרה
בצורת הקפאת התיקים לתקופה של
שלוש שנים, תמורת עזיבתו אל יורם
את הארץ. יורם נסע לאירופה ועבר
מארץ לארץ. הוא הסתבך עם החוק
והאינטרפול היה בעיקבותיו.
לנדסברגר השתמש בדרכונים מזויפים
ושינה את זהותו מדי פעם. הוא
נקלע לפרשת־רצח בריביירה, והצליח
להימלט משם.
השמועות סיפרו כי יורם מבוקש
על־ידי האינטרפול בעיקבות רצח
ישראלית בגרמניה, וסמוך לאותה
תקופה התבצע שוד בחנות־תכשיטים
באמסטרדם. במהלך אותו שוד נורה
שוטר. עדת״ראייה הצביעה על תמונתו
של יורם כמי שביצע את השוד, יורם
טען כי לא היה בהולנד באותה עת.
עבריינים ישראליים סיפרו על
הרצחו של יהודה פיין, אזרח ישראלי
שחי בגרמניה. גם בעיקבות אותו רצח
חיפש האינטרפול את לנדסברגר.
הסיפור על קשריו של יורם עם
יהודה פיין היה מוכר היטב בקרב
העבריינים הישראליים: יהודה פיין היה
סוחר ברכוש גנוב בתל־אביב. את
עיסוקיו ניהל מרחוב לילינבלום, סמוך
ל״שוק הגנבים״ .באחד ממעצריו הכיר
לנדסברגר את יהודה פיין, שהציע לו
לקנות תכשיטים גנובים שהיו בידי
יורם. פיין ולנדסברגר קבעו פגישה,
כאשר שניהם שוחררו מבית־הסוהר.
ברגע שיורם מסר לפיין את הסחורה
הגנובה, קפצו על שניהם אנשי-
מישטרה שארבו במקום. יורם הורשע
בעיקבות אותו אירוע, ונשלח למאסר.
חבריו סיפרו אז כי יהודה פיין הפיל
את יורם בפח, וכי אותו עניין לא יעבור
בשתיקה. כאשר גופתו של פיין נמצאה
בתוך מכוניתו בגרמניה, סברו רבים
שזו היתה ניקמתו של לנדסברגר. היו

לעיתונים, לשגרירות הישראלית
ולעוד גורמים, שבהם קיווה לקבל
סיוע. הוא סיפר על תנאי־מאסרו
החמורים, על בית־הסוהר שבו הוחזק
בתאו במשך חודשים ארוכים בבדידות
מוחלטת.

״שיחק אותה
בגדול״
^ * 1982 פנו חברים ישראליים
^ לפר קלי ט משה רום, וביקשו אותו
לנסוע להולנד כדי לנסות להיטיב את
תנאיו של לנדסברגר בכלא. רום שוחח
עם הנהלת הכלא ועם שגריר־ישראל,
הוא הציע גם כי מלכת־הולנד תחון את
יורם, ותקצר את עונשו. לאחר מכן
יגורש יורם מהולנד ולא ישוב לשם.
כעבור זמן הועבר יורם לכלא נוח יותר,
ותקופת־מאסרו הוקטנה לחמש שנים
ושיבעה חודשים.
במיכתבים שהגיעו מיורם בתקופות
מאוחרות יותר תיאר את התנאים
הנוחים והאנושיים בכלא ההולנדי. הוא
סיפר כי חברות ישראליות מביאות לו
שקשוקה לכלא, כי הוא מחזיק ציפור
כנרית בחדרו. סיפר על נשים שאיתם
הוא מתייחד אחת לשבוע בתוך הכלא,
ועל זה שאפשר לעשן חשיש חופשי
בבית״הסוהר.
לנדסברגר התעניין במה שקורה
בארץ, ובמיוחד בעולם־הפשע הישראלי.
הוא הגיב במיכתבים למערכת
העולם הזה, כאשר חברים כמו
שמעיה אנג׳ל והרצל אביטן הסתבכו
בפרשות של רצח, ואף הרחיב את
הדיבור על ביקוריו אצלו, לפני
הסגרתו להולנד.
למי שהיה מעורב בהשתלשלות
העניינים נראו הדברים, שאותם כתב

״פסף
זה כוח״

^ חרי שהות של חמש שנים ד
\1שיבעה חודשים שוחרר לנדסברגר
מהכלא ההולנדי. הוא גורש לישראל,
ודרכונו נלקח ממנו.
יורם הגיע לישראל בינואר . 1985
חברו, שלוימלה, בא לקבל אותו בנמל״
התעופה, והביא אותו אל ביתו, שם
הכין לו חדר. הוא התגורר אצל
שלוימלה, עד שעבר להתגורר אצל
גאזי חקק, ברחוב ארלוזורוב בתל־אביב.
בימים
הראשונים לשהותו בארץ לא
הצליח יורם להתאושש מההלם שאליו
נכנס מייד עם שיחרורו. גאזי
ושלוימלה דאגו למחסורו, והראו לו את
תל־אביב החדשה, שאותה לא הכיר
יורם אחרי היעדרות של 11 שנים
מהארץ.
יורם חיפש את חבריו משכבר
הימים, אך מהר מאוד נודע לו כי
התפזרו לכל עבר. חלק מהם נפטרו,
אחרים עזבו את הארץ או נשפטו

תמצית
של קוקאין

^ ע בו רכמה שבועות. כשלא הת־
/אקלם בצרפת, נסע יורם לנסות את
מזלו בלונדון. גם שם השתנה הכל,
וחיי לנדסברגר לא היו קלים. יורם.
האוהב לפנק את עצמו, ומדי פעם מריח
קוקאין — דבר המביא לו התרוממות־הרוח
— גילה דרך חדשה ליהנות
מהסם. שיטה זו נקראת £8££
,8 ^$£ושיטת השימוש בה יקרה
מאוד. זהו קוקאין העובר תהליך־
זיקוק, ורק התמצית המרוכזת של
החומר נשארת. מי שמשתמש בקוקאין
בדרך זו ״נמצא בעננים״ ,כך מגדירים
זאת מומחים לעניין.
בלונדון הסתובב יורם בחברת
ישראלים שהכיר, עד שהכיר את בתיה•
באחר המועדונים. בתיה נמוכת־קומה
בשנות ה־ 30 לחייה, חתיכה שאטנית,
בעלת עיניים ירוקות גדולות, מוכרת
בחוגים רבים בתל־אביב.
בתיה היתה מיודדת בזמנו עם
עבריין תל־אביבי נשוי. לאחר שנפרדו,
ניהלה רומאן ארוך עם חבר, שממנו
נולדה לו בת. כשנפרדו נסעה לחו״ל,
והסתבכה שם בפרשת־סמים.
כשחזרה ארצה התחילה לעבוד
במועדון כמלצרית. עבודת־הלילה
התישה אותה, ויחד עם חברה התחילה
לייבא ביגוד מאנגליה. היא נוהגת
לנסוע פעמיים בחודש ללונדון ולהביא
משם בגדים. שאותם היתה מוכרת
(המשך בעמוד )42

• שם בדוי

נעמי אדדוד,

יפה גוסטין מקפה ״צליל
איני זוכר מתי ששמעתי בפעם הראשונה על יפה גוסטין. אולי
כשהיתה בקפה צליל בגבעתיים. אני זוכר שלפתע הכל הלכו
לשם. קפה צליל היה א 1לפני שהומצא המושג א.1
אחר־כך ראיתי אותה, כמובן בחישטרון. הלהקה היתה שייכת
לחטיבת גבעתי, ועליה היתה גאוותנו. גבעתי היה שרוי בהתחרות
מתמדת עם הפלמ״ח, והחישטרון שלנו התחרה עם הצייזבטרון.
לא היה לנו חיים פיינר(לימים חפרו, אבל השתדלנו.
החישטרון הופיע לפנינו במילחמת־העצמאות פעמים רבות,
בבסיסים הקרביים ובמישלטים.
למען האמת, את תשומת־ליבנו
הראשונה משכה שרה קורנפלד,
שכולנו קראנו לנו ״חולת־ הירח״
,מפני שכך הזדהתה בשיר־הלהקה.
שרה היתה בלונדית, וכידוע
חיילים מעדיפים בלוני
דיות. הרכילות החטיבתית
סיפרה שהיא ידידתו של מפקד־החטיבה,
גבעתי האגדתי עצמו.
כדי להוכיח שאין פרוטקציה,
הוא הטיל עליה תפקיד־מישנה:
למיין את גוויות החיילים אחרי
כל קרב. ירקוני יפה התבלטה במהרה. רק
השבוע, בתוכנית חיים שכאלה, נודע לי שהיא ממוצא קווקזי.
אולי זה מסימני אותה תקופה — מעולם לא עלה על דעתנו
לשאול מה ה״מוצא״ שלה, ולאיזו ״ערה״ היא שייכת. ב־1948
ולפני כן זה לו היה חשוב.
נדמה לי שליווינו את החישטרון כמה פעמים בג׳יפים של
שועלי שימשון להופעות. אחר־כן־ שרה הלהקה את השיר שלי,
שועלי שימשוך. היו לי עם יפה כמה וכמה ויכוחים על זה, כי כמו
רוב הזמרים היא לא שרה אותו נכון( .היא שרה ״שועל־א־א־א־ליו
של שימשוך, במקום ״שו־ו־ו־עליו של שימשוך. הלהקה הצבאית
בתוכנית חיים שכאלה רווקא שרה את זה נכון. תורה ).
אחר־כן־ נישאה יפה לשייקה ירקוני, בעלה השני. שייקה היה,
אחרי המילחמה, סמל של המעמד החרש, זה שחיים חפר קרא
לאנשיו פעם בשם ״פלמ׳חניקים שמצבם הכלכלי השתפר״.
בשנות ה־ ,50 כאשר עמד העולם הזה בראש המערכה נגד צמרת
המישטרה, השתרבב שמו של שייקה במאבק. הוא היה חברו של
עמוס בן־גוריון. בנו של ראש־הממשלה ומפקד מחוז תל־אביב של
המישטרה, שהיה היעד העיקרי של ההתקפה. העסקים המשותפים
של שייקה ועמוס היו נושא לכמה כתבות שלנו, והן לא היו
מחמיאות.
כעבור שנים, כאשר הסתבך שייקה ירקוני במישפט גדול עם
מישרד־הביטחון והושמץ על־ידי הכל, הוא פנה אלינו. הוא טען
שהוא נדרף על לא עוול בכפו. הלכתי לבקר אותו ואת יפה
בדירתם, עיינתי בניירות והשתכנעתי ששייקה צודק. העולם
הזה היה אז העיתון היחידי שיצא להגנתו. עצם פנייתו אלינו,
אחרי המאבק שהיה נטוש בינינו, היתה בעיניי מחמאה גדולה:
לשייקה היה אמון ביושר שלנו.
באחר הימים ביקשה יפה להיפגש איתי. שתינו קפה בבית־קפה
קטן שבין דירותינו( .אנחנו כמעט שכנים) .היא התלוננה שמזהים
אותה רק עם מילחמות, ואין מזמינים אותה לשיר כשיש שלום.
היא ביקשה עצה כדי לשפר את התדמית שלה.
מאותה שיחה לא יצא הרבה, חוץ מדבר אחד: הזכרתי שאני
הולך לבחירות ואני זקוק למזכירה טובה. היא המליצה על בתה,
אורית. הבטחתי לנסות: הופתעתי. אורית ירקוני היתה הרבה יותר
מאשר עוזרת. ובלי כל הכנה מוקדמת התגלתה כיועצת פוליטית
מפוכחת, מנסחת מצעים וחומר־הסברה, אשת יחסי־ציבור ומה־עוד.
סמכתי עליה בלי עירעור והירהור. הבאתי אותה איתי
לתנועת של״י, כאשר הקמנו אותה. אחר־כך התחתנה עם טייס
בשם שוחט, והפכה עיתונאית.
הבת השניה, תמר, היתה ראש הסניף שלנו בירושלים, ואירגנה
שם את הפעולות.
כך, מבלי שהיינו אי־פעם חברים קרובים, הצטלבו הדרכים של
יפה ושלי הרבה פעמים, בצורות שונות ומשונות.
כששמעתי שעושים עליה תוכנית חיים שכאלה, זה נראה לי
טיבעי, אך לא מעניין בשבילי. מה יכלה תוכנית כזאת לחרש לי?
עוד ערב־נוסטלגיה.
רחל אשתי ראתה את התוכנית והקליטה אותה בווידיאו.
כשחזרתי הביתה, מאוחר בלילה, תבעה ממני לצפות בה מייד.
אמרתי שאצפה בה במשך כמה דקות, כרי לתפוס את הפרינציפ.
אחר־כך ישבתי מול המכשיר, מרותק, עד הסוף.
ככה זה, יפה אינה רק אישיות בימתית. היא תופעת־טבע.
חתיכת־היים של ארץ־ישראל שלנו.
היה לתוכנית זו צד מדכא .:מיספר המשתתפים שהיה צורך
להביאם מחו״ל.
אחותה של יפה ירקוני חיה בארצות־הברית, ואחיה בקארקאס.
את הזמר שימשון בר־נוי היה צורך להביא מאמריקה, אחרי 25
שנים. לא נאמר מה הוא עושה שם. הזמר יצחק יצחקי בא לביקור
קצר בארץ, לא הסתדר וחזר, כנראה, לחו״ל. הוא לא הופיע
בתוכנית.
בשיכבה אשר יפה ירקוני שייכת אליה, הירידה עשתה שמות.

שיהרגו האחד את השני
קציני־מיל שלנו נתפסים עכשיו בסיטונות בנסיונות למכור
נשק לאיראן או לעיראק, או לשתיהן כאחת.

קציני־מיל מכל הסוגים. סגני־אלופים ותת־אלופים. קיבוצניקים
ובני־עיר. חילוניים ודתיים, אולי גם שמאליים וימניים.
חבר׳ה טובים, אחד־אחד. שירתו את. המולדת, היו קצינים
לדוגמה. אולי גם צל״שניקים. בחורים נהדרים.
אולי כבר אפשר לדבר על סוחר־הנשק הישראלי המצוי. מה יש
בו, בטיפוס הזה?
הייתי אומר: תמימות עילאית וחוסר־מוסר מושלם.
תמימות, שהרי הם נתפסים בנקל. די בסוכן סמוי אחד של
המכס האמריקאי, המתחזה כאיראני או כעיראקי, כדי להפיל-
אותם בפח.
׳זה עתה יצא לאור ספר של סוחר־הנשק האמריקאי וילסון, איש
הסי־איי־אי שסרח ומכר נשק ללוב. הוא מבלה עתה 30 וכמה שנים
בכלא האמריקאי. וילסון נלכד אחרי מצוד מתוחכם שנמשך שנים
על פני כדור־הארץ. הצייד — סוכן משוגע־לדבר — הפעיל את
כל התחבולות האפשריות.
ואילו הבחורים שלנו, כך נדמה. נצורים כאווזים היושבים על
הארץ. בפשטות. בנקל. אתה ממש שומע אותם אומרים :״יהיה
פ׳סדר! סמוך עליי!״
קריירה ארוכה בצה״ל אינה מכשירה אדם לדרכים העקלקלות

ושכניהם הערביים, בני־המקום. אלה מתוארים כמו האינדיאנים
במערבון טוב — מיסתוריים אך מעניינים. יש ראש־שבט טוב
וחכם. יש כמה פושעים.
הערבים אינם פורעים סתם. הם עולים על היהודים כאשר נדמה
להם שהיהודים מתעללים באחד משלהם. אך הם חוזרים בהם
כשהם נוכחים לדעת שהיהודים צדקו במיקרה זה. הם רודפים
צדק. אילו היו מרושעים, לא היתה קמה ההתיישבות הציונית
מעולם.
אפשר להשתמש בסרט זה למיבחן מעניין. המתנחלים בגדה
המערבית טוענים כיום שאין הבדל בינם ובין המתיישבים
הראשונים, בני העליה הראשונה והשניה. שאריאל היא המשך
ישיר של מטולה, ושעופרה אינה אלא המשך ישיר של דגניה
ונהלל.
האומנם? הבה נשווה את המתיישבים של הם היו עשרה עם
המתנחלים של גוש־אמונים, את המניעים האישיים והלאומיים,
את האידיאולוגיה, את היחס לערבים, את היחס לאדמה, לעמל־כפיים,
את הנכונות להקריב.
די בבחינה פשוטה זו, כדי לקבוע שעצם ההשוואה היא עלילה
מרושעת. אנשי העליות הראשונות חדורים ברעיונות הצדק,
הצדק לכל. הם רצו לעבוד את האדמה במו ידיהם, לחרוש ולזרוע
בתנאים קשים מנשוא. הם באמת רצו לחיות בשלום עם השכנים,
ולא עלה על דעתם להרע להם או לגרשם. לפחות מבחינה
סובייקטיבית (וזוהי הבחינה הקובעת לגביהם) הם היו
הומאניסטים אמיתיים. ואילו ״יורשיהם״ הם פאראזיטים, כובשים
קהי־חושים, פרובוקטורים הסומכים על הכוח הגס של צבא־כיבוש.
הם מעבידים את הערבים על האדמה שהם שדדו מהם,
ומחזיקים בצד ג׳ובים נוחים ודירות ברמת־גן ובברוקלין.
האידיאולוגיה שלהם היא של חמס לאומני.
לא, אין הם דומים למתיישבים. הם דומים דווקא לג׳נדארם
התורכי שבסרט, הנראה לאנשי־העמל כמלאך־המוות.
זבל כשראיתי את הפרק הראשון בסירטו של קלוד ללוש, המוקרן
עתה בטלוויזיה כסידרה, חשבתי שהוא רע.
זאת היתה טעות. להגיד על סרט זה שהוא רע — הרי זו
מחמאה חסרת־שחר.
הסרט הוא, פשוטו כמשמעו, מתחת לכל ביקורת. הוא קיטש
מונומנטלי. זבל מוחלט.
נכון, יש שם יהודים ויש קצת שואה. אבל האם השואה יכולה
לשמש כסות לכל הפגנה של חוסר־כישרון? האין אנחנו מצווים
להגן על זכר השואה גם מפני ספסרי־דמעות למיניהם, גם כשהם
יהודים, גם כשיש להם שם של אמנים?
והאפלות של שוק־הנשק הבינלאומי. אולי צריכים לתת על זה
קורסים מיוחדים בפו״ם או במיכללה.
והתכונה השניה: חוסר־מוסריות גמור. לא, חלילה, חוסר־מו־סריות
כלפי יהודים. להיפך, אני בטוח שכל אחד מן הבחורים
האלה היה מפקיר את חייו בלי לחשוב פעמיים כדי שלא להשאיר
את אחד הלוחמים שלנו בשדה. אבל המוסר הזה מבדיל בין יהודים
וגויים. כלפי הגויים — מותר הכל. איראנים, עיראקים —
שיהרגו אחד את השני, כמה שיותר. והכי טוב שאנחנו גם נרוויח
מזה.
מבחינה זו, הקצינים האלה הם נציגים נאמנים של רוח המדינה.
מוצרים מושלמים של מערכת־החינוך הישראלית. יש יהודים ויש
גויים. אין אנושות. הטוב בגויים הרוג. העולם כולו נגדנו. טרה-
להילה, טרה־לה־לה.

מין התנצמוז
ידיד שלי, עיתונאי זר, ביקר לא־מכבר בעמאן. שם נפגש עם
כמה מהאנשים שאני פגשתי בהם בעת שהותי שם. הוא סיפר להם
שהתנצלתי בכתבות שלי על כי גרמתי, שלא בכוונה, אי־נעימות
פוליטית לשילטונות הירדניים.
״אין לו על מה להתנצל!״ אמר לידידי איש בכיר ,״הוא היה
בסדר גמור! להיפך, אחרי שעזב התנהגו כלפיו בצורה מחפירה!
אני ממש מתבייש בזה! תגיד לו שאנחנו מתנצלים!״
איני יכול למסור את שם האיש שביקש להעביר לי מסר זה.
ואולי בכך עוקץ העניין.

יורשי
הג׳נדארם התורכי
סרט ישן יכול להיות כמו יין ישן. הוא הולך ומשתפר עם הזמן.
סירטו של ברוך דינר, ה ם היו עשרה, לא מצא חן בעיניי
כאשר ראיתי אותו לראשונה, לפני הרבה שנים. הוא נראה לי
פשטני מדי, דרמאתי מדי, משהו בין סרט רוסי ומערבון אמריקאי.
עכשיו ראיתי את הסרט מחדש בטלוויזיה, ביום־העצמאות,
והוא מצא חן בעיניי. סרט פשוט, דרמאתי, משהו בין סרט רוסי
ומערבון אמריקאי, המספר את האמת הפנימית של אנשי העליה
הראשונה, שבאו לארץ רחוקה, מפחידה, כדי ליצור יש מאין.
מעניין במיוחד הטיפול של הסרט ביחסים שבין המתיישבים

דמ1תו של גיבור
סרט־הטלוויזיה התיעודי של לורנס איש־ערב היה מצויין. הוא
גם היה מדוייק להפליא.
כבר בסוף שנות ה״ 30 היינו משוכנעים כי לורנס נרצח בידי
השרותים החשאיים הבריטיים(קראנו להם אז ״אינטליג׳נס״) .אך
לא ידענו שלורנס יצר קשר עם המיפלגה הפאשיסטית הבריטית
של מוזלי, וכי הוכנה פגישה בינו ובין היטלר.
חבל שהפרק הציוני של לורנס לא זכה בסרט בהדגשה הראויה
לו. נאמר רק שלורנס דיבר בשבח המושבות היהודיות ,״הנקודות
הירוקות במידבר״ ,כאשר ביקר בארץ לצורכי ריגול לפני מיל־חמת״העולם
הראשונה.
לורנס, שהיה מסור בלב ובנפש לעניין הערבי, לא ראה סתירה
בינו ובין העניין הציוני. להיפך, הוא האמין כי ניתן לחבר את שתי
התנועות, כדי שיעזרו זו לשאיפות של זו(ושתיהן ביחד לאימפריה
הבריטית) .יתכן שזה לו היה מעשי, אך זה היה חזון יפה.
היה זה לורנס אשר יזם את
המיפגש ההיסטורי בין האמיר
פייצל (אחי־סבו של המלך חו־סיין)
וחיים וייצמן בעקבה. הוא
גם היה אחראי ל״הסכם פייצל־וייצמן״
,שהושג בין המישלחת
הציונית והמישלחת הערבית
בוועידת־השלום בפאריס, ב־3
בינואר .1919 פייצל שוכנע
לחתום (באי־רצון רב) על הסכמתו
למטרות הציוניות בארץ,
תמורת הכרה ציונית במטרות
הערביות מחוץ לארץ־ישראל.
אולם פייצל הוסיף להסכם, לורנם בכתב־ידו, תנאי: שההסכם יהיה
בטל ומבוטל, אם לא תוענק לערבים עצמאות בסוריה. תנאי זה לא
הוגשם, כמובן. המדינאים הבריטיים, ועמיתיהם הציניים בשאר
המדיניות המנצחות, פשוט התעלמו מלורנס האגדתי. הם התייחסו
אליו כאל קוריוז.
לורנס האיש היה, בלי ספק, ארם רבגוני. כפי שמעיד הסרט,
הוא ביצע בדם קר פישעי־מילחמה מחפירים, כתגובה על מעשי־האכזריות
המחרידים של התורכים. הוא היה סאדו־מאזוכיסט
קלאסי, וכנראה גם הומוסכסואל מודע או בלתי־מודע. הוא היה
גיבור, שחקן, רמאי, סופר, הוגה־דיעות. בקיצור, החומר שממנו
קורצו מנהיגים אגדתיים בכל הדורות.

!זזזווג׳* .
מי לא ריאיין את ראש־הממשלה.
שימעון פרם,
לקראת יום־העצמאות? גם צוות
של הצהרון חדשות. אבל היה
הבדל: אחד מהצוות של חדשות
בא אל ראש־הממשלה כשהוא

ראש־הממשלה פגש את היחפן. האלוף נדר ש
להתפשט. היו״ ר תרם שעון־יד והשר -ספרים

יחף. היה זה, כמובן, דן בן־
אמדן. לפני שלושה שבועות
הוא הופיע בדיוק כך לראיון עם
אחד מסגניו של פרס, השר
המצוחצח והמסורק דויד לוי.
כתבים העוקבים אחרי

שימעון פרס בכבדו אירועים
חגיגיים, כינוסים, עצרות וכדומה,
מצאו תשובה לשאלה כיצד
הוא מחזיק מעמד בעומס המוטל
עליו. פרס נרדם מדי כמה דקות,
מנמנם קלות. לפתע — מת־

הפעם את העניינים היה מזכ״ל־המיפלגה,
עוזי ברעם, ולא
השר הכל־יכול. אך משהוחלט
לצאת מגני־התערוכה ולקיים
התייעצות, ללא לחצים והפרעות,
קפץ שחל והציע את
לישכתו כמטה־חירום (״זה
קרוב!״) ואת עצמו כמארח.
הכוכב הבלתי־מעורער
של חלקה השני של ועידת־העבודה
היה נציב שירות בתי־הסוהר,
רפי סויסה. למרות ביקורת
קטלנית בעיתונות על
הפסטיבל סביב שובו של הבן
האובד. עמד סויסה סמוך לפתח־היציאה
של אולם־הקונגרסים
וניסה לשוחח עם ידידה. ניסה
ולא הצליח, כי מדי שניה נפלו
אנשים על צווארו, כיסוהו
בנשיקות ולחיצות־ידיים, ואיחלו
לו מזל־ טוב על• סיומה של
פרשת הכלא הצרפתי.
בשקט יחסי ודי בבדידות.

לעומת זאת, סבבה באולם יעל
דיין. בחצאית וחולצה בצבע
תכלת, ובנעליים שטוחות. ישבה
במשך רוב הערב המתוח בפאתי

הגברים שהקיפוה :״מה זאת
אומרת? זאת אילנה של קיסר!
היא מוסד!״
פנים חדשות־ישנות, שנראו
בגני־התערוכה בשבוע שעבר:
פניו החייכניות של יחזקאל
שרעבי, נהגו הוותיק של
יצחק רבין. שרעבי נעלם זמנית
מהנוף, בעיקבות ״התקף־לב
קל״ ,כהגדרתו. אחרי תקופת־מנוחה
שנגזרה עליו. חזר ביום
הראשון שעבר להגה.

סגן שר־האוצר עדי
אמוראי היה אמור לנסוע
בשבוע שעבר לארצות־הברית,
לסיבוב־שיחות עם אנשי הממשלה.
אמוראי ויתר על אמריקה
לטובת ישראל, לא מעקרונות,
אלא פשוט מחשש פן תתפרש
נסיעתו כפרישה מהמירוץ הצמוד
על מישרת נגיד בנק־ישראל.
האלוף
יצחק (״איציק״)
מרדכי, ראש מחלקת־הדרכה
של צה״ל, שבר כמעט את כל

שימשו נוס

התמהמה בהצבעתו במושב השני של ועידת מיפלגתו, שהתקיים ביום החמישי,
על עתידן של עיירות־הפיתוח. בעת שהכל הצביעו, עדיין שקד פרס על תיקוני
נאומו, שאותו נשא בהמשך הערב ושבו עשה, בין השאר, חשבון ארוך ותוקפני עם מחדלי הליכוד.

הגברת 1האדו!

עורר בבת־אחת ונראה עידני
לחלוטין במשך כמה רקות,
וחוזר־חלילה.
ביום החמישי, בעת
הכינוס השני של ועידת
מיפלגת־העבודה — בעת
קריאת שמותיהם של חברי־המרכז
שנכנסו דרך הרשימה
המרכזית, נראה לפתע פרס
קופץ ממקומו. אחר־כך התיישב
רגוע. היה זה בעת קריאת
השמות באות גימל. הסתבר כי
פרס חשש שמא נשמט שמה של
חברת־הכנסת לשעבר מתילדה

הזמנה בלתי־רגילה זו נשלחה לאישי־ציבור ישראליים.
הנוסח המקובל של הזמנות כאלה הוא ״ראש־הממשלה והגברת
סוניה פרס״ או, הנשיא וגברת נאנסי רגן״ .הזמנה זו
פותחת במילים..ראש־הממשלה ומר דניס תאציר. המסיבה
תתקיים במלון המלך דויד, שפוצץ בשעתו על־ידי אצ״ל,
בימים שבהם שימש האגף הדרומי מישרד לממשלת־המנדט.

בין השעות 9ל־ 11 בערב
סבבו חברי־המרכז־שבדרך של
מיפלגת־העבודה. ומי שניסו
להיכנס בדקה ה־ ,90 באפס־מעשה.
המתח אומנם גדש את
אולם הקונגרסים שבגני־הת־ערוכה,
אך ההחלטות נחתכו
במכון־הנפט שברמת־אביב, שם
נמצאת לישכתו התל־אביבית
של שר־האנרגיה משה שחל.
מדוע דווקא שם? מי שניהל

יחזקאל פלומין

סגן שר-האוצר בעבר וחבר המרכז־הליברלי
החדש בהווה, הפגין ה שבוע,
באירוע חברתי, הופעה זרוקה: מיכנסי ג׳ינס מהוהים, כשרק
החולצה המוכנסת בקפידה אליהם, הזכירה את סימונו המעונב
בדרך־כלל של האיש. המראה החדש של המיפלגה החדשה!
האולם, מכונסת בעצמה. מקומה
במרכז היה מובטח, דרך הרשימה
המרכזית, הנקבעת מלמעלה, לא
בסניפים — עובדה שעוררה
מועמדים, שמקומם לא היה
מובטח, לרטון ולקטר בעניינה.
אשה בולטת במובן אחר
לגמרי באולם־הקונגרסים היתה
אילנה, מזכירתו הנאה והשחרחורת
של מזכ״ל־ההסתדרות
ישראל קיסר. אילנה עמדה סמוך
לפתח האולם בפוזה חיננית
וסמכותית. אם העז מישהו לשאול
מיהי, נענה בהפתעה על־ידי

השיאים במחירים שהזצעו במ־כירה־הפומבית
שנערכה במוצאי
חג־העצמאות, במיסגרת השירו־תרו
בבת־ים. הוא תרם למכירה
סכין שהביא מאחת הפעולות
הצבאיות ״המפורסמות״.
מרדכי צייו כי הוא קשור לסכין
קשר נפשי עמוק. הסכין נמכר
בהון־עתק.

מנחה המכירה, יהודה
ברקן, קיבל שניות ספורות
אחרי מכירת הסכין פתק
מהקהל. ברקן עיין בפתק ולחש
באוזנו של מרדכי :״קיבלתי זה
העולם הז ה 2542

עתה פתק שבו מבקשים
שתתפשט, והבגדים ימכרו גם כן
במכירה יתכן כי הפתק נכתב
בהשראת הכומתה האדומה
וכנפי־הצניחה שתרם מררכי
פעמיים, בהפרש של כמה ימים
בלבד, במיסגרת השירותרום.
חברו הקרוב של מרדכי,
המיליונר הירושלמי ״כושי״
ברשי, קנה במכירות הפומביות
של השירותרום שעון־קרטייה
יקר ביותר,לגבר. השעון נתרם
למכירה על־ידי יושב־ראש

הכנסת, שלמה הילל. ברשי
נתן את השעון לחבר טוב שלו,
אך זה החזיר לו את התשורה
היקרה.
גד יעקובי תרם שלושה
ספרים מפרי־עטו ועוד אחד
שבדרך — ספר שירים להדס
— כל זה, כמובן, במסגרת
המכירות הפומביות למען לב״י.
במירוץ הקשה על היצירות
זכתה רבקה מאיר, רעייתו
הציורית של מרדכי מאיר,
מבעלי מיגדל שלום. מאיר אף

הצטלמה עם שר־הכלכלה. וחייכה
באושר לעבר הקהל.
בסוף השבוע שעבר הכינו
סוף־סוף את לישכתו של שר־המישפטים
החדש, יצחק מודעי,
בתל־אביב, השר הקודם,
משה ניסים, לא נזקק לליש־כה
בתל־אביב, מכיוון שהוא
ירושלמי. מה הכינו? קודם־כל,
ניקו, החליפו כיסאות, סידרו
מנורות, וכעת כבר יכול מודעי
להיכנס ולעבוד שם. אפילו
הווילונות כבר בדרך.

* *13 0 1 1 1ך 1ךךי 1^ 1המלונאי הוותיק שבבעלות מישפחתו רשת מלונות דן, הראה השבוע
1י | 11 1 1 -תמונה של קט ה דן -המלון שניצב בעבר במקום שבו עומד כיום מלון דן
1 11| /
תל־אביב. פדרמן חשף את התמונה לכבוד חנוכת פנורמה תל־אביב -שמו החדש, בבעלות חדשה (של
מישפחת פדרמן) של מלון אסטוריה הוותיק ורב״החדרים, ממול לדולפינריום, ששמו היה נרדף לכישלון.
טקס ברכות מאוחר במקצת
לרגל חילופי־הגברי בליש־כת
שר־המישפטים — בין
מודעי וניסים — התקיים במוצאי
יום־העצמאות, בבית החדש
של לישכת עורכי־הרין בירושלים.
תנועת
גוש־אמונים הזמינה
את מודעי להצטרף לצועריה.
בצערה שקיימה ביום־העצמאות.
אי־בואו של השר לא שיקף נטיה
פיתאומית נגר הכיבוש. הוא
פשוט נכח באותה השעה בדיוק
בטקס חילופי־הגברי בלישכת
עורכי־הדין בירושלים, ולכן
נבצר ממנו להגיע לאילון־מורה.
אורח בלתי־רגיל בפתיחות
ובסגירות למיניהן הגיע
לפתיחת תערוכת־הציורים של
אריק סמית, הידוע יותר בז

ענת בן־טובאל

הדוגמנית הצעירה בת ה־ ,16 מדגימה
בגד־ים שבו מככבים ג׳יימס דין
ומרילין מונרו״ .ענת, רקדנית בלהקת שלום ,86 נבחרה לצילומי
מיפעל האופנה רון לי, המחדש נעוריו. שני מנכ״לים צעירים בחברה,
אורית בירן וניסים שורש, מנסים להכניס קו צעיר למיפעל שלהם.
כות הבובות שהוא יוצר. זהו
יוסף הרמלין, מי שכיהן כראש
שרות הביטחון־הכללי בשנים
1963 ועד ,1974 והמשמש
כיום כמבקר מערכת־הביטחון.
הרמלין, שפירסם השבוע את
הדוח שלו על צה״ל בדרום־
.לא לבנון הגיע למקום בגלל החיבה שהוא
רוחש לבובות, אלא כגיסו של

יוסי גרבי, ירירו הקרוב של
סמית.
הרמלין היה גם הקשר של
סמית וגרבר לאורחת נוספת
בולטת. רחל דיי* .רחל ובעלה
המנוח, משה, פגשו בגרבר
ובסמית בביתו של הרמלין, ומאז
נותרו בידידות.

— — דפנה בדי_ ,

ידידה ו שמה ריטה

מי שנחשבה פעם כאחת הנערית
היפות ביותר בארץ והסתבכה אחר־כך
בשימוש בסמים קשים, מקפידה לשמור היום -לאחר גמילתה
מרחק מהזרקורים וחיה באלמוניות. השבוע הפתיעה, כשנראתהרוקדת בעליזות עם רקדני הלהקה הבראזילית אובה, אובה.

איריס דווידסקו
העולם הזה 2542

• ריטה קליינשטיין, הכו כבת
הלוהטת ביותר בשיק״
הבידור בימים אלה, הופיעה
לאחרונה בקניון ברמת־גן.
היא היתה עליזה, עשתה פר צופים
וההופעה קצרה הצ לחה,
כמצופה. אחרי ההופעה
הצטלמה למזכרת עם משה
זמוש העובד בקניון. זמוש
הוא גם עורך־הספורט של
המקומון הדרומי כאן דרום,
ברוב התלהבותו מהתמונה
ומהמעמד ביקש לפרסם את
התמונה במקומון. העורד,
יואב צור, הציע כותרת:
״זמוש וידידה כאן נזעקה
הזמרת, שתמונתה ניבטת ל אחרונה
מכל עיתון וממיר״
קע״הטלוויזיה, וקולה מושמע
ללא הרף מעל גלי-האתר.
.מה פיתאום! מחתה על

זמויס* וריטה
מה פתאום:
הכותרת, כך יידעו רק מי
הוא! אותי לא בטוח שיכי-

רו הכותרת שונתה לבסוף
ל״זמוש וריטה״.

מ 1נ1

ד 1ג

מרק

או קוננ ר

הבוקריט האמויקא שר גו! דמיאניוק, המואשם בבישע־־מירחמה
כך מסובך וארוך, עד שלא הבנתי
מאומה!
כל זה התרחש כבר אחרי ההחלטות
של הערכאות המישפטיות הקודמות,
ובכלל זה ההחלטה הסופית של בית־המישפט
העליון. בשלב מאוחר זה
אזרחותו כבר נשללה. הוא היה חופשי.
בכלל, מאז — 1977 אז החלו
בתהליך נגדו — היו לו אפשרויות
רבות להימלט, אינספור! הוא לא טיפש
כפי שמתרשמים ממנו, לפחות התרשמות
ראשונית. הוא פשוט בלתי־מתוח־כם.
הוא יכול היה להימלט, והשילטו־

הביטחון האמריקאים. הוא היה מאוד
ידוע — הוא מת לפני כמה חודשים
— מכיוון שכתב את אמות־המידה
לפליטים, שהפכו לחוק בעזרתו.
לפני זה לא עסקתי במיקרים מעין
אלה. התמקדתי בעיקר במיקרים שעסקו
בחוק הבינלאומי. ביקרתי במים־
גרת הזאת בווייט־נאם, גוואטמלה,
קונגו־בראזאוויל, ועכשיו — ישראל.
המישרד שלי נמצא בעיר באפלו.
לא רציתי לפתוח מישרד, כמו רוב
עמיתיי, במנהטן, בגלל התחבורה, הפקקים.
לפני פרשת דמיאניוק — הייתי

ף אוקטובר 1982 צילצלה אליי
^ בחורה נרגשת בשם לידיה. מאוחר
יותר הסתבר לי שהיא בתו של ג׳ון
דמיאניוק. היא צילצלה במפתיע
מקליבלנד, ונשמעה מבולבלת נורא.
לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
לא היו שום פירסומים על
המיקרה לפני כן.

אני נזכר עכשיו, שהיא בכתה
בטלפון.
הייתי מופתע כהוגן. קראתי אומנם
על תביעות נגד פושעי־מילחמה נאציים,
אך לא על המיקרה שהיא דיברה
עליו. היא סיפרה לי שקיבלה את שמי
ופרטיי מהקהילה האוקראינית.
אבי היה יועץ בכיר ביותר בשרותי־

מגדיר את עצמי כמפורסם למדי
בתחום הבינלאומי של זכויות־הפרט.
נחזור ללידיה: תגובתי הראשונה
לטלפון שלה היתה הפתעה גמורה. לא
ידעתי איך להתייחס לכך. רק בגלל
בכייה ההיסטרי, הבנתי שלא מדובר
במתיחה.
ניסיתי להרגיע אותה. בשלב זה עוד
לא התחייבתי לכלום. היא אמרה לי,
במקוטע, תוך כדי בכי :״מה זאת
אומרת, אינך יודע כלום? הרי אביך
יודע מזה!״
מסתבר שאבי סירב לטפל במיקרה
הזה קודם לכן, אבל מובן שהוא לא נהג
לדווח לי על כל פרט ופרט בעבודתו.
לא הבנתי אפילו למה אני נכנם.
האשמה היחידה שהבנתי שהוא מואשם
בה היתה שרימה במיסמכים שבהם

נכנס לארצות־הברית, והיתה סכנה
שיגורש. הוא טוען כי נאלץ לרמות —
כתב שנולד בפולין, ולא מיזרחה לה,
שם נולר באמת — כי זה היה הופך
אותו לאזרח סובייטי ומונע ממנו את
האפשרות ליהפך לאזרח אמריקאי.

