גליון 2571 מתאריך 10 בדצמבר 1986

ח כפלו תשמ״ז10.12.1986 ,

המחיר 3.00 שקל חדש (כולל מע״ם)

שנה 51

כתבת ״העולם הזה״ דפנה ברק
חדרה שוב לבית־הסוהר

מיכחבים
מיבצע תפוח
על פרשת הנשק לאיראן (,.מיבצע
רפש״ ,העולם הזה .)3.12.86
מדוע לקרוא לפאשלה. האיראנית מיבצע
רפש (רביו, פרס, שמיר)? יותר נכון לקרוא
למיבצע אווילי זה מיבצע פרש(ללא ראש) .גם
כינוי זה מתבקש מראשי־התיבות של שמות
שלושת ראשי־הממשלה בעבר ובהווה, שטיכסו
יחד עצה למעשה ״חכם״ זה.
שלמה לב, גיבעתיים
אם בכלל לתת שם למיבצע החלמאי של ה״ה
פרס, שמיר ורבין, אז הצופן המתאים הוא מיבצע
תפוח, בהתאם להשוואתו הגאונית של אורי
אבנרי, בה הישווה את הפיתוי האמריקאי (או ן
הישראלי, תלוי איך מסתכלים בזה) למעשה חווה
מיכאל לקם, תל־אביב
והנחש•

כתבת השער הקדמי:

,אני גאה
במה שעשיתי!״

תסמונת הדייגים
עוד על תגובתה של אשה נבגדת
(״רחל המרחלת״ ,העולם הזה
26.11.86 ואילך).
אני תמימת״דעים עם הקוראת דגן: מי שרוצה
לרעות בשדות־זרים, שיאכל עשב. אבל לאשה
נבגדת, שבעלה חוזר מן המירעה, יש בעיה בכל
זאת, בעיה לה אפשר לקרוא ״תיסמונת הדייגים״:
כי האשה חוששת, שאם היא לא תקבל את הבוגד
החוזר מן המירעה בזרועות פתוחות, הוא ישוב
לעולם החי, בהתאם לאימרה ״יש הרבה דגים
רחל קוק, תל־אביב
בים״.

הארמון שד וענונו
עוד על ההשוואה בין מרדכי וענונו
לרוזן ממונטה כריסטו (העולם הזה
12.11.86 ואילך).
יש עוד נקודת־מיפגש בין מרדכי וענונו לרוזן
האגדתי, מעבר לכליאת שניהם במקום נידח
ועלום.
בניגוד לווענונו, שעמד לעשות כמה מאות
אלפים מפירסום גילויו של הכור בעיתונות
האנגלית, וכנראה לא הצליח לאסוף את הכסף, כן
הצליח ממציאו של הרוזן, הרב־כתב אלכסנדר
דימה (שהספיק לחבר בימי חייו 1,200 ספרים,
בנוסף לרוזן ממונטה כריסטו) ,לאסוף את
הכסף וחלק מהון־העתק שקיבל על סיפרו זה
( 450 אלף פרנקים צרפתיים של אמצע המאה
ה־ )19 השקיע בבניית ארמון־פאר, לו קרא, בצדק,
שאטו(ארמון) דה מונטה כריסטו.
יצחק סמוכה, רמת־גן

התנ״ך הזה

על ריבוי הכתבות אודות גיתית
איזראלוב ( העול ם הזה 3.11.86 ואילך)•

מתי תנגנו לנו על העצבים עם גיתית
איזראלוב:
• ״הרומאן שלי עם יוסיניו״ (העולם הזה
. )5.11.86
• ״היא נתנה לי מה שאשה נותנת״ (העולם
הזה .)12.11.86
• ״כל הבעלים שלי״ (העולם הזה
. )19.11.86
• ״מה דעתך על גיתית?״ (העולם הזה
. )26.11.86
• ״אני מאמינה באהבה״ (העולם הזה
.)3.12.86
אפילו התנ״ך הסתפק בלהזכיר את גיתית
(אומנם, במובן של כלי־נגינה) שלוש פעמים
(המשך בעמוד )4
בלבד:

רוח חדשה באה לגדה המערבית:
התנגדות בלתי־אלימה. פשוט יושבים
בשקט ליד המחסום, בלי להתגרות.
צדדל הגיב באלימות, באש ובדם.
לראשונה נורו יריות גם בתחום בית
חולים. פרצופו
של פוגרום
צבאי.

ויליאם נקש, הרוצח מצרפת שיוסגר״לא־יוטגר, בטוח
שמגיע לו פרס. על הרצח הוא אומר :״בסך־הכל
התכוונו לקחת אותו לשיחה, לעשות לו מישפט־שדה.
הוא הציק ליהודים!״ על בואו ארצה :״מה זאת
אומרת? זו מדינת-היהודים!״ על השוד
בארץ :״השותף שלי הלך להשתין,
ופיתאום -התנפלו עליי השוטרים!״

כתבת השער האחורי:

מינתבים לנרצחת

ראש־להק שחימר
על גיבור הפרשה האיראנית, אל
שווימר (״ידיד קרוב מאוד״ ,העולם
הזה .)3.12.86
קודם כל, טעות עניינית: שווימר אינו קשיש
״מעט״ מפרס, אלא קשיש בהרבה. הקיץ מלאו
לשווימר ,69 שעה שלפרס מלאו רק .63
שנית: מן הראוי היה לציין, בכל זאת, כמה
נקודות חיוביות בעברו של שווימר, מעבר
לידידותו עם פרס.
שווימר, שהיה מהנדס״טיס בחיל־האוויר האמריקאי
של מילחמת־העולם השניה, היה מראשוני
מתנדבי חוץ־לארץ(מחייל) ,שהגיעו ארצה באביב
1948 והקימו את חיל־האוויר, בו גם עלה שווימר
לדרגת אלוף־מישנה, כראש־להק הנדסה.
שלמה ברנדם, תל־אביב

הגד ה
סערת

ענת היסשר(בתצלום) ,הנערה בת ה־,16
התאהבה בצעיר מוריס מלבה ()20
וכתבה לו מיכתבי־אהבה מרגשים. הוא
השיב לה במיכתבים לוהטים משלו.
כשבגרה ענת והתגייסה לצבא, שינתה

בחתונת בנו של יעקב נמרודי, לפני
שנה, נכחה כל האצולה הישראלית. אז
זה נראה אירוע חברתי. היום יש
להשתתפותם משמעות . 0 חדשה: מועצת הסוחרים,
הגנרלים וספסדי הנשק.

ר עי ד

סוג חדש של מאזן אימה -מול הנשק
הגרעיני של העשירים, יציבו העניים את
הרעל. האם אפשר לסמוך על
^ £מאזן כזה? האם לא יתפתה
מישהו לנסות את הנשק הזה?

דיזקז

ה תליין
סברין עוזי שרטר, התובע מטיל המורא שהיה
גם תליינו של הנאצי אדולף אייכמן, הסתבך

בצ׳קים ללא כיסוי והתאהב

כשחקנית הקולנוע גרטה גאר־בו
— מספר את זיכרונותיו.

מות המפא״יניק
משה ברעם חזר השבוע לתודעה. כשמת, ליוו
אותו חשובים ומפורסמים, ואפילו אריאל שרון
נשא נאום. עד כה,
במשך 9שנים, הוא
היה כמעט אלמוני.

ספינות הפיסתוקים מפליגות מאיראן החומיי־ניסטית,
המזומנים נשלחים לחשבונות בשווייץ,
והסוחרים פרס, רבץ ושמיר, היודעים את
מחירו של הנשק, צוחקים על
כולם צחוק גדול — חוכא 2 1 1
ואיטלולא, חוכא ואייטוללה.

ג אז

חתונת הנעוק
הובא ואייטולה

השר אריאל שרון קרא שירים בישיבת־הממשלה,
כדי לשכנע את השרים לקצץ
בתמיכה בפירסומים ״בלתי־פטריוטיים״,

ע מו ס ואלי
מדוע סירבו עורכי הצהרון הנפוץ לפרסם את
סיפורו הקצר של עמוס קינן על סופר דרום־
אמריקאי דימיוני, בשם אליו
ויזליו? מה הקשר בין ניקרא־

גואה ליד־ושם בירושלים?

ר חר המרחרח
מרווחת:
גלית סלטק-סורר(בתצלום)
לקחה את החפצים,
עזבה את רוני ונסעה
לניו־יורק • אחרי חמש
שנים וילדה אחת: יצחק
אליעזרוב ואילנה נשואים
• 14 אלף דולר
לשימלה של דיצה חבם
• חשבון בנק לאלונה
הקטנה, בתם של חני פרי וצביקה סבו • איפה
חיפש מאיר זיו את המדליף? • החיים
מתחילים אחרי הטלוויזיה •
רות גביזון בהריון • הפאטנ־ ^
טים החסכוניים של דודו טופז.

מתנה גדולה

כשנסגרה התערוכה ״גדול וקטן״ במוסיאון
ישראל, תערוכה שנועדה בעיקר לילדים, נותר
במחסני המוסיאון מלאי של ספרים זעירים,
שהוזמנו במיוחד. עכשיו ני•
^ • 1 1תן להשיגם בחנויות, ואפשר
לעשות מהם מתנה גדולה.

הניתוח הנורא

קומנדו סתיה
טוניה דויד, צעירה בלונדית המשמשת
כרכזת הצנזורה, מטילה מוראה על בעלי
בתי־הקולנוע, מנהלי התיאטרונים והמח־זאים.
אשה צעירה, שליחת
גברים דתיים קשישים, מפ-
עילה בשרותם את הפקחים.

מוס ובוואריה
פאטנט עולמי, שנועד לפתור את הגרגרנים
מן הדילמה הנצחית מה להזמין לקינוח. הקץ

מדור־הספורט החדש של העולם הזה: מיהו
מפסידן השבוע, לאן ממליץ דויד שווייצר

המדורים הקבועים:

מיבתבים -אלמונית מהאוטובוס
איגרת העור[־ -איש־השנה בגרמניה 4 5 תשקין ז -שרון שומר הכשרות 8 חשבון נפש -עם ויליאם נקש 10 במדינה -והשמש עודנה מחייכת 11 הנדון -אטום לעניים 12 אנשים -אלי ויזל נוסח קינן 14 בלי הרדמה -כדורי נגד המדינה 21 יומז אישי -נשיא ותרנגול־הודו

מה קורה כאשר אדם הולך למרפאה של קו־פת־החולים,
להתלונן על כאבים, נשלח משם
לבדיקה לבית־החולים, שאליו הוא מגיע ברגל,
ושם מנותח ללא הסכמתו? זה
קרה לאלי כדורי מאשקלון. הוא מ 2
התעורר נכה ב־&׳סס! לצמיתות.
לילות ישראל־ המישקפיים של
צבי לידסקי
קולנוע -שערוריה בריו
מה הם אומרים הדובר מוריד גשם
זה וגם זה -שיא סודי בגיל 18
דן? חדש -מצטנזרים וצוחקים
הורוסקופ -חיי״המין במזל קשת
רחל המדחלת -על כל העולם

תשבצופן

שידור -לא סמרטוטים
חור ברשת -שרף המפסידן

מיכחבים
(המשך מעמוד )3
• ״למנצח על הגיתית, מיזמור לאסף״
(תהילים, פרק ח׳).
• למנצח על הגיתית, לאסף״(תהילים פרק

• ״למנצח על הגיתית. לבני קורח מיזמור״
אלי לוין, ירושלים
(תהילים, פרק פ״ד).

כל מה שרצית לדעת

,העולם הזה־ ,שבועון החדשות הישראלי המערכת והמינהלה: תל־אביב, רחוב
גורדון ,3טל 232262/3/4 03 תא־דואר 136 העורך הראשי: אורי אבנרי
עורך־מישנה: דוב איתן עורך תבנית: יוסי שנון רכזת מעי־בת: ענת
סרגוסטי עורך כיתוב: גיורא נוימן צלמי מערכת: ציון צפריר, צבי טל עורך
דפוס: יפתח שביט ראש המינהלה: אברהם סיטון מחלקת המודעות: רפי
זכרוני המו״ל :״העולם הזה״ בע״מ הדם םה:״הדפוס החדש״ בע־־מ, תל־אביב, רדד
חומה ומגדל 2הפצה: גד בע״מ, תל־אביב, רחוב יד חרוצים ,7טל.377056 .

הירחון ״פנטהאוז״ הוא עיתון־העחוה. ב־גליונו
האחרון, הנושא משום־מה את התאריך
ינואר ,1987 פזורים עשרות תמונות של איברי־מץ
נשיים. בעוד שהירחון פלייבוי מתרכז,
בצניעות הראוידדלציון, בשדיים מנופחים, הרי
פנטהאוז דוגל באסטראטגיה של הגישה הישירה.
הנשים מצולמות בו מן הזווית הגינקולוגית.
כמעט כל תצלום בו הוא מעין אונס חזותי.
בץ כל הערוות הציבעוניות הפרושות האלה
מופיעה גברת אחת הנושאת את השם הצרפתי

העמוד הפנימי של גלית ״פנטהאוז״*
בין ערווה לערווה, ערווה
המפתה אסאץי ^ן .\ 1109£1.£אין היא
מציגה לראווה את עדוותד״ כשאר הגברות
בגליון. על כל פנים, לא את ערוותה הגופנית.
הסחורה שלה היא כתבה ארוכה על פרשת־השב״ב.
עיון
מדוקדק מגלה שהגברת הצרפתיה אינה
אלא ישראלית. ושיש לה גם שם עברי מובהק:
מיכל מירון. היא חיה כרגע באמריקה. ונראה
שהשם שלה עבר •שם שיפוץ. העבריה הפכה
לצרפתיה.
לא הייתי מתעכב על מאמר זה, הרצוף אי־דיוקים,
אלמלא מצאה הגברת מיכל״מישל לנכון
להפיץ •טוב את השקר הישן. כאילו התצלום
שפוצץ את הפרשה הופיע לראשונה בעיתון
חדשות. לדבריה, הפר חדשות את האיסור
שהוטל על־ידי הצנזורה הצבאית על פירסוס
התמונה, ועל כן נסגר לכמה ימים.
כבר נמאס לי לחזור במדור זה על העובדות
הפשוטות, שאינן נתונות לשום ויכוח: התצלום
הראשון פורסם בהעולס הזה, ביום ודצ 2באפריל
12,1989 ימים אחרי הרצח. הוא לא פורסם בניגוד
לאיסור הצנזורה, אלא בהסכמתה, אחרי שהעולם
הזה הודיע לה רישמית שהוא עומד לפנות
בעניין זה לבג״ץ.
למרות שהאיסור של הצנזורה על התצלומים
בוטל. לא מצא חדשות לנכון לפרסם את התצלום
שלו. נראה כי נכנע ללחץ מגבוה, כמו כל שאר
העיתונים. את תמונתו פירסם רק ביום ה״ 29 במאי
34,1984 ימים אחרינו. סגירתו לכמה ימים אינה
קשורה בפירסום זה.
* הכתם השחור אינו מופיע במקור.

עוד על דיווחי כתב רשות־השידור
מאיטלנד (העולם הזה 26.11.86 ואילך)•

כבר, אז כבר. בתור מוסמך האוניברסיטה
לגיאוגרפיה אני מוכן לספק עור כמה עובדות על
איסלנד של מיפגש רגן־גורבצ׳וב, עובדות אותן
לא סיפק מר סגל מרשות־השידור.
השטח של מדינת״האי הצפונית, הגדושה 100
הרי געש־פעילים ומעיינות מים חמים(גייזרים),
הוא קצת יותר מ־ 100 אלף קילומטר מרובעים
(כמעט פי חמישה משיטחה של מדינת ישראל),
מיספר תושביה מתקרב לרבע מיליון, וביותר
מאלף שנות קיומה זכתה רק בכ־ 400 מאות שנות
עצמאות 118 .שנים (1262־ )1380 היתה תחת
כומר בצרה

העולם הזה נוהג לסמוך על האינטליגנציה
של הקוראים שלו.
נרמה לי שבשבוע שעבר חייכו כמה קוראים,
כאשר שמעו ברדיו כי בית״המישפט התיר לפרסם
את זהותו של איש־הכמורה הבכיר, שנעצר
בקשר לפרשת הממונה על מחודירושלים, רפי
לוי.
הם כבר ידעו מי האיש. העולם הזה אמר להם.
הוא עשה זאת מבלי להפר את צו בית־המישפט,
וכך השיג סקופ ארצי. האיש הוא הבישוף הארמני
שאהה עג׳מיאן.
הקוראים האינטליגנטיים מצאו שבועיים
לפני כן, בגליון העולם הזה ( 419.11.86 כתבה
של שרה ליבוביץ, תחת הכותרת ״כומר
בצרה״.
איד ניחשו הקוראים שיש כאן רמז למשהו?
פשוט מאוד: הסיפור היה מעניין, אך הוא התייחס
כולו לדברים שקרו מזמן. העולם הזה אינו נוהג
לספר סיפורים ישנים. אלא כשהם קשורים
באירוע אקטואלי. כר יכלו הקוראים לחבר אחד
לאחד.

הם ידעו•

שמיר
^ בגדמגית

בשבוע שעבר פירכם השבועון הגרמני
רב־התפוצה. דר שפיגל, על גבי שמונה עמודים,
כתבת־ענק על יצחק שמיר. הכותרת היתה
״מסביבנו אימה וצלמוות״.
היתה זאת גירסה מקוצרת של כתבת העולם
הזה ( )1.10.86 על איש־השנה תשמ״ו. סיפור זה
מקובל עתה בביוגראפיה המדוייקת ביותר של
שמיר — וגם חסידי״שמיר עצמם ממליצים עליה
לפני כתבים זרים.
אגב, דר שפיגל מזכיר כי היה זה העולם הזה
אשר פירסם לראשונה את תצלום החוטפים
השבויים של האוטובוס בקו — 300 התצלום
שפוצץ את הפרשה. בינתיים הגיע לידי הגליון
האחרון של כתב־העת ספקטרום, ביטאון
מיפלגת־העבודה בשפה האנגלית. ובו התנצלות
רישמית על כך שהוא ייחס בטעות את פירסום
התמונה לצהרון חדשות. ספקטרום קובע בצדק
כי העולם הזה פירסם את התמונה באפריל
.1984 בעוד שחדשות פירסם את התמונה שלו

דל 1ת החזנזר בסיפריות
על סיוטיו של המבקר הסיפרותי
(״דף חדש״ ,העולם הזה .)3.12.86
לרפאל שרף יש סיוט פרטי: בגלל החומצות
הנוצרות בתוך הנייר, הופכות הסיפריות אט־אט
לאבק. מה שנקרא — דלות החומר הסיפרותי.
גם לי יש סיוט, פרטי לגמרי: קצב הדפסת־הספרים
בזמן האחרון הוא גדול בהרבה מקצב
הקריאה שלי, ובכל יום אני בור גדול יותר מאשר
אתמול — כי יש יותר ספרים שלא קראתי. בקצב
הזה, יש אפילו סכנה שביום מותי אהיה אנאל־פבית.
מה שנקרא — דלות החומר הביולוגי.
עזרא כץ, תל־אביב

קולומבוס והצינורית

אלה העוברות, וכל עיתונאי בארץ יודע זאת.
למרות זאת, חוזר השקר הזה ומופץ מחדש על־ירי
שונאי העולם הזה, על פי העיקרון הישן
של הד״ר יוזף גבלס :״אם תחזור על שקר די
פעמים, בסוף יאמינו בו כולם.״
עד כה התנצלו שני ביטאונים בכתב על
פירסום השקר, וכמה אחרים התנצלו בעל־פה.
אני מוותר מראש על ההתנצלות של פנטהאוז.
לא הייתי רוצה שתופיע בין רגליה הפשוקות של
גברת צעירה, הזקוקה לכסף.

אם להסכים להצעת הקורא חביבי ולקבל את
הנוסחה ״בן שמונה־עשרה לחופשה״ תחת בן
שמונה־עשרה לחופה, מן הראוי היה לו להמשיך
בעיון במקורות, בפירקי־אבות, ואז הוא היה מגיע
למסקנות עוד יותר מעניינות:
הלא כתוב שם :״בן שמונה־עשרה לחופה, בן
עשרים לרדוף (אחרי מי? הלא כבר נישא בגיל
שמונה־עשרה) ,בן שלושים לכוח, בן ארבעים
לבינה, בן חמישים לעצה, בן שישים לזיקנה, בן
שיבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים
לשוח״ ולפי שיטת הקורא חביבי הכוונה היא
שבגיל תשעים צריך לצאת לטיול(לשוח).
השאלה רק לאן(ועם מי?).
זכריה שאער ( בן ,)83 ירושלים

נערת האוטובוס
מתוקה, רכוסה ומעניינת
כיבוש נורווגי ו־ 538 שנים (1380־ )1918 תחת
חיים ניסל, רחובות
כיבוש דני•

לחשוף א 1לא לחשוף
עוד על תצלומיה של שחקנית-
הקולנוע סיביל ראוך (״האלמן
ומלכת המין״ ,העולם הזה 12.11.86
ואילך).
אז יש לה, לכלה הפוטנציאלית של איש־העסקים
הישראלי, חזה סינמסקופי, אז מה? כמה
פעמים צריכים להראות אותו ומה, בעצם, מעיד
חזה כזה, על טיבה של הכלה החסודה?
הנה מצאתי, אבל באמת, באוטובוס, תצלום
של צעירונת מתוקה (ראה גלופה) רכוסה עד
הצוואר, והיא הרבה יותר מעניינת ומגרה את
דימיוני מאשר הגברת חשופת־השד.
אולי בכל זאת לא חייבים לחשוף את הכל.
משה חזן, חיפה

מזל הוד,

עוד על חשיבות ההורוסקופ ״מיכת־בים״
,העולם הזה .)3.12.86
זה שבן מזל טלה האמין בהבטחת ההורוסקופ
(״במישור הכספי צפויה הקלה״) ,סמך על הבטחה
זאת, רכש כרטיס־פיס, הרוויח סכום נאה וגמר את
החודש בכבוד — זה עוד כלום.
הלא עוד לפני 2,300 שנים כבר נישבו ההודים
בקסם ההורוסקופ, וכדי להנציח את הבטחותיו
ולהעלותן על הכתב, אפילו טרחו והמציאו את
הנייר(מסיבי־כותנה).
כן, כן. ההודים הם שהמציאו את הנייר ולא
הסינים, כפי שמקובל לחשוב, וכל זה כדי לרשום
את הבטחות ההורוסקופ.
אלי נאיר, תל־אביב

טי 1ל בגיד 90
על גיל החופה והחופשה (״מיכת-
בים״ ,העולם הזה .)3.12.86

על המיקטרת, כתחליף לשעת־צרה,
בעת מחסור בסיגריות (״מיכתבים״,
העולם הזה .)19.11.86
אני בכל זאת מעדיף סיגריה על מיקטרת. אבל
אחי, הבלשן, מעדיף את המיקטרת. וטעמו עימו
— עצם המילה טבק מקורה במיקטרת. כאשר
קולומבוס מגלה־אמריקה פגש בילידים הראשונים
באיים הקאריביים, הוא ראה כיצד הם שואבים
עשן לריאותיהם דרך צינוריות חלולות. צינוריות
אלה, אבי־אבות המיקטרת, נקראו בלשונם טוב־אגו,
מילה שבשיבושיה השונים בלשונות אירופה
(טאבאק, טובאקוז הפכה לשמו של העלה
יעקב מרי״וליכ, ירושלים
העולה בעשן•
ייתכן שהמיקטרת יכולה לשמש, בשעת־צרה.
תחליף לסיגריה, אבל היא לא בדיוק תענוג זול.
ואני כבר לא מדבר על המיקטרת המשובצת זהב
ויהלומים אותה ראיתי במרכז־המכירות של מלך
מוצרי־הטבק ואבזרי־העישון, אלפרד דאנהיל
בלונדון, במחיר של 5,000 לירות שטרלינג(כ־11
אלף שקלים חדשים).
הלא גם מעשן המיקטרת היותר עממי זקוק
לאכזרים אינסוף: כלי־הניקוי וכלי־הדחיסה,
שקית־הטבק וכן — המיקטרת, אם למנות רק
שלמה הר שקו, תל-אביב
כמה מהם•

ר היניק
בר, רהס מיק
העולם הזה מקפיד דרך קבע
שלא לקפח את קוראותיה ופך
עשה גם בגליון שהופיע השבוע
לפני 25 שנה, כאשר פירסם שני
עמודי חמשירים, הבל אודות
חווה׳לה, פרי-עטו של דידי
מנוסי, שהביע, בהקדמה, את
דעתו, כי ״הצברית היא נורא א־מינית,
אינה מתמסרת ולשיא
מגיעה הצברית המסמיקה כש היא
חולצת את שדה כדי להיניק
את בנה״ .שתי דוגמות של
חמשירי מנוסי לצברית, לפני
תקופת ההנקה:
חניכת תנועת־נוער, שמה רותי
התלבטה בתקופת התבגרותי.
המדריך הצעיר,
שהלך להסביר —
חזר מאוכזב ושרוטי.
צברית בת חברה סלונית,
שניסתה אהבה אפלטונית,
צחקה ואמרה:
״לפעמים זה לא רע,
אף־על־פי שהיא קצת מונוטונית״.

העולם הזה 2571

הצהרת־רכוש
שמו של מנחם מבידור מוזכר כמועמד לתפקיד
ראש מחלקת־הנוער־והחלוץ בסוכנות היהודית.
אריה רולצין אינו שש להיפרד מן התיק, שבו הוא מחזיק
באופן זמני, הוא רוצה לקדם את סיכוייו של דרור זייגרמן,
יועצו המיוחד לענייני סטודנטים, המטפל היום באופן
מעשי בענייני המחלקה.

סרב לפני פיצול?
נימרודי זועם ומאיים
סוחר-חנשק יעקב נימרודי זועם על דפירסומים
המייחסים לו רווחים פרטיים בפרשה
האיראנית. הוא לוחץ בצורה מאסיבית על שר-
החוץ, שימעון פרם, ודורש ממנו לפרסם
הבהרות רישמיות, ברוח גירסתז״שלו.
נימרודי עובר בשבע עיניים על כל המתפרם ם
אודותיו בעיתונות, ורומז בי יגיש תביעות*
דיבה.

ערפאת החליט
לא לבזא
יאסר ערפאת ומחמוד עבאס(״אבו מאץ־) ,אחד
מחמיטת חברי הצוות המוביל של פת״ח,
התכוונו לבוא למיסגש-השלום ברומניה, אך
ויתרו על כך ברגע האחרון כאשר הסתבר להם
״מעמדם הנ מוך של חברי המישלחת
הישראלית.
כך הודיע ראש המישלחת של אש״ף במיפגש, עבד־אל־רזאק
יחיא, בביטאון הרישמי של אש״ף, פלסטין אל*
תורה(״פלסטין המהפכה״).
מפירסום זה ואחרים ממקורות אש״ף, הסתבר כי ההנחיה
שנקבעה על־ידי אלמונים בארץ. שאישי־ציבור וחברי־כנסת
לא יצורפו למישלחת, היתה בניגוד מוחלט לציפיות
אש״ף, וגרמה לאכזבה חמורה בצד הפלסטיני. כידוע, הגיעו
כמה פלסטינים בכירים לבוקארשט. אך לא המשיכו
למקום־המיפגש. משנסתבר להם הרכב המישלחת
הישראלית.

אזרבים לבר־לב
בכירים במיפלגת-העבודה ישתמשו בפרשת*
השב״ם בדי לנגח את שר״המישטרה, חיים בר־לב.
סיכוייו
של הנציב הפורש, רפי סויסה. להתמנות כמנכ״ל
שיכון עובדים הם קלושים, כי רפי אדרי, יו״ר מועצת
המנהלים של החברה, מתנגד לו בתוקף.

ביילין מחזר במיפלגה
יוסי ביילין, המנכ״ל המדיני של מישרד־החוץ, מקדיש
יותר ויותר מזמנו לענייני־המיפלגה, בייחוד בחוג משוב.

ככל שיתקרב מועד הבחירות הבאות, הוא
יגביר את חיזוריו בסניפי המיסלגה, כשעיניו
נשואות למושב בכנסת הבאה.

יוסי במקום אברשה
המתיחות הסמויה בין יוסי בדאהרון, מנכ״ל מישרד־ראש־הממשלה,
לאברשה טמיר, מנכ״ל מישרד־החוץ, פרצה
החוצה. טמיר, שנעדר מישיבת צוות־ההיגוי לעניין טאבה,
שזומנה על־ידי בן־אהרון, העלה עליו את חמתו של
האחרון, שהתלונן מייד אצל יצחק שמיר.

שמיר עומד לפנות לשימעון פרס בבקשה

שרון: רק מחן כשר!
השר אריאל שרון רוצה לצרך רבנים
לוועדת־התקינה־למזון שבמכון־התקנים.
אם רצונו יתגשם, התוצאה המעשית
תהיה שבישראל יהד תקנים למזון כשר
בלבד.

ישראל קיסר, מזכ״ל ההסתדרות, ודני רוזוליו, מזכיר
חברת־העובדים, מפעילים לחצים כבדים על ראשי סולל־בונה
— הידר משה זנבר והמנכ״ל אהוד שילה — שלא
יתפטרו.

אם השניים יגשימו את איומיהם, חוששים
בצמרת־ההסתדרות, לא ניתן יהיה למצוא להם
מחליפים ברמתם. במיקרה כזה תישקל
האפשרות לפרק את ״סולל בונה״ לחטיבותיו,
ולפזרץ בין גופים אחרים בחברת־העובדים.

המנכ״ל המאכזב
של לו
אי־שביעות רצץ במישרד־השיכון מתיפקודו
המיקצועי של המנבל החדש, ששון שילה.
האכזבה ממנו גדולה במיוחד, מפני שהוא הועדף — בשל
נאמנותו הפוליטית לשר — על פני אנשי־מיקצוע
מעולים. אחרי שפרש המנכ״ל הוותיק אשר וינר, מילא את
מקומו אלי נטיף, אשר קיווה לקבל את המינוי. כשלא
הצליח, התפטר. אחריו התפטרה גם בתיה אולץ, היועצת
המישפטית של המישרד, שרצתה גם היא בתפקיד.

בוטלה החובה, שחלה עד כה על עובדי־ההסתדרות,
להגיש למעבידיהם הצהרות־רבוש
מפורטות.
הסעיף המסדים שקבע חובה זו נמחק מחוקת־העבודה
לעובדי־מוסדות־ההסתדרות בעיקבות התערבות של
האגודה לזכויות האזרח.

כהגא מאחורי נקש
המטה הראשי של פעולות־התעמולה
למען הרוצח ויליאם נקש נמצא במישרדו
של מאיר כהנא, ברחוב אגריפם 111בירושלים.
במקום
עורכים את הכרוזים, מנסחים
ומדפיסים את המודעות, ומשם מטלפנים
כל הזמן לרבנים ולפוליטיקאים.

סזלחה אחרי ה,,חזירים״
סו^חה בין מרדכי ציפורי, מנבל המוסד לביטוח
לאומי, לבין בכירים במוסד, שאותם הוא בינה
״חזירים״ ,תיערך כנראה בקרוב, אחרי שובו של
ציפורי מחדל.
לפני נסיעתו דרשו הבכירים לפטר מהמוסד את עסקן־חרות
מרדכי אלפריח, הממונה על הגביה בחיפה, שהמבקר
הפנימי מצא ליקויים חמורים בעבודתו. ציפורי, לעומת
זאת. העניק לו קביעות.

גם גיקי אבן בסוחרים
לקהילת סוחרי־הנשק הישראליים בחו״ל הצטרף לאחרונה
האלוף(במיל ),יעקב(״ג׳קי״) אבן. האלוף היה, אחרי
שיחרורו מצה״ל, קונסול ישראל בלוס־אנג׳לס, חזר לארץ
לתקופת־צינון ויצא שוב — הפעם לעיסקי־נשק.

הפועל במעה מכבי

נמנע ייצוא עגבניות

להפתעת כל עסקני־הספורט, הוחלט
שמטה כינוס־הפועל והאגסים החשובים
של הכינוס ישתסנו בכפר־המכביה, בר־מת־גן.
בכפר־המכביה נמצאים מישרדי
מכבי העולמי.
בינתיים התברר שיש בעיה עם ״קיפי*
— בובת־הקיפוד המסמלת את הכינוס,
שיהיה במאי :1987 בשבת האחרונה הופיע
״קיפי״ באיצטדיון בלומפילד, כשהוא
לבוש כולו בכחול, צבע המכבים. להבא,
כנראה, יוחלן! צבע פרוותו באדום.

בשיאו של ויכוודהעגבניות פנו אנשי מישרד־החקלאות
לחברת אגרקסקו ודרשו למנוע מישלוחי־ייצוא של
עגבניות לאירופה. במישרד תששו מהשערוריה שתפרוץ
אם יתגלה כי מתנהל ייצוא סדיר, בזמן שבו דנים בייבוא
עגבניות מספרד.

״קול־ישראל״
לבית חדש
החל ב־ ו בינואר תעבור מערכת החרשות של קול־ישראל
בירושלים לבניינה החדש, בניין חוטי ירושלים. כבר לפני
שבוע נערכו במקום שידורי־נסיון של מהדורות־חדשות
ויומנים. האולפנים המשוכללים במקום מעוררים את
קינאת אנשי הטלוויזיה.
את האולפנים הישנים, ברחוב הלני המלכד״ יקבל קול־ישראל
בערבית.

הקולנוענים יבקשז פיצוי מפיצי־הסרטים ובעלי בתי־הקולנוע מקימים שדולת
שמטרתה להבטיח להם בחוק תשלום פיצויים, על הנזקים
שייגרמו להם מהפעלת הערוץ השני ושידורים בכבלים.

ויכוח אקדמי למישטרה סטודנט באוניברסיטת תל-אביב יגיש תלונה
למישטרה נגד מרצה בחוג לתולדות עט־ישראל.
תובן התלונה: הדחת עדים במישפט
מישמעתי.
הפרשה התחילה בוויכוח אקדמי במהלך שיעור, והתגלגלה
לתלונה נגד הסטודנט בוועדת־המישמעת של
האוניברסיטה.

האמת היא, שבין שני סוגי העגבניות לא היה
קשר: הירקות שנועדו לייצוא הד מכניסים
הרבה דתר מטבע זר מאשר מחירו של
הייבוא.

הסדר ב״טבריה קלאב״
חברת־ניהול חדשה תפעיל את המלון טבריה קלאב
הוטל. החברה משותפת לעמותת־הדיירים, נפגעי
התמוטטות קלארין, ולמשקיעים בשווייץ, בראשותו של
ניסן חג־שורי.

ההסדר אושר על־ידי ביודהמישפט,
והשווייצים ישקיעו במקום מילדני דולארים.

התמרוקים נכנעו לחרם
חברת־התמרוקים הגדולה א ס תי לאודר נכנעה לחרם
הערבי. החברה עמדה להיכנס רישמית לשוק בארץ, במסע
יחסי״ציבור אדיר. אך ברגע האחרון הגיעה סניריורק
ההוראה להפסיק כאן כל פעילות רעשנית.

הימין בספר
הפרופסור יהונתן שפירא, מומחה לסוציולוגיה פוליטית
ומבכירי הסוציולוגים בארץ, כותב עתה ספר חדש על
הימין הישראלי.
שפירא עסק עד כה במחקריו במפא״י ההיסטורית
ובאחדות־העבורה, שאותן ניתח באיזמל חד. עתה מצפים
בקהילה האקדמית בסקרנות לראות כיצד יטפל
ברוויזיוניסטים ובגרוריהם.

אובר־דראפט פלילי
ב* 1בינואר ייכנס לתוקפו חוק כרטיסי־החיוב, שנועד
לברא את הג׳ונגל השורר בתחום כרטיסי״האשראי.
בחוק כלול סעיף שרק מעטים שמו אליו לב: אדם שיעשה
שימוש בכרטיס, מתוך ידיעה שביש המיועד לתשלש לא
יהיה בחשבונו כיסוי — ייחשב עבריין פלילי.

הטיוטוו הממושו הביא וניצוץ בדתי־נמנע,
חמוצה רצה רנסוח התנגדות
פאסיבית. צה״ל הגיב באלימות
מה עושים במחסום? הם עוצרים כל
רכב, מבקשים לראות תעודת״זהות
ושואלים אם אנחנו נוסעים לאוניברסיטה.
בעודנו
מסתכלים בטור המכוניות,
ראינו שכמה מן האנשים התייאשו, והם
מסובבים את הרכב שלהם ונוסעים
בכביש בחזרה לרמאללה. דיברנו עם
עוד כמה אנשים, והחלטנו ביחד שלא
כדאי שהם יחזרו לרמאללה, אלא
שנאסוף את כל האנשים ונשב ביחד
ליד המחסום.
המחסום הזה, שהוצב כמה פעמים
באותו השבוע, הפריע לעבודה הסדירה
של האוניברסיטה, זה גורם לאיחורים
בשיעורים ולמתח רב בין הסטודנטים
ובין המרצים.
בין המכוניות הרבות שהמתינו היו
גם אוטובוסים ובהם סטודנטים, שהיו

אבי ההרוג על גבי חובש ברמאללה, אחרי שהתעלף
יריות בבית־החולים

לחייל שזו לא הפגנה, שאנחנו רק יושבים
ולא רוצים לפגוע באיש. שאנחנו
מעוניינים שיסירו את המחסום, ואנחנו
לא נגד שום דבר אחר.
ישבנו בשקט, לא שרנו ולא קראנו
סיסמות.
בינתיים ניגש עוד מורה לדבר עם
החיילים. המורה היה עצבני וכעס על
החיילים, ואמר שבגלל המחסומים האלה
יש הפרעות ללימודים באוניברסיטה.
החייל אמר שזו לא בעיה שלו,
שאם יש למישהו תלונות שייגש לממשלה.
צאלח
ביקש כמה פעמים מן האנשים
שלא ישירו ולא יקראו סיסמות,
כדי שהכל יהיה שקט.
בעודנו יושבים ליד המחסום, הגיע
רכב צבאי גדול, ואחריו שני ג׳יפים.
הרכב הראשון נסע במהירות, כשהוא

גזו מן מדגי \ 1ג ג\זז ר
ן* בל התחיל בשקט. צה״ל
\ 1החליט באחד הבקרים להציב
מחסומים בדרכי־הגישה לאוניברסיטת
ביר־זית. החיילים במחסומים ביקשו
מכל מי שהגיע למקום תעודות־זהות,
הביטו בהן, ורק אז הירשו לאנשים
לעבור לתוך העיירה. מחסומים אלה
עיכבו את הסטודנטים והמרצים שהגיעו
לאוניברסיטה, ושיבשו את הלימודים.
אלברט
אגזריאן, דובר האוניברסיטה,
המלמד היסטוריה איסלאמית,
העביר הודעה לעיתונות הישראלית
ולעיתונות הערבית במיזרח־ירושלים
על הטרדות המחסומים. עיתוני־ישראל
לא מצאו בידיעה עניין, ולא פירסמו
אותה. עיתוני מיזרח־ירושלים דווקא
רצו לפרסם כמה שורות על המחסומים,
אך שום ידיעה הנוגעת לנושא זה לא
עברה את הצנזורה החמורה, הנהוגה
כלפי עיתונים אלה.
כך נשארו המחסומים בגדר סוד
מקומי.
כך הגיע היום החמישי בבוקר. שוב
הוצב מחסום בכניסה לעיירה ביר־זית.
הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות,
החליט מי שהחליט שיש לרשום כל מי

שעובר במחסום. תהליך זה ארך זמן רב,
ויצר שיירה ארוכה של מכוניות ממתינות
לפני המחסום. לכל מי שהגיע
למקום, היה ברור שיום־הלימודים הזה
אבוד מראש.
מרגע הצבת המחסום, התפתחו
הדברים במהירות, ובסופו של היום היו
בידי כוחות־הביטחון שני סטודנטים
הרוגים, קרוב ל־ 20 פצועים וכמה
עצורים, ביניהם הד״ר צאלח עבד־אל־ג׳וואד,
מרצה להיסטוריה באוניברסיטת
ביר־זית.

^• 4איחודים
לשיעורים
ך*ד״ר עבד אל־ג׳וואד נעצר
\ 1ביום החמישי בבוקר. כוחות הביטחון
הודיעו כי הוא חשוד בכך שאירגן
את ההפגנה, שבמהלך פיזורה האלים
נהרגו שני סטודנטים מן האוניברסיטה.
לפי טענת כוחות־הביטחון הוא נתן את
האות לפתיחת ההפגנה, בכך שהעמיד
את ריכבו לרוחב הכביש המוביל לאוניברסיטה
ויצר פקק־תנועה גדול, והתכנסות
של עשרות סטודנטים ומרצים
מן האוניברסיטה.

תעבורת של צה״ל בקמפוס של ביר־זית
,,בכורח הנסיבות״
צאלח עבד־אל״ג׳וואד אינו איש
פוליטי, ואינו משתייך לאף אחת מן
הקבוצות והתנועות הפלסטיניות.
״ויותר מזה,״ מוסיפה איסלח, אשתו,
שגס היא מרצה באוניברסיטת ביר־זית,
״צאלח לא יכול היה להעמיד את
מכוניתו לרוחב הכביש, הוא פשוט אינו
נוהג. אין לו רשיון נהיגה.״
היתה זו דווקא איסלח שנהגה את
המכונית המישפחתית ביום החמישי בבוקר
מביתם שבאל־בירה לכיוון אוניברסיטת
ביר־זית.

מספרת איסלח:

חייל צה״ל והמרצה עבד־אל־גיוואד במחסום
התנגדות פאסיבית

נסענו בבוקר לאוניברסיטה ברכב
שלנו. השעה היתה חמש דקות ל־.8
אני נהגתי, כרגיל.
פיתאום ראינו טור ארוך־ארוך של
מכוניות עומדות לפני מחסום צבאי.
אנחנו, שהיינו אז המכונית האחרונה,
היינו במרחק של 700 מטר מהמחסום.
יצאנו מן המכונית והתקרבנו למחסום,
כרי לראות מה קורה. באותו השבוע היו
כבר כמה פעמים מחסומים כאלה
בכביש לביר־זית והמחסומים גרמו
לאיחורים באוניברסיטה.

בדרכם לאוניברסיטה, וגם הם הצטרפו
אלינו. היינו בסך־הכל בערך 200 איש.
הגענו למחסום, והחיילים התחילו
לצעוק עלינו. הם לא רגילים לראות
את האנשים מחוץ לרכב, הם רגילים,
כנראה, לראות אותם יושבים בשקט
במכוניות ומצייתים להוראות הצבא.
כשהגענו ליד המחסום, ראינו שבאותו
בוקר הוא היה שונה מאשר בכל
הימים הקודמים. הפעם לא רק הסתכלו
בתעודות־הזהות, אלא עמדו ורשמו כל
אחד ואחד — מיספרי־זהות ושמות.
מובן שפעולה כזאת לוקחת שעות, ולא
היה שום סיכוי שאותו יום־לימודים
יתנהל לפי מערכת־השעות הקבועה
של האוניברסיטה.

^ גענו כולנו עד למחסום, וישבנו
\ 1על הארץ. אחד החיילים ניגש
למכשיר״הקשר והתחיל לדבר לתוכו.
צאלח, שמבין קצת עברית, קלט את
המילה ״הפגנה״ .הוא מייד הסביר

מבקש מכולם לזוז מן הדרך. היה ברור
שמי שלא יזוז צפוי לסכנת דריסה. זזנו
מהדרך.
החייל ליד המחסום ניגש לקצין,
שהגיע באותו רגע, אמר לו כמה מילים
והצביע על צאלח. הקצין ניגש אליו
וביקש ממנו תעודת־זהות. חייל אחר
ניגש לאנשים וביקש מהם לזוז. לא
ענינו. ופיתאום אחד החיילים זרק גאז
מדמיע. סטודנט שעמד ממול זרק מייד
בתגובה אבן או שתיים.
צאלח, שעמד ליד הקצין, נופף
בידיים וצעק אל הסטודנטים :״אל
תזרקו אבנים: אנחנו לא נעשה שום
דבר אלים:״
הצעקות שלו עוררו את החיילים
שלידו. הם היו בטוחים שהוא המנהיג,
והתחילו להוביל אותו לכיוון הג׳יפ
הצבאי. הם דחפו אותו והיכו אותו,
לקחו ממנו את תעודת־הזהות וביקשו
ממנו לעמוד בשקט ליד המחסום
הצבאי.
בשלב הזה החיילים היו מאוד
עצבניים, וצעקו אלינו שכל אחד יקח
את הרכב שלו ויזוז מן המקום. התחלנו

לזוז לכיוון המכוניות. כמה מאיתנו
נכנסו למכוניות שלהם והתחילו לנסוע
לכיוון רמאללה בחזרה. מי שלא הלך
די מהר לכיוון הרכב, החיילים עצרו
אותו. למרות שהם ראו שהאנשים
מצייתים להוראות שלהם, הם המשיכו
להיות אלימים כלפינו.
אחד החיילים אפילו דרו את הנשק
שלו.
מישהו לידי צעק לעברו :״אל תירה!״
החייל צעק בחזרה. אנשים היו
מבוהלים, החיילים הלכו אחרינו ודחפו
כמה סטודנטים די באלימות, חלקם
הופלו לארץ.
היה הרבה מתח מסביב, ראיתי את
החיילים דוחפים את הסטודנטים על
הארץ, ראיתי חייל חובש־כיפה יורה
כדורי־גומי על הסטודנטים, ממרחק
של מטר בלבר.
כל הזמן החיילים צעקו ודיברו בגסות
אל המרצים. הם הודיעו לכולם
שאם לא יזוזו די מהר, הם ייעצרו. הם
גם לא נתנו לסטודנטים לעלות בחזרה
לאוטובוסים שבהם באו, ואלה היו
צריכים ללכת ברגל.
מי שהיה לו רכב לקח איתו אנשים
ככל שאפשר.
נסענו לכיוון רמאללה, ובכניסה
לרמאללה שוב היה מחסום, והחיילים
שם ביקשו שנחזור בחזרה לביר־זית.
הרוב לא צייתו, וניסו לעקוף את
המחסום בדרכים צדדיות.

יריות בבית־החולים

^ שלב מסויים הגיעה הודעה
₪+מד״ר גבי ברמקי, סגן־נשיא האוניברסיטה.
לפי ההודעה התבקשו כל
המרצים לחזור לקמפוס, והובטח שתינתן
להם האפשרות לעבור במחסום.
ההודעה ביקשה מהאנשים להתחיל
להתחלק לשתי קבוצות, ולהגיע משתי
דרכים שונות המובילות לביר־זית.
חלק מהמרצים הודיעו שאין טעם
לנסוע לאוניברסיטה, אם לא נותנים
לסטודנטים להיכנס.
אני לקחתי את הדרך העוקפת,
והתקדמתי לכיוון ביר־זית. לפני שהגעתי
לעיירה נעצרתי, כי במקום היה
קרב, וכל הדרכים לקמפוס הישן היו
חסומות באבנים.
סובבתי את המכונית וניסיתי לחזור
לרמאללה בדרך צדדית, ואז ראיתי
כמה חיילים מתחבאים מאחורי קיר של
בית, כשבידיהם היה נשק מכוון
קדימה. הסטודנטים היו מאוד רחוקים
ממול, וזרקו אבנים לכיוון החיילים.
אני הייתי ממש ליד החיילים. ושום אבן
לא הגיעה אליי, גם לא אל החיילים.
אז שמעתי שיורים פצצות־גאז,
שתיים בבת אחת, ושמעתי יריות
מכלי־נשק: היה צרור אחד באוויר, והיו
כמה יריות בודדות, אני לא יודעת אם
מי שירה אכן פגע במישהו, אבל
מעדות־שמיעה זה נשמע כאילו היה
מכוון.
ראיתי שאני לא יכולה להגיע
לאוניברסיטה, אז סובבתי את המכונית
ונסעתי לרמאללה, לבית־החולים.
שמעתי שיש שם פצועים. הודיעו לי
שלא נותנים לאיש להיכנס, החלטתי
לנסות בכל זאת, אבל זה היה בלתי־אפשרי.
ליד
בית־החולים היו בערך 50 איש,
רובם סטודנטים. הם הגיעו בעיקר כדי
לתרום דם, אחרי ששמעו שיש הרבה
פצועים ושדרוש רם, בעיקר מן הסוג
הנדיר 0־.
הסטודנטים עמדו ליד הכניסה
לחדר־המיון, וראו כשהביאו את ההרוג
הראשון. אז גם הגיע ג׳יפ צבאי.
החיילים החנו את הרכב ליד בית־החולים,
ונכנסו פנימה. הסטודנטים
צעקו עליהם שייצאו. אחד החיילים
לקח את הנשק שלו וירה לעבר
הסטודנטים כדורי״גומי. זה היה ממש
בכניסה לחדר״המיון. אחד הסטודנטים
נפצע, השאר נבהלו והתחילו להתפזר.
לאחרים, שבאו כדי לתרום דם לפצועים,
לא נתנו להתקרב לבית״החולים.
החיילים המשיכו לירות באוויר.
עד כאן סיפורה של איסלח עבד
אל־ג׳וואד, עדת־ראייה למאורעות.
צאלח, בעלה, נשאר ליד המחסום
הצבאי באותו המקום במשך כל שעות
הבוקר, עד שעות אחרי־הצהריים ה־

פוגרום צבא

ן>י* ש בו ענערך בגדה המערבית פוגרום צבאי.

