גליון 2565 מתאריך 29 באוקטובר 1986

אזהרה: משרד הבריאות קובע כי־ העישון מזיק לבריאות

מיכחבים

האל יוו 1ח 1ר!

יערי, אהזד
על תכונותיו האנושיות של אהוד
יערי (״איש נאמן״ ,העולם הזה
.)15.10.86
ברצוני להביע את הערכתי ויישר כוח! לעורך
העולם הזה על האבחנה שלו בנוגע למעלותיו
האנושיות של אהוד יערי.
בידידו בנפש של אהוד, שמחתי לקרוא סוף-
סוף את האמת לגבי אופיו וטיבעו, לאחר שנזרק
לעברו רפש כה רב בעיקבות פרשת(אשתו) חווה.
ביסודו אהוד הוא חבר וידיד נאמן, שנדירים
כמותו, ואחרי שנים של קשרים הדוקים עימו אני
מעיד שתכונותיו האנושיות הנפלאות אינן
נופלות מיכולתו המיקצועית המזהירה.
רק ידידיו יודעים מה מסתתר מאחורי הפנים
הקפואות בעת דיוני בית־המישפט, וכרבים מידידיו
אני מקווה שאהוד וילדיו יתאוששו במהירות
מהטרגדיה אשר פקדה אותם. אני גם בטוח שלא
יחסרו להם חברים שיעשו ככל יכולתם לסייע
מיקי גורדום, תל־אביב
להם בכר•
• הקורא גורדוס הוא קשבנו, האיש
הקולט את שידורי־הרדיו מכל העולם.

יערי, חווה
(העולם

הזה

על מישפט״השנה
.)22.10.86
אני נמנה עם קוראי העולם הזה זה 15 שנה.
העיסוק הזה במישפט יערי״גרנות הוא,
לדעתי, אובססיבי מדי. נמאס לי לפתוח כל שבוע
את העיתון ולראות עמודים שלמים מוקדשים
למישפט הזה. עייפנו כבר מהמישפט הזה.
אנא מכם, עיזבו אותנו במנוחה. הרי מישפט
גיתית(איזראלוב) בפתח.
אריה ויינשטוק, חיפה

אורי אבנרי מרים את
המאזניים הגרעיניים ושוקל:
מה עדיף: עם או בלי?
האם ייתכן מאזן
אימה אטומי בין
שרון לקד׳אפי?

איש אש״ף
לביקור בארץ
חבר במועצה הלאומית הפלסטינית,
:אחד מאנשי הרוח הבולטים ביותר של
!העם הפלסטיני הוזמן לבקר בארץ. בגלל
הפגישות׳; ,שאלו
החשש מפני חוק
* 11ג
המזמינים במישרד־החוץ
א ם זה מותר. נמרוד נוביק
קבע: אין בעיה, זה בסדר.

דופא*

על ההצעה לשינוי שיטת הבחירות
(״הנדון״ ,העולם הזה .)22.10.86
סוף־סוף הגיע אורי אבנרי למסקנה הנכונה: יש
להכניס אלמנט של בחירה! אישיות בבחירות
לכנסת.
אבל בעניין זה יש לי בעיה, גם כן אישית.
מאוד הייתי רוצה לבחור באורי אבנרי לכנסת,
בזכות דיעותיו, עמדותיו ופעילותו המוצלחת כל־כך
בשלוש קדנציות. אבל באיזה אזור־בחירה יש
סיכוי שהוא יזכה ברוב הדרוש?
לכן אני מציעה שיפור קל להצעתו בדבר כינון
60 מחוזות־הבחירה: ייכונו, אומנם 60 ,מחוזות,
אבל אחד מהם יהיה איזור ארצי, אזור־הבחירה של
השפויים, ושם, אני בטוחה, יזכה אבנרי ברוב
חיה בן־שושן, ראשון־לציון
מוחז•

בשבוע שבו נערך בארץ מיבצע .,מלב אל
לב״ ,מנתח הדייר יולי נודלמן מיקרים של
גסות רוח מצד הצוות הרפו•
אי כלפי החולים ומישפחו־תיהם.
היש לרופאים לבי

ניצחון לביב
כמעט כמו ניצחון פירהוס: העיתונאי יגאל לביב
הטיח< 1.4

1 בו דכה מרוב ההאשמות, אך
ביקורת חמורה. התביעה השיגה
הרשעה בכמה סעיפים, אך גם
המישטרה גונתה בלשון קשה.

וגם 78 סנט
על גובה פרס־נובל לשלום (״תמרו רים״
,העולם הזה .)22.10.86
מה קרה להקפדה המהוללת של העולם הזה
על פרטים קטנים כגדולים? הנה, במדור תמרורים
האחרון, בו חזרתם על בשורת זכייתו של
אלי ויזל בפרס־נובל לשלום, ציינתם כי גובה
הפרס הוא 270 אלף דולר, מה שכשלעצמו הרבה
יותר קרוב למציאות מאשר דיווחי העיתונות
היומית, שהתעקשה, משום מה, לנקוב בסכום של
220 אלף דולר.
אבל האמת היא שהשווי המדוייק של הפרס
הוא 287,769 דולר ועוד 78 סנט(או, לפי שער־הקניה
של המחאות ביום כתיבתי מיכתב זה:
424,978 שקל ועוד 41 אגורות).
מאיר סטרכליביץ, תל־אביב

גיינגוקרחים
על בני העדה השלישית, ילדי נישואים
בינעדתיים(״האשבדרים״ ,העולם
הזה 8.10.86 ואילך).
אולי אני חיה על פלאנטה אחרת, אולי טחו
עיניי מראות, אבל הכתבות של רונית אנטלר על
ילדיהם של הורים, שאחד מהם הוא ספרדי והשני
אשכנזי, די הצחיקו אותי.
יש לנו חוג מכרים וידידים רחב ומעולם לא
גילינו התעניינות במוצא העדתי של הוריהם,
.מהסיבה הפשוטה שזה נראה לנו בלתי רלוואנטי
לגמרי וגם כאשר המדובר באנשים ששמם הולד
לפניהם — האם, למשל, מישהו ראה איזושהו
קשר בין נחמדותם של ילדי אופירה ויצחק נבון
(המשך בעמוד )4
העולם הז ה 2565

חח ת

777/7/7
77/77/7׳77/

כולם בטוחים שרות
סגל, שחקנית בת 50
מינוס, המעלה את ההצגה
פנויה להצעות,
מגלמת בעצם את עצמה. לא, היא קובעת,
ההבדל בין חייה עם בעלה, שנטש ומספרת וסספרת מה הו
אותה לטובת צעירה ממנה, לבין
ההצגה. החיים בחיפה, בין
המציאות, הדימיון והשכנים.

המדורים הקבזעים:
מיבתבים -גילו של גבר מקסים
איגרת־העורך -בתוך התמונה
תשקיף -פלאטו ידרוש
את דמי־השתיקה
במדינה -חשבון רווח והפסד
הנדון -אחרי המנהיג
באים הנהגים ׳
אנשים -לחתוך את העוגה
או לא לחתוך
ראיון -עם הד־ר עמנואל ולד,
מחבר חדוח על צה״ל
יומן ארצי -תיאטרון אנגלי

היכן וענונו?
פירסומים בעיתונות הזרה. טכנאי
שהתנצר, כומר אוסטרלי שבא רארץ
לחפ ש כיבשה שנעלמה מתוך צאן
מרעיתו ושאלות לאומיות מהמעלה
הגבוהה ביותר -כל זה
מתאים לעלילת ספר שר
הסופר ג ון לה־קארה.

כתבת השער האחורי:

גיתית אינה חווה

גיתית איזראלוב וחווה יערי, שתי נשים
הדומות במראן אד שונות לחלוטין בכל
השאר: האחת בכיינית, השניה קרת־רוח,
האחת פטפטנית, השניה שתקנית,
האחת טירונית ירוקה, השניה שועל־חקירות.
כיצד נקלעה חקי־
| י ! י | רת המישטרה את גיתית
איזראלוב אל מבוי סתום ן

0חוקן והמזדנבים

אישי ושפוי

כתבת ה שער הקיומי:

הרבה מאוד שטויות נשפכות בימים
אלה על קיבת של דויד ק־־גוריוו,
״הזקן״ -מליצות נבובות, מבת הבל,
אגדות-ילדים. בקטנותם, אין המעריצים
מסוגלים לתאר נכח את גדולתו,
ובעליבותם הזעירה הם
אינם יכולים כלל לראות ן
את חסרונותיו האדירים.

המישחק המכור
של עימנואל ולד

עלילות

אובע עדות
הרבה כבוד

מדוע צה״ל אינו רוצה תובנית עבודה!
לדעתו של הד״ר עימנואל ולד, בעל הדוח
שעורר סערה, ללא תוכנית קל יותר
לחלוב א ת האוצר ללא קץ. אבל אז
המשאבים מתפזרים בתחומים רבים,
ובשום ת חו ם אין מצליחים לבנות מ אסה ! אין זו עוד בושה להיות כורדי, גרוזי,
קריטית. בראיון מיוחד מסביר ולד מדוע תימני או מארוקאי. ארבע עדות
יש להפסיק א ת ההפצצות בלבנון ול ישראליות חגגו בשבוע אחד, התגאו
ה ס תל ק מייד מרצועת״הביטחון, משווה בפולקלור שלהם. הפוליטיקאים, המבימיהרו

צה״ל לבנסיה הקתולית ן נים היק צומחת
העוצמה• 7,י י 1ן
•111
• 0 £ומכריז :״לא דנו בדוח שלי מכינוס לכינוס והתחנפו.
כי המי שחק היה מכור!״ יאבל הגרוזים לא מתרג
שים:
רוצים ח״ם משלהם.

מיכתב לאלי

אורי אבנרי במיכתב גלוי לאלי ויזל, חתן פרס
נובל לשלום :״לא אתה, לא אני ולא ועדת־הפרס מקורבנות1 114.4 1
מסוגלים להחזיר לחיים אף (11 אחד השואה -אבל אנחנו מסוגלים,
אולי, להציל כמה מהקורבנות
של מישטר דמוי־נאצי היום...״

בלי הרדמה -חובת הלבבות
גם זה וגם זה -שירים
ישראליים אותנטיים
דף חדש -עגלונים. פרות וציירים
מה הם אומרים -כמעט סגן־שר:
אני לא יודע איך רצים לתיקשורת!תשבץ -קרוסלה ( 6אותיות)
הורוסקום -העושר מתחבא בכף היד
מיכתבים לדותי -נווטת,
גששית וימאית
לילות ישראל -מוסיקת״נשמה לדגים שידור -כמו כפפה ליד

סרטי תשמ״ו

העולס הזה מכתיר את ארבעת הסר טי ם
הטובים ביותר של השנה וגם מחלק את
ארבעת הציונים לגנאי. שח־קני
השנה הם סנדרין בתר
(בתצלום) ,וויליאם הרט.

סיגנודצילוס ייחודי של העולם הזה׳ ^13•.מוכרי
היטב לצלמים. מומחה אמיתי יכול להסתכל
בתצלום מסויים ולקבוע, בלי היסוס :״זהו סיגנון
העולם הזח׳.
מכיוון שסיגנון זה לא נולד תוך דיון תיאורטי.
אלא במהלך העבודה, כביטוי לרוח השבועון,
קשה להסביר אותו. התצלום של העולם הזה
הוא בלתי־־אמצעי, יש בו פעולה ועומק. הוא
תלת־מימדי ורואה את הדברים מזווית בלתי-
שיגרתית. הצלם(ובאמצעותו העולם הזה כולו)
נמצא בתוך התמונה, לא מחוצה לה.
התמונה משתלבת בסיגנון הכללי של העולם
הזה. אין היא עומדת לפני עצמה. אין היא תוספת
לכתבה, ואין הכתבה הסבר לתמונה. העמור כולו
— כתבה, תצלומים, כותרות — הוא מיקשה
אחת, ואין להפריד בץ חלקיה.

• ב לי

ה״ביאנלדד שנפתחה לפני שבוע בעין־
חרוז* היא חג לאמנות־הצילום בארץ. היא גם וזג
כפול להעולם הזה.
ראשית. מפני שהצילום ממלא תפקיד חשוב
בהעולם הזה, ומפני שהעולם הזה ממלא
תפקיד חשוב בחיי־הצילום. על כך בהמשר.

7זניג• 1
פרימיטיבית שהנפיק הצבא האיטלקי לחייליו
במילתמת־העולם השניה. שכחתי איך הגיעה
לידיי. היא נעלמה, יתד עם שאר חפציי, כאשר
נפצעתי( .חבריי סברו שאני עומד למות, וחילקו
את חפציי לחברים נצרכים).
עד אז היה הצילום העיתונאי בארץ מורכב,
בעיקרו, מתמונות שבהן עמדו הרבה אנשים
מכובדים בשורה, ומתחתן כותרת בנוסח ״מימין

הצלמים עצמם היו. פר־״לאנסרס׳ .כלומר
אלות וגאז מדמיע
התצלומים של ענת סרגוסטי, שהוצגו ב־ביאנלה,
הם דוגמות מובהקות של סיגנון זד״
אחד צולם על־ידה כאשר סיקרה את אירועי
יום־האדמה לפני שגה. היא הזדמנה למחנה־הפליטים
קלנדיה. ליד ירושלים, ושם הנציחה
סצנה אופיינית של כיבוש קולוניאלי — העימות
בין חיילים־אדונים לבין נתינים־כבושים.
תצלום אחר צולם באירועי אובדאל־פחם, כאשר
איים מאיר כהנא לבוא אל הכפר. צעירים
מקומיים זועמים חוסמים הכביש הראשי. מאחוריהם
מאיישים תושבים אחרים את המירפסות
והגגות. בעוד שעשן הגאז המדמיע של המישטרה
משמש רקע דרמאתי למאורעות. הצלמת, כמו כל

מיכחבים
(המשך מעמוד )3
לכך שהאם אשכנזיה והאב ספרדי, או האם כיש־רונו
של עלי אבן, נגן התיזמורת הפילהרמונית,
הושפע מכך שאביו, אבא אבן, אשכנזי ואמו, סוזי,
ס״ט (ממישפחת אמב״ש יוצאת מצריים, בעלת
השם הספרדי היפה, שפירושו ראשי-התיבות של
המסר אני מאמין באמונה שלמה)?
אבל מה, כן, שלוש הכתבות בסידרה היו
מלאות רכילויות מעניינות ומסקרנות — מה
אוהב שר־העבודה לשעבר, משה ברעם, לאכול,
איזו מוסיקה מקובלת על כתב הארץ יואל
מרקוסוכו׳.
אבל אם להיות רציניים, מדוע שלא תפרסמו
תחקיר על עדה נוספת, עדת הג׳ינג׳וקרחים למשל
(האם ג׳ינג׳ית והאב קירח) או הגוצובלונדים
(האב נמור״קומה והאם בלונדית אמיתית)? גם
כתבות אלה לא יגלו אמיתות מי־יודע־מה, אבל
גם הן, בוודאי, ישעשעו את הקוראים.
עמליה יוחאי, ירושלים

בן כמה ברמן
על יצחק ברמן, מקים המרבז הליברלי
(״חשבון־נפש״ ,העולם הזה
.) 22 . 10. 86

כל הכבוד לדפנה ברק: מונולוג מותח ומעניין
של אדם שבאמת יש לו מה לומר(״נמשיך בלי
צ׳יץ וגם כל מה שרצית לדעת על יצחק ברמן
ולא ידעת: היה יו״ר הכנסת שנה וחצי, היה שר
שנה וחצי, הוא עורך־דץ מצליח, הוא רווק נצחי,
הוא אוהב תיאטרון בלונדון, הוא מקפיד על
לבושו.
רק דבר אחד לא גילתה ברק לקוראים: בן כמה
הוא הגבר המקסים הזה? מה זה, סוד?
תיקווה רדליך, תל־אביב
• זה לא סוד. יצחק ברמן הוא בן .73

אגשים מגזע אחר

ענת סרגוסטי: מהומות באום־אל־פחם
קבלת־פנים ומאיר כהנא
אנשי צוות העולם הזה, היו בתוך המאורעות.
בביאנלה, הנערכת במישכן־לאמנות של
עין־חרוד(מאוחד) ,משתתפים 37 צלמים, ותיקים
וצעירים, כמעט כמחציתם נשים. האירוע אורגן
ביוזמה פרטית. ענת היא צלמת־העיתונות
המיקצועית היחידה שהוזמנה להשתתף.
היא הצטרפה לשורה ארוכה של צלמי״מער־כת,
שעברו את שורות העולם הזה. היא כוללת
רבים מן השמות הידועים ביותר במיקצוע. זוהי
עבודה מאמצת, מסוכנת ומפרכת — אולי הקשה
ביותר במערכת — והיו צלמים ש״נשברר אחדי
זמן קצר. צלמי־המערכת הנוכחיים, ציון צפריר
וצביקה טל, ירשו מסורת מפוארת וממשיכים בה.
במשך השנים ניסיתי לא־פעם לשדל כתבים
לצלם ולשרל צלמים לכתוב. הדבר קשה מבחינה
נפשית וטכנית כאחת. הראשון שהפך כתב־צלם
היה דויד רובינגר, שהיה מאז לצלם הראשי של
השבועון טייס בארץ. ענת. שבאה אלינו כצלמת,
ושהיתה במרוצת הזמן גם לכתבת ולמראיינת,
ממשיכה בדרך זו.
תרומת צלמי העולם הזה אינה רק לעיתונות,
אלא גם להיסטוריה של הארץ. כאשר שרפה יד
זדונית לפני 15 שנים את מערכת העולם הזה,
ענת סרגוסטי: חיפוש
והשמידה כחצי מיליון תשליליס, היא פגעה בתמונה
קולוניאלית
תולדות הארץ. לאלפים מן התצלומים האלה
שנית, מפני שבץ הצלמים המעולים שהוזמנו צלמים חופשיים, שהתרוצצו בץ המערכות כדי פשוט אץ תחליף — הם הנציחו אישים ומאורלקייג
את יצירותיהם כביאנלה נמצאת גם ענת למכור תצלומים שצילמו ביחמתם שלהם. אפשר עות, שלא הונצחו חזותית בכל דרך אחרת.
היה למנותם באצבעות הידיים.
סרגוסטי, חברה ממערכת העולם הזה.
בינתיים אימצו רוב העיתונים האחרים את
כמה שבועות אחרי שקיבלתי לידי את התפ תפיסתנו, וחלק מהשיטות שלנו הפכו שיגרה
קיד, צירפתי למערכת בפעם הראשונה צלם־מע־ מקובלת בעיתונות הישראלית כולד״ אך גם כיום
רכת קבוע, שפעל כחבר־צוות. היה זה מקסים ניתן להכיר בתצלום של העולם הזה. הוא שונה.
סלומון, צבר, בן מישפחה ותיקה מפתודתיקווה.
כשקיבלתי לידי את עריכת העולם הזה, מאז ועד היום יוצא לכל כתבה צוות-סיקור (אז
לפני 36 שנים, לא היה לי מושג בצילום. כל קראנו לזה ״חוליית־כיסוי״) ,הכולל לפחות כתב
נסיוני בשטח זה הצטמצם בכמה תצלומים וצלם.
בהדרגה התגבש. בעבודה שוטפת ומאומצת,
שצילמתי במהלך הקרבות של תש״ח, במצלמה

על הד״ר ארנסט גרינבאום, רופא של
תל״אביב הקטנה(״יומן אישי״; העולם
הזה .)22.10.86
כנראה שאנחנו, הייקים, בכל זאת מגזע אחר.
זאת המסקנה המתבקשת מהכתבה על אביה של
הגברת אבנרי, רופא״הילדים, שאחרי שעות־הק־בלה
שלו היה משנס את מותניו, עולה על אופניו
ומבקר את חוליו בביתם.
באותו הבית שבו היתה מירפאתו של הד״ר
גרינבאום המנוח היתה, באותם ימים, חנות־ירקות
של ייקה אחד, ששמו, דומני, היה זינגר.
זינגר זה היה אביה של אלופת־הטניס של י
ארץ־ישראל של סוף שנות המנדט הבריטי. זה לא
מנע ממנו לקום כל בוקר בארבע ולרדת לשוק
העליה בדרום העיר, כדי לבחור את הירקות
הטובים ביותר ללקוחותיו.
מישהו פגש ירקן כזה לאחרונה?
היינץ(חנן) שוסטר, תל־אביב

השדיים והרשתות
על מיכתבו של קורא אשר ביקש
לקרוא לילד בשמו (העולם הזה

מן הראוי לקורא בן־צבי לזכור כי אנחנו חיים
בארץ של קיבוץ־גלויות ומי יודע מהיכן עלו
כתבי העולם הזה? בהחלט יכול להיות שכאשר
אחד מהם כותב ציפורניים ובעצם הוא מתכוון
לשדיים, זה מקובל ככה בלשון־האם שלו.
לכן לא צריך להתפלא ומה עוד שבעולם
הגדול מצויות לא פחות מ״ 5,644 לשונות שונות
(לפי הסטטיסטיקה של החברה להפצת התנ״ך
הלונדונית, שנושא זה חשוב לה בגלל הרצון
לתרגם את התנ״ך לכל לשון ולשון).
צבי ולדמן, תל־אביב
• נכון מאוד ובמיוחד בהתחשב בכך
שבברית־המועצות, למשל, מקור־עליה לא
מבוטל בעשור האחרון, נפוצות 141 לשונות
שונות, שלא לדבר על הודו (.)352

הוויסקי וההלכה
על הסבתו של שר־הפנים, הרב יצחק
פרץ, ליד בקבוק ויסקי (״אנשים״,
העולם הזה .)22.10.86
מה הרבותא שרבנים בישראל מסבים ליד
בקבוק ויסקי ואני מניח, גם לוגמים ממנו? הלא
מובן מאליו שוויסקי אינו יין־נסך. הלא הוא עשוי
על טהרת השעורה או תפוחי־האדמה.
חיים חולץ, בני־ברק
העולם הזה 2565

׳בקרוב דיון מקיף׳בתלונות שהוגשו ליועץ המישפטי
לממשלה נגד בל׳׳ל, על־ידי עובד בכיר בבנק.

שמו של הבנק יועלה גס בוועדת־חוקז־דחוק-
ומישפט, כשדדכים יבקשו מאלי קולם לדון בטיב
היחסים בין בל״ל לבין עורך־הדין אמנון
גולדנברג. הפרקליט הוא חבר מועצודהמנהלים
של הבנק, ובו זמנית גם מייעץ לו בעניינים
מישפטיים. בץ השאר ייצג את ארנסט יפת
לפני ועדת-בייסקי. מישפטנים רבים מתייחסים
בחומרה לבפל־התפקידים של גולדנברג.

שני אשכנזים
אוחזץ בפרץ

״י ־יי ף ך
שמיר רוצה להפתיע
האמביציה החדשה של יצחק שמיר: לצאת
ביתמה חדשה ומפתיעה בתחום היחסים עם
העולם הערבי, ולהוכיח לכל שהוא אינו נופל
כעניין זה משימעון פרם.
לאחרונה הוא התלונן לפני מקורביו על תחזית הקיפאון
שצופים הפרשנים והמשקיפים לממשלה שבראשותו.

שמיר עומד לגבש את תוכניותיו בזמן הקרוב.

בירושלים מתכזננים לנסיעה בגלל הבחירות לקונגרס האמריקאי, שייערכו
בשבוע הבא, נאלץ יצחק שמיר לדחות את
נסיעתו הממלכתית, שאותה תיבנן עוד לפני
הרוטציה, לוושינגטון.
המועד המשוער: ראשית דצמבר או ראשית ינואר.
בידו של שמיר אין עדיין הזמנה רישמית מרונלד רגן, אך
יש כבר הבנה בין שני הצדדים שהזמנה כזו תשוגר בקרוב.

אדוארד סעיד לארץ הפרופסור הפלסטיני־האמריקאי אדו־ארד
סעיד, שהוא חבר המועצה הלאומית
הפלסטינית, יבקר בקרוב בארץ, כאורח
״המרכז לשלום במיזרח התיכון״ .המזמינים,
שחששו כי הם עלולים להסתבך
בעבירה על .,חוק־הפגישות״ ,ביררו ב־מישרד־החוץ
מה תהיה עמדת הממשלה,
ונענו על־ידי נמרוד נוביק שמצידה לא
יתעוררו כל קשיים.
ועוד בעניין ״חוק־הפגישות״ :וילי גפני,
עורך הירחון בשפה האנגלית ״ניו-א-
אוטלוק״ ,קיבל אישור מהיועץ המישפטי
לממשלה, יוסף חריש, להשתתף בסימפוזיון
מדיני בגרמניה מטעם המיפלגה הסו־ציאל
דמוקרטית הגרמנית. בסימפוזיץ
יהיו גם דוברים מטעם אש״ף.
בקרוב ייתכנו פניות דומות לממשלה.
מישסטנים המתנגדים לחוק החדש
רואים בתופעה זו הוכחה לעליבותו .״המחוקק
שכח להוסיף בו סעיף חשוב,״ ליגלג
מישפטן השבוע., ,ולא קבע שיש למנות
פקיד־רישוי־מיפגשיס.״

שרון פועל בשקט
מחנה שרון מרחיב באחרונה את פעילותו בתוך תנועת
החרות, מגיים לשורותיו אנשים חדשים ונוגס בכוחם של
שני המחנות הגחלים. הפעלתנות החדשה מתבצעת בשקט
גמור, בתוך הסניפים, הרתק מזרקורי הפירסומת.

השקט דרוש לשרון בדי לא לעורר מתרדמתם
את המחנות של שמיר ולוי.

כבד ללא קרובים

המילחמה בין חב״ד לש״ם גולשת באחרונה
לפסים עדתיים.
ביטאון ש״ס, שורשים, האשים לאחרונה את אנשיו של
מנחם־מנדל שניאורסון כי איבתם לשר־הפנים, יצחק פרץ,
היא איבת אשכנזים לרב מיזרחי. יריביהם לא נותרו חייבים,
וביטאונס, כפר חב״ד, תקף בגיליונו האחרון בחחפות את
מנהיג ש״ס, הרב אליעזר ש׳׳ך, מגלי לנקוב מפורשות
בשמו הוא אינו אשכנד נורמאלי, אלא אשכנזי המזלזל
בספרדים. אשכנד זה חושב בבורותו הרבה שכל ספרדי הוא
פרימימיב ...שאפשר לשלהב אותו׳.

בעל המאמר ב,בם ר חב״ד״ ,מן הסתם אשכנזי,
לא הבחין כלל כי הוא לוקה בדיוק באותו הלך-
רוח גיזעני ומתנשא, שבו האשים את הרב
ש״ך .״מעולם לא התנגדנו אישית לרב פרץ,״
סיכם החב״דניק בפטרונות .״הוא אינו אלא
קורבן של מזימות.״

פלאם! ידרוש
את דמי־השתיקה
בעיקבות פסק־הדין במישפטו של יגאל
לביב, החליט שמואל פלאטו־שרון להגיש
תביעה אזרחית נגד לביב, בה יבקש כי
יחזיר לו את 3500 הדולר שנתן לו על־ידי
גיסו, ז׳ק אסולין, בפאריס, כדי שלא יכתוב
עליו כתבות מזיקות.

קור ישראל מתפשט
בעיקבות ההדים החיוביים שיש להקמת תחנת־הרדיו
המקומית באילת, ממשיך קול־ישראל להתפשט ברחבי
הארץ:

בחודש הבא תיפתח תחנה דומה בכרמיאל,
ובדצמבר יתחילו שידורי ״באר-שבע 1״.

הבאות בתור יהיו העיירות ירוחם ודימונה.

החלארים
של פורן
חלק ניכר ממאות אלפי־הדולארים, שבאחזקתם
בחד׳ל נאשם תת-אלוף(במיל׳) אפרים פורן, הם
שכר שהוא קיבל

אוטובוסים
רק מחו״ל?
שני הקואופרטיבים לתחבורה, העומדים לחדש
את צייהם, מעדיפים לייבא אוטובוסים שלמים
מחדל.
המדובר ב־ 400 אוטובוסים לאגד ו־ססז לדן.
בינתיים עומד מיפעל הארגז, שיש בו מחלקה מיוחדת
להרכבת אוטובוסים מחלקים מיובאים, לפטר עשרות
עובדים, בגלל היעדר הזמנות. הקואופרטיבים לא היו
מרוצים מכלי־הרכב שהורכבו בו, וצימצמו את הרכישות
ממנו.

סגן־שר-האוצר, עדי אמוראי, תומך בעמדת
הקואופרטיבים, ושר-התחבורה, חיים קורסו,
טרם קבע עמדה. אולם כל עוד לא יובטח
המימון הממשלתי לחידוש הציים, לא תיפול
הכרעה בעניץ.

הכבד שהושתל בחיפה אצל אליהו שדייר נלקח
מגופו של גבר ממרכז הארץ, שביום מותו נותר
ללא קרובים.

בעלי התחטת
לעיסקי־יבוא

בל״ל לכנסת

בעלי תחנות־הדלק, כקבוצה מאורגנת, יהיו כנראה אחד
הגורמים שייכנסו לתחום ייבוא״הרלק, כאשר תופעל
הרפורמה של משה שחל בתחום זה.

כמה חברים בוועדת־הכספים ידרשו מאברהם שפירא לקיים

חוק מיוחד לגנבי דלק

היועץ המישפטי של מישרד-האנרגיה, זאב
אפיק, מגבש הצעת-חויק שלפיו יוטלו עונשים
כבדים על מתדלקים הגונבים דלק והמרמים
לקוחות.
בהצעה מדובר בהקמת מירשם, במיסגרת מינהל הדלק,
שבו יירשמו שמות האנשים העוסקים בשיווק, אספקה,
חלוקה ומכירה של דלק, גאז ומוצרי־דלק. העסקת אדם
בתחומים אלה תותנה ברישומו במירשם, ומי שייתפס
בהונאה — יימחק שמו והוא לא יוכל לעבוד עוד.
העונשים לעבריינים בתחש זה: עד חמש שנות־מאסר.

ירחון התחבורה,,בדרך״ ,המגלה פרטים אלה
בגיליונו החדש, גם מביא את תגובתו של
אירגון בעלי תחנות-הדלק. האירגון זועם על
הצעת-החוק, מפני שהיא מטילה עליהם את
האחריות לדאוג ליושרם של העובדים.

אבא חושי שמאחורי האגדה פרקים נעלמים על תקופת שילטונו של אבא חושי בחיפה
כלולים בספר חדש, העומד לצאת בקרוב לאור, פרי־עטם
י של העיתונאים החיפאיים ירח טל ויהושע גלבוע.

הספר יכלול גם מיסמכים ופרוטוקולים שיחשפו
את עמדתו האמיתית של חושי ביחס לערביי
חיפה בשנת . 1948 עד כה רווחה האגדה כי
חושי ניסה למנוע את גירושם ובריחתם.

מפצירים בבראו!
אישים רבים מפצירים לאחרונה בחנן בראת, המישנה
למנכ״ל מישרד־החוץ, שלא יפרוש משרות־החוץ.

בראש המפצירים: ראש-הממשלה, יצחק שמיר.

חקירת רע3גה נמשכת המישטרה ממשיכה בחקירה בעניין עסקות של סולל בונה
עם חברה ברעננה לבניית מיבני־תעשיה.

בימים האחרונים נאספו מיסמבים חדשים.

גול! כובש ב״ש
חברת קנון של מנחם גולן תקים במרכז באר־שבע
אשכולנוע בן שיבעה אולמות. במקום, שייקרא רב־שבע
יושקעו 3וחצי מיליון דולר, ויהיו בו 1200 מקומות
ישיבה.

מרד נגד ההפרדה
לקואופרטיב ״דן״ הגיעו אזהרות חריפות
מחוגים רחבים בציבור, שלא להיענות ללחצי
הדתיים, הדורשים להקצות מקומות-
ישיבה נפרדים לנשים ולגברים.
אם ינהיג הקואופרטיב את האפרטהייד
המיני, נאמר באזהרות, יגיב הציבור החילוני
בפעולות־מחאה נמרצות וקבועות
בתוך האוטובוסים.

הביתרים של גזרדזן
אורי גורדון, ראש מחלקת עלייודהנוער בסוכנות היהודית,
שהוא איש מיפלגת העבודה, מפציר באחרונה באנשי־ביתר
שיעזח לו לעבור למחלקת־הנוער־והחלוץ, שם התפנה
מקומו של אברהם כץ המנוח.
תקציבה של עליית־הנוער הוא גדול יותר מזה של הנוער־והחלוץ,
אך זהו תקציב תיפעולי בעיקרו. במחלקה השניה
מועסקים יותר שליחים ד ש יותר אפשרויות לחלוקת שלל
פוליטי — ול ס היא נחשבת כעמדת־כוח רצינית יותר
מאשר הראשונה.

ראשי עיריות
בבבלים
בץ ראשי הרשויות המקומיות יש התמרמרות על הנוסח
של החוק החדש לטלוויזיה בכבלים.

העיריות אמורות להיות שותפות ברשתות
המקומיות, אך בדיקה של מישפטנים העלתה כי
מישקלן בשותפות יהיה מיזערי, ובכל העניינים
החשובים יהיו ידיהן כבולות.
בעריבת גיורא נדמזן

במדינה הע הקר והכבד
גורל של אדם אחד
מרתק. גורלם של אלפים
משעמם. זהו טיב
התיקשורת המודרנית,
ואולי גם אופי האדם
זהו טיבעה של התיקשורת המודרנית:
היא ממקדת את תשומת־הלב בגורלו
של אדם אחד, ומשכיחה את גורלם
של מאות־אלפים.
הטלוויזיה מצלמת בגי־אדם יחידים.
אץ היא יכולה לקלוט המונים. הדראמה
של איש אחד הנאבק על חייו
לוכדת את דמיון הצופים -והקוראים,
בעוד שטראגדיה המונית משאירה אותם
באדישותם.
פסטיבל הכבד שנעדר השבוע
בארץ(ראה בלי הרדמה) הוא דוגמה
אופיינית לכך. גורלה של המושתלת
הראשונה העסיק את המדינה במשך 24
שעות ביממה, כל פעימה של ליבה, כל
תנועה של גופה המעונה הפכה ידיעה.
הצהרון חדשות, שנאשם בהפרת כללי
האתיקה כשפירסם את זהותה ותמונתה
של תורמת״הכבד, שירת סקרנות המונית
זו, המתמקדת בבני״אדם.
גורלו של המושתל השני שפירפר
בץ חיים ומוות, חידש את הדראמה.
באותה השעה עצמה נמקו אלפי
חולים אחרים בבתי־החולים, שננטשו
על״ידי האחיות, בגלל סיכסוך כספי
מתמשך ששום סוף לא נראה לו בעין.
אזרחי ישראל, אשר יכלו להשקיע את
עצמם כל״כולם בהצלת חייו של אדם
אחד, היו אדישים למדי לסיבלם של
מאות ואלפים, שסיפוריהם השיגר־תיים,
החוזרים על־עצמם יעל מירקע
הטלוויזיה, החלו משעממים.
ענייני הבריאות נמצאים במדינה
בעדיפות נמוכה. הפוליטיקאים יודעים

זאת, ועל כן אינם עושים כל מאמץ
להבריא את ענייני הבריאות. לא שם
מונחת התהילה. יותר כדאי להופיע
בשערי־הניתוח בעת השתלת־כבד,
וליהנות מן התהילה המצויה שם.
וכפי שדיווח בשימחה אותו העיתון
חדשות, בהברקה של טעם רע: לצאת
משם ולאכול סטייק־כבד.
האם ההשתתפות ההמונית בגורלו
של אדם אחד, הלוחם על חייו, היא עדות
לגישה הומאנית? או שמא האדישות
לגורלם של כלל החולים מעידה
על דה־הומניזאציה של הציבור הישראלי?
יתכן
שגם זה וגם זה נכון.

הטרור שר א שתקד
באשר יצחק שמיר
מטיח לעמידה איתנה
מול הטרור הבינלאומי,
ומעלה על נ8
את עמידתה האיתנה
של בריטניה...
יצחק שמיר ישב על כס ראש־הממ־שלה
ובירר את ראש ממשלת־בריטניה,
מרגרט תאצ׳ר, על כי ניתקה את יחסי
ארצה עם סוריה בעיקבות פרשת הינ־דאווי
(ראה להלן) .הוא הציג זאת
כדוגמה של עמידה איתנה מול הטרור
הבינלאומי, וקרא למדינות המערב ללכת
בעיקבותיה.
יתכן כי שמיר לא חש בהומור העדין
הטמון בהצהרתו זו. היא הוכיחה את
חשיבותו של גורם הזמן בהיסטוריה.
טרור בינלאומי. לפני 42 שנים
נמנה שמיר עם ראשי אירגון לח״י, שניהל
מילחמת״חורמה בבריטניה הגדולה.
לח״י האמין שיש להביא את
המילחמה הזאת אל מחוץ לגבולות
הארץ, ולפגוע באימפריה באשר היא.
שמיר ניצח על הפיגוע הגדול ביותר
שביצע לח״י: הריגת חבר־הממשלה
הבריטי, הלורד מוין, בקאהיר. לאחר
מכן תימן שורה של פיגועים בבריטניה
עצמה.
בעיני הבריטים אז היו מעשים אלה
פעולות־טרור מובהקות, בדיוק כמו פעולת
המודיעין הסורי כיום. לפי דרישתו
הגלויה של ראש ממשלת־ברי-
טניה, וינסטון צ׳רצ׳יל, הוצאו הורגי

הלורד מוין להורג, בעוד שנזאר הינ־דאווי
נשפט רק ל־^ 4שנות־מאסר.
מאז עברו מים רבים בירדן ובתמזה,
הנסיבות השתנו לחלוטין, נוצרו איבות
חדשות ובריתות חדשות. שמיר הוא
ראש־ממשלה לגיטימי, ישראל היא
כמעט בעלת־ברית של בריטניה, הטרוריסטים
של אתמול הם בעלי־ברית מכובדים
היום. יתכן כי הטרוריסטים של
היום יהיו בעוד 42 שנה מדינאים לגיטימיים
ובעלי־ברית מכובדים גם הם.
פיגועים הפצצה המ שפפת
בכרשת היגדאווי
לא עלה כלל שמו
של אבו־גידאל.
המודיעין הסורי כעל
במישרין, מבלי
להזדקק להסוואה
אילו הצליחה פעולתו המתועבת
של נזאר הינדאווי, היה מטוס הג׳מבו
של אל על מתפוצץ מעל להרי אוסטריה,
ומאות הגופות של נוסעיו היו מתפזרות
בשטח. ביניהן: גופת אהובתו
ההרה של הינדאווי עצמו.
איש לא היה יכול אז לגלות את
העקבות, שהובילו אל הינדאווי, ומשם
לשגרירות הסורית ולאגף־המודיעין
של חיל־האוויר הסורי.
האירוע היה מתרחש ביום־המהפכה
הסורי. הכל היו מנחשים שידי סוריה
בדבר, והכל היו מדברים על אבר
נידאל, הארכי־טרוריסט הפועל בחסות
סוריה. יתכן שהיתה מתפרסמת הודעה
בשמו של אבו־נידאל, ובה התפארות
בפיגוע.
שס־צופן. מכיוון שהפעולה לא
הצליחה, היה קל לשרותים הבריטיים
לגלות את העקבות. הינדאווי עצמו,
שנתפס לבהלה, עזר להם בלא־יודעין
(ראה יומן אישי) .בית־המישפט הבריטי
— על מושבעיו ושופטיו —
אישרו את המימצאים. בריטניה ניתקה
את היחסים הדיפלומטיים עם סוריה.
תוצאה אחת של השתלשלות זו לא
זכתה בתשומת־הלב הראויה לה: שמו
של אבו־נידאל כלל לא עלה.
מסתבר כי הינדאווי קיבל את הוראותיו
ואמצעיו ישר מאנשי־מודיעין

סוריים, בלי שום תיווך פלסטיני —
מהתחלת הפעולה ועד לסיומה הבלתי־מוצלח,
פעל בשליחות סורית ישירה.
מזה שנים יש בצמרת אש״ף הטוענים
כי אבו־נידאל אינו קיים כלל, שהאיש
מת מזמן, או שיצא מן המישחק,
וכי שמו משמש רק כשלט למודיעין
הסורי. לדעת אנשים אלה, כל מעשי-
הזוועה שבוצעו בשנים האחרונות —
רציחתם של ראשי־אש״ף, הפיגועים
בבתי־הכנסת ובנמלי־תעופה ועוד —
נעשו בידי סוכנים סוריים. תפקידו של
אבו־נידאל, אם הוא קיים בכלל, אינו

מכתב ל אלי 1יזל
שדאן ויזל
פרס, אבל מדוע לשלום!

(הייתי באירופה גשעה ששמ עתי
על הענקת פרם־גובל לשלום
לאלי ויזל. ישבתי וכתבתי מיכתב
גלוי. בגלל בעתת של תיקשורת
הוא מתפרסם כאן באיחור קל.
בשבוע שעבר הוא פורסם בשבועון
הגרמני דר שפיגל. א,א).

לאלי מזל, שלום —
ההחלטה להעניק לך את פרס־נובל לשלום שימחה והפתיעה אותי במידה שווה.
שמחתי, מפני שזהו כבוד רב לך, ובעקיפץ — אם כי באיחור — גם כיבוד
זיכרם של קורבנות השואה.
הופתעתי, מפני שאיני רואה קשר ישיר בץ השלום בעולמנו האומלל בשנת
1986 ובין כתביך המעניינים על השואה.
הייתי עוד יותר שמח, אילו יכולתי להגיד שהנה ניתן פרס־נובל שלם לאדם
ישראלי — אחרי שחצי־הפרם ניתן למנחם בגץ. החסיד הנודע של השלום ואי-
האלימות.
למרבד, הצער, היית רק זמן קצר מאוד ישראלי. אני זוכר אותך ככתב צעיר של
ידיעות אחרונות. אבל חיש מהר דאגת שיעבירו אותר לארצות־הברית. ושם
נשארת. בכר אישרת את האמת הישנה שקל יותר להיות ציוני טוב ופטריוט יהודי
בניריורק מאשר בתל־אביב.
הייתי שמח עוד ועוד, אילו היית זוכה בפרס-נובל לשלום מפני שהקדשת את
עצמך למאבק בעוולות של ימינו. הרי כדור־הארץ מלא בעוולות, באי־צדק,
בדיכוי, בחוסר־אנושיות, בעינויים ובניצול.
נכון, אף אחד מאלה אינו מתקרב לזוועות השואה. משום כך יש משום חילול-
קודש בעצם השוואת השואה לפשעים אחרים של המאה ה־.20
אולם לא אתת לא אני ולא הוועדה של פרס״נובל מסוגלים להחזיר לחיים אף
אחד מקורבנות השואה, לבטל בדיעבד אף אחד ממעשי־הזוועה של השואה.
אבל אתה ואני וגם הוועדה של פרס״נובל מסוגלים, אולי, להציל את הקורבנות
של היום. אנחנו יסלים למנוע עינויים של אסירים. דיכוי של בני־אדם, גזילת
ילדים מהוריהם, הריגת שחורים בדרום־אפריקה בידי מישטר רמוי־נאצי. יכולים
אנחנו לעשות משהו נגד חטיפת לוחמי״שיחרור צעירים בצ׳ילה ושליחת ילדים
באיראן לשדה־הקטל, שם הם נדרסים תחת שרשרות הטנקים.

אני יודע — פה ושם מחית על רדיפת אינדיאנים בניקראגואה. על רדיפת
הבאהאים באיראן ובמיוחד על רדיפת יהודים בסוריה ובברית-המועצות. אני נזכר
בסיפרך על יהדות הדממה שמאחורי מסך־הברזל.
אולם, אלי ויזל היקר, האם אינך ״יהודי דומם״ מאוד כאשר מדובר על הטרגדיה
הפלסטינית? האם לא היה ראוי לאדם כמוך, סמל המוסר היהודי והמצפנן היהודי,
לקום ולמחות על מדיניותה של ממשלת־ישראל, ההופכת בהדרגה את מדינת־היהודים
לחיקוי מיזרח־תיכוני של דרום־אפריקה?
סלח לי אם יש לדבריי צליל מריר במיקצת. אבל אנחנו, בישראל. הנאבקים
למען מדינה יהודית אחרת, מדינה של שלום וצדק ושויוויון, למען פשרה
והתפייסות עם העם הפלסטיני — אנו זקוקים לאנשים כמור, אנשים בעלי יושר
מוסרי ומעמד בינלאומי.
היינו רוצים שתבוא לישראל ותחיה כאן. כדי להשתתף בשורה הראשונה
במיצעדי־המחאה של שלום עכשיו, כדי להתייצב לצידנו מול הפאשיסטים
היהודיים החדשים, המשחיתים כל חלקה טובה בישראל הטובה שלנו.
אינני סבור שהעיסוק בשואה צריך להיות למיקצוע( .פעם טבעתי מילה עברית
חדשה כדי להגדיר אדם הנוהג כך :״שואן״ <.אולם המאבק לשלום ולצדק צריך
להיות עיסוק מלא. ולמען האמת, אני מאמין כי פרס־נובל לשלום מגיע לאיש או
לאשה, שעשה/עשתה את המירב למען ניצחון השלום והצדק היו ם.
עולים בליבי שמותיהם של נלסון מנדלה ואשתו ויני, המסכנים את חייהם
והמקריבים את חרותם כדי להילחם במישטר, שאבותיו הרוחניים נכלאו בימי
אושוויץ מפני שהיו חסידיו הגלויים של אדולף היטלר. עולים בליבי שמותיהם של
רבים וטובים מקרב לוחמי־השלום בישראל ובעם הפלסטיני. אנשי גרין־פיס
והלוחמים להצלת כרור־הארץ מפני שואה גרעינית.
נראה לי שחברי הוועדה של פרס־השלום רצו להשכץ שלש ביש לבין עצמם,
תחת להעניק את הפרס למישהו שהוא — האל ישמור שנוי במחלוקת״.
הבריחה אל העבר היתה בטוחה יותר.
הערצתי תמיד את ההבעה המעונה של פניד. את הלחש של קולך, את הרושם
הכללי של בן שארית־הפליטה המקונן על פישעי האתמול. הייתי רוצה שתמחה
באותו הקול ובאותה ההבעה על הפשעים של היש, בכל אתר ואתר — כדי למנוע,
אולי, את הפשעים של מחר.
בברכה,

אורי א מרי

אלא שולי, לצורכי הסוואה.
אומנם, הנסיון להתנקש בחייו של |
שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב,
בוצע על״ידי קבוצה שכללה את אחיינו
של אבו־נידאל. בבית־המישפט הבריטי
נחשף תא של אירגון זה. אולם
גם אז פעלו המבצעים בשליחות סורית.
מכיוון שאירגון אבו־נידאל תלוי עתה
כולו בסוריה, מקבל ממנה חסות ואמצי !
עי־לחימה, נעזר על־ידה ומשרת את
מטרותיה, אין קיומו של אבו־נידאל חשוב
כשלעצמו.
פרימיטיבי מדי? הטרור המופעל
על־ידי המודיעין הסורי בא לשרת :
מטרות סוריות. עיקרן: שבירת עצמ־ ן
אותו של אש״ף וחיסול מנהיגותו של
יאסר ערפאת מצד אחד, והוכחה כי לא
יתכן שלום במרחב בלי שותפותה של
סוריה, מצד שני.
המטרה הראשונה מושגת על־ידי
רציחת אנשיו של ערפאת, ובייחוד י
אותם שעסקו בדו־שיח עם אנשי־שלום
ישראליים (סעיד חמאמי, עיצאם סר־טאווי
ורבים אחרים) .גם ההתנקשויות
במטרות יהודיות באות לשכנע צעירים
פלסטיניים מתוסכלים כי חסידי סוריה £
עושים ופועלים, בעוד שחסידי ערפאת
רק מדברים ומנהלים פעילות דיפלר |
מטית.
מכיוון שחאפט׳ אל־אסד נחשב
כשועל ותיק וערמומי, קשה לרבים
לייחס לו פעולות פרימיטיביות כזו של
הינדאווי. מכאן הניחושים כי אסר
איבד את השליטה על מנגנוני־המד ^
דיעין שלו, המתחרים זה בזה לקראת |
המאבק על ירושתו.
אולם לניחושים אלה אין כל הוכחה.
יתכן כי ההסבר הרבה יותר פשוט: פעולות
כאלה הצליחו פעמים כה רבות, עד
כי לא נלקחה בחשבון כראוי האפשרות
של כישלון.

בריאות
ח ש סז רווח 1הפ סד
כיצד לשגע
משוגע בלי
בית־משוגעיכ
״פיתאום נפלה עליי המחלה הארורה
הזו. לפני ארבע שנים אמרו לי: אתה
(המשך בעמוד )8

אורי אבנרי: מי רוצה לחיות בצל מאווהאימה של חומייני ושרון?

האד •סוסור!
^ ם יש פצצות גרעיניות במרחב השמי, מוטב שיהיו אצלנו,
ולא בידי הצד השני.
לא בידי מועמר קד׳אפי, למשל.
לא בידי האיית־אללה רוח־אללה חומייני.
לא בידי אבו־נידאל, אחמד ג׳יבריל, אבו־מוסה ודומיהם.

זוהי התגובה האינסטינקטיבית ׳הראשונה אחרי
הפירסום ב״ם אנדיי־טיימם׳׳ של לונדון.
אבל אחר־כן־ מתחיל המוח לפעול.

והמוח שואל: אב זה נבון, האס זה טוב? למי זה
טוב? למה זה טוב?

אסור להניח למצב כזה להיווצר. הכוננות הביטחונית הישראלית
צריכה להיות תמיד מספקת כדי לסכל כל מחשבה כזאת,
ולהביס בעוד מועד כל נסיון כזה.
האפשרות שיש באיזשהו מקום פוליסת־ביטוח בצורת פצצה
גרעינית עלולה רק להזיק. היא עלולה להחליש את המאמץ,
ליצור שאננות וביטחון כוזב. אסור לסמוך על הפצצה הגרעינית
בכל צורה שהיא — מפני שממילא אי־אפשר להשתמש בה.

כוזדהמחץ של צדדל, יחד עם כושר־המודיעין,
צריכים להספיק כדי לקדם כל סכנה כזאת — היופ<

ז מה? — ישאלו שוחרי החימוש הגרעיני. לכל היותר יהיו
פצצות גרעיניות בידי שני הצדדים.

ייווצר מאזן־האימה. מה רע בכך?
מאזן־האימה מצטייר כיום, בעיני רבים, כמצב חיובי. דור שלם
נולד וגדל בעולם מאז שנוצר מאזן־האימה בין שתי מעצמות־העל,
ארצות־הברית וברית־המועצות. מזה 41 שנים שורר בעולם
שלום. פרצו מילחמות קטנות, מילחמות־ספר בין שתי המעצמות,
באמצעות שכירי־חרב וכוחות־עזר, כמו הערבים וישראל, אך
מילחמת־העולם הגדולה, האיומה, הנוראה נמנעה.

אם זה הצליח בין מעצמות־העל, מדוע זה לא
יצליח בין ישראל והערבים?

על כך יש שתי תשובות:
ראשית, תקופה של 41 שנה היא קצרה מאוד. אין כל ערובה
לכך שמילחמודהעולם השלישית אכן תימנע.

שנית, התמונה במרחב השמי אינה דומה לתמונה
הבין־מעצמתית.

הבה נתאר לעצמנו את המצב ששרר בשעות
הראשונות של מילחמת יום־הכיפורים, כאשר משה
דיין היה היסטרי ודיבר על.חורבן בית שלישי״.

^ ש מעט מאוד אנשים בצמרת האינטלקטואלית העולמית
— במרומים שבהם שוכנים ענקי-הרוח, זוכי פרס־נובל, גדולי
ההיסטוריונים — המאמינים כי מילחמת־העולם השלישית אכן
תימנע.
הרוב הגדול של ענקי־רוח אלה רוצים בפירוק החימוש
הגרעיני ובחיסולו המוחלט.

המצרים עברו בהמוניהם את תעלת־הסואץ וחיסלו את המעוזים
שלא פונו בזמן.
הטנקים הסוריים שעטו לעבר גשר בנות־יעקוב וטבריה.
האם במצב כזה היה עולה על הדעת להשתמש בפצצה
גרעינית אילו היתה?

מאץ־האימה הוא ערובה־על־תנאי. הוא מאיים על קיום המין
האנושי.

^ א יעלה על הדעת שממשלת־ישראל — כל ממשלה שהיא
< בישראל — תשתמש אי־פעם בנשק כזה.

עד כה, הם אומרים, מוכיח הנסיון האנושי שבסופו
של דבר השתמש האדם תמיד בכל נשק שהיה מצוי
בידו. אין שום ביטחון שזה השתנה לפתע.

בוודאי שלא.
ומדוע לא?
מפני שהשימוש בפצצה היה מקומם נגדנו את העולם כולו,
בצורה שלא היה לה תקדים. לא היה יורד עלינו רק מטר של
גינויים (הרי לכך אנחנו רגילים) .היו מגרשים אותנו מחברת־העמים,
פשוטו כמשמעו. מן האדם. מן החברה התרבותית. טובי
ידידינו בעולם היו מנדים אותנו כמצורעים, ומנתקים כל קשר
עימנו. היו מפעילים עיצומים, ואולי שולחים כוח בינלאומי. ואין
מדינה יכולה לחיות, פשוטו כמשמעו, כשהעמים מנתקים עימה

באמת כל קשר.

