גליון 2544 מתאריך 4 ביוני 1986

מה הסוד שלי?...יוגורט דנונה שטראוס!
זה שהפסקתי לשחק כדורסל לא אומר
שהפסקתי לשמור על עצמי. נכון, היום אין
כבר ״התקפה מתפרצת,״ אבל יש משהו אחר
דנונה שטראוס -זה הסוד שלי.
אין כמו דנונה שטראוס לשמירה
על כושר גופני והרגשה צעירה.
לדעתי, מי שלא אוכל דנונה שטראוס
זה ה״ פאול״ שלו!״.
טל בדודי

־גז*.דב>1
ני״וזזזרוור

דנובה עוטראוס^־ 100 בריאות

ר סוו ס

כתבו ת ה שער הקידמי:
פקיד -בן; גבר

על פרשת הפקיד הבכיר(העולם הזה
.)28.5.86
הכישרון של מנהיגינו, שרינו ובכירינו לסבך
עניין פשוט, הוא משהו שלא מהעולם הזה. מוחי
הרל איננו קולט כיצד הם הסתבכו, וסיבכו את כל
עם ישראל, בפרשת הפקיד הבכיר, .
הלא הדברים, בעצם, חדים וחלקים. קיימים
חשדות והאשמות כלפי ממלא תפקיד, מבררים
אותם ואז — אם ההאשמות נמצאות נכונות,
ממלא התפקיד יתן את הדין ולאו — יבואו
מוציאי דיבתו של ממלא־התפקיד על עונשם.
ומה זה שייר לביטחון־המדינה? הרי לשם ברור
האמת, במיקרה מסויים זה, אין צורך לא בחשיפת
שיטות־העבודה, נוהגי־הפעולה, או דרכי״הביצוע
של שירות הביטחון הכללי, שהרי כל אלה כלל
אינם רלוונטיים לשאלה העומדת על הפרק.
זה דומה כאילו היה מתעורר חשש של
העלמת־הכנסות מצד בעל מאפיה, למשל, ולא
היו מבררים את העניין מחשש שיפסיק לאפות
יצחק קלצקין, חולון
לחם במא5יה שלי•
מה שצורם מאוד בהתנהגותו של ראש השב״ב,
זאת תגובתו. נכון שאין זה נעים כאשר מאשימים
ומחשידים בן־ארם, אבל זה יכול לקרות.
ומה עושה אז אדם הבטוח בצידקתו? הוא תובע
את בירור העובדות, ואם הוא באמת בסדר,
צידקתו תצא לאור. ולחילופין — אם אדם רב־פעלים,
רב־מעללים ורב־זכויות התחלק, וגם זה
יכול לקרות, אז דווקא עברו, אופיו ואישיותו
מחייבים שיסיק את המסקנות. אם עשה משהו
אשר לא ייעשה, שישלם!
אברהם ממרוד, רמת־גן
אם חס וחלילה, ואני מבקש להדגיש זאת, חס
וחלילה, אכן ראש שירות הביטחון הכללי עבר
עבירה וכמו שאני בטוח, ביטחון־המדינה חשוב
לו, הוא צריך להיות גבר, להיות מסוגל לקום
משה חסון, תל־אביב
ולהודות במעשה•

התיקחה היחידה
על ההתנכלות לאורי אבנרי מצד
המתנחלים בדרן לחברון (העולם
הזה .)16.4.86
נדהמתי לקרוא על המחזות שלא־ייאמנו אשר
אירעו בעת ביקור עורך העולם הזה בחברון.
האנשים שביקשו לעצור אותו, גילו התנהגות
שרק טיפשותה עולה על גועליותה.
אירוע עצוב זה ציער אותי במיוחד, מכיוון
שאורי אבנרי והתגייסותו לרעיון, כאדם וכעיתונאי,
משמשים לי כאות של תיקוות במצב של
חוסר־תיקווה.
אני משוכנעת שהוא נוהג נכון, ובכך לא
יכולים גם הצעקנים והקנאים לשנות מאומה.
כי בינות לאיבה ולעיקשות דומני שאורי
אבנרי מגלם את הגישה הנכונה היחידה. גישה,
שהיא לא רק נכונה מן ההיבט האנושי, אלא גם
הגישה היחידה שתוביל אי־פעם לפיתרון
הסיכסוך העצוב, המאמלל זה זמן רב מדי שני
עמים בארץ אחת.
סבינה שרנגל, אלהרסהאוסן, גרמניה
• ה קו ראת שרנגל, מעיירה ק טנ ה בצפון-
גרמניה, הוסיפה, בשולי מיבתבה, בי הי א בת
,20 אחרי בחינות-הבגרות, מתכוונת להמשיך
בלימודיה בסתיו הק רו ב באנגליה, ומצטערת
על בך בי ט רם ביקרה בישראל.

הקיפוח והקבס
על התנהגות ראשי המרכז הליברלי
כלפי יצחק יצחקי, האיש שביקש
למלא את שורותיהם (העולם הזה
.)28.5.86
למיקרא הכתבה (מישפט לינץ׳) על פרשת
יצחק יצחקי וחבריו האשכנזיים במרכז הליברלי
אחז בי קבס(זאת מילה אלגנטית לבחילה, ואני
משתמש בה כדי לא להעלות על הנייר מה אני
באמת חש).
מה קורה עם האנשים האלה? האם הם חיים על
הירח? האם הם אינם מודעים לישראל של 86׳?
הם יביאו, בסופו של דבר, לדבר אחד בלבד —
להקמתה של מיפלגה מיזרחית רבת־עוצמה,
שתדאג כי הקיפוח העדתי ייפסק אחת לתמיד.
והדבר באמת אינו רחוק כל־כר: אחרי תמ״י של
שלושה חברים בכנסת הקודמת, ש״ס של ארבעה
חברים בכנסת הנוכחית...
יצחק ממון, בת־ים

העולם הזה 2544

על הוצח, על הקשו ועל השקו
על שלושה חשדות אלה -ובסדר זה בדיוק -חייבת להתנהל החקירה הממלכתית עד
תום. ואם אכן היתה הוראה פוליטית למעשים אלה, יש לסלק את האחראים לכך מן הבימה
הפוליטית -כי ההתפתחויות הבאות בפרשה זו יקבעו אם בישראל ישרור מישטר
דמוקרטי או שילטון החושך. בעניין
זה יש תפקיד נכבד נם לעיתונות:
״העולם כיצד וכיצד התנהגו כלי־תיקשורת אחרים?

כתבתה שער האחור:,

מה קורה
ב אג ף להיגזר
ד תי ומי שול ט
בכיפה?

מישפט יערי
כשהובאה חווה יערי(בתצלום) לעימות עם
חברתה, אביבה גרנות, היא התמוטטה,
בכתה, זעקה לעזרה ואף התחבאה מתחת
לשולחן -והמעמד צולם כולו בווידיאו,
והוקרן לפני השופטים. לפי כתב־האישום,
שתי החשודות הפגינו בהתנה־מתן
תמימות גמורה, נעל ענייני-
רצח למדו כנראה רק מטרטים.

גסיסת הממן באברכביר במרכז מישפט הרצח של חווה יערי
ואביבה גרנות יעמוד הדוח הפאתולוגי
של גופת הנרצחת. על כך יהיה נטוש
ויכוח מר, בי כמה כישלונות חמורים
ביותר מעיבים על מומחי המכון באבו*
בביר, עד כי נראה שהם*
ן * ,כון נמצא בשלבי גסיסה.

קרבות הגולן

מנהל של בית־־ססר דתי־ ,המזדהה עם
מדיניותו של שר*החינוך, צפוי לדין
מישמעתי על שהוא.חורג מהוראות
הרבנות הראשית״ -כי באגן)
לחינוך דתי של מישרד*

| ע החינוך צומחת מדינה
חומייניסמית עצמאית.

שבר
מי נתן את ההוראה!
האם זוייפו עדויות
והועלמו ראיות! בנימין ג׳יבלי, ראש אמ״ן
בתקופת העסק־ביש, ששתק עשרות
שנים, הסכים להתחיל לדבר דווקא
בשבוע שבו פרשה עלומה אחרת מסעירה
את המדינה :״מאז השיחה
עם לבון, אני לא מנהל עוד
פגישות בארבע עיניים!״

הצמד יורם גלובוס ומנחם גולן משגע את עולם
הקולנוע הבריטי, ונתקל במתחרה נוקשה
וחריף: המפיק דייוויד פאטנם.
הממשלה הבריטית תצטרך
• להכריע בסיכסוך בין המפיקים.

אהבה ער הסכין
ליאורה עזבה א ת בית הוריה מרוב
אהבה למאיר והתחתנה איתו. וכשהיא
עזבה אותו, שלף מאיר
סכין ודקר א ת ליאורה
אהבה״.
מרובלמוות

חווה לוי(בתצלום) מבלה
על שפת־הים עם
מישל, הספר שלה • גי
פיולום מזמן בקנדה,
אחרי שנגמל מצרותיו •
מדוע התנצל שלמה
(״צ׳יץ״׳) להט לפני מזל
יייז • איר הצליח
השב״כ לגנוב את ההצגה
מסנינה רוזבלום • מדוע אמרה אנט
סלאטו־שרון על בעלה :״סמואל הוא ילד
מה התרחש בבית השימוש בחצר הווילה של
ריטה ואילן שובם -ומדוע זה הסתיים במכות •
תיקי אברמסון ( )60 מבלה בדיסקוטקים • מדוע
נדחתה חתונת הדוגמנית תיאל ישינסקי
ואלון ברנוביץ • לשם מה נוסעת אשת
,הדיפלומט האמריקאי ללוס־אנג׳לס • מזל טוב
ליובל הוד, אשתו לשעבר
1אריאלה ושלום סנסטר -
כל אחד מהם בדרכו החדשה.

בהריון

הצ״ות והקבלן הקשיש
אהרון רובינשטיין, הקבלן
העשיר בן ה־,80
נתן לציירת רחל טימור
(בתצלום) כסף מזומן במעטפה סגורה. כמה היה
שם? לאן זה נעלם? ולמה לפני
כן היא עלתה עימו לדירתו?

הזמרת זמירה(״זמי״)
אדם (בתצלום) קפצה
לביקור־מולדת
כדי לחגוג את נישואיה
לאיש תעשיית־הבנייה
בארצות־הברית. לכמה מהאורחים
נודע הסוד האמיתי:
זמי בת ה־ 35 כבר הרה!

תמה בקיץ

ישראלי,.

רנז ג ב ־

גגם

הסופר בנימין תמוז מתקרב לארבעים
שנות־יצירה. עד כה לא זכה בשום
פרס סיפרותי, אף כי ספריו
ולא רק שמו ־ מזכירים את להט הקיץ החם.

האופנאים הישראליים הצעירים מציעים
*11 ,ה,40

שנותע

הקיץ ביגדי־ים בסיגנון 1
ספארי, בדי לייקרה חלקים,
מפוספסים, פירחוניים או
שקופים, בגוונים זועקים.

מיבתבים -פקיד וגבר 4 איגרת העורך 19 -ימים אחרי
במדינה -התפקיד עושה את האדם 6 10 תשקיך -מדוע גורש שילנסקיז 11 יומן אישי -לא, פריים מיניסטר 12 אנשים -העניבה של דויד לוי
מה הם אומרים ומה

הן אומרות -הרב שיתרום איבר

זה וגם זה -מיהו פראייר?

לילות ישראל -שישליק פולני
חלון ראווה -חשופות במים
דך חדש -תל״אביב בסרטים
רחל המרחלת -כך לומדים עברית

הסדור, הקבועים:

תשבץ

הורוסקום -תאומים
כמאהבים גרועים
קולנוע -גברים מעיקים
שידוד -פאשלות בנוסח מכסיקו

מי שרך א את. עיתוני ישראל השבוע, מוכרח היה להתרשם כי ב״פרשת ראש
השב״ב״ הצטיינו כלי־התיקשורת באומץ־לב, ושלחמו נגד השקר ובעד חיפש־העיתונות,
בלי מורא ובלי משוא־פנים.
אין דבר רחוק יותר מן האמת.
כאשר קרו הדברים, שיתפו רוב בלי־התיקשורת פעולה עם מערכת השקר,
ההעלמה וההשתקה. העיתון היחידי בארץ שיצא מכלל זה היה ״העולם הזה״,
שחש!? את השלך מהיום הראשון, ושעמד אז לבדו במערכה קשה ומסוכנת.
אין זה פלא שהשבוע עשו כל העיתונים יד אחת כדי להעלים את העובדות
לגבי הדברים שפורסמו — ולא פורסמו — אז. עלה על כולם מאיר שלו,
בטלוויזיה, שהעלים לחלוטין את החלק המכריע של ״העולם הזה״ בפירסום

תצלומי החוטפים לפני רציחתם. שאר כלי־התיקשורת השתתפו בהעלמה זו,
שבאה להסתיר את התנהגותם המחפירה אז.
בעמודים אלה מביא ״העולם הזה״ את ההשתלשלות העובדתית המדוייקת של
פרשת החטיפה, ההעלמה וההשתקה — לא מן התצפית של היום, כעבור
שנתיים, אלא כפי ש״העולם הזה״ תיאר אותם כבר למחרת המעשה.
להלן דברי העורך כלשונם, מילה במילה, בלי שום תיקח או השמטה, כסי
שפורסמו במדור זה בגליח ״העולם הזה 2435 הנושא את התאריך — 2.5.84
בדיור 19 ,יום אחרי הריגת החוטפים.
השינוי היחידי הוא שבסוגריים מופיע פרט שנמחק על־ידי הצנזורה אז.
מערבת. העולם מדר
בעמודים המקוריים הושאר כתם לבן במקום זה.

נם, ובלית ברירה נשאר עמוד 7של הגליון כשהוא
כמעט ריק.

פעם בשנה מתברר מדוע דרוש העולם הזה -מדוע אין
תחליף לשבועון המסויים, ואיזה תפקיד חיוני הוא ממלא.
לפני כמה חודשים זה התברר בפרשת־לוינסון, אחרי שכל
העיתונים קשרו קשר־השתקה, בגלל סיבות כלכליות מפוקפקות
ביותר, שבר העולם הזה את הקנוניה. הוא פירסם את העובדות,
ובמהלך סידרת־גילויים אחראית ובלתי־נרתעת, חשף את המצב
במוקד־הכוח הפוליטי־כלכלי החשוב ביותר במדינה.
בשבועיים האחרונים זה התברר בפרשה שהיא בעלת חשיבות
לאומית חשובה לאין שיעור יותר, מפני שהיא נוגעת לשורשי
קיומנו המוסרי והביטחוני.

בפרשה זו מילא העולם הזה תפקיד, ששום גורם
אחר בארץ לא היה מוכן או מסוגל למלאו. הוא שבר
קשר־שתיקה, שבו היו שותפים כל המיפלגות וכל
העיתונים בישראל, והמזכיר את הימים החשוכים
ביותר של המישטר הבן־גוריוני בשנות ה־50׳.
סבורני שאני חייב למסור לו דיווח על פעולתנו זו, על מניעיה
ועל השלכותיה.

ארג הפקודה
ביום החמישי בערב, ה־ 12 באפריל, סיקרה ענת סרגוסטי,
הכתבת־צלמת שלגו, את כינוס מרכז מיפלגת־העבודה, כאשר
נודע לה כי זה עתה נחטף אוטובוס בדרך לאשקלון. היא הודיעה

• רשימה במדור במדינה/העם, תחת הכותרת ״נתיב הדמים״,
שצונזרה בחלקה. את הרשימה הזאת כתבתי בעצמי.
אם אתה בעל כושר־אבחנה, יכולת להבין את הדברים גם לאור
הקטעים שלא צונזרו.

בין השאר:

השבוע התקבלו החלטות בעלות משמעות נוראה, מבלי
שהציבור הבין זאת.
...עונש מוות. נראה כי שמיר ועמיתיו בממשלה החליטו שמול
גל גואה חדש זה של פיגועים, שנועד להפגין את יכולתם של
האירגונים הפלסטינים לנהל מילחמה־זעירה גם בלי בסיס
טריטוריאלי בלבנון, עליהם לנקוט אמצעים חדשים( .ההמשך
צונזר).
...כפי שהודיע שמיר בראיון טלוויזיוני: הוחלט לדאוג לכך
ששום מחבל לא ייצא חי מפיגוע. חזר על כך משה ארנס: שום
מחבל לא יישאר בחיים.
...פידאיון היודעים כי גורלם נחרץ, וכי חייהם לא יינצלו בשום
מיקרה — לא יהיה להם שום מניע לחוס על חיים ישראליים. כל
פיגוע יהפוך אז למעשה־טבח הדדי, ובמיקרה של השבוע: אילו
ידעו על כך חוטפי האוטובוס, היו רוצחים את כל יושביו.
ספק אם יצחק שמיר ומשה ארנס, שני הקנאים החייכנים, הם
בעלי רמת־השיקול המתאימה כדי לקבל הכרעות כאלה, ואם הם
הבינו את מלוא משמעות ההחלטה.
...כאשר מתקבלות החלטות כאלה על־ידי שילטון כושל וקנאי,
ערב בחירות, הן עלולות לגרום לאסון.
עד כאן הדברים. כאשר נכתבו, לא נשמע אף קול אחד בארץ

על סמך טענה זו ביקשתי את היועץ המישפטי שלנו, אמנון
זיכרוני, להגיש לבית־המישפט הגבוה לצדק עתירה נגר שר־הביטחון,
הרמטכ״ל והצנזור הראשי, כדי שבית־המישפט יורה
להם לבטל את איסור־הפירסום.
כנדרש, פנה זיכרוני תחילה באזהרה רישמית לצנזור הראשי,
עם העתק ליועץ המישפטי לממשלה.

וזו לשונה:
הנדון: מרשי, שבועון העולם הזה.
( )1לאישור הצנזורה נמסרה הכתבה ״דם באוטובוס״ .הכתבה
אושרה בחלקה ונפסלה בחלקה.
( )2הכתבה עוסקת בפרשת חטיפתו של אוטובוס בקו תל־אביב־אשקלון.
ובעיקר היא מתרכזת בחילוץ בני־הערובה, ולכי־דתס/הריגתם
של חוטפי־האוטובוס.
( )3בעיקר נפסלו שתי תמונות המראות, לכאורה, אחד או
שניים מן החוטפים מובלים מן האוטובוס על־ידי אנשי־הביטחון.
( )4כידוע, נמסר מלכתחילה כי שניים מן החוטפים נלכדו
בחיים ושניים אחרים נהרגו במהלך מיבצע־החילוץ.
( )5התמונות מלמדות, לכאורה, כי אחד או שניים מן החוטפים,
נהרגו אחרי תום המיבצע ואחרי שהניחו את נשקם והיו
במישמורת אנשי־הביטחון.
( )6הפרשה פורסמה בהרחבה בעיתונות־חוץ, והועתקה
בעיתונים ישראליים. בין היתר דווח, על־פי מקורות־חוץ, כי אחד
המובלים מן האוטובוס זוהה באופן וראי על־ידי מישפחתו כמי
שהשתתף בחטיפה, ונאמר עליו כי נהרג במהלך החילוץ.
( )7פסילת התמונות אין לה מאומה עם ביטחון־המרינה או עם
אינטרס אחר המוגן על־ידי מוסדות הצנזורה.
( )8באם נעשה מעשה־נבלה והומת מחבל, אחרי שהניח את

זהו העתק מדוייוק של הדברים שפורסמו במדור זה ביום 2.5.84
19 ימים אחרי ליל־הדמים א שר גרם לפרשתה שבועעל כך למערכת ומיהרה בגפה במכוניתה, בעיקבות האוטובוס
החטוף. בהגיעה לאיזור ההתרחשויות, ליד מחנה־הפליטים
נוצייארת, כ־סו קילומטרים מדרום לעזה, היא התקרבה בדרכים
עקלקלות עד למרחק של כמה עשרות מטרים מהאוטובוס
החטוף.
בשעה 5בבוקר היא היתה ערה להתפרצות אנשי־צה״ל
לאוטובוס, וצילמה את המתרחש. בין השאר צילמה חוליה של
אנשי־צה״ל, בפקודת קצין בכיר(בדרגת תת־אלוף) שהובילה את
אחד החוטפים ושנבלעה בחשכה.
כאשר נגמר הכל, חזרה סרגוסטי הביתה, קיוותה לישון אחרי
ליל־שימורים. היא שמעה את ההודעה ברדיו, שבה נאמר כי שני
חוטפים נהרגו בעת ההסתערות, ושני חוטפים נלכדו. היא היתה
בטוחה שיש במצלמתה סרט שבו תמונות המראות חוטף חי ובריא,
הפוסע על רגליו, והמובל על־ידי חיילים.
תחת ללכת לישון, היא פיתחה את הסרט וקראה לי. הגדלנו את
התמונות ולא נותר ספק: התצלומים הראו אדם המובל על־ידי
חיילים. יחד עם עדותה של ענת סרגוסטי, היתה זאת עדות חותכת
לכך שהחוטף הזה נהרג אחרי שנלקח בשבי. באותו הזמן שמענו
את הידיעה ברדיו, שכל ארבעת החוטפים נהרגו.
בהמשך היום הקשבנו בדריכות להודעות הרישמיות וה־רישמיות״למחצה.
בצהריים שמענו את הודעת צה״ל, שקבעה כי
ארבעת החוטפים נהרגו( .עוד אדבר בהמשך על הודעות צה״ל).
בערב שמעתי את ראש־הממשלה, יצחק שמיר, שהכריז כי ״על
המחבלים לדעת ששום מחבל לא ייצא חי מפיגוע.״ למחרת,
בשבת בבוקר, שמעתי הודעה של משה ארנס, שר־הביטחון, שחזר
על ניסוח זה — ששום ״מחבל״ לא ייצא חי מפיגוע.
כל העובדות האלה ביחד יצרו חשד ברור:
• ששניים מן החוטפים הוצאו להורג בדם קר, אחרי שוך
הקרב, בהיותם שבויים בידי כוחותינו.
• שהדבר לא היה מעשה של חמום־מוח כלשהו, פסיכופאט או
תימהוני. בעל דרגה נמוכה.

מוו ת ״

זה היה החשד שהצטייר לנגד עינינו, כאשר ניגשנו לערוך
את גליון העולם הזה הנושא את התאריך . 16.4.84 הוא היה אמור
לכלול את היסודות הבאים:
• שער קידמי, שהראה תצלומים של האירוע וכותרת
עובדתית יבשה :״חטיפת האוטובוס״.
• דיווח עובדתי יבש של ענת סרגוסטי, על פני שלושה
עמודים, תחת הכותרת ״דם באוטובוס״ .דיווח זה צונזר רק במעט.
הצנזור מחק פרטים בעלי אופי ביטחוני מסויים, ולא היה לי ויכוח
עקרוני עימו על כך.

• שני תצלומים, שהראו את החוט!? השבוי,
כשהוא מובל על־ידי חיילי צה״ל, כשלידו פוסע קצין
המחזיק כידו אקדח שלוף. הצנזורה פסלה את שני
התצלומים האלה ואת הכותרות שהסבירו את תוב־י—

כולה — לא של עיתון ולא של פוליטיקאי, שהעז לקום ולומר
את האמת.
חוץ מהעולם הזה. בעיקבותיו העז כתב ניו־יורק טיימס
בירושלים, דייוויד שיפלר, לרמוז בדיווח לעיתונו כי קיים תצלום
המטיל ספק בגירסה הרישמית לגבי מות החוטפים. שיפלר לא
ידע על קיום התצלום שלנו, וגם לא התעניין לדעת מה טיבו של
הכתם הלבן הגדול בהעולם הזה. אבל הוא ידע כי בידי הצהרון

נישקו ונמסר למישמורת, אין זה מתפקידה של הצנזורה למנוע
מידע זה.
( )9הציבור זכאי לרעת כל מה שהוא בגדר חדשות, ואין בו
פגיעה בביטחון־המדינה, ואם נכונה טענת צה״ל כי לא נראים
בצילומים מחבלים, הרי שבמיקרה זה ודאי שאין כל סיבה לפסילת
הפירסום.
( )10 תשומת־ליבך מופנית לעובדה כי בפסק־דין שניתן לא
מכבר בבית־המישפט העליון(זיכרוני נ׳ רשות־השידור) נקבע כי
ל״זכות לדעת״ מעמד של זכות חוקתית, במניין שאר זכויות־האדם.

)11 לא יעלה על הדעת כי הצנזורה תהיה כלי לדיכוי ידיעות
שיש בהן כדי להצביע על התנהגות פסולה של רשות מרשויות
המדינה.

( )12 אם לא יותרו התמונות לפירסום בגליון הקרוב
של שבועון ״העולם הזה״ ,העומד לצאת לאור ביום ג׳
של השבוע הבא, אפנה לבג״ץ. משום האילוצים
בתהליך־ההדפסה, אני אנוס לבקשך להשיבני עד י
לשעה 09.00 של יום א׳ .22.4.84

״העולם הזה 16.4.84 העמודים המצונזרים
התמונה הוצאה
חדשות יש תצלום, המראה בבירור את אחד החוטפים. והוא

הסתמיעלעובדה זו•.
אזהרה מפגי גג׳ץ

כסך הכל קיימים שלושה תצלומים, המוכיחים את העובדה
ששני חוטפים נלכדו כשהם חיים ושלמים:
• התצלום של ״העולם הזה״ ,מראה את החוטף סובחי
אבו־ג׳אמע, בן .18
• תצלום של ״מעריב״ המראה את אותו האיש.
• התצלום של ״חדשות״ ,המראה את החוטף, מאג׳ד אבו־ג׳אמע.
אחרי
הפירסום בניו־יורק טיימס, החלה בארץ חרושת של
הכחשות — כולן שיקריות. הטענה העיקרית בשלב זה היתה
שהתצלומים מראים נוסעים תמימים, שנחשדו ברגע הראשון
כחוטפים.
היתה זאת טענה מגוחכת בעליל, אך היא התקבלה על־ידי
כתבים תמימים, עד שהבינו כי היא אבסורדית.

שהרי אם האנשים כתצלום הם ישראלים חיים, היה
כדאי לפרסם את התמונות כדי להפריך את החשדות.
ניתן היה לזהות את הישראלים המופיעים בתמונות,
לפרסם את תצלומיהם ליד התצלומים ממקום־
האירוע, ובכך לשים קץ, אחת ולתמיד, לחשדות.

מישפחה *
מבוהלת

עד כאן לשון המיכתב, הנושא את התאריך . 19.4.84 למחרת
היום הודיעה הצנזורה כי התצלום אושר לפירסום, ואכן — הוא
פורסם על שער הגליון האחרון של העולם הזה (.)25.4.84
התמונה בשער עברה ריטוש קל ונחתכה, כדי שיהיה ברור יותר
מה נראה בה, אך בתוך הגליון הופיעה התמונה המקורית כולה,
ללא ריטוש, ולידה תמונה שניה, שצולמה שניה לאחר מכן.
העולם הזה בירר, כמובן, מי האנשים המופיעים בתמונה.
התבררו העובדות הבאות:

• האיש בתמונה הוא סובחי אבו־ג׳אמע, בן ,18
מבני־סוהיילה שליד חאן־יונים.
• יחד עימו השתתפו בפיגוע בן־דודו, מאג׳ד אבו־ג׳אמע,
שהוצא גם הוא להורג אחרי שנלכד חי; ג׳מאל קבלאן, שנורה בעת
ההסתערות ליד ההגה: מוחמר ברכה, שנורה בעת ההסתערות
במושב האחורי. קבלאן עבד בתל־אביב. שלושת האחרים היו
עדיין תלמידים.
• הסתערות אירעה ביום השישי, בשעה .05.00 בשעה 06.00
זומנו בני־המישפחה(לסובחי יש שיבעה אחים ואחיות) למישרדי
המימשל הצבאי. לא נאמר להם כי הבן נהרג. שני צעירים (בני
שתי מישפחות שונות) הוחזקו בכלא במשך שמונה ימים.
• כשחזרו בני־המישפחה ממישרר־המימשל, נוכחו לדעת כי
בשעה 09.00 נהרסו בתי ארבע המישפחות.
• ביום השישי בערב הובאו באמבולנס אחד ארבע הגוויות,
ובני־המישפחה נדרשו לזהותן. שלוש גופות היו מונחות על
ריצפת האמבולנס, אחת שכבה על אלונקה. לדיברי המישפחות,
היו לגופות תפרים ארוכים בחזה — סימן שבוצעה בהן נתיחה־

לאחר־המוות — ועיניה של אחת הגופות לא היו במקומן, אחת
הגופות נראתה כאילו לא נפגעה. לגופת סובחי היתה, לדברי
המישפחה, פגיעה של כדור במצח. עוד באותו יום נקברו הגופות.
• בניגוד לשמועות, המישפחות אינן דתיות־קנאיות.
מישפחת אבו־ג׳אמע גרה עתה באוהל מאולתר, שהקימה בין
הריסות ביתה. המישפחה כולה אחוזה תבהלה, וכמעט אי־אפשר
היה לדבר עימה. בני־המישפחה טרקו לפנינו את שער־הברזל של
הבית, שאינו קיים עוד, וסירבו לדבר.
אר המישפחה זיהתה מעל כל ספק את בנה בתמונה, ובעזרת
השכנים שוחזרו האירועים.

שותף לדעותיו של רפאל איתן, אומנם ידוע כאיש ישר — אך מה
פירושו של יושר בנסיבות אלה? ועדה בראשות זורע ״חקרה״ את
התמוטטות בניין־המימשל בצור, והגישה דוח מגוחך על ״התפוצצות
באלוני־הגאז״.

רק ועדה אחת יכולה לפעול ברצינות: ועדת־חקירה
ממלכתית, בראשות שופט, על פי חוק ועדות־החקירה,
הקובע כי הרכב הוועדה ייקבע על־ידי נשיא
בית־המישפט העליון.
ועדה כזאת יכולה לחקור את עדי־הראייה, ובכללם העיתונאים
והצלמים, את ראשי הצבא (והשב״ב) שהיו במקום. היא יכולה
לעיין במסמכי הממשלה ובפרוטוקולים שלה. היא צריכה גם
לבדוק את הודעות ראש הממשלה ושר־הביטחון אחרי הפרשה,
ואת הודעות צה״ל. באופן רישמי הוציא צה״ל רק שלוש הודעות:
• הודעה בשעה ,06.00 שהודיעה לראשונה על החטיפה
וההסתערות. לא דובר בה כלל על גורל החוטפים.
• הודעה שניה בשעה 14.45 באותו היום, שאמרה כי
״בתשובה לשאלת כתבנו אישר דובר צה״ל שארבעת המחבלים
אשר חטפו את אוטובוס אגד — נהרגו.״
• הודעה שלישית, שפורסמה למחרת היום, בצהרי שבת. היא
יוחסה ל״מקורות צבאיים״ ,ואמרה :״שני מחבלים נהרגו בזמן
פריצת כוחותינו אל האוטובוס. השניים האחרים מתו יותר מאוחר
בדרך אל בית־החולים״.
על הורעה זו נאמר כעבור זמן שאינה משקרת, מפני שלא
נאמר בה בפירוש כי השניים נפצעו בעת ההסתערות, וכי מתו
מפיצעיהם.

סירסום התמונה שלנו הרס את קשר־השתיקה, וסילק
במכה אחת את כל מסר השקרים והכזבים שנוצר.
עד אותו הרגע פורסמו בעולם שמועות, דיווחים מקוטעים
(חלקם בתוספת הודעה מבישה בנוסח ״הכתבה צונזרה על־ידי
הצנזור הצבאי הישראלי״ — הערה המשווה את ישראל בעיני
הקורא הזר עם הרודנויות הגרועות שבעולם) .אך תמונת מעולם
הזה פורסמה בעולם כולו, החל בוושינגטון פוסט וכלה בטיימס
של לונדון, ואי־אפשר היה עוד להשתיק את העניין.

כך נולדה ההחלטה של ארנם למנות ועדת־חקירה,

שעל טיבה אעמוד מייד.

עיתון אחד לא פירסם את התמונה: ניו־יורק טיימס. דייוויד
שיפלר, שפוצץ את הפרשה בחו״ל, הושתק. הוא הוזמן להתייצב
לפני מנהל לישכת־העיתונות, והושמעו באוזניו דברים בוטים.
בארצות־הברית הופעל לחץ על מערכת ניו־יורק טיימס. עיתון
זה נתון להשפעה יהודית עצומה ולעיתים הוא נראה כביטאון
השדולה היהודית. אחרי שפוצץ את הסיפור נבהל, כנראה, ולא
פירסם את התמונה. הוא הסתפק בפירסום הודעה של סוכנות־ידיעות,
שמסרה את העובדה שהעולם הזה פירסם את התמונה,
מבלי ששיפלר עצמו דיווח על כר.
גם בארץ נעשה נסיון כביר להשתיק את כל העניין. לולא היה
קיים העולם הז ה זה היה מצליח.
הנה כמה עובדות:
• שר־הביטחון כינס את עורכי היומונים כדי לתבוע מהם את
השתקת הפרשה ,״למען ביטחון המדינה״ ,וכל העורכים נענו לכן,
כפי שהם עשו בדרר־קבע בימי דויד בן־גוריון, שאמר פעם ״אם
אני רוצה להשתיק ידיעה, אני מוסר אותה לוועדת־העורכים.״

• עובדה שלא־תיאמן: אה עיתון ישראלי אחד לא
הזכיר את העובדה ש״העולם הזה״ פירסם את תמונת
החוטף החי — בשעה שהדבר סורסב במאות, ואולי
— אלפי עיתונים ברחבי העולם!
רק על המישמר הביא עובדה זו, באיחור של חמישה ימים —
ועל סמן ידיעות של סוכנות־ידיעות אמריקאית!
• עורך חדשות, שנפגש אם ארנס, לא פירסם את התצלום
שלו. אין ספק שאחרי שהתירה את פירסום תמונתנו, לא היה
לצנזורה מנוס מהתרת פירסומם של שאר התצלומים.
• מעריב לא פירסם את התמונה שלו, הדומה לזו של העולם
הזה.
• היו כמה רמזים פה ושם(כמו מאמר ראשי של הארץ) ,אל
אף עיתון אחד לא העז להגיד בפירוש את האמת: ששני חוטפים
נלכדו חיים והוצאו־להורג, ושיש חשש סביר כי הדבר בוצע על פי
החלטת ראש־הממשלה ושר״הביטחון.

החלטה

• של טירוף
חלק מן העיתונים פעלו מתור פחדנות פשוטה — הפחד
מפני התגרות בשילטון ובקילקול היחסים המצויינים, הכלכליים
והעיתונאים, הקיימים ביניהם ובין בעלי השררה והקופה.
עיתונים אחרים פעלו — או טענו שפעלו — מתור נימוקים
של פטריוטיזם. חוץ מזה עלול הדבר להזיק לתדמית המדינה,
להבאיש את ריחה בעולם, וכו׳ וכו׳.
טענות אלה כוזבות, מסוכנות ופסולות מעיקרן.

ההודעות הברורות של ארנס ושמיר, כי ״כל מחבל
צריך לדעת שלא ייצא חי מפיגוע״ ,היא הכרזה חדמשמעית,
שהובנה על־ידי ידידים ואויבים כלשונה.
אי־אפשר להסתיר את ביצועה של החלטה כזאת. גם אם יירו
כוחות־הביטחון בעיתונאים ובצלמים(ובקרב אלה כבר פשט חשש
.כזה) ,ובכר ימנעו סיקור של פיגועים, הרי יבלוט לעין ששוב אין
נלכדים החוטפים. אחרי פעם־פעמיים, יהיה ברור לכל שיש הוראה
להרוג את כולם במקום.

צריך אדם להיות אידיוט גמור — נוסף על היותו
קנאי מטורף — כדי להאמין כי במדינה פתוחה כמו
ישראל (עדיין!) ניתן יהיה להסתיר החלטה כזאת
וביצועה.

אלמלא פורסם הדבר במיקרה הזה, הוא היה מתפרסם במיקרה
הבא. אין אנחנו חיים בגרמניה הנאצית או באל־סלוואדור, שם
ניתן לבצע מעשי־פשע מטעם השילטון באמצעות יחידות־רצח
מיוחדות וסודיות. אצלנו אין סודות — וטוב שאין! ימי היחידה
101 חלפו לבלי שוב.

בהיוודע שיטה כזאת, היא תוביל למרחץ־דמים.
המילחמה כינינו וכין העולם הערבי בכלל, ועם
הפלסטינים כפרט, לא תסתיים מחר־מחרתיים. יש
שבויים שלנו בידיהם, ועוד יהיו.
רק אדם בלתי־שפוי יכול לקבל החלטה, שתשים קץ ללכידת
שבויים. השיטה של לקיחת־שבויים אינה באה לעשות טובה
לאיש. היא התגבשה במשף מאות בשנים, על בסיס של תועלת
הדדית — איני רוצח את האנשים שלו, תמורת זה שאתה אינו
רוצח את האנשים שלי. כל אב וכל אם בישראל צריכים להזעיק
שמיים וארץ כדי ששיטה זו לא תופר!
יתר על כן, לא רק בחיי השבויים מדובר. במילחמה הזעירה
המתנהלת בינינו ובין הפלסטינים, נמנעה עד כה ברוטאליזציה
גמורה. חוטפי בני־ערובה לא נהגו, עד כה, להרוג אותם בו במקום,

עם כל הכבוד, זהו פילפול בלתי-מכובד, שאינו נאה
לצבא הראוי לשמו.

שער ״העולם הזה״ ()25.4.84
התצלום הראשון שפורסם
וכר נפתחה דלת להידברות, למשא־ומתן ולשיחרור. החוטפים
יכולים להיכנע כדי להציל את עצמם.

ברגע שכל חוטף יודע שהוא מתאבד, אין לו כל
סיבה לחום על מישהו, ומיספר הקורבנות מצידנו
עלול להיות נורא.
אר מעבר לצד המעשי הזה, חשוב ומכריע ככל שיהיה, יש הצר
הנוגע לנו עצמנו.

אם ישלטו בישראל קנאים כלתי־שפויים, המסוגלים
לקבל החלטה כזאת, הרי ירדה מדינתנו לרמה
של אל־סלוואדור, מדינה של כיתות־מוות, יחידות־מיוחדות,
מוציאיפ-להורג. חיילינו יהיו לתליינים.
המשטר כולו יושחת, סרטן הריקבון יפשה במדינה
הזאת ללא־תקנה.
אם יושם קץ למדיגת־חוק הישראלית במישור מכריע זה, לא
יישאר החוק על כנו בשום שטח. נוכל ״להחיל את החוק, המישפט
והשיפוט״ של ישראל על כל המרחב כולו — או בישראל עצמה
לא ישלוט עוד החוק, המישפט והשיפוט. נהיה למדינת״כנופיה
מרכז־אמריקאית, מסוג אותן מדינות רצחניות ומטורפות
שישראל תומכת בהן עתה בנשק, במדריכים ובכסף, לדיברי
העיתונים בעולם.
המערכת הזאת של העולם הזה קמה כדי למנוע תהליר זה. לא
הקמנו את המדינה הזאת, לא חירפנו למענה את נפשנו ולא
השקענו בה את דמנו, כדי שתהיה לאל־סלוואדור שניה. כל עוד
קיים העולם הזה, לא יהיה בישראל קשר־השתקה, גם אם כל
הצהרונים והיומונים והשבועונים בארץ יעשו יד אחת לרקוד
ריקוד של מה־יפית לדוקטור סטרינג׳לאב הישראלי, הקנאי
החייכן. אני יודע שמיטב אנשי־הביטחון בארץ תומכים בנו
בליבם, ורואים בחרדה גוברת את ההתפתחות הזאת.

החשיפה דרושה לא רק בדי לגלות מעשה-נבלה
ואת האחראים לו. היא דרושה כדי לעורר ויכוח
ציבורי, התקוממות של הציבור הנאור, לחץ אשר
יחזיר את הקנאים המטורפים למידה של שפיות־הדעת.
ואכן,
בעיקבות הפירסום היתה פגיה של הפרופסורים
למישפטים לממשלה, ותנועת״המחאה אר החלה. יש להחניק את
שיטת־ההרג בעודה באיבה — כל עוד היה ״חריג״ חד־פעמי,
ולפני שתהפוף למינהג־המדינה.
אי־אפשר לעשות זאת בחשאי, מאחרי־הקלעים, מפני שוועדת
החוץ־והביטחון היא אוסף של בובות ופטפטנים, ואין בכנסת
נציגות יעילה ואמיצה של מחנה השלום והשפיות.
אלוף־ההודעות־לעיתונות, יוסי שריד, מסר באיחור של שבוע
הודעה סתמית על הצורך בבירור, וכר עשו כמה מעמיתיו.

איש לא העז לקום ולהגיד את האמת.

תנועת שלום עכשיו לא אמרה אף מילה אחת. ראשיה טיילו
במצריים.

,יגדיד

־• לבית החולים,

כדי להמשיך בקשר־השתיקה, אחרי שכבר פוצצנו אותו,
הודיע שר־הביטחון לעורכים כי הוקמה על־ידו ועדת־חקירה
פנימית במישרד־הביטחון. הידיעה היתה אמורה להישאר סודית.

זוהי בדיחה עגומה.
ועדת־חקירה אמיתית צריכה לחקור:
מי רצח את השבויים בפועל?
מי נתן במקום את הפקודה לכך, ומי במקום חיפה על כ ח
האם פעלו האנשים במקום מתוך אמונה כי קיימת הנחיה או
הוראה ממשלתית שלא להשאיר בחיים מבצעי־פיגועים, אלא
להורגם במקום?

החשד העיקרי מופנה אל שר־הביטחון. ועדה
שהוא עצמו ממנה אותה אינה אלא פארודיה.
ראש־הוועדה, מאיר זורע, איש הימין הקיצוני־קיצוני, שהוא

כל העיתונאים הבינו כי ההודעה מתכוונת לומר כי השנים אכן
נפצעו בעת הקרב, וכי מתו לפני שהספיקו להגיע לבית־החולים.
כך נאמר בפירוש במאות עיתונים ברחבי העולם. אין עיתונאי
חייב לחפש רמזי־רמזים בהודעות צבאיות, והודעות כאלה אינן
אמורות להיות כתובות בכתב־סתרים. ההודעה אינה משקרת
בפירוש, וברור בדיעבד כי מנסחיה השתדלו שלא לשקר, אך אין
ספק שהיא מטעה. מי שניסח אותה הציל את נפשו ולא התחייב
בשקר.

השניים לא מתו בדרכם לבית־החולים — אלא
בדרכם למכון הפאתולוגי לניתוח לאחר-המוות.
ליתר דיוק: הם מתו בדרך לבית-הקברות.
חוקר מיקדי-מוות

האמת הפשוטה היא שהיה כאן מעשה־רצח, פשוטו
כמשמעו. אם היתה פקודה, היא היתה בלתי־חוקית, ומי שנתן
אותה הוא שותף לרצח.

זהו פשע מילחמה. לגבי פשעים כאלה, יש חוקים
במדינת־ישראל. אחד מהם הוא החוק הקובע בי בכל
מיקרה שבו מת אדם כשהוא נתון במאסר, במובן
הרחב ביותר של המילה, יש למנות חוקר מיקרי־מוות,
שהוא שופט.
לפיכך כתב אמנון זיכרוני מיכתב לרמטכ״ל, רב־אלוף משה
לוי.

וזו לשונו:

הנדון: חוק חקירת סיבות־מוות תשי״ח 1958
ביום שנחטף אוטובוס אגד בקו תל־אביב־אשקלון שימשת
כממונה על המקום שבו חנה האוטובוס, אחרי חטיפתו, ופיקדת על
חילוץ בני־הערובה.
במהלך החילוץ, וכפי שמסתבר מידיעות, תצלומים ועדי־ראייה,
אחד או שניים מן החוטפים נמסרו למישמורת אנשי־הביטחון.
עוד
מסתבר, כי בהיות החטוף האחד או השניים במישמורת,
ואחרי שהניח את נשקו, הומת.
יש, איפוא, יסוד סביר לחשש כי סיבת מותם של אלה נגרם
בעבירה.
הוראת סעיף 22 מן החוק שבנדון אומרת, כי מת ארם בהיותו
נתון במעצר — חייב הממונה על המקום שבו היה נתון, להודיע
על כך מייד למישטרה.
למיטב ידיעתי, לא עשית זאת עד היום. סעיף 23 של החוק
קובע עונש מאסר של שלושה חודשים למפר ההוראה הנ״ל.
אבקשך, איפוא, למסור ללא דיחוי למישטרה פרטים מלאים על
האופן שבו מת החוטף האחד או השניים ולסייע למישטרה ככל
הנדרש לביצוע חקירה מקיפה בנושא. העתק ממיכתב זה מועבר
ליועץ המישפטי לממשלה.
עד כאן המיכתב. ליועץ המישפטי נשלח מיברק, שתבע את
התערבותו המידית למען קיום החוק, ומינוי חוקר־מיקרי־מוות.
ועדת־החקירה הפרטית של שר־הביטחון אינה משנה דבר לגבי

סוגיהיי•

חזיה
^ לימים חשופים

הצהרון ״חדשות״ שלא פירסם את התצלום שבידו, העז
לפרסם את דבר מינויה של ועדת־החקירה, מבלי להגיש זאת
לאישור הצנזורה.
כאן היתה הפרה, והצנזור היה רשאי לתבוע את המפירים לדין
פלילי. אך אין להשלים בשום פנים ואופן עם ענישה שפירושה
סגירת עיתון בדרך מינהלית.

זוהי שיטה המקובלת ברודנויות. איננו רוצים
לראותה בישראל.

עונש זה בא להטיל אימה, לשתק ולהרתיע. הוא בא לבצר את
קשר־ההשתקה־מרצון בחומה של פחד.
מדינת־ישראל תהיה דמוקרטית, כל עוד יש בה עיתונות
חופשית, אמיצה ואחראית. עיתונות
כזאת תהיה בארץ, כל עוד קיים
העולם הזה. אנחנו פשוט נשבור כל
נסיון להשליט בארץ קשר־שתיקה.

במדינה

גיבור לאומי — גיבור הדמוקרטיה
הישראלית ומגינה.
רק טעות אחת עשה זמיר: הוא
התפטר בשעה הבלתי־מתאימה, וכך
נתן בידי החותרים תחת שילטון־החוק
את המכשיר העלול לאפשר בהם
להרוס במחי־יד אחת את כל אשר בנה.
חששות. אולם דרכו של יצחק
זמיר בתפקיד היועץ המישפטי מלמדת
שיש להיזהר גם בהערכת יורשו.
מעולם לא התחיל אדם את דרכו
בתפקיד כה חשוב בנסיבות כה חמורות
כמו יורשו, יוסף חריש.
מינויו היכה רבים בתדהמה. עיתויו
וצורתו עוררו חששות כבדים ביותר.
היה ברור לגמרי כי היועץ החדש
התמנה והוכנס לתפקידו במהירות
קדחתנית כזאת כדי להפסיק את
הטיפול בפרשת ראש־השב״ב והממונים
עליו — אם על־ידי גניזתה
כליל, אם על־ידי דחייתה עד שתישכך
ההתרגשות הציבורית, וייעלם ממילא
גם הלחץ הציבורי להסיק ממנה את
המסקנות הדרושות (ראה עמודים
העם 5ביוני
מעולם לא פרצה מילחמה
כגלל מיבות כה טובות,
ומעולם לא הכיאה מילחמה
לתוצאות כה רעות
מעטים התאריכים בתולדות ישראל
החרותים בהיסטוריה בציפורן־ברזל
כמו ה־ 5ביוני.
השבוע מלאו 19 שנים ליום הגדול,
שבו פרצו חילות־ישראל מתוך הגדרות
של ״מיבצר ישראל״ ,והיכו שלושה
צבאות ערביים במיבצע מזהיר, שלא
היו רבים כמוהו.
צבא קטן, שנבנה במשאבים
מצומצמים, ושנערך מאחורי הגבולות
המפותלים והבלתי־נוחים של מדינת־ישראל
דאז(״גבולות ה־ 4ביוני״) ,חולל
את מה שנראה אז כנס. הוא העמיד בצל
את הצבא האדיר, שנבנה מאחורי
״הגבולות הבטוחים״ של השטחים
הכבושים, שהופתע והוכה ביום־
הכיפורים, כעבור שש שנים. שלא
לדבר כלל על הצבא האדיר פי כמה,
בעל המאסות העצומות, שנכשל
בהתקפתו המתוכננת על לבנון החלושה,
על צבא בלתי־סדיר קטן של
אש״ף ועל פלג של הצבא הסורי
בביקעת־הלבנון. זה קרה ב־ 6ביוני
— 1982 תאריך אומלל שגם לו מלאו
השבוע ארבע שנים.
כיום אין כלל ויכוח על כך
שהמטכ״ל של 1967 היה המטכ״ל
הטוב ביותר שהיה לישראל אי־פעם,

7־.19
הנאשם צביונה — אחר מעשה.
שיכרון־הניצחון, שהתבטא במבול
האלבומים, ושנוצל על־ידי פוליטיקאים,
משוררים ואנשי־עסקים, העביר
את ישראל על דעתה. הכוונות הטובות
נשכחו מייד. מעולם לא הוכח בצורה
כה מהירה ובוטה ש״הדרך לגיהינום
רצופה בכוונות טובות״.
ה־ 5ביוני 1967 שינה את פני

בלתי־מתוכנן, או שמא היו תכונות
אלה חבויות בתנועה הציונית ובמ־דינת־ישראל
גם קודם לכן, ורק חיכו
להזדמנות להתפרץ.
באווירת השיכרון של 1967 היו רק
מעטים שחזו את העתיד והרימו קול
אזהרה. העולם הזה, שהציע עוד
בשבוע־המילחמה להקים לאלתר
מדינה פלסטינית לצד ישראל, היה קול
קורא במידבר. כיום מסכימים כמעט
כל הפרשנים כי מייד בתום מילחמת
ששת־הימים היתה קיימת הזדמנות
יחידה־במינה להשיג שלום מלא, וכי
החמצת הזדמנות זו על־ידי ממשלה
שיכורה וחסרת־חזון היתה טרגדיה.
איש מבין הנביאים המעטים לא
ביטא את אזהרותיו בצורה נוקבת יותר
מאשר הפרופסור ישעיהו ליבוביץ. הוא
אמר כי המשך הכיבוש יהפוך את עם־
ישראל ל״עם של מנהלי־עבודה ואנשי
שין־בית״.
קשה היה שלא להיזכר באימרה זו
השבוע, ביום־השנה של המילחמה,
כאשר פרשת ראש השב״ב עומדת
בראש עיסוקיה של מדינת־ישראל.
בני הכיכוש. תינוק שנולד ב־5
ביוני 1967 יחגוג השבוע את יום
הולדתו ה־ .19 דור שלם קם במדינה,
שלא ידע מעולם מציאות אחרת מאשר
זו של ישראל הכובשת והמספחת.
דור זה יעמוד במיבחן ההיסטורי של
תוצאות ששת־הימים: אם ניתן לתקן
את התוצאות הרות־האסון של מילחמה
זו, שפרצה מתוך כוונות כה טובות —
או שמא עלתה אז מדינת־ישראל על
פסים ששוב אינם ניתנים לשינוי.

דכתו של גיבור
זמיר הוכיח פי ״התפקיד
עושה את האדם״ .האב
ידכיה זאת גם יורשו?
כאשר התמנה יצחק זמיר לתפקיד
היועץ המישפטי לממשלה, קיננו
חששות כבדים בלב רבים.
זמיר בא אחרי יועץ מישפטי ״חזק״,
אהרון ברק. בימי כהונתו הפעיל ברק,
עדין״ההליכות וחריף־המוח. את סמכותו
בלי מורא ובלי משוא־פנים,
התייצב מול השילטון ולא נרתע גם
מפני מישפחת ראש־הממשלה. יצחק
רביו טען כי ברק מילא תפקיד מרכזי
בהפלת שילטון־המערך, בגלל פעולותיו
בפרשות אהרון ידלין, אברהם
עופר ולאה רבין.
ואילו זמיר נראה, ביום מינויו, כאדם
חלוש, רחוק מהחיים, אקדמאי שליו,
אדם שישב במיגדל־השן האקדמי
ושלא ישיש לקראת עימותים עם
השילטון.
שבע השנים שעברו מאז הוכיחו
שהערכה ראשונה זו היתה מוטעית
לחלוטין. האימרה הישנה ״התפקיד
עושה את האדם״ הוכיחה את עצמה
בצורה מפתיעה. זמיר השליו והרגוע,
העדין.והאדיב, התגלה כלוחם בלי־חת,
אדם שלא זה בלבד שהוא דבק
בעקרונות, אלא שהוא מוכן גם
להילחם למענם בחירוף־נפש. מעולם
לא היה לישראל, ב־ 38 שנות קיומה,
איש שלחם על שילטון־החוק כמוהו.
השבועות האחרונים העלו אותו לדרגת

אי־אפשר היה להתעלם מן החשש
שהמינוי נעשה למטרה זו עצמה. היו
לכך כמה סיבות:
• עצם הסכמתו של חריש לקבל
על עצמו את התפקיד הזה ברגע הזה
ובצורה כזאת.
• החשד שהפוליטיקאים, שמינו
אותו, אכן התכוונו לכך.
• תכונתו של חריש עצמו, הידועה
ברבים, לדחות הכרעות במשך חודשים
ארוכים — תכונה שעוררה בעבר
תגובות נזעמות בבית־המישפט.
• הרושם הכללי שחריש הוא אדם
פייסני, שאינו שש לעימותים.
• העובדה שחריש בא מבית־המישפט,
שם אמור אדם להיות ניטרלי
ולגנוז את דיעותיו האישיות. רק יועץ
מישפטי אחד בתולדות המדינה עד כה
בא מבית־המישפט. היה זה השופט
המחוזי לשעבר משה בן־זאב, שלא
בלט בתפקיד זה כלוחם נחרץ.
אשראי. מול כל החששות האלה
עומדת אותה האימרה :״התפקיד עושה
את האדם״.
יתכן מאוד שיקרה לחריש מה
שקרה לזמיר, וכי התפקיד אדיר-
החשיבות יחשוף בו תכונות שלא היו
גלויות עד כה.
משום־כך זכאי היועץ החדש לכל
האשראי הראוי.
הוא עומד במיבחן קשה ואכזרי כבר
בימים הראשונים. אולי אין זה הוגן
לדרוש מאדם חדש־בתפקיד שיפתח
במילחמה ביום הראשון, ושיתגלו בו
תעצומות־הנפש שאדם רגיל מפתח
בקירבו — אם בכלל — אחרי
תקופת־כהונה ממושכת.
אולם משבחר חריש עצמו להיכנס
לתפקיד בשיאה של פרשה כה מסעירה,
הוא העמיד את עצמו במיבחן
אכזרי זה.
מעתה והלאה, יהיה הכל תלוי בו.