,הוא יפיל
היה להימלט!״
ך סעתי למישפחה בקליבלנד,
!תוך כדי מחשבה שזהו מיקרה רגיל.
כך חשבה גם לידיה.
דמיאניוק היה בבית. יחד איתו חיכו
לי אשתו, וירה, ושלושת ילדיו —
לידיה הבכורה, איירין וג׳ון בן ה־. 18
המיקרה שהם הציגו לפני היה כל־

התעלומה

מרק אוקונור -אדם ששמו מופיע לאחרונה תדירות
בבלי-התיקשורת -מנסה להשתלב בישראל . 86
קומה ממוצעת, עיניים בחולות־עמוקות, פה שאיני נסגר,
שתנועותיו מנסות להדביק את שטף דיבורו. מדבר הרבה
על מיסטיקה, פאטליזם תורת־הקבלה.
גם בשהוא מדבר על נושאים אחרים, יומיומיים -דבריו
מדיפים מין תחושה מיסתורית של הבלתי־נודע, הדברים
שמעבר להיגיון.
אוקונוד מסתובב מזה במה שבועית בארץ -נכנס את
הארץ ויוצא -בליוויית שני חברים. עורך־דיו נוסף בגיל״
העמידה, חביב, מתבדח ללא-הרף, מקשקש הרבה.
אמריקאי טיפוסי(אם יש דבר כזה) ,וברנש גבוה, לא פחות
תימהוני. היודע לקרוא כיתבי״יד. זהו! בכך מתמצית הגנתו
של העציר המפורסם ביותר בישראל -ג ון דמיאניוק.
מול המכונה המשומנת של מישטרת ישראל, והעזרים
העומדים לרשותה, שהשתיקה יפה להם, מתייצבת
שלישיה די תימהונית. כל הדיבורים על טאקטיקה של
אירגונים ניאו־נאציים, או אירגוני״טרור למיניהם, נראים
מגוחכים כשפוגשים את השלישיה המוזרה.
השלושה מתגוררים בבית־מלון בירושלים, לא מחמת
חרדת־הקודש, אלא מסיבות פראקטיות. שם מצאו מלון
ברמה טובה ובמחיר נמוך. זאת, מכיוון שעומד לרשותם,
לדיבריהם תקציב מוגבל. אחרי ששכרו מכונית תכולה,
החלו לטייל בארץ. הם נראו כתיירים. הם למדו בהנאה
לא-מוסתרת היכן כדאי לאכול, היכן לקבוע פגישות על
כוס־קפה. הם מודעים לכך שסיכוייו של מרשם במישפט
קלושים, ועניבת״החבל מתנדנדת בתודעתם, אך המועקה
אינה מלווה אותם באשר ילכו. לולא היו מתפרסמות
בעיתונות תמונותיו של אוקונור, כשהוא נכנס ויוצא בכלא־רמלה
-היו נראים השלישה כתיירים לכל דבר.
אוקונור, פאטאליסט מושבע, מדבר במסתוריות על
אירועים העתידים על בי תחושתו, לקרות. הביטחון הזה

בחושיו עורר אצלי, במשך התקופה שליוויתי אותם, קצת
גיחוך. אוקונור הרגיש בכך, אך זה לא הזיז אותו אפילו
במילימטר אחד מביטחונו ומשלוותו, המטרידים ממש.
הוא. למשל, ביי. להיפגש עם שר-המשבטים. מדוע!
ככה. שיהיה. בינתיים, כידוע. חלו חילופי-גברי בתפקיד,
ויצחק מודעי החליף את משה ניסים.
מחר אני פוגש את שר־המישפטים!״ הוא הודיע לי ביום בהיר אחד. הוא לא קיבל הודעה על״כך, אבל זו היתה
הרגשתו. באותו היום, כשדיברתי עם השר מודעי בטלפון.
ממש התאפקתי מלשאול אותו, האם זו היתה גם הרגשתו.
מאז חלפו שלושה שבועות. הרגשתו של אוקונור איכזבה -
השניים לא נפגשו.

נות האמריקאיים אף רמזו לו שזה
בעידודם. הוא לא ניצל זאת, מהסיבה
הפשוטה שהוא האמין בחפותו.
האפשרות של הסגרתו לישראל לא
הוזכרה אז — את זה חייבים להבין!
האפשרות הגרועה ביותר לגביו היתה
אז להישלח לרוסיה, ושם להיתלות!
זהו אחד האלמנטים הקפקאיים
בסיפור שלו. הרוסים הטוענים בתוקף
שאינו איוון האיום. הם היו תולים אותו
על שנכנע לגרמנים ונפל בשבי ולא
תקע לעצמו כדור בראש, כמיטב
המסורת הרוסית הנוקשה.
אחרי הפגישה עם המישפחה החלטתי
לקחת את המיקרה לטיפולי. מה
ששיכנע אותי היתה האמונה העיוורת
שהפגינו בני־המישפחה באביהם, ויח־סי־האהבה
ביניהם.

ל״הרגשה״ המיסטית הזאת תרמו גם ..האנשים בעלי
השפעה׳ ,כפי שמגדירם אוקונר. שהבטיחו שיסדרו. ואלה
הם כבר סיפור לפני עצמו. על כל פרשה מפורסמת ישהטרמפיסטים המסורתיים. במישפט המסובך הזה. שיהיו
לו. בלי ספק, השלכות היסטוריות. עטים אלה מכל ביוון על
השלישיה. המחפשת בל נקודה להצלת צווארו של
דמיאניוק.
בחורה צילצלה מלונדון והציגה את עצמה כעיתונאית.
היא אף כתבה ספר על השואה .״אני מבין שהיא ידועה
בחוגי השואה!״ מסביר״תוהה אוקונוד. הסתבר לו,
להפתעתו ולחרדתו, שאני לא שמעתי עליה מימי. אני
הרגעתי אותו ואמרתי שגם אם לא שמעתי עליה, אין זאת
אומרת שהיא רימתה אותו. בהחלט יכול להיות שהיא
כתבה ספר וכותבת מאמרים בלונדון. וכאן מתברר הפרק
הבא: הבחורה מטרידה את אוקונור באינספור שיחות־טלפון,
בטענה שהיא בעלת״השפעה בחוגי־המימשל
בישראל ובכוחה לבצע עיסקה: אם דמיאניוק יודה
לראשונה בחלק מההאשמות שהיא תכתיב לפרקליטו -
היא תסדר שעונשו יוקל. תחילה הוא יודה בהאשמות.
במאמריה, כמובן. גם זו שיטה להשגת סקופ!
אוקונור ושותפיו מנסים ללמוד את ישראל: מיהם
האנשים הקובעים, עם מי כדאי להיפגש, באילו עיתונאים
יש לבטוח. במי בכלל כדאי לבטוח! זו השאלה העיקרית
המטרידה אותם לאורך שהותם פה.
בימים שליוויתי את השלושה היתה תחושתי מוזרה,
כאילו איננו לבד, תחושה שקשה להסביר או להוכיח.
לאוקונור ברור שהוא לא לבד מהרגע שכף־רגלו דרכה
בארץ, ושכל צעד שלו מלווה ומדווח. הוא מגסה לברר מי
מהאנשים, שעימם הוא נפגש, מקיים עימו יחסים אנושיים,
בלי קשר להיותו הפרקליט של דמיאניוק, ומי מקיים עימו
קשר במיסגרת תפקידו. כל אלה נוטעים בו מעט חוסר־ביטחון,
הרבה חשדנות, ואולי זה מסביר מדוע הוא שם את
מיבטחו בגורל ובמיסתורין.
בימים אלה הוא נעדר מהארץ. הוא יצא מכאן ביום־
השואה או כמה שעות אחריו. ושוב, באורח מיסתורי
ביותר.

בפגישתי הראשונה עם דמיאניוק
התרשמתי שהוא איכר בכל המובנים.
דיברנו בין הירקות והפירות שהוא
גידל.
בשלב הזה אמרתי לו שאני מוכן
לעיין במיסמכים הקשורים לנושא. אך
שיאני עדיין לא מתחייב מעבר לזה.
שאלתי :״מי ממן את ההגנה שלך?״
אמרו לי :״הכנסיה! היא מאמינה
בחפותו:״

;,דגע, מיהו
הבחור הזהד
ך* ירש תי ל עיי * במיסמכים הנוג־

₪1עים בדבר. רק אז — אחרי עיון
מדוקדק — נורע לי על מה מדובר.
נבהלתי!
לא רק מחומרת ההאשמות, אלא גם
תששתי, האם אוכל להציל את התיק.
הנמצא כבר אחרי שלוש ערכאות. והיה
בבחינת מיקרה אבוד?
מאוד הבהילה אותי האפשרות שאכן
ניצב לפניי ״איוון האיום״ .הוא,
כמובן, הכחיש כל אפשרות כזאת. ואני
— בשלב מאוחר זה — כבר הייתי
למחוייב ריגשית.
היתה במיקרה גם מעט רגישות
אתית, כי באותה עת כבר עבד עורר־דין
על התיק. רעתי לא היתה נוחה
מהעבודה שהוא עשה, אך החלטתי
לעבוד עימו ביחד על הפרשה. הוא
התרגז ולא הסכים להמשיך לטפל
במיקרה. לא אוכל להכחיש שרווח לי.
חזרתי לביתי והתחלתי לעבוד על
הפרשה בטלפון. עיקר הטיפול בשלב
זה היה תחקיר. יכול להיות שהמחקר
שלי לקה בסובייקטיביות, כי לא רציתי
למצוא שלקוחי הוא אכן ״איוון
האיום״ .גם פחדתי, עמוק־עמוק בתוכי.
שאם אכן זה הוא — על מה אני מבזבז
כל־כך הרבה זמן ואנרגיה?
תמיד הייתי שונה מחבריי לקולג׳,
לאוניברסיטה. כשהתעניינתי במה שקורה
בווייט־נאם — רובם לא גילו
עניין בכך. כמעט אף אחד מהם לא
שירת שם. אני — שירתתי. הם היו
עסוקים בלהתחמק, בלעשות קריירה.
א־פרופו קריירה. מה מצחיק אותי?
במשך חודשים שבהם התנהל המישפט
בארצות־הברית, הוא בכלל לא תפס
כותרות. לא היה בחדשות. כך שלבטח
אי־אפשר להאשים אותי שלקחתי את
התיק כדי לתפוס עליו טרמפ, כדרך
לפירסום עולמי. פיתאום. כשעלה
עניין ההסגרה — זינק העניין
לעמודים הראשיים. שמי ותמונות,
כיכבו בגדול. לפתע־פיתאום כולם
נזכרו .״רגע. מיהו הבחור הזה?״
לא הייתי רגיל לזה. בקליבלנד אני
פחות או יותר סלבריטי (אישיות
מפורסמת ,1בגלל הפירסום של אבי
המנוח. והקרדיט שצברתי במעורבות,
בווייט־נאם. אבל זה? פיתאום הפכתי
לנכס לאומי. לא יכולתי לעבור ברחוב,
או להיכנס למקומות ציבוריים, מבלי
שזיהו אותי.
מובן שעוררתי קינאה. אנשים התחילו
לרכל. שבטח זו הסיבה לכך
שלקחתי את התיק — הפירסום!
הסיבה היחידה שהניעה אותי להתעניין
בתיק מלכתחילה היתה אופיי
ההרפתקני קצת. כזה אני. זה מוזר. אבל
מעולם לא יכולתי לתאר את עצמי
מגיע למישרד נינוח ב־ 9בבוקר.
ומקדיש את כולי לבעיותיה של אשה
הרוצה להתגרש.

;,חמומי
אולי יהודייה״
^ תחלתי לדלג בין אירופה,
( 1וושינגטון וקליבלנר. זה התחיל
להשפיע על מישפחתי. אשתי מאוד
רצתה לקחת חלק בפרשה. יש לנו
שלושה ילדים. קשה לי בדיוק לזכור
את גילם. נחמה לי .8 ,11 ,14 היא
שכרה בייבי סיטר והצטרפה אליי
לנסיעתי לגרמניה.
זה היה בתחילת .1983 נפגשנו עם
אוטו הורן, מי שהיה האחראי לגילוי
הגופות בטרבלינקה. הוא היה אחד העדים
העיקריים שזיהו את דמיאניוק
כ״איוון האיום״ ,על פי צילומים שהראו

חקרנו אותו שוב ושוב, עד שלבסוף

פרקליט אוקונור(באמצע) ליד דגם מחנה־המוות טרבלינקה
המישפט הזה ייהפך להיסטוריה!
הוא נשבר והודה לפנינו שאין ביכולתו
לזהות את איוון האיום על פי תמונות
בלבד. גם העד השני החשוב —
היינריך שייפר — נשבר.
חזרנו לאמריקה די מעוררים. אשתי
מאוד נהנתה מהמסע הזה, מכיוון שזו
היתה לגביה יציאה מהשיגרה. היא
התחילה לגלות מעורבות עמוקה
בנושא זה. אמה, חמותי, יכולה להיות
יהודיה. איננו יודעים זאת בביטחון
מלא. אני עצמי קאתולי. מילדותי
חינכו אותי להיות מודע לשואה
ולזוועה שבה. זה לא כל־כך מקובל
בארצות־הברית, אך אל תשכחי במה
עסק אבי.

^ פגישה עם
סובייטי

כשיו בבר ירעתי בפירוש במה
אני מסובך. אולם הבעיה היתה: מה
אני עושה עם זה?
התיק הזה הוא כמו שליחות, כך אני
חש — גורל! קורות בו הרבה מוזרויות
שקשה להסבירן אחרת.
למשל: כשהייתי צריך לקבל את
תעודת־הזהות הנאצית של דמיאניוק.
שמטרתה היתה להוכיח שהוא אכן היה
בס״ס, אך לא בטרבלינקה, ניסו למנוע
ממני להגיע לתעודה המקורית בשגרירות
הגרמנית. איש אחר בשגרירות
בכל זאת עודד אותי ואמר :״אתה הולך
לנצח במישפט, לא? זהו תיק חזק
מאוד!״ וסימן בידו למטה. תוך כדי
התנועה הזאת, שאל באורח מיסתורי
למדי .״אתה מכיר את דון ותקע את
שמו של אחד מראשי המאפיה.
מאוחר יותר, משהגעתי לארכיון
של השגרירות, נתקלתי בקופסה.
בתחתית הקופסה — בתחתית! —
מצאתי את התעודה המבוקשת, שעל
פיה הסתבר שהקג״ב זייף תעודות
בעניינו של דמיאניוק.
רוצים דוגמה עוד יותר מוזרה?
כשהחלטתי, בעיקבות הגילוי הזה,
לקבל את תגובתם של הרוסים, אמרו
לי במישרד־המישפטים האמריקאי:
״אינך יכול לקבל תגובה! זהו תחום
דיפלומטי!״
הלכתי ישר לשגרירות הסובייטית
בוושינגטון. לא תיאמתי את בואי
מראש. הסתמכתי על אינטואיציה.
הגעתי ב־ 9וחצי בבוקר לשער כבד,
לחצתי על כפתור והזדהיתי כ״מיסטר
אוקונור.״ ציפיתי לשאלות ובעיות.
לפתע באה אשה, ובמקום חקירה
סבוכה אמרה לי קצרות :״בבקשה,
היכנס״...

הבעיה היתה — לאן להיכנס? לא
ידעתי את מי בדיוק יש בדעתי לפגוש.
עקבתי אחריה. היא הובילה אותי אל
אדם שהציג את עצמו כ״ואלרי ג׳י
קובנוב״ .הוא המזכיר הראשון בשגרירות.
הוא קיבל אותי בטיבעיות גמורה
.״בוא, היכנס, מר אוקונר, אני מחכה

רק אז הסתבר לי שהוא חיכה לאו־קונור
אחר ...פשוט גורל!
ברגע שהזכרתי את השם ״דמיא־ניוק״
ואת המילה ״תעודת־זהות״ ,הוא
מייד ידע במה מדובר. ובפרטים! הוא
הודה שהם זייפו את התעודה, אך לא
הבין מדוע אני נרעש. אם לשופטים
עליונים ולעורכי־דין רמי־מעלה ממני
לא היה איכפת — אז מה זה ענייני?
מטרת הרוסים היתה להוכיח שיש
ביכולתם לשים את ידם הארוכה על כל
אזרח שלהם שעבר את החוק, לא משגה
היכן הוא — אפילו באמריקה הבטוחה!
ולא משנה אחרי כמה שנים.
האס אני פאטאליסט? איני מאמין
שהכל צפוי. נקודה. יש ביכולתנו
לשנות, אבל הרבה מוכתב מראש.
ההתרשמות שאני מתייחס למשימה
הזאת כשליחות היא מדוייקת. אני חש
כאילו האיכר הזה הוא שולי בכל הסיטואציה
הבינלאומית הסבוכה והמורכבת
מאוד. זוהי באמת מעין שליחות,
מעין פקודה מלמעלה, כאילו מישהו
בחר אותי לתפקיד.
החושים שלי הוכיחו עצמם במשך
עבודתי כמישפטן. מה אני חש כעת?
זאת לא הערכה רציונאלית. בכלל לא.
אבל אני חש שהכל יעבור בשלום.
ריאליסטית: אני חושש שהוא ייאלץ
לשלם — כן, כן, להיתלות! אולי
בגלל משהו שהוא לא קשור בו, בגלל
הנסיבות ההיסטוריות ושאר המורכ־בויות.
אבל אני עדיין מאמין בצדק
הישראלי.
אני מלווה את האיש הזה כארבע
וחצי שנים. ארבע וחצי שנים מחיי!
המישפט הזה שינה את חיי, נכנס לחיי־המישפחה
שלי. כעת נאלצתי לעזוב
את מישפחתי לכמה חודשים ולבוא
לכאן. אשתי נשמה לרווחה — לפחות
הטלפון לא מצלצל בבית יום ולילה,
ללא הפסקה.
המישפט אומנם פירסס אותי מאוד,
אבל פגע בהכנסותיי. אני עורך־דיו
עצמאי, אין לי שותפים. פשוט היה
קשה לי למצוא שותפים. קשה למצוא
שותף מתאים לעבודה, כמו שקשה
למצוא אשה שותפה־לחיים.
מהם מקורות־המימון שלי לצורך
המישפט? איני מופתע מההשערות

הנפוצות על קבוצות אנטי־שמיות או
אירגונים ניאו־נאציים. אף אחד מהם
לא מממן את הוצאות המישפט!
נכון עם זאת שחלק מהקבוצות
האלה עושות שימוש בשמי, מפרסמות
מאמרים על זה ואפילו אוספות תרומות
בשביל דמיאניוק, אבל זה לא נעשה
בשמי, ואיני נוגע באגורה מכספם!
העיתונאים השתתקו
^ ני כבר כמה שבועות בישראל
— יוצא ונכנס את הארץ.
מעולם לא הערכתי שדמיאניוק אכן
יוסגר לישראל. כל המהלך הזה היווה
לגביי הפתעה גמורה. לא פחדתי
מהתגובות כלפיי ברחוב הישראלי,
אבל אני חייב להודות שהייתי מוטרד.
יותר פחדתי מישראל, בגלל הדימוי
שלה כארץ שמתנהלת בה מילחמה
ברחובות ...גם הטריד אותי הרגע שבו
אצטרך להציג את עצמי :״שלום, אני
מרק אוקונור, הסניגור של דמיאנ־

יוק די צפיתי שתהיה סקרנות
כלפיי. אולם לא היה לי שמץ של
מושג, עד כמה מפורסם התיק הזה פה,
ושאני איהפך לכזאת אישיות
מפורסמת.
במלון שבו אני מתאכסן, בירושלים.
שוחחו על המישפט כמה עיתונאים
זרים. הם עמדו בלובי כשאני עברתי,
ולפתע זיהו אותי. על פי התמונות
בעיתונות, והשתתקו. זה הימם אותי.
אין לי ספק שהמישפט הזה ייהפך
להיסטוריה. אני מבין שגם לי יהיה
חלק בכך, שאני איהפך לחלק מההיסטוריה.
בפעם
הראשונה שהגעתי לנמל־התעופה
קנדי. בדרכי לישראל. ידעתי:
זאת היסטוריה!
אגב. בארצות־הברית ״הורגים״ את
כל הפירסום עליי בפרשה. מעבירים
חומר -רק על דמיאניוק, וחותכים את
כל הקשור בי. אינני חושב שזה נובע
מקינאה. או מחוסר פירגון. באמריקה
פשוט לא מתים על הרעיון שאמריקאי
מגן על מי שהם הצליחו להיפטר ממנו.

דמיאניוק בבואו ארצה
הוא לא טיפש, הוא בלתי־מתוחכם

אי לן ה לו ,1׳שוארי־רשעבו שהצטו־ו דעם הפלסטיב ורשוות־החוץ שר אעדר,
מסט־ עד עצמו ועד המציאות בפת״ ח, באשי 1ובעם הכרסט־נ בנדר. אידו נננס
רתוק החוק האוסר מיכגשים עם אש״ו, היתה שיחה זו מהווה עבירה ברירית
.הדמוח של היהודי
המיזרחי, הצעקן,
הנאשיסט, תומרנהנא,
נוחה לאשכנזים ר׳
רבים״

.אחדי הפגנת שלום
עכשיו אמר אבתאלח,
דאש התומכים בסודיה,
שהעם הישראלי אינו
אחדא׳ למעשי שדוו״

.כששואלים סופדים
ועיתונאים הכי מכובדים
בישראל על עדות־המיזדח,
הם אומדים
דברים מחרידים־

״אבו־ג״האד אמר על
המעדר והליכוד: זה
כמו החבדות
האמדיקאיות קוקה־קולה
ופפסי־קולה־

.מדינה דו־לאומית זה
כמו חתונה. אי־אפשר
לעשות את זה לבד.
דדוש בחוג שיסכים
לרעיון זה״

״אלי גבע הוא גיבור
גדול בקוב הפלסטינים.
אין פלסטיני שלא מכיר
את שמו או שלא
שמע עליו״

קל מאוד לשנוא את אילן הלוי מרחוק.
קשה מאוד לשנוא אותו מקרוב.
מרחוק הוא. בוגד״ -יהודי ישראלי־לשעבר,
שהצטרף לעם הפלסטיני והממלא
תפקיד חשוב באש״ף. הוא מדבר על אש״ף
ועל הפלסטינים בלשון.אנחנו״.
מקרוב הוא אדם שופע״הומור, אינטליגנטי
מאוד־מאוד, אנציקלופדיה המהלכת
על שתיים, בעל היקף של ידע שכמעט לא־ייאמן,
בעשרות תחומים שונים.
אילן הלוי הוא בן ,43 גבר נמוך־קומה,
בעל זקנקן שחור ועיניים ממזריות, המשוות

ויאייו אורי אבנו1

לו דמיון לשייח׳ זקי אל״ימאני, שר־הנפט
הסעודי.
הוא נולד בצרפת, במחתרת. השנה היתה
,1943 ואביו היה פעיל במחתרת שהוקמה
על־ידי הבריטים. תעשיין אוסטרלי מרחיק-
ראות הקים מחתרת אנטי־גרמנית זו עוד
לפני המילחמה. הוא גייס אליה חברים שהיו
כולם יהודים ים־תיכוניים, לא״ציונים, כדי
שהקשר ביניהם יהיה פשוט ויעיל. הרשת
עסקה בריגול ובחבלה. גם אמו של אילן
היתה פעילה במחתרת זו.
האב היה יליד תימן, שהגיע כתינוק

לירושלים. בשנות ה־ 20 עזב את הארץ, עבר
ליוון, ומשם לארצות־הברית. שם הפן
לקומוניסט, והגיע לספרד במיסגרת חטי־בת־לינקולן
של הבריגדה הבינלאומית,
להשתתף במילחמת״האזרחים. מספרד
התפנה לצרפת, ושם הכיר את אמו של אילן,
שבאה מתורכיה.
האם היא ילידת תורכיה, ממוצא איטלקי
וטורי (חלב) .מכאן שפע השפות השגורות
בפי אילן הלוי על בוריין. שמעתי אותו במו
אוזניי מדבר בשטף עברית, ערבית, צרפתית,
ספרדית, פורטוגלית, לאדינו ואנגלית. שפת

האב היתה ערבית פלסטינית. אילן לא למד
את השפה הזאת מעולם, אך מדבר ערבית
מדוברת שוטפת.
אילן נקרא עם לידתו אלן, אך אביו
התכוון מראש לקרוא לו אילן -שם עברי,
לא״דתי, לא־ציוני, הלקוח מן הטבע.
מגיל 14 עד 18 חי אילן בארצות־הברית,
ומכאן שליטתו הגמורה בשפה האנגלית.
אחר״כן חזר לצרפת, והצרפתית הפכה
שפתו העיקרית. לדבריו, הוא חושב בכמה
שפות בעת ובעונה אחת.
לארץ הגיע ב־ ,1966 בגיל ,23 וחי כאן 10

שנים. אחרי מילחמת 1967 הצטרף לקבוצת
מצפן. כאשר זו התפלגה, הצטרף לקבוצת
מאבק, עם רמי ליבנה. הטרוצקיסטים
החליטו שאלה הם מאואיסטים. הקבוצה
מתה אחרי המעצרים של ,1972 בעיקבות
הפרשה של אודי אדיב, שהיה בעבר חבר
בקבוצה זו. כמה מחברי הקבוצה הורשעו
בקיום דו״שיח עם אנשי פתי ח, אך לא בעוון
אימונים צבאיים בסוריה, כמו אדיב.
אילן עבד כפועל-דפוס במיפעל כתר של
חברת כלל. נראה שהיה פופולא-י, כי נבחר
כחבר ועד־העובדים. כאשר הוא מצטט
מיסמכים והחלטות של ועידות ציוניות, הוא
מוסיף לא פעם, בחיון ,״סידרתי את זה
כשהייתי פועל״דפוס״.
אחרי פרשת אדיב כתב הלוי למען
עיתונים צרפתיים, ולבסוף החליט לנסוע
לצרפת. בקיץ 1976 חזר משם, בחברת
ידידה צרפתית. היא נעצרה ברידתה מן
האוניה, בחשד שהיא שליחת אש״ף. למעשה
היתה שליחה של מוסד״מחקר צרפתי
מכובד, שהטיל עליה לערוף מחקר על יחסי-
העבודה בישראל ובשטחים הכבושים. היא
נחקרה ארוכות, אך לא הודתה בדבר.
פראנסואה מיטראן, אז ראש האופוזיציה
בצרפת, דיבר עליה עם השגריר הישראלי
בפאריס, מרדכי גזית. כעבור כמה שעות
הסתיימה חקירת הידידה באמצע הפסוק,
והיא גורשה לצרפת.
אילן. שהיה קודם לכן נשוי עם צברית
בת״קיבוץ, אשר ילדה לו בת ובן, החליט
לרדת לצרפת. שם נשא לאשה את ידידתו
הצרפתיה, שגם היא ילדה לו שני ילדים.
הוא המשיך שם לכתוב בעיתונים, והצטרף
לאגודה לסולידריות עם הפלסטינים.
ב־ 1977 כתב את סיפרו הראשון, ששמו
הפך במהרה לסיסמה: מתחת לישראל -
פלסטין. הספר מורכב מראיונות עם ערבים
אזרחי־ישראל, ומניתוח המחשבה הציונית
לגבי הבעיה הערבית. באותה השעה גם
הוציא את כתב־העת חדשות מבפנים,
שהביא תרגומים מהעיתונות הישראלית.
ב״ 1978 נסע בפעם הראשונה ללבנון. שם
התחיל לעבוד במכון ללימודים פלסטיניים,
מטעם אוניברסיטות ביירות וכוויית. בינו
,ובין אש״ ף החלו נרקמים יחסים על רקע של
| עבודת־המחקר.
ב־ 1981 הופיע סיפרו השני -השאלה
היהודית -השבט, התורה והמרחב. בינתיים
העמיקו יחסיו עם אש״ף, נוצרו היכרויות
וידידויות עם ראשיו.
כשהתחיל המצוד של ביירות, ב״,1982
היה מגוייס לעבודת־הסברה של אש״ף
בצרפת. סגן־הנציג של אש״ף בפאריס נרצח
ביום שבו היה צריך להרצות בעיירה

הירדן) .אחרי רצח עיצאם אל־סרטאווי,
מינה אותו יאסר ערפאת כמחליפו
באינטרנציונל הסוציאליסטי -תפקיד
שהוא נושא בו עד היום.
(בינואר 1976 השתתף הלוי בפגישה
הראשונה של ישראלים עם סרטאווי,
שהזמין לפגישה את נציגי הפלגים האנטי-
ציוניים. כעבור כמה חודשים הגיע סרטאווי
למסקנה שאין טעם בכף, והחליט לקיים
מגעים רק עם ישראלים ציוניים).
ב״ 1984 כתב הלוי ספר נוסף, שהופיע
בערבית בקפריסין(ולא בסוריה, כפי שכתב
עיתון ישראלי) ,ובו ביקורת על דוח ועדת״
כהן, ותיאור הפעולות (״טרור״ ,בלשונו) של
הישוב העברי נגד אזרחים ערביים, מעשי
אציל ופו״ש. על עטיפת הספר הוגדר הלוי
כ״יהודי פלסטיני, יליד צרפת״.
מהי זהותו! להלכה, הוא עדיין אזרח
ישראלי .״אני יהודי, לא מבחינה דתית, אלא
מבחינה עדתית ״,קבע .״עברית אינה שפת-
אמי, החברה הישראלית לא עיצבה את
דמותי ואופיי. בשעתו החלטתי באופן מודע
להיות לישראלי, מבלי לוותר על העקרונות
אשר ירשתי מהוריי, שהיו אנטי־ציונים. אמי
חיה בצרפת, והיא תומכת בי מבחינה
רעיונית״.
כיום מטיף אילן הלוי, בקרב הפלסטינים,
להכרה בעובדה שיש אומה ישראלית, כשם
שיש אומה אמריקאית, כעובדה מוגמרת
בהיסטוריה. אולם אין הוא רואה את עצמו
שייף כיום לאומה זו .״צריכים להכיר בזכותו
של אדם להפוך בן אומה אחרת. זהו עניין

של הכרעה אישית. השורשים שלי הם בארץ
שלפני קום המדינה, בין יהודים דוגרי-
ערבית. אני מרגיש יותר קירבה לחברה
הפלסטינית של היום״.
מדוע! בין השאר: מפני שהחברה הפלסטינית
היא אנטי־עדתית, מול תופעה של
רוב מוסלמי ועדות״מיעוט בעולם הערבי.
בעבודתו באש״ף הוא רואה תרומה למאבק
נגד העדתיות, ולמען חברה חילונית.
כיום ידוע הלוי כיורשו של עיצאם אל-
סרטאווי גם מבחינה אחרת. בתוך אש״ף
הוא ידוע כאחד המטיפים העיקביים ביותר

*יי*״חתנחליס
שו ד די ם

אי סו קי
הלוי(מימין) בהפגנה נגד מפייס בתל-אביב ()1969־
אבא ואמא במחתרת
צרפתית. מישרד־אש״ף ביקש מאילן הלוי
לנסוע במקומו, והוא הסכים. זאת היתה
תקופה דרמאתית. מישרד״אש״ף בפאריס
ביקש מראשי אש״ף אור ירוק להעסיק את
הלוי, והרשות ניתנה.
בנובמבר 1982 נשלח על־ידי אש״ף לייצג
את האירגון בסמינר של האו״ם בז״נווה,
ובפברואר 1983 בוועדת האו״ם לזכויות-
האדם. שם הדהים את המישלחת
הישראלית, כאשר קרא את מצע תנועת-
החרות, בתשובה על הטענה הישראלית
השגורה לגבי האמנה הפלסטינית( .המצע
מדבר, כמובן, על זנות ישראל על עבר-

להסדר המבוסס על דו־קיום של מדינת ישראל
ומדינה פלסטינית בגדה ובעזה. כבר
פגשתי את הלוי בכינוס קודם באירופה, שבו
ייצג את אש״ף. הפעם פגשתי אותו בוועידה
של מיפלגה איטלקית בסיציליה, שהזמינה
אותו כנציג אש״ף ואותי כאיש תנועת-
השלום הישראלית. בהפסקה בדיוני הוועי דה
ירדנו לחוף־הים, ישבנו על מדרגות ושם
הקלטתי את השיחה הבאה. מובן שדיברנו
עברית.
* לידו: חיי ם הנגבי, העיתונאי מרמס שטנר
והצייר מישל חדד, שהתאבד.

הלוי בכינוס פוליטי באיטליה*
א ם יהודיה מתורכיה, אב יהודי מתימן
אילו היתה מתקבלת הצעת-החוק לאיסור
פגישות עם אנשי אש״ף, היה ראיון זה
שווה שלוש שנות״מאסר עבורי.

• לפני כמה שבועות פרץ הסיכסוך
ביו אשי״ך והמלך חוסיין, בגלל סירובו
של אש״ף לקבל בלי תנאי את ההחלטות
242ו־ .338 אומנם הנימוקים לסירוב
הזה די ברורים, אך יש השואלים: האם
לא היה כדאי לאש״ף לעשות את הקפיצה
הזאת, לקבל את ההחלטות למרות
ההסתייגויות, כדי להיכנס לתהליך של
שלום?
אנחנו כבר הרבה שנים תחת לחצים, מאויבים
ומידידים, לעשות עוד קפיצות כדי שתהליך־
השלום יתקדם.
אני זוכר שאפילו אתה שלחת לאבו־עמאר
(יאסר ערפאת) מיכתב גלוי, אחרי ביקור
סאדאת, בהתחלת התהליך של קמפ״דייויד,
והצעת שלטובתנו נצטרף לתהליך הזה, מפני
שהנה התהליך הזה הולך, ואנחנו בחוץ.
אני חושב שהפלסטינים, ולא רק האירגונים
הפלסטיניים, רואים את הנסיון של השנים האלה•
כהוכחה לכך שתהליך אשר אינו כולל הכרה
עקרונית בקיום העם הפלסטיני, בקיום זכויותיו,
הוא לא תהליך של שלום, הוא נסיון של עריכה
מחדש של הכוחות והמשך הסיכסוך.
שורש הסיכסוך הוא שלילת הזכויות של העם
הפלסטיני. וכל עוד אין נסיגה מהשלילה, אין
יסוד לתהליך של שלום אמיתי.
זו היתה החלטה של אש״ף, החלטה של
מוסרות אש״ף, עוד לפני כמה שבועות, ואי־אפשר
להיות מופתעים מכך שמנהיגים של אש״ף
לא סוטים מהחלטות האירגון שלהם.
בתנועה הפלסטינית יש תהליך דמוקרטי
פנימי. לעומת כל מה שכתוב, וגם מה שטוענים
פלגים מסויימים בתנועה הפלסטינית, שנכנסו
למילחמה גלויה באש״ף — יש דמוקרטיה
באש״ף. כלומר, יש פיקוח של הרוב, של החלטות
הרוב, על המהלכים הפוליטיים של ההנהגה.
לגבי החלטה 242 אנחנו לא אמרנו שאנחנו
דוחים אותה. אמרנו שאנחנו דוחים אותה כבסיס
למשא־ומתן לפיתרון השאלה הפלסטינית. כי
החלטה זו מעולם לא התיימרה להתייחס לשאלה
הפלסטינית. היא דיברה על ההיבטים הטריטוריאליים
של המילחמה, שהיתה ב־ 1967 בין
ישראל והמדינות השכנות.
אנחנו אמרנו שאנחנו מקבלים את כל
החלטות האו״ם, כלומר בראש ובראשונה את
החלטות העצרת, שהיא דמוקרטית, מפני שבה
יכולות כל מדינות העולם לומר את שלהן,
לעומת החלטות מועצת־הביטחון שהיא מועדון
סגור, ושבה יש לכל חבר(קבוע) זכות־וטו על כל
החלטה. ידוע שארצות־הברית מתנגדת עקרונית,
ומטילה וטו על כל החלטה המתייחס לעם
הפלסטיני כאל עם, ולא כאל בעיית־פליטים,
כלשון .242
אנחנו מקבלים את כל החלטות האו״ם.
אני חושב שכדאי לציבור הישראלי להבין מה
פירוש קבלת כל החלטות האדם על־ידי אש״ף. זו
לא הצהרה של מנהיג זה או אחר, אלא החלטת
ועידת־פאס, שהתקבלה ואושרה על־ידי מושב
המועצה הלאומית הפלסטינית באלג׳יר ()1983
ועל־ידי מושב המועצה הלאומית הפלסטינית
בעמאן 1985 אלה הן עמדות רשמיות, שעליהן
יש בתוך אש״ף ניתוחים שונים, אך אין מערערים
עליהן למעשה. זוהי דעת הרוב, ודעת הרוב
באש״ף משקפת את דעת הרוב בעם.
קבלת כל החלטות האו״ם פירושה קבלת
החלטה ( 181 של העצרת) על חלוקת פלסטין —
או ארץ־ישראל. בלשון הציונות — וזה אומר גם

קבלת ההחלטה ( 194 של העצרת) על החזרת
הפליטים מ־ 1948 למקומות מגוריהם...

• או תשלום פיצויים.

או תשלום פיצויים.
קבלת ההחלטות האלה על־ידי אש״ף היתה
למעשה תפנית היסטורית, כי מה שנשאר למשא־ומתן
זה שאלת הגבולות. אבל העיקרון שיש
להבטיח את קיומן של שתי מדינות בין הים־
התיכון והירדן הוא עיקרון שהתקבל והוא משובץ
ומשולב במדיניות של אש״ף.

• למרות בל השינויים האלה במדיניות
אש״ף ז, ההתנגדות הטוטאלית של
ארצות-הברית וישראל נשארה בעינה.
איך מתכוון אשי״ך להתגבר על ההתנגדות
האמריקאית?
בימים האלה קשה מאוד להיות אופטימי
בנוגע למדיניות האמריקאית כלפי דינמיקה
כלשהי של שלום במיזרח־התיכון.
המדיניות האמריקאית הפכה תוקפנית יותר
מאשר אי־פעם. ההנהגה האמריקאית מתנהגת
למעשה במישור הבינלאומי בצורה מאוד דומה
להתנהגות של ישראל במישור האיזורי במיזרח־התיכון.
כלומר, פחד מכל אפשרות של פתיחות
והרגעה, והסלמה מתוכננת בכל מוקדי הסיכסוך.
אבל אנחנו גם חושבים שההתנהגות האמריקאית
הזו כל־כך מנוגדת לאינטרסים האמיתיים
של האמריקאים ושל ישראל, שלא יתכן שהיא
תימשך לאורך זמן. אנחנו רואים שניגודיס
מסויימים כבר הופיעו בתוך הברית המערבית.

אנחנו פועלים, קודם כל, כדי להמשיך ולהתקיים.
כשמדברים על מדיניות של אש״ף, אסור
לשכוח שהדבר הדורש את מירב המשאבים
והמרץ של אש״ף הוא עצם העמידה בפני נסיונות
השמדה פיסית ופוליטית. חלק גדול מהפעולה
הוא מילחמת־קיום של התנועה עצמה, הצורך
להחזיק מעמד עד שיחסי־הכוחות ישתנו.

״׳ש ארבעה גורמים
שבדעויהס לא יהיה
שלום במיזרח התיכון:
ישראל, אשי ו, ארצות־הברית
וברית־המועצות״
אני לא חושב שרוב המנהיגים והלוחמים והעם
הפלסטיני סבורים שהעם הפלסטיני יפתור לבדו
את הבעיה. הם מנהלים את מאבקם תוך ידיעה
שהמאבק הזה אמור לתרום לשינוי מיכלול
התנאים, שלא כולם פלסטיניים. יותר ממחצית
העם הפלסטיני חי בגלות. לא בגלות באפגניס־תאן
או ביוון, כי אם בגלות ערבית, במדינות
שהמעורבות שלהן גם במישור הממשלתי וגם
במישור דעת־הקהל היא עובדה בסיסית.
לכן החזית הערבית, הנסיון להשיג תיאום ביו־ערבי
במאבק הדיפלומטי והפוליטי, הכלכלי
והרעיוני, נגד הכיבוש׳הישראלי — זו אחת
החזיתות שבהן נמצא אש״ף בגלל עצם מציאותו
באיזור.
המאבק הפנים־פלסטיני; המאבק לתיאום
עמדות בין הזרמים השונים הקיימים בחברה
הפלסטינית, תחת כיבוש או בחוץ, גם הוא אחת
החזיתות של המאבק.
הנסיון לגבש חזית בינלאומית עם מדינות
לידו: נציגיאש״ף, עלי רשיד.

1״ 1׳ גרס&י; ,,ישראלי־דשעבר
(המשך מעמוד )17

העולם השלישי, עם מדינות אירופה, עם סקטורים
של דעת־הקהל בארצות״הברית עצמה, אלה
חזיתות במישור הבינלאומי.
המאבק נגד מדינת־ישראל הוא אומנם מוקד
לכל המעגלים האלה, אבל הוא לא כל המאבק.
העימות הזה לא היה מעולם במעגל סגור בין
התנועה הציונית לבין העם הפלסטיני.

המאבק של אש״ף התנהל תמיד בשני מישורים,
שמרבית הישראלים רואים אותם כמנוגדים.
המישור הראשון הוא המאבק, ובכללו המאבק
המזויין, נגד הכיבוש של ישראל, והשני הוא
המאמץ להסביר את ענייננו לציבור הישראלי.
יכול להיות שלא השגנו בתחום הזה בכל השנים
האלה ניצחונות מזהירים.

