גליון 2557 מתאריך 3 בספטמבר 1986

מכתבים

בתבת ה שער הקדמי:

וייצמן יצא
לדרך-לאן?

איש השנה תשנו!,,
עוד מועמדים לאיש־השנה שייבחר
על־ידי העולם הזה בגליון ראש־השנה.
אני
מציע את ישראל קיסר. ללא הסכמתו
לאנוס את השכירים ולשחוק את שכרם עד דכא,
לא היתה האינפלציה נבלמת ומי יודע באיזה מצב
היינו נמצאים היום.
זה שאני מוכן להודות, בראש חוצות, כי מגיע
לו לשכיר הישראלי, לפי הישגיו העלובים
(תפוקתו, אם מותר לקרוא לזה כך) ,שישחקו את
שכרו, זאת כבר אופרה אחרת.
מאיר גולדוסר, כפר־סבא
האזרח הישראלי, שעל גבו חורשים החורשים.
אברהם דויד, תל־אביב
הרב יצחק פרץ, ההוכחה הסופית לכך, אם
היתה דרושה כזאת אחרי דויד לוי, כי את חמאת־קאים
לא עשו באצבע.
שלום נחמיאס, תל-אביב
האשם תמיד. הוא לא פראייר. הוא, כמו כל
ישראלי טוב, חושב שהוא יכול לצחוק על כל
העולם, אבל, באמת, מתחשק לבכות.
אסתר גרין, תל-אביב
איש־הספורט תשמ״ו: הכדורגלן משפרעם,
זאהי ארמל-־ .ולוא בזכות זה שהצליח לשגע את
כל המדינה בהתלבטויותיו בין חיפה לתל־אביב.
דם בר־אדון, חיפה
איש־הסיפרות תשמ״ו: דויד גרוסמן, בגין
עיין ערך. :אהבה״ ,שאולי צריך לשנות את שמו
לעיין ערך :״יחסי־ציבור״ .אומנם הגעתי
בינתיים רק לעמוד ,90 אבל נדמה לי שהרעש
מסביב לספר גדול בהרבה ממישקלו הסגולי,
שהוא, בעיניי, כמעט מישקל זבוב, כאותו זבוב
שאחד מגיבורי הספר מאכיל בגרגרי־סוכר
ומסביר לאמו כי הוא עושה זאת כדי שלזבובים
י ״יהיה כוח לחורף״.
מרים גריידי, ראשון־לציון

דוח אבנרי
על המסקנות המתבקשות מניתוח
האפשרויות למילחמה עם סוריה
(״סבירות נמוכה״ ,העולם הזה
,)27.8.86
אם הרמטכ״ל ואלופי המטה הכללי התעלמו
מדוח־ואלד(על מה שהיה בעבר) ,אני מציע להם
לפחות ללמוד היטב את דוח־אבנרי (על מה
שעלול להיות בעתיד).
זהו ניתוח מבריק של הסיכונים והסיכויים
בגבול הצפון, המפרט את כל האפשרויות וגם
אומר די ברור מה שצה״ל צריך לעשות: לנהוג
צכי כיטר, תל־אביב
בשכל.

על חשיפת הסיבות שגרמו לסבב
המינויים האחרון. בצמרת צה״ל
(״הפאשלה״ ,העולם הזה .)20.8.86
הכתבה הזאת היתה דבר בעיתו, משום שהיא
הבהירה עובדה שלא היתה ידועה לציבור הרחב
והיא הקונפליקט בין ״אלופי לבנון״ ודן שומרון.
עם זאת, יש כאן מקום לאי־הבנה. כאשר
המדובר ב״אלופי לבנון״ ,הכוונה לכל הפיקוד
הבכיר של צה״ל, ממש כשם שהפיקוד הבכיר של
^ צה״ל ב־ 1960 היה מורכב מ״אלופי מיבצע קדש״
וב־ 1970מ״אלופי ששת־הימים״.
אם לא נביא בחשבון אפשרות של טיהור
כללי, כפי שעשה סטאלין בפיקוד הסובייטי
הבכיר בשלהי שנות ה־ ,30 הרי שאין להחליף
שיכבה שלמה של קצונה, אלא בתהליך של
עשרות שנים.
ובמידה רבה גם אין ל״אלופי לבנון״ תחליף
סביר.
ואגב, ניתן למצוא גם גורמים לשלילת מינויו
(לרמטכ״ל) של דן שומרון. אין לו נסיון קרבי
בדרג בכיר (אנטבה היתה מיבצע־זוטא) ובשנים
האחרונות הוא היה, למעשה, מנוטרל ועסק רק
בנושאים שוליים.
מסיבות מובנות, אני מסתפק בחתימה:
קצין, צה״ל

מיזרחי, אבל מערבי
על מות המיפלגה הדתית הלאומית
(״הנדון״ ,העולם הזה .)27.8.86
מה יש ללעוג למפד״ל? עובדה שהם ראו, כבר
לפני שנים רבות, מה שמיפלגת העבודה, למשל,
(המשך בעמוד )4
העולם הז ה 2557

בשבוע שעבר גירה ״העולם הזה־את
הסיפור המופלא על אהבתו
הסודית של ראש עיריית רמת־גן.
השבוע מובא הסיפור כפי שנר־אה
מנקודת־מבטה של
האשה. חביבה שיחור.

ח״ב אליהו בן־אלישר:
תשדום נוסף

כתבת ה שער האחורי:

נשרים ודם
במועדון ״[ר! י

״המצרים דורשים ומקבלים מהישראלים בכל פעם לנו מכרו דנו
בבר מכ רו
תשלום נוסף עבור הסחורה שהם בכר
בעבר,״ אומר החייב אליהו בן אלי
שר, ערב הפגישה ששימעון פרם
כה חיכה לה עם חוסני מובארב.

״העולם הזה״ הלך אל כנופיית הרחוב
שאליה ה שתייך הנער גיל אלעזדוב
בן ה־( 15 בתצלום) .שנרצח השבוע ב*
קטטה בפתח מועדון ״קול־
1 ^ 1 1נוע דך. וגם לבעל המועדון.

האח״מיו
פיאסקו מ־לתש הסנניס ומזניות השר

כיצר הצליח קומץ עולים מברית־המועצות1
לנצל את חולשת העסקנים עלובי הנפש
ולתמרן אותם כך ששיבשו י
מגע דיפלומטי עדין ביותר1
וגרמו לפיאסקו בהלסינקי| .

אחיות לא וחמניות
האחדת בבית־החולים היא חדרנית, מלצרית,
נער־שליח, פקידה וסבל —הכל, חוץ

שעיר ומיואש

השיטה של סטאלין

האם קשורה נסיעתו המיסתורית של וייצמן
עם ידיעת ה״סקופ״ שפירסם ״העולם הזה״
לפני חודש? האם פגש פקידים סובייטיים

..הוא הגבר
הראשון בזז

לילי, אנ י מיואש לגמרי״ כותב צעיר בן ,20
״והכל בגלל בעיה קטנה: אני
יותר שעיר מאחרים, בעיקר
0בכתפיים ובגב, מה לעשות!״
השופטים לוקחים ללב!
השופט עמיהוד זאבי מת לפתע מהתקף לב,
ואחרים עברו ניתוח־לב־פתוח. לכן החליטו

גט מאוחר
רות יהלומי חיכתה
לגט מבעלה במשך
23 שני ם -ה ר בני ם
לא ניסו לעזור לה,
למרות דתיותה, ואף
איימו עליה שלא להיעזר ברב
אמריקאי. רק רגע של
רצון טוב מצד בעלה
שיחרר אותה מכבליה.

אפשר לבטל את תקציבו של אמץ:
הרמטכ״ל פנה לחוזה בכוכבים, שיבין לו
מפה אסטרולוגית של צה״ל ושל המשימות
שלפניו. העצות של הכוכבים
היו קצת פרימיטיביות, אבל איך אפשר
להתווכח עם כוכבים? האסטרולוג
נהנה מפירסומת-חינם, ו־דובר
צה״ל אינו מכחיש
את סיפורו המדהים.

על מה נחקר עורך־הדין ראובן ריבלין ומה
הקשר של הח״ב־לשעבר מיכאל קליינר לפרשת
הסחיטה של החוקרים ה־פרטיים?
כיצד הם עזרו
למזכירת השר, שאחיה עצור?

/7 7/77מ/77ל 77 רחוחח:

סויסיאדה

מי שבא לחתונתו של דויד סויסה -בא,
בעצם, להפגין הזדהות עם האב, רפי,
ולהוכיח לכל כי אינו נבהל מהפירסומים על
הסתבכותו. ומי שלא באז
העולם הזה ערך לנוכחים
מיפקד נוכחות סמוך לחופה.

הטלנון האכזר
מיהו האלמוני המטלפן לשופטים ומודיע להם
על אסונות״בביכול במישפחה! איך מנסה ה־מישטרה
ללוכדו ומדוע הוא
מרבה ל ה תחזו ת דווקא כפסי״

כיאטר של שתת בתי״הסוהר!

עונת המלפפונים
מבקרי הסיפרות מתכנסים להתריע על כך שיוק־רתם
בסימן ירידה, אבל במדוריהם הכל נשאר
כשורה: מלפפון א׳ משבח את מלפפון
ב; כרי שזה יראיין את מלפפון
ג׳ .אם אין אני לי — מלפפון לי.

חוכמת הרפואה: הד״ר מוטי רביד מחלים
בביתה של גליה אלבץ • ראיון מוצלח: איך
פגשה העיתונאית שוש מימון את איש־הסרטים
יעוד לבנון • אנקת־גבהים: רוחלה
ברזין קנתה כרטיס לחו״ל — האם תצליח
לטוס? • מיקרה כלא: חווה יערי(בתצלום)
הוכחה בחדר האוכל של נווה־תירצה •
למיצוות ולמעש: עינבר זינגל, בתם של
עורכי־הדין אילנה ומשה, במסיבת הבר־מיצווה
עם עמי סבר • אלוף השמחות: חופות
ולידה, ועוד חופות במישפחתו של הרצל
שפיר • מצא מין את מינו:
עידו, בנו המתחרד של משה
אילת, מצא נערה מתחרדת.

המדורים הקבועים:
מיכתבים -הדגל של קאמרון 3 והסיסמה של שוקן
איגרת״העורך -על כותרות ואנשים 4 5 תשקי(? -המסע לבאר־שבע 6 במדינה -התנצלות גאונית 7 הנדון -המומחה מהכלא
דיעה אוזרת -של ח״כ אליהו

בן־אלישר
אנשים -מיהו ה״גרון־עמוק״ במערך 12
יומן אישי -סיפור מהסרטים 17 ושיחה על ההיסטוריה
מה הם אומרים -״מי שמתאהב חזק, 18 אינו זקוק לשוקולד!״

גם זה וגם זה -דג על הדן

לילות ישראל -בירכת הרב
לדוגמנית,מהפוסטר
חלון ראווה -חולצת פסים
בצבע צהוב־בננה
דן? חדש -כלבים בעיתונות
תשבצופן -להגיד לקדוש־ברוך־
הוא שמספיק ( 3אותיות)
הבל הולך -כדאי לחמצף
הורוסקופ -מה אומרת יד רבה
שידור -הערוץ המרחף
רחל המרחלת -לבוש צנוע ואמא תמרורים -התורכי שלקה מן
הסורים

ממזכי
(המשך מעמוד )3
לא ראתה: כי העתיד גלום ביהודי המיזרח, ולכן
הם קראו למיפלגתם, מן היום הראשון, המיזרחי.
צכי ביגל, בני־ברק
• ניתוח מעניין, אבל לא נכון. התנועה,
אשר ביקשה לציין בראשיתה את ייחודה,
נטלה לעצמה את השם מיזרחי כקיצור
המילים מרכז רוחני.

מדינה קט 1ה באפריקה

• בלי ב;/צ\ 1א ליניבל•
.העולם הזה״ ,שבועון החדשות הישראלי המערכת והמינהלה: תל־אביב, רחוב
גורדון ,3טל 232262/3/4 03 תא־דואר 136 העורך הראשי: אורי אמרי
עורך־מישנה: דוב איתן עורך תבנית: יוסי שנון רכזת מערכת: ענת
סרגוסטי עורך כיתוב: גיורא נוימן צלמי מערכת: ציון צפריר, צבי טל עורך
דפוס: יפתח שביט ראש המינהלה: אברהם סיטון מחלקת המודעות: רפי
זכרוני המו״ל :״העולם הזה״ בע״מ הדפם ה:״הדפום החדש״ בע׳־מ, תל־אביב, רח׳
חומה ומגדל 2הפצה: גד בע״מ, תל־יאביב, רחוב יד חרוצים ,7טל.377056 .

יש ב״חעולם הזה״ שני סונים של כותרות
לתצלומים. לפעמים גורם הדבר לבילבול.
יש הכותרת הרגילה, המופיעים כדרר כלל
בכתבות מצולמות. זוהי כותרת ארוכודיחסית,
לרוב בת שלוש שורות, שמטרתה היא להסביר
מה קורה בתצלום.
כותרת מסוג אחר מלווה לרוב תצלומים המתפרסמים
במדורים הקבועים. ובחלק מן הכתבות
הגדולות. כותרת כזאת מורכבת משתי שורות —
שורה באות עבה, האומרת מי מופיע בתמונה,
ושורה שניה באות דקה, שאינה באה להסביר
דבר, אלא רק למשוך את הקורא לקריאת הכתבה
השייכת לתמונה. בדרך כלל מופיעים בשורה זו
פרטים מעניינים או פיקנטיים במיוחד, או ציטוט
מדבריו של אחד מגיבורי הכתבה. את השיטה
הזאת למדנו מהשבועון האמריקאי טיים.
לפעמים יכולה כותרת כזאת לעורר אי־הבנה
אצל מי שאינו מכיר את סיגנון העולם הזה.
ראיתי דוגמה כזאת לפני שבועיים (העולם
הזה ,)13.8.86 בכתבה של אילנה אלון על מיש־פט־רצח,
תחת הכותרת. רצח המארחת״.

מובן שזהו ציטוט מתוך הכתבה, שהתייחס
לשוטר שהעיד במישפט וששמו (וממילא גם
תצלומו) נאסרו לפירסום. כל המכיר את סיגנון
העולם הזה יודע שאין שום קשר בין השוטר
שבו מדובר ובין השוטר המסויים המופיע
בתצלום ליד הסניגור, בכל זאת עלה על דעתי
שכדאי להבהיר את הדברים שוב.

אריק מלך
הקג״ב
כאחרונה הזכרנו כמה פעמים את אירגונו
הניאו־הפאשיסטי והאנטי־שמי של לינדון לחרוש
(מתחרז עם גוש) בארצות־הברית, ואת ביטאונו,
אי־איי־אר(״דוח מודיעין ביצועי״) ,שבו
רואיינו גם אישים ישראליים. בביטאון זה נכתב,
בין השאר, כי אריאל שרון הוא מרגל סובייטי.
שהמוסד הישראלי הוא ענף של הקג״ב, ועוד.
השבוע קיבלתי מיכתב מקורא בארצות־הברית,
גד פורסטר.

וכך הוא מספר:

סניגור נכנצאל ושוטר
לא אותו שוטר
בכתבה סופר על רצח מארחת־הבר נחמה
קליינרמן. בפשע נאשם אחד שלמה זרגרוף.
סניגורו, טוביה נבנצאל, טען לעומת זאת כי הרוצח
הוא שוטר מסויים שהעיד במישפט, וששמו
נאסר לפירסום. הסניגור טען כי השוטר הזה הכיר
את המארחת והכניס אותה להריון, ושזו איימה
עליו בגילוי הפרשה. .היה לך מגיע!״ הטיח הסניגור
בפני העד.
עד כאן הכל כרגיל. אולם בין שאר התצלומים
שליוו את הכתבה היה גם תצלום של הסניגור
טוביה נבנצאל, שצולם בבית־המישפט. במיקרה
עמד לידו שוטר. הכותרת: סניגור נבנצאל.
ובשורה השניה :״השוטר רצח:״

אני חי בלוס־אנג׳לס כ־ 16 שנים. בנקאי, נשוי
פלוס ארבעה.
לפני שנים אחדות הצטרפתי ליחידה אווירית
של המישמר הלאומי של קליפורניה, כקציך
קרינה־גרעינית מוטס בררגת סגן( .״המישמר
הלאומי״ הוא צבא״מילואים, הכפוף בימי־שלום
למושלי המדינות, אך ממומן על-ידי הפנטגון,
והמצורף בימי מילחמה לצבא ארצות־הברית).
ב־ 18 בינואר 1986 הופיע לפנינו סגך אלוף
(מיל׳) ונשא הרצאה שתוכנה: ריגול רוסי
בארצות־הברית. במהלך ההרצאה הוא ציטט את
מאמרו של ג׳פרי סטיינברג (העולם הזה
)13.12.85 מבלי לזהות את הביטאון ואת הקשר
בין הביטאון ולינדון לודרוש. הוא ריבר על כך
שלקהילת־המודיעין האמריקאית ידוע שיהודים
אמריקאיים מעבירים מידע ביטחוני לישראל,
ושאריאל שרון ידוע כסוכן הקג״ב.
לי היה קשה להקשיב לשטויות האלה ולהמשיך
לשבת בשקט. הרמתי את ידי, זיהיתי את
עצמי כיהודי ישראלי. וביקשתי את הסא״ל לגלות
את מקור המידע המוזר הזה. הוא סירב,
ובעיקבות זה התחולל דו־קרב מילולי, שהסתיים
בצעקות.
שבוע לאחר מכן שלחתי דוח מפורט. בצירוף
מיכתב־התפטרות, למפקד המישמר הלאומי של
קליפורניה. בעיקבות הדוח מונתה ועדת־חקירה, י
שריאיינה אותי ו־ 16 קצינים אחרים שנכחו בהרצאה.
תוצאת החקירה 16 :קצינים דיווחו שלא
היה ולא נברא. לא דובר על ישראל, לא הזכירו
אח שרון, ולא היו צעקות.
מה שמפחיד אותי אינו שמיספר גדול של
קצינים שיקרו במצח נחושה, כי בזה אין חדש. מה
שמפחיד אותי הוא שאנשי לודדוש מחזיקים
בעמדות־השפעה בצבא האמריקאי.

על ביקורו של שמעון פרס בקאמרון,
ארץ החסילונים (״מה הם אומרים״,
העולם הזה .)27.8.86
מה ראתה כתבת העולם הזה להעיר, בטרם
שאלה את מי שהיה מנכ״ל מישרד־החוץ,
הפרופסור שלמה אבינרי, על רעתו על חשיבות
ביקורו של פרס בקאמרון, כי מדובר ב״מדינה
קטנה ...שמיספר תושביה אינו עולה על שיבעה
מיליון״?
אז קודם כל לא שיבעה מיליון, כי אם תישעה
מיליון, ושנית — ישראל, עם בקושי ארבעה
מיליון, היא מדינה גדולה? או אולי סוריה, על
גבול שיבעת המיליונים, המצליחה להפחיד
אותנו למדי?
ואולי לא הכמות קובעת, כי אם האיכות?
שמעון ביאלוסקו, תל-אביב
זה רק מקרה שהחסילון אינו מופיע בדגל של
קאמרון, ששמה אכן נלקח מהחסילונים
(קאמארואייס) שהנוסעים הפורטוגלים גילו
בנהרותיה. בראשית ימיה של תנועת השיחרור
הקאמרונית, לפני כיובל שנים, אכן הוצע כי
דיגלם ישא חסילון על רקע אדום, אך משזכו
בעצמאות (בשנת )1960 הם העדיפו את הדגל
הירוק, אדום, צהוב, שהם ציבעי האחדות
דן בן־גד, ירושלים
האפריקאית.

סיסי של 13ד־40
עוד על סגני־הנשיא האמריקאיים
שייחודם באלמוניותם ובחוסר ח שיבותם
(העולם הזה 23.7.86 ואי
קללות
יותר נועזות הן ״טמא! אל־טמא! אבן
אל־טמא!״ או ״ימח רמ״ח אבריך ושס״ה גידיך!״,
שהוא ללא ספק, יותר מקלל מאשר ״ימח שמך!״
ציון חייבי, תל־אביב
סתם•

הסיסמה שר שוקן
על הימים בהן ניהל חיים לבנון, ראש
עירייתה המנוח של תל״אביב, את
היומון הבוקר (״תמרורים״ ,העולם
הזה .)27.8.86

מילונאי בן־יהודה
לא סתם קללות
היו אלה הימים של ראשית המדינה ובשוק
שלטו, למעשה, שלושה יומונים — הארץ, דבר
והבוקר. את העובדה הזאת ניצל הבעלים והעורך
של הארץ, גרשום שוקן, והוא טבע את אחת
מסיסמות הפירסום הטובות ביותר ששמעתי אי־פעם:
קרא דבר ראשון בבוקר את הארץ!
רפאל יעקבזון, תל־אביב

כל מה שנכתב בכל מקום, כולל בהעולם הזה
(בהקשר לביקורו של ג׳ורג׳ בוש) על סגני־הנשיא
הם קושט דיברי־אמת. אבל בכל זאת אסור
לשכוח דבר אחד, שכפי שאמרו פעם ״רק פעימת־לב
אחת מפרידה בין סגן־הנשיא לנשיאומ״.
ואכן 13 מבין 40 הנשיאים של ארצות־הברית
שימשו, לפני עלותם לכס־הנשיאות, כסגני־נשיא:
שמונה הגיעו למישרה בדרך הטבע,
כשמת, או נרצח, הנשיא שתחתיו הם שימשו
כסגנים: ארבעה ניצלו את מעמדם הרם בעבר כדי
להתמודד בבחירות ולזכות בנשיאות (אם כי
היחיד שהצליח לעשות זאת ב־ 145 השנים
האחרונות הוא ריצ׳ארד ניכסון) ואחד, ג׳ראלד
פורר, זכה בתפקיד כאשר הנשיא שלו(ניכסון)
התפטר, כדי למנוע הדחה משפילה.
אורי בטאט, תל־אביב

החלוץ היה ציבי
על שמירת שמות המישפחה של בני
הזוג, המקימים מישפחה חדשה
(״לסנדל את הרבנים!״ העולם הזה
,)27.8.86
אם אפרת גרוחובסקי וארז בוטל סבורים שהם
חלוצים בעניין של צירוף שם מישפחת האשה
לשם מישפחת הגבר, טעות בידם.
הקדים אותם, ב־ 105 שנים בדיוק, אחד תומש
מסריק, לימים נשיאה הראשון של הרפובליקה
הצ׳כוסלובקית ( 1918־.)1935
כאשר שוליית הנפחים הצ׳כי מסריק, שהיה
לפרופסור לפילוסופיה, נשא בגיל 31 לאשה את
האמריקאית שארלוט גאריג, הוא שינה את שמו
מתומש מסריק לתומש גאריג־מסריק.
יעקב לוין, תל־אביב

קרמת שורשיות
על לשון בני תימן(״במדינה״ ,העולם
הזה ,)27.8.86
לשון בני תימן באמת מיוחדת במינה, בעלת
יופי שירי. וזה לא רק מונחים כמו בחיני־חינם
(שאיננו בודד בצורתו. נהוג גם לדבר על ריני־רננות)
.אבל מה שבאמת אסלי(שורשי) אצלנו זה
הקללות, שאפילו אליעזר בן־יהודה הביא כמה
מהן במילונו (כגון ״יישחקו עצמותיך בגיהינום!״).

וככה
הוא אמר
מה שחסר לקורא של העולם הזה
בשווייץ.
לפני כמה חודשים הבאתם מדי פעם
מאימרותיו של טוסבראהינדי, טובע האמרות
הגדול, כפי שהופיעו בהעולם הזה לפני 25 שנה.
והנה, בימים אלה עברנו דירה וכשניקינו את
הבוידם(כן, גם בשווייץ יש דבר כזה) נפל לידינו
כרך של העולם הזה משנת ,1961 אותו, כנראה,
נטלנו עימנו מן הארץ, כשבאנו לכאן לפני שנים
רבות. ומה עצר את עינינו כשהתחלנו לדפדף בין
הדפים המצהיבים?
עוד אימרה של טוס הגדול, כמובן. וככה הוא
אמר:
״הקו הקצר ביותר בין שתי נקודות הוא קו
מרוסק!״
לידיה ובדונו שוורץ, באזל, שווייץ
שאלה ותשובה
חילופי ראשי עיריות בבאר*
שבע אינם דבר בל״כך יוצא
דופן, כפי שאפשר היה להניח
אחרי 23 השנים של אליהו
נאווי. כבר היו דברים מעולם,
בפי שדיווח העולם הזה השבוע
לפני 25 שגה, עת הגיש ראש
עירייתה (היהודי) הראשון של
באר־שבע, דויד שוביהו, את
התפטרותו.
כעתה, כן אז, היו רבים
שחפצו בכיסאו ואחד מאלה
נשא נאום, בו העלה על נס את
מעלותיו הגדולות ולבסוף -
• ביקש המתמודד לסיים את דבריו
ואמרו ״ועתה אני שואל את עצמי...״
״אל תשאל את עצמך,״ שיסע את דבריו
מתמודד אחר על ראשות העירית ,״רק תקבל
תשובה טיפשית!״

העולם הז ה 2557

עיריית ראשון־לציון, בבחירות הבאות. נראה כי לאנשי
העבודה היו הצעות מפתות יותר.

שד ביקור ממלכתי
בקשיים

ת ט 1ן ־ ך
המוקש הרוטציש האחרון הוועדה הסודית של השרים משה שחל וגד יעקובי,
והמזכ״ל עוזי ברעם, שהתכנסה לדון בתנאים שיציג המערך
לליכוד לפני קיום הסכם־הרוטציה, החליטה לדרוש
מהליכוד:

• שינויי הרכב הוועד־המנהל של רשות־השידור,
כך שלשתי המיפלגות יהיה בו מישקל
זהה.
בהרכב הנוכחי יש עדיפות ברורה לליכוד(ארבעה
נציגים) על־פני המעדר(שני נציגים) .למפד׳׳ל יש נציג
אחד.

• יוקם קבינט בלבלי מצומצם, בו יישבו יצחק
שמיר, שימעון פרם, משה ניסים וגד יעקובי.
• לממלא־מקום ראש־הממשלה, שימעון פרס,
תהיה זבות־וטד על כל החלטה כלכלית.
• מינהל מקרקעי ישראל יעבור מתחום
אחריותו שלמישדד־החקלאות למישרד־הכלכלה
והתיבנון.

המ1נ 1ל1ג שר דמיאניוק השבוע פירסמה ועדה מטעם שרות
בתי־הסוהר את מסקנות החקירה שלה
בעניין המונולוג שנתן החשוד ג׳ון דמי
יאניוק לכתבת ״העולם הזה״ דפנה ברק.
מונולוג זה פורסם בשני המשכים(״העולם
הזה״ .)13.8 ,6.8במהלך החקירה לא
נחקרה דפנה ברק, ולא הוזמן איש ממערכת
״העולם הזה״.
הוועדה קבעה לאור המימצאים
מגיעה הוועדה למסקנה שהכתבת דפנה
ברק לא נכנסה לאגף שבו מוחזק ג׳ון
דמיאניוק, ואף לא שוחחה עם העציר, בכל
זמן היותו נתון במישמורת שרות בתי־הסוהר
בבית־הסוהר איילון.״
את ההודעה הזאת הכתיר אחד הצדד
רונים בכותרת הטלפנית :״דמיאניוק לא
שוחח מעולם עם כתבת העולם הזה״.
״העולם הזה״ אינו חופשי לפרט כיצד
נתן העציר את המונולוג, ואין המערבת
מוכנה להפר את חובת־השתיקה שלה
בעניין זה, בגלל פירסום־הבל זה או אחר.
ועדת-החקירה של שרות בתי־הסוהר
קבעה כי דפנה ברק אכן שהתה בתחום
בית־הסוהר איילון, וכי על כך אין רישום.
הדבר לא נכלל בהודעדדלעיתונות. גם על
מימצא זה אין ״העולם הזה״ מוכן להגיב.
מערכת ״העולם הזה״ קובעת בצורה
חד־משמעית כי המונולוג שפורסם בשם
ג׳ון דמיאניוק אבן ניתן על־ידו, וכי כל
מילה בו באה מפיו של העציר עצמו.

התנגדות לווייצמן
במיפלגת העבודה
עסקנים ימניים במיפלגת העבודה מנסים למנוע
את הצטרפותו של עזר-וייצמן למיפלגה, בטענה
שעמדותיו הן יוניות מדי וחורגות ממצעה.
במיוחד מעורר התנגדות הרעיון להפקיד בידיו .
את האחריות למחלקה הערבית במיפלגה.
בינתיים נודע כי הח״ב בנימץ(״פואד״) בן־
אליעזר, חברו של וייצמן בסיעת יחד, מתכוון
להצטרף למיפלגה בהסכם פרטי.
היחסים בין וייצמן לבין בן־אליעזר התערערו לאחרונה,
ופואד ניהל מגעים עם ח״כים משתי המיפלגות הגדולות.

אנשי לישכתו של ראש־הממשלה
עושים בימים אלה כל מאמץ לארגן
לשימעון פרם, ימים ספורים לפני הרוטציה,
ביקור חגיגי בקריית־שמונה. ראשי
העיר מנהלים איתם משא-ומתן קשוח,
ודורשים תמורת האירוח הבטחות ממשלתיות
חדשות וקיום הבטחות ישנות,
שטרם מולאו.
הפעם האחרונה שבה ביקר פרם בעיר
הצפונית היתה לפני הבחירות של . 1984
אז הוא התקבל במקום במבול של עגבניות,
חרפות ויריקות. כעת הוא מבקש
להוכיח כי תדמיתו השתנתה מקצה לקצה
גם במעוז זה של הליכוד. הוא מעודד
מקבלת־הפנים החמה שבה התקבל בשבוע
שעבר בביקורו בעפולה, גם היא
מיבצר של הליכוד.
השבוע אמור ראש־הממשלה לבקר
בישובי-גבול-הצפון, ביניהם ישובים סמוכים
ביותר לקריית-שמונה — אך את
העיר עצמה הוא יראה רק מנגד, ואליה לא
ייכנס.

לא יהיה דיון נוסף
בבג״ץ השב״כ
עבר המועד להגשת בקשות לדיץ נוסף לפרשת
השב״ב, מבלי שהוגשה אפלו בקשה אחת
כזאת.
נראה כי כל העותרים החליטו לקבל את החלטת חבג״ץ,
כל אחד מנימוקיו שלו, ולא לערער עליה.

הנזקים בבתי־הספר:
20־ 30 מיליון דולר
עם פתיחת שנת־הלימודים נעשו ברשוית המקומיות
סיכומים של ניזקי־רכוש בבתי־הספר בשנת הלימודים
הקודמת,

על-פי אומדן בלתי־רישמי סבלה מערבת־החינוך
— בבתי-הספר היסודיים והתיכוניים
— מנזקים למיבנים, ריהוט וציוד אחר במחיר
של 20 עד 30 מיליון דולר.

המישטרה נגד אלכוהול ביום השני השבוע, בשעות הלילה, התחילה
המישטרה בפעולה נמרצת במועדוני־הנוער
בתל־אביב, והתרתה בבעלי מקומות-הבילוי
שלא ימכרו משקאות אלכוהוליים לנערים בני
פחות מ, 18-
מי שיעבור על האיסור, איימו השוטרים, מסתכן בצו סגירה
מינהלי, כפי שהופעל נגד מועדון ״דן״.

ועד־השבדים נגד סביר
ועד־העדבדים במישרד־החוץ מתנגד בתוקף
לכוונותיו של אורי סביר, יועצו של שימעון

ן ,4 1

זח< 1

בכירה מזו שהיתה לו כאשר הושאל למישרד-
ראש הממשלה.
הוועד התכנס בעיקבות הפירסום, שהופיע לראשונה במדור
זה, על כך שסביר מנסה להשיג דרגה של סמנכ״ל
במישדד־ראש־הממשלה, ולחזור בדרגה זו למישרד־ההוץ.
לפני שהיה ליועצו של שימעון פרס, שימש סביר בתפקיד
זוטר יחסית בשרות־החוץ, כקצין־עיתונות בשגרירות

מלכה ערך
תחקיר פרטי
הוועדה שחקרה את נסיבות הראיון עם ג׳ון דמיאניוק
(ראה מיסגרת) גילתה כי שימעון מלכה, הדובר הקודם
של שרות בתי־הסוהר, ערך ביקור פרטי אצל העציר
המפורסם, ללא ידיעת הממונים עליו.

הוועדה המליצה להעמידו לדין מישמעתי.

יוהנס ראו דרש:
לשיר בבאר־שבש
יוהנס ראו, המזכ״ל החדש של המיפלגה
הסוציאל־דמוקרטית בגרמניה, הורה למקהלה
הייצוגית של מדינת נורדריין־
וסטפליה להופיע בחינם בבאר־שבע.
ראו הוא ראש-הממשלה של מדינת
נורדריין־וסטפליה, הגדולה במדינות גרמניה
המערבית, ותושב העיר וופרטל —
שיש לה ברית־ערים־תאומות עם באר-
שבע. כאשר שמע ראו על סיור־ההופעות
שתוכנן למקהלה בארץ, בחודש הבא,
השתומם על כך שנשכח שמה של באר-
שבע, הורה להכלילה בסיור ולהופיע בה
חינם, והודיע על כך מייד לראש-עיריית
באר־שבע, משה זילברמן.

מס־הכנסה -גם בשבת למרות הכרזותיו החסודות של משה ניסים נגד פעולת
חוקרי מס־ההכנסה בשבתות, ימשיך האגף לפעול כרגיל,
בכל ימות־השבוע. הוראה מפורשת ברוח זו הוציא נציב סס־ההכנסה,
יאיר רבינוביץ.

פצצה בביטוח־רבב
סוכנות־ביטוח רמת־גנית עומדת השבוע לצאת ביוזמה
שתכה בהלם את כל הענף:
הסוכנות תציע מחירים נמוכים ביותר, ותפרסם את
התעריפים במודעות גדולות בעיתונות. המדובר במחירים
שייגרמו הפסדים לחברות־הביטוח. המיבצע יימשך עד
כניסתו לתוקף של התעריפון המחייב החדש, בעוד
שבועיים או בעוד חודש.

אבולוף פורץ קדימה
בחרות עלו מאוד מניותיו הפוליטיות של עורר״הדיו
הירושלמי ניסים אבולוף, שהתמנה בשבוע שעבר, על־ידי
דויד לוי, לעמוד בראש הוועדה לסיוע לקבלנים.

חבריו של אבולוף, מקורבו של דויד לוי, מכינים
את צירופו בעתיד להנהגת המיפלגה, וכבר
היום יש לו סיכויים טובים לכהן כחבר-כנסת
אחרי הבחירות הבאות.

רואי־החשבון יגיבו

אייזנברג שוקל
לגלות הכל

לישכת רואי־החשבון תגיב פומבית נגד פעולותיו של נציב
מס־ההכנסה, יאיר רבינוביץ, המכבידות על הנישומים

שלהם ועליהם.

שמועה עקשנית בחוגי־העסקים אומרת,
כי איש־העסקים שאול אייזנברג,
שביקר לאחרונה בארץ, שוקל לפתוח את
הספרים לפני הציבור ולגלות לראשונה
את כל מעלליו של מיכאל אלבין בחברות
של הקבוצה. המדובר במיסמכים הידועים
היטב לחוקרי-המישטרה.
מישפטן שראה את החומר השבוע,
אמר כי אם אכן יתפרסמו הדברים, ייקלעו
כל מקורבי אלבין למבוכה גדולה.
דובר הקבוצה בארץ סירב השבוע
להתייחם לשמועה.
מצפת למיפלגות

רבינוביץ הוא רואה-חשבון במיקצועו, ומצליח
להתגבר על כל תרגיליהם החשבונאיים של
חבריו.

מנחם רהט הוא שיחליף את אבי בטלהיים
ככתב לענייני מיפלגות של ״מעריב״.
רהט, תושב צפת ומזה 25 שנה הכתב של מעריב בצפון,
יעבור להתגורר זמנית בתל־אביב.

בעריכת גיורא נוימז 5

שליחות חשאית

האם קשורה נסיעתו המיסתורית של וייצמז -
שהוגדרה כ״חשאית״ -עם ידיעת־הסקזם
שפירסם הו >-הזה דפני חודש? האם נפגש
וייצמן עם אישים סובייטיים -ואם כז עם מי?
היכן? רשם מה? בברית־המזעצות או מחוצה לה?
ף* ידיעה הופיעה לפני חודש.
1 1העולם הזה ( )30.7.86 הכתיר
אותה בכותרת ״סקופ״ — ציון מיוחד,
שהשבועון משתמש בו רק לעיתים

רדינה

וייצמן יוזמן למוסקווה
העם ישראל!
ס -מ אי בודא סו:

״•ג-אי׳ ר5זד׳.י.,

תיך פת״ה 3ימה זול
6רס הקיץ.

:ותג תקף את שומי
3ל י שיאל. לעובת התום ׳
שלים, היה ההזב של
:ן חגיק. אפשר היה לקבץ
הישראלים הקדומים על
־ם יגל לג:־,אד? .ומתירו
זמז* כילד לפלישתיס
ים בצפוי.
־ 3הפת את הישים עד
וסע עברו — גספיוד
תביש.
ימ ספרו את ודקיב עד
אוגוהס, ספשעבר. יפים
:מצע ו דו מי ה עושי גב
היותו.
:לו האודדדם. קצב־דהייש
ישפמ, התהפקים לישת
בשפע. יגאו לתופעת
אף דיא לנאת לפגרת
דס הקללות והגידופים
דאזרדדב בשאר ימות
דו אל שפת־די^ שגדתו־
;ל־אביב בלא מגילי ם
אה ענמם ל מז ע-
שיכול לרתשית
רק בערבים אל מזזוץ
אחת וזיתה לישדאלתב
תמים שמש? תבו-ו על

גי׳אוסתס״קיץ תס׳~~

מיתת לתום השבש, אלא

ידדה — הך גדבם

הזה, ביקש וייצמן בכל הרצינות:
״אולי אתה יודע משהו שאני לא יודע.
תנסה לברר פרטים ולהודיע לי.״ כמו
כל יוזמה סובייטית גובשה גם זו במשך

• הדבר צייד להיעשות
לפני הרוטציה, כי אין לדעת מה
יהיה מעמדו של וייצמן לאחר
מכן, ואין גם לדעת אם ראש־

עזר וייבמו השניייו השבוע הג חרמ הוא ם יכן להיסמי #ס
יאשר ערסאת, יי״ד אעי־ו׳ בימאים נ״זויימים. תומאים
מוו איסיס ל! 1סי!יו •דיב״שס־לווג המ4ורשמי 3הנדה בישראל
והפסקת ניעשי־האלימווז.
נ בו ווזר וייגבע על הבהרה שהשמיע עוד לפגי * 1שויס.
הנהרה דומה השמיעו אז אריאל שדון(שלוי העמיד ומאיסה
ובמרומז גס משה דיין.
עיתוי הונהרתו של יייבמן גראה סיקר* .היו שראו בה ג ס
ני סוי לתיסכול, אוזר* ששימעון פרס לא לקוז ו ס תו עיסו
למארוקו. מניוון שווייעסו עורף לממשלה הגוכוזית ב תפקיד
הבלתי־רשמי של סי שיעסוק נענייגי־השלוסג על רקע
העלתותיו ב עני במעדיים הרי אי ״שיתופו במסע זה היה
כמעס נ ב הינ ת ססיז־ת״לתי. אולס סי ס לא רעה להוווזלק
בתהילה, ולקת עיסו רק אדם פוליסי אהד: רני אדי* .שיועד
להוביל את הסתערות סיסלגת-הענודה על העיבור המא־רוקאי
בארץ(ראה כתכה^
אולם וייבמו ל א הי ה מ דונ א. היא יודע שעומד לקדמו
משהי שיעלה את מעמדו באופן די ס א תי.
זהו ה סוד המדיני ת ש מר ביותר נשעה זה
עזד יייעמן יוזמן לברית-ה מז ענו ת כדי להיפגש עס אגשי*
טימשמו גבידי ם.
ה סוגיי מי ס, העוקבים מזה ומן רב אתי* מעולמו של וייע*^
למען ה שליס חישראלי־עדב׳ הוזליסו לבי אי גו נבאי ש
המויאיס ס הג ד הישראלי שבראי ל ע שו תנלניי מלאוה בז א ת
מעד ני סן לקראת נודסליזעיה של היווסים בין טוסקווה
וירושלים. תחילה רצו להיפגש עימו במקחש גיסרלי באירופה.
אן עתה ההליסז להזנדנו לנרית־המועגות עבמה.
עדיין לא בדוד מ עי ייצא המסע אל מפועל. ואיך י תייחסו
אליי שותפיו של ויקנסן בממשלה• .ש לימיה ני שימשו פרס
יקדס רעיון זה בנ דבת ספני שהוא •שמש התנתה משמע
כ אי ההמד עי ת ס־ !דפר* .י עו
* תו המד מג כדגיל. נניוויזז אי חי .
ועסש ליו׳ ,ני די נהפ עיגז ס ל הנ ס•*,
חוגגי יונ אי בנמ דד־י פ מנגדד, מזו
ב קגו ק של *פסר-עדיג גנ רי. ב רי תו

״.בז* תו״יזמויז

—דגר*דליל• דד ריז-ד•

שאי־אהשד לזמעלב נדשדאל. שניתם

פזזודס בויס-ם שרבד־ס בבדוזב זוהי
בל התודה?ל רגל אחוב שאותו־ ניהר
חסן פלד מאדזקן לתטזיל ל שיסעוו
פרס, הבום של פגדד. בראה כי עזר

^ נשים הקרובים למוקד ההב־רעות
ניסו לפרש את הדברים לפי
מיטב הבנתם.
תגובה אופיינית של איש־צמרת,
שלא לציטוט :״אני לא חושב שהוא
נסע לארץ שאתם רומזים עליה. יתכן
שהוא ייפגש במקום אחר עם הגורמים
שאתם מרמזים עליהם!״
האפשרויות:

ל התקד מו ת המדיני ת בתקופת נהיגתו נרא ש־הסמ שלח.
סחות נדור ס ה יהיה יהסס של יעוזק שסיד וחבריו.
על בל פנים: המסע אמוד להיערך לפגי הרוסעית וימיה
סי מן-דד ך גוסף ג ד רן לביגזן יחסים נורמלייס בי? שת*
המדיגוו^
ראווה. הוא בבובה על א קבי ה תדדה
שגי הנפנש־ש ואו ייתר* מפיידס ארב־איש
תועלת מן ד-פירסדש דזדחממד
ר&תלווה לסיפגש.
משוס כך, פגי שות פיסנה בתוות לא

קע בבוש — ־שיתווה ה פי הו ק תג*
יועויב ברקסי־ההבל — וש השקעה
לעתיד, בוש הוא אומבס פולתדקאי
בשמת בעל יכולת בתוג־ת — אל יש
לו סיכוי לודבחר משיש. כדאי לתיווו

להכין פגישה עם פרסי

הגילוי הזה לא בא ממקורות
ישראליים. בצד הישראלי׳דעו
על כך רק שניים־שלושה
אנשים .״העולם הזה״ השיג את
הידיעה במקורות משלו, מן
הצד הסובייטי.

מדוע ו״צמן?
^ תגובה על הגילוי היתה מיו(
1חדת, כמו הגילוי עצמו.
עזר וייצמן עצמו, שרואיין למחרת
היום בתוכנית מוקד בטלוויזיה, ביקש
מן המראיינים שלא להעלות כלל את
הנושא. המראיינים הצייתניים קיבלו
בקשה זו. גם במבט לא הובא הגילוי
— מאותה הסיבה.
בשיחות פרטיות היה וייצמן חמקני
לא־פחות :״הלוואי והיו מזמינים אותי,״
אמר .״הייתי רץ. אבל לא ידוע לי. דבר!״
כאשר פגש, במיקרה, בעורר העולם

ליציאתו לא התלוו סימני־הפיר־סומת
המקובלים בארץ, ושכל פוליטיקאי
מעוניין בהם כדי להעלות את
מעמדו בשוק הפוליטי והתיקשורתי.
נמסר כי ממלא־מקום ראש־הממ־שלה,
יצחק שמיר ,״הסכים לנסיעה״.
אם כל מטרתו של וייצמן היא לקיים
שיחות שיגרתיות, למה היה צורך
בהודעה דרמאתית כזאת?

• נגישה -היכן?

הסקופ ב״העולם הזה״30.7.86 ,
רחוקות, כשהוא בטוח בראשוניותו
ובחשיבותו המיוחדת של גילוי.
הכותרת אמרה :״וייצמן יוזמן
למוסקווה״ .ובכתבה נאמר כי
הסובייטים החליטו להזמין את עזר
וייצמן לארצם, כמחווה מיוחדת, בדרך
לנורמליזאציה של היחסים בין שתי
המדינות. העיתוי: לפני הרוטציה.

הוא לא פיפר על כך לאיש
מראש, וגם מקורביו, שנפגשו
עימו כמה שעות לפני היציאה,
לא ידעו על בך דבר.

חודשים רבים. היא התחילו לפני קרוב
לשנה. השיקולים האפשריים:
• הזמנת שר לפגישה ברמה גבוהה
היא צעד גדול קדימה לקראת חידוש
היחסים עם ישראל, שהיא אחת
המטרות החשובות של ברית־המועצות
בשעה זו (ראה הנדון) — אס כדי
לרכוש את ליבם של ידידי־ישראל
בדעת־הקהל האמריקאית, אם כדי
לאפשר למוסקווה לתפוס אה מקומה
בוועידת־שלום בינלאומית למיזרח־התיכון,
שהיא חותרת לכינוסה.
• הפגישות השיגרתיות, המתקיימות
לעיתים מזומנות בין אישים
ישראליים וסובייטיים במרכז האו״ם,
לרגל כינוס העצרת, אינן ממלאות
תפקיד זה.

• הזמנת ראש־ממשלת ישראל
היא צעד גדול מדי. הזמנת
שר־החוץ אינה רצויה, כאשר
ממלא את התפקיד הזה יצחק
שמיר. הזמנת שר־הביטחו;
אינה באה בחשבון, בגלל
המשמעות הצבאית שהיתה
ניתנת לביקור כזה.
• עזר וייצמן מקובל על הערבים
יותר מכל שר ישראלי אחר, ועל כן
יעורר ביקורו פחות תגובות שליליות
בעולם הערבי מאשר ביקור אחר.

הממשלה שמיר יאפשר ביקור
כזה.

• מה הסורי
ף* שבוע יצא עזר וייצמן לשלי(
1חות עלומה, שהיתה מוזרה ביותר.

כלי־התיקשורת פירסמו את
הידיעה בהבלטה רבה, כששני
מרכיביה סותרים זה את זה
לחלוטין.
מצד אחד: וייצמן נשלח על־ידי
שימעון פרס לדווח לראשי־הממשלות
של גרמניה ואיטליה, הלמוט קול
ובמינו קראקסי, על ההתפתחויות
לקראת פגישת־הצמרת בין פרם וחוסני
מובארב.

מצד שני: השליחות היא
חשאית.
ידיעה זו היתה מגוחכת מכמה
בחינות. בין השאר:
• מה יכול להיות סורי בפגישות
עם ראשי־הממשלות של שתי מדינות
ידידותיות?
• מה יש לדווח על פגישה שלא
התקיימה עדיין, וששום דבר חשוב
אינו עומד לקרות בה(ראה במדינה)?

גם הצורה שבה יצא וייצמן
מן הארץ הוסיפה למיסתורין.

• וייצמן אכן נמצא בדרך
לברית־המועצות, והשיחות עם
קול וקראקסי לא נועדו אלא
לצורך הסוואה. הפגישה תהיה
חשאית, לפי בקשת הסובייטים,
וגם וייצמן יסחיש אותה.
• וייצמן ייפגש בחשאי עם
אישים סובייטיים בכירים, אך
לא בברית־המועצות, אלא בארץ
מערבית, אולי בחסות אחד
מראשי־הממשלות שהוא פוקד
אותם.
• וייצמן ייפגש עם אישים
סובייטיים בארץ מיזרחית,
בסודי־סודות.
הדברים יתבררו רק בעתיד, ואולי
בעתיד הלא־קרוב. אחרי הפרשה
האומללה של השיחות בהלסינקי
(ראה הנדון) ,יתכן כי ברית־המועצות
אינה מעוניינת בפירסום מהלכיה כלפי
ישראל, ויתכן שגם שימעון פרס אינו
מעוניין(באופן יוצא־מהכלל) בפירסום,
בגלל החשש מפני הזעקה הצפויה של
הפעילים היהודיים מברית־המועצות,
התובעים להתנות כל תזוזה בכניעה
סובייטית בעניין היהודי.

יתכן שהסובייטים החליטו
תחילה על הזמנת וייצמן למום•
קווה, אך שינו את התוכנית
ומיתנו אותה אחרי שנעלבו
בפרשת הלסינקי.
וייצמן, מצירו, ינסה להשיג בפגישה
כזאת פריצת־דרך גדולה;

החלום הגדול של שימעון
פרם: פגישה פומבית של פרם
עם אישיות סובייטית בכירה
לפני הרוטציה, פגישה שתהווה
עטרת פעילותו הפוליטית במשך
שנתיים.
השבוע לא היה שום דבר ברור. עד
שיגיע מידע נוסף, יישארו הדברים
בגדר ניחושים.
במדינה העם
אזהרה משמיים
האנושות הוזהרה פעמיים:
מפני השמדה גרעינית
ומפני מילחמת גאזים
מי שמאמין באלוהים — ולאוו
דווקא בה׳ אלוהי־צבאות — יכול היה
להתפתות למחשבה שריבון־העולם 1 מזהיר את האנושות.
בתוך זמן קצר, זכתה האנושות[
בשתי אזהרות חמורות ביותר. גם נוח
לא קיבל אזהרות חמורות כאלה.
• אזהרה א׳ :אסון הכור הגרעיני
בצ׳רנוביל.
כיום ברור כי אסון גרעיני זה עתיד
לקטול אלפים, שספגו קרינה בכמויות
מוגזמות.
מעל לראשה של האנושות תלויה
חרב המילחמה הגרעינית. המעצמות [
ממשיכות לצבור מלאי גדל והולך של
פצצות גרעיניות, ולפתח אמצעים יותר!

ויותר מתוחכמים לשיגורן.
אם אסון זעיר בצ׳רנוביל גרם לתוצאות
כפי שגרם, הרי מילחמה גרעינית
תגרום להכחדת חלק ניכר של האנושות,
ואולי להפיכת כדור־הארץ כולו
.לבלתי־כשיר לחיים.
האם היתה צ׳רנוביל אזהרה אחרונה
לפני מילחמה גרעינית?
• אזהרה ב׳ :אסון קאמרון.
מה שקרה בצפון המדינה האפריקאית
נראה כאילו נלקח מסרט־אי־מים.
מבטן אדמה השתחרר גאז רעיל^,
שאין לו צבע וריח. ופשט על הסביבה.
האנשים מתו בהמוניהם בחנק, מבלי
לדעת מה קורה להם. איזור שלם
התרוקן מאדם ומבהמה, אך שום רכוש
לא נפגע.
מעל לאנושות תלויה חרב המיל־חמה
הביולוגית־כימית. אין מרבים
לדבר עליה, כפי שמדברים על המילח־מה
הגרעינית. אולם כל המדינות מפת חות
גאזים מרעילים ונשק ביולוגי. לפי
כל הסימנים, השתמשו העיראקים ב־גאזים
במילחמת איראן־עיראק. האנושות
נשארה אדישה.
במילחמת־העולם השניה לא השתמשו
בגאזים — אולי מפני שאדולף
היטלר נפגע מגאזים והתעוור זמנית.
כששירת כחייל קרבי במילחמת־העו־לם
הראשונה. אר אין פירוש הדבר
שנשק נורא זה לא יופעל במילחמה*
עתידית — אם מילחמה עולמית, אם
מילחמה אזורית, כמו מילחמה בין ישראל
וארצות־ערב.
אסון קאמרון היה אזהרה. הוא זכה
רק בתשומת־לב מועטה בעולם. בישראל
לא היה איש שם לב אליו, אלמלא
הובילה המיקריות הפוליטית את שימ־ •
עון פרס לקאמרון דווקא למחרת האסון.
אילו
היה קם נביא חדש, היה מטיח
בפני האנושות אזהרה כמו זו שהוטל
על יונה הנביא להטיח בפניהם של

תושבי נינווה.