^ ך הטענה העיקרית היא שאין כל דמיון בין המצב
העולמי והמצב המרחבי.

גדול האופטימיסטים לא ישווה את מועמד קדיאפי
או את האיית־אללה חומייני למיכאל גורבאצ׳וב.
הוא גם לא ישווה את אריאל שרון ורפאל איתן — שלא לדבר
כלל על מאיר כהנא ויובל נאמן — לרונלד רגן.
בשתי מעצמות־העל(כך יש לקוות) יש מערכות מסועפות של
איזונים פנימיים, יש עכבות פסיכולוגיות ופוליטיות, יש כוחות
אדירים המבטיחים את השפיות של המישטרים.
היכן כל אלה אצלנו, במרחב שלנו?

אחת משתי מעצמות־העל — ברית־המועצות
— היתה מתייצבת נגדנו. היא היתה עלולה לספק
פצצות גרעיניות לסוריה ולמצרייס. היא היתה
עלולה להפעיל נגדנו נשק גרעיני, או לאיים עלינו
בהפעלת נשק גרעיני נגדנו, כפי שעשתה ב־1956
וכנראה גם ב־3ד. 19

אנחנו יושבים על מצבור אדיר של אבק-שריפה.
פעם אמרו כי הבלקאנים הם ״חבית של אבק״שריפה״ .ואכן,
די היה ביריה אחת של סטודנט צעיר בסראייבו, בקיץ ,1914 כדי
להביא להרג של מיליונים ולשינוי פני העולם ללא־תקנה.

והרי הבלקאנים של אז היו סמל היציבות והשלווה
בהשוואה למרחב השמי כיום!

ארצות־הברית היתה פונה לנו עורף, או היתה מתייצבת מול
:האיום הסובייטי. בן־לילה היה העולם עומד לפני מילחמת״העולם
! השלישית והאחרונה.

היתה פורצת פאניקה עולמית.

ף* עולם הערבי יש סכנה מוחשית של התמוטטות כל
המישטרים הקיימים.
יש תסיסה עצומה מתחת לפני השטח. מתורכיה עד סודאן,
ממארוקו עד פאקיסטאן עוברים המוני הנוער לקנאות האיסלא־מית.

אולי היתה פורצת מילחמה גרעינית ממש — כפי שמנבאים
ן המלומדים העורכים מדי פעם מישחקי־מילחמה.

ואם לא תפרוץ מילחמה כזאת, והעולם יינצל אחרי
שהתנדנד על עברי־פי־סחת — לא יסלחו לנו
העמים. הס יתייחסו אלינו כאל הכלב השוטה של
העולם, וידרשו לשים אותנו בכלוב.
כל זה ברור. משום כך גם אם יהיה, לא יופעל הנשק הגרעיני
במצב כזה.

מחר, בעוד 10 ובעוד 20 שנה. והמאמץ המדיני של
ישראל צייד להבטיח שהשלום יושג, וגם יתבסס,
לפני שיחסי־הכוחות ישתנו באופן מכריע לרעת
ישראל.
יש סכנה מוחשית בתחושה של עליונות וביטחון עצמי,
היא עלולה להחליש את המאמץ המדיני להשגת השלום.

ך* טענות בזכות החימוש הגרעיני אינו מתעלמות מעובדה

1 1זו. אבל הן מעלות תסריטים אחרים.

יש מי שעלולים להתפתות למחשבה כי אם תהיה
פצצה היא תחליף לשלום.

נניח שהצבאות המאוחדים של סוריה, עיראק, ירדן (ואולי
איראן) יתקרבו לנהר הירדן ויאיימו על לב ישראל. האיום
בהפעלת הנשק הגרעיני — אם בשדה־הקרב, אם כלפי ריכוזי־אוכלוסיה
— יהווה אז את הגורם המרתיע האחרון.
או: אם תצליח מדינה ערבית כלשהי, לבדה או בעזרת מעצמה
זרה, לשים את ידיה על נשק גרעיני, אז יהווה נשק גרעיני

ישראלי מישקל נגדי.

^ אם זה כך? האם הופכת הפצצה את השלום למיותר?
\ 1האם יש בה ביטוח מוחלט לקיומה, לביטחונה, לעתידה של
ישראל?

למשל: אם תאיים על ישראל סכנה מוחשית של
השמדה, יהווה הנשק הגרעיני את המיפלט האחרון.

אם יעלה על דעת מנהיג ערבי כלשהו להטיל
פצצה גרעינית על גוש דן, הוא יידע כי פצצה
גרעינית ישראלית תחריב בו זמנית את דמשק
וקאהיר, מכה ובגדאד, מחמדי העולם הערבי.

יתר על כן, עצם האפשרות שיש בידי ישראל נשק גרעיני יש
בה כדי למתן את העולם הערבי. ידיעה זו תהרוס סופית את
האשליה שניתן אי־פעם להשמיד את ישראל בכוח הנשק. כך
תקדם את המגמות המתונותוהמפוכחות, החותרות להשלמה

ולהתפייסות.

(יש בעולם מי שמאמינים בסתר־ליבם בי ישראל
עצמה מפיצה ידיעות על החימוש הגרעיני שלה —
ובכלל זה הפירסום האחרון בשבועון הלונדוני —
כדי לקדם מגמות אלה).

פשר לגייס טענות טובות נגד קו־המחשבה הזה.
קודם כל, לא יכול בכלל להיווצר מצב שבו תאיים
על ישראל סכנה של השמדה במילחמה קונוונציו־נאלית.

זוהי
אשליה. אולי האשליה המסוכנת ביותר העומדת
לפנינו.

אם יהיו בידי ישראל פצצות גרעיניות זה ידרבן בהכרח את
העולם הערבי להשיג פצצה כזאת — אם על־ידי ריכוז המאמץ
המדעי־הטכנולוגי העצמי, או בדרך אחרת.
הישראלים נוטים לחשוב כי רק לישראל יש בעיה ביטחונית,
מול פני העולם הערבי. אין הם מעלים על דעתם כי העולם הערבי
רואה את הדברים בצורה הפוכה בדיוק.
העולם הערבי — כולו — מאמין כי ישראל היא מדינה בלי
גבולות. מדינה בעלת שאיפה בלתי־מרוסנת להתפשטות, מדינה
השואפת להשתרע מן הנילוס עד הפרת, מדינה המבקשת לשים
את ידיה על הנפט של סעודיה וכוויית. הם מסתמכים על מובאות
רבות של מנהיגינו.

זהו פחד מוחשי ביותר.
אם ישתכנע העולם הערבי שיש בידי ישראל נשק גרעיני
יעיל, יגרום הדבר לתסיסה עמוקה בתודעה הערבית. האינטליגנציה
הערבית הצעירה תגיע למסקנה שזהו מצב בלתי־נסבל.
הדבר יערער עוד יותר את המישטרים הכושלים במדינות־ערב,
ויגביר את הדרישה לעליית כוחות חדשים, מהפכניים ו/או
איסלאמיים.

העולם הערבי לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יהיו
בידיו פצצות גרעיניות משלו.

יש אידיאולוגיה של התאבדות, התאבדות אישית
למען אללה. היא עלולה להוביל לאידיאולוגיה של
התאבדות קולקטיבית.

הילדים האיראניים, הרצים לקראת הטנקים העיראקיים,
כשמפתח גן־עדן תלוי על צווארם; הצעירים אשר ירו באנוור
אל־סאדאת לעיני המצלמות של כל העולם: הקנאים והקנאיות
הנוהגים במכוניות־התופת בדרום־לבנון — האם אלה הם בסיס
איתן לבנות עליו תיאוריה של מאזן־אימה?
יש תחרות בין קיצוניים וקיצוניים־יותר. של פילוגים בלי סוף.
יש מצב של ערב־מהפכה.
ובצד שלנו, מה רוחש־בוחש מתחת לשטח? הקנאים מסוג
אנשי הטרור היהודי, המטורפים של משה לוינגר וגאולה כהן,
הגיזענים המעוותים של כהנא — מי מבטיח לנו שלא ישפיעו
מחר־מחרתיים על עיצוב מדיניותה של ישראל?

מאזן־אימה בין קנדי־חרושצ׳וב ורגן־גורבאצ׳וב
אינו במאזן־האימה בין חומייני־שרון וקדאפי־נאמן.

איש מאיתנו לא יוכל לישון אף לילה אחד בשקט במצב כזה.
מי שיוכל לברוח, יברח, ובראשם אותם הכותבים כיום את
המאמרים המלומדים והפופולאריים בזכות החימוש הגרעיני.
^ אמונה שפצצות גרעיניות, אם יהיו, יבטיחו את ביטחון
. \ 1ישראל היא מיקסם־שווא. היא אשליה מסוכנת.
ההיפך הגמור עלול להיות נכון. הפצצה עלולה להגביר את
התסיסה בעולם הערבי, להחיש את המאמצים להשגת פצצה
ערבית או איסלאמית וליצור מצב בלתי־נסבל.

כדאי לחשוב על כך עכשיו.

למשל: על האופציה של פירוז גרעיני של המרחב.
ואם הפירסום בסאנדיי טיימס -יהיה טיבו כאשר יהיה —
ידרבן למחשבה, יש בכך ברכה.

אך אני מודאג. מודאג מאוד.

אין במדינה מוסר הדומה למועצה עליונה לביטחון לאומי. אין
תהליך סדיר של גיבוש אופציות וקבלת החלטות. אנחנו חיים מן
היד אל הפה, בדרך האילתור המפורסם .״סמוך עליי״ ו״יהיה
בסדר.״
איני יודע מי קיבל ומי מקבל את ההחלטות, איך, ועל סמך מה.

ישמור עלינו האל.

במשך נ:מה שעזת התעכבה ו:ל הרוטציה בגלל!
תוארו של וסי כיילץ. דפנה ברק מגלה איר זה קרה

לא מודע; ארא וווקא
1״ר\ גום נוגע האחוון
לנמעט משבר לאומי

מילחמת ב״לין־טמיר לא
היתה על התואו < -ולא
על נ ומנות 1מינו ״ם

יר וחמד
אבו גס אמראקד!

^ ילד יכולתי — הייתי מוחק
את השבועיים האלה!״ אמר
יוסי בייליו לחבריו הקרובים.
הכוונה, כמובן, לתקופה בה הוזכר
שוב ושוב שמו כמיכשול, כגורם
המעכב בררו לחילופי השילטון על פי
הסכם הרוטציה.
בעוד הכל התמקדו ביצחק מודעי

מעמדו ותוארו המדוייקים של
ביילין במישרד־החוץ עיכבו לתקופה
קצרה נוספת את הקמתה של הממשלה.
עמדת
שמיר ביחס לכך היתה, שאם
היועץ המישפטי לממשלה, יוסף חריש,
אינו מתנגד לתואר־הכילאיים ״מישנה-
לשר״ — אין זה מעניינו של הליכוד

התנדנד גורל האומה על בלימה
— דרגתו, הגדרתו ותוארו של
יוסי ביילין!
כיצד זה קרה? איך איבד דימויו של
ביילין כל־כך הרבה גובה בתקופה בת
כמה ימים, אחרי שעמל עליו במשך
שנים?
סיפור במונית
¥ה כבה,״ הסביר גורם בכיר
1 / /ביותר בליכוד ,״כל הילדים
היפים האלה מתנהגים יפה עד שזה
נוגע לעורם
ואכן, הבייבי־פייס של ביילין בוודאי
תרם לדימויו הנקי, היפה. המיש־

ריציו — ויש לו כאלה — זועמים על
העוול שנגרם לו באחרונה.
• סיפור א׳ :אחד מיועצי־פרס
נסע במונית. בדרך שמע תורת־חיים
של נהג .״אני לא סובל את מוטה גור!״
הודיע לו הנהג ,״אבל אני שרוף על
פרס, רבץ וביילין פרס־רבין־ביילין
בנשימה אחת. היועץ הנדהם נחפז לספר
לביילין את המחמאה. ביילץ
(״הוא יהיה פעם ראש־ממשלה!״ זרק
איש שיחי) הגיב במשיכת־כתף סתמית.
• סיפור ב׳ :אחד מנערי־פרס
האזין לרדיו ושמע במהלך ״משבר אמצע
הדרך״׳ את הבוס ,״שימון״ ,מפליל
בפומבי בשבחיו של ביילין, מקורבו.
העוזר הסמיק בשביל ביילין ואץ לשתף
אותו בהתרגשות. במהלך דיווחו

במדינה
(המשך מעמוד )6
חולה, תצטרך להתחבר למכונת־דיא־ליזה.
הייתי מבולבל. מה פיתאום אני?
תמיד הייתי בריא. לא עזר כלום. חיברו
אותי למכונה ״.מאז, במשך ארבע שנים
נודד נחום פשה ( )52 בין מכונות הדיאליזה
בגוש דן. המכונה בעלת השם
הלועזי אינה אלא כיליה מלאכותית,
המבצעת את תפקידי הכיליה, מוציאה
את הגוזלים שצריכים לצאת מן הגוף.
שנתיים היה פשה מחובר לדיאליזה
בבית־החולים בתל־השומר .״לפני שנתיים
אמרו לי: אתה צריך לעבור ל־מדיכלל
בתל״אביב. שם יהיה לך טוב
יותר. מה יכולתי לעשות? עברתי.
״גיהינום היה לי עד שהתרגלתי
למקום. בהתחלה לא היכרתי אף אחד.
הייתי מאוד עצבני. רבתי עם החולים
האחרים ועם כל מי שהיה בסביבה.
״כדי להבין למה כל־כך קשה להתרגל
למקום חדש, צריך להסביר מה
זו המחלה הזו. הכליות שלי לא מתפקדות.
אני זקוק לכיליה מלאכותית.
שלוש פעמים בשבוע אני מחובר
לדיאליזה. לפני המחלה הייתי פועל-
בניין. עכשיו אין לי כוח לעבוד. אני
צריך להקפיד על דיאטה מיוחדת: רק
פרי אחד ליום, מעט ירקות, ארבע כוסות
שתיה ב־ 24 שעות, הרבה איטריות
ואורז• .
״החיים המוגבלים האלה עושים
אותי ארם עצבני. חולה דיאליזה הוא
משוגע, רק בלי בית־משוגעים.
״במצב כזה ההסתגלות לכל דבר

מטופל־דיאליזה פשה

ביילין מאחורי הבום
בגללו התפוצץ העניין
ושאלת חזרתו לממשלה כבעיה
להתערב. אחרי שהוברר שהתואר החהמרכזית
שעיכבה את חילופי־דש
אינו מקובל מישפטית, נעשו גיהשילטון
ושהעכירה את האווירה בין
שושים מצד המערך אצל הליכוד.
שתי המיפלגות, ושמות שונים כגון
בשני הצדדים זוכרים מגעים שונים
נמרוד נוביק, גד יעקובי ואחרים נזרקו
פרס רוקד עם הלנה ביילין
והצעות שונות ומשונות. אלה נוהלו
בעירבוביה לאוויר, מסתבר כי בעיית
במשך כמה שעות באמצעות דן מרי־בגללה
אי־אפשר לעזוב את הארץ
מודעי נפתרה כמה שעות לפני
דור, תאומו של ביילין בליכוד.
שהסתיים ״משבר אמצע הדרך״.
הקשר בין ביילין לשמיר הוא גם ׳ קפייס הוסיפו נופך אינטלקטואלי.
הנרגש, הודיעה המזכירה לביילין על
יצחק שמיר הגיע אל נשיא-המדינה
בלתי־אמצעי. השניים נפגשו מדי פעם.
שיחת־טלפון המצפה לו. ביילין קטע
השביל בצד תרם לסדר ולניקיון.
ביום החמישי שעבר. חיים הרצוג עוד
כשפרס התעופף בשמי תבל, מילא
את שטף המחמאות בעניינו ופנה לרוב
נערי־פרס, שאותם הקפיד ואניסה
לשכנעו להסכים להקמתה של
שמיר את מקומו על כס ראש־הממשלה
שוחח בטלפון.
סף, נראים כחיקויים שלו.
וביילין, כמזכיר־הממשלה, נפגש עימו.
ממשלה בת 23 שרים(בלי מודעי, ועם
מה ניתן להסיק מהסיפורים האלה?
יריביו אינם מסתירים את השימחה
ארבלי־אלמוזלינו כסגנית־שר) ולדון
גם סמוך לחילופי־השילטון, כשלאידו
ומסבירים :״האמביציה יצאה לו
שהאיש צנוע? סגור? או אולי ביישן?
במועד מאוחר יותר בהרחבתה. שמיר
שהה פרס בחו״ל לפני שבועיים, נפגשו
בטעות החוצה...״
אולי, לעומת זאת, הוא באמת ייעד את
התנגד נחרצות להצטרפותו של מודעי
השניים. שמיר אף מעריך אותו. ביילץ
עצמו מלכתחילה לעמדות בכירות, וביילין
מודע היטב לנזק שנגרם
כשר־בלי־תיק לממשלה החדשה. בהצליח
בשנים האחרונות לבנות לעצמו
הוא רואה בטיבעיות התפתחויות מפלתדמיתו.
בעת המשבר ניכרה עליו
עיית מודעי נפתרה, אך הרוטציה טרם
דימוי רציני, ענייני. כל זה עד השבותיעות
שכאלה?
הרגשתו הגרועה. גם תדירות שיחותיו
בוצעה.
עיים האחרונים, שבהם עצרה המדינה
עם פרס גברה. ביילין אומנם מזכיר
ההתאמה בין פרם לביילין
מה שלא פורסם הוא, שבשאת
נשימתה ועקבה בדריכות אחר
ללא הרף שעניינו לא הועלה ביוזמתו,
מבוססת על תכונות דומות. שניהם
קידומו של ביילין.
עות אלה עמדה רק בעייתו של
אולם יש להניח שפרס לא היה מנהל
מופנמים, עצורים, ביישנים, אפילו
ביילין על הפרק הלאומי.
כעת מסתבר שבמשך שעות
למענו מילחמות ללא הסכמתו. מע־
(המשך בעמוד )10

הרבה איטריות ואורז
חדש קשה מאוד. ואני סוף־סוף הצלחתי
להתרגל למחלקה במדיכלל. אנחנו,
כל החולים, כמו מישפחה אחת.
חוגגים ימי־הולדת ביחד, יוצאים ביחד
לטיולים. כל כמה חודשים מת אחד
החולים, ואלה שנשארים בחיים נדבקים
חזק יותר זה לזה.״
״תוך שבוע אמות!״ לפני חודש
הוחלט במרכז קופת־חולים שנחום
פשה ושאר מבוטחי קופת־חולים יעברו
למכון הדיאליזה במירפאת בורוכוב
בגיבעתיים.
״אני לא פוחד מהמוות. אני יודע
שזה יכול לקרות לי כל יום. אבל המעבר
לבורוכוב מפחיד אותי יותר,״ אומר
נחום פשה .״אני לא מכיר שם אף אחד.
אין לי כבר כוח להתרגל למקום חדש,
לאנשים אחרים. אם יכריחו אותי לעבור,
אפסיק לעשות דיאליזה ותוך שבוע
אמות.״
20 חולים נוספות נמצאים במצבו
של נחום פשה.
ההסבר של דובר קופת־החולים,
דויד תגר :״מכון הדיאליזה במירפאת
בורוכוב שייך לקופת־החולים. אחרי
שהחולים יעברו לשם, אנחנו נחסוך
הרבה כסף והחולים יקבלו שרות רפואי
טוב יותר. מי שיפסיד מהעניין הם
בעלי המכון במדיכלל* ,שייאלצו
למצוא חולים אחרים, לא דרך קופת־החולים״.

שאחד מהם הוא הדייר דויד
מודעי, אחיו של השר יצחק מודעי.
__ הווולם הז ה?4* 5

הנומו המיסתוו׳ ,שמקום מגוריו אמך תעלומה, מתאים
בדיוק לסיפור של גון לה־קאוה - -נמו הנושה נולה

ה ס מווו:־גטה

האטומית
ך* כומר ג׳ון מק־נייט הוא גבר
( 1גבוה ועתיר־שומן. צורתו החיצונית
הכבדה שונה לגמרי מהמסך
האוורירי, הערפילי, העוטף אותו.
בקצרה: מרדכי וענונו, טכנאי־לשעבר
בוועדה לאנרגיה אטומית, גילה
לשבועון הלונדוני סאנדיי־טיי־מס
את סודות האטום של ישראל. זמן
קצר אחר-כך נעלם.

כתב סוכנות־הידיעות הצרפתית
בטוח לחלוטין כי שוחח עם מק־נייט
ביום הרביעי בלילה, בסנט־גורג; בחדר
מס׳ .7
ג׳ק קוטשפול, פקיד־הקבלה של
סנט־גיורג: רזה, שיער־שיבה, מיבטא
לונדוני נקי :״ג׳ון מק־נייט הגיע לכאן
ביום השישי בערב. רשמתי אותו
בפינקס שלי. החדרן ליווה אותו לחד־

פיתאום, כרי לגרום קצת נחת־רוח
לג׳ון לה־קארה, הצטרף אל העלילה
כומר אוסטרלי, ג׳ון מק־נייט.
לפני שבוע הגיע ללונדון .״אני הבאתי
להתנצרותו של וענונו,״ הודיע
בררמאתיות .״עכשיו באתי לחפש
אותו!״

רו. חצי שעה אחר־כן־ הוא נעלם״.
קוטשפול צוחק בעצבנות .״הוא אפילו
לא שילם. פשוט נעלם. הוא לא ישן פה־אפילו
לילה אחד״.
שמועות עקשניות טענו כי אחרי
שני לילות בסנט־גיורג׳ עבר מק־ני־ט
לבית־ההארחה של ימק״א במורד ;־
רחוב.
ג׳יהאד רבאטי, פקיר־הקבלה 7
ימק״א :״הוא ישן פה שני לילור
מוקדם בבוקר יצא, חזר מאוחר בליל
שילם 20 דולר ללילה בהמחאו
נוסעים, במקום 28 דולר. הענקנו ל׳
הנחה, כי זו עונה מתה, והמקום רי,/
אחרי שני לילות הוא עזב, כי יש לגו
עכשיו המון תיירים, והמלון מלא
לגמרי״.
מיסתורי? לא מובן? לג׳ק קוטשפול,
שנראה כמו אחיה התאום של אגאתה
כריסטי, יש פיתרון :״ביום השבת, ב־2
בצהריים, ראיתי אותו במלון אמריקן
קולוני, מסתודד עם איזשהו גבר
בפינת הלובי. הוא לא ראה אותי, ואני
לא ניגשתי אליו ״.קוטשפול מחייך
חיוו ממזרי, כמו מבקש לומר :״אלמנטארי,
מק־נייט, אלמנטארי. ממני אף
אחד לא מצליח להתחמק״.
דרך־שכם בעיר המיזרחית, רחוב
מיזרחי טיפוסי, עמוס בכנסיות, בבתי־ספר
ובבתי־מלון. בתווך סנט־גיורג׳,

בקצה האחד ימק״א, בקצה האחר אט־ריקן
קולוני, בנייני־אבן עטורים גינות
ציבעוניות. הספיק כבר להיות ארמונו
של רבה אפנדי, מקום מגוריה של
מישפחת ספאפורד וחבורתה, הידועה
בשם המושבה האמריקאית. היום:
בית־מלון השייך לצאצאי ספאפורד
ולרשת־מלונות שווייצית.
שולחנות קטנים, מגולפים, אריחים
ארמניים, מיזרקה קטנה של מים, שני
גברים אוכלים ארוחת־צהריים תחובה
בתוך פיתה, ומישל, פקיד־הקבלה,
מחייך בהתנצלות .״מק־נייט היה פה
ביום השבת. לא בצהריים. דווקא ב־6
בערב. דיבר עם מנהל המלון ושתה
קפה. לא, הוא לא מתגורר כאן. אבל
כאן יערוך מסיבת־עיתונאים״.

מאמינים אחרים, השתתף בקבוצות־דיון.
אחרי חודשיים ביקש להתנצר.
שוחחנו על משמעות המרת״הדת. לא
נחפזנו להיענות לבקשתו. רק כשהיה
ברור לחלוטין לנו ולו שזו הררן־ הנכונה
בשבילו, הטבלתי אותו לנצרות.״
״הוא היה אז על פרשת־דרכים בחייו
״,אמר מק־נייט במסיבת־עיתו־נאים
בלונדון.
פניו של מק־נייט מדושנות, כמי

אלמגטאדי,
ידידי

ן* שבוע, ביום הרביעי בלילה,
1 1נחת בישראל. עדיין מחפש את
וענונו ,״כי ככה אמר ישוע: רועה צריך
לחפש את הכיבשה האבודה!״ בינתיים
הוא מעורר סערה קטנה משל עצמו,
מוסיף לסודות האטום ולהיעלמותו של
וענונו תבלין תיאטרלי־מיסתורי.
תחנתו הראשונה של ג׳ון מק־נייט
בארץ, ביום הרביעי בלילה, היתה ב־בית־ההארחה
של כנסיית סנט־גיורג׳
שבמיזרח־ירושלים, מול בית־המישפט
המחוזי.
סנט־גיורג׳ היא כנסיה אנגליקנית.
״אני אנגליקני, משום כך בחרתי ליצור
קשר עם אנגליקנים. זו הסיבה שבגללה
הגעתי לעיר המיזרחית, ולא לחלק
המערבי. אני לא מבין דבר וחצי
רבר בפוליטיקה הישראלית,״ אמר
מק־נייט יומיים אחר־כך.

סידני. החברים בה עניים ועשיויים, והם
מעדיפים להעסיק מובטלים, כדי
לעזור לממשלה האוסטרלית.
י אל תוך כל הטוב הזה צנח —
במיקרה או שלא במיקרה — מרדכי
וענונו 32 שמק־נייט קורא לו מורדי.
״דיברנו על מוסיקה קלאסית. מורדי
אוהב להאזין לאופרות. דיברנו על תיאטרון
ופילוסופיה. מורדי אוהב את
(ז׳אן־פול) סארטר, ודיברנו גם על
פוליטיקה. הוא לא קומוניסט ולא

הכומר מק־נייט מציג במסיבת־העיתונאים את תמונת וענונו (מוגדלת, למעלה מימין)
רועה נאמן מחפש א ת הכיבשה
במילים פשוטות, אפילו תמימות . ,שסיים זה עתה לאכול ארוחה עשירה.
מנסה מק־נייט, במסיבת־העיתונאים עיניו כחולות טובות, לסנטרו פימה
ואחריה, להפיג את מיסתוריותו.
ברורה, משתפלת מטה, כך גם כרסו.
החיים על־פי מק־נייט הם יפים
״בחודש מרס נכנס מרדכי וענונו ונעימים, וקהילת סנט־ג׳יימס בסידני
לכנסיה שלנו, ברובע קינגס־קרוס ב היא קהילה שמרנית, חמה ואוהבת 150 .
סידני׳ (אוסטרליה) ,שוחח עם מתפ מתפללים קבועים, והרבה מבקרים
ללים מיקריים ואיתי. נוצרה היכרות ארעיים באים בכל יום ראשון לכנסיה,
קרובה. מורדי ביקר בביתי, נפגש עם השוכנת בלב איזור־המלונות של

שמאלני מוצהר. אני לא יודע מה מידת
הציונות שלו,״ אומר מק־נייט.
במסיבת־עיתונאים בלונדון אמר
מק״נייט :״היו לו הסתייגויות ממדיניותה
של ישראל ומן העמדות התוקפניות
שלה.״
״בין השאר דיברנו על האטום,״
אומר מק־נייט .״ירעתי שיש למורדי
( .המשך בעמוד )40

שרה ליכוכי 9

י — ״יוסי ילד נחנזד, אבל...״

זרירות

במרכז

רי הו טמלא,
כלה שרו תי ם,
ג ד לי ם שונים,
ל ת קו פו ת
ק צרו תוא רו כו ת

מ־ 11
מה־ 1.11.86 עד רד 27.3.87

לאדם, ללילה,
מינימום לאנשים
בדירה,
מינימום 7לילות

לארקל דוג מניו ת
ולמל בו ת־יו פי
מיו ע ד אול פן
לאה פל ט שר
בליבו של הכין הסואן
תל-אביב, ברחוב אבן״גבי-
רול ,50 מצויה פינת חמד
מטופחת להפליא ושקטה
שבה שובן האולפן של גבי
לאה פלטשר, לטיפוח החן,
אנוש, ויחסי נימוסים
דוגמנות מקצועית ותרבות

הגוף.
למרות הדימוי של בית־הספר
כאילו הוא נועד רק
לדוגמניות ולמלכות יופי, הרי
ש״־ 807 מתלמידותיה הן
ח תן ישראלי רגיל, כמו:
מורות, פקידות, נשות חברה
וכל אשה ונערה השואפת
לשיפור עצמי מכף רגל ועד
ראש. אולם לא די בטיפוח
החן החיצוני, כי על האשה
ללמוד נימוסים, גינוני חברה
ויחסי אנוש ומתיד כל אלה
היא רוכשת בטחון עצמי
המקנה לה הצלחה והערכה
בעבודה בחברה ובמשפחה.
נוסף לכן מתקיימים
במסגרת האולפן שיעורי
התעמלות שמטרתם לעצב
גמישות לגוף, חיזוק שרירים
והרזיה במקומות הרצויים.
תרגילים אלה מיועדים לב נות
ולנשים בכל גיל.
הגב׳ לאה פלטשר הינה
המורה המוסמכת היחידה
בארץ ללמד את מקצועות
טיפוח החן ודוגמנות מקצועית.
אין
לגב׳ פלטשר סניפים.
לקביעת ראיון: טלפון
.267682
ישראלי בארה״ב/קנדה
קב׳ ישראלים בחו״ל
מתארגנת במסגרת
פעילות והסברה:

י שראלי
ב אפון א מרי ק ה
ל מען שלום
ישר אל־פל ס טין

בתוב אל:
597נ01ק

. 10021ץ1\1.

הזמנות אצל סוכני הנסיעות

1/11 זסס 0וזז 14 £1
51.ענ 1״וכ חז£13
1/7.1.ת )10ח 1_ 0
16100441-723-7964
00441-723-7077
ק\ 1<£/ע : 24141 0א1616

סקס ועסנוים
ללא שותפים סגו״ס
אנו מספקים:
* מכשירים למניעת
ציתותים בטלפון
* שרות לגילוי מיקרופונים
מושתלים
* מגלי מתכות
* מוכירות אוטומטיות

רדיו דוקטור בע״נז
שלום עליכם ,18ת׳׳א, טל׳ 286444

(המשך מעמוד 18
רומנטיקאים. שניהם אוהבים לדבר על
אהבת־הסיפרות שלהם.
התחלת הדרך המשותפת של השניים
היתה כשפרס היה באופוזיציה.
ביילין, אז כתב דבר, בא לראיין אומו.
השיחה גלשה, והשאר שייר להיסטוריה.

הוצעה
לו בתחום האקדמיה.
רבו הניחושים בדבר פרטיה
של ההצעה. ביילין שמר את
הפרטים בסוד. אפילו לפרס, כך
סיפר, לא פירט במה מדובר.

״רק אמרתי לו שמדובר בהצעה קוסמת,
המעמידה אותי לפני דילמה!״ סיפר
השבוע למקורביו.
המדובר, כנראה, בהצעה מטעם הביילין
ייעד את עצמו לכנסת.
יריביו גורסים: ביילין יי חוג למדעי־המדינה באוניברסיטה העד
את עצמו כמה שיותר למע עברית. ביילין, ככל הנראה, התבקש
לה, לא חשוב בדיוק לאיזה להרצות שם על השנתיים שבהן כיהן
תפקיד. סרס לא.קידם אותו ל כמזכיר־הממשלה. הוא הגדיר את ההמעוז
חפצו — מקום ריאלי צעה באוזני מקורביו כ״הצעה קוסמת
ברשימת המערך לכנסת ה־ 11 ביותר״ ,הצעה המזדמנת רק אחת לכמה
שנים.
— מכיוון שרצה אותו לידו.
יריביו מדגישים שסוד הקסם הוא
לכן רוגזים כל־כך מקורבי פרס־ביילין
על הפרשנות סביב מועמדותו אולי ביוקרה ובעניין, אך בוודאי לא
של ביילין לתפקיד שגריר־ישראל בתנאים, כגון כסף או קביעות, שבהם
בארצות־הברית. פרס לא ניסה לדחוף מפורסמת האקדמיה הישראלית בביר
את ביילין לתפקיד. הוא פשוט חש, רוקרטיה הסבוכה שלה.
ביילין, אגב, יכול להרשות
משנפסלו שאר השמות שהעלה, שהוא
שולף את הקלף האחרון, מקריב את לעצמו לוותר על תנאים ובסך
היקר לו מכל. פרס ציפה שנכונותו עבור יוקרה. אשתו הלנה, ש״להקריב״
את ביילין לתפקיד ולהרחי אותה הכיר כשלמדו יחדיו
קו ממנו תזכה להערכה כללית. הוא גם בגימנסיה הרצליה, היא בת
היה משוכנע שמועמדותו של ביילין יחידה למישפחה אמידה.
.ביילין הוא בעל תואר דוקטור.
תהיה מקובלת על הכל.
חיזוק לכך מצא כששהה בסיורו נושא עבורת־הדוקטורט שלו היה
האחרון בקנדה וארצות־הברית. שם המאבק הבינדורי במיפלגת־העבודה.
דווח לו כי שמיר אמר לביילין, שמכי השורה התחתונה של העבודה הדור
וון שמועמדותו לתפקיד לא הועלתה הצעיר של המיפלגה נבלם.
מעניין יהיה לעקוב אחר התקדמותו
— ממילא היא לא נפסלה.
פרס שאב מכך עידוד. הסירוב לביי־ של ביילין במיפלגה, לאור תוצאות
לין היווה לגביו עלבון צורב. הוא הת מחקרו. תלמידיו מהתקופה שבה העביר
שיעורים באוניברסיטת תל־אביב
ייחס לזה כאל פגיעה אישית.
ביילין מצידו לא התלהב כלל מעידים כי הוא היה מרצה מעניין, בעל
ממישרת השגריר. ראשית — חוש״הומור צברי. כשהוא מתבדח —
הוא רואה,את עצמו כמועמד על פי מעריציו — הוא מלווה זאת
לכנסת, ושהייה במרחקים תש במימיקה מתאימה. לפעמים מתבל את
בש את תכניותיו לעתיד הק התבדחויותיו ביידיש.
אולי זהו זכר להשתתפותו בחוגים
רוב. לא כל שכן, אם יוקדמו הבדרמאתיים
בצעירותו.
חירות.
״איזה הומור צברי? איזו מימיקה?״
נוסף על כך, שליטתו בשפה האנסותר
זאת אחד מיריביו ,״יש לו הומור
גלית אינה מתורגלת עד כדי כך.
שלישית — זה היה פוגע בקריירה סרקסטי מושחז ביותה הוא בכלל אדם
של הלנה, אשתו, שהיא פרקליטה נוקשה, אמביציוזי. אל תתרשמי מהזד
זות הנעימה!״
בכירה ומצליחה.
על פי יריביו, הוא ״אחוז אובביילץ
לא השתגע אחרי התפקיד,
אך הטיפטופים מלישכת־פרס, לקידום ססיה להגיע לכנסת,״ וכל השאר
הרעיון, היו עיקביים. אורי סביר, דוברו רתום לכך.
בינתיים, כתחנת״ביניים, ייעד את
של פרס, לא חסך מאמץ מלקדם את
הרעיון. הלשונות הרעות מוסיפות: עצמו להיות מנכ״ל מישרד־החוץ. בלקדם
את הרעיון ולהרחיק את ביילין בליל המושגים שנזרקו לתיקשורת —
שגריר, מישרה אקדמית — נזרקה
כמה שיותר...
התוצאה: טיפטופים נגד בנימין נתנ־ פיתאום שאלת תוארו במישרד־החוץ.
יהו, כוכב־התיקשורת הישראלי בניו -היא הועמדה גם על־ידי פרס כשאלת־יורק,
שגריר ישראל באו״ם. איזכור השאלות.
ביילין רצה להיות מס׳ 2במישרד,
סרקסטי של עברו כסוכן־רהיטים, כ־מישקל״נגד
לחוסר־הניסיון של ביילין. כשם שהיה לפניו סגן־השר רוני מילוא.
להשוואה בין מיקרהו של נתניהו על כר ניטשו הקרבות האחרונים בינו
למיקרהו של ביילין אין יסוד. פרס אי לבין אברהם טמיר.
התיקשורת עסקה ברכילות. למשל•.
שר את מועמדותו של נתניהו לשגריר
ישראל באו״ם — לא כשגריר ישראל ריב על החדרים — מי יישב היכן?
בוושינגטון, שתפקידו הוא אחד החשו בקרב הזה ניצח טסלר. הוא התנחל
בים ביותר במישרד־החוץ — כשני בחדרו של המנכ״ל לשעבר, דויד קימ״׳•*
תניהו
כבר הוכיח את עצמו כסיפור -תי•
ביילץ איליי הפסיד בקרב
הצלחה, כשהיה מס׳ 2בשגרירות
ישראל בוושינגטון, כציר המדיני שם. הזה, אך ניצח במילחמה. מבחיפרס,
חובב־תיקשורת מושבע וקשוב נת היררכיה הוא תפס את מקולרחשי-הציבור,
ידע שעם הצלחה אין מו׳ של רוני מלוא, אך לא מבחינת
תחומי הטיפול.
מתווכחים.
בביילין דיברו נכבדות לתפקיד מס׳
מילוא לא טיפל כלל במינויים ב־
1של ישראל בארצות־הברית. מכאן מישרד־החוץ. זהו צומת אדיר של כוח
ההבדל בין שני המיקרים.
וסמכויות.
שמיר מודה שפסל את ביילין בגלל
ביילין, שנטל תחום זה תחת
עמדותיו היוניות הידועות. יריביו של אחריותו, הפך למוציא-בפועל
ביילין מפנים כנגדו את העובדה ש של פרס בתחום קובע-הגורלות
קיבל על עצמו את דין ראש־התנועה הזה: מי יהיה קונסול? מי יהיו
והסכים להעמיד את עצמו לתפקיד מס׳ 2או 3בשגרירויות? מי
שלגביו הוא חסר־ניסיון. מאחורי הקל יתמנו בראשי־מחלקות?
עים היה זה דווקא ביילין שדחף את
הסבב בתפקידים במישרד־החוץ
מועמדותו של נמרוד נוביק, בן־טיפו־הוא
תדיר, וגורם לריענון מצד אחד,
חיו מחוג משוב, לתפקיד הנכסף.
ולמתח סמוי מצד שני. שני אלמנטים
נוביק רצה מאוד בתפקיד, אד מובן
אלה שוררים תמיד במישרד.
ששמיר לא התלהב מהרעיון.
בתקופתו של שמיר פיקחו על
צומת״הכוחות הזה קימתי ויוסי בן-
אהרון, יועצו המדיני של שמיר, בצוותא.
קימחי פעל על פי שיקולים מיק־צועיים,
ואילו בן־אהרון ייצג את שמיר.
ך גד הכל היה בידי ביילין קלף סודי.
יש החוששים שכעת תגבר המעורבות
^יותר נכון: קלף שהוא עטף אותו
הפוליטית במינויים במישרד־החוץ.
בסודיות.
השתלטותו של ביילין על

ח אמיצה

המדובר בהצעה קוסמת ש
עמדת־המפתח
הזאת במיש־

רד-החוץ מסבירה את המאבק
המר של הרגע האחרון, שהצטייר
בטעות כמאבק על תואר,
סטאטוס, חדרים ומזכירות.

^ 4סוף־סוף:
5 *7ציפורניים
^ מירוץ שלו לכיבוש עמדת
^ המפתח הזאת הפסיד ביילין נקודות
יקרות. יריביו המושבעים מתארים
אותו כמי ששלף סוף־סוף את ציפורניו.
מהבעתו קשה להסיק על הרגשתו.
קשה לפצח את הבייבי־פוקר־פייס.
סיפור ג׳ :ביילין גייס את אנשי
חוג משוב שהקים, שממנו צמחו נימ־רוד
נוביק, אמנון נויבך, ברוך אסקרוב
ואחרים. אסקרוב, למשל, היה תלמידו
באוניברסיטת תל־אביב. הוא איש מעמיק
במיוחד, ונהנה מהשיעורים עד
שהיה מנדנד לביילין בתום כל שיעור,
מחליף עימו ריעות וחוויות. ביילין נשאר
מאופק בתגובותיו. אסקרוב המשיר
במינהגו זה, אם כי לא ידע האם זה
מוצא חן בעיני ביילין, או שהוא מפרש
ואת כחנופה או ניתור. השניים לא
דיברו על פוליטיקה בשיחותיהם המזדמנות.

באחד
הימים הפתיע ביילין |
את אסקרוב, כשאמר לו :״דיברתי
עם שימון עליך!״ ביילין,
שכיהן אז כדובר מיפלגת-הע-
בודה הסביר לאסקרוב הנפעם,
שישנה אפשרות שהוא יסע
לארצות-הברית ו,.אני רוצה
שתחליף אותי כדובר מיפלגת־העבודה!״
מלבד
המופנמות של ביילין, ניתן
להבין מהסיפור הנ״ל כיצד קנה לו

מנב״ל־מדיני ביילין ושר-החוץ
המוציא לפועל והקובע גורלות
מעריצים. אולי גם ניתן לוקוף לוכותו
תיחכום וערמומיות של עסקן, המשאיר
נאמנים בכל נקודה שהוא מפנה. בכל
מיקרה, זה לזכותו. גם יריביו מודים *
שהוא ממולח, נינוח בדרך״כלל ואיש־צוות
היודע להקשיב, להטיל משימות.
איפה, בכל זאת, נעשתה הטעות?
את הטעות הגדולה ביותר עשה
פרס, שלא היה מסוגל להחליט בעניינים
האישיים. הוא לא היה מסוגל לומר
לעזר וייצמן שהוא מעדיף את ביילין,
איש״אמונו, כמנכ״ל מישרד־החוץ, על
פניו של אברהם טמיר, ובכלל דחה את
כל ההכרעות האלה עוד ועוד.
ביילין נגרר אחר הטעות הזאת בהסכמה
די פאסיבית, וחשף את העובדה
שאינו רק נחמד, אלא גם אמביציוזי.
אפילו מאוד אמביציוזי.

אחר הטעויות האלה נגררה
כל המדינה. כמעט ולא הוקמה
ממשלה בגלל יוסי ביילין.
העולם הז ה 2565

ייייו

11^1171
לאיעי גדיל יעי מעלית גדילית יחסרינות גדילים

חרבנו. היום, מחר, במשך הרבה זמן. ומכאן: הביטחון הוא המשימה
המרכזית, הציר המרכזי של המאמץ הלאומי.
ומכאן גם הציווי השני: ברית עם מעצמה מערבית. לא חשוב
איזו מעצמה — בריטניה, צרפת, ארצות־הברית. אך לא נוכל
להתקיים אף יום אחר מבלי שתהיה לנו בעלת־ברית מערבית
איתנה אחת. אין זה צורך טאקטי, הכרח בן־חלוף, אלא כורח
קיומי מוחלט.
ך ^ ונתן סווים ט היה נהנה מפסטיבל בך גוריון הנערך עתה
^ בארץ.

יתכן שהיה מוסיף על כך סרק באחד מססריו
הסאטיריים: הגמדים על קיברו של גוליבר.
הרבה מאוד שטויות נשפכות בימים אלה על קיברו של
״הזקף, שאינו יכול עוד להתגונן. הרבה מאוד זרזירים מתקשטים
בנוצותיו של העיט. תחת ערימת דיברי ההבל, הכזב והשקר,
נקברת האמת, נקבר האדם שהיה.

דויד בן־גוריון לא היה דמות מיתולוגית, לא היה
רחוב, לא היה נמל־תעוסה, דויד בן־גוריון היה בשר
ודם, איש אמיתי, בעל מעלות וחסרונות.

ף* ן־גוריון היה מנהיג. מנהיג במלוא מובן המילה הזאת, לפני
האינפלציה, לפני שהחלו מדביקים תווית זו לכל חדל־אישים
ועלוב־נפש.
מה פירושו — מנהיג?

מנהיג הוא אדם שיש לו חזון, והמסוגל לשכנע את
הבריות ללכת אחריו ולהגשימו.

ת ה הוא היחיד שהיתה לו תפיסה בתרה, מגובשת
ומפורטת של המדמה, בטרם קמה.

תפיסה זו שולטת כיום במדינה כפי ששלטה לפני
38 שנים. היום, כאז, נתונה ישראל במילחמה עם
העולם הערבי, קשורה לחיים ולמוות במעצמה
מערבית(ארצות־הברית) ,כשהביטחון הוא המאמץ
הלאומי העיקרי.

אי־אפשר לבנות בית מבלי לשרטט מראש את
פרטיו. בן־גוריון החזיק בידיו שירטוט. לבן, מכל
התוארים שהודבקו לו על־ידי מלחבי־פינכתו, התואר
הנכון ביותר הוא ״אדריכל המדינה״.

תפיסת בן־גוריון ניצחה עד כדי כך, שכיום כלל אין הישראלי
המצוי(ומנהיגיו מכל הסוגים) מעלים על דעתם שיכלו להיות גם
תפיסות אחרות, שהיתה בכלל קיימת בחירה בין אופציות היסטוריות
שונות, שהמציאות שבה אנו חיים אינה גזירה מן השמיים,
אלא פרי של הכרעה.
אלה מאיתנו שהציגו אופציה אחרת(אז והיום) נראו(אז והיום)
כבעלי־אוטופיה, כאנשים בלתי־מציאותיים, כנביאי־שקר. אמרנו,
בין השאר, שישראל יכולה להשתלב במרחב; שהתנועה הלאומית
הערבית יכולה להיות בעלת־בריתנו: שמקומנו הטיבעי הוא עם
עמי המרחב (והעולם השלישי) נגד האימפריאליזם הזר, ולא
להיפר; שזוהי הדרך לשלום, לפריחה כלכלית, לשיגשוג מכל
הבחינות. הרכבת הבן־גוריונית נסעה בכיוון ההפוך.
היסטוריונים ופסיכולוגים יכולים לנתח את הסיבות והמניעים
שהולידו את תפיסתו של בן־גוריון. באיזו מידה הושפעה על־ידי
הבוז שרחש לכל דבר ערבי, לתרבות הערבית שהיתה לו זרה
ולזרא? באיזו מידה נכבל דמיונו על־ידי התפיסות שרווחו
באירופה של ראשית־המאה, שנות נעוריו?

על כן ניצח. על כן הביס את כל יריביו — אנשים כמו משה
שרת ויצחק שרה, מנחם בגין ומאיר יערי. אף לאחד מכל אלה לא
היתד, באמת תפיסה אחרת, ברורה ומגובשת.

אנחנו גרים עכשיו בבית שבן־גוריון שירטט אותו. אומנם,
במשך הזמן נעשו בו שינויים, נסגרו מירפסות, נוספו תריסולים,
הוקם פנטהאוז על הגג, נבנו חדרים למשרתים במרתף, נוסף שטח
לחצר — אך זהו עדיין הבית הבן־גוריוני.

ואולי יש דימוי מתאים עוד יותר: בן־גוריון הניח
את המסילה, שעליה נוסעת הרכבת ששמה ישראל.
עד עצם היום ת ה.

לרכבת יש קטר, ובקטר עומד נהג. הנהגים מתחלפים, מאז

המילה ״הזוך השתפשפה מאוד בימי בן־גוריון. לבסוף נשמעה
כמליצה נבובה. אך יש לה משמעות ממשית.
כל פוליטיקאי מצוי יכול לראות את המציאות כמו שהיא, ואם
יש לו ״מוח אנאליטי״ הוא יכול גם לנתח את המציאות. איש כזה
דומה לתרנגולת — עוף שאינו יכול להמריא.
מנהיג חוזה בעיני־רוחו מציאות אחרת, שאינה קיימת עדיין.
זה טיבו של ״חזון״ .הוא רואה — בהגיון או באינטואיציה — מה
צריך לקום. הוא מתווה את דמותה של המציאות החדשה, זו
שצריכה לקום. והוא מתווה גם את הדרך המובילה מן הקיים אל
אשר צריך להתקיים.

עד כמה עיצבה אותו רוח התנועה הציונית מימי
הרצל ועד ימיו? עד כמה עיצב הוא את התנועה, ועד
כמה עיצבה התנועה אותו?

שאלות מעניינות, מרתקות. אך התשובות אינן משנות את
המציאות. אם ניטול לודינו את גליון העיתון של היום, נמצא שכל
הכתוב בעמודו הראשון הוא תוצאה ישירה של התפיסה הבו־גוריונית
— החל בפיגוע של ״המחבלים״ וכלה באיגרת הנשיא
רונלד רגן לראש־הממשלה, חניכו של זאב ז׳בוטינסקי.

בן־גוריון היה מנהיג כזה. הוא החזיק בראשו
תמונה ברורה של דמות המדינה אשר צריכה לקום.

* ם המצב בתוך המדינה פנימה הוא כל־כולו תוצאה ישירה
של תפיסות ״הזקן״ .הוא לא היה רק אדריכל המדינה
מבחינת המיבנה החיצוני. הוא גם היה אדריכל־הפנים.

^ מנהיג שיש לו חזון דרושות תכונות נוספות: היכולת
/להנחיל את החזון להמונים ולהדביקם בהתלהבותו, והיכולת
לקבל החלטות.

בן־גוריון הוא שקבע כי הערבים יהיו אזרחי־המדינה,
אך גם שיהיו אזרחים ממדרגה שניה.

להדביק המונים פירושו: לא להזדנב אחריהם, אלא
ללכת בראשם. לצעוד קדימה, גם כשזה אינו
פופולארי. לא לחיות על פי סיקרי דעת־הקהל של
אתמול, אלא לעשות את המעשים אשר יעצבו את
סיקרי דעת־הקהל של מחר.

בקיום האזרחים הערביים ראה, לכל היותר, רע שבהכרח. הוא
לא חלם להעניק להם שיוויון של ממש. עד יומו האחרון בשילטון
הכפיף אותם למימשל צבאי מיוחד. את רוב אדמותיהם הפקיע.
בעריהם ובכפריהם לא ביקר מעולם. הוא השתדל לגרש את
הערבים מן השטחים שסיפח, וסירב אחרי 1949 לספח שטחים
שמהם לא גורשו(למשל: עזה ב־ 1956 והגדה המערבית ב־.<1967

כזה היה בן־גוריון. הוא ציפצף על דעת״הקהל. כאשר ההמונים
(או העסקנים, שייצגו את ההמונים) התנגדו לדרכו, אמר להם
בפשטות: זוהי אמונתי, זוהי דרכי. זה לא מוצא חן בעיניכם? חפשו
לכם מנהיג אחר. אם אתם רוצים בי, עליכם לבוא בעיקבותיי.

הוא שמסר את המדינה בידי הכפיה הדתית.

מעטים הפוליטיקאים המסוגלים לכד. מי שמסוגלים
— מנהיגים ייקראו.

ומכאן גם כושר־ההחלטה. תכונה נדירה, יקרה מפז. תמיד יש
אלף ואחת סיבות טובות לאי־קבלת החלטה מסויימת. יש בעיות.
יש מתנגדים. העיתוי אינו מתאים. זה מסוכן.
המנהיג הוא האיש האומר: זהו זה. תם הוויכוח. זה המקום. זו
השעה.

הוא אוחז בכנף אדרת ההיסטוריה, וברגע גדול
אחד הופך חלק ממנה.

ן* שעה הגדולה של בן־גוריון באה ב־ 14 במאי ,1948 כאשר
( 1הכריז על הקמת המדינה.
בן־גוריון לא הקים את המדינה. הקים אותה הישוב העברי.
דורות של חלוצים, עובדים, לוחמים. ובמיוחד: החיילים הקרביים
של תש״ח.

מדינת־ישראל קמה בשדה־הקרב. ב־ 14 במאי היא
כבר היתה קיימת. חיילי כל החזיתות, שנשאו אותה
על כתפיהם, כלל לא שמעו ברובם את ההכרזה.
אך בן־גוריון הוא האיש שהחליט להכריז על ההקמה. זאת
היתה הכרזה גורלית. אילו עוכבה בכמה חודשים, יתכן כי היתה
חולפת שעת־הכושר החד־פעמית, דמויית־הנס, כאשר ארצות־הברית
וברית־המועצות פעלו יחדיו, שכם אל שכם, יד ביד.
היו הרבה מאוד סיבות לדחיית ההחלטה. היו הרבה מאוד
יועצים חכמים שיעצו להיזהר, להמתין, לדחות.

היה דרוש מנהיג שיקבל את ההחלטה, ושיכפה
אותה בכוח־אישיותו על הכל. בן־גוריון היה האיש.
על כן נכנם להיסטוריה.

המדינה היתה קמה גם בלי בן־גוריון. אך יתכן שהיתה קמה
בתנאים הרבה יותר קשים, בלי הכרה בינלאומית, בלי תמיכת
המעצמות. היא קמה כפי שהיא קמה תודות לכושר־ההחלטה של
דויד בן־גוריון.
^ ן־גוריון גם היתווה במידה רבה את דמותה.
^ מבין כל מנהיגי הישוב והתנועה הציונית דאז,

בהסכם היסטורי כונן סטאטוס־קוו גמיש, שמסר בידי הדתיים
עמדות־מפתח חשובות. תוך בגידה גמורה בעקרונותיו שלו עצמו,
השאיר על כנו את החינוך הדתי הנפרד, האנטי־ממלכתי(אף
שהוא קרוי ״ממלכתי״) ,וכך הבטיח שהקיצוניות הדתית האורתודוכסית
והלאומנית יגברו ויזיזו את הסטאטוס.