יועץ חריש
תכונות גנוזות!
לפניו ואחריו, וכי הצבא הקטן של
1967 היה הטוב ביותר שעמד אי־פעם
לרשות המדינה.
״אין פנינו לכיבושים״ .מאחורי
הצבא של 1967 עמד קונסנזוס לאומי
כמעט מקיר אל לקיר.
קונסנזוס זה התחשל בשלושת
השבועות הגורליים (״ימי החרדה״)
שקדמו למילחמה. העם כולו האמין
בלהט כי זוהי מילחמת־הגנה, במובנו
הפשוט ביותר של המושג, ושהוא לוחם
על עצם קיומו וקיום מדינתו.
ביום ה־ 5ביוני הכריזו ראש־הממשלה
לוי אשכול ושר־הביטחון
משה דיין כי צה״ל יוצא להגן על
המדינה, וכי ״אין פנינו לכיבושים״.
יתכן שבאותו הרגע הם גם האמינו

בכר•
הדרך לגיהינום. אולם מילחמת־הישועה
הזאת שינתה במהרה את

המדינה ואת פני העם. צה״ל הפך
מצבא־הגנה לצבא־כיבוש. תאוות־הכיבוש
הולידה במהרה תאוות־בצע
ותאוות־גזל בלתי־מרוסנות.
מזה 19 שנה שולטת ישראל על עם
אחר, מדוכא ומנוצל. המירקם החברתי
של ישראל נהרס על־ידי בריחה כללית
מן העבודה היוצרת, תוך ניצול המוני
העובדים־העבדים מן ״השטחים״ .הטכנולוגיה
הישראלית החלה מפגרת,
המוסר הלאומי הושחת.
תקציב הביטחון גדל פי כמה, ובולע
את משאבי החברה.
קרה לישראל מה שקרה למדינות
רבות בהיסטוריה: הכיבוש השחית את
הכובש.
ישעיהו הנכיא. ההיסטוריונים
יתווכחו דורות רבים על השאלה: האם
אכן חל השינוי הגדול ביוני ,1967
בעיקבות ניצחון בלתי־צפוי וכיבוש
חריש העולם הזה 2544

אודי אבנרי:

ך ¥ל שלושה חשדות ועל ארבעה לא אשיבגו-:
( 1על הרצח.
על הקשר.
על השקר.
בסדר זה!

• ..מירא שני מחברים. אנו,...
^ הרי פשע כפר־קאסם ב־ 1956 פירסמנו חוברת של תגו־
\1בות, ובה גם רשימה קצרה ואכזרית של עמוס קינן.

הה היה תוכנה: לא כדאי לרצוח, כי מי שרוצח
סופו גס לאנוס. ומי שאונם — סופו גם לגנוב. ומי
שגונב — סופו גס לשקר. ולשקר — זה לא יפה.

כל מה שנאמר ונכתב השבוע, מזכיר את הרשימה הזאת.
בכל המחנות — הימין והשמאל, האינטלקטואלים ויפי־הנפש
— פשטה אופנה זו. הכל הצטלבו ואמרו :״לא איכפת לי שהרגו
שני מחבלים, אבל אם שרות־הביטחון משקר — לאן נגיע?״
ההצטלבות והאמירה באו כדי שבעליהן לא יוחשדו, חס
וחלילה, בסימפאטיה לחוטפי־אוטובוסים, ל״מחבלים״ ,לערבים
ולגויים בכלל.
כלומר: מילא שנהרגו שני ערבים, אבל...

גישה זו היא סמל השחיתות, הפחדנות והריקבון.
ומי שאמר השבוע דברים ברוח זו צריך להתבייש
כאשר הוא מסתכל בראי.

..דא תוצח!״
^ רשת השבוע מתחילה ברצח. לא בשקר, לא בקשר, לא
ע ב הד ח ה, לא בזיוף. ברצח .
והרצח הוא פשע העולה על כל פשע אחר — ולא חשוב אם
הרוצח הוא ערבי או יהודי, טרוריסט או אנטי״טרוריסט, חוטף•
אוטובוס או איש השב״כ. ולא חשוב אם הנרצח הוא קדוש או
פושע, ידיד או אוייב.

רצח בדם קר של פושע הנתון במאסר חוקי הוא
פשע בלפי המדינה וביטחונה, פשע על פי חוקי
מדינת־ישראל וקהילת־העמים.
רצח שבויים הוא רצח כמו כל רצח אחר — אולי אף חמור
מכל רצח אחר.
אין הוא מפר רק את הדיבר התנ״כי :״לא תרצח!״
אין הוא שולל את זכותו של כל אדם — ויהיה גם הפושע
הנתעב ביותר — לעמוד לדין. מדינת־ישראל לא שללה זכות זו
גם מאדולף אייכמן.

גס אין זה רק עניין של מוסר ושל שילטון־החוק —
שני ערכים עליונים, שכל המתכחש להם מבזה את
עצמו ואת מדינתו.

לרצודשבויים יש היבט נוסף, ההופך אותו לפשע כפול ומכופל:

מי שרוצח שבויים מאנשי האוייב, גורם לכך
שהאוייב ירצח שבויים מאנשינו.
מי שרוצח ״מחבלים״ הנופלים בידינו, גורם לכך שחבריהם
ירצחו את בנינו הנופלים בידיהם.

כל רצח של שבוי הוא, בראש וראשונה, רצח
פוטנציאלי של חייל־צה״ל או אזרח ישראלי.

בגלל הסיבה המעשית הזאת — ולא בגלל שום סיבה
סנטימנטלית או מוסרית — נמנעו כל ממשלות־ישראל עד כה,
על פי דרישת זרועות־הביטחון, להטיל עונש־מוות או לבצעו.

דמון אחו
^ א היתד, שום סיבה מיוחדת ויוצאת־דופן להרוג בדם קר את
/שני החוטפים האלה דווקא — הרג שהוא פשע בכל מיקרה.
מכל הפיגועים החמורים שהיו בישראל, היה דווקא פיגוע זה
עלוב ביותר.
ארבעת החוטפים, צעירים מבולבלים ממחנה־פליטים ברצועת־עזה,
לא נשאו נשק אוטומטי.
גם בעת ההסתערות כלל לא הפעילו הארבעה את הנשק שהיה
בידיהם — רימון־יד אחד. הם לא החזיקו את הרימון במצב המוכן
לפעולה.

במשך השעות הארוכות של מסע האוטובוס
החטוף לא התאכזרו הארבעה כלפי הנוסעים. להיפך,
מייד אחרי השיחרור אמרו במה מן החטופים
שהחוטסים התייחסו אליהם בסדר.
במהלך המסע שיחררו החוטפים עצמם שניים מן הנוסעים,
שהתחננו לפניהם, וכך איפשרו לשילטונות־הביטחון לקבל את
המידע שהיה דרוש למירדף.
החיילת שנספתה, אירית פורטוגז בת ה־ ,19 נהרגה על״ידי
יהודים שירו בלי אבחנה בגוף האוטובוס. היא מתה מאובדן דם. גם
כל הפצועים נפצעו מנשק יהודי( .מובן שזה אינו משחרר את

החוטפים מן האחריות, כי מי שחוטף אוטובוס צריך לשאת
באחריות לתוצאות. אך העובדות הן עובדות).
שני החוטפים שנלכדו חיים מסרו מייד את כל המידע שהיה
דרוש — לפנישהוכולמוות .

אילו ידעו ארבעת החוטפים שממתינה להם
הוצאה־להורג, הם היו מפוצצים את עצמם יחד עם
הנוסעים — והיה נערך מרחץ־דמים.

ג ם משום־כך מדיניות של הריגת־שבויים היא פשע כלפי
ביטחון המדינה ואזרחיה. אם יידע מבצע־פיגוע כי ממתין לו מוות
בכל מיקרה, הוא יילחם עד הסוף וייקח עימו אל המוות את מירב
הישראלים, חיילים ואזרחים.

כל החוכמה הזאת, חוכמת־הדורות ומוסר־הדורות,
מקופלים במילה פשוטה אחת: חוק.
החוק אוסר רצח. החוק קובע שרצח־שבויים הוא פשע־מילחמה.
כל אדם בישראל — חייל ואזרח, איש־ביטחון ואיש־שילטון
— מצווה על שמירת החוק, האוסר פשע זה.

9הוגו העוחוו
*ץ י הם החשודים ברצח?
חשודים ברצח אנשי השב״כ שהיכו את שני החוטפים למוות.

לא תעמוד להם ההגנה שהם ״קיבלו פקודה״ .עוד
מצלצלות באוזנינו המלים האיומות :״מילאתי רק
פקודות!״
במישפט כפר־קאסם קבע השופט בנימין הלוי הלכה מישפטית

ישראלית, המאירה לדורות: אסור לאיש־ביטחון למלא פקודה
בלתי־חוקית. חובתו היא לסרב למלא פקודה כזאת.

יש פקודות — קבע הלוי — שעליהם מתנופף
הדגל השחור של אי־החוקיות. כל אדם סביר יודע
שהן בלתי־חוקיות. מי שממלא פקודה כזאת, הופך
עצמו לפושע.
כל איש שב״כ יודע כי הריגת שבויים ואסירים כפותים הוא
פשע, וכי הפקודה לבצע פשע זה היא בלתי־חוקית.

אם אכן קיים חשד שקרה כדבר הזה — חייבים
החשודים לעמוד לדין.

ואם ראש השב״כ, אברהם.שלום, שהיה במקום, חשוד בכך
שנתן את הפקודה הזאת לאנשיו, הוא צריך לעמוד לדין.
וגם לו לא תעמוד ההגנה שקיבל פקודה כזאת מן הממונה עליו,
או מהאיש הבכיר ביותר שנכח במקום.

הדגל השחור של אי־החוקיות מתנופף מעל
להוראה כזאת — גם אם הדגל נתח בידי שר או
ראש־הממשלה.

ההחלטה הנוואה
^ ך אנו עוברים מן הרצח עצמו אל קשירת־הקשר.

ביו מיים אחרי שיחרור האוטובוס כבר רמזתי
בשבועון זה שהפקודה לרצוח את שני החוטפים באה
מן הדרג הממשלתי.
למרות החומה הגבוהה של הצנזורה, שהקיפה את הפרשה, קבע

הפרשה
(המשך מעמוד )7
העולם הזה כצורה שהיתה מובנת לכל קורא שהיתה קיימת
הנחיה בדרג ממשלתי שלא לקחת עוד שבויים אחרי פיגוע.
בשבועות שלאחר מכן חזר על כך העולם הזה כמה וכמה
פעמים, בתוספת ובלי תוספת של סימני־שאלה (ראה איגרת
העורך מלפני שנתיים, המועתקת בעמודים 4־.)5

עכשיו אני רוצה לומר דברים מפורשים.

זוהי השתלשלות העניינים:
בנובמבר 1983 נערך בישראל הפסטיבל של שיבת ששת
הנח״לאים השבויים, במיסגרת העיסקה של חילופי־השבויים עם
יאסר ערפאת בטריפולי הלבנונית. תמורתם שיחררה ממשלת־ישראל
אלפי עצירים ממחנה אל־אנצאר בלבנון ו״אסירים
ביטחוניים״ בישראל.
אחרי הפסטיבל ההיסטרי הושמעה בציבור ביקורת קטלנית על
העיסקה. בין השאר הושמעו קולות שדרשו להרוג להבא את
מבצעי־הפיגועים, אם על״ידי הטלת עונש־מוות וביצועו, אם על־ידי
הריגתם בו במקום עם לכידתם.
הדמגוגים שהעלו את הדרישה הזאת לא לקחו בחשבון
שהתוצאה תהיה בהכרח רצח כל השבויים הישראליים אשר יפלו
בידי האוייב, לקיחת בני־ערובה, ומרחץ־דמים כללי. יתכן שזה גם
לא היה איכפת להם.
בעלי־ההצעה הסתמכו על נסיונו של אריאל שרון, אז אלוף
פיקוד הדרום, ב״טיהור״ רצועת־עזה. שרון עצמו הגדיר נסיון זה
פומבית כך :״לא הרגנו שבויים. פשוט לא לקחנו שבויים״.

צר לי לקבוע: אינני מאמין!
אינני מאמין למסקנות האלה!
המינוי לא חיה אמין. החקירה
לא היתח אמינה. המסקנות אינן
אמינות.
זהו שער ״העולם הזה״ מיום ה״ 30 במאי ,1984 שישר
שבועות אחרי ליל־הדמים, שבו הגיב העורך על דוח ועדת
מאיר זורע. את מאמרו פתח אורי אבנרי במילים שלמעלה.

^ די להגן על האשמים, הניחו הם עצמם ומשרתיהם כמה
^מסכי־ע שן. יש לסלק אותם מן השטח.

• טענה א :,אסור לפגוע בשרות־הביטחון, מפני
שהוא חיוני לקיום המדינה.
בוודאי שהוא חיוני. שום מדינה מודרנית אינה יכולה להתקיים
בלי מישטרה פוליטית (והרי זה מהותו האמיתית של השרות.
השב״ב הוא מישטרה פוליטית חשאית).
גם אילו היתה ממשלת־ישראל מוכנה ומסוגלת לעלות על
דרך־השלום ולפתור את הבעיה הפלסטינית, המצמיחה את
הפיגועים כמו חטיפת־האוטובוס — גם אז לא היתה המדינה
יכולה להתקיים בלי שב״כ. תמיד תהיינה קיימות סכנות מבפנים
ומבחוץ המאיימות על המדינה ועל המישטר הדמוקרטי בה.
אנחנו חבים כולנו לאנשים אלה חוב גדול של תודה. אולם
עובדה זו אינה מונעת את הצורך בפיקוח על מנגנון מיסתורי
ועלום זה. להיפר, הוא מחייב שיהיה פיקוח חזק פי כמה על
שיטותיו.
יכול אדם לחייב את קיום השב״ב ולשבח אותו על הצלחותיו
—׳ ולתבוע שיוטל פיקוח דמוקרטי יעיל על שיטותיו, מעשיו
ואנשיו. אין כאן שום סתירה. להיפך.

• טענה ב :,ראש־השב״כ הוא אדם נהדר, עתיר־זכויות,
שכולנו חבים לו תודה.

למילים אלה, בעיתוי זה, לא היתה שום משמעות אלא אישור
הריגת השבויים, וכל בר־דעת הבין אותן כך.

אנשי השב״ב וראשם היו בטוחים, בעת המעשה,
שהם פועלים על פי פקודה ממשלתית ברורה.

ך* אחראים למעשה האמינו כי הדברים לא ייוודעו לאזרחי
1 1ישראל ולעולם. הדברים בוצעו בחושך, ומיקרים כאלה נשארו
תמיד בסוד כמוס.
הפעם קרתה ״תקלה״ :שלושה צלמי־עיתונות — של העולם
הזה, חדשות ומעריב -צילמו את שני החוטפים החיים, כשהם
בריאים ושלמים, לפני רציחתם.
הנסיונות להעלים ולגנוז את הדברים באמצעות הצנזורה
ובעזרת לחץ על העיתונים נכשלו תודות לעמידתו האיתנה של
העול הזה, שהכריח את הצנזורה להתיר את פירסום התצלום
(ראה עמודים 4־ )5והדלפת הדברים לחו״ל.
מאותו הרגע נכנסה לפעולה המכונה הגדולה של הרמייה
והטישטוש.

יש חשד סביר שהדבר נעשה על־ידי ראש השב״ב
— בהנחייתו, בידיעתו ובהסכמתו של הדרג הממשלתי,
ובראש וראשונה של השר האחראי, ראש-ה-
ממשלה יצחק שמיר.
לשון אחר: יש חשד־לכאורה לקשירת־קשר לביצוע
שורה ארובה של פשעים ועבירות, אשר יצחק
שמיר ומשה ארנס(ויש להניח: שר נוסף) היו שותפים

יש לבדוק אם ראש-הממשלה דאז מצא לנכון ל
שתן בעניין זה כבר אז את ראשי האופוזיציה, בגלל
חומרת המעשים והצורף להעלימם ולטשטשם.
ההתנגדות של הפוליטיקאים לחקירת הפרשה כיום
היא קודם בל נסיון להגן על עצמם.

• הסמכות ושקר
הרי הרצח וקשירת־הקשר, החשד החמור השלישי הוא
\ ) ל ג בי השקר.
כל הפרשה היתה אפופה שקרים מן הרגע הראשון. שיקרו
לציבור, שיקרו לעיתונים, שיקרו לעולם. עד כדי כך שבמיקרה
אחד סירב דובר־צה״ל דאז להוציא הודעה בשמו, וההודעה הופיעה
בשם ״מקורות צבאיים״( .היתה זאת ההודעה שאמרה כי ״השניים
האחרים מתו יותר מאוחר בדרך אל בית־החולים.״)

אולם השקרים החמורים ביותר הם, כמובן, אלה
שנמסרו למוסדות־חקירה ממלכתיים ורישמיים.

השבוע הושמעה טענה חמורה מאין כמוה: שלמען ביטחון־
המדינה מותר לשב״כ לשקר, כשם שמותר לו להרוג.
מובן שאין לשב״ב שום סמכות לרצוח — ורצח בידי איש
השב״כ דינו ככל רצח אחר. אין בישראל ג׳יימס־בונדים, שמותר
להם לרצוח כאוות־נפשם.

אין לשב״ב גם שום סמכות לשקר לבתי-מישפט
ולוועדת־חקירה, ואין בישראל שום רשות המוסמכת
להעניק להם סמכות בזאת.

די בקביעת עובדה אחת, כדי להראות עד כמה מיפלצתי הוא

עצם הרעיון הזה:

ברגע זה יושבים בבתי-הכלא של ישראל אלפי
״עצירים ביטחוניים״ ,וביניהם גם עצירי מחתרת־הטרור
היהודית, שהגיעו לכלא, וגם?ימאסר-עולם, על
סמד הצהרותיהם של אנשי שב״ב.

אך האם הטענה הזאת מפחיתה, כהוא-זה, מניבזות
המעשה? האם היה בה כדי לסלק את הענן מעל ראשו
של מרדכי?

חוושת שמושת הודו!

בהתייעצות בדרג ממשלתי, שבה היו שותפים
ראש־הממשלה יצחק שמיר ושר־הביטחון משה
ארנס, הוחלט לתת הנחיה מתאימה.
בעת לבידת חוטפי־האוטובוס בקו 300 נכח השר
משה ארנם. הוא העביר את ההנחיה הזאת לראש
השב׳׳ם, שגם הוא נכח במקום.
שעות מעטות לאחר מכן, באותו היום השישי,
אחרי שיצחק שמיר קיבל את הדיווח, הכריז שמיר
ברדיו כי ״שום מחבל לא יישאר חי אחרי פיגוע.״
למחרת היום, בשבת בבוקר, חזר משה ארנם על
הכרזה זו, והודיע גם הוא כי ״שום מחבל לא יישאר

• קשירת קשו

העדויות המזוייפות והמפוברקות, שהכינו אנשי השב״כ להגנת
עצמם. כלומר, שהם הגנו גם עליו.
למשל: הטענה הרפואית כאילו לא ניתן לקבוע אילו מכות
הרגו את החוטפים, ושאולי המוות היה תוצאה מאוחרת של המכות
שהם ספגו(כדין) בעת ההסתערות על האוטובוס.
כל מי שיש לו ידע מינימלי ברפואה ידע, כמובן, שזוהי קביעה
שיקרית. טיב ההליכה של החוטפים אחרי יציאתם מן האוטובוס,
חזותם ודיבורם, מוציאים קביעה כזאת מכלל האפשרות( .אולי
זוהי הסיבה לכך שאחת מעדות־הראייה העיקריות, הצלמת ענת
סרגוסטי, לא הוזמנה כלל להעיד בוועדות־החקירה השונות).

השבוע הטיח בית־המישפט העליון אשמה כבדה במנהיג ערבי
ישראלי, איש התנועה המתקדמת, אך ורק על סמך עדותו הסודית
של השב״כ — עדות שלא הוצגה לו, ושלא ניתן לו להתגונן
מפניה.

אם מסתבר כי אנשי השב״ב פועלים מזה שנים
מתוך אמונה שהם מוסמכים לשקר לשופטים
ולחוקרים ״למען ביטחון המדינה״ ,על פי שיקולם
בלבד — הרי שיש לשחרר מייד אלפי עצירים
ביטחוניים שהורשעו על פי עדויות אנשי שרות
הביטחון. יתכן שכל אחד מהם יכול להגיש עתירה
לבג״ץ על כף.
אם אכן נכון החשר(ובינתיים הוא חשד בלבד) שראש השב״ב
שיקר והורה לשקר ולפברק ראיות כוזבות לשתי ועדות־חקירה
שהוקמו כחוק, ושקיבל לכך אישור מראש־הממשלה דאז, ואישור
למפרע מאת ראש־הממשלה הנוכחי, ונשמעת עתה הריעה שאסור
כלל לחקור זאת — כי אז מתעוררת השאלה: היכן היה הגבול
לשקרים?
אם השב״כ עומד מעל לחוק, הרי אנו מידרדרים למצב השורר
בצ׳ילה ובפרו.

שקרנות כזאת אינה ממוטטת רק את שילטון־
החוק והופכת את בתי-המישפט לבדיחה, אלא היא
ממוטטת גם את ביטחון־המדינה.

בכל מילחמות־ישראל, גדולות וזעירות, שררה ההנחה
שכוחות־הביטחון שלנו מדווחים דיווח אמת, תמיד ובכל הנסיבות,
בעוד שהאוייב סובל לעיתים קרובות מדיווח פנימי שיקרי, המונע
ממנהיגיו לקבל החלטות מציאותיות.

האם זה עדיין נבון?

• וויימס שראו,
^ מערכת״השקר יש מימד ניבזי מיוחד, בגלל פרשתו של
) האלוף יצחק מרדכי.

העלמת חלקם של אנשי השב״ב בפרשת הרצח
הטילה אוטומטית את החשד הכבד ביותר על
מרדכי. .
ענת סרגוסטי, צלמת העולם הזה, צילמה את מרדכי ליד אחד
משני החוטפים החיים, כשהוא מחזיק בידו את קנה־האקדח כמי
שעומד להשתמש בקת כבאלה. אני פירסמתי את התמונה הזאת,
אחרי ששברתי את התנהגות הצנזורה על־ידי איום של פניה
לבג״ץ.
בהיעדר העדות המרכזית, הצביעו כל הראיות הנסיבתיות
לעבר מרדכי. במשך יותר משנה רבץ עליו החשד הכבד — החשד
של רצח ושקר. הקריירה שלו עוכבה, וכמעט נהרסה. גם אחרי
שזוכה במישפט־בזק לפני דן־יחיד, המשיכו רבים לחשוד במרדכי,
וגם בטיב המישפט שלו. ענן כבד המשיך לרחף מעל לראשו.
כיום ברור כי מרדכי היה דרייפוס מודרני. העם כולו חייב לו
התנצלות, וגם הערכה על עמידתו הגאה והמכובדת במיבחן אכזרי

אף מה ייאמר על רמתם המוסרית של האנשים —
אחים־לנשק ושרי-ממשלה — שהכניסו אותו למצב
הזה?
עכשיו נשמעת הטענה שמרדכי זוכה במישפטו בעזרת

אז מהי
אברהם שלום הוא מן הוותיקים. הוא הובא אל השרות עוד
בראשית ימי המדינה, כאשר גוייס יחר עם אחרים, על־ידי רפאל
איתן (לא רפול, כי אם רפאל איתן מפרשת פולארד) לשב״כ
החדש.
מגיעים לו כל השבחים. אך אותם השבחים מגיעים גם לכמה
מקודמיו ולפקודיו, שהתמרדו נגדו בפרשה זו. כולם אנשים
נהדרים ועתירי־זכויות. אין לכך כל משמעות לגבי האמת בפרשה

גם האדם הנהדר ביותר, שהציל את המדינה יום־יום במשך
שנות־דור, אין לו הזכות לרצוח, לשקר ולהדיח. השאלה היחידה
היא: האם עשה זאת — כן או לאו? זכויות בעבר יכולות לעלות
רק בשלב של קביעת־העונש, אחרי הרשעה — אם תהיה כזאת.
כאשר סתם בור משמיע טענה כזאת, ניחא. כאשר משמיע
אותה פוליטיקאי או מישפטן, ברור שזהו טכסיס דמגוגי, המגביר
פי כמה את החשדות נגד ראש השב״ב. אדם חף־מפשע אינו זקוק
לטענות כאלה ולמגינים כאלה.

• טענה גי: את ההאשמות נגד ראש השביב העלו
פקודיו, אנשי־שב״ב, שביקשו להדיח אותו כדי לבוא
במקומו.

ושוב: אז מה?
נניח שכל שלושת ״המורדים״ הם מנוולים גמורים, ובליבם
כוונות־זדון מרושעות — אין זה משנה מאומה לגבי טיב
ההאשמות ומידת נכונותן. רוב המידע המביא להרשעת פושעים
בבתי־המישפט מגיע למישטרה מידי פושעים אחרים.
אבל האמת רחוקה מתמונה זו. אני מכיר לפחות אחד מן
המורדים, וכל השבחים הנאמרים על ראש־השב״ב נכונים גם
לגביו. כאשר שני ראשי שב״כ חלוקים בדבריהם — מדוע עדותו
של מס׳ 1עדיפה על עדותו של מס׳ ?2אילו התהפכו היוצרות
וראובן חזק, למשל, היה כיום ראש השב״כ ואברהם שלום סגנו —
האם אז אמינות שניהם היתה משתנה?
בימים האחרונים הגיעו אליי ״שמועות״ רבות על המורדים,
ואחת מרושעת מן השניה. מישהו דאג להעביר לי(וגם לעיתונאים
קנוניות ומה־עוד.
אחרים) עלילות זדוניות על רקע של
״שמועות״ אלה נפוצו בכל רחבי הארץ. אין ספק שעומד
מאחוריהם אירגון. הדבר מעורר בי את החשדות הכבדים ביותר.
האם קיים במדינה מנגנון של ״דיס־אינפורמציה״ ,לפי שיטות
הקג״ב? ואם כן, האם הוא מופעל כאן בפעם הראשונה, או שהוא
קיים מאז ומתמיד? ואם כן, איזו השלכה יש לכך על האמינות של
השב״ב — אמינות שאם אינה טוטאלית, הרי זה נורא?

> עקנ אכילס
^ דבר צריך להיאמר פעם בצורה פשוטה ונוקבת: אין כיום
( 1פיקוח על השב״כ.
אני מודע לבעיה זו מאז ראשית ימי־המדינה. העליתי אותה
פעמים רבות, בהקשרים שונים.
העליתי אותה לא־פעם גם בכנסת, כאשר טענתי שהמצב הקיים
— כאשר המוסד ושרות־הביטחון קיימים, למעשה, מחוץ
לחוק — הוא בלתי־נסבל. הצעתי כי נלך בדרכה של אר־צות־הברית
ונחוקק חוק מיוחד למוסד וחוק מיוחד לשב״כ —
חוקים שיגדירו בפירוש את המעמד, תחומי־הפעולה, הסמכויות
ודרכי־הפיקוח על אירגונים חשובים אלה, כשם שיש חוק המסדיר
עניינים אלה לגבי המישטרה.

כיום אין שום חוק כזה. עצם קיומם של גופים אלה
מוזכר בספר-החוקים רק בחוקים שוליים, כגון החוק
לאיסור האזנת־סתר (בו מוקנים סמכויות מיוחדות
לראשי המוסד והשב״ב).
בשעתו תבעתי מראש־הממשלה יצחק רבין לפרסם ברבים את

שיבעה שבועות אחרי ליל־הדמים, ביום ה־ 5בימי ,1984
בעיקבות חפירסום של מסקנות חקירתו של האלוף (מיל׳) מאיר

זורע, פירסם העולם הזה 71 שאלות, המדברות בעד עצמן.
להלן השאלות במלואן, כפי שפורסמו אז.

שארות

• שארות וואש
המסה הכלל

• האם אתה נכחת במקום האירוע
משעות הערב ועד אחרי גמר הפעולה?

• האם אתה פיקדת על
הפעולה לשיחרור בני הערובה
וממילא היית אחראי גם לשלב
הטיפול בחוטפים ובחטופים
אחרי תום ההבתערות?
• אם מסרת את הפיקוד למישהו
אחר, בשלב כלשהו — למי מסרת את
הפיקוד, ומתי?

• מ י היה האחראי במקום
האירוע בשעה שנרצחו שני
החוטפים?
• אילו הוראות נתת לפני ההסתערות
לכוחות לגבי הטיפול בחוט־פיח?

האם הודיע לך הדרג
המדיני, כפירוש או במרומז,
בכתב או בעל־פה, שקיימת
מעתה החלטה להרוג את בל
״המחבלים״ ,הנופלים בידי בו־חות־הביטחון
כשהם חיים?
• אם קיבלת הוראה כזאת — מה
עשית כדי להעמיד את הדרג המדיני
על כך שזוהי פקודה בלתי־חוקית,
אשר לפי חוקי״ישראל אסור לחייל
לבצע אותה?
• אם לא קיבלת הוראה עקרונית
כזאת, האם הבינות בצורה אחרת שזוהי
המדיניות?
• בשיחותיו עם שר־הביטחון
במקום־האירוע באותו לילה, האם נתן
לך להבין שזוהי המדיניות?
• מה עשית כדי לוודא, במהלך
אותו לילה ולקראת ההסתערות,
שברור לכוחות שיש לקחת בשבי את
החוטפים אם הם נכנעים ואינם מגלים
התנגדות?

• מתי נודע לך כי שני
החוטפים נהרגו, אחרי שנלכד־דו
חיים?
• מי מסר לך על כך?
• מה עשית כדי לברר בו במקום
מה בדיוק קרה, ומה היו תוצאות
הבירור הזה?

• האס סביר להניח כי איש־ביטחון
כלשהו, ותהיה דרגתו
ככל שתהיה, יבצע פשע־מילח-
מה במרחק של כמה עשרות
מטרים ממך, במיסגרת אירוע
שאתה פיקדת עליו אישית,
מבלי שהאמין שהוא פועל על
פי הוראתך ועל דעתך?
• אם אכן קרה כדבר הזה, ובוצע
בקירבתך ובתחום־אחריותך פשע-
מילחמה שהיווה גם הפרת״מישמעת
חמורה ביותר, האם סביר להניח כי לא
ערכת בו במקום בירור, ולא הסקת בו
במקום מסקנות?
• מכיוון שתמונות הצלמים —
שפותחו תוך שעות ספורות — הוכיחו
בעליל מי היו הקצינים, החיילים

ואנשי־השב״ב שהובילו את החוטפים
שעה קלה לפני הירצחם — מה עשית
כדי לחקור את האנשים האלה בו ביום
וכדי להסיק מסקנות?
• איך הגיעו כוחות־הביטחון כבר
בשעה 06.00 בבוקר אל מישפחות
ארבעת החוטפים ועצרו״את הגברים
— פחות משעה אחרי שנלכדו שני
החוטפים החיים?

• אם בוצע פשע בנוכחותך
ובתחום־אחריותך, ואם היווה
הדבר גם הפרת־מישמעת
חמורה ביותר, ואם היה מעורב
בכך אישית קצין
ואם הדבר היה

בניגוד לרצונך — האם יש
הסבר כלשהו להתנהגותך, מלבד
אמונתך שהמעשה בוצע
על פי הוראות הממשלה ובהתאם
למדיניותה?
שאלות ומאיר זווע
• מדוע היתה דרושה לוועדה
שבראשותך תקופה כה ארוכה —
קרוב לחודש — כדי לבדוק אירועים
שאירעו במשך כמה דקות, ואשר כל
הנוכחים בהם היו אנשים בתפקיד,
שקל לזהותם ולאתרם?
• מדוע לא הוזמנו עדי־ראייה,
אשר עדותם יכלה להטיל אור על אשר
התרחש?
• במיוחד — מדוע לא הוזמנה
ענת סרגוסטי, שצילמה את החוטף
סובחי אבו־ג׳אמע ומלוויו דקות מעטות
לפני הירצחו?
• מדוע לא התבקשה ענת סרגוס־טי
לזהות את האנשים המופיעים בתצ־לומיה?

האם יש קשר בין אי־הזמנת
סרגוסטי ובין העובדה
שהיא חברת מערכת ״העולם
הזה״ ושעל כן היה סביר להניח
כי לא תסכים להעלים עובדות
ולתמוך בגירסה כוזבת כדי
לחפות על הרוצחים ושולחיהם?

האם אי־הזמנת ענת סרגוסטי
אינה מטילה אור על כל מגמת החקירה,
שיטתה ומידת מהימנותה?

• מדוע המציאה הוועדה את
הגירסה כאילו הוכו החוטפים בעודם
באוטובוס, וזאת כדי למנוע מהם —
כביכול — לפוצץ פצצות אפשריות?

• האם אושרה עובדה זו על־ידי
צלמי חדשות ומעריב?
• האם הסיבה האמיתית לאי־הזמנתה
של ענת סרגוסטי היתה נעוצה
בעובדה שהיא עמדה להעיד כי ראתה
את החוטף סובחי כשהוא חי ובריא,
אחרי גמר הקרב ואחרי הורדתו מן
האוטובוס?

• האם הגירסה השיקרית
הומצאה כדי לעורר את הרושם
הכוזב כאילו החוטפים כבר היו
חצי־מתים כאשר הורדו מן
האוטובוס, וכי מצבם החמור
נגרם בעת הקרב ובקשר עימו,
ומתוך צרכים צבאיים לגיטימיים?

האם בוצעו בגוויותיהם של שני
החוטפים סובחי ובן־רודו, נתיחות
שלאחר־המוות מייד אחרי הריגתם?
• מה נאמר בדוח הנתיחות האלה,
ומה צויין בהם כסיבות־המוות?
• מדוע לא הסתפקה הוועדה
בנתיחות אלה, אלא הוציאה את הגופות
מקבריהן וערכה בהן נתיחה שניה?

• האם הנתיחה השניה באה
כדי לקבוע מימצא שסתר את
מימצאי הנתיחה הראשונה?

• האם, למשל, באה הנתיחה השניה
כדי לשנות את סיבת־המוות, כך
שתתאים לגירסה שנקבעה על־ידי
הוועדה מתוך שיקולים פוליטיים?

• האם הומצאה הגירסה
כאילו נהרגו החוטפים על-ידי
מכות שהומטרו עליהם בידי
רבים, כדי למנוע את הטלת האחריות
לרצח על אדם מסויים,
או על מיספר קטן של אנשים,
וכדי למנוע את הצורך בעריכת
מישפט־רצח סנסציוני,
שבו היתה כל האמת יוצאת
לאור?
שאלות ושרהניטחוו
• מתי הגעת למקום האירוע?
• עד מתי נשארת במקום האירוע?

• האם היית נוכח בשעת
ההסתערות על האוטובוס?

• אם כן — האם דיווח לך
הרמטכ״ל, או מישהו אחר, בו במקום,
שבני־הערובה שוחררו, ששני חוטפים
נהרגו וכי שניים נלכדו חיים?
• אילו הוראות נתת בו במקום?
ואם לא נתת הוראות — מה אמרת?

• האם רמזת, בצורה מפור•
האם לא היה ברור לוועדה שת או בלתי-מפורשת, במרוכי
גירסה זו היא שיך גם מאחר מז או במשתמע, כי מדיניות
שהתצלומים של שלושת הצ הממשלה היא, שמעתה אין
למים (של ״חדשות״ ,״מעריב׳ /להשאיר ״מחבלים״ בחיים כשו״העולס
הזה״) מראים בבירור, הם נלכדים חיים?
• האם נתקבלה החלטה כזאת על־ומעל
לכל ספק, כי אחרי
ידך, או על־ידך בשיתוף עם יצחק
הורדתם מן האוטובוס היו שני
שמיר, או בחוג ממשלתי אחר, אחרי
החוטפים בריאים ושלמים
חילופי־השבויים שבמיסגרתם שוחררו
לגמרי, עמדו על רגליהם והלכו
רבים ממבצעי הפיגועים?
על רגליהם?

שמות ראשי המוסד והשב״כ — כנהוג בארצות־הברית —
וקיבלתי ממנו תשובה שלא שיכנעה אותי. איני רואה שום סיבה
להעלמת שמותיהם של שני אנשי־מפתח במדינה, המרכזים
בידיהם סמכויות כה אדירות. ממילא יורע האוייב את השמות
האלה, ואסור להם להשתתף בעצמם במיבצעים חשאיים.
גופים אלה צריכים לפעול במיסגרת החוק. בוודאי שאי״אפשר
לחוקק מראש לגבי כל מצב, אך החוק אינו צריך לחזות כל מצב.
החוק צריך לקבוע את התחומים ואת הסמכויות.
מכל הטענות האוויליות והדמגוגיות שהושמעו בימים
האחרונים, אין גרועה מן הטענה כאילו קיימת בפרשה זו סתירה

• אם לא התקבלה החלטה
בזאת — למה התכוונת כאשר
אמרת, ביום השבת בבוקר,
יממה אחרי פרשת האוטובוס,
בהצהרה ששודרה ברדיו, כי
על המחבלים לדעת ששום
מחבל לא ייצא חי מפיגוע?״
• מתי נודע לך ששני החוטפים,
שנלכדו חיים ובריאים, נהרגו?
• מי מסר לך את ההודעה הנ״ל,
ובאילו נסיבות?
• אם הדבר נמסר לך בשעה שהיית
עור במקום — האם נתת הוראה
כלשהי לרמטכ״ל, שנכח במקום, כדי
לגלות את האמת ולתפוס את האשמים
ברצח?

• אם זה נמסר לך כשכבר
לא היית במקום — אילו צעדים
נקטת כדי לברר את העניין
ולקבל דיווח מלא מפי הרמטכ״ל
ולתבוע את האחראים לדין?
• אם לא נקטת אף אחת מן
הפעולות האלה, האם אין להסיק מכך
שהפעולה בוצעה על־פי הוראתך, או
בהסכמתך המפורשת או המרומזת?

• כאשר מסרת את הודעתך
המשודרת ביום השבת בבוקר,
ביודעך ששני חוטפים נרצחו
אחרי לכידתם, האם לא היה
ברור לך כי הודעתך תתפרש
על-ידי כל בר־דעת כהודאה
בכך שרצח זה בוצע על פי
החלטה ממשלתית עקרונית?
• אם כן — מדוע לא דאגת
להבהיר מייד שאין זו כוונתך, ומדוע
לא הסברת את כוונתך האמיתית —
אם אכן היתה לך כוונה אחרת?

• האם עולה על הדעת כי
רצח כזה יבוצע במרחק של
כמה עשרות מטרים ממך,
מבלי שנמסר לך על כך מייד?

• האם יתכן כי מעשה כזה יבוצע
במיסגרת פעולה שעליה פיקד הר־מטכ״ל,
בנוכחותך, מבלי שתתבע מייד
ובו במקום דין־וחשבון מלא מפי הר־מטכ״ל?

מדוע לא מינית מייד ועדת־חקירה?

מדוע מינית ועדת־חקירה
רק אחרי שהדברים פורסמו על־ידי
״העולם הזה״ ועל־ידי עיתונים
זרים?
• מדוע דאגת גם אז שעצם עריכת
החקירה תישאר בגדר סוד, והטלת
עונש יוצא־דופן על הצהרון חדשות
שפירסם את הידיעה על עריכת
החקירה?
• מדוע התנגדת, ומדוע אתה
ממשיך להתנגד, לעריכת חקירה
אובייקטיבית ובלתי־תלוייה, בהתאם
לחוק ועדות־החקירה, מטעם ועדה
שתמונה על ידי נשיא בית־המישפט
העליון, ובראשה יעמוד שופט בית-
המשפט העליון?

• על מי אתה מחפה — על
עצמך או על אישים בכירים
אחרים?

• מדוע טענת באוזני עורכי-
העיתונים כאילו פירסום האמת עלול
להזיק לשבויינו המוחזקים בידי
אירגונים פלסטיניים — זמן רב אחרי
שכבר היה ידוע בעולם כי שני
החוטפים נרצחו אחרי לכידתם?
• מי אחראי להפצת הגירסות
השיקריות בימים הראשונים אחרי

בין ״הביטחון״ ובין ״החוק״ ,ושעל״כן יש למצוא פשרה בין
השניים.

מי שמסוגל להגיד דבר כזה, פסול מלכהן בכל
מישרה שהיא במישטר דמוקרטי. אין מקומו
בממשלה, ואין מקומו בכנסת.
טענה אווילית׳ דומה היא שלהבא יצטרך כל איש־ביטחון
להצמיד אליו עורך-דיך.
אין צורך בעורך־דין כדי לדעת שאסור לרצוח, לאנוס, לשדוד,
לגנוב ולהעיד־שקר. מי שזקוק לעורך־דיו כדי לדעת זאת. איו

הפרשה, כגון השקר שהאיש המצולם
בתמונה לא היה אחד החוטפים אלא
אסיר ערבי שהובא מהכלא, הגירסה
שצולם בתמונה נוסע שנחשד כחוטף,
ושאר דברי כזב ושקר שנועדו להטעות
את הציבור הישראלי?

• שאלות
לואש־הממשוה
• למה התכוונת כאשר
הצהרת, שעות מעטות אחרי
רצח החוטפים, ש״על המחבלים
לדעת ששום מחבל לא ייצא חי
מפיגוע״?
• האם ידעת, בשעה שמסרת
הצהרה חמורה זו, שכמה שעות לפני כן
הוצאו־להורג שני ״מחבלים״ ,שנתפסו
כשהם חיים ושלמים?
• האם ביטאה הצהרתך מדיניות
שהחלטת עליה, בעצה אחת עם שר־הביטחון,
שלא להותיר בחיים ערבים
המבצעים פיגועים בישראל —
החלטה שהיא בלתי־חוקית בעליל
המהווה כשלעצמה פשע־מילחמה?

• אם כן — מתי התקבלה
החלטה זו, ומי היה שותף לה?
• אם לא היתה החלטה כזאת,
מדוע לא הבהרת מייד את כוונת
דבריך, כאשר הסתבר לך כי הוצאו־להורג
שבויים?
• מדוע לא הצעת לממשלה להחליט
על הקמת ועדת־חקירה ממלכתית,
על פי חוק ועדות־החקירה,
הקובע כי וערה כזאת תורכב על־ידי
נשיא בית־המישפט העליון ושבראשה
יעמוד שופט?

• האם ברור לך כי הריגת
שבויים אינה רק פשע־מילחמה
על פי חוקי ישראל והחוק הבינלאומי,
אלא שהיא עלולה לגרום
למרחץ־דמים ולהריגת ישאלים
רבים, מאחר שלא יהיה כדאי
עוד לחוטפים לחום על חיי בני־ערובה
ולהיכנע בלי קרב, ביודעם
בי ממילא דינם מוות?

• שאלוח ליועץ
המישפס דמוזשלה
• מדוע לא נקט היועץ ה-
מישפטי לממשלה יוזמה, כדי
להבטיח את ביצוע החוק, המחייב
חקירה בידי שופט (חוקר-
מיקרי־מוות) בכל מיקרה שבו
מת אדם בהיותו נתון במש־מורת
חוקית?
• מדוע לא העמיד היועץ המיש־פטי
את הרמטכ״ל על חובתו לתבוע
חקירה כזאת, מאחר שהוא היה האחראי
הישיר במקום שבו הוחזקו שני החוטפים
לפני הריגתם?
• מדוע לא ענה היועץ המישפטי
עד היום למיכתבו של עורך־הדין
אמנון זיכרוני, פרקליט העולם הזה,
שהעמידו על צורך זה?

• מדוע משתתף היועץ
המישפטי לממשלה בפעולות
לביצוע דוח ועדת-זורע, למרות
הספקות החמורים שהועלו
לגבי טיב חקירתה ולגבי מהימנות
מימצאיה של ועדה זו?

• מדוע לא התנגד היועץ מראש
לנוהל הפסול, שבו אחד החשודים העיקריים
בפרשה ממנה ועדת״חקירה
כפופה לו?

מקומו בשרות־הביטחון, המחזיק בידו כוח אדיר כזה על חיי כל
אזרח.

כיוס אין חוק, ואין גם פיקוח. וזהו עקב־אבילם של
העניין כולו.
ראש־הממשלה הוא עסקן פוליטי, האחראי למערכת מיפי
לגתית מסובכת ולניהול הממשלה, על התככים והמשברים והבעיות
היומיומיות הכרוכים בכך. הוא מנהל מערכת מתישה
ובלתי־פוסקת של יחסי־ציבור. הוא נקרע לגזרים על־ידי
(המשך בעמוד )38
הדרישות של תפקידי•

באגודה ממשיכים
להתקוטט

במיסעלים רבים אין קיים כלל ועד, רק מפני
שרוב העובדים בהם הם תושבי השטחים
הכבושים.

בגלל מתיחויות פנימיות באגודת־ישראל, נכשל נסיון לכנס
את כל פילגי המיפלגה לדיון במיתקפה חדשה בעניין
חילולי־שבת ומודעות חושפניות. הקבוצה הירושלמית של
מנחם פרוש והליטאים של שלמה לורנץ לא הגיעו לדיון,
בטענה שיריביהם אינם ממלאים אחרי הסכם־לוגאגו.

מרזל שוקד בג״ץ

בינתיים מתארגנים עסקנים זוטרים במיסלגה,
ביניהם שרידי אנשי עדות־המיזרח שלא נטשו
לש־׳ס, ומתכוונים לדרוש בחירות פנימיות
ודמוקרטיות.

ת 1 0

זוהי יוזמה חסרת־תקדים במיפלגה שעסקניה שואבים את
סמכותם מתמיכתם של רבנים וגדולי־תורה, ולא מקהל
הפעילים והבוחרים.

אי 1עדיין 50 מאושרים

בכל זאת:
הרוטציה בסימן־שאלה
בצמרת מיפלגת העבודה גוברת הדוברה כי
משבר השב״ב חייב לגרום, בסוסו של דבר,
לפיצוץ חרוטציה.
הרביעיה החותרת לכך — משה שחל, מרדכי גור, אנא
אבן ועוזי ברעם — סבורה כי התנהגותו של שימעון פרס
בשבוע האחרון הבטיחה שלא ידבק נו החשד שהוא פוגע
באינטרסים ביטחוניים. אבל כעת, אחרי שהושגה הבנה
כללית כי החקירה תהיה סודית בהחלט, לפני דן יחיד כמו
השופט מאיר שסגר, ותתנהל באופן שיסתיר את שהתרחש
בתוך השב״כ, אין כל סיבה להרחיב את האיפול ולהחילו
גם על חלקו של יצחק שמיר בפרשה.

במערך שואבים עידוד גם משתיקתו
המתמשכת של דויד לוי בפרשה, התנהגות
המוכיחה, לדעתם, בי מצבו של שמיר הוא דחוק
ביותר.

עוזי ברעם, מזכ׳׳ל מיפלגת העמדת מתקשה לבחור את 50
החברים הנותרים במרכדהמיפלגה, בגלל התחרות העזה על

המקומות הפנויים.

אין זה בטוח כי יוכל להשלים את הרשימה עד ,
ה־ 15 בחודש, היום שנקבע לכינוסו הראשון של
המרכז החדש.

אין שלווה ברעננה
המישטרה פתחה בחקירה נגד אבשלום ושדי, חבר המועצה
המקומית ברעננה, בעיקבות תלונות על הסתירה שיש בין
תפקידו כחבר ועדת־המיכרזים העירונית לבין בעלותו על

חינמון.

בין השאר פירסם ושדי בעיתונו מודעה של
קבלן עבודות-פיתוח בשם שלמה רוטמן, שזכה
במיכרז לביצוע עבודות־עפר עירוניות ברחוב
אחוזה שבמושבה.

המינהר מסדיר
בנדיד

ברית המישנים במיזרוד
מסתמנת ברית בין שלושת המישנים למנכ״ל בנק
המיזרחי, לפיה יתמכו שניים מהם — מיכאל צבינרי ואלי
אונגר — בחברם יצחק דוכן.

סיכוייו של דוכן להתמנות כמנכ״ל הבנק גברו,
אחדי שהתברר כי מועמד צמרת המסד׳ל, יצחק
יגר, מסרב לקבל את התפקיד.

בך תשתלב שינוי
בדיונים בין אנשי המרכז הליברלי לבין אנשי שינוי
הועלתה ההצעה הבאה להרכב רשימה משותפת אפשרית
בבחירות הבאות:

המקומות 3,1ו־ 4יהיו למרכז, והמקומות 2ו־5
לשינוי.
שלישיית המרכז תכלול, בסדר זה, את שלמה להט, יחזקאל
הרמלך ואלי הללי, והזוג של שינוי ל א יכלול את מרדכי
וירשובסקי.

פשנל דרש
טלוויזיה

הופעתה של הלהקה הבראזילית ״אובה
אובה״ ,שהיתה אמורה להתקיים ביום השני
השבוע בכלא ״נוודדתירצה״ ,בוטלה ׳
ברגע האחרון במפתיע, בהוראת האמרגן
אברהם דשא־פשנל.
האמרגן דרש במפגיע מקצינת־החינוך
של הכלא ומדובר שרות־בתי-הסוהר,־
שימעון מלכה, שידאגו לכך שצוות ״מבט״
יסקר את ההופעה במקום. השניים לא
סירבו לו, אך הסבירו כי ביכולתם להבטיח
רק שיזמינו צוות כזה, אולם אין להם כל
שליטה על ההחלטות בטלוויזיה. בתגובה,
נקט דשא הנרגז בצעדו המפתיע.

מועצת מינהל מקרקעי ישראל החליטה
לפתור אחת ולתמיד את בעיית הקרקעות
בישובים הערביים במדינה, בעיקר בגליל:
קרקעות המינהל, שעליהן הוקמו מיבנים
למגורים מבלי שקרקעות אלה עברו הסדר,
יוצעו החל מהשבוע בחכירה למחזיקים
בהם, וזאת בכפוף לתנאים טכניים סבירים.
הצעה זו אינה מתייחסת למיבנים שלגביהם
הוצאו בעבר צווי-הריסה של בתי־מישסט.
בעיות אלה יצטרכו למצוא פית־רונן
באמצעות חקיקה חדשה.
ההצעה המהפכנית היא פרי יוזמתו של
ראש המינהל, עורך־הדין משה ליפקא,
שטרח עליה במשך חודשים, מתוך רצון
לפתור אחת ולתמיד את הבעיה החמורה,
שנבעה מהזנחה ומרצון רע של הגורמים
הממשלתיים במשך שנים רבות.

מרי־מיסים בבירה?
100 בעלי־מיפעלים בירושלים מתכוונים לפתוח במאבק
נגד החברה הכלכלית לירושלים. המחכירד, להם קרקע
תעשייתית. החברה הממשלתית העלתה את דמי־ד,חכירה
הריאליים ב־ 300 אחוזים בשנתיים האחרונות.
בעלי המיפעלים מקווים עדיין לשכנע את דירקטוריון
החברה, אשר יתכנס כשבוע הבא, לגבש הסרר מוסכם
סביר. אם לא יצליחו בכך, הם יפתחו במרי־מיסיס ואפילו
בהשבתה.

אבי רז, מנכ״ל החברה, שהוקמה כדי לעודד את
התעשיה בעיר, הוא איש ליכוד, וכמוהו גם
רבים מנפגעיו. אולם המדיניות הממשלתית,
המכוונת לדחוק אותם מהעיר לכיוון מעלה-
אדומים שבשטחים הכבושים, גורמת להם נזקים
כבדים.

ברור מרזל, יועצו הפרלמנטרי של מאיר כהנא, שוקל
לפנות לבג״ץ נגד שלמה הילל. אם ירר הכנסת יחליט
לסלק אותו מהמישכן, כעונש על השתתפותו בהשתוללות
נגד הח״כים בכניסה לחברת, לפני חודש.

שילנסקי נחשד
שהוא מאיר כתנא
״תסתלק מכאן תיכף, ושלא תראה את
הפרצוף שלך כאן!״ ציווה בעל חנות
במרכז מג׳דל-שמס על דב שילנסקי, והח״כ
המזועזע ציית מייד.
שילנסקי, יו״ר ועדת־הסנים של הכנסת,
שסייר ביום הראשון השבוע עם ועדתו
בכסרי־הדרוזים בגולן, מיהר להתלונן על
התקרית לפני קציני מישטרה בכירים,
שליווהו. אלה נכנסו לחנות, לברר את פשר
התנהגותו של בעל-המקום .״אה, זה שילנ-
סקי?״ הגיב האיש ,״הייתי בטוח שזה מאיר
כהנא!״

פשרה בחרת העירנם
אנשי חברת פוסטר מדיה של כלל״סחר הבטיחו לרבני
בני־ברק לסלק מהאיזורים הסמוכים לעיר את המודעות
המעוררות את זעם החרדים. המדובר ב״מורעת־הישבף של
גדעון אוברזון ובכרזות ביגדי־הים של דיווה.

״קרמבו״ בעורף הירושלמי קבוצת־התיאטרון נווה־צדק תציג השבוע את ההצגה
קרמבו בעורף האוייב בתיאטרון אל־חקוואתי
בירושלים המיזרחית. ההצגה תלווה בשיקופיות עם תרגום
לערבית. ותתקיים ביום השישי הקרוב, הוא ״יום איחוד
ירושלים״.

לביב משתחרר
יגאל לביב עומד להשתחרר בעוד שבוע מכלא אייל, אחרי
שיסיים לרצות שני־שלישים מעונש־המאסר שהוטל עליו.
בעבר כבר ריצה עונש־מאסר באותו המקום, אחרי שהורשע
בזילות בית־המישפט.

ס מן הקרוב עומד השופט אורי שטרוזמן לתת
את ססק-דינו בתביעה נוספת נגד לביב,
באשמה שסחט מאנשי-עסקים שונים קניית
מודעות בירחונו ״מאה — חדשות מישטרדד.

עוד מתחרה לשוק!
חינמון חדש, שיתחרה בצומת השרון של אימפריית־שוקן,
עומד להופיע באיזור השרת. בין השאר הוא יחולק
למתרחצים בחוף־הים.

העצני ממשיך להטריד
עורן־-הדין אליקים העצני מקריית־ארבע הגיש
תביעה נגד עורך־הדין הירושלמי דרוויש נאסר,
על פירפום לשון הרע, אחרי שנכשל בתלונותיו
נגד נאסר בלישכת עורבי־הדין ואצל היועץ
המישפטי לממשלה.
דרוויש טוען כי העצני תירגם באופן מעוות ומגמתי
קטעים מתום סיפרו. שנכתב בערבית. על ההתקפה
שנערכה על המתנחלים ליד בית־הדסה .״אמיל
גרינצווייג וראשי העיריות בגדה שילמו על דיעותיהם,״
אמר דרוויש ,״ולא מן הנמנע שהעצני היה רוצה שגם אני
אהיה מטרה למתנקשים פוטנציאליים״.