יחסים מרחביים
מבוי סת 1ם
פגישת פרס-מיבארב
איגה יבולה להגיב
שוס תזוזה לקראת השלום
לשם מה דרושה הפיסגה בין שימעון*,
פרס וחוסני מובארם?
יש פגישות־פיסגה, המתקיימות
מפני ששני הצדדים מעוניינים במעמד
דרמאתי, בחשיפה תיקשורתית, ב״הז־דמנויות
צילום״.
ויש גם ועידות־פיסגה חשובות
יותר, ששני הצדדים מעוניינים בהן
כדי ליישב סיכסוכים ולקבוע מדיניות
משותפת לעתיד.
ועידת פרס־מובארם אינה לא כזאת
ולא כזאת.
מחיר עבור הסחורה. אומנם,
שימעון פרס מעוניין בפומביות דרמא־
(המשך בעמוד )8
העולם הז ה 2557

בהלסינקי היה כיעזדנן מחפיר. מי גרלכך?

^ חמד איבראהים, צעיר ממחנה־הפליטים
דהיישה, ישב בכלא במשך שבע שנים.
הוא נידון לתקופה ארוכה יותר, בעוון השתייכות
לאירגון עויין(חמש שנים) ,החזקת חומר־הסתה
(שלוש שנים) והנפת הדגל הפלסטיני
(שנתיים) .אבל בתום שבע שנים ניתנה לו האפשרות
להשתחרר, בתנאי שיסתלק מהארץ לצמיתות,
והוא ניצל אותה.
אחמד איבראהים הגיע לתוניס, ושם התקבל
מייד כמומחה גדול לענייני ישראל.

זה היה טיבעי, כי אחמד למד עברית
ככלא, הוא הכיר סוהרים, הוא קרא
עיתונים וראה טלוויזיה.

המועצות. לפני כמה ימים התווכחתי על כך עם
שר־בכיר״מאוד. הבעתי את דעתי שהמניע
הסובייטי העיקרי הוא להשפיע על דעת־הקהל
האמריקאית והמערכת הפוליטית האמריקאית,
שבהן יש לישראל השפעה מכרעת, וכי מניע שני
הוא רצונה של ברית־המועצות להשתתף בוועי־דת־שלום
למיזרח התיכון. השר־הבכיר־מאוד
הסכים לניתוח זה אך הפך את הסדר. לדעתו,
המניע העיקרי הוא לתפוס מקום בוועידת־השלום
למיזרח התיכון, שמוסקווה חותרת
לכינוסה, והמניע השני הוא לרכך את האמריקאים.
מכיוון
שכל ״ניתוח״ של מניעים סובייטיים
הוא בגדר ניחוש בלבד, אי־אפשר לקבוע מסמרות
בעניין זה. אך אין ויכוח על כך שלסובייטים
יש מניע טוב לשאוף לחידוש היחסים, וכי הם

ק טן

המיפגש הצנוע קיבל מימדים היסטוריים,
משהו כמו פגישת נפוליון עם
הצאר אלכסנדר, או פיסגת סטאלין־צ׳ר-
צ׳יל־רוזוולט.
ואז נכנסו לפעולה יורי(שם בדוי) ועמיתיו.

^ ארץ נשמעה זעקה גדולה של שלח־את־
^ עמי, והיא מילאה חיש־מהר את העולם כולו.
עולים סובייטיים, עסקנים מיקצועיים, אנשים
טובים וכנים לצד אנשים שפרנסתם על התעמולה
האנטי־סובייטית — כולם נכנסו לפעולה.
אסור להיפגש עם הסובייטים בלי תנאים! צריכים
לדרוש מהם בראש וראשונה את שיחרור כל
אסירי־ציון, ומתן היתר־יציאה לכל היהודים!

אי השר שיסתכן בכך״שמתחרהו יאשים
אותו במכירת היהדות הסובייטית,
בבגידה באסירי־ציון הנמקים בסיביר?
לכן לא היה שום דיון ענייני. שום קול של
הגיון לא נשמע. ישראל הודיעה בקולי־קולות
שהיא תעלה את עניין יהודי ברית־המועצות
כנקודה ראשונה בסדר־היום של הלסינקי, שהיא
תעמיד תנאים נוקשים וחמורים להסכמתה לקבל
מישלחת סובייטית.

בל זה נקלט ונרשם במוסקווה. הרוסים
נעלבים בנקל, בייחוד כשהמעליב
נראה להם ביתוש המנסה להתמודד עם
הדוב הגדול.
הטון התקרר במהירות. המיפגש ההיסטורי
צומצם לשיחה פורמאלית קצרצרה. לא נקבע לו
המשך.

פיאסקו.
** דאיגה אותי אי־היכולת של ממשלת־יש־ראל
לקבל החלטות מפוכחות וענייניות בכל
נושא שהוא. התנאי המוקדם לכך הוא ראייה
מפוכחת של יחסי־הכוחות, וקביעה מדוייקת של
סדר־העדיפויות.
ברית־המועצות היא מעצמה עולמית כבירה.
ישראל היא מדינה קטנה, אם כי לא חלשה.
אין זאת אומרת שאנחנו חייבים להתקפל לפני
המעצמה הגדולה ולהיכנע לרצונותיה. בוודאי
שלא. מותר לנו לעמוד על שלנו ולהיאבק על
מטרותינו. אך בתנאי שלא נאבד אף לרגע את
חוש־הפרופורציה.

וכך יכול היה אחמד איבראהים למסור לבני־עמו
את מסקנות הידע העמוק שלו בענייני־ישראל:
הישראלים מבינים רק את שפת־הכוח.
הם עם ברוטאלי וגס. הכוחות הליברליים בישראל
הם פיקציה. אין טעם לנהל משא־ומתן עם
ישראל. מי שרוצה להשיג משהו מן הישראלים,
צריך להכות אותם על הראש. ואם זה לא יעזור,
צריכים להכות אותם על הראש שוב ושוב.

^ א, לא הכרתי אדם בשם אחמד איברא־
/הים. אף כי נתקלתי לא פעם באנשים כמוהו.
הנ״ל לא היה ולא נברא, אלא משל היה.

איוולת היא להעמיד למעצמה גדולה
תנאים בלתי־סבירים. ואיוולת כפולה
ומכופלת היא להעליב אותה.

הם באים אלינו(אם לא נהגו כרוב עמיתיהם,
שנשרו בווינה והגיעו לברוקלין ולטורונטו)
ומתקבלים כאן כמומחים גדולים לענייני ברית־המועצות.
הם מקימים אגודות ואירגונים,
מפרסמים גילויי־דעת ועצומות, הם יודעים בדיוק
כיצד לנהוג בברית־המועצות.

הסובייטים הציעו מיפגש קטן למען מטרה
מוגבלת. היה ברור שאחרי צעד קטן זה היו
צריכים לבוא צעדים קטנים נוספים, הגדלים
בהדרגה, עד כדי חידוש היחסים.
התבונה ציוותה עלינו להיענות לכך, לשחק
את המישחק על פי כללים אלה, ולדחות את
הבעיות הגדולות והמסובכות יותר עד שהתנאים
יהיו מתאימים לכך.

והנמשל: אחינו הטובים והיקרים,
הבאים אלינו מן הכלא הסובייטי.

ואני תמה.

אחמד איבראהים הכיר סוהרים בשם אבוטבול
וברקוביץ. יורי רבינוביץ (שם בדוי) הכיר אנשי
קג״ב בשם איוואנוב ופטרוב. האם מכיר
איבראהים את דרך קבלת ההחלטות בישראל?
האם יודע רבינוביץ מה מתרחש בקרמלין?
איבראהים שהה בכלא הישראלי ויכול היה
לשוחח, לפעמים, עם שוטר ישראלי, להקשיב
לטלוויזיה הישראלית, לקרוא עיתונים ישראליים.
מה קרא ושמע רבינוביץ בכלא הסובייטי,
או לפני כן ב״חופש״ בקייב? מה יכול היה ללמוד
שם מהצפיה בטלוויזיה, מהעיון בפראבדהי
גם אזרח רגיל, שאינו יושב בכלא, אינו יודע
הרבה על הדרו שבה מתקבלות החלטות,
ובמדינה דיקטטורית לא כל שכן.

אולם יורי רבינוביץ וחבריו קובעים
את מדיניות ישראל כלסי מוסקווה.

את התוצאות ראינו זה עתה בפרשת הלסינקי.
ך* פרשה בולה היתה — אם להשתמש
( 1במילה של דיפלומטים — ״פיאסקו״.

פיאסקו: כישלון מונומנטלי.

(זוהי מילה איטלקית. פירושה המילולי:
בקבוק קטן, בקבוקון. מה הקשר בין בקבוק קטן
וכישלון גדול, לאלוהים פיתרונים. בעלי־המילונים
אינם מגלים).

הבה נבדוק, שלב אחרי שלב, איך הצלחנו
להנחיל לעצמנו כישלון זה.
^ ובר סובייטי הודיע, בפיתאומיות המקו־
1בלת על הקרמלין מימים ימימה, כי
מישלחות מברית־המועצות ומישראל ייפגשו
בהלסינקי, בירת פינלנד, לשם דיון בעניינים
קונסולריים. המטרה היא, כך הודיע, להכין את
צאתה של מישלחת סובייטית לישראל, לבחינת
הרכוש הסובייטי כאן.

קדמו להודעה פיתאומית זו איתותים
סובייטיים שונים ורבים, זה זמן רב.
לכולם היה כיוון אחד: ברית־המועצות רוצה
לגשר על פני התהום שנפערה בין שתי המדינות
בעיקבות מילחמת ששת״הימים. היא שואפת
לחידוש היחסים הדיפלומטיים, בצורה ובקצב
הנראים לה.
יכול להיות ויכוח על המניעים של ברית־

אולם באווירת הקירקם של ישראל,
אין הדבר אפשרי.

אביטל ואנטולי שצ׳רנסקי: מי מבין את הקרמלין?
פעלו במשך חודשים, בסבלנות ובזהירות, כרי
להכשיר את הקרקע הפסיכולוגית לכך.

משום־כך לא היתה צריבה ההזמנה
להלסינקי להפתיע את צמרת ישראל.

**דינה נבונה, בעלת הנהגת מדינית אח־
//ראית ואמצעי־תיקשורת רציניים, היתה מגיבה
על ההודעה הסובייטית בצורה חיובית
ומאופקת.
יש יוזמה סובייטית. היא חיובית. ישראל
מעוניינת בצימצום הפערים בינה ובין המדינה
הסובייטית. מישלחת־ישראל תצא להלסינקי
ותנהל שיחות רציניות על עניינים קונסולריים
בעלי עניין הדדי, בלה־בלה־בלה.

תחת זאת התחיל הפסטיבל.

זהו פסטיבל קבוע, מין אורגיה פרמננטית,
מסיבה שרק הסיבה־למסיבה משתנה בה מדי
שבוע. קירקס של קבע, שבו מופיעים מוקיונים
וחיות משונות, וביניהם פוליטיקאים שפיהם
גדול ממוחם, מוקיונים בדמות שרים, עיתונאים
המחוברים בלשונם בלבד לאנשי־שררה המתעופפים
בחלל, ועוד ועוד.

אך נודע על המיפגש המתוכנן בהלסינקי,
וכל הקירקס הזה נכנס לפעולה
קדחתנית. התיתכן סיבה-למסיבה טובה
יותר?
ניצחון כביר לישראל. טריאומף אישי לשימ־עון
פרס. ברית״המועצות נכנעת. הרוסים המטומטמים
מבינים סוף־סוף שאינם יכולים בלעדנו.
שר פלוני אמר. שר אלמוני הכריז.
הרכלנים הפוליטיים, הקרויים אצלנו פרשנים
מדיניים, לעסו כל פרט ופרט של המיפגש הצפוי:
באיזו מכונית יבואו בעלי־הפגישה, מה ילבשו, מי
ילחץ את היד למי. מי ידבר ראשון ומה. דוברים
זריזים של פוליטיקאים שואפי־תהילה שפכו שמן
על מדורה זו של הבלים בזרם בלתי־פוסק של
הדלפות מטופשות.

אילו עצר מישהו לרגע בדי לחשוב,
היה מגיע אולי למסקנה שיש כאן פער
מסויים בין הסחורה והמחיר — יציאת
מאות אלפי יהודים מברית־המועצות
תמורת פגישה עם דיפלומט ישראלי
זוטר — ״לבוש אלגנטית״ ,כדברי העיתונים
— בהלסינקי.
אבל חוש־הפרופורציה אבד מזמן בפסטיבל
התיקשורתי. הרושם שהתקבל, בעיקר מדבריהם
של הסובייטולוגים שהיו אך אתמול ״אסירי״
ציוך, הוא שמדינה קטנה בשם ברית־המועצות
עומדת לפנינו על ארבע, ומתחננת לקשור איתנו

קשרים.

ואילו אנחנו, המעצמה העולמית ששמה
ישראל, חייבים להעמיד לה תנאים
מוקדמים נוקשים, כי זוהי השפה היחידה
שהסובייטים מבינים.
ץ* ילו היתה קיימת בישראל מנהיגות פולי־טית,
לא היה אסון בפסטיבל זה של ״מומחים״
מארץ־הסובייטים. עולי־ברית־המועצות היו
נואמים ומפגינים, העיתונים היו זועקים באלף
מאמרים, ואחר־כך היה הקאבינט מתכנס בשקט,
בחדרי־חדרים, ומחליט בצורה אחראית כיצד

לנהל מדיניות סבירה.

אך אין בישראל מנהיגות כזאת, יש
ממשלת-אחדות-לאומית, שהיא עצמה
חלק מן הקירקס.
בממשלה הזאת יש יריבות בין גוש לגוש, ובין
הראשים של כל גוש בינם לבין עצמם, והכל
לוחמים על עוד שתי דקות בטלוויזיה, עוד כותרת
בעמוד הראשי, עוד איזכור בראש מהדורת־החדשות
ברדיו.
מי מאלה היה מסוגל לקום מול הזעקה המתמשכת
של העסקנים של עולי ברית־המועצות,
המומחים מסיביר, המיקצוענים של שלח־את?

*ץ דאיגה אותי עוד יותר השפעתם של ה־
^/״מומחים״ מן הכלא הסובייטי על המדיניות
הישראלית.
כל הכבוד למאבקם. אני מחבב אחדים מהם.
ובייחוד את אנטולי שצ׳רנסקי. אך לא יורי
רבינוביץ (שם בדוי) וחבריו יכולים לקבוע את
סדר־העדיפויות של מדינת־ישראל.

בראש ־זדר־העדיפויות שלנו עומדים
קיומה וביטחונה של מדינת־ישראל,
חוסנה המוסרי והחומרי.

לרוב היהודי במדינה זו יש זיקה חזקה
ליהודים באשר הם, ובייחוד יהודים נרדפים
השואפים לבוא אליה(למיעוט הערבי במדינה יש
זיקה לאחיו, וגם זו טיבעית ולגיטימית) .מותר
לנו להשתמש בכלים הממלכתיים של המדינה

כדי לעזור לאחים נרדפים.

אך לשם כך צריכה ישראל להיות
קיימת, בטוחה וחסונה — ועל כן
קודמים צורכי הקיום
והביטחון ילשאי-

פה וליכולת לעזור ליהודים.
למדינת״ישראל יש אינטרס חזק לשפר את
היחסים עם ברית״המועצות, לחדש עימה את
היחסים הדיפלומטיים והכלכליים, להקטין את
עזרתה לאויבינו, לצמצם את מירוץ־החימוש
במרחב, וכך למנוע סכנות קיומיות ולהקל על
המעמסה הביטחונית הנוראה המוטלת עלינו.
* והי הקדימות הראשונה. אין הדבר מבטיח
( שינוי היחס הסובייטי לאזרחיה הציוניים,
שואפי־היציאה. הסובייטים פועלים בעניין זה על
פי שיקולים סתומים פחות או יותר. אולי נצליח
לפעול לשיפוו המצב אחרי חידוש היחסים איתם,
ואולי לא. בעניין זה קובעים יותר היחסים בין
וושינגטון ומוסקווה.

אך דבר אחד בטוח לגמרי: איומים
ועלבונות אינם משפיעים לטובה על
הסובייטים.
בניגוד לעצת ה״מומחים״ שהכירו את ברית־המועצות
מבין חומות הכלא, השיגו העלבונות
והאיומים את ההיפך הגמור.

הם הביאו לנו בקבוק קטן. פיאסקו.

״א״ איו־י אבנדי

במדינה
(המשך מעמוד )6
תית. הוא מתקרב לסוף כהונתו כראש־הממשלה,
והפגישה עם מובארב היא
לגביו חלק משורה של אירועים,
שנועדו כולם ליצור שיא של הישגים,
כך שייצא מלישכת ראש־הממשלה
כשהוא נראה כעתיר־הצלחות. כזאת
היתה הפגישה עם חסן מלך מארוקו,
וכזאת תהיה הפגישה עם רונלד רגן.
למובארב אין שום עניין כזה.
להיפר: כל פגישה עם פרס תרגיז את
האופוזיציה הדתית והשמאלית במצריים,
ותספק תחמושת לאויבי מצריים
בעולם הערבי.
בפוליטיקה, כאשר צד אחד מעוניין
מאור במשהו והצד השני אינו מעוניין
בו כלל, על הצד המעוניין לשלם מחיר
עבור הסחורה. מחיר זה אכן שולם:
תחת לסחוב את המשא־ומתן על
בוררות טאבה בלי סוף, כדרכה מזה
שבע שנים, מיהרה ממשלת־ישראל
לסיים את העניין(ראה דיעה אחרת).
שום דבר. הפיסגה לא תוכל
לשאת פירות ממשיים חשובים, מפני
שאין כל בסיס לכן.
ועידה רצינית נערכת אחרי הכנה
מדוקדקת. פקידים משני הצדדים יושבים.
מגבשים במשא־ומתן מפרך נקו־דות־הסכמה.
אלה מנוסחות מראש. אז
נערכת הפיסגה, ושני המנהיגים מכריזים
באופן דרמאתי על׳ההישג הגרול.
הפעם לא נערכו שום הכנות כאלה.
נסיעותיו של אברהם טמיר למובארכ
נועדו לאירגון הפגישה עצמה, לא
להכנת פריצת־דרו פוליטית גדולה.
פרס עצמו התחייב לפני שמיר שלא
לסטות מן ההסכם הקואליציוני, שאינו
מאפשר שום תזוזה, אלא במילים
ריקות (״פלסטינים אותנטיים״) .ערב
עזיבתו את מישרד־ראש־הממשלה
בוודאי אין פרס יכול להתחייב לשום
דבר ממשי, ומובארב יודע זאת היטב.
מובארב, מצירו, אינו יכול לזוז מן

המינימום: שיתוף אש״ף בצורה כלשהי
במשא״ומתן. פרס כבר דחה הצעה זו
בפגישה עם המלך חסן.
למרות הסיכסוך בין חוסיין ואש״ף,
ברור למלך הירדני כי אינו יכול לזוז
אלא בהסכמת אש״ף. זה מובן גם
למובארכ.

זוהי ,.המנה האסטוולוגית״ שר צה

״רחוב״ בפישפשוק
.לדפוק את הדתיים!״
הדברים נמצאים במבוי סתום, ורק
אדם תמים מאוד יכול לקוות כי פגישה
של כמה שעות בין שני מנהיגים, בעלי
אינטרסים שונים, תחולל נס.
התחזית: תהיה פגישה, הדבר ישפר
את האווירה, יהיו כמה הישגים צנועים
בתחום הדו־צדרי (״נורמליזאציה״),
הדבר יוצג בישראל כהצלחה מרשימה
נוספת של המדינאות של שימעון פרס.
בדרך לשלום לא יקרה שום דבר.
אירועים יריד ההבלים
הסערה הדתית הביאה
המונים ל״פישפשוק״ .אך
לא בולם באו לר!גות.
הם באו לבלות
המחנה הדתי זקוק בכל חודש לשי־

קוץ תורני. עכשיו זה ה״פישפשוק״
שנפתח בשבתות בקיבוץ.
הסערה הביאה לשם המונים.

מדווחת שרה ליבוביץ:

ליצן מעוטר בפסי־פנים מחזיק בידו
זר־בלונים, ניצב בפינת הפישפשוק.
״כל בלון בשני שקלים!״ הוא מכריז.

״כל בלון באחריות! אם יתפוצץ הבלון,
החזירו לי את גווייתו, תנו לי עוד שני
שקלים ותקבלו בלון נוסף!״
כמו הליצן, כך הפישפשוק כולו:
קצת ליצני, קצת ראוותני, קצת מוליך-
שולל.
במשך שבוע שלם זימזמה המדינה
כולה את שיר הפישפש. ראש־הממ־שלה,
שימעון פרס, תבע למנוע את
פתיחת השוק בשבת. השר בורג הגיש
שאילתה בישיבת הממשלה, ח״כ מנחם
הכהן אסף עשרים חתימות של ח״כים
כדי לכנס מושב מיוחד של הכנסת.
אירגון סוחרי ירושלים פירסם הודעה:
״זכותם של הקיבוצים לעסוק ברוכלות
אינה נופלת מזכותה של כל קבוצת
אוכלוסיה אחרת, וזאת באותם התנאים
שהסוחרים בארץ חייבים למלא אחריהם.
התנאי הראשון הוא שישמרו על
יום־מנוחה, והתנאי השני שיקפידו
שבפישפשוק יופעלו קופות רושמות.״
הפירסומת־בחינם הוכיחה את עצמה.
ביום השבת בבוקר, השבוע, צומת
רעננה־כפר־סבא היה דחוס בנחש ארוך
של מכוניות הדוהרות פישפשה. נסיעה
של עשר קילומטרים נמשכת חצי
שעה.
נהג שמנמן הפשיל את חלון
מכוניתו וצעק :״לדפוק את הדתיים!״
יש בו, בפישפש, אם כן, גם מיסחר, גם
הפגנה חילונית.
מאוורר בכל שורה. הכביש
הצר, המוליך אל ניר־אליהו, מוקף
משני ציריו בשדות המסורתיים של
קיבוץ מבית טוב. כזה היה ניר־אליהו
עד למהומת הפשיפשוק: הוקם ב־1950
על־ידי חברי עליית־הנוער מרומניה,
מתורכיה ומפולין. נקרא על־שם אליהו
גולומב. משתייך לתק״ם, לשעבר
האיחוד 330 .חברים. מתפרנסים בדרך־
כלל מפרדס, רפו /לול, גידולי־שרה,
מטעים סוב־טרופיים.
כשהבינו שהחקלאות פשטה את
הרגל, חיפשו פרנסות אחרות. מצאו
שטח אדמה מיותר, הקימו דוכנים,
מיזנון ומישרד קטן, והזמינו סוחרים
לבוא ולמכור שם את מוצריהם בשבת,
תמורת מאה שקל לדוכן.
בשעה 9בבוקר נפתחה השבת
השניה של השוק. כך זה נראה: בתוך
חפירת אדמה ענקית צפופות ארבע
שורות של דוכנים קטנים, עטופים
בצלונים לבנים. בפיתחה של כל שורה
הוצב מאוורר ענק. לכל אחת מארבע
השורות יש שם: רחוב א, רחוב ב, וכר.
השאיפה: להגיע עד לאות ח׳.
בסיפרו ׳שיווק הלכה למעשה כתב
רב יזרעאלי :״מבחינה מהותית השיווק
הוא תהליך חברתי.״ ואכן, בקיבוץ
מנסים למלא את השוק באווירה
נעימה, קרניבאלית. ליצנים מעוטרים
בבלונים מקפצים בין השורות, ברקע
רמקול המשמיע שירים עליזים, חידונים,
מבטיח פרסים.
פישפש רעב. אבל הישראלים
אוהבים לקנות. ויותר מזה, מחפשים
מציאות. למשל, מאיר חקק מרמלה:
״חשבתי למצוא כאן מחירים זולים:
הכל יקר. בשוק של רמלה ביום רביעי
מוצאים סחורה בזיל־הזול. פה לא טוב״.
(המשך בעמוד )10

פ במקום ש
מדיונין
ף* אשר פורסם לראשונה, נשמע
^ הסיפור כבדותה מגוחכת. בישראל
הכל אפשרי — אך גם בישראל
קשה להאמין כי הרמטכ״ל ינהל את
ענייני־הביטחון לפי מפת־הכוכבים.
אך הסיפור, שפורסם בחינמון
הירושלמי כל העיר, קבע כך בפירוש,
ולא הוכחש. לדבריו, שיגר הרמטכ״ל
שני קצינים בכירים אל אסטרולוג ירושלמי,
קיבל ממנו מפה אסטרולוגית
של צה״ל, ומאז מונחת מפה זו על
שולחנו — במקום מיסמכים מרגיזים
כמו הדוח של הד״ר עימנואל ולד,
למשל, שהציע לצה״ל לא להסתמך
להבא על ניסים.
מה האמת בסיפורי

י/לא סתם
סגן

^ מחצית ינואר השנה הופיעו
^ שני קצינים בכירים ברחביה
השקטה בירושלים. השניים: אלוף־
מישנה אליק חרמץ, ראש לישכת
הרמטכ״ל, ותת־אלוף. הם באו בשליחות
הרמטכ״ל, משה לוי, לפגוש את
האסטרולוג הירושלמי אליצור קדושי.
קדושי 35 מזוקן, חובש־כיפה,
בעל עיניים כחולות חודרות, הוא
אסטרולוג מגיל . 16 הוא נולד בעיר

קטנה, סקז, על גבול איראן־עיראק,
בחבל כורדיסטאן .״עיר שבקושי רואים
אותה במפה. העיר שבה נולד
השחקן יוסף שילוח.״ הרמטכ״ל עצמו
נולד בעיראק.
קדושי, גרוש פלוס שניים, חי עם
יוטה ( )21 בת העיר הגרמנית האנובר.
״יוטה אינה יהודיה. היא עוד תתגייר.
אילו היתה רות המואביה מחכה חצי
שנה לתהליכי הרבנות, לעולם לא היה
המשיח מגיע!״
הוריו, שהם דתיים מאוד, והכיפה
אשר לראשו אינם מפריעים לעיסוקו
באסטרולוגיה. ביהדות משתמשים,
לדבריו, באסטרולוגיה. אביו מתרגם לו
סיפרי־אסטרולוגיה מפרסית עתיקה.
הוא למד אסטרולוגיה בקורסים בתל־אביב,
ועוסק גם בנומרולוגיה, ובקריאת
כף־יד וקפה, ובשאר מיני לחשים
וסגולות נגד עין הרע.
לפני שמונה חודשים התקשר
קדושי עם לישכת הרמטכ״ל. הוא סיפר
שעשה מפה של צה״ל, וברצונו
להעביר את המפה, יחד עם מיכתב
סודי, לרמטכ״ל. כעבור שבועיים
צילצלה לביתו מזכירת הרמטכל, ענת,
וקבעה פגישה עם שני קצינים בכירים
בביתו. ביום החמישי, בשעה 2אחר־הצהריים,
הופיעו בביתו אלוף־מישנה
חרמץ ועוד תת־אלוף, שקדושי אינו

אסטרולוג קדושי
מי צריך א ת דוח ולדי

ונמסו קדושי לתת־אלוף ולאלוך־מישנה, שנשלחו אליו עדידי הומטכ״ל, וב־אלוף מש1ז לוי
צופב ימל**׳2י
צי>כ יור-ג׳׳(:

!י־.יס וזייוג• .ס׳^ו־ז

מוכן לגלות את שמו .״הבטחתי לחומץ
שלא אגלה את שמו של הקצין
השני!״
השניים שהו בביתו שעתיים וחצי.
.קדושי מלא הערכה לרמטכ״ל.
״הוא שלח אליי שני קצינים בכירים,
לא סתם נהג או סגן. הרמטכ״ל בהחלט
ראוי להערצה על כך שהוא פתוח
לריעות. זה מראה שיש לו אופקים
נרחבים!״
קדושי נתן רחרמץ את מפת צה״ל,
ומיכתב סודי עבור הרמטכ״ל .״הוא
הבטיח לי שלא יפתח את המיכתב,
ויעביי אותו ל י מטכ״ל•״ 2^ 2 ^ 71

בספטמבר
וא מוכן לגלות כמה פרטים
\ 1מהמיכתב הסורי, המשתרע על
שמונה עמודים :״כתבתי לו שלא
יישמע לדרג המדיני בכלל. שלא יקבל
מהם שום עצות ותכתיבים, אלא
שהדרג המדיני יתאם את עצמו עם
צה״ל.״ נראה כי הכוכבים אינם דמוקרטיים
ביותר.
״הודעתי לרמטכ״ל שצה״ל ימציא
בקרוב המצאה מהפכנית, שתקטין את
מיספר הנפגעים בצבא עד למינימום.״

0-1111׳ .

לי להכין 32 שעות. עשיתי את זה
מתוך אידיאל ואהבה לצבא. באותו
הזמן כולם תקפו את צה״ל, והיתה
ביקורת קשה על הצבא בעיתונות. אז
החלטתי לעשות את המפה ולחזק את
הרמטכ״ל.״
צה״ל נולד ב־ 28 במאי — 1948
מזל תאומים. בשעה 4אחרי־הצהריים
— אופק עקרב. מכאן נגזר גורלו
הטוב של הצבא לעולמים.
״לפי המפה יגיעו לצה״ל הכנסות
מחיל־הים, מצוללות. הפופולריות של
הצבא תגבר, ויותר אנשים יחתמו
קבע.״
לפי המפה צריך צה״ל להיזהר
מגורמים נסתרים, הנמצאים בתוכו,
והעלולים לעשות לו רע.
המפה גם מראה שבצבא יהיו בשנה
הקרובה פחות תאונות.
״כשכתבתי את מפת צה״ל בינואר,
צפיתי כי במהלך חודש מאי ייפול כל
מי שיחתור נגד צה״ל. ובאמת צדקתי.
מה קרה לוולד ולרוח שלו? כתבתי
שביוני יהיה עימות קטן, כנראה עם
סוריה, וביולי״אוגוסט צפוי רה־אירגון
בצבא. גם כאן צדקתי. החליפו את
הפיקוד הבכיר בצבא.״
בספטמבר, טוען קדושי, ימריא

יציל את המיפעל. הכוכבים יודעים גם
שזמן־השרות הכולל בצה״ל ישתנה.
״אינני מוכן לומר אם יקוצר או יוארך.״
קדושי הכין מפה אישית לרמטכ״ל,
משה לוי. לדבריו יש לרמטכ״ל חוש
מעשי, אינטואיציה גבוהה, הגיון בריא
וטוב לעבודה הדורשת סבלנות, זהירות
ומקוריות.
ללוי גם ראייה לטווח ארוך. אין
קדושי מוכן לגלות באיזה חודש נולד
הרמטכ״ל .״הוא מזל שור או מזל גדי!״
בינואר יהיו חילופי־גברי בלישכת
הרמטכ״ל. הכוכבים מעדיפים שמשה
לוי יישאר בתפקידו .״אם משה לוי
יישאר רמטכ״ל, צה״ל יינצל בדקה
התישעים מכל בעיה. חוץ מזה, אם הוא
יעזוב, איזה רמטכ״ל אחר ישלח אליי
אנשים בפעם נוספת לקבל עצות?״
קדושי מקווה שהרמטכ״ל, ששלח
אליו הביתה את שני הקצינים הבכירים,
מיישם לפחות מקצת הדברים
שכתב לו.
בצה״ל, הוא אומר, יש הרבה חשדנות
כלפי האוייב וכיוון שכך — פנו
אליו, חיפשו דרך אחרת לברר את
הבעיות.
לדעתו, כל אדם שיש בשם שלו
האותיות חי״ת, למ״ד, גימ״ל, רי״ש,

לומר שהבחירה תיעשה בין שני אלה•
בלבד. נראה כי אמיר דרורי אינו
מעניין את הכוכבים.
קדושי מציע שהרמטכ״ל ישים
בלישכתואת אבן הנופך, אבן כחלחלה.
״כל ירושלמי ותיק מכיר את האבן הזו.
היא מתאימה לפי שעת הלידה של
צה״ל להיות בלישכת הרמטכ״ל
תמיד״.
קדושי יודע שלרמטכ״ל לא נוח כל
הפירסום שנעשה סביבו, ומכך ששלח
לביתו שני קצינים בכירים.
הוא מספר שאליק חרמץ אמר לו

שהרמטכ״ל רוצה להכיר אותו. אבל,
לדעתו, אין צורך בפגישה עם הר־מטכ״ל,
שכן כל שהיה לו לומר ללוי
הוא כתב במיכתב הסודי.
הוא גם שלח מיברק לשר־הביטחון,
יצחק רבין, והזהיר אותו מאוייבים
נסתרים שיש לישראל באמריקה.
״צדקתי גם בעניין זה. כל הנושא של
פרשת פולארד, פצצות המיצרר, ועוד.״
לדבריו, רבין הוא בן מזל״דגים ומאמין
גדול באסטרולוגיה. קדושי גם טוען
שרבין היה כבר אצל אסטרולוג.
גם לדן שומרון שלח מיברק. קדושי
טוען שדבריו של דן שומרון בתוכנית
מוקד בטלוויזיה. היו העתק של
הדברים הסודיים ששלח לרמטכ״ל.
מתברר כי הכוכבים הם קצת פרימיטיביים
בתפיסתם הפוליטית, ונוטים
למיליטריזם לאומני פשטני. אך מי
יכול להתווכח עם כוכבים? אין גם טעם
להתווכח עם קדושי. בעזרת הכוכבים,
וגם בעזרת צה״ל, הוא מקים סביבו
רעש לא מעט. מי שלא קרא את
הסיפור בכל העיר זכה בצילצולי־טלפון
מאלמונים, שהיפנו את תשומת
ליבו לכך.
הצד היחידי בפרשה מוזרה זו שיש
טעם להתווכח עימו הוא צה״ל, ובמיוחד
הרמטכ״ל ולישכתו. התנהגותם
היא — בלשון המעטה — מוזרה
ביותר.
אחרי הפירסום הראשון, שבו הוזכר
ביקורם של תת־אלוף ואלוף־מישנה
בשליחות הרמטכ״ל אצל האסטרולוג,
לא באה הכחשה נמרצת מפי הרמטכ״ל
או דובר צה״ל. גם השבוע, כאשר פנה
העולם הזה לרובר צה״ל, לא התקבלה
(לפי שעה) תגובה מוסמכת.
בידי קדושי מיכתב רשמי של
לישכת ראש המטה הכללי, מנ )10( 12
(מ ,15405 )21430/בחתימת ״אורית
טל, סגן, קצינת־ניהול.״ נאמר בו :״הר־מטכ״ל
ביקשני להודות לך על
מיכתבך, שהועבר אליו באמצעות
אל״מ אליק חרמץ ״.ברור, על כן, כי
הסיפור המדהים הזה אינו פרי המצאה
או תעלול־פירסומת בלבד של צעיר
ממולח, הרוכב על הכוכבים. הקצינים
הבכירים אכן ביקרו אצל האסטרולוג,
והרמטכ״ל אכן מחזיק בידיו מפה.
אסטרולוגית, המורה לו איך לנהל את
ענייני־הביטחון של המדינה.
בישראל הכל אפשרי.

איו נבר צווו באמ״ו ובמוסד. צה״ר מר להתנהל
על־נ המידע שבא שו מהכוכבים לשולחנו
של הומטנ״ל, משה לוי, באמצעות האסטרולוג
הכוכבים מצטיינים גם בתעמולה:
״הצעתי לו לפרסם תמיד תמונות של
בנות המתגייסות לצבא. ומאז באמת
שמתי לב שמראים כל יום חיילת
אחרת בעיתונים.״
אין הכוכבים מסתפקים בהנחיות
כלליות מופשטות. הם עוסקים בבני־אדם
.״אמרתי לרמטכ״ל שלא יקבל את
אלי גבע בחזרה, עד אוקטובר. למה
אוקטובר? כי באוקטובר יהיה מצב
קשה, עימות. אבל לא נגיע למצב של
מילחמה.״
מגלה קדושי :״את מפת צה״ל לקח

מטוס הלביא, ובאוקטובר ישלח צה״ל
כוח־אדם למדינה ידידותית, כנראה
הולנד. בדצמבר יחליט צה״ל החלטה
חשובה במיסגרת החילות, החלטה
שתיתן את אותותיה בעתיד. כנראה
בענייני משא־ומתן על נשק ורכישות.

אבן

^ ב לי שכח
ה״ל, כך מגלים הכוכבים, יקח
1לידיו את מיספנות ישראל ובכך

סמ״ך וצד״י סופית, יהיה מאוד טוב
לצבא.
צבי צור, לדעתו, מתאים יותר ממוטי
הוד לתפקיד יושב־ראש מועצת־המנהלים
של התעשיה האווירית.
לצור יש שני צ״דים, ולכן, אם יקבל
את התפקיד, יצליח בו יותר ממוטי
הוד.
קדושי סיפר כי לא היה יכול
לעשות את המפות של כל אלופי צה״ל,
אך את המפות של אורי אור ושל דן
שומרון הכין. אין הוא מוכן להגיד מי
מהשניים יהיה הרמטכ״ל הבא, אך מוכן

רמטכ״ל לוי
אין צורך בדרג מדיני

דמית אכטלדייי 9

העוופסיס לוקחים ללב!
ך* חון* של רפי נלסון באילת היה
1 1בשבוע שעבר מלא בעורכי־דין
ובשופטים, ששהו במלון סונ סטה
הסמוך, בכינוס מיקצועי.
יום לפני סיום ההשתלמות הגיע
לחוף השופט המחוזי הירושלמי עמיהוד
זאבי. הוא בא לחוף בליוויית
שופטת מחיפה ועוד ידידים, והם ישבו,
שתו בירה וצחקו. זאבי סיפר כי אינו
מרגיש בטוב, והוא עומד לחזור לביתו
באותו היום, עוד לפני סיום הכינוס.
ידידה שאלה אותו בצחוק עם
,מושכת״ לו הזרוע השמאלית. כאשר

השיב בשלילה, נפרדו ממנו בעליזות
ובברכות.
באותו הלילה נפטר זאבי, בן ה־,51
מהתקף־לב.
מותו של זאבי עורר דאגה גדולה
בקהילה המישפטית ובעיקר בין
השופטים. זאבי היה מישפטן מעולה,
שהתנהג כמו ״אחד מהחברה״ ,ולא
לקח שום דבר ללב. הוא היה האחרון
שמישהו ציפה כי ימות מהתקף־לב.
״אם זה קרה לזאבי, זה בוודאי יכול
לקרות לכל אחד מאיתנו,״ אמר שופט
מזועזע.

במדינה
(המשך מעמוד )8
הדוכן הגדוש ביותר היה
המיזנון, הפישפש הרעב. עם מוכה־זיעה
התנפל על שלושה קיבוצניקים
נדהמים. מאות נקניקיות נעוצות
בלחמניה, שקיות חטיפים ב־ 1.2שקל
ופחיות של מיץ נהדפו בחיפזון אל
הקונים המורעבים, הלועסים ובולעים
ולוגמים ומקנחים בקול רם, כמעט
״חיד.

השופט אילת
התקף־לב

לגמוד את
החודש
^ בית־המישפט המחוזי בתל
4אביב חלו השנה שלושה שופטים,
ומישפטיהם לעונה הבאה נדחו ללא
תאריך.
• השופט דויד ולך, נעים־הליכות
ובעל מזג חביב, חלה ונמצא בביתו עד
שיוטב מצבו; השופט אלישע שיינ־בוים,
רתי שחיוך תמיד נסוך על פניו,
עבר ניתוח ועודנו מאושפז בביתו.
השופט חיים שטיינברג עבר ניתוח לב־פתוח
וטרם חזר לאיתנו.
בבית־מישפט־השלום בתל־אביב
חמור המצב פי כמה. שישה שופטים
סבלו בשנים האחרונות מהתקפי־לב,
ואחדים מהם עברו ניתוח־לב־פתוח.
מאחר שמיספרם של חולי־הלב בין
שופטי השלום בתל־אביב היה כל־כך
גדול, הם ישבו והחליטו כי זהו כנראה
סיכון מיקצועי של שופטים. ששת
השופטים הללו, אפרים שלו, עזריאל
שפי, יהושע דיאמנט, עמירם פיאלקוב
וחיים אילת החליטו לעשות מעשה.
הם פנו לעורך־הדין הירושלמי
יעקב רובין וביקשו ממנו להגיש
תביעה לבית־הדין לעבודה, כדי שמח־לת־לב
תוכר כמחלה מיקצועית לשופטים.

תתקבל תביעתם זו, יוכלו
השופטים שנתקפו בהתקף־לב לפנות
למוסד לביטוח לאומי בתביעה
להכיר בנכות שנגרמה להם מחלת־הלב,
ויזכו בתגמולים לפי דרגת נכותם.
פיאלהוב השופט

ניתוח־לב־פתוח

קשות מצד מתדיינים, וכאשר הם
יושבים בדין פלילי הם זוכים לעיתים
לקללות ואיומים מצד הנאשם
ומישפחתו. לא אחת קרה שנאשם קפץ
על דוכן־השופט ואיים עליו במהלך
מישפט.
מפעם לפעם הופכים שופטים
קורבנות לאיומים טלפוניים ונזקקים
לכך שהמישטרה תשמור עליהם יומם
ולילה, עד יעבור זעם. לא אחת נתגלו
מיטעני־חבלה ליד ביתם של שופטים
שדנו בתיקים רגישים.
אבל לא רק הלחץ מצד הנאשמים
והמתדיינים הוא קשה. גם לחץ־
העבודה השורר כיום בבתי־המישפט
הוא מטריד ושוחק. שופט חייב לשבת

המפרנס היחיד של מישפחתו, הרי הוא
מתקשה לגמור את החודש, כמעט כמו
כל שכיר אחר.
לשופטים יש עוד קושי אחד, שאינו
קיים במיקצועות אחרים. שופט חייב
לשמור על ריחוק מסויים מהחברה
ולשמור על כבודו ועל שמו בשבע
עיניים. אסור. לו להיראות בחברה
מפוקפקת, ואסור לו לומר מילה
מיותרת, העלולה להתפרסם ולהזיק לו.
לשופטים רבים זכורה פרשת
השופט המחוזי לשעבר מירושלים רב
איתן, שחתם על עצומה של תנועת יש
גבול, והוטחו בו קיתונות של ביקורת,
עד שהחליט להתפטר ממישרתו.
גם לאחר שתוכר מחלת־הלב כמח־

שישה שופטים תובעים להכיר במחלת־לב
כמחלהמיקצועיתע [לשוב ! :וים

השופט שטיינברג
זיהום אחרי ניתוח־לב־פתוח

תביעתם של השופטים נמצאת לפני
בית־הרין לעבודה, וטרם הוכרע גורלה,
היא מסתמכת גם על תקדים שבו
הוכרה מחלת־הלב של שופט בבית־הדין
לעבודה, כקשורה לעבודתו.
אין זה סוד כי שופטים עומדים
בלחץ נפשי קשה בכל יום. הם נאלצים
להחליט החלטות קשות בכל מישפט
הנידון לפניהם, החלטות שבדרך־כלל
אינן אהודות על אחד הצדדים
במישפט. הם שומעים לעיתים מילים

שעות רבות בדין, ואחר כך לקרוא את
הפסיקה הרבה המצטברת מיום ליום,
לכתוב פיסקי־דין שיעמדו בביקורת
הערכאות הגבוהות יותר.
הלחוצים ביותר במערכת הם
שופטי־השלום. זוהי הדרגה הנמוכה
במערכת בתי־המישפט, והעמוסה
ביותר. שופטי־השלום חייבים להוכיח
את עצמם מיום ליום, כדי שיעלו
לערכאה גבוהה ויוקרתית יותר. משכורתם
נמוכה יחסית, ואם השופט הוא

לה מיקצועית של שופטים יהיה עדיין
על כל תובע להוכיח כי מחלתו קשורה
לעבודתו כשופט ונובעת ממנה.
בארצות־הברית התפרסם מחקר
המוכיח כי מחלת־הלב שכיחה יותר בין
שופטים מאשר בין יתר מיגזרים
באוכלוסיה.
כל השופטים במדינה, שזועזעו
ממותו של השופט זאבי, מצפים לתוצאת.
התביעה של שופטי־השלום בדאגה
ובעניין.

—י —תאילנד, אלון —

דמעות של קיטש. גם יצחק
קלרק היה רעב. לניר־אליהו הגיע מב־אר־שבע,
שם יש לו חנות למכשי־רי־כתיבה.
בפישפשוק הוא מכר יומני
גימנזיסט בשלושה שקלים, ומחקים
ריחניים. אלא שקלרק, למרות הרעב,
לא העז לנטוש את דוכנו. שני פקחים
של מס־הכנסה חיטטו בניירותיו.
הבעת־פניהם רצינית, אפילו מפחידה.
יצחק קלרק נטף זיעה, למרות מאוורר
ענק המרקד מעל לראשו.
בשבת הראשונה נתפסו 18 רוכלים
באי־רישום תקבולים. בסופה של השבת
השניה ביקש שר־האוצר מנציב
מס־הכנסה שיחדול לפשפש בקופר
תיהם, אלא שהוראה כזו עדיין לא הגיעה
לידי הפקחים בדוכנו של קלרק.
צירו האחר של החוק התגלה
במפתיע אצל הצייר הירושלמי כלב
פוליטי. עשרה ציורי־שמן ציבעוניים,
נוטפי דמעות של קיטש, הוצגו למכירה
על־ידי הצייר ורעייתו הנמרצת. כל
ציור במאה שקלים.
הרעיה הנמרצת הכריזה בלהט
רוכלי :״בגלריות אנחנו מוכרים את
התמונות האלה במאות דולארים.
החלטנו לחנך אתכם לאמנות טובה,
בגלל זה הורדנו את המחיה״
כלב צעק גם הוא :״אל תקנו! אני
דווקא שמח להשאר עם התמונות
שלי!״
שרי קושר מגיבעתיים פרצה
בצחוק, הישר אל תוך פרצופו של פוליטי
.״זה שטויות! תמונות קיטשיות!
ואת גם מדברת שטויות!״ היא אמרה
לסוחרת הציורים.
כאן התלקח זעמו של כלב פוליטי.
״הסתלקי מכאן!״ הוא צרח לעברה של
שרי ,״אני אביא שוטרים!״ ושלף תעו־דת־שוטך.
שמלות
מכוערות: בינתיים
היכתה השמש על ראשיהם של המפש־פשים.
הצל היה מועט וכל פיסה ממנו
נתפסה בחמדה. ברחוב א׳ ,בדוכן ,11
שהיה ריק ומוצל, ישבה זקנה בשימלה
אדומה. את מקל״ההליכה שלה נטשה
בפיתחו של הדוכן, ועכשיו היא בוהה
סביבה בתדהמה .״גם כן שוק! רציתי
לקנות מזון־מלכות. בתל־אביב זה
עולה שיבעה שקלים. גם כאן שיבעה
שקלים. אז בשביל מה לנסוע עד כאן?״
מולה, בדוכן ,4שאף הוא ריק, ישב
גבר ולידו תינוק ישן. בתנועות עצלניות
גירש זבובים מפניו של התינוק.
״חם. חבל שבאתי. אין מה לקנות.
משעמם,״ אמר באיטיות, בין ניפנוף ל־ניפנוף.
ועוד
באותו רחוב: דוכן מלא בשמלות
מכוערות, דלתות מתקפלות, מוצרי
קוסמטיקה, חומרי־ניקוי, ספרים.
״לא משתלם למכור כאן. אף אחד לא
קונה,״ התלונן יונתן מבוק פליס.
הדוכן הראשון בקצה הרחוב הוקדש
למוצרי ניר־אליהו 600 .גרם של ריבת־מנגו
בחמישה שקלים, מרציפנים
קטנים וגדולים בצורת תירס ולוח שחמט
ופרצופים חייכנים בשקל אחד,
שניים ושלושה. בלונים ארוכים, ציב־עוניים,
ארוזים בקפידה בשקיות של
ניילון: שני בלונים בשקל, חמישה בשני
שקלים.
קיבוצניק משופם היה ממונה על
הבלונים .״לא קונים. בשבוע שעבר
היה יותר טוב,״ התלונן.
בשבת הראשונה הרוויחו חברי ניר־אליהו
30 אלף שקל מהפישפשוק. בצי
הרי השבת עדיין לא ידוע כמה הרוויחו
באותו יום. שמואל אייל, המזכיר, קינח
זיעה במטפחת אפורה .״נפעיל את השוק
מעתה ועד עולם.״ אמר ,״וכל שבת
נשפר את האתר. עכשיו מתכוונים
להוסיף מישחקי־בירור לילדים.״
העולם הז ה 2557

מדור זה פתוח להבעת דיעותיהם של אישים, שאינן עולות בקנה אחד עם
הדיעות המובעות במדור ״הנדון״.
השבוע מתארח בו אליהו בן־אלישר, מי שהיה מראשי המוטד״לביטחון־

ולמודיעין, חוקר״השואה, איש־אמונו של מנחם בגין, השגריר הישראלי
הראשון בקאהיר, וכיום ח״כ בכיר של תנועת־החרות וחבר מטעם סיעת־הליכוד
בוועדת״החוא״והביטחון של הכנסת.

לדמו ת!
גישת־פיסגה בין שימעון פרס לבין חוסני מובארכ אינה
* 2דומה לשום פגישת־פיסגה שמקיים ראש־הממשלה פרס עם
ראש־מימשל זר אחר: פרנסואה מיטראן או מרגרט תאצ׳ר, רונלד
רגן או פול ביאה, נשיא קאמרון. אסור שתהיה דומה.
^ יחסים בין אומות מקובל שפגישות בין שליטים אינן
^ נערכות, אם אין קיים סיכוי סביר לתוצאה חיובית כלשהי. י מכאן הצורך בהכנות מדוקדקות שנעשות על־ידי עוזרים קרובים,
המובילות, לעיתים, להסכמות מרחיקות־לכת עוד בטרם נערכה
הפגישה עצמה.
יש שצד מן הצדדים יהיה מעוניין בפגישה כזאת, גם אם אין
מובטחת מראש תוצאה חיובית. עצם הפגישה היא התוצאה
החיובית. סוג זה נובע, בדרך כלל, מצורכי־פנים. פגישת פרס־חסן
יכולה לשמש דוגמה אופיינית לכך.
האינטרסים של ראש־הממשלה הישראלי ושל המלך המארו־

יש להם עדיפויות חשובות בהרבה, כגון חזרת מצרים לתפקידה
המסורתי כמנהיגת העולם הערבי. אין הם מעוניינים לשפר את
יחסיהם עם ישראל.

*ן * רם משתדל לפתות לא רק את המצרים. הוא חייב לפתות
24 גם את הישואלים. ואי־אפשר לפתות את הישואלים בכן

שגריר? חוזה־השלום מחייב את שתי המדינות להחליף ביניהן
שגרירים־תושבים. אי הימצאותו של שגריר מצרי בישראל הוא
הפרה בוטה של חוזה־השלום. גם האמריקאים הבינו זאת, והנשיא
רגן ושר־החוץ שולץ ביקשו וקיבלו הבטחה מן הנשיא מובארב,
ששגריר מצרי יוחזר ארצה. הבטחה זאת ניתנה כבר לפני שנתיים
בקירוב. רוצה לומר, כל עוד אין ישראל משלמת תמורת החזרת
השגריר, נוסף על מה שהיא כבר שילמה בקמפ־דייוויד, לא יהיה
כאן שגריר מצרי.
וכה הלאה וכה הלאה. אפילו על החיפושים אחרי הצוללת דקר
כבר הוסכם לפני שנים. וב־ 1980 בא צוות ישראלי לערוך נסיון
במצולות מול אלכסנדריה. עתה מציגים לנו את העניין כהצלחה
דיפלומטית גדולה וכמיקדמה שהמצרים מוכנים לתת לנו עוד
בטרם נחתם שטר־הבוררות על טאבה.
במאמר מוסגר יצויין שתנאי החיפוש אף הורעו בהשוואה
לעבר. בניגוד ל־ ,1980 אסור ליחידות חיל״הים הישראלי להשתתף
היום בחיפושים. ובכלל, קשה להבין מדוע מרשים לעצמם

״המצרים דורשים ומקבלים מן
הישראלים בכל פעם תשלום
נוסף עבור או תה הסחורה
שהם כבר מכרו לנו בעבר...״

.פרסלא יזכל לספק את
ש אי פו ת נזזב ארבו צרכיו.
גם אם הו אימציאשוב
ביטויים מפוצצים חדשים...״

3קני לקיים פגישה ביניהם היו שונים בתכלית. זה של הישראלי
התמצה בעצם התרחשות הפגישה. מה שקרה תוך כדי קיומה או
אחריה עניין אותו פחות. מכאן גם נבעה הרגשתו של מלך־מארוקו
כי ״סודר״ על־ידי הישראלי. הרושם שהוא קיבל מן ההכנות
המוקדמות היה שפרס יילך לקראתו גם בענייני תכלית. פרס כלל
לא התכוון לכן. הוא רצה בפגישה. השאר היה חשוב פחות.
השאלה היא אם מותר לאכזב ראש״מימשל זר.
מותר, אם הדבר נעשה ביושר. ובתנאי שפגישה עקרה לא
תוביל להרעת־יחסים.
מה פירוש ביושר? קורה ששני הצדדים מבינים כי אין ידם
* משגת להגיע לידי סיכום מוסכם. ניסו, השתדלו, עשו מאמץ, איש
הכיר בכוונותיו הטובות של רעהו, לא הצליחו ונפרדים כידידים.
זה קרה בין סאדאת ובגין באיסמאעיליה. זה התרחש במידה רבה
בין רגן וגורבצ׳וב בז׳נווה.
מה שאסור תכלית האיסור זה לנצל פגישה בדרג כל־כך בכיר
לצרכים שאינם מקובלים גם על הצד השני. בוודאי אסור לרמוז
לכיוון של הסכמה אפשרית, כאשר מראש ידוע שאין יכולת
להגיע להסכמה כזאת.
הרצון לקיים פגישה עם מובארכ הפך ליעד מרכזי של מדיניות
פרס כלפי מצריים. זה, לפחות, הרושם המתקבל מצעדיו השונים,
הנעשים מאז כוננה ממשלת־האחדות־הלאומית.