בן־גוריון: אחרי המנהיג באים הנהגים

״ בגידה היסטורית אחרת של בן־גוריון בעקרונותיו
שלו עצמו היתה הוויתור על שלילת־הגולה.

ועד לרוטציה. נדמה להם שהם מנהיגים. אך למעשה אינם אלא
נהגים, בעלי־מלאכה, שנגזר עליהם להוביל את הרכבת על
הפסים שבן־גוריון הניח אותם.

בן־גוריון שלל את קיומה של התנועה הציונית אחרי הקמת
המדינה (לדעתו היה צורך לפרק את הפיגומים אחרי השלמת
הבניה) ושלל באופן טוטאלי את קיום היהודים בגולה. היה
בהשקפתו רכיב כמעט־כנעני, כחזון לעתיד. אך הוא מכר את
עקרונותיו במיסמך רישמי תמורת כספם של יהודי אמריקה,
ובכך פתח במו ידיו את הפתח לירידה, המקיזה את דמנו כיום.
אחד ההישגים הגדולים הוא קיום צה״ל הממלכתי, העל־מיפלגתי.
אך כמה מן התכונות השליליות שדבקו בצה״ל מאז
היווסדו(המתחבאות מאחורי הסיסמה ״פירוק הפלמ״ח״) צריכות
להירשם לחובתו.

ץ^ה היתה תפיסתו של בן־גוריון?
^/נכ ת בי ם עכשיו מיליוני מילים בידי כוהני־פולחן, מעריצי־גיבורים,
חסידים שוטים ,״ממשיכי־דרך״ ,מלומדים וחוקרים. הם
מצטטים כל מילה שאמר וכתב. הם מציירים פלקאטים של גיבור
דמיוני, ואין אלא דמיון מיקרי בין הגיבור הזה לבין בן־גוריון
שהיה, האיש האמיתי.
בן־גוריון לא היה אבא טוב, ולא סאנטה־קלאוס יהודי. הוא היה
איש בעל השקפות ברורות וריעות קדומות, בעל מעוף ובעל
מיגבלות. אדם שעוצב על־ידי נסיון־חייו ורוח תקופתו.

אין ללמוד הרבה על תפיסתו ממה שכתב ודיבר.
פוליטיקאים כותבים ומדברים הרבה. על תפיסותיו
אפשר ללמוד רק ממעשיו, מהכרעותיו, צירופם יחד
יוצר תמונת־פסיפם ברורה.
ך* ן־גוריון לא האמין בשלום עם הערבים.
^ זוהי תמצית תפיסתו: ישראל היא נטע זר
במירקם המיזרח התיכון. הערבים לא ישלימו איתנו
בדור הזה ובדורות הבאים.
התנועה הלאומית הערבית — כולה או כל חלק ממנה — היא
אויבתנו. יכולה להיות הפוגה, שביתת־נשק, היערכות טאקטית
חדשה — אך שלום לא יהיה.
מכאן הציווי העליון — הביטחון. חייבים אנחנו לחיות על

יש לזקוף לזכותו את קיום הדמוקרטיה הישראלית,
שהשתרשה חרף כל המיכשולים כפי שהיא קיימת
כיום: דמוקרטיה אמיתית ליהודים, דמוקרטיה פורמאלית
לערבים אזרחי־ישראל.
שילטון־החוק התבסס בעזרת בן־גוריון, ומערכת־המישפט
המפוארת שהותירו לנו הבריטים נשארה גם היא היא על כנה, לא
במעט תודות לבן־גוריון.
ושוב: אפשר להתווכח על השאלה אם בן־גוריון אך ביטא את
רוח התקופה והתנועה, או שהוא עיצב אותה. כך או כך, תרומתו
אינה מוטלת בספק.

>}יננו זקוקים לגיבורי־פלאסטיק, ובן־גוריון לא היה איש
\ £פלאסטיק. בניגוד ל״ממשיכי־דרכר ו״מנציחי־דמותו״ ,היה
איש בעל שיעור־קומה היסטורי.
ומפני שהיה איש גדול, היו לו מעלות גדולות וחסרונות
גדולים, הישגים גדולים וכישלונות גדולים, מעשים גדולים
ומחדלים גדולים.

אלה גם אלה קובעים את חיינו היום.

י,אתוו 1ויווב 11י

מדוע טרחה סוניה פרם
ובאה אל מישכן״הכנסת ביום
השבעתה של הממשלה החדשה,
בעוד שהיא מדירה את רגליה
מכל מקום שאליו מופנים הזרקורים,
ובמיוחד הבזקי־המצל־מות?
הסיבה טמונה בעמדתה
העיקבית של סוניה, שיש לקיים
את הרוטציה. עמדתה ודאי השפיעה
על שימעון פרם, שכלפיו
הופעלו לחצים כבדים
בכיוון ההפוך מצד גורמים במים־
לגתו. לכן באה סוניה, שלא בהר
שימש!
פרס וג־ק למון חיפשו את נשותיהם
ויצחק מודעי שוטט בלי שכתו של יצחק שמיר
אל פרס, המוקף בדרר״כלל בצבא
יועצים, עוזרים ושאר מלחכי־פינכה,
וניסתה לבדר אותו. כך
חולפת לה התהילה.
כשהגיעו שרי הממשלה
החדשה לטקס הצגתם לפני
נשיא־המדינה, חיים הרצוג,
ניגש שר־הפנים, הרב יצחק
פרץ, והתנצל לפני שושנה
ארבלי־אלמוזלינו על שלא
נשק לה כמו כולם אחרי הצהרת־האמונים
במליאת הכנסת .״יש

מישפחת שריר הפגינה
נוכחות כמעט מלאה ביום החגיגי
בכנסת. חוץ מהאשה, ריב־קה,
והבן הצעיר, גדי, נראתה גם
אמו הישישה של הדאבל־שר,
כשהבעת גאווה על פניה.

מאיר

חבר״הכנסת
שיטרית נעדר מהכנסת ביום
השבעת הממשלה החדשה.
שיטרית, המכהן גם כראש־עי־ריית
יבנה, נסע עם רותי, אשתו,
לאיטליה, כדי לחתום ברית

אני מוכן להתחלק איתכם חצי־חצי
בכל מה שיש לי שם!״
הרוטציה, הסתבר, מכילה
בתוכה הרבה רוטציות קטנות.
למשל: יושב־ראש הקואליציה
חיים קוסמן (ליכודו צריך
לפנות את מקומו לרפי אדרי
(מערך) .בליכוד עבר התפקיד
במהלך השנתיים האחרונות —
נכון, ברוטציה — בין חברי־הכנסת
שרח דורון וקופמן.
מעת שהתמנה קופמן לתפקיד
הרם — התמנתה דורון ביושבת־ראש
סיעת־הליכוד בכנסת. מה
יהיה עכשיו? כיצד יתחלקו שני
הח״כים הבכירים מהליכוד בתפקיד
אחד — ראשות־סיעתם?
״יהיה בסדר:״ פסקה דורון
החלטית. בשולחן סמוך לה ישב

קופמן ופיזר חיוכים. כיצד ״יהיה
בסדר״? אולי על־ידי עוד רוטציה
קטנה.
בעודו ראש״ממשלה, נהג
שימעון פרס להתרוצץ בין ערי
הארץ ועיירותיה, ללחוץ ידיים
ולפזר חיוכים והבטחות. בסיכום
השנתיים בתפקידו מתברר, כי
יש בכל זאת מקומות שעליהם
דילג. לכן, מה שלא הספיק לעשות
כראש־ממשלה, יהיה עליו
להשלים כשר־החוץ: הופעתו הציבורית
הראשונה מחוץ לירושלים,
בתפקידו החדש, היתה ביקור
בבאר־שבע. ראש־העירייה
הטרי, משה זילברמן, הקשיב
להסבריו על ועדת־השריס ל-
ענייני־הנגב, שקמה ביוזמת פרס,
שמע על תוכניותיו להשקעות

חגיגה ארוכה
אל תוך הלילה

1^ 1דהך | ז | 11 1אלמנתו של עורד״הדין המנוח אמנון רוזנשטיין, בהלוויית בעלה,
| 1411/111 1 1 1 4 7 /1שנפטר בשבוע שעבר בלונדון, מהתקף לב. רוזנשטיין, במישקפי־שמש
וכיסוי״ראש, נראית (למעלה, במרכז) מחבקת את בתה. על פי הדמויות שבאו לחלוק לו כבוד אחרון,
היתה ניכרת היטב העובדה שרוזנשטיין היה פעיל בכיר במיפלגה הליברלית. בתצלום למעלה, מימין: שר
האוצר משה נסים ובתצלום למטה (שנייה מימין) :יושבת־ראש סיע ת הליכוד בכנסת שרה דורון.

ג׳ק למון ואשתו פליציה

גלה, למישכן־הכנסת ביום החגיגי,
שבו העביר בעלה את כיסאו

ליצחק שמיר.
פרס, אגב, נראה משוטט
במיזנון־הח״כים ומחפש אחר מישהו.
עוזריו־יועציו, ששהו במיז־נון,
נחפזו לגשת אליו. הסתבר
להם שהוא מחפש אחרי סוניה,
שנעלמה בדרכה מהמליאה ל־מיזנון.
אחת
המבקרות בכנסת באותו
היום סיפרה כי גילתה את
ראש־הממשלה היוצא כשהוא
יושב בדד, י בחלק הסגור של
מיזנון־הח״כים. האשה הצטרפה

לך עוד הזדמנות לתקן את המעוות,״
זרק לעברו אחד הנוכחים.
הרב, איש ש״ס, חייך במבוכה.
ריבקה
שריר, אשתו
של שר־התיירות־והמישפטים,
סחטה הבעות התפעלות, כש־סבבה
במיזנון־הכנסת ביום הש״
בעתה של הממשלה החדשה.
מסתבר שדיאטת־רזון היא הלהיט
האחרון בקרב הליברלים:
לא רק יצחק מודעי אלא גם
ריבקה שריר עברו אותה. שריר
סיפרה שאת הגיזרה החדשה
השיגה כמעט בהרעבה עצמית.

ערים תאומות בין יבנה לעיר
איטלקית.
השר החדש־ישן יצחק
מודעי נראה כשהוא משוטט,
באמצע השבוע שעבר, במיסדרו־נות
מישרד ראש־הממשלה. עוב־די־המישרד
התלחשו כי מודעי
מחפש תדר שבו יישב, עד אשר
— ואם — יתמנה כשר־בעל־תיק.
השר
ייגאל הורביץ
נשמע השבוע אומר לעיתונאית
במיזנון־הכנסת :״טוב, אם אתם
מאמינים לשמועות כאילו הוצאתי
את כל נכסיי לחוץ־לארץ,

כל שנה ישנה
• ג׳ק למון השחקן־כוכב המתארח כארץ, לא כל-כן
מתרגש מהאירועים הנערכים כאן לכבודו, ומכל החשובים
והחשובות המתאספים כדי להתחכך בו. עובדה: לדוב
האירועים שזומנו לו כלל לא טרח להגיע.
לאירוע אחד -שתיית קפה בבית״הקפה של התיאטרון
הלאומי, יחד עם שחקני התיאטרון ומנהליו -בכל־זאת
הגיע. אומנם באיחור ניכר, אולם כל הפרימדונות של עולם
התיאטרון והעיתונות המתינו לו בסבלנות בלתי״אופיינית.
בטרם נכנס לבית״הקפה, ישר מהופעתו, עוד הקים ביל
סטרום, האיש שהביא את ההפקה מסע ארוך אל תוך
הלילה, מהומה. סטרום חשש כי לא יהיה מקום לכוכביו,
והביע עוד חששות מוזרים. לבסוף הם הגיעו. למון, שיחסי־הציבור
של ההפקה דיווחו משום־מה שהוא נראה צעיר
בהרבה מ־ 61 שנותיו, דווקא נראה סחוט, קשיש, וכל אחת
מ־ 61 שנותיו ניכרה בו.
מרים זוהר, בבלונד־פלטינה סגול-מזעזע ,״הגברת
הראשונה של התיאטרון הלאומי״ ,ניסתה לשחק את
המארחת. למון לא שיתף פעולה. הוא לחץ ידיים בנימוס
ומיהר להתקדם לעבר שולחן צדדי, שהוכן למענו.
בעיקבותיו דהר צבא של מפיקים/מלווים/אנשי־יחסי״ציבור
ומלווים למיניהם.
לפתע עשתה כל התהלוכה תפנית, ויצאה מבית־הקפה.
לאן ז למון הלך לחפש אחר אשתו, בשימלה פרחונית.
האבידה נמצאה.
זוהר לא התייאשה. בהתמדה ראויה לציון ניסתה
להמשיך ולארח,, :לחתוך את העוגה או לא לחתוך אותהד
למון וחבורתו בכלל לא הבחינו בקיומה של העוגה.
זוהר המשיכה לשתף את הנוכחים בהתלבטויותיה, עד
שישבה.
למון לא התייחס לצלמים ולמפורסמים שמסביבו, ישב
בצד ובסוף החליט מי שהחליט שצריך לחתוך את העוגה
לכבודו. הזמרת המצויינת של בית־הקפה אפילו הכריזה
הכרזה חגיגית כלשהי בעניינו של אורח״הכבוד. גם היא
נראתה נבוכה :״להזמין אותו אל הבימה!״ התייעצה עם
יחסי״הציבור ,״לא להזמין אותו! לא לעשות איתו כלומדי
בינתיים העוגה נעלמה. אחרי כמה דקות חזרה והופיעה.
בינתיים כבר נעלמו גם האורחים המאוכזבים.
ליד העוגה נותרו למון וחבורתו, חוגגים את הפרטיות
שזכו בה באופן מפתיע. רק אז החלו הצחוקים סביב השולחן.
החלה החגיגה האמיתית, שנמשכה ארוכות אל תוך הלילה.
העול הז ה 2565

י לוו — וזלגו מ מ עי שעבר את
יום־הולדתה החמישי. החגיגה
החלה בהצגה בבית לסין, בתל־אביב,
על פי הספר שכתב לה
אביה, השר גד יעקובי. אחר־כך
הובאה עוגה אל הבימה
ונפרסה לעיני הקהל והבזקי־המצלמות.
מלבד נלה וגד, נכחו
גם מנהל״הטלוויזיה לשעבר,
ארנון צוקרמן, בני־מישפחתו
ובני־מישפחה קרובים.
בן ושמו מיכאל נולד
לשחקנית מירב גרי ואיש־הקולנוע
אבי כהן. מיכאל הוא
תינוק-המבחנה הראשון של התיאטרון
הלאומי. אמו שיחקה לפני

גרנדיוזיות צפיתוח!1הנגב, שיחיו*
מעורבים בהן אל שווימר ר
שאול אייזנברג. ראש־העי־ריה
רשם הכל בפינקס קטן. ב־באר־שבע
יהיה מי שיעמוד על
המישמר וידרוש בבוא היום את
מימוש ההבטחות.
בניגוד לחרושת הרכילויות
והפרשנויות בנוגע למינו־יו
של בועז אם לבאום כראש•
לישכת ממלא־מקום ראש־המנד
שלה, הוא לא נראה מדוכא ביום•
השבעתה של הממשלה החדשה
בראשותו של שמיר. אפלבאום
סבב במישכן־הכגסת ללא מיק־טורן
או עניבה, שבהם התהדרו

ו \ ןןךןוחן איש קול השלום, והקולומבית קלריטה טרדתי (משמאל) ,העומדת להתחתן איתו
ב | 1 11 בקרוב, מעבירים את הימים האחרונים שלפני הנישואים, שייערכו במלון הילטון,

בבילוי במטיבות רבות. בתצלום נראה הזוג בערב שתיח ושירה שערכה הבוהמה התל-אביבית לכבודם.
1לאחר חתונתם מתכוון אייבי לצאת לאל״סלוואדור -כדי לארגן עזרה לנפגעי רעידת״האדמה שם.

דד חיים שוהם

הוא המנהיג הבלתי מעורער של
ערבי השירה בציבור אותם עורכת
הבוהמה התל״אביבית. שוהם, הנשוי לאחותו של הצייר אורי
ליפשיץ, הוא מומחה למחלות דרכי העיכול בבית החולים קפלן
ברחובות. לבל מקום אליו ילך שוהם לשיר, נוהרת הבוהמה אחריו.
השבוע נראו בולם במועדון החמאם היפואי, כשהרופא המזמר מנצח
על השירה בנגינה על מנדולינה ובתיפוף טוער על טמבור.
שאר נערי־פרס שסבבו בבניץ
ביום האחרון להיותם. יועצי
ראש־הממשלה׳׳ .אחר־כר הזמץ
כוסית יין לבן ושתה.לחיים״.
שר בא ושר הולך, עוזרים
באים ועוזרים הולכים. מה יעשה
אבנר רגב, איש־סודו של
מרדכי גור, שר־הבריאות לש־ג
עבר? בינתיים שוהה רגב בחו״ל.
חבר״הכנסת הנחבא אל

הכלים, יצחק ארצי, החל פית־אום
לככב במהדורות־החדשות
של הטלוויזיה והרדיו ולתפוס
כותרות בעיתונות. לקח לו הרבה
זמן להבין שללא תיקשורת אין
ערר רב לפעילותו בכנסת. לכן
י גייס לעזרתו דובר, והשניים
הסתערו במרץ על אמצעי־ה־תיקשורת.
איפה
זה כוכב-יאיר? זאת
היתה השאלה הנשאלת ביותר
במיזנון־הכנסת. כוכב־יאיר הוא
מקום מגוריו החדש של חבר־הכנסת
מיכאל איתן, ממש על
גבול הקו הירוק. לשם הזמין
הח״כ הצעיר את חברי־הליכוד,
עיתונאים וחבריו האישיים, לחגוג
באמצע השבוע שעבר. אף
אחד לא ידע לציין את מיקומו
המדוייק של הישוב, פרט להערכה
15. :דקות מכפר־סבא״.
הדם יעקובי — אולי
הילדה המפורסמת ביותר במדי־העולם
הז ה 2565

שנה תפקיד של חלוצה בהיריון
בהצגה עוולה, ונוהגת להתבדח
שהיא נדבקה מהתפקיד.
מנהל לישכת־העיתונות
הממשלתית ישראל (.רוליק״)

פלג, ואשתו ענת, ציינו ארבע
שנים לנישואיהם. צלם־עיתונות,
שהנציחם באירוע חגיגי, כשהם
שלובי־זרוע ומחייכים באושר,
הרגיע אותם. :זה בסדר, גם אני
נראיתי ככה אחרי ארבע השנים
הראשונות׳-.
נועם סמל, מזכ׳ל תי-
אטרון־חיפה, עובד שעות נוספות
כדי להצדיק את שם־התואר
.נמרץ״ המוצמד אליו. עוד בטרם
הוכחה הפקת הימנוס כאחת
משתי ההפקות הזוכות בפסטי־בל־עכו,
חטף סמל את ההפקה
לכמה הופעות בוואדי־סאליב,
עבור מנוייו. סמל, שחזה בהצגה
בעכו, בשעת לילה מאוחרת, לא
התמהמה. הוא הזמין את משתתפיה
לארוחת־בוקר מוקדמת למחרת,
וסגר עימם את החוזה.
שבועיים קשים ביותר
עברו על איש יחסי־הציבור
אלכם קוטאי, שעשה דוברות
למסע ארוך לתוך הלילה. קד
טאי, שהתכוון כמובן להתמקד
על כוכב ההפקה ג׳ק למון, הלך
בגדול, הוא קבע ללמון סידרת
פגישות עם גדולי־האומה: יצחק
שמיר, שימעון פרם ואחרים.
למון לא התרגש מהכבוד, והורה
לבטל את כל הכיבודים האלה.
בלישכת־פרס התרגזו על הביטול
וגרמו לקוטאי להתנצל ולגמגם.
אולם שיא המבוכה נגרם

דנציגר חזר הביתה

ו 1 *1

1ווו

111 1

• הסופד עמוס קינן,

שהוא גם חטיד נלהב של
התעשיין בעל״המעוף סגוף
ור טהיי מר, נטע לבריטניה
בשליחות עלומה. המשרה:
להחזיר לארץ פטל של יצרזק
דנציגר, אח לפטל נימרוד.
דנציגר המטח לקח אותו
לתערוכה בבריטניה ערב קום
המדינה, ולא היה לו כטף
להביאו בחזרה. הוא השאיר
אותו למשמרת בידי ידיד
בריטי, ומאז התגלגל הפטל קינן הנטוש בחצר של בית. קינן
סטף שילם
נטע להביאו למוטיאון חדש,
שרוצה ורטהיימר להקים בטקום־הישוב שלו בגליל, עיר״
הוורדים.
קינן גילה שהקדים אותו בבריטניה שליח של מוסיאון
ישראל. אבל כשהתברר לזה שמחזיק״הפטל אינו מובן לממן
מכיטו את דמי־המישלוח ארצה 300 ,דולר, הניח את הפטל
שם. ורטהיימר שילם את הדולארים ברצון.
טען קינן: שליחת האיש של המוטיאון עלתה בוודאי 1600
דולר -דמי נטיעה, מט, היטל, אש׳ל ומה״עוד. אבל בשביל
המישלוח לא היו להם 300 דולר.

חלי גולדנברג

הדוגמנית בת ה״ ,32 הופיעה השבוע
בפתיחת בוטיק בשם. גורדון ׳ 17
בתל״אביב. משהתבקשה חלי על״ידי צלם העולם הזה צבי טל לחייך
אל המצלמה, הגיבה במטבת פרצופים מצחיקים, להנאת הקהל
במקום. הדוגמנית המבוקשת, שעד לאחרונה עבדה בדוגמנות־צילום
בלבד, חזרה להופיע בתצוגות אופנה כדי לחטוך כטף לקראת
לימודיה בחוג לקולנוע באוניברטיטה -אותם תתחיל בקרוב.

לקוטאי כשצילצל ללישכתו של
ראש־הממשלה והחל להתנצל
על מחלתו של למת. .אין בעיות,״
ענתה לו מזכירתו של
שמיר. ,למתי אתה רוצה שנקבע
את הפגישה החדשה?״
לפגישה אחת למון בכל

זאת הגיע — לפגישה עם ראש־עיריית
ירושלים טדי קולה.
אומנם קולק נאלץ להמתין לו
כחצי שעה, אך בינתיים הוא
הפגין אזרחות טובה ואסף אשפה
ליד הסינמטק, מקום הפגישה
המיועד.

ר30ה כדי;

הד״ ר עימנואל ולד, בעל הדוח עד צהיר ששוו סערה,
מסכו מדוע התבטו מצהייו, מסביר שיש רהבסיק את ההבצצות
בלבנון ולצאת מרצועת הביטחון מייד ותובע דיון בדוח שלו

,.כל איוגון צבאי
ש איב דאת היכולת
ל ב דו קאח עצמו
מ ב טי ם הוא איוגון
חולה־

״אוידא רוצה
וקבוץ מ מיגדי !017״
ך * ד״ר עימנואל ולד הוא איש נקי.
? 9הוא לבוש בפשטות, מעשן מיקטרת,
מרכיב מישקפיים בעלי מיסגרת מתכת
כסופה, והוא שזוף מאוד. מאז התפטר לפני
חצי שנה מצה״ל, הוא מובטל ועיתותיו
בידיו לקחת בכל יום את כלבו לשפת״הים.
מאז עלתה פרשת דוח־ולד לכותרות
הראשיות של העיתונים, זרמו מילים רבות
והתפתחו פרשות רבות חדשות לבקרים.
דוח ולד, שהתפרסם לפני חצי שנה, נשכח
בינתיים כמעט לחלוטין מזיכרונו של הצי בור
הרחב.

יי 1 4

הד״ר ולד אינו שוכח. הוא מוכן להמשיך
ולדבר בנושא שוב ושוב. הוא, לדבריו, כואב
את כאבה של מערכת״הביטחון החולה.
ולד מדבר בשטף. אין הרבה צורך לדובב
אותו כשהדבר נוגע לנושאים הצבאיים,
ובעיקר כשהדבר נוגע לנושאים שהיו בתחום
בקיאותו. הוא ציני מאוד בדבריו,
ומערבב מעין בדיחות קרירות בנושאים
כאובים עם דברים ענייניים רבי חשיבות
ומשמעות. למרות זרם של השמצות שנחת
על ראשו אחרי שעזב את הצבא ואחרי
שפירסם את עובדת קיום הדוח, אין ולד

מוכן לעסוק בחשבונות אישיים. הוא אינו
מוכן להזכיר שמות, אינו מוכן לשפוט את
הקצינים הבכירים שהיו מעליו.
הוא גם משתדל שלא לייחס לעצמו
חשיבות״יתר והוא מקפיד להזכיר כל כמה
מישפטים שמה שבאמת כואב לו אינו ההתייחסות
אל עימנואל ולד, אלא ההתייח סות
הבלתי אחראית של מערכת־הביטחון.
למרות שטף הדיבור שלו, קשה לדלות
ממנו פרטים אישיים, מעבר לדברים הנוגעים
לו ולצה״ל. הוא אינו מוכן לספר על
מישפחתו או על חייו הפרטיים. כבר בשלב

המיקדמי של הראיון, עוד בשיחת הטלפון,
הבהיר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי
פנים שלא אוכל לצלם את בני מישפחתו או
את ביתו. אולי לכן נקבע הראיון במקום
ניטראלי ולא בביתו של ולד. הוא סיפר כי
בני־מישפחתו סבלו די והותר מפירסום
הפרשה. ילדיו, אומנם, לא נודו בבתי־הספר
שלהם, אך הנושא היה מדובר גם שם.
ולד ( )42 הוא נשוי ואב לשלושה ילדים.
הבכור ( )20 הוא עתודאי ולומד רפואה. הבן
הגדול, לדבריו, לא נתקל בקשיים מיוחדים
בגלל שמו, כאשר עשה את הטירונות בצה״ל

או קורסים אחרים שעוברים סטודנטים
בעתודה. שני הילדים הקטנים (בת 15 ובן
)12 עדיין לומדים בבית״הספר.
גם לשאלות שנגעו לו אישית לא היה
מוכן לענות, ותשובותיו בעניינים אלה היו
סתומות וקצרות, בניגוד גמור לתשובותיו
בעניינים מיקצועיים -שהיו שוטפות,
ברורות ומורחבות.
מאידך, למרות העובדה שהוא מובטל,
ואפילו שקל לראות בו קורבן של המערכת
הסגורה, שלא היתה מוכנה לדון בדוח שלו,
שעליו עבד זמן רב, הוא אינו מנסה לעורר
רחמים. בין השורות של תשובותיו אפשר
היה להבין שלא רק שלא הציעו לו עבודה
בשוק האזרחי כאשר התפטר מצבא־הקבע,
אלא שגם נדחה ממקומות עבודה מסויימים
בגלל היותו עימנואל ולד. בעיקר ממקומות
עבודה פוטנציאליים, הקשורים באופן ישיר
או עקיף במערכת־הביטחון. אבל רחמים
הוא בפירוש אינו מחפש, אולי עבודה כן.
הוא מנסה שלא להגזים בחלקו, אלא מדגיש
שוב ושוב את דאגתו לגורל צה״ל.
.בינתיים אינו מבזבז את זמנו לריק, והוא
עובד על ספר הדן בדעתו על מערכת הביטחון.
הנושא, אולי, ירד מן הכותרות, אך לא
ירד מסדר יומו והוא ממשיך להעסיק אותו.
כואב לו שהציבור אינו מייחס לנושא את
החשיבות המגיעה לו, ולדבריו טיוח הדב רים
יעלה במחיר יקר במילחמה הבאה.
גם לגבי הישארותו של צה״ל בלבנון
בימים אלה יש לולד דיעה ברורה.

• אולי נתחיל מלבנון עכשיו. אתה

חבל שנכנסנו והיינו שם שלוש שנים, וחבל שלא
ניתקנו מגע לחלוטין.

• אתה חושב שצייד עכשיו לנתק
מגע?
בוודאי.

• באופן חד־צדדי?

כן..הדרו להבטיח את שלום הגליל אינה
בהכרח בתוך לבנון.

• אבל יש שקט בגליל.

הלוואי ויהיה.

לא הגיעו לכביש ביירות־דמשק, לא הצליחו
להוציא את הסורים מהביקעה.

בפורום מטכ״ל, למרות העובדה שהיתה הוראה
מפורשת של שר־הביטחון לעשות כן.

על המילחמה עד הפסקת האש הראשונה. מה־
6ביוני 1982 ועד ה־ 11 באותו חודש.
הדבר היחידי שהושג זה השמדת תשתית
המחבלים, שזו היתה המטרה המוצהרת, אבל לא
היעד הסמוי, של יצירת סדר חדש בלבנון.

למיטב ידיעתי רק בודדים קיבלו. העבודה לא
הוצגה בפורום מטכ״ל, כי תוכנן מישחק מכור.

• על איזה שלב של המילחמה אתה
מדבר?

• מה כולל שאר הדוח?

• ואם יש שקט, אז אולי הד־יד הזאת
נכונה?

רק רגע. הפער בין הביצוע והתיכנון היה
בנסיבות מחמירות.

• אתה מתכוון גם להפצצות חיל-
האוויר בלבנון?

• אתה ממשיך לקרוא למילחמה —
מילחמת שלוס-הגליל?

לגבי ההפצצות היו לנו בעבר אשליות לגבי
כוחן הכל־יכול. הם לא היו כל־כך יעילות
במילחמת העולם השניה — לא ההפצצות
הגרמניות על אנגליה ולא הבריטיות על גרמניה
— לכל האוטופיסטים שמאמינים שהם יביאו
פיתרון סופי וטוטאלי, היו מאז הרבה סיבות
לחשוב על כל העניין פעם נוספת.

אני קורא לה כך כי זה השם הראשון שהופיע.
אבל אפשר גם לקרוא לה מילחמת־לבנון.
חשבתי שמילחמה כזו היא דה״לוקס ומסוכנת.
לכן ביקשתי וקיבלתי אישור לבדוק אחורה
אירועים ממילחמות קודמות, כדי לדעת אם
לבנון היתה אפיזודה, או שהיא נובעת מדברים
שקרו במילחמות קודמות ושיש המשכיות. וזה
היה החלק השני של הדוח — לבדוק אם הדברים
מיקריים, או שהיו להם שורשים במילחמות
קודמות. ואז, כשהושלם החלק הזה של העבודה,
ביקש בעל־הבית...

• האלופים קיבלו את העבודה לעיונם?

מה זאת אומרת?
נאסר עליי להפיץ את העבודה. לרוב פורום
מטכ״ל לפני הדיון. אבל אם זה היה הכל — דיינו.
וזה לא היה הכל. מתוך ארבעה כרכים, שניים

• כלומר?
לאנשים אין זיכרון. לפני מילחמת שלום
בפעם הראשונה בתולדות מילחמות מדינת־הגליל
היה שם שקט. היתה לנו הבנה עם מי שהיה
ישראל היתה מילחמה בחזית אחת, היו יחסי
אז בגבול, וזה נשמר יפה. החלטנו, בגלל אירוע
מצער של פגיעה בשגריר ארגוב, להשתמש בזה י כוחות של 10ל־ 1ואפילו 20ל־ .1היתה עליונות
אווירית מוחלטת, אחרי שהשמדנו את הטילים
בתור תירוץ ולהיכנס ללבנון. קרה שרצחו שגריר
אמריקאי באפגאניסתאן, זה לא חייב מילחמה , .הסוריים, היתה ברכתה השקטה של מעצמת־על
ששכחתי את שמה, היתה הפתעה אסטרטגית
השקט היה שם ובגליל לפני שנכנסנו.
וטאקטית. הסורים האמינו בשלב הראשון שא•
אולי עכשיו, בנתונים של היום, אין
נחנו רק נגד המחבלים.
ברירה אלא להישאר שם?
• השלב הראשון היה בערך חצי
לדעתי יש ברירה, ואין מה לעשות שם. אפילו
אם באופן היפותטי יכולנו, כשהיינו קטנים, היום הראשון?
עד שהיו מהלכים שהתנהלו בביקעה ובכיוון
להגיע להסדר עם אמל — היום אין לנו מה
לכביש ביירות־דמשק.
לחפש שם.

• מי זה?
שכחתי את שמו.

• אתה מתכוון לרמטכ״ל או לשר־הביטחון?
לרמטכ״ל.
הוא מינה אותי להכין תוכנית רב־שנתית
לעשר השנים הקרובות לבניין הכוח
ביבשה באוויר ובים. תוכנית, שלמרבה הצער לא

נאסרו להצגה, ומהשניים הנותרים הותרה רק
הצגה סלקטיבית. בתנאים האלה הגעתי למסקנה
שמדובר במישחק מכור. לכן הודעתי שבתנאים
כאלה אני לא אציג את העבודה, ולכן לא התקיימה
ההצגה.
אני שוב מזכיר שלא אני ביקשתי להציג את
העבודה, זו היתה יוזמה של השר.

• הרמטכ׳׳ל קרא את העבודה?

כדאי לשאול אותו.

• לפי ידיעתך?

כשהגשתי לו בנובמבר 1984 את כל העבודה,
שאלתי אותו אס הוא קרא את החלק הראשון,
שהוגש באפריל ( :83 שמונה חודשים קודם) ,והוא
אמר שלא. אני לא יודע מה הוא קרא מאז ומה לא.
העבודה לא הוצגה. אני לא חושב שבגלל זה
שאני כתבתי 700 עמודים, המערכת צריכה
לעמוד דום. אני חושב שהכל צריך להיבחן, אבל
משהו מכל העבודה בטח היה נכון, וזה היה
מתברר אחרי בדיקה.

טנק ישראלי נטוש בסיני אחרי מילחמת יום־הכיפורים
״צה״ל חולה, ומסרב לעבור למסלול של הבראה!״

חושב שדרושה עכשיו נוכחות של
צה׳׳ל בלבנון?
עכשיו אני לא מעודכן כפי שהייתי כשהייתי
בשרות. לפי אינטואיציה שלי אני חושב שזו דרך
של כיוון אחד.

• מה זאת אומרת?

ההפצצות שלנו בתעלה לא מנעו בסופו של
דבר את קירוב הטילים ולא קירבו את השלום עם
מצריים. הם קירבו את הרוסים. מאחר שאפילו אם
היה ספק להשיג הישג זמני עם ההפצצות, בוודאי
שלא היינו מפגינים את הנחישות, כך שאיך שלא
נשחק עם זה, כמו שאמר אחד העם: לא זה הדרר.

ממה שאפשר לראות מבחוץ — אין לנו מה
לחפש שם.

• אתה חושב, אם כך, שנפילתו של
הנווט הישראלי בשבי היא תוצאה של
טעויות?

ודאי שלא. כל מי שחשב שכיבוש של חצי

זאת פרשה מצערת וכאובה, אני לא בקי
בפרטים.

• אתה חושב שפעם היה לנו מה
לחפש שם?

• אתה חושב שיש עם מי לדבר שם?

כדאי לשאול את האדונים הנכבדים רבין
והאחרים, אני לא בתמונה.

• אילו היו מקבלים את מה שכונה
דוח־ולד — הדברים היו נראים היום
אחרת?
דוח״ולד הוא יציר כפיה של התיקשורת. היה
דוח של צה״ל, לא של ולד, שהורכב מארבעה
חלקים. החלק הראשון ניתח את הסיבות לכישלון
הצבאי בלבנון ביבשה. .

• מתוך קביעה מראש שהיה כישלון?

לבנון,
השארת הסורים שם והתעלמות מהכית־תיות
והסיעתיות שם ועשיית ברית עם הלא־מתאימים
יובילו לסדר חדש, היה במיקרה הטוב
נאיבי, ובמיקרה הרע אפשר לחפש לו מילה יותר
חריפה.
לא היה לנו מה לחפש שם, אבל הנוכחות שלנו
שם היא נתון. היום אין מה לחפש שם, לדעתי.

ודאי שהיה, ואני לא חושב שיש היום מישהו
שמטיל ספק בכך שהיה כישלון. אפילו שיאשימו
את העיתונאים והפוליטיקאים, וגם אם ההאשמות
האלה נכונות, אין הסבר למחדלים הצבאיים
שהיו שם.
לא היתה שום מניעה צבאית להשיג את
המטרות הצבאיות. הדרך היחידה להעריך אופר־ציה
צבאית היא להשוות את הביצוע לתיכנון. כל
השוואה כזו מעלה פער אריר״אף אחד מהיעדים
שהופיע בתיכנון לא הושג. לא כיתרו את ביירות,

טנק ישראלי פגוע במילחמת־הלבנון
״אין לנו מה לחפש בלבנון, ולא היה לנו מה לחפש שם!״
הוכנה בשמונה השנים האחרונות עד היום, ועד
בכלל.

• וקודם?

הפעם הראשונה היתה ב־ . 1978 זה היה בתקופה
שאברשה טמיר היה ראש־אגף־תיכנון. אז
הוכנה תוכנית רב־שנתית שהוכנה ושהופעלה.
החלק השלישי והרביעי של העבודה זו התוכנית
הרב־שנתית, שהכנתי בקשיים, שהתגברנו
עליהם. כל העבודה הוגשה לרמטכ״ל בנובמבר
.1984

• כמה זמן עכדת עליה?

שלוש שנים בסך־הכל, על כל החלקים. לא
עבדתי לבד. החלק הראשון היה עבודת־יחיד עם
עזרה מיקצועית, והשאר עם עזרה יותר צפופה..

• כל המיסמכים הצה״ליים הדרושים
היו פתוחים בפניך?
זו שאלה טובה, תיכף אחזור אליה. כשניתחנו
מה המשק החולה יכול להשקיע בביטחון,
הסתייעתי ברבים וטובים — הפרופסור חיים בן־
שחר, הפרופסור פינחס זוסמן. החמור הוא שלמיטב
ידיעתי — היום אנחנו כבר אוטוטו 1987
— העבודה לא נלמדה ביסודיות, היא לא הוצגה

הרמטכ״ל הטיל עליי להכין תוכנית רב־שנתית.
הכנתי אותה. היא לא נדונה, והוא הטיל
בינתיים על אחרים להכין גם הם תוכנית רב־שנתית.
עד כמה שידוע לי, הם לא סיימו.
מאחר והצבא שלנו לא הכי גרוע בעולם, אם
אין תוכנית, זה לא משום שלא יכולים להכין,
אלא כי לא רוצים.

• למה לא רוצים, לדעתך?
נוח לחלוב את האוצר כשאין תוכנית כוללת.
אני מעז להעלות השערה פראית, שאין היום
תוכנית מאושרת כי לא רוצים שתהיה.

• מי מינה אותך לערוך ביקורת כל־כך
חריפה?

הביקורת נופלת בתחום ההתמחות הספציפי
שלי.

• שהוא?
רוב. התקופה שלי בצה״ל עסקתי בתיכנון
ברמות שונות, וצברתי הבנה ונסיח בינוני. אני לא
מכיר אירגון צבאי ועיסקי בהיקף אפילו יותר
קטן, שיכול לפעול בצורה סבירה בלי תיכנון.
לוא היתה תוכנית רב־שנתית מפורטת, זה היה
מחייב את המערכת להחליט על עדיפויות,

״אני לא רוצה לקפוץ ממיגדל־שרום ו״
(המשך מעמוד )15
להגדיר יעדים. כשאין תוכנית כזאת, משקיעים
קצת לכל הכיוונים ולא משיגים מאסה קריטית
בשום דבר.

חלקה טובה בצבא. קדנציות קצרות בפיקוד בכיר
זה ראש קטן. קצין שמכהן שנה בקדנציה
פיקודית — מתוך השנה הזו הוא עסוק בשלושת
החודשים הראשונים בלימוד התפקיד ובשלושת
החודשים האחרונים בעשיית לובי לעצמו
לתפקיד הבא, ובאמצע הוא מנסה רק דבר אחד
— לא להסתבך. וזה מה שאני קורא ראש קטן.

היה נגר אחד שאמר עליי שאני לא זחלתי
בשדה־הוצים. אז קודם כל אני רוצה לומר שהוא

• אתה לא חושב שזה קשור למילה־מות
בין הרמטכ״ל לשר־הביטחון?

• היתה ביקורת עליך שאתה מוגבל
משום שאתה לא איש־שדה, שלא היית
בשטח.

,ג ם שלום שקט.

בג בול,

השיקולים הם שיקולים אישיים. הרמטכ״ל
יכול לרצות הרבה דברים, אבל מן המפורסמות
שגם לשר־הביטחון יש עמדה.

לפני מיי חמת
הגדיר חיה ש ם
היתה לנו הבנ ה
מי שהיה א!
וזה נ ש מו יפה״

• אבל עמדתו בנושא הדוח לא
בוצעה.
הוא אמר שזה לא בסדר ושיותר זה לא יקרה.
הייתי אומר שבמילחמת של״ג כל הכיתה
נכשלה ביבשה, ובמקום לבדוק מה הסיבות,
קידמו את כולם והמשיכו לשחק בכיסאות
מוסיקאליים כאילו כל הצבא סובב סביב רצונו
של איש אחד.

בפעם הראשונה כשלא נתנו לי את הנתונים
שהייתי צריך לקבל כדי להכין את העבודה
בתוקף תפקידי וסיווגי הביטחוני. היו לי שתי
אלטרנטיבות — האחת לקרוא למפקדי לדין־
תורה אצל הרמטכ״ל. היה לי ברור לחלוטין
שכאשר אלוף־מישנה לוקח אלוף לדין אצל
הרמטכ״ל, האל״מ מפסיד. מה גם שהרמטכ״ל היה
צריך להיות מודע לעובדה שיש לי קשיים בהכנת
העבודה שהטיל עליי לבצע. האפשרות השניה
היתה להתפטר, אבל אז חשבתי שזה ימנע את
השלמת המשימה שראיתי אותה כבעלת חשיבות
עליונה.
נשארה דרך שלישית, והיא לצלם את המיס־מכים.
התלבטתי וצילמתי.
בפעם השניה היתה לי התלבטות לפני שהעברתי
את העבודה לשר־הביטחון. עשיתי כל מה
שיכולתי כדי למכור את העבודה בתוך צה״ל. רק
כשהשתכנעתי שהרמטכ״ל, מסיבותיו, לא מתכוון
לדון בה, ואחרי הרבה חודשים והרבה שיחות
עם הגורמים בתוך הצבא, הגעתי למסקנה שה

אתה מרגיש קורבן?
לא. אני מנסה לא לפתח תסביכי־רדיפה. אני
לא בן ,5ואף אחד לא הכריח אותי להילחם. לא
הכריחו אותי להתפטר מהצבא. אני חושב שזה
מחיר זניח לעומת הנושא שבו אנחנו עוסקים.
הייתי עושה את זה שוב.

• הציעו לך עבודה בחוץ?

עבודה לא מציעים היום בצורה נדיבה, בגלל
המצב הכלכלי. במיקרה שלי יתכן שיש תוספת,
שמשמעה הוא שבמוסדות הקשורים במערכת-
הביטחון העסקתי לא תהיה בעדיפות עליונה.

• דחו אותך ממקומות עבודה?
התעוררו כמה קשיים, אבל יש לי תעודות
שאני מתמודד עם קשיים. אני מניח שאתגבר על

• כמה זמן אתה כבר מובטל?

חצי שנה.

• אתה סובל?
תלוי ממה. בוודאי לא נהניתי כאשר גורמים
מוסמכים במערכת־הביטחון דאגו ליחסי־הציבור

• אולי לא דנו בדוח בגלל שיקוליב
פוליטיים, שהם מעבר לצבא?

צדק. אני לא זחלתי בשדות־קוצים. לעיתים מרוב
זחילה בקוצים ומרוב אבק מאברים את התמונה
הכוללת, וזה מה שקרה לו בלבנון.
אני הצגתי תמונה כוללת עם צילומים וסיר
עים, ולא התקבלה תשובה על התמונה שלי. ואני
מחכה שיענו לשאלות המהותיות.
חוץ מזה, לא שמעתי שכדי להיות מבקר

אני מפריד בין יעדים לוגיסטיים למדיניים.
היעדים המדיניים היו דפוקים, אבל זה לא אומר
שאי־אפשר לבצע את היעדים הצבאיים כמו
שצריך.

• הרי אמרו שדיון בדוח־ולד הוא
כמו ועדת חקירה למילחמת־הלבנון.

אף אחד לא נתן לי מנדט לחקור פוליטיקאים,
ואני לא עושה את זה. יש בעיה בכך שהפוליטי־

רמטכ׳׳ל לוי(עב רפאל איתן)

מרואיין ולד
אני מובטל, אני משלם את המחיר!״תיאטרון צריך להיות שחקן, או שמבקר סיפרות
צריך להיות סופר.

• איפה היית בשרות־הסדיר שלך?

את השירות הסדיר עשיתי בשריון,
ושם קצת זחלו דווקא. את מילחמת ששת־הימים
עשיתי בכוח שהגיע עד פורט־תאופיק, אבל זה
לא מעלה ולא מוריד. הבעיה היא לא אם זחל או
לא, אלא למה לא הושגו המטרות הצבאיות ואיך
עושים שמיקרה כזה לא יקרה יותר.

• אתה באמת חרד לגורל המערבת,
או שנעלבת מבחינה מיקצועית?

שירתי עשר שנים בצבא־הקבע ועסקתי
בניתוח־מערכות. אם היו מקבלים שניים מכל
הרעיונות שלי, הייתי המאושר באדם, וזה נוגע גם
לעבודה הזאת.
מאז מילחמת ההתשה, ב־ ,1970 צה״ל לא
ממלא את הציפיות.
שר־הביטחון רביו אמר לי שהוא מקבל
שבשתי המילחמות האחרונות צה״ל לא מימש את
חצי הציפיות שתלו בו. אני גם.חושב שמחדלים
ובינוניות הן תופעות ממאירות.

• אז אולי אתה לא טוב מבחינה
מיקצועית?
רבץ עבר על העבודה וההתבטאות שלו לגביי
היתה שאני ילד־פלא, ואני מאוד מבסוט מבחינה
מיקצועית. אז נעבור לנושאים העיקריים ויש
הרבה כאלה.

קאים לא רוצים שהנושא ייבחן, כי מלבד חברי-
כנסת כמו יוסי שרידי, כל היתר הצביעו בעד
המילחמה, כולל רבץ. זה לא אומר שהצבא לא
צריך לנתח לעצמו את סיבות הכישלון.
כל אירגון צבאי, שאיבד את היכולת לבדוק
את עצמו מבפנים, הוא אירגון חולה.

• ובכל זאת, עזבת את הצבא ולא
נשארת כדי לנסות לשנות.

בעיקבות התכתיבים שהגדירו מישחק מכור
— כלומר אי־אישור להציג את העבודה בפורום
מטכ״ל, אמרתי לרמטכ״ל שאיבדתי את האמון בו
כאדם וכמפקד, ושאני לא יכול לשרת תחתיו ואני
מבקש להשתחרר.

• הוא הסכים מייד?
היתה השהייה מסויימת, ואחרי שחזרתי על
בקשתי בלישכת השר היא אושרה.

• על מה אתה בכל זאת מתחרט?

אני לא מתחרט על דברים שהיו כרוכים
בהתנהגותי בפרשה. נדמה לי שאם היה צריך,
הייתי עושה שוב אותו הדבר. אני מיצר על זה
שיש כל־כך מעט אנשים בצה״ל המוכנים להתמודד
בתוך המערכת על נושא בעל חשיבות
עליונה ועקרונית, שההשלכות שלו הן ברורות.
מחליא אותי עד כדי קבס כשאני נפגש עם
קצינים בכירים בהזדמנויות חברתיות והם
לוחצים לי יד ואומרים לי כל הכבוד, או אומרים
שעל חלק מהדברים הם מסכימים, אבל אין לזה
המשך בפורומים המתאימים. זה מחליא.

• אתה מרגיש הזדהות עם אלי גבע?

• אתה מרגיש כאילו הפקרת את
הצבא?

מבחינת

הצבא לא בנוי על אדם אחד. אין לי שיגעון
גדלות. תרמתי לצבא את המיטב בעשר שנים.
לולא התגלגל ככה, הייתי ממשיך ועושה את זה
הלאה. אני מקווה שאחרים יעשו מה שהם יכולים.

אני לא מכיר את אלי גבע אישית, ואני לא
בטוח שיש מקום להשוואה.

• יש אולי השוואה
המניעים המוסריים.
אפשר לומר. זו דעתך.

• הצעד שלך של ההתפטרות היה
צעד מוסרי?
כן, ודאי שהיו לי התלבטויות.

• אתה לא חושב שאילו היית נשאר,
יכולת לשנות מבפנים?
• מ ה דעתך על סבב המינויים
האחרון במטכ״ל?

היו לי שלוש נקודות של שיקולים מוסריים.

אני הייתי מציע שאם רוצים לשכנע סגנים
וסרנים לכהן בתפקידיהם קדנציה מספיק ארוכה
כדי שיוכלו לצבור ידע ונסיון, אז שלא יראו להם
דוגמה של קדנציות של אלופים לשישה חודשים.
יש בכך משום סטנדרטים כפולים. זה הורס כל

* בהצבעה הגורלית שריד ואלוני ל א
הצביעו נגד. וגם ל א נמנעה הם בחרו באפשרות
שאינה קיי מ ת בחוק, והודיעו ש.,אינם
משתתפים בהצבעה־ .הי חידים שהצביעו נגד
המילחמה היו החייבים של רק״ח.

אני מאוכזב מן הרמטכ״ל, לא כועס עליו!״
שלי, ודאגו לפרסם שאני בלתי־מאוזן ועוד כמה
נושא מספיק חשוב להעלות אותו בפני שר־תארים
שאני מעדיף לשכוח. אני לא חושב
הביטחון.
שהילדים שלי נהנו מזה בבתי־הספר שלהם.
• כלומד, עקפת את הרמטכ״ל?
• קשה להיות מובטל? אני מתכוונת
לכן היתה לי התלבטות מצפונית. אבל חשבתי
שהאלטרנטיבה — לא לעקוף — משמעותה לחיי היוב־יוס?
זה לא תענוג גדול. אני לוקח את הכלב לים
לתת יד לקשר של שתיקה וטיוח, ובגלל הסיבה
ואני מעסיק את עצמי לא רע. אני כותב עכשיו
הזאת בדיוק הפסדנו בלבנון.
ספר.
ההתלבטות היותר קשה, המצפונית, היתה
• איזה?
לפני שפניתי לחברי ועדת־חוץ־וביטחון של
ספר אזרחי, לא דוודולד, שעוסק בבעיות
הכנסת. ושוב, לא פניתי לדרג הפוליטי לפני
הביטחון של ישראל. ואני רואה בזה השלמה של
שעברו חודשים רבים וארוכים מאז שהבאתי את
חובה אזרחית, שבגינה אני יושב שלוש שנים על
העבודה ללישכת שר־הביטחון, ושוב לא קרה
שום דבר. הגעתי למסקנה שהמחיר של שתיקה. תקן של דון קישוט וסנשו פנשה. אני מסיים
תפקיד ומפנה את התקן למחליף, אם יבוא.
במונחי המילחמה הבאה הוא בלתי־אפשרי, ולכן
איש לא יטען שלא מילאתי את חובתי בצורה
בחרתי בקשת רחבה של ח״כים ממיפלגות שונות
בינונית. הספר יציג את העמדה שלי לגבי בעיות
— לפורום של ועדת־חוץ־וביטחון, שבו יושבים
הביטחון, אני חייב אותו לציבור. שלצערי לא
גם אבא אבן וגם אהוד אולמרט. גם אז הועבר
הנושא ולא נלמד הדוח. הדוח הוא של צה״ל.

• יש סיכוי שתחזור לצבא, כשה־רמטכ״ל
הבא ייכנס לתפקידו?

אם הרמטכ״ל הבא יחשוב שאני יכול להביא
תועלת. בוודאי שאחזור. הלכתי לצבא מרצוני.
אני גם מוכן עכשיו להמשיך ולשרת במילואים,
אבל ברור לי שעד אפריל ,1987 שהוא מועד סיום
הקדנציה של הרמטכ״ל, לא יקראו לי למילואים.

• מה אתה עושה עכשיו?
נח על זרי״התהילה. אני מובטל, אני משלם את
המחיר.

• זה מחיר כבד?

מגלה עירנות מספקת לנושאים שהם בנפשו. לא
קמה צעקה שהיתה צריכה לקום. מורי ורבי,
הפרופסור יהושפט הרכבי, פירסם את הזווית שלו
לגבי בעיות הביטחון של ישראל. ומה קרה? אז
היה מאמר וחצי בעיתון וזהו. ואמרו שהוא יצא
מדעתו, וזה אחד האנשים השפויים שאני מכיר.
אני חושב שאין אצלנו עירנות לבעיות ביטחון,
מטאטאים את הנושאים מתחת לשטיח ואז
יש בזיונות.

• כלומר?

