גליון 2561 מתאריך 1 באוקטובר 1986

איש השנה
יצחק שמיר

לירדן

9 7 X 2.

לקחנו הרים גבוהים וירוקים, אוויר משכר של האלפים,
חלב טרי מהכפר וטעם של שוקולד שויצרי אמיתי. ארזנו הכל
באריזות של שוקולד, והנה לפניך ״שויצריה הקטנה״:
6שוקולדים חדשים וטעימים, באיכות של שוקולד שויצרי,
המיוצרים לפי הסכם ידע עם חברות שויצריות ידועות.
לבחירתך ״שויצריה הקטנה״ בטעמי חלב, מריר, שקדים,
אגוזים, קרוקנט וקמץ.

:25.12.8$אסיר העולם צבי גור, רוצח הילד
אורון ירדן, נמלט. כעבור זמן קצר נלבד.

:19.2.86 אנאטולי שצ׳ראנסקי שוחרר על־ידי
הסובייטים. בואו לארץ הפך לפסטיבל.

:22.1.86 חווה יערי, אשתו של כ תב ה•
טלוויזיה, נעצרה כחשודה ברצח תיירת.

:12.3.86 עורך ״העולם הזה״ הגיע לעמאן,
בשיא המשבר נין חוסיין והנהגת אש״ף.

חפרשזז שהט בי ע ה את חותמהעל השנה כולה עמדה בסיסןסלתצלום ׳

שצולםעל -ידיהעולםהזהלפנישנתיים, בע תההסתערות של כוחות ־ ־
הביסחוןעלהאוסובוםבקו סם* • 300נראהבו אחד התוספים, כ ש הו אחי
והולך על רגליו ,

ולידו אנ שי -בי ס הון ותת־ אלו ף

( דאז) ,אי ציע סרד כי,

האוהז באקרה כפובאלה.
ז ה לא היההתצלוםהיחידישצולםבאותו ^ 5סקום. שניצלמים
אתריםצילפוגם חם אה התוספיםהחיים. אך חיההבדלקטןאחד: העולם

תזהגםפירסם את התצלום. הואתופיעבגליוןהעולםהזהמיוםח 25-
באפריל 198פירסוםזההואשגרםלפתיחתהפרשה. רק יותרמ חו ד ש
לאחר מכן ,

ב 29 -במאי, פורסמוחהצלוסיםבעיתו 1חרים .

• 4ג ם השנה מילאהעולםחזהתפקיד

חיוני במאבק סביבהפרשה. הוא

היההראשון שקבע כ י השאלת המרכזית בת היא אם הורהיצחקש מי רלחרוג
את האסירים, אם לאו. מדישבועקבענו את קצבהמעורבותהעיתונאית

הממשלה, שימעון פרס, והודח מן האוצר.

בפרשה, י־פדעז־יוסיכלנוכלנסיון

ב׳י/ו

:11.6.86 קורט ולדהיים נבחר כנשיא אוסטריה,
למרות גילויים על עברו כקצין נאצי.

ה שנ ההעידאיסרהראל, מיש חיה הממונההכל -יכרל על שרותי -
חביפהון, כיבשנותה 0 -ל פח דהמימסדכולומפניהעולםהזה הוא )
חסילכאותהתקופה את חיתיתועלכלהמדינה, עלכלהפקידים החוק
היתידי שלא פח דהייתי

ע צ מו פחד ! כולםפחדוממנו !

הראל בד) 0יוןברדיו, זהבוודאי

אנוכי אמר

מוגזם * .רבשנותה 0 -ל, כמוהשנה,

הוכחכיאי -אפשד להשתיק פרשה כאשר קייםהעולםהזה. שסירופרםל מד ד
זאתהשנה, כפי שלפו־ זאתבן גוריוןלפנייותרמ -סלשנים .

לא הימהזאת הפרשה היחידהשבמר כז ה עמד העולםהזהה שג ה. הארך

רעשה סביבראיוןשהעניק /האסירג * וןדמיאניוק, הח שו דבכף
איוואןהאיום ״ במחנהסרבלינקה. רעש דומההיהסביבראיוןשה ענ י ק

לנר א סי ד אחד, ה בו ר ה צבי גור .
נסיעתו של עורךהעולםהזהלירדןגרמתלסנסציהבינלאומית. בפעם
ת רא ש רנ הנרשםעיתונאיישראליבסוסס רשמי בלישכת חעיתונות המ מ של תית
בעמאן, בנציג של עיתוןישראלי. חביקורתסתייםכעבוד ^ בועבתסבוכת

:18.6.86 שריפת תחנו ת וסיפרי־תפילה.
פרס עורך. התפייסות׳ שפירושה כניעה.

מסויימת, אך הוא איפ שד לשבועוןזהלמ סו רדיווחמ חי מןרא שו ן על

:2.7.86 פרשת השב־כ מגיעה לשיאה ,העולם
הזה׳ קובע כי יצחק שמיר הורה להרוג.

המגמותמאמיתיות של המדיניותהירדנית .
ה שנה נוספולהעולסהזחמדוריםאחדים, ש הפ כו מידמוקדי -
תתעניינרהבשסחיסשלהם. ל מ של: מדורוהתרבותי -ספרותי של נתןיר, ד ף
הדש. לפשל:

ד כג ה בדק דיא״נדי
אתכוון דמיאניוק, ה ח שוד
בכךשהוא ״ אינו אן ה אי ו סיי

מ מ חג ה ה מוו תטדב לינ ק ה

מדורו של ה ד ״ ריולינודלמן, בליתרדמה, המחולל סער ת

מתמשכתגונחוצח ) בהוגיהרפואה. למשל: המדורדיעחאחרת, ספתח את עמודיו
לאישיםכמו אבא אבן, שולמיתאלוני, יורםארידורואחרים, תורמתן
חו פשמוחלםלהעכהלהבעתדיערח .

לפיסקרמדעישפורסםהשנה, קוראים 1 1 9 ,9 3 1אי ש ואשה סדיש בו ע
את תעולס ^ חזה. לפיאותוהסקר, הם שייכיםלרובדהעליון של הציבורי
מבחינת ההשכלה רחמושרשהת בארך .

ב שנ ההקרובהימלאו 50

שנה לקיוםהערלםהזה .

ו 37 -שניםלקיום

המערכההנוכחית, שיש ליהכבודלעמוד בר אשה. חיו אל השנים יזל
ח ת תד שו תמתמדת. נמשיךל מלא את תפקידנוכמוביוםהראשון * .בלימורא ,

:6.8.86 גון דמיאניוק, שהוסגר לישראל
בחשד שהיה שומר בסרבלינקה, נותן ראיון.

בלי מ שו א -פני ם * ב עזר תך.

:10.9.86 פרס מצליח להיפגש באלכסנ דריה
עם נשיא מצריים, חוסני מובארכ.

יחסים
בעיקבות הפיכה
בין הדיפלומטים בפאריס רווחת הסברה כי
נסיון ההפיכה הכושל, שהיה לפני שבוע בטוגו,
יזרז את כינון היחסים הדיפלומטיים המלאים
בינה לבין ישראל.

היחסים הנוכחיים הם בדרג של.מישרדי״אינטרסים״.

צרפת שלחה השבוע לטוגו 250 חיילים, להגן
על המישטר, והנשיא מיטראן יפעיל את
השפעתו שם למען ישראל.

הסיגים דרשו הכחשה
תחרות אפריקאית
מניו־יורק נמסר כי יצחק שמיר עמד להיפגש
השבוע, במרכז־האדם, עם שר־החוץ האתיופי.
לעומת זאת, בידיעה שאמרה כי הוא נפגש, כביכול, עם
שר־החוץ הניגרי — אץ כל אמת.

גם שימעדז פרס מקווה לקיים עוד פגישה —
האחרונה לפני הרוטציה — עם מדינאי
מאפריקה השחורה-

שבדי מישרד־החוץ
על סף מרד
ערב הרוטציה שוררת בקרב העובדים
המיקצועיים של מישרד־החוץ אווירה כה
קשה, עד כי הם עומדים לנקוט בצעד
חסר־תקדיס: לשטוח את תלונותיהם בגלוי
ובפומבי.
הקש ששבר את גב־הגמל היה סיור
שערך אריה שומר, סמנכ״ל מישרד ראש־הממשלה,
בחדריהם של העובדים הבכירים,
ולעיני כל בדק כיצד ניתן לחלק את
החדרים בין עוזריו הרבים של פרם, העתידים
לבוא למישרד.
על-פי מניין התקנים שיתפנו עם צאתו
של שמיר ופמלייתו, נראה כי למישרד
ניתן• יהיה להביא את כל נערי-פרם. אפילו
מזכיר הממשלה, הדד יוסי ביילין, אמור
לקבל מעמד של יועץ מיוחד — בשכר של
1ש״ח לשנה. מעמד זה יאפשר לו לקרוא
מיברקים ולהמשיך להיות מעורה בעניינים
המדיניים, עד שתתפנה למענו מישרה
מתאימה.
במיוחד גדול חששם של העובדים
המיקצועייס מפני אורי סביר, היום יועץ
התיקשורת של ראש־הממשלה. הם סבורים
כי הוא מתכוון לרוקן מתוכן את תפקידו
של דובר־המישרד ולקחת לעצמו את
סמכויותיו.
החמורה ביותר מבין מכות-הרוטציה
שפקדו את המישרד היא הקפאת פעילותה
של ועדת־המינויים. הוועדה הפסיקה
את עבודתה בהוראת שמיר, שהתבקש
לכך על-ידי פרם, והתוצאה היא כי מזה
שבועות סובבים במיסדרונות מישרד־החוץ
עשרות אנשים חסרי־מעש, שסיימו
את תפקידיהם הקודמים ולא קיבלו תפקידים
חדשים.

בבירת סין העממית שורר כעם רב על
הפירסומים בישראל בדבר מגעים בין פקידים
בכירים של שתי המדינות.
על רקע זה מסבירים בחוגים דיפלומטיים את
ההודעה התמוהה שפירסם מישרד־החוץ
בירושלים, ביום השני השבוע, ש״אץ כל מגעים
לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם סין
העממית״ .ההודעה, סבורים הפרשנים, פורסמה
על־פי דרישה מפורשת של הסינים.

פרס משבח חברים
במהלך סקירתו, בישיבת הממשלה השבוע,
חלק שימעון פרס שבחים נלהבים לכל האישים
שעימם נפגש במהלך מסעו לארצות-הברית.
את ג׳ורג׳ שולץ הוא כינה.ידיד אמת׳ ,ועל אדוארד
שוורדנאדזה אמר :״אינטליגנטי ופתוח, מייצג את
המנהיגות הצעירה של ברית־המועצות ...היתד, לי איתו
פגישה חשובה ביותר ״.חבריו לשולחן־הממשלה זכרו כי
שלושה ימים לפני הפגישה, כאשר נראה היה שאפסו
הסיכויים לקיימה, התבטא פרס כלפיו בזילזול — אך לא
העירו דבר.

את המחמאות הנמלצות ביותר שמר פרם
לרונלד רגן .״זה לא נכון שהוא אינו בקי
במדיניות-חוץ,״ אמר .״אני מצאתי אותו בקי
מאוד. אץ שום אמת בכך שהוא קורא בקול
מתוך כרטיסיות שהכינו לו עוזריו!״

מודעי עצמו הצליח השבוע לגרום לשמועות
שונות, אחרי שלא ניתן היה לאתר אותו. לפי
גירסה אחת הוא יצא בשקט לחו״ל, לפי גירסח
אחרת הוא מתבודד, במצב־־רוח מדוכדך.

הישיבה האחרונה
סמשלת־פרם תקיים רק עוד ישיבה אחת. תהיה זו ישיבה
מיוחדות כנראה באמצע השבוע הבא, שבה יסקור שימעון
פרס את שתי שנות כהונתו.

גורלה של מיפלגת המרכז הליברלי יוכרע,
כנראה, ביום השישי הקרוב, אחרי שובו של
אריה דולצין מחר׳ל. באותו יום תתקיים ישיבת
הנהלת־המיפלגה — הראשונה אחרי
התפטרותו של שלמה(״צ׳יץ׳״) להט.
התפטרותו של צ׳יץ׳ מכל תפקידיו, שהטילה צל כבד על
סיכויי הישרדותה של המיפלגה החדשה, היכתה את חבריו
בתדהמה: הוא לא רמז להם מראש על כוונותיו, ואת
הודעתו מסר במפתיע, בסוף ישיבת־ההנהלה, ביום השישי
שעבר, אחרי שהשתתף בדיון שקט בעניינים שוליים.

הקניינים ירש
את הסודות
שני קנייני הטבק של חברת ״דובק״,
שניהלו גם את מחסני־החברה בחיפה,
פוטרו לפני שנה והוחלפו באחרים. כדי
לרצות אותם ולקנות את שתיקתם של
השניים, שידעו את כל סודות החברה,
שולמו להם פיצויים של מיליון ורבע דולר.
ועוד בעניין ״דובק״ :מרטין גחל, אביו
בן ה־ 80 של מנכ״ל החברה, נמצא בלונדון
ומהסס לבוא לארץ לבקר את בנו, המאושפז
אחרי התקף־לב.

שאקי מגבש חזית
הח״כ אבנר שאקי ניהל השבוע מגעים עם זבולון המר ועם
רפאל בך־נתן, נציגי שתי הסיעות הגדולות במפד״ל, בנסיון
לגבש חזית רחבה שתפעל לביטול המינוי של דירקטורים
חדשים בבנק המיזרחי.
חברי מועצת־המנהלים מונו השבוע באופן חפוז, כמעט
בגניבה, ללא שום דיון מסודר במוסדות המיפלגה. רק אחד
מבץ 11 הדירקטורים החדשים הוא ממוצא מיזרחי.

בעימנזאל ממשיכים לבנות כונכדהנכסים של חברת ״כוכב השומרון״ ,עורך־
הדין יעקב נאמן, הצליח להביא להשלמת הבניה
של עשרות דירות בלתי-גמורות בהתנחלות
עימנואל, והן יאוכלסו מייד אחרי החגים.
בהתנחלות החרדית מתגוררות כבר 450 מישפחות, ויש בה
עוד 258 דירות בלתי־גמורות. הבניה הופסקה כשכוכב
השומרון נקלעה לקשיים, ונתגלעו סיכסוכים מישפטיים
בינה לבץ הקבלנים. אחד הקבלנים, מתי ליפשיץ, הוא
שותפו של מרגולים, מבעלי כוכב השומרון, בפרוייקט
יאחר — התחנה המרכזית החדשה בתל״אביב.

בריכת־מריבה
בראש־העין
״הוועדה הארצית לשמירת השבת״ לוחצת על
מועצת ראש־העץ שלא להקים בעיירה מיתקני-
ספורט ובריכת-שחיה, מחשש לחילול-שבת
ולרחצה מעורבת.
הרוחות בעיירה סוערות, והתושבים מפולגים בץ הקשישים,
המוכנים להאזין בכבוד לתועמלנים החרדיים, לבץ ׳
הצעירים, המתנגדים לכפיה הדתית.
גיליון ערב יום הכיפורים של

מודעי בצרות
אחד משרי הליברלים סנה לפני כמה שבועות
בחשאי ליצחק שמיר ודרש ממנו בתומם שלא
יחזיר את יצחק מודעי לממשלה. האיש נקט
בלשון אולטימטיבית. שמיר התרשם כי אם
יתעלם מהדרישה, יוטל בספק עתידה של
ממשלתו, וסיפר למקורביו שהוא ״נתון

יזם ז הגורלי

09x11:1ה 1ג
שזי נרקיס שוב אלוף
האלון*(במיל׳) עוזי נרקיס, ראש המחלקה
להסברה בהסתדרות הציונית, זכה פעם נוספת
בתואר ״אלון* נוסעי ההנהלה הציונית״.
לפי הוראות היו״ר, אריה דולצין, אסור לחברי ההנהלה
לשהות בחו״ל יותר מ־ 70 יום בשנה, וכן נאסרו עליהם
נסיעות של יותר מ־ 21 ימים רצופים. בתישעת החודשים
הראשונים של השנה הנוכחית כבר פרץ נרקיס את
המיכסה, ושהה בחו׳ל 72 יום — יותר מכל אחד מחבריו.
בתנאי השני הוא הקפיד לעמוד.

נרקיס היה אלוה הנוסעים גם ב־ . 1984 בשנה
שעברה הצליח לגזול ממנו את התואר, זמנית,
יצחק מאיר מהמפדל.

יופיע בשבוע הבא, ביום ההופעה הרגיל של
העיתון, ויימצא למכירה בתל־אביב בשעות
הערב של היום השלישי, ה־ 7באוקטובר,
ולמחרת, ברחבי הארץ ויכיל, בין השאר, א ת

אנשי השנה תשמ״ז
האנשים אשר סימלו א ת הישגי וכישלונות
השנה

רחילויות השנה
מיבחר הפרשיות עליהן דיווחה רחל-המרחלת
בתשמ״ו

״דף חדש׳
על שירה ותרגומי שירה, תיאטרון ומבקרי
תיאטרון

ב עריב ת ו״יזדא נוימן

במדינה

וכך עמד פרס השבוע חסר־אוניס
מול המון קטן ומוסת, כשהוא מנסה
לשווא לפייס אותו בקללות השיג־רתיות
על חשבון אש״ף, כדי להוכיח לו
שהוא לאומני לא פחות ממנו. הוא לא
שיכנע אותו, כמובן.
אנטי־מארוקאית. ברור
הפגנה
כי שימעון פרס ומיפלגת העבודה לא
רכשו בחזרה את לב הציבור המיזרחי
המנוכר. די בזעזוע הקטן ביותר, כדי
להעלות בליבו שוב את השינאה.הישנה
אליהם.
השינוי היחידי בא מכיוון אחר
לגמרי. הוא מתבטא בדמותו של אלי
דיין, ראש עיריית אשקלון, שגם אחרי
האירוע המביש התייצב בטלוויזיה
בצורה חד־משמעית לימין השלום עם
העולם הערבי, תוך הדגשת מוצאו
המארוקאי.
ההפגנה באשקלון, שהובאה לעיר
על־ידי מסיתים אשכנזיים מסוגם של
כהנא וראשי התחייה, היתה בעקיפין
גם הפגנה נגד הציבור המארוקאי
ונסיונו לגלות את שורשיו. מי שתקף
את בית״המלוכה המארוקאי, תקף
למעשה גם את גאוותם של יהודי
מארוקו.
אלי דיין הבחין בכך. יתכן שהוא
המייצג את גל העתיד.
העם ימי פומפיאה
שר המערך
עגת מנשקת את ד(בעל.
הטבע קם לתחיה,
וכמוהו כס הליכוד
תלך שנה וקללותיה. תבוא שנה ו־בירכותיה.
תשמ״ו
מתקרבת אל סופה. הירח
של חודש אלול נמוג ונעלם. לפי האמונה
היהודית, הולכים ומושלמים
הרישומים בספר החיים — ספר־של־מעלה
שהתחלף מזמן, כך יש להניח,
במחשב.
השנה שעברה היתה טובה, יחסית.
לא היתה בה מילחמה. לא היה בה משבר
כלכלי גדול. לא היו בה תהפוכות
פנימיות אכזריות.
מבחינה האופטימיסטים, היתד, זאת
שנה חצי־טובה. מבחינת הפסימיסטים
היתה זאת שנה חצי־רעה.
תחיה ותקומה. המעבר משנה
לשנה הוא, בדרך כלל, אירוע שמח.
לפי המיתוס הכנעני העתיק, בן
הארץ, ראשית הסתיו הוא מועד של
תחיה ותקומה. האל בעל מת בראשית
הקיץ. לקראת הסתיו מנשקת אותו
אחותו ענת, ומעוררת אותו לחיים חדשים.
זהו
מיתוס הטבע. הצמחים מתים
בארץ־ישראל בימי הקיץ הלוהט. הארץ
לובשת ארשת חומה. עם תום הקיץ
חוזר הצבע הירוק, הפרחים מכסים את
הגבעות שהן ארץ־ישראל, הטבע קם
לתחיה.
אצל היהודים מלווה התהליך הטיב-
עי הזה בחשבון־נפש אנושי. מצווה
אדם לחשוב על חטאיו בשנה שעברה,
להכות על חטא ולחזור בתשובה, כדי
שייכתב לשנה טובה. כעבור עשרה ימים,
ביום־הכיפורים, ייחתם בספר־ה־חיים.
אפוקליפסה
עכשיו. השנה
מקבלים כל המושגים האלה משמעות
מיוחדת, בלתי־שיגרתית.
למחרת יום־הכיפורים עומדת להיכנס
לתוקפה הרוטציה — עובדה
המטביעה את חותמה על עונת־החגים.
לכאורה זהו תהליך פוליטי בלתי״
דרמאתי. שני עסקנים מתחלפים ביניהם
בתפקידיהם. שתי מיפלגות, שהן
שותפות בשילטון כבר זה שנתיים,
מחליפות ביניהן את הכהונה של ראש־הממשלה.
מיכוון שלכל אחת מהן יש
זכות־וטו מוחלטת על צעדי הממשלה,
לא ייתכנו אלא שינויים קטנים בעיק־בות
החילופין.
אך במיתוס הישראלי החדש הבדלים
אלה גדלו ותפחו, עד שקיבלו כמעט
משמעות מטפיסית.
חסידי המערך, ואנשי־השמאל בכלל,
רואים ברוטציה מין אסון־טבע בעל
מימדים אפוקליפטיים.
לא כן חסידי־הליכוד. לגביהם, אכן
מתקיים המיתוס הכנעני. העולם קם
לתחייה, ואחרי הימים הצחיחים של
המערך יבוא עתה תור הפרחים.
אלה גם אלה מגזימים. תשמ״ו וימי
המערך במישרד־ראש־הממשלה מסתיימים.
תשמ״ז וימי הליכוד במישרד־ראש־הממשלה
ממשמשים ובאים.
ועולם כמינהגו נוהג.
חוק גטו או מדינה?
זה גונע לאיש אחד,
שנאשם ברצח.
אך בפרשה זו טמון
עיקרון חשוב ביותר

הרוטציה, שוב נערך מחזה מן הסוג
שרדף את פרס לפני חמש שנים.
הדבר הוכיח עד כמה שבירה הפופולריות
החרשה שרכש בשנתיים של
כהונה, עד כמה דק הקרח שעליו הוא
מהלך.
כרישים מריחים דם. קל היה
להצביע על כך שהמהומות באשקלון
השבוע נבעו מצירוף מיקרים אומלל
ומפלישה של יסודות זרים לעיר.
בעזה נדקר למוות איש תושב-
אשקלון. זהו אירוע כמעט שיגרתי.
הסקרים האחרונים בשטחים הכבושים
הוכיחו כי התנקשות בחיי ישראלים
בגדה וברצועה מקובלת על כל חלקי
האוכלוסיה, הרואה בה ־התנגדות״
לגיטימית לכיבוש. מבחינה זו אין
הבדל בין ״מתונים״ השואפים להסדר־שלום
לבין אנשי״הסירוב.

רצה המיקרה העיוור שהקורבן בא
במיקרה זה מאשקלון, וכי המעשה
נעשה ערב קריאת כיכר בעיר זו על
שמו של מוחמר ה־ ,5מלך־מארוקו.
יתכן כי התבונה היתה _צריכה לייעץ
למארגנים לדחות את הטקס בכמה
ימים, עד אחרי הלוויה. אבל האירוע
היה ממלכתי ואורגן על־ידי הביורוקרטיה,
ולזו אין רגישות רבה. היא
בטוחה בעצמה, וליבה גס.
דחיית הלוויה, בגלל הצורך בנתיחת
הגופה, הוסיפה שמן למדורה. גם היא
לא הוכיחה על חוכמה רבה.
כל זה ביחד פתח פתו^ לפורענות.
המיפלגה הפאשיסטית המאוחדת בישראל
— ערב־רב של אנשי מאיר כהנא,
התחייה, גוש־אמונים והמתנחלים —
עטה על המציאה. ככרישים המריחים
דם מיהרו למקום. בעזרת המישפחה

ראש הממשלה
הקרב ער הכיכר
שימעון פרס עמד שם
לבדו. הכל חזר לקדמותו.
המחדל התנקם בו
שוב ניסרו השריקות בחלל.
שוב עפו העגבניות.
שוב הורמו הידיים ל״תנועה מיזר־חית״.
שוב
התעוותו הפנים בשינאה.
שנתיים אחרי עליית שימעון פרס
לכס ראש־הממשלה, ימים מעטים לפני
העולם הזה 2561

ראש־ממשלה יוצא פרס
הו א מהלך על ק רח ד ק

המשולהבת גרמו למהומה, ערכו פוג־רום־זוטא,
גרמו להרס בבניין העיריה
ושיבשו את הטקס לעיניהם ולאוזניהם
של מיליוני צופי־טלוויזיה בארץ ובעולם.
שתיקה
רועמת. חסידי פרס
יכלו לטעון כי כל זה אינו מעיד על
דעתם האמיתית של תושבי אשקלון.
אולם התופעה הבולטת לא היתה
רעש השריקות, הצעקות והיללות של
כהנא ושות׳ ,אלא דווקא השתיקה
הרועמת של האחרים.
תושבי אשקלון לא קמו בהמוניהם
כדי להגן על ראש־הממשלה שכיבד
את עירם, וכדי לסלק את הפולשים. הם
היו אדישים. הם לא באו לטקס־השלום,
ולא התקבצו סביב מנהיג מיפלגת־העבודה.
שימעון פרס נשאר כמעט
בודד במערכה, כשרק השוטרים מגינים
עליו ועל המכובדים שנגררו אחריו,
ביניהם שליח מלך מארוקו, ראש
הקהילה היהודית שם.
שדה־הקרב המפריע. זהו
הכישלון האמיתי של שימעון פרס
(ראה איש־השנה תשמ״ו) .הוא דיבר
על שלום, עשה מהלכים דיפלומטיים,
.נקט טכסיסים שונים, ניהל יחסי-
ציבור, הפריח זיקוקיו־די־נור.
אולם פרס לא עשה דבר וחצי־דבר
כדי לחנך׳את הציבור הישראלי לתפיסה
חדשה, המובילה לשלום — אולי
מפני שלו עצמו חסרה השקפה כזאת.
שדה־הקרב המכריע — הרחוב —
הופקר לפאשיסטים ולגיזענים לאומניים
ודתיים, שפרס ניסה לפייס
אותם.

ויליאם נקש חשוד בהריגת ערבי
בצרפת, על רקע סיכסוכים בין מוע־דוני־לילה
ועסקים אפלים.
י בית״המישפט הישראלי אמר את
דברו: יש להסגיר אותו לצרפת. לא היה
למעשהו מניע פוליטי כלשהו.
אך נגד הוראה זו, הטעונה חתימה
של שר־המישפטים, קמה תנועה ציבורית.
הטוב
שבגויים. זהו מיקרה
הנוגע לכאורה רק לאדם אחד, המבקש
להינצל ממישפט־רצח. אך טמון בו
תוכן עקרוני חשוב ביותר.
זה מול זה עומדות שתי תפיסות: זו
של הגטו וזו של המדינה.
מוסר־הגטו אמר: לעולם אסור
להסגיר יהודי לידי ״הגויים״ .בני הגטו,
החיים בצל האיום המתמיד של עלילת־דם
ופוגרום, מאוחדים מול העולם
החיצון. כל ״גוי״ הוא אוייב פוטנציאלי.
כל בית־מישפט הוא אנטי־שמי. יהיה
אשר יהיה, אסור להפקיר יהודי לחסדי
הגויים המרושעים.
מוסר־המדינה שונה לחלוטין. הוא
מבוסס על החוק. הוא גם מבוסס על
הצטרפות המדינה למישפחת העמים
התרבותיים, וקיום יחסים של הדדיות.
כדאי לישראל להסגיר פושע לצרפת,
כי רק כך תבטיח שצרפת תסגיר פושע
לישראל. קיום החוק — שהוא הבסיס
לכל סדר חברתי — מחייב הדדיות בין
מדינות, המכבדות זו את מערכת־המישפט
של זו.
ערבי מת. קיום מדינת״חוק מחייב
גם אמון במערכת־המישפט העצמית.
בית־המישפט
הישראלי שמע את
כל הנימוקים נגד ההסגרה, ואחר־כך
החליט מה שהחליט. שום נימוק חדש
לא עלה לאחר מכן.
התביעה משר־המישפטים שלא לחתום
על צו־ההסגרה אינה אלא תגובה
גלמזית־ספונטאנית או מאורגנת —
הנובעת מהתעוררות הפחדים העתיקים,
הממשיכים להתקיים בניבכי
התת־הכרה הלאומית.
נוספת לכך הנימה הגזענית החדשה,
פרי הארץ: אם הנרצח הוא ערבי, לא
חשוב מדוע נרצח. ערבי טוב הוא ערבי

שר־המישפטים אברהם שריר יצטרך
להחליט. מונחים לפניו על ־כפות־המאזניים
זה מול זה עיקרון החוק
הממלכתי ושרידי הרגש הגלותי.
למעשה זהו המיבחן הראשון שלו
בתפקיד זה.

המוח של מץ פועל ואתת מתפעל
חדש! טלויזיה 6ז 3ט])?13181 $

״\/ 24ש״ח

״93.50 28״

״ 4 1 14״

לבחירתן 4אפשרויות רכישה:
.1תשלום מזומן.
.2שיטת ״שכר מכר״ -עד 36 תשלומים
בהתאם לתנאי ״שכר מכר״.
18.3תשלומים שקליים צמודי דולר +ריבית
אפקטיבית של 380/0המבצע לבעלי כרטיסי
האשראי .
.4ב־ 8תשלומים שקליים שווים קבועים
וללא הצמדה באמצעות כרטיסי האשראי.

פרטים בבית מץ מודיעין 19
בני־ברק טל 799114 .־03

המחירים אינם כוללים מ.ע.מ.

#שראכרט אלא מ7״.

רכוש כרטיס הגרלה של מד״א. מגו דוד אדום -שלד ובשבילך

מץ הקטנה, הטלויזה השניה שלך
ילדך רוצה לעבוד עם המחשב ואתה רוצה לצפות במבט לחדשותי אשתך רוצה לראות סרט בטלויזיה הירדנית ואתה רוצה
לראות ספורט בישראלי
אין בעיה. לבחירתך טלויזיה קטנה של מץ ״ 14 או ׳׳16
הפוך אותה לטלויזיה השניה שלך. צפיה מהנה ונוחה .
טלויזיה 14 שלט רחוק 41 -ש״ח לחודש
(בשיטת ״שכר מכר״)
טלויזיה 16 שלט רחוק 45 -ש״ח לחודש
(בשיטת ״שכר מכר״)

ועכשיו מץ עד 36 תשלומים
מץ ישראל -החברה שהפעילה את המוח והביאה
אליך את הטלטקסט -השירות התקשורתי החדש
ההופך את הטלויזיה הביתית שלך למקור מידע
בנושאים שונים -מביאה אליך היום את עידן
המחר. הכנס היום לעידן המחר. בוא למץ -המוח
של המחר. לבחירתך שפע מוצרים עם שפע חידושים
והמצאות בינלאומיים שיהפכו את חייך וחיי
משפחתך למודרניים יותר, קלים יותר, נוחים יותר
וחסכוניים הרבה יותר. הכנס היום לעידן המחר.
בוא למץ ישראל -המוח של המחר.

המוח של מץ מביא אליך רעיון חדשני טלויזית
6ז3ו 1ן - )1315 51 הטלויזיות הגדולות עם המסך
המרובע ההופכות את הצפיה לחויה של צליל,
תמונה וצבע.
לבחירתך טלויזיות עם המסך המרובע בגדלים
של ״ 24ו־״ 28 קנה 1318! 31111316 זב שיטת ״השכר
מכר״ ותהנה מ־ 36 תשלומים .
טלויזיה 6ז 113ן )1318! 51״ + 24 שלט רחוק -
80ש״ח לחודש.
טלויזיה 3!6טו< )1318 28 שלט רחוק -
93.50ש״ח לחודש

וידאו של מ ץ -אי ז ה ראש...
וידאו מץ -וידאו ברמה בינלאומית עם ראש מגנטי מתוחכם ההופך את
הצפיה לחויה גדולה שאותה לא תשכח.
רכוש עכשיו וידאו מץ וזכה ב־ 5שנות אחריות על כל החלקים, כולל הראש
המגנטי, ובשלט רחוק אלחוטי מתוחכם.
עכשיו 88ש״ח לחודש(בשיטת׳״שכר מכר״)

חדש! מיקרוגל מץ
ההמצאה הגדולה ביותר מאז האש...
מיקרוגל מץ -תנור חדשני המקצר א ת זמן
הבישול והאפיה.
במיקרוגל מץ אפשר להכניס אוכל קפוא
לחלוטין ותוך דקות הוא מוכן להגשה.
תנור מיקרוגל מץ -שיא הטעם במהירות זזשיא.
עכשיו 37ש״ח לחודש(בשיטת ״שכר מכר״)
באפשרותך לרכוש גם ב־ 3תשלומים
שקליים שווים של 285ש״ח כ״א.
האספקה ממר התשלומים.

מץ ישראל. המוח של המחר

| 113ו 1ה
1ת ₪ת
מאת

אורי אבורי
¥ה יכול היד! להיות סרט עתידני על סוף העולם.
( מטוס קטן חג בשמי סקנדינביה כדי לאסוף מידגמי־אוויר לבדיקות שיגרתיות. המידגמים מועברים
למעבדה. לפתע נדלק אור אדום. במידגמים התגלו כמויות גדולות של קרינה רדיו־אקטיבית.
.ברחבי העולם נשמעת האזעקה. המדענים מתכנסים ומחליטים: אירעה התפוצצות גרעינית אדירה.
ענני אבק רדיו־אקטיבי מתחילים להתפשט סביב כדור־הארץ, בהורגם כל דבר חי בדרכם.
בכל מקום שאליו מגיע הענן, משתתקים החיים. ערים שלמות נשארות כפי שהיו — אך החיים
נעלמים מהן. הבתים ממשיכים לעמוד, המכוניות עומדות ברחוב, אוניות שטות בלב־ים. אך אין אדם,
אין ציפור, אין חיה.

לאט־לאט, בתהליך בלתי־נמנע, מכסה הענן את כדור־הארץ כולו, והחיים על פני
הכוכב ארץ נמחקים...

על שואה מסוג זה כבר נכתבו ספרים, הוסרטו סרטים. אך השנה זה קרה במהדורה מיזערית.
בשמי סקנדינביה התגלה אבק רדיו־אקטיבי. החקירה העלתה כי בתוככי ברית־המועצות הסגורה
והמסוגרת, ליד עיר בשם צ׳רנוביל באוקראינה, אירעה התפוצצות במיפעל־כוח גרעיני. תחילה נעשה
נסיון אווילי להעלים את האסון, אך חיש־מהר פשטה הידיעה בעולם כולו.
האש שפשטה במיפעל כבתה, תודות להקרבתם העצמית של קומץ גיבורים. המיספר המדוייק של
הנפגעים לא נודע בביטחה, אך המדענים העריכו כי בסופו של דבר יסתכם החשבון באלפי הרוגים, אשר
ימותו לאיטם בעיקבות חשיפתם לקרינה.
כמה פקידים סובי.יטיים הודחו, מדענים ורופאים ערכו מחקרים, והעולם עבר לסדר־היום.

אך יתכן כי על קיר המיפעל בצדנוביל רשמה יד נעלמה באותיות רדיו־אקטי־העולם
קרב.
--העולם ביות: סוך

מותו שד קווא־התיגו
ך* מה שבועות לפני האסון בצ׳רנוביל הזדעזע העולם למראה אסון אחר.
^ חללית שנשאה את השם היומרני צ׳לנג׳ר(״קורא תיגר״ז התפוצצה בארצות־הברית, שניות מעטות
אחרי שיגורה לחלל. כל נוסעיה — וביניהם שתי נשים — קיפחו את חייהם באותו שבריר של רגע.

11י-אוו ג 0י-ח₪ך

יייייי * 1י י * יייי י < 1י 1י י ! י. י י

ו|*י,וי1י *1י*ן*

השיגור נערך לעיני מצלמות הטלוויזיה, והעולם כולו יכול לחזות באסון. נערכה חקירה, חוברו
דוחות, נערך ויכוח.

לא היה צורך במחקרים כדי להסיק את המסקנה הראשונה: יצירת־הפאר
הטכנולוגית של המעצמה הטכנולוגית המתקדמת ביותר בעולם — מכשיר
שהיווה את שיא הכושר המדעי־הטכנולוגי של האנושות •— נהרס בגלל ליקוי
בחלק קטן.
היתה למסקנה זו השלכה מרחיקת־לכת:
בשתי מעצמות־העל, וגם בכמה מעצמות בינוניות, ממתינים אלפי טילים לפקודה להמריא לחלל,
כדי לזרוע מוות גרעיני המוני בארצות־אוייב.
כדי להשיג יתרון מכריע על אויביהם, החליטו האמריקאים לגונן על עצמם על״ידי יצירת מגן חללי
אדיר מעל לעצמם. תוכנית זו, שנודעה על שמו של סרט־קיטש המוני בכינוי ״מילחמת הכוכבים״,
מבוססת על ההנחה שטילים אמריקאיים יוכלו ליירט בחלל, בדייקנות מוחלטת, אלפי טילים
סובייטיים במעופם בן כמודהדקות לעבר יעדים בארצות־הברית. הדבר מחייב דיוק טוטאלי, שהרי אם
שיעור היירוט יגיע ל־^ 95 בלבד, די בטילים הנותרים כדי לקטול מיליונים רבים של אזרחי ארצות־הברית.

אסון
צ׳לנג׳ר צייר סימו־־שאלה גדול מעל לתיקווה זו. הוא הוכיח בעליל כי גם

* #י 1י < יייי 1ייי 0

בכלי־החלל המושלמים־כביכול יש נקודות־תורפה. אין שלמות למעשי־ידי־־אדם.
החלום של מילחמה גרעינית ״נקיה״ נדחק עוד יותר לעולם האשליות.

מווח בלי צנע וויח
ס פון גדול אחר של שנת תשמ״ו אירע בארץ אפריקאית נידחת, שעמדה רק במיקרה, במשך כמה

ימים, במוקד תשומת־הלב הישראלית.

בארץ קאמרון הדלה והעניה התרחש דבר המזכיר גם הוא סרט־בלהות עתידני.
לפתע פיתאום השתחרר מבטן האדמה כוח קטלני מעורר־חלחלה.

היתה זאת כמות של גאז מרעיל שצפה על פני אגם קטן, בלועו של הר־געש. הגאז לא נראה לעין,
לא נשמע לאוזן ולא הורגש באף. שום חוש אנושי לא יכול היה להבחין בו.
הוא גלש במידרון לעבר כפר וקטל את כל בניו ובנותיו, בלי אבחנה. כפר שלם התרוקן מכל חיים.
אדם ובהמה ניספו. אך הכפרעצמו לא ניזוק כלל, ולא נראה בו שום סימן של הרס. הכל נראה כאילו
נפגע הכפר על־ידי פצצת־ניטרון, פצצה שייחודה בכך שקרני״המוות שלה הורגות כל חי, מבלי לפגוע

בשום עצם.

פצצה כזאת תהרוג את כל יושביו של טנק, אך הטנק ימשיך לנסוע. היא תהרוג
את מיליוני תושביו של כרך, מבלי לנפץ אף שימשה אחת.

(המשך מעמוד )7
גאזי־רעל הטילו את אימתם במילחמת־העולם הראשונה ופגעו ברבבות, וביניהם גם רביטוראי גרמני
אלמוני בשם אדולף היטלר, שהתעוור זמנית. הי היה באימה זו כדי לשכנע את כל הצהרים שלא
להשתמש בו ככלי־נשק במילחמת־העולם השניה, שארולף היטלר פתח בה.
אך במהלך תשמ״ו הופעל הגאז על־ידי העיראקים הנואשים במילחמתם באיראנים, ואולי גם
באפנאניסטאן. נפגעי־הגאז האיראניים נשלחו לבתי־חולים באירופה, גססו שם ומתו, אך שוס זעקה לא
פרצה מלב האנושות.

הרוח הרעה של המילחמה הכימית — ואחותה, המילחמה הביולוגית —
ממשיכה להל!־ בעולם, כאזהרה לעתיד.

..נו אשו נישמת־ח״ם נאבו״.״
ן* ל האסונות האלה נראו כאזהרה למין האנושי. מי שמאמין בכוח עליון — באל עליון המפקח
על גורלם של יצירי״כפיו — יכול היה לרמות לעצמו כי אלוהים קורא לאנושות לעצור בעדה
ולנטוש את המירוץ אל האבדון.

לפי המיתום היהודי, העומד כמרכז פולחן ראש־השנה, נוצר העולם כידי אלוהים
לפני 5746 שנים בדיוק. בראש־השנה תשמ״ז יכולים בני אדם וחווה לשאול את
עצמם: האם יתקיים המין האנושי בעוד 5746 שנים? בעוד אלף שנה? בעוד מאה?
האם יתקיים בעוד 14 שנים, כאשר האלף השני לספירה הנוצרית יגיע לסיומו?

ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ / .וירד ה׳ לראות את העיר ואת המיגדל אשר בנו בני־האדם.
/ויאמר: הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החילם לעשות, ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות.
/הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו / .ויפץ ה׳ אותם משם על פני כל הארץ,
ויחדלו לבנות העיר.״
גם לעמים אחרים יש מיתוסים, המייסרים את האדם על התגרותו באלוהים, בנסותו לפרוץ
ממיגבלות גורלו ולשלוח את ידיו אל חלל היקום. האופיינית מכולם היא אגדת פרומתיאוס, הגיבור
העל־אנושי, שיצר במו ידיו את האדם הראשון מחרס. מרוב אהבתו ליצירי־כפיו, שנמקו בבורות, החליט
להביא להם את האש, שהיא התנאי ליצירת כל תרבות.
זאוס, האל העליון, סירב להעניק לאנושות מתת זה, בחזותו מראש את כל העוולות והיהירות
שיצמחו מתרבות־אנוש. על כן התגנב פרומתיאוס בחשאי אל האח הבוער של זאוס, גנב ניצוץ מן האש
האלוהית והביא אותו אל בני־האדם, שצעדו בעזרת האש את הצעד הגדול הראשון אל התרבות. כעונש
על כך.גזר זאוס על פרומתיאוס עונש נורא: הוא נכבל אל הרי הקווקז, ומדי יום בא אליו עיט שאכל
את הכבד שלו, אשר צמח בכל יום מחדש.

במיתוסים עתיקים אלה של הישראלים והיוונים חסר המימד השטני. הוא הופיע
במיתוס המאוחר יותר של התרבות המערבית.
גם הדוקטור פאוסטוס, המלומד חסר־הסיפוק, ביקש לפרוץ מן העולם הצר של האדם אל המרחב
האינסופי — מרחב הרוח והחוויה. לשם כך מכר את נישמתו לשטן. בעזרת מפיסטו, סמל הרע, הצליח
לספק את כל מאווייו החומריים והרוחניים, לחוות את כל החוויות, לדעת את הכל. כל אשר האל הטוב
לא סיפק לו, השיג בעזרת כוח־הרשע.
פאוסטוס המקורי, זה שחי במאה ה־ 16 בגרמניה, לא היה אלא קוסם מיקצועי, שרלטאן שהעמיד
פנים כמי שיש לו כוחות על־אנושיים, אולי בזכות ברית עם השטן. אך בצורתו הסיפרותית הסופית,
כפי שעוצבה על־ירי וולפגאנג פון־גתה, פאוסט הוא מלומד־גאון החותר אל הבלתי־ניתן להשגה,
הנקרע בין הטוב והרע בחיפוש אחרי החוכמה והדעת. הוא כורת ברית עם השטן ומבטיח לו את נישמתו
לעולמי־עד, אם יצליח השטן להעניק לו את האושר העליון, הרגע שבו ימצא את הסיפוק המושלם,
ויקרא לרגע: הישאר!
אולם בסוף מנצח פאוסט את השטן. הוא מוצא את האושר העליון, אך לא במעשי־השטן אלא בסצינה
המזכירה להפליא את המיתוס הציוני — כאשר הוא מיישב מתנחלים על קרקע־בתולין ויוצר בסיס 1
לחיים חדשים.

מוסר־ההשבל של גתה, ושל התרבות המערבית בכללה: האדם נקרע בין הטוב
והרע, ותוצאות המאבק אינן קשורות בכוח עליון, אלא נובעות מאופיו של האדם
עצמו. גורל האנושות הוא בידיה, לטוב או לרע.

נה אמו זאואתוסטוה
^ עומדה מול האפשרות המעשית של התאבדות קולקטיבית שלא־מדעת, של רצח־הרדי שאינו
אלא רצח־עצמי, נקרעת האנושות בין הטוב והרע אשר בקירבה פנימה.
האנושות היתה תמיד מודעת למאבק פנימי זה. בתקופות קדומות היא מצאה סמלים חיצוניים
לכוחות הטוב והרע אשר בתוכה. רוב המיתוסים של העמים משקפים מודעות זו.

היהדות הקדומה לא הכירה כוח־רשע עליון. האדם הרע, שייצרו רע מנעוריו,

,,ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו מיגדל בבל
אין זאת עוד שאלה תיאורטית, פרי־רמיונם של כותבי מותחנים עתירניים. מיטב המוחות של
האנושות, חתני פרס־נובל, מדענים והוגי־ריעות, מציגים את השאלה במישור המעשי.
קרני־המוות של צ׳רנוביל והגאזים של קאמרון מזכירים את המיתוס העתיק של המבול, שהופיע
במיתולוגיה של העמים השמיים השונים, והמוכר כיום בעולם במהדורתו התנ״כית.
״ותישחת הארץ לפני האלוהים, ותימלא הארץ חמס / .וירא אלוהים את הארץ, והנה נשחתה, כי
השחית כל בשר את דרכו על הארץ / .ויאמר אלוהים לנוח: קץ כל בשר בא לפניי, כי מלאה הארץ
חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ...אנוכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, ומחיתי
את כל היקום אשר עשיתי מעל פני הארמה.
״...והמים גברו מאוד־מאוד על הארץ, ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמיים / .חמש־עשרה
אמה מלמעלה גברו המים, ויכוסו ההרים / .וייגווע כל בשר הרומש על הארץ, בעוף ובבהמה
ובחיה. ובכל שרץ השורץ על הארץ וכל האדם / .כל אשר נישמת רוח־חיים באפיו, מכל אשר בחרבה,
מתו / .וימה את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם ער בהמה עד רמש ועד עוף־השמיים, ויימחו
מן הארץ ויישאר אך נוח ואשר איתו בתיבה״.

לפי האגדה, התחרט אלוהים על מעשהו, אחרי שנוח העלה קורבן .״וירח ה׳ את
ריח־הניחוח, ויאמר ה׳ אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי
יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל החי כאשר עשיתי.״

כסימן להחלטה זו נתן אלוהים את הקשת בענן ,״והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ ״.אך הוא הוסיף
אזהרה :״מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם / .שופך דם האדם באדם דמו יישפך, כי בצלם אלוהים
עשה את האדם״.
מילחמה גרעינית, כימית או ביולוגית תהיה יעילה מכל מבול, ואין כל ביטחון בכך שבפעם הבאה
תינתן אזהרה מוקדמת, ותינצל מישפחה של צדיק אחד, ועימה זוג אחד מכל סוגי בעלי־החיים.

כי לא אלוהים יגרום לשואה, אלא האדם עצמו, באיוולתו שאינה יודעת גבול —
אם במילחמה, אם על־ידי השחתת סביבתו עד ללא־תקנה.

• עיו ומיגדד וואשו בשמיים
^ פון ״צ׳לנגד״ מזכיר מיתוס עתיק אחר, שבא לייסר את האדם על יהירותו המרקיעה־שחקים.
\ 1גם זוהי אגדה שמית עתיקה, שעובדה על־ידי המספר התנ״כי, שהוסיף לה מוסר־השכל.
״ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויאמרו: הבה נבנה לנו עיר ומיגדל, וראשו בשמיים,

״ויפץ ה־ אותם!״ שרידי החרדית ״צ־רע׳ר״ נימשים מהאוקיינוס
עמד מול אלוהים הטוב, שניהל את הפינקסים, גמל לו על הטוב והעניש אותו על
הרע אשר עשה בעיני ה.,
אך כבר בסוף תקופת התנ״ך השתנתה התמונה. בספר איוב מופיע השטן, בר־שיח של אלוהים,
ועורך עימו התערבות על נפשו של האיש הטוב. כתוצאה מהתערבות זו עובר איוב תלאות נוראות, אך
הוא נשאר אדון לעצמו, והוא המחליט בסופו של דבר אם ללכת בדרכי ה׳ או בדרך השטן.

את התמונה הקלאסית של מילחמת בני־אור בבני־חושך יצרו בני הכת היהודית
המיסתורית ששכנה לחוף ים־המלח, ואשר השאירה אחריה את ״המגילות
הגנוזות״ .אין זו מילחמה בעולמות אחרים, אלא עלי־אדמות. כוחות־האור נאבקים
בכוחות־החושך בארץ־ישראל.
לא כך תיאר את המצב זאראתוסטרה, הנביא האיראני, בן־זמנם של נביאי־ישראל. על פי תמונת־

,ותשחת הארץ לפני אלוהים, ותימלא הארץ חמס ר -איו ר לסיפור המבול, קבורת בהמות שנפג ש בשוודיה מנשורת אסזן צ׳רנוביל
היקום שלו, קיים מאבק ניצחי בין הריבון הטוב(אורמאזד) ובין הרוח הרעה(אהרימאן) .אורמאזד הוא
אל האור והחיים, המוסר, הסדר, החוק והאמת. אהרימאן הוא כוח החושך, הליכלוך, המוות וכל רעות
העולם.

כל ההיסטוריה היא מאבק בין שני כוחות עליונים אלה. נפש־האדם היא שדה-
הקרב שלהם. האדם חופשי לבחור, והוא אחראי למעשיו, אף בסופו של דבר ינצח
הטוב. כה אמר זאראתוסטרה.

תורה דומה, קיצונית עוד יותר בהשלכותיה, יצר הנביא מאני, בבלי או פרסי שחי כמעט אלף שנה
אחרי זאראתוסטרה.
תורתו של מאני — המאניכאיזם — היא תורת הקיטוב הבלתי־מתפשר בין הטוב והרע. האור אינו
סתם סמל הטוב — הוא הטוב עצמו. מן האור באו כל התכונות הטובות, בעוד שהחושך הוליד את השטן
ואת כל התכונות הרעות. העולם הוא יליד האור, אך האדם נברא בצלם השטן. בנפשו קיימת מילחמת־הנצח
בין האור והחושך.

חובת האדם היא לגרש את החושד מתוך נפשו ולשחרר את האור, עד אשר תקום
מלכות־האור לעולמי־עד.

מאני הכריז על עצמו כעל אחרון הנביאים, אחרי אדם, נוח, אברהם(אך לא נביאי היהדות, שאותם
פסל מכל וכל) ,זאראתוסטרה, בודהא וישוע. הוא ניזון מתורותיהם של כיתות נוצריות מיזרחיות,
והשפיע מצירו על הנוצרים של זמנו ולאחר־מכן.
הנצרות הגיעה בימי־הביניים להשלכה מוחלטת של כל הרע האנושי על דמותו של השטן, המלאך־
שנפל, שבגד באלוהים והחותר תחת יצירתו. השטן הזה לא היה כוח מופשט ורחוק. הוא פעל ללא־לאות
בעולם, נלחם על נפשו של כל אדם, התערב בכל מחשבה ומעשה. גדולי הנצרות — כמו מרטין לותר
— נתקלו בו אישית והתגוששו עימו. במשך מאות בשנים חש כל נוצרי כי השטן רודף אחריו, מפתה
אותו ללא־הרף כדי ליטול ממנו את נפשו ולמנוע ממנו לבוא בשערי גן־עדן אחרי מותו. רבבות נוצרים
ואחרים נשרפו על המוקר כדי להציל את נפשותיהם מידי השטן.
לפסיכולוגיה המודרנית קל להסביר כי כל המיתוסים האלה אינם אלא נסיון של נפש האדם להשליך
על כוח חיצוני את הרע אשר בקירבה. האדם ברא את אלוהים ואת השטן, מפני שהוא חש במאבק שבין
ה״טוב״ וה״רע״ בליבו.

בימינו זהו המאבק בין חיים ומוות, פשוטו כמשמעו — בין המשך קיומו של
המין האנושי ובין אובדנו.

החל בקונטראס של ניקאראגואה וכלה במוגיאהידון של אפגאניסטאן. ישראל עומדת, לפי תורה
זו, בשורה הראשונה של הטובים.

אולם התמונה האמיתית של מצב העולם בתשמ״ו מסובכת ומורכבת הרבה
יותר. שום גבול מדיני אינו עובר בין הטוב והרע, בין האור והחושך, בין הקידמה
והנסיגה. הגבול עובר בתוך כל אומה ולשון, ובתוך כל אדם ואדם.
בצורה הפשוטה ביותר, זהו מאבק בין רודנות לחרות, בין דיכוי לשיחרור, בין מילחמה לשלום, בין
הרס הסביבה לשימורה.
הוא התנהל בתשמ״ו, כמו בכל שנה אחרת, בכל רחבי העולם, ולבני־אור היו בו נצחונות וכישלונות.
בסך הכל נראה המאזן של תשמ״ו — לפחות מבחינה זו — חיובי. היו כמה ניצחונות של
כוחות־החרות. העריצות מוגרה בהאיטי ובפיליפינים, אך לא היה ברור מה טיב המישטרים שבאו
במקומה. התגבשה התנגדות עולמית למדינה האחת שכל האנושות מסכימה שהיא רעה מעיקרה:
דרום־אפריקה הלבנה, הגיזענית והרצחנית. השחורים התקוממו נגד מישטר זה באומץ־לב שעורר
הערצה, וכך עשו רבים וטובים בצ׳ילה, כאשר חירפו את נפשם בהפגנות נגד העריץ המגואל־בדם,
אוגוסטו פינושה.
אולם הישגים אלה היו קטנים ומישניים, בהשוואה לסכנות העומדות לפני האנושות. המאבק
האמיתי התנהל בתוך כל מדינה, בתוך כל קהילה — נגד מירוץ־החימוש המטורף, נגד ההשחתה
הרת־האסון של הסביבה שבה חיים האדם וכל אשר רוח־חיים באפו, נגד הדיכוי הלאומי והחברתי, הרעב,
המחלה, הבורות והעוני, השפלת האדם וקיפוח־המיעוטים.

שום תורה חברתית לא סיפקה תשובה מציאותית לשאלות הבוערות של
האנושות. הקומוניזם והליברליזם, הסוציאליזם והפאשיזם, שכולם התיימרו בזמנם
לספק תשובות מלאות וסופיות, הכזיבו. נשאר חלל ריק, ריגשי ואינטלקטואלי. שום
דגל ישן או חדש לא הצליח ללכד סביבו את כוחות בני-אור במאבק עולמי זה.

• אד נוקם ונוטר
ך תוך החלל הריק התפרץ כוח שהתיימר לספק את התשובה: הדת המאורגנת.
/היתה זאת תשובה פוזבת — תרופה גרועה מהמחלות שהתיימרה לרפא.

• האימנויה המרושעת
^ מודעות לקיום המאבק ביו בני־אור ובניו
1חושך קיימת בתת־ההכרה האנושית בכל עת
ובכל מקום. פוליטיקאים זריזים משתדלים לנצל
אותה למטרותיהם, על־ידי ציור תמונה פשטנית:
״אנחנו״ הטובים ,״הם״ הרעים.

יתכן כי נשיא ארצות־הברית, רונלד
רגן, הוא גדול הפשטנים בין מנהיגי העולם.
הוא יצר את מטבע-הלשון ״ממלכת
הרשע״ (או ״האימפריה המרושעת״)
,בהתכוונו למעצמת־העל היריבה,
ברית-המועצות. הסובייטים מקיימים
זה מכבר מיתוס דומה, בייחסם
את כל הרשע שבעולם לארצות-ה-
ברית.
כתורת־מישנה קמה באחרונה בארצות־הברית
התמונה המניכאית של מילחמת ״העולם החופשי״
ב״טרור הבינלאומי״ — יצור שטני׳,מבחיל
ומחריד, המאחד בקירבו את כל אויבי ארצות־הברית
ברחבי העולם .״העולם החופשי״ ,לעומת
זאת, מאחד את כל הטובים, ידידי ארצות־הברית,

העיט בא לנקר את הכבד של פרומתיאוס הכבול (שוכב משמאל, ליד הלפיד הבוער

שאולי כבר חדל מלהתקיים כאשר אורו מגיע ארצה, כך מבטאת מחשבתו של עסקן פוליטי ריעות
ומחשבות שנזרעו שנים רבות לפני כן, שהתגבשו במאבקים נשכחים ועלומים.

(המשך מעמוד )9

אולי אופייני הדבר למצב האנושות לקראת סוף המאה ה״ ,20 שכה רבים מבניה חיפשו ישועה
באמונות טפלות מימים עברו, בכוחות מאגיים ועל־אנושיים ששרדו מתקופות ״פרימיטיביות״,
בתשובות שנתנו הוגי־דיעות, נביאים ומייסדי־דתות לפני מאות ואלפי שנים.

בכל רחבי העולם גאה הגל הדתי. אך בשום מקום לא היתה זאת דתו של אלוהים
רחום וחנון, המטיף לאהבת־האדם, האומר :״שופך דם האדם באדם, דמו יישפך, כי
בצלם אלוהים עשה את האדם אלא דתו של אל קנאי ושונא, אל־מילחמה,
המעלה כופרים על המוקד, אל נקמות, אל צמא־דם.
האל הנוצרי של ״הרוב המוסרי״ בארצות־הברית לא הציע לנוצרי מוכה להגיש למכהו את הלחי
השניה, אלא תבע לשלוח נשק וכסף לחבורה של שכירי־חרב, רבי־טבחים ומומחי־עינויים, המקדשים
מילחמה על ממשלת ניקאראגואה. האל המוסלמי של האיית־אללה באיראן גייס ילדים בני 12ו־,14
תלה על צווארם מפתח לגן־העדן ושלח אותם למות או לאבד גפיים, בהסתערות של גלים־אנושיים
בחזית עיראק. האל היהודי לא היה זה ששפך דמעות כאשר יצירי־כפיו אבדו ביס״סוף, אלא אל נוקם
ונוטר, האל של כובשי־כנען, שתבע לגרש המוני־אדם מאדמתם, לרצוח שבויים ולזכור את עמלק. האל
הפרוטסטנטי של הבורים בדרום־אפריקה ציווה עליהם לרצוח המוני שחורים, למען טוהר הגזע של
״בני־ישראל החדשים״ ,דוברי־אפריקאנס.
במקומות רבים בעולם היו בני־אדם מוכנים לרצוח חפים־מפשע, לחטוף, לענות ולהתאבד בשם אל
זה או אחר — מוסלמי, נוצרי או יהודי — כשם שהיו מוכנים לעשות זאת בשם קארל מארכס וליאון
טרוצקי, אדולף היטלר ואלילים חילוניים אחרים.

במאבק על עתיד האנושות, לא נשאו הדתיים החדשים, החוזרים־בתשובה של
כל הדתות, את הלפיד של פרומתיאום, את האור של תורת־מאני. היה זה כאילו
שלח השטן את צבא־השדים שלו אל העולם, בתחפושת של עובדי־האלוהים.
הדתיים החדשים ברחבי העולם שירתו את ממלכת־החושך וכוהניה, במילחמתם
בממלכת־האור.

הסרב ער שואד
ן* שראל של תשמ״ו היתה חלק מן האנושות, וגם בה ובתוכה התנהלה המילחמה בין בני־אור
ובני״חושך.
לא היתה זאת מילחמה של מיפלגה אחת באחרת, של גוש פוליטי פלוני בגוש פוליטי אלמוני, אף
שכל כוח פוליטי ביקש להגדיר את עצמו כהתאגדות של בני־אור.
אמנם, קיימות בישראל מיפלגות של בני־חושך — מיפלגות המטיפות לרצח, לגירוש, לדיכוי,
לנישול, להפלייה, למילחמה. יש בה מיפלגות המטיפות לשלום, לחרות, לצדק, לשיוויון. אך קווי־הגבול
בין אור וחושך עוברות בתוך רוב המיפלגות, וההבדל בין זו לזו הוא כהבדל בין אפור כהה־יותר
לאפור כהה־פחות.
מילחמת בני־אור בבני־חושך געשה בנפשם של כל ישראלי וישראלית. היא לא היתה נטושה רק
במישור אחד ובמיגזר אחד, ובוודאי לא בזירה הפוליטית לבדה. היא השתרעה על פני-כל השטחים —
מחדר בית״החולים ועד אולם־הריקודים של דיסקוטק, מכיתה של בית־ספר עד כיתה של חיילים
הזוחלים בין קוצים בשדה, מן הדממה של אולם־הרצאות באוניברסיטה ועד לרעש המכונות באולם של
בית־חרושת, בכל עיר, בכל עיירת־פיתוח, בכל כפר ערבי, בכל מושב וקיבוץ, בכל יום, בכל שעה, בכל
אתר, בכל מעשה, בכל מחשבה, בכל דיבור.