האם ההסתדרות
רצינית?

סיבסוך מוזיל ״אפל״

פועלי השטחים הכבושים, העובדים במיפעלים בישראל,
מתייחסים בזהירות מהולה בחשדנות ליוזמתה של
ההסתדרות, שהכריזה כי תדאג לכך שנציגיהם ישולבו
בווערי־העובדים במיפעליהם. הכל מצפים לראות אם
היוזמה היא רצינית. או שמא אלה מילים ריקות.

בעיקבות סיכסוך בין שתי יבואניות מחשבים. ידע ומ.כ.ן
מחשבים. החליט קובי מרלין. מנכ״ל מ.כ.ן. לייבא לארץ
את הדגם החדש של אפל .2דרך אחד הדילרים של אפל
באירופה, במחירים הנמוכים במאות שקלים מאלה של
היבואן המתחרה.

בעריבת ו״יזדא י.יימ;

נ 1 ,1ריים מיניסטר
לא הוזמנתי לארוחת־הערב שעיר ראש־ממשלת־ישראל
לראש־ממשלת־בריטניה, אך הוזמנתי לקבלת־הפנים שערכה
ראש־ממשלת־בריטניה לראש־ממשלת־ישראל ולראשי־הציבור
הישראלי.
הלכתי ברצון. לרעתי אין תחליף להיכרות אישית, פנים־אל־פני;!
.כאשר רוצים להבין אדם. עם או ארץ.
׳׳יצא לי בחיי להכיר כמה מלכים, נשיאים וראשי־ממשלות,
וממילא אינני יכול לעמוד בפני הפיתוי להשוותם זה לזה( .כאשר
אני נשאל מי הרשים אותי יותר
מכולם, אני מצביע בלי היסוס
על אנוור אל־סאראת. הוא היה
באמת יחיד־מסוגו).
לא התרשמתי עמוקות מן
הגברת מרגרט תאצ׳ר. אין היא
אישיות בעלת־חזון, אין היא
אינטלקטואלית, אין היא הוגה־ריעות.
הרושם הברור הוא שזוהי
אישיות חזקה, שתלטנית, ובעיקר
— מיקצוענית אמיתית.
יש פרטים קטנים המגלים
הרבה על בעליהם. הבחנתי
בפרט כזה כאשר לחצתי את
תאצ׳ר
ידה.
בקבלות־פנים מסוג זה יש בדרך כלל בעיה ליד הכניסה. כל
המוזמנים עוברים בזה אחר זה על פני שורת המארחים, ולוחצים
את ידיהם. תמיד יש אנשים שאינם עומדים בפני הפיתוי ומנסים
להתחיל בשיחה עם המארח. המארח נאלץ להשיב להם, מתוך
נימוס. בינתיים נוצר פקק, ותור ארוך ׳של מוזמנים משתרך
החוצה. יש ועומדים בתור במשך רבעי שעה ויותר כדי להגיע
בכלל אל המארח בכניסה.
למרגרט תאצ׳ר יש שיטה פשוטה־להפליא ויעילה מאוד
לפיתרון בעיה זו. כשמושיטים לה את היד היא לוחצת אותה
קלות ותוך כדי לחיצה, בתנועה כמעט בלתי־מורגשת אך תקיפה,
היא מסיטה את ידך, לעבר בעלה המחייך. אז היא משחררת את
ידך, ואין לך ברירה אלא ללחוץ את יר הבעל, ואחר־כך את ידי
שאר העומדים בשורה. גם אילו רצית להגניב מילה לגברת, אין
לר הזדמנות לכך — אלא אם היא עצמה רוצה בכך.
לא היו פקקים.
טוב שדניס תאצ׳ר היה שם, כי זה מאפשר לי להגיד משהו
שלא העזתי להגיד עד כה, מחשש פן תטחנה בפניי שאני אנטי־נשי.

לעזאזל, תפקידו של מר תאצ׳ר בכל הביקור הזה? בשביל
מה הוא היה שם? לשם מה הוא בא?
ואני מתכוון גם לכל ה״רעיות״ ,הנלוות לבעליהן הנשיאים
וראשי־הממשלות והשרים בכל המסעות האלה על״חשבון
ציבוריהם. העובדה שהן התחתנו פעם עם עסקן זוטר, שהפך
לאחר־מכן לעסקן־בכיר — האם זה מקנה להן מעמד כלשהו?
עכשיו. כשיש לא רק רעיות של ראשי־ממשלות אלא גם בעלים
של ראשי־ממשלות, השאלה ברורה עוד יותר. לשם מה הם והן
נחוצים במעמדים כאלה?
אני מבין לנפשה של סוניה פרס, הסולדת מכך, ואני סבור
שהיא צודקת בהחלט.
כל הכבוד לאשה הקונה לה מעמד בזכות עצמה, כמו
התאצ׳רית וכמו גולדה מאיר, השרות וחברות־הכנסת בישראל.
הייתי רוצה שתבלוטנה הרבה יותר בחיינו הציבוריים. אך באיזו
זכות יש מעמר ל״רעיה״ ,אם אינה ממלאת תפקיד חשוב בזכות
עצמה?
וחזרה לתאצ׳ר: הדמיון בינה ובין גולדה מאיר גדל בעיניי
מאוד. מובן שאלה הן שתי דמויות שונות מאוד, מבחינת הרקע
הלאומי, התרבותי והסיגנוני. אולם לשתיהן — אפשר לצרף לכך
את אינדירה גאנדי — יש כמה תכונות דומות מאוד. למשל:
תכונות של מורה או גננת( .לא לחינם קראתי לגולדה ״הגננת
הלאומית״) .כאשר נאם פרס במסיבה, ובקהל החלו שיחות
קולניות, מתחה מרגרט תאצ׳ר את צווארה ושלחה מבט קטלני
לעבר המשוחחים. הושלך הס.
תאצ׳ר, כמו גולדה, היא צדקנית, משוכנעת לחלוטין
בצידקתה בכל רבר, בלתי־סובלנית לגבי כל ביקורת, פרימיטיבית
בתפיסתה, בלתי־מסוגלת ללמוד משגיאות ומכישלונות.
לפעמים זה גובל בגיחוך. הספיקו לה שניים־שלושה ימים
בארץ, ופגישה אחת עם מנהיגים פלסטיניים (שאמרו לה את
ההיפר!) כדי להשתכנע כי אפשר להקים בשטחים הכבושים
״הנהגה חלופית״ ,למשל מחברי הפרלמנט הירדני הגרים בגדה.
באותה מידה של סבירות אפשר להמליך את גאולה כהן כמלכת־בריטניה.

התרשמותה כי ישראל היא ארץ נקיה מאין כמוה, ודרישתה
(כבר אחרי שובה לבריטניה!) שהבריטים ילמדו מהישראלים איך
לשמור על נקיון הרחובות. אדם קצת יותר ספקני ופחות בטוח
בעצמו היה חושש, אולי, שמא קירצפו בירושלים וברמת־גן
במשך ימים ולילות את הרחובות שבהם היתה אמורה לעבור. יש
לישראל הרבה מאוד מעלות, אבל הנקיון של ערינו וצירי־כבישינו
אינו אחת מהן.
לא הייתי רוצה שאדם בעל כושר־הבחנה כזה ינהל את ענייני
ארצי — ולא חשוב אם זה גבר או אשה.

ראו, הוזהרתם!
כמו הנסיך הקטן בסיפור הידוע, אני אוהב להתבונן בשקיעת־השמש.
כשיש לי פנאי — וגם זה קורה לפעמים — אני יושב

בערב בכורסה, מול הים, ומסתכל. אני תוקע לפי מקל שחור
המורכב מעלים(מחמת שונאי־העישון, לא אקרא לו בשמו) ,עם
ספל קפה על השרפרף שלידי, ומחכה להצגה הגדולה.
ביום החמישי האחרון ישבתי כך. סמוך לשעה שבע. הים היה
כחול־כהה, העננים היו אפורים־כהים, והשמש גלשה אל
מאחוריהם. ואז באה ההתגלות הראשונה.
בים הופיע כתם גרול, אדמדם־זהוב. אבל לא היה זה כתם עגול.
היתה לו צורה ברורה של לב.
הבנתי כי אלוהים מעביר לי מסר של פתיחה :״אני אוהב
אותך!״ חיכיתי.
לפתע הופיעה לפניי, על רקע השמיים, ציפור־ענק. היא
הזכירה לי משהו מצרי־עתיק. ואולי היה זה כרוב — לא כרוב
מהגינה, אלא מבית־המיקדש.
על־ידי פעלול מחוכם של תאורה מאחור — השמש — הפכו
העננים הכהים לציפור, בעלת ראש מצודד. היה לה מקור של עיט
וגוף מלא. קרני השמש שירדו אל הים, העניקו לה מניפה רחבה
של נוצות זוהרות. הדמות כולה היתה גדולה מאוד — כ־30
מעלות (מתוך 180 המעלות של השמיים).
זה היה מראה מרהיב, והבנתי שעליי לחכות למסר העיקרי.
ואכן, הוא בא.
על־ידי שינוי צורת העננים, הפכה הציפור למפת־ענק של

<זורי <זב1רי

המרחב השמי. ענן כהה הפך לאיראן, ענן שני לתורכיה, ענן
שלישי לחצי־האי ערב. גם קו־החוף של צפון־אפריקה, ממארוקו
ער אתיופיה, הצטייר בבירור.
בכל המפה הכהה הזאת היה רק חלק אחד מואר באור זהב.
היתה זאת עיראק. בין איראן וסוריה, תורכיה וסעודיה הבהיקה
עיראק כמו לפיד אדמדם.
תפסתי מייד את המסר. שים לב לעיראק! על רקע הידיעות
האחרונות, היתה המשמעות ברורה: המלך חוסיין משתדל להשכין
שלום בין עיראק וסוריה, האויבות המסורתיות. הסיוט הישן של
״החזית המיזרחית״ ,התחברות של עיראק, סוריה וירדן, קורם עור
וגידים.
בעודי שקוע בפיענוח האזהרה האלוהית הזאת, התפזרה המפה.
שוב לא היה מולי אלא גוש סתמי של עננים כהים, מוארים
בקצוות, והמישטח הכחול־אפור של הים.
מזל שאינני דתי.

ידידי, הרחוב
ישבתי עם עיתונאית אמריקאית, המתגוררת כבר זמן־מה
בארץ, והסברתי לה את פרשת פירוק הפלמ״ח. תוך כדי כך
הזכרתי שיחות שהיו לי עם יגאל אלון ויצחק שדה על נושא זה.
״שדה? אלון?״ תמהה העיתונאית ,״בשבילי אלה הם שמות של
רחובות!״
השבתי :״כמה מהידידים הכי טובים שלי הם רחובות״.

מיספר מידים
״ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים
באהבתו אותה״.
זהו אחד הפסוקים היפים ביותר בתנ״ך כולו — סיפור־אהבה
שלם ב־ 11 מילים.
אך לא משום־כך אני מביא אותו כאן. רציתי רק להפנות את
תשומת־הלב למילה פשוטה וצנועה :״אחדים״.
נדמה כי בלשון הדור, וגם בלשון העיתונאים שהם א ,1התיבה
״אחרים״ נעלמה כלא־היתה.
כיום היו כותבים :״ויהיו בעיניו כימים ספורים״ .או :״כימים
מיספר״ .או ״כמו כמה ימים״ .הכל מלבד ״ימים אחדים״.
מרוע? מפני שזוהי מילה פשוטה מדי. ואם אפשר להחליף
מילה פשוטה וטובה במילה מנופחת ומלאכותית — אין הבור־הלשוני־המצוי
יכול לעמוד בפני הפיתוי.

אם תקום בארץ אגודה להצלת המילים העבריות הפשוטות —
הנה אחת מהן הזקוקה לפעולת־חירום.

א 1ר על הגג
מחיר הנסיעה במונית בארץ נמוך. לעומת זאת קשה מאוד
להשיג מונית.
כשמונית כבר עוצרת לידך, עלול הנהג לשאול :״לאן אתה
צריך?״ כשאתה אומר לו את מחוז־חפצך, הוא אומר :״אני לא נוסע
לשם ״,ולוחץ על הדוושה. הוא מעוניין רק בנסיעות כדאיות.
זוהי בעיה כלכלית, ולא אפתור אותה כאן. אך יש בעיה אחרת,
שאין לי הסבר לה.
אתה עומד בלילה ברחוב, אולי בגשם, ומצפה למונית. מרחוק
מתקרבת מכונית, ועל גגה שלט מואר :״מונית״ .אתה מנפנף לה
כמטורף, אך היא חולפת על פניך. רק ברגע האחרון אתה מבחין
בחשיכה שיש בה נוסע.
זה אינו קורה בארצות־הברית. אם אתה רואה מרחוק מונית
בעלת שלט מואר על הגג, אתה יודע שהיא פנויה. כי ברגע שהנהג
מפעיל את המונה, השלט המואר על הגג כבה אוטומטית.
פשוט? בוודאי. כל־כך פשוט, עד שלא יעלה על דעת איש
בארץ להנהיג שיטה זו, שבאה להקל על הציבור מבלי להקשות
על הנהג.
אחרי הכל — זאת ישראל, לא אמריקה.

תסמונת קרייטלר
מרגרט תאצ׳ר אינה מבינה את הישראלים. היא מבינה
שישראל רוצה לחסל את השפעת אש״ף בגרה המערבית. ולקדם
את האינטרסים של מלך ירדן שם. אם כן, שאלה, מדוע אינכם
מפסיקים את ההתנחלויות, נותנים תנאים טובים לאוכלוסיה
הערבית ומעודדים אותה לבחור בעסקנים פרו־ירדניים?
התשובה של רבין ושות׳ ,:לא ולא.
גברת־הברזל אינה הראשונה שנתקלה בתופעה מוזרה זו. ב־
,1975 אחרי שישראל חתמה על ההסכמים להפרדת־הכוחות עם
מצריים וסוריה, הציע הנרי קיסינג׳ר, אז שר־החוץ האמריקאי,
שישראל תמסור את יריחו לירדן.
״לא יתכן ששתי המדינות הערביות שהתקיפו אתכן
(ביום־הכיפורים) יקבלו פרס, והמדינה שלא התקיפה אתכם, ירדן,
לא תקבל כלום!״ אמר .״אם אתם רוצים באופציה ירדנית, תנו
לירדנים להתבסס בגדה, לקבל שם איזו שהיא אחיזה, כדי שיוכלו
להניף שם את דיגלם, ולרכוש השפעה״.
שר־החוץ שלנו היה אז יגאל אלון. לפי תוכנית־אלון
המפורסמת, יריחו לא היתה צריכה להיכלל בשטחים שיסופחו
לישראל. אלון, שהיה בארצות־הברית, שאל את יצחק רבין, ראש־הממשלה.
לרבין מייחסים את התשובה :״לא אלך לבחירות בגלל
יריחו!״
(גולדה מאיר הבטיחה בשעתו שתיערכנה בחירות לפני
שיוחזר שטח-כבוש כלשהו לערבים).
נדמה לי שזוהי תכונה מיוחדת של הפוליטיקה הישראלית:
אי־היכולת לבחור באופציה אחת מיני רבות, טובה או רעה, ולנהוג
על פיה.
באסטראטגיה קיים המושג ״ציר המאמץ העיקרי״ .כלומר:
מחליטים מהו היעד העיקרי, ואחר־כך שופטים את כל שאר
המאמצים על פי תרומתם להשגת יעד זה. אם זה עוזר להשגת
היעד, טוב. אס אין זה עוזר — זה פסול. שום פוליטיקאי ישראלי
אינו מסוגל לכך.
דוגמה משטח אחר: הנה דיבר שימעון פרס על הצורך ללדת
יותר יהודים. יש בעיה דמוגראפית, הילדים הערביים מהווים כיום
רוב בשטח שבין הירדן והים, צריכים לייצר יותר יהודים קטנים.
אני, כשלעצמי, איני אוהב פוליטיקאים
הנכנסים למיטה שלי.
אבל אם אתה רוצה לעודד
אנשים להביא יותר ילדים
לעולם — איך אתה מקצץ באותה
השעה עצמה את קיצבת
הילדים, מטיל אגרות על החינוך
ובדרך כלל ממאיס את החיים
ידידי, הפסיכולוג החוקר פרופסור
הנס קרייטלר(השוהה עתה
באוניברסיטת ייל בארצות־הברית)
,דיבר פעם על תכונה
פסיכולוגית ישראלית: אי־היכו־לת
לתכנן משהו תיכנון כולל.
הוא הביא כדוגמה את בנייתו של בית־חולים מסויים ליד אחת
מערי״השרה. אחרי שסיימו את בנייתו, הסתבר שאי־אפשר
להפעיל אותו. מדוע? שכחו שבית־החולים זקוק לאחיות,
ושהאחיות זקוקות למגורים. לא בנו. לא פתחו.
אני קורא לתופעה זו על שמו — ״תיסמונת קרייטלר״.
יתכן שיש קשר בין תיסמונת״קרייטלר ובין התופעה
שתיארתי אותה לעיל — אי-היכולת להחליט על ציר־מאמץ־
עיקרי ולפעול על פיו. מכיוון שאין לי אדם אחר שניתן לקרוא
לתופעה זו על שמו, ארשה לעצמי לקרוא לה ״תיסמונת אבנרי״.
אגב, תסמונת־אבנרי אינה תמיד שלילית. כאשר מחליטים על
ציר־מאמץ־עיקרי רע, כפי שקורה לא־פעם, אי־היכולת לדבוק בו
היא דווקא תופעה חיובית.

+4144

י*4* 4 4

איזה מזל שמרגרט זזאציר לא הושיטה ידה
לאברהם שפירא וכמה טוב שלדויד לוי יש עניבה

במסיבה שערכה ראש־ממשלת
בריטניה בשבוע שעבר
לאורחים ישראליים במלון
המלך* ז־ריד־ודרץ

ד״יייר אריאל
תדירז השר
דויד, בלט
שרון משום שבא. שלא כהרגלו
בגפו. אשתו לילי, הצמודה אליו
תמיד באירועים כאלה, נעדרה
ונשארה בחווה, אף שכמעט כל
השרים האחרים באו בליוויית
רעיותיהם. על מה שדובר בין
שרון ובין מרגרט תאציר יש
חילוקי־דיעות. בעוד ששרון
סיפר כי המנהיגה הבריטית
התייחסה אליו באהבה, טוענים
אחרים שהיו במקום שהיא אמרה
לו שחלק מדיעותיו אינן מקובלות
עליה.

ח״ב אברהם שפירא,
שהיה בין האורחים, פגש במסיבה
את עורך גירוסלם פוסט,
ארי ראט. הוא נזכר כי דורו

שפירא הסביר לבאי־המ־סיבה
את מדיניותו לגבי הושטת
יר לאשר. כאיש חררי. אסור לו
ללחוץ יד אשר, והוא עבר על
פני מרגרט תאצ׳ר מבלי לתת לה
יד. אולם. כך הסביר. כאשר
גברת מושיטה לו יד, הוא לוחץ
אותה .״אני שוקל זה מול זה את
הדברים ״,הסביר ,״ואני חושב
שבמיקרה זה גוברת המיצווז;
שלא להלבין פני רעיך ברבים״.
למזלו לא הושיטה לו שום גברת
את ידה במסיבה זו.
אגב, שפירא אינו מבזבז
את זמנו גם בנסיעה. אחרי
המסיבה נכנס למכוניתו של
אורח אחר, ודיבר עימו בדרך
חזרה לתל־אביב על עסקים.
מכוניתו המפוארת של שפירא
נסעה מאחור, כשהיא נהוגה בידי
נהג. בכניסה לתל־אביב, ליד

תעשיין ידוע, מרחיב את עסקיו,
ולכן הוא נאלץ לכתת רגליו —
בלינקולן, כמובן — מפתיחה
לפתיחה, משימתה לשימחה.
עזר וייצמן הסביר
במסיבה לחברים מהפרלמנט
הבריטי כמה עובדות היסטוריות
הנוגעות לנשק בריטי .״במיל־חמת־העצמאות
טסתי במטוס
מסרשמיט גרמני, שעוד היו
מצויירים בו צלבי־קרס, ולחמתי
במצרים, שטסו במטוסי ספיט־פייר
בריטיים. נעלתי מגפי־טיסה
גרמניים, שבאו עם המטוסים.
בשעת הטיסה היינו צועקים
זה לזה, :אכטונג!׳ (זהירות,
בגרמנית).״
ראש־ממשלת בריטניה
העלתה את אשקלון על המפה,
בכך שכללה אותה בלוח״סיוריה
הצפוף. נלוו אליה המיליונר

באנגלית :״לארז נבון״ ו״לנעמה
נבון״ .האיגרות הוגשו לה על־ידי
אחד מעוזריה של תאצ׳ר, ונשאו
את חתימתה. היה זה על פי

טובה שפירא, רעיית
מנהיג האגודה, אומנם לא
הצטרפה אל בעלה לקבלות -ן •
הפנים השונות שאורגנו לכבוד

ך ך | 1היתה אחת האורחות הזוהרות בקבלת״
הפנים של תאציר. אופירה, שעברה את
\1 1 1 - 111
יום־הולדתה ה־ ,50 ושזכתה לפני 30 שנה בדיוק בתואר צברית 1956
מטעם העולם הזה, נראתה כבת מחצית גילה. היא ענדה על צווארה
תכשיט״בסף גדול, שבלט על השימלה השחורה. לשאלת סקרנים
ענתה שהיא מדגמנת את העדיים של אמך עולה חדש. גם ציונות
וגם אמנות. אורח אחר שמשך תשומת״לב היה אנטולי שצ׳רנסקי.

ן /1י 11 חבר־הכנסת, היה האיש היחידי מבין כל הישראלים שהוזמנה לקבלת״הפנים של
| 1/1 1 11 11 מרגרט תאציר במלון המלך דויד בירושלים. שלא לבש חליפה ולא ענב עניבה. הוא בא
בחברת אשתו היפה, פנינה, כשהוא לובש חולצה בהירה, ושוחח עם ח״ב אגודת־ישראל אברהם שפירא.
של ראט, שהיה רב חשוב
בירושלים, היה מורו למיקרא.
הדוד ראט ניסה לשכנע את
שפירא הצעיר להקדיש את חייו
לתורה. אך השתכנע לבסוף כי
שפירא נועד לעסקים .״לא
רציתי להיות תלוי באיש״,
הסגיר שפירא את בחירתו.

הרמזור, יצא שפירא מהמכונית
של איש־שיחו וחזר למכוניתו
שלו.
שפירא נראה לחוץ ביותר
בימים אלה. הסיבה אינה נעוצה,
חלילה, במשברים קואליציוני
או סערות פוליטיות, אלא דווקא
בשמחות: שפירא, שהוא גם

תודות
• הכל הודו,בתרזילתהשבוע, ל אברה ם שלום -עזר
וייצמך יצחק מודעי ותומכיו, הרמטכ״ל משה לוי וקצינים
בכירים בצה ל -כולם הודו לראש השב יב, על שהעלה פרשה
בה סוערת למהדורות״החדשות, והוריד אותם משם.
• השר עזר ויצמך שחזר מארצות-הברית אחרי מסע
שעורר גלים והרגיז גורמים במישרד״החוץ -נראה עליז
למדי במיזנון־הכנסת. להערת עיתונאית על הכותרות שקצר
לאחרונה, השיב בהקלה ניכרת :״טוב, אבל עכשיו יש כוכב
חדש. ממני ירדו כבר!״
• דויד אדמון ופינחס גולדשטיין, אנשי המיפלגה הליברלית
ומקורביו העיקביים ביותר של מודעי, הפגינו מבוכה
ניכרת. משהוזכרה להם פרשת ביטול כינוסה של מועצת־הליברלים
ביום הראשון ופרשת ביטול״הכיטול. גם הם הפ טירו,
ביום השני, בכנות מפתיעה,, :מזל שיש לעיתונות פרשה
חדשה להתעסק בה!״
• לאן נעלם דוח (עמנואל) ולד? על כל פנים, הרחק
מהכותרות. בקוקטייל שערכה מרגרט תאציר לכבוד אנשי־ציבור
ישראליים, התבטא קצין בכיר ביותר בצה״ל, תוך כדי
עיסוק מתמיד בפרשת ראש״השב״ב :״טוב שירדו מוולד!״

גיראלד רונסון ורעייתו גייל
— יפהפיה בולטת במיוחד.
רונסון תרם סכום נכבד ביותר
לצורך הקמת בית־ספר בעיר
הדרומית. אחד הצלמים׳ ,שניסה
להנציח את רעיית המיליונר,
ביקש מראש־הממשלה שימ־עדן
פרם, שנלווה גם הוא
לסיור, לזוז מעט, כדי שיוכל
לצלם את הגברת .״אהה,״ אמר לו
פרס ,״שמת עליה עין?״
חברי־כנסת רבים נעלבו
עמוקות מכך שלא הוזמנו
להשתתף הן בארוחת־הערב
שערך ראש־הממשלה שימעון
פרס לכבוד מרגרט תאצ׳ר, או
לקוקטייל שערכה האורחת לכבודו
ביום שלאחר־מכן. במיוחד
כעסו על אי־הזמנתם לקוקטייל
במלון המלך־דויד. חברי־כנסת
רבים, בפרט מהליכוד, שפכו
זעמם על עוזריו של שימעון
פרס, ומילאו את מזנון־הכנסת
בכינויי־גנאי כגון :״הנבלות
האלה במישרד ראש־הממשלה!״
ההזמנות לקוקטייל לא נשלחו
על־ידי מישרה ראש־הממשלה,
כי אם על־ידי ד~ דירות־הברי־טית.
אופיר
,,נבון, שהגיעה
בגפה לקוקטייל של מרגרט
תאצ׳ר. סבבה כשבידיה שתי
איגרות, שעליהן היה רשום

בקשתם המיוחדת של שני
ילדיהם של. אופירה ויצחק
נבון .״עכשיו הם נזכרו!״ קבלה
נבון, רעייתו של שר־החינוך
בהווה ונשיא המדינה בעבר,
״כשהיתה להם אפשרות לקבל,
בלי כל בעיה, חתימות של
הנשיא אנוור סאדאת, הנשיא
גייסי קרטר ומי לא — זה
אפילו לא עלה על דעתם״.

שר המישפטים יצחק
מודעי, שאינו יורד מהכותרות,
ולא משנה באיזה מישרה הוא
מככב, הגיע לקוקטייל של
תאצ׳ר בגפו. הסיבה: רעייתו
מיכל שהתה באוסטרליה, לרגל
עיסוקיה בויצו.
ומה עשו עמיתיו למיפלגה
הליברלית? יום לאחר הפילוג
הבולט שחל בשורותיהם והותיר
רק את מודעי ותומכיו בכינוס־המועצה
בכפר־המכביה, הסתודדו
להם השרים משה ניסים,

אברהם שריר וגדעון פת
עם חברת־הכנסת יטרח דורון
בפינה באולם־האירועים של
מלון המלך־דויד בעת הקוק־טייל
של תאצ׳ר, ותיאמו עמדות
להמשך מאבקם במודעי.
דורון, בשימלה מנוקדת
שחור־לבן, היתה היחידה שהס־תודדה
עם שני הצדדים הלוחמים
במיפלגתה. אחרי שמחתה באוזני
מודעי על שהיא אינה מצליחה
להחליף עימו מילה, זכתה
בחיבוק מפתיע ממנו ונלקחה
תוך כדי חיבוק ג׳נטלמני
להחליף עימו כמה מילים. אחר־כף
חזרה למחנה היריב והמשיכה
בהתייעצויות.

ראש־ממשלת בריטניה מרגרט
תאצ׳ר, אף היא עשתה לה יחסי־ציבור
בקרב מכריה. שפירא
סיפרה כי תאצ׳ר פופולארית
ביותר במחוז־בחירתה בלונדון.
היא התפעלה מכישרונה של
״אשת־הברזל״ ליחסי־ציבור ונד
המרץ שלה. היא יודעת כל זאת
מבנה, יצחק, המתגורר במחוז-
הבחירה של תאצ׳ר. שפירא־הבן
אף סיפר כי תאצ׳ר מקפידה
לטפח את קשריה עם תושבי־המחוז.
ושביקרה לאחרונה ב־בית־הספר
שבו לומדים נכדיו
של אברהם שפירא.

ביום הרביעי ישבו הפרשן
המדיני חנן קריסטל וידידו,
העיתונאי אילן כפיר, במיזנון
החכ״ים. לפתע קיבל כפיר הודעה
שמחפשים אותו מתוכנית
הטלוויזיה ערב־חדש, כפיר יצר
קשר והסתבר לו, שרוצים
לראיינו. כפיר נכנס להתלבטות:
מכיוון שההזמנה נחתה עליו
במפתיע, הגיע לכנסת ללא
עניבה * הופעה בלתי־יאה,
לדעתו,לתוכנית טלוויזיה.
ישבו והתלבטו_ , השניים כשלפתענכנס דויד לוי
למיזנון, הדור ומעונב. קריסטל
קפץ לעברו וסיפר לו :״לאילן
יש בעיה!״ בעוד כפיר, סמוק
כולו, מנסה לעצור בעדו, סיפר
קריסטל ללוי את הבעיה. מבלי
לחשוב פעמיים, הסיר לוי את
עניבתו תוצרת פייר קרדן, וענב
אותה לצווארונו של כפיר
הנבוך. זוהי העניבה שראתה כל ־
האומה שעות אחדות לאחר־מכן,
כשהתראיין כפיר בערב חדש.
העולם הז ה2544 ,

בן־החודשיים, אדי. את ההסבר
סיפק מאוחר יותר ארמון. הוא
סיפר כי שמו, שהתנוסס על
ההזמנה לכינוס, הרגיז, כנראה,
אי־אלה אנשים במיפלגה. אחד
מהם אף העיר בקול רם, ובפורום
נרחב ביותר :״דויד ארמון — זה
דור המשך? מה הוא כבר מסוגל
לעשות, החתיאר הזקן הזה?״
ההערה הגיעה לאוזניה של איה
ארמון, וזו החליטה לבוא לכינוס
ולהביא עימה את אדי, כדי
להראות לכולם מה דויד ארמון
מסוגל לעשות.

ן 1ן ו 1ךןךךןןןן הפחיתה לאחרונה במידה ניכרת את
11 1 1 1111111 פעילותה ואת האירועים שבהם היא
מופיעה. זאת בגלל צום חודש הרמאדאן. בכל זאת שברה נגואה את
נוהגה האחרון, משהופיעה עם בעלה, מוחמד בסיוני, מיופה״הכוח
המצרי, בקבלת״הפנים שערכה מרגרט תאציר. כשהיא נאנחת
עמוקות התלוננה נגואה :״אין כוח, אין כוח בזמן הרמאדאן!״

ך *| ך| ן 1ך 11ך 1רעייתו של שר״האוצר החדש, משה ניסים,
1] 1/ ] 111 1עשתה את הופעות הבכורה שלה במיסגרת
״תפקידה״ החדש בעת ביקורה של ראש־ממשלת בריטניה בארץ.
ניטים נכחה ברוב הקוקטיילים וקבלות־הפנים שנערכו לכבוד הביקור,
והקפידה להחליף תדירות את מערכות-הלבוש שלה ולהיראות
אלגנטית טיפ״טופ. בקוקטייל שערכה תאצ׳ר לכבוד מארחיה, לבשה
שימלה שחורה בעלת צווארון אדום בולט (בתמונה).
רבים ממי שהגיעו ביום
השבת לכפר־המכביה, במיסגרת
הכינוס שאירגנו מנהיגי דור־ההמשד
של המיפלגה הליהעולם
הזה 2544

ברלית, תמהו מדוע הגיע מיד
אדמון בהרכב מלא ביותר.
ההרכב כלל לא רק את אשתו
הבלונדית, איה, כי אם גם בנו

יונתן בגין, נכדו של
ראש־הממשלה־לשעבר, המסתגר
בביתו, ובנו של בנימין־
זאב, הוא אחד השליחים הצעירים
של תנועת־הצופים, שיצאו
השבוע לארצות־הברית, במימון
קהילות יהודיות באמריקה.
״בתנועת־החרות יש מעמד
המנהיגים, לבני מיוחד
לנסיכים,״ התלוצץ על כך עסקן
בתנועת־נוער מתחרה ,״אך אצל
הצופים מספיק להיות נכד!״
להצלחה יש חברים
וקרובים. שבוע אחרי הטקס
המכובד, שבו הגיש האמן העולה׳
החדש מיכ׳ל שוורץ פסל.
פרי עבודתו בצורת סמל־המדינה,
ליושב־ראש הכנסת
שלמה הילל, נזכר יושב־ראש
הקואליציה חיים קוסמן
ששוורץ הוא ״בעצם קרוב־מישפחה
שלי ״.גם נגיד בנק
ישראל היוצא, משה מנדל־באום,
נזכר בקשר מישפחתי
כלשהו עם האמן, שתרם את
הפסל — 24 קאראט זהב 160 ,
קילוגרמים — למישכז.

שושנה ארבלי־אל

מוזלינו, סגנית שר־הבריאות, לתמונות האחראית היא שהתפרסמו לאחרונה בגרמניה,
המתעדות את שרת־הבריאות
הגרמנית הפרופסור ריטה
מרסוט, האוכלת בתאווה סלט־ירקות.
התמונות מעוררות-
התיאבון קצרו שם הצלחה, וזכו
בתשומת־לב, מכיוון שבגרמניה
קמה היסטריה בעיקבות התקלה
בכור האטומי בצ׳רנוביל, ואזרחיה
פסקו כמעט מלצרוך
ירקות ופירות. ארבלי־אלמוז־לינו
יעצה לשרת־הבריאות
הגרמנית לתפוס יוזמה ולהראות
דוגמה אישית. למרות העובדה
שאיננה חובבת־ירקות, שעתה זו
לעצה והצטלמה, כשהיא נאבקת
בצלחת ענקית, של סלט־ירקות.
כל הזכויות שמורות למישרד־הבריאות
הישראלי.
השופט אריה אבן־ארי
הביע את דעתו על בתי-הסוהר
בחוץ־לארץ, כאשר טען לפניו
סניגור שיש להתחשפ בתקופת־המעצר
שהנאשם ריצה בחו״ל.
״בהתחלה אנשים יושבים בכלא
בחוץ־לארץ ונלחמים נגד הסגרתם
לישראל. אחר־כך הם
מופיעים לפניי ובוכים על תנאי
המעצר הנוראים בארצות זרות.
מספרים לי על בתי־כלא
מתקופת המלכה ויקטוריה,
שבהם הקירות דולפים גם בחורף
וגם בקיץ, והם מלאים עכברים.
אם היה להם כל־כך רע שם
מדוע לא אמרו מייד, אני אזרח
ישראלי, שמעתי שמבקשים
אותי בישראל על איזה עניין!
ואז היו חוזרים מייד לישראל
ומונעים מעצמם את הסבל הזה.״
לסניגור, שביקש לדחות
דיון מסויים בגלל מחלת
הנאשם, אמר השופט זיו־אב:
״על אדוני להביא אישור רפואי
שהנאשם שוכב, ושעוד יצטרך
לשכב בבית־החולים. אם יתברר
שישלחו אותו הביתה למנוחה
במועד הריון, הוא יכול לבוא
ולנוח כאן על ספסל־הנאשמים״.

כדק ^

\ | 711זןךי | 11ך1 :י | ¥1ך 1ובעלה, המחזאי והבימאי
שמוליק הספרי, נראו הש1.11111
11 71111 11111
בוע מאושרים מתמיד. הסיבה העיקרית לאושרם היא העובדה
שחנה נמצאת כעת בחודשי הריונה הראשונים. לשימחה זו נוספו גם
הצלחותיהם האחרונות של בני־הזוג: סירטה האחרון של חנה,
נאדיה, זוכה להצלחה״ ואילו ההצגה קידוש, שאותה כתב וביים
שמוליק, בעלה, הועלתה השבוע בפעם ה״ססג בתיאטרון הקאמרי.

\ 1ך 1ך ך | 1*11ץ 1״נערת-החן״ של ישראל, תושבת קר-
4 /1 1 1 1 1 1 .1 . 111 יית־גת. בת-הטיפוחיס של הדוגמנית
חניתה צנטנר, משרתת בצה״ל. היא קיבלה אישור מיוחד משיל-
טונות-הצבא להיות דוגמנית״הבית של בית״האופנה איב דה מר־דיקס,
אחרי שעברה את מיבחני־הקבלה שערכו מנכ״לי החברה,
פייר דה-מרדיקס, מומו נקווה ומאיורקה דרעי, לעשרות מועמדות.

מ 111ד1ג עוד בנימין ג׳יבדי
המדבר בפעם הו־אשעה על ״הפרשה״
*ץ שה דיין, זיכרונו לברכה, דיבר
^ /ע ל שני מחזורים בחיים, הוא דיבר
אז על רוטציה בצבא והצערת הקצונה.
אני זוכר שדויד בן־גוריון הגיב אז:
״גיל 40 להנהגת הצבא? השתגעתם? זה
צוציקים!״
אני כבר עשיתי שני סיבובים: בצבא
ובמשק התעשייתי. עכשיו אני מתחיל
את הסיבוב השלישי, ומתכוון להמשיך
בכך עד כמה שהבריאות תאפשר לי
— סו פאר, טו גור (עד עכשיו הכל
בסדר) .אשאר להיות גם מנכ״ל בכור־מזון.
רציתי להיות מנכ״ל כור ונבצר

ה ש בו עעלתה שו בבושת
העסק־ביש, בגדר דמיונה רבו שח
ואשה שב״ב. ווה או מו עדיה
האיש שעמד במרכזה?
איש הפר שה
.לחברים וחברות, הרשי לי להזמין
״את כל הנוכחים כאן לחגיגות בנימין.
.הרשו, חכרות וחברים. להרים כוס
״לחבר יקר, שהיא במיקרה גם כוס.
לביוגראפיה שיש בה גם שימחה וגם פרך,״לאיש אשר מותיר כל יום אבני-חן בדרך״...
זהו הפתיח של דיוקנו של בנימיו ג׳יבלי
בחרוזים, שנכתב לפני בחודש על־ידי חיים חפר.
השיר ניתן לו, כשהוא מאוייר, במנילת־קלף גדולה,
במסיבה שערכי לו בכור.
בביוגראפיה זו. ,שיש בה גם שימחה וגם פרד״,
מקופלת ההיסטוריה של המדינה, או לפחות אחד
הפרקים העלומים שבה, שהשפיעו על מהלכה.
גייבלי. גבר גבוה, חסון. שמור היטב, שכן של משה
שחל, חזר לכותרות בעיקבות מינויו כיושב־ראש
מועצת המנהלים של חברת־החשמל.
למינויו, שאושר בשבוע שעבר פה אחד, קדם
מאבק עז בין השרים משה שחל ויצחק מודעי.
מועמדו של מודעי לתפקיד היה עמוס פרושן.
מודעי, עוד כשהיה שר-אוצר, סירב לחתום על
מינויים של אי-אלה דירקטורים, כתגובה על
מאבקו העקשני של שחל. היחסים האישיים בין
השניים היקנו למאבק צביון אישי.
רצה הגורל -או פיו המפורסם של מודעי -
שחלו חילופי״גברי במישרד־האוצר. משה ניסים
נכנס לאוצר. ומינויו של ג׳יבלי אושר כהרף־עין.
גייבלי מציין את עקשנותו של שחל, הגר במרחק
של בתים אחדים ממנו בשכונת דניה היפהפיה
שעל הכרמל.
ביתו של ג׳יבלי משרה שלווה. הגינה הענקית
והמטופחת סביב הבית היא מעשה־ידיו בלבד -
.בלי גנן ״,הוא מדגיש.
גם הבית טובל פרחים -אלה נשלחו בכמויות
לכבוד המינוי החדש. גם הטלפון אינו פוסק
מלצלצל ולהביא ברכות מכל קצווי תבל.
גייבלי אינו מאבד פרופורציות. הוא יודע
להבדיל בין המצלצלים, ויודע מדוע בל אחד
מצלצל. זה ניכר גם בנימה השונה שבה הוא עונה

החלפנו מילה בשאלת המינוי. מעולם!
הרי לא ישבתי בבית וחיכיתי למינוי.
יש לי די תעסוקה בכור־מזון,
שלא לדבר על חיי הפרטיים. עם זאת,
אני חייב לציין שאני מעריך את
העיקביות של משה שחל, שלא פסק
מלתמוך בי לתפקיד, עד שהצליח.
מהיום החמישי הטלפון איונ פוסק
מלצלצל. אבל אינני תמים. אני יודע
לברור בדיוק, מי מצלצל מתוך שימחה
אמיתית, או חברות, ומי — מתוך
חישובים שונים.
מה שמחמיא לי הוא שבחירתי

.מתגעת ועיני
דתשו^ 1017׳
ממני להגיע לשם.
להיות יושב־ראש מועצת המנהלים
של חברת חשמל זה אתגר לגביי.
צריך לפעול שלחברה הזאת יהיה דימוי
נכון.
נכון שקיים רושם שוועד־העובדים
מכתיב שם הרבה, אבל אני מאמין
שניתן להגיע להבנה איתם. נכון שהדרך
למישרה לא היתה חלקה. איני

לברכות הרבות: נימוס קר או צהלות״שימחה.
לשמע חברים.
הטלפון קוטע את שיחתנו שוב. מעברו השני של
הקו והאוקיינוס -הפסלת אילנה גור. היא מדברת
מניו־יורק .״תשמרי עליו!״ היא מבקשת ממני
בהתרגשות לונג־דיסטנטס, ,הוא אדם נהדר! אני
כבר שנים מאוהבת בו! לולא היה נשוי לחברה
הטובה ביותר שלי ...אני אורי־ת לך!״
הסופרלטיבים א-לה גור מ ותרים. שעה במחיצתו
של ג׳יבלי -צבר דוגרי, רגיש מאוד מתחת
למעטה הפלמ״חניקי -ואתה כבר חצי בעדו.
הוא מדבר הרבה על חברות. אין ספק שבהיסטוריה
רבת-תהפוכות שלו למד לדעת מהי
חברות אמיתית ומיהם חבריו האמיתיים.
באישיותו הכובשת אוצר ג׳יבלי את אחד
הפרקים המיסתוריים ביותר בהיסטוריה של
ישראל. פרק שעיצב במידה מסזיימת גם את
המשכה. מילים שהסעירו את הישוב בשנות ה״50
״הפרשה״. .העסק־ביש האדם השלישי״ -הן לגבי ילידת שנות ה״ 60 כמוני מילים עלומות,
חתיכת-היסטוריה. לגבי ג׳יבלי הן ביוגראפיה.
במשך שנים שמר האדם, המשמש עדות החיה
ביותר למה שאירע, על שת׳ זה מופלגת. בשבוע
שעבר, עם מינויו, הודיע !/ם פרובוקציה לא
תגרור אותו להתייחס בכלל רשה״ .גם בתחילת
הערב שלי בביתו חזר על ר הרה.
אך במהלך הערב נגדר ב ושוב לנושא, או
שאולי דיבר מרצון, בכוונו. זילה.
30 שנה אחרי, על אף הג. וה הלא־איכפתניקי
שלו כשהוא משתמש בניס :״את זה אני מספר
לראשונה ״,או ״את זה, עוד א גיליתי לאיש.־
הוא נרגש. שאלות שכבר קנו את חלקן
בהיסטוריה, כגון ״מי נתן את ההוראה ד (ההוראה
להפעיל מחתרת במצריים, שתבצע פיגועים
בנציגויות אמריקאיות, כדי לחבל ביחסים בין
ארצות־הברית למצריים. תוכנית שפעלה כבומרנג
נגד ישראל, עם חשיפת חייליה) מרתיחות את
דמו, ויש שהוא קם מכורסתו כדי לתת מישנה״
תוקף לדברים.
לגביו התשובות ברורות: שר-הביטחון פינחס
לבון נתן לו את ההוראה בשיחה בארבע עיניים,
בעל-פה. הוא מעולם לא זי הוראה כתובה. חד
וחלק. עתה, אחרי שפתח את סגור פיו. נותר רק
שלב ההוכחות.
ג׳יבלי עובד כעת על עב -ת ההכנה והאיסוף
לצורך כתיבת ספד -ספר> י ״הפרשה״.

״אפשר לחשוב שאני מישהו מוקצה, שיצא מהכפור!״
מוכן, עקרונית, לעלות על בהונות־אצבעותיו
של ארם כלשהו, בדרכי לכל
מקום שהוא. ודאי שזה חל גם לגבי
עמום פרושן, מועמדו של יצחק מודעי
לתפקיד.
איני חושב שלמודעי היה משהו
אישי נגדי. הוא היה פקוד שלי בצבא.
אני הייתי זה ששלח אותו להיות נספח
צבאי בלונדון. מאז אנו סובבים באותו
מעגל חברתי.
למודעי יש חברים רבים בחיפה, ואנו
נפגשים מדי פעם באירועים חברתיים.
אפילו שנפגשנו לאחרונה, לא

לתפקיד היתה פה אחד, ושתמכו בי גם
אנשים כמו יחזקאל הרמלך, שאינו
שייך לתנועה הפוליטית שלי.
נכון, היה מאבק חריף. כעת, משהת־מניתי
לתפקיד, יהיה עליי לטפל תחילה
בבעיות שוטפות, כגון מה הולך לקרות
עם חברת־חשמל במיזרח־ירו־שלים.
צריך׳להביא גם להגדרה טובה
יותר של הדירקטוריון, וההבדל בין
תפקידיו ובין התיפעול השוטף של
החברה.
חשמל חינם לעובדים? ידעתי
שנגיע לזה! עוד לא התבטאתי בנושא

.פינחס לבון היה
האדם היחידי עלי
אדסות שניתקתי עימו
בל מגעו
.דיברי משה שרת
לא תאמו דברים
של ראש־הממשלה.
רחוק מזהו
,יצחק מודעי היה
הפקוד שלי. שלחתי
אותו מספח
צבאי ללונדון!
.מאז הפרשה אני
משתדל לקיים
כמה שפחות שיחות
בארבע עיניים!
.למדתי לדעת עד
במה המנהיגים
הם אנשים קטנים!
ולא אמרתי אם יש לשנות את זה או
לא. הבעיה היא גם בעיית דימוי.
אומרים :״בחברת־חשמל מקבלים העובדים
חשמל־חינם ומעילי־עור...״
אבל הרי לא מדובר על אופנה, אלא על
תנאים סבירים לפועלים שצריכים
לטפס בקור על עמודי־חשמל. יחד עם
העובדה שיש תופעות שצריך לבדוק,
הבעיה הגדולה היא בעיית ההסברה,

הדוביות

״איני שונא
איש

**ה שהפריע לי ביותר, ביום
*/המינוי, וממש הקפיץ אותי, הוא
שהכתבה בטלוויזיה פתחה במילים:
״ג׳יבלי, שהיה אחד השותפים לפרשה,
יצא מהכפור...״
נו, באמת, אפשר לחשוב שמדובר
על מישהו מוקצה, שלא הופיע עד היום

בכלי־התיקשורת!
מדוע שתקתי עד היום? כי אני רוצה
שאת האמת שלי אני אפרסם, במילים
שלי, באופן שלם.
במשך שנים ניסו לגרור אותי להתייחס
לנושא, על־ידי פרובוקציות
ולא הצליחו.
למשל, מאוד־מאוד הצטערתי לקרוא
את הכתבה על מאיר בינט * .מאוד
מצער אותי שלא ננקט שום צעד להנציח
את בינט. ניסו לגרור אותי להתייחסות
למעשהו של מאיר עמית,
שאמר בכתבה לאלמנתו של בינט:
״תפני לבנימין ג׳יבלי!״
לא התייחסתי. צעדו של עמית לא
הפתיע אותי. אנחנו ידידים, אבל אני
יודע היטב מיהו ידידי ומיהו חברי.
אצלי, חברות זהו ערך עליון. איני יכול
להצביע על מישהו ולאמה ״אני שונא
אותו!״ אני יכול לא להתחבר עימו.
תמיד כשאני קורא כתבות על אנשים
שנפלו וגילו, להפתעתם הרבה, כי יחד
עם הנפילה גם נפלו חברויות — זה
מוזר בעיניי.
לאף אחד אין חברים רבים של ממש.
לי יש, אולי יותר מהממוצע, אבל אני
יודע בדיוק מיהם. מהבחינה הזאת לא
היו לי הפתעות, אחר פיצוץ הפרשה.
אני יכול לספר, לראשונה, כי כאשר
עמית ערך מסיבה לכבוד חזרתם של
החברה ממצריים, לא נזרחו אפילו להזמין
אותי. אז אם עמית תפס פטרונות
על החברה, אז קדימה, שיהיה פטרון
עד הסוף ולא יאמר, כשלא נוח לו :״תם־

שיחה
״לננ־־י 1ג״נל״
עם שרת

^ שתיקה שלי במשך שלושים
1 1שנה נבעה רק מחוסר־זמן. אני
מכין, כרגע, מיסמכים בשביל ספר על
הפרשה. זה קשור ליותר מדי אנשים
שהלכו לעולמם, כך שיהיה עליי
להיזהר כשיחזור.
קשה לתאר את מה שעברתי: אדם
בודד, הנאבק עם מימסד שלם ומנסה
להוכיח את צידקתו.
* מאיר בי גט, המרגל הישראלי
במצריים, שנלכד יתד עם לכידה
הרשת הישראלית של העסק-ביש דד
1954 והתאבד בכלא המצרי.

ג׳יבלי ב־ 1968 ועכשיו
,יכולתי להיות פוליטיקאי מוצלח. אני יודע לדבר, וזה העיקר
לצירי עמד אז רק אדם אחד —
עורר־דין משה סלומון, זיכרונרלברכה.
כל יאותה תקופה הייתי צריך
להתאפק למישמע הסילופים.
למשל: אמרו, כי ועדת־שרים קבעה
שאני אחראי לעסק־ביש. זה סילוף! וזו
היתה ועדת־שרים פוליטית, שקבעה
את מה שקבעה מתוך שיקולים פוליטיים,
וקמה שנים אחרי הפרשה.
ברור שכיום הרגשות שונים. העיתונאי
לוי יצחק־הירושלמי, שהיה קרוב
ביותר לפינחס לבון, אמר לא מזמן:
״אני מחכה בכיליון־עיניים לספרו של

למדתי לדעת, בתקופה הקשה
שעברתי, עד כמה האנשים קטנים,
ומדובר על מנהיגים.
יום אחד אפרסם את פרטי שיחתי
עם מי שהיה ראש־הממשלה ושר־החוץ,
משה שרת. דבריו, אני מוכן
לספר לראשונה, לא תאמו לחלוטין
דיברי ראש־הממשלה. הם היו רחוקים
מזה מרחק גדול.
דווקא את העובדה, שנאלצתי
לסיים את תפקידי כראש־אמ״ן לפני
הזמן, קיבלתי בשלווה. בכלל, ראש־אמ״ן
הוא תפקיד מועד לפורענויות.
זה מזכיר לי: שכשהייתי ראש־אמ״ן,
שהיתי כמה ימים בארצות־הברית,
כאורח הפנטגון. במלון שבו התאכסנתי
נתקלתי ברשימת האורחים. ביניהם
היה שמו של ראש שרות המודיעין
האמריקאי. זה היה בתקופת מק־קארתי.
מובן שהתקשרתי איתו והזמנתי
אותו לדרינק(כוסית משקה) .כששאלתי
אותו :״מה אתה עושה כאן?״
ענה בתימהון :״מה, לא שמעת? הודחתי

לפני כמה שעות!״
אני

חזק מאוד

.גייבלי כאיש־חברה
..הפוליטיקה מגעילה אותי!״

ך* שאלה הגדולה היא איד חיים
1 1שנים רבות כל־כך עם סוד ששינה
את פני המדינה.
האמת היא שאני ארם חזק מאוד.
אולי גם הפרשה והשלכותיה הישלו
אותי. בכל פעם שהתפרסם סילוף או
גירוי אחר לתגובה, החזקתי את עצמי,
מכיוון שאני רוצה לתת את הסיפור בשלמותו.
הספר
שלי יעשה רעש גדול מאוד.
נפתלי בלומנטל אמר לי פעם :״אתה
אדם חריג מאוד, מורכב מאוד!״ אחרי
שנפרדנו, הפכתי הרבה בדבריו —
למה הוא התכוון ולבסוף אני חושב
שהבנתי: אני לא מוכן לחיות עם שקר!
אני חי עם שקר? אחרים חיים איתו,
מי שמשקר ומסלף בפרשה. מה, אני
אחראי למוסר הציבורי? מה פיתאום?
אינני חי בעבר, בנוסטלגיה. אני לא
מכיר אדם שהיו לו כל־כך הרבה
הצלחות כמוני, כגון בניית חיל־המודיעין,
שניתן לזקוף לזכותי.
עשיתי משמן מיפעל מצליח. הקמתי
את קבוצת כור־מזון ב־ 1970 והפכתי
אותה לסיפור של הצלחה. רק בשבוע

״הפרשה״ :מה זה היה

״הפרשה״ בה״א הידיעה בתולדות המדינה סובבת סביג
״העסק־ביש״.
אגף־המודיעין של צה״ל(אמ״ן) ,שבראשו עמד אז האלוף בנימין
ג׳יבלי, הפעיל רשת־ריגול ישראלית במצריים, שהוקמה קודם לכן,
ושחבריה היו יהודים מקומיים. לפתע הוטל עליה בקיץ 1954
תפקיד שלא הוכשרה לו: להניח מיטעני־נפץ במוסדות
אמריקאיים ובריטיים בקאהיר ובאלכסנדריה, וגם בבתי״קולנוע
ומוסדות־ציבור אחרים.
מטרת הפעולה היתה לגרום לסיכסוך בין מצריים ובין ארצות־הברית
ובריטניה. מצריים, בהנהגת גמאל עבד־אל״נאצר.
התקרבה אז למערב, והדבר הדאיג את ממשלת־ישראל, שבראשה
עמד משה שרת. שר־הביטחון היה פינחס לבון, אחרי שדויד בן־
גוריון היגלה את עצמו מרצון לשדה״בוקר. הרמטכ״ל היה משה
דיין, ומנכ״ל מישרד״הביטחון היה שימעון פרס.
הרשת התגלתה כאשר פיצצת״תבערה נדלקה בכיסו של אחד
מחברי־הרשת, בשעה שעמד להטמין אותה בבית״קולנוע במרכז
קאהיר.
כל חברי־הרשת נתפסו. שניים הוצאו להורג. האחרים נדונו
לעונשי-מאסר ארוכים, ושוחררו רק כעבור שנים רבות, במיסגרת
חילופי-שבויים אחרי מילחמת ששת־היטים. קצין־המודיעין
הישראלי מאיר בינט, שלא היה קשור כלל ברשת זו, אלא פעל
במצריים כמרגל עצמאי, נלכד גם הוא בעיקבות נפילתה של
הרשת, והתאבד בכלא המצרי.
ממשלת ישראל טענה אז כי כל העניין הוא.עלילת־דם־ מצרית
מתועבת.
אחרי הפרשה נערכו חקירות שונות, והשאלה התמקדה סביב
ארבע המילים :״מי נתן את ההוראה!״ שר״הביטחון פינחס לבון
טען כי לא נתן את ההוראה לבצע את הפעולה, והטיל את כל
האחריות על ראש-אמ״ן, בנימיו ג׳יבלי. זה, מצדו, טען כי לבון נתן
את ההוראה בעל״פה, בשיחה בארבע עיניים.
הפרשה עצמה נשמרה בסוד כמוס, והתפוצצה רק כעבור שש
שנים, כאשר אחד מגיבורי הפרשה ,״האדם השלישי״ (אברי
זיידנוורג) ,גילה את הפרטים לשופט, במישפט על נושא אחר.
הגילוי המלא הראשון של הפרשה בא בעמודי רזעולס הזה, כאשר
פירסם השבועון ״סיפור בדיוני״ על עסק־ביש יווני בתורכיה, ובו
כל הפרטים של הפרשה האמיתית.
השערוריה גדלה ככדור-שלג. נטען כי ג׳יבלי זייף מיסמכים
והדיח עדים לעדות׳׳שקר, כדי לפברק אישום נגד לבון ולהביא
לסילוקו מתפקידו. בן־גוריון התייצב מאחורי גייבלי.
המדינה כולה התפלגה בין תומכי״לבון ותומכי בן־גוריון. על
רקע זה הודח תחילה לבון, ואחר־כך פרש בן־גוריון מן הממשלה
ומיפלגת״העבודה (מפא״י דאז) .לוי אשכול וגולדה מאיר,
שהתייצבו נגד בן־גוריון(יחד עם משה שרת הגוסס) ,תפסו את
מקומו בצמרת הממשלה והמיפלגה.
שעבר זכיתי לקבל פרס כאחד משיב־עת
הייצואנים המצטיינים.
את ההצלחות האלה אף אחד לא
יכול לקחת ממני, אז למה שיזכרו לי
דווקא את הפרשה?
אני שלם עם התנהגותי בפרשה.
שלא יהיו אי־הבנות בעניין הזה. אילו
הייתי חושב, אפילו לשניה אחת, כי לא
הייתי בסדר אפילו בחלקיק של
התהליך — הייתי קם עכשיו ומתפטר!
בפרשה — לא טעיתי:
אין ספק, שהיא מלווה אותי עד היום.
הרי אני לא תמים. יכול להיות שהפסדתי
קריירה פוליטית. אמרתי, לא
מזמן, לחיים הברפלד, בעת ויכוח, כי
יכולתי להיות פוליטיקאי מוצלח. אני
יודע לדבר, וזה מה שצריך ...אבל
הפוליטיקה מגעילה אותי. אינני מוכן

לרוץ ברחבי הארץ, כמו עמיתי אהרון
יריב (ראש אמ״ן לשעבר) .שחרש את
הארץ לאורכה ולרוחבה.
שואלים אותי פעמים רבות :״מדוע
אינך במרכז מיפלגת־העבודה?״ בשביל
מה לי? בשביל מה להתאמץ? אילו
מישהו היה רוצה להצניח אותי מלמעלה
— אז טוב, אבל לא הציעו לי.
מדוע? לא אהיה נאיבי ולא אגיד
שהפרשה לא הותירה איזה צל, איזה
ספק. אינני חושב שאילו הייתי פותח
את הפה קודם לכן — זה היה שונה.
מדוע? הציבור? ם$מת אפשר לחשוב
שהציבור במדינת־ישראל קובע
משהו בפוליטיקה הפנימית של המיפי
לגות, קובע מי יהיו חברי־המרכז...
יחסי־אנוש
בכלל, המושגים שלי על

שונים, חסרי־חשבונות.