מאז ,1970 מילחמת־ההתשה, היתה נקודת־מיפנה,
ואחריה באה מילחמת יום־הכיפורים, וא־חר־כך
מילחמת שלום־הגליל או לבנון, אם את
רוצה, וכולם עוברים לסדר היום.
אני מאמין שהמעט שאני יכול לעשות זה
(המשך בעמוד )34

תהלוכת הנישוק,

תהלוכת־הנישוקים של שושנה ארבלי־אלמוזלינו לא מצאה
חן בעיניי. היא הרגיזה אותי.
אך הצהירה את הצהרת־האמונים שלה מעל דוכן־הכנסת,
.התנפל עליה היו״ר, שלמה הילל, והדביק נשיקה לוהטת על
לחיה. אחר־כך התנפלו עליה חברי־הכנסת והשרים, איש־איש
בתורו, ונישקו את פניה ולחייה, והיו שנישקו את פיה.
שושנה היתה נרגשת, ולא התנגדה. אבל אני התקוממתי.
אילו נבחר לתפקיד זה שוב גבר, האם היה עולה על דעת
מישהו לנשקו? נישקוה מפני שהיא אשה.
אילו הייתי פמיניסטית, הייתי רואה בהסתערות נישוקית זו
סימן של יהירות גברית, וגם צורה של הטרדה מינית. המנשקים
כאילו אמרו :״כמה יפה שאשה
הגיעה לזה!״ אילו נבחר כשר־הבריאות
ילד בן ,12 בוודאי היה
זוכה בנישוקים דומים.
כאשר כל זה קורה במליאת
הכנסת, לעיני המצלמה (ולמען
המצלמה!) זה מביש למדי. שושנה
ארבלי־אלמוזלינו לא נבחרה
לתפקיד מפני שהיא אשה,
וגם לא מפני שהיא עיראקית.
היא נבחרה מפני שהקדישה
הרבה מאוד שנים לטיפול
בענייני סעד, בריאות ומעמד־האשה.
היא לא עסקה הרבה
בפוליטיקה, אך טיפלה בעקשנות
בעניינים שנראו לה חשובים. נבחרנו ביחד לכנסת ב־,1965
ושירתנו בה ביחד במשך 10 שנים. הערצתי את ההתמדה שלה
ודבקותה במשימה. לא־פעם היה נדמה לי שחברי־כנסת שונים
מצביעים בעד הצעות־החוק שלה כדי להיפטר מהטרדותיה —
וזוהי הדרך הנכונה לשרת עניינים כאלה, הנוגעים לחיי האזרחים.
חבל שהיא ניצית. אבל אף אחד אינו מושלם.

עלי באריקדזת
ביליתי בשבוע שעבר כמה ימים בצרפת ובבריטניה, כדי לנהל
יחסי־ציבור למען הספר שלי, שהופיע זה עתה בשתי ארצות אלה.
אחרי שיחות אינסופיות עם עיתונאים, אנשי טלוויזיה ורדיו,
איבדתי את קולי בלונדון. הייתי מוכרח להפסיק לדבר לכמה
שעות.
ניצלתי את הזמן כדי ללכת לתיאטרון. ראיתי את המחזמר
עלובי החיים.
הייתי מלא סקרנות. איך אפשר להפוך את סיפרו הקלאסי של
ויקטור הוגו — ספר שכולו ביקורת חברתית נוקבת ועימות
פלוסופי — למחזה מוסיקאלי? הרי עצם המושג מחזמר (את
המילה העברית האת המצאנו בהעולם הזה) קשור במשהו עליז,
קליל, משעשע. גבירתי הנאווה לא עלתה על הבאריקדות,
ושיער לא נשר בשדה־הקרב של וייט־נאם.
העלילה על הבימה חזרה פחות או יותר על עלילת הרומאן. ז׳ן
ולז׳אן משתחרר על״תנאי אחרי 19 שנים של עבודת־פרך. כאסיר
משוחרר־על־תנאי אין נותנים לו להתפרנס בכבוד. הוא מסתלק
ולובש זהות חדשה, מצליח כתעשיין והופך ראש־עיריה. קצין־
המישטרה ז׳אבר רודף אחריו בלהט אידיאליסטי, כי החוק הוא
חוק. פועלת במיפעלו של ולז׳אן הרה, מנודה והופכת לזונה. היא
מתה, ומשביעה את ולז׳אן לטפל בילדתה, קוזט. כשהשוטר ז׳אבר
בעיקבותיו, מוצא ולז׳אן את הילדה כעבור כמה שנים, כשהיא
מנוצלת ומדוכאת על־ירי מישפחה מאמצת. הוא קונה אותה בכסף
ומגדל אותה. ב־ ,1832 כאשר בפאריס מתחוללת התמרדות של
הסטודנטים, מתאהב אחד מהם, מאריום. בקוזט. הסטודנטים
מתבצרים מאחרי מיתרס, החיילים הורגים אותם, ולז׳אן מציל את
מריוס דרך ביבי־השופכין של פאריס. עימות בין ולז׳אן, מפר־החוק
ההומאני, ובין ז׳אבר, איש־החוק הנוקשה. ולז׳אן יכול
להרוג את יריבו, אך חס על חייו. כתגמול על כך מניח ז׳אבר
לוולז׳אן לברוח. בכך הפר השוטר את עיקר־העיקרים של
השקפת־עולמו, והניח לאנושיות לגבור על החוק. על כן הוא
מתאבד.
האם אפשר לעשות מזה מחזמר? אפשר. האם אפשר להראות
מיתרס על הבימה? אפשר. המיתרס עומד על הבימה המסתובבת,
פעם רואים אותו מאחור, מצד המ! !קוממים, ופעם מלפנים, מצד
הצבא המסתער עליו.
האם אפשר להתאבד על הבימה על־ידי קפיצה מגובה לתוך
הנהר? גם זה אפשר.
עשרות שחקנים, ואף לא אחד שאיט מתאים בדיוק לתפקידו.
תיפאורות נהדרות. המוסיקה מצויינת. תיאטרון אנגלי. תיאטרון.

אורי אבנר•

ושד אנגלי
גם איש כמו דויד קימחי אי־אפשר לגדל בארץ.
קראתי את הראיון עימו בגליון האחרון של העולם הזה. איזה
סיגנון! אף לא מילה קשה אחת, למרות העובדה שהאיש רתח בלי
ספק מזעם. הכל נאמר ברמזים עדינים.
קימחי הוא איש אינטליגנטי, ענייני, מיקצועי, עדין, בלתי־מיפלגתי.
בקיצור, אדם שאין לו מקום בג׳ונגל הפוליטי הישראלי.
מה גם שהתאים בדיוק לתפקידו — והרי זה חטא בל־יכופר
בימישטר המיפלגתי־הפיאודלי שלנו.
לא, הוא לא התאים. מקומו בספר של ג׳ון לה־קארה.

בוא לבקר בשגרירות
צעיר באוכספורד. הוא גם דיבר כמו פרופסור צעיר באוכספורד,
וגם היה לבוש כפרופסור צעיר באוכספורד.
הוא דיבר אלינו כידיד ותיק עם ידידים, בטון של שיחת״רעים.
״יתכן שתרצו להסתדר בתור ליד השלט הזה,״ אמר, והצביע על
שלט שעמד בפינה.
״בדרך כלל יש אצלנו בשעות האחרונות כמה ביטולי־כרטיסים.
אנחנו נציע אותם לכם לפי התור. בדרך כלל יש 10 עד
20 כרטיסים כאלה, לפעמים קצת יותר, לפעמים קצת פחות. זה
עניין של מזל.
״יתכן שתצטרכו לסכות שעה־שעתיים. לראשונים בתור יש
סיכויים טובים. תצטרכו לשלם עבור הכרטיסים בכסף מזומן.
לצערנו לא נוכל לקבל המחאות או כרטיסי־אשראי.
״עוד מעט יופיעו בחוץ אנשי שוק־שחור, שיציעו את מרכולתם.
איננו מחייבים את המיסחר הזה. אבל אם בכל זאת תרצו
לקנות מהם, במחיר מופקע, אנא בידקו היטב אם הכרטיסים הם
בעלי־תוקף, להצגה של היום. כראי לכם להיכנס ולהראות
לקופאי את הכרטיסים, כדי לוודא שהם בסדר. בדרך כלל גובים
אנשי השוק־השחור מחיר כפול.
״אני מאחל לכם מזל. אם אוכל לעזור לכם, או אם יש לכם
שאלות, אנא פנו אליי. אהיה בסביבה.״
עמדנו כשעה. לפני כן, בשוק של קוונט גארדון, קנינו
סוכריות־טופיס .״האם אני יכולה לשחד אותך?״ שאלה רחל
והציעה לאיש את השקית.
״בהחלט כן,״ התלוצץ הצעיר ,״אקפיץ אותך לראש התור.״
הוא נטל סוכריה. היא היתה קשה .״לעומת זאת,״ ״אם תישבר
לי שן, אקפיץ אותך לסוף התור.״
התור התארך. מדי פעם באו אנשים חדשים. ביניהם מיספר
׳מפתיע של ישראלים, וביניהם הפרופסור עמוס שפירא מאוניברסיטת
תל־אביב.
בכל פעם שהתוספו שלושה־ארבעה אנשים, התחיל הצעיר
לספר את הסיפור שלו כולו מחדש, בסבלנות מדהימה, באותו טון
של ידיד ותיק הממתיק סוד. שמעתי את הדברים חמש־שש
פעמים, עד שבא תורנו והקופאי מכר לנו שני כרטיסים טובים
באולם, במחיר 18 לי״ש לנפש.
ההצגה שלפני ההצגה
עלובי החיים הוא הלהיט של לונדון. כל ההצגות מכורות
במשך שבועות וחודשים מראש. מה עושים כשמחליטים בשעה
5אחרי־הצהריים שרוצים להיכנס להצגה המתחילה בשעה?7.30
אמרנו לעצמנו, בתמימות ישראלית: אולי יבוא מישהו למכור
כרטיסים ברגע האחרון. הלכנו.
עמדנו בטרקלין התיאטרון, בחברת כמה אנשים אובדי־תיקווה
כמונו, כאשר ניגש צעיר גבה־קומה, כבן ,23 שנראה כפרופסור

רחל, שהיא אנגלו־פילית חשוכת־מרפא, אמרה. :דברי כזה
פשוט לא יתכן בישראל!״
נאלצתי להסכים. בית־הספר העברי. צה״ל, הרחוב — הכל
מונעים את צמיחתו של צעיר עדין־נפש ואדיב כזה, בעל סבלנות
כזאת לבני-אדם ונכונות כזאת לשרת את הציבור.
אילו היו כאלה אצלנו, יכלו החיים בארץ להיות נעימים יותר.

,עלובי החיים״ :תוכניית המחזמר

קשה להעלות על הדעת מעשה שפל יותר מזה שבו הורשע
נזאר הינדאווי: הכניס להריון צעירה אירית תמימה, שלח אותה
לישראל ומסר בידיה מיזוודה ממולכדת, כדי לפוצץ את מטוס
אל על — והיא בתוכו.
בימים שהייתי בלונדון זה היה אחד מנושאי־השיחה העיקריים.
היו שהטילו ספק בסיפור כולו, וראו בכך תעלול של המוסר
הישראלי.
״הרי זה לא מתקבל על הדעת!״ אמר לי עיתונאי בריטי בכיר,
מומחה לענייני המרחב .״אחרי שנודע לו על לכידת הבחורה
בנמל־התעופה, מיהר הינדאווי לשגרירות הסורית. השגריר הסורי
טילפן בנוכחותו לדמשק. אחר־כך שלח אותו בליוויית אנשי־השגרירות
כדי להסתתר בבית השייך לשגרירות. הרי כל זה
אידיוטי! מי זה משאיר עקבות כאלה? מדוע לא אמרו לאיש
מראש להסתתר במקום אחר?״
את אותם הספקות השמעתי אני אחרי תפיסת ג׳ונתן פולארד.
הרי זה אידיוטי ממש! ברגע שהרגיש כי הבולשת האמריקאית
עלתה על עיקבותיו, מיהר האיש אל השגרירות הישראלית. איזו
חובבנות! מדוע לא אמרו לו מראש איך להתנהג במיקרה כזה?
מדוע לא נתנו לו כתובת־סתר? מדוע לא אמרו לו איך להתקשר
במחתרת?״
אמרתי זאת לפלוני, מומחה לריגול, והוא חייך .״החיים זה לא
ספר״בלשים,״ אמר .״כשאתה כבר מצליח לגייס סוכן שאינו
כל־כך יציב — והרי אינך יכול לברור — אתה לא רוצה להפחיד
אותו. אתה לא תעלה בכלל באוזניו את האפשרות שהוא עלול
להיתפס. אם תגיד את זה, הוא יברח לך. אתה אומר לו את ההיפך:
אין בעיות, הכל יהיה בסדר. אם יש איזו בעיה, אל תהסס לבוא
לשגרירות. שם יטפלו בך.״

איש תמים היה
כשנזכרים באדם שנפטר לפני שנה, מה זוכרים? תווי־פנים,
אירועים מסויימים הקשורים בו. אך בעיקר — מין רושם כללי,
תמציתי, של אישיותו, משהו
שאולי אפשר לקרוא לו ״נפש״.
נוח מוזס נהרג לפני שנה בצורה
מזעזעת. ואיכשהו סימלית.
כשנדרס על־ידי אוטובוס בפתח
המערכת של עיתונו, ידיעות
אחרונות.
היכרתי אותו במשך 40 שנה
ויותר. מה אני זוכר? אדם שופע
תמימות. לא אינטלקטואל, לא
אדם מתוחכם ומורכב, אלא
דווקא אדם שהקרין פשטות.
היתה לו פיקחות חסרת־זדון,
שכל ישר, נטיה טיבעית להיות מוזם בסדר עם כולם. הוא סלד ממריבות
ומקנוניות.
לא פעם תמהתי — ואני עדיין תמה — במה היה כוחו. הרי
בתקופתו התאושש ידיעות אחרונות אחרי שננטש בימי אביו
על־ידי כל עובדיו(שערכו פוטש והקימו עיתון מתחרה, מעריב),
ונשאר כשבר־כלי. כשמת נוח, היה ידיעות אחרונות העיתון
הנפוץ ביותר במדינה. הוא נטל תואר זה מאויבו־מתחרהו, נקמה
מתוקה שמעטים זוכים בה,
איך הוא עשה זאת? הוא לא היה עיתונאי. פעם, אחרי
שהשתתפנו שנינו בפגישה עם עורכים מצריים בקאהיר, ביקש
ממני :״עשה לי טובה, כתוב כמה שורות על הפגישה בשביל
ידיעות.״
הוא בחר באנשים הנכונים (וביניהם דוב יודקובסקי, יורשו),
התייחס לעיתון כאל מיפעל מיסחרי ככל מיפעל אחר, לא עסק
באידיאולוגיה. אולי הצליח דווקא משום שהיה אדם רגיל, בעל
ריעות רגילות וגישה רגילה — וכך הבין באופן אינטואיטיבי
מהו העיתון הדרוש לאנשים רגילים. הוא ייצג את המכנה המשותף
הרחב.
הוא השאיר אחריו עיתון המתנהל עתה בלעדיו. זוהי כשלעצמה
מחמאה גדולה לארם שבנה מיבנה יציב. אני מקווה
שיורשיו יידעו לשמור עליו.

1 . 17

בישראל נערך שמע שר.,רב אד רב״ .אך האם יש
בישראל רפואה בעלת־לב או שמא נדם הלב?

רפואה דדא נפש
^ כתיבת מאמר זה נדחפתי עקב
/שלושה אירועים.
לא מכבר נפטרה ידידה בת 54
מסרטן המעי־הגס, עם גרורות בכבד.
היכרתי אותה שנים רבות. היינו
חברים טובים עם כל המישפחה. באנו
ארצה יחד ולמדנו באותו האולפן.
השתתפתי בהלווייתה. בעלה, איזיה.
סיפר לי בבכי על חודשים של סבל רב
שעבר על כל המישפחה, ובמיוחד על
המנוחה.
״יכול להיות,״ הצטער ,״שפנינו
לרופאים מאוחר מדי, ואנחנו אשמים
בחלק מסיבלה. אך היחס הגם כלפיה.
וחוסר תשומת הלב של הצוות הרפואי
בחודשים האחרונים לחייה, הוא שגרם
צער רב יותר לנו ולה.
״במשך שני חודשי־חייה האחרונים
שכבה בבית־חולים בירושלים, ולמעשה
כבר לא קיבלה שום טיפול, מלבד
הסיעוד שניתן לה על־ידי׳המישפחה.
אף אחד מהרופאים לא התקרב אליה
ואלינו, לא אמר מילות־עידוד, לא שאל
אפילו מה שלומך? או מה שלומה?
״ידענו שאין לה סיכוי להבריא,
ושהיא גוססת. בוודאי שהרופאים ידעו
היטב עובדה זו, ולא מצאו לנכון
להעניק לה ולנו קצת יחס אנושי.
״מעט עידוד היה מקל עלינו לעבור
תקופה קשה זו, והיה עוזר לאשתי
להתגבר על התקופה הנוראה. היא
עצמה שאלה כל הזמן, :למה הרופאים
לא באים אליי? האם זה סימן שאין לי
כבר סיכויים לחיות
הוסיף חברי בכעס :״גם כשהיא
מתה, אף אחד לא ביטא את צערו —
רק אמרו בקור־כוח ובאדישות מופגנת:
,אנחנו צריכים לעשות נתיחת־גופה.׳
כך, בפשטות, בלי השתתפות בצערנו,
בלי להגיד אפילו שלום. כמעט הרבצתי
לרופאים. מובן סירבנו להיענות

לבקשתם האדיבה.״
לתכנן הלוויה!

ף* 24 בספטמבר פורסם בגירוז־
₪1לם פוסט מיכתב של ז׳קלין
רוקוטניץ מקיבוץ גיבעת־חיים־מאו־חד,
תחת הכותרת ״המתנה למוות״ ובו
מסופר על שעותיו האחרונות של בעלה
המנוח. היא התלוננה על היחס גס־הרוח,
האכזרי והבלתי־אנושי של צוות
חדר־ההתאוששות של בית־החולים
רמב״ם. שבו טופל בעלה אחרי תאונה.
״אני מבינה,״ כתבה ,״שהרופאים
ידעו שאין לבעלי סיכויים להישאר
בחיים, אך הם שכחו שאנחנו ממשיכים
לחיות, הסתכלו בנו כבדרך זכוכית,
כאילו לא ראו בנו בני״אדם ואפילו לא
אמרו לנו,בוקר טוב׳,
״אני מבינה שהרפואה מתקדמת
מאוד, ושאפשר לחזות מראש מתי יש
סיכויים להחייאת״אדם. אך היכן האנושיות
של הרפואה?״ זעקה האלמנה.
ערב אחד טילפן לי מהנדס צעיר,
וסיפר על ימיה האחרונים של אמו,
רופאה בת ,58 שנותחה בבית־החולים
איכילוב ומתה אחרי הניתוח .״היא
היתה במצב קשה, אך כולנו קיווינו
שבכל זאת תחלים. כאשר אני, בנה
המודאג, פניתי לפרופסור שניתח אותה
בשאלה, :מה יהיה עם אמא? מה
הסיכויים?׳ היתה התשובה מיידית
וברוטלית, :אתם יכולים לתכנן ליום
ראשון הלוויה!׳
״נשארתי המום,״ וער היום איני

מסוגל להתאושש מהיחס הבלתי־נסבל
ההוא.׳

אין זמן
לשטויות
**ץ לושת הסיפורים האלה מצ־ביעים
על עובדה שחסר ברפואה
שלנו חלק חשוב מאוד: באונטולוגיה
רפואית — נושא שהוגדר כמדע בסוף
המאה ה־ 18 באירופה, אך שנוסד למעשה
יחד עם הרפואה עצמה ליפני אלפי
שנים.
פירוש ומילה דאונטולוגיה: ביוד

קידמה ברפואה רק תרחיק את שמתי־הרפואה
ממטרותיה, ועלולה לגרום נזק
לחולה ולהגדיל את מיספר קורבנותיה.
בכל העולם תופסת הדאונטולוגיה
מקום מכובד בין מיקצועות־הלימוד
בבתי־הספר לרפואה ולסיעוד. לימודי-
הדאונטולוגיה נמשכים גם אחרי סיום
הלימודים.
בארץ המצב שונה לחלוטין. לא זה
בלבד שאין מלמדים מדע זה כבתי־הספר
לרפואה ולסיעוד — מתעלמים
ממנו כליל. במשך שנים רבות לא
שמעתי הרצאה אחת על נושא חשוב
זה, לא נתקלתי בתוכנית־לימודים אחת

מיספר טלפון, עיסוק. במיוחד רשומים
אצלו בעלי־מוסכים, סוכני־ביטוח, בעלי
בתי־מלון, בעלי־מיסעדות.
תשומת־לב מיוחדת מוקדשת בפיני
קסים אלה למיעוטים: דרוזים, ערבים,
שבבתיהם אפשר לחגוג ״חפלה״ .כמובן
לא נשכחים פוליטיקאים חשובים,
עובדי מם־הכנסה, עורכי־דין, אנשי־מישטרה.
מפינקסים
£לה ניתן ללמוד על היחס
המיוחד שמגלים רופאים לחולים.
לעיתים קרובות מתייחס הרופא לחולה
באדיבות או בגסות, הכל לפי ״ערכו״
של החולה בעיני הרופא. לפעמים אנו

מישפחת שכמנטר בבית החולים אחרי השתלת הכבד
..בואי מהר! יש בבז״׳׳
.נית, מדע החובה. היא כוללת את כללי
התנהגות הצוות הרפואי: יחסים בץ
רופא לחולה, בין חולה לרופא, בין
רופא לאחות, בין אחות לרופא, בין
חולה לאחות, בין אחות לתולה. היא
כוללת גם נורמות של יחסים בין כל
הצוותים הנוטלים חלק בטיפולו של
החולה — עובדים סוציאליים, פסיכולוגים
קליניים, אנשי־מינהלה רפואיים.
יחסים אלה מורכבים מאוד.
הדאונטולוגיה מדגישה שלפציינט
יש במערכת־היחסים זכויות ראשוניות:
הזכות לקבל טיפול טוב, יחס אנושי,
הבנה מלאה של מצבו ומצב מישפחתו.
לעומת זאת, לצוותים המטפלים יש
בראש ובראשונה מחוייבות כלפי
החולה.
לחולה יש הזכות לקבל את הטיפול
הטוב ביותר, הנחוץ ביותר, המתאים
ביותר והיעיל ביותר, יחס אנושי השווה
לכל נפש, ללא הבדל גזע, דת, לאום
ומצב כלכלי. יש לו חובה אחת בלבד
— להתייחס לצוות המטפל בו בכבוד
ובאמון. קל יותר לחולה למלא את
חובתו כאשר היחס כלפיו מעורר בו
אמון וכבוד זה. הוא רוחש אמון וכבוד
לצוות הרפואי כאשר זה ממלא את ,
חובתו.
כדי למלא את חובתם, על הרופאים,
האחיות, העובדים הסוציאליים ואנשי-
המינהלה ללמוד את יסודות הדאונ־טולוגיה
הרפואית. אפשר להשתמש
במיכשור המודרני ביותר והמתקדם
ביותר — אך ללא דאונטולוגיה, ה
שבה
הופיע נושא הדאונטולוגיה. לעיתים
קרובות המילה עצמה אף אינה
מוכרת לצוותים הרפואיים .״יולי,״
אמרו לי לא־פעם רופאים ,״איזו דאונ־טולוגיה?
אין לנו זמן לשטויות האלה!
יש לנו מיכשור מתקדם
התעלמות מיסודות הדאונטולוגיה
הרפואית בארץ הביאה למצב שבו
נמצאת הרפואה כעת — גוף יבש, ללא
נפש. התעלמות זאת היא הגורם
לסיפורים שהבאתי בתחילת מאמרי.

מ> צריך
רגלן
ך נסה לנתח במה מתבטאת שיב־
^ ח ת הדאונטולוגיה ברפואה בארץ
לגבי הרופאים.
• היחס לחולה. ההתייחסות לחולה
מבוססת על הרגשתו והשתכ־נעותו
של הרופא שהחולה תלוי בו,
זקוק לעזרתו, חייב לו תודה על עזרתו
ועל טיפולו.
לא־פעם רואה הרופא בחולה אדם
שבעתיד הוא יוכל לנצלו או לנצל
קשרים עם קרוביו. נהוג שהרופא מתעניין
היכן עובד החולה, מה עיסוקו
ומיהם קרובי־מישפחתו, ומשתמש בידע
הזה כדי לדרוש מהחולה ומקרוביו
לשרתו.
נוהל המקובל בארץ: לרופאים
מסויימים יש פינקס־עבודה, שבו הם
רושמים את כל הפרטים על החולה —

עדים לשיחה בין חולה לרופא, כאשר
החולה עומד לפני רופא, היושב בנוח
בכיסאו המתנדנד, החולה אף לא מוזמן
לשבת — סימן ש״ערכו״ בעיני הרופא
מועט.
• יחם לעמיתים. רופאים בכירים
מתייחסים לרופאים צעירים,
העוברים תחתם, כפריץ לעבד. השפלת
הרופאים הצעירים והזילזול בדיעו־תיהם
מאפיינים את יחס ה״בוס״
לכפופים לו.
לגבי עמיתיו ה״שווים״ ,הרופא מר
שה לעצמו להשמיע ביקורת באוזני
החולה :״מי נתן לכם את הטיפול הזה׳
אני לא הייתי ממליץ על השטוח
הזאת!״ לעיתים קרובות אנו שומעיב
על השמצות קשות של רופא כלפי
רעהו.
הדאונטולוגיה מלמדת שכאשר רופא
חושב שעמיתו אינו נותן טיפול
נכון וטוב ביותר, מחובתו לבוא לעמיתו
ולהביע את דעתו לפניו. מעולם לא
שמעתי ולא ראיתי כדבר הזה. מאחורי
גבו של רופא, באוזני החולה ובאוזני
רופאים צעירים יותר, באוזני צוות
האחיות — קוטל הרופא את עמיתו
בלא להתחשב בכך שזה גורם נזל
לחולה. אך להביע ביקורת ישירות
באוזני הרופא האחר עצמו — לעולב

רופאים צעירים ביותר, בינם לבין
עצמם, אינם מתנהגים כאחים־לנשק
אלא כאויבים־מתחרים.
• הסיגנון שהרופאים משתמשיב

בו בשיחות עם החולים ועם עמיתיהב
הוא, לעיתים קרובות, ברוטלי, גס ופוגע
בחולים.
כך אנו שומעים שרופא אומר
לחולה :״הבדיקה שלך רעה מאוד,״
״הצילום שלך נורא לא־טוב ״,״מצבך
גרוע מאוד.״
שיחות שבין הרופא לחולה מתנהלות
בלא לקחת בחשבון את רמתו
התרבותית של החולה, ויכולת הבנתו
את המילים המפחידות הללו.
לעיתים קרובות חייב הרופא להגיד
את האמת לחולה, ובוודאי לקרוביו,
כדי לשכנעו לקבל טיפול. כך, למשל,
כאשר יש צורך לעשות כריתת־רגל
בגלל נמק ואין אפשרות להמשיך
בטיפול שמרני, חייב הרופא להודיע
לחולה על הצורך לעבור ניתוח. לצורך
זה משתמשים אצלנו לעיתים בטרמינולוגיה
בלתי־אנושית כגון :״נוריד לך
את זה (הכוונה לרגל) — בשביל מה
אתה צריך את זה?״
באותה דרר־שיכנוע משתמשים
כאשר יש צורך לכרות שר לאשה
חולת־סרטן :״מה יש, עם שד אחד לא
חיים, מי צריך את השמטקה הזאת?״
— אמר פעם רופא בכיר לאשה רזה
אחת, שלא היו לה שדי ג׳ינה
לולובריג׳ידה.
הדאונטולוגיה מלמדת שרופא חייב
לדבר עם החולה כאילו שזה קרוב־מישפחה
שלו, האהוב עליו. לא־כך
מתייחסים רופאים רבים שלנו. לעיתים
מתחשק לי להגיד לרופא, המדבר עם
חולה כפי שהוא מדבר :״אילו היה
החולה אבא שלך, או אשתך, או אחותך,
או ילדך, לא היית רוצה שידברו איתו
בצורה שאתה מדבר עם הוליך!״
בבתי־החולים מקובל לדבר על החולה
כעל מיקרה. לעיתים עומדים
רופאים רבים ליד מיטת החולה
בביקור, כאשר רופא אחד מדווח על
החולה השוכב לפניהם על המיטה,
ומשתמש במקום שם החולה במילים
״מיקרה זה״ ,ולכל היותר ״חולה זה״,
בלא להזכיר את שמו.
במירפאות פונים לחולים, הממתינים
ליד דלת־הרופא :״הבא בתור״,
״רבינוביץ, תיכנס סבא או דוד| /
דודה — תחכו, מה יש?״
היפוקראטס, האב הרוחני של האידיאולוגיה
הרפואית, מייסד עקרונות
התנהגות הרופאים, לימד בזמנו :״רופא
המטפל בפציינט שלו חייב לשכוח את
כל בעיותיו האישיות, ולהשאיר בבית
את כל המחשבות שאינן קשורות
בנזקק לו ...הרופא חייב לתת לחולה
הרגשה שהוא עומד בראש מעייניו.״
עקרון זה של היפוקראטס, כמו שאר
עקרונותיו, אינם נשמרים בארץ כלל.
כל הצוותים מדברים ביניהם על
בעיותיהם האישיות בנוכחות החולה.
לעיתים קרובות, בזמן הביקור במחלקה
סוטים הרופאים מן הדיון על
החולה ומדברים על מחיר רכב מסויים,
איך היה אתמול בנשף של תמי, היכן
נבלה את סוף השבוע, איך היה בחו״ל,
איזה חוצפן הוא דוד לוי? וכו׳.
לפעמים נוצר הרושם שהחולה נשכח
לגמרי, והוא מרגיש זנוח. לא פעם
אנו שומעים מפיו של רופא או מפיה
של אחות :״אתה לא יחיד, ויש לנו עוד
חולים!״ זאת תחת לתת לחולה הרגשה
שכל הריכוז המחשבתי והטיפולי
מופנה אליו.

• יש רופאים הלוקחים שר־

חז* .מחייבים חולים לשלם עבור
עדיפות בתור לניתוח, בדיקת־רנטגן
— לזה אנחנו כבר רגילים. אך יש גם
ניצול כוחו של רופא במיקרים אחרים.
לא מזמן, במרכז הארץ, באחד מבתי־החולים,
התרחש אירוע שגם בנוף
הרפואה שלנו הוא מיוחד במינו.
להנהלת בית־חולים נודע שרופא בכיר
אחד נהג לבקר חולות מייד אחרי הניתוח,
כאשר הן עדיין לא התאוששו
מההרדמה, ולבדוק אותן בדיקה וגי־נלית
על המיטה, בלא להפעיל את
התאורה. .לא רציתי להפריע לחולים
אחרים בחדר ׳,הסביר הרופא הבודק
בחושן.
הנהלת בית־החולים לא התייחסה
לאירוע זה כראוי. הרופא רק הורחק
מהמחלקה לזמן מה, ונשלח לעבוד

במירפאה.
בדרום הארץ ידוע רופא בכיר
שניצל בריקות־שד לצורך הנאה. גם
נגדו לא ננקטו צעדים, כשכמה מהחולות
התלוננו. מנתח ידוע בצפון
הארץ ניצל בדיקות חיילים פצועים
כדי ליהנות מבדיקות רקטאליות
מיותרות. אפילו אחרי שנעצר המנתח
הזה, בעיקבות תלונת אחר הפציינטים
שלו, לא ננקטו צעדים נגדו, והוא אף
קודם — קיבל ניהול מחלקה.
אונקולוג ידוע בצפון הארץ הזמין
את בתה של חולת־סרטן לביתו, ויחד
עם תשלום כספי עבור טיפול של אמה
חולת־הסרטן דרש ״תוספת״.
לא הייתי מספר על הדברים האלה,
אלמלא היתה החברה הרפואית מתייחסת
לדברים כגון אלה בסלחנות
ו״בהבנה״ .כאשר מתפרסם מיקרה תורן,
אין הרופאים מגנים את עמיתיהם,
המנצלים את תפקידם בצורה כזאת,
אלא מחייכים, מספרים אחד לשני את
ה״חדשות״ ויש הרואים ברופאים
המשתעשעים בחולים כמעט גיבורים.
•גי לוי האמת לחולים. יש
אכזריות מסויימת בצורה שהרופאים
מוסרים לחולים ולקרוביהם את האמת
על מצבם.
כאשר לחולה יש סרטן עם שלוחות
לעצמות, גרורות בכבד והמחלה חשד
כת־מרפא, אין צויר לחשוף את האמת
לחולה. האמת לא תעזור, רק תגרום
עגמת־נפש וצער, שממילא יבואו עם
התגברות המחלה.
,בארץ שלטת שיטה הקוראת עצמה
.אסכולה אמריקאית מודרנית״ ,הדוגלת
באמירת האמת בכל מיקרה.
אפשר להבין רופא המגלה את האמת
לחולה על מצבו, כאשר החולה מסרב
לקבל טיפול בגלל אי־ידיעת מצבו,
וכאשר יש לרופא תיקווה שעם הבנת
מצבו יסכים החולה לטיפול. אך אכזרי
לגרום נזק למצבו הנפשי של החולה
רק מפני שדוגלים באסכולה המסר
יימת.
סופג פינוי

*ץ כאן למיצוות הדאונטולוגיה
//כלפי האחיות.
• היחס לחולה. במאמרים כבר
הצבענו על המצב המיוחד בארץ של
האחות הרחמניה. היא היום אחות
מעשית, אחות מוסמכת, אחות אקדמאית,
בעלת פעילות מיקצועית
מצומצמת, רחוקה מאוד מהמסורת של
האחות הרחמניה. המורות והמנהיגות
אומרות בגאווה. :אחות רחמניה זה
מושג מיושן. אנחנו מיקצועניות!״
איבוד הערכים של הרחמנות משפיע
על היחס הבלתי־לבבי והבלתי־אנושי
של אחיות רבות לחולה. ומה ה־ .
פלא? האחות לוקחת דוגמה מהרופאים,
וגם מתחילה להתייחס למטופלים כמו
ל.מיקרים׳ ולאנשים התלויים בה. אני
מכיר לא מעט אחיות שגם להן יש
.פינקסי עבודה״ ,כמו לרופאים.

•יחם לרופאים ויחם כין

אחות לאחות. יש אחיות המשתתפות
בסיכסוכים בין רופאים, המשתתפות
בצורה פעילה באינטריגות
הרבות המתרחשות בין כתלי בתי־החולים.
הדאונטולוגיה מלמדת שחייבת
להיות הירארכיה מסויימת בצוות
הרפואי. הרופא הוא הממונה על
האחות, הנותן הוראות לטיפול, המלמד
אותה את. יסודות הסיעוד.
בבתי־החולים בארץ אין הירארכיה

את המאמר על האתיקה הרפואית מזג תי לפני החגיגה של עט
ישראל, הנקראת.ה שתלת כבד׳.
בל הקשור בניתוח?ה מוכיח א ת צידקת טענתי, שכללי האתיקה
הרפואית אינם נשמרים תמיד ברפואה שלנו.
מה קרוה אדם חולה קיבל טיפול רפואי, שהוא וקוק לו. מבל הלב
אני מאחל למידה שכמנטר רפואה שלמה ומלאה ושנים רבות של חיים
בריאים. ומי מבגד מאוד א ת המעשה האצילי של חודי החיילת רויטל
ברנד ו־ל, שאיפשרו א ח ההתרמה. אני מעריך את אומץ״ליבם של
הרופאים ואת העבודה הפיסית הקשה שהיו בריבים לעשות.
אך שאד הדברים שהתרחשו סביב השתלת־הבבד נראים לי בה־לום־־בלהות•

נהוג ברפואה ששם החולה, אבהגת מחלתו ובל הברוך בבך הם
סוד מוחלט שאסור לפרסמו, ובוודאי ובוודאי פרטי הטיפול שמקבל
חולה. כגון.הוציאו קטטר מכיס השיק׳. ,הכניסו זונדה׳ ,או עוד יותר
גדוע . -הוציאו כבד־ ו.טתחילי 0לחכגיס כבד׳ -כפי שדווח במהלך
הניתוח.
• שם התורם חייב להיות סודי, אפילו טודי ביותר, במיוחד כאשר
התורם לא.המנדב* לפני מותו להיות תורם. אינני בטוח שהחיילת,
שטמנה נלקחו האברים, הימה מסכימה לכך לפני נטתה, או שהיתה
מסכימה שיפרסמו א ת שסה. גס בעלה של.המומרסת״ אסר שקרובי-
המישפחה אמס רוצים לדעת את שם התורמת(שבנסיבות הנזכרות
יותר נכון לקרוא לה. נלקחת״) .בכל זאת פירטמו ברבים את שמה
ודיוקנה.
• ככירורג כעל 50 שנות״ניטיון אני יודע מה זה טכנת״ניתוח, כמה
שגיאות וטעויות אפשר לעשות בזמן ניתוח ־ שגיאות טכניות
ואבחנתיות -ועד כמה רחוק חולה לצאת מסכנה בשלבים אחרונים
של ניתוח וגס אחדי סיומו של הניתוח. אסור, מסיבות אלה, להודיע
.כשימחה־ על מהלך טיפול. כל כירורג -דתי או לא־דתי -אומר
לעצמו, אחרי כל ניתוח מטובך או פחות״מטובך :״עכשיו נשאר רק
להתפלל!״
• יש ציניות רבה בצורה שכה הוזמנה המועמדת לניתוח, כאשר
נאמר לה בטלפון •בואי מחר -יש כבר!־ זה עשה רושם באילו לא
מדובר בצעירה שהיא עדיין בחיים (לפי מושגים מסויימים) ובכלל
בבך ארס. זה עשה עליי יושט באילו עורב עס על טרפו.
• סגן מנהל בית״החוליס. הד״ר צבי בדישי -,התראיין בכלי-
התיקשורת ומיהר להודיע על התחלת הניתוח, והיה הרושם שמדובר
באיזה מיבצע צבאי מזהיר, ולא בטיפול בבן־אדס. גם באומרו
שהניתוח נעשה לצורך.הצלת-היים ופיקוח-נפש־ לא דייק.
לפי מיטב ידיעתי, ניתן לדבר על פיקוח-גפש והצלת־חייס כאשר
חולה נמצא ב״קומה״ או.הלס״ .זה לא היה מצבה של מירה. היא הגיעה
לבית״החולים בכוחות עצמה, והוומנה הישר ממיטבחה.
ההכרזה של סגן־טנהל בית״החוליט עשתה רושם כאילו היא ניסה
להצדיק את ההזדרזות לניתוח על-ידי הסבר מוסדי, ולמנוע אשמה
כאילו הזדרזו.לקבוע עובדות בשטח•
יש להעריך בפרופורציה הנפתח את עצם הביצוע של ניתוח
השתלת-כבד. בעיה זאת, עד י <ה שהיא חשובת לאנשים מעטים, היא
בריאה, התורמת לטיפול טוב בחולה.
היחס-בין אחות לרופא הוא לא״פעם
פמיליארי מדי — דבר הפוגע בטיב
הטיפול. האחיות עדות ליותר מדי
פגמים בהתנהגות הרופא: חולים
.פרטיים״ במחלקה, התנהגות בלתי־הולמת
של רופאים. אין הן יכולות
לשמור על יחס של כבוד לרופא.
בגלל איבוד המידות המוסריות של
כמה מן הרופאים והאחיות, לעיתים
קרובות נוצרים בין הרופא והאחות
יחסים. קרובים״ מדי, האסורים בין
כותלי בתי־החולים — יחסים המפריעים
לניהול התקין של הטיפול בחולה.

העובדים הסוציאליים ב־בית־החולים.
לתפקיד זה — חלק
חשוב בביצוע היסודות הדאונטו־לוגיים.
בחו״ל
משתתפים העובדים הל -
ציאליים בבתי-החולים בישיבות הי
הרפואי, מביאים מידע על המצ.
המישפחתי של החולה, על בעיות העומדות
לפני קרובי־מישפחתו. תפקי
העובדים הסוציאליים בחו״ל הוא לע
תיס כה חשוב, שבהתאם למידע הנמסר
על-ידם מחליטים לעיתים לדחות נ
תוח, משנים טיפול.
בארץ תפקידם של העובדים הסוציאליים
בבתי־החולים הוקטן, והוא
שולי. עובדים סוציאליים בבתי־החו־לים
אינם מנוצלים ככוח היכול לעזור
ביחסים בין הצוות הרפואי לבין החולה
ומישפחתו. העובדים הסוציאליים
משמשים רק כ.סוכני־פינוי״ .יש רושם
שהמטלה היחידה של העובדים הסד
ציאליים היא לעזור להוציא את החולה
מבית־החולים במהירות האפשרית.
• פסיכולוג קליני. ברוב בתי־החולים
י בעולם יש פסיכולוגים
קליניים, המשתתפים כיועצים ובעוז־רים
לרופאים במציאת ודר לשיכנוע

ולהסברה. למשל, כל חולה המיועד
לניתוח פלסטי חייב לעבור ייעוץ
וטיפול של פסיכולוג קליני. אותו הדין
לגבי ניתוחים נגד השמנת״יתר.
בבתי־החולים בארץ כמעט ואין
משתמשים בכוח הנפלא הזה של
פסיכולוגים קליניים.

• האדמיניסטרציה הרפואית
חייבת לשמור על עקרונות דאוג־

טולוגיים יותר מכל חוליה רפואית.
היא חייבת לקרוא לסדר־היום רופאים,
אחיות ועובדים סוציאליים, הפוגעים
בעקרונות אלה, לחנו אותם ולעמוד
לצידו של החולה.
למעשה, רוב אנשי־המינהל משתתפים
בשבירת עקרונות הדאונטולוגיה.
כאשר חולה או קרובי־מישפחתו מעזים,
לבסוף. להתלונן על גסות-רוח של
הצוות הרפואי, על חוסר תשומת־לב
י*1עיותיהם. אנשי־המינהל רואים את
>צמד בתו ס בין המטופל לבין
•יטי וים, ככלב״שמירה על האינטרסים
של הצוות הרפואי. יתרה מזה,
האדמיניסטרציה הרפואית מאשימה
לרוב את החולים, ומחפה על הצוות
הרפואי בכל מחיר, פרט למיקרים
מעטים, כאשר תלונת החולה מנוצלת
לצורך מילחמות פנימיות בתיר בית־החולים
ולחיסול־וזשבונות עם אויבים־
עמיתים.
רופא בפגד-יס
ך * דאונטולוגיה מלמדת שהופ־
1 1עתו החיצונית של הרופא וצוותו
משרים הרגשה טובה על החולה,
ובסופו של דבר משפיעים על תוצאות
הטיפול.
כאשר באתי ביום הראשון לעבודתי
בבית־החולים וסטמינסטר באנגליה,
היה יום קיצי חם. באתי ללא עניבה,

מושתית־׳כבד מיידה שבמנמד
ומה עם הסודיות והפרטיות׳
שולית מאוד ברפואה, ואינה הבעיה המרכזית של הרפואה בעולם
ובמיוחד בארץ.
אין כאן.פריצת דרך* .בפי שמנסים להעמיד את הדברים. יש פה
שימוש ב טכני ק ת כירורגיות ימיכשור הידועים לא רק בעולם אלא גס
במדינת״ישראל. ההבדל הוא שבניתוחים אחרים משתתף צוות קטן
יותר מאשר בניתוח של השתלת״כבד. הניתוח מסובך בגלל הצירך
באידגון מורכב ובבל שהאירגון משופר יותר מופחתות שעות הניחוה.
דבר התורם לאחוז ההצלחה.
בסיכום -האירוע של השתלת״כבד, כפי שהוא מצטייר בכלי׳
התיקשורת -הוכיח שהאתיקה ברפואה הישראלית רחוקה מכלליי
האתיקה בעולם.
נוצר הרושם שהיטסריה תיקשורתית ואופוריה לאומית כוונו על׳
ידי אנשים מטויימיס. חמעוניינים להטיח את תשומת״לב הציבור
מהבעיות האמיתיות החריפות של הרפואה שלנו. העומדת לפני
התמוטטות.
השתלת כבד לחולה נזקק היא, ללא טפק, מעשה הומאני, אך אין
היא יכולה לשמש ככרטיס־כניסה למועדון. המעצמות הרפואיות־.
בצווארון פתוח. הרגשתי שכולם מביטים
בצווארי, במקום שבו חייבת להיות
עניבה. נוכחתי לדעת שכל הרופאים
היו ענובים בעניבות. למחרת הצטרפתי,
כמובן, למעונבים.
אינני חושב שבאקלים של מדינת-
ישראל חייבים כולנו ללבוש עניבות,
למרות העובדה שברוב בתי־הוזולים
פועל מיזוג־אוויר. אך האופן שבו
הצוות הרפואי מרשה לעצמו לבוא
לבית־החולים אינו רק בלתי־הולם,
אלא גם בלתי־תרבותי, ומהווה זילזול
נוסף בחולה.
הרבה רופאים מסתובבים בבית־החולים
בלבוש זרוק, במכנסים
שמוטים. ידוע לי מיקרה שאירע בבית־החולים
ברזילי באשקלון, כאשר רופא
בכיר הסתובב במחלקות בבגד־ים
לגופו.
גם האחיות אינן מפגינות אלגנטיות
ונקיון מיקצועי. לעיתים הן מגדלות
ציפורניים ארוכות וצובעות אותן בצבע
צורם( .מה יש, אסור לנה) שערותיהן
נופלות על פניהן ועל עיניהן.
הופעתו החיצונית של הצוות הרפואי
אינו מעורר כבוד ואינו מעלה את
האמון בו.
לפי התורה הדאונטולוגית, וגם לפי
המסורת ההילכתית, ממלא הרופא
כלפי החולה תפקיד של מורה, מדריך,
מנהיג. אישיותי תכונותיו, הופעתו
החיצונית מאפשרים או אינם מאפשרים
לרופא למלא את תפקידיו אלה.
רופא אמיתי חייב לדאוג לא רק
להוראות רפואיות ישירות, אלא
להרבה דברים אחרים הקשורים
בחייהם של המטופלים שלו. כך,
למשל, רופא היודע שפציינט שלו
סובל ממחלת־לב וגר בקומה השלישית
ללא מעלית, חייב לדאוג ולעזור
לחולה לעבור לדירה המתאימה למצב
בריאותו. לא שמעתי אף על מיקרה

אחד של התערבות הרופא לעזרת
החולה שלו. כמו, למשל, לטלפן לצורך
זירוז תהליך החלפת דירה.
כל אחד מהרופאים נתקל בבעיות
של מסירת מידע לקרובי־מישפחת
המאושפז בבית־החולים. שעות ארוכות
מנסים קרובים להתקשר במשך היום
עם בית־החולים, כדי לקבל מידע על
מצבו של קרובם.
הטלפון בבית־החולים תמיד תפוס.
מרכזיות אינן פועלות׳ ואינן מקשרות
עם המחלקות. במחלקות אין אדם
שיענה על הטלפון.
רבבות אנשים מבזבזים מדי יום
אלפי שעות כדי להתקשר עם בית־החולים,
מתעצבנים, מודאגים ולבסוף
נוטשים את העבודה ונוסעים לבית־חולים
לצורר אותו מידע. לא שמעתי
על רופא שדרש מהנהלת בית־וזולים
או ממישרד־הבריאות להכניס שינויים
למערכת המודיעין של בית־החולים,
אך נתקלתי לא״פעם ברופאים שדאגו
להתקנת מכשיר־טלפון אישי נוסף
בחדרם בבית־החולים.

דפילות
על וזולים

^ תורה הרפואית דורשת מה!
1צוות הרפואי להילחם על דעותיו
הקשורות בטיפול בחולה ובגורלו של
החולה. הרופא חייב להביע את דעתו
באופן גלוי וללא פחד, ולנסות להשפיע
על עמיתיו כאשר הוא משוכנע
שהאינטרסים של החולה מחייבים זאת.
רופא חייב לספר את האמת בכל
הוועדות, בבתי־מישפט, בחקירות
מישטרתיות, שבהן חוקרים את מהלכי
הטיפול בחולה.
הרופא חייב להודיע למישטרה
(המשך בעמוד )40

דרך יפה
פגעי שר

אכן שו • י ס /1 4 £ 0 4א

דבורה קלוש

זיוה חלם

המסעדה הכי סינית בעיר

הן מפתיעות שוב, אלישבע
חיימובסקי וויקי אברמוביץ. אחרי
שמרכז היופי שהן מנהלות ,״אלי 7״,
החדיר אצלנו בהצלחה את שיטת ה־
(התעמלות פנים),
81(11.01190
וקבע עובדות חדשות בשטח היופי
בארץ, הן מציגות עתה חידוש נוסף:
פתרון קל, מהיר, ללא כאבים וסיבוכים,
לכל מי שמבקש להיפטר משומות,
גידולי עור, שונים וכתמי עור.
עד היום היה מקובל שכדי להיפטר
מפגעי־עור מסויימים צריך לעבור טיפול
כירורגי הנעשה בהרדמה מקומית או
כללית. תהליך מפחיד, מכאיב ומסורבל.
היו שהעדיפו לחיות עם הבעיה ולא
לעבור תהליך כזה.
הפתרון של ״אלי ״7מתאים גם לאלה
שוויתרו, וכמובן לאלה שגילו ממש
עכשיו שהם צריכים להיפטר משומה
שצמחה, מגידול או כתם על העור.
הפתרון: סולקודרם. תמיסה זו
שהומצאה ופותחה על־ידי פרופסור

מרדי, הפכה סיפור הצלחה בקנה מידה
בינלאומי, שהתחיל בארץ בתחילת
שנות השבעים. פרופסור מרדי הציג אז
בפני הקהיליה הרפואית בארץ את
התמיסה המסלקת מעל העור שומות,
גידולי וכתמי עור. עשרים אלף פגעי
עור שונים טופלו וסולקו בהצלחה
במסגרת הניסויים שנערכו לבדיקת
היעילות של התכשיר. התמיסה גם
נבדקה ואושרה על־ידי מוסדות הרפואה
בארץ ובחו״ל.
הבדיקה נעשית על־ידי רופא
מומחה, המאבחן, ללא תשלום, את
פגעי העור מהם מבקשים להיפטר.
הרופא קובע האם הטיפול בסולקודרם
יפתור את בעיית הנבדק. אם כן, הוא
מאשר את הטיפול. הטיפול מבוצע
במקום -,בהשגחתו, על־ידי אחות מוסמכת.
ריבה
שטרייפלר ורחל שועלי נמנו
בעבר על הצוות שערך את הניסויים
הקליניים בתכשיר, והן מביאות איתן

נסיון ומיומנות בטיפולים האלה וגם
במעקב אחרי השלמת הטיפול.
הטיפול נעשה במרכז האלגנטי
והמרווח. הוא מתאים לכל הגילים,
לגברים ולנשים. העיקרון: לא רק
נשים מבקשות להיפטר מפגעי עור. גם
גברים מחפשים פתרונות קלים לעניינים
שכאלה.
הטיפול עצמו: מדובר, בדרך כלל,
בטיפול חד־פעמי, ללא כאבים וללא
הרדמה. התכשיר בא במגע עם האיזור
המטופל באמצעות טיפול עדין.
הסולקודרם חונט את הרקמה איתה
הוא בא במגע. מתחתיה מתהווה מיד
שכבת אפידרמיס חדשה. הגלד שנוצר,
נושר לאחר תקופה של עד כ־ 3שבועות.
לאחר
הטיפול, ימצא המטופל בהשגחה
קבועה של הרופא והאחיות. הוא
יוזמן לבדיקה ויתודרך בדקדקנות על
כל הנוגע ב״תחזוקת״ האיזור המטופל.
המעקב נמשך עד גמר הטיפול על הצד
הטוב והמושלם.
פרטים ותיאום מועד לפגישה :״אלי
7״ ,טלפון 249415:־ .03 הכתובת :״אלי
7יופייך בידייך״ ,פרנקפורט 7תל־אביב.
הכניסה מז׳בוטינסקי .20

דוד המלך סו, הרצליה פיתוח

§ן ן ארוחות צהריים עסקיות

אביב-קיץ 986ו

( 5מנות) החלמ 5-וש״וז
בערב רצוי להזמין מקום
טל׳ 5464273־455720 03־03

הנך מממנת
לראות!לקנות

ירמיהו 7ת״א

את אומת העוו שר זיוה תרם

מודעות בטלפיו

״זיוה תלם״

לכל העתונים
בכר טיסי אשראי במחירי המערכתי

8ט £8$ <:1א 1ס

בפיפת׳ אבניו ...ובהרצליה פיתוח

מחירים סבירים כל השנה
ניתן להזמין, לפי מידה ובכל גוון

•עוראכרט

*1א 0וז*אמ8זאו
סז 15**611

שרות ת.ד. ללא תשלום -חני ה חופ שית במקום

פרסום

אידיאל

אבן גבירול סוות״ א, פתוח 20.00 - 7.30 רצוף

227117/ 8־ 03

עוו ל ה

זיוה תלם מארחת את:
האופנאי ג׳רי מליץ -בגדים ליום ולערב
רזיאלה -בגדי־ערב
^ - 1\/1/1בגדי בד אופנתיים
חגורות תיקים אביזרים שונים מותאמים לכל הדגמים
בחדר־התצוגה.
המבירה תתקיים ביום שישי 7.11.86 וביום שבת 8.11.86
דוד המלך ,10 הרצליה פיתוח

הדבקת ציפורניים 20 -ש״ח
באיכות מעולה על ידי מומחים

היחידי בארץ
מכירת ציפורניים בסיטונות
תל־אביב רחוב המלך ג׳ורג׳ 89
טל 295318 .־ 03
284919־ 03
קוסמטיקה לנעלים?
אפוטר ב ה חל ט !