• לגבי הישראלי הממוצע שני הדברים
האלה הס מנוגדים. מה שאתה קורא
לו המאבק המזויין — והישראלים קוראים
לזה טרור — יוצר מציאות נפשית
בישראל, המגבירה את השינאה לעם
הפלסטיני. ואילו השאיפה לשינוי דעת־הקהל
בישראל מחייבת רגשות הפוכים.
אני מודה שיש סתירה, סתירה בולטת. אבל זה
לא מיוחד לסיכסוך הישראלי־ערבי.
הכיבוש הוא הפעלת אלימות. הכיבוש הישראלי
יש לו אופי כפול. מצד אחד המדובר
בשטחים כבושים, והפעלת אלימות כדי להמשיך
בכיבוש. אבל האלימות של מדינת־ישראל כלפי
העם הפלסטיני מתבטאת, מאז קום המדינה, גם

,.אנחנו נועלים, קודם
נל, נדי לחמשיר
ורהתקיים. זה דורש את
מיוב המאמצים והמוץ
של אש״ף״
באלימות המכוונת למנוע מהפלסטינים הגולים
לחזור למולדתם.
בהסלמת הסיכסוך לאורך עשרות שנים יצרה
האלימות הזאת — אני חוזר על המילים שלך —
מציאות פסיכולוגית בקרב העם הפלסטיני. ללא
שום מיוחדות תרבותית, פלסטינית או ערבית,
יוצרת המציאות הפסיכולוגית הזאת אלימות
נגדית.
אני אומר ״ללא שום מיוחדות תרבותית״ ,מפני
שכל עם כבוש בעולם בהיסטוריה — ולא משנה
מה הגזע, הדת והתרבות — אם הוא נתון לדיכוי
אלים, מצמיח מתוכו התנגדות אלימה. זה חוק של
ההיסטוריה. אפשר להצטער עליו. אני, למעשה,
מצטער על המציאות — היה כל־כך יותר יפה
אילו המכניזמים האלה, החברתיים, האוניברסליים,
לא היו פועלים! — אבל הם פועלים.
בגלל מכניזמים מהסוג הזה, הפסיכולוגיה של
דעת־הקהל הישראלי, היא באמת כמו שאתה
מתאר אותה. אבל בדיוק בגלל אותן הסיבות, יהיה
זה חלום להאמין שעם יכול לחיות תחת כיבוש,
והפצצות והפגזות, ושלא תבוא מתוכו תגובה
בדיוק באותו המישור. השאלה בעיניי אינה אם
המאבק המזויין הוא לגיטימי או לא. הוא לא רק
לגיטימי, הוא גם בלתי־נמנע. השאלה היא כיצד
לנהל מאבק שישרת באמת את המטרות
הפוליטיות של התנועה, של תנועת־השיחרור.
קורה יותר מדי שבגלל סיבות שאולי נחזור
אליהן, הנובעות ממיכלול היחסים המורכבים בין
התנועה הפלסטינית לבין המישטרים הערביים,
צורות־המאבק אינן הולמות את המטרות

אתה מתכוון לטרור נגד אזרחים?
אני מתכוון לטרור במובן האמיתי, שהוא
פגיעה באזרחים, באוכלוסיה לא־לוחמת. אבל אני
בכל זאת רוצה להגיד — לא לך, כי אתה כתבת
את זה השבוע, שאין הבדל בין טרוריסט המטיל
פצצות ממטוס על אוכלוסיה אזרחית, ובין
טרוריסט השם פצצה במטוס — כל פגיעה
באזרחים, באוכלוסיה לא־לוחמת, זה טרור, ואנחנו
מגנים את הטרור, גם אם פלסטינים אשמים
במעשי־טרור. אנחנו מגנים את הטרור, מפני
שאנחנו יודעים שהטרור אינו רק בלתי־מוסרי,
אלא מבחינה פוליטית הוא תמיד משרת
אינטרסים הפוכים מאלה שהוא מתיימר לשרת.
אבל כמו שאתה מבקש התחשבות באופי
הפסיכולוגי של הציבור ישראלי, הציבור הישראלי
צריך להבין שגם לעם הפסטיני יש מציאות
פסיכולוגית, שהיא תולדת ההיסטוריה שלו.
ההיסטוריה בת־זמננו היא היסטוריה של טרור
ציוני, ואחר־כך טרור ישראלי, נגד אזרחים
ערביים פלסטיניים. זה היה בישוב בשנות ה־,30

ובאופן ממלכתי מאז קום המדינה. ואי־אפשר
לגנות את הטרור הפלסטיני בלבד, מה גם
שההשוואה הכמותית הופכת את הטרור הישראלי,
מטעמים מובנים, לטרור הרבה יותר גדול
מהטרור הפלסטיני.

• הבעיה היא, כמובן, שבמצב כזה
כל צד מגדיר את האלימות שלו
כתגובה על האלימות של הצד השני. כל
צד רואה באלימות של הצד השני טרור,
שעליו הוא מגיב. השאלה היא: איך
שוברים את מעגל־הקסמים הזה, לא רק
כדי לשים קץ לאלימות, אלא גם כדי
לאפשר בכלל את ם יתרון הסיכסוך
שהוליד את האלימות.
אני מסכים איתן שלא צריך להטיל אחד על
השני האשמות בנוסח ״אתה התחלת״ .אבל לא
הוויכוח הזה יוציא אותנו ממעגל האלימות
וממעגל הטרור. יש הצעה של כינוס ועידה
בינלאומית, בהשתתפות כל הצדדים המעורבים,
וכל הצדדים שמאחורי־הצדדים־המעורבים.
יש ארבעה גורמים, שבלעדיהם לא יהיה שלום
במיזרח התיכון, אבל צריך הרבה יותר גורמים
כדי שהשלום הזה יהיה באמת תקין.
יש ארבעה שבלעדיהם שום הסדר לא יהיה
הסדר בר־קיימא: אש״ף ומדינת־ישראל, ברית־המועצות
וארצות־הברית. כל אחד מארבעה אלה
יש לו אמצעים המבטיחים שאם הוא לא יהיה חלק
מההסדר, הוא יהפוך אותו להסדר של נייר ושל

דרושה ועידה בינלאומית, בהשתתפות מדינת־ישראל
ואש״ף, על בסיס של שיוויון, בהשתתפות
כל מדינות־ערב, מפני שכולן מעורבות, בהשתתפות
כל המדינות שהן חברות־קבע במועצת־הביטחון,
ובראש וראשונה ארצות־הברית וברית״
המועצות, על יסוד החלטות האו״ם, כל החלטות
האדם, ובכללן 242ו״ ,338 אבל בכללן גם 181
ו־ , 194 וכל ההחלטות האחרות. ההחלטות האלו
כולן מכירות בזכותה של מדינת־ישראל לקיום
בגבולות מוכרים ובטוחים. כל ההחלטות האלה.

•הישראלי המצוי היה ברגע זה
משמיע לך את הטענה השיגרתית: אם
אש׳ץ* מכיר בקיומה של ישראל, באמצעות
הכרתו בכל ההחלטות האלה של
האדים, מדוע אינו בא פשוט ואומר:
אנחנו מכירים בקיומה של מדינת־ישראל,
בואו ונדבר.

סיבות שונות, פנימיות, אולי גם
פסיכולוגיות ואידיאולוגיות, אש״ך
איננו מסוגל להחליט על קו-פעולה
ברור. הוא לא יכול להחליט בצורה
ברורה וחד-משמעית על אסטרטגיה
של מילחמה, אך גם לא על אסטרטגיה
של שלום. הוא נקרע בין אסטרטגיות
שונות, הסותרות זו את זו, ומונעות זו
מזו את הסירות. הוא נקרע בין כוחות
רבים מדי, ההנהגה מפולגת יותר מדי,
בקיצור קשה לנהל מדיניות כלפי אש״ף,
מפני שאש״!? עצמו מפולג מדי. מה
דעתך על טענה זו?
תראה, יש שני היבטים לטענה הזו.
בנוגע למדיניות ברורה — אני חושב שכבר
ב־ ,1974 לפני 12 שנה, הרוב באש״ף, כלומר רוב
האירגונים המרכיבים את אש״ף, החליט שהקמת
מדינה פלסטינית בחלק מהשטח ההיסטורי של
פלסטין היא המטרה הפוליטית לטווח הזה.
ובאמת, ההחלטה הזו גרמה לפילוג, ולא רק
לדו־קיום של זרמים פוליטיים ורעיוניים שונים.
רו־קיום כזה הוא חלק מהאופי של החברה
הפלסטינית. אש״ף איננו מיפלגה. הוא לא
מיפלגה אחידה. אין בסיס אידיאולוגי לאש״ף.
זוהי פדרציה של מיפלגות ושל אירגונים. יש בהם
שמאל, יש בהם מרכז, יש ימין, יש דתיים, ויש

קומוניסטים, ויש מרכסיסטים למיניהם. אש״ף
איננו מאוחד מבחינה רעיונית. אש״ף זה פדרציה
של אירגונים הנלחמים למען מטרה אחידה:
הקמת מדינה פלסטינית.

• היי ת משווה את המיבנה הזה
להסתדרות הציונית לפני הקמת המדינה?

הפזורה הפלסטינית במדינות הערביות
השכנות.
תושבי השטחים הכבושים היו הראשונים
שאמרו: אנחנו רוצים במדינה פלסטינית גם
בחלק מפלסטין, אנחנו לא מוכנים לחכות 50,40
או 200 שנה, עד שישתנו יחסי־הכוחות וייעשה
למדינה הציונית מה שנעשה למדינות־הצלבנים.
נכון שבקרב תושבי המחנות, בירדן ובלבנון,
הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית בפחות מכל
פלסטין לא היה פופולארי. זה רעיון שנתקבל
בכורח התנאים, בלחץ התנאים, ולא בטקטיקה.
אנשים משוכנעים שאין ברירה, שאין דרך
אחרת, שהשאלה אינה אם נקים מדינה פלסטינית
בחלק מפלסטין או אם נשחרר היום את כל
פלסטין. שיחרור כל פלסטין אינו עומד על
הפרק, ואת זאת כולם יודעים.

• השאלה היא — וזוהי שוב קריאת־ביניים
ישראלית — השאלה היא שבישראל
חוששים שזוהי באמת הכרעה
אסטרטגית, אך לא אידיאולוגית. זאת
אומרת: שהכוונה היא להקים מדינה
פלסטינית בשטחים הכבושים לזמן־מה,
כדי להמשיך אחר-כך במאבק לפירוקה
של מדינת־ישראל.
אני אתייחס מייד לטענה הזאת. אני רק רוצה
לגמור ולהגיד, לגבי השאלה הקודמת, שבמשך
12 שנה כל התגובות הישראליות והאמריקאיות
— והרי בלי התמיכה האמריקאית ישראל לא
היתה יכולה לעמוד בפני לחצים של עצרת
האו״ם. בלי הווטו האמריקאי במועצת־הביטחון
היתד, ישראל מזמן נתונה להפעלת סנקציות על־ידי
מדינות האו״ם. אני לא טוען שיש זהות-
אינטרסים מוחלטת בין ארצות־הברית לבין מכד
שלת״ישראל לאורך כל הדרך, במציאות יש ניגודים
— ובכן, בשנים האלה היתה תמיכה בלתי־מוגבלת
של ארצות־הברית בחוסר־הפשרנות של
כל ממשלות־ישראל כלפי הזכויות של
הפלסטינים כעם.
אנחנו צריכים להבין שכל מה שנעשה מצד
ישראל ומצד המערב לא רק שלא חיזק את
התודעה אצל פלסטינים בצורך לחיות בשלום עם
ישראל, אלא הכל נעשה כדי לשכנע את

משום שהכרה יש לה ערך מישפטי חוקי רק
אם הצד המכיר הוא בעל ריבונות. הכרה מצד
מישהו, שקיומו איננו מוכר, אין לה ערך חוקי. אם
אש״ף אינו מוכר, ההכרה של אש״ף היא מעשה
פוליטי ואידיאולוגי, אך לא מעשה מישפטי.

• האם הפסיכולוגיה אינה קודמת
לכל?
לא רק הפסיכולוגיה המערבית והישראלית,
אלא גם הפסיכולוגיה הפלסטינית והערבית. לכן
רק הנוסחה של הכרה הדדית בו־זמנית יכולה
להתקבל על הדעת.
לא יתכן שתנועה ועם. הנלחמים לא רק על
קיומם, אלא גם על זכותם להיות מוכרים כעם,
יכירו ללא תנאים, ללא תמורה, במדינה שלא
קבעה לעצמה לא גבולות ולא התחייבות להכיר
בקיום העם השני. כי זאת התאבדות.

• מה דעתך על הרעיון של הכרה-
על-תנאי? זאת אומרת, הצהרה של
אש״ף שהוא מוכן להכיר בישראל, אם
או כאשר ישראל תכיר באש״ף.
אני חושב שאילו היתה אפשרות ...אני חושב
שכאן אנחנו מערבבים בין שני מישורים.
יש מישור שהוא מישור של ריאל־פוליטיק.
במישור הזה אין שום סימן שממשלת־ישראל
מוכנה, להכיר באש״ף גם על התנאי הזה. להיפך,
היו הצהרות ממשלתיות — אומנם לא לאחרונה,
לאחרונה אפשר לשמוע ממנהיגים של מיפלגת
העבודה הישראלית איזשהם צלילים המתיימרים
להישמע אחרת — אבל העמדה המסורתית היא
שאנחנו לא נכיר באש״ף, גם אם אש״ף יכיר ב־
.242
התביעה שאש״ף יכיר ב״ 242 היא תביעה
אמריקאית וירדנית, היא לא תביעה ישראלית.
אין תביעה ישראלית רישמית מאש״ף, אלא.
שייעלם מהעולם.
אתה מדבר על ההשפעה הפסיכולוגית על
הציבור הישראלי של צעד כזה. אז אני חושב שזה
לא יכול לפעול מצידנו.
אבל כשאנחנו אומרים שאנחנו מוכנים לשבת
עם ישראל ליד אותו השולחן, ללא שום תנאים
מוקדמים, הרי זאת הכרה דה־פקטו. אני יודע שזו
לא הכרה דה־יורה, ואני אומר הכרה דה־יורה
תהיה כאשר העם הפלסטיני יתקיים דה־יורה.

• אגיד לך דבר שהרבה ישראליב —
אבל לא רק ישראלים, גם המלך חוסיין,
ואולי אפילו פלסטינים — טוענים כלפי
ההנהגה של אש״ך. הטענה היא שבגלל

הלוי בכינוס פוליטי בסיציליה*
שני ילדים בירושלים
אפשר. אם מושכים קצת ומתעלמים מהבדלים,
אז אפשר גם לעשות סוג כזה של השוואות.
גם מנהיגים פלסטינים עושים זאת. אבו־איאד,
בספר שלו(ללא מולדת) ,הרחיב את הדיבור על
השוואה בין הרוב באש״ף היום, לעומת המיעוט
הדוחה כל אפשרות של הסדר מדיני, ובין ההנהגה
של תנועת־הפועלים הציונית, בהנהגת בן־גוריון,
לעומת הרוויזיוניסטים מצד שני.
אפשר לעשות השוואות כאלה.יכול להיות,
לפחות לגבי הציבור הישראלי, שההשוואות
האלה עוזרות להמחיש כיצד יכולה תנועה
לאומית לשקף את השאיפות הכלליות של עם,
ובעת ובעונה אחת להיות נתונה לניגודים
פנימיים חריפים על שאלות אסטרטגיות
מרכזיות. הרי ב־ 1947 היה מדובר בישוב על
קבלה או אי־קבלה של תוכנית החלוקה. כלומר,
בסופו של דבר, ויכוח די דומה לזה המתרחש כיום
אצל הפלסטינים.
ובכן, המדיניות הזאת התקבלה על־ידי רוב
האירגונים באש״ף, בתמיכת הרוב המכריע של
תושבי השטחים הכבושים. אלה היו הראשונים
שהבינו שיש אפשרות להקים חיים לאומיים לעם
הפלסטיני בחלק מארצו, כאשר האלטרנטיבה
היא המשך הכיבוש והמשך החיסול של הכלכלה
והחיים החברתיים של העם הפלסטיני בפנים,
והמשך הנסיונות להשמדה הפיסית והפוליטית

הפלסטינים שזה חלום, שזה חלום־שווא,
,שבינתיים ממשיכים להפציץ אותם ולרדוף אותם
ולהפקיע את אדמותיהם.
אנחנו רוצים שהציבור הפלסטיני לא יראה
בחברה ישראלית גוש של אויבים מזויינים, שכל
קיומם מכוון נגד העם הפלסטיני. כל ישראלי
יודע שלישראלים, כמו לכל בני״האדם, יש
דאגות משלהם בחיים היומיומיים, יש חברה עם
ניגודים חברתיים. אבל מנקודת־מבט של
הפלסטינים זה נראה אחרת.
בידי הפלסטינים בשטחים הכבושים יש
האפשרות הטכנית להכיר את החברה הישראלית,
או לפחות חלקים ממנה. אך בעיניהם של תושבי
מחנות־הפליטים הפלסטיניים בדרום־לבנון זה
נראה אחרת. ישראל עדנסת לתוך חייהם, קודם
כל כתעודת־לידה. הם פליטים, משום שהם
גורשו. ואחרי זה, אותה מדינה חוזרת לתוך חייהם
כפאנטום, כמפציץ, ככוח צבאי העוסק בטרור
מאורגן נגד אזרחים.
יש להבין גם את הבעיות הפנימיות של
ההנהגה הפלסטינית. כלומר, המרד של פלגים
מסויימים בתנועה הפלסטינית. שהביא חלקים
מהם להפוך לכלים של שרותים חשאיים של
(המשך בעמוד )26

* עס נשיא .,הליגה למען זכויות האדם 1הע-
מיס־

1717־1
ו חנוו 1ח!
(סיפור מהחיים)
מכלא נווה־תירצה בימים אלה, וכי
חביבה זו מחפשת אותה.

יהסי-מין
בג>ת־הש>מוש

היתה נערה שקטה ומופנמת, עבדה
כפקידת־בנק ולא יצאה לבילויים.
השינוי חל בקלרה כאשר החליטה
לשנות תדמית. לצורך זה עברה ניתוח
לקיצור המעיים אצל הד״ר אילן חרוזי

גוריון, ויפה עבדה כמלצרית. באותה
תקופה הצטרף לדירה ידיד של קלרה
מימי ילדותה ביפו. אותי ידיד היה
עבריין מוכר, בשם שימעון בן־דויד,
שכינויו היה ״שפיגלר״ .באותם ימים
הסתכסך עם אשתו, וביקש לעבור לדירה
לתקופה קצרה.
שפיגלר היה נרקומן וסוחר־סמים,
שותפו של שמעיה אנג׳ל. הוא נהג
לבקר את שמעיה בכלא.
לאחד מביקוריו אצל שמעיה צירף
אליו את קלרה ויפה ושם, בין כותלי
הכלא, פרח רומאן קצר בין יפה לאני
ג׳ל. בעיקבות ביקורים אלה, שבמהלכם
קיימה יפה יחסי־מין עם שמעיה
בבית־השימוש של הכלא, נכנסה להריון.
זה היה למורת־רוחה של קלרה,
שחששה מניקמתה של שרה (״שמו־ליק״)
אנג׳ל. שפיגלר הפעיל את יפה
וקלרה כבלדריות־סמים (העולם הזה
,)15.12.82 ושתיהן אף התחילו להשתמש
בהרואין.
המישטרה תפסה את כל הקבוצה
אחרי מעקב ממושך. יפה וקלרה הודו
במעשיהן, שיתפו פעולה עם המיש־טרה
ושוחררו.
קלרה נסעה לאביה בבראזיל, ויפה
צללה בעולם הסמים. היא הפילה את

סיפור על המריבה הגדולה בין
1 1קלרה לבין חולי וחביבה מוכר
בחוגי הלסביות, והוא סופר מפה לאוזן
בגירסות שונות. עכשיו מדברים על
נקמה.
קלרה אדרי, לסבית מוצהרת, ידועה
כאחת האוהבת לעזור לחברותיה, ומסיבה
זו, כך אומרים, היא נוהגת להסתבן
מדי פעם.
קלרה, ילידת יפו, חיה עד היום בבית
אמה הגרושה מאביה, הנמצא ב־בראזיל.
במשך תקופות ארוכות שהתה
קלרה אצל אביה בבראזיל, אך הגעגועים
לארץ החזירו אותה תמיד לכאן.
היא הגיעה לתל־אביב לפני שנים

חווי שונה סנין וגומה לקלוח(ומערה) צלקת גוולה נכניס.
מאחורי המיקוה מתחבא הווי השוס התחתון שר הלסביות
ך ץ ברותיה הלסביות של קלרה
( 1אדרי התקשו להכירה, כאשר נכנסה
השבוע למועדון דיוויין בתל־אביב,
כשצלקת מכוערת מקשטת את
פניה.

היתה זו הפעם הראשונה שקלרה
חידשה את ביקוריה בדיוויין — בערב
היום השלישי שהוא לנשים בלבד —
אחרי שיחרורה מבית־החולים. מישהי
סיפרה לקלרה כי חביבה שוחררה

אחדות, והתגוררה בהוסטל ברחוב בזל.
אותו מקום שייך למישרד־הרווחה, המאכלס
אותו בנערות מצוקה. בימי
מגוריה בהוסטל היתה קלרה שמנה
מאוד, ונראתה מבוגרת מגילה. היא

חולי (מימין) וקלרה
-ובסוף יצא ליכלוך!

חולי, קלרה וחביבה
היינו חברות טובות -

בבאר־שבע. כתוצאה מכך הופחתו 50
קילוגרמים ממישקלה.
בהוסטל הכירה קלרה את יפה מרדכי,
שגם היא התגוררה במקום. שתיהן
הפכו חברות אינטימיות, וקלרה היתה
הדומיננטית שבין השתיים. יפה, שהגיעה
להוסטל אחרי טילטולים ארוכים
בין כל מיני מוסדות שגדלה בהם. מצאה
ביטחון בחברת קלרה.
בהוסטל היו חוקי־משמעת חמורים,
ואסור היה לארח חברים. קלרה לא מילאה
אחרי חוקי המקום, וחברים רבים
באו לבקרה בערבים. היא התבקשה לעזוב.
יפה,
שגדלה ללא הורים. אחרי שאביה
רצח את אמה בנוכחותה, כש־היתה
בת ,5חששה להישאר לבדה.
כשקלרה עזבה, נלוותה אליה.
השתיים שכרו דירה בשדרות,בו־

הוולד בחודש החמישי, ושקעה בדיכאון.
השש מנקמה
חרי
חודשים אחדים נעצרה
יפה, כאשר מכרה הרואין לסוכן
מישטרתי סמוי בבית־קפה. היא נשפטה
ונשלחה למאסר בנווה־תירצה.
קלרה מיהרה לחזור מבראזיל כדי לדאוג
ליפה, וכדי לבקרה בבית־הסוהר.
אך כאשר שוחררה יפה מהכלא ניתקו
השתיים את היחסים ביניהן. ליפה
הגיעו שמועות לכלא כי קלרה נוהגת
לבלות עם נשים שונות, וכי סמוך
לשיחרורה חיה קלרה עם לסבית
(המשך בעמוד )20

נעמי אדלזד׳—י 19

לא רק לדוגמניות ולמלבות״יופי
מיועד אולפן לאה פלטשר
בליבו של הכרך הסואן תל־אביב. ברחוב
אבן־גבירול .50 מצוייה פינת חמד מטופחת
להפליא ושקטה שבה שוכן האולפן של גב, לאה
פלטשר. לטיפוח החן. נימוסים ויחסי אנוש.
דוגמנות מקצועית ותרבות הגוף.
למרות הדימוי של בית־הספר כאילו הוא
נועד רק לדוגמניות ולמלכות יופי. הרי ש־ 805.
מתלמידותיה הן חתך ישראלי רגיל, כמו: מורות, פקידות, נשות חברה
וכל אשה ונערה השואפת לשיפור עצמי מכף רגל ועד ראש. אולם לא די
בטיפוח החן החיצוני, כי על האשה ללמוד נימוסים, גינוני חברה ויחסי
אנוש ומתוך כל אלה היא רוכשת בטחון עצמי המקנה לה הצלחה
והערכה, בעבודה, בחברה ובמשפחה.
נוסף לכך מתקיימים במסגרת האולפן שיעורי התעמלות שמטרתם
לעצב גמישות לגוף. חיזוק שרירים וההזיה במקומות הרצויים. תרגילים
אלה מיועדים לבנות ולנשים בכל גיל.
הגב׳ לאה פלטשר הינה המורה המוסמכת היחידה בארץ ללמד את
מקצועות טיפוח החן ודוגמנות מקצועית.
אין לגבי פלטשר סניפים.
לקביעת ראיון: טלפון .267682

(המשך מעמוד )19
יפהפיה. שהיתה בעבר סוהרת. יפה
שמעה גם על קשריה של קלרה עם
חולי וחביבה.
קלרה הסבירה ליפה כי אינה רכושה.
והיא אוהבת להסתובב בלילות ב־מועדונים
ולהחליף חתיכות. יפה לא
הסכימה לכך, והן נפרדו.
את חביבה פרץ הכירה קלרה כאשר
היתה יפה בנווה־תירצה. חביבה. שו־טרת־לשעבר,
עבדה כמלצרית במיסע־דה.
שתיהן התיידדו ונהגו לבלות ביחד.
בתקופה יותר מאוחרת הכירה
חביבה את ג׳וליט (״חולי״) מחפודה,
שהגיעה מחיפה. ושהתגוררה באותה
תקופה ברמת־אליהו ליד ראשון־לציון.
שתיהן עברו לגור אצל קלרה, ונהגו
לבלות בדיסקוטקים בתל־אביב.
על הריב הגדול דובר הרבה בקרב
הלסביות, וגם על הנקמה שממנה חוששות
חברותיה של קלרה.
רציתי לפגוש את קלרה כדי לשי מוע
מפיה מה קרה באמת. נאמר לי כי
קלרה נוהגת לשחק קלפים במועדון
ברחוב בן־יהורה. כשהגעתי לשם נאמר
לי שקלרה בבר יצאה. וכי אוכל לפגוש
אותה ביום השלישי. בערב־נשים. במועדון
דיוויין שברחוב דיזנגוף בתל־אביב.

מפיה
מה בדיוק קרה. הצעת־ שנצא
למקום יותר שקט. וקלרה הסכימה.
קודם לכן. שתתה כמה כוסיות ש־ל
ג׳יו־אנד־טוניק. אחר־כך ישבנו בפי־צריה
ברחוב ד־זנגוף.

סיפרה קלרה:

לא נעים לי להיזכר במה שקרה.
היינו חבורת טובות. ובסוף יצא ליכלוך
כזה.
את חביבה היכרתי לפני כמה שנים,
והתחברנו. היינו מתראות מדי יום ביומו.
היה בינינו אמון, והתחלנו להתעסק
בכל מיני דברים. אני לא יכולה
לספר לך בדיוק. כי אני לא רוצה גם
להפליל את עצמי. בקיצור התעסקנו
גם בכרטיסי־אשראי גנובים. שבהם
קנינו בגדים בחנויות.
אז עוד לא הכירה חביבה את חולי.
כשהן הכירו זו את זו, הן הפכו לזוג.
ויחד גרו בדירה שכורה בצפון תל־אביב.
חולי לא עבדה. וחביבה עבדה
בתור מגישה במיסעדה והביאה את הפרנסה.
אני היכרתי אותה דרך חביבה.
אחרי זמן נגמר החוזה לדירה ששתיהן
שכרו. ושתיהן עברו לגור אצלי,
בבית שאני גרה בו עם אחי. זה נמשך
שלושה חודשים. חולי לא עבדה. וחיה

פד־הרבעה
שימושי

אי תן ע מי חי

הדברתבע״מחדיקים

מוסחים לוזדכות תיקנים(ניוק־ם).
תולעי עץ, חרק׳ ספרים ונגדים.
ומת-נן,וח׳ מודיעי! 8ו,ת.ד2272 .
טל 6־5־ 790114ר ש׳ מס׳ 21עסק 481/75
) ש מיר העלב רי או ת ך ורכו שך

לשרותך 24 שעות ביממה

033 8 3 8 3 8

לבעלי כרטיסי אשראי בלבד

ישראלי בארה״ב/קנדה
קב־ יעוראלים בחו״ל מתארגנת
במסגרת־פעילות והסברה:

ישראלי בצפון אמריקה
למען שלו ישראל־פלסטין
כתוב אל:

597 נוסק
1 0 0 2 1א א 1-1111 51

^ ז16

ך נכנסתי למועדון דיוויין בערב
!נשים. בחצות. המועדון נמצא ברחוב
דיזנגוף. פינת רחוב ארלזורוב.
המקום רחב־ידיים, יש בו ריקודים ומוסיקה
רועשת.
ברחבת־הריקודים ראיתי זוגות של
נשים חבוקות, הרוקדות זו עם זו. אף
גבר אחד לא היה במקום.
יותר מאוחר הוסבר ל־ כי הכניסה
לגברים אסורה בערבי יום־שלישי. וכי
במשך יתר ימי־השבוע משמש המקום
לזוגות רגילים. ובייחוד להומוסקסואלים,
המרגישים שם ״כמו בבית״.
הצטרפתי לשולחן של כמה לסביות.
קלרה עדיין לא הגיעה.
הלסביות דיברו בגנות כל הגברים.
נדהמתי לראות שאחת מהן נמצאת ב־חודשי־הריון
מתקדמים, והעזתי לשאול
אם ההריון אינו סותר את התיאוריות
ששמעתי רק כרגע.
האשה. מנהלת־חשבונות במשרד
ממשלתי, הסבירה לי כי היא וחברתה
החליטו להביא ילד לעולם. אך מאהר
שיש בעיה טכנית קטנה, בעניין זה,
בחרו ביחד ״פר־הרבעה״ בדמות גבר.
שתכונותיו נראו להן מתאימות מבחינת
הגנים. הן לא רוצות לדבר עליו,
היות שכבר אינו קיים עבורן למעשה.
מובן שלא יזכה לדעת על לידת התינוק.
לשולחן
הצטרפה חיילת. יחד עם
בהורה שהיתה לבושה בצניעות ושנה־אתה
כאילו אינה שייכת לשם. הנשים
הסבירו לי כי זו בחורה דתיה מבני־ברק,
שגילתה לא מזמן שהיא נמשכת
לנשים. היא חוששת מפני בני־משפח־תה.
הרוצים לשדך לה התן, שמא ייוודע
להם היכן היא מבלה.
במשך שעה. ליד אותו שולחן,
נודעו לי פרטים אינטימיים של רוב
המבקרות במקום. מסתבר שכולן מכירות
את כולן, ונראה כי אין סודות
באותה חברה.

^ ,יודעת להביא
^ את היומית!״
ך* לרה הגיעה בשעה .30ז. כשי־
\ /שבה ליד הבר ניגשו אליה כמה
חברות. כדי לברך אותה. נראה לי שהיא
מאוד פופולארית במקום.
גם אני ניגשתי אליה ואמרתי כי
אני מחפשת אחריה, וקשה למוצאה.
היא סיפרה כי הגיעה זה עתה מירושלים.
שם ביקרה במועדון־הימורים, וכי
עדיין לא הספיקה לישון מאז אתמול.
היא נראתה חיוורת, והצלקת נראתה
בבירור. למרות האור העמום
שהיה במקום.סיפרתי לה כי שמעתי
על המיקרה שקרה לה עם חברותיה.
הולי וחביבה. וכי הייתי רוצה לשמוע

קלרה(לפגי הפציעה)
״בדרך כלל הולך לי!״
על חשבוני. אפילו בגדים לא היו לה
ללבוש. הלכתי בעצמי לחנויות וקניתי
לה בגדים.
שאלתי את קלרה היכן היא עובדת,
וממה היא מתפרנסת. והיא ענתה :״אני,
ברוך השם, יודעת להביא את היומית.
אני גם מרוויחה בקלפים. לא תמיד,
אבל בדרך כלל הולך לי. ויש לי פרנסה
בשפע. ברוך השם״.
בקיצור. עם אותו כרטיס של יש־ראכרט
הסתובבנו, חביבה ואני, וקנינו
כל מיני דברים. בעיקר בגדים. לחביבה
היה רכב שכור, ובו הסתובבנו. הסתדרנו
לא רע, עד שיום אחד בעל־בוטיק.
שאצלו קנינו, רשם את מיספר הרכב
שחביבה נהגה בו. וכך עלתה עליה
המישטרה.
המדור הגיע אל חביבה הביתה ועצר
אותה בחשה של כרטיס ישראכרט
גנוב. חביבה הבחישה, אבל למישטרה
היו כמה ראיות, וחביבה נשפטה לחודשיים
מאסר בפועל. לווקא התחשבו
בה, היות וזאת היתה העבירה הראשונה
•טלה. והיא היתה שוטרת־לשעבר.

^ ,אני רוצה
שקט!״

^ אשר שוחררה חביבה כעבור
^ 48 שעות, באה אליי וביקשה
ממני 200 דולר עבור עורך־דין. נתתי
לה את הכסף. והיא שוחררה בערבות
עד למישפט.
אז עוד גרו חביבה וחולי אצלי. רק
מאוחר יותר שכרו דירה בשכונת ג׳מו־סין
בתל־אביב. ביום שחביבה קיבלה
את כתב־האישום, הגיעו אליי חולי ו
חביבה
ודרשו ממני עור כסף לעורך-
דין. אמרתי שכבר נתתי פעם. ואני לא
מעוניינת שיעשו לי פרוטקשן. הן
הלכו. שוב באו אליי שתיהן ואיימו
עליי, בנוכחות אמי, שהן תעשינה לי
צלקת בפנים, אם לא אביא להן את
הכסף. עמדתי על זה שלא אתן כסף.
ולא אהיה קורבן לסחיטה.
הן התנפלו עליי, אחרי ריב וצעקות.
ואז התחילה תיגרת־ידיים. רבנו
וצעקנו. ואמא שלי התחילה לבכות.
באותו הרגע הפסיקו, ובדרכן החוצה
אמרו לי באיום :״אנחנו עוד נתראה״:
יצאתי לבלות כרגיל, אבל לא יצא
לי להיתקל בהן אף פעם אחת. שמעתי
מחברות משותפות שהן מחפשות אותי
כדי להתנקם בי. כולם אמרו לי להיזהר,
כי הן מאיימות לחתוך לי את הפנים.
ממש
היה לי קשה להאמין שקיימות
בחורות כאלה, שאכלו ושתו אצלי
בבית במשך חודשים, ובסוף יעשו לי
דבר כזה:
חביבה נשפטה לחודשיים. וישבה
בנווה־תירצה. בינתיים הסתובבה
חולי בעיר ואמרה לכולם שתנקום את
הנקמה של חביבה, בת־הזוג שלה.
אני לא הבנתי על מה יש לה לנקום.
אומנם עשיתי עם חביבה כל מיני
דברים, אבל לעניין הישראפרט. שבו
נתפסה, לא היה לי קשר. היא הלכה
לבדה לעשות את הקניה ונתפסה, וזה
שהיא החליטה שאני צריכה לממן לה
את עורך־הדין לא נראה לי הגיוני.
אני בכלל מתרחקת מכל הבלאג־נים.
כבר היה לי די בשקרה מיקרה-
הרצח של בת־שבע חזן( .רצה על רקע
יחסים לסביים וסמים. גופתה של בת־שבע
נמצאה בפיר של מעלית בלתי
גמורה בתחנה המרכזית החדשה בתל־אביב.
אחרי שיחה טלפונית אנונימית
הואשמה מיכל אלקיים, עבריינית ירושלמית.
ברצה ונשפטה למאסר־עולם).
אז אספה המישטרה את כל הלסביות,
וגם אותי. והשמיעו לנו הקלטה
של קול שצילצל למישטרה למסור שנמצאה
גופה בפיר של מעלית, אני
זהיתי את הקול של מיכל אלקיים,
ועצרו אותה.
כמה ימים אחר־כך תפסו אותי
חברות לסביות של מיכל, וכמעט הרגו
אותי במכות באמצע הרחוב. אמרו לעילא
הייתי צריכה להתערב. כאילו
שהלכתי מרצוני למישטרה. עכשיו
החלטתי שזה לא בשבילי, ואני רוצה
שקט.

^ , 4אכלתי
? 51 אותה!״

^ קיצור, ביים השלישי אני נכני
^ ס ת, כרגיל לדיוויין כדי לפגוש
חברות שלי. בכניסה נתקלתי בחולי,
והיא אומרת לי :״קלרה, חביבה נשפטה
לחודשיים ואת התלכלכת בשביל 200
דולר.״
עניתי לה שאני לא מאחלת בית־סוהר
אפילו לשונאים שלי, ובטח לא
להביכה. אבל אני מקווה שהזמן יעבור
מהר. .
פיתאום שלפה חולי סכין קפיצית,
התנפלה עליי וחתכה לי את הפנים.
ברחתי לרחוב והיא רצה אחריי עם
הסכין ורצתה להמשיך לדקור אותי.
למזלי עצרה מונית. הנהג ראה אותי
שותתת רם ולקח אותי לבית־החולים
איכילוב. הכניסו אותי מייד לחדר־ני־תוח,
הרדימו אותי ועשו לי 19 תפרים
בפנים.
כשהתעוררתי ראיתי את המישטרה.
וסיפרתי להם מה שקרה. למחרת עצרו
את חולי. היא הכחישה שהיא מכירה
אותי בכלל. חברות שלי ששמעו מה
קרה לי, באו למישטרה ונתנו עדות על
כל האיומים של חולי וחביבה. עכשיו
חולי עצורה עה תום ההליכים.
אפשר להגיד שכל זה מגעיל, אם
אני צריכה להגיע למצב כזה עם החברות
שלי. אנשים שמכירים אותי אומרים
לי שאכלתי אותה, כי אני יותר
מדי טובה לאנשים.
יש לי חברים המוכנים ״לדאוג״ לה
במקומי. אבל אני מונעת את זה. אני
טיפוס שלא מסוגל לראות דם. זה
מבהיל אותי.
העולם הז ה 2542

זה ...ונם זה...ונם זה...ונם זה ...וגם זה 1...נם זה 1...נ ם זה...וגם זה1...ג זה1...ג 0זה.

אחיי, בני דתמשה
טיסת אל־על 361 מלונדון לתל־אביב לפני
שבוע היתה הטיסה הכי מבישה שהיתה לי בחיים.
כבר בנמל־התעופה היתרו, כשראיתי את התור
השחור ב?!אפוטות ושטריימלים. הרגשתי שלא
יהיה קל. אני זוכרת את החרדים מטיסות אחרות.
תמיד הם מגיעים קודם, דוחפים, מתנהגים לא
בנימוס. אלה, בשאר הטיסות, היו רק כמה מהם,
והם בטלו בשישים.

ובעל שצעק בקול רם לעבר חבריו דברים ביידיש
שלא הבנתי. התינוקת פלטה עליי, משכה לי את
הבגדים. קרעה לי את העיתון, כשאמא שלה היתה
עסוקה בדיפרוף באחד מסיפרי־הקודש שהחזיקה.
אחר־כך
המראנו, ומייד קמו כולם והתחילו
להתהלך במטוס. הדיילות ביקשו, ררשו. התחננו.
שיישבו במקום, אבל החרדים לא מקבלים

מהם חתום על־ידי רב אחר. הדיילים והדיילות
התרוצצו בין 450 הנוסעים, הזיעו ונשאו את
המגשים, שנחטפו מידיהם תוך צעקות רמות של
שמוה. הרבנים החתומים על האוכל, שלא יהיה
בילבול חס־וחלילה.
החרדים שקיבלו את מנותיהם לפני הנוסעים
האחרים שבמטוס גמרו לאכול אותן בדיוק
כשהצוות התחיל לחלק את מנות־האוכל לשאר

הטריפה שהבאתי איתי מחו״ל, ושהיתה במדף
העליון.
בדרך אל מקומי במטוס הריק מנוסעיו חטפתי
בושה אמיתית. מעולם, בכל חיי הארוכים ורבי־הטיסות
בעולם, לא ראיתי מראה כזה, הריצפה
נראתה כמו שדה־קרב אחרי מילחמה בין שני
עמים פרימיטיביים. כוסות ריקות, מפיות־ניר
קרועות. שאריות־מזון, חיתולי־ילדים משומשים
היו זרוקים על הריצפה. כשביניהם מפוזרות
הכריות והשמיכות של אל־על, כשעליהן עשרות
עיקבות רגליים ׳שדרכו עליהן בדרכן לארץ־
הקודש. גם סיגריות כבויות היו מונחות על

טיסה 361 היתה עמוסה ביותר ממאה חרדים,
על נשיהם וטפם. וקופסות־הענק המכילות את
הכובעים או הפיאות הנוכריות. אבל כדי שה־טראומה
תהיה מושלמת, העמיסו על אותה טיסה
ממש עוד 60 ילדים קטנים שנסעו ארצה לאיזה
קייטנה, ושאגב, היו חסרי־נימוס וקולניים לא
פחות מילדים ישראליים, וזו היתה נחמתי היחידה
בארבע שעות הסיוט הזה.
הכיסא שניתן לי היה בשורה .48 בטור
הכיסאות האמצעי, כשאני יושבת בין יהודי דתי
ענק־מימדים, שישב אומנם על הכיסא שלו, אבל
גפיו היו תלויים עליי במשך רוב הזמן וגם
המרפקים שלו עבי־הבשר פלשו אליי מדי פעם.
מהצד השני שלי ישבה גברת חרדית עם תינוקת

פקודות ובקשות מדיילים חילוניים, כנראה. הם
התיישבו רק כשנאמר שמתחילה חלוקת
המשקאות חינם. המישפחה שלידי לקחה מייד
שלושה משקאות אלכוהוליים. נכון שהתינוקת
לא שותה אלכוהול, אבל היא שילמה כרטיס.
אחר־כך הם ביקשו אוכל לתינוקת, והדיילת
הביאה כמה גרברים(אוכל־תינוקות) ,כדי שהאמא
תבחר מה לקחת. היא לקחה הכל, ארבע צינצנות.
אחת הילדה אכלה, ואת השלוש האחרות לקחו
חינם לארץ־הקודש.
אחר־כך חילקו ארוחת־ערב ל־ 450 נוסעי
המטוס. ארבעה סוגים של ארוחות. מזון כשר
רגיל, שמחלקים באל־על לבני־אדם, ועוד
שלושה סוגים של מזון גלאט־כושר, שכל אחד

הנוסעים, אבל זה לא הפריע לחלק גדול מתוך
100 החרדים לקום ולהפריע ממש לחלוקת
האוכל. קבוצת הילדים צעקה והרעישה, והרעש
היה כמעט בלתי־נסבל. רציתי לשתות, אבל לא
היה לי לב לבקש משהו מהצוות, שעמד ליפול
מהרגליים. התינוקת המשיכה למרוט לי את
השערות, השכן שלי דרך לי על הרגל בפעם ה־30
והשכן מאחור המשיך לבעוט בכיסא שלי, למרות
חמש בקשות מאוד מנומסות שלי. רגע לפני
ההתמוטטות שלי בא לעזרתי האלוהים, בדמות
קברניט־המטוס, שהזמין אותי לשבת קצת בתא־הטייס.
ישבתי שם עד סוף הטיסה, ורק כשכל
הנוסעים ירדו, חזרתי למקומי כדי לקחת משם
את המעיל שהשארתי על המושב ואת שקית־

הריצפה, ששם כובו כנראה בעזרת הנעליים. אולי
באמת כראי שאיזה רב יסביר לצאן שלו שמטוסי
גימבו טסים באוויר כשבמיכליהם עשרות טונות
דלק ויכול לקרות אסון גדול.
צוות הדיילים והדיילות נראו סחוטים, מיוזעים.
נעלבים ואיכשהו משלימים עם גורלם.
כנראה הסבירו להם בקורס שגם אלה הם בני
עמנו.
כשהגעתי למקומי. מצאתי שם את שקית־האוכל.
אבל המעיל שלי נעלם. בתור לביקורת
הדרכונים מצאתי אותו מונח על זרועה של גברת
חרדית מאוד ואלגנטית. שמילמלה משהו לא
ברור ביידיש. אבל ברוב טובה הסכימה להחזיר לאותו.