המצרים לדרוש הישגים פוליטיים תמורת הסכמה לפעולה
הומניטארית, כמשיית צוות שטבע בים.

ילד היה הרצון לקיים פגישה עם פרס הופך יסוד עיקרי
> £במדיניות של מובארב כלפי ישראל, הרי היה קיים אינטרס
משותף בקיום פגישה כזאת. במיקרה כזה, היא היתה מתקיימת
מזמן.
אלא מה? נראה בעליל שהרצון להיפגש הוא חד־צרדי, של פרס
בלבד, ולכן חייבת ישראל לשלם תמורת עריכתה.
נכונות ישראל להסכים לדרישות מצריים בעניין טאבה היא
התמורה הבולטת ביותר, וככל הנראה אינה היחידה שאנו נותנים.
נ לשון אחרת, לא רק שההכנות לפגישת־הפסיגה אינן מובילות
להסכמים מתקבלים על הדעת, אלא שנוסף על כך צד אחר
(ישראל) כופה על הצד השני(מצריים) פגישה באמצעות ויתורים,
המיועדים לפתות את המצרים לקיים את הפגישה.
ומה יהיו תוצאותיה? זה כבר פחות חשוב.
כאן יש להבין שבמערכת־היחסים בין ישראל למצריים קיימת
חוסר־סימטריה בסיסית. חוזה־השלום סיפק את הדרישות המרכזיות
של מצריים. היא רצתה בסיני וקיבלה אותה; היא רצתה
בהסדר עם ישראל וקיבלה אותו. ישראל רצתה בשלום, אבל
בעיקר ביחסי־שכנות טובים ונורמאליים, ואת אלה היא לא
קיבלה. כדי לקבל אותם חייבים המצרים להחליט שברצונם לתת
אותם לישראל.
מה שקורה במציאות זה שהיחסים עט ישראל נמצאים אצל
המצרים בעדיפות נמוכה למדי בסולם־העדיפויות הלאומי שלהם.

,.אולי זה לא מזיק, אבל זה
גם לא מועיל. סתם יזם שד
חול, וגם של קצת בלוף!״

שאומרים להם שצריך לוותר למצריים בעניין טאבה. לכן
מבטיחים להם נורמליזאציה ביחסים בין שתי המדינות.
נורמליזאציה? הרי לזאת בדיוק התחייבו המצרים בחוזה־השלום
משנת ,1979 ובעשרות הסכמים נוספים משנת ,1980 שהם
התמידו להפר אותם בגלוי ובמצח נחושה.

ן• ך יוצא שהמצרים דורשים ומקבלים מן הישראלים תשלום
^ כל העת תמורת אותה הסחורה שהם מספקים לישראל
לשיעורין, או אינם מספקים אותה כלל.
זה באשר ליחסים הדו־צדדיים, שבהם אין למצרים עניין רב. מה
שהמצרים רוצים באמת זה ליצור תנאים מדיניים ואחרים שישכנעו
את ישראל בכורח לסגת לקווי .1967
המצרים רוצים בהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית
ביהודה, שומרון וחבל־עזה, ובירתה ירושלים.
מובארכ ומימשלו יודעים שהם לא ישיגו זאת — או בכלל, או
לא בטווח הנראה־לעין — גם לא משימעון פרס. אולם הם מקווים
שיוכלו לפחות לכרסם בעמדות ישראל, כל עוד פרס מכהן כראש״
ממשלה.
לכן יש להם עניין מסויים בפגישה. מה עוד שעצם המאבק
למען הקמתה של מדינה פלסטינית עשוי, כך הם מקווים, לנקותם
במעט, בעיני הערבים האחרים, מחטא החתימה על חוזה־השלום
עם ישראל. במידה מסויימת, שיקול משיקולי מלך מארוקו, בהסכימו
לפגישה גלויה עם ראש ממשלת־ישראל.
הסיכון שאנו נוטלים על עצמנו בקיום פגישת פרס־מובארב
נעוץ בכך שהיחסים בין שתי המדינות לא רק שלא ישתפרו, אלא
שהקשר בין שני המימשלים עלול אפילו להרע, בשל אכזבת
המצרים. פרס לא יוכל לספק את שאיפות מובארב וצרכיו בנושא
הפלסטיני, אפילו אם ימציא ביטויים מפוצצים חדשים נוסח
״נציגים פלסטיניים אותנטיים״ .מובארב לא יוכל להסתפק בפחות
מוויתורים ישראליים תכליתיים שפרס, למזלנו, לא יוכל לספק
(ולא שלא ירצה לעשות זאת).
בהיעדר ויתורים כאלה,׳ לא יהיה למצריים עניין למצוא חן
בעיני הישראלים בעניין הנורמליזאציה. מה עוד שבינתיים הם
הצליחו לעקור מידי הישראלים את הבוררות בטאבה.
גם אם ישלחו לכאן בחזרה שגריר, אז מה? כבר התחייבו על כך
בחוזה־השלום, הבטיחו זאת לאמריקאים, היו צריכים לעשות זאת
— כדיבריהם — עם יציאת ישראל מלבנון.
כך נימצא כולנו דורכים במקום, עם קצת לחץ־דם עולה ויורד
לפרקים, לנוכח המאמצים הבלתי־נלאים לזכות בדעת־קהל יותר
אוהדת, בעיקר בארץ, אבל, כמובן, גם בחוץ־לארץ.
האם יש בזה משהו רע? האם זה מזיק?
לא, או לא בהכרח.
אולי זה לא מזיק, אבל זה גם לא מועיל. בסך־הכל לא מדיניות
גדולה ולא דיפלומטיה מרחיקת־ראות. סתם יום של חול, וגם של
קצת בלוף.

ח״כ אליה! בן־אלינטר־

נלה יעקובי, אשתו של
שר־הכלכלה־והתכנון גד יעקו־בי,
שלא היתהמאושרת מתיס־רוקתה
הקצוצה הטריה, החלה
להתרגל אליה ואינה מסתובבת
עוד כשהיא׳ מצוברחת. יעקובי
גילתה כי השיער הקצוץ נוח
לסידור, חוסך ריצות למיספרות
ומעל הכל — מבליט את תווי
הפנים — שילוב מומלץ.
38 שנות נישואין חגגו
לאה ויצחק רבין ביום השבת.
בתגובה על קריאות ההתפעלות
שקצר משך־הנישואין הארוך,
ענה רבין :״אני מאמין במוסד
הנישואין!״
חבר־הכנסת עובדיה עלי,
שהוא גם ראש־עיריית

האם ביקש שר־האזצר ל שעבר לקבל טיול
לדרום־אמריקה? מיהו ה״גרון־עמוק״ במערך?

עפולה, עודר תהיות במיפלגתו,
חרות, כשהחליט להעניק אזר־חות־כבוד
של עירו לראש־הממ־שלה
שימעון טרם, חודשיים
בלבד לפני עלייתו של ראש־מיפלגתו
של עלי, יצחק שמיר,
לשילטון.
רכילות המסתובבת בחוגי
המערך גורסת, כי השר־לשעבר
יצחק מודעי ביקש ממשה
מנדבלאום, נגיד בנק־ישראל
לשעבר, בשעה ששהה בניו־יורק,
שיסדר לו ביקור באחת מארצות
היבשת הדרום אמריקאית,
למען יראו הכל שהוא
עדיין מבוקש ובעניינים.
בעת הוויכוחים סביב
המדידות באיזור טאבה, נעדר

קולו של בעל־האינטרס העיקרי

שם, המלונאי אלי פפושדו,
בעל מלון־המחלוקת אביה־סו־נסטה.
פפושדו עזב את הארץ
לכמה מהימים הסוערים ביותר
בעניינו.
מי שהוזעק לטאבה, לעומת
זאת, הוא אבישי אמיר,
דובר מישרד־האנרגיה. הוא גויים
לכמה ימי־מילואים, ונטש
את מישרדו האפרורי ׳לטובת
מרכז־העניינים. תפקידו בטאבה
— דוברות למדידות הכל-כך
מדוברות.
השרים מרדכי גור (מערך)
ומשה קצב (ליכוד) הוסמכו
לטפל בפרוייקט לשיקום מ־כורי־סמים.
במהלך הדיונים נוצ־

אסף חפץ

ניצב־המישנה שעלה לכותרות לפני שנתיים,
עת הועמד לדין מישמעתי שממנו יצא זכאי,
נראה השבוע מבלה במסיבה. חפץ היווה אטרקציה לצלמים ושיתף
עימם פעולה ברצון. תוך כדי כך התלונן ברצינות גמורה שאינו
פוטוגני כשהוא חובש את כובע״המישטרה. לכן הונצח בלעדיו.

1111־ *1X1היחד מזכ״ל ההסתדרות הגיע בגסו לאחת מחתונות השבוע וזכה בנשיקה מצלצלת
11/ \1 111/מפיה המרוח בליפסטיק של מכרה(מימין) .צלמי העיתונות שנכחו במקום עטו
על הסצינה, כדי להנציחה, אולם קיסר המבוהל שלף בזריזות מימחטה (למטה) וקינח את לחיו מהסימן.
רו חילוקי־דיעות בין השניים,
המשתייכים לגושים הפוליטיים
היריבים. מי יעמוד בראש הפרוייקט?
את הוויכוח קטע גור
בנימה מעשית :״בשביל מה לנו
להתווכח? ממילא בעוד חודשיים
— עם בוא הרוטציה — איני
בטוח שאכהן בממשלה!״
שר בכיר במערך העיר על
תופעת הפה־הגדול של עמיתו
מוטה גור :״נו טוב, גם לנו יש
גרון עמוק.״
בעידן של האיום בשבי-
תת־אחיות נוספת, נזכרו בליש־כת
ראש־הממשלה כי בשביתה
הקודמת הציע אייבי נתן את
שירותיו הטובים למציאת פי־תרון
מהיר למשבר. אחרי שישב
עם האחיות שעות על גבי שעות,
הרים גם אייבי הגדול ידיים ו־צילצל
בהיסטריה :״אי־אפשר לשבת
איתן, אין טעם! אני יושב
שעות ומשכנע שמונה אחיות מתוך
עשר. רק מוציא את הרגליים
— קמות שתי המתנגדות
והופכות את הקערה על פיה״.
רינה גינדי, אלמנתו של
הקבלן אברהם גינדי, החליטה
שלא להיענות לבקשות הרבות
המופנות אליה להתראיין.
גינדי טוענת שהיא וילדיה נחשפו
יותר מדי לתקשורת, בעטיה
של הטרגדיה שפקדה ׳אותם,

ולכן היא מעדיפה להתרחק
מהזרקורים.
מי זה האשם תמיד?
ליחזקאל זכאי, מנכ״ל מקורות,
יש גירסה מעניינת: זוהי
קבוצה של ערבים השרים באחרונה
בטלוויזיה. רק אשתו טובה,
הצילה את כבודה של
הדמות הפופולרית, שהפכה כבר
לחלק מהפולקלור, והסבירה כי
זוהי תחפושתו של יאיר ניצני,
מגכ״ל הד־ארצי, תחפושת שהחלה
כהלצה והפכה ללהיט.
בני־הזוג זכאי חיתנו את
הבת ביום הראשון במושב בית־אורה,
שם הם מתגוררים. בניגוד
לאלים ורפי סויסה, הסתפקו
הזכאים ברשימת־אורחים מצומצמת
יחסית.
דברה הנרי, השחקנית
הראשית במחזמר שורת המקהלה,
המוצג בימים אלה בארץ,
סיפרה כי למרות העובדה שתפקידה
דורש ממנה להפגין יכו־לת־ריקוד
וירטואוזית ממש, שכחו
הבוחנים לבקש ממנה לרקוד
כשנבחנה לתפקיד, וכל מה שהתבקשה
לעשות היה לשיר ו
לקרוא
מונולוגים. כך זכתה בתפקיד
המבוקש.
השחקן נתן דטנר חוזר
שנית לתפקיד מקי מתוך אופ_

בגרוש, תפקיד שאותו גילם
לראשונה לפני חמש שנים.
התפקיד אומנם לא השתנה, אך
המחזה — כן. בקרוב יתחילו
בתיאטרון באר־שבע בחזרות
לפי עיבודו של אלן אייקבורן,
״חזרות אחרונות בהחלט של
התיאטרון המקומי״ .המחזה הפך
ללהיט מוסיקלי בלונדון.
חברת־הכנסת נאווה א*

הופתעה מאוד, משהועברה
אליה פניה של קובי ריין, ספר
צפון־תל־אביבי, שתסור למספר־•
תו. הספר שקרא בהעולם־הזה
כי ארד מסרבת לשנות את תסרוקת
הקוקו המסורתית שלה
לתסרוקת מודרנית יותר, פשוט ;
לקח על עצמו את המשימה והוא
בטוח שהוא יהיה האיש שיצליח
לשכנע את ארד העקשנית
לשנות תדמית.
עוד מסימני מעמדה המתחזק
והולך של ישראל ברחבי־

העולם: בפעם הראשונה בהיס־

וגו־ 1אב עם כבש
• ביום השישי שעבר התארח ניצב
בדימוס בנימין זיגל, שהטיל
מוראו על אנשי־הציבור בארץ
במשך שנים, במועצת מנחמיה
שבצפון־הארץ. זיגל נאם במתנ״ס
המקומי ומי היה מארחו, אם לא
ראש־המועצה — מיודעו־משכבר,
בני שליטא? כזכור, חילופי-
הדברים הקשים בין השניים, עת
נחקר שליטא בחשד עבירות של
שוחד מיני, עשו כותרות. זיגל
התפלא בקול כיצד הוזמן למג־בנימין
זיגל
חמיה, מיבצרו של שליטא. חכם ראש־המועצה, מפוייס ונינוח,
הסביר לו שהדבר נעשה, כמובן, בידיעתו. לא זו בלבד, אלא
שבדברי־ההקדמה להרצאתו של זיגל, החמיא לו שליטא :״זיגל היה
קצין חכם: עובדה שהיה לו די שכל שלא להסתבך יותר מדי איתי.״

נוסטלגיה

• פגישה שכזאת אירעה
השבוע באחת המסיבות בין
מזכ׳׳ל ההסתדרות ישראל
קיסר לבין אחד מוותיקי
ההסתדרות. הפגישה הנרגשת
לא העלתה זיכרונות
הסתדרותיים דווקא, אלא
זיכחנות צבאיים די מביכים.
הוותיק, הסתבר לנוכחים
בפגישה, היה מפקדו של
קיסר ושל אח״מים נוספים
מתחום הפוליטיקה והאקדמיה
בקורס צבאי. בתום
הקורס הוא חילק לחניכים
המכובדים את טופסי הבחינה
הסופית, העיף מבט
מלא־אמון בחשובים שהיו
ישובים בדריכות ליד השולחנות
ויצא מהחדר. הרי
אין לצפות שחניכים כל־כך
מכובדים יעלו על דעתם
להעתיק זה מזה!
אך יצא המפקד מהחדר
— החלה החגיגה האמיתית:
החניכים ממש התחננו לפני
שכניהם לשתף אותה במידע.
כל זה התרחש לעיני
מצלמה נסתרת ולאוזני מיקרופונים,
שהוטמנו ברחבי החדר.
אחרי הבחינה יכלו הנבחנים
לחזות במה שחזה
מפקדם דקות ספורות קודם
לכן, ולהסמיק בהתאם.
גם ממרחק של שנים, לא
יכול היה קיסר שלא לחייך
במבוכה לשמע הסיפור.
טוריה תופיע מקהלה ישראלית
בספרד. המדובר ב־ 32 זמרי
קאמרן ומנצחם אבנר איתי,
שיופיעו שם בשני פסטיבלים:
הפסטיבל הבינלאומי למקהלות
ימי המקהלה בברצלונה ופסטיבל
אלאווה שבעיר ויטוריה
בחבל הבאסקים.
אחרי שבכתבה בגירוזלם

דךדדר 1 11ר הכתבת לענייני־פלילים של היומון
/ 1\ 1 /1 1\ 11 1.1בשפה האנגלית ״גירוזלם פוסט״,
בעלת ההופעה המרשימה (מימין) ,בלטה בלבושה בחתונתו של דויד
פוסט נאמר כי ירושלים היא
״עריסת שלוש הדתות המונותיאיסטיות״
,התקבל במערכת
מיכתב נזעם של הפרופסור
ישעיהו ליבוביץ, ובו כמה
תיקוני־טעויות. ראשית, ערש
האיסלאם במכה ומדינה. שנית,
ערש היהדות בארם־נהריים או
במידבר סיני. שלישית, הנצרות,
שהערש שלה אכן בירושלים,
אינה מונותיאיסטית.
פלג רדי, אחד משלושת
גיבורי פרשת השב״ב, נכח בחתונת
בתו של יחזקאל זכאי,
מנכ״ל מקורות. משנתבקש רדי
לחצות את האולם כדי להצטלם
עם ראש־הממשלה, שמעון

סויסה ביום השלישי. אשה אחרת -ורדה טלמור, בעלת המר אה
האכזוטי (משמאל) ,היוותה בת־תחרות לאמויאל, בלבושה
ועדייה המעניינים. ורדה היא אשת־אופנה וכתבת של מקומונים.

פרס, עיווה את פניו והביע את
דעתו הבלתי משתמעת לשתי
פנים׳בנושא. במשך כל הערב
הקפיד רדי לשמור מרחק מפרס,
שכזכור, סבר שרדי וחבריו —
ראובן חזק ורפי מלכה — ניסו
לעשות פוטש בשק״ב.
״חודש עמוס חתונות,״
התלוננה סגנית שר־הבריאות

שושנה ארבלי־אלמוזלי־

נו. סגנית־השר מיהרה לעזוב
את חתונת זכאי שהתקיימה במושב
אורה שליד ירושלים לטובת
אשדוד, שם התקיימה חתונה
נוספת שהיה עליה לפקוד.

טובה זכאי, אשתו של
יחזקאל זכאי, סבבה מודאגת
בימים האחרונים. זכאי גילתה כי
חלק ממוזמניה לחתונת בתה לא
ידעו על החתונה כלל, מכיוון
שלא הגיעו אליהם הזמנות. זכאי
זכרה היטב למי שלחה הזמנה.
הפיתרונים לדואר־ישראל, אך
כאב־הראש היה נחלתה הבלעדית
של זכאי.
במהלך החתונה ניסו האב
המאושר יחזקאל זכאי ואחד
האורחים — השר משה שחל
— לשדך שידוך נוסף — את
בנו של שחל לאחת משלוש
בנותיו הנותרות של זכאי. דיברו,
דיברו — לא ידוע מה עשו.
דליה קלישבסקי, עסקנית
בכירה בהסתדרות, צולמה
לאחרונה עם השר ייגאל
הורביץ באירוע חגיגי. הכיתוב
היה :״השר הורביץ עם ידידה״,
קלישבסקי נזכרה שצולמה לפני
שנה עם ראש־הממשלה שמעון
פרס. אז היה הכיתוב :״שמעון
פרס ואשתו.״
רון נחמן, ראש מועצת
אריאל, שהיה המשנה למנכ״ל
רשות־השידור, נראה השבוע
כשהוא דן בלהט בבעיות רשות-
השידור. משנשאל האם הוא
מתגעגע לתפקידו הקודם, השיב
חד־משמעית :״בשום פנים ואופן

1ח | 1ן \ 1ך 1ך ך 1נהגו המסור מזה שנים של יצחק
1 1 1ו . 111 1111 #רביו, רץ השבוע מחתונה לחתונה
עם הבוס. בים השלישי, פעמיים כי טוב, עשה שיא -שלוש חתונות
בערב אחד. אפילו יחזקאל טוב־המזג נראה סחוט באותו לילה.

״לא חשוב מה תכתוב
עליי, כל עוד תאיית את שמי
נכונה!״ כך גורסים רבים בהתייחסם
לתיקשורת. לפחות בחלק
השני דוגל בועז אפלבאום,
מנהל לישכת ראש־הממשלה,

ץךךן 1ל ך 1\ 1 1נראה בלבוש אזרחי באחת המסיבות.
\ 1 ! 11 1^ 1ו רבים לא זיהו את בנאי, שהוא תת־ניצב
במישטרת״ישראל, העומד בראש החקירה המדוברת ביותר במדי נה
-החקירה של פרשת רצח השבויים בקו .300 תת-ניצב בנאי
זוהה על-ידי כמה מהנוכחים במסיבה -רק אחרי שאמר לאחד
מהם -אולי בהלצה, שבכוונתו להזמינו לחקירה המפורסמת.
המדגיש את החשיבות באיות
המדוייק של שמו, כל אימת
שהוא זוכה בכיסוי תיקשורתי.
מוצאו של אפלבאום הוא אומנם

רוסי, אך פירוש שמו הוא דווקא
— בגרמנית — עץ־תפוח.

דפנה בדק

חתונת בנו של רפי סויסה

הפכה להפגנה פוליטית ואישית:
מי שבא -בא להפגין ן למעט.
ומי שלא בא. לא נעדר במיקרה

1ונ חו ת
ך 1ןךן ךךך 1ך שר־הביטחון, יצחק רבין,
1 - 1 .1 1 1 11-11111 בא לחתונה באיחור ניכר.
היתה זאת החתונה השלישית שבה כיכב באותו
ך יום השלישי בלילה היתה
^ תנועה סואנת במיוחד ברחובות
העיר השלווה רחובות. מכוניות סבבו
שוב ושוב בכבישי העיר. רבים
מהנהגים אחזו בידיהם במפה קטנה,
וניסו להיעזר בעוברים ושבים. כל מי

ערב. עם בואו עטו עליו צלמים, מתחככים וסקרנים.
אחרי״כן, כשכוסית צמודה בידו, שיעשע את נציגי־התיקשורת
והיה מאחרוני הפורשים מהמסיבה.

מהמוזמנים שניסה להיעזר במפה
שצורפה להזמנה — התקשה להגיע
למחודחפצו ונותר משוטט ברחובות
רחובות. אנשי־ציבור שנמנעו מלהופיע
בחתונתם של ורד סובי ודויד סויסה,
בנו של הגונדר רפי סויסה, יכלו בנקל

לתרץ את אי־בואם במישפט :״חיפשתי
שעות את מקום החתונה. לבסוף
התייאשתי...״
הסקרנות לדעת מי נענה להזמנה
ומי לא חרגה הפעם מגבולות יצר־הרכילות
הרגיל. למיפלגת־העבודה

1בזי לאבא

\ 1ך 1ד 1ךןך | 1\ 1ך | סגן יושב־ראש הכנסת אהרון נחמי־
\ 1 1 1111111 אס מהמערך (עומד) וראש״מועצת
מיגדל־העמק שאול עמור, מהליכוד, טרחו ובאו להזדהות עם סויסה.

״חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי, ומי לא בא-״ סויסה
היה באחרונה קרוב לדמעות יותר מפעם אחת. צירוף
הנסיבות — הסתבכותו של הבן דויד ומאסרו בן
השנתיים בכלא הצרפתי, ואחר־כך הטחת ההאשמות
נג ח — גרם לגבר הרגשני לפרוק את כאבו. אך קשה
להניח כי הוא באמת חיכה שכל האח״מים אשר הוזמנו
לחגוג עימו את חתונת בנו, דויד, אכן יופיעו, בעיצומם
של הפירסומים הבלתי־נעימים נגדו. פוליטיקאי
משופשף כמו סויסה מכיר היטב את חולשותיהם של
העסקנים, ולכן, ודאי, לא התאכזב מכך שרק קומץ
שחם וחברי־כנסת היו בץ מאות החוגגים.
במישאל מיקרי שערכתי ביו שרים וחברי־כנסת
שנעדרו מהשימחה — כאלה הנוהגים להיראות
באירועים מעין זה, היו שממש התחננו לדבר עימי
״שלא לציטוט״ ,ואילו אחרים דיברו באי־נוחות, או שמה
רק היה נדמה לי כן:
• השר יגאל הורוביץ :״מדוע לא באתיז לא בגלל
הרגישות. פשוט חתה חתונה באותו היום בכפר (כפר
ורבורג) .אחרת הייתי בא! תרגישי את זח״
• השר עזר וייצמן :״ראשית, אני לא זוכר אם
הוזמנתי. את חושבת שכן? אז יכול להיות שלא הזכירו

לי. החלפתי מזכירות, אבל אין לראות בכך משהו
משמעותי. זה לא בגלל הפירסומים נגד סויסה. חס־וחלילה!״

השר משה קצב :״היו לי באותו היום שלוש
שמחות — שתי חתונות ובר־מיצווה. הסתובבתי בין
אופקים וקריית־מלאכי, ולא הספקתי להגיע לחתונה
של סויסה. מה פתאום בגלל הפירסומים? אין לכן־ שום
קשה״
• דדב בנימץ(״ם ואד־< בן־אליעזד :״לפני שבועיים
רולי אשתי שברה את היד, והיא בגבס. חוץ מזה, היא
שוכבת חולה עם חום גבוה. הסברתי זאת גם לסויסה
אישית: לולא זה — בוודאי היינו באים!״
• דדב שבח וייס :״אני שלחתי לו מיברק־ברכה!
הסיבה להיעדרות, לא קשורה במה שקורה לו. זה פשוט
נורא קשה לי, נורא רחוק מ חפ ה( מ קו ם מגוריו) .חוץ
מזה, חתה לי באותו חום — יום חמישי — ׳שימחה
מישפחתית, ואומר לך בגילוי לב: איני נוסע לחתונות,
רק לשמחות מישפחתיות!״
חבר־ המסת וייס אכן אינו נוהג לבוא
לאירועים מעין אלה, אולם היתה לו טעות: חתונת
סויסה נערכה ביום השלישי ולא ביום החמישי.

תת־ניצב שימעון סביר, חוקר המישטרה הבכיר,
הדומה כשתי טיפות־מים לאחיו גונדר
רפי סויסה (בשחור) ,המתחבק עימו. הלשונות הרעות הלעיזו, כי היתה
מתיחות בין שני האחים על רקע מעצרו של דויד סויסה בצרפת. רגשות
האחווה והחיבה ההדדיים שהפגינו השניים בחתונה נראו אמיתיים.

האח השוטר

יצא שם של חבורה המפנה את גבה
לכל אחד מחבריה שהועלו נגדו
האשמות כלשהן, גם אם לא הוכח עדיין
דבר. היה זה יצחק רבץ — שעבר
חווייה כזאת על בשרו, בפרשת חשבון־
הדולארים — שהגיב על התאבדות
יעקב לווינסון :״איש־איש לגורלו...״

רבץ דווקא היה שם ביום השלישי
בערב.
מלבד ראש־הממשלה לשעבר, היו
ממיפלגתו: גד יעקובי, חיים בר־לב,
דויד ליבאי, אורה נמיר, נאווה ארד,
(המשך בעמוד )16

ה * 1י 1111 * 1 71 \ 1שלמה י״צ׳י)י״< להטי יאש ׳
1111 ^ 11 114 [ -עיריית תל״אביב, ממש קפץ
לכמה דקות בתחילת הערב, כדי לברך את הזוג המאושר.

\ 11י 111 | 1ל ן 1ך בועז אפלבאום, מנהל
11 1-1 #111 111 לישכת ראש־הממש־לה,
בא בין ראשוני המוזמנים. הוא הביא עימו את

ל י 111ולדווח שר״הכלכלה־והתיכנון גד יעי1י־
11111 ^ 11 111111 1בי בא בין המוזמנים הראשונים,
עם רעייתו היפה נלה. השניים פרשו כבר בתחילת הערב.

חיים בר״לב, שר״המישסרה, בא עם רעייתו תמר בתחילת הערב,
ונותר כמעט עד תום השימחה. נוכחותו הממושכת והאהדה
שהפגין התפרשה כהפגנת־גיבוי לסויסה, שאותו מינה בר״לב כנציב שרות בתי״הסוהר.

בירכת השר

מתנתם של סוניה ושימעון פרס. ראש־הממשלה
נעדר מהחתונה, מכיוון ששהה בחו״ל -הפעם
בקאמרון -ואילו רעייתו שוחחה עם סויסה בטלפון.

ך 1יךךךי השייח׳ לאבר מועדי,שבניו מרצים
1 1 11 מאסר״עולם בכלא בעוון רצח,
בלס בתילבושתו המסורתית בין קהל המוזמנים הגדול.

אח לצרה

ראש״עיריית אשדוד, אריה אזולאי, שגם שמו עלה לאחרונה לכותרות
בקשר לחקירה מישטרתית, ושאפילו בילה לילות אחדים בבית־המעצר
של אבו״כביר, בא להביע הזדהות עם סויסה ביום שימחתו. לאזולאי נלוותה אשתו.

׳ברק 15י*

— מיפקד נוכחות

תחנה אחת חוסלה: פקיד מוציא את המכשיר בעוו שעה ת שוו שוב

^ יד נשמע הרעיון שחברי
\£מאפיה בארצות־הברית יתחילו
לשלם מס־ערך־מוסף ומס־הכנסה על
הכנסות מוצהרות מגניבות? בארצות-
הברית זה עוד לא קרה, אבל בארץ זה
כן קורה, בימים אלה ממש.
הם אומנם אינם חברי־המאפיה, והם
ייעלבו עד עימקי נישמתם מן
ההשוואה, אבל, כמו במאפיה, יש להם
אירגון־גג, הם פועלים תוך עזרה
הדדית ראויה לציון, יש ביניהם
פושעים פליליים לשעבר, ועל־פי
החוק של היום, הם גונבים.
זאת עובדה שאי״אפשר להתכחש
לה, למרות דיבריהם, שהם מוכנים בכל
רגע לשנות את הסטאטוס, אם רק
יאפשרו להם.

(המשך מעמוד )15
ישראל קיסר, יצחק פרץ וראשי-
עיריות ועסקנים בכירים.
מי שנעדרו הפעם היו דווקא
הבולטים בעסקני הליכוד. את כבודו
של הליכוד, הנוהג בחבריו המסתבכים
באופן יותר סימפטי, הצילו חבר־הכנסת
בני שליטא שגם הוא חווה זאת
אישית שטרח ובא ממנחמיה הרחוקה,
ויגאל כהן, שהגיע מתל־עדשים. סויסה
שהתרגש מהמחווה, אף הציע לכהן
ואשתו, שולה, שפרשו מאוחר
מהשימחה :״אולי תישארו לישון אצלנו?״

חבר־הכנסת אהרון אבו־חצירא,
היודע, מניסיון בן שלוש שנים, מה
יכולים לעולל לאדם פירסומים בלתי-

עושים כסף
כקלות
^ לה הם בעלי תחנות הטלוויזיה
\£בכבלים, הגונבים בראש חוצות
זכויות־יוצרים והכובשים לעצמם מקום
של כבוד בתרבות־הפנאי של המוני
ישראלים.
כיום פועלות בארץ בערך 250
תחנות־שידור פיראטיות. יש להן 150
אלף מנויים ומחזורים של מיליוני
דולארים בשנה — זאת עוצמה בלתי-
מבוטלת. בעוד שחלקים ניכרים של
הארץ נופלים במהירות מסחררת
ברשת הכבלים, צץ במוחו של ח״כ
מאיר שטרית רעיון: אולי כדאי להגיש
הצעת־חוק־טלוויזיה־בכבלים לערי־הפיתוח
בלבד?
ועדת־הכלכלה של הכנסת, בראשות
ח״כ אליהו שפייזר, הגיעה גם היא
למסקנה כי הרעיון הוא לא רע, ובעצם
כדאי להחיל אותו על כל חלקי הארץ.
אמנון רובינשטין דחף וזירז, הוועדה
ישבה על המדוכה בכובד־ראש, עד
שסוף־סוף, בחודש האחרון, נולד הילד.
אך זה היה ארבע שנים מאוחר מדי• .
מפני שעל גגות השיכונים בערי־הארץ
כבר נקבעו עובדות, נוצרו נורמות,
ואנשים שהחוק אינו מרתיע אותם
התחילו לראות כסף, הרבה כסף.
כסף זה נעשה בקלות. לא בזכות
תוכניות בתחומי הבידור והמוסיקה,
האמנות, התרבות והספורט. לא בזכות
סירטי־תעודה ותוכניות־דראמה, ולא
בזכות חדשות מקומיות בהפקה עצמית,
כפי שהיתה רוצה לראות ועדת
הכלכלה של הכנסת — אלא בזכות
סרטים, ועוד סרטים ועוד סרטים.
שלושה־ארבעה סרטים ליום.
הצופים מעדיפים את הסרטים על
פני תוכניות התעודה והמלל המשודרות
בטלוויזיה הירושלמית, ואת המנגינה
הזאת אי־אפשר להפסיק.
ואנחנו נמשיד לשדי!״
^ בל עכשיו באה הכנסת וחוקקה
\£חוק. הארץ תחולק ל־ 15 עד 25
איזורים. יהיו מיכרזים. המיכרזים יהיו
פתוחים ובעלי האמצעים, היכולת
האירגונית, הידע, הנסיון המיקצועי,
אשר לא הורשעו בעבירות שיש בהן
קלון, הם שיזכו. הסיכוי של בעלי
התחנות, שלקחו את החוק בידיהם

טודדי־הים
עד נד־ תאתר
בארבע השנים האחרונות, הוא לא מן
הטובים.
״כבר עכשיו כולם יודעים שתדי-
ראן ומוטורולה יקבלו את המיכרזים,
אז חבל על הנייר,״ אומר אברהם. הוא
מסרב להזדהות בשמו המלא עד
שישתכנע שיש לו סיכוי הוגן, כדבריו,
לזכות במיכרז.
מה יקרה אם לא יזכה? ״פשוט מאוד:
נמשיך לשדר. יבואו לנתק? אז שינתקו,
אנחנו למדנו לחיות עם זה.״
השאלה היא איך יחיו עם זה בעלי
הזיכיונות? ״זאת הבעיה שלהם. אנחנו
נילחם על הפרנסה שלנו.״
נשמע פשוט מאוד, אבל רווי חומר־נפץ,
מעין הכרזה על מילחמת־הכב־לים־הראשונה.
ובמילחמות
יש לאברהם כבר נסיון
רב. מאז התחיל את העסק של הכבלים
הוא נלחם עם מישרד־התיקשורת, עם
בעלי זכויות־היוצרים ובעלי בתי-
הקולנוע, עם חברות־השמירה והחוק.
אחרי כל המאבקים האלה הוא עדיין
בעניינים, משדר ומרוויח לא רע.
כי בינתיים שום דבר לא השתנה.

החוק וירר ועדת־החוקה
^ חד מדיירי הבניין גרחוג האלונים מס׳ 3בקריית*
ביאליק, שהיה מחובר לרשת הבבלים, הוא יו״ר ועדת
החוקה, חוק ומישפט של הכנסת, אלי קולס.
כששאלנו אותו על כן, בשעתו, הגיב בנוסח -לא שמע תי׳
לא ידעתי, לא ראיתי :״הבניין שבו אני מתגורר היה
מחובר לרשת הכבלים. לא ידעתי שחובר. אני לא מתעסק
עם הדברים האלה. לא נמצא הרבה בבניין. כשהעידו את
תשומת־ליבי לכן, שאלתי שכנים ואמרו לי שהוא מחובר.״
האם היום הבניין נותק! ״לפי מיטב ידיעתי -בן. שאלתי
ובן נאמר לי. אני לא אלקטרונאי ולא בדקתי את העניין
מבחינה אלקטרונית, וגם לא מתכוון לבדוק.״
רק לאחר שאנשי מישרד־התיקשורת ואיגוד מפיצי*
הסרטים פשטו על הבית, העלה קולס בוועדת החוקה, חוק
ומישפט הצעה להגדלת הקנסות על הפרת זכויות־יוצרים.

-י 1 6

נכון, יש חוק. אבל הוא אמור אולי
להיות מוחל רק בעוד שנה, עד
ש״המועצה לשידורי כבלים״ ,האמורה
להיבחר, תקבע את המדיניות לגבי סוג
השידורים, תוכנם, רמתם, היקפם ומועדיהם,
ותגבש תוכניות על דרכי־הפיקוח
ומתן הזכות לבעלי־הזיכיונות.
אלא שהאנשים המתורבתים האלה,
שיקבעו בשביל עם־ישראל כיצד יבלה
את זמנו החופשי, עלולים להתעלם
מהעובדה שהעם עצמו כבר החליט
ובחר כיצד הוא מבלה את זמנו החופשי,
ובשטח כבר יש עשרות ואולי מאות
אנשים, אולי לא כל־כך מתורבתים,
שהם בעלי־הזיכיונות בפועל.
לכסף אין ריח
^ גבי הכבליסטים שום דבר לא
/ישתנה. אם יזכו במיכרדהכל טוב
ויפה. אם לא יזכו במיכרז, ימשיכו
לצפצף על החוק. אם עד עתה ציפצפו
על החוק שנקרא חוק הבזק, יצפצפו
בעתיד על החוק שייקרא חוק
הטלוויזיה בכבלים או משהו דומה
— השם באמת לא משנה. מה שכן:
תהיה תחרות עם בעלי־הזיכיונות
החוקיים, יהיה אקשן, והמישטרה
וקומנדו בזק יידרשו להרבה יותר
מאמץ ממה שהפגינו עד עתה, ללא
הצלחה יתרה.
״מהתחרות הזאת אנחנו נצא מנצחים,
משום שהחוק יעמוד לצידנו,״
אומר בציניות הכבליסט אברהם ומפרש
:״החוק אוסר על בעלי־הזיכיונות
לשדר פירסומת במשך חמש השנים
הראשונות. הם לא ישדרו — אנחנו כן
נשדר. כי בין כך ובין כך אנחנו עוברים
על החוק.
״כדי לכסות על ההפסדים שלהם הם
יצטרכו לגבות דמי־מנוי גבוהים. אנחנו
נגבה דמי־מנוי נמוכים פי כמה, ולכן
אף אחד לא יתחבר אליהם״.

אברהם הוא צעיר נאה וגבוה. הוא
עובד בשיתוף עם עוד אברהם אחד,
קשיש יותר ונוטה להשמנה. כבר שבע
שנים הם ביחר, לכבלים הגיעו אחרי
שפיטרו אותם מעבודתם, ומכיוון שלא
רצו לעבוד בבניין. כיום אין להם בעיות
פרנסה :״אני מרוויח טוב מפני שאני
לא משלם מיסים.״ אומר אברהם
הקשיש וממשיך לנתח את המצב :״אם
הייתי פועל לפי החוק, הייתי משלם
חלק קטן מס וחלק הייתי עושה
הוצאות, כמו כולם, וגם הייתי מרוויח
טוב.״
אברהם־את־אברהם אולי לא משלמים
מיסים על כל הרווחים שלהם, אבל
קבלות על פירסומת וציוד הם נותנים
— ומס־ההכנסה מקבל. לדיברי אורי
שטרית, בעל תחנת־כבלים גדולה
בקריות במיפרץ חיפה, נמצאת ברשותו כשהעיסוק תעודת־עוסק-מורשה,
המצויין בתעודה הוא :״בעל תחנת־כבלים
״.מסתבר שלכסף אין ריח. יד
אחת מוציאה אל מחוץ לחוק, מגנה״
אוסרת, מטילה קנסות כבדים — ויד
שניה לוקחת.

עם ריבית
והצמדה

ם ת קו ם פעם ועדת־חקירה כדי
\ 1לבדוק כיצד מתקיימת בראש
חוצות, זמן כה רב, תופעה האסורה על
פי החוק, וכיצד היא הצליחה לגדול
למימדים שאליהם הגיעה, יידרשו
כרכים רבים כדי למנות את כל
האשמים.
אם החוק אינו נתן להם את
הלגיטימציה, הם מקבלים אותה ממס־הכנסה.
והחשוב מכל: הם זוכים בהכרה
חד־משמעית של רבבות בתי־אב,
הצופים בצמא בחומר המשודר. מהם גם
אנשי מישטרה וחוק (ראה מיסגרת).
וגם בית־המישפט נתן להם לגיטימציה.
קיימת דוגמה אחת לפחות בה
(המשך בעמוד )20

דדדס׳ד, כפירי

סויסה וחייב יגאל כהן
״אולי תישארו לישון אצלנו!״
נעימים בעיתונות, הופיע במופגן.
בדיד לחרמון. הדשא במרכז
וייסגל -מקום שאינו קרוב לשום
מקום — היה מלא וגדוש בעיקר
בעמך. ובהרבה עיתונאים. העיתונות,
אותה עיתונות שגרמה לסויסה עוגמת־נפש
כה רבה לאחרונה, פשוט הצדיעה
לו בנוכחותה. חלק אולי באו מתוך
סקרנות ורצון לסקר את האירוע.
אחרים, כמו חנה זמר, עורכת דבר,
ואורי אבנרי, עורך העולם־הזה, באו
להפגיז נוכחות.
במהלך השימחה לא ניתן היה
להבחין במדוייק מי ומי בנעדרים,
למזלם. תחילה היתה הפסקת־חשמל,
ובאווירה האינטימית שנוצרה היה
קשה לזהות את המתחככים. אחר־כך,
בלהט הצפיפות, ההמולה והאווירה
השמחה, זה נשכח מהלב.
בתחילת הערב אומנם ריחפה
באוויר השאלה: מה כתוב בדוח עב־הכרס
שבו מעיין סויסה בימים אלה,
המכיל את ההאשמות המפורטות
שהועלו נגדו? אך אחרי כמה כוסיות,
גם זה נשטף מהלב.
בשעת לילה מאוחרת הסתיים
האירוע: יצחק רבין, מאחרוני הפורשים
מהמסיבה, נכנס למכוניתו. השכם בבוקר
למחרת נועד לו סיור בחרמון.
אליס סויסה, המארחת המושלמת,
נפרדה מאחרוני האורחים, ושולה
ויגאל כהן יצאו בדרכם הארוכה בחזרה
לתל־עדשים שבעמק־יזרעאל.
רפי סויסה התכונן ללילה ארוך —
עיון בדוח הוועדה וניסוח תגובותיו
המפורטות.
העולם הזה 2557

יחצני זיחצניות

התצלומים הופיעו בכל העיתונים, בעמודים העיקריים,
בצבעים וגם בשחור־לבן: נער מחופש כאינדיאני הוליוודי ירד
בכבש המטוס, כשהוא מברך את כולנו לשלום. בכותרות נאמר
שהנער הזה ,״שמש קטנה״ שמו, הוא אינדיאני אמיתי, נכדו של
לוחם אינדיאני מהולל ששמו מופיע בסיפרי ההיסטוריה, וגם בן
לאם יהודיה כשרה. סיפור מהסרטים.
התצלומים והסיפורים מילאו את העיתונים במשך כמה ימים.
גדולי־המדינה קיבלו את הצ׳יף הקטן והצטלמו עימו בגאווה.
האורח המכובד התקבל כנסיך,
משהו בין המלכה־האם הבלגית
ונכדו של המיקאדו היפאני.
איך נולד הפלא העיתונאי הזה?
פשוט מאוד. את הילד הזה המציאו
אנשי יחסי־הציבור של אל־על,
שהחדירו את הסיפורים לכל
כלי־התיקשורת. אומנם, אחר־כך
התברר כי הנער אינו כל־כך
צ׳יף, והסבא המפורסם לא היה
כל־כך סבא, ועוד ועוד. אך מה זה
חשוב? היחצנים השיגו את
שלהם.
את המילה ״יחצנים״ המצאתי
לפני כמה שנים. ביקשתי לקצר
את המושג ״אנשי־יחסי־ציבור״ .אך התכוונתי גם לרמוז כי
היחצנים הם היחסנים של ימינו, ובייחוד בעולם התיקשורת.
מאז הלכו היחצנים — ובעיקר היחצניות — מחיל אל חיל. הם
כותבים כיום חלק גדול מן החומר המתפרסם בעיתונות
הישראלית, ואולי את רובו. הם קובעים מה יקרא האזרח, מה יראה
ומה ישמע, וגם איך ומתי.קוראי העולם הזה, שלא מצאו בשבועון זה סיקור של
המחזמר גבירתי הנאווה(גם המילה ״מחזמר״ הומצאה במערכת
זו) רשאים לדעת את הסיבה. הנה היא: יחצנית זריזה וחשובה
קיבלה על עצמה לקבוע מתי יכתוב כל אחד מעיתוני־ישראל על
המחזמר. מכיוון שהעולם הזה אינו אוהב לקבל תכתיבים, הודענו
בצער כי לא נכתוב על המחזמר כלל, ולא נצלם אותו.
האמת היא שאני רואה בדאגה גוברת את ההשפעה ההרסנית
של היחצנות על כלי־התיקשורת. יחצן מנוסה יכול כיום להכניס
כל דבר לכל כלי־תיקשורת, כמעט בלי הגבלה. לעיתים נדמה כי
היחצנים הפכו לעורכים האמיתיים של העיתונות, הרדיו
והטלוויזיה. העורכים הרישמיים קיימים רק לצורכי ייצוג,
כמשתתפים באירועים חגיגיים של ועדת־העורכים. את תוכן
העיתונים קובעים היחצנים. הם העורכים גם רבות מתוכניות
הרדיו והטלוויזיה.
אין לי דבר נגד יחצנות בתחומה הלגיטימי. פוליטיקאי, בימאי,
צייר, מוסיקאי מעסיק יחצנים כדי שיעזרו לו להעביר את המסר
שלו לציבור. יחצן מיקצועי טוב יספק לכלי־התיקשורת מידע
אמיתי ולגיטימי, ויקל את עבודתם. יכול להיות בין שני הגורמים
שיתוף־פעולה הוגן וסביר.
אך המצב שונה לגמרי. בישראל מופיע מדי יום הר אדיר של
נייר — עיתונים תפוחים, מוספים, מקומונים, חינמונים. בעיתונות
המשודרת המצב דומה. מבחינה כלכלית תלויה העיתונות
ברובה על בלימה, ויש מחסור משווע בעיתונאים מאומנים,
המסוגלים לכתוב עשר מילים רצופות בעברית סבירה בלי
שגיאות. יש חלל ריק — ולתוכו פרצה היחצנות. תחת לתת
מודעות בתשלום, היא מספקת ערימת־חומר מוכן־מראש, כמעט
כולו טפל ותפל, לעיתונאים עצלים, המפרסמים אותו בחתימתם.
מבחינה זו אין הבדל בין יחצנות פוליטית (״במיכתב חריף
לשר־הבולשיט הודיע ח״כ באלוני ובין יחצנות אמנותית
(״תערוכתה של הציירת ציבעונה מכחולי — ראה תמונה —
עוררה התפעלות כללית הכל מתפרסם. אין אפס, למרות
שכמעט הכל אפסי.

ניקוריי ואדכסנדרה

מבחינת הפרטים ההיסטוריים, היה הסרט ניקוליי ואלכסנ־דרה,
שהוקרן בליל־שבת בטלוויזיה, מדוייק להפליא.
דמויות הבולשביקים — לנין, טרוצקי, סטאלין והאחרים —
היו בסרט עשויים מקרטון, בלי תוכן חי. גם לשאר הדמויות לא
היה עומק רב. אחרי הכל, זהו סרט אמריקאי. אך יש לו יתרון אחד:
הוא גרם לנו לחשוב בפעם הראשונה על הצר השני של המטבע,
מישפחת הצאר, שנרצחה בדם קר (אחרי דיון והצבעה בסובייט)
על כל ילריה — הנער החולה בהמופיליה יחד עם אחיותיו.
בין עשרות הדמויות ההיסטוריות בסרט, נראתה לי מאוד
דמותו של גרגורי ראספוטין הנוראי, הנזיר השיכור והנואף, שהיה
מסוגל בכוחו ההיפנוטי להפסיק את שטף־הדם של הצארביץ׳
הקטן. השחקן שגילם אותו העניק לדמות זו עומק בלתי־שיגרתי.
אך המעניין מכל היה, בעיניי, אלכסנדר קרנסקי. פוליטיקאי
אמיתי, שנאם נאומים חוצבי־להבות בדומה(הכנסת הרוסית דאז),
שהועלה לפתע לגדולה על־ידי המיקריות של מהפכת־פברואר
. 1917 הוא נצמר לסיסמות הישנות של ״אמא רוסיה״ ו״לא לבגוד
בצוואת חללינו הקדושים״ ,ועל כן לא היה מסוגל לעשות את
הדבר האחד שהיה עשוי להציל את המישטר הדמוקרטי מידי
הבולשביקים: לעשות שלום לאלתר. על־כך הסתיימה הקריירה
שלו בצורה משפילה למדי(שלא תוארה בסרט) :הוא ברח לחו״ל
בביגדי־אשה.
ניגוד מעניין: קרנסקי, הפוליטיקאי, איש־הפרלמנט, היה חסר־אונים
בהגיעו לעמדת־המפתח הביצועית. ואילו לנין, התיאור־טיקן,
שכתב ונאם כל ימיו, שהתחיל כבר לחשוב שחייו יתבזבזו
בגולה, ושאיש לא ישמע עליו לעולם — כשבא לפתע הרגע
הגדול התגלה כאיש־ביצוע מזהיר.

ומול שניהם — דמותו הטראגית של הצאר ניקוליי, אדם
אפסי, עקשן, מוגבל, הגון, נשלט על־ידי אשתו הגרמניה
המטופשת, חלוש־אופי, בעל רצון טוב — שגרם מתוך טיפשות
למילחמת־העולם הראשונה, שהורידה מיליונים אלי קבר.