המאבק על נפשה של אומה, של חכרה, של מדינה, הוא לאין שיעור יותר מורכב
מכפי שנדמה במבט השיטחי. אין זה מאבק פוליטי בלבד, או אף מאבק פוליטי
בעיקרו. להיפך: הפוליטיקה היא רק הקצף שעל פני המים, התוצאה הסופית של
מאבקים המתנהלים במעמקי התודעה הקולקטיבית.
כשם שאורו של כוכב, הנקלט בכדור־הארץ, בא מכוכב הנמצא במרחק של מיליארדי קילומטרים,

ישראל של תשמ״ו היתה רחוקה מלהיות חברה מגובשת, הצועדת בכיוון ברור,
טוב או רע. היא גוף חי, אורגאניזם המורכב ממיליוני תאים־בני־אנוש, שכל אחד
מהם משפיע ומושפע.

לרבים בישראל של תשמ״ו היה נוח להתייאש, להצביע על עלייתם של כוחות גזעניים, לאומניים
ודתיים־קנאיים, ולהכריז כי גורל המדינה נחרץ, שנגזר עליה ללכת בעיקבות הקנאים שגרמו להרס
הבית הראשון והשני. יאוש אופנתי זה, שמצא לו אחיזה רבה בקרב השמאל הציוני הישן, פטר את בעליו
ממאבק ואיפשר לו לנוח על הספה כשגיחוך ציני על שפתיו או ארשת עצובה־אלגנטית נסוכה על פניו.
לא היה שחר לפסימיזם זה, כשם שלא היה שחר לאופטימיזם פרימיטיבי.

בישראל סוערת מילחמת בני־אור בבני־חושך במלוא עוזה, והמאבק רחוק
מהכרעה לכאן או לכאן. כל מעשה וכל מחדל, כל פעולה וכל דיבור, כל דרשה דתית
וכל שיר חילוני, כל מילה של מורה בבית־הספר ומעשה של חייל בשדה תורם
למאבק הזה, למען האור או למען החושך.
רבבות השפעות משפיעות על חברה חיה. כך זה תמיד ובכל התקופות, ועל אחת.כמה וכמה בעידן
של תיקשורת המונית חובקת״עולם.
רק מעטות מן ההשפעות הן גלויות־לעין, כמו ההטפה הגיזענית של שליחי־החושך הגלויים. אך יש
השפעות טמירות, המשפיעות על המאבק, אף שהן נראות כמנותקות ממנו לגמרי. שיר־פופ אמריקאי
המטיף לשלום והמנוגן בדיסקוטק תל־אביבי גדוש בצעירים ובצעירות אינו משפיע פחות מאשר
תשדיר־שירות מוסווה של גוש־אמונים בטלוויזיה הישראלית. ידיעה על מאבק נגד הגזענות בדרום־
אפריקה משפיעה כמו פסוקו־של־יום המטיף לרצח־עם.
רבבות אנשים מטיפים ועושים בישראל מדי יום למען ההגינות, למען ערכים הומאניסטיים, למען
רעיונות של צדק ושיוויון ושלום, כשם שרבבות אנשים מדברים ופועלים מדי יום למען קיפוח לאומני
ועדתי, התנשאות גזענית. אמונות טפלות ורעיונות אנטי־אנושיים.

כל אלה הם ישראל. המאבק נטוש, והוא לא יוכרע ביום, בחודש או בשנה. יתכן
כי יימשך דורות. כוחות גדולים, מכאן ומכאן, עדיין לא הופעלו, עדיין צפונים בחיק
העתיד. גייסות שטרם נולדו ינהלו את המאבק מחר.

איש אינו יכול לנחש את התוצאות. איש אינו יכול לרעת מה תהיה דמותה של ישראל בראש־השנה
תשנ״ז או תשס״ז, שלא לדבר כלל על ראש־השנה תתמ״ז, בעוד מאה שנה.

האם תהיה קיימת ישראל אז כמדינה פורחת, או שמא לא תהיה קיימת כלל? שמא
תתאבד האנושות כולה לפני כן? ואולי תתארגן, להיפך, במערכת עולמית של חוק
וסדר?

0משבו תהומי
ף* מהלך תשמ״ו התעוררה פרשה, שיכלה לתת מזון רב לרואי־השחורות, אך גם לרואי־האור.

^ היא נודעה כפרשת השביב.

רואי־השחורות יכלו לראות בה התפתחות הרת־אסון. יותר מדי דברים שליליים גלויים וצפונים
בפרשה זו — רצח שבויים בדם קר, שקר והונאה, הטיית מישפט והדחה לעדות־שקר, חנינה ללא חרטה
ועליית הפושעים בדרגה.

אך מי שרצה, יכול היה לראות דווקא בפרשה אפלה זו אור גדול. שהרי זוהי
העובדה הבסיסית: בישראל מוכת־הפיגועים, בעלת הפסיכולוגיה המילחמתית,
שבה מרימה המיפלצת הגזענית־לאומנית־קנאית את ראשה — בישראל זו נגרם
בעיקבות רציחתם של שני חוטפי־אוטובום משבר מוסרי ופוליטי עמוק, עד בי
רעדו אמות־הסיפים של הבניין הלאומי כולו והתעוררו מיטב הכוחות בכל מערכות
השילטון והחברה.
לישראלי של תשמ״ו מותר היה להתגאות בכך, אם כי מעטים הם שנשאו במאבק זה בפועל בלפיד
האש של פרומתיאוס.

היה ברור כי פרשת־השב״ב סיפקה לתשמ״ו את איש־השנה.

הדוגמה המפחידה: אחד מחייליו של האיית־אללה חומייני, אחרי כיבוש האי פאו בעיראק, כשבידו דגל והמלים ״אללה אכבדו־

^ פל שגה יש שמות משלה. שמות של מקומות ואנשים,
1שכימעט איש לא שמע עליהם לפני ראש־השנה, והנישאים
בסופה בפי כל.
לפני ראש־השנה תשמ״ו, מי שמע על מקומות ששמם ראס־בודקה
או צ׳רנוביל? מי העלה על דעתו שעיר־נמל קטנה
בקפריסין ששמה לארנאקה תכבוש את הכותרות? מי חשב כי
מדינה אפריקאית נידחת ועניה, ושמה קאמרון, תעמוד במשך
כמה ימים במרכז התודעה הלאומית? מי, חוץ מקומץ עולי״
מארוקו זקנים, ידעו על קיום עיירה בשם איפראן?
בפרוס תשמ״ו לא שמע איש על אוניה שנשאה את שמו של
איטלקי אלמוני, אכילה לאורו. אדם בשם ג׳ונתן פולארד
היה ידוע רק לקומץ ישראלים, וגם אלה לא הזכירו את השם
.בפומבי. ג׳ון דמיאניוה היה מישהו שעליו נערך מאבק מישפטי
] בארצות־הברית, אנטולי שצ׳רנסקי נמק בכלא סובייטי. תת־אלוף
אברהם ברעם היה מישהו שהיה פעם קצין מצטיין
בצה״ל ונשכח. עימנואל ולד היה ידוע רק לקומץ קצינים.
חווה יערי היתה אשתו האלמונית של כתב בטלוויזיה. השופט
משה בייסקי ישב בראש איזו ועדה שעסקה בבנקים.
מי העלה על דעתו שכל אלה — ודווקא אלה! — יטביעו את
חותמם על השנה?

0שימשו נוס: אין נוק־אאוט

^ כל שנה יש מילים, המאפיינות אותה.
) המילים של תשמ״ו היו ״תהליך השלום״ ו״צמיחה כלכלית״.
ומעל לכל :״רוטציה״.
כל השלוש היו קשורות באישיותו של איש־השנה תשמ״ה,
שימעון פרם. שמו התנוסס כמעט על כל המאורעות החשובים
של השנה.
תשמ״ו היתה השנה של פרס. אך האם הוא היה איש־השנה?
1האם איש־השנה תשמ״ה היה גם איש־השנה תשמ״ו, כשם שאיש־השנה
תשמ״א, שר־הביטחון אריאל שרון, היה גם איש־השנה
תשמ״ב, יוזם מילחמת־הלבנון אריאל שרון?
שנת תשמ״ו היתה שנת־המיבחן של שימעון פרס. השנה
הקודמת, הראשונה לכהונתו כראש הממשלה, היתה שנה של

כניסה לתפקיד, התארגנות ונסיונות. בשנת תשמ״ו היתה לו כל
האפשרות לפרוש כנפיים ולהמריא — כמו הפרס בטבע, הציפור
־ שממנה שאל שימעון פרסקי את שמו העברי.
במשך כל השנה התמודד שימעון פרס עם ההזדמנות שניתנה
לו — ההזדמנות האחת, הבלתי־חוזרת, הניתנת לאדם המגיע
לפיסגת ההר הפוליטי ויכול להטביע את חותמו על ההיסטוריה.
מה היו תוצאות ההתמודדות הזאת?
היא לא הסתיימה בנוק־אאוט. פרס לא הנחית נוק־אאוט, ולא
ספג נוק־אאוט. את המאבק יש לשפוט על פי נקודות.

מהו סכום הישגיו הקטנים? מהו סכום כישלונותיו הקטנים?
האם מתאזנות כפות המאזניים? ואם לא, איזו כף יורדת?

• חוחו נווזי־נואה
ך* תכונה הבולטת של כהונת פרס היתה החריצות. פרס,
\ 1שנקרא פעם בפי יריבו יצחק רבין ״חתרן בלתי־נלאה״ ,היה
בלתי־נלאה גם כראש־הממשלה. וככל שהתקרבה השנה —
והכהונה — לסיומה, כן גבר הקצב והפך קדחתני.
הוא הקדיש לעבודתו שעות ארוכות מדי יום. הוא עסק במאה
ואחד עניינים, טיפל בכל המשברים והמשברונים. הוא ישב
בישיבות בלא־ספור, נאם נאומים שאין להם מניין, נע ונד ברחבי
הארץ והעולם, וגם מצא זמן להיעלב ולפטר את השר שקרא לו
״ראש־ממשלה מעופף״.
אולם למאמץ בלתי־נלאה זה חסרה ההשראה. שום תוכנית־על
גדולה לא העניקה לה מעוף ותנופה. תחת המעשה האחד, הפשוט,
הגדול, המעלה פוליטיקאי לרמה של עשייה היסטורית, הוא
השמיע עשרות חידודי־לשון, מישחקי־מילים, סיסמות־לשעה.
הכותרת־של־מחר־בבוקר עיניינה אותו יותר מאשר הרישום
בספר־ההיסטוריה בעוד מאה שנה.
פוליטיקאים אוהבים לקרוא לתכונה זו ״פרגמטיזם״ ,ולהשתבח
בה. אולם פרגמטיזם, היכולת לתמרן בין אילוצי השעה,
חשוב רק כשהוא משרת משימה גדולה — בהתפתלויותיו של
נהר המגיע בסופו אל הים. פרגמטיזם המשרת רק את עצמו הוא
תכונה עקרה.
היה משהו עצוב בתמונה של ראש־הממשלה המסור, החרוץ,
המשתדל כל״כך, המתרוצץ בלי הרף והמגיע, בסופו של דבר,
לאותה הנקודה שממנה יצא.
שימעון פרס יכול היה להיות ראש־ממשלה מצטיין של מדינה
רגילה, בימים כתיקונם — מדינה כמו שווייץ והולנד, ואולי אף
הרפובליקה הפדרלית הגרמנית או צרפת, נשואת־הערצתו.
אולם ישראל אינה מדינה רגילה, ובעיותיה אינן רגילות.
לטובה או לרעה, יש לה מימד הירואי. כדי להיות ראש־ממשלה
סביר בישראל, דרושה לאדם תכונה הירואית.
שימעון פרס, האיש המשתדל, אינו כזה. הוא אנטי־גיבור. כך
נקבע מראש תחום ברור להישגיו.

מיצעו אלד המילים
ך* יקוותו הגדולה ביותר של שימעון פרס, בפרוש תשמ״ו,
( *היתה פריצה גדולה של ״תהליך השלום״.
עצם המושג הזה, שנשאל מן האמריקאים, היה אופייני
לשימעון פרס. הוא מרמז על גישה שבה אין השלום עצמו העיקר,
מטרה ברורה שיש להשיגה. ה״תהליך״ הפך לעיקר, מטרה בפני
עצמה. כך גם הכריז. חוקר התיקשורת מרשל מק־לוהאן טבע את

אימרתו המפורסמת :״אמצעי־התיקשורת הוא המסר.״ פרס קבע:
התהליך הוא היעד.
פרס לא הגדיר את השלום, שהוא שואף אליו. כאשר יצא
איש־השנה תשל״ז, מנחם בגין, למלאכת־השלום שהביאה להסכם
עם מצריים, הוא ידע בדיוק למה הוא חותר: החזרת כל סיני
תמורת חוזה־שלום נפרד עם מצריים, שיבטיח את עורפו
ושישחרר את ידיו לפעולה נגד הפלסטינים. לפרס לא היתה שום
קונספציה ברורה כזאת.
הוא המשיך לדבר על ״האופציה הירדנית״ — מושג ישן־נושן,
הגורר אחריו שובל ארוך של אכזבות וכישלונות לאורך 40 שנה
ויותר, והנוגד את המציאות. בחלל ריחפה תוכנית־אלון מלפני 19
שנים, כרוח־רפאים המסרבת לרדת אלי־קבר. שום יעד ברור לא
עמד לפני פרס. הוא שלל את עצם הצורך ביעד כזה.
כי פרס חשב על ״התהליך״ .על המכניזם של המשא־והמתן.
על הצעד הקטן הבא במיצעד של אלף מילין לעבר יעד בלתי-
ידוע.
לכאורה היתה בכך תבונה פרגמטית. מדוע ״לשבור את הראש״
על צפונות העתיד, כשיש להתרכז בהשגת התקדמות ראשונה?
מכיוון שמיצעד של אלף מיל מתחיל בצעד ראשון — מדוע לא
להתמקד בו, תחת לריב על הצער האחרון? האם לא מוטב להתרכז
לגמרי בהשגת פריצת־הדרך הראשונה .,ולוא גם קטנה, ובילבד
שהעניינים יזוזו?
זה נשמע סביר, בייחוד בפיו של שימעון פרס, שפיתח תיאוריה
שלמה ומורכבת להסברת מחשבה זו ולהצדקתה.
אך למרבה הצער, לא כך פועלת ההיסטוריה. מי שאינו יודע
לאן צריך להוביל אותו המיצעד של אלף המילין, גם אינו מסוגל
לצעוד את הצעד הראשון. שהרי אינו יודע כלל באיזה כיוון עליו
לצעוד. במקום מיצעד־אלף־המילין באים נאומים של אלף מילים.
בראשית תשמ״ו, היה נדמה לפרס כי ״תהליך השלום״ אמנם
מתחיל לזוז. הנהגות ישראל, ירדן, אש״ף וארצות־הברית התקרבו
זו לזו בניסוחיהן. ירדן הסכימה לפעול בשיתוף אש״ף, ואילו יאסר
ערפאת היה מוכן להכיר בהחלטה 242 תמורת הכרה בזכות
״ההגדרה העצמית״ של הפלסטינים. פרס הסכים ל״פורום בינלאומי״
ולשיתוף פלסטינים שמונו על־ידי אש״ף, והשליח
האמריקאי ריצ׳רד מרפי, אחת הדמויות הטראגי־קומיות ישל
תשמ״ו, התרוצץ אנה ואנה. פרס יכול היה לקוות כי ״התהליך״
עומד להתחיל, וכי התזוזה הגדולה תאפשר — אולי — גם לפרק
את הממשלה ולמנוע את הרוטציה.
ואז, לפתע, הכל התפוצץ. המלך חוסיין נאם ב־ 19 בפברואר
נאום ארוך, שבו ניתק את עצמו מאש״ף. האמריקאים הסתלקו
במהירות־הבזק מן הזירה. אש״ף התכנס בתוך עצמו, ושימעון
פרס נשאר בחלל ריק.
היו להתפוצצות סיבות, שהיו מחוץ לתחום־השליטה של פרס
— המציאות המורכבת בעולם הערבי, העומד בצל מילחמת
איראן־עיראק. בישראל אין מוסד מתאים — כגון מועצה לאומית
לביטחון לאומי — המסוגל לגבש תמונת־מצב אמיתית, ולייעץ
לראש־הממשלה. שימעון פרס גם אינו האיש המרגיש במחסור
של ייעוץ מסוג זה. הוא פועל על פי שיקולים ״פרגמטיים״,
קצרי־טווח וקצרצרי־טווח.
אך הסיבה העיקרית של ההתפוצצות היתה, כמובן, שלא היה
לתהליך כולו יעד אמיתי כלשהו. תהליך ללא יעד הוא כבניין
בלי יסודות. ככל שהוא מתקרב יותר להשלמת הבנייה, כן גדלה
הסכנה שיתמוטט.

זיקוקין די־נוו

שימעון פרס היה תירוץ טוב להעדר־יעד. הוא היה ראש־ממשלה
בממשלת־אחדות, שבה יש לליכוד זכות־וטו טוטא־

כמו חללית מדינית בלתי־מאויישת הטסה מסביב לכדור הארץ: שימשן פרס(ע קספר ויינברגר{ סוקר מישמר־כבוד בפנטאגון

(המשך מעמוד )11
ליה. הליכוד לא היה מוכן לנהל משא־ומתן אף על מילימטר אחד
של אדמת ארץ־ישראל השלמה.
הדבר אילץ את פרס לעסוק במישחקי־מלים, בתעלולים
פוליטיים ובגימיקים דיפלומטיים, מבלי לנגוע בנושאים עצמם.
״האם אינם מבינים באיזה אילוצים אני פועל?״ קרא באחת
השיחות השנה, כאשר נשאל מדוע אינו נותן לירדנים ולפלסטינים
את המינימום שהם זקוקים לו. לא עלה על דעתו שגם
לירדן ולאש״ף יש אילוצים פנימיים.
אולם האילוצים של השותפות עם הליכוד לא היו רק עילה
לקיפאון, אלא גם אמתלה. שימעון פרס, אדם שעיניו נשואות אל
סקרים של דעת־קהל, לא היה מסוגל לזוז מפני ששום תזוזה
כזאת אינה יכולה להיות פופולרית בטווח מיידי, שבו פועלים
הסקרים. למען פופולריות מיידית זו — מין סקר־נמס — היה
עליו לחרף ולגדף את אש״ף. ובגלל התדמית השטנית של אש״ף
שהוא עצמו תרם לה, לא יכול היה לנקוט יוזמה רצינית. הוא מצא
את עצמו במעגל־קסמים.
זהו ההבדל בין סתם פוליטיקאי ובין מדינאי, בעל שיעור־הקומה
של דויד בן־גוריון .״הזקן״ לא הסתכל בסקרים. לא היה
איכפת לו מה תאמר הכותרת של מחר־בבוקר. הוא קבע יעד, חתר
לקראת( בצעדים נחושים, וסמך על הציבור שיבוא בעיקבותיו
כאשר יתבררו לו, בבוא היום, התוצאות. פרס, הרואה בעצמו
תלמיד של בן־גוריון ויורשו, לא למד תכונה זו ממנהיגו.
ברור לחלוטין כי לא תיתכן תזוזה בלי אש״ף. גם בשיא
המריבה שלו עם ערפאת הסביר זאת חוסיין — בצינורות
החשאיים — לפרס. חו סני מו ב או־כ הסביר לו זאת, כפי
שהסביר לו זאת חסן מלו״מארוקו. אולם שימעון פרס לא היה
מסוגל לקבל את העצה. השותפות עם הליכוד מנעה זאת. וגם
הדאגה לפופולריות יומיומית. וביסודו של דבר: אופיו של
שימעון פרס עצמו.
לכן היה נאלץ לחפש מלים, שיבואו במקום תפיסה פוליטית
ממשית. כך נולד המושג ״פלסטינים אותנטיים״ — אחד
המושגים הרבים של תשמ״ו שנולדו בחרושת־המלים של פרס,
וכמוהו ״עזה תחילה״ ,״פורום בינלאומי״ ,״ליווי בינלאומי״

התהליך הוא העיקר: פרס עם המלך חסן
ולבסוף ״ועידה בינלאומית״ ,״תוכנית מרשל למיזרח התיכון״
ו״כוח רב־לאומי למילחמה בטרור״ .בלונים מילוליים ציבעוניים,
ובהם אוויר חם.
במשך כל השנה, מן היום הראשון ועד האחרון, דובר בלי־הרף
על ״תהליך השלום״ .פרס הגיע למארוקו ולמצריים. הוא קיים
שיחות בלתי״ספורות עם מנהיגי־העולם, מנזארגרכז תאצ׳ר
וסראנסואה מיטראז ועד רונלד רגן ואדוארד שוודי־נארזה.
ובסופו של כל המאמץ האדיר הזה היתה ההתקדמות
לקראת שלום: אפס.
לא כימעט־אפס. לא אפס־פלוס. אלא האפס המוחלט.
וכאילו כדי להבליט עובדה עגומה זו, התנהל במשך כל השנה
המשאגומתן המונומנטלי על פיסת־אדמה עלובה, טאבה, ויכוח
שנכנס בתשמ״ו לשנתו השמינית ושימשיך להעסיק גם את
השנים הבאות בעיקבות ההסכם על בוררות — פארודיה של
קאריקטורה של משא־ומתן לשלום.
סיסמת ״הוועידה הבינלאומית״ נולדה בפי פרס כפיצוי לחוסני
מובארכ על הסכמתו להיוועד עימו בפיסגה. הנשיא המצרי היה
זקוק למשהו, כדי להצדיק זאת בעיני העולם הערבי והאופוזיציה
שלו מבית. מכיוון שפרס לא יכול היה לתת לו את ארבע המלים
שמובארכ זקוק להן באמת — ״הגדרה עצמית לעם הפלסטיני״
— באה ״הוועידה הבינלאומית״ כפיצוי.
בעזרת שתי מילים אלה ביקש פרס למצוא גם המשך לפיסגה
ולאפשר פעילות מתמדת וחסרת־תוכן בשנתיים הבאות, בהן יכהן
כשר־החוץ.
אולם סיסמה זו התרוקנה מתוכנה במהירות־שיא, גם לפי
מושגי־הזמן של פרס. עוד לו יבשה הדיו של הכותרות, שהכריזו
על כך כעל הסנסציה האחרונה, כאשר הגיע פרס לארצות־הברית
ונאלץ להתכחש לה. אחרי השיחות עם המנהיגים האמריקאים,
ועל פי דרישתם, עשה פרס דבר נדיר: הוא הודיע לעיתונות
שכלל אין בכוונתו להביא לכינוס ועידה זו, שבה ימלאו
הסובייטים בהכרח תפקיד חשוב. הוא הסביר בפומבי כי הוא עומד
להעמיד לסובייטים תנאים, שהם לא יוכלו בשום פנים לקבלם.
סיכם את הדברים יצחק רבין, שותפו־יריבו, שאינו אוהב
(המשך בעמוד )14

פוק אי:

התח

הפרשה החלה ב־ 12 באפריל ,1984 כאשר ארבעה צעירים
ערביים, בני מחנה־פליטים ליד עזה, חטפו אוטובוס של אגד בקו
( 300 תל־אביב — אשדוד).
כפי שהסתבר בדיעבד, לא היו הארבעה שייכים לשום אירגון,
והם פעלו ביוזמה עצמית. מטרתם היתה מעורפלת. בידיהם לא
היו כלי־יריה, אלא רימון־יד, מיזוודת־נפץ פרימיטיבית מתוצרת
עצמית וסכינים.
האוטובוס הוסע דרומה, עד לקירבת חאן־יוניס. שם הצליחו
כוחות־הביטחון לעצרו.
במהלך החטיפה לא התגלו החוטפים כקשוחים או כאכזריים
במיוחד. הם נענו לתחנונים של כמה נוסעים שביקשו לרדת,
במשך הלילה התנהל משא״ומתן־כביכול עם החוטפים. אף
שהאירוע לא פורסם בכלי־התיקשורת, התאספו במקום אישי
ציבור וביטחון ועיתונאים רבים, שהגיעו עד לקירבת האוטובוס
הנצור.
בין השאר נמצאו במקום שר־הביטחון משה ארנס, הרמטכ״ל
משה לוי, ראש השב״כ אברהם שלום, האלוף יצחק מרדכי, קציני־מישטרה
ועוד.
השכם בבוקר ניתנה לחיילים ההוראה להסתער. בהסתערות
נהרגו שניים מארבעת החוטפים. שני האחרים הוכו כדי למנוע
מהם להפעיל מיטעני־נפץ אפשריים, הוצאו החוצה כשהם
הולכים־נגררים על־רגליהם. שם הוכו על־ידי רבים מן הנוכחים,
וגם על־ידי האלוף יצחק מרדכי, שתיחקר אותם במהלומות כדי
לברר אם יש עוד מיטעני־נפץ בסביבה.
באותו הזמן — אחרי גמר ההסתערות — נהרגה החיילת
אירית פורטוגז. ברור שנהרגה על־ידי כדור של איש־ביטחון
ישראלי, אחרי שהפעולה הסתיימה. לא הוברר איך.
אחרי שהאלוף מרדכי סיים את חקירתו, נותרו שני החוטפים
בידי אנשי השב״כ. אלה קיבלו הוראה בעל־פה מאת ראש השב״ב,
אברהם שלום, להרוג את האסירים. הם הרגו אותם על־ידי
מהלומות, דפיקת ראשיהם בסלעים ועוד.
שני ההרוגים היו בני־דודים: סובחי אבו־ג׳אמע ומג׳די אבו־ג׳אמע.
ממקורות
צה״ל נמסר בבוקר כי ארבעת החוטפים נהרגו בעת
ההשתלטות על האוטובוס.
בערב של אותו היום, יום־השישי, ה־ 3ז באפריל, הודיע יצחק
שמיר כי על המחבלים לדעת כי כל מי שמשתתף במעשה״טרור
כזה לא ייצא חי. למחרת היום חזר משה ארנס על הדברים כמעט
באותן המילים.
בינתיים, ביום השישי בצהריים, פירסם דובר צה״ל הודעה
רישמית, ש״תיקנה״ את הידיעות השיקריות הקודמות שנמסרו
על־ידי צה״ל. לפי ההודעה המשופצת, מתו שניים מהחוטפים
״בדרך אל בית־החולים״ .ההודעה לא הכילה שקר גלוי, אך נועדה
לעורר רושם שהיה שיקרי — כאילו לא נהרגו האסירים במקום.

בוק בי: החיפוי
כאשר הוצאו שני החוטפים החיים מן האוטובוס, הצליחו
שלושה צלמי־עיתונות לצלמם: ענת סרגוסטי (העולם הזה),
אלכס ליבק (חדשות) ושמואל רחמני (מעריב) .בכל שלושת
התצלומים נראה בבירור כי האנשים חיים ולא נפגעו כלל מבחינה
חיצונית. השניים נראו בריאים ושלמים, והיו כפותים.
תחילה נעשה נסיון למנוע את פירסום התצלומים בשימוע
ובכוח. מעריב וחדשות שוכנעו שלא לפרסם את התצלומים.
העולם הזה החליט לפרסמם, אך הצנזורה מנעה זאת. העולם
הזה השאיר את השטח בעמוד ריק וכתב :״השבוע התקבלו
החלטות בעלות משמעות נוראה, מבלי שהציבור הבין זאת...״
(העולם הזה ,)16.4.84
העולם הזה הודיע לצנזורה רישמית שהוא עומד לעתור
לבית־המישפט הגבוה לצדק. כתוצאה מכך נכנעה הצנזורה
והתצלום הותר לפירסום. העולם הזה פירסם אותו בשערו
( .)25.4.84 זה היה הפירסום הראשון של תצלום האסירים בעודם
בחיים.
לפני כן ראו עיתונאים זרים בארץ את התמונות שלא פורסמו,
והעיתונות הזרה החלה מפרסמת כתבות על הריגת החוטפים
וקיום התצלומים. אחרי שהעולם הזה פירסם את התצלום,
פורסם תצלום זה (של ענת סרגוסטי) ברחבי העולם.
תחת לחץ הפירסומים בארץ ובחו״ל מינה משה ארנס ועדת־חקירה,
בראשות האלוף(מיל׳) מאיר זורע. זורע, איש הגון ותמים,
ידוע כמי שקל לרמות אותו. לוועדה — שמונתה על־פי חוקת
השיפוט הצבאי — צורף אחד מראשי השב״כ.
דבר המינוי נשמר בסוד, והתגלה על־ידי חדשות. בשל כך

נסגר העיתון לכמה ימים.
ועדת־זורע גבתה עדויות. ביניהן היו עדויות אנשי השב״ב: ,
שהעידו כי חקרו את שני החוטפים מבלי להכות אותם, ואחר־כך
מסרו אותם לאחרים. עדויות אלה תואמו מראש עם ראשי איש המחלקה המישפטית של השב״ב, וביניהם
השב״כ שהיה חבר־הוועדה.
מכאן הסיקה הוועדה כי החוטפים מתו כתוצאה מן המהלומות !
שספגו בשעת ההסתערות, אף שנותרו עוד זמן־מה בחיים. לא ^ :
הוטלה שום אשמה על איש.
בהעדר אשם, נפל חשד כבד על האלוף יצחק מרדכי, שנראה
בבירור בתצלומים של ענת סרגוסטי ושמואל רחמני כשהוא
מחזיק באסיר סובחי אבו־ג׳אמע בידו האחת, וביר השניה מחזיק
באקדח. צורת האחיזה העידה בבירור שהאקרח נועד להכאה.
בעיקבות הסערה הציבורית המתמשכת, לא היה מנוס מחידוש
החקירה. היא הוטלה על פרקליט־המדינה יונה בלטמן, שריכז
צוות״חקירה של אנשי־מישטרה. לא היתה זאת ועדת־חקירה
נוספת, אלא צוות מוגבר של חקירה. צוות בלטמן התחיל לפעול
סמוך להעברת השילטון מידי יצחק שמיר לשימעון פרס.
״ועדת בלטמך(כפי שצוות זה נקרא בטעות) חקרה את העדים
מחדש, ואחרי חקירה והתלבטות שנמשכה שנה הגישה את
מימצאיה. היא לא קבעה מסמרות לגבי מה שהתרחש, אך קבעה
שיש ראיות־לכאורה כדי להעמיד לדין את יצחק מרדכי, אנשי
המישטרה ואנשי השב״ב. לפני צוות בלטמן העידו אנשי השב״ב
וחזרו על עדויותיהם השיקריות שהעידו בוועדת־זורע: שהם
חקרו את שני האסירים ולא נגעו בהם לרעה. ואילו יצחק מרדכי
העיד כפי שהעיד קודם לכן: שהיכה את האסירים כדי לברר אם
יש עוד מיטעני־נפץ, אך מסר אותם חיים בידי אנשי השב״כ.
משמע שמרדכי היה האחרון שהיכה אותם, על כן עליו נפל החשד
העיקרי.
על פי מימצאים אלה ניתן היה להעמיד את מרדכי לדין על
רצח או הריגה. הפרקליט הצבאי הראשי החליט להעמידו לדין
לפני דן יחיד, על סעיף של התעללות, שהעונש המירבי עליו הוא
שלוש שנות מאסר בלבד.
מרדכי הועמד לדין־בזק לפני אלוף חיים נאדל כשופט־יחיד.
בליל־שבת התקיימה פגישה קצרה בין האלוף ומרדכי, ומרדכי
מסר את גירסתו. ביום הראשון ה־ 18 באוגוסט 1985 מסר האלוף
את פסק־דינו, שזיכה את מרדכי. הישיבה ארכה שבע דקות. לא

ברור אם ב״מישפט״ זה נערך רישום כלשהו.
אנשי השב״כ הועמדו לדין מישמעתי פנימי, וזוכו ב־6
בספטמבר 1985 מכל אשמה. ב״מישפט״ זה הם חזרו על העדויות
השיקריות — בפעם השלישית.
כתוצאה מזיכוי מרדכי ואנשי השב״ב, החליט היועץ המיש־ !
פטי, יצחק זמיר, לעכב את ההליכים נגד השוטרים, שהיו אמורים
להישפט לפני בית״מישפט מישמעתי של המישטרה. מכיוון
שחלקם של השוטרים בפרשה היה מישני, לא נראה צודק שרק
הם יחוייבו.
היה נדמה שבזה תמה הפרשה. איש לא נענש. איש לא הורשע1.

בוק גי: המור
במשך כל אותו זמן התרחשו דברים בתוך השב״ב עצמו|,
במעטה כבד של סודיות.
שלושה מראשי השב״כ — סגן־המפקד ראובן חזק, רפי מלכה ן
ופלג רדי — ידעו על הוראת־הרצח שניתנה על־ידי אברהם
שלום, ועל פיברוק עדויות־השקר בוועדת־זורע, צוות־בלטמן
ובית־הדין המישמעתי של השב״כ. הם תבעו ב־ 13 באוקטובר׳
1985 מראש השב״ב, אברהם שלום, להתפטר. הוא סירב. למרות
מטר ההשמצות שניתך עליהם לאחר־מכן, ב1ור כי השלושה
פעלו מתוך מניעים מוסריים טהורים.
אחרי פעולה פנימית ארוכה, שלא נשאה שום פרי, החליטו ^
השלושה על מעשה מהפכני: הם־ פנו אל ראש־הממשלה שימעון
פרס, התקבלו על־ידו ב־ 29 באוקטובר 1985 ומסרו לו את הידוע
להם.
שימעון פרס לא נקט כל פעולה שהיא.
כעבור זמן־מה נודע ליועץ המישפטי לממשלה, יצחק זמיר,
על טענותיהם של שלושת אנשי השב״ב. הוא לא נפגש איתם,
אלא הדבר הגיע אליו דרך צינורות פנימיים של מישרד־המישפטים.
הדבר נודע לאנשי המישרד בפגישה עם אנשי
השב״כ, במהלך עבודתם המשותפת. אנשי השב״כ הפיצו את
השמועה כי הדבר נודע ליהודית בייניש, סגנית פרקליט־המדינה,
על רקע יחסיה הפרטיים עם ראובן חזק.
היועץ המישפטי פתח, ביוזמתו, בבירור. רק אחרי דין־ודברים
השיג מראש־הממשלה את ההיתר להזמין אליו את שלושת
מורדי־השב״כ. הפגישות איתם יצאו לפועל רק אחרי השהייה
נוספת, כאשר ראש־השב״כ חיבל במתכוון בפגישות.

האסיר מג די אבו־ג׳אמע לפני הירצחו: תמונותיהם של אלכם ליבק(צלם,,חדשות״) וענת סרגוסטי(קרוב למצלמה: איציק מרדכי)
בשלב הראשון עלתה האפשרות שראש־השב״ב וכל המעורבים
בדבר יתפטרו בשקט, וכי בכך יסתיים העניין. הצעה זו
נדחתה על הסף על־ידי כל הנוגעים בדבר — שימעון פרס, יצחק
שמיר ואנשי־השב״ב עצמם. לאחר־מכן סירבו בתוקף למנות
ועדת־חקירה ממלכתית לבדיקת הפרשה.
בעיקבות הבירור החליט היועץ המישפטי, יצחק זמיר, שיש
למסור את העניין לחקירת המישטרה. התלונה הוגשה ב־ 12 במאי
1986 למפכ״ל, בדירתו הפרטית. כתוצאה מכך נערך מעין־פוטש
על־ידי הממשלה: זמיר הודח ב־ 6ביוני, ובמקומו מונה במפתיע
יוסף חריש, שופט מחוזי כמעט אלמוני. מכיוון שזמיר הודיע כבר
בפברואר על כוונתו להתפטר, לא היתה זאת הדחה רישמית.
חריש לא יכול היה לבטל את תלונתו של זמיר, ועל כן
המשיכה המישטרה בחקירתה. אולם ב־ 24 ביוני ערכה הממשלה
פוטש נוסף: במהלך לילה קדחתני הוסכם עם נשיא־המדינה שהוא
יעניק חנינה לראש השב״ב ולשלושת שותפיו־לפשע. הנשיא
עשה זאת. כדבריו. כדי ״לשיץ קץ למחול־השדים״ .לפני כן
התפטר ראש־השב״ב — אך לא שאר המעורבים.
נגד חנינה זו הוגשו כמה עתירות לבג״ץ. אחרי שמקבלי־החנינה
הודו בתצהיריהם בפירוש. שהם ביצעו את העבירות
שייוחסו להם בתלונת זמיר (רצח, הדחה ומתן עדויות־שקר),
קבעו שניים משלושת השופטים העליונים (הנשיא מאיר שמגר
וסגניתו, מריס בן־פורת) שהנשיא היה מוסמך לתת את החנינה.
השופט השלישי, אהרון ברק, שלל סמכות זו.
בפסק־הרין נקבע שהוא ניתן על־סמך הבטחתו של היועץ
המישפטי החדש להמשיך בחקירת כל הדרגים, ובכללם הדרג
המדיני — הבטחה שסתרה את החלטתו הקודמת, להפסיק את
החקירה.
בעיקבות פסק־הדין, העניק הנשיא חנינה גם לשאר המעורבים
מקרב אנשי השב״כ.

פוק די: ההמשך

האסיר סובח׳

תמונתו של שמואל רחמני (״מעריב״)

בחקירת המישטרה עומדות זו מול זו שתי גירסות: טענתו של
ראש־השב״כ שהוא פעל ״בסמכות וברשות״ ,וטענת ראש־הממשלה־לשעבר
יצחק שמיר, ששללה זאת.
מצב של גירסה־מול־גירסה, כשאין עדים ישירים אחרים, אינו
נדיר במישפט (למשל במישפטי־שוחד) .במיקרה כזה יכולים
החוקרים להגיע למסקנה שהם מאמינים לצד אחד, ואינם
מאמינים לצד שני. למשל: אם יש עדויות מסייעות המחזקות
גירסה אחת, כגון שיחות עם אנשים נוספים מייד אחרי האירוע,
ותימוכין אחרים.
אם תחליט הפרקליטות להאמין לגירסת שמיר, תסתיים בכך
הפרשה מבחינה פורמאלית, מכיוון שכל אנשי השב״כ כבר קיבלו
חנינה. אם יאמינו לגירסת ראש־השב״כ, כאילו קיבל מראש־הממשלה
יצחק שמיר הוראה לרצוח כל ״מחבל״ שישתתף
בפיגוע־מיקוח, וכי קיבל גם היתר למסור עדויות־שקר — עשוי
להיווצר מצב אשר יכריח לפתוח בהליכים נגר שמיר, ואולי גם
נגד פרס.
שאלות אחרות שנשארו פתוחות: האם מסר שמיר לפרס על
מהלך הדברים בשעת העברת ראשות־הממשלה? האם מסר ראש־השב״כ
באותה העת לפרס מידע על כך? האם ידע פרס על
מעשים בלתי־חוקיים שנעשו על־ידי ראשי־השב״כ אחרי שפרס
נכנס לתפקידו כראש־הממשלה, הממונה על השב״כז
על כן יתכן מאוד שפרשת־השב״ב, שנפתחה בגלל רציחתם
של שני אסירים כפותים, לא תסתיים גם עם תום החקירה
המישטרתית. יתכן כי תטיל את צילה גם על השנים הקרובות.

(המשך מעמוד )12
פעלולים, כאשר הצהיר במלים יבשות כי הסיכויים לכינוס
הוועידה על פי התנאים של פרס ״שואפים לאפס״.
נשארת שאלת־העיתוי. מדוע כפה פרס על שותפיו את
ההסכמה לבוררות־טאבה בסוף השנה, ולא בתחילתה? מדוע דיבר
רק אז על ״ועידה בינלאומית״ ,ולא קורם לכן?
ברור כי כל זה בא כדי לאפשר לו לערוך בשבועות האחרונים
של כהונתו — ושל תשמ״ו — מישחק נוצץ של זיקוקיו־די־נור,
בקצב גובר והולך לקראת הסוף. הביקור במארוקו, הפיסגה
במצריים והשיחות בארצות־הברית ובקנדה היו זיקוקין פוליטיים
— פיצוצים בלי התפוצצויות, ברקים מלאכותיים, כוכבים
נוצצים לחלקיק של שניה. כל זה בתיקווה כי כך תיזכר כהונתו
בשנים הבאות, בארץ ובעולם.
זה היה שימעון פרס במיטבו.

התצלום הוא העיקו
^ נקדוטד! קטנו? בסוף השנה הבהירה את השיטה ואת היעד.
למרות הדברים המעליבים שאמר פרס כלפי ברית־המועצות,
בצאתו מפגישתו עם גיירג, שולץ, הסכים שר־החוץ הסובייטי
להיפגש עימו — אולי כדי להפעיל לחץ על האמריקאים
להסכים לכינוס הוועידה הבינלאומית, שהיא יעד סובייטי חשוב.

הכרזותיו, כישרונו לנסח את *חזמזה 0 5 £ש5שומשת בעשרות
צורות חדשות ומושכות, פגישותיו עם חסן במארוקו ומובארכ
במצריים — כל אלה שיפרו תדמית.
הזיקוקין־די־נור של סוף־הקדנציה היו חגיגה תיקשורתית
מתמשכת וסיפקו לצופים ולקוראים רכילות ותצלומים למכביר.
מותחי־ביקורת יכלו ללעוג למאמצים אלה, ולהשוותם לעוגת־סופלה
שיש בה הרבה אוויר ומעט מאוד בצק. אך בפוליטיקה יש
חשיבות לתדמית, ובעניין זה סיפורו של פרס בתשמ״ו הוא סיפור
של הצלחה.

״נן ווא״
ן ץ סידיו של פרס, המבקשים לציין את הצלחותיו הממשיות,
( 1מילבד יצירת התדמית, מצביעים בדרך כלל על שתיים:
הנסיגה מלבנון ועצירת האינפלציה.
שתיהן היו הצלחות אופייניות לשימעון פרם ולשיטתו.
כאשר עלה פרס לשילטון, כבר היתה קיימת הסכמה לאומית
כללית על כך שמילחמת־הלבנון היתה הרפתקה אומללה, ושיש
לצאת מן הבוץ הלבנוני במהירות האפשרית. גם רבים מחסידי
הליכוד היו שותפים למצב־רוח לאומי כללי זה.
כאשר יש הסכמה לאומית על משהו, אין כמו פרס בקשירת
הקצוות. תוך כמה חודשים אכן הצליח לבצע את הנסיגה, מבלי
לעורר התנגדות חריפה גם מצד יוזמי״המילחמה עצמם. אריאל
שרון הנוראי כמעט שתק.
היתה זאת נסיגה־על־תנאי. גם היא עמדה.בסימן המילים,

מיליארד וחצי דולאר. המזל העיוור נתן לישראל מתנה נוספת
של מיליארד דולאר על־ידי ירידתם של מחירי הנפט בעולם.
מיליארד נוסף בא בצורה דומה, באמצעות ירידת מחירים של
חומרי־גלם אחרים. ולדברי התעשיינים, עוד שלושה־ארבעה
מיליארדים נספגו על־ידם, תוך סיכון הריווחיות של התעשיה
כולה, והבאת מיפעלים רבים אל עברי פי־פחת.
אולם כל זה לא עניין את הציבור הרחב, שאינו מבין בכלכלה
ושאינו רוצה לשמוע עליה. ואם היה לפרס מזל — מזל הוא
תכונה חשובה של פוליטיקאי.
אך לצד הנם היה מחדל, שתוצאותיו יתבררו בשנים הבאות.
האינפלציה היא סימפטום של מחלה. סילוקו של סימפטום
יכול להקל על המטופל, אך אינו מסלק את המחלה. לרוב זהו רק
תנאי מוקדם לריפוי המחלה.
במחלות היסודיות של הכלכלה הישראלית לא היה בתשמ״ו
שום טיפול. בלשון פשוטה: לא היתה צמיחה כלכלית.
אמנם, באחד משלבי השנה קמה צעקה גדולה בזכות
ה״צמיחה״ ,ומילה זו נוספה למילון של מושגי־תשמ״ו. אולם
הצועקים לא התכוונו אלא להציל שני מוסדות שהיו קרובים
להתמוטטות — קופת־החולים וסולל בונה של ההסתדרות
הכללית. תמורת הצלתם הזמנית של שניים אלה, ללא ריפוי
מחלותיהם, גבה המיגזר היריב מחיר בדמות תמיכה במיפעליו
הכושלים שלו.
ביסוד לא השתנה דבר. הכלכלה הישראלית נשארה קפואה.
לקראת סוף כהונתו של פרס עלה סומק על לחיי הכלכלה — אך
היה זה סומק לא־בריא, שהעיד על קדחת נסתרת.

הצילום הוא המסר: שימעון פרס עם הנשיא המצרי חוסני מובארב, הנשיא האמריקאי רוגלד רגן זשר־החוץ הסובייטי שוורדנאדזה
הסובייטים לא רצו בפירסום־יתר. לכן ביקשו שהפגישה לא
תצולם. הם רצו לדבר על דברים רציניים, לא לערוך הצגה.
אולם פרס הגניב את הצלם האישי שלו לפמלייתו הרשמית,
וזה הספיק לצלם את השניים לפני שהורחק על־ידי השומרים
הסובייטים.
כאשר יצא פרס מן הפגישה ההיסטורית היתה שאלתו
הראשונה־הראשונה :״האם תפסת את התמונה?״ והשאלה השניה:
״האם גם הצלמים האחרים הצליחו לצלם את זה?״
כלי־התיקשורת הוא המסר. התהליך הוא היעד. התצלום הוא

העיקר.
כאשר הקיף שימעון פרס את העולם בחללית מדינית בלתי־מאויישת,
אפשר היה להצטער על כך שאיש פעלתני ומוכשר זה,
ביצועיסט פוליטי ממדרגה ראשונה, אינו נדחף על־ירי חזון גדול.
אילו היתה כל הפעילות הנמרצת הזאת משרתת את הגשמתה
של קונספציה מדינית גדולה — כפי שהיתה לדויד בן־גוריון —
היתה יכולה לשאת פירות היסטוריים. כשם שבן־גוריון ניצח על
הקמת המרינה, יכול היה פרס לבצע את המהפכה השניה ולנצח
על כינון השלום בין ישראל והמרחב שבו היא שוכנת.
שימעון פרס אינו איש כזה.

שהפכו את פרס השנה נושא מועדף של בדרנים ומחקים :״כן ולא,
כן ולא...״
צה״ל יצא מלבנון, שבה המשיכה מילחמת־האזרחים לזרוע
קטל והרס מדי יום. אך הוא לא יצא לגמרי. רצועת־הביטחון
נשארה קיימת, ובה צבא־השכירים הקרוי צד״ל וכוחות ישראליים
קבועים ומזדמנים.
פרס הגה את רעיון רצועת״הביטחון עוד בשנים שבהן כיהן
כשר־הביטחון בממשלתו של יצחק רבין. במשך תשמ״ו החזיקה
הרצועה מעמד. אך היא גירתה את האוכלוסיה וגרמה להתקפות
לא־מעטות על צד״ל ועל יחידות צה״ל. עשרות רבות של חיילי
צד״ל נהרגו, רבים יותר נפצעו, ושני חיילי־צה״ל נעדרו. חסידי
השיטה טענו כי בסך־הכל הוכיחה הרצועה את עצמה, מאחר שלא
היו התקפות מוצלחות על ישובי־הגליל. אך הרצועה היא פצצת־זמן
והיא עלולה לגרור את צה״ל חזרה אל תוך הבוץ.
אולם הרושם הכללי בציבור היה כי ״צה״ל יצא מלבנון״ ,וכי
בגבול שורר שקט יחסי. זה נראה כמו סיפור של הצלחה.
לפרס היה חלק חשוב בכך. הוא לא עשה זאת נגד רצון הציבור,
או תוך עמידה אמיצה על אמיתות חדשות. הוא ביצע, בהצלחה,
את רצון הרוב הגדול של הציבור. זה היה פופולרי.

• מרו התדמית
^ עומת הקיפאון בעולם המציאות, הצליח פרס יפה בעולם
/התדמית.
אין ספק כי במהלך תשמ״ו הצליח שימעון פרם לשנות במידה
רבה את תדמיתה של ישראל בעולם. אין היא נראית עוד כמדינה
סרבנית, שוחרת סיפוח והתפשטות, המתנפלת על מדינה שכנה,
המדכאת עם אחר בשטחים כבושים. היא הצטיירה כמדינה
המחפשת ברצינות את השלום, החומק מידיה שלא באשמתה.
במקום ה״לא״ הבוטה של מנחם בגין ויורשיו בא ה״כן, אבל...״
של שימעון פרס.
כישרונו המיוחד של פרס להמציא בסרט־הנע סיסמות,
המתאימות לרמת הקליטה והאינטליגנציה של כלי־התיקשורת,
נשא פירות נאים. בעוד שאש״ף הרגיז בהתמדה את דעת־הקהל
המערבית באי־יכולתו למנוע מעשי־זוועד״ כמו הרג הספנים
הישראליים בלארנאקה, רצח היהודי־האמריקאי הנכה ליאון
קלינגהוסר על סיפון האניה החטופה אכילה לאורו, ההתנקשויות
חסרות־התכלית בנמלי־התעופה של וינה ורומא, חטיפת
המטוס בפאקיסטן, הטבח בבית־הכנסת באיסטנבול ועוד ועוד,
הצליח פרס להשכיח את זוועות הפלישה ללבנון ולהחזיר
לישראל את התדמית של מדינה המוכנה ל״תהליך השלום״.
הדבר הקל על ברית־המועצות וסין לצעוד לקראת כינון יחסים
דיפלומטיים עם ישראל.
מכיוון שראש־הממשלה לא נעזר במאמץ זה על־ידי מישרד־החוץ,
נרשם הישג זה כולו לזכות שימעון פרס עצמו.
היה זה הישג מתאים לפוליטיקאי שמחשבתו נתונה מעל לכל
ליחסי־ציבור. בעולם של תדמיות, שימעון פרס הוא מלך. נאומיו,

9מינוונח וש8ה איננרצז!
^ ש דמיין בין הישג זה ובין ההישג הגדול השני של פרס:
ריסון האינפלציה.
התוכנית הכלכלית, שהחלה מתבצעת עוד בתשמ״ה, נמשכה
גם בתשמ״ו. לכאורה היא חוללה נם כלכלי.
האינפלציה היתה מיפלצת נוראה. היא חדרה לחייו של כל
אזרח בישראל. היא איימה על חסכונותיו, הכריחה אותו לבלות
חלק ניכר מיומו בדאגה לשמירה על כספו המועט או הרב,
העסיקה את מחשבותיו בלי סוף.
בסוף תקופת־הליכוד ובראשית תקופתו של ראש־הממשלה
פרס הגיעה האינפלציה ל־* ,400 ואיימה לקפוץ במהירות ל־
*. 1000

התוכנית החדשה חוללה פלאים. האינפלציה ירדה השנה
לממדים נורמליים. בחודשים מסויימים ירדה לאחוז אחד, לאפס
ואף מתחת לאפס.
היה זה הישג גדול, והוא נרשם לזכותו של פרס, שהביא לכך
שהסתדרות העובדים תשתף פעולה עם תוכנית שהיתה בנוייה
כולה על ירידת השכר הריאלי, תוך אי־פגיעה בשכבות עשירות
יותר. הישג זה התאים בדיוק לשיטתו של פרס. הוא הושג בדיונים
שקטים וסבלניים עם גורמים רבים. הוא נגע לעניין שאפשר
לראות אותו, למדוד אותו, הנוגע לכל אזרח במדינה. משום כך
היה פופולרי. הוא לא הרגיז שום חלק חשוב בציבור. הוא שינה
תדמית. הוא גרם להרגעה.
מומחים יכלו לטעון, בשפה מלומדה, כי הישג זה אינו כה
מרשים כפי שהוא נראה להדיוטות. הוא מומן על־ידי מתנה גדולה
שקיבל פרס מארצות־הברית, בצורת סיוע־חירום מיוחד של

כך התחברו גם בשטח זה כל סימני־ההיכר של הישג נוסח פרס:
הצלחה גדולה בעניין׳הנראה לעין, שינוי התרמית, פופולריות
אישית של פרס עצמו — וחוסר־טיפול בבעיה היסודית.
מילות־המפתח היו ״שינוי האווירה״ ,״הרגעה״ ,״התפייסות״,
״שיתוף פעולה״.
אותן המילים לי* גם את שאר מאמציו של שימעון פרס לטפל
בבעיות לאומיות: בעיית העימות המחריף בין דתיים וחילוניים,
בעיית הפער בין מערביים ומיזרחיים, בעיית מעמדם של
האזרחים הערביים בישראל, בעיית העימות בין ניצים ויונים,
ועוד ועוד.
שימעון פרס הרגיע. אך שימעון פרס לא פתר את הבעיות
העמוקות.
מבחינתו, עצם ההרגעה היא פיתרון של בעיה.

בדי עגבניות
^ אם כל ההישגים האלה חוללו שינוי יסודי בחיים המדיניים
1 1של ישראל? במילים אחרות: האם הביאו ההישגים,
האמיתיים והמדומים כאחד, לשינוי מצבה של מיפלגת־העבודה,
ששימעון פרס עומד בראשה?
בחינת סוגייה זו מעלה תוצאה מוזרה מאר.
אין ספק כי מעמדו של שימעון פרס השתנה השנה באופן
דרמאתי. ניתן היה ללמוד על כך מן המדחום הימני של מצב־הרוח
הלאומי: נהג־המונית האלמוני. רוב נהגי־המונית בארץ הם אנשי־הליכוד,
שונאים מסורתיים של מיפלגת־העבודה בכלל ושל
שימעון פרס בפרט.
השנה ניתן היה לשמוע תוך כדי נסיעה במונית שבחים רבים
על שימעון פרס. ראש־הממשלה זכה בציונים גבוהים. לדעת
נהג־המונית,הוא איש מבין, איש משתדל, איש בעל רצון טוב,
פטריוט אמיתי.
בעיירות־פיתן ח, שבהן התקבל פרס עוד ערב הבחירות של
1981 בעגמיות רקובות, התקבל השנה בחמימות אמיתית. גם
ראשי־מועצות מאנשי־הליכוד הזמינו את פרס ברוב כבוד ושמחו
להתחכך עימו ולהצטלם לידו. איש לא הניף נגדו ״תנועה
מיזרחית״.
אין ספק כי הפופולריות האישית של שימעון פרס השתפרה
באופן מכריע, לפחות זמנית. אך התמונה נראתה שונה לגמרי
לגבי הפופולריות של מיפלגת״העבודה.
גם סקרי דעת־הקהל השיטחיים, שחוברו לצורכי העיתונים,
לא הראו שינוי דרמאתי לטובת מיפלגת־העבודה. סקרים רציניים
יותר, שנערכו מטעם המיפלגוון ושלא פורסמו, הראו שבין
המערך והליכוד ממשיך לשרור איזון גמור.
ההישגים, שנרשמו לזכותו האישית של פרס, לא נרשמו לזכות
מיפלגת־העבודה. הם לא חיסלו מישקעים עמוקים.
אמנם, ביחסים בין הגושים חלה רגיעה יחסית מסויימת. אולם
הדבר לא התבטא במעבר של המוני בוחרים פוטנציאליים מן 117 הליכוד למערך.
(המשך בעמוד 117

1300 סמ״ק 1000/סמ״ק

מסחרית 1000 סמ״ק

800 סמ״ק

ם עיצונחדש.
ם 3או 5דלתות.
ם ניר תיל או אוטומטי מלא 3 ,הילוכים.
ם מגב דבלת ססנדרסי.
ם האתת אלקטרונית.
ם חלונות כהים סטנדרט.

ם גג תי ל, גג מוגבה, טנדר.
ם 1,000 סמ״ק 4צילינדר.
ם משטח העמסה מרווח ונוח.
ם 6נוסעים.
ם היחידה נסוגה עם מדגן מקורי מעולה.
ם מגבר בלם סטנדרטי .

החל מ 1 7 , 9 1 3ש״ח*

החל מ 1 8 , 0 9 5ש״ח*

המכונית הנמכרת ביותר בסוגה ביפן
ם עיצובחדש.
ם 3איו 5דלתות.
ם גיר רגיל או אוטומטי מלא.
ם מגבר בלם סטנדרטי .
ס הצתה אלקטרונית.
ם חלונות כהים סטנדרט.

החל 15, 18071

נבל הדגמים צנע מטלי ללא תוספת מחיר. אחריות ללא הגבלת קילומטרים.
* המחיר מלל מע״מ. לא בולל הפקדה.

מבית

7׳ תנוער! מרה

77ל * 9י 1] .9כ111ר ר 77779 777 - ,7777777־ 77ל977 .׳,79׳ 77.03 336115 ׳20,74 ,,77י 7י .04-524475 1>0 ,104 777* 777777,7 77 7 - ,7777777
׳ 11 שלר 90 :0ל3 ,1 ׳ 11ך 1׳0א 0 ,3ל 977 ׳01 ,! 1111111331:71111] .02 242553י , 1 7סלי 1 .053-35083ו 1צל׳1ו 0 ,99 31211710 , 101!? :ל .052-86966 רא( 1()1לצ׳1ן:
2ר ק11( 101ך 11 תר 77781( 231א ת ׳ 0 ,)1111ל 77,7 .03-942770־! ,9 ? 7777?* 777,7והק סי ם 0 ,44ל 7* 9 .052-34218־ . 77*779 .77.77 77777997 :779ל/777 יי0 ,1 7777ל057-74436 .

ו 1י ף ^

מ׳ טוניק׳

קז טרבר אל

- 00116 טעם מיוחד לאנשים מיוחדים

(המשך מעמוד )14
זהו כישלו! חמור של שימעון פרס, כמנהיג מיפלגת־העבורה,
אדם שגורלו יהיה תלוי בבחירות הבאות. כישלון זה סיכל במהלך
תשמ״ו את התוכניות לפרק את הממשלה ולהפר את הסכם־
הרוטציה. הסקרים לא הראו שזה כדאי.

הנושא
חיובי מאוד

חיובי

שלילי
שלילי מאוד

• נתק בנוחו
^ ישלון חמור שני ליווה את מאמציו של פרס לשנות את
* עובדות־היסוד של הפוליטיקה הישראלית על־ידי שינוי
הבריתות בין המיפלגות.
כל תפיסתו הפוליטית של פרס מבוססת על הניתוח הבא: יש
מחנה ימני ויש מחנה דתי. ביחד הם מהווים רוב. לכן יש להוציא
את המחנה הדתי מזרועות הימין, ולכונן מחדש את הברית
ההיסטורית בין תנועת־העבודה והמחנה הדתי, כולו או חלקו
הדתי־לאומי.
פרס השקיע מאמצים בלתי״נלאים בחתירה ליעד זה. בהתמדה
האופיינית לו, עשה מחוות בלי סוף כלפי הדתיים, החל בתחיבת
פתק אל בין אבני הכותל המערבי וכלה בהתרפסות לפני רבנים
והתערבות ראש־ממשלתית נגד הפעלת הרכבל החיפאי בשבת
וקיום מישחקים באיצטדיון ברמת־גן.
שום דבר לא עזר. הדתיים נשארו דבוקים לליכוד. המפד״ל
עברה עוד יותר לשוליים הימניים־קנאיים. ראשי האגודה דיברו
בשיחות פרטיות על הנטיות ה״יוניות״ של האדמו״רים, אך
בפועל נשארו האגודה וש״ס נאמנות לברית עם הליכוד. בסוף
השנה השתלט גוש־אמונים על המפד״ל ושלח לממשלה את
זבולון המר, שיהווה עתה את לשון־המאזניים.
טבעי לאיש־מיפלגה למדוד את מידת הצלחתו של מנהיגה
בשילטון על פי אמת־מידה פשוטה זו: האם זה יעזור לנו לתפוס
את השילטון בבבחירות הבאות, מבלי שניתקע שוב למצב המביך
שהביא להקמת ממשלת־האחדות־הלאומית?
מבחינה זו היתה תשמ״ו שנת־כישלון לשימעון פרס.

• חאג׳ אמין
כישלון מיסלגתי זה יכול להסביר את ההכרעה לגבי
השאלה העיקרית שריחפה על המדינה בכל רגע מרגעי תשמ״ו:
שאלת הרוטציה.
אפשר היה להפר את הסכם־הרוטציה רק בתנאי שיזדמן עניין
גדול ומכריע, שיצדיק את ההפרה בעיני הציבור, ובתנאי שאפשר
יהיה להקים ממשלה חלופית.
ממשלה חלופית יכלה לקום רק בעזרת הדתיים. בהעדר
אפשרות זו, יכלה ממשלה חלופית לקום רק אחרי בחירות
חדשות, שבהן היו מיפלגת־העבודה ובנותיה זוכות ברוב.
אך שום עניין ציבורי גדול לא הזדמן. הכישלון הצורב של
הנסיונות להפעיל את.תהליך השלום״ מנע בשטח זה עילה אשר
יכלה להצדיק בחירות חדשות, ולהנחיל בהן ניצחון למיפלגת־העבודה.