נשלה׳
יוס־העצמאות, וננלל ת ר בו ת אבל מהר

פעם, במסיבות של חברה מסויימת בארץ, היו יושבים על הריצפה ושרים שירי־מולדת. בהתחלה, אז,
זה נראה לכולם בסדר. מה רע ב,לעל הנגב יורד ליל הסתיו, רוח אט תישוב, תנוע הצמרת״ או אפילו
״אפור־אפור הסלע במישלט״.
אחר־כך האנשים התבגרו, השמינו קצת, התעשרו, בנו בתים יותר גדולים, לפעמים וילות, אכלו
שרימפס במיסעדות ונסעו לחו״ל. אבל בחגים ובמסיבות שלהם הם המשיכו לשבת על הריצפה,

לפעמים על שטיחים יקרים, ועדיין שרו את ״על הנגב יורד ליל הסתיו״ .אלה השירים שהם יודעים,
ואוהבים. אלה השורשים שלהם, הנעורים שלהם, הזיכרונות.
עכשיו האופנה קצת השתנתה. בערבים עדיין הולכים למסיבות ושרים ונהנים. אבל מייד למחרת
יש נושא מרגש לשיחה. הנושא הוא כמה זה מצחיק ולא מתאים וסנובי וולגרי, שכל השמנים והשבעים
והעשירים האלה שיש להם וילות ומכוניות ולוו וג׳קוזי, יושבים על הריצפה ושרים את ״על הנגב יורד
ליל הסתיו״.
למה, רבותיי? למה זה מצחיק? למה זה לא מתאים? האם ״על הנגב יורד ליל הסתיו״ נכתב רק
לאנשים בני ,18 רזים. רעבים ולבושי כובע־גרב? כל זמן שאין שירים על ג׳קוזי ועל טבעות־יהלומים
ועל וילות בהרצליה־פיתוח, מה אתם רוצים שהם ישירו? את שירי האירוויזיון?
אלה שירי־המולדת שלנו. של העניים ושל העשירים. לכולם אותם הזיכרונות ואותם השירים. נכון
שהמולדת השתנתה וגם האנשים. ומה יותר טיבעי מאשר להיאחז במה שלא השתנה. מה שלא השתנה
זו הצביטה בלב שעדיין גורמים לנו ״רוח אט תישוב״ ,תנוע הצמרת״ .יש לכם משהו נגד צביטה בלב?
אולי כדאי לקבוע: מי שרוצה לשיר שירי־מולדת — שישיר. מי שלא רוצה — שישתוק.

כבר בארץ, לפני נסיעתי לפאריס. קיבלתי
הוראות מאוד ברורות מצד כמה מחבריי
התרבותיים, שבלי לראות את התערוכה המוצגת
עכשיו במרכז פומפידו אין לי סרטיפיקט לחזור
ארצה. אז אחרי יומיים שיל הליכה ברחובות פאריס
המטריפה החלטתי שדין התנועה הוא דין
התנועה, וביקשתי מנהג־המונית שיקה אותי
למרכז פומפידו. הנהג נסע ונסע ובסוף עצר
מתחת לבניין עצמו בתוך החניון, הראה לי דלת־זכוכית
ואמר לי להיכנס דרכה.
האמת היא שקצת קיללתי אותו על שהביא
אותי לחניון ולא לכניסה הראשית, כמו בן־אדם
תרבותי, אבל בצרפתית אפילו להתווכח אני לא
יכולה, ולכן יצאתי מהמונית ובצער בטוח וכועס
צעדתי אל עבר דלת־הזכוכית. האיש ליך הדלת
פתח אותה לפני, מילמל משהו בצרפתית ואני
נכנסתי. רק במבט לאחור שמתי לב שעל הדלת
כתוב באותיות־ענק .-\1א £ 50 £ק כלומר: כניסה
לאנשי־צוות.
בתוך הבניין עמדו חצי מיליון איש מסודרים
בשלושה תורים בלתי־נגמרים, שמייד דיכאו בי
כל רגש תרבותי. ולכן ויתרתי על התערוכות
עצמן ופניתי אל המדרגות השקופות. כדי לעלות
לקומות העליונות. אולי שם. במיקרה. אפשר
יהיה לראות משהו. שם, על המדרגות השקופות,
המשקיפות אל עבר הרחבה שלפי הבניין, הבנתי
להמד ביום־העצמאות הבא בטח יהיו שוב זיקוקים
מעל בנייני העיריה ושאר מיגדלים. אז אולי
אפשר לבקש מהממונים על הזיקוקים שמלבד
כסף יבזבזו גם קצת מחשבה על הנושא.
הזיקוקים יפים לכולם. אבל אנשים מבוגרים
כבר ראו זיקוקים בחייהם ואם יפסידו פעם, לא
יקרה אסון. מי שעדיין ממש מתרגש מזה ואוהב
ומחכה לזיקוקים הם הילדים הקטנים שלנו.
שעושים מאמצים עילאיים להחזיק את העיניים
הקטנות שלהם פקוחות ער לשעה 10 וחצי
בלילה. שעת הזיקוקים.
אבל רוב הילדים הקטנים לא מצליחים. והם
נרדמים סמוך ל־ . 10 תוך הרגשה שגס יום־
העצמאות קיפח אותם.
אולי פשוט לעשות את הזיקוקים בשעה .8
למשל. לטובת הילדים ולתיפארת מדינת ישראל.

שאיזה נהג־מונית גאוני (ואולי יהודי) היה לי.
בכניסה הראשית לבניין עמדו שני תורים שאולי
לא נגמרו עד עצם כתיבת שורות אלה. ואילו
ראיתי אותם מבחוץ הייתי מוותרת מייד על
כניסה לבניין.
אז אם אתם רוצים להיכנס למרכז פומפידו.
תחפשו את הכניסה של אנשי־הצוות ולכו אליה
בצעד בטוח והיוו של תודה שמופנה אליי.

אני כבר רואה בעיני רוה־ את התור העצום של
הישראלים העומדים ליד דלת אנשי־הצוות. אבל
זה לא מזיז לי כבר. אני חזרתי משם.

רניאזד! שמי

ההבדל בץ תיאטרון לילדים רתיאטחן לזקנים, ניצני ם ר

הנאים בבית־סיפרם !הנשים היפזת במישפחת הפירסזמאי

קהל פלד

גם היא כלתו של הפיר־סומאי,
משמשת כיום מורה
לאנגלית. קרול היא עולה חדשה מארצות־הברית.
היפות לבית פלד
בצהרי יום־העצמאות, חתרה חבורה
נכבדה, בינות לתימרות עשן־השיפו־דים,
אל ביתו של הפירסומאי חיים
פלד, בהרצליה־פיתוח.
היו שם כאלה שתמיר כותבים
עליהם( ,פוליטיקאים) ,וכאלה שתמיד
כותבים על אלה שכותבים עליהם —
עיתונאים, כמובן. תמי, גיורי ונהגי
מוזם, פלוס העורך החדש־ישן דב
ידדקובסקי, יצגו את ידיעות אחרונות;
טומי לפיד, משה דל, ועורכם
עידו דיסנצ׳יק — את המתחרה,
מעריב; ואילו את האח הצעיר והשובב
חדשות יצגו המו״ל חיים בראו]
והעיתונאים דן בן־אמוץ ואילן

כפיר.

בריר, בתה היפוזפיה
| 1 1111 בת ה״ 16 של העיתונ־אית״עורכת
ברוריה אביזץ־בריר.

איריס עינבר

סביב כאלה מצליחנים לא קשה
כמובן לאתר נשים יפות, כמו דניאלה
פלד, כלתו של הפירסומאי המארח.
אחותה איריס עינבר, וכן את קרול
פלד, העולה החדשה מארצות־הברית.
מעט האפילה עליהם ביופיה שרון בת
ה־ ,16 בתה הצעירה של העיתונאית

ברוריה אבידן־בריר.

אשתו של צביקה עינבר, שהוא הצעיר
בקברניטי אל־על, זוכה בנשיקה מהתמלילן
אילו גולדהירש. איריס עינבר היא אחותה הבכורה של דניאלה פלד.

הדס פלד

בתו של ישראל פלד, לשעבר
ראש עיריית רמת״גן, עומדת
לפני בחינות ההסמכה הסופיות לתואר עורן־דין.

רוזן זילברמן גגגז

אובסקורה, מרבים לצלם האחד את ז

חגע 1ת בתיאטראות בין שיפוד לשיפור, מסתבר, מוצאים
בארץ זמן גם לתיאטרון. לראיה:
התיאטרון לילדים ולנוער חגג את
הורדת שני להיטיו, פו הרב ומלכות ׳
דויד, לאחר הישג מדהים של 250
הצגות, ואילו תיאטרון הבימה חוגג
בימים אלה 100 הצגות לפירוד זמני.
כמעט מובן מאליו ששתי המסיבות
סבבו סביב הסביאה. אנשי הבימה, על
כוכבי ההצגה יונה אליאן ונתן
דטנר, סעדו במסעדה המצויינת
ערבסק, ואנשי התיאטרון לילדים
ולנוער — ובראשם הוותיקים־
שאינם־מזדקנים פנינה גרי ועזרי 1| 1 \ 1 71 *11 נותנת סיבה טובה למסיבה לשמואל עומר, מנכ״ל
אל אשרוב — סבאו בהמיסעדה
| 1\ #1 \ 1141 הבימה. בתצלום למטה: השחקנים יואל דרורי,
הגדולה, לשעבר אל מארוקו.
יהודית גרינשפן, שלמה טולדו ויהודית ינאי מהתיאטרון לילדים ולנוער.

ה שונים ר ת היר ה

עיניהם סטודנ-
ית־הספר קמרה
צני. הפעם שינו

מהרגלם. רונית רוקדת בבלט הישראלי, ואת כישוריה
כרקדנית הפגינה על המישטח. השניים מתכננים לנסוע
בשנה הבאה לניו״יורק, ולהשלים את לימודיהם במקום.

;ל אביב היא ללא ספק התוססת
:ליזה בערי הארץ. זה נכון גם בכל
מור בפעולות אמנותית. כמות הגלריות
ש בה מתחרה בגדולות שבערי תבל. אך
הספר המרכזיים לאמנויות התפזרוזבי הארץ: בצלאל בירושלים, המידה
למורים ברמת־השרון, ויצו בחיפה,
י א לתל״חי מיכללה גדולה משלה.
בתל־אביב פועלים בתי־ספר פרטיים
ד היקפם קטן.
שונה מכולם הוא בית־הספר לאמנויות
זרה אובסקורה, שהתפתח מבית־הספר
לצילום אמנותי והיה לבית־ספר
ציע מגמות פיסול, ציור, רישום, מיצג,
יאו ומחלקת־צילום, שהיא הגדולה
תר בארץ.
מסורת־מסיבות מהסוג המוכר מסידרת
לוויזיה תהילה עדיין אין, אך במסיבת
!־העצמאות שהתקיימה בסטודיו הגדול

של המוסד אפשר היה לראות ניצנים
ראשונים להתהוותה.
היא היתה אמורה להתחיל בשעה 10
בערב, אך מבלה תל־אביבי ממוצע לא יכול
להיות א! אם לא עבר לפני בואו בשתיים־
שלוש מסיבות קודמות. לכן נותר חלל
הסטודיו הגדול ריק כמעט ממחוללים, עד
לשעה מאוחרת.
המעטים שהגיעו עמדו נבוכים, ממתינים
לאיזו הפתעה. התפנית חלה בסביבות
השעה 1אחר־חצות, כשגדודים־גדודים
נכנסו הסטודנטים ואורחיהם, והציפו את
רחבת־הריקודים.
את כישרונם היצירתי הפגינו הסטודנטים
גס באופן הופעתם. אורית שמלצר
באה לבושה במיכנסיים עם כתפיות, ואייל
בן־ארי הזמין את החוגגים לעשות סיבוב
על הקרחת החדשה שלו.
שלושת המארגנים עבדו קשה, יש לומר
לזכותם. אברהם גלילי ואילן לוי

| ן ן ^ ךיו ^ ך תלמידת שנה שלישית
1* / 11111 היתה במצב-רוח עליז אולי
:זכות המשקה. בתצלום משמאל: התלמיד דני שיראי .

1 111*111ךןך נפגשה במסיבה עם ידי-
\ 111111 1 ₪ 1דתה גילה. השתיים לא
התראו זמן רב. בימים אלה הן מסיימות שנה

שלישית ללימודיהן, אחרי שכבר עבדו בעבר
כאסיסטנטיות במעבדות בית״הטפר. בוגרי ובוגרות
קמרה אובסקורה גאים מאוד במקום־לימודים זה.

השגיחו שהמוסיקה תמשיך לנגן ולהרקיד,
וזאת חרף דלות החומר המוסיקאלי,
שאילץ אותם להפוך קסטה אחת שוב
ושוב, בעוד צחי ירון משגיח שאיש לא
ישאר פיכח.
מנהל בית־הספר, אריה המר, עמד
כהרגלו בצד והשגיח שהעניינים יתנהלו
כסידרם.
בין האורחים היו גם דני דותן, זמר
להקת קליק עליה השלום, המועסק כיום
בבית־הספר, והמורים חגית כהן, מיכל

המר ואבישטראוך.

בשעות הקטנות של הלילה הופיע
שוטר נבוך, שהוטלה עליו המשימה
הבלתי־נעימה לבשר על סופה של
ההילולה. מישהו התבדח ואמר שהגיע
הזמן לקריאת־שמע־של־שחרית, אבל
האחרים העמידו אותו על טעותו, הסבירו
לו שאצל החילוניים זה שייך לחג־אחר,
לפסח.

|ך 1־ \ 1ך 1הוא חיפאי שבא לרכוש את מיקצוע הצילום
בתל״אביב, בה הוא מרבה להנציח במצלמתו

את אירועיה החשובים. בשנה הבאה ישתלם גם הוא בניו״יורק.

...כתםו-צילס: צבי טל — 2 3 -

חסונות וחר אית
נשוא הומדע
אמריקאי וחיה זו
15 שנים בנידיווק
היא לא ברקיו

דטרויט. ביריד מצאה עצמה איתן
בחברת 20 סופרים אחרים שספריהם
פורסמו משך השנה האחרונה ואשר
נחשבו למושכי־קהל על״ידי מארגני
היריד, בו ביקרו יהודים וישראלים
רבים, שחטפו את סיפרה של איתן, אם
להשתמש בניב־לשון אמריקאי, כמו !
לחמניות חמות (״חזרתי ללא ספר

ועכשיו מצפה לתרגום סיפרה השני
של איתן, שידה ושידות, אותו כבר
כתבה בניו״יורק בעברית, כמובן1 ,
ושיצא לאור ב״. 1973
שידה הוא סיפורה של אישה צעירה
ורגישה, שחיי־הנישואין שלה מגיעים
למשבר. תוך תיאור מהלך חייה
והרפתקות־האהבים שהיא נקלעת
אליהן, נפרשים חיי החוג הנוצץ של
החברה הישראלית על טיפוסיה השו־ §|
נים. זהו ספר כן, אותנטי, חושפני וביקורתי
וגם בו לא נעדרים יסודות 1
אוטו־ביוגראפיים.
עתה שקועה רחל איתן בכתיבת

ך* חל איתן חיה, נושמת וכותב
1נניו־יורק.
לפני 14 שנה היתה הסופרת תכולו
העיניים, חטובת־הגוף ובעלת השי;
הבלונרי, רמות ירועה בתל־אביב ע
אותם ימים. הגרושה הצעירה (מהאו
ריכל דן איתן) נראתה אז בכל הא
רועים של הבוהמה, במסיבות, בבת

או 7א ש
אדאדב גו ל ה! י
הקפה ובשפת־הים, כשהיא לבושה
בביקיני זעיר.
היום היא יושבת בבית מטופח
במנהטן. כי חייה של רחל איתן השתנו
מן הקצה אל הקצה. היא נשואה לג׳רי
פישמן, מדען אמריקאי כסוף־שיער,
שהתמחותו היא כימיה ביולוגית. היא
מגדלת את בנם, יהונתן בן ה־,14
מלמדת סיפרות עברית, סיפרות יידיש
ולשון עברית באוניברסיטת לונג־איילנד
וכותבת גם ספר חדש, סיפרה
השלישי.

^ גץ יתומים
וממזרים

^ שהי א ישובה בדירתה המרווה
חת, הסמוכה לסנטרל פארק, ב־חדר־האורחים
בעל ספות־הקטיפה הכ
תומות,
השטיחים הציבעוניים, הסיפ־ריה
הגדושה ספרים בעברית ובאנגלית
ושולחן־העבודה לידו היא מבלה שעות
על גבי שעות, מספרת איתן, הלבושה
בסוודר וי שחור והרוק והעונדת לצווארה
מדליון חמסה מזהב, בהתרגשות
רבה על המסיבה שנערכה לה
לאחרונה במועדון של אביטל וארט
דה־לוגו בוויליג׳ בניו־יורק.
הסיבה למסיבה היתה הופעת
התרגום האנגלי של סיפרה הראשון
של רחל איתן, ברקיע החמישי. זהו,
כזכור, הספר הכמעט אוטו־ביוגראפי,
אותו כתבה איתן ב־( 1962 ועבורו זכתה
בפרס ברנר).
ברקיע מספר על עולמם המיוחד
של ילדי מישפחות מעורערות, על
רקע החברה העירונית בארץ־ישראל
של מילחמת־העולם השניה, או, כפי

שרחל איתן מספרת על עצמה:
״נולדתי בתל־אביב. עד גיל 12
עברה עליי ילדותי במוסד לילדים
נצרכים בבני־ברק. היה שם אוסף של
יתומים, ממזרים, ילדים עזובים,
אסופים וחולים למיניהם.
״אבל מאז שלמדתי קרוא וכתוב,
הייתי כותבת סיפורים ושירים. הייתי
הסופרת והמשוררת של הבנות במוסר.
בלילה הייתי מספרת להן סיפורים
מפרי דמיוני, וכבר אז היה לי ברור
שאכתוב ספר העוסק בילדותי״.

כמו לחמניות
המות
**אז שהופיע ברקיע החמישי,
] /₪ביקשו לתרגמו לאנגלית, אך ללא
הצלחה. נעשו נסיונות אחדים, אך איתן

לא היתה מרוצה מסיגנון ״התרגום,
מלשון התרגום, מבחירת המילים של
המתרגם.
עד שלפני שנתיים פגשה את פילים
שמשון, אנגלי לא־יהודי, שלמד עברית
באוכספורד. שמשון, שכבר תירגם
ספרים אחדים מעברית לאנגלית, וזכה
בשבחים רבים על עבודתו, אהב את
ברקיע החמישי והתחיל לעבוד עליו.
לפני כמה חודשים הופיע הספר,
בכריכה קשה, בארצות־הברית (״ועכשיו
וזיתה לבעלי, שאינו דובר עברית,
סוף־סוף הזדמנות לקרוא אותו,״ לא
שוכחת איתן להעיר) ,ומכירתו עלתה
יפה וכבר יצאה לאור מהדורה שניה.
הביקורות על הספר היו אוהדות
וחיוביות ורחל איתן נתבקשה לאחרונה
להיות אחת מאורחי־הכבוד ביריד
ספרים יהודיים שנערך בעיר־המכוניות

סיפרה השלישי, שייקרא מישלחת
מלאכים רעים והעוסק באנשים
המקרישים את חייהם לזולת, אך יש
הרואים אותם כמישלחת מלאכים
רעים.

אין הלום
אמריקאי
^ יתן מגדירה את מישלחת
כספר פוליטי, העוסק בישראל
בשנות ה־ ,40ה־ 50 וה־ 60 ובקונפליקט
בין שתי תפיסות־עולם ובין שתי חברות.

למרות שהיא חיה בניו־יורק,
מעייניה של רחל איתן נתונים לארץ:
״אף פעם לא היה לי חלום אמריקאי.
אני נמצאת פה רק בגלל בעלי. חיי
המישפחה מאוד חשובים לי. פעם

ו ־וחז

1 £־11

1| | 1¥ידידה הטוב, המשורר יהודה עמיחי, בעת ביקורו
11 #111 באוניברסיטת לונג־איילגד, בכיתה שבה מלמדת
רחל איתן, הגאה עתה מאוד על הופעת התרגום האנגלי של טיפרה.
ראשונה בחיים שיש לי בית אמיתי וזה
גורם לי אושר רב.
״מה לעשות ושלא לפי התוכנית
התאהבתי באמריקאי? נכון. אם זה היה
מישהו מרמת־גן, זה היה יותר פשוט.
״אבל אחרי כל״כך הרבה שנים פה,
אני לא מרגישה שייכת. אני פה אדם
בגולה. מקומי האורגני הוא בישראל.
הייתי רוצה שבני, יהונתן, יחיה ויתחנך
בארץ, אבל לא בארץ בה שולטים אריק
שרון ומאיר כהנא.״
אבל מעל כל, מודה איתו, היא

מתגעגעת לחמימות הישראלית, לקשר
הבלתי־אמצעי בין אנשים, אם כי
היא מוכנה לוותר, על מה שהיא מכנה,
הברוטאליות הישראלית.
(לשם פיצוי על הביטוי החריף היא
ממהרת להוסיף :״כשהישראלים טובים,
אין טובים מהם!״).
ורחל איתן גם מאוד מתגעגעת
לשני ילדיה הראשונים — חמוטל,
מעצבת תעשייתית, נשואה ואם לילד,
ועומרי, שגם הוא ארכיטקט, כאביו.

)1410 סז >01׳.וס ת 011 גזי! 1זייסי! { 1110ס 0110

3810־ 40011ץ 1ז ח 11ז 4011 011001,ק$ 1100־;
עימ 1) 0 ? £11ז 0׳,י\ 0־31־1 ,3 1־ *1101מ1
׳׳ 101110^ .ץ ז*10
0 2ל ס וזז— .*1

בה חתמה רחל איתן על סיפרה ברקיע החמישי,

שתורגם לאחרונה לאנגלית ושאותו יכול עתה לקרוא
טוף־סוף גם בעלה, ג רי, שאינו יודע עברית. איתן
שקועה עתה בכתיבת ספר, מישלחת מלאכים רעים.

רחל איתו לניו־יורק, ובנם, יהונתו בו ה״ ,14 נער יפה־

תואר. מימין:
בניו״יורק ושהיתה מעדיפה לחיות בארץ, בפתח בית־הקפה
ויליג׳ גייט הניו-יורקי. צילמה: רקפת זהבי

נחה אמריקאית גגדגגג

מישנחה חושה

— —ייי

אורנה גלזן — 2 5

יהודי פלסטיני, י שראלי־ל שעבר״
מדינות, המשתמשים בקבוצות אלה
ככלי נגד אש״ף. לא רק כדי להביא
דיסקרדיטציה של המאבק הפלסטיני,
כדי להכתים אותו בפשעים, בטרור נגד
אזרחים ובמעשים אנטישמיים. הקבוצות
האלה רצחו גם בשנים האחרונות
את מיטב המנהיגים הפלסטיניים.
אז הטענה שלאש״ף אין מדיניות
ברורה היא נכונה ולא־נכונה. היא לא
נכונה, משום שלהנהגה הפלסיטינית
יש מדיניות עיקבית כבר יותר מ־12
שנה בנוגע לרצון להגיע להסדר של
שלום, המבוסס על דו־קיום של שתי
מדינות. אבל אם טוענים שאש״ף איננו
מסוגל להשליט דיקטטורה על העם
הפלסטיני המפוזר. זה בהחלט נכון.

אש״ף, כפי שאמרתי קודם, זה לא
מיפלגה. כל הזרמים, וגם המנוגדים
ביותר, יש להם זכות־קיום בתוך אש״ף.
הסילוק מאש״ף של אנשים כמו אחמד
ג׳יבריל, ואלה שהפעילו את הנשק נגד
אש״ף בצפון־לבנון ב־ ,1983 לא היה
סילוק על בסיס אידיאולוגי. אלה סולקו
משום שנכנסו למאבק מזויין נגד
העם הפלסטיני. והפכו לאוייבים פרקטיים
של התנועה הפלסטינית.
לא על עמדותיהם סולקו. אלא על
בגידתם. לא בגידה רעיונית, אלא בגידה
מעשית, משוס שהם הפכו לטרוריסטים
נגד העם הפלסטיני, והצטרפו
לקואליציה של כוחות שהפציצו וש־הפגיזו
ושהרגו נשים וילדים פלסטיניים
במחנות.
בעיני העם הפלסטיני, אלה הוציאו
את עצמם מכלל הוויכוח. לא משום
שהניתוח שלהם מנוגד לשתי מדינות.
עדיין יש באש״ף, זה נכון. אירגונים של
מיעוט ואנשים בודדים, המתנגדים
למדיניות שלנו. המדיניות של הרוב,
המדיניות של ההנהגה של אש״ף מזה
12 שנה. וזכותם היא להתנגד

אד מבין שנעשה כעת
נכיון להחזיר את ג׳ורג׳ חבש
ואירגונו לפעילות באיט״ף.
כן, הם לא סולקו, הם החרימו את
מוסדות אש״ף, הם סירבו לבוא למועצה
הלאומית בעמאן. אבל הם היו באלג׳יר.

• אלגיה?1983

כן. בפברואר .1983 במועצה הלאומית
ה־ .16 שהיתה אחרי הפינוי
מביירות. במושב האחרון של המועצה
(בעמאן) נשארו כיסאותיהם ר־קים, והם
במפורש מוזמנים לחזור לתפקד בתוך
אש״ף. בתוך מוסדות אש״ף. כאופוזיציה.

מבקשים מאופוזיציה שהיא
תסכים עם מדיניות הרוב, אבל אנחנו
לא נסכים לדיקטטורה של המיעוט.
אילו היו ג׳ורג׳ חבש והתיזות שלו

..פלסטינים רבים
נוטים להאמין
שמוט! שחרמו
יהיה בשילטון, נ׳
הוא יבולו אח
׳שואל״
נהנים מתמיכת רוב העם הפלסטיני. אז
הוא היה מנהיג אש״ף.
האמת היא שרוב העם הפלסטיני
אינו תומך ברעיונות של ג׳ורג׳ חבש,
אבל אני לא רואה שום פסול בג׳ורג׳
חבש, אם הוא לא מצטרף לכוחות
העויינים את העצמאות הפלסטינית,
והוא לא נכנס למזימות בינלאומיות
נגד העצמאות הפלסטינית וייצוג העם
הפלסטיני על־ידי אש״ף. הוא יכול
לתפקד כאופוזיציה בתוך אש״ף, והעם
יראה מי צודק.
בינתיים רוב העם נחוש בהחלטתו
להמשיך במדיניות שהוחלט עליה,
המדיניות של הקמת מדינה פלסטינית
בחלק מהארץ.

• מה ביחס לאופוזיציה ה־חדשה
המתגבשת עכשיו ב26

ירר;
,אולי בעזרת השילטונות
הירדניים, בראשות אבו־אל־זעים?

באמת לא תופעה כל־כך חשובה,
כי זו לא אופוזיציה. יש קבוצה קטנה
של אנשים, שהיו מעורבים בסיכסוכי־שילטון
אישיים בתוך המנגנון. עד כמה
שניתן להבין, הם הסכימו להכריז על
מרד חדש בתוך פת״ח מטעמים של
מכירה עצמית. אין להם שוס תמיכה,
גם בירדן. אם יש להם תמיכה. היא באה
ממנגנונים ממשלתיים ירדניים או
סוריים. ואולי משניהם יחד.

• אני רוצה להזכיר לך שיש
עוד טענה אחת •טאתה חיים
תשובה עליה — העניין של
פיתרון זמני כנגד פיתרון־קכע.
כלומר, החשש שהפיתרון של
שתי מדינות נתפס בעיני
פלסטינים רבים רק כשלם־
מעבר, ושבעצם לא ויתרו על
הרעיון להקים מדינה פלסטינית
אחידה, שפירושה חיסול
מדינת־ישראל.

נכון שבשביל רוב הפלסטינים,
ההחלטה להקים מדינה בחלק מהשטח
ההיסטורי של פלסטין בוודאי אינה
נובעת מוויתור־מרצון על החלק השני
של פלסטין. החלק שהוא השטח של
מדינת־ישראל, וזה מכמה סיבות.
קורם כל, כי רובם באים משם.
שנית, כי יש שם עדיין אוכלוסיה
ערבית־פלסטינית. אלה שבלשון
ישראל הרישמית נקראים ״בני־העתונאית ובלשון המיעוטים״,
״הערבים
הישראליים״ .ואם רוצים
מינוח יותר מדוייק. אלה ערבים
פלסטיניים, נתיני־ישראל.

^ זרתי וראיתי לאחרונה את
1 1הסרט חמים וטעים בכיכובה של
מרילין מונרו, פצצת־המין הבלונדית
משנות ה־ .50 היא איננה עגלגלה, ואף
לא מרופדת למראה. על פי מושגים
אסתטיים של שנות ה־ 80 היא ממש
שמנה.
אילו היתה מבקשת היום, ב־,1986
לככב בהוליווד, היו פוטרים אותה בגיחוך
ושולחים אותה להוריד 20 קילוגרמים
ממישקלה. אותו מישקל שהת־

עשב־החיטה, שיטת ספירת הקלוריות
ורבות אחרות.
ההמלצות המלוות את הדיאטות הללו
מעורבות לעיתים קרובות גם בהש־קפת־עולם
לפיה ״אשם״ השמן במשמניו,
וכל מה שהוא צריך לעשות זה
להבין את מניעיו הריגשיים ואת פיש־עו
ולהתוודות על חטאיו. האכילה מתוארת
לכן כהתמכרות והזללן כג׳נקי.

האכילה נמדדת לפי השקפת־עולם
זו כעניין מוסרי, והיא טובה או רעה.
החוטא מקבל על עצמו לחזור בתשובה
ולמוטב, וכל אותו הזמן הוא שונא את
חולשתו, מאשים את עצמו ובז לגופו.
התהליך הזה והלחץ הזה אומץ בעיקר
על־ידי נשים המגיעות להכחשה ותיעוב
של גופן.
בעולם שבו הולכים ערב־ערב
מיליוני רעבים לישון על בטן ריקה,
השמנים, ובעיקר השמנות,

• אזרחי ישראל:

אזרחי ישראל. אני אמרתי ״נתיני־ישראל״?
אני חושב שגם האזרחות
שלהם היא במידה רבה מאוד
מפוקפקת, משום שאין להם אותן
הזכויות כמו לאזרחים היהודיים של
מדינת־ישראל.
נכון שמרבית הפלסטינים הדוגלים
בפיתרון של שתי מדינות לא ויתרו על
הרעיון שבסופו של דבר. מעבר לדו־קיום
של שתי מדינות. אפשר לפהות
לחלום על צורה של דו־קיום בין שני
העמים בארץ כולה. יש שאיפות, גם
אצל ישראלים, וגם אצל פלסטינים.
לאירגון של חיים־יחריו. לא על בסיס
לאומי ולא תוך התבוללות של אחת
הקבוצות בתוך השנייה, אלא על יסוד
של קיום של שני עמים. שתי לשונות,
שתי תרבויות, ששתיהן מושרשות
בארץ כולה.
חלק גדול מהפלסטינים, וגם אני
בעצמי, חושבים שזה רעיון באמת יותר
נעלה מאשר סגירת לאומים בגטאות
מוגדרים.
אבל ברור לגמרי שמדינה דו־לאומית
— כי הרי בזה מדובר — זה
כמו חתונה. אי־אפשר לעשות את זה
לבד. צריך שבן־הזוג יסכים. אי־אפשר
לשום צד לכפות דו־לאומיות על הצד
השני. לכן זה מאמץ לטווח ארוך, שהוא
לא קשור בשום מאבק מזויין ובשום
מאבק דיפלומטי או פוליטי של מדינה
פלסטינית. כדי לכבוש את מדינת־ישראל.
המדובר
הוא במאבק על ערכים
חברתיים ואנושיים, שהם נושא של
מאבק משותף והם גם יהיו, אנהנו
משוכנעים, נושא של אינטך סים
משותפים. מעבר לקו שיחלק בין שתי
המדינות. גם במישור הכלכלי, גם
במישור הפוליטי־אזורי.

• כעוד 20 שנה, או כעוד
200 שנה?
מוקדם ככל האפשר. אבל השלב
של דו־קיום של שתי מדינות הוא שלב
שאי־אפשר לדלג עליו — וזה העיקר
היום.

• תרשה לי לעכור לרגע
לתפיסה שלך לגבי המציאות
בישראל. אתה הרי מומחה לזה
לא פחות מאשר למצב כקרב
הפלסטינים. האם הנהגת אש״!!,
או אתה בעצמד, מכחינים ביז
(המשך בעמוד )32

״מרחץ תורכי״ — זין אוגוסט אינגר ()1826

דשנות, בהירות ואדומות־שיער

נודד בפיתוי בהילוכה. והתפרץ ממחשוף
השימלה הלבנה ההדוקה והמנו־קרת.

המודל־ם העכשוויים למידות
גוף נשיות׳אידיאליות מבטאות דוגנד
ניות־אופנה, מלכות־יופי וכוכבות־קול־נוע,
ארוכות־רגליים. צרות־ירכיים וש־טוחות־חזה.
תעשיות־ענק
של ביליוני דולארים
מתקיימות מפירסוס האידיאל הנשי
הזה, מייצור ומכירה של מאכלים דלי־קלוריות,
משקאות נטולי־סוכר. מכונות
לעיסוי והתעמלות לשימוש ביתי
ומיסחרי. מירשמים ותרופות. השתייכות
למועדוני הרזיה או תראפיה קבוצתית,
איגודי־צרכנים, פירסומים וסיס־רות
עניפה ומצליחה של רופאים ומרפאים,
הממציאים חדשות לבקרים
דיאטות ושיטות־חיים להורדת שומן
מהירה.
דיאטת המים. הענבים או האשכוליות,
הדיאטה הדלה בפחמימות והעשירה
בחלבונים ולהיפד, דיאטת מיץ י

סי ב ת בי ם
סני ריו ר ר,
נירה שמיד היא ציירת־פסלת.
ואשתו של צייר־פסל, עמירם שמיר.
לפני קרוב ל* 20 שנה עזב הזוג
שמיר את הארץ, ומאז הוא חי
כארצות־הברית, עבודות בני־הזוג
פזורות בעולם. ועבודת־ענק שלהם,
ויטראז׳ ,מקישטת את אוניברסיטת
בר׳יאילן.
נירה שיש לה ריעות מגובשות
מאור — ולרוב חריגות — על
נושאים רבים, הסכימה להביע אותן
מדי פעם מעל עמודי העולם הזה,
במיכתבים מניו־יורק. כתבה זו על
בעיות הדיאטה של האשה. היא
הראשונה בסידרה.

באוכל את אויבם הקשוח והאיום ביותר,
המקור לבדידותם המינית ואפליי־תם
החברתית.
יהס החברה, ובעיקבותיו יהס ההערכה
העצמית למישקל הגוף ובעיקר
לגודלו של גוף האשה, הוא יחס אופנתי,
המתחלף עם הזמנים. הציירים
רובנס וטיציאן אהבו אותן דשנות. בהירות
ואדומות־שיער. סרא ורנואר התרכזו
בישבניהן, מותני ונוס ממילו הן
עבות וירכיה מוצקות; האלות הפרה־היסטוריות
כולן איברים ומישמנים;
סקרלט או׳הרה הרחיבה את ירכיה
בחישוקי הקרינולינה והאווארד יוז,
המיליונר האקצנטרי והמהנדס, תיכנן
חזיה מיוחדת שג׳ין ראסל לבשה כדי
להציב ולהדגיש את שדיה. גם יו הפנר,
בעל הירחון פלייבוי תיכנן מחוך
מתוחכם לתלבושת השפנפנה, כדי
להבליט במיוחד את ישבנה ושדיה.
כל השפע הנשי המסולסל והמועדף
הזה נעלם כיום מן הבימה הציבורית
של האופנה ותעשיית־הבידור. האופנ־

האם יתכן הדבר שהתביעה לקיצוץ
בממדים הללו יש בה יותר משמץ של
פחד מעוצמתה של האשה?

אין יחס
לשורש הבעיה
^ פילו שהסיפרות הרפואית מו־צאת
קשר עקיף בין שומן־יתר
לבין מחלות־הלב, כלי־הדם ומיתה ללא
עת. הרי שהטיפולים להורדת שומן
בעזרת דיאטות חריפות, תרופות מסוכנות,
וקשירת הלסתות, הם טראומתיים
ביותר לגוף ואין לשער את נזקם. וכפי
הנראה. האספקט הרפואי של התביעה
להורדה במישקל איננו המניע האמיתי
היחידי בלחץ הזה.
מן המפורסמות היא שהשמנה נחשבת
כיום (בעיקבות מחקרים מפורטים)
לכמעט בלתי ניתנת ל״ריפוי״,
שהרי תוך שנתיים 95 מתוך מאה
מרזים יחזרו למישקלס שקדם להרזיה.
יש לכך סיבות תורשתיות, מטבוליות,
רפואיות. פסיכולוגיות וחברתיות. הדיאטה,
מכל מקום, היא מירשם לא־יעיל,
שפעולתו איננה מתקיימת לטווח
ארוך והצלחתה או כישלונה
איננה מתייחסת לשורשי הבעיה.
תרמוסטאט אינדיווידואלי

אים, שרבים מהם הם הומוסקסואלים,
מתארים ומעדיפים אותה כנערה,
ספורטיבית, שרירית ודקה. אין זה סוד
שגוף האשה הדשן דוחה אותם. בעוד
שגוף הגבר מרתק ומחובב עליהם.
בסירטי הפורנוגרפיה, בקריקטורות
וב.סיפרות׳ האירוטיקה מגיעה האלימות
נגד גוף האשה לממדים שלא
נודעו כמותם ער היום. הגוף הזה,
הבשל. הנשי. מותר לו שייתקף, ייאסר,
יעונה. ייאנס, יבותק ויבותר. בידי
אדם, מכשיר או חיה.
דימויים אנדרוגינים כשל דייוויד
בואי, מייקל ג׳קסון ומיק ג׳גר מומצ־אים
על־ידי פירסומאים זריזים ומקדמים
מכירה בתעשיית הרוק והווידיאו.
אי־ההסכמה התרבותית לצורת ה־אשה
ולסירוס צורתה הטיבעית לובש
מסווים שונים בתרבויות שונות, ראה
גילוח שערה, הסתרת איבריה ברעלה.

לא את תפקידיה הביולוגיים. לשיא
גודלה ונוכחותה היא תגיע בעת הריונה,
בזמן שצורתה אז כאילו אומרת
קבל עם ועולם :״אלה הישגי המרוממים
ביותר. חגיגת נשיותי וכותרת־יעודי״.