,.מתגנבת לעיני דימעה קטנה...
(המשך מעמוד )15
לעזרה לאנשים יש ערך חשוב ביותר
אצלי. אמא שלי תמיד אמרה לי :״כשאתה
מסיים יום — תן דין־וחשבון
לעצמך, מה עשית היום, למי עזרת
היום?״

״אתה*

גדול־גפש!77

במדינה

באקראי, אבל זהו. לא ניתקתי ביוזמתי
מגע עם אף אחד. אשתי אומרת לי על
כך :״אתה גדול־נפש!״
אני יודע שלא כולם היו נוהגים
כמוני, אבל לי יש ערכים אחרים.
תרבות־הדיון, למשל. זכור לי, שמשה
שרת חזר פעם מביקור במיזרח־הרחוק,
ולא הפסיק להתפעל מתרבות־הדיון
שם. גם אני מתפעל מדברים כאלה, ומנסה
לתרום להם.
לולא הייתי שלם כל־כך בצידקתי
— זה היה שונה.
אני זוכר, למשל, כיצד סיימתי את
כהונתי כראש־אמ״ן, בעיקבות הפרשה.
קרא לי דויד בן־גוריון ראש־הממ־שלה
ושר־הביטחון, ואמר לי :״בנימין,
נפל דבר. שר בממשלת־ישראל הודח!
אני מבקש ממך לעבור תפקיד״ כך
קיבלתי זאת, וכך היה.
למחרת כבר הייתי בתפקיד אחר.
עברתי לחטיבת־גולני, שלא הצליחה
להתמודד אז עם היוקרה והזוהר של
הצנחנים, ואני חושב שתרמתי שם
רצות.

^ יקרתי לפני שבע שנים בחצור־
*הגלילית. לא היתה שם תעשיה,
לא כלום. היום ניצב שם מיפעל מודרני
למזון, המספק פרנסה לתושבים. זה
חשוב לי, לא חיסולי־חשבונות.
הנה התפרסמו לאחרונה כתבות על
יוסי הראל.־ כשהתפוצצה הפרשה, הוא
סרח ומעד — התרחק ממני. ביום בהיר
אחד, לאחר שהפקיר את חברותנו, הופיע
ואמר :״בנימין, חזרתי אליך!״ וכך
היה. בפשטות.
שום חברויות של אמת לא הופסקו
בעיקבות הפרשה. ידידויות? יהושפט
הרכבי היה סגני כראש־אמ״ן. תמיד
הוא היה טיפוס מסובך בעיניי, וממשיך
להיות כזה עד עצם היום הזה. אנחנו
נפגשים כיום, מדי פעם, באירועים או

״אני לא
שס קצוץ

* יוסי הראל נודע בפרשה בשם
הצופן. הגברי. הוא שסיפר לישראל
גלילי את פרטי העסק־ביש.

^ ני נשמע יותר מדי משלים עם
המציאות? אגלה סוד: יש בי מידה
גדולה של סקרנות לדעת מה אנשים

הנ שיא
נוסעים נכבדים
הנשיא התערב,
ומישטרת־ישראל הסכימה
לעשות מחווה של אדיבות

ג׳יבלי עם אמו, יהודית
-מודעי ואני נפגשים באירועים חברתיים״

תחביב יקד־

כתלי ביתו של ג׳יבלי עמוסים גתממות. אוריגמלים
של זריצקי, ברגגר, יצחק שור, סטימצקי, וסטון, משה גת
ורבים וטובים אחרים. הוא מוכן לדבר עליהם בהרחבה,
ובשימחה רבה:

גייכלי עם פרם
התנהגותו של לבון מפלילה אותו...״באמת חושבים עליי, בכל ההקשרים,
זאת יודעים רק הקרובים ביותר אליי.
השורה התחתונה של האמת בפרשה
אינה: האם זייפתי את הוראתו
של לבון בכתב או לא. השתגעתי
מה פיתאום — זייפתי? זה קישקוש!
בחייים שלי לא זייפתי מיסמך! גם לא
בפרשה! בחייך!
אבל לא זאת שאלת־השאלות. לגביי
אין שום שאלה, הכל ברור. אני
צריך להוכיח כי לבון נתן לי את ההוראה
להפעיל את הרשת במצרים?

בשתיכננתי את הבית הזה. נתתי לארכיטקט רק הוראה אחת
תדאג שיהיו די קירות.וזג׳וק הזה של איסוף אמנות פגע בי כשהייתי במטכ״ל, מייד
אחרי קום המדינה. אבל משכורות״הקבע של אז לא התאימו
בדיוק לתחביב יקר שכזה. אז התחלתי בקטן. מכיוון שלא קיבלתי
שום ירושה -לא היתה לי ברירה.
חלק גדול מהתמונות שרכשתי בהתחלה הגיעו אליי מאמנים
שאירגתי עבורם תערוכות. גם בביתי אירגגתי תערוכות רבות.
עד היום, חברים הרוצים להנעים לי במיוחד -מביאים תמונה.
בזמני, כשניסיתי להחליף את בקבוקי־היין המחורבנים שחילקו
בכור בחגים בספר או בהדפסים, התלוננו אנשים שאת הבקבוקים
אפשר להחליף, או להעביר הלאה...
אני חישב שיש לי אוסף נהדר. יש לי עליי סיפורים מפה עד
להודעה חדשה. למשל, אני גדלתי בפתח־תיקווה, ושני הציירים
הנערצים עליי היו יחיאל קריזה וצבי שור. יום אחד הגיע אליי
חיים קופמן, ידיד טוב שלי, גם הוא מפתח-תיקווה, לבן ידע על
הערצתי זאת, והביא לי תמונה של שור. זה גרם לי להתרגשות
עצומה.
יש לי כאן שתי תמונות של האמן רטון. איך הגיעו אליי? יום
אחד הגיעה אליי אלמנתו, וביקשה למכור כמה ספרים. זה היה
ערב־פסח. אני זוכר שהרמתי כמה טלפונים, וכשהיא חזרה אליי -
היו בל הספרים מכורים. היא כל־כך התרגשה, שהביאה לי שתי
תמונות במתנה.
לא אחמיץ שום הזדמנות לראות תערוכה טובה. גם עכשיו,
כשהייתי בוושינגטון, זנחתי את הכל ורצתי לחזות בתערוכה
הרוסית.
התרבות בקרב העסקתה הפוליטית? כן, זאת בעיה...

האעוה ע 1אי ת1

אלישבע היא אשתו השניה.
לשעבר היתה נשואה לחשמלאי
בשם אחיטוב. היא הבירה את
ג׳יבלי בחיפה, כשהיתה ידידתם
של חיים וגליה טופול ונישאה
לנייבלי ב־- .1968 לא נפרדתי
למענה, אלא פגשתי אותה אחרי
שנפרדתי מאשתי הראשונה.
אנו חיים יחד זה 20 שגה -לא
בבל השנים האלה נשואים -וזה
ביתנו וזאת אהבתנו.
אלישבע חכמה, אמביציוזית,אינטליגנטית...״
בסוף השיחה אמר גייבלי
לפתע :״עוד לא שאלת על אש תי!״
בעת השיחה לא היתה
אלישבע, אשתו, בבית, אך ג׳יב־לי
הזכירה תכופות, בהערכה.

״יש לי בת אחת, תמא מנישואיי
הקודמים. היא נשואה
לאיתן ליפשיץ. לאלישבע יש
בת, אורית. אין לנו ילדים
משותפים, אבל יש לנו שלוש
נכדות יפהפיות.
אלישבע היתה מדצה באו־ניברטיטה. היא התמחתה בנו שא
של דינמיקה קבוצתית.
עבשיו החליטה להיות עצמאית,

ופתחה מכון מילוא, או, כמו
שהיא אומרת, :מי לא בא אלייז״
מילוא הוא מכון להתאמת
אנשים לעבודה, באמצעים שונים,
בגון גראפולוגיה, ראיונות,
מיבדקים פסיכומטריים, ועוד.
אנחנו מחלקים את זמננו בין חיפה לתל״אביב (שם נמצא
המכון) .בשבילנו, לנסוע חיפה-
תל-אביב זה עניין של מה בכך.
אשתי היא אשה מאודאמביציוזית, מאוד חכמה ומ אוד
אינטליגנטית, העומדת בזכות
עצמה. יש בינינו יחסים
מאוד יפים, מעורבים, הרבה
עזרה הדדית.
זה נשמע יותר מדי טוב מכדילהיות אמיתי ן אבל זה באמת
כך! זה אתגר מאוד גדול לחיות
עם אלישבע, בגלל חוכמתה,
אישיותה״.

אומנם ההוראה ניתנה במיסגרת
שיחה בארבע עיניים, אבל אין לי בעיה
להוכיח את זה. היו רמזים סביבתיים,
שיכולים בנקל להוכיח את זה.
מאז, על כל פנים, אני משתדל
לקיים כמה שפחות שיחות בארבע
עיניים. אס יוצא — אני לפחות
משתדל לשמור פתקים ...אבל גם
התנהגותו של לבון מפלילה אותו. מה
גורם לשר־ביטחון לומר :״אני אלך
לכנסת ואקבל את האחריות, ואתם
תודו בחלקכם!״
הרי זוהי עיסקה! אילו גירסתו היתה
נכונה — שלא הוא נתן את ההוראה
— לא היה נזקק לשוס עיסקה!
לא דיברתי אחרי זה עם לבון. נבר
אגיין! (לעולם לא עוד) הנה, זה האדם
היחידי עלי־אדמות שניתקתי עימו כל
מגע!
בכל הנוגע לפרשה יכולתי לקום,
מלוא 184 הסנטימטרים שלי, ולומר:
״אני לא שם קצוץ!״
טוענים שאני קשוח, קשה־עורף,
אבל מתחת לחזות הקשוחה מסתתרת
בכל זאת איזו נפש קטנה. אני לא פגיע,
אבל מאוד רגיש. קשה לומר שלא
מתגנבת לעיני איזו דימעה קטנה!

בעיני רוב הישראלים זהו מחזה
רגיל. בכניסה לשטח נמל־התעופה לוד
עומד זקיף של מישמר־הגבול. הוא מורה
לכל הנוסעים, בתנועת־יד רשלנית
להמשיך בדרכם. אך כשזוהי מכונית
ערבית, הוא מורה לנהג לעצור בצד. כל
הנוסעים נאלצים לרדת ולעמוד
בשורה, נערך חיפוש מדוקדק בכליהם,
במיזוודותיהם ובמכוניתם.
הנוסעים עומדים בצורה משפילה
ביותר, בגשם ובשרב, בשעה שהמכוניות
היהודיות חולפות על־פניהם. אין
במקום סככה, ספסל או נוחיות אחרת
כלשהי.
הערבים שעברו חוויה זו מגיעים
לבית־הנתיבות. שם ממתינה להם
חוויה נוספת. שוב נערך אצלם חיפוש
מדוקדק ביותר. כל המיזוודות נפתחות,
תוכנן מוצא החוצה. במקום אין
מחיצות ואין פרטיות כלשהי.
״הרגשתי שאין לי כבוד!״ אמר איש־עסקים
ערבי אמיד, אחד מנכבדי כפרו,
בעדות שפורסמה בהעולם הזה,
״פיתאום ראיתי שאני כלום!״
״אנו מתנצלים אחד מאזרחי־המדינה,
יהודי, היפנה את תשומת־לבו :
של נשיא־המדינה למצב זה. הנשיא
ביקר לא־מכבר ליד גשר־אלנבי, אחרי
ששמע תלונות על היחס לערבים שם1 .
בעיקבות התערבות הנשיא התחייבו
האחראים לשנות את המצב.
אותו אזרח אמר לנשיא :״ברור שדרושים
חיפושים מדוקדקים. ברור גם
שערבים חשודים יותר מאשר יהודים.
אך אין לסבול השפלה פומבית, יחס גס
והתייחסות אל אזרחי״המדינה כאל
אבק־אדם, רק מפני שהם שייכים למי

...נודה על הבנתכם!״
עוט לאומי. לפחות יש לדרוש מעורכי־החיפוש
שיסבירו את הצורך ויתנצלו
על כר•״
הנשיא הבטיח להתעניין בנושא זה.
התוצאה הראשונה ניכרה החודש.
מישטרת־ישראל הדפיסה דפדפת
בארבע שפות — עברית, ערבית, אנגלית
וצרפתית. היא נמסרת לכל אדם
הנעצר ליד המחסום. כלומר — לערבים.
נאמר
בה :״נוסעים נכבדים. אנו מתנצלים
על העיכוב בנסיעתכם, בשל
ההכרח בבדיקות ביטחוניות שעלינו
לקיים במחסום.
״נעשה כל מאמץ לערוך הבדיקות
במהירות המירבית, כדי לא להטרידכם.
״נודה על הבנתכם.
״נסיעה טובה.
״מישטרת ישראל״.
העולם הז ה 2544

ל יא ורה ( הגונה
משמאל) עזבה
את הוויה מרוב
אהבה דמאיו בוץ,
וכשהיא עזבה אותו,
הוא הרגאותה
מה היה ליאורה, אבל בעלה,
** מאיר פרין, קרא לה ליאור. הוא
קרה לה ליאור כאשר אהב אותה, וקרא
לה ליאור כאשר שנא אותה. גם בבית־המישפט,
כאשר סיפר כיצד הרג אותה
ב־ 22 דקירות סכין, קרא לה ליאור.
פרין גבה־הקומה, בן ה־ ,29 לא ידע
להסביר לשופטים ולעצמו מדוע הרג
את אשתו בספטמבר שעבר. הוא נראה
מעוניין יותר לגולל את מסכת יחסיו
עם ליאורה בת ה־ 24 מאשר להתגונן
בפני אשמת־הרצח שהטיח בו הפרקליט
עוזי שרטר. למרות הערות השופטים,
חנה אבנור, ישראל גלעדי ויוסף
גולדברג, חזר הנאשם שוב ושוב לחטט

22 דקירות
החלטנו לחזור לגור באילת, כי חשבנו
ששם נוכל לבנות את עצמנו בצורה
המהירה ביותר. אני לפני כן עבדתי י סכומים והרווחתי
כשומר־ראש
נכבדים. ירדנו לאילת ורכשנו בית
גדול. ליאור כבר היתה בהריון. היא
ילדה שמונה חודשים לאחר נישואינו.

התנתקה מעולם החיצון ומכל החברים
שלה, וניסתה ליצור איתי קשר מחודש
שלאורך זמן די רב הצלחתי לדחות
אותו.
היתה לי באותה תקופה חברה
לחיים שהחליטה להינשא לי ועשתה
לי תרגיל. היא טענה שהיא בהריון
ונאלצתי להתחתן. התחתנתי עם מיכל,
והתברר לי שהיא בעצם לא בהריון.

תובע שרטר והסכין
כוכב־הטלה
בניבכי־נפשו ובפקעת יחסיו עם אשתו
המתה.

לשלאות סניגורו, עורך־הדין
יוסי שוהם, סיפר פרין:
הכרתי את ליאור במיסגרת שרותי
הצבאי. שרתתי באילת, ביחידת מודיעין
מסויימת ובמיסגרת העבודה שלי
יצא לי להכיר אותה טלפונית. גם היא
היתה אז חיילת. ההיכרות שלנו היתה
קצרה יחסית, שבועיים־שלושה וכמה
פגישות, אבל אצלה נוצר על־ידי פגישות
אלה רגש עמוק שאפשר לקרוא
לו אהבה. אני לא ראיתי את זה.
אחרי התקופה הזאת היא עזבה את
העיר ואני יצרתי קשר עם חברה טובה
שלה. בהתחלה בכלל לא ידעתי שהן
חברות, זה התברר לי בשלב מאוחר
יותר. חייתי עם הבחורה הזאת שמונה
חודשים. לימים התברר לי כי ליאורה
נפגעה מכך קשות וראתה בכך בגידה.
באותה תקופה, הבן־ארם היחיד

שליאור היתה פתוחה אליו היתה אמה.
והיא סיפרה לה עליי כר שהצטיירתי
בעיני אמה כנער־שעשועים, בן־אדס
לא רציני. האמא אמרה לה שהיא
תצטרך לשכוח אותי.
אבל האהבה גברה אצלה על כל
השיקולים, והיא יצרה איתי קשר
מחודש, כאשר התברר לה שהפסקתי
להיות עם חברתה.
מובן שהקשר המחודש היה מלא
קשיים, בגלל עמדתה הנחרצת של
האם. היא עמדה בשלה והיתה עקשנית.
באותו זמן אני עדיין חייתי
באילת, והיא כבר סיימה את שרותה
הצבאי ועברה לירושלים, להתגורר
בבית הוריה. בשלב זה אני עדיין לא
שגיתי באהבה, אבל היה לי רגש עמוק
אליה, שלא קראתי לו אהבה.
״אני חייתי אז חיים נורמאליים,
יצאתי עם עוד בחורות אחדות והיא
לא, היא פשוט ננעלה עליי! היא

יכלה לסבול יותר את הלחץ המיש־פחתי.
הלחץ היה יותר מצד אמה
מאשר מצד אביה.
האמא בשלב זה נכנסה למצב שהיא
יצאה משפיות דעתה. היא ניתקה אתה
קשר, והסתכסכה עם רוב בני־המיש־פחה.
ליאור החליטה שהיא עוזבת את
הבית. היא עשתה זאת בטענה שהיא
יוצאת ללמוד, והיא למדה שנה בבית

_ ׳<1ירי

שיר־אהבה של פרין לאשתו
״כל שאפשר לי לתת..
ליאור המשיכה ללחוץ עליי גם
אחרי שידעה כי נישאתי, ותקופה
קצרה אחרי הנישואין, חודש או חודש
וחצי, כבר הייתי נתון. ללחץ מתמיד
ורציני מצד ליאור. ניסיתי להסביר את
הסיפור למיכל, והגענו לכלל החלטה
להיפרד בהסכמה, בצורה יפה. וזה מה
שקרה.
לאחר הגירושין חזרתי לאילת
ועברתי במיכרות. כל אותה תקופה
הייתי בקשר כלשהו עם ליאור. בשלב
זה ליאור כבר עזבה את הבית, כי לא

ברל חינוך מיוחד. היא ביקשה שאעבור
לגור צפונה, כדי שדודיה יוכלו
להכיר אותי, ויעזרו לנו להגיע ליעד
שלנו, להתחתן ולהקים מישפחה.
עזבתי הכל ועליתי צפונה. אני
התגוררתי בתל־אביב והיא התגוררה
אצל דוד ברעננה. כאשר ראינו שעובר
זמן רב ולא באה הסכמה לנישואינו
מצד אמה, החלטנו להינשא על דעת
עצמנו. נישאנו באוניברסיטה בהר־הצופים
בפברואר . 1982
ההורים לא הופיעו לחתונה.
רכבת בלי מעצורים
^ אחר הלידה ליאור היתה בריב/רוך
נפשי. אפשר להגיד כי החתונה
היתה הקש הראשון. היא ציפתה
שהוריה יתרצו ובכל זאת יגיעו לחתונה,
והם לא באו. אבל בתוך תוכה היא
קיוותה כי כאשר יוולר לנו ילד, וזה
יהיה בן, הם יבואו לברית. אבל כאשר
הגיעה שעת הברית, הם לא הופיעו. וזה
היה הקש השני שפגע בה קשות.
בתקופה האחרונה התחילו בינינו
סיכסוכים. הסיכסוכים נולדו בערך
שנה לפני שקרה המיקרה. אבל אני
רוצה להסביר מה קרה לליאור אחרי
שנשבר הקש השני. היא נכנסה לבעיה
פסיכולוגית אמיתית. וזה התבטא ביחס
שלה לילד. מפאת הלחץ הנפשי
שהיתה שרויה בו, היא הגיעה למצב
שלא טיפלה בכלל בילד. ואני הייתי
צריך להתמודד עם זה. אני מדבר על
דברים קריטיים, כמו אוכל ונקיון
והדרכה של הילד.
מכיוון שהייתי האדם הקרוב אליה
ביותר, היא קיבלה את הדברים שלי
מילולית. הצלחתי להשפיע על חייה
בחלק מהדרך. אבל היא הפסיקה
לעבוד והמצב התחיל להידרדר.
ניסיתי להשפיע עליה השפעה
חומרית. מה זאת אומרת השפעה
חומרית? ניסיתי לפצות אותה בכל
מיני דברים. נסיעות, מתנות, דברים
שהיא רצתה. אבל זה הוליד רק דרישה
מוגברת מצידה, שהובילה אותי להגזמה
מבחינת אפשרות ההוצאה שלי. כי
אף־על־פי שבתקופה ההיא הרווחתי
(המשך בעמוד )30

אילנה אלון — 1 7

ה הם אומרים...מה הן אומדות...מה הס א1מדיט ..הה הן אומרות...חה ו

מאיר כהן־אבידזב:
נאווה ארד:
״צחק מו ד 3רא מתכונן ,,מנצלים את הדובון -״זה היה שלב הבלימה.
לצאת למאבק ציבורי!״ מטיילים ועושים עסקים!״ עכ שיו אנ חנו נתקיף!״
בפרשת ראש״השב״ב, כבכל פרשה עסיסית, יש הקורבן.
הפעם מדובר בקורבן ללא מרכאות כפולות -האלוף יצחק
מרדכי. כשהתפוצצה פרשת הירצחם של שני חוטפי״
האוטובוס הובילו כל הנסיבות -תצלומים, רמזים -אל
נ$רדכי, שהיה אז קצין־צנחנים־וחיל״רגלים ראשי. במשך ן
בל החודשים שבהם נלחם מרדכי על הוכחת חפותו, וגם!
בחודשים שלאחר פסק״הדין שזיכה אותו אן הותיר כתם
עליו, עמד לצידי חבר״הכנסת בנימין בן־אליעזר.
שאלתי אותו השבוע, אחרי הפירסומים האחרונים!
המנקים את מרדכי מכל חשד, כיצד הוא מרגיש.
ראשית כל, אני שמח ומאושר, אך חצוי קצת בנפשי מסופה1
הטראגי של הפרשה. סוף־סוף יצאה לאור חפותו של מרדכי1,
שהוא יותר מחבר שלי.

• להערכתך, בשלב מוקדם זה — טרם חקירה —
ניתן כבר לקבוע את חפותו?
כן, כן, חפותו יצאה לאור! אני לא הייתי זקוק להוכחות
ביטחון האחרונות. ידעתי, יום אחרי המיקרה, שהוא חף־מפשע. איציק
אמר לי כל הזמן :״נתתי אותם (את החוטפים) חיים! מהידיים1
שלי — הם יצאו חיים!״
קשה לשחזר מה שהאיש הזה עבר במשך שנה וחצי. פשוט
קשה לתאר זאת!
אני הייתי עימו. מעטים הקצינים שהיו עומדים בכך, והוא עוד
תיפקד בצורה מפתיעה.
זה שייך, אולי, לאופיו המיוחד. שמעתי במו אוזניי חברי־כנסת
שהיו נגד מינויו כאלוף, אפילו אחרי זיכויו בפסק־דין של אישיות
כמו האלוף חיים נאדל. אני גם יודע מה שעבר על מישפחתו
ובני־ביתו. היום זהו לא רק זיכויו של איציק, אלא גם, במידה
מסויימת, זיכויו של צה״ל.

• צפית שבך תסתבר האמת?
אני לא זקוק לתחזיות. חפותו של איציק הוכחה לגביי כבר
מזמן. גם כיום, הוויכוח הציבורי אינו מתמקד על מי הרג, אלא על
נסיונות הטישטוש והחיפוי בעת החקירה. לכן מבחינתי הוא אדם י
זכאי.

• אתה מתכונן לצאת למאבק על טיהור שמו?
אין צורך לעשות זאת. לדעתי, שמו טוהר, איני חושב שגם הוא
מתכונן לצאת למאבק כזה. בעצם אני יודע שלא. אני רק מקווה
שכל אלה שתבעו את דמו של איציק ואת חיסולו, בשם הצדקי
והמוסר, יהיה להם די אומץ־לב ציבורי כדי לומר, בקול רם:
״איציק, טעינו!״

השבוע הניח ח״כ מאיר כהן־אבידוב הצעת־חוק על
שולחן הכנסת -חוק הדרכונים. בהצעתו מציע הח״כ כי
לא יינתן דרכון לאזרח ישראלי הנמצא בחוץ־לארץ, ולא
יוארך תוקפו של דרכון שבידו, אלא בישראל. גם לא יינתן
לו דרכון, ולא יוארך תוקפו, אלא אם שירת בצבא, לפי
חוק״שרות״הביטחון.
ביקשתי לברר עם ח־כ כהן־אבידוב אם לא ישתמע
מהצעתו שביקש לברך ויצא מקלל, שכן ישראלים שלא
התכוונו להינתק מישראל יעשו כן אם יתקבל החוק שלו,
בכך שלא יבואו לחדש בארץ את דרכוניהם.
לא. אני טוען שהישראלים מנצלים את הדרכון הישראלי,
שוהים בחוץ־לארץ תקופה ארוכה מבלי שיבקרו ולוא פעם אחת
בישראל. זה מאפשר להם לעסוק בעסקים, לטייל בעולם בדרכון
זה. אם יפוג תוקפו של הדרכון, לא תהיה להם ברירה. הם לא
יוכלו להמשיך לשהות באותה מדינה.

הצעות חוק
• מה המטרה של הצעת־־החוק?
שאזרח ישראלי יבקר במולדתו אחת לחמש שנים, ואם הוא
חייב בשרות צבאי — שימלא את חובתו בביקורים בארץ
בשרות־מילואים.
לא יתכן שהצעירים בישראל ימלאו את חובת־המילואים,
ואלה יטיילו בעולם, יעשו עסקים, ואת חובתם המינימאלית לא
ימלאו.
אני רואה בזה ניצול לרעה של הדרכון הישראלי.

• ברוב מדינות העולם זה הנוהג. למה ישראל
צריבה להיות שונה?
נכון הוא שבכל המדינות האחרות בעולם השגרירויות
מחדשות את הדרכונים של אזרחיהן בשהותם בתוץ־לארץ. אבל
לא דין מדינת־ישראל כדין מדינות אחרות בעולם. המצב
הביטחוני בישראל שונה, הירידה גדולה וצריכים כאן לנהוג
אחרת.

• אתה מאמין שהצעה זו תמנע ירידה ותגביר
את העליה?
יכול להיות שכאשר יבואו לבקר ולחדש דרכונים, אולי ירצו
להישאר. ואם לא, אז לפחות שישרתו במילואים. ולא יטילו את
כל המעמסה על הצעירים היושבים בארץ. וחוץ מזה, אם יבואו
לבקר. יוציאו קצת מטבע־חוץ, ואולי יבחנו אפשרויות להשתקע
בארץ.

השבוע הסתבר שלכנסת שדולה חזקה נוספת, לובי של
הממלאים, הדומה בהשפעתו ללובי החקלאי וללובי
הקיבוצי.
לובי הגימלאים הצליח לבטל את המס על קיצבאות־הזיקנה,
להפחית את הוותק בביטוח הלאומי לחצי, לדחות
את גיל־הזכאות לנשים, לדחות את מתן הקיצבה בחודש,
ולבטל את המס על הפנסיה.
הלכתי לנאווה ארד, יו״ר לובי הגימלאים בכנסת, לברר
כיצד הצליחה לשנות את תקציב־המדינה ולבטל את
הגזירות שהממשלה הטילה.
ההצלחה נובעת קודם כל מהעובדה שכל הגזירות שעמדו
להטיל על הגימלאים היו חר־משמעית לא צודקות, לא חכמות,
וגזירה שציבור־הגימלאים לא מגיע לו שיטילו עליו. זו גם היתה
הפרת אמונים של שנים בין מבוטחים למבטחים.

• י ש הרבה גזירות לא־צודקות המוטלות על
האזרח. איך הצלחתם לבטל דווקא גזירות אלה?
להצלחה יש כמה גורמים. יותר מ־ 60 חברי־כנסת הצטרפו
לשדולה. שמם הופיע בעיתונות, הם הופיעו לפני הגימלאים
גימלאים בכינוס־חירום. הגשנו שתי הצעות־חוק שהיו חתומים עליהם כל
חברי־השדולה, למרות נזיפות מיו״ר הקואליציה.
סיבה נוספת: זוהי הפעם הראשונה שנושא הקשישים ויחס
המדינה לאזרחים המבוגרים נלקח בצורה רצינית ומאורגנת.
מאבק על כל דבר, על־ידי גיוס תמיכה מכל סיעות הכנסת,
והעמדת הנושא כעניין פוליטי שעליו נאבקים.

• א ם התגלה כוחם הפוליטי של הקשישים
בישראל, מדוע שלא יילכו ברשימה נפרדת לכנסת?
אין שום סיבה היום לגימלאים לצאת ברשימה נפרדת לכנסת.
להיפר. המאבק הוכיח שאם יש סיכוי להשפיע ולשנות, זה מתוך
הכנסת. והנאבקים בתוך הכנסת לא חייבים להיות הגימלאים.
הנושא שלהם יכול להיות מיוצג גם על־ידי אחרים. חלק
מהגימלאים, שהתחילו להיות פעילים להקמת מיפלגה, אמרו לי
במפורש שאם הלובי יצליח במאבק, הם לא ילכו להקמת מיפלגה
נפרדת.

• האם אחרי ההצלחה הלובי יתפרק?
לא. הממשלה לא העלתה על דעתה שוועדת־הכספים לא
תאשר את החוקים שעברו במליאת״הכנסת. הוכחנו את כוחנו,
ונמשיך הלאה במאבק.
עד עכשיו זה היה מאבק של בלימה. מעכשיו נתקיף — נעבוד
לתיקון כל העיוותים האחרים של הגימלאים, ובעיקר אנחנו
מתכוונים להתמקד במצבם הנואש של הגימלאים, המתקיימים
מפנסיה תקציבית של עובדי־מדינה לשעבר.

ם אומרים...מה הן אומדות...מה הם או 0רי ...0מה הן אומרות...מה הם

משה קצב:
צייק קוריאה:
הרב מנחם הכהן:
״ההיסטו־יה שר האיוובים במ שך חוד ש -חלק ״צריכים ל1מן מהם שר
סביב ה ט הו משעשעת!״ מהאוכלוסיה יהיה רדום!״ רופאים ש־ולי־ תוו ה!״
זה התחיל במוצאי שבת האחרונה וזה ייגמר בעוד
חודש. מאות אלפי גברים, עם המאתיים נרם גרעינים
לבנים, יישבו מול הטלוויזיה למשך כמה שעות בכל לילה.
רוב השידורים יהיו בין השעה אחת בלילה לבין שלוש
לפנות בוקר.
איך יקום העם לעבודתו בחודש של אליפות״העולם
בכדורגל? -שאלתי את שר־העבודה־והרווחה.
כן, אני מודע לכך שזו בעיה, ואין לי ספק שהשידורים האלה
יפגעו בכושר־העבורה במשק כולו. אבל אני לא מציע לנקוט
בצעדים נגד השידורים

במישרדי־התיירות ברחבי־אירופר מוטרדים גגלל1
החרם שהטילו האמריקאים, בעידוד הנשיא רונלד רגן, על
ארצותיהם. גם ישראל סובלת מהמכה שהנחית הטרור.
התופעה הזאת בולטת בפרט על רקע ביטול הופעותיהם

טרור
של אמנים שהיו אמורים להשתתף בפסטיבל״ישראל. ביום
החמישי פגשתי את נגן הגיאז האמריקאי הנודע צ׳יק
קוריאה, שניות אחדות אחרי שהגיע ארצה. שאלתי אותו,
את השאלה המתבקשת ביותר: האם לא חשש להגיע
לכאן?
מה פיתאום! אני מגיע לכאן אחרי סיבוב הופעות באירופה.
כולם שם בהיסטריה גמורה בגלל הטרור. כולם עוסקים רק בזה:
התיקשורת, יחסי־הציבור — כולם!
בכלל. אנו חיים בעידן יחסי־הציבור וכלי״התיקשורת — הכל
מוכתב לנו משם, ומנוהל על ידיהם.
אישית, איני בעד שני הגורמים האלה באופן מיוחד. כל
ההיסטריה הזאת בתחנות־הטלויזיה ובעיתונות סביב הפחד
מהטרור משעשעת אותי מאור.
באירופה, אגב, הם עסוקים גם בלפחד מההשלכות של התקלה
בצ׳רנוביל. כשהופענו שם, לא פסקו אנשים מלדבר רק על זה,
וממש שינו את הרגליהם בגלל זה. ממש משעשע!

• כלומר: מסע יחסי־הציבור וההיסטריה סביב
הפחד מהטרור לא השפיעו עליך?
אין זאת הפעם הראשונה שאני מבקר בישראל. יש לי כאן
חברים טובים. ראי איך קיבלו אותי יפה בשעה כה מאוחרת
בלילה. המחשבה על הטרור לא עלתה כלל על דעתי בקשר עם
ישראל. מי שמכניס עצמו להיסטריה, יש להגיח, אינו יכול
להשתחרר מהנושא. אני הולך כעת לאכול ולנגן, להתאמן. איזה
טרור? משהו נראה לו כאן מפחיד?

• לא חשבתי שמישהו יהיה די אמיץ כדי למנוע
את השידורים. השאלה שלי היא: האם ננקטו איזה
שהם צעדים כדי למנוע חיסורים מהעבודה, איחורים
ותאונות־עבודה רבות יותר?
אני מתאר לעצמי שבל מקום־עבודה מודע לבעיה, וינסה
לעשות משהו בנדון. אולי לשנות את שעת תחילת־עבורה.

כדורגל
• אתה מתאר לעצמך, או אתה יודע?
לא. אני לא יודע. אני גם לא חושב שצריך צו מלמעלה.
שסקומות־העבודה יתפתרו את הבעיות בכל מקום!

• האם מישרדי הממשלה, למשל, עשו משהו
בנתן?

שוב התחילו לדבר כאן על השתלות״לב, ונראה כאילו
יש סיכוי. אלא שמלבד כל הבעיות הרפואיות, יש, כמובן,
הבעיה ההלכתית.
לפי ההלכה, כל זמן שהלב פועם, האדם נחשב חי,
ומאדם חי לא יוציאו את הלב.
איך פותרים את הבעיה הזאת, ומצטרפים למדינות
המפותחות, הנותנות את מירב הסיכויים לחוליהן? שאלתי
את הרב מנחם הכהן. האם הבנתי בכלל נכון את הבעיה
ההלכתית במיקרה זה?

השתלות לב
הבנת נכון, לפי הפרשנות שנותנים לזה עכשיו. לפי תפיסת
עולמי, הלכה שאינה מתחשבת בבעיות קיומיות רפואיות היא
הלכה בלי לב, והיא לא יכולה להתקיים. תורת ישראל היא
תורת־חיים, וההלכה ידעה תמיד להתגבר על הבעיות שהזמן
גרמן. אנו חיים בתקופה שנראה כי יש סיכוי להשתלות־לב, וזה
יהיה אבסורד אם יאמרו שההלכה היא המונעת את הגאולה.

לא. אין כוונה כזאת. הרי לא כל העם יצפה בשידורים
המאוחרים.

• כמעט שכחתי שאני מדברת עם רב בישראל.
השאלה היא: כמה חושבים כמוך?

מה את מציעה, שינהיגו שעון אולימפי, כמו שעון־קיץ?

אני בטוח שרבנים רבים חושבים כמוני. תלוי את מי שואלים.
צריך לשאול את מי שמבינים בכך. לא כל רב מקומי, המתעסק
בעניינים שבינו לבינה ובהלכות־כשרות.

• אולי לא כל העם, אבל כמה מאות אלפים לבטח.
• למה לא, בעצם?
אני לא מאמין שצריך לשנות סידרי־בראשית. כנראה במשך י
תקופה של חודש נהיה מדינה שבה חלק מהאוכלוסיה יהיה רדום.

• ידוע שאדם הנוהג לישון שמונה שעות בלילה,
כשהוא ישן רק ארבע שעות, עולים סכוייו להיפגע
בתאונה, כי הוא פחות עירני. האם לפחות בעניין זה
פעלתם?
המוסד לבטיחות וגהות מטפל בבעיה במשך כל השנה. נצטרך,
אולי. להגביר את העירנות ולהקפיד יותר במשך החודש הזה.

• האם מישהו לקח על עצמו את המשימה הזאת?
אני יודע שהנושא נדון. אבל אם מישהו באמת מטפל בו —
אני מוכן לבדוק.

• למי צריך לפנות?
לפי עניות־דעתי, צריך לזמן פורום של אנשי־רפואה העוסקים
בהשתלות־לב וגדולי־תורה שמבינים, שיהיו מסוגלים לפסוק
בשאלות חיים ומוות. אם יהיה פורום כזה, אני מאמין שהבעיה
תיפתר.

• הרב מנחם הכהן, אני מאחלת לך חיים ארוכים
וטובים, ואני רוצה לשאול אותך: האם אתה מוכן
לתרום את ליבך, אחרי מותך כמוכן, כדי להציל אדם
חולה?
בהחלט כן. אם אוכל להציל מישהו על־ירי תרומה של איבר
משלי אחרי מותי, אעשה זאת. זה חלק מתפיסת־העולם היהודית
שלי.

* רונית אנטלד, דפנה כדק, דניאלה יטמי 1 9 -

74מ 1־ינו 7

הובע:

...בנושא זה חלה בתקופה שלאחר דו״ח הביקורת הל,ודם התפתחות בכיוון של שיפור.
חברות הביטוח החלו לשווק, פרט לתכנית ביטוח מנהלים, גם תכניות מסוג ״עדיף
...מאפשרת הפחתת עלות הביטוח למעביד, וכן הגדלת התמורה המובטחת לעובד.
אולם, הקלות המם המיוחדות והחריגות הקיימות בביטוח מנהלים (פרט להפר שות יתר•
עקב הצמדת הפרמיות למדד בביטוח מנהלים) קיימות גם ב תבניות מסוג ״עדיף״.
(מתוך דו״ חמב קר ה מדינ ה עמי 12.5.86 )125

2י? מצח חי־ ם ני־

טי׳^׳_ז׳גייי>נ

שרום פואייו ראית איזה בום ענקי עשה המיכתב שלך?
נבהלו ממנו. כולם התייחסו אליו. הרמטכ״ל עגה
לך תשובה אישית מעל גבי עשרות אלפי מיכת־בים.
אורי אבנרי הקדיש לך עמוד שלם בהעול
הזה בשבוע שעבר. והם לא היו יחידים. כולם
דיברו עליך בימים האחרונים. בעיקר לוחמים,
שכנראה הבינו על מה אתה מדבר. אחדים ניסו
להסביר לך שאתה טועה בהרגשת הקיפוח שלך.
אחרים סיפרו לך שאתה רק אחד בשרשרת
הפראיירים הלוחמים.
אני מעולם לא הייתי חייל קרבי. לעומת זאת,
תמיד הייתי פראיירית, וכזאת בטח גם אמות.
העניין הוא שאני גאה בפראייריותי. במדינת
ישראל של היום הפראיירים הם היחידים שישנים
בשקט בלילה. היחידים שיש להם מצפון שקט
ואין להם חובות.
אבל בוא נתהיל מהעבר שלנו. לאן היינו
מגיעים בלי הפראיירים? מי היו האנשים שעזבו
בתים עשירים באירופה כדי לבוא לפלשתינה? מי
יצא לבנות את גידרות־התיל בצפון, מי היו אלה
שהתגייסו לפלוגות־השדה של וינגייט, מי יצא
באישון־לילה כדי להקים נקודות־ישוב מתחת
לאפם של הבריטים בזמן הספר הלבן? מי ניווט
קליפות־אגוז שנקראו אוניות־מעפילים ואחר־כך
דישדש במים. וכמו שאומרים המשוררים ״נשא
את עמו עלי שכם״? מי ייצר נשק במרתפים
כשמעליהם כבר היו בתי־קפה הומים מאנשים?
מי התגייס לפלמ״ח, מי פוצץ גשרים בלילה? כל
אלה, חייל יקר, היו ״האמא של האמא של
הפראיירים״ בלשון של היום. לפחות.

•ו רי ס

אחד הפראיירים
ידידתנן המשותפת
אני יודעת שזה נשמע כמו סיפור דמיוני, אבל
כבר מזמן אמרו חכמינו שהמציאות עולה על כל
דמיון.
הלכתי לקנות אוכל לחתולים, לא בחנות
הקבועה שלי. נכנסתי. החנות היתה ריקה
והתפתחה שיחה בין בעל החנות(או הזבן) לביני.
דיברנו. כמובן, על בעלי־חיים בכלל ועל חתולים
בפרט, ועל האוכל שהם אוהבים ואין מתפטרים
מהפרעושים. תוך כדי השיחה הוא שאל מה אני
עושה ואמרתי שאני עוברת בעיתון. הוא שאל
באיזה עיתון, ואמרתי בהעולם הזה. הבחור
התמלא שימחה והתרגשות, אמר שזה עיתון
מצויץ ושהוא קורא אותו שנים ותיכף גם שאל
אם אני מכירה את דניאלה שמי. אמרתי שאני
מכירה ושאלתי אם גם הוא מכיר אותה.
כאן בא סיפור ארוך וגרוש פרטים איך הוא
הכיר אותה, איפה, מתי. איזה חברים משותפים יש
להם, מתי הם מתראים ומה היא אמרה לו. ובכלל.
הרבה מאוד פרטים מדוייקים הוא שאב כנראה
מהמדור הזה, בו אני מגלה (כר מסתבר עכשיו)
טפח רציני מאוד מסיפור חיי. פרטים אחרים היו
מאוד בלתי־מדוייקים. הוא הוריד לי שלוש שנים
מגילי(תודה לך) .עשה אותי חתיכה(שוב תודה).
חכמה ובעלת חוש־הומור (אני מאוד מקווה)
וטיפוס זרוק לגמרי (תדע לך, ידידי, שזה
פיקשוש אדיר. אני מרובעת בדיוק כמו שולחן
במיטבח).
השיחה היתה מאוד מעניינת מבחינתי, וכדי
שלא תיגמר תרמתי גם אני את חלקי בחוות־דעת
על ידידתנו־המשותפת מנוער. אבל אני לא הייתי
נדיבה במיוחד במחמאות. להיפך. אפילו השמצתי
קצת. אמרתי שהיא סנובית ומתנשאת. הוא חייך
ואמר שאולי זה נכון, אבל ביחסים הקרובים שיש
ביניהם התכונות האלה לא יכולות לבוא לידי
ביטוי. לחצתי ושאלתי כמה קרובים היחסים
שלהם, ומייד כמובן התחרטתי על השאלה. אבל
הבחור לא אמר שום דבר מפורש. רק רמז רמזים
על קירבה הדוקה.

ואחרי קום המדינה? מי עלה הנה לבנות
מולדת לעם היהודי? הפראיירים. כמובן. המס־תדרניקים
נסעו ישר לאמריקה או לאוסטרליה,
או אפילו חזרו לגרמניה כדי לנהל שם מיכבסות
ובתי־זונות. הם לא היו פראיירים. הם ידעו מה
טוב בשבילם. אלה שעלו אחרי קום המדינה,
חיפשו עבודות מזדמנות ומצאו אותן. מנהלים
הפכו לפועלי־דחק, מהנדסים שתלו טבק בהרי
ירושלים, מזכירות בכירות הפכו למטפלות
ונשות־חברה היו לעוזרות־בית. זה אצל הפראיירים.
אצל המסתדרניקים זה הלך אחרת. הם ראו
שלא נשארה בשבילם הרבה עבודה שחורה, אז הס
קמו והקימו במו ידיהם את אחת הביורוקרטיות
הענקיות והמפוארות בעולם, ומייד הם ניסו אותה
על הפראיירים.
הפראייר, למשל, למד נהיגה במשך חודש
והלך לטסט חמש פעמים. המסתדרניק שילם
לבוחן בירושלים ועבר טסט במכה ראשונה.
הפראייר ביקש אישור מהשילטונות להוסיף
לדירה שלו איזה חדרון וחיכה לאישור חמש
שנים. המסתדרניק הכיר במיקרה את אחותו של
המפקד של הבן של מהנדס־העיריה, ולכן הוא
בנה מייד שלושה חדרים נוספים. הפראייר עבד
כמו חמור ובקושי גמר את החודש. המסתדרניק
צחק עליו והרביץ בוחטה של כסף בבורסה.
חשבון הבנק שלו הלך ותפח, וכמעט הכל
איכשהו הסתדר לו כהוצאה מוכרת, כי הוא דאג
תמיד לאסוף קבלות מהשכנה שלו ומהבת־דודה
של אשתו ומבעל המכולת, שממנו ביקש
״תרשום מכשירי־כתיבה״.
הפראייר, כשהוא שותה קפה עם מישהו
בענייני עבורה, לא נעים לו לבקש קבלה. ואם
הוא כבר מבקש ומקבל את הקבלה, תמיד יוצא לו
לאבד אותה או לא להגיש אותה בזמן. זה, כי הוא
פראייר.
אתה רואה, חייל יקר, בכל הארץ יש פראיירים.
הבעיה היא רק שאין מספיק. יש הרבה יותר
מסתררניקים, אובר־חוכמים, מתוחכמים, מבריקים.
אלה שיודעים איך לתמרן ואיך למצוא
פירצה בחוק. ואיך לשחר ואיך ללקק ואיך
להצליח. הכל יודעים, מלבד איך לתת. כל־כך
׳ הרבה כאלה יש היום בארץ, שכבר התחילו לייצא
אותם. כל אלה שברחו מהארץ, למרות צווי־העיכוב,
כל אלה שהשאירו כאן נושים ומישפחות
ודירות ועבר וכבוד, הם לא פראיירים. הפראיירים
לא צריכים לברוח. מזה זה לא צריכים? אסור להם!
הם יודעים את זה. בתוך ליבם פנימה הם יודעים
שרק הפראיירים שומרים על הגחלת. הם מלח
הארץ הזאת. בלעדיהם הכל היה מתמוטט כבר
מזמן, והמסתדרניקים היו צריכים לסדר אחד את
השני, וזה כמובן היה מביא לאסון גדול, כי אף
אחד מהם לא היה מוותר בשביל לא לצאת
פראייר, חס וחלילה.
אני מציעה לך, חייל יקר, שתקח בחזרה את
המיכתב ששלחת לרמטכ״ל ותכניס בו כמה
שינויים לפני שתשלח אותו שוב. כל שורה
שנראית כמו תלונה, תימחק. במקומה תכתוב
פשוט את המילים ״אני גאה״ .אסור שתרגיש
מקופח. כי ברגע שפראייר מרגיש מקופח
ומתחיל להתלונן, הוא כבר צעד את הצעד
הראשון להצטרפותו למחנה השני. אבל בעצם
אני לא ממש מאמינה שזה יכול לקרות. אני
באמת מאמינה שפראייר נולר ככה וככה הוא
ימות, כי זה האופי שלו.
בוא נתפלל ביחד, בשביל הילדים שלנו ואולי
הנכדים שלנו, שיקרה כאן נס והארץ תתחיל
להצמיח כמויות גדולות של פראיירים כמוך, כי
רק איתם יש לנו סיכוי להיות מדינה שכדאי
ושווה לחיות בה.

בשלב הזה החלטתי לפרוש. שאלתי אם למסור
לדניאלה שמי דרישת שלום ממנו. אבל הוא אמר
שלא צריך, כי ממילא הוא יראה אותה היום או
מחר. אמרנו שלום ולהתראות, וכשיצאתי מהחנות
נזכרתי שהוא אפילו לא שאל לשמי. כל־כך

מ ל ׳ נ

ידידי היקר. מתוך השיחה איתך הבנתי שאתה
קורא את העולם הזה כל שבוע וגם את המדור
הזה. תסלח לי, חביבי, על מה שעשיתי לך, אבל
אני מקווה שאתה זוכר מי התחיל.
תירגע עכשיו. בזה נגמר הסיפור בינינו. אני
לא אכנס יותר לחנות שלך, כדי לא להביך אותך.
אבל זה רק בתנאי שתבטיח לי שלא תעשה את
השטות הזאת יותר אף פעם. אין אף בן־אדם
ששווה להתפאר בו על־ידי שקרים, ובטח לא אני.
תאמין לי. אתה הרי מעריך את דעתי. אמרת את
זה בעצמך. אגב, בשבילך במיוחד, הנה בפעם
הראשונה במדור זה התמונה האמיתית שלי(עם
הוריי) ,כשהייתי קטנה, בוונציה, שתהיה לך
מזכרת.

^ תקועים בח1פי שחייצריה *
הפקיד הבכיר שתקע בחצוצרה
בבה חוגגים באן הפולנים והפולניות

ונולי עומר לא יכלו שלא לצחוק מהבדיחות שסיפו
אבי קושניר, חרף 300 ההצגות, בהן נאלצו לסבי/
אותן. בתצלום: אטה טועמת מן העוגה שהכין להם המרתף העליון

אטה גויסוו

אוהבות
*1 1 1 1ך 1השחקנית, השאירה בבית את נע־
| לה, איש הקולנוע ניטים דיין, ויצ־
1 #111
אה לחגוג בחברת כל שחקניות ההצגה הקיץ האחרון.

כדי להתפרק מן המתח הרב שיוצרת
ההצגה הקיץ האחרון בין השחקניות
המשתתפות, הגיעו כולן, יחד עם
המפיק דני שלו, למסעדת הבית.
למרות היותו הגבר היחיד בסביבה,
הרגיש הוא טוב מאוד.
כמו בכל ארוחה רגילה גם שם עפו
בדיחות לכל עבר, רק שהנושא המרכזי
בהן היה הפעם גברים.
לאחר נשיקה רטובה בין השחקניות
עירית שלג לרחל דיין, הכריזה
אירית שהיא שומרת אמונים לחברה
המפיק מיכה שרפשטיין.

בעל המקום, איציק בכר, דאג לבנות המוציאות אנר־גיה
רבה בתפקידיהן כלסביות, והאכילן מן המיטב.
ברוח ההצגה, היא זנתה בנשיקה מעירית שלג.

דיסק! !שישליק במסיבה שדנית

! הנצחה
בנחיל

רבים מיוצאי להקת הנח״ל כיבדו
השבוע בהופעתם בקומקום את
הקמת העמותה להנצחת חללי־החיל.
חנן גולדבלט הינחה את הערב
4הארוך, והעלה לבימה בזה אחר זה את
; כוכבי להקת הנח״ל מן העבר. צבי

; בומס, אפרים שמיר, מירי
; אלוני, ששי קשת ודני סנדרסון

היו רק חלק מן המופיעים.
בתצלום למטה: דני סנדרסון
ואפרים שמיר, הצופים בעניין בצלחת
גבינות שהוגשה להם לפני הופעתם.

ד 11 \ 1ח 1ה הרקדנית מלהקת מזובשה הוכיחה
1 11-1111\ 1כי נוחה הוא לא רק בריקודי־עם
פולניים, וכי גם סודות הדיסקו המערבי ידועים לה.