שנית מצדה לא תיפול?
״אשר תקראו לה,רוח הזמנים׳ /אינה אלא רוחם של האדונים
עצמם /שבה משתקפים הזמנים!״ כך כתב גתה בפאוסט, כאשר
שם ללעג את מדע־ההיסטוריה.
נזכרתי בפסוק זה כאשר ריאיין אותי לא מכבר היסטוריון על
נושא כלשהו, ותוך כדי כך שאל אותי איך נראתה מצדה בעינינו,
כשהיינו נערים.
לא היתה לי ברירה אלא להודות שהעיתון הראשון שפירסמתי
מימיי נשא על שערו את תצלומה של מצרה. זה היה באחד במאי
. 1946 הייתי בראשית שנות ה־ 20 שלי, וערכתי את הגליון
הראשון של כתביעת שהיכה אז גלים בארץ. הוא נקרא במאבק.
על השער התנוסס תצלום הצוק, ומתחתיו הכותרת :״כל הארץ —
מסדה!״(את הכתיב ״מצדה״ המציאו רק לאחר מכן).
למה התכוונתי אז? בוודאי לא להתאבדות המונית. להיפר.
היינו אז אופטימיים ללא־גבול ומלאים ביטחון עצמי. היתה לנו
ההרגשה שאין גבול ליכולתנו, שאנחנו יכולים לסדר מחדש את
המרחב כולו, ולחולל כל תמורה שנרצה בה.
אם כן, מה היתה מצרה בעינינו אז? סמל של מילחמה וגבורה,

** •111 ובנד•

(אחת מאלפי הבדיחות: במילחמת־העולם הראשונה קרא מג״ד
אוסטרי באוזני גדודו פקודת־יום, שהבטיחה חופשה בת־חודש
לכל מי שלוכד דגל רוסי. למחרת היום הביא החייל גולדשטיין
דגל רוסי ויצא לחופשה. יום אחרי שובו לחזית, הביא שוב דגל
רוסי. אחרי מיסדר־הכבוד ודיברי־שבח, קרא לו המג״ד אליו ושאל
אותו, בסוד, איך חולל מעשי־גבורה מופלאים אלה. הסביר היהודי:
״גיליתי שבגדוד הרוסי ממול יש יהודי בשם ברקוביץ, והחלטנו
להחליף דגלים.״)
חשנו בצורך להוכיח לעצמנו ולעולם שאנחנו יודעים להילחם
ולחרף את נפשנו, וחיפשנו בעבר שלנו את כל סימלי הגבורה
האפשריים. זאב ז׳בוטינסקי שר :״למות או לכבוש את ההר — /
יודפת, מסדה, ביתר!״
אחרי קום המדינה שוב לא היה שום צורך להוכיח למישהו את
גבורתנו. פעולות המחתרת העברית וקרבות תש״ח הוכיחו כי
הישראלי החדש הוא לוחם למופת. התעורר החשש ההפוך: שמא
הישראלים הם חיילים יותר מרי טובים, שמא הם מוכנים לכל
מעשה גבורה בשדה־קרב, אך אינם מסוגלים ואינם משתוקקים
לרסן את עצמם ולחפש >רכים לשלום. האתגר החדש היה איך
לקיים מרינה לאורך ימים, איך לנווט את ספינת גורלנו במציאות
מסוכנת ואכזרית.
מעשים שנראו לפני כן כמעשי־גבורה עילאיים, נראו עתה
באור שונה. הקנאים פתחו בהימור היסטורי חסר־שחר והרה־שואה.
הם רצחו את המדינאים המתונים(וגם איש את רעהו) ,הם
לא שעו לשום אזהרה סבירה, הם בזו לכל הערכה מציאותית של
יחסי־הכוחות. במרומי מצדה שילמו השרידים את המחיר עבור
הרפתקה מטורפת, שהם עצמם פתחו בה.
אותו המעשה, שנראה לפני כן כמעשה־מופת הראוי לחיקוי,
הפך עתה אזהרה מחרידה.
ההיסטוריה לא השתנתה, כמובן. אך המציאות של ימינו משתנה
בלא הרף, ואנחנו איתה.

גרמניה מער כל

היכולת להילחם מעטים מול רבים. כלל לא חשבנו אז על
הנסיבות של אותה מילחמה ותוצאותיה.
כמה שנים לפני כן, כשהייתי חבר האירגון־הצבאי־הלאומי,
שרנו :״היו לנו הגיבורים /בר־כוכבא והמקבים ראינו את
עצמנו כממשיכים של מסורת עתיקה של גבורה, אשר לוחמי־מצדה
ואנשי המרד הגדול כולו היו נציגיה המפוארים.
אחר־כך היתה מילחמת־העצמאות, שבענו מילחמה וגבורה.
קמה המדינה, עמדנו מול בעיות חדשות וסכנות חדשות. בהדרגה
השתנתה תמונת״העולם שלי, ויחד עימה תמונת־העבר. הימין
הלאומני המשיך לדבר על המקבים, הקנאים ומורדי בר־כוכבא,
ואילו אני התחלתי לראות אותם באור אחר לגמרי.
פעם ישבתי אצל יעקב לווינסון, מנהל בנק הפועלים,
וגילגלנו שיחה על ההיסטוריה. אמרתי שהקנאים לא היו אלא
חבורה של מטורפים, שהכריזו מילחמה אבודה־מראש על העולם
כולו, וגרמו להשמדת הקהיליה היהודית בארץ. הטירוף של בר־כוכבא
השלים את המלאכה.
לווינסון פקח עיניים תמימות וקרא :״מה, אתה רוצה לומר
שהיהודים גורשו מן הארץ ויצאו לגלות של 2000 שנים בגלל
כמה מטורפים?״
היתה זו מחשבה חדשה לגמרי לגביו, והחלטתי לפרסם גירסה
זו בסידרה של מאמרים. נדמה לי שהיתה זאת הפעם הראשונה
שמישהו העז לכתוב במדינת־ישראל שהמקבים, הקנאים ומורדי
בר־כוכבא הביאו על עמם שואה נוראה, בהתקפה של סיחרור
דתי״לאומני שהלך וגבר במשך 200 שנים. רמזתי שהדבר יכול
לקרות שוב בימינו.
לאחר מכן באו מלומדים, היסטוריונים ופרופסורים וכתבו על
כך מסות חשובות. הבולט ביניהם היה יהושפט הרכבי, בעיקבות
הזעזוע שעבר עליו במילחמת יום־הכיפורים. בכל תישעה באב
עורכים על כך סימפוסיונים.
אם כן, איך השתנה המיתוס של מצדה בעינינו? מתי? מדוע?
תוך כדי שיחתי עם המראיין, פיתחתי את התיאוריה הבאה,
המתאימה לדיברי גתה:
כל דור מביט בהיסטוריה של עמו ושל העולם, ומחפש בו
באופן תת־הכרתי את הדרוש לו באותה שעה. המציאות המשתנה
של חייו מציגה לו את הבעיות באור חדש, ולאור זה הוא רואה גם
את העבר.
לפני קום המדינה היינו זקוקים לסימלי־גבורה. במשך מאות
בשנים תוארו היהודים כעם של פחדנים, שאינם מסוגלים
להילחם. נכתבו על כך דברים וצויירו על כך קריקטורות ללא־ספור.
במידה שהיתה בכך אמת, היא נבעה מן העובדה שלא היתה
ליהודים שום סיבה להקריב את עצמם במילחמות של מדינות
שלא העניקו להם הרגשה של שותפות ושייכות.

ומעניין לעניין, באותו העניין:
בגרמניה מתלהט ויכוח על ההימנון הלאומי. יש לו היסטוריה.
בתום מילחמת־העולם הראשונה ברח הקיסר מגרמניה
והתחוללה מהפכה־זוטא. הקיסרות בוטלה, ויחד עימה ההימנון
הלאומי :״אשריך, שליט המולדת, עטור זר־הניצחון המנגינה
היתה זהה לזו של ההימנון הבריטי ,״אל מלך נצור!״ ,וההימנון
הרוסי ,״אל נצור את הצאר!״)
הרפובליקה החדשה, שלא היתה לאומנית ולא מיליטריסטית,
חיפשה הימנון שיתאים לדמוקרטיה החדשה שקמה בעיר ויימאר.
היא בחרה ב־ 1922 בשיר יפה, שנכתב שלושה דורות לפני כן,
ב־ .1841 יש לו כמה בתים, והראשון פותח במילים :״גרמניה מעל
לכל /מעל לכל בעולם...״
כפי שכבר הסברתי פעם במדור זה, לא היתה כוונת המחבר
לטעון כי הגרמנים הם גזע־אדונים או עם נבחר. האיש, הופמן
פון־פאלרסלבן, חי במציאות שבה היתה גרמניה מחולקת ונשלטת
בידיי עשרות מלכים, נסיכים, דוכסים ומה עוד, כולם רודנים
ריאקציוניים, שונאי החופש והדמוקרטיה. כמו כל אנשי־הקידמה
הגרמניים בדורו, הוא השתוקק לגרמניה מאוחדת ודמוקרטית.
השאיפה לאיחוד גרמניה, כדרך לחיסול הרודנויות הקטנות
ולכינון הדמוקרטיה, היתה משותפת אז לליברלים ולסוציאליס־טים
כאחד. קארל מארקס ופרידריך אנגלס אימצו אותה גם
במאניפסט הקומוניסטי.
כאשר עלה אדולף היטלר לשילטון, לא ביטל את ההימנון.
השיר התאים לו מאוד, מפני שהבית הראשון כולל סימון ״הגבולות
ההיסטוריים״ של גרמניה,
משהו כמו ״גרמניה השלמה״.
הנהרות המוזכרים שם היו מעבר
לגבולות גרמניה של אז, והיטלר
ראה בכך אמתלה טובה לסיפוח
שטחים. לכן לא ויתר על ההמנון,
אלא הוסיף לו הימנון שני —
אותו ״שיר הורסט וסל״ עליז, שנכתב
(כביכול) בידי איש פלו־גות־הסער
בשם זה, שחי בחברת
זונה ונהרג בקטטת־רחוב.
בימי הנאצים קיבל ההימנון
הישן משמעות חדשה לגמרי.
הוא הפך סמל לתורת הגזע,
להשמדת עמים, לאמונה בהיות
הגרמנים ״גזע אדונים״ ,לתאוות הכיבושים וההתפשטות. אילו
ידע זאת הופמן פון־פלרסלבן, היה מתהפך בקיברו.
כשקמה הרפובליקה הפדרלית, לא בוטל ההימנון, אלא הוחלפו
הבתים. הבית הראשון, בעל הצביון הלאומני, בוטל, ובמקומו בא
הבית השלישי, הדמוקרטי :״אחדות וחוק וחופש /למען המולדת
הגרמנית״.
עכשיו נשמעים קולות התובעים להחזיר את הבית הראשון. בין
השאר מזכירים שכוונתו המקורית היתה בהחלט דמוקרטית
ומתקדמת.
מבחינת האמת ההיסטורית, זה נכון. אבל האמת ההיסטורית
משתנה עם המציאות. אי־אפשר למחוק 12 שנות הרייך השלישי,
שנות המילחמה והשואה, שבהן שרו התליינים את המילים האלה.
באוזני העולם כולו ,״דויטשלאנד איבר אלס״ פירושו: התנשאות
לאומנית ותאוות כיבוש. על כן צודקים כל האנשים הטובים
בגרמניה — ובראשם הירוקים והסוציאל־דמוקרטים — המתנגדים
בתוקף להחזרת עטרת הבית הראשון ליושנה.
ההימנון לא השתנה. רק המשמעות שלו באוזני בני־ימינו
השתנתה. והיא הקובעת.
17ן

רענן כהן:

יצחק ארצי:

אלפרד ג1רץ:

..ער״ הטירו רהניו את. נוטשזאתמידה ..מסע הפירסום הזה
ההבלגה דבחיוות. נקודה ,,.חז ק ה למה שנווה!״ שווה חצי מיליון ש״ח!״
בימים אלה הולך וקודם עור וגידים אגף חדש במיפלגת־העבודה:
חודשיים לפני מועד הרוטציה מוקם אגף־בחירות
במיפלגה. רענן כהן, מי שהיה במשך שמונה שנים ראש
האגף לסקטור הערבי במיפלגה, מונה כראש האגף החדש,
ובעצם הוטל עליו להקימו.
שוחחתי עימו על משמעות התפקיד שנטל על עצמו,
בעיתוי מעורר״הסקרנות.

• מה ניתן להסיק מהקמתו של אגן? כזה, חודשיים
לפני הרוטציה?
שום־דבר! העיתוי מיקרי, באמת! מדברים על הקמת האגף הזה
מזה חודשים. זאת היתה יוזמתו של עוזי ברעם, מזכ״ל־המיפלגה.
רק כעת זה הגיע לידי ביצוע.

בחירות
• מה זאת אומרת, לידי ביצוע?
כרגע זה עוד לא כל־כך בשלב ביצועי. אני יושב בימים אלה
ולומד כל מה שקשור במערכת בחירות. פשוט יושב וקורא
כמויות של חומר. אין לי שמץ של מושג מה יקום מזה — איזה
מיסגרות, איזה תפקידים.

• האם ניתן להסיק מהקמת האגף שהיתה אי־שביעות
רצון מתיפקודו של מטה־הסחירות של
המיפלנה ב־ ?1984 שזוהי הפקת לקחים?
ודאי שזוהי הפקת לקחים, אבל לא הייתי רוצה שזה יתפרש נגד
מישהו. אני מניח שהאגף שאני מקים ישתף פעולה עם מטה
שיורכב מאנשים פוליטיים. כן, זאת תהיה, כנראה, הנוסחה — אני
אקים את התשתית האירגונית למערכת בחירות, ואחרי־כן,
ישתלבו בה אישים פוליטיים.

• במיסדרונות הפוליטיים מדברים כבר בקול רם
על כוונות גורמים מסויימים במערך לנסות ולפרק
את ממשלת־האחדות אחרי הרוטציה. איך משתלב
תפקידך החדש בכוונות אלה?
עליי הוטל תפקיד אירגוני גרול. אם היתה כוונה פוליטית
בהקמת האגף הזה — איני שותף לה. איני יודע על כך דבר. עליי
הטילו להכין את המיפלגה לבחירות, נקודה.

• להכין את המיפלגה לבחירות — מתי? בעוד
שנתיים?
אולי בעוד שנתיים, אולי בתאריך אחר. בהחלט יכול להיות
שבתאריך אחר. מתי שיקבעו לי — אהיה מוכן!
(דפנה ברק)

ביום השבת, כן פשטה לה שמועה בחוגים הפוליטיים,
געשה כמעט מעשה־פוטש במיפלגה שכמעט נעלמה,
הליברלים־העצמאיים. צעירי״המיפלגה מחו נוראות נגד
ההנהגה הוותיקה הקיימת, ודרשו לפנות להם את הדרן.
שוחחתי עוד באותו היום עם נציגה היחידי של המיפלגה
בכנסת, חבר״הכנסת יצחק ארצי, שנבחר בקולות המעיד.

• באמת נעשה ניסיון לפוטש?
פוטש — זה מופרז, זוהי מילה קצת חזקה לתאר את מה שקרה.
בשבת בבוקר היה כינוס בקיבוץ תל־יצחק. הכינוס היה של אנשים
המכנים את עצמם ״רור־ההמשך״ .באו 60 אנשים צעירים.

• לא ידעתי שלל״ע יש דדו״המשך.
זוהי סתם דיעה קדומה שהל׳׳ע היא מיפלגה זקנה, מסויידת,
ללא כוחות צעירים. הצעירים שלנו באים בעיקר ממוסדות־החינוך
שלנו. אלה אנשים לא קיצוניים, המחפשים את הפיתרונות

מישהו התייחס ברצינות למכת תאונות״הדרכים כארץ.
העיתונות מלאת במודעות־ענק, האומרות ״אל תהיה צודק
בכביש. היה הכס!״ הרדיו מטפטף לנו את אותו מסר כמה
וכמה פעמים ביום. גם הטלוויזיה תורמת את חלקה בנסיון
לשכנע אותנו להיות חכמים ולא צודקים בכביש. לכל
מסע־הפירסום הענקי הזה אחראית חברת־הביטוח הסנה,
שאת מנהלה, אלפרד גולץ, שאלתי מדוע דווקא חברה
מיסחרית מתלבשת על העניין ומשקיעה בו כספים גדולים.
ראינו שכתוב בעיתונים שיקומו ועדות לדיון בתאונות־הדרכים
ויבקשו אישורים תקציביים, וידונו בנושא בוועדות
בינמשרדיות. הבנו שלפחות חצי שנה לא יקרה כלום. החלטנו
לפעול בעצמנו.
מפלגות לשלום ולרו־קיום עם הערבים בכיוון המרכז ושלא מזדהים עם
המיפלגות האחרות בכיוון זה.

• מה קרה בשבת בבוקר?
המשתתפים באמת העלו טענות מאוד קשות. הם התריסו
שההנהגה סגרה את עצמה, שהם אינם יכולים לחדור אליה.
הטענות היו חריפות. האמת היא שהצעתי להם, בזמנו, להתלבש
על הרשויות המקומיות. אז לא היו רבים שקפצו על האתגר וחבל,
כי המיפלגה מיוצגת ברשויות מקומיות ברחבי הארץ, וניתן היה
לפתח את זה. גם היום אני סבור שזהו כר־פעולה נרחב בשבילם.

• הטענות החריפות גם התייחסו אליך אישית?

תאונות
• למה?
להסנה יש אינטרס כפול. שכמי שמחזיקה את הביטוחים של
יותר מ־* 35 מהרכב בארץ, יש לנו אינטרס שיהיו פחות תאונות
ושנשלם פחות נזקים. וכמובן, כמו כל אחד אחר בארץ, אנחנו
חרדים מאוד לאובדן הנורא של חיי־האדם.

• אותו האינטרס יש גם לחברות־ביטוח אחרות.
עוד לא נתת לי להגיד את האינטרס השני שלנו. להסנה,
כחברה הסתדרותית, יש גם מחוייבות בתחום הקהילה. מחוייבות
כזאת אין לחברות־ביטוח אחרות.

• כמה בסף השקעתם במיבצע?

פחות אישית, מאשר כלפי ההנהגה. אני הסברתי להם
שבפוליטיקה צייד להיאבק. אמרתי להם :״אם אתם רוצים
להשתלב בהנהגה — תילחמו!׳׳ שיילחמו, נראה אותם!
לבסוף אפילו הדובר הראשי שלהם, בחור בשם אבי בלאייר,
הסכים עם חלק מדבריי, והודה שכיום הדלת של ההנהגה יותר
פתוחה מאשר בעבר.

השקענו כ־ 200 אלף ש״ח, אבל כשבאנו לאמצעי־התיקשורת,
החל בעיתונים וכלה בטלוויזיה, והעמדנו אותם על חשיבותו של
העניין, החליטו כולם לתת לנו הנחה של *.50 ויותר, ולכן מסע־הפירסום
הוא בסדר־גודל של חצי מיליון ש״ח. היקף כזה של
פירסום עוד לא היה בענף־הביטוח בארץ, מעולם.

• אנחנו משוחחים על מאבקים פנימיים בתוך
מיפלגה שכוחה האלקטורלי נחלש מאוד בשנים
האחרונות. יש כיום בכלל מקום לל״ע?

• האם 200 אלף הש״ח הם מהרווחים של ״הסנה״?

אנחנו יכולים להשמיע כיום את קולנו, במיסגרת המערך, רק
במיסגרת אחת — הסיעה. מלבד זאת, אני נוקט עמדות עצמאיות,
המנוגדות לעיתים לעמדת המערך בנושאים כמו החוק נגד
המיפגשים עם אש׳׳ף או נושאים דתיים. יד על הלב? אני לא
מרוצה ממצבנו, אבל מה שקרה בשבת בבוקר בתל־יצחק דווקא
מעורה אותי. כן, כן 60 ,צעירים הגיעו בשבת בבוקר לכינוס
מיפלגתי, ואני רואה בכך סימן מעודד, של חיוניות!
(דפנה ברקן

ויתרנו על תקציבים אחרים בפירסום, והקצבנו את כל
המשאבים הפירסומיים לנושא זה

האם יש צורך לבדוק, בעוד כמה חודשים, את
היעילות של מסע־הפירסום על הנהג הישראלי?
פנינו לד״ר מינה צמח, שתבדוק את ההשפעה.

• ואם תראו שזה אומנם השפיע, האם תעשו מסע
כזה כל שנה?
אם נראה שזה עזר, כיו״ר איגוד חברות־הביטוח, אציע לאיגוד
(דניאלה שמק
לאמץ את הרעיון וללכת עליו בעתיד.

דליה ניר:

ד 1ר1ן ש־:1

אורי מדמיריאן:

..משמתאהבחזק, צדינים לעשות סוט ״בוא שחקנים מיקצוע״ם
אינו זקוק לשוקולד!״ ב־סנזז אלף דולר!״ ואנחנו נדמו מהם!״
20 שצה פועלת בארץ אגודת שומרי־מישקל. יש עשרות
מכונים פרטיים ומאות דיאטיקאיות. ועדייו כל ישראלי
שלישי הוא שמן וחולם לרזות. אגודת שומרי־מישקל
פתחה בימים אלה מחלקה מיוחדת לטיפול אישי לגמרי.
בגלל המחירים הגבוהים, תהיה המחלקה מיועדת לאנשי
ונשות עסקים, שיבואו לרזות באופן אינדיווידואלי.
המחלקה תנהל ותיתן ייעוץ אינדיווידואלי.
המדריכה הראשית של שומרי־מישקל היא דליה ניר. את
דליה שאלתי מה ההבדל בין מה שהם מלמדים את
ההמונים לבין מה שהם מלמדים את הבודדים.
אין פטנטים שאנחנו שומרים בסור מההמונים, ונותנים אותם
בסתר לבודדים. פשוט שמנו לב לכך שיש אנשים ונשים שאינם
מוכנים לספר על הבעיות שלהם, כשתור של 30 איש עומד
מאחוריהם ומחכה.

דיאטה
• וכדי לא לעמוד כתור עם בולם ישלם המטופל 80
ש״ח לפגישה שבועית?
האנשים שיבואו באופן פרטי יקבלו דברים שבקבוצות גדולות
אי־אפשר לתת, כמו דיאטה תפורה לפי רצונם.

• כלומר?
יש לי מטופל אחד, למשל, שבלי קרואסון בבוקר הוא לא פותח
את העיניים. עשיתי לו דיאטה הבנויה על קרואסון בבוקר,
והמתחשבת בכל שאר אהבותיו ושנאותיו בענייני־מזון. אנשים
אחרים רוצים שחלק מטיפול ההרזייה יהיה שיחה אישית. הם
רוצים עצות גם בלבוש ובאיפור. את כל זה הם יקבלו בזמן
השבועי המוקדש אך ורק להם.

• ואת יבולה להבטיח להם לרזות בזמן סביר?
אני מבטיחה שתמורת 1000ש״ח הם יורידו 15 קילו
ממישקלם, אם יתייחסו ברצינות מוחלטת להוראות.

• או לי תתני לקוראי ״העולם הזה״ איזה טים
הרזייה?
הטיפ שאני יכולה לתת הוא להפסיק להאמין בניסים. לא
מרזים בלי דיאטה!

• יש לך איזו עצה למי שמכורים לשוקולד?

חברת ההפקה יני״ל, שהיתה עד לימים אלה אחת
החברות הפעילות להפקת״טרטים בארץ, התפרקה. שני
השותפים בה, יעוד לבנון ודורון ערן. פנו כל אחד לדרכו.
ערן, העומד להיות עכשיו מפיק עצמאי, מתכוון להכניס
לתחום ההפקה הקולנועית שיטה חדשה, אשר תיקרא
״קולנוע בשיטת הקואופרטיב״ .מה זה בדיוק, שאלתי את
דורון ערן.
זו שיטה שבה כל עושי הסרט — במאי, צלמים, תאורנים,
חשמלאים, וכמובן שחקנים — לא יקבלו כסף, אלא יהוו
קואופרטיב אשר יתחלק בכל ההכנסות.

ראשי המרכזים של ההתאחדות לכדורגל החליטו
בשבוע האחרון שתי החלטות חשובות לשחקני הכדורגל
הישראלי.
האחת: לצמצם את מיספר הקבוצות בליגה הלאומית
מ״ 16ל־ .14 השניה: לאפשר שיתוף שני שחקני־כדורגל
זרים בכל אחת מקבוצות הליגה הלאומית.

סרטים

ספורט

• תסלח לי שאני שואלת, אבל אם רצית לחדש
משהו. למה שלא תעשה שכל העובדים בסרט דווקא
יקבלו כסך? השיטה הזאת של לא־כסך היא שיטה
ישנה מאוד בישראל, במיוחד בקולנוע.

ביקשתי לברר עם שחקן ביתר ירושלים, אורי מלמי־ליאן,
אם אינו מפחד לאבד את מקומו בשל שיתוף שחקנים
זרים בקבוצתו.

השיטה שאת מדברת עליה היא השיטה שאורי זוהר הביא
ארצה, שהיתה מבוססת על שכר דחוי. כלומר, אגשים עובדים, ואם
הסרט מחזיה הם מקבלים את הכ סף שלהם. אני מתכוון שאנשי
הקואופרטיב יתחלקו בהכנסות, ולא ברווחים, שבדוד כלל אין.

אישית איני מפחד. אני גם לא חושב שיש לשחקנים
הישראליים האחרים מה לפחד. כשיגיעו לכאן שחקנים זרים, הם
יעלו את רמת הכדורגל בישראל.
אני רק מקווה שבאמת יבואו לכאן השחקנים הזרים הטובים,
ולא סתם שחקנים זרים. כשיגיעו לכאן הטובים, אנחנו נוכל
ללמוד מהם — ולא להיפך.

• כלומר, שם אחר, אבל שוב שיטה של קבצנים?
מה לעשות, הקולנוע הישראלי כולו הוא קולנוע של קבצנים.
כמעט לא בא קהל.

• אולי מפני שעושים סרטים בשיטה קבצנית
לא בא קהל. כדאי לנסות לעבוד פעם על גדול.
היו כאן סרטים שהעלות שלוש היתה 600 אלף ו־ 900 אלף
דולר, ואף כלב לא בא לקולנוע.

• אז למה לעשות סרמים, בידיעה שכולם יפסידו?
אני חושב שאנחנו צריכים לעשות כמו שעושים היום בתורכיה,
בבלגיה ואפילו בצרפת. כלומר לפתח תעשיה של סרטים בעלות
מאוד נמוכה. אם כאן תתפתח תעשיית־סרטיס שעלות כל אחד
מסרטיה היא כ־ססו אלף דולר, נוכל להרוויח גם אם יבואו לסרט
רק 30 אלף צופים.

בהחלט. האנשים האלה צריכים להתאהב. כשאוהבים, מפריש
הגוף איזה חומר כימי הנמצא בשוקולד, ואז הצורך באכילת
שוקולד נעלם כמעט.

• לפני שנה סיפרת לי שעשיית־סרטים עבורך
הוא עסק, ואם לא תרוויח תפסיק לעסוק בו. מה יקרה
אם גם הסרט שאתה עומד להפיק ב־ 100 אלך דולר לא
יעשה תוהים?

מאוד רצינית. היו על זה כמה מחקרים, וכולם הגיעו לאותה
(דניאלה שמי)
המסקנה.

אם גם זה לא יעבוד, אולי אפסיק לעסוק בסרטים. אולי
(דניאלה שמי)
אתאבד. מי יודע?

• את רצינית?

• ההחלטה על שיתוך שחקנים זרים תביא יותר
קהל למיגרשים?
בוודאי, בזה אין לי ספק! מתוך 11 שחקנים בכל קבוצה, שניים
בהרכב יהיו שחקנים זרים, ואז רמת־המישחק תעלה. הזרים יביאו
לכאן כדורגל מיקצועי. אנחנו נלמד מהם, ומי שייהנה בעיקר יהיה
הקהל, שיבוא יותר למיגרשים לראות כדורגל טוב מהו.

• מה דעתך על צימצוס מיספר הקבוצות בליגה
הלאומית?
אני דווקא חושב שזו החלטה טובה. בליגה של 14 קבוצות יהיה
יותר מתח, יותר עניין, ובעיקר המאבק להישאר בליגה הלאומית
יהיה קשה יותר.
במשך העונה כל 14 הקבוצות יילחמו חזק שלא לרדת, ואני
חושב שזאת תהיה מילחמת־כדורגל אמיתית על ההישארות
בליגה הלאומית.
יהיה גם קשה יותר לקבוע מי יהיו הקבוצות שיירדו מהליגה
כבר בתחילת העונה.
שתי ההחלטות יחזקו את הכדורגל הישראלי.
(רונית אנטלר)

— שודדי הים

מדוו חדש שבו נתח הכיוווג הידוע, עורה מבוית־המועצות?{ ,ת
חור״ הונואה הישראלית -המכוסים בשמיכה עבה שר השתקה

לרחם על
אחיות רחמניות
ך ן רב־דמוקלם מונפת שוב מעל
( 1לראשם של חולים זקנים, תינוקות
ופגים.
אחיות בתי־החולים עלולות לנטוע
את בתי־החולים, ולהשאיר אלפי מאושפזים
ללא סיעוד, ולגרום לשיתוק
של כל מערכת־הבריאות.
מנהיגות האחיות מדווחת לציבור
שגם ללא נטישת האחיות, המצב
העגום במערכת־הבריאות כיום גורם
למותם של חולים מאושפזים. המימסד
הרפואי מכחיש את דבריהן.
מהי האמת על בעיית האחים
והאחיות בארץ? מה הן הסיבות הא־

המאוחדות. בין היתר אנו למדים
שלכל רופא תיקני בבית־חולים
מוקצבות 1,9אחיות — בארצות־הברית
— ,4,1בשוודיה — .4,3

כך שלפי הסטנדרטים הבינלאומיים
— האירופיים והאמריקאיים
— יש להכפיל לפחות
את מיספר תקני האחיות
בבתי-החולים שלנו — גם אם
נלקח בחשבון שהקצבת
מיספר הרופאים בבתי־החולים
בארץ די מוגזמת.
יוצא, איפוא, שהאחיות צודקות
כאשר הן דורשות כ־ 5000 תקנים

צעיר למיקצוע זה. מצד שני, נוצר
כיום מצב שעקב סיבות שונות,
שעליהן נצביע בהמשך, נשברה בעיני
הציבור תדמית האחות הרחמניה,
שמשכה בזמנו את הטובות והמוכשרות
ביותר גם מקרב האצולה החברתית.
אין די כסף שיכול לפצות אותן על
עבודתן. אך במצב הנוכחי של המדינה
אין להצדיק את דרישתן להגדלת
המשכורת. במערכת־הבריאות שלנו
היחס בין משכורת אחות לבין משכורת
רופא הוא, לעומת היחס בחו״ל, לטובת
האחות. לעיתים משתכרת אחות
מעשית יותר מאשר רופא.

אם יוחלט על העלאת מש-
כורתן של האחיות, יש להעלות

האחיות השובתות לפני בית ראש־הממשלה
לא יעזרו עוד 450.תקנים -וגם לא 4500

^ תקנים:
מוצדק!
ך תחיל בדרישה ראשונה•.
*בהצעת־התקציב של מישרד־הברי־אות,
שהוגשה לכנסת ב־ ,1982 המימי
צאים הסטאטיסטיים מבוססים על
נתונים מהספר השנתי של האומות

האחיות עובדות גם כנערים שליחים.
כאשר הן מתרוצצות מהנוקר עד
הערב בהעברת מבחנות של בקבוקי־שתן
וקופסות של צואה למעבדה,
ומשם — כשהתשובות ביד — חזרה
למחלקה. כן ממלאות האחיות תפקידי
פקידה, המוסרת הודעות טלפוניות.

סבל, נער שליח, מלצרית,
חדרנית, פקידה — הכל — אך
לא אחות רחמניה, ולא אחות
רפואית מיקצועית.
פיתוח הסיעוד בשנים האחרונות
בבתי־החולים נטה לכיוון הרחקת
האחיות מהמיקצוע הרפואי והעברתן
למישור רחוק מהרפואה, רחוק מהסי-
עוד ורחוק מהמושג ״אחות רחמניה״.
בכר אשמים שני גורמים:
• המימסד הרפואי, שניסה להסיר
מעצמו את האחריות על החלק
הסיעודי, ושבנה מערכת־יחסים כזאת
בבית־החולים, כאשר באופן פרדוכסלי
אין האחיות קשורות כלל באופן מיג־הלי
במינהל המחלקה וברופאיה.
המימסד הרפואי הקים מערכת
מינהלית נפרדת של אחיות. עם השנים
התמסד מינהל האחיות והפך גורם
המרחיק את האחיות מהמיקצוע.
• לפי חוק פרקינסון, הפך גורם זה
לגוף עצמאי, המשרת את עצמו. יש

האחות היא סבל, נעו־שליח,
מלצרית. חולנית, פקידה -הנל
חוץ מאחות וכואית מיקצועית

הרובאים מעונ״נים בסיכסוו. נ יוחל
וזולים יזדקקו למרפאותיהם הפוטיות

מיתיות לסיכסוך, במה הם צודקים
ובמה לא? היכן נעוץ שורש הסיכסוך?
אנו שומעים שהאחיות מציגות 60
דרישות למעסיקים. אם לקצר ולמצות
את דרישותיהן לפי הדיווחים בעיתונות,
קיימות שש דרישות עיקריות:
• להגדיל ב־ 4500 עד 5000 את
מיספר התקנים בבתי״החולים.
• להכיר במיקצוע האחות כב־מיקצוע
מועדף.
• לקצר את יום־העבודה.
• להעלות את משכורתן (בצורה
ישירה ועקיפה).
• לשנות את תנאי־עבודתן, ובכלל
זה הוספת שעות לעבודת המעונות.

להפריד בין מעמד האחות בבית־החולים
לבין מעמד האחות במירפאה.

האחיות עובדות כם כמל־צריות
כבמיסעדות־רחוב, כ
חדרניות במלח ללא כוכבים.

נוספים בבתי־החולים. לא ברור מהיכן
לקחו במישרד־הבריאות את המיספר
450 עד 950 תקנים, שהמישרד מוכן
להקצות על פי הכרזתו. מתקבל
הרושם שמישרד־הבריאות לא למד —
לפחות במיקרה זה — את הסטאטיס־טיקה,
ואינו מתמצא בסטנדרטים בינלאומיים.

שכר:

מוצדק!
ך* דרישה להכיר במיקצוע הא!
1חות כבמיקצוע מועדף מוצדקת
בהחלט.
אין. עוד מיקצוע בארץ המבוסס
בעיקר על עבודת נשים החייבות
לעבוד במישמרות, בלילות, בשבתות,
בחגים ובתנאים פיסיים קשים.
נשים הבוחרות במיקצוע זה מקריבות
חלק מחיי המישפחה, לוקחות על
עצמן השתתפות בסבל אחרים וייתכן
שאין די כסף שיכול לפצות אותן על
עבודתן הקשה.
יש להפעיל את כל מערכות
התיקשורת, ההסברה והחינון־ כדי
למשוך ולעודד את כניסתו של דור

קודם כל את משכורתם של
הרופאים ושל כל עובדי-
הרפואה. כלומר, דרישה זאת
של האחיות אינה מוצדקת.
הוא הדין לגבי קיצור יום־העבודה.
אין הוא ארוך׳יותר מאשר במדינות־המערב.
הוא רק שונה בהרכב
המישמרות שבו. יש לשנות את לוח־העבודה
של האחיות — דבר שיכול
להוות תחליף טוב לקיצור יום־עבודה.

* מלון ללא
* כוכבים
^ רישות אחיות בתי־החולים ל!
שינויים בתנאי־העבודה יכולות
להיות בהחלט מוצדקת, אם לוקחים
בחשבון את צורת עבודתן.
עבורת האחיות בבתי־חולים שונה
לחלוטין מעבודת האחיות במירפאות,
ומוצדקת הדרישה להבדיל בין שתי
הקבוצות האלה בכל התנאים, ובכללם
תנאי־משכורת.
בבתי־חולים בארץ נוצר מצב מוזר,
שבו עובדות האחיות בכל סוגי
העבודות, חוץ מעבודת האחות עצמה.
למשל, בסבלות: האחיות מרימות
חולים כבדים מהמיטות ומעבירות
אותם לאלונקות. מושכות אלונקות,
מכניסות אותן למעליות, מעבירות
חולים לאמבטיות.

מנגנון ביורוקרטי מנופח, המורכב
מאחיות־ראשיות של בתי־חולים וסג־ניותיהן,
צוות מפקחות של מחלקות
וכל מיני מזכירות המשרתות את
המנגנון עצמו.
אנו נמצאים במקום הראשון בעולם
המודרני במיספר האחיות המשרתות
כאנשי־מינהל ביחס למיספר האחיות
המטפלות בחולים ממש.

מינהלת האחיות רחוקה מאוד
מהטיפול כחולים, ו״פוע-
לוד׳ לעיתים קרובות על פי
״דיווחים״ מהשטח, הדומים
יותר להלשנה ולרכילות. היא
עוסקת רוב הזמן בחיפוש
פיתרונות ל״סיכסוכים״ שהיא
עצמה צימחה אותם וגרמה
להם. מעט מאוד זמן עוסקות
האחיות הביורוקרטיות בשיפור
הסיעוד לכשעצמו, בהדרכה
ובתאום עבודתן עם
הרופאים.
עם השנים גרמו שני הגורמים
האלה למצב שבו מעמד האחיות בבתי־החולים
סובל מפיצול: מצד אחד
התרחקה האחות ממעמד של אחות
רחמניה, ולא התקרבה למעמד של
מיקצוע רפואי ממש. לאט־לאט הפחיתו
למעשה מהאחות פעילות רפואית
כגון הזרקה, הכנסת זונדה, החלפת
(המשך בעמוד )28

(המשך מעמוד )16
שימש בית־המישפט כבורר בסיכסוך
בין בעל תחנת־כבלים ללקוח שלו,
כאשר כל ההתקשרות ביניהם היתה
בלתי חוקית מעיקרה.
כבר ביולי 1983 התלוננה החיפאית
אריאלה אוטין כי שילמה דמי־מנוי
לתחנת־טלוויזיה פיראטית ונותקה
על־ידי מישרד״התיקשורת. שופט
בית־המישפט לתביעות קטנות יחיפה,
סאלים ג׳ובראן, פסק כי על נציג חברת
אדיר הווידיאוטק, יואל בחני,
להחזיר את דמי־הקדימה ששולמו לו
עבור החיבור לתחנת־הוידיאו שנותקה.
אוטין קיבלה את 2000 השקלים
ששילמה, בתוספת ריבית, הצמדה
והוצאות המישפט.

,,כל הלילה
לא ישנתי!״

ך* היסטוריה של תחנות־הכבלים
1 1מתחילה ב־ .1982 תחילה היה
טיפטוף איטי של תחנות אחדות,
שהוקמו באיזורים צפופי־אוכלוסיה
בבניינים רבי־קומות. מהר מאוד
הצטרפו למירוץ גם אחרים, שריח
הכסף הקל עלה באפם, והטיפטוף הפך
לזרם הולך וגובר.
מישרד־התיקשורת סגר תחנות והן
צצו מחדש כפיטריות אחרי הגשם.
במקום שצומח כסף קל, תמיד יהיה מי
שירצה לאסוף אותו. למרות כל
הניתוקים והפשיטות, העסק עדיין
השתלם מאוד.
אך זה היה רק צד אחד של המטבע.
לפעילות הכבליסטים היו גם השלכות
חמורות יותר.
בליל קיץ אחד, לפני שלוש שנים,
בשעה מאוחרת דפקו שני בעלי חברת
וידיאו קול וגבר נוסף על דלת
מישפחת גרטנלאו מקריית־ביאליק,
וביקשו תשלום עבור שנת־שידור של
התחנה שלהם 5,000 :שקל.
נזכר אריה גרטנלאו, קצין־קבע בן
:24״חודש לפני הביקור הזה העבירה
חברת וידיאו קול כבלים מעל הגגות
בשכונה, כולל הגג שלנו, ללא רשות
מוועד־הבית או מאחר הדיירים. מאחר
והגג נמצא בחזקת הפרט שלנו, מצאנו
לנכון להשתמש בכבל שעבר על הגג.
התחברנו אליו.
כשהופיעו אצלנו שלושת האנשים
הם הודיעו לנו :״אתם התחברתם אלינו,
אני אביא חוזה, אתה תחתום והסיפור
הזה ייגמר. אני אחבר אותך כמו את כל
השכנים.״
נזכרת יפה גרטנלאו :״פחדתי
שיקרה משהו ורציתי לשלם. אריה
עמד בתוקף על כך שלא נשלם. אחרי
כמה דקות שמעתי איך הם עולים לגג.
אחד אמר לשני :״אנתק אותם עכשיו.״
נשארתי בסלון, ומייד לאחר מכן נעקר
התריס מהמסילה והטלוויזיה נפלה
ברעש על הריצפה. מיסגרת הטלוויזיה
נשברה. נכנסתי לפאניקה. כל הלילה
ישבתי בסלון ולא ישנתי כי פחדתי
שיחזרו״.

הגפגעים והמפסידים

^ מי ארידור העליזים, שהביאו
את הטלוויזיות הציבעוניות ואת
סיפריות־הווידיאו, שימשו קרקע
פוריה לצמיחת התחנות. לא צריך היה
להיות גאון באלקטרוניקה כדי להקים
תחנה. די היה להיות מנוי בסיפריית
וידיאו, לקנות מכשיר וידיאו ולחבר
כבלים. מישרד־התיקשורת ניתק,
בעלי התחנות חיברו. מישחקי שוטרים
וגנבים, כמו על המירקע.
תושבי צפון הארץ הפכו דרך תחנת־הכבלים
המקומית, להיות לבעלי
וידיאו ומנויים בסיפריות במחיר של
10־ 20 דולר בחודש. הם נהנו מסרטים
אמריקאים חדשים, סרטים הודיים
וסירטי פורנו.
זה היה יכול להימשך כך עוד שנים
רבות, אילמלא גדלו התחנות יותר מדי
והפכו לכוח כלכלי אדיר, אילמלא גדל
תיאבונם ומלבד הרווחים שצברו
ממיפעל־המנויים השנתי התחילו לגרוף
אל כיסם גם רווחים מפירסומת —
(המשך בעמוד )30
העולם הזה 2557

גם זה...וגם זה...וגם זה...וגם זה...וגם זה...וגם זה1...ג

קינאת בעלים תרבה טיולים 5דדוי0
ותודה

איך שגמרנו לחזור מירושלים, בני ואני (העולם הזה ,)27.8.86
וסיפתו לבעל־האבא(שנשאר בבית כדי לשמור על החתולים) על הסיור
שעשינו במחוזות־ילדותי בירושלים, התמלא הבעל קינאה והודיע
שהשבוע כל המישפחה נוסעת למחודילדותו בעמק יזרעאל.
התחנה הראשונה היתה רפת ו׳ בתל־יוסף, ואחר־כך זרמו המקומות
והסיפורים האחד אחרי השני. התרחצנו במעיין־חרוד, עלינו לגלבוע,
עברנו בבית־השיטה, ואחר־כך מהשוונג הגענו אפילו עד מטולה, סוף
העולם. מסתבר שבכל זאת יש חיים אחרי תל־אביב.

היום זה לא סתם מעיין. היום זו בריכת־שחיה ענקית בתוך חורשה
גדולה. באמצע השבוע היו שם בערך 30 מתרחצים(לעומת 30 אלף בכל
בריכה קונבנציונאלית בתל־אביב) והיה שקט כזה של כפר.
אחרי רחצה הגונה החלטנו לטפס במדרגות שמעל המעיין ולהגיע

לבית שבו גרו אולגה ויהושע חנקין, גואל אדמות העמק. השניים קבור^
ליד הבית וקיברם משקיף על העמק. עלינו — ומייד התחרטנו. הבית
מוזנח ומטונף, ולידו ערמות של אשפה וגרוטאות. הקברים לא נוקו ולא
טופלו שנים רבות, והאיריסים שמישהו שתל שם, לפני זמן רב, מציצים
מיובשים מעל ערימות הצואה של מטיילים עדיני־נפש. אבל כדי שלא
נתעצבן על ריק ולא נשמיץ את מי שלא ראוי להשמצה: ישנו שלט קטן
על הבית של חנקין, המודיע מי אחראי כיום לבית ומי ״מטפל״ בו. השלט
הוא של החברה להגנת הטבע. אם ככה מגינים על הטבע, אולי כדאי
להפסיק.
אגב 200 ,מטר מביתו של חנקין יש אנדרטה, לזכר חללי־העמק, או
אותם שנפלו על הגלבוע. על המצבה עדיין אפשר לראות את הכתובת
״מנשרים קלו, מאריות גברו״ ,אך אין שלט המודיע מי אחראי לגל האשפה
המקיף את האנדרטה. מישרד־הביטחון? אירגון יד לבנים? אולי מישהו
בכל זאת יתעורר וישלח מישהו(למה לא תלמידי־תיכון, למשל) כדי
לתחזק מקומות כאלה?

יש לפי דעתי איזה חוק בלתי־כתוב בארץ
שלא צריך להאמין לאף אחר, עד שהוא יוכיח לך
(רצוי על־ידי נוטריון) את ההיפך.
ידוע שמם־ההכנסה אינו מאמין לנישומיו,
ומס־ערך־מוסף לא מאמין וביטוח לאומי לא
שירה ישרארית
ממש על שפת הכינרת שוכן לו בית־הקברות
בו קבורה רחל המשוררת. נסענו לשם, ופיתאום
חשבתי שיהיה נחמד אם ניכנס, נראה לילדים את
הקבר, ואולי ניזכר באיזה שיר יפה של רחל.
— רוצים להיכנס ולראות את הקבר של רחל?
— איזו רחל?
— רחל המשוררת.
— מי זאת?
— אתם לא יודעים מי זו רחל המשוררת?
— הבן הגדול — אה!
— הבן הקטן — אני מכיר את רחל המרחלת.
אני יורעת שזה נשמע דמיוני, אבל יש לי
עדים לשיחה.

יש מילים ומושגים שקשה מאוד להסבירם
לילדים. איך תסביר לו, למשל, מה זה ״חלם״?
קשה, נכון.
אז, מהיום כבר לא קשה. פשוט לוקחים את
הילד לתחילת רחוב גורדון בתל־אביב, נותנים לו
להביט כמה דקות על שתי המידרכות ההרוסות
משני צירי הרחוב, ועל עשרות האנשים ההולכים
על הכביש ואומרים לילד ,״אתה רואה, מותק —
זה בדיוק חלם.״
עיריית תל־אביב רוצה לרצף את המידרכות
הישנות של רחוב גורדון. יופי. כדי לרצף את
המידרכות צריך קודם לשבור את האספלט
המכסה אותן מזה שנים. נכון מאוד. אבל למה,
בשם כל הקדושים, צריך להרוס את שתי
המדרכות, משני הצדדים, באותו הזמן?
עדיין חופש גדול והמוני ילדים הולכים
וחוזרים לים בדיוק במקום הזה. כולם הולכים על
הכביש. הנהגים צורחים על הולכי״הרגל, הולכי־הרגל
מקללים את הנהגים, והחלמאות־ חוגגת
חגיגה גדולה.

ייו״ י1555

מאמין והמורה לא מאמינה לילד שהוא איחר
בגלל אמא שלו, והשכן לא מאמין לך שלא אתה
זרקת את האשפה ליד הפח, והשוטר ברחוב לא
מאמין לך שהאוטו באמת תקוע ואתה לא חונה
סתם במקום אסור. יש כמובן עוד עשרת אלפים
דוגמות לעניין, אבל אנחנו למדנו לחיות עם זה
וכבר הפסקנו להתלונן.
לפני ימים אחדים נסעתי לרישפון כדי לפגוש
מישהו. ליד בית אחד ראיתי שולחנות עמוסי־פרחים
ולידם לא היה אף אחר. החלטתי לקנות
זר־פרחים והתחלתי לחפש את המוכר. לא היה
שום מוכר. שכן אחד הסביר לי שזה שרות עצמי.
ליד הדליים עם הפרחים עומדת קופסה קטנה
ובה הרבה כסף. על כל סוג של פרחים יש שלט
עם מחיר. הקונה בוחר לעצמו את הזר הרצוי,
מסתכל על השלט לראות כמה זה עולה ואז הוא
ניגש לקופסה־קופה ומשלם. אם השטר שבידו
גדול, הוא פשוט לוקח לעצמו עודף מתוך
הקופסה.
אף אחד לא חושב שמישהו ירמה או לא ישלם
או יקח יותר מדי עודף. בעלי המשתלה סומכים
על כולם. קניתי חמישה זרים לאות תודה על
האמון שנתנו בי. אם בעל העסק היה מגיע
למקום, הייתי נותנת לו את כל חמשת זרי-
הפרחים. זה מגיע לו, לאלמוני המיוחד הזה.

דוו ה

הילד הגגון והמשוררת שלו

אין מקום כזה
לא צריך להיות במיקרה בגליל בשביל העניין
הזה. אין שום סיבה לא לקום בשבת בבוקר׳^,קחת
אוטו ומישהו שאוהבים ולהתחיל לנסוע. עד
קריית־שמונה כל אחד יודע איך נוסעים. מייד
אחרי קריית־שמונה יש פניה לכיוון הגושרים.
נוסעים, נוסעים, עוברים את השלט ״בית־הארחה
הגושרים״ וממשיכים לנסוע לאט, עד שרואים
שלט גדול ״דג על הדן״ .עושים עבירת־תנועה,
כלומר פונים שמאלה מעל פס לבן בכביש,
ומתחילים לנסוע בדרר־לא־דרך העוברת בין
מטעי אבוקדו. בסוף מגיעים למיגרש״חניה קטן,
מחנים את המכונית, יורדים שלוש מדרגות
ורואים מקום שלא יכול להיות שהוא קיים
אצלנו. בין סבך של עצי־ערבה ענקיים מצויות
להן שתי רחבות. על האחת עומד המיטבח ובו
מכינים את האוכל, ועל הרחבה השניה שולחנות
וכיסאות. בין שתי הרחבות — גשרים על המים.
מתיישבים על הכיסא, טובלים את הרגליים

במי הדן הקרים ומזמינים דגי בורי, צ׳יפס, סלט
ויין, עוצמים את העיניים ומחליטים שבטח ככה
בדיוק נראה גן־העדן. אגב, אם אתם במיקרה
שונאים דגים, זו בהחלט לא סיבה לא לנסוע ל״דג
על הדן״ .אפשר להזמין שם יין וסודה וקפה
שחור, ויחד עם הנוף זה מספיק ושווה את כל
הדרד

המסיבה האינטימית במקום הצפזף
ביותר בתד־אביב הדוגמנית החשופה
מהפוסטר הנשרף ביותר זכתה בבירכת הרב
המצרחות בחר
אתי ברקין ומידה באואר הן
שתי נשים מצליחות: אתי, מלבד היותה
יפה מאוד, היא גם בוגרת המידרשה
לאמנות ברמת־השרון וגם נשואה
לאחד השותפים בקפה פילץ. מידה היא
רכזת מערכת בטלוויזיה.
שתיהן החליטו לנסות ולהצליח
יחדיו בעסק חדש, המציע תיכנון
אירועים ומסיבות, בשם רשמים. לשם
כך ערכו מסיבה. ואיפה אם לא בקפה
פילץ?

אוונה מובך

הדוגמנית החיפאית, המז כירה
בהופעתה אצילה ספ רדית
ואולי צרפתית, עוסקת במימון רב של עיסוקים,
נוסף מדגמנת ומ
היופי
הצמרת עלתה לגג
לאילן לוי, מעצב־אופנה ומיסעדן
גרוש ואב לבת ובן, יש גג גדול מעל
לדירתו בתוכנית ל׳ בתל־אביב.
את הגג הזה הוא הכשיר ביום
השישי האחרון להיות דיסקוטק
משוכלל ומרווח. הוא הזמין הרבה יפים
ויפות כדי לחגוג את אירוסיו לקארול
נובים, צעירה דרום־אפריקאית, שבאה
בעיקבותיו לארץ אחרי שהכיר
אותה בשנה שעברה בעיר־הגברים ניו־יורק.

ברודי
רוקד עם חברתו
לאה שלמון. סיפור האה בה
שלהם נמשך כבר חצי שנה.

בהזדמנות זאת חגגו גם את יום־
הולדתה של קארול.
הרבה צמרת־שבצמרת היו שם:
הדוגמניות תמי בן־עמי, זיווה

נצר, פינציי מור, שימעונה
הולנדר, מנהל מכבי יפו ומנכ״ל לרגו
מחשבים ניסים בן*נון. כולם רקדו

| \ 1117י |11 ן ך הדוגמנית הוותיקה שתייצג את ישראל בתחרות
11/1אשת-העולם, שתיערך באיי הוואי בחודש הבא,

השאירה את שלושת ילדיה בבית ובאה למסיבה ב״ 1.30 אחר חצות.

ך 1^ | 1פרי, שהוא מורה לריקוד
#11 /המלמד מאז שגת ,1933
רוקד בחברתה של מירה באואר.
רא ערוריה
הפריעה ררב
הרבה גבוהים וגבוהות באו לשמוח
בגן־האורנים בתל־אביב, בחתונתם
של שחקן הכדורסל עופר יעקובי
והדוגמנית התמירה פזית כהן, בת הסב.
פזית ועופר היו חברים שלוש
שנים, עד שהחליטו לתת תוקף חוקי
ליחסים ביניהם. לא הפריעה להם —
וגם לא לרב שהשיא אותם —
השערוריה שפרצה בחוגים שמרניים,
בעיקבות תצלום־רחוב, שבו הציגה
פזית לראווה את אחוריה, בבגד־ים
חושפני.