יאוריה חדשה, המנסה להבין
4 1את חוסר־התועלת שבדיאטה,
מתארת שבכל גוף ישנו כעין תר-
מוסטאט אינדיווידואלי, המווסת את
האינטנסיביות של חילוף־החומרים
והטמעת־המזון. המנגנון הוא אטביסטי
ונועד לשמר את הגוף גם בתקופות
קשות של בצורת, חורף או רעב(בדומה
לשינת־החורף של הדובים, שאינם
חולים או מרזים באותה תקופה).

המנגנון נכנס לפעולה בזמן של צום
או דיאטה, כי הגוף לא. מכיר׳ שהמחסור
באוכל הוא רצוני. מעט האוכל
הנאכל מנוצל בצורה יותר יסודית
וחילוף־החומרים מואט. רק תוספת של
פעילות גופנית וספורטיבית מוגברת
מאוד בזמן הדיאטה ולאחריה ״תשקר״
את הגוף להאמין שהוא נמצא בתקופת
חיים ואכילה נורמאלית.
כל מי שניסתה להוריד במישקלה,
יודעת את העובדות הללו באופן אינטואיטיבי.
אבל זה לא מונע בעדה מלהרגיש
צער, בוז עצמי, ניכור, שינאה
עצמית וסבל הנובעים מדעות קדומות,
אפליה בענייני־תעסוקה, דחיה חברתית
ובידוד מיני.

שחרור הגבר
^ יחיעם החליטו חברות הקיבוץ
₪1המערב־גלילי לערוך יום חבר
לגברים במשק, התחילו אותו בהזמנת
החברים לחדר־האוכל, למה שתוארה
כ״ארוחת־בוקר של מלון חמישה
כוכבים״ ,לאחריה הסיעו אותם
לטבריה, בה בילו החברים יום תמים
בבריכות השחיה המקומיות, בשיט
בכינרת, בעיסוי על־ידי מסג׳יסטיות
ובסופו של יום, בצפייה ברקדניות־בטן
בפעולה.

ק א מר ה אובסקורה

לאכמה.

אלא למה!
ך * ימוי סטריאוטיפי יש לו כוח
1חינוכי עצום, בעיקר על נושאי
הסטריאוטיפ. וכבר הוכח שכאשר עבד,
שבוי, ילד או קבוצת מיעוטים זו או
אחרת זוכים בחינוך ושטיפת־מוח תמידיים
בעניין נחיתותם ופחיתותם, הרי
שהם יאמצו את הריעה הזאת אל ליבם,
ויקיימו את פחיתותם ביחסם אל עצמם
ביחסיהם עם הזולת ובאורחות־חייהם.
בהתייחסות החברה — הרי שגודל
מוגזם בגבר איננו אוטומטית מקור
לגינוי ורחיה, לפעמים הוא אפילו
מוסיף מימד של כוח, עליונות, שליטה,
תקיפות, חוכמה וגבריות (הרקולס,
בודהא) .גודל מופרז באשה, לעומת
זאת, נתפס כמעט תמיד כביטוי שלילי
לאופיה ומעמדה ונותן היתר לשפוט
אותה כחסרת־אופי, טיפשה, דוחה, עצלנית,
בהמית, תוקפנית ולא נשית.
השאלה שנשאלת בעניין זה היא
השאלה הלא נכונה. כדאי לדעת לא
איך דיאטה וכמה. אלא למה.

^ נהריה התלונן חייל נורווגי מכוח
₪1האו״ם בלבנון, כי אחר שבילה עם
צעירה מקומית במלון, גילה כי היא
נטלה מארנקו 500 דולר, אך לא היה
יכול להקל על המישטרה בזיהויה גם
כשהגיש סרט וידיאו, בו צילם את
הצעירה במערומיה, כי בגלל התרגשותו
בשעת הצילום, רעדו ידיו של
החייל כל־כך, שקלט את מראה
הצעירה בעדשתו רק מן החזה ומטה.

החטא ועזנשו
^ תל״אביב נענה בית־המישפט
לבקשת אב. לאסור את כניסתן של
שתי בנותיו הבוגרות, בנות 19ו־,20
לביתו, מאחר שהן אינן עוזרות
בעבודות־הבית, אינן מוכנות לסדר את
מיטותיהן וארונותיהן, מסרבות לשטוף
את הכלים אחרי הארוחות, מרבות
להתחצף אליו, מזלזלות בו בפומבי ואף
הודיעו לו כי הן שונאות אותו.

הברירה הטיבעית
^ צה״ל הורתה מיפקדת המיכללה
4לפיקוד ומטה(פו״ מ) לקצינים הבכירים,
הלומדים במיסגרת המיכללה,
כי אם הם פטורים מסיבות כל שהן מלימוד
הלשון האנגלית, עליהם ללמוד,
כמיקצוע־חובה, את הלשון הערבית.

דבר אליי בזוגות
^ תחנת־ספיר התריע דובר חב•
-רת־המים מקורות על המצב
החמור במצאי המים במדינה, הציע
לאזרחי המדינה להתחיל להתרחץ
בזוגות ובלבד לחסוך מים. ביקש
להבהיר, מששב לתל־אביב מתחנת־השאן
בה הגלילית, כי כוונתו היתה
יותר ציורית מאשר מעשית, ובלבד
להמחיש את חומרת המצב.
מאת נירה שמיר
וקשירת רגליה (בסין) כדי להופכה
לאשה חסרת־תנועה. נכה התלויה באחרים.

יומר
רפה
ויותר עגולה

^ זמנו עשתה התנועה לשיחרור
האשה צעדים כדי לאפשר לאשה
להיות (במידה מסויימת) יותר שווה
בעיני החוק ויותר עצמאית באופן חברתי.
היא נמצאת ״מרחיבה את צעדיה״,
״עומדת על זכויותיה״ ,״תובעת מיש-
קל שווה בענייני חוק ותעסוקה״ ,״מגבירה
את כוחה והשפעתה הפוליטיים״,
״תופסת מקום״ ,״כובשת עמדה״ ו״מפ־גינה
את נוכחותה״.
יחד עם זאת, וכל אותו הזמן, היא
נדרשת ״לצמצם את מידות גופה״,
״להוריד ממישקלה״ ,״למעט את היקף
מותניה״ ,״לקצץ בשערה״ ו״להפסיד
קילוגרמים״ .ומה בעניין כל אותם
שדיים כרותים ורחמים המוצאים לא
תמיד מתוך צורך בלעדי להצילה ממחלת
הסרטן. אלא מטעמים של בצע־כסף
(לפי מימצאים שפורסמו על־ידי אגודת
הרופאים האמריקאית)?
בגלל ההורמונים שלה, המאבק הסיזיפי
הזה בצורתה ובמישקלה הוא
כמעט בלתי־אפשרי(לכשמונים אחוז
מאוכלוסיית הנשים) .היא, מטיבעה,
יותר רכה ויותר עגולה ממנו. היא תג־דל
בממדיה ככל שתתבגר וככל שתמי

החי

על כל צרה
ך י ירושלים הואשמה אחות לשעבר
—1במכון־לב מקומי כי נטלה ממקום
עבודתה 270 מחטים למזרקים 200 ,
להבי סכיני־ניתוח 22 ,מזרקים 17 ,
סכיני־ניתוח סטריליים, מסכת־חמצן
אחת וזוג מיספריים להוצאת תפרים.

מצרצרי צה ל
^ ירושלים גילו אנשי מישרה^
האוצר כי אלוף־מישנה בצה״ל,
בעל ותק, משתכר יותר מראש־הממשלה
( 2,583 שקל לחודש לעומת
)2,400 וסגן־אלוף משתכר יותר מסגן־
שר ( 2,107 שקל לחודש לעומת
100

בד העם אחים

״עירום״ — אמאדאו מודיליאני ()1917
טיפשה, דוחה, עצלנית, בהמית, תוקפנית ולא נשית

^ ירושלים גילה מבקר המדינה כי
*1מישרד התעשיה והמיסחר רכש
מכונית־ייצוג חרשה, במחיר 24 אלף
דולר ,״לאירוח אישים רמי־מעלה״,
השתמש בה, משך תקופה של 150 יום,
יומיים בלבד לאירוח אישים, והעמיד
אותה ביתר 148 הימים לרשות עובדי
המישרד.

ארי פרנקל:

אדי קניאל:

אפרים לפיד:

,,נותנים לירד נ/ה שמגיע, ,נועם קניאל מתחתן ״חשיפת הטייסים ב,כנפיים׳
נ גם הוא בן־אדם!״ ולא יחזור בקרוב ר -לא היחה החלקה!
בימים אלה יוצא לחנויות״התקליטים איזה יופי ,:תקלי־טה
הראשון של הסופרת וציירת סיפרי״הילדים אלונה
פרנקל. אלונה קוראת ארבעה מסיפוריה המאוד ידועים
ואהובים על הדור הצעיר מאוד. בין סיפור לסיפור יש גם
שירים חדשים. על מילות השירים, הלחנים וההפקה
המוסיקאלית הופקד ארי פרנקל 25 בנה של אלונה.
לקראת סיום לימודיו באקדמיה למוסיקה, מלחין ארי
בימים אלה את שירי כטוב בעיניכם של שקספיר.
אין זה לעבור מעבודה עם שקספיר לעבודה עם אמא!
שאלתי את ארי.
לא היו בעיות מיוחדות. אנחנו מאוד מעריכים האחד את
העבודה של השני. עבדנו, התייעצנו. דברים שלא מצאו חן בעיני
אמא הורדו למגירה. לתקליט הגיעו רק הקטעים המתאימים
ביותר לדעת שנינו.

• התקליט אינו קצת קצר? רק כ־ 16 דקות מכל צד.

קצר? מפיקים שהתייעצתי איתם. וששמעו את שני הסיפורים
מכל צד, אמרו שהשתגעתי, שזה הרבה מדי. ארבעה סיפורים פלוס
שירים, זה המון. אין מריחות. לא עובדים על הילד. נותנים לו מה
שמגיע לו. עבודה מרוכזת, מעניינת. כידוע, גם ילד הוא בן־אדם .״

• כאיש בעל אוזן מוסיקאלית, לא הפריע לד הקול?

תקליטים
של אמך, שאיננה קריינית מיקצועית, ויש לה גם
יטמין יטל מיבטא סולני?
אני שמח שהיא לא קריינית מיקצועית. הקריאה שלה שונה
וחמה יותר. בהתחלה לא הייתי לגמרי בטוח בעניין, ועשיתי
הקלטת־נסיון, שאותה השמעתי לאיש־רדיו, לאשתו, הקריינית
לשעבר. ולבנם בן ה־ .4שלושתם מאוד אהבו את הקול של אלונה.
זה היה המיבחן הראשון, היחידי. ולדעתי המספק.

• את הסיפורים •טל אלונה כולם מכירים. איך
הגעת לרעיונות של השירים? האם חשבת מה
הילדים האוהבים את הסיפורים ירצו לשמוע?
לא. לשירים אין קשר לסיפורים. הם מתארים אירועים בחיי
ילד. נדמה לי שרציתי להרחיב את הקהל.

• אלונה פרנקל היא כין הידועות ביותר בסיפרות־הילדים
ב־ 10 השנים האחרונות. אתה לא מרגיש
שתפסת עליה טרמפ?
אני באמת לא יודע אם מישהו אחר היה פונה אליי כרגע
לעשות תקליט. אמא פנתה, אבל בתוך העבודה כל אחד באמת נתן
את כל מה שהיה לו, ולכן אני לא מרגיש טרמפיסט כלל.

• ארי, נפתלי זה אתה? הציור של נפתלי דומה לך
כמו שתי טיפות־מים.
נפתלי זה אני, זה אחי, זה כל הילדים וכל האנשים שנשאר מהם
משהו ילדותי אמיתי.

28׳ 1 11

תוכנית הטלוויזיה הפופולארית ביותר בין ילדי־ישראל
היא סידרה אמריקאית מצויירת בשם קיד וידיאו. כדרך־
כלל חוזרים הורי הילדים לחדר רק עם הקרנת שמות
המשתתפים בסוף הסרט. כך גיליתי שאת המוסיקה
לסידרה כתב נועם קניאל, ועל ההפקה היה חיים סבן.
למי שאינו זוכר: נועם קניאל היה החוזליטו הישראלי
במשך כמה שנים. וחיים סבן היה אמרמו, ופיתאום שניהם
נעלמו מכאן.
מצאתי את אביו של נועם, הזמר והפסנתרן אלי קניאל,
וביקשתי לשמוע מה קרה לילד שהתפרסם לראשונה
כשהיה בן ,9ושזכה במקום הראשון בפסטיבל״הילדים
הראשון.
היום נועם בן .23

• כבר שנים לא בארץ?
כן. אחרי ההצלחה שדרתה לנועם כאן בארץ, ואחרי תקליט
אחד, החליט האמרגן חיים סבן לקחת אותו לאירופה. בצרפת
התאהבו בו. הוא הקליט שירים, נסע לכל הארצות דוברות־הצרפתית
הופיע באולמות, עשה תקליטי־זהב, ואז החליט חיים
סבן שהתחנה הבאה תהיה אמריקה הגדולה. חיים לקח את נועם,
שהיה עדיין ילד, לאמריקה, ואנחנו המישפחה פשוט נגררנו
אחריהם. נועם נרשם לבית־הספר ואחרי שנתיים המישפהה
מוסיקה החליטה לחזור ארצה. ונועם נשאר שם.

• והתחיל לשיר?
מהר מאוד התברר שבשביל להתחיל לשיר באמריקה אתה
צריך, מלבד קול ערב, גם מבטא אמריקאי אשכרה, וגם הרבה
מאור חברים במקומות הנכונים. וקשרים. והרבה סבלנות, וחוץ
מזה עד להשגת כל אלה צריך להתפרנס.

• ואיך מתפרנס ילד כזה?
הוא התחיל להלחין בשביל אחרים, ואחר־כך גס הפיק בשביל
אתרים. במשך הזמן למד והתפתח, והרבה מאוד זמרים פונים אליו
שיחבר מוסיקה. את המוסיקה לסיררה שעליה את מדברת עכשיו
הוא הלחין כבר לפני שלוש שנים. אבל רק עכשיו היא הגיעה
ארצה.

• נועם ויתר על השידה?
לא, הוא רק דחה אותה. דיברתי איתו לא מזמן. הוא שלח לי
קאסטה. יש לו קול עמוק ויפה מאוד. לא הקול של הילד
שזוכרים בארץ. נועם חושב שממש עכשיו הוא מוכן להתחיל
לשיר ולהפיק לעצמו.

• ואולי אז, כמנצח, הוא יחזור אלינו?
בספטמבר הוא מתחתן. ויש לו עכשיו המון עבודה והמון
תוכניות. אני לא רואה אותו חוזר הנה בזמן הקרוב.

ביום העצמאות חזיתי, להפתעתי הרבה, בסרט ושמו
כנפיים מעל פני המירקע. בסרט צולמו ורואיינו טייסים
בחופשיות גמורה. זאת בניגוד למדיניות עתיקת־השנים,
צבא שעל פיה אין חושפים טייסים. עד כה זכינו לחזות
בצלליות אפלות, או בצדודית אחורית של מישהו שדיבר
בסימון הלאקוני המוכר.
אחרי הצפייה בכנפיים שהופק על־ידי יחידת״ההסרטה
של צה״ל, פניתי לדובר צה״ל, אפרים לפיד. ביקשתי לברר
עימו אם חל שינוי במדיניות של צה״ל בסוגיה זו. אחרי
דין־ודברים, הסכים לפיד להגיב.
הטייסים שראית בסרט, ביום הרביעי, אושרו לחשיפה. אין כל
שינוי במדיניות שלנו. כל הטייסים שנחשפו בסרט — אושרו על
ידינו.

• אם אין שינוי במדיניות, האם זהו אירוע חד־פעמי
או, חלילה, החלקה?
לא. רצוי שתביני שזאת לא היתה החלקה. כלל וכלל לא:
זהו סרט שהופק לפני שלוש שנים. רצינו להקרינו לציבור
הרחב מלכתחילה. הסרט הופק על־ידי יחידת־ההסרטה של צה״ל,
בשיתוף־פעולה עם חיל־האוויר. אומנם זהו סרט עלילתי, אך הוא
נועד להסביר תהליך שחשוב לנו. לכן שיחררנו אותו להקרנה,
בשבוע שעבר.

• אחרי שלוש שנים?
כן. זהו המועד שהיה נוח לנו, משיקולים שאיני יכול, לצערי,
לפרט.

דוגית אכערד

ש או מ רי ם ...מ ה הן בו ח רו ת ...מהה או ה רי ם ...מ ה הן או מ רו ת ...ח ה הם<

לאה רבין:

חיים רמ1ן:

. .אניראו 1צ ה
להיות עוד קוריוז!״

. ,רקח דנו שנים ,.עם שואל או ה ב
לבווץ את המעגל!״ להשתתף במופעי סקס!״
ביום השני התפזרו אלו״ט׳ (אגודה לטיפול בילדים
אוטיסטים) ברחבי הארץ ובעזרת יחסי־ציבור ניסו לגייס
כמה שיותר כספים לשיפור מצבם של כמה מאות
האוטיסטים בישראל. מכיוון שהציבור, כך התרשמתי,
מתקשה להבדיל בדיוק בין ימי״התרומות השונים, כגון
״נר לעיוור״ ,ובין האגודות הוולונטריות השונות המטפלות
במומים השונים, פניתי ללאה רבין, יושב״ראש אגודת
אלו־ט.

המרכז הנבחר של מיפלגת־העבודה, כך מתפארים
במיפלגה, הוא צעיר ורענן יותר מקודמיו. רבים מציינים
שזהו עידן חדש. או לפחות ניצניו, במיפלגה שהפכה שם
נרדף לעסקנות וסיאוב.
שוחחתי על״כך עם חבר־הכנסת הצעיר ביותר מטעם
המערך, וגם בכנסת כולה, חיים רמון.
את השיחה קטעו תדירות צעירים, שזעמו על כך שנותרו
״בחוץ״.

• בחירת המרכז עמדה הפעם בסימן המאבק בין
הצעירים לוותיקים.
ניתן לומר שהמאבק על הגזקומות במרכז התרכז בעיקר על
כך שלדור הצעיר — אני מעדיף לכנות אותו: רור ההמשך —
תהיה השפעה. ער כה לא היה מישקל מכריע לאנשים מתחת

• מ דו ע התנדבת לעמוד דווקא בראשה של
אלר׳ט, ולא אגודה וולונטרית אחרת?
הגעתי לפני 11־ 12 שנים בערך. פעילים באגודה פנו אליי.
יצחק היה אז ראש־ממשלה. הם פשוט חיפשו מישהו ידוע
שיעמוד בראש־האגורה, ויעזור להם לפרוץ את חומת האנונימיות
שהיתה סביבם. לא היתה אז מודעות לנושא. גם יחד איתי — זה
לא היה קל. זה לקח כמה שנים טובות, עד שפרצנו את המעגל.

• לאילו מטרות ספציפיות, אתם אוספיס כעת
כספים?

יש לנו בית־ספר מיוחד. הכולל כיתות־לימוד קטנות. ילד
אוטיסטי זקוק למיסגרת קטנה במיוחד. למען חמישה ילדים
פועלים שגי צוותי־לימוד. מדובר על יום־לימודים ארוך. מכאן
תביני כמה כסף זה עולה. בחלקו הראשון של היום מלמדים
מורים, ובחלקו השני — מדריכים. חוץ מזה, אנו צריכים כספים

מיפלגת העבודה
לגיל 45 במרכז־המיפלגה: הרור הזה קופח. עוברה: יש למיפלגה
רק חבר־כנסת אחר — אני! — מתחת לגיל .45

• מוזר שדווקא אתה נאבק על הצערת המרכז
והרשימה לכנסת. לא נוח לד להיות יחיד במינו?
זאת ראייה פוליטית מאוד־מאוד צרה. קוריוז? זה מעניין להיות
במשך שנה אחת. ומה הלאה? מבחינת המיפלגה. מיפלגה שכל
הדור הצעיר שלה מסתכם בקוריוז — אני — אז עתידה בעברה!
גם מבחינה אישית זה לא תורם לי במיוחד. אני מניח שאילו היו
עוד ארבעה־חמישה חברי־כנסת בגילי. פחות או יותר — הייתי
הופך לוותיק ביניהם והייתי נהנה מכך יותר. זה היה תורם לי. זה
לא שאני מקופח בסיעתי. להיפך! אבל מולי ניצבים בליכוד
שמונה־תישעה נציגים בכנסת, שהם פחות או יותר בגילי, ולי אין
תשובה עליהם.

• אני מבינה מכך שאתה מרוצה מהרכבו של
המרכז החדש.
מאוד מרוצה. אני מרוצה מהתחזקות הדור הצעיר ודור־הביניים,
על כל גווניו. בשעה זאת — דקות ספורות לפני היוודע
התוצאות הסופיות — אני מעריך, כי כוחם של הצעירים הוכפל.
בהשוואה למרכז הקודם, ואני רוצה לזקוף זאת לזכותו של
המזכ״ל עוזי ברעם. הצערת המרכז הושגה בזכותו. עובדה שלפני
מינויו למזכ״ל לא הצלחנו לעשות זאת.

דני פלץ:
אוטיסטים כדי להעביר לאט־לאט חולים מבתי־חולים לחולי־נפש לאן שהם
שייכים באמת.

•לאן?
אז הנה, היום היה לנו תג: חנכנו כפר־נוער לילדים אוטיסטים.
קראנו אותו על שם עופר אביגרורי ז״ל. שסבו הרגו והתאבד
אחרי כן מרוב יאוש. זה היה אסון כבר ביותר למישפחה. ונותרה
טראומה. כשהודענו להם היום שהמוסד ייקרא על שם עופר —
אל תשאלי איזו התרגשות אחזה בהם! הכספים שאנו אוספים
מיועדים גם להקמת הכפר.

• שיטת ימי־ההתרמה — לרכז את כל הפידסוס
והמאמצים פעם בשנה — נראית לד מוצלחת?
זה לא פעם בשנה. הנה האירוע שסיפרתי לך על כפר־הנוער.
מה שנכון הוא, שפעם בשנה אנחנו מושכים את האש אלינו. ואם
זה כך ופועל כמנוף ומצליח למקד את כל תשומת־הלב אלינו —
אז גם זה לטובה. הציעו לא פעם לאגד את בעלי־המום למיניהם
תחת מיטריה אחת. זה לא נכון לעשות את זה. הדרכים הן שונות,
הבעיות הן שונות. כל קבוצה ובעיותיה.
הבעיה העיקרית של ילד אוטיסטי הוא חוסר־קשר עם
הסביבה. זה עושה אותו מאור מתוסכל ואומלל ומפיל מעמסה
עצומה על ההורים — לא ניתן להוריד ממנו את העיניים לרגע.
מטרתנו כרגע — הקמת מוסד.

לפני שנתיים, כשהעלה מאיר רמז את מופעו הוולגרי
שכלל שעשועוני סקס, ומילא אולמות בסדר גודל של
קולנוע תל־אביב, רעשה כל הארץ: לאן הידרדרנוו לאיזה
תת־רמהו
לאחרונה הזדמן לי לחזות בחלקים ממופע דומה לזה
של רמז, זוגות. זוגות. על אף הפירסומים על המופע בעמודי־הפירסומת
השונים בעיתונות, הפעם עובר העניין בשקט
יחסי.
האם השתנו הנורמות בארץ! שוחחתי על כך עם מפיק•
המופע דני פלץ, שהרקורד המיקצועי שלו כולל כמה שנות
אמרגנות לזמר יהורם גאון, הכשרה כמוסיקאי ונגינה
בחצוצרה, הצגות־לילדים. רקע די מפתיע, בהתחשב
בתדמית הנוצרת בעיקבות המופע. פלץ אינו מתבייש
בקטע הזה בקריירה שלו:
אני מציע מופע שניתן להגדירו כ״עיסקת הבלדור ההוגנת
ביותר בגוש דן״ .במחיר זול — 15 שקלים — אני נותן: בינגו,
תצוגת־אופנה, שעשועונים ופרסים, סרט, אגב, רק צפייה בסרט
לבדה עולה ארבעה־חמישה שקלים, נכון? אדם נכנס למופע שלי
ב־ 10 בערב, ויוצא ב־ 2בלילה.

• איך הנעת להרכב ולתוכן של המופע?
הגיתי את הרעיון על פי מישחקי־לילה שעושים זאב ענר,
מושיק טימור ושמואל שי. יש לכך הצלחה אדירה. בכלל, שמתי

מופעים
לב שעם־ישראל אוהב להשתתף, להיות פעיל במופעים.

• עיקר הפעילות במופע שלך היא סביב סקס.
נו, אז מה? סקס תמיד שבר קופות. זוכרת את הטנגו האחרון
בפאריס? ומה עם הסרט הנוכחי ששובר־קופות — :תשעה וחצי
שבועות של תשוקה? ראית אצלי סקס? הכל מרומז, מסביב! אני
נותן את זה בעטיפה של בידור, ועוברה שזה עובד. המופע רץ כבר
תישעה חודשים, וברגע זה, אני יכול להראות לך, אני משובץ
לעוד חצי שנה!

• ומה בדבר הרמה של המופע? אתה שלם עם זה?
אני אמרגן מיסחרי. איפה שניתן לגרוף כסף — אני שם! אין
לי שום מסר, חוץ מזה שהאולמות יהיו מלאים. אין היצע למשהו
— גם אם הוא נחשב לזול — אם אין לו ביקוש, ואם המופע הזה
רץ תישעה חודשים, ובכל פעם צפו בו 800 איש — אז סימן שיש
לו ביקוש.

•לסיכום: זה הפיתרון שאתה מציע לשוק־הבידור
במצב־הכלכלי הנוכחי?
זה ואחרים. צריך להסתכל על מה שעושים המפיקים שאינם
בוכים — פשנל, צמח, טלית — וליישם את הסיבות והמרכיבים
להצלחתם. יומרות זה דבר יפה. גם לי היו פעם. אז הבאתי את בתו
של הסופר המפורסם דילן תומס, כדי שתעלה ערב מיצירותיו של
אביה. מבקרי־האמנות ועיתונאים התמוגגו. כרטיסים? מכרתי !28

כדק 2 9

ד ף חד ש
קטלוגי פרטיים
של דאגה הרהורים בשולי כמה סיפרי שירה*
יש מידה לא מבוטלת של פולחן־עבר־ומרחק
בסיפרות הנכתבת כיום בארץ. יעקב שבתאי חוזר
אל שנות הארבעים והחמישים כדי להימלט.
בריגשי ״דיכדוו וחרון והרגשה של חוסר־תוחלת״
,מן ״הבתים הקודרים והמתקלפים.
מפתחי החלונות, מהמירפסות המתפוררות
ומהנשים והגברים שישבו בהן ...מהרחובות
המכוערים ומוכי העזובה ...וגם מנעימת דיבורו
של הנהג, שניסה לקשור שיחה ...ואמר שהוא
יכול להשכיב כל אשה, ואחר־כך אמר שהוא
שונא את ריח הגוף של נשים״ .״העניינים האלה
עם המתים״ של שבתאי נובעים. במידה רבה.
כמדומה, מן ״העניינים האלה״ עם החיים בתל־אביב
של שנות השיבעים שבהן נכתב זיכרון
דברים. תל־אביב האהובה שלו, כזו של שלמה
שבא, היא העיר שלאחר ייאוש: זו שאי־אפשר בה
ואי־אפשר בלעדיה. הטרקטור ש״הוריד חצי הר״
מגיבעת־החול — נוף נעוריו של מאיר ויזלטיר
(״ערים על תילן הוא בן בריתו של
השווייסאפאראט המנסר את כיכר דיזנגוף של
אבות ישורון כדי ״להבריג אותה על כוכב״ מעל
לצומת הרחובות (״כוכב כיכר דיזנגוף״) ושל
המשור החשמלי הכורת את עץ התות כרחובו.
״פעם אחת לא פגעו. נתנו לצמוח״ ,מגיב המשורר
בלשונו. המבקשת אף היא להיות של ״פעם אחת״
ושל היום כאחד .״לטבע יש קבע״ ,לא כן לתל־

נגוע, מוות מסייעים בעדם ומפיצים לכל עבר
ניחוחות של נפטלין סיפרותי. אפלפלד טועם
דקאדנם כאילו היה דליקאטסן (מילה׳ החוזרת
כאן פעמים רבות) ודליקאטסן כאילו היו
דקאדנס. האין גם עיסוקו האחרון של רוד גרוסמן
בברונו שולץ הפולני, ובשואה, גם כשהוא כותב
(יפה!) על אותה שואה־מפי־השמועה שבה התנסה
בעצמו (״החיה הנאצית״) ,בגדר הטיה לעבר?
אחרי הכל, כמה זמן ניתן לשהות במחיצתם של
תימהונים ערבים היושבים בכדיהם בחביון
מערות אפלות, משל היו ארבעים השודדים של

עלי באבא!
סיר־הלחץ והמיקרוגל, מבשלי ה״אינסטנט״
של מציאות דוחקת, רותחת, גסה, בלתי־מעובדת
(שלפני קליטתה־פיענוחה בדפוסים סיפרותיים
חדשים) ,אשר מילת־המפתח שלה בפי סופרים
היא ״מכוער״ זה של שבתאי, מבריחים את האחד
לפיטקרן אלגורית אי־שם בקצה השני של כדור־הארץ
(יואב לויטס־הלוי, פיטקרן) ,דווקא כדי
שיוכל לומר משהו על הקרוב, שעה שחברו
מרחיק עדותו לסאן פראנציסקו שעל המים, כדי
להינפש מעט מאותו קרוב הדוחק את הבשר
(ריקי קלר־ראובן קריץ, בשדרות השקיעה ),
עמוס עוז מגלה מחרש את מסעי המוות של
צלבני ימי־הביניים הקנאיים ועמליה כהנא־כרמון
חוזרת ללונדון זו שבה התגוררה כדי לגלות את
אפרוריותה של לונדון (״שמים אפורים. נהר
אפור. סירות אפורות. ברט שחור. לונדון״) .בין
אלה שאינם יוצאים החוצה יש מי שמפליגים
לאפוקאליפסות עתידניות שנושאן מציאות
ישראלית אחר־מילחמתית המידמה יותר ויותר
להווה שעבר״זמנו(קינן, בדרך לעין חרוד. בו״נר,
אחרי הגשם) .גם אצל בן־נר ״הטירוף מתקרב״,
״האהבה מתה״ ,ואפילו ״האדמה מתה. העפר חסר
חיים״ .סיפרו הנזכר מגמד את הפורענות הצפויה
לממדיה של הרפתקת־אהבים שלא עלתה יפה.
המצב אינו שונה מיסודו בתחום השירה. מה
משותף לפאריס, פורטוגל, רובע המסטר
שבלונדון, האיים הקאריביים, איטליה ואמריקה
הלטינית? שכולם פירנסו זמנית את השירה
הישראלית של עשרים השנים האחרונות. אבא
קובנר הקדים לצאת לדרום־אמריקה אינדיאנית
(אדמת החול) כדי למצוא שם את המיתוס,
שהמציאות הישראלית של שנות המדינה לא
ודתה מסוגלת לספק לו: ומאיר ויזלטיר המאחר
חש לקנות לעצמו חזקה על אי יווני(לא נשאר
אחר!) ,כשהוא נעזר במצלמה הנתבעת לספק לו
את האותנטיות המתחמקת בעקשנות ממילותיו.
אחרים פונים לנופי ילדותם כדי למצות מהם את
סם הוודאות שהווה מיטרף והולך אינו מסוגל
להעניק. בסופו של דבר יכתוב גם ויזלטיר את
ה״גלויות מנופי ילדות״ שהיו לכתיבת־חובה
(מיכתבים ושירים אחרים).

בעיני הילד

שמשון הולצנע: טבריה
אביב של האתמול. עכשיו שוב ״אין ירק פורץ מן
האדמה ואומר: אני זוכר את האילן״ .חלוף אחד
מדגיש חלוף אחר. בחצר ששכלה את עציה ואת
הירק שלה ״אני פונה רגע וחוזר / ,והנה השיחה
הזאת נעלמה /ואיננה, כאילו מעולם /לא ״.האם
ישתמר השיר? כדי להסב את המבט מן האובדן
פונים למחלול הקיימת בזיכרון, שכונת צריפים
בשפת ימה של אותה תל־אביב שאליה הגיע
המשורר הישר ״משמירה בכרמים״ .היום הכרמים
היחידים שנותרו הם אלה שבפיזמוני האירוויזיון.
המצב אינו שונה בסיפרות הנכתבת בירושלים,
אם כי למנוסה מההווה פנים רבות ושונות. כך,
אפלפלד מוסיף לחזור אל באדנהיים הבדויה
שלו — מעשה־מירקחת סיפרותי שכמו יצא ישר
מתוך דפי תומאס מאן המוקדם עם קורטוב משל
עמוס עוז. ספרתי 18 חולה, מחלה. חולי וחולים
ב־ 23 עמודיו הראשונים של הסיפור. השאר
מתחלק בין ״איזו מילאנכוליה דקה״ ו״אלכוהול
סמוי״ לבין ״טירוף צונן״ ,״טירוף משכר״,
ו״ייאוש צונן״ ,כשמרח שחורה, קסם, הזיה,
* משה בן־שאול, ספר קטלוגים פרטיים,
ספריית פועלים; יאיר הורביץ, יחסים
ודאגה, סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד;
מאיר ויזלטיר, אי יווני, סימן קריאה,
הקיבוץ המאוחד; מיבתבים ושירים אחרים.
עם עובד.

משום כך, כרטיסי האוטובוס המעטרים את
עטיפת סיפרו האחרון של משה בן־שאול —
כרטיס נסיעה אחד של אגד בקו ירושליס־תל־אביב,
המחבר את שתי הערים העיקריות
בביוגראפיה של המשורר, וכרטיס שני, משולב,
לרכבת התחתית ולאוטובוס של פאריס —
מספקים את הדימוי החזותי הקולע ביותר
לתנועה דו־סיטרית ודו־כיוונית זו של היפלטות
או היחלצות מן המציאות שבהווה: אל מחוזות
הילדות, מצד אחד, ואל ארצות הבחירה שבזיקת
רוח וקורות־חיים, מצד שני. הארץ השלישית —
זו שבתווך, זו של מה שמכנים בשיגרת לשון כאן
ועכשיו, הכזיבה. בין שאר חסרונותיה ומומיה:
בעיניהם של סופרים בגיל העמידה היא נתגלתה
דומה להפליא לארץ של גיל העמידה!
ימה פלא שבן־שאול, כמוהו ביאיר הורביץ
במסעו שלו לגופי הילדות, כותבים את מיטב
שיריהם כשהם נצמדים אל הקטלוג הפרטי
(בן־שאול) של יחסים ודאגה המוקרנים על־ידי
״אני״ מתחטא, שאינו שש לארוח לחברה
(הורביץ) .כמו בפרוזה של שבתאי, אף כאן הנימה
השלטת היא זו של ״הכל עבר״ ,אף כי לגמרי לא
ברור מהו זה שהתחיל. כך ,״להיות חקלאי״
בשירו של משה בן־שאול פירושו ״להיזכר.״ ״כמו
בבן־שמן ״,פותח אחד משיריו, מבלי לציין כמו
מ ה. חסרון האבר השני במישוואה משמש עדות
מסייעת להדחקה המשמעותית יותר של ההווה.
החזרה אל בן־שמן אולי קלה, חלקה מדי, אבל
מניעה אותה תחושה אמיתית של זרא. שם,
בזיכרון הפרטי שעוד מעט־קט והפך לקיבוצי,
חיה ארץ אחרת, מתקיימות אפשרויות אחרות
למילים. מוחשיות זכורה אומנם אינה, אולי,
ההזדמנות הטובה ביותר להצגת שאלות קיומיות.
אבל, אחרי״הכל, מה שזכור אינם ויכוחים
תיאולוגיים על מארכס וא״ד גורדון, הציונות
והארוס, כי אם נוף שבו ״עכוזי הנערות מסמנים
אתי הרווח בין שתילי הכרובית / .ואצל מנחם
ליטאואר, בדיר, עולה השמש בין רגליה של

הכיבשה תהי׳לה.״ כלומר, שיר־הלל לראייה־שבעיני־ילד.
גם מי שיטען כנגדה יצטרך להודות
שהיא עדיפה הרבה על פני בגרות יומרנית כזו
לדרישתך הדראסטית מן של ההוויה״ של ויזלטיר.
ייתכן שזה פואטי ומגוהץ מדי לסכם :״זה פשר
האובדן. האפשרויות נגמרות בעצב הלא נאמר /
שאפשר לערבבו בצבע שמים מלאכותי, בוויסקי
וכדומה״(בן־שאול) .מה־גם שטעמו של התבשיל
שבכאן דומה עד להחשיד לזה של עוד ״דור
אבוד״ סיפרותי. לפחות הוא מכיל בקירבו את כל
הרכיבים הנכונים: הפשר, האפשרויות, האובדן.
ומי יעז להטיל ספק בתוקפה ובפוטנציאל
מחולל־האופנות של הנוסחה. לא השיחה הנד
לומדת־להפגין עם מוטי גלדמן על ״פוטוסינתיזה
של גבעולים רגישים״ (פוטוסינתיזה 1¥ע1
!! ס ס?) או ״הצרפתית הרקה״ ,הן העושות את
סיפרו של בן־שאול לקטלוג של רגישויות, כי אם
ההודאה־בהידלדלות המתרוננת במילים, פלא
ההתרוקנות המתמלאת מעצמה .״מהויות־המיתה
הרחוקות /המקופלות בנייר המקופל /שנזרק
מבעד לחלון״ נקלטות איכשהו בשיר שבלעדיו
אין להן, למהויות אלה, קיום. באותה דרך של
גילגול־הדמות מתגנבת כאן נגיעת־אשה
רומאנטית ״עטופת סבון נרד שהובא מחו״ל״
והופכת ל״שעה המאושרת הזאת ״.אבל השירים
המאושרים הם לאו דווקא אלה שבהם המשורר
״מטלפן אל ציבעי הפסטל של הזיכרון״ — גם
כאן, כמדומה, נרד מיובא מחו״ל — כי אם אלה
המגדירים מודעות לפיה ״אין שום דמיון בין מה
שחולה /ומה שהיה״ (מצויץ!) ,תוך שהם מנחשים
כי ״הגירה נפשית״ אל נופיו של רולאנד בארת
(״הכל פה זר ואינו מושג״) או אל קיברו של סשה
גיטרי שעליו יושב ״מון החתול״ — גם הם
סימפטומים, לא תרופות, של המחלה. מה שנכון
ומעודכן כאן הוא שהמעודכן אינו נכון והנכון
אינו מעודכן .״חדשות לא תצמחנה״ אולי מייאוש
מסוגנן ממין זה: אבל עדיין יש בכוחו להריץ
שורות שלמות של גלגלים מילוליים על פני
מסילה שלא החלידה (״בחורה תופרת את הרוח
בשיער״) .סיפרו של בן־שאול -מסתיים ברישום
מדוקדק של מסעות: קופנהאגן, פאריס, תל־אביב:
ספטמבר — דצמבר . 1983 פאריס — תל־אביב:
פברואר — יוני ,1984 אוגוסט —
אוקטובר . 1984 בכרטיס הנסיעה לירושלים שעל
עטיפת הספר כמעט שלא נעשה כאן שימוש.

מזכרות יקרות
גם בסיפרו האחרון של יאיר הורביץ — ובו
כמדומה כמה מהטובים בשיריו (הדיסציפלינה
שרכש בפעילותו כמתרגם הועילה לו: לאורך
זמן, אין רי בשירשור הזדמנויות מילוליות
עריבות בזו אחר זו) — מרובים חומרי קבורה
שנחשפו. גם כאן דמיון להלך־הרוח של שבתאי.
״הערים החיות בונות את בתי־העלמין בשוליהן״.
ברבות הימים היא, העיר ,״עוטפת אותם, גודרת
אותם בכתלים שומרי אוצר.״ מאוצרו הפרטי של
בית־העלמין שלו מעלה הורביץ מזכרות יקרות

וצירופים המשגרים הידהודים לא־מבוקרים,
מקצתם סתמיים מקצתם סוגסטיביים להפליא:
״במקראות ירח כתום ורך אבי צורה,״ מתגלים
כאן כמכר ותיק שנעים לפגוש בו מחדש. אף הם
בגדר נוף־פנים, תווים למוסיקה מארץ אחרת, לא
זו שבה ״אני מארר את היום״ בנוסח מיושן.
מה באמת פישרה של ההתחמקות מן החוויה
הישראלית שבעין? האם נתחכם ונאמר שעיקרה
של אותה התנסות בכך שמנסים להיחלץ ממנה?
בעיקבות שבתאי, קל יותר לצמצם לממדים
חברתיים־דוריים ולומר: פשיטת־הרגל של
ההווה. דומה שרוח הזמן ומצוקתו גם מצדיקים
זאת. על אותו מישקל קל מדי למנות סימני
עייפות של גיל העמידה, או, ביתר דיוק והרבה
יותר נכון, את סימני סיגנוןהעייפות
המקובל, או שנראה מתאים, לאותו גיל (״גיל
הבהלה״) .גם אלה וגם אלה מצויים. אבל קורטוב
של התאכזרות — גם עצמית — מאלץ להוסיף

יאיר הורביץ: יחסים ודאגה
את הדברים על כישלונו של עימות
שמעולם לא היה. ואולי היה, אבל בלא
פליאת הווה ובלא חידוש הווה ועם מעט מאוד
מתחושת ההרפתקה שבגילוי הממשות —
האמריקה של סופר ומשורר. וראה, בהקשר זה,
את הנסיגה הנרקיסית־נפגעת של ויזלטיר מן
האמירה הפוליטית שלו, משלא יכול לטעון
למונופולין בשטח, כמו גם מן הדיווח התל־אביבי
שלו שמלפני 10־ 15 שנה — במה שהם ללא
ספק האמינים בשיריו — לשירבוטים
ליטראטיים מתחכמים של ״אני״ מודאג מעק־רותו
המתמשכת: הדיר המוכרת מן המשורר אל
המצורר, המשורר בצרה.