בשום עניין אחר לא נמצאה העילה — מול החמקנות
המפוכחת של הליכוד.
האט היה שימעון פרס עולה על דרך זו׳,אילו היתה לו הזדמנות
טובה לכר?
יש ההופכים את השאלה על פיה: האם לא נמנע שימעון פרס
מליצור את ההזדמנות הטובה, מפני שלא רצה כלל לעלות על
דרך זו?
בקרב מיפלגתי של פרס סברו במשך השנה רבים כי אכן
הגורם העיקרי המביא לביצוע הרוטציה אינו שיקול ממלכתי, וגם
לא שיקול אישי של פרס עצמו.
עם כל הפופולריות החדשה שלו׳,לא התגבר פרס עדיין על
הבעייה שרדפה אותו בכל שנות חייו: בעית האמינות. הוא לא
בטח בפופולריות החדשה שלו, מול פני בעיה זו. יתכן שחש כי
הפופולריות היא כקרח דק מתחת לרגליו, העלול להישבר בכל
רגע אם יועמד במיבחן האמינות. ואכן, בכל פעם, כאשר היה
נרמה שמיפלגת־העבודה עומדת לחולל משבר כדי למנוע את
הרוטציה, עלו מקרב הציבור קולות עמומים ואימתניים, שהוכיחו
כי כלב אי־האמינות לא מת. הוא רק עצם את עיניו.
עזר וייצמן, המצטיין בהמצאת כינויים קולעים לאישי־ציבור,
הכתיר השנה את פרס בתואר. חאג׳ אמין״ .הוא רצה לאמר:
האמינות קודמת בעיני פרס לכל.
אין ספק שזה נכון. ללא הסבר זה, קשה להבין הכרעות רבות
של פרס במהלך השנה. הפופולריות החדשה שלו היתה הנכס
העיקרי שלו בתקופת כהונתו כראש־הממשלה. הוא לא רצה
להעמידה במיבחן.
זהו שיקול סביר של אדם, שספג בחייו מהלומות רבות בשל
התרמית של חוסר־אמינותו. זהו שיקול לגיטימי של פוליטיקאי,
העושה את חשבונו. אין זה שיקול נכון לגבי מדינאי, המבקש
לשנות את מצב האומה.
יתכן כי בנקודה זו טמון פסק־הדין האמיתי על פועלו של
שימעון פרס בשתי שנות כהונתו כראש־הממשלה, בפרוס תשמ״ז
וערב הרוטציה.
הפוליטיקאי שימעון פרס הפך פרסונה גראטה, אך הוא לא
הפך מדינאי.
על הקיר הצטיירו המילים: מנה מנה, תקל ופרס.
שימעון פרס, איש־השנה תשמ״ה, לא היה איש־השנה תשמ״ו.

• המחדל הרועם
*ץ בין כל המחדלים של שימעון פרס במהלך תשמ״ו בולט
המחדל הגדול האחד, שאינו מדיני ואינו כלכלי, אלא דווקא
מוסרי.
מחדל זה הוא התנהגותו בפרשה שהטילה את צילה על תשמ״ו
יותר מכל פרשה אחרת, אף שלא נולדה בשנה זו אלא שנתיים
לפני כן.
התקדמות לשלום שינוי תדמית המדינה היציאה
מלבנון
פיתרון בעיות הכלכלה שיפור המצב החברתי בעיות הביטחון
הפסקת ההתנחלויות
הבעיה העדתית
הכפייה הדתית חידוש הברית
עם הדתיים
.אווירת התפייסות שיפור מצב מיפלגול העבודה

לא נוק־אאוט אלא לפי נקודות: ההישגים והכישלונות של פרס במ שך שנתיים
זוהי הפרשה שזכתה בסלאנג של תשמ״ו בכינויים. פרשת
השב״ב״ או ״פרשת אוטובוס 300״ מפני שתחילתה באוטובוס של
אגד, שנסע בקו 300 מתל־אביב לאשדוד (ראה מיסגרת).
בפרשת השב״ב — הפרשה המרכזית של השנה — התנהג
שימעון פרס בצורה מחפירה. הסיבה לכך נשארה בגדר תעלומה.
מתי נודע לשימעון פרס בפעם הראשונה על רצח שני האסירים
ועל פיברוק העדויות?

חשד אחד, שלא אומת, הוא כי גם כראש האופוזיציה היה פרס
שותף להחלטה שהתקבלה על־ירי ראש־הממשלה, יצחק
ש מי ר, כ״מדיניות״ או כהוראה, להרוג מעתה כל ״מחבל״ במקום
הפיגוע, כדי למנוע להבא את הצורך להחזירם תמורת שבויים.
במישטר הקיים בישראל, ועל־פי התקדימים של מיבצע אנטבה,
מילחמת־הלבנון ועוד, מקובל לשתף את ראש־האופוזיציה
בהחלטות מסוג זה. לגירסה זו אין תימוכין.

הבכיר במקום. שר־הביטחון משד ארנסוהרמטל״ל
שבאו גם הם לשם, היו רק משקיפים לא־פעילים.
כאשר צולמו שני החוטפים החיים והכבולים בדרכם מו האוטובוס,
נראה איציק מרדכי בבירור פוסע לידם, כשהוא מחזיק
בקנה־אקדחו בצורה ההופכת את הכלי למכשיר־הכאה. היה זה אך
טבעי שיפול עליו החשד שהיכה את האסירים למוות, מה גם
שהוא לא הכחיש כי היכה אותם אחרי ההסתערות, כדי למלט
מפיהם אם יש מיטעני־נפץ נוספים באוטובוס.
יתכן כי בתת־ההכרה הציבורית פעלה גם נימה גיזענית. מכיוון
שמרדכי הוא יליד כורדיסתאן העיראקית, היו שנטו לייחס לו
כמעט אוטומאטית נטייה לאלימות מסוג זה.
כאשר התגלתה לבסוף האמת, שנתיים אחרי האירוע, הביטו
רבים בהערכה בקצין זה, שעמד בכבוד במיבחן הקשה והממושך,
בשעה שריחף מעליו ענן כה כבד. למרות שרבים נידו אותו,
ושקידומו בצבא עוכב, ולמרות שהיה משוכנע בצידקתו, לא זעק
מרדכי בקול רם, לא פרץ את מיסגרת המישמעת הצבאית ולא
פנה אל הציבור.
היו שסברו כי מרדכי חיפה על השב׳׳ב והסתיר את האמת,
שהיתה לטובתו. אולם זוהי גירסה מוגזמת. מרדכי ידע כי מסר את
שני החוטפים לידי השב״ב כשהם חיים, וכך סיפר לכל החוקרים.
הוא לא ידע מה עשה בהם השב״כ לאחר־מכן. הוא לא האמין
לוי,

( המשךמע מו ד )17

לעומת זאת יש שתי גירסות סותרות, שיש להן תימוכין.
שימעון פרס טען כי שמע על הפרשה כולה בפעם הראשונה
כאשר באו אליו שלושת מורדי השב״כ וגילו לו את הפרשה כולה.
זה היה ב־ 29 באוקטובר .1985
אולם ראש־הממשלה פרס, הממונה הישיר על ראש השב׳׳ב,
לא נקט אז שום פעולה שהיא. הוא לא הודיע על כך גם לקודמו,
יצחק שמיר, ולשר־הביטחון, יצחק רבץ — שני אנשים שעימם
פעל לאחר מכן בעצה אחת. במשך כחמישה חודשים נקט פרס
במדיניות של העלמה טוטאלית, כנראה מתוך תיקווה נאיבית
שהעניין לא יתגלה.
הגירסה הנגדית היא של ראש השב״ב, אברהם שלום, שהעיד
כי מסר על כל הפרשה לשימעון פרס מייד עם כניסתו של זה
לתפקיד ראש״הממשלה. זה היה באוקטובר ,1985 שנה קודם לכן,
וחצי שנה אחרי פרשת־האוטובוס עצמה. פירוש הדבר הוא שפרס
ידע על הרצח ועל עדויות־השקר עוד בשלב שבו התנהלה
החקירה של צוות־בלטמן, והניח לדברים להימשך — השקרים
בפני וועדת־בלטמן, המישפט של איציק מרדכי, המישפט בבית־הדיו
המישמעתי של השב׳־כ. ועוד.
אם נכונה גירסה זו, סביר גם להניח שראש
השב״כ דיווח לקודמו של פרס, שמיר, כשזה כיהן
כראש־ממשלה.
יתכן שכל זה מסביר את התנהגותו של פרס
אחרי שהתפוצצה הפרשה: סירובו למנות ועדת
חקירה, תוך תשלום מס־שפתיים לצורך בחקירה;
הדחת היועץ המישפטי ברגע המכריע; פרשת
החנינה ועוד. אם הוא ידע על הפרשה בשלב
מוקדם, ולא עשה דבר כדי לחקור אותה ולהסיק
ממנה מסקנות, הרי סבירה התנגדותו לכל חקירה
רצינית לאחר־מכן.
היו שחיפשו סיבות אחרות — חלופיות או
נוספות — להתנהגותו של פרס בפרשה זו. אחת
התיאוריות: פרס פחד שהפרשה תוביל לפיצוץ
הממשלה, דבר שהוא לא רצה בו בגלל בעיית
האמינות. או שחשש שמא בחירות חדשות על
נושא זה תהיינה לרעת המערך, מפני שהליכוד
היה מאשים אותו בדקירת סכין בגב הביטחון.
אך יתכן כי הסיבה עמוקה עוד יותר. בראשית
דרכו הציבורית היה שימעון פרס הביטחוניסט
בה״א הידיעה — עצם המושג הזה נוצר בשעתו
על־ידי העולם הזה למענו. כאיש מיש־רד־הביטחון,
שלא היה לו עבר קרבי בצה״ל,
וכחסידו של דויד בן־גוריון, הפך פרס את
הביטחון לאליל העומד מעל לכל.
האם חזר פרס בתשמ״ו 30 שנה אחורה?
פרשת השב״ב נושאת בחובה משמעויות
מוסריות, מדיניות וחברתיות כה עמוקות, עד כי
המחדל הזה של פרס מאפיל על כל הישגיו בשנת
תשמ״ו.

• מודעי: הניצוץ

• מווו השב״נ: המחיו
^ תכן כי תואר איש־השנה היה צריך להינתן
במשותף לשלושת האנשים שגרמו לחשיפת
הפרשה: ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכה.
שניים מהם, רדי ומלכה, לא היו במקום האירוע.
חזק היה שם בערב, אך עזב בשעה ,2שלוש
שעות לפני ההסתערות, מפני שהיה עליו לטוס
בבוקר לחו״ל.
בשיא הפרשה ניהלה מחלקת־כיזוב עלומה
מערכת השמצות ולחישות נגד השלושה, וביחוד
נגד ראובן חזק. הועלו סיפורי־זדון על יחסים
אינטימיים עם פרקליטה נשואה,
שיטתי לתאר את במקום האירוע: ראש־השב״ב שלום ואיציק מרדכי
וכיוצא באלה. נעשה נסיון
השלושה כשאפתנים שלוחי־רסן, שביקשו להשתמש בפרשה כדי
לשב״ב, אך אחרי שיצא זכאי במישפט הצבאי הקצרצר שנערך
לקדם את עצמם, ולהדיח את הממונה עליהם.
לו, שתק.
כל זה הזכיר בצורה מפתיעה את המסע שניהלו ראשי מערכת־הביטחון
בצרפת, בשיא פרשת דרייפוס, נגד האיש שחשף את
הפרשה: קולונל פיקאר, ראש אמ׳׳ן. איש זה היה קצין־מודיעין
נאמן, אנטי־שמי כרוב עמיתיו, אך הוא הזדעק כאשר נוכח לדעת
^ גיבור הבולט ביותר של הפרשה הוא אנטי־גיבור קלאסי.
כי מערכת־הביטחון מעלילה עלילה על איש חף־מפשע, מפברקת
1 1יצחק זמיר התמנה כיועץ־המישפטי־לממשלה בראשית
עדויות ומשבשת את הסדר התקין של החקירה. פיקאר, ולא
,1978 על־ידי שר־המישפטים שמואל תמיר. אז סברו הכל —
אמיל זולא, היה הגיבור האמיתי של הפרשה ההיא.
ותמיר בכללם — כי זהו אקדמאי שקט, עדין ומנותק מהחיים,
אין ספק כי השלושה פעלו מתוך מניעים אידיאליסטיים
שאפשר לשלוט בו בנקל. איש כזה היה רצוי לממשלה אחרי
אמיתיים, כאנשי־שב״ב נאמנים, שהבינו את הסכנה האיומה
תקופת כהונתו הסוערת של אהרון ברק, שתרם תרומה מכרעת
הכרוכה בהשחתת המוסר של מוסד מסוג זה. בניגוד לגירסה
לנפילת ממשלת המערך על־ידי החלטתו חסרת־הפשרות לחקור
שהופצה, כאילו שתקו והשלימו עם הרצח ועדויות־השקר, ונזעקו
פרשות שחיתות של ראשי״השילטון, כגון אשר ידלין, אברהם
רק כאשר לא זכו בתפקידים שביקשו, האמת היא שפעלו מן
עופר ולאה רבץ.
הרגע הראשון ובלי הרף במיסגרת השב״כ עצמו נגד העוול,
גם ברק נבחר בשעתו מפני שהיה אקדמאי, שקט ועדין,
וכאשר נואשו מכל מאמץ פנימי פנו אל ראש־הממשלה. זה היה
שנראה כמרחף בספירות עליונות. כעבור זמן לא־רב התגלתה
אחרי שבית־דין מישמעתי של השב׳׳ב זיכה את הרוצחים על סמך
הטעות. אותה הטעות התגלתה גם לגבי יצחק זמיר.
עדויות־שקר.
למרות שנראה כיקה, זמיר נולד בפולין לפני 55 שנים והגיע
לפיצוץ הפרשה גרמה בעקיפין עתירה שהגיש לבג״ץ אחד מן
ארצה בגיל .3הוא תירגם את שמו הגרמני, נכטיגל, לעברית בעת
השלושה, רפי מלכה, בתביעה להחזירו לתפקידו, אחרי שראש־שרותו
בצה״ל. כאשר ביקש חופשה של חודש, כדי לעמוד
השב״כ הדיח את כל השלושה.
בבחינות בפקולטה למישפטים, הסכים לכך הקצין האחראי
שלושת מורדי השב׳׳ב שילמו מחיר כבד עבור פעולתם
בתנאי שישנה את שמו לעברית, וכך היה.
המוסרית. הקריירה שלהם נפסקה בעיצומה, הם הושמצו והוכפשו
עם כניסתו לתפקיד היועץ־המישפטי, תפס את מקומו בחדר־הישיבות
של הממשלה. זהו נוהג שהונהג על־ידי מנחם בגין
בראשית כהונתו כראש־הממשלה. בגין החליט אז להשאיר
ארבעה תיקים פנויים לד״ש, עד שזו תחליט להצטרף לממשלה,
ועמד סביר אחר לתואר איש״השנה היה תת־אלוף(דאז)
ואחד מהם היה תיק־המישפטים. בגין החזיק על כן בחמישה
איציק מרדכי.
תיקים, שאותם ניהל במקומו יורם ארידור כסגן־שר. בהיעדר
אם היה בפרשה איש דמוי־דרייפוס, היה זה הוא.
שר־מישפטים אמיתי, שייעץ לממשלה בעניינים מישפטיים תוך
מרדכי עמד בראש הכוח שהסתער על האוטובוס. בתפקידו
מהלך הדיונים בישיבותיה, הוזמן היועץ־המישפטי ברק להשתתף
כקצין־צנחנים־וחיל־רגלים־ראשי(קצח״ר) ,היה הקצין המיבצעי

#זמיד: האנטי־גינוו

״י9 • ,ודנ: נמעט דויימס

באופן קבוע בכל ישיבות הממשלה. נוהג זה עדיין קיים, ל&יוו
שכל שאר הפקידים, שמילאו את החדר בימי בגין, סולקו מזמן
רק מזכיר הממשלה והיועץ המישפטי נשארו.
בהדרגה הסתבר כי זמיר איננו ותרן ופשרן, למרות חזות
המאופקת. שוב ושוב הרגיז חברים בממשלה וחברים בליכוז
בהחלטותיו, עד כי הימין היותר־קיצוגי ראה בו שמאלן ודר;
לא־פעם לפטרו. בין השאר הרגיזה את הימין החלטתו להעמיו
לדין את אנשי אירגון־הטרור היהודי, החלטתו שלא להעמיד לדי
את האישים הישראליים שנפגשו עם ראשי אש״ף במיסגרת ש׳
דרשיח למען השלום, ועוד ועוד.
אחרי קרוב לשמונה שנים החליט זמיר עצמו שהגיע $נ
ללכת, ובפברואר 1986 הודיע לממשלה על כוונתו להתפטו
ברגע שיימצא לו מחליף. הודעה זו היתה עתידה למלא תפקיו
חשוב בשיא פרשת־השב׳׳כ.
כמה ימים לפני הודעה זו הגיעו לזמיר הדים עמומים ראשוניו
על התרחשויות בשב׳׳כ. הוא לא ייחס להם חשיבות. אולי גם שמו
שאם יצמח משהו מן העניין הזה, יצטרך יורשו לטפל בזה.
אולם כעבור כמה שבועות לא יכול היה זמיר להתעלם עוץ מ
הידיעות. הוא שמע אותן מפי אנשי מישרדו. לפי גירסה שהופצו
אחר־כך במיכתב זדוני של ח״כ חיים דרוקמן, איש הימי
הקיצוני, שמע זמיר על כך מפי דורית בייניש, סגנית
פרקליט־המדינה, שהיתה, לדבריו, ידידה של
ראובן חזק. גירסה אחרת אמרה שהדבר נודע
לאנשי־הפרקליטות מפי אנשי המחלקה המיש־פטית
של השב״כ, שעימם קיימו דיונים תכופים
במיסגרת עבודתם המשותפת. זמיר עצמו סירב
לגלות את המקורות.
זמיר הנרעש מיהר אל ראש־הממשלה והודיע
לו על החלטתו לפתוח בבירור העניין. פרק
הימהם וגימגם, ורק אחרי שזמיר עמד על דעתו
בתוקף, הסכים ראש־הממשלה שהיועץ יזמן אליה
את שלושת מורדי־השב״ב. כך נכנס זמיר לעובי; 1 הקורה. .
חקירתו של היועץ־המישפטי התנהלה בסודי
סודות, ואף מילה אחת לא דלפה החוצה.

^ פיצוץ הגדול בא במוצאי יום־השבת, זד
24 \ 1במאי. הטלוויזיה שידרה סקופ: פקיד
בכיר נחשד בעבירות חמורות. תוך דקות ידעו
כל המי־ומי כי הכוונה היא לראש־השב״ב, וכי
הדברים מתייחסים לפרשת־האוטובוס.
יום לפני כן התכנסו ״שרינו״ (שרי המערך)
— ודנו בחשאי בפרשת השב״כ, שהיתה עדיין
סודית. הם החליטו פה אחד לתת גיבוי מלא
ליועץ־המישפטי, הדורש חקירה. יתכן שראו
בכך עילה טובה לנגח את הליכוד, שהחזיק
בשילטון בשעה שקרו הדברים. שימעון פרס ז נאלץ להיכנע להחלטה זו.
אולם הפיצוץ במוצאי״שבת שינה את הכל.
שרי המערך היו משוכנעים כי ההדלפה באה מפי
יצחק זמיר.
האמת, שלא פורסמה מעולם, היתה שונה
לגמרי. היתה בה הוכחה נוספת לכך שפרטים
שוליים יכולים להשפיע על מהלך ההיסטוריה
בצורה בלתי־צפוייה.
חודש וחצי לפני־כן סילק ראש־הממשלה את[
יצחק מודעי מתפקידו כשר־האוצר, מפני!
שהשמיע הצהרה מעליבה. כפשרה הועבר מודע*
למישרד־המישפטים, ושם ישב וזמם נקמה.
הוא שמע על פרשת השב״כ בעיקבות עתירתו
הסורית של רפי מלכה לבג״ץ, וסירובו של היועץ
המישפטי לייצג את המדינה בהליך מישפטי זה.
היה זה מודעי שהדליף את הידיעה לטלוויזיה,
(מימין
מתוך תיקווה להביא לפירוק הממשלה וכך
יתאפשר לו לחזור לאוצר בממשלה הבאה.
ביום הראשון בבוקר בא זמיר לישיבת הממשלה כרגיל, מבלי
לחוש בדבר בלתי־רגיל. לפתע קיבל לידיו נוסח של החלטה
שהופצה בין השרים, כמקובל בישיבות הממשלה. ההחלטה אמרה
כי התפטרות היועץ המישפטי נכנסת לתוקפה מייד, וכי השופט
המחוזי יוסף חריש מתמנה במקומו.
זמיר היה המום. הוא לא פתח את פיו. כמה שרים יצאו בחצי־פו^
להגנתו, ועל־פי דרישתם שונתה ההחלטה: זמיר ימשיך לכהן
בתפקידו במשך שלושה ימים נוספים. כמה שרים גם השמיעו
תשבוחות שיגרתיות.
מכאן התקדמו הדברים בקצב מהיר. סילוקו של זמיר פתח את
הפתח לתהליך החנינה, לגניזת הרעיון של ועדת־החקירה ולנסיון
לקבור את הפרשה כולה לצד קורבנותיה.
זמיר עצמו התנער מכל הילה של גבורה בפרשה זו. כפי שאמר
למקורביו, הגיבורים האמיתיים הם שלושת מורדי־השב״^
שהקריבו את הכל. הוא עצמו, כך טען, לא הקריב דבר, אלא רק
מילא את תפקידו כפי שהבין אותו, וכפי שכל יועץ־מישפטי הגון
אחר היה נוהג במקומו. מורדי השב״כ, לעומת זאת, פעלו מעל
לחובתם ומעבר לצו תפקידם. זמיר התכוון במילא לפרוש, ולכן
לא סיכן את תפקידו. אומנם שילם גם הוא מחיר מסויים, ביחסיו
עם מוסדות שונים .,אך אין זה דומה למחיר ששילמו מורדי.
השב״כ.
בסוף תשמ״ו נסע זמיר לחצי שנה לבריטניה, לשם הוזמן
לצורך מחקר. בינתיים לא חזר לאוניברסיטה.
כנגד זמיר אפשר היה לטעון כי לא היה צריך להתפטר
משהגיעו אליו ההדים הראשונים של הפרשה, ושאסור היה לו
להשלים עם הדחתו בשיא הפרשה, כשהמשך מילוי תפקידו היה
חיוני לעשיית הצדק ולקיום שילטון־החוק.
עד כמה שזה היה חיוני הסתבר לאור הפעילות של יורשו
בתפקיד, היועץ המישפטי יוסף חריש. הוא התגלה כאומר־הן
מובהק של הממשלה, המקשט את הכרעותיו הרופסות באמרות־

המערכת המישפטית פעלה גם היא מתוך מניעים של מצפון
ומוסר, כשקבוצה של פרקליטות נמרצות מתמסרות לעניין לא
פחות מהיועץ המישפטי.
חברי״כנסת, שמילאו את פיהם מים במשך רוב הזמן, עלו גם
הם לבסוף על העגלה, ולוא רק כדי לתפוס טרמפ אל הכותרות.
בית־המישפט אמר את דברו, ואף כי הצדיק את מעשה־החנינה
של הנשיא קבע כי יש לחקור ולחשוף עד תום.
גם היועץ המישפטי החדש, שהתמנה בכוונה ברורה כדי
שיטשטש את הפרשה, נדחף על־ידי הגל הזה, מרצון או שלא
מרצון.
כל הפעולות האלה של גלגלים גדולים וקטנים — כשגלגל־השיניים
הקטן מניע את גלגל־השיניים הגדול יותר — מוכיחות
כי שילטון החוק והדמוקרטיה בישראל מתפקדים כמו במתוקנות

במשך יותר משנה בלשו אחרי הנציב שנתן בהם אמון. בעוד הס
מתרפסים לפניו ומתחזים בעוזריו האישיים הנאמנים, אספו
בחשאי חומר, רשמו כל דבר, צברו מיסמכים ועסקו בעיקוב, כדי
להפילו בפח.
הגיבור העגום של פרשה זו היה נציב־שרות־בתי־הסוהר, רפי
סויסה. אין ספק שהוא דמות חיובית. אחרי שנים ארוכות, שבהן
הידרדרו בתי־הסוהר בישראל לשפל המדרגה, עד שהתאימו יותר
למדינה רודנית בעולם השלישי, פתח סויסה במיבצע נמרץ
לשיפור המצב וחולל רפורמות, תוך שינוי הדוקטרינה של
הענישה והנהגת רוח חדשה ביחס לאסירים ולסוחרים כאחד. אך
באותה עת התנהג סויסה כסולטאן בממלכתו, קידם מקורבים,
עשה טובות לידידים, חיזר אחרי עובדות ופגע בנוהל התקין על
כל צעד ושעל.
אף שהמאזן הכללי של פעולתו היה חיובי ביותר, די היה
בחריגות ובקנוניות של עוזריו כדי להפילו.
לא חסרה בפרשה זו נימה עדתית. רפי סויסה הוא נציג מובהק
של דור חדש של מנהיגים שצמחו בעיירות־הפיתוח בכוחות
עצמם, זכו בשילטון המקומי בבחירות אישיות, הגיעו משם
לכנסת ולתפקיד ביצועי רם. נפילתו היתה מכה למאמציה של
שיכבה שלמה לתפוס את מקומה בצמרת המדינה.

9שוון: השתש הידוע

בדרך החוצה: יועץ יצחק זמיר פורש
שפר מרגיזות. איש לא ציפה ממנו כי בתשמ״ז יבריק כברק או
יזמר כזמיר.

• הרצוג: מחול השדים
^ ראשית תשמ״ו היה נדמה כי נשיא־המדינה, חיים
הרצוג, יהיה מועמד בולט לתואר איש״השנה.

הנשיא נקט יוזמה עיקבית ואמיצה נגד מסע הגיזענות של
מאיר כהנא. הוא לא היה היחיד בשטח זה, אך דוגמתו
ודבקותו־במשימה תרמו תרומה חשובה לירידת כוחו של כהנא
בסיקרי דעת־הקהל — ירידה דרמאתית מתשעה לשני אחוזים
ופחות. יתכן כי מיספרים אלה מטעים, וכי הגחלים של כהנא
ממשיכות ללחוש מתחת לערימת הרמץ.
הרצוג שבר תקדים שלילי, כאשר בא לברך את הוועידה של
רק״ח, שעמדה עד כה מחוץ לתחום של הפוליטיקה הישראלית
הלגיטימית, ובכך הדגיש הנשיא שוב שהוא מבחין בין התנועה
הניאו־נאצית של כהנא ובין כל שאר המיפלגות במדינה.
כיהודיות כערביות.
בפרשתם של אסירי־הטרור־היהודי היתה עמדת הנשיא ברורה
פחות. הוא התנגד פומבית ללחצים שהופעלו עליו, אך המתיק את
דינם של האסירים בשקט ובהתמדה, בזה אחר זה.
אולם המעשה השנוי ביותר במחלוקת של הנשיא בכל תקופת
כהונתו בא על רקע פרשת השב״ב. כשם שפרס נזכר בעברו
הביטחוניסטי, כך נזכר הנשיא בעברו כראש אמץ של צה״ל,
תפקיד שמילא פעמיים.
שותפותו בקנוניה שנועדה לקבור את הפרשה ולמנוע את •
בירור האמת, על־ידי מתן החנינה לכל האשמים, עוררה תמיהות.
אומנם, בית״המישפט העליון קבע ברוב ריעות (הנשיא מאיר
שמגר וסגניתו מרים בן־ם ורת נגד אהרון ברי ),כי יש לו
הסמכות לחון עבריינים עוד בטרם הועמדו לדין, אך תוך כדי כך
הסתבך גם בית־המישפט בסתירה מוזרה. מצד אחד תמך באימרתו
של הנשיא שיש לשים קץ ל״מחול השדים״ סביב השב״כ, אך
מצד שני קבע בית־המישפט במפורש כי הוא סומך על הבטחתו
המפורשת של חריש להמשיך בחקירה עד תום, ובכללה חקירת
הדרג המדיני.

מי נכנס מתחת למיטריה: הנשיא הרצוג

ך* חיים המיפלגתיים לא העלו במהלך השנה מועמדים
\ 1בולטים לתואר איש־השנה.
במערך לא היה כל חדש. בליכוד התעטף אריאל שרון,
איש־השנים תשל״ג, תשמ״א ותשמ׳׳ב, בשתיקה בלתי־רגילה ולא
התערב גם בפרשה השב״ב. אחרי ששימעון פרס, איש־השנה
תשמ״ה, ועזר וייצמן, איש־השנה תשל״ח החליטו להחזיר
מקצת מן האדמות של שטח־האש מס׳ 9בגליל לבעליהן
הערביים, תקף דויד לוי בהודעה בלתי־שיגרתית את עמיתיו־למיפלגה,
שגינו את המעשה.
במרכז הבימה ניסו אריה דולצ׳ין ושלמה להט להקים
מיפלגה חדשה. זו הסתבכה במריבות פנימיות קולניות כבר
בשלב הראשון, עד כי ועידת־היסוד שלה הפכה למעין־פארודיה
על הוועידה הסוערת של תנועת־החרות. בסוף תשמ״ו לא ניבאו
הסקרים גדולות ונצורות למיפלגה זו.
המאבק סביב הכפייה הדתית סיפק לשנה מאורעות רבים. אך
לא גיבורים. החרדים שרפו תחנות־אוטובוסים בגלל מודעות־פירסומת
שעוררו את זעמם, הפגינו מול בית־הקולנוע בפתח־תיקוה
ונגד פתיחת בתי־קולנוע בחיפה. בתגובה על כך שרפו
וקרעו החילוניים סיפרי־תפילה בבתי־כנסת. נסיונו של שר־הפנים,
יצחק פרץ, למנוע את הנהגת שעון־הקיץ נתקל בחומה
של מרי אזרחי חסר־תקדים, והשר הפיקח ביצע נסיגה טאקטית.
איש השנה של תשל״ז ותשמ״ג, מנחם בגין, נמק במאסר־עצמי
בדירתו ברחוב צמח בירושלים, שממנה לא יצא אלא פעם
אחת לאזכרה של אשתו, ובפעם אחת כאשר מעד ונפל, ונזקק
לטיפול רפואי קצר.

9איש השנה תשמייו
ך א היה ספק כי פרשת השב׳׳ב היתה האירוע העיקרי של
) תשמ״ו — אירוע שסימל את המאבק הניצחי בין בני־אור
ובני-חושך, אירוע שנגע ליסודות העמוקים ביותר של המדינה,
החברה והמישטר בישראל.
איש־השנה תשמ״ו היה האיש שעמד במרכזה של פרשה זו:

יצחק שמיר.

• המערכת: מרצון או 3אונס

* ן* ימים האחרונים של תשמ״ו ישבו היועץ המישפטי
^ לממשלה וכמה מעוזריו ועוזרותיו(יהודית קרם, עדנה
ארבל, אך לא דורית בייניש ויהודית צור, שמילאו תפקיד
חשוב במהלך הפרשה) על מדוכת הפרשה. הממשלה, שמנעה את
הקמתה של ועדת־חקירה ממלכתית, לא יכלה למנוע את החקירה
המישטרתית, שנפתחה ביוזמת זמיר, ושנמשכה כדרישת בית־המישפט.
תוצאות החקירה, אחרי שיעברו דרך המסננת של
חריש, עלולות להטיל את צילן על שנת תשמ״ז, ועל הקריירה
^ של ראש־הממשלה החדש, יצחק שמיר.
למרות כל הסטיות, החריקות והעיוותים, הוכיחה הפרשה כי
המערכת הדמוקרטית בישראל, על כל שלוחותיה, פועלת
ומתפקדת. לא היה גיבור יחיד לפרשה זו. יתכן שהגיבורה
האמיתית היא המערכת בכללותה, שכל אחת משלוחותיה תרמה
את תרומתה, באי־רצון, בהיסוס, בנסיון להתחמק — ובכל זאת,
לבסוף, תוך מילוי תפקידה, מרצון או מאונס.
זה התחיל. בצלמי־העיתונות שמיהרו למקום החטיפה, כש־ממריץ
אותם הרצון העז להיות נוכחים, לסקר, לדווח. לאחר־מכן
לחם רק העולם הזה על פירסום התמונות, ובמשך כמה שבועות
שיתפו רוב העיתונים פעולה עם נסיונות הטישטוש, מטעמים
,פסבדו־פטריוטיים. אולם החוקיות הפנימית של מערכתי
התיקשורת דחפה גם אותם למלא את תפקידם, תוך התחרות זה
בזה, ובהמשך הפרשה מילאה העיתונות תפקיד מכריע כמדרבנת
וכמזעיקה.
בתוך השב״ב, הגוף הסודי והממושמע ביותר במדינה, קמו
אנשים שמצפונם לא נתן להם מנוח, ושהכריחו את המערכת
המדינית והמישפטית לפעול.

עליה וירידה: רפי סויסה(עם יצחק רבץ
שבדמוקרטיות המעטות בעולם. הפוליטיקאים שהישלו את
עצמם כי ניתן כיום להשתיק ולקבור פרשה כזאת, באמצעים של
כפייה או של קנוניה, לא רק התבדו לחלוטין, אלא גם נראו
כנאיביים.

9סויסה: גיבור עגום
^ א פעם קורה שלרראמה גדולה נמצא חיקוי בצורת
/קומדיה, או אף פארודיה או פארסה. כזאת היתה פרשת
השב״ס לפרשת השב״ב.
כמו בכל פארודיה טובה, יש גם לפרשה זו כמה קווי־דימיון
מפתיעים למקור. כמו שלושת מורדי־השב״ב, שפוצצו את
הפרשה הגדולה, פוצצו שלושת מורדי־השב״ס את הפרשה הקטנה.
בין שלושת מורדי השב״ב היה רפי מלכה, ואילו המנהיג של
שלושת מורדי־השב״ס היה שימעון מלכה.
אולם בזה נגמר הדימיון. שלושת מורדי השב״ב היו אידיאליסטים.
שלושת מורדי השב״ס פעלו ממניעים שונים לגמרי.

פיצוץ פר שת השב״ב: יצחק מודעי

^ ין אדם בישראל שדימויו הציבורי שונה מאופיו האמיתי
כמו יצחק שמיר, איש־השנה תשמ״ו.
כאשר מוזכר שמו מחייכים ישראלים רבים, ואילו אחרים
נאחזים בחרדה.
אלה הם שני הדימויים הקיימים, הסותרים זה את זה, אך החיים
זה בצד זה בתודעה בציבורית.
הדימוי האחד הוא זה המקובל על הבדרנים והמחקים, ובראשם
טוביה צפיר.
זוהי קריקטורה של איש ננסי, גופנית ונפשית, מין מוקיון
העומד מתחת למיקרופון ונואם גבוהה־גבוהה בסיגנון מנופח.
הדימוי השני הוא זה הקיים בשמאל. זהו׳דימוי של טרוריסט
צמא־דם וחסר־רחמים, קנאי חשון־־תיקווה, מין מאיר כהנא בעל
פנים מהוגנות.
האיש המתחבא מאחורי שני דימויים אלה ישב בסוף השנה
בלישכתו במישרד־החוץ בין מפה ענקית של העולם, מפה גדולה
של או־ץ־ישראל השלמה, תצלומים ציבעוניים של מנחם. בגין
ורונלד רגן וציור שמן של ראובן ראובן. קומתו הנמוכה ()1.56
בלטה פחות מאשר ראשו הגדול, בעל הגבות העבותות והשפם
הקצוץ. הוא ניהל עם מבקריו שיחה ידידותית. מי שלא הכיר
אותו קודם לכן יכול היה להיות מופתע מסיגנון־הדיבור השקט,
החייכני, בעל הנימה הסבירה.
יצחק שמיר, האיש האמיתי, הוא ארם בעל כושר שיכנוע רב
בשיחה פנים־אל־פנים — צורת ההתבטאות המקובלת עליו
ביותר. הוא מדבר בשקט, לעניין, בצורה חביבה, אך בלי גינונים
מיותרים, אדם שאינו עושה שום נסיון מיוחד להרשים את בעלי־אך
שיחו
או לרכוש את ליבם, שאינו מרבה ב 1ו ן
שאינו נעדר חוש־הומור במקומות הנכונים. הרושם הכללי הוא
של אדם פשוט־הליכות, היודע מה הוא רוצה, בעל השקפת־עולם
ברורה ובלתי־משתנית, ללא יומרות אינטלקטואליות, איש־ביצוע
יותר מאשר איש״הגות.

זהו האיש שיטביע את חותמו על ישראל בשנת
תשמ״ז, השנה שבימיה הראשונים יעבור מלישכת
שר־החוץ אל לישכת ראש־הממשלה. בצורה מוצנעת
יותר היתה לו השפעה מכרעת גם על המעשים
והמחדלים של ישראל בתשמ׳׳ו. הוא היה האיש
המרכזי בפרשה שהטילה את צילה על שנה זו —
פרשת השב׳׳ב.

0נעו קטן בניחה

**ץ נותיו הראשונות של יצחק שמיר לוטות ערפל — לא
** מפני שיצחק שמיר מסתיר משהו, אלא מפני שאין הוא
מרבה לדבר על עצמו ועל עברו, .

האיש, שמילא תפקיד מרכזי באירועים שקדמו
להקמת המדינה ושגרמו להקמתה, לא סיפר מעולם
את סיפורו. מכל ראשי אצ״ל ולח״י, הוא היחיד שלא
כתב ספר־זיכרונות.
כשנשאל על כך באחרונה, אמר :״תמיד היתה לי ההרגשה
שכדי לכתוב זיכרונות צריכים להינתק מן המציאות, ואני אינני
* חל ק מן החומר לכתבה זו נ א סף בשעתו על־ידי דן עומר
ז־ל לצורך כתבה בהעולם הזה

מוכן להינתק מן המציאות. כדי לכתוב ספר הייתי צריך לפרוש
לקרן זווית למשך שנה, ואינני רוצה להינתק מהחיים למשך
תקופה כזאת.״ ואכן, בגיל 71 חי שמיר כולו בהווה ובעתיד,
והעבר עתיר־המעשים כאילו נשאר מאחור. אין הוא מתרפק עליו.
אך אולי יש סיבה נוספת למחדל זה של אי־כתיבת זיכרונות.
יצחק שמיר חי שנים רבות במחתרת — באצ״ל, בלח״י ובמוסד־למודיעין.
גם במחתרת היה ידוע כמקפיר במיוחד על החשאיות.
הדבר הפך לו לטבע שני.
משום כך ידוע אך מעט על השנים שבהן עוצב אופיו של
האיש, ימי הילדות והנעורים.
יצחק יזרניצקי נולד ב־י״ד בחשוון(הוא זוכר רק את התאריך
העברי, החל השנה ב־ 16 בנובמבר) בשנת , 1915 השנה השניה של
מילחמת־העולם הראשונה, בעיירה רוז׳ינר, שהיתה שייכת לפני
המילחמה לממלכת הצאר הרוסי. כשהיה בן 3צורף החבל לפולין
החדשה, אך האוכלוסיה היתה ביילו־רוסית ודיברה רוסית. כיום
שייך האיזור שוב לרפובליקה הביילו״רוסית (רוסיה הלבנה) של
ברית־המועצות.
כשהיה ילד, עברה המישפחה לעיירה גדולה יותר, ואחר־כך
חזרה לרוז׳ינוי.
מכיוון שלא היה במקום בית־ספר תיכון, נשלח יצחק הצעיר
לעיר הקרובה, ביאליסטוק, כדי ללמוד בגימנסיה העברית.

הוריו — שלמה ופנינה — דיברו אידיש, וזו היתה
שפת אימו. אביו היה ראש הקהילה. ברחוב דיברו
רוסית, ובביאליסטוק פולנית.
ההחלטה לשלוח אותו לבית־ספר עברי רחוק היתה בעלת
משמעות פוליטית. ההורים היו בנעוריהם בונדיסטים — חברי
ה״בונד״(אגודה, ברית) של הפועלים היהודיים, אירגון שהתנגד
לבולשביקים ולציונים גם יחד, ושרגל בשיוויון־זכויות של
הלאום היהודי בין שאר הלאומים באירופה המיזרחית. זאת היתה
תנועה המונית, בעלת מגמה שמאלית־סוציאליסטית, שמילאה
תפקיד חשוב במאבק במישטרו הריאקציוני של הצאר.
אחרי מהפיכת־הנפל של 1905 התרחקו ההורים מן הבונד,
ואחרי מילחמת־העולם הראשונה הם הפכו ציונים.
יצחק יזרניצקי בן ה־ 15 גר לבדו בביאליסטוק ולמד בגימנסיה
שבה היתה שפת־הלימוד עברית. פולנית נלמדה כשפה שניה,
וגרמנית כשפה זרה ראשונה. אולם בבית־הספר היתה סיפריה
גדולה מאוד של סיפרי־אידיש, ובאותן שנתיים קרא יצחק
יזרניצקי את כל הקלאסיקה של שפה זו, כגון כתבי שלום־
עליכם. עד היום מעיד שמיר על עצמו שהוא אוהב אידיש יותר
מכל שפה אחרת, אף שהוא מדבר כיום עברית, פולנית, צרפתית,
אנגלית, מעט רוסית, מעט גרמנית, מעט איטלקית, מעט
ספרדית, הוא עט על כל הזדמנות לנאום באידיש, הזדמנות שבאה
לו לפעמים באמריקה הלאטינית וברומניה.
גם בחוג של ידידים אין שמיר מדבר כמעט לעולם על שנותיו
בפולין. הילדות והנעורים כאילו נמחקו מתודעתו.

אפשר רק לנחש איך גוכש וחושל אופיו של הנער.
סלי ספק היה תמיד הנער הנמוך כיותר ככיתתו. ילד
כמצם כזה מפתח לעיתים קרוכות נחישות, לוחמנות
ואף תוקפנות יתרות, כצורך של קיום והישרדות,
כהכרה אכזרית של ילדים שכה שולטים הגדולים
והחזקים.

יתכן מאוד שכאן חבוי המפתח לאישיותו של האיש, שהטיל
כעבור שנים את חיתיתו על האימפריה הבריטית.
אם שימעון פרס דומה לכלב״באסט, בעל עיניים עצובות, הרי
שמיר דומה לכלב־טרין ר קטן, תוקפני ושוחר־מאבק.

#״ושבת בשקט וו 87 וז...־
^ רכים מן הצעירים היהודיים בפולין של אז הגיע גם
^ יזרניצקי, עם תום לימודיו התיכוניים, לאוניברסיטה של
ורשה. כמו מנחם בגין, הבוגר ממנו בשנתיים, ושגם הוא נולד
וגדל בעיירה קטנה בגבול פולין־רוסיה (ברסט־ליטובסק) ,הוא
התחיל ללמוד מישפטים.
אך כאן בולט ההבדל הראשון בין שני שותפים־יריבים אלה.
בגין סיים את לימודי המישפטים בוורשה ונשאר בפולין, שם פתח >\
בקאריירה פוליטית. הוא נשאר כל חייו מאוהב במישפטים. יצחק
יזרניצקי למד שנה אחת ויצא מפולין לצמיתות. מעולם לא גילה
שום עניין במישפטים לאחר מכן — ובשנת תשמ׳׳ו אף השמיע
את הדוקטרינה שהביטחון עומד מעל לחוק — מילים שלא יכלו
לעבור את דל שיפתותיו של מנחם בגין.

מדוע עלה יזרניצקי לפלסטינה כ ,1935-כגיל ,20
כשעה שכגין ונתן ילין־מור, שותפו־לעתיד, נשארו
כפולין ממש עד הרגע האחרון, כאשר הגייסות
הנאציים עלו על ורשה?

הסברו של שמיר הוא, כמו תמיד, פשוט וענייני :״באוניברסיטה
היו כמעט בכל יום מהומות אנטי־שמיות. היו קבוצות
אנטי־שמיות פעילות מאוד. בכלל, פולין התקרבה לגרמניה
הנאצית, מתוך תיקווה שבכך תימנע פלישה גרמנית לשיטחה.
החלטתי לעלות לארץ.״
וכפי שהסביר זאת בהזדמנות קודמת :״לא יכולתי לשבת
בשקט וללמוד, כאשר בארץ־ישראל בנו מדינה ליהודים.״
בהגיעו ארצה, שנה אחרי שימעון פרסקי(פרס) ,הצעיר ממנו
בשמונה שנים, ושש שנים חשובות לפני מנחם בגין, נרשם
יזרניצקי ללימודים באוניברסיטה העברית על הר־הצופים. הוא
לא המשיר בלימודי מישפטים, אלא למד ספרות והיסטוריה.

הוא עלה ארצה כגפו, כשהוא מותיר כפולין את
הוריו ואת שתי אחיותיו. הם הושמדו כימי מילחמת
העולם השניה. כאשר כאו הנאצים לקחתם לאוש-
וויץ, נמלט האם אל כפר הולדתו. שם נרצח — על־ידי
כני־המקום. אך שלא כמו כגין, המזכיר לעיתים
קרובות את השמדת מישפחתו בידי הנאצים, אין
שמיר מדבר על כך לעולם.

בעצות בשווקים עוב״ס
•ף* פולין היה יזרניצקי חבר בבית״ר. את זאב ז׳בוטינסקי הכיר
* ₪רק מרחוק, כאשר שמע את נאומיו. נראה כי מעולם לא היה
רוויזיוניסט שרוף, כמו בגין וילין־מור.
גם בארץ לא חיפש קשר לתנועה הרוויזיוניסטית ולא הצטרף
לבית״ר. אבל כאשר התחילו באפריל 1936 האירועים שהיישוב
קרא להם ״המאורעות״(והנקראים בפי הערבים ״המרד הגדול״)
מצא במהרה את דרכו אל האירגון הצבאי הלאומי.

ממשלת הארץ תשלם את הפרסים כדלקמן חלף ידיעות המביאות במיעו
׳מאסרו של כל אחד מששת חברי קבוצת שטרן (הקוראים׳לעצמם ״לוחמי מר*
שראל״) :
500 לא״י

200 לא״י

500 לא״י

נתן פרידמן־ילין

יצדק יזרגיצקי

יעקב לבשטץ

תאור:
גיל 31 :
גובה 176 :
מבנה הגוף: חזק
עינים: כחולות
שערות: בהירות
מוצא: פולני

תאור:
גיל 29 :
גובה 165 :
מבנה הגוף: חזק
עינים: חומות
שערות: חוסות
מוצא: פולני

חאור:
גיל 25 :
גונה 170 :

סבנה הגוף: בינוני
עינים: חומות
שערות: שחורות
מוצא: צ׳כי

הידיעות אפשר למסור בכל זמן לכל קצין משטרה שהוא ולכל-תחגת משטרה שהיא,
שלים׳
.26/4/1

י. מ .ריימר ג׳ונס,
׳הספקת־ הכללי,

במודעה של ממשלת־המנדט שהכריזה על הפרס ללכיד ת יצחק יזרניצקי, גברים יהודיים סזדהים ליד ש 1לחך ביק 1רת בריטי
הנהגת היישוב קראה אז ל״הבלגה׳ .כעבור זמן־מה ציווה זאב
ז׳בוטינסקי על נאמניו לשבור הבלגה זו ולפתוח בפעולות
נגדיות, שהיו למעשה טרור״נגד־טרור. הפיקוד על האירגון עבר
לידי דויד רזיאל, אהוב נפשו של ז׳בוטינסקי, ויזרניצקי ניסה
לשלב את לימודיו באוניברסיטה עם פעילותו המחתרתית.
ב־ 1937 כבר היה שקוע רובו ככולו באצ״ל. זאת היתה תקופה
שחסידי־אצ״ל מנסים לשכוח אותה, ולמחוק אותה מסיפרי
ההיסטוריה.

כי האירגון הצבאי הלאומי עסק אז בפעולות
הדומות מאוד לטרור הפלסטיני כיום — הנחת
פצצות בשוקים ערביים הומים־מאדם, התקפה על
אוטובוסים ערביים.

ב־ 4ביולי 1938 תקף האירגון את השכונות הערביות
בירושלים וביפו. חמישה נהרגו 20 ,נפצעו. כעבור יומיים הניח
איש האירגון. שהיה מחופש כסבל ערבי, מיכלי־חלב כשוק״
הירקות של חיפה. כעבור כמה דקות הם התפוצצו 23 .ערבים
נהרגו 79 ,נפצעו. התקפה דומה נערכה ב־ 15 ביולי ברובע
המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים 10 .נהרגו 29 ,נפצעו. ב־25
ביולי נערכה ההתקפה הגדולה ביותר בחיפה 39 .ערבים נהרגו,
46 נפצעו. זאת היתה הפתיחה למערכת פיגועים ממושכת,
שכללה מוקש גדול ביפו והתקפות על שיירות ערביות.

יזרניצקי לקח חלק במיבצעים אלה, סיפר בסוף
תשמ׳׳ו אחד מחבריו דאז :״אמרו לי לחכות בפינת
הרחובות הרצל ויהודה הלוי בתל־אביב. בא יצחק
יזרניצקי, עטוף במעיל עליון גדול. הוא מסר לי
רימוני יד. צעדנו ביחד למעבר הרכבת ברחוב הרצל,
זרקנו את הרימונים על רכבת שנסעה מתל־אביב
ליפו. בקטע זה הד בה רק ערבים.״
בניגוד לחבריו, לא כתב שמיר על כך לאחר מכן.
המשבר הגדול בא בקיץ ,1940 כשיצחק יזרניצקי היה בן .25
עם פרוץ מילחמת־העולם השניה, בספטמבר , 1939 הורה זאב
ז׳בוטינסקי לאירגון הצבאי הלאומי בארץ־ישראל לחדול מן
המאבק בבריטים ולהתגייס למאמץ־המילחמה הבריטי נגד
הנאצים.
ראש״המיפקדה, רזיאל, קיבל הוראה זו ונענה לה. הוא עצמו
השתלב במיבצעים בריטיים, וכעבור שנתיים נהרג בשרות
הבריטים בעיראק. בארץ שיתף אצ״ל פעולה עם הבולשת
הבריטית בחשיפת המחתרת הקומוניסטית. באותה תקופה, אחרי
ברית היטלר״סטאלין ועד לפלישת הנאצים לברית״המועצות בו
,194 פעלו הקומוניסטים בארץ נגד המאמץ המילחמתי.
מול הקו הזה של רזיאל התייצב ידידו ושותפו, אברהם שטרן,

חבר המיפקדה של אצ״ל. שטרן, שכינויו היה ״יאיר״ ,דגל בקו
ההפוף. לא זה בלבד שאין לחדול מן המילחמה בבריטים בזמן
המילחמה, גרס, אלא להיפר: המילחמה המחלישה את הבריטים,
מהווה הזדמנות מצויינת לנצח אותם ולגרשם מן הארץ. לשם כף
על האירגון להיעזר באוייבי הבריטים — גרמניה ואיטליה.
המאבק בין שתי הגישות היה קיצוני ומר, והביא בקיץ 1940
לפילוג באירגון, זאב ז׳בוטינסקי נפטר כמה ימים לאחר מכן
מהתקף־לב. אנשי רזיאל טענו כי הפילוג שבר את ליבו. יתכן כי
^ כניסת הנאצים לפאריס תרמה אף היא לסופו של ז׳בוטינסקי,
שהיה מעריץ גדול של בריטניה ושוחר תרבות־צרפת.
הפילוג בארץ התמקד בשאלה: מי האויב העיקרי? היכן ציר־המאמץ
העיקרי? האם האויב העיקרי הוא היטלר, המאיים על
העם היהודי באירופה, או הבריטים, החוסמים את הדרך לעלייה
חופשית ולמדינה עברית? האירגון, בהנהגת רזיאל ובפקודת
ז׳בוטינסקי, דגל בגישה הראשונה. המתפלגים, בהנהגת שטרן,
דגלו בגישה השניה.

יאיר עצמו עסק בכך. האירגון גם ניסה לכרות ברית עם איטליה
הפאשיסטית, אך נפל במלכודת שטמנו לו סוכני המודיעין
הבריטי, שהתחפשו כשליחי מוסוליני.
יאיר שלח שליחים לשגרירות הגרמנית בתורכיה, שדיווחה
על כך לברלין. הוא שיגר גם את נתן פרידמן־ילין(ילין־מור)
לרומניה לשם אותה מטרה, אך ילין־מור נלכד בדרכו, בסוריה,
על־ירי הבריטים.
מה היה חלקו של שמיר בפרשה זו? הוא לא היה שייר לדרג
הבכיר ביותר של יאיר, ועל כן לא היה שותף להחלטות. אך כסגן
מפקד מחוז תל־אביב של האירגון(שלא נקרא אז עדיין לח״י,
אלא ״האירגון הצבאי הלאומי בישראל״ ,להבדיל מן ״האירגון
הצבאי הלאומי בארץ־ישראל״) ידע על כך.

לדבריו, כיום, הוא הסתייג גם אז מן הגישה הזאת.
אך ברור שלא התנגד לה עד כדי כך שיפרוש מן
האידגוץ.
מסביר שמיר כיום: יאיר רצה להראות לבריטים שיש ליהודים
גם אופציה אחרת, ובהמשך הדברים חדל גם יאיר להתייחם
לאפשרות זו ברצינות.

מנ״ן אתה צצח?״
ך* פגישות של ראשי האירגון(שהאנגלים קראו לו ״כנופיית
1 1שטרן״) התקיימו בביתו של יהושע זטלר, מפקד המחוז,
ברחוב נווה־שאנן, ליד התחנה המרכזית בתל־אביב.
באחד הימים ב־ 1941 העביר שימשון יוניצ׳מן, מראשי
הרוויזיוניסטים בארץ, אזהרה לאנשי־יאיר: האנגלים גילו את
ביתו של זטלר. זטלר מיהר להסתלק מן הדירה, והפגישות בה
נפסקו.
אולם במשך שבועיים לא קרה שום דבר. אנשי־יאיר חשבו
שיוניצ׳מן שיטה בהם, מה גם שהיחסים בין הרוויזיוניסטים

האדולד מק

הידוע מ צי ב העליון לפלשתינה 5א*י)>

מבוקש ״יי רצח
! שלימים יהודים במימי הים השחור באניה יסמר

יתכן שזה היה מזלו. הבריטים אסרו אותו. אילו
אירע הדבר שנה לאחר מכן, בשמצב־הרוח השתנה
לחלוטין, יתכן מאוד שהבריטים היו דרים בו בו
במקום, כפי שירו ביאיר עצמו ובכמה מאנשיו.
יזרניצקי הובא לבולשת ומצא את עצמו מול אחת הדמויות
האגדתיות של אותם הימים, הבלש הבריטי טום וילקין. האיש הזה
הטיל את מוראו על המחתרת, מפני שדיבר עברית ואידיש, והיה
נשוי עם אשה יהודיה. פניו הסמוקות נראו לעיתים קרובות בתוך
הקהל בהפגנות בתל״אביב, ויצא לו שם של מי שמכיר את כולם
ויודע הכל. כעבור שנים נהרג בידי לח״י.
וילקין הסתכל באסיר נמוך־הקומה והפליט :״מי אתה? מניין
אתה צצת? אתה לא מופיע אף באחת מהרשימות שלנו!״

היה זה אופייני לשמיר, שגם בקרב האלמונים, היה
אלמוני בדתר.
בכליו של האסיר נמצאה, משום־מה, כתובתו ברחוב בורוכוב.
בחיפוש בבית לא נמצא דבר — מלבד ערימה של טופסים ריקים
של תעודות״זהות. שמיר הוציא אותם יום לפני כן מן הסליק, כדי
להכין תעודת זהות מזוייפת לאחד מאנשי האירגון, משה סבוראי
(שבביתו נרצח כעבור שנה יאיר) .הוא לא הספיק להחזיר את
הטופסים לסליק.
על עבירה זו הועמד יצחק יזרניצקי לדין בבית־מישפט השלום
בתל־אביב, ברחוב יהודה הלוי, לפני שופט השלום שניאור זלמן
חשין, שבנו עתיד היה בתשמ״ו למלא תפקיד בפרשת השב״ב.
חשין, איש נבון מאוד ובעל גישה אנושית, פנה אל האסיר :״איך
הגעת לטופסים האלה?״
״מצאתי אותם ברחוב!״ השיב יזרניצקי.
״אהה, מצאת אותם ברחוב,״ חייך חשין, וגזר על הנאשם
שלושה חודשי־מאסר.

העונש לא היה חשוב, בי במילא היה מנוי וגמור
עם הבריטים לשלוח את יזרניצקי למחנה־המעצר
במיזרע, ליד עכו, שם רוכזו אז רוב אנשי־המחתרת

העצורים.

• ״גנות עיניו עבוחות״
ן* אסיר נשלח למיבצר עכו, למחלקת־המיון. שם גילחו את
1 1ראשו והלבישו אותו מדי־אסירים.
יחד עימו עבר תהליך זה יהודי בגיל־העמידה, מבריח־סוכר.
הוא נשבר, בכה במשך יממה שלמה וקרא שוב ושוב, באידיש:
״אני לא אחזיק מעמד!״ גילוח הראש ומדי״האסירים שברו אותו.
על יזרניצקי הס לא עשו שום רושם.
הוא הועבר למיזרע. כעבור זמן־מה הגיע לשם גם נתן פרידמן־
ילין, שנתפס על־ידי הבריטים בסוריה, בדרך לרומניה האוייבת.
פרידמן־ילין לא הכיר את שמיר לפני כן. וכך הוא מתאר את
התרשמותו הראשונה, חדת־העין, מן האיש שנשא אז את שם־
המחתרת מיכאל:

״בחור נמוך־קומה ורחב־גרם, ליסתותד רחבות,
ראשו גדול משחייב היחס כלפי גופו; גבות עיניו
עבותות, מתמזגות לסבך אחד של שיער.

יצחק יזרניצקי, אז איש הדרג הבינוני באירגון,
הלך עם יאיר. באותה ודאות פנימית, שציינה אותו
בל חייו, החליט שהמאבק הוא בארץ, והאוייב הוא
השילטון.
בשנה שלאחר מכן אירעה פרשה המטילה כיום את צילה גם
על שמיר. יאיר ניסה לכרות ברית עם גרמניה הנאצית, כדי
להסתייע בה במאבק בבריטים. מבחינתו היה זה המשך הקו
הקודם של אצ״ל, שהשיג בפולין את תמיכת השילטונות האנטישמיים
שהעניקו לאצ״ל נשק ומחנות אימונים, מתוך תיקווה
שהקמת מדינה יהודית תביא ליציאת מיליוני יהודים מפולין.

ואנשי־יאיר היו אז מתוחים ביותר, והאשמות הדדיות מזוויעות
נישאו בחלל. אנשי יאיר טענו כי אנשי רזיאל הם סוכני
האינטליג׳נס הבריטי ומסגירים אותם לבולשת, אנשי־רזיאל
טענו לעומתם שהם נאצים.
זטלר חזר לדירתו. יזרניצקי ניגש לשם, צילצל בדלת, וכשזו
נפתחה נפלו עליו שלושה בריטים ותפסו אותו לפני שיכול היה
להתאושש.

•<תו 1י( זס) ז!<ח1.1*(0וח>זזט 0לצו 1וז״יאזא

מודעה של לח״י נגד הנציב מק־מייקל

״הוא היה ותיק בארץ. בהגיעי לוורשה בשנת שלושים־ושלוש,
שמעתי את שימעו בתנועת־הנוער. הכל סיפרו בשיבחו והזכירוהו
בגעגועים.
״משום־מה שמרתי את שמו בזיכרוני. שמחתי לשמוע, בעלותי
ארצה, שגם הוא הגיע, אף כי לאחר היסוסים, שנבעו מן הרצון
לשמור על שלמות המיסגרת הלוחמת, אל מחנה יאיר.
״לראשונה פגשתיו במחנה־המעצר במיזרע. לא הרבינו בשיחה
אגב טיול סביב הגדרות, כמינהג המקום. לא היה צורך בזה. גם
בשיחות הקצרות די היה שנבין זה את דעתו של זה. שכן מיכאל
מהיר־תפיסה היה, וגם הבדלי־השקפות לא התגלעו בינינו. הת־קרבנו
יותר לאחר שנלקח בנימין לובנצ׳יק עם חבריו לעכו.

איש ו!שנה תשמ׳׳ז
(המשך מעמוד)21
מיכאל קיבל לידיו את האחריות לעניינים במקום. ויתקו
באירגון, הכרתו היסודית את הארץ ואת היישוב, קשריו הענפים
עם אנשי האירגון וידידיו, ובנוסף — דעתו השקולה, הריאליזם
הצמוד לתנאי המציאות, יחד עם העזה אישית — כל אלה
הכשירוהו להיות ראשון״.״

היה זה תיאור קצר ונוקב, אולי הטוב ביותר
שנכתב אי־פעם על האיש.
תפקידו החדש של יזרניצקי, כמפקד אנשי לח״י במיזרע, לא
היה קל. במחנה המעצר שעל חוף הים שררה מתיחות קשה בין
אנשי אצ״ל ואנשי לח״י. אלה האשימו את אנשי־אצ״ל
במלשינות, בכך שמסרו לאנגלים מי הם אנשי אצ״ל. בצורה זו
הודיעו לאנגלים למעשה שכל האחרים הם אנשי לח״י. מכיוון
שאנשי אצ״ל קיימו שביתת־נשק עם האנגלים, שראו באנשי־לח״י
משרתים של האוייב הנאצי, היתה למלשינות זו — אם אכן
היתה — משמעות קשה.
עוד בעכו, בדרך למיזרע, פגש שמיר ב־ 39 המפקדים של
אצ״ל, שנאסרו ביחד כאשר נתפס קורס של האירגון, ושוחררו
על־ידי האנגלים בשעה ששמיר נכנס למאסר.