— 22י

ספירקאופמן

הדוגמנית הצטלמה עם מרתה לוי, מנהלת
התצוגות של בית האופנה גוטקס, בחתונתה
רבת הדוגמנים והדוגמניות של פזית כהן. בתצלום השמאלי: תמי בן״עמי.

על גג אחד, אכלו על גג שני, ובשעות
הקטנות של הבוקר פינו את השיירים
והלכו לישון.

אילן לוי

מעצב״אופנה שעבד
נשיקה מכל הלב
אשר עימה התארס וערך לה מסי

הכוונה היתה טובה: רצו לחגוג את יום הולדת השנה לפאב רדינג במסיבה
אינטימית, בחברת מבקרי הפאב וידידיו המובחרים. לצורך זה הודפסו וחולקו
הזמנות, נאמר כי שומר ישגיח בשער שהכניסה תהיה לבעלי־הזמנות בלבד.
במציאות, זה לא פעל.
אם היה שומר, הרי שהוא נמחץ מייד בהתחלה, בלחצם של המוזמנים והבלתי־מוזמנים,
שבאו לחגוג, אחרי ששמועה אודות מסיבה קטנה ומשקה חינם עברה
מפאב לפאב.
לקראת השעה 1אחר־חצות התחיל המקום להתפנות, וניתן היה לזהות מי הם
המבלים שחירפו נפשם ונשארו בפנים, למרות החום הכבד והאספקה הדלילה של
החמצן.
בין האורחים האלה במסיבה התל־אביבית היו, בין השאר, שמוליק קראוס
ואחיו צדוק, שישבו עם משה איש בסית ליד שולחנם הקבוע.

נים בבגד־עור, וכיום הוא מיסעדן, מעניק
כרתו קארול נוביס, הדרום־אפריקאית
ז יום־הולדת על גג ביתו בתל״אביב.

| *11 1¥ן 1זהו שמה, והוא עוד יכבוש הרבה מסיבות
1| 111 1 #111 #1וכותרות עיתונים, בזכות יופיה המיוחד וחיוכה
הכובש. בת 17 וחצי, עולה חדשה מארצות־הברית, דוגמנית מצליחה.

7 1 1 *11 ^ 1אחת הנשים היפות בישראל ודוגמנית מבו-
\ 11111111 111 / 1קשת, עמדה ליד בר־המשקאות, בדוחק הרב,
וניהלה שיחה עם מפיץ הסרטים שיש קולר, ועם מנהל הפאב אורי שטרק.

| 1ך 1ך 1 111ל| ך 1ופזית כהן התחתנו אחרי חברות של שלוש
11 | 11#י שנים. הם עשו זאת ברוב הדר ופאר בגן
!1111
האורנים. אחרי החופה פנו השניים בצעדי מחול לרחבת־הריקודים.

^ 1ך י ^ ודר * 1^ 1מלכת־היופי ודוגמנית פעי־
| / 1 1 1 / 1לה וחברה הצמוד מאוד רוני
חביב. הם יצאו לשאוף אוויר נקי־יחסית על המיד־

רכה ממול לפאב, אחרי שלא עמדו בלחץ הצפיפות
והחום הכבד בפנים. משגילו את האוויר הצונן, החלי״
טו להישאר בחוץ, שם עמדו רבים מאורחי האירוע.

י—י — צילם וכתב: עבי טל— • 23י—

קיץ נוצץ
כסף בהדפסי־פרחים. כשהחליפה כוללת
ז׳אקט, חצאית צרה וחולצת
סטרפלס. וגם חליפות במראה הסא־פארי
בגוון חום, לזכר האופנה האפריקאית,
החוזרת אלינו.
דגמים נוספים שהציגה תלם היו
חליפות עור נאפה ומעילים בסיגנון
ערבב והתאם משולבים בחרוזים.
חליפות מעור בגווני לבן, כחול־רויאל
וגוון החלודה.
נמר במרכז. הצלחה נוספת של
השבוע היו סוודרים בסריגת־יד,
עשויים כותנה בגוון שנהב ובהם

פסים משתנים ־י;״ 3׳^ ,
הונ״בננה, מנ ד טריקו, עיצבו שוקי לוי וגבי אורון

גווני זהב, כסף
ודורקס יככבו
בביגדי ים, עור,
סוודרים ובגדים
לששת הכנא׳
בקיץ הבא

לחולצות טי, מעילים קצרים וארוכים, חצאיות
ומיכנסיים. בתצלום למטה: מערכת תלת־חלקית
בטיגנון הטאפארי, נגוון חאקי, מעוטרת בניטים.

ן * מו צעירות נרגשות המח־כות
לבוא אהובן, כך נהגו יצרני
האופנה בשבוע־האופגה שהתקיים במלון
ירושלמי.
מה לא עשו היצרנים עבור
הקניינים? הם הכינו קולקציות חדשניות,
ציבעוניות ונוצצות; הביאו
דוגמניות צעירות ודקיקות ואפילו
אירגנו צמד נגנים שהסתובב בשטח
והנעים את זמנם של הנוכחים.
ולנוכחים היה מה לראות. שפע של
דגמים במיגוון צבעים ובדים — ביג־
ך | 1 | ¥1ךךי על ענד חירבאווי, מעורות ירושלים, אומרת
111 11111ב זיוה תלם :״אני מאוד מרוצה. מילה היא מילר,
זמן זה זמן!״ לקיץ 87׳ עיצבה תלם חליפת־עור ומיכנטי-עור (למעלה).

די־ים, ביגדי־ספורט, סריגים, הלבשה
לשעות־הפנאי וביגדי־עור.
ואם כי חודש אוגוסט הוא לא בדיוק
החודש המתאים למכירת ביגדי־עור,
הרי זיווה תלם דווקא הצליחה בדגמיה.
לאחרונה היא התחילה לעבוד עם
עבד חירבאווי מירושלים, בעל עורות
ירושלים. תלם מעצבת וחירבאווי
מייצר: חליפות־עור עשויות זהב או

משולבת תחרה בעבודת־יד ותחרת־מכונה.
דגם
מעניין במיוחד: סוודר ארוך
ורחב בסיגנון טוניקה, סרוג מכותנה,
בגוון ג׳ינס, מקושט בפראנזים ופוט־פונים
באותו גוון.
והשלאגר של 87׳ יהיו סוודרים
עשויים לורקס בכסף או בזהב. והסיגנון
האפריקאי יוצג בסוודר שחור ששר־ווליו
מוזהבים ובמרכזו אפליקציה של
נמר.
אבל הכוכב האמיתי של השבוע היו
ביגדי־הים. בין שש החברות המשתתפות
בלטו במיוחד גוטקס ורון־לי.
יהודית גוטפריד ואמה, לאה גוטליב,
מגוטקס, עיצבו ביגדי־ים עשויים
לייקרה נוצצת בגוון כסף או זהב,
בסיגנון המראה הרטוב, ביגדי ים וחוף
בגווני חאקי, חום־אדמה ובסיגנון

סאפארי. בהדפסי חיות הג׳ונגל, כש־מיטפחות
ענקיות משלימות את
המראה.
בננה בצבע. חברת גלי, שהגיעה
בארץ למחזור של 12 מיליון דולר
במכירת בגדים, מצליחה בשטח זה גם
ביצוא. אלה הם בגדים קלים ונוחים
ללבישה, שהחידושים שלהם הם ביגדי
טריקו בהרכבי פסים משתנים —
דקים, רחבים, ורחבים יותר בשילובי
צבעים מקוריים כמו זית, צהוב־בננה,
ירוק וסגול, שמהם עוצבו חולצות טי,
מעילים קצרים או ארוכים, חצאיות
ומיכנסיים.
יצרן ויצואן מצליח אחר התרכז
דווקא בדגמים בסיגנון זרוק ועשיר.
הדגמים נראים זרוקים אך עשויים
בתשומת־לב כמו בגדים מחוייטים.

ר 1\ 1| | 1ן | בגד״ים במראה של פעם, בסיגנון שחקניות
3 1 1 1הוליווד. בד לייקרה לבן וצוצץ, שנקודות
כסופות עוברות בתוכו. יפה ומתאים לנערות הרזות.

ח ח 1ך 1לילי משה עיצבה בגד״ים שלם בגיזרת סטרפלס,
3 1111 בהדפס בגווני שחור־לבן, בסיגנון צעיר ועדכני
ובמחיר סביר ונוח, ולכן בגד־ים זה הוא מבוקש על״ידי רבים.

)11111ו ן ־ ח ז חוזרות גם בנגד־הים. חזיה
3 1 1 1 1 1 1 1 1 1מעוגנת בברזלים תומכי־חזה,
מיכנסיים גבוהים וחצאית מעוטרת המכסה ירכיים.

דן דן1ך י פרסי או סיאמי! בגד־ים בסימון ספורטיבי לחובבות חתו־
#1111 לים: החתול שחור־לבן ועיניו כחולות. משמאל: בגד־ים נמרי
ועליו הדפס בעיצוב גוטקס, שהיא משתתפת קבועה בשבועות״האופנה.

תאונת עבודה
ב״פוליטיקה״
לאנשי פוליטיקה: עתון פוליטי ישראלי
קרתה בחוברת האחרונה, אם אינני טועה, תאונת
עבודה: מעיז תקרית בילעם במהופך. הגבר
התנ״כי שתום העין ביקש לקלל ונמצא מברך,
ואילו עורכי כתב־העת שלנו ביקשו כמדומה
לברך ונמצאו מקללים.
במה דברים אמורים? נוכח ההתקפות
האחרונות של מנהיג הליכוד יצחק שמיר על
העיתונות הישראלית — משהו עמום בדבר
כלבים נובחים ובו׳ — הגתה מערכת פוליטיקה
רעיון טוב, להזמין את ״עמיתינו למיקצוע״,
כלומר, אחדים מטובי העיתונאים ואנשי
התיקשורת בישראל ,״לצייר תמונה־עצמית,
שתוצג לציבור לשם התרשמות והשוואה״ עם זו
של ״עדת־כלבים־מורעלים, שמשתלחת בקצף
על השפתיים״ נוסח הליכוד.
אנו רק יכולים לתאר לעצמנו את מבוכת
אנשי פוליטיקה כאשר הדיוקן־העצמי פרי־עטם
של אנשי המיקצוע לא זה בלבד שלא ניקה את
העיתונות ואת אמצעי התיקשורת שלנו מכל
אשמה, כי אם — אדרבה — העלה כתב־הרשעה
חמור פי־כמה מכל מה שאדונים מסוגם של
שמיר־רוני מילוא ושותפיהם היו מסוגלים אי־פעם
להעלות על הכתב. עד כרי כך הגיעו
הדברים שאפילו דימויים מעולם ״ידידו הטוב
ביותר של האדם״ הסתננו אף הם אל מה שאמור
היה להיות כתב־הגנה(וראה כותרת רשימתו של
אורי אבנרי בפוליטיקה ,״הרצועה שבפי הפודל״)
.מי יגנה אותם על כך שבצר להם חשו
העורכים הנבוכים למצוא לעצמם מיפלט בדיברי
פייט סתומים המתפרשים לכאן ולכאן, וסופם
שנגררו אף הם — שלא בטובתם — לדימויים
קאניניים (שמעולם הכלבים) .וכך הם כותבים
בפתיח שלהם לחוברת, אחרי שהבהירו את
כוונתם המקורית :״וזאת התמונה שקיבלנו.
אנחנו תולים אותה ומתבוננים באוטופורטרט של
קימוט מצח, חישוק שפתיים והדימעה מתמלטת
להיקוות — לא לייעוד(צ״ל: לילד נ.ז).
הזה התפללנו: בכי עצור על נביחה שלא ננבחה
כלל, שלא ננבחה בזמן, שהיתה חלשה מדי,
נביחת כלבים מלומדה״ וכו׳ וכו׳,
״בכי עצור על נביחה שלא ננבחה״? ״רימעה
מתמלטת להיקוות״? מה זהי פואזיה? קונקורנציה
לאורי־צבי גרינברג (ראה סיפרו כלב בית שם
מופיע דימוי הכלב דווקא בהוראה חיובית של מי
שמזהיר את יושבי הבית מפני הסכנה הקרבה) או
ביאליק (הדימעה)?
והרי בעצם צריכים היו עורכי כתב־העת האידיאולוגי
החשוב להיות מרוצים מתוצאות היוזמה
שלהם: מן היושר האינטלקטואלי של מרבית
הכותבים, אם לא מספירת המלאי עצמה. חשיבותו
של הדיוקן־העצמי של התיקשורת הישראלית
מעל דפי פוליטיקה בכך, שהוא מלמדנו שוב מה
שצריך היה בעצם להיות צפוי מראש, והוא
שאנשי שמאל, שפויים, מתונים, יונים, ליבראלים,
יפי־נפש, עיתונאים אחראיים — קיראו להם
כאשר תיקראו — אנשים חושבים הם ולא
אנשים מסכימים, אנשי ביקורת ולא מחרים־
מחזיקים, עוסקים עצמאיים ולא עוסקים
מורשים וחרבות־להשכיר. וגם זה, שטיבעה
וסימנה המובהק של ביקורת אמת בכך שאינה
מסתפקת בניגוח היריב, ובמקום שהיא ישרה ו/
או קנטרנית (הצירוף של השניים נפוץ למדי,
בישראל כבמקומות אחרים) היא מפנה את כליה
גם כלפי עצמה וגם כלפי מקורביודלדעה ומי
שהם בעלי״כריתה, בכוח או בפועל ממש. תאמרו
מה שתאמרו, אילו ערכו מיכה רייסר, יורם
ארידור או אהרון פאפו חוברת ״אוטופורטרט״
מסוגזה,לאהיתהשום סכנה שהתמונה המתקבלת
לא תשרת בדיוק את מטרתם. זהו אחד ההבדלים
העקרוניים והעיקריים בין מה שמכונה בארץ,
בלשון לא־מדייקת ,״שמאל״ לבין מה שמכונה
בלשון בלתי־נמנעת ״ימין״ ,והוא: שאת הראשון
מאפיינת — דווקא במיטבו — ביקורת עצמית
ורתיעה מן הכנופייתיות, ביקורת שבקוטבה הקיצוני
עלולה לחרוג מקו הישרות סתם ולהגיע לסף
ההרס העצמי, וכבר היו דברים מעולם. במילים
אחרות: זהו סוד כוחם וקיסמם הגדול, אבל גם סוד
חולשתם הפוליטית הרבה של אנשים רגישים,
מצפוניים, בלתי־פנאטיים, וכן של אנשים קנאים
שהם רגישים ומצפוניים מדי.
את התופעה הזאת צריך לראות בעיניים
גלויות. מותר להצביע על מעלותיה וסכנותיה.
אבל אין טעם לקמט את המצח, לחשוק שפתיים
או להניח לדימעה מתמלטת להיקוות. עורכי
26י

פוליטיקה ראויים בהחלט לטפיחה על השכם על
כך שבחוברת האחרונה שלהם (מס׳ )9הוציאו
מתחת ידם את המלאכה הנאה ביותר מאז ייסודו
של כתב־העת. ראו־גם־ראו מה שהמאפיה השמאלנית
שלנו מסוגלת להפיק — בלי תקציבים
מנופחים, בלי שכר־סופרים, בלי אלי־ממון
המציעים פטרונות תמורת טובות־הנאה ״.בקיצור,
פוליטיקה בלי מרכאות. וראו את עורמתם. אפילו
את יוסף(״טומי״) לפיד עמדו וצירפו לחבורה, כדי
שיביא בדבריו הדגמה חותכת לעליונותה
האינטלקטואלית, שלא לומר המוסרית, של
המאפיה השמאלנית על פני המאפיה שאותה
מייצג מזכיר המרכז הליברלי החדש( ,ראה למשל
את סיגנונו :״אנשים שכבודם הפקר לרצח אופי,
עליהם לא חלים כללי האתיקה העיתונאית,
המוסר הציבורי, הנימוס האלמנטארי. על כל
פגיעה באשכיהם של חידלי־אישים אלה, טופחים
לך על השכם, מרימים לר כוסית, מאשרים את
ההשתייכות שלך למועדון יפי־הנפש״ :בתחילה
חשבתי שלפני פארודיה על אוצר המילים
והקלישאות של אליהו עמיקם או אורה שם־אור).
ולבסוף, אילו היה בה בחוברת רק מאמרו של
דורון רוזנבלום הפותח אותה (״עיתונות כסוד
כמוס לחמור ולסוס״) ,הנדרש לנושא שבו עסקתי
גם אני לאחרונה — ה״ניו־ג׳רנאליזם״ או ״נובו־ז׳ורנאליזם״
כפי חידודז של רוזנבלום — גם אז
נתן זך
כדאי היה לרכוש אותה•

ראשונים תמיד אנחנן
במיתקפה דו־ראשית מתואמת שוב יצאו נערי
פלוגות המחץ שלנו לקרב, באותו להט פיצעי
בגרות ישן־נושן המאפיין את כתיבתם מאז וער
עצם היום הזה והוא חוזר על עצמו כפיזמון חביב
ומוכר ומאשש את דיברי קוהלת הזקן על הרוח
ההולכת סובבת, סובבת הולכת, ושבה על
עיקבותיה סביב סביב. ראשון למסתערים היה
אחד אבי־טנא בעיתון דבר אשר גילה באלמנך
איגרא(שבעריכת דן מירון ובעריכתי) את אשר
כינה בשם ״פנינה״ סיפרותית, בדמות שורותיו
הפיוטיות של גבי דניאל :״פטר הגדול /סלל את
עיר הבירה פטרבורג /בביצות הצפון /על
עצמות איכרים / .דויד בן גוריון /סלל /את
הדרך אל דרך בורמה /העוקפת את הדרך אל
דרך הבירה ירושלים / ,בעצמות נערים מן
השואה״.
מכאן ואילך כבר היו הדברים מתגלגלים
במהירות. רצים דחופים יצאו ממערכת דבר אל
חיים גורי ובידם הטקסט המאיים להשחית את
הנוער העברי ו״פרופסורים גמורים לסיפרות״
האירו את עיניו של לוחם החופש חנוך ברטוב
ממעריב, כי מחבר כתב־השיטנה שבשורות
המנוקדות אינו אלא ״פרופסור כפול, דהיינו,
כמאמר הפיתגם היהודי, רוקד עם ישבן אחד על
שתי חתונות, קתידרה בתל־אביב וקתידרה
באמריקה״ ושמו אינו אלא פרופסור בנימין
הרושובסקי.
במאמר גדול(באורכו) בשם ״העירומים והמתים״,
שמרוב חיפזון לפרסמו נשמט ממנו שם מחברו,
נשא חיים גורי את משא הקינה הגדול(באורכו)
על שירו של גבי דניאל :״השיר הזה יישאר
כמזכרת עוון, לא כדבר תוכחה נוקב על רבד
קורבנם של מתנדבי הגח״ל במילחמת העצמאות
אלא כערות־שקר שאני מתקשה להבינה עד רצון
לזעוק אליו לאמריקה. מדוע, בנימין?״
מרוב בהילות ״לזעוק״(ראו מה עוללה לנו
״זכות הזעקה״ המפורסמת ,):נעלם מעיניו של
הכותב שאין הוא צריך כלל להרים את קולו
לאמריקה, שהרי בן־דבבו ״גבי דניאל״ עדיין
נמצא באותה שעה, בכל מלוא כובד ישבנו,
בדירתו החדשה שבתל־אביב.
אבל העורב שאצלו הלך הזרזיר הגדיל
לעשות. ברשימה בשם ״אכן, גלות הגועל״ (אכן
חציר העם שיבץ ברטוב את הלייט־מוטיב
שלו ,״לעזאזל״ ,לא־פחות מחמש פעמים. את מי
אין ידידנו הנודר כאן ״לקלל, לקונן ולהתאבל
באלם״ שולח כאן לעזאזל? ובכן, קודם־כל:
״לעזאזל גם הסיפרות העברית גם כל חיינו, חיי
אבותינו וחיי ילדינו, בארץ הזאת.״ ואחר־כך,
בקצב מהיר: ולא הסיפרות מעניינת אותי,
לעזאזל.״ ועוד :״לעזאזל הכל, אני אומר אל ה.
בנימין.״ ושוב :״די. לעזאזל הכל״ .וכו׳.
מרוב לעזאזלים לא הצלחתי להבין מה בעצם
רוצה ברטוב זה? מדיברי גורי עוד השתמע
איכשהו שגבי דניאל נאשם בזיופיס סטא־טיסטיים,
שהרי בדרך בורמה נהרגו לדבריו יותר
(״תשעה מתוך מניין״) בני הארץ מאשר ״נערים
מן השואה״.

אבל מה רוצה ברטוב, לעזאזל? ולשם מה
הזעיק לכאן את ״חיי אבותינו וחיי ילדינו בארץ
הזאת״? רק כדי לשלוח אותם לעזאזל? ולשם מה
ניצל הזדמנות כשרה זו שנקרתה לידיו בהיסח־הדעת
כדי להתחשבן עם ״האינקוויזיטור הקטן
של סיפרותנו דן מירון,״ בלשונו, שיש להניח
שכבר הביע בעבר את דעתו שלו בנושא ברטוב?
ומה מפריעה לו, לעזאזל, העובדה שלבנימין
הרושובסקי יש ״קתדרה באמריקה״ ,נוסף על זו
שבתל־אביב? ואולי נושא כאוב זה דווקא מפריע
לאותם ״פרופסורים גמורים לסיפרות אף הם,׳׳
שאותם הוא מצטט?! ומאימתי אסור לו לאדם
לנסוע ולשהות בחוץ־לארץ על חשבונו הפרטי
ובכספי אוניברסיטה אמריקאית, אחת היוקרתיות
שבעולם? האם רק על חשבונו של משלם־המס
הישראלי מותר לשהות בחו״ל(להזכירכם: ברטוב
שהה כמה שנים טובות בבריטניה כנספח תרבותי
ישראלי, ואילו את מסעותיו הציבוריים של גורי
מי ימנה!) ומה שייר כל זה ל״נערים מן השואה״?
ואם חנוך ברטוב ״איננו מתעניין כאן בפיוט״
ו״לא הסיפרות מעניינת אותו,״ כדבריו, מה לו
ולשיריו, כן, לשיריו של גבי דניאל או של כל
אדם אחר, למען האמת. אנחנו הלא בשירה
עסקינן, בה ובאמת החווייתית המובעת בה,
לעזאזל!
האמינו לי, גבירותיי ורבותיי וחברים יקרים
לנשק, זה הכל החום. גם הזעקה לאמריקה, גם
גלות הגועל, גם העזאזל והקתידרות. זה הכל רק
החום הזה, לעזאזל. אבל גם לנו יש שאלה קטנה:
האם יירד סוף־סוף ידידנו. גבי דניאל מן
האולימפוס האקדמי שלו, יירד במלוא מישקל
ישבנו הכפול, וישיב דבר לחורפיו, ולוא רק זאת
הפעם? או שמא ימשיך סוקראטס שלנו ,״משחית
נפש הנוער העברי״ ,בשתיקתו האריסטוקראטית
שמימים־ימימה?!
לעזאזל!

ע.ז. אזל

שנת הנזרפפונים
חזאי מזג־האוויר של תחנת הטלוויזיה של
דרום לבנון דיבר על אוגוסט הקשה ביותר
בעשרים־וחמש השנים האחרונות. אני עצמי
מסתפק בעשר. עשור כמו מאה.
אבל בעיתונות שלנו הכל כשורה(המנוקדת).
מלפפון א׳ כותב מאמר שבחים על מלפפון ב׳ כרי
שזה יראיין את מלפפון ג׳ .ומלפפונית ד׳(בצירה)
כותבת מסה מלומדת על עורך־פורח א׳(בסגול)
המוציא לאור את ״כל כיתבי״ מלפפון ח׳ אשר
יריעות ההגהה של נידחיו כבר נמסרו לעיונו של
מלפפון צ׳ האקדמאי, כדי שיקדים ויפרסם את
קילוסיו עוד לפני צאת הספר לאור. ובינתיים,
מופיע בטלוויזיה מלפפון וו, אשר תלה את
יוקרתו על קרס כדי לעשות נפשות לדבריו,
יצירי רוחו, על״מישקל אם אין אני לי — מלפפון

ומבקרי הסיפרות, כלומר, עדת הרצנזנטים
המשחרים — אם לטרף ואם בפתח, תלוי למי
ושל מי — מתכנסת כדי להתריע על כך
שיוקרתה בסימן נסיגה,
לא כי, בסימן מלפפונים!

מ. בקר
טשת בטעות ירדתי באוטובוס תחנה אחת אחרי זו
שבה הייתי צריך לרדת. נתקפתי רעב והנה אני
יושב עכשיו מול האנדרטה של אגם (רא־שי־תיבות:
אנדרטה גדולה מאוד) .אין ספק: זה
מסתובב.
ערב״רב וערב רב. המוני המונים, מוני־מעות
ומוניות. בניו־יורק, בלונדון, בברלין לא ראיתי
המונים כאלה. אולי רק בפתח־תיקווה בערב
שבת. בני תישחורת עם קשישים, ספרדים,
אשכנזים, גבוהים, נמוכים, תיירות בלונדיות,
בלונדיות מקומיות, בחורות, בחורות, בחזרות.
הלב עולץ למראה כל־כך הרבה בחורות. נדמה
שצבע הסנדלים הקיץ — זהב או כסף. ואולי אני
טועה. גם הגברים בסנדלים או בנעלי ספורט. הם
באים בגלים. גל ורווח. גל ורווח. אוהבי גלים.
כולם שזופים, גם התיירים. אצל הבחורות רואים
את בהרת שתי הרצועות. לפעמים, כשהחולצה
פתוחה, עוד משהו בהיר בפנים.
גלידה. מה זה גלידה! גלידות. למאות,
לאלפים, לעשרות אלפים. ובכלל, אוכלים, תודה
לאל, אוכלים. מי שלא מסתכל במיזרקה של אגם
אוכל. אוכל ומטייל, מטייל ואוכל.

מ שנ ה ל עו ר ך: ש מ עון צמרת

י שראל הר
דאמירן נחמתא

בעלמא

משחר האסיף ההוא
נער חמודות פתאים על קבים
בעל יסוך ים צהוב בחום נמוך
אתה בי פחד תמיר נאספת הפחת
כמו שאומרים בשפתנו
אל אבותיך
אל מקור דעת המחלט אחי אביך
בשר ודם מאיר יוצא את ביתו
אחרי הקריעה
לבש גאות ושחורים
יהוך י נורד בשליש ן בשות ואיים
אינו עושה מה שלבו חפץ
הבוז לכם קציני עליון הנבחרים מעם
לבו מת בקבר משה
בירושלים מולדתך ארמתה בעצמותיך
אשה קטנה חיה באה מן הכרם
עולה בהר יורדת בגיא מדרה
גוררת רגליה אל פתח
מה שה;ה ביתה
פך י חדש בסליה
קן עתיד
לקדוש להבדלה לגרש בקירות
אמך סעודות לעלובי עיו־ך מתקינה
למלא חלל תחתיות עם תרנגולים ביום חג האסיף הזה
בי פחד תמיד
משחר האסיף ההוא
תניקת רזה בוכה
פניה אסופים בדמות פניך
מה שנותר ממך על פני האדמה
פחד תמיד עלום בי מושל
(מתוך ספר השירים
״קצה החשכה ולחם״ שבכתובים)
האם יש סיכויים שמי מהם יקרא מה שכתבתי
כאן?
קלוש.
האם יש סיכוי שקראו את סיפרו של דויד
גרוסמן?
כנ״ל.
האם הם מצביעים ליכוד, מערך, תחיה, שינוי,
ר״ץ, מפ״ם?
אולי מינה צמח יודעת.
האם מעניין אותם השב״ב, ביקור פרס
במארוקו, בקאמרון, שטח ,9חידוש היחסים עם
ברית־המועצות, איחוד מישפחת שצ׳רנסקי,
דו״ח־ואלד על הצבא?
ממי אתה עושה צחוק?!
מוסיקת־רקע מקופסות פלאסטיק במיסעדה
שלי, במיסעדה השכנה. מתערבבות זו בזו. אלף
נשיקות און דה האוס.
אבל מי שציפה לדבר אחר — אחרי
הנורמליזציה היהודית, אחרי הפיכת הפיראמידה
הגלותית, אחרי כור ההיתוך, אחרי קיבוץ
הגלויות, אחרי בגין־בגין —
כן, מה איתו?
הוא פשוט לא ידע למה לצפות.
וזה לא טוב, זה?
טוב או לא־טוב. זה מה שיש. או איר אמר לי
קודם המלצר: זה מה יש.

ג. סועד

איש הקש

שעה אחרונה
בכל זאת תגובה

וכמעט באותו עניין: ובכן חברנו שמעון(פרס)
נתן ידו לחברים האחרים — רוב שרי־הממשלה,
בניגוד לדעתו של שר־החינוך — לקצץ עוד
עשרה מיליון דולר מתקציב האוניברסיטות.
וזאת, בניגוד מוחלט לסיכום שהתקבל רק לפני
חודשיים ״על דעת ראש־הממשלה והשרים
הנוגעים לעניין.״
אפילו ישעיהו בן־פורת מכנה את ההחלטה,
במאמר מערכת בידיעות אחרונות, בשם ״בכיה
לדורות.״ הוא כותב :״צריך היה לומר בפשטות,
שישראל מאבדת עצמה לדעת.״
אילו יצחק שמיר, מודעי, שרון, רוני מילוא,
הרבנים שפירא, פורוש וכת דיליה היו מחליטים
כך — זה היה טיבעי, מובן, סביר. הללו רק
השכלה גבוהה חסרה להם. תנו להם השכלה
גבוהה שאם לא כן חייהם אינם חיים.
אבל שמעון פרס, שוחר הסיפרות העברית
בפרט וההשכלה בכלל, קורא טולסטוי וסימן
קריאה, משורר לעת מצוא ומקימן של ועדות־חקירה
להטבת התנאים של היוצר העברי
בישראל...
לו תנו את קאמרון, רבאט, פגישת פיסגה עם
מובארכ, נאום חגיגי בוועידת סופרים. הכל
מיפגני ראווה. הניחו לו עם השב״ב, נושאי
ביטחון, מישפט ומוסר, עתיד ההשכלה הגבוהה
בישראל, מצוקתו החומרית של הסופר, הכפייה
הדתית, הביריונות של גוש־אמונים.
איש הקש.
ולענייננו. אינני יודע אם המדן נה הולכת
פייפן. אבל אני יכול להבטיח לכם: ההשכלה
הגבוהה הולכת. לא, היא כבר רצה. ראו הוזהרתם!

בסופו של דבר הגיב גבי דניאל — בנימין
הרושובסקי, בכל זאת, על התקפתם של גורי
וברטוב (ראה בעמוד הקודם :״ראשונים תמיד
אנחנו״) .בשיחה (טלפונית, כנראה) עם כתב
המקומון העיר אמר בין השאר:
״אינני קורא עיתונים. הביאו את המאמרים
(של ברטוב וגורי) לידיעתי. לדעתי זו בדיוק
״גלות הגועל״ .מושג של אביגדור המאירי שגבי
דניאל מצטט. יש ביהדות מסורת של חוסר
סובלנות שמתבטאת באורתודוכסיה הדתית,
ובסתימת מחשבה נוסח ברטוב. לדעתי המאמר
של ברטוב הוא הסתה חולנית כמו אלה שהיו
לפני רצח רוזה לוכסמבורג וארלוזורוב. טרור של
אנאלפאביתים וגסי רוח ששולטים בעיתונות.
אינני דן מירון ולא מנחם פרי ואינני מעורב
בספרות העברית של היום, לא כותב ביקורות,
ולא מגיב על האשמות, אלא עוסק במחקר, שבו
אני מלמד מהי אחריות ומהו מחקר נקי .״לא
הביאו שרירים מן הגולה״ זה אני. לי אין שרירים.
ומי שרוצה לתקוף את עבודתי עושה את זה
במקום ובלשון הנכונים, ולא בבורות.
במלחמת השחרור היתה התנגשות בין גח״ל
לצברים, שחשבו את עצמם עליונים. תפיסת
הגזע העליון פותחה בארץ בלית ברירה, מאחר
שזרקו את הוריהם על כל תרבותם, ורצו בסוג
חדש, זקוף, של יהודי. כל עלייה התקבלה על ידיי
הצברים בעליונות. היתה בושה לספר להם
י שהיתה שואה. אפלפלד תיאר את זאת בספרו
בצורה אחרת. היחס כלפי הערבים נובע, לדעתי,
מאותה שחצנות של ״אתה בחרתנו״.

ז. פייטר

על קטיושות
ועד מוזות
ימי המוסיקה הקאמרית
בגליל העליון
קריין החדשות מודיע על קטיושות
הממשיכות ליפול באצבע הגליל, והחרובים
שליקטתי מתחת לעצי החרוב רחבי״הנוף
הנטועים בשדרה המוליכה לבית־התרבות של
כפר בלום ומונחים עכשיו על שולחני, מוסיפים
לתת את ריחם האופייני: אותו ריח שאפף אותי
עוד בטרם ראיתי את נוף־הגליל, את העצים, את
השדרה, את גינות״הנוי המטופחות העוטרות
לבית־התרבות, את הדשאים, את השבילים
המוצלים, את עשרות זוגות אופני־הילדים
המונחים בצד השביל, את פסל הילדה המתרחצת
בכניסה לבריכת־השחיה של הקיבוץ —
כשהגעתי בשעת חשיכה לקונצרט, אחד
הקונצרטים של שבוע ״ימי המוסיקה הקאמרית
בגליל העליון״ .שנה שניה לקיום המיפעל, וכבר
מסורת. וכבר מדברים על כך שאין כרטיסים לכל
המבקשים לרכשם, שאין די״ מקומות איכסון
במלונות ובבתי־ההארחה לכל הנוהרים לגליל
לרגל האירוע, ועל כך שבשנים הבאות בוודאי
תחריף התחרות על כרטיסים לקונצרטים בין
התל־אביביים לחברי הקיבוצים.
כל המציץ — נפגע, ומבקש ליהנות לא
מקונצרט יחיד אלא מן השבוע כולו. אי־אפשר
לקיים ישיבות של הוועדות בקיבוצים במשך כל
השבוע, החברים תפוסים בהאזנה לקונצרטים. מי
שמצליח מתגנב גם לחזרות הפתוחות לקהל, ושם
הוא מתוודע לצד אחר של המוסיקה, הצד הזוהר
פחות, לא זה של ההופעה בלבוש חגיגי על במה
לאור הזרקורים והחוויית קידה לקול תשואות;
הצד של המלאכה שעושה את המוסיקה, המאמץ
המשותף של אמנים, מן הטובים שבהם, כל אחד
בשיטחו — להגיע למיצויה של היצירה, לתיאום
תפישותיהם ונגינתם עד להשגת ההרמוניה
הנכספת.
פגישה עם האמנים כבני־אדם ועם המוסיקה
בשעת התהוותה מקרבת את הצדדים — הקהל
לאמנים והאמנים לקהל. גננות מביאות את בני
טיפוחיהן לחזרות כיתות כיתות, ואלה למרבה
הפלא ״יודעים להתנהג״ ,יושבים בשקט ומאזינים.
ואורחי הקונצרטים של ערב, מתרווחים
בשעות הבוקר על הכיסאות המרופדים ואינם
שבעים מלשמוע.
בין אורחי הפסטיבל אתה מוצא פנים מוכרות
המאכלסות בקביעות הצגות גאלה ופתיחות עונה
באולמי המופעים בתל־אביב וירושלים, בצד אלה

שמואל בונים: חדר״איפור
של חברי הקיבוצים, המושבים ואנשי קריית־שמונה.

המיפעל הגדול הזה הוא פרי יוזמתה של
אשה אחת — עידית צבי, פסנתרנית, עורכת
בקול המוסיקה-של קול ישראל. היא שהגתה,
יזמה וביצעה, והיא שהצליחה להלהיב לעניין את
השותפים לה כיום, אנשי המועצה האזורית גליל
עליון, חברי קיבוץ כפר־בלום ואנשי בית־ההארחה
שלו, ועוד שותפים ותומכים. עידית צבי
אינה נתפשת לספקות באשר לאופי שהיא
מבקשת לשוות לפסטיבל ימי המוסיקה
הקאמרית בגליל העליון. לקהל, לעומת זאת, יש.
הקהל התל־אביבי המפונק והנוצץ טעה לחשוב
שמדובר בעוד אירוע אופנתי שאפשר להתהדר
בהופעה בו — ״למה לברוח עם דבר נהדר כזה
לסוף העולם, אולי תקרבו אותו לתל־אביב? זה
רחוק לנו.״ מישהו הציע את שפיים למשל,
מספרים המארגנים. הם אינם מבינים את התופעה
המיוחדת שיצרו כאן היוזמים.
ולא מדובר בכך ש״מגיע״ גם להם, לאנשי
הצפון, לשמוע מוסיקה אחרת, מלבד הבומים של
הקטיושות, והבומים העל־קוליים של מטוסי
חיל־האוויר; שמגיע להם תגמול על סיבלם, שגם
הם רוצים שינוי תדמית, משהו שאינו קשור
במיקלטים, בגדרות־תייל סביב יישוביהם,
במילחמות ובהפגזות. מדובר בשילוב של עשיית
אמנות עם מיפגש אנושי של אוהבי מוסיקה, מצד
המבצעים והקהל כאחת; של קירבה הצומחת
דווקא בזכות הממדים המצומצמים. כאן מתרחש
המיפגש בין האמנים לקהלם לא רק בקונצרטים,
אלא גם בשעת הארוחות בחדר האוכל, בבריכת־השהיה,
על השבילים והדשאים בשעות הפנאי.
לכל אלה תורם הריחוק מן המרכז, תורם הנוף
הגלילי, האווירה החברית של הקיבוץ: ממדיו של
אולם התרבות של כפר בלום משרתים היטב את
אופיה של המוסיקה הקאמרית שאינה נשכרת
מהשמעתה באולמות מסוגו של היכל־התרבות.
חיותה דביר הקריינית המעבירה את הקונצרטים
לקהל המאזינים בבית חוזרת ומבקשת את
הקהל באולם לנצור את ציפצופי השעונים
הדיגיטליים המפריעים לנגינה, לנגנים ולשידור.
״אילו היה שוברט חי בזמננו״ ,אומר מישהו בק

,״היה כבר כותב קונצרט לשעונים דיגיטליים,
בטח שהיה עושה את זה.״
במסיבת״העיתונאים, לקראת סיום הפסטיבל,
מבשרת עידית צבי שהגיע האישור — גם בשנה
הבאה יקיים קול ישראל את פסטיבל ימי
המוסיקה הקאמרית בגליל. ההודעה מתקבלת
באנחת רווחה. יש כבר תוכניות לשנה הבאה,
ולעוד שנתיים .״לא תאמינו,״ אומר יעקב
שניידר, מרכז ועדת־התרבות של המועצה
האזורית ,״בין הקהל היו גם בני נוער שהגיעו
מצויירים בשקי־שינה ותרמילי־גב, בלי שום
סידורי לינה ואוכל, הם פשוט באו והסתדרו
במקום. הפלא ופלא, נוער שוחר מוסיקה מעורר
תמיהה בקיבוץ. אורח מתל־אביב, מוותיקי
היישוב ומעמודי-התווך שלו, שוויתר על בילוי
אחר־הצהריים של יום.שישי בכסית, סח לפי
תומו :״פגשתי כאן ידיד משכבר, אחד מהחבר׳ה,
ממייסדי הקיבוץ, והוא התגאה כל־כר בפסטיבל.
תיראי למה הגענו! מה שהקיבוצים מתגאים בו,
קונצרטים!״ לא השבתי לו, לאותו איש, אבל
בליבי היתה חגיגה קטנה. לא שלא היכרנו בעבר
את יוצרי התרבות בני קיבוצים ולא שתרבות
קיבוץ צריכה הוכחה; קיימת תיזמורת בני
הקיבוצים, קיימות להקות זמר, להקת מחול, יש
תיאטרון, הקיבוץ מעמיד משוררים, סופרים
ואנשי אקדמיה להתפאר. אבל החשש לעתידה
של התרבות, תרבות כפשוטה ותרבות חיים, קיים
בקיבוץ כמו שהוא קיים בארץ בכללה. כפי
שציטטה אניטה שפירא — אמנם בהקשר אחר,
בדיון בטלוויזיה — מדיברי יעקב חזן :״רצינו
להעמיד דור של אפיקורסים והעמדנו דור של
איגנורנטים.״ המהפך שעבר כל דור מייסדי
המדינה והקיבוץ בתוכם, ההינתקות מתרבות
חיים אחת ומסורת דורות אחת והמעבר לצורת
חיים ללא שרשים וללא מסורת, הביאו לצמיחת
דור חסר תרבות, שערכי אבותיו נדרסו בו
לתיאבון ואחרים לא נוצרו במקומם. דור
שנתפתה במיקרה ״הטוב״ לאמריקניזציה או
לוולגריזציה של הלבנטיניות, ובמיקרה הרע
נשאר בידיים ריקות. כאשר מתגאים הקיבוצים
במיפעל מוסיקלי מעולה כימי המוסיקה
הקאמרית בגליל העליון, אות הוא כי לא אפסה

כל וזיקווהי

מידה הלסרין

״ודאי שיש בשיר רמז למעשה לטרון, שכתבו
עליו הרבה. לקחו אנשים שבורים ורצוצים כבשר
תותחים. וזה היה חיוני באותו רגע. זה איפשר
לבנות דרך עוקפת לירושלים. יש בזה חיוב
ושלילה. בדרך בורמה אני נלחמתי, לא גבי
דניאל, היו גם תל אביבים כמובן אבל אני כתבתי
על חברי. כתבתי מתוך הזכרונות שלי, וזה נכון
בפרצפציה. בחוויה. מדינת ישראל נבנתה במידת
מה על בסיס השואה, בעזרת ההעפלה וכן הלאה,
וזה מתבטא בשיר, שמנסה לעורר את הבעיה
הקשה של המחיר. הספרות העברית במיטבה
העלתה תמיד את הבעיות הקשות: ברנר,
אביגדור המאירי, יעקב שבתאי, כתבו תוכחות
קשות. גבי דניאל יושב באירופה, כשהוא יודע
שהיא הקיאה אותנו. זו שניות קשה. גברוש. בין
הטוענים לגילוי ררך בורמה, הופיע בטלוויזיה
לא מזמן וסיפר בכאב על שלושת בניו שיושבים
בלוס אנג׳לס. זוהי בעיה כנראה, וכדאי לדבר
עליה, לא?״

מי השילוח
הולכים לאט(מדי!)
אבל רוגזה של הבירא העמיקתא על האיגרא
הרמה שלנו לא חלף גם עם תשובתו זו של
הרושובסקי, או עם דרישתו של. חנוך ברטוב
(באותו גיליון של העיר) לשלול מן המשורר את
מישרת הפרופסור שלו באוניברסיטת תל־אביב
(אגב, מן הראוי היה שמי שמאשים אחרים
בז׳ראנוביזם יפשפש תחילה יפה־יפה במעשיו
ובהתבטאויותיו שלו).
כמו במטרה להוסיף לפרשה כולה נופך קומי
הצטרף איש־התחיה צבי שילוח לפולמוס.
ברשימה בשם ״השקיעה״ שפירסם בידיעות
אחרונות של יום א׳ השבוע ציטט את מה שכינה
בשם ״השקפת המשורר, המבקר והפרופסור
הנ״ל״ (הרושובסקי) ,מבלי לשים ליבו לכך שמה
שהוא מצטט כביכול משמו של גורי מפי בנימין
הרושובסקי אינו אלא פארודיה סארקאסטית של
גורי עצמו על ״השקפות״ יריביו, וכי הדברים
המצוטטים על-ידי שילוח מעולם לא נאמרו על־ירי
איש במהלך הוויכוח.
מה לעשות. לימין שלנו אין מזל עם הכתבנים
שלו. קצת שכל(ואינטואיציה: שלא ליפול בפח
ממין זה) צריך בכל זאת. גם בימין. אבל מה
עושים אם אין?
הו, ז׳בוטינסקי, ז׳בוטינסקי, מי יגלה עפר
מעיניך?

בלי הרדמה

(המשך מעמוד )20
תחבושות, הכנסת קטטר לדרכי־השתן
והותירו לה את הפעילויות שהזכרנו.
יחידות קטנטנות
**ל תנאי־העבודה של האחיות
י^מק שה גם הנוהל הפגום, שלפיו
כל הפעילות הטיפולית בחולים נעשית
בחדרים שבהם שוכבים החולים, לעומת
רוב בתי־החולים במערב, שם נעשות
פעולות אלה על־ידי אחיות
מיוחדות בחדרי־טיפול מיוחדים.
עומס מיותר על האחיות מוטל גם
בגלל קיום מחלקות ויחידות קטנטנות,
הממוקמות באותו המקום, ואשר
הטיפול בחולים המאושפזים בהם נופל
לעיתים על אחות אחת.
כך, למשל, בבית־חולים ברזילי
באשקלון, היתה אחות אחת צריכה
לעבוד בוזמנית בחמש יחידות קטנות:
אורולוגיה, פה ולסת, כירורגיה פלאסטית,
כירורגיה כללית וטיפול נמרץ
נשימתי.

ברור שאחות אחת אינה
יבולה במצב כזה לבצע עבודה
רצינית, וקשה לה סי־כמה יותר
מאשר לאחות המטפלת באותו
מיספר של מיטות שיש בהן
חולים דומים.
המימסד הרפואי ממשיך לפזר מחלקות
שונות, ולפתוח יחידות קטנטנות.

המימסד הרפואי מעוניין, למעשה,
בהזנחה מסויימת של הסיעוד בבתי-
החולים. ובהמשך סיכסוך־האחיות.
ככל שיימשך סיכסוך־האחיות, וככל
שתסתבך העבודה כתוצאה מכך בבתי־החולים,
כן ירוויח המימסד הרפואי —
מנהלי־מחלקות, סגניהם, ורופאים
בכירים.

יותר חולים יזדקקו למירם־
אות הפרטיות הבלתי־חוקיות
והחצי־חוקיות שלהם, יותר חולים
יצטרכו לתת שוחד ולשלם
מתחת לשולחן לרופאים בבתי־חולים
ציכוריים, כדי להתאשפז
ולעבור ניתוח מוקדם יותר.
צמד מוכשר
ך ם מישרד־הבריאות עצמו
מעוניין למעשה בהמשך הסיכסוך,
ואינו מחפש פיתרונות רציניים לבעיית
האחיות.
הנהלת מישרד־הבריאות מבינה בוודאי
(כך לפחות אני מאמין) שבעיית־האחיות
קשורה לכל מערכת־הבריאות,
וכדי לפתור את בעייתן של האחיות יש
להתחיל בשינויים רדיקאליים של כל
מיבנה מערכת״הבריאות.

העיקרון הפגום הזה משפיע, כמובן על
תנאי־העבודה של האחיות.

נסיון נמרץ לשינויים עקרוניים במערכת
כולה.
מעוגייגיס גסיכסוך

המינהלה הרפואית הפטפטנית
עושה לעצמה חיים קלים,
כאשר היא מנסה להתמקח
כמשא-ומתן עם מנהיגות האחיות,
תחת להציע את השינויים
הדרושים לטיפול כמצם.

;,הילד
של אמא״

אין ללכת למיספרה ולצבוע שיער
כטיפול למחלת לב וריאות. כך אי־אפשר
לפתור את בעיית־האחיות ללא

דוגמה אחת לעומס הקשה: בביתי
החולים באשקלון שבדו 1אחות
אחת, בו זמנית, בחמש יחידות:
אורולוגיה, נה ולסת, נ:׳חוגיה
פלאסטית, כירורגיה כללית
וביחידה לטיפול נמרץ נשימתי

^ פי כ ך הדרישה לשינוי תנאי
/עבודה מוצדקת ביותר, אך יש
להתחיל בשינויים יסודיים, ולאו דווקא
בהגדלת מיספר התקנים.
יש לי הרושם שכל מיספר־תקנים
שהוא, מ־ 450 עד ,4500 שיוקצה לבתי־החולים,
יגיע בחלקו הגדול למנגנון
המינהלי, ויגרום רק לשיבושים נוספים
בעבודת האחיות. לדעתי, לפני
שמקציבים תקנים יש לערוך רפורמה
יסודית:
• להדק את הקשר המינהלי בין
האחיות והרופאים במחלקות.
• להרחיב את הפעילות הרפואית
ולתת לאחיות יותר סמכויות במישור
עבודתן — כמובן אחרי לימודים
מסויימים, השתלמויות וכו׳.
• להוריד מהן את רוב עבודות
הסבלות, המלצרות, סידור המיטות,
השליחויות, הפקידות, על־ידי הקצבת
כוודעזר מתאים למחלקות.
• להקטין עד המינימום, ער כדי
חיסול, את המנגנון המנופח של
ביורוקרטיית האחיות.
רק ביצוע שינויים אלה יכול, לפי
מיטב הבנתי, לתת למיקצוע-האחות
מעמד מועדף, להביא לזרימת כוחות
חדשים לבתי־החולים ולגרום לשינוי
רציני במצב הסיעודי בארץ.
אך יש לי הרושם שאולי לא ניתן
לבצע זאת. לזה לא יתנו יד — לא
המינהלה של האחיות ולא המימסד
הרפואי, מסיבותיו שלו.

ממני. אני בת יחידה להוריי, כי אנחנו
ניצולי שואה, אבל הבן שלי נאלץ
להיות בן יחיר במדינת־ישראל החופשית
— ומי יכול לתקן דבר כזה?
היום, בגיל ,45 ודאי שלא אלד עוד
ילדים.
״וגם הוא היה יכול להתחתן ולהיות
אב לילדים. ואני שואלת: זה לא פיקוח־נפש
של כל הילדים שהיו יכולים
להיוולד ולא נולדו? בית״הדין הרבני
הרס שתי מישפחות. אני לא מאשימה
אותם או מישהו מיוחד. אני מאשימה
את המערכת, שהיא נוקשה מיסודה.
פעם היו רבנים נאורים ששפטו כל
מיקרה לגופו, ומצאו לו פיתרון הלכתי.
אני בטוחה שגם במיקרה שלי היה
נמצא הפיתרון, והיו רבנים שאפילו
הצביעו עליו — אבל בית־הדין הגדול
לעירעורים לא קיבל.

יתר על כן, כל צעד שעושה הצמד
הבלתי־מוכשר של מישרד־הבריאות,
השר ומנכ״לו, מסבך יותר את המערכת
כולה, ובפרט את בעיית״האחיות.
המימסד הרפואי עצמו מעוניין
בהמשך סיכסוך־האחיות, כדי להסיר
מעצמו את האשמה על כישלון המערכת,
ולהעבירה לראשן של האחיות.
אולי אין זה מיקרה, שכאשר
האחיות מעלות כיום מישאלה לבוררות,
תחת לנטוש את בתי־החולים,
ממליץ להם המומחה במאבקים במע־רכת־הבריאות,
הר״ר רם ישי, שלא לבקש
בוררות ומעיר להן :״זהו צעד
המעיד על חולשה. לבוררות אפשר
ללכת רק כאשר יש פער ברור בין
העמדות. האחיות נמצאות עדיין במאבק.
אי־אפשר להפסיק מאבק על־ידי
בוררות( ״.חדשות,)27.8.86 ,
לפני שבועות אחדים ביקרתי בבית־החולים
רמב״ם ופגשתי אחיות ממטה־המאבק.
שאלתי אותן :״איך אתן מעזות
לפגוע בחולים נגד המסורת ההומנית
של העם היהודי והעקרונות הבסיסיים
של הרפואה?״

אחת האחיות הככירות,
אסתר, ענתה לי :״אתם הרופאים
לימדתם אותנו לפגוע
בחולים מבלי להתייחם לשבו
עת היפוקרטס!״
הזורע רוח, יקצור סופה.

** ה שקבר אותי היה עניין
ה,מורדת׳ .בתחילת הדרך, כשרציתי
להתגרש כמה שיותר מהר, נתן
לי עורך־הדין שלי עצת־אחיתופל,
להסכים ולהיקרא, מורדת׳ .לפי ההלכה,
זוהי אשה שאיננה מקיימת את
חובותיה כלפי בעלה. אשה כזאת אין

ן* שלקחה רות יהלומי את
^ תינוקה בן החצי שנה באותו ערב
פסח, ועברה לגור בבית הוריה, היא
היתה אשה נאה וצעירה, בראשית שנות
העשרים לחייה. אז לא תיארה לעצמה
שהכל יסתיים כשתהיה בת ,45 ושערה
ילבין כמעט כולו מהגיל, מהיסורים,
מהסבל, מהמאבקים הבלתי־פוסקים
ומחוסר־האונים.
כל אותן השנים עמד בעלה, שלמה
יהלומי, בסירובו ומאן לתת לה גט.
כך, במשך שנים ארוכות, חיו להם
שני אנשים בוגרים במצב של לא
שלום־בית ולא פירוד סופי, רישמי,
במצב של מילחמת־עצבים מתמדת.