ךךךוק 1ץ ן [ מורה לבלט ואשת האמרגן
_ 1ו 1 1 /1 * 11 /שמואל צמח מצאה פרטנר
ראוי לריקוד, בדמותו של הסטודנט לקולנוע אבי לוי.

300 מלאן לנעמי לפני שנתים, באוניברסיטת תל־אביב,
הציגו בפעם הראשונה בהפקת
בית־הספר למישחק של ניסן נתיב
מחזה מקורי בשם כולם היו בני חוץ
מנעמי -או חופי שוויצריה. מייד
אחרי הבכורה מיהר המפיק הזריז
יענקלה אגמון להחתים את שחקני
הצגה הצעירים על חוזה הופעות
בתיאטרון בית ליסין. מאז הפכה הצגה
זו ללהיט גורף־קופות, והוצגה עד היום
300 פעם — ועוד היד נטויה. איש
מהצוות המוחתם לא שיער שייתקע
זמן כה רב בהצגה אחת. היום הם כבר
בטוחים יותר בעצמם, ומקווים להפגש
גם במסיבה לחגיגות ה־.500
השבוע התכנסו כל שחקני ההצגה
הנוכחיים, וגם אותם שהספיקו להחליף
תפקידים, לחגוג את האירוע
המשמח של ההצגה ה־ 300 בהמרתף
העליון. אביקושניר, מכוכבי ההצגה,
נטל מייד בפתיחה את המיקרופון,
והצחיק את הנוכחים כפארוריה
י מצויינת על בדרנים. אחדים זיהו זאת
כחיקוי של אורי זוהר בימיו הטובים.
אחד־אחד העלה קושניר לבימה את
יוצרי־ההצגה, שחקניה ומפיקה, וכמעט
אנס אותם לומר משהו לעולם. יענקלה
אגמון, מנהלו הקודם של התיאטרון,
התמודד איתו יפה, אבל על האחרים
הצליח קושניר לרדת חזק — ביחוד
על השחקן ממוצא ארמני זארה
וארתאניאן, שהשיב לו ממקומו
בכמה קללות עסיסיות, אשר עוררו
צחוק אדיר בקרב חבריו השחקנים.

ך 1ך 1ד ך השחקן לא התכוון לנעוץ את הסכין בגרונו, אלא השתמש
^ 1בה ככף לעת״מצוא, תוך כדי אכילת העוגה הענקית. קודם

לכן השכיב את הקהל בחיקויים מטריפים ומצחיקים של מנהיגי הדור.

כנראה שעוגה טובה בתוספת הצלחת חניכיו גרמו לו
לחיין• סוף סוף. בתצלום למטה: סי היימן בחברת אביה,
נחום״.סי היתה היחידה שבזמן הופעתה המצויינת -הושלך באולם הס.

ניסן נתיב

יורס סטרושקה אינו זקוק לסיבה
כדי לערוך מסיבה. אבל הפעם
היתה לו סיבה. היו לו כמה סיבות.
בעצם, היתה זאת מסיבה שהשיגה שיא
ארצי של סיבות.
ראשית כל, יורם מכר את הווילה
הנהדרת, שבה וסביבה נערכה המסיבה.
זוהי וילה ברחוב כרם־הזיתים בסביון,
שיורם קנה אותה בכמה מאות־אלפים,
ומכר אותה בעוד כמה מאוד־אלפים.
יש בה בריכה, ובערב־המסיבה השתקפו
התמרים במי הבריכה, המראה היה כל־כך
מרתק, שאפשר היה להתעלס
כמעט מן המוזמנים, שהם היו כל
השומן־והסולת של החברה הצברית,
האשכנזית, האקס־פלמ״חאית המסודרת
בחיים (ומסודרת טוב־טוב).
עורכי־דין ורופאים ואנשי־עסקים
ופרופסורים. כולם מן העילית שבעי־לית.
ליורם,
איש־עסקים ובן של איש־עסקים
יליד גרמניה, ששמו מעיד עליו
שמישפחתו באה אי־פעם מרוסיה,
היתה עוד סיבה למסיבה. זה היה גם יום
הולדתו ה־.51
די? לא. זאת היתה גם מסיבת יום־
הולדת של עורכת־הדין אתי ליבני,
אשתו של מנכ׳׳ל רשות־השידור
לשעבר, יצחק לימי, ויורם התנדב
לערוך לה מסיבה.
מספיק? בכלל לא. זאת היתד, גם
מסיבה לכבוד זמירה שמלאו לה — לא
תאמינו — 35 שנים. זמירה היא
כשמה, אשת־זמירות, זמרת של שירי־עם.
הכל קוראים לה זמי, ומעטים מאוד
יודעים ששמה בעצם זמירה אדם.
כלומר, זה היה שמח. כי המסיבה
היתה גם לכבוד נשואיה של זמי. היא
נסעה לאמריקה והתחתנה שם בסן־
פראנציסקו עם ישראלי טוב, קצת
יורד, ששמו בני שורוק, קבלן־בנייה
ובנו של בעל מיפעלי שחם למירצפות
(כאן, לא שם) .בני הוא גם אחיו של
רוני שורוק, שנחשב פעם כאדריכל
נבחרת הכדורגל של ישראל.
די כבר? עוד לא. זאת היתה גם
מסיבה לכבוד העובדה שזמי־זמירה־אדם־שורוק
היא קצת בהריון. אבל את
זה לא ידעו רוב האורחים.
אכלו גבינות, ושרו שירים רוסיים,
ובעיקר את פטרושקה, ושתו ויסקי
ויין, ושרו שירי־מולדת, וישבו על
הארץ, ושרו שירי־פלמ״ח בליוויית
שוש הפסנתרנית ועוזי עילם,
הממונה על עיסקות־הנשק במישרד־הביטחון,
ישב כל הערב על שפרפף
וחיצצר. הם שרו וזכרו את הימים
הטובים, ונזכרו כי בעצם גם ההווה הוא
לא כל־כר רע.
ארבעה ימים לאחר מכן נסעה זמי
לאמריקה, כדי ״לארוז את בעלה
ולהביאו ארצה״ .זה לא כל־כך פשוט,
ולכן החליטה זמי לעשות זאת
בשלבים. תחילה תעביר את הבעל

11ך 11 הזמרת שנסעה לארצות״הברית ונישאה שם לקב־
\ 11 11 לן, חזרה לחגוג כאן את נשואיה, את יום־הולדתה ואת
הריונה. בעלה נשאר בסן-פראנסיסקו. לידה: המארח, יורם פטרושקה.

עורכת״הדין, אשתו של יצחק ליבני, מי שהיה
מנכ״ל רשות־השידור, חגגה באותה ההזדמנות גם
את יום־הולדתה. מכריה המישפטנים התערבבו עם חבריה של זמי.

אתי ליבנה

מסן־פראנציסקו לניו־יורק. זה כבר
חלק מהדרך. ואחר־כך תעביר אותו
אט־אט בכיוון ארצה. אולי, כך

נעל״הנית חגג קו־דס־כל
את יום־ההו־לדת
שלו, וגם את מכירת הווילה הנהדרת שבה
וסביבה נערכה המסיבה -וילה בעלת בריכת־שחיה,

יורם פטהשקה

התלוצצו ידידיה, תחילה ללונדון,
ומשם לפאריס, ומשם לרומא, ומשם
לאתונה, ואו־טדטו הוא כבר יהיה פה.

שבה משתקפים עצי״התמר שלידה. כנאה לאיש״עס־קים
מצליח, הביא פטרושקה חובב״החיים משקאות
ואובל בשפע, וגם פקיד בכיר של מישרד־הביט־חון,
שחיצצר שירי-מולדת לאורחים ה״מסודרים״.

בים, גם בעת
*ץ ה עוד יכולים מעצבי ביגדי־הים
^ /לעצב, להוסיף, לשנות ולגוון בקיץ
86׳? מה עוד אפשר לעשות בחצי
מטר בד, ולפעמים בפחות?
מסתבר, שכאשר נותנים את הדעת
על כך, אפשר ואפשר. ההוכחה: יצרניות
ביגדי־הים, היוצאות בקולקציות
עשירות וציבעוניות, נותנות דרור

!ך |¥ך!1ך

שתי רצועות עוברות לאורך הגב החשוף ומסתיימות באב-
11 1 - 111 זם רחב בצבע נוגד לצבע בגד־הים. פתח המיפשעת
הוא גבוה ומגיע למותן. בתצלום למטה: ביקיני מבד לורקס דמוי-תחרה.

ך 1חךך בגד״ים סטרפלס מתחרה שקופה. כדי
11 11111 שלא תהיה שקופה מדי, תפורה מתחת
לתחרה ביטנה. הגיזרה חשופה, אן לא יותר מדי. גם

קו־המותניים אינו גבוה מדי. מתאים לנערות דקות
גיזרה וחזה קטן( .עיצוב: גוטקס) .בתצלום למטה: ביקיני
בגיזרת חזיה חדשנית, בעיצובה של רחל פאפו.
לדימיון מצד אחד, ומקשות על כל
אחת לבחור לעצמה בגד־ים מצד שני.
החוט תומך בחזה. אז מה חדש
באופנת ביגדי־הים? מעצבת־האופנה
רחל פאפו הצליחה להפתיע בשפע של
דגמים מרהיבים, העונים על קשת רחבה
של טעמים וגיזרות.
למשל: מראה המדונה. בקבוצת
דגמים זו, של ביגדי־ים עשויים לייקרה
חלקה או לייקרה לורקס, בולטת גיזרת
המחוך, של חזיות מעל למיכנסיים גזורים
גבוה.
החזיות הו כמו של פעם, בסיגנון

שנות ה־ :40 עובר בהן חוט־ברזל סמוי,
התומך היטב בחזה גדול(או קטן).
המיכנסיים אינם מינימאליים, אלא
מגיעים עד המותניים, ויש גם כאלה
שניתן לגלגלם כלפי מעלה, עד אשר
הם יוצרים כעין בגד־ים שלם. וזה נועד,
כנראה, עבור מי שרוצה לחסוך, ולקנות
ביקיני ובגר־ים שלם באותו כסף.
מראה נוסף הוא ביגדי־הים השקו

פים, מלייקרה חלקה ואטומה משולבת
בלייקרה שקופה.
התוצאה היא סכסית ביותר.
השילובים הם בסיגנון טון סור טון
— לבן ורשת לבנה שקופה, ורוד על
ודוד, וטורקיז על טורקיז.
את ביגדי־הים השקופים ניתן להשיג
גם שלמים וגם בביקיני, כשהחלק
העליון הוא בסיגנון חולצת־חזיה או
חולצת סטרפלס.
נוצץ, זהוב וכסוף. גם הדפסי־הפרחים
מככבים בקיץ 86׳ :פרחים
ועלים גדולים בגווני סגול, אדום, ירוק,
לבן, ורוד, משולבים בבדי לייקרה
חלקים בגוון תואם.
אן גם בד הפליסה, הזכור לטוב מן
השנה שעברה, הוא מבוקש. כך עיצבה
רחל פאפו ביגדי־ים ביקיני קטנטנים
וגם ביגדי־ים שלמים, עשויים בד

מרא ות ביגדי־ים
בס־גמן שנות־ה־ס^
הספאויובו־ר״קוה

בגד״ים מטריקו מכינים כך: לוקחים חולצת״סריקו
ציבעונית שצווארונה טירה, תופרים באיזור המיכ־נס,
מכווצים בצדדים וחוגרים בחגורה. בתצלום למטה: בגד״ים פירחוני.

לעשות רבד

308

פליסה דקיק בגווני כחול, ירוק, ולבן,
כשהפליסה משולב בבד לייקרה חלק.
את ביגדי־הים השלמים האלה ניתן
לנצל בחלקם העליון כחולצה לכל
דבר. יש ללבוש עליהם זוג מיכנסיים
הדוקים וחתיכיים בשעות היום, או זוג
מיכנסיים שהורים בשעות הערב, ואפשר
גם חצאית צרה וארוכה או חצאית
בסיגנון הקלוש.
הם ייראו נהדר, במיוחד כשהם
עשויים לורקס נוצץ, זהוב או כסוף.
גיזרת הגוף והשיזוף. כמובן
שגם סמא ש לא טמנה את ידה בצלחת.
האם, לאה גוטליב, והבת, יהודית גוטפ־ריר,
עיצבו ביגדי־ים בגיזרות חתיכיות
לצעירות בעלות רגליים ארוכות וגוף
מושלם. לדוגמה: בגד־ים לבן, שפסי־זהב
עוברים באזור המותניים ומדגישים
את גיזרת הגוף(והשיזוף).
בעיקבות הסרט זיכרונות מאפריקה
חזר גם מראה הספארי לאופנה
וגוטקס נתן את הטון בהדפסי ליאו־פרד
בגווני ירוק ושחור, בביקיני מינימאלי
או בביגדי־ים שלמים בגיזרה
ספורטיבית, עם כתפיות ישרות או
מוצלבות, מחשוף עגול כשבצדדים
רוכסן, בעזרתו ניתן לווסת את עומק
חשיפת הירך.
גם הפסים של גוטק ס לא יצאו מן
האופנה. פסים לאורך, לרוחב וגם
באלכסון, בגווני שחור־לבן, שחור־ירוק,
שחור־אדום ושחור וטורקיז.
היכולות להרשות לעצמן, מבחינת
גיזרתן, תשלמנה את המראה בדגם
קוצר־מחמאות של חליפת סטרפלס
קיצית, חולצה קטנה וחצאית מיזערית,
חושפת טבור.
בשחור־לבן ניתן למצוא בגוטקס
גם בגדי־ים בהדפס שח־מט, משולבים
בבדי לייקרה חלקים. פסי השח־מט
מופיעים בגב ובאימרת בגד־הים.
טישטוש באזור־התורסה. הלהיט
הקיצי הם ביגדי-הים, ביקיני
ושלמים, במראה הג׳ינס, מבד ג׳ינס
מיוחד וגמיש, אריג איכותי ועמיד
במים.
את המראה המיוחד לביגדי־ים אלה
העניקה יהודית גוטפריד על־ידי
שילוב של חגורות ציבעוניות, דשים,
תפרים מודגשים ואבני־ספיר.

|| 1דן ן 1בגד־הים שהוא להיט-האופנה, במיוחד לבעלות תעוזה. זהו
| 1| / 111 בגד־ים יפהפה, עשוי לייקרה חלקה ואטומה, משולבת
בלייקרה שקופה בוורוד על ורוד, סגול על סגול או טורקיז על טורקיז.
ביגדי־ים אלה, המיועדים לדור
הג׳ינס, הם במראה שנות ה־ ,40 של
מחוכים, חזיות ומיכנסיים הדוקים
לגוף.
מצוי גם סיגנון הדיסקו, המתבטא
בשילוב חוטי לורקס נוצצים ופאייטים
על בד הלייקרה. הצבעים הם עזים —
טורקיז, תכלת, אדום, שחור, כחול
רויאל, כתום וצהוב.
גיזרות ביגדי־הים האלה הם ביקיני
קטנטן וזעיר, וביגדי־ים שני חלקים,
כשהחלק התחתון בגיזרה גבוהה ועליו
חגורה מבד לייקרה, בדרך כלל בצבע
נוגד לצבע בגד־הים.
בגדי־הים השלמים הם בסיגנון מרי־לין
מונח — שילוב של זזוטי־ברזל
בחזיות, גיזרות גופיה פתוחה וגב חשוף
ועמוק.

מןךי ^ י 1 | ¥ך 1בגד־ים תוצרת חוץ, בסיג־
1נון שנות ח־ ,40 עס כת]

פיות, עשוי בד״קטיפה המכווץ לרוחבו והמסתיים

ולאותן שאינן מעוניינות להבלייט
את גופן, מוצעים ביגדי־ים בגיזרת
הבלוזון, המטשטש את הגיזרה האמיתית,
בעיקר באיזור־התורפה של הבטן.
וחידוש נוסף הוא בבגד־ים ״עשי
זאת במו ידייו״ :לוקחים חולצת־טריקו
בעלת פתח סירה ושרוול קצר, תופרים
אותה בחלקה התחתון, כך שנוצר מין
מיכנס שורטס קצר, חוגרים חגורות־בד
או צעיף כלשהו והרי בגד״ים זרוק
ומאוד חושני וסכסי (בייחוד כאשר
יוצאים מן המים ובגד־הים נצמד ונדבק

בצורה מאוד שמרנית נאזור המיפשעת. הוא נועד
לחתיכות ולשמרניות, שאמן מבקשות לחשוף את
גופן, בעת היותן על שפת״הים, בצורה מכסימאלית.

ברכה לתמוז
מהדורה חדשה בהוצאת תרמיל לסיפרו של
בנימין תמוז הפרדס — והרי הזדמנות נאה
לומר שיבחו של ארם בפניו. עוד ארבע שנים
יובל ממש: ארבעים שנה לחולות הזהב (,)1950
הסיפור שהכל אהבו ואחר־כך אהבו לצטט באנחה
כדי למעט בערכה של יצירת תמוז המאוחרת.
וקרוב יותר — בעוד שנתיים: ארבעים שנה
להולדתו בהארץ של ״עוזי ושות״ המפורסם,
שבנימין תמוז היה אביו־מחוללו(ועמוס קינן היה
לו אחר־כך לאב מאמץ).
נראה שתמוז מתקרב איפוא להשלמת מעגל
הארבעים שלו כאמן. ארבעים שנה הלך במידבר
שלנו, בארץ לא־זרועה, בחולות של זהב ובין
קוצים ועקרבים, ולמנוחה ולנחלה לא הגיע.
להיפן. לפעמים נדמה שככל שהוא מתקרב —
זו מתרחקת מהישג ידו.
והרי פעל כה רבות באותן ארבעים שנה שמאז
הולדת עוזי החמוד והעוקצני וסיפורי תל־אביב
הנוסטאלגיים שלו: יותר מתריסר רומאנים
וקובצי סיפורים וספרים לנוער: עורך הארץ
שלנו ועורן מוספו הסיפרותי של העיתון, מבקר
ועורך אמנות, ועורן־חבר להרבה בעלי כישרון
שאותם הוציא מאלמוניותם, ועורך־מתפעל(נדיר
מאוד בימינו ):המפיץ ברבים תהילתו של סופר
שבו הוא מאמין(כך התהלך כמה שנים — אני
זוכר — כשהוא מקדיר את פניהם של כל ידידיו
המספרים בניסיונותיו לעשות נפשות לאלמוני
אחד בשם יצחק בן־נר. וסיפור ״גילוי״ יוטל
ברגנר המגולה כבר שמור בגניזה של הפולקלור
התרבותי שלנו) .ועוד: אספן ציור ומעודד אמנים
ופטרון להם (יוסף הלוי, הופשטטר, רודי להמן,
אברהם אופק, יעקב בוסידן ורבים־רבים אחרים).
ונספח תרבות של ישראל בלונדון ועמית־מחקר
באוכספורד (מילון השפה העברית המדוברת).
ואידיאולוג והוגה־דעות — בטובתו ושלא
בטובתו. מן הימים שבהם היה מראשי המדברים
והעושים של ״הכנענים״ הנוראים (גם בכך היה
קרוב לקינן כדרך שהיה מקורב לרטוש) ועד
לחזרה־בתשובה מן הכנעניות, שהיתה באמת
חזלה־בשאלה לרעיון מורשת הגלות היהודית
והמאבק עם המלאך שסכנה בו. שכן נאסר על
אדם לדרוש אל אמיתות מוחלטות, וכל המפר את
האיסור סופו שהוא נפגע או שהוא דומה
לישראלי בן־זמננו — ודי לחכימא ברמיזא. עוד
צעד אחד ושוחר־המיזרח והיריר־לבני־ערב שבו
(דומה שאף הוא עצמו חש זיקה ל״חווג׳ה מוסה״
— משה סמילנסקי) מגיע עד אל סיפה של
שלילת המדינה ופולחנה שסופם ממשלת המוות
ו^צי־הזית העקורים. עוזי שהיה לאליקום —
רגיש יותר, מנוסה יותר ופגיע יותר — וסופו
(לפי שעה) שהתגלגל בדמותו של נעמן זה של
רקוויים לגעמן השנוי במחלוקת. תמיד אך
כפסע בינו לבין המשורר.
ואפשר לצייר גם תמונה אחרת, שונה ודומה
כפי שהצד השני של המטבע שונה ודומה
להיפוכו .״כנעני״ בזמן הלא־נכון — וחשדו בו
ובידידיו ויצאו כנגדם (הימים ימי הקולקטיביזם
הרעיוני הידוע לשימצה) וחטאו להם. עורך —
וקנה לעצמו משנאים יותר מידידים (איך אמר
ד״ר בורג שלנו: בישראל, כשאתה עושה למישהו
טובה. אתה רוכש לעצמך תשעים־ותשעה
אוייבים וכפוי־טובה אחד) .פסל־אמן — וכל
הפוסל במומו יצא לפסול גם אותו(דווקא גילה
סימני כישרון מובהקים כפסל. לעניות רעתי) —
וקיבל את הרין ונכנע וחדל מן הפיסול.
איש שברו כבזלת ותוכו רך כחמאה. ידידיו
יודעים כמה שנים סבלו הוא ורעייתו, מרים.
שהלכה לעולמה לא־מכבר, מן ההשמצה הנתעבת
שהושמץ בימי כהונתו כנספח. לפיה עשה. באותו
זמן עצמו, הון אסור כבעליה של גלריה לאמנות
בלונדון המעטירה(כשותפו לדבר עבירה הוזכר
גם שמו של עבדכם הנאמן, כותב רשימה זו, אלא
שעבדכם לא כיהן בשום כהונה ציבורית וכיוון
שכך — ניטל עוקצה של ההשמצה, במיקרה
שלו) .אני זוכר יפה כיצד ניסיתי לשכנעו
להתייחס לכל הפרשה על דרך ההומור, להודות
באשמה במיכתבים למערכות העיתונים הישראליים
ואף לציין את שם גלריה זו שאת בעלותה
הוא חולק עימי (הלוואי עליי גלריה לאמנות
בלונדון :):הטייט גלרי אשר לחוף התמזה. אבל
עוזי־אליקום׳ אטם אוזניו משמוע. בכל הנוגע
לפגיעתה הרעה של השיטנה שבארצו לא ידע
לא הומור ולא מחילה. שישראל חדשה זו שצייר
לעצמו כשטן על הקיר אינה אלא אותה ישראל
שהכיר מימים ימימה — בכך לא רצה בעל
חולות הזהב להודות. כדרכו, החריף חוסר
הגמישות את מידת הפגיעה.
לפני כמה שנים חזר לארץ, לאחר שהות
ממושכת מאוד בניכר. חזר ודומה שלא שב. שבע
מרורים ואכזבות. כשהאמביציה שלא רפתה אינה
מניחה לו לנוח על זרי־הדפנה (סופר כגרייהם

גרין, למשל, בחר בסיפרו בסוף מערב כספר
השנה, וכך עשה גם מועדון הספר האמריקאי),
ואילו הניכור מן המציאות הסובבת מרתיע אותו
מכל קירבה או מעורבות, בנימין תמוז הוא היום
אחד האנשים. הבוררים ביותר בקריית־ספר
ההומה והאכזרית שלנו. ספריו עודם מוסיפים
להתפרסם, אך האיש שמאחוריהם בל ייראה ובל
יישמע.
האם לקה גם הוא בסופו של דבר בחטא הנורא
שעונשו הנורא בצירו: השאיפה אל המוחלט
והמושלם?:
קריית־ספר בשלה. זמירות חדשות וזמרים
חדשים. מנגנון תעמולה ופירסומת עצמית(נחוץ
מאוד בימינו. כבימים האחרים) מעולם לא היו לו.
בנימין תמוז הוא אחד הסופרים המעטים בני דורו
שלא זכו — אם זיכרוני אינו מטעני — בשום
פרס סיפרותי שהוא.
נתן זך
סופר עברי, מי יידע חייך:

ל 1ל חו מ ה הזהב
תמוז, כשמו כן הוא, מתקשר תמיד בזיכרוני
אל החודש החם ביותר בשנה. כל שיריי וסיפוריי
הראשונים הודפסו במוסף הסיפרותי של העתון
הארץ, בחודשים תמוז, אב, של השנים
1956־ ,1961 כשהד״ר המפורסם, שלא הצטיין
באהדה יתירה לסופרים צעירים (יעקב הורביץ),
היה יוצא לחופשת קיץ ובנימין תמוז, שהיה עורך
הארץ שלנו, מילא את מקומו כעורך המוסף. אני
זוכר אותו יושב בקומת הגג של בניין המערכת
ברחוב מזא״ה בתל־אביב. בחדר קטן ששמש־קיץ
להטה עליו יום שלם (אז עדיין לא היו מזגנים),
עורך חומר ומקנח זיעה ממיצחו.
נכנסתי לחדרו והוא הריס ראשו מעם שולחן־
הכתיבה, הסיר מישקפיו והביט בי בתמיהה.
לימים הנצחתי את הסצינה הזאת באחד מסיפוריי
ההומוריסטיים הראשונים, שבו אני מתאר מיפגש
בין משורר נרגש לעורך סיפרותי אדיש, שסבור
משום־מה שלפניו ניצב מתווך־דירות. כתבתי את
הסיפור מתוך תחושה של פירעון חוב, חוב של
כבוד. כמו שאומרים אצלנו. לעורך שלימד אותי
לכתוב פרוזה. לאחר שקרא את סיפורי הראשון,
אמר לי, אם זיכרוני אינו מטעה אותי: לכתוב
אינך יודע, אך כדאי להשקיע בך עבודה. הוא
נטל מידי את כתב־היד הממורט מזיעה והתחיל
עורך אותו, דבר שלא ייאמן, בנוכחותי. קיצר,
מחק, והחזיר לי את כתב־היד.
״זה לך למזכרת ״,אמר ,״אם תרצה פעם
לכתוב, הסתכל בכתב־היד הזה. תלמר להחמיר
עם עצמך, לאהוב פחות את דבריך ולכתוב נכון.״
נדמה לי שהוא קיצר לי את דרך החתחתים
המזומנת לכל סופר מתחיל.
מבין כל סופרי אותה תקופה הזכורים לי, היה
תמוז היחיד שכתב סיפורים קצרים ברמה אירופית.
לאחר חולות הזהב קראתי לו בדמיוני:
האיש בעל סיגנון הזהב. הוא היה בין הסופרים
הבודדים שרציתי, בימי נעוריי, לפגוש בהם
ולהכירם, הזדמנות שכאמור ניתנה לי כעבור
שנים אחדות. נדמה לי שתמוז הוא זה שהביא
אותי ורבים אחרים לכלל מודעות לקיומה של
טריטוריה גיאוגראפית הזויה, הטמונה בזהב
חולותיה של תל־אביב. תיאוריו בסיפורים כמו
שבתות בדד, אופק, ותהי לחידה. סובבים סביב
דמות הילד התימהוני, המשורר לעתיד־לבוא,
המתוודע אל חידות העולם; אל הבדידות,
האהבה. המחלה והמוות, בעוצמה שכמותה אפשר
למצוא רק בספיח של ביאליק. סיפורי חולות
הזהב הס אכן חד־פעמיים מבחינה זו, ויש בהם
כדי להעניק מימד לירי אותנטי לעיר כל־כך
ארצית במהותה. כתל־אביב. אני זוכר קטעים
שהרשימו אותי ביופיים המאופק, כאשר קראתים
לראשונה לפני 30 שנה.
איש לא יחשוד בו ולא יעלה על דעת שום
אדם. כי הילד מילט את עצמו מן החדר
הגדול ומן הארון הירוק ומאמא ומהכנת
שיעורים ומארוחת צהריים, כדי שיוכל
לראות את התאומים, את הידידים עלי
אדמות שביתם שתול בארץ הפלאות אשר
לחולות הזהב, בתחום הגבעות והנחלים
ואדמת החומר החרושה והבית המיסתורי,
האדום...
ומישפט הסיום של חולות הזהב שאופייני
כל־כך לדרך כתיבתו של תמוז ולאיש עצמו:
הוא לעס את הפת המתובלת בגבינה, עיניו
היו יבשות, ללא דמע, אך בליבו ידע שהוא
בוכה.
אני חושב שהגיע הזמן להעמיד את הטובים
במקומם. לכאורה, זה מיותר, משוס שהמצפון
הסיפרותי, גם אם הוא מתמהמה, סופו להתעורר.
אך עד שיבוא, מיצווה לסייע בידו ולהעמיד
אהרן אלמוג
דברים על דיוקם.

איפה קרן
כר הסרטים?
האם יש חיים לפני המוות? אינני יודע, אבל
סירטי קולנוע יש. על כך אין חולק. מסתבר
שהחיים הם דבר פחות ודאי מן הקולנוע. איוון
שוובל מוכיח זאת — למי שעוד זקוק להוכחה.
האמן שהציג בדייקנות שהפתיעה היסטוריונים
ומומחים־לדבר את דויד המלך כשהוא רוקד
בכיכר־ציון אחרי נצחונותיו, ירר מירושלים
הבירה לתל־אביב, שבה הוא מתגורר זה שלוש
שנים, ואשר בה גילה את האמת הזועקת לעין —
שכל סירטי העולם קרו בתל־אביב!
מי יעז לחלוק עתה על כך שתל־אביב זו של
שנות השלושים והארבעים, של ארמנות־הדל־פונים
המתקלפים והמתמוטטים לנגד עינינו
ובתי הבאוהאוז הקורסים תחתיהם ונעלמים —
היא בעצם ששימשה תפאורה ורקע לכל הסרטים
הישנים: של מיי וסט הגורלית, של בטי גרייבל
הבלתי־נשכחת, של קלארק גייבל הכובש והאם־
פרי בוגארט שאי־אפשר לעמוד בפניו ובדרכו,
של האחים מרכס, מרלנה דיטריך המפתה וגרטה

ובמראי־מקום — איוון שוובל איש ירושלים
שהבין כי המערכות הגדולות התנהלו והוכרעו
דווקא כאן בתל־אביב. כך צייר את רגלי בטי
גרייבל השוות מיליון(דולר) בטיילת, את קלארק
גייבל אוהב ונכזב בכיכר מגן־דויד, ליד הכניסה
התת־קרקעית למשתנות: את ג׳ון ברימור נפרד
מגרטה גארבו בנשיקה לוהטת בתחנה המרכזית,
כשהוא מבקש :״אל תקחי את הטקסי, הישארי!״;
את רחוב העליה ואת רחובות התבלינים במרכז
המיסחרי, את חנויות הנברשות של רחוב וולפסון
והאיטליזים של השוק הסמוך ואת פונדקו של
אלימלך.
את כל אלה הקסמים העלה שוובל על בדים
גדולים והם מוצגים במרתף הגדול של הסנטר־הלב
הדיזנגופי. שם, באולם שריצפתו בטון,
נערכת בימים אלה — האזינו בני תל־אביב
ויקיריה.— :ההצגה הגדולה ביותר בעיר. שם ולא
במוסיאון תל־אביב העסוק כל־כך בליתוגראפיות
של פראנק סטלה האמריקאי, שלא יכול לאכסן
את סיפורה של עירו כפי שהועלה זו הפעם
הראשונה על הבר.
ביחד עם התערוכה שבמרתף החפור מתחת
לשכונת נורדיה הישנה, יצא לאור (בהוצאת

פליני במרכז המיסחרי: שוובל מביים את קלאודיה קארדמלה

גארבו האלוהית — וכן הלאה וכן הלאה —
גיבורים וגיבורות, אלי המיתוסים של המאה
העשרים ואליליהם.
שהרי היכן כל אלה עושים אהבה, שונאים,
מאוכזבים, מתרגשים, בוכים, צוחקים, נולדים
ומתים, אם לא ברחובות אלנבי ובן־יהודה, בכיכר
דיזנגוף וליד אותו בית משונה, עשוי באלקונים־
באלקונים, מירפסות־מירפסות, יחידי בעולם,
המתנשא בכניסה לתל־אביב, מול רחובות המסגר
ולה־גארדיה: מיגדל אייפל של העיר. שם, לרגליו
של אותו מיגרל. מגלה — בציורו של שוובל —
באסטר קיטון המיליונר המחפש לו כלה, כי
נערת־חלומותיו אינה אלא נערה יהודיה
מברוקלין, הקוראת עיתון ביידיש. האם יעלה
בדעתכם כי מיליונר אנגלו־סאכסי יתחתן עם
נערה יהודיה מברוקלין הקוראת עיתון ביידיש?
הקולנוע הוא עולם־הכאילו ועולם־הנדמה־לי
הגדול — הצגה הגדולה בתבל — ותל־אביב
היא עיר־הכאילו הגדולה בעולם. והיכן מתאים
יותר לחזות מחדש את כל סירטי הקולנוע
הישנים מן ה״יומיות״ והצגות הערב אם לא כאן,
במרתף של הריזנגוף סנטר, הסנטר של דיזנגוף,
המכונה לב דיזנגוף דווקא.
אתם, ילדי כל העולם, שגדלתם על ועם הצגות
יומיות בבתי־הקולנוע, בתי־החלומות של שנות
השלושים והארבעים — מביסמארק (דאקוטה,
ארצות־הברית) וער הארלם, ניו־יורק: מפאריס,
לונדון ופראג עד ביירות, טוקיו, שנחאי, סידני
ותל־אביב — התאחדו ::כל הסרטים מתחילים
להיות מוצגים מחדש ברחובותיה הנהרסים של
תל־אביב. את כל אלה ואחרות מנפלאות הקולנוע
והצלולויד, ב־ 12 וב־ 24 מערכות, העלה למעננו
מחדש בצבעים אדומים, סגולים ושחורים לוהטים
וסוערים, מוארים באור ניאון, מלווים ביומנים

מורן) גם אלבום־ספר שלא היה דוגמתו: מירקחת
פלאים של אלבום ציורים עם אלבום סיפורים
והירהורים וסרט־בהמשכים פרי־עטו־ומיכחולו
של אמן־סופר־מחבר המצייר וכותב בלשון
האנגלית והעברית ובלשון נחלת־בנימין, כותב
ומציג לפנינו מעשה כשפים שכמותו לא ידענו.
כמו סעודת ברווז ובירה מקציפה בהמוזג של
פעם. זה שהיה וככל הנראה לא יחזור.
מי שמבקש איפוא להבין מה קרה בעיר הזאת
— יילך לאותו מרתף ויסתכל במה שעל הקירות,
ויעיין יפה־יפה בספר, מובטחני שלא יתאכזב.
ועל כך באתי על החתום — שלמה שבא

מנגד

סיפרות ישר אלי ת -
עוד מסימניה של מילחמת התרבות המתנהלת
בשנים אלה בישראל, אם מעל לפני השטח
(בתי־קולנוע ביום שישי, חוק הארכיאולוגיה,
החוק נגד גיזענות) ואם מתחתיהם. בכינוס הבע־אוניברסיטאי
השלישי לחקר הסיפרות העברית
שנערך בימים אלה באוניברסיטת בר־אילן,
בהשתתפותם של מרצים מכל האוניברסיטות
בארץ. נפקד כמעט כליל מקומה של הסיפרות
הישראלית.
הכינוס הבינאוניברסיטאי הוא אירוע נודד.
בכל שנה הוא מתקיים באוניברסיטה אחרת.
השנה היה זה תורה של בר־אילן. אבל האוניברסיטה
הדתית שלנו לא כל-כך מסתדרת כנראה

סיפרות ישראלית חילונית — והמדובר לא
רק בזו של דורנו.
לעומת זאת, היא מסתדרת יפה עם סוגיית
״השקפתו של י״ל פרץ על היהדות הדתית״; היא
מסתדרת מצויין עם נושאים כמו ״השירה
הארמית בארץ ישראל״ או ״מימוש והמחזה של
אידיומטיקה יידית בשירי ביאליק,״ או ״הסיפור
המיקראי במסורת הפיוט של יהודי צפון
אפריקה״ (המס האופנתי ברוח הזמן) .בלית ברירה
היא מסוגלת אפילו לעכל את ״מצבו של האדם
האירופאי המודרני בסיפורי גנסין״ ואת ״הזיקות
בין השירה העברית בטולדו במאה הי״ג ובין
השירה הערבית בת הזמן ״.אבל מיפרות ארצישראלית?
— מי שמע, מי ראה?
ובאמת, מה לנו משה סמילנסקי, דויד שמעוני,
ברנר המאוחר והראובני, אלישבע ורחל ובתמרים,
קרני וטמקין, שמי, שמאלי ועבר הדני,
אלתרמן ואורלנד, דור הפלמ״ח ועמוס עוז, עמיחי
ודויד אבירן, כשיש לנו נושא־מפתח סיפחתי
כגון ״פיתגמים רב־לשוניים בפי יהודי מיזרח
אירופה״ או שאלה אקדמית בוערת כ״קווי
מיתאר ללכסיקון תימטולוגי לסיפרות עם
ישראל״?
הנושאים היחידים שחמקו איכשהו מן
המספריים עוסקים — כמובן! וכי יכול היה
להיות אחרת? — בש1אה, בעגנון ובהזז. כאן יכול
המתעניין לשמוע את ד״ר חנה יעוז־קסט מדברת
— בין השאר — על איתמר יעוז־קסט, או את
ההרצאה המאה־אלף על ספר המעשים של
עגנון. שלונסקי זכה להיכנס בזכות מילחמת
השפות זיכרונה לברכה (״אברהם שלונסקי
ומלחמת השפות״) ומרדכי טביב כנראה על שום
— מילחמת העדות. כל אחד ומילחמתו הקטנה
או הגדולה.
וכיצד מספקים עלה־תאנה לכסות על ערוותה

עיתון אמריקאי כינה את מה שקרה כאן ה׳ניו־דיל׳.״
נניח
לרוזבלט ול״ניו״דיל״ (התוכנית לשיקום
המשק) שלו. אבל שאכט כמופת לשר־אוצר
במדינת ישראל?
שהרי אותו איש־כספים ופוליטיקאי גרמני
לא כיהן בתפקיד זה ״אחרי המילחמה ״.ד״ר
היאלמאר שאכט, מי שהיה נגיד הבנק הגרמני
משנת 1923 ואילך, היה שר כלכלה של הרייך
רק בין השנים 1933־ ,1937 כלומר, לאחר עליית
׳היטלר לשילטון. רחוק מאוד מהיותו איפוא
מחוללו של ״פלא כלכלי״ אחר־מילחמתי, היה
שאכט האיש שהכין את הכלכלה הנאצית
למילחמת העולם השניה. על כך גם הועמד לדין
במישפט פושעי־המילחמה הנאציים בנירנברג
(הוא זוכה משום שפרש מתפקידו בעוד״מועד).
ועתה, אחת מן השתיים. או שמודעי זה שלנו
הוא בור בהיסטוריה מודרנית(ועל כן חסר את 90
אחוז הכישורים לתפקיד שר־החוץ, בהם התהלל).
או שככמה מעמיתיו־לדרך־ולרעיון, וכמי שממילא
אין לו סימפטיה יתירה למוסדות הדמוקרטיים
(ראה פרשת היועץ המישפטי) ,אין שר־המישפטים
שלנו מוצא כל פסול בהתגדרות
בהשוואתו לשר־הכלכלה הנאצי!
מה נאמר ומה נדברדאין פלא שאיש כזה צמח
לנו מתעשיית הבשמים דווקא.
ולמי שאינו זוכר: מחוללו של מה שכונה בשם
״הנס הכלכלי״ הגרמני בתקופה שאחרי מלחמת
׳העולם השניה (באדיבותה של תוכנית מרשאל

היעדר שגעוניות. והרי לכאורה מוזכרים בשיריה
מעשים שגעוניים לא מעטים.״
אבל לא מספיק, כנראה.
ר׳ אופל
תלונה יסודית באמת.

תרברטק

מוספים סיפרחזיים
שוב ושוב נחשף תיסכולם של יוצרים
בינוניים, המניחים כי הפיצוי למעשה־היצירה
הוא בהכרה החיצונית, וכי הגמול לעמל מייגע זה
מצוי ברכישת מעמר, כבוד וחשיבות, לעומת אלה
שהסיפוק הטהור טמון בשבילם במעגל היצירה
עצמו, ומשם, בדרך להשגת אחדות־הניגודים
הנפשית, נובע(אם בכלל) השיכור לסבל הקיומי
ומתאפשרת פריקת מצוקות כלשהי. רק אלה
הנושאים פגם במנגנון־היצירה אינם מודעים
לאוראניום היקר המופק ממעגל זה ומניחים את
יהבם על תעתועי הפירסום ועל התהילה.
ברשימה נאיבית, הסובלת מארגומנטים
פרימיטיביים, תחת השם; ״תהילה במסננת הזמן״
(מעריב) ,עוסק אריה סיון בהיבטים השונים של
מעמד הסופר בחייו ובהערכה אליו בדורות
הבאים, משל מדובר בתכלית העליונה ובשאי־פתה
המוסרית של הסיפרות. וכדי ״לצאת ידי
חובת הדגמה,״ כלשונו, הוא מביא את דוגמת
סטנדאל, המספר הצרפתי הגדול, אשר היה כמעט
אלמוני בחייו, ואשר את מקומו בסיפרות העולם
זכה לתפוס אחרי מותו. רק עיוור לא יבחין
בפזילה של סיון עצמו אל נחמת־בינוניים זו,
המספקת דלק ליוצרים רבים מן השורה השלישית
והרביעית; לאלה המקווים בעימקי־הלב כי
גאונותס תיחשף לעין־כל בדורות הבאים. וכמי
שמאשים את הצלף ברמת ריכוז גבוהה מדי או

המהפכה מתקיימת במנטאליות של ההוצאה,
במישור ההכרעה האדמיניסטרטיבית־מיסחרית
ולא במישור הסיפרותי. עם זאת יש לקוות כי
בעתיד ישתנה המינון הנוכחי. רק אז מותר יהיה
להשתמש במונח ״מהפכה״ במשמעות הנרמזת
בלי לעורר גיחוך.
כשיושב מולך מראיין שאינו חריף במיוחד,
דומה כי על נקלה תעבור את השיחה בלא כשל־
,לשון ובלא להותיר אחריך התבטאויות אומללות.
אך לעיתים רמת השאלות קובעת בעקיפין את
רמת התשובות ואת אופי הראיון כולו. ובכל זאת
מתגלה חיים פסח, במיקרה זה, כמרואיין זהיר
ומחושב, המגן על אגפיו במיקצועיות רבה. גם אל
מול שאלות מדומות, כאלה הנראות כשאלות־של־ממש,
אין הוא מועד ומצליח לעוקפן בלי
להיסרט. למשל, כאשר נתבקש להגיב על מעמדו
הנוכחי המקנה לו, לדברי המראיין ,״הזדמנות חד־פעמית
לקבוע את מהלך ההתפתחות של השירה
בארץ״ .למותר לציין כי לאיש אין שום ״הזדמנות״
לקבוע את מהלך ההתפתחות של שום שירה
בשום ארץ. אף לא לכל הוצאות הספרים גם יחד.
לכן היטיב הנשאל להשיב כפי שענה באומרו כי:
״בכלל, אינני רוצה לקבוע. אני רוצה רק להצביע
על הדברים החשובים״ .בהמשך הראיון אומר
חיים פסח כי ״משורר חשוב סופו שיתגלה,״ אך
מוטב היה לדייק ולומר כי: משורר אמיתי סופו
שיתגלה. שהרי שום משורר — ויהא נתפס בעיני
עצמו ככל שיהא — איננו מוכרז ״משורר חשוב״
כל עוד לא נתגלה ברבים, או לפחות על־ידי
הקהילייה הסיפרותית. ובהקשר זה יש להוסיף כי
יוצר בינוני, מזוייף, גרוע וכו׳ לא יהיה לחשוב אף,
אם ״יתגלה״ חזור והתגלה, ואפילו אם ישיג את
פירסומו בתחבולות מבריקות. וכבר נעשתה ההב׳
חנה בין משורר חשוב, שעיקר מוניטיו בחוגי
הסיפרות, לבין משורר מפורסם מאור אך בלתי־חשוב.

ברית
הבינוניים

קלארק גייבל וג׳ואן קרופורד בכיכר מגן־דויד
האמריקאית) היה לודוויג ארהארד, מי שהיה
לאחר־מכן ( )1963 לקאנצלר של הרפובליקה
הפדראלית, בעקבות מות אדנאואר. ויצחק מודעי
שלנו, להבדיל, הגיע לכס המיניסטר שלו
׳מהנהלת מיפעל התמרוקים רבלון.
מלכה על הטיילת: מיי וסט
של ההתעלמות הזאת מן הסיפרות הנכתבת בארץ
זה שניים ושלושה דורות? כיצד מצדיקים כינוס
לדיון בסיפרות באין סיפרות (ישראלית)? —
פיתרון אחד: עומדים וקוראים לו לנושא הכינוס
בשם ״חקר הספרות הרב־לשונית של עם ישראל״
ומזמינים את החוקרת המובהקת של הסיפרות
היהודית האמריקאית, הפרופסור נורית גוברין,
להרצות על ״התביעה לאמריקניות והגשמתה
בספרות העברית באמריקה״.
בכל זאת נשאלת השאלה: מה למצבו של
האדם האירופי המודרני בסיפורי גנסין, ל״תנודות
בעיצוב הלשוני של טביב״ או ל״הומור, קומיות
ואירוניה בטוביה החולב לשלום עליכם״
ולנושא הסיפרות הרב־לשונית של עם ישראל?
אלא אם כן נאמר שבנושא כזה אפשר להכניס
הכל. ואם כך — מדוע לא גם את הכלה?
בתור קינוח סעודה נערך בתום הכינוס מיפגש
סופרים. המשתתפים: ראובן בן־יוסף, יעקב בסר,
איתמר יעוז־קסט, יצחק מרס, ריצ׳ארד שרווין.
האם צריך למנות עוד שמות?
כל המוסיף גורע ר בריח

מץ א ת מינו?
במונולוג שלו שפירסם בעיתון חדשות, מחלק
לעצמו שר־האוצר לשעבר, יצחק מודעי, מחמאות
קשות על הישגיו בתפקידו הקודם. כתנא
דמסייעא הוא מביא מה שכתב עליו עיתון קנדי.
אני מצטט ליבי נשאר עדיין באוצר. קיבלתי
קטע מעיתון קנדי, שם משווים את הפלא
הכלכלי כאן לפלא שהתחולל בגרמניה אחרי
המילחמה, בתקופה שבה שאכט היה שר־האוצר.

ר׳ שאכט

הזדככות אפיל ה
טיבעם של גרפומאנים שהם מס1ככים זה על
זה. שהרי הכובע הבוער על ראש האחד עשוי היה,
באותה מידה של הצדקה, לבעור גם על ראש
רעהו. לפיכך לא התפלאנו שמנחם בן — פוחלץ
יומרני במיוחד בגרדרובה של הימין הפטריוטי
שלנו — חש לעזרתו של אהרון (״הפאשיסט
שבתוכנו״) שבתאי לעת צרה.
וכה הוא, בן, נושא דברו בדבר :״והוא שאליו
התכוון אהרון שבתאי, כשקרא (במאמר על יונה
וולך) לגלות את הפאשיסט שבתוכנו, שהוא
האוצר היחיד שיש לנו בדברים אלה הכוונה
איננה לטפח את,הפאשיסט שבנו׳ כדי להגדילו
ולממשו, אלא לגלות אותו כדי להיפטר ממנו.
,האוצר האמיתי היחיד שלנו׳ — כלומר, האלמנט
היחיד שבתוכנו היכול להעשיר אותנו ולשפר
אותנו — היא דווקא האפילה שבנו, שרק אם
נגלה אותה, נוכל להשתחרר ממנה — ובכך
להזדכך.״
עד כאן הכל מובן? שחור הוא לא שחור,
חלילה, כי אם לבן, ובעצם גם לא לגמרי לבן, כי
הלבן לא לבן אלא קצת קודר, אפל; והשחור —
נו, מה זה כבר משנה ולמי זה איכפת מהו השחור.
העיקר הבריאות.
ביקורת סיפרות. או הנסיון ״להזדכך באמצעות
האפילה.״
נ״ב: בהמשך אותה רשימה תובע מבקרנו מן
המשוררת האומללה שעליה הוא כותב קצת יותר
שיגעון. לא איש כמוהו יסתפק ב״נסיון התאבדות,
אישפוז פסיכיאטרי, אהבות לסביות״ שמצא
בה .״התלונה היסודית שלי כקורא השירים האלה
(של המשוררת סיגלית דוידוביץ) היא דווקא על

ג׳ון נרימור וגרטה גארבו בתחנה המרכזית
בראייה חדה מדי(והרי בלעדיהן לא תיתכן כלל
קליעה למטרה) הוא מצביע על אישיותם החזקה
ועל הכאריזמאטיות של סופרים בעלי עוצמה
הזוכים להערכה בחייהם, ומוצא זווית־האשמה
מקורית באומרו כי :״תכונות כמו אישיות חזקה,
כאריזמאטית או, להבדיל מרפקים חזקים
ולשון חלקלקה — מזכות את בעליהן ביתר
תשומת־לב מצד הציבור, ותשומת־לב זו מיתרגמת,
לפחות בחלקה, להתעניינות מוגברת ביצירותיהם:
לאחר שהם מסתלקים לעולם שכולו טוב
ואישיותם אינה, עובדת׳ עוד — עשוי השיפוט
הסיפרותי להתנפות מן הסיגים הללו ולהפוך
לשיפוט לגופן של -יצירותיהם.״ אכן ניתוח
מעמיק ודיברי״הגות של איש־רוח. אומנם בשיריו
ובמאמריו של אריה סיון אין נחשפת ״אישיות
חזקה״ כזאת, אותו שלט־רחוק שלילי העלול
לסמא את עיני המבקרים ולעקם את, מזלגות
השיפוט׳ באמצעות פאראפסיכולוגיה כאריזמא-
טית, ולפיכך מותר להאמין, כי סו־כל־ההערכה
לה זוכה אריה סיון בסיפרות העברית נשענת
על נתוני־אמת ומופקת מפוטנציאל־כישרונות
מסויים אשר מומש ונחקר עד תום. על כן נותרת
רק שאלה אחת בלתי־פתורה: על מה מבוססת
ציפייתו לתהילה, אשר תונח על אדן החלון
באמצעות אותה חסידה הקרויה בפיו ״מסננת
הזמן״?
באותו מוסף מעריב מתקיים ראיון עם עורך ,
מאזניים חיים פסח, שהוא גם ממונה על מדור
השירה בעם עובד, הוצאה אשר רק עתה, בימי
זיקנתה, גילתה את השירה העברית (תוך שהיא
מועידה לסרח־עודף־כלכלי זה תקציב מיוחד)
והחליטה להצטייד אף היא בעלי־תאנה סיפרו־תיים
משלה .״מהפיכה בהוצאת עם עובד: מדור
השירה החדש יוצא לדרך ״,מכריז המראיין, יהודה
חן, בראשית דבריו. ואולם, כאשר נכללים במדור
זה ־־ 807 של משוררים ידועים ורק 20 חדשים,
כפי־ שמתגלה בהמשך, מן הראוי לדייק ולומר כי

למן הופעת דף חדש, לפני כארבעה חודשים,
והשתלבותו בלא־גינונים־מיותרים בין יתר הדפים
בארץ, מורגשת ריאקציה וניכרת תנועת־כוחות
בשדה הסיפרות. גל של בריתות, התקשרויות
וקואליציות שונות החל מציף את הרחוב
הסיפרותי. דף חדש, ששם לו למטרה ללחום
בתופעות של שחיתות תרבותית, החל ביוצריה
הבכירים של תרבותנו וכלה באחרון עסקניה,
שימש בוודאי זרז להאצת התהליכים המתוארים.
עמדתו המוצהרת, המהווה איום על לא־מעט
שרלטאנים והמסכנת לעיתים אף משרות ותפקידים,
מהווה, כדרך הטבע, גם גורם מלכד,
בהפעילה את הרפלקס המפורסם ״שמור לי
ואשמור לך״ ,כאשר כל חוטא משמש עזר־כנגד
לרעהו. אין צורך בצילומי אוויר אלקטרוניים כדי
להבחין כי נתונים אלה מובילים אל תופעה ידועה
היטב ,״התופעה העתיקה בעולם״ והיא: ברית
הבינוניים. ברית זו המכונה בלשון פשוטה ״טובים
השניים מן האחד״ ,אף שהיא זרה לרוח היצירה,
לאותה רוח אינדיווידואלית התובעת התבודדות
שיא, אינה חדשה. מאז ומעולם שימשה נשק־מגן
לעדרים מסויימים החשים בסכנה.
גם קיפלי־הקרקע התמלאו בנחבאים למיניהם
כגון: פחדנים עלומי־שם, המניחים מיטעני־צד
בצורת מאמרים בשמות בדויים, או רבי־פחדניס
(ליתר דיוק: חפרפרות) שאינם מעזים לפעול
בגלוי הן כדי לשמור על כיסא, מעמד ותפקיד,
והן כדי שחלילה לא תיפול אף שערה סיפרותית
מראשם. והללו הם המסוכנים ביותר, בעלי
עמדות בתחומי סיפרות שונים, ביניהם סגני
ותיקים, ותיקי־מישנה ואף ותיקים ומנוסים ממש,
המעדי-פים שמלאכתם תיעשה בידי אחרים, מוטב
סגני־צעירים, צעירי־מישנה או צעירים של ממש.
לא בלי תשלום כמובן: תמיכה חשאית, פירסום,
הצבעה במוסדות המתאימים, ועוד. בקיצור, ברית
הבינוניים, תופעה אשר מרכיביה, השלכותיה
והדמויות הפועלות בה יפורטו בהזדמנות המתאימה.

בעיניים
יהודיות
במיסגרת הפסטיבת הבינלאומי הראשון ל־ ,
סירטי סטודנטים, ייערך ביום ד׳ השבוע דיון
בנושא ״דמות הערבי בעיניים יהודיות״ באולם
לב של אוניברסיטת תל־אביב.
בדיון, בהנחיית הד״ר ניסים קלדרון מהחוג
לסיפרות באוניברסיטת תל־אביב ישתתפו
הפרופסור יוסף גורני מהחוג להיסטוריה, הד״ר
מיכל פרידמן מהחוג לקולנוע ולטלוויזיה, הסופר
סמי מיכאל, בימאי־הקולנוע ניסים דיין והמשורר
נעים עריידי.
הנושא נבחר לאור העובדה שהעיסוק ביחסים
בין יהודים וערבים וחשיפת הדילמה המוסרית
של מדינת־ישראל בתחום זה תופסים מקום
מרכזי בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות
— מסבירים המארגנים• שמעון צמרת

דף חדש

70 0 (070 707מ 07/417
אין שום דבר הקשור לשם דיין שאין אחריו
צרות מאיזה סוג שהוא.
הנה, לפני שבועיים הפכו את רחוב גיבורי־ישראל
לרחוב משה דיין(שאגב ביקש בצוואתו
שלא יקראו לשום דבר על שמו).
כששמעה יעל דיין שיהיה טקס כזה, היא
הלכה לראש העיר, שלמה (״ציץ׳״) להט,
וביקשה ממנו שיתן לנכדים של דיין את הכבוד
להסיר את הלוט מעל הלוח הנושא את שם הרחוב
ושמו של הסבא שלהם. צ׳יץ׳ הסכים מייד, וכל
הסידורים נעשו. צ׳יץ׳ אפילו לא חשב לרגע
שמישהו יכול להיעלב מכך שהנכדים יכבדו את
ן סבם בהסרת־הלוט. הכבוד ניתן לרחלי, בתה של
יעל ודב שיאון, שהיה גם הוא במקום, ועמליה
ואבנרי, ילדיהם של אסי ואחרונה דיין.
אבל כשהגיע מועד הסרת־הלוט ונאספו כל
המכובדים, פיתאום הסתבר לצ׳יץ׳ שרחל דיין
יושבת בצד ונראית נעלבת.
למחרת בבוקר טילפן צ׳יץ׳ לרחל דיין וביקש ,
סליחה אם העליב אותה בלי כוונה. אני מקווה
בשביל ראש־העיריה שלי שבזה נגמרה הפרשה.
אבל אני לא מוכנה לחתום על זה.