אם הריגת שלושה ביומיים היא איפוק — כמה ייהרגו ביום
שבו יויטם קץ לאיפוק? ?300 ?30

יש הפוגרום הקלאסי: האספסוף המשולהב משתולל ברחובות, עושה שפטים
בבני המיעוט, מכה, הורס, שורף, ובמיקרים קיצוניים גם אונס והורג. כל זה
בחסות המישטרה, העומדת מנגד.

פוגרום כזה נעיד כירושלים כשבועיים האחרונים, בחפותו
האדיכח של רב־ניצב דויד קראום, המפקח הכללי של מישטרת
ישראל.

מול ההרג עומדים המוני התושבים בשטחים הכבושים חסרי־אונים. העיתונות
שלהם כבולה — היא מצונזרת קשה, והכנסתה מירושלים ל״יהודה ושומרוך
נאסרה כליל. אין להם מוסדות פוליטיים, היכולים להרים קול. זה אסור. מובן
שאין להם ייצוג במוסדות דמוקרטיים.

נותרה רק צורה אחת להביע זעם: ההפגנה הבלתי־חוקית,
הנפת הדגל הפלסטיני, חסימת הכביש, יידוי האבנים.

יש פוגרום חוקי: שר־מישפטים מחליט שיש לשחרר רוצח, מפני שהוא רצח
בן עם אחר. ההנחה היא שרציחת בן עם אחר אינה רצח.
פוגרום כזה ערך השבוע שר־המישפטים אברהם שריר. כאשר החליט שלא
להסגיר לצרפת את הפושע ויליאם נקש, מפני שרצת ערבי. אומנם, נקש עצמו
פעל בשותפות עם ערבי ומולאטי, וביצע את הרצח על־רקע מילחמח־כנופיות
של בעלי מוערוני־לילה בעיר־שדה צרפתית. זה לא היה חשוב. יהודי הרג ערבי.
משמע: הוא פטריוטי.

כתוצאה ישירה מן ההרג סערה הגדה מקצה אל קצה. צמיגים בוערים.
מיתרסים. אבנים.
וראה זה פלא: החיילים ש״נאלצו״ להרוג שניים כדי לדכא הפגנה קטנה־יחסית
בביר־זית. עמדו יום אחרי יום מול גל אדיר של הפגנות בכל רחבי הגדה,
מבלי להרוג איש.
אם היה צורך בהוכחה לכך שהכל תלוי בפקודה מגבוה — הרי היא ניתנה
בדרך זו:

1 1יש כד מיני פוגרדמיס.

בהחלטה פשוטה אחת הכריז שריר קבל עם ועולם על
הדוקטרינה המישפטית הישראלית: רצח ערבי באשר הוא שם
אינו רצח. זה מעשה פטריוטי.

כל אזרח בישראל שמע זאת.
בזכות מעשה פטריוטי כזה החליט שריר לשחרר את נקש בכלל. למרות
שבינתיים הספיק להיחשד בשוד על אדמת־ישראל, שלא לדבר על כניסה לארץ
בזהות כוזבת. נראה שזה נמחל לו.
יש פוגרום תרבותי: הצנזורה על המחזות מחליטה לאסור הצגה, מפני שהיא
פוגעת בדת ישראל, ותוך כדי כך גם מגנה את הכיבוש. שר-החינוך־והתרבות(!)
מגנה מתזה מפני שהוא מתאר נישואי יהודיה עם ערבי כמעשה אנושי, ולא
כתועבה.
ויש הפוגרום הצבאי: חיילים יורים באוכלוסיה אזרחית בשטחים כבושים
והורגים.

השילטון החליט שהדג נוסף יגרום לתוצאות שליליות —
וההרג נפסק באורח פלא, למדות שההפגנות דתגברו והתרחבו.
כעבור יום התחדש ההרג. הפעם נהרג ילד בן .12

• מעגל הדמים
ך* קצינים ומשרתיהם, הכתבלבים הרישמיים, המציאו תילי־תילים של
• 1סיבות למהומות.
המאורעות בלבנון. כ״ט בנובמבר. אש״ף. הכל, חוץ מהסיבה האחת, הברורה
כשמש: הפוגרום הצבאי גרם לזעם, והזעם התפרק בהפגנות ובשביתת״מיסחר.
ההורים אינם עומדים מנגד כאשר ילדיהם נהרגים בהפגנות.

זה מה שקרה השבוע ברחבי הגדה המערבית.

• נסמכות וברשות
ך•*שד! לדעת אם הריגת שני סטודנטים באוניברסיטת ביר-זית והריגת נער
א ן בן 14 במחנודהפליטים בלטה באו על פי פקודה מלמעלה או לא.
אץ זה משנה.

עמדת המימפד הצבאי נקבעת על פי תגובתו אחר־מעשה.
מימסד צבאי המחפה על רצח. הריהו כמימסד צבאי הנותן פקודה

לרצ דג
בהיעדר חקירה מוסמכת — שכמעט לעולם אינה נערכת — אי־אפשר כלל
לדעת את ההבדל.
האם היתה פקודת־רצח לפני כפר־קאסם? האם היתה פקודת־דצח לפני יום־
האדמה? האם היתה פקודת־רצח לפני גל הרציחות הצבאיות בגדה ב־?1980
הדברים אינם ברורים עד עצם היום הזה.
כמו בפרשת השב׳־כ, כן גם בפרשת הרציחות השבוע: התגובה החמירה את
משמעות המעשה בהרבה.
אפשר היה לצמצם את הנזק אילו בא שר־הביטחון או אלוף־הפיקוד מייד
אתרי המעשה והכריז: קרתה תקלה. מפקד חדש ו/או יחידה חדשה הרגה בניגוד
לפקודות. תיערך חקירה. האשמים ייענשו. מדינת״ישראל מצטערת על
שפיכות־הדמים. יינקטו אמצעים כדי למנוע את הישנות המיקרת

תחת זאת באו נסיונות החיפוי, השקר, הסילוף וההצדקה.

אחרי הרצח הכפול בביר־זית. הופיע בטלוויזיה אלוף־פיקוד־המרכז, אהוד
ברק, הקצץ הנושא באחריות, והשמיע שורה של דברים שהיו אבסורדיים על
פניהם. טען ברק: החיילים לא ירו. ירו רק קצינים נבחרים, שמיספרם קטן
ממיספר האצבעות של יד אחת.
קצינים מובחרים אלה נאלצו לירות, מפני שחיי החיילים היו נתונים בסכנה.
הם לא יכלו להשתמש בכרורי־גומי, מפני שהטווח היה גדול מדי.

הנה כי כן, התמונה: הצעירים הערביים יידו אבנים בחיילים.
המרחק היה כל־כן• ג תל עד כי אי־אפשר היה להשתמש בכדורי־גומי.
אבל למרות המרחק הגדול הזה, חיי החיילים היו בסכנה.
פחות מחמישה קצינים ירו ברגלי הצעירים, והרגו אותם.
מי שמאמץ לזה, יאמין בכל דבר היוצא מפי קצידצה״ל.

איכות המוות
בל שו״הביטחון, יצחק רבץ, מאשר שהכל. נעשה בהתאם להוראות״,
\4ו״כך גם יהיה בעתיד*.

אם אץ זה עידוד לפתיחת אש על מפגינים בלתי־חמושים —
מה פירושן של המילים?
אולם, הבטיח רבץ, ישראל תמשיך לשמור על איכות החיים ב״יהודה
ושומרון״.

אם זוהי איכות החיים, מה טיבה של איכות המוות?

לאריאל שרץ וליוסקה שפירא, שרי הימין הקיצוני, אין זה מספיק, כמובן.
שפירא, נציג גוש־אמונים־כהנא בממשלה, מתלונן על ה״איפוק״ שבו נוהגים
חיילי צה״ל. צריכים לשים קץ ל״איפוק״ הזה, הוא דורש.
מוקדמות. משם הוא נלקה למעצר
ולחקירה בבית־המעצר ברמאללה, וביום
השישי הועבר לכלא פרעה שליד
שכם.
עבד אל־ג׳וואד ניסה לנקוט בדרך
חדשה, שאינה מוכרת עדיין בקרב
כוחות״הביטחון: ררך של התנגדות
פאסיבית, דרכו של מהטמה גאנדי,
ההורי, שבעזרתה שוחררה הודו מן
השילטון הבריטי.
אחרי המאורעות באוניברסיטה החליטו
ראשיה לסגור אותה לכמה ימים,

עד שיירגעו הרוחות. שילטונות הביטחון
בגדה־המערבית החליטו שכמה
ימים לא יספיקו, וביום השני הודיע
תת־אלוף אפריים סנה, ראש המינהל
״האזרחי״ ,על ההחלטה לסגור את האוניברסיטה
(את הקמפוס הישן) עד
לסיום חופשת חג־המולד, ב״ 3בינואר
.1987
על השאלה מרוע הוצבו המחסומים
בכניסה לאוניברסיטה, ענה דובר צה״ל:
״כל המחסומים בביר״זית הוצבו בכורח
הנסיבות המיבצעיות.״

קיברו של התלמיד אל־דהב
עיכובים בדרך ללימודים
כך זה היה בפלשתינה(א״י) .כך זה היה בכל מישסר־כיבוש בעולם( .ראה
יומן אישי) .כך זה גם כאן.
יתכן שצודקים השר וקצינים שניבאו השבוע כי גל־ההפגנות יישכך. והחיים
יחזרו איכשהו למסלולם. עד הפעם הבאה.
אבל מי שסבור כי המעגל של הרג־הפגנות־רגיעה חוזר על עצמו בלי שינוי,
טועה.

כל גל נוסף יוצר מישקע חדש של זעם, תיסכול ומרירות בקרב
הנוער בשטחים הכבושים. וככל שמתחזק מישקע זה, כן יגברו
תאי־המחתרת של האירגונים הלוחמים ושל הקנאים האיסלא־מיים.
לכך
יהיו תוצאות בעתיד — ואולי תוצאות שיצחק רבץ אינו חולם עליהן.
גם חסידיו הנלהבים ביותר של יצחק רבץ לא יטענו שיש לו דמיון עשיר.
את המצפון הלאומי הצילו כמה הפגנות קטנות, ברחובות תל-אביב
ובקמפוסים. על קומץ המפגינים הבלתי־אלימים הסתער כוח מישטרתי גדול
ואלים, שהפעיל סוסים, אלות וגאז מדמיע.

מי שטען, אחרי הפרעות בירושלים, כי מישטרת־ישראל אינה
מסוגלת, לפעול נגד יהודים — התבדה. המישטרה הוכיחה שהיא
יכולה לטפל ביהודים כמו בערבים — בתנאי שיהיו אלה
היהודים הנכונים.
אורי אבנרי
על השאלה אם אחרי בדיקה התברר
שהחיילים היורים נהגו לפי ההוראות,
ענה הדובר :״החיילים והמפקדים במקום
נהגו לפי כל הנוהלים והפקודות״.
הסטודנטים באוניברסיטה חושבים
אחרת. הם קושרים את האירועים שאירעו
באוניברסיטה באופן ישיר לפוגרום
שהיה בירושלים, בעיקבות רצח
אליהו עמדי, איש ישיבת שובו בנים
שברובע המוסלמי.

הם גם ממשיכים
לפתח את השערתם ואומרים כי כוחות־הביטחון,
שבזרוע אחרת שלהם הגיבו
על הרצח על־ידי הפצצות מאסיביות
במחנות־הפליטים בלבנון, פעלו בתיאום
גם בגדה, ויצרו פרובוקציה בקרב
הסטודנטים.
בינתיים, למרות סגירת האוניברסיטה,
ממשיכה הגדה לבעור, כשכו־חות־הביטחון
מבצעים הלכה למעשה
את מדיניות היד הקשה, שעליה הכריז
שר־הביטחון לפני שנה.

עס/פדמפטיי— — 7

ב ו 1נ 1לוג

וי לי א ם

נקש

העניין בצרפת התחיל מפני שאותו
ערבי הציק ליהודים!
אני לא מנסה להסתיר שום דבר. גם
לא הסתרתי את שמי האמיתי. אחרי זמן
קצר החלפתי את השם ל״רודי אטלן״,
כי ישראל זה בדיוק ארבע שעות טיסה
מצרפת, ולערבים שבאמת רוצים להתנקם
בי — לא יהיה כל־כן־ קשה להגיע
אליי. לכן הוספתי להם קושי למצוא
אותי.
אבל השם האמיתי שלי — ויליאם
נקש — גם מופיע בכל המיסמכים.

בצרפת. אני נולדתי שם. אני יודע.
הבית שגרתי בו הוא ליד בית־קברות
יהודי שחולל. אני נקרא על שמו של
ויליאם, דודי, שלא רצה ללבוש מגן־
דויד צהוב בימי כיבוש הנאצים. הוא
נלקח לאושוויץ ושם נרצח.
בעצם, מי שקרא לנו להתארגן כנגד
גילויי האנטי־שמיות היה מנחם בגין,
כשהיה ראש־הממשלה. לכן התארגנה
קבוצת ״פסח״ .אלה היו בעצם דודנים
וקרובי־מישפחה, חלקם נקראו נקש.
הם ביצעו פעולות נגד גילויי האנטי־

,אני גאב 71ה
טן וטיתי.סגיוו זי
ויליאם ורינה נקש בחתונתם
..נו. טוב, היא לא יודעת עליי את כל הפרטים!״
ך* יום השישי 4 ,אחרי־הצהריים,
*שמעתי ברדיו שאני לא משתחרר
מהכלא. מה פיתאום? אף אחד, גם לא
מנהל־הכלא. לא הודיע לי על כר•
הודיעו לי על החלטת שר־המיש־פטים
ביום החמישי. התכוננתי כבר
לצאת. ידעתי שרינה ודויד (כנפו) וכולם
מתרוצצים כדי שאני אשתחרר
כמה שיותר מוקדם.
הגיע הבוקר. חיכיתי. כל שעה
שעברה הכניסה אותי למתח, כי לפי
הנוהלים מותר לשחרר אדם מהכלא עד
שעתיים לפני כניסת־השבת.
נכנסתי למתח עצום, עד ששמעתי
את ההודעה ברדיו על הבג״ץ וההחלטה
שלא לשחרר אותי בינתיים.
נכנסתי למצב נוראי. צעקתי על
רינה בטלפון ביום השבת.
למה דווקא עליה? אני יודע כל מה
שהיא עושה למעני.
צפיתי בה אתמול בטלוויזיה. היתה
יופי. רק מה? נו, טוב, היא לא יודעת
עליי את כל הפרטים. לכן היא לא
יכולה לענות על כל השאלות.
היה לי יותר קל לפרוק את הכל על
רינה, כי הייתי צריך להוציא את זה על
מישהו, וככה זה נשאר בינינו.
מחר הבג״ץ? בטוח? אם אזכה בו —
אני מתכוון לקחת את רינה לאיזה ירח־דבש.
בכלל לא היתה לנו הזדמנות לזה.
מייד אחרי החתונה, החזירו אותי לכלא.

״אני
אתאבדר
ך>* שעצרו אותי, יום לפני החת-
^ ונה, הצעתי לרינה שאולי נדחה
את החתונה. היא לא הסכימה. חשבנו

שיעברו כמה ימים עד שהצדק ייצא
לאור. בינתיים עבר כל־כך הרבה זמן...
אני לא חושב ששר־המשפטים
יפסיד בבג״ץ, בכל זאת, הוא שר־המישפטים!
יש לו השיקולים שלו! איר
אפשר בכלל לעשות לו דבר כזה? אם
לא, אם יחליטו להסגיר אותי, זה כאילו
שמתירים את דמי.
כבר אמרתי לדויד (כנפו) לפני
שבועיים. שאם יסגירו אותי — אני לא
יודע מה אני אעשה לעצמי, אני
אתאבד! אבל בשביל מה לחזור על זה?
מה ההבדל בין זה לבין מה שיקרה לי
בכלא הצרפתי?
מה זאת אומרת, מה יקרה לי שם?
את יודעת כמה אסירים ערבים יש שם?
ועל מה שפטו אותי שלא בפניי? על
רצח של ערבי! בטוח שהם יחסלו איתי
חשבון!
את בכלל לא מבינה את האווירה

שמיות. למשל, שפכו חומצה על פניו
של אדם, והיה כמובן המיקרה של
הפושע הנאצי קלאוס ברבי. עוד לפני
שהביאו את ברבי מבוליביה לצרפת,
כבר תיכננו חברי־קבוצה אחרת ,״תל־חי״
,לרצוח אותו. הם ניסו לגייס את
אחר מהאחים נקש, ששוחרר אז(מאי
)1981 מבית־הסוהר, אבל זה נודע
למישטרה, והיא ערכה פשיטה והחרימה
להם את הנשק.
אני לא הייתי חבר בשום קבוצה
כזאת, אבל הצטרפתי לפעמים אל
חברי ״פסח״.
בבזנסון, העיר שבה קרה המיקרה,
הציקו ליהודים נורא. על בית־קפה
אחד שמו שלט :״אסור ליהודים ול־קופים!״
עשו צרות ליהודים, בעלי
בתי־קפה.
גם אח שלי היה בין המוטרדים, אבל
לא פעלתי רק בגללו. מה, הוא ילד
גדול! הוא לא יכול להסתדר לבד?
פעלתי בגלל הכל!
לא התכוונתי לרצוח את עבדאללה
הקר. זה לא נבון, כל מה שניסו להעליל
עליי. הקר בכלל היה מבוקש בצרפת
על פשע אחר!

ביו

מישפט־שדה

¥ה היה ב־ 22 בפברואר . 1983 אני
( וידידים שלי בסך־הכל התכוונו לקחת
אותו לשיחה, לעשות לו מישפט־שדה.
פיתאום הוא הכניס את היד לכיס.

כוכב התיק שח־ת
ויליאם נקש, כוכב התיקשורת של השבוע, הוא גחור קטן־קומה,
צנום, בעל חיוך מלבב. אפילו זיפי־הזקן, שהוא מנסה להצמיח,
אינם מצליחים לשוות לו חזות בוגרת מעבר ל־ 25 שנותיו.
זהו נקש: בן ,25 יליד צרפת, בן להורים ממוצא אלגירי. הוא
דובר עברית במיבשא צרפתי. דיבורו הדך ונימוסיו הצרפתיים
מחפים על התוכן החד־משמעי של דבריו. על חלוקת העולם החדה
שלו לשחור-לבן, נקודה.
לוויליאם אין הירהורים על אשר עשה, גם אין לו התלבטויות.
את השיחה עימו ערכתי ביום השני בצהריים, משני עברי
הסורגים בכלא תל־מונד. השיחה נערכה בלחץ של זמן, ומה שלא
הספקתי לרשום מייד, השלמתי אחר־כן.
נקש התלבט בסוגיה אחת בלבד: כיצד להופיע בבג״ץ למחרת
היום -בגיינס או בלבוש יותר מחייבי

אסיר נקש בין שוטר ואחיו רודה
״אני אסיר מאוד ממושמע!״
פחדנו שהוא מתכוון להוציא נשק ולירות
עלינו, אז ירינו בו.
אני לא מבין למה השילטונות
הצרפתיים מחפשים אותי. הרי החבר
שלי הודה שהרג את הקר, וקיבל 14
שנות־מאסר! במה הוא הודה בדיוקי
שירה בהקר. בסדר, זה לא אומר שהוא
זה שהרג, אבל הוא לא מכחיש שום־
דבר. אני נשפטתי שלא בפניי, בלי
הגנה, בלי כלום, וקיבלתי מאסר־עולם.
מדוע היו איתי ערבי ומולאטי? מה
זה חשוב מי הם. הם היו ידידים שלי
והסכימו לעזור לי.
מדוע החלטתי לעלות ארצה? תמיד
היה לי ברור שיום אחד אעלה ארצה.
מה זאת אומרת? זאת מדינת־היהודים!
מדוע דווקא בעיתוי הזה? אני לא
מנסה להכחיש. כשהבנתי שהסתבכתי
— עליתי למדינת־היהודים. הרי כל

איר הגעתי לרודי אטלן? זהו שם של
קרוב־מישפחה שלי.
זה גם לא נכון ששיקרתי, כשנכנסתי
ארצה ולא הצהרתי על המיקרה.
היה שם מישהו שתירגם לי את מה
שהיה כתוב בטפסים לצרפתית. ברגע
מסויים הוא שאל אותי :״פגעת אי״פעם
בעם היהודי?״ מובן שעניתי בשלילה.
לא רק שלא פגעתי בעם היהודי, אלא
להיפך! אני גאה במה שעשיתי! מגיע
לי פרס!
כשהגעתי ארצה, הייתי בהתחלה בקיבוץ
עין־חרוד. אחר־כך עברתי לירושלים,
לישיבה של הרב אלבז.
איר הגעתי לשם? פגשתי באיש
ששמו משה דהאן, שהוא חוזר בתשובה,
.והוא זה שהציע לי לבוא לישיבה.
ניהלתי מיכבסה בגיבעה הצרפתית.
במה עברתי בצרפת? הייתי פקיד

האשה

תעודת־הזהות החדשה של נקש
,,בעזרת השם, אולי שוב אשנה את השם...״
במישרד עורכי־דין, המטפל בהוצאה־לפועל
ועוד עבודות.
אם אני אשתחרר? לא יודע במה
אעבוד. יש המון עבודות.
רגגיס באים לכלא
^ ום אחד, בדיוק ביום החינה לפני
החתונה, בא אליי השותף שלי ב־מיכבסה
והציע לי שנקנה מכונית. הוא
אמר שיש לו איזו מכונית בהזדמנות

והציע שנלך ונבדוק אותה. היו שם,
במקום ההוא, שתי מכוניות נוספות.
נסענו קצת במכונית. השותף שלי עצר
ופנה הצידה להשתין. פיתאום עצר לידינו
רכב של מישטרה, וביקש מאיתנו
להזדהות. לא הבנתי אז מילה עברית.
לקחו אותנו לתחנת־המישטרה והתחילו
לחקור אותי. לא הבנתי בכלל מה
שקורה סביבי.
מה שהשר אמנון רובינשטיין אמר,
שמדובר באדם שגם ביצע פשע חמור
בארץ, זה לא נכון! גם הפירסומים
כאילו הייתי עד־מדינה בפשע הזה.

סי פו רמלאח1ו־ים
היא הופיעה על המירקע כמו העתק של אביטל שצירנסקי:
היהודיה הגאה, הלוחמת למען בעלה הקדוש-המעונה, שבל פישעו
הוא שהתייצב מול הערבים והאגטי־שמים ונקם את ניקמת העם
היהודי. רינה נקש, הגיבורה החדשה של התיקשורת.
כד היא מופיעה גם בעיני הימין הדתי, שהתייצב לימין ויליאם
נקש -החל ברבנים הראשיים ושר־הפנים יצחק פרץ, וכלה בשרי-
המישפטים אברהם שריר ויצחק מודעי.
העולם הזה נותן בעמודים אלה זכות-דיבור מלא לוויליאם נקש
ולאשתו, ולשם כן אף ערך מיבצע נוסף של חדירה לכלא. אולם
הסיפור שבא מפיהם אינו עומד בשום ביקורת רצינית. הוא מלא
חורים כגבינה שווייצית.
אץ בסיפור זה דבר שיש בו, ולוא על פניו, להפריד את הגירסה
שנקבעה על״ידי בית־המישפט הצרפתי: שנקש, יחד עם ערבי
ומולאטי, פעל כמוציא־להורג מיקצועי של העולם התחתון הצרפתי
במילחמת־כנופיות בחלק אחר של העולם התחתון. ההשתייכות
הלאומית של גיבורי מילחמת״הכנופיות הזאת אינה רלוונטית.
העולם התחתון הצרפתי הוא רב״לאומי.
אולם אחרי מעשה, כשהקרקע הצרפתית החלה בוערת ת חת
רגליו, ברח נקש לישראל, נזכר ביהדותו, ועבר את הגילגולים
המקובלים במיקרים כאלה: חזרה בתשובה, דתיות, הגנה של
רבנים וכוי.
אילו ראיות יש בפי נקש מול גירסה זו?
אין לו הסבר להרכב המוזר של חוליית ההוצאה״להורג -הוא,
ערבי ומולאטי. זה לא נראה כמו מעשה של הגנה יהודית מפני
אנטי״שמים.
אין בפיו שום הוכחה לכד שהקורבן, עבדאללה הקר, היה פעיל
באירגון ערבי כלשהו, ובכלל היה מעירב בפעולות פוליטיות.
אין נקש מסביר למה התכוון במילים ״מישפט־שדה״ ,שביקש,
לדבריו, לערוד להקר. מישפט של מיז על מה! אין הוא טוען כלל
שהקר היה חמוש.
הופעתה של רינה נקש בטלוויזיה, בראיון של מנשה רז, היתה
בולה שערוריה. ת חת ראיות כלשהן להוכחת צידקתו של בעלה.
היא שפכה לתוך המיקרופון מבול של קללות וגידופים על
״שמאלנים״ ,אש״ף״. ,כלי התיקשורת״ ושאר סיסמות־שינאה
המקובלות על הציבור שנציגיו הם מאיר בהנא, אריאל שרון
וגאולה כהן. היה ברור לגמרי שהיא קוראת תמליל מוכן־מראש,
ובסוף ביקשה הארכה של דקה בדי לפרוץ בבכי, לפי התסריט
המוכן מראש.
רינה נקש מתגבשת כמנהיגה חדשה של שולי הימין הקיצוני,
חסידי כהנא.
הסיפור באילו אש״ף אין לו בשעה זו דאגות אחרות אלא לחפש
פושע קטן בכלא קטן בעיירה צרפתית קטנה, שהרג איש עולם־
תחתון ערבי, מתאים לרמה הפרימיטיבית של הטיעון כולו.
אפשר בהחלט להבין את רינה נקש, ובוודאי את נקש עצמו. הם
לוחמים על שלהם.
אולם אי-אפשר בשום פנים להבין את אברהם שריר, שר-
מישפטים של מדינה האמורה להיות מדינת״חוק, חברה במיש•
פחת המדינות הנאורות, שאימץ לעצמו גישה חשוכה-פרימיטיבית
זו. ברוד כי הוציא את עצמו השבוע מן הקהילה המישפטית. המשד
כהונתו במישרה זז הונף עתה לפארודיה.
אולי מוטב למסור את המישרה הזאת ליצחק פרץ. כדי שיהיה
ברור מה טיב המישפט הישראלי בפרוש שנת .1987

אורי אבגרי

איזה עד־מדינה? אני בכלל לא יודע אם
היה כאן פשע, ומה היה שם בדיוק.
אחר־כך הסתבר לי, שהמכונית
שבדקנו היתה גנובה. לא יודע כלום.
יכול להיות שגם השותף שלי לא ידע
כלום, וניסו להלביש עליו רכב גנוב.

״חצי שנה ח״ח׳
בצינוק! אין מקום
לזוז וענבוים
הציצו מהצינורות.
אחו נו העניה
אות לנלא
ומלה שם היה
לי ותו טוב!״
איזו כנופיה של ארבעה־חמישה
אנשים? אני לא מכיר את שאר האנשים
שהיו שם!
בינתיים כבר השאירו אותי במעצר
בגלל בקשת־ההסגרה. מכיוון שלא
ידעו בהתחלה מה בדיוק עושים איתי,
שמו אותי בכלא באר״שבע בצינוק!
חצי שנה הייתי בצינוק! את יודעת
מה זה? אין מקום לזוז, ועכברושים היו
מציצים לי מהצינורות.
אחר־כך העבירו אותי לכלא־רמלה.
שם בבר היה לי יותר טוב. זה כלא
קשוח, אבל מי שאוהבים אותו שם —
מקבל יחס טוב. אותי — אהבו.
הבעיה היתה שיש שם הרבה אסירים
ביטחוניים, ולכן לא הייתי בטוח. כאן,
בכלא תל־מונר, אני סגור לבד בחדר
23 שעות ביממה. רק שעה ביום
מרשים לי לטייל בחוץ.
למה אני סגור? כי זה כלא לא שמור
במיוחד וקל לברוח ממנו. גם חוששים

איר אני מעביר את הזמן? קשה. אני
מתפלל — רבנים באים אליי לכלא.
אני קורא עיתונים, ספרים — גם בצרפתית
וגם בעברית, צופה בטלוויזיה.
כן, יש לי מכשיר בחדר. לא, לא נותנים
לי לעבוד עם שאר האסירים. דווקא
הייתי רוצה לעבוד פה במשק־חי או
בגינון.
אני אסיר מאוד ממושמע. כל
הדוחות עליי הם חיוביים. עכשיו זה
כבר לא חשוב, כי אני משתחרר. חייב!
אני בכלל לא רוצה לחשוב, מה יקרה
אחרת.
אני יודע כמה רינה משתדלת
למעני. לולא הסורגים בינינו — הייתי
מציע לנשק לה את הרגליים, בתיקווה
שהיא תסרב ...בעזרת־השם, יכול
להיות שאכתוב ספר על כל התקופה
הזאת. יכול להיות שאצטרף לשנות
שוב את השם.

1רינה נקש ימלאו בשבוע
הבא 24 שנים .״אני מקווה
לחגוג עם ויליאם ביחד. הוא בן
.25 בשנה שעברה חגגנו את
יום־ההולדת שלי משני עברי
הסורגים!״
היא מריצה שוב ושוב במכ שיר
הווידאו את שתי תוכ־ניות-הטלוויזיה
שבהן התרא יינה,
משווה, מחכה לתגובות.
הדיעה הכללית היא, שהיא
תפסה ביטחון משידור לשידור.
היא מציינת שמות של
עיתונאים ואנשי־ציבור, ומ צטטת
שיחות שניהלו איתה.
ניכר בה שעם כל הסיטואציה המתוחה שבה היא נתונה, היא
נהנית לפחות לגלות את עצמה. ניכר בה שהיא שואבת עידוד ממה
שהיא מגלה -ילדה שהפכה לדמות ציבורית, מנהלת מאבק. יש
כבר מי שהישווה אותה לאביטל שצ׳רנסקי.
״הוא לא היה החבר הראשון שלי. הוא סיפר לי על המיקרה.
בטח ידעתי. אבל מי חשב שזה יגיע לאן שזה הגיע! אחר* שיבעה
חודשים החלטנו להתחתן. פיתאום, יום לפני החתונה, עצרו אותו.
היה לי עצוב לעשות חינה בלי החתן שלי.
״ב״ 18 במארס 1985 התחתנו. הביאו לי את ויליאם עם מישמר
כבד לחתונה״.
רינה, בת למישפחה ירושלמית גדולה, מחלקת את זמנה בין
בית־הוריה לבין ביתו של דויד כנפו בנתניה. אין היא מסתירה את
העדפתה לסביבה החמה בבית־כנפו. שם היא גוזרת כל שורה
הנכתבת עליה ועל בעלה בעיתונות .״בהתחלה גם הייתי מסדרת
את הקטעים. עכשיו אני כבר לא משתלטת ...סתם גוזרת. מעניין,
הרי היו חודשים שרצנו אחרי העיתונות, הפגנתי שבוע מול
הנציבות -בלום! אף אחד לא בא, לא התעניין.
״הלכתי למערכת של עיתון בלילה וביקשתי שיכתבו. אמרו לי
מה חדש פה! הכל פורסם! שאלתי -אז מה בן יהיה חדש! אמרולי -למשל, ,נקש ניסה לברוח! -זאת כותרת!
״כל-כן מרגיז אותי כל הסילופים וכל השקרים שכתבו עליי
בעיתונים! הבי עיצבן אותי שכתבו שקודם ויליאם ברח מצרפת,
ואחר-כך אני. אני בחיים שלי לא הייתי בצרפת! בכלל לא היכרתי
אותו אז. מה לי ולזה!״

היך 1ך
#וד כנפו, איש גדל-מימ-
| דים הידוע בחום־ליבו,
איש־עסקים נתנייתי (מיסע-
דות, מועדוני־לילה) ,אימץ את
הזוג נקש .
כיום מדברת רינה עליו ועל
אשתו זהבה, ספרית, בעל ״אמא
שלי״ ,״המישפחה שלי״.
בשקט־בשקט סיפרו לי ב־מישפחת
כנפו שרק ביום השני
פגשו לראשונה את הוריה של
רינה, ומישפחתה אינה מסייעת.
הקשר בין רינה לבין מישפחת כנפו נעשו דרך מכרים משותפים.
מאז היא כמעט גרה בבית־כנפו, במעט אחות לילדים.
כנפו הוא גם המתאם בהפגנות למען, מארגן את הפעולות למען.
מלווה לכלא. על פיו ישק כל דבר הקשור לנקש, מחוץ לכותלי
בית־הסוהר. מישפחתו נרתמה למשימה, ובבית שוררת מעין
אווירת-חרום. כשהסלון מתפקד בחדר־מילחמה.
כנפו כבר תיכנו את מסיבת־השיחרור, בגדול. שולמית אלוני
ודדי צוקר קצת קילקלו לו.

הפרקליט

•י* מו*פ 1985 הגיעו הוריו
* 4של ויליאם נקש לעורך-
הדין רולנד רוט, שרכש את
השכלתו המישפטית בצרפת
ושעלה ארצה בתחילת שנות
ה״.70
על פי רוט, לפני שהימרו עליו
לייצג את בנם, הם התייעצו עם
אדם בעל כוח קסום כלשהו.
אין זאת האמונה הטפלה היחידה
שבה אוחזים זוג ההורים,
לדבריו של רוט.
במשך שנים טיפל רוט בבע יות
הקשורות בחוק הצרפתי.
אולם רק השבוע הגיע לתהודה הלאומית וזכה אפילו ב־ 30 שניות

של הופעה במבט.
דווקא בשבוע שבו הוא מככב בכותרות, הוא נדבק בשפעת. לבן
הוא לא מתלהב להצטלם
בניגוד למערבות-היחסים הריגשיות, הקיימות לפי העיתונים
בין נאשמים מפורסמים אחרים ובץ פרקליטיהם, לא התרשמתי
שקיימת מערכת־יחסים של תלות ואמון עיוור בין רוט לנקש.
רוט אינו בקי בכל פרט מחייו של מרשו המפורסם. ואילו נקש
עצמו אינו משתפך בביטויים ריגשיים אודותיו. מערכת-יחסים
עיסקית, כמעט מנוכרת, בניגוד לרקע הריגשי שעליו מושתתים
טיעוני שניהם.
מה שדחוף לו יותר מכל, לפחות לשלוש שעות, זה לישון.

במדינה העם ובכל זאת,
השמש מחייכת
האקלים הפוליטי
היה הרבה יותר כרוע
מאשר האקלים הטיגעי.
הוא היה שחור מאוד
בחוץ שרר חורף ישראלי. שמש
קרירה ונעימה בקעה בין העננים. מדי

פעם ירד גשם. בישראל זוהי עונה
נעימה.
אולם טבע האדם נוח פחות מאשר
טבע היקום, והמצב על פני השטח
בישראל היה פחות נעים מאשר מצב
השמיים. האקלים החברתי והפוליטי
היה הרבה יתר חשוך מאשר האקלים
הטיבעי.
קשה היה לשמש לבקוע מבעד
לעננים, שהעיבו השבוע על שמי
ישראל:
הריגת מפגינים צעירים, מהומות
ופרעות בשטחים הכבושים, ודיכוי

הפגנות״אהדה בישראל עצמה (ראה
עמודים 6־.)7
הפרשה של עיסקת־הנשק עם
איראן, שישראל שקעה בה יותר ויותר
(ראה להלן).
הידיעות על מערך אימתני של
לוחמה כימית, ההולך וקם בסוריה,
בעיראק ומי יודע היכן עוד (ראה
הנדון).
החלטת שר המישפטים שאין להסגיר
רוצח למדינת־חוק ידידותית, מפני
שרצח רק ערבי( .ראה עמודים 8־.)9
החלטת הצנזורה האמנותית לאסור

מבט מנירי 1רק:

חוכא ואייטולה

** דינת־ישראל, נשיאה, ראש־ממשלתה ושר־החוץ
^/הרוטציוניים שלה, נראים ממרחקים כסיפור
לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן, שהתפרסם בהמשכים
בדבר לילדים של שנות הארבעים.

טציה, כאן הם ״לשעבר״) סנאטור לשעבר ויועץ לענייני
ביטחון לאומי לשעבר, והם כבר יחקרו וימצאו, עם חוקרים
רבים נוספים, בבית״הנבחרים האמריקאי ובסנאט, מה
באמת קרה כאן. כבר היו דברים מעולם: נשיאים התפטרו,
יועצים מישפטיים נשלחו לבית־הסוהר.
בישראל: יוסי שריד יצעק, יאיר צבן יצרח, אלעזר
גרנות יתחכם — הפור נפל והכל יחזור למקומו .״החיים
חזרו למסלולם״ ,יודיע קול ישראל בכמה מהדורות
חדשות — וכך יהיה.

ספינות הפיסתוקים מפליגות אל האיית־אללות ה־איראניים,
והמזומנים במטבע זר נשלחים לחשבונות ה־קונטראס
(או אחרים) בשווייץ, ארץ זבת חלב ושוקולד.
החתרן הבלתי־נלאה(אכן, צרק יצחק רבץ) עולה לדוכן־
הכנסת, זועק בהיסטריה, ומסכי־הטלוויזיה הבינלאומית
מראים אותו בכפילו של מיקי מהו, מספר־הילדים
• יהודים ם׳ עוונ ה
המפורסם של אברהם שלונסקי המנוח :״מיקי מהו /מיקי
מהו /את כולנו מרמה הוא/ועיזים פעו,מה מה׳/מרמה
ל מ צי או ת (הישראלית) כך זה היה: סוחרי־הנשק
הוא מרמה...״
**רצו לעשות עור עיסקה שמנה. סוחר־העל, שימעון
נשיא־המדינה מבקר אצל מלך טונגה(מה זה?) ,מסרב
פרס, שכל הקריירה המדינית שלו כרוכה בעיסקות״נשק
לאכול חזיר ומסתפק בנזיד־עדשים.
שמנות (את הרזות השאיר לאחרים),
הנשיאה אקינו ״מזילה דימעה״ ומסרבת
אישר והטביע את הגושפנקה של סגן
לקבל את הנשיא, שהתפרסם(הכחיש —
יו״ר האינטרנציונאל הסוציאליסטי ויו״ר
כולם מכחישים) בשותפות הדלא־ניידי
מיפלגת העבודה בישראל. האידיאלוגיה
שלו עם אימלדה מרקוס בניו־יורק. הוזמן
הסוציאליסטית שלו התירה את המרתו
או לא הוזמן לפיליפינים? אין לנו זמן
של מישטר האיית־אללה ב״עולם אחר״
לברר פריט קטן כזה — עוד היא(אקינו)
של שרותי־הביון האמריקאי באיראן.
מזילה דימעה והוא כבר חש רץ(״אצו רצו
בני־הערובה האמריקאיים (שנחטפו
גמדים״) לסינגאפור, שם, מבשר לנו כתב
שנתיים אחרי תחילת עיסקות־הנשק עם
ישראלי ,״תתקיים פגישה היסטורית״ בין
איראן) מעניינים את פרס־שמיר־רבין
הנשיא לאפיפיור — לא התקיימה. נשיא
ושות׳ כשלג־של־אשתקד: נשק זה כסף,
סינגאפור (או אולי ראש־הממשלה)
ובכסף הם מבינים אפילו יותר מאשר
מבקש את הנשיא הישראלי לעזוב בעוד
בנשק.
מועד, כדי שגם ידיעה ברווזית זו תוכחש,
הקונטראס בניקרגואה הם עלה־התאנה
כמו כל הקודמות לה.
של כל דבר־תועבה ישראלי, כשם
מרדכי וענונו נחטף או לא נחטף —
שהיהודים בארגנטינה ״הצדיקו״ את מסים נמצא בישראל והנשיא המבקר אצל
התמיכה הישראלית במישטר הנאצי שם,
הקנגורוס אינו יודע על כך: סוף־סוף הוא רק נשיא חנון
או הידידה היחידה של ישראל״ ,ארצות־הברית, היתה
ורחום, ואילו וענונו עדיין אינו זקוק לחנינה. לא ברור
הצידוק למכשירי־העינויים שנשלחו לרוצחים
כלל במה יורשע בארץ המובטחת — בגד או לא בגד, זו
בגואטמאלה, לפינושה ולתמיכה המדינית במבצעי
היא השאלה. לנוכח הכחשת שר־החוץ(שר רב־שימושי),
הג׳נוסייד בקמבודיה (ישראל וארצות־הברית הן שתי
כי לישראל אין כלל פצצות־אטום, ואם אינן, הרי וענונו
המדינות היחידות בעולם המכירות בחמר רה׳).
לא בגד אלא סתם הגזים, והגזמה אינה עדיין עבירה
־ היהודים, בכל מדינה בעולם, מברית־המועצות ועד
פלילית בספר־החוקים, אלא אם נעשתה תוך כדי מיפגש
דרום־אפריקה, הם בני־הערובה האמיתיים של ממשלת־בלתי־חוקי
עם אנשי אש״ף, וזה עדיין לא התקיים כשם
ישראל, ויהודי ארצות־הברית הופכים בהדרגה ל״אסירי
שהנשיא לא פגש כאפיפיור, אלא רק פגש את מלר טונגה
ציון״ של ממשלת־סוחרי־הנשק הרוטציונית. האנטי(מה
זה?) וחוזר חלילה.
שמיות גואה ועוברת על גדותיה בארצות־הברית,
והשערוריה האיראנית האחרונה (בעיקבות השערוריות
שקדמו לה, מפרשת פולארד ועד לפצצות־המיצרר
• ד מע ת הזיו
שנגנבו) כבר החלה להגדיש את הסאה.
ך* כה זה נראה מכאן (ניו־יורק) :הישראלים החלו
עיניים ואוזניים נפקחות לאיטן: אם מוח שטני יכול
^במישלוחי־נשק וחלפים לאיראן כבר בשנת 1982
להמציא עלילות־דם־ושקר שכאלה בנושא האיראני, יתכן
(דיברי אריאל שרון לרענן לוריא. הכחיש, אז מה? כולם
גם שהסיפור הישראלי על ״אירגוני הטרור״ של אש״ף
מכחישים. גם אקינו הכחישה והזילה דימעה. גם ראש־הוא
סיפור־בדים, ויש כבר רבים וטובים המוכנים להקשיב
ממשלת סינגאפור בכה כשהרצוג יצא והאפיפיור נכנס.
לשאלות על זכותם של הפלסטינים למדינה משלהם ולרק
מלך טונגה לא בכה כשהנשיא סירב לאכול חזיר) .בני
הגדרה עצמית, ולהכרה הדדית בין שני העמים. הכל פתוח
הערובה נלקחו בשנים 1985,1984ו־ . 1986 אז מה? איזהו
עכשיו, ועוד ייפתח יותר.
חכם הרואה את הנולד? אריאל שרון הוא חכם וגם ראה את שפוטרו הנולד(ראו מילחמת־לבנון) ולכן לא פוטר, כשם
נ אז ר וזי1ווה
כל אנשי הנשיא (האמריקאי) ,שעליו לא הזילה אקינו
דימעה וכר.
ך* באזל הוקמה מדינת־היהודים, ושלושים המיליוכששלח
אדולף אייכמן (ימח שמו!) את יואל ברנד
ן נים הופקדו בז׳נווה. אם בישראל לא תקום תנועה
לאיסטנבול לבקש משאיות תמורת 400 אלף יהודים הונהמונית,
בסיסמת ״יש גבול״ ,ותנסה למתוח קו אדום על
גריים, הסגירה ההסתדרות הציונית את השליח לבריטים
מעשי־הזוועה של ממשלת־הרוטציה — תחזור
וסירבה לסחור בבני־אדם. כדי להציל בני־ערובה אמריקמדינת־ישראל
לשולחן השירטוט של הקונגרס הציוני
איים (כך פסקה הרבנות הראשית? הספרדית? האשכנזית?
הראשון, או אל גיטאות מיזרח־אירופה ומדינות־ערב
הרבי אורי זוהר?) מותר לשלוח אלפי טילי הוק, כדי
במאה ה־ . 19 להתחיל מחדש — יהיה קשה או בלתי־להשמיד
אלפי עיראקים ולהרוג אלפי איראנים ובלבד
אפשרי.
ששישה אמריקאים לבנים ייצאו לחופשי. מובן, שמיצווה
הישראלי הטוב צריך לצאת לרחוב ולזעוק ״די!״ —
שכזו שכרה בצידה: שלושים מיליון דולר, שאם לא הגיעו
הוא חייב לדרוש מממשלת־ישראל דין־וחשבון, ולתבוע
לידי הקונטראס (כך הם אומרים ומכחישים — כולם
ממנה להפסיק ולעשות צחוק(אוי לצחוק שכזה) מאזרחי-
מכחישים) הרי בוודאי שנעשה בהם שימוש טוב, כשם
המדינה וקיהודי־העולם. כשתקום זעקה כזו בישראל,
שכספי הבנק הגרמני היה להם שימוש טוב בקרו נפתלי
יצטרפו אליה יהודי הרוב הדומם של ארצות־הברית.
או בבית ברל של מיפלגת העבודה. לאיבוד לא יילכו
עושים צחוק מאיתנו. חוכה ואיטלולה; חוכה ואייטולה.
שלושים המיליונים.
אלפס מסים
בארצות־הברית מונה שר־החוץ לשעבר (אין כאן רו
מחזה
בגלל היותו אנטי־דתי (ראה
עמודים 38־.)39
אם השמש יכלה לחייך למרות כל
אלה, משמע שהיא אופטימית מאוד.