תן ט ר מפ לחייל

עם התכשירים המקוריים תוצרת אנגליה וגרמניה לצביעה, צחצוח,
חידוש וניקוי נעלי עור וזמש ואביזרי שמירה לנעל .

( שיווק: א>ר*סקה ב:ע״ל1

-111

י 11

במק 1מיכתב למערכת
אני לא רה כותבת בהעולם הזה. אני גם הוראת את העיתוו כל שבוע.
נעצם, עיתון טוב מאוד לפי דעתי. מספק את כל מה שהקורא(לפחות קורא
כמוני) מחפש בעיתון שבועי. גם אינפורמציה, גם דעות מעניינות, גם
רכילות, גם הומור, פה ושם, גם ראיונות עם אנשים מעניינים וגם ...וזה אולי
הכי חשוב — מעצבן.
כמעט שאין אף גליון שבו אני לא מוצאת משהו שמעצבן אותי וכדי
שהאדרנלין ירוץ לי בדם, אני ממשיכה לקרוא ולהתעצבן, ואז כמו כל
בן־אדם חושב ואיכפתניק, אני מחליטה לכתוב מיכתב דחוף ביותר למערכת
ולהתלונן. מאות פעמים כתבתי מיכתבים למערכת בראש שלי, ואף פ&ם
אחת לא כתבתי אותם על הנייר/ .
היום שוב התרגזתי ושוב החלטתי לכתוב מכתב למערכת, אבל לפני
הכתיבה עצמה הלכתי לברר(יש לי קשרים בהעולם הזה) אם נוהגים לקצר
את המכתבים ולשנותם, ובכלל, איך יתייחסו למיכתב למערכת שכועס על
עורך העיתון. הסתבר לי שאכן מקצרים מיכתבים למערס ,.מתוך רצון
,לפרסם מה שיותר מכתבים. כן הסתבר לי שהאיש המטפל במיכתבים אלה
הוא בעל מישפחה ואיש סולידי, ואין לו שום עניין להסתכסך עם העורך
בגלל איזה מיכתב של גברת מעוצבנת. ובכן, מה נותר לי מלבד לפרסם את
תלונתי במדור שלי, כי אני הרי אשה מאוד ליבראלית ומוכנה לתת פירסום
לכל דיעה על כל אחד.
זאת היתה הקדמה. ועכשיו העניין שהרגיז אותי. בהעולם הזה ,15.10.86
ביומן אישי, כותב אורי אבנרי :״התחלנו לשיר והתחלנו להתבייש. כי שוב
התברר שאין לנו, בעצם, תרבות של שירה, אין לנו שום דבר שאפשר לקרוא
לו שירים ישראליים, כמו שיש שירים יווניים, או שירים רוסיים. יש לנו
שירים שהם בליל של סיגנונות, ערב רב של מנגינות, חלקן גנובות מפה
י ומשם, חלקן חיקויים עלובים״...
ועוד כותב אבנרי :״הקשבנו להם באוזניים של תיאודורקיס (כפי שנדמה
לנו) והם נשמעו תפלים.״
אורי אבנרי הנכבד, עורך יקר,
אין שירים ישראליים, אתה אומר. בטח שאין. שירה של עם לא מתפתחת
ב־ 38 שנים. זה לוקח זמן. בערך הזמן שהיוונים יושבים על אדמתם והרוסים
על השלג שלהם. איך, בעצם, אתה רוצה שכבר יהיו שירים ישראליים
אותנטים? מי ייצור אותם? אתה, שנולדת בגרמניה, אני, שנולדתי באיטליה,
או המזכירה שלך, שנולדה בעיראק, או מנהל העיתון, שנולד במצריים, או
הסגן שלך שנולד באוסטריה, או חברי המערכת האחרים שאומנם כבר נולדו
בארץ, אבל ההורים שלהם באו משם, עם המנגינות של שם.
אז מה שיש לנו כרגע הם השירים שכל אחד מאיתנו הביא איתו. כמובן
אפשר לקרוא לזה בליל של סיגנונות, אבל אפשר גם לקרוא לזה מיבחר
זהירות חניונים

שירי כל העולם, ואז זה כבר נשמע טוב. ובכל זאת, אזכיר כמה שירים
יפהפיים ממש, שנולדו כאן. שירים שאילו לא היו שלנו, הייתי רוצה שיהיו.
שירים שהם הדבק שלי לארץ הזאת, יותר מאשר הכותל המערבי, או חוק־השבות
או דברים אחרים שנוהגים לקרוא להם שורשים. שירים כמו רעות
או הן אפשר או שועלי שימשון(זוכר?) ואחרים.
ועשיו לדבר החשוב ביותר, וזה שהכי הרגיז אותי בדבריך. הנסיון שלך

חדש מהשוק
למי שזה חשוב — זה חשוב מאוד. מכשיר
מד־פוריות ביוסלף, מתוצרת שווייץ, נמצא
למכירה בבתי־המירקחת תמורת 250 שקל.

.ג לי ב ע /׳ זוא 7ובע 1
ושל חבריך לנחש איך השירים שלנו נשמעים באוזני תיאודורקיס. זאת
כנראה הבעיה שלך, ולא רק שלך. של טובים ורבים. שירה של עם לא יכולה
להיווצר תוך פזילה הצידה לראות איך זה נשמע באוזני אחרים. אני בטוחה
שהשירה היוונית הנהדרת לא טרחה אף פעם לחשוב איך היא נשמעת
ליושבי בוננזה. הם שרו מה שבא להם ומה שנשמע להם טוב, ותראה, או
יותר נכון תשמע, איזה יופי יצא להם. ואפילו מיקיס תיאודורקיס הנפלא שר
מה שבלב שלו ומה שבראש שלו ולא נראה לי שהוא שם לב אם זה מוצא
חן בעיניי, בעיניך או בעיני מישהו אחר.
זהו. אני את שלי אמרתי. תחשוב על זה עוד פעם.
אגב, כשמישהו מחבריך יגיד לך שכל הקטע הזה, שבו כתב מבקר את
העורך שלו בעיתון של שניהם הוא מאוד לא מקובל בעיתונות, תזכיר לו,
בבקשה, שעל הדגל של העולם הזה חרוטות המילים ״בלי מורא ובלי משוא
פנים״.

מצב החניה בתל־אביב הוא כזה, שאם אחרי 13
סיבובים ברחובות מצאת מקום פנוי בחניון, אתה
מרגיש שניצחת את הטבע.
כך קרה גם לאורנה גלזן, שהיתה צריכה

להביא חומר דחוף למערכת, אבל מקום להשאיר
בו את המכונית שלה היא לא מצאה. עוד סיבוב
ועוד סיבוב, ופתאום ראתה איזה מקום קטנצ׳יק
במיגרש החניה. ישר נכנסה, שילמה והיתה
מאושרת.
אחר־כך היא באה למערכת, ישבה, דיברה
בטלפון, מסרה חומר והלכה לקחת את המכונית
כדי לחזור הביתה. אבל זה היה יום שישי
בצהריים, ובעל החניון כנראה אוהב לעשות שבת
תיכף אחרי 2.30 ולכן הוא סגר בשרשרת את
החניון על כל המכוניות שהיו בו, והלך לעזור
לאשתו עם הגפילטע פיש.
אורנה הסתובבה בחניון הסגור על שרשרת

בשבוע שעבר למרנו כמה מונחים מעולם
המוסיקה. היום נלמד מונחים מעולם הסיפרות.
איזו רמה?
ובכן, הידעתם שקליקה אומרים בעברית
פשוט כנווה
הידעתם שפלגיאטור הוא מגנב סיפרותי
וסיפרי־עזר, כמו אנציקלופדיה או מילון,
נקראים בעברית ספרי־יעץ.
קיבלתי עוד שניים־שלושה מונחים בנושא,
אבל לפי דעתי גם את הלועזית שלהם אף אחד לא
יודע. אז מספיק להיום.

וחלמה על הבית שלה בהרצליה ועל איך היא
תגיע אליו. אגב, על הביתן המשמש את שומר
החניון לא היה שום שלט עם כתובת או טלפון
לאן אפשר להתקשר בזמני״חרום( .ראה תצלום).
אחרי
שעתיים של עצבים ורוגז וקללות
וחוסר־אונים, ואפילו חיפוש טקסי שיקח אותה
הביתה עד ליום א׳(שאז פותחים שוב את החניון).
היא ראתה אדון אחד שמגיע לחניון, ובעזרת
מפתח פותח את השרשרת. הסתבר שלחונים
הקבועים יש מפתחות. לאלה שסתם מזדמנים
לחניה, אין זכויות.
אם אתם מחנים את המכונית שלכם ביום
השישי או בכל ערב של יום קדוש, תבררו אצל
החניונאי מתי סוגרים ואיך אפשר לפתוח.
מסטיק פרודוקטיבי
הילדים שלי(ושמעתי שגם שלכם) עושים לי
שיעורים, הולכים בשבילי לבית־הספר, ישנים
בלילה בשבילי, מתלבשים בשבילי, מסתפרים
בשבילי וכמובן גם מתרחצים ומברישים שיניים
בשבילי. כל זה בתור טובה אישית, לבן־אדם
שמאכיל אותם.
היו לנו כמה וכמה שיחות בענייני שאריות־אוכל
בין השיניים, חיידקים, ריחות־פה וכל
׳השאר, ובסיכום הם החליטו שפעם ביום שיפשוף
קל על פני השטח צריך לספק אותי, וכך הם
עושים.
לא שהפסקתי להיות מודאגת משאריות־האוכל
שבפה שלהם, אבל החלטתי להפסיק לריב
ולוותר, כמו על הרבה מאוד דברים אחרים בחיים

שלהם ושלי.
עכשיו ראיתי פירסום בעיתון על רולטה
דנטאלית, שני גלגלי־גומי מחוברים ביחד,
כשביניהם עשרות זיזי־גומי. סרבן ניקוי־השינייס
יכניס את הרולטה הקטנה אל פיו ויתנהג איתה

כמו שהוא מתנהג עם מסטוק. ילעס עד שיימאס
לו, ובינתיים זיזי־הפלסטיק הנטחנים בין השיניים
יוציאו כל מיני שאריות־אוכל תקועות.
קניתי שתי רולטות כאלה, הבאתי הביתה
; ומייד הוכרז העניין כהצלחה. כל דבר שנראה כמו
מישחק הולך טוב בבית שלנו.

הביוסלף בא במקום המדחום והמחברת שליד
המיטה, שהם שני כלים מאוד חשובים לנשים
המנסות למצוא את יום־הביוץ המדוייק שלהן,
כרי להרות.
בפרוספקט המצורף למכשיר החדש מסבירים
היצרנים שהמכשיר, בגלל דיוקו במציאת יום־
הביוץ, הוא טוב גם למניעת־הריון. אבל אני,
המכירה אישית כמה וכמה ילדים חמודים שנולדו
מחישובים כאלה, לא ממליצה להשתמש רק
בחישובים.
ועוד חדש — שלושר, בשמים חדשים, אחיו
הצעירים של הצירלי הוותיק, יצאו למדפים
בימים אלה וקוראים להם צירלי נטורלס. כל
בושם בצבע אחר וכמובן בריח אחר. אחסוך מכם

את התיאורים בדבר נינוח משכר, תחושת־הידור
מתגרה, חושני, עמוק, מלטף, שכותבים תמיד על
אריזות הבשמים. מה שמצא חן בעיניי שכל
בקבוק במישקל 50 גרם עולה 22 שקל, שהוא
מחיר נמוך ביותר לעומת כמה נוזלים אחרים
מתוצרת־חוץ שמסתובבים חופשי בחנויותינו.
וחדש אחרון — לרשת חנויות־המיפעל של
לפיד־נעמן יש עכשיו מערך שלם של כלי־בית
לזוג הצעיר, במחיר 224 שקל. בסכום זה יקבל
הזוג הצעיר מערכת כלי אוכל (ל־ 6איש) סט
לקפה(ל־ 6איש) 2סירים 3 ,תבניות חסינות־אש
לאפיה והגשה 6 ,כוסות זכוכית, סט סכו״ם(ל־6
איש).

נראה לי רעיון טוב מאוד לשיניים של הילדים
(וגם של מבוגרים, כמובן) ולעצבים של ההורים.
רולטה דנטאלית קסנקס, תוצרת שווייץ,
בכל בתי־המירקחת, תמורת 12.50 שקל. אגב,
אחרי השימוש רוחצים במים ומאחסנים בתוך
הקופסה הקטנה. היצרנים אומרים שרולטה אחת
מחזיקה מעמד כחצי שנה. אחרי זה הסיפור בטח
יימאס עליהם. ובשווייץ יצטרכו להמציא גימיק
חדש.

ראו(יפאן)

זרים(ארצות״הברית)

תשודו• הסרט הטוב תשורו• ה!
^ סך הכל, תשמ״ו היתד שנה לא רעה כלל
*לקולנוע בישראל. וזאת למרות היבבות
הבוקעות מכיוון הענף, המאמין באמונה שלמה כי
דמעות הינן סגולה כנגד עין־הרע.
הקולנוע הישראלי מידרדר והולך, מתפרק
והולך — כך היה כתוב בעיתוני־החג. אין ספק
שיש אמת בדבר, אם מנסים למדוד את הסרטים
מתוצרת־הארץ בסרגל ההגיון. אלא שאותו
הסרגל מצביע על אותן מסקנות מדי שנה בשנה,
איש אינו יכול אפילו להתחיל ולהסביר כיצד
הגוויה הזאת גוססת כל־כך הרבה זמן, ותוך כדי
כך מפרנסת אנשים רבים כל־כך. זה אחד הניסים
של ארץ זו. שאינה מפיקה עוד חלב ודבש בחינם.
ואם זה היה כך בשנים עברו, מתקבל על הדעת
שזה ימשיך להיות כך גם בעתיד. המיספרים
האיומים שנרשמו בקופות כמה מן הסרטים
הישראלים הם אומנם מפחידים מאוד. אך לעומתם
כמה וכמה סרטים שברו את מחסום 100 אלף
הצופים — לא די בכך כרי לכסות את ההוצאות,
אבל מספיק, כנראה, כדי להבטיח המשך לסרט
נוסף: שלא לדבר על המיספרים המזהירים של
יהודה ברקן, הטוען למיליון צופים ויותר בשני
סרטיו השנה, קומפוט נעליים ובעיקר ניפגש
בסיבוב, או בהישגים הנאים של שתי אצבעות
מצידון, הממשיך לרוץ בכל רחבי הארץ, במרץ

בוכים ועובדים. אבל מוטב שלא להיכנס
לשדה־המוקשים של כלכלת הקולנוע הישראלי,

ויליאם הרט
״נשיקת אשת העכביש״

סנדרין בונד
.עוברת אורחי׳

שדה שבו יש יותר נתונים ויותר ריעות משיש
סרטים, ועל כל מה שמוצג כעובדה על־ידי
אינטרסנט אחד, יש עובדה נגדית, לרוב הפוכה
לגמרי, של האינטרסנט ממול. די לראות שכל
האינטרסנטים בוכים ועובדים, עובדים ובוכים.
בסיום תפילת־אשכבה זו חובה לציין שאם
הקולנוע הישראלי אכן מבוסס באשפתות, ואינו
זוכה אולי לחסד שיחזיר אותו אל החיים, רובצת
האשמה כולה על מימסד אטום, אדיש ועצלן;
מימסד המסרב להזיז את ישבנו הדשן אפילו
פסיעה אחת כדי לעזור ולדחוף לכיוון הנכון.
שני המישרדים הממשלתיים העוסקים בנידון,
תעשיה־ומיסחר וחינוך־ותרבות, אשמים באותה
המידה. אוסף של פקידונים בנשמה מניח
לצעקנים הגדולים יותר להשפיע עליו, ומתעלם
מאותם שאינם יודעים לצעוק. קולנועני ישראל
הם מן הסתם העם העילג ביותר עלי אדמות —
כולם מגמגמים כאשר מגיע הרגע לדרוש את
המגיע להם. מתארגנים מרי פעם בהתארגנויות
הססניות, המתפרקות עוד לפני שזכו לעשות
משהו, שוכחים כל מה שרצו לדרוש.
למרות הכל, התפוקה המקומית בסרטים,
השנה, היתה מעודדת, ולוא רק משום שהיו יותר
נסיונות מבעבר להתמודד עם חומר רציני, ופחות
התחנפות לקהל. מה שמשמח במיוחד: חלק גדול
מן ההתחנפויות נסתיימו באופן מביש, ברעש
ובמהומה רבה, כאילו להצדיק את חוסר הטעם
שבהם: אם סרטים כמו סוף שבוע מטורף,

יע תשמרו• הסרט הרע תשמרו•ה>

מסע העסקים של אבא(יוגוסלביה)

שושנת קאהיר הסגולה (ארצות־הברית)

רט הטוב תעומי ו• הסרט הטוב ת!
השיגעון הגדול, אלכס חולה אהבה או הקרב
על הוועד אינם מכניסים רווחים, מהו הטעם
בהפקתם? הרי כבוד גדול ודאי שלא הביאו
ליוצריהם.
אשר לסרטים האחרים, גם אם הזרימו ממון
לתוך כיסי המפיקים, לפחות עוררו תיקווה
שמשהו בכל זאת עשוי לזוז בקולנוע הישראלי,
אם יתנו לו הזדמנות לכך.
עד סוף הלילה היה צעד קדימה לאיתן גרין,
כבימאי מאופק העוסק בהתפוררות התא
המישפחתי הישראלי, והופעתו של אסי דיין
בתפקיד הראשי היתה המרשימה ביותר, מיש־חקית,
השנה, בישראל.
גשר צר מאוד הצטיין בהמחשת האווירה
הקשה השוררת בין ישראלים וערבים בגדה. חיוך
הגדי גיסה להעביר את הסיכסוך הזה ממישור
פוליטי גרירא למישור תרבותי, נאדיה התאמץ
׳־ להלביש את הכל באור אופטימי ונאיבי יותר.
שתי אצבעות מצידון היה הסרט השלם
ביותר שהופק השנה בישראל, ועם זאת הנתון
ביותר למחלוקת. זהו סיפורה של סיירת
ישראלית בדרום־לבנון, סיפור המוצג היטב —
אולם מנקודת מבט אישית מאוד של אנשי
הסיירת, תוך התעלמות מכוונת מכל האספקטים
האחרים של המילחמה האומללה הזאת.
בתוך המיסגרות שהציב לעצמו שתי אצבעות
מצידון הוא עובד היטב, ואי־אפשר שלא לשבח
את הבימאי, אלי כהן, ואת צוות השחקנים הצעיר.

שחקן־ מישנה השנה
ג ואל גריי
״רמר

שחקנית ־ מישנה השנה
רבקה דה־מוריי
״רכבת החופש״

יש להניח, כמובן, שמפי?ן הסרט — צה״ל —
לא היה מרשה להציג היבט רחב יותר על הבעיה.
אלא שזה אינו צריך לענין את הצופה, הרשאי
לדרוש חדירה עמוקה יותר אל מתחת לפני
האירועים עצמם. מה שיכול היה להיות סרט
מעולה למטרות שלמענן הוא נוצר — הדרכה
פנימית צבאית — הופך לסרט פרובלמטי ברגע
שהוא חוצה את הגבולות אל הקהל הרחב.
שטיפת מוח. שאלה: מה חלקה של קאנון,
המעצמה הקולנועית הגדולה, שמקורה בישראל,
בכל החגיגה הזאת? ובכן, קאנון עסוקה בעיקר
בהפקות. היא הביאה יותר כוכבים להסרטות
בישראל ובשנה האחרונה משהגיעו אליה, לצורך
זה, בעשר השנים האחרונות.
אולם קאנון מכוונת את מאמציה בעיקר
לשוק העולמי, היא עסוקה פחות בפיתוח היצירה
המקומית ויותר בעידוד אותם סרטים אשר אינם
דווקא ישראליים באופיים, אלא נושאים גוון
בינלאומי שיתקבל בברכה בכל מקום, כאילו היה
בן־בית. הצהרות בקשר להפקות שיתנהלו מהיום .
והלאה בשפה האנגלית הן דוגמה לקו המנחה את
החברה, אשר ללא ספק מהווה כיום את מקור
הפרנסה העיקרי לעובדי הקולנוע בישראל.
נוכחותה של חברת קאנון מורגשת עוד יותר
בהפצת סרטים זרים בארץ. לבד מהפקותיהם
שלהם (מחץ הדלתא, רכבת אל החופש,
אותלו) הם מפיצים את התוצרת של ארבע
חברות־ענק אמריקאיות: פאראמונט, יוני־

רט הרע תשוויו• הסרט הרע ת

שורת המקהלה(ארצות״הברית)

(המשך מעמוד )23
ברסל, יונייטד ארטי סט ס וג׳ימ, המאוגדות
יחד, מחוץ לגבולות ארצות־הברית, תחת גג אחד
— יו־איי־פי. החברה שולטת גם ברשת בתי
הקולנוע העניפה ביותר, הפרושה על פני כל
הארץ, ואין זאת הגזמה לומר שמחצית הסרטים
המוצגים היום לקהל הישראלי עוברים בידיה.
אולי בשל כר, ואולי בשל התאגדויות הולכות
ונרקמות בין מפיצי סרטים בישראל, הדוחקים
בהדרגה את רגלי העצמאים הקטנים ומאלצים
את כל מי שרוצה להפיץ סרטים לדאוג לעצמו

עוד סגולה של סירטי תשמ״ו: הקצנה בכל
הכיוונים. מה לעשות, מול התחרות של הווידיאו,
הכבלים והטלוויזיה, הקולנוע צריך להציע יותר,
והוא אכן משתדל לעשות זאת כמיטב יכולתו.
סירטי הפעולה היו ברובם אלימים, יותר בהמיים
ויותר בוטים מאי־פעם בעבר, כאשר סילווסטר
סטאלונה ממשיך להיות המלך של ראשי הבטון
ושרירי הבזלת, סמל הגוף שוויתר על הצורך
במוח והפועל רק לפי האינסטינקט.
סרטי הטיפש־עשרה, לעומת זאת, הפליאו עוד
יותר בטיפשותם, ברדידותם ובחוסר המקוריות

מריל סטרים

אשר לצאצאיהם, אותם מבית־הספר
לשוטרים ולהבדיל מבית־הספר לאסירים -
כולם סובלים מפיגור חמור בהתפתחות הנפשית
שלהם. בדיחותיהם, הנדחסות בשפע זו אל זו,
עולות בקושי על רמה של גן־ילדים מוזנח.
סירטי־רגן רעילים. המודעות הפוליטית
עדיין קיימת בקולנוע, אבל כיווניה מתחילים
לעורר דאגה. קיימים כמובן סרטים המדברים
בזכות קידמה ונגד תופעות בזויות, כמו אלאמן
ביי, שתיאר את יחסם של האמריקאיים לפליטי
דרום־מיזרח־אסיה, קאל, שהציג את הטרגדיה
של צפון אירלנד, המוצאת לה ביטוי במישור
האישי ביותר, או קולונל רדל, שבו חזר הצמד
אישטוואן סאבו (בימאי) וקלאוס מאריה
בראנדאואר (שחקן) להתריע נגד סכנה של
הקונפורמיזם, האוכל גם את היחיד וגס את
החברה.
אולם לצד סרטים אלה צצו להם פירחי־בר
רעילים כמו גולאג, אלני או לילות לבנים,
סירטי־רגן גאים, שבהם השמרנות היא אצילית
והקומוניזם בן השטן. אין בסרטים הללו ולוא רמז
של נסיון להעמיק לתוך הבעיה עצמה. אם
מוסיפים על כך את הטימטום הזועק מתוך סרטים
כמו רוקי 4או ראמבו, המטיפים לריעות
פוליטיות דומות, מבינים עד מהר את
הפסיכולוגיה המניעה את ההמונים בכיכרות, ולא
רק אצלנו.
אולם כל הטענות הללו מחווירות לעומת כמה

איסאק דניסן, שרקמה חלום, כשלה בו, ולמרו(
זאת נשארה משיכמה ומעלה מן החיים.
פנינים. מזדקרים גם אותם סירטי־איכו
יוצאי־דופן, שבשנים עברו לא הגיעו אלינו כלי
מתוך הנחה שהקהל הישראלי אינו ראוי להם: ,
אינו מסוגל לקלוט אותם. כך זכינו לראות כמ
פנינים כמו סהרורים של אוטר יוסליאנ
סאטירה מעודנת, מאופקת ומבריקה על החבר
החומרנית שבה הגנבים הם החלק החיובי היחיר
את נשיקת העכביש של הקטור באבנקו, שנש;
על מישחק מזהיר של ויליאסם הרט, כדי להשווו
בין דיכויים חברתיים שונים, לא תמיד בהצלחז
אבל לפחות באומץ רב; או טאנגוס, סירב
העשיר, המגוון והמקורי של פרנאגדו סולאנא
על הדראמה של הפליטים החצויים בנפשם בי!
מקום מגוריהם לארץ מולדת, ומביעים זאת בתו
מחזמר המשתמש במוסיקה הלאומית ש
ארגנטינה, הלא היא הטנגו.
מן הראוי להקדיש כאן פינה קטנה של חיב

קית קאראדין
ותיקים אבל מפתיעים

לבית־קולנוע משלו — אחרת יעבור יסורי־תופת
עד שימצא מסך פנוי — הולך ומתעצם חלקו של
הקולנוע האמריקאי, בעיקר זה שמופק על־ידי
החברות הגדולות, על חשבון יבוא סרטים
מארצות אחרות, המצטמצם והולך. צרפת
ואיטליה הן שני הקורבנות העיקריים, אבל גם
לארצות אחרות לא היתה עדנה רבה השנה.
מי שרואה בקולנוע האמריקאי את אמצעי־הכיבוש
היעיל ביותר של האומה הזאת,
המשליטה בשטיפת־מוח מתוחכמת ויעילה את
הילכי־הרוח ואורח־החיים שלה על שאר חלקי
העולם, יכול להסביר בכך חלק גדול מן התופעות
הפושטות בארץ.

שלהם. בין מעריץ אלמוני לנערה בוורוד
נפרשה יריעה רחבה של הבלים, כאשר הגאון
ההוגה את רוב ההברקות השדופות הללו הוא
אחד: ג׳ון יוז, העסוק במלאכה זו עד כדי כך
שאינו יכול לביים בעצמו את יצירות־המופת שלו
— או שמא הוא מתבייש בכך — ומסתפק
לאחרונה בכתיבה ובהפקה.
הקומדיה האמריקאית, שנדמה היה כאילו יש
לה עדנה חדשה בידי אנארכיסטים צעירים
וחוצפנים, כמו ג׳ון לאנדים ושלישיית צוקר,
צוקר את אברמס — אלה ירו כנראה את כל
הכדורים שהיו באשפתם ועתה הם ממשיכים
לשחק בנדמה־לי ולשלח כדורי־סרק חיוורים.

לדרי ם ינו.ר ב״בעקבות הכרך
פני מלאך שעוד ייראו

גיק ניקולסון וקאתלין טרנר ב״הכבוד של פריצי״
כל שלל הט קס טי ם והמניירות

מן החוויות הגדולות שהיו השנה בבתי הקולנוע.
ראשונה, אם כי קשה לראותה כחלקיממיסגרת
הצגות־הבידור השוטפות — שואה של קלוד
לאנצמן: זה מיבצע אדיר, מדהים, עוצר נשימה,
לקח היסטורי ופילוסופי שהקולנוע לא ידע
עדיין כמותו, שיעור בשפת הקולנוע ובקריאת
ההיסטוריה גם יחד. זהו סרט חובה לכל יהורי
ולכל אדם הטוען לעצם היותו כזה. הדיוקן
המדוקדק, המפחיד וחסר הפשרות ביותר למה
שהמין האנושי היה מסוגל לעשות, ועדיין מסוגל
לעשות בכל רגע, אם לא ילמד את הלקח.
כל דבר אחר שהוצג השנה — ולמעשה,
בעידן זה — על בדי הארץ ועל בדי העולם
מתגמד ליד הישג זה. לכבוד ייחשב לעם היושב
בציון שהוא אכן נוהר לראות את הסרט, אינו
נבהל לא מן התוכן ולא מן האורך, ומוכיח שהיה
ראוי לאמון שניתן בו, כאשר הוחלט להציג את
הסרט תחילה בבית קולנוע ולא בטלוויזיה. וכאן
אולי המקום לשוב ולהבהיר פעם נוספת שזהו
סרט שצריך לראותו בתוך בית־קולנוע, לבד,
באפלה, בהתבודדות פרטית עם המסך.
הטלוויזיה, והרגלי הצפיה המתלווים להסתכלות
במכשיר זה, הם חילול הנושא וביזוי הטיפול
שנתן לו לאנצמן.
אם נעבור, בכל זאת, לרשימת הסרטים
הקונבנציונליים — שהרי עימם חיינו במשך רוב
ימות השנה — גם כאן יש רשימה בהחלט
מספקת. מרטין סקורסזה חזר להבריק בשיגעון
של לילה, מעין מסע נוסח עליסה בארץ הפלאות,
לתוך ניבכי נישמתה של ניו־יורק, מסע מלא
הומור וחרדה. פדריקו פליני צייר בצבעים
הסרקסטיים הרגילים שלו את סוף עולם התרבות
כפי שאנחנו מכירים אותו ואת שובו של האדם
אל הג׳ונגל ב־והספינה שטה, כאשר הוא משלח,
כאילו בדרך אגב, בעיטה איתנה לעבר אמצעי־התיקשורת
ומלאכתם הבזויה. ג׳ון יוסטון צייר
סאטירה קטלנית על רוצחי מאפיה המכלים את
עצמם בהכבוד של פריצי. וסידני פולאק הציע

לבימאי שאינו חדש, אבל זכה להכרה בישראל
רק השנה: אלן רודולף. שני סרטיו, בחר בי1
ובעקבות הכרך, ובמיוחד הסרט הראשון,
מצביעים על כישרון רב הן בצורת־ההגשה של;
סיפור, הן בהדרכת השחקנים, הן ביצירת אוירה
של קסם בעזרת מצלמה, תפאורות ופס קול.
תופעה חריגה נוספת — הצגת היימא ט של;
אדגר רייץ: אפוס מישפחתי ארוך, עשוי ללא רבב
מבחינה קולנועית, שעורר בישראל התפעלות
וזעם גם יחד. התפעלות בזכות העשיה, וזעם על
הדרך שבה מחליק הסרט על השואה, למרות
העובדה שהתקופה המתוארת בו היא זו שבין! ר השנים 1919־.1982
ראייה נכונה של הסרט מצביעה למעשה על
האחראיות הנוראה הרובצת על העם הגרמני: לא
זו בלבד שחלק מהם היו אחראים ישירות
להשמדת עם, אלא שחלק אחר, זה שלא הוציא
לפועל. עצם עיניו וסירב אפילו להפנות מבט
לכיוון שם עשויים היו להתגלות בפניו מראות לא
נוחים למצפונו. את זאת אומר הסרט בפירוש, ואנא
אין הוא שם סימן־קריאה ליד אמירה זו, ואינו
מפרט כתב־אשמה. הרי שזו דרכו להעביר את רוח
הדברים. הצופה צריך להסיק את המסקנות
בעצמו, אם הוא בשל לכך די הצורך.
ארבעת הגדולים. אם צריך לבחור את
ארבעת סרטי תשמ״ו, אלה הראויים לשימת־לב
והערכה יותר מן השאר — להוציא מן הכלל את
שואה, השייך לעולם אחר — העין מתעכבת על
יצירת־מופת של דור הענקים, התרומה האחרונה
בינתיים של גאון אמריקאי, המשתפר מסרט
לסרט, ושני סרטים של צעירים, העושים את
צעדיהם הראשונים והמבטיחים ביותר בעולם
הסרטים.
יצירת המופת, שאין עוררין עליה, אפילו בין
אותם שלא נסחפו בעצמתה ער הסוף, היתה ראן
של אקירה קורוסאווה, העיבוד היפאני המהמם
בעוצמתו להמלך ליר. זאת חוויה בלתי־נשכחת,
חזותית ודרמאטית גם יחד, שיא חדש ביצירתו

אז וירן

זינבייב בוז׳ולד

שתי היפות והמוכשרות של אלן רודולף ב,בחר בי״

של גדול קולנועני יפאן החיים כיום, השוקד מזה
שנים רבות על הצגת אפסיות האדם בתוך היקום,
חוסר התוחלת של מעשיו, ההבל המסתתר
מאחורי אידיאלים, אמונות, עוצמה, כוח וכבוד.
לעומת קורוסאווה הקשיש, ג׳ים ג׳רמוש הוא
רק כבן ,30 תוצר של תת־תרבות הניו־יורקית,
איש שעושה קולנוע בצורה שונה מן המקובל,
מתמודד אחרת עם המדיום ומוצא בו דרכים
חדשות לביטוי. זרים, סרט מקוטע, שחור־לבן,
עם שחקנים אלמוניים, היה הפתעה מרעננת,

מגיע מצד אחד לפשטות־ביטוי של אמן גדול
באמת, ומצליח מצד שני להביע רעיונות
מורכבים ועשירים על מהות האמנות שבה הוא
עוסק ועל טבע האדם, כאילו ללא מאמץ. זוהי
בהחלט התרומה החשובה ביותר של אמריקה
לקולנוע בשנים האחרונות.
הביזיונות. על רשימת הסרטים הרעים של
השנה יש תחרות קשה ועקשנית. כמה מן
הבזיונות הוזכרו כבר, אבל הרשימה עדיין ארוכה.
מן האינפנטיליות התהומית של מורים בזיג־

סילבסטר סטאלונה ב״רוקי 4׳
סירטי־רגן המשתוללים
בקיצור, אחרי 15 שנות התלבטות בררו
המתאימה ביותר שבה אפשר להעביר לקולנוע
דבר שנכתב במיוחד לבימה ולמגבלותיה, הדרו
שנבחרה היתה השיגרתית והשדופה ביותר,
והתוצאות בהתאם.
דוגמה אחרת: שיכרון חושים, אותו סרט
שנודע בלעז תחת השם תישעה וחצי שבועות,
השתמש בשניים מן הכוכבים האופנתיים ביותר
של התקופה, מיקי חדק וקים באסינג׳ר, ולעג
להם ולצופים גם יחד, כאשר התיימר להיות סרט־

סטסניה סאנדרלי ב״המסתח״
התחתונית שגנבה את ההצגה
מיפגש בין שלושה טיפוסי־שוליים ומבט אל
אמריקה מלמטה, בחלק הפחות זוהר והפחות
אופנתי.
יש בסרט כל־כך הרבה המצאות; חשיפת כל־כר
הרבה נקודות מרתקות בהתנהגות האנושית
וכל־כך הרבה הומור, שהוא בהחלט ראוי להימנות
עם ארבעת הגדולים, כתגלית של השנה.
מסע העסקים של אבא, בסך הכל סירטו
השני באורך מלא של הכימאי היוגוסלווי אמיל
קוסטוריצה, היה מופת למה שאפשר לעשות
בקולנוע כאשר יש מעט אמצעים והרבה נשמה.
סיפורה של מישפחה פשוטה ביוגוסלוויה של
שנות החמישים המוקדמות, ימי המהפכים
הפוליטיים שהפילו קורבנות מכל צד, מועלה
בכל־כך הרבה הומור ואהבת־אדם, עד שאפילו
הנבלים בו הם סימפטיים.
אשר לשושנת קאהיר הסגולה, זה הסרט
שבו מתערבבת המציאות עם הפיקציה,
האפרוריות של שנות השלושים באמריקה
גולשת לזוהר של עולם הבד, הגבולות בין
השניים מתבלבלים לחלוטין, ובסופו של דבר
בוחרת הגיבורה בחלום על פני מציאות שאינה
יכולה להתמודד עימה — זהו וודי אלן בשיאו,

זג, ועד לכבדות הגסה והנפוחה של רומאן
בברלין, דרך הצעקנות מחרישת האוזניים של
קשר הקאמורה והאופנתיות האלימה והריקנית
של לחיות ולמות בלוס־אנגילס, דוגמות יש
בשפע.
את שנת הדראקון כמעט ומתחשק להזכיר
בשל הגיזענות המפעפעת בו, למרות החוויה
החזותית שהוא העניק, וכנ׳ל לגבי הצבע
ארגמן, שזהו פאטרוניזם גיזעני לעילא; ואשר
לסירטי־סטאלונה, ומחקיו למיניהם, כל מילה
נוספת היא ביזבוז מקום וזמן.
כדי לבחור את ארבע תחתיות השפל, יש קודם
כל לחפש בין הסרטים אשר הן באמצעי־ההפקה
שלהם, הן ביומרות שהשמיעו והן בצפיות שיצרו
בקהל, היו אמורים להיות משהו אחר. בקיצור:
הפאשלות הגדולות של השנה.
כמו לדוגמה שורת המקהלה -העיבוד
למחזמר המצליח ביותר בכל הזמנים, שנשאר
כבול למקור הבימתי, מבלי להעביר את הקסם
המיוחד שהיה בו. יזהו סרט שהחמיץ את כל
הנתונים שהיו בו, נפל הן כסרט מוסיקאלי והן
כהצגה, וזאת למרות העובדה שהמשתתפים בו
היו מוכשרים, והצוותים הטכניים היו מעולים.

אהבה לוהט ומלא סצינות פיקאנטיות — ולא
היה בו אפילו קמצוץ מן המקוריות או ההעזה
שאפיינה פעם סרטים כמו הטאנגו האחרון
בפאריז. סתם פארווה משעמם, המתיימר להיות
סרט־זימה.
לילות לבנים, שהוזכר כבר, הוא אחד מאותם
הסרטים המאוסים באמת, משום שהוא מנסה
להסתיר מתחת לאיצטלה אמנותית מסר פוליטי
שאינו עולה במאומה על תעמולה זולה. זאת חזרה
לשיא תקופת מקארתי, כאשר כל האמריקאים
היו טובים, גם אם טעו לפעמים, וכל הרוסים היו
רעים, אלא אם כן ערקו למחנה האמריקאי.
הסיפור עצמו היה מצוץ מן האצבע(רקדן רוסי
עריק נוחת נחיתת אונס בסיביר) ,הדמויות
הפלקאטיות נשלפו מן הארכיון, וכל התבשיל
הזה צריך היה להיות אכיל, רק משום שבא־רישניקוב
וגרגורי היינם רוקדים בו. השניים
הם אומנם רקדנים בחסד, עשר הדקות הראשונות
של הסרט הן חוויה, אבל זה אינו יכול עדיין
להצדיק את כל היתר. גם מי שרוצה להילחם
בטוטאליטריות הסובייטית ויש במה להילחם —
צריך להיות קצת יותר מתוחכם מזה. אחרת כל
המלאכה לבטלה.

דבר דומה אפשר לומר על אלני של פיטר
ייטס. גם אם הסרט משחזר בנאמנות את פרשת
חייו של עיתונאי אמריקאי ממוצא יווני, שאמו
נרצחה על־ידי לוחמי המחתרת הקומוניסטית
ביוון, בסוף שנות ה־ ,40 הרי הדרך שבה עושה
הסרט שימוש בסיפור אומרת רק דבר אחד:
הקולונלים מן הימין היו אבירי הסדר הטוב, ואילו
המחתרת היתה מורכבת מקומיסארים צמאי־דם,
אשר חיסלו כל מי שנחשד בעיניהם כאוייב העם.
מה שיכול להיות נכון במיקרה בודד אחד, הופך
לנוסחה מסוכנת ביותר כאשר מייחסים אותה
לכלל וזהו בדיוק מה שסרט זה עושה, כריעה
צלולה ובמצח נחושה. העובדה שהוא משתמש
בכמה מן הטכניקות של הסרט הסובייטי כדי
להטיף נגד האידיאולוגיה הסובייטית רק מוכיחה
ער כמה רודנויות משני הקצוות נפגשות בקלות,
כאשר מדובר בשפת הפרופגנדה.
מעמקי הבדידות. רשימת השחקנים
המצטיינים של השנה אינה כוללת הפתעות
(המשך בעמוד )32

תערוכת
בכורה וביכורי
עם תערוכתו
שר נחמיה שטנצל
שישים שנות ציור ומעלה ובהן תערוכת־יחיד
אחת ויחידה, אף היא לפני שנים רבות, שכוחה,
— הייאמן?
לא, לא ייאמן, אך הנה העובדה לפנינו. ולולא
יוזמתה של קבוצת חברים, ספק אם גם תערוכת־יחיד
שניה זו של האמן המתבדל היתה באה
לעולם, וציבור שוחרי האמנות בישראל לא היה
זוכה לראות מיבחר קטן ומנופה זה מיצירות
נחמיה שטנצל במיטבן, ככל שנשתמרו בידי
האמן.
נחמיה שטנצל. לידידיו ומוקיריו — שם צייר
ושם דבר. לסיפרי תולדות האמנות בארץ זכה
להיכנס. המוסיאונים שלה, לעומת זאת, עדיין לא
שמעו עליו, כפי הנראה. אחרי הכל, מה הן שישים
שנות יצירה לעומת חזון הנצח של אוצרים
קרתניים דלי רוח וחומר.
אמרנו, שם דבר, וטעמנו עימנו. ושמו המפורש
של אותו דבר: ארץ־ישראל. נחמיה שטנצל, כמו
ידירו המנוח שמשון הולצמן, נמנה עם הקבוצה
הלא־גרולה של ציירי ארץ־ישראל, הללו שנופי
ארץ־ישראל היו ״האופקים החדשים״ שלהם. גם
אצלו, כאצל הולצמן, מעולם לא היה מושג הזהות
וההגדרה העצמית בעייתי. תמיד ראה עצמו צייר
ארץ־ישראלי, שהרי את נופי ארץ־ישראל צייר.
להוציא חטיבת ציורים ורישומים מימות
השתלמותו בפאריס, וכמה נסיונות לשחזר את
מראות עיירת מולדתו הפולנית, הצטמצם נחמיה
שטנצל בציור נופי ארץ־ישראל. הצטמצם —
ורוח לו. התמקד — ומצא את זהותו.
יי״מזה עשרות שנים הוא מצייר ושמח להציג עם
חבריו בתערוכות קבוצתיות: מצייר ואינו עושה
נפשות לציוריו. שישים שנה ומעלה: אל יהיה
הדבר קל בעיניכם. שהרי פירושו שנות העשרים
החלוציות, והאבטלה, והמחסור, והנידחות, והמאורעות,
והמלחמות. וכל שנות קיום המדינה —
ונחמיה שטנצל מוסיף ומצייר. כמה ציירים החיים
עימנו כיום זכו להציג בתערוכות מיגדל דויד
ואגודת אמנים עברית או בביתן הארצישראלי
של התערוכה הקולוניאלית הגדולה בפאריס של
?1930
מרגע שקנה לעצמו לשון וסיגנון ההולמים את
נטיותיו — אף כאן גבר הדגש על אמינות על זה
של מקוריות ניסיונית ווירטואוזיות — שוב לא
היה לו צורך לשנות כדי להשתנות. עיקר מאמציו
הוקדשו מעתה״לשמירה על ההישג שהושג, מתוך
כוונה להבטיח שקו האיכות שנקבע לא יתדרדר
ולא ייפגם. בדרישה זו שדרש מעצמו גם עמד,
כאמור, זה יותר משישים שנה, כשנות דור המדבר
ועוד חצי.
כרבים מבני דורו, התרכז אף הוא באקווארל
ובעבודות על נייר — מאותם טעמים שהביאו את
עמיתיו לשקוד על כלי זה. בכותל המזרח של
האקווארל הישראלי שמורה גם לו פינה קטנה,
פינה שהיא אולם מלא.
תערוכה זו היא פרי אהבה: אהבה לאיש
והוקרה ליצירתו. אבל כדרך כל אהבה תלויה
בדבר, משמשת גם אהבה זו לנחמיה שטנצל
ולציוריו, צינור ביטוי לצורכי הנפש של ידידיו.
כך, לצורך שלהם להיווכח שוב כי ״לא בחייל ולא
בכוח״ ,וכי כל אשר נזרע כאן אי־פעם, גם אם
נזרע אל המלח, לעולם לא ייעלם בלא להותיר
אחריו עקבות.
אמנותו של נחמיה שטנצל תלויה ב 1ורק בו,
כמובן. אבל דבר אחרון זה שאמרנו תלוי כולו בנו.
בנו וכבאים אחרינו.

של הנוער העובד שהוקם זה עתה, ובאחד מהם
היה הסטודיו של הצייר פרנקל, אשר שימש
בית־הספר הראשון לאמנות בתל־אביב. אל בית־הספר
הזה נתקבצו ובאו אמנים צעירים כמו :
לבנון, הולצמן, הנדל ואחרים, כדי ללמוד ״אמנות
מודרנית״ מהצייר שהגיע זה עתה מפאריס ואשר
באמתחתו גלויות של הציורים המודרניים הנודעים,
אותם לא ראו פירחי־האמנות הארצ־ י
ישראליים מימיהם.
במקומות אלה ובאחרים שוטט גם נחמיה •
שטנצל, חלוץ עברי צעיר, שזה עתה עלה מפולין ;
ואשר חילק את זמנו בלימודי ציור אצל פרנקל,
בחיזור אחרי אותן חולבות, בשיחות פילוסופיות
עם ציירים אחרים, ובניהול ויכוחים־פוליטיים
בשוק־העגלונים. ואת כל מה שראו עיניו עמד
וצייר.
השבוע נפתחה בגלריה שי דנון, ברחוב פרוג

בתל־אביב, תערוכתו, ובה מוצגים אקווארלים
מאותם ימים: תל־אביב בת העשרים, פועליה
וצייריה (ובין הרישומים, דמותו של זריצקי
משנת .)1927 נחמיה שטנצל נולד בפולין(ואף
עיטר בילדותו את בית־הכנסת בעיירה שבה
נולד) ,למד אמנות בוורשה, עלה לארץ בשנת
1923 והועסק כפועל־בניין. כמו ציירים אחרים
בני דורו, נסע לפאריס להשתלם באמנות (שם
צייר קאריקטורות בעיתונות היידיש) .משחזר
ארצה, עבר לאורכה ולרוחבה וצייר את ישוביה
כמו: צפת, טבריה, זיכרון־יעקב, עכו, ירושלים
וכמובן תל־אביב, עירו שלו. הוא השתתף

שטנצל: דיוקן עצמי

לפני כ־50־ 60 שנה נתברכו עגלוני תל־אביב
ב״שוק״ משלהם — מיגרש גדול בין הכפר
סומיל ובין רחוב סוקולוב של היום, סמוך לבית־החולים
אסותא, שם היו מעמידים את העגלות
ומחכים לפרנסה. לא הרחק ממיגרש זה ניצב
משק הפועלות ובו עסקו העולות החדשות
בחליבת פרות כאשר הפועלים הצעירים, שהתקבצו
באו מכל עבר, עסקו בחיזור.
במקום מרוחק משם, בתוך ביצה של ממש,
מקום בו משתרע כיום גן־מאיר, ניצבו הצריפים

שלמה שבא
סיפור ראובן דותן

קולות הציפורים
בבוקר, בטרם קמתי משנתי, כבר שמעתי את
ציוץ הציפורים בגן. התעוררתי לפתע. לידי
שכבה מירב, ישנה, כמו שותקת, וכמו מדברת.
היא לא שומעת את ציוץ הציפורים. היא מעפעפת
בעיניה, אות הוא כי שמעה אותי מהרהר בה.
פיתאום היא קמה. במהירות, לא הספקתי לראות

נחמיה שטנצל: משק הפועלות תל־אביב 1929 ,כיום רבי״קומות ברחוב ארלוזורוב

־ __גתן זד

עגלונים,
כרזת וציירים

אונו :״לא הפסקתי לצייר אפילו יום אחד,״ הוא
אומר, ואיננו חושב להפסיק גם עכשיו.

בעשרות תערוכות קבוצתיות, אבל רק פעם אחת
ערך תערוכת יחיד. וגם אם לא הציג, הרי
שתמונותיו, מהשנים האחרונות, מצויות בגלריות
והתיירים אוהבים אותן: סימטאות ירושלים, צפת
וטבריה. אבל עיקרה של תערוכה זו, בגלריה שי
דנון, הוא בעשרות האקווארלים משנות העשרים
והשלושים בהם צויירו פני הארץ, מפתה, ודמותה
אשר חלפו מן העולם.
שטנצל, הקרב לשנתו ה־ ,83 נמצא במלוא

את פניה הערות, גבה התהלך בחדר, כמחפש
משהו. הוא נעצר ליד הכיסא, ואחר כך ליד
השולחן. היבטתי בה בהשתאות, לא העזתי לומר
כלום, חששתי להפריע למהלך היקיצה. לאחר
רגע, פנתה ויצאה מן החדר. קולות הציפורים
גברו בינתיים. אור גדול נכנס, חדר מן החלון
המלבני. עיניי פקוחות לרווחה, אני רואה את
ציללי היונים על לוחית האסבסט השקופה,
שמעל למשקוף החלון. קולות המקורים פצחו
רינה, טירטורם על פני לוח האסבסט התגבר. היו
שם אולי ארבע יונים חומות והן עירניות מאוד
וצמאות ליום הבא, העולה עם השמש.
היא שתתה קפה שחור מהביל. עיניה לחות,
שפתיה קמוצות, עם כל לגימה הן מתעוותות
לכלל עיגול חרוץ, ושוב נפערות לדומיה פשוטה.
מה, מה, היא אומרת כל הזמן, מה, מה ...שיערה
שחור. עיניה שחורות בבוקר ועם כלות היום
שחורות, בין זה לזה, כשאני לא רואה אותה, הן
מאפירות ומכחילות. לפעמים אנחנו אוכלים
ארוחת צהריים ביחד ואז אני רואה את עיניה. הן
שמחות, אבל עייפות, או בעלות סבר רציני,
כאיזה תוואי של זוקן, או יתמות. אני מתיישב
שם. מביט בה קלות, ומסיר מיד את מבטי. אני
שואל שאלת פיתאום. היא עונה במילמול כבוש
ואחר כך מחייכת אליי. זה בסדר, היא אומרת.
היום יש לי חזרה. איזו חזרה, אני שואל. היא
משיבה כי חזרת המקהלה היום, לפנות ערב. ומתי
תגיעי, אני שואל. בעשר, היא אומרת. ולא
תאחרי, אני שואל, והיא צוחקת. לא.
לאחר שהלכה מירב התיישבתי על הכורסה
השחורה, המתקפלת, והירהרתי בה מעט. היחסים
בינינו היו שיגרתיים, למעשה חסרי תוחלת, כמו
הימים עצמם. היבטתי לעבר עצי הגן, שוב
שמעתי את קולות הציפורים. הפעם נחלש קולן.
קולות אחרים גברו והלכו. היום נפתח ויתמשך
עד שתגיע שוב מירב. בלילה, כשהכל יחשיך,
תגיע מירב, לאחר חזרת המקהלה.
אני ממתין עם המוסיקה. אני מתהלך בחדר.
איחור של חצי שעה הוא קבוע. הפעם התארך
הזמן. לפתע נשמע צלצול באינטרקום. היא.
עולה בשקט. כמו צעדים שלא נולדו עוד. כשהיא
מציגה את נעליה על המדרגה, המדרגה עונה,
שכנים שכנים, השעה מאוחרת, אסור להעיר איש,
ישנים כולם, את שומעת עוזרת הבית מירקה
את המדרגות .״איזה ניקיון פה היום היא
אומרת, עוד בטרם אראה את פניה. נכון, אני
אומר, העוזרת היתה היום. אבל מזמן היא לא
היתה, אומרת מירב. אני מאשר, נועל את הדלת
וכבר אנחנו משתתקים. אני מביט בה. לרגע היא

משנה לעורך: שמעון צמרת

מביטה בי. ואיש לדרכו. אני לחדר השינה. היא
לכורסה המתקפלת. אחרי רגע היא באה אחריי.
אתה פה כאילו שלא ידעת, אני אומר. ההה...
צוחקת. אני מביט בה. היא חיוורת. איך היתה
החזרה טוב ...בסדר. היא הרימה יד להסיר
סוודר. יר גולמנית, לא של פסנתרנית. אצבעות
עבות, יד מגושמת, של אשה פשוטה, אין כוח של
ממש בידיים האלה, אני חושב ביני לביני. אילו
היו לה ידיים אחרות, יכול להיות שהדברים היו
מתפתחים אחרת.
האור כבה. אנחנו שוכבים. היא נהנית. אני
פחות. היא לא יודעת שאני שוכב עם מישהי
אחרת. היא נהנית, וזה העיקר. בבוקר אתעורר,
קולות הציפורים יעירו אותי. יהיו יונים על
האסבסט הצהוב. היא תלך, אולי לעבודה. ואני
ביום הארוך, החמים, הרך.