גאווח קצין סח
^ ין אנשי לדדי במחנה שררה אווירה קשה. היתה הרגשה
^ כי לח״י מתפרק. רוב חבריו נאסרו, האחרים חיו בבידוד
גמור. היישוב שנא אותם, בגלל מעשי־שוד שבהם נהרגו גם
יהודים ובגלל השמועות על קשריהם עם הנאצים.

התקיים באירגון הכלל שנקבע לאחר־מכן על־ידי
מאו טסה־טונג: שלוחם־הגרילה חי בציבור כמו דג
במים, ושאין לו קיום כשהציבור פונה נגדו.

רבים מאנשי־לח״י במיזרע שקלו פרישה והשתדלו להשתחרר,
תמורת הבטחה לבריטים לחדול מפעולתם במחתרת. על שמיר
היה להרים את המוראל ולהשפיע על אנשים אלה.
מבחוץ הגיע מיכתב נואש של יאיר. סיפר עליו שמיר :״זה לא
היה מיכתב אופטימי. יאיר תיאר בנאמנות, בגילוי־לב נוקב, את
תלאות המחתרת: החגורה הולכת ומתהדקת. אנשים נופלים יומיום.
רק בודדים נשארו. יש בהם חסרי נסיון, שקשה להפעילם.
אני תובע מכם לברוח ולחזור אל השורות...״

כאשר נהרג יאיר בראשית 1942 בדירת-גג
בדרום תל־אביב, הפכה דרישה זו לצוואה.

אחרי הריגת יאיר היה לח״י למעשה איש אחד בודד, בן .18
יהושע כהן, שמת בתשמ״ו בשדה־בוקר (שם התיידד, ברבות
הימים, עם דויד בן־גוריון הזקן) ,היה היחידי שהבריטים לא
הצליחו לעצרו. למרות שהוכרז פרס על ראשו. הוא הסתובב
בפרדסי כפר־סבא ורעננה, עם החברה שלו, ש־היתה
אשתו לעתיד. הוא גידל זקן־פרא וניהל את
שרידי המחתרת מהחורשה. בארץ כולה היו
פזורים כ־ 80 איש, שרידי האירגון, והם לא היו
פעילים.

על עברו של יצחק שמיר, והאחראית אולי יותר מכל
אחרת — עד פרשת השב״ב ועד בכלל — לדימויו
המפחיד בחוגים מסויימים.
חיש־מהר התגלעו חילוקי־דיעות עמוקים בין שמיר ובין
שותפו־לבריחה, גילעדי. לפי גירסת שונאיו של שמיר.,שררה בין
השניים התחרות על המנהיגות, ושמיר פשוט חיסל ״את יריבו.
ואילו גירסתו של שמיר, שנתמכה במלואה על־ידי ילין־מור
ושאר ראשי האירגון, היתה מורכבת יותר.
תיאר את הפרשה יעקב בנאי (״מזל״) ,שהיה מאוחר יותר
האחראי למיבצעים בלח״י :״בינתיים החריפו היחסים בין מיכאל
ושאול (אליהו גילעדי) .אף כי שאול רכש לו מיספר חסידים
נלהבים ביותר בקרב האנשים שהעריצוהו על תכונת המנהיגות
המוחלטת שבו, ועל עוז־רוחו, גברו הטרוניות על גסות־רוח ועל
איומיו המתמידים. נוספו סיפורי־זוועה על יחסו לבנות. עד אשר
שחורי, שהיה מקשרו האישי, לא יכול היה לעמוד עוד באווירה
איומה זו ואיבד עצמו לדעת. הוא השאיר אחריו פתק בזו הלשון:
,בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום, ובלי התנועה אין ערך
לחיי.׳
שמיר עצמו :״הגיעו ידיעות נוראות על גילעדי. הוא החזיק
בחדרו מחסן־נשק שלם, אקדחים, תת־מיקלעים. הוא ניסה לאנוס
את החברות שבאו אליו. הוא היכה מי שלא מצא חן בעיניו. למי
שלא מילא את פקודתו אמר, :אני אחסל אותך׳ ,ובינתיים היכה
אותו. הוא היה בלתי־נסבל״.
אולם לא רק התנהגותו האישית של גילעדי הפחידה וקוממה
את חבריו. לגילעדי היתה תיאוריה שסתרה לגמרי את זו שהיתה
מקובלת באירגון.
הדוקטרינה של יאיר ושל יורשיו היתה כי ״קומץ נבחר״ יבצע
פעולות נועזות נגד השילטון, הפעולות האלה יעוררו את העם
כולו וילכדו אותו סביב המחתרת, וכך יושג הניצחון. כיום זוהי
הדוקטרינה של אירגוני־טרור רבים בעולם.

גילעדי הטיף! לתורה הפוכה: תחילה על המהפכנים
להשתלט על היישוב העברי, ורק לאחר מכן יש טעם
לצאת למילחמה בשילטון אדיר־הכוח. לשם כיבוש
השילטון ביישוב התכוון להשתמש בשיטת הטרור
האישי: להרוג את המנהיגים.

לפי תוכניתו, היה צורך תחילה להרוג את מנהיגי הרוויזיוניסטים,
ובראשם יעקב מרידור ואריה אלטמן(מנחם בגין כבר
היה אז בארץ, אך עדיין לא הטביע את רישומו. מרידוד היה מפקד
אצ״ל, ואלטמן מנהיג המיפלגה הרוויזיוניסטית ).אחר״כך תבוא
העת להרוג את ראשי ההגנה, וכן הלאה.
מה צריכה מחתרת לעשות כאשר מתגלה בשורותיה מנהיג
כריזמאטי, המאיים לבצע פעולות העלולות להמיט אסון על
האירגון, ושגם התנהגותו האישית מקוממת את חבריו? אי־אפשר
היה למסור אותו לשילטונות, אי־אפשר היה לכלוא אותו.

יצחק שמיר החליט להרוג אותו.

הוא התקשר עם ילין־מור, שהיה עדיין במעצר, ומסר לו
במיכתב בצופן את הנימוקים להחלטה. המיכתב לא הגיע לילין־
מור בזמן, ושמיר החליט לפעול על דעת עצמו. הוא הודיע על
כך לילין־מור במיכתב שני. שני המיכתבים הגיעו לילין־מור
ביחד, והוא אישר בדיעבד את הפעולה.

שני חברים לקחו את גילעדי למקום נידח, וירו בו.
גופתו לא התגלתה עד היום.
סיפר שמיר :״קיבלתי את ההחלטה. אחרי מעשה כינסתי את
כל החברים המרכזיים בלח״י 17 ,או 18 איש, בחולות ראשון־
לציון. זאת היתה הפעם היחידה שנערך כנס כזה. סיפרתי להם על
השתלשלות הדברים, ואמרתי להם, :הנה אני עומד לפניכם, אני
בידכם.׳ הם קמו אחר אחרי השני והביעו תמיכה מלאה
בהחלטתי.״

אולי יותר מכל מעשה אחר בחייו הביע מעשה זה
את אופיו של שמיר: נחישותו, כושרו לקבל החלטות
ולבצען, קור־רוחו הבלתי־רגשני בעניינים של חיים
ומוות.
באורח מוזר — ובמיקרה — נקראת בתו של שמיר גילעדה.

,.נמה אקדחים עלונים״
ן* הנהגתו של יזרניצקי התחילה המחתרת הקטנה לגדול
^ ולהתבסס, לצבור אמצעי־הסברה ולהגדיל את מיספר הפעילים.
סיפר
ילין־מור, שהועבר בינתיים למחנה־המעצר בלטרון :״עוד
הודיע לי מיכאל כי קיים פגישה עם ישראל שייב והכניס אותו
לעבודת המחתרת. גם עם מנחם בגין נפגש, אך ממנו יצא במפח־נפש.
בגין שאל אותו אם סבור הוא שבכמה אקדחים עלובים
אפשר לגרש את הבריטים מן הארץ.

״לפי הרושם של מיכאל העריך בגין באותה העת
את פעולתה של מיפלגה חוקית, והיה נכון לקחת חלק
מרכזי בה...״

בגין היה אז עדיין חייל בצבא הפולני של הגנרל ולאדיסלאב
אנדרס, ונעשו מאמצים לשכנע אותו לקבל לידיו את הפיקוד על
אצ״ל. שמיר בוודאי לא חלם אז כי ברבות הימים יהיה הוא היורש
של בגין ב״מיפלגה חוקית״.
דעתו של בגין על האקדחים העלובים היתד, גם נחלת
הבריטים. הם היו בטוחים כי הצליחו לשבור את אירגונו של יאיר ,
אחרי הריגתו. ואז בא המאורע ששינה את דעתם באופן פיתאומי:
במיבצע סבלני מאין־כמוהו, הצליחו אנשי לח״י במחנה־לטרון
לחפור מינהרה ארוכה אל מחוץ למחנה, וב־ 31 באוקטובר 1943
יצאו ממנה 20 מטובי הלוחמים של לח״י, ובראשם נתן ילין־מור.
המיבצע עורר התפעלות כללית ביישוב.

יחם הציבור לאירגון הקטן התחיל להשתנות.
הריגת יאיר על גג הבית ברחוב מיזרחי בי 8עוררה
אליו בדיעבד אהדה. מי שנראה קודם לכן כקנאי
מטורף, המושיט יד לנאצים, הפך לפתע
אידיאליסט טהור שמסר את נפשו, וש־ ״
נרצח בדם קר על-ידי חיות-אדם בריטיות.

כל מחשבתו של שמיר היתה נתונה
לבריחה. פעם הצליחו לחתוך את הגדר,
אך האנגלים גילו את הפירצה לפני
שהבריחה יצאה לפועל.
לבסוף, ב־ 31 באוגוסט ,1942 אחרי תיכנון
קפדני, נמלט שמיר בליוויית אליהו גילעדי, תוך
ניצול אי־הסדרים בספירת העצירים במחנה־המעצר.
השניים הסתתרו במחסן מזרנים ששכן
בין שתי גדרות־המחנה. למרות אזהרותיו של
ילין־מור, שהגדיר את שותפרלבריחה של שמיר
כבעל נטיות אנרכיסטיות־ניהיליסטיות, בחר בו
יצחק שמיר כשותפו־לדרך. שמיר טען לאחר
מכן שלא הוא בחר באיש, אלא שזו היתה החלטת
החברים.
בספירת־הערב לא התגלתה הבריחה, ובמהלך
הלילה ברחו השניים מבעד לגדר־התיל של המחנה,
עקפו את עכו, שהיתה עיר ערבית טהורה.
הם הלכו לאורך נחל־הקישון, עברו על־פני כפר
מסריק והגיעו לקריית־מוצקין. שם ניגש שמיר
לביתו של ידיד, שליווה את שני הבורחים באוטובוס
לחיפה. שמיר העביר את הידיעה על
בריחתו ומקום־הימצאו ליהושע כהן.
באותו לילה ישנו השניים בדירת אחיו של
אליהו חכים, שנשלח, כעבור שנתיים, להרוג
בקאהיר את הלורד מוין.
שליחיו של כהן הביאו עימם לחיפה מדי קצין
פולני בשביל יצחק שמיר, ומדי נוטר לאליהו
גילעדי. השניים יצאו מחיפה.

• ..חוויתי נ!]1ת...״
^ אווירה זו קם האירגון מחדש. הוא אימץ
^ לעצמו את השם לוחמי־חירות־ישראל. יחד
עם השם החדש באה גם תפיסה אירגונית חדשה.
בעוד שאצ״ל היה אירגון צבאי, זרוע של תנועה
פוליטית, התנתק לח״י מן הדפוסים הצבאיים והגדיר
את עצמו כתנועה פוליטית לוחמת. במקום
מיפקדה קם ״מרכז״ ,מורכב משלושה אנשים
שהיוו ביחד צוות מאוזן מאין־כמוהו: יצחק
יזרניצקי(מיכאל) — איש האירגון והמיבצעים:
ישראל שייב(אלדד) ,מורה לספרות, מעריצו של *1
אורי צבי גרינברג — איש התיאוריה וההסברה;
וביניהם נתן פרידמן־ילין (גרא) ,אדם קר־רוח
ושקול — המוח הפוליטי של החבורה. הדרגות
בוטלו, הטקסים הצבאיים נעלמו.

לח׳׳י הפך למחרת אמיתית — אבטיפוס
למאות מחתרות מסוג זה שעתידות
היו להטיל את מוראן על המחצית
השניה של המאה ה־20׳.

שמיר :״לבשתי את המדים האלה. ב-
נקודת־הביקורת של הצבא הבריטי דיברתי
פולנית רהוטה ויומרנית, וכעסתי
על הבריטים — המעזים לעכב אותי
בדרכי...״
השניים הגיעו לחורשה ליד רעננה, שבה שהה
יהושע כהן. באותה חורשה כינס יצחק שמיר
למחרת את שרידי לח״י, חמישה בחורים, ונטל
לידיו את הפיקוד.

• הוצאה־להווגבחולות
מטרות הראשונות שהציב שמיר
( 1לאירגון המחודש היו שיחרורם של החברים
העצורים בידי הבריטים ויצירת אמצעי־תעמולה,
שהם חיוניים לכל מחתרת. אלא שגורם בלתי־צפוי
שיבש את מהלך הדברים.

זוהי פרשה המטילה עד היום צל בגד

(על נסיבות ההריגה עדיין נטוש ויכוח. האיש
שהרג אותו, ג׳פרי מורטון, שניצל אחר־כך בנס
מכמה נסיונות־התנקשות, טען תמיד שלא היתה
לו ברירה בנסיבות המיקרה, ושפעל בהתאם לנו־הלים.
אחרי 19 שנים של נסיון בשטחים הכבושים,
ודאי יש קציני־מישטרה ישראליים רבים
המסוגלים לקבל גירסה זו).

יצחק ושולמית שמיר,, :טיבעי שבעלי־הבית חשבו שאני זונה...״

חברי המרכז שינו את צורתם החיצונית. סיפר *
על כך יצחק שמיר :״הסוויתי את עצמי לאיש דתי
מובהק: גידלתי זקן ארוך. התהלכתי כל הזמן
בקפוטה ארוכה. חבשתי מיגבעת שחורה, גדולה
כזאת. כך הייתי ארבע שנים. עברתי מאות פעמים
דרך מחסומים בריטיים בשעות קריטיות ביותר
לאחר פעולות ...ומעולם לא העלו הבריטים על
דעתם מיהו האיש שמאחורי המסווה״...
הרב בעל הזקן נשא תעודת־זהות מזוייפת
בשם שמיר. השם מצא־חן בעיניו, והנא אימץ
אותו לעצמו לאחר־מכן. במחתרת נשאר ־
״מיכאל״.
באותה תקופה פגש יצחק שמיר את שרה לוי,
ילידת בולגריה, שבגיל 14 הצטרפה לבית״ר
ושהגיעה ארצה בשנת ,1941 בספינה ן זאחרונה
שיצאה באופן בלתי־ליגאלי מאירופה. שנה וחצי
שהתה בקפריסין במעצר בריטי, אחר־כך הועברה
למחנה״המעצר בעתלית ושוחררה רק ב־.1942

היא הצטרפה מייד ל א די וכינויה היה ״שולמית״ .כמו אצל אנשי־מחתרת
רבים, הפך הכינוי במהלך השנים לשמה החוקי.
שולמית שימשה קשרית ליצחק שמיר. בחדר שבו התגוררה
ערך יצחק את פגישותיו.

סיפרה על כך שולמית :״טבעי היה שבעלי־הכית
התחילו לחשוד. הם סברו שאני זונה, ויום אחד
הביאוני למישטרה. הודיתי בזנות, שהרי כך היה,
כמובן, נוח יותר מאשר להתסם כחברת מחתרת...״

מאוחר יותר עברו שולמית ויצחק שמיר להתגורר בירושלים.
היה זה אחרי פעולות־הראווה הגדולות. היא סיפרה :״כולנו
הסתובבנו עם נשק, מתוך החלטה שלא נאסר, אלא נתגונן
במיקרה הצורך. בירושלים נישאנו, וגם זאת בגניבה ובחיפזון.
מייד אחרי הטקס הקצר חזר יצחק למחבוא, ואני לפעולה...״
בראיון עיתונאי שהעניק שמיר לפני כמה שנים סיפר:
״במחתרת היה לנו ויכוח נוקב, אם מותר לאנשי־מחתרת, שחרב
מתהפכת על צוואריהם, לשאת נשים ולהביא ילדים לעולם.

״אני הכרעתי בוויכוח הזה: מותר — וחובה.

הריגת הלורד מוין ליד ביתו בקאהיר(ציור של שמואל בק עבור,,השלם הזה״) 1954 .
עוד בראשית דרכו של לח״י, בימי יאיר, עלתה המחשבה שבעל
התפקיד הזה הוא יעד מתאים להתנקשות. בינתיים התחלפו בעלי
התפקיד כמה פעמים, וב־ 1944 היה השר־התושב וולטר אדוארד
גינס, בן מישפחת יצרני־הבירה המפורסמת באירלנד, שזכה
בתואר־אצולה הלורד מוין.
מוין, ידיד אישי של וינסטון צ׳רצ׳יל, נחשב בארץ כאנטי־ציוני
קיצוני, וכמי שסגר את שערי הארץ לפני ניצולי־השואה. רק 30
שנה לאחר מכן הסתבר כי באותה תקופה כבר דגל מוין בחלוקת
הארץ ובהקמת מדינה יהודית.
ראשי המחתרת לא ידעו זאת. הם רק ידעו כי יואל ברנד,
שליחו של ישראל קסטנר מהונגריה, סיפר כי נפגש בקאהיר עם
אישיות בריטית והיה נדמה לו שזה הלורד מוין. אותו איש אמר
שלא תיתכן הבאת ניצולי־שואה מהונגריה לארץ.
בקפדנותו הרגילה ניגש שמיר לתכנן את הפעולה. עוד בסוף
1942 הורה לאחד מחברי־המחתרת, חייל בצבא הבריטי, להקים
סניף של לח״י במצריים. אחר־כך בחר בשני צעירים לביצוע
הפעולה המתוכננת: אליהו חכים ואליהו בית־צורי.
גם ציוות זה היה מחושב היטב. בית־צורי היה אשכנזי בלונדי,
חכים בן למישפחה מיזרחית ותיקה.
ב־ 6בנובמבר 1944 ירו השניים בלורד בפתח ביתו. הם גם הרגו
את הנהג הבריטי, כשזה פסע לעבר חכים. אולם הם לא ירו בשוטר
המצרי שרדף אחריהם, וכך נלכדו.
מכיוון שהפשע בוצע על אדמת מצריים, נשפטו ״שני אליהו״
בבית־מישפט מצרי. המישפט הפך לסנסציה במצריים, ואנשי־תיקשורת
מכל העולם נהרו אל אולם בית־המישפט. צעירי
מצריים, בני־רורו של גמאל עבד־אל־נאצר, שנאו את האנגלים,
ורצח הלורד היה מעשה־מופת בעיניהם. בני החברה הגבוהה
המצרית לחמו על מקומות באולם בית־המישפט, שם עמדו שני
הנאשמים בגבורה שעוררה התפעלות ונאמו נאומים פוליטיים
מהדהדים.

הלורד מוין: המחתרת העברית לא ידעה
המאבק יהיה קשה, ממושך, ארוך — עלינו לחיות את
חיינו המלאים בתוך המחתרת...״

> הקפדן הקיצוני
ך א קל לתאר

בתשמ״ו את צורת החיים של איש־לח״י לפני

40 /שנה.

לח״י כולו היה חבורה קטנה, עדיין בלתי־פופולארית ביותר,
שרבים ביישוב ראו חובה לאומית לעצמם להלשין עליה. היתה זו
חבורה בעלת מוטיבאציה גבוהה ביותר, שכל חבריה ידעו שאם
ייתפסו בידי הבולשת הם עלולים להיהרג במקום, ובמיקרה הטוב
ביותר לעבור עינויים קשים. צעירים שהתגייסו לאירגון ידעו כי
הם עוברים לעולם אחר, שהם מתנתקים מכל מה שהיה להם.

הם באו מן הימין, אך גם, במיספר גובר והולך, מן
השמאל. האירגון משך אליו אנשים בעלי איכות
גבוהה, נוער משכיל מבתים טובים. השאיפה האחת
המשותפת לכולם היתה המילחמה בבריטים.

ישראל שייב נעצר באופן טיפשי על־ידי הבריטים, מאחר
שסירב לעזוב את מקום־עבודתו כמורה בגימנסיה תל־אביבית.
כשבאו לאסרו, קפץ מקומה עליונה ושבר את עמוד השידרה שלו.
עם מעצרו החל יזרניצקי מייד לתכנן את שיחרורו, שהצליח
כעבור זמן לא רב.

בזיכרונותיו תיאר שייב את דמותו של יצחק שמיר באותם
הימים כך קפדנותו המרוכזת בעניינים של חיים ומוות. כל
פעולה שהוא מכין אותה מחושבת עד לפרטי־פרטים. אין הוא
סומך על האחרים בשום־דבר, אין הוא משאיר שום פרט להחלטת
האחראים. חייב הוא לראות הכל בעיניו, לדבר כמעט עם כל
המשתתפים בפעולה.
״הוא אהוב על האנשים משום־כך. אבל אינני בטוח אם הוא
אהוב גם על ההיסטוריה משום־כך. כי זו, בייחוד בתקופות־ריתחה,
צועדת בצעדים רחבים ומהירים, וקפדנות יתרה בולמת אותה.
כעבור זמן, כאשר עושים אנו את החשבון ושואלים למה לא גדלנו
בכמות כאשר גדל אצ״ל, יסבירו זאת האחראים שלנו, וגרא
בראשם, באותה איטיות וחומרה של מיכאל...״

שמיר מבטל כיום ביקורת זו במחי יד .״לולא
הקפדנו הקפדה כה רבה, לא היינו קיימים כלל.
האנשים נטו לאי־זהירות. כל האסונות באו עלינו
בגלל מעשים חסרי־זהירות. אחד הלך לקולנוע ושם
הכירו אותו הבלשים. מישהו הלך ברחוב כשהיה
צריך להישאר במחבוא. רק הקפדה עליונה שמרה על
קיום האירגון.״למרות הגידול המיספרי האיטי של לח״י, עלתה התעוזה
בפעולותיו על זו של אצ״ל.

10 נוו־סוב״ט׳
^ פברואר 1944 נערכה פגישה בהשתתפות שמיר וילין
4מור עם בגין, ששוחרר בינתיים מן הצבא הפולני ושקיבל
לידיו את הפיקוד על אצ״ל. בגין הציע לאחד מחדש את שני
האירגונים. שמיר וילין־מור דחו את ההצעה והעדיפו שיתוף־
פעולה.
לבגין היו תנאים: לוותר על מונחים והגדרות שהיו שגורים בפי
לח״י, כמו ״השילטון הזר״ או ״האימפריאליזם הבריטי״ .כאשר
נשאל בגין באותה פגישה כיצד הוא מציע שהבריטים יכונו, הציע
״שילטון הדיכוי״ .הוא גם תבע מאנשי לח״י ״הכרה בז׳בוטינסקי
בתור מורה־הדור״ ,דבר שלא נראה לראשי לח״י.
אלה התנערו מזמן מתפיסותיו של ז׳בוטינסקי, חובב־הבריטים,

כמיוחד עורר תשומת־לם נאומו של אליהו בית־צורי,
שאמר כי אינו ציוני, אלא לוחם־חרות הנאבק
לשיחרור הארץ.
שטען כי יש להבחין לגמרי בין דוקטור ג׳קיל, שהוא הבריטי
בביתו, ובין מיסטר הייד, הבריטי בפלסטינה(א״י).

ואילו לח״י יצא לדרך מהפכנית חדשה: הוא הכריז
מילחמה על האימפריה הבריטית, ולאחר מכן על
האימפריאליזם בכלל.
היתה זאת הכרעה רבת־משמעות. לקראת סיום מילחמת־העולם
התחיל להסתמן המאבק הבא: בין המערב והעולם
הקומוניסטי. אותו ההגיון, ששיכנע בשעתו את יאיר לנסות
ולכרות ברית עם הנאצים ו״האוייב של אויבי הוא ידידי״) הוביל
עתה לתפיסה שהמחתרת העברית צריכה להיעזר בברית־המועצות,
כרי לגרש את הבריטים.

לח״י הטיך לכך בגלוי, ותוך כדי־כך אימץ לעצמו
שפה פרו־סובייטית ואנטי־אימפריאליסטית מובהקת.
התנועי הפכה יותר ויותר שמאלית בהתבט־אויותי•
, -גב בהרכבה
:י -הר קח על כך ויכוח, כאשר שייב־אלדד כעבוו הלאומני־ק וני והימני־קיצוני התחיל לטעון שהעמדה האנטי־אימפריאלי.
ית של לח״י לא היתה אלא טקטיקה, ושהוא בכלל
הסתייג מ .,אומר על כך שמיר :״לא דובים ולא יער. זו היתה
עמדתם של כל שלושת חברי־המרכז, וכמו תמיד היה אלדד
הקיצוני ביותר!״ כך העיד גם ילין־מור, שהמשיך בדרך זו גם אחרי
קום המדינה ושהגיע ברבות הימים לתמיכה באוריינטציה
נייטרליסטית ובהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל.

גם בתשמ״ו לא התכחש שמיר לשותפותו המלאה
כקו השמאלני, האנטי־אימפריאליסטי של לדדי.
בעוד שהסתייג מן הנסיון של יאיר לכרות כרית עם
הנאצים, לא הסתייג מנסיון לחייי להתקשר עם ברית־המועצות.

רקע זה צמחה הפעולה הנועזת ביותר של לח״י, שזיעזעה
את העולם, ושלה היה שמיר אחראי במישרין.

..אין אנחנו ציונים!״

קאהיר ישב חבר הממשלה הבריטית, שר־תושב שייצג את
האימפריה במיזרח״התיכון.

גם הנאום הזה הוכן מראש, והתאים להנחיות הפוליטיות של
נתן ילין־מור. לח״י לא הגדיר את עצמו כגוף ציוני, אלא כלוחם
לשיחרור הארץ מעול האימפריאליזם. בית־צורי עצמו נטה לתורת
״הכנענים״ של יונתן רטוש, שהיה ידידו של יאיר והשפיע עליו
לא־מעט.

גם בתשמ״ו לא הכחיש שמיר שהיה שרתך מלא
לתפיסות אלה. לפי הגדרתו, אומנם היתה המטרה
העיקרית של הפעולה לפגוע ביוקרת האימפריה, אך
היתה גם המחשבה שהיא תרכוש את לם העולם
הערבי ושתכשיר את הקרקע לנסיונות לח״י למצוא
קשר עם ברית־המועצות.
היה לחץ פנימי גדול במצריים שלא להוציא להורג את שני
הנידונים למוות. אולם צ׳רצ׳יל התערב בצורה גסה ותבע את
תלייתם. אחרי שנרצח ראש ממשלת־מצריים, שהכריז ברגע
האחרון מילחמה על גרמניה, בוצע גזר־הדין.

..לא נונו לסלוח!•,

^ רכז לדדי החליט שלא לדווח לאצ״ל מראש על פעולה זו,
בניגוד להסכם בין שני האירגונים, בגלל הסיבות המצויינות
שהובאו בסיפרו של ילין־מור :״במפקד אצ״ל(בגין) עדיין דבקו,
בימים ההם, המיגבלות המחשבתיות, שהנחיל לו החינוך
הרוויזיוניסטי. לא היה ספק בליבי שאם נגלה לבגין את מהות
הפעולה ואת מיקומה, לא יהסס להביע את התנגדותו המוחלטת
וינסה לשכנע אותנו, בשלל נימוקים שידועים היו לנו מראש,
שנבטל את הפעולה...״
ואכן, רציחתו של הלורד מוין הביאה לתגובה הצפויה מצד בגין,
שאמר בישיבת המיפקדה של אצ״ל, לפי הפרוטוקול :״המיקרה
הזה מעמיד אותנו בפני הכרח של החלטה סופית בקשר עם
היחסים בינינו ובין החורגים (על מישקל ״הפורשים״ ,כלומר:
הפורשים מן הפורשים) .לא נוכל לסלוח להם״...
משתתף אחר באותה פגישה, יעקב מרידור, אמר :״עלינו
להדגיש בהבלטה יתרה את הסתייגותנו מלח״י, שהתנהגו בצורה
בלתי־הוגנת ביחס אלינו, ושאין באפשרותנו יותר להאמין להם
במשהו...״

וו 4 0 #וו 1 1 0 4

(המשך מעמוד )23
חבר אחר במיפקדת אצ״ל, איתן ליבני, אמר :״עלינו לדבר
איתם קשות וברורות...״

כעבור 30 שנה מצאו את עצמם בל האנשים האלה
בסיעה אחת בכנסת עם יצחק שמיר.

אחרי רצח הלורד מוין עברו בני־הזוג שמיר לבני־ברק. מספרת
שולמית שמיה ״שכרנו שם צריף בפרדס. יצחק גידל זקן והתראה
כאחי־בעלי. בעלי היה אחד הבחורים ששימש ליצחק כהסוואה,
וגר איתנו באותו הצריף.
״נולד בני יאיר. בעל הפרדס, שניחש כנראה מי אנחנו, נוהג
היה לומר, :דימית כזה בין ילד ובין אחי־אביו עוד לא ראיתי׳!״
עוד לפני רצח הלורד מוין וסידרת הפעולות הגדולות שקדמו
לו — הנסיון שנכשל להחג את הנציב העליון השנוא, הרולד
מק־מייקל, והריגת הבלש תום וילקין — הכריזו הבריטים על
פרס ללכידת ראשי לח״י. במודעה העברית, שעיתוני־היישוב לא
סירבו לפרסמה, הודיעה ״ממשלת הארץ״ שתשלם ״פרסים
כדלקמן חלף ידיעות המביאות במישרין למאסרו של כל אחד
מששת חברי קבוצת שטרן, הקוראים לעצמם לוחמי־חירות־ישראל.״

עבור
נתן סרידמך־לץ 500 :לא״י (לירות ארץ־
ישראליות) .עבור יעקב לבשטיין 500 :לא״י. עבור
יצחק יזרניצקי 200 :לא״י.
יזרניצקי תואר כאיש בן ,29 בעל מיבנה־גוף חזק, עיניים
חומות, שערות חומות, ממוצא פולני. באורח מוזר הוסיפו לו
הבריטים כמעט 10 סנטימטרים לקומתו, ורשמו במודעה: גובה
.1.65 אולי היתה זו טעות־דפוס.

כשנשאל שמיר השנה אם לא נעלב אז על כי הוטל
עליו מרם כה קטן, אמר בחיוך :״הייתי מוכן אז להיות
לא־חשוב עד כמה שאפשר.״

?..חו אותו!״
ך * תחפושת של שמיר ודתה כה מוצלחת עד כי קרה לו
1 1אותו הדבר שמפניו.הזהיר את עמיתיו: הוא שגה בביטחון
יתר.
אחרי מיבצע־הראווה הגדול של אצ״ל, פיצוץ מלון המלך דויד
בירושלים, הטילו הבריטים מישטר צבאי על תל־אביב, וערכו
חיפשוים מבית לבית ומחדר לחדר. כל הגברים הצטוו להתאסף
במקומות־ריכוז, לשם זיהוי. היתה זאת ״השבת השחורה״ ,ה־29
ביוני ,1946 שבה נאסרו גם מנהיגי היישוב.
שמיר ידע מראש על הפעולה הבריטית. לוחמי לח״י הוצאו מן
העיר בעוד מועד. אך שמיר עצמו ונתן ילין־מור, ששניהם היו
בטוחים בתחפושותיהם, לא מיהרו. הם התכוונו לצאת מן העיר
ביום הראשון בבוקר. באותו זמן כבר היה לח״י אירגון בעל־אמצעים.
עמדו לרשותו בתים בטוחים ברחבי־הארץ, וגם צי
מוניות של אוהדים, כדי להגיע לשם.
עיתוי הפעולה בשבת הקדים תוכנית זו, אן שמיר לא היה
מוטרד, הוא יצא בשלום מבדיקות כה רבות, עד כי היה בטוח

בתחפושתו.
אן כשהגיע אל שולחן הביקורת במקום־הריכוז, ישב שם סמל־בולשת
מפורסם ושמו קליף מרטין, בעל דכרון פנומנאלי לגבי
פניהם של בני־אדם.
הוא הרים את עיניו מן הניירות, העיף מבט חטוף בשמיר ואמר
לאנשיו :״קחו אותו, זה יזרניצקיד

שמיר מייחם את הכישלון להזנחה: הוא שכח לגזוז
את גבות־עיניו העבותות, המתחברות מעל לאך,
ומהוות סימן היכר מובהק ביותר, נוסח על גובהו.

יצחק שמיר ליד תמונתו שר זאב דבוטינסקי ב״מצודת זאב״ :הוא הכיר אותו רק מרחוק
עם מעצרו עוד הספיק שמיר להעביר את שמו של מרטין
לחבריו, וכעבור זמן קצר נהרג הבלש.
שולמית שמיר מיהרה למחבואו של נתן ילין־מור, כדי לברר
מה שלומו. מסתבר שתחפושתו היתה טובה יותר: הוא עבר את
הביקורת בשלום.
יצחק שמיר הועבר למחנה־המעצר ברפיח, ומשם לירושלים,
שם שהה שבועיים בצינוק :״השבועיים האלה היו מצויינים. בפעם
הראשונה, לאחר שנים רבות, ישנתי, ישנתי וישנתי בתום
השבועיים הועבר במפציץ מדגם הליפקס אל מחנה״המעצר
באריתריאה.
על שעבר עליה אחרי מעצרו מספרת שולמית :״למן אותו יום
הפסיקו השכנים לדבר איתי. הם בזו לי בגלוי, נידו אותי ואת ילדי
בן־שמונת־החודשים.

״היתה תקופה קשה. הייתי בודדה, סגורה ומסוגרת
בתוך החדר. האדם היחידי שעימו החלפתי דברים
היה הילד. לפעמים חששתי שאשכח את תורת
הדיבור!״
על השנתיים וחצי, שבהם ניהל יצחק שמיר את פעולות לח״י,
כתב ילין מור בסיפרו :״עם מאסרו של מיכאל חל שינוי יסודי
בצורת האירגון של המחתרת. מיכאל השתית את התנועה על
יסודות של קונספירציה כמעט־מושלמת, והשליט בה חוקים של
נוהג שהתאימו לקבוצת־קושרים, המחופרת היטב מתחת לפני
השטח, שאנשיה מגיחים במפתיע להנחית את מכותיהם באוייב.

״בברחו ממיזרע התחיל כמעט הכל מבראשית.
בהיותו חרד למניעת כישלונות, ראה צורך לבקר כל

פרט, לפקח על כל אדם, לעקוב אחרי הפעולות של כל
לוחם, להדריך, לבדוק בדיקה מדוקדקת כל תוכנית•
פעולה.
״מיכאל ידע את מבואותיה של תל־אביב ואת כל החצרות
המפולשות, שאפשר לנצלן בעת נסיגה מפעולה, כדי להטעות את
הרודפים ולהימלט מהם.
״האירגון היה מבוסס על תאים מצומצמים, שלהלכה לא היה
צריך להיות קשר ביניהם, כדי למנוע דליפת ידיעות על הנעשה
בתוך התנועה. עם התרחבות התפקידים המילחמתיים הכרח היה
להפגיש תאים אחדים לפעולה משותפת. אף־על־פי כן לא רופף
מיכאל את הפיקוח על האנשים, אלא הגביר אותו, בשביל למנוע
ריפיון ועבירות על כללי הזהירות.
״שיטה זאת הניבה תוצאות טובות. הלוחמים, שהגורל הציבם
בזרקורי הציבור, נימצאו בשלים ומושלמים במעלות רבות. כל

אחד מהם היה, בעיני הקהל, אגדה בלתי־נתפסת.״

היתה זאת תוצאת שיטתו של שמיר, וכשרונו
המיוחד להשפיע על בני־האדם בשיחות פנים־אל
פנים.

״הסווו־סס מסי ר
ם הגיעו למחנה״המעצר באריתריאה פתח יצחק שמיר מייד
^ בפעולה למען בריחתו מהמחנה. ציוותי״חפירה שבו לחפור
מינהרות. הם חדלו מכך כאשר אחדים הצליחו להימלט ונתפסו.
בין החופרים היה מרדכי ציפורי, שעימו עתיד היה שסיר ׳
להתנגש בפרשת צברה ושאתילה.
בעיית הבריחה ממחנה־המעצר באריתריאה אך החלה אחרי
היציאה ממינהרת־הבריחה, כפי שהגדיר זאת שמיר כעבור שנים:
״אתה יוצא מהמחנה ונתקע בתוך הג׳ונגלים של אפריקה. כאשר
האיזור כולו, אלפי קילומטרים, נמצא בשליטה בריטית, ומכל
נקודה יחזירו אותך בכבוד למחנה־המעצר!״
אלא שתושייתו של יצחק שמיר עמדה לו גם כאן. בעזרת קשר
שיצר עם אזרח איטלקי שהתגורר בעיר אסמרה באריתריאה(אז 1
למד שמיר קצת איטלקית, כי ארץ זו היתה שייכת לפני המילחמו
לאיטליה) תיכנן מסלול בריחה. המסלול היה צריך להוביל או
שמיר ואריה בן־אליעזר, מראשי אצ״ל. לג׳בוטי — האיזור היחיד
באותו מרחב שהיה בשילטון צרפתי.
האיטלקי קיבל כשכר על עזרתו מיכלית״דלק, שתכולת! ׳
עשרת אלפים ליטר בנזין. במיכלית בנו תא זעיר שבו דחקו, אחר
הבריחה, את שמיר, בן־אליעזר ועוד שני עצירים שנמלטו. במשן
שבוע ימים שהו הארבעה בתוך אותו תא מתכת, עד הגיעם לאריס
אבבה.

יש דימיון מוזר בין דרך־בריחה זו ובין אחד הפי
פורים המפורסמים ביותר של המחתרת הפלסטינית
שנכתב בידי הסופר ע׳סאן כנפאני, שנהרג בביימו
כפיפות שי
על־ידי פצצה
כנפאני מנסים כמה פליטים פלסטיניים לעבור או
הגבול לכוויית במיכלית. הנהג לא הצליח לסרב ל
שומרי־הגבול, שהזמינו אותו למישחק, ועל כן נחנק
הפליטים במיכלית.

יצחק שמיר מספיד את נתן ילין־מור ליד גופתו: י שראל אלדד היה תמיד הכי קיצוני

עם היוודע דבר בריחתו של שמיר נעצרה אשתו שולמיו
והובאה לבית־הסוהר לנשים בבית־לחם. במשך 11 ימים שבת
שביתת״רעב. היא היתה במאסר יותר משנה, ושוחררה רק במ<
.1948״השתחררתי מכלאי וחזרתי אל בני, שלא הכירני. כעכו
כמה שבועות חזר גם בעלי, ורק אז התחלנו בחיים משותפים.״
שמיר הגיע מאדיס־אבבה לג׳בוטי ברכבת כשהוא מוחבא ב׳
שקי־קפה. בעיר הנמל נמסר על־ידי עובדי הרכבת לידי השיל
טונות הצרפתיים. אלה עמדו להסגירו לידי הבריטים, אלא שהו
מצא עורד־דין שהגן עליו והוכיח שהדבר מנוגד לחוקה הצרפתיו
אחרי מערכה גדולה נותרו שמיר ובן־אליעזר בג׳בוטי, כשה
מחפשים דרך־יציאה משם. אלא שדרכי הים והאוויר היו חסומוו
בידי הבריטים.

יי #4

ללח״י לא היה חלק בפרשת אלטלנה, שסיפקה לדויד בן
אחרי לחצים הציע שר־הימיה הצרפתי להוציא את השניים
משם באוניית־מילחמה צרפתית. שמיר המתין קרוב לשנה, שבה
גוריון את* העילה לחיסול אצ״ל. סופו של לח״י הגיע עם רצח
למד את השפה הצרפתית, המובילה לו כיום מאוד, ולבסוף הובל
ברנדוט, שגם שמיר היה מעורב בו.
באוניית מילחמה צרפתית לנמל טולון.
ישראל אלדד תיאר את שמיר באותם הימים כך:
״מיכאל עוד מנסה לרמות את עצמו וממשיד לקיים
בזה הסתיימו ימיו כאיש־מחתרת. היתה לו השפעה מכרעת על
פגישות אינדיבידואליות, כבימים ההם, כבלילות
פעולות לח״י, ומכאן על כל פעולות המחתרת העברית, כי לח״י
גרר אחריו את אצ״ל, ואצ״ל את ההגנה.
ההם, באחת מדירות המחתרת.״
כלוחם־מחתרת מיקצועי הנהיג את פעולותיו של
שמיר עצמו :״בשבילי להסתתר מממשלת־ישראל — זו היתה
אירגון שהיה אולי אירגון־הטרור(בפי שנקרא בידי
מכה קשה מאוד, כואבת מאוד. חיפשתי איך לצאת מהמצב הזה.
לפי בקשתי סידרו לי פגישה עם נציג־הממשלה, שאול אביגור.
הבריטים) המוצלח ביותר של המאה ה־ ,20 והוא
עצמו היה אולי(לפי אותה הגדרה) גדול הטרוריסטים
את הפגישה הסדיר נחמיה ברוש, גיסו של יאיר(שהיה איש־הגנה),
של התקופה.
והובטח לי כי לא יעצרו אותי בפגישה הזאת.
״שיכנעתי את אביגור שאין לנו כוונה לפעול במחשמיר
לא סטה מעולם כהוא זה מההצדקה המוחלטת של כל
תרת נגד הממשלה שלנו, כי אם נחליט לפעול תהיה־פעולות
המחתרת. כעבור שנים, כשהתווכח עליהן עם ניקולם
זאת פעילות פוליטית גלויה ופומבית ...וכעבור זמן
בטל, ההיסטוריון הבריטי, טען לצידוק מלא של טרור אישי :״יש
קצר הוחלט להעניק חנינה לאנשי לח״י שישבו בבית־האומרים
שהריגת מרטין היא טרוריזם, אן שהתקפה על מחנה־הכלא,
ואני יכולתי לצאת מן המחתרת.״
צבא היא מילחמת־גרילה, וכי הפצצת אוכלוסיה אזרחית היא
פעולת־מילחמה מיקצועית. אולם אני חושב שמנקודת־השקפה
מן הכלא יצא ילין־מור, שנדון למאסר על השתייכותו לאירגון
מוסרית, אין ביניהן הבדל.״
טרוריסטי, על־פי חוק שנחקק על־ידי הממשלה החדשה — אותו
החוק שתוקן השנה כדי לאסור פגישות עם אנשי אש״ף.
את הדברים האלה יכול היה לכתוב היום אחד מראשי
הפעילות הפוליטית הגלויה היתד, הקמת מיפלגה של לח״י —.
האירגונים הפלסטיניים. שמיר עצמו מודע לכך..

ושיכנעתי אותו. הסכמתי עם שמיר שאט הוא מתנגד לפעולה
מסויימת שלנו יבוא אליי ויגיד לי זאת, אן שיקבל את מישמעת
המוסד בכל מיקרה אחר. כן היה, ושמיר היה אחד הכוחות
המעולים במוסד״.
שמיר עצמו :״הוא (איסר הקטן) הציע לי להצטרף לזרוע
מסויימת של שרות־הביטחון. לא אוכל להרחיב. אגיד רק זאת: היו
לי עשר שנים גדולות מאוד, עם סכנות, עם הרפתקות קשות, עם
חוויות מעיקות — אבל עם תחושה כבירה של סיפוק עילאי...
״באותה שיחה אמר לי איסר, :תשמע, זהו מוסד ממלכתי. פה
ישנה מישמעת מלאה, לא כמו הוא לא גמר את הרעיון. אני
הבנתי בדיוק כמו מה התכוון.
״היה מוסכם בינינו כי המישמעת תהיה מוחלטת, וכי אם
אידרש לעשות משהו בניגוד למצפוני — אבוא אליו ואספר לו
מה מעיק״...

עד היום אין שמיר משמיע אה ברמז במה עסק
במוסד.

בגין נעס
מיר שוחרר מן המוסד לפני מילחמת ששת־הימים, זמן
רב אחרי הדחתו של איסר הקטן עצמו על־ידי בן־גוריון.

מנחם בגין מחבק את שמיר :״אם נגלה לבגין את מהות הפעולה. לא יהסס להביע את התנגדותו, ב שלל נימוקים ידועים מרא ש
בשיחה פרטית עם בטל, שפורסמה על־ידי הבריטי
עם עליית שמיר לשילטון, אמר לו שמיר :״אלמלא
עסקו הפלסטינים בטרור, לא היה איש שם לב אליהם.
רק הטרור היקנה להם מעמד בינלאומי.״
שמיר עצמו לא היה מפרסם דברים כאלה. כשנשאל השנה אם
לא יעלה על הדעת שהוא יקבל בבוא העת את פניו של יאסר
ערפאת, כפי שהוא עצמו התקבל על־ידי ראש־ממשלת בריטניה,
הסתפק בחיוך. כמו בגין, אין שמיר מסוגל להשוות בין המחתרת
העברית ובין המחתרת הפלסטינית, שחבריה הם בעיניו ״חיות־אדם״
,״מיפלצות״ וכיוצא באלה.

.,הוא מומה את עצמו״
^ ־ 20 במאי 1948 הגיע יצחק שמיר בטיסה מצ׳כוסלובקיה
למרינת־ישראל, אך תלאותיו טרם תמו .״נאלצתי לחזור
ולהסתתר,״ התלונן לאחר־מכן.
אחרי רצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו״ם,
בידי שרידי לח״י, החל מצוד אחרי אנשי האירגון. האווירה ברחוב
היתה שוב נגדם, למרות שמרבית לוחמי לח״י התגייסו לצה״ל
ושירתו בחטיבתו של האלוף יצחק שדה. ככל אנשי הפלמ״ח,
הרגיש שדה קירבה הרבה יותר גדולה ללח״י מאשר לאצ״ל.

מיפלגת הלוחמים — שהתייצבה בבחירות לכנסת הראשונה
וזכתה במנדט אחד. המודד היה אז 3951 קולות למנדאט. ילין־מור
נבחר לכנסת.
המיפלגה היתה שמאלית, ושמיר תמך בילין־מור בלי הסתייגות,
כאשר החל ריב מר בינו לבין אלדד, שעבר לימין הקיצוני.
בסיכסוכים אלה, שלא חסרו בהם מעשי־אלימות והשמצות הדדיות
פרועות על העלמת כספים, נהרסה מיפלגת הלוחמים, והיא
לא התייצבה עוד בבחירות כעבור שנתיים, כשהתפרקה הכנסת_
הראשונה.
שמיר ניסה למצוא את מקומו במדינה החדשה, מבחינה נפשית
וחומרית, ולא הצליח. הוא ניהל חברה של בתי״קולנוע וניסה, בלי
הצלחה, להקים חברה לעבודות קבלניות בנגב. רק לעיתים
רחוקות הופיע בציבור, בין השאר בראיון שהעניק להעולם הזה.

המיפנה בא ב־ ,1956 כאשר הוזמן לפגישה אצל
איש־המיסתורין של המדינה, הממונה הכל־יכול על
שירותי הביטחון, שעצם קיומם הוכחש אז בתוקן!.
איסר הלפרין־הראל(״איסר הקטן״ בפי כל, מפני שהוא נמוך
אף משמיר, וכדי להבדיל בינו ובין ״איסר הגדול״ בארי, מקים
השירותים החשאיים של ישראל) הציע לו הצעה.
סיפר הראל השנה :״חשבתי שכדאי למשוך את שמיר לפעולה
במוסר, כדי שלא יחזור לעיסקי מחתרת. הלכתי לבן־גוריון

שוב ניסה את ידו בעסקים, ובין השאר ניהל מיפעל לייצור
גומי. אך ליבו לא היה בכגון אלה.
כדי למצוא סיפוק יזם פעולה מסוג חדש: אירגון פעילות למען
הציונים בברית־המועצות.

הוא היה הראשון שהעלה את הדרישה לנהל מאבל,
זה בגלוי ובפה מלא,

יתכן כי פעולה זו משכה אליו את תשומת־ליבו של יריבו
משכבר הימים, מנחם בגין. שמיר הגיע למסקנה שהוא רוצה
להיות פעיל בשטח הפוליטי, ושתנועת־החרות היא הבימה
הסבירה ביותר בשבילו. אומנם, הקו הימני של התנועה בענייני
כלכלה וחברה לא מצא חן בעיניו, אחרי המגמה השמאלית של
לח״י. אך כשהציע לו מנחם בגין מקום בטוח לכנסת ב־ 1973 קיבל
את ההצעה ברצון. הוא הוצב במקום ה־ 27 ברשימת הליכוד, שקם
ערב בחירות אלה, ביוזמת אריאל שרון.
בתנועה עצמה מילא שמיר תפקיד מישני — מנהל מחלקת־העולים.
אולם כישרונותיו הטיבעיים העלו אותו חיש מהר. כשרב
בגין עם עזר וייצמן, אז ראש הנהלת תנועת־החרות, בא שמיר
(המשך בעמוד )27
במקומו.

^ פני שש שנים נכנס איש נמוך
€קומה כמעט בהיחבא למישרד־החוץ,
שאל היכן נמצא חדרו של שר־החוץ,
צעד בהססנות לכיוון שנאמר לו,
סגר את הדלת מאחוריו והסתגר שם
במשך שעות.
היה זה השר החדש, יצחק שמיר,
שנכנס לתפקיד זה אחרי התפטרותו
של משה דיין.
שמיר, משחזרים היום בפליאה
מקורביו, הגיע בגפו, ללא עוזר /מקו-
רב/יועץ/נער אחד לרפואה.
אחרי כמה שעות מיסתוריות, שבהן
הסתגר בחדרו של שר־החוץ, נכנסה
אחת משתי מזכירות־השר, שנותרו שם
מתקופתו של דיין, והופתעה לראות
ששמיר מחייג במו ידיו בטלפון ומתפקד
במלוא המרץ. המזכירה הנדהמת
שאלה אותו בזהירות :״האם אתה צריך
משהו? אפשר לעזור לך במשהו!״
רק אז החל שמיר בתהליך האיטי
(אצלו) של גיבוש צוות מזכירות,
יועצים, עוזרים ומקורבים.
שמיר לא הדיח איש מהסובבים
אותו מתפקידו, אלא ניסה לתת אמון
בעובדים שקיבל בירושה מדיין. לאט-

מאז תחילתה של פרשת־השב״כ
הסתגרו מרידור ואולמרט, שהם גם
מישפטנים, לשיחות״ייעוץ רבות בשש

סגן־שר דקל
האם הו א ״נער״ ו

אם בשל הליכותיו הנראות כמת״
נשאות. עם זאת מעריכים שם את
תרומתו המיקצועית לשמיר בפרשת
השב״ב.
על רוני מילוא מדברים שם בחיבה
מהולה בביקורת. מילוא הוא החוליה
המקשרת בין מעגל המקורבים הפוליטיים
לבין העוזרים, מכיוון שחדרו
ממוקם סמוך לחדרו של שמיר והוא
יוצא ונכנס אצל השר בתדירות גבוהה.
מילוא מייעץ לשמיר גם בענייני-
תיקשורת. לא תמיד מאושר הדרג
המיקצועי מעצותיו הבלתי־שיגרתיות
ומהתבטאויותיו החריגות. מילוא אף
מתלווה לעיתים לסיוריו של שמיר,
יחד עם עוזריו המיקצועיים, דבר
שאינו מקובל בארץ ביחסים שר״סגן־

יש הטוענים שקיימת מתיחות
סמויה בין מילוא ליועצי־התיקשורת
של שמיר, ומכאן גם השמועות על
הפיחות שחל במעמדו אצל שמיר.
אם אכן קיימת מתיחות כזאת —
בניגוד לקורה לאחרונה בין נערי־פרס
— אין לה ביטוי חיצוני או תיקשורתי.

רד ראש־הממשלה, הוא הקרוב ביותר
לשמיר. שמיר בוטח בו ללא־סייג, אם
כי גם תהליך זה של בניית האמון ההדדי
ארך כשנה. לשם השוואה: אל פרס
צמוד יותר מכל יועצו לענייני־תיקשו־רת.
כל ראש־ממשלה וההיבט החשוב
לו יותר מכל.

י!111*(41* 11

את הצוות שהתגבש במיקריות
סביב שמיר ושרכש את אמונו בקושי
רב ובכללו גם המזכירות שירש מדיין
— נטל שמיר עימו ממישרד־החוץ
למישרד ראש־הממשלה, משם חזרה
למישרד־החוץ. כעת, יש להניח, יעבור

צחי הנגבי הוא המקביל בצוות
המיקצועי למיכאל דקל במעגל הפוליטי.
הוא האחראי לקשר בין שמיר
למיפלגה. הוא בורח מאור־הזרקורים
פחות מהעוזרים האחרים אך אין
לשכוח כי הוא בונה את עתידו
הפוליטי לצידו של שמיר. הקירבה בין
הנגבי לשמיר מקורה בהיכרות עוד
מימי ינקותו של הנגבי, בנם של גאולה
כהן ועימנואל הנגבי — חברים ותיקים
של שמיר.
הנגבי הצטרף לשמיר לפני שנתיים.
קודם לכן שימש כעוזרו של שר־

יועץ אחימאיר
יראת כבוד

רוב הצוות שוב ללישכת ראש־הממ־שלה.
גיישגות ומעצורים

ם צורת המעבר ממישרד
^ למישרד מעידה על האיש. אין
הוא מקיים עם מקורביו שיחות על
עתידם, אלא אם זה בא מיוזמתם.
אין זה נובע מתיחכום או משיטת-
עבודה, כשם שזה נובע מביישנות
וממעצורים. בעת הלילה הממושך, שבו
הוחלט על פיתרון הרוטציה, כשהראשון
בתור הוא ראש־המערך שימעון
פרס, תהו מקורביו של שמיר מה יעלה
בגורלם: האם יעברו עימו למישרד־החוץ?
שמיר,
אז עדיין ראש־ממשלה, חיפש
את חדרו של שר־החוץ במישכן־
הכנסת, ובחר להתמקם שם עד סוף־
הלילה. יועצו לענייני־תיקשורת, יוסי
אחימאיר, הצטרף אליו והעז ושאל:
״מה יהיה איתנו? מה יהיה איתי?״
שמיר הסתכל בו כמופתע ואמר
בשקט :״אם אתה מעוניין — אתה
מוזמן לבוא איתנו. לא העזתי להציע

אבי פזנר, דוברו של שמיר, נזכר כי
ידע על מעברו עם שמיר רק ביום

שמיר עם סגן־שר מילוא
עצות בלתי־שיגרתיות, התבט אויו ת חריגות ומ תיחו ת ס מוי ה

לאט בירר מביניהם, הוסיף וגיבש
סביבו ״חוגים״ ,״מקורבים״ וכל אותם
שמות־תואר השגורים כל־כך בקרב
העסקונה הפוליטית.
התהליך היה איטי במיוחד, מפני
ששמיר הוא אדם סגור ומסוגר. אורח״
חייו במחתרת, וב־סז השנים שבהן
שירת במוסד, הפכוהו לחשדן, ולכן
קשה לו ליצור מערכת של יחסי־אמון
בלתי־אמצעיים עם הסובבים אותו.
שני מעגלים נוצרו סביב שמיר
במשך שש השנים מאז שנסק שמיר
לפיסגה: מעגל המקורבים המיפלג־תיים
ומעגל העוזרים העובדים עימו
בלישכה.
במעגל הראשון נכללים חברי־הכנסת
מיכאל דקל, רוני מילוא,
דן מרידוד, ולאחרונה גם אהוד

אולמרט.

מביניהם, דקל הוא הקרוב ביותר
לשמיר מבחינה חברית־ריגשית. את דן
מרידור מעריך שמיר ביותר, כבעל
שכל חריף, מישפטן־מיקצוען ובעל־עקרונות.
למרידור יש דלת פתוחה
אצל שמיר, והוא היועץ מס׳ 1שלו
בקרב מעגל המקורבים המיפלגתיים.
מרידוד נעים־ההליכות ויפה־התואר
הוא גם חביב על אנשי לישכתו של
שמיר. חלק מהפגישות מרידור־שמיר
נעשות בארבע עיניים.

בארבע עיניים

עיניים עם ממלא־מקום ראש־המט־שלה.
כך קנה לו אולמרט דריסת־רגל
במחנהו של שמיר, והוציא לעצמו שם
של מקורב לאיש מס׳ 1כיום בתנועת־החרות,
שם שלא יסולא בפז מבחינת
ערכו הפוליטי.
את אולמרט אין מסמפטים במיוחד
מקורביו האחרים של שמיר — אם
בשל קינאה על התבססותו המהירה,

בכלל, ההשוואה בין נערי־פרס לבין
עוזריו של שמיר היא מתבקשת. הסובבים
את שמיר מתעקשים שלא יכנו
אותם ״נערי שמיר״ ,על מישקל ״נערי
פרם״ .כך נולד המונח ״אנשי שמיר״.
הטיעון הרישמי הוא שיהיה זה מגוחך
לכנות את מיכאל דקל ״נער״.
באורח פחות־רישמי אין הם רוצים
שיידבק גם בהם דימוי של נערי־פרס:
צעירים מעונבים, הלבושים במיק־טרונים
אלגנטיים, הדומים זה לזה להפליא,
אכולי שאפתנות ומרפקנות, בפרט
כשיש מצלמות בשטח.
עוזריו של שמיר הם אכן פחות
מעונבים, ואין מדברים עליהם כעל
מיקשה אחת, מכיוון שלא קיים בין
אנשי־שמיר מישהו הממלא פונקציה
מקבילה למה שעשה יוסי גיילין
עבור פרס. במחנה שמיר אין מי שמרכז
את אנשיו ומתאם ביניהם, כפי שעשה
ביילין, כי שמיר מרכז את אנשיו
ישירות.

חיל

^ ויעדה
^ בין העוזרים המיקצועיים,
* /יוסי בן־אהרון, היועץ המדיני
העומד להתמנות בקרוב כמנכ״ל מיש
יועץ
פזנר
״נו, אתה ארוז!״

התחבורה חיים קורפו.

את המעגל סוגרים יוסי אחי־מאיר
ואבי סזנר — יועצי־התיק־שורת
של שמיר. פזנר, הבכיר בין השניים,
הוא איש מישרד״החוץ, מיק״
צוען אמיתי, ששמיר מעריך את כישוריו
ולכן מתייעץ עימו רבות. את
אחימאיר, בן למישפחת אחימאיר
המפורסמת, שלף בימי היותו ראש־ממשלה
משולחן העריכה של מעריב.
הסיפור כיצד שלף את אחימאיר הוא
דוגמה אופיינית לדרך שבה הוא בוחר
את מקורביו. מיכאל דקל פנה באחד
הימים אל אחימאיר במפתיע והציע לו
להיות דוברו השני — לצידו של פזנר
— של ראש־הממשלה דאז. אחימאיר,
שלא הכיר אז את שמיר, נתקף חיל
ורעדה, והגיע די המום לפגישה
בלישכת ראש־הממשלה. אחר־כך,
במשך חודשים רבים, היה עדיין אחוז
יראת־כבוד והתנהג באופן עצור בחברתו
של שמיר, עד שהחלו ליפול המחיצות.

יועץ
בן־אהרון
הקרוב ביותר

שעברו למישרד־החוץ, כששמיר שאלו
:״נו, אתה כבר ארוז?״
גם כעת, במעבר ללישכת ראש־הממשלה,
לא קיים שמיר שיחות
מוקדמות, אולם לאור הניסיון עם
מנהיגם הסגור כבר ״ארוזים״ כל אנשיו
של שמיר.

רסנה ברק

איש חשש
( המשךמע מו ד )25

בתפקיד זה היה אחראי לבחירת המועמדים של חרות בכנסת
הבאה, זו של המהפך. לבגין נמאס להרכיב רשימות־מועמדים.
חברי־התנועה היו מטרידים אותו בלי סוף, סוחטים ממנו הבטחות
למקומות בטוחים, וכדברי שמיה ״אחר־כו היו גם דורשים ממנו
לקיים את ההבטחות.״
בגין ביקש משמיר להמציא שיטה אחרת. הוקמה ועדה שהיתה
מורכבת מן הנסיכים הצעירים שלא היו עדיין מועמדים בעצמם
— דן מרידוד ועוזי לנדאו. אלה התייעצו עם מומחים, והתוצאה
היתה שיטה דמוקרטית, מסובכת אך יעילה, שהתפרסמה כ״שיטת
השביעיות״.

השיטה הונהגה לקראת הבחירות של ,1977
וכתוצאה מכך לא נכללו ברשימה כמה מחביביו של
המנהיג. בגין כעם והטיל את האשמה על שמיר.
התוצאה: כשקמה הממשלה הראשונה של הליכוד,
לא התמנה שמיר כשר. בגין הציע לו רק את תסקיד
יו״ר הכנסת.