רק יררה חווה לוי לשזף את גופה הארוך
בשפת־הים של הרצליה, ותור 10 דקות הגיעו
השמועות עד תל־אביב. השמועות אמרו שהיא
נראתה עם בחור צעיר בשם מישל, שהוא נכון־
לעכשיו הרומאן שלה.
ברגע שחזרה חווה לביתה, ועוד לפני
שהספיקה להוריד מעצמה את החול ומרגליה את
הזפת צילצל הטלפון, ומעבר לקו הייתי אני.
״כן, מי זה?״
״זו רחל המרחלת. מה שלומר, חווה?״
״יוצא מהכלל. ממש טוב בזמן האחרון.״
״שמעתי שיש לך רומאן עם בחור צעיר, בשם
מישל.״
״תגידי, השתגעת? מה פיתאום רומאן? מישל

את אנט־פלאטו־שרון פגשתי במיספרה
המשותפת לכולנו. כלומר לי, לאנט ולבעלה,
שמואל. שלושתנו צובעים שם את השערות
שלנו, ועושים פן.
שאלתי את אנט אם נכונה השמועה שבעלה
נוסע לצרפת, וככה היא אמרה :״סמואל הוא ילד.

רחל ויעל דיין
צייץ׳ נאלץ לבקש סליחה

עכשיו, כשכבר אפשר לעשות סיכומים, הסתבר שמסיבת יום־העצמאות הכי־סעניינת נערכה דווקא
ברמת־השרון.
שם, ברמת־השרון, יש בית אחד יפה ומפואר ומהמם. ממש כמו שיש בתל־אביב ובהרצליה־פיתוח.
בתוך הבית, העומד על שפת בריכת־שחייה וחורשת־אורנים, גרים להם ריטח ואילן שובם, שני
צעירים יפים ומצליחנים.
כשריטה ואילן החליטו לערוך את המסיבה הגדולה. ולחוג את יום־ההולרת של המדינה, הם החליטו
שלא כראי שכל אחד ממאות האורחים שלהם ייכנס לבית עצמו. כרי לחפש בית־שימוש, ועל כן הם
סגרו את הבית ובנו בית־שימוש מיוחד לשרות אורחי המסיבה, מחוץ לבית. באחת הפינות של הגן.
בערב יוס״העצמאות הגיעו כולם, שתו ושמחו ונהנו, וככה זה היה נמשך עוד הרבה שעות, אילמלא
גברת אחת היתה צריכה פיפי. היא ניגשה לבית־השימוש, ניסתה לפתוח אותה, אבל הסתבר לה שהמקום
נעול. מייד היא הבינה שיש בפנים מישהו. אז היא זזה הצידה וחיכתה בסבלנות. חמש דקות, עשר רקות,
רבע שעה.
אחרי רבע שעה היא ניגשה לבעלת־הבית ואמרה שאולי יש בעיה. בעלת־הבית והאורחת התחילו
ללכת לכיוון בית־השימוש, ואז הם ראו שהדלת נפתחת וסמנה יוצאת גברת אחת בהליכה מאור משונה.
בינתיים הבעל של הגברת שיצאה מבית־השימוש התחיל לדאוג לאשתו, וגם הוא הגיע לאיזור,
בדיוק כשאשתו יצאה מבית־השימוש. ולפני שהבעל הספיק לגשת לאשתו ולשאול אותה מה קרה, הוא
ראה שמאותו בית־שימוש בודד יוצא גם אדון אחד, ומסדר את מיכנסיו.
המכות והצעקות שהלכו שם הזעיקו את כל באי־המסיבה, שהספיקו לראות במו עיניהם איך הבעל,
בעל חנות, מרביץ מכות־רצח לאשתו, וגם לשותפה לבית־השימוש, שהוא בעל מישרד ברמת־השרון.
הגברת המוכה ברחה למכונית, אבל הבעל רדף אחריה. השיג אותה והיכה אותה גם בתוך המכונית.
ככה נגמרה מסיבת יום־העצמאות ברמת־השרון. כולם הלכו הביתה, ורק בעלי־הבית נשארו כדי
לנקות את סימני־הדם בחצר, כדי שהעוזרת שלהם, שבאה לנקות, לא תדע שהסיפור על המכות היה
אצלם בבית.

אם יש בן־אדם השונא את ראש השב״כ, ואת
כל הפרשה הזאת, זו בטח פנינה רוזנבלום.
אלמלא היתה מתפוצצת הפרשה הזאת, בטח
כל העיתונים היו מתעסקים עוד חודש שלם
באחות של פנינה, ובמישפט, וכל השטויות שלהן
ושל האבא שלהן בגרמניה. אבל השב״ב הזה הרס
את העניין, וכל עיתון כתב שורה וחצי על הנושא,
ונגמרה הפרשה.

חווה לוי
זפת ברגליים ושקט בראש

הוא הספר שלי, והוא נחמד ואנחנו ידידים. אז
בשבת בבוקר התחשק לי לרדת קצת לים, וגם
מישל היה פנוי, וגס לו התחשק ללכת לים. אז
הלכנו ביחד. אבל בדרך כלל כבר החלטנו לא
ללכת לחוף של הבוש, ששם יושבים כולם,

י 28

סאת
שו ר סי ת י רי ב

ותיכף יתחילו לדבר. אז הלכנו לחוף שממול. אבל
לאנשים בחוף דבוש כנראה יש מישקפות, ומייד
הם ראו אותי וראו אותו, והמסקנה היחידה
שהסיקו זה שיש לנו רומאן״.
״אז אין לכם רומאן?״

״ויש לך רומאן אחר?״
״אין לי שום רומאן. יש לי הילדה שלי, ויש לי
חנות חדשה בלב דיזנגוף, ויש לי שקט בראש,
ואני לא תלויה באף אחד, לא מבחינה כספית ולא
מבחינה ריגשית.״
״ומה שלום גי פולופ?״
״שמעתי ממנו לפני חודש. הוא טילפן וסיפר
שהוא נמצא בקנדה, ושנגמל מכל הצרות שלו. אז
אני מניחה שגם שלומו טוב. האמיני לי, שהיום
יש לי יותר מאשר לו.״

אז מתוך נאמנות לפנינה, שסיפקה לי כמה
סיפורים טובים ומעניינים, טילפנתי אליה
ושאלתי אותה מה קורה.

אנט פלאטו־שרון
אני אמרתי לו?ה

הוא מאמין לכולם. אני לא מאמין לאף אחד.
אפילו שקיבלנו £118 ממה־שמו, של המיש־פטים
של פראנס. אמרתי לסמואל: אם אתה נוסע
בפראנס, אתה לשכוח ממני. לפני נסיעה שלו אני
רוצה נפרדת ממנו. אני אמרתי לו זה״.
אמרה — אמרה.

״לא קרה כלום. פיתאום נוספה לי אחות. מה
אני יכולה לעשות? מה שמעניין אותי עכשיו זה
איר היא תוציא מהאבא המשותף שלנו את
הוצאות המישפט, בסך 1500 שקל. לי הוא הבטיח
קבל עם ועדה, ביום־הולדתי במלון הילטון,
שהוא יקנה לי מכונית. חיכיתי וחיכיתי, ובסוף
קניתי לעצמי מכונית בה־אם־וה חדשה. הוא לא
שלח לי אפילו מחזיק־מפתחות. מה שהוא כן
מתכוון לשלוח לי, בזמן הקרוב, זה את הבן שלו,
הייקו, מהנישואין מס׳ 3שלו. אז החצי־אח הזה
יבוא הנה עכשיו לבקר. מה אני הייתי צריכה את
כל זה?״

פנינה רוזנבלום ואביה הלמוט
חצי־אח, מנישואין מסי 3של אבא

דימ1דים
אכסטרנ״ס בהמשכים
סו ד

הנה סיפור מרחוב־הירקון. לא מה שאתם
חושבים. דווקא מהחלק הטוב של רחוב הירקון.
ממש מבניין השגרירות האמריקאית, זה עם התור
הארוך לפניו.
בתוך הבניין הזה יושב כבר שנתיים איש בעל
דרגה בכירה מאוד בשם הוורד ליין, בן .50 לפני
שבא לשרת את מולדתו במדינת״ישראל, הוא
שירת אותה גם באל־סלוודור. שם הוא פגש
צעירה יפה, התאהב בה ונשא אותה לאשה. לא
הפריע לו כלל שאשתו היא בת .24 הם נישאו,
וביחד הגיעו לתל־אביב, שם חיכה לו התפקיד.
כל בוקר הולך הוורד ליין לעבודתו בבניין
השגרירות, ואשתו אלימה נישארת לבד בבית.
אחרי כמה זמן היא התחילה להשתעמם, והתחילה
לקשור קשרים עם נשות דיפלומטים אחרים
בישראל. תוך זמן קצר מאוד נעשה אליסה הרוח
החיה בכל המסיבות של הקהילה הדיפלומטית
בישראל, וכל מי שרצה שהמסיבה שלו תצליח,
הזמין את אליסה העליזה, הצחקנית והפטפטנית
לעשות לכולם מצב־רוח טוב.
עכשיו פיתאום החליטה אליסה לנסוע לכמה
חודשים ללוס־אנג׳לס, כדי ללמוד את השפה העברית.
הדיפלומטים ונשותיהם ממש לא מבינים ,
למה היא רוצה ללמוד עברית דווקא בלוס־אנג׳לס
כשהשפה הזאת שגורה בפי כל ילד קטן י
דווקא כאן בישראל. אבל אולי היא דווקא צודקת
— העברית שמדברים בארץ היא לא איי־איי־איי,
ואולי מדברים שם עברית טובה יותר.
מה שבטוח הוא: המסיבות בקהילה הדיפלומטית כאן לא תהיינה בזמן הקרוב כמו שהן היו
כשאליסה השתתפה בהן. הם כולם מקווים ש־אליסה
תשתלט מהר על השפה העברית, ותחזור
הנה כדי לשעשע אותם, אפילו בשפה הזאת.

אף פעם אני לא מבינה למה אנשים עושים סוד
מהדברים שסופם להתגלות, כמו הריונות, אהבות
וכיוצא בזה.
לפני כמה חודשים שמעתי שבנו של מוטי

שיהיה להם במזל טוב -

בזמן וניעה
ב־ 21 במאי היו צריכים לעמוד מתחת לחופה,
בגן־אורנים, דניאל ישינסקי, הדוגמנית וחתנה
אלון, בנו של הקבלן הידוע אריה
ברנוביץ ואשתו ריבה.
ההזמנות נדפסו. הכיבוד הוזמן, הרבי כבר רשם
את שעת־החופה. הכל היה מסודר לקראת
האירוע. ואז, פיתאום, התחילו הטלפונים לצלצל,
וכל מוזמן שמע שהחתונה נדחית ככמה חודשים.
אין פלא שחרושת־השמועות התחילה לעבוד
שעות נוספות. שמעתי כל־כך הרבה גירסות,
שבשום אופן לא יכולתי להחליט מה היא הגירסה
הנכונה. לכן ביררתי אצל דניאל עצמה מה קרה.

היד, יובל, ואשתו אריאלה עומדים להתגרש.
ביררתי ושמעתי גם שהסיבה למשבר בנישואין
היא שאריאלה התאהבה בשלום פנסטר, בעל
המועדון, וגם שלום פנסטר התאהב באריאלה.
כדי להיות בסדר, ולא להיות ניזונה רק
משמועות, למרות שבמיקרה זה הן נראו לי מאוד
רציניות, פגשתי את שלום, את יובל ואת אריאלה,
ושלושתם הכחישו לפניי את הסיפור־הרומאן בין
אריאלה לבין יובל. מה אגיד לכם? כבר אז הם לא
שיכנעו אותי, אבל החלטתי לא לכתוב את זה
בפירוש.
לפני שבועיים קיבלה אריאלה את הגט
המיוחל, ולכן אני יכולה כבר לכתוב את מה שאני

אריאלה הוד
-לכל אחד משלושתם!

יודעת הרבה זמן. בעצם, הרבה מאוד זמן.
אריאלה ושלום פנסטר מאוהבים, והם ביחד
כבר חודשים רבים. בעצם כבר בזמן שהם הכחישו
את כל הסיפור הם היו ביחד, ומאז לא נפרדו עוד.
לא מזמן היה לאריאלה יום־הולדת, ושלום קנה
לה מכונית חדשה בצבע כסף. אז שלא יספרו לי

״סתם ידידים״ .אילו היה שלום פנסטר קונה מכונית
לכל סתם־ידידה שלו, הוא היה צריך לקנות
את בית״חרושת סוברו ופיגיו גם יחד.
אז תדעו לכם, רבותיי, שהדאווינים שלכם לא
עובדים עליי. ובכל זאת, מזל טוב לכל אחד
מהשלושה בדרכו החדשה.

יאשה לא רגילה

דניאל ישינסקי

אנשים רגילים הולכים לדיסקוטקים בערך עד
שהם בני .25 אחר־כך זה נגמר להם. אנשים פחות
רגילים הולכים עד גיל .30 אנשים עוד פחות
רגילים הולכים אפילו עד גיל 40 לדיסקוטקים.
ורוקדים שם עם האשה או הבעל, לקול צלילי
המוסיקה המשוגעת והאורות הפסיכדליים.
נשים לגמרי־לגמרי־לגמרי לא רגילות הולכות
לדיסקוטקים אפילו עם הבנות שלהן, ועם
החתנים של הבנות.
מה תגידו על אשה המתקרבת לגיל ,60
ההולכת לדיסקוטקים עם הנכדה שלה, ומרביצה
שם הופעות של ריקודים ושירה והשתוללות
שכל בני־התישחורת מקנאים בה?
נו, מי זו יכולה להיות? בטח שניחשתם. יש רק
אשה אחת כזאת בכל מדינת־ישראל, והיא תיקי
אברמסון, גרושתו של הפסל מתניה אברמ־סרן,
שגרה בעין־כרם, מגדלת בחצר תמרים
ותאנים וחרובים וכלבים וחתולים, ובערב היא
מתלבשת כמו כוכבת־רוק ויוצאת לבילויים עם
הנכדה שלה ליאת, בת ה־.20
אתם עוד מתפלאים שאחרי תיקי — היה

.פיתאום הייתי בלחץ עצום!״

״לא קרה כלום ״,אומרת דניאל .״פיתאום
הרגשתי שאני בלחץ עצום. יומיים לפני החתונה
היו לי בחינות באוניברסיטה, וכמה ימים לפני
החתונה הייתי צריכה לנסוע לאירופה מטעם

מכון הייצוא, ולחזור לחתונה, אז החלטתי שזה
יותר מדי שמחות בשביל תקופה קצרה כל־כך
וניכנסתי ללחץ.״
אני לא רוצה להתחתן בעצבנות. חתונה היא

מאורע כל־כך חשוב בחיים, שצריך לעשות אותו
בזמן רגיעה.
״לא נפרדנו, רק דחינו את הטקס לעוד כמה
חודשים. זה הכל״.

מתניה זקוק באופן דחוף ביותר לפסיכולוגית,
כמו זיווית? אתם לא מתפלאים, נכון?

— 22 דקירות סכין —

19 שנים בדי 19 ,שנים עם -
עם מדוכא. שטחים כבושים
רב־שיח
בה שתתפות:

בתכנית:

• אורי אבנרי • ח״כ מרדכי בר־און • ח סן גיברין •
חיים הנגבי • ח״כ מוחמד ותד • דודי מחלב • ח״כ
מוחמד מיעארי • דיר יהודה מלצר • ח״כ מתתיהו פלד
• דיר מ איר פעיל
סיד א ר גיובראן, בק טע שירה של ה מו סי ק אי אריק שפירא

באולם בית״לייוויק, רחוב דב־הוז 30 בתל־אביב; ביום רביעי, ה* 4ביוני, בשעה 7בערב.

הר שימה המת קד מתל שלום
הציבור מהמן! __סניף תד־אביב __

המשך מעמוד )17
משכורת סבירה, שגם שתי מישפחות
היו יכולות להתפרנס ממנה. זה לא
הספיק.
בשלב זה ניסינו ליצור שוב קשר
עם הוריה ררך קרובי מישפחה, אבל זה
לא הצליח. ובזה אני רואה את תחילת
המשבר בינינו. כי ליאור חיפשה
שעיר־לעזאזל, והיה מצאה אותי. ואז
התחילו הסיכסוכים.
היא ניסתה לפגוע בי מילולית,
פיסית וריגשית. ואני כבר הייתי נעול
על הררך לעזור לה בכל מיקרה,
ויתרתי על המאוויים שלי ועל הצרכים
שלי רק כדי שאוכל לחיות איתה באיזו
צורה. איפשרתי לה אפילו להגיע למצב
של שתלטנות, כי לא היתה לי
ברירה. זו היתה רכבת שנסעה בלי
מעצורים, והיה לי קשה מאוד לעצור
אותה.
נתתי לה לפגוע בי, להשפיל אותי,
ללא תגובה מצירי. אני• כבר לא מדבר
על טיפול בבית, לא היה מצידה בכלל
דבר כזה, לא חלקי ולא סימלי. את
הכל עשיתי בכוחות עצמי ובעזרת
אמי. היו קללות והטחות־בוז בפני
חברים שלנו, זה קרה לאורך כל הדרך
והפך להיות ררן־־קבע. וכאשר ראתה
כי גם זה אינו פוגע בי, אז היא חשבה
להתנקם בי באמצעות הילד.
למשל, כאשר הייתי חוזר מהעבודה
והייתי רוצה להיות קצת עם הילד, היא
היתה לוקחת אותו בכוונה לתקופות
ארוכות וחוזרת רק כאשר היה ישן.
היא כל הזמן ניסתה לאיים שהיא
פשוט תיקח את הילד ואני לא אראה
אותו עוד לעולם, וזה מה שהיא עשתה
בסופו של דבר.

״הייתי
ממש בבועה!״
יא פנתה פעם־פעמיים למישט־
1 1רת־אילת והתלוננה שהיכיתי אותה
או סטרתי לה. היא ידעה שאחרי
פעם־פעמיים מקבלים צו־גירוש מהבית.
הוזמנתי לחקירה, אחרי שהיא
התלוננה, אבל זה לא היה נכון. ברור
שזה לא היה נכון, כי כאשר אני מרביץ,
אז רואים:
הגעתי עד מפקד מישטרת־אילת,
ולא קיבלו את מה שהיא הצהירה.
לקראת הסוף היא ראתה שגם הדרו
הזאת לא תצלח, ורציתי להגיע איתה
לפשרה. לקחתי אותה ליועצת־נישו־אין,
אבל למרבה הצער היא לא קיבלה
את דיעותיה. ואז היא ראתה שאין לה
מוצא והחליטה לעזוב את הבית.
חודשיים לפני המיקרה היא עזבה
את הבית, ואני עזבתי את אילת מייד
אחריה. בעצם לא אחריה, אלא אחרי
הילד.

\ /הנסיעה באוטובוס מפואר וממוזג —
! /ארוחת בוקר מוגשת באוטובוס —
׳׳ דיילת לשרותך במשך כל הנסיעה —
׳ עיתונים חינם בזמן הנסיעה —
׳ 1/הפחעות להנעמת הדרך —
שייט ביאכטה בולל ארוחת צהרים—
רבב שבור באילת על חשבוננו
לפי הזמנה מראש, לא גולל ק־מ וביסודו.

חינם לכל נוסע!!!

פנקס הנחות במסעדות, חוזיות ומתקני נופש.

חבילה נופש הכוללת נ או 4לינות עם ארוחה בוקר בבתי המלון באילת:
סונסטה, לגונה, מוריה, המלך שלמה, נפטון, ספורט, קורל סי, גלי אילת,
אדומית ודקל.
עבש ׳ 1במחיר, מבצע
היציאה בימי ראשון וחמישי בשעה סג 07.מתחנת רכבת זגפון בתל־אביב.

ועוד ציופר! הזמן את הנופש לחודשי הקיץ בחודש מאי במחירי מבצע

פרטים והרשמה: טיוליהגליל:
תל־אביב.רחי הירקון 142 טלי 220819,250651 225817,221572 :רה־ בן־יהודה 42 טל־205111 :
ירושלי .0רח׳ בן סירא 5טלי 02-246858:
טבריה,רח׳ הירדן סו טלי 20550,067-20550 067-22660:־.067

-זהצרטר בו ס

0י 3״

תן טר מפ לחוייל

לקחתי חופשה בתשלום והתחלתי
לחפש אותה. עשיתי חיפוש יסודי אצל
כל אדם שידעתי שהיא או אני מכירים.
כאשר ראיתי שאני לא מוצא אותה,
התחלתי לחשוב שכולם משקרים לי,
או שיש לה באמת גבר אחר. אבל כל
זה היה בגדר הנחות בלבד. פניתי גם
למישטרת־חיפה וביקשתי לחפש
אותה, כי היא חטפה לי את הילד, אבל
הם אמרו שהם לא מטפלים בענייו כזה,
אם אין צו של בית־מישפט.
אז התברר לי שהיא מתגוררת אצל
הדוד שלה, אליהו משיח, ברמת-
השרון. נפגשתי איתה שם וקבענו
פגישה נוספת ליום אחר, כדי שאני
אפגש עם הילד. כי רציתי לתת לה
להירגע. במשך הזמן ניהלתי אתה
שיחות וכתבתי מיכתביס.
ב־ 23 בספטמבר עמר להיות יום־
ההולדת השלישי של הבן. המיקרה
קרה ב־ 22 בספטמבר, יום אחד לפני
היום־הולדת.
באותה תקופה הייתי ממש בבועה.
לא ידעתי כיצד לנתב את עצמי ואיך
לנתב את חייו של הילד. הצעתי לה כל
הצעה אפשרית — שנתגרש, שניפרד,
שהיא תחזיק בילד, שאני אקח את
הילד, רק שתחליט. אבל היא לא היתה
מסוגלת להחליט כל החלטה. היא רק
איימה שאם אני אקח את הילד, היא
(.•.המשך.בעטוב 136

^ אולם הקטן בבאר שבע, שבו
^ התכנסו המפקחים ומנהלי בתי־הספר
הדתיים ליום־עיון, הושלך הס.
מזמן לא העז מישהו מהחבורה הזאת
לדבר כך :״רבותיי, אני משתומם על
העמדה הנחרצת נגד מיפגשי־נוער
יהודיים־ערביים. האם פירוש הדבר
שאין אנו מאמינים בחינוך שאנו
נותנים? אם מיפגשים תמימים שכאלה,
בפיקוחנו המלא, יכולים להרוס את כל
מה שאנו מעניקים לתלמידים —
אולי זהו סימן לכך שאנחנו מחנכים
גרועים?״
בצלאל שפרן, הדובר הנמרץ חובש־הכיפה,
שהוא מנהל בית־ספר תיכון
דתי באשדוד, לא נרתע ממבטי־המבוכה
סביבו. הוא היה בטוח שהוא
משמש פה לרבים מהנוכחים. אלא
שאווירת הפחד והחשבון, השוררת
באגף לחינוך דתי שבמישרד-החינון-
והתרבות, הפכה אותם מזמן לאילמים.
המורים הדתים תלויים בפרנסתם
ובקירומם במנהל האגף, יעקב הדני,
וחבורת העסקנים הקיצוניים שלידו.
כל ביטוי חריג וכל מחשבה של כפירה
מדווחים מייד ללישכתו של המנהל,
על־ידי צבא המפקחים עושי־דברו.
לכן, לא פלא הוא כי היחידי שקם
לתמוך בשפרן ( )52 היה דווקא
פנסיונר. המחנך יהודה קיל בירך את
המורה מאשדוד בבירכת יישר־כוח.
קיל, שעמד בעבר בראש האגף, מביט
כיום בעצב בהידרדרות ובהקצנה
המתחוללות במערכת החינוך הדתי,
בניצוחו שלי יורשו, הדני.
לשונו החופשית של שפרן אכן
סיבבה אותו בצרה צרורה. בלישכתו
שבבית־הספר המקיף ב׳ באשדוד
הוא מחזיק באוגדך עמוס מיכתבים
מיעקב הדני וממפקחיו. כולם מההוד־שיים
האחרונים, ובהם שתי נזיפות,
איום מפורש בהעמדה לדין מישמעתי
ואיומים סמויים, בצורת פסוקים מן
המקורות כמו ״מהרסייו ומחריבייך
ממך ייצאו״ ו״וביערת הרע מקירבך״.
אולם שפרן אינו נבהל. כשקיבל
לפני חודש מיכתב קצר, שבו דרש
ממנו הדני להודיע-לו אם אכן נכונים
הם ״הדברים המיוחסים לך, הנוגדים
את מדיניות האגף ואת הוראות הרבנות
הראשית״ הוא לא היסס לרגע .״שאלות
כאלה שואלים רקבמישטרים נוסח
האיית־אללה חומייני,״ רשם ברוגז
על גבי המיכתב והחזירו לשולחו.
״אני מורה 30 שנה, מתוך זה 25 שנה
מנהל בית־ספר, וכל ימיי אני נלחם נגד
שלנשה פצעים
^ רשתה מנ הל מאשדוד זורה
* 4אור על כמה פצעים ממאירים
במערכת־החינוך, פצעים שאינם
יכולים להגליד. אם ינליד אחד
מהם. ייפתח מישנהו ויחזור אליו
שוב הזיהום. שממילא הספיק כבר
להתפשט גם באיברים חיוניים
אחרים של החברה.
(בצלאל שפרן אינו אחראי
בהכרח לתיאור המצב שלהלן.
מלבד, במובן, הציטוטים הישירים
מפיו).

• פצע אי:
מוינה נתוו מוינה
ך* פצע הראשון הוא מעמדו
1 1העצמאי של האגף לחינוך דתי
במישרד״החינוך. מנהל האגף,
יעקב הדני, כפוף אומנם לשר-
החינוך ולמנכ״ל המישרד, אך אינו
ממונה על-ידם ואץ הם יכולים
לפטרו. המינוי שלו נעשה בידי
מועצה מיוחדת, מועצת החינוך
הדתי, ובפעולותיו היומיומיות הוא
יכול לנצל זאת היטב. על״פי החוק.

מנהל בית־הספר הדתי בא שדוד מאשים שרא ש האגף לחינזך
דתי במישרד־החמון־ מנהיג בבתי־הספר הדתיים מישטר של

המימסד הדתי,״ מכריז שפרן באומץ.
״לא מקובלות עליי ההקצנה והרוח
החומייניסטית. אני בעד הכלל: איש
באמונתו יחיה. בעד דרכי־נועם. בעד
סובלנות בין דתיים וחילוניים. אם לא
נכבד אלה את אלה ולא נחיה אלה בצד
אלה — אני לא רוצה לחשוב מה יקרה
במדינה.
״אינני מאמין בדדו הכפיר, וה
מנהל
בית־ספר שפרן
מדוע הופסקו ריקודי בנים־בנות בתנועת־הנוער הדתית?
יש לי מעמד מיוחס כלפי המנכ״ל,
ועל החלטותיו המיקצועיות של זה
יש לו זבות עירעור לפני השר.
למעשה, ככל שגדלה חוצפתו, כן
גדלה עצמאותו.

פרשת המיפגשים היהודיים-
ערבייס היא דוגמה טיפוסית לכך.
בכל שבוע כמעט מגיע לשולחנו של
הדני עוד פסק״הלבה מרב זה או
אחר נגד ״התועבה״ שבמיפגשים,
ולבל הכרזה כזאת הוא מתייחס
בכבוד גדול הרבה יותר מאשר
למדיניות הרישמית של מישרד•
החינוך. כך יוצא, שרב פלוני מבית־שאן.
או רב אלמוני מזיכרון או רב
תימהוני מברוקלין יש להם באגף
השפעה גדולה יותר מאשר לממש־לת-ישראל.
המנכ״ל
אליעזר שמואלי ענה
בענייו זה לשאלת העולם הזה :״עלפי
מדיניות מישרד־החינוך מתקיימים
בכל המערכת מיפגשי-
נוער. בבתי הספר הדתיים אומנם
החלטנו לסייג זאת. כך שהפגישות
יהיו רק בין מתבגרים ורק בקבו צות
חד״מיניות -נערים עם נערים
ונערות עם נערות״.
ומה קורה בפועלן השבוע פירסם
יעקב הדני גילוי-דעת בביטאון
חרדי, וקבע מפורשות: לא היו, אין
ולא יהיו מיפגשים בבתי־הספר
הדתיים!
״האם האגף הוא מדינה בתוך
מדינה!״ שאל בצלאל שפרן לא
מכבר את שר־החינוך, יצחק נבון.
השאלה נותרה ללא מענה. גם

הנשאל, כנראה, התייחס אליה
כאל שאלה ריטורית.

נצע בי:
ניפה זווזוה
ך* פצע השני הוא התפוררות
) 1עולמם של חובשי הכיפות
הסרוגות. הדני ועסקנים כמוהו
במפד־ל כבר מזמן הפסיקו להיות
דתיים לאומיים,״ אומר שפרן. הם
פוזלים בל הזמן הצידה, לשמוע מה
אומרים עליהם החרדים באגודה
או הקיצוניים בגוש״אמונים. ומנסים
למצוא חן בעיניהם. לכן הם
מנסים פיתאום להפריד בין הבנים
והבנות, לכן הם מצפצפים על
המדיניות של מישרד־החינוך״.
זהו מעגל״קסמים של הקצנה,
שבו החרדים לעולם אינם מרוצים
מחבריהם בעלי הכיפות הסרוגות,
אבל את לחצם עליהם הם מגבירים
ומגבירים -בי למדו שהוא נושא
פירות.
״התהליך הזה בא לידי ביטוי
ברור בבני־עקיבא ״.מסביר שפרן.
״הבוגרים מסתלקים משם לכיוונים
הפוכים. חלק מהם הולכים
לישיבות ומתנכרים למדינה, לסמ-
ליה, לחגיה ולצבאה, ואחרים מדל גים
לגוש-אמונים או אפילו מסי רים
את הכיפה ופונים לתחיה״.
במקום הכיפה הזרוקה מניחים
כובע שחור או לא כלום.
בקיצור, הסיגתיזה הדתית-

לאומית מתפרקת לגורמיה, ובל
אחד מהם מרקיב ומעלה צבע -
קלריקליזם שחור מזה ולאומנית
חומה מזה.

ואשכנזים נינו
ך* פצע השלישי, העמוק מכון
1לם. שגרורותיו חורגות הרבה
מעבר לעולמם של הדתיים, הוא
ההתבדלות העדתית. אם במערכת
החינוך הממלכתי האינטגרציה המיוחלת
עדיין צולעת, וראשי המערכת
נאבקים קשות כדי לנסות
להגשימה. הרי שמנהלי החינוך
הממלכתי דתי עושים הכל כדי
להורסה.
בשל הלחץ החרדי והתחרות
מצד הישיבות של הזרם העצמאי,
מטפחים הדני וחבריו את
האולפנות -מעין דרגת״ביניים בין
בית״ספר תיכון דתי לישיבה.
האולפנה היא מוסד חד״מיני, שבו
יש דגש נמרץ על לימודי־הקודש,
על״חשבון הלימודים הכלליים.
אופיין זה של האולפנות מעניק להן
יוקרה רבה בקרב הורים דתיים,
התור אליהן הוא גדול והמיון
בכניסה מחמיר.
ומאחורי עובדות אלה מסתתר
סוד שאין מדברים בו בקול רם:
ככל שהמוסד הוא דתי יותר
ויוקרתי יותר -כך הוא גם
אליטיסטי יותר ואשכנזי יותר.
גם בעניין זה, כמו בעניין

אלימות, כי זה תמיד משיג את התוצאה
ההפוכה.״
הדני, היודע מזמן שלפניו אגוז
קשה, חיכה להזדמנות המתאימה
להיפרע מהמנהל יוצא־הדופן. לפני
חודשיים הגיע ללישכתו גזיר־עיתון
של ידיעות־אחרונות, שבו התראיין
שפרן ואמר — שומו שמיים! — שהוא
מתנגד למסע האלים נגד בניית
האוניברסיטה המורמונית בירושלים.
עוד העז לומר, נרעשו שם לקרוא, כי
חניכי תנועת הנוער בני עקיבא אינם
מרוצים מכד שהרבנים כפו עליהם
להפסיק את הנוהג של ריקודים
מעורבים בין בנים לבנות.
זה הספיק. כשבידו תלונתם של
הורי תלמידים מאשדוד, שנפגעו
כביכול מדבריו של המנהל — זהותם
של הורים אלה לא נודעה מעולם —
שלח הדני את המפקח אריה ארד
לבית־הספר, ארד כינס את המורים
והודיע להם חגיגית כי מנהלם ננזף
פעמיים על ״סיגנון כתיבתו אל מר
הדני,״ וכי הדני שוקל את העמדתו
לדין מישמעתי על פירסום דברים
״הנוגדים את הקו החינוכי של אח״ד
(האגף לחינוך דתי) ,בנושאים הבאים:
מורמונים, ריקודים מעורבים בבני־עקיבא
ויחסי יהודים־ערבים״.
היה זה נסיון חסר־תקדים להשפיל
את המנהל לפני המורים הכפופים לו
ולהמרידם נגדו.
אולם להדני ולחבריו נכונה אכזבה
מרה. המורים לא הניחו שיסיתו אותם.
מנהל האגף נמצא רחוק, בירושלים,
הוא חשוד מאז ומתמיד כעסקן אשכנד
בולט של המפד״ל, וידוע -לכל שהוא
דואג לטפח את החינוך הדתי
האליטיסטי. ואילו מנהל בית־הספר,
לעומתו, נמצא יום־יום במוסד, נאבק
יחד עם צוות המורים להגשמת
האינטגרציה בחינוך, ויחד איתם קיבל
על מאמציו אלה, לפני שנתיים, מידי
נשיא־המדינה, את פרס־החינוך —
אות־ההוקרה היוקרתי ביותר שיכול
לחלום עליו בית־ספר במדינה.
המורים דחו את ההסתה המגושמת
בבוז. בו במקום חיברו מיכתב חריף אל
הדני :״לדעתנו, נעשה הדבר מתוך
כוונה לסכסך, להרע ולפגוע באדם, או
המיפגשים מדיניות האגף לחינוך
דתי מנוגדת תכלית הניגוד
למדיניות טישרד״החינוך. ואין
פוצה פה ומצפצף. רק חסידי
המיפגשים למיניהם מבחינים
בחוט המשולש שלא יינתק: אותם
הרוצים להפריד בין ערבים
ליהודים, מפרידים אחר-בך בין
בנות לבנים ובסוף בין מיזרחיים
לאשכנזים.
בחזית ההפרדה העדתית שפרן
הוא אוייבו המובהק של הדני. הוא
מנהל בהצלחה בית-ספר ענקי. שבו
כמעט 1000 תלמידים, מכיתה ז
עד י״ב, ומנסה להגשים. בציפור ניים
ובשיניים, את רעיון האינטגרציה.
באשדוד 90 ,אחוז מה צרכנים
של החינוך הדתי הם בני
עדות״המיזרח, וזהו גם הרכב הפרופיל
העדתי של תלמידיו. חלקם
המכריע של תלמידי כיתות ז -
כשלושה-רבעים! -מגיעים ל-
בית״הספר כשהם מוגדרים כט-
עוני״טיפוח. למרות נקודת־הזינוק
העגומה, שיעור ההצלחה בבחינות-
הבגרות בבית־ספר זה הוא הגבוה
בעיר.
לכן ברורה היתה התנגדותו של
שפרן לפתיחת שתי אולפנות בעיר,
שאיימו להרוס את האינטגרציה
בבית־סיפרו ולטבוע בו,את חותם
הנחשלות; לכן בריר גם מדוע עזב,
לפני ארבע שנים, את המפד״ל, על
אפם וחמתם של עסקניה, והצטרף
לתמי י -אם בי במוצאו הוא רומני
(..הרומני של תמ״י ״.הם כינו אותו
מאחורי גבו).

לחילופין לערער מעמדו וסמכותו...
מעשה זה אינו דמוקרטי, אינו חינוכי
ולא מתאים לאדם המייצג את החינוך
הדתי ...לא מקוכל במדינת חוק, שבידי
אדם אחד הסמכות גם להתלונן, גם
לשפוט וגם להוציא לפועל ודל״ב(ודי
לחכימא ברמיזא
על המיכתב חתמו 54 מורי בית

מנהל־אגף
הדני
הסתה מגושמת
הספר באשדוד, והעתקים ממנו נשלחו
למנכ״ל מישרד־החינוך, לסמנכ״ל
ולשושנה באייר, מאירגון המורים
העל־יסודיים.

קשה

להיות דתי

** *צלב זה התפתחה חליפת מיב־תבים
מרובעת, בין מנהל האגף,
המפקח, מנהל בית־הספר וועד־המורים,
עד שכל הערימה נחתה על
שולחנו של מנכ״ל המישרד, אליעזר
שמואלי.
שמואלי מכיר את שפרן לא מהיום.
לפני שנתיים הוא נאלץ לעשות סדר
בוועדת־השופטיס של פרס־החינוך,
כשהתברר שמישהו שם זייף את
הפרוטוקולים בנסיון לחטוף מידי
שפרן את הפרס (העול הזה

.)30.5.84
בעניינים השנויים במחלוקת בין
שפרן והדני. שמואלי הוא בן־בריתו
בכוח של המנהל האשדודי, שהרי קיום
מיפגשי־נוער הוא מדיניותם המוצהרת
של השר ומנכ״לו.
ולמרות זאת. גורם העניין מבוכה
בצמרת מישרד־החינוך. הדני נהנה
מעצמאות רבה בתחומו, אם בשל
מעמדו החוקי (ראה מיסגרת) ואם
בשל חולשה פוליטית של ראשי
המישרד.
באין לו מוצא אחר, העביר שמואלי
את הענין לחקירתה של ועדת־שניים:
סמנכ״ל המישרד. יהודה שרלין, ויו״ר
אירגון המורים, שושנה באייר. הניירת
מתמהמהת אצל שרלין מזה שלושה
שבועות, והוא טרם שיתף בסודותיו את
חברתו לוועדה. יו״ר האירגון מסרה
להעולס הזה כי היא מצפה בקוצר־רוח
להזמנה לישיבה הראשונה, אך
במישרד־החינוך אין מזדרזים. כי מה
יועיל החיפזון? הרי ממילא לא יוכלו
לנקוט באמצעים נגד הדני. ועד שלא
יהיו מסקנות — פטור גם המנכ״ל,
שמואלי, מכל תגובה על הפרשה.
ובינתיים ממשיך בצלאל שפרן
בשלו. בבית־סיפרו הוא מקפיד שתלמידיו
ירכשו השכלה בכל המיקצועות
הכלליים. כנהוג בבתי־הספר הממלכתיים.
לימודי־הקודש וקיום המיצוות
אינם באים על חשבון מיקצועות אלה,
אלא בנוסף להם .״אני מסביר להם
שקשה להיות דתי — צריך לקום שעה
אחת קודם, כדי להתפלל, צריך לשמור
על מינהגי כשרות ושבת. זה בכלל לא
לוקסוס״.
קשה להיות דתי — זאת יודעים
הכל בבית־הספ־ .אך האם מישהו סיפר
להם בשיעורי האזרחות כמה קשה,
הרבה יותר קשה, להיות מורה בחינוך
הממלכתי דתי?

— — ויזדא טיטן - 3 1

ונ שב ץ

איתן עמיחי
הדברתבע״מנזויקים

השלס רו ר

מאוזן:

מומחים להדברת תיקנים(ג׳וק־ם),
תולעי עץ, חרק־ ספרים ונגדים.
רמת־ גן,רח׳שדיעץ ,18ת.ד2272 .
טל 6־5־ 790114 רש׳ מס׳ 21עסק 481/75
ו ש מיר העלב רי או ת ך ור 3ושך

לא רק לדוגמניות ולמלבות־יופי
מיועד אולפן לאה פלטשר
בליבו של הכרך הסואן תל־אביב, ברחוב
אבן־גבירול ,50 מצוייה פינת חמד מטופחת
להפליא ושקטה שבה שוכן האולפן של גגי לאה
פלטשר, לטיפוח החן, נימוסים ויחסי אנוש,
דוגמנות מקצועית ותרבות הגוף.
למרות הדימוי של בית־הספר כאילו הוא
נועד רק לדוגמניות ולמלכות יופי, הרי ש־־ז80
מתלמידותיה הן חתך ישראלי רגיל, כמו: מורות, פקידות, נשות חברה
וכל אשה ונערה השואפת לשיפור עצמי מכף רגל ועד ראש. אולם לא די
בטיפוח החן החיצוני, כי על האשה ללמוד נימוסים, גינוני חברה ויחסי
אנוש ומתוך כל אלה היא רוכשת בטחון עצמי המקנה לה. הצלחה
והערכה, בעבודה. בחברה ובמשפחה.
נוסף לכך מתקיימים במסגרת האולפן שיעורי התעמלות שמטרתם
לעצב גמישות לגוף, חיזוק שרירים והרזיה במקומות הרצויים. תרגילים
אלה מיועדים לבנות ולנשים בכל גיל.
הגב׳ לאה פלטשר הינה המורה המוסמכת היחידה בארץ ללמד את
מקצועות טיפוח החן ודוגמנות מקצועית.
אין לגבי פלטשר סניפים.
לקביעת ראיון: טלפון .267682

)1כעס; )5גחמה; )10 מספיק;
)11 קהילה קדושה (ר״ת); )13
אות, סימן; )14 אחד השוואים;
)15 טיפה, אגל; )16 עיר בנגב;
)18 חי ממישפחת השועלים; )20
איל־ברזל לניתוץ חומה; )21
התאמת מימצאים לבדיקה במחשב;
)22 קידומת לשמות
בארץ־השפלה; )24 מרפא; )25
דיור לעוף; )26 עני מרוד
(בעגה); )28 מקום; )30 כינס,
אסף למשמרת; )31 דג הסנדל;
)32 הקרום המכסה את המעיים;
)34 גלגל שיניים; )36 רמס,
הכנע; )38 נשא הלאה; )39
נחלש; )41 אחד מן הצאן; )42
יצא מן המסגרת; )43 מרכז; )45
שבר, השחית; )47 תוך, פנימיות;
)48 חרב; )50 שעווה (ח); )51
טנא; )52 חירבה, מפולת; )54
עיר קדושה למוסלמים; )57
האלה בעלת עיני הפרה; )61
גוש־עץ ששמים בו רגלי אסיר;
)62 פה (ארמית); )64 אויב; )65
כינוי־החיבה של אשת הברזל;
)66 אלוף הקלפים; )67 שאינו
מבושל די צורכו; )69 סגנון
במוסיקה; )70 עורב; )72 חשק,
שאף; )74 מפקד בירושלים
( 1967ש״מ); )75 מוט על
הכתפיים לנשיאת משאות; )77
כלי־נגינה מיזרחי; )78 נזל; )81
נתנו בבכי קולם; <83 אות־הנצחון;
)85 נושא תיק ממשלתי;
)86 סקל; )88 מש; )89 שכונה
בתוך ירושלים; )91 רוח משחית;
)93 בהשאלה — כוח וגבורה;
)95 מטבע ומישקל בישראל
בימי קדם; )96 תו מוסיקלי; )98
שם כבוד לאמוראי בבל; )100
יום־טוב; )102 רע, בן־המישפחה;
)103 בכי מה )104 בח, הקלת־כבוד
( )105 ;)3,3סטנדרד (.)3,3

מאוגד:

לשרותך 24 שעות ביממה
לבעלי כרטיסי אשראי בלבד

בניית ציפורניים
ל כו ס סי צי פו רניי ם
+קי שו טי ם וי ה לו מי ם
תל־אביב,
רח׳ המלך גיורג־ 89
טלפון; 2 9 5 3 1 8־ 0 3
284919־03

סקס ועסקים
ללא שותסים סמויים
אנו מספקים:
* מכ שירים ל מני ע ת צי תו תי ם
ב טלסון
* שתת לגילוי מיקרו סוניס
מו ש תלים
* מגלי מ ת כו ת
* מזכיתת או טו מ טיו ת

רדיו דוקטור בע״נו
שלום עליכם . 18ת׳א, טל׳ 288444

ישראלי בארה״ב/קנדה
קב׳ י שראלים בזזו״ל מתארגנת
במסגרת־פעילות הסברה:

ישראלי בצפון אמריקה
למען שלום ישראל־פלסטין
06 597ק
כתוב אל:
.¥. 10021א א 6111 81א 0ח1-6

)1סגר בחוזקה; )2גדול
במיספר, לא מעט; )3עוף הניזון
מחרקים השוכנים בקליפות
העצים; )4בהמת״משא; )6שר
בממשלה; )7אחת המגילות
בכתובים; )8מכלכל; )9אסף,
קיבץ; )12 דרגה בצה״ל; .)15
בהמה שמנה ומפוטמת; )16 בן
כרמי שמעל בחרם; )17 נהר
ברוסיה; )19 צמח״ים רב־שנתי;
)20 שדה״מרעה; )21 פרפראות
שמגישים לאורח; )23 כלי־תאורה;
)24 כינוי מליצי לדבר
שעובר מהר; )26 פאזל; )27

מתרגע, אינו עובד; )29 רתיחה
עצמית פנימית; )30 עצם הדג;
)33 שלל צבעים (ח); )34 פסג׳;
)36 תבלין תימני; )37 שר ומושל
בארץ; )40 אציל(ח); )41 שליח־ציבור
(ר״ת); )44 מילת־אזהרה;
)46 סוד; )47 בוסתן; )49 הסתופף,
מצא מחסה; )50 עוף טורף; )53
צרור שיבולים; )54 לקיטת
הזיתים; )55 כלי לנוזלים; )56
אדון בלשון ארץ בורמה; )58
מילת־המעטה; )59 החלפה; )60
פח; )62 רצועה; )63 שרף הנוטף
מן העצים במדבר סיני; )66

מדינה על קרהמשווה; )68 אולם
המבוא לבית; )71 אני(לטינית);
)73 דיבור; )76 החלק במכשיר
אלקטרוני שמוצג עליו מידע
חזותי; )77 הנשק שהמציא בן
הארץ; )79 עזבה; )80 יחד; )82
כוח, איל; )84 פילוסוף סקוטי,
מחבר ההיסטוריה של אנגליה
(ש׳מ); )85 שממה, חרדה; )87
מזל; )90 השיר מעשות דבר; )92
מישכב; )94 ממיני הדגנים; )96
רקטה של טניס; )97 קרה,
התרחש; )99 הגיע; )101 כנף;
)102 הורה; )103 בת־קול.

--אביגיל יי״אי -

מודעות בטלפיו

לכל העתונים
* ^ בכר טי סי אשראי במחירי המערכתי

0X 18 £6 $א 1ס
* 1א * 1 1 0א 1 £ 8א1
110

ויזה

•שראכרט

שרות ת.ד. ללא תשלום -חניה חופשית במקום

פרסום

אידיאל

אבן גבירול סרו ת״א, פתוח 20.00 - 7.30 רצוף

תן טרמפ לחייל

227117/ 8־ 03
העולם הזה 2544

הורוסהוס
מרים

בנימיני

מזר החודש:
תאומים באופק העולה
אחת הסיבות ואולי החשובה מכולן לכך
שקשה לזהות את מזלו של האדם לפי
הופעתו והתנהגותו -היא שעת״הלידה.
לדוגמה: אדם נולד במזל גדי, המוכר לכולם
כמזל רציני, קודר, קצת יבש ומופנם. אך
שעת־הלידה מלמדת שהאופק העולה נמצא
בתאומים. כל התכונות הנ״ל לא ייראו עליו.
זאת לא אומרת שאינן קיימות ביי אן הוא
מפנים אותם היטב, וכלפי חוץ יופיע כאותו
המזל תאומים סרטן אריה בתולה מאזניים עקרב קשת גדי דלי דגים טלה
שור

השעה

24־2
22־24
20־22
18־20
16־18
14־16
12־14
10־12
8־10

האופק תאומים תאומים תאומים תאומים תאומים תאומים תאומים תאומים תאומים תאומים תאומים
תאומים

תאומים קליל בעל הומור, שיש לו מה לומר
על כל דבר ואיש לא יחשוי בו שבפנים
מסתתרת אישיות כבדה וקודרת, המש תייכת
למזל גדי. האופק העולה יקבע את
ההתנהגות, ההופעה והתדמית העוזרת לא דם
לכסות על אישיותו האמיתית. זה לא
מבטל את תכונות האופק שגם להן חלק
חשוב באישיות, אך בכל הורוסקופ השמש
היא־היא הקובעת בסופו של דבר מי הוא
האדם. הטבלה שמופיעה כאן מלמדת על
השעות שבהן האופק נמצא בתאומים בכל
מזל ומזל, ושוב יש להתייחס אליה כאל
טבלה הנותנת את שעת הלידה המשוערת.
לשם הדיוק יש לחשב את השעה והמקום
לפי הנתונים המופיעים בספרים.
איך לזהות את זה שיש לו אופק עולה
בתאומיסי קודם יש לבדוק את ההופעה, וזו
תראה על אדם גבוה רזה ודק, בעל גוף נערי.
גם בגיל 50 40 או 60 הוא יעורר את הרושם
שהוא עדיין בעלומיו. רגליו, זרועותיו, כפות-
ידיו וכן האצבעות מוארכות. בעיקר בולטות
באורכן כפות־הרגליים. הפרצוף קמור והאף
בולט. המבע על פניו עירני כשל ציפור״טרף.
אוזניו בולטות ונמצאות בקו אחד עם
הלסת. השפה העליונה דקה והתחתונה עבה
וחושנית. הסנטר נסוג אחורה. הקול גמיש,
נעים ובעל גוונים רבים. הדיבור מהיר
ושוטף. אופק עולה בתאומים תמיד עצבני
וחסר מנוחה, הוא מוכרח להימצא בתנועה
מתמדת. ההליכה קלה ומהירה, הוא כאילו

תאומים באופק הוא דברן גדול, סקרן
ואוהב לשאול שאלות רבות, הוא חייב
לדעת הכל. אם יפסיד פיסת״מידע, עבורו
זה יותר גרוע מהפסד ממון. הוא הולך איתן
בראש אחד. תמיד מנסה לרצות אותך. אינו
רוצה בעיות או אוייבים. הוא מנסה להת אים
את עצמו לכל מקום, מצב וחברה. הוא
נוהג לפי האימרה ״ברומא תהיה רומאי״.
אחת הבעיות המקשות על חייו זו הנטיה
להתחיל בבת אחת ובהתלהבות עצומה
בכמה עיסוקים, תחביבים ומלאכות -אך
כמעט תמיד לא לסיים דבר. קשה לו
להתמיד. לפתע נמאס לו ומשהו אחר מעורר
את התעניינותו, ואז ללא מחשבה או צל של
חרטה הוא זונח כל דבר לטובת האתגר
החדש המצית את דמיונו.

הוא חסר״סבלנות ולא מרוצה. כמעט בכל
דבר הוא מוצא שגיאות, הוא תמיד יודע
הראשון מה לא בסדר, ואי־אפשר לומר
שאינו צודק. שכן הוא מהיר תפיסה. כשהוא
מסביר היכן הפגם ומה לא בסדר, הוא כל-
כך משכנע, שכולם בטוחים שהוא היחידי
היודע לבצע את הדבר נכון. הצרה היא
שהוא מעדיף לתת עצות מאשר לבצע את
העבודה. כשהוא כועס הוא לא אלים, אינו
מכה איש, הוא רק מתפוצץ בתוכו, ועושה
רושם שכדאי להתרחק ממנו -אך הרוגז
אינו מופנה כלפי איש. יש לו כושר חיקוי
מצויץ.

השבוע הבא אינו קל. הנטיה לכעוס במהיאתם
חשים חולשה וזקוקים ליותר מנוחה. בתקופה זו מתעורר בכם הרצון לטייל. לשרות
ולהקדים מעשה למחשבה מסכנת את ה־ 6עד ה־ 8בחודש קשים במיוחד אל תתכ נות סביבה, ללמוד ולהתפנות לעיסוקים
ננו נסיעות או עבודה
כם. יש אפשרות להיפ רוחניים.
כדאי לחשוב
מאמצת באותם ימים.
גע בתאונות, ביחוד בין
על לימודים בשטח ש ה־
6עד ה־ 8בחודש.
כדאי להקדיש יותר זמן
עד עכשיו היה זר, כדאי
לטיפול בעצמכם. גשו
בטיפול בכספים קשה
מאוד לחשוב על לימוד
לרופא וטפלו בכל מה
לראות את המצב הא שפה
חדשה. זה לא
שמפריע. המתח הפנימי
מיתי, ומתפתים לחשוב
הזמן המתאים להוציא
שבו אתם שרויים אינו
שהחשבון גדול מכפי
כספים על מגורים או
מאפשר לכם לשפוט
שהוא. בתחום של חיי־להחליף
דירה, אתם ע נכונה
את כוונותיהם של
הרגש מצבכם לא קל,
ו 2ביוני -
לולים להכניס את עצ20
ביולי
האנשים שעימם אתם
אתם עומדים על פר-
מכם לתיסבוכת כספית
0*03131
חיים. ואתם נוטים לשת״דרכים.
חוסר דיס בקנייה
או במכירה של
קרטיות של ידידים עלול לגרום להפתעה
הסתבך במריבות ולהטיח האשמות, לא ת בית. במקום העבודה כדאי להיזהר מבני
לא נעימה. יהיה עליהם להתחשב בבן״הזוג. מיד צודקות. בני המין השני נמשכים אליכם. המין השני, הם מעמידים פנים כידידים.