יחסי חוץ
איזה נזק?
למראית עין הנזק מועט.
אך מתחת ל6גי השטח
קורים דברים. באחד הימים
זה עלול להתפוצץ
״לישראל לא נגרם שום נזק!״ הרגיעו
החוגים המדיניים בירושלים.
עיסקת־הנשק עם איראן, כך טענו, לא
תפגע במעמדה של ישראל בארצות״
הברית. להיפך, ישראל מצטיירת כבע־לת־ברית
נאמנה, המוכנה לעזור גם
במחשכים, כשיש צורך.
על פני הדברים, יש מן הצדק ב־דיברי־הרגעה
אלה. ההתבטאויות הפומביות
נגד ישראל בכלי־התיקשורת
ובקונגרס של ארצות־הברית שואפות
לאפס. בהתחשב בנסיבות, זהו כמעט

יש לכך כמה סיבות טובות:
• שני בתי־הקונגרס של ארצות־הברית
נשלטים, למעשה, על־ידי השדולה
היהודית. רק סנטור או איש־קונגרס
אמיץ מאוד יעז להרים את
קולו ולהאשים את ישראל במשהו.
מבחינה פוליטית, יהיה זה מעשה של
התאבדות.
• כלי־התיקשורת האמריקאיים
נתונים בידיים יהודיות. לא זה בלבד
שחלק גדול מאוד מציבור העורכים
והעיתונאים הם יהודים, החשים
במחוייבות עמוקה כלפי ישראל, אלא
שגם בקרב נותני־המודעות רב מיספר
היהודים.
• המאבק הפוליטי של מותחי־הביקורת
נועד לפגוע בנשיא רונלד
רגן ו/או במיפלגה הרפובליקאית, לקראת
מערכת־הבחירות הבאה. לתוקפים
אין עניין להסיח את המאבק לאפיק
אחר.
התוצאה: אין התקפות גלויות על
ישראל בקונגרס ובעיתונות. פה ושם
פירסמו העיתונים מאמרים, המוכיחים
כי המנוול האמיתי בפרשה כלל לא היה
ישראל, אלא דווקא סעודיה. תחת

דמויותיהם של אל שווימר ויעקב ניט־רודי
הובלטה דמותו של עדנאן חשוק־קי•

ענק תמים. אולם אם יש
בנטיה זו סיבה להרגעה בטווח המיידי
— הטווח הפוליטי והדיפלומטי —
הרי אין בכך כל סיבה להרגעה בטווח
הרחוק.
עיסקת־הנשק עם איראן עושה רושם
עמוק מאוד על דעת״הקהל האמריקאי.
רושם זה אינו מתבטא כולו
בכלי״התיקשורת.
מתחת לפני השטח פועלים זרמים
שונים לגמרי. מעידים על כך אנשים
שאוזנם קשובה למה שמתרחש ברחוב
האמריקאי. דיווחים על כך מגיעים גם
מוושינגטון.
בשיחות־חולין מתבטאים האמריקאים
בנימה אחרת על ישראל. האנטישמיות
הסמויה והגלויה חוגגת. ישראל
מצטיירת כמדינה של גנבים, שלקחה
את הכסף של העיסקה לכיסה. סוחרי-
הנשק הישראליים מופיעים בדמותו
של שיילוק מודרני. ארצות־הברית נראית
כענק התמים, אשר היהודים פיתו
אותו לרדת מדרך הישר.
נימות אלה מתנגנות גם בשיחות-
תידרוך של אנשי הבית־הלבן והממשלה.
שלא לפירסום, שלא לייחוס
ושלא לציטוט, מגלגלים האנשים
האלה את כל האחריות על ישראל,
רונלד רגן מתואר כאדם טוב וטיפש,
שנפל בפח שטמנו לו היהודונים הממו־לחים.
הדברים
האלה מתבטאים רק ברמזים,
בהדלפות המגיעות לכלי־התיק־שורת.
תבוא
התפוצצות. בבואם אחרי
פרשת־פולארד, פרשת אברהם ברעם
ופרשות דומות, יש לגילויים אלה
השפעה במעמקי התודעה הציבורית.
הם יוצרים מישקע המתעבה והולך.
״אפשר להתעלם מכך במשך כמה
חודשים או שנים,״ אמרה השבוע אישיות
ישראלית בארצות־הברית ,״אבל
באחד הימים זה יתפוצץ. זה יכול להיות
במוקדם או במאוחר. אבל כאשר זה
יבוא, זה יהיה נורא״.
הוא התכוון להתפרצות אנטישמית,
שתוכל לשנות את הזירה הפוליטית
האמריקאית מן הקצה אל
הקצה.
העולם הזה 2571

מאזדהאימה: אופציה גרעינית מנד אנפציה כימית

גאז רעיל
ך עיתים נדמה שאנחנו עם משוגע. ואולי להיפך: מה
< שנראה כמו שיגעון הוא רווקא תגובה נורמאלית, מכניזם-
של־הגנה שבלעדיו היינו משתגעים מזמן.

השבוע דיבר יצחק הבין ארוכות על הנשק הכימי,
המצוי עתה בידי הכורים.

שר־הביטחון אישר את עצם העובדה, שהיתה עד כה בגדר של
שמועות, ופנה אל מצפון העולם שלא לעמוד מנגד.
בארץ היתה זאת ידיעה אחת מני רבות. פקיד בכיר הורשע
בשוחד. עסקן ותיק מת. ישראל מכחישה את דבריו של שר
אמריקאי. גיתית איזראלוב סיפרה על בעליה, החיים והמתים.
הבין נאם בכנסת. אשת־חברה התגרשה.
קציר ידיעות היום.

חוסר־תגובה זה הוא ם ימסטום של שיגעון.

^ ודם כל, כמה עובדות:
א ן עיראק משתמשת בגאזים רעילים. מול פני המאסות האנושיות
של איראן, המאיימות עתה בזעם קנאי על מרכזי
עיראק, משתמש השליט העיראקי באדי־רעל. בינתיים עשה זאת
בממדים מצומצמים ונסיוניים.
סוריה מצטיידת בגאזים דומים.
בידי סוריה מצויים עתה טילים סובייטיים מדגם ס׳ס־ .21 אלה
הם טילים.טאקטיים׳ (לטווחים מצומצמים) המגיעים למרחק של
יותר מ־ססז קילומטרים, ושיש בכוחם להרים ראש־נפץ של
כאלף ק׳ג.

גאז מרעיל אינו לוקסוס. גם המדינה העניה ביותר
יכולה לייצר אותו. התוצאות הן פחות או יותר
דומות: הרג המוני, בלי אבחנה, במרכזי אובלוביה.

ישראל פעלה עד כה על פי העיקרון הכוחני הפשוט: אנחנו
שומרים על האופציה הגרעינית שלנו, אך נשמיד כל פוטנציאל
גרעיני העלול להיווצר בארץ ערבית.
על סמך העיקרון הזה ננקטו פעולות רבות, כפי שגילה השבוע
הפרופסור יובל נאמן. ברוב המיקרים, כך אמר, מנענו מראש את
אספקת היכולת הגרעינית לארצות־ערב. בקיץ 1981 השמיד
חיל־האוויר הישראלי, בפקודת מנחם בגין, את הכור הגרעיני
תמוז ליד בגדאד.
מאז מכריזה ישראל בכל הזדמנות שתנהג כך גם בעתיד: כל
כור גרעיני ערבי יושמד, בטרם יגיע ליכולת של ייצור פצצות
גרעיניות.
יש להניח שלמרות זאת עושה העולם הערבי את כל המאמצים
האפשריים כדי להצטייד בנשק גרעיני, שהפך עתה סמל־של־מעמד
במרחב השמי.

אך בד בבד מתמלאים מחסניו בנשק פחות יוקרתי

הם יכולים לשאת ראש־נכץ שערתי של חומר־נפץ,
סיצצות־מיצרר או נשק בימי, ביולוגי או רדיואקטיבי,
לכל מקום בצפון הארץ. פגיעתם מדוייקת
עד בדי 70 מטרים ממרכז־המטרה.

הגאז המרעיל הוא האמצעי הזה, בזדא הידיעה.

ך* גאז המרעיל הוא בבחינת פצצה גרעינית לעניים.
\ 1ייצור פצצות גרעיניות הוא תהליך טכנולוגי מתקדם מאוד,
המצריך הרבה משאבים אנושיים וחומריים. זהו לוקסוס לעשירים,
או למי שיש לו ידידים עשירים.

הוא טען שזהו נשק הרבה יותר הומאני מאשר הפצצת ריכוזי־אוכלוסיה
בחומר־נפץ רגיל, או הריגת בני־אדם באמצעים
שיגרתיים. להוכחת טענתו זו הביא סטטיסטיקה, ובה השוואת
מיספר הפצועים עם מיספר המתים.
האיטלקים השתמשו ב־ 1935 בגאז מרעיל במילחמתם לכיבוש
חבש, ולדעת ליטל הארט היה זה הנשק המכריע, למרות
שהאיטלקים ביקשו להצניע את השימוש בו.

במילחמת־העולם השניה לא השתמשה אף מדינה
אחת בגאז מרעיל. הימנעות זו היא בגדר תעלומה.
סברה מקובלת מייחסת זאת לעובדה שאדולף היטלר, שהיה
חייל קרבי במילחמת־העולם הראשונה, נפגע אז על־ידי גאז
רעיל והתעוור זמנית. יתכן ששום מדינה לא סברה כי השימוש
בגאז יעניק לה יתרון מהותי. כך נוצרה האגדה כאילו שום מדינה
לא תעז לעולם להשתמש בנשק כה בלתי־אגושי.
מאז הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה, אין איש יכול
להאמין באגדה זו בלב שלם. ואכן, גאזים שונים הופעלו בינתיים
במילחמות שונות. האמריקאים השתמשו בנשק כימי להשמדת
יערות ותבואות בווייט־נאם. המצרים השתמשו בגאזים במיל-
חמת־תימן. ולאחרונה השתמשו בהם העיראקים.

^ ך, בשקט־יבשקט, כבר נוצר מעין מאזן־של־אימה. במרחב
שלנו פירושו של דבר הוא סיוט הדדי.
יש הבדל חשוב בין נשק גרעיני ונשק כימי:

נשק גרעיני הוא בעל תהודה אדירה. גם הפצצה
הגרעינית הקטנה ביותר תגרום לזבנג היסטורי.
מבאן שאין במעט אפשרות להשתמש בנשק כזה.

* * ה שנכון לגבי עיראק וסוריה, נכון באופן פוטנציאלי גם
לגבי ירדן. סעודיה ומצריים.

אין צורך להיות פרופסור להיסטוריה כדי לדעת כי למצב כזה
יש הגיון משלו — הענק נוטה תמיד לרדות בגמרים, וגם לנצל
שעות־כושר כדי לתפוס את אדמתם.
מכאן התשוקה הטיבעית לאחוז בכל אמצעי אשר יש בו כדי
לאזן, במיקצת, את יחסי־הכוחות.

בין שתי מילחמות־העולם התנגד הוגה־הדיעות
הצבאי הגדול, לידל הארט, לכל הגבלה על השימוש
בגאז רעיל.

פצצות־גאזים הם נשק להשמדה המונית, לא פחות מאשר
פצצות גרעיניות. הן יכ^ות לן ן!ול אלפים ורבבות תוך דקות.

כל המדינות האלה רוחשות כבוד עצום ליכולתה
הצבאית של ישראל. ישראל נראית להם כענק צבאי,
המוקף בגמדים צבאיים.

*^שהו על הנשק הכימי: השימוש בגאז רעיל הוצע למטכ׳ל
^ /הג ר מני בפעם הראשונה על״ידי הפרופסור היהודי האבר
בראשית מילחמת־העולם הראשונה. השימוש נדחה במשך זמן־
מה, אך לא מתוך שיקולים מוסריים, אלא בגלל ספקנות הגנרלים.
לבסוף השתמשו בו הגרמנים לראשונה בבלגיה באביב
,1915 כדי לפרוץ פירצה בחזית הבריטית. בגלל ספקנותם, לא
נוצלה הפירצה שנוצרה.

מי יקבל את ההנחה שנשק כימי הוא פחות אנושי מאשר נשק
גרעיני?

כלומר: הבורים יכולים להנחית כיום בדייקנות
גמורה מהלומה של גאזים על מרכז טבריה, ואולי גם
על מרכז חיפה. שאר חלקי־הארץ יהיו בטווח יעיל
תוך זמן קצר.

ירדן בטוחה שהיא תהיה המטרה הבאה של ההתפשטות
הישראלית. תוכניותיו המוצהרות של אריאל שרון אך חיזקו
אותה באמונה זו. אך צורך בהצהרות־רהב אלה: די במבט אחד
במפה כדי להבין שאם תמשול בישראל ממשלה החפצה
בהתפשטות. הכיוון הטיבעי הוא מיזרחה, אל החלק המיזרחי של
״ארץ־ישראל השלמה׳ .שתי גדות לירדן.
גם סעודיה שמעה מפי אריאל שרון בשורות מעניינות. בשעתו
אמר שרון כי ישראל יכולה לכבוש בנקל את בארות־הנפט של
סעודיה. סעודיה, אמר, היא חבית של נפט, וישראל היא המחזיקה
בגפרור.
יחסיו הלבביים של שימעון פרס עם מיליארדר״המוות הסעודי,
עדגאן חשוקקי, שעליהם דיווחו העיתונים הזרים בחשק
ובשקיקה, לא ישכיחו מעיני הנסיכים הסעודיים את הסכנה
הישראלית. הם יודעים שבינם ובין צה״ל חוצץ, למעשה, רק חלל
ריק•
למצריים יש חוזה־שלום עם ישראל. זהו מיסמן־ יפה, ובניגוד
לתחזיות רבות הוא החזיק מעמד בצוק העיתים. אולם אץ ספק
שהאלופים המצריים, ממש כמו עמיתיהם הישראליים, דוגלים
בסיסמה הנבונה. כבדהו וחשדהר. גם הם ירצו להיות בעלי
האמצעים הדרושים להגן על ארצם, לכל מיקרה שלא יבוא.

כל זה מוביל בהכרח למאזן־אימים מסוג חדש:
אופציה כימית מול אופציה גרעינית.

העולם לא התקומם נגד השימוש. הוא בוודאי לא
יתקומם נגד הצטיידות הערבים בגאז רעיל, בעודו
מאמין כי ישראל הצטיידה מזמן בנשק גרעיני.

לפי מידע שפורסם בארצות־הברית, המסתמן־ על מקורות-
מודיעין אמריקאיים, הבטיחו הסובייטים לספק לסוריה טילים
משוכללים יותר, בעל טווח ארוך יותר, מדגם 0״ס־ 22 וס״ס־.23

בל המדינות האלה חוששות מפני ישראל, הנראית
להם במדינה שלוחת־רבן, בעלת תאווה חסרת־מע-
צורים להתפשטות ולביפוח.

חת־רסן, תאווה לאדמות ריקות, השואפת להקים אימפריה מן
הנילוס עד הפרת.

יתכן שמישהו יציע להשתמש בפצצה גרעינית אם יחצו
מאסות של טנקים את הירדן מערבה, כפי שאמר השבוע יובל
נאמן, או אם יופיעו טנקים סוריים בשערי חיפה.

כימי מול אטומי

(קריקטורה של.,ניישן״)

אך הרבה יותר זול ופשוט: גאז רעיל, יחד עם הכלים
המסוגלים להביאו למטרה, ששמה ישראל.
* * ל סמך המידע שסופק לו על־ידי מרדכי וענונו, טען ה־ל
ש בו עון הבריטי שיש כעת בידי ישראל כ־ 200 פצצות
גרעיניות.
ממשלת־ישראל הכחישה את המידע, אם כי בלי התלהבות
יתרה. אפשר להניח שכל העולם הערבי מאמין לווענוגו ולפר־

שניי•

ב־ 200 פצצות גרעיניות אפשר להשמיד את כל
העולם הערבי — ולא פעם אחת, אלא כמה בעמים.
המדען הישראלי שי פלדמן, בוויכוח ששודר השבוע
בטלוויזיה הישראלית, ציין בצדק שדי בשלוש פצצות כדי
להחזיר את מצריים לימי־הביניים. למצריים יש שתי ערים
גדולות, קאהיר ואלכסנדריה, שבהן מצויים כל מרכזי הרוח
והחומר של המדינה. פצצה אחת על הסכר הגבוה באסואן תשחרר
מבול תנ׳כי, אשר יטביע את המיליונים החיים לאורך גדות
הנילוס. אין למצרים צורך בפרופסור ישראלי כדי לדעת זאת.
סוריה היא מדינה קטנה ועלובה הרבה יותר. פצצה על דמשק,
פצצה על חלב. פצצה על לטקיה — וזהו זה. חזרה לימי בדהדד
מלך־ארם.
ירדן מורכבת, פחות או יותר, מעיר אחת — עמאן. לסעודיה
יש שדות־הנפט.
מי שישמיד את בגדאד במרכז, בצרה בדרום ובארות־הנפט
בצפון, יוריד את עיראק ממפת המאה ה־.20

כל אלה הם דברים ידועים. תהיה זאת תמימות
נוראה לחשוב כי כל המדינות האלה מתייחסות
לאפשרות זו בשיוויון־נפש, באמונה עיוורת בטוב•
ליבנו ובריבוננו-העצמי.
התדמית שיש לישראל בעולם הערבי היא הפוכה בדיוק:
מדינה חמסנית, שונאת־ערבים, חסרת־מצפון, הרפתקנית, שלו־

די בעצם העלאת התמונה הזאת בדי להבין בי אין
למעשה שימוש בפצצה גרעינית. זהו נשק של סוף־
העולם, של ״תמות נפשי עם פלשתים״.
איני בטוח שזה נכון גם לגבי הנשק הכימי. שליט ערבי עלול
להשתמש בו גם במילחמה רגילה, למשל אם הטנקים של צה״ל
יפרצו את החזית שלו. הכל יודעים שישראל רגישה מאוד
לאבירות, ואם שליט ערבי יאמין כי יציל את דמשק או עמאן מול
פני הסתערות ישראלית על־ידי הריגת כמה רבבות ישראלים
בגוש־דן — יתכן מאוד שלא יהסס.

ך* זירה הישראלית־ערבית אינה דומה לכל זירה אחרת.
( 1זוהי מילחמה מיוחדת־במינה, שבה מעורבות נימות ריגשיות
ופוליטיות מיוחדות״במינן.

לכן איני מאמין במאזן־האימה במרחב שלנו. איני
מאמין שהמאזן ירתיע את בל הצדדים בבל המצבים.

זאת ועוד: אני חושש שמא עצם קיומו של הנשק הכימי הערבי
ישפיע לרעה, כאשר יחדור לתודעה הישראלית. יש אמהות שלא
ירצו לגדל את ילדיהן תחת האיום המתמיד של נשק כימי.
אמריקאי מצוי יכול להאמין בשפיות־הדעת של מיכאיל
גורבאצ׳וב ויורשיו. לא כל ישראלי יאמין בשפיות־הדעת של
חומייני וקד׳אפי, הם ויורשיהם, כאשר מסיכות־הגאז יהיו תלויות

ככל רירה.
ינני מעלה את הרעיונות האלה כדי להפחיד.

אני בא להתריע נגד השאננות המוזרה, שבה
אנחנו מקבלים התפתחויות אלה.
אם יש מסקנה אחת, הנובעת מהתפתחות זו, הרי היא זאת:
השלום איננו עוד לוקסוס. השלום דרוש להצלת החיים.

בל שנה החולבת מבלי שהושג השלום היא שנה
הרת־אסון, בשוטו כמשמעו, בשע נגד עב-ישראל
ומדינת־ישראל.
אנחנו נמשיך לחיות בארץ הזאת, גם בצל פצצות גרעיניות,
כימיות וביולוגיות. אך אם נעצום את עינינו לבל נראה את
המציאות, המציאות תפקח את עינינו בבוא היום — ואז נראה
דברים נוראים. אם בכלל נהיה עוד מסוגלים לראות.

עכשיו זה בוער!

נ 1א 1 1אוהדי

המזב״ר דגם 11ן בצבע הנב1ז, ראש
העיריה מצא קוסם והזמר שבא ביאכטה
חנניה הרמן

מזכ״ל ההסתדרות, ישראל
קיסר, שחזה בהצגה יצרים,
נכנס אחרי ההצגה לברך את
השחקנים מאחורי הקלעים. בח־גיגה״זוטא
שהתפתחה במקום,
הפצירו בו לעיעום מהיין שהוגש.
אחרי הפצרות רבות התרצה קיסר
וענה :״נו טוב, כל עוד זה יין
בצבע שלנו — אדום.״״
העיתונאי דידי מנוסי
סיפר השבוע, כיצד הגיע לביקור
בכנסת אחרי 17 שנים שבהן
הדיר רגליו משם. סחב אותו
לשם עמיתו, שלמה נקדימון,
המבקר שם מדי שבוע. מייד
בתחילת הביקור פגש שם מנוסי
בשלוש חברות־כנסת. מנוסי לא
ידע את זהותן של השלוש, מלבד
אחת שצהלה לקראתו, נאווה
ארד .״מה שלומך?״ היא שאלה,
ומנוסי ירה את תשובתו הרגילה:
״סובל, כרגיל ואז נדהם בשירתה
אחת מהשלוש :״מגיע לד!״
וסובבה את גבה. הסתבר שהיתה
זאת מרים תעסה־גלזר, שוודאי
אינה מאושרת מדיעותיו.
את זהותה של חברת־הכנסת השלישית,
אגב, אין הוא יודע עד
עצם היום הזה.
אלי כהן, בימאי הסרט
שתי אצבעות מצידון, מרגיש
בימים אלל מבוכה קלה. מצד
אחד, הוא ן זייב לתמוך כבעל הזכויות
על הסרט, בשיש קולר,

שהגיש לבג״ץ עתירה נגד בחירת
הסרט הישראלי אוונטי פו־פולו
כנציג־ישראל בתחרות האוסקר,
ומצד שני, אין הוא רוצה
שיתפרש כאילו הוא מנסה לחבל
בסיכוייו של עמית־למיקצוע.
הוא מבקש להדגיש כי העתירה
נעשתה נגד צורת הבחירה, ולא
נגד הסרט הנבחר.
הרכב מוזר תפס את עיני
הסועדים במיסעדה של תיאטרון
בית־לסין. סעדו שם שלושה
שרים־לשעבר — יצחק כרמן
(אנרגיה) ,חיים גבתי (חקלאות)
ומשה קול (תיירות).
הסועדים האחרים תמהו אם היה
זה מיפגש חברתי נוסטלגי גרידא
או ניסיון־גישוש נוסף מצד ברמן,
בנוגע לעתיד המרכז הליברלי
שהקים.
השבוע מתחילה חברת
אגד להגיש שרות חדש לנוס־עיה:
בכל אחד מאלף הקווים
הארוכים ביותר יחולקו חינם עי־תוני־הצהריים
מעריב וחדשות
— עשרה גליונות מכל סוג בכל
אוטובוס, ובסך־הכל עשרת אלפים
עותקים של כל אחד משני
העיתונים.
אורח־הכבוד בחגיגה לעשור
למרכול־הענק הראשון של
תנובה (ההיפרשוק בראשון־ל־ציון)
,שר־החקלאות אריק
נחמקיו. ניצל את ההזדמנות

\ | 1ח ך 1¥ך הונצח בשעה שביקר לפני שבועיים בבית יריבו, השר דויד לוי, בבית־שאן.
[^ 1 #1111 1 1צילם את התמונה חנניה הרמן, איש לישכת העיתונות הממשלתית. אחרי שחולקו
ההעתקים ופורסמו בעיתונים, קרה משהו: הלישכה הודיעה שהנגטיב אבד ואי־אפשר לקבל העתק.

ונעלה אהרון חגגו את הוצאת סיפרם
״ י ללכת שבי. בין המברכים היו מאיר פעיל
(למטה, עם שמעון ונעמי סאמט) ,וחנר־הכנסת מרדכי(״מושה״) גור.
מה לגור ולספר על קשר נין ישראלים לבין זוג המורכב מקצין־פת״ח
בכיר והמלכה הירדנית לשעבר, דינה! פשוט ביותר: אבנר רגב, עוזרו
הבכיר של גור, שפרש לאחרונה יחד עימו ממשרד״הבריאות, הוא
חברו הטוב של אהרון ברגע, כתב קול־ישראל לעניינים ערניים.

והסביר למנכ״ל תנובה, יצחק
לנדסמן, מה הם שלושה דברים
מעניינים כיום את עם־ישראל:
״מישלוחי־הנשק לאיראן, פרשת
(מרדכי) וענונו ומחירי העגבניות!״
שרת־הבריאות
שושנה
ארבלי ובעלה נתן אלמוז־לינו
הקדישו ערב פנוי לצפיה
בהצגה של התיאטרון הק אמרי,
אני לא רפפורט, הדנה
בבעיות הזיקנה. בהפסקה הם
נפגשו עם השחקנים, אכנר
חזקיהו ומוני מושונוב. אל-
מוזלינו וחזקיהו, שניהם ילידי
בולגריה, התחילו להעלות זיכרונות
מהמולדת. תוך כדי שיחה הם
גילו שמוצאם מאותה העיר,
קזלניק. להפתעם, גם גילו שנתן
היה המורה של אבנר לעברית.
כאשר ראש עיריית־הרצ־ליה,
אלי לנדאו, שומע תלונה
ממישהו על כאב כלשהו, הוא נוהג
לשלוח אותו — בצירוף המלצות
חמות — לרופא המטפל
במחטים סיניות. הסיבה: לפני
שנה סבל לנדאו מכאבים עזים
בגב. הרופא שלו הורה לו לשכב
ולנוח, ואמר שאין מה לעשות.
לנדאו המיואש צילצל לידידה,
והיא המליצה על טיפול במחטים.
בהתחלה לא רצה לשמוע

ל 1\ 1ך ך ״11*1111 ואביה ברוך זייגר, היו גיבוריו של כינוס
1.111 ! 11 111\ #בלתי-רניל שהתאסף בקפה תל-אביבי.
היו שם שני דורות של מישפטנים. על פי ההרכב הסתבר שהתפוח
אינו נופל רחוק מהעץ, ובתחום המישפטים הכל נשאר במישפחה.
בלטו שם יעקב הגלר ובתו העוד״יותר״מפורסמת עדנה קפלן,
הסניגורית של חווה יערי; היועץ־המישפטי־לממשלה יוסף חריש
ובנו המישפטן דרור, ורבים אחרים. חריש סירב להצטלם, במיסגרת
המדיניות החדשה שלו -שמירת פרופיל תיקשורתי נמוך ביותר.
הגלר נטל את המיקרופון וחיפש בקהל גם דור שלישי בתחום
המישפטי. המישפחה היחידה שנמצאה, שענתה לדרישות היתה
עורך־הדין בריד זייגר ובתו, עורכת־הדין לאורה שפר, שהיא נכדה
לעורך־דין המנוח מרדכי זייגר. על פי מיספרם של הסטודנטים־
למישפטים כיום, שהם ״הבנים של״ ,לא תצוץ בעיה דומה בכינוס
בעוד נמה שנים. אז יהיו, קרוב לוודאי, כמה וכמה דוגמות.
העגלם הזה 2571

״של נעליך מעל רגליך!״

רזמ

• ביוסהשלישי בערב ביקר
מי כ אל רצון, יושב״ראש
הנהלת צעירי״חרות, בסניף
הירושלמי של התנועה. בין
מקבלי פניו היו חברים
ותיקים בסניף, כגון דן נווה,
עוזרו של השר משה א רנ ס
וסי מהא סייג, מנהלת־לישבתו
של השר הליברלי
דווקא, אגרהם שריר. היה
גם חבר טרי בסניף: ס לי
מרידור, בגו של השר־ל־שעבר
יעקב מרידוד, שחזר
זה עתה מארצות-הברית
בני מין
ומתה אף הוא כעוזרו של
אחד מל״ז הצדיקיס
ארנס. רצון דיווח לצעירים
הירושלמיים על שיחה ממושכת שניהל עם בני בגין.
בהתייחסו לביטולו של בגין את ארי אל שדון, אמר רצון
שבעניין זה הוא חלוק על בגין הצעיר, ושאין לפסול או לבטל
כוח בתנועה. דבריו של רצון זכו בתמיכה בסניף, שרבים בו
אנשיו של שרון. לפתע התרומם מרידור־ג׳וניוד, שהיחסים
בין אביו לבגין־האב היו קרובים במיוחד, והודיע ב־דרמאתיות
לרציה כשאתה מדבר על בני בגין -של נעליך
מעל רגליך.״׳ הצחוק שאחז בנוכחים היווה רק הפוגה
לקראת ההצהרה הבאה מבית״היוצד של מרידור הצעיר:
בגין הוא אחד מל׳׳ו הצדיקים!״
על כך, אבל לבסוף שוכנע שאין
לו מה להפסיד. כעבור שעתיים
הוא צילצל אליה ממישרדו, סיפר
לה שהוא כבר עובד ומרגיש
בטוב, והגדיר את הרופא כ״קו־סם״.
שדרן
הטלוויזיה אריה
אורגד, שהוא גם בימאי־תוב־ניות,
התבקש לביים תוכנית בשם
מתחת למיגדל השידור של
רשת־טלוויזיה מערב־גרמנית,
שצולמה באחרונה בירושלים,
ושעסקה בשלוש הדתות השונות
בעיר. אורגד, הדובר גרמנית,
צפה לפני כן, כעבודת־הכנה,
בשידור של תוכנית ישנה. הוא
נדהם לראות שהתוכנית כולה
מצולמת מבעד לענן־עשן כחול,
״כאילו הכניסו מכונת־עשן
לאולפן,״ כדבריו. התברר שהמנחה
ושניים מהמרואיינים עישנו
בשרשרת. אורגד, שאינו סובל
עשן בסביבתו הקרובה, הודיע
למפיק הגרמני שהוא אינו מסכים
בשום פנים לעישון במהלך
התוכנית. התשובה שקיבל: זו
הבעיה שלך, אנחנו מזמן התייאשנו,
נראה אותך משכנע אותו.
המנחה הסכים לתנאי, אם כי ב־חוסר־רצון
בולט. בסופו של דבר,
הגרמני החזיק מעמד במשך 50
הדקות של השידור החי.
מוטי פרימור, אמרגנם
של שימי ת מרי ואמנים נוספים,
הגיש תביעה מישפטית נגד
בידור ובמה, המדריך המסווג
של ענף הבידור, על־סר 40 אלף
דולר. לטענתו, היה לו הסכם
בעל־פה, מזה שנתיים, שעמוד־השער
שייך לו לעשר השנים
הקרובות. לדבריו, הופר ההסכם,
כאשר הוקדש שער המדריך החדש,
העומד לצאת בחודש הבא,
לאמרגן אהרון גילטדי, העובד
עם אחיו, מוטי גידעדי ועם
ירדנה ארזי. לעומת זאת טוען
עמום אשרוב, מבעלי בידור
ובמה, שסוכנו הציע את השער
לפרימור, נתקל בסירוב ורק אז
פנה לגילעדי. האמרגן הגיש
בקשה לצו־מניעה זמני נגר
הוצאת המדריך בעל השער שאינו
שלו, אבל השופט אליהו
וינוגרד דחה את הבקשה, וקבע
מועד להמשך הדיון.
הזמר בני ברמן, שהופיע
בתוכנית ממני של מני
פאר במחרוזת של להיטי־העבר
שלו, סיפר שהוא החליט לחזור
לארץ אחרי שנים רבות של
העדרות. ברמן לא גילה בתוכנית
כיצד הוא מתכנן לחזור. הזמר־מלחין
הוא בעל יאכטה שאורכה
העולם הזה

12 מטר, ולפרנסתו נהג להשיט
נופשים בקו פלורידודברמודה,
ולזמר באוזניהם במהלך ההפלגה.
לארץ הוא יגיע באביב על
גבי היאכטה, שתעגון במרינה
ושתשמש לו כבית. ההפלגה, עם
חניות בדרך, תארך שלושה חודשים.
ברמן אומר שזה קצת מסוכן
,״אבל לא יותר מנהיגה בכבישי
הארץ״.
מנחם זילברמן, הגונב
את ההצגה בשעשועון־הטלווי־זיה
חפש את הפיפס, אומר שזוהי
הפעם הראשונה בקריירה
שלו שהוא זוכה במחמאות ממבקרים.
בעבר, כאשר כיכב בחדווה
ושלומיק, צץ וצצה ועיר
הגברים, קטלו אותו בעיתונים.
זילברמן המזוקן אומר שנעים
להיות פופולארי. לפני שהתחילו
להקרין את השעשועון הוא נראה
מוכר לאנשים, אבל הם לא יכלו
לזהות אותו, ונהגו לפנות אליו
ב״תסלח לי, מי אתה?״ עכשיו
כולם מזהים אותו.
השחקנית קרוליין לנג־פורר
חזרה מדרום־אפריקה, שם
השתתפה בסרט חדש של יהודה
ברקן ויגאל שילון, המשך
לסידרת המצלמה הנסתרת
שלהם. ללנגפורד היו כמה
סצינות משותפות עם ג׳נט
צ׳ארלם, הידועה יותר כ״כפי־לתה
של אליזבת מלכת בריטניה״
.קרוליין, שקצצה את רעמת
תלתליה הבהירים לתיספורת
של ילד, מספרת שצ׳ארלס מתנהגת,
יושבת, אוכלת ומדברת
כמו המלכה, ממש חיה את התפקיד,
ובעצם זו שבארמון באקיג־גהאם
היא מתחזה...
בזמן שהשחקן ששון
גבאי מופיע בהצגה זוג פתוח
לצידה של יונה אליאן, ועושה
חזרות להצגתו החדשה של
ניסים אלוני בהבימה, לומדת
אשתו, מימי גבאי, מיקצוע חדש.
האשה הנמרצת, שעבדה בעבר
במוסיאון ישראל ובמו־סיאון
תל־אביב ושעסקה גם
באירגון בזארים, החליטה שהיא
רוצה ללמוד בצורה יסודית כיצד
מנהלים מיסעדה. כיום היא מנהלת
מישמרת במיסעדה, ופעם
בשבוע, עד שעת לילה מאוחרת,
היא מתייצבת מאחורי הבר של
פאב השייך לידידה. המורה שלה
למזיגת־משקאות הוא אבי
פלדשטיין, סטודנט לפילוסופיה,
מומחה לאלכוהול.
חבר־הכנסת בני שליטא
הגיש שאילתא דחופה ל־ראש־הממשלה
יצחק שמיר, ש־

ן 1ך ן 1ןרךך 1ך | 1התובעת המפורסמת (למעלה מימין) ,יהודית לין, אשתו של הח״כ הליברלי
11.1 1 111 1אוריאל לין (למעלה משמאל) וריבקה שריר(למסה מימין) -המכנה המשותף
לשלוש הוא מעילי־הפרווה שעטו לגופן באירוע יוקרתי שערכה חברת תמרוקים, להצגת בושם חדש,
הקרוי על שמו של מעצב אופנה אמריקאי ידוע. ג ואן אדרי(למסה משמאל) ללא מעיל פרווה, היתה אחת
הנשים היחידות שבאו עם בעלה, חבר־הכנסת רפי אדרי. משנשאלה שריר, אשת שר״התיירות־והמישפטים,
כיצד נבחרו המוזמנות, סקרה את הנוכחות הזוהרות וענתה בחיוך :״כמובן, לפי היופי!״
היא מקנטרת למדי עבור שר־המישטרה
חיים בר״לב. שליטא
מתעניין האם סיורו הלימודי
של בר־לב בחו״ל חיוני עד כדי
כך, שהוא חשוב יותר מאשר
נוכחותו של בר־לב בארץ בתקופה
שבה המישטרה אינה
יורדת מהכותרות. חוץ מזה, מתעניין
שליטא, מי ממלא את מקומו
של ממלא־מקומו של בר־לב,
ייגאל הורביץ, שאושפז
בבית־חולים?
שר־החקלאות אריה נ־חמקין
נראה השבוע במיזנון־
הכנסת, כשהוא מוקף ברב
מנחם פורוש ובשני רבנים
נוספים, עטורי זקנים ארוכים. לשואלים
הסקרנים בעניין ההסתודדות
המוזרה נאמר, כי הארבעה
שוחחו על בעיות השמיטה.
נחמקין התבקש על־ידי המיש־לחת
החרדית הכבודה לפתור את
בעיותיהם של הדתיים בצריכת
תוצרת חקלאית בגלל השמיטה.
בין הרעיונות שהועלו: צריכת
מוצרי־ייבוא, או צריכתם של ירקות
ופירות המגודלים באי־זורים
שעליהם לא חלים ריני־השמיטה.
חברי-הכנסת
גידעון ג
דות
ואהרון אבו־חצירא

היו עסוקים בשבוע שעבר בדיון
רציני ביותר בשאלה: האם קוראים
לח״כ ש״ס שימעון בן־
שלמה, כגירסת אבו־חצירא, או
שלמה בן־שימעון, כגירסת גדות?
לבסוף אפילו התערבו
בסוגיה זו. מכיוון שההתערבות
היתה על כוס־קפה בלבד, עוד
לא ביררו השניים מי ניצח. ה־פיתרון:
אבו־חצירא צדק.
כאשר שיחקה אופי
הלל, השחקנית הצעירה (,)21
בסרטים כמו ילדי המדרגות או
שתי אצבעות מצידון, יכלו
בני־מישפחתה להעניק לה רק
תמיכה רוחנית. עכשיו, כשהחליטה
לפתוח בקריירה של ב־עלת־פאב,
היא הצליחה לגייס
את כל המישפחה לעבודה מעשית:
אביה יהיה ממונה על
התבשילים התימניים, אמה תפקח
על המאכלים ההונגריים,
ואחיה ישמור על הסירים. המקום,
אוסי פאב, ייפתח בקרוב
בשכונת־התיקווה בתל־אביב.

פרס נו בללש לו
• לעמוס קינן אין מזל
עם אלי ויזל. גכל פעם כ שהוא
כותב מאמר נגדו, זה
נפסל על־ידי עורביו בידיעות
אחרונות.
כך קרה לו השבוע שוב,
בפעם השלישית תוך שלושה
חודשים. רשימה שלו נפסלה.

הנה היא:
הסופר אליו ויזליו מני־קרגואה
קיבל את פרס-נוגל
לשלום.
הפרס הוענק לו על מאבקו
הממושך שלא להשכיח א ת קינן חלקה של ישראל בהשמדת
״לזכור ולא לשכוח־בני-עמו.
העולם,
כך טען אליו ויזליו בעקשנות כל השנים, עמד
מנגד. האנושות עמדה מנגד. אסור שישראל תחזור ל-
מישפחת העמים, אמר אליו ויזליו.
מה שהרתיח את ויזליו במיוחד היה ביקורו של הנשיא רגן
ביד ושם. במיכתב נרגש הודיע לנשיא שהוא מתפטר
מתפקידו כיועץ לעניינים לאטיניים. עליך לזכור ולא לשכוח,
כתב לנשיא.
אנו, כישראלים, רואים בהענקת פרס־נובל לשלום ל-
אנטישמי אליו ויזליו עוד שלב בדרך להשבחת השואה, אמר
נשיא ישראל, כאשר ביקר באיים הקנאריים.

— דפנה ברק, ונעמי דזן —

תיק אזרחי :678/86 אלי ב ח רי נ. מדינת־ישראר.
מה ק 1רה כשאדם ה 1רך ברגר דבית־הח 1דים כדי
רעסר בדיקה. מנותח לדברי! ברי הסכמת! ,ו...

י א מכבר הוגשה בבית־המישפט
) המחוזי בבאר־שבע תביעה שבה
תבע אלי כדורי, מרחוב שביל־החזית
25 באשקלון, את מדינת־ישראל על
נזקי־גוף.
לכתב־התביעה, המורכב מ־23
סעיפים, מצורפת חוות־דעת רפואית
של מומחה־מנתח* ,המכילה 11 סעיפים
המהווים את הניתוח המדעי של
תולדות המחלה של התובע והמחזקים
את טענותיו.
כדורי 54 מסגר ורתך, הגיע ארצה
מבגדאד בשנת .1951 אשתו, פלורה,
עלתה ארצה באותה השנה, גם היא מבגדאד.
זמן קצר לאחר עלותם הם
נישאו. כיום הם הורים לארבעה בנים
— יוסי, משה, יגאל ושחר — וסבים
לשלושה נכדים.
אלי היה בעל מסגריה, ועבד מהבוקר
עד הלילה כדי לפרנס את מיש־פחתו
ולתת חינוך לילדיו. בכך הצליח
— כל הילדים הם בעלי־השכלה ו־בעלי־מיקצוע.
כאשר גדלו הילדים
ועזבו את הבית, מלבד שחר, סגר אלי
את מסגרייתו ועבר לעבוד כמסגד
במפעל מירומית.
אלי ופלורה בנו את ביתם בשכונת
אפרידר העתיקה אשר באשקלון,
וחלמו לקחת חלק בגידול נכדיהם. כך
הם חלמו, אך הגורל החליט אחרת.
בגיל 50 הפך אלי כדורי לנכה
, 10091,לצמיתות. כיום, אחרי שנים של
טיפולים בבתי־חולים שונים.,הוא יושב
בכיסא־גלגלים, ופלורה מטפלת בו 24
שעות ביממה — מלבישה אותו,
משכיבה אותו במיטה, מאכילה אותו.
הבנים והכלות מקדישים זמן רב
בעזרה להוריהם, והנכדים התרגלו ש־סבם
הוא ״משהו מיוחד גבוה על
גלגלים, לא כמו סבים אחרים״.
בתביעה ובחוות־הדעת של המומחה
מובא סיפור מחלתו של אלי כדורי עד
הגיעו למצב של 10096 נכות.

״אתה
משותק!,,
^ יום השבת, ה־ 16 באוקטובר
^ ,1982 חש כדורי כאבים ברגלו
הימנית ובגב. למחרת היום לא נסע לעבודה,
והלך ברגל מביתו למרפאת
לקופת־החולים הכללית, שבמרחק של
קילומטר מביתו.
הרופאה בדקה את אלי והמליצה
לפנות למומחה — רופא עצבים ורופא
אורטופד.
מכיוון שקשה להשיג באשקלון
באותו היום תור לרופאים מומחים, נהוג
בעיר לשלוח את החולים לחדר-המיון
של בית־החולים ברזילי שבו נמצאים
מומחים, ועל־ידי כך ניתן לעקוף את
התור ולהיבדק מהר. כך עשתה
הרופאה, ושלחה את אלי כדורי לחדר־המיון.
באותו
היום, בשעות הצהרים, הגיע
אלי כדורי לבית־החולים. המרחק בין
מירפאת קופת־חולים לבין בית־החו־לים
הוא כשני ק״מ, אך כדורי עבר
אותו ברגל.
* ד״ר יולי נודלמן, בעל מדור זה.
יי 1 4

לאחר הניתוח נכתב ש״כדורי הגיע
עם שיתוק מלא של הרגליים״.
לפי טענותיו של התובע, הוא הגיע
לבית־החולים בכוחות עצמו, בצעידה
ברגל.
• האבחנה המשוערת הרשומה בתיק
— ״דלקת חריפה רוחבית של
עמוד השדרה״ .אבחנה זו דורשת בירורים
ספציפיים, שלא נמצאים בתיקו
של החולה, ובכל מיקרה מנוגדת
לטיפול הניתוחי שנעשה.
• יחד עם זאת, גם הבדיקות
ה״שיגרתיות״ לא נמצאו בתיק־המ־חלה,
וקרוב לוודאי שלא נעשו לפני

לפענח את המימצאים שנתקבלו בצילום(
.כך, לפחות, טוענים רוב המומחים
שראו את הצילומים לאחר הניתוח).
• בהסברים על הניתוח, המופיעים
בגליון ובסיכום־המחלה, קיים בילבול
רב: צויין מקום שונה של למינאק־טומיה(פתיחת
עמוד השידרה) — לפי
הרישומים נעשתה פתיחת עמוד־השידרה
בשני מקומות, דבר המצביע
על טעות אבחנתית, חוסר־ירע־כירורגי
וחוסר־זהירות של המנתחים.
• המנתח היה רופא שרק שנים
מעטות לפני כן סיים את התמחותו
באורתופדיה, ולא הזמין את מנהל

התעורו־ מנ ח

בחדר־מיון הוא נבדק על־ידי רופא
זוטר ואושפז במחלקה אורתופדית.
בשעות הערב המוקדמות נערך ביקור־רופאים
במחלקה, והוצע לכדורי על־ידי
האורתופד, הד״ר גד שמואלי, לעבור
בדיקת־רנטגן. לדברי התובע, לא
דובר כלל על ניתוח ולא הוצע לו כל
טיפול ניתוחי. גם לא הוסבר לו סוג
הבדיקה שתיעשה לו ברנטגן.
קרובי־מישפחתו, ששהו לידו במחלקה,
נשלחו על־ידי הרופאים הביתה
לפני ביקור־ערב. גם איתם לא דיברו
על ניתוח או על טיפול אחר כלשהו.
מיספרי־הטלפון של קרובי־מישפחתו
של כדורי היו רשומים במחלקה, וכתר
בתם היתה ידועה.
כדורי נלקח לחדר־הרנטגן, הושכב
על שולחן המכשיר, ולפתע הרגיש
זריקה בגב. רק אז אמרו לו :״מזריקים
לך חומר לבדיקה, שכב בשקט ״.הוא
שמע את שיחות הרופאים מסביב, אך
לא ידע במה מדובר. לאט־לאט נעשה
מטושטש, אך בכל זאת הרגיש שנלקח
מחדר״הרטנגן על אלונקה למקום
אחר. הוא חשב שהוא מועבר חזרה
למחלקה, ויותר הוא לא זכר.
אלי כדורי התעורר למחרת בבוקר
במיטתו במחלקה, ורק אז הוסבר לו,
לפי טענותיו, שהוא נותח. הוא טוען כי
לא נתן הסכמתו לניתוח לשנעשה, ואף
לא הוסבר לו מה עומדים לעשות לו.
ואכן, בגליון המחלה שלו לא נמצא טופס
הסכמה לניתוח. על טופס זה
חייבים להחתים את החולה או את קרו״
בי־מישפחתו לא רק לצורך ניתוח כירורגי,
אלא לפני כל פעולה דיאג־נוסטית.
לא נמצא גם טופס־הסכמה
של כדורי לבדיקת־רנטגן.
כאשר התעורר החולה במיטתו, הוא
לא הרגיש את רגליו. לשאלתו ״מדוע
איני חש את רגליי?״ נענה על-ידי
הרופא :״אתה משותק!״
א ב הג ה
^ לי בדורי טוען בתביעה ״כי
\£רופאי בית החולים ברזילי אשקלון,
עשו מעשים שרופאים סבירים
ונבונים לא היו עושים באותן נסיבות,
או נמנעו מלעשות מעשים שרופאים
סבירים ונבונים ...היו נוקטים באותן נסיבות.״
עוד טוען כדורי כי ״על רופאי
בית־החולים היתה חובה שלא לנהוג
כפי שנהגו, וכי כתוצאה מהתנהגותם
נגרם לו נזק״...
כדורי טוען ש״הוא סובל כאב פיסי
ונפשי בל יתואר, וכי הוא זקוק להשגחה
ולעזרה פיסית צמודה במשך כל
שעות היממה, לרבות הוצאה ידנית של
פקקי־צואה. כן הוא זקוק לאישפוזים
לעיתים קרובות.
״הוא משותק בשתי גפיו התחתונות
ויש לו פיצעי־לחץ בחלקי גופו השונים.
הוא סובל מזיהומים בדרכי־השתן,
ואין הוא שולט על הטלת השתן והיציאות.
לאחרונה הוא סובל מכאבים
באיזור הגב, עליהם אין הוא מצליח
להתגבר על־ידי תרופות״.
כדורי טוען כי לא ברור לשם מה
היה כלל צורך בניתוח שנעשה, וש־קרוב
לוודאי לא היה זקוק לו כלל.

הוא נותח, אף כי אבחנתו לא היתה
ברורה, ולא נעשו כל הפעולות הדרושות
כדי להגיע לאבחנה ברורה.
עוד טוען כדורי, כי לפני ההחלטה
על הניתוח לא נלקחה בחשבון ההיסטוריה
הרפואית שלו, לא היתה לו
ידיעה ולא יכול היה לדעת מה היו למעשה
הנסיבות שגרמו לנזקים.

לל א

בדיקות
^ חוות־דעת מונה המומחה את
#השגיאות שנעשו על־ידי רופאים
במחלקה האורתופדית של בית־החו־

הניתוח: אין רישומים על בדיקות־שתן,
בדיקות דם, צילומי־חזה, אק״ג, בדי־קות־מרדים,
בדיקות של רופא פנימי.
אין גם רישומים על בדיקות של רופא
עצבים, שאליו למעשה הוא נשלח על־ידי
רופאת המירפאה.
• אין תולדות מחלה של אלי
כדורי לפני אישפוזו.
לדוגמה — לא מופיעה כלל העובדה
(וקרוב לוודאי שרופאי בית־החולים
לא ידעו עליה) שמשנת 1978
קיבל כדורי, מעת לעת, טיפול נגד
ספונדילוזיס(שינויים מסויימים באיזור
עמוד־השידרה) ,והיו לו כמה התקפות
של כאבים בגב וברגליים, שנרגעו

המחלקה, הד״ר צבי הרולד, לא בשלב
הבחנתי ולא בשלב ביצוע צילומי-
הרנטגן, ואף לא בניתוח עצמו.

• עוד מביא המומחה בחוות־דעתו
מיספר רב של סתירות ופגמים ברישומים,
המעידים על פגמים בטיפולים
שלפני ואחרי הניתוח.
למשל: בתור הגליון לא נמצאת
חתימת מנהל המחלקה, אין סימן
המעיד על ביקורו במחלקה, אין רישום
המעיד על דיון במצב החולה — לפני
הניתוח או לאחריו — אין סימנים של
שיתוף יועצים בטיפול.
לאחר הניתוח אין כל רישום המצביע
על השגחה על החולה, עד יום:
שיחרורו.
• לא קיים דוח־ניתוח מקובל.
במקומו מופיעים כמה מישפטים
מסורבלים, לא מדוייקים, שתוכנם
מצביע על חוסר־ודאות אצל מחברם.
כך, בין היתר, נאמר ברישום הניתוח:
״כל השורשים ששוחררו הגיבו לנגיעה״.
המומחה
מדגיש שלא ברור ממה
״שוחררו השורשים״ ,כיצד ״הגיבו
לנגיעה״ ומדוע ״הגיבו לנגיעה״ .בעניין
״שיחרור השורשים״ מסכם המומחה
:״יתכן מאוד שבזמן ״שיחרור
השורשים״ ו״נגיעה״ בהם נעשתה
פעולה שפגעה בחוט־השידרה ושיתקה
את החולה״.