מישפחת שמיר נעלבה. בהיררכיה של החיים הפוליטיים
במדינה, זה היה תפקיד מישני מאוד. לפני כן כיהן בו ישראל
ישעיהו, שמעמדו במיפלגת־העבודה לא היה בכיר ביותר. שולמית
שמיר, הבן יאיר (שעבר את גיל ה־ 40 ומשרת בצה״ל) והבת
גילעדה תבעו משמיר לדחות את ההצעה. אולם אחרי התלבטות
החליט שמיר לקבלה — החלטה נבונה, שהתבססה כרגיל על
הערכה מפוכחת של המצב.

זוניצה למערה
^ שעלה לכם הרם, השמיע שמיר בפעם הראשונה והאחרונה
^ נאום ממלכתי נרגש על עברו המחתרתי. עם קבלת פטיש־

היו״ר לידיו אמר :״אחיי גיבורי המחתרת ...שנפלו בדרך לחרות
ישראל ...נמצאים כאן לידי על הדוכן ...בזכותם הגענו, והגעתי
אני, עד כאן לא היה זה נאום אופייני לו, ומאז לא חזר על כך.
כיו״ר, היה לו הרבה פנאי. הוא ניצל את ספריית הכנסת וקרא
ספרים באנגלית ובצרפתית, בייחוד של מדינאים בריטיים שכתבו
אז זיכרונות מן השנים שבהן פעל שמיר במחתרת.

חכרי־הכנסת, שציפו לטרוריסט קנאי, הופתעו
להיווכח כי הידר החדש הוא אדם סביר, אדיכ מאוד,
נוח לשיחה כחדרי־חדרים, הגון כהחלטותיו. ככל
שנות כהונתו לא היה לו אף סיכסוך רציני אחד עם
חברי־כנסת.
הוא היה יו״ר־הכנסת כאשר אנוור אל־סאדאת בא לביקורו
ההיסטורי. אפשר היה לצפות כי האיש ששלח את שני אליהו
להרוג את הלורד מוין בקאהיר, בין השאר מתוך מגמה לרכוש את
דעת־הקהל המצרית למילחמת המחתרת בארץ, ישמח לקראת
השלום עם מצריים. אולם שמיר לא זז מעיקרי השקפת־העולם
של נעוריו. שלמות־הארץ היא בשבילו ציווי עליון. הוא נמנע
מההצבעה על הסכמי קמפ-דיווייד.
מכיוון שיו״ר הכנסת אינו מרים יד בהצבעה, אלא מוסיף
בשקט את קולו לתוצאה הסופית, לא היתה זאת הצבעה הפגנתית.
אך היתה זאת התגרות במנחם בגין, שכל יוקרתו הפוליטית הונחה
על כף המאזניים.
כעבור שנה, בהצבעה על הסכם־השלום עם מצריים, נמנע
שמיר שוב מהצבעה.
הדבר השתלם לו. כאשר פרש משה דיין ממישרד־החוץ, קרא
בגין לשמיר במפתיע למלא את מקומו. בקפיצה אחת עלה שמיר
לדרג הבכיר ביותר במדינה.
מינוי זה לא היה מיקרי מבחינת בגין. הוא חיפש יורש לעצמו
מקרב המישפחה הלוחמת, ולא מצא. יוחנן באדר הזדקן. אריה
בן־אליעזר מת. חיים לנדאו נטה למות. יעקב מרידור הבאיש את
ריחו בכמה הרפתקות והפך בדיחה ציבורית.

מכיוון שלא מצא יורש מקרב ותיקי אציל, בחר

שמיר

אחרי

התמנותו

כשר־החוץ*

כאיש מקרב לח״י, שהיה קרוב לו לפחות מבחינת
המוצא, המאבקים הארוכים במחתרת והשקפת
העולם הכללית.
כך נוצר מצב שעם הסתלקותו של בגין מהבימה ירש אותו
האיש שהיה יריבו בימי הזוהר של מילחמת־השיחרור, ושריכז
עתה סביבו את ותיקי המחתרת — בעור שמולו עמדו אנשים
שלא היה להם שום קשר למחתרת — דויד לוי, העולה ממארוקו:
אריאל שרון, שגדל במושב עוברים מפא״יי ושעלה בשורות
ההגנה: ומשה ארנס, שהיה. חבר בית״ר בארצות הברית.

• וגישות לוז״ ארם
ך* שומר הגחלת, הקפיד שר־החוץ שמיר על הקו הישר
^ והנוקשה של ארץ־ישראל השלמה.

אנשי מישרד־החוץ, רובם ותיקים מתקופת המערך,
ציפו בחרדה מסויימת לשר החדש, ששמו הלך
לפניו כקנאי קשוח. גם הם הופתעו להיווכח בי האיש
אדיב, ומצטיין ביחם י*אנוש הוגנים מבלי להיות
לבבי יתר על המידה.

שמיר מקבל את פני אנוור אל־סאדאת בכנסת: הימנעות מהצבעה על קמם־דייוויד

הגדיר את הריעה השוררת במישרד אחד הפקידים הוותיקים:
״את שר־החוץ הראשון, משה שרת, כיבדו והעריכו הכל. את
גולדה מאיר, שבאה אחריו, כיבדו. לא אהבו אותה במיוחד, אבל
היה לה כוח של אישיות. את אבא אבן. השר השלישי, העריכו
כאיש בעל יכולת רבה, איש־מיקצוע אמיתי. את יורשו, יגאל
אלון, אהבו מקרב לב, וממשיכים לאהוב עד היום. הוא היה איש
מן החבר׳ה, הצטרף לשולחנם של הפקידים ואכל בחברתם. את
החמישי, משה דיין, פשוט שנאו. הוא בז לכולם, לא היה לו שום
קשר עם בני־אדם. הוא היה שחצן, מתנשא, וגם שר גרוע. את
יצחק שמיר מעריכים. הוא מתייחס יפה לבני־אדם, והוא הוגן.״

שמיר לא התנגד לפלישה ללבנון, ותמך כה תמיכה
מוחלטת. הוא לא הרים את קולו כאשר החליטה
הממשלה לשלוח את הפלאנגות למחנות, ושתק
כאשר דויד לוי השמיע את אזהרתו מפני הטבח
הצפוי.
כאשר נערך הטבח במחנות צברה ושאתילה הוטל צל כבד גם
על שמיר. בעיצומם של מעשי־הזוועה מיהר העיתונאי זאב שיף
אל שר״התיקשורת, מרדכי ציפורי, והודיע לו מה קורה. ציפורי
הנרעש תמה מה לעשות כדי להפסיק את הזוועה. הוא חשש
להתקשר במישרין עם בגין, שעימו היו לו יחסים מתוחים, בגלל
הביקורת הנוקבת שמתח על המילחמה ועל אריאל שרון. הוא
נזכר בחברו־למאסר באריתריאה, ביודעו ששמיר קרוב לבגין
ועומד להיפגש עם ראשי שירותי־הביטחון. הוא הודיע לו
בשיחת־טלפון בהולה על הידיעות שקיבל. שמיר לא עשה דבר,
ואף לא עורר את העניין בישיבה עם ראשי״השירותים.
ועדת השופט יצחק כהן הקדישה שני עמודים לחלקו של
שמיר בפרשה. היא ניתחה את שתי הגירסות הסותרות של ציפורי
ושל שמיר, שעמדו זו מול זו — מצב שחזר לאחר מכן בפרשת־השב״כ.
קבעה
הוועדה :״לא קל להכריע בין שתי הגירסות הסותרות
בעניין הדברים שנאמרו על־ידי השר ציפורי לשר־החוץ.״ אולם
הוועדה לא הותירה כל ספק לגבי דעתה: היא האמינה לציפורי.
היתה לכך עדות מסייעת, כי ציפורי דיבר עם שמיר בטלפון
בנוכחות שיף.
קבעה הוועדה :״הרושם שקיבלנו הוא ששר־החוץ לא עשה כל
נסיון ממשי לבדוק אם יש ממש במה ששמע מפי השר ציפורי על

ירר־הכנסת שמיר מנהל את הישיבה שבה נואם הנשיא קארטר

הנשיא נבו!)

״ בידו: ספרו של אבא אבן על. הדיפלומטיה החדשה״.

6־ 6 1

1116111

116111

(המשך מעמוד )27
פעולות הפלאנגות במחנות ...קשה למצוא הצדקה לזילזול כזה
בידיעה שבאה מפי חבר בממשלה, במיוחד בנסיבות שבהן הידיעה
נמסרה ...במצב עניינים זה מן הראוי היה ששר־החוץ, בתוקף
תפקידו, יגלה רגישות וערנות לגבי הדברים ששמע ...לפחות
צריף היה שר־החוץ להפנות את תשומת־הלב של שר־הביטחון
לידיעה שקיבל...

״לדעתנו נעשה נדשגה על־ידי שר־החוץ, שהוא
לא נקט כל פעולה...״
ובפרק ההמלצות :״קבענו לעיל את העובדות והמסקנות לגבי
אחריות ראש־הממשלה, שר״החוץ וראש המוסד. לאור מה
שקבענו על מידת האחריות של כל אחד מהם, סבורים אנו שניתן
להסתפק בקביעת האחריות, ואין צורך בהמלצות כלשהן.״
הרושם הוא כי לשמיר לא היה איכפת במיוחד אם יש טבח, אם
אין. הדבר הגביר את תדמיתו כאדם שאינו מייחס ערך רב לחיי
אדם. מן הסתם היה שותף למגמה העיקרית של שרון, שקיווה כי
מעשים כאלה יביאו המוני פלסטינים לבריחה מלבנון מיזרחה.

מנחם בגין הגיב אחרת על הטבח, שעליו נודע לו
רק באיחור, משום ששמיר לא הזהיר אותו כששמע
על כך מפי ציפורי. הדבר תרם את תרומתו
להתמוטטותו של בגין, שנכנס כעבור שנה לשלב
חמור של דיכאון פסיכוטי והתפטר מהממשלה.
שמיר ירש את מקומו.
תקופת כהונתו הראשונה של שמיר בראש השילטון לא
הצטיינה באירועים ררמאתיים לכאן או לכאן. בשטח הכלכלי
נמשך המירוץ המטורף אחרי האינפלציה. החלטתו העיקרית של
שמיר היתה לשים קץ להשתוללות אירגון־הטרור היהודי, שבגין
פרס עליו צעיף אוהד.
לבסוף נפלה הממשלה על פרט של מה־בכך.
השנה לא זכר איש את הסיבה, שבגללה נערכה הצבעת אי־האמון,
שבה נפלה הממשלה, על חודו של קולו של אהרון אבו־חצירא.

שמיר עצמו, כשנשאל על כך, לא זכר• .
הכל זוכרים רק את הוויכוח בכנסת על השאלה אם לערוך
הצבעה חשאית על הצעת אי־האמון. הידר, מרדכי סבידור, יורשו
של שמיר בתפקיד זה, הכריע נגד הצעה זו, וכך נפלה הממשלה.

הווטו המוחוס
^ בחירות של 1984 היו המיבחן הראשון של שמיר כמנהיג
1 1חרות. התנאים היו קשים ביותר. המצב הכלכלי היה מפחיד,
מילחמת־הלבנון נמשכה ועוררה התנגדות כללית בציבור
ובצה״ל. סיקרי דעת־הקהל ניבאו תבוסה מוחצת לליכוד, וניצחון
סוחף למערך בהנהגת שימעון פרס.
במהלך מערכת־הבחירות לקח שמיר חלק פעיל בגיוס כספים.
כפי שהתגלה בבית־המישפט בתשמ״ו הובאו למישרדי הליכוד
ספסרי־קרקעות, שעשו הון בעסקים שחורים בגדה המערבית תוך
ניצול דגל ההתנחלות. נגבו מהם תרומות נכבדות לקרן הבחירות.
יצחק שמיר בא לישיבות אלה, נאם נאום לאומי ויצא —
בהשאירו את העבודה השחורה לאנשים זוטרים. בסוף תשמ״ו
הוזמן להעיד על־כך בבית־המישפט.
תוצאות הבחירות הפתיעו. אומנם, הליכוד, בהנהגת שמיר, זכה
רק ב־ 473,309 קולות, לעומת 621,183 הקולות של המערך
בהנהגת פרס.

אולם אי־אפשר היה להקים ממשלה בלי הליכוד
ובעלי־בריתו הדתיים, אלא בתמיכת הרשימה
המתקדמת לשלום ורק״ח, אפשרות שנדחתה על הסה
על־ידי פרם.
במשא־ומתן ארוך ומייגע, שבו הוכיח שמיר שוב את
עקשנותו, הוקמה לבסוף הקואליציה הגדולה, תחת דגל הרוטציה.
היה זה מהלך מחוכם מאוד מצד שמיר. אומנם, כס ראש־הממשלה
נמסר לשימעון פרס למשך שנתיים, אך סידור זה
הבטיח כי בשנתיים שלפני הבחירות הבאות יחזיק שמיר בכס
ראש־הממשלה, ושכל עמדות־המפתח הכלכליות בממשלה יהיו
בידי הליכוד.

לא פחות חשוב היה הסדר שנקבע לקבלת החלטות•
הוא העניק לשמיר ולחבריו זכות־וטו מוחלטת
בכל עניין חשוב. לפרס ניתן הכבוד והתואר, אולם
הוא נכנס לתפקידו כשהוא כבול בידיו וברגליו.
לכאורה יכול היה פרם להפר את ההסכם לפני הגשמת
הרוטציה, וכמעט הכל אכן ציפו שיעשה כן. אולם החשבון
הפסיכולוגי של שמיר הוכיח את עצמו. הוא סמך על בעיית
האמינות של פרס, וצדק.
היו אלה שנתיים קשות לשמיר, והן היוו מיבחן מיוחד במינו.
פרס עמד במרכז הבימה, שמיר נשאר בצל. היה עליו להימנע מכל
פרובוקציה, שתספק למערך עילה להפר את הסכם־הרוטציה. יחד
עם זאת היה עליו לבלום את פרס בכל מהלך שנגד את השקפת
הליכוד.

מצב זה התאים בדיוק לתכונותיו המיוחדות של
שמיר. הוא היה מציאותי, העריך את הנתונים
כהווייתם. בכל עניין קטן ובלתי־מהותי נסוג, ובכל
עניין חשוב נשאר איתן כסלע.
הוא איפשר לפרס לנזוף באריאל שרון ולפטר את יצחק מודעי,
אך הוא החזיק את פרס ברצועה קצרה מאוד בעניינים לאומיים.
הוא לא עלה על הבריקדות כדי לקדם את ההתנחלויות. הוא
איפשר לפרס לבצע את הנסיגה מלבנון, ואף תמך בו בהנהגת
התוכנית לריסון האינפלציה. אך בכל פעם, כשניסה פרס לקדם
את ״תהליך השלום״ ,נתקל בקיר האטום של שמיר.
האופציה הירדנית גוועה, גם מפני ששמיר לא איפשר לפרס
להגיש נוסחה פשרנית יותר בעניין הייצוג הפלסטיני. בעניין
טאבה הכתיב תנאים שעיכבו את המשא־ומתן עד לרגע האחרון
ממש, אף שפרס לא ביקש אלא לבצע את ההסכם שמנחם בגין
עצמו חתם עליו. שליחו של שמיר, דויד קימחי, נדבק לשליחו
(המשך בעמוד )31
של פרס׳ אברהם טמיר׳ ופיקח עליי•

עם שמיר:

בוי שניסו לו

ך* יום העתי, חודש חסר יום לפני מועד הרוטציה, החליטה
^עיריית־טבריה להעניק אזרחות־כבוד לאזרח יצחק שמיר,
ממלא־מקום ראש־הממשלה בהווה ועוד קצת — סבלנות — ראש־ממשלה.
מה פירוש, עיריית״טבריה החליטה? יגאל ביבי, ראש־העירייה
החייכן, הבוטח בעצמו, והכל־כך מרוצה מעצמו, החליט.
שמונה שנים על כסא ראש־העירייה, בראשות קואליציה מקיר־אל־קיר,
בעל בסיס איתן של המפד״ל, מיפלגתו, בעירייה, יצרו את
הזהות ביבי־טבריה, נתנו לו את הכוח להחליט.
ב־ 13.35 בדיוק, באיחור בן חמש דקות מותחות, הגיחה השיירה
הממלכתית לרחבה של המלון גני־חמת. בראש מכוניות״המישטרה,
מאחור מכוניות המלווים.
מהמכונית התכולה־הדורה יוצא שמיר, כבר אזרח־כבוד של העיר
המארחת.
התרגשות. קשה להבין איך שמיר, שקומתו הקצרה משמשת
נושא לבדיחות אינספור, לבוש במיכנסיים ובחולצה תכולה, מסודרת
בתוכם, מעורר התרגשות ויראת־כבוד כאלה. אולי זאת
מכונית־השרד, או הפמליה הכבודה, הפועלות את פעולתן. עם
הפמליה נמנים סגן־השר רוני מילוא, שנראה כאילו יצא מביקור
ממושך־מדי אצל הספר; צחי הנגבי, העוזר של שמיר והבן־של; ויוסי
אחימאיר, עלם־חמודות, הדובר של שמיר והאח־של. המישפחה
הלוחמת בתיגבורת של שאול עמוד, איש־המיפלגה המכהן גם
כיושב־ראש מועצת ערי־הפיתוח.
ביבי, המארח, וכל מיני פונקציונרים מהעירייה יושבים לאכול:
דג סלומון נוסח רב־המלצרים, סטייק פילה נוסח שטו־בריאן, תפוחי־אדמה
מאודים נוסח פאריס, סלט־אלף־האיים, גלידת־פרפה־אגוזים
ועוד מנות בנוסח חמישה כוכבים.
״שמיר לא מרגיש בנוח עם כל הפאר הזה,״ לוחש אחימאיר ,״הוא
חש שזה יותר מדי!״
שמיר דווקא נראה נינוח, בלתי־אמצעי. אחימאיר והנגבי מספרים
כי הם מנסים לעבוד עליו מזה חודשים, שיהיה פתוח יותר, חופשי
יותר במגעיו עם העיתונות והאיש ברחוב — ללא הועיל.

האם זה טמון בדייקנות כפייתית? אולי זכר לאחת התכונו[
שנזקק להן בתקופות הגדולות בחייו?

ל א דו צו

לנש?
ך* מש דקות אחרי־כן — שיירת המכוניות תרה אחר מרק
1 1הקליטה המקומי, שבו שוהים עולים מאתיופיה.
הילדים האתיופיים כבר ישובים בסדר מופתי, תוקעים מבט^
סקרניים באורחים. על שולחן־עץ מונחת צלחת גדולה, ועלי
פרוסות תפוחים בדבש. התפאורה קצת מוזרה אחרי הפאר של מל
גני״חמת.
שמיר יושב ליד השולחן, הנגבי לצידו. ברגע שמתחיל שמי
לברך — מושיט אחימאיר מכשיר הקלטה לעברו.
בתום הברכה הקצרה, קם שמיר ומתקדם בהיסוס, כאילו מ
עליו, לעבר הילדים• כהי־העור. בפמליה הישראלית עפות בריחו
ציבעוניות. זאטוט אתיופי מתקרב אל הדוד. שימעון פרס כבר הי
מזמן עט עליו, מניפו אל־על ומדביק לו נשיקה, לאור הבזי
המצלמות. שמיר במבוכה. הוא מתקרב אל הילד, מתרחק ממג
מתקרב, מתרחק, לא בטוח מה עליו לעשות.
״איך קוראים לך?״ הוא שואל לכיוון אחר ,״בן כמה אתה?״ ׳
לא נראה כאילו התשובות מעניינות אותו במיוחד, אבל עוזר
מבטיחים כי הוא מתעניין ונהנה.
תם הביקור במרכז־הקליטה. הילדים תוקעים מבטים במכוני

דייקנות
של מחתית
ך ץ ודש ל פני הרוטציה דווקא ניכר שיפור־מה. שמיר, המרפקים
( 1על השולחן, תנוחה של כוננות, מנסה להיות ״אחד מהחברה״.
יגאל ביבי מספר בדיחות גם על נושאים שבינו לבינה. שמיר
צוחק, אחר־כך משתלב.
כשצלמים מקומיים מנציחים אותי ואת שאול עמור, סופק שמיר
את כפיו ומסביר בחדווה :״זה המחיר! זה המחיר!״
אשתו שולמית עדיין בכותרות, עקב מסעה לארץ־מולדתה,
בולגריה. הוא מספר כיצד הכיר אותה :״היא היתה קשרית. אז יצרנו

״אבל היא בת למישפחה ספרדית!״ היקשה מישהו ,״איך הסכימו
הוריה שתינשא לך?״
שמיר, מרוצה מעצמו, מעמיד את הדברים על דיוקם :״היא היתה
בת .17 הגיעה לבדה ארצה. לא שאלתי אף אחד. התחתנתי איתה״.
החשובים של טבריה שקועים באכילה, זורקים מדי פעם מבט,
תוהים על מה המכובדים מפטפטים.
קשה להעלות על הדעת את שמיר — אותה דמות שעליה
מהלכות אגדות מתקופת היותו במחתרת, שרותו בתפקיד בכיר
במוסד, חלקו כעת בפרשת השב׳־כ — סתם מפטפט, מרכל. עובדה.
יאיר מאיר, מוותיקי תנועת־החרות, מפריע לשיחות הקטנות
סביב השולחן, קם ומרים כוסית :״לכבוד סגן ראש־הממשלה...״
איזו טעות! שמיר מצחקק במבוכה .״ראש־הממשלה!״ מתקנים
את הדובר בקריאות מכל העברים.
במערר אומרים שחודש עד הרוטציה — זה הרבה זמן. בליכוד
כבר דילגו על החודש הזה. חוזרים לפטפט.
שואלים את שמיר, האם אינו מפחד מהשיט הצפוי לו .״לא!״
משיב שמיר חד־וחלק ,״בפולנית יש פיתגם: מי שניסו לתלות אותו
— ואותי ניסו כמה פעמים! — אין לו סיכוי לטבוע!״
ביבי מתלונן על משכורתו הזעומה של ראש־העיר. שמיר אוכל.
׳ ביבי מחשב את משכורתו בדולארים.
״אפשר כבר להשתמש בשקלים!״ מתערב שמיר ,״צורם לי
כשמשתמשים בדולארים. היום אין כל סיבה להשתמש בדולארים!״
רוני מילוא, שיער גזוז־קצוץ, שישב בשקט בלתי־אופייני, נפרד
מהחבורה :״אני צריך לנסוע לירכה!״
הנגבי מתקדם לעבר מקומו ליד השולחן.
מגישים לשמיר מדליה אפריקה־ישראל ,״כאות הוקרה!״ לא
מפרטים על־מה. מחיאות־כפיים נלהבות.
ביבי קם לנאום :״אדוני ממלא־מקום ראש־הממשלה, אדוני סגן
שר־החוץ, יושב ראש מועצת ערי־הפיתוח (עמוד) ,רבותיי חברי־העירייה,
רבותי העיתונאים,״ ביבי מונה את נפלאותיה של עירו
כעיר־פיתוח.
שמיר מעיר בשקט :״טבריה עיר־פיתוח? דווקא עיר מפותחת!״
ובקול רם :״ידידי, ראש־העיר, יושב־ראש מועצת ערי־הפיתוח...
ידידים יקרים!״ אין הוא מברך עיתונאים, נקודה. בחיתוך דיבורו,
המדגיש את ההברות האחרונות :״טבריה היא מקסימה — אני
מוכרח לומר —אהבתי לראות את האהבה לעתיקות, את
הדבקות לבנו ת ולהקים. יש פה איזו אופטימיות!״
מחלקים מנה אחרונה — עוגת־קרם ענקית. שמיר שוקע בתוכה, .
כבר — 15.20 איחור של 20 דקות, מודיעים לו.
״איחור?״ הוא נזעק.
שמואל וייסבך, מנהל חמי־טבריה, מתעקש :״ממלא־מקום
ראש־הממשלה הזמין כוס תה!״ מנסה לעניין אותו בשערוריה: במתן
דמי־אבטלה בשעה שהוא משווע לידיים עובדות. שמיר שומע
בקוצר־רוח. הוא כבר איבד את הסבלנות והנינוחות.

שמיר סועד במלון־הפאר, מסייר בחברת הו
הגדולה שבה נבלע האיש הקטן ועטים על פרוסות התפוחים ברב?
מגיעים לאטרקציה של הסיור — שיט בכינרת. מסבירים לשמי
שיירד ראשון, למען המצלמות. שמיר מציית — עולה ויור
במדרגות. המלווים מתמוגגים :״לפני כמה חודשים אי־אפשר הי
להוציא את זה ממנו!״
על הסיפון מוצב שולחן, ולידו שלושה כיסאות. שמיר יושב ע
אחד מהם, המצלמות מתחילות לתקתק. שמיר — ישיבה מתוחז

גל 1ת א1תו, אין מ 1סיסי מטסע!

מיר כאיש־החבריא משוחח עם אנשי טבריה, נינוח על סיפון הספינה בכינרת: אדם בלתי־אמצעי, אינו מעוניין ביחסי־ציבוו ובהצגות של חביבות
״זהו!״ הוא מודיע ,״כבר היינו שט!״
״שתי דקות הוא היה פה!״ קובעים בפליאה הצלמים בחתונה.
״דקה אחת!״ פוסקת אילנה אשת יחסי־ציבור של המלון. ואכן, שמיר
אינו מתאים לשמש ככוכב־הערב לקהל החוגג והשובע, עטור
המחלצות והגינונים. סמול־טוק או נשיקות צפון־תל־אביביות אינם
בשבילו.
חוזרים לקהל הביתי בחוף־גיא. אי־אפשר להכיר את שמיר:
העייפות נעלמה כלא־היתה. נדמה אפילו שקומתו צמחה בכמה
סנטימטרים, הוא שואג, מניף ידיים, ממש משתולל כאשר
המנהיג של הליכוד — הוא איננו פעיל יותר! — מנחם בגין...״
מחיאות־כפיים סוערות .״שלום? חמש שנים עברו! שמונה שנים! זמן
שהלך לבטלה! ניתן היה להגיע מזמן לועידת־אלכסנדריה,
שהתקיימה לפני כמה ימים ושהמצרים (בלעג) כל־כך מרוצים
מתוצאותיה שוב תשואות סוערות .״ארצות־הברית, נכון, ידידה
שלנו, ידידה ותיקה, אבל היא גם ידידה של סוריה, כוויית. איננו

׳יה בטבריה, מבקר(משמאל) במרכדהקליטה של האתיופים: קשה לו לנשק ׳לריס מול עדשות המצלמות

רגל על רגל — רגיל לשמש דוגמן־צילום. מסבירים עד היכן נסוגו
המים בכינרת, ומספרים בדיחות נוסח־טבריה על הבצורת —
בדיחות יאוש.
יורדים עם שמיר וביבי במדרגות. ביבי נזכר איך קפצנו שנה
קודם לכן עם השר אברהם שריר מספינת־התענוגות אל תוך ספינת־המישטרה.
שמיר מחבר את גבותיו המפורסמות ושואל אותי האם
אני נהנית. אני מספרת לו שבשיט עם שריר וביבי בסירת־המישטרה
היה יותר אקשן.
״נו טוב, שר־התיירות!״ מכריז שמיר בחגיגיות. ביבי מפרט את
חזונו, ובעיקר את עלות החזון, ושמיר קוצץ לו את הכנפיים :״מה
אתה כל הזמן בונה? פה כביש, שם מלון״...
השעה — 17.00 שמיר פורש לנוח. אנחנו מתמוטטים.

,; .דקה דומיה

כולם רוטנים, אבל קמים בצייתנות ועומדים זקופים במשך כמה
שניות.
כאן נשבר רוני מילוא ויוצא מהמקום, תוך כדי הסברים :״אני
חייב להספיק לחתונה. דגים אני אוכל בפעם אחרת!״
פיתאום מקימים אותנו. קופצים לברך את העיתונאי מנחם
הורוביץ, שנישא במלון סמוך. עד שמצאנו חניה במלון, שמיר כבר
יוצא מהאירוע.

^ שבע בערב הוא חוזר לחוף גיא — ארוחת־דגים עם פעילי
*תנועת־החרות בצפון. עם כל הרצון הטוב, קשה לומר עליו שהוא
נראה רענן.
לפמליה שב ומצטרף רוני מילוא. מהאיזור באים חבר־הכנסת בני
שליטא(ליברלים) ועובדיה עלי(חרות) ,והכמעט־מנכ״ל של מישרד
העבודה־והרווחה יהושע דווידוביץ.
שמיר מתיישב ליד שולחן־הכבוד. המקומיים אינם עומדים בתור
ללחוץ לו ידיים, להצטלם עימו למזכרת כמו שמתרחש בביקורים
כאלה סביב שימעון פרס. אץ סביבו אבק־מנהיגים. אך הוא גם אינו
משדר ריחוק בינו לבין חברי־תנועתו.
מישהו אומר :״בתיאבון שוב אוכלים. שמיר אוכל בשקט.
את השלווה קוטע שוב יאיר מאיר, מוותיקי־התנועה, המברך את
״ראש־ממשלתנו בעוד חודש!״
״בבוקר הוא כינה אותו סגן ראש־הממשלה מעדכן עמור את
הסועדים לידו.
עכשיו שיצחק ידבר!״ מחליט ותיק־התנועה ,״לא רוצה?״
שמיר אינו מצליח להסתיר את קוצר־רוחו, ומוחה בפה מלא .
אוכל :״לא עכשיו, לא עכשיו!״
״טוב, לא צריך נכנע הוותיק.
שבים לסעוד בשקט, כשלפתע מתרומם הוותיק ומכריז על ״דקה
דומיה לזכר...״

שוללים את זה! אנחנו מוכנים לשבת עימה, ובצדק. היא ראויה
לאמון הזה!״ שוב מחיאות־כפיים נלהבות.
יוסי אחימאיר רושם במרץ.
״איננו יכולים להתעלם מחשיבותה של ברית־המועצות. אנחנו
רק אומרים לה: אם תשני את יחסך אלינו — אז שוב מחיאות־כפיים
רעשניות.
חום נוראי, ורק פעיל אחד בקהל הסתובב ושואל :״על מה,
לעזאזל, הוא מדבר?״
,21.30 אנחנו שובקים. שמיר — איש קטן, בן כמעט — 71
נראה בשיא המרץ.
״היה לך קשה?״ שואל אותי למחרת אחימאיר ,״ככה הוא שועט

כל יום!״

דפנה ברק

מרם ההזמנות דיפלומט תל אנינ
החי הירקון 145 טל 03-294422 .
או דרך נתי המלון ישירות
מלון דיפלומט ירושלים טל 02-777666 .
וחדרים מרווחים
מלון מדתה נ תי ם טל 03-552611 .
1מועדוני נראות
מלון מדתה ת״א טל 03-282244 .
1מסעדות מפוארות
ו שרות מכל הלנ
מלון אריאל 02-719222
ככל אחד ממלתות הרשת מלון הרשיא טל 02-631273 .
עיצוב נל אות

11111711111111#שי?
7 #הו

3₪ח₪1ך111

מסח

(המשך מעמוד )28

כשיצא פרס לפגישת־הפיסגה המיוחלת עם חוסני מובאו־כ,
אסר עליו שמיר להעלות על דל שיפתותיו את שלוש המילים
הגורליות ״הגדרה עצמית לפלסטינים״ .וכשהתחיל פרס לדבר
על ועידת־שלום בינלאומית, כרי לרצות את מובארב, הרג שמיר
את הרעיון בקבעו שהוא מתנגד לו מכל וכל.
במשך כל השנה ידעו מדינאי העולם שהם יכולים לדבר עם
פרס, אך שאין כיסוי לשום שטר שלו, משום שיצחק שמיר יצטרך
לפרוע אותו. ולאיש לא היו אשליות לגבי עמדתו של זה.

ערב מועד הרוטציה יכול היה שמיר להסתכל
אחורה בסיפוק. בשנתיים של סרס לא התקדמה
ישראל אף צעד אחד בדיד שלא היתה מקובלת על
הליכוד.
הבדיחה המפורסמת של דן מרידוד (״אנחנו נוותר גם על
ירושלים, כדי לקיים את הרוטציה.״) היתה בדיחה בלבד. היא לא
התגשמה במציאות.

הסקרים הרציניים הוכיחו שלמרות עליית הפופולריות
האישית של פרם, לא נפגע מעמדו של הליכוד.
גם הברית החיונית בין הליכוד והדתיים נשארה
איתנה.
הסכנה היחידה שאיימה על שמיר באה דווקא מאחור. מעמדו
בתנועת־החרות הוטל לרגע בספק. הכוחות החדשים בתנועה
הכריחו אותו לכנס ועידה, וזו התפוצצה במהומה־רבתי מבישה.

אך כמו פרם, למדו גם דויד לוי ואריאל שרון שטעות
היא לזלזל בשמיר. הוא ליכד סביבו את הוותיקים,
אנשי המישפחה הלוחמת, וחלק מהחדשים,
תימרן, סירב לכנס מושב חדש של הוועידה ולא נסוג
אף מילימטר אחד.

״יונח ועזאזד
ך יי מאורע שהטיל את צילו על תשמ״ו אירע שנתיים לפני
1 1כן, בימים האחרונים של ממשלת שמיר, אחרי שזו כבר נפלה
וכיהנה כממשלת־מעבר. היתה זאת פרשת האוטובוס בקו מס׳
,300 שבה נרצחו בדם קר שני אסירים, חוטפי האוטובוס שנלכדו
בעודם חיים.

בשעת האירוע היה יצחק שמיר, ראש-הממשלה,
הממונה היחידי על ראש השב״כ. כאשר הכריז ראש
השב״ב, אברהם שלום, בבקשת החנינה שפעל
״בסמכות וברשות״ בשעה שהורה לרצוח את
האסירים, וגם למסור עדויות שקר ולהדיח עדים, היה
ברור כי את הרשות יכול היה לקבל רק מיצחק שמיר
עצמו.

במהלך הפרשה הארוכה ניהל שמיר מילחמת־מאסף עקשנית,
מבלי לוותר אף על מילימטר אחד אלא כשהוכרח לכך. לבסוף
הצטמצמה השאלה לגבי מה שהתרחש להבדל קטן בגירסות.
שמיר הודה כי קיבל החלטה שלא להניח ל״מחבלים״ במה
שנקרא ״פיגוע מיקוח״ (חטיפת בני־ערובה) לצאת חיים. אולם
הוא טען שזאת היתה ״מדיניות״ שעליה הודיע לראש השב״כ
ב״שיחה״ ,ולא הוראה מפורשת. הוא הכחיש בתוקף שהכוונה
היתה גם להריגת אנשים אחרי שנלכדו חיים. ואילו ראש השב״ב
טען כי היתה זאת הוראה מפורשת, ושהוא מילא. אחריה כשהרג
את האסירים ונקט לאחר מכן בפעולות־החיפוי השיקריות.

גם מי שמקבל את גירסת שמיר, מוכחת לראות בה
זילזול בחיי־אדם.
אין ספק שה״מדיניות״ התקבלה אחרי עיסקת־החילופין
שעוררה תגובה קשה בציבור, כאשר החזיר יאסר ערפאת את
ששת הנח״לאים השבויים, תמורת יותר מאלף אסירים ביטחוניים
ואלפי הכלואים במחנה אל־אנצאר בלבנון. רבים דרשו אז להנהיג
עונש־מוות או להרוג ״מחבלים״ בלי מישפט, כדי למנוע בעתיד
עיסקות כאלה. הם לא הבינו — כפי ששמיר היה חייב להבין —
שמדיניות כזאת תביא בהכרח גם להרג חיילי צה״ל, שיפלו בשבי.
ברור שלגבי עצם ה״מדיניות״ לא היה הבדל בין שמיר ושלום,
אלא רק לגבי צורת הביצוע במיקרה המסויים.
לפי גירסתו, לא ידע שמיר מה בדיוק התרחש במקום האירוע.
״חשבתי שהיה מישפט לינץ׳ שכל מי שהיה לו יד ורגל הרביץ,״

הסכם הרוטציה: יצחק שמיר מושיט את ידו ל שימ שן פרס אחרי משא־זמתן מייגע
אמר לאחר מכן. בכך הסביר את הודעתו, שעות מעטות אחרי
האירוע, ש״על המחבלים לדעת שלא יצאו חיים״ מפיגוע.
הגירסה של ראש השב״ב שונה בנקודה המהותית. הוא טען
שדיווח לשמיר על הכל מייד, וששמיר גם היה בסוד העניינים
כאשר קיבלו אנשי השב״כ הוראה לשקר לוועדת־זורע, אשר
מונתה על־ידי שר־הביטחון משה ארנס. הם טענו כי לא נגעו
באסירים לרעה — כך שהחשד נפל אוטומטית על האלוף יצחק
מרדכי, הארם היחידי שהודה כי אכן היכה את האסירים.
יתכן כי התבטאויותיו של שמיר במהלך הפרשה היו חמורות
אף ממעשיו או מחדליו בשעת הפיגוע ובימים שלאחר מכן.

הוא עמד על דעתו כי הביטחון חשוב מן החוק.
הוא הצטער על כך שלא אמר ל״הזמיר הזה״ ללכת
לעזאזל, וטען שכל מי שמבקש לברר את האמת פוגע
בביטחון המדינה. את תגובת העיתונות הישווה
לנביחת כלבים.

״אתה יודע מה?״ אמר לאחד המראיינים ,״ 90 אחוז מהציבור
לא רוצים לדעת שום דבר! נמאס להם! לא רוצים לדעת מי הרג!
מה הרג! לא מעוניינים בכלל. מה איכפת להם?״
כמה פעמים במהלר הפרשה, בעת פגישותיו עם ראש־הממשלה
ועם אישים אחרים, פרץ ראש־השב״כ, אברהם שלום, בבכי. שמיר
התייחס לזה בזילזול גמור. לאיש שעבר את המיבחנים במחתרת,
קשה להבין אדם הנשבר בנסיבות כאלה.
בימים האחרונים של תשמ״ו, פחות משבועיים לפני מועד
הרוטציה, עוד היו במערד שקיוו כי מסקנות החקירה המישטר־תית,
ששמיר לא הצליח למנוע אותה, יסכלו את ביצוע חילופי־השילטון.

דבר
אחד בתר: הפרשה עוררה בעיות יסודיות
ביותר של מוסר, חוק וערכי החברה הישראלית. על־ידי
התנהגותו בפרשה, ערב שובו לכם ראש-המנד
שלה, הגדיר שמיר את עצמו לגבי כל אלה.

• חיידם אומונ־ם
^ איש העומד לעלות בראש תשמ״ז לכס ראש־הממשלה
1 1הוא בעל דמות פוליטית ואנושית מוגדרת. הוא עשוי מיקשה
אחת.

מבחינת דעותיו, הוא מושרש בעולם המושגים
הלאומיים כפי שרווחו בשנות ה־ 30 במיזרח־אירופה
וביישוב העברי בארץ. אין ת א רוצה ואץ הוא
מסוגל לסטות מהם ימינה או שמאלה.
מבחינתו, האומה היא הערך העליון, והאדם נועד לשרת אותה.
כאשר מדובר על טובת־המדינה, שהוא פעל כה רבות להקמתה,
אין לחיי־אדם ערך עליון. יצחק שמיר קיבל הכרעות של חיים
ומוות מבלי להסס לרגע, גזר דין־מוות על בני־אדם ושלח אנשים
לפעולות שגבלו בהתאבדות. הוא לא יירתע מהחלטות כאלה גם
בעתיד.
שמיר אינו הוגה־דיעות, ואין הוא בא לחדש הלכה. דעתו היא
בלתי־משתנית, והוא איש־ביצוע מעולה בשרותה של השקפה זו.

במרכז השקפתו, כמשימה שאין לשנותה כהוא
זה, עומד העיפרון של ארץ־ישראל השלמה.

אין הוא זקוק למחוות דרמאתיים, כמו מנחם בגין, ובוודאי לא
ליחסי״הציבור הססגוניים של שימעון פרס. אין לו בעיות של
אמינות, ואין הוא שואף להיות אהוב או אהוד. אין הוא יצור
סינתטי של כלי־התיקשורת, כפוליטיקאים כה רבים בעידן
החדש. עולם הערכים שלו עוצב בתקופה אחרת.
אין הוא הרפתקן כמו אריאל שרון, והוא מתעב רעש
וסקנדאלים. הוא זהיר, קפדן, שקול ומודע מאוד למציאות.
כאשר שימעון פרס מעופף בעולם בקדחת של פעילות בלתי־נלאית,
יושב שמיר בשקט במישרדו. כך ינהג גם כראש־הממשלה.
לפי הערכת המצב שלו, כל התפתחות דרמאתית היא
לרעת העניין.

ישראל היא השולטת בשטחים של ארץ־ישראל,
ולכו כדאי לה לשבת בשקט, לחבל בכל יוזמת-שלום
העלולה לערער את הסטטום־קוו, ולהתבצר במה
שכבשה. המציאות הקולוניאלית הנוכחית אינה
מפריעה לו. בעיניו זוהי הגשמה של אידיאל.

בשנים שבהן הטביעו את חותמם על ההיסטוריה, שרו שמיר
וחבריו את שירו של יאיר :״חיילים אלמונים היננו בלי מדים/,
מסביבנו אימה וצלמוות /.כולנו גוייסנו לכל החיים /,משורה
ישחרר רק המוות״.

יצחק שמיר לא השתנה מאז. זהו עדיץ ה״אני
מאמין״ שלו.

שמיר עם בגין 1980 ופרס 1984 עולם המושגים של הלאומיות בשנות ה־ ,׳30 ארץ־ישראל ה שלמה לל א כל סטיה

^ חד עם השנה החדשה נפתחת תקופת־כהונתו המחודשת
של יצחק שמיר.כראש ממשלת־ישראל.

אופיו, מעמדו הפוליטי והשקפותיו מבטיחים כי
במשך השנתיים הקרובות — אם לא תיפול
הממשלה במפתיע — תהיה ההתפתחות ברורה
וצפויה.
בענייני השלום ישרור קיפאון מוחלט. כל מנהיגי העולם
הערבי, וכל מנהיגי העולם, יידעו כי אין טעם לנהל משא־ומתן עם
מדינה שבראשה יעמוד יצחק שמיר, הדוגל בשילטון המוחלט של
ישראל בכל השטחים הכבושים, ובשלילה טוטאלית של כל פשרה
עם העם הפלסטיני, יהיו מנהיגיו אשר יהיו.
ההתנחלות בשטחים האלה תזורז ככל שניתן, במיסגרת
המיגבלות החמורות של התקציב. לכך מובטח רוב יציב בממשלה,
אחרי שיוסף בורג הוחלף בזבולון המר, המשועבד עתה כליל
לגוש־אמונים.

הכפיה הדתית, ההטפה הלאומנית והנטיות הגיז-
עניות הגלודת והמוסוות יגברו בתקופה זו.
אומנם, חוץ מהחלפת בורג בהמר לא ישתנה הרכב הממשלה
באופן מהותי. יחסי־הכוחות יישמרו, וכן גם ההסכם הקואליציוני.
כמעט בכל העניינים אין בין הליכוד והמערך אלא הבדלים
מיזעריים, אם בכלל. אך הדברים שנעשו בתקופת־כהונתו של
שימעון פרס בהיסוס, לפעמים בהיחבא, לרוב תוך תשלום מס״
שפתיים לערכים אחרים, ייעשו בתקופת שמיר בפרהסיה, בצורה
נחרצת והפגנתית, ובלי בושה. ואילו התימרונים הראוותניים של
פרס, המבוססים על מישחקי־מילים ויצירת ״תדמית״ ,יוגבלו
בתקופת שמיר.
עד כמה שניתן לצפות מראש, לא יהיו בשנתיים אלה הפתעות
מרעישות. יצחק שמיר הוא אדם זהיר. הוא מעדיף את הפעולה
השקטה, העיקבית והתקיפה על פני הרפתקות רועשות, נוסח
אריאל שרון.

פירוש הדבר: התבססות איטית של המצב הקולוניאלי,
ההופך את ישראל בהתמדה להעתק צפוני
של אפריקה הדרומית — מדינה גיזענית ובה עם־
אדונים יהודי ועם־עבדים פלסטיני, מדינה החיה על
חרבה השיגרתית והבלתי־שיגרתית, מדינה הסוגרת
לפניה את האופציות של שלום, מדינה שהדמוקרטיה
בה שמורה ליהודים, ושבה גס דמוקרטיה זו הולכת
ומתערערת בהכרח תחת לחץ הקנאות הדתית והקיצוניות
הלאומנית.
יש הטוענים כי המצב הקולוניאלי בשטחים הכבושים הוא
״בלתי־הפיך״ .זוהי תיזה נוחה, מכיוון שהיא מאפשרת לבעליה,
וביניהם ליברלים ודמוקרטים מושבעים, להרפות מן המאבק
ולהשלים עם הסיפוח. יתכן כי בקרוב יישמעו גם קולות שיטענו
כי המצב בישראל עצמה הוא ״בלתי־הפיך״ ,וכי אפשר ומותר
להרפות מן המאבק.
אולם שום מצב, הנוגע לבני־אדם, אינו ״בלתי־הפיך״ .כוחות
חברתיים אינם איתני־טבע, הכפופים לחוקים נוקשים. בני־אדם
משנים את דיעותיהם, וכך עושים קבוצות של בני־אדם ועמים
שלמים. הקרב בין בני־אור לבני־חושך, בין אורמאזד לאהרימאן,
בין אלוהים לשטן, בין חרות לשיעבוד, בין צדק לעוול, הוא קרב
ניצחי, שלעולם אין בו הכרעה סופית, בלתי־הפיכה.

הקרב על ישראל לא הוכרע בתשמ׳׳ו, והוא לא
יוכרע בתשמ״ז ובתשמ״ח. הוא יימשך כל עוד קיימת
ישראל.

שקיעת השמאל הישן
^ וגה״דיעות ישראלי, המיזרחן עימנואל סיוון, הציג בסוף
1 1תשמ״ו תיזה מעניינת. לדבריו, ישראל אינה מדינה קולוניאליסטית,
שהתכוונה מראש לכבוש קולוניות, אלא מדינה
שגלשה בלי כוונה תחילה למצב קולוניאלי, כשהיא שולטת על
עם אחר ומנצלת אותו.
למצב זה שותפים כל הישראלים היהודיים, שהרי אי־אפשר
לחיות בישראל מבלי להימצא במצב קולוניאלי זה, על כל
השלכותיו. אולם העם נחלק לשני מחנות: מכאן מחנה הרוצה
במצב זה במצפון שקט, ומכאן מחנה שמצפונו אינו נקי.

זוהי הגדרה טובה. אם מקבלים אותה, אפשר
לקבוע כי באופן כללי מייצג הליכוד ובנותיו את
המחנה האחד, ואילו המערך ובנותיו את המחנה
השני.

אם כן, אי־אפשר לחזות עתיד ורוד. שום בר־רעת אינו יכול
להאמין ברצינות כי במישחק המיפלגתי בין המערך לבין הליכוד
עומד המערך לזכות בניצחון מכריע.
משך שנתיים החזיק המערך בכס ראש־הממשלה: שימעון פרס
עשה כמיטב יכולתו. אולם בתקופה זו לא הציג לציבור חזון חדש,
לא העניק למיפלגת־העבודה ציביון חדש. עליית הפופולאריות
האישית שלו — עלייה על־תנאי — אינה רלוונטית. בחודש
האחרון לכהונתו של ראש״הממשלה לא היו למיפלגתו סיכויים
גדולים יותר לזכות ברוב בבחירות מכפי שהיו לה לפני שנתיים,
כאשר הוביל את מיפלגתו בתנאים אידיאליים והשיג רק תיקו.
מיפלגת־העבודה ובנותיה — מפ״ם, ר״ץ, שינוי — מייצגים
את המימסד הלבן, האשכנזי, של ראשית־המדינה. בפיו תורות
בלויות (״ציונות סוציאליסטית״ ,״פשרה טריטוריאלית״ ועוד)
המעוררות במיקרה הטוב ביותר פיהוק, ובמיקרה הרע ביותר
שינאה מבעבעת. אין מחנה זה אומר דבר לרוב הציבור היהודי
(״ישראל השניה״) ולכל הציבור הערבי(״ישראל השלישית״).
במיפלגת־העבודה עצמה אין שום סימן להתחדשות — לא
רעיונית, לא אישית. השורה השניה של המנהיגים דלה ועגומה,
ובה אנשי־קריירה דהויים ואומרי־הן, אינטלקטואלים המסתכלים
אל עבר רומאנטי דמיוני של ״תנועת העבודה״ .שום איש אינו
מתיימר לבשר תורה מהפכנית חדשה, או אף לתרגם את התורה
הישנה והסטאטית לשפת המציאות הדינאמית.

המיפלגות־הנילוות ערות יותר, ובוודאי קולניות יותר בכלי־התיקשורת,
אך גם שם אין בשורה חדשה.

השמאל הישראלי פשט את הרגל. לא כישלון
חיצוני חורץ עליו את הדין, אלא התשישות מבית.
שמאל זה, שחולל בשעתו את המהפכה הגדולה של
ארץ־ישראל העובדת, אשר הוליד מתוכו את ההתיישבות
העובדת, את ההסתדרות, ההגנה, הפלמ״ח,
ולבסוף את המדינה ודפוכיה — אינו מסוגל עוד
להתמודד עם המציאות המשתנית של ישראל.

הצמרת הפוליטית והחברתית שלו עייפה, שבעה, עמוסת
זכויות־יתר בכל השטחים. בני־תפגוקים אלה בוודאי אינם
מסוגלים ואינם מעוניינים בהתעוררות חדשה. ילדי־הבננה הפכו
מנהלי מיפעלים, בעלי וילות רב־מיפלסיות ומכוניות״שרד. ילדי־השמנת
הם שרים, אלופים, מנכ״לים, שגרירים, בעלי״עסקים,
עסקני־הסתדרות וראשי־אירגונים, וטוב להם מאוד. אנשים שטוב
להם אינם יכולים להצעיד את החברה קדימה.
בניהם מוטרדים על־ידי מצפונם ,״יורים ובוכים״ וצועדים
בהפגנות של שלום עכשיו, המצטמקות והולכות.
מבחינה רעיונית, אין בניכסי־הרוח הישנים של תנועת־העבודה
מסר לחברה החדשה, במקום זה אשר תנועת־העבודה עצמה
אחראית להתהוותו. .

הרעיונות של תנועת-העבודה לא הופרכו. הם
הפכו בלתי-רלוונטיים. אין הם נוגעים עוד למציאות
של הארץ ושל החברה הישראלית. הם נגעו לארץ
שהשתנתה לבלי־הבר ולחברה שאינה קיימת עוד.
דת העבודה. עבודה עברית. פיראמידה הפוכה. אין
בהם גם זרעים לבשורה חדשה.
קרה לתנועת־העבודה הציונית מה שקרה לתנועות מהפכניות
רבות בעבר. אחרי שהצליחו, הן הולידו מימסד אנושי ורעיוני,
המבקש לשמור על היש, על זכויות־היתר והמיסגרות המתאבנות.
הרעיונות התוססים הופכים לכיתבי־קודש של כנסיה, האמונה
הופכת למס״שפתיים, הדבקות באידיאלים הופכת לצביעות
מתחסדת. התנועה כולה מסתכלת אחורה, אל ימי הזוהר שלח,
ומנהיגיה מתגעגעים לנעוריהם ולתומתם האבודה, ושרים שירי־מולדת
בערבי־נוסטלגיה. זוהי התיסמונת של אשת״לוט.

השמאל הישראלי הישן פשט את הרגל. הוא
מסתגר, מאוהב בעצמו, מוכה יאוש אופנתי. יחסו
לערבים הוא מתנשא, פטרוני. יחסו לציבור המיזרחי
ומצוקותיו אדיש ומתנכר. מאבקיו למען הצדק
מנותקים מן הציבור הסובל מאי-הצדק, ונראה לא-

המצב הקולוניאלי: חיילים בריטיים עורכים חיפושים אצל יהודים 1946 חיילים יהודיים עורכים חיפושי אצל ערבים בקרנדיה

פעם כיי מטרתו היחידה היא להציל את המצפון של
עצמו.
מן המחנה הזה לא תצמח הישועה.
הליכוד, לעומת זאת, משך אליו במרוצת השנים את ציבור
החלכאים והנדכאים שבחברה היהודית — אם בשל השינאה
המשותפת למימסד האשכנזי הלבן, אם בשל תורתו הפשטנית
והנוחה־לקליטה, אם בשל פתיחותו. תודות לציבור הזה הגיע
הליכוד לשילטון ב־ ,1977 ותודות לו הוא שומר על כוחו, למרות
כישלונות למכביר.

פעם היה המחנה הדתי עומד מול שני גושים אלה,
כמחנה שלישי המהווה לשון־מאזניים. אולם תמונה
זו -הפכה מזמן לטעות אופטית. המחנה הדתי כולו
עומד כיום מימין לליכוד, חרף דעתם המתונה של
מעטים מאנשיו בעניינים לאומיים או דתיים.
אם זהו המצב, האם תיתכן בכלל ישועה פוליטית? אם שנתיים
של ממשלת־אחדות־לאומית בהנהגת המערך לא עזרו להעביר
המוני בוחרים מן הליכוד אל המערך — איזו תיקווה לשינוי
פוליטי יכולה להתקיים?
התשובה תלויה בשאלה. ניסוח השאלה עצמה כוזב, ועל כן הוא
מוביל לתשובה כוזבת.

יתכן שינוי בארץ, אך הוא לא יבוא בדרך זו.

> ..הותוו השחוו׳
ך* כל תופעות תשמ״ו בישראל, הי1זה אחת שמשכה רק
* 1תשומת״לב מעטה, אך שהיתה בעלת חשיבות עצומה לטווח
הארוך.
לפתע צצו בארץ קבוצות קטנות של אינטלקטואלים מיזרחיים
צעירים, והשמיעו זמירות חדשות. לא עוד שינאה תהומית
לערבים, לא עוד סיפורים על חיי־הגיהינום שחיו היהודים
בארצות־ערב, אלא להיפך: געגועים לעבר ודיבורים על השלום,
כחלק מן המאבק לשיוויון.
כבר לפני שלוש שנים קמה קבוצה בשם המיזרח אל השלום,
שנראתה אז כחריג חסר־משמעות. השנה קמה ״החזית המיז־חזית״
,ונחתמה עצומה המונית של אינטלקטואלים מיזרחיים,
שסיסמתה היתה, דיאלוג ישראלי־פלסטיני״.
קבוצות קטנות אלה ורעיונותיהם מצאו השנה תהודה מפתיעה
נקרב הסטודנטים המיזרחיים באוניברסיטות, שם התקבלו חבריהם
באהדה, ללא שום תגובה חריפה או אלימה. גם מכמה עיירות־פיתוח
באו הדים׳ מעניינים. בעיירות אלה גוברת מזה שנים
ההתנגדות להתנחלועת בשטחים הכבושים — התנחלות המאפשרת
לבני העילית האשכנזית להקים כמעט בחינם׳ מיקבצי־וילות
ולהתפאר ב״איכות חיים״ ,בשעה שבעיירות־הפיתוח
בישראל גוברים המצוקה, האבטלה והניוון. תשדירי־שרות של
גוש־אמונים בטלוויזיה, בחסותו של מישרד ממשלתי זה או אחר,
שהראו ילדים בלונדיים מטופחים ומאושרים על המידשאות של
וילות מפוארות, אך דירבנו התנגדות זו.

מעברת חיריה 1951 בעיני הצלם רוברט קאפה: מעבד מאום־מלתום לשירי שוברט?
ראו רק את סימני־הלוואי השליליים של פיגור — סמכותיות־היתר
של האב, דיכוי האשה, הכאת הילדים, נישואין מוקדמים,
ריבוי־ילודה — וראו באלה את התרבות המיזרחית כולה.
בעיניהם היה זה דבר שיש לחסל אותו, כדי להבטיח קידמה
ואושר לכל.
לא עלה על דעתם כי תרבות של עם היא הרבה יותר מזה —
אוצר של זיכרונות ודימויים, דרך־חיים ומיבנה חברתי, שפה
ומוסיקה, סיפרות ואמנות. בוודאי לא עלה על דעתם כי אי־אפשר

זהו.הרתע השחור״ — התגובה המיזרחית על
ההתנחלות האשכנזית.

החברה הקולטת לא הציעה להם תרבות חדשה.
העולים המארוקאיים לצרפת יכלו להיקלט בתרבות
הצרפתית החזקה ולהזדהות עימה. ואילו במדינת־ישראל
הצעירה היו רק התחלות רופפות וחלושות
של יצירה תרבותית חדשה. המעבר משירי אום־
כולת׳ום לשירי־שוברט לא היה כלל אפשרי.

אולם יש להתפתחות חדשה זו שורשים עמוקים יותר. הדבר
התגלה כאשר טס שימעון פרם למארוקו.
לפתע היתה בקרב יוצאי־מארוקו בארץ, ובעיקר בדור השני,
התפרצות ספונטאנית של רגשות פרדערביים .״המארוקאים״
דיברו בחיבה ובהערכה על המלך, ועל מארוקו בכלל. פיתאום
הסתבר כי אבותיהם היו מאושרים בממלכת המאגרב(.המערב״)
הערבי, שבה שררו תמיד יחסי״ידידות בין מוסלמים ויהודים.

פקיד־בנק מבגדאד ובעל־חנות אמיד מקזבלנקה שוכנו
באוהלים במעברה, ונשלחו לחפור ״צלחות״ לעצים של הקרך
הקיימת. כבודם הושפל בעיני ילדיהם, שגדלו עם חוויה זו.
החברה הקולטת לא פתחה להם את שורותיה, המישטר לא שיתף
אותם בשילטון. הם נשארו עירומים מנכסים חומריים ותרבותיים,
תלויים בחלל ריק.
כל זה נעשה, מן הסתם, בכוונה טובה, בלי מחשבה יתרה,
בחיפזון של מעש ויצירה, בהנהגתו של דויד בדגוריון, שהתייחס
אל הציונות כאל בעיה טכנית של תחבורה ו״פיזור האוכלוסיה״.
אך אצל הקורבנות זה השאיר טראומה עמוקה של קיפוח, בידוד
וניכור.
כזה היה ״העולה החדש האלמוני״ ,שהעולם הזה בחר בו
ב־תשי״א ( )1951 כבאיש־השנה הראשון שלו. הוא לא ידע מה
קורה לו. הוא קיבל בלי התנגדות את המושגים של החברה
השלטת, שהתייחסה אליו כאל אדם פרימיטיבי, נחות וחסר־

תרבות.

רפי אדרי, שנלווה לשימעון פרס, סימל את
הרגשות של בני־עדתו כאשר השתחווה ונישק את
יד המלך ואמר בשובו כי יש. לחשוב מחדש״ על
השלום.
זה יכול היה להיראות כתגובה פולקלורית. אך היתה לה
משמעות רבה לגבי עתיד המדינה.

נמו חצץ מהשאיוז
** ל המוני היהודים המיזרחיים, שבאו־הובאו ארצה בשנים
הראשונות של המדינה, עבר עם בואם הלם כביר.
על כל גל־עליה עובר הלם. כל אדם, העובר מארץ לארץ,
מתרבות לתרבות, משפה לשפה, מאקלים לאקלים, מחברה
לחברה, סובל מטראומה, וכך גם ציבור שלם. את החוויה
הטראומטית הזאת עברו גם העולים מרוסיה, מפולין וגרמניה
לפני קום המדינה.

רק מעטים הבחינו בפיצצת־הזמן ההולכת
ונוצרת* .על הכל חיפה הפולחן של דויד כן־גוריון.
העולים החדשים, כמו הוותיקים, אמרו ״כן לזקן״.
המילחמות התכופות עזרו לטאטא את הבעיה אל
מתחת לשטיח הלאומני.