,הבעיות העיקריות מתמקדות במצבכם ה את
השבוע כדאי לארגן מבלי לסמוך על ה־ 4וה־ 5בחודש יהיו נעימים בתחילה. אולם
* כספי. אתם לוקחים סיכונים ללא צורך וע איש, כל תוכנית המבוססת על אחריות של אי־הבנה מיקרית יכולה לגרום סיכסוך ש ידיד
תגרים לכם אכז י
לולים להתחרט על כך.
יתחיל כאילו ללא סיבה
בה. ומאוחר יותר לני י
פרידה מאדם קרוב מקכדי
למנוע מצב כזה
תוק הקשר. כדי למנוע
כדאי להיות מאופקים
* שה עליהם. ובכלל הקש מצבים
של ניתוק כדאי
,רים עם אנשים בארצות
ושקטים ולהימנע מלה לעבור
את השבוע כש*
אחרות גורמים התלב־גיב.
ההרגשה הכללית
אתם מתרחקים מה-
אינה טובה אתם נוטים
:טויות וחוסר סיפוק.
ידידים הקרובים ומ י
במקום העבודה חשוב
לסבול מבעיות בריאות
חדשים את הקשר ב *
לשמור על השיגרה ולא
שהציקו בעבר, ביחוד
שבוע הבא, ה* 9וה״סג
,לנסות להתחיל בתוכ בין
ה־ 6ל ־ 8בחודש. ב־9
מאוד מדכאים ומאכז י
ניות חדשות או ללחוץ
או ב־ 10 צפויה פגישה
בים, ביחוד למי שהת :על
הממונים בקשר למיקרית.
העשויה לה י
תפקיד אחר. זה יפעל נגדכם. ההיכרויות ה חיל בקשר רומאנטי חדש. אך גם בשטחים ביא לתחילה של קשר חדש. א ם כי לא בטווח
* מיקריות אינן מבטיחות הנאה. אל א ההיפך.
אחרים לא יהיה קל. לא להחליט החלטות. המאוד קרוב. יתכן השתלמות בתחום חדש.

* שבוע מוזר ומשונה עומד לפניכם. קשה לומר קשרים עם ארצות אחרות יגרמו לשימחה זהו אחד השבועות הרגישים ביותר בכל ה :אם
זה טוב או לא, מה שברור שמה־ 4עד ב־ 4או ב־ 5בחודש. מישהו עומד לבוא ל שנה. הקשתים, שלרוב אינם מצטיינים בביקור
או שאתם תמצ ה־
8בחודש יהיו ימים

טאקט רב, עלולים ה או
את עצמכם מתכננים
שבוע לקלקל יחסים
! ך ייי ״ ^י ץ לא קלים. אתם עלולים
את נסיעתכם הבאה.
להרגיש לא טוב, ומה

מאוד חשובים. לשם
לחופשה או בתפקיד. ה שקשה
יותר הן הבשו־

שינוי אל תאמרו כל מה
* עד ו ד 8מאוד מתוחים.
שאתם חושבים. הימים
רות הלא נעימות שעלו.דק!

לות
להגיע לאוזניכם.

מעצבנים ומרגיזים. הבהיותר
קשים הם בין ה-
עיות העיקריות מתמקקרובים
או ידידים יהיו
ן 71 ,ן

6ל 10-בחודש. גם ב דות
בשטח העבודה. אנ זקוקים
לעזרה בגלל

נושאים כספיים מצב 22ב
או גו ס ט -
21ב מ אי •
23 בנו במבר ־
שים מבטיחים ולא ממחלה
או בעיה קשה
כם לא קל; כדאי ש20
ביוני
22בספטמבר
20בדצמבר
קיימי םאתם מקדישים
תקפידו לבדוק את
שאינם מצליחים לצאת
מאמצים ומוותרים למממנה
בכוחות עצמם.

חשבונכם בבנק, יתכן
,עניינים כספיים מצריכים טיפול זהיר ען מי שאינו מעריך את המאמץ. בעניינים שיש שם בעיה שרצוי לגלותה. היחסים
* בשבוע הקרוב. במקום העבודה • -זהירות. רומאנטיים יש נטיה להיסחף אחרי הרגשגה. ביניכם לבין בני הזוג עומדים לפני מיבחן.

כמאהב הוא מאכזב. הרושם שהוא
משאיר שונה מהמציאות. מתקבל הרושם
שהוא מסור, מהימן וידיד, אן מה שקורה
באמת -הוא בעצם מעדיף לפלרטט. חשוב
לו שכולם ירצו בו ויאהבו אותו, אך אינו
מעוניין בקשר עמוק עם אף אחד. הוא פשוט
בורח ונעלם, ומשאיר סביבו לבבות שבורים
והרבה מרירות. קשה לפגוע בו, הוא כמו
אותו מתאגרף המסוגל להתחמק מכל מכה.
גם אם נוגעים בנקודות הרגישות, הוא לא
ייפגע. הוא יודע אין לצאת מכל בעיה או
ממצב של מבוכה. הוא משנה את נושא
השיחה או העניין שבו עוסקים.

ז רזי-זזזיז רזוזיזזזזזו

במקום העבודה קשה לכם. מלבד עומס
העבודה אתם סובלים מהיחסי ם עם עובדים
אחרים ובעיקר מאי
התחשבות במצבכם. יש
לשים לב לבריאות ולמרות
העובדה שאצל בני
גדי העבודה קודמת לכל.
הפעם ל א כדאי לזלזל
בבריאותכם. המ צב
הכספי אינו יציב,
לא קל למצוא דרך נכו נה
בטיפול בכספים. אולם
לא רצוי להוציא הוצאות
שאינן הכרחיות ודחופות. היכרויות
חדשות מושכות אתכ ם להחליף את בני הזוג.

תקופה זו טובה למי שמרשה לעצמו להתנהג
בספונטניות, עכשיו תוכלו להרשות לעצ מכם
ליהנות מכל הלא
שיגרתי והמוזר. במקום
העבודה כדאי שתהיו
זהירים ביחסים עם ה סביבה,
אומנם אוהבים
אתכם, אבל יש מישהו
המנסה לחתור מתחת
ולקלקל את שימכם ה20
בינו א ר -
טוב. אתם יודעים מיהו,
$ובפב רו א ר
אבל מפחיתים מהיכולת
שלו להזיק. יחסים
עם ילדים עולים על פסים חיוביים, הורים
במזל דלי יצטרכו להשגיח על ילדיהם.

ה־ 4וה־ 5בחודש יכולים להביא להתקדמות
בזכות פגישות עם אנשים שיש להם השפעה
בתחום המיקצועי. ה־6
עד ה־ 8בחודש אינם
נוחים. מומלץ לצאת
לטיול ובילוי במקומות
פתוחים ההסתגרות בבית
עלולה להביא לאי־הבנה
או מריבה. בשטח
הרומאנטי מצבכם ע9ו
בפברואר
דיין לא קל, ביחוד בגלל
20במרס
ההתעניינות מצד בני ה מין
השני. הגורמת ביל־בול
והתלבטויות. זה ל א הזמן הנכון להתחיל
בקשר חדש או לסיים קשר שכבר קיים.

קולנוע
עסקים

פאראנואח־י
שיגעון של לילה (גת, תל־אביב,
ארצות־הברית) -כיברת־דרד
ארוכה מפרידה בין מארטין
סקורסזה של רחובות זועמים,
שהוצג לפני כמה שבועות בטלוויזיה, לבין מארטין סקורסזה
של סרט זה. אומנם האיש נשאר עצבני, פאראנואידי, שתול
בעיר ניו״יורק, שממנה הוא מסרב לצאת, אפוף סיוטי־לילה.
אבל עם חלוף השנים הוא הבשיל, יצא מן הקונכיה הפרטית
שלו. ואם פני העולם לא השתנו בעיניו, הוא לפחות למד
להשקיף בהם במבט מבודח ולעיתים אפילו צונן -מושג שהיה
מוקצה״מחמת־מיאוס בסרטים קודמים.
הסרט מתאר לילה אחד בחייו של רווק מרובע מצוי, איש־מחשבים
חביב, המתפתה להזמנה של בלונדית, שפגש
במיקרה, לבוא לבקרה בדירתה שבגריניץ ־וילג׳ .זאת תחתית
העיר ניו״יורק, לפי מושגי הגיאוגראפיה המקומית, החלק
הבוהמי יותר והבורגני פחות. עם רידתו לשם צולל המרובע
הזה לתוך עולם אשר הופך מוזר ומאיים יותר, עם כל שעה
נוספת שחולפת ועם כל מיכשול נוסף שנערם בדרכו חזרה
לביתו החמים והבטוח.
כמו עליסה בארץ הפלאות, הוא עומד משתהה מול עולם
שאותו אינו מכיר כלל, או שמא אינו רוצה להכירו, כי זה עולם
שבו חלק מן המושגים המטייחים את התרבות שלו סולקו
במחי־יד. הוא עד להתקפי בדידות קיצונית, לחרדה מתמדת

פאטגם גגד גולן
זוג הישראלים משגע
את עולם־הקולגוע הבריטי, ושר
בממשלה יצטרך להתערב

גריפין דאן -בחירה מוצלחת
ולכמיהות נואשות, הוא מפוחד מכל מה שקורה סביבו ורוצה
הביתה. אבל רק אור־השמש, שישים קץ לשילטון המחשכים,
יכול להצילו.
סקורסזה מצליח להפוך את כל הנושא הזה, שרק לפני שנים
מעטות היה לובש בידיו תחפושת של נהג מונית, לקומדיה
חכמה, ערוכה בקצב ומלאה בטיפוסים שאומללותם היא
אנושית ונוגעת ללב.

המאבק האמיתי בפסטיבל קאן, שנערך
מאחורי־הקלעים, החל למעשה חודשים רבים
לפני תחילת הפסטיבל, ואת סיומו קשה לחזות
עדיין. שני הניצים בו הם חברת קאנון של מנחם
גולן ויורם גלובוס מצד אחד, והמפיק הבריטי
דייוויד פאטנם (מירכבות האש, דמעות של
שתיקה) מצד שני.
עד כה יכולים שני הצדדים לזקוף לזכותם
כמה נצחונות נאים וגם תבוסות מרגיזות.
תרגיל אוסטרלי. העניין החל עוד בשלב
שבו הודיעה חברת קאנון על כוונתה לרכוש את
אי־אם־איי באנגליה, ובכך להיות למפעיל בתי־הקולנוע
הגדול ביותר שם. פאטנם יצא מייד
במילחמה ציבורית נגד היוזמה הזאת, בטענה

של חופש
רכבת לחופש (בן־יהודה, תל-
אביב, ארצות־הברית) -שני
אסירים נמלטים יחד מן הכלא.
אחד הוא פושע ותיק, קשוח
ומנוסה. השני הוא צעיר, חצוף ושאפתן. שניהם נמלטים לתוך
ערבה מושלגת, מגיעים לתחנת־רכבת ומתגנבים לתוך קטר,
הקשור בעוד שלושה קטרים אחרים, היוצאים בדרכם אל
החופש, או כך לפחות הם מאמינים. אלא שהנהג שצריך היה
להוביל את ארבעת הקטרים מת בהתקף־לב, והקטרים
ממשיכים לדהור על הפסים ללא יד מכוונת, כאשר פקחים
אחוזי״אימה מנסים לנתב אותם כך שיימנע אסון.
הנושא לסרט נכתב בזמנו על״ידי הבימאי היפאני הדגול
אקירה קורוסאווה, אשר החליט, כאשר חש שכוחו לא יעמוד
לו לביים את הסיפור, למסור אותו לאחר. כך הגיע לידי חברת
קאנון שהפקידה עליו את הבימאי הרוסי אנדרי קונ־צ׳אלובסקי.
התוצאה היא מותחן מרתק, מבויים ומשוחק
היטב, סרט המצליח לרתק את הצופה עצור הנשימה לכל
אורכו.
אפשר כמובן לחפש היבטים נוספים בסרט. כך, למשל, זה יכול
להיות משל על אשליית החופש שאינו קיים, על אדם בורח
מכלא אחד לאחר; זה יכול להיות גם לקח האומר שתפקידו
של האדם להילחם בכל הדרכים האפשריות כדי להשיג את
מבוקשו, גם אם אין לו כל סיכוי לכך, כי המאבק הוא בעצם

דיוויד סאטנם
מחכה לגולן בפינה

ג ון -בורח כמו קטר
התוחלת; אפשר גם למצוא הקבלות בין דברים הנאמרים
בסרט לבין תיאור של מדינות״מישטרה, וזה כמובן מתקשר
למוצאו של קונציאלובסקי.
אבל כל ההתייחסויות הללו חשובות פחות. העיקר בסרט זה
הוא הבימוי המגובש והעריכה הקיצבית, הופעתם המרשימה
ביותר של גיון וייט ואריק רוברטס בתפקידים הראשיים -
שניהם מגלמים דמויות עגולות ואמינות.

ת>נ 1קת
של זהב
שלושה רווקים ותינוק(דיזנגוף,
תל־אביב, צרפת) זאת הקומדיה
שהיכתה בצרפת את סטיבן
ספילברג, את ראמבו ואת כל חבר
מרעיהם. בלי כוכבים, בלי תעתועי״טכניקות ובלי תעמולת־ענק
הצליחה הבימאית קולין סרו להפיק את אותו הנס שכל
מפיק מייחל לו: סרט שובר״קופות בתקציב מיזערי.
זהו סיפור על שלושה רווקים מושבעים המחלקים יחד דירה.
יום אחד מוצנחת עליהם, ללא אזהרה מוקדמת, תינוקת
שנולדה, ככל הנראה, כתוצאה מהרפתקת״אהבים של אחד
מהם. האם, שנדרשה לצאת לעבודה מחוץ לפאריס, פשוט
ארזה את הצאצא כאילו היתה חבילה, ושלחה אותה לאב,
שיטפל בה עד שיהיה לה פנאי ותוכל לשוב וליטול אותה
לידיה.
התגובה הראשונה של השלושה היא כמובן תרעומת. הם
שאינם מוכנים לארח את החתיכה המושלמת ביותר למשך
יותר מלילה אחד בדירתם, נאלצים לפתע להתמודד עם
חתיכה בת שלושה חודשים בלבד, ואין להם אפילו למי
להחזיר אותה, כי האם לא השאירה אחריה כל כתובת.
הטרוניות נגד האב הבלתי״זהיר הופכות בהדרגה לדאגה
ליצור הקטן שברשותם, דאגה המוגדרת תחילה כאחריות
ומתגלה תוך זמן קצר כחיבה אמיתית. הם לומדים להיניק
(מבקבוק כמובן) ,לחתל, לקחת את הזאטוטה לטיולים

אנדרה דסולייה -להרות, להיניק, לחתל
ולהתאים את אורח״החיים שלהם לצרכיה.
כל זה יוצר הרבה מצבים משעשעים, הקשורים בתהליך
שעוברים השלושה ממבוכה למיומנות בטיפול בתינוקות. סרו
מיטיבה לקלוט את אותם הפרטים הקטנים הדרושים לשם
כך. חבל שהיא מבלבלת את החלק הראשון של הסיפור עם
פרשת־סמים שהשלושה נקלעים לתוכה שלא באשמתם -
אפשר היה בהחלט לוותר על החלק הזה.

שעל־ידי בליעת המתחרה הגדול ביותר שלה
בשוק (לקאנון היו כבר בתי־קולנוע באנגליה
עוד קורם לכן) ,הולך ענף הצגת הסרטים והופך
למונופול של שתי חברות בלבד, קאנון וראנק,
וזה מצב בלתי־נסבל למפיקים העצמאיים
והבלתי־תלויים, שיהיו תלויים בחסדי שני הענקים
הללו.
המהומה עזרה לדחות, לפחות זמנית, את
רכישת החברה, אבל אחרי התרגיל המבריק של
המתווך האוסטרלי, אשר קנה את אי־אם־איי
ומכר אותה שבוע לאחר מכן לקאנון, יצאו גולן
וגלובוס מנצחים, ופאטנם חידש ביתר־שאת את
מחאותיו.
בפסטיבל קאן היתה חברת קאנון, מעל
ומעבר לכל ספק, החברה בעלת הנוכחות החזקה
ביותר, והעמידה בצל את כל המשתתפים האחרים.
אבל, כאילו להכעיס את בעליה, דווקא
סירטו של פאטנם המיסיון זכה בדסל הזהב,
וזאת למרות העובדה שלא הוצג אפילו בגירסה
סופית, לדיברי המפיק עצמו. ואילו קאנון,
למרות שלושת הסרטים שהתחרו מטעמה, לא
קיבלה אפילו פרס אחד לרפואה.
באותה הזדמנות חידש פאטנם את התקפותיו
נגד השתלטות גולן וגלובוס על השוק הבריטי,
כשהוא מנצל את נוכחותו במקום, של השר
הממונה על ענייני קולנוע בבריטניה, ג׳פרי
פאטי. פאטי הוא האיש שיצטרך להחליט בימים
הקרובים אם אכן להגיש תלונה לרשויות המדינה
נגד יצירת מונופול בשוק הצגת הסרטים, או
לקבל בברכה את נכונותה של קאנון להציל את
אי־אם־איי מפשיטת־רגל. השמועות אומרות
שאם פאטי ימצא אוזן קשבת בקאנון להקמת
קרן ממשלתית לעידור יוצרי קולנוע צעירים,
אזי הוא עשוי להתרכך בנושאים אחרים, וקאנון
כבר גילה נכונות בכיוון זה.
זה, כמובן, מרגיז את פאטנם, הממהר להטיל
ספק בכנות הכוונות הללו, מזכיר לכולם שכאשר
ביקש תרומה של 2000 לירות סטרלינג לבית־הספר
לקולנוע שבחסותו הושבו פניו ריקם
בקאנון.
מתי זה ד!יה? פאטנם, מצירו, חוור
ומדגיש בכל הזדמנות שאין לו שו דבר אישי נגד
גולן וגלובוס, וכאשר הם הצטרפו בתור גורם
שלישי לשוק הבריטי, לפני שנים אחדות, הוא
דווקא קיבל זאת בברכה, כמי שמעוניין בתחרות
חופשית רחבה ככל האפשר. רק עתה, משהש־תלטו
על גורם אחד מתוך השניים האחרים, הוא
רואה חובה לעצמו להתריע נגד הסכנה הצפויה
לקולנוע הבריטי.
בחברת קאנון, לעומת זאת, אין איש זוכר מתי
תמך בהם פאטנם או עודד אותם להיכנס לשוק
הבריטי.
העולם הזה 2544

הקברן הע שיו
נ תן ר צ ״ ו ת
נסו מזומן
במעטפה סגוח־ו
נמה היה שם?
ראו זה זערם?
^ מה עשיר, כמה קמצן״ — כך
הגדירה השבוע רחל טימור,
ציירת תל־אביבית, את הקבלן הוותיק
ועתיר־הנכסים אהרון רובינשטיץ,
אביו של שר־התיקשורת אמנון
רובינשטיין.
הסיכסוך בין הציירת הרווקה ()42
לבין הקבלן האלמן 80 על רקע
כספי, הגיע לבית־המשפט.
״לא אנושי להתייחס ככה לאמן!״
טענה טימור .״אמן הוא אדם אשר שם
נפש ונשמה בעבודתו, אז למה לבעוט
בו? יחסו של רובינשטיין אליי מכפיש
ומעליב!״
על־פי כתב־התביעה, שהוגש לבית־מישפט
השלום בתל־אביב, טוען
הקבלן שבחודש אוגוסט 85׳ הוא מסר
לציירת שני צילומים — שלו ושל
אשתו המנוחה — כדי שטימור תצייר
שתי תמונות״דיוקן על־פי צילומים
אלה. בנובמבר ביקשה ממנו הציירת

תמונה זו צולמה כאשר מסרה רחל
טימור (מימין) לאהרון רובינשטיין
(יושב באמצע) את שני הפורטרטים שציירה. בין התמונות עומד נ קי רונן,

שבמיסעדה שלו נערכה החגיגה. משמאל: אשת״החברה יונה לחוביץ.
אחרי השימחה עברו טימור ורובינשטיין לדירתו של הקבלן, מול
המיסעדה, כדי לתלות את התמונות. הוויכוח התחיל לאחר מכן.

הוא אהב להראות לנו את הפריג׳ידר
שלו, היה גאה שהוא מלא בכל־טוב,
ונהג לומר שיותר טוב ויותר זול לאכול
בבית. הוא סיפר בגאווה שהוא לא נוגע
בעגבניות — למרות העובדה שהוא
אוהב אותן — בגלל מחירן הגבוה. כך
אמר האיש, שלפי דעתי הוא אחד
האנשים העשירים ביותר במדינה..
רובינשטיין נהג לספר לנו סיפורים
מדהימים מעולם־העסקים שלו, כמה
הוא חכם, גיבור וטוב, וכמה כולם רעים,
ואין עם מי לדבר, אבל הוא תמיד מסדר
את כולם. שמענו עם מי יש לו סיב־סוכים
בבית־המישפט, ואיזה עסקים
מפולפלים הוא עושה. הוא דיבר על
עולם שלא היכרתי, מיליונים פה,
מיליונים שם. אני לא מבינה הרבה בנושא,
אני לא אשת־עסקים. התרשמתי
שהוא חיית־כסף, שהכסף בעיניו הוא
בעל ערר עליון.
הוא דיבר גם על נשים בחייו, וגם

האם הוא שידר לי שאני מוצאת־חן
בעיניו? אני חושבת שכן, אחרת הוא לא
היה מזמין אותי לארוחות האלה. שמתי
בעדינות דברים במקומם — כאשר
התעניין בציורים שלי ואמר שהוא
רוצה לראותם בדירתי, הסברתי שאני
גרה בקומה החמישית, בלי מעלית,
והוא בטח לא יוכל לטפס כל־כך הרבה
מדרגות.
לא, לא הרגשתי שהוא מנסה לחזר
אחריי. אולי אשה אחרת היתה מרגישה,
אבל אני, מטיבעי, די נאיבית, ולא
תמיד שמה־לב לדברים האלה. חוץ מזה

החגיגה הגדורת

אבל מאחורי סכומים יבשים אלה
מתחבא סיפור הרבה יותר עסיסי.

3000 דולר עבור עבודתה, אבל הוא
סירב, ואמר שהוא מוכן לשלם לה
2000 דולר בלבד. הוא אף הסביר לה
שמדי חודש הוא מקבל 850 דולר,
המהווים תשואה חודשית המשולמת לו
בבנק, והוא ישלם לה בתשלומים,
מתוך התשואה הנ״ל.
הסכום שתובע רובינשטיין מטימור
הוא הקרן, פלוס הפרשי־הצמדה וריבית
— בסך־הכל 11,565ש״ח.
טימור, מצירה, הגישה תביעה
נגדית, שבה היא תובעת מן הקבלן
לשלם לה 3,234ש״ח(או 2156 דולר)

היכרתי את רובינשטיין לפני שנה,
דרך ירידה שלי, שהיא קרובת

סכום המגיע לה, לטענת כתב־התביעה־שכנגד,
מכיוון שהיא התפשרה
עם התובע על תשלום של 3000
דולר עבור התמונות, וקיבלה ממנו
בינתיים רק 844 דולר, בשקלים
ישנים, על־פי השער היציג באותו יום.

מישפחה שלו. הוא נהג להזמין את
שתינו, מדי פעם, לארוחת־צהריים
בשבת, בדירתו בשדרות ח״ן. הארוחה
הקבועה היתה בשר ואורז בקארי,
שבישלה העוזרת. כל שבת אותו
התפריט. מכה.
תמיד אותו התפריט
ל היכרותה עם הקבלן, הקשר
^ ביניהם והסיכסוך בסופו של דבר,
היתה רחל טימור מוכנה להרחיב את
הדיבור.

סיפרה טימור:

מהבן שלו, מוטי, שאינו מדבר איתו
ושרוצה את רעתו, ועל הצרות
והסיכסוכים בבתי־מישפט שיש לו עם
אחיו. על בנו השני, אמנון, הוא לא
דיבר הרבה. איתו הוא מדבר, ואני
חושבת שהוא גא באמנון, ונותן לו את
הכבוד הראוי.

או ה ג

את עצמו
^ יס־נו גם על ציור. סיפרתי
1שאני עושה פורטרטים, ותוך כדי
שיחה עלה הרעיון שאצייר אותו ואת

וובינשט״ו(מימי!)
החמסה עם
טימוו(משמאל).
ההמ שו מו ת ק
כאן הזכיר כסף: זו עלתה לי ככה,
וההיא עלתה לי ככה. הוא דיבר על
אהבות ורומאנים, נשים בעבר הרחוק
ובעבר הקרוב, שאותן נסע לפגוש
באירופה. הן תמיד מאוד רצו אותו, ועד
היום אוהבות אותו. כשאת שומעת
סיפורים כאלה מאדם בן ,80 את
מחייכת, משתאה. חשבתי לעצמי —
בקשר לנשים ובקשר לעסקים —
אלוהים יודע מה האמת ומה הדימיון.
הוא דיבר גם על הצרות שיש לו

אשתו המנוחה, שגם שמה היה רחל. זו
היתה עבודה קשה מאוד — הוא נתן לי
תמונת־פספורט שלו מלפני 35 שנה.
ירקתי דם על העבודה הזאת, דייקתי
עד לפרטי־הפרטים — קמט הכי קטן,
שיער הגבות, הברק בעיניים.

אפילו אם היה איזה רמז לכך
בהתנהגות שלו, לא הייתי מבחינה
בכך, כי אני רגילה להיות מחוזרת,
בפירוש. הוא היה מאוד ג׳נטלמן אליי.
יום אחד, כשסיפרתי שאני בדיאטה,
(המשך בעמוד )36

— -ז#מי מ; י-יי 35י—*

סליחה. טעות במיליונים
(המשך מעמוד 135
החמיא לי, אמר שאני נראית טוב גם
ככה, ואין לי צורך בדיאטה.
נראה לי שכל מה שרובינשטיין רצה
זה בעיקר אוזן קשבת, לדבר על עצמו.
הוא מאוד אהב את עצמו. אני מאזינה
טובה, נותנת לאנשים הרגשה טובה,
מפרגנת. אני רגילה כבר שאנשים,
שלא טוב להם על הנשמה, אוהבים
לדבר איתי. אומרים שזה עושה להם
טוב. יש לי הרבה חברים.
אף־על־פי שהוא עשה את עצמו
נאיבי לגבי ערכם הכספי של ציוריי,
אני יודעת שהוא התעניין בנושא.
רובינשטיין הוא לא ילד. הוא עושה
שיעורי־בית. חוץ מזה, הרבה מה
לעשות אין לו, אז יש עניין. הוא סיפר
על ציירת, שאותה הכיר במיסעדה,
ושממנה קנה ציור, אחר־כן־ החזיר לה
אותו בתירוץ כלשהו, ולבסוף הצליח
לקבלו חזרה ברבע המחיר. כמו שאמר־

— 22 דקירות סכין יי—
אחר־כן־ הוא אמר שעכשיו אין לו כסף,
אבל בעוד כמה ימים תשתחרר לו איזה
רנטה חודשית בבנק, בסביבות אלף
דולר, והוא יתן לי את הסכום הזה
כתשלום ראשון, עד שנקבל הערכה
ונסתדר.
בחיים שלי לא מכרתי עבודה בצורה
כל־כך משפילה. בלית ברירה אמרתי
בסדר, שיהיה. כאשר שאל מה אני רוצה
לעשות עם הכסף, אמרתי שמכיוון
שאני גרה בדירת־גג שכורה, קטנה
וצפופה, שחבריי קוראים לה בוידעם,
ויש לי 20 אחוז נכות ברגליים וקשה לי
לטפס במדרגות, אני חולמת על קניית
דירה גדולה ונוחה יותר. הסברתי לו
שבהיותי מעל גיל ,37 לא־נשואה,
מגיעה לי משכנתא ממשלתית לקניית
דירה, ואני מנסה לחסוך את הסכום
המשלים.
הוא הציע שנפתח חשבון־בנק
משותף, על שמי ועל שמו, והוא יקנה

מיליון ורבע (שקלים ישנים) .הכסף
היה במזומן.
מאחר שהייתי כבר למודת־סבל
בעניין הכסף, ובתוספת הרגשת הגועל-
נפש שקיבלתי מהעובדה שהוא משאיר
זנב של חשבון, ולא משלם לי את כל
הסכום שעליו סוכם, לא טרחתי לספור
את הכסף. שאלתי אותו רק אם הוא
ספר. הוא אמר שכן. ,והוסיף שגם
המזכירה ספרה. הייתי בטוחה שהוא
ספר הרבה פעמים, ואם הוא החליט
לסדר אותי מפני שלא רציתי לפתוח
איתו חשבון משותף, שיהיה לו לבריאות.
בדרך־כלל
אני לא מקבלת כסף
במזומן, אבל למרות העובדה הזאת, לא
חשבתי אז שזה מוזר שהוא משלם
במזומן. הגעתי לנקודת״רוויה. חשבתי
לעצמי — האם זה פקיד־בנק, או מורה
בבית־ספר, שאומר שאין לו כסף, או
שזה רובינשטיין המפואר?
הנהג שלו לקח אותי הביתה. ירדתי
ליד הבנק, כי הייתי באובר־דראפט של
700 אלף שקל (ישנים) .פתחתי את
המעטפה החומה, חילקתי, בערך, את
השטרות לשני חלקים, הוספתי עוד
כמה שטרות, והפקדתי את סכום
האובר־דראפט.

השטויות
של אביו
^ חדר־המדרגות של הבית שלי
*1ראיתי שני בחורים עומדים ומדברים.
חיפשתי את המפתחות בתוך
התיק, ותוך כדי חיטוט הוצאתי את
הארנק ושמתי אותו מתחת לזרוע.
באותו הרגע חטפו שני הבחורים את
הארנק, שבו היתה מונחת המעטפה עם
שארית הכסף שנתן לי רובינשטיין.

כעבור שבועיים הזמינו אותי לחקירה
במישטרה. נחקרתי פעמיים, פעם
במשך ארבע שעות, פעם במשך פחות
זמן. זו היתה תופת מכוערת. לבסוף
קיבלתי מיכתב האומר ש״אין בידינו
ראיות להגיש נגדך כתב־תביעה.״
אבל רובינשטיין החליט שהחוקרים
במישטרה לא די טובים לעניין הזה,
והגיש תביעה מישפטית. איך הוא לא
מתבייש, אדם בגילו, במעמד שלו,
ממשיך עם החלומות שלו, מבקש ממני
להחזיר לו את הסכום הדימיוני שהיה,
כביכול, במעטפה!
ביקשתי מידיד שלי, חבר־כנסת,
לרבר עם אמנון רובינשטיין, להעמיד
אותו על חומרת הדברים, על השטויות
של אביו. אמנון אמר שהוא לא יכול
להיות אחראי למה שעושה אבא שלו.
אני לא מבינה את ההתחכמות הזאת
של אהרון רובינשטיין. נגד מי הוא
יוצא עם הטריקים שלו — נגד ציירת
קשת־יום, שאינה מבינה בכספים
ובעסקים? לכן נאלצתי לתבוע ממנו
את יתרת הסכום שהוא חייב לי.
עד כאן סיפורה של רחל טימור.

ר>המת> עליה,
אז נתתי לה
^ אשר התבקש להגיב על ה־
^ נושא, אמר אהרון רובינשטיין :״זה
דבר הנמצא במישפט, ואסור להוסיף
פרטים, מפני שזה נקרא סוב־יודיצה.
הכל נמצא בכתב־התביעה, אני לא יכול
להגיד אף מילה.״
על השאלה האם, ומדוע, הוא רצה
לפתוח חשבון־בנק משותף לו ולטי-
מור, ענה הקבלן :״לא רציתי לפתוח
איתה חשבון משותף. דיברנו שנלך יחד
לבנק, ואעזור לה, כדי שהיא תקבל את

ציירת טימור עם ידיד
״ריחמתי עליה...״
תי, הוא קמצן. הוא סיפר שכאשר
החשבון במיסעדה גבוה מדי, לדעתו,
הוא מוריד את הסכום, רושם סכום אחר,
ומשלם כפי שרשם. לא עושים מזה
עניין, מכיוון שמכבדים אותו, ולא
רוצים לקלקל יחסים.

שגמר להתחלחל^ ובינשטיין קפץ משימתה,
1כאשר נתתי לו את התמונות,
ממוסגרות במיסגרת הכי יפה והכי
יקרה, בסיום ארוחת־ערב במיסעדה של
ג׳קי רונן. ג׳קי פתח בקבוק־שמפניה
לכבוד המאורע. היתה חגיגה. אחר־כך
ניגשנו אליו הביתה, ממול, ותליתי את
התמונות.
ב־ז 1בלילה עוד עליתי וירדתי על
סולם, דאגתי שהן תהיינה מוארות יפה,
שישתלבו בקומבינציה של הבית,
שהכל יהיה מושלם. האווירה היתה
חברית, עדיין לא דובר על מחיר.
כעבור ימים אחדים הוא התקשר,
שאל כמה הוא צריך לשלם לי. אמרתי
שכל ציור עולה 2000 דולר, אבל מפני
שהוא קנה שניים, הוא מקבל הנחה של
.500 הוא מחה בכל תוקף, אמר שאילו
היה יודע מראש, לא היה מזמין, טען
שחלחלה אוחזת בו.
לא רציתי להזכיר לו את סיפורי
הכספים והתעלולים שעליהם סיפר לי.
נתתי לו לגמור להתחלחל, והסברתי
שהנטו שנשאר לי ביד, אחרי כל
ההוצאות על חומרים ושעות־העבודה
הרבות שהשקעתי — העבודה לקחה
לי חודשים אחדים — שווה למשכורת
של מרכזנית בסולל־בונה.
הוא המשיר ללחוץ, ואמרתי שאני
מורידה עוד 500 דולר, ולא רוצה
לשמוע יותר שום ויכוח.
אבל הוא המשיך, אמר שאין לו
אפשרות לשלם סכום כזה, והוא יכול
לשלם מכסימום אלף דולר לציור. הוא
אמר שאם אני לא מסכימה לזה, הוא
יביא מעריך שיקבע את ערך הציורים.

לי תפ״ס ופת״ם וכל מיני דברים,
ויעשה לי מזה רכוש גדול. הוא אמר
שככה הוא עושה גם לעוזרת שלו
ולאנשים שעובדים איתו במישרד. יש
לו זכות פעולה בחשבונות שלהם, והוא
עושה להם רבות וגדולות בכספם.

״אני
אחרוג אותך!״
^ אותו ערב, או יום אחר־כך,
^ ישבנו במיסעדה. כשיצאנו, רובינשטיין
קצת התנדנד בהליכה, אחרי
ששתה בירה. תמכתי בו עד המכונית,
והוא אמר לי: אני בחיים לא אשלם לך
3000 דולר:
עניתי לו בצחוק — אני אהרוג
אותך! והוא אמר: בגילי, כבר אין לי מה
להפסיד.
ידידים שסיפרתי להם על ההצעה
לפתוח חשבון משותף, אמרו לי
להיזהר, לחשוב פעמיים. טענו שאדם
עם עבר כמו שלו בענייני־כספים, מי
יודע מה הוא יעשה עם הכסף שלי.
אמרו שלא כדאי לי להזות כלי״מישחק
שלו בבנק.
למרות האזהרות, לא סירבתי. שוב,
הנאיביות שלי. הייתי נאיבית גם כאשר
נתתי לו את הציורים, בלי לקבל כסף
באותו הזמן. אני כזאת, מאמינה
באנשים.
הוא שאל היכן אני מעדיפה לפתוח
חשבון — בבל״ל סניף גורדון או
באחוזת־בית. העדפתי את גורדון. אבל
הוא אמר שבאחוזת־בית קשריו עם
המנהל טובים יותר.
כמה ימים אחר־כך הוא שלח אליי
את הנהג שלו, כדי שנלך לפתוח יחד
חשבון־בנק. אמרתי: לא נלך לבנק, כי
היום אני צריכה את הכסף. הוא אמר
׳טוב׳ ,וטרק. כעבור שעה הגיע הנהג,
ולקח אותי למישרר של רובינשטיין.
רובינשטיין הוציא מעטפה חומה קטנה
מכיס הג׳קט שלו, ואמר שאין לו היום
מיליון וחצי, לכן הוא נותן לי רק

מיליונר רובינשטיין בבית־המישסט
״היא ביקשה לקבל במזומן!״
הלכתי ישר למישטרה והגשתי
תלונה. ביקשו שאנסה לזהות את הבחורים.
לא הצלחתי.
מסרתי את העדות, וחשבתי שגמרתי.
הלכתי הביתה. אז באו שוטרים ואמרו
שלא חתמתי, והחתימו אותי.
כעבור כמה ימים התקשר אליי
רובינשטיין. אני יודעת שהוא קרא
בהעולם הזה וגם שמע מקרובת־המישפחה
שלו, על גניבת הארנק. הוא
אמר שבמעטפה היו, בטעות 12 ,וחצי
מיליון שקלים(ישנים) .אמרתי לו —
על מה אתה מדבר, איך אתה יכול
להגיד דבר כזה?
אחרי יומיים התקשרתי איתו, מתוך
נימוס. שאלתי אם הוא מצא את הכסף.
למרות שראיתי חוסר־היגיון בטענה
שלו, הרגשתי צורך, מפאת גילו,
להתייחס לסיפור המשונה שלו. נאמר
לי שהוא קיבל באותו יום התקף־לב.
ריחמתי עליו. מכיוון שחינכו אותי
שביקור־חולים הוא מיצווה, בחרתי את
הזר הכי גדול בחנות־פרחים, ובאתי
לאיכילוב לבקר אותו. חשבתי
שהשטות בעניין הכסף כבר חלפה
ממוחו.
הוא קיבל אותי לא־יפה. אמר שהוא
לא רוצה לדבר על כסף, שהוא רוצה
עכשיו לישון, ושאשים את הזר במים.
יצאתי בהרגשה כאובה שיש אנשים
שאינם ראויים שיתייחסו אליהם יפה.

התנאים הכי טובים. הכל סיפורי־ברים!
אני צריך חשבון־בנק משותף איתה?
שיגעון! מה פיתאום? אין לי חשבון
משותף עם אף אחד!״
על השאלה אם יש לו חשבון משותף
עם עוזרת־הבית שלו, ענה :״לא דובים
ולא יער! עשיתי חשבון על שמה,
והצלחתי לסדר שהיא תחסוך יותר
מאשר אחרים מצליחים לחסוך. ובכלל,
היא עזבה אותי לפני שנה, ואני יודע
שעדייו יש לה בחשבון סכום גדול.״
(רחל :״בנובמבר העוזרת עדיין הגישה
לנו בשר, אורז וקארי!״)
שאלה לרובינשטיין :״מדוע שילמת
לרחל במזומן?״
רובינשטיין :״היא ביקשה לקבל
במזומן!״
טימור, אגב, טוענת שבכלל לא
דובר ביניהם על צורת התשלום.
שאלה: האם אתה מרוצה מהציורים?
רובינשטיין :״כן, בייחוד מהציור
של אשתי, זיכרונה־לברכה. מהציור
שלי — לא ב־ 100 אחוז. אבל זה לא
שייך לעניין. ריחמתי עליה, אז נתתי
לה לעשות את התמונות.״
שאלה: אתה והמזכירה ספרתם את
הכסף במעטפה?
רובינשטיין :״לא, רק הנהג ספר, וגם
פקיד הבנק!״
אתה לא ספרת? רובינשטיין :״הכל
כתוב בעדות שמסרתי במישטרה.״

(המשך מעמוד )30
תתאבד. האמנתי שהיא מסוגלת לכך
בגלל מצבה הנפשי.

גיב

כמו צל

*י יום המיקרה היא הלכה בבוקר
לרבנות ואני עקבתי אחריה במונית.
כי רציתי לדעת מה בדיוק מסתתר
מאחורי הדברים האלה. רציתי לדעת
,אם יש גבר נוסף, או שיש לכך סיבות
אחרות. ליד בית־הדין הרבני נתתי לה
לראות אותי. אני בקי בעניין הזה
ויכול לעקוב בלי שיראו אותי.
אחר־כך נסעתי אחריה לרמת־הש־רון
בלי שהיא תדע, ושוב התגליתי
לפניה; ושם ניסיתי לשוחח איתה,
להבין למה היא חותרת. אבל היא
הגיבה רק במילות לעג ובוז.
קבעתי איתה שאנחנו ניפגש יום
לפני יום־ההולדת של הילד, כדי שאני
אביא כמה דברים ואקנה כמה דברים.
היתה לי סכין שאני מחזיק תמיד בתוך
נדן על הגוף. קודם הייתי נושא איתי
תמיד כוכב־הטלה, שאני מומחה
בהטלתו, אבל כאשר עזבתי את אילת
הוא נעלם לי, אז התחלתי לקחת את
הסכין איתי.
כאשר הגעתי לדירה, פגשתי את
הדוד אליהו משיח יושב על מדרגות
הכניסה. דיברתי איתו ונכנסתי הביתה.
ליאור ישבה יחד עם הילד והם אכלו.
התחלתי לדבר אתה על נושא יונה
ההולדת וביקשתי ממנה שתביא לי את
המצלמה שקניתי, רציתי לקנות פילם,
לצלם ביום־ההולדת. משך השיחה היא
אמרה לי דברי בוז ולעג, שהפכו להרגל
אצלה. היא קראה לי חלאה ונבלה.
את השיחה ניהלנו לפני הילד, ואז
היא הלכה להביא את המצלמה מהחדר
השני. ראיתי שזה לוקח לה זמן, אז
הלכתי אחריה לחדר השני. היה לי
.יותר קל לדבר איתה לבד, בלי נוכחות
הילד. היא קיללה אותי והייתי בלחץ
איום, התגובות שלה הרתיחו אותי,
שאלתי אותה פעם נוספת אם יש לה
מישהו, והיא אמרה לי שזה לא חשוב,
כי מי שלא יהיה, יהיה בוודאי יותר טוב
ממני. וכנראה שברגע זה זה קרה.
אני באותם הרגעים לא ראיתי אותה
למול עיניי. ואני מתאר לעצמי שלא
ראיתי כל אדם שהוא, כי מעודי לא
פגעתי באף ארם בשום צורה שהיא.
ראיתי גוף ולא הרגשתי אליו שום רגש
של אדם או של בול־עץ, הוא היה
פשוט כמו צל. ואני זכור שהגוף הזה
הסתובב ואני עשיתי איתו משהו,
כנראה שדקרתי אותו, נעצתי בו את
הסכין, לא יודע איך לכנות את זה.
התעוררתי כנראה ברגע שהיא נפלה
על הריצפה.
היום אני יודע שהשלכתי את הסכין
על המיטה ויצאתי החוצה אל הילד.
הוא עמד בפינת־האוכל ואני לא זוכר
בדיוק, אבל חיבקתי אותו ופרצתי
בבכי. פיתאום ראיתי שהכתמתי לו את
הידיים בדם, כי ידיי היו מגואלות בדם
ואני לא שמתי לב. הורדתי את החולצה
שלו, נכנסתי לחדר, הוצאתי חולצה
מהארון והלבשתי לו אותה.
אחר־כך לקחתי את הילד ונסעתי
למישטרת דיזנגוף. ביקשתי לדבר עם
האחראי על המישמרת וסיפרתי לו
הכל.
עד באן סיפורו של פרין.
גופתה של ליאורה נמצאה נקובה
בדקירות 22 .פצעים מנה הפאתולוג
בגופה הצעירה. בחדרה של המנוחה
מצאה המישטרה כמה מיכתבים ששלח
לה בעלה לפני המיקרה. המיכתבים
היו רצופים דברי אהבה, שינאה ושירה.
״ליאור, רציתי עבורך את כל הדברים
שבן״אדם מסוגל לדרוש ביקום
שאנחנו חיים, והייתי מסוגל להעניק
לך חלק נכבד מהרצונות, אם היית
חושבת קצת אחרת.
״אהבתי אלייך היום שקולה ל־שינאתי,
ואני מאמין שגם שלך״ .זוכרת
שאמרת פעם, בבית־הורייך, שלא
תוכלי לחיות בלעדיי, ואת מעדיפה
למות מאשר לא להיות איתי? האהבה
שלי אלייך ולילד חזקה מזו פי כמה
מונים, אף־על־פי שקשה להגדיר את
עוצמתה!״
כך כתב פרין לפני שהרג את האשה
שאהב.
העולם הזה 2544

שידור
צר־ ש
דו־״שס ברדיו
•למשה נגבי, הפרשן המישפטי של קול
ישראל, שבמדות דין ודברים השמיע ניתוח
מצויין של פרשת השב׳׳ב והשלכותיה על האלוף
יצחק מררכי, תוך שערך השוואה בין הנימוקים
המושמעים בעניין זה לטענות שרווחו לפני 90
שנה בצרפת, בעת פרשת ררייפוס. נגבי ציטט את
דבריו של שימעון פרס, ששיקולי״ביטחון גוברים
על החוק, והזכיר כי גם בצרפת בדה הריגול הנגדי
ראיות נגד הקולונל אלפרד דרייפום —
וכשנתפס בקלקלתו, טען כי ביטחון־המדינה
חשוב יותר מחפותו של הקולונל היהודי(ראה
עמודים .)9-7
למרבה המזל, סיכם נגבי, יצא מרדכי זכאי
בדינו, בניגוד לדרייפוס.
ניתוח זה עורר השבוע את זעמם של הפוליטיקאים
מן הימין, הלוחצים כעת להדיח את
נגבי מן התוכנית.

צל״ג
סתם שחור
• למיכאל קרפין, עורך מב ט לחדשות.
לפני כמה ימים שודר במבט לחדשות על מאבק
באחת ממדינות החלק הדרומי של אפריקה.

דברים סוערים וטריקות־טלפון על רקע אי־הכנסת
כתבות מתל־אביב ליומן. בן־מלו, שערך
את היומן, מיקם כתבה של ברמלה מנשה,
הכתבת לענייני מישטרה, בסוף היומן. בתום
היומן לא שודרה הכתבה מחוסר זמן. מרגלית
צילצל ליומן הרדיו בירושלים והטיח בבן־מלך כי
הוא לא מבין את העבודה, וכי הוא צריך להגיד לו
תודה שהוא בכלל מוכן לדבר איתו.

אחותו שר המרחץ
.כדי ליצור, צריך לשכב כל היום במיטה
ולחכות למוזה. לנשים אין זמן לכך,״ אומרת
הציירת ציונה תג׳ר, בתוכנית־הרדיו חדר
משלה, שתשודר בצהרי השבת הקרובה, ברשת

עורכת־התוכנית, ענת פלג, בחרה את השם
חדר משלה על שם סיפרה של וירג׳יניה וולף.
התוכנית עוסקת בנשים ישראליות יוצרות
וחוקרות, המבקשות לברר את השאלה מדוע אין
ויליאם שקספיר ממין נקבה, או מדוע לא קמו
מקבילות נשיות לאלברט איינשטיין, לפאבלו
פיקאסו ולאחרים. בתוכנית משתתפות שרה לוי־תנאי,
מייסדת עינבל, הסופרת נורית זרחי,
המשוררת הדרוזית הראשונה מעוספיה, היאם
קבלאן מוצטפה, וליאורה נוריאל, מנהלת
הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה.
נוריאל גילתה בתוכנית כי המלחין הנודע
פליקס מנדלסון פירסם את יצירותיה של אחותו,
פאני, תחת שמו, שכן לא היה מקובל שנשים
עוסקות בהלחנה, וכך נבלמה הקריירה של פאני
מנדלסון.
בין היתר מספרות הנשים על חדר־עבודתן ועל
חדר־ליבן. הן מדברות על הקונפליקט שבץ
התפקידים המוטלים בחברה על האשה ובין
הצורך ליצור. נשים, הן אומרות, מעזות לתאר
ביצירותיהן יותר כישלונות מאשר הגברים.
פאשלות במכסיקו
מרכזיית הטלוויזיה היתר, השבוע משותקת
מצופים נזעמים שביקשו להחזיר את
ניסיט קיויתי ,,שדר הספורט שנסע למכסיקו.
קיויתי
שידר ממכסיקו את המישחק בץ
כתב קיויתי
נבחרת ספרד לבץ נבחרת בראזיל. הוא
להחליף את המישקפיים!
העניק גול לבראזיל, גול שלא היה, והציג את
מאמן נבחרת בראזיל כמאמן המוכשר של נבחרת ספרד. קיויתי גם לא גילה בקיאות בשמות
השחקנים וטעה בזיהויים.
בעיקבות פנייתו של מנכ׳׳ל רשות־השידור, אורי סורת, קרא השבוע מנהל הטלוויזיה
חיים יבין ליאיר שטרי וביקש ממנו למצוא פיתרון לפאשלה ממכסיקו. יבץ טען כי גם
אינו מרוצה מאולפן ירושלים, מהגשתו של אורי לוי ומפרשנותו האנמית של יהודה שהרמי.
יבין כינה את ההגשה מירושלים.הגשה מחוקה״.
בטלפון ממכסיקו הסבירו ליאיר שטרן כי לניסים קיויתי יש שני זוגות מישקפיים. בזוג אחד
הוא רואה את המיגרש. ובזוג האחר הוא רואה את מסך הטלוויזיה הקטן(מוניטור) .הנמצא
בעמדת־השידור. קיויתי, כך נמסר, החליף את המישקפיים, ולכן היו הטעויות.
בהנהלת רשות־השידור חוששים שפרוייקט מכסיקו, שעלה חצי מיליון דולר, ייכשל. שכן
רוב הצופים שהתקשרו להתלונן סיפרו שעברו לירדן כדי לוורא מהי התוצאה.
בחדשות נאמר כי קנט קאונדה הוא נשיא
זימבבווה. אזרח שביקש להישאר בעילום־שם
התקשר עם מערכת־החדשות וביקש לתקן את
הטעות. קנט קאונדה הוא נשיא זמביה, ואילו
ראש־הממשלה בזימבבווה הוא הד״ר רוברט
מוגאבה.
עד לתום מהדורת מבט לא תיקן קרפין את
הטעות שבשיבוש השמות. אין ספק שאילו היתה
נופלת טעות כזו בשיבוש שמו של נשיא או ראש־ממשלה
אירופי, היתה הטלוויזיה מתקנת את
הטעות מייד.
לגבי מדינות באפריקה השחורה נוטה קרפין,
כנראה, להניח ששמות משובשים יעברו את
המסך מבלי שמישהו יתרגש.

מאחרי המיקרופון
מתיחות ב תל -אביב
יחסים קשים שוררים בעת האחרונה בין
מערכת החדשות ברדיו בתל־אביב לבין המערכת
בירושלים. דודי מרגלית, ראש מערכת
החדשות החדש בתל־אביב, הודיע לכתבים שלו
כי לא יעבירו כתבות ליומני־החדשות שבעריכת
אברהם בן־מלך, הכתב לענייני סוכנות.
בין בו־מלו למרגלית היו השבוע חילופי־העולם
הזה 2544

באולפן נכחו גם גברים, הטכנאים. אלה סיפרו
בתום המישדר כי מעולם לא חשבו על הנושא,
ולא ידעו על המיגבלות של הנשים היוצרות.
גילוי נוסף בתוכנית: בסקר שנערך בארצות־הברית
עולה כי היחס בין סופרות לסופרים הוא
. 1: 12

ירושלים של מעלה
גלי צה־ל נערכים ליום שידורים מיוחד ביום־
ירושלים. לרגל 19 שנות. איחוד העיר״ תשדר
התחנה במשך 19 שעות ברציפות תוכנית
מיוחדת לעיר.
בתוכנית 707 של אלכם אנסקי ישולבו
שיחות ממסוק שיחוג מעל לירושלים, ובו ראש
עיריית ירושלים, טדי קולק, ומפקד גלי צה״ל,

נחמן שי.
משעה 9בבוקר ועד ל״ 5אחר הצהריים ישודרו
מאולפן גלי צה״ל בבית אגרון ומנקודות־שידור,
שייפרשו בעיר, ראיונות, הקלטות
היסטוריות ושיחות עם מאזינים.
בין היתר יראיין מיכה שגריר במשך שעה
מבית־הקפה טעמון את יושביו הקבועים, ביניהם
המשורר יהודה עמיחי, הפרופסור אריה זקס, ח״כ
צ׳רלי ביטון, חיים הנגבי, שלמה באום, דויד
מונשיין ועוד.
הופעה מדליקה
ביום השישי הקרוב תחזור למירקע תוכי
נית״הבידור של ליל־שבת, סיבה למסיבה.
במיסגרת החיפושים של עורכי־התוכנית
אחר מנחה יהיה גידי גוב המנחה התורן.
]וסם
בתוכנית תופיע להקת מ שינה,קוס
והדודואים, אך את ההצגה יגנוב שלמה
ניצן. השבוע נראה ניצן רץ באחד מרחובות
תל־אביב, כשהוא נושא לפיד, ולא בגלל ל״ג
בעומר.
ניצן שורף בלפיד את אחת מתחנות־האד
ליצן ניצן
טובוסים המראות נערה בביקיני. לפייד האירוע שצולם ישודר במיסגרת סיבה
למסיבה. מפיקי התוכנית מקודם שהיושב־ראש הדתי של רשות-השידור.,מיכה ינון, לא
יטיל וטו על הגימיק של ניצן, ויתיר לשידור את שריפת התחנה.

אנשי״התחנה גם יסתובבו בשוק מחנה־יהודה
וייראיינו סוחרים. ומחצות יעבור מיכה שגריר
ויחפש את חיי־הלילה של ירושלים. הוא ישדר
ממאפיה במאה־שערים, הפתוחה בשעות־הלילה
המאוחרות, מחברים המעטים הפתוחים, כמו
פינק, לה בל והרכבת, וכמובן שוב משוק מחנה־יוהדה,
הפתוח כל הלילה.
את המישדר המיוחד עורכים ציפי גון־גרוס
וחמי בר־יוסף.

לזכר הר אל ה
השבוע יערכו גלי צה״ל ומישפחת יצחק
מודעי ערב לזיכרה של הראלה מודעי, ששירתה
כחיילת בתחנה הצבאית, והמשיכה גם לאחר
שיחרורה בעבודתה שם.
כשנהרגה בתאונת־דרכים, תרמה מישפחת
מודעי כסף ושיפצה בתחנה חדר הנקרא חדר
הראלה. החדר משמש כחדר־ישיבות של גלי
צה״ל, או מעין חדר־אורחים, כשמגיעים מבקרים
לתחנה הצבאית.
השבוע, ביום־השנה למותה, היקצתה מיש־פחת־מודעי
1000 דולר לפרס מפקד גלי צה־ל
שם הראלה דל.
הפרס יינתן אחת לשנה, על־פי קריטריונים
שייקבעו על״ידי המפקד, עבודה בכל תחומי
הרדיו.