אי־נחת וחוסר נחת. לא מחדל של הכישרון
— יש להדגיש! — כי אם אינאונים להתמיד
לאורך זמן בתנאים שאינם (ולא היו מעולם)
מסבירי־פנים במיוחד, תנאים שוודאי שאינם
מקלים על כל ניסיון לגלות או ליצור את הנווה
הפרטי בלב המידבר התרבותי המקיף וצרות־העין
של חברה עמוסה בספרים שאינה יודעת מה
תעשה בהם ובמחבריהם .״קרקע צחיחה, זמנים
קשים״ ,מתלונן ויזלטיר.
עולמנו מלא וספוג סיסמות: שלום עכשיו,
ארץ־ישראל השלמה, ושבו בנים לגבולם, ארץ־
ישראל יפה, עם אחד — כרזות־תעמולה עם
מישאלות־לב, ערכים ושקרים מוסכמים, תהליכים
ומגמות שבחלקם היו למליצות. אף באחת
מאלה אין, כמדומה, כדי לפרנס את הדמיון או
להזין נפש המבקשת הקשר, לא רק התבדלות.
במקום מיתולוגיות אנו׳ צורכים(ומבלים) יום־יום
פולקלור ובידור — אם משלנו ואם משל אחרים.

במצב כזה, מה עוד נותר לו לסופר פליט
ההווה זולת כרטיס־הנסיעה לעבר והצלילה האיד
טרוספקטיבית־עד־סטרילית במעיינות החמים
של פנים מסתגר וחרד? כך הפך מה שהיה תנאי־מוקדם
— הקול העצמי — למטרה שאף אליה
אין הרוב מצליחים להגיע.

בצד ״תמציות ביוגראפיות״ סרות־טעם. מכאן
כוחה של מצילת הדלת אשר ״פותחת פרוזדורים
גלויים״ אל ״תמונות מן הילדות״ ,תמונות
שטעמן עיצוב, לא רק עצוב, לעומת המיכתם
האומלל :״סבתי וסבי מצד אימי נשלחו לכיבשן.
/אבי אופה היה במישלח ידו — /מזה ומזה
הלחם והאפר״.
אפילו המילים־ללא־גוף של הורביץ, מילים
4 4 4 4 4 4

אמנות המילים נתונה במבוכה — דווקא על
שום טיבעה. לאחר שטעמה ולוא רק מקצת
מטעמה של ההרפתקה הגדולח של גילוי
החוץ: לאחר שעשתה בשנים האחרונות שימוש
(מסוכן) במצפון, נדמה לה ששוב אינה רשאית
להציג אפילו את מבוכתה שלה במושגיה שלה,
כי אם רק במושגים שאולים מעולמם של אחרים.
אחרי הכל, פוליטיקנים ועורכים, מבקרים
וכיתבי־עת ואף שער־העיר הפיגוראטיבי תובעים
ממנה הרבה פחות ממה שהיא עצמה, במיטבה,
תובעת מעצמה: מעורבות בעשיית החדשות, לא
רק בתיעודן. תמונת־המצב שלה, מסתבר, אינה
יכולה להיות רק תמונת מצבה של עצמה. כאן,

נראה, שורש הבעיה.

4 4 4 4 4 4 4 4 4 4 4

4 4 4 4 1/

4 4 4 4

נופי מלאכים
כבר מלאו שלושים יום לפטירתו של שמשון
הולצמן, מבחירי הציירים שידעה אמנות ישראל
ואחד מאחרוני דור הנפילים שלה. זה שלושים
יום שמקומו הקבוע בקפה פראק בתל־אביב
נתייתם. שוב לא יהיה מי שאומר לידידיו
בצרפתית ״טוב, אז הרווחתי היום את הסטייק
שלי ״,אחרי שהשלים את מלאכת יומו. מלאכה זו
כללה, בשנים האחרונות, ארבעה עד חמישה
אקווארלים ביום. ליותר מזה כבר לא היה מסוגל.
עם פחות לא היה מסוגל לחיות.
לפני כשנה החל לצייר מלאכים. כשנשאל מה
לצייר פיגוראטיבי־ריאליסטי כמוהו ולמלאכים,
השיב :״אני כבר זקוק לפרוטקציה שם, למעלה.״
ידע שהסוף מתקרב, אבל עד הסוף לא השלים
עימו. כשנאמר לו שעליו לנוח יותר, ציטט מה
שאמרה לו אמו: מתחת לשמיכה הירוקה יהיה די
זמן לנוח .״אוי כמה זמן יהיה לי שם לנוח.״
עכשיו הוא נח.
השאיר אחריו מאות רבות של דפי ציבעי־מים,־
אותם החל מצייר בשנות השלושים, וכן עשרות
ציורי־שמן. אלה האחרונים כוללים יצירות
נדירות באיכותן: מרביתן נופי ארץ־ישראל,
מקצתן נופי פאריס. כשהציעה לו לאחרונה
כרמלה רובין לערוך תערוכת־יחיד מקיפה
בבית־ראובן, אשר תוקדש לציורי־השמן שלו,
היסס .״המתח לא יניח לי לצייר בשקט,״ אמר
למקורביו. ידע שחייו תלויים בהמשך העבודה,
יום־יום. כבר היה מאוחר מדי להתפנות לכיבודים,
לתערוכות.
המוסיאונים הגדולים ממילא לא פנו עוד.
לשפסים, לברייטברגים, לפישרים של כיסלון
וכושן־רישעתיים האמנותית שלנו לא היה עניין
בהולצמן והוא לא התעניין בהם ובדלות־החומר
שלהם: היה זה הסכם לא־כתוב. רק מעטים שמרו
לו אמונים, אבל אלה ששמרו — שמרו: נחמיה
שטנצל, חיים מלר, אביגדור סטמצקי, ג׳אק
ארדיטי, שמעון פינקל, שלמה שבא, יעקב
אורלנד, דויד גלעדי, פיט ושולה אוורוויין וכמה
אחרים. אלה היו אורחי־הקבע אצל שולחנו
ושולחנה של פאולה, אשתו. השחקן התורכי

תמונות מחזר ,,מקבת
מקבת לשקספיר בתיאטרון חיפה
בימוי: רינה ירושלמי
בנסיונה להעניק למחזה מקבת של שקספיר
מאפיינים של חלום, העמידה הבימאית רינה
ירושלמי כמה תמונות יפהפיות. מרשימה
וחלומית היא תמונת המיפגש בין מקבת לבין
שלוש אחיות הכשף, המגולמות על־ידי נויה
לנצט, כדמות בעלת שלושה ראשים. את
האווירה העל־טיבעית הכבדה והמאיימת צובעים
התנועה האיטית המסוגננת, הופעתן והיעלמן של
דמויות השאול, התנהגותה העוגבת של האשה־השטן,
ויותר מכל, התאורה רוויית הכשף שאל
תוכה נעלמת הדמות משולשת הראשים.
עוד ובמיוחד בולטת סצינת־הסיום, בה נלחם
מקבת המובס במקדאף, נציג השילטון העתיר.
הקרב מתנהל על גבי ספק־גשר, ספק־חומה,
הסובבת באיטיות כמו על ציר מרכזי, מקיפה
בכבדות את הבימה כולה, כשהיא מונעת־נהדפת
על־ידי מפעילים־חיילים עוטי מדים. תנועות
הקרב המסוגננות וקצב התנועה האיטי משרים
אף הם אווירת אימה חלומית.
יופיין ועוצמתן החזותית של תמונות אלה
ותמונות ספורות אחרות לאורך ההתרחשות,
תורמים לאיכויות התיאטרוניות של ההצגה
כולה, אך מבליטים באורח משמעותי את
המגבלות הרבות הכרוכות באופיה הבעייתי
המיוחד. מקבת של תיאטרון חיפה הוא יותר
מקבת של רינה ירושלמי מאשר של ויליאם
שקספיר.
כמעט לכל אורך הדרך נובעת התנועה שעל
הבימה לא ממה שמוכתב על־ידי דיברי הדמויות,
אלא מן הצורך להניע את יחידות האביזרים
הניידות לאורך ולרוחב הבימה, כדי לסמל
באמצעותן קירות, חומות, גדרות וכל שאר
סימלי־תפאורה, כנדרש על־פי תפיסת־החלל של
הבימאית. יותר מזה: נראה כי העוצמה המופגנת
על־ידי המלך או אנשי השררה האחרים,
הנישאים־נדחפים על גבי יחידות התפאורה
המשמשות גם כסוסים, נובעת אך ורק ממיקומם
ותנועתם בחלל הבימה, ללא קשר ליכולתם

פאולה ושמשון הולצמן, דויד גילעדי, אביגדור סטמצקי
טונג׳ל קורטיז, מי שהביא לחיוך הגדי את פרס
דוב הכסף בברלין, קרא לו: אבא. אמר שהוא זה
הצובע את שמי תל־אביב בכחול.
לא תמיד. ציורי צפת המאוחרים שלו טעונים
מתח חשמלי מאיים. הם קודרים ומבשרי־רע.
ידידיו זוכרים את החרדה שנתקפו למראיהם.
אחר־כך שככה הסערה. הכחולים חזרו למקומם.
לעוד שנה־שנתיים.
כשיגיע היום לתערוכה רטרוספקטיבית—
והוא יגיע, גם אם יחייב כמה ניתוחים פלאסטיים
בהנהלות המוסיאונים שלנו — יבינו הכל מה
גדולה היתה האבידה. אבל גם מה גדולה היתד,
המציאה שנזדמנה לאמנות ישראל בזכותו.
הולצמן, שאלתרמן הציע לו בהלצה שם עברי:
עציון גבר. איש שהזיקנה כמו פסחה עליו. אבל

לא המיות•

ח. בר

כשחקנים. במילים אחרות ניתן לומר כי יותר
משהתפאורה משרתת את השחקנים, הופכים
השחקנים לחלק מן התפאורה.
זאת ועוד: לא פעם נשמעים קיטעי־דיאלוג
שונים כאילו אינם אלא אתנחתא הכרחית
במהלך התנועה הבלתי־פוסקת של יחידות
התפאורה.
אך זו אינה בעייתו היחידה של הדיאלוג כאן.
הטקסט המושמע מפי השחקנים הוא פרי תרגומו
החרש של מאיר ויזלטיר, תרגום בהיר, פשוט
וקולח יותר מן התרגומים הקודמים המוכרים,
אלא שתרומתו להצגה מיזערית — למרבה
הצער. כושרם של מרבית השחקנים אינו מספיק
כדי לעשות שימוש ביתרון הלשוני הגלום
בתרגום החדש, כי מה יתרון יש בדיאלוג, בהיר
ופשוט ככל שיהיה, כשהוא מושמע בהיגוי פגום
משובץ הדגשים דיקלומיים. על רקע רמת־המישחק
הכמעט חובבנית של מרבית השחקנים,
בלטה יכולתם של תחיה דנון כליידי מקבת

ורוברטו פולק כמקבת. אך גס יכולת זו לא באה
לידי ביטוי מלא לאורך הרצף כולו. נראה כי
הטיפול בבניית הדמויות המרכזיות, כמו גם
הטיפול במרכיבי התפתחותן והשתנותן, נפלו
במידה רבה קורבן לסולם העדיפויות של
הבימאית. הנסיון להעניק להצגה איכויות
עתירות־כשפים עלה לא מעט במחיר מקבת.

עדנה אלוני

היזון חוזר

עד מוות
ועד בכלל
אמן הרגיש לבקורת שלילית — לא חידוש,
תאמרו בצדק. יש לך משהו יותר מעניין להציע?
בידוע הוא שאמנים רגישים לביקורת, אשר על
כן — כמו שנהג בגין לומר — מותחים אותה
עליהם. ויש גם המפליאים בהם מכותיהם, כגון
אותו קטלא קניא תיאטרלי של המקומון העיר.
למשל, אמיר אוריין ,״הידוע בחוגים מסויימים
כאלים עד מוות ״,שעד כדי כך הוא חרוץ
במלאכתו שהוא מתגנב להצגות חדשות לפני
הבכורה שלהן, כדי להיות ראשון־למצליפים.
ממש גבר לעניין. או כמעט.
והנה חצה לו האורין־והתומים שלנו את
הקווים, יסד לעצמו תיאטרון חובבים והחל מנפיק
הצגות ,״כולל עירום, שחיטה ופגיעה בקודש״ —
כפי שהוא מעיד על עיסתו. במילים אחרות: הכל
כדת וכדין ובטעם האופנה שלפני־האחרונה.
ידיד שביקר במה שמכונה כאן בלשון נימוס
״אירוע״ שמוצג במה שיכונה בלשון נימוס
״תיאטרון החדר״ תחת השם המכונה ״ארוחת
ערב״ מאת המכונה אמיר אוריין התפעל
באמריקאית צחה: שיט טהור. לוקחים תרנגולת,
שוחטים אותה מאחורי פרגוד, מבשלים, מודיעים
לקהל ״מומנט״ או ״נאך א מינוט״ ,שפירושו
״רגע״ ,ולבסוף גם אוכלים. בקיצור: מטעמים
לאניני־טעם. תרנגולת א־לה־״אלים עד מוות״ עם
תוספות.
מסתבר שעמיתיו המבקרים של השיטאי שלנו
נתרשמו פחות והגיבו כפי שהגיבו על התבשיל.
והנה — ראו זה פלא! — אך מצא את עצמו
במחנה הנעלבים־ואינם־עולבים, וכבר קם מב־קרנו
האמיץ לצווח ככרוכיה ממש בטעם ובסיגנון
הישן: לא מבינים אותי. במיכתב מחאה ארוך
למוסף מעריב שטח את טענותיו כנגד מבקרי
״האירוע הידוע בחוגים מסויימים כאלים עד
מוות, כולל עירום, שחיטה ופגיעה בקודש,״
בלשונו. שיתו אוזן ושימעו.
מדבריו מסתבר מייד כי לא סתם שיט, כי אם
שיטה כאן, שהרי ״תיאטרון אינו חלל ניטראלי
והצגת מחזות, אלא מקום טוטאלי לאירוע
מסויים.״
אהה.
וגם זה :״התיאטרון חייב לסכן את עצמו ואת
קהלו בנגיעה ישירה, פשוטה ככל שתהיה, ובוטה
ככל שתוכל להיות״.
אהה.
אבל אם זה הכל — חבל על התרנגולת.
אבל אולי לא חבל לקרוא עוד קצת, ולוא רק
כדי להכיר את דיוקנם הרוחני והמוסרי של כמה
מן האנשים העוסקים אצלנו בביקורת תיאטרון:
״עקרונות העידון האמנותי מימי אריסטו המנוח
אינם תקפים עוד״.
אהה.
״זמן במה בצורתו השגורה שבק חיים עם
המצאת המחשב והלוויין.״
אהה — הא.
הוא עצמו, מגלה אוריין. כתב(העמיד? הנפיק?
השית? ואולי בישל? — מי יודע איך לקרוא לזה
בעידן המחשב והלוויין מלכודת לביקורת
התיאטרון הקיימת. שניים־שלושה מידידיי
הטובים, מבקרי תיאטרון, נפלו בה״.
אנחנו איננו מידידיו של א׳ אוריין. אבל גם
אנחנו נפלנו. אחר־כך התאוששנו וקמנו. אחרי
הכל, גם התופעה של מבקר ״אלים עד מוות״
הרגיש בעצמו כאותה נסיכה־על־אפונה בסיפורו
של אנדרסן אינה חדשה כל־כך.
והעולם, מר אוריין, איננו (עדיין!) ״חלל
ניטראלי״ ומטומטם כל־כך כפי שכמה מבקרי״
תיאטרון סבורים, כנראה, לתומם או לטומטומם.
ובכל זאת, חבל על התרנגולת.

אהה.

ת.ר. נגולת

תרבוטר!
מוספים ספרותיים
מוסף הארץ הקדיש השבוע את עמודו
המרכזי למאמרים על חתן פרס נובל, סמיואל
בקט. בהגיעו לגבורות .״הקדוש הרביעי״ מכנהו
יורם ברונובסקי ברשימה נועזת, מבוססת על
אינטואיציה־תיאולוגית י וגדושת ספקולציות
היסטוריות: רשימה המובילה באין מנוס אל
״מסקנה אבסורדית״ ,כלשונו של המבקר, על
פיה :״סמיואל בקט הוא מעין סינתיזה מושלמת,
מדהימה ופאראדוכסלית, בין שלושת הפטרונים
הקדושים של המאה העשרים: פרוסט, ג׳ויס
וקפקא״ .למרות חדירתו־מדעת לשדה־מוקשים
זה, או אל ״המרחב הזרוע פאראדוכסים״ כניסוחו,
הוא מכריז באותה רוח של הכללות עצומות כי:
״הזמן מבליט את שייכותם (של סופרים אלה)
למסורות התרבויות הגדולות הללו(הרומנטיקה
והדקאדנס) אולי יותר משהוא מבליט את ייחודם
או מקוריותם החד־פעמית.״ וכך, כאשר מעמיקים
לחפש, כדבריו, מוצאים זיקות־תשתית לא
מעטות ביניהם, על אף התעתוע האופטי
שבחיבור ארבעת הארכיפלגים הללו בכפיפה
אחת.

״שמעון זנדבנק, סופר ומרצה לסיפרות
השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים,
ידוע גם כמתרגם מעולה,״ כותב יעקב הסינג(על
המישמר) ברשימה תחת הכותרת ״שיעור
בתרגום,״ בהתייחסו להופעת מיבחר שירה
גרמנית מודרנית, הגרזן הפורח, בתרגומו של
הנ״ל. גם ענת פיינברג(מעריב) הכותבת באותו
נושא, אף כי לא בלי ההערות הסטאנדארטיות
בעניין אופיו האישי של המיבחר(ויש לזכור כי
כל אנתולוגיה רצינית מעוררת שאלה זו) ,איננה
מסיימת את רשימתה לפני שהיא קושרת כתרים
למלאכת התרגום בציינה כי :״הפיצוי המלא על
ההערות הנוגעות לשאלת ה,מה׳ ,דהיינו, המיבחר
שזימן זנדבנק, מצוי בתרגומי השירים מן המקור
הגרמני לכלי העברי. כמו בתרגומו את סיפורי
קנטרברי של צ׳וסר — שזיכה את זנדבנק בפרס
טשרניחובסקי לתרגומי מופת — כן גם בהגרזן
הפורח מזומנת לקורא העברי מלאכת מחשבת
של תרגום״ .אין ספק כי שמעון זנדבנק,
כמתרגמים רבים אחרים, ראוי לכל השבחים
הללו, ואולם הופעת אנתולוגיה זו, כמו הופעתן
של אנתולוגיות דומות אחרות, מזמן לזמן,
מלמדת כי תחום חשוב זה של תרגום משירת
העולם נותר מוזנח, וכל הפעילות המתקיימת בו
מקורה מיקרי וספונטאני. אם מעשה התרגום
איננו נכחד לחלוטין מנופי סיפרותנו, הרי זה אך
ורק הודות ליוזמתם האישית של בודדים,
משוגעים לדבר, אשר אינם מהססים להשקיע
במלאכה זמן, מרץ וממון, בלא לצפות לתמורה
הולמת.
אזכיר בהקשר זה את איתמר יעוז־קסט
ותרגומיו מהשירה ההונגרית, את יאיר הורביץ
והמבחר הסקוטי שלו ואת יואל הופמן ודן דאור
ותרגומיהם מסינית ויפאנית. ככל שהשפה
העברית מתעשרת ומגמישה, היא קונה לה כלים
לבצע את האקרובטיקה המילולית הנדרשת
בהעברת שירה משפה לשפה. התפתחות זו ניכרת
ברוב השירים המתורגמים הרואים אור במוספי
הסיפרות ובכיתבי־העת השונים, ומקבלת ביטוי
גם ברשימות הביקורת המתייחסות לאנתולוגיות
השונות הרואות אור מרי פעם. עתה הגיעה השעה
למסד תופעה זו ולא להפקירה ביד המיקרה. על
מישרד־החינוך או מוסד ציבורי אחר למנות גוף
מיקצועי המופקד על תחום זה, אשר ירכז את
הכוחות ויקים מיפעל תרגומים מלשונות־התרבות,
במגמה להעלות ארצה את השירה,
וביחוד השירה המודרנית, הנכתבת כיום בעולם.
במדינת מהגרים כישראל, שבה האוכלוסיה
מורכבת מאין־ספור קבוצות אתניות, רבים
האזרחים הקשורים עדיין אל תרבות־המוצא, אל
נופי־ילדות אחרים, אל אקלים רוחני שונה, על
אף קליפת־השפה והמנטאליות שהצמיחו כאן.
אלה וצאצאיהם בוודאי יהיו קהל־יעד־בכוח של
מיפעל כזה. תרגומי השירה שנעשו לפני דור
ושני דורות ויותר נזקקו לעברית של חג ולשפת־דיבור
מאולתרת, המבוססת על אוצר מילים דל
המתאים יותר להעברת אינפורמציה בדיליז׳אנ־סים
של רחוב אלנבי. מרביתם של תרגומים אלה
שוב אינם קריאים היים• שמעון צמרת

ד ף חד ש

א ס יש ברשותך ס בוני ת שצבעה
מטא לי, מני עלה טי פו ל מיו ח ד
במוצר מיו ח ד -צ&עו 0ט 41.ז1£עו
של קרטל וקס.
בצבע מטאלי אץ אפשרות להסיר
שכבות בבמבונית הצנועה נצבע תי ל,
ומביון שבך,אין להשתמש בחומרים
המסירים שבנות צנ ע פגום.

הפתרון: הגנה מתמדת
ומראש באמצעותוסת.
במקומות פגומים יש להרבות
במריחת וקס בדי לאטום
חדירת רטיבות לבסיס
המטאלי.
לקרטלוקס יש וקסהמת אי ם
ב דיו ק לבך.
סוט \/ז*£ג הוקס המטאלי
יעשה א ת העבודה בשבילך: יגן על
הצנע ויעניק לו ברק נפלא 15 ,ד קו ת
של התו ה וניגוב והתוצאה מושלמת!

נקש עוד היוס וקט מטאלי
וטלטל אותה!

חדש!

״יהודי פלסטיני, י שראלי לשעבר
(המשך מעמוד )26

הגורמים השונים בישראל?
זאת אומרת, האם אתם
חושבים, למשל, שיש הבדל
חשוב בין המערך והליכוד?
נתייחס

תחילה

לשאלה

טוב,
הכללית.
לגבי החברה הישראלית, בוודאי
ובוודאי שיש בקרב הפלסטינים
הבחנה.
אני מוכרח לומר שלעיתים ההבחנה
הזו מופרזת. אני זוכר — ואני לא
מדבר על מנהיגים, אלא על אנשי־שורה,
של מיליטנטים ושל לוחמים
במחנות — אני זוכר שבכל פעם
שצצה איזו תנועת־מחאה, איזו תנועת־אופוזיציה,
תנועה החותרת להסדר של
שלום, להכרה, לפיוס עם העם השני,
בכל פעם שצצה איזו תופעה כזאת
בישראל, יש ציפיה ותיקווה
ספונטאנית בקרב הפלסטינים שהנה־הנה,
סוף־סוף זה בא, הנה הישראלים
מתעוררים.
איזה רברים נאמרו אצלנו אחרי
ההפגנה הגדולה שהיתה למחרת צברה
ושאתילה, הפגנת ה־ 400 אלף! אני לא

לגבי הליכוד והעבודה: אני חושב
שאין תמימות־דעים. רבים עדיין
מאמינים, כמו שאמר פעם אבו־ג׳יהאד:
״זה קוקה־קולה ופפסי־קולה.״ כי
מבחינה מעשית. לגבי שלילת הזכויות
של העם הפלסטיני, לגבי הדיכוי
בשטחים הכבושים, לגבי ״בריחה
קדימה״ בהסלמה אלימה כלפי התנועה
הפלסטינית מחוץ לגבולות ישראל —
בכל המישורים האלה הרי הרקורד של
מיפלגת־העבורה אינו נופל מזה של
הליכוד, אם לא להיפך.
אני זוכר שבנוגע להתנחלות,
בבחירות של 1977 אמרה מיפלגת־העבודה
בכל חומר״התעמולה שלה וגם
הפיצה פוסטר, או כרוז, שאמר — אני
לא זוכר את המילים המדוייקות —
״הליכוד מדבר, אנחנו עושים״.
.אני גם זוכר שכאשר נציגי מיפלגת־העבודה
ומפ״ם מחו אחרי פיצוץ בתים
בבית־צחור, לפני כמה שנים. קמו
אנשי־הליכוד ואמרו: מה זאת אומרת?
איך אתם יכולים למחות בצביעות
כזאת על פיצוץ־בתים? אתם. כשהייתם
בשילטון, פוצצתם הרבה יותר בתים
מאשר אנחנו בשנות שילטוננו!״.

וקס מיו חדלצבעמטא לי

להשיג ברשתות השיווק, בתחנות הדלק ובחנויות המובחרות לאביזרי רכב.
יבואן גלעדי: משב בע״מ, בית אלפא 15ת״א. טל 03-338711-4 .

טרטר

^ xע ע

€ 16יוו £1

לטפוח הרבב.
סידרת מוצרים

זיוה תלם
דוד המלך סו, הרצליה פיתוח

א בי ב -קי ץ 1986
הנך מוזמנת
לראות ולקנות
את אופנת העור של זיוה תלם

״זיוה תלם״
בפיפת׳ אבניו ...ובהרצליה פיתוח
מחירים סבירים כל השנה
ניתן להזמין, לפי מידה ובכל גוון

זיוה תלם מארחת את:

האופנאי ג׳וי מליץ -בגדים ליום ולערב
רזיאלה -בגדי־ערב
א - 1\/1/בגדי בד אופנתיים

חגורות תיקים אביזרים שונים מותאמים לכל הדגמים
בחדר־התצוגה. .
המכירה ת ת קיי ם ביום שישי 23.5.86 וביום שבח 24.5.86

דוד המלך סו, הרצליה פיתוח

הלוי בטלוויזיה הירדנית
יודע אם באמת היו שם 400 אלף —
שמעתי גירסות שונות על זה — אבל
גם אם היו 150 אלף, זו הפגנה ענקית
ומשמעותית.
אני זוכר שאבו־צאלח, שהוא היום
ראש החזית הפרו־סורית של
המתנגדים לנו. אמר אחרי ההפגנה
הזאת שעכשיו הוא י יודע שאי־אפשר
להאשים את העם הישראלי, כי העם
הישראלי לא אחראי למעשי אריק
שרון ובגין ושמיר. אני לא יודע מה
אומר אבו־צאלח היום. כיצד הוא יפרש
את דבריו שלו היום, אבל למעשה מה
שהוא אמר אז שיקף הלך־רוח בקרב
פלסטינים רבים מאוד, וגם בעולם
הערבי הלא־פלסטיני.
כלומר. יש נכונות בסיסית. אולי
קשה לקורא ישראלי, שהוא מחונך
לחשוב שהעולם הערבי כולו שינאה
אנטי־ישראלית, אנטי־יהודית, עיוורת
וללא־גוונים, קשה לו לתפוס את זה.
אבל אני, שחייתי בשנים האלה חלק
מהזמן גם בעולם הערבי, אני יכול
להעיד על־כך. גם כשהופיע שלום
עכשיו. הרבה אנשים חשבו שזהו־זה.
עכשיו יש מרד של הנוער.
אלי גבע הוא גיבור גדול בקרב
הפלסטינים. אין פלסטיני שלא מכיר
את השם של אלי גבע. וכולם רצו
להאמין שאלי גבע אינו לבדו, שאחרים
יבואו אחריו, שהפיוס עם העם השני
עומד בשער. אני גם זוכר שכאשר
הופיעו הפנתרים השחורים, אנשים
אמרו: הנה יהודי עדות־המיזרח התחילו
להבין שהאפליה, שממנה הם סובלים
בחברה הישראלית, קשורה ישירות
בסיכסוך עצמו ולשינאה האנטי־ערבית,
שהיא אידיאולוגיה שולטת
בחברה הישראלית. הנה עכשיו נפתח
דף חדש.
נכון שכל התנועות האלה הן
חשובות, והן תרמו לשינוי מהותי
ועמוק בחברה הישראלית, אבל לא
בטווח הקצר. בטווח הקצר הן לא היו
מסוגלות למנוע מממשלות־ישראל
להמשיך במדיניות של כוח.

נכון שעל המישור הזה קשה מאוד
לשכנע פלסטינים שההבדל הוא
מהותי. כולם מודעים להבדל בסיסי,
אבל לא לטובת מיפלגת־העבודה, והוא
שמיפלגת־העבודה מומחית בשימוש
בלשון כפולה, ויודעת להבחין היטב
בין הנאומים המילחמתייט ובין
הפרקטיקה של המדיניות שלהם
בשטח ובתוך הציבור הישראלי. הם
יודעים לעטוף את זה יפה״יפה בלשון
דמוקרטית, ליברלית, הומנית, שוחרת־שלום
כלפי־חוץ, כלפי המערב בעיקר,
בעוד שאנשי הליכוד נטו להתגאות
ללא שום מעצורים בברבריות שלהם.
כך הזיק הליכוד למנגנון־התעמולה
הישראלי בצורה מחרידה, מנקודת־מבט
ישראלית. הפלסטינים מודעים גם
להבדל הזה. ומבחינה זו הם היו נוטים.
לפחות שיטחית, להאמין שמוטב
שיהיה הליכוד בשילטון, כי ישראל
תחת שילטון הליכוד נקלעת לבידוד
בזירה הבינלאומית. בעוד שאנשי־העבודה
מסוגלים להחזיר לה את
האמינות בקרב הידידים האירופיים
ודעת״הקהל האמריקאית.
אם הולכים מעבר להתרשמויות
השיטחיות האלה, הרי ברור שיש הבדל
באופן התיפקוד של שני הגושים
הפוליטיים האלה. בהתייחסות שלהם
ליחסים בינלאומיים, גם למהות הברית
שלהם עם ארצות־הברית. יש הבדל,
שאפשר לעקוב אחרי שורשיו. מוצאו
בהבדל שבין התפיסה המסורתית,
הציונית־סוציאליסטית, של הומוגניות
דמוגראפית, כלומר של מדינה יהודית
שהיא רובה יהודית, והיא בנויה על
ניצול יהודים בידי יהודים, ובין
התפיסה הרוויזיוניסטית, שהתיישבה
ללא כל יסורי־מצפון עם הרעיון של
שילטון של מיעוט יהודי על רוב לא־התפיסה בין כלומר,
יהודי.
הדמוגראפית
של תנועת־העבודה
והתפיסה הטריטוריאליסטית של
התנועה הרוויזיוניסטית.
מובן שזה הרבה יותר מורכב. יש
(המשך בעמוד )34
העולם הזה 2542

הוחס1ו 1פ

שור אינם ממהרים לגלות את ליבם לאיש,
בן הזוג המתוסכל יצפה למלים שיוסיפו לו מדי שקט וביטחון, אך השור יסביר שהוא את בנימיני רגשותיו מבטא במעשים ולא במלים.
הסיבה לתכונה חריגה זו באופיים של בני
שור ניתנת להסבר. כוכב ונוס, השולט
במזלם, משפיע על אישיותם יותר משאר
הכוכבים. במפת הלידה של רבים מבני
המזל אפשר למצוא את הכוכב ונוס ממוקם
במזל טלה או תאומים.
כשכוכב ונוס שוהה במזל טלה, הוא
משפיע על האנשים לנהוג כטלאים בחיי
האהבה. כשוונוס נמצא בטלה, השור מפגין
נטייה להתאהב במהירות ובלהט, מתוך
הכרח אירוטי חזק. הוא ישכנע, ישפיע, ישדל
ויפתה עד שישיג את רצונו. הצמא
לכיבושים חדשים יביא לו שם של הרפתקן
בחיי האהבה.
כשוונוס נמצא בתאומים, גישתו של
השור לנישואים וליחסים ריגשיים תהיה
שמחה וחסרת דאגות יתירות. אותם שלהם
ונוס בתאומים יטלו על עצמם את
התחייבויות הנישואים בקלילות ובאדישות
מסויימת.
השניות של מזל תאומים תביא לצורך
להתרוצץ בין שני שותפים או יותר, מאחר
שוונוס בתאומים נמצא במצב העוגבני
אחד הדברים החשובים ביותר לבני מזל
שור הוא חיי־האהבה. מעניין שבני מזל זה
ביותר. אותם שורים, המוכרים כנאמנים,
מתוארים פיציבים ועומדים עם שתי רגליים
מסורים וצמודים לבן־זוג אחד ויחידי -
מוצקות על הקרקע. הם שמרנים ואינם
אצלם הכוכב ונוס נמצא במזלות אחרים.
ששים לבצע שינויים בהרגליהם הקבועים.
הוא יכול להימצא בדגים, שור או סרטן.
אין דבר שמרגיז אותם יותר מהצורך
שורים בעלי ונוס בדגים יושפעו מאוד
להתחיל בדרך חיים שונה, או לעבוד טלה -ופעם כשכניו מימין, שהם בני מזל אחרי אהבה נוספת, בעקשנות והתעלמות
על־ידי רגשות. לעתים שור כזה יסכים
לסביבה אחרת.
מהסיכון שהם לוקחים על עצמם. אך
תאומים.
להקריב רבות למען האהובים עליו, וישאף
קיימות כמה סיבות לתופעה זו. ראשית משהשיגו את רצונם, הם משנים את
אפילו המאכלים שאליהם התרגלו בבית
לעזור למקופחים ולהזדהות עם סובלים.
אמא ״מלווים״ אותם כמעט לכל אורך בני מזל שור רגישים מאוד ליופי, וערים התנהגותם. לפתע הם נזכרים שאינם יכולים
שורים שלהם ונוס במזל שור, יוכיחו פעם
חייהם. הם נעשים חשדנים וזהירים להופעתם של בני המין השני. גם כשהם להרשות לעצמם לוותר על בני זוגם
נוספת את הרכושנות והחושניות, ויהיו
כשמישהו מנסה להכיר להם מאכל חדש, אוהבים את בני זוגם, אינם יכולים להתעלם הקבועים, וחוששים מאוד שהקשר הישן,
קנאים במיוחד לבני זוגם.
ולמרות העובדה שאינם אוהבים להעליב ממישהו בעל הופעה מושכת ונעימה. האופי הקבוע והבטוח ישתנה, ואז קשה להם
שורים שאצלם ונוס במזל סרטן, יהיו
את הסובבים אותם, ואפילו חוששים מעצם הרכושני שלהם מתעורר והם חשים צורך עז ליהנות מקשר נוסף. הפחד שרכושם הקבוע
שונים מהשורים הרגילים. הם יהיו רכים
השינוי במצב״הרוח של המציעים, כאן הם ״לספח״ אליהם את נושא התפעלותם. לא ינטוש אותם, גורם להם לבהלה, ולכן הם
יותר, ולא יתקשו לבטא את האהבה
מתקוממים, מתעקשים ומעדיפים להישאר פעם מתעורר בהם קונפליקט בין אופיים אינם מאבדים את ראשם, ודואגים שהקשר
והסימפטיה שהם רוחשים לבן זוגם. יחסם
רעבים, או לא לסכן את לשונם במטעמים המסור והנאמן, ובין ההתלהבות והמשיכה הנוסף לא יגרום להם לחוסר שליטה
יהיה דואג כמעט אמהי. הם קצת יחנקו את
המתעוררים ברגע, ומשכיחים מהם את ברגשותיהם.
שאינם מוכרים להם.
בן הזוג וירצו להביע את אהבתם דרך
השותף השני יהיה הסובל והנפגע בקשר
בחיי־האהבה המצב בדרך־כלל שונה, זהירותם הטיבעית.
מאכלים מיוחדים שיתעקשו להכינם
בני שור נשואים או כאלה הקשורים מעין זה. השור יתעקש לא להיות מושפע
וכאן השוד השמרן, העקשן, הזהיר והשקט,
בעצמם. קרוב לוודאי, ששורים אלה יבלו
מתנהג פעם כשכניו משמאל, כלומר, בני מזל בקשר מחייב עם בני זוגם, מסוגלים לחזר מרגשותיו של השותף הנוסף. מאחר שבני
את מרבית זמנם במיטבח.

מזל החודש:

שור

ת״־האהבה
הסועוים שר
בו־הבסו

עליות וירידות בתחום הכספי משנות
במהירות את מצב-הרוח, ואינכם יודעים
איך להתייחס למצב.
סכום כסף עשוי להגיע
באופן פתאומי ולתת
הרגשה שהעניינים הס תדרו
ואפשר שוב לג-

שום לרווחה. אך למר •

בה הפלא, כבר למחרת
יתברר שהשימחה הי ו$

תה מוקדמת. לכן אל?
30805$
לכם להיחפז ולהוציא
כספים -הימנעו מקנ יות
אימפולסיביות. בתחום הרומנטי
עומדת בפתח פרשה חדשה. היו סבלניים.

השבוע יהיה עליכם להיזהר מאנשים בעבו־דה,
אלה מראים פנים ידידותיים. אך למעשה
כוונתם אינה כל־פך טהורה.
המדובר בתכנית
שמתבשלת בבר זמן רב
ועלולה ליפול עליכם במפתיע.
קבלו א ת הד ברים
בקור־רוח. הפגינו
ביטחון והמשיכו בשיג־רה,
היו זהירים בכספי
כם. למרות שמבחינה
רומנטית המצב אינו
יציב, בכל זאת תמיד
נמצא מישהו שגורם לשימחה באופן בלתי*
צפוי. טוב להתייעץ עימו. הוא ירגיעכם.

בני תאומים שנולדו בתחילת המזל ירגישו
הקלה, וחלק מהחששות והחרדות שהיו
מנת-חלקם לאחרונה
יעלמו. אחרים יאלצו
להמתין עוד מעט וגם
הם יוכלו להגות משי פור
המצב. מיפגשים
חברתיים ישמחו את*
כם, אך מצד שני יוסיפו
על העול ויגרמו לעיי פות
נוספת. הרפתקות
אהבה חדשות יעסיקו
אתכם בתקופה זו ויגז-
לו את מירב מירצכם וכוחכם. סוף־סוף
תרגישו התעוררות וחדוות-חיים מחודשת.

תאומיס

תיקוות חדשות בתחום הקאריירה ממלאות
אתכם שימחה. אתם מתכננים א ת תוכניו־תיכם
בקפידה והדבר
מעסיקכם רוב שעות היממה.
במקום העבודה
מעכבים אתכם אנשים
שמרנים שאינם מוכנים
לבצע שינויים המוצעים
על־ידכם. ואתם מרגישים
כבולים ונעלבים.
תוך זמן קצר תוכלו לו
2ביוני -
20 ביו לי
בצע את רעיונותיכם הטובים
הקשורים להתקדמותכם.
כדאי להיזהר מדיבורים -שלכם
ושל אחרים -אלה עלולים להזיק לכם.

שאיפות נסתרות שכמעט לא האמנתם שתוכלנה
לצאת לפועל, נראות בטווח־הג־שמה.
יש להשקיע מרץ
רב בלימודים כדי ל השלים
את החומר הח סר
לכם להמשך דרככם.
הבדידות וחוסר
שביעות״הרצון שחשתם
לא מזמן, מתחילים
להעלם -יותר ויותר
אנשים מעוניינים בחב21
ביולי -
21ב או גו ס ט
רתכם. בשטח הרומנטי
קורות הפתעות מרגשות
ומוזרות. הקשרים קשורים בצורה זו או
אחרת במכרים שונים ששכחתם עליהם.

עניינים כספיים ממשיכים להטריד אתכם.
אך למעשה אתם עומדים לפני שינוי לטובה.
תוך זמן קצר יתברר שלפניכם
התקדמות כספית
משביעת רצון, זו
קשורה לשנוי מקום העבודה.
או לתפקיד שאותו
תבצעו בקרוב.
ברגע זה חשים עיכובים,
011111
אך אלה יחלפו תוך זמן
קצר. אלה שעסוקים

1בשיפוץ הדירה יצטרכו
להיזהר השבוע. שכן
תקלות בלתי־צפויות עלולות לגרום לנזקים
מרגיזים ומיותרים שתיקונם יעלה ממון רב.