אך על הציבור המיזרחי — העולים מעיראק,
ממצריים ובעיקר ממארוקו — עבר, נוסף על
טראומה זו, הלם נוסף. בהגיעם ארצה הם התקבלו
על־ידי חברה שמגדה לכל דבר מערבי, ושראתה בכל
דבר מיזרחי משהו פרימיטיבי, עלוב, נחות, פסול
ובלתי־תרבותי.
היו הגזמות, שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי, ושסופר עליהם
הרבה. תמונות של עולים חדשים, שהיו אזרחים מכובדים בבגדאד
ובקזבלנקה, שהומטר עליהם די-די־טי מפני שהיה ברור כי לכל
המיזרחיים יש כינים. אנשים שהובלו במשאיות למקום צחיח,
ומשסירבו לרדת שם הורה איש־הקליטה האשכנזי לנהג המשאית
ללחוץ על הכפתור ולהרים את התיבה, כך שהעולים נשפכו
לארץ כמו חצץ או חול. נאומים על ״המערות בהרי־האטלס״,
שמהן באו, כביכול, עולי־מארוקו.
אולם גם בלי תופעות קיצוניות אלה, עברה על עולים אלה
טראומה נוראה. לא ניתן להם להסתגל לתנאים החדשים בארץ
בהדרגה, לעבור שינוי איטי בדפוסי תרבותם. הם למדו כי
תרבותם אינה תרבות כלל, שהמוסיקה שלהם היא רעש,
שהמיבנה המישפחתי שלהם הוא פרימיטיבי, שמוצאם מביש
ורמתם נחותה מכל הבחינות. הם נדרשו להשאיר במחנה־הקליטה
לא רק את בגדיהם הישנים, אלא את כל תרבותם, מסורתם
וזיכרונותיהם ההיסטוריים.
לגבי הקולטים, התרבות הנדזרחית לא היתה קיימת כלל. הם

לכפות על ציבור שלם דפוסי־חיים חדשים תוך שבירת הרציפות
התרבותית — תחת להניח לשוחרי־הרפורמה לחתור לקידמה
ועידכון בתוך התרבות עצמה, כפי שקרה לתרבות המערבית
עצמה. שבר תרבותי מוליד ניכור ופשע, הרס חברתי ולעיתים גם
אסון פוליטי.
בארצות־הברית נקלטו העולים בתרבות חדשה — אך גם בימי
העליה ההמונית הכבירה היה מיספר המגיעים לחופי ארצות־הברית
קטן בהשוואה לאוכלוסיה הקולטת. וגם בארצות־הברית
התארגנו קבוצות אתניות־תרבותיות, המנסות לשמור על תרבותן
וסיגנונן תוך הסתגלות לתרבות האנגלו־סכסית השלטת.
בישראל קרה דבר קטסטרופלי. מיספר הנקלטים עלה על
מיספר הקולטים. העולה החדש מארצות־המיזרח הופשט מכל
נכסיו התרבותיים — אך לא נקלט בתרבות קיימת, חזקה
ובוטחת־בעצמה, וגם לא בחברה שפתחה לפניו את שעריה. היה
נדמה שהמילה ״ציונות״ פותרת את כל הבעיות.

נדיח המנוכויס
ך* מצוקה האמיתית התחילה כעבור כמה שנים, כאשר
\ 1הדור השני של העולים התחיל להתבגר.
דור זה גדל באווירה של בוז־עצמי. הוא למד לזלזל משחר
ילדותו במינהגים ובמסורת של הוריו.

הוא חש עצמו מנוכר, משולל הזכות האנושית
הבסיסית ביותר: כבוד עצמי.
הוא ידע שעליו להתבייש במוצאו, ולא־פעם ניסה להתכחש
לו. הוא שנא את המימסד, שגרם לכל אלה — לפחות לדעתו.
הוא חש עצמו מושפל על כל צעד ושעל — ולא חשוב אם היתה
זאת תחושה מוצדקת — בשל מוצאו וצבע־עורו. הוא חי בחלל
תרבותי• ריק.

מה עושה דור כזה? במיקרים הקיצוניים הוא מגיע
לפשע ולכלא — הדרך הפשוטה ביותר של מחאה

ה מלך. ח סן ורפי אדרי: חגיגת הכבוד

* העולם הזה הזהיר מפני התופעה הז אתב אופן קבוע
מ אז ,1951 בעשרות כ תבו תומ אמ רי ם.

(המשך מעמוד )33

בסדר החברתי שאין לאדם מקום בו. אך דרכם של
ההמונים הובילה אל הליכוד.
אוגוסט בבל, המנהיג הסוציאליסטי הגרמני בסוף המאה
שעברה, אמר כי ״האנטי־שמיות היא הסוציאליזם של הבורים.״
כוונתו: קל יותר לאדם נבער לשנוא את היהודים העשירים, שהם
בשר ודם, מאשר את הסדר החברתי הקפיטליסטי, שהוא רחוק
ומופשט.

לפי אותו ההגיון אפשר לומר כי הלאומנות(ומעבר
לה, הגיזענות והפאשיזם) הם הפורקן לזעם של
המושפלים.
הלאומנות נתנה לבני־העולים מארצות־ערב סיפוק לכמה
צרכים נפשיים.
היא נתנה לאנשים מנוכרים את הרגשת־השייכות.

קלוכס־קלאן. המובטלים של בריטניה וצרפת ממלאים את שורות
התנועות הגיזעניות לגירוש המהגרים כהי־העור.
בארץ נוספה על כך נימה המחזקת נטיה זו עוד יותר: היהודים
המיזרחיים דיברו במיבטא ערבי, שרו נעימות מיזרחיות, דמו
לערבים בצבע״עורם ובקלסתר־פניהם. הצורך הפנימי שלהם
להסתייג מן הערבי השנוא ולהוכיח את שייכותם לעם־האדונים
המערבי היה גדול פי כמה.

תנועת־החרות סיפקה את כל הצרכים האלה.
תורתה היתה פשטנית: עליונות לאומית, שינאה
לזר. זה נקלט בקלות.
הליכוד הצטיין בתכונה נוספת. מנהיגיו היו אשכנזים —
והמיזרחיים המושפלים לא היו מוכנים בשלב זה לקבל מנהיגים
מקרב עצמם. אך המנהיגים האשכנזיים של חרות לא היו שייכים
למימסד, אלא היו מנוכרים ממנו כמוהם. ומכיוון שהליכוד פתח
לפני המיזרחיים את שעריו בשימחה, והניח להם לעלות בסולם
הקידום בדרך של בחירות מקומיות, נוצר סימביוזיס מאושר.

כך נוצרה המציאות הפרליטית־האלקטורלית,
שקבעה את דמות המדינה בעשר השנים האחרונות:
המוני המיזרחיים הצביעו בעד הליכוד ובנותיו, רוב
האשכנזים הצביעו בעד המעוץ• ובנותיו.

אין ציבור יכול להתקיים באושר כאשר הוא מתבייש במוצאו.
צורך חיוני הוא לאדם להתגאות בעצמו, באבותיו. כל מילחמת־שיחרור
של ציבור מדוכא מגיעה בהכרח לשלב הזה.

וכאשר מגיע שלב זה, אין התשובות של הליכוד
מספקות עוד. הדמגוגיה הלאומנית-סוציאלית הפשטנית
אינה עונה על הצרכים.

• הזנוח לכבוד עצמי
¥ה קורה עתה לציבור המיזרחי. בינתיים מודעים לכר רק
( חוגים מצומצמים של אינטליגנציה. אך בצורה עמומה חשים
בכך גם ההמונים, שהסתפקו עד כה בפסטיבלים של פולקלור
מפוברק, נוסח המימונה.

דור חדש רוצה בשיוויון־זכויות — והתנאי
המוקדם לשיוויון הוא הזכות לכבוד עצמי, הזכות
לשורשים, הזכות לעבר, אשר ממנו נובעת הזכות
לעתיד.

הופעתו של איש־השנה תשמ״ד, מאיר כהנא, ופנייתו אל
היצרים האפלים ביותר של הציבור המיזרחי, עוד הגבירו נטיה זו.

• אחו תמו ומלמיויאן
^ ולם מציאות זו עשויה להתגלות כזמנית — כמו כל
מציאות. יתכן שהיא קצרת־טווה מאוד.
כי התהליכים לא נעצרו. הדברים המשיכו להתקדם. צרכים
חדשים דוחים את קודמיהם.
מי שנולד ב־ 1950 במעברה, באוהל שעמד בבוץ, הוא עכשיו
בן .36 בנו הבכור יכול להיות בן . 16 יש לבן הזה סיכוי טוב לסיים
בית־ספר תיכון, וגם להגיע לאוניברסיטה.
למרות ההפליה החברתית, המתחילה עוד בגן־הילדים, ולמרות

זמר שימי תמורי: אחרי הלחם בא הכבוד

כדורגלן אורי מלמיליאן: כמו השחורים

השרה החדש: איש־השנה תשי״א () 1951

פילוסוף משה בן־מימון: הם כתבו ערבית
היא נתנה לאנשים חלשים וחסרי־בסיס הרגשה של כוח.
היא איפשרה למדוכאים ולמושפלים לחוש בעליונות כלפי מי
שמדוכאים ומושפלים עוד יותר, ואף להשתתף בדיכוי ובהשפלה.
היא איפשרה ליהודים המיזרחיים לקבל מידי המימסד האשכנזי
את הבוז לכל דבר מיזרחי, ולהעביר את הבוז הזה לזולתם —
הערבים.

היא הפכה את השינאה־העצמית והבוז־העצמי
לשינאת־הזולת והבוז־לזולת. רגשות אלה הושלכו
החוצה, לעבר הערבי.

אין זו תופעה מיוחדת לישראל, או לציבור המיזרחי דווקא.
בכל מצב קולוניאלי, הרובד התחתון של הציבור השליט הוא
הלאומני והגיזעני ביותר .״הלבנים העניים״ של אלאבאמה הם
גדולי הגיזענים שונאי״הכושים, ומשתתפים במיצעדי הקו־

העובדה שהאחוז של המיזרחיים המגיעים לאוניברסיטה אינו
גדל, החלה נוצרת אינטליגנציה מיזרחית חדשה בארץ. בעוד
שהאינטליגנציה היהודית־מארוקאית של שנות ה־ 50 היגרה
ברובה לצרפת, בעוד שארצה הגיע ציבור מארוקאי׳ נטול־מנהיגות,
הרי באה האינטליגנציה החדשה ותופסת עמדות של
מנהיגות רוחנית.
בד בבד חלה התקדמות כלכלית. גם כאן קיים הקיפוח, חוגג
הפער. אך למרות מיכשוליס אלה הצליחו מיזרחיים רבים להגיע
למעמד כלכלי, להתבסס מבחינה חומרית, להעניק לבנים ולבנות
הזדמנויות ואפשרויות.
אחרי שאורי מלמיליאן ושימי תבורי וחבריהם כבשו את שטחי
הספורט והבידור — בצורה הדומה להפליא לדרכם של השחורים
בארצות־הברית — חדרו המיזרחיים למיקצועות רבים אחרים,
והגיעו לעמדות־מפתח. בשטח הפוליטי נוצר בסוף תשמ״ו מצב
שבו תופסים יהודיים מיזרחיים את העמדות של שר־האוצר(משה
ניסים) ושני סגני־ראש־הממשלה(יצחק נבון ודויד לוי) ,הרמטכ״ל
(משה לוי) ,מזכיר־ההסתדרות (ישראל קיסר) ,נציב שרות בתי-
הסוהר (רפי סויסה) ועוד.
אדם תמים יכול היה לחשוב כי תהליך טיבעי זה, יחס עם
נישואי־התערובת הרבים (* 25 מן הזוגות הצעירים) פותר את
הבעיה.

זוהי אשליה. קורה ההיפך.
אדם הנתון במצוקה כלכלית חמורה, כל מעייניו נתונים
לפרנסתו. מי שאינו יודע מניין יבוא מחר הלחם לילדיו, אינו
דואג לענייני־רוח.
דווקא כאשר משתפר המצב הכלכלי, כאשר קמה אינטליגנציה
חדשה ויש מסלול להתקדמות — דווקא אז מתעוררות
הבעיות העמוקות יותר. את מקום המצוקה החומרית תופסת
המצוקה הרוחנית, והיא יכולה להציק יותר.

כי אז מתעוררות בעיות של זהות, של כבוד עצמי
וכבוד בעיני הזולת, של שייכות ושל שורשים.

הוא כ תב גרמנית: משורר היינריך היינה
צעירים אלה שואלים את עצמם: מניין באנו? מה היתה תרבות
אבותינו? במה היא נופלת מתרבות אבותיהם של האשכנזים? האם
עיירה במארוקו היתה נחותה לעומת עיירה בגבול פולין־רוסיה?
האם פאס נחותה מפלונסק, בצרה מפשמישל, קאהיר מוורשה?

בחיפוש אחר השורשים נתקלים צעירים אלה בנתון
שאינו ניתן לשינוי: תרבות היהדות המיזרחית
משולבת בתרבות-ערב, כשם שתרבות היהדות
המערבית (ליתר דיוק: המיזרח אירופית) משולבת
בתרבות-אירופה.

גדולי התרבות המיזרחית — אנשים כמו הרמב״ם ומשוררי
״תור הזהב״ בספרד — כתבו ערבית, כשם שהיינריר היינה כתב
גרמנית. מבחינה דתית, פילוסופית וסיפרותית היו קיימות
השפעות־גומלין בין המחשבה היהודית והמחשבה המוסלמית.

סעי־ראש־הממשלה דויד לוי ויצחק נבון, הרמטכ״ל מ שה לוי ומזכיר ההסתדרות ישראל קיסר: א שליית ענודות־המפתח
אי־אפשר להבין את הלחן היהודי־־מיזרחי אלא על רקע הלחן
הערבי. מושגי־היסוד של תרבות היהדות המיזרחית — כבוד,
כבוד המישפחה, דרן־־ארץ — הם חלק מן התרבות הערבית.

ממילא, מי שבז לתרבות הערבית בז גם לתרבות
היהדות של ארצות־ערב. מי שמתעב את הלחן הערבי,
השירה הערבית וערכי־היסוד הערביים —
מתעב אוטומטית גם את השתקפותם בתרבות
היהדות המיזרחית.
זוהי האמת היסודית, הטמונה בפסוק המפורסם, המיוחס לחיים
נחמן ביאליק, המשורר הלאומי של הציונות האשכנזית :״אני
שונא את הערבים, מפני שהם מזכירים לי את הספרדים.״

כך מתגלה הפאראדובם: דור שלם של יהודים
מיזרחיים בישראל, שהצטרפו בהתלהבות למסע־השינאה
האנטי-ערבי, ניהלו בעצם תעמולה נגד
עצמם, נגד זכותם לכבוד אנושי ולשיוויוץ־זכויות
בחברה הישראלית.
ככל שהדור המיזרחי החדש מתחיל בעצמו לעמוד על רגליו,
לחפש את עצמיותו ואת שורשיו — כן הוא נאלץ בהכרח לשנות
גם את עמדותיו בעניינים אקטואליים, להינתק מן הקו האנטי־ערבי
והמציאות הקולוניאלית של ישראל, ולחפש פיתרונות
פוליטיים חדשים של השתלבות במרחב ושל שלום ישראלי־ערבי.

רקע זה מקבלת התגובה על מיפגש פרס-חם ן
משמעות עמוקה יותר. בנו של העולה־ממארוקו
יכול היה להגיד לשכנו האשכנזי: הסתכל, משם אני
באתי! אין לי במה להתבייש! מארוקו היא ארץ יפה,
יש בה בניינים מפוארים, המלך שלה הוא מדינאי
בעל־שיעור־קומה. ומכאן, במשתמע: אבותיי לא
נפלו מאבותיך, אני איני נופל ממך.

שים בנילוס
^ ם אכן יתקדם תהליך זה בדרן הטבע, הוא יגרום לשינוי
מהותי במפה הפוליטית בישראל.
הוא לא יוביל את המוני הציבור המיזרחי מן הליכוד אל
המערך, שנשאר שנוא בעיניו — אלא אם כן ישתנה המערך עד
ללא־הכר, בדרך ובצורה שאי־אפשר היה אף לצפות להן בתשמ״ו.

לאן תלך התפתחות זו? אולי להקמת כוחות פוליטיים
אותנטיים חדשים לגמרי. אולי לשינוי דמותו
של הליכוד מבפנים. הדבר חבוי בנבכי העתיד.

מה יכולה להיות תוצאת התהליך הזה? גם בעלי החזון החדש
אינם יודעים. הם לא הגיעו עדיין אל שאלות־היסוד: מה יהיה
טיבה של ישראל, המשולבת במרחב? מה תהיה דמותה, אחרי
שהרוב המיזרחי בה יתפוס את מקומו הראוי בהנהגה הפוליטית
והחברתית?

לכאורה קיימת סתירה עמוקה בין שני מחנות
אלה.
מה לבחור־ישיבה עטוף־שחורים, המסרב לשרת בצה״ל,
ולאנשי ישיבת־ההסדר בהתנחלות, המהווים מיליציה לצד(ונגד)
צה״ל? מה לשורפי תחנות־אוטובוסים וליורים באוטובוסים ערביים?
מה למקדשי הדגל ולשורפיו? מה לפולחן־האלילים של
עצים ואבנים למסתגרים בג׳ונגל־האבנים של שכונות־ירושלים?

האם תתגבש אומה עברית חדשה, אחידה, שבה
יתמזגו כל הנימות, המערביות והמיזרחיות, למיק־שה
אחת? האם תהיה זאת מעין פדרציה של עדות?
האם תהיה חברה דמוקרטית פתוחה, פלורליסטית, גן
שיפרחו בו מאה פרחים?

לכאורה — שום דבר לא. אבל זוהי טעות
אופטית. ההבדלים קטנים מכסי שהם נראים — ואת
המחנה כולו מאחדות כמה תשוקות יסודיות.

רק נביא יכול לצפות זאת מראש — ובישראל של תשמ״ו לא
היו נביאים רבים.

אין שותפות זו מתבטאת רק בפולחן הדתי, בזיכרונות
היסטוריים ובסיגנון. היא עמוקה הרבה יותר.

הרתע החילוני
ך 1עומת האפשרויות החיוביות הטמונות במה שמכונה
) בישראל ״הבעיה העדתית״ — הבעיה החשובה ביותר של
החברה הישראלית — אין שום מקום לאופטימיות לגבי הבעיה
השניה המציקה למדינה — העימות החילוני־דתי.

הקיצוניות הדתית חגגה השנה —ומולה קם
בפעם הראשונה החזיון של רתע חילוני תקיף ואלים.

הקיצוניות הדתית מצמיחה בישראל שני ראשים שונים.
הראש האחד הוא של הקיצוניות החרדית ,״השחורה״ בלשון
הדתיים. זה המחנה ששלל בעבר את הציונות מעיקרה, והמוכן
כיום לחבק אותה למראית־עין, כדי לסחוט ממנה תקציבים
וחוקי־כפיה. רבים מבניו אינם משרתים בצה״ל, כופרים בדגל
ובהימנון, בזים לחוק ״החילוני״ ולמוסדות הדמוקרטיים, וחותרים
לרפובליקה יהודית, כדוגמת הרפובליקה האיסלאמית של האיית־אללה
רוח־אללה חומייני באיראן.
הראש השני הוא של הקיצוניות הלאומנית, נוסח גוש־אמונים.
זוהי הלאומנות של הכיפה הסרוגה, ספר־התנ״ך והתת־מיקלע.
אנשיה מקדשים אבנים ו״ג׳בלאות״ ,בלהט אלילי. הם נושאים
ברמה את בשורת הקולוניאליזם הישראלי הגלוי והבלתי־מוסווה
— בשורה של נישול האוכלוסיה המקומית, הפיכתה לעם של
חוטבי־עצים ושואבי־מים תחת הסיסמה ״קיום ביחד״ ,אם לא
גירושה וחיסולה ברוח ״זכור את עמלק״ .זהו מחנה של מילחמה,
נישול, דיכוי וגירוש. גיבוריו הם, בגלוי ולעיני כל, הרוצחים
השפוטים, חברי אירגון־הטרור היהודי שלא היה אלא הזרוע
המיבצעית של התנועה כולה.

כל המחנה הזה משתוקק למדינת-הלכה —
שאיפה הנוגדת את יסוד-היסודות של ישראל
הדמוקרטית, שבה הרוב בעם, באמצעות הכנסת,
מחוקק את החוקים.

גם המתון שביניהם דוגל בחוקי התורה שניתנו בסיני לעולמי־עד
— אמונה היא יסוד־היסודות של התפיסה הדתית היהודית.
מכאן שלילה בסיסית של החוק החילוני המשתנה, וממילא גם
של מערכת־המישפט החילונית, שעליה גאוות המדינה.
כל המחנה הזה בז ל״גויים״ ומתעב אותם. כולו דוגל בתפיסה
של ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.״ כולו מתנגד להשפעות
האוניברסליות הפורצות אל המדינה מבחוץ, שהן בעיניו תרבות
של זימה וכפירה.
החוליה המקשרת בין שלוחות המחנה הזה היא הרב מאיר
כהנא. אין גבול המפריד בין אנשי כהנא ואנשי גוש־אמונים —
ושני הפלגים חופפים להלכה ולמעשה, ומופיעים ביחד בשטח,
כשאותם האנשים שייכים לא־פעם לשני הפלגים גם יחד, ואילו
מלך החרדים, ח״כ אברהם שפירא, שמקורביו מעידים עליו שהוא
יונה שביונים, לא היסס לרגע לשבת השנה בהפגנה חיפאית
לצידו של כהנא, שבת אחים גם יחד. העילה: השמירה על השבת.

מבחינה פוליטית מתבטאת אחווה בסיסית זו
בהופעת כל הסיעות הדתיות, השונאות זו את זו,
בחטיבה אחת בכל המיבחנים, ליד שולחן הממשלה,
בכנסת וברחוב. מי שמתעלם מכך, משלה עצמו.

עם מחנה זה לא תיתכן ״התפייסות״ ,מכיוון שלגביו אין
התפייסות אלא בקבלת התכתיב הדתי, צעד אחרי צעד. הדיבורים
על ״הבנה״ הדדית הם עורבא״פרח, כי הבנה כזאת יכולה להיות
רק חד־צדדית. האדם החילוני, הליברלי, יכול להאמין בחברה
(המשך בעמוד )37

לפני תשע שנים, אחרי ביקורו של אנוור אל־סאדאת׳ בארץ,
כאשר ראשוני הישראלים הגיעו לקאהיר, שכרו אחדים מהם
סירה בנילוס ויצאו להפלגה. מצב־הרוח שגבל באופוריה גלש
במהרה לוויכוח מר בין המשורר חיים גורי, איש־הפלמ״ח, שאביו
עלה מרוסיה, ובין עיתונאי ותיק שעלה מבגדאד, אשר המיפגש
המחודש שלו עם המציאות המיזרחית הלהיב אותו.

״אני ערבי יהודי!״ קרא בשיא הוויכוח.

בשנת תשמ״ו התגלו רק הסימנים הראשונים. הד׳׳ר שלמה
אלבז, האב הרוחני של הקבוצה המיזרח אל השלום, זכה
בפופולאריות בלתי־צפויה. צעיר בשם בן־דרור ימיני כתב ספר
בשם אגרוף פוליטי שהפך נושא לשיחות רבות. ימיני היה
בנעוריו איש־הליכוד, עד שהזדמן להפגנה ימנית באוניברסיטה
וזכה במהלומת אגרוף בפניו, מידי בריון לאומני, שסבר על פי
מראהו החיצוני כי הוא ערבי. המכה חדרה לתודעתו של הצעיר,
והובילה אותו למחשבה חדשה על שורשיו ועל הבעיה היש־ראלית־ערבית.
השנה
הופיעה מישלחת גדולה של אינטלקטואלים מיזרחיים
בוועידה שנערכה מטעם האו״ם בווינה, לדיון ב״זכויות הלגיטימיות
של העם הפלסטיני.״ היה זה המיפגש האחרון שבו נפגשו
בגלוי ישראלים עם אישי־אש״ף, לפני שנכנס לתוקפו החוק
הנלוז של ממשלת־פרס, האוסר דו־שיח של שלום עם פעילים של
אש״ף. יתכן שתופעה חדשה זו דירבנה את קבלת החוק בקריאה
הסופית, כמה ימים לאחר־מכן.
דויד לוי ניסה לשנות את סיגנונו, ולהופיע באיצטלה יונית
יותר מאשר בעבר. רפי אדרי התחיל לדבר על השלום. היה
במחוות אלה של הפוליטיקאים, משרתי המימסד האשכנזי על
שני חלקיו, לפחות ביטוי לתחושה שמשהו משתנה בקרב המוני
הציבור המיזרחי.

את התהליך הזה מורישה תשמ״ו לשנים הבאות
אחריה — ויתכן שהוא ישנה בבוא היום את פני
ישראל מעיקרן.

שר־האוצר מ שה ניסים בכינוס של חרדים: הברית עם הנזיפרגות הדתיות איתנה

ריהוט מלא,
כלהשרותים,
גדלים שונים, לתקופות קצרות וארוכות

לאדם, ל לי ל ה,
מיני מו ם 2אנ שי ם
ב די ר ה,
מיני מו ם 7לילות
הז מנו תאצל סו כני הנ סי עו ת

ם &טם

.\ 18ז>1וו \ 1ק ר 1;1\ 1:ס
001111/11 וח 14 £1
!/ 51.נ/1ע 0ז ז13־1

\^/1ח<10ח 70
7 6 1 00441-723-7964

היבואן י.ל. עסקים -טל 826167 .־830784 03־03

00441-723-7077
? 1<££ט 7616x124141 0

1 העולם הז ה 2561

יש וושווו ונשנו 1
(המשך מעמוד )35
פלורליסטית, שבה ישכנו דתיים וחילוניים אלה לצד אלה, תוך
דו־שיח פורה. האדם הדתי העיקבי אינו יכול לראות אלא חברה
דתית, שבה החילוניים הריקניים, חסרי הערכים והמוסר, יחזרו
בתשובה.

משום־כך עלו בתוהו כל הנסיונות התמימים של
שימעון פרם, במשך תשמ״ו, לקרב את הדתיים אל
מיפלגתו, לחדש את ״הברית ההיסטורית״ ,לשמור על
הסטאטום־קוו, ליצור ״הידברות״ .בסוף! השנה היה
המחנה הדתי כולו קיצוני יותר מאשר בראשיתה,
קרוב יותר לליכוד ולתחיה, ורחוק יותר מן המערך.
החידוש היחידי של תשמ״ו בזירה זו היה ראשיתו של רתע
חילוני, שהתבטא במעשים שלא עלו אף על הדעת עור בשנה
שלפני כן: שריפת בית־כנסת, קריעת סיפרי־תפילה, הכאת
דתיים.
וחשוב מזה: מרי אזרחי חילוני, שהכריח את שר־הפנים החרדי,
יצחק פרץ, להנהיג לפחות לתקופה קצרה את שעון־הקיץ.

קרוב לוודאי שזהו סימן לבאות. העימות החילוני־דתי
יחריף. הוא יהיה חלק מז העימות הכללי על נפש
ישראל, העימות בין בני־אור לבני־חושך.
מעניינת במיוחד ההצטלבות של הבעיה חילוניים־דתיים עם
הבעיה של מערביים־מיזרחיים. כי הדבקות במסורת הדתית היא
חלק מן המורשה המיזרחית, והמוני הציבור המיזרחי הם דתיים
יותר, באופן כללי, מהמוני הציבור האשכנזי. האם התקדמותו של
הציבור המיזרחי לעמדת־השפעה במדינה תחזק את הכפיה
הדתית?
לכאורה זה נראה כך. ביטא חשש זה בצורה החריפה ביותר
דווקא זאב ז׳בוטינסקי, הקדוש־העליון של הליכוד.
ז׳בוטינסקי היה חילוני קיצוני. במאמר חשוב(אך גנוז) התנגד
בחריפות להשתלבות ישראל במרחב, מפני שבמיזרח אין הפרדה
בין הדת והמדינה. תוך כדי כך פסל ז׳בוטינסקי את היהדות
המיזרחית כולה, מפני שאינה דוגלת בהפרדה זו.
אך למעשה אין הדברים כך. הדתיות המסורתית של המוני
היהודים המיזרחיים שונה מאוד מן הדתיות התוקפנית של
החרדים והלאומנים גם יחד. היא היתה תמיד פרטית יותר,
סובלנית יותר.
רק בבואם ארצה סופחו העולים מארצות־ערב למחנה הדתי
הקיצוני. לראשיהם הודבקו כיפות, במערכת־החינוך הדתית
הוחדרו בהם כל השנאות והקנאות של החרדיות האשכנזית.

בחזרי־ישיבה אחרי שריפת תחנת־אוטזבוס -וכנגד, שריפת סיפדי תפילה ומרי־אזרוד

היה זה, למעשה, חלק מתהליך הכפיה של הערכים
המערביים על הציבור המיזרחי, תוך שלילת עצמיותם.
אין זה מיקרה כי בראש גוש־אמונים, תנועת־כהנא
והכיתות החרדיות עומדים אשכנזים.
הקיצוניות נובח יצחק פרץ(״עין תחת עין, שן תחת
שן״) אינה אלא חיקוי, חלק מן החקיינות הכללית של
הדור הקודם של העסקנים המיזרחיים.

• הצלבנים הע״בים
ך מראית־עין מתנהלים בישראל עשרות מאבקים שונים,
/במיגזרים שונים ובזירות שונות, ואין קשר בין אחד לשני.

אך למעשה זהו מאבק אחד, מאבק כולל. וכל
הנהרות זורמים אל הים, כך מתנקזים כל המאבקים
החלקיים — דתיים ועדתיים, לאומיים וחברתיים,
כלכליים ומעמדיים — אל תוך המאבק הגדול האחד
על דמותה של ישראל.
זה מול זה עומדים שני דגמים, מעורפלים, מטושטשים, אך
נתפסים בהכרה או בתת־ההכרה.
מכאן: מדינת־ישראל הקולוניאלית, המספחת והמתפשטת,
המנשלת עם אחר ורודה בו, הסוגדת יותר ויותר לאמונות דתיות
עתיקות־חדשות; שבה הדמוקרטיה מוגבלת כיום ליהודים
ותצטמצם בהכרח גם לגבי היהודים, עד שתיעלם כליל במדינת־הלכה
טוטאליטרית, דתית־לאומנית־גיזענית־שוביניסטית. מדינה
זו לא תוכל לעולם לעשות שלום ולחיות בשלווה. היא תהיה
תפוסה במעגל־קסמים של אלימות, פיגועים ומילחמות, עד
שסופה יהיה כסוף הממלכות היהודיות בימי הבית הראשון והשני,
והפעם בשואה גרעינית שתחריב את המרחב, וישראל בתוכו.
ומכאן: מדינת־ישראל המשתחררת מן המציאות הקולוניאלית,
שתחזיר את השטחים תמורת שלום: שתשתלב במרחב מבחינה
כלכלית ומדינית, שתייעד את כושרה הצבאי להגנה עצמית
בלבד, שתקיים דמוקרטיה פלורליסטית ומדינת־חוק, שבה יהיה
שיוויון בין כל האזרחים — גברים ונשים, אשכנזים ומיזרחיים,
יהודים וערבים; שתהיה פתוחה לתרבות העולם, שתושיט ידה
לעמים המשתחררים ולאנושות המתקדמת בכל אתר ואתר.

אך אחד משני הדגמים האלה לא יקום בשלמותו
מן היום למחר. המאבק ביניהם יהיה ארוך ורב־תהפוכות,
ובל מעשה של אדם בישראל הוא חלק
ממנו.
אדם יחיד יכול לפרוש מן המאבק. פרישה זו יכולה ללבוש
צורות שונות: הינתקות מן המציאות (״הגירה פנימית״),
התייאשות, שקיעה בציניות. אך החמורה מכולן — היא הפרישה
הפיסית — ״הירידה״.
בכתבה משודרת קצרה, שעוררה הדים רחבים, תוארה השנה
דמותו של גבריאל(״גברוש״) רפפורט גיבור לאומי, איש־פלמ״ח
וחבר־קיבוץ, שהוא כמעט ארכי־טיפוס של איש ארץ־ישראל
העובדת, איש השמאל הישן. בסיום הכתבה הוזכר, כבדרך אגב, כי
כל שלושת בניו של איש זה חיים עם מישפחותיהם בלוס־אנג׳לס.
בכתבה לא הוזכרה עובדה מאלפת נוספת: שהבת של האיש היא
חוזרת בתשובה, החיה בהתנחלות.

אין מרבים בישראל לדבר ברצינות על ״הירידה״.
אולם היא מהווה חלק רב־משמעות של התמונה
הכללית.
במילחמת־השיחרור האמריקאית נודעה התופעה של המיליציות
הנעלמות. לא פעם מצא המצביא, ג׳ורג׳ וושינגטון, ערב
קרב מכריע, כי גייסותיו נמוגים. לוחמים שהתגייסו לתקופת־זמן

אבירים צלבניים במאה ה־ :12 בעיה שר עדות־המיזרח והקזת־הדם המתמדת מן העורק
קצובה שנעלמו בתום הזמן, והשאירו אחריהם את המצביא
ותוכניותיו.
במאבק הגורלי על דמות ישראל יכול היחיד לכרות שביתת־נשק
פרטית משלו. הוא יכול להתפטר מן האחריות, לעבור לארץ
אחרת ולעקוב אחרי הקרב מרחוק. ובמיקרים לא־מעטים: להפוך
לסופר־פטריוט, לכנות כל שוחר־שלום ישראלי בשם בוגד,
להריע ממרחק בטוח לאבירי המילחמה ולאויבי הדמוקרטיה
בישראל, בעודו נהנה בעצמו מכל הנאות השלום והדמוקרטיה
במולדתו החדשה.

הירידה היא סכנה לקיום המדינה, אולי החמורה
שבכולן. זוהי הקזת־דם מתמדת מעורק פתוח.

יש לכך דוגמה היסטורית מפחידה, שגם עליה אין אוהבים
לדבר בישראל. לפני 900 שנה באו הצלבנים לארץ והקימו את
ממלכותיהם, שהתקיימו כ־ 200 שנה. יש קווי־דמיון רבים בין
ממלכת״ירושלים הצלבנית ומדינת־ישראל הציונית. גם הצלבנים
ידעו את מאבק העדות בין נוצרים מערביים ומיזרחיים; את
הוויכוח בין מיסדרים דתיים תוקפניים ושוחרי־סיפוח ובין
חילוניים שביקשו להשתלב במרחב, גם הם היו תפוסים במעגל־הקסמים
של אלימות, פיגועים ומילחמות, למרות שביתות־נשק
והסכמי־שלום זמניים; גם הם היו תלויים בזרם בלתי־פוסק של
כסף ועולים חדשים מן המערב.
גורמים רבים, לאומיים ובינלאומיים, גרמו להתמוטטותן של
ממלכות הצלבנים, עד שאחרוני הצלבנים נזרקו לים, פשוטו
כמשמעו, מן המזח של עכו. אך לדעת חוקרים חשובים היה הגורם
הקטלני ביותר: תופעת הירידה.

ככל שעבר הזמן, בך גבר היאוש והתיסכול בקרב
החברה הצלבנית. מיטב בניה ולוחמיה הסיקו מסקנה
אישית וחזרו לארצות־מוצאם, מעבר לים. ממלכות־הצלבנים
לא נהרסו מבחוץ, אלא התמוטטו מבפנים.

חוווח המאבק
^ ל מי שנשאר בארץ הוא חייל במילחמה על ישראל, על
^ נפשה ועתידה — מכאן או מנגד.

מדינה זו עלולה לאבד את נפשה, לשקוע בביצה קולוניאלית
שאין ממנה מוצא, להידרדר לתהומות של מילחמות, אשר בהן
יופעל ביום מן הימים נשק גרעיני, כימי וביולוגי, ולהצמיח
מתוכה מישטר טוטאליטרי דתי־גיזעני.

ישראל יבולה לרדת מן הבימה ההיסטורית כפי
שעלתה עליה, כאפיזודה חולפת בתולדות העם
היהודי.
מדינה זו עלולה גם להתגבר על כל הסכנות האלה, לצאת מן
המינהרה אל האור הגדול ולשגשג כמדינה החיה בשלום במרחב,
המכתתת לפחות חלק מחרבותיה לאתים, המקיימת דמוקרטיה
לדוגמה והפורחת במדע ובטכנולוגיה, כפי שחזו אבות הציונות.
כל האפשרויות פתוחות. במאבק בין אלוהים והשטן, בין
אורמאזד ואהרימאן, בין אור וחושך, האדם הוא הקובע את גורלו.

אולי זהו הקסם העיקרי של המדינה, המימד
המעניק ריגוש להרפתקה ששמה ישראל. הכל פתוח,
והכל ניתן. כל אדם בישראל משתתף בהרפתקה זו,
וקובע במעשיו. לכל אדם בה צריך שתהיה ההרגשה
כי הוא משפיע.
ישראל היא מדינה קטנה במימדיה. היא צעירה. דפוסיה טריים
ואינם מושלמים. הכל הוא עדיין במצב של התהוות דינאמית.
אזרח ישראלי אינו בורג במכונה גדולה, כמו היחיד במעצמת־ענק
ותיקה.
המאבק הוא עדיין בעיצומו, בתחילתו. אין שום סיבה לכוחות־האור
להתייאש, להרפות, לערוק, כשם שאין להם סיבה לצהול
ולעלוז. המציאות של ישראל משתנה במציאות. כוחות חדשים
מתגבשים ועולים. אולי הם שונים מן הדפוסים אשר מייסדי
המדינה חזו אותה מראש. אולם זוהי המציאות של ישראל.
הכוחות הפועלים בה הם כוחות אמיתיים, ורק מתוך חיוב החיים,
מתוך נכונות לקדם בברכה כל דבר חדש ורענן, מתוך חדוות־חיים
וחדוות־מאבק אפשר להשתתף בעיצוב העתיד.

זוהי ההרפתקה ששמה ישראל.

ארוחת תפוצות
לקוראיי־אהוביי הבטלנים, שחיו את חייהם
בחודש האחרון באופן רגיל, ולא עצרו את השעון
כדי להתחיל לתכנן ולבשל ולהקפיא ולהתעייף,
•לאלה שכבר הזמינו כמה אורחים, אבל עוד לא
ברור להם מה הם יבשלו לערב ראש־השנה ואיך
— לא שכחתי אתכם. אני פה ואיתי ארוחת־חג
טעימה, די קלה להכנה ואפילו בלתי־שיגרתית.
לרגל שנת תפוצות־ישראל(שאני הכרזתי עליה,
ברגע זה) יהיה שולחן־החג בביתכם, וגם בביתי,
מורכב ממנות של כמה וכמה תפוצות היהודים.
הנה רשימת המנות, כמנה מספיקה לשמונה
סועדים, לא שומרי־מיצוות. את ההכפלות והחילוקים
תעשו בעצמכם ומותר, כמובן, להוציא מנה
שלא נראית לכם, ולהוסיף במקומה מנה משלכם.

כל העניין ביחד לא צריו לקחת יותר מאשר
שעתיים־שלוש של עבודה, ולעומת העבודה
שמשקיעות האמהות שלנו בהכנת ארוחת־החג,
זה צחוק ילדים.

מנה ראשונה:
דג חריימי(לוב)
מרק קימל(יוגוסלוויה)

מנה עיקרית:
צלי בסיר(פולניה, עם שיפוצים)
תפוחי־אדמה ממולאים(עיראק)
מנגולד וזיתים (מצריים)

סלט:
חסה(צרפת)

מנה אחרונה:

מרק קימל

מיקפא אגסים בקצפת(ישראל)
עוגה
תה(אנגליה)

המצרכים הדרושים 50 :גרם חמאה3 ,
כפות קמח, כף וחצי זירעי קימל 4 ,כוסות מים4 ,
כוסות חלב 3 ,כפות אבקת־מרק בטעם עוף או
בשר, מלח, פילפל לפי הטעם.
אופן־ההכנה: מחממים את החמאה בסיר
גדול, מטגנים עליה את זירעי הקימל ועליהם
שופכים את הקמח. מערבבים היטב ומוסיפים את
המים והחלב. מביאים לרתיחה, מוסיפים מלח
ופילפל ואבקת־מרק, ומבשלים על אש קטנה
עוד 10 דקות. טוב להגיש את המרק בתוספת של
קרוטונים (קוביות לחם מטוגנות או אפויות)
מלחם קימל.

דג חריימי
המצרכים הדרושים 8 :פרוסות עבות של
דג(קרפיון, לוקוס, אמנון) ורבע כוס שמן(הכי
טוב שמן־זית) ,קופסה קטנה של רסק עגבניות,
4־ 5שיני שום כתושות או חתוכות 1 ,כף כמון,
מלח ופילפל לפי הטעם 2 ,כוסות מים.
אופן־ההכנה: מחממים את השמן בסיר
גדול ועליו מטגנים את השום. מוסיפים את שאר
החומרים ואת המים ובוחשים עד לרתיחה. מכניסים
את הדגים הרחוצים לתוך הרוטב שבסיר
ומבשלים על אש בינונית, בסיר לא מכוסה, כ־30
דקות, כדי שחלק מהרוטב יתאדה. מגישים קר,
בתוספת פטרוסיליה קצוצה לקישוט.

צרי בסיר
המצרכים הדרושים: גוש של 1.5־ 2קילו
בשר־כתף בקר 2 ,בצלים גדולים פרוסים
לפרוסות, שמן לטיגון, פפריקה, מלח, עלי־דפנה,
רוזמרין, ואם צריך, מים או יין אדום יבש.
אופן־ההכנה: מחממים את השמן בסיר
גדול ומטגנים את גוש הבשר מכל הצדדים שלו.
כשכל הבשר קיבל צבע שחום, מוציאים אותו
לרגע מהסיר ומניחים בצד. בסיר עם השמן
מטגנים את הבצלים, וכשהם מקבלים צבע שקוף,
מחזירים את הבשר לסיר, מנמיכים את האש,
מכסים וממשיכים לצלות כשעתיים. הבשר
והבצל מפרישים נוזלים ועושים רוטב טעים. אבל
אם אין די רוטב, אפשר להוסיף מדי פעם חצי כוס
מים או יין אדום יבש. אחרי כ־ 3שעות הבשר־מוכן
לקרב ולאכילה.

קציצות תפוחי־אדנזה
ממולאות בשר
המצרכים הדרושים: מחית מ־ 8תפוחי
אדמה 2 ,ביצים, חצי כוס קמח, שמן לטיגון.
למילוי 100 :גרם בשר טחון, בצל אחד קצוץ,
מלח, פילפל, כורכום 2 ,כפות צימוקים 2 ,כפות
שקדים שבורים.
אופן־ההכנה: מטגנים במחבת את כל
חומרי המילוי עד שישחימו(כ״ 7דקות) .למחית
תפוחי־האדמה מוסיפים ביצה אחת, מלח וקמח,
עד שהמחית נעשית רומה לבצק ואפשר לעבד
אותה ביד. עושים מהבצק 8כדורים בגודל של
קלמנטינה. מרדדים כל כדור בידיים לעיגול
שטוח ומכניסים לתוכו כף מתערובת המילוי.
סוגרים את הבצק שוב לעיגול, טובלים בביצה
מעורבבת עם 2כפות מים ומטגנים בשמן משני
הצדדים.

מנגודד וזיתים
המיצרכים הדרושים: קילו מנגולד
(דומה לתרד, אבל הרבה יותר גדול) ,רבע קילו
זיתים ירוקים ללא גלעין 4 ,שיני שום חתוכות,
מלח, פלפל, כפית כורכום, מיץ מלימון אחד,
שמן־זית.
אופן־ההכנה: מבשלים את עלי המנגולד
במים מומלחים. מסננים ושמים את המנגולד
ביחד עם שמן־הזית, הזיתים וכל התבלינים בסיר
רחב. מוסיפים מעט מים, אם יש צורך, ומבשלים
על אש קטנה חצי שעה.

סרט חסה

מתמתא 1ל א לרייזת
הנה, עוד פעם, העניין הזה עם המתנה לאמא ומתנה לאבא, ומתנה לבעל
ולילדים, וכמה מתנות לחברים וכמה לקרובים, ומתנה אחת למטפלת
ולדוור ולכל אלה שאנחנו איתם במגע מאיזה סוג, מין וגזע.
אני כבר לא מדברת על הפיצוץ הכספי שזה עושה לתקציב של כל
מישפחה ממוצעת. אני מדברת על הטורח והחיפושים והשוואת־המחירים
והרצון להיות מקורי, וכמובן גם הצורך לזכור בדיוק מה קנית למטפלת
במשך שבע השנים האחרונות, כדי לא לחזור על אותה מתנה.
אחרי השלמת המשימה של קניית מתנות־החג, הבן אדם לא רוצה חג.
הוא רוצה חופש. ככה זה בראש״השנה וככה זה בפסח. ולפעמים בשבועות,
ופעם־פעמיים בסוכות, ובאופן חד־פעמי גם בפורים ואולי אפילו בחנוכה.
ומי שיש לו חברים ערלים — אז גם בכריסמס, ובאיד קוראים לשאר
החגים שלהם.
יום אחד, בראש״השנה לפני שנתיים. עשיתי שרירים גדולים מאוד
והצהרתי בקול רם שאני מפסיקה את העניין הזה של קניית המתנות
לחגים, ואני מבקשת מכל מכריי, ידידיי ושאר טובי־הלב לא לקנות לי
שום דבר, אלא מקסימום לטלפן ולהגיד שנה טובה. ההצהרה התקבלה
באהדה גרולה אצל בעלי, שסוף־סוף קיבל לגיטימציה לא לקנות לי כלום.
אפילו שתיים־שלוש חברות הסכימו איתי ואמרו יופי! יופי!
אבל אז הגיעו החגים, ואמא שלי הגיעה אליי עם סרוויס לקפה תורכי
(אנחנו אף פעם לא שותים כזה) ,המטפלת של הילדים שלי הביאה מפית
רקומה וזר־פרחים, חברה אחת קנתה לי עציץ וחבר אחד שלח ספר מפרי׳

עטו — ואני עמדתי מול כולם כמו פוצוואטית, קמצנית, חסרת רגשות
וכבוד לחברים.
אחרי אותו נסיון־נפל חזרתי להיות אחת מעמך ישראל, ולפני כל חג
אני מתרוצצת בין החנויות כשביד אחת רשימת המועמדים למתנה וביד
השניה פינקס״צ׳קים ההולך ונעלם.
בעלי יקירי, שתרומתו היחידה למסע טרום־חגים זה היא ההערה
הניבזית ״ראיתי בדיוק כזה בחצי מחיר״ ,שאל אותי למה אני לא מנסה שוב
את ביטול המתנות משני הצדדים. הסברתי לו שבן־אדם כמוני לא יכול
לנצח את עם ישראל כולו. בלי עזרה מלמעלה. כדי לשחרר את היהודים
מתיסמונת קניית״קבלת מתנות, צריך לעשות משהו שכל העם יידע עליו
באותו יום. בעצם, כמו שעשו מיבצע חפיף בכולבוטק, וכל העם פלה את
הכינים של ילדיו באותו היום. פשוט צריך להודיע בשופרות הלאומיים
שלנו שהעם מתבקש לא לקנות האחד לשני שמונצעס, ורק כך יבוא לציון
גואל ובישראל יהיה חג אמיתי.
רפי גינת, בבקשה!
ובכל זאת, עד שרפי גינת יארגן משהו, ראש־השנה מתקרב וצריך
לקנות. למה לא תעשו כמוני, שהחלטתי לעשות לעצמי חיים קלים
ולקנות לכולם באותה חנות? החלטתי על ספרים בלבד. המחירים סבירים
(פחות או יותר) ,הספר נעטף בקלות, קל לנשיאה, לא נשבר, לא נוזל,
ועושה רושם תרבותי על המקבל. לכל אחר בכל גיל, בכל מצב, אפשר
למצוא ספר מתאים. הולך? קניה וקריאה נעימה לכולכם.

ראש חסה, רבע כוס שמן, מיץ מלימון אחד,
חצי כפית אבקת־חרדל או כפית חרדל מוכן, מלח.
אופן־ההכנה: שוטפים את עלי החסה
ומייבשים אותם (חשוב) .מכינים בתוך כוס את
הרוטב ושופכים אותו על החסה דקה לפני
ההגשה לשולחן. מערבבים בקלות.

מיקפא־אגסים בקצפת
המיצרכים הדרושים 4 :בקבוקונים של
נקטר״אגסים ספרינג 2 ,חבילות ג׳לי בזק בצבע
ירוק(לא חשוב הטעם) 3 ,אגסים רחוצים וחתוכים
לקוביות, כף ליקר אגסים(או כל ליקר אחר)2 ,
חבילות קצפת מוקצפת ללא סוכר.
אופן־ההכנה: מרתיחים בסיר את ארבעת
בקבוקי נקטר־האגסים ושופכים אותם לתוך
קערה גדולה שבתוכה אבקת הג׳לי. מערבבים
׳היטב, ומייד מן סיפים את קוביות האגסים
והליקר. עד שהג׳לי יתחיל להקדיש, מקציפים
את הקצפת. מערבבים ביחד, כאשר הג׳לי מתחיל
להקריש. מאחסנים במקרר לכמה שעות ומגישים
מקושט ברבע אגס ועלה נענע.
שגה רציתי, באמת, לשאול אתכם, איזה עוגה
החלטתם לעשות לכבוד החג?
תה כמו שעושים תה.

׳777/7?7״73
אצ?א?י7טבע 77 יימ 7נ/?£7י.

ד,קיץ ר! 71ן? 7377 01/ 770 . 0/77י 7עי 7737/7/7
? 7/7א /7/7זן;י 0ן ד׳ ש 7ף 7נ ן ) 7י ל 07 עו 0777/
/שייס:סי 3ן? 7 3ס,ד/ן?0///ן 73/7סי 3ן, 7
, 77/773,77/770ד/ 7/7/ען ן /ש? 0ד./
/703 זסן סד7,י/י ./77 זז/יי יזס 771/7/7שי 37י . 7770

סוף

777׳7£7773/7773

ת״0//ל03-249415.

ן המיסוו סח׳דמסנסלך.)20

7׳ 77ץ
!בזרעגן

^ מ מו

המסעדה הכי סינית בעיר

קוסמטיקה לנעלים?
אס שרי בהחלט !

עם התכשירים המקוריים תוצרת אנגליה וגרמניה לצביעה, צחצוח,
חידוש וניקוי נעלי עור וזמש ואביזרי שמירה לנעל .

ר ץ 0 זלץג 1ת ב •׳1 1 9 /0 1

, 5464273,5464311 ירמיהו 7ת״א

ו!1יווק: איריסקה בע״מ

מודעות בטלפיו

לכל העתונים

* ^בכ ר טי סי אשראי במחירי המערכתי

$ 0 1 0 6מ £או ס
* 1א 0וז * א £8ז או

ם ז*£11מ5ו

ויזה

^ •עוראבדט

שרות ת.ד. ללא תשלום -חניה חופשית במקום

פרסום

אידיאל

אבן גבירול סור ת״א, פתוח 20.00 - 7.30 רצון!

ס 227117/ 8־ 03

לא רק לדוגמניות ולמלכות־יופי
מיועד אולפן לאה פלטשר
בלי בו של הכ רךה סו א ן תל־ א ביב, ב ר חו ב א בן־ג בי רול ,50
מ צויי ה פינ תחמדמ טו פחתלהפ לי אושקטה שבה שוכן
האולפן של גב׳ לאה פלטשר, ל טי פו ח החן, ני מו סי ם וי ח סי
אנוש, דוג מנו תמק צו עי תותר בו ת הגוף.
ל מ רו ת ה די מוי של בי ת־ הספרכ אי לו הו א נועד ר ק
ל דוג מניו תולמל כו ת יופי, ה רי ש־־? 80מתל מי דו תי ה הן חתך
י שר אלי רגיל, כמו: מורות, פקידות, נ שות חברה וכל אשה
ונערה ה שו אפת לשיפור עצ מי מכף רגל ועד ראש. או לםלא
די ב טי פו ח ה חן החיצוני, כי על האשהלל מוד ני מו סי ם, גינוני
חברה וי ח סי אנו שומ תו ך כל אלה הי א רוכ שת ב ט חון עצ מי
ה מ קנ הלההצלחה והערכה, ב ע בו דהבחברה וב מ שפחה.
נו סף לכך מ ת קיי מי םבמ סג רתה או ל פן שיעורי התעמ לו ת
שמטרתם לעצב גמי שות לגוף, חיזו ק שרירים ו ה רזי ה
ב מ קו מו ת הרצויי ם. ת רגי לי םאלה מיו ע די ם ל בנו ת ולנ שים
ב כל גיל.
הג בלאה פלט שר הינ ה ה מו רהה מו סמכת הי חי דהבארץ
לל מד אתמק צו עו ת טי פו ח ה חן ודוג מנו תמק צועי ת.
אין לגב פל שט ר סני פי ם.
ל ק בי ע ת ראיון: טלפון 267682

חברת ״רודלי בע״נז״ מודה למעצב האופנה
רנז בז־דוד עבור הדגמים שעיצב עבורנו
בקולקציה 1985ובקולקציה 1986
העולם הז ה 2561

סקס ועסקים
בלי שותפים
סמויים

מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
שירות לגילוי
מיקרופונים מושתלים
מגלי־מתכת
מזכירות אוטומטיות

עי•.מ
רדיו דוקטור ב
רחוב שלום עליכם 18
תל״אביב -טל 286444 .

השנה החדשה, לפי התאריך העברי, לא
תמיד מס מלת תחילתה של תקופה חדשה.
השנה האסטרולוגית מתחילה ב־21
בחודש מרס, ולפי התאריך הכללי בינואר,
כך שריבוי ראשי־השנה מהווה בעייה.
האסטרולוגיה מתבססת על מהלך
השמש, והלוח העברי נקבע לפי הירח, כך
שנוצר קושי מסויים כשמחליטים שראש השנה
שלנו הוא שיקבע את תחיל ת ה של
השנה. ובכל זאת, ציירנו את המפה של
ראש״השנה שלפי התאריך 3באוקטובר
. 1986
תאריך זה מראה על ליקוי חמה -ואי אפשר
לעבור לסדר היום מבלי להזכיר זאת.
לרוב, ליקוי חמה משפיע עד שמונה חודשים
מיום הופעתו. ומכיוון שהשמש והירח יהיו
במזל מאזניים (ליקוי במזל מאזניים) ,יש
לבדוק מה קורה כשהליקוי הוא באחד
ממזלות-האוויר. מזל-אוויר קשור במזג האוויר,
והפעם מרמז על שגה גשומה, הקשר

שיש לליקוי עם כוכב נפטון עוד מדגי שזאת.
שלושת ה חוד שי םהב אי ם יושפעו מליקוי
החמה, ואתזאת נוכל לראות ב תופעו ת
המוזרות והבלתי-צפויות, שי תבט או ב חיי ם
הציבוריים והפוליטיים. א ם אכן תתבצע
הרוטציה, ק שה לראות א ת שמיר מכהן
כראש ממ שלה ל ת קופה ממו שכת, תוך זמן
קצר כל העניין יתפוצץ, ונוכל לצפות לשינוי
בהרכב הממשלה, או אפילו לבחירות ח ד שות.
שנה
זו מצביעה על פרידו תמד מויו ת
ציבוריות בולטו ת בחיינו בעבר ובהווה,
ובגלל הליקוי י היו כאלה יו תר מהרגיל.

מ בחינ ה כלכלית, מצב ה מ דינ הממ שיך
להיות יציב -כלומר, ל א נראה משבר כלכלי
נוסף -א ם כי י היו עוד גילויים של ע שירים
המת מו ט טי ם והגוררים עי מם מ פ סי די ם
רבים. גם הבו רסה מסוכנת, ולא כ ד אי לבנות
עליה. העם לא יוכל ליהנות מעליה ברמת-
החיים, אבל ה מ דינ ה עצמה לא תי כנ ס
לצרות בנו שא זה.
בעולם ה ספו ר ט והבידור ישראל ל א
תצטרך להוריד א ת הרא ש ב שנה הקרובה,
שכן שנה זו מ ר מז ת על הצלחה ופירסום
לישראל, בזכו ת כמה ס פו ר ט אי ם ואנ שי-
בידור.
שנה גשומה,
בורסה עם סבנה, הצלחה בעולם
הבידור

כד אי לכם פשוט ל שבת ולצפות ליום־ההול-
העבודה ת תפוס מ קו ם חשוב בחייכם. כוכב
החודשים הקרובים, עד ,87 מצביעים על נושא העבודה או ה ת חו ם ה מי ק צו עי י היו חד
תשלהם( חוד ש מרס) .זה י הי ה לכם ה סי סטורן,
השוהה בבית־העבודה, מ אל ץאתכם
קשיים בשטח הכלכלי. זה לא יהיה המצב
שובים מ או ד בחוד שים הקרובים, כלומר במן
ל ת חיל ת ה של ת קו לעבוד
ק שה מאוד, ול א
בשנת ,87 אבל עכשיו
מה שנשאר משנת .86
פה מצויינת, שבה י היו
תמיד לזכות בגמול מ ת היזהרו,
חבל שתעשו צ סיכסוכים,
אי־ ה בנו ת ו לכם
הז ד מנויו ת רבות
אים. גם השנה תשקיעו
עד נמהר שיביא לצורך
ק שיים בעבודה יכולים
ליהנות מהצלחה בכל
עבודה רבה, ומחודש
לכסות על גרעונות שלא
ל ה בי אאתכם לבצע צת
חו ם שהוא. יופיטר,
אפריל ת הי ה אפשרות
היו צריכים להיווצר,
עד מ הי ר מדי, מתוך שיהנכנס
למזלכם, יפנק
להת קד ם ולהגיע להיש קול
מוטעה, או נכון יו דווקא
אפשר למנוע א ת

א תכ ם ויפצה אתכם על
גים יותר ניכרים ב תחום
תר מתוך כעס. ל א אופ הבעיה
בזמן. הרומנטי תקופו
ת שבהם הי ה ק חו

ק חל הקריירה.
ייני
לכ ם לעשות זאת
קה בשנת 87 תהיה ה ;21
ביוני -
שה. בקריירה ת הי ה
שב על התחלה של עסק
ו 2בדצמבר ־
לכן כד אי שתחשבו היתחו
ם הבולט והחשוב
ס 21 ביו לי
9ו בינו א ר
התקד מו ת ניכרת, אפ עצמ
דרך
על או חדש

לפני כל שינוי. בכר
ביותר. יופיטר, שנכנס
שר י הי ה לנ סו ת הכל,
אית, ואתזאתכד אי לקום־העבודה
יש מי שלמזל
טלה (בית שביעי
ללכת לראיונות במקומות חד שים ולהתק יישם השנה מהא בי ב -כל הכוכבי ם ל טוב ת מנ
ס ה לחתור תחתיכם, א ך אפשר לזהות
בית הנישואין) מב טיח לכם המון הצלחהבל, או להתחיל בעסק חדש -הכל יצליח.
כם -והפעם ת הי ה לכ ם הצלחה מרובה.
אותו, וב שיחה גלויה ל ח סל א ת התופעה.
אצל בני המין השני וחיי-מין מוצלחים.

ליקוי החמה קורה אצלכ ם בבי ת העבודה
שלושת החוד שים הבאים אינם נוחים, ב בתקופה
זו אתם שרויים בהתלב טויות ק שוב
צריך ל ה תיי ח ס לשתי תקופות. זו הנוכ והבריאות.
כך ששני ת חו מי םאלה יע סי קו יחיד בכל הקשור לבית ולמישפחה. לא מעט
שות, רובן קשורות ב ת חו ם הקריירה. אינכם
א תכ ם בעיקר בשלושת
חית אינ ה נוחה, ביחוד בי ח סי ם שבינו לבינה.
בעיות מצפות לאותם
מוכנים להמשיך באו החדשים
הב אי ם. כל ה החוד
שים ה ב אי ם אינ ם
החושבים על החלפת
תה עבודה, ובשח שלא
שנה מצביעה על צורך
דירה באותה תקופה,
מאפ שרים קשר יציב ו באות
ה מתכונת. כל מה
לעבוד קשה, ול א תמיד
אולם מחודש דצמבר
בריא. צפויים זעזועים
שעליכם לעשות זה לק תמורת
שכר הוגן. שכן
המצב משתנה והקשיים
בקשרים קיימים, וקש חת
א ת עצמכם ולזוז
המצב הכלכלי ממשיך
יחלפו. שנת 87 מדגישה
רים חד שים י בי או ל הלאה,
אלא שזה חייב
להיות קשה, הק שיים ה את
ת חו ם הלימודים
פרידה. שנת 87 מל מד ת
להיעשות ב שנת . 87
כלכליים שעברתם בשוהנסיעות
לחו׳ל, יתכן
על אפשרויות חד שות בכלומר,
דרושה המתנה
נה זו ממ שיכים לה טריד
שאפשר יהיה לשלב ד 20
בינו א ר -

תחום העבודה. כ אן ת־של
חוד שים א חדים. ה-
$ו בפב רוא ר
ו ל הד איג ובכל זאת נרבר
בדבר. על״כל־פנים,
תן לכם חופש־פעולה
שנוז עו מדת בסימן של
א ה שיגיעו לידכ ם סכו זו
תהיה שנה שבה תל רב,
תעבדו ק שה ותשקי־פגישות
עם אנשים ח ד מי
כסף מירושות, או מבני מ שפחה שיחלצו
מדי רבות ותוכלו להשתלם בתחומים ש עו
זמן, מרץ וכוחות, א ך
שים ומעבר לתחו ם חדש ושונה לחלוטין.
לעזרתכם. אול ם עד שהכסף יגיע י הי ה קשה. יעזרו לכם להגיע להישגים בשנה הבאה.
תיהנו מ ה תו צ או ת של העבודה עצמה. העצ מאנשים
אלה יעזרו לכם לבצע א ת השינוי.

איי ם שביניכם יוכלו להרחיב א ת הע סק.