מועמדים הרבה
מי יהיה מזכיר מערכת־החדשות וענייני״היום
בירושלים? שאלה זו מעסיקה בימים אלה את
אנשי קול ישראל.
מזכיר מערכת־החדשות, זאב כהן, ייצא
בעוד חודש לשליחות מטעם הסוכנות היהודית.
ובינתיים רבים הם המתמודדים על מישרה
חשובה זו.
בין המבקשים לקבל את התפקיד: אריה
גולן, מי שהיה הכתב הפרלמנטרי של הרדיו
בכנסת. גולן עומד לחזור בימים אלה משליחות
של שנתיים בצרפת. הוא נשלח לפאריס כשליח
חטיבת־הסטודנטים בהסתדרות הציונית.
מועמד נוסף, המבקש את התפקיד: חנן נווה,
שכבר שימש לפעם כמזכיר־המערכת, והיום הוא
מרכז את פרוייקט הטלטקסט. זהו שידור של
כותרות החדשות הישר מחדר־החדשות, דרך
המחשב, לטלוויזיה הלימודית. מועמד נוסף, המקובל
על רוב הכתבים בירושלים, הוא יורם
אבגר, עורך בכיר ומנוסה ביומן החדשות.

מאחורי המירקע
דרוש: רעיון
כשמונה חיים יבין כמנהל־הטלוויזיה, החליט,
בין היתר, כי התוכנית מה השאלה לא
תשודר עוד.
שימעון טסלר, הכתב הוותיק של הטלוויזיה,
מסתובב מאז בחוסר־מעש. לטסלר קצת
קשה בימים אלו בטלוויזיה, שכן היה מראשי
הלובי שתמכו בדן שילון, כמועמד לניהול
הטלוויזיה הישראלית.
הסיכסוך בין יבין לטסלר מוגדר בבניין־
הטלוויזיה כסיכם וך שקט. טסלר התבקש על־ידי
יבין להביא לו רעיונות לתוכנית, ואז יחליט יבין
אם הן מקובלות עליו.
בינתיים נראה טסלר מסתובב במישכן־הכנסת
עם המפיקה הוותיקיה רינה חנינא. הם
מחפשים, ככל הנראה, רעיונות לתוכנית. בטלוויזיה
אומרים שגם אם יביא טסלר רעיון טוב,
ספק אם יבין יקבל אותו.

איש השיקופיחז
יוסי שוורץ, הגרפיקאי המוכשר של מער־כת״החדשות
בטלוויזיה, התפטר. במשך 10
השנים האחרונות היה שוורץ הגרפיקאי של
בחדשות. הוא הסתכסך עם עורך מבט מיכאל
קרפין, ועם רפיק חלבי ויאיר שטרן, אנשי
מבט לחדשות. מהות הסיכסוך הוגדרה
כ״חילוקי־דעות על הכבוד המיקצועי״.
שוורץ, נכה צה״ל, שהוגדר על-ידי ותיקי־הטלוויזיה
כאיש שנתן צורה למחלקת־החדשות
וסיגנון לשיקופיות, יחזור למחלקת־הגרפיקה ויעשה
אנימציות. לשוורץ כבר היו בעבר סיכ־סוכים
עם מנהלי־החדשות על טיב השיקופיות,
שצריכות להופיע על המירקע.
בינתיים ביקש עורך כמעט חצות, מנשה
רז, כי שוורץ ייעצב לו את אות־הפתיחה
ושיקופית חדשה למהדורת החדשות המסכמות.
שוורץ יעבוד גם עם התוכנית עד פופ.
את יוסי שוורץ יחליף אלעד דן, שישמש
מעתה כגרפיקאי של מחלקת החדשות.

בתוככי הרשות
מילחמת ק1קה: סזף
הקרב הגדול עם חזי קוקה, מי שהאפיל את
מסך הטלוויזיה במשך שש דקות, הסתיים.
השבוע פסק נשיא בית־המישפט העליון, מאיר
שמגר, קביעה עקרונית.
לפיה, לידר ועד־העובדים אין שום סמכות
א1ט1ט1 מסת
במערכת בחצי היום בירושלים שורדת
בשבוע האחרון מתיחות רבה. בין הכתב
הצבאי של קול ישראל שמואל טל, ומפיקת
בחצי היום נילי עמיר הוחלפו השבוע
כמעט מהלומות. כשנקבע ראיון עם
השר אריאל שרון לתוכנית בחצי חיום,
ביקש הכתב הצבאי טל לראיין את שרון.
מפיקת התוכנית החליטה כי קובי בר*
קאי, מגיש התוכנית, הוא שיפתח את
הראית, וישאל את השאלה הראשונה, ורק
אחר־כך יצטרף אליו טל לראיון. בעוד
אריק שרון על הקו, תוך כדי שידור, הוחלפו
צעקות, דחיפות וכמעט מכות בין
עמיר לטל. טל אמר לעמיר כי התפקיד
היחיד שמתאים לה ברדיו הוא להיות כתבנית,
ואילו נילי עמיר קראה לה.משוגע!״
וסיפרה ששר־הבימחון תפס את סל בודה
ידיעה נשמו.
לפעול בניגוד להוראות ההנהלה. הדרך היחידה
השמורה לו, אם משהו אינו מוצא חן בעיניו, היא
לבצע את המוטל עליו, ורק אחר־כך להתלונן.
שמגר פסק כי מעשיו של קוקה הם פגיעה
בחופש־הניטוי, ובזכותו של הציבור לדעת.
כזכור האפיל קוקה, ירד ועד־הטכנאים
בטלוויזיה, את המסך, בעיקבות כתבה מהר־הבית,
שהתקבלה בלוויץ מחברת טלוויזיה זרה. מנכ״ל
רשות־השידור, אורי פורת, העמיד את קוקה
לדין מישמעתי. ההסתדרות עמדה מאחוריו,
והיגישה עירעור לבית־המישפט העליון.

רונית אנטלדי —

הפרשה
(המשך מעמוד )9

רק פתי יכול להאמין שאדם בזה — ויהיה אשר יהיה — מסוגל
בעצמו ובגטו לפקח על שרותי־הביטחון. עצם היומרה היא
מגוחכת — וחבל שראש־הממשלה נזקק לה.
לשום ראש־ממשלה אץ מושג מה קורה בשרותי־הביטחון. הוא יודע רק מה
ן שראשיהם רוצים שיידע. צריך ראש השב״ב להיות מלאך־מן־השמיים כדי שלא
! לנצל מצב זה למען מטרות הנראות לו כטובות.
מישטר דמוקרטי אמיתי(ולא רק פורמאלי) אינו יכול לסבול מצב כזה של
חוסר־פיקוח. יתכן שפרשת האוטובוס הביאה לפחות ברכה אחת: שהציבור הנאור
1במדינה יהיה מודע לבעיה זו.

במוכז מישבטו שר שר חווה עו ואביבה
גרנות עמוד הדוח הבאתורוג של גופת
הנרצחת. ער כו יהיה נטוש ויכוח מר, כי

הלוואי ולקח זה לא יישכח, כפי שנשכח כמעט כל דבר חשוב
במדינה אחרי שההתרגשות הראשונה שככה.

אידו ח־ בך>וויון
ילו בן־גוריון היה חי — מה היה עושה במיקרה זה?
\1בן־גוריון הדיח במכת־פתע אחת שני אלופים, מאיר זורע ויהושפט הרכבי,
שהיו אחראים לפשלה קטנה״יחסית — פרשת ״ברווזי־המים״ .בן־גוריון הדיח
במכה אחת את איסר הראל, כאשר חרג מסמכות בפרשת המדענים הגרמניים
במצריים.
(השבוע צץ ״איסר הקטן״ שוב. בשנים האחרונות התחזה איש זה כאביר האמת
הצרופה, כשהוא מטיח עלילות־זדון ימינה ושמאלה. השבוע הופיע לפתע כמגן על
זכות ראש״השב״ב להרוג ולשקר — והדבר שופך אור על עברו ואישיותו של
איסר עצמו. אוי לו לראש־השב״ב הנוכחי אם הוא זקוק להגנתו של פנטזיור
שלוח״רסן וחסר־מעצורים זה, שבזמנו הידרדר השב״ב לרמה המוסרית של הקג״ב
והשרותים ברפובליקות־בננות מרכז־אמריקאיות).

אני סבור כי בן־גוריון היה קורא לראש השב״ב, מייד עם קבלת
המידע על הפרשה, ואומר לו :״אדוני, יש לד ברירה. או שאתה
מגיש לי את מיכתב־ההתפטרות שלך תוך שעה, ואז תשתחרר
בכבוד וכל העסק יועלם לעולמים, או שתהיה חקירה נוקבת, עד
הסוך המר.״

שימעון פרס לא נהג כר, והדבר מטיל צל על החודשים האחרונים של כהונתו
כראש־הממשלה.
מזה שבועיים נערך בצמרת הממשלה והמיפלגה מישחק־ניחושים על הנושא:
מה גרם לו לשימעון פרס להתנהג כך? מה גרם לו לנאום בכנסת נאום שהיה כולו
מירקם של טענות מופרכות, ובחלקן דמגוגיות ממש? מדוע לא ניצל פרשה זו כדי
לשים קץ להסכם־הרוטציה — והרי הפעם היתה לו באמת סיבה לגיטימית.
שמעתי הרבה הסברים אפשריים. למשל•
זהו ״פרס הישן״ משנות ה־ ,50 שהיה רגיל לתרץ כל שרץ בנימוקים של
״ביטחון״.
• פרס רצה להיות ״ג׳נטלמך כלפי שמיר, שעימו הוא רוצה להמשיך ולכהן
בממשלה עוד שנתיים וחצי.
הבאתזדוג 01111

• פרס הוכנס לסוד העניין על־ידי שמיר כבר לפני שנה וחצי,
ועל כן הוא חש שהוא נושא באחריות.
אני יכול להעלות על רעתי הסבר חמור עוד יותר:

שיטימעון פרס, כמנהיג האופוזיציה דאז, הוכנס לסוד העניינים
למחרת פרשת־האוטובום, כדי לאפשר ״קונסנזוס״ להשתקת
הפרשה. ואולי עוד ל פג י פרשת־האוטובום, כאשר החליטו שמיר
ושות׳ ש״שום מחבל לא ייצא חי מפיגוע״.
אבל מתהלכות במדינה שמועות עוד הרבה יותר חמורות. בחוגי־הצמרת
מתהלכת גם הריעה שאף אחד מן הפוליטיקאים אינו מעז להתייצב מול ראש
השב״כ, מפני שבידי השב״כ יש תיקים על כל אחד מהם.
אותה הסברה הושמעה בארצות־הברית, כאשר שישה נשיאים, בזה אחר זה, רצו
להדיח את ראש השב״ב שם (האף־בי־איי) אדגר הובר, ופחדו לעשות כן, עד
שהובר הגיע לגיל מופלג, והיה כבר סנילי.

עצם העובדה שיכולה להתהלך סברה כזאת בצמרת המדינה
מעידה עד כמה רבה הסכנה בקיומו של שב״כ בלי פיקוח יעיל, ועד
לאן הגענו.

על ואש הגע
^ ין לי כל צורך לחפש הסבר להתנהגותו של יצחק שמיר.
>£יצחק שמיר אינו מגן רק על ראש השב״כ.
ואין הוא מגן רק על משה ארנס. שהפר להיות נושא־כליו.

יצחק שמיר מגן על יצחק שמיר.

הוא מתנגד בחירוף־נפש לכל חקירה אמיתית, ומשתמש לשם כך בנימוקים
דמגוגיים מן הסוג הפרימיטיבי ביותר, מפני שכל חקירת־אמת תגיע אליו.
במיקרה זה ניתן לומר, את אשר כתב יצחק זמיר ברמז: הפרשה מאמתת את
האימרה האנגלית האומרת שהפטריוטיזם הוא המיפלט האחרון של הנוכל.

האם שמיר באמת סבור שכולנו מטומטמים? האם אינו מבין
שהשכל הישר אומר לכולנו: מי שרוצה למנוע בסל האמצעים
חקירה חשאית ומוסמכת מחשיד את עצמו?

האם אין כאן המחשה של הפיתגם העממי העתיק: על ראש הגנב בוער הכובע?
ורק בררו אגב: האם אך מיקרה הוא כי שבועיים אחרי פרשת־האוטובוס, כאשר
נעשה הכל כדי לטשטש ולהעלים, התפוצצה הפרשה של גילוי מחתרת־הטרור
היהודית? הרי שרותי־הביטחון ידעו על קיום המחתרת הזאת זמן רב. האם פיצוץ
העניין דווקא במועד זה נועד — בין השאר — גם להסיח את הדעת מן הפרשה?
ההדחה המחפירה של יצחק זמיר, למעשה מהיום למחר, בשיאה של פרשה
כזאת, מעידה כאלף עדים על הפחד של ראשי״המישטר מפני חקירת־אמת.
העובדה שהדחה זו — וצורת הדברים אינה מותירה הגדרה אחרת — אושרה
על־ידי כל הממשלה, על שני חלקיה, אומרת הרבה על חלוקת האחריות בפרשה

הדחה פרועה זו, שהיתה סטירת־לחי גלויה לדעת־הקהל המתקוממת, באה
להכריז קבל עם ועדה: מי שמעז להרים יד על השב״כ, דינו סילוק וחיסול ציבורי

38 שנים אחרי קום המדינה, דור שלם אחרי דימדומי־האלים של
דויד בן־גוריון וה״ביטחוניזם״ ,נקבע עתה כי שרותי־הביטחוז
במדינת־ישראל עומדים מעל לכל — מעל לחוק, מעל לדעת־הקהל,
מעל לממשלה ולכנסת.
מעתה והלאה, פוליטיקאים ופקידים, אלופים ואנשי־תיקשורת יתייראו מפני
המעצמה הזאת, הכל־יכולה והמחוסנת־מפני־הכל.

היכן זה מדרג את מדינת־ישראל ברשימת המדינות בעולם —
בין המדינות המתוקנות, המפקחות על שרותי־הביון שלהן, ובין
(המשך בעמוד )42

ד ד רוגב ואשתו גבריאלה
בעל ואשה במקום אחד
ך* בורה נרגשת של ילדים הניחה
( !גולגולת עטופה בשקית־ניילון על
שולחנו של השוטר התורן בתחנה. הם
סיפרו כי מצאו את הגולגולת היבשה
מתגוללת בעפר, ליד מושב מסויים
במרכז הארץ.
יתכך שהמישטרה לא היתה מייחסת
חשיבות רבה לגולגולת, אילולא היתה
עסוקה באותו זמן בחיפושים אחרי
החייל הנעדר דויד מנוס, שהתגורר
במושב ם מוך.
כדי לברר אם הגולגולת אמנם
שייכת לחייל הנעדר, היא הועברה
למכון־הפאתולוגי, ור״ר מורים רוגב,
מנהל־המכון, התבקש לקבוע בן כמה
היה בעל־הגולגולת בשעת מותו, ולפני
כמה זמן מת. אחרי בדיקה שעשה על

פי תפר אחד בגולגולת, מסר הד״ר
רוגב למישטרה כי הגולגולת היא של
אדם צעיר, בגיל בערך 20 שנה, וכי
נפטר לפני לא יותר משנה. שני הנתונים
התאימו לחייל מנוס והמישטרה
נזעקה למושב שבו נמצאה הגולגולת,
כרי לחפש עקבות נוספים. אולם שם
נכונה להם הפתעה. אחד מתושבי
המושב סיפר לשוטרים כי הגולגולת
שייכת לו. הוא סיפר שזוהי גולגולת
של נזיר ממינזר סנטה־קטרינה,
שהובאה על־ידי בנו הצעיר מהמינזר
בסיני כבדיחה, לפני 10 שנים.
המישטרה המופתעת שלחה את הגולגולת
לבדיקה חוזרת אצל מומחית
לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית,
וקיבלה דוח חדש. מיסמר זה קבע

כי זוהי גולגולת של אדם כבן ,50 שמת
לפני 10 שנים. נתונים אלה התאימו
לגולגולת מסיני.
אחרי שאנשי המישטרה ראו תמונות
מהאלבום המישפחתי, שבו נראה
הילד מחזיק את הגולגולת בסנטה־קטרינה,
השתכנעה המישטרה כי הד״ר
רוגב טעה.
גופתו של דויד מנוס נמצאה לאחר
זמן בשלמותה, והאנשים החשודים ברצח
עומדים כיום לדין.

שיחזור
^ והתאמה
^ רשה זו גרמה לכמה קצינים
במישטרת ישראל לחשוש כי
נעשה מקח טעות, כאשר מיהרו למנות
את הד״ר רוגב כמנהל־המכון הפאתו-
לוגי באבו־כביר, במקומו של הד״ר
בצלאל בלוד.
לפני שנה פרש בלוף מהמכון, ן
לגימלאות מוקדמות, בגלל חשד כי
ביקש שוחד מעורך־דיו, כדי לתקן דוח
פאתולוגי שכתב.
פרישת הד״ר בלוך היתה כל־כך
פתאומית, שאי־אפשר היה לתכנן את
בחירת יורשו. על כן מינו, במינוי זמני,
את הד״ר מורים רוגב, ששימש עד אז
כמנהל המכון הפאתולוגי של צה״ל.
עד היום לובש רוגב מדי־צה׳ל במכון,
ומשתמש במכוניתו הצבאית.

בניגוד לד״ר בלוך, אין הד״ר רוגב
מבצע הרבה נתיחות במו ידיו. בעבר
היו עובדי המכון מתלוננים כי בלוך
עושה את הכל בעצמו. לא היתה כמעט
נתיחה־שלאחר־המוות שראש המכון
לא ביצע אותה במו״ידיו. הוא היה
משוגע לעבודתו.
בלוך היה משכים קום ומגיע למכון
עם שחר. לעיתים היה מנמנם במישרדו
בשעות־הצהריים, ומשיר לעבוד עד
שקיעת השמש. הוא האיש שבדק את
גופות חוטפי־האוטובוס בקו ,300

שעניין מותם עומר במרכז הפרשה של
ראש השב״ב.
בלוך ניתח את גופות רחל הלר, ורר
וינר, ועוד מאות גופות אחרות שהיה
חשש כי מתו במעשה״עבירה. אחד
ממעשיו האחרונים היה ניתוח גופתה
של התיירת מלה מלבסקי, שנמצאה
בחוף תל־ברון. הוא ביצע נתיחה זו יחד
עם עוזרו, הד״ר בירטיון לוי.
כאשר נמצאה גופת התיירת בזמנו,
לא היה מושג מה בדיוק קרה, והיתה
סברה כי נהרגה בתאונת־דרכים. לאור
נתונים אלה נבדקה הגופה. כאשר
נעצרו חווה יערי ואביבה גרנות, וסיפרו
על מעורבותן במותה של האשה^ ,

ביקשה הפרקליטות מהמישטרה
לערוך נתיחה חוזרת, או שיחזור של
הנתיחה הראשונית, תוך התאמתה
למידע הנוסף. כאשר התבקשה נתיחה
חוזרת זו, לא עמד כבר בראש המכון
הד׳ר בלוך, אלא מחליפו, הד״ר רוגב.
קשישים בלבד

ך סהמישטרה וגם הפרקליטות
^ הופתעו עד מאוד, כאשר הד״ר
רוגב לא עשה נתיחה חשובה זו בעצמו,
אלא מסר אותה לידי רופא צעיר וחדש
במכון, הד״ר יהודה היס. היה ברור לכל
כי בלון־ לא היה נותן לאיש מלבדו
לבצע נתיחה חשובה כזו. גם הד״ר
בלוך והד״ר לוי התבקשו לעבור שנית
על הדוח שהגישו בזמנו, לאור
העובדות החרשות שנודעו בינתיים.
בשבוע הבא יתברר בבית־המשפט
אם הד״ר היס, שהוא רופא מישפטי כמעט
חסר־ניסיון, יוכל לעמוד בחקירות
שתי״וערב של הסניגורים המעולים,
המגינים על הנאשמות.

את המישטרה התמיהה במיוחד
העובדה שהד״ר רוגב לא עשה בעצמו
אף אחת מהנתיחות שנזכרו במאמרו.
רובן נעשו על־ידי קודמו במכון, הד״ר
בלוד. רוגב נטל את החומר הסורי של
המכון, עיבד אותו כראות־עיניו, ועל
סמך זה הוציא את מחקרו.
אם האספקט הסנסציוני שקיבל
הרוח החריד את המישטרה, הרי
שחוסר־ביסוסו המדעי הפחיד אותה.
המישטרה הנרעשת מסרה את הדוח
למומחים משלה לבדיקה, והתברר כי
הד״ר רוגב השתמש בעובדות בלתי־מבוססות
לצורך מחקרו. הוא כתב,
למשל, כי במיקרה מסויים נחתכה
אוזנה של אחת הקורבנות, בעוד שדוח
הנתיחה המקורי קבע במפורש כי האוזן
נאכלה על־ידי מכרסמים, ולא נחתכה
כלל. במיקרה אחר כתב על מריחות־דם
טיקסיות שנעשו בגופה, בעוד
שהדוח המקורי קבע כי היה זה דם
שנזל מפצעים שנגרמו למנוחה לפני

זמן מה כמזכירתו של הד״ר בלוך, ואף
עזרה לו בחיבור דוחות על נתיחות.
אחר־כך עברה לתפקיד אחר במכון.
כאשר חזר רוגב ארצה מלימודיו
באנגליה, הוא התגייס לצה״ל, ועבד
תקופה מסויימת כאיש־צבא במכון־
הפאתולוגי. כך נפגשו שוב דרכיהם
של הד״ר רוגב וגבריאלה. אחרי
שהתגרש כל אחד מהם מבן־זוגו, הם
נישאו זה לזה.
גם כאשר עבד הד״ר רוגב במכון של
צה״ל, לא נהג להרבות בנתיחות
בעצמו. יש אומרים כי נכותו הקלה —
חסרות לו כמה אצבעות בידו —
מקשה על עבודה זו, ויש האומרים כי
הוא פשוט אינו אוהב את החלק
״המלוכלך״ של המיקצוע. כאשר נזקק
למנתחים, היה מגייס למילואים את
הד״ר לוי והד״ר היס מהמכון־הפא־תולוגי
באבו־כביר, והם היו מבצעים
את הנתיחות.
אחרי שהד״ר בלוך עזב את המכון,

ד ורו קבע שהמורה מעמלה
נווה מאחוו -והווצחים הודו
אחרכושהם ירו בו מלפנים

ויי

מותה, והדם זרם באופן חופשי ללא כל
מריחות טיקסיות.
מומחי־המישטרה הגישו לממונים
עליהם דוח נגדי, שבו פירטו את כל
השגיאות ואי-הדיוקים שברוח של
הד״ר רוגב, ואף צירפו המלצה להעמיד
אותו לדין בעבירה שנעברה על ידי
עובד־ציבור.
מינוי של רוגב הוא מינוי זמני
בלבד, עד שיסתיים המיכרז שפירסם
מישרד־הבריאות לתפקיד. אולם שמועות
אומרות כי הד״ר רוגב בטוח שהוא
יהיה הנבחר. חוץ ממנו הגיש את מועמדותו
לתפקיד זה גם הד״ר לוי, העובד
בכפוף לו במכון.
המיבחן הגדול הראשון
ד״ר בלח־ בעת ניתוח ראש של גופה
משוגע לנתיחות
הד״ר בלוף היה נוהג לנתח בעצמו,
לכתוב בעצמו את הדוחות, ולהעיד
בבית־המישפט. למרות שעלה לישראל
מברית־המועצות רק לפני 14 שנים,
מדבר הד״ר בלוד עברית שוטפת
ורהוטה. הוא התגלה על דוכן־העדים
בבית־המישפט כאיש־מדע מיקצועי
ואמין. הוא ידע להסביר את פרטי
הנתיחה וגם את הרקע העיוני שלה.
במשך השנים, שבהן הופיע פעמים איו־ספור
בבתי־המישפט, לא היתה אפילו
פעם אחת שבית־המישפט הטיל ספק
בעדותו המיקצועית של ראש־המכון.
במכון הפאתולוגי עבדו אומנם עוד
רופאים, שערכו גם הם נתיחות, אולם
איש מהם לא התברך באישיותו
המרשימה של בלוך, ולא בכושר
ההבעה והשיכנוע שלו.
כאשר עזב בלוך את המכון, ומיש־רד־הבריאות,
הממונה על המכון, חיפש
לו מחליף, התבררה העובדה המדהימה,
כי במדינת־ישראל יש מחסור חריף
בפאתולוגים מישפטיים. נראה כי מיק־צוע
זה, המצריך לימודים ארוכים וכי־שרון
גם בשטח הרפואי וגם בשטח
המישפטי, אינו מושך צעירים ישראליים.
המומחים היחידים, המוזמנים
מפעם לפעם לבתי־המישפט כדי להעיד
נגד המכון הפאתולוגי, הם קשישים
שעברו כבר את גיל ה־ .70 למשל:
הפרופסור הנרי קרפלוס, שגילו מתקרב
ל־ ,80 ושהיה בזמנו ראש המכון
הפאתולוגי, והנחשב כאבי־המכון. הוא
פרש לגימלאות כבר ב־ ,1974 וברור
שלא היה מקום להחזירו לנהל את
המכון 12 שנה אחר־כך. הד״ר גלי,
מחיפה, שגם הוא עבר כבר את גיל הס
,7יצא לאחרונה לגימלאות. המועמד

היחיד שנראה אפשרי היה הד״ר יהודה
היס, צעיר נמרץ ומוכשר, אולם דווקא
גילו הצעיר וחוסר־נסיונו הם שהיו בעוכריו.

כן הוחלט למנות את הד״ר רוגב,
שהגיע מצה״ל והיה מוכר היטב למג־

לכתיבת הרצאות ומאמרים מיקצועיים,
יתן הרצאות לחוקרי־המישטרה והדרכה
לרופאים ואנשי שב״כ, כפי שעשה
הד״ר בלוך בשעתו. אולם מאז שהתמנה
הד״ר רוגב לתפקידו, הוא הירצה
רק בכינוס אחד על אונס שנערך ביש־

ד ו חגב קבע שגולגורת נדו
בו 50 מסנטה־קתרנה יסדה
להיות של הח״ד דויד מנוס
כ״ל מישרר־הבריאות, הד״ר דן מיכ-
אלי, משרותם המשותף בצבא.

דוה

מרעיש
ך* מישטרה והפרקליטות מיי(
1חסים חשיבות גדולה למכון־
הפאתולוגי. הם יודעים כי הדוחות שלו
יכולים להרשיע אנשים ברצח ובאונס
או לזכותם. כל מיקרה של מוות, הנגרם
באלימות או בצורה בלתי״טיבעית,
מגיע לבדיקת המכון.
בעיות ביטחוניות, פליליות ואנושיות
מעורבות לעיתים קרובות במיק־רים
הנבדקים במכון. כאשר התברר כי
ראש־המכון החדש אינו להוט לנתח
בעצמו, ומעביר כמעט כל נתיחה׳
לעוזריו, חשבו כי הוא לפחות יתמסר

ראל. הד״ר בלוך, לעומת זאת, היה
אורח רגיל בכינוסים בארץ ובחו״ל ויצא
לו שם של מומחה עולמי במיק־צועו.
דווקא
הדוח היחיד שכתב הד״ר
רוגב העלה את לחץ־הדם בפרקליטות
ובמישטרה. על־פי בקשתו של עזרא
גולדברג, פטרונו של עמוס ברנם, כתב
הד״ר רוגב דוח רפואי מישפטי, שבו
ניתח את רציחות כביש־החוף. הוא קבע
בדוח זה כי אדם אחד ביצע את כולן.
הדוח הזה מתייחס לפרשיות שחלקן
סוב־יודיצה, כמו פרשת רצח אורלי
דובי, שברציחתה נאשם שלמה חליווה,
לפרשת רצח רחל הלר, שברציחתה
הורשע עמוס ברנס, ולפרשת רצח
החיילת ורד וינר, שברציחתה הורשע
הבדווי עטווה אלטורי (העולם הזה

ן* מוסדות ציבוריים אחרים ב-
^ מדינה נהוג שלא לאפשר לבעל
ולאשר, לעבוד ביחד באותו מקום־
עבודה, מכיוון שהדבר עלול לגרום
לאינטריגות ולחיכוכים בעבודה. אבל
גבריאלה רוגב, אשתו של ראש־המכון,

הוחלט להוסיף תקן של סגן מנהל-
המכון. הד״ר אסתר דניאלס פיליפס,
אחת הרופאות העובדות במכון, ניגשה
למיכרז וזכתה בו. אולם במכון מספרים
כי לא הוענקה לה אפילו סמכות אחת
נוספת מאז מינויה.
אנשי המכון מתלוננים כי מוטל
עליהם עול כבד של נתיחות שהם כמעט
ואינם יכולים לעמוד בו. הם גם
חוששים כי אשתו של רוגב מנהלת
בעצם את המכון ומשגיחה על העובדים.
האווירה
במכון עכורה מאוד. יש
הרגשה שהרמה המיקצועית ירדה,
ובפרקליטות חוששים כי הדבר יתבטא
בקרוב בחוות״הדעת המוגשות לבתי־המישפט.
הרמז
הראשון למה שעלול לקרות
היה במישפטם של רוצחי זוג־המורים
ליד עפולה. הד״ר לוי הגיש את דוח
הנתיחה שלאחר־המוות. הדוח נעשה
לפני שנעצרו הרוצחים, והד״ר לוי קבע
כי המורה נורה מאחור. אולם אחרי
שנתפסו הרוצחים הם העידו כי ירו
במורה מלפנים והד״ר לוי נאלץ להסביר
לבית־המישפט מדוע קרתה הת־

יזיי סן
-רגי איג פ ״י ת

בניין המכון הפאתולוגי באבו־כביר
חסרים צעירים
כבר עבדה במכון שנים רבות לפני
בעלה.
גבריאלה רוגב, מזכירה רפואית
בהשכלתה, עובדת במכון עוד משנות
ה־ 70 המוקדמות. באותה תקופה עבד
גס הד״ר רוגב שנה אחת במכון. הוא
עזב בשנת .1974 הוא עבר לבית־החולים
תל־השומר, ואחר־כך נסע
להשתלמות באנגליה. גבריאלה עבדה

קלה בדוח שלו. אילו זה היה מישפט
אחר, יתכן שזה היה מקעקע את בניין
התביעה.
המיבחן הגדול הראשון יהיה כנראה
בעת המישפט של חווה יערי ואביבה
גרנות. יופיעו בו לפחות חמישה פא־תולוגים
— שלושה מטעם התביעה,
(בלוך, לוי והים) ופאתולוגים נוספים
שבוודאי תביא הסניגוריה.

רב נתב־הא־שוס
הן ח שנו שביצעו
את הרצח הששים,
אני למעשה
התנהגו נמו ילדות
ת מי מו תשלמ דו
הכל מהסד טי ם
•*111הדיה 1ג ד 1המונים צבאו על דלתות האולם בבית־
111 1המישפט וביקשו להיכנס. אן השוטרים ען נאלצו להשיב את פניהם ריקם, מכיוון שהאולם היה מלא בעיתונאים.

ך ץ1וה אמרה לי שעשתה עבודה
נקיה ״,סיפרה אביבה גרנות
באחת הגירסות שמסרה למישטרה.
״מלבסקי ליגלגה עלינו, היא חשבה
שאנחנו סתם שתי מטומטמות?״ אמרה
חווה יערי בעדות שמסרה למישטרה.
חווה ואביבה בוודאי חשבו שהן
חכמות מאוד, וכי ביצעו את הפשע
המושלם. במשך עשרה חודשים היו
כמעט בטוחות שאיש לא עלה על
עיקבותיהן, וכי הן יתחמקו מעונש.
אבל הן לא ידעו כי מולן עומד
מיקצוען חכם הרבה יותר מהן, פקד
מישל חדד — איש בעל נסיון, ידע

וסבלנות של פלדה. כמו עכביש
שזרועותיו מגיעות לכל מקום, כד ישב
לו חדד במישרדו וטווה את קוריו אט־אט,
עד שהשתיים, בביטחונן המופרז,
נלכדו בהם.
מייד אחרי שזוהתה גופתה של
התיירת מלה מלבסקי, ידעה המיש־טרה,
מאחותה, כי הפגישה האחרונה
שנועדה לה לאותו יום, בשעה 5.45
בערב, היתה עם חווה יערי.
יומיים לאחר גילוי הגופה, הוזמנה
חווה למישטרה ונחקרה. היא סיפרה כי
איחרה בעשר דקות ולא מצאה את
התיירת. היא הסבירה כי קשריהן היו

תמונות גדולות בצבע,
שפותחו במיוחד עבור
בית־המישפט, הוגשו וסומנו. בתמונה נראה שביל־

שביל של דם
40 יי—

רק על רקע טיבעוני. המישטרה
התנצלה לפניה על הטירדה שנגרמה
לה, ושלחה אותה לדרכה. מאותו רגע
התהלכה חווה בטוחה כי הצליחה
לשטות במישטרה.
ביטחונה בעצמה היה כה גדול,
שאחרי עשרה ימים שכרה מכונת־כתיבה
ממישרד בירושלים, והדפיסה
בה מיכתב אלמוני למישטרה. במיכתב
סיפרה כי ראתה את מלבסקי עולה
למונית מעזה, בכיכר־דיזנגוף, ביום
היעלמה.
ככל שעבר הזמן, גבר ביטחונן של
חווה ואביבה כי ניצלו. הן לא טרחו
אפילו להמציא גירסה אחת מתואמת,

למיקרה שייתפסו. הן דיברו באופן
חופשי בטלפון ולא חששו מהאזנה.
במשר שמונה חודשים התעכבה
החקירה, מכיוון שלא נמצא מניע.
המיכתב שהיפנה את המישטרה לכיוון
עזה, ביזבז את זמנה של המישטרה ללא
תוצאות, ורק אחותה של המנוחה,
שהגיעה למישטרה בנובמבר ,1985
העלתה את החקירה לפסים הנכונים.
האחות הביאה לשוטרים צו־ירושה
ומיסמכים המעידים כי למלבסקי היה
חשבון נכבד בבנק־הפועלים בירושלים,
וכי בחשבון זה פעלה חווה יערי,
על״פי יפוי־כוח ממלבסקי.

הדם המוביל אל הגופה ועובר אותה. ליד זרועה של
הנרצחת נראה בבירור פס החוצה את שביל״הדם,
ואשר הסניגורים טוענים כי הוא סימני צמיגי מכונית.

ה | 1¥ה 1ך 11ץ 1־| לקצין מישל חדד יש סיבה לחיין.
11 .* 4בחקירה זו הוא הצליח להוציא הודאות 1111 מפורטות משתי הנאשמות, בהן הן מפלילות עצמן וגם אחת את רעותה.
שתי הנשים, שהיו כל־כך בטוחות
בחוכמתן ועורמתן, נפלו בפח שטמן
להן חדד. כאשר נעצרה חווה יערי
בהפתעה, בחודש ינואר השנה, לא היה
לה סיפור מוכן ולא היו לה תשובות
לעובדות המפלילות שידע חדד. היא
המשיכה לעמוד בתוקף על גירסתה
הראשונית, אבל לחדד כבר היו

הוכחות רבות כי היא משקרת.
מרגע זה מתגלה חדד במלוא
תיחכומו. הוא לא פנה מייד לחווה,
לחקור אותה על יפוי־הכוח וחשבון־
הבנק. הוא התאפק חודשיים תמימים.
בשקט־בשקט העסיק צוות של מאזינים
לטלפונים, גראפולוגים ואת מבקר
בנק הפועלים, ואלה בדקו עבורו את

החומר. הם גילו כי יפוי־הכוח מזוייף,
ונחתם בידי חווה יערי. הן שמעו שיחות
בין חווה ואביבה, שמהן השתמע כי
השתיים קשורות למותה של התיירת.
חדד אפילו שלח שוטרת שקראה
לעצמה ״נאווה״ ,וניסתה לסחוט כסף
מחווה, בטענה שראתה אותה ביום
מותה של מלבסקי.

מגעיל!״
ך* יא התעקשה שלא נפגשה כלל
1 1עם התיירת באותו יום, כי לא
עבדה מעולם בבנק, וכי באה לתל-
אביב במכונית הגולף האדומה שלה.
היא חזרה שוב ושוב על גירסתה כי
קשריה עם המנוחה היו על רקע
טיבעונות בלבד, כאשר בידי חדד היו
יפויי־הכוח המזוייפים, ודו״ח מפורט
ממבקר בנק־הפועלים שבדק את
חשבונה של מלבסקי ואת כל הצ׳קים
שהוציאה מתוכו יערי.
ימים אחדים התעקשה חווה לדבוק
בגירסתה, והודיעה לבית־המישפט, בבז
בינואר, כי הכל עלילה שהעליל
עליה בעלה אהוד, בגלל סיכסוכים
אישיים ביניהם. היא המשיכה לחשוב
כי הצעירה שקראה לעצמה נאווה
נשלחה אליה על־ידי אהוד, ולא על־ידי
המישטרה. היא לא העלתה עדיין
בדעתה כי כל המידע שהציגו לפניה
השוטרים הוצא ממנה ומאביבה, בדרך
של ציתותים טלפוניים.
גם אביבה, שבעימות בין השתיים
נראית קרה ושקולה, היתה תמימה
בדברים מסויימים. גם היא לא הכינה
לעצמה גירסה שתתיישב עם העובדות,

־ ¥ך ז :1111 71 1חווה יערי חיוורת ועל פניה חצי חיוך קבוע, ישבה
11 11 11 ^ 1 1 /1ליד שוטרת שהפרידה בינה לבין אביבה גרנות.
במהלך העימות ביו השתיים על־ידי הקצין חדד, נראה מחזה מחריד,

באשר יערי מתחננת שלא יפגישוה עם ידידתה לשעבר. כאשר ראתה כי
אין מנוס מכך, התחבאה מתחת לשולחן וכיסתה את פניה בידיה. הפחד
מגדנות ניבט מעיניה של חוה יערי בצורה בולטת ומעוררת רחמים.

פנינה דבוריו, התובעת, פתחה את ה־מישפט
בצורה מבריקה, כאשר סיפרה
במשך שעה את תוכן העדויות, ובכך חשפה את כל הפרשה בהגיון רב.

מישנט הנשים

ך 1| 1ך א \ 11ך 1לחווה יערי יש חיוך מלאכי,
^ 11 1 1 1כאשר היא מביטה בטני־
| 1 11
גוריה, דרור מקרין ועדנה קפלן. אפשר לראות בבירור
ולא תיאמה אותה מראש עם חווה.
המישטרה, בתרגיל ישן־נושן שלה,
החליטה להשתמש בשתיים האחת נגד
רעותה. למרבה הפלא, נפלו שתי
הנשים המשכילות בפח עתיק־יומין זה.
מייד עם מעצרה של אביבה, חמישה
ימים אחרי חווה, היא נחקרה במשך יום
שלם. לאט־לאט גילו לה החוקרים
מידע שהיה ברשותם, והיא סיפרה להם
יותר-ויותר דברים.
אז פנו החוקרים לחווה ואמרו לה כי
אביבה מאשימה אותה בכל. זה שבר את
חווה, שהתפרצה בווידוי סוחף, בו זרקה
הכל על חברתה הטובה.
כאשר באו החוקרים אל אביבה
וסיפרו לה שחווה מסבכת אותה
בגירסתה, הראתה גם היא את תמימותה
ביחס לדרכי החקירה של המישטרה.
היא הסכימה לדבר בתנאי שהודעתה

כי היא מעריצה אותם ומפתחת תלות בהם. מימין
למטה; קטי גונן, הפרוצה שגילתה את גופתה של
מלבסקי ביום הרצח. היא השתעשעה עם הצלמים.

לא תירשם בכתב. השוטרים הבטיחו
וקיימו, הם לא רשמו את גירסתה, אבל
הקליטו אותה.
מאותו רגע חיכו החוקרים לשיחזור
ולעימות בין השתיים. התיק היה סגור.
״זה הגעיל אותי איך שהן זרקו הכל
האחת על השניה,״ אמר אחר־כך חדד.
זה אומנם עשה לו חיים קלים, אבל
איפה האתגר?

^ 49 יוזסיס
^ מעוותים
ך* עימות בין חווה יערי לאביבה
\ 1גרנות, שהוקרן בבית־המישפט,
מעלה תמונה מחרידה של תלות
חולנית, פחדים אנושיים והיסטריה
עמוקה של חווה, לעומת אטימות קרה
ושכלתנית מצד אביבה. במשך יותר

משעה שימש מישל חדד כמכשיר־עינויים
של חווה, כאשר הוא מבקש
להפגישה עם אביבה, והיא מתחננת
לפניו שלא יעשה זאת.
כאשר נוכחה חווה לדעת שאין
מנוס, וכי יהיה עליה להתעמת עם
ידידתה לשעבר, היא איבדה כל
שליטה על עצמה. היא ניסתה להתחבא
מתחת השולחן, הרכינה את ראשה על
ברכיה של השוטרת מלי שחורי,
התייפחה וצעקה לעזרה.
כאשר הטיחה לבסוף, תוך בכי
קורע־לב וזעקות, את האשמותיה נגד
אביבה, לא יכלה להישיר מבט ניכחה,
אלא החביאה את פניה בידיה ונעמדה
כשפניה אל הקיר.
פעם אחת נפלה חווה ארצה ובכתה
כתינוקת מפוחדת שהוריה עזבו אותה
לבדה בבית חשוד.

נתן קנת, המייצג את גרנות, הד״ר
עדנה קפלן ודרור מקרין, המייצגים
את חווה יערי, נערכים למישפט הארוך והמסובך, המעורר עניין

סודות הסניגוויה

הפרשה

רצח מהסרטים

(המשך מעמוד )38

נער

המדינות החשוכות, שבהן שולטת המישטרה הפוליטית החשאית
על הבל?

9חדח־ה הגדולה
הגנה אפשריים

ך* דחת היועץ־המישפטי, ומינוי יועץ חדש. ,ירוק״ ופייסני במקומו, נועדה
1 1גם להשיג מטרה מעשית: להשתיק את הפרשה ולשתק את דעת־הקהל,
לדחות, לדחות, לרחות.
אחרי ועדת־זורע, שעליה הכריז שער העולם הזה עוד ביום הקמתה שהיא
.בדיחה״ ,ואחרי חקירת־בלטמן, שחקרה במשר שנה שלמה מה שאירע במקום
אחד במשך כמה דקות, באה עתה הדחיה הגדולה הבאה.

ס 0היה מי שחשב כי במישפט זה,
\1שבו עומדות חווה ואביבה לדין
יחדיו, יעשו הסניגורים את תרגיל גיל
בן־גל ורונן שגיא־שני, הרי טעו.
במישפט רצח הברוקר הואשמו שני
הרוצחים באותו כתב־אישום. במיש־טרה
מסר רונן גירסה שהפלילה אותו •.
וגם את חברו לספסל־הנאשמים. בן־גל
מסר גירסה שקשרה אות לרצח, אם כי
לא לגמרי, אבל הוא הפליל את חברו
לספסל״הנאשמים.
נראה ני חווה יערי מצליחה תמיד
בשלב עדויות־ההגנה התברר, כי בן־
לעורר אהדה בלג השוטרות
גל עלה על דוכן־העדים, חזר על
השומרות עליה. גם השוטרת שהיתה הפעם נבית־הטישפט גוננה עליה.
עדותו, הסביר דברים מסויימים לטואחת
בגירסתה העיקרית, ותנסה
שבעיקבות איומיהן תקפוץ האשה
בתו והעיד נגד חברו. רונן לעומת זאת
להפליל את חברתה. אולם הן קשורות
העדיף שלא להעיד כלל. הוא ניצל את
מהמכונית ותיפגע, ואז הן אשמות אולי
זו לזו, וכמו דיברי הפיתגם האנגלי. :מי
זכות־השתיקה של נאשם. בגלל סיבוך
בעבירה קלה יותר, של הריגה,
שנלחם בנפרד, נתלה ביחד.״
פרוצדוראלי מסויים, לא ניתן במיקרה
שעונשה 20 שנות־מאסר.
בשלב זה של המישפט קשה עדיין
כזה להשתמש בעדות שמסר רונן
במישטרה נגד בדגל. פסק־דין של. לנחש אילו קלפים טומנים בשרווליהם ־• אפש רו ת שניה:
גם האפשרות כי מלבסקי רק נפצעה
בנפילתה מהמכונית על־ידי סלע,
והשתיים זנחו אותה שם וברחו, והיא
נהרגה בגלגלי מכונית אלמונית
שעברה של ולא הבחינה בה, טובה
לנאשמות.
במיקרה כזה יהיה כמובן צורך לברר
אם בנסיבות המקום והמיקרה היה
מקום לצפות כי מכונית עלולה לפגוע
במלבסקי במקום שבו השאירוה
השתיים. יש צורך לברר את מצב
התנועה במקום, את מצב התאורה
בשטח, ואת מקום שכיבתה של
התיירת.
אם אפשר לומר כי השתיים צפו
תאונה כזו והיו אדישות לה, יש אולי
מקום להרשיען בהריגה.
אם ייקבע כי השתיים היו צריכות
לחזות אפשרות של דריסה, אך בפועל
לא חזו אותה, הן עלולות להיות
מורשעות בעבירה של גרם־מוות
ברשלנות, עבירה שעונשה רק שלוש
שנות־מאסר.
אחותה של מלה מלבטקי ישבה באולם
והיתה נרגשת מאוד. היא נדה בראשה
• אפ שרות שלישית:
בכל פעם שקראו דברים מעדויותיהן של הנאשמות שהבעיטו אותה.
המיקרה הקשה ביותר עבור השהסניגורים
נתן קנת ובנו חיים, המגינים
תיים הוא אם ייקבע כי המנוחה מתה
על אביבה, והד״ר עדנה קפלן ודרור
ממכת מערוך בראשה. השתיים מטימקרין,
המגינים על חווה.
לות זו על ראש זו את המעשה הזה. אם
אפילו התובעת המנוסה, פנינה
המוות נגרם ממכה כזו, יברר בית־דבורין,
צופה הפתעות. היא כבר
המשפט אם מערוך הוא כלי קטלני,
ביקשה מבית־המישפט לאפשר לה
ואם המכה שהונחתה על הראש, מקום
להעלות עדי״הזמה, אם הסניגוריה
רגיש, היתה מכה קטלנית.
תפתיע אותה בחוות־דעת פאתולוגיות
במיקרה כזה אפשר יהיה לטעון כי
חדשות.
היה כאן רצח בכוונה תחילה —
על־פי חקירה נגדית שערכה הד״ר
שהכלי, המערוך, הובא למקום מראש,
קפלן למומחה של המישטרה ולפרוצה
וההחלטה על הרצח נעשתה בעת
שגילתה את הגופה, נראה כי היא
שהלמו בראש התיירת. תהיה כמובן
מייחסת חשיבות רבה למרחק של
שאלה אם מלבסקי לא קינטרה את
שביל־הדם, המסתיים במקום שבו
השתיים כאשר אמרה להן. :לכי
נמצאה הגופה. היא גם ייחסה חשיבות
תדפקי את עצמך! אני לא אחזיר לך את
מרובה לטביעות־צמיג שנמצאו קרוב
הכסף!״
מאוד לגופה, כמעט צמוד אליה. מומחה
על כל פנים, במיקרה של מוות
המישטרה טען כי ראה במקום הרבה
ממערוך, יש לברר מי מהשתיים הביאה
עיקבות־צמיגים, ולכן לא ייחס להם
אותו, ואם היא שהלמה בו. אם השניה
חשיבת מיוחדת ולא התמקד על אף
לא ידעה כלל על הבאת המערוך,
אחד מהם. נראה כי הסניגוריה תשתדל
וחווה, דרך משל, שלפה אותו.כקוסם
להוכיח שהמוות נגרם ממכונית
מן השרוול״ ,כפי שאומרת אביבה, הרי
אלמונית, שאינה קשורה כלל למישפט
יתכן שאביבה אינה שותפה לרצח.
אשר עברה במיקרה במקום בלילה
יתכן כי היא תהיה אז רק שותפה לאחר
ציפי קביליו, אחו החשוך, ודרסה למוות את התיירת
מעשה, עבירה שהעונש עליה קל הרבה
תה הנאה של חווה, הפצועה, שהושארה במקום על ידי
יותר.
נכחה במשך בל שעות המישפט. השתיים.
במיקרה כזה יתכנו כמה אפשריות • :אפ שרות רביעית
השופט אורי שטורזמן, שהיה בדעת
אם נהרגה התיירת ממכוניתה של
מיעוט, זיכה את בן־גל, בעיקבות • אפ שרות ראשונה:
יערי אין כמעט ספק כי חווה אשמה
תרגיל זה. אולם דעת הרוב הרשיעה
הגירסה הטובה ביותר עבור השתיים
ברצח. השאלה היא אם אביבה, ששמרה
אותו על סמך פרטים נוספים שעלו
היא כי התיירת נהרגה מהמכה שקיבלה
על האוטו, שותפה מלאה לרצח.
בעדויות.
בראשה מאבן כאשר קפצה מהמכונית.
כבר מניתוח זה ברור כי העדים
נראה כי היריבות בין אביבה וחווה
אם יתמוך הדוח הפאתולוגי בגירסה זו,
החשובים ביותר במישפט יהיו הפא-
גדולה כל־כך, שאף אחת מהן לא
אי-אפשר יהיה לטעון כי היה כאן רצח
תולוגים, שהדוחות שלהם לגבי גורם־
תעשה ליריבתה את החסד ותימנע
בכוונה תחילה. אולי אפשר יהיה לומר
המוות יקבעו איזו מהאפשרויות פתוחה
מלהעיד. נראה כי השתיים ידבקו כל
כי השתיים היו צריכות לצפות מראש
לסניגוריה.

חיבוק של שוטות

אחות הנרצחת

האחות

במיקרה הטוב ביותר, יידחה הכל להרבה זמן. במיקרה הרע
ביותר, תיקבר הפרשה, יחד עם גורמיה ומסקנותיה.

ועדת חקירה ממלכתית!
^ כל אומרים עכשיו. חקירה צריכה להיות״ .זה חשוד בעיניי.
1 1כן, חקירה צריכה להיות. חקירה אמיתית. חקירה לעומק. ואלה התנאים,
שיהפכו את החקירה מהצגת־סרק(כפי שהיו שתי החקירות הקודמות בפרשה זו)
לחקירת־אמת:
• היא צריכה להיעשות בידי אנשים העומדים מעל לכל חשד.

• היא צריכה לחקור את הדרג המדיני(ראשהממשלה דאז,
השרים והעוזרים) יחד עם הדרג המיבצעי(ראש השב׳־כ ואנשיו).

תת־אלוף מרדכי והרמטכ״ל ליד האוטובוס
כמעט פרשת דרייפוס
• היא צריכה להיות, בהכרח, חשאית שבחשאית, אך יש לפרסם את הרכב
המו&ד החוקר והגדרת תחום החקירה, ויש לפרסם את המסקנות בהרחבה ובפירוט,
מלבד הפרטים הנוגעים באמת לסודות ביטחוניים.
חקירה —* של מי?

אין לי ספק שהדרך הנכונה היא מינוי ועדת־חקירה ממלכתית,
על פי חוק ועדות־החקירה.

הרי לשםכר קיבלנו בשעתו את החוק הזה, על פי הצעתו של שר־המישפטים
הרציני ביותר שהיה אי־פעם במדינת־ישראל: יעקב שימשון שפירא.
זהו אותו האיש שכיהן בתפקיד היועץ המישפטי לממשלה, ושהכריח את בן־גוריון
להעמיד לדין את מייסד שירותי־הביטחון של ישראל, איסר בארי(.איסר הגדול״)
בפרשת טוביאנסקי.

מי שיקרא עכשיו את נוכח חוק־ועדות־החקירה ייווכח שהוא
נחקק בדיוק בשביל מיקרה כזה.

ועדה כזאת תורכב על-ידי נשיא בית־המישפט העליון, וטוב אם הוא עצמו
יעמוד בראשה.
בהיעדר ועדה, צריכה לחקור המישטרה. מי שטוען שאין המישטרה יכולה
לחקור בחשאיות גמורה, כשהדבר דרוש, מביע אי־אמון למישטרה. אם זה בא מפי
הממשלה, הרי המסקנה היא שדרוש טיהור במישטרה, עד כדי החלפת הצמרת
כולה.
כל חקירה רצינית מחייבת את השעיית הנוגעים בדבר בדרג הביצועי, ובראשם
ראש השב״ב. בלי השעיה כזאת יישאר החשוד הביצועי העיקרי בראש מנגנון
אדיר ועלום, כשהוא בעל סמכות מוחלטת.

חקירה בתנאים כאלה לא תהיה אלא פארסה.

הפרשה הזאת היא, בין השאר, מיבחן עליון לעיתונות. היא לא הצטיינה מייד
אחרי הפשע המקורי(ראה עמודים 4־ ,)5אף שגם אז היו בה כמה אנשים אמיצים
ובעלי־עקרונות. בימים האחרונים מילאה העיתונות, ברובה הגדול, את חובתה.

הפרשה הזאת מוכיחה עד כמה חיונית ביקורת העיתונות. הוכח
כי ביקורת הכנסת — גם של האופוזיציה — היא רופפת וחסרת־חשיבות.
אין תחליף לעיתונות. כאשר העיתונות אינה קיימת
בשטח, חוגגת ההפקרות, ונפתח פתח למעשים הנוראים ביותר
של בעלי הכוח והשררה.
אם תסתפק העיתונות בפיתרונות־סרק. ,תרד מן העניין״ ותעבור לסנסציה
הבאה, הרי היא תמעל בתפקידה, והמדינה כולה תיענש על כך.
נשיא־המדינה ביקש מאיתנו.להחזיר את הדברים לפרופורציה הנכונה״ .אני
מקבל בקשה זו ונענה לה:

מדובר בדברים החמורים ביותר היכולים לעמוד במוקד החיים
הלאומיים — דברים הנוגעים לעצם קיום המדינה כמדינת־חוק,
למדינת־מוכר ומדינה דמוקרטית. זוהי הפרופורציה הנכונה, ורק
ההתייחסות הנוקבת, האמיצה ונחרצת ביותר מתאימה לה.

רם זועק
ף עוד הערה פילוסופית:
1שני הנערים המבולבלים ממחנה־הפליטים, שיצאו לבצע פיגוע חבלני, בוודאי
לא תיארו לעצמם בחלומם הקיצוני ביותר שאחרי מותם הם יגרמו למשבר מוסרי
ופוליטי כה עמוק במדינת־ישראל.
בשחר קיומנו הלאומי, כאשר אך נוצר המיתוס הלאומי שלנו, ניסח משורר־גאון
את המילים בנות־האלמוות :״מה עשית? קול דמי אחיך זועקים אליי מן האדמה!״

כישראלי וכיהודי אני גאה על כך שהריגת שני בני־אנוש —
אויבים ומפגעים — גורמת לתוצאה כזאת במדינתי.