זהירות

נכה כדורי
־ 1007 נכות לצמיתות
לים ברזילי באבחנה ובטיפול באלי
כדורי. מפורטות סטיות רבות שנתגלו
בגליונו של המנותח, שלפי דעתו של
המומחה מעידות על חוסר מחשבה
רפואית נכונה. כך, למשל:
• בדף הקבלה מצויין כאילו הכאבים
בגב וברגל הופיעו לראשונה רק
ביום קבלתו של כדורי לבית־החולים.
עוד מצויין, שכדורי הגיע ב״מצב כללי
טוב ...עם כאבים חזקים בגב והקרנה
לרגליים״.

אחרי טיפול שמרני. ייתכן שאילו היו
יודעים על כך הרופאים, אבחנתם וזד
דרך הטיפולית היו שונות.
• צילומים שנעשו ביום קבלתו
לבית־חולים נערכו בהשגחתו של
האורתופד, הד״ר גד שמואלי. האורתופד
עצמו הזריק חומר ניגודי לתעלת
עמוד־השידרה במקומות אחדים, כאשר
לרוב נהוג להזריק חומר זה רק בנקודה
אחת. איכות־הצילומים שנערכו
היתה גרועה מאוד, וכמעט שלא ניתן

^ מסקנות של המומחה, שבדק
1 1את התיק, הן כדלהלן:
• החולה הגיע לבית החולים בכו־ 1
חות עצמו ברגל מקופת־החולים. תלונתו
היתה על כאבים בגב וחולשה ברגל
ימין. כעבור 10 שעות מקבלתו נותח,
ללא הסכמתו. בעת הניתוח בוצעו שתי
פעולות פתיחת עמוד־השידרה (למי־נאקטומיה)
,וכתוצאה מהניתוח הפך ן
למשותק בשתי גפיו התחתונות.
• האבחנה לא היתה ברורה, ולא
נעשו בה הפעולות והבדיקות הדרושות
והסבירות כדי להגיע לאבחנה. כך,
למשל, לא נעשתה טומוגרפיה ממוחשבת
של החוליות(א\— )0 .7 . §0 ,
הפעולה המקובלת כיום במיקרים של
חשד לדיסקוס.
• למרות שהאבחנה לא היתה
ברורה ולא נעשו כל הפעולות הדרושות
כדי להגיע לאבחנה, החולה נותח.
• החולה לא הסכים, לדבריו,
לפעולות הניתוחיות, ואף לא ידע את
הכרוך בהן ואת סכנותיהן.
• לפני ההחלטה על הניתוח לא
נלקחו בחשבון על״ידי רופאיו תולדות
החולה, והתעלמו מהספונדילוזיס,
שממנו סבל ארבע שנים לפני אישפוזו.
• לא ברור מה נעשה בעת הניתוח
עצמו. לפי התיאור שבגליונות, ייתכן
אף שבזמן ״שיחרור השורשים״ ו״הנגי־עה
בהם״ נעשתה פעולה שפגעה בהם,
והיא אשר שיתקה את החולה.
• יש להניח שאילו היו נוקטים
בבית חולים ברזילי באשקלון בזהירות
סבירה, הן לגבי קביעת האבחנה והן
לגבי הטיפול, לא היתה נגרמת הנכות.

אני מכיר מקרוב את בית־החולים
ברזילי באשקלון, עבדתי כשלוש
שנים כמנהל המחלקה הכירורגית א׳
.בבית־חולים זה. נוכחתי לדעת שבבית־חולים
ברזילי שבו טופל ונותח כדורי,
לא היה מיכשור מתאים כדי לאפשר
לאבחן בעיות הקשורות במחלות
עמוד־השידרה. לא מזמן, גם מנהל
בית־החולים, הד״ר שימעון שרף,
הודיע לכלי־התיקשורת, ש״המיכשור
בבית־החולים ברזילי מיושן, מקולקל,
ולא יכול לספק את דרישות הרפואה
המודרנית.״

הנהיות
וב ד ע תי, לא היה צורף לנתח
/בבית־חולים זה את כדורי. קיימים
כיום בארץ בתי־חולים היכולים לספק

ראל, והמדינה נושאת בחבות שילוחית
לכל מעשיהם ומחדליהם.
אלי כדורי טוען בתביעתו ש״הנת־בעת
(מדינת ישראל) אחראית לכל
אשר קרה לו כתוצאה מהניתוח והטיפול
שהוא קיבל בבית־החולים, הן בשל
אחריותה הישירה כלפיו, הן מכוח
התחייבויותיה החוזיות או המעין
חוזיות, הן מחמת נזיקין והן בשל
חבותה השילוחית״.
מסיבה זו פנה אלי כדורי, לפני
פנייתו לבית־המישפט, אל ממשלת־ישראל,
בדרישה לפצותו על כל
הנזקים, ההוצאות, הסבל ועוגמת־הנפש
שנגרמו לו. אך הממשלה סירבה
לפצותו. לא נותרה לו כל דוד אחרת,
והוא פנה לבית־המישפט.
אלי כדורי ״מבקש מבית־המישפט
הנכבד לחייב את הנתבעת לשלם לו
פיצויים הולמים עבור הסבל, עוגמת-

יצירת מופת ללא ספק אחד הסרטים המקוריים
והמרתקים שנעשו בקולנוע 801109 54006 ..
סרט מיוחד ומקורי...הסרט שיהפוך
במדינה ייצוא

למדובר ביותר השנה...

שזי סיגי

ע*ו< 0ז .5.4 .ט

סוף סוף סרט בעל משמעות סרט גדול

תה ואורז יש בסיו /בארץ
הנידחת /ובארצנו יש חמסיו
/וכל מיני קדחת( .מתוך שיר

1-08 4096168 14613111

סרט מבריק...
סרט הראוי לכל ההערכה

לא תשארו אדישים ...זי 3ק?¥3014
71016

ילדים)
בצורה כמעט מחזורית, מופיעות
בעיתונות הבינלאומית ידיעות על
מ מ 0 #ח י 1!1מ91
£ 141111ח0111ק§ §61111-41110 ונז 9111

סרטו המדובר והמסעיר שלה בי מ אי

דיויד לינץ׳!״איש הפיל״)

נבימנסשל איזבלה רוסליני-קייל מקלגלן*דניס הופר

מודעת ה״עוזי״ הסיני
,,קומפקטי ואמין־
שיתוף־פעולה ישראלי־סיני בייצור
נשק.
באופן כמעט שיגרתי, מופיעות
הכחשות רישמיות, בעיקר מן הצד
הסיני, לידיעות אלה.

״להגנה עצמית וספורט.״ לאחרונה
ניתן אישור רישמי, אם כי
עקיף, לעובדה הבאה: סין העממית
מייצרת גירסה משלה של התת־מיקלע
עוזי.
על הנשק הישראלי בלבוש סיני
כתב השבוע רומח, ביטאון בינלאומי
לנושאי צבא וביטחון, כתב־עת
מיקצועי המופיע בארץ.

דיווח ״רומח״:

כדורי עם אשתו והבנים לפני הניתוח
כאבים ברגל ובגב

איבחון מדוייק במצב הספציפי שבו
הגיע אלי כדורי לבית־החולים. בתי־חולים
אלה (שיבא, קפלן, סורוקה,
איכילוב ואחרים) רכשו ידע רב
באבחנות ובטיפולים בחולים הסובלים
מבעיות בעמוד־השידרה. בתי־חולים
אלה אינם רחוקים מאשקלון.
מחובת הרופאים בבית״החולים
ברזילי היתה להעביר את החולה
לבית־חולים מרכזי, שבו קיימים צוותים
רפואיים מיומנים יותר ומיכשור
מתאים לאבחנות ולטיפולים. ייתכן
שאם היו מחליטים כף, לא היה אלי
כדורי ניזוק, ולא היה מגיע למצב של
>מ< 10 נכות.
בבית־חולים ברזילי באשקלון אין
מבצעים ניתוחים נירוכירורגים פשוטים,
אף דחופים ביותר — כמו טרפנ־ציה
(פתיחת־גולגולת) ,אחרי תאונת־דרכים
— ומעבירים פצועים כאלה
לבתי־חולים אחרים. ודאי שבמיקרים
מסובכים יותר לאבחנה, כמו במיקרה
של אלי כדורי, ולא דחופים, יש
להעביר את החולה לבית־חולים מרכזי.
אף אין בנמצא הנחיות מפורשות
ומדוייקות לגבי עניין זה. מישרד־הבריאות
אינו נוקט בצעדים מתאימים
למניעת שגיאות כאלה.
מישרד־הבריאות אחראי על בית־החולים
ברזילי באשקלון. עובדי בית־החולים,
רופאיו, הם עובדי מדינת־יש־

הנפש, ואובדן חדוות־החיים שנגרמו
לו, ,הפסד השתכרות, הוצאות טיפול
רפואי ושיקומי...״

לל א

הומיה
4ץ לבד הטרגדיה האישית של
^ /א לי כדורי ומישפחתו, מדאיגים
אותי כמה דברים עקרוניים, הבולטים
מתוך ניתוח מיקרהו של כדורי.
אחרי שכדורי פנה לממשלה בדרישה
לפצותו על הנזקים שנגרמו לו,
והגיש את כל המיסמכים הכוללים את
גריסתו לגבי השתלשלות הדברים —
המדינה לא רק שסירבה לפצותו, היא
אף לא עשתה את הנדרש כדי לבדוק
לעומק את תלונתו.
לפי הנוהל התקין ולפי כללי היושר
וההיגיון, חייב היה מישרד־הבריאות
למנות ועדת־מומחים לבדיקת טענותיו
של כדורי. אך, כמו במיקרים
אחרים, לא נעשה דבר.
מתון נסיון ולימוד עשרות תביעות
לבית־מיפשט על מיקרים של רשלנות
רפואית, אני יודע מה מצפה לאלי
כדורי. המישפטים נמשכים שנים
רבות, יש בהם דחיות וסחבת מושכת,
כאשר התובע — הניזוק — נוסף
לנזק שכבר נגרם לו, עובר יסורים
(המשך בעמוד )20

יצרנית־הנשק הסינית, הקשורה
לקונסרן התעשיה הגדול נורינקו, הציגה
בחתערוכת־הנשק הבריטית בעיר)
פרנבורו עשרות כלי־נשק, ביניהם גם
נשק קל לסוגיו. בין עשרות הדגמים
שהוצגו, בצד דיגמי קלצ׳ניקוב, תפס
מקום של כבוד העוזי הישראלי.
החברה הציגה את העוזי לא בשמו
הישראלי, אלא כ״רובה ספורטיבי״,
חצי־אוטומטי, בקוטר 9מ״מ.
הכלי מצוייר בקנה ארוך בן 41ס״מ,
המאפשר ירי בטווח יעיל של 200
מטרים.
עד סאן הדיווח מתערוכת־הנשק.
שיר־הילדים הוותיק יוכל מעתה
ללבוש גם הוא גירסה חדשה :״תה ועוזי
יש בסין...״

בנורה ארצית
גת ת א
ליל ששי 10.00
9.40 - 7.15 - 4.45
.לפורום פילם

״רב־גן״ רמת-גן
ליל ששי 10.00
9.40 - 7.15 - 4.45

אורי אבנרי:

אויבי, אחי
המהדורה האנגלית של סיסרו החדש של אורי אבנרי מצויה
למכירה בחנויות־הספרים בארץ.
המהדורה הצרפתית הופיעה, ותגיע בקרוב ארצה.

החי

איפה הגבול?
מזסיר הממשלה שואל הסימונים על המפה הגדולה שהוצבה
בפני ראש־הממשלה, יצחק
שמיר, בתרגיל שריון שבו צפה במהלך
סיורו במפח״ש, משכו את עיניו של
מזכיר הממשלה. אליקים רובינשטיין.

מדווח על כך אבי בניהו,
הסתב הצבאי של ״על
המשמר״:
על המפה שכיסתה את איזור הדרום.
סומן הגבול הבינלאומי של ישראל.
הקו המרוסק על המפה נגמר כשלושה
קילומטרים לפני איזור־טאבה. רובינשטיין
מיהר להזעיק אל המפה את
הרמטכ״ל, משה לוי .״הרמטכ״ל, איפה
עובר הגבול?״ תמה רובינשטיין.
השניים רכנו על המפה, והרמטכ״ל
השיב לו :״יש לנו כאן קצין מודיעין
בעל מודעות פוליטית; כשיש איזור
שנוי־במחלוקת, צה״ל לא מתערב,
ולכן סימון הגבול יישאר ער להכרעה
בבוררות,״ השיב הרמטכ״ל.

מתוך ההקדמה של המרל הבריטי:
זהו הסיפור הסנסציוני של המגעים הסודיים בין קבוצה נועזת
של פטריוטים ישראלים ואש״ף -נפי שהוא מסופר על-ידי האיש
שפתח בהם נ־ ,1974 ושהיה לאחר מפן הישראלי הראשון שנפגש
עם יאסר ערפאת.

באוגוסט 1985 אישו
הנ שי אוגו את
עיסקת הנשק עם
איראן. באותו חודש
כינס נימוודי את
י די דיו ב ח תונ ה
היו שם, בין השאר: שר־התעשייה
והמיסחר, אריאל שרון: מנכ״ל משרד־החוץ,
דויד (״דייב״) קימחי; שר־הביטחון,
יצחק רבין; מישפחת פרס,
שבאה בייצוג מלא: האח שימעון, אז
ראש הממשלה, ואחיו גרשון(״גיגי״)
ח״כ אברהם שפירא, שכונה אז בפי כל
״מנכ״ל המדינה״; סוחר הקרקעות
שמואל עינב, העומד בימים אלה ל־מישפט
פלילי על עסקיו בגדה המערבית
ותרומותיו לליכוד: ראש־המו־סד־לשעבר
מאיר עמית, ועמיתו, גם
הוא ראש־המוסד־לשעבר, צבי זמיר:
הרמטכ״ל הנוכחי, משה לוי: ועוד
בכירים אחרים מצמרת המדינה. כולם
ידידיו של יעקב נמרודי.

וחוג המאושר: הבן עופו נימוודי וכלתו טלי
^ עוד המטוסים עושים את דרכם
המיסתורית ונוחתים אי־שם באיראן,
כשבקירבם עשרות פריטי כלי־נשק
מסוגים שונים, בעוד כמה אנשים
עורכים פגישות חשאיות במקומות

מדמויות־המפתח היותר חשובות בפרשה,
מסיבת־חתונה רבת־משתתפים
לבנו, עופר.
רובם המכריע של האורחים בחתונה
קשורים בדרך זו או אחרת לעיסקות־

שונים ברחבי־העולם ומסכמים ביניהם
את כל פרטי־העיסקה, שנודעה לימים
בשם ״עיסקת מכירת־הנשק לאיראן״,
בעוד שבארצות־הברית ממתינים
לשיחרורם של בני־הערובה שנתפסו
בלבנון — ערך יעקב נמרודי, אחת

הנשק הסודיות. בדיעבד, כשמביטים
בתמונות החתונה, אפשר למצוא בהן
רבים שהיו קשורים בצורה זו או אחרת
לזרועות־הביטחון השונות, לצה״ל,
לשרות־הביטחון הכללי, למוסד, ל־מישרד־החוץ•

אווח
הכבוד: ראש־הממשלה שימשו פוס
ארות של האורחים החשובים, לשני
מיגרשי־חניה ענקיים, שהוכשרו במיוחד
לאירוע. הגן הגדול סביב הווילה
הואר בפנסי־תאורה ענקיים.
למקום הובאו קילוגרמים רבים של

לגריל. ליד בריכת־השחיה נבנתה
רחבת־ריקודים, שצויידה בציוד-התאד
רה החדיש והמשוכלל ביותר. את
מוסיקת־הרקע סיפקה תיזמורת ה טיילת
של תל־אביב, בניצוחו של דויד

וימרודי

אחיו של הפטרון: גיגי פוס

בעל־הנשק: הומטכ״ל לוי
הרחוב שבו גרה מישפחת נמרודי
נחסם באותו ערב לתנועה. שומרים
גברתנים כיוונו את מכוניותיהם המפו־

סוחו־הקוקעות

מזון, שהוכנו בבית המלון דן בתל־אביב.
בגינה, שגודלה ארבעה דונמים,
ניבנו מיזנונים רבים, שכל אחד הציע
מיבחר מסחרר של מזון ומשקאות.
את האורחים שירתו כמה עשרות
בארמנים, מלצרים, טבחים ומומחים

קריבושה.
הדשאים קושטו במאות מנורות
זעירות, שהאירו באור רך את הנוכחים.
רבים מהם יכלו, בוודאי, ללחוש זה
באוזנו של זה ולספר בסודי־סורות על
ההתפתחויות החדשות בעיסקה חוב־

דמטכ״ל לשעבר: צבי צור

הידיד: השר אריאל שרוו

קת־העולם שהתפוצצה בימים אלה,
ומאיימת על צמרת השילטון בארצות־הברית
ומלבלבת את שמה של ישראל
בקרב הציבור האמריקאי ובקרב הציבור
בארץ.
כשדיווח העולם הזה ( )7.8.85 על
האירוע במדור לילות ישראל, סיפר
שהחגיגה עלתה 60 אלף דולר. הוא לא
סיפר מניין בא הכסף.
אז זה היה סיקור חברתי. העולם
הזה החליט לסקר את המאורע בפעם
השניה — והפעם כאירוע פוליטי.

משור בעיסקה: איש־המוסד לשעבר דויד קמחי

הממונה על עיסקי־הנשק: שר הביטחון יצחק רביו עם הכלה

בעל השליחויות העלומות: ח״כ בנימיו (״מאד״) בן־אליעזר

צילם: עיו; עפדידי— 1 7

י 2כ ל /״ מ/

חקירת המישטרה הסתיימה, כמובן,
בטיהורו המלא של שרטר.

^ העלמה
^ גוסטבסון

תובע שרטר(מחזיק בסכץ־הרצח בתיק מאיר פרין)
מיכתב־תודה מהנאשם
עם אחת, העולם הזה ממש
!*//הציל אותי,״ סיפר לי סכרין
עוזי שרטר, ועיניו הכחולות חייכו
בשובבות .״זה היה לפני שנה. עברתי
בפרקליטות. יום אחד, כאשר גמרתי
את עבודתי ועמדתי ללכת הביתה,
שמעתי במיסדרון את החברים מספרים
שבהעולם הזה התפרסם סיפור מעניין
על צו־חיפוש שנתן שופט, ואשר
המישטרה סרבה לגלות אפילו לשופט
את זהותו של החשוד.
״זה היה מיקרה כל־כן־ נדיר,

^ פרקליטות אוהבים את שרטר
בגלל חוש־ההומור המפורסם שלו
והציניות החכמה שלו. אבל למרות
שהוא איש־חברה ואיש־שיחה, רק
מעטים יודעים על שני סודותיו הכמוסים.
״כמעט
אף אחד לא יודע על האהבה
הראשונה שלי,״ סיפר שרטר .״זה היה
בברלין, באמצע שנות העשרים, כאשר
הייתי בן .3להוריי, שבאו לברלין
מצ׳רנוביץ׳ ,היה אולפן הסרטה. יום
אחד הביא אלינו במאי בחורה שהוא
גילה בשוודיה. היא היתה צעירה מאוד,
מייד לאחר סיום בית־ספר למישחק.
״העלמה גוסטבסון התגוררה זמן מה
בביתנו, כי לא היה לה היכן לגור
בברלין, והיא אהבה אותי מאוד. היא
היתה לוקחת אותי לכל מקום, וגם

אחרי שעזבה המשיכה לכתוב לי
גלויות. אחרי שנים אחדות היא התפרסמה
בעולם בשם גרטה גארבו.״
כאשר היה שרטר בן ,8פשט אביו
את הרגל, והמישפחה עברה להתגורר
בפאריס. כאן למד בבית־הספר עממי
ורכש את השפה הצרפתית. אבל אחרי
שנים אחדות החליטה המישפחה לחזור
לרומניה. שם למר שרטר בבית־הספר
התיכון, ואז פרצה מילחמת־העולם.
הוריו ניצלו, בזכות היותו של אביו
קצין־מילואים בצבא הרומני. אבל
שרטר גוייס למחנה של עבודות־כפיה.
יחד עם צעירים יהודים אחרים, סלל
כבישים ובנה דרכים. בזכות הגרמנית
השגורה בפיו, הצליח למצוא עבודה
כמורה לגרמנית אצל ראש־כפר בקיר־בת״המחנה,
וזכה במקום לינה נאות
ומזון נוסף. יחד עם עוד שני חברים
ברח מהמחנה, סמוך לסיום המילחמה,
ועבר לבוקרשט.
מישפחתו של שרטר לא היתה
ציונית ולא התעניינה בישראל. אבל
לאחר המילחמה מצא עבודה כמנהל

ידעתי שלא עברתי כל עבירה, וכי הכל
יגמר בלא כלום. אבל מאוד חששתי
מהעולם הזה. פחדתי שהוא יפרסם את
הסיפור לפני שתסתיים החקירה ולפני
ששמי יטוהר. טילפנתי לאמנון זיכרוני,
שאותו היכרתי מלימודיי באוניברסיטה,
והוא קבע לי פגישה עם
אורי אבנרי. ישבנו במלון רמדה,
ואבנרי הבטיח לי שלא יפרסם את שמי
עד שהחקירה לא תסתיים. אני לא
שוכח לו את זה עד היום״.
באותו זמן, כאשר הסתובבו השמו־

סבה עוז שוטו, שכוש החודש רגימראות
מפרקליטות מחו! חדא בי ב, מספר
שסקרנותי התעוררה. ירדתי במדרגות
ופגשתי את מי שהיה אז כתב העולם
הזה, מרסל זוהר. שאלתי אותו במי
מדובר, אבל הוא אמר לי שגם הוא לא
יודע. קניתי את העיתון והלכתי
הביתה. כאשר שכבתי אחר־הצהריים
במיטה וקראתי את הכתבה, צד את
עיני תצלום חשבון־הבנק של האדם
המיסתורי, שנחשד בהוצאת צ׳קים
ללא כיסוי ושוחד.
״עיניי חשכו! זה היה חשבון־הבנק
שלי! כך נודע לי מעל דפי העולם הזה
שמתנהלת נגדי חקירת־מישטרה.
״לא הייתי מודאג מהחקירה, כי

-י־ 18

עות על הסתבכותו של שרטר במיס־דרונות
בית־המישפט, באה אליו יום
אחד מי שהיתה אז פרקליטת־המחוז,
ויקטוריה אוסטרובסקי־כהן(כיום שד
פטת־מחוזית) ,וסיפרה לו בהתרגשות
שנאשם מסרים, עבריין ידוע מאוד
בתל־אביב, אותו עמד שרטר לחקור
באותו יום, מאיים להעלות את כל
הפרשה בבית־המישפט לפני השופט.
היא הציעה לו להתחלף עם פרקליט
אחר.
״אמרתי לה שזה לא יתכן. אי־אפשר
להיכנע לסחיטה של עבריינים, ואני
לא מפחד. הלכתי למישפט, חקרתי את
הנאשם, והוא לא אמר אף מילה אחת!״

שרטר בן 3

שרטר בן 4

,גרסה גארבו התאהבה בי!״.היא כתבה לי גלויות משוודיה!״

תלוי אייכמן(בעת המישפט, בתא־הזכוכית עם שוטר)
אפר בכד חלב

קווי אורך ורוחב
מעון ליתומי־מילחמה יהודים, ויחד
איתם עלה לישראל בשנת . 1945
הגרמנית השגורה בפיו הביאה אותו
לחוויה השניה של חייו, להוצאתו
להורג של אדולף אייכמן. בשנת 1962
הועבר אייכמן לשרות בתי״הסוהר,
אחרי שהסתיים מישפטו והוא נידון
למוות. שרטר עבד אז בשרות בתי־הסוהר,
ובגלל הגרמנית שלו מונה
לפקח על הדואר שהגיע עבור אייכמן
ועל שהותו בכלא.
סמוך לתאריך ההוצאה־להורג, נתבקש
שרטר לברר פרטים על שריפת־גופה
וכיצד ניתן לעשות זאת. הוא סיים
בדיוק באותו זמן את חוק־לימודיו
בפקולטה למישפטים, ובדק את החוק
בקשר להוצאות־להורג. אז התברר לו,
כי כאשר בוטל עונש־המוות בישראל,
בוטלו גם התקנות שקבעו את צורת
ביצוע-העונש. הוא העיר את תשומת־ליבו
של מישרד־המישפטים לכך,
והחוק תוקן.

מספר שרטר:
ביום התליה ה־ 31 במאי ,1962 נשלחתי
לירושלים להביא מנשיא־המ־דינה
את המכתב שבו דחה את בקשת־החנינה
של אייכמן. היה צריך לשמור
בסודיות מוחלטת את זמן ההוצאה־להורג,
כדי שכל מיני גופים רחמנים
בעולם לא יתערבו לטובתו. לכן הקימו

האחרון, אחרי שכל האסירים בכלא
חזרו כבר לתאיהם, לספירת לילה.
הדרך לבית־הסוהר נחסמה בשוטרים,
ולציבור סיפרו שהדבר נעשה
מפחד מחבלים המסתובבים בסביבה.
לפי התקנות, היה צורך ברופא שיחתום
על תעודת־הפטירה, ועל כן צילצלתי
בלילה לרופא בית־הסוהר והזעקתי
אותו לכלא. הוא לא כל־כך רצה לבוא,
אבל אמרתי לו שיש בעיה עם אסיר
חולה, שמצבו מסוכן.
כאשר הכל היה מוכן, נכנסתי עם
אריה ניר, שהיה אז נציב שרות בתי־הסוהר,
לחדרו של אייכמן, ואמרתי לו
בגלמנית שגזר־הדין עומד להיות
מבוצע תוך זמן קצר. שאלתי אותו מה
משאלתו. אייכמן היה קר־רוח ואמר
שכל מה שהוא רוצה זה בקבוק יין
מתוק וצורכי־כתיבה. הוא התיישב
וכתב מיכתב אחרון לבני מישפחתו.
קראתי אחר־כך את המיכתב, וזה היה
מיכתב יפה מאוד.
לפי התיכנון הראשוני, היתה התליה
צריכה להתבצע בשעת־חצות, בין יום
החמישי ליום השישי. בחדר התקבצו
העיתונאים שהוזמנו, הרופא וכומר
קנדי. שר־המישפטים, רב יוסף, מילא
את מקומו של בכור שיטרית, שר־המישטרה,
שהיה אז באבל. כולם היו
מוכנים. לפתע התקבל טלפון דחוף.
מישהו החליט שאסור לתלות את

על סיטו־אחבה עם גוטה גאונו
האלוהית ותלייתו של אדולו איינמן
את הגרדום בחדר סמוך לזה של אייכמן
בכלא־רמלה.
עשינו תחקיר וביררנו את צורת
חדר־הגררום. את החבל הבאנו מאנגליה.
על התיקרה הצלבנו שתי קורות־ברזל
עבות, ובמקום־החיבור שלהן
קשרנו את חבל־התליה.
על עניבת־החבל השחלנו טבעות־ברזל,
כדי שהכל יילך יותר מהר.
בריצפת החדר נקרה חור, ועליו הוצבה
דלת שנפתחה על־ידי מנוף.
הכל היה מוכן, היה רק צורך לפתוח
פתח בקיר שהפריד בין חדרו של
אייכמן לחדר־הגרדום. כדי לא לעורר
תשומת־לב, פתחו את הקיר ממש ברגע

אייכמן ביום השישי, כי זה יום קדוש
לנוצרים, מכיוון שזה יום מותו של ישו.
על כן ביקשו שנקדים את התליה
ונבצע אותה לפני חצות.
מיהרנו לחדרו של אייכמן והבאנו
אותו לתא־הגרדום, כשהוא לבוש
בחליפת הנידונים־למוות, חליפה אדומה.
שאלתי אותו אם הוא רוצה לומר
דבר־מה. הוא הביט בחבל־התליה ואמה
״תחי גרמניה ותהי ארגנטינה, שתי
הארצות שאליהן אני קשור ביותר. אני
מודה לשילטונות על היחס אליי. את
אשמתי תקבע ההיסטוריה״.
הוא הפסיק לדבר, אבל כולנו
נשארנו עומדים, כי לא ידענו אם סיים

את דבריו או הפסיק לרגע. אז הביט בנו
במבט ציני ואמה ״להתראות רבותיי,
כל אחד צריך למות יום אחד.״ הוא
סירב לקשור את עיניו.
כרכנו את החבל על צווארו, ומישהו
אמה ״פעל!״
גופתו של אייכמן נפלה לקומה
התחתונה. לא ראינו מאומה, רק את
קצה החבל המרטט.
הצצתי בשעון וראיתי שמתקרבת
שעת חצות. ביקשתי מהרופא את
שעונו, והזזתי את המחוגים אחורה. הוא
חתם על תעודת־הפטירה, ורשם את
השעה והתאריך.
אז העברנו את הגופה על אלונקה
לצריף בו היה מוכן כבר התנור לשרי־פת־הגופה.
את התנור הזה הכין ״גידי״,
עמיחי פאגלין. זה היה גליל־מתכת
בגודל של גוף־אדם, שעמד על רגליים.
מתחתיו כבר בערו להבות־גאז גדולות.
הורדנו את הגופה מהאלונקה והכנסנו
אותה לתנור. חיכינו בחדר הסמוך
לשעה, וכאשר פתחנו את דלת־התנור,
לא נותר מהצורר אלא אפר.
את האפר העברנו לכד־חלב, בו היו

החלבנים בתל־אביב משתמשים באותו
זמן, ועמדנו לנסוע ליפו, שם חיכתה
לנו סירה, כדי לפזר את האפר בלב־ים.
אבל קודם היה צורך להיפטר מהעיתונאים
הרבים שחיכו ליד שערי בית־הסוהר.
כדי להטעות אותם, שלחנו את
מכוניתו של מפקר־הכלא לירושלים.
ואומנם, העיתונאים נפלו בפח ונצמדו
אליה. אנחנו יצאנו מהכלא בטנדר,
כאשר כד־החלב בין רגליי.
הגענו ליפו ועלינו לסירה. יצאנו
מתחום המים הטריטוריאליים של
מדינת־ישראל. הכוונה היתה לזרות את
האפר במקום בלתי־ידוע, כדי שלא
יוכלו לעלות לשם לרגל. אבל מפקד
הסירה רשם ביומנו את קווי האורך
והרוחב של המקום בו עצרנו כדי לפזר
את האפר.
יחד איתנו היה גם הכומר הקנדי,
והוא הצליח לצלם את הדף הזה ביומן-
הסירה. אחרי זמן־מה הוא הוציא ספר
על אייכמן, ועל עטיפתו הופיע צילום
אותו דף מיומן־הסירה.
כאשר חזרנו ליפו, כבר עלה השחר.
כל אחד פנה לדרכו, ואני לקחתי את

עודעוד .0ש ר * ט ר
פ רו פי לשלתל ״1

מומחה לען ימי תגי ע ה ותועבה
לפעמים לרעה,לפעמי לטובת .
מקפיד להלחיו בערכה וטיבה
של כל ריבה חטובה תאווה.
שש בחך־וזה מהולה בתאווה.
לקיים המלחה של כסת סחוה* .
מאחורי הגלימה האחורה והרחבה.
מרבסי! תחמו שת של הומורספימבכסת נדיבה.
מגיב בבח ובלשיו שטנה ומ שיבה-
לגילוי של אמת מס״יסת וכל כך מך־היבת.
גם כשסר הועד סחש להבה.
מיטיב להתאפר בארשת שלווה.
לקרות החך מית הקשוחה והיציבה,
בעל לב רחב(לא תאים?) ועין שובבה.
כדי לא לעורר תגובה של איבה.
על טיפין של ביקווה״אשר ס? גמבה.
נבלו הלחיבה לצורכי הסבה-
של ברכות ואיחולים ^ כ ה סובה__ ,
מתנת יום־ההולדת מהבת
מומחה לענייני־תועבה

כד־החלב הריק איתי הביתה. הלכתי
לישון, וכאשר התעוררו בניי, שהיו אז
בני ,7הם ראו את כד־החלב והתחילו
לצעוק :״אבא חלבן! אבא חלבן!״
עד כאן סיפורו.

חייל בשם עוזי

^ שנת ,1953 כאשר היה שרטר
^ סוהר, שמע הרצאה של חיים צדוק
על תורת־המישפט. הוא הוקסם. למרות
שלא ידע כמעט עברית (מעולם לא
קיבל שיעור בעברית, ואת האלף־בית .
למד בצבא, כאשר תייק תיקים
במישרד) ,החליט ללמוד מישפטים.
הוא עבד ביום ולמד בלילה, וסיים את
לימודיו.
את התמחותו עשה בפרקליטות תל־אביב.
שרטר
אהב מאוד את ההופעות ואת
המישפטים הפליליים. הוא קיבל
עבודה במישרדו של עורו־דין שעסק
בעיקר במיסים וחוזים, ועבד אצלו
שלוש שנים, אבל ליבו היה
בפרקליטות. בהזדמנות הראשונה
שנקרתה לו, חזר לעבוד בפרקליטות.
בגיל 40 היה פרקליט זוטר ומתחיל.
את המישפט החשוב הראשון שלו
קיבל גם כן בזכות ידיעת השפה
הגרמנית. היה זה תיק מסובך על
מירמות בענייני פיצויים מגרמניה, נגד
עורך־דין. בגלל בעיות השפה, הועבר
התיק לשרטר. הוא הוכיח את עצמו
בתיק זה, ומאז הופיע כמעט בכל
התיקים החשובים והמפורסמים של
פרקליטות תל־אביב.
הוא היה האיש שהביא להרשעתו
של נעמן דילר, הפורץ הקיבוצניק,
שפרץ לבנק ביום־הכיפורים בעזרת
מכונת־ריתוך משוכללת. כעבור 20
שנה הופיע שרטר שוב נגד דילר,

משבטיהם של
צוו וסלומון אנו
והביא שוב להרשעתו. אלא שהפעם
היה דילר חולה ונכה.
שרטר זוכר היטב את מישפטו של
מיכאל צור. זה היה תיק קשה ומסובך
נגד אישיות בכירה. צוות שלם ישב על
התיק כדי להכינו, ואז הופיע סניגורו
של צור, עורך־הדין ארווין שימרון,
ואמר כי החליטו להודות באשמה.
התובעים נדהמו. הם חששו שזה
תרגיל, אבל צור הודה גם בבית־המישפט,
ונידון למאסר ממושך.
כאשר שאל אחר־כך שרטר את
שימרון מדוע החליט להודות בתיק
מסובך כל־כך. אמר לו שימתן כי בג־
(המשך בעמוד )28

— — אילנה אלה 1 9

— אלי התעורר כנכה —

תענוגות החווף:
סקי בשלג
או שטווול בבית קפה...
הכל לרשותך בחורף של אוסטריה. שלג לכל מלוא העין -על צמרות העצים,
על הגגות ועל מסלולי הסקי ; בתי קפה מלאי חדוות חיים -
עם קפה ריחני, עוגות טעימות ושטרודלים שאין כמותם ; מלונות בכל הרמות -
עם השרות האירופי הנודע, עם מסעדות ציוריות -ארוחות ניפלאות
שאי אפשר לעמוד בפניהן.
כל אלה לרשותך בערים הראשיות בעלות האופי הבינלאומי ובעיירות הקטנות
והשלוות, הפזורות לאורכה ולרוחבה של אוסטריה.
זוהי חופשת החורף שחיכית לה מאז הקיץ. זוהי החופשה שאליה אתה מגיע
עם חברת התעופה הידידותית -נתיבי אויר אוסטריים.

״־ $141

ליום, במלון 3כוכבים
בבאד הופגסטיין.

6ימים ( 5לילות)
של חבילת סקי
באינסברוק.

והמשך מעמוד 115
נוספים. לתביעות מסוג זה מתייחסים
בישראל כלתביעות מישניות, מעבירים
אותן בבית־המישפט ב״דרך
הרגילה׳ ,ולכן הן נמשכות שנים.
יש מדינות שתביעות על נזק
שנגרם עקב רשלנות רפואית עוברות
ב״דרך נמרצת״ — בין אם תביעה זו
מוגשת על־ידי המישטרה, ובין אם על־ידי
הנפגע עצמו. רצוי היה שגם אצלנו
תביעות על נזקים עקב רשלנות רפואית
יישמעו בבתי־המישפט לפחות
במהירות של תביעות כספיות אחרות,
בדומה ל״דרך המרצה״.
אף אם יפוצה בסופו של דבר אלי
כדורי, הרופאים שגרמו לנזק — אם
יוכח שגרמו — ספק אם ייענשו.
בבתי־מישפט קיימת נטיה שלא להרשיע
רופא. גישה זאת אצלנו מבוססת
על קביעת בית־המישפט העליון
משנת ,1966 האומרת ש״אין להעמיד
דרישות מופרזות לרופאים ואין להת־

0־$ 95
4ימים,
אינטרמצו בוינה

ליום, במלון 3כוכבים
בקיצביהל

פרטים, חוברת צבעונית והזמנות -אצל כל סוכני הנסיעות
ובנתיבי אויר אוסטריים, נציגות משרד התיירות האוסטרי.

י יי

נכה כדורי ואשתו
סלחנות לרופאים מתרשלים

4 0 3 7 8 /4 0 4 / 81. 1 0 5 $
תל אביב, בן יהודה ,17 טלפון )03(652244 חיפה, מחניים 4א׳ טלפון )04(389988
תו טרמפ
לחייל

״ אורלי ״
בית ספר לספרות גברים ונשים
רח׳ המלך ג׳ורג׳ ,89 תל״אביב
284919־ 03

טלי 295318־ 03

החרה ההרשמה לקורסים מוורוים
ל חוד ש ימים. וגם קורסים רגילי ם
קבלת לקוחות במ חירי ם עממיים:

תסרוקת 2ש״ח
10ש״ח צבע סלסול 15ש״ח

תספורת 2
החלקה 15 15 פסים

עגבניה בטלפון
לא מונעת ציתות
אנו מ ספ קי ם:
* מכשירים למניעת
ציתותים כטלפון
* שרוח לגילוי מיקרופונים
מושחלים
* מגלי מחכות
* מזכירות אוטומטיות

רדיו דוקטור בע״נז
שלום עליכם ,18ת״א, טל׳ 286444

ייחס אליהם בחומרה יתרה.״ קביעה
זאת הסתמכה על החלטת בית־המיש־פט
האנגלי. מאז השתנו דברים בעולם,
אך בתי־המישפט שלנו ממשיכים
להתייחס בסלחנות לרופאים המתרשלים.
נראה לי שגישה זאת חייבת
להשתנות.
המוזר ביותר בעיניי הוא המצב שבו
אזרח פשוט, המרגיש עצמו נפגע בגלל
רשלנות רפואית, חייב לתבוע את
המדינה; והמדינה — תחת להגן על
האזרח, עומדת מולו ומגינה על מי
שפגעו באזרח. איני מישפטן, אך מצב
זה נראה לי מאוד לא תקין, מוזר, ולא
הוגן. המדינה חייבת להגן על האזרח
ולא לעמוד בכל מחיר לצידם של
פקידיה ומוסדותיה. מטרתה של מדינה
מתוקנת ורמוקראטית, הדוגלת בשיטה
ההומניסטית, לעמור בכל כוחה לצידו
של האזרח.
התביעה הוגשה באוקטובר ,1986
והמדינה טרם הגישה כתב־הגנה.
העולם הזה 2571

מברעם עד ברעם
השבוע ראו המוני אמריקאים גנרל ישראלי אמיתי: תת־אלוף
(מיל׳) אברהם ברעם, לשעבר גיבור־ישראל, סוחר־נשק לעת
מצוא. הוא רואיין באחת התוכניות הפופולאריות ביותר ביבשת
האמריקאית.
באוזני עשרות־מיליוני צופיו, אמריקאים פשוטים והגונים,
פיתח ברעם את הפילוסופיה שלו: כשיש מילחמה בין שתי
מדינות, כדאי למכור נשק לשתיהן. זהו עסק מצויין.
וכאשר הבחין בהבעת־הפנים של מראיינו, מייק ואלאס הנודע
(גם הוא יהודי, אגב) מיהר להוסיף: טוב למדינת״ישראל שהם
יהרגו האחד את השני. משמע: מה שטוב לכיסו של אברהם ברעם,
שקיווה להפוך במכה אחת למולטי־מיליונר, טוב גם לעם־ישראל.

הכל אומרים שברק הוא עילוי, גאון, מוח מבריק. אם כן, הרי
הוא ההוכחה החיה לכך שהכיבוש מטמטם את הכובש. מפני
שהדברים שאמר באותו שידור היו מטומטמים. מילה לא נדבקה
למילה, וכל מישפט סתר את קודמו.
בפעם האחרונה נתקלתי באלוף ברק בדרך לחברון. זה היה
בשעת הפוגרום של אנשי כהנא/אמונים. האלוף דאג להציל את
חברי־הכגסת (זה לא כדאי לאלוף שחברי־כנסת ייפגעו בתחום
אחריותו ).רק כעבור זמן נזכר שאולי כדאי להציל גם את האחרים
(ואני ביניהם) .בינתיים השתוללו הפורעים באין־מפריע, בחסות
צה״ל.
אחרי זה התקשר איתי קצין ממטהו של ברק, ותבע ממני
להגיש תלונה במישטרה. הלכתי למישטרה, הגשתי תלונה, וגם
זיהיתי את התוקפים על״פי תצלומים.
מאז עברו שמונה חודשים. איש לא הועמד לדין. לא נקראתי
לשום מיסדר־זיהוי. לא נשאלתי שום שאלה. לא קיבלתי גם
הודעה שהתיק נסגר. כלום. התלונה שקעה כמו אבן בביצה.
ובינתיים ממשיך ברק להבריק.

אלפיה פה ושם
סיפרתי לחבר שיש לי בראש כמה מחזות, שהייתי כותב אותם
אלמלא פיקפקתי בכישרוני.

משה ברעם

אברהם ברעם

בכוונה או שלא־בכוונה (אני מקווה שבכוונה) הקרינה
הטלוויזיה הישראלית מייד אחרי קטע זה, כתבה על אמהות
איראן: אלפי קברים של צעירים, וביניהם ילדים שלא הגיעו
לפירקם.
באותה המהדורה הודיעו גם על מותו של משה ברעם, העסקן
הוותיק של מפא׳׳י, מנהיג־פועלים לשעבר.
כשבאתי בפעם הראשונה לכנסת, בסוף ,1965 היה משה ברעם
יו״ר הקואליציה. זה עתה התמנה לתפקיד זה. מכיוון שהייתי
האופוזיציונר הקיצוני ביותר בכנסת, היה ברעם יריבי הישיר.
בספר־זיכרונותיו כתב ברעם על מיפגש זה, שבו ראה את
המיבחן הראשון שלו בתפקידו החדש. אחד ממעשיי הראשונים
היה לחשוף את דרכי־השחיתות, שבהן מימנו המיפלגות
הוותיקות את עצמן. לא ידעתי שגרמתי למשבר מאחורי־הקלעים,
וכי הממשלה כמעט נפלה בגלל הצעתי לסדר־היום.
ברעם חיסל את המשבר בשיחות ארוכות שנמשכו עד אור־הבוקר.
בסיפרו
הזכיר ברעם כמה וכמה עימותים כאלה. אני זוכר אותו
כלוחם קשוח, גלוי־לב ובלתי־מתחכם, שלא ברר באמצעיו
הפרלמנטריים, אדם שהפעיל בלי היסוס את הכוח העצום שהיה
אז למערך בכנסת. בעיניי, היה התגלמות איש־המנגנון, התגלמות
המישטר שהתנגדתי לו בכל השטחים.
אולם מעולם לא עלה על דעתי שמשה ברעם יכול לקחת
גרוש אחד מקופה כלשהי לעצמו. הטוהר האישי שלו היה מעל
לכל ספק. היו לו ערכים ברורים ומוחלטים משלו, ובהם דבק בלי
סטיה ימינה או שמאלה.
אילו הציע לו מישהו לעסוק במיסחר בנשק, מפני שאפשר
להפוך בו במכה אחת למולטי־מיליונר, בוודאי היה מסתכל באיש
כעל משוגע.
זהו: מברעם עד ברעם. פרק בהיסטוריה של מדינת־ישראל.

כלניות אדמדמות
אדמוניות
כל אדם מכיר את ההרגשה הזאת. הוא רואה פני אדם, ומשהו
אומר לו שהוא נתקל באיש הזה כבר קודם לכן, לפני שבועות או
שנים. אך אין הוא יכול להיזכר בעיתוי ובנסיבות.
הרגשה כזאת היתה לי כשראיתי בטלוויזיה את הקצין בעל
הכומתה הארומה, מייד אחרי הריגת שני הסטודנטים בביר־זית.
מבלי להביט במצלמה, אמר שאי־אפשר היה שלא להרוג את שני
הצעירים. העניין כבר נבדק, הכל היה בסדר, וכו׳ וכר.
אמרתי לעצמי: הרי אני מכיר את האיש הזה, וגם שמעתי כבר
את דבריו. אבל איפה? מתי?
פיתאום נזכרתי. נתקלתי בו לפני 40 שנה. אז הוא היה קצין־
צנחנים בריטי, מפקד ״הכלניות״ ,כפי שקראנו להם אז, בגלל
צבע הכומתה והשיר של שושנה דמארי, שהיה אז בשיא
פופולריותו.
אז הוא הסביר מדוע אי־אפשר היה שלא להרוג כמה יהודים,
שהעניין נבדק, הכל היה בסדר, וכר וכר.
אבל משהו אמר לי שראיתי אותו גם לאחרונה. אימצתי את
זיכרוני ואכן נזכרתי: ראיתיו בסידרה הבריטית שקיעת
האימפריה, המוקרנת בטלוויזיה הישראלית (בערבית) .הוא
הופיע בסרט על מאלאיה. ואחר־כך בסרט על עדן. ואחר־כך
בסרט על קניה. בכל פעם היה לו שם אחר, אבל זה היה אותו
האיש. והוא אמר בכל פעם שאי־אפשר היה למנוע, שהעניין
נבדק, שהבל היה בסדר, וכו׳ וכו׳.
לא ידעתי שהוא ישראלי.
גם האלוף אהוד ברק, שהופיע באותו שידור והסביר מה קרה
בביר־זית, היה מוכר לי מסרטים שונים. פעם היה גנרל בריטי,
פעם גנרל צרפתי, פורטוגלי, ספרדי.

אור אסרי

המישטרה החשאית. שיטות אלה מעידות על כך שהשילטון
מפחד מפני המילה הכתובה והמדוברת, מייחס חשיבות ליצירת־אמנות,
מכיר בעוצמת הפילוסופים. כאשר גליליאו גליליי אמר
(או לא אמר) ״ואף על פי כן, נוע תנוע!״ הוא ידע כי מחשבתו
תקעקע את הכנסיה האדירה, וגם החשמנים ידעו זאת.
לכן מהווה הצנזורה בארץ אנאכרוניזם כל־כך מגוחך. שום
מחזה לא יטריד את מנוחתם של השליטים בארץ הזאת. או

שיא ההומור
יש תמונה הנחרתת בזיכרונך, ושאינך יכול להיפטר ממנה.
כזאת היא הסצינה שהופיעה על המירקע ערב חג־ההודיה
האמריקאי.
נראה בה הנשיא רונלד רגן, כשהוא עומד מאחורי תרנגול־הודו
גדול וחי. העיתונאים המטירו
עליו שאלות מביכות בקשר
לפרשה, והוא ניסה להתחמק
מהן על־ידי התבדחות ברמה
המתאימה לו.
כשנשאל מה יעשה מחר,
הצביע על התרנגול ואמר :״מחר
אני אהנה כשאני אוכל אותו. אני
לא בטוח שגם הוא ייהנה״.
אני מנסה להבין את עולמו
הרוחני של אדם הרואה משהו
מצחיק בהריגת בעל־חיים,
והמוכן להשמיע בדיחה כזאת
כשהוא עומד ליד הקורבן.
אינני צימחוני. איני בא לתקן את הטבע, שהפך את המין
האנושי למין של אוכלי־בעלי־חיים. אבל איני חושב גם שזה
משהו מצחיק במיוחד.