תקופה של עבודה מאומצת במיוחד, אך ח שים
יותר מרץ ויכולת להתגבר על הקשיים.
הבריאות משתפרת ואפשר
לתכנן נסיעות
וטיולים ללא חשש.
סטודנטים מתחילים
לראות תוצאות חיוביות
למאמצים שהשקיעו
במשך השנה,
ויוכלו לשוחח כעת עם
מוריהם על עתידם.
נסיעות קצרות יביאו
למתח רב, רצוי לדחותן
לתקופה מאורת יותר. היחסים עם בני-הזוג
עדיין אינם משביעים רצון כפי שהיה רצוי.

העקרבים, שהתרגלו ליהנות בזמן האחרון.
יאלצו להתרגל למצב־רוח שונה בתקופה זו.
עניינים כספיים גורמים
לדאגה. אתם תלויים ב־מצבי־רוח
של עמיתיכם
או של הממונים עליכם
במקום העבודה. נסו להימנע
מלהביע ביקורת
בכל צורה שהיא, דיבורים
עלולים לגרום נזק.
בריאותם של קרובי־
22ב או ק טו ב ר
22 בנו במבד
המישפחה מעוררת ד אגה
ויש להקפיד לדאוג
להם ולא לתת להם להזניח את הבעיות
הטעונות טיפול רפואי מיידי. מקיף ונמרץ.

אנשים בסביבתכם מגלים יחס אוהד
אליכם ומובנים לבוא לעזרתכם. בתקופה
המתקרבת תחושו שינוי
לטובה, העומס בע בודה
מתחיל להעלם,
והראש מתפנה לעניינים
יותר מושכים. ה תחום
הרומנטי יעסיק
אתכם הרבה יותר,
פרשיות אהבה חדשות
עומדות בפתח, השבוע
23 בנו במבר ־
צפויות פגישות מרגשות
20 בדצר בר
ובן הצעות מפתיעות
ומשמחות. הימנעו משינויים דרמטיים
ביחסים שביניכם ובין בני-הזוג שלבם.

בני מזל גדי אינם מפחדים מעבודה, ואולם
צפוי להם עומס רב מהרגיל. הם יאלצו
להשקיע מאמצים רבים
בעבודה. א ם כי יהיו מרוצים
מתוצאות עבודתם.
למעשה, אתם סוללים
כבר את הדרך למה
שעומד לקרות בעוד כחצי
שנה. המצב בבית
אינו מקל על התקופה.
הורים מבוגרים או בני־
21בדצמבר -
מישפחה אחרים תוב19
בי מאר
עים תשומת־לב וטיפול
ממושך. דבר המגביר את הנטל. בני גדי
חייבים לשים לב במיוחד לבריאותם.

נסיעות שתיכננתם באחרונה, ואשר הת עכבו
משום מה, יצאו עתה אל הפועל, שוב
אתם יכולים להשתחרר
מהמתח שאיפיין את
התקופה האחרונה, ולצאת
לבלות עם ידי דים.
הדפתקות אהבה
צפויות, אך הן ישאו או פי
בלתי-יציב. אירועים
ספורטיביים יוסיפו הנאה
השבוע. אלה מביני 20
בינו א ר ־
כם שעוסקים בספורט,
18בפב רו א ר
יזכו בהצלחות לא מבושלות
ולשבחים מפי ידידים. רעיונותיכם
יתקבלו במיסגרת העבודה, וגם בחברה.

המצב הכספי עדיין אינו מעודד. אתם
שרויים בחובות ואינכם יודעים אין לצאת
מהסבך הזה. יתכן
שהישועה תבוא לכם
ממקור בלתי״צפוי ותשנה
א ת המצב לטובה.
תוכניות למעבר דירה
אם יש כאלה, יתבצעו
במהירות ובמפתיע, עד
כדי להדהים את השכנים,
הידידים ואת
19ב פב רו א ר
עצמכם. באהבה צפוי
20במרס
מיפנה לטובה, כאשר
סוף״סוף חיזוריכם יוכלו לשאת אופי מעשי.
להפתעתבם, בני מאזנים יהיו שותפיכם.

— ״יהודי פלסטיני, י שראלי־ל שעבר״

ת ש 1ץ העולם דוח

(המשך מעמוד )32
ניצים ויונים בשני הגושים. גם
בפרקטיקה היומיומית ניתן לראות
פאראדוכסים, ואנשי־ימין יכולים
להיות לעיתים מסויימות יותר
ליברליים, פחות גיזעניים או פחות
תוקפניים מחלקים מסויימים של
תנועת־העבודה.
אבל נכון. יש הדילמה הזו של
השילטון הישראלי, דילמה היסטורית,
בין מדינה שעיקר כוחה בא לה
מהעיקביות הפנימית, מהקוהו־נטיות
החברתית, כלומר מדינה שהיא׳לא רק
יהודית בגלל זה שהחוקים מבחינים
ומפלים בין יהודי ללא־יהודי, אלא
שהיא יהודית משום שהרוב המכריע
של האוכלוסיה שלה הוא יהודי, לבין
התפיסה הקולוניאלית היותר־קלאסית
של הימין.

מאוזן:
)1חגיגה פומבית גדולה)5 :
חוסר־שלטון — איש הישר
בעיניו יעשה; )10 די; )11 שפת־הקודש
באתיופיה; )13 פקודה;
)14 אמן־הבישולים; )15 גבעה;
)16 הרסה; )18 אמן בקסמים; )20
שמח )21 :שבר, רסיס; )22 לא־אשם
)24 :רוח־קדים; )25 מילת־המעטה;
)26 ברק; )28 רקה; )30
תכשיט; )31 חלש; )32 מקום
תלמוד לדרדקים בגולה; )34
אריג דק הנטווה מפקעות זחלים;
)35 מוביל מים; )38 כינוי ליוצא
גרמניה; )39 זז ממקומו; )41 חצי
יובל; )42 רעב; )43 קסם, כישוף;
)45 על־אף; )47 חיה ששנתה
נמשכת כל החורף; )48 עזוב את
המקום; )50 קדום בכנען; )51
אמונה; )52 חזק; )54 בן לעם
קדום בכנען )57 :בני־אדם
ממוצא אחד )61 :אות)62 :
קבוצת עמים ערבים עתיקים:
)64 ענן; )65 אחרי הגשם; )66
מפל גרגרי התבואה בשעה
הזריה; )67 חדר־האסירים; )69
תינוק בן־יומו; )70 חשכה; )72
צמח בראשית צמיחתו; )74 כאב,
ציר; )75 נעלמו, נכחדו; )77
השמידו, כילו; )78 מעגן; )81
עפר שנגרף על־ידי זרמי־מים;
)83 דרגש; )85 חודש עברי; )86
ריקוד בזוגות; )88 מדד; )89 זרם
אדיר; )91 יהיר; )93 בכור נח; )95
שחק בחידות; )96 עם או בלי
תיק בממשלה; )98 עטין; )100
עמית; )102 חזר; )103 הגיע;
)104 הצדף המכסה את גופן של
הרכיכות; )105 עוף גדל־מימדים.

הייתי רוצה לעבור
מהמישור הפראקטי של
המיפלגות למישור יותר רחב,
של העמים. אתה בעצם האדם
היחידי בעולם שהיה פעם חבר
האומה הישראלית ופעם חבר
האומה הפלסטינית. נכנסת
לאומה הישראלית, יצאת
ממנה והצטרפת לאומה הפלסטינית.
זה נותן לך, אולי,
אפשרות שאין לשום אדם אחר:
להשוות על בסים יומיומי את
התפיסות ההדדיות של שני
העמים. כלומר איך הישראלים
רואים את הפלסטינים ואיך את רואים הפלסטינים הישראלים. אתה רואה דרך
לגשר על פני התפיסות
ההדדיות של שני העמים, שהם
המיבשול העיקרי לשלום?

מאונך:
)1משהו, חלק קטן של רבר;
)2סיגי הקמח; )3ישוב בסביבות
לוד, ששמו נלקח מתור ספר
תהילים; )6עוף־טרף; )7משקה
משכר; )8קייס; )9ניגוד, סתירה;
)12 כוהן לדת־נכר; )15 חידות־מילים;
)16 עזב, נטש )17 :עניין,
עסק; )19 נערו של אלישע
הנביא(בכתיב חסר); )20 רן; )21
מחשבות, הרהורים; )23 בהשאלה
— פתח; )24 קרן פיל; )26 עיר
בשרון; )27 נקלה, דל־ערך; )29
פרוש התנ״ר בהרחבה ובתוספות;
)30 תפנוק; )33 ממושמע; )34
צעד; )36 כלי־תחבורה על הרים;
)37 היושב על כסאו של אליהו

בחגיגת הברית; )40 מתכופף; )41
צוק; )44 קומפוזיטור ישראלי
(ש״מ); )46 מכלי השח־מת; )47
צמד; )49 למען ג )50.טמפרמנט:
)53 אליהו הנביא, הוא יתרץ
קושיות ובעיות )54 :בקירבת
ירושלים; )55 אות; )56 חודש
הנחמה )58 :נע; )59 משכון; )60
מכר; )62 מישפחת אמנים,
מייסדי בצלאל; )63 כלי לעבודת
האדמה; )66 עיר באוסטרליה;
)68 להקה מוסיקלית, בעיקר

קאמרית; )71 בעל מלאכה; )73
לעג; )76 דגל; )77 שטח פתוח
משני העברים; )79 קצין־צבא
צעיר; )80 מגושם; )82 אחד מסג
1נבחרים; )84 רוקע נחושת;
)85 גזיר־עץ שאחזה בו אש ולא
נשרף; )87 מילת״שלילה; )90
אציל, נכבד; )92 בקיע; )94
פחדנות; )96 שלילת הרותו של
אדם; )97 זוית; )99 ראשון בסולם
התווים; )101 חורבה, מפולת;
)102 בן אדם; )103 יוצא הלצים.

--אביגיל ינאי

מודעות בטלפון

לכל העתונים
*^בכרטיסי אשראי במחירי המערכתי
8ש £8$ 0אוס
0ז*£11 זז$ו

ויזה

•עוראכדט

שרות ת.ר. לל א ת שלום -חני ה חופ שית ב מהום

פרסום

אידיאל

אבן גבירול סוות״א, פתוח 20.00 - 7.30 רצוף

227117/ 8־ 03

אני חושב שבקרב הפלסטינים היה
שינוי הרבה יותר מהותי מאשר אצל
הישראלים.
אצל הפלסטינים יש התעניינות
בחברה הישראלית. אני זוכר את שנות
ה־ ,׳70 כשעדיין לימוד עברית היה
אופנה בקרב הפלסטינים בלבנון. זו
היתה אופנה ששיקפה איזו ראייה,
שהאנשים האלה, דוברי־העברית, הם
בארץ לצמיתות. במוקדם או במאוחר,
בתנאים אלה או אחרים, נחייה איתם.
הסקרנות הזו, הפתיחות התרבותית
לישראל בקרב פלסטינים, אין לה
מקבילה בישראל. גם במחנה־השלום,
להוציא יוצאים־מן־הכלל אישיים, יש
סימפטיה לפלסטינים בתור עם מדוכא,
יש ריגשות־אשם כלפי הפלסטינים
בתור עם המדוכא על־ידי עמי, אבל
סקרנות תרבותית של ממש, לדאבוני,
עדיין אין.
החברה הישראלית המודרנית
התפתחה בדמיונה כחלק מהעולם
המערבי. אומנם, היא חיתה גיאוגרפית
במיזרח־התיכון באסיה, אך במפורש
ראתה את עצמה כשלוחה של התרבות
המערבית. מהשייכות המערבית הזו
היא ירשה התעלמות ובוז מוחלט לכל
תרבות לא־אירופית, ובוז מיוחד
לתרבות הערבית, שמכל התרבויות
הלא־אירופיות היא הקרובה ביותר
לתרבות־אירופה, והיא גם זו שעמדה
בעימות של 1000 שנים עם כל העולם
הנוצרי.
כלפי העולם הערבי יש — לא אצל
היהודים, אלא אצל נוצרים במערב —
מישפטים קדומים תרבותיים וחומה
של רתיעה. אלה הן עובדות תרבותיות
שאי־אפשר להתעלם מהן.
התירכובת של תרבות מערבית
וחוויה קולקטיבית יהודית וישראלית
היתה ארסית בתוצאותיה. כלומר,
עדיין אין הפתיחות התרבותית אל העם
השני.
אצל הפלסטינים לא נתפס המערב
כאוייב תרבותי מוחלט. החברה חברה אינה הפלסטינית פונדמנטליסטית, מוסלמית, אנטי־מערבית.
להיפר, מהשמאל אל הימין,
החל בפלסטינים בעלי חינוך —
ולפעמים דרכונים — אמריקאיים, ועד

השמאל הרדיקאלי, מילאו מידגמים
המייובאים מהעולם התעשייתי תפקיד
מרכזי בהתויית הרעיונות הפוליטיים
והחזונות החברתיים. העולם הפלסטיני
צמא ללמוד מעמים אחרים, לא רק
מהישראלים. קוסמופוליטיזם הוא ערך
מסויים בחברה הפלסטינית עצמה.

• פה מתעוררת השאלה
לגבי הציבור שאתה, בעצם,
שייך אליו, הציבור של היהודים
בני ארצות־האיסלם. איך אתה
רואה אותם בכל ההתפתחות
הזאת? הם לא שייכים לחוג
התרבותי האירופי ויחד עם זה
נתפסים בישראל כציבור
האנטי־ערבי היותר־קיצוני.
טוב, הסיבות שבגללם הם נתפסים
כציבור האנטי־ערבי היותר־קיצוני הן
מובנות. אלה הן סיבות חברתיות.
ליברליזם אינו בדרך־כלל נמלה של
בחברה. המדוכאות השכבות
הליברליזם תמיד צומח מהמעמד
הבינוני, מהמעמד הבינוני־הגבוה,
מהאנשים בעלי־ההשכלה.
השכבות הכי מדוכאות של החברה,
הלומפן־פרולטריון, הן דרך־כלל
השכבות שהכי קל להפוך אותן לחוד־החנית
של תנועות פאשיסטיות, של
תנועות שוביניסטיות. ברור לגמרי
שכל ציבור — אני לא רוצה שזה
ייתפס בצורה שלילית — כל ציבור
יכול להתנהג בתנאים מסויימים
באספסוף. כל ציבור, לא משנה מה
לאומיותו.
ברור לגמרי שהמצב החברתי־כלכלי
שלהם נחות. העולים החדשים לחברה הוכנסו
מארצות־ערב
הישראלית אחרי יבואם — או הבאתם
הכפויה, במיגזריס רבים — אחרי 48׳.
מזה נבע שהשכבות הכי נמוכות והכי
פחות־משולבות גם בכלכלה גם
בתעסוקה וגם בקונסנזוס החברתי היו
כמעט אך ורק מורכבות מבני עדות־המיזרח.
הדמות
של היהודי המיזרחי, הצעקן,
הפאשיסט, המטיף לרצח ערבים,
היהודי המיזרחי התומך־כהנא, היא
דמות נוחה להרבה אנשים. היא בעיקר
דמות המעניקה מצפון מצויין לחוגים
הליברליים האשכנזיים, היכולים
להטיל על היהודים המיזרחיים את
האשמה להיבטים הכי־מכוערים של
הסיכסוך.
שמעתי וקראתי כמה מהפרשנים,
הסופרים והעיתונאים הישראליים הכי
מכובדים. כששואלים אותם והם
מתחילים להרחיב את הדיבור בשאלה
זו, הם אומרים דברים שהם מחרידים
באוזניי.
הם במפורש אומרים: הסיכסור הזה
באמת הפך לסיכסוך מכוער, עקוב־מדם,
עם שינאה פרימיטיבית, אבל
אנחנו לא אשמים. היהודים הערבים
האלה הביאו איתם מהעדביות שלהם
את מיטען הקנאות והפרימיטיביות,
ובגלל זה נעשה ככה.
מובן שאני שולל מכל וכל את
התמונה הזו, כי היא מסולפת. היא לא
תואמת לא את המציאות הערבית, ולא
את המציאות של היהודים בארצות־ערב.
וגם לא את המציאות של היהודים
המיזרחיים בחברה הישראלית.
היום, כשאנחנו רואים שמתחילה
להיות קיימת בחברה הישראלית
שיכבה, אומנם זעירה, אבל חדשה, של
יהודים מעדות־המיזרח שהם במעמד
אינטלקטואלים, והם הבינוני
דוקטורים באוניברסיטה, חוקרים,
מתחילה להישמע נימה לגמרי אחרת.
מהמוצא התרבותי שלהם הם דווקא
מפיקים סיבות נוספות לחיפוש דרכי־שלום
עם העם הפלסטיני.

• אני מוכרח לשאול אותך
בכל זאת שאלה אישית: אילו
היית נשאר ישראלי, אתה לא
היית היום אחד המנהיגים של
התנועה הזאת?
אחד המנהיגים — אני לא יכול
לומר. אבל אחד החברים של התנועה
הזו — בהחלט כן.
העולם הזה 2342

ביום הרביעי מחלתי לטלוויזיה-הכללית על בל תחלואיה 13 ,ועדיה
והתחלופה התדירה במנהליה. הכל בזכות שידורו של פרק אחד בסידרה
הבריטית יס, מיניסטר! במהלך הפרק הופך ג׳ים הקר, שר־המינהלה
השלומיאל והאפור של בריטניה, לאדם שעונים לו :״יט, פריים־מיניסטר!״
(כן, אדוני ראש״הממשלה) .התהליך הכמעט־אבטורדי הזה מתאפשר
תודות להחלטתו של ראש-הממשלה הבריטי לפרוש בטרם עת, בדי
לאפשר למיפלגתו להכין יורש כראוי, ובכך להגביר את סיכוייה בבחירות
הקרובות.
בעוד המאבק מתנהל בין שני המועמדים הפייבוריטים -שר־החוץ
ושר״האוצר -מחליטים מזכיר־הממשלה היוצא והנכנס להמליך דווקא
את המועמד הבלתי־הגיוני ביותר, הבינוני מכולם, חסר המעוף והיוזמה -
שר־המינהלה, כדי שיהיה ראש־ממשלה חלש שלא יפריע להם למשול.
שורה של מניפולציות אכן מזניקה אותו אל״על. השיא קרוי. משבר
הנקניקיה הבריטית״ .הקר, השר האפור, זקוק לעיתונות אוהדת. מה
עושים? יוצרים משבר יש־מאין. מכריזים כי מרכז השוק האירופי המשותף
בבריסל מנטה לגרום להפסקת ייצורה של הנקניקיה הבריטית, בטענה
שהיא עשויה מפסולת. הקר נושא על״כך נאום חוצב־להבות, המזכיר את
נאומי הכיכרות בישראל במערכות־הבחירות האחרונות, וזוכה בתשואות
הקהל ובסיקור תיקשורתי מוגבר. המשבר כולו לא היה ולא נברא, מפני
שעוד לפני הנאום חוצב״הלהבות הושג הסכם מלא בעניין הנקניקיה, אך
הקר כבר בדרכו לרחוב דאונינג מסי .10
מכיוון שהרגשתי מאוד בבית עם רוב הנפשות הפועלות בתובנית וב־סצינות
רבות שבהם הן מעורבות, פניתי למיניסטרים תוצרת כחול״לבן
וביקשתי לברר עימם את הקשר בין הנקניקיה הבריטית והבעיה היהו דית.
מקוצר-היריעה ומרוחבה של הממשלה, הסליחה עם אלה שפסחתי
עליהם. השרים יצחק רביו, גד יעקובי, גידעון פת, יוסף בורג, ויגאל הורביץ
נכללו במישאל, אך החמיצו את התוכנית.

אבא־אבן:
״תרמתי רזה!״
הקשר הישראלי של הסידרה
המצליחה יס, מיניסטר, הוא שר-
החוץ לשעבר ויושב־ראש ועדת
החוץ־והביטחון בהווה, אבא אבן.
אחיינו, יונתן לין, הוא האחראי ל-
דיאלוגים השנונים בסידרה. אחרי
שסיימתי להתמוגג מהפרק המיו חד,
צילצלתי אל אבן וביקשתי
לברר אם היה לו חלק כלשהו ב הברקות.
לפרק
הספציפי הזה — לא תרמתי
ממש. אולי אחייני השתמש במה שהוא
שמע ממני בהזדמנויות שונות. תרומה
של ממש תרמתי לפרק שבו הנהגים
משוחחים ביניהם, יודעים הכל — מי
התחתן, מי חולה, למי נולד בן. זה חלק
מהמציאות הישראלית. נכון, גם הנהג
שלי פעיל מאור...
גם בפרק שתראי על שר־החוץ —
תרמתי ממש מנסיוני. אבל בהחלט
אפשר שגם לפרק הזה השתרבבו
דברים משלי, אם כי לא ביוזמתי. אם
אני נתקל בחוויה או אירוע מיוחדים
— אני מעביר את רשמיי לאחייני.

קודם־כל, בכל הדבר הזה יש משהו
מהמציאות. מובן מאליו, שמדובר בתוכנית
סאטירית, ולכן יש בכך משום
ההפרזה. אבל זה בהחלט מבוסס על
מציאות מוכרת!

• התסריט פיתח תיזה, שעל
פיה ניתן לקחת אפם ולהצעידו,
בעזרת מניפולציות ותככים, ל־מישרה
הבכירה ביותר בשיל־מון.
זה מקובל עליך?
נו, טוב, לא הייתי משתמש במונח
״אפס״ ,אבל לעיתים קורה שאנשים
מגיעים למישרות בכירות גם בזכות זה
שהם נעדרי־צבע. לי יש תיאוריה
פרטית, שבפוליטיקה לא תמיד הנימוק
שאתה מוכשר קובע, אלא לפעמים
כמה שאתה פחות מסוכן ומאיים — זה
עומד לזכותך! בתוכנית, שר־המינהלה
ג׳ים הקר הוא פשוט טמבל — אז
קבעו אותו!

משברים שלא היו ולא נבראו
— ״הנקניקיה הבריטית״ .כלומר:
על־ידי סילוף המציאות. זה
הפתיע אותך?
לא, גם זה מוכר לי. קחי, למשל, את
דוח־בייסקי. אין לומר שהתבטאויותי־הם
של הפוליטיקאים שיקפו לאמיתה
את דיעותיהס. הם הביעו פומבית ריעות
הרבה יותר חיוביות מדיעותיהם
האמיתיות. הכל למען עיתונות טובה!
בשיחות פרטיות התבטאו רבים אחרת.
אם נלך אחורה, לנאומים של בגין
בכיכרות בעת מערכת־הבחירות, שהתייחסו
למשבר־טילים, או אפילו התבטאויות
כיום בנושא הסורי. כן, כן, של
יצחק רבץ, בין היתר. גם כאן יש רצון,
שלא יגידו שלא היו מוכנים, כשם
שקרה ביום־כיפור. ההתבטאויות האלה
גם מוסיפות כמובן אהדה בציבור
ויוצרות כותרות.

אברהם שריר:
״נזכרתי בצבי רנר״
את אברהם שריר, שר״התיירות,
תפסתי בארץ! שוחחנו שעות מעטות
לפני שעזב לכיוון יוון.

• צפית בתוכנית?

ודאי! אני מאוד אוהב את הסידרה
הזאת, משתדל לא להחמיץ חלקים
ממנה. מאוד נהניתי מהפרק המיוחד.
הבן שלי, גדי, מספר לי עכשיו שאני
בחברה טובה: גם מרגרט תאצ׳ר אוהבת
לצפות בסידרה!

• ה ס צינו ת שנכללו בפרק
המיוחד נראו לך מוכרות?

בטח שצפיתי! מצויין!

• איך נהנית מהתוכנית:

נהניתי מאוד. זה נחמד!

• יש לתופעות, שצפית בהם,
אחיזה במציאות שלנו?
לא. במציאות״הישראלית? על כל
פנים, לא בדרג של ראשי״ממשלות.
אולי זה קיים במישרות פחות בכירות.
התיזה שהוצגה בתוכנית היא כמובן
מופרזת.

• גם לתרגיל ״הנקניקיה הב־

חברו
שחל דיעותיו
יזכה? דווקא עובדת היותו פחות
ציבעוני ויותר נוח היקנתה לו את
הבכורה.
או: מדוע בחר מנחם בגין את יצחק
שמיר כיורשו? מכיוון שלשמיר אין
צבע, ובגין, יש להניח, רצה שיורשו
יהיה יותר חיוור ממנו. הוא גם מהווה
פשרה זמנית במאבק שבין אריק שרון
ודויד לוי על הבכורה. הוא מבוגר,
יחסית. כלומר: אין מה לפחד ממנו.

• התוכנית הדגימה גם כיצד
ניתן ליצור עיתונות טובה
לאיש־ציבור, על־ידי יצירת

ברור שהיתה קצת הפרזה, אבל בכל
מיפלגה קיימים מניפולטורים, המסובבים
עניינים רבים. כליברלים, למשל,
יש צבי רנר. אני לא צריך לספר לך
כמה עניינים הוא מגלגל. במפא״י היה
שרגא נצר המנוח. נזכרתי בו ובצבי רנר
כשצפיתי בסידרה. בחרות? אין אחד
— יש רבים! מוטב שנמנה מי אינו
מניפולטור שם...

• עם מה חשת הזדהות מיוחדת
בפרק?

עם התופעה שעוזרים, יועצים ועסקנים
קטנים יכולים לתמרן כך, שאדם
לא־מוכשר יקבל מישרה בכירה עד
כדי־כך — ראשות־הממשלה! בארץ זה
קיים בדרגים רבים, גם גבוהים. התופעה
הזאת משרתת גם את העסקנים,
בעיקר אותם.
לצערי זה נעלם מעיני הציבור, גם
מעיניהם של עיתונאים, לפעמים. זו
התופעה החמורה ביותר בפוליטיקה
של שנות ה־ :80 שאנשי־ציבור מונעים

יכלו להתמנות בגלל הנסיבות. הוא ל<
מועמד של פשרה, בדיוק, אלא שאח•
רים לא יכלו.

• אתה מצייר תמונה די
ורודה של הפוליטיקה הישראלית.

אמרתי שלא יכולים להיות גב
אצלנו מיקרים דוגמת מה שראינו
בתוכנית. אני עוד לא ראיתי מיקרו
כזה קיצוני, אבל יכול מאוד להיוח
בדרגים נמוכים יותר מראשות־ממשלד
— של שרים, אולי.

• כשר הממונה על שני
ערוצי הטלוויזיה הקיימים בישראל
— הכללית והחינוכית
— אתה מתאר לעצמך סאטירה
חריפה שכזאת במציאות
שלנו, ב־?1986

יצחק מודעי:
,,מזר של א ראיתי!״

מודעי

שריר
אבן אחיינו

מדוע לא? היה לנו כבר ניקוי ראש,
לרעתי, זהו אחד הגורמים שהפילו אח
המערך מהשילטון. זו היתה סאטירה
יותר קשה, יותר מרושעת מי ס מיניסטר.
זוהי סידרה חביבה, יחסית.

ריטית״ אין ביסוס ׳במציאות
שלנו?

זה עוד לא היה.

• הרגשת בבית בעת הצפייה?

יצחק
נבון, נשיא-המדמה לשע בר
ושר-החינוך בהווה, שומר -
אולי בתוקף תוארו הרם בעבר -
על כבודה האבוד של הפוליטיקה
הישראלית. הוא היה העדין ביותר,
מבין הדוברים, בהתייחסו למציאות
בישראל.

מחליפו

• איזו דוגמה מהמציאות הישראלית
עלתה בראשך, בעת
הצפייה בפרק?

• צפית בתוכנית?

יצחק נבוז:
״לא רא ש ממ של ה ר

• גם אצלנו זה קורה?
ודאי! יש דוגמות רבות. למשל,
משבר־מודעי. המועמד שחשבו עליו
פחות מכל — הכי לא־צפוי! — משה
ניסים, זכה במישרת שר־האוצר. מי
האמין, כמה ימים קודם לכן, שהוא

• הפרק נפתח בהתפטרותו
של ראש־הממשלה, כדי לאפשר
למיפלגה לבנות לו יורש
בעל סיכויים בבחירות. זה גם
חלק מהמציאות הישראלית?

במשה שחל, המניפולטור של
המערך, נזכרתי יותר מפעם אחת
בעת שצפיתי בתעלוליו של מזכיר־הממשלה
ובבישוליו במיטבח ה פוליטי,
כאילו היה זה מיטבחו הפרטי.

ההיסטוריה
הוכיחה שלא, אבל אני
צריך לספר לך? עם יד על הלב והיכרות
עם הנפשות הפועלות והמערכת
הפוליטית, את מתארת לעצמך שיקרה
אצלנו דבר כזה?

• היתה הפרזה קצת בשיר-
טוט הטיפוס המניפולטור, או
שכך מתנהלים העניינים?

ובכן, זו סאטירה, ומטבע הדברים
שהיא מופרזת ומושחזת. אבל גם בסאטירה
מעין זו מפריזים קצת, אך אין
בודים דברים מהלב.

משה שחל:
״בחירת ניסים״

• המירוץ אל כם ראש*ה-
ממשלה החל, בסידרה, בעיק־בות
החלטתו לפרוש מתפקידו
ולאפשר בכך סיכוי טוב יותר
ליורשו בבחירות. אצלנו זה
יכול לקרות?

כן! הרעיון הזה שהאיש החלש, חסר־האופי,
זוכה — לא היווה חידוש לגביי.
זה קיים גם אצלנו. אם יש מנהיג בעל
שיעור־קומה, אז זה בהחלט מציאותי
שאחרים, בעלי־כוח, מנסים למנוע בעדו
מלטפס למעלה.

• אני מבינה שתרומותיך
עוברות שיפוץ קל בדרך ל־מירקע.

אין
תגובה: הזכירו את משה ניסים
כפיתרון ל״משבר מודעי״? זו אכן
דוגמה...

על־ידי אינטרסים צרים־אישיים של
עסקנים זוטרים!

יכול להיות שזה מתבצע פה ושם,
בשביל פירסומת אישית. יכול להיות
שיש יועצים הפועלים כך גם אצלנו,
למען ניפוח תדמיתם של מעסיקיהם.
זה עניין של טעם.

• אתה תתמוך ביועץ, שאלה
שיטותיו לקדם אותך?
לא: לא תמכתי ולא אתמוך ביועץ
שכזה!

• ומה בדבר פרישתו של
ראש-הממשלה, בטרם עת, למען
טובת מיפלגתו?
רבר כזה לא זכור לי אצלנו, אני
חייב להודות. זה גם לא טיבעי. בן־
גוריון אמר לי פעם רבר דומה על
עצמו, אבל העובדה היא שהוא נשאר
כל עוד היתה לו הרגשה שכוחו
במותניו. עוד לא נתקלתי במישהו
שקם ואמר ״אני מכין עכשיו יורש,
ואני זז הצידה!״ זה כבר יותר מדי אדיב,
ממש לא יתכן. לא בישראל!

• אם נרד — מראש־ממ־שלה
לשרים — לא קרה ששר
זכה במישרה בזכות היותו
אפור כלשהו?
תני לי דוגמה. ניסים? נכון שמינויו
לא היה צפוי, נכון גם שיש מיקצוענים
גדולים ממנו למישרת שר־האוצר, כמו
גד יעקובי או גירעון פת, אבל הם לא

שר״המישפטים החדש, יצחי
מודעי, נכלל בין השרים שהחמיצ
את התוכנית. בכל זאת, מכיוו
שחלק מהדוברים העלו אסוסי
אציות עם חילופי־הגברי המוזריג
מעט שנערכו לאחרונה בינו ובי
משה ניטים, ולאור הפנינים שהו*
שופע בדרך־כלל, החלטתי להבי*
את תגובתו:
לא, לא ראיתי. לא זוכר מדו7
אחרים ראו? אז נראה שאין לה
עיסוקים חשובים יותר, מה הי
בתוכנית?

• היתה סאטירה חריפז
ביותר על תככי הפוליטיקד
שהדגימה כיצד ניתן להצעי:
טיפוס בינוני ואפור למישרו
ראש-הממשלה, רק בזכוו
בינוניותו. רבים נזכרו בפרשו
החילופין בינך לבין ניטים.
דווקא בניסים, ולא בראש־הממשלו
הרי מדובר בראש־הממשלה! אנ
כמובן, לא יכול לומר שום־דבר ע
הנושא של ניסים. איזה מזל של
ראיתי את התוכנית ...אבל אני ל
בטוח, שאילו הייתי רואה — ה׳
מתעוררות אצלי אסוסיאציות דומוו
לאלה שהתעוררו אצל עמיתיי.

מ שה קצב:
,,יש גם אצלנו!״
שר העבודה־והרווחה, משה קצ1
הוא אחד מחסידיה של הסידרו
״כשהסידרה הופיעה באופן קבוע
הוא מספר ,״השתדלתי להתאיו
את לוח־הזמנים שלי לפיה•
מה המסר של הסידרז
לדעתך?
המסר החריף ביותר שלה הוא, שיי
אבסורדים בחיים הפוליטיים וקיים
(המשך בעמוד ;6

רסנה כדק 3 5

.״יס. מיניסטר!״

והמשך מעמוד )35
התבטלות של נבחרי־ציבור, אפילו
כניעה, לפני הפקידות הממשלתית,
השולטת במידע. ברור שהסידרה
גובלת בהגזמה, אבל האלמנט הזה, של
עליונות הפקידות הממשלתית, קיים
גם אצלנו בכמה מקומות.

• עליונות עד כדי כך, שנציגיה
יכולים להזניק את
בחיר־ליבם לראשות־ממשלה?
לא, זה כבר לא מקובל אצלנו. עד
אבסורד כזה, תודה לאל, לא הגענו.
ואני לא מדבר רק על הדרגים
הבכירים, אלא גם על חריפות הדברים
כפי שהוצגו ועוצמתם. בכל אופן,
מועמד כזה בלתי־מתאים לא היה מגיע
אצלנו לראשות־ממשלה.

• ולממשלה?
זה כבר איני יודע. לא מאמין שעד
כדי כך, אבל מי יודע? יכול להיות.

• יצרת פעם משכרים מלאכותיים,
כדי להשיג עיתונות
מוכה?
אני — לא. לא עשיתי אף פעם
משהו דוגמת הנקניקיה הבריטית.

• הדמות של עוזרו המצליח
של שר־המינהלה, כפי ששורטטה
בפרק, היא דמותו של
העוזר האידיאלי?
לא יכול להיות עוזר אידיאלי
בתנאים כפי שהוצגו בתוכנית. גם
להיות עוזרו של אדם כמו הקר הזה,
שר־המינהלה, של בוק כזה — זה די
מתסכל. כל הכיף זה לעבוד עם בוס
שהוא משכמו ומעלה.

• תרגיל הנקניקיה הבריטית
— ניפוח משבר למען יצירתה
של עיתונות אוהדת — לא
מוגדר על ידך כהברקה?
זה היה הקטע הכי פחות מוצלה
בפרק. זו היתה כבר גלישה מקרי־קטורה
מוצלחת ועדינה להשתטות
מוחלטת. אני אישית לא נוהג כך. דבר
כזה, בפרופורציה זו או אחרת, הוא
אפקטיבי לטווח קצר בלבד. זה מסוג
הטריקים שניתן לעשות רק לטווח
מיידי.

•הזדהית עם מזכיר הממשלה,
בתוקף תפקידיבם הזהים?
יש בזה משהו, אבל לא כל אב הצופה
בדמותו של ילד בטלוויזיה חושב מייד

• ויריביך?
למה את שואלת דוקא על יריביי? גם
ידידיי פעלו ופועלים כך. בכלל,
עמיתים לממשלה. אבל לא אפרט
שמות.

זה יוצא 71ה בא
נסים אינם מתים, הם רק
מתחלפים. זו ההרגשה במדינת-
ישראל שבה לא עוברת אף תקופה
קצרה בלי חרדה מפני אנס זה או אחר.
עוד טרם הסתיימה הבהלה שאחזה
בקיץ האחרון את נשות תל״אביב מפני
האנס שפלש לדירותיהן ואנס אותן
במיטותיהן(״האנס מצפון תל־אביב״),
וכבר התברר כי קיים עוד אנס, המטיל
חתיתו על בנות רמת־אביב. הוא
מתנפל עליהן בלילות בחצרות בתי־הספר
בשכונה, ומבצע בהן בכוח
ואלימות מעשים מגונים ומעשי־סדום.
רק נתפס ״האנס האתלטי״ ,כפי
שכונה האנס מרמת־אביב, והנה החלה
הפאניקה בנגב — הפחד מפני ״האנס

בדרך כלל אינה יכולה להיחלץ
מהמכונית בלי הסכמתו של הנהג. שם
מבצע בה האנס את זממו.
סוג אחר של אנסים מיקצועיים הם
המתמחים באונס עירוני. אנסים אלה,
פועלים, אם הם מכירים היטב את
השטח שבו הם יכולים להטיל חתיתם
על הסביבה במשך חודשים ארוכים עד
לתפיסתם.
״האנס המשוטט״ המפורסם ביותר
הוא אגדה. זהו האדם אשר לו מיוחסים
אינוסי כביש־החוף בשנים 1972 עד
.1984 על פי דוח שפורסם לאחרונה,
אשר נכתב בידי הפאתולוג הד״ר מורים
רוגב והפסיכולוג הד״ר סקלי, ביצע
אדם אחר, בעל תכונות נפשיות

וגופניות ייחודיות, את כל הרציחות
הללו. מסקנת הדוח היא כי רחל הלר
לא נרצחה בידי עמוס ברנס, ורד וינר
לא נרצחה בידי עטווה אל־טורי, וכי
השתיים היו רק חוליות בשרשרת
האינוסים והרציחות של אותו אנס
מיסתורי, שהוא מטורף ואימפוטנט.
על• פי מסקנות דוח זה טרם נתפס
האיש, ואולי הוא ממשיך לשוטט
ולארוב לטרף.
מיקרי רצח התיירות ואונס החיילת,
שאירעו לאחרונה בכבישי־הנגב, עוררו
את החרדה מאנס־רוצח חדש, המשוטט
במכוניתו, אולי מכונית סובארו לבנה
חדישה, ואורב לטרף. החקירה בנגב
היא בעיצומה, ויש לקוות כי המישטרה
תמצא בהקדם את האשם ברציחות
הללו.
בניגוד לאנסים המשוטטים, מתמקדים
האנסים העירוניים בדרך־כלל
באיזור מסויים, שאותו הם מכירים
ושבשביליו הם מתמצאים, כדי להפכו
למרכז פעילותם.

״האגס
^ המנומס״
**שך שנה וחצי, החל בדצמבר
* ,1976 /הטיל שלמה לב־עמי,
שכונה ״האנס המנומס״ ,את מוראו על
בנות תל־אביב. הגבר גדל־המירות היה

• חשת היכרות עם המניפולציות
שהוצגו בתוכנית?

מחמאותיו
על הילד שלו ...זה היה נחמד מאוד
לצפות בפרק, אבל היה לי קשה לחוש
עם זה הזדהות.
קצב עמיתיו
כן, כן. יש גם אצלנו. לא חסר! גם
במיפלגתי זה קיים בשפע.

•ו איזו מיפלגה מובילה בתחום

המערך. איזו שאלה!

יוסי בייליז:
״זה רעיזן מו כ רי
יוסי ביילין הוא מקבילו של
מזכיר״הממשלה הדינאמי והאל גנטי
ביס מיניסטר! מקביל -רק
בתפקידו כמזכיר ממשלת״ישראל.
המניפולציות הן לא בדיוק דרך־
חיים אצלו.

• נהנית
בסידרה?

מהפרק האחרון

אני תמיד נהנה מהסידרה הזאת. כן,
נהניתי.

• מה הקשר של זה למציאות
שלנו?
כל הסידרה הזאת היא, כמובן,
קריקטורה של המציאות. נכון, היא
מבוססת עליה, אבל לא יותר מכך.
ברור שהיו אלמנטים רבים בפרק
שהזכירו לי פרטים מהמציאות. הפרק
והסידרה כולה, אגב, מחמיאים מאוד
לפקידים הממשלתיים.

• ומה בדבר הרעיון שפקיד
ממשלתי יכול לשחק מישחקי־שילטון?
טוב,
זה רעיון מוכר. זה מזכיר לי
קצת את יז׳י קושינסקי בלהיות שם.
שם הוא מדבר על אינטרסים כספיים,
אבל העיקרון דומה: גורם בלתי־פוליטי,
היכול להצמיח לתפקידים
בכירים ביותר גם אנשים לא־ראויים,
בין אם מאינטרסים כספיים ובין אם זה
מאינטרסים של קידום אישי.

אורי סביר:
..לא, לחלוטי! לא!״
אורי סביר, יועצו של ראש־הממשלה,
שימעון פרס, לענייני-
תיקשורת, ראה רק את הקטע
הסוגר של הפרק. לפני־כן נאלץ
ללכת לחוויה מצחיקה אחרת -
להצגת הגשש החיוור, יחד עם פרס.
״אבל ״,הוא מוסיף ,״סיפרו לי את
השאר למחרת. בייחוד יוסי
ביילין״.