סיפור הורים

אנשי מידה
האם וירקון קויזלינג, הפאשיסט הנורווגי
ששיתף־פעולה עם״הנאצים, היה הקויזלינג
הראשון? זו שאלה שיש לה פנים לכאן ולכאן,
וחכמי הסימאנטיקה עדיין לא התחבטו בה כל
צורכם: כמובן היו לפניו משתפי־פעולה עם
האוייב, וקראו להם בוגדים המבקשים להציל
עצמם ולהיבנות, או שומרי הגחלת, המנסים
להציל כל שניתן. למשל גדליהו בן־אחיקם, שעד
היום צמים לזיכרו, ויוסף בן־מתתיהו, שעד היום
ספריו הם המקור העיקרי לגבורת מלחמתנו
ברומאים — האם יעלה על הדעת לקרוא להם
״קוויזלינגים״ או להכריז, שהם דווקא לא היו
קוויזלינגיה״ כלל?...בקיצור: האם וירקון
קוויזלינג יצר קאטגוריזאציה קוויזלינגית גם
למפרע, כלומר: באופן רטרו־אקטיבי?
ודאי רבים אכלו כריכים — בשר וגבינה בין
פרוסותיים לחם — דומני, שגם מלפפון חמוץ
מומלץ במיקרה כזה — אבל ניתן לטעון, שעד
שלא בא ג׳ון מונטאג׳ו, הדיפלומט האנגלי בן
המאה השמונה־עשרה ...ובסוגריים נוסיף, שהוא
נפטר בשיבה לא הכי טובה ב־ ,1792 וזאת אולי
משום שלקה באולקוס, הוא כיב הקיבה, מפני
שכה היה שטוף במישחק הקלפים, שלא התפנה
לסעוד כאחד האצילים, אף על פי שבהחלט היה
אציל ותוארו — הדוכס הרביעי לבית סאנדויטש,
מה שהעניק את התואר גם לסאנרויטשים שהוא
אכל ...וכאן נסגור את הסוגריים ונשוב לראשית
המישפט, שבו העלינו את השאלה, אם אלה
שאכלו סאנדויטשים לפני הדוכס לבית סאנ־
׳ דויטש באמת אכלו סאנדויטשים או סתם
כריכים?
אי־בהירות מסוג דומה קיימת בעניינו של
וילהלס קונראד רנטגן, שכנראה היה הרנטולוג
הראשון — הוא נפטר ב־ — 1923 אך אם עשה
צילום רנטגן לעצמו איני יודע. שאלה עדינה זו
מעלה על הרעת את זיכרו של הרופא האנגלי בן
המאה השמונה־עשרה — דוקטור ק1נט1ן —
שהיה כה פופולארי בזמנו, ששמו, בעל הצליל
הנוקשה, שובש ונתרכך עם הזמן בפי העם למעין
שם חיבה — דוקטור קונדום — ובשם זהי רבים
זוכרים אותו לטובה או לרעה.
רופא אחר, שלשימחתו ולצערי לא זכה
ליהנות מהמצאתו, היה הצרפתי דוקטור ג׳וזף
גיליוטין, שנפטר ב־ 1814 כשראשו על כתפיו.
וכיוון שבצרפתים עסקינן — מי היה השוביניסט
הראשון? הלקסיקונים מביאים את ניקולאס
שובן, חייל ותיק בצבא נאפוליאון, שהיה מסור
לקיסרו הנערץ באופן השוביניסטי ביותר. מילון
המיכללות הגדול של ובסטר אפילו מציין, שהיה
פאטריוט מוגזם עד עיוורון. מילון אוכספורד
מזכיר שהיה קנאי שונא זרים, והלקסיקון של
קנאוארס מוסיף שהיה מסית. שנת לידתו ומותו
אינם נמסרים, אך ובסטר מזכיר שהוא ״שיגשג״
(כך!) סביב שנת .1815 אך האמת, שנולד רק
ב־ — 1831 אומנם כשהוא כבר זקן למדי —
וזאת כשיצא לאור הספר 1001016־6 11ם?0003
(ציצת שלושת הצבעים) ,סמל הלאומיות
הצרפתית, מאת הסופר הצרפתי ם־ו13ח 9ס 0
ששמו לא האריך ימים כשם גיבורו, ולא מצאתי
את קורותיו בלקסיקונים.
כך השוביניזם של ניקולאס שובן השכיח את
קוניאר מולידו ומעיד על גורלם של כמה וכמה
אנשי־מילה.

יל״ק: יד לקטנים
לפעמים צץ לו פיתאום איזה רעיון קטן
ונטפל — תרשום אותי, שתהיה בטוח שחשבת
אותי ותדע בדיוק מה ואיך!
אבל הוא קטנטן, שורה־שורותיים בראש
העמוד, ואחריו גליון שלם, גדול, לבן — ריק
ומפהק! מה עושים איתו? אני רואה — ספר כבר
לא ייצא לי ממנו. וגם לא מאמר. אולי רשימונת?
מסתבר, שגם זה מוגזם. והוא לא רוצה להיעלם,
להיפך, הוא עוד מתחצף — ומנקר!
מה עושים בו?
אבל אם נמצא לו שם שיצדיק את זערערותו
ויאפשר לצרף אותו עם שכמותו? נגיד, משהו
כמו ״ניצוצות לא, זה יומרני :״שבבים״? —
זה עם ריגשי נחיתות; ״רשמים ורשימות״? אבל
זה מזכיר את סיגנונו של איזה חולם ולוחם, איש
העליה השלישית.
ובינתיים נדמה לי, שאני שומע לחש קצר־רוח:
שיהיה בלי שם, רק תרשום. כי גם לרעיון
קטן מגיע שיציבו׳ לו יד-.

או — .קראתי — יש לי! כי בא לי הרעיון
הקטן לקרוא לו יל״ק — ראשי תיבות: יד

לקטני״

ראובן קריץ

תיאמרו

ער חזרה בתשובה
״גיסתו של גולדין
בתיאטרון באר שבע
מחזה ובימוי: שמואל הספרי
תפאורה מרשימה: על הבימה אתר חפירות
ארכיאולוגיות. העמור נושא הכתובת, הכוכים
הפעורים והמדרגות הרעועות יוצרים, בצד
אווירה של מציאות מוכרת, גם תחושה של
דחיסות, ואולי אפילו של מיסתורין. ציבעי אפר
וחרסים משרים על הכל גוונים של כובד ואבק.
על רקע זה נעות הדמויות הלוקחות חלק
בהתרחשות שעניינה המרכזי הוא החזרה
בתשובה.
שניים הם החוזרים בתשובה. האחד, משולם
בעל העבר המפוקפק, מצא מיקלט במיסגרת
דתית מסויימת, המציעה לחבריה אפיק ״כשר״
לאלימות, נוסח ״מילחמות הקודש״ החומייניס־

האשה, האמביציה הנחרצת של גולן הארכיאולוג
והחבלה במימצאים ההיסטוריים שמבצעת שירה
הארכיאולוגית. אלא שהם חסרים את המורכבות
הדרושה( :א) כדי להניעם לפעולות מסוג זה( ,ב)
כדי לספק לקהל את האמצעים הדרושים
לשיפוטם.
עם זאת, ראוי תיאטרון באר־שבע לתודה. עצם
הטיפול בנושא, הבימה היפה שהעמיד איתן לוי
ומישחקם הטוב של יוסי יבלונקה בגולן, ליאת
גורן כאשתו ויגאל נאור כסלח ומשולם — כל
אלה העמידו הצגה שכדאי ורצוי לראותה.

עלילה, דמרות ורעיון
״יצרים״
בתיאטרון בית לסין
מחזה: ויליאם מסטרוסימון
נוסח עברי: מרים קיצי
בימוי: עמית גזית
המחזה יצרים של ויליאם מסטרוסימון הוא
מחזה של עלילה. השאלה מה יקרה הלאה היא
השאלה המרכזית שמלווה את ההתרחשות
הבימתית לכל אורכה: האם יצליח האנס לבצע
את זממו? מה תעשה בו מרג׳ורי אחרי שגברה
עליו וכלאה אותו באח? מה תהיה עמדת חברותיה

״גיסתו של גולדין״ ,תיאטרון באר״שבע, יגאל נאור, יוסי יבלונקה
לדירה? האם תופיע המישטרה? והחשוב מכל —
טיות. השניה, שירה גולן, אשתו המתוסכלת של
האם ואיך ניתן לחסל פרשה כזאת, או אולי,
הארכיאולוג. היא נמשכת אל השלווה הביתית
לפתור בעיה כזאת?
הטיקסית אותה ראתה בבתי הדתיים שאצלם
חשיבותן של הדמויות שעל גביהן נישאת
התארחה. לעומת שניים אלה ניצב ראובן גולן,
העלילה היא מישנית. הדמויות על־פי המחזאי הן
הארכיאולוג, שעשה דרך הפוכה. הוא התכחש
יותר ״טיפוסים״ מאשר בני־אדם. הטיפוס הגברי
לבית הוריו, הדתי למהדרין, וברח לעבר חיים
האלים חודר אל ביתה של הנערה היפה, העסוקה
חילוניים. גולת״הכותרת של חייו היא תגלית
בעצמה, בית שאותו היא מחלקת עם חברותיה,
ארכיאולוגית העלולה לזעזע את המימסד הדתי
העובדת הסוציאלית הטיפוסית והבלונדית
ושומרי־המיצוות כולם.
הטיפשה הטיפוסית(שאיננה בלונדית בהצגה זו).
זה מול אלה מציג אותם המחזאי־הבימאי
לכאורה, עוד אחד ממותחני־הפשע הנפוצים
שמואל הספרי אל מול הקהל הער לבעיה
במקומותינו. אך לא כך. יצרים של מסטרוסימון
החברתית האקטואלית ואולי אפילו כואב אותה.
והביצוע של תיאטרון בית לסין מעמידים הצגה
אלא שדעתו של המחזאי על הנושא מעורפלת
שהיא יותר מזה. המתח והעניין שבעלילה מהווים
ובלתי־ברורה, וגם הכלים שבאמצעותם אמור
כלי שבאמצעותו מפנה המחזאי את תשומת ליבם
הקהל לשפוט את המתרחש לעיניו הם דלים
של הצופים אל הבעיות החברתיות החריפות,
ובלתי מתאימים. אם משולם החוזר בתשובה,
המהוות את הבסיס הרעיוני של המחזה. בעיה כמו
הפונדמנטליסט האלים הרוצח את הארכיאולוג,
היחס שבין הצדק והחוק. האם צודק החוק הקובע
הוא נציגו המובהק של הרע, וראובן גולן, שנטש
כי רק מה שניתן להוכחה הוא בר־עונשין. או
את ביתו הדתי ואינו מוכן לוותר על האמת
בעית הכוונה. האם מי שביצע פשע שלא מתוך
הארכיאולוגית, נע על גבול הטוב והרע, הרי
כוונה חייב יותר ממי שהתכוון למגונה שבפשעים
שאשתו, שירה גולן, הרגישה, המסרבת לפגוע
אך לא הצליח לבצעו. או בעית העונש: האם
ונמשכת אל החום המישפחתי, היא הטוב
כליאתו של מי שנמצא אשם בתנאים התת־בהתגלמותו.
אם כך אזי דרכה שלה היא הדרך
אנושיים של בתי־הסוהר היא פיתרון הולם.
הנכונה. דבר זה אף מודגש עם סיום המחזה,
ובעית הבעיות: מהי מידת האחריות האישית.
כשהיא ניצבת דוממת אל מול הקהל, בראש עטוף
האם מי שגדל ברקע מסויים אחראי פחות ממי
מיטפחת בנוסח רתי, וכולה קורנת אושר ושלווה.
שגדל ברקע אחר, וכתוצאה מכך איך ניתן לסווג
אלא שבצד אפשרות זאת קיימת אפשרות
רקע ומהי תרומת האישיות לרקע. וכן הלאה וכן
אחרת. דרכה של שירה אל הדת נובעת
הלאה.
מהתרשמות חיצונית, מנהיה אחרי מה שנראה
את אשר עשה המחזאי לעלילה הבלשית עשו
כפיתרון ללא נסיון של ממש להתמודד עם
השחקנים לדמויות. האנס בגילומו של עמוס
הבעיות לעומקן. מי שמוכן להתמודד עם האמת
לביא הוא יותר מאשר סטריאוטיפ של סוטה
ולשאת בתוצאות הוא דווקא בעלה, הארכיאולוג
אלים. המישחק שלו העמיד דמות מורכבת,
העקשן הבטוח בדרכו, והמשלם את מלוא המחיר
מהירת קליטה ועשירת תגובות: בטוחה ומפוחדת,
על עקשנותו.
שקולה ואימפולסיבית, יהירה ומעורערת לכל
נראה כי חסרונו של בסיס נורמטיבי, שלאורו
אורך הדרך. גם שרי צוריאל עשתה גדולות
ניתן לשפוט את ההתרחשות, נובע מקוצר ידו של
בתפקיד מרג׳ורי. היא העניקה לנערה היפה תלת־המחזאי
בעיצוב הדמויות. אלה מצטיינות לאורך
ממדיות. מרג׳ורי שלה היא אנושית ונשית גם
המחזה בעשיות קיצוניות נחרצות, כמו התכחשות
בנקמנותה, גם בשנאתה, גם בשתלטנותה וגם
לעבר של גולן הבעל, החזרה בתשובה של שירה

בפחדיה. מורכבותה קירבה אותה אל הקהל
ואיפשרה לו להזדהות איתה ולראות את המציאות
המתרחשת על הבימה מנקודת מבטה שלה.
הקהל שבא להצגה יצרים בתיאטרון בית
לסין רואה למולו דמויות אנושיות מציאותיות
חוות חוויה נוראה אך אפשרית, בתוך עולם בימתי
שהוא חיקוי של מציאות מוכרת. באמצעות
תמונת המציאות עובר המסר החברתי אל קהל
התיאטרון בעוצמה מהממת, שעיקבותיה ניכרים

בתשואות הנלהבות•

עדנה אלוני

על בישול
וסיפרי בישול
סוף סוף מתגלה הנברוזה האמיתית של
ישראל. אוכל. בכל אשר תפנה העין יותר ויותר
מיזללות, חטיפיות, מעדניות, מיסעדות לכל
קיבה ולכל טעם נפתחות והומות אדם. וכיוון
שאנו עם הספר, מתלווה לכך שפע של סיפרי־בישול!
ובהם מתכונים למנות ראשונות
ואחרונות, דגים ועופות ופירות־ים, ליפתנים
ועוגות ורקיקים, ממתקים ומחמצים, מזון
דיאטטי, מיטבח ישראלי, יהודי, בלקאני, תימני,
מיזרח־תיכוני, עדתי, טיבעוני אמיתי וטיבעוני
למראית־עין, וכל שאר הדברים שהמו״לים שלנו
מאמינים כי הציבור עתיד לקנות.
הספרים באים בכל הצורות והגדלים, רובם
בלתי־מתאימים לשימוש במיטבה, מכיוון שהם
גדולים מדי או קטנים מדי, בכריכות קשות
והדוקות המסרבות להישאר פתוחות בדף הנבחר,
כך שתמיד קיימת הסכנה שתחליפי את תוכנו
של פודינג בזה של כיסונים או ממולאים.
אני חייבת להודות ולהתוודות שאני מושפעת
מהרפתקותיי שלי במיטבח — סעודת־צהריים
חגיגית או ארוחת־ערב באווירה של מסיבה הם
מיבצעים אסטראטגיים של ממש. תימרונים
ומהלכי עקיפה ואיגוף אמיתיים נדרשים כדי
להביא לעולם סעודה בת שלוש מנות בשטח
המצומצם שבו יש בקושי מקום למתכון אחד
כתוב על גבי כרטיס מתוך כרטסת האוסף שלי
של מתכונים גנובים. וגם זה, כלומר, המקום
לאותו כרטיס — רק על גבי המצנם(הטוסטר).
כך שאילו רציתי להעזר בספרים שופעי־הממדים
הייתי צריכה ללמוד את פרטי המתכון בעל־פה.
נשאלת השאלה, למי נועדו כל סיפרי־הבישול
האלה? לזוג הצעיר הטרי, המבלה כל ערב שבת
או שבת בצהריים אצל האמא שלה, בכל עת
שנפשם יוצאת לסעודה הדורשת בישול רציני?
שמא המדובר במתנה שהיא כמעט כל־כך טובה
כמו ארוחה? ואולי רק ברמז, זכר לסעודה שלא
עלתה יפה, בתיקווה לאחרות, טובות ממנה?
אני מודה שדפים מבריקים אלה בכל ציבעי
הקשת מרתקים אותי. אבל אילו הגיש לי מישהו
לשולחן את התבשילים המופיעים בהם בכל
הדרם בציבעי הטכניקולור שבהם הם מוצגים
כאן, אני מסופקת מאוד אם לא הייתי מהססת
ארוכות לפני שהייתי מתחילה לחטט בהם.
וכך אני מוצאת את עצמי משוטטת בחנויות
הספרים בין ״קל, מהיר ואלגנטי,״ ״הבישול הסיני,״
״אפייה 2000״ ,״ילדים מבשלים״ ,״קוק־טיילים
וחטיפים״ ,״חגיגה צימחונית״ ,״סלטים״,
״מאכלי ירקות״ ,״סודות מן המיטבח של ועוד
ועוד, כשאני סוקרת מזווית העין את הקיבוצניק
הצעיר המכרסם כעך שעה שהוא׳ הופך בדפים,
כשמבט רחוק ורעב בעיניו.
כמו היבטים רבים אחרים של הקרתנות שלנו,
גם כאן הצורה היא התוכן, מראה־העיניים הוא
הקובע. יומרותיהם של כתבי וסוקרי המיסעדות
בטוריהם שבמוספים השבועיים של העיתונות
היו משעשעות לולא חברו להן יומרותיהן של
המיסעדות עצמן. הקוניץ של הצגת בקבוק היין
ללקוח ופולחן הטעימה מן היין במיסעדות
היקרות יותר דומה יותר לסצינה מתוך תיאטרון
האבסורד מאשר למשהו שמקומו בין כותלי בית־אוכל.
מפני שאף כי מצויים במקומותינו כמה
יינות סבירים בהחלט, ספק אם למלצר מגיש היין
או ללקוח הטועם ממנו יש צל של מושג
באיכויות ושנות בציר טובות יותר או פחות.
בישול טוב הוא אמנות המחייבת בקיאות
והתמצאות בשוק המקומי, ברישתות השיווק
ובחנויות השונות. באותה מידה הוא גם נעזר
בזיכרונות ילדות וביחס של כבוד והערכה שאדם
הוגה לעצמו ולעולמו. היכן, הו, היכן מסתתרת
המהדורה הישראלית של אליזבת דייוויד,
שספריה על המיטבח הים־תיכוני, האיטלקי,
הצרפתי הפרובינציאלי והכפרי הם בית־ספר
לאמנות האהבה, ההבנה וגם — לא במקום
האחרון — הכתיבה עצמה• עתל ברוידא

או ,7877ש , 7/71 או אא1אקשי
^ שימחה הגדולה והאמיתית
\ 1ביותר היתה בסהרנה. בפארק
הלאומי באשקלון התכנסו כ־ 50 אלף
בני העדה הכורדית. במשך יומיים
רקדו, אכלו ושרו שירי־אביב. בכור־דיסתאן
חגגו את הסהרנה בפסח. בארץ
תפסה המימונה את התיקשורת ואת
הפארקים בחג־הפסח. הכורדים העבירו
את חגיגותיהם לסוכות.
במרכז הפארק, סמוך לבימה, רקדה
צביה גליסקו בתנועות רחבות, כמעט
מלכותיות. תוך שניות נאספו סביבה
חוגגים עליזים ופתחו מעגל גדול.
״אני התחתנתי עם אשכנזי שתמיד היה
אומר לי: את טיפשה, את כורדית!
החלטתי להראות לו שגם אני שווה

משהו! התחלתי לרקוד, הקמתי להקה!
היום אני אשה כורדית גאה!״
מריה מושקה מקווינסטנג׳ה שב־כורדיסתאן,
ואחר־כך מאשקלון שבישראל,
הכינה מאכל כורדי חגיגי:
קבבה — תערובת של בצל, פטרוזיליה,
בשר עגל ותבלינים. התערובת
האדמדמה הושחלה על שיפוד והונחה
על המנגל. הריח הבשרי־חרור אפף את
הפארק, שימח קיבה ונחיריים.
״כבר 15 שנים אנחנו חוגגים את
הסהרנה ״,סיפרה מושקה .״אבל
בכורדיסתאן היה שמח יותר. גם
בסהרנה וגם בחיים. גרנו בטבע, בלי
מכוניות וצרות, כולם ביחד, שמחים כל
הזמן.

״כבר בדרך לארץ התחילו הצרות.
הכנף של המטוס נפל. נחתנו בתורכיה.
שילמנו לתורכים הרבה כסף כדי
שיתנו לנו לצאת. הגענו ישר למעברה.
לא היה לנו אוכל, לא היה איפה לגור.
את השימלה הכורדית שלי התביישתי
ללבוש.״

^ זיכיונות
העבר

ך* בושה ההיא — והיפוכה,
1 1החגיגיות הראוותנית — הם חלק
מתהליך חברתי ששיאו החיצוני והבולט
ביותר התרחש בשבוע הסוכות.
ארבע חגיגות עדתיות נערכו בש־

מכנם־מאראקשים עזרן

״מוטב מאוחר מאשר לעולם לא!״

יוצאת־גרוזיה מיכלשווילי
״ביקשו ממני לבו א אז באתי!״

בוע אחד. הכורדים חגגו את הסהרנה.
הגרוזים ערכו קונגרס של יהדות
גרוזיה באשדוד. ברחובות — תימניא־דה.
יוצאי מאראקש התכנסו בפארק
הירקון.
הסביר הד״ר יוחנן פרס. סוציולוג:
״במהפך של 1977 גילו בני עדות־המיזרח
שיש להם כוח אלקטורלי גדול
וחשוב, ואז החל תהליך, שעדיין לא
הסתיים, של גיבוש עדתי והעלאת
הדימוי העצמי. רק בסופו של התהליך
תסתיים קליטתם של בני עדות־המיזרח.
היום, שלא כבעבר, יש להם
יכולת כספית לעודד את תהליך חיזוק
הביטחון העצמי. החגיגות הגדולות
והמוחצות הן חלק מהתהליך הזה.״
הפוליטיקאים, ציידים ותיקים ומנוסים,
התרוצצו מערה לעדה בהיסטריה
רוטציונית מובנת. שלמה הלל ויעקב
צור היו בסהרנה. ושוב יעקב צור—
בקונגרס גרוזיה. שימעון פרס ויצחק
שמיר היו בתימניאדה. ואחר־כך
שימעון פרס ויצחק מודעי אצל יוצאי
מאראקש. רבים אחרים הבטיחו לבוא,
אך לא הצליחו להגיע בגלל החילוף
הממשלתי, שהתרחש ביום החגיגות.
מה שהבינו השרים הבין גם פוליטיקאי
צעיר 32 בן מיפלגת־העבודה.
אפרים גור, ממלא מקום ראש עיריית-
אשדוד, הגרוזי בעל העמדה הציבורית
הגבוהה ביותר בארץ, הוא שאירגן את
קונגרס יהרות־גרוזיה.
גור עושה הרבה כדי להגיע לכנסת
כנציגם של הגרוזים. לפני שנתיים
אירגן חגיגה גדולה, בנוסח המימונה
והסהרנה, באשרור. השנה החליט לתת
לכינוס מראה מכובד, שיסייע לתדמיתם
של יוצאי־גרוזיה ולתדמיתו של
אפרים גור.
לקולנוע אולימפיה באשרור הוזמנו
850 יוצאי־גרוזיה, ששמעו והשמיעו
הרצאות על דת, תיקשורת, קליטה,
נוער וצעירים בעדה הגרוזית.
הודתה מרינה מיכלשווילי, משתתפת
בקונגרס :״אפרים גור ביקש
ממני לבוא, אז באתי. הוא יורע הכל.
הוא יעזור לנו״.

חורט ממאראקש
גם קולעת, רוקמת וצורף
הוסיפה מירי קריכלי, משתתפת
בקונגרס :״בהרצאה על מעמד האשה
הבנו שאשה גרוזית יכולה להשקיע
מאמץ כדי להתקדם בישראל. בברית־המועצות
הייתי מורה למתמטיקה.
בארץ אני פקידה. חששתי שלא
אצליח ללמד. לי ההרצאה לא שינתה
כלום. עדיין אני חוששת. לא אחזור
להיות מורה.״
״בשנות ה־ 30 וה־ 40 קרה אצל
האשכנזים תהליך דומה,״ נזכר הד״ר
יוחנן פרס. אירגון עולי מרס
אירופה היה אירגון תרבותי ופוליטי
פעיל ורב־השפעה. הם הקימו מיפלגה
בשם ״עליה חרשה״ ,שהתגלגלה לציונים
הכלליים א׳ ,למיפלגה הפרוגרסיבית
ולבסוף — לליברלים העצמאיים.
היה להם עיתון יומי, ופעילויות
תרבותיות. אותם אשכנזים, שנולדו

אדבע חגיגות עדתיות נערנו בשבוע
הסוכות1 :תסהונה, קונגונ 1יהרות גרוזיה,
התימניאדה וכינוס ׳1וצאי־מאואקש. שוה
דיבוביץ היתה בכורו ומצאה מריטיקאים,
אגשי־עסקים וסתם חוגגים עליזים מאוד

חדר־יולדות תימני
.בתימן התילבושות היו יפות יותר!״
רץ. הם עדיין חיים את זיכרונות־העבר,
ויש להם די כוח כדי להחיותם״.

^ להיט
הסתיו

מכנס־תימנים עוזרי
מרמת־גן לרחובות

*״ הרי ההמון החוגג והצייד הפו־
\ 1לי טי הגיע תורו של הסוחר, זה
היודע מה קונים ומתי, והמכין מלאי
גדול מהמיצרך המבוקש.
כך נהג נריה עוזרי, מפיק מרמת־גן,
בן העדה התימנית. בחוש של סוחר
הבין כי הלהיט החם של סתיו 86׳ הוא
חגיגות עדתיות. הכורדים, הגרוזים
והמארוקאים אינם זקוקים לנריה
עוזרי. יש להם משל עצמם. נריה עוזרי
פנה אל העדה התימנית.
על המידשאות של מרכז וייסגל
ברחובות הקים דוכנים קטנים. בכל
אחד מהם הושיב כמה תימנים בבגדי־חג
מסורתיים. גם קולעת, רוקמת
וצורף היו שם. ביניהם — דוכנים
לפלאפל, האנציקלופדיה העברית
במיבצע, צעצועים לילדים: תימניאדה.
מין יריד עליז לישראלים, אינסטנט־תימן
לתיירים, תיזכורת עלובה לוועידת
יוצאי־תימן שהתקיימה ברחובות
בדיוק לפני 36 שנים, כדי לחוג
את סיום מיבצע מרבד הקסמים.
הצטדק נריה עוזרי :״אני נחשב
כמשוגע לנושא תימן, אבל אין לי שום
יומרה לשקף נאמנה את התרבות של
יהודי תימן. אף פעם לא התמודדתי עם

יוצאת-כורדיסתאן מושקה
.כבר בדרך לארץ התחילו הצרות...״
דבר כזה. יש לי הרבה פאשלות. אין
הסברים למה שקורה בדוכנים, אין
תיאום בין האמנים. צריך להתייחס לזה
בסלחנות״.
רבים מהתימנים, שבאו בהמוניהם
מכל רחבי הארץ, ששילמו 11 שקלים
בכניסה, לא התייחסו לעוזרי בסלחנות.

מכנס־גרוזים גור
מן העיריה אל הכנסת
באירופה, הזדקנו. רוב הצעירים האשכנזיים
נולדו בארץ ואין הם מגלים
עניין בנוסטלגיה. ואילו צעירי עדות־המיזרח,
ברובם הגדול, לא נולדו בא
יוצאת
כורדיסתאן גליסקו(כמרכז)
״החלטתי להראות שגם אני שווה משהו!״

״סתם עבודה בעיניים! אדם פרטי-לקח
לי את הכסף, ולא נתן כלום בתמורה!״
מילמל תימני מזוקן ליד הדוכן הה־באני.
הוסיף
יונה סירי, מצנעא שבתימן,
היום מהרצליה :״באנו כל מועדון
הקשישים 150 ,חברים. בתימן התיל־

בושות היו יפות יותר. כאן זה סתם
שטויות!״

^ ״ירושלים
* הקטנה,,
*״נחנו המאראקשיאדה, קבע
יוסף עזרן מבת־ים, ממארגני
הכינוס של יוצאי העיר מאראקש בדרום
מארוקו, באיזור שרוב תושביו
הם ברברים.
״ירושלים הקטנה״ ,כך קראו למא־ראקש.
היו בה אלפי יהודים, עשרות
בתי־כנסת, בתי־מידרש, ישיבות, חכמים
ואדמו״רים.
ב־ 1951 היו בעיר 16,400 יהודים.
חציים עלו לארץ ב־ . 1955 השאר אחרי
מילחמת ששת־הימים. היום יש בארץ
35 אלף מאראקשים.
בפארק הירקון מתחו חבלים, שסימנו
את רחובות המלאה (הרובע
היהודי) במאראקש. כל מישפחה התיישבה
ברחוב שלה, פגשה במכרים
קרובים ורחוקים, אכלה ושתתה, כמו
בכל פיקניק ראוי לשמו.
״באו המון אנשים, הרבה מעל
לציפיות שלנו. למה דווקא עכשיו
החלטנו להתכנס? מוטב מאוחר מאשר
לעולם לא! זה הכינוס הראשון.
בעיקבותיו יבואו רבים אחרים. למה
דווקא אנחנו ולא האשכנזים? שיקהו
יוזמה, ויעשו גם הם כינוסים כאלה!״

—יעייפ; עבי טי 2 9

מיכה חריש:

מאיר שיטרית:

דמרהבךדר 1ר:

..וציה׳ להיות וק ״ לאחלפיחות ״אם הדתיים חותמים
במעמד היהודים שם!״ כאשד משכנעים אותם!״
אחרי שכולם עמדו בתור לנשק את השרה החדשה,
שושנה ארבלי־אלמוזלינו, הופנתה תשומת־הלב למישרת
סגן־השר שפינתה השרה החדשה. נזרקו שמותיהם של
המתמודדים על המישרה הפנויה: חברות־הכנסת נאווה
ארד ואורה נמיר, חבר״הכנסת אהרון נחמיאס וחבר־הכנסת
מיכה חריש.
את שמו של חריש, כמועמד לתפקיד סגן־השר, כבר
קלטתי כמה פעמים במהלך החודשים האחרונים. ביררתי
עימו את הסוגיה.

• מה האמת בדבר מועמדותך לסגנות־שר?
הייתי מועמד לתפקיד סגן שר־החוץ לפני שלושה־ארבעה
חודשים. זה די הגיוני, כי אני הרי טיפלתי בנושאים כמו יחסי
ישראל־ספרד. אני גם זה שאירגן את פגישתם הראשונה של
שימעון פרס והמלך חסן ב־ ,1978 ברבאט במארוקו, ואת שלוש
.הפגישות בין פרס לסאדאת. זאת במיסגרת תפקידי כראש־מחלקת
קישרי־החוץ של מיפלגת־העבודה. אני גם זה שהיה
בקשר עם עובדי מישרד־החוץ באחרונה.

מישרות
• איך נפלה מועמדותך?
זה עלה כשהיה ברור שעזר וייצמן אינו בתמונה. בתחילה הוא
הרי הודיע שלא יכהן בממשלתו של יצחק שמיר, ואחר־כך הודיע
שיש בכוונתו להישאר במישרד ראש־הממשלה. אז עלה העניין
שלי. בסוף, כשווייצמן תבע את מקומו כשר במישרד־החוץ —
סיכמנו, פרס ואני, שאין מקום לסגן־שר נוסף במישרד.

• ביוזמת מי היה הסיכום הזה?
פרס ואני נפגשים אחת לשבועיים. זא לא שאלה של יוזמה. לי
היה ברור מה מתבקש במצב שנוצר.

• נכון לעכשיו, אתה מועמד לסגנות־שר?
אני לא מועמד להיות סגן־שר בכל מישרד אחר. בזמנו, כשעדי
אמוראי היה אמור להתמנות כנגיד — הוא המליץ עליי כעל
יורשו כסגן שר־האוצר, וסירבתי. סגן שר־החוץ — זה סגן־השר
היחיד שהייתי מוכן להיות.

• אולי פגעה בך העובדה שלא עשית דו לוביאינג
ולא רצת לתיקשורת?
ראשית, אני לא יודע איך רצים לתיקשורת, לא יודע איר
יוצרים תיקשורת ואני לא בטוח שאני כל־כך רוצה ללמוד את זה.
(דפנה ברק)
האם זה פגע בי? בהחלט יכול להיות.

פול אוחנה, חגר־הפרלמגט היהודי היחידי במארוקו,
ניסה להיבחר, בשבוע שעבר, כסגן יושב־ראש הפרלמנט של
מארוקו ונכשל. אחת הסברות היתה שיהדותו עמדה לו
כמיכשול. על פי אותה גירסה, לא רצתה המיפלגה הסוציא ליסטית
המארוקאית שתיווצר סיטואציה שבה יישב
בראש ישיבות הפרלמנט שלהם יהודי, אם ייעדר היושב־ראש
הקבוע.
שוחחתי על כך עם חבר־הכנסת מאיר שיטרית, יליד
מארוקו ואחד מחברי־הכנסת שפעלו למען הידוק היחסים
ביו ישראל למארוקו. שיטרית, שחזר לאחרונה ממארוקו,
לא נרעש מהידיעה ואינו שותף לפרשנות החריפה סביבה.

• ניתן להקיש מהידיעה שיש יחס מפלה לרעה
בלפי יהודי מארוקו?
לא, אני בכלל לא מזועזע מהידיעה הזאת. להיפר: אני חושב
שדווקא נוכחותו של אוחנה בפרלמנט היא הוכחה מוצקה לכך
שאין יחס מפלה נגד יהודים. אוחנה נבחר באיזור״בחירה שבו 989
מהבוחרים הם ערביים: הוא יהודי גא, יהודי מוצהר, כך שניתן
להסיק מבחירתו הרבה. אחיו, ג׳ק אוחנה, ליווה את רפי אדרי,
אהרון אברחצירא, יצחק פרץ ואותי במיפגש ש או עם המלך חסן.

מאדוקו
• בכל־זאת, אוחנה הוא הנציג היהודי היחידי
בפרלמנט של מארוקו.
נו, אז כמה יהודים יש שם כבה אולי 17 אלף, משהו כזה. בסדר,
לא הייתי קורא לנציג יחידי ־ייצוג הולם׳ ,אבל צריך לייחס
חשיבות לבחירתו.

השתלת־הכבד, שבוצעה השבוע בארץ, תרמה תרומה
נכבדה למודעות לגבי ההשתלות ותרומת האברים. אנשים
התחילו לשאול את עצמם: מה אני יכול לעשות למען
העניין? פניתי אל דבורה בן״דרור, יו״ר האגודה לקידום
השתלות, וביקשתי ממנה לספר על האגודה.
התחלנו את הפרוייקט לפי בקשתו של הפרופסור דורסט,
שאליו הגענו ב־׳,1978 כשבננו אדי היה זקוק להשתלת־כליות.
הופעתי בטלוויזיה וניסיתי לדבר אל ליבם של אנשים לתרום
אברים — אחרי מותם, כמובן — להצלת חיי אנשים אחרים.
באותו זמן נמצאה כיליה עבור אדי, והיא הושתלה בגופו, אבל
לדאבוננו היא לא נקלטה והוא נפטר.
לפני מותו ביקש אדי מאיתנו שמנשיך לפעול, כדי שאחרים
לא יעברו את הגיהינום שהוא עבר.
ביום ה־ 30 למותו הקמנו את האגודה, הנושאת את שמו,
והתחלתי לעבוד. הלכתי מהרצאה להרצאה, מצפון הארץ ועד
דרומה, דיברתי אל האנשים והחתמתי אותם על התעודה. את
הדחיפה הגדולה ביותר נתן השר חיים לנדאו המנוח, שנענה
לבקשתנו והורה להצמיד ספח־התרמה לכל רשיון־נהיגה ישראלי.
כל המעוניין חותם על הספח, שולח אלינו ואנחנו שולחים אליו
תעודת־תורם.

• במה תעודות כאלה יש היום בארץ?
בין 200ל־ 250 אלף.

השתלות
• זה הרבה מאוד!
שמונה שנים אנחנו עובדים קשה מאוד. היום יש באמת היענות
די גדולה, אבל כשהתחלתי את העבודה לא הבינו על מה אני
מדברת בכלל.

• יש גם דתיים הנושאים תעודה כזאת?

• ומה החשיבות של אי־־בחירתו במגן יושב־־ראש
הפרלמנט?

הרבה דתיים! .רציתי פעמים רבות מאוד בבני״ברק. ברגע
שמשכנעים אותם שהתרומה היא להשתלה בלבד, הם חותמים.

אני לא מכיר את המיקוח לפרטיו. אינני בטוח שהפרשנות
לאי־בחירתו היא נבונה. אני מעריך שיש לכר משמעות אישית,
ולא פוליטית.

• תעודה יכולה ללכת לאיבוד. מדוע לא תעבירו
את שמות התורמים לבתי־החולים בארץ, ואז,
כשיבוא אדם שנפטר, יידעו בבית־החולים שהוא
מובן לתרום את אבריו.

• ניתן להסיק מכך על שינוי במעמדה של הקהילה
היהודית במארוקו?
הקהילה היהודית במארוקו היא קהילה חזקה, יחסית למימדיה
הקטנים. אין לה עמדות פוליטיות מיוחדות. בעיקר מתרכזות
פעילויותיה בנושאים חברתיים, עזרה לאנשיה, גמילות״חסדים.
במארוקו ניתן למדוד מעמד של קהילה או ארם על פי תדירות
פגישותיו עם המלך. על פי הקריטריון הזה, לא חל שום שינוי
לרעה במעמדה של הקהילה היהודית. מעמדה איתן!
(דפנה ברק)

אנחנו לא עושים את זה, כי אנחנו מוכנים לתת לאנשים
אפשרות להתחרט. אם מישהו מתחרט, הוא קורע את התעודה
שלו. אנשים אינם אוהבים להחליט החלטות סופיות. חשוב שתהיה
אופציה.

• מי שאין לו רשיון־נהיגה ורוצה היום להצטרף
אליכם, מה עליו לעשות?
או לטלפן אליי, לטלפון 9222059־ ,03 או לשלוח גלויה לת״ד
(דניאלה שמי)
747 פתח־תיקווה, ואנחנו נודה לו.

דבנרה נמיר:

חיים צדוק:

רינו צרור:

..נא רושום נסנו מעורם לא ערבת ״העיתון, חדשות׳ יקים
אני לא עיתונאית!״ בבן־ גוריון אישית!״ עכשיו צוות־תגובות!״
איני מכירה אף רופא אחד במדינה, ובכל זאת היתה לי
בעיה בעניין רפואי. החלטתי לטלפן לעיתונאית דבורה
נמיר, המסקרת מזה שנים רבות את בעיות הבריאות
והרפואה עבור ידיעות אחרונות. חייגתי את מיספר הטלפון
שמצאתי בספר וענה לי קול נעים.

• שלוב דבורה, מדברת דניאלה שמי.
אני מבינה שאת עיתונאית ואת רוצה את דבורה נמיר העיתונאית.

זו לא אני. אני רק בעלת אותו השם, ולכן החיים שלי קשים.
כל מי שרוצה את דבורה נמיר ההיא מטלפן אליי.

• כמה זמן זה נמשך?
מאז שהפרידו בין סיפרי הטלפון של תל־אביב וגיבעתיים.
אנשים מחפשים את הטלפון של העיתונאית בספר של תל־אביב,
ושם הדבורה נמיר היחידה זו אני. מבתי־חולים מטלפנים אליי,
ממוסדות־בריאות, הרבה מאוד אנשים פרטיים.

• הרבה שיחות ביום?
זה תלוי במה שדבורה נמיר כותבת בעיתון. לפני שבועיים,
למשל, היא כתבה על איזה מומחה בינלאומי לסרטן, העומד

חיים צדוק, שר־המישפטים לשעבר, נקלע. שלא מרצונו,
לחשבונות־הנפש הפומביים שעשו לאחרונה כמה מצאצאיו
של דויד בן־גוריון המנוח. אלה ביטלו את הזמנת צדוק
לנאום בבית בו־גוריון, וטענו שאין זה נובע מחילוקי־דיעות
אידיאולוגיים שהיו בין בן־גוריון לבין צדוק, אלא מהעל־בונות
האישיים שהטיח צדוק בבן־גוריון.
צדוק שלח בינתיים מיכתב לטקס. המיכתב בא במקום
הנוכחות, שתוכננה מראש. צדוק הנסער שען שלא ניתן
לסקור את מה שהיה בכמה מישפשים. בכל־זאת, הנה מ עורר
תיאבון:

• עלבת בבן־גוריון בתקופת ״הפרשה״?
מעולם לא היה דבר מה! זה גם לא נכת שזאת הסיבה להתנגדות
להופעתי בבית בך גורייו, בשבוע שעבר.
השתלשלות״העניינים היתה שונה: הנהלת בית בו־גוריון

פרשות
טלפון להגיע ארצה. הטלפון בביתי לא פסק לטלפן. נאלצתי לנתק אותו
לשעות. וגם בימים אלה של ההשתלה, כל שיחה שלישית
שמתקבלת בביתי היא עבורה.

הזמינה אותי להרצות שם בשבוע שעבר. אחרי שנתתי את
הסכמתי וקבענו נושא, הסתבר שהסישפחה מתנגדת. כששאלתי
מה הסיבה, נעניתי :״עמדתך בפרשת־לבון!״

• את מוסרת לאנשים את הטלפון של דבורה נמיר
שהם מחפשים?

• אתה יבול להבין מדוע יצא הכעס הגדול דווקא
עליך?

לא תמיד. לפעמים פשוט נמאס לי. אבל כשאני שומעת
שהפונה במצוקה, אני מוסרת.

זה פורסם בגלל פרשת ההזמנה והביטול של ההרצאה. אגב, אני
יכול להראות לך ציטוטים מפי בדגוריון בעצמו. הוא נאם
בוועידת־מפא״י ב־ 1965 ודיבר שם בין היתר, על עמדתי בפרשה.
למה אני צריך לדבר בשמו, כשניתן לבדוק מה הוא בעצמו אמר
על־כך? עוברה שהוא גם נכח בחתונת בתי!

• ומה לגבי מיכתבים? גם מיכתבים את מקבלת
עבורה?
בוודאי. מיכתבים והזמנות לפתיחות ולקוקטלים. הכל. אני
מחזירה הכל לדואר.

•נפגשת פעם עם דבורה נמיר העיתונאית?
סיפרת לה על הבעיה שלך?

• אני מבינה מדבריך שהוויכוח ביניכם היה על
רקע אידיאולוגי, ולא אישי. בינתיים שינית את
דיעותיך?
מדוע?

מעולם לא נפגשתי איתה. מה אני יכולה להגיד לה? היא לא
אשמה!

• ב י אז התנגדת להקמתה של ועדת־חקירה
מישפטית, ואילו בפרשת־השב״ב דרשת את הקמתה
של ועדה כזאת!

אני באמת לא יודעת. נראה לי מאוד משונה לבקש מבזק.
שיכתבו בספר־הטלפון, ליד שמי: לא עיתונאית.
(דניאלה שמי)

אני לא מוכן להסביר זאת על רגל אחת, רק לומר בינתיים שיש
שוני בין שתי הפרשות. ועמדת׳ העקרונית לא השתנתה.
(דפנה ברק)

• איד תפתרי את הבעיה!

נשיאות מועצת־העיתונות החליטה ביום השישי לגנות
את העיתון חדשות על פירסום שמה ותמונתה של תורמת
הכבד, שהושתל בגוף חולה. כאשר הוויכוח שלפני הגינוי
נסב סביב השאלה, האם פירסם העיתון את פרטיה של
התורמת, למרות שעורכיו ידעו על התנגדות מישפחתה
לפירסום, אם לאו. האם הוצאה תמונתה של התורמת ממזכירות
קיבוצה, שער־העמקים, במירמה! ביום הראשון,
היום שבו פירסמה נשיאות המועצה את החלטתה, שוחחתי
עם אחד מעורכי חדשות, רינו׳צרור.

• איך אתה מרגיש נוכח ההתקפות על עיתונך?
ההרגשה קשה. לא שהיא בלתי־צפויה, לאור מאורעות העבר
וההיכרות עם הקולגות. מה שמעצבן אותי יותר מכל זה שההתקפה
פשוט לא מוצדקת. אני לא מכיר עיתונאי אחד שבדק תחילה

עיתונות
את מה שקרה ורק אחר־כך הסיק מסקנות. כולם מיהרו להתקיף!
זה לא שאני מסתובב נרדף כל היום, אבל מחפשים את חדשות.
מה הצעקה הגדולה? בעצם פירסמנו מעשה טוב, וציינו אותו
לשבח. נכון שלא ידענו שהמישפחה לא מעוניינת בפירסום הזה.
הסיפור היה שלנו מהבוקר. בזמן שעיתונאים אחרים רק הגיעו
לבית־החולים רמב״ם, הכתב שלנו כבר היה בקיבוץ. זה לא היה
לעיתונאים אחרים, אלא היה מידע בלעדי שלנו. אבל שוב אני
מדגיש: לא ידענו על רצונה של המישפחה, שלא לפרסם את
זהותה.

• קיימתם על בך בירור פנימי?
כן! בדקנו אם יש אפשרות כלשהי שהמידע שהמישפחה אינה
; סעוניינת בפירסום, הגיע אלינו. המסקנה שלנו: בשום אופן לא
הגיע אלינו מידע כזה!

• ומה המסקנה לגבי ההתקפות עליכם? תפרשו
אולי ממועצת־העיתונות?
שקלנו את זה, אבל אמרנו שאם נפרוש מרצוננו — נשחק
ן לידיים של המתקיפים אותנו. המסקנה העיקרית מהפרשה היא,
[ שאנחנו צריכים לגלות יותר עירגות בתגובות שלנו כלפי התקשורת
ומתקפותיה עלינו. תכתבי שחדשות הולך להקים צוות(דפנה
ברק)
! תגובות!

־י׳יז ז•

ת שבץ

העולםה1ה

מאוזן:
)1קרוסלה; )5לועג, מלגלג; )10
פרי בוסר; )11 ששית הסאה; )13
שם של שתים מקבוצות הכוכבים;
)14 חומס, מציק; )15 יתוש
קטן ממאיר; )16 ציר הארץ; )18
אחד השוואים; )20 מאכלת
עשויה אבן קשה; )21 רוח־הקודש;
)22 סר מהדרך הטובה;
)24 הערכה; )25 רואה ומרגיש:
)26 רוטן, מתלונן; )28 אחת
ממידות היובש והלח הקדומות;
)30 מילת־סיום כסימן לנגינה
במזמורי תהילים; )31 שיפכה;
)32 שמה הראשון של שרה; )34
הנהיג, הוביל; )35 יחידה מבצעת
בחיל־האויר; )38 הוגה דעות
עברי(מורה נבוכי הזמן); )39
תהיה בשקט!; )41 משקה־עלים;
)42 רטיבות; )43 מתכת מרוקעת;
)45 המתישב הראשון בנס־ציונה
(ש״מ); )47 עטין; )48 נוסח חיים;
)50 משמותיו של ראש־השנה;
)51 אליל בבלי; )52 בן ארץ
אחרת; )54 שכמיה לאשר; )57
חיה מעורה הכינו מכסה למישכן;
)61 בר״מינן; )62 בקיע בקיר; )64
אבי הבעל; )65 אבן־שיש לבנה;
)66 חריף, חזק; )67 היסוד הבוער;
)69 בהשאלה — תפארת, הוד;
)70 שבכה ללכידת בעלי״חיים;
)72 ריב ומדון; )74 רפש, טיט
עבה; )75 לך! (ארמית); )77
השתחווה; )78 רקב; )81 מלוא יד
קמוצה; )83 מערב; )85 איפה?;
)86 שמה של מסכת תלמודית,
בסדר זרעים; )88 מילת־המעטה;
)89 מחזה, מערכי־לב; )91 בהשאלה
— צדק, מצפון )93 :זוהר,
הופעת האור; )95 מלוטש; )96
קולמוס; )98 דין; )100 אריג:
)102 מצבור; )103 אויב; )104
אנך שבקצהו חתיכת ברזל או
עופרת )105 :הר הברכה.

מאוגד:
)1שאינו ברור, תלוי באפשרות;
)2סוכות; )3שרטת בעור; )4אבא
אריכא, ראש ישיבת סורא; )6
מפעל מזכרת; )7שם כבוד
לנשיאי ישראל, לראשי הגולה
ולראשי הישיבות בבבל; )8ישן;
)9ברא; )12 תכשיט; )15 כיסוי־ראש,
המחובר אל המעיל; )16
מחסום למי־נהר; 17 גמד; )19
מקום מוקף וגדור סביב המיזבח
במיקדש; )20 יושב בתענית; )21
זמן קצר מאוד ( )23 ;)3,3בעל־חיים,
סמל הפריון; )24 אלוה; )26
נתרעם, נתאונן; )27 מלא; )29
צמח מים; )30 דיבוק, הרגל; )33
בהמה שמנה ומרופטת; )34 פצע;

)36 אבן מן החושן; )37 הישוב
בשפלה אליו הועבר המרכז
הרוחני אחרי חורבן ירושלים;
)40 אביזר במשחק ספורט; )41
מחפש; )44 חס וחלילה (ר״ת);
)46 גבעה בירושלים; )47 סדרי
המשנה (ר׳׳ת); )49 חרב, חסר-
מים; )50 כלה, גדע; )53 רשימת
העובדים במוסר; )54 אמתחת,
תיכת־בגדים; )55 פרוסת־לחם;
)56 בן; )58 טבעת מתכת; )59
חרפה, קלון; )60 הר החרמון, בפי
האמורי; )62 זהב; )63 התרחק
מהמקום!; )66 תיישים; )68 כלי־

נגינה קדמון; )71 עניין ועסק;
)73 דמות, אליל; )76 צדיק
בדורותיו; )77 פילוסוף ומחזאי
רומאי, מחנכו של נירון קיסר;
)79 פאה נכרית; )80 באופן זה;
)82 בן־בקר; )84 מרוצה, שקשוק,
רעש; )85 עוז; )87 ממציא דבר
חדש, שלא היה לפניו; )90 לך
לך, פנה לדרכך; )92 אבן קשה
בעלת גוונים שונים; )94 תלאה,
עמל; )96 חלק הפרי הנמצא
בעמוד הקטן; )97 התכסה בקרום;
)99 פעוט; )101 אביון; )102
זר; )103 תל־חרבות.

איתן עמיחי
הדברת בודיקים

!בעס

מומחים והדנות תיקנים(לוקיס)1

תח־ע׳ עץ, חרק׳ ספרים ובגדים.
עירפיו מיוחד ואחעים למניעת
יתושים וחוקים מעופפים.

£ 0 1רמת-גן רוד מודיעין 8ו, ת.ד• 2272 .טל6 .־5־4וו 790

בשמירה על בריאותך ורנועוך

1**4 4.