עם הארץ

לא צריך כישרון, אמר החבר, צריכים רק כסף.
בשביל מה, שאלתי.
בשביל הצנזורה, אמר.
לא תהיה לי שום בעיה עם הצנזורה ׳,אמרתי. המחזה שיש לי
בראש הוא שמרני מאוד.
אל תהיה טיפש, אמר. אם הצנזורה לא תאסור, אין לך סיכוי.
תכניס משהו שאפשר למחוק — משהו על רת ישראל או
פורנוגראפיה — והשאר זה כסף.
בשביל מה כסף? התעניינתי.
מה אתה רוצה, שישרתו אותר בחינם, התרעם החבר. צריכים
לשלם לשניים־שלושה חברי־הצנזורה, כדי שיאסרו.
כמה, שאלתי.
אני לא יודע מה התעריף עכשיו, הודה החבר. בטח איזו אלפיה.
בשביל לאסור כמה קטעים, או את המחזה כולו, שאלתי.
בשביל לאסור מחזה שלם צריכים להוסיף עוד כמה שטרות,
אמר.
וזה יספיק כדי להציל מחזה גרוע? שאלתי.
זה צריך להספיק, אמר. אבל אם הוא גרוע מאוד, כראי לסדר
עוד משהו. הפגנה של דתיים, למשל.
אפשר לקנות הפגנה של דתיים? שאלתי.
כל דבר אפשר לקנות, אמר החבר בשמץ של ציניות. אלפיה
אחת לעסקן דתי, ותהיה לך איזושהי הפגנה. הפגנה סוערת תעלה
בוודאי עוד אלפיה אחת או שתיים.
ואם זה לא יעזור? שאלתי.
טוב, אפשר תמיד לארגן הצעה־לסדר־היום של עוזי לנדאו
בכנסת, ולבקש את אריק שיתקיף אותך בשצף־קצף מעל הדוכן.
אריק הוא בסדר. אפשר לסמוך עליו.
אז זהו. אולי בכל זאת אכתוב את המחזה.

המחמאה הכי גדולה
צחוק בצד — יש בכל זאת היבט רציני למהתלה הזאת ששמה
הצנזורה על המחזות.
מי שמוכן לצנזר מחזות, חושב שהם חשובים. זוהי, אולי,
המחמאה הגדולה ביותר שיכול מישהו להעניק למחזאות
הישראלית.
בארצות שבהן מזלזלים באמנות, בסיפרות, בשירה, במחשבה
— אין צנזורה. אין צורך בצנזורה. לשילטון לא איכפת. האמנים
והסופרים ״עושים כסף״ ומתייחסים אל תוצרתם כאל מרכולת
בשוק. במיקרה הטוב ביותר, הם ליצני־החצר.
רק שילטון המכבד את הסופר מסוגל להעלותו על המוקד,
לשבור את עצמותיו על גלגלי האינקוויזיציה, לירות בו במרתפי

לא היכרתי את הפרופסור יהושע בן־אריה עד שראיתיו בתוכנית
של ירון לונדון, סוף ציטוט. הנושא היה ארץ־ישראל
במאה ה־ ,19 והספרים הרבים שנכתבו אז על הארץ, בעיקר על־ידי
צליינים ותיירים אירופיים.
בן־אריה, כך הבנתי, הוא גיאוגראף. הייתי מוכן לסלוח לו הרבה
דברים. למשל, את גישתו השחצנית לעם־הארץ. מדיברי הפרופסור
ניתן היה להבין כי לערבים לא היה יחס לארץ, מפני שהם
לא כתבו עליה ספרים במאה ה־ . 19 כמה ספרים כתבו השחורים
של קניה במאה ה־ 19 על קניה? או האפגאנים על אפגניסתאן? או
האסקימואים על אלאסקה או קנדה? ואיזה קשר יש בכלל בין
שאלה זו ובין יחסם לארצותיהם?
כאמור, הייתי מוכן לסלוח את כל אלה. אבל רבר אחד קשה לי
לסלוח: שפרופסור בעל תואר ומעמד ביקש לדבר על הפרספקטיבה
ההיסטורית — ודיבר על ״פרה־ספקטיבה״ .ולא פעם
אחת, אלא כמה פעמים. וזה אסור גם לגיאוגראף.
יש הבדל גדול בין הקידומת הלאטינית ״פר״ (מתחרז עם נר),
שפירושה באמצעות, מבעד, על־ידי וכו׳ ,ובין הקידומת ״פרה״
(מתחרז עם סנה) ,שפירושה לפני, בטרם — כמו במילה פרה־היסטוריה,
למשל.
הטעות היא מידת אדם, וגם פרופסור הוא, לא־פעם, אדם. לכן
מותר לטעות, אך לא בשעה שמתנשאים על עם־הארץ.

עיניים כחולות
בליל־שבת לפני שבועיים הופיעה שרה׳לה שרון, בחברת אפי
נצר, בטלוויזיה. השניים ניהלו שירה בציבור, ואחר־כך התווכחו
על האופנה החדשה של שירה־בציבור(או
צריחה־בציבוח בער־בי־נוסטלגיה.
שוב
התחבטתי בשאלה: מדוע
מעוררת שרה׳לה רגשות כה מנוגדים
אצל אנשים שונים?
אני בעד שרה׳לה. אני ממש
מחבב אותה. אך יש אנשים המקבלים
עור־אווז כשהם רואים
אותה על המירקע. מדוע?
ניסיתי לנתח את ריגשותיי.
מה מושך אותי אליה? הגעתי
למסקנה שיש לה תכונה אחת,
נדירה, המתבטאת בכל דבריה
ותנועותיה. תום. תמימות מוחלטת
של בת־קיבוץ, שלא היתה חשופה מעולם לעולם האכזרי
שבחוץ, המאמינה בכל הדברים הטובים. העיניים הכחולות
הגדולות האלה מבטאות תמימות עילאית זו.
נדמה לי שדווקא תמימות זו, בתוספת הסיגנון המחוספס של
בת־קיבוץ, שלא למדה להתחנחן, היא שמרגיזה אנשים כה רבים.
אני יודע שהקיבוץ, וכל הקשור בו, מעורר כיום התנגדות
עמוקה בחוגים מסויימים, ובעיקר בקרב ידידיי המיזרחיים. אך
אני דוגל בחברה ישראלית שבה יפרחו מאה פרחים, כדיברי מאו.
אני סבור כי הפרחים המיזרחיים יכוליג לפרוח לצד הפרח של
הקיבוץ, ושחבל על כל פרח שיידרס. אין צורך בעקירת פרחים
ישנים כדי לגדל לצידם חדשים.
שרה׳לה מסמלת את הפרח הזה, על תמימותו המרגיזה וסיגנונו
הבלתי־מתוחכם, ואני מחבב אותה כמו שהיא.

הפרק לי טזה סו סי ק א ,
ז ה מי שקפ ״ ס

החד שי ם

; כלאהב !,מ 1ס ש 1ק 1ד ד ! קרם ־ מו א רי ה

חגיגה לח 1גגי
היא מנהלת־יחסי־הציבור של מלון
גדול בתל־אביב, והוא אחד מהמבלים
הקבועים בכל אירוע בעיר: רחל
וילנר ( 07 ונתי אמיר 45 ידידים
ותיקים, החליטו שדי להם בחגיגות
של אחרים. לכן אירגנו לעצמם מסיבת
יום־הולדת מפוצצת.
הם שכרו את מועדון הרבי סמס

100 אח 71 הנחה
לשחקנים רעבים
מהי הדילמה הנצחית בסיומה של כל ארוחה במיסעדה?
התשובה: הצורך המרגיז לבחור בין קינוח מוס־שוקולד
לקינוח קרם־בוואריה. ובכן, יש פיתרון. ההמצאה המרעישה
והפאטנט העולמי הם של מיסעדה חדשה בשם אביבית:
מעדן־הבית שם הוא קינוח שחציו מוס וחציו קרם.
פיתרון כזה הוא שימחה לכל הגרגרנים. המיסעדה,

לערב אחד, והזמינו את חבריהם הרבים
והנוצצים, שזללו עוגות־קצפת מעולות
ושתו שמפניה שחילק המועדון.
צבי לידסקי, במישקפיים חרשים,
רקד עם צעירה מתולתלת ונראה מאוהב.
זמירה חן, הזמרת הכותבת ספר
בישול לובי, וריבקה ת, שבאו
שתיהן לביקור מגולת ארצות־הברית,

\ 1 1 \ 1ך ל | ץ 1^ 1ך* הדוגמנית הוותיקה חוג־
\ ו 1 #111 11 \ #גת את חידוש החברות
שלה עם הזמר איתן מסורי, אחרי פרידה שנמשכה

הידידים שערכו לעצמם מסיכת
ון ים תון כדי ריקוד משותף. השניים,
,:נראים בכל אירוע שנערך בעיר.
צפו עם האחרים בלהקת ריקודים חיפאית
ברייק אאוט, ואף רקדו בעצמן,
לקול המוסיקה הרעשנית.
נתי אמיר, שבשעות־היום הוא
מנהל־החניונים של נתיבי איילון, סיפר
שרק לאחר גירושיו התחיל ״לנשום
את החיים ולראות את האור״.
לכמות הגדולה ביותר של נשיקות זכה
משותפתו לחיים מאז גירושיו, ניצה
שוחט, שפתחה לאחרונה בוטיק
חדש.

שחנה גבאי׳353

מלהקת ברייק־אאוט, בריקוד ג׳אז.

הנמצאת בתחנת־הדלק שברמת־אביב, נפתחה השבוע מוז
דש, על־ידי מיקי ששון, סוחר־בשר לשעבר. ששל,
המעוניץ להפכה למיקלט לאמנים המאחרים לישל,
מבטיח שכל שחקן, שיבוא לזלול אחרי 11 בלילה, יקבל
הנחה של .5091 הנחה של 1009),קיבלו גדודי־השחקניש
והאמנים שבאו למסיבת־הפתיחה.
חכד! מרון ויוסי ידין, שהגיעו מייד אחרי בכורו;
הצגתם המשותפת אהבה מאוחרת, יצגו את הקאמרי,
ואילו מוסקו אלקלעי ושימעון כהן, המשתתפיס
בהצגה מירלה אפרת, יצגו את הבימה. מלבדם הופיע
ואף זימר ליאור ייני, שחיפש חתיכות והתעניין בבנות
שלישיית 60־ 90־ ,60 וחוסני כהן, שסיפר בדיחות גסות.

סיג׳ חזמה

יעל דגן ושרה גלאון, בנות
שלישיית 60־90־ ,60 שהתחילו
בהופעותיהן לאחרונה, צחקו עם שייקה לוי. בתצ־

ארבעה חודשים. בני״הזוג, שהתחנקו והתנשקו
במשך כל הארוחה, נראו מאושרים מתמיד. מסורי
אף נטל מיקרופון -ושר לאורחים שירים אחדים.

לומים למסה, שלושת השחקנים חנה מרון(מימין)
ויוסי ידין, שבאו אחרי בכורת אהבה מאוחרת, ואור נה
פורת(משמאל) ,שחגגה את יוס״ההולדת של בתה.

בצהריי

ודה ליקר

הידוע בצניעותו, ישב בפינת המיסעדה בחברת
המפיק המוסיקאלי שלו, יעקב גילעד. פוליקר,
פיע בימים אלה בהרכב המחודש של להקת במין, מקווה שהמופע יצליח.

מה יותר טוב מיום־שבת שטוף
שמש־צהריים? התשובה: שבת, שמש,
נוף הנמל ביפו וחגיגה. כך בדיוק חגגו
השבוע את תחילת החזרות של הפס טיבל
— אחד ממופעי״החנוכה הרבים
המאיימים לתקוף את הארץ בחופשת-
החג הקרבה.
הרבה אלפי דולארים משקיע המפיק
משד! יוסף בהפקה, שמתרכזים
בה כוכבים רבים. למיסעדה החדשה
שיפודי התיקווה, שעל גג החוויה
הישראלית ביפו, באו האמנים, חלקם
בליוויית בני־זוגם וילדיהם. נורית
נלרון באה עם רפי רשף ובנם
הבכור עומר, אייל גפן בא עם בתו,
אהוד מנור עם ילדיו ורותם אשכ
ל הביאה את ההורים.
היו גם רימה ורמי קליינשטיץ,
שחזרו מטיול בהולנד. אין להם ילדים.
היתה חנה לסלאו (בלי ילדים) ,במיני
שהבליט את רגליה, ויהודה פוליקר
(בלי ילדים) ,עם המפיק המוסיקאלי
שלו יעקב גילעד.
יגאל בשן העדיף לבלות באיצ־טדיון
בלומפילד, כצופה מן המניין
במישחק כדורגל. על החוויה הגסטרונומית
והמסיבה העליזה שהפסיד הוא
ישמע מחבריו.

שוון ליפשיץ

האוספת חומר לתקליט חדש, תשתתף גם
_ היא בהפקת הפסטיבל, שיועלה בחנוכה.
בתצלום״למטה: ריטה ורמי קליינשטיין, משוחחים עם צוף פילוסוף.

| 1ףןך 1חנה לסלאו ונורית גלרון, שלוש מבין
הכוכבות שישתתפו בהפקת-הענק נ ח - 11 נהנות להצטלם יחדיו, על מירפסת המיסעדה הח-

דשה שיפודי התיקווה. בבית החוויה הישראלית ביפו. שלו שתן
נמצאות כעת בשיא הקריירה שלהן: גלרון ועטרי הו ציאו
תקליטים חד שים -ולסלאו מצליחה בהופעות.

י כתב; מזלי פרידמן, עילפ:עבי טל2 3 *-

וזפוו
ו לי עו ד מים

פלפל
14 לימד מים
טגפניה 4לימד מים
מילון 100 לימד מים

תפוח ארמה
10 לימד מים
מלפפון
14 לימד מים אגמיה 200 לימד מים

אחהר * טו ק ק מוע
הוחל בוחר מ5דע־,
ל* התקלזוות בורכה חרבה גזים -הבזים שהחקלזוות בזקבלת -
זותההוזו שבורך זוותם. בכל תפוז
צוברים זוליך בסוף הדרך. זום לזו
שזותחזווכל ובבל בום חלב
ייצשה מה שבריך להיצשות כדי
שילדך פיותח יטו חרבזז בוים -בל
לפתת זות מקורות המים בישרזול
הבזים שהיו דרושים כרי לורלזות | כרי לזובורזות מי שנזפובות וכדי
התפוז ולהבמיחזות הירק שזובלח
לנוהרזותמי־הקולתים-
הפרה החולבת.
התקלזוים יהיו בברה ברורה
הזום ידצת טיכדי לודלזובנזיח
וזותהזותם יחד.
זוהר וכץ, זומויזזזוחדס וקוק
מוכרחים לשבות זות
התקדשי ל־ 200 לינזר בזים. וזום
סדר״הצדיפויותהלזוומי.
תפוח צן, הפרי הנוטים, הבריזו
מוכרחים לפתח זות מקורות
והפופולרי בורך 22 לינזר בזים,
המים.
בם ה להטיב בבזה ם ים בורך צץ
שלם טילתפוחים.
אפוהיו 200 לימר מים
הפוה ט־ן
22 לימרמים

קולנוע

גדב1ר>ם
מזדקמם
פסטיבלים סקנדל ברי1
תרכיל קונסולרי הרגיז
את העיתונאים הצרפתיים
פסטיבל סרטים בלי שערוריה קטנה אינו
פסטיבל ראוי לשמו. מי שהצילה את המצב בריו־דה־ז׳ניירו,
שם נערן לאחרונה הפסטיבל השלישי
לקולנוע, היא הקונסוליה הצרפתית.
מדי שנה, עם הצגת הסרט הצרפתי בתחרות,
הקונסוליה הזאת נוהגת לערוך מסיבה לכל
האורחים החשובים של הפסטיבל. המסיבה
נערכת בדרך־כלל באחד ממלונות היוקרה של
קופאקאבאנה. גם השנה תוכנן לנהוג כך, והמסיבה
תוכננה בתום הצגת אשת חיי, סרט של
בימאי צעיר בשם רג׳יס וארנייה.
ספח אימפריאליזם. אלא שאז התעוררה
בעיה. באותו היום הציג הפסטיבל סרט נוסף,
היום השישי, של הבימאי המצרי יוסוף שאהין.
הסרט, בכיכובה של הזמרת דאלידה, שהיא ילידת
מצריים ואף הספיקה להופיע בסרט של שאהין
לפני שהפכה לכוכבת־זמר בשנות השישים, זכה
לכבוד מיוחד ושובץ לשעת ההקרנה המרכזית
של אותו ערב, כלומר שעה .8
הקונסוליה הצרפתית עשתה מהר חשבון,
והבינה שלפי התיכנון המקורי עומדים להכשיל
לה את המסיבה, כי אפילו בריו אין נוהגים
להתקבץ רק בשעה 1אחרי חצות, כפי שזה צריך
היה לקרות אילו התחילו להציג את אשת חיי
אחרי 10 בערב. מייד הורמו טלפונים, הופעלו
לחצים, והפסטיבל, המעוניין כמובן ביחסים
טובים עם צרפת, שינה את לוח־ההצגות, קודם
יוקרן הצרפתי ואחר־כך המצרי.
שאהין זעם והגיש קובלנה רישמית. עוד יותר.
זעמו העיתונאים הצרפתים במקום, שראו בהתנהגות
הקונסוליה עדות לספח מרגיז של האימפריאליזם
הצרפתי, והקימו בשל כן רעש
גדול. היו אף שהאירו את אוזני הקונסול המקומי
לכן שצרפת אומנם מיוצגת על־ידי אשת חיי,
אבל בדזמנית היא שותפה ב־* 50 בסירטו של
שאהין. כלומר, עליה להיות מעוניינת גם ביקרו
של סרט זה.
תגובת הקונסול :״מה זה עוזר לנו? הרי איש
אינו יודע שאנחנו שותפים בסרט המצרי!״
שעות־ההצגה נשארו לטובת צרפת, כמה מן
העיתונאים ואנשי הקולנוע הצרפתים עזבו
בהפגנתיות את המסיבה שנערכה לאחר־מכן, כדי
להביע תרעומת על המעשה.
בסופו של דבר, נראה שהתרגיל הקונסולרי
לא סייע לאיש. הסרט הצרפתי לא זכה בשום
פרס. ואילו שאהין עצמו קיבל פרס״תנחומים,
אות־הוקרה לכלל יצירתו, שבה אץ לסרט החדש,
היום השישי, מקום מרכזי.
תדריך חובה לראות
תל־אביב: אוואנטי פופולו, שואה, חנה
ואחיותיה, נשיקת אשת־העכביש, עוברת־אורח,
הנבל הבורמזי.
ירושלים: שואה, חנה ואחיותיה, הנבל
הבורמזי.
חיפה: אוואנטי פופולו, חנה ואחיותיה,
עוברת־אורח.

ג׳ימ׳ר ופרד

(פאר, ת ל־ א בי ב,

אי טלי ה) -אם מישהו יתעקש
למשוך חו ט מקשר ביו פיר טו
הלפצי־אחרון של פלמי והספינה
שטה לטירטו האחרון הזה, ג ינגיר ופרד -הוא לא יתקשה.
והספינה מסתיים כשהעיתונאי, זקן ושתוי במקבת, יושב
בטירת־ההצלה בחברת סוס־יאור ענקי, ומבשר לצופים שרוב
נוסעי האוניה ניצלו. בג־ינגיר ופרד, את מקום ההיפופוטם ממלא
פסל פאלי ענק, הניצב במרבז תחנת-הרכבת של רומא. המיפ-
לצות האנושיות, המרכיבות את העולם הטלוויזיוני־סיוטי של
פלמי, מקבילות אולי לשיירת הדמויות הדקדנטיות שהצופים
מתוודעים אליהן באולם־האובל של הספינה. המסר אליבא
דפליני נשאר בעינו: גם ג׳מג׳ד ופרד הם, בסופו של דבר, שרי דים
עייפים ומזדקנים, המתאמצים לשמור על שלולית קטנה
של שפיות ולברוח בחזרה בל אחד לעולמו; גם אם עולמו של
פיפו/מאסטרויאני/פרד הוא עולם של מי־שחיה״פעם־משהו,
ואיננו עוד כי אם שבר כלי, המנסה לשמור על כבוד עצמי; גם
אם עולמה של מסינה/אמליה/ג׳יצג׳ד הוא של מי״שהיתה־משהו
והעדיפה לגמור את חייה באלמוניות של סבת א בורג נית.
לאמנים של ממש, אומד פלמי בעצב, גם אם הם רק אמנים
של הצגות וודוויל, כמו פיפו ואמליה, אין עוד מקום בעולמנו,
כפי שאין מקום לאיכות אחרת בחיים. החיים המודרניים הפכו
את האדם לצרכן של תיקשורת, משועבד בעל כורחו.
וכאן נכנס לתמונה מסר אחר של הסרט הזה -המסר
האנטי־טלוויזיוני. אין ספק שפליני מתעב, לועג, שונא וחרד

מסינה ומאסטרויאני -מופלאים
את הטלוויזיה. לדעתו, החליפה הטלוויזיה לא רק את האמנות
כי אם גם את המציאות, וכל מה שהאדם תופס דרכה הוא
מסולף. לכן הרוחות של ג׳ולייטה, סרגינה של אמארקורד וכל
הדמויות האחרות שרדפו את האמן לאורך כל סרטיו יוצאים
מדמיונו ואהובים עליו כחלק מעולמו הקודח. לא כן המיפלצות
הטלוויזיוניות של ג׳ינג׳ר ופרד. הן סיוטיה של המציאות
החדשה באיטליה, שבה אין מקום אפילו למיפגש מחודש של
פיפו ואמליה, אלא אם הוא קצר ביותר ועשוי להראות עד כמה
עבר זמנם של האמנים האנושיים.

יתדות הדימעה
אהבת במחתרת(הקולנוע, בית-
ציוני־אמריקה, תל״אביב אנגליה)
סרט טלוויזיה, שנראה כזה גם על המסך הגדול, פותח את אחד
האולמות הסימפאטיים ביותר שאפשר למצוא היום בתל-
אביב. האולם שימש פעם את בית ציוני אמריקה לכל מיני
פעולות תרבות. עתה, בטיפולם של המפיץ אלי גלפנד וסירטי
רול, הפך לאולם־קולנוע נוח, נעים ואלגאנסי, עם הקרנה טובה
ואווירה טובה. חבל שאי-אפשד להרעיף שבחים דומים גם על
הסרט שפתח אותו.
אנתוני פייג׳ (הגברת נעלמת שהוצג לפני כמה ימים
בטלוויזיה) ,הוא בימאי חסד-מעוף, הלוקה בחוש־העיתוי
ובטאקט. הוא עיבד את אסור (כך נקרא הסרט במקור) לפי
סיפרו של ליאמרד גרוסמן, היהודי האחרון -סיפור
הישרדותו של יהודי בגרמניה הנאצית.
המצילה הנוכריה היא ז־אקלין ביסה. שקשה לעמוד
בקסמיה האישיים, אבל היא נאלצת לדקלם טכסט כמעט
בלתי-אפשרי. בעודה מתרוצצת הלוך ושוב בין משימותיה
במחתרת(הצלת-יהודים) לבין סצינות-המיטה הסוערות שלה
עם הגבר(היהודי) הנאה, בעל הפנים המעתים, יורגן פרוצנאו.
נם עליו מוטלות כמה סצינות מביכות בהחלט, כמו זו שבה
עליו לשמוע ניצול אחר, המצטט לפתע במחבוא, כתעודת זהוי,
את -שמע ישראל*.
הסיפור כולו מלא חורים בלתי מתקבלים על הדעת, כמו

ז׳אקלין ביסה ויורגן פורצנאו -לא אמין
סצינת פרידה של פורצנאו וביסה מאמו, הנשלחת למחנה-
הריכוז. השניים, המסתתרים כל הזמן ומנתקים כל מגע עם
האם, בשל האיום של חוקי-נירנבדג, באים להיפרד ממנה
דווקא כמה דקות לפני שמפנים אותה ליעד הסופי. זו דק
דוגמה אחת מיני סצינות רבות אחרות שאינן מתקבלות על
הדעת, הממתיקות באופן מגושם סיפור שצריך היה להיות
מזעזע ומחריד. תחת זאת, זה הפך לסיפור-אהבה כמעט״נעים,
עם דימעה קטנה. חבל.

אוואנטי פופילו(גורדון, ישראל,
מוצג גם בעצמון 2בחיפה) :סרט קטן ולא־יומרני,
המציג כמה אמיתות אנושיות שמעבר
לריעות הפוליטיות המיליטנטיות, באנושיות,
בחום ובהומור. שני חיילים מצרים רוצים לחזור
הביתה בשלום, ואחד מהם נאלץ לדקלם את
המונולוג של שיילוק כדי להציל את עורו
ממישמר ישראלי נבוך. לא משנה אם מזדהים עם
המצרים או עם הישראלים, או אפילו עם השוודי
המת — המילחמה מוצגת בשיא טימטומה.
חנה ואחיותיה(שחף, ארצות־הברית,
מוצג גם בכפיר בירושלים ובשביט
בחיפה) :השעתיים היותר נעימות שאפשר
לבחור על מסן הכסף, מכל מה שנראה השבוע.
סרט מבריק ואנושי גם יחד, שופע אהבה
וסובלנות, סבלנות ומישפחתיות של וודי אלן.
לצידו שלוש נשים מופלאות: אשתו, מיה פארו,
כחנה בתפקיד המושלם ובשיא הרכות שביטאה
מעודה, בארברה הרשי ודיאן ויסט, בשתי צלעות
נוספות במישפחת הנשים. יש גם מייקל קיץ,
באחד התפקידים האמינים ביותר שעשה על הבד.
הנבל הבורמזי ( ל ב ,1יפאן,
מוצג גם ברון בירושלים) :עירבון של הכימאי
קון איצ׳יקאווה לסרט ישן שלו — כיצד המיל־חמה
משבשת את שפיות־הדעת של האדם.
המצרים נעלבו
העולם הזה 2571

— עדנה פיינדו

כשהסנמים משתבשים, לא 1ו״תי שואל ירדה, שיישבו מרם בי ח ד טוונים את הקרבים! ,,ק טנ הער מו צאה תחתג \ אחד ! ״אחרי חודשים רבים שבהם כונה איש״השב״ב יוסף
גינוסר בעיתונות הישראלית בשם־הצופן ג, פירסמה
העיתונאית הישראלית מיכל מירון את שמו המלא בירחון
תוצרת״חוץ פנטהאוז (ראה עמוד .)4הפירסום זכה בסיקור
מובלט גם בעיתונות הישראלית.
באחרונה זה הפך לשיטה: עיתונאים ישראלים מדווחים
מידע, שנפסל על״ידי הצנזורה, לעיתונות הזרה, ואחר״כדי
מצטטים את הכתוב בה.
שוחחתי על כף עם הפרשן הצבאי של העיתון הארץ, זאב
שיף.

חיה סמיר, צעירה מוסלמית שהתגייסה בימים אלה
לצבא, סיפרה בתוכנית סיבה למסיבה כי ירון לונדון היה
האיש שגילה לה בגיל 8שהיא מוסלמית. לונדון ריאיין את
אביה, עיתונאי שברח ממצריים, שהביא איתו לאולפן את
בתו הקטנה. סמיר סיפרה השבוע כי ירון לונדון בעצם
שינה את חייה.
ביקשתי מירון לונדון שיספר על אותו ראיון מפורסם.
אני לא כל־כך זוכר מה היה באותו ראיון. נדמה לי שהראיון היה

העולים החדשים חזרו לכותרות: תכנית הטלוויזיה
כולבוטק המחישה את בעיות הבירוקרטיה, שעימן הם
נאלצים להתמודד, והיתה גם פרשת שני העולים מרומניה,
שנתקעו בנמל״התעופה בן־גוריון.
בסוף השבוע פורסם כי ליצחק ברקאי, יושב־ראש
המחלקה לקליטה בהסתדרות וחבר״הוועדה המרכזת יש
תוכנית מהפכנית שתפתור את כל כאבי־הראש של העולים
החדשים בתחילת דרכם בארץ, ואת בעיות הקליטה של
ישראל. מסתבר כי הצעתו חוזרת במדוייק על הצעת אורי
אבנרי לפני שבועיים, במדור יומן אישי.
הבעיה המרכזית של עולה חדש, המגיע ארצה, היא שהוא צריך
לבזבז עשרות ימים קשים ומעצבנים בין המישרדים השונים
במקומות שונים בארץ. יש לו קשיי שפה, הוא לא מבין את
המערכת, וזה שובר אותו. בכולבוטק המחישו זאת נהדר. העולה
החדש נופל בין הסוכנות היהודית, מישרד־הקליטה ומישרדים
נוספים. כל זה בגלל מילחמות־היהודים. הלוואי שהיה אפשר לרכז
כל זאת תחת גג של מישרד אחד, אבל זה חלום ליל־קיץ

טלוויזיה

ניחקוטיה

• קרה באחרונה משהו ביחסים צנזורה־עיתונות?

כן, הרבה גדרות נפרצו באחרונה. הבעיה היא שאנחנו לא
מתאימים את עצמנו לתקופה החדשה, הן מבחינה טכנולוגית והן
מבחינת האירועים. עד לאחרונה היו אלה כללי־מישחק, שאם
רוצים לשבור אותם — אין זה קשה. להיפך: האמצעים
הטכנולוגים החדשים מאפשרים לעשות זאת בקלי־קלות.

• לעשות מה? להדליף לחדל?
ודאי. בעזרת הטלקס, את יכולה להעביר ידיעה מבלי לחתום
את שמך עליה.

• אמרת שבעבר היו נהוגים כללי־מישחק
מסויימים.
קוראים לזה מישמעת־עצמית של כתב. מישמעת כזאת היתה
נהוגה גם במהלך מילחמת־העולם השניה. הרי אין בתי־מישפט
בתחום הזה. ישנה ועדה המורכבת מוועדת־העורכים ונציגות של

צגזווה

צה״ל. ברגע שההסכמים מתחילים להשתבש — צריך לטרוף את
הקלפים.

• מה אירע כאן? מדוע התחילו ההסכמים להשתבש?
קצב
האירועים האחרונים תרם לכך. פרשיות כמו וענונו,
השב״כ, פולארד ואיראן, שהן כולן פרשיות ביטחוניות, עוררו
עניין בעולם כולו. כך נכנסה גם העיתונות הזרה למירוץ. אגב,
מתפרסמות שם ידיעות בלתי־נכונות, המצוטטות אחר־כך בארץ.
לכן צריך להיערך מחדש בנושא הצנזורה.

• איך אתה מציע להיערך?
איני מאמין שניתן לנקות לגמרי את השולחן ולבטל לחלוטין
את מוסד הצנזורה. בכל זאת, אנחנו נמצאים במצב של מילחמה.
מצד שני, ברור שכללי־המישחק צריכים להיקבע מחדש. בשנים
האחרונות הוכיחה הצנזורה כי היא הרבה יותר ליברלית. אין
הוכחד טובה יותר מאשר התנהגותה במשך מילחמת־הלבנון. מצד
אחד כוחות הנאבקים נגד הליברליות הזאת, ומצד שני,
העיתונות הישראלית וחלק מהעיתונות הזרה העניקו לנו דיוקן
של חברה פתוחה, ליברלית, שבה יש לעיתנוות תפקיד חשוב.
צריר לכנס את נציגיהם של כל העיתונים, לא רק את ועדת־
(דפנה ברק{
העורכים, ולגבש כללים חדשים.

כאשר(אנוור אל־) סאדאת הגיע לארץ.
אני אבל זוכר היטב את אביה של חיה. איש מעניין מאוד. אני
מבץ שחיה הפכה בימים אלה לשלאגר, אבל לצערי גם לא ראיתי
את הראיון איתה בסיבה למסיבה.

• האם זו היתה פליטת״פה?
עד כמה שאני זוכר, אף אחד לא אמר לי שהילדה אינה יודעת
את מוצאה המוסלמי. לא הייתי חוטא בכוונה בעניין זה, לא חושב
שהייתי שואל ילדה בת 8איך זה להיות מוסלמית במדעת־ישראל,
אילו הייתי יודע שהיא אינה יודעת כלל שהיא מוסלמית.
נראה שאביה שכח לספר לה על מוצאה.

• פגשת אותה, מאז אותו ראיון?
כן. לפני כמה חודשים פנתה אליי צעירה באחת התוכניות שלי,
וסיפרה שהיא בתו של סמיר. היא לא הזכירה את הראיון, ולא
דיברה איתי על הרגשותיה מאז.

• השבוע היא סיפרה כי שינית את הייה. איך
אתה מרגיש לשמע אמירה כזו?
נו טוב, על מישקל כל המציל נפש אחת ...אני חושב שכל
המשנה לטובה את מסלול־חייו של אדם אחד, כאילו שינה
(רונית אנטלר)
מסלולה של תבל כולה.

בפוליטיקה הישראלית.

• מהו פיתרון־הקסמים שלך לבעיה?
אני מציע לקצר את הוויה־דולורוזה, שנאלץ העולה החדש
לעבור בחודשיו הראשונים בארץ. פשוט מאוד: תחת שייאלץ
להתרוצץ בין המישרדים השונים ולבזבז כסף וזמן — יישבו פעם
בשבוע באולם אחד, אולי אפילו כבר בנמל־התעופה, נציגי כל
המישרדים. אני מדבר על מישרד״הפנים, מישרד השיכון־והבינוי,
מישרד״הקליטה, הסוכנות היהודית ועוד. כל מה שיצטרך העולה
החדש לעשות זה לעבור בנחת משולחן לשולחן. אני מציע שיהיה
שם גם מתורגמן, שיפתור את בעית השפה. כך יוסבר לו הכל, בכל׳
התחומים, בשפתו, בניחותא, בלי ריצות.
נכון שלא מדובר בהצעה שתשנה את העולם, אבל קבלת־הפנים
הראשונה לעולה־החדש היא הזכורה לו יותר מכל, והיא
שתקבע את סיכויי ההצלחה של קליטתו בארץ.

• את הרעיון שהעלית כעת, העלה אורי אבנרי
במדורו ב״העולם־הזה״ לפני שבועיים. האם קראת
זאת?
אני מודה ומתוודה שלא. דווקא אז לא קראתי אותו. הרעיון
נולד אצלי, כשצפיתי בתכנית כלבוטק בטלוויזיה. מסתבר
י (דפנה ברק)
שאנחנו תושבים באופן דומה.

מרדכי יעקובוביץ:

מיכ אל שני:

רפי גינת:

״הודו לאדוניי -תפילת ״בת הספד בארץ אינם ״ אנייודעשהאנס
הג ש ם שרנו נענ תה!״ נו תני םנמעט כרום!״ הרוצח מהדרום ״תנס!״
מודעה צנועה, שהתפרסמה בכמה עיתונים, הודיעה על
פתיחת בית־ספר, ראשון בארץ לשירת־מקהלה. מאחר
ושירת־מקהלה היא שיגעון ישן שלי פניתי אל מיכאל שני,
המנצח של המקהלה הפילהרמונית תל־אביב, ושאלתי
אותו אם הוא יודע במה מדובר.
בוודאי שאני יודע. בית־הספר ייפתח בחודש הבא בסמינר
לווינסקי, ובימים אלה נערכות כבר בחינות־הקבלה לקורס
הראשון.
השבוע מצאתי הודעה לעיתונות של דוגר מקורות.
מרדכי יעקובוביץ, דובר החברה, הירצה לפני תלמידות
חרדיות בפתח־תיקווה. הוא נשאל, בין היתר, על השפעת
הגשמים שירדו מתחילת העונה, והשיב, אני מצטטת
מהקומוניקט :״הודו לאדוני כי טוב, תפילת הגשם שלנו
נענתה. סוף־סוף, הגשם הטוב והמיטיב. מאז ומעולם נגזר
עלינו,למטר השמיים תשתה מים. כל החורף עוד לפנינו,
ואנו מקווים כי משיב־הרוח ומוריד־הגשם ייטיב עימנו גם
בחודשים הבאים״.
בסוף ההודעה לעיתונות הוסיף הדובר הערה :״בדבר
פ ר טי ם נוספים ״ אפ שרל פנו ת א ליו.

פניתי.

• אילו פרטים נוספים אתה יכול להוסיח לי?

ההרצאה היתה ארוכה, בערך שעתיים וחצי. ההודעה לעיתונות
היא רק התקציר. אולי את רוצה פרטים על כמויות הגשמים
שירדו באזורי־הארץ השונים?

• אני רוצה פרטים על הסיגנון. האם ״מקורות״
חזרה בתשובה?
לא. זו פשוט הודעה־לעיתונות שנכתבה בהומור, הייתי במוסד
דתי, אז השתמשתי במושגים דתיים. יכולתי, כמובן, לומר הכל
במילים אחרות. אבל החלטתי לנקוט בלשון שמובנת עתר
לשומרי־הדת.

• כאשר תרצה לפני קיבוצניקים, תשתמש
במונחים סוציאליסטיים?
אני תמיד מתאים את עצמי לקהל שלי. הכל תלוי איזה קהל
יושב לפניי. אני משתדל להרצות בשפה שתהיה ברורה למאזינים
שלי.

• אפשר להתייחס להודעה שלך כאל הודעה־לעיתונות
הומוריסטית?
לא, בהחלט לא. אלה מילים הלקוחות ממסורת ישראל. זה לא
(רונית אנטלר)
הומור!

• מי מנהל את בית־־הססר?
שלושה: אבנר איתי, המנצח של זמרי קמרן. סטנלי ספרבר,
מנצח מקהלת־רינת, ואני.

• שלושה שבח־ך־־כלל נחשבים כמתחרים?

כבר עבר חודש מאז שידור התוכנית הראשונה של
בשידור חוקר ואנחנו, הצופים, אולי בגלל הציפיות הרבות
שעוררה בנו התוכנית המרתקת, קצת מאוכזבים מכן
שעוד לא ניתפסו הפושעים. שאלתי את רפי גינת אם גם
הוא מאוכזב.
לא. אני יודע שהאנס־הרוצח מהדרום ייתפס. אני עומד בקשר
מתמיד עם המישטרה, והם מספרים לי מה קורה.

• אתה מטלפן אליהם, או שהם מדווחים לך?
בעיקבות התוכנית הראשונה, פיתחתי יחסי־חברות ממש עם
כמה אנשי־מישטרה, והיום אנחנו פשוט מדברים כל יום, ובכל
פעם שיש משהו חדש הם מספרים לי.

• אני מתארת לעצמי שהיום, בגלל המעורבות
שלך, אתה ממש מת שיתפסו את הפושעים.

אנחנו לא באמת מתחרים. נכון שלכל אחד מאיתנו יש מקהלה,
וכל אחד מאיתנו רוצה שהיא תהיה הטובה ביותר, אבל מסתבר
שהצורך בהכשרת זמרים יכול להביא אותנו מהר מאוד לשיתוף־
פעולה.

אני מת, ואני גם יודע שאכן יתפסו אותם. בשלב הזה אני יודע
כמה דברים שהקהל הרחב עריץ לא יודע, וברור לי לגמרי שזה רק
עניין של זמן עד ללכידתו של האנס הרוצח מהדרום.

כדי להעלות את רמת המקהלות בארץ, יש צורך תמידי בזמרים
טובים ומיומנים. מאחר ובתי־מזפר בארץ אינם נותנים כמעט
כלום בשטח זה, החלטנו לפתוח בית־ספר לאנשים מוכשרים,

• ואם בכל זאת, אחרי שידור התוכנית השלישית
או הרביעית, יסתבר שאומנם התוכנית מאוד
מעניינת וזוכה בצפיה רבה, אבל ללכידת פושעים
היא לא עזרה. האם תפסיקו אותה?

מוסיקה

טלוויזיה

שילמדו אצלנו את הדברים הבסיסיים כמו פיתוודקול, קריאת
תווים ודיקציה.

לדעתי, לא יכול להיות מצב כזה. אני יודע, יותר נכון אני בטוח,
שיהיו תוצאות.

בשבוע הראשון פנו 150 איש ואשה. אני מניח שאחרי הבחינות
והסינון יישארו בין 25ל־ס, שיתחילו ללמוד בקורס הראשון.

• מצד שני, אם אומנם ייתפסו הפושעים, הם
ייתפסו מפני שהמישטרה מסרה לציבור מידע שהיא
בדרך כלל שומרת לעצמה. האם לא כדאי לעשות
תוכניות על פשעים מייד אחרי שהם קורים?

• למה צריך בית־ספר כזה?

• כמה אנשים ענו למודעה?
• ומה הם יעשו בסיום הקורס? האם יהיה להם
מקום במקהלות קיימות?
אנחנו אומנם לא מבטיחים להם שמחר בבוקר הם יתקבלו
למקהלת אבל אני מניח שהטובים ימצאו לעצמם מקום מהר
מאוד.

• כמה מקהלות פועלות כיום בארץ?
יש שש מקהלות שהוכרו על״ידי מישרד־החינוו כמקהלות־איכות.
יש עוד הרבה אחרות, ויש בלי סוף חבורות־זמר.

• וכל אחת מהן בוודאי מלאה, ואץ מקום אמרים
חדשים?
לא נכון. במקהלה שלי, למשל, שרים 85 גבר ואשת ואני תמיד
מוכן לקבל זמר טוב או זמרת טובת מלבד זאת יש פרישה
טיבעית, וגם מקהלות חדשות קמות. יש מקום לזמרים טובים.
(דניאלה שמי)

זו החלטה של המישטרה, ולא שלנו. הם החליטו, בשלב זה,
שהתוכנית תעסוק רק בפשעים שבהם החקירה הגיעה למבוי
סתום. אני יודע שבאנגליה, בתוכנית דומה, בוצע פשע ארבעה
ימים לפני שידור התוכנית, והפרטים שודרו.

• האם תביאו לשידור כל פשע שלא פוענח?
לא. לא נביא פשעים שבוצעו לפני יותר משנתיים, בגלל
הזיכרון של האנשים. לא נביא גם פשעים שבהם מעורב העולם
התחתון.

• כלומר?
אנחנו חושבים שאם סוחר־סמים אחד הרג סוחר־סמים שני, זה
לא מענייננו, וגם לקהל יהיה קשה לעזור במיקרים כאלה. אנחנו
נעסוק בפשעים שבוצעו נגד אזרחים תמימים.
(דניאלה שמי)

-זיכרונותיו שר תובע—

₪01110x 1ר, עימד.

111

(המשך מעמוד )19
לל סיבות שונות לא יכול היה להעלות
את צור על דוכן־העדים, ולא היתה לו
ברירה אלא להודות.
כאשר הגיע מועד מישפטו החוזר
של סלומון אבו, נמסר התיק לשרטר.
גם זה היה תיק חשוב מאוד לפרקליטות,
מכיוון שיה חשש כי אם יצליח
אבו במישפטו, יסתער גל של מיש־פטים
חוזרים על בתי־המישפט. סלומון
אבו הורשע שנית במישפטו החוזר,
ונידון שוב למאסר־עולם.
שרטה הוא התובע שהשיג את
העונשים החמורים ביותר שניתנו
במדינה. במישפטו של שלמה לב־עמי,
״האנס המנומס״ ,ויתר שרטר על
מיספר אישומים באונס, מכיוון שלא
רצה להעלות על דוכן־העדים שתי
נערות קטינות, קרבנות־אונס. הוא
חשב כי הן סבלו דיין, והאנס ייענש גם
בלי העלאתן על דוכן־העדים.
ואומנם, לב־עמי קיבל 30 שנות־מאסר.
בית המישפט העליון הפחית את
העונש ל־.18
לאחרונה השיג שרטר עונש של 46
שנות־מאסר למשה לוי ,״מזריק הנפט״.
במישפט זה השתמש שרטה בתחבולה
מישפטית. למרות שלא היה כל צורר
בעדותה של סוזי, קורבנו של לוי,
הזמין אותה שרטר. היא הגיעה לבית־

תובע שרטר
מדבר בצרורות
המישפט משותקת על כיסא־גלגלים.
מראה הצעירה האומללה הוסיף בוודאי
כמה שנים לעונשו של לוי.
אחד ממישפטיו האחרונים היה
מישפטו של ״האנס האתלטי״ ,משה
שבתאי. שרטה ניהל את המשא־ומתן
בתיק, עד שהסניגוריה החליטה
להודות. לעונש כבר תטען פרקליטה
אחרת — שרטר יצא לגימלאות לפני

לייעוץ מקצועי פנה מיד לסוכני קבוצת ״הסנה
הסנה — חברה ישראלית לביטוח בע מ
צור — חברה לביטוח בע׳׳נז
החברה הישראלית לביטוח משנה בע״נז
רותם — חברה לביטוח בע׳־מ
שמיר — חברה לביטוח בע׳־מ

סיום התיק.

בידרה! — חברה לביטוח בע״כו
שמשון — חברה לביטוח בע׳־מ
דקלה — חברה לביטוח ב ע־מ
חברה מסונפת.
החברה הישראלית לביטוח אשראי

]ך§(ם ]31 ך ם

המסעדה ה ט סינית בעיר
יש סינית ויש סיניות

אול ם הכי סיני ת בעיר
היא ה סיני ת היפה״מלואו׳׳
בה אוכלי ם סיני ת ומבלי ם סיני ת.
ארוחות צהריים עיסקיות ( 5מנות) החל מ־ 5ו ש״ח.
משלוחים הביתה וקייטרינג
רח׳ ירמיהו 7תל־אביב טלפון: ר 5464273,546431־03
0חני ה חינ ם לכל או ר חי המסעדה .

נהוג לחשוב כי עבריינים שונאים
את התובעים ומבקשים לנקום בהם.
לשרטר קרו בדרו־כלל דברים הפוכים.
הוא זכה לקבל מחמאות מנאשמים ואף
מיכתבי־תודה על הגינותו במישפט.
כאשר הופיע בתיק נגד הד״ר אלכסנדר
רובין, שנאשם בכך שהצית את המכון
שלו שהיה ליד קולנוע מוגרבי וגרם
למותו של אחד מעובדיו, אמר הנאשם
לשרטר עם סיום המישפט :״הסניגור
שלי לא הבין את התיק, וגם השופט לא
הבין את התיק. היחידים שבאמת ידעו
את החומר היינו אתה ואני!״
באחד ממישפטי־הרצח האחרונים
בהם הופיע, שלח לו הגאשם מיכתב־תודה,
למרות העובדה ששלח אותו
למאסר־עולם.
בתעודת־הזהות רשום שמו: סברין
שרטר. אבל כולם קוראים לו עוזי. את
שמו זה רכש במילחמת־העצמאות.
כאשר הגיעו ליחידתו רובי העוזי
הראשונים, אמר לו חבר :״אתה מדבר
בצרורות, בדיוק כמו עוזי!״ מאז דבק בו
השם.
לכל מי שמכיר אותו, קשה להאמין
שדמותו המוכרת, עם הסיגריה הנצחית
בפה, לא תמלא עוד את מיסדרונות
הפרקליטות. ויש מי שחושש כי כאשר
יפנו אליו כעת עבריינים כדי שייצג
אותם, יהיה לפרקליטות קשה מאוד
להתמודד איתו.
רו /ץ ר רירז ו־ל> 1ד * 71 שר

סי בי אינטי
לפני זמן מה קבעתי פגישה עם גברת אחת
בענייני עבודה. כאשר באתי למקום־הפגישה,
מצאתי את הגברת המחכה לי, בחברת ידידה
שלה. פיטפטנו כמה דקות, ואחר כך קמה האשה
הלא־מוכרת לי והלכה לכמה דקות. באותן הדקות
שאלתי את בת שיחי מי היא האשה ומה היא
עושה. נאמר לי שהיא אשה נחמדה וחברה מאוד
מכובדת בחוג הגראפולוגים בארץ.
מאחר ומעולם לא שזפו עיניו של גראפולוג
מיקצועי את כתב־ידי, חשבתי שהנה יש לי
הזדמנות. שלפתי חתיכת־נייר וכתבתי עליה כמה
שורות. בת שיחי לקחה את הנייר, קיפלה אותו
ודחפה אותו בין שאר ניירותיה. לא עברו רגעים
רבים והגראפולוגית חזרה אל שולחננו.
תוך כדי שיחה ״נזכרה״ בת זוגי שיש לה כתב־יד
״של איזו בחורה צעירה שהתקבלה אצלה
לעבודה״ ,והיא ביקשה מהגראפולוגית לחוות את
דעתה. הגראפולוגית נטלה את הנייר בידה,
הסתכלה עליו חטופות ואמרה :״אה, זה פשוט
מאוד. מייד רואים שהבחורה הזאת מאוד
דפרסיבית, טיפוס מדוכא, עצוב, חסר־ביטחון
וחסר־אהבה וכוח־רצון וכוח־החלטה.״
בת״זוגי לפגישה, שידעה כי כתב־היד הוא
שלי, הפכה יריקה לגמרי ונאלמה דום, מרוב אי־נעימות.
אני, לעומת זאת, ניהלתי שיחה מאוד

מתעניינת עם הגראפולוגית, והיא ענתה על כל
שאלותיי בנימוס אך בתקיפות של ידיעה
מבוססת מאוד. אחרי שהיא ״גמרה״ לגמרי את
הבחורה מהפתק, אמרתי כמה משונה שעד היום
לא יצא לי להראות את כתב־ידי לאף גראפולוג.
הגראפולוגית הנחמדה התנדבה מייד, נתנה לי
חתיכת־נייר ועט, שהיה מונח על השולחן(אותו

ממנה! את חכמה ויודעת בדיוק מה את רוצה
להשיג בחיים. יש לך ביטחון עצמי גדול, כושר־הבחנה
מצויץ, הומור ו״...
לשאר כבר לא הקשבתי. חברתי לפגישה
איבדה את ציבעה הירוק והפכה להיות לבנה כמו
הקיר, ודוממת כמוהו.
לא איכפת לי שבשתי הפעמים היא קישקשה
שטויות. איכפת לי שהיא לא זיהתה שבשתי
חתיכות הנייר היה בדיוק אותו הכתב־יד. אני
כותבת את הסיפור הזה מבלי לציין את שמה של
הגראפולוגית, כי אני בן־אדם טוב לב. אבל זה רק

שיחת חולין
(עם ילד)
אמא, תעשי טובה ותלווי לי 10ש״ח.
איך תחזיר לי?
מדמי־הכיס שלי.
אתה חייב לי כבר 18ש״ח דמי־כיס.
אל תדאגי, אני אחזיר לך הכל.
איך תחזיר לי, מתי?
את יודעת בכלל איזה סכומי־ענק אני אצטרך
לשלם כל חודש בשביל להחזיק אותך בבית־זקנים?
ואת עושה לי עניינים על 10 שקלים.
בושה!