פשטת לכל פניה וכוללת גם את חיוכה
הציני, למוד״הנסיון, שאותו קנתה בדרך
הקשה.
היא לוקחת את שקית־הניילון
השחורה והגדולה, שבה שמורים כל
המיסמכים, וזורקת לחלל האוויר,
בהסח־הדעת, מישפט שכאילו מסכם
את הכל :״שקית שחורה — כמו החיים
שלי.״
״כמה כסף זה עלה לי? עשרים
ושלוש שנים של כסף. הדירה שלי
הלכה, חצי ערך הדירה ברמות״רמז,
הכל לעורכי־דין. כל המשכורת שלי
כל השנים הלכה לעורכי־דין. כשהייתי
צריכה פסיכולוג או רופא לילד —

טוען רבני רענן
.,אסור לענות אשה:״
לה הרבה זכויות במיקרה של גירושין,
רבר שיכול להקל על הבעל להסכים
להתגרש.

שנתיים אחר הנישואין תבעה רות יהלומי(למעלה)
גט מבעלה. הבעל טען שהיא מורדת. במשך 23
שנים השיבו הובנים את מיה רקם, בהסתמנם על
ההלכה: אין לתת גט לאשה מורדת. עכשיו קיבלה גט
התינוק הפך בינתיים לילד, ואחר־כך
לנער ולגבר, וכל אותן שנים שימש גם
הוא נושא למאבק. כשעניין הילד
הפסיק להיות נושא למאבק, נמצאו
עניינים אחרים, סוערים לא פחות.
יצר הנקמנות של הבעל לא ידע
גבול, והוא העדיף להרוס את חייו שלו
ובלבד שחייה שלה גם הם ייהרסו. וכל
אותן שנים בתי־הדין הרבניים עקבו
אחר המתרחש, אך לא כפו על הבעל
לתת את הגט המיוחל.
ואז, לפני שבועות אחדים נתן לה
בעלה את הגט. כל אימת שהיא חושבת
על כך היא בעננים. אולם לרוב לובשות
עיניה הבעה של ספקנות, המת־

הכל עלה כסף. אוכל? הייתי אוכלת
אצל הוריי. עד היום אני אוכלת אצלם.״
רות יהלומי היתה, ועודנה, אשה
דתית. אבל שנים של התרוצצויות
במקום עבודתם של נציגי־האל־עלי־אדמות
גרמו לה להטיח פעם בבית־הדין
הרבני:״ מה ההבדל ביניכם לבין
הנאצים? גם הנאצים גרמו לנשים
יהודיות לא להביא ילדים לעולם. ולי
אתם עושים אותו הדבר?״
עד היום ליבה מר :״אילו אחרי
שלוש, חמש שנים הייתי מתגרשת,
עכשיו כבר הייתי נשואה פעם שניה,
ואני מניחה שהיו לי לפחות עוד שגי
ילדים, מלבד הבן. את זה הם מנעו

״השיטה הזאת עובדת אולי על אי־אלה
בעלים, אבל לא על מר יהלומי.
מאוחר מדי הסתבר לי, שלאשה מורדת
אין גם הזכות להתגרש, אפילו אחרי 13
שנה של עגינות לא ניתן לכפות על .
הבעל לגרש אותה.
זה קבר אותי. מר יהלומי נאחז
ב,מורדת׳ כמי שנאחז בקרנות־המיזבח,
ולא היה מי שיוריד אותו משם״.
23 שנה. רות מתארת אותן כשנים
של התרוצצויות בבתי־הדין הרבניים,
בתעסוקה מלאה בעניין אחד. מהעבודה
היתה נעדרת לעיתים קרובות.
כל חבריה וחברותיה לעבודה חיו איתה

את כל הבעיות. לא רצתה ולא יכלה
להסתיר.
שנים של מאבקים מרים ועקרים על
זכותה להיות חופשיה. בכל זאת, היא
אינה מסכימה לומר כי מיטב שנותיה
התבזבזו. עיניה נוצצות מגאווה:
״המטרה מקדשת את האמצעים.
המטרה שלי היתה להציל את הילד,
ובזה הצלחתי, ברוך השם. אני רווה
ממנו נחת. הוא ילד טוב. בישיבה
משבחים אותו מכל הכיוונים, הוא בחור
שרק מחפש איך לעשות טוב לאנושות.
הוא עוסק בהרבה מיצוות,
שבאות לידיעתי לא באמצעותו. ראש־הישיבה
אמר באירוסין של הבן, שאילו
ישיבת יבנה היתה נבנית רק בגלל
שמוליק — זה היה שווה.״

וחולה, הגר בדירה קטנה, יחד עם
אביו הקשיש. במאבקו העקשני איבד
בדרך את בנו. זה שנים שהבן ניתק
עימו כל קשר.
כשמלאו לבן 18 שנה, הוא פנה
לאביו בעשרת־ימי־תשובה, באמצעות
הרבה שאר־ישוב כהן, רבה הראשי של
חיפה ואמר לו :״היום אני בן .18 אני לא
ברשותך ולא ברשות אמא. אני ברשות
עצמי. אני לומד בישיבה. אם אתה רוצה
לזכות בי בחזרה כבן, יש לי בקשה
אחת: שחרר את אמא, תן לה גט!״
יהלומי דחה את הבקשה. מאז הבן אינו
רוצה לדעת ממנו.
זה לא היה נסיונו הראשון של הילד
להשיג גט לאמו. לפירסום בינלאומי
זכה דווקא נסיונו הראשון.

״הילד פרץ בבכי ושאל את בית־הדין
:״האם מוטב שלא הייתי נולד?״
השאלה נותרה תלויה באוויר, והוא יצא
החוצה.
״בחוץ פגש שמוליק עיתונאי
אמריקאי. העיתונאי, שלא היה רגיל
לראות נערים כל־כך צעירים בבית־הדין,
התעניין ופירסם את הסיפור כולו
בגיואיש פרס (שבועון יהודי אמריקאי)
,תחת הכותרת ״האם מוטב שלא
להיוולד?״
בעיקבות הכתבה התקשר אל רות
הרב אהרון אנטלמן, רב אורתודוכסי
ואב בית־דין בארצות־הברית. הוא
התרשם עמוקות מהמיקרה שלה והציע
את עזרתו. רות שלחה לו את קורות
חייה בצירוף פסק־דין של בית־הדין

בחסיעוי בעוברת חסי מה ועמודים יום ניר־דו מרס, א ב עונ ת הס עו ת אל?*יגו וענבע מאורי״ ארב עי ם
ועוכבו כ?5דן העונים עאנו ם־געדעאובגאססאן פתארידגבא עלי כיף יסא ועל נהר כועוארעלם אנחנו
בודינאדחודבלולתרגאבתקנהאה ^־נאם־דדאמגתא ל קז־סנא דיעדנו זדבדי דהסות בעוערינוז־רהאי
גברא עורמה בן אפרים עועעודים עמה עבז־עגיז־ינו דאורייתא ורבנן בבני חיובי רהם עג־י לאעותו
ובבר דנו בי־דינא ד חיפ ה ובי דינא הגדזלבארעא דיעודאלוגם בבי דינינו עוודוא יתגיא או־ת אעיר—,י
רות ב ת פינחס וסירב ועסקנו לדינא עוו הבעל יוציא א ת אעורר העטנרה ר־״נוך שיערבו יום ואם לאו
בי דינינו מכ האת האעוה במו זכית ב הו ראת עועדז ל כו חאת הב על ב ס בו ת הסר ת כבדי• והעירו
לכן אנחנו כמכין לעולמה בן אפרים העומד ודעו בוזיעה מתא דיתבא על כיף ימא י על הר הכרסל סער
תרוכין ואגרת עובוקין וגגו ענוורין ובי דידנו בונבינן ואסרינן להאי איתתא רות ב ת פינחס העומדת היובש
בחיפה מתא דירזבא על ד ף יסא ועל הר הכרמל וכדו פנורית ועיבכזית ו תרוכי ת יודבי ל כי דיתיהויץ
רעואת ועולגואה בנפעויכי לסהן להחנסבא לכ ל גבר דיודצביץ ואנעו לא יסחא ביד־יכי מן יומא דינן
ול על ם והרי א ת סו תרתלכל אדם כרנ קנ ת א דרבנן כז נ מעי ויש רם —׳ דיינים נאום

נאום ר־

נאום

עירי חתימה

נאום

שלמה ורות יהלומי בעת החתונה

עירי מסירה

-לטעום את טעם החופש!״

הגט האמריקאי שנפסל בארץ
.,הרבנים הם כמו הנאצים!״
הבן היה תמיר ״הילד של אמא״.
כשפסק בית־הדין הרבני כי הוא צריך
להיות ברשות אביו, כשהיה כבן
שמונה, התנגד בתוקף ללכת עם פקיד
ההוצאה־לפועל, ומשזה יצא להזעיק
עזרה של שוטר, הסתתרה עימו רות
ושניהם היו שבועות במחתרת, עד
שעורך־רין ויינגרטן הצליח להשיג
פסק־רין של בית־המישפט, שהחזיר
את הילד לאמז.
מ־ 23 שנות־המאבק יצאה רות,
בסופו של דבר, עם בן שעליו גאוותה.
הבעל לשעבר, שלמה יהלומי, יצא
בחוסר־כל. היום הוא גבר ערירי, בודד

נזכרת רות:״בגיל ,15 יום יפה אחד,
בא שמוליק ואמר לי בבוקר שהוא
נוסע לטיול בירושלים. כשחזר הביתה
בערב הודיע לי שזה לא היה טיול, אלא
שהוא החליט לקחת את העניינים
בידיים, כדבריו, והוא נסע לבית־הדין
הגדול לעירעורים, לדרוש מהרב
בצלאל ז׳ולטי לגמור את הפרשה שלי
אחת ולתמיד. לקח לו זמן רב וני־דנודים,
עד שהתקבל אצל הרבנים.
והתשובה שקיבל היתה, :רק אתה אשם
בסיכסוך בין ההורים שלך, מאחר
ושניהם אוהבים אותך כל־כך ורוצים

״היא מנחלתו״
* ¥¥למה יהלומי לא רצה תחילה לדבר. אבל משנשאל שאלות,
* ¥ענה בלהט. בהתלהבות ובחריפות. ההיפך הגמור מנוהגה
השקט של גרושתו. הו א בטוח בצידקתו, בעוול שנגרם לו וברוחב
ליבו:
כשצד אחד מנוול, זה מכניס את הצד השני לאמביציה יותר גדולה. אם
הבן הוא נשק בידי האמא 20 שנה, אז האבא צריך להתגונן 20 שנה. אס
הבן יעבור היום כרחוב ויראה אותי, הוא לא יגיד לי שלום. כששכבתי
כהתקף־לב במחלקת לטיפול נמרץ בבית־חולים, הוא לא בא לבקר.
כשסבתא שלו נפטרה הוא בא להלוויה, אבל לא אמר לי מילה אחת
ניחומים. זה סדום או לא סדום? ניוולות מעבר לכל חשבון או לא ניוולות?
״למה לא נתתי לה גט? זה שיקולים שלי, זה לא עיסקו של אף אחד.
לא רציתי להתחתן, אז למה שאתן לה גט? אם בן־אדם נותן לי סטירת־לחי,
אני אתן לו צדקה? לא, כי לא מגיע לו. למה נתתי לבסוף? את רוצה
להיכנס לנשמה? אז אגיד לך: היא עברה לפני שלוש שנים משבר בריאותי
קשה, וגם אני עברתי משבר בריאותי קשה. כששמעתי עליה, החלטתי
שאני נותן את הגט. תוך חמש דקות אמרתי את זה. את רואה הבדל בין
אדם לאדם?

הגדול לעירעורים, שקבע כי מאחר
והיא עגונה יותר מ־ 13 שנה, מיצווה על
בעלה לתת לה גט.
הרב אנטלמן נכנס בעובי הקורה
ושלח לרות סיכום בן 42 עמוד בעניין
שלה, בצירוף פסק־דין שאמר כי אם
בעלה לא יתן לה גט בתוך 60 יום,
בית־הדין של ארצות־הברית יזכה אותה
ב״גט־זכיה״ ,תחת בעלה.
ואכן, כשעברה תקופה ארוכה ורות
לא זכתה בגט מבעלה, היא פנתה שוב
לרב אנטלמן, והוא שלח את הגט
לשגרירות ארצוץ:הברית. סגן הקונסול
הכללי בשגרירות חתם עליו,
והארץ רעשה(כותרת באחד העיתונים:
״בית־דין רבני עצמאי פועל מתוך
שגרירות ארצות־הברית בישראל!״).

^ סיום מוזר
ומפתיע

^ גט נמצא אצלי עד
1 1/ /היום ״,אומרת רות ,״אבל בתי־הדין
הרבניים בארץ לא הסכימו לקבל
אותו. הרב אנטלמן עמד בפני בית־הדין
הרבני האיזורי בתל־אביב והירצה
לפניו את כל הנימוקים המוסריים
וההלכתיים לכשרות הגט, אך ללא
הועיל. בית־הדין אפילו הזהיר אותי,
שכשם שקיבלתי את הגט בשגרירות
ארצות־הברית, אני יכולה להתחתן
בשגרירות ארצות״הברית אבל ברגע
שכף רגלי תדרוך על אדמת ישראל,
אני יכולה להיאסר בעוון ביגמיה.״
נסיון נוסף לחייב את הבעל לתת את

הגט עשה בית״הדין בחיפה בראשות
הרב שאר־ישוב כהן. הרבנים הסתמכו
על החלטה קודמת של בית־הדין,
שקבעה ששניהם מורדים, והסיקו מכו
שניתן לחייב את הבעל בגט. גם פיתרון
זה סירב בית־הדין הגדול בירושלים
לקבל.
הפרשה הסתיימה באופן מוזר
ומפתיע לפני כמה שבועות. משנודע
לו שבנו עומד להתחתן, מספרת רות,
הגיע מר יהלומי לטוען הרבני עורך־
הדין דוד רענן, ובפיו קושיה: מאחר
שהוא אדם חולה סוכרת, שעבר שני
ניתוחי־לב ואינו מסוגל לפרנס את
עצמו, האם ניתן לחייב את בנו לשלם
לו דמי־מזונות?
רענן נדהם מהשאלה, אך החל מדבר
על ליבו, בפעם המי יודע כמה, לגמור
את הפרשה, הוא שאל אותו :״האם אינך
חושב שכל המחלות והצרות שבאו על
ראשך באו בשל העובדה שאתה מענה
אשה יותר מ־ 23 שנה?״
״השאלה הזאת,״ מספרת רות,
״כנראה הזיזה אצלו משהו,״ והוא אמר:
,שברת אותי. אני מוכן, בתנאי שזה
יבוצע מהר ככל האפשר, כדי שלא
יהיה לי זמן להתחרט׳ ,והתייפח כמו
ילד קטן.
וכך, סיפור הגט, שנמשך ונמשך
מאז ,1963 הסתיים לפתע בתוך שעות
ספורות :״היינו במירוץ אחרי הזמן.
ביום שישי בישרתי את הבשורה לרב
הראשי של חיפה, הרב כהן. הוא סידר
שהגט יבוצע ביום ראשון. ברבע ל־9
ביום ראשון, י״ג בתמוז, הייתי כבר
אחרי הכל.
״איך אני מרגישה? נהדר, בעננים,
טפו־טפו־טפו.
״מה אעשה אחרי שתגיע תעודת־הגירושין?
דבר ראשון, אחזור לשם
נעוריי, הוטמן. ואחר־כך — שום דבר.
להתחתן? בשלב זה — בטח שלא. אני
רוצה לטעום קצת את טעם החופש״.
מתי מחייבי
בעל? שבהם המיקרים אלה כופים, לפי ההלכה. על הבעל
לתת גט, ואם הוא מסרב -
אפשר לכלוא אותו:
• אם הוא בעל מום, שחיי־האישות
מופרעים כתוצאה
ממנו.
• אם נקטעו שתי ידיו או
שתי רגליו, או שהתעוור, או
שיש לו מחלת־הנפילה או שהוא
בעל ריח רע מהפה ואין עצה
לתקן זאת, או שהוא עובד
בעבודה מאוד מאוסה ודבק בו
ריח רע כתוצאה ממנה.
• אם האשה רוצה לעלות
לארץ־ישראל והבעל אינו מסכים.
המיקרים
המקילים על ה•
אשה לקבל גט:
• אם הבעל אינו רוצה
לעבוד ולפרנס את אשתו.
• אם הנעל אינו מסכים
לקיים יחס־אישות עם אשתו.
• אם הבעל בכעסו מגרש
את אשתו מדי פעם מהבית, או
שהוא מכה אותה גם אחרי
שהיתרו בו.
• אם הבעל בוגד באשתו
עם נשים אחרות ויש עדים לכך
(הוא נקרא ״רועה זונות״) ב־מיקרה
כזה יש הפוסקים שאפילו
כופים אותו.

דזזזמד, כפירי י

שודדי־הים של גלי־האתר

^ / 1ו ^ ג 313 0 * 1113 # 0 #

(המשך מעמוד )20
מ־ 50 דולר לשיקופית עד ל־ 500 דולר
לסירטון.
הנפגעים העיקריים היו בעלי בתי־הקולנוע
בצפון, שתפוסתם ירדה
פלאים, בעלי סיפריות־הוידיאו, מפיצי־הסרטים,
בעלי זכויות־היוצרים וגם
בעלי העיתונים המקומיים הממומנים
בעיקר על־ידי הפירסומת.
אבי פרבשטיין, יו״ר ענף בתי־הקולנוע
בחיפה, למשל, סיפר כי לפני
שנה איימו סוכני־הסרטים להפסיק
להשכיר סרטים לבתי־הקולנוע בחיפה
והצפון, משום שההכנסה ירדה פלאים
והעסק לא השתלם עוד.
בסופו של דבר לא מומש האיום כי
נעשו כמה פעולות פשיטה, שבמהלכן
נתפסו משכפלי סרטים לקסטות וידיאו
אבל, כללית, מצב בתי־הקולנוע בחיפה
קשה. שעה שבדרום הארץ יש עליה
של * 7בתפוסת בתי־הקולנוע, התפוסה
בחיפה ירדה בשליש, ומיספר בתי־קולנוע
עומדים בפני סכנת סגירה,

^ לשכנע את

הגידיתיס

^ פני שנה הוקמה עמותה המור/כבת
מחברות־הסרטים האמרי־קאניות,
התאחדות ענף הקולנוע

מאוזן :־
)1ברור שעל הצדיק שנכח
במעשה — ללכת ()3
<3באותן ארצות אירופה. אי־אפשר
להשיג אפילו עוף אחד
למישפחה ()5,4
)9נופל בדיוק בחג ()4
)10 מושג מוטל ()4
)13 למחנה מיוחד זה יש בעיות
ברישומו ()3

פתרו! תשבצ 1פ1
2555

)14 מצפצף על המחיר, מה
שיותר יקר יותר טוב ()6
)15 רועדות מתחת לחלון בלי
סוף ()8
)17 הצורף הוא הפורץ — הקשר
נקי ()4
)18 אילו לא היה זה אלול בפתח

)20 עוקר על פי הוראה מלמעלה

)22 הלב נמשך אל כתובת
יפאנית ()5
)24 ביקש פגרה ()3
)25 בענין הלביא, פטור בלא
כלום אי־אפשר ()4
)26 בן השופט, למשל ()4
)28 מהאו״ם לא קיבלנו שום דבר

)29 להגיד לקדוש־ברוך־הוא
שמספיק 3

מאוגד:
)2מה עוללו לאדום? ()3

)4אומרים ששמאלי הוא אמיץ

)5מה שחסר במדיה ()5,3
)6משמעת־מים מיקראית ולחמים
לצדיק ()3,3
)7שפרו את חוק הצרכנות ()4
)8ריפוי בלא עיסוק ()5
)9מחלק לא מחלק, או כן מחלק

)11 זו המתהפכת בבוז ()2
)12 מטבוליזם ()5,4
)! 6סכס בלולים מרגיע מאוד ()8
)19 קפריסין הוא מקום מעורר
השתוממות. אבל נס לא קרה שם
( 4,2וגם )3,3
)21 שכונה ביפו שתיגאל משיכתה

)22 פחד מאמור? ()4
)23 זרי הדפנה — לאויב ()2
)24 זה שמואליק שהבדיל בין
האבנים (.)3
)27 אל תעלה את הירק (.)3

--אביגיל יגאי —

איתן עמיחי

הדברת מדיקיס

בעמ

מומחים להדברת תיקנים(ג׳וקים)1
.ז תולעי עץ, חוקי ספרים ובו
עיופול מיוחד לאוועים למ1
הסוסל׳ץ. יתושים וחוקים מעופפים.
מ־מת-גן רוז׳ מודיעין ,18ת.ד• 2272 .טל 790114-5-6.

ובעותירה על בריאותך 11111131

למה בקיבוצים
יש תחנות
נבלים ואו
אחו לא נוגע
בהם? להם מותו ולנו לא?
ומפיצי״הסרטים. העמותה החלה פועלת
בתקציב ענק (עד עתה יותר
מרבע מיליון דולר) כדי למגר את
תופעת הכבלים.
לעמותה זאת קמה, לפני חודשים
אחדים, עמותה נגדית — אירגון בעלי
תחנות־הכבלים בחיפה והצפון. גם להם
יש תקציב :״כל תחנה משלמת משהו
כמו פוליסת־ביטוח לאיגוד (200
דולר) .אם יש פשיטה, כל אחד חייב
לתת 1,000 דולר.
״יש באיגוד 70 בעלי תחנות. ,ואז
צ׳יק־צ׳אק אנחנו אוספים 70 אלף
דולר, וכמה שעות אחרי הפשיטה
מארגנים שוב את הציוד ומשדרים״.
האירגון אכן פועל ביעילות. לכל
תחנה יש מכשיר זימונית, ועם כל
פשיטה מוכרז מצב חירום — ויש
התארגנות מיידית להפעלה מחודשת
של התחנות שנפגעו.
לפני חצי שנה התחמם במיוחד
המאבק בכבלים. פרצה מילחמת־הורמה
בין מישרד־התיקשורת ומפעילי
התחנות, דובר גם על הקמת
״קומנדו כבלים״ ,יחידה המורכבת
מנציגי חברת חשמל, מאנשי חברת־האבטחה
של בני טל, משרד־התיק־שורת
ומשוטרי מישמר־הגבול —
יחידה שהיתה אמורה לפעול בתיאום
עם המישטרה.
אחרי שבועות אחדים של קרבות,
שהתנהלו חליפות על גגות הבתים
ובאולמות בתי־המישפט, הוכרזה

שביתת־נשק חלקית. הכבליסטים היו
מותשים. ההוצאות המישפטיות והנזקים
שנגרמו להם היו כבדים ביותר.
כבליסט אחד ירק אז אש וגפרית:
12 בעלי תחנות שוקלים להתאסלם
•בגלל חוסר הצדק שנעשה! אנחנו
אזרחים סוג ב׳ לעומת הקיבוצניקים.
למה בקיבוצים יש תחנות־כבלים ואף
אחד לא נוגע בהם? להם מותר ולנו
אסור?
״בכלל, למה, מה שמותר בארצות־הברית,
ובכל המדינות החופשיות,
אסור בישראל? שם יש בטלוויזיה אחת
60 תחנות. לנו יש ארבעה כפתורים
ותחנה אחת!״
כאשר איש זה נשאל על בעלי
תחנות שהם בעלי עבר פלילי, לבשו
פניו ארשת נפגעת :״בסך הכל יש אולי
בודדים שגנבו פעם, ועכשיו יש להם
פרנסה והם השתקמו. למה להם לגנוב,
אם יש להם פרנסה? אבל מה? באים
ואומרים לאחד כזה: אם היית פעם גנב,
תמיד תשאר גנב. ניקח לך את
הפרנסה!״
ואשר למושגים מן העולם התחתון:
״בעיניים שלי,״ נשבע אותו כבליסט,
״האלה מהזכויות־יוצרים איימו עלינו
שיביאו לנו את המאפיה מאיטליה.
בסוף הביאו לנו ביריונים מתל־אביב
לחתור את הכבלים בתחנה של קריית־אליעזר.
״ביום
הראשון היו עם הביריונים
ויכוחים קולניים, ביום השני אמרו
בוקר טוב. ביום השלישי לא היה להם
נעים והתפטרו.״
מה שיכנע אותם להתפטר?
״הם ראו שהם פוגעים בפרנסה
שלנו, ולא היה להם נעים, אפילו
שבעצם הפרנסה שלהם זה לחתוך
כבלים״.
מה שבטוח, שלכבליסטים יש כוח
שיכנוע רב. לפחות במה שנוגע
לביריונים מתל־אביב.

^ המזל גתן
ט את הצ׳אגס
^ חודש האחרון נחקק החוק.
*אבל הכבליסטים יודעים שבכך,
כנראה, לא הגיעו אל המנוחה והנחלה.

שהיה קיים
בשטח חרר ויק,
זה מה שנתו דנו
את הציאנס, הטלוויזיה הפיראטית
תמשיך!
הם ימשיכו להילחם, והפעם גם נגד
בעלי־הזיכיונות.
ובמילחמה — כמו במילחמה. אחד
הכבליסטים טען, שאם יהיה צורך הוא
וחבריו לא יהססו לחתוך את הכבלים
למתחרים.
אבל, בכל זאת:
״מזל,״ קבע השבוע כבליסט ותיק,
מזל שנזכרו לחוקק את החוק הזה רק
עכשיו. אחרת, מי יודע אם בכלל היינו
קיימים כשטח.
״זה שהיה קיים בשטח חלל ריק
ארבע שנים — זה מה שנתן לנו את
הצ׳אנס. עובדה שרדיו פיראטי אין,
אבל טלוויזיה פיראטית יש — והיא
תמשיך להתקיים!״
העולם הזה 2557

לפתע לקחו מנינה אוליכמן(משמאל) את בנה בן ה־.5
הרבנים החליטו על כך מאחורי גבה. הסיבה האמיתית:
היא חילונית, והבעל הבטיח להעניק רבן חינוו דתי

071117.
תראי אותו!״,

נינה וארווין ביום הכלולות
,קראו לי לחתום. חתמתי...״
^ ייני בית־הדין הרבני טוו
1חוטים דקים סביב נינה ארליכמן.
בערמומיות, מאחורי גבה, בלי לומר
מילה, הקיפוה ברשת שהלכה והתעבתה,
עד שכמעט נותרה ללא בנה,
איתן בן ה־.6
וכר קרה הדבר: ביום השלישי,
בשעה 5.00 אחר־הצהריים, בא ארווין
ארליכמן לביתה של גרושתו, נינה,
בקריית־חיים, כדי לקחת את בנם
המשותף, איתן, לטיול השבועי.
שעה אחת אחר־כד התקשר ארווין
אל נינה והודיע לה בקול נחרץ :״יותר
לא תראי את איתן! מעכשיו הוא ישאר
אצלי!״
״מתי אוכל לבקרו?״ שאלה נינה,
שלא ידעה מה לשאול קודם.
״לעולם לא!״ השיב ארווין.
נינה ההמומה מיהרה לתחנת־המישטרה
והגישה תלונה. ואז התגלתה
לה עובדה מדהימה, קפקאית.
בידי ארווין ארליכמן היתה החלטה של
בית־הדין־ הרבני הקובעת כי ילדו,
איתן, יועבר לרשותו מיד.
נינה וארווין ארליכמן התגרשו
לפני שיבעה חודשים. על הסכם
הגירושין חתמו בבית־הדין הרבני.
אחר־כך תבעה נינה דמי־מזונות
מבעלה־לשעבר בבית־המישפט המחוזי
בחיפה.
אז פנה ארווין לבית־הדין הרבני

וביקש שהילד יעבור לרשותו. נינה לא
ידעה על כך דבר. בית־הדין הרבני דן
בחייה הפרטיים, שמע חוות־דעת
וראיות ולבסוף החליט לגזול ממנה את
בנה, וכל זה בלי לשמוע אותה או
לפגוש בה ולו גם פעם אחת.
ישיבות בית־הדין הרבני היו קצרות
ותכליתן היתה אחת: לשכנע את הדיינים
כי איתן יקבל חינוך דתי אם יעבור
לרשות אביו.
הרכב בית־הדיו דלל שלו שה
דיינים: הרבנים אוריה, אטלס ופלדמן.
ראשונה הופיעה לפניהם אחת מרים
פישר. היא סיפרה כי ארווין ארליכמן
ואשתו החדשה השתדכו בשידוך כשר
למהדרין, וכי גם ביתם הוא כשר.
לחיזוק דבריה שלחה לבית־הדין
מיכתב ברוח דומה.
אחר־כך שלח אחד זילברשטיין
מיכתב שבו הוא סיפר לבית־הדין כי
הוא מכיר את אשתו החדשה של
ארליכמן, וכי היא מקיימת אורח־חיים
מסורתי ודודה מתפלל כל יום שבת
בבית־הכנסת .״אני מניח שאם הילד
יעבור אל אביו, אזי הוא ואשתו החדשה
יחנכו אותו בדרך יהודית יותר מאשר
אם יישאר ברשות אמו,״ כתב זילברשטיין.
ולבסוף
הופיע ארווין ארליכמן לפני
הדיינים והצהיר כי ברצונו לרשום את
הילד לבית־ספר דתי. הוא ביקש לש
לוח
עובדת סוציאלית לביתו כדי לבדוק
מה הם התנאים להחזקת הילד.
בית־הדין נענה לבקשתו. כעבור
שלושה ימים הגישה נוגה לוי, עובדת
סוציאלית של המועצה המקומית
קריית־טבעון, מקום מגוריו של ארווין,
את חוות־הדעת שלה. בדוח כתבה לוי
שהילד רוצה לשהות בקריית־טבעון,
וכי אשתו של ארליכמן תדע כיצד
לטפל בו ובבעיות שיווצרו עקב
המעבר לבית החדש, וגם צעצועים יש
לו בחדר מיוחד משלו.
לוי לא טרחה להיפגש עם אמו של
איתן ואף לא שוחחה עימה בטלפון.
היא גם מסרבת לשוחח על המקרה:
״אני מנועה מלהגיב. אני מנועה מלהשיב.
כרגע זה נמצא בטיפול של
דרגים גבוהים. לא אגיד מי הם. אני לא
אומר מילה.״
על סמך חוות־דעתה של לוי פירסם
בית־הדין החלטה נחרצת :״אחרי
ישבית־הדין עיין ברוח העובדת הסוציאלית,
שבו נאמר שאין ספק שיש
תנאים טובים העשויים לסייע לגדל
הילד בעתיד ומצד הדין הבן אצל אביו
מגיל שש ומעלה, אי־לכך מחליט בית־הדין
להעביר את הילד איתן לחזקת
אביו, ארווין ארליכמן, מייד.״
על החתום: הרבנים אוריה, חשאי
ופלדמן.
באורח מיסתורי סירב הרב אטלס,
חבר קבוע בהרכב, שנכח בכל הדיונים,
לחתום על ההחלטה. מקורביו אמרו כי
הרב לא רצה לתת יד למעשה זה.
הרב אברהם אטלס סירב להגיב:
״על־פי תקנות הרבנות הראשית, אסור
לנו להגיב על נושאים הנרונים בבית־הדין
שלנו,״ אמר .״ובכלל, אי־אפשר
להסביר דברים כאלה לאדם שלא למד
את מערכת החוקים שלנו.״
הרב מנחם חשאי, שחתם על
ההחלטה תחת הרב אטלס, אישר שאכן
לא השתתף בדיונים .״חתמתי על
ההחלטה אחרי שקראתי את התסקיר

של העובדת הסוציאלית,״ אמר .״לא
קראתי את התיק, אני לא יורע מה היה
קודם, לא יודע אם האמא הוזמנה או
לא. אנחנו גם לא חוקרים את העובדת
הסוציאלית. קוראים את חוות־הדעת
שלה ועל־פי זה מחליטים.״
מדוע חתם בלי לדעת במה העניין?
״הרב אטלס לא היה. אמרו לי שמדובר
בפסק״דין דחוף וביקשו שאחתום
במקומו״.
נינה וארווין נישאו ברומניה לפני
12 שנים. שנתיים אחר־כך עלו
ארצה והתגוררו בקריית־מוצקין. אר־ווין,
מהנדס אניות, מצא עבודה בחיל־הים.
נינה, מתמטיקאית, עבדה בבנק
הפועלים. נולדו להם שני ילדים, איתן,
היום בן 6.5ומיטל, בת שנתיים.
עיניה של נינה כחולות וכבויות.
תנועותיה מכניות, מהירות. היא
מלטפת את מיטל, מספרת לה סיפור
מתוך ספר ציבעוני, משקה אותה במיץ
פטל, מטיילת איתה בחדר כשהיא
חבוקה בזרועותיה, וכל זה בבת־אחת,
באותו הרגע ממש.
״לא האמנתי שזה קורה לי,״ היא
אומרת .״כשאיתן נעלם, הרגשתי
כאילו נחתכה ממני פיסת־גוף. פחדתי
שלא אראה אותו לעולם. ארווין ואשתו
לא נתנו לי אפילו לדבר איתו.
כשהתקשרתי, הם אמרו לי: איתן נסע,
הוא ישן, הוא אצל השכנה, הוא הלך
לטייל. חששתי שבינתיים הם אומרים
לו: אמא שלד כבר לא אוהבת אותך,
היא אפילו לא מתקשרת אליך.״
אחרי יומיים של חרדה וגעגועים
עתר עורך־רינה של נינה, זיו גרובר,

לבג״ץ ונענה בצו־ביניים המורה לאב
להחזיר את הבן לאמו.
נינה :״נסענו לקריית־טבעון עם צו
של בית־המישסט. ארווין לא נתן לי
להיכנס לביתו. קרוב־מישפחה שלו
יצא מהבית, ירק עליי וצעק: אני אוציא
לך את העיניים, תסתלקי מכאן!״
למחרת פנו נינה וגרובר לתחנת־המישטרה
בחיפה וביקשו את עזרת
המישטרה .״אמרו לי שהם לא יכולים
לעזור לי,״ אומרת נינה .״כדי להוציא
את הילד מהבית צריך חוות־דעת של
עובדת סוציאלית, ואף אחת מאלה
שפניתי אליהן לא הסכימה לתת לי דוח
כזה, בטענה שאינה מכירה את
המיקרה. גנבו לי את הילד ואף אחד לא
הצליח להחזיר אותו אליי״.
כך ניצבה נינה ארליכמן מול
המימסד בידיים פשוטות, מבקשת
להתיר את הרשת שנטוותה סביבה
ואינה מצליחה.
ואז התעוררו בה דחפים של לביאה
פצועה :״החלטתי שאני נוסעת לקר־יית־טבעון,
לוקחת את הילד וזהו זה.״
למחרת שבה ונסעה לקריית־טבעון
ודרשה את בנה. ארליכמן, שאולי נבהל
מכוחה החדש של נינה, או שמא נכנס
בו מורא הצו, הגיש לה את איתן בחזרה.
נינה :״ארווין רצה להתנקם בי בגלל
תביעת המזונות. הוא אמר שאני אפס,
שהוא יקח ממני גם את הילדה
כשתגדל, שישאיר אותי בלי כלום.
אבל הדיינים אמורים להיות אנשים
שקולים, איך הם העזו לשחק
במישחקים של דת על גבו של איתן?״

חוק חילוני וחוק דתי

י * ן בית־המישסט המחוזי והן בית־הדין הרבני
1 1רשאים לדון בסוגיית אחזקת הילדים. לפיכך קיים
בין הצדדים מירוץ אל הרשות השיפוטית המתאימה
להם. הנטיה של הבעלים ודנה לפנות לבית־הדין הרבני,
ושל הגשים -לבית־המישפט המחוזי, וכל הקודם זוכר״
בית־המישפט החילוני מסתמך על חוק הכשחת
המישפטית והאפוטרופסות . 1962 סעיף 25 בחוק קובע
כי בית־המישפט יקבע ״כפי שייראה לו לטובת הקטץ,
ובלבד שילדים עד גיל 6יהיו אצל אמם, אם אין סיבות
מיוחדות להורות אחרת״.
בג״ץ קבע פעמים אחדות כי ״טובת הילד היא שאלה
עובדתית, שיש להכריע לגביה על־פי הנסיבות
המיוחדות של כל מיקרה ומיקרה. שומה על בית־המישפט
לבדוק בכל מיקרה מיוזמתו מהי טובת הילד.
אין על בית-המישפט להסתפק בהסתמכות על הנחה זו
או אחרת ולפסוק על-פיהן בלבד, ללא בדיקה נוספת.״

בית־המישפט העליון דבק כיום בגישה שלפיה
קטינים עד גיל 6זקוקים לחיק אמם. מגיל 6״יש לייחס
חשיבות למרכז חייו, לסביבה בה הורגל לחיות, לחברים
עימם הוא מבלה ומשחק, לקשרים שלו עם המורים
המלמדים אותו, לדפוסי-החיים הטבועים בחוגו וכן
למורשת תרבותית וחינוכית המוקנית לו.״
ודייני בית־הדין הרבני מסתמכים על שני כללים:
• עד גיל 6הן בנים והן בנות אצל אמם.
• למעלה מגיל 6הבנים בדרך־כלל אצל האב ,״כי
הוא מחוייב לחנכם וללמדם תורה. הבנות אצל האם, כי
כבוד הבת וחינוכה בדרכי צניעות ודרכי הנשים דורשים
שתהיה אצל אמה ושלא תגדל רק בין אנשים.״
מאחר וסעיף 25 לחוק האפוטרופסות לא קבע דבר
ברור לגבי הדין שיחול ביחס לקטינים מעל גיל ,6
מתחמק בית־המישפט העליון מעימות של חוק המדינה
עם ההלכה.

שרה לי מ בי 31

אהבת ממנת־הכביסה
1פנטזי 1ת מן הערסל
כן. שוב הכל הולך הולד איתני. ובעניין ללכת -
אלה הם החיים. אנשים הולכים ואנשים באים.
בחיי הפרטיים ישנה כרגע הליכה, ומן התא
המישפחתי שלי התפצל חלקיק אחד והלך. אני
מקווה שיילד לבנות לעצמו חיים חדשים.

מבינים אחד את השני ויחסי־המין בינינו
מהנים ומרגשים והכל, באמת, נהדר.
אבל בשבועיים האחרונים אני לא מפסיק
לחשוב על המחלה, איידם, ואני רוצה לעבור
בדיקה. הבעייה היא שאינני יודע היכן
עוברים את הבדיקה הזאת.
יקירי, היסטריית האיידס נגעה גם בך. זה נכון שעניין
האיידס הוא בהחלט לא״נעים, אבל אתה חייב להתייחס
לעניין בהגיון. אתה גם חייב לומר זאת לידידו, ולא
לחכות זמן רב מדי. כל מחלה, תהיה אשר תהיה, חייבת
איבחון כדי שאפשר יהיה לעשות משהו בנידון.
מחלת האיידס היא מחלה היכולה לקנן בגופו של אדם
זמן רב, ואת סימניה תגלה רק כעבור שנים. התברר
שהנגיף מתחיל בדרך כלל באיזור הפה והשיניים. נוצרת
עששת חזקה ודלקות בחניכיים.
במדינה דרכי אדם
התנצרות גאונית
מישהו היה צריך
להשמיץ את המשורר.
אם כן, מדוע
לא יעשה זאת
המשורר עצמו?
מיהו גאון? מנחם בן.
כך כתוב שחור על גבי לבן. ולא מפי
מנחם בן, חלילה.
אומנם, הדברים מופיעים על כריכת
סיפרו החדש של בן, ספר־שירים
העומד להופיע לקראת ראש־השנה.
אך הדברים צוטטו מפי איש־סיפרות
אחר — הד״ר גבריאל מוקד, המבקר
הידוע.
מוקד זעם .״מעולם לא אמרתי על
מנחם בן שהוא משורר גאון, ואני גם
לא חושב כך!״ רתח.
דרישתו: שהדברים יימחקו מכריכת
סיפרו של בן, טרם הופעתו.

למדע• ,למשל, היתה ישראל כיום
מדינה מפותחת ביותר.
כמעט בכל חודש מתחלפות השיטות,
ובכל פעם הן מעניינות יותר.
שיטת מנקי־השטיחים כבר ידועה.
עולה בחור ועל כתפו שטיח ושואל את
השכנים האם גם הם רוצים ניקוי
שטיח. השכנים, שכבר רואים שאיזו־שהי
שכנה נתנה לו שטיח, נותבים לו
גם הם, וכך הולך לו הבחור הביתה
כשבידיו שלושה־ארבעה שטיחים יפים
ויקרים.
יש השיטה של עזרה לנהגת. שני
חברה רואים שמתוך מכונית יוצאת
אשה. ברגע שהיא מסתלקת מהמקום,
הם חותכים את אחד מצמיגי המכונית
ומחכים שהנהגת תחזור למכונית. היא
רואה את הגלגל, ומייד אחד מהנשמות
חטובות ניגש ומציע את עזרתו. בעודו
מחליף את הגלגל ובעלת המכונית
עוזרת לו, מסלק בן־זוגו את ארנקה של

כדאי שתיגש בהקדם האפשרי אל בית־החולים קפלן
ברחובות, שיש בו מחלקה טובה ומתוחכמת לגילוי
האיידס.

ועכשיו נעבור אליכם. כרגיל אני מלטפת אתכם
ומתגעגעת אליכם מאוד, ועל כן מיהרתי אל
השולחן כדי לכתוב. אף שהשולחן הזה היה יכול
לשמש כזירה מינית לשניים־שלושה זוגות. אבל
ויתרתי והחלטתי להשתמש הפעם בשולחן לכתי בה
בלבד.
אני מקווה כי לא שכחתם את השיעורים
הראשונים בהרג השיגרה, בהם המלצתי לכם על
מקומות למישגלים מלבד חדר״המיטות. ולשולחן
הייתי נותנת, בהחלט, ניקוד גבוה.
יש, כמובן, עוד הרבה אפשרויות אחרות. אחת
מידידותיי סיפרה לי לא מזמן שהיא מאוד נהנית
לעשות זאת על מכונת״הכביסה, כאשר המכונה
מכוונת לשלב הסחיטה המרעיד. ויש לה גם הצעה
למגע אוראלי: הגבר שכוב על ביטנו בערסל, והיא
מתחתיו על כריות נוחות. הכל פנטזיות, אני מניחה.
אבל טוב לפנטז.
ולבסוף: יקיריי הצעירים, לא שכחתי אתכם.
החופש נגמר, אך הכל הולך יילד איתכם גם לבית־הספר.
אני מבטיחה לבוא אליכם ולשמוע מה אתם
רוצים לדעת על המין ולא כמו אחרים, הכותבים
מה שהם חושבים שאתם רוצים לדעת על המין.
ובכן, חדדו את העפרונות וכיתבו להכל הולך.
ועכשיו, לעבודה:

שעיר ומיואש
לילי, אני מיואש לגמרי. אני בן ,20 חיי־המיו
שלי דלים ביותר ושואפים לאפם. כל זאת בגלל
בעיה קטנה. אני שעיר יותר מגברים אחרים.

לא גאון

ומנשים. אך זמן רב סירבתי להם, בגלל
המחלה האיומה איידם.
בשנתיים האחרונות יש לי חבר. אנחנו

גם לא חצי. זה יצר מצב מביך. כי
כריכת הספר כבר מודפסת, והשמטת
הציון הגאוני היה מחייב את זריקת כל
הכריכות המודפסות לערימת־האשפה
והדפסת כריכות חדשות.
כתחליף הציע בן למוקד לפרסם
הכחשה בכל העיתונים, ואף להשמיץ
בה את עצמו.
אחרי דין־ודברים סיפרותי מאוד,
הציע בן שהוא ינסח בעצמו את
ההכחשה וההשמצה על עצמו. בן ינסח,
ומוקד ישלח את הנוסח לכל העיתונים
— בשמו של מוקד, כמובן.
למחרת היום כבר חיכה המיכתב
בתיבת־הדואר של מוקד, ובו כתוב בין
השאר, בכתב-ידו של מנחם בן:
״מי כמו מנחם בן יודע, כי בניגוד
למה שצוטט על שער סיפרו, מעולם
לא ראיתי בו גאון, וממילא מעולם לא
הגדרתי אותו ככזה. בחור מוכשר
באחדים משיריו — לאו דווקא בסיפרו
האחרון — כנראה שכן. גאון —
בוודאי שלא. גם לא חצי גאון, אגב.״
נראה כי יש למשורר צורות שונות
להוכחת גאוניותו.

הנהגת מתוך המכונית, ואת כל שאר
דברי הערך.
שיטת השוטר. יש עוד שיטות
רבות מאד. האחרונה שבהן היא שיטת
השוטר.
בביתה של גברת תל־אביבית אחת
צילצל השבוע הטלפון, ועל הקו היה
שוטר ממישטרת־דיזנגוף, שהציג את
עצמו וסיפר לה שהמישטרה תפסה
״שני בני מיעוטים״ ,ובידם ארנק שלפי
דעתו שייך לה. השוטר ביקש מהגברת
פרטים מזהים והיא אמרה שזה באמת
הארנק שלה.
השוטר שאל מה מיספר תעודת־הזהות
שלה, והיא אמרה לו את
המיספר. אז הוא שאל גם מה המיספר
הסורי שלה בכספומט, והגברת אמרה
את המיספר. השוטר, שנוכח כי הארנק
אומנם שייך לאשה, ביקש ממנה לבוא
לתחנת״המישטרה ולקחת את הארנק
בחזרה.
רק מאוחר יותר הסתבר שהשוטר
לא היה אלא הגנב עצמו, ובעזרת
המיספר הסודי של הכספומט הוא
הצליח להוציא 300 שקל מהקיר.
הארנק, כמובן, לא נמצא עד היום, ולא
הכסף ולא התעודות, ואף שוטר אמיתי
אחר לא ראה ולא שמע עליו.
לידיעת כל האזרחים, נושאי הכרטיסים
המגנטיים למיניהם: המיספר
הסודי שלהם הוא סורי לגמרי. אין
אומרים אותו לאיש, לא לשוטרים ואף
לא למנהל־הבנק.

דרכי חיים

מנגנו!

משורר כן
כן גאון

לא לחכות
אני בחור לפני גיוס, בן ,18 דו־מיני, יפה
וחתיך־ .היו לי הרבה הצעות מפתות, מגברים

מבקר מוקד

אני לא׳מכוער, אך בעיית השיער מפריעה. לא
מדובר בשיער על החזה והרגליים, אלא
בשיער על הכתפיים והגב.
פניתי לקוסמטיקאיות, אך אך אחת אינה
רוצה לטפל בי. ניסיתי לחמצן את השיער, אך
זה לא זה. עכשיו אני מחפש את התכשיר
החדש סופט אנד איזי, אך אני לא מצליח להשיג
אותו.
היי, היי, היי. נדמה לי שהגזמת. קודם כל, יקירי, הכל
עניין של טעם, והאמן לי שגם לגברים שעירים זה הולך.
הלא הכל הולך. בדיוק כמו שאתה רואה בלונדית משגעת
אוחזת בזרועו של גמד מקריח וממושקף.
אני חושבת שאתה יוצר לעצמך תיסכול המתבטא,
בסופו של דבר, בדפוסי־התנהגות נחותים, וכאשר הצד
שכנגד חש בתיסכולים, הוא מעדיף ללכת. אם אתה
מכוער בעיניך, תהיה מכוער גם בעיניה.
באשר לקוסמטיקאיות. אני מתפלאה מאוד. הן
מטפלות בנשים משופמות, בעלות שיער בחזה ועל
הישבן, אז למה לא בך? ובאשר לתכשיר סופט אנד איזי,
ניתן להשיגו בחנויות־התמרוקים המובחרות בדיזינגוף
סנטר בתל־אביב.
ומה שלא יהיה, בהצלחה, עם או בלי שיער. העיקר הוא
התיקשורת ולא השיער הוא שישנה דברים משמעותיים
בחייך, בדיוק כפי שכתם־לידה או פזילה או מום טיבעי
קטן אחר אינם גורמים לפירוד בין שניים שנוצרה ביניהם
כימיה נכונה.
ולבסוף -זה סופו של קיץ, נצלו אותו לפעילות.
הקיץ הוא העת למישחקים ואהבה.

מיספר סודי
כיצד לזכות ככמה
שטיחים יקרים וכיצד
להוציא כמך מהקיר
לפעמים נדמה שכל הכסף שהגנבים,
השודדים והרמאים מצליחים
להוציא מהאזרחים ממש מגיע להם.
מצד שני נדמה שאילו הם היו מצליחים
להעביר את התיחכום שלהם, את
אומץ־הלב ואת ההתחדשות המתמדת,
מאגדות הדיפלומטיה
הישראלית
׳אינדיאני
ששמו שילגסקי
באחד מסיוריו של הקונסול בהלנה,
בירתה של מדינת־המיכרות האמריקאית
מונטנה, התייצב לפניו אינדיאני
בן שבט הסיאו, משמורת האינדיאנים
המקומית, הציג עצמו בשם דאמון
העולם הזה 2557

האלמוני הגורם פחדים ודפיקות־לב
לאנשים רבים. ברור כי זהו אדם המכיר
היטב את פעילות בתי־המישפט ואת
השופטים והפרקליטים.
אחד החשדות היה כי זהו אדם
המבקר הרבה בבתי־המישפט, אך אינו
עובד שם. אדם כזה נחקר, אבל התברר
שאין לו קשר לעניין. כרגע נערכת
החקירה בכיוונים שונים ואין לה עדיין
תוצאות.
יש לשער כי המישטרה נעזרת גם
בפסיכולוג שיבנה קלסתרון נפשי של
המטלפן. המיקרה המפורסם ביותר של
ארם שהתחזה בטלפון לאחר וערך כמה
שיחות אכזריות, היה המיקרה של
דורון פפר, בעת חטיפתו של אורון
ירדן, בשנת . 1980 פפר, צעיר יפה־תואר,
ממישפחה טובה, התחזה בחוטף

גנו אלמוג
מ טוי ו זה נמה
חודשים שונטים
31וקוטם
ב שיחות טלכון
מפחידות ואכזריות
^ קורבן האחרון של המטלפן ה!
1אלמוני היו השופט בדימוס חיים
דבורין ובני מישפחתו. לפני שבועיים,
בעת לילה, התקשר גבר לביתו של
השופט בדימוס, בתל־אביב, והודיע לו
כי הוא מדבר מבית־חולים, וכי בתו של
השופט, עורכת־הדין דבורין, נפצעה ב־תאונת־דרכים.
עורכת־הדין
האדמונית פנינה דבוריו,
שהתפרסמה לאחרונה בכמה מיש־פטים
מסעירים, ביניהם מישפטן של
חווה יערי ואביבה גרנות, היא כלתו של
השופט דבורין, נשואה לבנו זוהר. אולם
פנינה דבורין לא היתה באותו יום בארץ,
היא היתה עם בעלה בלונדון.
השופט הנדהם והמודאג שאל את
המטלפן :״אבל באיזה בית־חולים? הרי
היא נמצאת בלונדון?״ המטלפן לא

ה 0ט97ן 110710

י*י*יוייי ^י*?1ו!ז1יי יי*1

לפני חודשיים וחצי, כאשר התנהל
המישפט המרתק, התקבלה בשעת לילה
מאוחרת שיחת טלפון בביתו של
עורר־הדין דרור מקרין, אחד מסניגו־ריח
של חווה יערי. המטלפן הזדהה
כד״ר פטר סילפן, הפסיכיאטר של
שרות בתי־הסוהר, והוא אמר למקרין
כי חווה יערי ניסתה להתאבד והיא
נמצאת במצב קשה בבית־החולים.
המטלפן לא לקח בחשבון דבר אחד,
שדרור מקרין חקר באחד המישפטים
בהם עסק לא מזמן, את הד״ר פטר
סילפן בבית״המישפט. הוא זכר את
קולו של הפסיכיאטר, וחשד שמישהו
מותח אותו. מקרין טילפן לבית־הסוהר
נווה־תירצה, והתברר לו שהכל שקר

פרקליט מקרין ולקוחה

,,היא התאבדה!״
התבלבל ואמר כי הוא מתכוון לבתו אחדים. מישפחת דבורין לא היתה
הקורבן הראשון שלו.
של השופט.
המטלפן, גבר בעל קול משכנע, מד״אתה
מתכוון לליאורה?״ שאל השופט,
כשהוא חושב על בתו, והקול ענה: בר עברית רהוטה במיבטא אשכנזי.
״כן, ליאורה, היא נפצעה ונמצאת ב־ הוא נשמע בשנות השלושים או הארחדר־מיון
״.המטלפן ביקש את מיספר־ בעים שלו, והוא מדבר לאט ובבירור.
ילדים ובני־נוער נוהגים מפעם להטלפון
של הבת, כדי.שיוכל להודיע
פעם ״לשגע״ אנשים בטלפון. הם מטלעל
התאונה גם לבעלה.
פנים למיספרי־טלפון שמצאו במדריד
השופט, ללא מחשבה נוספת וללא
ומנסים לשטות בקורבן ולהפילו בפח.
חשד, מסר את מיספר־הטלפון של בתו.
לפני שנים שודרה ברדיו סידרה שלמה
תור דקות ספורות נתקבל טלפון בבישל
מתיחות טלפוניות היתוליות, שתה
של בת השופט. גבר בעל קול סמהתבססה
על תמימותם של אנשים. אוכותי
אמר לבת כי אביה, השופט דבו־לם
בדיר כלל מהתלות אלה אינן אכזרין,
נמצא בבית־החולים במצב אנוש.
ריות ואינן מזיקות לקורבן. הנמתח
השופט ואשתו והבת ובעלה נדדו
יכול אחר־כר לחייר יחד עם המטלפן
כמה שעות בין בתי־החולים בסביבות
על המתיחה הטלפונית.
תל־אביב, וחיפשו איש את רעהו. רק
אבל המטלפן האלמוני לשופטים
עם שחר, כאשר נפגשו בחדר־מיון של
אינו מסוג זה. מתיחותיו אינן חביבות
בית־חולים, התברר להם כי נפלו קורבן
וכוונותיו אינן היתוליות. הוא מתמקד
למהתלה אכזרית של המטלפן.
בקהיליה המישפטית בארץ, ונראה
שהוא בקיא בה ביותר. יש לו נטיח חולנית,
וכמעט כל מתיחותיו עוסקות
במוות או בפציעות. הוא פונה בעיקר
ך* מישטרה מתחקח על עיקבו -לשופטים ועורכי־דין שהתפרסמו בעי(
\ תיו של המטלפן כבר חודשים תונות באותו זמן.