— סרטי

(המשך מעמוד )25
מרעישות. כל מי שהטיל עדיין ספק
בדיוק ובקפדנות שבהם יכול פילים
נוארה להיכנס לתפקיד, גילה ואת
שוב בצוחק מי ששוטר אחרון, סרט
הנשען כולו על הברקותיו הקומיות
של איש זה, המוכיח שוב כי יופי אינו
מיצרך חיוני להצלחה בקולנוע.
ג׳ק ניקולסון עשה את ההיפך,
כאשר ניצל את כל שלל הטכסיסים
והמניירות שלו לטובת תפקידו בה־כבוד
של פריצי, השחקן התורכי.
טונג׳ל קורטיז גילה נוכחות חזקה
בחיוך הגדי, טאצויה נאקאדאי היה
מרשים כמלך שדעתו נטרפת עליו
בסירטו של קורוסאווה ראן, ג׳ון וייט,
שנעלם בזמן האחרון מרשימות
השחקנים המצטיינים, שב אליהן עם
דמות האסיר הנמלט ברכבת אל
החופש. וקית קאראדין החליף פרצופים
כזיקית בסירטי אלן רודולף.
אולם מעל כולם העפיל — ועל כך
נדמה שאין כלל ויכוח, ואפילו
בהוליווד הסכימו על כך — השחקן
ויליאם הרט, המצליח להפיח בדמות
הנלעגת לכאורה של הומוסכסואל,
בנשיקת אשת העכביש, אנושיות
עמוקה וקורעת־לב. זוהי אולי בפעם
הראשונה על בד־הקולנוע שהומר
סכסואל הוא יותר מקורבן או בדיחה;
הוא יצור אנושי שגם הסולדים ממנו
אינם יכולים שלא להשתכנע בעוצמת
ריגשותיו.
בץ השחקניות יש כמה מועמדות
קבועות לתואר הנכבד. כמו מריל
סטרים, שהוכיחה השנה בתפקידים
שונים לחלוטין זה מזה, כמו בהרבה
ולא כלום מצד אחד, ובזיכרונות
מאפריקה, מצד שני, שהיא יחידה
במינה בדרך שבו היא בונה דמות,
מעדנת אותה וממלאת אותה בכל
הפרטים הקטנים שיהפכו אותה
לאמינה. מיאקו הארארה הקפיאה את
הדם בשינאה העזה שהישרתה סביבה,
כגיסתו שואפת הנקם של המלך בראן,
קאתלין טרנר השתעשעה להפליא הן
באוצר הנילוס והן בהכבוד של
פריצי. נורמה אלאנדרו ניסתה לבסס
את התנצלות המעמד הבינוני
בארגנטינה, הניצב מול הזוועות שאותן
קיבל בעבר בשקט, בהסיפור ה אמיתי,
לסלי־אן וארן היתה מקסימה,
עצמאית בבחר בי, כשלצדה ז׳ניבייב
בוז׳ולד מחליפה איפור ואישיות
כובשת גם בבעיקבות הכרך.
מיה פארו הופכת לתחליף נשי נאמן
של בעלה, וודי אלן, כפי שמסתבר
כשושנת קאהיר הסגולה, ואת פרס
האומץ צריך היה להעניק לסטפאניה
סאנררלי על המפתח.
אולם, מבלי שזה יתפרש כטפיחה
עצמית על הכתף, השחקנית שהוכיחה
יותר מכל כי האמון שניתן בה לפני
שנה, כאשר נבחרה כאן כשחקנית
השנה, היה מוצדק, היתה הצרפתיה
הצעירה סאנדרין בונר. בסירטה של
אניים וארדה עוברת אורח היא מעזה
4ללכת עם הדמות שהיא מגלמת, דמות
של נערה המחליטה לפרוש מן החברה,
עד הסוף. היא אינה מרשה לעצמה שום
התייפיפות ושום התחנפות, היא צוללת
יחד עם הדמות למעמקי הבדידות
וההזנחה, עד לסוף המר ביותר. תפקיד
קשה בסרט קשה, מיבחן אמיתי,
שאומנם קובע את בונר ככישרון
המבטיח ביותר שיש היום בקולנוע
הצרפתי.
גבר או אשה? בץ שחקני־המישנה
הבחירה היתה קשה ביותר.
כאשר ויליאם היקי, שם שלא נודע
קודם בקולנוע, גונב כל סצינה שבה
הוא מופיע בהכבוד של פריצי
מכוכבים גדולים ומפורסמים, כמו
ניקולסון וטרנר, וכאשר שחקן מבריק
כמו קלאוס־מאריה ברנדאואר מפגין
מצד אחד כל מה שהוא יודע כאשר הוא
משחרר את הבלמים בקולונל רדל,
אבל משיג לא פחות כאשר הוא מפעיל
אותם בכל הכח בזיכרונות מאפריקה
קשה לדעת מה להחליט, דמותמישנית מרתקת ויוצאת־דופן ביותר
סיפק בדרן יפאני, המופיע בדרך כלל
על הבימות הקלות ובהצלחה גדולה,
כאשר חזותו מותירה בקהל את הספק

אם הוא גבר או אשה. הכוונה לפטר,
הליצן המתלווה למלך המודח שבניו
מתנכלים לו בראן, הליצן שהוא בעצם
קולו של קורוסאווה, הבוקע מתוך
הסרט. זה היה תפקיד המזמין ביצוע
וירטואוזי, ובמיקרה זה, הביצוע נעשה
בהצלחה עד הפרט האחרון.
אבל את המטאמורפוזה הגאונית
ביותר ערך לעצמו שחקן אמריקאי
שהעלים לחלוטין את רמות המנחה
הליצני העצוב כשעטה עליו שכבות
עבות של איפור ועיצב לעצמו
התנהגות ודיבור זרים לחלוטין: זה היה
ג׳ואל גריי ברמו, כחכם סיני מיסתורי
וזקן, שהיכרנו קודם בקאבראט.
בין שחקניות־המישנה הבחירה
קשה, ולוא רק משום שקשה למצוא
השנה תפקיד־מישנה נשי, שהיה באמת
משיכמו ומעלה. אפשר, כמובן, להזכיר
את טרי גאר בשיגעון של לילה
כמלצרית כמהה לאהבה, את אן
ודג׳וורת בחלומות מתוקים, או את
אנג׳ליקה יוסטון בהכבוד של פריצי.
אלא שזו האחרונה הופיעה למעשה
בתפקיד ראשי במלוא מובן המילה.
השחקנית ההונגריה הוותיקה מרי
טורוצ׳יק גילמה אם מיוסרת שבנה

נוכחות חזקה
מתנה אהבים עם בתה ביחסים
אסורים.
בסופו של דבר, כדאי אולי להצביע
על רבקה דה־מורניי כעל הדמות
המבטיחה ביותר, אם לשפוט לפי
הרכבת אל החופש. אומנם, יהיו מי
שיטענו כי יש לה כמעט תפקיד ראשי
בסרט. אלא שבסרט. גברי מסוג זה,
לצידם של וייט ורוברטס, הנושאים על
כתפיהם את מרבית המעמסה, היא
מצליחה לשמור על זהות ולעורר
תשומת־לב, וזאת למרות העובדה
שהכוכבים האמיתיים של הסרט הם
הקטרים האימתניים, הדוהרים בתוך
שממה מושלגת.
שיעלו כיתה. ולבסוף, לא יהיה
זה הוגן שלא לציין כמה פנים אשר
בלטו השנה לטובה, ואין ספק שנראה
עוד הרבה בעתיד. למשל, בריאן דהני
גדול המימדים, שחלף דרך סיל־בראדו,
פעמיים במשך החיים וקו־קון,
אריאנה שהיתה בת זוגו של מיקי
רורק בשנת הדראקון, ג׳ף דניאלס,
כוכב הקולנוע של שושנת קאהיר
הסגולה, או אמי מאדיגן, הן באלאמו
ביי והן בפעמיים במשך החיים.
אליהם אפשר לצרף את כל עדת
הצעירים של סירטי הטיפש־שערה,
ממולי רינגוולד ועד ג׳אד נלסון,
מאמיליו אסטבז ועד אלי שידי. את
אלה אין ספק שנראה עוד הרבה
בסרטים. צריך רק לאחל להם שיעלו
כיתה במהרה. עם מחנך כמו שיש להם
היום, שום דבר טוב לא יכול להיות
צפוי להם.
העולם הזה 2565

בכף היד הדבר נעשה ביתר פשטות. יש
רק לזהות קו אחד, הנקרא בשם ״שביל
החלב״ .למעשה, אי״אפשר להתייחס רק לקו
אחד. צורת כף־היד וכן הגבעות והקווים
האחרים יש להם חלק רב בקביעה זו. אך
הקו הזה מדגיש את היכולת להרוויח כסף,
ביושר או בעורמה, ובכל כף־היד הוא זה
היכול לקחת על עצמו את התפקיד של הבית
השמיני בכל הקשור לכספים.
שביל החלב -קו זה מצביע על חושניות
ושאיפה חזקה לכסף. מופיע כקו ישר או מת עקם.
הוא נמשך לאורך קו־הבריאות, בצד
הקרוב לקצה כף־היד.
הגירסה הישרה מראה על מזג של משוטט
וחסר־מנוחה. אדם זה משתעמם בקלות,
אינו סובל מונוטוניה או דרך-חיים ממוש מעת.
שאיפתו היא ההתרגשות, תחושות
עמוקות, לוקסוס ושינויים, וזה יכול להוביל
אותו לכל מיני קשיים וסיבוכים. כשהקו
ישר וארוך ומגיע עד גיבעת מרקורי זהו
סימן לחוסר-מוסר, אבל גם סימן למזל טוב
בענייני כספים וכן כישרון הבעה (בדיבור),
כושר־שיכנוע מעולה וכל הכלים הדרושים
לעשות כסף -לפעמים, או אולי בדרך־כלל,
על חשבון מישהו אחר.
פוליטיקאי שיש לו קו כזה בידיו יגיע
רחוק, בתנאי שאין איזו שערוריה בחייו
הפרטיים.
ענף המקשר את שביל החלב עם קו
השמש מסמל עושר. עם זאת, כשהוא חותך
ועובר את קו-השמש, משמעות הדבר הפסדים
כספיים, הנובעים לרוב מסיבוכים ריג־שיים
חסרי־תבונה, שתוצאתם היא שהם
יקרים למדי. כוכב על שביל החלב מסמל
הצלחה לבעליו בעניינים כלכליים, אבל גם
הוא וגם כספו עלולים להיות בסכנה בגלל
סיבוכים חסרי תבונה.
הגירסה המתעקמת -גירסה זו היא סימן
להרס עצמי. אנשים שבידיהם היא מופיעה
הם לעיתים קרובות אוייב גדול ביותר של
עצמם -תופעה שאינה זרה כלל לבני מזל
עקרב. זהו במיוחד המיקרה כשהקו מתחיל
בתוך גיבעת ונוס. הדבר מגלה חולשת אופי,
המקשה על האדם להתנגד לפיתויים כגון
שתיה, סמים או התייחסות לא בריאה
ומוגזמת למין. לעיתים זה מעיד על התנהגות
לא מוסרית בכל הקשור למין.
מרים בנימיני

:חל החודש:
קעושר מתחבא
:כף־היד

; עקרב הוא המזל השמיני בגלגל המזלות,
על כן הוא מתקשר לבית השמיני 12 .ה*
,בתים״ באסטרולוגיה מתייחסים לאותם
זחומים שאליהם קשורים המזלות. הבית
משמיני קשור בלידה, במין, במוות ובירו שת.
בירושות הכוונה לכספים שבאים מן
?זולת. כסף שיבוא מהבית השמיני לא חייב
(היות קשור באובדן של אדם קרוב. לעי־זים
זהו כסף שמגיע דרך בן־הזוג -זכיה
:הגרלה או הצלחה בעסקים בקנה־מידה
דול.
כשרוצים לבדוק את כישרונו של האדם
(עשות כסף, או את גורלו בכל הקשור
;!תחום זה, מסתכלים על הבית השמיני: אם
יש כוכבים שם, ואם כן -איזה הם 2ואם
בזכותם האדם יזכה בכסף ורכוש, או שהם
(:סמלים את ההיפך -חוסר יכולת להגיע
למעמד כספי נאות, או אובדן כספים ורכוש.
אם אין שם כוכבים כלל, מהו המזל השולט
בבית זה וכוי.
בתקופה זו עליכם להיות זהירים מאוד בכל
הקשור לכספים או לעבודה. נראית נטיה
חזקה להחליט בפזיזות
ומתון התלהבות גדולה
מדי שתוביל בסופו של
דבר להפסדים. ה־30
וה־ 31 בחודש מסוכנים
במיוחד -מבחינה זו.
דווקא אז אתם רוצים
לבצע עיסקה משותפת
או מחליטים לחתום על
שותפות, וכל זה אינו כ-
דאי, כאמור. בני מישפ-
חה קשישים מוכנים להציע את עזרתם,
אולם עדיף בינתיים שלא תשתמשו בכספם.

בימים אלה אתם מתחילים להרגיש יותר
טוב מבחינה פיסית, הבריאות שהיתה לקויה
בזמן האחרון משתפרת.
]כיחסים עם הסביבה
תצטרכו להיות הרבה
יותר סבלנים, אתם ממהרים
להתעצבן ולהאשים
את כולם מבלי לתת
לעצמכם דין וחשבון
עלהתנהגותכם. בין ה־^ 1 1
ל־ 3בנובמבר אתם עלו־
,לים לומר דבר מה שיכול
לקלקל את המשך
היחסים עם בן הזוג. בימים אלה כדאי לשמור
על מוצא פיכם ולא להסתבך במריבה.

במקום העבודה אתם מבלים כמעט יותר
מאשר בבית. לא קל לכם, נדמה שאיש לא
יכול לזוז מבלי לשאול
את דעתכם או לחייב
אתכם לקחת על עצמ כם
התחייבויות נוטפות.
מצבכם הבריאותי
אינו טוב.אל תזניחו את
עצמכם וגשו לרופא, לא
תוכלו לעמוד בעומס
אם לא תדאגו לטפל ב עצמכם.
ה״ 31 בחודש
וה 1-בנובמבר מראים
על חוויה רומאנטית מרגשת וקצרה שתגרום
לכם לשגות א ת דעתכם על אד ם מוכר.

בימים אלה אתם מתחילים לארגן מחדש
את החיים. ובמיוחד כל מה שקשור לקריירה.
עכשיו אפשר להתפנות
לכיוון חדש, שהוא על
גבול תחביב־מיקצוע.
סוף סוף תהיה לכם הזדמנות
לעסוק במה שאתם
אוהבים, ואף להפוך
זאת לעיסוק המכניס
רווחים. אתם צריכים
לגלות יותר העזה
ולקחת סיכונים, לאו :
דווקא כספיים. מבחינה
כספית זה לא הזמן לסכן כספים, אולם במה
שקשור לכרטיסי הגרלה זה דווקא כדאי.

ענייני המגורים ממשיכים לגזול את רוב הזמן.
אינכם מצליחים להתפנות לעיסוקים
אחרים. בכל יום מתעו-
ררת בעיה חדשה שאו תה
לא לקחתם בחש בון.
אם הצלחתם לאר־ ;
גן כבר את הדירה, יתכן
לבע״ יגרום שהטלפוו

יי• י .

יות, או מכשיר ביתי מאוד
חיוני יגרום לצער
ולהוצאות. השגיחו במי נ נ ) י 5 2
יוחד על הטלוויזיה, הפ־ 1
טפון, הטייפ או כל מכשיר
מסוג זה. הורים קשישים יזדקקו לעזרה
בתחילת נובמבר -מצב בריאותם מדאיג.

ה־סל וה־ 31 בחודש עדיין נותנים תחושה
שאינכם שולטים בכל מה שקורה. אך לאחר
מכן כדאי שתצאו לחופשה
קצרה, או לפחות ת־ארגנו
נסיעה לשם הנ־

אה בלבד. התקופה ה־ 1 אחרונה היתה קשה, ו־כרגע
חשוב שתצאו קצת
מהסביבה הרגילה, תפ־גשו
אנשים ותנסו להתראות
עם ידידים מהע־בר
או עם קרובי מיש־

פחה שחברתם נעימה
לכם. ה־ 1בנובמבר אינו מתאים לנסיעה,
תקלה במכונית עלולה להרוס את הטיול.

ה״ 29 וה 30-בחודש מאוד לא נוחים, בעיקר
לא כדאי לקבל החלטות באותם ימים. כל
החלטה או כל התחלה
של פרוייקט כלשהו, אם
ייעשו באותם ימים, לא
וי מי
יצאו לפועל מאוחר יותר.
ענייני כספים מט רידים
אתכם בימים
[ייך י-ץ ץי
אלה, אתם חשים די
מבולבלים ומאמצים ל 111118
עצמכם
הרגל גרוע ישן,
3X 391
להתייעץ עם כל מי ש־אתם
פוגשים. בתחום
הרומנטי -צפויות לכם החודש הנאות
רבות ומלהיבות מאוד עם בן־הזוג החדש.

מצב הרוח מתחיל להשתפר. אבל אי אפשר
לומר שאתם רגועים ונינוחים. בעבודה, היחסים
עם הממונים ועם
עובדים אחרים מאוד
לא נוחים. יתכן שעל פני
השטח יש שקט. אך מתחת
רוחשות שמועות לא
נעימות, שקשורות בעקיפין
או ישירות אלי!

כם. נסו להמנע מלענות
בתוקפנות, לא רצוי לתת
למישהו סיבה להע־ביר
אתכם למקום אחר,
תוך חודש תהיו שוב רגועים יותר ותשובו
לעצמכם. באהבה אתם ממש מבולבלים.

זוהי כמעט התקופה הקשה ביותר בכל הש נה,
החוד ש הקרוב עד יום ההולד ת יהיה
קשה ומדכא. אם ת ת כוננו
לכך מראש, יתכן
שתעברו אותו ביתר קלות.
ה 2-עד ה־ 5ב נובמבר
יהיו מ אוד ק^

שים, הבריאות שלכם
או של בני מישפחה א חרים
נפגעת, ואין לכם
ברירה אלא שוב למצוא
את עצמכם במרפאות,
בבתי־חולים או במוס דו
ת מסוג זה. אתם חשים סגורים וחנוקים,
אך הפעם אי אפשר לעשות דבר נגד זה.

ידידים ממש יאלצו אתכם לצאת מהבית
ולבלות יותר בחברה. כבני מזל גדי אינכם
אוהבים הרגשה של חוסר
יציבות ויותר מדי
שימחה. אולם דווקא בימים
אלה אנשים מבקשים
א ת חצרתכם, ומע־מדכם
החברתי יכול
לעלות. במקום העבודה
עליכם להיזהר מאלה
שמציגים א ת עצמם כ ידידים,
אל תמהרו לשתף
אותם בסודותיכם.
ה־ 4וה־ 5בנובמבר מעייפים מאד. א תם
עלולים לסבול קשות מבעיה בריאותית.

כמעט משעמם לחזור ולומר לכם כל שבוע
שהעבודה והקריירה תופסים מקום ראשון
בימים אלה. אבל זהו
המצב. ושוב אין ברירה
אלא לתפוס את הזמן
והאנשים הנכונים ולצאת
לדרך. כלומר, זה
הזמן לבצע סוף סוף את
השינוי. אי אפשר להמשיך
לעבוד באותה מתכונת,
י33 גי מזל דלי ש .
אינם סובלים את ה־שיגרה,
אסור לכם להחמיץ
את הזמן הנוכחי. ב־ 2וב־ 3בנובמבר
אתם עלולים להגיע לעימות עם הבוס.

י44

ז1ו

זיו תוכניות
לנסיעה לחדל עולות על הפרק
בימים אלה, אולם לא בטוח שתצליחו להדביק
את התאריכים ש־קבעתם
לכם. בעיה כספית
שתצוץ ברגע האח־רון
תגרום לכם לחרדה,
מ 3 וזה קשור לא רק לאלה
שנוסעים. גם האחרים
עלולים למצוא את עצ־מם
בתיסבוכת כספית

לא נעימה. מי שמעוניין
להתקבל ללימודים יה־נה
מתשובה חיובית, בג
וב־ 3בנובמבר צפויה הפתעה משמחת, ה־* 4
וה־ 5בחודש יהיו קשים במקום העבודה. .

י ״אני לא רוצה לקפוץ״ .

לרות׳
או תמורת אחוזים. יש למישהו רעיון?׳
שמה עליזה, ואפשר למצוא אותה
בטלפון ,397983 תל־אביב, רצוי בין 9
ל־ 11 לפני הצהריים, ר 6עד 8אחרי.

חיק הטבע

גוף של בת 20

״הארץ מלאה פנויים ופנויות, ואני
עדיין מחפש את הפנויה שממתינה לי״,
הוא כותב .״אולי מפני שאני מופנם
מעט, ואולי משום שגורלי עדייו לא
זימן לי את פנוייתי, אני כותב אלייך,
חתי.
״אני בן ,28 נחמד, נאה (הערכה
סובייקטיבית, ואני מקווה שגם נכונה),
גובה 1.80 מטר, אינטליגנטי. לא בעל
השכלה אקדמאית, אבל מתכנן לשנות
זאת בקרוב. הבחורה שתוציא אותי
ממעגל הפנויים צריכה להיות נאה,
אינטליגנטית, רומאנטית, אוהבת סרטים,
תיאטרון וספר, נהנית להיות בחיק
הטבע, לא כל־כך אוהבת דיסקוטקים.
האם מיכתב זה יתן את הפוש
לגורל אותו הזכרתי בתחילת מיכתבי?
אני מקווה שכן, וממתין בת״ד ,37656
תל־אביב.״ מה אומר לכן — אם לא
הייתי גדולה עליו באיזה שנה־שנתיים,
הייתי שומרת אותו לעצמי.

״אני בת 40 פלוס, גרושה ללא

ילדים,״ כותבת (.)1231/86
״אני נראית צעירה מגילי, ולדעת
כולם יש לי גוף של בת עשרים, חן
וחיוך יפה. למדתי רוקחות בפאריס,
ומזה עשר שנים שאני בארץ. אני אלגנטית,
עם טעם בלבוש וטעם בעיצוב־פנים(למדתי
גם את זה) ויש לי דירה
יפה, בעלת אווירה חמה. אוהבת ללכת
לקונצרטים, לרקוד, לטייל בטבע,
לצלם. בקיצור — ראש צעיר,
״מעוניינת באדם מעניץ, בעל אופי
טוב, מסודר בחיים, עדיף גרוש או
אלמן. נראה לי שאם גבר רגיל להיות
לבד, הוא בטח רוצה להמשיך להיות
לבד ...שיהיה בעל הופעה, לא שמן, כי

בית חם
״רותי, תעשי לנו שרות טוב אם
תפרסמי את השורות הבאות,״ היא
כותבת .״מתארגן מועדון תרבותי, בעל
רמה גבוהה, לפנויים ופנויות בגיל
שלושים עד חמישים. אנחנו חושבים
על הרצאות, ריקודים, מיזנון, רוצים
שזה יהיה בית חם לחברים. מחפשים
עכשיו מקום מתאים לפעילות של
פעם או פעמיים בשבוע, בשכר חודשי

״יש פיתגם האומר, לכל סיר יש
מיכסה׳ ,אז היכן אתה, הגבר המתאים
לי?״ שואלת 1232/86״אני גרושה
בת ,38 נאה מאוד, גובה 1.70 מטר,
רצינית מאור, ונמאס לי כבר להיות
בודדה. אז אם אתה חושב שהינו לגביי
הסיר — רציני ביותר, גבוה ואולי גם
קצת יפה — אולי מתוך הסיר עם
המיכסה ייצא דבר טעים, נעים, כנה
ויפה.״

• למה בכלל הלכת לצבא?

חשבתי שאני יכול לתרום. ישבתי
באוניברסיטת תל־אביב, וב־ 1975 הקימו
את המרכז לניתוח מערכות באגף-
התיכנון של המטכ״ל. הציעו לי להצטרף
לצוות ההקמה של המרכז,
והלכתי.
מי שגייס אותי ומי שלימד אותי
להילחם על דעותיי היה אלוף־מישנה
שימחה מעוז. הוא בחר לרדת מהארץ,
וזה לא בריוק הרצפט שלי.
צה״ל לא יודע להחזיק את מעט
האנשים שהם יוצאי־דופן, שהם בעלי
ברק מוזר בעיניים והם מקבלים את שם
הקוד ״רפיפות נפשית״.

• אתה חושב שצה״ל הפסיד
שעזבת?
במיקרה שלי לא, אבל אנשים כמו
בני פלד, אברהם רותם, דוב תמרי,
שימחה מעוז, אדם שפי — אלה שורת
אנשים שמהרבה בחינות הם משיכמם
ומעלה.

• ומה איתן•?

המיקרה שלי האישי לא מעלה ולא
מוריד.

• יש לך עותק של הדוח?
לא. הדוח לא שלי, הוא של צה״ל.
העותק שלי נמצא בכספת בארכיון
צה״ל.

• יש לך גישה אליו?

בוודאי, אבל אני לא חושב שאני
צריך.

ק 1מישפחתי
הוא בן 35 גבוה ונאה, סימפטי וטוב־לב,
רגיש. מעוניין להכיר בחורה
רגישה וטובה, ללא ״עיניים גדולות״,
בגיל 23 עד ,31 למטרת נישואין
והקמת קן מישפחתי חמים. אם זה
מתאים לך, הוא מצפה בת״ד ,669 בני־ברק.

אתה יכול להוציא אותו
החוצה?
מה פיתאום.

• א ם אתה כל־כך רוצה
לשנות, מדוע אתה לא מוציא
אותו?
אני רוצה לשנות רק מבפנים. כל
המילחמה שעשיתי מבחוץ היא לא כדי

מצב מיוחד

אחת משלוש נשים צעירות
טל סיאקי -בחורה אמיצה, עם עבר של מדריכה בבית״ספר שדה
בסיני. הובילה קבוצות ילדים במידבר, כשהיא נעזרת בכישוריה
כנווטת וגששית. אחר״בך היא היתה במשך שנה ימאית על אוניית-
משא בקו דרום־אפריקה״ישראל, אחת משלוש נשים צעירות, שעסקו
בניקיון והגשת אובל, בין 20 גברים. הן הכניסו קצת רוך נשי וחיובים
לעולם הגברי והקשוח, אירגנו מסיבות יום שישי. היו פה ושם מצבים
עדינים -חיזורים -אבל לטל היה כלל: להתרחק מקשרים אישיים,
כדי לא להסתבך ולא לפגוע .״אפשרות אחרת -וזה קרה, אבל לא לי
היתה ליצור קשר עם אחד, וזה מנע לחצים מצד האחרים ״,היאמספרת.
היא בת ,26 ילידת קיבוץ גיבעת״ברנר. האב ממוצא יווני, האם
מצרפת. היא יפה, חטובה, תמירה ( 1.76 מטר) ,בוגרת הסטודיו
למישחק של ניסן נתיב, ומופיעה כיום בהצגה שחור הוא הלילה. היא
מתגוררת בדירת־חדר צנועה בדרום העיר, יודעת להסתפק במועט.
כאשר עזבה את המשק לא קיבלה דבר, ונאלצה לממן את הלימודים
בעבודה כעוזרת״בית .״לא היה לי ניסיון בפקידות,״ היא אומרת ,״וזה
נראה לי הג׳וב היחידי שיוכל לאפשר לי מיחיה ולימודים״.

האלרגיה
של גירעון
אם השם שלו נשמע מוכר, זר
בגלל הדודה שלו, נעמי פולני.
גידעון פולני היה ילד באשר היא
ביימה את התרנגולים. הוא הסתובב
בחזרות, הלך לכל ההופעות,
והעריץ את פולי ושייקה, וגם את
ליאיר ייני, שהתחתן עם הדודה.
ליאור כבר שנים רבות לא הדוד
שלו, אבל הם נשארו ידידים
סובים.
גידעון הוא רווק בן ,33 המצהיר
שהוא כבר מת להתחתן. במיקצועו המטפל פיסיותרפיסט, הוא בבעיות שרירים, תיפקוד גפיים,

הוא בן ,30 גובהו 1.75 מטר,
צימחוני, חובב אמנות וטבע, עוסק
בציור ובקרמיקה, מעוניין בך למטרה
רצינית, אם את רגישה וצימחונית. הוא
מצפה בטלפון .858944

אני לא יכולה שבוע בלי דן בן־
אמוץ. החתונה, הוא אומר, היא
ההרפתקה היחידה בחייהם של
המרובעים.

תיגוק חמוד

חובב טבע

טעים ונעים

הכלל נטל טל

( )1230/86 היא רווקה בת ,34 נאה,
גובה 1.65 מטר, בעלת מישרה מיג־הלתית
בחברה גדולה. היא למדה
כלכלה במשך שנה וחצי, אולם העדיפה
לוותר על המשך הלימודים
לטובת קידום בעבודה. היא אם לא־נשואה,
מתוך בחירה, לתינוק בן חצי
שנה, חמוד וכתול־עיניים. היא מעוג־יינת
לפגוש, במטרה לקשר רציני,
בגבר נבון, רגיש, בעל הופעה נאה
וראש פתוח, לא נמוך, אוהב ילדים, עד
גיל ארבעים. בין התכונות החשובות
בעיניה — פתיחות, כנות ויושר.

אמא של אשתי הרסה את חיי־הנישואין
שלי״ סיפר פעם לני ברוס,
״יום אחד חזרה אשתי הביתה
ומצאה אותנו במיטה.״

זה מפריע לי. הגיל הרצוי — מסוף 40
עד אמצע .50״

שמעתי ממדריכה לפעילות גופנית:
אי־אפשר להחזיר את שעון־
הזמן לאחור, אבל בהחלט ניתן למתוח
לו א ת הקפיץ.

(המשך מעמוד )16
להציג את הזווית שלי בספר. מעבר
לזה אני יכול לקפוץ ממיגדל שלום.
ואת זה לא אעשה.

גירעון סולני

כבר מת להתחתן

מעניק מסאז רפואי לכל מי
שנזקק, ועובד גם עם ספורטאים.
למי שסובל מעודף מישקל הוא
יודע לתת את המסאז׳ המתאים,
פלוס דיאטה, פלוס תרגילי״הת־עמלות,
פלוס חיזוק פסיכולוגי של
בוח-הרצון. אחת כבר הורידה
אצלו, הוא מדווח 12 ,קילוגרם
במשך שלושה שבועות.
הוא אספן של מוסיקה נוסטלגית,
בעיקר להיטים שקטים
משנות הארבעים עד השישים,
ואוהב לרקוד ולס וטנגו. אשת-
חלומותיו צריכה להיות קטנה,
מיניאטורית ורזה, כדי שתתאים
לו (הוא 1.67 מטר) ,עם ראש על
הכתפיים. אדון פולני מכריז שהוא
אלרגי לנשים שמנות, טיפשות ונצ-
לניות, כאלה שאין להן גרוש על |
הנשמה, והן מחפשות גבר עשיר י
ובונות עליו. אותן, הוא אומר, אני1
מריח מרחוק.

מיכתבו של ( )1233/86 ריגש אותי
מאוד .״אין לי מושג אם מיכתבי
מתאים למדור זה,״ הוא כותב .״איני
זוכר מיכתב של בן ,58 בעל מישפחה,
אך יתכן שבגלל המצב המיוחד, אפשר
יהיה לתת לי יחס מיוחד. בחודש מאי,
השנה, נתגלתה אצלי מחלה ממאירה,
ומאז אני נאבק בה בעזרת טיפולים
רפואיים קשים מאוד, ובעזרת אופטימיות
וכוח נפשי, שלפעמים איני יודע
מניין אני מגייס אותם. הטיפולים לא
רק משאירים אותי חסר־אונים כמעט
למשך ימים, אלא גם ניתקו אותי ממגע
עם בני־אדם. ובני־אדם זה מיקצועי,
עבודתי ותחביבי העיקרי.
״נותרו, כמובן, ידידים קרובים
המתקשרים או מבקרים, שלעולם לא
יבינו עד מה גדול העידוד שבשמירת-
הקשר שלהם. אם יש בין הקוראים
אנשים המוכנים להתכתב איתי, קשר
כזה יוכל להיות מעין מגע עם בני־אדם.
לחודשים הארוכים של מאבק
שעוד צפויים לי. תהיה לי בכך עזרה
רבה.
״השכלתו של הכותב/ת, גילו
וכדומה, אין להם כל תפקיד. התואר
היחיד הנחשב בעיניי זה לא התואר
האוניברסיטאי (שיש לי) ,שמשיגים
אותו בכר־וכך שנות מאמץ, וזה לכל
החיים, אלא התואר ב״א, שכל חייך
אתה מתאמץ להשיגו, ואתה עלול
לאבדו בשעה: ב״א = בן־אדם.״

צעירה מגידה
היא אחות בבית־חולים תל־אביבי
רווקה בת ,38 נאה, חתיכה, נראית
צעירה מגילה. היא אוהבת אמנות,
טיולים בארץ ובחו״ל, הומור. מעוניינת
בקשר רציני עם גבר מעניין, פתוח,
ישר, כן. הוא יכול להיות שנה־שנתיים
צעיר ממנה, ולא מעל .50 הופעה נאה
הינה יתרון בעיניה, כמו בעיני כולם,
אבל היא לא שמה את הדגש על זה.
מיספרה אצלי הוא .1234/86

מאיר עוזיאל ראה מידבקה על
מכונית :״לא כל־כך קרוב, אנחנו
בקושי מכירים.״

נעמי רז? —

״את השירות
הסדיר עשיתי
סדוד־שיריוו,
ושם קצת !חלו
דווקא״
להדליף פרטים ומהרוח הזה לא הודלף
כלום. רציתי תהודה, כדי שצה״ל יעשה
רפורמה שהוא צריך. אין סיבה שמיס-
פרי טנקים ואווירונים יסתובבו בחוץ.
אני מצטער שהעותקים שצה״ל מחזיק
מהדוח הם בארכיון צה״ל ושלא דנים
בהם.

• אתה חושב שצה״ל חולה?
אני אמרתי במפורש: צה״ל חולה
ומסרב לנקוט בפעולות אלמנטריות

כדי לעבור למסלול של הבראה.

• אתה מאשים את ה־ [
רמטכ״ל?
לא מינו אותי להאשים אנשים, אבל
אני חושב שהצבא והכנסיה הקתולית
הם שני האירגונים הכי קשוחים שאני 1

מכיר.

• אתה כועס על הרמטכ״ל? א
לא, אני מאוכזב ממנו.

• הייתם מיודדים פעם?
הייתי עוזר כל־כך קרוב שלו, שכאשר
היה צריך להגיע לוועדת־כהן כדי
להעיר, הוא שלף אותי מבית־הלוררים,
שהיא המיכללה לביטחון לאומי, כדי
שאכין לו את התיק .,והלכתי איתו
לוועדה ושלפתי לו מיסמכים.
נכון שלפני כמה שנים היו, מבחינתי,
יחסי־אמון איתו.

• הייתם חברים מחוץ למים-
גרת הצבאית?
מעולם לא הייתי בביתו והוא לא
היה אצלי בבית.

• אתה חושב שיש סיבות
מתחת לפני השטח לעובדה
שלא דנים בדוח?
אין לי דוקטורט בפסיכולוגיה. הרי
הם יכלו אפילו לדון בתוכנית שלי
ולפסול אותה.
__ו\(7ולרז רד•?רד ;)^שי

ילר פנה יגאל לביב לאנשים
1 זרים בדרישות כספיות, כש־פנייתו
לאותם אנשים זרים נעשית על
רקע הפירסום שיצא לו כעיתונאי, המפרסם
דברים בגנות מי שאינו משלם לו
תמורת השתיקה — היה מקום לטעון,
להרהר, ואני מניח גם להרשיע את הנאשם
בעבירות סחיטה,״ כתב השופט
אורי שטרוזמן בפסק־דינו בעניין יגאל
לביב. אולם מכיוון שלביב לא הרחיק
לכת בפניותיו לבקשת כסף מאנשים
זרים, אלא פנה לחוג מכריו מקפה א קסודוס,
היה על השופט לבדוק היטב
כל הלוואה, שמא היתה על רקע של
יחסי עסקים או ידידות, ולא סחיטה.
לביב הכיר את מוניה שפירא,
בצלאל מיזרחי, עזרא טיסונה ושלום
גניש מישיבתו היומיומית בקפה א קסודוס,
שם נהגו כולם לבלות שעות
רבות בשיחות על דברים העומדים ברומו
של עולם, וברכילות על מעשיהם
ועסקיהם של אנשי-שולטון ובעלי־הון,
ואגב כך גם לשאוב מידע לצרכיהם.
בין לביב וחבורת בעלי־הממון הללו
התפתחו יחסים שחרגו מהיכרות שיט־

מאנשי־העסקים נתן ללביב כסף בגלל
סיבות אישיות שלו, שאותן בחן השופט
בעת כתיבת פסק-הדין.

בעל פוח
אדיר
ך* קרע והנתק שבין לביב וחוג
1 1יושבי אק סודו ס נגרם כאשר הגיש
בצלאל מיזרחי את תביעודהריבה
שלו נגד העיתון הארץ, ולביב התייצב
לצד הארץ ונגד מיזרחי וחבריו. מאותו
הרגע השתדלו הללו לחשוף את דמותו
של לביב כעבריין, ועודדו את המיש־טרה
לחקור תלונות נגד לביב, ואף ליזום
אותן בעצמה.
״הם רצו להורידו ממעמדו כמשגיח־כשרות
על מעשיהם של אחרים,״ קובע
השופט.
אך השופט אינו רואה את לביב כטלית
שכולה תכלת, או כקורבן מיסכן
של עלילת״שווא. השופט רואה את
לביב כבעל כוח אדיר, הנהנה עד היום
מתיאור עוצמתו, המטילה חתיתה על

הנאשם עם המתלוננים אינה מעוררת
שביעות־רצון. שכן אין זה רצוי שכך
ינהג עיתונאי עם נושאי־כתיבתו, בין
אם ניצל את מעמדו כדי לבקש טובות־הנאה
ובין אם הם רצו להרעיף עליו את
מבוקשו כדי להיטיב עם עצמם. אך׳ גם
בכך לא אדון, כי לא האתיקה של העיתונאי
וטוהר־מידותיו עומדים כאן לדיון,״
קבע השופט.
הוא מסביר כי יתכן מאוד שמערכת-
יחסים מסוג זה בין עיתונאי למכותביו
יכולה לשמש עילה לאישום של שוחד.
״שכן אין כעיתונאים הרואים את עצמם
פועלים למען הציבור, ובתוקף טענתם
על זכות הציבור־לדעת, ועל חובתם לממש
זכות זו, נפתחות לפניהם אפש־רויות־גישה
ומקורות־מידע שרבים אינם
יכולים לפנות אליהם. בימינו אין
איש היכול לנהל את עסקיו, חייו וקביעת
עמדותיו בלעדיהם. יתכן שלא
מן הראוי שיהיה איסור בדין על טובת־הנאה
המזדמנת לעיתונאי, ומוטב ש־יחוייב
בהבאת הידיעה על טובת־הה־נאה,
על־ידי הערה מתאימה בכתבה הנוגעת
לעניין, כדי שיידע הקורא להעריך
נכונה את הדברים המובאים
לידיעתו״...
אולם השופט חוזר ומזהיר את עצמו
שאין הוא עוסק בשאלות האתיקה
העיתונאית או במעמדו המוסרי של
לביב, הוא עוסק אך ורק בשאלה אם
אומנם נעברו העבירות המיוחסות ל־לביב
בכתב־האישום על־ידי התביעה,
שבראשה עמד עורך־הדין אהרון שדר.

כל אנשי

,אקסודוס״
ף ובו העבירות שיוחסו ללביב הן
1עבירות של סחיטה־באיומים מ־אנשי־ממון
שונים, רובם מחוג ״יושבי
אקסודוס״ .השופט קובע כי עבירה זו
דורשת גורם של איומים מצד הסחטן,

עיתונאי לביב בבית־המישפט לפני פסק־הדין
סכומי כסף בקזינו ובמיסדרון בית־הקפה
מכיוון שקיווה להשיג דרכו הלוואות
בתנאים טובים מבנק־הפועלים, וכן
למכור את מלונותיו דרך הבנק בעזרת
לביב. על כן לא היה צורך באיומים של
לביב כדי לקבל את הכסף. השינוי
ביחסים בין הנאשם למיזרחי אירע רק

וחשש ממנו. גניש פנה מייד לקצין-
מישטרה כדי שייעץ לו כיצד לנהוג
בעניין.
בית־המישפט מצא כי לביב אומנם
התכוון למכור חלק מעיתונו לגניש,
כדי שיוכל לפתח את עסקיו ולקנות

רביב זונה מחב ההאשמות, או גונה עדיד׳
ה שו פ ט נעיתונא ..חסו־ א תי קה, ג ס־וו ח
ואוהב־ממון״ .המישטרה זנתה בביקורת חריפה

פרקליט סגל
אין ס חי ט ה ללא איומים
חית .״מסתבר כי הנאשם לא בחל בטו־בות־ההנאה
המזומנות לו מירי אלה שהממון
בכיסם, למרות היותם נושאים
ראויים לכתבותיו.״ וכך פיתח לביב
יחסים שהשופט אינו מוצא בהם ידידות
אמיתית, אלא אינטרסים של קבלת
טובות־הנאה לכל הצדדים. לביב הציע
למכריו מחוג אקסודו ס עסקות שונות,
וקיווה לקבל מהם דמי־תיווך ר
טובות־הנאה כספיות אחרות. כל אחד

מי שמתוארים בעיתונים כראשי הפשע
המאורגן. בכוחו זה השתמש לביב כאשר
פנה לכל אחד מהאנשים הללו
וביקש ממנו כסף כהלוואה או עבור
מודעות לירחונו או כהשקעה בו.
השופט בודק גם את השאלה מדוע
בחר לביב, עיתונאי חושף־שערוריות
ו״משגיח־כשרות״ ,למצוא את ידידיו
דווקא מהחוג הנזכר בעיתונות כקרוב
לפשע המאורגן .״מערכת הידידות של

ואם לא הוכח כי היו איומים מפורשים
או מרומזים, שבגללם ניתן לו הכסף,
לא נעברה העבירה של סחיטה־ב״
איומים.
על כן בודק השופט אחת לאחת את
כל העדויות, וברוב המיקרים הוא מגלה
שאומנם אין רמז לאיומים מצד לביב.
לכל אחד מנותני״הכספים היתה סיבה
טובה משלו להיפרד מכספו ולתת אותו
ללביב, ללא איומים.
לביב זוכה כמעט מכל העבירות
שיוחסו לו בקשר לאנשי חוג יושבי
אקסודוס.
.השופט בדק את עדותו של מוניה
שפירא, שהאשים את לביב בסחיטה
ובאיומים, וקבע כי שפירא פנה למיש־טרה
מתוך שינאה ורצון לנקמה בלביב.
״שינאה ונקמה הם יועצים רעים,״ אמר
השופט, וקבע כי אינו מאמין לעדותו
היחידה של שפירא. הוא זיכה את לביב
מפרט־אישום זה.
בצלאל מיזרחי נתן ללביב הלוואה,

אחרי שההלוואה ניתנה והוחזרה.
הנאשם הסביר כי השינוי חל כאשר
הוברר לו מעמדו של מר מיזרחי בעו־לם־הפשע,
ולכן נקט עמדה-ברורה
נגדו, וסייע לעיתון הארץ במשפט
שהוגש נגדו על־ידי מיזרחי .״עמדה זו
קוממה עליו את מר מיזרחי, וכאשר
התגלגלה ההזדמנות לידו לפגוע
בנאשם, לא נמנע מכך. העובדה כי הוא
וחבריו, פלאטו־שרון חשלום) גניש,
נתנו כספים ללביב מטעמים שלהם,
עזרה למר מיזרחי להציג את ההלוואה
כתוצאה של סחיטה,״ קבע השופט,
וזיכה את לביב גם מפרט־אישום זה.
שלום גניש, גם הוא מחוג א קסודוס,
התלונן כי לביב סחט ממנו
סכום של מיליון לירות, שהיה שווה אז
ל־ 80 אלף דולר, במסווה של קניית
אופציה לשותפות בירחון מאה. גניש
הדגיש כי לא היה לו כל עניין להיכנס
לעולם העיתונות, והוא נתן ללביב את
הכסף מכיוון שידע כי הוא איש מסוכן

עיתון נוסף. יתכן שגניש חשב כי הוא
נסחט, אולם לא הבנתו היא הקובעת,
אלא כוונותיו של לביב. ומאחר שלביב
התכוון בתום־לב למכור חלק מהעיתון,
אין כאן עבירה.
היחידי מחוג א ק סודו ס שבגללו
הורשע לביב, הוא שחקן השש״בש
והמהמר עזרא טיסונה.
הוא סיפר לבית־המישפט כי נתן
ללביב סכומי־כסף שונים בבתי־קזינו
בלונדון, מכיוון שרצה להיות חבר של
לביב ולזכות בידידותו, כדי שלא
יכתוב עליו דברים רעים. על סכומים
אלה לא הואשם לביב כלל. אולם בעת
חקירתו של טיסונה על דוכן־העדים,
שאל אותו סניגורו של לביב, עורר־הדין
יצחק סגל, שאלה, ואז התברר כי
טיסונה גם נתן ללביב סכום של 3000
דולר בתל־אביב, במיסדרון ליד קפה
אקסודוס. מטרתו של סכום זה היתה
למנוע מלביב לפרסם עליו כתבה כי
(המשד בעמוד 138

נשיקות רסכב ת המחזמר היזרד
דודאי סופר הבקמקיס
השדה

מוסיקתנשמה ררגים

סמדר גנזי

הדוגמנית הצעירה והמבטיחה,
צוחקת בקול להטפותיה של
מארגנת תצוגות־האופנה שלווה בן־גל (משמאל),

שסיפרה לאורחים חוויות מתצוגת״אופנה שממנה
חזרו. ביניהן עומד גיא ארנון, מנהל המיסעדה הבית,
אשר חגג בדיוק באותו ערב את יום הולדתו ה־.25
שלושה אירועים משמחים הצליח
גיא ארנון לדחוס אל תוך מסיבה
אחת. האירוע הראשון: יום הולדתו ה־
.25 השני: כניסתו לניהול המיסעדה
הבית. השימחה השלישית: חנוכת
ערב מיוחד במיסעדה — ערב סול
שמו, הנקרא כך על שם הדג, ולכבוד
מוסיקת־הנשמה המושמעת במקום.

ויטה קל״נשטיין

התקבלה כנסיכה. המוסיקה פסקה,
שטיח אדום, היא פסעה פנימה וזכתה
למטחי־נשיקות מכל המסובים. ריסה מקליטה כעת תקליט חדש.

ב״חמאם׳ שתייה כרת ושירה כרין

וו קו 1־ וךוךין ־ הדוגמנית התימניה, נהנית מהשדרן דן כנר. כנר.
1111 11 1111 המנחה תצוגות־אופנה, בא למקום בחברת כמה
דוגמניות. הוא הצחיק את המלצריות כשהזמין גלידה במילעיל (כראוי).

אורי ליפשיץ
אשר צונח׳

השחקן הוותיק שהצגת״היחיד שלו סונטת
קרוייצר מועלית זה זמן רב בתיאטרון בית־ליסין,
מלקק פיסות־דג מידיה של חברתו, השחקנית ריסה שוקרון.

— 36י

הצייר הוותיק הוא גם מבלה
תל-אביבי ידוע. בתצ לום
נראה ליפשיץ כשהוא רוקד בין השולחנות.

ך 1ך 1ח חברתו הצעירה של אורי ליפשיץ, בעלת
11 11 1הפנים היפות, ישבה לשולחן לצידה של
תיקי דיין, ולא פסקה לצחקק במשך כל הערב.

יש כמה מקומות פופולאריים, האהובים על הבוהמה
התל־אביבית, המתכנסת מדי שבוע לערבי שתיה כדת ושירה
כדין. בקיץ זה קורה בהחוף המערבי או בבוננזה,
ואילו כעת, עם הטיפטוף הראשון, ביצעו אנשי בוהמה
תפנית לכיוון יפו, אל החמאם, המנוהל לאחרונה על־ידי
צמד הדודאים — בני אמדורסקי וישראל גוריון.

זכתה הפעם בהחמאם בהופעה יוצאת מהכלל של
השחקנית תיקי דיין. בליווי מנדולינות, טמבורים וגיטרה,
הפגינה תיקי את יכולתה הבלתי־מעורערת בשירה, וסחפה
את הנוכחים להשתוללות שנמשכה עד השעות הקטנות של
הלילה.
אמדורסקי, בעל המקום, היה מבין היחידים שלא נסחפו
בשירה, כי היה טרוד בחישוב מיספר בקבוקי היין שנמזגו
על חשבון הבית.

החבורה, הכוללת אמנים וקצינים בכירים במילואים,

שטיח אחם
למלכה דיטה
עד לשלב מסויים, המסיבה היתה
ככל המסיבות. רק עדת הצלמים שעמדה
ליד שער־הברזל של מחסן חברת
אירגונית רמזה משהו על הסיפור האמיתי.
השחקן עודד תאומי נכנס,
הינהן בראשו לשלום ותפס פינה.
שלמה בר־שביט הגיע עייף מחד
רות. התיישב על כיסא ובהול ברוקדים.
פיתאום, שעתיים אחרי תחילת המסיבה,
פסקה המוסיקה וכבה האור.
שטיח אדום נפרס במהירות, והקהל
התייצב לשני צדדיו, כמו ממתין לכניסת
מלכת אנגליה, לפחות. ואז, כולה

| | 1ך | 1־ 1ן ין ךיך* שהיתה אחת מרקדניות הלהקה במחזמר גבירתי
1 1 1 1 1 1 1 1 1הנאווה, לא פסקה ולוא לרגע מריקודיה הסוערים
במשך כל המסיבה. בתצלום למעלה נראית עירית, שהובלה על־ידי בן־

זוגה הרקדן אלן בנור״אביב, תוך כדי ריקוד סוער, אל מחוץ למחסן
אירגונית. את הריקוד סיימה הרקדנית בנפילה מצחיקה על אחת
המכוניות שחנו בחוץ. בתצלום למטה משמאל: בריקוד נמעט־שקט.

משה יוסף

ענקית, מרים בקלות גם את ״שמן״ .

ש 1 1 - 1מבודחת על שמצלמים אותו ולא את

ריטה. בר״שביט הגיע למסיבה -הישר מחזרות שנערכו בתיאטרון.

בשחור פסעה ריט ה, כששיניה מפגינות
חיוך מאושר, והתקבלה על־ידי כל
משתתפי המחזמר בנשיקות ובחיבוקים
אין ספור. היו בין הנוכחים שנזכרו במסע
הנשיקות של שושנה ארבלי־אל־מוזלינו
כמה ימים קודם לכן.
מי שאירגן את מסיבת הסיום היה
מפיק המחזמר, משה יוסף, שדאג
לכל המשתתפים ואירגן להם אוכל
ושתיה מן המיטב, ואשר לא הפסיד
ולוא הזדמנות אחת לחיבוקים ונשיקות
עם תגליתו ההיסטרית, ריטה, שעימה
הוא מתכנן להפיק בשנה הבאה את
המחזמר קברט.