ז?יז.^ ,6

העט שבו כתבתי את הנייר הקודם, עשר דקות
קודם לכן) וכתבי כמה שורות בלתי־מחייבות.
הגראפולוגית לקחה את הדף לידה, הביטה בו
בריכוז ואמרה :״אראה, את בחורה שצריך להיזהר
צרכנות חברת הרהיטים רים יצאה במיבצע חדש,
שהיא קוראת לו ״מיבצע מכירות חסר תקדים״:
החברה מציעה לרכוש רהיטים בהרבה מאוד
תשלומים. עד כאן זה מוצא חן בעיניי. אבל חברת
רים היא בסדר, ועל כן היא פירסמה גם כמה יעלו
לך התשלומים האלה. יש אפשרות ל־24
,תשלומים דולריים בריבית שנתית של * ,30 ויש
׳אפשרות אחרת ל־ 12 תשלומים שיקליים,
בריבית שנתית של .5696

עד שיוודע לי, שאיש אחד או אשה אחת לא
התקבלו לעבודה או לא הועלו בדרגה או פוטרו,
בגלל חוות״דעתה של אותה גראפולוגית. אם זה
יקרה, אני אפרסם את שמה של הגברת המומחית.

אז אני שואלת את אנשי רים: כשאתם אומרים
״מיבצע חסר־תקדים״ — למה אתם מתכוונים?
ייבוא הפיינשמקרים הישראלים, אחרי שכבר
התרגלו, סוף־סוף, לשתות כוס יין בארוחה
חגיגית, היינות הישראליים כבר לא מספיק
אנינים לטעמם, והם מחפשים עבור חיכם את
טעמי־הנכר. במיוחד עבורם ייבאה חברת היינות
שטוק מכולה שלמה של יינות קליפורניה, כדי
לשמח את לבבם של שתיינינו הקטנטנים
(הישראלי שותה 4ליטר יין לשנה לעומת חברו

.כדי לדעת אם העסק משתלם ליהודים או לא,
1טילפנתי לאחי, שהוא מנהל בנק ומבין בדברים
האלה, ושאלתי אותו כמה ריבית הוא יקה מבן
אדם שיבוא לקחת אצלו הלוואה של אלף־אלפיים
שקלים, כדי לקנות רהיטים. התשובה היתה שעל
הלוואה דולרית הוא יקה * 25 ריבית ועל הלוואה
שיקלית הוא יקה * 36 ריבית.

שיא סוד
שכנה שלי, צעירה מקסימה בת ,19 צפתה
בתוכנית־הטלוויזיה על משבר גיל ה־ 40 מתוך
עניין מסוייג. היא לא הבינה בדיוק על מה
מדברים, כי היא עוד לא היתה אף פעם בגיל הזה.
רק כאשר הסקסולוגית רות חוצ׳נר הזכירה את
עובדת היותו של הגבר בשיא כוחו המיני בגיל
,18 התעוררה שכנתי והקשיבה בדריכות. אחר כך
היא הסתכלה עליי ואמרה :״אם הם בשיא כוחם
המיני בגיל ,18 למה אף אחד לא טורח להגיד
להם את זה, לעזאזל, כדי שגם הם יידעו ויעשו
בזה שימוש?״
בחורה בעלת נסיון, הקטנה הזאת. לפני
המאהב הנוכחי שלה(גבר נשוי בן )52 היו לה כמה
מאלה בני ה־. 18

פינת
בז־יהודה
אזהרה: אם מישהו ברחוב ניגש אליכם ואומר
לכם, למשל :״סלח לי אדוני, זימוניתך מצפצפת״,
אל תתקעו לו ישר בוקס בפרצוף. הוא בסך הכל
התכוון להגיד שהביפר שלך מצפצף.
אגב, הידעתם כי לשעון הדיגיטאלי שלכם
1קוראים בשפתנו שעון סיפרתי? ידעתם!

מ תנ ה ג דנ ל ה
לפני חודשים אחדים נערכה במוסיאון ישראל בירושלים תערוכה שנקראה ״גדול וקטן״ ,שנועדה
בעיקר לילדים, אבל גם מבוגרים נהנו ממנה מאוד. היו בתערוכה הרבה דברים גדולים וקצת דברים
קטנים. בין הדברים הקטנים היו 10 ספרים פיצפונים, שהוזמנו במיוחד לכבוד התערוכה, אצל כמה

הצרפתי, השותה כ־ .)200 מאחר ומכולה
(קונטיינח אחת לא תספיק לכל עם ישראל,
החליטו לפזר אותו רק במלונות הילטון.
אז אם מה שהרופא רשם לכם זה דווקא
יוהניסברג ריזלינג, ב־ $32.50 הבקבוק, או
שרדונה, ב־ 538.50 הבקבוק — מי אני שאעמוד
ביניכם לבין אושרכם? לחיים!

״ב 1א חכם

וכמה מטובי סופרינו וציירינו, כמו אבנר כץ, אלונה פרנקל, רות צרפתי, מישל קישקה, אורה איתן
ואחרים.
; כל ספר הוא סיפור הכתוב על רצועת־נייר. הרצועה מתקפלת, וכל העסק נכנס לתוך הקופסה שלו,
שאינה אלא קופסת־גפרורים מצויירת.
כשנסגרה התערוכה במוסיאון, נשאר מלאי של הספרים הקטנים, והם פוזרו בין חנויות הספרים
המובחרות, כנראה עד לגמר המלאי. נכון לעכשיו 3 :ש״ח החתיכה. מתנה נפלאה לאנשים שמבינים
י שהכי קטן יכול להיות מאוד גדול.

הנה כמה מילים על בושם צרפתי מפורסם.
מפורסם עד כדי כך, שקריסטל קרינגטון ממש
לא יכולה בלעדיו, וגם לאליזבט טיילור ולז׳קלין
אונסים ואפילו לנסיכה קרוליין קשה. הבושם
ששמו נשף בוורסאי, הוא מבית־היוצר של ז׳אן
דספרז, שכל מבין בבשמים כבר שמע את שמו.
החלק שמצא חן בעיניי בסיפור הזה, הוא
שאנשי השיווק של חברת־הבשמים עשו מהקרון
קטן בקשר לשכר הממוצע במשק שלנו ובקשר
לחוב הלאומי של מדינת ישראל, ומייד אחר כך
הם החליטו לא למכור בישראל את הפרפם

(שמחירו כ־ 150 דולר לבקבוק) ,אלא רק את מי
הטואלט הנמכרים ב־30־ 50ש״ח. לי, באופן אישי,
יש כבוד לאנשים חכמים.

מנגד

מנדלשטאם לא צחק
יש לי בעיה ואני מתכוון לשתף בה אתכם,
הקוראים.
כמו אחדים מרעי(מעטים) ובניגוד לדעתם של
אחרים(רבים מאוד) ,אני סבור שמה שמכונה בשם
מילחמת־תרבות, כלומר, מילחמת־חורמה בסוח־רי־הדת
למיניהם ובגילויים השונים של החומיי־ניזם
הישראלי על כל המשתמע ממנו, היא כורח־השעה;
כורח־השעה — ולא רק צו־השעה, כמו
שנהוג לומר. וב״מילחמה״ כוונתי לכל שיטה,
אמצעי ודרך יעילים — להוציא אלימות.
בנושא זה — אף כי לא בהכרח גם בכל
הנושאים האחרים — קיימת תמימות״דעים
מוחלטת בין עורך הדף הקטן הזה, בן שני
העמודים, לבין עורך השבועון שפתח לפניו את
שעריו. יתר־על־כן, ייתכן מאוד שהיתה זו דווקא
תמימות־דעים זו שגרמה לכך שעורך המוסף
הקטן הזה, שגם הוא אולי כורח־השעה יותר
מאשר מישאלת־לב, יבחר לעגן אותו בשבועון
הנקרא בשם העולם הזה ולא בשבועונים או
בעיתונים הנקראים בשמות אחרים. אין זאת
אומרת, כמובן, שלא היו עוד נימוקים בזכותו של
הצעד הזה. למען האמת, היו נימוקים רבים בעד
ונגד. הנימוק הנזכר היה אחד הנימוקים
המכריעים בעד.
למה אני מספר לכם את כל זה? כי יש לי בעיה,
ואני מתכוון לשתף בה אתכם, הקוראים.
וכדי לשתף אתכם אני חייב לחזור ולהציג
לפניכם את כרטיס־הביקור העיתונאי שלי;
כלומר, כרטיס־הביקור שלי כעיתונאי, להבדיל
מכרטיס־הביקור שלי כמשורר, מבקר או מורה
לסיפרות, למשל. ובכרטיס־הביקור שלי כעיתונאי
כתוב, במקום בולט, בצד דברים אחרים: דוגל
במילחמת־תרבות.
כמו שבכרטיס־הביקור של אחיו של אחד
הנודעים בציירי ישראל מן הדור הקשיש היה
כתוב, בשעתו: יושב־ראש.
למה אני מספר לכם את כל זה? כן, כבר
אמרתי, כי יש לי בעיה.
והבעיה היא ששמואל הספרי צחק.
אבל נתחיל מן ההתחלה. ובכן, יש להניח כי
בשעה שתקראו דברים אלה כבר תרד המחאה
הציבורית שעוררה פסילת ההצגה החילוני
האחרון, מאת שמואל הספרי ובבימויו, מכותרות
העיתונים. מה שהחל בקולות רעמים וברקים,

הנשק היחיד
...אבל אי־אפשר ליצור בלי לחשוב,
ואי״אפשר לחשוב ולהיות פאשיסט. לא
לחינם הכריז גרינג (או אולי היה זה
גבלס!) ״כשאני שומע את המילה תרבות,
אני שולח את ידי אל האקדח ׳.ימין
קיצוני ותרבות פשוט אינם עולים בקנה
אחד. אין זה מיקרה שמכל הדתיות
הלוחמת, מכל הימין התוקפני, מכל גוש
אמונים ונספחיו ולגיונות צרחני הכיכרות,
לא יצא אף יוצר אחד.
לכן נאחז הימין בצנזורה. אילו היה לו
כוח״יצירה אמיתי, היה מתחרה ביצירה
התרבותית הליברלית והשמאלית בתחום
התרבות, בתחום מאבק הדיעות
והכישרונות. אבל מפני שהוא חסר כל
אלה, הוא נאחז במיספרי צנזורה,
באלות״ביריונים ובשאר כלי-משחית.
וכשהוא עוסק בצנזורה, הוא עוד מפטפט
בלשון מיופייפת על ״חריגה מהטעם
הטוב״ ו״פגיעה ברגשות״ וכוי. אבל אין
כל זה אלא מסך-עשן על האלימות
שהיא ביסוד תפיסת עולמו. לא מקרה
הוא שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות
קיימת תחת חסותו של שר־הפנים שלנו,
אלוף התרבות, צייד המזוזות הפסולות,
מפיץ אווירת ימי-הביניים המוקדמים,
הרב פרץ. הוא יאה לה והיא יאה לו.
בועז עברון, ידיעות אחרונות5.12.86 ,
נמשך בזעקות שבר ובפלאסטרים על הפיות,
יסתיים מן הסתם בפיפסים דקים כשל ציפורים.
ועל מה אני מבסס תחזית אופטימית/פסימית
(הבחירה בידכם, על פי השקפותיכם) זו?
כרגיל: על דעת גדולים, כלומר, על דעת מורי
ורבותי העיתונות, שהרי בידיעות אחרונות
( )4.12.86 מצאתי כתוב במפורש כי ״בסופו של
דבר תושג פשרה, יימחקו קטעים. והקהל,
ששמע הסערה יגיע לאוזניו, יילך להצגה. אם
יאהב אותה — תישאר. אם ישתעמם — תרד.״

—יייי

אכן, אין חכם כבעל ניסיון. והעיתונאי שכתב
כדברים האלה הוא בעל ניסיון. סימכו עליו.
אבל לי חבל. חבל על הצגה שהורדה מעל
הבימה בפקודת הצנזורה, אם אומנם תורד, אבל
חבל לא־פחות על הצגה שתעלה על הבימה לאחר
מחיקת קטעים והשגת ״פשרה״ עם הצנזורה, אם
אומנם כך יקרה.
כלומר, חבל מכאן וחבל מכאן. אבל חבל-
חבלים, או, חבל־שיבעתיים בעיניי, אם ההצגה
תועלה לאחר מחיקת הקטעים במיצוות הצנזורה,
תמצא חן בעיני הקהל ״ששמע הסערה הגיע

כי מי שצוחק מהצנזורה מבצע פיחות בערכה
של ההתנגדות לצנזורה, ובאותה שעה עצמה גם
גורע מהערכת סכנתה של הצנזורה בכלל. ומי
שמבצע פיחות בסכנתה של הצנזורה ובערכה של
ההתנגדות לה — מפני שהוא כבר לוטש עיניו
ל״פשרה״ שתושג לאחר מחיקת הקטעים שאולי
(מחשבה נוראה!) לא הוכנסו אלא כדי להיות
מוצאים אחרי שיעשו את שלהם — אדם כזה הוא
לא לוחם גדול בבערות. אדרבה, הוא בור ועם
הארץ גדול בעצמו. בראש וראשונה, מפני שהוא
שם לצחוק את מאבקם ואת ייסוריהם של אלה

לאוזניו׳ ,ו״תישאר״ ,בלשונו של המדווח
העיתונאי שלנו.
וכל כך למה?
שאם אומנם כך יקרה, יתברר לי שצדק־גם־
צדק הקול הזדוני — יש לי קול זדוני כזה והוא
עולה לי בבריאות, תאמינו לי — המלחש
באוזניי, שכל הפרשה אינה אלא ״גימיק״
פירסומתי נוסף בעולם של יחסי ופעלולי ציבור,
משהו כמו תשדיר האשכוליות הידוע.
ואז אני אכעס עוד יותר משאני כועס כבר
היום.
ומדוע אני כועס כבר היום?
כי באותה ידיעה שבה הובעה התחזית בדבר
הפשרה שתושג בסופו של דבר, נאמר גם כי
במיפגן המחאה שערך התיאטרון הקאמרי
באולם צוותא בתל־אביב כנגד הצנזורה, ישבו
בלובי שני מחזאי־הבית של התיאטרון ,״המחזאי
של ההצגה האסורה, שמואל הספרי, כיפה קטנה
לראשו, ולידו חנוך לוין״ .והספרי, מחבר החילוני
האחרון ובימאי ההצגה המצונזרת, אמר על
עצמו ועל חברו, לדיברי המקור העיתונאי שלנו,
״דפוקי הצנזורה״ ו״צחק.״ אמר וצחק — כך
כתוב בעיתון.
וכשקראתי את הדברים האלה נזכרתי — חי
נפשי שנזכרתי דווקא באותה שעה — שאוסיפ
מנדלשטאם וניקולאי סטפאנוביץ׳ גומילוב וחיים
לנסקי: ובמחשבה שניה — גם פרץ מארקיש
ואיציק פפר וכל הסופרים והמשוררים היהודיים
שהוצאו להורג — במישרין ובעקיפין — בשנים
הרבות של הטרור הסטאליני וה״צנזורה״ של הג־פ־או
והנ־ק־וו־ד לא צחקו. ולא צחקו, לא קורט
טוכולסקי, שהתאבד בשוודיה, ולא ארנסט טולר,
שהתאבד בניו־יורק, וואלטר בנימין שהתאבד
בגבול־ספרד, והפובליציסט והפאציפיסט האמיץ
קארל פון אוסייצקי, שמת במעצר נאצי, ועור
סופר והוגה״דיעות ממוצא יהודי, תיאודור לסינג,
שנרצח בידי שליחי הנאצים במארינבאד — כל
אלה, ועוד רבים אחרים, כולם לא צחקו.
מדוע? כי לא היתה להם שום סיבה לצחוק.
ואילו הספרי צחק — סימן שהיתה לו סיבה טובה
לצחוק.
ואם לו היתה סיבה טובה לצחוק — לנו,
כלומר, כל מחנה יפי־הנפש, חותמי העצומות,
מרעילי הבארות, הבוגדים, סוכני אש״ף,
השמאלנים, לנו לכולנו היתה סיבה טובה לבכות.
כי אס הוא, הספרי, צחק — לא היתה לאלוף
(מיל׳) מאיר פעיל סיבה טובה לצאת בריתחה
מצפונית כזאת להגנת חופש האמנויות בוויכוח
רדיו עם הפאפואיסט אהרון פאפו מהטלוויזיה
(מיל׳) ,ולחיים חפר לא היתה עילה להעמיד את
הטור החשוב שלו בידיעות אחרונות לרשותו
של הספרי כ״מחווה למילחמתו (של זה)
בבערות.״
כי אם מחזאי־הבית צחק — אות וסימן הוא
שכל האנשים החושבים כמו מאיר פעיל וחיים
חפר (ואני בכלל זה) נפלנו בפח.

— והם אינם מעטים כל־כך במאה הזאת —
שבאמת מסרו את חייהם למען הרעיון של חופש
הדיבור והביטוי, והביטוי האמנותי בכלל זה.
והוא אינו לוחם כלל. אדרבה, ביודעים או
בלא־יודעים ובמטומטמים, הוא משמש כלי״שרת
בידיהם של הרב פרץ ואנשי שעון־החורף שלו. כי
בפעם הבאה — האם באמת צריך לחזור על
המשל הנדוש? — כשנצעק ״זאב״ ,והזאב יהיה

שעבר תהליך התחרדות כמו כל שאר
תושבי ישראל במדינת-ההלכה שתקום
כאן, לפי חזונו של הספרי. אותו צ׳ופצ׳יק
נודע ביכולתו להפיק צלילי מוסיקה מכל
מיני חלקים בגופו, ובעיקר מישבנו. הוא
מתבקש לנפוח את ההימנון הציוני המאוס
התיקווה. צ׳ופצ׳יק טוען שלא הכינו אותו
לנפיחת התיקווה, ושלא אכל את המזון
המתאים לביצוע הקונצ׳רטו החגיגי הזה.
נסיונותיו של צ׳ופצ׳יק עולים בתוהו. המירב
שהוא מסוגל להגיע אליו הוא הפניית ישבנו
לקהל ותקיעת שני הצלילים הראשונים
מתוך ההימנון לשעבר. הרב צ׳ופצ׳יק אומר
שהוא מוכן אפילו להשתין על הקיר את
שמע ישראל בכל מיני צבעים, רק שיעזבו
אותו לנפשו. שלאנג ופייגלע מוכנים ליצור
בשבילו אווירה של יום הזיכרון. לפייגלע
הקוקסינל יש חנות (מיפתח) במרכז סינור
העור שלה. היא פותחת אותה(את ה״חנות״)
ושולפת מתוכה את דגל ישראל, או יותר
נכון דיגלון קמוט וחסר-הדר. שלאנג
ופייגלע אוחזים את הדיגלון הלאומי בשגי
קצותיו ופוצחים בצפירת-זיכרון. הרב
צ׳ופצ׳יק ממהר להראות את ישבנו לקהל
ופותח בסידרה נוספת של נסיונות כושלים
לנפוח את ההימנון, וסופו שהוא מחרבן
במיכנסיו מרוב מאמץ.
עכשיו אתם מבינים מדוע צחק מחזאי־הבית?
הוא צחק עלינו.
הוא צחק עלינו, שעם ״טקסט״ כזה הצליח
להעלות אותנו שוב לבריקאדות.
וזאת בשבוע שכל גרם אנרגיה שעוד נותר
בגופו המותש־עד־גבה״גלי של מחנה יפי־הנפש
במדינת ישראל היה צריך להיות מכוון לסיכול
כוונת הזדון של מיפלגת־העבודה(,יצחק רבץ)
לגרש מארצו עורך־עיתון ערבי לא צוחק,
ולמחאה על קטל הסטודנטים(שכבר לא יצחקו)
בתוך שטח מיכללת ביר״זית ולגינוי קריין
הטלוויזיה שתיאר את הפתיחה באש על
סטודנטים מיידי־אבנים כ״השבת מילחמה
שערה״ .כך, במילים תנ״כיות אלה!
ואולי לעליה על הבריקאדות בתגובה על
חנינת הגאנגסטר ר׳ ויליאם נקש בידי
הגאנגסטרים של הליכוד.
לכן, מכל הסיבות שלעיל, ומסיבות וטעמים
אחרים שעוד יכולתי למנות אילו עמדו לרשותי
המקום והזמן הדרושים, אני בוכה כששמואל
הספרי צוחק. כן, ואגב — יש לי בעיה.

נתז זד

ויזרנדר לא נסע

מחזאי הספרי ורעייתו חנה
אמיתי, כבר לא יימצא מי שיאמין לנו —
ולצעקתנו לא יהיה שום הד, שום ערך.
למה? — כי מחזאי־הבית צחק. ומרוב שימחך
על היהודי חובש־הכיפה שארח לנו לחברה,
נרמה היה לנו באיוולתנו כי הוא מוציא מילים
מפינו. אבל, למעשה, לא היו אלה מילים שאותן
הוציא מפינו (חיים חפר :״יותר ויותר יהודים
דתיים שפויים רואים כבר בדת״מטעם את השסע
ואת הבקע ואת השיכרון״) ,כי אם קולות אחרים.
והללו׳,לאו דווקא מן הפה יצאו, כי אם ממקום
אחר. ובשלב זה כבר צריכים אנו לפנות מעניינים
שבצורה (הצחוק) לעניינים שבתוכן (המחזה-
הצגה שלפנינו).
וכך מתאר המשורר־העיתונאי חזי לסקלי,
במדורו בהעיר 28.11.86 את אחת הסצינות
שבאותה הצגה שבחזרה עליה נכח:
על הבימה נמצא המנחה שלאנג וכן
פייגלע, קוקסינל סדיסטית, הששה לענות
את כל מי שאינו סר למרותו של המנחה
החלקלק, צ׳ופצ׳יק איש שלום עכשיו לשעבר,

מ שנה ל עורך: שמעון צמרת

באותו גיליון של העיר ( )28.11.86 שבו מדווח
לנו ״חזון הספרי״(הכותרת שלהם) ,מעלה כתבת
אחרת טענה שמקורה — ניתן לשער — במאיר
ויזלטיר ובני חוגו. וכך נאמר שם באותה רשימה:
בחוגי הסיפרות בישראל נשמעה לאח רונה
טענה, כי המשתתפים במישלחות כאלו
(של סופרים ומשוררים ישראליים הנשלחים
״לייצג את המדינה ברחבי תבל״) נקבעים
באופן שרירותי. במשך שנים, אומרים, משו גרים
תמיד אותם האנשים לייצג את ה-
סיפרות הישראלית בחו״ל. בדרך כלל
אנשים הקשורים באופן זה או אחר
באגודת-הסופרים, עורכי כיתבי״עת לטיפ-
רות או אנשים הקרובים לצלחת. בעיקר
מדובר באשר רייך, יעקב בסר וחיים פסח.
מאיר ויזלטיר או יאיר הורוביץ, למשל,
מעולם לא נשלחו לכנסים כאלה. ויזלטיר
סבור שיש הרבה אמת בטענה זו. זה מאוד
מיקרי ותמוה שאלה המייצגים את ישראל
בספרד ובפולין (בהקשר זה נזכרים
שמותיהם של יעקב בסר וגבריאל מוקד,
אשר השתתפו בשתי המישלחות) הם
אנשים שאינם בולטים בתחומם, אלא
מצטיינים בקשר לאגודת-הסופרים.
שבוע לאחר מכן, משיב חיים פסח באותו מקום
(העיר )5.12.86 ,על הטענות המופנות כלפיו,
בהזכירו לחתן פרס עלית ( 20,000 דולר) ,שדווקא
הוא אינו יכול לטעון לכיתרם של המקופחים
הגדולים (מחצית מכתבו של חיים פסח צונזרה
על־ידי מערכת המקומון).
למען האמת וכדי להעמיד דברים על דיוקם:
שני הצדדים צודקים, במיקרה זה,
ויזלטיר, אדם שיודע יפה־יפה לדאוג לאינטרסים
שלו מבלי להטריד את עצמו יתר־על־המידה
באינטרסים של זולתו, באמת אינו זקוק לרחמינו
(הגם שבתחום היח׳׳צנות הוא עדיין רחוק מרחק

שנות־אור מרבי־אלופים מסוגם של יורם קניוק,
א״ב יהושע, טית כרמי וכמה מהשמות האחרים
שנזכרו או נשמטו מהרשימה המצוטטת) .ואילו
חיים פסח — אחד העורכים אניני־הטעם ביותר
בקריית־ספר שלנו — אינו דוגמה טובה לעסקן
הסמוך לצלחת. להיפר, הוא דוגמה רעה ל־כדאיניק
מסוג זה.
מה שאינו גורע כהוא־זה מתקפות שאלתו-
קובלנתו הלגיטימית של מאיר ויזלטיר כדרך
שאינו גורע כהוא־זה מחומרת המצב שממנו היא
חושפת טפח, ורק טפח אחד בלבד.
האם שאלתם את עצמכם אי־פעם, קוראים
(וכותבים) יקרים, כיצד אירע הדבר שלא
אלכסנדר פן ולא יונתן רטוש, ואפילו לא לאה
גולדברג הבלתי־שנויה־במחלוקת והבלתי־דוק־טרינרית,
לא זכו מעולם בשום פרס סיפרותי
יוקרתי, ואני חוזר על דבריי כדי לאשר שאכן אין
כאן טעות: בשום פרס סיפרותי יוקרתי. לאה
גולדברג אומנם זכתה — למורת רוחה הרבה, אני
אעיד על כך בפרס שלונסקי, שנוסד בעיקר
ביוזמת המשורר עצמו ולא הוסיף לחתניו
הספורים, ולוא רק מטעם זה בלבד, כבוד רב.
ואילו יונתן רטוש זכה פעם, אם זיכרוני אינו
מטעני, ב״פרס היצירה מטעם ראש־הממשלה״,
ואולם זה — כבודו במקומו מונח — מיעוטו פרס
ורובו מילגה, כסף הניתן ליוצר כדי לפנותו
מטרדות־החולין שלו למשך שנה אחת תמימה.
במילים אחרות: שלושה מהשמות המדוברים
ביותר בדורם לא זכו לא בפרס ישראל ולא בפרס
ביאליק, לא בפרס קוגל של עיריית חולון ולא
בפרס המו״לים שעל שם מרדכי ברנשטיין, שלא
לדבר על פרס עלית האגדתי: הפרס שפרש כנפיו
ופרח לדרכו פעם אחת ויחידה בלבד ומאז לא
נודעו עוד עיקבותיו, לא בשמיים ולא כאן בינינו
על הארץ.
וכל זאת, כאשר יהודה בורלא ודויד שמעוני,
יעקב פיכמן וזלמן שניאור, הזז וי״ד ברקוביץ
וש״י עגנון זכו בפרס ביאליק, למשל, לא־פחות
מאשר פעמיים, ואילו א״צ גרינברג, גדול
השנויים־במחלוקת בסיפרותנו בת הדורות
האחרונים, זכה בו לא־פחות מ שלו ש פעמים
(פעם אחת ״פרס מיוחד״) .וזאת, כאשר ועדה של
שלושה מפריסי פרסה נכבדים (כך קרא להם
שלונסקי בבדיחות״הדעת) לא נרתעה מלהעניק
את הפרס לסיפרות יפה לעורך ולעסקן
המפ״איניק הוותיק ישראל כהן על אחד הגרועים
שבסיפרי הביקורת שיצאו אי־פעם מתחת ידיו
של מבקר בישראל (יעקב שטיינברג ־ האיש
ויצירתו) ,ובעת שדויד בן־גוריון, הזכור לטוב
בימים אלה, זכה פע מיים בפרס לחוכמת
ישראל על מחקרים חשובים דוגמת בהילחם
ישראל וחזון ודרך (הוצאת מפא״י)1951 ,
ויצירות מופת כגון זיכרונות ואיגרות (.)1971
האם ידוע ברבים, דרך משל — כדי להתקרב
יותר לימינו אלה — כי פקידון מפא״יניקי אפור
כעין האפר, שטיא לא קטן דרך אגב, הוא הקובע
את דמותו של פרס ישראל, כלומר, הוא הקובע
מה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו(כך,
כשהוא מבקש למשל להעניק את הפרס לפלוני־אלמוני
הכותב רצנזיות על מחוללות יהודיות
יוצאות בוקובינה, כל שעליו לעשות הוא להעביר
החלטה כי פרס ישראל לשנה זו וזו יוענק
ל״תיאורטיקנים של אמנות המחול של שיבטי
ישראל, בדגש מיוחד על נחלותיו לשעבר של
הקיר״ה פראנץ יוזף ירום הודו״ ואחר־כך
להשתתף בבחירת השופטים, כולם מומחים בעלי
טביעת-עין למחוללות רומניות — וכן לפרסים
שעתידים להתחלק בעתיד זהו האיש שהחליט,
דרך משל, כי פרס ישראל לשירה לא ניתן
ולא יינתן לא בשנה שעברה ולא לפני שנתיים
ולא השנה ולא בשנה הבאה עלינו לטובה —
אולי כדי שלא יצטרך לחלקו לאדם היחיד
בישראל הראוי לו בשנים אלה, הלא הוא מיודענו
אבות ישורון. אבל זו רק דוגמה אחת מני רבות.
בכלל, האם ידוע לכם כמה פעמים משתתפים
אותם אנשים (למשל, ריאקציונרים נודעים־
בשערים מאוניברסיטת בר־אילן ואנשי שלומם)
בוועדות הפרסים למיניהם, או שבחורציק בעל
השם הגראנדיוזי אורציון ברתנא — אור מועט
ותנא לא גדול, האמינו לי — אדם שלא יצר
מימיו דף אחד הראוי לאכילת כלב — כבר נבחר,
בגילו, להיות שופט לפרס ביאליק, ועוד לשתי
קאדנציות. וכלום בדק אי־מי את מיספרם של
מעניקי הפרסים שהם גם מקבלי פרסים...
ואם בנושא הפרסים, שכבודם מועט וכספם
בטל בששים(שקלים חדשים) כך, הגיעו בנפשכם
כיצר נראים הדברים בנושא מישלחות סופרים
לחוץ־ לארץ, פירסומים מטעם מישרד״החוץ
הישראלי המיועדים לגולה הדוויה, בראיונות
שמישרד־החוץ שלנו מאלגן לאורחים רמי־מעלה
מחו״ל עם נציגי הסיפרות המקומית, כולל

ראיונות טלוויזיה עם נציגי רשתות זרות,
ברשימת הלקטורים של מה שמכונה בשם
״מועצת הספר העברי״ המחליטים איזה ספר עברי
חדש (שירה, פרוזה, ביקורת וכר׳) יזכה בעידוד
על־ידי קניית כמה מאות עותקים, וברשימת
מועצת החכמים הממונה על אותם לקטורים(אני
עצמי למשל מכהן־כבוד מזה שנים כאחד הלק־טורים,
אבל מזה למעלה מארבע שנים לא נשלח
אליי שום ספר לקריאה. מסתבר שבעיני האדונים
הללו לא נמצאתי ראוי ועוד ועוד ועוד. האם
ידעתם איזו תיבת פאנדורה פתח כאן מאיר
ויזלטיר בדיברי קובלנתו הצודקת.
וכל עוד אנחנו עוסקים בנושא זה, אנא תנו
ליבכם גם על העובדה שפרסים כמו פרס־וולף
היוקרתי או פרס־ירושלים, הניתן במיסגרת יריד־הספר
בירושלים, עוד לא הוענקו מעולם לאמן
מקומי. ובעצם, לא הוענקו מעולם לאמן שעוד
היה זקוק להם לצורך עידוד.
ואכן, עוד אני כותב אליכם שורות אלו, והינה
שומעות אוזניי ברדיו שפרס קרן־וולף, בסך 100
אלף דולר טבין ותקילין, הוענק השנה לנצרכים
הגדולים: המוסיקאים אייזק שטרן וקזישטוף
פנררצקי הפולני.
בכל הענווה הראויה, אני מציע להעניק את
הפרס בשנה הבאה לבטהובן ופאדרבסקי* .ועל כך

אני בא על החתום —

אריאל שרון, שר התעשיה־והמסחר, הידוע גם
כחוקר־סיפרות מובהק, פוסק הלכה בענייני־רוח
ומבקר־שירה רגיש, הניח את עיסוקיו הרבים ונתפנה
בישיבת־הממשלה מן השבוע שעבר לדפדף
ולעלעל בכתב־העת הסיפרותי סימן קריאה,
ואף לקרוא מתוכו(ממש לקרוא!) שירים אחדים,
ביניהם של יצחק לאור, בעל אפריים חוזר
לצבא, כדי לחשוף לפני שרי־הממשלה, אשר דנו
בבעיותיהם של המוסדות להשכלה גבוהה, את
״היעדר הפטריוטיות״ של משתתפי כתב־העת,
ואולי גם של המשתתפים במימון הוצאתו לאור:
מישרד־החינוך ואוניברסיטת תל־אביב. אכן, לא
נותר אלא לשבור ולנפץ את הסייסמוגראף כדי
לבלום את רעידת־האדמה. יצויין כי בסימן קריאה
מתפרסמים, מדי פעם, גם שיריו של שר־הכלכלה־והתיכנון,
גר יעקובי, ומן המפורסמות
היא כי שר״החוץ, שימעון פרס, ממלא ביחס לסימן
קריאה את תפקיד השושבין, שמילא בעבר
משה דיין ז״ל ביחס לאלופת ישראל בכדורסל,
קבוצת מכבי תל־אביב. מטרתו של אריאל
שרון, היודע לגרוף הון ממוקדי התעניינות ציבורית
(ראה פרשת החילוני האחרון) ,היא, ככל
הנראה, למנוע תמיכה מריבעון ״אנטי פטריוטי״
זה ולעודד סיפרות צייתנית, צועדת־בסך וממושמעת.
נתן רענן, כתב על המישמר, המביא את
הפרטים בעיתונו, מעיר בצדק כי ״שהייה של
צה״ל במשך שבוע אחד בלבנון היתה מספקת

במר שבניסיונות־האדם, כאשר איבדה את בנה
במילחמת־הלבנון שאותה הצדיקו הד״ר אלדד
ומרעיו. ואם לא כתב, למה? היכן כאן היושר
האינטלקטואלי והיכן האובייקטיביות הנדרשת
ממבקר־סיפרות? לא, כי מה שיפה לבת־שבע יפה
גם ליצחק לאור, יב״י או חנוך לוין.
אכן, ביקורת מגוייסת ומשוחדת ללא כחל ושרק.
ועל כגון זה נאמר: אמור לי מי המבקר שלך
ואומר לך מי אתה.

__ שמעון צמרת

מה שיגע את הבחור
״ביבוף״ בתיאטרון הבימה
מאת: יוסי הדר
בימוי: מיכה לבינסון
המחזה ביבוף, פרי־עטו של יוסי הדר, הוא
נסיון להתמודד בדרך ררמאתית עם נושא רגיש
במיוחד: מציאות בצל זיכרונות השואה. המחזאי
בנה מיספר דמויות ורקם להן עבר מורכב ונורא
על־פי נתונים עובדתיים היסטוריים, אלא שלא
עלה בידיו להעמיד מכל אלה מחזה בעל עוצמה.
נקודת התורפה הבולטת ביותר של המחזה היא
הדיאלוג. הדמויות האמורות לשוחח זו עם זו אינן

* איגנצי י אן פאדרבסקי: נשיא פולין בש־נים
,1921-1919 היה מלחץ ופסנתרן מחתן.

מדינת הלכה
זוכרים את המיקרה של רב־החובל הישראלי
אבנר גלעד, שהוריד לים, תוך כדי שימוש באלימות
(מכות אגרוף) ,בכלי־שיט לא־בטוח
(רפסודה) ,נוסע כושי סמוי מול חופי אפריקה?
בשבוע שעבר נסתיים סוף־סוף מישפטם של
גלעד וחברו, הקצין השלישי רון גורפינקל.
לדיברי העיתונות, קבע שופט בית־המישפט המחוזי
בחיפה, אמנון כרמי, כי גלעד ״נפל״ מעבר
מפואר של שרות בחיל־הים למצבו הנוכחי .״הוא
הועמד בפני דילמה חמורה, ולא ידע על כל נוהל
מחייב. השופט הביע את תיקוותו כי הכושי הגיע
לחוף מיבטחים.״
״אי־אפשר להסכים עם הנאשם, אולם ניתן להבינו,״
כתב השופט בגזר־דינו ,״הוא נתקף בתיס־כול
חריף. באוניה היה איום משמעותי (מיש־מעתי?)
על מעמדו, הנחתת המכות על הכושי
היתה כפורקן ריגשי לתחושת התיסכול. ההחלטה
להוריד את הכושי לא היתה ספונטאנית, אלא
נבעה משיקול מוטעה ואי־הבנת משמעות העבירה.״
גלעד
נדון לשנתיים מאסר על תנאי לשלוש
שנים.
מה יש לדבר: מדינת הלכה.
נ״ב: מה־פלא שרב־חובל ישראלי אחר, שלמד
את הלקח מפרשת גלעד, מתאר השבוע בראיון
עיתונאי את הרגע שבו ראה את סירת המישטרה
אשר לידיה הסגיר ארבעה פליטים טאנזאניים,
שביקשו להימלט ממה שהוא עצמו מתאר
כ״העוני המחריד והשילטון הקומוניסטי העריץ״
בארצם, בתור ״הרגע המאושר ביותר בחיי.״
כאן כבר מדובר ביפה־נפש של ממש. שהרי כך
מתאר שלום כהן ,״הקפטן הכי צעיר בצי הסוחר
הישראלי״ ,את פרידתו מהפליטים לאחר שהסגיר
אותם לידי אנשי סירת־המישטרה של ארצם:
״כשראיתי אותם מתרחקים, הרגשתי צורך להצדיע
להם ולנופף להם לשלום. ביקשתי להשמיע
שלוש צפירות ממושכות. היה מין כבוד אליהם.
הרצון שלהם לברוח, להיות חופשיים; המחשבה,
שהם היו מוכנים לשכב 40 שעות בתוך השמן,
בלי אוכל או מים, כדי להשיג את הזכות האלמנטארית
של האדם באשר הוא אדם — דחקה
בי את כל ריגשות הכעס(על שהצליחו להסתנן
לספינתו) .ריחמתי עליהם( ״.בלבו, חיפה,
.)5.12.86
מה יש לדבר: חסיד אומות העולם.

ח. סיד

תרבוטק

מוספים סיפרות״ם
שני רצנזנטים חריגים, מעין ציפורי-ימין
נדירות, נכחו (נחו?) השבוע על חוטי־החשמל
הסיפרותיים. הלא הם אריאל שרון, בעל מיל־חמת־הלבנון,
והד״ר ישראל אלדד, לשעבר אחד
האידיאולוגים של המחתרת לח״י. איש־איש על
חוט משלו, איש־איש בעניין משלו. זה פוסל וזה
משבח. זה קוטל וזה מברך.

למעלה במונטיפר: סצינה מתוך הצגה על־פי סיפורה של עמליה נהנא״כרמון
להוצאת כיתבי־עת סיפרותיים משך עשור או
שניים״ .צא וחשב כמה ימים ולילות ושבועות
וחודשים ושנים שהה צה״ל בארץ לבנון, בלא
לאמוד את מחיר־הדמים אשר בוזבז שם. והכתב
מוסיף ואומר כי :״כאשר שרון מככב כקריין,
כצנזור וכמומחה להשכלה גבוהה, אזי מסתבר כי
אין לאן להוליך את החרפה. פשוט, מה שהיה פעם
קרוי,תחושת אשם ורגש הבושה׳ חדלו להתקיים
בחיינו הפוליטיים.״
במוסף הסיפרותי של ידיעות אחרונות נח
הד״ר ישראל אלדד מעיסוקיו האחרים באמצעות
רצנזיה נמלצת על ספר־השירים החובה והזכות
של בת־שבע שריף סגל. ישראל אלדד, מתרגם,
עורך, סופר ועיתונאי, אשר הבחנתו הסיפרותית
אינה נופלת מזו של אריאל שרון, מצטט מתוכו
שירים אחדים כדי לאפיין, לחזק ולהאיר את דבריו
על הקובץ, ובעקיפין, כדי לתת ביטוי להשקפתו
הפוליטית, אשר לבטח אינה ״אנטי פטריוטית״
כהשקפתם של משתתפי סימן קריאה.
הוא מנתח, למשל, ברצינות אקדמית אימתנית,
שיר שלם אשר שש מילותיו הן :״מה פתאים/
אדוני ילוזם/ואתם/תחרישון אבל פילפוליו
מזכירים פיטפוטים על ספסל בשדרה יותר מאשר
ביקורת סיפרותית. כך, למשל ,״הצירוף המפתיע״
שהוא מגלה כאן בין שתי שכבות לשון: בין ״מה
פתאם״ ה״סלנגי״ ,כדבריו, לבין ״הלשון המיק־ראית
הנמלצת הפותחת ב,אדוני׳ ,שאין נשגב
ממנו״ .דומה שמכל הסופרלאטיבים מעבירי־הצמרמורת
המפוזרים כאן, מגדיל אלדד לעשות
בהביאו שיר קצר, בנאלי וסתמי, ככל ששיר
מסוגל להיות — כנראה בתגובה לתנועת
״אמהות נגד שתיקה״ אך ״פטריוטי״ אליבא
דאריאל שרון — אשר חמש מילותיו הן :״בפריע
פרעות/חיבות האמהות לחכות,״ כשהוא מכריז
בהתלהבות כי ״המשוררת מבשרה דוברת, כי שני
בנים לה בחזיתות ישראל והי׳א יודעת מה זה אם
מחכה, והיא יורעת מה זה בכי, בין ארבע קירות
שהם גם קורות ישראל בלשונה האסוציאטיבית...״
כך או כך, לא זכור אם הד״ר ישראל
אלדד, החרד כאן כל־כך לסיבלה של אם שבניה
משרתים בחזיתות ישראל, טרח להביע״את ריגשי
השתתפותו ברצנזיה דומה על סיפרה שירים
לגוני של רעיה הרניק, משוררת ואם, שעמדה

מסוגלות לעשות זאת, לא משום שהן דמויות שהשיחה
קשה עליהן, אלא משום שהמילים ששם
בפיהן המחזאי אינן מאפשרות דיאלוג של ממש.
לעיתים אלה מישפטים סתמיים, לעיתים אמירות
תלושות שאינן מותירות מקום לתגובה ולעיתים
קיטעי־מלל משובצים הצהרות סיסמתיות תמוהות.
כך לא מדברים. כך לא בונים דיאלוג דרמתי
האמור לאפיין דמויות ולהוביל ולפתח עלילה.
נקודת־תורפה אחרת היא חוסר העיקביות שמוצאת
את ביטויה במצבים רבים לאורך ההצגה.
כך, למשל, בקטעים בהם מסרבים מנדל דביר
ואשתו בכל תוקף לגלות את סודם לפני הרופא
הפסיכיאטר, ואחרי מישפט שיכנוע פושר אחד
נפרצות חומותיהם והם חושפים את ליבם ברצף
גדוש פרטי־פרטים רוויי־כאב. גם הנטיה להגזמה
רווחת במחזה, כמו בקטע שבו מוצא עצמו הפסיכיאטר
קשור אל מיטת־המשוגעים והוא נאבק
ומתפתל כאילו הוא עצמו החולה המטורף,
או הקטע בו מתגלים ראשיהם הכרותים של גורי־החתול,
שאת אימם תולה איציק החולה באופן
מורכב ומתוחכם, ועור ועוד.
לצד אלה רוויה ההצגה מעמדים שבהם הקו
השולט הוא חוסר רגישות לשונית, כמו למשל
בקטע הווידוי, כשאיציק בולע את הכדורים האמורים
להביא למותו, ופותח מעט לראשונה את
סגור־ליבו לפני הרופא המטפל, והאחרון מאיץ בו
שוב ושוב בנוסח של ״תמשיך לדבר, אל תפסיק
לדבר,״ באופן שיותר משיש בו כדי לעודד ולהקל
יש בו כדי לקומם.
בעיקבות כל אלה, התוצאה הנראית על הבימה
דומה יותר למותחן בלשי בנוסח ״מה שיגע את
הבחור״ ,מאשר לחדירה של ממש אל תהומות
נפשם הפגועה ועברם האפל של הגיבור ובני•
מישפחתו ניצולי־השואה.
למרות מיגבלות הטקסט, עשו אוהד שחר
ונחום בוכמן מלאכה ראויה לשבח. הראשון
בדמותו של איציק דביר, הבן המטורף, והאחרון
ברמות אביו העלוב והכנוע.
אך המישחק, כמו גם הבימה היפה, לא יכלו
למשימה. הצגה טובה זקוקה לטקסט דרמאתי
שהוא גם דיאלוג טוב, וטקסט כזה לא עמד לרשותם
של המבצעים את ביבוף ב הבימה.

עדנה אלוני

מהאת מעדיפה במל7 7

קקפיאענק•? א /מקכ׳׳ג גמד׳?

ג ל* ל, ש
המל,דד היחידי עם המקבי* הענק•

אין עוד מקרר
ע ם אחריות כז א ת

שנות אחריות
על המדחס

ועל יובעו הדפנות החיצוניות
כ כ /ר דז/קס/

111

מקסי גלאקסי ־ המקרר היחידי
עם גב הפלדה.
מקררי גלאקסי -עם התקן הכפול,
האמריקאי וישראלי.

ת שלומים שקליים שווים
וברם מיידי לכל קונה
שרות ושיווק תדיראן. פרטים בחנויות החשמל
המובחתת,שקם, מת״מ, סולור וכל-בו שלום.

מרים
1בנימיני

מזל החודש:

שהיא תבלע את הפיתיון, אלא פשוט מהסיבה
שהוא בטוח שזה יצחיק אותה, ובך
הוא יוכל לפתות אותה. הוא מוצא את כל
האימרות העתיקות והנדושות של שנות
העשרים, מסיר מהן את האבק ומשתמש

קשת
ח״ז38ז שרהאוחזים בקשת

מאוד ירצה ללמוד אצלה
טריק חדש או 11 וונ״ם, והיא
בהחלט 1תהיה מוכנה ללמד אותו

חיי־הם יץ שר הגבר
במזל קשת
הגישה של הקשת״הגבר למין, כמו לכל
דבר אחר, היא מאוד גלויית לב. אם הוא
רוצה להיכנס למיטה עם מישהי מסויימת,
הוא אומר לה זאת ללא בושה או מעצורים.
לעומת זאת, אם הוא מזמין אותה לבקר
בביתו, להראות לה את ספריו, עבודותיו או
כל דבר -הוא מתכוון בדיוק לזה, ולא לשום
דבר הקשור במין.
הוא מביך נשים רבות בגישתו הישירה
והלא״מתחשבת, כשהוא לועג להן ומבקר
אותן, בעיקר אם הן נוטות להיות שמרניות
כך שכל נסיון להגן על עצמן או לסרב לוייראה טיפשי ומגוחך.
אם הוא לא ניגש בצורה גלויה וישירה,
הוא מוצא לו מישפט מהסוג ״אני לא מכיר
אותך מאיזה מ קו פ ד או מישפט שיגרתי
וידוע אחר. וזאת, לא משום שהוא מאמין

דבר. הוא לא נוהג להסתיר דבר מאשתו,
חברתו או בת-זוגו התורנית. היא רק צריכה
לשאול. הוא מאמין שחיים רק פעם אחת,
ולכן הנשים בחייו חייבות להיות מוכנות
ללמוד דברים חדשים ומעניינים.