^ הפסיכיאטר
המדומה

עורר־הדין מקרין היה קורבן לתעלול
נוסף של המטלפן האלמוני. לפני
שבוע התפרסמה ידיעה בעיתונות על
מישפט מסויים שבו הופיע מקרין כסניגור.
ביריעה נזכר שמו של הנאשם
ושמו של השופט, אורי שטרוזמן, שהחליט
בתיק זה החלטה מישפטית מעניינת.
באותו לילה טילפן השופט
שטרוזמן לביתו של מקרין ואמר לו
שזה עתה טילפן אליו הפסיכיאטר של
בתי־הסוהר, הד״ר סילפן, ואמר לו כי
הנאשם נמצא במצב נפשי קשה מאוד,
ויש צויר בצו מיוחד לשם העברתו
לבית־החולים לחולי־נפש אברבנאל.
השופט אמר לסניגור כי סילפן סיפר
לו שניסה גם להתקשר ישירות אל מקרין,
אולם ממישרדו נמסר שהוא בירושלים.
הדבר עורר אור אדום אצל
מקרין. הוא נזכר בשיחה הקודמת
שקיבל מ״סילפן״ בעניין חווה יערי,
וידע כי לא היה באותו יום בירושלים,
ואיש ממישרדו לא יכול היה למסור
ידיעה כזו למטלפן.
מקרין טילפן לבית־המעצר באבו״
כביר, והתברר לו כי, כפי שחשד,
הנאשם עדיין נמצא שם, מצבו נורמאלי
וכל הידיעה הטלפונית בשקר יסודה.
מקרין טילפן אל השופט שטרוזמן
וסיפר לו על כך, אבל השופט ביקש
ממנו להתקשר ליתר ביטחון גם אל
ביתו של סילפן ולוודא כי לא הוא
שטילפן. בשיחה שהיתה בין מקרין
לפסיכיאטר התברר כי אין זו הפעם
הראשונה שהאלמוני מתחזה לסילפן
ומודיע בשמו הודעות־שווא.
קלסתרון גפשי
באותו זמן טילפן האלמוני לביתו
של אהוד יערי, בעלה של חווה, הציג
את עצמו כסילפן, וסיפר אותו סיפור.
יערי, שאינו מכיר את קולו של הפסיכיאטר,
נבהל ומיהר לבית״החולים, שם
התברר לו שאשתו בריאה ושלמה.

ף* מקורות אחדים מתברר, כי ה*/מטלפן
התקשר גם לכמה משופטי
בית־המישפט העליון, והודיע להם על
הירצחה של שופטת מחוזית בתל־אביב
והזמינם להלוויה. הוא טילפן לכמה
שופטים בתל־אביב והעיר להם הערות
על פסקי־דין שנתנו. אחדים מהשופטים
הקליטו אותו.
המישטרה חוקרת ומנסה לאתר את

אחרות עוברות על יעקב(״יאקי״) סלע,
בעבר רואה־חשבון תל־אביבי, עסקן
מוניציפאלי(יו״ר מועצת רמת־השרון)
ופעיל חרות(יו״ר הדור הצעיר) ,וכיום
קונסול ישראל בסן־פרנציסקו.
ל־ 68 מדינות יש קונסוליה בסן־
פרנציסקו, וישראל היא אחת מהן. אחת
ההצדקות לקיומה של קונסוליה זאת

בצפון קליפורניה, כפי שסיפר
סלע, הנמצא בארץ בחופשת־מולדת,
ליומון הירושלמי גירוסלם פוסט:
5,000 המדענים הישראליים העובדים
בעמק הסיליקון, מרכז הטכנולוגיה
המתקדמת ששמו הולד לפניו. אחת
המשימות שסלע קבע לעצמו, עת החל
בשרותו במקום לפני שנתיים. היא

שופט־בדימום דבורין
״הבת נפגעה בתאונה!״

נדון ספר
״חטפתי את אורון ירדו!״
וערך כמה שיחות־טלפון עם מישפחת
הקורבן ועם אייבי נתן, שהתנדב אז
לעזור למישפחה. כאשר נתפס פפר,
התברר שלא היה לו כל קשר לחטיפה
והוא גם לא רצה להשיג כל טובת־הנאה
ממעשהו. היה זה דחף ילדותי
חולני להיות במרכז העניינים, לזכות
בחשיבות ריגעית, באמצעות המיקרה
הטראגי, שהסעיר את הציבור.
פפר נידון אז למאסר בפועל ולמאסר
על־תנאי. אמו, אשה חזקה ונמרצת,
הצליחה להשיג עבורו חנינה מנשיא-
המדינה, והוא יצא לחופשי לאחר זמן
קצר. אולם לאחר שיחרורו נעצר שוב
באשמות של גניבת מכונית וחפצים
אחרים, חסרי־ערך כספי. פפר נשלח
להסתכלות בבית־חולים פסיכיאטרי
וברח משם. הוא הוסגר למישטרה
בעיקבות כתבה עליו שפורסמה
בהעולס־הזה בדצמבר . 1982
עד שייתפס המטלפן האלמוני נמצאים
שופטים ועורכי־דין רבים בחרדה.
הם מנסים לנחש מאיזה מיגזר הוא
ומדוע הוא מגלה עניין כה רב באנשי־מישפט.
גם השאלה מאין הוא מטלפן
מסקרנת מאוד. האם הוא מסתכן בעריכת
שיחות־טלפון מביתו, ובכך ניתן
לאיתור על־ידי מרכזיית־הטלפונים, או
שמא הוא משתמש בשרותיו של טלפון
ציבורי, ומחליף אותו מפעם לפעם.
אכזריות הנושאים שהוא מעלה מעידה
כי האיש כנראה אינו יציב בנפשו.

אילנה אלון
שילנסקי והתעקש על כך כי שבד־מישפחתו
הוא שם אינדיאני מדורי־דורות,
ללא קירבה כל־שהיא ליו״ר
ועדת הפנים של הכנסת וסגן־השר
לשעבר, ח״כ חרות דוב שילנסקי.
אבל בכך לא נגמרו הפתעותיו של
הקונסול. עד מהרה התברר לו כי שי־לנסקי
האינדיאני הוא גם חלוץ מגדלי

הוורדים במונטנה הצפונית והקרה,
שעשה חיל בגידול ורדים בחממות.
והיכן למד דאמן שילנסקי, בן שבט
הסיאו ממונטנה, את מלאכת החממות
הפלסטיות? בפקולטה לחקלאות של
האוניברסיטה העברית ברחובות.
5000 מדענים. חוויה זאת ורבות

לפתות כמה שיותר מדענים כאלה
לשוב ארצה.
סלע אינו מסתפק במשימה זאת, בה
כבר קצר כמה הצלחות רציניות. אחרי
הכל מקיפה ממלכתו, בנוסף לצפון
קליפורניה, גם חמש מדינות מבין ה־50
של ארצות־הברית (אורגון, וושינגטון,
איידאהו, מונטנה ואלסקה הרחוקה).

ב תו ל ה
האוב:ושבו
מחזיו];אדם אתיזויו מרמז ועל אוניו בני מזל בתולה ידועים כאנשים הערים
לסביבתם. כל דבר קטן או גדול, בעל
חשיבות רבה או מעטה, מעורר את תשומת-
ליבם של בני מזל זה. כל-כך חשוב להם
שהכל ייעשה בשלמות, והם ממש סובלים
כשהדברים מתרחשים בצורה שונה מזו
שמוכרת להם, או הנחשבת בעיניהם כנכונה.
יתכן שבגלל אופיים הדקדקני הם ביקור תיים
יותר מבני שאר המזלות.
הם אינם יכולים שלא להעיר, כשמשהו
לא נראה להם. מיותר להוסיף שעל״פי״רוב
הם צודקים, כל מכריהם וידידיהם יעידו

עצמאות ומקוריות מתגלים בידו של זה
המפזר אצבעותיו כן שהמרחק הגדול ביותר
נוצר בין האצבע הראשונה (אצבע) והשניה
(אמה) .זו אישיות בעלת חשיבה והתנהגות
עצמאיים. הוא לא מושפע מאחרים, ולא
מתחשב במוסכמות החברה. הוא אוהב
שמשאירים אותו בחברת עצמו. הבדידות
מוכרת לו ואינה מפחידה אותו. מן הראוי
להוסיף שלמצב זה מתלווה ב דין כלל זרת
שעומדת מרוחקת מיתר האצבעות.
זה המתייחס קודם כל לזולת ואחר כן

לעצמו, שם את ידיו על צידן, כשהן כאילו
כבר מוכנות להושיט עזרה לאחרים.
זה המניח את ידיו כשהן קרובות האחת
לרעותה, קשור למישפחתו ומייחס חשיבות
רבה לרקע המישפחתי. הקשר עם הוריו
עלול להיות תלותי. לפעמים הוא אינו
מצליח להשתחרר מהשפעת הבית עליו, וכל
חייו הוא מרגיש כבול וחייב לאחרים.
הבדלים גדולים בין שתי הידיים -
האחת קטנה, ואילו השניה גדולה ממנה, או
האחת רחבה מאוד והשניה צרה -מעידים
על שוני גדול באופיים ומיזגם של ההורים.
ידיים גדולות, כבדות ומגושמות, מראות
על עצלות ותפיסה כבדה. בעליה מחפש את
הנוחיות לפני כל דבר אחר, ומעדיף
להתחמק מכל עימות, ומכל עבודה קשה.
יד קטנה -אדם שאפתני חסר״סבלנות,
אינו מדקדק בפרטים, פועל וחושב בזריזות
ותופס את הדברים בצורה כוללנית. הוא גם
ביקורתי מאוד
יד צרה מאוד מראה על רגישות עצומה,

חוסר מציאותיות ואמונה עיוורת בבני-
אדם.
יד רכה, בשרנית ומפונקת, מראה על
פטפטנות, תאוותנות ועליצות. זו תימצא
לעיתים אצל נשים העוסקות במיקצועות
שבהם מרבים לדבר עם לקוחות -
קוסמטיקה, תפירה, ספרות, הוראה וכוי. זה
האדם המסתגל מהר לכל מקום. גמיש
מאוד, חיוני ומוכן לקבל כל אדם. הוא
תוסס, מלא שימחת־חיים ונוח לבריות.
זה המניח את ידו ויוצר כעין גיבנת, הוא
מלא דאגות, מתוסבך וסוגר את עצמו מפני
העולם. הוא בעל אישיות חזקה וקשוחה,
עסוק בעצמו ואינו נותן אמון באיש. לעיתים
קרובות הוא ינסה להסתיר את תכונותיו
אלה וישחק את הקליל הנחמד, שאינו לוקח
דבר ללב. זה שיודע להסתכל, יכול להבחין
מייד בתרמית, משום שבעל היד אינו מסוגל
ליישר את אצבעותיו אפילו אם ירצה.
ויד רכה מדי שייכת לזה שאינו מעריך
את עצמו כראוי. הוא בעל אגו חלש.

מזל החודש:

עליהם שהערותיהם אינן נאמרות סתם כך,
אלא מטרתם לתקן ולעזור לאחרים. בדרך-
כלל הם אינם מודעים לכף, שאנשים
מעדיפים לשגות מאשר להיות מבוקרים.
כאשר פוגשים אדם, פניו הן הראשונות
שמושכות את תשומת״הלב. לאחר סקירה
מהירה עוברת העין להופעה הכללית, ולאחר
מכן לידיים. כמעט כולם מעיפים מבט
באופן אוטומטי בידיים.
אפשר ללמוד רבות על אדם אפילו לפני
שרואים את פנים כף־ידו. גם כשמישהו
מניח את ידיו באופן סתמי על השולחן ניתן
לדעת רבות על אופיו ובעיותיו, לפי הדרן
שבה הוא מניח אותן.
החזקת היד מעידה לעיתים קרובות על
מצבו הנפשי העכשווי של האדם, על מה
שהוא מעוניין להציג כלפי חוץ ועל אישיותו
ואופיו.
אדם הפורס אצבעותיו לרוחב ברווחים
שווים, מגלה כי הוא בעל אמון רב, אפילו
ילדותי, באחרים. הוא יצירתי, פתוח, גלוי-
לב, אופטימי ואוהב אדם. לעולם לא יתכנן
להרע או להזיק לזולת. גם אם פגעו בו
בכוונה תחילה, הוא לא ינסה להתנקם או
לשמור טינה. זה אדם מעורר ביטחון, חיובי
ואהוב על החברה.
האדם המגושם מחזיק את אצבעותיו
כשהן צמודות חזק מאוד, וכאילו ממאן
לפותחו. זה מראה על יחס סגור וזהיר
לחיים. זה אדם אנטי־חברתי, שאינו נותן
אמון באיש, נוטה לפסימיות, שומר על כספו
ורכושו מכל מישמר, ובטוח שכוונת
הסובבים אותו היא להרע בכוונה תחילה.
הוא פוחד מכל דבר שאינו מוכר לו. שונא
הפתעות ומצפה בחרדה לעתיד. זיכרונותיו
מהעבר קשורים לעלבונות וחשבונות שהיו
לו עם אחרים.

לאחר העייפות שפקדה אתכם בימים ידיעה שתגיע מאחד מבני המישפחה השוהים
ייתכנו בעיות בחיי-המישפחה, בני מאזניים קשיים שמלווים את התקופה יוסרו מעליכם
האחרונים, צפויים מיספר ימים שבהם תהיו בעיר אחרת תביא אתכם לשנות מהתוכנית.
הזקוקים לחופש ולהרגשה שאיש אינו מג השבוע ותוכלו לחוש הקלה במצב־הרוח.
מרוצים יותר. עניינים
ואולי אף לבצע נסיעה
ביל אותם, יאלצו לוותר
אלה שסבלו בימים הבלתי־מתוכננת.
המתח
כספיים מסתדרים על
לא מעט השבוע. כדאי
אחרונים ממועקות, כהצד
הטוב יותר, אך
בביתכם רב, ועליכם
להם לגייס סבלנות ור דאי
שיעשו עם עצמם
הכל על חוט השערה,
שוב לשקם את היחסים
צון טול כדי להחזיק
חשבון־נפש, ו בכך יוכלו
וברגע האחרון, אחרי
ביניכם ובין מקורביכם.
מעמד. בתנאים שיווצ למנוע
מעצמם סבל
שיחה גלויה עשויה לחושנדמה
שהמצב בלתי־רו
לא טוב לתכנן חופבעתיד.
הבעיות שנוצרו
אפשרי. בני הזוג אינם
לל רבות ולקרב לבבות.
שות. עדיף להיצמד ל-
ניתנות לפיתרון והדרך
מתחשבים השבוע ברבענייני
כספים עליכם
שיגרה ולהתמסר לעבואליו
הרי כל־כך פשוטה!
צונכם ולכן עדיף לוותר
להיות זהירים -זה לא
21 ביוני
דה שמעסיקה אתכם
כדאי להתייעץ עם אדם
21במרס -
21בדצמבר -

20 ביול
20באפ רי ל
19 בינו א ר
ולהמתין -זה לא הזמן
הזמן לקחת סיכונים.
כעת. קידום עסקים
קרוב שקשור בצורה
לשכנע אותם. אהבות
מכיוון שצפוייה אכזבה
עלול שלא להצליח, ולכן
כלשהי לחוץ־לארץ, שכן
חדשות וקלילות עלולות להיתקל בקשיים. גדולה. עדיף להשאיר הכל כפי שהוא. רצוי
מומלץ להימנע מלחתום על מיסמכים הוא יכול להורות לכם את הדרך הנכונה
למרות זאת -לא כדאי עכשיו לוותר. לשמור על הבריאות באיזור איברי המין.
חשובים. בתחום הרומנטי צפויות הפתעות. וההגיונית. היזהרו ביחסיכם עם בן־הזוג.

תקופה נעימה ומבטיחה לשורים -תצאו מרץ בלתי רגיל יחושו האריות שיתחילו
העקרבים במצב של רגישות גבוהה מדי, אהבות שהתחילו לא מזמן מקבלות קבי לבילויים
יותר מהמקובל. ידידים יבקשו את בדברים חדשים. עבודה שונה, או לימודים
ייתכנו קשיים בחיי־האהבה. ניתוקים שקרו עות, ותוכניות לעתיד רחוק יותר ממלאות
חברתכם והזמנות למשמתקרבים,
מפיחים
אתכם בתיקווה והנאה
לא מזמן פוגעים בכם.
סיבות ולאירועים שובכם
שוב שימחת חיים,
כדאי לשחזר את העבר
ובסיפוק רב. אנשים שנים
יבואו באופן בלתי-
התלהבות ונכונות לעולנתח
מה קרה -יתכן
גורמים לכם לחצים
צפוי. תוכלו להרשות לבוד
קשה. לאלה שמ שחוסר
מחשבה והתומתיחות,
מסרבים לעצמכם
ליהנות, ואלה
חפשים השבוע עבודה
חשבות בצרכיו של בן־
בוא לקראתכם ולהבין
האוהבים מישחקי הייהיו
סיכויים רבים למ הזוג
הם שהביאו למצב
את עמדותיכם. עליכם
מורים יוכלו לנסות את
צוא משהו שישביע את
הנוכחי. אלה שעומדים
להתייעץ עם אנשים המזלם
השבוע. למרות
רצונם. יחסי-אהבה מ לפני
החלטות חשובות
מתמחים בבעיות המע הכל,
במקום העבודה
תוחים גורמים לכם
: 1 22 או ק טו ב ר -
ומחייבות רצוי שימתינו,
סיקות אתכם. עליכם
20 בינו א ר ־
;?2בנו ב מב ר
נדרש מכם להשקיע מלראות
את הדברים
משום שבעת אתם עלו18ב
פ ב רו א ר
לנסות להתנהג לפי עצ אמץ
וזמן רב. תפקידים
גרועים מכפי שהם. הלים
להיסחף לגמרי
תם המקצועית. הפופוחדשים
יוטלו עליכם, ואפילו אם יהיו למורת אכזבה שאתם עלולים לחוש השבוע היא
אחרי רגשותיכם. ולשפוט בצורה לא נכונה. לריות שלכם בעליה, ידידות וידידים רבים
רוחכם -תיאלצו להסכים לכך ולקבלם. זמנית בלבד ובשבוע הבא תבוא ההקלה.
יתכן וידידיכם החדשים יאכזבו אתכם. יבקשו את קירבתכם. עשו טיול לחו־ל.

תקופה שבה עליכם להימצא בביתכם יותר הצעות מעניינות עשויות להיות מושמעות
בעיות בקריירה המיקצועית מעוררות רוגז אי־ההבנות שנוצרו לאחרונה ביניכם לבין
מהרגיל. יתכן שתועסקו על-ידי בני״המיש* באוזניכם השבוע. מישהו המעריך את כושר
רב והרגשה של חוסר-אונים. כעת הזמן בני־הזוג על קיום יחסי־מין ועל עניינים
פחה, ותמצאו את עצעבודתכם,
יבוא בהצעה
לגייס את כל הידידים
כספיים מעוררות מחמכם
מטפלים בהם
הקשורה להחלפת עבולוקת.
הגישה לידידים,
הנשכחים ולבקש מהם
בגלל בעיות בריאות של
דה, ואולי אף לנסיעה
סיוע במאבקכם הצודק
לסידור הבית -על כל
מישהו מבני־הבית. בבתפקיד
מיוחד כשההועל
כבודכם ומעמדכם.
אלה קשה למצוא הסכהמשך
השבוע תוכלו
צאות משולמות לכס
הדרך היחידה להביא
מה הדדית. נסיעה משולהשתחרר
ואפילו ל על־ידי
מישהו אחר. מלפיתתן
המצב המסותפת
ומהנה תוכל להצאת
ליום חופשה או
צב הבריאות עדיין לא
בך, שאליו נקלעתם,
ביא אתכם שוב למצב
טיול בלתי צפוי עם
בכי טוב, דאגו פחות את לחשוף היא רגוע, שבו תוכלו למצוא
21ב מ אי -
ידידים, שבאופן מפתיע
לשאר בני־המישפחה ו}
2בנו במבר -
מגרעותיו של זה שחורעיונות
כיצד להחזיר
19ב פב רו א ר
20 ביוני

? 0 לבילוי אתכם יזמינו

20 ק אדם
לעצמכם.
יותר ה בשטח
תחתיכם.

ת המצב לקדמותו. בש אלה ומרענן. נעים להגיע עומד מאוד רוב רומאנטי
עליכם לוותר
סוף השבוע תוזמנו למהתחילו
בפרשיית אהבה חדשה, טוב יעשו ולהוסיף שימחה והנאה ובעיקר שקט נפשי
על רצונכם ולכבד את רצונו של בן־הזוג. זה סיבה שבה תיתכן פגישה מעניינת עם מכר
אם יוותרו השבוע על טיול עם בן־זוגם. לו אתם זקוקים. צפויות הפתעות רומנטיות.
יביא הקלה ותחושה נוחה יותר ביחסים. מהעבר. פגישה זו תגרום לנעימות רבה.

טוס

סוט1

מאזניים
1י 11י

עון ת

טאומיט

גתווה

קשת

ווי

שידור
מאחורי המירקע

בעיית האעוה המוכה

טסלר, סדז א 1סממה?
מי יהיה כתב הטלוויזיה בכנסת? זו השאלה
המעסיקה בימים אלה את עוברי בניין־הטלוויזיה
ברוממה.
כשייגש יעקב אחימאיר, הכתב הפרלמנטרי,
למיכרז לתפקיד עורך־מבט — וככל
הנראה, אם ייגש גם יזכה בתפקיד — ייפתח
המאבק סביב התפקיד בכנסת.
כבר השבוע נפגשו ראשי־הטלוויזיה עם כמה
כתבים, כדי לברר את הסוגיה. בין המועמדים
להחליף את אחימאיר: שימעון טסלר, המסתובב
בלי תעסוקה כבר הרבה זמן, ולדיברי
הכתבים הבכירים בטלוויזיה ״מנסים למצוא לו
עבודה״ .מועמד שני הוא גיל סדן, כתב
הטלוויזיה בשטחים הכבושים. סדן התבטא
באחרונה כי נמאס לו התחום שבו הוא עוסק כבר
הרבה שנים, והיה מוכן לעבור לתפקיד אחר.
מועמד נוסף: דן סמטה, שמאז שחזר מחוץ־
לארץ לא שובץ בשום תפקיד. על סממה מטילים
מדי פעם לערוך כתבות ליומן־השבוע או
למהדורות־מבט.
בבניין אומרים שהמפתח למינויים במחלקת־החדשות
כיום הוא מי יותר בעייתי, ואץ־ להצליח
לכבות יותר שריפות. כתבים צעירים בטלוויזיה
מתלוננים על־כך שתמיד הוותיקים הם המקבלים
תפקידים, וששיטת הכיסאות המוסיקליים בין
הוותיקים תימשך כנראה גם הפעם, לטובת
שימעון טסלר.

הערוץ המרחף
בפורום־החדשות, שהתכנס השבוע, קבל
מנכ״ל רשות־השידור, אורי מורת, על כך
ששר־החינוך, יצחק נבון, נוהג איפה ואיפה בין
הטלוויזיה הלימודית לטלוויזיה הכללית. פורת
טען שנבון דואג לאינטרסים של הלימודית, בשל
העובדה שזוהי מחלקה במישרד־החינוך-והתר־בות:
ואילו אל הטלוויזיה הכללית, אומר פורת,
מתנהג נבון כאל בן־חורג.
הזעם של פורת על שר־החינוך נובע מכך
שבשבוע שעבר, כשישבה ועדת־השרים לענייני
הערוץ השני, הוחלט לתת לטלוויזיה הלימודית
יום־שידורים בשבוע בערוץ השני. פורת אומר

גם רזי ברקאי, מי שהיה ״כתבנו בוושינגטון״׳
שב בימים האחרונים לארץ וכבר התחיל
לעבוד בתפקידו החדש ככתב לענייני־מיפלגות.
גדי סוקניק, הכתב לענייני־כלכלה, עבר
מירושלים לתל־אביב, מעבר שגרם למריבה עם
משה נסטלבאום, שהיה כתב לענייני-
הסתדרות. בינתיים נרגעו הרוחות ונסטלבאום
קיבל תחומים חדשים — תעופה, תחבורה
ותיירות בתל־אביב.
תאודורקיס חוזר
דפנה ודן כנד
באלימות׳
דן בנר, המשמש גם כקריידחדשות בקול־ישראל. נתקל לפני כמה ימים בבעיה בעת קריאת
מהדוו־ודחדשות.
הידיעה שהיתה מתחת לפניו סיפרה על בעל שרצח את אשתו אחרי תקופה ארוכה שבה התנהג
אליה באלימות רבה. במהלך המריבות בין בני־הזוג ברחה האשה והשתכנה במעודלנשים־מוכות
בהרצליה. אחר־כך יצאה מהמעון ושכרה לעצמה דירה ברמת״גן, בנפרד מבעלה. הבעל לא הסכים
למצב, ורצח אותה כרם קר.
בידיעה היתה גם תגובתה של רות רזניק, מנהלת המעון־לנשינדמוכות בהרצליה, שטענה כי
המישטרה צריכה להתייחס ביתר רצינות לפניות נשים המתלוננות כי הוכו על-ידי בעליהן. רזניק
אמרה עוד כי גם בתי־המישפט צריכים, לדעתה, להחמיר בעונשים.
בשעות הפנאי שלו עוסק דן כנר בעבודה צדדית מחוץ לעבודתו ברדיו והוא עורך, בין־השאר,
גם ערבי־ראיוגות. באחד הימים ביקש מחניק לבוא ולהתראיין אצלו בערבח־איונות. רזניק סירבה,
והסבירה כי היא אינה מוכנה להתראיין אצלו מכיוון שאשתו, דפנה, הגישה נגדו תלונה במישטרה
וטענה כי הוא מתנהג אליה באלימות.
שיש לשנות את שמה של הטלוויזיה הלימודית
ל״הערוץ המרחף״.
לדבריו, הטלוויזיה הלימודית מרחפת וזוכה
בכל מקום. בשעות היום עד 5.30 אחר־הצהריים
היא משדרת בערוץ המרכזי. לפי חוק הטלוויזיה־בכבלים,
שהתקבל בכנסת. כל מפעיל יהיה חייב
להקציב אפיק לטלוויזיה הלימודית. ואילו עתה
מייעדים לה יום־שידורים בערוץ השני.
היחסים הרעועים בין הטלוויזיה הלימודית
והכללית נמשכים מזה זמן רב. בחופשת־הקיץ
פנתה הלימודית לכללית וביקשה רשימה של
תוכניות, כדי שתוכל לשדר לילדים הנמצאים
בחופשה, אך הכללית סירבה ולא נתנה ללימודית
כל חומר.
גם בנושא הטלטקסט היו ויכוחים.

על נהרות
הבימאי יהודה קווה והמפיקה אסתר
סופר יצאו בראשית השבוע לפולין, במיסגרת

חבר־ועד פיינשטיין
סוף־סוף, רוב!
בישיבה האחרונה של הוועד־המנהל יצא
נציג הליכוד. נתן ברון, מוקדם מהישיבה,
והיושבים שנותרו בחדר היו רוני סיינ־שטיין
וישראל פלג, נציגי המערך, ויר
שב־ראש הוועד־המנהל, מיכה ינון, איש־המפד״ל.
פיינשטיין
התבדח ואמר כי סוף־סוף יש לו
רוב בפורום, וכל הצעה שיעלה תזכה ברוב.
ומה הציע פיינשטיין? שהחל ב־15
באוקטובר, יום־הרוטציה. שבו יחליף יצחק
שמיר את שימעון פרס. תשדר הטלוויזיה
הכללית תוכנית ״היום לפני שנתיים״.
בתוכנית יראו מה היה לפני שנתיים בנושאי
כלכלה, ביטחון, משק. מדיניות־חוץ, ועוד.

דליה יאירי, שהיתה כתבת במחלקת־החדשות,
שבה לארץ. היא שהתה במשך שנתיים
בשליחות בוושינגטון עם בעלה, הד״ר ערן דולב,
תת־אלוף(במיל ,).שהיה בעבר קצין־רפואה־ראשי
של צה״ל. יאירי היתה אשתו של עוזי יאירי,
הקצין הבכיר שנהרג בהתקפה על מלון סבוי
בתל־אביב, לפני 13 שנים. יאירי כבר השתלבה
בעבודה ברדיו. היא מחליפה את יוסי גרבר
בשידור בן ארבע שעות ביום השישי בבוקר של
התוכנית כל ציבעי הרשת׳ ,גרבר יצא לחופשה.

הסידרה על נהרות בבל, פרקים על קהילות
יהודיות בעולם. השניים יצאו לדרום־מזרח פולין,
לצלם סרט על הקהילה היהודית הפולנית,
שנכחדה במילחמת־העולם השניה. השילטונות
הפולניים לא איפשרו כניסה לצוות־צילום
ישראלי, ובשל כך ייאלצו השניים להיעזר בצוות
מקומי, שיעמידו לרשותם הפולנים. בליווי
מתורגמן.
האיסור על כניסת הצוות הישראלי לפולין
יכביד על העבודה, וייקר את עלות ההפקה. גם
כשיצא חיים יבין עם להקת בת־דור לסיור
בפולין, להכין כתבה למבט שני, הוא נאלץ
להשתמש בשרותי צוות־צילום פולני.

מאחורי המיקרופון יורדים דבור
כתבי מחלקת־החדשות׳ של קול־ישראל
בערבית נראים בימים האחרונים כשהם
מסתובבים בחדרי מחלקת־החדשות בעברית
בבנייני הרדיו בירושלים. הס מתלחשים ביניהם
ובוחרים לעצמם חדרים. הסיבה: מעבר מחלקת־החדשות
של הרדיו בעברית, באנגלית ובצרפתית
לאולפנים החדשים, שבנייתם נשלמת בימים
אלה, בבניין הסמוך לבניין הטלוויזיה ברוממה

בירושלים.

מחלקת־הבידור של גל״ץ, בראשותו של
מולי שפירא, ממשיכה בשידורים ישירים של
מופעים גדולים, השבוע שידרו את להקת
משינה. בקרוב ישדרו את הופעתו של שלמה
ארצי מפארק־הירקון. אך גולת־הכותרת תהיה
שידור ישיר מהופעתו של מיקיס תיאודורקיס
בישראל.
לקראת ביקורו של תיאודורקיס, תשדר
מחלקת־הבידור בשבת הקרובה תוכנית על הזמר
היווני הלוחם. התוכנית תיקרא משירי המולדת

בניית האולפנים החדשים, שהתחילה לפני
ארבע שנים, עלתה לרשות־השידור שלושה
מיליון דולר. חטיבת־החדשות היתה אמורה
להתחיל בשידוריה מן האולפנים החדשים ביום
השלישי השבוע, אך התאריך נדחה, בינתיים,
לחודש נוסף.
בשבועיים האחרונים אמורים היו הקריינים
להתחיל בשידורי־נסיון מן האולפנים, בין השעות
1אחרי־חצות ו־ 5בבוקר(בשעות שבהם אין
משודרים יומני־חדשות) ,אבל בגלל עיכובים
טכניים נדחו שידורי־הנסיון.
האולפנים חדישים ביותר. בין שאר החידושים
— יש במקום דלת מיוחדת, הנפתחת רק על־ידי
קוד סודי. חידוש נוסף הוא מק״א — מרכז קשר
ואיכון — שכבר ניתן לו שם החיבה ״הבור״(כמו
במטכ״ל) ,שם יישב העורך הבכיר התורן. ברדיו
כבר נתלו מודעות שבהן נכתב כי מחפשים שלוש
מזכירות שיהיו עוזרות־הפקה בבור.
דרושים שני כתבים
מחלקת־הספורט של קול־ישראל חזרה
בימים אלה מחופשה מאורגנת בת חודש ימים.
דני דבורין, מנהל המחלקה, מתחיל לארגן את
הצוות שיעביר את שידורי הספורט לקראת
פתיחת עונת־הכדורגל ב־ 20 בספטמבר.
במשך העונה שעברה עזבו את המחלקה שני
כתבים חרוצים וותיקים — צחי נוגה, שעזב
לטובת היומון חדשות, ורמי יצהר, העובד
באולפנים פרטיים ברדיו־סיטי בדיזנגוף־סנטר
בתל־אביב. השניים עבדו באחת התוכניות הפופולאריות
ביותר המשודרות מעל גלי־האתר —
שירים ושערים, ודבורין מנסה למצוא להם
מחליף. כתבים רבים לענייני ספורט מן העיתונות
הכתובה כבר רמזו כי הם רוצים להשתלב בשידור
המישחקים בשבת. דבורין עדיין לא החליט אם
ישתמש באנשים מתוך הרדיו או באנשים מבחוץ.
בעונה שעברה הצטרפו למחלקה שניים שהיו
טכנאים ועברו הסבה מיקצועית — יעקב
בקסלבאום, שהפך שדר ויהיה עורך ומפיק,

ואמנון פאר.

תל־אביב הגדולה מערכת קול־ישראל בתל־אביב גדלה בזמן
האחרון בכמה ראשים.

מלחין תאודורקיס בא המרה, ובה ישובצו סיפורי פעולותיו המחתרתיות
של הזמר, בעיקבות הצנזורה האכזרית
בימי שילטון הקולונלים, למען חופש־הביטוי
ביוון.
תיאודורקיס, שכתב את הימנון אש״ף, ובשל
כך עורר כעס בחוגים ניציים בישראל, החליט,
בעיקבות בחירתו של קורט ולדהיים כנשיא
אוסטריה, לנקוט במחאה מיוחדת. הוא יבוא
לישראל לכמה הופעות.

בתוככי הרשות
גיס חמישי
הוועד־המנהל של רשות־השידור דן שוב
בשידורי הטלוויזיה הלימודית ובתחרותה עם
הטלוויזיה הכללית.
חברי הוועד כעסו על מיסה ינון, יו״ר הוועד,
וטענו כי הוא אינו מגן על האינטרסים של
הטלוויזיה הכללית. במהלך הוויכוח אמר לו
שאול עמוד :״אני לא מבין. אתה יושב כאן
כנציגו של שר־החינוך, וכל ההערות שלך הן
לטובתו ולטובת הטלוויזיה הלימודית!״ ינון ענה
לו :״אני לא ראיתי שמכל הנאומים שלך יצא
משהו ער עכשיו.״

— -וניד, אנטדד —

אנוש 777//
ניבי־שפר

חווה יערי
-השיבי את נפשך בתקרובת!,

ג׳ורג׳ ברנרד שאו סיפר כבר מזמן לכל
העולם, שאפשר להכיר אדם, ולדעת מאיזה מעמד
הוא בא, רק לפי סגנון דיבורו והיגויו. באנגליה זה
פשוט, ובלי הד׳׳ר היגינס אף אחד לא יכול לסגל
לעצמו דיבור של בן מעמד אחר.
בארץ זה הרבה יותר פשוט. די לעקוב אחרי
הדפיס שמוציאה האקדמיה ללשון העברית,
ללמוד כמה מילים שאינן בשימוש יומיומי אצל
עמך, ולהשתמש בהן.
עכשיו זה תלוי באדם העומד מולך, כשאתה
פולט את המילים המשונות של האקדמיה. אם זה
בן־ארם נחמד, המבין הומור — הוא פשוט צוחק.
אם זה בן־אדם שבעצמו מנסה להיות חשוב —
הוא מתפעל. ואם זה בן־ארם שמרגיש דפוק —
הוא מתעצבן ומרגיש שהדובר מתנשא עליו.
כשהורה יערי נכנסה לכלא, היא העיפה מבט
ארור מסביב כדי לראות מי ומי בין היושבות, ומה
היא יכולה לעשות כדי להיות מיוחדת במקום.
מהר מאוד היא החליטה לדבר עברית גבוהת
מליצית ומיוחדת, ועוד יותר מהר היא הצליחה
להשניא את עצמה על כמה מן היושבות בכלא.
לפני שבוע, בחדר־האוכל, תחת להגיד למי־.
שהי ־בואי לאכול״ ,היא אמרה משהו שנשמע כמו
־השיבי את נפשך בתיקרובת״ .במקום תשובה
קיבלה חווה יערי שתי סטירות־לחי מחברותיה
לכלא. אבל יערי, כיאה לגברת מכובדת המדברת
גבוהה־גבוהד־ לא החזירה מכות. לכן לא פרצה
קטטה.
מעניץ אם התלונה על המכות הופנתה
לאליעזר בן־יהורה או סתם למנהלת כלא נווה־תרצה.

ההכנות
הן וזעיקו
באולם מקושט של מלון הילטון נערכה,
במוצאי־שבת, בת־מיצווה לעינבר זינגל, בתם
של עורכי־הדין אילנה ומשה זינגל.
האירוע היה יפה ואלגנטי ועשיר, כמו הרבה

החליטו לצרף לקפה ולעוגה ולסנדוויץ וליין גם
קצת פירות, ואולי גלידה״.
אי־אפשר היה לשמוע את כל הפרטים שעמי
פבר סיפר, כי הקהל צחק נורא והפריע לי
ראיון עיתונא מוצלח לפני שנה נשלחה העיתונאית שוש מימון
לראיין את איש־הקולנוע יעוד לבנון. היא באה
לפגישה, רשמה, הביטה ונדלקה. אחר־כך היא
עשתה בירור קצר והסתבר שאין לה הרבה
סיכויים, כי יעור נשוי עם בחורה צרפתיה נחמדה
בשם אירין, וביחד הם מגדלים בת קטנה. אבל
שוש לא שכחה את יעוד. ה־א לא ידעה שגם הוא
שם עין על העיתונאית, וגם הוא לא שכח אותה.
לימים עלו נישואיהם של אירין ויעוד על
שירטון, ויום אחד יעוד עזב את הבית. באותו ערב
נערכה הצגת־בכורה, ויעוד החליט לא ללכת
לשם לבד. הוא נזכר בשוש, טילפן אליה והם יצאו
ביחד לבכורה, וגם אחריה.הם לא בדיוק נפרדו.
זמן מה אחרי הבכורה נסע יעוד לבנון
לפסטיבל־ברלין, והחליט לקחת את שוש איתו.
רק שם, בברלין הרחוקה, הוא עשה חושבים אחד
גדול וקצת נבהל. עוד לא הספיק להתגרש מאשה
אחת, וכבר צמודה אליו לגמרי אשה שניה. שוש
הבחינה במצב־הרוח של יעוד, וכמו אשה חכמה
היא ארזה את הפעקאלך שלה והסתלקה מברלין
לניריורק, כדי להשאיר אותו לבד.

שוש מימון
הדרך לליבו של קולנוע
אחר כך הם שניהם חזרו ארצה. הוא מברלין
והיא מניו־יורק.
הוא טילפן אליה כדי לבשר לה שהוא חזר. היא
טילפנה אליו כדי לספר לו משהו. ושוב הם ביחד.
בימים אלה קיבל יעוד את הגט מאשתו,
ועכשיו כל החברים של שוש ושל יעוד מחכים
לראות איך ישפיע הנייר הרישמי על התפתחות
אהבתם.

ופט געשעפטן

הכל מכירים את רוחלה ברזין, בעלת
מיפעל ביבה ומתכננת־אופנה בעלת טעם משגע.
הכל יודעים שכבר זמן רב היא עושה הרבה מאוד
בגדים יפים לייצוא. ואכן, הבגדים היפים האלה
נמכרים בכמה וכמה ארצות אירופה, ואף בארצות־הברית.

מה אתם חושבים על בחורה כזאת? שכל
חודשיים־שלושה היא מרביצה איזו טיסה לאחת
מבירות־העולם, כדי לסגור עיסקה, או כדי לפקח
על העניינים בניכר?
אבל האמת היא אחרת לגמרי. רוחלה ברזין לא
יצאה מהארץ כבר 10 שנים. תשאלו: למה? פשוט
בגלל המצב הגאוגרפי של מדינת־ישראל.
כלומר, אילו היה למדינת־ישראל גבול יבשתי
עם צרפת, אנגליה, איטליה וארצות־הברית, היתה
רוחלה עושה בוודאי קפיצות חודשיות למקומות
האלה. אלא שמי שתיכנן את העולם סידר

ידיים.
ומה עכשיו? עכשיו פשוט קרה לה פנצ׳ר,
למיסכנה. בשבוע־האופנה, שנערך בשבוע שעבר,
הציגה רוחלה מדגמיה, וכמה קניינים התלהבו
מאוד ועשו הזמנות. העניין הוא שמי שהזמין את
הכמות הגדולה ביותר של סחורה עמד על־כך
שרוחלה תבוא אליו, לארץ שמעבר לים, כרי
לחתום על כמה ניירות ולדבר עם כמה בוסים של
הענף. רוחלה הסכימה. היא כבר קנתה כרטיס
טיסה ל־ 15 בספטמבר, וקיוותה שהתאריך הזה
לעולם לא יגיע.
בינתיים נכנסו כמה מחבריה וחברותיה
ל־פרוייקט טיסת תחלה״ ,והם לומדים את
העניינים ויושבים בישיבות ארוכות ומתכננים
איך בכל זאת להעטות אותה לטיסה ולשלוח
אותה דרך האוויר לחו״ל.
אגב, אני מקווה שכולכם רואים בטלוויזיה את

אילנה זינגל, יגאל ירדני, משה זינגל והלן גור
הסנדוויץ שהוליד שש מנות
אירועים אחרים שנעשו בארץ, אבל מה שעשה
את מסיבת הבת־מיצווה לאירוע מצחיק עד
דמעות הוא הנאום שנשא — חציו עברית, חציו
באנגלית — חבר של אילנה ומשה, הבאריסטר
(אתם יודעים מה זה, אני מקווה) עמי פבר.
עמי סיפר לקהל״המוזמנים את לידתה של
מסיבת הבת־מיצווה, והקהל שאג מצחוק .־הגעתי
ארצה לפני חודש ופגשתי את משה, שמייד הזמין
אותי לבת־המיצווה של עינבר. שאלתי אותו
איפה תיערך המסיבה, ומשה אמר שהוא עוד לא
יודע בדיוק איפה, אבל יהיה משהו צנוע, על קפה
ועוגה.
״עברו כמה ימים. פגשתי את אילנה, שסיפרה
לי כי הם החליטו להוסיף לקפה ולעוגה גם כמה
סנדוויצ׳ים קטנים וכוסית־יין.
״אחר־כך פגשתי את משה, והוא התייעץ איתי
ה לעשות את הבת־מיצווה, כי בינתיים הם

36 ייי^י

לשמוע. הצלחתי רק לשמוע ששבוע לפני בת־המיצווה
עדיין הסתובבו אילנה ומשה בין כל
בתי־המלון בארץ וביקשו מכל אחד מהם הצעות
לשישה תפריטים שונים.
בסוף הוחלט על הילטון. אבל בינתיים תפר
עודד גרא לאילנה שימלת־שיפון, שאחר־כך
שונתה לשימלת־ברוקאט, שאחר־כך הוחלפה
בשימלת־משהו־אחר, ובסוף, ביום השישי בבוקר,
כשעודד גרא איים להתאבד, הביאו עוד יועצת־אופנה
ונתפרה השימלה.
כמה ימים לפני האירוע שאל עמי, במיקרה,
את אילנה ומשה כמה הזמנות הם שלחו.
־אויש!״ הם צעקו ביחד. הסתבר ששכחו
להזמין את החברים. ארבע מזכירות ישבו יומיים
עם דפי זהב וסיפרי־טלפון והזמינו את כל אחד
מ־ 200 המוזמנים. בסוף הוחלט איפה תיערך
המסיבה, ואפילו איזה כיבוד יוגש.

רוחלה ברזין
הכרטיס כבר בכיס
שישראל רחוקה מכל מקום, והקשר היחידי שיש
הסידרה צוות לענין. גם שם יש בעיה כזאת, והיא
לה הוא דרך האוויר. ובשביל רוחלה אוויר זה רק
נפתרת בכל פעם בצורה מאוד פשוטה: כשבאים
למטרות נשימה.
ללוות את בי־איי, סרבן־הטיסה, מישהו דוחף לו
לא שהיא לא ניסתה לקנות פה ושם כרטיס־טיסה
זריקת־הרדמה, וכך מכניסים אותו למטוס. שם,
במטוס. דווקא ניסתה, ואפילו הצליחה לקנות.
באוויר, כשהוא מתעורר, כבר אין מה לעשות,
אבל איך שהתקרב יום הטיסה, היא הלכה לה. והוא מחכה לנחיתה.
בשקט למישרד־הנסיעות והחזירה את הכרטיס.
אני לא מציעה לכם שום דבר. אני סתם מספרת
רוחלה עדיין חושבת שאילו רצה אלוהים שבני־לכם
מה הולד בטלוויזיה הישראלית בשבת אחרי־אדם
יטוסו, בטח היה מצמיח להם כנפיים במקום
הצהריים.

סאת
סית

/77ל/7777/ל 77 עזנ נ011₪ !1

יריב

כולנו יהודים

לפני 21 שנים קנו זוג צעיר דירה במקום צנוע,
ממש על כביש גהה. אחרי זמן קצר נולד לזוג
הצעיר בן־בכור בשם עידו.
עידו התינוק גדל והגיע לגיל ,3והאמא והאבא
המאושרים היו צריכים לרשום אותו לגנון. עשו
סיור בגנים הקרובים למקום מגוריהם, והחליטו
שהכי קרוב לבית והכי נוח הוא גן־ילדים דתי
בבני־ברק. רשמו את הילר לגן והסבירו לו, כמו
שמסבירים לילד קטן מאוד, למה הוא צריך כל

משה אילת הרגיש שמשהו קדוש מאוד הולר
בראש של בנו, אבל נדמה היה לו שכאשר עידו
יחזור ארצה אל חבריו, העניין ייגמר.
לא כן היה. מאז שחזר ארצה, התחיל עידו
להתעניין יותר ויותר בנושאי דת ויהדות, ולא
עבר זמן רב שעשה את צעדיו הראשונים
להתחרדות. ההורים לחצו שבכל זאת יתגייס
לצבא והוא הסכים, אבל כבר בצבא הוא עסק
בענייני כשרות ודת. אחרי הצבא הוא נסע.

עידו עם הרב והרבנית ובר
למען השם -אפשר להוסיף עוד שם

תלמה ויואל ידלוכקר
ה אם אמא לבושה צנוע?
בוקר לשים על עצמו ציצית וכיפה ולמה מותר לו
להוריד את שניהם כשהוא חוזר הביתה.
אחרי כמה שנים של גן דתי וחברים מבני־ברק
התגרשו הוריו של עידו. האבא משה אילת
נשא את דליה ונסע ביחד איתה להיות נציג
אל־על בבוסטון. האמא של עידו, תלמה, נישאה
לר״ר יואל ידלוברך, ועברה לגור איתו
בהרצליה־פיתוח.
עברו עוד כמה שנים. עידו כבר למד בבית־ספר
רגיל, אבל כנראה שבכל זאת היתה לו כל
הזמן פינה חמה בלב לעניין של הכיפה והציציות.
במשך הזמן הזמין אבא משה את בנו לבלות
איתו שנה בבוסטון. עידו נסע, נרשם לבית־ספר,
אבל איכשהו הוא הרגיש את עצמו זר אצל
האמריקאים. הוא התחיל לבקר באיזה חוג לתנ״ד,
ולאט־לאט חזרו אליו הזיכרונות מהגן בבני־ברק.

לירושלים, לבש את הבגדים השחורים, גידל
פיאות ונעשה אחר מהחבר׳ה השחורים.
פעם בחורש היה עידו בא לבקר את אביו או
את אמו. משה אילת גר עם אשתו ושני ילדיו
החדשים בגבול תל־אביב־גבעתיים. תלמה ויואל
ידלובקר גרים עם בתם החדשה, ורד, בווילה יפה
בהרצליה־פיתוח. כאשר עידו היה מטלפן ומספר
לאמו שהוא בא לבלות אצלה את השבת, היתה
תלמה, חתיכה בלונדית הלבושה לפי צו האופנה
האחרון, מחפשת בין הדברים הישנים איזו חצאית
ארוכה במיוחד וחולצה בעלת שרוול ארוך,
ובלבוש הזה היתה נוסעת למיסעדה מיוחדת
בבני־ברק, שם היתה קונה כמה מנות־אוכל, כדי
שבנה יוכל לאכול בביתה.
כשעידו היה מגיע לדלת הווילה הוא היה

וכיבדת את בנך
מצלצל בפעמון הדלת, אבל ממש באותו הזמן היה
מחזיק חזק את הידית ושואל את אמו מהצד השני
של הדלת אם היא לבושה בלבוש צנוע. רק אחרי
שתלמה היתה אומרת שהלבוש שלה צנוע, היה
עידו משחרר את הידית ומרשה לאמו לפתוח את
הדלת.
בניגוד להורים אחרים, השלימו גם משה אילת
וגם תלמה ידלובקר עם דרכו׳החדשה של בנם.
לא שהסיפור עשה אותם מאושרים במיוחד, אבל

מצד שני הם גם לא הפציצו את העיתונים
בתלונות נגד כל העולם. משה אילת אמר
בהזדמנות לידידה שלו, ששאלה אותו על היחס
שלו לבנו החוזר־בתשובה :״זו הדרן שהוא בחר
בה, ואם אני אוהב ומכבד אותו, אני צריך לכבד
אותו גם בהחלטות שלא נראות לי.״
בינתיים גר עידו בירושלים. רב ורבנית ממאה־שערים,
חשוכי־ילדים, העניקו לו בית חם, והוא
מרגיש כמעט כמו בנם. לאות תודה לזוג הרבנים .
הוסיף עידו לשמו גם את שמם, ובר, והיום קוראים
לו עידו אילת־ובר.
בסוף החודש ישא עידו אילת את דליה,
בחורה צעירה מקריית־מלאכי, שגם היא התחדדה.
באירוע,
שיתקיים במאה־שערים, יהיה באמת
קהל מעניין. יהיו חבריו וידידיו של משה אילת
מהימים שבהם היה דובר חברת אל־על, ומאז
שהוא דובר שקם. מצד שני יהיו בחתונה החברים
והחברות של תלמה ויואל ידלובקר מהרצליה.
יואל, אגב, הוא מנתח פלאסטי, ומכאן שבוודאי
יהיו בחתונה כמה וכמה נשים בעלות עור מאוד
חלק. במרכז יעמדו כמובן חבריו של עידו, אבל
רק מתקופת היהדות הצרופה.
מאחר וכל שלוש הקבוצות הם יהודים, מי יותר
ומי פחות, אני כבר מתארת לעצמי מה כל קבוצה
מכינה לעצמה כדי לנקר את העיניים׳לקבוצה
השניה. אבל זה לא חשוב. חשוב שעור אברך
צעיר יבנה בית בישראל, וינהל חיים שיקרבו את
בואו של המשיח.
אם ירצה השם, כמובן.