השנה החדשה לא תהיה קלה, ואת הקושי
כשאר אחיכם, בני ה״מזלות המש תני ם; גם

ה שנה שעברה הי ת ה גם ק שה וגם טובה, ה הרגשתם
כבר בשנה החולפת. מלווה א תכ ם
לכם ל א מצפה שנה קלה. כוכב שב תאי מ מ מאז
נובמבר 8$פוקד א ת מזלכם כוכב
כפילות ה אופייני ת לדגים הורגשה בצורה
מצב״רוח כבד, ולא ת שיך
בעיקביות לגרום לסטורן.
וזהו בהחלט חוסר מזל. כוכב זה,
בולטת השנה. יופיטר,
מי ד אפשר להצביע על
קשיים. בריאו תכ ם ושהשפעתו
קשה, ממ שהביא
אתה הזד מנויו ת
הנ קוד ה המכאיבה. א בריאו
תם של בני״מיש־שיך
גם השנה להק שות
בכל השט חי ם -דוג מ ת
בל מ ה שבולט, שדבר
פחה ק רובים י ע סי קו
על החיים בכל תחו ם
קשרים חדשים, נישואין,
לא מ תנ הל בקלו ת כפי
אתכם רבות. יתכן שזה
אפשרי. המיסגרות, ה מעבר
דירה, לימודים,
שאתם רגילים. ה ת חו ם
יגיע עד הצורך להתרגל
הגבלות, האיסורים, ה נסיעות
ל חדל והת חל ת
המיקצועי ה ע סי קאת לצורת
חיי ם חד שה ולוויתורים
וכל הדרי שות
עבודה חד שה -נתקל
11111:1ו!
כם רבות השנה. למרות
שינוי מיסגר ת מי שפח־.
שמציב ס טו רן אינ ם
בקרינה קשה מצד כוכב
ו 2ב מ אי -
זה שציפיתם להתקד 22ב
אוגוסט -
תית מוכרת. ת חו ם ה$ו
בפב רו א ר
מ ת אי מי ם ל אי שיו תכ ם
סטורן, ובני דגי םלא
20 ביו ני
22בספטמבר
> 2בנו במבר ־
20במרס
מו ת ניכרת, לאת מי ד
מגורים בכלל רגיש מולדרך
חייכ ם. אל א ש-
הצליחו להתקדםבקצב
20בדצמבר
זה התאפשר, א בל דוו אוד
השנה, בני בתולה
ס טורן הו אהמ חנ ך וה הרצוי.
חלקמהמט רו ת
קאבש טח זה תצליחו להג שים א ת רוב ה מ רוצים
לשנות אתמ קו ם המגורים, או להרמורה,
ו הו אבא לל מד על דרך־חיי ם שונה.
ל א הושגו. מדצ מבר עד מרס אפשר להס טרות
וה שאיפות. מדצ מבר י הי ה יו תר קל.
חיב ולשפר א ת פני הדירה, אךלאי הי ה קל.
הפעם תצטרכו לקבל על עצמכם מיסג רו ת.
פיק כל מ ה שהתעכב בשנה החולפת.

סוו 11

עקת

שסל-מן, פירסום.

ביקורינו התכופים אצל רופא השיניים והחניכיים, מהווים הוכחה כי
אין די בצחצוח השיניים. גם מצחצח השיניים המקצועי ביותר, אינו
מסוגל לסלק מפיו שיירי מזון ומושבות חיידקים באופן מוחלט.

88״שוויצרים קטנים״
א£א£א, הרולטה הדנטלית, פרי מחקר ופיתוח רב שנתי של החברה
השויצרית ^ ,1.0.1באה לעזרתנו. הרולטה מורכבת משני גלגלי גומי
המחוברים במרכזם וביניהם 88״שיני גומי״ לניקוי ועיסוי.

איך משתמשים? פשוט לועסים י
גדולתה של הרולטה — בפשטות הפעלתה. הפעולה היחידה שעלינו
לבצע היא — ללעוס( ,ובכך כולנו מקצוענים) .לעיסת הרולטה
מפעילה את ״שיני הגומי״ בתנועות עולות יורדות וסיבוביות מ־4
כיוונים שונים, בו זמנית, לכל אורך טורי השיניים. והתוצאה: סילוק
אחוז גבוה יותר של שיירי המזון מהפה* וסילוק מושבות החיידקים.
ואולם...

88״שוויצרים קטנים״ — עושים יותר מזה.
״שיני״ הרולטה בפעולתם, מעסים את החניכיים וממריצים את זרימת
הדם. והתוצאה: מניעת דלקות ודימומים, חיזוק בשר החניכיים
והאטת תהליך נסיגת החניכיים, הגורם בסופו לנשירת השיניים...

מה הסוד שלה?
יעילות הרולטה בשיפור הגיינת הפה נובעת משתי תכונות עיקריות:
א. שיני הרולטה מנקות את כיסי החניכיים המכסים את צוואר השן
(מקום מירבץ נוח לחיידקים).
ב. לעיסת הרולטה מעודדת יצירת רוק המסייע רבות בניקוי השיניים
והפה בכלל.

מהכיס לפה ולכיס
אחרי שרכשת את הרולטה והשתמשת בה פעם אחת, היא לא תיפרד
ממך.
הרולטה הדנטלית, תלווה אותך בבית, מול הטלוויזיה,
במקלחת, ברכב, במשרד ולמעשה בכל מקום.
משך זמן לעיסתה הוא אינדיבידואלי.
הרולטה נמכרת באריזה קטנה ונוחה לנשיאה ומחזיקה מעמד
כ־ 6חודשים.
לבריאות נוחות ורעננות א£א£א עם טעם וריח.
להשיג בבתי מרקחת, פרפומריות, חנויות טבע וחנויות השק״ם.
* במחקר שבוצע ע״י הפקולטה לרפואת שיניים מונעת וטיפולית של אוניברסיטת
ציריך, שוויץ, התוצאה הטובה ביותר בניקוי הפה הושגה באמצעות הרולטה.

אפשר לחייך

יצרן ^ 1.0.שוויץ.
מוצרים דנטליים בע״מ.
יבוא ושיווק בלעדי:
רח׳ ז׳בוטינסקי , 73ר״ג . 52442 טל 7513263,7514978 :

שנה גוו ב ה!

חג ר ה להפצה
תל־אביב, יד חרוצים ,7
טל ,377056 .רב־קווי

ך* ולך לה, לישראל. היא זכתה
1 1בתחרות של תוכניות־טלוויזיה
באיטליה. היא זכתה במשהז בזירה

הדיפלומטית. היא זכתה במקום השני
בתחרות על התואר גברת־עולם.
גברת־עולם (או ״אשת העולם״)

היתה אמורה להיות תחרות על דמות
האשה האמיתית, לפני עידן הפמיניזם
— אשה שיש לה בעל וילדים ובכלל,
אשה מושלמת בעיני הגברים. מישראל
נשלחה האשה המושלמת כנ״ל, שיש
לה הכל, וגם רגליים. בקיצור, פינצי
מור.
פינצי התכוננה ברצינות. כל אשה
היתה אמורה להביא עימה לתחרות,
שנערכה בהוואי, את התילבושת הלאומית
שלה, וגם הרבה בגדים אחרים.
מהי התילבושת הלאומית של ישראל?
אהה. אז אורנה מרבך, אופנאית בת
37 מחיפה, הכינה תילבושת לאומית,
לפי מיטב האילתור הישראלי. התילבו־שת
עשויה משלושה חלקים: מעיל
רחב־כתפיים מקטיפה, ועליו שזורים
שיבעת המינים. מתחת למעיל אוורול
בסיגנון בדווי שבחזיתו 12 אבנים כ־שנים־עשר
השבטים. האבנים הן אבני־חושן,
אותן האבנים שהיו משובצות על
ביגדי הכוהן הגרול בבית־המיקדש. על
הראש כיסוי בצורת שמש, שזור במוטיבים
שנמצאים גם על הבגדים. ומתחת
לכל, מיכנסיים תימניים, כמו שנאמר:
תילבושת לאומית אותנטית.
ביום השני לפנות בוקר חזרה פינצי
לארץ, מלווה על־ידי בעלה, עמי. היא
זכתה בתואר סגנית אשת־העולם.

סיפרה פינצי:
אף פעם לא השתתפתי בתחרות-

פינצי בבגד הלאומי
קצת בדווי, קצת תימני
יופי, והייתי בטוחה שזאת תחרות של
נשים נשואות. טעיתי והתאכזבתי
כשגיליתי שאומנם כל המועמדות —
קצת יותר מ־ 40 נשים — הן נשואות,

יופי לכל דבר, בלי קשר לנישואין
ולילדים.
במקום הראשון זכתה בחורה מניד
זילנד, הצעירה ממני ב־ 15 שנה,

היא אם לשלושה ובת ,36 אבל
בעיני גבו־־ם היא אשה מושלמת,
שיש לה הכל -וגם רגליים!
אבל אחוז גבוה היו בחורות צעירות,
שהשתתפו רק שנה קודם בתחרויות
מיס־יוניברס ובכל מיני תחרויות
ארציות, ופיתאום גיליתי שזו תחרות־

דוגמנית בת 21 שהתחתנה רק לפני
שנה. כסגנית נוספת, חוץ ממני, נבחרה
בחורה ממכסיקו, צעירה ממגי בשמונה
(המשך בעמוד )47

—׳טזלמיח. ידיבי — 43

הצהריים לפי שעון ניו־יורק. מ־ 4עד
,11 והייתי מגיעה לירושלים בחצות.
אחר־כך עברתי לעבוד בבנק־הפוע-
לים, בירושלים. אהוד סידר לי את
העבודה הזאת כדי שאהיה קרובה
לבית.
עד דצמבר 1983 עבדתי רק על
בורסה אמריקאית, ניירות־ערך. פוטרתי
מבנק־הפועלים בעיקבות שינויים
בהוראות לגבי מטבע זר. אי־אפשר היה
יותר להשקיע בניירות־ערך זרים, והיו
צימצומים בבנק.
אחר כך לא עבדתי, חוץ משבועיים,
במישרד־הבריאות בירושלים. בבוטיק
של אחותי התחלתי לעבוד ביולי ,1985
ועבדתי שם עד שנעצרתי. עזרתי
לאחותי בבוטיק בחשבונות ובעניינים
עם הבנקים, עבדתי שלוש־ארבע
פעמים בשבוע.

את העבודה בתל־אביב בעיקבות זה.
היא אמרה לי :״תהיי עצמאית כבר
פעם!״ כדי שלא אהיה שיפחה וסמרטוט
של אהוד.
החברות שלנו התחילה כחברות
שיטחית, אחר כך אביבה נסעה לחוץ־
לארץ לחודשיים, וכאשר חזרה הציעה
לי לעשות בזאר אצלה בבית. התחלנו
את הבזאר עם זהבה הלוי, אבל היא
ברחה כנשוכת־נחש, אחרי הסיפור עם
התאומים.
אני מצאתי באביבה את השכלתנות
שלה, כמו אהוד, שהוא איש קר־רוח
ולא חם. כמו אבי, שגם הוא לא היה חם
באופן פיסי. אצלה היתה לי הרגשה של
כתף, של חוזק, של פאטה־מורגאנה.
היא פתרה לי את כל הבעיות. היא עזרה
לי עם אהוד. היא נתנה לי מכונית גולף,
והשתמשנו בה שנה שלמה.

כאשר התחתנתי עם אהוד הוריי היו
מאושרים. הוא היה צבר, והם חיפשו
קשר לארץ ..הם שמחו ש״תפסתי חתן
טוב״ ,עשו לנו חתונה מפוארת בבית־המהנדס.
כשהתחתנתי
עם אהוד, היו בינינו
יחסים נהדרים. העברתי המון תלות
לאהוד. רציתי שיהיה גם בעל וגם אבא.
חיפשתי אצלו כתף ומישענת. הערצתי
את שיכלו ואת התושיה שלו. כל דבר
שאלתי אותו, והוא היה פותר לי כל

סיפרתי לה את כל מה שעובר לי
בראש. החל מהרגשות ובעיות עם בתי.
ילדה מתבגרת, ועד בעיות עם חמותי
ואחותי. היא אמרה לי בדיוק מה
לעשות ומה להגיד. וזה עבד! כאשר
אמרתי מה שהיא לימדה אותי, הכל היה
בסדר. אבל כאשר שיניתי מילה — זה
לא עבד. אין מה לעשות, היא בחורה
חכמה!
במשך הזמן הפכתי ממש לאביבה ב׳,
נקשרתי אליה כמו מהופנטת. אהבתי

העדות המראה של חווה יערי בבית המישפט

אני נ נ ״ ני

כאשר ראתה יערי ביום הרביעי
השבוע כי מ תקרב מועד עדותה,
הי א החווירה, רעדה, ולח שה לעבר
אחותה, ציפי :״אני רואה שאצטרך
להעיד עוד היום!״
כאשר עלתה על דוכן־ העדי ם
הי ת ה חיוורת ועצבנית. י די ההת עופפו
מצד לצד, פניה עברו מהבעה
להבעה במהירו ת הבזק, ועיניה לא
חדלו מלהתרוצץ בין ה שופטים ל בין
סניגוריה, עדנ ה קפלן ודרור
מקרין. התובעת, פנינה דבורין,
י שבה ס מו ך אליה, הגיבה על דיברי
יערי בהבעות-פנים ציניות והערות
בלחש.
״מה, אין ספר תנ״ך ז״ שאלה
יערי, כאשר עלתה על דוכן־העדים,
וה שופטת חנה אבנור הזהירה או ת
ה לומר אתהאמת. יערי, שראתה
כבר כמה עשרות עדי ם עולים לה עיד
במי שפטה, לא שמה לב לכך
שמזה כמה שנים שונה החוק, ושוב
אין צורך להישבע על ספר״התנ״ך.
כיום מזהירים ה שופטים א ת הע די
ם שיש לומר א ת האמת, וכי אי-
אמירת אמת על דוכן־ העדי ם הי א
עבירה שעונשה שבע שנות מאסר.

וכך העידה חווה יערי!
אני בת ,39 ילידת פולין, עליתי
ארצה בגיל שלוש. גדלתי בתל־אביב
כל ימי חיי. למדתי בבית־ספר גורדון
ובתיכון אליאנס. שירתתי בצבא
ולמדתי באוניברסיטה. הפסקתי ללמוד
כשנולדה בתי הבכורה. יש לי תעודת 44

הוראה. גרתי בשיכון בבלי, אבי קנה
לנו דירה. התחתנו ב־ ,1967 מייד לאחר
שיחרורי מצה״ל.
אבי היה חלפן דולארים וזהב.
כשהייתי קטנה, בבית־ספר, והייתי
צריכה למלא טפסים, לא הבנתי את זה,
וכתבתי :״סוחר ״.כאשר הייתי ילדה
קטנה והייתי חוזרת הביתה מבית־הס־פר,
הייתי תמיד צריכה לקרוא ״אמא!״
לפני שעליתי׳לדירה. אם קראו לי
לעלות, זה סימן שהבית היה נקי. כי
תמיד היו פשיטות של מישטרה. אם
לא, היו נזרקות עליי שקיות־ניילון
כבדות מלמעלה, והייתי צריכה ללכת
לשכנה ולהישאר שם עד שאמא תבוא
לקרוא לי.
גדלתי על זה שאני צריכה לשמור
סוד, לא לדבר. מותר לשקר — אבל
אסור להלשין.
אבי היה בשבילי הכל, הערצתי אותו
הכי בעולם. היה בינינו קשר מיוחד,
אני הייתי הבת האהובה עליו. אני
נקראת על שם אמו, וגם היה דמיון ביני
לבינו ולבין אמו. לא היה בינינו קשר
פיסי, אבי לא היה מנשק או מחבק, אבל
היה קשר כזה שהוא היה מרוצה ממני
כאשר הבאתי 100 בחשבון. מילאתי
את הציפיות שלו.
לאמי לא היה תפקיד בחיי. היא
היתה תופרת. גרנו בשני חדרים. רק
כאשר התחתנתי, נודע לי שלאבי יש
הרבה כסף. כשהלכנו לקנות דירה,
לאבי היה כיס מלא כסף. הוא זרק את
הכסף על השולחן של הקבלן. אהוד

רצה לקבור את עצמו, הוא התבייש.
אבל זו היתה המנטאליות, כסף מזומן
בכיס! אין צ׳קים ואין בנקים.
לא היה לי יחס מיוחד לאמי, לא
אהבתי אותה. קיבלתי מהוריי כסף,
דירה ...עברנו מדירה של שני חדרים
לדירה יותר גדולה, רק אבי נתן כסף
כל הזמן.

בדצמבר ,1967 מייד לאחר שיחרורי
מצה״ל, שלושה חדשים לפני גיל ,20
התחתנתי עם אהוד. בתל־אביב לא
עברתי. גידלתי ילדים. אהוד עבד בדבר
ואני למדתי באוניברסיטה. נתתי
קצת שיעורים פרטיים, וכאשר הילדים
שלי היו קטנים היה לי גנון בבית.
מרכז חיי היה הבית. היה לי בית
למופת! שטיחים מקיר לקיר שעשיתי
בעצמי. כל דבר עשיתי במו ידיי, כל
פרט. אהוד התגאה לפני חבריו בבית
שלנו. כל מה שרציתי היה שאהוד יהיה
מרוצה והכל יהיה יפה. לא ראיתי בזה
שום בושה.
לא חיפשתי קריירה. אהוד היה
בעל־קריירה, וזה הספיק לי. עברנו
לירושלים באוגוסט . 1977 חברים
פתחו בוטיק, והציעו לי חצי מישרה.
עבדתי עם זהבה הלוי, שאחר כך למדנו
אסטרולוגיה יחד. עבדתי רק מיספר
חדשים.
בבנק־לאומי עבדתי בשנים 81־82
בתל־אביב, רחוב בן־יהודה . 105 זו
מחלקת ניירות־ערך זרים. עבדתי אחר-

בעיה. אהוד היה בשבילי אורים־
ותומים.
היחסים בינינו היו טובים, עד
שסאדאת בא לארץ. הוא שינה גם את
החיים שלנו. אהוד התחיל לנסוע
הרבה, ונעדר מהבית. קודם הוא היה כל
הזמן בבית. הייתי לבדי בירושלים.
הוריי וחבריי היו בתל־אביב. ירושלים
עיר קרה, ולא מצאתי בה את מקומי.
הלכתי אחרי הבעל, כמו שצריך, אבל
הרגשתי אומללה ובודדה. היתה לי
בעיה להיקלט בעיר.

את אביבה גרנות הכרתי בבוטיק.
הבוטיק היה בבית־כלל, והבנק של
אביבה גרנות היה סמוך לשם. היא
היתה לקוחה נכבדה. היא קנתה חולצת
משי ב־ 150 דולר. היא סיפרה שהיא
רוקחת, ושהיא עוסקת בבורסה ומשקיעה
את כספי בית־המרקחת. היא
סיפרה שמישפחתה בתל־אביב, ובעלה
ובתה איתה בירושלים, ושהם היו ב־בראזיל
הרבה שנים. היא התנצלה על
זה שהיא שמנה, וסיפרה שרק עכשיו
ילדה תאומים. אחר כך סיפרה שהתאומים
בתל־אביב. אבל לא עבר הרבה
זמן והתברר שזה פנטאזיה מהראש
שלה.
היחסים בין אהוד לביני הפכו
גרועים מאוד ב־ .1983 היינו כמו שני
אנשים זרים בבית. הייתי מכינה לו
מיזוודה ואהוד היה נוסע. בשנת ,1980
בגיל ,32 נסעתי פעם ראשונה לחדל,
עם אביבה.
בעיני אהוד לא מצאה חן מערכת־היחסים
שלי עם אביבה. אבל הוא לא
הציע לי אלטרנטיבה לנסוע איתו.
באותו זמן היה לי קשה מאוד.
ניסיתי להתאבד. זה סוג האופי שלי.
פניתי למיסטיקה ואסטרולוגיה וסיאנ־סים.
אז זה העסיק אותי, זה מילא לי את
הנפש.
הוריי לא התערבו ביחסים ביני לבין
אהוד. אבל אמי דחפה לי כסף ואמרה
לי :״לכו תשלימו.״ אמי אמרה :״אין
דבר, הוא גבר בן ,40 צריך להביו אותו,
קחי 3000 דולר ותשלימו!״ הוריי חשבו
שכסף פותר את כל הבעיות בבית.
אחרי שהתיידדתי עם אביבה, הייתי
באה אליה כל יום, או שהייתי איתה
בקשר טלפוני מטורף, כל עשר דקות.
כי הייתי לבד. משנת 1981 היו קישרי־בורסה
בינינו.
אני מבקשת סליחה מבית־המישפט,
אבל אני נורא מתרגשת!
אביבה עסקה בבורסה עם תל־אביב
והכירה עובדי־בנק במחלקת ניירות־ערך
זרים. עשינו עיסקי־בורסה משותפים
דרך הבית שלה. היא, סידרה לי

אותה במין טירוף. הילדים הוזנחו,
הבית הוזנח, לא גיהצתי לאהוד את
החולצות שלו, לא תיפקדתי כאשת־בית.
הייתי שורצת אצלה עד השעות
הקטנות של הלילה.
אביבה היא בחורה חמה מבחינה
פיסית, היא היתה מחבקת אותי
ומלטפת אותי. אבל לא היו בשום אופן
יחסים לסביים בינינו! היה לה כוח, כמו
הכוח של אהוד. כוח וסמכות, אני לא
יודעת להסביר. ראיתי את עצמי כאפס
קטן, אדם תלותי, ראיתי כאילו אני
בתוכה, בתוך אביבה, מנסה לחשוב
ולעשות כמוה. רכשתי אפילו את סלנג
הדיבור שלה. נשמעתי בתוכה!
בשנים 78־ 80 נסענו לחדל ביחד
פעמיים. זה מומן על־ידי הברת־תרופות
שאביבה הקימה, היא לקחה
אותי כפרטנר שלה, והחברה מימנה את
זה. נסענו לאיטליה ולארצות־הברית.

פיתאום אביבה באה אליי הביתה
בלילה, כשאהוד ואבי היו בארצות־הברית,
ואמרה שיש לה חוב גדול
למישהו. ואני פותחת כר־פוך, שם
החבאתי דולארים, וכל הנוצות התפזרו
בכל הבית. הוצאתי 10 אלפים ירוקים
ונתתי לה, כי היא ביקשה. אני יודעת
שזה לא הגיוני, אבל ככה זה היה!
החברה של אביבה התפרקה, ולכן
כל אחר מהשותפים היה חייב להחזיר
את החובות לחברה. ואז נפתחה
מחברת, והסתבר שאביבה רשמה כל
הוצאה, כל טיפ שנתנו לנהג, והיא
חילקה בינינו חצי־חצי. היא קנתה לי
טלוויזיה ציבעונית קטנה, ואמרה
שבכך קיזזה את יתרת החוב מ־10
אלפים הדולר שנתתי לה.
הכסף בכר היה מיוער לדירה
בוולפסון, אבא נתן לי כסף לכך.
וכאשר נגעתי כבר ב־ 10 האלפים,
פחדתי שאהוד יגלה. אביבה אמרה לי:
״נשחק בבורסה, ותשיגי בחזרה את
הכסף ״.אבל הפסדתי את כל הכסף הזה.
כי בבורסה זה כמו כדור־שלג, בבורסה
לא מרוויחים.
אביבה ובעלה, אבי, סיפרו לאהוד
שהפסדתי את הכסף, ואהוד גירש אותי
מהבית. שישה חדשים הייתי בתל-
אביב. אהוד כעס כי הפסדתי את הכסף
מאחורי גבו. ואז פיתאום, בפברואר
,1982 אבי ואביבה נסעו עם אהוד
למצריים! פיתאום התברר לי שהיא לא
אהבה אותי — כי מה פיתאום היא
בוגדת בי ונוסעת עם אהוד? חודשיים
לא דיברתי איתה, אבל אחר כך סלחתי,
כרגיל, כי גם לאהוד הייתי סולחת.
אתם לא מכירים אותי, אבל ככה אני,
אני סולחת ולא מנהלת פינקסים. י

השלמתי גם עם אהוד, כי סיפרתי לו
על כדור־השלג ועל הבורסה. הוא אמר
לי אז :״חווה, את לא נורמאלית! את לא
רואה איזה טיפוס היא? היא תכרה לך
קבר!״ ובדיעבד — זה מה שקרה. היא
כרתה לי קבר!
אהוד אמר לי :״חווה, היא אסון
חייך!״ ואני לא שמעתי בקולו! וזה
העונש שלי עכשיו!
אני מעדיפה לא לרבר על הוידיאו
ועל הילד, כי העיתונאים -יעשו מזה
צימעס!
עד פרשת הסתדרות־הרוקחים, היחסים
בינינו היו בסדר. היינו יוצאים עם
אביבה ובעלה למיסערות, גם את אהוד
גררתי איתנו. אבל אחרי סיפור
הסתדרות־הרוקחים הוא ביקש לנתק
מגע.
יום אחד בעלה בא וסיפר כי הכניס
בחורה להריון וצריך כסף. אביבה
סיפרה שהם התמוטטו כספית. לא
שמעתי על מעילה מפיה, אבל קראתי
על כך בעיתון כל־העיר. אביבה לא
רצתה לשבת בבית־סוהר ושילמה את
הכסף. היא נשארה חייבת למלווים
בריבית, היתה לחוצה בכספים, ומכרה
את כל רכושם, כולל אוטו.
אבל אני אמרתי ת! ) 1ת16־) 1
׳<)66)1ח1611)1 1־ 66)1 1$ 3 )1ח הלכתי
איתה בלי להתבייש ברחוב. כל
ירושלים ירעה על הסיפור, היא היתה
״פוסטר בעיתון״ — כמו שהיא אמרה.
עזרתי לה גם מוראלית וגם כספית.
קניתי לי ולה אותו הדבר בסופרמרקט.
אני לא יודעת כמה כספים נתתי לה.
שילמתי ריביות של 100־ 200 דולר,
ואת הצ׳קים מהחשבון של מלבסקי
נתתי לה, את כולם, את כל עשרת
הצ׳קים. זה כסף שלי שנתתי לה3,700 .
דולר. ועוד 2,500 דולר שנתתי לה
והיא לא החזירה. את זה נתתי לה
חמישה ימים אחרי האסון, אחרי
המיקרה הטראגי שקרה.
אביבה הסתבכה במישפט אזרחי —
לא פלילי, חס־וחלילה — זהיתה
צריכה לשלם פיצויים לעובדים.
אני יודעת שכבוד השופטת אוהבת
קצר, ואני מספרת סיפורים!

את גברת מלבסקי. הכרתי אצל
דוקטור פכטהולד, בשנת 1977 או
.1978 הוא היה רופא הומיאופת, בן ,85
יהודי נחמד. באתי אליו עם הילד, בגלל
בעיות אלרגיה. ישבנו בתור ושוחחתי
איתה אנגלית. שיחת־חולין. נפגשנו
שם פעם־פעמיים והתיידדנו. היא
כתבה לי מיכתבים כי רצתה להביא

תרופות טיבעוניות מחו״ל. היה לה
רעיון להקים עסק של הומיאופתיה.
היא גם רצתה לייבש את ים־המלח,
ולהביא תרופה נגד הזדקנות ולמניעת-
קמטים.
והנה, רוצה הגורל, ויש כנראה יד־מכוונת
בעולם! ופיתאום יום אחד אבי
מופיע אצלי בבנק עם גברת מלבסקי,
והוא אומר לי שהיא דודה :״זי איז א
לובלינער״.
אני לא יודעת אם היא באמת היתה
דודה. אבל אם אבא אומר לי שזה לבן
— זה לבן! מילה שלו היתה מילה.
לאבא היו המון היכרויות עם תושבי־חוץ,
וזה שאבא בחר דווקא בה לעשות
איתה עסקים — והוא היה איש חשדן
— אז כמובן שהאמנתי לו.
לא היו לי הרבה דודות במישפחה.
אמי היתה אשתו השניה של אבי.
מישפח?1ו הראשונה ניספתה בשואה,
בבית לא דיברו על מישפחה.
אבא אמר לי שהוא רוצה לתת לי
כסף. אבל לא רציתי להיות כמו אבא,
שכל היום ישב בבית ושמר על הכסף.
אבא לא היה הולך לליל־הסדר, אם
היינו מוזמנים לדודה, כי הוא לא רצה
לעזוב את הכסף בבית. אני לא יכולתי
לחיות ככה. אז אמרתי לאבא שימצא

דרך לשים את הכסף בבנק, כדי שאוכל
להשתמש בו. אבי לא נהנה מגרוש אחד
כל ימי חייו, הם גרו בדירה של שני
חדרים.
בקיץ של 1981 אבא נתן לגברת
מלבסקי את ה־ 25 אלף דולר הראשונים,
אצל דוקטור פכטהולד. התברר לי
שגם דוקטור פכטהולר היה סוחר־דולארים,
וגם מלבסקי התעסקה בדו־לארים
וזהב. דרכה אבא רצה להלבין
בשבילי את הכסף.
אמי לא ידעה כלום על הכסף, גם
אחותי לא. אני חושבת שהוא בחר
במקום של דוקטור פכטהולד כי הוא
רצה שכולנו נראה כמה הוא נותן לה.
הוא גם נתן לה טרוולרס־צ׳קים, כדי
שהיא תפדה אותם באמריקה ותחזיר לו
דולארים ירוקים. הוא אמר לה שכאשר
תחזור ארצה, שתצהיר על הכסף
ותפתח חשבון בשמה, עבורי.
נסעתי למצריים ב־ ,1981 והיא שוב
באה לארץ, ואבי נתן לה עוד 60 אלף
דולר. שוב אצל פכטהולד. מתוכם היו
10 אלפים דמי־תיווך עבורה, על כל
מיני עסקות שעשתה בשביל אבא,
והיתר היה בשבילי. את 75 אלף הדולר
היא היתה צריכה לשים על שמה
ולשעבד זאת לי. לא היו לי אז תוכניות
לכסף, לא היה לי צורך בכסף.
אבי נפטר ביוני . 1982 טילפנתי לה
מהבנק בתל־אביב והודעתי לה. אחר
כך סיפרתי לאביבה שכך עשיתי,
ואביבה אמרה לי; ״את מטומטמת!
בהמה! כעת לא תראי יותר את הכסף
בחיים!״
אבל אביבה טעתה. בשנת 1983
נפתח חשבון על שמי בירושלים. אני
לא התייחסתי לכסף הזה. כבוד בית־המישפט
לא מכיר אותי, אבל בשבילי
כסף שלא עבדתי בשבילו לא מגיע
לי ...אבל גברת מלבסקי חזרה ארצה,
היא התחבקה והתנשקה איתי וניחמה
אותי על מות אבי, כשאביבה גרנות
אפילו לא הופיעה להלוויה!
שלחתי אותה לפתוח לי חשבון, לא
בנוכחותי, כדי שלא יידעו שזה כסף
שלי. הבנתי שיש ייפוי־כוח, כי כאשר
רציתי למשוך כסף, באמת נתנו לי
למשוך. אז הבנתי שהכל בסדר. בבנק
ידעו שהיא דודה שלי ויש יחסים
מיוחדים בינינו.
היא הפקידה 12 אלף דולר בחשבון־
חיסכון, כי אבא אמר שזה כסף בשבילי,
ושאהוד לא יידע. אבא אמר שכל אשה
צריכה ״קניפלע״.
בשלב זה החלו השופטים חוק רים
א ת חווה על שיטת־ההפקדה.

הרי היא סיפרה שהמנטאליות של
אביה היתה ללא בנקים וללא הפ ק
דו ת -אז מדוע פיתאום השתנ תה
המנטאליות) מדוע לא מטרה
לה מלבטקי א ת הדולארים הירו קים
ליד, כדי שתשים אותם בבר־הפוך,
כמו קודם)

לא רציתי לחיות כמו אבא, עם כסף
מזומן בבית! רציתי שזה יהיה חשבון
דולארים של תושב־חוץ ויזכה בעמלות
מוקטנות לתושבי־חוץ, ואפשר לקנות
ניירות־ערך בבורסה בחו״ל.
מלבסקי אמרה שייכנס עוד כסף.
היתה ידידות בינינו, ולמרות הבדלי-
הגיל, אני מאוד חיבבתי אותה. הייתי
מצלצלת אליה, לי אסור היה לכתוב
לה, כי בעלה לא ידע על עסקיה. היא
כתבה לביתי.
לא חששתי שאהוד ימצא את
המיכתבים, כי הייתי מוציאה אותם
קודם מתיבת־הדואר, והחזקתי אותם
אצל אביבה, יחד עם פינקסי־הצ׳קים
וכל הניירת. זה לא יפה, זה אפילו
מכוער מאוד, שלא בעלי ידע ולא
בעלה ידע, אבל ככה זה היה.
היא קנתה ומכרה מניות לפי
בקשתי. אלה כספים שלי, ושלי בלבד.

על כל דולר שם אבי עבד קשה מאוד!
היא היתה אשת־קש.

האמנתי בה והיא גם הוכיחה את
עצמה. כשבאתי להוציא כסף, בינואר
,1984 כבר לא עבדתי בבנק ולא היתה
לי משכורת, ולא עלה על דעתי שאין
לי יפוי־כוח. גיליתי שהוצאו 25 אלף
דולר בטלקס. ראיתי שהועבר בנובמבר
1983 כסף. הלכתי לאביבה לספר לה.
אביבה אמרה לי שזה נראה לה מאוד
חשוד. טילפנתי למלבסקי לברר, והיא
אמרה לי שהיא תבוא ארצה ותסביר, כי
לא מדברים על כסף בטלפון.
במאי 1984 הגיעה מלבסקי ארצה.
אביבה נסעה כמה ימים אחרי זה
לארצות־הברית, כי רצתה לעזוב את
הארץ. לקחתי אותה איתי, כי רציתי
שתכיר את מלבסקי.
באנו לאחיה של מלבסקי, נתן
שפאן. היא רצה כלפינו במדרגות, כי
לא רצתה שאחיה וגיסתה ישמעו.
שאלתי על הכסף, אמרה שהפקידה
כבר 760 דולר על חשבון.
ב־ 1985 חשבתי שאצא עם בעלי ל־חוץ־לארץ
לשליחות, וחשבתי שאצטרך
את הכסף באמריקה. אז מה אם
היא לקחה את ה״ 25 אלף דולר? היא
מישפחה שלי, ואני מאמינה לה! היא
לא התכחשה לכסף ואמרה לי שלא
אדאג.
ביוני 1985 אביבה נסעה לאמריקה.
ונתתי לה את מיספר־הטלפון של
מלבסקי. מאביבה לא הבנתי אם היא
נפגשה איתה שם, כי היא כל פעם
אמרה משהו אחר, אבל מלבסקי
צילצלה לי ואמרה שאביבה מציגה את
עצמה כשליחתי, ומבקשת שאתן לה
את הכסף. אמרתי למלבסקי לא לתת
לאביבה כסף!
באוגוסט , 1984 רציתי להוציא את
היתרה מהבנק, והתברר שאץ ייפוי־כוח,
היה בלגן במחלקה ויפויי־הכוח
אבדו. אביבה אמרה לי לחבר אחד
ועוד אחד. היא קראה לי• :מוח אפרוח!״
היא אמרה לי שמלבסקי
התחמקה ממנה בארצות־הברית, והנה
חסר ייפוי־כוח, והיא מנסה לגזול ממני
את הכסף.
הפקיד בבנק פחד שיפטרו אותו
מהעבודה כי נתן כסף בלי ייפוי־כוח,
ואז אביבה מילאה ייפוי־כוח, כדי שלא
יכירו את כתב״ידי, ואני חתמתי, כי
הכרתי את חתימתה של גברת מלבסקי.
אני מקבלת את דעתה של אביבה,
שהיא צודקת ואני צריכה לקחת את
היתרה.
מהכסף שהוצאתי נתתי לאמא כסף
שתפתח חשבוגות־חיסכון לילד וליל־דה.
נתתי לאחותי כסף לנסוע לפאריס,
לקנות בגדים לבוטיק. הוצאתי על
האוטו שלידלאביבה נתתי 3,700 דולר,

למארוקו לקחתי 5000 דולר, וכך הלך
הכסף.

כאן סיימה חווה יערי א ת
עדותה ביום הראשון. למחרת
עלתה על דוכו״העדים בבוקר,
עיניה היו אדומות ונפוחות, כאילו
בבתה בלילה. היא לבשה שימלה
גדולה ורחבה, ועמדה מוכנה להמ שיך
ולענות על שאלות טניגוריתה,
הד״ר עדנה קפלן.

אחרי שזייפתי את ייפוי־הכוח,
קיבלתי 26 אלף דולר, בשקלים, מהבנק.
נסעתי עם אביבה ובעלה לעיר
העתיקה, ושם החלפנו את זה לדול־ארים.
קיבלתי 23 אלף דולר, כי יש
הפרשי־שער. את הכסף החזקתי אצל
אביבה, כמו את הניירות, הצ׳קים
והמיכתבים.
בפברואר הגיעה המנוחה ארצה, והתקשרה
אליי מירושלים. היתה שיחה
רגילה, בחביבות. היא אמרה שיש לה
פטנט מיוחד לנושא ההתקמטות, והיא
חייבת ללכת לדוקטור פכטהולד. אני
מצטערת, אך אני מוכרחה לומר את
האמת, שדוקטור פכטהולד לא התייחס׳
אליה כל־כך יפה, כי היא נידנדה לו.
ואני הבטחתי ללכת איתה אליו.
אמרתי לה על הכסף שהיא הוציאה,
על וד 25 אלף רולר, והיא אמרה שאין
בעיה. היא ראתה שאני התחלתי
להשתמש בכסף שהיה בבנק, ושאלה
אותי :״למה השתמשת? הרי רצית
קניפלע?״ אמרתי לה שפיטרו אותי
מהבנק, ואני צריכה כסף.
אז כבר ידעתי שאלימלך רם נסע
לאמריקה, אהוד ויתר לו, ולא אצטרך
יותר כסף באמריקה. ואמרתי לה שבכל
זאת אצטרך את הכסף בארץ.
היא ביקשה שאביא לה מיזוודה
מרחוב הגידם בירושלים, לבית־אחותה

נפטר אז. היא ענתה לימקס
ואז זכרתי את הקול הסמכותי של
אביבה גרנות, שאמרה לי :״אני צדקתי!
היא מתכחשת!״ צילצלתי מייד לאבי־בה,
והיא אמרה שחייבים לדבר איתה.
באתי לתל־אביב וקבעתי עם
מלבסקי פגישה בין יום שני ליום
רביעי. היא רצתה להיפגש כדי ללכת
לדוקטור פכטהולד. קבענו לרבר שוב
בטלפון ולקבוע פגישה ליום חמישי.
באתי לתל־אביב, צילצלתי אליה,
היא לא היתה בבית. השארתי לה
מיספר״טלפון של אביבה, כי, כרגיל,
הייתי אצלה. היא החזירה טלפון
וקבענו לשעה חמש. עזבתי את בית
אביבה ונסעתי לכיוון בית אמי, כי היה
פורים והילדים היו אצל אמא. קבעתי
אז עם מלבסקי ליד בית־המירקחת
טבציניק. אבל הפגישה לא התקיימה,
כי הכבישים היו סתומים בגלל פורים.
קבענו ליום ראשון. היא אמרה לי
ביום חמישי שהיא רוצה לחזור יותר
מוקדם לאמריקה, כי יש מריבות בין
אחיה ואחותה. צילצלתי אליה ביום
שישי, אבל היא לא היתה, ואמרו לי
שאי־אפשר לטלפן יותר מאוחר, כי הם
דתיים ושומרים שבת. אמרתי להם
שגם אני שומרת שבת.
בצאת השבת — אני לא יכולה
להישבע לאיזה טלפון טילפנתי —
קבעתי איתה שתהיה פגישה ביום ראשון.
אני לא רציתי שהפגישה
תיתפשל.
בשעה שבע היה לי טלפון מאביבה,
שאמרה לי שעליי להיות דחוף, ביום
ראשון בבוקר בתל־אביב. היא אמרה לי
שאני חייבת לבוא בכל דרך, ושלא
אבוא בגולף, כי האוטו הזה נתקע כבר
כמה פעמים. היא אמרה שאבוא בטוח,
ואבקש מאהוד את הסובארו או

)״מרס חיי היה בבית. כל מה שרצית׳היה
שאהוד יהיה מרוצה ושהכל יהיה
יפה. לא ראיתי בזה שום בושה.״
בתל־אביב. הבאתי את המיזוודה, אבל
לא פגשתי אותה, היא לא היתה בבית.
היינו אמורות להיפגש אחר־כך, אבל
היא היתה חולה, ולא נתנו לי אפילו
לדבר איתה בטלפון.
ואז היתה השיחה מהבנק, סמוך
מאוד לפורים. היא צילצלה מהבנק
ואמרה לי :״איך הצלחת לקחת לי את
היתרה? החשבון ביתרת־אפס!״ אמרתי
לה :״לא השארת לי כל ברירה, כי נעלם
ייפוי־הכוח, ואת ואלוהים יודעים שכל
פרוטה שחוקה היא של אבי,״ אבי כבר

שאבוא בשרות מוניות. חבל שלא באתי
בשרות־מוניות!

באתי ביום ראשון בבוקר, בשעה 11
בערך, לאמי. משם נסעתי לאביבה. אני
לא רוצה להישבע על שעות. הייתי
אצל אביבה, והיא אמרה שהיא לחוצה
וצריכה 2,500 דולר להחזיר למלווה־בריבית,
כי היא כבר איחרה בעשרה
ימים. היא אמרה שהוא לוחץ ומאיים
עליה.

אלד 45 —,

וכל החלונות סגורים — שאלתי נהג-
מונית איך נוסעים למנדרין.

(המשך מעמוד )45
נסעתי לאמא שלי כדי ללכת איתה
לכספת ולהוציא משם דולארים, לתת
לאביבה. אבל אמא אמרה לי שהיא לא
יכולה, כי לא מרגישה טוב. חזרתי
לאביבה. היא הרימה כל מיני טלפונים.
אני לוקחת באופן קבוע אסיוואל
וגם שותה. אני לא חיה חיים קלים
בבית — אהוד לא אדם קל! שתיתי
בירה וקצת קוניאק, זה דבר רגיל. מאז
שאהוד התחיל לעבוד בטלוויזיה,
השתיה הפכה חלק מחיינו. שתיתי
קוניאק מהול בבירה. גם באחת
(בצהריים) אני שותה.
אביבה לא נראתה מודאגת — אבל
היא אף פעם לא נראית מוראגת,
הסלע־היצוק הזה! צילצלתי יותר
מאוחר למנוחה, בערך בשלוש. היא לא
היתה בבית, ריברתי עם אחותה, חיה
שפאן, והשארתי מיספר־טלפון של
גרנות. היא החזירה לי טלפון לפני
ארבע.
דיברנו על זה שניסע לדוקטור
פכטהולד וניסע למלון מנדרין. היא
רצתה לנסוע לשם כי היתה שם
קוסמטיקאית, קטרין הורוביץ, שעושה
קורסים נגד קמטים בפנים. אמרתי לה
שניסע לפכטהולד, אבל למנדרין לא,
כי רציתי לנסוע הביתה באור־יום. אני
שונאת לנהוג בלילה. אבל היא אמרה
שבארבע היא הולכת לבנק לגמור
עניינים לפני נסיעתה לחו״ל, וקבענו
לשעה חמש ארבעים וחמש.
בשעה ארבע לקחה אביבה את
האוטו שלי ואמרה שנוסעת להשיג
כסף. אני הלכתי לישון, כי שתיה
גורמת לי לעייפות.
התעוררתי בערך בחמש וחצי.
אביבה, עם החמימות והאהבה שלה,
הביאה לי שתי כוסות קפה חזק, טוב,
ואמרה לי :״תקומי לפגישה!״ הרגשתי
בחילה, לקחתי כדור פראמין נגד
בחילה, אבל לא הייתי שתויה. קמתי
ללכת לפגישה, אבל אביבה אמרה לי:
״אולי תבטלי?״ אמרתי שאני חייבת
ללכת, כי למחרת היא נוסעת. היא
אמרה לי שאני מתנדנדת, ככה אמרה•.
״את מתנדנרת, אני אסע איתך!״ היא
לא היתה אמורה להצטרף אליי!
יררנו במעלית עם שכנה בחלוק עם
צווארון, אני זוכרת כמו היום! קבעתי
את הפגישה ברחוב בוגרשוב פינת
קינג־ג׳ורג׳ ,ליד קפה שקוראים לו
אנטבה. הגענו בערך ברבע־לשש —

אביבה מכבדת את הגברת, ועוברת
למושב־האתורי. הגברת יושבת לירי.
אמורים ללכת לפכטהולד. נכנסתי
לרחוב בוקי־בן־יוגלי, ברוורס אני
חושבת, וירדתי. דפקתי בתריסים
וצעקתי :״דוקטור פכטהולד, זה חווה
יערי!״ אבל הוא לא ענה, כנראה שלא
היה בבית.
בינתיים הן התחילו לדבר, ומלבסקי
נשבעה שלא לקחה את ייפוי־הכוח.
אביבה אמרה לה :״את יודעת מה קורה
לגנבים!״ אני פה בבית־מישפט, ונשבעתי
להגיד את האמת ורק את האמת!
ואני לא רוצה להיות דבוקה לדברים
שאמרתי, אני לא זוכרת בדייקנות מה
הן דיברו.
ביקשנו שתיתן לנו את ההודאה על
הכסף, או צ׳ק. אביבה הציעה שנשב
בקפה, אבל מלבסקי אמרה שניסע
למנדרין ונשב שם. נסעתי בבוגרשוב
ישר. אני לא מדברת, אני אאוט. אביבה
מדברת.
בסוף רחוב בן־יהודה, ליד הרמזורים,
עמדתי, פתחתי חלון — כי זה חורף,

אני זוכרת טוב את היום הזה! אני לא
אשכח אותו כל ימי־חיי! אביבה ביקשה
ממנה שתיתן הודאה־בכתב, וחיממה
את האווירה. הגענו לצומת תל־ברון־,
שם חשוך ולא סימפאטי. לא ראיתי את
האורות של מלון מנדרין, לא הגענו
לשם. אני לא אוהבת נסיעה בחושך,
מסנוורים אותי בחושך, אני מודה! לפני
תחנת־הדלק היא פתחה רלת וניסתה
לרדת מהאוטו, אין לי מושג למה. אולי
נבהלה, אולי חשבה שזה לא יהדרו
למנדרין, אולי פחדה.
אביבה מאיימת עליה :״אל תגנבי
לחווה את הכסף! את יודעת מה קורה
לגנבים! יש לך מספיק כסף, תחזירי את
הכסף!״ ואביבה מכניסה אותה ככה
וסוגרת את הרלת. והיא מחזיקה את
המנוחה שלא תקפוץ עוד פעם. וזה
פעם ראשונה שאני שם, במקום של
זונות וחושך!
בתחנת־הדלק רציתי לשאול שוב
איך נוסעים למנדרין, וגם להרגיע
אותה. אבל היה שם רק ערבי אחד. הוא
אמר לי להמשיך לנסוע לכיוון כביש
חיפה. בינתיים היתה כנראה מריבה
באוטו, ואביבה ניסתה להחזיק אותה
שלא תקפוץ עור פעם. בקפיצה
הראשונה היא גם צעקה!ק! 961ק161־,1
גנבים!״
כאן העירו ה שופטי ם ליערי כי
אםה מנוח ה צעקה ״גנבים!״ כנראה
שמישהו ני ס ה לגנוב ממנה, ולא
להיפך! יערי המ שיכה להעיד:

אני לקחתי אותה מהבית, וזה
אחריות שלי להחזיר אותה לשם. זה על
אחריותי המלאה! נכון שזה על אחריותי
המלאה? מה הייתי יכולה לעשות?
להשאיר אותה שם על הכביש לבד? עם
הערבי? זה מקום מסוכן!
אמרתי לה :״את לא רוצה ללכת
למנדרין, אני אחזיר אותך הביתה!״
עשיתי סיבוב בחזרה לכיוון תל״אביב,
ואמרתי לה :״אני לוקחת אותך הביתה,
אל תדאגי, אל תדאגי!״ דיברתי אתה
יידיש ואנגלית.
אביבה אמרה לי :״משוגעת! מה את
מחזירה אותה הביתה?״ לא עניתי
לאביבה, אמרתי למנוחה אולי עשרים
פעם :״אל תדאגי, זאת חברה שלי אל
תפחדי ממנה, אני לוקחת אותך
הביתה!״ כי ראיתי שהיא מבוהלת,
ואיתי היא קבעה פגישה! ועל אחריותי
להחזיר אותה! כפרה ה־ 25 אלף, לא
הטרידו אותי ה־ 25 אלף!
כשאביבה שומעת שאני לוקחת
אותה הביתה, היא התחילה לומר לה:
״תני לי את ההוראה או אני אהרוג
אותך!״ אבל היא לא אמרה ״אני אהרוג
אותך״ במשמעות הטכנית של המילה,
אלא פרוזאית, אביבה דיברה אליה
אנגלית.
מלבסקי ניסתה שוב פעם לקפוץ.
אמרתי לאביבה ״מה את עושה לאשה
המיסכנה הזאת?״ אבל אביבה המשיכה

להחזיק אותה ואמרה לה :״תני לי את
הכסף, או שאני אהרוג אותך!״
כשהיא שמעה ״אני אהרוג אותך״,
היא קפצה שוב ומנסה לצאת! ואני
נמצאת במצב כזה שאף פעם בחיים לא
הייתי במצב כזה באווירה כזאת. ואני
לא מבינה בדיוק מה קרה עם אביבה,
אף פעם לא ראיתי אותה במצב הזה, גם
את המנוחה לא ראיתי ככה. היא
החזירה לאביבה מכות. ככה הן נאבקו
באוטו!
אביב ההד בי ק ה או ת ה עם י ד
אחת למו שב האחורי.
יערי מ דגי מ ה כיצד לפתה
אביב האת צווארה של ה תיי ר ת

והד בי ק ה או ת ה למו שב ה כי ס א.
יערי פורצת בבכי.

היה יותר למעלה והרגליים פשוטות
קדימה...

אם רבים ילדים בבית, אני שולחת
כל אחד לחדר אחר. אבל זה היה במכונית,
פה אני לא יודעת מה לעשות!
לוא הייתי רואה שוד בחנות־תכשיטים
קאשי, הייתי קמה ובורחת. אבל פה לא
יכולתי לברוח! בנסיבות אני חושבת
שתיפקרתי טוב!
אמרתי לה ,״אביבה, תעזבי אותה,
אני אשיג לך את הכסף! כבר היינו
במצבים יותר קשים. אני אפילו אשאר
בתל־ברוך לעבוד בשבילך! תעזבי את
האשה המיסכנה הזאת! אני אשיג לך
את הכסף אפילו אם אצטרך לעשות
אני לא יודעת מה!״
פיתאום, אני לא יורעת איך זה
התגלגל, אביבה רצתה את הכסף שהיה
בארנק שלה. אולי עבר לה בראש שיש
לה כסף על הגוף. זו ספקולציה שאני
עושה, שאולי אביבה רצתה את הכסף
הזה. ברגע שאני אמרתי למנוחה שאני
מחזירה אותה הביתה, אביבה פיתאום
אמרה לה שתיתן את הכסף שעליה. אני
חושבת שלמנוחה לא היה גרוש.
אביבה החזיקה אותה בלפיתה על
הכיסא, לא זוכרת באיזו יד. יד אחת
שלי היתה על הברך של הזקנה כדי
להרגיע אותה.
בצומת הייתי צריכה לקחת שמאלה
ולקחתי בטעות ימינה. אתם לא מבינים
את האווירה. ראיתי שאני לא יכולה
להשתלט על המצב. הייתי צריכה
לקום ולברוח? הייתי צריכה לזרוק את
אביבה מהאוטו? אולי, אבל אני אין לי
אלימות, מה הייתי צריכה לעשות? זה
איזור של זונות.

יערי בוכה שוב, מבקשת כדור-
ארגעה. ה תו בעת פנינה דבורין
אומ ר ת לבי ת״המי שפט ״אני מבק שת
שיהיה רשום בפרוטוקול כי
הי א בוכה, אבל לא רואים דמעות!״
ליד ה תו בעת יו שב פ סיכי אטר
שהזמינה, כ די ל חזו ת ב עדו ת ה של
חווה יערי, ול תתאת חוו ת־ד ע תו
ה מיקצועי ת. ה פ סיכי אטר הד״ר
מ שה טסלר, מ בי ט ביערי ב ה תע מ קו
ת ועוקב בה תעניינו ת אחרי כל
תנועה ומבט שלה.

בשלב זה בוכה יערי ו מיי בבת.
אביב ה גרנות ממ ש צו חקת
מ תי אוריה.

המנוחה החזירה מכות לאביבה
ושרטה אותה. ראיתי בלילה שאביבה
שמה יוד. היא רצתה שאעצור את
האוטו, היא ניסתה לעצור לי את ההגה
ואת המהלכים, אבל אי־אפשר היה
לעצור שם, ולכן שמתי יד על הרגל
שלה. פיתאום שמעתי אותה אומרת:
״מישהו מכה אותי!״ הסתכלתי אחורה,
אבל אביבה אמרה לי שהיא לא עשתה
כלום, ושהיא מפנטזת. חשבתי שאולי
היא מקבלת מכות מהתיקרה, כי היו
בדרך בורות.

אני לא ראיתי באוטו מערוך. לא
היה דבר כזה! בשום אוטו לא היה
מערוך, לא באוטו הזה ולא בשום אוטו
אחר! זה אוטו של אהוד — מניין היה
שם מערוך? לאהוד יש מערוך באוטו?
זה פנטזיות של אביבה גרנות! שמפנ־טזת
על תאומים ועל זה שהיא טייסת
בחיל־האוויר.
לא רציתי אף פעם להכיר בזה. אהוד
כל הזמן אמר שכל מילה מהפה שלה זה
שקר. אבל זה האופי שלי, אני נותנת
אמון בכל אחד, גם נגד האינטרסים
שלי.
המנוחה ישבה כשרגליה לכיוון
המהלכים, נשענת על הדלת והודפת

את היריים של אביבה. פיתאום אני
רואה שהיא איננה! עפה, נפלי לי
מהאוטו!
עצרנו בבום, ורצנו שתינו החוצה...
יערי מ ת מו טטת על דוכן־הע־די
ם. הי א בוכה, מ לי טהאת פניה
בי די ה וממררת בבכי. מ בי אי ם לה
כוס־ מים. הי א נרגעת קצ ת
וממ שיכה:

מצאנו אותה שוכבת על הסלע. אני
לא יודעת איך עפה לנו! ראיתי שיש
בראש שלה דם. אני, כשאני רואה דם,
אני לא יכולה ...היא שכבה ככה, כמו
שישים מעלות כאלה, בזווית, כי הראש

זה היה היום הכי מחריד של חיי! אני
לא אשכח אותו ער יום מותי האחרון!
זה הטרגדיה שלי, כי אני בכיינית, אם
לא הייתי בכיינית לא הייתי כאן. אבל
אני זיפט, אני אפס, לא לקחתי אותה
לבית־חולים, אני מטומטמת!
אני מצטערת, הבטחתי להחזיק
מעמר אבל אני לא יכולה!
בבית אצלנו, כשילד נפצע, אהור
מטפל בי ולא בילה, כי אני לא יכולה
לראות דם! חזרתי אחורה, אולי נכנסתי

לביתה, אמרתי לה שוב :״אביבה, אולי
היא לא מתה? אולי היא בכל זאת חיה?״
זה היה קרוב לשעה שבע, כי בשבע
כבר הייתי אצל אמא.שלי. אצל אביבה
היה צריך להיות שיעור אסטרולוגיה
בבית, והיה ברור שאני לא יכולה לבוא
אליה.

מהרגע שהגעתי לאמא שלי, צילצ־לתי
מייד לאביבה. הייתי מנדנדת לה
כל דקה. הרגשתי לא בסדר, היו לי
ריגשי־אשמה, מודה ומתוודה! התהלכתי
עם ריגשי־אשמה כל השנה, כי
אפילו בן־אדם מת צריך לקחת לבית־חולים,
מבחינה מוראלית. אבל אביבה
הסירה לי את הספקות שניקרו בי.
לאמא אמרתי שרבתי עם אהוד.
צילצלתי הביתה לילדים והחלטתי
להישאר בתל־אביב. הייתי ממוטטת.
בשעה תשע וחצי יצאתי לרחוב, כי
אמא הציקה לי. מצאתי בנקט, מול
תחנת־המישטרה בריזנגוף. תאמינו או
לא תאמינו, רציתי ללכת למישטרה.
הייתי צריכה ללכת! זו היתה בסו״הכל
תאונה!

״אביבה סידרה לי את העבודה בתל־אביב.
היא אמרה לי5תהיי כבר עצמאית
פעם! ,כדי שלא אהיה שיפחה של אהוד!״

לשניה לאוטו. גם אביבה נבהלה, אבל
היא לא כמוני, היא לא מייללת. היא
היתה מודאגת, היא בדקה את המנוחה
בעורק״הצוואר ובווריד־היד ומתחת
לאף, וצעקה :״היא מתה, היא מתה, היא
מתה!״ אמרתי לה :״אולי היא בכל זאת
לא מתה?״
הכנסנו אותה בחזרה לאוטו, כדי
לקחת אותה לבית״חולים. החזרנו אותה
בחזרה לכיסא שישבה עליו, אביבה
משכה אותה מתחת לבית השחי, כי אני
לא יכולתי לראות את הדם, ואני עזרתי
לה ברגליים.
הדלקתי אורות גרולים והתכוונתי
לצפור כל הררך. זה פעם שניה שראיתי
בן־אדם מת. פעם ראשונה ראיתי את
אבא מת.
סמכתי על אביבה, כי אביבה היא בת
של רופא, היא רוקחת והיא יודעת
לעשות עיסוי־לב, אם צריך. ואז אביבה
צועקת :״חווה, היא מתה!״ אמרתי לה
שניקח אותה לבית־חולים, אבל היא
אומרת לי :״את שתויה! את בהמה! את
פאניקריסטית, כעת אני לוקחת
פיקוד!״ היא אמרה את זה בקול שאתה
לא יכול לפקפק אחריו. קול סמכותי
כזה.
והיא אמרה לי :״היא מתה, ואת לא
יודעת כמה הסתבכנו, אפשר ללכת
למאסר־עולם!״ היא מוציאה אותה לבד,
ואני שוכבת על ההגה ומייללת. כל
הדם יצא לי מהרגליים, הייתי על סף
התעלפות. רק אחר־כך ראיתי לאן היא
הוציאה אותה. כי לא הסתכלתי, לא
רציתי לראות כלום!
רק כשעשיתי סיבוב עם האוטו כדי
לעשות סיבוב שמאלה, ראיתי אותה
על השיחים בשולי״הכביש, צמוד מאוד
לסלע, במצב ישיבה־שכיבה• .
אביבה התיישבה לידי, במקום שם
ישבה המנוחה, היא הכניסה לי סטירה
כדי להוציא אותי מההיסטריה, נתנה לי
מכה כרי שאפסיק ליילל ואזוז.
חשבתי שהיא מתה, כי אני סומכת
על אביבה. לא יכולתי להתנגד, אני
מצטערת, אביבה לקחה את הפיקוה.
לא חשבתי כלום, לא הייתי מסוגלת
לחשוב! בגלל זה אני פה עומדת!
ואז אני עושה סיבוב בצ׳יק במקום,
מחכה כמה שניות, כי היו מכוניות
ממול. אפילו לא זזתי, כי לא רציתי
להסתכל מאחור, עליתי על שיחים
ממול כדי לא לעשות רוורס, וראיתי
אותה שוכבת ממול.
ואז אנחנו נוסעים בתוך השיירה, כי
היתה תנועה איומה של משאיות
ומכוניות, ואני מייללת, רועדת, בפאניקה
טוטאלית. אפילו לא ראיתי טוב, כי
הדמעות הפריעו לי לראות. כשהגענו

אמרתי לאביבה שהיא אשמה
שהמנוחה קפצה, כי היא גרמה לה
לקפוץ. אז היא אמרה לי :״אז לכי, תהיי
חברה שלה!״ אביבה אמרה לי :״את
הולכת לאמא ולא פותחת את הפה לאף
אחד!״ היא איימה עליי. לא יכולתי
לישון לא ביום הראשון בבית, ולא ביום
השני.
חזרתי לאביבה עוד באותו לילה,
בשעה שתיים־עשרה. אבי(גרנות) כבר
ישן, כי אביבה השכיבה אותו לישון.
היא שמה לו אסיוואל בתוך הקפה.
ריברתי עם אביבה והיא אמרה שצריך
להכין גירסה משותפת, כי המישטרה
תדע שאני הייתי צריכה להיפגש אתה,
ויקראו לי לחקירה. אביבה אמרה
שאומרים שבכלל לא נפגשתי איתה.
מספרים סיפור עם כל מיני אנקדוטות
אמיתיות, ואביבה לא מתכחשת
שהייתי אצלה בבית עד חמש.
היה תיאום, בגלל ששתינו ירענו
שקרתה תאונה לא באשמתנו. כן,
קיבלתי בשכל שלי שהיא גרמה לה
לקפוץ, אבל היא קפצה, היתה הרגשה
של אשמה מסויימת שלקחתי דודה
מהבית ולא החזרתי אותה.
למחרת חזרתי לירושלים מוקדם.
אהוד בדיוק יצא לקראתי בגולף. הייתי
גמורה! רציתי ללכת לישון. באחת-
עשרה צילצלה אביבה ואמרה שחיפשו
את המנוחה, והיא אמרה שאני לא שם.
שארע מה להגיד, וכך גם אמרתי
למישפחה. בתוך־תוכי קיוויתי שהיא
חיה! רציתי שהיא תחיה, ראשית כדי
שלא יקרה מה שקרה, שאני פה. ושנית
גם מבחינת אביבה, שהיא תספר שאני
לא נגעתי בה.
אני לא הלשנתי. היפניתי את
המישפחה שתחפש בבתי־חולים
ובמישטרה, את הסיפור לא סיפרתי
לאיש.
למחרת לא ישנתי. בערב צילצל
שוטר מבית האחות או האח, והזמין
אותי למחלקת פשעים חמורים ברמת-
גן. תגובה ראשונה שלי היתה לרוץ
לאהוד. רצתי אליו לטלוויזיה, התחלתי
רק להגיד לו שאני מודאגת בגלל
חקירה במישטרה, שאולי יעצרו אותי.
הוא שאל פרטים, ואמרתי לו
שהייתי אצל ויווי. הוא גירש*אותי:״אם
היית אצל ויווי תעופי לי מהעיניים!״
י אם הוא היה מחבק אותי ונותן לי
מישענת, אני מאמינה שהייתי מספרת
לו הכל. אבל אהוד כזה! פעם ראשונה
בחיים הוא ליטף לי את הראש בבית־המישפט
בירושלים, הוא בכה כמו
תינוק וליטף לי את הראש.
הוא ידע שאני ילדה מפגרת
שצריכה מישענת, אבל הוא גירש

אותי! ואני ברחתי, לא זוכרת לאן
הגעתי.
הימים מבולבלים לי בראש. אני
פטפטנית גדולה וידועה, תמיד אני
מפטפטת, גם בניגוד לאינטרסים שלי,
גם במישטרה. דיברתי עם אביבה לפני
שהלכתי לחקירה, והיא נתנה לי בירה
וכדורים. הלכתי למישטרה כמו אריה
לקירקס. סיפרתי חלקים נכונים, חוץ
מהחלק שלא נפגשתי איתה. הוצאתי
את אביבה מהתמונה, רק זה שהייתי
אצלה.
חזרנו על הגירסה בטייפ״רקורדר,
כי ככה אני משננת הכי טוב. יש לי
זיכרון ויזואלי, כך גם למדתי באוניברסיטה.
ואני משננת את זה איתה כמו
מפגרת אצל מורה.
למחרת לקחתי מאמא שלי מהכספת
2500 דולר, ואבי, בעלה, היה עד,
שנתתי לה את הכסף במיסדרון אצלם
בדירה.