בהן. היא יודעת בדיוק מה הוא רוצה, ומה
שמשעשע בדבר שהוא יודע שהיא יודעת,
ולמרות שזה לא מתקבל על הדעת -לשיטה
זו יש הצלחה.
גבר קשת לא שייך למזלות המיניים
במיוחד, אבל לא חסר לו דבר. הוא יכול
לזקוף לזכותו לא מעט הצלחות. הקשת

לקשתית אין בעיות בתחום־המין. היא
נהנית ולא מגבילה את עצמה בשום דבר.
היא ניחנה ברוח חופשית ופתיחות בכל
הקשור במין. זאת לא אומרת שפעמוני-
החתונה מצלצלים עבורה וממתינים לה.
ההיפך הוא הנכון. היא מסוגלת ליהנות
מגבר לילה אחד ולשכוח את שמו למחרת.
היא מאוד אימפולסיבית, ומשיגה את
הנאותיה בכל זמן, היכן ועם מי שהיא בוחרת.
אנשים שמרנים מזדעזעים מהתנהגותה

הגבר״הקשת. כל גבר שייכנס לחדר־השינה
שלה, כדאי שיתכונן לבלתי־צפוי.
לא איכפת לה אם הוא פחות מנוסה
ממנה. היא תתנדב ללמדו כל מה שהיא
יודעת. היא לא מאהבת קנאית, ונותנת לבן-
הזוג שלה את החופש לעשות מה שמתחשק
לו ומה שמדליק אותו.
את חוש״הצדק המפותח שלה מרגישים
אפילו בחדר-השינה.
התמים, המצפה שהדברים יתרחשו לפי
רצונו, עשוי להיות מופתע. אם יעיר לה,
ימצא שיש לה מענה-לשון חריף, וקשה
לגבור עליה בוויכוח מילולי.
אחת הנטיות המרגיזות ביותר אצלה:
הרגלה לספר בפרוטרוט על הרומאנים שהיו
לה בעבר. היא אינה חשה שזה לא נעים
לשומע, או עלול לפגוע בו. לגבר רגיש כדאי
להכין את עצמו, ולמצוא דרך להשתיק
אותה, לפני שדיבוריה המיותרים יגרמו לו
להתרחק ממנה.

הבריאות שלכם ושל בני המישפחה תגזול
מכם זמן יקר. כל זה כשעליכם להספיק למלא
את כל ההתחייבויות
שלקחתם על עצמכם.
פרוייקטים חדשים
מתחילים בעבודה ואי״
אפשר לדחותם. יש אפשרות
למצוא קיצור
דרך. הרעיון כבר ישנו,
אך אינכם מעזים לחרוג
מן השיגרה. למעשה, זה
הדבר היחידי שיכול לעזור
לכם בתקופה זו.
בשטח הרומאנטי אתם מאוד מבוקשים.
לפנויים שביניכם נטיה לאנשים יוצאי דופן.

העבודה מעסיקה את רוב זמנכם ומחשבו*
תיכם. אלה שמתרכזים בלימודים אינם
מתפנים לשום דבר אחר.
השאיפות גדאות
סוף״סוף בטווח הגש מה.
ה״ 14 וה 15-בחודש
אינם מתאימים לשי חות
בעניינים חשובים,
עלולים לפרש את דיב-
דיכם בצורה מוטעית
ולגרום לכם נזק. השבוע
חשוב שלא תסתמכו על
אנשים שפועלים לפי
הוראותיבם בלבד, נוכחותכם דרושה לגבי
ההרגלים של האחרים לטווח הרחוק.

ענייני מגורים ממשיכים להטריד אתכם. יש
רצון לחפש דירה אחרת או לארגן מחדש את
המקום שבו אתם גרים.
רצוי לדחות מעט את
הדבר, תקלות בלתי
צפויות יכולות לגרום
לכם לחרטה על כך
שבכלל התחלתם בשינויים.
ה־ 10 וה־ 11 בחודש
מראים על בעיות
בריאות, שלכם או של
אחרים, אך זה יאלץ
אתכם לשנות תוכניות.
עקב נסיעה של ידיד או קרוב מישפחה תוכלו,
סוף־סוף, להתפנות לטיפול בענייניכם.

ב 10-וב 11-בחודש צפויות פגישות מפתי עות
ומרגשות. רצוי להיות גמישים ולהתאים
את עצמכם לאנ שים
שחברתם חשובה
לכם, אותם ימים יכולים
לקבוע רבות לגבי
העתיד היותר רחוק.
בענייני כספים מצבכם
משתפר, חשוב שהתיי עצו
עם אנשים שמבי נים
בכספים, עצותיהם
חשובות וכדאי לסמוך
על כך. סטודנטים ותלמידים
יתקשו השבוע לבטא את עצמם בעל
פה. היו שקטים ולא מעורבים במה שנעשה.

ה־ 10 וה־ 11 יחיו עמוסים בעבודה. ויחיה
עליכם למלא תפקידים של מישהו אחר. חשוב
שתשימו לב שאחרים
לא יגנבו את רעיונותיכם.
בעבודה יש מי
שמוכן להתקשט בנוצות
לא לו. אתם משקיעים
עבודה ואחרים קוצרים
את התהילה, רק מפני

שאינכם מוכנים לייינר
על הכבוד. אבל אם לא
תעצרו את הדבר, זה
יהפך להם להרגל. ב־ 2ג
וב־ 13 תיהנו מחוויות רומאנטיוו; מפתיעות.
בני המין השני -מאוד נמשכים אליכם.

את ה 10-וה 11-בחודש בדאי לנצל לתיקון
יחסים שהתקלקלו או לבירור אי-הבנה שהשפיעה
עליכם לאחרונה.
נראה שהפעם יבואו
לקראתכם, אלא שחשוב
שתפגינו ביטחון.
ה־ 14 וה־ 15 בחודש יהיו
קשים במיוחד, חשוב
שתהיו זהירים בכל מה
שאתם אומרים. אתם
ג 2בנו במבר ־
נוטים לנהוג בצורה לא
20 בדצכיבד
צפויה ולהביא לתגובות
קיצוניות כלפיכם. כל
מה שעליכם לעשות זה להיות יותר
מאופקים וותרנים. מצבכם הכספי רגיש.

בעבודה צפויות לא מעט הפתעות. ביחסים
עם הסביבה כדאי שתהיו זהירים, מה שמבטיחים
לכם בקלות לא
בטוח שיתקיים. כדאי
שתשתפו בתוכניותיכם
לעתיד רק את האנשים
שאותם אתם מכירים
שנים ארוכות. מה שמתרחש
מאחורי גבכם יכול
לסכן את מעמדכם, ועי־
21בדצמבר -
רנות יכולה למנוע את
19 בינו א ר
הדבר. בני עקרב ודגים
נמשכים אליכם, אך לא
נראה שהם הפרטנרים המתאימים לתקופה
זו. תאומים, אריה ודלי הם היותר מתאימים.

השבוע תחושו קצת חוסר ביטחון באשר
לעתידכם המיקצועי. אולם פגישות מיק-
ריות יכולות לגרום לכם
שינוי מצב-הרוח לטובה.
השינויים שאתם
מבצעים בימים אלה
יוכיחו את עצמם כמוצ-
לחים מאוד. אך כרגע
קשה לראות זאת. ב שיחות
ופגישות כדאי
20 בינו א ר -
שתהיו המאזינים ולא
18בפב רו א ר
אלה שיודעים כל דבר
טוב יותר, התנהגות כזו
יכולה להרחיק מעליכם אגשים המעוניינים
לעזור. בענייני כספים עדיין צפויות בעיות.

הקריירה תופסת מקום חשוב בתוכניותיכם,
מחשבותיכם ופגישותיכם עם הסביבה. השבוע
תמצאו לפתע דרך
חדשה להגשים את השהמיקצועיות. איפות שום
דבר לא יקרה לפי
המתוכנן. כל מה שיבוא
לפתע. באופן בלתי צפוי.
יוכיח את עצמו כמתאים.
ב־ 12 וב־ 13 כדאי
19 בפב רוא ר
לצאת לנסיעות או פגי20ב
מרס
שות. אנשים שעימם יהיה
לכם מגע ממש ישמחו
לעזור לכם. בשטח הרומאנטי -הצלחות
והיכרויות חדשות יוסיפו התרגשות ומתח.

• חיי המיז של האשה
במזל קשת

במקום שבו אתם עובדים לא תוכלו לשבת
שאננים ושקטים. משהו מתרחש מאחרי גבכם,
וכדאי שתהיו יותר
עירניים ותשימו לב לכל
דבר יוצא דופן, אפילו
אם אינו נראה חשוב.
טעות שלכם יכולה לשמש
סיבה לממונים
להודיע לכם על שינוי
דראסטי בתפקיד, במקום
בעיסוק׳עצמו. יח סים
אישיים שהיו מ־עורערים
לאחרונה עלו לים
להגיע לסיומם. מבחינה כספית מצבכם
משתפר -תודות לעזרה מבני מישפחה.

ענייני כספים גורמים לכם לדאגה, יש צורך
לארגן מחדש את ההוצאות ולתכנן אותן. לא
תוכלו להרשות לעצמי
כם להוציא הוצאות
שאינו הכרחיות. בריאו־תם
של בני מישפחה
קשישים גורמת לדאגה,
כדאי לדאוג שיקבלו
את הטיפול ותשומת
הלב שלה הם זקוקים.
הימים ראשון עד שלישי
אינם מתאימים לביצוע
עסקות, קניה ומכירה
של רכוש בעל ערך, כגון מכונית ודירה.
בתחום הרגש אתם חשים חסרי ביטחון.

ביחסים עם הסביבה הבל יכול לקרות. לא
תוכלו להסתמך על התנהגות או ידיעה של
תגובתם של אנשים בעבר.
זהו שבוע שצופן יותר
מדי הפתעות, וכ דאי
להיות מובנים. יו תר
חשוב לסמוך על
עצמכם, בלומר מה שפ חות
לספר למי שאינכם
בטוחים במאה אחוז
ו 2ב מ אי -
20 ביו ני
באמינותו. מה 12-עד
ה 4-ג בחודש תהיו חלשים
ונוטים לחלות, ר צוי
שתימנעו ממאמץ מיותר. הפתעה
משמחת בענייני כספים תגיע לאוזניכם.

תזזומיס

הרווק יכול לשבור מיספר לא מבוטל של
לבבות במשך שנה אחת. רוב הזמן זהו סתם
כיף בשבילו, אבל למעשה הוא אינו יכול
לרסן את הדחף להתנסות בכל הרפתקה
אפשרית. אם נדמה לו שיוכל ללמוד דבר-
מה חדש מאשה כלשהי, או ללמד אותה
טריק אחד או שניים, האינטרס שלו להשיג
אותה יהיה חזק מאוד. הוא לא ירפה עד
שתהיה שלו.
רוב הקשתים אינם מתחתנים לפני מלאת
להם 30 שנה. עד גיל זה, הקשת מתנסה בכל
חוויה אפשרית. סיפורים של אחרים אינם
מספקים אותו. הוא חייב לטעום בעצמו מכל

ומהשקפותיה. הדיעה שלה על הצרכים
הפיסיים פשוטה ולא מסובכת. הבעיה היא
להתרגל לכך, ביחוד אם הגבר רגיל לסט ריאוטיפ
של אשה צנועה, סגורה וכנועה.
בספר״החוקים הפרטי שלה אין גם סעיף
אחד שבו כתוב שאין לה זכות לקחת את
ההגה ולהוביל במיטה. התוצאה: זה בדיוק
מה שהיא עושה. לדעתה, יש שיוויון זכויות
לכולם. לגבר שמתחבר אליה כדאי לזכור
זאת. אין ספק שהוא יהנה מנסיונות, חוויות
והרפתקות מיניות בלתי״שיגרתיות, שכן
היא עצמה מחפשת את החידוש והעניין
בחיי־המין. היא נהנית מכך בדיוק כמו

(ן שו!

נו־1

זוי

70 77(0777 707מ 07/017

מאת
מי ת

יריב

ה א מת 1
לא ת מיד;
מתחת ;

נודע לי שהרווק המאוד־מבוקש, דודו טופז,
עובר עכשיו את משבר גיל ה־ 40 שלו, ובגלל זה
קרו לו כל מיני דברים משונים, כמו שפיתאום
הוא שונא להוציא כסף מהארנק ואוהב לשים כסף
בבנק.
אבל טופז, שהוא אוהב־נשים ידוע, וגם ידוע
שהבנות הצעירות אוהבות אותו, יוצא עם בחורות
כמעט כל ערב לאיזה בילוי. הבעיה היא שדודו
1אוהב נערות מאוד רזות, ואלה, כידוע, אין להן
בעיות־דיאטה, והן מרביצות אשה מנות במיס־עדה.
בכל פעם, כשהוא יושב מול אחת כזאת
שאוכלת ואוכלת, הוא יודע שבסוף יגיע החשבון
והוא יצטרך לפתוח את הארנק לגדול־גדול.
אז מה עשה טופז, בחור חכם׳ בכל פעם כשהוא
לוקח בחורה כזאת יפה ודקיקה למיסעדה, מייד
כשהם יושבים הוא שואל אותה ״מה תאכלי,
שמנמונת?״ וזה עובד נהדר• איר שהן שומעות את
המילה,שמנמונת׳ ,נסתם להן התיאבון, ותיכף הן
מזמינות צלחת חסה.
איזה בחור, גם יפה וגם חכם וגם חסכוני!

לפני שבוע סיפרתי לכם על הרומאן החדש
בין עורך־הדין מאיר זד לבין כתבת״הספורט

כרכה רובץ.

כל מי שקרא את הסיפור חייך לעצמו,
ומקסימום אמר. אוי, איזה יופי!״ כולם, מלבד
עורך־הדין זיו, שממש קיבל קריזה מזה שכל עם־
ישראל יודע עם מי הוא יוצא.
.מייד הפעיל את כל הקשרים שלו, כדי לברר
מי סיפר לי את הסיפור. שלושה ימים ולילות
עבדו האנשים של זיו, ובסוף הם הגיעו אליו
ואמרו לו שכנראה ברכה רובין בעצמה סיפרה לי
את הסיפור.
מאיר זיו רתח. הוא הבין שברכה רוצה להיבנות

זבות האשה
ללדת ילך
עורכת־הדין הפרופסורית רות גביזון, אחת
הפעילות המבריקות באגודה לזכויות־האזרח
ומרצה באוניברסיטה, החליטה לעשות צעד נוסף
בדרך לשיחרור האשה: גם לרווקה יש הזכות,
כאזרחית ממין נקבה, להרות וללדת ילד.

דודו טופז בפעולה
מה תאכלי, שמנמונת!

רות גביזון
מי האבא!
היא עשתה את מה שצריך לעשות, ועכשיו
היא מתהלכת כשביטנה הולכת וגדלה.
רות גביזון שומרת על זכותה שלא לגלות מה
שאינה רוצה לגלות. למשל, מי האב.

שתדעו לכם, צופים יקרים, שהטלוויזיה הישראלית עובדת עלינו בעיניי!! ואני מתכוונת להפסיק
לשלם להם את האגרה. בשביל הכסף שלי, מה הם מראים לי? מוקד, מורשה, פסוקו של יום, מי ס ה
חופשית ומבט ספורט. שיעמום !!
את הדברים המעניינים באמת הס לא מראים לצופים שלהם, כדי שלא יתרגלו לדברים מעניינים,
ואחר־כך יתלוננו על כניסה חופשית.
תשמעו מה שקרה שם רק השבוז? עובדת אחת מאוד ותיקה של הטלוויזיה, הנשואה עם עובד
אחר של הטלוויזיה״ חזרה הביתה בשבוע שעבר, שלוש שעות לגמי שהיא היתה צריכה לחזור. מיגע
שהיא נכנסה לחדר־המימות החשוך, היא גילתה שני זוגות רגליים מציצות מהשמיכות.
מה היתה עושה אשה שאעה עובדת בטלוויזיה במקרה כזה? מקימה צעקות ומנת את בעלה ואת
הגברת שלידו. אבל הגברת שאנחנו עוסקים בה כבר יודעת שנישואין זה משהו מאוד פתוח, והיא לא
התרגשה במיוחד מארבע רגליים במיטה שלה.
היא נמסה לחדר, ראתה את הרגליים, הדליקה את האוד, לקחה את מטאטא־הנוצות תתחילה לאבק
את חדר־השינר״ בדי שיהיה נקי.
הזאת שזוג־הרגליים שלה הציץ מתחת לשמיכת קיבלה שוק אדיר. היא חיכתה עד שבעלת־הבית
תפנה לצד השני של החדר, כדי לאבק את הכוננית, ואז היא ע שתה.ויבחר וחזרה לביתה.
בעלודהבית המשיכה לאבק הכל, ורק כשהיה צרך לאבק משהו מאוד־מאוד גבוה היא פנתה אל
בעלה במתק־שפתיים ואמרה לו.מותי! אחה יכול לעזור לי לנקות כאן למעלה? אני פשוט לא מגיעה!״
הוא עזר לה.
הסיפור השני הוא המשכו של הסיפור שסיפרתי לכם בשבוע שעבר, על התחקירנית שבעלה
המוסכניק ומק ץ לה מכשיר־האזנה במכונית, וכן־ גילה שהיא מתעסקת עם טכנאי בטלוויזיה,
ואחר־כך מייד לקח מיזוודה והסתלק מהבית. התחקירנית חשבה שעכשיו היא תוכל לפנות לאהובה
הטכנאי, שיבלה איתה קצת יותר שעות וירפד לה את בדידותה. אבל תוך שבוע היא גילתה שבעניץ
הזה יש בעיה גדולה מאוד. הטכנאי, שהוא אדם עובד במישרה שלמד״ יש לו אשה ושלושה לריס
פרטיים. ועוד מאהבת אחת, מלבד המאהבת התחקירנית. נו, באמת, כמה בן״ארם יכול להספיק לעשות
ביום אחד?

מאיר זיו
מי המדליף!
,מן הפירסום של עורד־הדץ זיו, וזה מאוד־מאוד
עיצבן אותו. הוא הודיע לברכה שהוא לא רוצה
י לראות אותה עוד, וגם לא לשמוע ממנה.
ברכה לא הבינה מדוע, והמשיכה לטלפן
למישרדו של זיו. אבל המזכירה קיבלה הוראה לא
1להעביר את השיחות שלה.
עד כאן העובדות. יש רק בעיה קטנה אחת,
1והיא שהשפיונים של עורך־הדץ זיו. אם תסלחו
לי על הבטוי, שווים לת...
י. לי, באופן אישי, ממש לא מזיז אם זיו יוצא עם
רובין ואם לא. אבל כראי שעורך־הדין יידע שאני
את הגברת היפה לא פגשתי מעודי, ושהסיפור
שלה הגיע אליי דווקא ממישהו ששייך לצד של
זיו, ולא לצד של רובין.
ידוע שיש אנשים המחפשים את המטבע
5מתחת לפנס, ולא במקום שהוא הלך לאיבוד. אך
1ידוע גם שזו טעות.

אחת התעלומות הגדולות ביותר בקרב החוג
הנוצץ מתוצרת־הארץ היא דיצה חבס.
האשה המתקרבת במהירות לגיל 50 עדיין
מדהימה ביופיה את כל רואיה. אלא שרואיה
בשנים האחרונות אינם ישראלים, למרות שמקום
מושבה, לפי תעודת־הזהות, הוא העיר תל־אביב.
יודעי־דבר אישרו באוזניי את השערתי שריצה
פשוט לא יוצאת מביתה כאשר היא נמצאת בארץ,
אלא עוסקת בטיפול מאוד יסודי בפניה, בגופה

איר שילדה קטנה אחת כבר עושה נחת
להורים שלה! ידוע שכל אב עורך־דין רוצה שבנו
יהיה עורך־דיו, וכל רופא רוצה שבנו יהיה רופא,
וכל מיליונר רוצה שבנו יהיה מיליונר. אצל
הנשים זה לא בדיוק ככה. עקרות־הבית לא
משתגעות שבנותיהן תהיינה עקרות־בית, ואפילו
פקידות־בנק לא חולמות על־כך שבנותיהן
תעסוקנה בעובר־ושב.
אבל אצל הדוגמניות זה הולר כמו אצל
הגברים. הדוגמניות דווקא משתגעות שהבנות
שלהן תהיינה יפות כמותן, וגם תעשינה כסף
מהיופי שלהן.
אחת שכבר יודעת שהעניין הצליח לה היא
הדוגמנית חנה פדי. יום. אחד, כשחני היתה
צריכה ללכת לצילומים, והבייבי״סיטר של בתה
הקטנה, אלונה, לא הגיעה, לקחה חני את הילדה,
הלבישה אותו בבייבי־גרו ורוד ולקחה אותה
איתה לסטודיו של הצילומים, מתוך מחשבה
שכולם יקפצו על הילדה, יגידו לה פוצי״מוצי,
וכמה שהיא נחמדה, ואז יתחילו לצלם את האמא.
אבל כשהגיעה לסטודיו, כולם אמרו שלום
חני, מה נשמע, ותיכף פנו לראות את הילדה.
ואחרי שראו אותה גם צילמו אותה ושוב צילמו
אותה ושוב צילמו אותה, ואחר״כך, כשהדוגמנית־התינוקת
כבר היתה מאוד עייפה, לקחה אותה
אמא שלה הביתה, שתנוח מעמל יומה הראשון.
כשסיפרה חני את סיפור־המעשה לבעלה,
צביקה סבו, אמר לה צביקה שצריך לפתוח
לילדה חשבון בבנק, כי מי שעובד צריך שיהיה לו
חשבון בבנק. היתה רק בעיה קטנה לגבי דוגמת־החתימה,
אבל פתרו אותה שני האפוטרופוסים.

דיצה הבס

אלונה סבו
גנבה את ההצגה מאמא

מאיגרארמהלביהאע מי קתה

שימלה שכזאת

כשהחליטו רוני פורר (הבן של מרדכי
פורר העשיר) ,וגלית פלטק והבת של פלטק

ובשאר חלקי יופיה. ברגע שהראי אומר לה שהיא
היפה מכולם, היא מטלפנת לאן שהיא מטלפנת,
ותוך יום היא כבר בדרכה לאחת מבירות־העולם,
כדי להשתתף באיזה נשף גרנדיוזי, כמו הנשף
שהתקיים לא מזמן במלון פיאר לכבוד ויצו, שבו
לבשה דיצה שימלת־ערב של האופנאי הצרפתי
איב סאן־לורן. שימלה שאגב עולה סכום
סימלי של 14 אלף דולארים ירוקים, לפי שער
יציג.
התעלומה הגדולה היא מי מממן את ביגדי־הפ־אר
האלה, ואת הנסיעות הבלתי־נגמרות בעולם.

העשיר־מאוד) להינשא בקיץ ,1983 ידעו כולם
שבשביל הזוג הזה השמיים הם הגבול.

איזו דרך ארוכה עבר יצחק אליעזרוב, עד
שזכה להחזיק בידיו את בתו ולעמוד לצד אשתו.
לפני הרבה שנים הוא נשא לאשה את
הרקדנית התימניה האכזוטית יונה לוי, זאת
ששיחקה לצידו של אלן דילון במרקו פולו.
חמש שנים הם חיו ביחד, ולא נולד להם ילד.
בסוף, כשיונה נכנסה להריון, היא סיפרה
לאליעזרוב שהתינוק העומד להיוולד אינו שלו.
הם נפרדו, והיא עברה לגור עם אבי״תינוקה, אחר־כך
נישאה לו וילדה לו עוד שלושה ילדים.
אחר־כר פגש יצחק את דליה, נשא אותה
לאשה וחי איתה 18 שנים. אבל כל אותו זמן לא
נולד להם ילד, ואליעזרוב כבר חשב שאב הוא לא
יהיה לעולם. אבל לפני שלוש שנים, כשישב
באולפן־ההקלטת שלו, נפתחה הדלת ונכנסה
בחורה צעירה ( )25 ועדינה.
הם דיברו קצת, פיטפטו קצת והתאהבו קצת.
אליעזרוב ביקש גט מאשתו דליה, אבל דליה לא
הזדרזה למלא את בקשתו. בינתיים המשיך
אליעזרוב לאהוב את אילנה העדינה, ומרוב
אהבה נכנסה אילנה להריון. לפני שנה וחצי
נולדה שירן, לשימחת ליבם של כולם, ובעיקר
של יצחק אליעזרוב, שזכה להיות לאב כשהוא
כבר קרוב לגיל .50
בשבוע שעבר, אחרי כל הפרוצדורות, עמדו
יצחק ואילנה מתחת לחופה, כשכל אחד מהם
מחבק ומנשק את שירן הקטנה. סוף טוב, אולי
הכל טוב.

מחפע\ >ם
אתהממ מן

לדה בעלת

החתונה שלהם׳,שנערכה ברוב״הדר״ופאר ב־ יודעת־איפה. כל עשירי ומכובדי ישראל עשו
מלון דן בתל־אביב, היתה רק אחת החתונות שהם שמיניות באוויר כדי להיות מוזמנים לאירוע
ערכו לעצמם ולידידיהם בעולם. היתה עוד הנוצץ.
אחרי החתונה ואחרי קפיצה קטנה לניו־יורק,
חתונה בטוקיו, ואחת בלונדון, ואחת אני־לא־ועוד
קפיצונת ללונדון ואיזה בילוי בן שלושה
ב ימים בפאריס, הגיע הזוג הצעיר לישראל, כדי
היה להם, ולכן הם חיפשו בית שכבר בנו אותו.
בדיוק באותו זמן הוצע למכירה ביתו של מי
שהיה שגריר קובה בישראל — בית מדהים
בחוף־הים בהרצליה־פיתוח — במחיר שניים
וחצי מיליון דולר. הזוג הצעיר נסע, ראה והחליט
שזה לא רע. נתנו צ׳ק והבית עבר לרשותם. אחר־כך
הם ערכו מכירה פומבית לכל הרהיטים שלא
היו לגמרי לפי טעמם.
מכיוון שהבית אינו מוכן, הם עברו ללונדון, כי
זה נראה מקום הרבה יותר טוב כדי לנהל ממנו
1עסקים גדולים. גם שם הם גרו בבית מהסרטים,
שהיו בו מבשלות ועוזרות וגננים ואפילו באטלר
אנגלי, שהיה מסתובב כל היום בבית ורק אומר
״יס סר״ ו״יס מאם״ .החיים של הזוג נראו הכי
1טובים והכי נוצצים בעולם, וחברים גם סיפור על
ההצלחות הכספיות האדירות של רוני פורר.

גלית פורר

רוני פורר

הסתלקה לניו־יורק

יצחק אליעזרוב, מחזיק את בתו שירן ולידו אילנה, בחתונתם
אחרי שלוש שנים וילדה

אחר־כד השתרר קצת שקט מכיוון החברים,
וכבר הפסיקו לשמוע על העסקות הגדולות.
התחילו לשמוע שקצת ההיפך. הוא הגיע כמה
פעמים ארצה כדי לברר עם אבא שלו במה הוא
יכול לעזור. אבל אחר־כר שוב התחילו להגיע
ידיעות שבני־הזוג מאוד מאושרים, כי גלית
בהריון ועוד מעט יוולד להם התינוק שלהם.
מאז החתונה עברו קצת יותר משלוש שנים.
גלית איבדה את תינוקה לפני שנולד. רוני
הסתבך בצרות צרורות. הבית בהרצליה־פיתזח
עומד שומם. ועכשיו, ממש בימים אלה, נודע לי
שגלית פשוט לקחה כמה חפצים שלה ונסעה אל
הוריה בניו־יורק.

ב־ 30 בינואר נרצחה ענת היסטר. הרוצח, מוריס מלכה, המאהב שדה. ציין את
התאריך ביומנו(למטה). .אני מרגיש את עצמי כמו פצצה שעומדת דהתפוצץ
^ ולא נפגשו ענת היסטר ומורים
( €״אוביס״ו מלכה בטיול שנתי של
תנועת־הנוער, ספק אם היו נפגשים
בכלל.
למרות ששניהם גדלו באותה העיר,
טיבעון, לא היו להם הרבה סיכויים
להיפגש. ענת היתה ילדה מפונקת,
תלמידת־תיכון, בת לאחת המישפחות
המכובדות והאהובות בטיבעון, מישפ־חה
של ותיקים אשכנזים. דפוסי־חייה
היו פחות או יותר קבועים מראש. בית־ספר־תיכון,
צבא, ואחר־כך אוניברסיטה
ונישואיו לצעיר משכיל ומבטיח.
מוריס מלכה, שהיה גדול מענת בארבע
שנים, לא התאים לדפוסים אלה.
מורים הוא בן למישפחה מיזרחית מרו־בת־ילדים.
אביו נהרג בתאונת־דרכים,
כאשר מורים היה ילד קטן. למרות הקשיים
הכלכליים והסביבתיים, התגייס
מורים ליחידה קרבית ושירת במיל־חמת־הלבנון.
הוא לא למד בבית־ספר

תיכון, ולא היו לו תכניות ללמוד
באוניברסיטה. הוא כתב עברית בשגי־אות־כתיב
בולטות, ופיסגת שאיפותיו
היתה להתגייס ליחידה מובחרת במיש־טרה.
הגורל
הפגיש את ענת בת ה־16
ומורים בן ה־ 20 בטיול השנתי. ענת
היתה אחת התלמידות, ומורים היה מלווה
חמוש בנשק, דמות גברית מעוררת
ריגוש.
מאותו טיול החל רומאן־הנעורים
של השניים.
ענת התאהבה במורים השחרחר וה־צנום
באהבת־נעורים ראשונה, אהבה
של חלומות ותיקוות. היא חלמה על
בית קטן מעץ, שאותו יבנה מוריס במו־ידיו,
ובו יתגוררו עם שלושת ילדיהם.
״כשאתחתן, יהיה לי שיער ארוך

כונית במרכז העיר. מורים פתח את
דלת המכונית וישב לידה. הוא ציווה
על ענת לרדת איתו מהמכונית, ולקח
אותה לשיחה. כאשר חזרה ענת הביתה,
הלכה לתחנת־המישטרה והתלוננה על
חטיפה. מורים אמר כי ענת הלכה איתו
מרצונה, ורק הפחד מהוריה ואחיה גרם
לה לפנות למישטרה. אבל זה היה
כמעט הסוף.
מורים ערק משרות־מילואים ולקח
איתו את רובה הגליל ושתי מחסניות.
הוא הסתובב בשכונה כסהרורי, וחשב
רק על ענת. אחיו, שראה את מצבו,
שלף לילה אחד את הנוקר מהנשק,
אבל מורים מצא אותו והחזירו לרובה.
ב״ 30 בינואר ,1985 בבוקר, יצא
מורים לחפש את ענת. הוא ידע היכן
היא מחכה לאוטובוס, הלוקח אותה
לבסיס. מורים הגיע לתחנה במכוניתו,
כשהרובה לצידו.
כשהבחינה ענת במורים המתקרב,

7 1 9 8 5׳ 1131מ *1 0
ע*ע*י 1-י מ

ו* ז -ע*י 0 -א ז

ר בי עי -ס * *

טבת־שבט תשמ״ה

15״ 14״ 13

ואלבש שימלה לבנה,״ כתבה לו באחד
ממיכתביה הרבים.
בשיעורים בבית־הספר היתה ענת
חולמת בהקיץ על מורים ועל אהבתם
הרומאנטית. היא היתה כותבת לו
מיכתבים בשיעורים וגם בהפסקות.
הקשר בין השניים התהדק עוד יותר,
כאשר הפך מורים למאהבה הראשון
של ענת. המשיכה המינית היתה חזקה
ומרתקת עבור הנערה, ועל היחסים
האסורים ביניהם היא רמזה במילים
שובבות במיכתבי־האהבה שלה.

לחלום

ן* וריה של ענת התנגדו לקשר
1 1עם מורים. הם חששו כי הדבר יזיק

ללימודיה של ענת וגם לעתידה, ולא
הירשו לה להיפגש איתו. אבל השניים
היו נפגשים בסתר. ענת החלה להסתיר
מהוריה עובדות ולשקר להם. הכל
מותר בגלל אהבה שכזאת, חשבה.
אמו האלמנה של מורים אהבה מאוד
את ענת, והנערה נקשרה אליה גם היא.
כאשר מורים היה בצבא, היתה ענת
מתקשרת עם אמו כדי לקבל ממנו חדשות
והיתה מבקרת אצלה. את מרבית
פגישותיהם היו השניים מקיימים בבית
אמו של מורים, שם היתה ענת נשארת
ללון, לעיתים, כשהיא מספרת להוריה
שהיא לנה אצל חברה.
מורים ידע בניבכי־ליבו כי ענת היא
רק חלום. הוא חשש כי יום אחד תעזוב
אותו ותשאיר אותו מתבוסס בחלומות
אבודים. הוא קינא לה והציק לה בשל

המריבות לא איחרו לבוא. הם היו
רבים ומתפייסים ושוב רבים. לעיתים,
כאשר המריבה הכעיסה את מורים
במיוחד הוא היה מכה את ענת. אחר״כך
הצטער על כך צער רב, אבל לא יכול
היה להתגבר על עצמו.
כאשר התגייסה ענת לצבא, התחילו
הצרות האמיתיות. ענת מצאה את עצמה
לפתע מוקפת גברים צעירים,
שחיזרו אחריה. מורים היה רחוק,
והמרחק גרם לה לראות אותו במימדיו
האמיתיים, כפי שהוא נראה בעיני הוריה.
ענת רצתה להשתחרר מקשר-
הנעורים עם מורים.
החיים בלי ענת לא נראו למורים
ראויים לחיותם. הוא רדף אחריה, כתב
לה מיכתבי־אהבה כאובים, ביקר בבסיס
שלה וחיכה שעות ליד ביתה. בלילות-
חורף היה יושב על הדשא ומביט בחלון
חדרה המואר של ענת, וחולם עליה.
וכאשר ראה באחד הערבים בחור צעיר
מגיע, וענת פותחת לו את הדלת באותו

החלה צועקת וברחה לקיוסק סמוך.
היא ביקשה מבעל הקיוסק להחביאה,
ולטלפן לאביה. מורים התרחק מהמקום,
ובעל הקיוסק נעל את הדלת.
מורים חזר והתקרב לקיוסק, כיוון
את הרובה לעבר ענת וקרא לה לצאת.
ענת צעקה ובכתה, אך מוריס כיוון
אליה את הנשק וירה בה 15 יריות.
כאשר נפלה ענת מתבוססת בדמה
לארץ, ברח מורים ונעלם במשך חודשיים.
במשך חודשיים אלה חשב על
התאבדות, והעביר במוחו את השנתיים
שבהן אהבה אותו ענת.
כאשר נתפס, היה ברשותו יומן
שכתב.
השבוע נידון מורים למאסר עולם,
אחרי שהורשע ברצח ענת.
אמה של ענת מסרה לבית־המישפט
חבילת תמונות של בתה. היא רצתה
שהשופטים יידעו כמה יפה ונחמרה הי־תה
בתה, שנקטפה בדמי־ימיה. לסניגו־רו
של מורים, עורר־הדין סמי יונה,

׳114 1
״עשית את העבודה שלך בסדר...־
חיוך שבו פתחה לו את הדלת לפני
שנים אחדות, התכווץ ליבו.

ענת ומורים בטיול(מאחור:
״היא צעקה שאי־אפשר לתאר..

עד טוף
החיים

^ דצמבר 1984 חטף מורים את
ענת ברחוב הראשי של טיבעון.
הוא ראה אותה יושבת עם חברתה במי

היתה עבודה קשה. הוא נזהר שלא
לפגוע בכבודה של המנוחה, בעוד
שהוא מספר לשופטים על יסוריו של
מורים. בסוף המישפט פנה אביה של
ענת אל הסניגור ולחץ את ידו .״עשית
את העבודה שלך בסדר,״ אמר לו.
הסניגור צירף לתיק בית־המישפט
חבילת־מיכתבים ויומן שכתבו שני
הצעירים, ואשר מתארים את הטרגדיה
שלהם יותר טוב משיכול כל אדם אחר.

מיכתבי האהבה של ענת למזריס־אוביס

מיכתב של ענת
בוקר טוב, מלאך ללא תאריך)

אוביס(ממי)

אני כותבת לך בשיעור קולנוע
(מאוד משעמם) ונורא מתגעגעת אליך.
היום היתה לי שעה חופשית, ואני
ורני הלכנו אליך. אבל כמובן שלא
היית כבר בבית. חבל!
לקחתי לן זוג גרביים, כי הלכנו
דרך הוואדי והגרביים שלי התרטבו.
היום, כשדיברנו עם אמא שלך בבית,
אז רני אמר לה :״לא ידעתי אף פעם
שאובים כל־כך עצבני.״ אז אמא שלך
אמרה ״רק מאז שהוא הולך עם נתי,
הוא מפחד שהיא תדבר או תלך עם
מישהו״.
זה עשה לי כזה טוב על הלב(שאתה

אוהב אותי ומפחד עליי).
אני אתקשר אליך היום בערב. תשמור
על עצמך בכדורגל. אני לא צריכה
בעל שבור שכל הזמן מבקש מסאז׳.
להתראות ממי, שלך עד סוף החיים,

נתי

אוביס,
, 1.2.84
אני כותבת לך עכשיו ב־ 7בערב
(לאחר שראיתי אותך לפני חצי שעה
בסאונה) .ניסיתי לעשות שיעורים,
אבל לא הצלחתי להתרכז.
אני מרגישה כזאת מיואשת, ממש
נמאס לי מהחיים. כל אחד דוחף את
האף שלו לאן שלא צריך. יש לי

הרגשה שאף אחד לא מאמין לי בבית,
ובצדק! אין לי טענות אל אף אחד
מהבחינה הזאת.
כל הזמן עולות לי בראש כל מיני
אפשרויות: מה יקרה אם תעזוב אותי?
או יקרה משהו בעקבות מה שקרה, ואז
אני פשוט אשתגע, כי אני לא יכולה

בלעדיך...
אני כל־כך מתגעגעת אליך וכל־כך
רוצה להיפגש איתך, רק חבל שלא
יתמיד יוצא מה שרוצים.
אוביס, לא משגה מה שיקרה, אתה
תחכה לי. אני רוצה להתחתן איתך,
יותר מכל רבר אחר שאני חפצה בו...
אוביס, אני מחכה ליום הזה שנוכל
לראות את שנינו לבד בבית קטן מעץ,
שאותו אתה בנית. עם איזה שלושה
ילדים שתמיד רצית. וכשנתחתן, אני
אהיה עם שיער ארוך ושימלה לבנה.
אבל כל זה בגדר חלום, שמקווה שיתגשם.
הלוואי!!!
לילה
טוב מלאך (מלאכים לא
מתעצבנים) ,והרבה נשיקות. ותפסיק
לקחת כל דבר ללב. אמרתי לך, אם
תמשיך ככה, לא תחיה הרבה זמן, ואני
האחרונה שתרצה שזה יקרה.
באהבה מהממי שלך,

נתי

אני כותבת לך עכשיו בשעה ( 7כבר
10 וחצי שעות עברו מאז שראיתי
אותך לאחרונה) .מצאתי זמן בין
הספרים והמחברות, לאחר שנודע לי
שאני נבחנת בהיסטוריה ביום שלישי.
מקווה שתתקשר אליי היום, משום
שאני חושבת שעוד מעט אתמוטט
בגלל הגעגועים.

קישוט למיכתב של ענת
..ענת אוהבת אותך...״
רציתי לומר לך שיש לי פה גדול,
אבל אתה כבר יודע. כל מה שאמרתי
לך היה בצחוק, כמובן, שאני אבלה
ואקח את זה בקלות. אבל כשאתה
במילואים, ההיפך מזה הנכון.
אני יושבת כל היום על קוצים. כל
היום מסתכלת על התמונות שלך(כמה
כבר יש לי) .אתה כל־כך חסר לי היום.
כשעשית לי שלום מהאוטובוס, הרגשתי
צביטה בלב. כשאתה רחוק ממני,
כאילו חסר לי חלק מהגוף. אני לא יכולה
להסביר את זה. למרות שאני כל־כך
מרגיזה אותך בזמן האחרון, אני רוצה
שתאמין לי שאני אוהבת אותך ופשוט
לא מסוגלת לחיות בלעדיך. אני רוצה
להתחתן איתך, ואם לא תרצה, אל תח
שוב
שאני אוותר עליך כל־כך בקלות.
אני רוצה לגלות לך משהו, בתנאי
שלא תכעס עליי אחר־כך. לפני שהלכת
למילואים חשבתי לנסוע לים.
אמרתי לעצמי, מה יכול לקרות? אתה
לא תדע. אבל ממי, זה כל־כך אחרת
כשאתה רחוק ממני! אני לא מסוגלת
לעשות דברים שאתה לא אוהב, ובטח
לא ללכת לים ולצאת מהבית,וזה מה
שלימד אותי לקח לא לחשוב על
דברים כאלה מלבד איתך.
אתה יכול להאמין לי ולסמוך עליי
שלא אעשה מעשים שירגיזו אותך. אני
מקווה לכתוב לך כל יום מה עשיתי
באותו יום. אני רק מבקשת, מלאך,
שתשמור על עצמך חזק״חזק.

מיכתביו של מוריס לענת, לקרוביו ולכל העול
(מיכתב שכתב מוריס לענת בחודש
מאי ,1984 אחרי שנפצעה בת־אונת־דרכים).
לממי
הכי חמודה ואהובה שלי,
רבר ראשון אני מאחל לך הבראה
מהירה וחזרה לתלם כמה שיותר מהר
(אני מקווה שאת יודעת לאיזה תלם).
נתי, אני רוצה לכתוב לך כמה דברים
חשובים, לפחות לי, ונתחיל בזה,
נתי, אני נורא מצטער על הערב ההוא,
ואני בטוח שזה לא יקרה עוד פעם,
אלא אם כן״.
נתי, ממש קשה לי לכתוב מה אני
מרגיש, אבל אני אנסה. אני נורא מפחד
שאת תעזבי אותי עקב לחץ מצד
ההורים והאחים שלך. אבל אם את
אוהבת אותי, אל תעשי זאת. עלול
לקרות דבר איום ונורא!
נתי, את יודעת טוב שאני ממש לא
יכול בלעדייך, ואם אני אומר לך שכן,
אז אני פשוט משקר לך.
נתי, אני חושב שזה הרגע לומר
להורים לאחים שלך את האמת על
שנינו, ונפסיק לשקר להם. נתי, אני
כל־כך בטוח שאת תעזרי לי בזה, פשוט
תתאזרי בקצת כוח ורצון ותאמרי להם
הכל, כולל התיכנונים שלנו והחלומות
שלנו, פשוט בלי להתבייש, כי את כבר
ילדה גדולה.
נתי, אני ממש מתגעגע אלייך,
ותדעי לך שאת כל היום איתי, ואין לך
מה לחשוש מזה שאני אתחיל עם
אחרת, כי אין יקרה לי וחשובה לי ד
אהובה יותר ממך. תחשבי קצת עליי,
ועל המצב בו אני שרוי. נתי, אני מרגיש
את עצמי כמו פצצה שעומדת כל
יום להתפוצץ, אבל אני מונע בעדה,
בזה שאני חושב ומשכנע את עצמי
שאת תעזרי לי בזה, וחס וחלילה לא
תעזבי אותי.
נתי, אז לילה טוב, והרבודהרבה
נשיקות ותוצאות טובות.
אם אני אוהב, אז זו רק את
אם אני מת, אז זה רק עלייך
ואם אני אתחתן, אז רק איתך!!

אומים

(מיכתב שכתב מוריס שבועיים
לפני הרצח).
יום שישי 18.1.85 ,
סוף־סוף בטיבעון. הגעתי ביום חמישי,
ולמרות שהייתי כל־כך עייף, חיפשתי
את נתי שלי. סיירתי ליד הבית
וראיתי את החדר שלה מואר. כל־כך
התרגשתי, עד שהתיישבתי לי בחוץ,
באותו מקום שהיינו יושבים, אני ונתי
שלי, ובכיתי.
אני יושב לבד בדירה ובוכה. לא
תאמינו, אבל אני בוכה ולא יכול
להפסיק אפילו ברגע זה. נסעתי לנתי
שלי לבסיס, אבל כמו שצפיתי, נתי
שלי החליפה מישמרת עם חברה ונסעה
הביתה לשבת.
כמו שאתם רואים, חזרתי ישר לבית
שלה, שכבתי בין העשבים בגשם עד
שההורים שלה ייצאו, ואז אולי אני
אצליח לדבר איתה או לפחות לראות
אותה. אבל בשעה 8דופק בדלת איזה
בחור. אני חושב ששמעתי אפילו את
שמו, משהו כמו גיל. לא פחות ולא
יותר, נתי שלי פותחת את הדלת
ואומרת לו :״אהלן״ ,כמו שהיתה אומרת
לי בהתחלה.
ממש באותו רגע הרגשתי כמו סכין
בלב. התאפקתי לא לצאת ולצעוק לה
משהו. בשעה 8.45 יצאה יחד עם אמה
ואותו בחור לרכב חדש, שאני לא מכיר.
נשארתי וחיכיתי עד שעה ,24 לראות
אם נתי שלי תבוא. אבל מכיוון שהיה
חושך, לא הצלחתי לראות.
אז כרגע אני יושב וחושב איפוא נתי
שלי בשעה כזאת, ועם מי, ומה היא
י עושה ברגע זה כאשר אני מעשן ליז מה
שהכי מעצבן אותי זה שכולם
אומרים לי לצאת מזה. הם פשוט לא
מבינים מה אני מרגיש, ופשוט אין לי
חשק לספר לכל אחד מה אני מרגיש.
אני פשוט ממורמר מהחיים, ואני חושב
כל רגע אם לעשות זאת או לא. כן, כן,
אני מתכוון פשוט להתאבד, אבל לפני
כן להרוג את נתי איתי. כי היא הגורם
העיקרי למצב בו אני שרוי.
את נתי אני אהבתי, אוהב ואמשיך
לאהוב כל עוד אני חי. אבל היא היפ־

נתה לי עורף, למרות מה שעשיתי לה.
נכון, עשיתי גם דברים שלא הייתי
צריך לעשות, כמו להרביץ לה, אבל
פשוט לא יכולתי! היא הגורמת לזה.

שאני פוחד, אלא שאני רואה במישפט
זה כעין מחזה או מישחק. כי כף־
המאזניים נטויה לצד מישפחתה, וזה
עלול להיות מישפט לא צודק. כי לפי

וגיסותיי לשמור על אמא חזק, ולא
לעצבן אותה.

אובים

לסקרנים!

לכל אלה אשר לא מבינים וגם לא
יבינו את פשר המעשה שעשיתי, אני
כותב לכם כמה מישפטים לא שאני
המצאתי, אלא שהם נמצאים בתורה,
בשיר־השירים, וקוראים אותם כל יום
שישי בבית־הכנסת:
עזה כמוות אהבה
קשה כשאול קינאה
מים רבים לא יצליחו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה
אם יתן איש כל הון ביתו באהבה, בוז
יבוזו לו.

אובים

לעצמי.

מלכה(צוחק) בכניסה לכית־המישפט
.,אני עובד על עצמי על־מנת לא להשתגע״...
היא פשוט חיפשה להתחיל איתי
ולהעלות לי את הסעיף לראש. אני
פשוט הייתי יוצא מהכלים, ותאמינו או
לא, לא נהניתי מזה, וכל פעם שזה קרה
ביקשתי סליחה ואפילו התחננתי אליה
שתסלח לי.
אבל הבעיה היא שנתי שכחה כמה
אני זקוק לה, פשוט כך, זקוק לה מאוד.
מכיוון שבגללה שיניתי את כל צורת־חיי
וחייתי לפי רצונה.
אני פשוט לא יכול לחיות ולעבוד,
למרות שהיא גרמה לי עוול כבד. וזה
הדבר המקשה לי לעזוב אותה לנפשה,
כמו שהיא מבקשת.

(מיומנו של מוריס לאחר הרצח):

לכל המעוניין!