חידושים ברפואה
מי.שמטלפן בימים האחרונים לביתה של
גליה אלבין, ייענה בטלפון בקול גברי עמוק
שיגיד שגליה לא בבית, או ישנה, או עסוקה.
הקול הוא קולו של הפרופסור מוטי רביד,
ידידה הקרוב של גליה מזה כמה חודשים. אבל
כדי שלא תגיעו למסקנות מהירות ובלתי־נכונות,
אומר לכם רק שהפרופסור אינו גר בביתה של

גליה באופן קבוע, אלא רק עכשיו, כשהוא מחלים
מניתוח בגבו שנערך לו בשבוע שעבר.
תלמדו מהרופאים איך מבריאים מהר: עוברים
דירה לאשה אוהבת, ונותנים לה את הבריאות
בידיים.
אגב, בשבת האחרונה היתה בביתה של גליה
המסיבה הראשונה מאז מותו של מיקי אלבין.
המסיבה נערכה לכבוד יום־הולדתו של הבן הקטן,
מולי, שחגג מלאת שלוש שנים לחייו. באמת,
שיהיה במזל.
בכל חדר בבית תלויה תמונה של מיקי אלבין.
אגב, בחוגי המישטרה התקבלה בינתיים הגירסה,
שפורסמה לראשונה בהעולם הזה, שאלבין לא
התאבד אלא ניספה בשעה שניסה לברוח.

שיא בחתונות
מוטי רביד
להחלים אצל גליה

האלוף(מיל׳) הרצל שפיר היה האלוף הכי
צעיר בצה״ל. אחר״כך הוא היה מפכ״ל המישטרה,
ועוד אחר־כך הוא נהיה איש״עסקים. מהנסיון
שהוא צובר בזמן האחרון, הוא בסוף יהיה נשיא
בתי־הדין הרבניים, או הרב הראשי לישראל.
במשך השנה האחרונה הוא חיתן את בנו
צביקה. כמה חודשים אחרי זה הוא ראה שאין
שום חתונה מישפחתית באופק, אז הוא החליט
להתחתן בעצמו עם סיגלית פריאל. איך
שנרגעו הרוחות מהחתונה שלו, הוא חגג את

מירי נחום(שפיר) עם הרצל וסיגלית שפיר
ויש גם

לידת בנה השלישי של בתו הבכורה אורנה,
וממש שלושה ימים אחרי זה הוא עמד מתחת
לחופה כשהוא מחזיק את ידה של בתו הצעירה,
מירי, שגם היא נישאה בשעה טובה לנחום בן*

נחום.

היחידה בכל המישפחה הגדולה הזאת שעדיין

לידה
לא נשואה היא בתה של סיגלית מנשואיה
הראשונים, דניאלה, רקדנית בלהקת בת שבע.
אני לא יודעת אם לדניאלה יש חבר קבוע,
אבל לפי קצב השמחות במישפחה הזאון, אתם
כבר יכולים לתפור שימלה לחתונה שלה. זה
יבוא.

האודמים
ו מזכירת ה שר
ך* מידע שהגיע להעולם־הזה
\ 1אמר, כי עורך־הדץ ואיש־הציבור
ראובן (״רובי״) ריבלין נחקר על־ידי
המשטרה בעניין הקשור לחוקרים
הפרטיים שנעצרו בחשד סחיטה, וכי
הח״כ לשעבר מיכאל קליינר עומד
להיחקר אף הוא בעניין זה.
המקור לא ידע לומר אם השניים

לו אוכל שקנו במו יליהם. הממונה
הדגיש כי לאורנה אסור להיכנס אל
אחיה.
השבוע הוזמן עורר־הדין ריבלין
על־ידי צוות־החקירה בתיק־הסחיטה,
כדי להעיד על מיקרה זה. החוקרים
שמעו כי למרות איסור הממונה על
התחנה, הצליחה אורנה להגיע אל
חמחרים המוסיקה שד
100 מידיו? שקל
נחוג בזלצבורג, אוסטריה, יום״
הולדתו ה־ 80 של הרכרט פון־
קאראייאן, מבכירי המנצחים בעולם.
פון־קאראייאן, בנו של רופא־מנתח
וצאצאם של מהגרים יווניים, היה
מראשוני הנאצים באוסטריה(עוד לפני
סיפוחה לגרמניה) ,מה שלא מנע ממנו
לשמש בעשרות השנים האחרונות
כמנצח התיזמורת הפילהרמונית של
ברלין, האופרה של וינה ופסטיבל
המוסיקה השנתי של זלצבורג. פון־
קאראייאן הרוויח מתמלוגי התקליטים
שעל הקלטתם ניצח יותר ממיליארד
שילינגים אוסטריים (כמאה מיליון
שקל) ,כשהנפוץ בין התקליטים (1.6
מיליון עותקים) הוא החמישית של
בטהובז. חלק מהון זה השקיע פון־
קאראייאן בארבעת בתיו• :חווילה
בשווייץ, חווילה בריוויירה הצרפתית,
ארמון־זוטא ליד וינה וחוות־איכרים
ענקית ליד זלצבורג, שבה הוא מבלה
עתה את רוב ימיו, בין הופעה להופעה.

נשנוע שענו גילה העו&ם הנה
את הסיטוה מו פל א על אהבתו
הסווית שר אוו׳ עמית, וא ש עיריית
רעת־גן. ב ע מווי ם אלה מ ת בו ס ס
הסיטו בני שהוא נראה בעיני האשה

ההדיפה עד
החבד הדק
נפטר בהלסינקי, בגיל ,85
אורהו קקונן, מי שהיה עד לפני
ארבע שנים, במשך 26 שנים רצופות,
נשיאה של פינלנד(תפקיד ממנו פרש,
עת הגיע למצב של מה שרופאיו
הגדירו כ״אי־התמצאות שיכלית״).
קקונן, שהצליח, במשך חמש תקופות
כהונתו להלך על החבל הדק בין לחצה
של השכנה האדירה, ברית־המועצות,
לניטראליות התקיפה של ארצו, היה
בראשית דרכו מישפטן ובנקאי,
שהספיק להיות גם חמש פעמים ראש
ממשלת ארצו, לפני שהיה לנשיאה.

על מה נחקר עורך־הדין ריבלין
(מימין) ומה לח׳־כ־לשעבר
ק ל ״נו (מ שמאל) בנושת
הסחיטה של החוקוים הפרטיים?
חשודים בעבירה פלילית או נקראו
לחקירה כעדים בלבד.
לפני שבועיים נעצרו שלושה חוקרים
פרטיים, בני תבין, רפאל רבין
ואילן שרעבי, באשמה שסחטו כספים
במהלך חקירה שביצעו, וכי יחד עם
אורנה שרעבי, אחותו של אילן, ניסו
להדיח עדת־תביעה.
בעת מעצרם של השלושה היה ברור
כי הם יילחמו בבקשות־המעצר ולא
ייכנעו למישטרה. תוך כדי מעצרם
גיסה התובע, אברהם טל, כתב־אישום
נגד השלושה, ואילו אורנה שוחררה
אחרי שישה ימי־מעצר בלבד.
אורנה היא צעירה בעלת מרץ
ותושיה. היא גם פעילה בליכוד, היתה
צירה בוועידת חרות ומזכירתו של השר
דויד לוי. כאשר שוחררה ממעצרה,
פנתה אורנה לידידיה בעלי־ההשפעה
במיפלגה, וביקשה מהם לעזור לאחיה
הכלוא. ידיריה, עורך־הדין ריבלין
והח״כ לשעבר קליינר, הסכימו לעזור
לה לעודד את אחיה ולבקרו בבית־המעצר.
הם הדגישו כי יעשו רק מה
שניתן לעשות בגדר החוק.
השניים נסעו עם אורנה לתחנת־המישטרה
שבה היה אחיה כלוא
וביקשו מהשוטרים לתת להם לשוחח
איתו ולהכניס לו אוכל. אחרי שיחה
קלה על ענייני כדורגל הסכים הממונה
על התחנה לתת לעורך־הדין ולח״ב
לשעבר לבקר את העציר ואף להביא

אחיה הכלוא. כאשר האחמ״ים ביקרו
בתאו.
עורך־הדין ריבלין העיד כי אומנם
היתה פגישה כזו, ואורנה אומנם ניסתה
להגיע לתא שבו עצור היה אחיה, אך
היא הגיעה רק עד דלת התא, ועורר־הדין
ריבלין ביקש ממנה להסתלק
והזכיר לה את הבטחתו. מיכאל קליינר
אינו נמצא בארץ, ולכן לא נחקר עדיין
על־ידי המישטרה.

^ ,מידע
^ קלוקל״
ן* יום ראשון השבוע הודו שלושת
^ החוקרים הפרטיים באשמתם
באופן מפתיע, בבית־המישפט. סניגוריהם,
אורי וגמן, אהוד דגן, זאב
גורדון ומשה ישראל, עשו עיסקת־טיעון
עם התביעה. השלושה הודו
בהאשמות בתיקונים קלים והורשעו
על־פי הודאתם. אחרי ההודאה שוחררו
השלושה בערבות, בהסכמת התביעה.
העולם־הזה פנה לרובי ריבלין כדי
לברר את גירסתו, אבל הוא היה עויין
ובוטה .״המידע שלכם קלוקל, אם
תפרסמו רבר שאינו אמת — לא יהיה
טוב!״ אמר בטלפון ולא רצה לומר דבר
מלבד זאת שלא נחקר תחת אזהרה
כחשוד, אלא מסר עדות בלבד.

——< אילגה אלון

הבן צחי והבת שלומית ומתנת־החתונה המשותפת
בובות של חתן וכלה
ביבה עלתה לכותרות רק לפני
( 1שבוע, כשהפתיעה את הכל ונישאה
לאורי עמית, ראש־עיריית רמת־גן.
מייד אחרי החתונה נעלם הזוג הטרי

לירח־דבש מקוצר של יומיים במלון
בירושלים.
פגשתי אותם ביום השישי בערב,
בווילה ששכרו בשכונת רמת־חן שליר

ההשפעה שד
מצרים זנזכסיקז
נפטר בלונדון, חודש אחר יום־
הולדתו ה־ ,88 הגרי ספנסר מור,
גדול הפסלים של המאה(בגבס, בשיש,
בארד ובעץ) ,שרבות מיצירותיו
מאופיינות בדמויותיהן המסיבות־שונד
בות, בעלות הראשים הקטנים, המנו־קבים
בחללים גדולים. מור, בנו של
כורה־פחם וחייל קרבי במילחמת־העו־לם
הראשונה, הושפע מאוד מפסלי
מצרים ומכסיקו הקדומות, ובארץ
מצויים כמה מפסליו במוסיאוו
ישראל, במוסיאון תל־אביב ועל הדשא
בחזית בנייני האוניברסיטה העברית
בגבעת רם, שבמערב ירושלים.
מור טען שאת ידיעותיו באנטומיה, החיוניות
לפסל, רכש בצעירותו, עת
עיסה את גב אמו הכואב, בתום יום
עבודתה כפועלת־נקיון.

ההצדחה שד
הנדה דמעת
נפטר באיסטנבול, בגיל ,104
ג׳לאל מחמוד באייאר, מי שהיה
נשיאה השלישי של תורכיה ( 1950־
)1960 ואשר נדון, על־ידי הכת הצבאית
שהדיחה אותו מכסו, למוות בתליה, אך
נחון בגלל גילו המתקדם. באייאר, בנו
של מורה כפרי, שעשה את כספו
כבנקאי, הוא גם האיש שהצליח, עוד
בהיותו ראש־ממשלה ערב מילחמת־העולם
השניה, לשכנע את צרפת,
ששלטה אותם ימים בסוריה, לוותר על
איזור־הספר הסורי הצפוני אלכסנ־דרטה,
שאותו הפך באייאר, אחרי
סיפוחו לתורכיה, למרכז הצי הגדול
איסכנדרון.
* השקעה אחרת של פון־
קאראייאן מכספים אלה: קרן של
10 מיליון שקל על שם אשתו וכל
אחת משתי בנותיו.

כלה חביבה ובתה שלומית
אורי בחר את השימלה

דחקתי ממחשבתי את כל הנושא שנקרא
עמית. לא ידעתי אם הוא נשוי או
שהתגרש. הכאב היה חזק מדי.
יום אחד, כשבעלי היה עוד בחיים,
הוזמנו לבוא לקיבוץ יגור לליל־הסדר.
עמית היה שם עם תמי רבני, חברתו
הבלונדית. תוך כדי שיחה סיפר לי
שכל מה שיש לו בחיים זה הבן, ושחייו
האישיים היו אומללים.
הזמנתי אותו לבת־המיצווה של
בתי. שבועיים אחר־כך נפטר בעלי.
הוא היה חולה־לב זמן רב.
בערב שאחרי ההלוויה בא אורי לביקור•
הוא בא גם בשבוע־האבל. במשך
הזמן הסתבר לנו שהשתנינו, ואנחנו לא
מי שהיינו בעבר, אבל שיש בינינו המון
מן המשותף בהשקפות על החיים, בריעות
הפוליטיות ובהבנת החיים.
עכשיו זאת ממש אהבה.
הקשר עם הילדים היה קל. הצגתי
אותו לשלומית, בתי, כחבר של אבא.
היא שמעה את השם עוד קודם לכן מפי
אביה, וזה היה תמיד באופן ידידותי.
כל השנה המשכתי לגור בביתי בדניה
בחיפה. הוא התחיל להביא את בנו
לבקר אותי, כדי לראות איר הדברים
משתלבים, כי שניהם סבלו כילדים־
יחידים.

תל־אביב. את הדלת פתחה לי חביבה.
היא היתה לבושה במיכנסיים ובחולצה
לבנים. יש לה גוף חטוב. תוך זמן קצר
התגלתה באשה חביבה ביותר. עמית
ישב בצד, לבוש במיכנסיים קצרים.
ולא התערב במשך כל הראיון.
הבית עצמו היה עמוס ומריח מזרי־פרחים.
זר של מיפלגת־העבודה, שאליה
שייר עמית. לא היה שם. רק זרים
של אנשים פרטיים ומוסדות בעירו של
עמית, רמת־גן.
חביבה היא פסיכולוגית־קלינית,
שסיימה תואר שני באוניברסיטת־ירושלים.
הסיפור ששמעתי מפיה יכול
היה בקלות לשמש בסיס לסרט
דרמאתי מרגש. היא מדברת על עמית
כמו שמדברת בת 16 על אביר־חלומו־תיה.
היא מפליאה בתיאור תכונותיו
הטובות, מסבירה בחיוך שהוא אדם
צנוע המסתפק במועט.
״אורי עמית הואר הפרק הראשון
והפרק האחרון בחיי!׳ אומרת חביבה,
כשהיא מגוללת את סיפור המעשה.

סיפרה חביבה:
עליתי לארץ עם אמא שלי באמצע
מילחמת״העולם השניה. הייתי בת .9
מקור המישפחה ברוסיה. אני נולדתי
ברומניה, בדרך לארץ. אבא היה מנהל

) 1719.1101)1919 ותן

בשבילי זה היה חלום העומד להתגשם,
ומסתבר שגם בשבילו.
את שימלת־החופה הלבנה הוא בחר
למעני. מה שריגש אותי מאוד היה המתנה
המשותפת שקנו הבן שלו והבת
שלי — בובות של חתן וכלה. כשמזי־זים
אותן הן משמיעות את מארש־הוד
תונה.

בית־ספר ברומניה, ושם כבר למדתי
עברית. ידעתי לנגן ולרקוד. גרתי עם
אמא בקיבוץ יגור.
כשהייתי בת ,14 הגיעה לקיבוץ
קבוצה של נערים ונערות מעיראק.
שלחו אותי לנגן לפניהם באקורדיון ב־קבלת־שבת,
וללמר אותם שירים עבריים.

נואו אוו וחביבה בקיבוץ, עוב גיוסם
לצבא(למעלה) -ו נו נואו בשבוע ש ענו,
כשעמדו יחד עם ילדיהם מתחת רחונה

חתן אורי ובנו צחי
הדבר היחידי שיש לו

מהר מאוד גיליתי שאורי הוא המנהיג
של הקבוצה, ובינינו התחיל סיפור־אהבה
עדין וחשאי. אז שמרו על טוהר־המידות
ועל דיסקרטיות, ובקיבוץ השתדלו
שלא לערב את ילדי הקיבוץ עם
העולים החרשים מעיראק. הם עבדו כל
היום, ואחרי הצהריים נתנו להם בקושי
ללמוד כמה שעות, בעוד שילדי המשק
קיבלו את השמנת — למדו כל היום
ובקושי עבדו אחרי־הצהריים.
הייתי צריכה להסתיר את אהבתנו
גם משום שהייתי צעירה מדי, וגם משום
שהייתי שייכת לחברה אהרת.
מאוחר יותר התגייס אורי לחיל־האוויר,
ושנתיים אחר־כך התגייסתי גם אני לאותו
החיל. שירתנו בבסיסים שונים.
אחרי שהשתחרר, התחיל אורי לעבוד
במיכרות־תימנע שבערבה, ואני

הלכתי ללמוד בבית־הספר לאחיות.
אורי היה הגבר הראשון בחיי.
כך זה נמשך שנתיים אחרי הצבא.
הייתי כבר בת ,23 ורציתי להתחתן
ולהקים מישפחה. הוא החליט שאין לו
מה להציע לי. לא כסף ולא מיקצוע,
ושלמעשה אין על מה לבסס חיי־נישו־אין
יציבים. אז כבר היה מזכיר עובדי
תימנע, והיה אדם מאוד אמביציוני.
הייתי מאוד מאוכזבת.
היה לו חבר טוב, שגר איתו ועבד
איתו. חברים ממש טובים. אורי הלך
וסיפר לו שהוא גמר איתי, וזמן קצר
אחר־כך התחתנתי עם החבר הטוב. אף
אחד לא ידע עד היום את הסיפור הזה.
אני בניתי בינתיים עולם חדש משלי
עם רם שיחור, בעלי, ואת הסיפור עם
אורי, שלא הסכים להתחתן איתי, שמר

בלב עד היום. מחקתי את אורי מחיי.
עברנו לגור בחיפה. הייתי אחות
אחראית במחלקה הפסיכיאטרית ב־רמב־ם,
ומפקחת על האחיות בשש
מחלקות. רכשתי תואר ראשון, תואר
שני, כל זה עוד לפני שנולדה הבת
שלנו.
בעלי, רם, עבר את השואה, והבית
היה חשוב לו מאוד. מהכסף שקיבל
בנינו בית יפהפה בשכונת דניה בחיפה,
עם בריכת־שחייה. חיינו חיים שקטים
וסולידיים.
בעלי היה מנהל מיפעל אבן וסיד.
הוא רצה להיכנס לפוליטיקה, ולא
נתתי לו. היה נראה לי שזה יוריד מאי-
כות־החיים שלנו. מצאתי את סיפוקי
בעבורה ובעזרה לבני־אדם. תמיד הסתדרתי
עם מה שיש. במשר 20 שנה

,,שמעת* על הרצח בוויו באילת,״ מסט־בער
מו עדון,וו,. .וציה׳ ללכת להלוויה אבר ,
אמרו לי שלא כדאי!״ סימרו של דיסקוטק

אכנרי עם נטלי נחמני(צילום: אלון צעירי)
.״הם לא באים למועדון. הם באים אליי!״
^ נער גיל אלעזרום בן ה־15
( \ נרצח בליל שבת בסביבות השעה
2אחר־חצות, לפני דיסקוטק הקולנוע
דן, ברחוב הירקון כתל־אביב.
למחרת סופר בעיתונים על מעצרם

אסור למכור אלכוהול לקטינים
כמעט בכל העולם קיים
איטור למכור אלכוהול לצעירים.
בארצות״הברית ובאנג ליה
זהו איסור חמור, הידוע
לכל מנהל־בר ובעל בית״
קפה.
בישראל קיים סעיף האו סר
מכירת אלכוהול לקטינים
עוד משנת .1963 הוא נחקק
על-ידי המחוקק המנדאטורי.
סעיף זה( 193 .ג) ,אומר:
,.המספק משקה משכר ל שיכור,
או לאדם הנראה שלא
מלאו לו 18 שנים, או המעודד
אותם לשתות משקה משכר,
עובר עבירה, ודינו 75ל״י
קנס׳.
העונש תוקן בינתיים והקנס
הוא כיום 2500 שקל
חדש.
סעיף זה מסתתר בספר-
החוקים, וגם פרקליטים
ותיקים אינם מכירים אותו.
אנשי״מישטרה, שנשאלו עליו,
הכירו את החוק לרישוי־עסקים,
המאפשר לקבוע ב רשיון
לבית-עסק תנאי, שלא
ימכרו בו משקאות חריפים
לאנשים שגילם פחות מ־17
שנה. במיקרה שבעל העסק
מפר את תנאי הרשיון, הוא
עלול לאבד את הרשיון וגם
לעמוד לדין פלילי.
שני סעיפים אלה לא היו
בשימוש זמן רב, ואין מקפידים
אל אכיפתם.

של שלושה נערים מכרם־התימנים,
שהצעיר ביניהם הוא בן . 14 סופר על
תיגרה שהחלה בדיסקוטק, שבה
השתתפה קבוצת נערים מבת־ים,
ביניהם הנער שנרצח יותר מאוחר,
כאשר שתי הקבוצות היריבות יצאו
החוצה והמשיכו בתיגרה מעבר לרחוב,
בפינת הרחובות טרומפלרור והירקון.
הנער אלעזרוב מת מדקירה, ושניים
מחבריו נפצעו גם הם מדקירות. את
המעשה מייחסת המישטרה לנער בן 14
מכרם־התימנים.
מאז האסון החלה חרושת של
שמועות, ובכל פעם נוספת גירסה
חרשה, שאינה תואמת את קודמתה.
נוספו מיספר ״עדי ראייה״ ו״עדי
שמיעה״ ,והם מסרו וידויים על הרצח.
לפי אחת הגירסות היו לכל הנערים
אולרים, והאחרת לעומתה מספרת על
מכשיר חד שהיה בידי הנער החשוד
ברצח.
יש המספרים כי הדקירות החלו
בתוך קולנוע דן ונמשכו בחוץ, מעבר
לכביש. אחרים מספרים כי בתוך
המועדון היו ניבולי־פה, והנערים
מכרם־התימנים יצאו לשכונה להזעיק
תיגבורת, ואז, כעבור שעתיים, חזרו
ומצאו את הבת־ימים בדרכם הביתה
ותקפו אותם.
שלושת החשודים ברצח הובאו
לבית־מישפט לנוער, כשהם כבולים
באזיקים. השופט אלי שרון הורה
להאריך את מעצרם בעשרה ימים.
קולנוע דן נסגר בינתיים ל־ 30 יום,
לפי צו שהוצא על־ירי המישטרה.

מהקבוצה הבת־ימית קרא לעבר הנער
מהכרם ״יא מאנייק״ ,ואז החלה
הקטטה. המועדון היה מפוצץ מרוב
אנשים. היו אולי אלף איש, ואני עמדתי
מקרוב. היה בלגאן עצום, וקשה היה
לראות מי ליכלך על מי. חוץ מזה,
היתה מוסיקה בקול רם.
״הכל קרה תוך שניות. ואחר״כך
נעלמו. כעבור זמן יצאתי החוצה. המון
חברה היו בחוץ. זה תמיד ככה, כי אין
אוויר בפנים, אז יוצאים להתאוורר
ועומדים בחוץ.
״פיתאום היו צעקות ממול, ליד
מיגרש־החניה. אנשים רצו והתאספו

״הכל היה מהר, וקשה היה לראות מי
מתנפל על מי, ואחר״כך ברחו.
״באו מישטרה ומישמר־הגבול, ואני
הסתלקתי יחד עם עור חבר׳ה, שעמדו
שם. לא רצינו להיות מעורבים.
״למחרת שמעתי שמישהו מת. אני
מכיר טוב את החברה מהכרס, וגם את
הבת־ימים, ואני יודע שהם לא היו
שונאים. זה קרה כפוקס, לגמרי
במיקרה.
״תמיד קורים דברים כאלה בקולנוע.
יש מכות ובלגאן, אבל אף פעם לא
קרה רצח.
״גם לפני חודשיים היה איזה תקל
בשרותים של הקולנוע. גם באותה
שעה, בערך, ב־ 1בלילה. נכנסו שניים

לשרותים, והיו שם שני מסטולים
אחרים. אז אחד סיפר משהו, והתחילו
לצחוק, ולשניים האחרים היה נדמה
שצוחקים עליהם, והם רקרו את אחד
הנערים. הוא יצא מהשרותים מלא דם
בגב, והלך לשווילי, השותף של איציק,
שהיה שם, ושווילי שלח אותו לבית־חולים,
שם טיפלו בו. לא הביאו

שוטרים |
בשכר 1
^ יציק אבנרי ששמע חלק מה־שיחה,
הסביר שזה לא בדיוק כך.

שותן! זווילי(באמצע) ושומר־סף קיק(1מימין)
תקל גשרותים
איציק אגנרי, בעליו של
המועדון בקולנוע דן, פגשתי
יומיים אחרי הרצח, כשהוא יושב
בקיוסק שליד הקולנוע עם שומרי־הסף
קיקו ואייל.
היו שם כמה נערים, ממעריציו של
אבנרי, שדיברו בהתרגשות על מיקרה־הרצח.
אחד
הנערים סיפר כי הוא חבר של
הנער בן ה־ ,14 החשוד במעשה .,וכי
אותו נער סולד מאלימות. הוא היה
נוכח בשעת המעשה, כאשר אחד

מישטרה והסתירו את העניין, כי זה לא
היה משהו רציני״.

תצוגה בדיסקוטק ״דן״
״מתייחסים למוסיקה ולתקליטן״

״הצלתי אותו מפשע!״
אומנם קורים דברים פה ושם, כמו אותו
מיקרה כששומר־הסף קיקו שבר ארבע
שיניים למישהו שניסה להיכנס
למועדון ללא כרטיס, אך גם עניין זה
הסתיים אחרי שקרוביו של הנפגע פנו
אל איציק, והוא שילם עבור הטיפול
בשיניים.
איציק מסביר שלמפקד המרחב יש
זווית־ראייה מוטעית לגבי דיסקוטק,
וכי אסור היה למישטרה לסגור את
המועדון לחודש ימים. אין הוא מודאג
במיוחד, היות והוא מיוצג על־ידי
וביום החמישי
עורך-הרין
הוא עומר לפנות לבג״ץ כרי לבטל את
צו־הסגירה.
איציק :״אפשר לחשוב שאם המועדון
הזה יהיה סגור, והצעירים יישבו
בחוץ על הברזלים, לא יוכל לקרות
דבר כזה. שיקול־דעת המישטרה
מוטעה, כמו שלא סגרו את בית־הספר
כשתלמיד הרג את חברו במכת־אגרוף.
אם מישהו יוצא מתיאטרון הבימה ורב
עם חבר בחוץ, והורג אותו, הרי לא
יסגרו את התיאטרון! ואם הצו מתייחס
לשלום הציבור, כפי שהמישטרה
טוענת, הרי שכולם צריכים לשבת
בבית!״
ובעניין מכירת האלכוהול לקטינים:
״אנחנו לא מועדון יחיד המוכר
אלכוהול. בכל המועדונים שבהם נכנס
גם נוער אפשר להשיג אלכוהול, וגם
אם לא — הרי ילד יכול לקנות ארגז־בירה
במכולת, או בקבוק־קוניאק,
ולצאת מהבית שיכור!
״המהומות שהיו בקולנוע דן נגרמו
דווקא על־ידי מבוגרים, שניסו להיכנס
למועדון בכוח. שומרי־הסף מנעו את
כניסתם בכוח ונעצרו, ואני נאלצתי
לשחרר אותם בערבות, ואז הציעה לי
המישטרה שייכנסו קודם, ואחר־כך
שאזמין מישטרה. כך עשיתי, ועצרו
אותם כמסיגי־גבול.
״ביקשתי מהמישטרה כבר לפני

שנתיים לשכור, למועדונים אחרים
שברשותי, שוטר בשכר, אך המישטרה־לא
היתה מוכנה לאשר זאת, ללא כל
נימוק. אפילו תשובה לא קיבלתי.
״עכשיו אני חושב שאילו היה שוטר
או שניים בשכר, אולי הרצח לא היה
קורה.
״בכלל, לא צריך להזכיר את קולנוע
דן בקשר לרצח. יכולים לדבר על
צומת טרומפלדור־הירקון, שם זה
קרה!״
במהלך השיחה הופיע שוטר ושאל
לכתובתו הקבועה של אבנרי. השוטר
החתים אותו על צו־הסגירה, וביקש
לתלות את הצו על דלת המועדון.
אבנרי הסביר לשוטר שהוא חי
בארבעה מקומות. הוא ניסה להרשים
את השוטר, והסביר לו כי ברשותו וילה
בהרצליה״פיתוח, דירה בבת־ים ועוד
שתי דירות, אחת ברמת־גן ואחת בתל־אביב.
השוטר התעקש ושאל היכן הוא
ישן בלילה ואיפה אפשר למצוא אותו,
ואבנרי אמר שזה לא קבוע.

מיזוודה
של כסף
י^יציק אגנרי — חתיך, גוף
אתלטי ופנים חביבות, עיניים
ירוקות ממזריות — אוהב לספר על
עצמו. הוא מראה קטעי־עיתונות
המספרים על עושרו ומעמדו.
הוא עונד תכשיטים רבים, טבעות
משובצות יהלומים, צמיד־זהב עבה
ושרשרות־זהב, שמישקלן כחצי ק״ג.
בחור נוצץ.
בכתבות הוא מכונה ״מלך המועדונים״
.ועוד כותרות :״איציק קונה
הכל״ ,״נולד עם כפית כסף בפה״.
הוא סיפר על הוריו האמידים,
שרכשו יאכטה, שעל סיפונה הם

אוהב אותי. אני צעיר ומבין את הראש
שלהם, לא כמו אלה הנשואים, שלא
יודעים מה הנוער רוצה. אנשים לא
באים לקולנוע דן. הם באים לאיציק
אבנרי. אני שומר על קשר אישי עט
המישפחות, ובימי שישי שולחות. לי
האמהות כל מיני מאכלים ומעדנים
שהן מכינות. הורים מטלפנים אליי
ומתייעצים מה לעשות עם ילדיהם,
ומבקשים ממני לשלוח אותם הביתה
בזמן״.
האם לא קשה לו להיות בקשר אישי
עם כל כן* הרבה הורים? הרי לקולנוע
דן מגיעים כ־ 800 עד 1000 בני־נוער
בימי שישי ושבת, ומה עם מי שבאים
לפינגווין?
אבנרי הסביר שזו לא בעיה בכלל.
בשלב זה הצטרף אלינו שווילי. איש
שמנמן, לבוש במיכנסיים קצרים
פירחוניים וגופיה בנוסח ילידי־הוואי.
גם הוא עמוס בתכשיטים. שווילי,
הידוע כשותפו של אבנרי, פתח
מיזוודת ג׳יימס בונד, ובה אלפי שקלים
— הפידיון של ליל־שבת, הערב
שלאחר הרצח.
הם ספרו את הכסף ביחד. ואיציק
נראה מרוצה. שווילי סיפר שהמקום
היה מלא בשבת עד אפס מקום, וכי
עניין הרצח לא השפיע על המבקרים
הצעירים.
התפרצות למישיד
*\יציק אוהב את שווילי, והוא
\ * סיפר לי כיצד הציל את שווילי
מציפורני הפשע .״את ניסים זווילי,
המכונה שווילי, היכרתי לפני חמש
שנים במועדון התיאטרון, לשם הגיע
עם עוד עבריינים כמוהו מיפו.
״נתתי להם מיסגרת מסויימת של

מראה רגיל של דיסקוטק ״דך
.,למה לא אומרים שזה קרה בטרומפלדור־הירקוף״
יגיעו אליו. למי הכוונה? האם למס־ההכנסה,
או אולי לבעלים הקודמים
של קולנוע דן? הבעלים הקודמים,
וביניהם שוקי וייס, בעל קפה דיצה
לשעבר, עדיין טוענים שהמקום שייך
להם, וכי הוא רק מנהל את המקום. היו
כמה אי־נעימויות בקשר לאותו עניין.
איציק אינו מעוניין לדבר על נושא זה.

אחרי לחץ מסויים, הוא סיפר
את גירסתו:
המקום היה בבעלותם של ארבעה
שותפים: שוקי וייס, ישראל תורג׳מן,

גופתו של גיל אלעזרוב(צילום: אבי הזאב)
״שילמתי עבור שיניים שבורות״
מסתובבים בעולם. הוא בן־יחיד ויורש
של נכסים עצומים. הוא סיפר על וילה
בהרצליה־פיתוח, בעלת בריכת־שחיה
מפוארת השייכת לו, על בעלי״החיים
שבהם איו^לו זמן לטפל, וגנן הבית
דואג להם.
אביו, שהתעשר באילת מעבודות־בניה,
הועיד את בנו לגדולות ורשם
אותו לאוניברסיטה אוכספורד, כרי
שילמד מישפטים, שכר לו בית והעמיר
לרשותו נהג ורולס רויס, אך איציק
העדיף להתחיל בעיסקי־מועדונים
ולהגיע לכסף רב בכוחות עצמו.
הוא סיפר ששכר את מועדון
התיאטרון מכסף שקיבל כמענק־שיחרור
מצה״ל. תחילה היה שומר־סף
ועבד בניקוי המועדון, ולאט־לאט
התקדם והפך בעלים של מועדונים
נוספים בתל־אביב. היום הוא הבעלים
של פינגווין, קלאב אי ברחוב יורדי־הסירה,
קולנוע דן וולנטינו. הוא נוהג
במכונית מרצדס מפוארת, ועכשיו
רכש ג׳יפ ספורטיבי.
מהו סור הצלחתו? אבנרי :״הנוער

עבודה ואירגון־אירועים. אחרי שיחות
הבנתי שזהו חומר אנושי טוב, המושפע-
מסביבה עבריינית. היחיד שאיתו
החזקתי מעמד הוא שווילי, וזה בגלל
היושר שלו.
״הוא התחיל אצלי כפועל־נקיון.
בערב לפני לכתי הייתי מפזר כסף על
הריצפה, כאילו במיקרה, ולמחרת,
כשבאתי, היה שווילי מחזיר לי את
הכסף. פעם גם זרקתי צמיד משובץ
יהלומים על הריצפה. כך בחנתי אותו.
מובן ששווילי החזיר לי את הצמיד
למחרת. הוא הוכיח יושר מדהים, ומאז
אנחנו יחר. אני סומך עליו בעיניים
עצומות.״
איציק סיפר על נדבגותו. הוא סיפר
על עופר ניסים, בן־חסותו, המשמש
כתקליטן בקולנוע דן, ובאחרונה הפך
איציק למפיק שלו והוציא תקליט
שעופר הלחין.
משום־מה רשומים עסקיו של אבנרי
על שם בעלים אחרים. מדוע?
השאלה מדהימה את אבנרי, ולבסוף
הוא ענה לי שכך יותר נוח, כדי שלא

יאנוש יצחק וזיזי. הם פתחו את המקום
לפני ארבע וחצי שנים. הם הביאו
להקות שהעלות שלהן היתה גבוהה
מהרווחים. היו להם הפסדים של מאות
אלפי דולארים, והחליטו להשכיר את
המקום.
באתי איתם למשא־ומתן, והשכירו
לי את המקום בסכום של 2,160 דולר
לחודש. הבנתי שהם רוצים לברוח
מהמקום במהירות. הם מכרו 50 כרטיסים
בערב, ולא הלך להם.
לפי דעתי, אנשים לא באים
למועדון אלא אל מי שמנהל אותו
ומארח אותם, וכמובן מתייחסים למוסיקה
ולתקליטן.
היו לי חששות, היות ולמקום היה
שם גרוע של מקום הנמצא בירידה.
אבל אני דווקא ראיתי בזה אתגר. בני־הנוער
הנאמנים לי ידעו שבמיסגרת
רשת־המקומות שאני מפעיל נוסף
קולנוע דן. לא עבדתי עם אנשי יחסי־ציבור,
הכל התבסס על יחסים אישיים.
ביום החמישי חתמתי על זיכרון־
דברים, וביום השישי היתה הפתיחה.

המקום היה מלא מהרגע הראשון.
הבאתי להקות, מינימל קומפקט,
אוריה היפ, ולהקת משינה הופיעה
אצלי בבכורה. היתה גם להקת סיאם,
בנזין ומרגלית אנקורי, וגם דיוויין.
במשך הזמן הגיעו אליי נושים,
שהבעלים הקודמים הסתבכו איתם
בחובות עצומים. פיתאוס מצאתי את
עצמי כונס־נכסים.
יום אחד, כעבור שלושה חודשים,
הגיעו בעלי המקום, שמהם שכרתי את
המקום. אחד נכנס ושניים הסתתרו
בחוץ. הפקידה פתחה לאחד, והשניים
התפרצו פנימה. הם ביקשו מהפקידה
לעזוב, וניקו את המישרד מכל ניירת,
כולל החוזים שהיו שם.
כשהגעתי בערב, מצאתי מנעולים
שהוחלפו ושומרים שלא איפשרו לי
להיכנס. השומרים היכו אותי והזמנתי
מישטרה. הם טענו לפני המישטרה
שהם בעלי המקום, ואינם יודעים מי
אני בכלל.
עליתי עם השוטר למישרד ולא
מצאתי שום מיסמך המצביע על
בעלותי על המקום. השוטר הציע
שאגיש תביעה אזרחית.
באותה ההזדמנות שהתפרצו למיש־רד,
הודיעו לי כי הציוד מוחרם ודרשו
כי אסתלק מהמקום. בית־המישפט
פסק שעד לבירור העניין המקום
יישאר כפי שהתנהל בחודשים האחרונים,
עד להחלטת בית־המישפט.
למרות זאת, הם חזרו למקום וטענו
שהם שהפעילו את המקום בחודשים
האחרונים, ולא אני. ניגשתי לבית־המישפט
כדי להוציא צדמניעה נגדם.
הגעתי למקום ביום שישי, בשעות
שהמקום אמור היה להיפתח, ושוב
מצאתי שומרים מטעמם. הם התיישבו
בקופה כדי לפתוח. נכנסתי וביקשתי
לשוחח עימם. הם לא הסכימו, אבל
אחרי שכנועים מצירי הם עשו לי טובה
ודיברו איתי. הצעתי להם להעלות את
דמי־השכירות. כדי למנוע ויכוחים
ומישפטים וכדי להגיע איתם לפשרה
כלשהי. די חששתי, כי הם איימו עליי.
כשראיתי שאינם מעוניינים בשום
הידברות, הוצאתי את צו־המניעה
מהכיס והראיתי להם. הם התקשרו עם
עורך־דין. והוא יעץ להם לכבד את הצו
מייד.
המקום התנהל מאז כרגיל, היות
ובשלב מסויים התערבה גם היחידה
המרכזית. זה קרה אחרי שעבריין ידוע
בא לאיים עליי.
באותה תקופה גם קיבלתי שיחות
טלפוניות אנונימיות ובהן איימו עליי.
באחת השיחות אמר לי מישהו :״כדאי
לך להתחיל לנסוע במוניות, אתה לא
צריך מרצדס.״ ובאמת, כעבור תקופה
גנבו לי את האוטו והשחיתו אותו
לגמרי, לא נשאר ממנו זכר.
לפני זמן קצר עצרו את העבריין
המועד שהטריד אותי. הוא נשלח
לתקופת־מאסר ארוכה בעניין אחר,
ומאז יש לי שקט בדן.
מאז הרצח ביום השישי שוב שלחו

אליי ניידת־מישטרה העומדת כל הזמן
בחזית המועדון. שמעתי שמועות
שרוצים להתנכל לי ולמועדון, ואתמול
באמת ניסו לשרוף את המקום. אני לא
יודע מי זה, ואני חושש שזהו מישהו
המנסה לנצל את מה שקרה כאן, הרצח
שהיה בחוץ.

עד כאן.

מועדון של
קוקסיגליס
^ אווירה בכרם־התימנים מ(
1תוהה, מאז נודע דבר מעצרם של
שלושת הנערים בחשד לרצח.
כל אנשי הכרם מכירים את הנערים
ומישפחותיהם. בני־נוער רבים מביעים
את דעתם בקול רם, ומספרים לכל מי
שרק מוכן לשמוע שנערים אלה דווקא
ידועים כטיפוסים שקטים ,״שלא
מתעסקים בשטויות״.
נער הלומד יחד עם הנער שנעצר
בחשד לרצח אמר לי כי שוב נדבקת
לכרם תרמית של פשע ושל אלימות,
אחרי זמן רב של שקט.
הנער :״הכרם היום מקום שקט, לא
כמו פעם שהיו בלגאנים. אסרו את רוב
סוחרי־הסמים ובערב, בשעה ,8כבר לא
רואים אנשים בסימטות. אנחנו לומדים
בבית־ספר וחיים בשקט. עכשיו שוב
תידבק אלינו סטיגמה של עבריינים.
״חבר שלי לא רוצה. הוא נער שקט
וצנום, שלא מתעסק עם אף אחד, ואם
קורה מיקרה כזה, בטח מישהו אחר יזם
את זה. העיתונים -עושים חגיגה, ולפי
מה שכותבים כאילו כבר שפטו אותו.
בינתיים עור לא יודעים בדיוק מה
קרה, וצריר לחכות. אנחנו החבר׳ה
יודעים שקרה מיקרה איום ומקווים
שהחברים שלנו ייצאו מהעניין, אחרי
שהאמת תתברר.״
לשלושת אבותיהם של הנערים יש
באסטות בשוק הכרמל. אביו של הנער
מוכר גבינות, ואביו של השני מוכר
חמוצים. שני הגברים מוכרים ואהודים
בשוק.
לאביו של הנער שישה ילדים,
ארבעה בנים ושתי בנות. אחת שוחררה
מצה״ל לא מזמן, והיא עומדת להתחתן
בימים אלה.
האב נידון בשעתו לחמש שנות־מאסר
שאותן ריצה בבית־הסוהר,
בעיקבות סיכסוך בשוק־הכרמל, שבו
דקר בעל באסטה סמוכה. אשתו היתה
שותפה לתקיפה ונידונה אף היא,
וישבה. שנתיים בבית־הסוהר. הילדים
גדלו במוסדות, עד שההורים שוחררו
מהכלא.
הבנים נוהגים לבלות במקומות
שלא מקובלים על האב, כגון מועדון
ולנטינו, שרוב מבקריו הם הומוסקסואלים
וקוקסינלים, לא פעם עקב קב האב אחרי בניו והוציא אותם ממקו
מות־בילוי אלה.
געעי אדמד 41 *,

! 3ה הלו לננונ״ת הרחוב שאליה
השתיין־ גיל א ל עזוו ב, קוובן התסוית

0 1 0 1 X 0

10X1
^ לילה נחלקת בת־ים בקפדנות
לחבורות. כל חבורה והעץ שלה,
הדשא או הספסל המיוחד לה. כל
חבורה שומרת על מקומה בקנאות,
אינה מתירה פלישה של זרים לתחומה.

הלוך ושוב .״עברתי הרבה צרות
בחיים,״ הוא אומר, ומסיר את הקסדה
במהירות .״גם הייתי חבר של גיל
במשך שנתיים. החבורה שלו יושבת
על־יד המוסיאון.״

ואשה,״ אומר נער קטן ־בגופיית־רשת
אפורה.
אחד הנערים כתב שיר לזכר גילי:
״בן־אדם, ידיד, חבר /,למה אתה נלקחת
ולא אחר? /למה אלוהים אותך
לקח? /אהבנו אותך כל־כך! /היית בן־
אדם נוח ואדיב /יום מותך זה׳דבר׳
מכאיב /.מילים לא יתארו סיבלי/.
שמור עליו אצלן, אלי! /למה אלוהים
אותך בחר? /תמיד ידעתי שזה עולם
אכזר /.אותך תמיד אזכור, ועודני
זוכר /כבן־אדם, ידיד, חבר״.
״אנחנו קראנו לו לזרוב. הפירוש
של אלעזרוב זה אלוהים יעזור הרבה.
ובאמת עזר לו הרבה,״ הם אומרים.
״בסך־הכל רצינו לבלות, וזה מה
שקרה. גילי עלה לקומה השניה של
קולנוע דן כדי לנוח. הוא היה בלי
חולצה. מישהו מתל־אביב ירד למטה.
השפתיים שלו היו פתוחות.
חברות הקבוצה של אלעזרוב כהלוויה
״שאלנו את גילי מה קרה. הוא אמר:
..הם רוצים לריב! מכות!״
הם רוצים לריב, מכות.״
ואם הילד מסרב, הם סוחבים אותו
״אחר־כך גם גיל ירד למטה. פיתאום נערים ונערות מדברים בבת־אחת על
החוצה ולוקחים ממנו כסף במכות.״
נשלפו סכינים. השומר, שראה שהא מצוקות הבילוי שלהם. מספרים על
ווירה מתחממת, הוציא את גילי ואת
קולנוע דן.
התל־אביבי החוצה. שם גילי נדקר.
״קודם כל, צפוף שם,״ הם אומרים.
אילו היה מוציא רק אחד מהם, גילי היה ״ההנהלה נותנת לכל אחד להיכנס, גם
חי. במקום למלא את התפקיד שלו כשהמקום מפוצץ. מקום קטן, מלא
^ דום ועמורה על חוף הים של
ולשמור עלינו, הוא פחד ורצה להיפטר בילדים ובמבוגרים, מגילאים שונים,
מהצרה הזו של הסכינים״.
תל־אביב, ובכל זאת הם מגיעים
ממש מזמין מהומות.
לשם. כל יום שישי נוסעים במונית
״בפתח מבקשים תעורות־זהות, אבל
מבת־ים. משלמים עשרה שקלים
רק בודקים אם הנכנס הוא ערבי.
בכניסה. מבלים שם ארבע־חמש שעות,
לילדים יהודים יכולים להיכנס בלי בעיות. ככה
חוזרים ב־ 3לפנות־בוקר הביתה, עייבנות

לושה נערים בני 14ו־ 15 אפשר לראות שם ילדות קטנות,
פים, לפעמים מוכים.
מכרם־התימנים הס החשודים ,12 לבושות במיני קצרצר, מעשנות
״אין לאן ללכת,״ הם אומרים.
ברצח. על־פי ההשד נער בן 14 דקר את סיגריות, מחרמנות את הגברים, מסיליקוויד
נסגר. לקוליסיאום לא מכגילי
בסכין, כשהוא מסתייע בחבריו, תות אותם להילחם, .ההוא פגע בי ׳,הן
ניסים בני״נוער ביום השישי .״שם יש
בני ה־ . 15 אחרי המיקרה ברחו אומרות, ,לך תרביץ לו!,
סדר, אין צפיפות, נחמד שם, אבל לבני־השלושה.
כעבור זמן קצר נעצרו
״הילדות הקטנות האלה נעשו
נוער נותנים להיכנס רק ביום הרביעי.
מופקרות לגמרי. יש ילדות שמחביאות
בבתיהם.
אז לאן נלך? אנחנו רוצים לצאת קצת,
הם מואשמים ברצח ובגרימת חב בכיס סכין, מוכנות להילחם על הכבוד
לבלות, לרקוד, להתפרק, נשאר רק
לות חמורות לשני נערים אחרים, שלהן כמו הבנים. הרבה ילדות בורחות
קולנוע דן.״
שנפצעו במהלך הקטטה. השלושה מהבית בשביל קולנוע דן, אחר־כך
״מהמקרה הזה נלמד לקח חשוב,״
ישנות על שפת־הים, לא חוזרות הביתה
כפרו באשמה.
אומרים בני־חבורתו של גילי, ונחלקים
שני חשודים אחרים, שאינם בכלל.
לשתי קבוצות:: .בנים :״מעכשיו רק
קטינים, אלי מלכה ועדי זיידנברג,
״הגברים המבוגרים מנצלים אותן,
נבלה, לא נסתבך בשום ריב ״.הבנות:
מואשמים גם הם ברצח ובסיוע לעבריין וגם את הבנים. מבקשים כסף בחאווה,
״אסור להילחם על הכבוד. יותר טוב
יעני פרוטקשן, .תן לי כסף, אם לא
נמלט.
לוותר על הכבוד, אבל להישאר בחעכשיו
האווירה מתחממת. שלושים החברים שלי ירביצו לך ׳,הם אומרים,
יים!״

אין לאן
ללפת

פדוטקשן

אביו של אלעזרוב בהלוויה
״עוד מעט יהפכו אותנו לרוצחים!,׳
החיפוש אחרי חבורתו של גיל
אלעזרוב, הנער שנרצח בקולנוע דן,
מתחיל ברחוב טרומפלדור, שם גרה
אמו. השעה 10 בערב. יום ראשון. שש
שעות אחרי שגיל נקבר.
שתי נערות, אחת דקה וקטנה,
האחרת גבוהה ועבה, מטיילות ברחוב
באיטיות, מציעות לחפש את החבורה
בשדרות־העצמאות ,״שם יושבים החברה
של קולנוע דן,״ הן אומרות
הרבה צדות
ך > פ ם לי שדרות־העצמאות גדושים
^בבני־נוער. על כל ספסל חבורה
נפרדת. בנים בגופיות, בנות במיכנסיים
הדוקים ושיער מתולתל. כולם שזופים.
כולם מדברים בקול רם, כמעט צורחים.
נער קטן־קומה בעל גוף משולש
למהדרין מכיר את החבורה של גיל. הם
יושבים בגן אחר, הוא אומר, זמסביר
איך מגיעים לשם.
הגן ברחוב דניאל דומה לגמרי
לשדרות־העצמאות. עצים גבוהים משני
ציריו, ספסלים, בני־נוער השומרים
בקנאות על השטח שלהם.
לא, החבורה של גיל יושבת בגן־
אשכול, אומר נער גבה־קומה שעיניו
כחולות, פקוחות לחוחה, ומבטו
עצבני, וכבר מתנדב להראות את הדרך.
גן־אשכול שומם. רק נער על
אופנוע חג סביב הכיכר, הלוך ושוב,

בדרך מספר הנער כחול־העיניים
על חבורתו האימתנית של גיל. הם
אלימים, הוא אומר בעצבנות. גיל אהב
לבלות, בכל פעם מצא לו חבורה
אחרת. בתקופה האחרונה הסתובב
איתם.
על הדשא, בין עמודי הכניסה של
מוסיאון בת־ים, יושבים כ־ 30 נערים
ונערות. כמעט בלתי־נראים. מתמזגים
עם האבנים האפורות, מיטשטשים
בלילה הבת־ימי. חבורה מלוכדת, שיש
לה שני מנהיגים בולטים. כשמגיח
האחד מצטרפים אליו האחרים בגוש
צפוף. לא מפחידים, גם לא אלימים.

״כמו
ואשה״
בעל

חרי שיחת שיכנוע קצרה מס־
\1כימים המנהיגים לשוחח. בדרך־
כלל הם המדברים. כשמישהו אחר
מדבר הם מקשיבים, מהסים אותו אם
הוא אומר משהו שאינו לרוחם.
בתחילה מדברים על גיל. היה ילד
שקט, הם אומרים. אהב מוסיקה,
להאזין לתקליטים, לרקוד. הוריו גרושים.
גיל היה קשור לאביו, מלטש־יהלומים.
לפעמים עבד איתו. אהב
לשוחח איתו.
את כיתה ט׳ סיים בבית־ספר אורט
הבונים. בשנת־הלימודים הזאת החליט
ללמוד בפנימית ניצנים, בעיקבות
חברו .״הם היו חברים טובים, כמו בעל

חברי קבוצתו של אלעזרוב בהלוויה
.,לא נורא אם מוותרים על הכבוד. העיקר שנשארים בחיים!״

דליה לב!