• הפרק הציג תיזה, על פיה
עוזר מבריק, בעל כושר מניפולטיבי,
יכול להזניק גם אפס
למישרה בכירה ביותר. זה
מקובל גם אצלנו?
לא, לחלוטין לא! אני גם לא בטוח
שזה מקובל בסיטואציות אנגליות.
עוזר טוב הוא לא מי שמנסה לעשות
מהאיש שלמענו הוא עובד משהו אחר.
עוזר טוב — זהו אדם המתאים את
עצמו למעסיקו, ולא להיפך.

• בפרק הראו כיצד ניתן
ליצור עיתונות אוהדת לאיש־ציבור
על־ידי סילוף האמת —
המציאו משבר שלא היה ולא
נברא, בדבר ״הנקניקיה הבריטית״
.זה מקובל עליך?
כל יועץ מנסה ליצור עיתונות טובה
עבור האיש שהוא מייעץ לו. במיקרים
בודדים אכן ניתן ליצור מצבים
מלאכותיים. אבל ברצינות: החיים
הפוליטיים שלנו כל־כך חשופים.
הסימביוזה בין נציגי התיקשורת
לפוליטיקאים בארץ היא כזאת, שזה
קשה. אישית, אני לא בעד יצירת
משברים מלאכותיים. אני בעד דוברות
אגרסיווית, אבל לא בצורה כזאת. אל
תשכחי גם שכך אפשר לאבד את
האמינות. וזהו הדבר החשוב ביותר
שיש לדובר או לעוזר. זוהי רק הצלחה
מיידית, לא לטווח ארוך. אבל אני
מודה שיש מצבים שבהם ניתן לבצע
את תרגיל ״הנקניקיה הבריטית״.

חשוד שבתאי בבית־המישפט
סוג אחר, מסוכן הרבה יותר
המשוטט״ .המחפש חיילות ותיירות
בכבישי־הדרום, אונס אותן והורגן.
רוב האנסים הנתפסים, והעומדים
לדין, ביצעו עבירה אחת או שתיים.
האנס הממוצע אינו מתכנן את האונס.
הוא נתקל בנערה המבקשת ממנו
טרמפ, או באשה העוברת ברחוב
בלילה, יצרו גובר עליו והוא תוקף
אותה. אנסים מזדמנים כאלה נראים
כמעט מדי יום בבתי־המישפט. הם
מבקשים את רחמי השופטים, מתנצלים
ומקבלים עונשי־מאסר שבין שנה
לחמש שנים.
אונס עידוגי וכפרי

ך* וג אחר, מסוכן הרבה יותר, הוא
^ של האנסים המיקצועיים, אותם
שאינם מחכים לנערה שתקרה בדרכם,
אלא המתכננים את האונס ומשכללים
שיטה, שעליה הם חוזרים שוב ושוב עד
שהם נתפסים.
האנסים השיטתיים אינם סוטים
משיטת־האונס שלהם, והמישטרה
לומדת היטב את הסימנים שמשאיר
אחריו האנס. שיטתו היא המסגירה
אותו, לבסוף.
מבין האנסים המיקצועיים יש
המסתובבים במכונית בכבישי־הארץ,
ומחפשים טרמפיסטיות. נערה, העולה
למכונית, נתונה לחסדיו של הנהג.

נוהג לתקוף את קורבנותיו בצפון תל־אביב,
ליד תחנת״הרכבת. הוא היה
משוטט באיזור ומתלווה לנשים בודדות,
שהלכו שם בערב. הוא היה מציע
טרמפ במכוניתו הדמיונית, מציע
קיצור־דרך, מעורר אמון בלב הנשים
ורוכש את ידידותן. הן לא סירבו ללוות
אותו עד למקום שבו הכין מראש יצוע
ענפים וקרטונים. כאשר הגיעו לשם
היה תוקף את האשה בכוח רב, כמעט
חונק אותה, ומבהיר כי לא תהיה כל
תועלת בהתנגדות מצידה.
אחרי האונס היה לב־עמי מתעניין,
למרבה הלעג, אם האשה נהנתה, אם
הגיעה לסיפוק מיני ואם היה לה טוב
איתו. הוא היה מציע דיברי־מתיקה,
כסף לאוטובוס ומסטיק.
16 נשים התלוננו כי נאנסו בידי
האנס המנומס, והמישטרה הקימה לו
מארבים רבים. אולם הוא חמק מהם
בקלות רבה.
פרופיל פסיכולוגי שהוכן בידי
פסיכולוג לפי המידע שהצטבר מהנשים
הנאנסות, אמר כי האנס הוא
כנראה בעל־מישפחה מכובד, המנהל
אורח־חיים תקין ובריא, במיסגרת
מישפחתית רגילה. נקבע שאינו חולה
במובן הרגיל של המילה, אלא נתון
להתקפות, שאחריהן הוא חוזר לנהל
חיים רגילים. דבר זה היקשה מאוד את
החיפושים אחריו.
כאשר נתפס לבסוף לב״עמי, התברר

לולא חזד על עצמו, יתכן שלא היה נתפס. ואילו שתק...

השיטה הסגירה אזתו
׳ על הנערה מאחור, סתם את פיה
והשכיב אותה, כשגבה כלפיו. באותו
חודש תקף גם צעירה שעברה לתומה
ליד בית־הספר אליאנס. הצעירה
בכתה והתחננה, ואז הירפה ממנה.
בנובמבר הזמין צעירה להיות
שמרטף, התנפל עליה בחצר בית־הספר,
גרר אותה לתוך חדר־כיתה, שם
השכיב אותה על שולחן כשגבה כלפיו,
ביקש כי תשפשף את איבר־מינו
ותמצוץ אותו.
המישטרה, שחקרה את המתלוננות,
הבחינה בשיטתו של שבתאי והחליטה
לטמון לו פח. שוטרת בשם יעל חדאד
תלתה מודעה לשרותי־שמרטף בחוצות
רמת־אביב. שבתאי ענה למודעה. הוא
ביקש לדבר עם ״לימור״ ,כפי שהציגה
את עצמה במודעה. הוא קבע איתה
פגישה, אבל יעל לא באה.
במקומה באה שוטרת אחרת, איריס
אפשטיין. ב־ 16 בחודש שעבר חיכתה
לו איריס בחצר בית־הספר, כפי שקבעו
ביניהם. הוא התנפל עליה מאחור
והרימה כדי לגרור אותה אל המעקה
החביב עליו.
אז התערבו השוטרים שחיכו לו
בסביבה.
שבתאי נלחם כמו אריה, הוא לא
נעצר בקלות.
אנשים שראו אותו בבית־המישפט,
בעת מעצרו הראשון, ידעו לספר כי
נראו עליו היטב סימני־הקרב.

שבתאי והסניגורית ברתור
קו ההגנה האפשרי היחידי -פסיכיאטרי
ן* אנס האתלטי, שהפחיד את
\ \ נשות רמת־אביב במשך יותר
משנה, הוא משה שבתאי.
כך טוען התובע עוזי שרטר, בכתב־האישום
שהגיש נגדו בבית־המישפט
המחוזי בתל־אביב.
כתב־האישום מספר סיפור מעניין
מאוד, והוא מחזק את הריעה כי אנסים
מועדים, כמו רוצחים מיקצועיים,
נתפסים לשיטה מסויימת ואינם סוטים
ממנה. עיקביותם זו היא המביאה
בדרך־כלל לתפיסתם.
אנסים עירוניים מתמחים בדרך כלל
גם באיזור מסויים. המקום שבו בחר
שבתאי הוא שכונת רמת־אביב, שכונה
שקטה שבה גרים בדרך כלל זוגות
צעירים בעלי־אמצעים.
בשכונה הרבה ילדים ובני־נוער,
והרבה בתי־ספר. משה שבתאי התגורר
ברמת־אביב עד לפני זמן־מה, ולאחר
שנשא אשה עזב את השכונה. הוא הכיר
היטב את הגנים, השבילים, חצרות
הבתים ובתי־הספר באיזור,

**יקרה האונס הראשון המיוחס
לו קרה בפברואר, בשנה שעברה.
אשה עברה לתומה ליד בית־הספר
ארזים בשעת־לילה מאוחרת. הוא
משך אותה לחצר בית־הספר, הציב

אותה כאשר גבה כלפיו, הפשיל את
בגדיה ובגדיו התחתונים ואנס אותה
בכוח.
במיקרה זה נכח שבתאי לדעת כמה
קל לאנוס. צריך רק למצוא אשה
בודדה בחשיכה, ליד חצר ריקה של
בית־ספר או גינה״גדולה. בלילות־החשיכה
של החורף שעבר ארב ליד
גינות כאלה. גם המיקרה השני היה
אקראי. האשה הלכה ליד בית־הספר
אליאנס, חודש וחצי אחרי המקום
הראשון. הוא תפס אותה, סתם את פיה,
השעין אותה על מעקה, הוריד את
מיכנסיה נשק את ביטנה ואיבר־מינה
ואחר־כך עשה בה מעשה־סדום.
יתכן ששבתאי היה מתוסכל כאשר
ארב בגינות זמן רב, ולא מצא קורבן.
ואז החליט שלא לחכות ליד המזל,
שתעזור לו למצוא קורבן. הוא תיכנן
את המעשה בעצמו מראש.
מאחר שהוא חובב כנראה נערות
צעירות, מצא דרך מצויינת להשיגן.
נערות רבות ברמת־אביב מנסות
להרוויח דמי־כיס, בעזרת שמירה על
ילדים קטנים או מתן שיעורי־עזר
לתלמידים. לשם־כך הן מפרסמות
מודעות בכתב־ידן על עצים בסביבה
ובחנויות מרכזיות.
שבתאי היה מחפש מודעות כאלה,
ועונה עליהן. כדי שלא להפחיד את
הנערות, היה מחקה קול של אשה,
ומזמין אותה לשמירה על ילד. את

כי הוא אמנם בעל־מישפחה, נשוי
לאשה המנהלת בית־ספר, ואב לארבעה
ילדים. הוא התגורר בנתניה, עבד
בתיקון פחי־האשפה של העיריה,
ואובחן על־ידי הד״ר מאיר, שבדק
אותו, כאיש פרימיטיבי ומגושם, על סף
הפיגור.
לב־עמי נתפס בגיל .35 הוא נישא
בגיל צעיר לאשה אינטליגנטית
ומוכשרת. הוא היה חזק כשור, ונדרשו
שמונה שוטרים כדי להתגבר עליו
כאשר נתפס. הוא נהג לתקוף בערך
אחת לחודש, ואחר־כך חזר לחיות חיים
רגילים.
ב־ 1971 נפגע בתאונת־דרכים, שהותירה
אותו בדיכאון ובלחצים נפשיים.
אבל, לדיברי הפסיכולוג, היתה ן ו

דווקא הצלחתה המיקצועית והחברתית
של אשתו שגרמה ללב־עמי
ריגשי־נחיתות וצורך להתפרץ ולשלוט
בנשים אחרות.
הוא אמר לפסיכולוג :״אשתי מנהלת
דברים חשובים. אני חלש. לא
יכולתי להסביר את ריגשותיי. היא
עשתה ויזמה את הכל בבית. לא הייתי
מרגיש כמו הגבר בבית. זה פגע בי. לא
היה לי איפה להוציא את העצבים. אז
התפתח בי הדחף הזה, היצר הרע.״
לב־עמי הואשם על־ידי התובע, עוזי
שרטר, ב־ 16 פרטי־אישום של אינוסים,
מעשים מגונים ומעשי־סדום. הנאשם
הודה בתישעה פרטי־אישום בלבד,
והפרקליטות ויתרה על הוכחת יתר
האישומים, מפני שהנשים הנפגעות
שוטרת במקום שמרטף

הפגישות היה קובע
בחצרות בתי־הספר.
כך פגש את הנערה הראשונה
באוגוסט שעבר. הוא התנפל עליה
מאחור, ליטף את איבר־מינה, דרש
שתמצוץ את איבר־מינו, ונישק את כל
גופה התחתון.
המיקרה הבא היה חודשיים אחר כך,
גם כן כתוצאה ממודעה. הוא התנפל

דדפי־הגגה
פגודות

בדרך־כלל

ף* ביר להניח כי לולא ענה שבתאי
^ למודעת־הפיתיון, לא היה נתפס
כל־כך בקלות. אילו היה משנה את
מקומות המארבים שלו ואת שיטת
הפגישות עם הנערות, יתכן מאוד כי
היה יכול להמשיך במעשיו עוד זמן רב.

סניגורית ביתור ותובע שרטר
קשיים במיסדרי־זיהוי
חששו מאוד מהחשיפה בבית־המישפט.
לב־עמי נידון על־ידי בית־המישפט
המחוזי בתל־אביב ל־ 30 שנות מאסר.
בבית־המישפט העליון הופחת עונשו
ל־ 18 שנים.

חלהלה
בלב רווקות
^ וסף מחאו״׳נה המכונה ״האנס
מצפון תל־אביב״ ,בחר לו את הרחובות
הקטנים והמפותלים של צפון תל-
אביב. הגבר נמוך־הקומה והצנום נאשם
כי היה עוקב ומתחקה אחרי נשים
בודדות, שגרו בקומיות־קרקע בצפון
העיר. הוא היה פורץ סורגים וחלונות

ונכנס אליהן באמצע הלילה. הוא היה
מגיע עד למיטתן, מסנוור אותן
באלומות־אור מפנסו, ואחר־כך אונס
אותן. במשך קיץ שלם פחדו נשים
בוררות לישון בתל־אביב לבדן. כל
מיקרה חדש היה מתפרסם מייד
בעיתונות ומעורר חלחלה בלב רווקות
העיר.
מארבים שהוצבו בידי המישטרה,
ומישמרות של נשים מתנדבות, לא
הצליחו לתפוס את האנס החמקמק.
הוא המשיך לתקוף ללא הרף באותו
האיזור עצמו, עד שלבסוף גילתה אותו
אשת כשהוא מציץ בחלון דירתה. היא
טילפנה למישטרה, והוא נעצר.
מחאג׳נה כפר בביצוע אונס, אבל
הוא הודה ושיחזר פריצות רבות בצפון־

חשוד שבתאי(משמאל)
בחצר בית־הספר
בעת מעצרו החל משתף פעולה עם
המישטרה והודה במיספר מעשים.
מאחר שהיו תלונות רבות נוספות, על
אונס ומעשים מגונים, סביר להניח כי
התובע המנוסה, שרטר, הגיש את כתב־האישום
רק על העבירות שבהן הודה
הנאשם.
גם בעניין הזיהוי עזר שבתאי
למישטרה .״האנס האתלטי״ תקף
תמיד בלילה, במקום חשוך. הוא
התנפל תמיד מאחור על הבחורה,
והשכיב אותה כאשר גבה כלפיו. במצב
כזה כמעט בלתי־אפשר היה לראות את
התוקף. מה גם שהאנס הקפיד בכל
מיקרה ללבוש כפפות, לחבוש כובע־גרב
ובגדים כהים. זו גם הסיבה לכך
שהוא כונה בעיתונות ״האנס האתלטי״.
הנשים יכלו להצביע רק על צלליתו
ועל מידות־גופו.
אילו היתה המישטרה נזקקת
למיסדרי־זיהוי, אפשר להניח כי היתה
לה משימה לא קלה. אולם מכיוון
ששבתאי התחיל לדבר, לא נזקקה
המישטרה למיסדר זיהוי כלל.
שבתאי הוא בן ,29 ונשא לא־מכבר
אשה. ההתרשמות של קורבנותיו שהוא
אתלט לא היתה מוטעית: הוא שחקן־
כדורסל ונמנה עם השורה השניה
(״שחקני ספסל״) של מכבי תל־אביב.
על פי בקשתה של הסניגורית,
אוסנת ברתור, לשלוח את הנאשם
לבדיקה פסיכיאטרית, אפשר לנחש מה
יהיה קו־ההגנה. מאחר שכנראה הודה
הנאשם ברוב האישומים, נסגרו כל
ררכי־ההגנה. הסניגורית הריאליסטית
סומכת על המוצא האחרון של
העבריין: דוח פסיכיאטרי, שיקבע כי
אינו אחראי למעשיו, או כי פעל על פי
דחף שאינו בר־כיבוש. גם אם יקבע
הפסיכיאטר שיש לו הפרעות קשות
באישיות, יכול הדבר לשמש כנסיבה
מקילה לעונש, אם יורשע.
העיר. התובעת, פנינה דבורין, הציגה
לפני בית־המישפט טביעות־אצבע
שלו, שנמצאו בדירות שבהן נאנסו
נשים, והסבירה כי הטביעות לא יכלו
להגיע לשם אלא בשעת־האונס.
השבוע נפסק עונשו.
עם מעצרו של מחאג׳נה נפסקה
סידרת מיקרי־האונס בצפון תל־אביב.
בד בבד, החלה סידרה של מעשי־אונס
ברמת־אביב, על־ידי אדם שכונה
״האנס האתלטי״.
מחאג׳נה הורשע ביום השלישי השבוע
בשלושה מתוך ארבעה אישומים
באונס. בית־המישפט קבע כי התנהגותו
של האנס היתה דומה בכל
המיקרים. התובעת דרשה עבורו עונש
מאסר ממושך העולה על 15 שנה.

—יי אילגה אלו 3 7

שי ח ר
צר־ש
הל?1רדיז?
למחלקת־הבידור של קול ישראל בראשותו
של יגאל בן־שך. על תוכנית ההוקרה לגשש
החיוור ששודרה ביום־העצמאות.
אם בכל העולם קברו את הרדיו, עם פריחתה
של הטלוויזיה, הרי שבמדינת־ישראל המצב
הפוך. ישראל יוצאת־דופן נם בזה.
על רקע הדלות, השיממון וחוסר־העניין של
הטלוויזיה, הציל קול ישראל את הקהל. במשך
שבע שעות רצופות, מ־ 11 בבוקר ועד 7בערב,
צחק עד דמעות.
לעומת זאת הצליחה הטלוויזיה גם הפעם שלא
להפתיע. תוכנית יום־העצמאות היתה עלובה
ומשעממת.
בטלוויזיה ממשיכים במסורת יום־העצמאות.
חידון התנ״ו בבוקר, הענקת פרס־ישראל בערב,
ובאמצע טלאים.
אוספים סרטים עבריים ישנים בארכיון,

1ב111
ב מו ק ד
כשהוזמן שר־האוצר, משה ניסיע לתוכנית
מוקד בטלוויזיה, בשבוע שענה, הוא לא ציפה
שתהיה התרגשות ומהומה באולפן.
מול השר ניסים ישבו המראיינים יורם רד*
נן, עורך מו קד והכתבים הכלכליים עודדי
שהר ודזיים פלטנר, בעוד הם שואלים את
שר־האוצר החדש על האינפלציה, דו״ח בייסקי
וכווונתיו לעתיד המשק, עלה זבוב טורדני על
אפו של השר והחל לטייל.
לשר־האוצר הזבוב לא הפריע. אך מראייניו
נתקפו בבהלה. יותר משהתעניינו בתשובותיו
של השר, התעניינו במהלכיו של הזבוב. בבל
פעם שעברה המצלמה מפניו של שר־האוצר,
הסית השר ניסים את הזבוב מפניו, אך זה חזר,
כשהבינו שלושת המראיינים שתוכנית מוקד
עוד עלולה להתמקד בזבוב. ביקשו מאחד
הטכנאים שיהרוג את הטורדן.
משבצים אותם בלוח־המישדרים. הם מרוצים,
הלוח מלא, אך לא בתוכן.
נקודת־האור היחידה בשידורי יום־העצמאות
היתה תוכניתו של מוטי קירשנבאום, מצב
החומר. קירשנבאום הצליח שוב להזכיר את
יכולתו — אף שהופעתו כמנחה הייתה מיותרת
לגמרי.

מאחורי המירקע
יזם שישי, את יודעת
זה כבר הפך להרגל של יום שישי לאנשי
רשות־השידור בירושלים. שרי רז, כתבת הטלוויזיה
לענייני בידור ותרבות, מפתיעה את
חבריה בקול ישראל ובטלוויזיה ומזמינה אותם
להקרנה מיוחדת באחד מבתי־הקולנוע בבירה.
השבוע הקרינו את הסרט שיגעון של לילה,
ואולם קולנוע אורנע במרכז ירושלים היה מלא
מפה לפה.
על לוח־המודעות בקול ישראל תלו מודעה
ובה נכתב ״סרט חינם בקולנוע אורנע״.
מי הגיע לצפות בסרט־חינם? מהטלוויזיה
יורם רונן, יחזקאל(״זיקי״) יעקוגי הכתב
הכלכלי של הטלוויזיה בערבית, עוזי בירמן,
הנמצא בימים אלה בחופשה. מקול ישראל בא.
גדי סוקניק, הכתב הכלכלי, שלמה רז, הכתב
לענייני־מישטרה, שחזר בימים אלה משהות בת
שלושה חודשים בקנדה, אליהוא בן־און.
כמובן שבאו גם עיתונאים ממערכות העיתונים
בירושלים, טכנאים, מפיקות והרבה חברים
שהרגל יום־שישי נמצא מתאים גם לתוכניות
שלהם.

חזי ק1קר עף!
אסתר סופר, מפיקת סידרת־התוכניות על
קהילות יהודיות ברחבי־העולם, יצאה השבוע
בראש מישלחת של הטלוויזיה לצרפת.
המישלחת יצאה לשבועיים, לערוך סרט על

השר נסים
על האף!

אז החל באולפן מסע־רדיפה אחרי הזבוב,
כשמצלמות הטלוויזיה משתדלות שלא להנציח
את הטכנאי הרודף אחר הזבוב.
סוף טוב. הזבוב מת, ותוכנית מוקד ניצלה.
קהילת יהדות צרפת. בימאי הפרק על יהדות
צרפת הוא יעקב אסל, שחזר לפני כמה חודשים
לעבודה בטלוויזיה. אסל היה בשנתיים האחרונות
שליח הסוכנות בצרפת.
לסופר הצטרפו צלם, איש־קול וגם חזי
קוקה, מי שהאפיל את מסכי־הטלוויזיה לא
מכבר, כחשמלאי־הצוות.
עד כה הקרינה הטלוויזיה שלוש תוכניות שערכה
סופר על הקהילות היהודיות בהונגריה,
באנגליה ובשוודיה. על שולחן העריכה נמצא
סרט נוסף. שערכה סופר על קהילת דרום־
אפריקה.

תור הספורט הגיע
הטלוויזיה מתכוננת לשידורים ממכסיקו.
מישחקי גביע־העולם בכדורגל יתחילו ב־31
במאי, וייסתיימו בסוף יוני. הטלוויזיה תשדר 24
מישחקים בשידור ישיר. לשם־כך נשלחים
למכסיקו 14 עובדים. הפעם הגיע תורם של
עובדי מחלקת־הספורט. שיבעה כתבים ועורכים,
אחת עוזרת־הפקה, שלושה טכנאי אלקטרוניקה
ועוד ארבעה טכנאים נוספים.
למרות העובדה שמארגני המישחקים במכסיקו
הודיעו שבכל הקשור לעזרה טכנית — כמו
התקנת קווים, הקמת עמדות שידור, חשמל וכו׳
— אפשר יהיה להיעזר בצוותות הטכניים
המכסיקאיים, ייצאו הטכנאים הישראליים
ליבשת אמריקה.
חצי מיליון דולר יעלו מישחקי גביע־העולם
בכדורגל לטלוויזיה. יותר מחמישים אחוז
מהסכום יוצא עבור זכויות־שידור בלוויינים
ועמדות־שידור במיגרשים, השאר לכיסוי הוצאות
השהייה. ברשות־השידור מקווים שחברת קוקה
קולה תיתן את חסותה תמורת 150 אלף דולר.

מאחורי המיקרופון
הרוק מ שחרר
״אין סיכוי למוסיקת־הרוק בארץ. הקהל כאן

לא זקוק, ככל הנראה, למוסיקה משחררת זו!״
דברים אלה אמר כוכב תיסלם, יזהר אשרות,
לחווה אלברשטיין, המראיינת כל שבת בצהריים
בגלי צה״ל זמרים ויוצרים בזמר העברי.
אשרות גם סיפר שבארצות־הברית ובקנדה,
מוסיקת־הרוק עוזרת לצעירים להשתחרר, ואילו
בישראל הצעירים חיים בחממה. לעומת זאת אמר
שכאשר היו חברי להקת תיסלם מגיעים לצבא,
ההופעות היו יותר מוצלחות.
את הסידרה מפיקה מחלקת־התרבות־והבידור
של גלי צה״ל, בראשותו של מולי שפירא הנמרץ.
בתוכנית מנסים המפיקים לשים דגש על
היצירה המקורית ועל הזמר העברי, ולשם כך
בחרו כמראיינת הקשורה לעולם הזמר מהצד
היצירתי.
בהמשך הסידרה תראיין אלברשטיין את שם־
טוב לוי על יחסיו עם הזמר אריק איינשטיין,
ליאור ייני, יצחק (״צ׳רצ׳יל״) קלפטר ועוד.

חלבי והגששים
300 שקלים תרם חיים יבין, מנהל-
הטלוויזיה, בשם עובדיה. למיבצע השירותרום.
יבין צילצל לגלי צה״ל, בשעתיים שבהן
הינחה מפקד גלי צה״ל, נחמן שי, את השידור,
כשאורחיו באולפן היו חברי־הכנסת יוסי שריד
ומאיר שיטרית, וכן רפיק חלבי מהטלוויזיה.
חלבי, שהיה עד לא מכבר יו״ר ועד עובדי-
הטלוויזיה, הודיע מייד כי הוא תורם באופן אישי
את אותו הסכום שתרמו כל עובדי הטלוויזיה
כולם 300 :שקלים.
באותו שידור הפתיעו חברי הגשש החיוור,
שהופיעו בקול ישראל ביום־ההוקרה שערך להם
הרדיו. הם התקשרו עם אולפן גלי צה״ל, וחבר־הכנסת
מאיר שיטרית קנה מהם הופעות תמורת
2500 שקלים עבור יבנה. שיטרית תרם את הכסף
לשירותרום, בהסכמת הגששים.
במיבצע השירותרום הצליחו גלי צה״ל
לאסוף יותר משני מיליון שקלים, ס׳ל 30 יותר
מהשירותרום של השנה שעברה.

בתוככי הרשות
ל הב אלא
בפורום־חדשות של הטלוויזיה רנו השבוע
בכתבות ״ההיסטריות״ של הטלוויזיה על דויד
סויסה, בנו של נציב שירות בתי־הסוהר, שחזר
מהכלא בצרפת.
מנכ״ל רשות־השידור, אורי פורת, אמר כי
הכתבות על סויסה הבן חרגו מן הפרופורציות
הנכונות. לדעתו של פורת היה צורך לעשות
כתבה על מישפחת סויסה, אך ההתמקדות היתה
צריכה להיות באב, ולא בבן. האב, שמכר את
נכסיו. נסע כמה פעמים לבקר את בנו העצור
כשהוא משמש כנציב שרות בתי־הסוהר בישראל.
בפורום הועלה הסעיף ממיסמך נקדי, על שם
נקדימון ריגל, הדן על גלוריפיקציה של
אנשים שהורשעו׳בפלילים. הוחלט כי הטלוויזיה
תשמור להבא על פרופורציות נכונות ומתאימות
בנושאים שכאלה.
בין חברי״הפורום היו גם שהתלוננו על כי
הכתבה ששודרה במבט לחדשות עם שובו של
דויד סויסה, ובה נאמר שקצינים בכירים
במישטרה באו לנמל-התעופה לקבל את בנו של
הנציב, לא היתה נכונה. הקצין הבכיר היחידי

העולם הז ה 2542

וק איש אחו אמו..באק־אוך והרו. אבר זה קוה
באנגליה. בארץ כולם נשארו בתוכנית,ח״ם שכאלה״

אף אהד
לא קס
^ יום החמישי יוקרן החלק השני
^ של חיי׳ יפה ירקוני. ביום החמישי
הבא יצלמו את התוכנית ה־ 50 בסידרה
חיים שכאלה. אחריה יוצא עורך
התוכנית והמראיין עמוס אטינגר,
לחופשה ארוכה ללא־תשלום.
אטינגר פרש בתוכנית את חייהם
של רבות מהדמויות המעניינות של
טרום־המדינה והמדינה בהרבה שיטחי־חיים.
אני זוכרת את התוכניות שעסקו
בחי־ם גורי, הפרופסור אפרים קציר.
גולדה מאיר, עזר וייצמן, חצקל איש־כסית,
אורי ירום, חיים טופול, יהורם
גאון, חיים כהן, יעקב אורלנד, עדה
סירני, יעקב חזן. כל אחד והסיפור
האישי שלו, שהוא חוט מתוך הסיפור
הכללי של המדינה. של כל אחד
מאיתנו, למעשה.
עכשיו אטינגר עוזב. הוא מרגיש
שגם הוא וגם התוכנית צריכים מנוחה
ארוכה. אבל לפני המנוחה הוא נפגש
איתי, כדי לספר לי קצת על חייה של
חיים שכאלה.
״קודם כל אני רוצה שיידעו שלא
אני המצאתי את התוכנית. היא קיימת
בארצות־הברית ובאנגליה, אבל שם
היא קצת אחרת. הגורם הדומינאנטי
אצלם הוא גורם ההפתעה. מביאים
לתוכנית אנשים שהאורח המרכזי לא
פגש זמן רב. רוב הזמן מדבר המראיין
ומרי פעם נכנס מישהו. גיבור התוכנית
נדהם, קם, מתנשק, מתרגש ועוברים
הלאה. בשביל שתי נשיקות הם
מטיסים אדם מאוסטרליה. עם צוות של
כ־ 20 תחקירנים וקרוב ל־ 200 אלף
דולר לתוכנית, זה אפשרי״.
אצלנו יש עמוס אטינגר, כשלידו
כבר 10 שנים התחקירנית נעמי אטיאס
ו־סז אלפים דולר לתוכנית, גם
לתשלום כרטיסי־טיסה. זה לא מאפשר
הרבה נשיקות מיובאות, ולכן נולד
השינוי המבורך.
אצלנו זה סיפור. האורח המרכזי הוא
קטליזטור לתקופה ולנושא, והנשיקות
הן רק הצימוקים. לא בדיוק שיעור
בהיסטוריה, ולא בדיוק תוכנית־בידור.
צירוף של שניהם.
עמוס אטינגר :״לפני שנים ראיתי
את התוכנית בחו״ל, והצעתי אותה לקול
ישראל. כמו לכל רעיון טוב, הם
סירבו מייד.
״לא ויתרתי, הלכתי לגלי צה״ל והם
הסכימו. עשיתי תוכנית אחת עם
אברהם יפה, ואז קול ישראל התרצו.
עשיתי כמה תוכניות והצעתי את זה
לטלוויזיה.
״לא התלהבו, כמובן, אחרי הרבה
מאוד שיכנועים שלקחו שלוש שנים

הסכימו שאעשה פיילוט, עם שלמה
בר־שביט.
״מצא חן בעיניהם והפיילוט שודר.
אבל המילחמות לא נגמרו. ביקשתי
שיצלמו בצבע. צחקו עליי. כשצילמנו
את התוכנית על גולדה, אמר איציק
קול שלא מעניין אותו כלום, והוא
מצלם בצבע. הטלוויזיה בכל זאת
שידרה בשחור־לבן״.
מאז 1971 עושה אטינגר את חייהם
של אורחיו. יותר מ־ 200 פגישות לכל
תוכנית. נסיעות בכל רחבי הארץ.
טלפון פרטי פתוח 24 שעות ביממה,
למיקרה שהחברה של ההוא פיתאום
תיזכר במשהו מעניין.
היו פשלות. מחליטים על מישהו,
חוקרים, עובדים, נפגשים, מכינים תיק,
ופיתאום מסתבר שזה לא יילד. האיש
לא מעניין. החומר לא מעניין. על כל
שלוש תוכניות משודרות, אחת נופלת.
מכל התוכניות ששודרו מצטער אטע־גר
רק על אחת. הוא לוקח את הכישלון
על עצמו .״פיספסתי. היה לא טוב; יצאתי
עם הרגשה רעה. בלי שמות, כמובן״.

לדיין לא
^ היו ח1רים
ך יסו להצר את צעדיו בתוך הטל־
!וויזיה. אמרו לו שהתוכנית ארוכה
מדי. אמרו שהקהל לא יאהב את זה,
״אבל אף אחד ממנהלי הטלוויזיה
מעולם לא בא להפקה של חיים שכאלה.
אף אחד מהם! כל הזמן היו
עסוקים בניהול! לא טרחו לבוא
ולראות מה קורה. אפילו בשביל הכבוד
לאנשי־הצוות. אף פעם אחת! אבל ידעו
להגיד לי, :שמע, את הטיפוס הזה אני
לא צריך לראות בשני חלקים. מספיקה
לי פעם אחת. מהפעם הבאה תקבל רק
שעת שידור אחת!׳ למזלי רק אמרו ולא
עשו.
״אי־אפשר לשכנע בשיחות בטלוויזיה.
מנהלי־הטלוויזיה שלנו יודעים
הכל מלבד להקשיב לשני.
״אולי עכשיו זה ישתנה. חיים יבין
יודע להקשיב.״ אטינגר עושה מאמץ
שלא להישמע מריר, אבל יש הרגשה
שהרבה נחת הוא לא שבע מעמיתיו.
אין הוא מוכן לחלק ציונים. גם אילו
היה מוכן, הוא לא יודע איזו תוכנית
אהב מכולן. נדמה לו שתמיד היה
מאוהב באחרונה. האהבה התפתחה עם
הנסיעות ברחבי הארץ, עם הפגישות,
עם איסוף הפרטים הקטנים.
כן, היו פעמים שסילקו אותו .״על
השמוק הזה אתה עושה תוכנית? עוף
מכאן. אני לא רוצה להשתתף!״ גם זה

שהגיע לשם היה שימעון סביר, אחיו של רפי
סויסה.

,,שיטות פיראטיות
הקרב בין הטלוויזיה הכללית ללימודית
מחריף.
הנהלת רשות־השידור מתכוונת לפנות ליועץ
העולם הז ה 2542

קרה. רוב האנשים שיתפו פעולה. אלה
הם גם החיים שכאלה שלהם.
היו תוכניות שלא נעשו כמו זו של
משה דיין. לדיין פשוט לא היו חברים,
ובלי חברים אין חיים שכאלה.
פונים אליו כל הזמן. לפעמים
ישירות. שואלים ,״נו מתי אתה עושה
עליי?״ או ״בטח עליי אתה לא תעשה!״
יש ששולחים שליחים. בהתחלה היתה
אי־נוחות מסויימת. אחר־כך למד. לכל
מי שחושבים שמגיעה להם תוכנית
הוא אמר ״שמע, התיק שלך כל־כך
גדוש וגדול ומסובך, שאני לא יודע
איפה להתחיל,״ והבן־אדם נרגע. הוא
מבין שהוא בכל זאת חשוב, ושעוד יגיעו
אליו.
איך מתחילים בעבודת־התחקיר?
איך שומרים על סוד שיש לו שותפים
כל־כך רבים?
״הכל מתחיל באשה או בילדים.
האשה — או הבעל — מספרת, נזכרת,
חוקרת בעצמה, שולחת אותנו לאנשים.
היא גם דואגת שהסוד יישמר.
עוד לא התפקשש לנו אף פעם מפני
שמישהו דיבר. אצל אנשים יותר
מבוגרים פחדנו קצת מגורם ההפתעה.
גם כאן האשה הרגיעה. אשתו של
יעקב חזן אמרה שאם הוא יידע למה
הוא בא, הוא לא יבוא.
״רוב האנשים נדהמים, מופתעים,
מתרגשים עד דמעות, אבל אף אחד לא
קם ועזב. כשרואים בשורה הראשונה
את כל המישפחה ומסביבם החברים
והזיכרונות, לא בורחים״.
אטינגר סמך על זה. חוץ מזה תמיד
יש איזה רופא בשטח, למיקרה שחס־וחלילה.
לאנגלים זה דווקא קרה עם
כררוגלן בשם דני בלנשפלאור —
שבא, הבין מה קורה, אמר ״פאק־אוף״
והסתלק. מאז התוכנית באנגליה
הפסיקה להיות בשידור ישיר.

,תיק שחור
חיו לכל אחד
^ וא ער לביקורות. אם הוא מר. לא
( 1רואים את זה עליו. מדבר על
ביקורת ומחייך. קרא את כל הביקורות
וזוכר אותן .״ההצלחה היא השלב הראשון
לכישלון ״,הוא אומר .״מחפשים
אותך, נהנים לא לפרגן. לקח לי זמן,
אבל התחסנתי. בסקר הצפייה שעשו
הסתבר שע 859 מהצופים מרוצים עד
מרוצים־מאוד מהתוכנית. כנראה גם הקהל
התחסן מהביקורת״.
הביקורת היחידה שאותה לקח ממש
ברצינות היא של פיליפ גילון מגירה
סלם פוסט .״כשהוא כתב ביקורת
רעה בדקתי את עצמי, ניסיתי לתקן.
האמנתי לו.״
הוא יודע שטוענים נגדו שהתוכנית
יפה מדי. כולם גיבורים, כולם יפים,
כולם חכמים וכולם יודעים לשאול.
אטינגר מרגיש שהמעידות של אורח־התוכנית,
אם יש כאלה, הן לא מעניינו,
אס אין להן השלכה על התקופה. לכל
אחד יש תיק קטן ושחור שבשביל התוכנית
הוא נשאר סגור. זו לא תוכנית־רכילות.

מפחד שמישהו אחר ייכנס
לנעליו עכשיו, כשהוא עוזב. נכון
שלכל גנרל יש מחליף, אבל לא לכל
משוגע.
כשהיה שלוש שנים בושינגטון בתור
בעלה של אשתו העיתונאית תמר
אבידר, דאג להשאיר כאן מחליף.
והשארתי.להם את האיש הכי טוב
לעניין זה, ינקלה אגמון. הוא עשה
תוכנית אחת עם נחום גולדמן, וזו היתה

המישפטי לממשלה ולתבוע ממנו לקרוא את
הטלוויזיה החינוכית לסדר.
הטלוויזיה הלימודית, ששינתה את שמה
לחינוכית, זה זמן רב לא הפיקה תוכניות לבתי־הספר.
אבל כדי לממן את תוכניות האקטואליה
שלה הסכימה, תמורת רבע מיליון דולר לשנה,
לשדר את הגרלת הלוטו בשידור ישיר — בעוד
שהטלוויזיה הכללית רחתה את ההצעה

גולדה מאיו

עם שני נכדיה, עמוס אטינגר והספר המפורסם
שלמעשה הוא כריכה. כשגומרים לצלם את
התוכנית, ניגשים מהר לאורח״הכבוד ולוקחים ממנו מייד בחזרה את
הכריכה המהודרת, כדי שתישאר נקיה ומסודרת למען האורח הבא.

בן־גוויון

ההופעה המצולמת האחרונה שלו היתה בחיים שכאלה
על יצחק נבון. בן״גוריון הגיע באמצע התוכנית. אטינגר
עבד קשה והכין לו שאלות, אבל בן־גוריון ראה אנשים בקהל וניהל את
השיחות דווקא איתם. בתצלום: הזמרת אסתר עופרים לוחצת את ידו
של בן־גוריון כשאטינגר מקרב המיקרופון כדי שישמעו אותו יותר ברור.

*1111114 11 זכה לשני חיים שכאלה. אחד בארץ ואחד
^ #1 ^ 1באנגליה. לתוכנית בלונדון הטיסו האנגלים את 11 אמו ואת אביו ואת שני ילדיו מהארץ. ההתרגשות באולפן היתה עצומה.
הקהל לא ידע שחיים ראה את שני ילדיו שבועיים קודם לכן ואת הוריו
בחודש הקודם. לתוכנית חיים שכאלה של אטינגר הגיע ישר מהטיסה.
פאשלה כזאת שלא שידרו אותה. לא
מספיק להיות טוב או טוב מאוד. צריך
באמת ובתמים להיות משוגע לעניין״.
50 תוכניות 40 .איש ראשה. ספר
אחד שהוא למעשה כריכה מהודרת

משיקולים חינוכייים.
שר־החינוך־והתרבות, יצחק נבון, הפתיע. נבון,
שנתן לחינוכית את האישור לשידור, טען טענה
חינוכית: מיפעל־הפיס בונה בתי־ספר.
יעקב לורברבאום, מנסה, בזחילה איטית,
בעידודו של שר־החינוך, שהטלוויזיה החינוכית
כפופה לו, ליצור מצב שבו הטלוויזיה שהוא מנהל
אותה תהיה ברבות הימים הערוץ השני.

ובתוכה דף עם הוראות טכניות, ארץ־
ישראל אחת, הרבה סיפורי־חיים, הרבה
תקופות, המון חברים.
עמוס אטינגר אחד הולך הביתה.
דני אלהש מי ₪
חיים שכאלה•

עובדים בטלוויזיה הכללית מתרעמים על
הנסיון של החינוכית לדחוק את רגליהם, בניגוד
לחוק וב״שיטות פיראטיות״ .שכן לטלוויזיה
החינוכית אין ועד־מנהל, מליאה או פיקוח
ציבורי. היא מקבלת הנחיות ישירות מלישכת
שר-החינוך — דבר העלול להפוך אותה
לטלוויזיה פרטית־פוליטית של השר.

-יי —י

— מדת אי״טיד