כעבור שבוע, כשאביבה קראה
בעיתון שחושדים בתאונת פגע וברח,
היא אמרה לי שנלך להחליף צמיגים.
כי אולי יש חול על הצמיגים, ואנחנו
מכחישות שהיינו שם, ולפי החול יידעו
שהיינו שם. יכולתי להגיד לה שתלך
ליפו לתחליף צמיגים. אבל היא אמרה
שהיא עובדת ואני לא התנגדתי, כי לא
חשבתי שיש צורך, אבל היא אמרה לי
ללכת לוואדי־ג׳וז, ותיארה לי את הזקן
שיושב ליד המוסך. היא איימה עליי, אז
הלכתי.
החלפתי גם את הכיסויים במכונית
לכיסויים צהובים, שהיו לי בבית. והיה
ברור שצריך להתרחק מכל העניין. כי
קרה משהו, אשה מתה, צריך להתרחק
מכל מעורבות, לא דרסנו, לא עשינו
כלום! אני יודעת, כי אני נהגתי!
אחרי המיקרה הייתי עוד יותר
תלויה באביבה, עוד יותר זקוקה לה, כי
הייתי מלאת ריגשי־אשם ופחד. אני
מודה ומתוודה.
הרגשתי לא בסדר, ועל זה אני
אקבל עונש, ומגיע לי עונש, כי זה
האופי שלי! מה זה לנתק יחסים עם
אביבה? היא היתה הדבר היחיד שהיה
לי. אהוד לא היה לי, אבא מת, עם אמא
לא היה לי קשר.
אני בשביל אביבה גרנות הייתי
מוכנה ללדת ילד! כן! הייתי מוכנה
להתגרש מאהוד, להיכנס להריון ולתת
לה את הילד!
עברו עליי עשרה חודשים של
סיוטים. התמונה שרדפה אחרי כל הזמן
של הדודה שוכבת שם בפינה. לא

(המשך מעמוד )43
שנים. ללא השכלה. שתיהן לא ילדו
מעולם.

יכולתי להתקיים. לקחתי כדורים
בכמויות אדירות, הבית לא תיפקד.
אהוד היה מכין אוכל לילדים. לקחתי
כדורים מכל המינים ומכל הסוגים.
אביבה סיפקה לי אותם.
יום אחד הופיעה בבוטיק של אחותי
בחורה בשם נאווה. היא מודדת בגדים

ואז אני נעצרת בשער־הגיא, ואני
משקרת כל הזמן למישטרה. אני לא
מנדבת להם אינפורמציה, כי אביבה
חשבה שהמישטרה לא יודעת כלום,
ואני הכחשתי כל דבר.
כאשר מדברים על שקריה של
יערי, מסננ ת התובעת, פנינה דבו־

):״לא היה באוטו מערוך!1ה אוטו של אהוד,
* מה ששה מעדוך באוטו של אהוד? זה
ננטאזיה של אביבה גרנות, שמפנטזת!״

האמת״׳לא עירבתי אותך.״ ואז היא
מראה לי מיקרופונים, וזה שהראתה לי
את המיקרופונים זה כאילו שהיא עוד
חברה שלי. הייתי במבוכה. אני עוד
התנצלתי בפני אביבה, אבל ניצתה
אצלי נורה אדומה.
ואני יודעת שאביבה באבו־כביר,
אני מריחה את הבושם שלה! ואני
קוראת לה, אבל היא לא עונה. ואני
שואלת מישהו שיברר אם היא שם,
אבל מספרים לי שהיא אומרת ששמה
ורדה, ולא אביבה, ושהיא לא מכירה
אותי!

התחרות היתה מפוארת ביותר. היא
התקיימה במלון הילטון־הוואין־וילג׳
בהוואי. עמדנו על בימה יפה, כשברקע
מקהלה של 120 ילדים ולהקת רקדניות
מקומית. אני הימרתי על
המועמדת מוונצואלה, שלדעתי היתה
הכי יפה, ואילו היתה מגיעה לארץ היו
חוטפים אותה מייד. היא נבחרה מקום
אחד אחריי.
כל המועמדות הגיעו עם הבעלים
שלהן. יש שבאו גם עם הילדים. הגדילו
לעשות כמה מועמדות שבאו עם
ההורים שלהן — הסבא והסבתא.
התחרות התחילה ב־ 10 בספטמבר
ונמשכה עד ה־ 24 בחודש.
מייד בהתחלה הרגשתי כנציגת
ישראל. הבגדים שלבשתי, ושלקחתי
מהארץ. היו היפים ביותר. המועמדות
והקהל לא האמינו שהבגדים הם
מהארץ, ואני הייתי צריכה לשכנע
אותם.
לא ייאמן מה שחושבים על ישראל
שם. בטוחים שאצלנו יורים ברחובות,
ושהמיסעדות שלנו הן מיסעדות
מיזרחיות שאוכלים בהן רק בידיים.
כל־כך הצטערתי שלא הבאתי תמונות
מהארץ, כי כל מועמדת הגיעה כשהיא
מצויירת בתמונות שקיבלה, בדרך־
כלל ממישרד־החוץ שלה.
בבחירות המוקדמות זכה הבגד

ב־סז בינואר באה לתא שלי ציפורה
רימר, והביאה איתה סכין. היא אומרת
שאת זה שלחה אביבה ״כדי שתתאבדי
בצורה יותר קלה, כי היא יודעת שיש
ואומרת לי :״את מוכרת לי.״ אמרתי לה
רין :״שקרנית!״ חווה יערי נעלבת, לך נטיות התאבדות.״ ציפורה רימר
שזה לא יתכן, כי אני כמעט בת 40 והיא
פונה לבית־המישפט ומבק שת רוכשת ככה את אמוני. ואני מאמינה
ילדונת בת .20 אבל היא ביקשה שאתן
לעזור לה.,:היא כל הזמן אומרת לה. אבל ככה אני, מאמינה לזה
לה הטלפון של הבוטיק, ותבוא אחר־שקרנית!
הצגה! אני לא יכולה!״ ומאמינה לזה.
יעירי בוכה, מפנה גבה לקהל
הצהריים עם חבר. כעבור רבע־שעה
רימר הראתה לי את הגירוזלם־
ומתייפחת.
היא מתקשרת ואומרת:״אני מכירה
פו ס ט ואומרת שהיא לא יכולה יותר
אותך! ראיתי אותך עם גברת מלבסקי.״
עד ה־ 27 בחודש לא אמרתי את לעמוד בעוול הזה, ומציעה לי לרוץ
נבהלתי מאד. מה זה יכול להיות?
האמת. שיקרתי שקרים מטומטמים, למישטרה ולזרוק הכל על אביבה.
רצתי לצלצל לאביבה. היא אמרה:
הרגשתי עניבת־חנק, כולם נגדי!
שקרים של נעבעך. זה היה מטומטם י
״שטויות, זה רק אהוד״.
וטיפשי לשקר, כמו ילדה מפגרת. אבל המישטרה נגדי, בעיתון כתוב שויווי
שוב צילצלה נאווה, ואמרה לי:־ ,אני עושה את זה כי אני יודעת שאני מספרת שהתוודיתי בפניה...
צריכה לשמור על אביבה גרנות.
״לטובתך, בואי לפגישה ב הי ל טון.,
ב־ 20 בחודש נהגתי לא יפה, זרקתי
ביקשתי מאביבה שתבוא איתי, אבל
ופיתאום באה לי אשמת־רצח, סעיף על ויווי סיפור לא של הריגה ושום
היא לא רצתה. הלכתי עם ציפי,
!300 זה מפחיד כל אדם. בחורות בחצר דבר, אבל על הצמיגים ואז חדד מוציא
אחותי ...גם אחותי שוכנעה שזה רק
אמרו לי שאביבה עד־מדינה. לא כל־כך אותי מהחדר, ואומר לת״ואדי־ג׳וז!״ ואז
ידעתי מה זה עד־מדינה, לא קלטתי.
אהוד, כי יש לו מוח זדוני.
הבנתי שאביבה סיפרה את האמת.
ב־ 16 בינואר מיפגש עם אביבה,
היום אני יודעת שנאווה היתה
בבית־המישפט, כשעצרו אותי ואשוטרת,
והחבר שלה היה מישל חדד.
ואני מוכיחה לה שאני אומרת את הוד פיטר את עורך־הדין שלי והסכים
שיעצרו אותי ל־ 15 יום, חיפשתי את
ברוטוס. מי כאן ברוטוס? עכשיו יורדת
לי אבן מהלב, בבריאות ילדיי! סיפרתי
לחדד ולא לסניגורים שלי! לא נעים לי!
האמנתי בפקד חדד, שוב אני עושה
הכל בניגוד לאינטרסים שלי, אני
• לפני כמה שבועות הגיעו לכלא אנשי־מיקצוע
כשהגיעו אביבה גרנות וחווה יערי לכלא נווה־מטילה
את כל יהבי על חדד, אני מבב
ת חו ם הקוסמטיקה, וערכו הדגמה לאסירות.
תירצה, הן היו ברוגז ולא דיברו זו עם זו. גרנות
קשת ממנו שימצא לי עורך־דין! כי אני
אביבה גרנות ניגשה לספר, שבא לכלא, והציגה א ת
היתה במצב־רוח סוב, ויערי בדיכאון.
מבינה שהוא מהמישטרה והוא לא יכול
עצמה לפניו בגאווה. היא סיפרה לו שהיא עומדת
בשלב מסויים הפיצה גרנות שמועה בכלא שהיא
להיות העורך־דין שלי.
לעלות על דוכן־העדים והציעה לו לבוא לכלא יום
עומדת להחליף א ת עורך״הדין שלה, ולקחת
ניסיתי להתאבד אחרי ששיחזרתי
לפגי מתן העדות ולסרק אותה ולעשות לה פן
במקומו את דויד יפתח. יפתח ידוע כעורד־דין
עם פקד חדד, מהבושה! חשבתי שאני
בשערות. היא אמרה לו בחיוך שכדאי לו, שזה
פלילי,
שהתפרסם רבות במי שפסים סליליים גדו
הורגת את עצמי מהבושה. אביבה הפכה
יפרסם אותו.
לים, הנוגעים בעיקר לעבריינים (למשל: שמעיה
מהפיה־הטובה למכשפה, וחדד, שאני
הספר אומנם ניס ה להשיג אישור להיכנס לכלא
ושמוליק אנגל). .
סומכת עליו. מקליט אותי ומסריט
ולעשות לגרנות תי ס דו ק ת מיו חדת יום לפני מתן
כשיערי שמעה על כך, היא נכנסה לפאניקה
אותי! זה מפני שרציתי להיות?? 16356
העדות, אך שילטונות הכלא לא אישרו לו.
ואמרה. :זהו, עכשיו ברור שאכלנו א ת התיק!״ אבל
של כולם? 16356? ,של אהוד? 16356? ,
גרנות לא החליפה א ת עורד־הדין.
לדוכן-
לעלות
• יום לפני שהיתה גרנות צריכה
של אביבה? 16356? ,של חדד.
עם חידושו של המישפט בחודש ספטמבר,
העדים, היא החליטה איזו שימלה תלבש. היא
עורכי־הדין הסבירו לי שהוא החתול
הועברו שתי הנאשמות לבית־המעצר באבו-כביר
מדד ה אותה, עשתה סיבוב בין האסירות, ושאלה
ואני העכבר, ובכל זאת סיפרתי לו המחוזי ומשם הובאו בכל בוקר לבית״המישפט
ההופעה. על לדעתן אותן וביקשתי ממנו שישנה את התאריך, כי
בתל-אביב. אז גם התחילו לדבר זז עם זו. גרנות
עורכי־הדין שלי אמרו לי לא לדבר.
• יערי הופיעה בבית-המי שפט ב תיסרוק ת
רצתה לקרוא עיתון ולא היה לה, ויערי הסכימה
אני לא מבינה מה בא לי בראש
מיוחדת, עשויה צמות״צמות. אתה תיס רו ק ת סידרו
להשאיל לה א ת העיתון שלה. העיתון הועבר
איפה האינטרסים שלי? אני פועלת
לה, מסתבר, הכושיות העבריות העצורות גבי ת־באמצעות
הסוהר.
בניגוד להגיון ובניגוד לאינטרסים
המעצר באבו״כביר לקראת גירושן. גרנות רצתה גם
אחר״כן הן כבר המשיכו לדבר, בעיקר על
שלי. ככה אני!
היא ב תי ס רו ק ת כזו, ואכן, כשחזרו השתיים לנווה-
אסטרולוגיה, נושא משותף לשתיהן. ליעדי איפשרו
אני מתביישת, רציתי שחדד יהיה
תירצה, סירקו אותה שם הכושיות העבריות
להכניס לכלא ספרי״אסטרולוגיה, והיא השאילה
העורך־דין שלי, חשבתי שהוא מאמין
הנמצאות בכלא-הנשים, ועשו לה תיס רו ק ת דומה.
אותם לגרנות.
לי, אבל הוא סידר אותי, כמו כולם, כמו
• בינ תיי ם ממשיכה גרנות ״לעבוד״ על יערי.
• שתיהן גם מ שתתפות בי חד בחוג־ליהדות
תמיד. לא יכולה להסביר את הראש
היא מספר ת לכל שעורך־הדיו שלה הצליח להגיע
בכלא.
הזה שלי״. רק להסכם עם הפרקליטות, ולפי הסכם זה תקבל
• גרנות ממשיכה להיות במצב-רוח טוב,
אני יודעת שאמרתי לחדד הרבה
שנה או שנה וחצי מאסר. הדבר מבהיל א ת יערי,
ומשעשעת א ת האסירות בנווה־תירצה. ב א חד
שקרים, אבל במישטרה חשבתי שיש
החוששת שהיא עומדת לקבל א ת מלוא העונש -
הימים הודיעה לכל האסירות שמתחת לשימלה
לי מועד ב׳ ,כאן בבית־המישפט אני
מאסר-עולם.
שלה אינה לוב שת בגדים ת ח תוני ם -חזיה ו תח יודעת
שאין לי מועד ב׳! כאן אני לא
תונים. אחרי כמה ימים כאלה החליטו הסוהרות
בכל מיקרה, שתי הנאשמות ברצח מלה מלבסקי
רק יכולה להציל את חיי, אלא גם את
שזה לא נאה, וביקשו מגדנות לשנות א ת מינהגה.
מהוות מקור עניין בלתי״נדלה ב תוך כותלי בית-
כבוד ילדיי, שהם יוכלו ללכת בראש
הסוהר, לא פחות מאשר מחוצה לו.
היא הסכימה.
מורם, שאמא שלהם לא רוצחת. על
עצמי לא איכפת לי!

נות 1ךסת לי הכלא

גבי פיליפינים
כל אחת ומישרד־החוץ שלה

הלאומי שלי בפרס ראשון. עמי עזר לי
מאוד.

מפפר עמי:

אין לך מושג כמה אני גאה בפינצי,
אשתי. כשהיא נבחרה היו לי דמעות
בעיניים. בשלב שלפני התחרות הסופית,
כשחמש המועמדות הסופיות
עמדו על הבימה, הייתי בטוח שהיא
תיבחר במקום הראשון. מה גם שהרבה
מהמועמדות צעקו :״פינצי נומרו אונו!״
קיבלנו שיחות־טלפון מיהודים
אמריקאיים, שהיו מלאי התרגשות
מפינצי. חזרנו הביתה בשימחה רבה
לשלושת הילדים, דן ( )12 טל ( )10 ומאי
( 2וחצי).
פינצי קיבלה צמיד זהב ואורגן
חשמלי. הודיעו שהם ישלחו לה גם
סכום־כסף. אני חושב שאלה בהחלט
מתנות יפות לאשה העומדת לחגוג
בחודש הבא יום־הולדת .36

שחייו מבלי
לשיה והאורחים

בסיגנון ש ל
רט ישן
משהו קורה בעיר הזאת, תל־אביב.
מיסעדות, פאבים ומיזללות סיניות
צצים בכל מקום שבו אפשר להרים
ארובה לגריל או להציב חבית־בירה.
האחרון ברשימה הוא רוק קפה. זהו

דוג מן צילומים ומ סלול שה ת חפ ש לגנרל א מריק אי, שם 1111 111 1 1 1 1 1א ת כובעו על רא שה היפה של חב ר תו ה חד ש ה, הצעירה
ה חי פ אי ת רונית גור, דוג מני ת העו שה צ עדי ה ה רא שונים על ה מסלול.

חל׳ גולדנברג

השח קני ת״דוג מני תהתל־ א בי בי ת יכולה
להרשות לעצמה להתלב ש זרוקה ועדיין
להיראות יפה. הי א ניהלה שיחה עם ה תיסלמיס״ל שעב ראש דו ת וצוף.

תרי ׳ 1ר 1ה שמעון, אחדמ־
11 1 1 1מלני־הלילה של

תל־אביב ובעל הליקוויד לשעבר.

שילוב של בית־קפה־מסעדה, בעיצוב
פשוט, המזכיר תפאורה לסרט משנות
החמישים. חוץ מזה יש שם בימה
למופעי ג׳ז ורוק. י
את כל זה אי־אפשר היה לראות
ביום הפתיחה. לעומת זאת, אפשר היה
לראות הרבה דוגמניות ודוגמנים.
זמרים וחברי להקות ג׳ז ורוק מקומיים.
וכמובן מוקירי פתיחות מושבעים.
כולם התחככו בכולם ואולי גם נהנו.

ומי שהיה לו צפוף מדי, עלה לדיסקוטק
של מלון ימית הממוקם מעל הקפה.
חלק
מהמשתתפים בפתיחה נענו
לבקשה והופיע בתחפושת — הבטיחו
פרסים. וכך הופיעו במסיבה שני
גנרלים אמריקאים ושייח׳ בדווי שיצא
מרולס רויס לבנה. אלה היו
.המועמדים הרציניים לפרס. היתה
תחרות?

ך 11י ך ך 1ו 1ה מכונה קפיץ־ באהלפ תי ח ה לאחר יו ם לי מודי ם
- 111.1 1 1 11 1מפרך. שמר עליה מקרוב גידי אלעזר, שבימים
אלה ממ ש גמר א ת לי מו די ה מי ש פ טי ם שלו ב אוני ב ר סי ט ת תל״אביב.

אילנה סיבונ

מלכת״המים לשעבר ב חברת
הרוגמן הפיני
פררריק סבוני, הי תהאחת היפו ת הרבות במקום.

צוף פילוסוף

לשעבר חבר תיסלם עם דורון
פוקר, מלהקת גן עדן. בתצלום
מ ש מאל: הדוג מני תסמדר גנזי בחבר ת ג׳קי פיששון.

ך 11ך 1ך | 11 שוכנעה ב מהלך ה מ סי בהלקחתאת הענייני םלידיה -
| או לפיה -ולשיר לכבוד האורח. תי קי פתחה בשירים
/ 11ן 1
ערביים בליוויי ת רי קו ד־ ב טן מרומז, ואחר־כך עברה ל שירים י שראליים.

| \ ך 1דךךהש תל הב ויצ א במחול יווני-רומני
. 1 . 1 / 1 1לכבוד האורח. לבב, עו שה־המיסג־רות
של יגאל תו מ רקין ו א מני ם אחרים, הו א ממוצ א

רומני, וטוען כי מ אז הכיבו ש ה תורכי רב״השנים של
מו ל ד תו נ שארה בדמם של הרומנים ת אוו ת״ מ חול
ד רו מי ת״י ם־ תי כוני ת. מלפנים: יצחק ליבני ו די די מנוסי.

ברים של אז. הם התאספו שוב, כמעט
באותו ההרכב, במיסעדה בוננזה. המטירו
על תיאודוראקיס פרחים, תקליטים,
בירה וצלחות של גבינה בולגרית,
שרו, רקדו והקשיבו לנאום־
ברכה אחד. הכל בהשראת המארגן,
שהיה שוב המשורר יבי.
על הכל העיב במיקצת מסע־ההסתה
שהתנהל נגד תיאודוראקיס בגלל

מיקיס תיאודוואקיס ־ז&ג

סיל בי קשת והפרופסור ארי הזקס וה ק שיב לשירים

״הימנון אש״ף״ האגדתי. הנוכחים רצו
להוכיח למיקיס שיש ישראל אחרת.
המשוררת מיכל סנונית הגישה לו
תקליט של שיריו שתורגמו לעברית.
רפאל קלצ׳קין הוצג לו כזקן השחקנים
הישראליים. כמה מהנוכחים ניסו
לתת קולם בשירה. ורק מיקיס עצמו
נהנה, הקשיב, חייך ולא שר. המארחים
לא לחצו עליו.

שהו שמעו לכבודו. מ א חו ריו: מנ הל תהמסע שלו
בארץ, אורלי בייגל. א ח רי נאום־ברכה שתורגם על־י
די ע מו ס קינן לצרפתית, ה שיב תי או דו ר א קי ס.

סיקיס(רא)
י שי ד

רנו שיר

1ך 1שהיה הרוח ה חי ה ו שר קד כשעל גבו רונה קינן, ד אג להזמין א ת
1האורחים, רובם י די די םשהשת תפו ב מ סי ב ה לכבוד תי או דו ר א קי ס
עוד לפני 16 שגה. מ ש מאל: קינן עם א ש תו נורית גרץ ו ב תו הקטנה, רונה.

16 שנה אחרי שהיה כאן לראשונה,
חזר מיקים תיאודוראקיס לישראל.

בפעם הראשונה, בא ״לחפש את
השמאל החדש,״ כדבריו. אמרו לו אז
שיש כזה בישראל, ואחרי שיחרור ממאסר
במישטר הקולונלים במולדתו
בא הנה. על הגג של עמום קינן
נערכה לו מסיבה אינטימית, דיברו,
התווכחו, שרו.
עכשיו בא מיקיס לחפש את הח־

עיי־מדי. עבי סל ורחל אכנדי * 49

חמחרים

מונולוג עם יוסף בורג

האיש שדנז
באנקרה ובברגראד
נחוג יום־הולדתו ה־ 60 של
דויד גולן, מבכירי המשק הישראלי,
שהחל את דרכו בגיל 24 כעוזרו של
שר־המיסחר־והתעשיה והגיע, אחר
מסלול שכלל את תפקידי הנספח
המיסחרי באנקרה ובבלגראד, נציב
מטבע חוץ ומנכ״ל מישרד־המיסחר־והתעשיה,
לשוק הפרטי, בו התבלט
כמנכ״לו הראשון של הבנק הבינלאומי
הראשון וכמנכ״ל חברת־ההשקעות
של צמרת התעשיינים,
דנות, אשר פורקה לאחרונה, בגלל
כישלונותיה העיסקיים.

איל־ההח מטוקיו
נחוג יום־הולדתו ה־. 65 של
שאול נחמיה אייזנברג, איל־הון
(החברה לישראל) ,יליד מינכן
הגרמנית וחניך ישיבה, שהתגלגל,
בימי מילחמת־העולם, ליפאן, בה נשא
אשה, שילדה לו שישה ילדים (חמש
בנות ובן אחד, ששמות כולם מתחילים
באלף: אלפרידה, ארית, אסתר, אליזה,
אמילי וארווין) ובה גם החל בעסקיו
חובקי־עולם וגם בעסקנותו הציבורית

איש־עסקים גולן
בגיל ,24 עוזר שר
(אחד מתפקידיו הראשונים בשטח זה:
ראש הקהילה היהודית בטוקיו הבירה).

פרסמואי בן פרסומאי
נפטר בירושלים, בגיל ,62 אברהם
יוסן! לבינסון, חוקר ארץ־
ישראל, גרפיקאי ופירסומאי, שניהל
בשנות ה־ 50 וה־ 60 את אחת מחברות
הפירסום הגדולות בארץ באותם ימים
(שחם לבינסון אילון) ,ואשר נודע
בסיסמות הפירסומת הקולעות אותן
חיבר (אל על: כל יום לכל מקום!)
ובביצועיו הגראפיים (הוא האיש אשר
עיצב מחדש את דבר השבוע) .לבינ־סון,
אביהם של ארבעה בנים־ ,היה נכדו
של אחד ממייסדי שכונת מאה שערים
הירושלמית ובנו של בנימין לבינסון,
אישיות ססגונית בזכות עצמה: שוחט,
פועל דפוס, צייד והפירסומאי הראשון
בארץ, שתמיר התגאה בכר על שהצליח
לשכנע ב־ 1925 את ברל כצנלסון
למסור לו בקבלנות את הפירסום ביומון
ההסתדרותי הטרי, דבר, תמורת
חצי לירה מצרית(ההליך החוקי בארץ,
באותם ימים) לעמוד.

שחקנית בת חזן
נפטרה בגיל ,75 בת־עמי
אלישיב, מוותיקות שחקניות התיאטרון
העברי, בו נודעה בשמה הפרטי
בלבר, ואשר החלה את דרכה, בגיל 17
בתא״י (התיאטרון הארץ־ישראלי),
ממנו עברה עד מהרה להבימה, שבה
מילאה משך 40 שנה מיבחר תפקידים
(מהופעה בהדיבוק של אנסקי עד שש
כנפיים לאחד של ברטוב) .אלישיב,
בתו של מורה, סופר וחזן־לעת־מצוא
בוורשה הפולנית (ואשר ניהל בארץ
את כפר־הילדים מאיר שפיה בשומרון)
היתה גרושתו של שחקן הבימה הוותיק
שימעון פינקל ואם בתם היחידה.
* שהבכור בהם הוא איש התיאטרון
מיכה לבינסון.

דידקהךןך 1ך ך ״ 1ך 11ז ריבקה, י לי דתה-
^ 1 1 11 1-11111 1 1| #ארץ מחברון, פג־ו

א ת יוסף ב מי סעד ה, כשרה כמובן, ברחוב דיזנגוף

ך* טעות הגדולה ביותר שלי, אם
( 1כי אין לי רישום של טעויותיי: אני
חשבתי שהממשלה הזאת והכנסת הזאת
לא יחזיקו מעמד!
נכון שבזכות המפד״ל הוקמה ממ־שלת־אחדות,
אבל אני חשבתי שהיא
לא תחזיק מעמד מעבר לכמה חודשים.
זה היה לי ברור. היות ואצלי גם
ברור ללא צל של ספק־ספיקא שאני
לא יכול להיות בכנסת ה־ .12 מדוע?
מטעמים של גיל. חשבתי שהכנסת ה־
11 ממילא לא תחזיק מעמר — אז.
ממילא הייתי הולך הביתה.
זאת היתה טעות! זה לא קרה, ואני
משלם כעת את השטר, כאשר דוחקים
בי להתפטר.

מה אוכל

^ ני מניח שהסקנדאלים המתפרד
סמים בעיתונים, זה לא מספיק —
אז רוצים עוד.
זה לא כל־כך מעליב אותי, כי אני
יודע שיש עיתונאים הכותבים בתערובת
של דיו ורעל. זה חלק מהתרבות
החברתית החדשה אצלנו. אלימות מילולית
— זה חלק מהדברים.
זה גם לא מעליב אותי שהפכו זאת
להלצה, כי יצרו אווירה כזאת, שניתן
היה לראות זאת גם כהלצה. אמרתי עוד
לפני הרבה־הרבה זמן שלא אהיה מועמד
ברשימת המפד״ל לכנסת הבאה.
עוד ביוני.
כמו שגיליתי עכשיו, בפעם ראשונה,
היתה לי טעות.
רק בחודש שעבר היתה ועידת־המפד״ל
והחליטו על זבולון המר
כיורש, ולא על המועמד שלנו, של
סיעת־למיפנה, משה סלומון.
ביום הרביעי כתבתי מיכתב לראש־הממשלה
והודעתי לו שכרעתי להתפטר.
מצא מישהו שזה אינו מספיק ויש
להודיע זאת בישיבת־הממשלה. לכן,
ביום השישי, כתבתי שוב לשימעון
פרס ולמזכיר״הממשלה, שיכניס זאת
לסדר־היום של ישיבת־הממשלה ביום
הראשון.
לא, לא ידעתי בדיוק איך מתפטרים.
מה, זה מעשה שעושים בכל יום?
זה גם לא כל־כך יוצא־דופן.
זוכרים איך מנחם בגין התפטר? באוגוסט
הוא הודיע על כוונתו להתפטר,
ורק באמצע ספטמבר הוא התפטר
באמת.
בשבוע הבא אודיע שאני מתפטר.

ב תל־אביב .״שם נדל ק הניצוץ ״,ה עי ד בעלה. כש־נישאו,
ה שניים היו מורים -הו א מורה בגי מנ סי ה
הרצליה ב תל״ אביב ו הי א מורה בבית״ספ ר עממי.

למעשה, עליתי ארצה פעמיים.
בפעם הראשונה עליתי ארצה באפריל
בשנת ,1939 בדרכון גרמני, שבדף
הראשון היתה האות י׳ .אחר־כך נשלחתי
בחזרה לגרמניה. ביוני כבר הייתי
שם, ובאוגוסט נסעתי לקונגרס הציוני
בז׳נווה, כדי לקיים קשר עם היהודים
שלנו באירופה. עברתי שנה בעליה ב׳.
ב־ 10 במאי 1940 נפל קו־מאז׳ינו.
הגרמנים כבשו אז את כל צרפת,
האיטלקים חשבו שכבר גרמניה ניצחה.
קיבלנו אז הוראה מהארץ — לסגור
את המישרד!
היתה לי בעיה: איך חוזרים ארצה?
מילא היו בעלי דרכונים בריטיים, אבל
לי היה דרכון גרמני עם האות י׳(יודה
יהודי) .מנהיגים יהודיים בשווייץ השתדלו למעני, שילמתי . 100 דולר
מכספי וקיבלתי דרכון פולנה היה
כתוב עליו שמקום מגוריי בירושלים.

בזה אני סוגר מעגל: נכנסתי לממשלה
בח׳ בתשרי ,1951 כשר־הבריאות, והתפטרות,
תיכנס לתוקף אחרי החגים,
בתשרי. מכוון? אלוהים מכוון!
ריבקה אשתי, דוקא שמחה. הנה,
תשאלי אותה. היא אומרת :״סוף־סוף
תשב, תכתוב בבית.״
ודאי שהיא היתה שותפה להחלטתי.
אני תמיד אומר שהיא סובלת כשאני
לא בבית וסובלת כשאני בבית״ .אבל
זה על דרך בדיחותה. יש לי מזל גדול
איתה.
איך היכרתי אותה? הייתי רווק בן
.32 נכון, מבוגר, אבל בכל־אופן באתי
מהמילחמה ובן־אדם צריך לחפש
עבודה. ועד שהוא מוצא! הייתי מורה
בגימנסיה־הרצליה, ואחר־הצהריים ובערבים
נתתי שיעורים בבית צעירות
מיזרחי בתל־אביב. היו שם חברים
וחברות מגרמניה.
יום אחד נכנסתי למיסעדה כשרה
ברחוב דיזנגוף. נכנסתי לקנות לחם
ונקניק. מה כבר יכול רווק לאכול?
נכנסה ריבקה עם חברה שלה. החברה
הכירה אותי — היא היתה מורה
כמוני — ועשתה את ההיכרות בינינו.
התיישבנו יחד. אז אכלתי את הנקניק
והלחם בצורה יותר יפה, התפתחה
שיחה והניצוץ נדלק...
בהתחלה לא היה לנו קל. לי היתה
עדיין חצי מישרה בגימנסיה־הרצליה,
והיא היתה מורה בבית־ספר עממי.
המשכורת שלה היתה חמש לירות לחודש.

קורה אצל זוגות נשואים? אשתי
נכנסה להיריון. בא בעל־הדירה שלנו
ואמר שאינו יכול לסבול ילדים קטנים.
הוא התחיל לעשות לנו צרות. נעשה
גרוע מיום ליום, עד שאיים להביא לנו
בשר־חזיר למיטבח. ריבקה התקדמה
בהיריון — אז לא היתה לנו ברירה.
קמנו והלכנו לגיסי, שקיבל אותנו יפה.
כך נולדה הבת הבכורה שלנו, צביה.
לאט־לאט בנינו את עצמנו. נולדו
לנו עדה ואברהם. לכל אחד מהם יש
היום שלושה ילדים. אני סבא לתישעה
נכדים, מחולק באופן שווה.

כשאשתי ואני התארסנו — והיא
תאשר את זה — הבטחתי לה :״לא
אהיה כמו החברים שלי, המורים שאת
מכירה, שלא נמן יאים בבית אחרי־הצהריים
ונותנים שיעורים פרטיים.
אני אקדיש את כל זמני החופשי
לתנועה.״ גם היא היתה חברה בתנועת־המיזרחי
ובהגנה, אבל אני נולדתי
לפוליטיקה. מגיל 12־ 13 אני בתנועת־המיזרחי.
בגיל 26 כבר הייתי בהנהלת
התנועה הציונית. על התקופה הזאת יש
לי הרבה צ׳יזבטים.

אץ תשובה
יש ציטוט!
בורג בגרמנית, שפת האם של
הוו תי ק בשרי ישראל, הו א מיבצר,
טירה. ליוסף בורג ישב בי ת״ ה א בן
שלו בירו שלים ספר, שבו צילו מים
מ רהיבים של מיבצרים. ה מ שו תף
לכולם: הםמ שד רי ם בוח, י צי בו ת.
ה ם שרדו לאורך ה שני ם רבות
ה תהפוכו ת. כ מו ה ם גם בורג.
בגיל 77 וחצי הו א שופע מרץ,
הלצות ובעיקר פי תג מי ם. הו א בעל
זיכרון פנו מנ אלי לתאריכים, ובעל
בישרון לתארמ או ר עו ת בעברו הר חו
ק ב דיו ק רב וב או ר ח מרתק,
כאילו ה ת רח שו בהווה.
בנוגע למ אור עו ת ההווה, לעו מ ת
זאת. הו א פ תו ח פ חו ת. כל אי מ ת
ש שאלתי או תו ש אלה מ בי כ ה מעש
הו א אץ לעזרתה של סי פ ריי תוהמר שימה, שלף ספר ו צי ט ט פי תג ם
שקלע לעניין ו הי טי בלבטאאת
ריגשותיו. כך ני ס ה להי מנע מ ח־שיפת־יתר
של ריגשותיו, א ם כי
במהלך ה שי חה נפ תח בורג יותר
ויותר.
מ שהערתי לו על מינהגו לברוח

השגנו כרטיסים לאוניה יפאנית, אבל
לא הלך.
בא לנו רעיון — יש אוניה פורטוגלית!
החלטנו שנוסעים למוזמביק. את
יודעת איפה זה?
במשך ימים חייתי על תפוחי־אדמה
מבושלים וסררינים, בגלל הכשרות.
שיבעה שבועות חיכינו במוזמביק. אני
זוכר שם יהודי אחד, בעל זקן עד הנה
(מראה על המתניים) ,שהתפלל על פי
המחזור של שבועות, אפילו שהיה אז
יונדכיפור. זה מה שהיה לו.

לעולם ה צי טו טי ם ו הפ סו קים, ה בי ט
בי ב תי מ הון ואמר :״אולי, אני ל א
יודע, יכול להיות״.
בי מי ם בה ם ע סו ק עם־י שראל
בטוטו-בורג -יתפטר, ל א יתפטר!
מעדיף בורג ל פ תו חאתה שי ח ה *בעברו, בשורשי מי שפח תו. קרקע
ב טו ח ה יותר! נו ח ה יותר? הו א מציג
מיי ד ת מונו ת מי שפחה ומוכן
לט רוח ה רבה -לצ א ת מחוץ לביתו
שוב ו שוב -כ די לה שביע א ת רצונו
של צלם העולם־הזה צבי טל.
אחר״כך הו א מפ תיע ושולף ספר
עב-כרס, מעט קרוע, מבקשמ מני ן,
להריח או תו ומספר :״זהו ספר
הגמרא הרא שון שלי. ז ה נקרא
מסכת בב א -מצי עא. עםזה רצתי
ביד, כ ש שמעתי שאבא שלי מתב־
. 1937 אין לי מו שג מ דו ע דוו ק א עם

הו א אי ש״ שיחה. מרתק וגולש
מצ׳יזבט לצ יז ב ט באורח שוטף.
הו אלא נעצר, י ש לעצור או תו{ .
בכל מ ה שנוגע להווה, הו א אינו
קולח. ניכר בו כי הציפיה בקרב
צעירי מיפלג תו שיילך כבר ה בי ת ה
כו אבת לו. דור של אידעאת יוסף.
גם הני מההסרקס טי ת לעיתים,
שבה מטפלת בכך העי תונו ת, מ ט רידה
או תו. עבורו הד ב רי ם נראים
פ שוטי םבתכ לי ת הפ ש טו ת. הו א

אחרי התקופה הארוכה הזאת טסנו
ארצה באווירוני־ים. עברנו תחנות כמו
ניירובי, חרטום, ועוד. לנו באוניות, לא
בבתי־מלון.
ב־ 5בדצמבר 1940 הגעתי ארצה.
נחתנו בכינרת. אני זוכר עוד את הרושם
הראשון. נכנסתי לחנות הראשונה
בטבריה, כדי -לפרוט חמש לירות.
הסתכל עליי בעל־חנות ואמר :״למי יש
בטבריה חמש לירות לפרוט?״ רק

בכסף. רק ששם הרבה פעמים בכיתי
בליבי על שאני לא יכול לעזור.
מישרד־הפנים, לעומת זאת, הוא
בכל הארץ. זה גס עיסוק במישור
הפוליטי. גם פה צריך כסף, אבל יש
הבדל אם אתה אומר שאין כסף לראש־עיריה
או לנצרך. יותר כוח במישרר־הפנים?
אני לא יודע. אני לא יכול
לשפוט אם הייתי שר־פנים טוב, או
בכלל שר טוב. במישרד־הפנים היה לי

..הטעות הגוויה ביותו שר היתה
שחשבת בזמנו כ הממשלה הזאת
והכנסת הזאת לא יחזיקו מעמד!״
בתחנת האוטובוסים מצאו די כסף
לפרוט לי.
משם נסעתי לכפר־הנוער ליד כפר־הסירים,
ומשם עברתי לתל־אביב ונעשיתי
מורה, עד שעברתי לפוליטיקה.

פי ת או ם

\ רקמה מדיגה!
1951 אני בממשלה: הייתי שר־
*/הבריאות(עד ,)19*2אחר־כך שר־הדואר
(עד ,)1958 אחר־כך שר־הסעד
(עד ,)1970 שר־הפנים(עד ,)1977 שר״
הפנים והמישטרה (עד ,)1984 ושר־הדתות
עד היום.

מזל — היה לי מנכ״ל טוב: חיים
קוברסקי.
זה לא נכון שהייתי שר־על, ושהש־ארתי
הכל למנכ״לים. את זה אומרים
מי שלא אוהבים אותי — הם אומרים
ככה. אוי ואבוי אם השר הוא המזכיר
של המנכ״ל. שר צריך לקבוע מדיניות!
אם כבר העלית את העניין הזה, אז נכון
גם שתמיד — לא משנה איזה שר
הייתי — התעסקתי בענייני עם־ישר־אל
בעולם: גם בונדס, גם לייצג את
המדינה. העובדה שאני דובר שפות —
צרפתית, גרמנית, לטינית, יידיש, אנגלית,
יוונית, ספרדית, פורטוגלית ועברית
— עושה אותי רב־תכליתי.
זה גם קצת מסובך: חשבונות אני
עושה בגרמנית, גם ביטויים פילו־

,.במישוו־הוואו ה״ת צדן־ להיאבק,
אמות לבקידים: לא מסניק חיוג
ישיר -צריו אם חיוו ישיר!״
קשה לי לומר איזה תפקיד אהבתי
ביותר. תני לי לחשוב — מישרד־ה־פנים!
במישרד־הדואר
הייתי צריך להיאבק.
אני הכנסתי את החיוג הישיר
והייתי צריך להסביר לפקידים ש,.לא
מספיק חיוג ישיר — צריך גם חיוך
ישיר!״ *
זה מישרד שאם יש לך די כסף —
אתה יכול לעשות, ואם אין — אז לא.
גם במישרד־הסעד זה תלוי מאד

הרי הודי ע על כוונתו להתפטר. על
פי הגיונו החותך, אין הו א מבין מ ה
רוונים ממנו, ומתרץ הכל ב שינא ה
כלפיו, תופעה הידו ע ה הי ט ב בקרב
הע ט קונ ה הפולי טי ת. שונאיו ה ד-
ביקו לו ל א רק די מוי של אדם
הדבק לכיסאו, כי א ם גם של אדם
ה או ה ב חיי ם נוחים, שאינו הורג
א ת עצמו מרוב עבוד ה ומנהל א ת
הענייני ם מלמעלה, באווירה מ מ לכ
תי ת.
בורג קופץ למי שמע כל טענה
בנפרד .״אני מו מחה ליינות,״ הו א
מ עיד בזהירות ,״כי א בי הי ה סוח ר
ביין. אני מבין ביין, אבל ל א שותה,
או לפחו תממעט בשתיה״.
אחרי שי חהבת שעתיים, עמו ס
ה בפרטים, מצטרפת אלינו ריב־קה,
רעייתו. ההערכה ההד די ת בי ניהם
ניכר ת מיי ד.
בורג מסכם :״הפרישה ל א מפ חיד
ה או תי. אולי מפני שאני עושה
את זה באופן הדרגתי ״.הו א מ בי ט
קורן בריבקה, ה מ חז קתאת דבריו:
״אני שמחה ש הו א י הי ה בבי ת.
כשהוא ב בי ת -ת מי ד כל-כך
שמח!״
בורג אכן עו שה שמח, כך נוכחנו
בשהיה ממו שכ ת במחיצתו, אך
מדו ע קשה לי לכ תוב שעזבנו אדם
שמחן

סופיים. ביטויים עממיים — ביידיש.
ביטויים פוליטיים — באנגלית.
אז כמו שסיפרתי — תמיד גס התעסקתי
עם זה. את זה השונאים שלי לא
מפיצים.
אני יודע שיש כלפי שינאה במים־
לגה. היא מאורגנת. בפוליטיקה, זה
חלק מהעניין, לארגן שינאה. אני? לא,
אני לא יודע לארגן שינאה. אומרים
.ש״גדולה שינאת־שונא מאהבת־או־הב...״
אני
נכנסתי לפוליטיקה בגלל שני
גורמים: בגלל הנטיה החלוצית־ציבו־רית־פוליטית
שלי דרך תנועות־הנוער,
ובגלל ההתפתחות הפוליטית אז בגר־מניה.
ודאי

שלא ידעתי אז למה אני נכנס.
את יכולה להרשות לעצמך לשאול את
זה, כי את מסתכלת בי, פוליטיקאי
ותיק היושב מהכנסת הראשונה, אבל
זה קרה להיפך: אדם הנמצא בפעילות
ציונית־חלוצית, ופיתאום קמה מדינה
ופיתאום הוא כבר מוכר ופיתאום בוחרים

עובדה שבכל זאת שרדתי! איך? זוהי
מזיגה של כישרונות, הבנה ועזרה
מהשם. אילו כישרונות דרושים כדי
להישרד בפוליטיהה? צריך לדעת למ־צוא־חן־בעיני
אנשים! כן, כן! צריך
לומר איזה מסר לבני־אדם, ואסור לטעות
יותר מדי פעמים.
אני טעיתי. את הטעות הגדולה
פירטתי בהתחלה. יכול להיות שצריך
לדעת גם לעשות מניפולציות, אבל
מניפולציות גסות לא מועילות, כי
בעיתונות יש הדלפות, וזה לא עובד.
גדבק לכיס א!
ני לא חושב שאפשר לזרוק
\ * כנגדי את המצב של המפד״ל
כיום. זה גם לא נכון שלקחתי מיפלגה
בת 12 מנדטים ואני מוריש מיפלגה בת
ארבעה מנדטים בלבד! משה חיים
שפירא נפטר ב־ ,1970 ואני נעשיתי

המישפחה של רבקה.גו 5

מונה ה תלוי הבמ קו ם של כבוד בסלון ביתו. ב ת מונה

ראש־הרשימה. ב־ 1977 אני הוא זה
שעבדתי וקיבלתי 12 מנדטים! לכן,
מדוע לא לזקוף זאת לזכותי?
עכשיו, היו כאן כמה דברים שלא
היה בידי למנוע אותם, בעיקר מכת
מגיפת הפילוגים. לא יכולתי להתגבר
עליהם. היה הפילוג של אהרון אבו־חצירא
עם תמ״י, על רקע עדתי, והיה
הפילוג על רקע קיצוניות לאומית.
אני נורא כועס על זה —זה הביא
אפילו את הרב (אליעזר) וולדמן
מקרית־ארבע למיפלגה לא דתית, כמו
זאת של — מה שמו? רפול — התחיה.
בשבוע הבא אודיע על התפטרותי.
נכון שאני עדיין מדבר על עצמי כשר
בלשון הווה. בסדר, כל דבר שהוא הווה
הופך באיזה שהוא שלב לעבר.
אני מניח שאשאר אותו האדם 60 .
שנים אני מניח תפילין. בזה שום־דבר
לא ישתנה! לאדם דתי זה דבר מאוד
יציב וחשוב. יש על כך פיתגם נפלא:
•;,אנוש מה תדאג ותעיין, העבר אין
והעתיד עדיין וההווה כהרף־עין, אם־כן,
דאג מניין?״
את ההישג הגדול ביותר הייתי רוצה
שיזכרו לי? שיזכרו אותי כמי שהציל
בני־אדם ובנה מוסדות־חינוך דתיים,
בכל התפקידים בהם כיהנתי.

מופי עי ם( מי מין) א חי א ש תו וסבה, נציגים למי שפח ת
סלוני ם מחברון, שחלק מ מנ ה נרצחו בתרפייט. התצ לום
המי שפח תי, ב מ סג רתהע תי ק ה הו א מ. 1912-

עברתי ממשלות שונות, כמעט מאז
קום־המדינה. בממשלה הנוכחית? אין
לי קושי להסתדר עם משה קצב, משה
שחל ואחרים. פוליטיקאי הרי צריך
לדעת להסתדר עם אנשים.
נכון שבעבר זה היה אחרת. בממ
שלות
הראשונות נהניתי מזה שאני
צעיר ויושב בין זקנים. עכשיו אני נהנה
להיות בין צעירים יותר. גם שומעים לי
הרבה פעמים. בממשלה הראשונה
שכיהנתי, היינו ארבעה יקים. אוהו,
היתה אווירה! יותר תרבותית? אני לא
רוצה להעליב!
אני לא סבור שיהיה לי קשה

להיפרד ממקומי בממשלה. זה לא נכון
מה שאומרים — שניצלתי את חברותי
בממשלה לחיים טובים, ושאני בכלל
אוהב חיים טובים. זהו שקר גם שאין לו
רגליים!
חדי־העט אוהבים לכתוב עליי שאני
״מדושן עונג״ ,כי יש לי כמה קילוגרמים
עודפים, אבל אני עובר נונ־סטופ.
תשאלי את אסתר המזכירה, את
מי שאת רוצה!
אני קם כל יום ב״ 6בבוקר, עושה
טלפונים, קורא את עיתוני־הבוקר,
מגיע למישרד ב־ 8וחצי או רבע ל־,9
ויוצא ממנו בסוף היום — ב־4־ .3אם
יש כנסת — אני הולך לשם. אחרי זה
אני קורא, ולא הולך לישון מבלי
שאסתכל בפרק מהמישניות. לצערי,
אין לי זמן לתחביבים אחרים. אני מדבר
ביידיש על פרשת־השבוע, פעם בשבוע
ברדיו.
עכשיו אכהן בועדת חוץ־וביטחון
של הכנסת במקום המר. אהיה בכנסת,
אקדיש זמן לתפקיד החדש שלי —
הנשיא העולמי של אגודת־המיזרחי,
אולי אהיה יותר זמן בבית.
איני מעוניין שייווצר לי דימוי של
אדם שנדבק לכיסא. כבר נוצר? זה
ממש טיפשי. אבל כן, אני יודע את זה.

,.ירושרי ^ 8 5ז ה בי ביפאן.. .האיש החזק״ בבריכה
וטיפ רחנ ^ נסת, שנראה במן מלצר, בבית־קפה

הי ה הנציג הי חי ד של מי שפח ת בגין שהגיע
ל מ סי ב ת יו ס״ הולד תו ה־ 85 של ו תי ק חרות,

הד״ר יוחנן ב אדר. בגין ני שק בהתרג שות אתאש תו של באדר,
לאורה (למעלה, מימין) ,והחליף כמה מילי ם עם מזכירו ה אי שי של
אביו, י חי אל ק די ש אי (למעלה, משמאל) .ח תן ה שי מחה עצמו
(בתצלום למטה) הירבה להתחבק עם הגברים שבאו לברכו,
ולגברות העניק נ שיק ת־יד, מחווה פולני ! צילם: ציון צפריר

פסוקי השנה
תשרי:
• יצחק שמיר :״שום דבר בהסכם הקואליציוני
אינו עומד באותה דרגת־חשיבות כמו הרוטציה!״
• אורי פורת, מנכ״ל רשות השידור, על השבתת
מבט. על־ידי טכנאי הטלוויזיה :״חוסר הירארכיה יוצר
אנארכיה!״
• ״מעריב״ ,באותו עניין :״המנהל החדש של הטלוויזיה
לא צריו־ שום תואר אקדמי. הוא צריך נבוט גדול׳״
• פרוספר אזרן, ראש עיריית קריית־שמונד״ על
חבר־השופטים שבתר את מלכת־היופי של הגליל :״אלה
לא היו צריכים לשפוט בתחרות יופי, אלא בתחרות
שרימפס!״
• ב׳ מיכאל, בעל טור בהארץ :״כדאי שאת תולדותיו
של השר אריאל שרון לא יכתוב ביוגראף, אלא
פוליגראף!״

חשוון:
• טובה שפירא, אשת הח״כ אברהם שפירא:
.השכן בנה בריכת־שחיה, ואנחנו — מיקווה!״

אדר א :
• השר יוסקה שפירא :״המתנדבות הבלונדיות
בקיבוצים הן שפרקו את החישוקים האיתנים של התנועה
הקיבוצית!״
• יום!ז בורג, בתגובה על הנ״ל :״זאת לא שאלה של
חישוקים. אלא של חשקים!״

אדר בי:
• שימעון פרס לח״כ הליכוד חיים קופמן :״אתה
צריך ללכת למינזר־השתקנים לכמה שנים, ולהיות שם
חבר־כבוד!״

ניסן:
• גל אוחובסקי, מבקר אמנות, על להקה צבאית
מסויימת :״הלהקה הזו היא הוכחה לכך שבצה״ל מאמינים
עדיין שיופי זה לא הכל!״

אייר:
• ח״ב יוסי שריד, על יחיאל קדישאי, איש־אמונו
של מנחם בגץ :״אפשר לפתוח איתו שולחן, בלי לסגור
חשבון!״
• אברהם טל, כתב הארץ, בפארודיה על שימעון
פרס :״מוטב ראש עם כיפה מאשר כיפה בלי ראש!״

הפסוקים של תשמ״ו: מה אמרו זה על זה
• דויד מרקיש, סופר עולה חדש :״כשישראלית י
רואה שאתה לא מתכוון למשהו רציני, היא נותנת לר את
הגוף. אני זקוק גם לנשמה!״

כיסלז:

שימעון פרס היה
השבוע מאוד מרוצה מעצמו
בישיבת הממשלה. הוא סקר את
פגישותיו בזמן מסעו בחרל
ותיאר אותן בצבעים ורודים.
לפתע נזכר במשהו שהטריד
אותו .״זה לא נכון מה שכתב
יוסי מלמן הזה בדבר. אבל
נעזוב את זה גירש את הזיכרון
הרע וחזר לתיאורים הפסטה
ראליים. מלמן, הכתב המדיני של
יומון ההסתדרות, דיווח ששר־החוץ
הסובייטי הכחיש באוזני
פרס כי קיימת בעיה לאומית של
היהודים בברית־המועצות.

יום־הולרת של הד״ר יוחנן
בדר במצודת־זאב. בא גם
אברהם שפירא מאגודת־יש־ראל.
הוא הסביר שאמנם היה זה
הערב הראשון של אמירת הס52

ליחות,
אולם שימחתו של באדר
דוחה סליחות!1 .
אמר שפירא :״על באדר
אומרים כי אין הוא שומע טוב״,
או, במינוח פחות עווין — שהוא
חרש .״מכהונתי ע?מו בוועדת־הכספים
של הכנסת אני למד
שד״ר באדר שומע מצויץ׳ מה
שערב לאזנו — הוא שומע, ומה
שאינו שומע — זה לא מסיבות
גופניות, אלא מסיבות פוליטיות״.

בירכו את באדר? השרים:
דויד לוי, משה ארנם,
וגידעון פת. ומי נעדרו משיכד
חתו? השרים: משה ניסים,

• מגחם פרי, על שירי-הילדים של משה דיין :״זה
שיריקי קישקושיקי!״
• מימין גלאי, בעל טור (״ג׳ בנימין ),במעריב,
על אלוף העולם בשח־מת, שאביו יהודי ואמו ארמנית:
.חייב אדם להיות בור בביולוגיה כדי לא להודות בחריפות
הראש היהודי, גם אם ישכנו ארמני!״
• רפי איתן, על חלקו בתפיסת ארולף אייכמן
וכיצד לכדו אותו :״מה זאת אומרת כעד? אחד תפס אותו
מלפנים ואחד מאחור!״
• אברשה טמיר, מנכ״ל מישרד ראש־הממשלה:
.משא־ומתן עם ערבים זה לא משא־ומתן עם פולנים!״
• ח אדליסט, עיתונאי, על מזכ״ל מיפלגת־העבו־דר*
עתי ברעם :״הוא מאלה שיש להם עירנות של נמר
וכוננות של עכביש!״
• מנחם תלמי, טועם מיקצועי (״מנחם אוהב
לאכול תאכל חסה ולא יקחו אותך להדסה!״

סבת:
• דדב מנחם הכהן :״פעם היה לנו שר־אוצר אין
לי! ,היום יש לגו שר־אוצר אין לכם!־
• יצחק מודעי :״מי שהמציא את ההצמדה במשק
היה גאון. צריך היה לתת לו פרס־נובל ואחר־כך לתלות
אותו!״

אברהם שריר. אריאל שרון,
יצחק שמיר והשר־לש־

שבט:

עבר יצחק מודעי — כולם־כולם
שהו בחו״ל. אגב, גם לוי הגיע
ארצה רק יום קודם לשימחה.

• ישראל פולק. תעשיץ(פולגת) :״אני הצייר הכי
טוב בץ התעשיינים והתעשיין הכי טוב בין הציירים!״

סינון:
• גד יעקובי,

ברמז לשר־האוצר משה גיסים:

״אסור לסמור רק על ניסים, כדאי גם להתפלל!״
• לייב וייספיש על הסופר פנחס שדה :״שמעתי
שהוא חושב את עצמו לישוע. זה טוב, כי אם זה נכון, אז
יתלו אותו!״

תמוז:
• עזר וייצמן, על פגישת פרס״חסן :״יש להם דבר
משותף. מאוד חשוב: לשניהם יש נכד מארוקאי!״
• משה שחל לח״כ חיים קאופמן, על הצעתו
לסדר־היום נגד זיהוברהאוויר בחיפה :״מה שהניע אותך
להעלות הצעה זו, זה לא זיהום־האוויר, אלא זיהום־
האווירה!״

• יורם ארידור, על תוכניתו הכלכלית של שימעון
פרס :״נתתי לו את העצה שיהיה קצת יותר צנוע. אני
רואה שצריך לתת לו את אותה העצה פעם שניה!״
• יופי שריד, על שיטותיה של תנועה ציבורית
המבקשת להעניק פרסים על נימוסים טובים (ורעים):
״האנס יקבל פרס, בתנאי שהוא מנומס!״

אלול:
• אלמוני :״מה אומרים למי שחשוד כשקרן? אל
תשב״כד
• הנ״ל :״ומה אומרים על סי שנרצח בדמי ימיו?
שב״כ חיים לכל חח״
• עזר וייצמן :״ההבדל בין שימעון פרס לביני הוא,
שאני מסרתי את ראשות־הממשלה למיפלגת העבודה
ואילו שימעץ מוסר אותה לידי הליכוד!״

העולםהזה 2561

חזר ממארוקו, ולמח ר ת היו ם ערכה לו א שתו, רותי, מ סי ב ה
לכבוד יו ס״ הול ד תו ה . 39-בסוף הערב התכופף שי ט רי ת כ די
לכבות נר מעל לעוגת יום־ה הולד ת, אך כשנשף על הנר ה תיז סביבו, ועל עצמו, א ת הדונג
הלוה ט של הנר(למעלה) .חוץ מז ה זה הי ה ערב נעים של שירה בציבור, כא שר שי ט רי ת עצמו
שר שירי -מולד ת בקולו הערב. ה א רו ח ה הי ת ה מיזרחי ת, כמובן: לשון, בשר״צלי, ב שר־הודו

מאיו שיטרית

חברי־הכנסת אבא אבן
וגאולה כהן היו בשליחות
פרלמנטרית ביפאן. בין היתר,
התארחו השניים אצל כת המא־קויה,
הידידותית לישראל. חב־רי-הכח
הנעימו את זמנם בשירים
חסידיים, וסיימו, כמובן, בירושלים
של זהב.
מה המשותף בין השר גד
יעקובי, הבדרן יואל שר,
הזמר שימי תבורי והכדורגלן
גיורא שפיגל? כל אלה ואחרים
באו לברך את יורם אובר*
קוביץ ,״האיש החזק״ של חב־רת־החשמל,
שהתמנה כיושב־ראש
איגוד־הכדורסל. החגיגה

עם סומ סו ם, טנזי ה (שזיפים עם צי מו קי ם ובצל) ,אורז עם צימוקים, ס ל טי םמא רו ק איי ם,
בורקאס, מ תו קי ם. או ר חי־ ה כ בוד היו השגריר המצרי ה מו א מן־ מ חד ש, מו חמד בסיוני,
א ש תו נגואה ו חב רתה הטובה, רוז סרוסי, שהי אאש תו של מיליונר וקרובת־מי שפח ר של
ני סי ם גאון. בעלה הי ה או ת ה שעה ב ס דו ם. רות שי ט רי ת( למעלהמ שמאל) מחאהבה תל ה בו
ת כף לשירים ששר בעלה, וחייכה :״אני מוכרחה. אני הגרופי שלו!״ צילמה: רחל אבנרי

היתה הפתעה עבורו, ונערכה
סביב בריכה מוארת בהולון.
אי־נעימות קלה נגרמה
השבוע לחבר־הכנסת אלי קולם
שהסב בבית־קפה. קולס, שקם
והתחיל ללכת לעבר מכשיר
הטלפון במקום, נעצר ליד שתי
גברות כבודות, שהושיטו לו
סכומי־כסף. הוא הופתע והביט
סביבו במבוכה. מה הסתבר?
לבושו — מכנסיים שחורים
וחולצה לבנה — הלם להפליא
את תלבושתם של המלצרים
במקום, והגברות פשוט רצו
לפנק אותו בטיפ.
מרים בן־שטרית, ש
הופתעה
רק באחרונה לגלות כי