מכיוון שאני לא עומד להסגיר את
עצמי, וגם כאשר ינסו לתפוס אותי אני
לא אתן שיקהו אותי חי על־מנת
שיעמידו אותי למישפט, לא מכיוון

דעתי, כל עוד אף אחד לא הגיע למצב
שאני הגעתי, הוא לא יכול לשפוט
אותי.
או בי ם

לקרוכים שלי!
זו היא בקשתו האחרונה של אדם
אשר לפי דעתו תמו שנות״חייו, ומבקש
מכל אחד הנוגע בדבר לעזור לו.
אני מלכה מוריס, בן מסעוד וגוטה
מלכה, כותב את המיכתב הזה כאשר
מצב בריאותי תקינה ודעתי צלולה. יש
לי מיספר בקשות אחרונות והן:
(א) מי שמוצא את המיכתב הזה יתן
אותו בבקשה לאחד מאחיי.
(ב) אני מתחנן ומבקש מכולם לעזור
לאחיי, על־מנת שיקברו אותי לצד
אהובת ליבי וחיי, נתי, למרות שאני
כבר עכשיו מנחש שההורים שלה
יתנגדו.
(ג) בקשה הכי חשובה היא מאחיי

אני לא יודע למה אני משחק אותה.
ליד כולם אני נותן את ההרגשה כאילו
לא קרה לי כלום, אבל כשאני לבד אני
מרגיש את כל מה שעובר עליי, יושב
בחושך ובוכה. כן, בוכה ובוכה כמו ילד
קטן, כאשר דמותה של נתי עוברת לנגד
עיניי, ואותה תמונה נוראה עוברת
למולי, אני מתכוון לתמונה איך שהיא
נופלת לארץ כאשר הכדורים פגעו בה,
ואותה צעקה מעירה אותי כל לילה.
כן, לפני שהיא נפגעה היא צעקה
צעקה שאי־אפשר לתאר אותה בכתב,
אבל אני שומע ומרגיש את זה כל
לילה. אבל אני ממשיך לשחק אותה
כאילו לא קרה לי כלום. לפעמים אני
שואל את עצמי: עד מתי, אוביס, עד
מתי? אבל אני מתגבר.
כן, אני לא ידעתי, אני כנראה נחנתי
בכוח פיסי, ובעיקר בכוח נפשי חזק
מאוד, וזה מה שמחזיק אותי שלא
אשתגע.
אני עובד על עצמי 24 שעות ביממה
על־מנת לא להשתגע ולא לעשות
משהו נוסף, אבל עד מתי?
אני מקוה שאני אצליח להתגבר על
הכל עד שיסתדר משהו.

אוביס

.אילנהאלד; — 37

אליה בגסות, מפשיטה אותה, מנבלת
את פיה וקוראת לה ״זונה״ .הצעירה
מספרת כי תמונותיה הופיעו על
מודעות פירסומת שהושחתו בצבע.
הרבנית לועגת לה ומבטיחה לה עתיד
שחור. בשיאו של הקטע מבקשת
הרבנית מן הצעירה להתפשט, וכופה
עליה מעשה מגונה. בסוף הקטע היא
יורה בה למוות, וקוראת לחבריה
בגאווה, כשהיא אומרת :״חיסלנו עוד
לסבית!״
מיסחר ברישיונות
^ חרי שפסלה המועצה את
המחזה, טילפנה סוניה דויד, רכזת
המועצה, למנהלי הקאמרי, וקראה
להם את ההחלטה בטלפון.
סוניה דויד עובדת במועצה לביקורת
סרטים ומחזות במישרה מלאה. היא
גם ממונה על אכיפת החלטות־המועצה
ואכיפת חוק־הצנזורה.
כשהסדרנים העומדים בפתחי בתי־הקולנוע
מרכז, תמר, זמיר ומתמיד
בתל־אביב, רואים את הצעירה הבלונדית
מתקרבת אליהם, הם יודעים
שעכשיו יהיו צרות. כי סוניה מטילה
אימה על בתי-הקולנוע המקרינים סרטים
פורנוגראפיים.
ראשונות נסות הזונות, העומדות
בפיתחי בתי־הקולנוע ומחכות לצופים
היוצאים. אך לא כשסוניה נמצאת
בסביבה.
אחריהן מתחילה מנוסת הצופים,
המלווה בתיגרות־ידיים עם המפקחים,
וצעקות על הבלונדית, שאינה נותנת
לראות ״סרטים טובים״ באמצע היום.

זוהי סזניה, הרכזת של המועצה לביקורת סרטים ומחחת -
הצנזורה -ששברה השבוע שיא חדש. איך הם רזאים סרטים
כחולים? כמה משלמים להם? מי ממנה אותם? במה מהם דתיים?

^ שיבת המועצה לביקורת סרטים
ומחזות, המכונה בפי העם
״הצנזורה״ ,התכנסה ביום השני שעבר.

החברים קיבלו את הסנדוויצ׳ים, התה
ואת טקסט המחזה החילוני האחרון.
בתום אכילה ושתיה הם החליטו כי

המחזה ״פוגע פגיעה גסה בערכי יסוד
ובריגשותיו של ציבור רחב, דתי
וחילוני כאחד. זו סאטירה מסיתה,

הקשישה מהשורה הראשונה גירשה את המפקחת

העלולה להביא לליבוי היצרים.״
מה שהתנהל באותה ישיבה, שבסופה
נפסל המחזה, היה יכול בקלות להיות
קטע אותנטי הלקוח מתוך המחזה
עצמו.
חברי־המועצה, שחלקם הגדול דתיים
מסוגים שונים, התנהגו בדיוק
לפי נבואותיו השחורות של שמואל
הספרי, מחזאי החילוני האחרון, שגם
הוא, אגב, חובש־כיפה(ראה דף חדש).
הספרי כתב מחזה עתידני על
דמותה של המדינה. המחזה, המורכב
מקטעים־קטעים, משולבים בשירים,
מספר על מדינה חדשה. מדינת־ישראל
מתבטלת ובמקומה קמה מדינת־יהודה.
במדינה החדשה שולטת דיקטטורה
דתית. הציונות מבוטלת אף היא,
והחוקים החדשים והחזון החדש —
דתיים אפלים.
השליטים החדשים במדינה החדשה
רודפים את הישראלים של אתמול. הם
מרכזים את הערבים הישראלים בשמורות
מיוחדות, וחלק מן האזרחים
אף מוכנסים למחנות־ריכוז. הם רודפים
עד חורמה כל יוצא״דופן, בין השאר
הומו־סכסואליים, לסביות וזונות.
במדינה החדשה שולטים כל
הדברים השליליים — הלשנות,
מישטרה חזקה, המפקחת על החוקים
החדשים וחוקרת את העבריינים
בתקיפות, לעתים קרובות תוך כדי
התעללות נוראה.
באחד הקטעים מסופר על אשה
צעירה, דוגמנית לשעבר, המגיעה
לרבנית לחקירה. הרבנית מתייחסת

סוניה דויד היא רכזת המועצה
לביקורת סרטים ומחזות מזה שבע
שנים. היא גם האחראית על הפיקוח:
אחת לכמה שבועות היא יוצאת לחפש
מפירי חוק־הצנזורה, כשהיא מלווה
בשוטרים ובפקחים.
בבתי־הקולנוע המקרינים סרטים
פורנוגראפיים במרכז־הארץ נהוג מזה
שנים להקרין סרטים ״כחולים קשים״,
בלשון המועצה.
סוניה מגיעה כדי לבדוק את ריש־יונות־ההקרנה.
כל מפיץ־סרטים בארץ
יודע שכל סרט שברשותו חייב לעבור
את אישור־המועצה. אישור כזה מצרפת
סוניה לכל סרט.
אך בשנים האחרונות התפתח ענף
מיסחרי חדש: מיסחר ברשיונות־המו־עצה.
מפיץ סרטים פורנוגראפיים,
היודע כי המועצה לא תאשר לו הקרנת
פורנו קשה, מוריד את הרשיון שהודבק
לסרט אחד, מדביקו על סרט אחר,
מראה לבעל בית־הקולנוע כי יש לו
רשיון, והלה מקרין אותו ללא חשש.
במועצה לביקורת סרטים ומחזות
אומרים, כי בשנים האחרונות הפן ה־מיסחר
ברישיונות לנגע ממאיר. הקומנדו
של סוניה מצליח מדי שבוע לתפוס
את העבריינים ולהוריד את הסרטים
ה״לא מוסריים״.
לרוב סוניה והקומנדו שלה אינם
זוכים לקבלת פנים יפה. באחד מבי־קורי־הקומנדו
בקולנוע בחיפה התנפלה
על הצעירה אשה קשישה, חס־רת־שיניים.
צופי־הסרט הסבירו לה כי
הגברת משרתת את צופי השורה הרא־

שונה, והקומנדו מפריע לה בעבודתה.
המועצה לביקורת סרטים ומחזות
היא עוד אחת מן הירושות שהותיר
בארץ המנדט הבריטי. בשנת ,1927
בצו ששמו ״דבר המלך במועצתו״;
הותקנו תקנות הראינוע — צנזורה
על סרטים. בשנות ה־ 30 נקבע צנזורה
על מחזות. שניהם נעשו במתכונת של
צנזורה אנגלית מלפני 123 שנים.
כשסירבה המפד״ל להצטרף לממ־שלת־רבין,
ב־ ,1974 נכנסה שולמית
אלוני לממשלה ודרשה מייד את ביטול
החוק המנדטורי. יגאל אלון, אז שר־החינון־־והתרבות,
הסכים. הממשלה
קיבלה ברוב־קולות החלטה לבטל את
הצנזורה. החלטה זו לא התגשמה
מעולם.
גם לפני כן המשיכו חברי־כנסת
להעלות הצעות־חוק לביטול הצנזורה.
הראשון היה ח״ב (אז) אורי אבנרי,
שבשנת 1966 הניח על שולחן־הכנסת
הצעת־חוק לביטול הצנזורה על מחזות
וסרטים. אחריו, כעבור 15 שנה, ביקש
חבר״הכנסת מרדכי וירשובסקי לבטל
את המוסד.

מ 1ע ד 1ןהסרטהבחנל

ך יישיצא הדוקטור יוסף בורג מלישכתו
במישרד-הפנים. נכנס לשם הרב יצחק פרץ.
המועצה לביקורת סרטים ומחזות, השייכת
למישרו״הפנים. התחילה מייד לקבל צבע אחר.
השר פרץ, הממונה החדש, התחיל להשחיל לתוכה
את נאמניו. חובשי הכיפות השחורות. ימיה
הליברליים־כביכול של המועצה עומדים להסתיים.
לאט־לאט מזדחלים למועצה חברי ש״ס ואוהדיה.
המועצה בדרך להיות שחורה.
להלן רשימת החברית רובם עדיין מעידן־בורג.
הגיל הממוצע שלהם: יותר מ־.55
יהושוע יוסטמן — לא דתי. יושב ראש
המועצה. כשיצא, בגיל ,65 לגימלאות ממעריב.
סידר לו השר בורג עבודה. זה היה לפני שמונה י
שנים. לחברים במועצה קשה להגדיר את היושב-
ראש. לעיתים הוא קשוח, לעיתים ליברל. תמיד
מחפש את הפשרה.
יעקב מדקוביץ — דתי. מעובדיו הבכירים

כמעט תמיד במחנה־ד,פוסלים.
אהרון לנגרמן — דתי. סוציולוג. יושב״ראש
מועצת־המנהלים של החברה למתנ״סיס. הליברל
שבין הדתיים. נתן היתר להצגת הו, כלכותא. עם
שינויים.
דויד מאיר — דתי. פרופסור לרפואה.
לשעבר מנהל בית־החולים הדתי שערי צדק
בירושלים. במחנה השמרנים והפוסלים.
אביב עקרוני — לא דתי. דוקטור, לשעבר
מנהל בית־ספר תיכון בתל־אביב. היום מנהל
קריית־התפוצות ובית־מידרש למורים. מתון. אישר
את החילוני האחרון.
מאיר שחם — רתי. לשעבר המפקח על
הבחירות. דוקטור, גימלאי ממישרר־הפנית שמרן.
אוהב לפסול ולהביע את דעתו.
אברהם דורון — דתי. לשעבר עוזר־תיקשורת
של הרב יצחק פרץ. מינוי חדש של שר־הפנים.
לא זכה לאישור הממשלה. שמרן. בהחילוני

יחיאל גוטמן — לא דתי. עורו־דין. היועץ
המישפטי של סיעת המערך בכנסת :״אילו הייתי
חבר־כנסת והייתי צריך להכריע בנושא הצנזורה,
הייתי מבטל את הצנזורה על מחזות ומשאיר רק את
הצנזורה על סרטים ״.היה בין פוסלי אפרים חוזר
מן הצבא. לא השתתף בדיון על החילוני הא חרון.
מנחם
הורביץ — לא דתי. דוקטור.
האומבודסמן לילדים ונוער. עובד מישרד־העבורה־והרווחה.
תומך בהסרת הפיקוח על מחזות, ומציע
לסווג את הסרטים לפי גילים.
יעקב העליון — לא דתי. עיתונאי מעריב.
״אני לא יותר חכם מאף אדם מבוגר,״ אמר, ומציע
לבטל את הצנזורה על מחזות. לגבי סרטים, טוען
שיש לסווגם לגילים .״יש להגן על הילדים.״
לאה לופנפלד — לא דתית. מורה.
פיזמונאות, כתבה לזמר חייט משה את כל השירים.
ליברלית. אישרה את החילוני האחרון. מחמירה
הגאות אפודות
^ מועצה לביקורת סרטים ומח־זות
חברים 23 איש. רובם עברו
מזמן את גיל ה־ .50 חציים דתיים,
שמונו עוד בתקופתו של שר־הפנים
הקודם, יוסף בורג.
חבר־מועצה נבחר לתקופה של
שלוש שנים, אך שר־הפנים יכול להאריך
את חברותו לתקופת כהונה
נוספת. רוב חברי־הוועדה מכהנים כבר
קדנציה שניה ושלישית. שר־הפנים
צריך להביא לממשלה את שמות חברי־המועצה
לאישור.
שני חברים, אברהם דורון והרצל
פישמן, לא קיבלו את אישור־הממ־שלה.
לשר־הפנים, יצחק פרץ, לא
איכפת. הוא נוהג במישרד״הפנים
כבתוך שלו.
כשהתמנה הרב פרץ כשר־פנים, הוא
ביקש להוציא מתחום אחריותו את
המועצה לביקורת סרטים ומחזות.
במשך שבועיים־שלושה, היתה המועצה
באחריות ראש־הממשלה, ובניהול
ראש־לישכתו, בועז אפלבאום.
יועציו של פרץ מיהרו להסביר לו
את חשיבות המועצה. פרץ התחרט,
הודיע כי הוא דורש את המועצה, והיא
חזרה לאחריותו. בממשלת אחדות
לאומית אין מתווכחים על דברים כאלה.
חברי־המועצה
זוכים בכרטיס־כניסה
חופשי לכל בתי־הקולנוע והתיאט־רונים
בישראל. הם מקבלים החזר־הוצאות
על כך שהטריחו את עצמם
לאולפן־ההקרנה של המועצה: אחד
מחברי המועצה קיבל 12 שקלים

מוקוביץ
של מישרו״הפנים. ממלא מקומו של יושב־ראש
המועצה. שמרן וקשוח. בהרבה מיקרים דואג
להעביר לוועדות־המישנה — שהוא קובע אח הרכבן
— את הסרטים והמחזות שלדעתו ראויים
לפסילה-
זבולון אורלב — דתי. מנכ״ל מישרו״הד־תות.
מאנשי השר זבולון המר. בדרך־כלל במחנה־הפוסלים.
עמרם
בלום — דתי. האפוטרופוס הכללי.
במחנה השמרנים והפוסלים.
יונה כהן — דתי. פרופסור לקרימינולוגיה
באוניברסיטת בר־אילן. תומך בדרך כלל בפסי־לות.
יונה
בהן — דתי. הכתב הפרלמנטרי של
ביטאון המפד״ל הצופה. מתבטא בישיבות בחומרה.
חדשים תמורת חודש עבודה.
הם גם זכאים להביא קרובי־מישפ״
חח, חברים וידידים, לצפות עימם בסרטים.
חדר־ההקרנה במישרד־הפנים,
המכיל 70 מקומות, נותר ריק רק
לעיתים רחוקות. המקרין הוא גם
הממונה על חלוקת־התה והכנת־הסנד־וויצ׳ים.

האחרון
הוכיח לשר פרץ כי בחירתו היתה נכונה:
פסל.
ברוך אביבי — לא דתי. מחנך. אינו נחשב
לקפדן, אך גם אינו ליברל.
דויד אגמון — לא דתי. כתב קול ישראל
בערבית במסת. מיזרחן. חברים במועצה מגדירים
אותו כמחמיר .״לא פסלתי עד היום אף הצגה
בערבית,״ אמר לזכותו.
יורם גונן — לא דתי. תת״ניצב במישטרה,
ראש היחידה הארצית לחקירות־הונאה. מתנגד
בעיקר לאלימות. רואה כל דבר סהזווית המיש־טרתית.
אישר את החילוני האחרון. מתת ברעד
תיו, ליברל.
ניקול דיפור — לא דתית. פסיכולוגית
קלינית. ליברלית.

חברים מספרים, שכאשר מוזמנת
מליאת־המועצה לצפות בסרטים פור־נוגראפיים
״כחולים קשים״ ,יש מתח
באולם. לצנזורים לא נעים להודות
שהם נהנים מהסרט. תמיד נמצא חבר
המוכרח לספר בדיחה או להעיר הערה,
כדי להפיג את המתח. הסיפורים על כך
שרבים מן החברים הדתיים מפיקים

החילוני האחרון: דב נבון, שלמה וישינסקי
המלך דיבר במועצתו -וכך נולדה ביקורת הראינוע

בכל הקשור לנושאים פורנוגראפייט. מקפידה לשמור
על כבוד האשה.
אורנה לין — לא דתית. עורכת־דין. בתו של
ח״כ אמנון לין. ליברלית ומודרנית בהשקפותיה.
אישרה את החילוני האחרון.
זאב שחם — לא דתי. תת־אלוף במילואים.
ליברל בהשקפותיו. התיר את אפרים חוזר מן
הצבא. הסכים כי החילוני האחרון יכול לעלות
על בימת.הקמארי.
הרצל פישמן — דתי. עובד הסוכנות
היהודית. חבר חדש, בהמלצת השר פרץ. לא עבר
את אישור הממשלה. פסל את החילוני האחרון.
סוניה דויד — לא דתית. רכזת המועצה, לא
היתה מוכנה לשתף פעולה.

הנאות מיוחדות מהסרטים הפכו כבר
מזמן לבדיחת־המועצה.
המועצה מקבלת סרטים להקרנה
וטקסטים של מחזות לקריאה. כל סרט,
הצגה ומחזה חייבים לקבל את אישורה.
מדי שנה קוראים חברי המועצה 80 עד
100 מחזות, כולל המחזות של פס־טיבל־עכו.
חלק
מחברי־המועצה מסכימים שאין
צורך בצנזורה על מחזות. הם לא
יכולים לעשות דבר. אלכס אנסקי,
למשל, כשסיים את תקופת כהונתו
במועצה, הודיע לחברים כי הוא לא
מוכן להמשיך בחברותו, שכן הצעתו
לביטול הצנזורה על מחזות לא התקבלה.
אנסקי, כעיתונאים אחרים
במועצה, יודע היטב כי מי שמתנגד
לצנזורה לא יכול לשבת במועצת
הצנזורה.
הנימוקים שלהם, כי הם ישנו את
העניין מבפנים, נראים לעיתים מוזרים
ביותר.
הדוקטור יוסף בורג אומר, כי מה
שקורה היום בעולם הסרטים זה
״סקסומאניה״ .לדעתו, כמה מן המחזות
שנכתבו לא היו צריכים להיכתב מלכתחילה
.״אנחנו חיים במציאות של
מתחים דתיים, עדתיים, לאומיים ומע־מדיים,
וכל דבר שיכול לעורר מתח או
שינאה — צריך להיזהר מפניו.״
דיברי בורג הם תיזכורת לחלק
מחברי־המועצה, המציגים עצמם כליברלים.
ליברלים אינם יושבים במועצת־צנזורה.
גם הליברלים ביותר לא יכולים
לשנות את חוקי־הצנזורה, כשהם
חברים במועצה כזו ובחבורה שכזו. את
החוק בישראל משנים בדרך־כלל
הח״כים, וביניהם קשה היום למצוא
ליברלים רבים.

בינתיים החליטו אנשי תיאטרון
הקאמרי לנסות ולשנות את רוע
גזירת הצנזורה. לישיבת המועצה
לביקורת סרטים ומחזות הוזמנו עודד
פלדמן, מנהל תיאטרון הקאמרי ואילן
רונן, המנהל האמנותי של התיאטרון.
הישיבה נמשכה שעה וחצי, במהלכה
ניסו השניים להסביר את תוכן המחזה
לחברי המועצה העקשנים. הם טענו כי
החברים המכובדים לא הבינו נכון את
רוח המחזה, והתאמצו מאוד בניסיונם
לשכנע את החברים לשנות את החלטתם
ולהתיר למחזה לעלות על קרשי
בימת התיאטרון.
המליאה מצביע
ךץס ־י ־ הוו עדה הקשיבו בסבלנות
( 1רבה לדבריהם של השניים. אחרי
שעה וחצי של ישיבה נתבקשו שני
מנהלי הקאמרי לצאת החוצה. ישיבת
מליאת המועצה נמשכה עוד 10 דקות
בלבד.
ברקות אלה הציע יהושע יוסטמן,
יו״ר המועצה, לבחור ועדת־מישנה מקרב
חברי־המועצה, להטיל על הוועדה
לעבור על המחזה בעיון פעם נוספת
ולהציע תיקונים והשמטות, כך שאם
יתקבלו אלה על־ידי התיאטרון, תיתן
המועצה היתר צנזורלי למחזה.
הצעתו של יוסטמן התקבלה ברוב
קולות החברים, וגם אנשי התיאטרון
הסכימו באופן עקרוני. ועדת־המישנה
תיבחר בהמשך השבוע, תשב על המדוכה
ותחליט, תגיש את הצעותיה
למליאה, המליאה תצביע, ההצעות
יוגשו לתיאטרון. רק אחרי כל ההליך
המסורבל הזה יתכן ואפשר יהיה לחזות
בהצגה מקוצצת.

!רונית אגטלר

* 3 9י

#העול גוה

שידור

2571

צר״עו
שאמת נוקבות
• לגיל סדן, כתב הטלוויזיה בגדה
המערבית.
למרות שהטלוויזיה הישראלית לא
הצליחה לצלם את המאורעות עצמם
ונאלצה להשתמש בדיווחים של צוותות
טלוויזיה זרים ששודרו מן הארץ
ללוויין וחזרו ארצה מן הלוויין(ראה
,להלן) ,הצליח סדן לאזן את התמונה
על־ידי דברי פרשנות וראיון.
באוזני צופים בעלי כושר שמיעה
היתה משמעות למישפט של גיל:
״בביר־זית הפגינו עשרות סטודנטים,
ולפי גירסת הצבא מאות ״.כך, בצורה
עדינה אך ברורה, הטיל סדן ספק
בגירסה הצבאית. ואכן, מדיווחי הצוותות
הזרים עלה בבירור שהמפגינים
נמנו בעשרות.

מאחורי המירקע
רא צ 1לם1
הצילומים האותנטיים מהקרב בין
צה״ל לבין הסטודנטים של אוניברסיטת
ביר־זית, שהוקרנו ביום החמישי
בטלוויזיה בכתבתו של גיל סדן, לא
צולמו על־ידי צוות של הטלוויזיה הישראלית.
צילומים אלה צולמו, אומנם,
בביר־זית, אך נשלחו בלוויין לחו״ל,
וחזרו בלוויין ארצה, וכך הוקרנו על
המירקע הישראלי.

איר להרתיח 50 שקלים מאוזן
)1משקה שהולך טוב עם
קלי, משהו מהסרטים! ()3
)3לא התעניין בחוק הפתולוגיה
אך התנגד לו ( 4,3,2מ);
)9מהייצור לנפאס (;)4
)10 לא תאונה אליך רעה ...לא

פתרון תשבצ 1פ1
2570

יקרב באהלך 4תהלים

שור שהוא חלק מהשבט

מי אסלה קלקלו לנפוליון
את הנצחון בבלגיה 6מ);
חזרה לישיבה ולהרגליה
הרעים (;)5,3
מנחם מלך מצרי (;)4
רולי שרה בטירול (;)4
הכסף נגמר — זה מדהים!

קשה להבין אותו גם
כשחוזר בו (;)5
בבואתו של כלי (;)3
כהן מוכר אצל 9מאוזן (;)4
יד חזקה לפסל (;)4
אין כלום בחושן, וזה מרגיז

איש צדיק בפירוש חוזר

)6מעילים לבוגרות (;)6
)7נשמע כאח בגיל מסוים (;)4
)8קרא ולמד על שחיה (;)5
)9משתקעים במקום בו נמצא
התישבי (;)7
)11 דלוק על הכנר (;)2 גדול רעש
)12 מקימים
מתכנית רדיו (;)4,5

תראו, שמיר מחל על זכותו
מלכתחילה (;)4 ,4
בכל חמשיר אנגלי מופיעים
קים וליר (;)6
נכשל ברקוד על חבל (;)5
יש יתרון לחופש (;)4
הקוסם עומד גם על ראשו

מאוגד:

)4חנוך לקצין על פי דרכו

)5אם תקנו את התה תזרקו
אותו לים בוסטון (;)3,5

)24 כאבו של שליח (;)3
)27 בקש ונשאר בעליה (.)3

כלתה רגל מן השוק (;)3

•אביגיל ינאי —י

ויויתן עמיחי

הדברת מדיקיס

בעמ

מומחים להדברת תיקנים(ג׳וקום),י
תולעי עץ, חוק 1ספרים ובגדים,
עירפול מיוחד לארועים למניעת
יתושים וחרקים מעופפים.

נרמת-גן רח׳מודיעין ,18ת.ד 2272 .טל 790114-5-6 .

בשמירה על בריאותך ור בו שו

באחת הישיבות שניהלו ועדי־העובדים
בטלוויזיה עם מנכ״ל רשות•
השידור, תוך כדי הדיונים המישפטיים
וסגירת הטלוויזיה, הציע המנכ״ל
אורי פרדת לעובדים תוספת של 50
שקלים נטו למשכורת. העובדים עטו
על הצעתו בשימחה, ושאלו איך יוכל
לעשות זאת .״פשוט מאוד,״ אמר להם
פורת בחיוך ,״תפטרו את היועצת
המישפטית שלכם, וכך ירוויח כל אחד
50 שקלים מן המשכורת״.
ועדי־העובדים בטלוויזיה שכרו את
עורכת־הדין מיכל שקד כדי שתייצג
אותם בדיונים המישפטיים. לכל עובד
מורידים 50 שקלים מן המשכורת,
למימון הייעוץ המישפטי, העולה 100
דולר לשעה.

מאחורי המיקרופון
בסיפריה לא יח־עים
תו השעה בגלי־צה״ל, פינה מוסיקלית
המשודרת בתוכנית נכון
לעכשיו, ובה מתבקשים המאזינים לנחש
קטע מוסיקלי לפי תו הפתיחה
שלו, הגיע לשיא. הפינה נושאת פרס
כספי מצטבר. כל מאזין, העונה תשובה
לא־נכונה, מעלה את הפרס ב־25
שקלים חדשים. השבוע הגיע הסכום
ל״ 5000 שקלים, ואין פותר.
מאזין נרגש טילפן השבוע לתחנה
וסיפר כי בסיפריה המוסיקלית העינית
של תל־אביב תלו הספרניות פתק
גדול על לוח־המודעות, ובו נאמר באותיות
של קידוש־לבנה :״אנחנו לא יודעות
מה תו השעה!״
דובי לנץ ודני קרפל, מארגני
הפינה, והיחידים היודעים את הפיתרון
היקר, הודיעו כי אחרי שהגיע הסכום
ל־ 5000 שקלים, הם יתחילו לתת רמזים,
כשכל רמז יוריד את הסכום בחזרה
לכיוון האפס.
רפי רשף, מגיש נכון לעכשיו,
סיפר לידידיו כי לכל מקום שהוא
מגיע, עטים עליו ומנסים להוציא ממנו
את שמו של הקטע המוסיקלי. הוא
סיפר כי אנשים אינם שואלים אותו על
התוכנית ערב חדש בטלוויזיה הלימודית,
שאותה הוא מגיש לחילופין עם
אחרים, אלא רק על תו השעה, שהפך
לעניין ציבורי פופולארי ומותח.

בתוככי הרשות
המיר1ץ אחרי המישרה
הקדנציה של הוועד־המנהל של

רשות־השידור עומדת להסתיים בחד
דש מרס, אך כבר בימים אלה התחיל
המירוץ אחרי המקומות המתפנים. לפי
חוק רשות־השידור, יכול חבר־ועד
לכהן בתפקידו שתי קדנציות בלבד
(אם בוועד המנהל ואם במליאת רשות־השידור)
.לכן מתפנה תפקיד יו׳ר
הרשות, בו מחזיק כיום מיכה ינץ,
ותפקיד המישנה־ליו״ר, שבו מחזיק

דויד אדמון.

הוועד הנוכחי נבחר עוד בימי שיל־טון
הליכוד. לכן, לפי יחסי־הכוחות, יש
בו לליכוד רוב של ארבעה חברים:

שאול עמור, דויד אדמון, נתן

ברון וקריאל >״דוש״< גרדוש. למערך
שני חברים: ד״ר ישראל פלג
ורוני פיינשטיין. הידר, ינון, הוא
איש־המפד״ל.
הוועד החדש ייבחר לפי המפה
המיפלגתית הקואליציונית והמאוחדת,
ויהיו בו שלושה חברי־ליכוד, שלושה
חברי־מערך ודתי אחד, כנראה איש
ש״ם, שהרי זו גדולה מן המיפלגה
הדתית האחרת, המפד״ל.
המועמד לתפקיד יו״ר־הרשות הוא
פלג, איש״המערך. מועמד אחר ששמו
עלה בימים אלה הוא חיים קוברסקי,
לשעבר מנכ״ל מישרד־הפנים, דתי
שפרש לגימלאות והוא, כך טוענים
מקורביו, מקובל על כל הצדדים.
מועמדו של השר יצחק נבון, השר הנד

סמרטוטים בדיחה שסיפר אורי סדרת,
מנכ״ל רשות־השידור, במסיבה
שנערכה לכבוד מינויו של רפי
גינת לתפקיד מנהל מחלקת-
הבידור של הטלוויזיה, ממשיכה
להכות גלים בקרב העובדים,
שחשו נעלבים.
יריביו של גינת טענו שה־מיכרז
נתפר לפי מידותיו. פורת
ליגלג על טענה זו ואמר :״איד
הסיכרז יכול להיות תפור לאדם
בעל מימדים כמו של רפי, הרי
בתקציב רשות״השידור אין די
כסף כרי לקנות כל־כך הרבה בד.
לפי התקציב יש כסף מקסימום
כדי לקנות סמרטוטים לפי מירר

הסיפור התגלגל בסיסדרונות
הטלוויזיה, והעובדים היו בטוחים
שכאשר דיבר פורת על
סמרטוטים. הוא התכוון אליהם.
על זה העיר מישהו בבדיחה
חוזרת :״על ראש הגנב בוער
הכובע״.
מונה על רשות־השידור, הוא הפרופסור
שימעון שיטרית, חבר-המליאה.
שיטרית מונה על־ידי נבון להכין המלצה
לשינוי חוק רשות השידור.
נתן ברון, חבר הוועד, יכול להמשיך
בקדנציה נוספת, אך יריביו טוענים
כי שולחיו אינם מרוצים ממנו,
ומעדיפים להחליפו.
את דוש, לעומת זאת, רוצים בקדנציה
נוספת, אבל הוא אינו מעוניין.
בליכוד הועלה שמו של סילוון
שלום, גבר צעיר ונמרץ, המשמש
כעוזרו של השר יצחק מודעי עוד
מהתקופה כששימש כשר־האוצר, עבר
איתו למישרד־המישפטים וממשיך
איתו הלאה. שלום הצטיין בתפקידו,
והוא אחד המועמדים הריאליים לתפקיד.
אדם
אחר, ששמו עלה כאפשרות
לחברות בוועד־הפועל, הוא דויד
מנע, מקורבו של השר משה קצב,
המשמש כחבר מליאת רשות־השידור.

פדמסטי

העולם הזה 2571

מלו ירושלים מת. גרציה ברעם נפרדת מבעלה

המפא־יניק

^ אט־לאט הם הולכים ואוזלים,
/כאילו על״פי חוק־טבע קבוע ומשונה,
שנוצר בשנים האחרונות: ותיקי
תנועת־העבודה מתים בחורף.
כך יגאל אלון, שמת ונקבר בין
הטיפות. כך מסע הלווייתה של גולדה
מאיר, שהתנהל בחולמניות, גם בגלל
ריבוי המשתתפים, גם בגלל עומס־הג־שם.
את ההספר הנרגש למרגלות
ארונו של ישראל גלילי קרא יצחק
בן־אהרון מתחת למיטריה שחורה.
השמש, שהגיחה מעל לגופתו של
משה ברעם, לא היטעתה איש. מייד עם
זריחתה ברור היה כי היא ירושלמית,
קרה ואכזרית, אף יותר מגישמי־השפלה.

אותו — פעיל נלהב בתנועה
הסוציאליסטית, בנוער העובד, בהגנה,
בהסתדרות, ח״כ מהכנסת הרביעית עד
השמינית, שר־העבודה, איש המנגנון
הכל־יכול של מפא״י הישנה — גם
אותו הכריע החורף.
.האנשים החשובים־ .להלוויה
הגיעו כולם, למרות הקור. רשימת
משתתפים כמעט מלאה, על־פי סדר
אלף־ביתי: אבא אבן, רפי אדרי, לובה
אליאב, שושנה ארבלי־אלמוזלינו,
אהרן ברק, חיים בר־לב, מוטה גור,
חיים הרצוג, עזר וייצמן, אהרון ידלין,
גד יעקובי, דויד לוי, ירוחם משל,
יצחק ואופירה נבון, אורה נמיר, עדנה
סולודר, ימין סוויסה, שימעון פרם,
חיים צדוק, יעקב צור, ישראל קיסר,
משה קצב, אפרים קציר, יצחק רבין,
משה ריבלין, חיים רמון, משה שחל,
מאיר שמגר, אריק שרון.
הם טיפסו במעלה המדרגות אל
רחבת קולנוע מיטשל. שם הונחה.
הגופה. כמו בתמונת מחזור, הם נעמדו
סמור לראשו של הנפטר, והביטו
בצלמים כמעט בתחינה. אנחנו עוד
כאן — הם כמו רומזים.
״הנה האנשים החשובים״ ,אומרת
קשישה מיפלגתית בעליצות, ומביטה
במצטלמים.
כבר תשע שנים שברעם אינו נמנה
עם מי שקרויים ״האנשים החשובים״.
בתחילת 1977 פרש מכל פעילות
מיפלגתית ושקע אל תוך אלמוניות
כמעט־מוחלטת, שכללה, בין השאר,

קניות במכולת השכונתית, נסיעות
תכופות לשוק, טיולי־ערבית עם הרעיה,
גרציה, במורד רחוב שושנה
בקריית־משה, תמיכה בבן, עוזי ברעם,
מזכ״ל מיפלגת העבודה.
כי כך מתנהלים, על־פי־רוב, חייו
של איש־הציבור: בתחילה אלמוניות
של נעורים, אחר־כך שנות־התהילה,
ואז מגיעה תקופת הפרישה. הפעיל
המיפלגתי החרוץ והשקדן נעלם בך
יום מעיני הציבור. כך החליטה
המיפלגה, או כך החליט הוא־עצמו.
רק ביום מותו הוא מגיח לשעות
ספורות מאלמוניותו הכפויה. כולם

הבת החוזות בתשובה

הולורורון

באים להיפרד ממנו. גם חבריו משכבר.
גם העם. גם התיקשורת. כמה ריגעי־עדנה
אחרונים. אבל הוא, הגיבור
הראשי, אינו.יכול עוד ליטול בהם
חלק פעיל.

מימין חיים, הבן הו
אמצעי, עיתונאי ושמא לו
עיקבי. בך גם מנחם, הא ח הקטן, שהוא היסטוריון,

שלושת הבנים

דרורה, בתו של משה
ברעם, התחילה לחזור
בתשובה בעקבות אסון שאירע לבתה התינוקת. בהלוויה חשה ברע.

דרכו של הטבע. ואכן, ערב־רב
של פוליטיקאים וריעות, רעיונאים
ורעיונות מתערבבים שם, על הרחבה
של קולנוע מיטשל. אריק שרון מחייך
בלבביות אל דרורה ברעם, בתו של

קרוב בדיעותיו לחיים לצידו עוזי, מזכ׳יל מיפלגת
העבודה. למרות השוני המיפלגתי שוררים במישפחה
יחסים חמים. כל ראשי מיפלגת העבודה נכחו

משה ברעם שהתחרדה. לראשה מיט־פחת
שחורה, לצידה בעל עבדקן.
חיים ברעם, אחיה, עיתונאי בכל
העיר הירושלמי, שמאלן עיקבי,
מעווה את פניו למישמע נאומו של
שימעון פרס, המדבר בקולו החדגוני
על ״ירושלים השלמה״.
אופירה נבון, במיכנסיים סגולים,
סמוכה לבעלה, יצחק נבון, הגוער
באלמוני מבוהל :״כבר אמרתי לר שאטפל
בזה, למה אתה ממשיך לדבר?״
ירוחם משל, רועד ונרגש, לוחץ את
ידיו של דויד לוי. חיים צדוק מהדק
לצווארו צעיף משובץ .״בסופו של דבר
כולנו נמות, וזה לא מפחיד אותי. זו
דרכו של הטבע.״
אחר־כך נוסעים לבית־הקברות ב־גיבעת־שאול.
שם, על ראש־הגיבעה,
בחלקה המיועדת למיוחסי־ירושלים,
נקבר משה ברעם. ותיקי המיפלגה
בז׳אקטים חומים, שיצאו מן האופנה,
מצטרפים לחזן לשירת אל מלא רחמים.
בהלוויות רבות ביקרו כבר, והם
מכירים את המיזמורים בעל־פה.
אפרים קציר מספיד את ברעם בהתרגשות.
הוא מדבר על סניף הבחרות
הסוציאליסטית בירושלים.
הגיבורה. מעכשיו תתגורר לצידו
של ברעם שושנה איש״שלום, שעלתה
לארץ בתרפ״ג כחלוצה בגדוד העבודה,
ונפטרה בתמוז תשמ״ז. שכנים נוספים:
אליהו ששון, גרשון ואתל אגרון,
ארווין סמואל, שווסטר זלמה.
״משה, אתה היית חבר טוב שלי,״
לוחשת גרציה ברעם לקבר הרענן.
כשכולם יילכו, מי לפעילותו העניפה
והנרגשת, מי לאלמוניותו המעוייפת,
תשאר היא לבדה, אחרי 52 שנות־נישואין.
ואולי
גרציה היא הגיבורה האמיתית
של חייו ומותו של משה ברעם.

! בתבה: שרה ליבובי ,},צילמה: ענת סדמסטי ^ 4 1

ושוב לבלומפילד

ראן בשבת

דויד שווייצר, מאמן הפועל־תל־א־ביב,
מנתח את מישחקי השבת הקרובה.

מהו
לדעתך המישחק המרכזי?
אין
ספק שהמישחק המרכזי יתקיים
בבלומפילד, בין ביתר־ירושלים למב־בי־תל־אביב.

יקרה במיגרש?

יהיה מישחק מעניין מאוד. ביתר־

מאמן שווייצר
נלחצה לקיר
ירושלים ניצחה בשבת האחרונה, והיא
מוליכה את הטבלה בפער של 4נקודות.
מכבי־תל־אביב
גם היא ניצחה בשבת,
התאוששה מתקופה של כישלונות
ורואה עצמה בפוטנציאל רצה לאלי־

פות. אני חושב שהמישחק יהיה
מעניין. מכבי תעשה הכל כדי לנצח.

ושאר המישחקיס?

מישחק נוסף שיהיה מאוד מעניין
הוא המישחק שבין בני״יהודה להפועל־פתח־תיקווה.
הפועל פתח־תיקווה ניצחה
בשבת ועלתה למקום השני, בני־יהודה
שסיימה בתיקו בנתניה ממשיכה
לצעוד בצמרת. מישחק מסקרן.
מכבי־יבנה — מכבי־פתח־תיקווה:
מישחק ביתי של יבנה. מכבי־פתח־תיקווה
הפסידה בשבת, כמו גם מכבי־יבנה.
אני חוזה מישחק שקול.
מכבי־חיפה — מכבי־נתניה: מכבי-
נתניה סיימה בשבת את מישחקה
בתיקו. מכבי־חיפה הפסידה. שתי הקבוצות
היו בתחילת העונה מועמדות
לאליפות ולרוץ בצמרת. בפוטנציאל,
המישחק יהיה שווה־כוחות.
ביתר־תל־אביב — הפועל־כפר־סבא:
אסור לזלזל במישחק הזה. מיש-
חק קובע מאוד. הוא שיקבע לאן פני
שתי הקבוצות — למעלה או לתחתית.
ביתר־תל־אביב תנסה לברוח מהתחתית,
וכפר״סבא תנסה לשפר מקום
בצמרת.
הפועל־לוד — מכבי־יפו: זהו
מישחק עם יתרון ללוד, מישחק ביתי.
המישחק הנוסף של הפועל־באר־שבע
וביתר־נתניה גם הוא מישחק
מעניין. באר־שבע היא קבוצה שעלתה
על הגל, משחקת טוב ואוגרת נקודות.

ומה לגבי הפועל־תל־אביב?
כידחוים מניות
עידו דיטנצ׳יק, עורך מעריב. ישב
בשבת האחרונה בבלומפילד לצידו של!
יושב־ראש תנועת החרות בירושלים,
י רובי ריבלץ. בדקה ה־ ,57 כשהבקיע
גולדר את שער־הניצחון לזכותה של
ביתר, והיציעים רעשו וגעשו. הציע
דיסנצ׳יק לריבלין הצעה כלכלית:
להנפיק מניות של ביתר־ירושלים
בבורסה בתל־אביב.

אירופה

חלוצה המבריק של ביתר־ירושלים,
אלי אוחנה. ממשיך לחלום על אירופה.
לאוחנה יש הסכם בלתי־כתוב עם רובי
ריבלין. אס תהיה לו הצעה טובה מאחת
הקבוצות האירופיות, ביתר״ירושלים
לא תמנע ממנו את הקידום באירופה.
עכשיו מחכה אוחנה להצעה, כדי
לבדוק את ההסכמים עם ראשי־ביתר.

לב שבור

אחרי ההפסד בשבת האחרונה, לבי־תר־ירושלים,
הפועל תל־אביב נלחצה
לקיר. לעומתה, שימשון, הוכיחה שהיא
קבוצה טובה וחזקה. שימשון, לדעתי,
תפתח במישחק קשה.

עימות
גולדה מול מכנס מישחק השבוע יפגיש את כובש
שער־הניצחון של ביתר־ירושלים, אבי
גולדר, עם כובש שער״ניצחון אחר, עודד
מכנס ממכבי־תל־אביב. שני החלו-

רר! מפרמיות

תמונת השבוע

גם אותנו, כדי לחזור לתמונת האליפות.
מצידנו,
לא נשים לב לרצונם. אנחנו
ממשיכים לרוץ למטרה שלנו, לאליפות.
נכון שלא מדברים בביתר על
אליפות, אלא רק על מישחק משבת
לשבת. אבל ביתר תעשה הכל להמשיך
במסורת הניצחונות האחרונים.
למכבי־תל־אביב יש הגנה חזקה,

מפסידו השבוע

שדמה שו־ף

מאמן מכבי חיפה, שלמה שרף, הוא
מפסידן השבוע. בשבוע שעבר הצליחה

להכריע מישחקים, וצריך לשים עליו
שבע עיניים.

עודד מכנם:

חבר־הכנסת חיים רמוז ישב ביציע
מס׳ 1בבלומפילד, וקונן על מר גורלו.
.כל שבוע הם(הפועל־תל־אביב) אוכלים
לי את הלב: שבת אחת הם מפסידים
סתנדכך, ושבת אחרת הם מפסידים
לביתר־ירושלים, וזו אכילת-לב כפולה.

עוד לא עברה מחצית הליגה. וכבר
עתה יודעים לספר בירושלים שאורי
מלמיליאן הרוויח, ב־זז המישחקים,
15 אלף דולר, וזאת רק מפרמיות.
על בל ניצחון מקבל מלמיליאן
2,000,דולר. שיבעה נצחונות היו עד
כה לביתר, חשבון פשוט מורה על 14
אלף דולר. עבור כל תיקו ביתי הוא
מקבל 350 דולר. שלושה כאלה זיכו
אותו ב״ 1.050 דולר.
אם ביתר־ירושלים תמשיך במסע
נצחונותיה העונה, עשוי אורי להרוויח
עד סוף העונה יותר מ־ 80 אלף דולר
נטו.

הענק היוגוסלווי וראנ-
קוביץ 2.15 שחקן
זאדר, אלופת יוגוסלוויה, מנסה לחסום את שחקן
מכבי־תל״אביב לי ג ונסוו. במישחמי גמר גביע אירו

לאלופות, שהתקיים השבוע ביד־אליהו, הוכיח
ג־ונסון שוב שחזר לכושר. הוא קלע 26 נקודות. מכבי
ניצחה את היוגוסלווים 99־ ,83 במישחק לא מלהיב
ולא משכנע. אולם הענק ריתק את הצופים בגובהו.

מכנס

לא לשבור
צים המוכשרים מספרים על מישחק־השבת.

אבי
גולדר:
מכבי־תל־אביב היתה מתחילת העונה
מועמדת לאליפות. קרה להם בדרך
פנצ׳ר, והם לא שיחקו טוב. בעקבות
ניצחונם בשבת האחרונה על מכבי־חיפה,
הם מעודדים ונראה שירצו לנצח

אנחנו נשחק בשבת נגד הקבוצה
הכי־טובה בארץ, קבוצה שראיתי אותה
בשבת האחרונה. ביתר נמצאים בכושר
טוב. הקבוצה עומדת טוב על המיגרש.
לשחקני־ביתר יש הרבה ביטחון. ביתר
היא קבוצה שיש בה שילוב טוב של
צעירים וותיקים, בקיצור, קבוצה שבנויה
בצורה יוצאת מן הכלל.
בשבת יהיה מישחק, ויהיו 22 אלף
צופים, והדבר הכי־מפתיע הוא שבעצם
לא יודעים מה יהיה.
מול ביתר עולה קבוצה שהיתה
בתקופה האחרונה קצת עם הגב אל
את המילה
הקיר, התאוששה קצת בשבת האחקישור
נייד, ובהתקפה הם מתבססים רונה, ומקווה להמשיך ולהתאושש גם
על מכנס. אנחנו בשבת נעשה הכל נגד ביתר.
להמשיך ולצעוד בראש הטבלה.
דעתי על גולדר? קודם כל, אנחנו
דעתי על מכנסי מכבי־תל־אביב חברים טובים עוד מהצבא. העובדה היא
הביאו את עודד כדי שיבקיע שערים. שגולדר, מבקיע־השערים בביתר, אועד
עכשיו הוא לא הוכיח את עצמו, לא מר על עצמו שהוא רק חלוץ מס׳ 2
התאקלם מבחינה מיקצועית. אבל אחרי אוחנה — אז לא אני אשבור לו
עודד הוא מסוג השחקנים שיכול את המילה.

מכבי־חיפה להשוות בדקה ה־ .80 בשבת
האחרונה הפסידה מכבי־חיפה למכר
בי־תל־אביב. מכבי־חיפה רק במקום
השישי, ולה 17 נקודות בלבד. ביקשנו
לברר עם שרף: מה קורה היום במכבי
חיפה?
״אף אחד לא אומר שמכבי־חיפה
צריכה כל שנה להיות במקום הראשון,
וכל שנה לקחת אליפות. יש היום
תחלופה גדולה בקבוצה. הרבה צעירים
בהרכב. אבל אני לא חושב שצריך
להספיד את חיפה, וכבר לעשות סיכומים.
לפנינו עוד שני־שליש מישחקי־הליגה.
אני זוכר שבשנה הראשונה
שלקחנו אליפות פיגרנו בחצי הראשון
של הליגה — 13 נקודות. אין צורך
בהספדים. עוד לא״.
אולי זה מפני שרוני רוזנטל עזב את
הקבוצה?
״כשלא הולך טוב, אז קל למצוא
סיבות. כמו, למשל, רוזנטל —
שאיננו. אבל במקום רוני הגיע שחקן
לא פחות טוב. הבעיה היא שיש היום
בקבוצה הרבה שחקנים שהם למטה
מכושרם הרגיל, שחקנים בכושר אישי
ירוד, וזה אחד הגורמים למצבה של
הקבוצה.״