צילם: צ בי בל, כ תב: מזלי

מישפט לביב: אץ מנצחים!
(המשך מעמוד )35
דשופט הכיר בכך שהצטברות הההבטחתו
של לביב שלא לכתוב עליו
אשמות נגד לביב נוצרה בגלל שינאתם
הרוויח שני מיליון דולר בהימורים כתבות מזיקות.
של בצלאל מיזרחי וחבריו, שלביב
באמריקה. כתבה זו, שלא היתה אמת,
יתר האישומים היו בעיקר על
התייצב נגדם בעת מישפט הארץ. הם
היתה גורמת לטיסונה בעיות והטרדות, רקע של נסיון להשיג מודעות לדאגו
לפנות למישטרה וליזום תלונות
והוא שמח להיפטר ממנה בסכום של עיתונו של לביב, מאה, מחברות כלכ3000
דולר.
וחקירות נגד לביב.
ליות גדולות. התביעה טענה כי לביב
המישטרה גם היא זוכה בביקורת
דרש מודעות אלה, תוך איום בפיר־מפי
השופט, שאינו מבין מדוע דחתה
סומים מזיקים אם לא יקבל מודעות,
חקירות נגד קציני־מישטרה שונים,
אך בית־המישפט גרס כי לביב השתמש
שעליהם התלונן לביב. השופט תוהה
יותר בשיטות של פיתוי מאשר איום:
ך* שופט הישווה את לביב למדוע
הורה פרקליט־המחוז, אהרון
איומים
• השופט לא מצא כי היו
ו \ ביריון השכונתי, שכולם מפחדים
שדר, לעכב חקירות נגד קצינים אלה
בעניין חברת ורד ומקורות, שמימנו
מפניו, וכאשר הוא מסתובב ברחוב ניעד
שיסתיימו ההליכים במישפט לביב.
גשים אליו האנשים ונותנים לו כספים את שהייתו של לביב ואשתו בבראזיל
ברור לשופט כי העימות בין לביב
ושווי־כסף מחמת הפחד, אך ללא כל בשנת . 1971
והמישטרה אינו דבר חרש. לביב
• השופט לא מצא כי היו איומים
איום מיידי. במיקרה של עיתונאי הפירסם
בעיתונו כתבות שאינן מפארות
נוהג כך, מהרהר השופט, אין מקום מצד לביב על איתן אבניאון מחברת
קציני־מישטרה, והם דאגו לנסות
להעמידו לדין על קבלת־שוחד. אולם הסנה, שנתן מודעות לעיתונו של
להפלילו וגם להאזין לשיחותיו של
מאחר שאישום כזה לא הועלה בבית־ לביב.
לביב, גם שלא לצורך. אך עם כל זה אין
• לא היתה סחיטה מג׳ו ליבו,
המישפט, אין השופט דן בו.
השופט מוצא כי עויינות זו גרמה
השופט מרשיע את לביב בעניין מחברת אליאנס בחדרה, מכיוון
לקילקול השורה, וגורס כי החקירה
קבלת הכסף מטיסונה, מכיוון שמצא כי שליבו לא עלה על דוכן־העדים ולא
נגד לביב התנהלה כמקובל וכהלכה.
לביב איים לפגוע בטיסונה שלא כדין סתר את גירסתו של לביב.
לביב והעיתונות זוכים להתיי•
לא היתה סחיטת מודעות מחברת
על״ידי פירסום כתבה שלא היה בה
חסויות והערות שונות, שלעיתים אינן
אמת, והיה בה לגרום לו להטרדה רבה. אתא, כאן התעכב השופט על דרך
מחמיאות .״אינני תמה על כך שמי
יש לציין כי האישום בעניין טיסונה הפעולה של לביב וקרא לו גס־רוח
שהיטיב עם הנאשם, בהלוואה או
היה אחד מארבעה אישומים שסניגורו וחסר״רגישות. לביב פנה למנהל חברת
במודעה, ראה את עצמו נאלץ לעשות
ממנו
.של לביב טען כי אין כלל להשיב אתא, אותו הכיר מקודם, וביקש
כן, וממילא ראה את עצמו נסחט על-
עליהם, ולכן גם לא התגונן נגדם בעת לתת מודעות לעיתונו. הוא הביא איתו
ידי הנאשם. סחיטה ללא איומים! רק
גליון קודם של מאה, שבו נכתב כי
המישפט.
מפני שהנאשם הוא עיתונאי במיק־שמואל
פלאטו־שרון אינו נמנה שאול אייזנברג, שהיה אז אחד מבעלי־צועו,
הכותב על מיסחר וכלכלה, מיש־אומנם
עם חוג יושבי אקסודוס״ולביב המניות העיקריים של אתא, הוא מש־טרה
ופלילים, תחומים היכולים לפגוע
לא הכירו משם, אלא מעת היותו וזבר־ תף־פעולה עם הנאצים וכי כל אדם
בו גם כאשר תוכן הכתבות אמת, וכל
כנסת. אולם גם פלאטו הוא מכרם של הגון יסרב לבוא איתו במגע .״הגינותו
עובדה מדוייקת.
גניש ומיזרחי. היה זה המיקרה היחידי של הנאשם לא מנעה ממנו לבקש
״המסקנה העולה מכלל הראיות ובו
הכחיש לביב כי קיבל כסף. הוא מודעות מחברה שבשליטת אותו אדם,״
מבחינת התנהגותו של הנאשם היא,
סיפר כי אומנם קיבל סכום של כ־ 3000 כתב השופט ,״נכונות הנאשם לבקש
לדעתי, התנהגות שבמיקרים רבים לא
היתה התנהגות ראויה והולמת עיתונאי.
אבל כשהוא פעל במהלך־העסקים
הרגיל של בעל־עיתון, או נהג כמינהגם
של אנשים הפונים למכריהם בבקשות
לעזרה ולעסקים שונים — אין
ביכולתנו לקבוע בוודאות הדרושה
אילו מחשבות וכוונות קיננו בלב
הנאשם, ואין לנו אלא מה שעינינו
רואות. לכן, במקום שההרשעה המתבקשת
אינה נתמכת על בסיס של איום,
אלא שהאיום אמור להשתמע מכך שהנאשם
עסק בכתיבה בעיתונים נושאים
מסויימים — אין עבירה ואין הרשעה,״
כותב השופט.
״כאשר לא הוכחו איומים, או כאשר
הוברר כי הנאשם לא איים,לא במפורש
ולא במרומז, ולא הוכח כי הנאשם כתב
או הכין את כתבותיו בכוונה לסחוט
טובות־הנאה — האפשרות היחידה
להרשעת הנאשם יכולה להיות רק אם
ייקבע שדי בעיסוקו של הנאשם, שיש
בו כדי להרתיע את מי שצפוי לביקורתו,
כדי להרשיעו בעבירה. אפשרות
זו תביא להרשעה גם במיקרים
אחרים, שבהם פניותיו של הנאשם
נעשו במהלך הרגיל של עבודתו וכשופט
שטרוזמן
מקובל בתחום עיסוקו, זכו במענה
״משגיח כשרות״
לחיובי מפני שבליבו של האיש קיננה
דולאר בפריס מאדם בשם ג׳ק, אך מודעות מחברה שבעליה מושמץ על
תחושה, הרגשה, אימה, שמא הסירוב
למקור הכסף לא היה לדבריו כל קשר ידו, ממש בשעה שהוא שוטח את
יגרור תגובה פוגעת ומזיקה, פרי״עטו
לפלאטו״שרון. גם פלאטו־שרון הכחיש בקשתו לפני נציג״החברה, מתיישבת
של הנאשם מעל דפי־העיתונות. סבובתחילה
מתן כסף ללביב, אך אחר־כך גם עם גסות־רוח וחוסר־רגישות בנירני
שאפילו התביעה איננה מרחיקה
חזר בו והסביר כי לביב דרש ממנו כסף הול מגעים עם החברה.״ אך אין זה בלכת
עד כדי כך.
כדי שיימנע מלכתוב עליו כתבות מ טוח להרשיעו בעבירה זו.
״אם נראה בפניות הנאשם, שנעשו
זיקות. ופלאטדשרון הסכים לתת לו
בדרך הרגילה והמקובלת למכריו —
המיקרה האחרון ש בו הורשע לביב
להשגת הלוואות, ולמנהלי־חברה —
3000 דולאר בפריס, על־ידי גיסו, ג׳ק הוא בעניין אברהם פז. פז היה עיתונאי
לקבלת מודעות, משום איום, רק בגלל
אסולין. פלאטו אמר כי פחד אף לספר שעבר אצל לביב. אחרי שהסתכסכו,
על מתן הכסף, פן ינקום בו לביב.
עיסוקו כעיתונאי ובעל״עיתון, לא
נתן לו לביב צ׳ק בלירות שטרלינג.
יהיה לך עיתונאי, או בעל־שררה
הצק לא נפרע, ופז פנה לעורך־הדין
שיוכל ללוות כספים ממכר (שאינו
אריה צ׳רטוק, כדי שזה יגיש את הצ׳ק
בהכרח ידיד־נפש) ,או לקנות מוצרים,
להוצאה־לפועל. לביב התרגז על
או למסור מכוניתו לתיקון, ולנהוג ככל
ההוצאות המיותרות שייגרמו לו על־הארם
בעירו, שהרי תושביה יודעים את
ף יבית־המישסט חזר בו לביב ו ידי ההוצאה־לפועל, ופנה גם לפז וגם
כוחו, שמא יאמר אדם שהוא זכה
א הו ד ה כי קיבל כסף דרך פלאטו־ לעורך־דינו כדי שיבטלו את ההליכים
בהלוואה, בתיקון־מכוניתו, בהנחה על
שרון, אך טען כי פלאטו היה רק ולא ידרשו ממנו את ההוצאות הללו.
מוצרים, בטובת־הנאה, בגלל האיום
מתווך, וכי הכסף ניתן לו מאדם אחר, הוא איים שאם לא יעשו כך, יפנה ל־המשתמע
מהכוח הטמון בעיסוקו או
שאינו יכול למסור את שמו. אדם זה מישטרה ויגלה לה פרטים על עבירות
במעמדו או בתפקידו.
לא העיד בבית־המישפט, והשופט לא שונות של פז. בכך מצא השופט כי
האמין לגירסתו של לביב.
״אכן, ייטיב האיש אם יימנע מהלביב
עבר עבירה של סחיטה באיומים.
״התחמקות הנאשם מהודאה בעובשגת
צרכיו בדרך שתביא עימה לזות-
דה זו (כי קיבל את הכסף מפלאטו)
שפתיים, אפילו אם ינהג ביושר וללא
מלמדת שהיתה לו סיבה להסתרתה.
כוונה רעה. אבל אין איסור על־פי
התנהגות זו של הנאשם מחזקת את
החוק, המונע ממנו לפנות לבני־עירו.״
מהימנותה של גירסת מר שרון ולכן
^ שופט קבע כי הפרקליטות
בית־המישפט יטיל על לביב עונש,
אני מקבל את עדותו של מר שרון \ 1היתה ערה לכך שאין בידה די על העבירות שבהן הורשע. אולם הוסומך
עליה,״ קבע השופט, והרשיע ראיות לכל תיק, ולכן חשבה לצרף את עונש האמיתי עלול לבוא מהעיתונות.
את לביב בסעיף־אישום זה.
כל האישומים יחדיו, כדי שכולם ביחד היא תחליט אם תקבל את לביב בחזרה
בפרשת שרון רואה השופט מיסחר ייצרו הוכחה של שיטה, ויגרמו להר לדפיה, אחרי פסק־הדין של השופט
בכתבות, שבו משלם שרון כסף תמורת שעתו של הנאשם. שיטה וו נכשלה.
שטרוזמן, או תנעל אותם בפניו..

*בידייו
שגוגתי״
חוטר רגישות

אדם

בעידו

רמישטוה ואיות נסיבתיות למעין־ -
אבל לחשודהש הסבוים ויש חיוני,
מתרגשת, אם כי בהסבריה יש חודי

וגיתית:
ך* וקרי המישטרה ממש מיו!
1אשים. יש להם כל־כך הרבה וכל־כך
מעט. הם חוקרים את גיתית
איזראלוב מרגע הגיעה ארצה, וטרם
השיגו את החוליה החסרה להם, זו
המקשרת אותה ישירות לרצח בעלה,
יוסף איזראלוב. בלי חוליה זו חוששים
החוקרים להגיש כתב־אישום נגדה, פן
יעשה מהם סניגורה המוכשר של
גיתית, עורך־הדין מאיר זיו, צחוק
בבית־המישפט, ויקרע את מסכת
ראיות־התביעה לגזרים.
למישטרה יש ראיות נסיבתיות

כדי לעקוף מיכשול זה באה
מפאריס בדרכון יווני שהיה ברשותה.
את הדרכון המזוייף הזה רכשה בצרפת
והתכוונה למכור אותו שם, מכיוון
שהיה לה גם דרכון צרפתי מזוייף, אותו
קיבלה מידי צרפתי שהיה חייב לה
כסף.
הדרכונים הוחזקו בכספת על שמה

של גיתית בפאריס.

ביום הנסיעה לא הגיע הקונה
לדרכון, וגיתית החליטה באופן
ספונטאני לנסוע לישראל בדרכון
היווני. היא חבשה לראש פיאה נוכרית

גופת איזראלוב ליד המכונית
דרכון של גבר
למכביר. הם מצאו מניע לרצח. גיתית
עצמה סיפרה להם כי ביקשה מידידה,
יוסף מולר, ללכת איתה לעורכת״הדין
נחמה רן, להוריד את הפיאה הנוכרית
י שהוא נוהג לחבוש, להתחזות כבעלה
! ולחתום בשם בעלה על צוואה לטובתה.
צוואה מזוייפת זו מהווה את המניע
לרצח, על פי גירסת המישטרה.
גיתית גם הודתה כי בליל הרצח
שהתה בישראל והתראתה עם בעלה.
.היא סיפרה לחוקרים כי החליטה לבוא
לישראל כדי לקבל כסף שהיה לה אצל
זוג ידידים בתל־אביב.
כסף זה היה תמורתה של דירה
שמכרה ברמת־אביב ג׳ ,והידידים הללו
החליפו את השקלים לדולארים. גיתית
באה כדי לקבל את הדולארים.
ן היא חששה להיכנס לישראל, כך
! אמרה למישטרה, מכיוון שאחרי גי!
רושיה, התלונן בעלה עליה במישטרה
י כי לקחה חפצים שונים מביתו, והיא
; חששה פן שמה מופיע ברישומי
מישטרת־הגבולות.

קורבן איזראלוב ואמו
פאות נכריות

אולי מניע לרצח
הדורשים הסבו
בצבע שחור, כרי שתהיה נראית
כאזרחית יוונית. לישראל נכנסה
בדרכון זה.

רק 10
שעות

ך* יא הסבירה לחוקרים כי יש לה
\ 1אוסף גדול של פיאות־נוכריות
בצבעים שונים, אותן היא אוהבת
להחליף מדי פעם. לדבריה, באה
לישראל בפיאה השחורה גם מכיוון
שבעלה אהב נשים שחרחרות.
כאשר הניעה לישראל צילצלה
לידידיה, אבל הם לא היו בבית. היא לא
רצתה ללכת להוריה, מכיוון שיחסיה
איתם אינם טובים, לכן החליטה לצלצל
לבעלה — ״ליוסיניד כפי שהיא
קוראת לו.
היא אמרה לבעלה שהיא בארץ
והזמינה אותו לשתות כוסית .״ולא
חששת מפניו? הרי פחדת שהוא יוציא
נגדך צו־עיכוב־יציאה מהארץ?״ שאלו
החוקרים.
אבל גיתית ענתה להם ללא כל
היסוס :״ידעתי שאני אשהה בישראל
רק עשר שעות וזה בלילה. אני יודעת
שבית־המישפט לא פועל בלילה, אז
אי־אפשר להוציא נגדי צו עיכוב־יציאה
מהארץ בשעות אלה, ובבוקר כבר
הייתי בחזרה בפאריס״.
גיתית סיפרה כי נפגשה עם בעלה
באותו לילה במלון וזילטון, שוחחה
איתו ושתתה כמה כוסיות. לדבריה,
פגשה שם במיקרה גם את ידידה
משכבר הימים, יוסף מולר, ועוד אשה.

״זו לא היתה פגישה מיקרית!״
הטיחו בפניה החוקרים ,״אנחנו יודעים
כי תיכננת יחד עם מולר לרצוח את
בעלך, וקבעתם מראש להיפגש במלון,
והוא שיתף איתך פעולה!״
אבל גיתות רק חייכה. היא איננה
מתרגשת מתוקפנות החוקרים.
לדבריה, שתו במלון כמה כוסיות,
ובעלה ביקש ממנה לחזור אליו, מכיוון
שהוא אוהב אותה. אחר כך נפרדו והיא
פנתה לבית ידידיה, קיבלה מהם את
כספה, עצרה מונית ברחוב ונסעה
לנתב״ג.
המישטרה מצאה נהג מונית שסיפר
כי באותו לילה, סמוך לשעה ,3הוזמן
לדירה ברחוב פינלס בתל־אביב. בדי־רת־קרקע
היה אור, ואשה הדורה יצאה
מתוכה, בידה מזוודות. הוא הוביל אותה
לנמל־התעופה. לדבריו דומה האשה
לגיתית.
גיתית טוענת כי לא באה במונית
מוזמנת, אלא עצרה מונית ברחוב.
לדבריה, הגיעה לנתב״ג בערך בשעה 3
ורצתה לקנות כרטיס טיסה, אולם
אמרו לה שעליה לחכות עד שיגיע
הפקיד, בשעה 7בבוקר. עד אז בילתה
את הזמן בנמל.
כאשר הגיע הפקיד, קנתה ממנו
כרטיס בשקלים ישראליים, כי הוא
סירב לקבל ממנה פרנקים.
ברשותה היו כספים מסוגים שונים.
היו לה פרנקים שהביאה איתה מצרפת,
דולארים שקיבלה מידידיה, וכן אלף
דולר שקיבלה מבעלה. כאשר עזבה את
הארץ השאירה 7,000 דולר במכונת-
הכביסה. בעלה מצא אותם, והיא
ביקשה שיחזיר לה את הכסף. מאחר
שהיו עליו אלפיים דולר בשקלים, נתן
לה מתוכם אלף.
היא טוענת כי התכוונה לחזור
לפאריס בדרכון היווני שלה, אולם
משום מה שכחה, והשתמשה בדרכונה
הצרפתי. כאשר הגיעה לצרפת נעצרה:
הדרכון הצרפתי היה על שמו של גבר,
אם כי תמונתה היתה בתוכו. מישטרת־הגבולות
הצרפתית גילתה מייד כי
הדרכון מזוייף, וגיתית נעצרה ל־24
שעות. היא הובאה לפני שופט־חוקר,

ין־ן יך־ן ^ ו ^ ןקן־ן ןן ן־־ן
ך* אוצי טיבעי מתבקשת ההש־
*4וואה בין שתי הנשים התופסות
כרגע את כותרות־הפלילים במדינה:
חווה יערי וגיתית איזראלוב. שתיהן
נשים בסוף שנות השלושים שלח,
בלונדיות, ילידות תל-אביב. נשים
בעלות השכלה וחינוך י, שגדלו פחות או
יותר באותו רקע חברתי, אבל בבגרותן
פט כל אחת לדרכה.
חווה נישאה לאהוד יערי מייד אחרי
שרותה הצבאי, היתה עקרת־בית
שגידלה את שני ילדיה כאם טובה.
גיתית החלה את טיוליה בעולם בגיל
צעיר, הסתבכה בפלילים בהונג־קונג,
מילאה את חי ה בפרשיות־אהבים עם
גברים רבים, ונישאה לכמה מהם.
לגיתית יש בת אחת.
גם לחווה וגם לגיתית יש אחיות,
שח קרובות לה! יותר מהוריהן. אביה
של חווה יערי נפטר לפני חמש שנים,
ואילו אביה של גיתית חל ה מאוד.
חווה ביחסים קרירים מאוד עס אמד* כך
גם גיתית.
שתיהן נחשדות כי ביצעו רצח למען
בצע־כסף, בעזרת שותפים. חווה יערי
נאשמת כי רצחה את מלה מלבסקי, כדי
להעלים גניבת 50 אלף דולר מחשבונה.
גיתית איזראלוב רצחה את בעלה,
על פי גירסת המישטרה, כדי להשתלט
על רכושו.
חווה יערי זייפה* על פי כתב־האישום,
יפוי־כוח של מלה מלבסקי
בעזרת אביבה גרנות וחתמה עליו
בשמה. גיתית איזראלוב זייפה את
צוואתו של בעלה, בעזרתו של ידידה
יוסף מולד, שהתחזה בבעלה.

חשודה גיתית איזראלוב(משמאל: חוקר כדיי)
-חוקר חמוד ד

,חוקר
חמוד״

ן* ראה בי הבדל נוסף בין השתיים
!הוא יחסן לבני־אדם. בעוד חו ה
נתלית על כל אדם, משתעבדת לו
וחפכת אותו לגיבור. אין גיתית סומכת
על איש. היא חיה בודדה. על־פי גירסת
המישטרה, חתה גיתית חיבת להיעזר
במישהו לביצוע הרצת. לדעת המיש־טרה,
היה זה ידידה מולר שעזר לח
אבל גם איזראלוב וגם מולד מכחישים
גירסה זו. חווה יערי נעזרה בירידתה
אביבה גרנות וסיבכה אותה באשמת
רצח יחד איתר*
כאשר נעצרה יערי היא דיברה ללא
סוף. ח א היתה מספרת בכל יום גירסה
אחרת, משנה את דבריה ונתפסת
באלפי שקרים בוטים. איזראלוב לעומתה
איננה מדברת אלא אם היא בטוחה
כי הדבר מועיל לה. היא מדברת מעט,
אבל בטוח. כאשר יש לה תשובד* היא
יורה אותה מן המותן, וכאשר אין לה
תשובה — היא מתחמקת באלגאנטיות
ובתיחכום.
חתה יערי התמוטטה, בכתר* צעקה
וייבבה כתינוק, גיתית איזראלוב נושאת
את מעצרה כעבריינית ותיקה.
היא אומנם מתלוננת על תנאי מעצרה,
אך אינה מראה כל סימני שבירה.
חוקרי המישטרה מצאו בחווה יערי
טרף קל, היא נפלה בכל פח שטמנו לה
החוקרים. היא סמכה על ציפורה חמר
שהושתלה בחדרה, ונתנה לה מיכתבים
להבריח לאחותה. גיתית איזראלוב
אינה מתפתה בקלות, היא חושדת בכל
אחד ואינה מאמינה באיש. היא מכירה
את כל הטריקים של המישטרח
יערי סמכה על חוקריד* התיידדה
עם החוקרת מלי שחורי והפכה תלויה
ונאמר לה כי עליה לחכות למישפט.
משום־מה לא נערך משפט עד היום,
ויש שמועות כי התיקים בעניינה נעלמו.
היא לא הוכרזה בצרפת כעבריינית
נמלטת.

״לא מאמיגה
לשוטרים׳
שטרת ישראל עומדת י
למישטרת־צרפת ולאינטרפו

נאשמת יערי בין שוטרים
״מאמינה לכל אחדד
לגמרי בפקד מישל חרד. איזראלוב
משטה בחוקרים. היא איננה סומכת על
מלי, החוקרת גם אותה, וקוראת לקצץ
יעקב בריי :״חוקר חמוד״ .אבל היא
אינה מספרת להם שום דבר בלתי
מתוכנן.
חווה יערי שיקרה לעורכי־דינה
הד״ר עדנה קפלן ודרור מקרין. עד
הרגע האחרון. היא אפילו גילתה
לחוקריה סודות וביקשה מהם שלא
יספרו על כך לסניגוריה. גיתית איד
ראלוב סומכת על סניגורה מאיר זיו
יותר מאשר על כל אדם אחר בעולם.

קור־רוחה של גיתית וכוח עמידותה
במצבי לחץ וחקירה מאפילים גם על
אביבה גתות, שותפתה של חווה יערי
לעבירה. למרות קור־רותה של גרנות,
האינטליגנציה שלה ואישיותה החזקה,
היא לא הצליחה לשמור על פיה
וסיפרה לחוקרים גירסה המרשיעה
אותה ברצח יחד עם חברתה.
גיתית איזראלוב, לעומתה, היא
ממש קרחץ. יש לזכור כמובן, כי לחווה
יערי וגם לאביבה גרנות זו היא
הסתבכות ראשונה עם החוק, בזמן
שאקראלוב איננה טירונית. היא כבר

עברה מעצרים וחקירות בהונג־קונג
באשמת נסיץ לרצח, ואף ריצתה שם
תקופת מאסר. היא נעצרה בצרפת לפני
חודשיט אחדים על כניסה בדרכון
מזוייף, וישבה כעת כמה שבועות
במעצר באנגליה, לפני הסגרתה לישראל.
נראה כי מכל נסיונותיה אלה למדה
כיצד להתנהג עם מישטרה וחוקרים.
נותר
רק לחכות לתוצאות מישם־
טיהן של השתיים, כדי לדאות אם קור־הרוח
עוזר יותר מבכי והתמוטטות־ע־אילנך,
א לו;
צבים•

לברר מידע נוסף.
בסיפורה של גיתית יש כמה חורים
שאותם היא אינה מסבירה. היא
אומנם מספרת על זוג ידידים שאצלם
בילתה את השעות הקטנות של הלילה,
אבל אינה מוכנה לזהות אותם. לדבריה,
היא חוששת לסבך אותם בעבירות
מטבע־זר, מכיוון שהם המירו עבורה
את השקלים, שקיבלה עבור הדירה,
לדולארים.
חוקרי־המישטרה מיהרו להבטיח
חסינות מוחלטת לידידיה. הם אמרו כי

הם מבטיחים שלא יגישו תביעה נגד
הידידים. אבל גיתית לא השתכנעה.
״אני לא מאמינה למישטרה,״ אמרה לחוקרים.
החוקרים
הנואשים, המנסים בכל
דרך להשיג את החוליה החסרה להם,
כבר השתמשו בכל השיטות הידועות
להם. הם הכניסו לתאה של גיתית
עצירות אחדות כדי לדובב אותה, אבל
גיתית לא התפתתה, היא שמרה על פיה
ולא אמרה להן מילה.
העצירה האחרונה שהוכנסה לתאה,

צעירה בשם הגר, ניסתה בכל כוחה
להתיידד עם גיתית והעלתה את
חשדה. כאשר הלכה הגר לאכול
ארוחת־בוקר, חיטטה גיתית בחפציה,
ומצאה שם מכשיר־הקלטה שעדיין
פעל. מאז היא חשדנית עוד יותר.
גיתית מרוצה מאוד מסניגורה,
עורך־הדין זיו, והוא היחיד שבו היא
בוטחת. הוא עומד לצאת לחוץ־לארץ
לכמה ארצות, כרי להשיג מידע הדרוש
להגנתה.
זיו אמור גם לנסוע למזרח־הרחוק.

.בלי הדרמה
(המשך מעמוד )19
ולנוגעים בדבר אס נודע לו בזמן
הטיפול בחולה על סכנות הנשקפות
לציבור עקב מחלתו של המטופל. יחד
עם זאת, חייב כל הצוות הרפואי לשמור
על סודיות מוחלטת של בעיות החולה,
פרט למיקרים אלה.
בחברה הרפואית שלנו המצב הוא
הפוך. בכל המוסדות שהוזכרו,
הרופאים מסתירים את האמת, לעיתים
אף מוסרים עדות־שקר ביודעין.
בערבים, בנשפים פרטיים, בין פי־צוחי
הפיסטוקים, מרכלים לא־פעם על
כל המתרחש בתוך בית־החולים, ואז גם
נמכרים סודות החולה. קורה שברחוב
או על כוס־קפה מספרים אחות או רופא
למכריהם :״שמעתם, היום הגיע לבית
חולים פלוני ויש לו בקע עד הברך ״,או
״שמעתם? בתו של פלוני הגיעה לבית־חולים
אחרי שעברה הפלה בבית, והיא
אפילו לא נשואה״...
פעם פגש אותי במיסדרון של מיש־רד
רופא המכיר אותי, ולמרות העובדה
שמסביבנו עמדו הרבה אנשים הוא
צועק לעברי :״שמעת? לבעלה של
דוקטור פלוני יש סרטן של הבלוטה
הערמונית, שחדר לעצמות! איזה מיסכן!״
הוסיף בצביעות ובקול רם.

^ לא לפהד
^ להתלוגן
סיכום: הדאונטולוגיה הרי
פואית — המדע הבסיסי של הרפואה
בכל הזמנים — קיימת בארץ
רק בקושי. הדבר פוגע באתיקה
הרפואית ובכל שלבי הטיפול הרפואי.
יש מדענים שעשו מחקרים סט־

מעשה הומאני, ללא ספק
מיסטיים, וגילו שרק על־ידי שמירת
העקרונות של הדאונטולוגיה ברפואה
אפשר לייעל את הטיפול ב־ 20 עד 30
אחוז. כאשר מחפשים מקור לתקציב
נוסף בן 2־ 3אחוזים למערכת־הבריאות,
יש להסב את תשומת ליבנו לדאונ־טולוגיה
הרפואית, היכולה לחסוך את
ההון הנררש לייעול הטיפול.
לצורך זה:
• יש לשנות את שיטת־הלימוד
בבתי־הספר לרפואה ולסיעוד, ולהנהיג
בהם בכל שנות־הלימודים את מיקצוע
הדאונטולוגיה הרפואית כמדע בסיסי
של החינוך הרפואי.
• יש לשלב בעבודה הרפואית
בתוך בתי־החולים עובדים סוציאליים
ופסיכולוגים קליניים.
• יחד עם החינוך יש להעניש רופאים.
אחיות ואת אנשי־המינהל עצמם
על פגיעות בעקרונות הדאונטולוגיה
הרפואית.
• המנגנון המינהלי חייב להעמיד
בראש עדיפויותיו את הדאגה לשמירת
העקרונות הדאונטולוגיים.
• על אזרחי ישראל לדעת את
זכויותיהם בהתאם לעקרונות הראוני
טולוגיה ולא לפחד, ולהתלונן על מי
שהפרו את העקרונות.
• זהו האינטרס המשותף של כולנו
— מטפלים ומטופלים כאחד.

— הכומר זהכיבשהיי*

(המשך מעמוד )9
תצלומים של הכור האטומי. הוא
התחבט בשאלה מה חשוב יותר: סודות
המולדת או נאמנותו למצפון הדתיי
נוצרי. הנוצריות שלו אמרה: צריך להילחם
בנשק האטומי. נראה שהמצפון
ניצח.״
והרי הוא עזב את הארץ כשבידו
התצלומים עוד לפני שהמיר את דתו.
מה הניע אותו, אס כך, לצלמם?
״הוא תמיד היה אדם רוחני,״ אומר
מק־נייט בחשיבות, כורך רוחניות עם
התנגדות לאטום, הופך הכל לחבילה
אחת, נשגבת, תמימה.
ואתה השפעת עליו לכיוון מסויים?
״לא. תפקידי ככומר הוא להקשיב.
האדם המאמין בוחר לו את דרכו לבד,
בכוחות־עצמו.״

״חייו
ץ בטכגהד

^ ך, מטעמי מצפון ומוסריות
^ נעלה, עשה וענונו את מה שעשה.
״מאות אלפי דולארים היו מעורבים
בעניין, אבל הוא לא לקח כסף, גם לא
עשה את זה בשביל כסף,״ אומר מק־נייט,
ועל פניו ארשת דתית, טהורה,
מלאת־חמלה.
עוד על וענונו, כפי שמק־נייט מתאר
אותו: הוא הגיע לאוסטרליה לחופשה
ונשאר שם במשך חצי שנה. תחילה
התגורר בבית־מלון. אחרי שהתערה בקהילה,
עבר לגור בבית־דירות השייך
לסנט־ג׳יימס. שילם שכר־דירה כמו כל
דייר הגון, עבד בחצי־מישרה כנהג-
מונית ועשה צעדים ראשונים בעולם
הנצרות. עוד לא היה נוצרי שלם, אבל
הוא אדם שלם, יציב בנפשו, ביישן,
חביב. ג 6חברה היתה לו. מעולם לא
שוחח עליה עם מק־נייט. הכומר פגש
אותה בלונדון. אכלו ביחד ארוחת־צהריים.
במחצית
ספטמבר טס וענונו ללונדון,
כדי להיפגש עם כתב סאנדיי־טיימס.
את הקשר עם העיתון יצר עוד
בסידני, בעזרתו של אוסקר גרירו,
אזרח אוסטרלי ממוצא ספרדי.
אחר־כך הצטער גרירו על טוב־ליבו,
כך טוען מק־נייט. הוא טס בעצמו
ללונדון, סיפר כמה בדותות לדיילי־מירור
וביקש לסחוט קצת כסף
לעצמו;
וענונו, בינתיים, שוחח עם רובין
מורגן, ראש התחקירנים של סאנדיי־טיימס.
התכוון לסגור את העניין,
להחליף אזרחות, לכתוב ספר ולחיות
באושר ובעושר עד סוף ימיו.
״הוא ידע שחייו יהיו בסכנה, ולכן
החליט לא לשוב לעולם לישראל״,
אומר מק־נייט.
ב־ 30 בספטמבר שוחח בפעם האחרונה
עם מק־נייט ממלונו בלונדון, ומאז
נעלמו עיקבותיו .״מקור אמין טוען
שהוא בישראל, הגיע לכאן בניגוד
לרצונו ״,אומר מק־נייט .״אנחנו דואגים
לו. חברי הקהילה אספו כסף ושלחו
אותי לחפש את הבן האובד. קהילת
סנט־ג׳יימס אינה מפקירה חבר בשעת
צרה״.

תשובה
ך יון מק־נייט 37 נשוי פלוס
כלב, רצה לטייל בעולם עם אשתו.
הכסף הקהילתי הספיק לכרטיס
אחד. מק־נייט הגיע לבד. כבר שבוע
ימים הוא נמצא בארץ. עם מישפחתו
של וענונו לא נפגש, בגלל קשיי
השפה.
חיפושיו הקדחתניים אחרי הכיבשה
האובדת כוללים, בינתיים, כמה שי־חות־טלפון
עם אריה מקל, יועצו המדיני
של יצחק שמיר. בדרמאתיות הוא
מתאר איך התקשר שוב ושוב עם מקל,
ואיך נענה בכל פעם שאין למקל תשובה
בעניינו.
גם עם השגרירות האוסטרלית הוא
מרבה להתקשר .״שיידעו איפה אני ומה
אני עושה בכל יום.״
האם ידרוש להיפגש עם וענונו?
״אני אורח כאן, לא יכול לדרוש. רק
אבקש יפה. אבל אני חייב לפגוש אותו,
כדי שיידע שאני כאן, דואג לו ומוכן,
ביחד עם כל בני הקהילה, לעזור לו״.

,הבלונדית

וו ת סגר,
ש ח קני תבת
50מינוס ,
מ ס בו ת ני צו
נט ש אותה
בערה לטובת
בחווה צעירה
מושגים של מי־לקחה־את״מי. נישואים
רעים זה גיהינום עלי־אדמות!
אני התחתנתי עם הלשעבר שלי
בגיל ,19 וגדלנו ביחד. נסענו לקנדה,
שם למדנו. נולדו לנו שני ילדים —
נעמי ויונתן. לכן זה כאב, כשהתגרשנו,
אבל היה כאן יותר הכאב של
פירוק החיים המשותפים מאשר כעס
על הנשים הצעירות. לבעלי־לשעבר
ואשתו יש היום ילד קטן, וזה נחמד.
הם גם גרים בחיפה.
אולי אני צריכה לראות את זה
כמחמאה, שחושבים מייד אחרי ההצגה
על חיי הפרטיים. אולי זוהי הוכחה לכך
שהמישחק משכנע. גם המצב הזה של
גירושין, נישואים מחדש, נשים מבו־ •;
גרות, נשים צעירות — הוא נפוץ. חלק
גדול מהקהל מזהה בהצגה את עצמו.

לזוחה את
בנולי! י

^ וא הייתי צופה את זה מראש,
) הייתי מוחקת כמה וכמה קטעים
בהצגה. אולי אני נאיבית, ונכון שזאת
ארץ קטנה ושכולם מכירים את כולם,
ביחוד בחיפה, אבל מאוד הופתעתי
מהדבר הזה, שכולם מנסים לעשות הקבלה
בין ההצגה לבין החיים הפרטיים
שלי.
מה שקרה הוא, שאחרי כמה הצגות
הרצה של פנויה להצעות באו אנשים
ואמרו לי :״רגע, זה בדיוק מה שקרה
לך — בעלך׳ לשעבר והבלונדית!״
אבל הרי לא אני כתבתי את המחזה.
זוהי הצגה המבוססת על מחזה איטלקי.
מין מלודראמה כזאת על אשה המאבדת
את זכרונה, ובמהלך חיפוש אחר
זהותה מאמצת לעצמה כמה זהויות.
בהצגה כלולים קטעים שונים שכולם
— מלבד לאחד, פרי־עטה של
סימון רה־בובואר — נכתבו על־ידי
גברים, גם הקטע החזק שהזכרת:
״תפסיקו ללדת כל־כך הרבה ילדות
צעירות ...ילדות שמצמיחות שדיים״.
אין לי שום דבר נגד ילדות בלוג־דיות.
לא התכוונתי דווקא לתווית של
הצעירה הבלונדית. לא לקחתי בחשבון
גם את ההקבלה עם חיי הפרטיים.
אני הולכת להחליף את הבלונדית
לג׳ינג׳ית עם חינה. היום זה באופנה. כל
הצעירות צובעות את השיער לאדום.
גם לא התכוונתי בדיוק להעביר
מסר של אשה בוגרת־נבגדת, השחקנית
שאותה אני מגלמת בהצגה נזכרת

כי לפני שאיבדה את הזיכרון, השאיר
אותה בעלה על הכביש. יש שם מין
אלמנט של מיסכנות כזאת. היא צעקה
לנהגים שיעצרו לה, שיבואו לעזרתה.
אף אחר לא עצר. אז היא פולטת בכאב:
״אם הייתי בלונדית בת עשרים פלוס
— הם היו עוצרים!״
אני לא כל־כך מכירה במושג הזה,
״אשה נבגדת״ .יש כל מיני בגירות
בחיים: של חברויות, לאו־דווקא של
גברים. אני טיפוס מאוד פסימי. תמיד
צופה את הדבר הכי גרוע שיכול
לקרות.
אני גם לא מאמינה באגדה הזאת על
בלונדיות צעירות שלוקחות גברים
מנשים בוגרות יותר. מה זה, בחורה
צעירה לוקחת גבר? אם הוא לא היה
רוצה ללכת — מישהי היתה מצליחה
לקחת אותו?
במיקרה שלי, יכול להיות שחלש־עבר
שלי רצה ללכת, ויכול אפילו
להיות שאני רציתי שמישהי תיקח
אותו ממני.

להביט
במדאה
^ פשר לומר שגם אני לקחתי את
החבר הנוכחי שלי מאשתו. היא
שונאת אותי על כך שינאת־מוות.
גם לאשתו הצעירה יחסית של ב־עלי־לשעבר
לא היה טוב בנישואיה
הקודמים. ככה שקשה לספר את זה ב־

באחת ההצגות ישב בשורה הראשונה
מולי מכר שלי, עם החברה החדשה
שלו. כן, צעירה. בת כמה? עשרים
פלוס.
בקטע הזה על העדפת נשים צעירות
על־ידי גברים, הוא הרגיש שלא
בנוח. הוא הביט במין זעף כזה, חיבר את
הגבות. היה לי ממש לא נעים.
בכלל< גברים לא אוהבים את ההצגה.
אולי מפני שנאמרים שם דברים
חריפים ביותר עליהם ועל יחסם לנשים.
הם מרגישים כאילו אני כופה
עליהם להביט במראה, וזה מאוד לא
מחמיא, מה שמשתקף שם.
אבל הם לא יבואו ויגידו את האמת,
אלא אומרים :״תראי, את שחקנית
טובה, אבל החומר ...החומר הזה!״ כבר *
אמרתי שרוב הטקסטים נכתבו על־ידי ,
גברים?
אגב, שיהיה ברור: לי אין בעיה עם !
גברים. אני מאוד אוהבת גברים! המסר
הזה, שהגברים הם חרא, הוא בצירוף
של הרבה הלקאה עצמית לנשים. אבל
זה לא הגברים שבנו לי את החיים.
הצורך שלי כאשה בגברים הוא טיבעי *
מאוד, אבל לא זה מה שיבנה לי את
החיים.
אני לא חושבת שגברים זה הכול! אף
פעם לא חשבתי ככה. יש דברים -
אחרים: אמנות, סיפרות, ילדים, חברים.
אף פעם לא הייתי תלותית בהם.
רבות מהחברות שלי חיות כיום
לבד, אחרי שהתגרשו מבעליהן. לי היה
דחף למלא את החסר אחרי שנפרדתי
מבעלי. מה שכל-כך יפה הוא, שהיום זה
השתנה. חלק מהחברות שלי אומרות:
״זה קשה לבוא הביתה לבד ״.אבל זה
גם קשה לבוא לבית שמסתובב בו
מישהו בין הרגליים, שצריך לבשל לו,
לכבס לו. הגישה של חברות רבות שלי
היום היא :״אני מוכנה להרפתקאות,
מוכנה למאהב, לא ליותר!״
זה יופי שהגישה הזאת השתנתה.

טיפלתי בזה בהצגה קודמת שלי, אשה
לבד. גם אז ניסו כולם להסיק מכך על
החיים הפרטיים שלי, אבל אז הייתי
נשואה. מאוד נשואה. אני זוכרת
שתמיד חשבו שאשה לבד זה משהו
שמריח כישלון. עד היום די חושבים
ככה. זה לא פייר.
אני לא מייחסת חשיבות למיסמכים.
אשה יכולה להיות לבד ולקיים מע־רכות־יחסים
עם גברים.
הראשונה להשתגע
ף ם הדבר החדש הזה, שנשים
יולדות מחוץ לנישואים, הוא נהדר.
פשוט מאוד: אשה שלא מוצאת את
הגבר הנכון — עושה ילדים גם בלי זה.
אני גם לא שוללת נשים שלא
רוצות ילדים. את הילדים שלי גידלתי
בכיף, ואני שמחה בהם עד היום. זה
הפריע לי כשחקנית. אוהו:
אני מתה על הילדים שלי וחושבת
שהם אנשים מעניינים, אבל אני יכולה
להבין שאדם לא רוצה את כל הבלאגן 9 הזה׳
פעם לא היתה לי גישה כזאת נוחה
לדברים. יכול להיות, בעצם בטוח,
שהעבודה על ההצגות — בפרט
האישיות יותר — היוותה מעין
תראפיה לגביי. עזרה לי להשתנות,
להכיר את עצמי, להתחזק, אפילו
להיחשף כמו עכשיו.
זה לא שאני מפחדת מחשיפה, אבל
אין לי תודעה תיקשורתית. בקשר
לדברים פרטיים אני מאוד רגישה. גם
אחרי כל־כן־ הרבה שנים במיקצוע —
לא משתריינים. אף פעם לא משתר־יינים.
ויש
גם הבעיה המיוחדת, שחיפה זו
עיר קטנה. בעיית מה יגידו.

מתחילים להסתכל עליי אחרת, להתייחס
אליי בכבוד :״אמא של יונתן סגל,
מומו היפה מאסקימו־לימון!״
ליונתן קשה נורא עם התרמית של
היפיוף, הפרפר. הוא בחור מאוד מוכשר,
מאוד חכם. עכשיו הוא עסוק בכתיבת
תסריט. אסקי מו לימון הוא
הצלחה אדירה בכל העולם וגם הכניס
לו כסף, אבל הוא משלם ביוקר על
התדמית עד היום.
אני לא עשיתי אף פעם דברים
בשביל כסף, אני אולי קצת סנובית,
מפונקת, אבל אני לא מוכנה להתבזות.
בכל זאת, כשמגיעה מדי חודש
המשכורת העלובה מהתיאטרון, אני
חושבת שנהגתי בטימטום. פעם פנו
אליי מבנק, לעשיית סרט־פרסומת
לבתי־קולנוע. ממש התחלחלתי! אני,
בסרט־פירסומת? אנשים ייצאו באמצע,
כי כבר ראו את זה? כל־כן־ נעלבתי.
כיום אני מצטערת. למה לא שאלתי
אפילו מה התנאים?
חייתי במשך שנים בחו״ל, ושם
שחקנים לא מתביישים להופיע בשביל
כסף, גם בפירסומות. אני, לעומת זאת,
נוהגת במכונית מודל .70
ככה זה גם במיבחנים: אני לא
מוכנה, לא מסוגלת, ללכת לאודישן
(מיבחן) .נכון שזאת מעין התנשאות,
אחרי מה שעשיתי ועברתי.
למדתי דראמה בבית־ספר בטורונטו.
לא נעים לומר, אבל הייתי תלמידה
מצויינת. היתה שם מחלקה מאוד מפותחת
לדראמה בטלוויזיה המקומית.
הם קיבלו את שמות הבוגרים עם הציונים.
הציונים שלי היו הגבוהים
ביותר. אז פשוט ישבתי בבית וחיכיתי
להצעות שיתחילו לזרום.
יום אחד הסתבר לי ששאר הבוגרים
מצטלמים, מתרוצצים בין מפיקים,

רות סגל עם בתה נעמי ובנה השחקן יונתן
הפירסום הגדול ביותר: להיות אמא של מומו

חמישים פלוס־מימס

רות סגל עם גינתר גראם
את רוב הט קס טי ם להצגה כתבו גברים

חוץ מזה, אני עצלנית. לא. בא לי
להתאמץ. חנופה וכירכורים סביב
עיתונאים — אני פשוט לא יודעת איר
עושים את זה. זה נראה לי מבחוץ איום
ונורא. כמה שזה מצחיק, כמה שנים
שאני על הבימה, קורה לי פעם שאני
יושבת עם אנשים מחוץ לחוגים של
התיאטרון. הם אפילו לא מכירים אותי.
מתייחסים אליי כמו אל אשה בת
חמישים פלוס־מינוס, כמו שאני אומרת
בהצגה.
לא, אין לי בעיות עם זה. השינוי
העיקרי הוא שכשהייתי צעירה —
רצתי, בניתי קריירה, גידלתי מישפחה.
לא היה זמן לחשוב.
היום אני יותר מנתחת, עושה חושבים,
שואלת: מי אני? מה אני?
בכל אופן, ברגע שמגלים שיש לי בן
שקוראים לו יונתן סגל — אוהו, אז

שורצים באולפני־הטלוויזיה. רצתי גם
אני הצטלמתי ו ...הרגשתי נורא לא
טוב. הרגשתי כמו זונה. אז חזרתי
לשבת בבית.
רק במיקרה ראה אותי איזה בימאי
טלוויזיה ונתן לי צ׳אנס, ככה החלה
הקריירה שלי.
ברור שלא יכולתי להרשות לעצמי
להתנהג ככה לוא הייתי גוועת ברעב,
צריכה לפרנס. את עצמי בכל מחיר. זה
חלק מזה שאני אשה.
לא מיקרי שבחרתי להתעסק בהפקות
על נשים. אני מאוד מזדהה עם
הגורל הנשי. נורא מעניינת אותי הקשת
הרחבה של סוגי הנשים —
מקלאפטה, דרף קוקטית, דומינאנטית
ועד לנכנעת.
נשים מאוד מגיבות על ההצגה. נכון
שנשים בגיל החמישים־פלוס־מינוס

לוקחות את זה יותר כבד. גם כי ההצגה
היא על שחקנית בגיל הזה, וגם כי זהו
גיל של סיכום־ביניים, בחינה אישית
אצל אשה.
ככה זה אצלי, בכל אופן: הילדים
גדלו, יצאו מהבית, התגרשתי, יש לי
גבר חדש.
אבל גם נשים צעירות מגיבות
בהזדהות על החומר, לא בכעס. באה
אלי שחקנית צעירונת בסוף אחת
ההופעות וכמעט בכתה כששאלה
אותי :״מה, זה מה שמחכה לי?״
זה עם מרתק, נשים.
איזה סוג של אשה אני? אשה חזקה!
יש לי תדמית כזאת לפחות, של
מציאותית, חזקה, אחת עם המון כוחות.
לכן, עם כל הסיפורים שנחתו ונוחתים
עליי, אני תמיד אומרת: אני הראשונה
שאשבר, שאשתגע!

פנויה להצעות -שם כל־כך לא מחמיא -הוא שמה של הצגת״
היחיד של השחקנית הוותיקה רות סגל. בישראל, המנוהלת
בשיטת החבר׳ה, שבה כולם מכירים את כולם, היו רבים חושבים
פעמיים בטרם היו נחשפים במשך שעתיים תחת כותרת כזאת,
במיוחד אם מדובר באשה.
רות סגל היא אשה טקטית, שופעת חיוניות. היא מתגוררת
בדירה נאה בחיפה, בה הכל עוד יותר מוכר ומישפחתי. היא לא
חשבה הרבה על משמעות השם. היא עסקה בחזרות קשות על
ההצגה. התרכזה במשימה: לרתק קהל במשך ערב שלם, לבדה.
להצלחה יש גם צדדים פחות טימפאטיים. במקביל להתלהבות
ממישחקה המשכנע, היוצא מהלב, החלו הלשונות הרעות לטפטף:
מה הפלא. הרי היא משחקת את עצמה: פנויה להצעות מספר על
שחקנית בסביבות החמישים, כגילה של סגל, המאבדת בעיקבות
מאורע כלשהו את זיכרונה ומנסה, במשך ההצגה, לשחזר את
זהותה. במהלך החיפוש היא משילה עוד קליפה ועוד קליפה,
ונזכרת שבעלה השאיר אותה על הכביש ונטש אותה לטובת
בלונדית צעירה.
גם בעלה לשעבר של סגל נשוי כיום לאשה צעירה יותר,
בלונדית. מה לעשות, ההקבלה מתבקשת. היה אולי קל יותר
לייחס את העוצמה של ההצגה לעובדה הביוגראפית, מאשר
לעובדה הפשוטה שסגל היא שחקנית נפלאה. בראיון רדיופוני,
בסוף השבוע, ניסה המראיין לשבור את הכיוון האמנותי של
השיחה ולפלוש לתחום העסיסי האישי- .יש משהו אישי בהצגה
שלך?״ שאל בתיאבון גדול. סגל, המתרחקת מפולחן ההיחשפות,
עשתה את עצמה כלא מבינה. המראיין חזר שנית על השאלה. סגל
שיחקה אותה שנית, הפטירה משהו בנוסח :״בכל תפקיד שאתה
עושה יש משהו אישי...־
ההקבלה הביוגראפית היא פשטנית מדי. אבל קיימת הקבלה
עמוקה יותר, כך התרשמתי, בין סגל האשה לבין דמות האשה
שאותה היא מגלמת. גם במציאות וגם על הבימה סגל היא אשה
בגיל ״חמישים פלוס״מינוס״ ,כפי שהיא חוזרת על כך שוב ושוב
במהלך ההצגה. היא בשלב של התבוננות עצמית: מי היא, כאשה!
איזה סוג של אשהז
במהלך השיחה הממושכת עימי, הודתה כי מסרים רבים שיש
בהצגה -עימות סמוי בין נשים בגילים שונים. מושג האשה
הנבגדת, הפגנת־שרירים נגד המין הגברי -היא לא התכוונה
להעביר במודע, אבל יכול להיות שהם עברו בתת־מודע. יכול
להיות, הודתה, שזאת הדרך שלה להתמודד עם הדברים ש״נחתו״
עליה, כלשונה.
התוויות של ״הבלונדית הצעירה״ ,או ״המבוגרת המיסכנה״
מפריעות לה. היא לא התכוונה להשתמש בהן. מה עוד שההקבלה
לחייה הפרטיים מעוררת בה רתיעה. לכן החליטה, במהלך השיחה
עימי, לשנות את הטקסט בנוגע לצעירה שלמענה נטש אותה
בעלה, וללבוש שימלה יותר מחמיאה במשך ההופעה. סגל -
שחקנית ותיקה, המוכרת יותר, למרבה האירוניה, כאמו של ״מומו
היפה מאס קי מדלי מוך -מגדירה עצמה כאשה חזקה. אני קלטתי
דווקא אשה רגישה ביותר, ממש שברירית, אולי לא בנויה
להתמודד עם כל הספיחים סביב ההצגה האישית־חושפנית
שהיא מעלה.

!דפנד, בדקי — 41

שידור
צר״ש
לא בטוחה
• לריבקה מיבאלי, מגישה התוכנית
סיבה למסיבה, על הגשה מצויינת, בטעם טוב,
מיכאלי, שנכנסה לתפקיד אחרי נסיונות שונים
עם מנחים שונים, מתאימה לכורסת המנחה כמו
כפפה ליד. היא מגישה בחן, בלי להפוך את עצמה
למרכז העניין. היא גם אינה מייחסת חשיבות־יתר
לעובדה שהיא אשה מגישה, והדברים נראים
טיבעיים ומיקצועיים.
למרות הופעתה המיקצועית, אין מרגישה
מיכאלי נוח על כיסא המראיין, ובסיומה של כל
הקלטת תוכנית, הנערכת יומיים לפני השידור,
עושה מיכאלי סיבוב בין חבריה שבקהל ומבקשת
את תגובתם על הופעתה. היא מודיעה לכולם
שלבטח הופעתה היתה זוועה, וששום דבר לא היה
בסדר.

תקופה ארוכה את שידורי רשת־אלף בערוץ
ואת שידורי קול־המוסיקה בערוץ

מפה לכל חייל
עשרות אנשים מתקשרים בזמן האחרון עם
גלי־צה״ל ושואלים שוב ושוב איפה אפשר
למצוא את שידורי התחנה על הסקאלה. בגלל
בעיות טכניות, הקשורות למשדרים החלשים,
קשה מאוד לקלוט את השידורים ברחבי הארץ,
ובכל איזור ניתן לקלוט אותם במקום אחר על
הסקאלה.
בגל״ץ לא התעצלו והכינו לקראת ראש־השנה

מאחורי המיקרופון
מהבסיס דנמל־התשפה
צביקה פיק חוגג בימים אלה 15 שנות הופעה
על הבימה. לכבוד האירוע החליטו בגל״ץ לערוד

איפה בסקאלה?

מנחה מיכאלי
זה היה זוועהז
מופע גדול עם הזמר, ששרותו הצבאי לוטה
ערפל, בבסיס צבאי אי־שם בארץ. המופע משלב
את החגיגות של פיק ואת ההחלטה בגל״ץ לצאת
פעם בחודש אל החיילים עם מופע גדול.
המופע נערך ביום ראשון השבוע בבסיס צבאי.
הינחה אותו יוסי ברק, ובתיה שושני־־אגסי
היא העורכת והמפיקה שלו. לפיק היה תנאי
קשוח מאוד להופעתו באותו הערב. הוא השביע
את המארגנים שידאגו לסיים את המופע ב־10
וחצי בלילה, משום שמהבסיס הצבאי הוא מיהר
לנמל־התעופה, כדי לעלות לטיסה של 1בלילה,
הטיסה הישירה לניו־יורק. פיק יצא לחודש של
הופעות בארצות־הברית.

לא ירדו לאילת
במשך זמן רב לפגי חג־הסוכות הודיעו קריינים
שונים בגל׳׳ץ כפירסומת שבחג־הסוכות
יהיו שידורים מקומיים של התחנה הצבאית באילת.
והגה הגיע חג־הסוכות ולא היו שידורים
כאלה. הדבר קרה בעיקבות פתיחת תחנת־שידור
מקומית באילת על־ידי קול־ישראל. התחנה
משדרת במשך ארבע שעות ביום, והתחילה לפעול
לפני כמה שבועות.
נחמן שי, מפקד גלי־צה״ל, אישר שזו היתה
הסיבה ואמר :״לפני שבועיים וחצי החלטנו שפיצול
שידורים הוא צעד יותר חשוב מירידה לאילת.״
שי התכוון לפיצול שידורי התחנה בשעות
משדרים תוכניות שונות
הערב, כשבערוץ
מערוץ 1^1.
פיצול התוכניות איפשר לגל״ץ לשדר יותר
שעות על נושאי צבא וביטחון, ולשדר שידורים
חוזרים על תוכניות שונות.
בקול־ישראל לא מתרגשים מפיצול שידורי
התחנה הצבאית. שם טוענים שהם משדרים כבר

כרטיס קטן, שמצידו האחד מפת־הארץ, ובה
מסומנים המיספרים שבהם ניתן לקלוט את
שידורי התחנה בכל איזור. מצירו השני של
הכרטיס יש לוח־שנה. הכרטיס מופץ בימים אלה
לכל חיילי צה״ל. הוא גם נשלח לכל אזרח
המבקש זאת, וניתן לכל אחד המגיע לתחנה
הצבאית לביקור.
באחד מסקרי־ההאזנה שנערך לאחרונה התגלה
כי 10 אחוז מהמאזינים מתקשים לקלוט את
שידורי התחנה הצבאית, וזה האחוז הגבוה ביותר
של מאזינים המתקשים לקלוט שידורי תחנה
כלשהי.
נחמן שי, מפקד גל״ץ, הגיב על תוצאה זו
ואמר ש״היא מחזקת את הטענה הנמרצת שלנו
שהמשדרים הם חלשים. המשדר החזק ביותר של
גל״ץ משדר בעוצמה של 10 אחוז מן המשדר
החזק ביותר של קול־ישראל. מאזינים יכולים
להיות מעריצים שלנו, אבל זה לא יעזור, כי הם
לא יכולים לקלוט אותנו, אלא אם נשדר ברמקולים
מגג התחנה״.
בכירי גל״ץ ממשיכים לאסוף תרומות מכל
נדיב גדול או קטן לקניית משדרים חדשים וחזקים.